רקע
מרדכי בננסון
בעיות האינדוסטריאליזציה בארץ־ישראל

 

הקדמת המחבר    🔗

עם גמר המלחמה אנו מצפים לתנאים נאותים להגשמת תכניות מקיפות של בנין הארץ. הסיכויים למקורות־מים רבים מרהיבים את עיני איש־הכלכלה. ייצור החשמל יעצם. באופק נראית האפשרות להפריח את הנגב. תורחב ההתישבות בהרים.

ביסודן של כל התכניות – ההנחה, שאנו עומדים לפני תמורה יסודית במצבנו המדיני בארץ. אולם בכל מצב מדיני שהוא מאיר נר אחד את כל פעולתנו המדינית והכלכלית: המגמה להרבות את הישוב היהודי בארץ. כאן לא די ברצון בלבד. דרושים כלי־קיבול ואמצעים לכך.

נושא מחקרי זה מקיף רק שטח אחד של המשק הארצישראלי – התעשיה: כיצד לעשות את התעשיה שלנו כלי־קיבול נרחב ומתרחב להמוני־העולים, כיצד להבטיח את קיומה והתפתחותה בתנאים הכלכליים של הארץ, של אזור ים התיכון ושל העולם? כוונתנו לא רק לברר את דרכי התפתחותה של התעשיה הקיימת אלא גם להדגיש שני דברים: א) אין משקנו יכול להסתפק בתעשיה הקיימת ויש צורך בבינוי תעשיתי של המשק; ב) להתווֹת את הדרכים המוליכים, לדעתנו, להרחבת הגבולות של תעשיתנו. לפני עמדה שאלת־יסוד זו: האפשר למצוא מוֹדד מספרי, אשר לפיו נוכל לכוון את האינדוּסטריאליזציה של המבנה הכלכלי של משקנו? כיסוד לחישובים בחרתי במספר מסויים של עולים יהודים לארץ. השיעורים שקבענו יכולים לשמש מודד גם במקרה של עליה גדולה יותר, את התנאים המדיניים יאפשרוה, כמקווה.

מחקר זה טעון ודאי השלמה – בירורים וקביעות לאור הנסיון הרב של ארגונים כלכליים ומפעלי־תעשיה של מארגנים וטכנולוגים, שכן תכנית מעשית אינה יכולה להיבנות על סמך מחקר עיוני בלבד, אלא היא מתגבשת תוך כדי פעולה ותיכנון של גורמי־כלכלה שונים.

פרופ' מ. בננסון

תל־אביב, אוגוסט 1945.

בית־ספר גבוה למשפט ולכלכלה.



 

מבוא    🔗

האינדוסטריאליזציה של משקנו יסודותיה ומגמותיה    🔗

המשק העברי בארץ־ישראל נכנס עתה לשלב של בינוּי תעשיתי. אין פירוש הדבר, שעד עתה לא תפסה התעשיה מקום ראוי במערכת הכלכלה שלנו, שהרי לא פחות מ־20% מכוחות העבודה בארץ היו עסוקים בתעשיה כבר לפני המלחמה ואחוז זה גדל בשנות המלחמה במידה ניכרת; וכן אין פירוש הדבר, שתפקידה של ההתישבות החקלאית במפעלנו כבר תם. אדרבה, התפתחותה של החקלאות הכרחית עתה עוד יותר מאשר לפני המלחמה. גם בעתיד צריכה חקלאותנו להיות יסוד משקי, מדיני, מוסרי־חברתי ותרבותי לכל הויתנו. אלא שהשעה ההיסטורית הזאת וסכויי התפתחותה של הכלכלה העולמית, ביחוד בארצות אסיה ואפריקה, מצווים עלינו לבסס ולפתח את תעשיתנו למען תהא מתוכנת יותר ורבת כושר בייצוּר ובתפוקה.

לשם קביעה ברורה של מקום התעשיה במשקנו ולשם הבנה מעמיקה יותר בכמה פרטים, עלינו להקדים אֵלו הנחות ושיקוּלים כלכליים־משקיים לגבי הצרכים והיכולת של מפעלנו.


החקלאות ואפשרויותיה    🔗

הואיל וכושר־הקליטה של ארצנו הוא אבן־הבוחן להערכת כל מעשה כלכלי שלנו, עלינו לרכז תשומת־לב מיוחדת בהרחבת היקף תעשיתנו. חקלאותנו ואפשרויותיה המעשיות מוגבלות. השטח החקלאי שברשותנו מצומצם. יש, אמנם, יסוד לקווֹת שבנידון זה יחולוּ שינוּיים חשובים אחרי המלחמה בעקבות התמוּרה שתבוא במצבה הפוליטי של ארצנו. אם דרישתנו לפיתוח הנגב תבוא על סיפוקה, עשוּי דבר זה בלבד לחולל שינוי יסודי בהתישבותנו החקלאית. אולם גם אז נוכל להפיק את מלוא התועלת מהאפשרויות החדשות, רק אם נדע לנצל את הגורם התעשיתי כראוי.

כיום אין לנו אלא לשעות אל העוּבדוֹת הקיימות, ואלה מעידות על קשיים, גדלים והולכים, ברכישת שטחים חדשים שיש להם ערך מכריע בשביל התישבות המונית. אין כוונת הדברים לומר, שכבר הגענו אל גבול האפשרות, שהרי על אף צמצומם של השטחים עדיין לא נוצלו אף אלה במלוא ההיקף של כושר־קליטתם. על שטחי־הקרקע שהם כבר בידינו עוד אפשר ליישב, ברמת הטכניקה של עכשיו, רבבות עובדים.

לגבי הקיבוצים ומושבי־העובדים, כחלק של חקלאותנו האינטנסיבית ביותר על אדמתנו הלאומית, יש לנו נתונים אלה: השטח המעובד של המשק המעורב, המשתרע על 380,000 דונם, נתון ברשותן של 9930 משפחות או יחידות משפחתיות. לפי זה עומד לרשותה של כל משפחה שטח ממוצע כדי 38 דונם או 3,8 הקטר. אם נביא בחשבון, שהשטח המעובד מהווה כ־70% מהשטח הכללי, נמצא שלרשות כל יחידה משפחתית עומד שטח של 5,4 הקטר. ואילו בארצות אירופה, באינטנסיביות משקית דומה או קרובה לזוֹ של חקלאותנו, השטח הממוצע העומד לרשות משפחה הוא1:

הארץ השטח הממוצע בהקטרים

אחוז האוכלוסים

החיים על חקלאות

בבלגיה 1.7 17.0
בהולאנד 5.7 20.6
בדאניה 15.5 35.4
בנורואגיה 3.3 28.9
בשואֶדיה 8.6 36.3
בשוייץ 5.9 21.3

משמע, שבבלגיה – בארץ שאחוז התושבים החיים בה על החקלאות דומה לזה שלנו – השטח הממוצע למשפחה הוא למטה משליש השטח הממוצע במשקינו; בנורואֶגיה הוא מהווה רק 6% בערך; בהולאנד ובשוייץ – כמעט שוה; בשודיה – 160% משלנו ובדאניה השטח גדול פי שלושה. ובכן, רק בשתי ארצות מאלה שהזכרנו לעיל – בדאניה ובשודיה – השטחים גדולים יותר מאשר אצלנו (על אדמת הלאום), ובארצות אלו גם אחוז האוכלוסים החיים על החקלאות גדול פי שנים מזה שבישובנו.

בהולאנד ובשוייץ – השטחים דומים כמעט לשלנו, אבל אחוז האוכלוסיה החקלאית גדול ב־25% מאשר אצלנו. ואילוּ בבלגיה קטנים השטחים בהרבה, אם כי שם שוה אחוז האוכלוסיה החקלאית לזה שבישובנו. מותר איפוא להסיק מזה: ככל שגדול יותר אחוז האוכלוסים העסוק בתעשיה, כן קטן יותר השטח הממוצע בידי משפחה חקלאית, היינו: האינטנסיביוּת גדולה יותר.

התמונה תהיה ברוּרה יותר אם נבדוק את אחוז המשקים החקלאיים, ששטחם קטן מ־10 הקטר:


הארץ אחוז המשקים עד 10 הקטר השטח הממוצע בהקטרים

מספר הנפשות במשפחה

בלגיה 96.4 0.95 ?
הולאנד 81.7 0.33 ?
דאניה 51.7 5.40 5.4
נורואגיה 93.0 2.23 ?
שואֶדיה 77.8 3.90 5.0
שוייץ 83.9 3.60 4.0

הטבלה מראה, כי רק בדאניה, אשר מחצית האוכלוסים החקלאיים שלה שייכת לקבוצה אשר שטחה אינו עולה על 10 הקטר, שוה השטח הממוצע למשפחה לזה של משקנו המעורב. ביתר הארצות הוא קטן בהרבה, אם־כי את השטחים הקטנים האלה מעבד הרוב המכריע של החקלאים. מלבד זאת יש להביא בחשבון, ש“יחידה משפחתית” בקיבוצים שלנו מהווה שתי יחידות־עבודה, וכל 9930 היחידות המשקיות מפרנסות 33,600 נפשות, היינו: 3.3 נפשות בממוצע, ואילוּ בשלוש הארצות (דאניה, שואֶדיה. שוייץ) שמספר הנפשות במשפחה שם ידוע לנו, גדול הרכב המשפחה מזה בשיעור ניכר. ושוב: הבאנו בחשבון רק את המשקים שעל אדמת הלאום, והרי חלק גדול מחקלאותנו בנוּי על אדמה פרטית, ובסקטור זה גדול השטח הממוצע הרבה מזה שבמשקים הקיבוציים.

לכל השוואה בין ארצות יש להתייחס בזהירוּת מרוּבה, שכּן ההשוואה כשלעצמה יש לה ערך מדגים בלבד. בכל־זאת נותנים לנו המספרים מושג מסויים המאפשר לבחון את ההנחות הכלליות לאור עוּבדוֹת קיימות.

שלושה טעמים הניעוּנוּ לבחור, לשם השוואה, דוקא בארצות שהובאו בטבלה: א) בארצות אלו מוגבל השטח הראוי לחקלאות ומשום כך הלכה התפתחותן בכיווּן אינדוּסטריאליזציה; ב) ארצות אלו לא סבלו, כארצות אחרות באירופה, ממשטר הלאטיפונדיות. שום תהליך של הפקעה אגררית לא קבע בהן את היחסים הכלכליים, והמבנה הכלכלי שלהן תלוּי איפוא תמיד בהתפתחות משקית פנימית בלבד; ג) החקלאות בארצות אלו משלימה את התעשיה, באשר היא מספקת לאוכלוסים התעשיתיים את המצרכים החיוניים של משק אינטנסיבי, כמו אצלנו.

ובכן, האינטנסיפיקציה של החקלאות הולכת בד בבד עם התפתחות התעשיה. ותעשיה מבוססת ומפותחת נותנת דחיפה לאינטנסיפיקציה חקלאית, היינו: לפיתוח משק אינטנסיבי מעורב, משק הלוּל והרפת, משק הירקות. למשק זה דרוּש צרכן שיהא סמוך לו, דרושים מרכזים קטנים ומרובים של תעשיה שיהיו קרובים למשקים החקלאיים. וכל אלה מניחים מקום לחסכון בהוצאות־ההובלה, באריזה, בתיווּך, בשיווּק, ומקטינים את ההפסדים והנזקים הנגרמים על־ידי הובלה למרחקים. קירבה גיאוגרפית זוֹ בין החקלאות ובין התעשיה מאפשרת לחקלאות להפיק ריוח גדול יותר מתוצרתה, ועם זאת להוֹזיל את המצרכים החיוניים לפועלי התעשיה.

וככל שהסיכויים להרחבת שטח חקלאותנו יהיו גדולים יותר, כן יעלה יותר ערכה של התעשיה שלנו כגורם־יסוד ליצירת משק חקלאי אינטנסיבי.

על סמך המספרים שלפנינו ניתן לקבוע, כי הרכוש הקרקעי אשר ברשותנו מאפשר להכניס לחקלאותנו גם ברמה הטכנית של עכשיו עוד מספר ניכר של תושבים עד שנגיע לישוב כפול בגדלוֹ. במלים אחרות: ב־5–6 השנים הבאות נוכל לשמור על האחוּז הקיים של האוכלוסים החקלאיים, אף אם יעלה בידינו להכניס לארץ עוד חצי מיליון תושבים.

ברוּר, שהדבר לא ייעשה בלי מאמץ ארגוני וכספי מיוחד לפי תכנית, שבה משולבים תהליכי־ההתפתחות של החקלאות מזה ושל התעשיה מזה.

נסתפק לפי שעה בקביעת עקרון יסודי: אף אם נגביל את קליטתה של החקלאות ונעמידה על 15%–17% של האוכלוסיה, תישאר החקלאות הגורם המרכזי בכלכלתנו, והיא תדרוש לא רק את האמצעים שהוקדשוּ לה עד עתה, אלא גם מאמץ ארגוני וכספי נוסף. אַל נשכח שהקמתם וביסוסם של מפעלי תעשיה מצריכים זמן מסוּיים, אפילו כשהחומר הגלמי מצוי בעין, והרי גל־העליה לא יוכל לחכוֹת עד שהכל יכּוֹן. על החקלאות יפול, איפוא, התפקיד לקלוט חלק גדול מהעולים, עד שענפי־המשק האחרים יפתחו לפניהם את שעריהם.

אינדוּסטריאליזציה נרחבה מחייבת פילוּס דרכים, חשיפת מקורות לאמצעים רבים, הקמת גופים כספיים וטכניים חדשים אשר תיאום פעולתם עם פעולת המוסדות הלאומיים והציבוריים הקיימים יהיה תפקיד קשה ואחראי מאוד.


אפשרויות הקליטה בהתישבות תעשיתית    🔗

התעשיה מצטיינת בכוח־התפתחות גדול יותר. מכאן גם כושר־הקליטה הגדול שלה.

הקליטה תלויה בשני גורמים:

א) בכוח הייצוּר, הקובע את ההכנסה הלאומית;

ב) בהיקף הרחבת השוק, הקובע את נפח הייצוּר. ידוע, שההכנסה הכספית בתעשיה גדולה פי 2.5–3 מזוֹ שבחקלאוּת.

מלבד זאת יש להביא בחשבון עוד גורם. במבנה של החברה מסתמנות שלוש קבוצות: ראשונית – חקלאוּת וכד‘; תנינית – תעשיה; תלתית ‏ – מסחר, הובלה, שירותים. הנהלה וכד’. גורל הקבוצה התלתית נקבע במידה גדולה על־ידי התנינית מאשר על־ידי הראשונית. דבר זה חשוּב במיוחד, שהרי הקבוצה התלתית היא הניכּרת ביותר אצלנו, ומשום כך קיוּמוֹ של חלק גדול מישובנו תלוי במידה מרוּבה באחוז העסוקים בתעשיה.

בתנאים שלנו מביאה התפתחות התעשיה לשגשוג ההתישבות העירונית ולהתקדמוּת ענף־הבנין. שהוא בעל־קליטה גדול בשטח העבודה. ועוד זאת: האוכלוסיה התעשיתית היא צרכן חשוּב לתוצרת החקלאית, היא גם צרכן לכל מיני חמרי־גלם מקומיים: מלט, חוֹל, סיד, אבנים, וכן לתוצרת החמרים האלה.


כושר־ההסתגלות של פועלינו    🔗

אחוּז גדול מבעלי־המלאכה והפועלים שלנו מסוּגל לבצע עבודות מורכבות ולמלא תפקידים של מנהלי־עבודה. שנוֹת־המלחמה הוכיחוּ, שהפועל העברי הוא בעל רמה גבוהה של הסתגלוּת ותפיסה מהירה, של התמצאות טכנית וזריזוּת בשימוש באמצעים מיכניים. לשם החסכון המשקי, ההכרחי בשבילנו, ומתוך החשיבות לנצל את האמצעים וכוחות־העבודה שלנו במידה יעילה ביותר – שוּמה עלינו לשמור על סגולות אלו של אוכלוסינו, לטפחן ולשכללן.


שינויים בחלוקת העבודה בין העמים    🔗

כבר כיום אין אף תכנית עיונית אחת או הצעה מעשית לשיקוּם משק העולם, שלא תוּנח ביסודה האינדוּסטריאליזציה של ארצות אסיה ואפריקה. מקובל לחשוב שתהליך זה יצמח מקרב עמי אסיה ואפריקה עצמם. ארצנו, שהיא שער המזרח, נועד לה תפקיד מיוחד של מקשר בין הארצות בעלות תרבות אירופה לבין עמי אסיה. בשנים האחרונות ראינו סימנים ראשונים לכך, שתפקיד זה ממלאה התעשיה. רק התעשיה מסוגלת ליצוֹר הזדמנויות לפיתוח קשרים עם הארצות השכנות ועם עמי אפריקה, הוֹדוּ וסין. מסתבר, איפוא, כי בינוּי תעשיתי של משקנו הוא צו השעה, הן מתוך היותו צורך קליטת העליה וכורח התהליך הכללי במשק העולם, והן מתוך התפקיד המיוחד של הרחבת השפעתנו על הסביבה, על שכנים קרובים ורחוקים.

על יסוד האמוּר אנו באים למסקנות אלה:

א) מן הראוי לשמור על כך, שאחוז אוכלוסינו העסוק בחקלאות לא ירד למטה מ־15%;

ב) את מרבית מרצנו הלאומי־החברתי וכושר־ארגוּננו אנו צריכים לכוון מעתה לאפיק האינדוּסטריאליזציה;

ג) מן ההכרח להקים מוסדות כלכליים, שפעולתם תשולב בפעילוּת המוסדות הקיימים – לשם פיקוח על גורמי־היסוד של הכלכלה, הדרכתם והנהלתם;

ד) המשק הכספי שלנו נדרש למצוא צוּרוֹת ושיטות מותאמות לתפקידים אלה.


 

פרק א: גורמי־יסוד בתעשיה    🔗

ארבעה גורמים קובעים את מהותה וכיווּנה של התעשיה בכל ארץ: חמרי־גלם, הון, עבודה והנהלה טכנית־משקית. יש ארצות שכל ארבעת הגורמים מצוּיים בהן בתאימוּת הדדית: למשל, ארצות־הברית וססס'“ר. מכאן גם כוחן העצוּם. אמנם ברוסיה הסוֹואֶטית כמעט שאין הון במוּבנוֹ המקובל – צבירת הכוח הכספי; אבל יש שם למדינה בעלוּת מעשית על ההון האמיתי, היינו: על כל מקורות־הייצוּר של הארץ, על האדמה ועל כל אשר בה ועליה, על תחנות הכוח, הדרכים ואמצעי־התחבורה וההובלה, כללוֹ של דבר: על כל ההון היוצר. הון זה יציב יותר מממון, הואיל ואין המדינה זקוקה לאמצעי תשלום גדולים תמורת היבוּא. ביחס להיקף הכללי של הכלכלה בססס”ר וליצוּא העצום אשר ברשותה, הרי הסכומים הנחוצים לכיסוי ערכו של היבוּא קטנים הם ואינם עלולים להווֹת בעיה קשה לתקופה ארוכה. (אגב, בשלב החדש של היחסים הכלכליים הבינלאומיים יש, בכלל, להניח, שיצומצם תפקידו של הממון, ההון הכספי, ויעלה ערכוֹ של ההון האמיתי – חמרי הגלם ואמצעי־הייצור).

ברוב הארצות התעשיתיות אין ארבעת הגורמים האלה מיוצגים ייצוּג שוה. אנגליה, גרמניה ובלגיה. למשל, סבלו ממחסור בחמרי־גלם והיוּ תלוּיות בשוקי־חוץ. המבנה הכלכלי שלהן מבוסס בעיקר על שלושה גורמים: ההון בצוּרתוֹ הבלתי פרוֹדוּקטיבית, הפינאנסית; העבודה, ביחוד העבודה המקצועית; הרמה הגבוהה של ניהוּל טכני. בעבר היו לארצות אלו שתי מגמות כלכליות: 1) לנצל את השפעת הונן שנצבר במשך הזמן, את האיכוּת הגבוהה של עבודתן ואת הניהוּל הטכני המפותח שלהן; זאת היתה דרכן של אנגליה, בלגיה ושוודיה; 2) לוותר על חלק מערך עבודת האוכלוסיה (גרמניה, צ’כוֹסלוֹואקיה) בדרך של התחרות – הצורך הנובע בגלל ערכו הקטן של ההון בארצות אלה.

יש גם ארצות תעשיתיות שלרשותן עמדו לפני המלחמה רק שני הגורמים – עבודה וניהוּל טכני גבוה. יפאן היא דוגמה ומופת לכך. גם התפתחות התעשיה של איטליה ושוייץ (לא במידה שוה) היא תוצאה משני גורמים אלה, הואיל ואין בארצות אלו חמרי־גלם, וההון היוצר היה מרוכז שם רק במידה מעטה.

התפתחות יפאן לא רק על בסיס של חמרי־גלם אלא גם על חמרי־דלק זרים, תוך דלוּת כללית של העם, נתאפשרה במידה מרובה בעבוּר העבודה הזוֹלה (הוא הדין באיטליה). אבל טעות להניח, שרק בגלל העבודה הזולה השיגה יפאן את מקומה במסחר הבינלאומי. אגב, פועלי יפאן וארגוּניהם התפתחו יחד עם גידוּל התעשיה, ובמלחמתם למען שכר ותנאי־עבודה הוֹגנים יותר, התקדמו לא פחות מפועלי פולין או ארצות אחרות באירופה.

אפשר להביא כמה עוּבדוֹת מחייהם הכלכליים של עמים אחרים כדי להוכיח, שארצות שלרשותן עומדים לא כל ארבעת הגורמים האמוּרים, הצליחו להגיע לכלל התפתחות גדולה. אך יהיה זה אוֹפּטימיזם מַשלֶה אם נבוא, על סמך עוּבדוֹת אלו, לכלל מסקנה, כי קלוֹת הן דרכי התפתחות תעשיתית של ארץ שאין לה חמרי־גלם והון יוצר. חוסר חמרים והון יוצר מחייב את הגוּפים המכוונים את חייה הכלכליים של ארץ לפתח דרכים ואמצעים מיוחדים ולהקים ארגון פינאנסי, אשר יוסיפו להגביר את כוחות העבודה והתרבוּת הטכנית ולכוונם לאפיקי ייצור, שבהם אפשר יהיה להשיג אינטנסיביוּת מאכסימאלית ורבת־הספּק ביותר.

יעילות: העבודה ופוריותה תלויות באינטנסיביּת שלה, באיכוּתה, בזוֹלותה, וביחוד בערכו הטכני של הציוד – המכונות וכלי־העבודה, שהפועלים משתמשים בהם. ברוּר, שכל ארבעת הגורמים האלה קשורים במבנה הסוציאלי של האומה.

ה. פרנקל, מהמכון הסטאטיסטי של אוֹכּספוֹרד, אומר בצדק, במאמרו על האינדוּסטריאליזציה של הארצות החקלאיות2: “התעשיה דורשת ציוד, חומר־גלם ועבודה, בכללה כושר טכני הנהלתי; רמת התרבות והמבנה המקצועי של האוכלוסיה הם המהווים גורם חשוּב ביותר בזמננו; הציוּד הטכני וכן המספר ההולך וגדל של מוצרים סינתטיים הבאים בחשבון כחמרי־גלם – תלוּיים בתרבותה הטכנית ובכשרונותיה של האוכלוסיה”.

כוחות עבודה    🔗

מקור העבודה הזולה בכל הארצות הוא בדרך כלל עודף האוכלוסיה החקלאית, המציף את התעשיה בכוחות־עבודה זולים. אפילו בארצות בעלוֹת ארגוּן סוציאלי מפותח, שיש בהן הסתדרויות־פועלים חזקות, כגון: ארצות־הברית של אמריקה, עומד זרם העבודה הבלתי־מאוּרגן מן הכפר למכשול על דרך התפתחותם של ארגוני הפועלים ומניח להם כר פעולה רק בעבודה המקצועית. שוּק העבודה הבלתי־מקצועית נתון תחת לחץ תמידי של הזרם מן הכפר, אשר מחמת הירידה הבלתי־פוסקת של מחירי התוצרת החקלאית ובגלל התפתחות השימוש במכונות, הוא פורץ העירה ומרוקן את הכפר לא רק מפועלים שכירים אלא גם מחקלאים זעירים. מאידך ההתקדמות הבלתי־פוסקת של הטכניקה משחררת והולכת את התעשיה, וביחוד את התעשיה הכבדה, מן הצורך בעבודה מקצועית.3 החקלאות כמצבּר העבודה הזולה מאזנת את התעשיה היפאנית והאיטלקית. היא תאזן גם את התעשיה בארצות ערב, הוֹדוּ, סין. כוחות־העבודה הזולים האלה יתנו אפשרות לצבירה ראשונה של הון גם בתנאים של חוסר חמרי־גלם.

אולם לא זו הדרך שלנו. גם בעתיד הקרוב כבעתיד הרחוק לא יהיה אצלנו יסוד להתלקטות המוני פועלים בטלים בכפר. מזמן לזמן אמנם עלול להצטבר במושבה מספר קטן של פועלים שכירים מובטלים מאלה שעבדוּ בפרדסנות, כשם שהיה לפני המלחמה. אבל מקור זה סופו להיעלם כשם שתיעלם הפרדסנוּת עצמה בצורה זוֹ של מטעים המקובלת בארץ. סוף סוף יתפוס המשק המעורב את מקום חלקה הגדול של הפרדסנוּת הן מתוך הצורך הכלכלי של הישוב המתרחב והן מתוך חשבון של ריוח והפסד.

המשק המעורב שלנו הוא קודם־כל משק אינטנסיבי, ותוצרתו – על אף כל התנודות – יקרה למדי ויש בה לכסות בהחלט את הוצאות העבודה. במידה שאנו תולים את תקותנו בהתפתחות מהירה ואינטנסיבית של הישוב בעתיד הקרוב, יש יסוד לצפות כי בדרך כלל, חוץ מבתופעות עונתיות, יעלה הביקוש על ההיצע. אמנם אין לפקפק שהמשק הערבי והסוּרי ילחץ תמיד על המשק היהודי, אבל חזקה על האיכוּת הגדולה של תוצרתנו, שהיא תעמוד בפני כל התחרות־חוץ. אין זאת אומרת, שהמשק החקלאי שלנו פטור מדאגה להסדרת הגורמים המשפיעים על מחירי התוצרת, ובראש־וראשונה לגבי הוצאות ההובלה והשיווּק. מכל מקום, לא מן החקלאוּת נצפה לזרם של כוחות־עבודה לתעשיה, אלא מן העליה. אבל אין זוֹ מהווה מקור לעבודה זולה. אם לא יהיה ביכולתו של הישוב לקלוט את זרמי העליה בתנאים המתאימים ליוקר הקיום בתוך מעגל הכלכלה הפרוֹדוּקטיבית, יתפזרו העולים על פני ענפי כלכלה בלתי־פּרוֹדוּקטיביים – מסחר, ספסרות ושירותים שונים – ענפים אשר התפתחותם למעלה מן הדרוש והרצוי עלולה להרוס את כל חיינו המשקיים.

יוקר המחיה גבוה אצלנו והוא עתיד לעלות עם ריכוזה הממושך של התעשיה בשתי הערים – תל־אביב וחיפה – ובסביבותיהן. יש לנקוט כל אמצעים שהם לשם הורדת היקרוּת. ואין הבעיה מתייחסת אל יוקר מצרכי־המחיה בלבד. היא נוגעת קודם כל בשאלה: לאילו ענפי־התעשיה ולאילו תהליכי־יצירה עלינו לכוון את כוחות־העבודה שישנם בעין, כדי להפיק את התועלת המאכסימאלית גם בשביל המפעל הבודד וגם בשביל המשק הלאומי בכללוֹ? נחוצה הערכה של כל ענפי התעשיה מבחינת ניצול מאכסימאלי של פעילותנו. הערכה זו נעשית לפי אבן־הבוחן היחידה הקובעת את מקומו של כל ענף וענף במשק הלאומי: “תצוּאות מוּשווֹת”.4


תצוּאוֹת מוּשווֹת    🔗

על אבן־הבוחן הזאת של תצוּאוֹת מוּשווֹת אומר פרופ. א. ז. בראוּן5: “כל איזור (במובן הגיאוגרפי) המתכוון להתמחות ולקשרי־מסחר עם העולם החיצוני בכלל ייטיב לעשות אם יתרכז באותם מיני הייצוּר, שבהם הוא יעיל ביותר לגבי ארצות אחרות ובהשוואה למיני סחורות אחרים”. במלים אחרות: כל ארץ צריכה להעריך את משקלו וערכו של כל אחד מגורמי־הייצור בתוך המבנה המשקי שלה ולפתח במיוחד אותם ענפי תעשיה שהגורמים המכריעים בהם יהיו גם הפעילים ביותר ושבהם יבוא לידי ביטוּי ערכם של הגורמים החזקים ביותר. הארצות שנחונוּ בחמרים מיוחדים, בין בחקלאות ובין במכרות, צריכות להתרכז בעיבוד מאכסימאלי של חמרים אלה דוקא. בארצות, שבהן הצטבר הון יוצר גדול, צריכה התעשיה לשקוד על השימוש בהון זה, על מנת לנצלוֹ במידה רבה ונמרצת יותר מאשר בארצות המוכרחות להמתין עד שיצטבר ההון הזה אצלן. וכן: ארצות בעלות ריכוז גדוּש של כוחות אדם חייבות להשתמש בכוחות אלה למען פריון־עבודה מאכסימאלי, התמחוּת לבקיאוּת טכנית רבת־צדדים, כדי לפתח ענפי תעשיה יעילים ביותר. עקרון זה יפה לא רק לשם כיבוּש שווקים חיצוניים, אלא גם לשם הסדרת השוּק הפנימי.

יש לקווֹת, שלאחר הנסיון המר שנצטבר בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, אז הגיעו המגמות האוטרקיות לשיאן וכל הקשרים בין העמים נותקוּ כמעט, לא תשוב האנושות לאידיאלים של משק סגוּר ואספקה עצמית או לסיסמות שיש בהן משום הכרזת חרם על תוצרת זרה, המעוררת שנאה לזרים וגוררות אחריהן מעשי־גבורה של ניפוץ שמשות בחנויות של סחורות־חוץ. העמים יצטרכו לוותר על קדושת “הלאומיוּת הבריאה”, לא לטובת השתלטותן של השקפות חדשות, בעלוֹת גוון בינלאומי יותר, אלא בפשטות משום שהלאומנות המופרזת נתגלתה כבלתי־מועילה ובלתי־אפשרית. הפרוֹטקציוֹניזם, העובר גבולות מסויימים והשואף לסגירת הגבולות ליבוּא, יתקל בשערים סגורים גם לגבי היצוּא. השלטון הכלכלי לאחר המלחמה יהיה בלי ספק, במשך תקופה ארוכה למדי, בידי מספר מדינות בעלוֹת כוח כלכלי עצוּם, ותגובתן של מדינות אלו על הנסיונות והמגמות לאוטרקיה מצד עמים קטנים תהיה חריפה. בידי אותן המדינות הגדולות (לפי כל הסכם על הסדר כספי בינלאומי) יימצא כל מנגנון־הכספים העולמי לחליפין, אשר ידע להשתלט בקלוּת רבה על נסיון של סגירת איזה שוק, או הגבלות למעלה ממידה מסויימת.

ולא זו אף זו: התעשיה הגדולה ניתנת להיבנות על יסודות של משק נבדל במידת־מה, רק אם באותה ארץ מצוּיים כל ארבעת הגורמים, וביניהם גם חמרי־גלם. ואם זוֹ תהא מוכרחה לשלם תמורת החמרים האלה, או תמורת מוצרים לא־גמורים, הרי תהיה זקוקה לאמצעי־תשלום גדולים בצורה של מזומנים או יצוּא מספיק. לאנגליה עד למלחמה זו היה “יצוּא סמוּי” – הכנסות מהון המושקע בחוץ, הכנסות מהצי המסחרי, של חברות־הביטוח וכד'.

גם לנו היה, ויהיה גם בעתיד, אפילו לאחר החורבן של יהדות אירופה, זרם של אמצעים לאומיים ושל העליה.

בלשון אחרת: יהיה עלינו לשלב את תכניותינו התעשיתיות בתוך השיטה העולמית, בשרשרת הגדולה של הגורמים המופנים עתה לאינדוּסטריאליזציה כללית. משמע, שהגורם החשוב ביותר העומד לרשותנו – העבודה – צריך להיות ככל האפשר פּרוֹדוּקטיבי יותר, ממוקצע יותר, מאורגן ארגון רציוֹנלי ביותר ומכוּון לאותם שלבי הייצור שבהם תוכל לתת תוצאות מאכסימאליות.

אותו כיווּן דרוּש לנו גם מכמה בחינות אחרות. קודם־כל מבחינת הצורך בהשקעת ההון; אנו צריכים לחפש שטחי־תעשיה, שגם ההשקעות הקטנות בהם תגרורנה אחריהן תוצאות גדולות עד כדי יצירת מקומות־עבודה ניכרים.

אשר לאפשרויות של גיוּס הון, עלינו לצאת משתי הנחות: 1) להתפתחות תעשיתית רחבה לא יספיקו לא ההון הצָבוּר ולא זרם הקרנות הלאומיות. הם יכולים לעשות שירוּת חשוב מאוד בתנאי שלא נפזר את ההון החפשי הקיים בארץ על פני צינורות של השקעות קלוֹת; 2) לא יהיה קל למשוך הון מן החוץ, שכּן ארצנו פסקה להיות ארץ של רווחים פטורים ממס־הכנסה, ואם במשך תקופה ארוכה פחות או יותר תישאר הנהלת החיים המדיניים והכלכליים בידי אנגליה – יהווּ מסים אלה את המקור החשוב ביותר של הכנסות הממשלה. וגם אם יקנה לנו ההסדר המדיני החדש אוֹטוֹנומיה רחבה יותר, נהיה מצוּוים לבסס את מדיניותנו הכספית על אותו מס־הכנסה. נמצא, שההון מן החוץ, על־כל־פנים בעתיד הקרוב, לא יימשך לארץ על־ידי הפתיון של חוסר־מסים. משיכת ההון הזר אפשרית רק באחד מהתנאים הבאים או בשניהם יחד:

1) שיעור ההכנסה של ההון צריך להיות שוה לפחות להכנסתו של ההון בארצות אחרות; 2) עלינו לבוא במגע עם תעשיתן של ארצות גדולות ולנצל את כוחן הפינאנסי לשם קבלת אשראי בתנאים קרובים לאלה שהן משתמשות בו.


השיטה להערכת גורמי־היסוד    🔗

כל האמוּר מראה על הקשר החזק הקיים בין גורמי־היסוד של התעשיה, ביחוד בארצות שאין בהן מקורות של חמרי־גלם. לפי זה אנו צריכים להעריך את האמצעים שלנו בכל נסיון לערוך תכנית של שיקוּם כלכלי, ביחוד של אינדוּסטריאליזציה. לאור אבן־הבוחן של תצוּאות מוּשווֹת יש לבחור כמה ענפי־יסוד של התעשיה לפי בחינות אלו: א) גורמים המייקרים את הגלמים ומשפיעים על־ידי כך גם על מחירי השָלָמים; ב) גורמים הקובעים את גודל ההשקעות בכל ענף וענף: ג) גורם העבודה המקצועית, שיש לחשבו כגורם חיוּבי הפועל לטובתנו.



ענפי־תעשיה משקל החומרים לשנה (בטונים) המעובדים ע"י פועל אחד כוח־הנעה (כוחות־סוס) ערך האדמה, הבנינים והציוד בלירות יחס העבודה המקצועית לעבודה הבלתי מקצועית
יציקת ברזל שחור (ארצות־הברית) 2100 - - -
יציקת פלדה (ארצות־הברית) 480 - - -
ריקוע פלדה (ארצות־הברית) 96 - - -
שלושת התהליכים יחד (ארצות־הברית) 215 15 - 0.51
שלושת התהליכים (אוסטרליה) 150 8.7 400 -
מלט (אוסטרליה) 398 9.5 760 0.36
זיקוק סוכר (אוסטרליה) 218 6.5 1880 0.43
טחינת קמח (אוסטרליה) 417 7.1 860 0.91
יצור חמאה (אוסטרליה) 7920 7 713 0.27
ייצור מרגרינה (אוסטרליה) 387 2.8 313 -
זבלים חימיים (אוסטרליה) 690 6.5 1170 0.16
סבון (אוסטרליה) 20 1.6 370 0.44
זיקוק נפט (ארצות הברית) 1400 7.9 - 0.74
זכוכית (אוסטרליה) 12 2.5 270 0.23
מנועים (ארצות הברית) 13 2.8 450 0.91
מכונות (אוסטרליה) - 1.7 200 1.28
מכונות (אנגליה) 7 2.3 - -
מכונות חוץ ממנועים(ארה"ב) - 5.7 500 -
אלומיניום (גרמניה) 50 10 בערך - -
טכסטיל בכלל (ארצות הברית) 2 3.6 250 -
טויית כותנה (אנגליה) 2.7 6 - 0.11
ייצור נעלים (אוסטרליה) 0.9 0.46 97 0.08-
רדיו (אוסטרליה) - 0.5 120 -

במחקרו של פרופ' בראוּן שהזכרנו6, אנו מוצאים טבלה מעניינת (ראה בעמוד הקודם) על גורמי היסוד ביחס לפועל אחד בכמה מענפי־התעשיה לפי הנתונים של ארצות־הברית, אנגליה ואוסטרליה.

החומר שבטבלה זו לקוּי בחסר ואינו יכול לשמש יסוד לחישוּבים, אבל יש בו ענין לשם התמצאות כללית בשאלה וקביעת הכיוון בדיון על הבעיה העומדת לפנינו.

הבה ונעשה נסיון של הערכה על יסוד נתונים מן התעשיה של ארצות־הברית ואנגליה וגם של ישובנו. מבחינת קליטת עבודה (שפירושה גם קליטת עליה) העיקר בשבילנו היא יחידת העבודה – הפועל. ובכן: נשתדל נא לקבוע ביחס לפועל אחד את:

א) ההון הקבוע – ההון הדרוש להשקעה קבועה – בבנינים, מכוֹנוֹת, כלי־עבודה וכד'; ב) עודף־הערך המיוצר על־ידי העבודה של פועל אחד; ג) יחס העבודה המקצועית והניהול הטכני לגבי פועל פשוט אחד.

את משקל החומר המעוּבד בידי פועל במשך השנה, נביא בחשבון בפרקים מיוחדים על סוגים שונים של התעשיה.

כל ענפי־התעשיה מסומנים בציוּן (קוֹאוֹפיציאָנט) מ־1 עד 8 ביחס לכל אחד משלושת הגורמים, ובעברנו על כל ענפי־התעשיה – נבחון לאור החומר שבידנו את יסודותיה של הערכה זוֹ.


א. ההון הקבוּע

מכל הבעיות הנוגעות להתווית הדרכים להתפתחות התעשיה, מורכבת ביותר בעיית ההון הקבוע הרצוּי והדרוּש לנו. לשם פתרונה יש להביא במנין הרבה גורמים סוציאליים, טכניים וכלכליים.

מבחינה סוציאלית הבעיה הראשונה היא: אם רצויה בכל המקרים רציוֹנליזציה במובן הציוּד הטכני המשוכלל ביותר ואם אפשר לתחוֹם לה לרציונליזציה את התחוּמים המתאימים. הבה ונראה. מה תפקידה של כל רציונליזציה? דומה, שעל שאלה זוֹ יתכן לענות בפשטוּת: להגדיל את הייצור על־ידי שיפורים טכניים, המסוגלים לתת מאכסימוּם של תוצרת במינימוּם של זמן והוצאות. ברם, תשובה זו אולי נכונה מבחינת האינטרסים הפרטיים של בעל מפעל תעשיתי, אך לא תמיד עולים אינטרסים אלה בקנה אחד עם צרכי־הכלל של החברה והאוּמה. לעתים קרובות מאוד רואים אנו באיזוֹ מידה עלולה רציונליזציה בלתי־מוגבלת ליצור חוסר־עבודה עד כדי סיכוּן קיוּמה של החברה. יש אומרים, כי בד בבד עם תהליך רציוֹנליזציה בענף אחד של התעשיה הולך ומתפתח תהליך של הרחבה כללית בשדה הכלכלה: מתפתחים מפעלים וענפים חדשים, שיקלטו סוף־סוף את כוחות־העבודה שנפלטו עקב הרציונליזציה. אולם “סוף־סוף” זה בא לרוב אחרי שנות סבל ומצוקה ומשברים חריפים. ולא עוד אלא שבמבנה הכלכלה של זמננו אין כל בטחון ש“סוף־סוף” זה יבוא בכלל. בתעשית ארצות־הברית, למשל, נתנה הרציונליזציה בלבד בתקופת 1925–1935 לא פחות מ־30% מחוסרי־עבודה, שלא מצאו את לחמם שנים אחדוֹת, כמעט עד כניסתה של אמריקה למלחמה. ואשר לפיתוח ענפים חדשים, ברוּר שאין התאם בין אלה לבין השיפור הטכני, שכּן השיפור הוא צורך המפעלים הקיימים, ואילו הקמת מפעלים חדשים – גורמיה תלויים בהרחבת כוח הקניה, והוא כה אטי שאין לשער שמפעלים אלה יתנו פתרון לחוסר־העבודה במשטר הקיים. אין, איפוא, דרך אלא חתירה לשיווּי־משקל בין הביקוש וההיצע של העבודה על־ידי הגבלת הרציוֹנליזציה.

הרציונליזציה יכולה להתבטא בהגדלה ניכרת של הייצור – ובעצם זה תפקידה. אבל הייצוּר המוגדל צריך למצוא את הצרכן בעל כושר־הקניה. התעשיה של זמננו מכוונת בעיקר לצרכן העממי, ההמוֹני, היינו: לפועל שהוא קרבנה הראשון של הרציונליזציה, ומשום כך תפקידה הראשון הוא לייצר תוצרת זוֹלה שוה לכל נפש, ועם זה ליצוֹר את המון הצרכנים מבין שכבות הפועלים עצמם שאמצעיהם מצומצמים. ועוד: ערכה הסוציאלי של הגדלת הייצוּר אינו אלא בזה, שהתעשיה כשהיא מתפתחת – אם בענף מסויים ואם בשטח הכללי – יוצרת פרנסה ואפשרות של קיוּם מעבודה להמונים. רק בתנאי זה יש הצדקה לכל שיפור רציונלי. לא כן היה בארצות־הברית, אשר המשבר התעשיתי שהתחיל שם ב־1929 ונתפשט על פני כל העולם עד לפרוץ המלחמה, היה תוצאה ישירה מהשקעות מופרזות בתעשיה ומשיפורים טכניים נמרצים ונרחבים ביותר, וממילא נתפקקו החוליות של ההתאם בין הרציונליזציה והרחבת שוק־העבודה, ולא היתה אפשרות להשתלט על המצב שסיכן את חיי הכלכלה של המדינה וקיום ההמונים גם יחד.

במצבנו יש לשאלה זו חשיבות מרובה גם בגלל טעמים מיוחדים. מפעלנו בבנין הארץ יועמד בסכנה אם כוח־הקליטה של התעשיה יוקטן על־ידי רציונליזציה מיותרת. ואחת הסכנות הגדולות ביותר היא אי־התאם בין כוחות־העבודה ובין מקומות־העבודה; בנקודה זוֹ אין לנו לסמוך על שום תהליך טבעי. אם מספר מחוסרי־העבודה יעלה על האחוז הרגיל וחוסר־העבודה יארך זמן רב. יהיו הסבל והמתיחות הכלכלית גדולים מדי ויחתרו תחת כל יסודות מפעלנו הלאומי.

אשר לתקותנו לשוּקי־חוץ, לאפשרות של יציאה ממסגרת האספקה העצמית, הרי גם כאן אין לבסס הכל על רציוֹנליזציה במובנה הפשוט, על שיפוּר טכני לשם קימוץ בשכר־העבודה, משום שדברים אלה תלוּיים לא רק בציוד טכני, כי אם ביצירת בסיס כלכלי רחב שיאפשר לפצוֹת את חוסר חמרי־הגלם בארץ. וזוהי, לדעתנו, השאלה המרכזית: הניתן לנו בתנאי התעשיה המודרנית למצוא את הדרך, כיצד למלא את החסרון היסודי בכלכלתנו – חוסר החמרים הראשוניים לתעשיה?

תשובתנו – חיובית: כן. התעשיה המודרנית לא זו בלבד שהיא מסוגלת לעבּד בצורה חדישה את חמרי־הגלם אשר באדמה, אלא שהיא יודעת גם ליצור חמרים אלה בדרך סינתטית. בשטח זה של יצירת חמרים סינתטיים נזדקק לרציונליזציה לכל עומקה. עלינו לפתח תהליכים טכנולוֹגיים זולים ביותר, גם אם ידרוש הדבר מאתנו השקעות־הון עצומות, משום שבסיס כלכלי רחב פירושו: הרחבת גבולות המשק ואפשרות ליצוֹר ענפי־תעשיה חדשים, מקומות־עבודה נוספים, קו כלכלי חדש.

התעשיה האמריקאית נתקלה בסתירה סוציאלית עמוקה: אפשרות עצומה ליצירת כל הנחוץ לאדם ברמת־חיים גבוהה – מצד אחד; משטר, שבּוֹ אין שויוֹן־אפשרויות לשכבות־האוכלוסיה השונות לרכוש את התוצרת – מצד אחר. משטר סוציאלי אחר היה מחפש דרך חלוקה מתאימה ושוה יותר של ההכנסה הלאומית. על סתירה זוֹ לא התגברו ארצות־הברית לפני המלחמה, וההשקעות בתעשיה, וביחוד ברציונליזציה, עברו שם את הגבול הרצוי ויצרו את אי־ההתאם הקיים.

באנגליה קרה, לכל הדעות, ההיפך מזה שבארצות־הברית. לפחות עד 1934 היתה אנגליה מפגרת בהתפתחות הטכנית של תעשיתה, וגם אחר־כך הלכה התפתחותה בצעדים צנוּעים מאוד. אולם גם עובדה זוֹ לא הצילה את אנגליה מחוסר־העבודה, הגם שמספר המובטלים לא הגיע שם מעולם למספרים של ארצות־הברית, אף אם נביא בחשבון את קני־המידה השונים של שתי ארצות אלו. הייצור הקטן באופן יחסי ומשום כך גם יקר, לא הקנה לתוצרת אנגליה כושר־התחרות בשוקי־חוץ, שבהם תלוּיה אנגליה. ריכוז הזהב באמריקה, הקטנת תפקידה של אנגליה כמרכז כספי בינלאומי, הפסדים מהשקעות שהשקיעה אנגליה לפני המלחמה הקודמת בארצות שונות – יצרוּ מצב שבו אי־אפשר היה לדבר על שפע הון. מלבד זאת השפיעה ההתחרוּת של עמים בעלי עבודה זולה: יפאן, איטליה, גרמניה.

במצב זה אין האינטרס הפרטי הולך בכיווּן של רציונליזציה והגדלת הייצור לשם הגדלת כוח ההתחרות. דרך זו דורשת מרץ רב והתענינות מדינית מיוחדת. אנגליה התרכזה ביחוד בהסדרת המשק הפנימי, בבנין, בחלוקה גיאוגרפית אחרת של תעשיתה ואוכלוסיה, בהוזלת האשראי כאמצעי להגדיל את ההשקעות בתעשיה. דרך אטית זו נתנה, מפאת החלשת המתיחוּת הסוציאלית ואי־ההתאם בענפי המשק, תוצאות טובות למדי, יפות מאלה שהביא “ניוּ־דיל” בארצות־הברית, אם כי האחרון היה נראה מהפכני יותר. אין זאת אומרת, שאנגליה בחרה בדרך נכונה מזו של ארצות־הברית, אלא שלכל עם ומדינה יש דרך שלהם ההולמת ביותר את המבנה הכלכלי והחברתי והמאפשרת הסדר מסויים של עניני הכלכלה. הבעיה הכללית היסודית היא – התאמת הייצור והצריכה, חלוקת התוצרת הלאומית המבטיחה כושר־קניה לכל האוכלוסיה, ניצוּל כל כוחות־הייצור, וכדומה.

מה דרכנו לגבי השקעות הון קבוע בתעשיה ולגבי מידת הרציוֹנליזציה של תעשיתנו?

אמרנו, כי על שאלה זו אפשר להשיב רק תשובה כללית, על־ידי קביעת מטרה כמוּתית לפרק־זמן מסויים. אבל מה שנעמיד לפנינו כמטרה, עלול להשתנוֹת בלחץ הגורמים המעשיים שאי־אפשר לראותם מראש. לשם סימון המטרה הכללית יש, לדעתנו, להשתמש בהנחות אלו: 1) הגורמים הקיימים במשקנו קבעו עד עכשיו את המוֹמנטים היסודיים של תעשיתנו: הון קבוע, יעילות וכד'. במידה מסויימת ישפיעו גורמים אלה גם להבא ולא יתנו לה להתרחק יותר מדי מן הקיים. 2) במידה שחיינו הכלכליים יהיו מושפעים מהכלכלה הבינלאומית, התחרות התעשיה המודרנית, הוֹנה הגדול והטכניקה החדישה, נהיה נאלצים להתקרב אל מבנה התעשיה של הארצות המפותחות ביותר וביחוד של ארצות־הברית, שהשפעתן תגדל אחרי המלחמה. את מבנה התעשיה האמריקאית מותר, איפוא, לראות כמסגרת חיצונית בקביעת גורמי־היסוד. 3) לשם אוֹריאֶנטאציה לתקופה הקרובה שלאחר המלחמה נמדוד את מחצית הדרך בין מבנה תעשיתנו לבין זה של התעשיה האמריקאית, היינו: את השיעורים הממוצעים של הקיים אצלנו ושל הקיים בארצות־הברית, מתוך הנחה שהאוֹפּטימום נמצא באמצע הדרך, בנקודה שבה יבואו לשויוֹן־משקל האפשרויות והעוּבדות שלנו ושל הארצות המפותחות ביותר מבחינה תעשיתית.

על הציוד הטכני בתעשיתנו לפני המלחמה אפשר לדון על יסוד מפקד התעשיה שנערך על־ידי הסוכנות ב־19377. את המספרים על השקעת ההון בתעשיה של ארצות־הברית שאבנו בחלקם מהטבלה של בראוּן (צוינו בכוכב) והיתר מתוך החומר בספרוֹ של הרוֹלד מולטון וחבריו8:


השקעת ההון הקבוע (בשטרלינגים) על פועל אחד


ענפי־תעשיה בארצות־הברית בתעשיה העברית בארץ־ישראל הממוצע
1. מזון 910 250 580
2.טכסטיל 250* 219 235
3. הלבשה ? 33 (33)
4.מתכת 560* 270 415
5. מכונות 645 175 410
6.עץ ? 215 (215)
7. עור 272 106 190
8. נייר, דפוס 960 254 605
9. חימיה 1170* 700 935
10. אבן, מלט 700 280 490
11. גומי 780 280 530
12. חשמל ? 175 (175)

השוואת ההשקעה בארצות־הברית וההשקעה אצלנו מלמדת באיזו מידה רחוקים אנו מהטכניקה האמריקאית המפותחת. גורם הציוד הטכני הוא הקובע באופן מכריע את התוצאות בכל השוואה של יעילות. מהשקעות הציוד בתעשיתנו אין לצפות ליעילות העולה על 50–60 אחוז מזו שבארצות־הברית. רק בטכסטיל הציוּד כמעט שוה.

לפי יסודות הערכתנו אנו מציינים את כל התעשיות מבחינת החסכון בהשקעות, ההכרחי בשבילנו, בציוּנים אלה:

השקעה עד 100 לא"י לפועל 5

מ־100 לא“י עד 250 לא”י לפועל 4

250 לא“י עד 500 לא”י לפועל 3

500 לא“י עד 1000 לא”י לפועל 2

למעלה מ־1000 לא"י 1


לפי זה אנו מקבלים את הסולם הבא ביחס לגורם ההון:

ציון 5: הלבשה

ציון 4: טכסטיל, עץ, עור, חשמל

ציון 3: מתכת, מכונות, אבן ומלט

ציון 2: מזון, גומי

ציון 1: חימיה9


ב. היעילות

על יעילות העבודה דנים לפי עודף־הערך המיוצר בתהליך העבודה על־ידי פועל אחד. כל תהליך תעשיתי עסוק בפשיטת צורה ולבישת צורה – בהעברת חמרי־גלם או תוצרת־חצאי לצורה מושלמת יותר, לסחורה, לשם שימוש בה; בדרך למטרה זו עוברים החמרים כמה שלבי־ייצור, ובכל שלב מוסיפה העבודה עודף־ערך לחומר. עודף־ערך זה מהווה “תשׂוּאה נקיה” של העבודה. “התשוּאה הנקיה” הממוצעת על פועל אחד בכל בית־חרושת, ובכל המפעלים יחד בארץ, מהווה את היעילות הכללית.

יעילות זו היא המקור לא רק לשכר־העבודה, לריוח הקבלן ולרבית על ההון המושקע, אלא גם להכנסה הלאומית בכללה; בה תלויה צבירת ההון היוצר של הארץ ובה משולב כל תהליך התפתחות הכלכלית. הריב בין המעביד לבין הפועל, בין המעמד הקפיטליסטי לבין מעמד הפועלים, מרוכז בשאלה: איזה חלק מ“התשוּאָה הנקיה” מגיע להון ואיזה לעבודה? כלומר: בבעיה של חלוקת ההכנסה הלאומית בין גורמי־הייצור השונים.

גורמי הייצור הם: עבודתו של הפועל המייצר וההון – בצורת ציוּד טכני ומכשירי־העבודה. הגורמים הבלתי־מייצרים: פיקוח טכני והנהלה. הגורמים הבלתי־מייצרים ערכם תלוי בגורמי הייצור, בהיקף ובכושר שלהם. חלק מהריוח הנקי החל עליהם פוחת והולך פחיתה פּרוֹפּוֹרציונלית עם העליה בשני גורמי־הייצור – ההון והעבודה, והם הקובעים את היעילות וערכה הכלכלי והסוציאלי.

הבעיה הקשה ביותר הן מבחינה עיונית והן מבחינת המדיניות הכלכלית־המעשית היא הפוריוּת של ההון, בצורת ציוד טכני, ופוריוּת העבודה וחלקה של זוֹ ביעילות הסופית. בדרך כלל מותר לומר, שעם שיפור הציוד הטכני, עם התקדמות התהליכים הטכנולוגיים, עקב גידול ההון המושקע בבנינים, במכונות ובמכשירי־עבודה, עולה היעילות הממוצעת על פועל אחד. אבל לא כל פועל נוסף ולא כל לירה נוספת בהשקעות תורמים תרומה נוספת שוה ליעילות הכללית. יעילות גדולה ביותר תושג אך ורק אם במפעל יעבדו כל המכונות באינטנסיביוּת קרובה לזוֹ ששוערה עם הקמתן, וליד המכונות יעבוד מספר פועלים המתאים לפעילות המכונות הללו. פועל נוסף על המשוער, בחישובים של הקמת בית־החרושת, לא יתן יעילות רגילה, אלא משהו פחות. כל השקעה חדשה למעלה מהמידה שסומנה בתכנית לייצוּר רגיל – לא תתן תוספת ל“תשואָה הנקיה” השוה ליעילות הקודמת אלא משהו פחות. כל תוספת בעבודה או בציוד הטכני תוסיף ותקטין את היעילות, עד שבמספר מסויים של פועלים, או בהשקעה כללית מסויימת של ההון, תרד יעילות כל פועל חדש, או כל לירה חדשה בהון, ותגיע לאפס. לא נשאר איפוא שום ענין למפעל אפילו בהוספת פועל אחד או לירה אחת בהשקעה. משום שהמפעל לא יקבל שום ריוח, ולא רק באחוזים אלא אף בסכום מוחלט, שכּן כל ההוצאות, הקשורות בהעסקת הפועל האחרון בפעילות הציוד הנוסף הנרכש ע"י הלירה האחרוגה, תהיינה שווֹת לערך העודף הנוצר על ידיהם. זוֹהי היעילוּת השוּלית.

יעילות שוּלית היא ביטוּי מופשט בחיי־המעשה. שום מפעל אינו קובע תחום זה; המפעל משנה את אורח הנהלתו עוד לפני הגיעו ליעילות אפסית או אפילו שלילית. המונח “שוּלית” מכוּון יותר להתנהגות הכללית ביחס להתקרבות לתחום והתרחקות ממנו. למעשה, משנה כל מפעל וכל ענף את אופן פעולתו בהתאם לשוק־העבודה, שוק־הכספים ושוק־הסחורות. אולם, בסיכום כל הפעולות יש לנו שיעורים מסוּימים לתעשיות שונות ולתנועה הכלכלית בארץ בכלל, שלפיהם ניתן לקבוע את המגמות הכלליות ואת ביטוין הכמותי. כך, למשל, קבע פרופ' דוגלס על יסוד החומר הסטאטיסטי על הייצוּר, מספר העובדים וסכומי ההשקעות בהון קבוע של התעשיה בארצות־הברית בתקופה שבין 1932–191310, כי: א) כל הגדלת מספר הפועלים ב־1% תגדיל את הפּרוֹדוּקטיביוּת רק ב־%¾, אם ההון המושקע לא ישתנה; ב) כל הוספת 1% בציוד הטכני, תגדיל את הפרוֹדוּקטיביוּת רק ב־%¼, אם מספר הפועלים לא ישתנה.

נברר את תוכן המסקנה של דוגלס על יסוד המשאל. נניח. שבמפעל תעשיה הושקעו 100,000 לירות ועובדים בו 200 פועלים, שהסחקם שוה ל־350 לירות לשנה ושכר־עבודתם הוא 250 לירות לשנה לכל אחד, נמצא שהם מייצרים ערך־עודף כדי 70,000 לירות לשנה. ואילו לפי פרופ' דוגלס יוצא, שאם נגדיל את מספר הפועלים ב־1%, היינו: בשני פועלים, נקבל רק %¾ מהפּרוֹדוּקט הנוסף, היינו: 525 לירות, אם ההון יישאר 100,000 לירות; ואם מספר הפועלים ישאר 200 כשהיה ונוסיף 1% בהשקעת ההון, היינו 1000 לירות, נקבל עודף של 175 לירות.

חשבון זה טעון הסבר. בשלמנו לשני פועלים 500 לירות שכר־עבודה, אפשר לחשב סכום זה בדומה לבלאי של השקעה חדשה בסך 5000 לירות (אם בלאי מלא בהשקעה נחשב ל־10 שנים). לפי פרופ' דוגלס, תתן השקעה נוספת של 5000 לירות עודף של 175 x 5 = 875 לירות. משמע, כי בסכום זה היעילות גדולה מזו של שני פועלים ב־350 לירות. אם ננכה 5% רבית על השקעת 2500 לירות (הסכום הממוצע במשך 10 שנות הבלאי), היינו: 125 לירות, הרי ההפרש הנקי בין השקעת הכסף ובין העסקת הפועלים הנוספים יהיה 225 לירות – הפרש גדול מאוד, שהוא כמעט כדי 50% מיעילות הפועלים הנוספים.

אם כי מסקנותיו של פרופ' דוגלס אושרוּ על־ידי חומר סטאטיסטי מכמה ארצות מפותחות ביותר, אין לראות את המספרים האלה כשיעורים יפים לכל מקום ולכל מקרה. עד כמה שהיעילות מתבטאת בכסף. היא תלויה במחיר התוצרת, והמחיר תלוי לא רק ביחס שבין העבודה להון, כי אם גם במצב הקוֹניוּנקטוּרה. ועוד זאת: היעילות בתורת הפרש בין ערך התוצרת לבין ערך החמרים שהשתמשו בהם לייצור של הסחורה (ערך־עודף), תלוּיה גם במקום שתופס המפעל בשוק. אם לתוצרת יש מעמד של סחורה מוֹנוֹפּוליסטית בשוק, תהיה היעילות בה גדולה יותר מאשר בתוצרת התלויה בהתחרות בלתי־מוגבלת. האמצאה המקנה לבעל הפּטנט זכוּיות מוֹנופּוֹליסטיות, תגדיל את היעילות לזמן תקפו של הפטנט.

אילוּ יכולנו לקבוע את היעילות לא בכסף כי אם בכמויות הנתונות להשוואה ולסיכום, אפשר היה לדבר על השפעת היחס רק בין שני גורמי־הייצור – ההון והעבודה בלבד.

במשטר הקפיטליסטי, במשטר של בעלוּת פרטית ושל התחרות חפשית בשוק, אין לדבר על מידות מדויקות ביחס המספרי שבין יעילות ההון והעבודה, אבל כמגמה כללית יש יסוד לחישובים המגלים את התלוּת ההדדית בין הגורמים האלה.

ועוד דבר. יש הבדל ענקי בין היעילות הממשית של העבודה ובין זוֹ של ההון. בעל המפעל חפשי כמעט לגמרי בזיקתו לפועלים, שהוא יכול לפטרם מן העבודה בכל רגע לפי מצב השוק, ולא רק בזמן משבר ממושך, אלא גם בכל שינוי במכירה. מה שאין כן בהון המושקע במפעל שאליו הוא קשור גם בזמני משבר, בשעה שמחמת הקשיים בשיווּק הוא רואה הכרח לעצמו להקטין את הייצור. ולא רק הריוח הנורמלי על הכסף הולך לאיבוד, גם המכונות מאבדות חלק חשוב מערכן ולפעמים את כל ערכן, אם במשך תקופת־המשבר הופיעו מכונות חדשות וטכניקה חדשה של ייצור. כל הסיכונים שישנם במפעל אינם קשורים בפועל אלא בהשקעה.

לפיכך יש להתיחס ליעילות כלמודד המצב הכלכלי בזהירות ובהסתייגות רבה.

ביחס לתשואה הנקיה של פועל אחד, יש בידנו לברר את המצב לפי הנתונים של התעשיה באנגליה, בארצות־הברית ואצלנו. על תעשיתנו מעידים המספרים מתוך מפקד התעשיה של הסוכנות; על המצב באנגליה – המספרים מהמפקד התעשיתי של 193511; המספרים בנוגע לארצות־הברית הם לפי הנתונים לשנת 193712.

הגורם החיובי בשבילנו הוא התשואה הנקיה הגדולה ביותר, שכּן היא קובעת את ההכנסה הלאומית הכללית.


תשואה נקיה של פועל אחד בשנה (בשטרלינגים)

ענפי־תעשיה ארצות־הברית אנגליה תעשייתנו הממוצע
מזון 758 389 313 487
טבק 705 670 514 630
טכסטיל 314 149 130 197
עץ (יסודית) 356 193 227 260
רהיטים וכד' 410 188 194 264
נייר וכּרטון 646 274 166 364
דפוס 1018 478 273 590
חימיה 1153 476 268 632
גומי 568 258 380 402
עור 379 213 209 267
אבן מלט וכד' 255 206 249 237
ברזל ופלדה 594 215 180 330
מתכת (חוץ מברזל) 661 246 180 362
מכונות 720 227 180 376
מכוניות וחלקים 620 230 224 358
כל־הובלה 536 198 334 353
הלבשה 359 150 140 218


הדבר הראשון הבולט בטבלה הוא הדמיון שבין המספרים של התעשיה האנגלית ובין אלה של ארץ־ישראל. רק ענף אחד מבין 17 ענפי־תעשיה מראה אצלנו יעילות השוה ל־57% מזוֹ של פועלי אנגליה, – מקצוע הדפוס. והדבר מובן. לא יתכן שיהיו בארץ־ישראל בתי־דפוס הדומים בגדלם ובציודם הטכני לאותם שבאנגליה. הפריון בענף זה יסודו בעיקר בטיראז', בכמויות התדפיסים, בו בזמן שאת רוב העבודה וההוצאות בולע הסידור, אשר אין בו הבדל אם הוא מכוּון להדפסה בכמות גדולה או בכמות קטנה של טפסים. אמנם, גם בתעשית הנייר מראה ההספק של פועלינו רק 60% מזוֹ שבאנגליה, אבל גם במקרה זה ההסבר פשוט. לפני המלחמה צומצמה תעשית הנייר אצלנו רק בכרטון ובעיבוד הנייר המוכן, ואלה מהווים בארצות המייצרות נייר רק את החלק הרביעי מתעשיה זו. גם באנגליה אין היעילות בחלק זה של התעשיה עולה על 167–194 לירות לפועל, בעוד שבייצור הנייר ממש היא מגיעה ל־281 לירות. והרי נייר ממש אין אנו מייצרים עדיין13.

את היעילות המהווה 70%–80% מזוֹ של אנגליה מוצאים אנו בענפים: טבק, ברזל, פלדה ומכונות. קצת לא מחוור לנו המצב בטבק; אפשר היה להניח, שבענף זה אין הרמה הטכנית אצלנו נופלת מזוֹ שבאנגליה. לעומת זאת אין להתפלא כלל על היעילות הנמוכה בתעשית המתכות. כאן קובע בעיקר הציוד הטכני והוא ודאי נמוך אצלנו הרבה מאשר באנגליה. אשר לקבוצות המזון, הטכסטיל, האבן והמלט, מהווה ההספּק של פועל אחד 80%–90% מזוֹ שבאנגליה. גדולה מזו היעילות בחלקי מכוניות והלבשה; בהן היא שוה ל־90%–100% מזוֹ שבאנגליה. ולבסוף: בנגרוּת. כלי־הובלה (חוץ ממכוניות) וכן בתעשית הגוּמי הקטנה שלנו (לפני המלחמה) – עלתה היעילות של פועלינו גם על זוֹ שבאנגליה.

אנו רואים, איפוא, שבהשוואה לאנגליה אין פריון התעשיה הצעירה שלנו נופל הרבה, ועוד עתיד הוא לעלות בתהליך התפתחותה. אנו מפגרים רק אחרי אמריקה, אולם המרחק כאן אינו גדול הרבה מאשר בין התעשיה האנגלית לבין האמריקאית.

לאחר שראינו את ההבדלים בהשקעות הציוד, מובן דבר זה מאליו. ולא מן ההגיון יהיה להסביר את היעילות הבלתי־מספיקה אצלנו בהשוואה לבארצות־הברית בהבדלים פסיכולוגיים, או בזה שהפועל שלנו מקבל בשכר עבודתו חלק גדול מדי של הערך העודף (לעומת חלקו של הפועל האנגלי, וביחוד של הפועל האמריקאי). וכן אין שום יסוד להנחה בדבר לחץ גדול מדי של ארגוני הפועלים המגינים על שכר־העבודה גם בארץ וגם באנגליה. במידה שהסכום המוחלט של הערך העודף אצלנו קטן מזה שבארצות־הברית, לרגל ההבדלים במחיר, משתתף הפועל אצלנו ברוב ענפי התעשיה בהבדל זה לכל־הפחות השתתפות שוה עם ההון. דבר זה נובע גם מתוך המספרים הבאים המראים איזה חלק מהערך העודף נופל על שכר־העבודה המשולם אצלנו ובארצות־הברית.


האחוז מהערך העודף הנופל על שכר־העבודה

ענפי־תעשיה ארצות־הברית תעשיה עברית בארץ הממוצע
מזון 29.1 30.0 30.0
טכסטיל 54.5 49.3 52.0
הלבשה 48.3 44.4 46.0
מתכת 47.8 47.0 47.0
מכונות 51.0 53.4 52.0
עץ 50.3 47.8 49.0
עור 52.8 39.4 46.0
דפוס ונייר 32.6 36.1 34.0
חימיה 21.2 38.8 30.0
אבן מלט 40.0 43.3 41.0
חשמל (אינסטלציה ומכשירים 37.0 37.9 37.0

יוצא, שבשלושה מתוך אחד־עשר ענפי־תעשיה האחוז הוא כמעט שוה, ב־4 – גדול יותר אצלנו, וב־4 – גדול יותר בארצות־הברית.

בעצם רואים אנו רק הבדל ניכר אחד, בחימיה. הדבר ניתן להסבר בזה, שבאמריקה מראה הענף החימי השקעה־על־פועל־אחד שהיא לא רק הגדולה שבעולם, אלא שהיא גם עומדת בריחוק־מקום מכל יתר הענפים. נראה, שהיסוד הטכנולוגי שם הוא אחר לגמרי מזה המצוּי אצלנו. בכל שאר המקרים יש להתפלא לא על ההבדלים, כי אם על ההתאם שבין המספרים, על אף כל ההבדלים בתנאי החיים וברמת־התרבות הטכנית בשתי הארצות. ניתן לומר, שהערך הנמוך של הפריון הוא בשום פנים לא תוצאה משכר־העבודה, שכּן בנידון זה שוררת פּרוֹפּוֹרציה אחת אצלנו ובארצות־הברית.

נעבור עכשיו למיוּן התעשיה לפי גורם היעילות.

גם למטרה זו חושבים אנו לראוי לקחת את היעילות הממוצעת של שלוש הארצות, ואת הממוצע הזה נראה כלוּח־קפיצה בהתחלת התהליך העתיד לקרב את רמתנו הטכנית לזו של הארצות המפותחות, תהליך הבא בחשבון בתוך הגבולות המצומצמים של השוק בתקופה הראשונה.


נציין, איפוא, ענפי־תעשיה עם יעילות עד

0 עד 200 לא"י בציון 1

200 עד 250 לא"י בציון 2

250 עד 300 לא"י בציון 3

300 עד 350 לא"י בציון 4

350 עד 400 לא"י בציון 5

400 עד 450 לא"י בציון 6

450 עד 500 לא"י בציון 7

למעלה מ־500 לא"י בציון 8


ענפי התעשיה יתחלקו בהתאם לזה כדלהלן:

ענפים ציון
1. דפוס, חימיה 8
2. מזון 7
3. גומי 6
4. נייר, כרטון, מכונות, מתכת (מלבד ברזל), מכוניות וחלקים, כלי־הובלה 5
5. מתכת, ברזל ופלדה 4
6. עץ, עור, אבן ומלט 3
7. הלבשה 2
8. טכסטיל 1

ג. עבודה מקצועית ואדמיניסטרציה

לפי הטבלה של פרופ' בראוּן נקבע גורם המומחיוּת ע"י היחס של מספר מנהלי־המפעלים, המהנדסים, משגיחי העבודה והפועלים המומחים אל מספר הפועלים הפשוטים. יחס זה בארצות־הברית מהווה:

מכונות 1.28

מנועים 0.91

טחנות־קמח 0.91

זיקוק נפט 0.74

מתכת 0.51

סבון 0.44

זיקוק סוכר 0.43

אבן ומלט 0.36

זכוכית 0.23

טכסטיל 011

נעלים 0.08

אין בידינו להשווֹת מספרים אלה למספרים שלנו או של אנגליה, אולם הם חשובים לנו מבחינה אחרת: הם מאפשרים לנו למצוא את היחס שבין מספר העובדים באדמיניסטרציה למספר הפועלים בייצור. המספרים של פרופ' בראון עונים יותר על שאלת השפעת המומחיוּת, איכוּת העבודה – שאלה שבתנאינו אנו רואים אותה כחשובה מאוד. אף־על־פי־כן יכול גם היחס שבין העובדים האדמיניסטרטיביים לבין הפועלים בייצור ללמדנו איך ובאיזה ענף־תעשיה ייקלט מספר גדול של אותם מפועלינו, שכשרונותיהם נתגלו במיוחד בזמן המלחמה. בזה נקבל תשובה גם בדבר האפשרות להעסקת אחוז גדול יותר של מנהלים, מהנדסים, מנהלי־עבודה ופקידים. הנמנים כרגיל באוכלוסיה היהודית. את כל הדברים האלה עלינו להביא בחשבון בכל תכנית.

התעשיה האנגלית14 ותעשיתנו נותנת לנו את יחס דלהלן של מספר העובדים האדמיניסטרטיביים אל מספר הפועלים בייצור, על כל 100 פועלים:

תעשיה אנגליה תעשיה עברית ממוצע
חימיה 36.0 26.0 32.0
מזון 25.9 32.2 29.0
עץ 21.8 44.0 33.0
מכונות 19.6 38.3 29.0
מתכת 15.6 33.7 24.0
הלבשה 13.6 26.7 20.0
עור 12.1 24.0 18.0
אבן ומלט 9.1 26.0 17.0
טכסטיל 6.6 19.8 13.0

אחד הדברים הבולטים במבנה תעשיתנו הוא האחוז הגדול של האדמיניסטרציה, לעומת מספר הפועלים המייצרים. מלבד ענף החימיה, שבו אחוז העובדים באדמיניסטרציה קטן מזה שבאנגליה, גדול אצלנו חלקה של האדמיניסטרציה בכל יתר הענפים והוא מגיע לפעמים פי־שנים ומעלה מזה. יתכן שהדבר תלוי בעיקר בהיקף המצומצם של רוב המפעלים; אבל יש גם מקום להניח שהארגון האדמיניסטרטיבי אצלנו אינו חסכוני. אפשר ומצב זה נגרם גם על־ידי המבנה הסוציאלי בישוב, שיש בו אחוז גדול מדי של עובדי

משרד, סוכנים, מתווכים וכד'. מכל־מקום יש יסוד לחפש כאן את סיבות ההוצאות המיותרות, שעליהן מדובר לעתים קרובות בחוגי התעשיה.

במידה שהחזיון אינו מקרי, והוא מצוּי בכל ענפי־התעשיה – אין אנו יכולים להתעלם ממנו בחישובינו. מן הנכון יהיה, איפוא, לבסס את חישובינו על הממוצע שבין הנורמות האנגליות והארצישראליות, כדי לחתור בארגוננו התעשיתי לקראת שיפור מסוּיים.

נחלק את ענפי־התעשיה לחמש קבוצות אלו:

  1. מספר העובדים האדמיניסטרטיביים עד 15 למאה פועלים מייצרים

  2. מספר העובדים האדמיניסטרטיביים מ־15 עד 20 למאה פועלים מייצרים

  3. מספר העובדים האדמיניסטרטיביים 20 25 למאה פועלים מייצרים

  4. מספר העובדים האדמיניסטרטיביים 25 30 למאה פועלים מייצרים

  5. מספר העובדים האדמיניסטרטיביים למעלה מ־30 למאה פועלים מייצרים


ואז נקבל לפי שיטת הציוּנים חלוקה זו:

  1. חימיה ודפוס – ציוּן 5

  2. מזון, מכונות 4

  3. הלבשה, מתכת, חשמל ושונים 3

  4. עור, אבן ומלט 2

  5. טכסטיל 1

משקל החמרים

נעבור עכשיו אל משקל החמרים שעל פועל אחד לעבּד במשך השנה, שהוא מודד להוצאות נוספות להובלה.

כאן המקום לציין שהמשקל בלבד אינו מכריע. אין המשקל הגדול של חומר־גלם מקומי מהווה מכשול מיוחד. העיקר הוא הובלת החמרים ממרחקים. יש להביא בחשבון שני גורמים בבת־אחת: משקל ומרחק.

ויש עוד שיקוּל: למה מכוּונת התוצרת – לשוק הפנימי או ליצוא. למשל, אם נחוצות לנו חטים לתוצרת־קמח, הרי כמות הקמח יחד עם חמרי־הלוָי (סובין וכד') נודעת לתצרוכת האוכלוסיה – לחם ומספוא. ואם אין חטים אלו צריכות להתחרות בחטים המקומיות – אין הוצאות־ההובלה מהווֹת מעמסה נוספת, אלא כשהקמח נועד ליצוּא משפיעות הוצאות ההובלה הנוספות על המחיר השפעה ניכרת.

את כל השיקולים האלה וכיוצא בהם יהא צורך להביא בחשבון. אבל, דבר זה ניתן להיעשות לא לגבי ענפים שלמים בתעשיה, אלא לגבי כל סוג של תוצרת בתוך אותו ענף.

בדרך כלל מותר לומר, שמלבד מחצבים וכמה מינים של חומר חימי ופחם אין משקל החמרים עלוּל להווֹת מכשול באיזה ענף תעשיה.


סיכום הערכת הגורמים הכלליים

כל האמור בנוגע לגורמי־היסוד של התעשיה מניח מקום לסיכום כללי של מידת החשיבות של כל ענף וענף בשביל משקנו. נעשה זאת בפשטות על־ידי סיכום הציוּנים של שלושת גורמי־היסוד:


  1. חימיה – ציון כללי 14

  2. מזון ציון כללי 13

  3. עץ ציון כללי 12

  4. מכונות ציון כללי 12

  5. חשמל ושונים ציון כללי 11

  6. דפוס ונייר ציון כללי 12

  7. מתכת ציון כללי 10

  8. הלבשה ציון כללי 10

  9. עור ציון כללי 9

  10. אבן, מלט, זכוכית ציון כללי 8

  11. טכסטיל ציון כללי 6

אם נסמן את כל התעשיה כ־100 ונחלק את המאה חלוקה פּרוֹפּוֹרציונלית לקוֹאוֹפיציאָנטים (עיין לעיל), נקבל סכימה תכליתית ביותר לחלוקת הערך הכללי של התעשיה בין הענפים, בהתאם לשלושת גורמי־היסוד, היינו:

  1. חימיה – 12.0

  2. מזון 11.1

  3. עץ 10.3

  4. מכונות 10.3

  5. חשמל ושונים 9.4

  6. דפוס ונייר 10.3

  7. מתכת 8.5

  8. הלבשה 8.5

  9. עור 7.7

  10. אבן ומלט 6.8

  11. טכסטיל 5.1


תוצאה זו השגנו לאחר שכל גורם חוּשב לפי הנתונים של התעשיה בארצות־הברית, באנגליה ואצלנו לפני המלחמה. בממוצע הבאנו בחשבון את פעילות הטכניקה. הגבוהה של ארצות־הברית, את הציוּד הבינוֹני של אנגליה ואת התנאים הרגילים של חיינו הכלכליים והתעשיתיים. הממוצע צריך איפוא להיות ביטוי השיפור האפשרי ביחס לגורמי־התעשיה – מזה ולמאמץ הדרוש – מזה.

ועתה עלינו להשיב על השאלה: לאילו תוצאות כלליות ומידת־יעילות נביא על־ידי־כך את תעשיתנו?

לשם קביעת תוצאות אלו, נסמן את כל המבנה של תעשיה רצויה ואפשרית במספר 100. לכשנשתמש בקואופציאָנטים האחרונים נקבל סכימה של מבנה כללי בצורה כזו:


הרכב התעשיה, ההון, הערך־העודף בתוך המסגרת הכללית של התעשיה (לפי הערכה)

ענפי־תעשיה האחוז החל על הענף סכום ההון הקבוע על כל פועל ועל האחוז החל על הענף הערך־העודף על פועל ועל האחוז החל על הענף עובדים אדמיניסטרטיביים על 100 פועלים ועל האחוז החל על הענף פועלים מקצועיים על 100 פ' פשוטים ועל האחוז לענף אחוז שכר־העבודה מהערך העודף

מזון

טכסטיל

הלבשה

מתכת

מכונות

עץ

עור

דפוס ונייר

חימיה

אבן ומלט

חשמל ושונים

11.1

5.1

8.5

8.5

10.3

10.3

7.7

10.3

12.0

6.8

9.4

72.25

11.99

2.98

32.73

42.03

22.15

14.62

61.32

112.20

33.32

28.20

54.06

10.05

18.53

29.41

39.55

26.98

20.56

49.03

75.84

20.19

28.20

3.22

0.66

1.70

2.13

2.99

3.13

1.39

3.09

3.84

1.32

2.73

5.99

0.56

1.02

4.33

11.23

6.18

1.16

6.18

7.20

2.04

9.40

3.33

2.65

3.91

4.00

5.17

5.05

3.54

3.50

3.60

2.79

3.48

100.0 434.80 372.40 26.20 55.29 41.02

בשורה האחרונה קיבלנו את המספרים האופטימליים הרצוּיים לתעשיתנו.

נניח, שמבנה זה של תעשיתנו יושג בהתאמצות ארגונית וחברתית – מה חידוש יהיה בזה כלפי מצב תעשיתנו לפני המלחמה?

ההון המושקע בבנינים ובציוד טכני על כל פועל יעלה מ־293 ל־435 לירות – יגדל ב־48% בערך. יעילוּתו של כל פועל תגדל מ־220 ל־372 לירות – ב־70%; ואם נחשב את הבלאי של 142 לירות נוספות בהון מדי שנה ב־14.2 לירות (10%) ורבית על 70 לירות בשנה (ההון הממוצע בתקופת 10 שנים) ב־6% = 4.20 לירות, הרי יעלה ההון הנוסף לתעשיה ב־18.4 לירות, ותמורת זה נקבל תוספת של תשוּאָה נקיה על כל פועל – 134.6 לירות.

ברור, שמסקנה כזאת מותנית בכמה גורמים: ראשית, ההון המושקע בתעשיה אינו מוגבל בערך הבנינים, המכוֹנוֹת וכלי־העבודה. מלבד זה דרוש עוד הון חוזר. אם ניטול כדוגמה את מבנה התעשיה בארצות־הברית, נקבל יחס כזה בין שני חלקי ההון (במיליוני דולרים)15:

תעשיה הון קבוע הון חוזר

_____________________________

חימיה 8151 3604

מזון 4472 3805

מתכת 10568 8228

טכסטיל 2152 2303


בדרך כלל מהווה ההון החוזר לא פחות מ־70% מן ההון המושקע בבנינים ובמכונות. שנית, אין יסוד לחשוב שהיחס האריתמטי בין ההשקעה בציוד לבין היעילות הוא יחס ריאלי והכרחי. רק הנסיון יוכיח עד כמה מתאימות הפּרוֹפּוֹרציות, שנקבעו באורח תיאורטי לתנאינו.

אבל, כמודד המגמה שאינה עומדת בניגוד לנתונים של ארצות אחרות מרשים לנו המספרים למצוא נקודת־מוצא לשם בירור התפקיד העומד לפנינו בתעשיה.

לשם הדגמה נשוה כמה מהמספרים הנ"ל עם הנתונים בארצות־הברית. ההכנסה המחולקת בין גורמי הייצור (בלאי, מסים, הוצאות ביטוח, וכד') לפי מספרינו, מורכבת מסכומים אלה:

  1. שכר־עבודה לפועלים (בממוצע) – – – 160 לא"י

  2. שכר־עבודה לעובדי אדמיניסטרציה – – 42 לא"י

  3. הכנסת ההון – – – – – – – – – – – 49 לא"י

  4. ביטוח סוציאלי – – – – – – – – – – 30 לא"י

  5. ריוח קבלני 25% על ההון המושקע ‏ – – 18.5 לא"י

בס“ה – – – – – – – – – – – – – – – – – 299.5 לא”י

מזה נופל בחלקה של:

  1. העבודה בכל צורותיה 232 לא"י או 77.5%

  2. ריוח קבלני 18.5 לא"י או 6.2%

  3. בעלי הון ורכוש 49 לא"י או 16.3%

לפי ההערכה של סימון קוזנטץ16 היה חלק זה של הערך העודף בתעשיה בארצות־הברית מתחלק בממוצע בתקופת 1919–1935:

  1. עבודה – – – – 83.9%

  2. הכנסת הקבלן – 2.3%

  3. בעלי הון – – – 13.7%


בין המספרים של ארצות־הברית ובין המספרים של הערכתנו, יש הפרש ניכר לטובת הקבלן ולרעת העבודה. אולם, אין לשכוח, כי בארצות־ הברית יש שפע של הון, והון זול יותר. הנה מספרים המוכיחים כמה עולה בארצות־הברית כסף לתעשיה (הלואות לתקופה בינונית לשם הרחבת הציוד הטכני, יחד עם הוצאות האמיסיה):

1925 – 5.02; 1926 – 4.99; 1927 – 4.70; 1928 – 4.63; 1929 – 5.35; 1930 – 5.05; 1931 – 3.92; 1933 – 3.04; 1936 – 3.00; 1937 – 2.44.

ושער הרבית על שטרות וניירות־מסחר אחרים ל־6–4 חדשים היה: ב־1924 – 3.91%; 1929 – 5.78; 1934 – 1.14; 1938 – 0.93.

אצלנו אין אפשרות לקבל כסף להשקעות אם הרבית לא תהיה גבוהה יותר ב־4%–3 כדמי סיכוּן. ואשר לריוח הקבלני, ניתן לראות מהמספרים של קוזנטץ, שמכל ההכנסה הלאומית קיבלו הקבלנים בכל ענפי הכלכלה בשנות 1919–1927 בממוצע 13.6% ובתקופת 1928–1935 – 10.7%. התקופה השניה היא רובה תקופת־משבר. מכאן המסקנה, שגם בארצות־הברית בזמנים כתיקונם גבוה הריוח הקבלני יותר ב־3%–2. גם במובן זה שומה עלינו, לכל הפחות בשנים הראשונות לאחר המלחמה, ליצוֹר מצב שיהא בו כדי למשוך אלינו הון יוזם לשם יסוּד מפעלים חדשים. אולם השיעורים שלנו אין בהם משום הכרח.

וכך אנו למדים, כי:

א) בתוך המסגרת שקבענו תעסיק התעשיה עובדי ניהול ביחס של 26 איש על כל 100 פועלים, והמודד של העבודה המקצועית־הטכנית יהיה כדי 55 על 100 פועלים פשוטים, היינו: למעלה משליש של כל הפועלים יהיו בעלי מומחיוּת גבוהה.

ב) לפי הערכתנו יהווה שכר־העבודה של כל פועל 41% מהערך העודף או 160 לירות לשנה, בערך.

ג) לפי היחס הנורמלי בין עבודת הנשים והקואופיציאָנט של המומחיוּת, מאפשרים מספרים אלה שכר־עבודה שנתי: לבעלי־מקצוע – 225 לירות; לפועל פשוט – 135 לירות; לפועלת פשוטה – 92 לירות, ובממוצע 160 לא"י לשנה.

ד) אחרי תשלום שכר־עבודה ישאר מהערך העודף על כל פועל מייצר 212 לירות. זה יתן אפשרות לחלק את הסכום כדלהלן:


שכר־עבודה של 0.26 עובדי־אדמיניסטרציה – – 42.000 לא"י

6% על ההון הנח בסך 450 לא“י – – – – – – – 27.000 לא”י

7% על ההון החוזר בסך 300 לא“י – – – – – 21.000 לא”י

8% לבלאי ההון הנח – – – – – – – – – – –36.000 לא"י

5% למסים (מלבד מסי־הכנסה) ממשלתיים ומקומיים – – – – – – 18.500 לא"י

השתתפות בביטוח סוציאלי 15% משכר־עבודה ומשכורת – – 30.000 לא"י

ביטוח ושונות – – – – – – – – – 8.000 לא"י

– – – – – – – – – – – – – – – – – –182.500 לא"י


נשארת יתרה של 30 לא"י שהיא בערך 4% מההון המושקע הכללי על כל פועל, שחלק ממנה ייזקף לחשבון ריוח קבלני ולצבירת הון חדש במשק, וחלק ישמש קרן לתנודות בין גורמים שונים של החלוקה.

אנו סבורים, שלתקופה הקרובה לאחר המלחמה יכולה סכימה זו להיות אופטימלית למפנה בתעשיתנו. כפי שאמרנו, מהווים כל המספרים המובאים לעיל רק תרשים ראשון למבנה הכללי של התעשיה שלנו לפני המלחמה. זהו רק תרשים של השערה וכדי לבחנה מבחינה מעשית שומה עלינו לעבור מתכנית כללית ומענפים שלמים של תעשיה לסוגים שונים בתוך כל ענף ולהעריכם מבחינת הביקוש הפנימי וסיכויי סחר־החוץ.

אבל קודם־כל יש למצוא את בסיס האוכלוסים כמקור לכוחות־עבודה וגם כצרכן.


 

פרק ב: הרכב הישוב    🔗

א. העליה    🔗

משק הארץ טעון הכוונה, כדי שיהיה מסוגל לתת אחיזה למספר עולים חדשים, כדי אחוז מסויים מן הישוב בכל שנה. רצוי שאחוז זה יהיה לפחות 10% מן הישוב. הנחה זוֹ מבוססת על חישוּב כללי זה:

א. על כל 100 תושבים נקבל – לפי החשבון של 10%–10 עולים, שביניהם יהיו 3.3 יחידות־עבודה נוספות.

ב. כדי לקלוט מספר נוסף זה של כוחות עבודה יש להרחיב את השקעות ההון במשק ב־500 לירות על כל אחד, או בס"ה ב־1650 לירות.

ג. ביעילוּת אופטימלית יהיה הערך העודף המיוצר ע"י 33 יחידות־עבודה בישוב של 100 תושבים שוה ל־12000 לירות בערך.

ד. 4% יהווה ההון החדש היוצר במשק – 500 לירות בערך.

ה. הקרנות הלאומיות ומוסדות שונים מקבלים על כל תושב בערך 5 לירות לשנה ועל 100 תושבים יקבלו 500 לירות.

ו. שני מקורות אלה מכסים איפוא כ־60% מההון הדרוש.

ז. את האשראי יש להעריך ב־20%.

ח. 20% החסרים הם הקובעים את גבולות המתיחות בישוב ובחיי העולה בחדשים הראשונים אחרי בואו לארץ.

אנו יכולים לשאוף לדינמיות גדולה יותר כעבוֹר זמן־מה. אבל כבר בתקופה הקרובה ביותר אחרי המלחמה נהיה נתונים ללחץ גורמים רבים, ביניהם: המצב הפוליטי החדש שירחיב את כושר הקליטה באמצעים אדמיניסטרטיביים, וההכרח הדחוף לפתוח את שערי הארץ לרבבות מאחינו הפזורים והנידחים. על כן ראינו להכפיל את המכסה בשנה הראשונה שלאחר המלחמה, עד שלסוף תקופת 6 שנים בערך נעבור בהדרגה אל המכסה שקבענו. מאז גם תרכוש מכסה זו דינאמיוּת גדולה יותר ותעלה מדי שנה ב־0.5%–1.

אם נעריך את האוכלוסיה היהודית בארץ עם גמר המלחמה ב־600,000 נפש ואת הריבוי הטבעי ב־1% לשנה, יהיו לנו המספרים הבאים:


תנועת האוכלוסיה (באלפים)

שנה מספר הנפשות בתחילת השנה אוכלוסיה נוספת בסה"כ אוכלוסיה חדשה בסוף השנה באמצע השנה
ריבוי טבעי עולים חדשים

ראשונה

שניה

שלישית

רביעית

חמישית

ששית

600

726

863

1002

1132

1256

6

7

9

10

11

13

120

130

130

120

113

126

126

137

139

130

124

139

726

863

1002

1132

1256

1395

663

794

933

1067

1194

1326

לשם קביעת מספר התושבים המפרנסים באמצע כל שנה, נקח 35% מהמספרים של טור אחרון:

בשנה ראשונה 232 אלף

שניה 278

שלישית 327

רביעית 373

חמישית 418

ששית 464


ב. מילואים של כוחות־עבודה

המספרים האחרונים קובעים את המצבּר הכללי של כוחות־העבודה בישוב העברי, אם יהא תוקף להנחה הכללית בדבר גודל העליה.

איך יתחלקו המספרים האלה בין ענפי־העבודה השונים?

במידה שאנו נשארים בתחומי התכניות ומקווים שיהיה בידנו לכוון את גורמי־היסוד של כלכלתנו, נוכל לקבוע את ההרכב הרצוי של האוכלוסיה המפרנסת בתוך הישוב. ובהתאם לאמוּר בפרק הראשון; הרינו מתארים לעצמנו את החלוקה הרצויה של האוכלוסיה המפרנסת כדלהלן (באחוזים):

שנה בחקלאות בתעשיה מלאכה ובנין בהובלה במסחר בשירותים בשונים
ראשונה 15 45 6 16 14 6
שניה 15 45 6 16 12 6
שלישית 15 48 6 14 12 5
רביעית 15 45 6 16 12 6
חמישית 15 48 6 14 12 5
ששית 15 45 6 16 12 6

מתוך חלוקה זו נובעת גם הכוונה: א) לקיים את אחוז החקלאות על גובה של 15%; ב) לכוון את פני משקנו אל האינדוּסטריאליזציה, ז.א. להעלות את מספר העסוקים בתעשיה; ג) להקטין את אחוז העובדים במסחר ובשירותים והמתפרנסים בפרנסות אחרות.

צירפנו יחד את שני סוגי המפרנסים – בתעשיה ובבנין – מכיון ששניהם מהווים כעין שדה־פעולה משותף, שהעסוקים בו עוברים ממקצוע למקצוע – הכל לפי מצב הקוֹניונקטוּרה. ביחוד יורגש הדבר בשנים הראשונות של בנין מוגבר, כשחלק גדול מפועלי התעשיה יעברו לבנין. רק לאחר שהמצב יתגבש, תושג יציבוּת בשטח זה ועודף פועלי הבנין יעבור שוב לתעשיה, שתעבוד יותר לשם תוצרת. התנודה ביניהם ובין כל המפרנסים (באחוזים) תהיה אז בערך כך:

שנה 1 2 3 4 5 6
בתעשיה 27 27 30 32 36 38
בבנין 16 18 18 16 12 10

לפי זה יוכלו התעשיה והבנין לאַפשר את קיוּמם של העסוקים בהם, במספרים אלה:


שנה תעשיה ומלאכה בנין
ראשונה 63,000 37,000
שניה 75,000 50,000
שלישית 98,000 59,000
רביעית 120,000 60,000
חמישית 150,000 51,000
ששית 176,000 46,000

ממספר העסוקים בתעשיה יעבדו כ־25% במלאכה והיתר – בתעשיה מאורגנת. בשנה הששית – שנה שבה לפי המשוער יכנסו הדברים למסלול של התפתחות אטית ותקינה – תצטרך התעשיה לתת מקום ל־132 אלף פועלים, מהם 88 אלף גברים ו־44 אלף נשים, בערך. לפי משקל הגורמים שקבענו לעיל, תצטייר תמונת תעשיתנו באמצע השנה הששית לאחר המלחמה, כלהלן:

  1. מספר העסוקים בתעשיה – – – – – – – – – 132 אלף

  2. פועלים בייצור –– – – – – – – – – – – – 105 אלף

  3. עובדי אדמיניסטרציה –– – – – – – – – – – 27 אלף

  4. פועלים מקצועיים –– – – – – – – – – – 37 אלף

  5. פועלים פשוטים –– – – – – – – – – – 68 אלף

  6. הערך העודף של הייצור – – – – – – – 39.0 מיליון לירות

  7. שכר עבודה שנתי לפועלים ‏ – – – – – 17.0 מיליון לירות

  8. שכר עבודה שנתי לעובדי האדמיניסטרציה 4.3 מיליון לירות

  9. ההון הקבוע של התעשיה – – – – 46.0 מיליון לירות

  10. ההון החוזר – – – – - – – 32.0 מיליון לירות

  11. רבית שנתית על ההון הקבוע – – – – 3.2 מיליון לירות

  12. רבית שנתית על ההון החוזר – – – – 2.2 מיליון לירות

  13. חידוש הציוד והאינונטר – – – – – – 3.7 מיליון לירות

  14. ריוח קבלני וצבירת הון חדש – – – – 2.0 מיליון לירות

  15. ביטוח סוציאלי – – – – – – – 3.2 מיליון לירות

  16. מסים ושונות – – - – – – - - - 2.0 מיליון לירות


 

פרק ג: ההתפתחות האפשרית של התעשיה לפי ענפיה וסוגיה    🔗

יסודות הישוב    🔗

הרכב האוכלוסיה נותן לנו שני גורמי־יסוד לקביעת ההתפתחות הדינמית של כל סוג וסוג בתעשיה:

א) התצרוכת הפנימית בהתאם לגודל הישוב;

ב) כוחות־העבודה העומדים לרשות המשק והדורשים את העסקתם.

מלבד זה יש להביא בחשבון עוד גורם – שוקי־חוץ. אמנם על גורם זה אפשר לדבר בדרך השערות וניחושים, כי ידיעותינו על יחסי־המסחר הבינלאומיים לאחר המלחמה הן קלושות ומפוקפקות. דבר אחד הוא בחזקת ודאי, שהעולם העתיד יהיה במובן מסוים עולם חדש, והכוחות שיפעלו בו יהיו נתונים ללחץ המציאוּת, האפשרויות והרצונות של העמים.

מותר, איפוא, גם לנו להפליג קצת בהתוית קוים לפעולה מכוּונת ולהגוֹת מחשבה איך למלאותם תוכן ממשי בתנאים שיווצרוּ. ובכן, נשתדל מתוך זהירוּת מרובה לצייר את סיכויי היצוא לכל סוג של תעשיה.

לשם קביעת התצרוכת נשתמש במספרי היבוא והיצוא של שנת 1937 ובערך התוצרת של תעשיתנו באותה שנה. אמנם זאת היתה שנת שפל, אבל אנו רואים להשתמש במספרים של אותה שנה דוקא משני טעמים:

א) הערכה כזאת תהיה זהירה יותר;

ב) בשנים הראשונות לאחר המלחמה ידרוש המצב מאתנו קימוצים רבים, הן משום שהעולים החדשים יהיו רובם מחוסרי־אמצעים עד שייאחזו בעבודה, והן בגלל המחירים הגבוהים של המיצרכים שישפיעו על הפחתת כוח־הקניה.

המחירים שאנו משתמשים בהם הם. כאמוּר, משנת 1937, ואין שום יסוד להניח שמחירים אלה יהיו גם לאחר המלחמה. מחירי 1937 התחילו לעלות קצת אחרי המשבר הבינלאומי הגדול, אך בדרך כלל עוד היו נמוכים. מחירי 19451950– יהיו ודאי גבוהים מהם. ראשית, משום שהמצוקה אז עוד תהיה גדולה למדי; ושנית, ודאי יבוא התאם בין ערך הלירה האינפלציוֹנית לבין ערך־הסחורות שיהיה גבוה מזה של 1937. ברם, ספק הוא אם התאם זה יגרור אחריו ירידת הלירה בשיעור העולה על 20%. אגב גם תקופה זו של 5–6 שנים היא ארוכה מכדי שלא יחולו בה תנודות במחירים. ואם אנו משתמשים בכל־זאת במחירי 1937, הרי זה משום שלמחירים יש ערך יחסי בשאלת ארגון המשק, אם כי הם יכולים לפעול גם כגורם מפריע וגם כגורם מסייע. את אופן השפעתם בכל המקרים אין אנו יכולים לדעת, אבל אין להתעלם מהם בקביעת הייצור התעשייתי, שבו מכריעים הרכב האוכלוסיה, כוחות־העבודה וכד'.

וכאן המקום להעיר, שבכל החישובים אנו קובעים את האוכלוסיה העברית באמצע 1937 כדי 405 אלף נפש.

כשאנו פונים אל החומך הסטאטיסטי כדי למצוא נקודת־אחיזה לשם הערכה מספרית לענפי־משקנו השונים – אנו נתקלים בקושי רב. גם על הדרך להערכת גורמי־היסוד של תעשיתנו מונחים מכשולים אם מחמת מחסור בחומר סטאטיסטי או מחמת הספקוֹת המתעוררים עם הטיפול בחומר זה. הנתונים הסטאטיסטיים הבאים ממקורות ממשלתיים, אופן איסופם ועיבודם הוא שיטתי, ובהיקף רחב של האפשרויות שבידי הממשלה. לא כן בסטאטיסטיקה של רוב מוסדותינו שמפקדיהם אינם מחייבים, והנשאלים רשאים לא לענות על השאלות כלל; אף אין כל אפשרות לבקר את התשובות, ואין עזרה מצד השלטונות למוסד העורך את המפקד. דוגמה: מפקד התעשיה מטעם הסוכנות היהודית בשנת 1937 ומפקד הסתדרות העובדים באותה שנה. השוואת המספרים של שני המקורות האלה מראה הפרשים גדולים מאד

שאין להסבירם אלא בטכניקה השונה, בגישה השונה ובאמצעים השונים שהשתמשו בהם שני המוסדות.

פועלים בתל־אביב


בענף התעשיה לפי מפקד הסוכנות היהודית לפי המפקד של ההסתדרות
מספר העסוקים ביניהם בעלי המפעלים פועלים

מזון1

טכסטיל

הלבשה

מתכת ומכונות

עץ

עור

הדפסה ונייר

חימיה

אבן ומלט

1111

976

2052

1906

1616

1008

1812

315

527

114

78

641

480

311

327

219

39

77

997

898

1411

1426

1305

681

1593

276

450

1124

667

1320

2166

1613

689

925

165

434


  1. ייצור לחם, בשר, טבק.↩︎


את המקרים, שבהם מראה מפקד הסוכנות מספר פועלים גדול יותר מאשר במפקד ההסתדרות אפשר להסביר בזה, שבמספר הפועלים נכללו אולי גם בני משפחתם של בעלי העסק שסרבו להירשם במפקד ההסתדרות. אף־על־פי־כן גדול לפעמים ההבדל מכדי שאפשר יהיה להסבירו כך – למשל, במספר הפועלים במקצוע ההדפסה והנייר. הבדלים ניכרים אנו מוצאים גם בענפי מתכת, מכונות ועץ. בחישובינו השתמשנו בחומר של מפקד הסוכנות, הנראה לנו מפורט ויסודי יותר.

קשה עוד יותר להעריך את היבוא הנופל בחלקו של הצרכן היהודי. מקובלים חישובים שונים על חלקנו ועל חלקם של הערבים ביבוא. אבל אגב בדיקת המספרים הוברר, כי אי־אפשר להשתמש בהם. ז. אברמוביץ וי. גלפט בספרם על המשק הערבי משתדלים להסתמך על המספרים של דר. גרינבוים (בספרו על ההכנסה הלאומית) ושל מר הופין, אבל הראשונים אינם מפורטים לפי סוגיהם, אלא לפי קבוצות (סחורות לצריכה, חמרים לתעשיה וכו'). ואילו המספרים האחרים הם משנת 1928.

היתה גם דרך אחרת: להשתמש, לשם קביעת התצרוכת של הערבים, בנתונים של הלבנון וסוריה. מתוך הנחה שהתצרוכת בארץ־ישראל קרובה אליה, אם כי כוח־הקניה של ערבי ארץ־ישראל גדול מזה של ערבי הארצות השכנות. במקרים בודדים קבלנו מספרים המתקבלים על הדעת. כך, לפי המספרים שבדו“ח הקונסול הבריטי, מגיע היבוא של הסוּכר לארצות אלו לכל נפש עד 7.98 ק”ג ב־1936 ו־8.90 בשנת 1937. אם נביא במנין צריכה של 8.5 ק“'ג לנפש, יצא, שמ־24126 טון הסוכר שהוכנס לארץ – עברו לצרכי הסקטור הערבי 8462 טון ולסקטור היהודי נשארו 15664 טון, או 38.7 ק”ג לנפש. דבר זה מתקבל על הדעת, ובחישובינו נקטנו 40 ק“ג. אולם לגבי אורז נתקלנו בתוצאות שאינן מתקבלות על הדעת. ב־1937 הובאו לארץ 20000 טון אורז והוצאו 4773 טון אורז נקי. אם נביא בחשבון רק את כמות האורז הקלוף – הגיע היבוא ל־18000 טון, והיצוא – 4773 טון, היינו: הצריכה בארץ היתה כדי 13227 טון. לפי הנתונים של סוריה והלבנון היתה התצרוכת בארצות אלו 5.25 ק”ג לנפש בשנה. אם ננקוט אותו שיעור גם לגבי ערבי ארץ־ישראל, הרי צרכוּ הללו 5227 טון ובחלקו של הסקטור היהודי נופלים, איפוא, 8000 טון, או כמעט 20 ק"ג לנפש. והרי זוהי כמוּת העולה ללא ספק על התצרוכת המעשית.

קרובים יותר למציאוּת הם הנתונים על צריכת מוצרי כותנה, שהיא אצל ערבי סוריה והלבנון 2.1 ק“ג לנפש. לפי שיעור זה צרכוּ ערבי ארץ־ישראל כ־2,000,000 ק”ג, ובחלקם של היהודים נופלים 2,570,000 ק“ג (יחד עם הכותנה הגלמית), היינו: 6.7 ק”ג לנפש בישוב היהודי. הגדלנו קצת כמות זו והעמדנו אותה על 8.5 ק"ג, בשים לב למחסור בסחורה זו בזמן המלחמה.17

בחישובינו השתמשנו במקרים רבים בנתונים של סוריה והלבנון לשם ביקורת הנתונים ששאבנו ממקורות אחרים. בדרך כלל ביססנו את חישובינו על הערכות, שאפשר היה למצוא להן סמוכין מתוך ידיעת מצב הענינים.


התפתחות והרחבה

אנו מחלקים את הערכתנו לשתים:

א) התפתחות התעשיה הקיימת, הבאה רק עם גידול האוכלוסיה, לפי הנחות מסוימות לגבי הביקוש הפנימי ואפשרויות היצוא;

ב) הרחבת הבסיס התעשיתי הכללי על־ידי יסוּד מפעלים העשוּיים לנצל יותר את אוצרות הארץ ולעודד ייצור חמרים ראשוניים חדשים.

בחלק הראשון של הערכתנו נתעכב במיוחד על ה“יש” בהתפתחותו הדינאמית האפשרית. ואילו בחלק השני נוכיח את הצורך ליצוֹר בסיס חדש לתעשיתנו, כדי לעבור ממצב של אספקה עצמית לתחום־כלכלה נרחב יותר.

קודם־כל עלינו לענות על השאלה: היכולה תעשיתנו כמו שהיא ובהתפתחותה בהתאם לגידוּל האוכלוסיה להגיע לאותם השיעורים של יעילות, תעסוקה וייצור, שקבענו קודם כאוֹפּטימוּם רצוּי? ואם לאַו – הקיימות אפשרויות להרחיב את בסיס תעשיתנו כדי להתקרב אל הרצוּי הזה?

לשם פתרון השאלות, ננסה לקבוע בכל ענף וענף של התעשיה ובכל סוג וסוג שלה שלושה גורמים כלכליים:

א) מספר הפועלים והעובדים, שהמקצוע יכול להעסיק כל השנה בתקופת שש השנים לאחר המלחמה; ב) השקעות הון קבוע, הדרושות לשם כך; ג) הערך העודף על יסוד היעילות האפשרית, וכתוצאה מזה – ערך כל הייצור.

סיכום המספרים של שלושת הגורמים האלה ישרטט לנו תמונה כללית שאפשר יהיה להשווֹתה עם האופטימוּם שקבענו.

חילקנו את התעשיה הקיימת לשתי קבוצות:

I. ענפי־תעשיה המייצרים בעיקר מוצרים לצריכה מהירה: מזון הלבשה, הנעלה – יחד עם טכסטיל ועור.

II. ענפי־תעשיה המייצרים מוצרים לצריכה ממושכת, חמרים לעיבוד נוסף ואמצעי־ייצוּר: מתכת, חימיה, עץ. נייר, חשמל וכדומה.


I. תעשיה לייצור מוּצרים לצריכה מהירה

א. מזון

קמח

כל הידיעות על ייצור הקמח בתעשיה היהודית ועל יבוּא הקמח מאשרוֹת, שגם לפני המלחמה היתה אפשרוּת להגדיל את הטחינה, אם לא ע“י הגדלת יבולי החיטה בארץ, הרי לכל הפחות ע”י הגבּרת יבוא החיטה האמריקאית או האוסטראלית. מתוך הפחת בשיעור 35% בערך, שהחיטה מפסידה בטחינה, מהווים לא פחות מ־25% מספוא חשוב מאוד לחקלאותנו וערכם מכסה בהחלט את ההוצאות הנוספות של ההובלה. יוצא, שמבחינה כלכלית אין שום סיבה לוותר על התפתחות נוספת בתּעשית־הקמח, אם כי ביחס למספר הפועלים העסוקים בטחינת הקמח – גדולות למדי ההשקעות בהון קבוע (בבנינים ובציוּד טכני).

תצרוכת הישוב בקמח קרובה ל־85 קילוגרם לנפש לשנה, ולפי חשבון זה יהיה צורך: בשנה הראשונה לאחר המלחמה ב־56400 טון; בשניה – 67500 טון; בשלישית – 79300 טון; ברביעית – 90700 טון; בחמישית – 101500 טון; בששית – 112700 טון.

את ייצוּר הקמח בטחנות הארץ בשנת 1937 אפשר להעריך ב־15000 טון. אז לא היתה במקצוע האמוּר תעסוקה מלאה, וכוח־הייצור היה למעשה ב־20% גדול יותר, היינו: בס"ה 18000 טון.

לא נביא בחשבון, שבזמן המלחמה היה ניצול המכונות רב למדי וחלק ניכר מהן תהיינה טעונות חידוש ושיפוץ. תופעה דומה תהא בכל תעשיתנו. בכולה נעמוד בפני הצורך לארגן מחדש את ציודה הטכני, לשכללו ולהרחיבו.

מה המטרה בהתפתחות תעשית־הקמח? אם נעמיד לנו כמטרה להשיג בשנה הששית לאחר המלחמה תוצרת המכסה 80% מהתצרוכת, היינו: 93000 טון בערך, תהיה זאת גישה מציאוּתית.

בהדרגה אפשר להניח את השלמת התוצרת הזאת כך:

  1. בגמר השנה הראשונה יושג ייצוּר מאכסימאלי במפעלים קיימים 18000 טון

  2. בשנה השניה ייבנו מפעלים חדשים לייצוּר – – – – 8000 טון

  3. בשנה השלישית – – – – – – – – – – – – – – –11000 טון

  4. בשנה הרביעית – – – – – – – – – – – – – – – – 12000 טון

  5. בשנה החמישית – – – – – – – – – – – – – – – – 18000 טון

  6. בשנה הששית – – – – – – – – – – – – – – – – 26000 טון


הנתונים של מפקד 1937 מראים, כי בתעשית־הקמח היו עסוקים 188 איש; סכום ההשקעות בבנינים וציוֹד טכני מוּתר לקבוֹע כדי 80000 לירות. אם לנקוט אפילו אחוז גבוה ביותר של עובדי אדמיניסטרציה בטחנות – 40% – נמצא ש־113 פועלים עבדו באותה שנה בייצוּר קמח. ביעילות נוֹרמלית בארצנו צריכים 113 פועלים לייצר 20–22 אלף טון, ואילוּ למעשה יוצרוּ 12–13 אלף. מזה אפשר להסיק אחת משתי אלו: א) שמספר הפועלים ביום המפקד היה מקרי וגדול מן הרגיל, לרגל עבודה מוגברת, עונתית. או ב) שהמספר אינו נכון. אנו מוכנים לקבל את האפשרות הראשונה. היעילות הנורמאלית בארץ היא 200 טון לפועל לשנה. באוסטרליה, למשל, היא 275 טון, אך יתכן שבציוד רציונלי (850 לירות לפועל) תגיע היעילות גם אצלנו ל־250 טון לשנה.

בהתאם לכך תזדקק התעשיה למספר עובדים:

בשנה הראשונה - פועלים 72 עובדי־אדמיניסטרציה 28
בשנה השניה – 104 40
בשנה השלישית – 148 60
בשנה הרביעית – 196 78
בשנה החמישית – 268 107
בשנה הששית – 372 149

לפי הערכתנו צריכות ההשקעות החדשות בתעשיה זו להגיע בסוף התקופה לסכום של 250000 (לפי המחירים שלפני המלחמה). האם כדאי בשביל העסקת 520 פועלים ועובדים להשקיע סכום עצום כזה? התשובה חיובית. שכּן 93000 טון קמח מהווים ערך־עודף של 200000 לירות לשנה, ונותנים מלבד זאת 28000 טון סובין – מספוא חשוב בחקלאותנו. זה מצדיק בהחלט את ההשקעה הגדולה, ביחוד אם נזכור שבמאזן־התשלומים נקטין ע"י כך את הוצאותנו ב־200 אלף לירות לשנה, בערך.


מאפיות

הגבּרת העבודה במקצוע זה תלויה במישרים בגידול האוכלוסיה; הנסיון בארצנו מוכיח שהגזמנו באינדוּסטריאליזציה בענף זה ואיבדנו סכומים עצומים בהשקעות במפעלים גדולים מדי. הרנטביליות הטובה ביותר היתה דוקא במפעלי אפיה בינוניים המעסיקים 10–15 איש בהשקעה ממוצעת של 200 לירות לפועל.

ב־1937 סיפקו 1098 עובדים את הביקוש ללחם ולתוצרת־לוי של האפיה. אפשר לחשוב שבממוצע מספקים ½2 פועל ועובד את לחמם של 100 תושבים. בהתאם לכך יהיו ההשקעות ומספר העובדים במקצוע זה:


עובדים ואדמיניסטרציה השקעות חדשות – לא"י
בשנה הראשונה - 1660
בשנה השניה – נוסף 330 66,000
בשנה השלישית – נוסף 350 70,000
בשנה הרביעית – נוסף 340 68,000
בשנה החמישית – נוסף 325 65,000
בשנה הששית – נוסף 325 65,000

היעילות במקצוע האפיה מהווה באנגליה 242 לירות על כל פועל. גם אצלנו היא קרובה ל־250 לירות לשנה בעבודה מלאה, אם־כי רב מדי מספר המפעלים הקטנים. לפי זה תהיה היעילות הכללית לסוף תקופת 6 השנים כדי 613,000 לירות. ההשקעות החדשות במקצוע יגיעו לסוף התקופה עד 475000 לירות.

לא ברוּר מצבם של 4 בתי־חרושת גדולים בתל־אביב, באיזו מידה ציודם המיותר עודנו נתון לניצול. יתכן, שעם האפשרות לחדש ולהגדיל את כושר ייצורם, תהיינה ההשקעות החדשות קטנות יותר.


אורז

ייצוּר האורז בארץ מסתפק רק בקילוף האורז הגלמי המובא ממצרים ומהודו. בזמן האחרון השתדלה הממשלה להמריץ את גידול האורז באזורי החולה, והדבר הצליח מעט, אך אין ספק שעם גמר המלחמה ייפסק הנסיון הזה – וכדאי שייפסק. ראשית, עלול גידול האורז לגרור אחריו התפתחות הקדחת, ונסיון כזה עומד בניגוד לכל ההחלטות הבינלאומיות ביחס למלחמה בקדחת; שנית, הקרקע יקרה אצלנו (וגם העבודה) מכדי לגדל תבואה זולה כל־כך בהשוואה לעבודה הדרושה.

הנסיון של שנות 1937–1939 הוכיח שיש מקום ליצוא של אורז קלוף. יצוא זה עלה מ=380 טון בשנת 1936 ל־4773 טון בשנת 1937 ול־5389 טון בשנת 1938. עד ספטמבר 1939 הוצאו מהארץ 3857 טון, והיצוא נפסק עם פרוץ המלחמה. יש יסוד להניח, שהיצוא יתחדש עם גמר המלחמה ויגדל משנה לשנה. קילוף האורז בארץ הגיע לפני המלחמה רק ל־80% בערך מכמות האורז הנקי המוכנס ארצה. נראה, שלא רק האוכלוסיה הערבית מעדיפה לקנות אורז מצרי, אלא גם האוכלוסיה העברית משתמשת באורז נקי המובא מחוץ־לארץ.

לפי זה. צריך תהליך ההתפתחות בענף הנ"ל להיות מכוּון לשלושה אפיקים: א) לאספקה מלאה לאוכלוסיה העברית; ב) להגדלת האספקה לאוכלוסיה הערבית; ג) להגדלת היצוא.

קשה לדעת איך יתפתחו שני האחרונים. הרבה יהיה תלוּי ביחסי השכנוּת. יתכן שגם ההון הערבי ישתדל לתפוס מקום בתעשיה זו. מטעמי זהירות נציין רק גבולות אלה: סיפוק מלא לאוכלוסיה העברית והשגת מידת־מה של יצוא ואספקה לאוכלוסיה הערבית, בס"ה עד 8000 טון. התצרוכת של היהודים היא כנראה 14 קילוגרם לנפש בשנה.

לתקופה הקרובה לאחר המלחמה יש יסוד לחשוב, שהאפשרות להשיג אורז גלמי ולהביאו לארץ תתפתח בהדרגה בצורה זו: 30% מהתצרוכת בשנה הראשונה, 60% בשנה השניה, 100% בשנה השלישית, ומהשנה הרביעית ואילך יהיה עודף גם ליצוא; יתכן שבעלי התעשיה יראו צורך להקדים ולקיים קשרים עם הלקוחות בחו"ל ויקבעו חלק מן התוצרת לצרכי יצוא בטרם אפשר יהיה להשיג אספקה שלמה.

לפי הנחות אלה, תהיה התצרוכת:

  1. בשנה הראשונה 30% מ־9300 טון = 2800 טון

  2. בשנה השניה 60% מ־11000 טון = 6700 טון וליצוא 2000 טון

  3. בשנה השלישית 100% מ־13000 טון = 13000 טון וליצוא 4000 טון

  4. בשנה הרביעית 100% מ־15000 טון = 15000 טון וליצוא 6000 טון

  5. בשנה החמישית 100% מ־17000 טון = 17000 טון וליצוא 8000 טון

  6. בשנה הששית 100% מ־19000 טון = 19000 טון וליצוא 8000 טון

ייצוּרוֹ של בית־החרושת לאורז, היחידי בארץ, היה ב־1937 כדי 8900 טון, מהם הוצאו 4773 טון לסוריה.

לפי המחיר של 12 לירות הטון מהווה ייצור זה 106 אלף לירות, ואם נפחית את ערך האורז הגלמי ב־9 לירות, יגיע הערך העודף ל־27000 לירות.

לפי המפקד של הסוכנות היה מספר העובדים והפועלים בענף 62 איש, משמע שמספר הפועלים בייצוּר היה 47 איש. התוצרת הנוספת על כל פועל היא, איפוא, 570 לירות וההשקעה בהון קבוע היתה, כנראה, 30 אלף לירות בערך. כלומר: 638 לירות על כל פועל.

הואיל והמפעל הוא מן המתוקנים והוקם רק ב־1936, יש להניח שציוּדוֹ חדיש למדי.

בשנים הראשונות יספּק המפעל הקיים את כל התוצרת, ויתכן שגם בשנה השלישית יוכל לנצל את מלאי הציוד בתוספת של פועלים. אולם בשנה הרביעית כבר תהיה התצרוכת כפולה מכוח הייצור בציוד הקיים, ועד גמר תקופת 6 השנים יוכלו לקום שלושה מפעלים חדשים עם כוח־ייצור של 9 אלף טון כל אחד. לפי זה יהיו:


שנה השקעה חדשה בהון קבוע מספר פועלים ועובדים תוצרת בטונים הערך העודף
ראשונה 20 2800 8400 לא"י
שניה 62 8700 26000 לא"י
שלישית 30000 לא"י 120 17000 51000 לא"י
רביעית 145 12000 63000 לא"י
חמישית 30000 לא"י 172 25000 75000 לא"י
ששית 186 27000 81000 לא"י


סוכר

הרבה דובר אצלנו על ייסוּד תעשית סוכר, וקודם־כל על האפשרות של גידול סלק־סוכר בארץ. אין אנו יודעים עד כמה התכניות בגדר ההגשמה. לנו ברור בהחלט שעל גידול סלק או קנה־סוכר בארץ אין מה לדבר. כבר לפני המלחמה היה העולם כולו מוצף עודף של סוכר, שנמכר במחירים למטה משוי הייצור; והתכניות היו מכוּונות לקיים תעשית־סוכר בסיוּע ממשלתי באופן שהאוכלוסיה תשלם תשלום נוסף כדי לאַפשר את מכירת העודף בשוקי־חוץ מתחת לשוי הייצוּר וכו'. אין לצפות שהממשלה האנגלית תהא מעונינת להקים עוד נקודה לייצוּר סוכר או להטיל מס־סוכר על האוכלוסיה בארץ, כדי להגן על ענף־תעשיה בלתי־רנטבילי.‏ גם לנו אין שום ענין במס־עקיפין זה שיפגע קודם־כל בצרכן ההמוני למיצרך חיוני זה. ואשר לחקלאותנו, הרי ודאי שלא תוכל להקצות שטחים גדולים לגידוּל סלק שיצטרך להימכר בסיוע. אנו סבורים, איפוא, שהרעיון לבסס את תעשית־הסוכר על חומר גלמי הוא בגדר דמיון שיש בו גם סכנה. בשטח זה אנו צריכים לתפוס עמדה דומה לזו שתפסנו כלפי קמח ואורז: לבסס את התעשיה על חומר חצאי (מעובד־למחצה) ולייסד מפעל לזיקוק הסוּכר.

את התצרוכת הממוצעת אנו יכולים להעריך כדי 35 קילוגרם לנפש בשנה ויחד עם התצרוכת של התעשיה (סוכריות ושוקולדה, ריבות, וכו') כדי 40 קילוגראם לנפש בשנה.

האספקה לאוכלוסיה הערבית תתפתח בהדרגה ואי־אפשר לראותה מראש. היצוא לסוריה ולעירק ייתקל בהתנגדות מסוימת, ביחוד בתחילה. אך הנסיון באורז מלמדנו שיש סיכויים להתגבר על התנגדות זו. אנו סבורים, שבהדרגה יגיע הייצור לכדי אספקה מלאה לאוכלוסיה העברית ויצוא לארצות השכנוֹת (כעבור 5–6 שנים לאחר יסוּד תעשיה זוֹ) עד 25% מהתצרוכת של הישוב.


לפי זה נוּכל לתאר את התפתחות הענף הזה כך:

ראשית הקמת המפעל – בשנה השניה לאחר המלחמה. סיוּמוֹ – בגמר השנה השלישית. התחלת הייצור – מן השנה הרביעית.

הייצור יגיע:

בשנה הרביעית לאחר המלחמה ל 42000 טון

החמישית 48000 טון

הששית 53000 טון


בטכניקה חדישה מהווה ייצורו של פועל אחד 225 טון. בהתאם לכך תהיה קליטת העבודה של זיקוק־הסוכר:

פועלים עובדי משרד והנהלה בס"ה
בשנה הרביעית 190 45 235
החמישית 210 50 260
הששית 235 60 295

מבחינת כוח־הקליטה אין תעשית־הסוכר מהוה ענין מיוחד, בפרט אם נביא בחשבון את ההשקעה העצומה הדרושה לזאת. לפי נתונים סטטיסטיים נופל בחלקו של כל פועל ערך בנין וציוּד כדי 1880 לירות. נמצא, שבייצור מלא שיעסיק 235 איש יהא צורך בהון קבוע כדי 440000 לירות, ומבחינת החסכון בהשקעות והצורך לצמצמו – לא תהיה לענף זה הצדקה.

עתה נבחן דבר זה מבחינת הרנטאביליוּת ומאזן התשלומים.

לפי מחירי 1939 עלה טון סוכר גלמי 6.25 לירות סי“ף לונדון. מחיר זה יתפוס מקום גם בחישובינו. המחיר הממוצע של סוכר מזוקק סי”ף חיפה היה ב־1938 8,00 לירות. יוצא שהערך העודף הוא כדי 1.75 לירות לטון. בייצור של 225 טון לפועל נקבל פרודוקטיביוּת של 393 לירות לפועל. ואם ננכה ערך חמרים אחרים ודלק, נתקרב ליעילות של פועל באנגליה, שהיתה ב־1935 כדי 323 לירות. ובכן, 235 פועלים יתנו ערך עודף של 75000 לירות. סכום זה נחסוך במאזן התשלומים וממנו יקבלו 300 פועלים ועובדים בערך 50 אלף לירות שכר־עבודה לשנה.


שוקלדה וסוכריות

מספּרי היבוא והיצוא לפני המלחמה מראים שחלק־הארי מן החליפין במיצרך זה נופל בחלקה של סוריה, ששלחה לארץ כ־1800 טון ממיצרך זה וגם קנתה בארצנו קצת למעלה מאלפיים טון. אם לדון על ענף זה לפי המחירים, יש להניח שהוא מהווה ענף־כלכלה ערבי, אם־כי גם כּלל בתוכו משהו מן התוצרת העברית. ביצוא שלנו מופיעים כ־60–70 טון שנשלחו לארצות־הברית, דרום־אפריקה ואנגליה, המתחילות להיות הלקוחות שלנו לתוצרת זו. עם זאת יש יבוּא לא־קטן של מיני־מתיקה מארצות אירופה, המיועד בעיקר בשביל התושבים הזרים. בזמן המלחמה עבדו בתי־החרושת שלנו הרבה בשביל הצבא ועבודה זו נותנת סיכויים להרחבת היצוא לאחר המלחמה, שכּן חיילי אנגליה ואמריקה הכירו את תוצרתנו ויסייעו להתפתחותה. אף־על־פי־כן יש לחשוב שענף־תעשיה זה יוכל לסמוך רק על הצרכן היהודי בארץ, ומספר התושבים היהודים הוא שיקבע את היקפו.

ב־1937 היו עסוקים בענף זה 469 איש ואפשר. לחשוב ש־80% מהם, או 375, היו פועלים. לפי נתונים אנגליים עלתה היעילוּת במקצוע זה ל־232 לא“י לפועל. בשים לב לעובדה ש־¾ מהפועלים הם נשים, הרי זוֹ יעילוּת גבוהה למדי. ההשקעות בהון קבוע הגיעו ל־125 לא”י על כל פועל.

לפני המלחמה עבדה תעשיה זוֹ ב־70% מכּוֹשר־הייצור של ציוּדה, ולפיכך יכולים המפעלים הקיימים ברזרבה טכנית של 10% להגדיל את תוצרתם ב־20% נוספים.

כדאי להעיר, שבשנה הראשונה לאחר המלחמה אי־אפשר יהיה להשיג את כל החמרים הדרוּשים ורק מן השנה השניה ואילך יש לצפוֹת להשגת החמרים במידה מספיקה לצורך האוכלוסים.

על סמך האמוּר נעלה תוצאות אלו:


מספר הפועלים

מספר העובדים האדמ.

בס"ה

בשנה הראשונה 375 95 470
השניה 735 185 920
השלישית 860 215 1075
הרביעית 985 245 1230
החמישית 1100 275 1375
השישית 1225 310 1535

תוספת להון הקבוע:

בשנה הראשונה –

השניה 45000 לא"י

השלישית 15000 "

הרביעית 15000 "

החמישית 15000 "

הששית 15000 "

במשך כל התקופה תתקרב איפוא ההשקעה הכללית בבנינים ובציוד טכני ל־105 אלף לירות.


הערך העודף המיוצר יגיע:

בשנה הראשונה ל־100000 לירות

השניה 200000 "

השלישית 240000 "

הרביעית 270000 "

החמישית 300000 "

הששית 330000 "


מיצים וריבות

זוהי התעשיה הראשונה ברשימתנו, המבוססת כמעט כולה על חומר גלמי של משקנו ושל הפרדסנות, הנתונה זה שנים במשבר קשה. שום מאמץ אַל ייקר בעינינו למען השג בענף זה תוצאות מאכסימאליוֹת, שפירושן – 80% ריוח נקי למשקנו.

לפני המלחמה היה היקף תעשיה זו קטן באופן יחסי. עסקו בו כ־ 100 איש וערך התוצרת נערך ב־1937 כדי 60000 לירות. התוצרת הממוצעת על כל נפש היתה קרוב ל־150 מיל, והשפעתה של תעשיה זו על הפרדסנוּת המספּקת לו חומר־יסוד היתה כאין וכאפס.

עם פרוץ המלחמה חל שינוּי ניכר. ההון המושקע כיום בענף הגיע לסכום לא פחות מ־200 אלף לירות ובתקופות מסוימות היו עסוקים בו לא פחות מ־1000 איש. הדאגה היא, איפוא, ליום מחר: מה גורל צפוּי לתעשיה זו עם גמר המלחמה?

דעתנו, שתשומת־לבנו צריכה להיות נתונה לאו דוקא לפיתוח הענף, אלא בעיקר להחזקת המעמד ולשמירה על הקיים (לפחות בשנים הראשונות לאחר המלחמה).

הסיכויים לכך:

עם גמר המלחמה זקוקה האוכלוסיה האירופית במיוחד לחומר תזונה זה. לא רק באירופה המרכזית והמערבית, כי אם גם ברוסיה הסוֹואֶטית ניכרים סימני החולשה הגופנית, בגלל מחסור בויטאמינים, ויש צורך בטיפול מיוחד באנשים ובילדים שסבלו מתזונה בלתי־מספיקה, מקוֹר, ממזון חדגוֹני וכד‘. זה מבטיח ערך מיוחד לתוצרת ההדרים. “אונררא” צריכה לכלול ברשימת החמרים להזנת אירופה ההרוסה כל מיני תרכיזים, תמציות, מיצים, ריבה, מרמלדות וכו’, ממש כתרופות. ארצנו קרובה ביותר לאירופה המרכזית,

לבאלקאנים ולרוסיה, ועשוּיה לשמש בשטח זה אחד הספּקים הראשיים. אגב, טיב תוצרתנו כבר ידוע לצבא האנגלי והאמריקאי, ונחוצה רק התאמצוּת נוספת ותעמולה, כדי לקשור קשרים עם הנהלת “אונררא” ועם נציגי רוסיה בענין זה. אם נחדור לאירופה, הרי נבצר לנו שם עמדה גם לימים כתיקונם, ביחוד אם נשמור על ההתפתחות הטכנית בייצור.

אולם לעת־עתה אין אנו יכולים ליתן את הדעת על הרחבת הענף, וטוב נעשה אם נסתפק בשמירה על הקיים, איננו משנים, איפוא, את המספרים הקיימים ואין אנו מכניסים השקעות חדשות לתקופת שש השנים הבאות.

את מספר הפועלים אנו קובעים ל־1000 איש ואת עובדי־האדמיניסטרציה ל־150 איש.

סבורים אנו, שהערך העודף על כל פועל צריך להיות קרוב ל־250 לירות, והערך הכללי – 250000 לירות.


תוצרת־חלב

הסתירה בין הצורך בחמרי־מזון לאספקתם מהמשק היהודי בולטת בתוצרת־חלב כמו באספקת קמח. לפני המלחמה קיבל הישוב מהמשק העברי כ־½ ק“ג חמאה לעומת הצורך ב־7 ק”ג על כל נפש בשנה, ופחות מ־¼ ק“ג גבינה לעומת ¼2 ק”ג שנצרכו על־ידי הישוב בשנה זוֹ. לא פחות מ־300 אלף לא"י שילם הישוב בעד יבוא המיצרכים האלה בשנת 1937.

במשך המלחמה שוּפר המצב במקצת. לפי הדו“ח של “תנובה”, מקבל כל איש בישוב כיום ממשק־החלב שלנו כ־¾ ק”ג חמאה וקרוב ל־½ ק"ג גבינה. אולם בזמן המלחמה כמעט שנפסק יבוּא החמאה והגבינה מחוץ־לארץ; וחלק ניכר מהצורך מכוּסה על־ידי מרגרינה.

אפשרויות ההרחבה בייצור החלב תלויות בראש־וראשונה בהתפתחות חקלאותנו, אולם גידוּל הרפת אטי הרבה יותר מאשר יתר ענפי המשק. ויהיה זה הישג גדול אם בתקופת 6 השנים שלאחר המלחמה יספק המשק המעורב שלנו את כמוּת החלב לשתיה הדרושה לאוכלוסיה ההולכת וגדלה. אם תישאר צריכת חלב־שתיה בשיעור של 50 ליטר לשנה, יהיה על המשק שלנו לספּק: בשנה הראשונה – 33 מיליון ליטר; בשנה השניה – 40 מיליון ליטר; בשנה השלישית – 46 מיליון ליטר; בשנה הרביעית – 53 מיליון ליטר; בשנה החמישית – 60 מיליון ליטר; בשנה הששית – 66 מיליון ליטר – לעומת 32 מיליון ליטר הניתנים על־ידי המשק העברי עכשיו.

לאור המספרים האלה דומה שאין לנו תקוה מרובה להתפתחות תוצרת החלב בהתאם לתצרוכת הישוב. יהיה הישג גדול, אם התוצרת תישאר במידה של ½ ק“ג חמאה ו־¼ ק”ג גבינה, כמלפני המלחמה.

אם גם הציוּד הטכני וגם היחס בינו לבין מספר העובדים בתעשיה זוֹ ישארו כמו קודם, יהיה מספר העסוקים (בעקבות המספרים משנת 1937):

בשנה הראשונה 400 איש

השניה 475 "

השלישית 560 "

הרביעית 640 "

החמישית 720 "

הששית 800 "

אשר לבנינים ולציוּד על פועל אחד, הרי המספרים שמציין פרופ' בראוּן, קרובים מאוד למספרים הנופקים ממאזני “תנובה”, כלומר: סכום של 780 לא“י אצלנו לעומת 713 לירות של בראוּן. מכאן, שאם ניטול כּנוֹרמה את ההשקעה של 750 לא”י לפועל, תהווינה ההשקעות הנוספות הדרושות סכום של 50000 לא"י בכל שנה (לפי המחירים שלפני המלחמה).

רב מזה ההפרש ביעילות: על פועל אחד חל במפעלים שלנו סכום של 380 לא“י, והתשואה הנקיה של פועל אחד באנגליה היתה ב־1935 – 456 לא”י; אמנם בחשבון זה כלל המיפקד גם תוצרת מרגרינה, שיעילותה גבוהה הרבה יותר.

לפי היעילות שלנו נקבל תשואה נקיה:


בשנה הראשונה לאחר המלחמה 152000 לא"י

השניה 180000 "

השלישית 213000 "

הרביעית 243000 "

החמישית 273000 "

הששית 300000 "


תוצרת זו נקבל רק בתנאי שיחול שינוי גדול בחקלאותנו, ביחוד במשק הרפת.

גם עם השגת תוצאות אלו נצטרך עוד לשלם סכומים ענקיים תמורת תוצרת החלב שתובא מחוץ־לארץ, אם־כי ברור שבשנים הראשונות לאחר המלחמה לא נוכל לקבל ולקנות את כמויות החמאה והגבינה הדרושות. זמן ארוֹך נוסיף להשתמש בתחליף המרגרינה, כדי לכסוֹת חלק מהתצרוכת בחמאה; ומרגרינה נוכל לייצר בארץ, כפי שהוכיח הנסיון עד עתה.


מרגרינה

לפני המלחמה לא תפס מיצרך זה מקום רב בתזונת הישוב; הייצוּר הפנימי ב־1937 היה כמעט אפסי וגם היבוא הכללי לא עלה על 556 טון, בסכום של 20 אלף לא“י, כלומר: התצרוכת היתה כדי ק”ג לנפש בשנה.

עם פרוץ המלחמה והחמרת. המחסור בחמאה, עלה ערך המרגרינה הרבה, ואז התפתח ייצוּרה שיכול היה לעלות עוד יותר, אלמלא חוסר חמרי־הגלם.

מן המוסכמות הוא, שכל חומר תזונתי חדש הנכנס לשימוש המוני, לא זוֹ בלבד שהוא מתבצר במקומו שרכש, אלא הוא גם מוסיף להתפתח. הוא הדין במרגרינה. גם אם תחוּדש האפשרות של יבוא חמאה מחוץ־לארץ, ברור שמרגרינה תוסיף להיות מיצרך מתאים לכוח־הקניה של ההמונים ומקובל עליהם. אגב, מיצרך זה מיוצר מחמרים הבאים מהודוּ, סוּדן וכד' – ארצות שתוצרתן לא נפגעה כלל במלחמה, היינו: שבחומר הגלמי לא יהיה מחסור גם בשנים הראשונות לאחר המלחמה. לפי כל זה לא נגזים אם נחשוב את התצרוכת השנתית במסגרת של 5 ק"ג לנפש לשנה ואת הייצור הכללי של המרגרינה במשך שש השנים הבאות כך:

בשנה הראשונה 3300 טון

השניה 4000 "

השלישית 4700 "

הרביעית 5300 "

החמישית 6000 "

הששית 6700 "


מקובל בתעשית המרגרינה להעריך את מספר כוחות־העבודה לפי כמוּת החומר הגלמי המעובד ע"י כל פועל. כמות זו שוה ל־380 טון לשנה ומזה מקבלים כ־30% של מרגרינה, היינו: 120 טון. בהביאנו בחשבון את הצורך של 25% עובדים באריזה וכן עובדי־אדמיניסטרציה, נקבל מספר־פועלים כזה:

שנה פועלים עובדי אדמ. בס"ה
הראשונה 27 7 34
השניה 33 8 41
השלישית 40 10 50
הרביעית 45 11 56
החמישית 50 12 62
הששית 56 14 70

אין, איפוא, לצפות מענף זה להשפעה מרובה על קליטת העבודה.

גם ההשקעות של הון קבוּע אינן גדולות ביותר. לפי פרופ' בראוּן הושקעו באוסטרליה על כל פועל רק 313 לירות. לפי זה יוצא, שכל ההשקעה בענף לא תעלה בשנה הראשונה על 8500 לא“י, ובשנה הששית – 17000 לא”י.

בעצם לא יהיה צורך גם בהשקעה זו, שהרי ייצור המרגרינה יתכן ליד תעשית־השמן בתוספת לא־גדולה של ציוּד. היעילות בענף זה גדולה למדי ועל פועל אחד בייצוּר חל באנגליה סכום של 400 לירות, בערך.


שאר סוגי מזון וטבק

בסוג זה נכללים: טבק, קרח, יין, כוהל, וכן תעשית האריזה של חמרי־מזון שונים. כוהל יכול לשמש לא רק לצרכי תזונה אלא גם לצרכים טכניים. התפתחותם של יתר המיצרכים הנ"ל תבוא בעיקר בד־בבד עם גידול האוכלוסיה. מוּתר לצפוֹת לשיפור בתנאים הטכניים של ייצורם וממילא לחיזוק ביעילותם. שיפוּר זה יהיה אטי ומודרג. הרחבת תוצרת היין בזמן המלחמה בקשר לביקוש מצד כוחות הצבא, מוגבלת בשטחי הכרמים. גם לתוצרת הסיגריות אין, כפי שמוכיח הנסיון, סיכויים לשוקי־חוץ, והתצרוכת תגדל רק עם גידוּל האוכלוסיה. קרח ואריזה הם ענפי־עזר ההולכים בעקבות הגידול של תוצרת־מזון אחרת.

לפי זה תהיה עליה בתוצרת של שאר סוגי המזון:


שנה לאחר המלחמה מספר כללי של פועלים ועובדים השקעה בה קבוע על פועל אחד סכום השקעות נוספות יעילותו של פועל אחד הערך־העודף של התוצרת

1

2

3

4

5

6

2650

3150

3650

4100

4510

4900

380

394

408

422

436

450

118000

122000

127000

92000

104000

313

328

343

358

373

388

500000

623000

755000

895000

1011000

1141000

לאוֹר החישובים הקודמים אנו יכולים לסכם את הסיכוּיים להתפתחות תוצרת־המזון.

התנועה במספר העסוקים באמצעיתה של כל אחת משש השנים שלאחר המלחמה יכולה להיות כזאת:


שנה פועלים עובדי אדמ. בס"ה
1 5750 1480 7230
2 6850 1840 8690
3 8400 2265 10665
4 8965 2460 11425
5 9920 2725 12645
6 10870 2970 13840

ואם ננקוט את מספר העסוקים בענף־המזון לפי מיפקד 1937 כ־100, יהיה גידול מספר העסוקים:


אינדכס גידול העסוקים (1937 = 100)


בשנה הראשונה 174

השניה 211

השלישית 261

הרביעית 280

החמישית 312

הששית 342

לפי הנחתנו, מהווה אינדכס הגידול במספר התושבים של הישוב לעומת שנת 1937 – 327. נמצא שהגידול במספר העסוקים בענף־המזון יהיה מזורז יותר ב־4.5%.

התפתחות זאת תדרוש בענף־המזון השקעות (בהון קבוע) בסכומים גדולים למדי, מלבד הוצאות בחידוש האינבנטר הטכני הקיים ושיוּקם בשנה הראשונה לאחר המלחמה. ואלה הסכומים:

בשנה הראשונה והשניה 367000 לא"י

השלישית 326000 "

הרביעית 742000 "

החמישית 315000 "

הששית 324000 "

בס“ה 2074000 לא”י


ההשקעות בייסוּד מפעלים חדשים ובציוּד נוסף במשך שש השנים שלאחר המלחמה מסתכמות ב־3,640,000. לא"י.

עיקרם של סוגי תוצרת־המזון החדשים הם: א) ייצור הקמח ב־80% מהתצרוכת; ב) הרחבת ניקוי האורז; ג) הקמת זיקוק־הסוכר. כל יתר ההשקעות מהוות רק התאמת התוצרת הקיימת לריבוּי האוכלוסיה.

על־ידי השקעות אלו נגדיל את כוח־היצירה והערך העודף של עבודתנו, שיתבטאו בסכומים אלה:

בשנה הראשונה לאחר המלחמה 1581000 לא"י

השניה 1981000 "

השלישית 2348000 "

הרביעית 2760000 "

החמישית 3101000 "

הששית 3490000 "


היעילות שנשיג ע“י תוצרת נוספת זו על כל פועל תתקרב אותה שעה ל־321 לא”י, לעומת 487 לא"י הדרושות לפי האופטימוּם שקבענו לעיל.


ב. טכסטיל

צמר־גפן

כבר התוינו מספר עקרונים. שלפיהם יש להעריך את חשיבותה של תעשית־הטכסטיל לכלכלתנו. בנוגע לכותנה אנו עומדים לפני שתי עוּבדוֹת המחייבות את התפתחותו של סוג־תעשיה זה: א) מוּצרי־הכותנה הם מיצרכים חיוניים ומהווים חלק חשוב מהשוק הפנימי; ב) אמנם אין החומר הגלמי מצוּי בארץ, אך שכנוּתנוּ למקורות הגדולים של הכותנה – מצרים, הוֹדוּ, סוריה ותורכיה – עושה את מצבנו טוב יותר משל אנגליה, גרמניה, איטליה ובלגיה בנידון זה. לעומת שני גורמי־היסוד החיוביים האלה אתה מוצא גם כמה שליליים.

ראשית, ענף זה כבר מהווה כמה עשרות בשנים שדה התחרות חריפה בין הארצות בעלוֹת שכר־העבודה המתאים לרמת־החיים האירופאית לבין הארצות בעלוֹת שכר־העבודה שלמטה מהנורמלי: בין אנגליה, בלגיה, צרפת וגרמניה מזה, לבין יפאן, איטליה וכד' – מזה. ומכאן – תוצרת הכותנה, על אף הטכניקה המפותחת שלה, היא סוג־תעשיה בעל יעילות נמוכה ביותר, לרגל המחירים השולטים בשווקים. שנית, בגלל היעילות הנמוכה אין השקעות ההון בתעשיה זו מבטיחות ריוח תקין ויציב, והערך העודף, שהוא יסוד ההכנסה הלאומית, קטן בה באופן יחסי. שלישית. האינדוּסטריאליזציה בארצות מגדלות־כותנה – מצרים, הודוּ, סין, סוריה וכו' – תתחיל להתפתח בראש־וראשונה מענף זה והיא תהיה מבוססת על עבודה זולה מאוד. נמצא, שאין אנו יכולים לקווֹת בסוג־תעשיה זה להרחבת היצוא שלנו ועוד עמוֹד נעמוד בפני התחרות מחריפה והולכת בשוק הפנימי מצד הארצות השכנות.

אשר לשוק הפנימי, הריהו באמת בעל קיבול לא־קטן בהשוואה לסחורות אחרות. ב־1937 – שנת שפל מסויים – הובאו לארץ כל מיני תוצרת של כותנה כדי 683 אלף לא“י. אם נקבע את החלק של היבוא העברי במיצרך זה ב־60%, הרי שילם הצרכן היהודי לארצות־היבוא 410 אלף לא”י. מפאת הכמות מהווה איפוא סוג זה של תעשיה שדה־פעולה חשוב בשוק הפנימי. מבחינת רכישת החומר הגלמי נמצאים אנו במצב טוב יותר לא רק לגבי ארצות אירופה, כי אם גם לגבי יפאן – המתחרה הגדול ביותר לפני המלחמה.

מאידך, תעשית הכותנה הראתה גם אצלנו לפני המלחמה יעילות נמוכה יותר, אם־כי בין המפעלים הקיימים יש מצוידים ציוּד מודרני ומתנהלים בכשרון רב על־ידי מומחים ובעלי נסיון עסקי, שגם הון עצמי גדול עומד לרשותם ללא תלוּת באשראי (“אתא” וכד'). כן היינו נתונים בלחץ ההתחרות – ביחוד מצד יפאן ואיטליה – של התעשיה הזרה, שעמדה לנו למכשול בדרך לתעשיה עצמאית.

בשיקול השפעתם של הגורמים החיוביים והשליליים בתעשיה חשובה זו לא נוּכל להתעלם מההבדל הגדול בין יעילות התעשיה של ארצות־הברית לבין זו של אנגליה. הראשונה גדולה פי שנים מהשניה, הגם שמבחינה היסטורית הופיע מרכז־הטכסטיל העולמי – ליוורפּול – בשוק הבינלאומי זמן רב לפני התעשיה האמריקאית. אָכן, יש וההיסטוריה מהווה אבן־נגף למשק. היעילות המאכסימאלית הושגה בתעשיה האמריקאית לאו דוקא בשל שיטות הרציונליזציה שהונהגוּ בה, אלא יותר בגלל הריכוז הגדול ביותר במקומות מיוחדים לכך. דרך זוֹ מביאה ליחס חדש בין ההשקעה בציוד הטכני לבין הפועל, כלומר: להוזלת התוצרת על חשבון מספר הפועלים. אין דבר זה רצוּי לנו לא מבחינת החסכון בהון ולא מבחינת צמצום כוח־הקליטה; רק במקרה שיש סיכוּיים ברורים להרחבת המשק, סיכויים העולים בערכם על חשיבות החסכון בהשקעות ואינם פוגעים בכוח־הקליטה – אפשר וצריך ללכת בדרך של רציונליזציה מאכסימאלית.

אילוּ היו גדולים הסיכויים להרחבת היצוא לארצות השכנות, אפשר היה ללכת בדרך זוֹ. אבל. במידה שאפשר לראות את העתיד הקרוב – גם אם תוגבל ההתחרות מצד יפאן ואיטליה, – יש לחכות להתפתחות תעשית־הטכסטיל במצרים, בסוריה, בהודוּ וכד'. ביחוד בסוגי־תוצרת זולים. כבר לפני המלחמה הופיעה סוריה כמתחרה שלנו, בפרט בענף הגרבים.

השוק העיקרי לתעשית־הכותנה לתקופה ארוכה למדי נשאר, איפוא, רק שוּקנוּ הפנימי. אך גם בו אין לקווֹת להגנה מספיקה מצד המכס: לא יניחו לנו להגדיל את המכס אפילו כשעצמאותנו המשקית והפוליטית תהיה רחבה יותר, באשר זה פוגע באינטרסים מסחריים בינלאומיים. עלינו איפוא לנצל כל אפשרויות היכולות לצמוֹח משלבים שונים של התעשיה. אם יש לבחור, למשל, בין ייצור חוטי־אריגה לבין בד צבעוני, כדאי להעדיף קנית חוטים מבחוץ ולעשות את כל עבודות־הגמר בארץ.

בשלבים שונים של תעשית־הכותנה היתה היעילות באנגליה (1935):

בטויה 111 לירות

באריגה 123 "

בצביעה והדפסה 183 "

על הערך העודף בכל שלב חדש אפשר לקבל מושג־מה מהשוואת המחירים של ק"ג תוצרת בכל שלב. לפי הנתונים של היבוא ב־1937 עלה:

בד בלתי־צבוע (ק"ג) ‏ 84 מיל, באחוזים 100

בד מלובן 143 " " 143

בד צבוע ומודפס 175 " " 175

הערך העודף משלב לשלב הוא בעיקר ערך העבודה. מלבד ערך לא־גדול של חמרים נוספים והוצאות כלליות. ערך־עודף זה יכול לתת לנו אפשרות של התחרות בשוק הפנימי, ואולי גם בשוקי־חוץ ובו־בזמן למנוע פגיעה בטיב התוצרת בשלבים ראשונים.

תעשיתנו הלכה בראשיתה בכיווּן ההפוך – בעיקר משום שלא היו אצלנו כוחות־העבודה הנחוצים, ביחוד אומני־הצביעה ומנהלי־העבודה ומומחים לעבודת טכסטיל מורכבת יותר. לעמי־התעשיה בעולם עלתה הכשרתו המקצועית והאמנותית של הפרסונל הדרוש בהרבה זמן. גם אנו לא נימנע מכך. והדבר כדאי.

נמצא שלתקופה הקרובה נוכל להעמיד לפנינו תפקיד כזה:

א) להשיג ב־6 השנים שלאחר המלחמה ייצור של 50% מהתצרוכת בכלל; ב) להשיג בייצור חוטי־אריגה 25% מהתצרוכת; בייצור בד בלתי־צבוע – 25%; בייצור בד מלובן – 40%; ובייצור בד צבוע ומעובד לגמרי – 60% מהתצרוכת.

מהי התצרוכת?

ב־1937 קנינו מחוץ־לארץ 728 אלף ק“ג צמר־גפן, כמות שממנה אפשר היה לייצר כ־580 אלף ק”ג חוטי־אריגה. מזה מכרנו לסוריה 305 אלף ק“ג ו־275 אלף ק”ג נשארו בשביל תעשיתנו. אגב, לפי נתוני סחר־החוץ עלה לנו כל ק“ג חוטים 144 מיל ומחיר החוטים שהוצאו לסוריה היה 131 מיל. משמע, שלתוצרתנו השתמשנו בחוטי־אריגה משובחים ולשם יצוא לחו”ל ייצרנו חוטים זולים יותר. אולם התוצאות הכלכליות מזה אינן לטובתנו. כדאי יותר לייצר סוגי־חוטים משובחים ולהקטין ע"י כך את קנית הבדים היקרים.

בד לא־צבוע הכנסנו לארץ בכמות של 748 אלף ק“ג, אבל יש להניח, שלא פחות מ־60% מכמוּת זוֹ קיבלה האוכלוסיה הערבית, ולשוק היהודי הגיעו רק 300 אלף ק”ג בערך.

בד מלובן נכנס לארץ בכמות של 618 אלף ק“ג. אפשר להניח, ש־70% מכמות זו הגיעו לצרכן העברי – 430 אלף ק”ג. כן יש להניח, שמ־1656 ק“ג בד צבוע (פנטסטי) נשארו בידי הצרכן היהודי 80% או 1325 ק”ג. אותו יחס נניח גם לואֶלואֶטים שהובאו בכמות של 47 אלף ק“ג. 38 אלף ק”ג מהם אפשר לייחס לשוק היהודי. חוטי־תפירה וחוטים אחרים קיבלה הארץ בכמות של 83 אלף ק“ג. ויש לחשוב, ש־50% מכמות זו, או 42 אלף ק”ג, הגיעו לצרכן היהודי.

אם מספרים אלה קרובים למציאות, יצא על כל נפש בישוב:


תצרוכת בחוטים ובד מצמר־גפן

חוטים לאריגה מחוץ־לארץ 558 אלף ק“ג 1.37 ק”ג לנפש

חוטים לאריגה מתוצרתנו 275 אלף ק“ג 0.68 ק”ג לנפש

בד לא־צבוע 300 אלף ק“ג 0.74 ק”ג לנפש

בד מלובן 430 אלף ק“ג 1.06 ק”ג לנפש

בד צבוע 1325 אלף ק“ג 3.27 ק”ג לנפש

ואֶלואֶט 38 אלף ק“ג 0.09 ק”ג לנפש

חוטי־תפירה ואחרים 42 אלף ק“ג 0.10 ק”ג לנפש


בס''ה 2968 אלף ק“ג 7.31 ק”ג לנפש


סיכום זה נותן תצרוכת של 7.31 ק“ג לנפש; יש עוד להוסיף ק”ג אחד, בערך, לכל שאר מיני תוצרת של צמר־גפן.

מכאן, שבסוף תקופת שש השנים לאחר המלחמה רצוּי לנו ייצור כדלקמן:

חוטי־אריגה 25% מהתצרוכת 0.50 ק"ג

בד בלתי־צבוע 0.25 "

בד מלובן 0.50 "

בד צבוע (פנטסטי) וּואלואט 2.25 "

חוטי־תפירה‏ וכו' 0.15 "

שאר מינים 0.60 "

בסך־הכל יש לייצר לכל נפש 4.25 ק"ג.


להגיע למטרה זו אפשר יהיה רק בהדרגה, ובראשית התקופה יש להשיג תוצרת של 600 טון, היינו: של ק"ג אחד לנפש. ההגדלה תבוא בד־בבד עם שכלול הציוד הטכני והשלמתו.

בשנה הראשונה 1 ק“ג סך 1,00 ק”ג

השניה תוספת של 0.25 סך 1,25 ק"ג

השלישית תוספת של 0.50 סך 1,75 ק"ג

הרביעית תוספת של 0.75 סך 2,50 ק"ג

החמישית תוספת של 1.00 סך 3,50 ק"ג

הששית תוספת של 0.75 סך 4,25 ק"ג


בהתאם למספר התושבים תהיה כמות הייצור הכללי לאספקת הישוב:

בשנה הראשונה 663 אלף ק"ג

השניה 991 "

השלישית 1603 "

הרביעית 2668 "

החמישית 4179 "

הששית 5635 "

שוק פנימי מפותח במידה כזו, גם בתנאים שאינם כ"כ נוחים, עשוי לפתח יצוא של לא־פחות מ־10% מתצרכתו, אפילו כשרנטאביליות היצוא כשלעצמה אינה גבוהה למדי. יצוא זה יהיה תמיד אמצעי להשלמת ההפרשים בשיווּק, השכיחים בתנודות עונתיות ובזמנים של משברים חלקיים ומקומיים.

אם נשיג תוצאות יפות בתוצרתנו, בטיבה ובאיכותה, דוקא בשלבים האחרונים של התוצרת, לא יתכן שזו לא תמצא לה את מקומה הראוי בארצות השכנות לסיפוק השכבות העליונות של האוכלוסיה. דבר זה טבעי הוא אף במקרה של התפתחות ניכרת בייצור הפנימי בארצות הללו, שכּן עוד זמן ארוך יעבור שם הייצור תהליכים זולים ופרימיטיביים ביותר. בתכנית כללית מותר, איפוא, להוסיף עוד 20% לחישובינו.

מה מספר הפועלים הדרוש לייצור זה?

ראינו את ההבדלים הגדולים הקיימים בין יעילות זו שבאנגליה ואצלנו מזה, לבין יעילותן של ארצות־הברית מזה; הדבר בולט ביותר, אם נזכור שבדרך כלל אין ההבדל בהשקעות בציוד על פועל אחד גדול אצלנו ובארצות־הברית. אין הדבר ניתן להסבר אלא בכך, שבארצות־הברית הושג ריכוז מאכסימאלי של מפעלים גדולים במרכזים מסויימים, במקום שהתוצרת עוברת את כל תהליכיה ושלביה – מן הראשונים ועד האחרונים. רק זהו מקור היעילות הגדולה ומכאן ההבדלים לא רק ביחס אלינו, אלא גם ביחס לאנגליה.

והנה כמה מספרים: התוצרת של פועל אחד בטויה ואריגה בארצות־הברית היא ½2 טון. אם ננכה את החמרים והדלק, נקבל יעילות של 314 לא“י לפועל לעומת 130 לא”י אצלנו ו־140 לא"י באנגליה (בכל השלבים).

הכמות הכללית של התוצרת הדרושה מאפשרת רציונליזציה במידה גדולה, ואם נקבע את היעילות הרצויה ב־¾1 טון על פועל בכל השלבים, נעשה צעד חשוב קדימה.

לפי ממוצע של 120 לא“י לטון (ערך עודף של פועל אחד), תגיע היעילות ל־210 לא”י.

בשיעור של ¾1 טון לפועל אפשר יהיה להעסיק:


שנה כמות הייצור (באלפי ק"ג) עסוקים בייצור באדמיניסטרציה
גברים נשים גברים נשים

1

2

3

4

5

6

730

1090

1760

2930

4600

6200

445

665

1070

1780

2800

3780

190

285

460

760

1195

1615

230

340

555

920

1450

1950

20

30

40

80

125

170

5

10

15

20

30

45


בהערכת ההשקעות של הון קבוע בטכסטיל־הכותנה עלינו לצאת מכמה הנחות שאין להן בסיס יציב למדי. כך, למשל, ניתן לשער שבשנה הראשונה אי־אפשר יהיה להרחיב את הציוד במידה הדרושה מפאת חוסר מכונות ובנינים. מצד שני יש להניח, שבזמן המלחמה הושלם הציוּד במידת־מה ואם יהיה צורך לעבוד בשנים ואפילו בשלושה מחזורים, כדאי יהיה הדבר. לגבי הביקוש אין לנו חששות גדולים, שכּן אחרי המחסור בימי המלחמה. באין מלאי בארץ, ועם הגבּרת התצרוכת על־ידי זרם חדש של עולים – יהיה מקום לעבודה מאומצת. גם מבחינת החומר הגלמי אין לחשוש לקשיים מיוחדים. הסכנה היא רק מצד המסחר, שיכוּון לאפיק של יבוא שלמים מחוץ, בלי לדאוג לתוצרת הארץ.

השקעות חדשות יתחילו, איפוא, אולי רק מהשנה השניה. לפי המחירים מלפני המלחמה יהווּ השקעות אלו במשוער 235 לירות על כל פועל, ולפי מודד זה מתקבלים סכומים אלה:

השקעות בשנה השניה 48000 לא"י

השלישית 92000 "

הרביעית 156000 "

החמישית 227000 "

הששית 216000 "

בס“ה 739000 לא”י


את ערך התשואה הנקיה לפי שיטה זוֹ אפשר להעריך כך:

בשנה הראשונה 83000

השניה 123000

השלישית 200000

הרביעית 330000

החמישית 555000

הששית 748000


צמר

תעשית החוטים ובדי־הצמר עומדת אצלנו על רמה נמוכה מאוד מכל הבחינות: מבחינת החומר הגלמי, מבחינת הציוד הטכני שהוא פרימיטיבי מאוד, ובסוף – מבחינת האיכוּת והטעם. יש לחשוש, שלאחר המלחמה ישארו מכל המפעלים הקיימים רק מעטים וגם אלה יתקיימו על תוצרת פשוטה וזולה ביותר. העליה בענף זה בזמן המלחמה לא תשמש יסוד לפיתוחו במידה הדרושה. הסיבה הראשונה לכך – חוסר חומר־גלם מתאים בארץ וגם בארצות השכנוֹת; הסיבה השניה: בדי־צמר מהווים רק בחלקם הקטן מיצרך המוני לתלבושת יום־יום ולעבודה, ורובם נקנים על־ידי השכבות העליונות של תושבי הכרך לבגדי חג ומועד, ולקוחות אלה מחזרים אחרי סחורה טובה ונבחרת ואחרי דוגמאות משוכללות. סיבה שלישית: אופן המכירה בכמויות קטנות למספר מצומצם של חליפות על־ידי בתי־המסחר למנופקטוּרה שוֹלל את האפשרות לתנועה הדרושה בייצור ובמכירה.

יש גם סיבות אחרות, חשוּבות פחות, המפריעות את התפתחותו של טכסטיל־הצמר. למשל, הצמר המקומי, וגם הסורי, הוא לפי גזע הכבשים עבה, גס וקצר. כדאי לה אמנם לחקלאות שלנו ליטוֹל על עצמה יזמה לגידוּל כבשים משובחים יותר, אך זה דורש זמן רב. מלבד זאת יש מחסור במומחים טובים לטויה ולאריגה של צמר. וגם דבר זה אינו ניתן לפתרון “על רגל אחת”. מתוך המפעלים הקיימים יקומו לאט־לאט המומחים האלה, אבל בינתיים אינם.

הענף הזה יישאר, איפוא. זמן־מה בשלב התפתחותו הראשונה, וטוב יהיה לחישובינו אם לא נכניסנו בתוך מסגרת של תכנית ריאַלית.

משי

שונה מזה המצב בענף המשי והמשי המלאכותי. גם כאן אין לבסס לעת־עתה את התעשיה על חומר־גלם מקומי, כי הביקוּש למשי טבעי קטן הוא מכדי שנוּכל לחשוֹב על פיתוח החמרים האלה אצלנו. ומה שנוגע למשי מלאכותי, אין לחשוֹב שבקרוב נוּכל להקים תעשית תאית18 הדרושה לשם כך. ייצור המשי יכול להתפתח אצלנו רק על בסיס של יבוּא חוטי־אריגה.

אריגת משי התחילה אצלנו כבר לפני המלחמה. רצה הגורל שגם בענף זה יקומו בעלי מקצוע וכושר רב. אמנם התפתחות המפעלים היתה אטית, אבל התוצרת שהוצאה לשוק, בצורתה ואיכותה כאחת נתקבלה על לב הצרכן בעל־הטעם.

לדעתנו יכול סוג־תעשיה זה בתקופה הקרובה שלאחר המלחמה לעשות יותר למען פיתוח המפעלים הקיימים מאשר לייסוּד מפעלים חדשים; ואין ספק, שרב כוח ייצורם גם להרחבה ניכרת והם מסוגלים, בתוספת מסוימת לציוּד הקיים, לספק את התצרוכת המאכסימאלית של הישוב.

על תצרוכת זוֹ אי־אפשר לדוּן על סמך מספר התושבים בלבד. עליה משפיע במיוחד המצב הכלכלי. דבר זה אנו למדים לפי הירידה הגדולה ביבוא ב־1938 לעומת 1937. גם מבחינה זו לא רצוי להעמיד את המפעלים הקיימים לפני התחרות חריפה מדי. ועוד דבר. הספּק הראשי לסחורות משי (טבעי וגם מלאכותי) היא סוריה, שתעשיתה מבוססת על עבודה זולה, ומסיבות שונות אין מדיניוּת המכס ביחס לארץ זו חפשית ומסחרית גרידא.

על כן יש להעריך את אפשרויותינו בזהירות מרובה. גם בשטח זה אנו יכולים להעמיד לפנינו תפקיד מוגבל, והוא: אספקה לצרכן היהודי במסגרת ¼ מתצרכתו.

לפי הנתונים משנת 1937 סוּכם כל יבוּא הבדים והחוטים גם יחד ב־752 טון, ואם לחשוב 80% מזה כחלקו של הישוב היהודי, הרי היתה התצרוכת בשנה זו 594 טון, או 1.44 ק“ג לכל נפש. ברבע מזה – 0.36 ק”ג לנפש – אפשר לראות את מינימוּם האספקה שיובטח על־ידי הייצור בארץ. לפי מוֹדד זה דרושה תוצרת:

בשנה הראשונה 239 טון

השניה 286 "

השלישית 336 "

הרביעית 384 "

החמישית 430 "

הששית 477 "

אם נקבע את התוצרת של פועל אחד כדי 1000 ק“ג לשנה, יראו המספרים האלה גם את מספר הפועלים. היעילוּת בענף זה באנגליה היא כדי 172 לא”י לשנה ואותה מוּתר לקבוע גם אצלנו. לפי זה יהיה ערך התוצרת הנוספת בכל אחת משש השנים:

בשנה הראשונה 41000 לא"י

השניה 49000 "

השלישית 58000 "

הרביעית 66000 "

החמישית 74000 "

הששית 82000 "


סריגה

ענף זה היה יהודי לא רק בפולין ובצ’יכוֹסלוֹואקיה, אלא גם בבלגיה ובצרפת. במאמץ ובארגון נוסף ובהיקף גדול יותר של המפעלים היינו יכולים לספּק בשטח זה את כל צרכי הישוב ולפתח גם יצוּא לחוץ־לארץ. טעם, אמנוּת, עדינות בייצור – אינם מן הדברים החסרים לתוצרתנו. כבר ב־1937 עסקו במקצוע זה כ־1000 איש וערך התוצרת הגיע ל־250 אלף לא"י. אולם היחס בין מספר הפועלים ובין העובדים האדמיניסטרטיביים מוכיח, שענף זה עודנו אצלנו בשלב של מלאכה יותר מאשר בשלב תעשיה. לעובדה זו כמה יתרונות וחסרונות גם יחד. היתרונות הם: השקעה מצומצמת, עבודה אמנותית יותר, עבודה בכוחות המשפחה, ועל־ידי כך גמישוּת גדולה יותר בזמנים של משבר ושל קשיים במכירה. מצב זה התאים עד עכשיו לשוק הפנימי, שלא היה רחב ביותר, אך ספק הוא אם יתאים גם לשוק רחב יותר, הגדל יחד עם גידוּל הישוב. החסרונות: ראשית היעילות הנמוכה ביותר בענף זה. שנית, אופי התוצרת היא פּרימיטיבי, משום שבעלי־המלאכה מוגבלים בידיעותיהם וגם הטכניקה והציוד המודרני אינם עומדים לרשותם. רק שוק מורחב יתן אפשרות לארגן את המפעל על בסיס רחב יותר ואז תעלה היעילות. יתכן, שאפשר יהיה להגדיל את היעילות עד כדי עמידה בפני כל התחרות.

ניתן, איפוא, לחשוב. שהריאוֹרגניזציה הטכנית במקצוע צריכה לשאוף ליעילות של לא־פחות מ־150 לא“י לשנה על כל פועל, והדבר ידרוש השקעה בציוד ובבנינים עד 120 לא”י על כל פועל.

גם כאן, כבתעשית המשי, אפשר, לפי דעתנו, להשיג בשנתים הראשונות לאחר המלחמה את התוצרת המאכסימאלית בלי ליצוֹר מצב של התחרות חריפה ע"י ייסוּד מפעלים חדשים, שכן המפעלים הקיימים יוכלו בלי קשיים לספּק את צרכי הישוב הגדל ב־90% לעומת שנת 1937, אם נביא בחשבון שבאותה שנה לא היתה העבודה בענף זה במלוא ההיקף וכן לא בזמן המלחמה, שהרי לרגל המחסור בחמרים נוּצל הציוד רק בחלקוֹ. אמנם מפעלים אחדים (ביחוד: בייצור גרבים) עבדו בימי המלחמה באינטנסיביוּת גדולה לצרכי הצבא, ואצלם ידרוש הציוד תיקון ושכלול. אך מפעלים אלה צברוּ אמצעים פיננסיים מספיקים לחידוש האינבנטר ולהרחבתו.

כשיעור אופטימאלי בתנאינו אפשר לקבוע, על יסוד החומר העומד לרשותנו, שבענף זה צריך לעבוד 1.6 פועל על כל 1000 תושבים ו־0.4 בהנהלה והשגחה, בס"ה 2 עובדים.

לפי זה יהיה מספר העסוקים בענף:

בשנה הראשונה 1000 פועלים עם 330 עובדי־אדמיניסטרציה

השניה 1200 פועלים עם 400 עובדי־אדמיניסטרציה

השלישית 1400 פועלים עם 475 עובדי־אדמיניסטרציה

הרביעית 1600 פועלים עם 550 עובדי־אדמיניסטרציה

החמישית 1800 פועלים עם 600 עובדי־אדמיניסטרציה

הששית 2000 פועלים עם 650 עובדי־אדמיניסטרציה

את ההשקעות החדשות בהון קבוע לכל שנה אפשר להעריך ב־24000 לא“י נוספות מהשנה השניה. היעילות על כל פועל, שצריכה להגיע ל־100 לא”י בשנה ראשונה, תעלה בהדרגה בכל שנה ב־10 לא“י, עד שתגיע ל־150 לא”י בסוף התקופה.

לפי חישוב זה נקבל ערך של תוצרת נוספת:

בשנה הראשונה 100000 לא"י

השניה 132000 "

השלישית 168000 "

הרביעית 208000 "

החמישית 252000 "

הששית 300000 "


סיכום של גורמי־ההתפתחות בטכסטיל

אנו יכולים לסכם את תהליך ההתפתחות בענף־הטכסטיל כולו כדלהלן:

א. תנועה במספר הפועלים ועובדי־האדמיניסטרציה:

פועלים עובדי אדמ. בס"ה
1 1660 415 2075
2 2115 510 2625
3 2755 610 12265
4 3660 740 4400
5 4875 865 5740
6 6045 985 7030

ב. השקעות ותוצרת נוספת (בלא"י):

השקעות תוצרת נוספת

1 24000 224000

2 82000 304000

3 126000 426000

4 190000 604000

5 261000 881000

6 250000 1130000

היעילות הממוצעת על פועל אחד בסוף התקופה – 187 לא"י.

מלבד הסוגים החשובים ביותר של טכסטיל שציינו אותם, יש מקצועות חשובים פחות שלא הזכרנוּם כאן: גדילים ופתילים, חבלים, יריעות וכדומה. בהערכה סופית אפשר לסכמם בהוספה של 10% על המספרים דלעיל.

בזמן המלחמה התפתח ענף הטכסטיל בהיקף גדול מן המשוער כאן. כבר ב־1943 היו עסוקים בו 5632 איש. אבל חלק גדול מהם היו עסוקים בהזמנות הצבא; שנית, התוצרת מכותנה שאינה מעולה מצאה את מקומה בשוק בגלל חוסר סחורות. אפשר והערכתנו מצומצמת מדי ומה שנוצר בזמן המלחמה יסלול דרך להתרחבות גם אחרי המלחמה.


ג. הלבשה ועור

אנו מצרפים יחד את שני הסעיפים – הלבשה ותוצרת־עוֹר – משום שעד עתה היה עיקרה של מלאכת העור אצלנו לא תוצרת כלי־עוֹר (בורסקאות), אלא ייצור נעלים, ארנקים, מזוודוֹת ושאר צרכי־בית. מלבד זה, המקום ששני ענפים אלה יכולים לתפוס גם בשוק הפנימי וגם ביצוּא, תנאי הייצור ואופן הארגוּן שלהם וכן המקום שתופסת בשניהם המלאכה – מאפשרים את הערכתם לפי קנה־מידה אחר.

בשני ענפים אלה קטן יותר חלק העסוקים בתעשיה מזה שבמלאכה, אמנם לא במידה שוה: בהלבשה הוא 38.8% ובעוֹר – 48.5%.

המלאכה בהלבשה וגם בייצור־העור הולכת ומתפתחת בד־בבד עם גידול הישוב והיא תלויה במצב הכללי. אמנם, אין ספק, שהתפתחות תעשית־הקוֹנפקציה משפיעה על מצב המלאכה, אולם יש ביניהן קשר מסוים המאפשר לבעל המלאכה לעבוד לפעמים לא בשביל המזמין־הצרכן אלא בשביל הקוֹנפקציוֹנר. מלבד זה, אין פעולת הקונפקציונר מצטמצמת רק בבית־החרושת. לעתים קרובות הוא מעדיף למסור את הזמנותיו לבעל־מלאכה או לפועלים העובדים בבתיהם. בנידון זה אין הבדל בין הלבשה, הנעלה ושאר עבודות־עור. במידה שהישוב יגדל יותר ויותר, ילך ייצוּר הקונפקציה בשני אפקיו גם יחד. ההבדלים שבשני אלה נוגעים בעיקר במכניזציה, שהיא גדולה יותר בבית־החרושת, שכּן שם נעשית העבודה בכוח המנוע. הציוּד מהווה 30–40 לא"י על פועל אחד וסכום זה הוא בהישג־ידו גם של הפועל הבודד וגם של בית־המלאכה המעסיק מספר קטן של פועלים.

מפאת ההשקעה – ענף־תעשיה זה חסכוני ביותר, ומשום כך הוא נותן תוצאות טובות מבחינת ההכנסה הכללית, אפילו ביעילות הנמוכה באופן יחסי.

כבר לפני המלחמה היו סימנים לכך שהקוֹנפקציה שלנו ותוצרת־העור (ארנקים, מזוודוֹת) ירכשו להן מקום בשוקי־חוץ. גם בזמן המלחמה, על אף ההגבלות בחמרים, נפגשה תוצרת הארץ באהדה במצרים ובלבנון (בירות), לא רק מפאת הטעם האמנוּתי, אלא גם בשל טיב העבודה, בתוצרת העור בעיקר. בארץ התרכזו מומחים טובים והם מייצרים סחורות, אם גם בכמויות מצומצמות. שלא זו בלבד שיצאו להן מוניטין מבחינת הצבע והטעם הטוב בדוֹמה לאירופה ואמריקה, אלא שהן עולות עליהן. העור העליון לנעלי־נשים, לארנקים ולכסיות, המיוצר בבית־חרושת שבירושלים, מספּק את הטעם המפותח ביותר. וכן עומדת תוצרת הארנקים, התיקים והנעלים, שמלות־הנשים האלגנטיוֹת וכלי־הלבן העדינים על הגובה של אפנת פאריס, וכיוצא באלה.

המלחמה – היא שעוֹררה בארצות השכנות את הביקוּש לסחורות אלו. גדלה השכבה העשירה שעלתה על גלי הקוניוּנקטוּרה המלחמתית, ואין יוסד לזלזל באפשרויות הנפתחות מכאן לתעשיתנו. היא צריכה להוסיף ולעמוד על הגובה הדרוש ולהקנות על־ידי כך לתל־אביב את ההזדמנות להווֹת במזרח הקרוב מרכז תעשיתי לאפנה ממדרגה ראשונה. בתעשיה זו נודעת חשיבוּת מרובה ליזמה, לכשרונות, למומחיוּת, ובעיקר – לטעם הטוב. עם זה יש לציין, שזהו הענף הרגיש ביותר מבחינה כלכלית. מן הראשונים הוא להגיב על כל תנודה בקוֹניוּנקטוּרה; הוא משמש אספקלריה למצב הכלכלי. מצד שני, דוקא משום שמפעל ממין זה אינו זקוק להון קבוע גדול ואת ההון החוזר אפשר למצוא באשראי, – משפיעים ההתחרות בין הפירמות. הצורך במלאי והשינויים באפנה על יציבוּת המפעלים.

מן הרצוי ליצוֹר בענפים אלה גורמים העלולים לכוון את היזמה בדרך של התפתחות מהירה מדי ובלתי־זהירה. אדרבה. תפקידו של האשראי כאן הוא לבלוֹם את ההתפתחות הזאת. נמצא, שאת החישובים בענף זה יש לבסס רק בגבולות גידוּל האוכלוסיה. ואם למעשה יתרחב היצוּא ויניח מקום לתוספת־ייצור, לא יחסרו כוחות־העבודה, וההון הקבוע, שהוא באופן יחסי קטן כל־כך, לא יגרום קשי ודאגה מיוחדים.

ברם כל זה נכון רק ביחס להלבשה ולתוצרת־העור הכוללות סחורות מוכנות לשימוש. אך לא כך בנוגע לייצורם של חמרי־עור. הרושם שלנו הוא שדוקא בכמה מחמרים אלה וביחוד של תוצרת עורות עליונים ועורות למרוקינרי, אנו יכולים לחרוג מגבולות התצרוכת הפנימית ולהציג לפנינו תפקידים רחבים יותר. בשוק העורות תפסה הונגריה מקום נכבד בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה. אך אין שום סיבה לכך שגם אנו לא נוכל לעשות דבר־מה בשטח זה, ביחוד בשוקי המזרח. בזמנים כתיקונם יש גם חומר גלמי בסביבתנו – במצרים, סודן, תורכיה, איראן וכד'. עובדה זו ראויה שתובא בחשבון בכל תכניותינו לשם קידוּם הענף הזה בכל האמצעים הדרושים.

כדי לקבוע את היסוד לחישובינו. אנו מניחים מראש: א) את תצרוכת הישוב מותר להעמיד על 50% מכל החומר הגלמי הבא מחוץ־לארץ. ב) ייצור העורות המעובדים לצורך תוצרת סחורות מוכנות צריך לספק 50% מהתצרוכת בשנה הראשונה, וכן צריך הוא לגדוֹל מדי שנה בשנה ב־10% עד שיגיע ל־80% מהתצרוכת הכללית. ג) היצוא מהשנה השלישית צריך להתחיל ב־10% מהתוצרת ולגדוֹל כל שנה ב־5% עד שיגיע ל־30% מהייצור הכללי.

נעבור להערכת התוצרת בשני ענפי־התעשיה לפי העקרונים שקבענו לעיל.

אנו קובעים את השיעורים האלה:

  1. בהלבשה – פועל אחד על 120 תושבים;

  2. בתוצרת־עור – פועל אחד על 150 תושבים;

  3. בייצור עורות – 1 פועל מעבּד 4 טון עור;

  4. בתוצרת עור מעובד – פועל אחד מעבּד 0.75 טון עור;

  5. השקעות בענף ההלבשה – 40 לא"י על פועל;

  6. השקעות בענף ההנעלה וכד' – 120 לא"י על פועל;

  7. השקעות בייצור עורות – 250 לא"י על פועל;

  8. אחוז עובדי־האדמיניסטרציה – 15 על כל פועל.


לפי זה נקבל:

1. מספר הפועלים

שנה הלבשה תוצרת־עור ייצור עורות בס"ה עובדי־אדמיניסטרציה

1

2

3

4

5

6

5500

6600

7800

8900

9950

11050

4400

5300

6200

7100

7950

8850

124

180

270

370

425

500

10025

120080

14270

16370

18325

20400

1500

1800

2100

2400

2700

3000


2. השקעות חדשות בהון קבוע (בלירות)


שנה הלבשה תוצרת־עור ייצור עורות בס"ה

1

2

3

4

5

6

20000

44000

48000

44000

42000

44000

48000

108000

108000

108000

102000

108000

15000

15000

20000

22000

15000

17000

75000

148000

158000

156000

142000

151000


3. תוצרת (בלירות)


שנה הלבשה תוצרת־עור ייצור עורות בס"ה

1

2

3

4

5

6

888000

1056000

1148000

1424000

1592000

1767000

904000

1113000

1302000

1491000

1670000

1858000

32000

45000

68000

93000

106000

125000

1816000

2214000

2518000

3008000

3368000

3750000


הסיכום של תעשיות־מיצרכים

ארבעת ענפי־התעשיה שעמדנו עליהם כוללים כמעט את כל סוגי הייצור לסיפוּק צרכי המחיה, ההלבשה וההנעלה.

גם בכל ענף אחר מייצרים צרכי־בית, מיצרכי שימוש קרוב או שימוש לזמן קצר. ברם מתכוּנתו של הענף כוּלוֹ, שהוא נקבע לא על־ידי סוגים אלה אלא דוקא על־ידי התוצרת לשימוש ממושך (רהיטים, כלים וכד') וייצור אמצעים וכלי־עבודה (מכונות, מכשירי־עבודה, חמרי־בנין וכד').

רק ענף אחד – דפוס ונייר – מן הנכון יותר להכניסו לתוך ענפי־התעשיה לשימוש קרוב; אולם הואיל ותוצרת נייר, כרטון וכד' מהווה מין המיועד לאו דוקא לשימוש קרוב אלא יותר אמצעי־עזר לתעשיה ולמסחר (גם תעשית־הדפוס משרתת בחלקה הגדול את המסחר והתעשיה) – הרי התפתחותה תלוּיה בהתפתחות הכלכלית הכללית. משום כך כוללים אנו גם ענף זה בתעשית הסחורות לשימוש ממושך או בענפי־תעשיה אחרים.

ארבעת הענפים שעמדנו עליהם, יחד עם בנין דירות, כוללים אותו חלק של המסכת הכלכלית המהווה יסוד חייה של אוכלוסיה. סחורות אלו היא מוכרחה לייצר או לקנות לעצם קיומה. תוצרת זו היא תוצאה ישירה מגידוּל האוכלוסיה. ייצוּרה וביקושה יכולים לרדת קצת בימי משברים או לעלות קצת בימי שפע, אבל רק במידת־מה. בעית־היסוֹד של המדיניוּת הכלכלית היא, איפוא, איך להבטיח לאוכלוסיה את אספקת המיצרכים הללו ובמה לשלם תמורתם או תמורת החמרים שהשתמשו לייצורם. כל שאר התעשיות – תפקידן לא רק אספקת אמצעי־ייצור ראשונים, אלא גם יצירת עודף בהכנסה הלאומית ובמאזן־התשלומים, שיתן את האפשרות לשלם חלף החמרים שנקנו מן החוץ בשביל המשק הלאומי.

ארבעת ענפי־תעשיה אלה משרתים את האוכלוסיה באספקה עצמית של אמצעי־מחיה.

אנו יכולים עכשיו לסכם את גורמי־היסוד בענפים האלה.


1. מספר הפועלים והעובדים בארבעת ענפי התעשיה

פועלים עובדי אדמ. יחד
1 16945 3335 20280
2 21045 4150 25195
3 25425 4975 30400
4 28995 5600 34500
5 33120 6290 39410
6 37315 6955 44270

2. השקעות בהון קבוע

שנה לא"י

1 100,000

2 597,000

3 610,000

4 1088,000

5 718,000

6 725,000

_________

בס“ה 3838,000 לא”י


3. תוצרת נוספת

שנה לא"י

1 331000

2 4102000

3 4926000

4 5839000

5 6753000

6 7708000


היעילות הממוצעת של פועל אחד תהווה 207 לא“י. על אף העובדה שהערך העודף מהעבודה שלנו יהיה בשנה האחרונה של התקופה גדול כל־כך, נצטרך לשלם עוד כשלושה וחצי מיליון לא”י תמורת חיטה, אורז, סוכר, טכסטיל ועורות, שישמשו גם חמרי־גלם וגם תוספת לתצרוכת הפנימית. תמורת זה אנו צריכים לייצר משהו מלבד פרי־ההדר וכמה עדפים בתוצרתנו בארבעת ענפי־התעשיה שאנו מדברים עליהם. עודף זה לא יעלה על חצי־מיליון לא''י בסוף התקופה ובמקרה הטוב ביותר נקבל נטוֹ (מלבד חמרי־אריזה) עוד מיליון – מיליון־ורבע מפרי־ההדר.

לכיסוי השאר צריכים אנו לייצר משהו בענפי־תעשיה אחרים או לקבל סיוע. אנו מעדיפים כמובן את הדבר הראשון. נראה עתה אם זה אפשרי ומה התנאים הדרושים לכך.


II תעשית סחורות לשימוש ממושך ואמצעי־ייצוּר    🔗

שלושים ושבעת אלף הפועלים שהערכנו בפרק הראשון, יחד עם חקלאוּתנוּ ועם חמרי־יבוא בסכום של ½3 מיליון לא"י בערך, צריכים לספּק את צרכי האוכלוסיה כולה במזון, בהלבשה ובהנעלה.

לפי הנחותינו לגבי העליה וחלוקת כוחות־העבודה ישארו עוד כ־140 אלף פועלים שיצטרכו לספק לאוכלוסיה חמרי־בנין ואמצעי־ייצור, למלאות את הגרעון במזון (½3 מיליון) ולסלק את הגרעון בסחר־החוץ חלף מכוניות וחמרי־תעשיה אחרים.

140 אלף פועלים אלה, אף אם היעילות הממוצעת שלהם לא תהיה גבוהה מ־250 לא“י, יכולים לייצר תוצרת נוספת כדי 35 מיליון לא”י לשנה. חלק מתוצרת זו אנו מוכרחים למכור. זוהי הנקודה המרכזית של הבעיה. אולם בלי חמרי דלק ובלי מכרות – מה אפשר לייצר בסכומים כל־כך גדולים ולמכור בשוקי־חוץ?

בישוב המתקרב ל־½1 מיליון נפש יוצאת בעיה זו מגדר של אספקה עצמית. בתקופה שלפני המלחמה היו כל כוחות־הייצור עסוקים לא רק באספקה עצמית, כי אם גם בהכנת תנאי־קיוּם לגלים החדשים של העליה; עולים חדשים אלה היו בחלקם הניכר בעלי אמצעים מספיקים לא רק לקיוּם זמני אלא גם להשקעות חדשות. אך אין לקווֹת שהעליה לאחר המלחמה תביא עמה אמצעים כאלה. חשיבות רבה היתה גם לזרם התרומות לקרנות לאוּמיות, למפעלי־צדקה ולעזרה מהורים. גורמים אלה יהיו חשובים גם להבא, אבל ערכם היחסי יהיה קטן יותר.

בתנאים החדשים אנו מצוּוים על חיפוּש יסודות חדשים למשקנו בכלל ולתעשייתנו בפרט, ובתוך היסודות החדשים האלה נועד מקום ראשון לבעיות חמרי־הגלם והדלק. על דברים אלה נעמוד בפרק על הרחבת הבסיס התעשייתי. לעת עתה עלינו לפנות לענפי התעשיה בגדר התנאים הקיימים בשים לב לאפשרויות שיהיו עם גידול האוכלוסיה.


א. מתכות ומכונות

תעשית המתכת והמכונות התפתחה אצלנו לפני המלחמה ביחוד בהשפעת הבנין. תוצרת דלתות וחלונות, מסגרות ומעשי־שרברב – היו הסוגים החשובים ביותר. ליציקה היה ערך רק כמלאכת־עזר הקשורה בתוצרת אחרת. עם הירידה בבנין. בזמן המאורעות, התחילה תעשית המתכת להקיף גם עבודות מכניות, ובמשך המלחמה גבר התהליך הזה. הצורך לייצר כמה כלי־מתכת לצבא, ההכרח לא רק לתקן מיתקנים קיימים, אלא למצוא לפעמים גם תחליף למכונות וסידורים טכניים, הביאו לידי כך, שפעילות בתי־החרושת שלנו התרחבה ותנאים מיוחדים נוצרו להתפתחותה. זה גרם גם להתהווּת מיכסה גדולה למדי של פועלים מומחים במקצוע.

אולם מלבד מפעלים בודדים, אין הציוד הטכני ברובו עומד על הגובה הדרוש מבחינת הרציונאליות. בתי־מלאכה אלה, כושר ייצורם מוגבל ומספיק רק לתיקונים שוטפים ולא לעבודות שלמות ומקיפות.

יש חשש שבזמן־המעבר – מגמר המלחמה עד התחלת הבנין – קשה יהיה לתעשיה זו להחזיק מעמד. מאידך, עם התחלת הבנין ועם פתיחת האפשרות לקבלת החמרים הדרושים, יש סיכוי שכל המפעלים המבוססים יותר, יתפתחו וישגשגו, ואז גם יווצרו גורמים חשובים להרחבת התעשיה הזאת.

לקראת מה אנו צריכים ויכולים לכוון את תעשית המתכת?

דיברנו לעיל על הצורך בפתיחת אפקים רחבים של אינדוסטריאליזציה. אבל שינוי זה יבוא כעבור זמן רב. בינתים יהיה יסוד התעשיה שוב מקצוע הבנין אשר יכבוש את מקומו הראוי בארץ בכל התנאים. לפי החישובים הזהירים ביותר יהיה דרוש אפילו לישוב הקיים להוסיף לא פחות מ־30% של שטח הבנינים, אם נזכור שזה עשר שנים כמעט לא בנו במידה מספיקה ובבנינים הקיימים לא חוזק הבדק. עם העליה במידה שהנחנו אותה כיסוד לחישובינו, נהיה זקוקים לתוספת־בניה כפולה ומכופלת.

לצרכי הבנין מספקת תעשית המתכת שני סוגי חמרים:

א) ברזל לבטון, קרשי־ברזל, חוטי־ברזל, לוחות ברזל שחור וברזל גאלואני, צנורות וכד‘. ב) דלתות וחלונות, ברגים, מסמרים, תנורים, מיתקני־אמבטיה וכד’.

בשלב זה של תעשיתנו בארץ, ספק אם אפשר וכדאי לשאוף לייצר חמרים מסוג ראשון, משום שתוצרת זו קשורה בתהליך של יציקת ברזל גלמי וכמעט שלא ניכר ההפרש במחירי הברזל השחור והתוצרת מהסוג הראשון. לפי המחירים ב־1937 עלו לנו:

ברזל שחור 7.1 לא“י טון, קרשים וברזל 9.6 לא”י טון.

אפילו כשתהיה אצלנו האפשרות ליציקת ברזל ופלדה, לא יהיה כדאי לייצר מוצרים אלה מחמת ההכרח בהשקעות גדולות לשם ציוד. לעומת זה יש הפרש גדול במחירים של מוצרים, כגון: צנורות, חוטי־ברזל ומסמרים. טון של מוצרי־ברזל אלה מחירו באותה שנה 13.2–14.4 לא“י, ובכגון זה אפשר יהיה אולי להתענין בעתיד; אבל גם זה רק לאחר שנפתור את הבעיה של גורמי־היסוד – יצירת קוקס וחשמל זול. יכולים אנו להתרכז בתעשית מוצרים מסוג שני: רשתות, ברגים, מסמרי־ברזל, חלקים רבים לשרברבאוּת, אמבטיות וכדומה – ולהשיג בה תוצאות גדולות יותר מאשר לפני המלחמה. מחירי המוצרים האלה הם מ־20 עד 37 לא”י הטון – היינו: חלק הארי מהמחיר הוא הערך־העודף הבא בעיקר מן העבודה. בתוצרת זו נרכש נסיון גדול למדי לפני מלחמה, והוא הלך והתרחב בזמן המלחמה גופה.

לפי הנתונים שלנו קשה לקבוע מהו החלק ביבוא הכללי מלפני המלחמה שתופסים חמרי־הבנין שאנו יכולים לייצר גם בציוד העומד לרשותנו. והנה המספרים על היבוא (בטונים):

סוג החומר 1934 1937 1938
ברזל היתוך 2250 179 571
שלמים 10350 15170 5807
מוצרי־חצאי 111845 70635 49538

ממספרים אלה קשה ללמוד על השפעת הביקוש של האוכלוסיה הקיימת, של העליה ושל התעשיה המקומית על היבוא.

לכאורה אפשר להניח שעם התפתחותה של התעשיה המקומית יגבר הביקוש לחומר, במקרה הנידון – לברזל־היתוך. ואילו למעשה רואים אנו כי דוקא בשנה הראשונה היה יבוא החומר הזה גדול פי־12 מאשר בשנה השניה, ופי־5 מאשר בשנה השלישית. ביבוא מוּצרי־חצאי השפעת העליה כאילו מכרעת, כלומר: כמות מוצרים האלה עולה ויורדת בד־בבד עם העליה. אולם בסוג השלישי העליה ב־50% בשנת 1937 והירידה הפתאומית עד כדי שליש בשנת 1938 – אינה מחוורת.

בין הגורמים שהשפיעו על חוסר מגמה ברורה הכריעו, כנראה, אלה שהביאו לזעזועים בתוך המשק וגרמו דיספּרופּורציה גדולה.

לא נשארה לנו דרך, אלא להשתמש במספרים ממוצעים מתקופת 5 השנים 1934–1939 ועל יסוד חישובינו ניתן להעריך את התצרוכת בחמרי ברזל ופלדה כדלקמן:

1) ברזל־היתוך 2 ק"ג על נפש

2) מוצרי שלמים לשימוש ישר 80 ק"ג על נפש

3) מוצרי־חצאי לעיבוד נוסף 80 ק"ג על נפש

4) מוצרי שלמים גמורים 70 ק"ג על נפש


אס נביא בחשבון את יחס התצרוכת לכל נפש של התושבים ושל העולים החדשים נקבל מספרים אלה: לנפש

סוג החומר תושבים עולים חדשים
מוצרי־חצאי לשימוש ישר 48 ק"ג 240
מוצרי־חצאי לעיבוד נוסף 60 " 90
שלמים 70 " 70

מלבד זה הכניס הישוב גם מתכות־צבעונין בלתי־מעובדות 1.8 ק“ג ותוצרת גמורה ממתכות אלו 1 ק”ג לנפש. על אלה יש להוסיף את משקל המכונות: 1 ק"ג לנפש.

לפי הנתונים ההלו עובדו בארץ בשנת 1937:

32000 טון ברזל תוצרת חצאי

800 טון ברזל היתוך

730 טון ברזל מתכות צבעונין.

מלבד זה קיבל הישוב מהיבוא:

28350 טון ברזל ופלדה מעובדים

400 טון ברזל מתכות צבעונין מעובדות

400 טון ברזל מתכת בצורות מכונות.

את הערך־העודף של התוצרת המקומית אפשר להעריך כך:

טון של ברזל או פלדה 12 לא"י

טון של מתכות־צבעונין 82 "

טון של מכונות 210 "

לפי זה הגיע הערך־העודף המיוצר בארץ לסכומים אלה:

32000 טון חמרי־בנין וסחורות שונות מברזל ופלדה לפי 12 לא“י 380000 לא”י בערך

800 טון ברזל־היתוך לפי 20 לא“י 16000 לא”י בערך

730 טון מתכות־צבעונין לפי 80 לא“י 60000 לא”י בערך

670 טון מכונות ועבודות מכונות לפי 200 לא“י 134000 לא”י בערך

————————— בס“ה 590000 לא”י בערך


לפי תוצאות המפקד של 1937 יוצר ע“י מפעלי התעשיה ערך־עודף כדי 497000 לא”י. מלבד זה עסקו בבתי־מלאכה 1387 איש והערך־העודף של תוצרתם ודאי שלא היה פחות ממאה אלף לא"י. לפי כל אלה אנו מתקרבים לסכום הערכתנו.

מה יכולה להיות מטרתנו לתקופת שש השנים הקרובות לאחר המלחמה לאור המספרים האלה?

כאמור, אין אנו יכולים עדיין להביא בחשבון את השינויים שיחולו עם הרחבת הבסיס התעשיתי שלנו. אולם, גם במסגרת המצב הקיים יכולים אנו לקבוע אי־אלה הנחות:

א. יכלתה של תעשייתנו גדלה בזמן המלחמה גם בכמות וגם באיכות.

ב. ביחוד התרחבה הרשימה של סוגי־התוצרת. רשימה זו כוללת עתה:19

מחרשות, נולים מכניים, מכשירים, צנטריפוגות, חלקי־מלואים למשאבות, מנועי־דיזל, ציוד לבתח"ר ליהלומים, מונים לחשמל וכד'. כדי לייצר מכשירים אלה צריך היה להגדיל את מפעלי־היציקה ולשכלל את הציוד הטכני, אם כי לא ברור אם לכל זה יש בסיס ממשי או ארעי בלבד. נדמה, שלא נרחק מן המציאות אם נלך בשביל־הזהב ונאמר: במשך שנתים לאחר המלחמה יהא מוטל עלינו לנצל את הציוד הזה ניצול אינטנסיבי עד כמה שנשיג את החמרים הדרושים. בזמן זה נברר את אפשרות שימושו של הציוד בעתיד ונחליט על החלפתו לפי הצורך הטכני. אולם התפקיד הראשי יהיה הפעלת הציוד הקיים במילואו במשך השנתיים האלה.

לשון אחרת: במשך 2–3 שנים יהיה תפקידם של המפעלים הקיימים: 1) לספּק את כמות המתכת אשר 600 אלף תושבי הישוב והנוספים עליהם יהיו זקוקים לה; 2) להשלים בכוחות עצמיים את המחסור באמצעים טכניים חדישים; 3) להגדיל את ציודם משעה שזה יהיה ניתן להיעשות, מתוך מגמה שעד גמר התקופה יקבל הישוב כמות תוצרת מעובדת השוה ל־70% מהיבוא של תוצרת כזאת.

בלי ספק, יופיעו גורמים שידרשו את הגדלת הייצור עד המכסימום, כגון: בניה מהירה של בנינים חדשים; אפשרות להשתמש בחמרים צבאיים שישארו בארץ ובסביבותיה; אפשרות לנצל, לאחר הכנסת תיקונים והתאמה, את המכונות ואמצעי־הייצור של הצבא. אך יהיו גם גורמים שליליים: מחסור בחומר גלמי ומוּצרי־חצאי בשווקים; שינויים בשיטת־הבנייה העלולים להקטין את מידת השימוש במתכות.

על כן סבורים אנו שהמספרים הבאים להלן נראים ריאליים.


1. תוצרת (בטונים)


שנה יציקת ברזל־היתוך השלמת מוצרי־חצאי עיבוד מתכות־צבעונין מכונות וכלי־עבודה
ראשונה 1300 57000 1200 600
שניה 2000 75000 1600 875
שלישית 2800 98000 2300 1100
רביעית 3750 123000 2700 1400
חמישית 4800 150000 3300 1650
ששית 6000 185000 4000 2000

2. עודף־הערך של התוצרת (בלירות)

בשנה הראשונה 922000

השניה 1217000

השלישית 1608000

הרביעית 1995000

החמישית 2430000

הששית 2982000


כדי לקבוע את מספר הפועלים הדרושים לייצור זה, נקטנו את היעילות לפועל אחד, לפי הערכתנו הקודמת, כדי 350 לא"י לשנה.


3. מספר הפועלים


שנה פועלים עובדי אדמ. בס"ה
הראשונה 2600 400 3000
השניה 3500 425 3925
השלישית 4600 700 5300
הרביעית 5700 750 6450
החמישית 7000 1000 8000
הששית 8520 1280 9800

יעילות זו אפשר יהיה להשיג רק ע"י שינוי רציני בציוד ובארגון טכני.

קשה להעריך את ההשקעות בהון הקבוע בתעשית המתכת הקיימת. על אף כל ההוצאות הגדולות והשינויים שחלו במשך הזמן, אין אנו סבורים שהערך הריאלי הוא למעלה ב־225–240 לא“י לפועל, כפי שהיה ב־1937. עלינו מוטל להרים את הממוצע לפחות עד 400 לא”י, כדי להעמיד את התוצרת על הגובה הנחוץ, אם גם נביא בחשבון את השוק הפנימי בלבד. אלא שבחידוש הציוד נוכל להתחיל רק מהשנה השניה, ולפי זה תהיינה ההשקעות החדשות בענף זה, כדי שיוכל לשרת את הישוב במסגרת שקבענו, כדלהלן:


4. ההשקעות בהון הקבוע

בשנה השניה 360000 לא"י

השלישית 440000 "

הרביעית 440000 "

החמישית 520000 "

הששית 608000 "

__________

ס“ה בחמש השנים 2368000 לא”י


אלה הם גבולות תעשית המתכת שלנו, המבוססת עד היום בעיקר על התצרוכת הפנימית. בצורה זו ובגבולות אלה היא יכולה להישאר ברמתה הטכנית של עכשיו גם לאחר שיפורים מסוימים אשר לא ישנו את מבנֶהָ.

אולם, גם לפי הערך הכללי של ההשקעות החדשות, הדרושות לתהליך של שיפורים יסודיים, האם לא כדאי להשתדל להשיג תוצאות מרחיקות־לכת יותר? והרי ½2 המיליונים שהערכנו בטבלת ההשקעות יכולים ליצור בסיס חדש ורחב יותר! הנקודה המרכזית צריכה איפוא להיות, יציקה מודרנית יותר של ברזל־היתוך, המובא לעת עתה מחוץ־לארץ.

התחלה לכך כבר נעשתה בארץ על־ידי “ווּלקאַן”. מפעל זה, אמנם, לא הצליח בראשית קיומו מבחינה מסחרית בגלל גורמים שלא כאן המקום לפרטם. רק דבר אחד אנו מוכרחים לציין: מפעלים מסוג “ווּלקאַן” אי־אפשר לבסס על יזמתו של קבלן בודד שאפשרויותיו הפיננסיות מוגבלות, ושידו קצרה להוציא לפועל כל התפקידים המשתלבים במערכת עסק מסועף כמו בית־יציקה מרכזי.20

כדי שההשקעות במפעל תהיינה מוצדקות ונושאות פרי, יש קודם־כל לשמור על עקרונות אלה: 1) לאַפשר את עלית היעילות במפעלים הקיימים; 2) לחלק את העבודה ביניהם באופן הרציונלי ביותר; 3) לדאוג לשיפורם הטכני ולגשת לייסוד מפעלים חדשים רק על יסוד ציוד טכני חדיש ומושלם יותר. ההון שאפשר יהיה להשקיע ביסוּד מפעלים חדשים, מן הדין שיביא לקשירת קשרי עסק עם מפעלים גדולים באנגליה, ארצות־הברית שודיה וכד', קשרים שיאפשרו שיתוף־פעוּלה עם התעשיה העולמית הכבדה לשם החשת האינדוּסטריאליזציה של ארצות־המזרח.

בהגשמת תפקיד גדול זה באים בחשבון רק מפעלים ממדרגה ראשונה ורק אלה יוכלו להצליח.

ועוד: כל זה יצא מגדר חזון רק אם תוּקם תעשית הקוֹקס בארץ, ואל יאמרו האומרים שגם קוֹקס ניתן לקניה מן החוץ כמו ברזל־היתוך, – שכן נוותר על האפשרות רבת־הערך של הרחבת הבסיס החימי, החשוב עוד יותר ממתכת.


ב. חימיה

התפתחות התעשיה החימית אצלנו יכולה לשמש אבן־בוחן להבנת המבנה הלאומי של תעשיתנו. המפעלים החשובים אצלנו הם מפעלי האשלג ו“שמן”.

הראשון הוא מונופול לניצול אוצרותיו של ים־המלח. הייצור מבוסס על חמרים טבעיים החשובים מאוד לכמה תעשיות חימיות ופרמצבטיות. כן, למשל, מהווה ברוֹמין חומר חשוב בתוצרת הצילום, והאשלג עצמו – חומר־יסוד בתוצרת זבלים חימיים. מלבד זאת יכולים מי ים־המלח לשמש בסיס לייצורם של כמה מוצרי־סוֹדה. יש רק לנצל את האפשרויות הגנוזות ולשכלל את צורות התפוקה והתוצרת. ויש לדעת שכל חומר גורם לפיתוח תעשיות שונות הקשורות בו; אין תועלתו מצטמצם רק בו בלבד, אלא הוא הולך ופותח גם סיכויים לתעשיות קרובות. לעת־עתה לא יצרה תפוקת האשלג והברומין בארץ תוצרת־עקיפין; החומר הולך לארצות־חוץ בלי להשפיע על התעשיה המקומית.

אמנם, אין לזלזל בעובדה, שהמפעל מעסיק מספר הגוּן של פועלים, שלהקמת המפעל השקיעו בארץ הרבה כסף ויצרו ערכים מסוימים. אבל עובדה היא שתעשיה זו עומדת מחוץ למבנה הכלכלִי הרחב. זוהי דוגמה משוועת, עד היכן אין יסוד מפעלי תעשיה גדולים ע"י הון זר, משמש פתח־הרחבה לתעשיתנו הלאומית.

מפעל “שמן” נוצר גם הוא בהון זר21 וביסודו הונח הרעיון של ניצול חומר מקומי – זיתים – לשם ייצור שמנים וסבון, דוגמת התעשיה הפרימיטיבית הערבית, שׁגם היא הוקמה על יסוד חומר מקומי זה. הכל היה מבוסס על תצרוכת השוק הפנימי. ברם, המפעל עבר מכבר את גבולות החומר המקומי וכן את גבולות התצרוכת הפנימית. ועל אף העובדה שרוב החומר בא מהודו, סודן וכד, נתברך המפעל בכל קוי־האופי של תעשיה פנימית יסודית הקשורה קשרי־חיים בכלכלת הישוב. הוא יצר בקרבו מפעלים חדשים דומים ומוסיף להשפיע על שוק המיצרכים החשובים ומהווה חלק אורגני של משקנו; ויהי מי שיהיה בעליו של עסק זה – קיומו תלוי בישוב ובמערכת הכלכלה שלו, בו־בזמן שקיומה של חברת האשלג אינו תלוי בישוב לגמרי.

מפעל אחר – זיקוק הנפט. מפעל חדש הוא, שעדיין מוקדם לראות את דרכי התפתחותו. החומר הבא מאיראן יכול להגיע לשפת־הים רק בעברו דרך ארצנו. והנה, בכל מקרה דומה בעולם, היתה הארץ שדרכה עוברים הצנורות, יודעת לנצל את הנפט הזה והפרודוּקטים המיוצרים ממנו לטובתה – ע"י קביעת מחירים קרובים למחיר התפוקה. ואילו במקרה הנידון אנו קונים מיצרך חיוני זה. המשמש לא רק לצריכת האוכלוסיה אלא גם לתעשיה ולחקלאות, במחירים ובתנאים שבהם היינו יכולים לקנותו ברומניה או במקום אחר. יתר על כן: לפני המלחמה היתה הפירמה “שאֶל” אותו בעל־עסק של נפט, שבאמצעותו היינו יכולים לקבל תוצרת גם מצנורות חיפה וגם מספינות הבאות מרומניה. ברור שבתכנית־היסוּד של בית־החרושת לזיקוק־הנפט בארץ לא שעוּ כלל לצרכי משק הארץ ולאפשרות לשלב בתהליך הזיקוק גם את ייצור החמרים החימיים לצרכי תעשיה. אפילו השימוש בפוספטים – פרודוּקט־לואי של הזיקוק – אינו קל לנו, שכן חברה זו, “שאֶל” היא גם שותפה לקונצרן "רויאל דאץ' " ומציפה את הארץ בבוטגז, אספלטין ופאראפינים – פרודוקטים שונים של נפט – מתוצרת מצרים וכד'. אף אם נרצה לוותר על היתרונות שעלינו להפיק מזה שצנור־הנפט עובר דרך ארצנו, ונבקש למטרות תעשיתיות נפט ממקורות אחרים – לא יהיה הדבר פשוט: השפעתו של המונופוליסט תעמוד לנו תמיד לשטן על דרכנו, וספק אם נוכל להתגבר על התנגדותו. ולא רק בנפט ובמוצרי־הלואי שלו הדברים אמורים. יש יסוד לחשוב, שבדומה לכל מונופולין, תפריע זו אפילו את התפתחוּתה של תעשיה פלאסטית או של גומי סינתטי. כי זאת דרכה של כל תעשיה זרה, שאינה נותנת את דעתה על כלכלת הארץ ואינה מעשירה את המשק הלאומי, אלא לכל־היותר מפרנסת כמה עשרות או מאות אנשים העסוקים אצלה במישרים, ואל נשכח, שדוקא החימיה היא הענף שממנו סיכויים לעתידה של כל ארץ ולתעשיה הכללית בעולם כולו.

הארי בארון אומר: “מכל העברים שומעים אנו את הדעה כי ממשמשת ובאה תקופת הפלאסטיקה”22. מה זה בא ללמדנו? – שלחמרים פלאסטיים נועד תפקיד חשוב מאוד בחיינו; שהם ימצאו להם שימוש רב בבנין אוירונים, מכוניות, ספינות, בתים ובכל הכינוּנים בכלל; שתהיה להם השפעה כבירה על כמה תעשיות, כגון: חשמל, מכונות וכד'. ובכלל, כל צורת חיינו, הנוחיות שלנו, כל אָשרנו עלי אדמות – יהיו קשורים בפלאסטיקה.

בעקבות מחבר זה נשאל, איפוא: האם תעשיתנו נדונה לעמוד באפס־אוֹנים לפני קשיים גדולים בנסיונה להיכנס לתקופה חדשה זו, או: אפשר ונתנסה גם היא ותיצור בארץ קטנה זו מרכז פלאסטיקה שיתחשבו בו במידת־מה?

בפרק הבא נדבר בהרחבה על זה. לעת־עתה נעריך רק, כפי שעשינו זאת בדיוּן על תעשית המתכת, את דרכי התפתחותה של תעשית החימיה ביחס לגידול הישוב. הואיל ומלבד האשלג מהווה כל התעשיה החימית שלנו פונקציה ישירה מהתצרוכת הפנימית. אפשר להסתפק רק בקביעת הקואופיציאֶנטים של גידולה בשנים שונות.


אשלג וברומין

כאמוּר, אין מידת התפוקה של האשלג והברומין נקבעת אלא על־ידי הסינדיקט, בעל המפעל; גורמים מקומיים עומדים כאן מחוץ לכל השפעה. ברוּר, שעליה או ירידה בתפוקה גורמת לשינוי במספר הפועלים העסוקים במפעל. התפוקה בזמן המלחמה עלתה, כנראה, הרבה למעלה מהרגיל, וקשה לומר מה יהיה לאשלג ולברומין לאחר המלחמה. אם נקח את הייצור של 1937 ונוסיף עליו 50%, נדמה, שנוכל להשתמש בזה כבמודד משוער לשנה הראשונה שלאחר המלחמה. נניח. שאחר־כך תהיה העליה בגדר של 5% מדי שנה בשנה.

מספר הפועלים ועובדי־האדמיניסטרציה שעבדו במפעל ב־1937 הגיע ל־930; אפשר לחשוב כי 60% מהם, היינו 550 היו יהודים. משמע שיהיו בעבודה:

בשנה הראשונה לאחר המלחמה 775

השניה 815

השלישית 855

הרביעית 900

החמישית 950

הששית 1000


שמן וסבון

מוּצרים אלה מספּקים ביחוד את השוק הפנימי וייצורם עולה בד־בבד עם גידול האוכלוסיה. היצוא עד המלחמה היה באופן יחסי קטן.

בזמן המיפקד של 1937 היו עסוקים במפעלים מסוג זה 497 פועלים ועובדים. לפי המקובל במקצוע זה מגיע מספר העובדים באדמיניסטרציה ל־40% ממספר הפועלים בייצור. לפי זה היה מספר הפועלים בייצור ב־1937 כ־300 איש. תוצרתם הגיעה ל־448 אלף לא“י, ש־60% מהווים החמרים, כלומר: הערך העודף הוא כדי 180 אלף לא”י, על פועל אחד 600 לא“י. היעילות בתעשית השמנים והסבון באנגליה היא כדי 516 פונטים שטרלינג. אולם אנו סבורים שיש לנקוט יעילות כדי 600 לא”י, שכּן המפעלים המכריעים בענף זה מסודרים בצורה רציוֹנלית וכל השיפורים שהטכניקה תכניס בו לאחר המלחמה ודאי שלא יעדרו גם אצלנו. כן אנו יכולים להניח שתוצרת ארץ־ישראל תתפוס מקום בשוקי־חוץ לפחות במסגרת של 10% מהתצרוכת הפנימית.

בהתאם לכך נקבל את המספרים הבאים:


מספר הפועלים


שנה פועלים עובדי אדמ. בס"ה
הראשונה 475 190 665
השניה 600 240 840
השלישית 700 280 980
הרביעית 800 320 1120
החמישית 900 360 1260
הששית 1000 400 1400

בשנה הראשונה 158000

השניה 112000

השלישית 90000

הרביעית 90000

החמישית 90000

הששית 90000

את היעילות אפשר להעריך בסכומים אלה (לא"י)

בשנה הראשונה 285000

השניה 360000

השלישית 420000

הרביעית 480000

החמישית 540000

הששית 600000


סוגים אחרים של תעשיה חימית

מבין יתר סוגי התעשיה החימית בישובנו יש ערך־מה לייצוּר תרופות, מי־בוֹשׂם ותמרוקים. ביחוד גדל ייצור תרופות בזמן המלחמה, והמוּצרים מסוג זה פילסו להם דרך לארצות הקרובות. אולם יש לחשוש שעם פתיחת הקשרים עם גרמניה, צרפת וארצות אחרות, לא תוכל התוצרת שלנו לעמוד בהתחרות המסחרית של פירמות עולמיות גדולות וותיקות, המשקיעות כסף־תועפות בתעמולה והנתמכות ע"י איגודי הרופאים בעולם. מלבד זאת יהיה גם ענף התרופות תלוּי הרבה בהיקף הכללי של התעשיה החימית בארץ וגורלו יהיה כגורלה. הרבה יהיה תלוּי ביחסים בין תעשיתנו ובין התעשיה החימית הגדולה בארצות אחרות גם לגבי אספקת החומר הגלמי וקביעת שיטות־הייצוּר, וכן בתמיכתם של המומחים הרפואיים בתוצרתנו ובדוֹקוּמנטציה מתאימה.

יתר סוגי התוצרת החימית בארצנו – ערכם מוגבל מאוד. רוּבם ככולם עומדים בשלב הראשון של התפתחותם, ועתידם תלוּי רק בהרחבת הבסיס החמרי והטכני שלהם מזה, ובגידול האוכלוסיה והתצרוכת הפנימית מזה.

לפי זה יהיו הגורמים היסודיים כדלהלן:


1. מספר הפועלים

שנה פועלים עובדים בס"ה
הראשונה 650 260 910
השניה 790 310 1100
השלישית 930 370 1300
הרביעית 1070 400 1470
החמישית 1190 480 1670
הששית 1325 525 1850

ההשקעות בהון קבוע במפעלים הקיימים הן 530 לא“י לפועל אחד והיעילות – עד כמה שאפשר לראותה מתוך השוואת מספרים שונים (לפעמים מסופקים מאוד־מאוד) – 400 לא”י לפועל.

בהסתייגות גדולה ניתנים שני הגורמים הללו להערכה בצורה כזו:


2. השקעות

בשנה הראשונה 32000 לא"י

השניה 75000 "

השלישית 75000 "

הרביעית 75000 "

החמישית 65000 "

הששית 70000 "


3. הערך העודף של הייצור

בשנה הראשונה 260000 לא"י

השניה 316000 "

השלישית 372000 "

הרביעית 428000 "

החמישית 476000 "

הששית 530000 "


הסיכום בתעשיה החימית מתבטא במספרים אלה:


1. מספר העובדים

שלישית

שנה פועלים עובדי־אדמינ' בס"ה
הראשונה 1900 540 2440
השניה 2205 650 2885
השלישית 2485 755 3240
הרביעית 2770 835 3605
החמישית 3040 960 4000
הששית 3325 1050 4375

2. השקעות בהון הקבוע23

בשנה הראשונה 190,000 לא"י

השניה 187,000 "

השלישית 168,000 "

הרביעית 165,000 "

החמישית 155,000 "

הששית 160,000 "


3. הערך העודף של התוצרת24

(תשואה נקיה)

בשנה הראשונה 545,000 לא"י

השניה 676,000 "

השלישית 792,000 "

הרביעית 908,000 "

החמישית 1016,000 "

הששית 1130,000 "


ג. עץ

ענף העץ הוא אחד מענפי התעשיה הרגישים מאוד לשינוּיים בקוֹניוּנקטוּרה. ירידה בבנין גורמת לירידה בנגרות־בנין; ירידה בקוֹניוּנקטוּרה כלכלית מקטינה קנית רהיטים כמיצרך שאינו מהחיוניים ביותר.

על מצבה של הנגרוּת אפשר לדון על יסוד נתוני יבוא של עצים, שכּן כמעט כל החומר הזה בא מחוץ־לארץ. והנה המספרים לשנת 1934, שנת בנין ועליה גדולה, 1937, שנת המיפקד של התעשיה, ושנת 1938, שנה לפני המלחמה ושפל כלכלי שנגרם על ידי המאורעות שארכו בארץ שלוש שנים.

סוג החומר 1934 1937 1938
עצי־בנין מטר* 200337 138988 112288
עצי־רהיטים 8345 5967 3551
דיקטים (בטונים) 5370 3283 1844

לא כל הכמויות הללו עברו למשק היהודי. דומה שמותר לנו לקבוע, כי 80% מהן נפלו בחלקו של משקנו. כדי לקבל תמונה ברורה יותר מהשפעת הקוֹניוּנקטוּרה על תצרוכת העצים במלוא היקפה, נחלק כמויות אלו על כל האוכלוסיה היהודית ואז יתקבלו על כל תושב יהודי המספרים האלה:

הסוג 1934 1937 1938
עצי־בנין מ* 0.630 0.357 0.279
עצי־רהיטים מ3 0.033 0.015 0.009
דיקטים (בטונים) 0.021 0.008 0.005

מטבלה זו אפשר ללמוד עד כמה היה חמוּר המשבר בענף זה בכל שנות המאורעות. אמנם המלחמה שיפרה את המצב גם בתעשיה זו ונתנה דחיפה עצומה להרחבת היקף פעולתה; אבל אין זה מעיד הרבה על האפשרויות בשנתים הראשונות לאחר המלחמה. העיקר הוא כאן בעית חומר־הגלם, ויש יסוד לחששות לגבי האפשרות של יבוּא־עצים תקין, בה־בשעה שארצות רבות, ודוקא מאלו המספקות עצים, נחרבו ולשם בנין עצמן יזדקקו לכמוּיות עצומות של עצים. מותר אולי להשתעשע רק בתקוה אחת, שהקוֹניוּנקטוּרהתאפשר לפנות לארצות רחוקות מאוד – לקאנאדה, לארצות־הברית וכד' – ולקבל מהן חלק מהמלאי המיועד לארצות אירופה כעזרה להקמת ההריסות שלהן.

למטרתנו נבסס את החישובים על יסוד הנחות אלו: בשנה הראשונה לאחר המלחמה תהיה מידת הפעילות דומה לזוֹ של 1937; בשנה השניה ישתפר המצב והפעילות תגיע לממוצע בין שנה זו ובין שנת 1934 – שנת בניה מלאה. מן השנה השלישית ואילך תהיה קוֹניוּנקטוּרה של בנין ההולכת ומתפתחת דומה למצב ב־1934 ובעליה הדרגתית של 5% לכל שנה.

בהתאם להנחות אלו תתקבל תמונה זו:


שנה מספר הפועלים עובדי־אדמינ' בס"ה
הראשונה 4130 620 4750
השניה 7600 1130 8730
השלישית 10500 1600 12100
הרביעית 12100 1800 13900
החמישית 13200 2000 15200
הששית 15000 2200 17200

מבחינה טכנית היו המפעלים הגדולים בנגרות מצוידים לפני המלחמה כהלכה, אבל בתקופה של בנין מוגבר, יהיו זקוקים לשיפורים מסוימים, וקרוב לודאי תהיה הערכת ההשקעות בציוד ובבנינים לכל פועל ב־250 לא"י. בשנה הראשונה אין לצפות לשינויים ומהשנה השניה יהיה גודל ההשקעות שוה:

בשנה השניה 868000 לא"י

השלישית 725000 "

הרביעית 400000 "

החמישית 275000 "

הששית 450000 "

הבאנו בחשבון רק את השפעת גידוּל האוכלוסיה, אולם על ענף זה ישפיעו לא־פחות גם התפתחות התעשיה הכללית וההשקעות בבנינים והסידורים החדשים בה, ובחישוב סופי נצטרך ליתן את הדעת גם על הגורם הזה. מסתבר, שענף זה ידרוש סכומים גדולים דוקא בשנים הראשונות, כשתעבור תקופת השפל במקצוע ותתחיל בניה מוגברת. לעומת־זה ישפיעו בשנים האחרונות רק ההבדלים במספר התושבים.

היעילות הכללית ב־1937 לפועל אחד היתה כדי 180 לא“י, אך הערך העודף במפעלי תעשיה בלבד (בלי מלאכה) היה כדי 227 לא”י. יעילות זו גבוהה מאשר באנגליה, אך נמוכה מזו שבארצות־הברית. אם נזכור ששנת 1937 היתה שנת־משבר והאינטנסיביוּת ירדה גם היא, מותר להניח שבציוּד מעוּלה מזה תגיע היעילות ל־250 לא"י לכל פועל לשנה.

לפי זה יתהווה בענף זה הערך העודף הכללי:

בשנה הראשונה 1032000 לא"י

השניה 1600000 "

השלישית 2625000 "

הרביעית 3025000 "

החמישית 3300000 "

הששית 3750000 "


ד. אבן ומלט

השפעת הקוֹניוּנקטוּרה הכללית נודעת על תעשית האבן והמלט יותר מאשר על תעשית העץ. אין בידינו מספרים על ערך התוצרת בתעשיה זוֹ במשך שנים מספר, כדי לדון על מידת השפעתה של הקוֹניונקטוּרה. אבל מושג־מה נוכל לקבל מהנתונים על יבוא המלט, אף־על־פי שאותות ההשפעה הקוֹניוּנקטוּרית ניכרים הרבה יותר במלט המובא מחוץ־לארץ, שכּן בו חלים קודם־כל הקימוצים, ורק אחר־כך בתוצרת המקום. בסך־הכל הובא מלט לארץ (בטונים):

בשנת 1934 150999

1935 169537

1936 69567

1937 69877

1938 42037

1939 36681


לפי מספרים אלה ירד יבוּא המלט בשנת 1937 פי ½2 לעומת שנת 1935, ואם נביא בחשבון שבשנות־בינים אלו עלתה האוכלוסיה היהודית פי ½1 בערך, הרי ירידה זו ביבוא־המלט לגבי שנת 1935 היא פי־ארבעה. כאמור, יתכן, שהשפעה קוניונקטורית זו על התעשיה המקומית לא היתה גדולה כל־כך. לשם זהירות נציין איפוא, שהפעילות בענף זה ב־1937 ביחס לאוכלוסיה של אותה שנה ירדה רק פי־שנים לגבי זו שצריכה היתה להיות בתנאי־בנין תקינים.

המיפקד של 1937 מציין 3286 עסוקים בתעשיה זו. אם ננכה כ־10% עובדי־אדמיניסטרציה, נקבל מספר קרוב ל־3000 איש עסוקים בייצור, או 0.75 פועל על כל 1000 תושבים. זה – בתנאי הקוניונקטוּרה הירודה. בזמנים כתיקונם צריכים להיות 1.5 פועל על כל 1000 תושבים. גם בענף זה גרמה המלחמה פעילות מרובה מאוד, ועם גמר המלחמה מוטל יהיה על תעשית האבן והמלט להיענות לדרישת השוק. וידוע, כי תעשיה זו אינה זקוקה לחמרים מחוץ. היא תוכל איפוא לעבוד במלוא כוחה, ואם יש לעזור לה הרי רק בהזמנות מראש, לשם יצירת מלאי מספיק של החמרים הדרושים לענפי־הלואי של הבנין ואספקתם מחוץ־לארץ.

אולם, כפי שנובע ממספרי היבוא של המלט, לא היתה תוצרת המקום מספיקה בזמנים כתיקונם והיה הכרח להשלים את האספקה על־ידי יבוא מחוץ־לארץ. מצב זה ניתן להסבר בשני טעמים: המפעל היחיד לייצוּר מלט בארץ לא היה מעולם מעוניין בדחיקת רגלי ההתחרוּת הזרה מהשוק הפנימי. המפעל בארץ תופס מקום מוֹנוֹפוליסטי כמעט, וחוסר מפעלים אחרים בארץ יורגש בזמן שהביקוש יהיה גדול. לא כך המצב בסוגים אחרים של הענף: בייצוּר לבנים, צנורות, מרצפות וכד'. אי־אפשר לומר שיש מחסור במפעלים כאלה, אלא שחסרים אנו כמה ענפי־לואי של תוצרת־בנין.

לדוגמה: זכוכית; אנו עומדים אמנם רק בראשית הדרך לאספקה עצמית בזכוכית. אבל קשה להאמין שבארץ המשופעת בחולות ובכל מיני סיד, לא נגיע לייצור תקין של זכוכית25. דוקא כאן אפשר בכמה תהליכים טכנוֹלוֹגיים לקבל סיליקה מתאימה.

קשה מזה ענין הקרמיקה, הדורשת קאולין, חומר חרסני, שעד עתה לא נמצא בארץ. אדמת־חמרה אינה יפה לייצור הקרמיקה. יתכן שבחריץ שבו עובר הירדן עוד יתגלוּ חמרים שיתנו דחיפה להתפתחות הקרמיקה. לעת־עתה עלינו לבדוק בעיה זו רק מתוך קלקוּלציה מסחרית. גם עפרת־חרס אפשר להביא מארצות אחרות, על מנת לעבּדה כאן במקום. השאלה היא, אם מבחינה עסקית כדאי לשאת בהוצאות ההובלה. ברור, שבמידה שאחוז גדול של חומר־הגלם מנוּצל בשביל התוצרת המוגמרת ואינו הולך לאיבוד בתהליך הייצור, ההפסד על־חשבון ההובלה קטן לעומת ההובלה של תוצרת מוכנה מאותו חומר. אנו משלמים, למשל, את הוצאות־ההובלה של בלטוֹת חרסניות, ומשקלן הוא משקלו של חומר־הגלם. ההפרש בהוצאות ההובלה בגלל החומר ההולך לאיבוד בעבודה קטן הוא מאוד לעומת הריוח מהערך העודף המיוצר בעבודה.

בתנאי־ההובלה של עכשיו יש לבחון את כל היחסים בין ערך חמרי־הגלם לבין הערך העודף המיוצר על־ידי העבודה בכל המקרים כשמרבית החומר מנוצלת לתוצרת המוגמרת. מלבד זאת עלינו להעריך תמיד את היתרון במאזן־התשלומים הכללי שנוכל להשיג על־ידי עיבוד החומר בארץ. במיוחד בולט הדבר במקרים של תוצרת המונית. יבוא תוצרת קרמיקה וזכוכית היה גדול מדי כמעט תמיד, ורק עם התפתחות החימיה יבוֹא הפתרון לתעשיה זו.

לעת־עתה נצא בהערכתנו מהנחות אלו:

א) את מספר הפועלים על 1000 תושבים יש לקבוע ־1.5; ב) עובדי־האדמיניסטרציה הם 10% ממספר הפועלים; ג) כושר־הייצור של המפעלים הקיימים מספיק למספר התושבים בשנה הראשונה; ד) השקעות חדשות באות בחשבון רק מהשנה השניה, ובסך 280 לא“י על פועל אחד; ה) היעילוּת לפועל אחד היא 225 לא”י בשנה.

בהתאם להנחות אלו נקבל:

1. מספר העסוקים בענף


שנה מספר הפועלים עובדי־אדמינ' בס"ה
הראשונה 9950 1000 10950
השניה 11900 1200 13200
השלישית 14000 1400 15400
הרביעית 16000 1600 17600
החמישית 17900 1800 19700
הששית 19900 2000 21900

ברור, שעם חידוש העליה נשקף עתיד למקצוע זה, וכבר עתה הגיע הזמן לחשוֹב על יסוּד מפעלים חדשים לייצור מלט. אם לא ייעשה הדבר בעוד מועד, נהיה נאלצים להוציא כספים מרובים למלט מחוץ־לארץ, ומה־גם שיהיה קשה להשיגו בשנים הראשונות לאחר המלחמה, עם הקמת ההריסות.


  1. גם ההשקעות בהון קבוע מן ההכרח שתהיינה גדולות. והן:

בשנה השניה 546000 לא"י

השלישית 588000 "

הרביעית 560000 "

החמישית 532000 "

הששית 560000 "

__________

בס“ה 2786000 לא”י


  1. היעילות, לפי המשוער, תהיה זו:

בשנה הראשונה 2240000 לא"י

השניה 2678000 "

השלישית 3150000 "

הרביעית 3600000 "

החמישית 4028000 "

הששית 4478000 "


בחשבון לא נכללו דרישות התעשיה לבנינים חדשים.


ה. נייר והדפסה

ענף זה מתחלק לשנים, וכל חלק שוֹנה בערכוֹ:

א) נייר וכרטון ותוצרתם;

ב) הדפסה.

מבין ערך־התוצרת הכללי ב־1937 כדי 596 אלף לא“י, נופל בחלקוֹ של הנייר (עיבודו) סך 169 אלף לא”י בלבד, ואילוּ בחלקה של ההדפסה – 427 אלף לא"י.

אותה שנה שילמה הארץ 413 אלף לא"י תמורת נייר שהובא מחוץ לארץ, וזה מוכיח עד היכן החריפה כבר לפני המלחמה שאלת ייצור הנייר אצלנו. ואכן, בזמן המלחמה נעשו צעדים ראשונים לייצור כרטוֹן מנייר משומש; נעשו גם נסיונות לניצול חמרי־הצמחיה המצוּיים בארץ, אך לעת־עתה בלי תוצאות ברורות לגבי ערכם המסחרי. בכלל אין לשכוח, בגשתנו לפתירת בעיית הנייר בארץ על יסוד תעשיה רחבה, כי לעת־עתה אין אפשרות לסמוך על חומר־גלם מקומי. באה בחשבון רק ציפת־העץ26 שישנה מן המוכן או זו שניתנת לייצור מעצים המובאים מחוץ לארץ. נדמה, שלעת־עתה רצוי יותר להביא ציפה מוכנה.

ועוד דבר אחד ברור: אין אפשרות לעשות נסיונות בקנה־מידה קטן. או שיש יסוד למפעל גדול, ואז אפשר להגשים את הרעיון של תעשיה מקומית, או שצריך לוותר עליו לזמן־מה.

התצרוכת בנייר להדפסה ולכתיבה היתה ב־1937 קרובה ל־10000 טון, ובנייר לאריזת־הדר – 3400 טון. אולם המכריע הוא הנייר הרגיל. בשנים הראשונות לאחר המלחמה תגיע צריכתו של סוג זה ל־20000 טון. כמוּת זוֹ משמשת יסוד למפעל חדיש אחר. מה שנוגע לחומר־גלם – פולפה – הרי כאן עומדים וקיימים כל הדברים שאמרנו על החמרים האחרים: את הוצאות ההובלה אנו משלמים בין כך במשקלו של הנייר. אין איפוא ערך מכריע להפסד נוסף בהובלה. ואם במשך 3–4 השנים לאחר המלחמה נוכל לפתור את שאלת ההובלה של הציפה, יהיה זה הישג חשוב לתעשיתנו.

כעת אנו צריכים להביא בחשבון רק את הקיים ואת דרגת ההתפתחות המתאימה לגידול האוכלוסיה. את הרכב תעשיתנו בתוצרת שונה של חמרי־נייר בשנתיים הראשונות אנו מעריכים בפּרוֹפּוֹרציה ישירה לריבוּי האוכלוסיה, ואילו מהשנה השלישית – בהרחבה של 5% למעלה מפרופורציה זוֹ. יחס זה יתן לנו אפשרות להקטין את יבואם של כל מיני מוּצרי־נייר ב־40% בערך במשך כל התקופה.

לפי זה הרינו רואים את תהליך ההתפתחות בחלק הראשון של הענף כך:


1. מספר העובדים

שנה מספר הפועלים עובדי־אדמינ' בס"ה
הראשונה 1260 190 1450
השניה 1600 240 1840
השלישית 1960 290 2250
הרביעית 2350 350 2700
החמישית 2750 410 3160
הששית 31800 470 3650

ההשקעות בסוגים שונים של ענף זה מהווים 115 לא"י על פועל אחד, ובמידה שהמדובר הוא לא בייצור־בראשית של נייר, בלתי אם בעיבודו של נייר מוכן־בחלקוֹ, אין יסוד להגדלת ההשקעות לשם ראציוֹנאליזאציה גדולה יותר.


  1. גודל השקעות אלו יהיה:

בשנה הראשונה 7000 לא"י

השניה 39000 "

השלישית 41000 "

הרביעית 45000 "

החמישית 49000 "

הששית 55000 "

______________

בס“ה 236000 לא”י


  1. היעילות בענף זה היא כדי 175 לא"י לפועל בשנה, ולפי זה יהיה הערך העודף המיוצר:

בשנה הראשונה 220000 לא"י

השניה 280000 "

השלישית 343000 "

הרביעית 410000 "

החמישית 480000 "

הששית 556000 "


ב־1937 עבדו בחלק האחר של הענף – דפוס – 1843 איש; והרי זאת היתה שנת־משבר. יש איפוא יסוד לשער, שהתצרוכת בספרים, דברי פירסום וכד' עשוּיה להיות גדולה יותר לפחות ב־30%. הציוּד הטכני מסוגל בוודאוּת להספיק ל־50% נוספים.

לפי הנחות אלו היו יכולים גם בשנת 1937 לעבוד עוד כ־550 איש, והציוּד, חוץ מחידוש מלאי האותיות, לא יצריך בגמר המלחמה שום השקעות גדולות מחדש. יש צורך שעוד הנחה אחת תהיה לפנינו: עליה בגובה התרבותי של האוכלוסיה בד־בבד עם התפתחות כללית וביקוש רחב יותר לספר, לעתון, למכשירי־כתיבה וכד'. לא תהיה זאת הגזמה אם נציין עליה זו ב־3% לשנה.

בהתאם לכל הנחות אלו יתבטאו גורמי־היסוד בענף זה כדלהלן:

1. מספר העובדים

שנה מספר הפועלים עובדי־אדמינ' בס"ה
הראשונה 1900 660 2560
השניה 2450 850 3300
השלישית 2880 1000 3880
הרביעית 3300 1150 4450
החמישית 3680 1270 4950
הששית 4100 1400 5500

2. השקעות בהון הקבוע

אמרנו, שההשקעות בדפוס נמוכות אצלנו מאוד לא רק לעומת ארצות־הברית, אלא גם אנגליה, משום שהתצרוכת הפנימית של ספרים ועתונים מצומצמת אצלנו, שטיראז' ההדפסה קטן, וכל זה אינו מצריך ציוּד טכני בצורה מרוכזת כמו בארצות הגדולות. אולם עם גידול ניכר של האוכלוסיה תגדל גם התפוצה של כל דברי־דפוס ויהיה מקום להכנסת מכונות גדולות יותר, וממילא להגדלת ההשקעות. מכאן, שבשנה הראשונה לאחר המלחמה יסתפקו המפעלים בציוד הקיים, ורק מהשנה השניה יגדילו את ערך הציוּד על פועל אחד מ־225 לא"י (כיום) ב־10% בערך כל שנה על כל פועל נוסף, וזה עד השנה החמשית. בשנתיים האחרונות יגיע הזמן להחלפת חלק מסוים מהציוּד הקיים וגם זה יחול בקוֹניונקטוּרה של ביקוש רחב יותר, וההשקעות על כל פועל חדש יעלו ממילא כל שנה ב־20% לעומת השנה הקודמת.

סכום ההשקעות החדשות יהיה איפוא זה:

בשנה השניה 137000 לא"י

השלישית 118000 "

הרביעית 126000 "

החמישית 137000 "

הששית 180000 "


3. היעילות

עם הניצול המלא של הציוד תעלה היעילות על כל פועל עד 300 לא"י בשנה הראשונה, ובקשר לשיפור הטכני – עוד ב־5% בכל שנה, מהשנה השניה ואילך.

לפי זה יעלה הערך העודף:

בשנה הראשונה 570000 לא"י

השניה 770000 "

השלישית 907000 "

הרביעית 1138000 "

החמישית 1159000 "

הששית 1291000 "



ו. חמרי חשמל ומכשירים

בייצור חמרי חשמל ומכשירים בשנת 1937 הושגו הישגים ראשונים בייצור מכשירים קטנים, חוטי־בידוד ומנורות, אבל בעיקר הצטמצמה העבודה בחמרי־אינסטלציה ובתיקון מכשירים. ערכן של כל הסחורות והעבודות הגיע באותה שנה ל־144 אלף לא"י, ועסוקים היו במקצוע 485 איש.

אותה שנה הובאו לארץ מוצרי־חשמל בסכום של 467 אלף לא“י; יש להניח, כי 80% מזה, או 375 אלף לא”י, נכנסו למשק היהודי. כל התצרוכת של הישוב הגיעה איפוא לסכום של 519 אלף לא“י. גם סכום זה יש להקטין, שכּן אף בהתפתחות הגדולה ביותר יהיה זה משום הישג רב אם נייצר בארץ 60% מסכום כל היבוא. אין לחשוב לעת־עתה על ייצור כבּלים כבדים, מלבד זאת יש לצפות לאמצאות ולחידושים גדולים בתעשיה, שאנו כאן לא נדע להדביקם בעתיד הקרוב. אם נקטין לפי זה את סכום היבוא של שנת 1937 ונעמידו על 370 אלף לא”י, בערך, יהיה זה סכום המבטא את גבולות תצרכתו של הישוב במקצוע זה, תצרוכת שנוכל לספקה בתוצרתנו הפנימית, כדי 900 מא"י לשנה לנפש.

בזמן המלחמה גדל היקפה של תעשיה זו וכמה מוצרים – מונים חשמליים, פקקים וכד' – נפוצוּ בשוּק הפנימי ונתקבלו ברצון.

כאמור, יש לצפות בענף זה להרבה חידושים ואמצאות שייכנסו למעגל המשק עם גמר המלחמה. הואיל ובכלל עומד עדיין אצלנו השימוש במכשירי־חשמל בשלבו הראשון, נהיה זהירים בהערכתנו אם נביא בחשבון לפחות 10% של עליה בשימוש זה לשנה.

לפיכך נוכל להעריך את התצרוכת במכשירי־חשמל:

בשנה הראשונה 633000 לא"י

השניה 872000 "

השלישית 1120000 "

הרביעית 1387000 "

החמישית 1670000 "

הששית 1990000 "


היחס בין הערך הכללי של התוצרת ובין הערך העודף המיוצר על־ידי העבודה הוא 1:2 (היינו: האחרון הוא כדי ½ מהראשון). היעילות במקצוע תהיה איפוא:

הערך הנוסף (תשואה נקיה)

בשנה הראשונה 316000 לא"י

השניה 436000 "

השלישית 560000 "

הרביעית 693000 "

החמישית 835000 "

הששית 995000 "


הואיל ובמקצוע זה נודעת חשיבות גדולה ביחוד למפעלים בינוניים וקטנים, הרי אין היעילות גבוהה ביותר. גם באנגליה אין היא עולה על 231 לירות לשנה ואצלנו הגיעה כמעט ל־200 לא“י. בהיקף רחב יותר של הייצור יש לקווֹת שהיעילות תעלה עד 250 לא”י.

לפי זה יהיה:

מספר העובדים

שנה מספר הפועלים עובדי־אדמינ' בס"ה
הראשונה 1260 380 1640
השניה 1750 550 2300
השלישית 2240 600 2840
הרביעית 2770 820 3590
החמישית 3340 1000 4340
הששית 4000 1200 5200

את ההשקעות בציוד אפשר לקבוע ב־200 לא"י בערך לפועל.

בשנה הראשונה תהיה דרושה השקעה נוספת ל־500 פועלים בערך.

ס"ה ההשקעות הנוספות יהיה איפוא:


בשנה הראשונה 100000 לא"י

השניה 102000 "

השלישית 98000 "

הרביעית 106000 "

החמישית 106000 "

הששית 132000 "


ז. תעשיות שונות


בכל חלוקת מפעלים לענפים, נשארים תמיד אחדים מהם מחוץ לשום סוג וענף, שכּן חלוקה זו מבוססת לרוב על הזיקה לחומר־גלם יסודי מסוים. והרי יש מקרים שלייצור משתמשים בכמה חמרים שונים וקשה לקבוע את העיקרי ביניהם. מלבד זה, הרבגוניות בתעשיה כה גדולה, שהמיון נעשה קשה יותר ויותר.

מהתעשיות שצוינו בדין־וחשבון של הסוכנות במיפקד 1937 כ“שונות”, אנו צריכים קודם־כל להוציא לא רק את המספרות או את מכוני־הקוסמטיקה, שבשום אופן אי־אפשר לכללם ברשימת התעשיות, אלא גם את המכבסות והמצבעות החימיות (את האחרונות אפשר לכלול בתעשיה רק אם הן משתתפות בייצור סחורות). כל אלו מהווֹת שירותים ולא תעשיות, משום שלתעשיה יש סימן יסודי: צירת צורה של החומר. אמנם, גם דברים משומשים ניתנים ליהפך לסחורות, אבל רק כשמתקנים או כשצובעים אותם לשם מכירה ולא לשם שימוש ביתי.

אם נוציא את הנ"ל מרשימת התעשיות יישארו בה מספר מפעלים, והם: לשינים־תותבות, מברשות, כפתורים, גיפור, כלי־נגינה, תוצרת־גומי, אמנות אינדוּסטריאלית. בזמן המלחמה נצטברו עוד סוגים, וביניהם החשוב ביותר: ליטוש־יהלומים וכן ייצוּר מכשירים מדוייקים.

ייצוּר מכשירים מדוייקים (עדינים) יש לו כל הסיכויים להיות מקצוע חשוב לא רק מבחינת מספר העסוקים בו, אלא בעיקר בשל ההתפתחות הכללית של הטכניקה.

מקצוע היהלומים, שהעליה מבלגיה והולנד הביאה עמה לארץ, כבר מעסיק כיום למעלה מ־3000 פועל. יש מקום לשאול, אם גם בגמר המלחמה יכולה ארץ־ישראל לשמש מרכז לתעשיה זו, שהרי העיקר במקצוע זה הם הקשרים המסחריים עם לונדון וניו־יורק, ואלה עלולות לדרוש מרכז קרוב יותר אליהן. מלבד זה ירצו ודאי בלגיה והולנד עצמן להקים מחדש את התעשיה הזאת אצלן. בכל זאת יש להניח, כי בעלי המלטשות בישוב יעשו הכל כדי לשמור על העמדות שרכשו בזמן המלחמה.

תוצרת השינים התותבות מיועדת רוּבה ליצוּא, אולם עם גידול הישוב יקבל ענף זה חשיבות גדולה יותר גם בשביל השוק הפנימי.

סבורים אנו, שמן הנכון להוסיף על ענפי־היסוד בכל שלושת הגורמים המעניינים אותנו – מספר העסוקים, השקעות חדשות והערך העודף של התוצרת – עוד 5% מתוך המפעלים השונים, ועל ידי כך נשלים את התמונה הכללית של התפתחות תעשיתנו בתקופת 6 השנים הבאות.


סיכום כללי


סיכום כללי של המספרים המראים את ההתפתחות האפשרית של תעשיתנו לאור הנחותינו יקנה לנו מושג־מה על המבנה של התעשיה בהתאם לגידול התצרוכת של האוכלוסיה. ענפי־התעשיה שלנו פעילים בעיקר למען השוק הפנימי, ואילו היצוּא מהווה חלק לא־ניכר במחזורם. מבנה זה מכוּון בעיקרו לפי הצרכים של אספקה עצמית. עם המעבר לתעשיה נרחבת, לתעשית־יצוא, יהיה הכרח לשנות את המבנה הזה מעיקרו, לסגלוֹ לדרישות החדשות, ופירוש הדבר – ציוד משוכלל, רכישת מלאי של חמרי־גלם, מכונות, ועוד – מה שיעלה למשק התעשיה במיליוני לירות בכל שנה.

כאמור, נוכל לחרוג ממסגרת זוֹ רק על־ידי הקמת מפעלים אשר יהווּ בסיס חדש לתעשיה, בסיס של כוח מניע זול, של חמרי־דלק, של חמרי־יסוד – לשם פיתוח תעשיות חדשות ולרציונליזציה של הקיימות.

נראה עכשיו מה ערכן של התעשיות הקיימות בהתפתחותן האפשרית, התלויה ביחוד בעליה המשוערת. עם סיכום כל הנתונים. נקבל טבלה על ההישגים האפשריים בתחום התעשיה, כפי שתארנוה, ונוכל לקבוע את המרחק בין מה שכבר הושג ובין הרצוי שציינו קודם.


ההישגים האפשריים בתעשיה

ענפי תעשיה

השקעות בהון קבוע

על פועל אחד

היעילות בלא"י

על פועל אחד

מספר הפועלים

בסוף התקופה

1937 לפי האופ־טימום בסוף התקו־פה 1937 לפי האופ־טימום בסוף התקו־פה פועלים עובדי אדמיני־סטרציה ס"ה

מזון

טכסטיל

הלבשה

עור

מתכת ומכונות

חימיה

אבן ומלט

הדפסה וניר

חשמל (מכשירים)

שונות

250

219

33

106

222

700

280

254

175

132

580

235

190

410

935

280

605

200

220

282

230

40

128

390

790

275

275

195

200

313

130

140

209

180

268

219

220

132

120

487

197

218

267

362

632

237

450

195

200

321

187

160

210

350

340

225

254

192

160

10870

6045

11050

9350

8520

3325

19100

7280

4000

5160

2970

985

1550

1450

1280

1050

2000

1870

1200

850

13840

7030

12600

10800

9800

4375

21100

9150

5200

6010

בכל התעשיה* 205 450 270 155 375 245 99700 17400 117100
אינדכס 100 242 158 100 220 132

מזון: ההשקעות בהון הקבוע יכולות להגיע לפי הערכתנו ל־282 לא“י לכל פועל, במקום 250 לא”י בשנת 1937 ובמקום 580 לא"י, שהוא הסכום האופטימלי. במלים אחרות: נגיע לעליה של 13% לעומת העבר ול־ 48.6% מן האופטימום. מכאן הוכחה שמבחינה אוביקטיבית אין סיכויים להשגת האופטימום, משום שהחקלאות והדיג שלנו – כמקורות החומר היסודי לתעשית המזון – אינם מניחים ייצוּר מוּצרים יקרים: שיפורים באריזה מיוחדת, משקאות, גבינות יקרות, חמאה ליצוא וכיוצא מאלה. ממילא תעלה היעילות רק ב־2% ותשאר מרוחקת מן האופטימום ב־34%.

טכסטיל: מבחינת ההשקעות בהון הקבוע היתה תעשיה זו קרובה אל האופטימום גם קודם, ולפי המשוער בחישובינו תעלינה השקעות אלה ב־5%. המרחק מן האופטימום יהיה בערך 2%. השוק המורחב והריכוז המוגבר בשלבים הגבוהים של הייצור יגדילו את היעילות ב־5 אחוז לעומת העבר, והמרחק מן האופטימום יהיה רק ב־5%. במלים אחרות: בענף זה נשיג כמעט את המאכסימום.

הלבשה. האופטימום בהשקעות לא נקבע. בכל זאת אנו סבורים שיש מקום לעליה בהשקעות קטנות לכל פועל עוד ב־20% ואפשר להשיג עליה ביעילות כדי 14%–15%. יעילות זו תהיה מרוחקת מן האופטימום ב־27%. אולם על האופטימום שקבענו השפיע בעיקר הייצור ההמוני של ארצות־הברית, המאפשר רציונליזציה רחבה ביותר.

עור. העליה בהשקעות לכל פועל בעתיד הקרוב אפשרית כדי 12% כלפי 1937. המרחק עד האופטימום יהיה כדי 33%. הגברת היעילות כמעט שלא הושגה, משום שהענף הצטמצם רובו בתעשית הנעל, בעוד שייצור עורות בתקופה זו לא יגיע עדיין לכלל התפתחות ניכרת.

מתכת ומכונות. גם בתחומי התעשיה של עכשיו נראית אפשרות להגדלת ההשקעות לכל פועל ב־70% לעומת 1937. אמנם גם השקעה זוֹ תרחק מן האופטימום ב־5%, אך היעילות תעלה ב־90% וכמעט שתגיע לאופטימום. זה ייתכן אם נלך בדרך ריקונסטרוּקציה רחבה, שתוצדק על־ידי הביקוש הפנימי, ואם נרחיב את עיבוד החמרים בשלבי־הייצור העליונים.

חימיה. בלי שנוי כביר ביסודות הענף, עשויות ההשקעות לגדול רק ב־13%, ויהיו מרוחקות מן האופטימום ב־20%. גם הגדלת היעילות תהיה רק 12%–13%, ותישאר מרוחקת מן האופטימום ב־48%. יש לחפש דרכים חדשות בענף זה המסוגל ליעילות גבוהה ביותר.

אבן ומלט. בענפים אלה כמעט שכבר הגענו לאופטימום בהשקעות וביעילות. ההתפתחות בענף זה אינה באיכות אלא בכמות והיא תלויה בהתרחבות השוק הפנימי, היינו: כגידול האוכלוסיה.

הדפסה ונייר. גם בענף זה, כמו בחימיה, לא נוכל בלי שנוי יסודי של כיווּן התעשיה ובלי מעבר לייצור נייר – אלא לשפר את הציוד ולהגדיל את היעילות במסגרת מצומצמת. נישאר מרוחקים ב־55% מן האופטימום בהשקעות לכל פועל וב־44% ביעילות.

היחסים המספריים שקבענו לאור הניתוח הזה, מציירים לנו תמונה נאה למדי: שיפור הציוד יעלה ב־58 נקודות לעומת 1937, אף היעילות תגדל ב־32 נקודות. אולם נישאר מרוחקים מן האופטימום ב־84 נקודות בהשקעות לכל פועל וב־88 נקודות ביעילות.

בסוף שש השנים שלאחר המלחמה יהיו, לפי הערכתנו, עסוקים בתעשיה ובמלאכה 117 אלף איש, במקום 180 אלף שיהיו זקוקים לעבודה בתעשיה בתוקף העליה המשוערת. על 117 אלף אלה יש להוסיף כ־8000 שיעבדו בתחנות החשמל ובתחנות המים, בס"ה נגיע ל־125 אלף עסוקים, היינו: 55 אלף איש, שרצוּי להעסיקם בתעשיה. יישארו מחוץ למסגרת התעשיתית שלנו.

כוח הקליטה של תעשיתנו, בגבולות שתארנו אותו, קטן הוא מזה שדרוש לנו. התעשיה במסגרת זו מסוגלת לכלול רק כ־25% מהאוכלוסיה המתפרנסת, במקום 40% שהנחנו. נמצא, שענפי החיים הכלכליים האחרים יצטרכו לקלוט את ה־15% המיותרים. טוב יהיה אם תתרחב החקלאות במידה הדרושה. אבל הסיכויים לזה אינם גדולים. ועוד: אין החקלאות יכולה לכסות את ההוצאות של היבוא אשר יהיה תלוי תמיד במספר הכללי של האוכלוסיה ובהיקף התוצרת התעשיתית. לעת עתה אין יסוד לחשוב שהחקלאות תתן לנו עודף תוצרת בשביל יצוא. משמע, שאין תוצרת זו יכולה לשמש לנו מקור לאיזון מאזן התשלומים. רק התעשיה היא היכולה לייצר סחורות ליצוא או להקטין את צרכינו ביבוא.

ההשקעות החדשות בהון קבוע (בנינים ומכונות) הדרושות לנו לשם פיתוח התעשיה במסגרת של אספקה עצמית הן:

בשנה הראשונה 521 אלף לא"י

השניה 3784 " "

השלישית 3635 " "

הרביעית 3600 " "

החמישית 3446 " "

הששית 3994 " "

היינו: 3 מיליונים לא"י לשנה בממוצע – סכום שהוא בהחלט בגדר אפשרויותינו.

אם נעריך את כל ההשקעות בבנינים ובציוד טכני של תעשיתנו הקיימת (מלבד תחנות־חשמל) ב־8 מיליון לא"י ונחשב את הממוצע לפועל אחד מכל סכומי ההון הקבוע, נקבל לכל פועל:

בשנה הראשונה 203 לא"י

השניה 228 "

השלישית 238 "

הרביעית 247 "

החמישית 256 "

הששית 270 "

מספרים אלה מוכיחים שהרציונליזציה אטית מאוד ואינה יכולה להיות מזורזת יותר בלי ליצור עודף נוסף של כוחות־עבודה שלא ימצאו את מקומם במבנה זה של התעשיה. רק אם יווסדוּ בינתים מפעלים גדולים שלפי טיבם מוכרחים הם להיות רציונליים יותר (למשל, מפעלי־חימיה), תעלה גם ההשקעה הממוצעת של הון קבוע לא רק במפעלים גדולים אלה, אלא גם במפעלים הבינוניים שיסגלו את אופן פעולתם לשיטות החדשות.

מאידך השקעת 270 לא“י לכל פועל עודנה רחוקה מ־450 לא”י, הסכום המחושב לשם השגת היחס הרצוי.

גם גורם זה מעיד על כך; שמסגרת תעשיתנו, המבוססת על בסיסי־הייצור הקיימים והמתפתחים רק ביחס לגידול האוכלוסיה, אין בה כדי להניח מקום להשקעות גדולות יותר. כלומר: לרציונליזציה כללית מספיקה.

גם היעילות לא תעלה הרבה במבנה זה של התעשיה. בממוצע תעמוד על 235 לא“י, ורק בשנה האחרונה תגיע לשיא – 243 לא”י. זה רחוק מהרצוּי והדרוש כדי שנוכל להפריש חלק מספיק מההכנסה הלאומית לכיסוי ההפרש במאזן המסחרי.

על יעילות נמוכה זו משפיע ההרכב של ענפי־התעשיה, המורכב רובו מענפי־משק שאינם יכולים לפי טיבם ליתן יעילות גדולה: הלבשה: אפיה, טכסטיל וכדומה. גם דבר זה ישתנה רק עם הקמת סוגי מפעלים שיעילותם מרובה יותר.

ומכאן מסקנה: האינדוּסטריאליזציה של משקנו, המכוונת לשימוש מלא בכוחות־העבודה, דורשת פיתוח תעשיות חדשות וענפי־תעשיה שלמים. באיזה כיווּן עלינו לחפש דרכים אלה?


 

פרק ד: הרחבת הבסיס התעשיתי    🔗


ואלה הקוים להרחבת בסיס תעשיתנו:

1) ניצול גדול יותר, שיטתי יותר ותכניתי יותר של אוצרות הארץ;

2) ביסוס האפשרויות לשימוש בחמרים המצויים בארצות השכנות;

3) הערכה טכנית־כלכלית של מידת האפשרות והכדאיוּת להשתמש בחמרים ראשוניים מחוץ לארץ, לשם הצורך של פיתוח התעשיה.


1. ניצול גדול יותר של אוצרות הארץ

מכל מה שפורסם עד היום בשטח זה נוצר רושם כללי, שאוצרותיה המינירליים של ארצנו דלים מאוד, ושחסרים בה החמרים החשובים ביותר. עם כל האמת הכללית שבהערכה זו, היא טעונה ביקורת מבחינת המבנה הכללי של כלכלתנו ועתידנו הכלכלי בארץ. והרי עוּבדוֹת:

מבין הגורמים החימיים מצויות בארץ קבוצות גדולות אלו:

(א) נטריום וקליום – בשפע;

(ב) אשלג (פוטאש) – בכמויות בלתי־מוגבלות;

(ג) כלוֹר – בשפע;

(ד) ברוֹם ומגנזיוּם – בכמויות ניכרות;

(ה) גפרית (סולפור) – בכמויות גדולות;

(ו) זרחן (פוספטים) – כנ"ל;

(ז) קלציום וסיליציום – כנ"ל.

מהחמרים המתכתיים יש למצוא בארץ כמויות קטנות או שרידים של:

(א) מנגן;

(ב) נחושת;

נוסף על אלה – מהעולם האורגני:

(א) ביטומינים (אספלט);

(ב) גזי־נפט;

(ג) סימנים המעידים על קיוּם מקורות של נפט.

רשימה זו אינה קצרה.

החימאי־האנליטיק יראה ברשימה גורמי־יסוד, המשתלבים בצורה זו או אחרת ברוב המכריע של התרכבות החימיות. הטכנולוג־החימאי יראה בה קודם־כל את הצד השלילי: מלבד נפט, אשר על מציאותו בארץ הידיעות עמומות לפי שעה, נמנה כל השאר על קבוצות של חמרים זולים מאוד, המצויים כמעט בכל ארצות העולם בהרכב זה או אחר. אם יעריך את החמרים האלה לפי מחירם בשוק המינראלים יווכח כי ערך ודאי יש רק לאשלג, אשר מקורותיו בעולם מצומצמים ביחס לתצרוכת, והוצאות הובלה מתכסות בכל מקרה וחשבון. לגבי שאר החמרים תהיה דעתו של הטכנולוג־החימאי, כי מחירם זול עד שאין הם יכולים לשאת בהוצאות־ההובלה לארצות אחרות, או שהם מצוּיים בכמויות כה זעומות, שמבחינה מסחרית־תעשיתית לא יהיה כדאי להוציא את הסכומים הדרושים להפקתם.

אבל ככל שטכנולוג־חימאי זה יוסיף לחשוב – ימצא, כמובן, שאין לתאר קיומה של תעשיה חימית בלעדי חמרים אלה, וכי כל ארץ שתרצה לייסד תעשיה חימית ושמצוּיים בה חמרים אחרים יקרים יותר תצטרך לחשוב גם על אספקתם של החמרים האלה הזולים המצויים בארץ. משמע, שעובדה זו בלבד שהחמרים מצויים בארץ ושמחירם זול ואין הם יכולים לשאת בהוצאות־הובלה גדולות – משמשת תנאי חיובי להתפתחות תעשיה חימית בארץ.

ובכן, אם נסתכל בכל סבך הבעיות שהתפתחוּת התעשיה החימית כרוכה בהן, מנקודת־מבט של תעשיה פנימית ולא מזו של יצוא חמרי־גלם, יעלה ערכם של החמרים הזולים פי כמה.

אך מוטב שנצמצם את ביסוס הערכתנו בבעיה זו בלבד: מה יהיה עלינו להביא לארץ לשם ייסוד תעשיה חימית מלבד החמרים המצוּיים בארץ? ואם יתברר לנו שחמרים אלה יאפשרו להקים תעשיה חימית ראויה לשמה יהיה ערכם של החמרים הזולים הללו מבחינה לאומית אחר לגמרי.

השקפה זו תביא את הטכנולוג־החימאי לידי הערכה חדשה. נקח, למשל, את הביטומינים המצויים על פני ים־המלח בצורה נקיה וחפשית וגם (ב־20%) באבני־הסיד בהרי יהודה והגליל ומשני עבריו של הירדן לכל ארכו.

מר נ. ס. בלייק, היועץ הגיאולוגי של ממשלת ארץ־ישראל, מזכיר בספרו27, שדוגמאות הביטומינים נשלחו לשתי פירמות אנגליות ואלו הודיעו, כי אמנם אין חומר זה מתאים לייצור צבעים, אבל יפה הוא ביחוד לתרכבות שונות לחמרי בידוד חשמלי ולחמרי־זיפות אחרים. הפירמות הנזכרות מודיעות, כי חמרים דומים לביטומינים שלנו מוּצעים בשוק במחיר זול מאוד (19 שטרלינגים הטון). אם נביא בחשבון מחיר זה – 19 שטרלינג הטון – יש לקבוע כי הוא יופחת עוד הפחתה נוספת על־ידי הוצאות־אריזה, והובלתו ממקום הימצאו לנמל־חיפה ומשם – לשוק, ויתכן שליצוא החומר הזה אין יסוד מסחרי כלל. מאידך, אם נשתמש בחומר זה לתעשיה פנימית, לא נהיה חייבים ברובן של הוצאות אלו. יתר־על־כן: לצורך עיבוד החמרים יהיה צורך להקים מפעלים אשר יספקו עבודה הן בעיבוד החומר והן בתעשיות־עזר. מן החומר הזה יופקו גם חמרים לתעשיות אחרות, קרובות. כל זה מוכיח, שאין לזלזל בערכוֹ של החומר, המאפשר ייצור מוצרים שערכם איננו מועט כלל28.

ראשית, אפשר להפיק ממנו אספלטים שונים לכבישים, תערובת לחמרי־בנין, לכיסוי גגות ועוד; שנית, מביטומינים ניתן לייצר חומר־בידוד המגן מפני רטיבות ומים בבנין ספינות, וכן נייר עבה וחזק לשקים ולאריזת סחורות הנשלחות מעבר־לים; שלישית, יפה חומר זה לייצור גוּמי ובד אטים, סוללות חשמליות וכד'.

עצם קיומם של ביטומינים מעיד על קיום מקורות של נפט בסביבה, או – לפחות – על אפשרות של קיום מקורות כאלה. יש לנו איפוא יסוד איתן לחשוב, שבד־בבד עם התפתחות ייצור הגומי וחמרים פלאסטיים אחרים מנפט, יינתן מקום חשוב בתעשיה זו גם לביטומינים.

ואנו, שכל חומר המצוי בארץ חשיבותו כל־כך מרובה לכלכלתנו, חובה עלינו להתרכז בשאלת ניצולם של הביטומינים מתוך השקפה של פיתוח תעשית ארצנו, ואל לנו לזלזל בחומר זה.

נוכחנו איפוא, כי אגב הסתכלות מעמיקה יותר, חל שינוי בהשקפתנו על חומר מסוים. שינוי כזה צריך לבוא גם בהערכתנו חמרים אחרים המצויים בארץ.

מציאות אשלג וברומין בים־המלח בכמויות המאפשרות יצוא לחו"ל, כמעט בצורתם הראשונית, מניחה את הדעת רק קצת. כאן אמנם מקור־פרנסה לכמה מאות פועלים יהודים, אך אין כאן גורם בכלכלה הלאומית, באשר כל יתר ההנאות מניצול מקורות האשלג אינן נחלת־ארצנו, אלא נחלת הארצות שלשם הולך האשלג. ערכו של ים־המלח וכן ערכם של מקורות־מלחים אחרים בארץ (מלח־אבן ומלח־הים) – יכול באמת להיות גדול בשבילנו, אילו היו האשלג, הכלוֹר, הנטריום והמגנזיום שלהם משמשים יסוד לתעשיה חימית עשירה, המייצרת, למשל, הידרוכלוריד, קלציוּם – אבקת־ליבון, הדרושה לכל תהליכי־הייצור של טכסטיל, נייר וכו‘; או כלורין בצורת Sodium Hypochlorid Calcium Chlorid הדרוש לכל התהליכים ההיגרוסקופיים – לצרכי ייבוש, לתעשית מקררים, לייצוּר צמר־גפן היגרוסקופי וכד’.

ומדוע לא ננצל את כל אלה לצרכי תערובות חימיות של ניטרטים, כלוֹרים, מגנזיוּם עם סוּלפטים ועם פוספטים, שרוב־רובם משמש יסוד לחימיה רפואית, לזבלים ועוד?29

שמא יאמרו כי לשם כך נחוץ לנו עוד חשמל זול לתהליכים אלקטרוליטיים, – הרי זה ענין לנושא מיוחד, והוא חלק מהבעיה הכללית הטעונה פתרון בתעשית ארצנו.

עיקרו של דבר: דרושה לנו הערכה פנימית חדשה, קוֹנסטרוּקטיבית, מתוך מגמה ברורה של הרחבת תעשיתנו והאדרתה. אין עינינו צריכות להיות נשואות להגדלת היצוא של חמרי־גלם בלבד. אז ייפתחו לפנינו שערים רחבים לתעשיה ופני הדברים בכלכלתנו הלאומית בארץ ישתנו שינוּי יסודי.


2. חמרים ראשוניים מחוץ־לארץ

גם אם נהיה נאלצים להביא כמה חמרים מן החוץ, תעמוד לפנינו השאלה: האם מבחינה לאומית כללית, מבחינת הצורך ליצוֹר מקומות־עבודה חדשים ומרובים, הצורך להפעיל ולהעסיק את כוחות־העבודה במלואם, – האם אי־אפשר לנו לנקוט שיטה מסחרית־תעשיתית, שלפיה יתבססו הענפים החדשים של התעשיה על יבוא של חמרי־יסוד?

והרי לפנינו כמה נתונים היכולים להבהיר את השאלה הזאת במידת־מה.

בתעשיה החדישה משמש הפחם:

א) כחומר־דלק בצורתו היסודית של קוקס (צרף); ב) כגז לשימוש במטבחי־בית ולחרושת; ג) והשארית – בצורת זפת (tar) – משמשת יסוד לכמה חמרים חימיים.

עד כמה התפקיד השני והתפקיד השלישי חשובים, אפשר ללמוד מן העובדה שעוד ב־1924 היו בארצות־הברית 60,000 כבשנים לקוקס בלי לשמור על חומר־הלואי, ואילו בשנת 1936 נשארו מהם רק 13,000. 96.3% מכל ייצוּר הקוקס הועברו לשיטה חדישה, אשר אחת ממטרותיה – שמירה על כל חמרי־הלואי. והסיבה פשוטה: טון של פחם עולה בארצות־הברית 3.50 דולר. מטון פחם מפיקים קוקס באותו שווי (3.50 דולר) וכן חמרי־לואי ב־2.10 דולר, היינו: 60% מערך הפחם הנצרך. מחיר טון פחם באנגליה – לפי השער לפני המלחמה – הוא 1 לא"י. הובלת טון פחם מאנגליה לחיפה עולה 700 מיל, והרי זה 70% מערך הפחם. אחוז זה מהווה כמעט את כל הערך העודף המופק כחומר־לואי בזמן ייצוּר הקוקס. משמע, שעל־ידי ניצול חמרי־הלואי יכולים אנו לכסות כמעט את כל הוצאות הובלתו של הפחם ולקבל קוקס במחיר שאינו עולה על זה שבאנגליה.

מה פירוש הדבר?

אילוּ הצלחנו לפתור את בעית הספקתו של חומר־דלק למטלורגיה והוזלתו עד המחיר הנורמלי, היינו יכולים לבסס את התעשיה המטלורגית על עפרות־ברזל המובאים מארצות־חוץ. אנגליה מביאה היום חלק ניכר של ברזל ממכרות־חוץ, מפורטוּגל ומאפריקה־המערבית. גם בארצות־הברית מביאים עפרות־ברזל לאזורי־הפחם ממקומות המרוחקים עד כדי 1000 קילומטר ומעלה. וגם אם לא יפתור הדבר את הבעיה לחלוטין, אם בכל־זאת תעלה לנו התוצרת המטלורגית ב־10%–5 אחוזים יותר מכפי שהוא עולה לארצות

בעלוֹת מכרות־פחם – אין לכך חשיבות כה־גדולה, לעומת ההרחבה שנגיע אליה בכלכלתנו הכללית.

נניח, שעל־ידי הפקת חומר־לואי לא עלה בידינו לכסות את כל 700 המילים שהוצאו תמורת הובלתו של הפחם. והצלחנו לכסות רק 500 מיל, נמצא כי נשארים לנו 200 מיל של הוצאה בלתי־מכוסה. אולם מכיון שמטון אחד פחם מפיקים 700 קל"ג של קוקס, הרי שטון קוקס יעלה לנו ב־290 מיל יותר, מאשר לארצות בעלוֹת מכרות של פחם.

הוא הדין ביציקת ברזל. לטון ברזל נחוצה כמות של קצת יותר מטון קוקס. יוצא, איפוא, שמחיר של טון ברזל במקומות־הייצור הוא 5 לא“י, – ואצלנו יהיה 5.300 לא”י – ב־6% יותר; אך גם הפרש זה ילך וייעלם במידה שנעבור לשלבים גבוהים יותר של ייצור ונעבד מוצרים יקרים יותר.

יתכן שבחישוב מדויק ניווכח שבכל־זאת צריכים אנו להסתפק בייצור מטלורגי מהשלב השני (ולא מהראשון), היינו – יציקת פלדה ולא יציקת ברזל מעפרות־ברזל. אבל גם אז יהיה הקוקס היסוד לתעשיה המטלורגית שלנו, וקוקס יהא מוטל עלינו להפיק בעצמנו מפחם שיובא מחו"ל.

תפקידו של הפחם יהיה, איפוא, כפול: א) יצירת קוקס למטלורגיה; ב) הפקת חמרי־לואי.

מלבד 650–700 קילוגרם של קוקס ניתנים להפקה מטון של פחם:30 1) 340 מ3 של גז לדלק למטבחי־בית וחרושת; 2) 13 קילוגרמים אמוניום סולפט; 3) 10 ליטר בנזול, 4) 40 ליטר של גודרון.

לרגל חוסר חומר סטטיסטי אין לקבוע את צריכת הגז על־ידי הישוב. באנגליה מקבלים 4 מיליונים של צרכנים את אספקת הגז שלהם על־ידי רשויות עירוניות, ואלה צרכו בשנת 1938 112,781 מיליון ‏f3, ז.א. כל צרכן קיבל בערך 28 אלף f3 ואף אנו לא נרחק מן המציאות אם נקבע שכל טון פחם יכול לספק במשך חצי שנה גז לצרכן אחד.

לפי הערכתנו יהיו בישוב לסוף תקופת שש השנים שלאחר המלחמה, 1,300,000 תושבים (או בערך 300 אלף משפחות). אם מחציתם ישתמשו בגז, יהיו לנו 150 אלף צרכני גז. כדי שנוכל לספק את התצרוכת – נהיה זקוקים ל־300 אלף טון פחם. אם נצרף לזה את כמות התצרוכת של התעשיה, צריך יהיה לחשוֹב על עיבוד 400 אלף טון פחם בשנה. כמות זו תספק לנו: 200.000 טון קוקס, בערך; 136 מיליונים מ3 גז, 5200 טון אמונים סולפט, 4 מיליון ליטר בנזול ו־16 מיליון ליטר גודרון.

מ־160 אלף הקטוֹליטרים של גודרון זה נקבל: 57% של שמנים ו־43% של זפת (Pitch) באחרון אפשר להשתמש כבחומר־דלק או לנצלוֹ לאותן המטרות שמנצלים גם את הביטומינים. השמנים יתנו לנו 5.4% אמוניאק־נוזל, 6.6% נפטה, 28% שמנים קלים, 18% שמן קראוזוטי, 42% שמן אנטרצני. במספרים מוחלטים: 68000 הקטוֹליטר של זפתים; 4960 הקטוליטר של אמוניאק־נוזל; 6000 הקטוליטר נפטה; 256000 הקטוליטר שמנים קלים; 16400 הקטוליטר שמן קראוזוטי וכמעט 400 אלף הקטוליטר של שמני אנטרצן. על־ידי עיבוד נוסף של חמרים אלה מפיקים מהנפטה: בנזין, טולואֶן, קסילן, חומצות קרבוליות וקרזוליות; מהקראוזוט מפיקים: נפטלין, ומהשמנים האנטרצניים – אנטרצן.

אין מספר לכל התוצאות מחמרים אלה, ואין גם צורך למנותן כאן. די לנו אם נקבע שחמרים אלה מהווים יסוד לייצור צבעי אנילין, חמרים פלאסטיים, חמרי חיטוּי ורפואה, חמרי־נפץ, זבלים וכד'. כל אלה מהווים לא ענף־תעשיה אחד, אלא שרשרת תעשיות עצמאיות ותעשיות־עזר.

הרחבת הבסיס הפחמי של תעשייתנו תוכל להצעידנו קדימה. אם תוגשם אחת התכניות של הגדלת ייצור החשמל ויושג חשמל־תעשייתי זול מאוד על יסוד כוח הידרולי, יוכל הפחם המובא לשמש מקור לייצור כרביד – אחד החמרים הסינתטיים המשמש יסוד לתהליכים חימיים רבים.31

ייצור כרביד דורש: א) חשמל זול, כדי לחמם תנור חשמלי עד 3000 מעלות; ב) אבן־סיד שכמויותיה בארץ בלתי־מוגבלות; ג) פחם.

מתרכובת של 65 חלקי פחם ו־100 חלקי אבן־סיד – בתהליך של חימום זה – יופק קלציוּם־ציאניד מצד אחד ואציטלן מצד שני. שני חמרים אלה – בעברם כמה תהליכים נוספים – הופכים חמרים חימיים אחרים, המשמשים כשלעצמם יסודות לענפי־חימיה רבים. בין השאר יימצאו בשורת חמרים אלה הגומי הסינתטי וחמרים פלסטיים אחרים32. הפחם מהווה מקור לא־אכזב לכמה חמרים חימיים. מתוך השקפה רחבה על עתיד תעשיתנו אנו מגיעים לכלל מסקנה, כי הפסד הובלתו של הפחם קטן מן התועלת רבת־הפנים שאפשר להפיק ממנו. ועוד: כידוע, אין להשיג תעשיה חימית גדולה בלי ייצור גדול של כוהל. עד לפני המלחמה הקודמת שימשה החקלאות מקור חשוב ביותר לייצוּר כוֹהל: סוכר, פירות, חיטה וביחוד תפוחי־אדמה – הם החמרים שמהם נוצר הכוהל. אבל עם חיפוש חמרים לייצור גומי סינתטי הוחל גם בייצור כוהל סינתטי ואף זה – מפחם. ייצור הכוהל אצלנו היה מוגבל והיה מכוּון בעיקרו לתעשיות־המזון; ענבים, כרוב ותפוחי־זהב שימשו חומר עיקרי לכך. אבל אין חמרים אלה מספיקים לייצוּר כוהל בכמויות הדרושות לתעשיה חימית חדישה, אם־כי איננו יכולים לדעת בדיוק מה יכולה הפרדסנות לספּק לנו בשטח זה. יכולים אנו להביא בחשבון לא רק את תוצרת החקלאות הארצישראלית, כי אם גם את זו של הארצות הסמוכות. אולם אם גם זו לא תספיק לנו – נוכל לקבל את מחסורנו מפחם.

ננסה עתה לברר את בעית הנפט. ולשם כך – כמה עובדות: יש בארץ גז טבעי (בקרבת עזה ובסביבות ים־המלח). גזים אלה לא זו בלבד שהם מעידים על אפשרות של מציאות מקורות־נפט, אלא הם כשלעצמם מהווים מקור לחמרים חימיים, ביחוד גז־דלק לשימוש ביתי.

אין בידינו ידיעות לא על ההרכב, לא על העומק ואף לא על הכמות של הגז הטבעי המצוי בארץ. החקירות בנדון זה היו בידי “עיראק פטרולאוּם קוֹמפּאני”, וצדק ד“ר לבנגרדט באמרוֹ:33 “בגלל ההון העצום המושקע בחברת “עיראק פּטרוֹלאוּם”, לא ירצו המעונינים לשאת בסיכון של חיסול העסק שהושקע בו כל־כך הרבה כסף, ע”י גילוי נפט על שפת ים התיכון או בקרבתו”.

קרוב לודאי שרק לאחר שיתברר לחברה הצורך במעינות־נפט חדשים, יבוא התור גם לנפט הארצישראלי. לפני כן לא תאפשר לנצל את הגז הטבעי, הואיל ותחשוש כי תוך־כדי עיבודו עלול להתגלות נפט.

אמנם, לא תמיד מלווה הגז הטבעי נפט דוקא. מר בארון אומר: “הגז הטבעי מהווה תרכובת של פאראפינים גזיים ברובם של מטן, אטן, סרופן, ביוטן ופנטן, ובכל מקום שמצוּי נפט, יש תמיד גם כמות מסויימת של גז טבעי. אבל יש והגז מופיע לבדו, בלי נפט”. החמרים החימיים שמר בארון מזכיר אותם, הם חמרים ראשוניים ויסודיים של גוּמי סינתטי ושרפים סינתטיים.

מלבד המקורות המקומיים לחמרי־נפט, הנשארים סתומים בגלל אינטרסים זרים, עובר דרך חיפה צנור־הנפט העיראקי, ולא מכבר הוחל גם בזיקוק נפט בארץ.

הבה נברר מה תועלת לנו מעובדת הקירבה לנפט.

מפעלי התעשיה, תחנות־החשמל והצרכן הבודד קונים את הדלק שלהם מאת חברת “של”. זו הביאה אותם לפני המלחמה מרומניה וממקומות אחרים לפי חישוביה שלה, ואילו אנחנו חייבים לשלם בעד הנפט מחיר, המכסה גם את הוצאות הובלתו מרומניה. גם את הגז לצרכי הבית קונים אנו מאת חברה זו ומשלמים לה אותו מחיר ששולם בזמן שהבוטגז הובא ממצרים. האספלט לכבישים ולבנינים מובא גם הוא ממצרים ואנו נאלצים לשאת בעול הוצאות הובלתם של כל החמרים האלה. משמע, שאינטרסים זרים, גדולים וחזקים מאוד, התרכזו סביב חמרי־הנפט המקומיים ובארצות השכנות, וספק אם בתקופה הקרובה נוכל להשפיע לשינוּי המצב. אם אפשרית השפעה כלשהי מצדנו, הרי זה רק בתנאי אחד: אם נהווה גורם מכריע בחייה הכלכליים של הארץ; אם נהיה גורם בעל כוח חברתי, ארגוני וביחוד – כספי.

הפחם והנפט מתחרים ביניהם בשטחים שונים; ואף התחרות זו צריכה לשמש בידנו מכשיר למלחמה על פיתוח תעשיתנו. אם נצא למלחמה זו בכוח ארגוני וכספי מרוכז, יהיו הכוחות המעונינים נאלצים להתחשב בקיומנו ובדרישותינו.

ודרישותינו הן: לספק לנו חמרי־נפט בתנאים שיאפשרו לנו להקים את התעשיה החימית שלנו ולעבוד בתנאים דומים לאלה שבמפעלים חימיים בארצות־הברית.

את הנפט הבלתי־מזוקק צריכים אנו לקבל לכל צרכי התעשיה במחיר המתאים לערכוֹ במקורותיו. אין אנו חייבים לשלם מחיר מוֹנוֹפּוליסטי בעד הנפט. אולם. אם לא יעלה הדבר בידנו ולא נצליח לשכנע את הגורמים המעונינים ששיתוף־פעולה עמנו עדיף ממלחמה בנו, – נצטרך לבסס את תכניותינו על הפחם, ואותו נוכל להשיג לא רק באנגליה, כי אם גם קרוב יותר: בזנגולדק (תורכיה), או במאריופול, אשר המרחק משם לארצנו אינו גדול מזה שמאנגליה לארצנו.

זו צריכה להיות גישתנו להערכת הפחם כיסוד לתעשיתנו הפנימית. אולם גישה זו צריכה להיות אצלנו גם לחמרים אחרים.

הארצות השכנות, וביחוד תורכיה ומדינות הבאלקאנים, מבורכות באוצרות מינירליים ומתכתיים חשובים מאוד. קפריסין ותורכיה, למשל, עשירות בנחושת. אם נצליח לקבל חשמל זול תינתן לנו האפשרות לייצר

אלומינים מבוקסית שתובא מארצות הבאלקאן.

במידה שהתעשיה החימית תספק לנו חמרי־ליבון (אבקת־ליבון), סודה, ביטומינים לייצור נייר חזק (נייר־קראפט) וכרטון, וככל שיהיו ברשותנו כל יתר החמרים הנחוצים, נוכל להביא לארץ גם עיסת־עץ לייצור נייר. בכל הנסיונות לייצוּר נייר בארץ עד עכשיו, חיפשו בעיקר חומר גלמי מקומי שיתאים לתוצרת זו. אכן. אין לחדול מחיפושים, אך הגיע הזמן לגישה פשוטה ויעילה יותר: להביא ארצה עיסת־עץ משואֶדיה, פינלנד ונורוגיה, כפי שנוהגות כמעט כל ארצות תבל, לכל הפחות בתור חומר יסודי המצורף ב־40–50% לחמרים מקומיים. ארצות־הברית, אשר יערותיה מרובים, מביאה בכל־זאת 2 מיליון טון בממוצע של עיסת־עץ מהארצות הנזכרות לעיל. אפילו יפאן היתה קונה מדי שנה 300 אלף טון של עיסת־עץ בשואֶדיה.

אין דרך לתעשיה רצינית אלא זו, משום שכל הנסיונות להתאים חמרים שונים לעיבוד הנייר עולים כסף רב ואינם נותנים אפשרות לבסס את התעשיה על חומר הומוגני. אם מותר לבסס חלק מייצור הכרטון על חומר שונה, כגון נייר משומש וכו', הרי שום תעשיית־נייר בהיקף ניכר אינה אפשרית בלי החומר היסודי הזה שיש להביאו, כאמוּר, משודיה, באחוז מסוים של חמרים מקומיים.

אין צורך להוסיף ולמנות מפעלי התעשיה שאנו יכולים וצריכים לייסדם. כל סוג וענף דורשים שיקוּל עמוק ורציני של הגורמים החיוביים והשליליים, טעונים דיון מדעי־טכני רציני וחישוּב מסחרי־עסקי. אבל מעל לכול עומדת הבחינה הכלכלית־לאומית. ומשום כך עלינו להתגבר על החשש של הוצאות מרובות על החומר הראשוני. בכל מקרה שאפשר לדעת מראש, שהחומר הראשוני מאפשר לנו להקים שורה ארוכה של תעשיות, הריהו מהווה מקור לחמרים שונים אחרים. ומסתבר שהוצאות הובלתו ממרחקים יתכסו בשלבי הייצור של המוּצרים השונים.

אנו חיים בתקופה של תעשיה סינתטית. תקופה המחייבת ליצור חמרים סינתטיים במקום ששם אי־אפשר למצוא חמרים באוצרותיו הטבעיים של המקום. וזה הדבר הנחוץ לנו כיום ולקראתו אנו צריכים לכוון את פני תעשיתנו היסודית בעתיד הקרוב.

אם נזכור שתעשיה חימית דורשת אמנם השקעות גדולות ביותר אבל היא גם נותנת יעילות מכסימלית – יתחוור לנו כי זוהי הדרך לא רק לשם יצירת מקומות־עבודה חדשים, כי אם גם לשם העלאת ההכנסה הלאומית, לשיפור מאזן־התשלומים ולהגדלת ערכנו במזרח התיכון.

נשתדל לציין כמה מפעלי יסוד שצריכים לשמש אבני־פינה לתעשיה מפותחת ומתפתחת.


1. חשמל

בראש הרשימה יופיע החשמל, לא רק ככוח־מניע, אלא גם כמקור חום הדרוש בתהליכים חימיים ומטלורגיים רבים. מושג־מה על כמות החשמל הדרושה לתעשיה החדישה יכולים אנחנו לקנות מהעובדה שביצירת כרביד לתעשית גומי סינתטי יש צורך ב־40,000 קילוֹואט, כדי לייצר טון אחד של גומי34. ברור, כדי שזרם החשמל יוכל להיות מנוצל כראוי ככוח יסודי של התעשיה – הוא צריך להיות זול מאוד.

מובן שאין להעלות על הדעת שזרם זול כזה יופק אם הטורבינות תהיינה מוּנעוֹת בכוח הנפט. רק הנעה בכוח המים יכולה לתת אפשרות כזאת. התכנית של ד"ר לוּדרמילק מבוססת גם היא על יסודות דומים. אין ביכלתנו לנסות לקבוע את התנאי ליסוּד בסיס חשמלי כזה בארץ. אולם נציין דבר אחד: בכל התכניות ליסוּד תחנות הידרוליות חדשות אין להתחשב בצרכי התעשיה לפי קנה־המידה הקיים, אלא יש לראות פיתוח תעשיות חדשות, אשר הנעתן תדרוש כמויות עצומות של חשמל.

אין ערוך לתפקידים הכבירים אשר תצטרך תעשיתנו למלא בעתיד הקרוב, ומשום כך נדמה לנו שבכל תכנית יש להביא בחשבון צריכת חשמל במאות מיליון קילוֹואט.


2. קוקס וגז

נחוצים לנו לפחות שני קומבינאטים של קוקס וגז.

השתדלנו להסביר מה ערכה של ייצור קוקס, משום היותו מקור לשורה ארוכה של חמרים חימיים נוספים; אבל גם ערכו של קוקס כשלעצמו, כיסוד לפיתוח תעשיית מתכת ומכונות. וכן חשיבותו ליצירת גז לשימוש בית ותעשיה רב למדי.

מדברים אנו על “קומבינאט”, משום שייצוּר כל הדברים האלה כרוך בכמה תהליכים המשלימים ומתאימים זה את זה.

אין פירוש הדברים שרק לקומבינאט מותר לייצר את כל החמרים. אדרבה: תפקידו של הקומבינאט הוא לספק לשורה של מפעלים המייצרים צבעים או מוּצרים פלסטיים, כל מיני תרכבות חימיות, כגון: אמוני־סולפט לזבל חימי וכד'. סביב כל קומבינאט כזה יתרכזו עשרות מפעלים המייצרים מוצרי־שלמים.

אנו חושבים לפחות על שני קומבינאטים, משום שרוצים אנו לקשור אותם באספקת הגז לתושבי אזורי תל־אביב וחיפה. יתכן שבדיון סופי ובקשר למקום הימצאן של תחנות־החשמל יהיה צורך להקים יותר משני קומבינאטים, אבל שנים הוא, כנראה, המספר המינימלי, ולא יהה משום הגזמה אם נאמר שבד־בבד עם הקמתן של תעשיות חדשות יתרכזו בקומבינאטים אלה ובמפעלים הקשורים בהם כמה רבבות פועלים.


3. מפעלים מטלורגיים

נהיה זקוקים, למפעל מטלורגי אחד או שנים גדולים, מודרניים ומסוגלים לפעולות־יציקה בקנה־מידה רחב, אשר ישמשו יסוד לכל התעשיה המיכנית שלנו. הנעת המפעלים האלה תצטרך להיות מבוססת על קוקס פנימי. המפעלים יסוגלו ליציקה המונית של בסיסי מכונות וחלקים של אינסטלציות גדולות. במידה מסוימת צריכים יהיו מפעלים אלה להיות מסוגלים לגלילת קונסטרוּקציוֹת שלמות.


4. בית־יציקה לנחושת וארד

נחוץ לנו בית־יציקה לנחושת וארד (ברונזה), אשר יוכל להיות קשור עם מכרות־נחושת בתורכיה וקפריסין, ואולי גם יעורר ענין בחקירות האפשריות במכרות הקדומים של ארצנו. ייצור נחושת בארץ ימריץ גם תוצרת מכשירים חשמליים וגאלואנופלאסטיקה בקנה־מידה רחב.


5. מפעל של מוצרים פלאסטיים

יהיה צורך לייסד מפעל למוצרים פלאסטיים על יסוד חומר פנימי ממפעל־הקוקס או זיקוק־הנפט. לשם כך צריכה ליעשות חקירה מדעית־טכנית בארצות הברית על האפשרוּיוֹת בשטח זה. כן יש לחקור את השאלה של ייצור גומי סינתטי או ייצור מוּצרים מגומי טבעי במידה שאפשר לצפות להתחרות גדולה בין שני חמרים אלה. כל זה – בסכימה כללית המשולבת עם זו של ייצור קוקס וגודרונים.


6. מפעל חימי לצבעי אנילין

נחוץ לנו מפעל חימי גדול לייצור צבעים אניליניים מחמרי־הלוואי של קוקס וגז. מפעל כזה עשוי לשמש יסוד לפיתוח כל התעשיות הזקוקות לצבעים: טכסטיל, עור, עץ, מתכת וכו'.


7. מפעל לאלומיניום

יש להשתדל ולמצוא את האפשרות לייצור אלומיניום בארץ מבוקסית של ארצות הבאלקאן או מחמרים שיובאוּ ממקורות אחרים.


8. הובלה

יש לפעול למען הרחבת הנמלים והמספנות, לבנין ספינות ותיקונן, מתוך מגמה יסודית של פיתוח ההובלה הימית והוזלת הוצאות הובלתם של פחם, בוקסית, חמרים לתעשית קרמיקה, עצים וכד'.

אין בדעתנו למנות כאן את כל המפעלים הנחוצים להנחת יסודות חדשים לתעשיתנו. אבל כל אלה שמנינו אותם מהווים מינימוּם, שלפי דעתנו יש להגשימו בתקופה הקרובה.

נוסיף ונזכיר כמה מפעלים גדולים אשר דיברנו עליהם בהערכת כל אחד מענפי התעשיה הקיימת:

  1. לפחות 3 טחנות גדולות של קמח;

  2. מפעל אחד לזיקוק־סוכר;

  3. שני בתי־חרושת נוספים לטכסטיל־כותנה;

  4. בית־חרושת חדיש לעיבוד עורות;

  5. מפעל גדול נוסף (לפחות אחד) למלט;

  6. בית־חרושת מודרני לכוהל;

  7. מפעל ליציקת מודלים ומבלטים מפלדה (מטריצות);

  8. בית־חרושת לתרכיזי טאנין מולוּנאַה מאיזמיר;

  9. בית־חרושת לתעשית נייר המבוססת בעיקרה על פולפה מארצות מתאימות;

  10. בית־חרושת לסוֹדה.

כל המפעלים האלה לא יווסדוּ ביזמה פרטית בלבד. יש לתור ולמצוא את הדרך לארגון היזמה הפרטית והציבורית, וכן את האפיקים למימון. על כל אלה נדבר בפרק מיוחד.


 

פרק ה: הגיאוגרפיה של תעשיתנו    🔗


שאלת פיזורם של מפעלי התעשיה עומדת לפנינו באופן רציני. השאלה היא: אם פיזור התעשיה על־פני כל הארץ היא בהתאם לצורך הישוב, ואם יוכל הדבר גם להבא להיות מסור להחלטות פרטיות של בעלי־התעשיה, או שיש צורך בהתערבות ציבורית בענין זה.

שאלה זו מצריכה דיוּן מכמה בחינות.

שכר העבודה ויוקר צרכי־החיים. שכר העבודה הוא גורם־יסוד ביעילות העבודה, ובעיית יוקר־המחיה עומדת במרכז הדיון על העבודה ויעילותה. ריכוז מפעלים במספר מצומצם של ערים או בעיבוּרן מייקר

את המחיה ומכביד על קיום הפועל, ובראש־וראשונה מייקר את שכר־הדירה. אחוז שכר־הדירה בתקציב הפועל עולה בערינו עד 25%, בעוד שאפילו בניו־יורק מהווה סעיף זה רק 15% ובאנגליה רק 12%. בזמן המלחמה בלם החוק את שאיפותיהם של בעלי־הבתים להעלאת שכר־הדירה. אבל כעבור זמן־מה אחרי גמר המלחמה לא יהיה חוק זה קיים עוד. גם העליה תשפיע על החמרת שאלת הדיוּר. העובדה, שבעלי־הבתים משלמים כיום תמורת מגרשים מחירים מופרזים גם היא משמשת הוכחה, כי אומרים הם לכסות את ערך השקעותיהם בשכר־דירה העולה הרבה על הקיים. כבר עכשיו מוכרים דירות בפתח־תקוה

לפי 750 לא“י בעד חדר אחד, והרי 6% ממחיר זה פירושו 45 לא”י לשנה, היינו 3.75 לא“י בעד חדר לחודש. אין ספק, שלוּ רק מבחינה זוֹ בלבד יש הכרח לפזר את תעשיתנו ולשבּץ אותה במקומות, שבהם אפשר עדיין לבנות דירות לפועלים ששכרן לא יעלה על 1.00–1.25 לא”י החדר לחודש.

בד־בבד עם שכר־הדירה הולכים ומתייקרים גם צרכי המחיה. ומשום כך יש לשכן את פועל התעשיה, כצרכן של התוצרת החקלאית, סמוך לכפר ולמשק החקלאי, כדי לקמץ בהוצאות תיווּך, הובלה וכו'. אם הפועל יקבל תוצרת זו ממרחק של 5–10 קילומטר בלבד, יהיה מחירה נמוך הרבה, גם אם החקלאי ירויח מפדיון התוצרת יותר משהוא מרויח כיום.

דוגמה יכולה לשמש לנו בלגיה – ארץ תעשיה עם חקלאוּת אינטנסיבית. במידה שמפעלי התעשיה אינם קשורים במכרות־פחם ובחרושת כבדה, הם מפוזרים שם בין למעלה מ־60 ערים קטנות בכל רחבי הארץ, והמשקים הקרובים מספקים את תנובתם לישובי הפועלים באופנים ממרחק 5–8 קילומטרים.

ברור שלא כל ענפי־תעשיה ניתנים לשיבוץ בכל מקום ומקום. יש הוצאות הובלה של חמרים. דלק ועוד. אבל בכל מקרה שיחס הוצאות אלו למחירי התוצרת פחות מזה שבהפרשי שכר־העבודה, יש לחפש את הפתרון בקביעת המפעלים במקומות כפריים או קרובים אליהם.

בדרך כלל דרושים לנו עוד 10–15 מרכזים עירוניים. זה יושג אם בכל נקודה עירונית חדשה יוקמו 3–4 מפעלי תעשיה המעסיקים 1000–2000 פועלים, היינו: אוכלוסיה יסודית של 3000–6000 נפש. יחד עם אנשי מסחר, מלאכה, פקידוּת, עובדי־הובלה וכד' תכלול איפוא כל נקודה 5000–10000 נפש בראשיתה. בנקודות חדשות בצפון ובדרום יש לבנות בתים בעיקר מחומר מקומי, תחילה בצורה פשוטה ביותר. הכנסת שכלולים ושיפורים חדישים אפשר לדחות. הקרן הקיימת יכולה לעזור ליסוּד הערים החדשות על־ידי מסירת שטחים גם למפעלי־התעשיה וגם להקמת שכונות־פועלים.

לגבי מפעלים שבקלקולציה של תוצרתם תופסות הוצאות־ההובלה מקום חשוב, יש לברר את כל האפשרויות של ניצול חופי הארץ. הובלה בספינות־חוץ עשויה להוזיל הוצאות אלו. ממילא יושגו גם פיתוח התחבורה, התיוּר, בנין הספינות ותיקונן. פריקת משאות בשני נמלים גדולים באמצעות ספינות־הובלה קטנות ומזחים מקומיים באנפן מיכני פחות או יותר תעלה זול יותר מאשר ההובלה של אותו מטען למרחקים גדולים.

את התעשיה הכבדה יש לשכן בנקודות הקיימות על חוף הים או לייסד לשם כך נקודות עירוניות חדשות, הקרובות למשקים.

שאלת השאלות במשקנו היא ההתישבות המפוזרת, התופסת מקום מרכזי מבחינת מלחמתנו ליעילות גדולה יותר, להוזלת הקיוּם לא רק בנקודות־ישוב חדשות, אלא גם בישובים ותיקים. לפתור שאלה זו יכולים רק מוסדות לאומיים ולפי תכנית מסוימת.


 

פרק ו: מימון התעשיה    🔗


את ההשקעות בציוד טכני חדש ובבנינים, לשם התפתחות התעשיה בגבולות הצורך של הישוב ההולך וגדל, הערכנו כדי 18 מיליון לירות ל־6 שנים אחר המלחמה. אולם ערך ההון הקבוע במפעלים חדשים שתעודתם ליצוֹר בסיס נרחב למשקנו ולהוציאנו מגדר של משק אספקה־עצמית, ידרוש לא פחות מ־20 מיליון לא“י. ובס”ה יהיה לנו צורך לשם השקעות בהון קבוע כ־38–40 מיליון לא"י.

אך לא רק הון קבוע דרוש לתעשיה, אלא גם הון חוזר.

על חשיבותו של חלק זה בהון נקבל מושג־מה מהמספרים הבאים:


היחס בין ההון הקבוע וההון החוזר בתעשיה במפעלים הגדולים של ארצות־הברית35

(במיליוני דולרים)

תעשיה הון ב-1926 ב-1929 ב-1932 ב-1935 ב-1936 ב-1937
חימיה קבוע 8575 10022 10097 7527 7662 8151
חוזר 3683 4009 3428 3593 3402 З604
מזון, טבק קבוע 5557 5891 4938 4309 4401 4472
חוזר 3326 3908 2985 3371 3664 3805
מתכת קבוע 11946 13145 13852 10347 10500 10568
חוזר 9276 9934 6414 7056 7862 8228
טכסטיל קבוע 2910 3098 2589 2311 2166 2152
חוזר 3350 3525 1853 2242 2463 2303

ההון החוזר המהווה אחוז ההון הקבוע

תעשיה ב-1926 ב-1929 ב-1932 ב-1935 ב-1936 ב-1937 ממוצע
חימיה 43 44 44 48 34 40 43
מזון, טבק 60 66 60 78 83 85 71
מתכת 78 76 50 68 75 78 71
טכסטיל 115 113 72 97 114 107 103

מספרים אלה מאלפים: א) יש הבדל רב בגודל ההון־החוזר הדרוש לכל סוג תעשיה. האחוז שלו ביחס להון הקבוע גדול ביותר בטכסטיל וקטן ביותר בחימיה; במתכת ומזון הוא קרוב לממוצע. הבדל זה תלוּי ביחוד בערך המלאי של החמרים והסחורה המוכנה. גם מבחינה זו ענף־הטכסטיל הוא הקשה ביותר: מלאי הסחורות המוכנות מן ההכרח שיהיה מגוּון וגדול, וחלק ממנו עלול תמיד לצאת מהאפנה ולהפסיד מערכוֹ. מלבד זאת רגיש ענף זה לגבי התנודות המרובות המצוּיות בו יותר מבענפים אחרים. ואילוּ החימיה תופסת מבחינה זו מקום בראש יתר ענפי התעשיה.

ב) היחס של ההון החוזר להון הקבוע יורד בתקופת־משבר ועולה בזמן כתיקונו. הדבר מובן מאליו, מפני שההון החוזר – שהוא מורכב ממלאי הסחורות והחמרים ומהמזומנים הדרושים לתשלום שכר־העבודה – עולה בד־בבד עם גידול המחזור הכללי. יש, איפוא, לחשוב שבממוצע מהווה ההון החוזר כ־70% מההון הקבוע.

לא כל ההון החוזר עובר לשימוש במפעל תעשיתי. לעומת תשלומים דחופים שהמפעל חייב לשלם, יש לו תמיד גם כיסוי מהלקוחות ותיק של שטרות־לגוביינה, אבל הכסף הרתוק בכל מפעל רב יותר מזה שמגיע לו. הסכום שהמפעל צריך לקבל ביחס להון החוזר מהווה חלק כזה (לפי הנתונים משנת 1937, למשל):


בטכסטיל 8.6%

טבק 7.1

עור ונעלים 7.1

מצרכי־בית 6.0

מתכת 5.4

חימיה 5.0

סוכר 5.1

מזון (באריזה) 4.8

מכונות 4.8

מזון (בשר וכד') 3.5


אם נניח שבכלל יכול מפעל התעשיה לקבל מלקוחותיו רק כ־10% מההון־החוזר‏ הנחוץ, הרי מן ההכרח שיהיה ברשותו הון־חוזר כדי 65% מההון הקבוע. נמצא, שמלבד 40 המיליונים הדרושים לנו להון קבוע יש צורך עוד ב־27–28 מיליונים להון חוזר.

חלק מזה יכולה התעשיה להשיג בבנקים מסחריים. תמורת התחייבויות וחשבונות של הלקוחות: אשראי בבנקים למרבית ההון החוזר אפשר לקבל רק נגד שעבוד חלק מהרכוש – וזה מעמיד את המפעל במצב קשה. בכל־זאת מותר להניח שתמורת מלאי החמרים יתכן להשיג בבנקים מסחריים עוד 25% מההון החוזר הדרוש. מכאן, שעסק בריא צריך שיעמדו לרשותו מלבד ההון הקבוע עוד כ־40% להון חוזר.

לפי החישובים שלנו, תהיה תעשיתנו נצרכת במשך שש השנים להשקעה של 56–58 מיליון לא“י, או 10 מיליון לא”י, בכל שנה.

מאַין יבואו כספים אלה ובאילו צנורות יכולים אנו למשכם לתעשיתנו?

כשהורגש בעבר צורך באמצעים כספיים ליסודו של מפעל חדש בעל חשיבות לאומית, היינו מכוונים מחשבותינו לחוץ־לארץ, לישובי ישראל בגולה. אולם נשתנו הזמנים. כיום יש כסף בישוב. את הונוֹ הצבוּר מעריכים ב־70 מיליון לא"י. אין אפשרות לבדוק באיזו מידה הערכה זו נכונה. על סמך הפקדונות בבנקים בלבד אי־אפשר לדעת זאת. אך עובדה היא שכסף חפשי יש בשפע, אם־כי לא כל הכסף מוכן להשקעות לזמן ארוך בתעשיה.

יש איפוא מקום לכמה הנחות:

התעשיה הקיימת חוסכת לא פחות ממה שנחוץ לה לשם הרחבתה ולשם חידוש האינונטר המנוצל בזמן המלחמה, וחסכון זה מהווה סכום הקרוב ל־15 מיליון לא“י. אף אם נניח, שכוח־הקניה של הלירה הארצישראלית יהיה שוה בגמר המלחמה ל־80% מכוחה שמלפני המלחמה, נקבל 12 מיליון לא”י – סכום המאַפשר להכפיל את הציוד הטכני ולהקים את הבנינים החדשים.

מלבד אמצעים אלה של התעשיה גופה יצטברו באוכלוסיה עוד כ־10–12 מיליון לא"י, וגם אלו ישמשו להשקעה בתעשיה. יתר החסכונות ימצאו את שימושם בבנין, ברכישת קרקעות, בהרחבת המסחר וכד'.

עובדה זו של 20–25 מיליון לא"י בישוב יכולה לשמש יסוד מספיק להשגת כספים גם מחוץ־לארץ, במזומן או בסחורה. אלא שהשאלה היא: כיצד להכניס קודם־כל רציונליזציה בשימוש ההון הקיים בארץ כדי שנוכל לנצל אחר־כך יסוד זה לשם השגת אשראי של 30–35 מיליון?

כבר לפני המלחמה היו בישוב כספים שלא מצאו להם דרך לפעולה קונסטרוקטיבית בעלת־ערך. בעלי־אמצעים אלה לא היו ברובם מומחים בענפים שלפי הערכתם כדאי היה לנסות ולהשקיע בהם את כספם. וכסף זה בזמן המלחמה יגדל הרבה בתוך הישוב הקיים. כי עלית הון לארץ נמשכה כל ימי המלחמה. חלק גדול מסכומים אלה יפוזר ויבוזבז, כפי שקרה גם לפני המלחמה, רק משום שלא היה להם מקום להשקעה טובה, ועל־פי־רוב שימשו דחיפה לכמה מפעלים שלא יצאו מגדר־נסיון או הפכו לאגרות־חוב של מפעלים ציבוריים־פיננסיים. מי יכול להיות היוזם לריכוז הכספים האלה?

בתקופה שבין שתי המלחמות עברו המדינות נסיונות שונים במימוּן התעשיה הגדולה. בקרב בנקאים של ארצות שונות נתעורר ויכוח ממושך על תפקיד הבנקים ביסוּד מפעלי תעשיה. בגרמניה, למשל, פיתחו ארבעת ה“ד” – דויטשה־בנק. דיסקונטו־בנק, דארמשטטר־בנק ודרזדנר־בנק – פעולה עצומה בשטח זה. הם הכניסו למשחק את כל הנסיון הכספי של משפחת גולדשמיט, את כל משקלם בחייהם הכלכליים וכל השפעתם באנגליה וארצות־הברית. מימוּן קונצרנים גדולים ורדיפה אחרי תיק הקונטרולה על מפעלים גדולים נעשו במידה שלא היתה דוגמתה. המפעלים קיבלו את הכסף בתנאים קשים ובסייגים, והאחוזים ודמי־העמילות של הבנקים, הוסיפו והכבידו את עול האשראי הזה. וכשפרץ המשבר הבינלאומי לא יכלו המפעלים לעמוד בהתחייבויותיהם לאמורטיזציה ולרבית. המשבר הכללי החריף איפוא בשל הלחץ הבנקאי. נשמעו קולות מתריעים נגד שלטון הבנקים במשק הלאומי. פשיטת־רגל של מפעלי תעשיה ושל בנקים עמדה על הפרק, ואז בא היטלר “להציל את התעשיה הגרמנית מידי הבנקאים היהודיים”.

גם בבלגיה נתחולל משבר פיננסי. הבנקים השקיעו שם חלק עצום מהפאסיבים שלהם במפעלים שונים, עד שב־1934–1935 עמדו הבנקים הגדולים ביותר, ביניהם ‏La Societée Generale לפני סגירת קופותיהם. הממשלה התערבה וקנתה חלק גדול ממניותיהם של מפעלי התעשיה הגדולים שהיו בתיקי הבנקים, ועם זאת התחייבו אלה לא להוסיף ולקנות מניות ואגרות־חוב תעשיתיות לא על חשבונם הם ולא על חשבון הלקוחות. השליטה על התעשיה שהיתה בידי הבנקים עברה לידי המדינה ובזה חוסל המשבר.

בארצות־הברית נעשה מימון התעשיה על ידי הבנקים בכמה דרכים: בדרך של מפרעות לתעשיה תמורת בטחונות, שפירושם – שעבוד המפעלים, בדרך של שליחת נציגי הבנקים להנהלות המפעלים, מימוּן אנשי־בורסה במסחרם בניירות־ערך, וביחוד במכירה ובקניה של מניות ואגרות־חוב תעשיתיות. מימוּן עסקי הבורסה באמריקה תופס מקום גדול, ואין פלא שבפרוץ המשבר הפיננסי הגדול ב“ווֹל־סטריט” ב־1929 – לא קיבלו הבנקים מהבורסה את הכסף שהשקיעו. והתוצאה היתה – פשיטת־רגל של רוב הבנקים במדינה; עם זה הלכו לאיבוד חסכונותיהם של מיליוני תושבים. זוהי דוגמה של פוליטיקה בנקאית הלהוטה אחרי רכישת השפעה בתעשיה ואחרי רווחים שהם מעבר לפעולות הרגילות של הבנקים.

בנקים אנגליים התנגדו תמיד לכיווּן זה. על אף כל הלחץ שהיה עליהם והתלונות שנשמעו כי אינם ממלאים את תפקידם לחלוקת הכסף הבא אליהם דרך הצנור הראשי – הפקדונות – נקטו עמדה, שלבנקים מסחריים מותר להשקיע במפעלים בריאים בהחלט רק חלק קטן מהפאסיבים בצורה המתאימה לליקוידיוּת מכסימלית ונגד בטחונות גמוּרים. לדעתם, אין הבנקים התלויים בליקוידיוּת שלהם יכולים ללכת בדרך של קבלני תעשיה, ותפקידם לעזור במידת־מה לתעשיה באשראי שלא יופרע בליקוידיוּת זוֹ.

בקרב בעלי־התעשיה וגם בעתונות המקצועית ניטש הויכוּח בחריפות, ו“בנק אוֹף אינגלנד” נדרש לקבל על עצמו את התפקיד של מימוּן התעשיה. ההנמקה אמנם היתה נכונה. המחזור הכספי הכללי מורכב שני סוגי כספים: כסף מזומן ופקדונות בבנקים הנעים במעגל הכלכלה על־ידי שאֶקים. הבנקים מחזירים במזומנים שלהם 10% בערך של המזומן הכללי וכמעט את כל הכסף החפשי מהחסכונות הלאומיים. אם מפעלי התעשיה פונים לשוק־הכספים ומחפשים את הכסף אצל בעלי־הפקדונות, מרגישים זאת הבנקים בהוצאת הפקדונות והם מגיבים על כך במכירת ניירות־הערך שבתיק וביצירת מתיחות בשוק־הכספים. גם כשהם עושים זאת למען שיווּי־המשקל של סעיפי הפאסיב והאקטיב שלהם – התוצאה לתעשיה היא: הגבלת האפשרות לפנות אל שוק־הכספים במישרין.

הבנקים צדקו, לדעתנו, בפוליטיקה של השקעותיהם, והזמן גם הצדיק אותה. עם זה הוכיח הזמן, שחלוקת הכספים החפשיים אינה הולמת את צרכי המשק. חמשת הבנקים הגדולים שבידיהם נמצאים יותר מ־80% הפקדונות באנגליה, מהווים כוח עצום ומרוכז, שאינו נותן לכסף להתחלק בין צנורות אחרים שצריכים להביאו לכל ענפי המשק. ואם הם אינם יכולים ואינם צריכים למלא תפקיד זה, יש ליצוֹר תנאים אשר יכוונוּ את הכספים לפי צרכי המשק.

בארצות־הברית, אשר שם היו הרזרווֹת העצומות אצל הקהל, וביחוד במוסדות – חברות־ביטוח, בנקים־לחסכונות וכדומה – היה התהליך אחרי המשבר פשוט36: מצד אחד חיפשו הבנקים השקעה בטוחה לחלוטין ומצאו אותה בניירות־ערך ממשלתיים; מצד שני פנו גם המפעלים במישרין אל שוק־הכספים וקיבלו את הכסף ביתר קלוּת מאשר בבנקים, וגם בתנאים נוחים יותר, היינו: על־ידי מכירת מניותיהם או מכירת אגרות־חוב. הבנקים, החוששים עכשיו מפני כל השקעות, מלבד אלו שאצל הממשלה, מקבלים אחוז קטן ואינם יכולים לשלם לבעלי־פקדונות כמעט ולא כלום. בעלי־הון מחפשים בעצמם את הדרך להשקעות בתעשיה ומוכנים לרבית נמוכה הרבה משהיתה אצל הבנקים. כך הוקם מגע ישר בין ההון המחפש מקום־השקעה ובין התעשיה.

אם מצב זה הוא זמני או שהוא מסמן מיפנה בדרכי המימוּן של התעשיה, קשה להסיק. זרם ההון לא פסק בארצות־הברית אפילו בימי־המשבר הגדולים ביותר. וכנראה ילך זרם זה ויגדל לאחר המלחמה.

כפי שראינו היתה מסורת זו של קשר־מישרים בין ההון ובין התעשיה קיימת באנגליה תמיד, אמנם בלי לספק בהחלט את דרישות התעשיה. יתר על כן: הכלכלנים ואנשי־העסקים ראו בשלטון הבנקים על רוב הכספים ואי־פעילותם בשטח ההשקעה והיזמה להתרחבות תעשיתית – אחת הסיבות של הפיגור התעשיתי באנגליה.

מכאן ניתן להסיק כי שיטת הבנקים המסחריים ואופי אחריותם אינם הולמים את צרכי התעשיה, ביחוד בתקופות הרחבת בסיסה, או שהם מסכנים את קיומה של התעשיה.

ואם כן הדבר – מאין יבוא הבטחון הדרוש לבעל־ההון בהשקעותיו? מה האמצעים שבידו כדי לדון על מצב המפעל, יסודותיו והנהלתו?

כשהבנק היה האחראי לפקדונות – לא היו כל הדאגות הללו קיימות כמעט. וכשהבנקים אינם הערבים לכסף – מי בא במקומם?

לפנים היו רוב מפעלי התעשיה באנגליה מוצאים את הונם בתוך חוגים הקרובים להם קירבה משפחתית. עם התפתחות שוק־הכספים, נוספו פירמות מיוחדות להפצת המניות או אגרות־החוב של התעשיה. הקשר עם בעלי ההון החפשי מזה ועם הבנקים מזה, איפשר את הערכת המצב לאמיתו בשוק־הכספים ובחירת חוג המעונינים בהשקעת כספים. בתקופה מאוחרת יותר, גדלה חשיבותן של חברות־הביטוח על הרזרווֹת הגדולות שלהן והנהלותיהן, והן נעשו גורם חשוב בשוק־הכספים.

אולם כל זה הספיק בשנים שלפני המלחמה הקודמת, כשהתפתחות התעשיה היתה אטית. אחרי המלחמה נפתחה תקופה חדשה. הריכוז הכספי העצום בארצות־הברית לצרכי התרחבות תעשיתית להוציא את התעשיה מגבולותיה הקודמים. מניות ואגרות־חוב של התעשיה נסחפו בסערת המסחר הכספי בבורסה, התרחקו מיסודן כתעודות־השתתפות בייצוּר ערכים משקיים חדשים. רוכש ההשקעות היחיד נעשה הסוכן הבורסאי, כגדול כקטן, הקונה היום כדי למכור מחר, הרודף לפעמים אחר הפרשים קטנים שבשערי הבורסה.

כאמור עמדו מאחוריהם בנקים למימוּן המסחר הבורסאי. כיום קיימים מפיצים מיוחדים להפצת מניות ואגרות־חוב חדשות, שתפקידם רק למצוא קופצים על האמיסיה, ללא אחריוּת כלשהי.

במשך הזמן עתיד תפקיד זה ללבוש צורה אורגנית יותר. מפיץ המניות התעשיתיות מן ההכרח שיהא גם אחראי במובן ידוע להמלצתו, לפעולתו.

מפיץ־המניות צריך שיהיה מעין מוסד, מפעל ציבורי או ממשלתי הבוחן ובודק את טיבוֹ ומצבוֹ של מפעל התעשיה שאת מניותיו הוא מפיץ. עליו מוטל גם לשמור על האינטרסים של בעל הכסף. אך תפקיד זה לא ניתן למלא, אם המפיץ לא יתקרב למפעל, לא יקבל דריסת־רגל בהנהלתו, לא ישתתף בדאגה לקיומו, בהשפעה על דרכי צבירת הרזרווֹת שלו ועל יסודות הבלאי של רכושו וכו'. לשון אחרת: מפיץ זה צריך להיות, במובן מסוים, שותף למפעל, לא שותף פרטי כי אם ציבורי או ממשלתי, המסוגל להעריך את המצב לא רק מבחינת האינטרס הפרטי, כי אם מבחינת האינטרס הכללי, המשתלב יפה במסכת הקונסטרוּקטיבית הלאומית הכללית.

על המיבנה הארגוני של מוסד כזה נייחד את הדיבור בפרק הבא, עם ניתוח המיבנה הארגוּני של התעשיה בכלל. כאן נעמוד רק על תפקידו הפיננסי ועל דרכי פעולתו במימוּן התעשיה.

במקומו של המפיץ הפרטי צריך לבוא מכוֹן לאומי הדומה לזה שמר ס. ס. מאֶץ קורא ל־ National Investment Trust37 תפקידו הראשי למשוך את הכסף החפשי המחפש מקום השקעה לזמן ארוך ולממן בו את התעשיה.

לבעל הכסף יש שלוש אפשרויות להשקעה בחברה לאומית זוֹ: א) כבעל מניות של החברה; ב) כבעל אגרות־חוב שלה; ג) כבעל מניות או אגרות־חוב של איזה מפעל תעשיתי, שהחברה הלאומית ערבה לו בגבולות מסוימים. כבעל מניה של החברה משתתף המשקיע בפעולתה וברווחיה. הריוח המינימלי יכול להיות מובטח לבעלי מניות־בכורה. כבעל אגרות־חוב של החברה מפקיד בעל־הכסף סכום קצוב לזמן מסוים וברבית מסוימת. כבעל מניות או אגרות־חוב של מפעל תעשיתי בודד שרכש על־ידי החברה, הוא משקיע את כספיו במפעל, והחברה אחראית בפניו להשקעה זו במשך זמן מסוים ובתנאים מסוימים.

החברה נותנת שלושה סוגי התחייבויות: א) מניות שלה (רגילות ומניות־בכורה); ב) אגרות־חוב שלה; ג) מניות או אגרות־חוב של מפעלים תעשיתיים בודדים.

מניות החברה מהווֹת את הונה היסודי, שבחלקו משתתפת החברה במפעלי תעשיה על־ידי רכישת מניותיה; אגרות־החוב של החברה מהווֹת הלואותיה לשם הרחבת השתתפותה במפעלי תעשיה; את המניות ואגרות־החוב של מפעלי התעשיה היא מפיצה על חשבון מפעלים אלה בערובה מסוימת כלפי הקהל הרוכש אותן.

אופן הפעולה של החברה הלאומית למימון התעשיה הוא כזה, שכל מפעל תעשיה קיים, או כל קבוצה של יוזמי־מפעל־תעשיה יכולים לבקש את עזרתה ביסוד או בהרחבה.

החברה משתתפת רק במפעלים בעלי איכוּת מסוימת מפאת גדלם, ערכם הלאומי, מספר הפועלים העסוקים בהם, ערך הציוּד הקיים או המשוער על פועל אחד וכו'.

המפעלים וקבוצות־היוזמים המבקשים את השתתפותה של החברה צריך שיהיה להם הון עצמי לא פחות מ־20% מן ההון הקבוע הדרוש ועוד 50% מההון הזה בשביל הון חוזר. החברה משתתפת בהונה בקניית מניות המפעל בגבולות הסכום העומד לרשותה ולוקחת על עצמה להפיץ מניות במסגרת הסכום הנשאר. החברה לוקחת על עצמה הפצת אגרות־חוב של אותם המפעלים רק כעבור 3 שנים לקיומם ורק בסכום הדרוש להרחבת ההון החוזר של המפעל.

סעיף מיוחד בתקנון של כל מפעל תעשיה צריך להבטיח את סדר העדיפוּת במקרה של חיסול המפעל: מהאקטיב של המפעל, לאחר כיסוי כל החובות השוטפים, יש ראשית־כל לכסות את אגרות־החוב, אחר־כך את מניות המשקיעים הפרטיים (מלבד מניות החברה או בעלי המפעל), את מניות החברה הלאומית למימוּן ורק לבסוף תחולק היתרה בין בעלי המפעל.

הערובה של החברה הלאומית למימון מתבטאת בזה שהיא מבטיחה לבעלי המניות את זכות־הבכורה בשעת חיסול המפעל לחלק האקטיב המכסה במלואו את הערך הנקוב של המניות שבידם. ערובה זוֹ חשובה מאוד ומעידה בעיני המשקיעים על נכונותה של החברה לעמוד באחריוּתה באופן ממשי.

החברה מקבלת פּרוֹביזיה מיוחדת מסכום המניות שהיא מפיצה ובעד הערובה שלה. אולם שני דברים אלה – קנית 20% של המניות והערובה לגבי המשקיעים – אפשרית רק אם החברה תהיה בעלת זכויות רחבות של “החזקה”38 בפיקוחו של המפעל וגם בהנהלתו. ז.א. החברה צריכה להיות בעלת כושר־פעולה כדי לקיים פיקוח זה: מנגנון טכנולוגי ממדרגה ראשונה, מנגנון לבקורת הפעולות המסחריות והנהלת החשבונות.

“הוֹלדינג” זה צריך שיהיה בעל סגולות אלו: א) יסוד לאוּמי; ב) הון עצמי חזק.

אשר ללאומיוּת של החברה למימוּן – צריכה זוֹ להיות מובטחת לא רק על־ידי כך שחלק מסוים של מניות־היסוד יהיה שמוּר בידי הסוכנות היהודית או בידי באי־כוחה, אלא גם על־ידי כך שבהון היסודי ישתתפו נציגי שלושת הגורמים של הישוב: א) הועד הלאומי – נציגות הישוב; ב) התעשיה המאורגנת בהסתדרויותיה; ג) העבודה המאורגנת בהסתדרויותיה.

הון יסודי של מיליון לא"י יוכנס על־ידי שלושת הגורמים האלה.

אם לועד הלאומי אין אפשרות, לפי תקנותיו, להשתתף בעסקים מסחריים, צריכה הסוכנות להקים גוף משפטי מיוחד לתפקיד זה. לתעשיה ולהון יוצע לרכוש ⅓ ממניות־היסוד על־ידי הגופים המשפטיים שלהם בפּרוֹפּוֹרציה לסכום שכל גוף מוכן להקדיש לשם כך. את חלק העבודה תקנה חברת העובדים.

לבעלי ההון היסודי יהיו 75% של זכויות באסיפה הכללית. 25% הנשארים יהיו בידי בעלי המניות הרגילות.

9 מיליון לא''י יש לחלק בין 900 אלף מניות רגילות. החברה תתחיל לפעול לאחר שיכּנסו לקופתה ½2 מיליון לא"י – 25% מההון.

מלבד השתתפות בהון ביסוּד מפעלי התעשיה והפצת המניות ואגרות־החוב שלהם, תקח החברה על עצמה מתן ערבות לפירמות מארצות־חוץ למסירת זכיונות, רשיונות וזכויות לפירמות ארצישראליות הנתונות לפיקוחה. רווחי החברה, שבהם ישתתפו באופן שוה כל בעלי־המניות, ‏יהיו מורכבים: א) מדיוידנדות על המניות של מפעלי תעשיה; ב) מדמי־עמילות בעד הפצת מניות ואגרות־חוב של מפעלים אלה; ג) מדמי־עמילות בעד ערובות; ד) מריבית של כספים חפשיים; ה) מכל הכנסות אחרות.

ההשתתפות ברווחים תעשיתיים ובפרוביזיה של החברה תתן לבעלי מניותיה אפשרות לא רק לקבל אחוזי רבית, כי אם גם לנצל כל מצב קוניוּנקטוּרה מסחרי, ועל־ידי כך יבואו בעלי המניות על סיפוקם בהיותם שותפים למפעל תעשיה מקיף. בעלי הון גדול וקטן רבים ימצאו כאן הזדמנות לקשור את חייהם הכלכליים עם מוסד כלכלי מרכזי.

מוסד לאומי זה יתאים לתנאים החברתיים והכלכליים המיוחדים שלנו והוא גם ישמש בידי האומה מכשיר לאינדוסטריאליזציה של משקנו הלאומי. מאידך ייצג המוסד כלפי חוץ את כוחו הכספי והארגוני של הישוב ויאַפשר משא־ומתן עם גורמים בינלאומיים.

ליסוד מוסד כזה יש לגשת מיד. על־ידי כך נעשה צעד גדול קדימה – גם למלחמה במצב האינפלציוני, בלי להשקיע בזה כוחות חיוניים אחרים ממעגל הכלכלה. מלבד זאת נציל גם כסף לאומי רב מפיזור בלתי־רציונלי המזיק לכלכלתנו, מהשקעות במגרשים לפי מחירים מופרזים וכדומה.


 

פרק ז: המבנה הארגוני של התעשיה    🔗


לחרוג ממסגרת האספקה העצמית של משק סגור כמעט – זהו תפקיד תעשיתנו בתקופה החדשה. אמנם הגדרה זו אינה נכונה לגמרי. יאמרו: משק המרבה כל־כך לקנות מבחוץ, אינו משק סגור – ובמובן כללי זה נכון, כי אספקה עצמית פירושה: ליצוֹר ככל האפשר יותר בפנים ולקנות ככל האפשר פחות מבחוץ. אספקה עצמית כזאת לא עלה בידנו ליצור לפני המלחמה על אף כל הסיסמאות ששלטו ברחובנו. כן נכון שמה שמציעים אינו מסוגל להקטין יותר את תלותנו המשקית ביבוא. אבל ההבדל העיקרי הוא לא בתוצאות החשבון הסופי, בתוצאות מאזן התשלומים, אלא בבסיס הכלכלי הכללי. הרצון לרתום את כוחות הייצוּר שלנו במסכת הכללית של המשק הבינלאומי, להרחיב את יחסינו אתו – פותח את שערינו למסחר־חליפין רחב יותר משהיה. ולא חשוב כל־כך אם אנו משלמים יותר משמקבלים ממסחר־חוץ, אלא עד היכן אזורי־העבודה שלנו קולטים את כל כוחות־הייצור, על יעילותם המכסימלית. אנו צריכים להיות מוכנים לעבוד ולייצר לא רק מה שדרוש לנו, כי אם גם למלא תפקיד של גורם כלכלי כלפי חוץ, לשם איזון המשק הלאומי שלנו. אבן־הבוחן העליונה היא: ניצול מלא של כל כוחות הייצור ואמצעינו, כי רק על־ידי כך נצליח להשתלב במהלך ההתפתחות העולמית הכללית.

אכן, שילוב זה יהיה לטובתנו לא תמיד. המשברים הבינלאומיים ישפיעו גם על מצבנו, אבל עם זה נוכל לנצל קשרים כספיים וארגוניים גדולים מטעם מפעלי תעשיה בקנה־מידה עולמי. כל זה דורש, קודם־כל, יצירת גורמים ארגוניים חדשים שלא הרגשנו בהם צורך לפני המלחמה. פירוש הדברים: חלוקת היזמה וההנהלה בתעשיה. כיחידה מאורגנת פחות או יותר, בנוסח חדש.


1. היזמה הפרטית

בסקירתנו על ענפי־תעשיתנו השונים כבר הזכרנו לא־פעם אותם הענפים והסוגים בתעשיה, שבהם כדאי להניח ליזמה הפרטית אפשרות לפיתוח מכסימלי. כך, למשל, ברוב המפעלים המייצרים הלבשה, הנעלה, תוצרת עור, תמרוּקים, טכסטיל, משי וכדומה, יש שדה־פעולה ליזמה פרטית. גם אפיה וקונדיטוריה, כמה מיני מזונות וכן אריזה, צריכים להישאר בתחום היזמה הפרטית. רק במידה שהצרכן יהיה מאורגן בקואופרציה, יהיה חלק ממקומות אלה נתון לריכוז על־ידי היזמה החברתית־משקית בארגונים מרכזיים של הקואופרציה, שהרי נסיון הקואופרציה האירופאית הראה, כי לא כל מיצרך המוֹני נתון לריכוּז בדרך קואוֹפּרטיבית. ידוע, שההתרחבות בדרך של יסוּד מפעלי תעשיה בטכסטיל, הלבשה והנעלה הביאה את הקוֹאוֹפּרציה הבלגית אל סף פשיטת־רגל, הרסה את בנק הפועלים וגרמה הפסדים גדולים לחוגים רחבים של הפועלים. הסיבה היתה לאו דוקא בחוסר ידיעות מסחריות או מקצועיות, אלא בזה שבזמן המשבר הגדול חסרו למפעלים אלה הגמישות והחופש להתאים את עצמם למצב הענינים. עסקים פרטיים היו חפשים להוריד את המחירים עד 50%–40 ואף הציעו לאוכלוסיה את סחורתם בכל מחיר. הקואוֹפּרציה – כארגון חברתי – היתה מוגבלת בזאת. כן לא יכלו מפעלים קואופרטיביים אלה להפסיק לזמן את פעולתם ולפטר את פועליהם בהמונים, כשם שעשו המפעלים הפרטיים. הקוֹאוֹפּרציה לא יכלה לנקוט אמצעים חריפים כאלה, וכל יום נוסף גרר אחריו הפסדים חדשים; השוק נתמלא מבחר רבגוני של סחורות מהתעשיה הפרטית ובמחירים של פשיטת־הרגל, ואילוּ הקואופרציה קפאה על המלאי העצום שלה ללא מוצא. על פני השטח נשארו קיימים רק המפעלים המייצרים מזון חיוני – מאפיות, מחלבות, בתי־חרושת

למרגרינה וכיוצא באלה. במשבר זה הלכו לאיבוד מפעלים פרטיים רבים מאוד. גם הבנקים הגדולים ביותר שהשקיעו את כספי לקוחותיהם במפעלי תעשיה, עמדו לפני תמוטה כללית – ורק התערבות הממשלה עמדה להם. אבל התוצאות בסקטור הקואופרטיבי היו חמוּרות יותר בשל המכה שקיבלו הפועלים בזמן המצוקה הקשה שעברה עליהם.

אין פירוש הדבר, כמובן, שבענפי־תעשיה אלה אין צורך ואין אפשרות של הסדר, אלא שההסדר הוא קשה מדי.

אם נדחה לעת־עתה את הדיון בשאלת האינטרסים הפרטיים ונדבר רק על הצורך ברציונליזציה של תעשיתנו, יש מכל־מקום לברר שתי נקוּדוֹת חשובות: אם מבחינה לאומית יפה גם בענפים שהזכרנו הסטרוקטוּרה של התעשיה הפרטית, ואם במסגרת היזמה הפרטית אין דרכים לארגון רציונלי יותר.

כדי לענות על השאלה הראשונה נציין בכמה מלים את האופי היסודי של יזמה זוֹ. המשק הפנימי המצומצם מאוד אינו מרשה רציונליזציה טכנית חדישה בתוך כל מפעל ומפעל לחוּד, משום שרציונליזציה זוֹ דורשת ברוב המקרים השקעות העולות הרבה על היקף פעולתו של המפעל.

כמה דוגמאות יוסיפוּ הסבּר לכך.

לא כל מפעל בענף המתכת, למשל, יכול להתקין את התבניות הנחוצות לו, שכּן הדבר דורש חישוּב של פרוֹיאֶקט טכנוֹלוגי, מכשירים כבדים ויקרים, כוח מניע גדול – דברים שאינם בתחום פעולתו של המפעל. דרוש לכך מפעל מיוחד מאורגן מכל הבחינות על ציוד טכני ומדעי־הנדסי רב־ערך. מפעל מרכזי אחד בארץ היכול לשרת מספר ידוע של מפעלים היה מצליח לפתוֹר את בעית הרציונליזציה בכל המפעלים האלה.

באריגה, למשל, סובלים מפעלי הצמר מחוסר מפעל מרכזי היכול לכבס, למיין ולצבוע צמר גלמי, וזה מונע את ההתפתחות הדרושה בענף זה. מפעל מרכזי כזה דורש מיתקנים, מומחיוּת, ובראש־וראשונה היקף־פעולה מספיק, שאינו בידי מפעלים בודדים מפוזרים.

כן נודעת חשיבוּת רבה בטכסטיל למבחר בציוּרים וצבעים. אבל להתקין ציור פירושו: יצירת כמות מסוימת של אריגים, לא־פחות מכמה אלפי מטרים מציור אחד. אבל אילוּ היה ארגון משותף לעבודה אמנותית והסכם בין המפעלים על חלוקת הציוּרים – אפשר היה למלא את דרישות הטכניקה והשוק גם יחד.

כל זה מטיל על התעשיה הפרטית את התפקיד למצוא דרכים חדשות בכיווּן ההתאמה האנכית, או בצורה של התאחדויות זמניות.

התאחדויות כאלו מהווֹת פּירמידה הפוּכה: למטה נמצא המפעל הראשי המשרת את כל המפעלים המאוחדים בעיבוד החומר הגלמי בשלב ראשון, אחר־כך – מספר מצומצם של מפעלים המעבּדים את החומר הבא מהמפעל המרכזי בשלב שני, ובשורה שלישית – מעבדים המפעלים את החומר המתקבל מהשלב השני, וכך הלאה. ארגון כזה צפוּי להרבה מכשולים הנובעים ביחוד מהאופי הפרטי של התעשיה, מן הפחד לגלות את סודות הייצור והמחזור, מן רצון־ההתחרות, אי־האמון ההדדי, ואלה עומדים למכשול על הדרך לרציונליזציה האפשרית גם במסגרת המצומצמת של תעשיתנו,

אולם בעולם הגדול מתרחב תהליך השיתוף והאיגוד המאונך, שכן דוקא למפעל פרטי זהו לפעמים האמצעי היחיד לעמוד בפני התחרות של מפעלים גדולים ממנו.

אצלנו אפשר להניח להתאחדות בעלי־התעשיה את הדאגה לארגון מאונך כזה. לפניה עומדות כבר עתה כמה בעיות שבפתרונן כרוך קיומם של מספר מפעלים. כך, למשל, בתעשיה הפרמצבטית לא יתכן קיום למפעלים בודדים בלי שיתאחדו בכמה פעולות: תעמולה, ארגון מסחרי משותף בפנים הארץ וביחוד בחוץ־לארץ, מעבדות, עבודת־רציונליזציה משותפת, קניה משותפת של חמרים וכדומה.

באיחודים והסכמים אלה מאבדים, אמנם, בעלי־עסק חלק מסוים מעצמאותם, אך אין ברירה: תהליך זה התחיל בעולם מכבר, על אף ההתנגדות הנפשית של הבעלים הבודדים. ומבחינה לאומית כללית כדאי שתהליך זה יתפתח גם אצלנו, כי רק בדרך זו נעבור פעם ליצירה המונית יותר, מאורגנת וכדאית יותר הן בשביל המפעל הבודד והן בשביל המשק הלאומי בכללוֹ.

לשם כך יש קודם־כל לבדוק מבחינה זו את כל האינונטר של מפעלינו, ולמוסדות פיננסיים מרכזיים יהיה חלק בהשפעה על התפתחות תהליך הרציונליזציה. כבר הגיעה השעה להכין מחקר טכנולוגי־כלכלי של כל המפעלים האלה ולברר את האפשרויות להגשמת איגודים מאונכים בהתאם לתכנית הכללית של פיתוח התעשיה.


2. מפעלים ציבוריים־וחברתיים

הסקטור הציבורי שהוא בעצם כוּלו הסתדרותי, ניתן לחלוקה לשלושה סוגים: א) קואופרטיבים יצרניים; ב) מפעלי־תעשיה של הקיבוצים; ג) מפעלי־תעשיה של חברת־העובדים.


הקואופרציה היצרנית    🔗

צעירה לימים היא ההיסטוריה של הקואופרציה היצרנית בארץ. את צעדיה הראשונים עשתה רק בשנת 1932. בכל־זאת כבר עברו עליה תלאות רבות, זמני תקווה ויאוש ומשברים חמריים ורוחניים.

הקואופרציה בכלל היא תורה, שיטה, דרך של פעולה כלכלית. הסוציאליסטים יודעים להשתמש בקואופרציה כבמכשיר יעיל לכיבוש יסודות כלכליים בחברה “בדרך לסוציאליזם”; משתמשים בה גם חוגים אזרחיים, לשם שיתוף־פעולה של כמה יצרנים דלי־אמצעים, כדי להחזיק מעמד בהתחרות עם ההון הגדול והחזק; משתמשים בה גם חוגים דתיים כדי לקשור אליהם את תומכיהם, הם מארגנים אותם באגודות לעזרה סוציאלית (קואופרציה של הקאתולים בבלגיה). אין זו תנועת מוֹנוֹפּולין לשכבה מסוימת, והרעיון הגלוּם בה הוא רעיון השוה לכל נפש בחברה: ליכוּד הכוחות הקטנים לשם עמידה במלחמה הסוציאלית נגד הגדולים, נגד ההון השולט על הכל. לרעיון זה שיווּ קבוצות סוציאליות שונות את מגמתן המיוחדת. הואיל ומגמות אלו שונות לפעמים לא רק בכל שכבה או קבוצה אלא אפילו בקרב חברי קואוֹפּרטיב מסוּים, אין תימה שהקוֹאוֹפּרציה יודעת לספר על משברים מזמן לזמן, המביאים לעתים קרובות גם לחיסול מפעלים, אשר מבחינה כלכלית הם בני־קיום, אלא שהצד החברתי הוא בעוכריהם.

תהליך זה טבעי הוא. הקואופרציה היצרנית בעולם נחלשה. מעטים הקואופרטיבים היצרניים בעולם שלא נעשו שותפויות של בעלים פרטיים, חברות־מניות. אכן, מצויים מפעלי־תעשיה קואופרטיביים של צרכנים, אבל למעשה חבריהם אינם שותפים להם כלל, בלתי אם עסוקים בהם כעובדים שכירים. על הטרנספורמציה הקפיטליסטית הבלתי־נמנעת כתב פרנץ אוֹפּנהיימר בניתוחו היסודי Siedlungsgenossenschaft חוסר־האמון בקוֹאופרציה היצרנית כשיטה סוציאלית חדשה כבר היה בחוגים סוציאליסטיים בזמנו של לאסאל. אף־על־פי־כן חוזרים קבוצות וארגונים שונים מדי פעם בפעם לרעיון זה של קואופרציה יצרנית מתוך תקוה, שמא הוא ניתן להגשמה, שמא יקום מפעל תעשיה המבוסס על השתתפות החבר העובד לא רק ברווחים, אלא גם בהנהלת העסק, תוך אחריות משותפת.

מהו, בעצם, הגורם לחיפושים אלה, לחתירה לקראת צורה קוֹאוֹפּרטיבית בתעשיה? הנחה יסודית אחת מצדיקה את כל רעיון התעשיה הקואופרטיבית: אם אפשר שהעובד ידאג יותר לאינטרסים הכלליים של המפעל שבו הוא עובד, יקדיש יותר ממרצו, יגביר פי־כמה את יעילותו, יקפיד על שמירת החמרים, הכלים והמכונות, – הרי זה רק בתנאי שיהא שותף לעסק וממילא מעונין הוא בבחינה אישית בהתפתחותו ובתוצאות הסופיות של עבודתו, כלומר: שירגיש כי בהתנהגותו זו תלויים גורלו, פרנסתו, יציבות קיומו וכו'. ואכן פיתוח רגש החברוּת בין המשתתפים במפעל, הבנת ערכוֹ של הקוֹלקטיב, שרק בתוכו, וכאחד ממנו, יקבל המשתתף את התוצאות הטובות ביותר – כל אלה משמשים ערובה להצלחת כל מפעל, ביחוד בתעשיה המצריכה ריכוז כוחות מקצועיים וכושר־הנהלה.

אולם המעשה הוכיח שלא תמיד אנו יודעים לדייק בהגדרת המושגים.

אנו נוהגים לכנות בשם “קולקטיב” כל קבוצת־אנשים המתאחדת לשם הגשמת מטרה מסוימת. והרי הדבר איננו כך. “קולקטיב” פירושו: לא רק מטרה משותפת אחת, אינטרס מסוים, כי אם צירוף של אינטרסים המקיפים את רוב שטחי החיים של כל חבר. איחוד בלבד של מספר צרכנים למען השגת אספּקה זולה יותר של מיצרכי־חיים אינו קולקטיב בלתי אם איגוּד למטרה מסוימת. אמנם, כמעט כל תקנון של קואופרטיב מדבר על "שיפור החיים הכלכליים, התרבותיים, החברתיים וכו', – אבל עובדה היא, שסעיפים יפים אלה אינם מחייבים הרבה ואין צרכניה או קואופרטיב לאשראי שיצליחו בפעולות מחוץ למטרתם העיקרית. מבחינה זו הקואופרטיבים היצרניים, על אף אי־יציבותם הכלכלית, הם “קולקטיביסטיים” יותר מן הצרכניות והקוֹאוֹפּרטיבים לאשראי, משום שבקואופרטיב היצרני עובר חלק גדול מחייו של החבר ובהצלחתו תלויים לא רק פרנסתו, זכויותיו וחסכונותיו של החבר, כי אם כל ההוֹוה והעתיד שלו. מאידך, יש הבדל חברתי גדול בין קואופרטיב לצרכנוּת ואשראי לבין קואופרטיב־יצרני – לטובת הראשון. צרכניה וקופת־מלוה יכולות לשרת שירות טוב יותר את החבר, עם גידול המפעל ומספר חבריו; בקניות גדולות יותר שקונה הצרכניה הגדולה, מחיר הסחורה קטן יותר. ואילו קופת־מלוה – ככל שהונה העצמי חזק יותר ומחזור כספיה גדול יותר, כן תרבינה אפשרויותיה להשיג כסף זול יותר מבחוץ. משום כך שוקדת הקואופרציה הצרכנית והאשראית על ריבוי חבריה ומקיימת הלכה למעשה את העקרון הקואופרטיבי – לא לסגור את המפעל לטובת מספר מצומצם של מעונינים. חברי הצרכניות וקופות־המלוה עצמם כאילו רוצים בהרחבתם של מוסדות אלה, שכּן ברכוש הכללי של המוסד אין הם רואים כמעט את חלקם, בעיקר משום שהוא פעוט, וכדי שהמפעל יגדל ויתרחב ויהיה בעל כושר־פעולה חזק יותר, מוכנים הם גם להשאיר את ההון הקולקטיבי למפעל. וזהו עקרון שני של הקואופרציה – הגדלת הון החברים הבלתי־מחולק.

לא כן הדבר בקואופרטיב יצרני. ראשית־כל גדולה בו יותר השתתפות החבר ביצירת ההון היסודי. בזה שהוא קושר חלק מרכושו, או את כל רכושו, בקואופרטיב – רואה הוא בו “עסק” יותר מאשר מפעל ציבורי, והוא מקווה להבטיח בו לעצמו פרנסה קבועה ולבסס את קיוּמוֹ.

שנית, לשם הגדלת ההון לצרכי שיפור טכני, והגדלת היציבות הפיננסית של העסק, אין דרך אלא לוותר על חלק מן הפרנסה היומיומית או החדשית, בצורת הפרשות מן הרווח. שהוא רק ההפרש בין זה שהחבר יכול לקבל ובין זה שהוא מקבל למעשה. היינו: ביסודו של דבר, משקיע החבר בקואופרטיב חלק מפרנסתו, וזה מגביר בו את הכרתו שרכוש העסק הוא רכושו המושקע לזמן־מה, אבל עומד לרשותו בכל רגע. גידול המפעל, גידול כספי או טכני, מעניין משום כך את החבר כגידול רכושו הוא. גישה זוֹ למפעל מגבירה את האינטרס הפרטי של החבר, והוא יחד עם חבריו משתדלים לבסס את זכויותיהם בקואופרטיב גם מבחינה משפטית על־ידי תקנות ותעודות מיוחדות. המניה, ממש כמו כל מניה של חברת־מניות, באה במקום דמי־החבר, במקום הזכות המוגבלת שאינה קשורה עם גידול ההון החברתי. חבר בקואופרטיב־לאשראי או בצרכניה אינו מתענין מעולם בסעיף התקנות המדבר על אופן חלוקת ההון הכללי במקרה חיסוּל הקוֹאוֹפּרטיב, ואינו מתנגד שהרכוש יחולק במקרה כזה בין מוסדות תרבות, צדקה, עזרה־הדדית וכו'. לא כן בקואופרטיב יצרני. שם מתיחס החבר בכובד־ראש לשאלה זוֹ, לא רק משום שברצונו להבטיח את השקעותיו בקואופרטיבי אלא משום שברכוש הקואופרטיב רואה הוא את רכושו הפרטי.

מכאן גם ההבדל ביחס לכניסה החפשית של חברים חדשים לקואופרטיב. הקואופרטיב היצרני אינו מסכים לשתף חברים חדשים בעסק וברכוש בלי לקבל פיצוי בעד זכויותיו. מכאן גם לקביעת הפיצוּי הזה לא לפי ההשקעות שהושקעו בעסק למעשה, אלא לפי מחירן בשוק. ומחירן נקבע לא לפי הערכה חברתית, כי אם לפי גורמים שונים בדומה לכל שאר הערכים בשוק, בשים לב למצב הביקוש וההיצע.

הטראנספורמאציה הקפיטליסטית של הקואופרטיבים היצרניים היא איפוא תוצאה בלתי־נמנעת מהתוכן החמרי של האינטרסים האישיים, שרק לשם ניצול הכוח המשותף יתאחדו לצורה קואופרטיבית.

מאידך אין טראנספורמאציה זוֹ מבטיחה כלל התפתחות טכנית גדולה מזוֹ של בית־מלאכה טוב, שכן עצם תכנו של הקואופרטיב מפריע התפתחות טכנית־מקצועית מכסימלית, מפריע את פיתוח המפעל עד כדי היותו תעשיה מודרנית.

חברי הקואופרטיב הם לרוב פועלים או בעלי־מלאכה. הון־היסוד מוגבל, אינו עולה על כמה מאות לא"י; האשראי גם הוא מצומצם בתחילה; הנהלת הקואופרטיב מותאמת למפעל קטן וזכויות ההנהלה מוגבלות וטעונות אישור האסיפה הכללית בכל מקרה יוצא־מהכלל; יזמתו של המנהל הפעיל כבולה. האסיפה הכללית משקפת הלך־רוחו של בעלי־מלאכה קטנים החוששים להפסיד ממונם המושקע. ולא הם בלבד. מוסדות הפיקוח המשגיחים על הקואופרציה – משתדלים גם הם בזמנים כתיקונם להחזיק את פעולותיו של הקואופרטיב במסגרת הצנועה.

היתרון החשוב לקואופרטיב לעומת מפעל פרטי הוא, שבמקרים מסוימים יש לקואופרטיב גמישוּת גדולה יותר. את שכר־העבודה של החבר, הוא גם בעל־העסק, אפשר לשנות, להקטינו או להגדילו, לפי מצב הענינים. בזמני־משבר יסבול החבר יותר מכל פועל שכיר, משום שהוא מוכרח להתחשב במצב אף אם ההכנסה החדשית תרד למטה מהמינימום. אמנם לא לזמן ממושך; אם המצב יתמיד, הרי יתחיל גם חבר הקואופרטיב להרהר בגורלו וידרוש את חיסול הקואופרטיב או את שחרורו ממנו. אבל כרגיל, אם המשבר הוא רק קוניונקטורלי וזמני, נושא החבר את סבלו בשקט ובמלוא ההכרה, שכּן חבר הוא למפעל קואופרטיבי בעל חליפות ותמורות. לא כן במפעל פרטי. אי־האפשרות לשלם שכר־עבודה לפי דרישות האיגוד המקצועי גוררת אחריה הפסקת העבודה וגם סגירת המפעל.

מכאן – השמירה הקפדנית על זכויות החבר בקואופרטיב גם בזמני קוניוּנקטוּרה טובה. חברי הקואופרטיב שלמדו לקח מימי המשבר נזכרים תמיד, עד היכן היה קשה להם לחלק את ההכנסה הכללית המצומצמת בין מספר החברים, ואינם ממהרים לקבל חברים חדשים בימי רווחה. הם מעדיפים להחזיק פועלים שכירים ובלבד שלא להגדיל את מספר החברים, ואם פעם עשו כך, ניצלו עבודה שכירה והרויחו בה, הרי הדבר נעשה הרגל. הוא הדבר במכונות ובמכשירים אחרים של המפעל. אין החברים ממהרים לרכוש מכונות ולהתחייב; לעומת־זה הם מעמיסים על עצמם יותר עבודה, ובלבד שלא יצטרכו לשלם רבית בעד מכונות חדשות. משום כך הולכים חברי קואופרטיב בדרך של שיפור טכני רק בגבולות ההכרח.

ובכן, לבעיה כללית זו העומדת לפנינו – הגדלת קליטת העבודה וההתקדמות הטכנית – גישתו של הקואופרטיב היצרני היא גישה זהירה, שמרנית; הקואופרטיב אינו גורם לעליה הטכנית הכללית.

קיימות רק שתי דרכים לתיקון היסוד הקואופרטיבי הכללי.

1. הדרך הראשונה – שימוש בעיקרון של “פארטנרשיפּ”, של השתתפות ברווחים במפעל אשר הבעלות העליונה עליו היא בידי מוסד ציבורי, במקום בעלוּת של חברי הקואופרטיב. דרך זו מתאימה גם לעסק

קפיטליסטי פרטי, או לחברת־מניות קפיטליסטית, וגם לציבור, כגוֹן חברת־העובדים. ההבדל בין שני סוגי־בעלות אלה הוא רק במטרה אשר לשמה משתמשים בשיטה זו של “פארטנרשיפ”: לשם הריוח הפרטי או הציבורי, הלאומי. התענינות בריוח נוסף לשכר־העבודה יכולה במידת־מה לעורר גם שאיפה ליעילות גדולה יותר. אולם אם כל יחסיהם של בעל־העסק והפועל מוגבלים בריוח נוסף זה – אין, לפי הנסיון, לצפות לתוצאות מיוחדות. מה שידוע לנו על תוצאות שיטת “פארטנרשיפּ” בארצות־הברית אינו משכנע

לגמרי. אולי טובה היא כאמצעי להוציא חלק מהפועלים מהשפעת האגודות המקצועיות, להפריד בין פועלים פשוטים, שהם תמיד הרוב, לבין מספר מסוים של פועלים מקצועיים; אבל בדרך כלל לא הצליחה שיטה זו להגביר את השאיפה ליעילות גדולה יותר.

לפי הנסיון באנגליה, שבה עבדו עד עכשיו כ־250000 פועלים בתנאי “פּארטנרשיפ”, מגיע המכסימום שקיבלו, מלבד שכר העבודה הרגיל, עד 10%, וברוב המקרים רק עד 5%. התפתחות שיטה זו היא כה אטית, שאין לה שום ערך סוציאלי.39

לפועל כשותף תמידי לעסק מובטחת קביעוּת בעבודה, וכן השתתפותו התמידית ברווחי העסק במידה מסוימת. תמורת זאת מסכים הפועל לשאת בעול של זמן־משבר ולוותר על חלק ממשכורתו עד כדי מינימוּם. אשר לריוח הנקי, הריהו מתחלק לשנים: חלק הנזקף ישר על חשבון החבר כתוספת על משכורתו או כחלקו בקרן־ביטוח לעת זקנה ושאר סוגי ביטוח סוציאלי, וחלקו של החבר בהון הציבורי שבמשק. הוא נכנס לצבירת קרנות המשק ובשום פנים אינו מהווה רכושו של החבר־הפועל. הבעלוּת על רכוש זה היא בידי המוסד המרכזי, נגיד – “חברת העובדים”. מההון הציבורי הזה יכול החבר־הפועל לקבל בחזרה רק את דמי חברותו בלבד (לעתים גם בתוספת רבית בעד השימוש בכספו). בהנהלת העסק משתתפים כל החברים – ע"י האספה הכללית. החלטותיה טעוּנות אישור או הסכמה מצד המוסד המרכזי. במקרה של אי־אפשרות להגיע להסכם בין הצדדים – הועד הפועל של ההסתדרות הוא האינסטנציה המכריעה. ההנהלה נבחרת מחצה־מחצה על־ידי האספה הכללית והמוסד המרכזי. דרך זו משאירה את האחריוּת המוסרית, ובחלקה גם החמרית, בידי המשתתפים בהשגחתו הכללית של המוסד המרכזי. היא פותרת את בעית הבעלוּת הפרטית, זוֹ של המניה ההולכת ועולה בערכה. הבעלוּת העליונה היא בידי הציבור, וצבירת ההון העסקי היא צבירת הון ציבורי ולא פרטי.

זוהי דרך אחת של התאמת יסודות הקואופרציה לדרישות חברה סוציאליסטית, השוללת צבירת הון פרטי אפילו בצורה של שותפות.


2. דרך שניה היא דרך של קיבוץ תעשיתי.

שלושה גורמים יכולים להצדיק את השימוש בנסיון הקיבוץ החקלאי גם בשטח התעשיה.

א. גורם אידיאולוגי

אין שום יסוד לשלול את האפשרוּת של קיום קיבוץ תעשיתי הדומה לקיבוץ חקלאי. אנו מעונינים מאוד בהומוגניוּת במבנה הסוציאלי של הסקטוֹר המשקי־הסוציאליסטי מטעמים אלה: החומר האנושי של הסקטוֹר העובד בעיר ובכפר בא ממקור אחד, קיבל חינוך ציבורי אחד, והוא שותף לפעולה סוציאלית לאומית אחת; אין, איפוא, שום צורך בהבדלי שיטות־חיים בין אנשי קיבוץ חקלאי לפועלי־העיר. ואם רושמי־תולדותיה של ההתישבות החקלאית ציינוּ את צורתה זוֹ כמזיגה מוצלחת של השאיפה הלאומית, הסוציאלית והאידיאולוגית של חלק מן הישוב המעצב את פני חברתנו לעתיד, הרי צורה זו צריכה להיות מותאמת גם לפועלי התעשיה, שכּן רק אז יהיה לקיבוץ ערך ישובי גדול. הקיבוץ החקלאי כשלעצמו ישאר, במקרה הטוב ביותר, רק גידול מלאכותי ולא ישמש יסוֹד לחברה. אם פועלי־התעשיה יהווּ תמיד

רוב בישוב – תפסיד התנועה הקיבוצית את ערכה הסוציאלי־לאומי ולא תהיה אלא דרך לבודדים, ענין לתעמולה ולהפגנה כלפי חוץ בלבד.

מהו יסודו של הקיבוץ כקואוֹפּרציה קולקטיביסטית? הקיבוץ מקיף את כל חיי החבר ומשמש על־ידי כך סינתזה בין הפרט ובין הכלל. הכלל לוקח על עצמו את כל הדאגה לחיי הפרט והפרט מוסר לכלל את כל כוחותיו וכשרונותיו לשם יצירת כוח ציבורי מלוכד. ואין כאן מקום לסתירות, חוץ מדבר אחד: אין החבר יכול (לא רק שאינו רוצה) תמיד להתגבר על רגשות אינדיוידוּאַליסטיים, כשאלה מתעוררים בנפשו ומביאים לקרע פנימי.

רב החיוּב שבצורה הקיבוצית – ולמה יתנגד לה הפועל העירוני? האם בשבילו לא חשוב הדבר שהוא – כיתר חברי הקיבוץ – פטור מדאגות פרטיות לעבודה, לפרנסה, לדירה, לחינוך ילדיו וכו'? אדרבה, מצב הפועל בעיר בנידון האמוּר רגיש יותר מזה של הפועל החקלאי. דוקא הוא צפוּי לחוסר־עבודה, לחוסר־פרנסה, לקשיי החיים המיוחדים, שבהם כרוכה ישיבת כרכים. יתר על כן: העבודה בבית־חרושת קולקטיבי מיטיבה להדריך את הפועל לחיים קוֹלקטיביסטיים, מקצצת בנפשו את הנטיות לאינדיוידוּאליזם, מגבירה בנפשו את הקשר לחבריו ולגורלם ומחנכת אותו לשאיפות אידיאולוגיות. ואין תימה, אם אפילו עסק קפיטליסטי פרטי מדרבן את הפועלים להכרה פועלית והם נעשים במשך הזמן לנושאי היעוד הסוציאליסטי, הרי פי־כמה יתן חינוך כזה בית־החרושת הציבורי!

חיי העיר, לפי טבעם, מפרידים בין הפועלים, מפריעים את איחודם וליכודם, אך חיים קיבוציים ליד בית־חרושת קיבוצי משלימים את החסר בהכרתם והם נעשים חטיבה אחת.


ב. גורם כלכלי.

סבל הפועל העירוני כצרכן גדול מאוד, ולעתים קובעת בחינה זו את גורלו של הפועל יותר ממצבו בעבודה.

נתחיל מתנאי־הדיוּר הקשים בעיר בדירות בלתי־מתאימות ונעבור ליוקר המיצרכים החיוניים, להוצאות־הנסיעה למקומות־עבודה מרוחקים וכו'. ביחוד קשה גורלה של אשת הפועל; היא עמוסה דאגות והדרך להשתתפות בחיי הציבור ובחיי התרבות, שבעיר הם מאורגנים ע"פ רוב לא בהתאם לצרכיו של הפועל – כמעט שהיא גדוּרה לפניה.

קשה לומר אם רבים הפועלים המוכנים כיום להחליף את אורח־חייהם האינדיוידואלי בחיים קיבוציים, אבל כשם שלקיבוץ הולכים רק אלה שקיבלו הכשרה קיבוצית וחברתית, כן ילכו גם לקיבוץ תעשיתי רק הכשרים לכך בנפשם ורוחם. כשם שהתנועה החלוצית מספקת עד היום לקיבוץ חברים חדשים, כך ידרוש גם הקיבוץ התעשיתי את חלוציו, את תנועתם וארגונם.

בדרך כלל אין להפריז בגודל ההבדל בין שני הקיבוצים – החקלאי והתעשיתי. בקיבוץ החקלאי העיקר הוא התפקיד החקלאי. עבודת־חוץ ועסקי־תעשיה בקיבוץ הם המשלימים את היסוד המשקי; לעומת־זה בקיבוץ תעשיתי ראש־וראשון הוא התפקיד התעשיתי ומשק־העזר החקלאי בא להשלים את היסוד התעשיתי. נמצא, ששניהם כאחד משלימים זה את זה ויוצרים תנועה אחת בכפר ובעיר.


ג. גורם כלכלי־טכני

מפעל תעשיתי דורש בין השאר שני דברים יסודיים: הרכב־תוצרת אוֹפּטימלי ושיפוּר טכני תמידי.

ההרכב הרצוּי תלוי בהיקף השוק, ביחוד בשוק הפנימי. לשון אחרת: התוצרת ההמונית החדישה מבוססת על ייצוּר מכסימלי של מיני סחורות המיוצרות על־ידי כוחות מיכניים בכמויות גדולות ובצורה סטנדרטית, ככל האפשר. כיווּן זה ספק אם הוא מתאים למשק קואופרטיבי אשר ביסודו אינו יכול, חוץ ממקרים בודדים, לייצר מוצר אחיד, סטנדרטי, ולהיות תלוי בשוק. זעזועים משקיים מצוּיים במפעל כזה, וכל החליפות והתמורות בייצור מן ההכרח שיצריכו זריזות מרובה ואמצעים כספיים גדולים מאוד. מפעל כזה

זקוק גם לגמישות גדולה ביחס להרכב הפועלים, מספרם – וגמישוּת זוֹ אינה כלל מסגוּלוֹת הקואופרציה הכבולה, כידוע, בהרכב חבריה.

זוֹהי אחת הסיבות לקשיי הקואופרציה מבחינה טכנית ולעובדה שמפעלים קואופרטיביים מפגרים לפעמים בציוּדם ואינם יכולים להגיע להישגי התעשיה החדישה.

לצרף את שני הדברים יחד – את גמישותה המוגבלת של הקואופרציה עם השיפור התמידי הטכני שבלעדיו אין למפעל תעשיתי ערך גדול – אפשר רק בדרך ההרכב הרבגוני של הייצוּר ותוך כדי־כך התבססותו על חומר גלמי אחד. מפעל טכסטיל, נניח עיבוד צמר, צריך שיכלול: מרכזיה למיון, מכבסה, מסרקיה ומצבעה. ממרכזיה זו יעבור חלק מן הצמר הנקי לפי איכותו לכמה מחלקות: החל ממחלקות ייצור חוטי צמר וסריגה, וגמוֹר במחלקות של ייצוּר כובעי־צמר. בכל שלב יוכל מפעל כזה לספּק לשוק ולמפעלים התעשיתיים סחורות לפי הצורך ולקבל הזמנות גם לעבודה חלקית עד שלב ידוע. בשיטה זו אפשר יהיה לבסס את ציודן של המרכזיות על תוצרת המונית, המכוּונת לכמה מיני סחורות ולהנהיג בהן רציונליזציה שלימה; בעת ובעונה אחת יוכל המפעל, לפי המצב בשוק, להעביר את חבריו ממחלקה למחלקה, מענף לענף ולהשלים את הקימוצים בשלב אחד על־ידי הרחבת העבודה במחלקה האחרת; להשיג מומחיוּת גדולה בעיבוד חומר־גלם אחד בכל שלבי הייצור ולהיענות לכל דרישות השוק. שיטה סינתטית זו מרחיבה את שיטת הפעולה ומסייעת להשיג בשלבים המרכזיים את הרציונליזציה הדרושה בלי להפוך את המפעל כוּלוֹ למפעל חדגוני התלוי בשוק מוגבל.

בשיטה זו מתקרב מבנה הקיבוץ התעשיתי למשק חקלאי המרשה להעביר את כוחות־העבודה מענף־לענף בהתאם לשינוי העונה.

כל קיבוץ יעבּד חוֹמר אחד: חיטה – טחינתה לקמח עד ייצור ביסקויטים; עץ – מנסירתו עד לייצור צעצועים וכדומה. כל מחלקה וכל ענף שמורה להם האפשרות להרחיב ולשפר את ציודם ללא הפסק. על יסוֹד האפשרות להשתמש במרכזיות של מים, כוח, מכבסות, מצבעות, מעבדות, השגחה והנהלה טכנית כללית, עתידה כל מחלקה כזו לשרת שורה של מקצועות בתוך עיבוד כללי של חומר אחד.

שיטה זו גם תהיה בהרמוֹניה מלאה עם סידור החיים הקולקטיביים, עם משק־העזר החקלאי, בדומה לסדרי החיים בקיבוצים.

הישוב העברי בארץ כבר עשה כמה דברים נועזים וחדשים בשטח הסוציאלי ועוד לא אמר די. אנו עומדים בעצם חיפושי הדרכים והחתירה לחיים סוציאליים טובים יותר, צודקים יותר. לא יתכן איפוא שכל המרץ יהיה מושקע אך ורק בחקלאות. דבר כזה עלול לגרום לפירוד הציבור העובד, להעמקת התהום בין הכפר והעיר, להגדלת אי־ההבנה, להחרפת הניגודים. כבר בשלב זה של בנית ישובנו עלינו לחשוֹב על התאמת שני ענפי־החיים הכלכליים. קומבינאט קיבוצי תעשיתי יהיה קרוב יותר לקיבוץ החקלאי מאשר בית־חרושת עירוני גדול ביותר; מבחינה אידיאולוגית ישמש זה כסינתזה בין צרכי האומה לבין שאיפותיו של מעמד־הפועלים.

יהיה עתידה של הקואופרציה היצרנית מה שיהיה – דבר אחד ברור לנו, שזוֹ לא תתפוס בתעשיה את עמדות־היסוֹד של חימיה או מטלורגיה, בפרט של ייצוּר החמרים הראשוניים. ענפים אלה דורשים בסיס כספי וארגוני חזק יותר, הנהלה טכנית מרוכזת יותר וקשרים עם העולם הגדול, קשרים רחבים הרבה מאלה שיכולה לקשור הקואופרציה.

הואיל והרחבת הבסיס התעשיתי בכלל אפשרית ודרושה דוקא בענפים אלה, הרי מחובתנו לברר מי הם הגורמים הבאים בחשבון לתפקיד זה.

מפעלים כאלה יכולים לקום בתחומים המצומצמים של משקנו רק בתנאי מוֹנוֹפּוֹלין, בגלל גודל הונם, כוח התחרותם וקשריהם הבינלאומיים. מונופּול זה – בין אם יהיה מובטח על ידי הממשלה והעיריות, או על־ידי שיתוף־פעולה עם מוסדות לאומיים או הסתדרות העובדים, ובין אם יושג בכוח עצמם – הישוב כוּלו מעונין בזה שהמונופול לא יופנה נגד האינטרסים הכללים של משקנו.

מונופּול פורמלי יש לשתי חברות־חשמל בארץ. שמהן חשובה בשבילנו ביחוד החברה הארצישראלית מיסודו של רוטנברג ז"ל, ולחברת האשלג. מצב זה יש למעשה גם לחברת־המלט “נשר”.

חברת־החשמל קשורה בישוב, תלויה בהתפתחותו, וכל יזמה המכוונת להרחבת משק הארץ – פועלת גם לטובת החברה. מאידך, כל מכשול מצד החברה בצורת מחירים גבוהים או סידורים טכניים לא־נוחים, יגרום עיכוב בהתפתחותה הכלכלית. למזלנו נמצאת החברה בידי גורמים המעונינים בהתפתחותנו לא רק מבחינת הרווחים, אלא גם מבחינה לאומית, ועד כה לא נתגלעו ניגודים גדולים בין הישוב לבין החברה. אין פירוש הדבר, שאנו יכולים להיות מרוצים מהמחירים הקיימים של האנרגיה החשמלית. כמה מענפי משקנו, ביניהם הפרדסנוּת, סובלים ממחיר גבוה זה. אבל בדרך־כלל בשים לב למחיר הנפט, אפשר להבין גם לאפשרויותיה המוגבלות של החברה. החברה הצטיינה עד היום בציוד הטכני של מפעלה, ההולך ומתפתח והמהווה משום כך גורם חיוּבי להתפתחותנו הכלכלית בארץ.

יש יסוד להניח שהתפקידים העומדים לפני תעשיתנו כבר הביאו את החברה לחיפוש דרכים להגשמת תפקידה, היינו: לתת לתעשיה כוח חשמלי זול עד כדי כך, ששכר החשמל לא יעמוד למכשול בדרך התפתחותה של תעשיתנו החימית והמטלורגית.

המונוֹפּוֹל של חברת־האשלג הוא מונופול טיפוסי לניצוּל המקורות של החומר הגלמי. החברה נמצאת מחוץ לכלכלתנו, יותר נכון: הקשר בינה לבין הישוב מוגבל באותן מאות הפועלים העובדים בה. כל יתר האינטרסים שלה קשורים לא בכלכלתנו כי אם בשוק הבינלאומי, בסינדיקטים ובארגונים קפיטליסטיים, ויתכן שאילו היו דרושים למשק הפנימי שלנו אשלג וברומין בכמויות גדולות, היו קובעים את המחירים לא הגורמים המשקיים של ארצנו, אלא הסינדיקטים הבינלאומיים.

ואין כאן שאלת המחיר בלבד. חשוב יותר הוא הכיווּן הכללי של החברה. יחד עם הזכיון על סולפטים בסביבות ים־המלח שייכים לחברה כמה חמרי־יסוד העשויים לשמש בסיס לפיתוח תעשיה חימית בארץ. אמנם אין אנו יכולים לומר בודאוּת, שכבר קיימת אפשרות כזאת, אבל ברור הדבר שעתידנו הקרוב קשור בפיתוח תעשיה זו. ואם כן, האם יכולים אנו לקבוע בבטחון גמוּר שלא תהיינה הפרעות מצד הגורמים החיצוניים שאתם קשורה החברה? והאם יש בטחון כלשהו שהחברה תחשוב את התפקיד הזה – להיות היוזמת של פיתוח התעשיה החימית – כתפקיד שעליה למלא למען הישוב? והרי יש עוּבדוֹת בעולם, שתעשיה מקומית צריכה לחפש חמרים מן החוץ רק משום שסינדיקט בינלאומי מחלק את אזורי השווקים באופן הגורם מחסור בחומר דוקא במקום ייצוּרו! יוצא שבקיוּם מוֹנוֹפּולין טמונה במקרים כאלה סכנה לכלכלת הארץ; הן גוזלות מן המשק הלאומי יותר מאשר הן נותנות לו. אין לנו שום יסוֹד לחשוֹב שגם מצד חברת־האשלג נשקפת לנו סכנה כזו. אדרבה, אנו מקווים שהיא תמצא את מקומה ותפקידה בשיטת האינדוּסטריאליזציה של תעשיתנו. אבל אנו תלוּיים ברצון טוב, בהבנה הדדית, ביחסים אישיים – כלומר: ביסודות מקריים פחות או יותר ולא בשיטה ארגונית המבטיחה לנו את זכוּיותינו.

המפעל השלישי – “נשר” – המייצר אחד מחמרי־היסוֹד לבנין הארץ – מלט – אינו מונופוליסטי לפי יסודו הפורמלי. יש בארץ גם מקומות אחרים לייצור מלט והחברה אינה בעלת זכויות פוֹרמליות מיוחדות. אבל יש לה לחברה מצב מונופוליסטי־למעשה, ללא יסוד פורמלי. מצב זה נוצר על־ידי העוּבדה שחברת “נשר” היא כבר עכשיו בעלת הון גדול, בעלת שם מסחרי טוב, בעלת נסיון גדול, כללוֹ של דבר – בעלת כוח הנותן לה את האפשרות לא רק להתחרות בשוק כי אם להשתלט על השוק, על הצרכן. והמלט שלנו אינוֹ זול כלל. הפוליטיקה המסחרית של המפעל אינה קשורה עם צרכי הציבור, או – לכל הפחות – אינה מושפעת ממנו. ואם־כי העסק תלוּי ברוּבוֹ מהשוק הפנימי, אין הוא מכוון את פעולותיו אל המערכת הכללית של המבנה הכלכלי בארץ.

מתוך נסיון המונופּוֹל בארץ אנו למדים על חסרונותיו מנקודת־מבט לאומית. ואם רוצים אנו למצוא את הדרך הנכונה ביותר ליסוּד מפעלים חדשים העשויים לבסס את תעשיתנו על בסיס רחב של אינדוסטריה חדישה, אנו צריכים להתחשב בעובדות הקיימות. והללו מלמדות אותנו, שמפעל לאומי בעל־ערך אסור שיהיה בידי מונופּוֹליסט שאיננוּ קשור קשר אורגני בגורמים האחראים לעתידנו הכלכלי.

מי הם הגורמים האלה? א) ההון שהוא ביסודו אנונימי ואנו צריכים למצוא בשבילו את הצורה הארגוּנית המאפשרת להטיל עליו מרוּת לאומית; ב) העבודה בצורתה המאורגנת והמסוגלת לקחת עליה את האחריות הלאומית; ג) עצם האומה בצורתה המאורגנת ובמוסדותיה העליונים.

כל שלושת הגורמים האלה צריכים למצוא את דרכם לשיתוף־פעולה בכל מקרה ובכל מפעל גדול, העשוי להיות גורם מרכזי להתפתחות קבוצות שונות של תעשיות, למשל, מפעלי־ייצור לקוקס וגז מפחם כבסיס לתעשיות חימיות שונות.

רק למפעל משותף, שבוֹ משתתפים שלושת גורמי הישוב, אפשר למסור מונופּוֹל המבטיח את יציבות המפעל. על־ידי הכוח הכלכלי שיהיה בידי המונופול הזה יתארגנו גם המפעלים הפרטיים הקשורים והתלוּיים בחמרים המיוצרים על ידו בכיווּן לרציונליזציה ויעילוּת אוֹפּטימלית.

היחס השלילי מצד הציבור למונוֹפּולין הוא מוצדק ולא־מוצדק כאחד. הקוים השליליים שבמונופול בעולם נובעים לא מעצם מהותו, אלא מן השימוש לרע במצב המונוֹפּוֹלי בניגוד לאינטרסים של החברה. המונופול המדיני, למשל, שנוצר לשם ההגנה של האינטרסים של האומה כולה, אינו כולל, לפי טבעו, את הקוים השליליים של מונופול פרטי, השואף לנצל כל הזדמנות מיוחדת שהמונופול מאפשר לו. גם מונופול ממשלתי עלול להיות מזיק לחברה בגלל הנהלה בלתי־מוכשרה, בגלל אי־הרצון לשאוף לתועלת המכסימלית של הציבור וההסתפקות במינימוּם ההכרחי. אולם, לא המונופול אשם בכך, כי אם היחס הבלתי־אחראי של ההנהלה, שיוכל ודאי למצוא את תיקונו על־ידי הבקורת הציבורית.

המונופול בצורתו המודרנית מהווה בעצם שלב אחרון של ריכוז האמצעים הטכניים, ההון, הארגון המסחרי, הקשרים עם העולם הרחב בהתפתחות הכלכלית של זמננו וכדומה. לכל תהליך עשוּי המונופול להביא ברכה אם הוא בא כתוצאה מצורך אמיתי, מדרגת התפתחות גבוהה, מקומפלכס מסוים של יסודות החברה.

צדק הרמן לוי40 בדבריו בהקדמה לספרוֹ: “בימינו אנו כמלפנים יש לציין שהריכוז בתעשיה בא עקב צרכים יסודיים, שיכולים להיות נדחקים או מסתייעים על־ידי פעולה מסוימת של בעלי־תעשיה או של מדיניוּת כלכלית לאומית, אבל אינם יכולים להיות לא “מיוצרים” ולא מבוטלים לחלוטין”. ריכוז זה הוא שלב ההתפתחות הכלכלית המקרבת את המשטר הקפיטליסטי המפוזר לכלכלה מכוונת שנעשתה הכרח לציבור ולתעשיה גופה.

המונופול ביסודו דרוש ומועיל במקום שהתחרות בלתי־מוצדקת והרסנית אינה נותנת לתעשיה את האפשרות לרכז את ההון הנחוץ, את הטכניקה הדרושה במפעל יציב. אם המפעל הזה הוא צורך לאומי ועשוי לשמש גורם ליצירת מיצרכים הנחוצים לתעשיה בכללה, לכלכלה הכללית – צריכה האומה ליתן למפעל את ההגנה הנחוצה תמורת ערובה מסוימת שהמונופול לא ינצל את עמדתו לרעת האינטרסים הלאומיים. כדי שערובה זוֹ תהיה ממשית, צריך להבטיח, שהגורמים היסודיים של האומה ישתתפו בהנהלה השתתפות ממשית.

בפרק על המימון דיברנו על הצד הפיננסי של תעשיתנו החדישה וכן על המסגרת המשפטית והחברתית של החברה למימוּן התעשיה. אנו סבורים שבאותה דרך ארגוּנית צריכים אנו ללכת ביסוד מפעלי תעשיה בעלי חשיבות גדולה, ובכל מקרה כשהמפעל, לפי תכנוֹ, עלוּל לקבל צורה מוֹנופּוליסטית, אין להתנגד לכך, אלא שיש לקשור את המונוֹפּוֹל בערובה של הנהלה ציבורית לאומית.

ודאי יהיו מפעלים פרטיים גדולים שאינם זקוקים להגנה מיוחדת או למונופול לשם ריכוז הון גדול. ויתכן שעל אף העדר מונופול פורמאלי יהיה למפעלים אחדים אופי של מונופול־למעשה, לפי המצב המיוחד בתעשיה. אף צורה זו יכולה להזיק ולהועיל לחברה גם יחד. אכן, מפעלי־מונופול מסוג זה מייצרים לפעמים חמרים המשמשים לתעשיות אחרות והיו יכולים לארגן תעשיות שונות למען התאמה מאונכת המאחדת מספר תעשיות לקומבינאט העובד בקשר הדדי משלב־ייצור ראשון ועד השלב האחרון. גם כאן יש מקום למגמות המתאימות לאינטרסים הלאומיים והמתנגדות להם. פירוש הדבר, שבמשק הכלכלי החלש שלנו – והוא יהיה חלש עוד זמן רב – עלולים הזעזועים שיעוררו ממגמות מתנגדות לאינטרס הכללי, להשפיע על המצב הרבה יותר מאשר בכל ארץ אחרת, ואם אפילו נרחש אמון בלתי־מוגבל להתחרות החפשית של היזמה הפרטית, הרי בתנאינו עלול כל משבר לגרום לא רק קשיים זמניים, כי אם הרס לאומי, פוליטי וכלכלי. על כן רואים אנחנו בטחון מסוים לישוב כולו רק בהשתתפותו הגדולה של הגורם היסודי בחברה ביסוד מפעלי תעשיה. הגורם היסודי – הוא העבודה, והסתדרות העובדים היא שצריכה להווֹת את הכוח המאורגן והמבצע גם יחד.

בדרך זו כבר הולכת הסתדרות העובדים. ראוּי להבין, שבתנאינו ישמש חלק התעשיה שיהיה בידי ההסתדרות, או בהשפעתה, קיר־מגן לכל כלכלתנו. וזה צריך להיות תפקידנו הלאומי. מערכת מפעלי תעשיה הסתדרותיים עשויה להבטיח יציבות לשליש של תעשייתנו; שליש אחד תבטיח התעשיה הפרטית הגדולה; והזעזועים שודאי יחולו בחיים הכלכליים שלנו יתקלו בכוח־התנגדות חזק למדי. אולם ההסתדרות לא תגשים את תפקידה זה, אם לא תפעל לפי תכנית מעובדת מראש. לא יתכן שהכל ייעשה באורח מקרי, בלי לראות את ההרכב הכללי ואת הגורמים של כלכלתנו. שרשרת קואופרטיבים וקיבוצים, מפעלים המספקים לקואופרציה הצרכנית ומפעלים יסודיים של התעשיה הכללית – כל אלה אינם יכולים להיות בנויים על־פי הזדמנות. הכרחית מידה מינימלית של שיטתיות. ההסתדרות צריכה לדעת מה חלקה הרצוּי בענפים השונים של התעשיה בהתאם לתפקידה במשק הלאומי. לקרב את הרצוי אל המושג – תפקיד זה יעמוד להגשמה.

דבר זה נחוץ לא רק מבחינה משקית־לאומית, אלא גם מבחינת הפוליטיקה של עבודתה. משום שיחסים בין הפועלים ובין המפעלים ההסתדרותיים ישמשו אבן־בוחן לפוליטיקה זו.


 

פרק ח: היחס ההדדי בין העבודה לבין ההון    🔗

היחס ההדדי בין העבודה לבין ההון הוא בעיה כלכלית, מוסרית ואידיאולוגית כאחת. יחס זה תלוי בעיקר במיבנה הסוציאלי והארגוני של העבודה וההון. קשה לשכנע את אחד הצדדים, שבתקופה המכרעת בשביל האומה עליו להיות מוכן לפשרה ואף לקרבן בדרך להבנה הדדית. המכריע בסכסוכים שבין ההון לבין העבודה הוא מצד אחד המצב הכלכלי, הקוניונקטוּרה, ומצד שני – ארגוני העובדים והמעבידים. ובבואנו להשלים את הערכתנו לגבי תהליך האינדוסטריאליזציה בארצנו – אין אנו יכולים לעבור בשתיקה על בעיה זו.

כמה פנים לבעיה זו: שכר־עבודה, השתתפות הפועלים בהנהלת המפעל, רמת היעילות וביטוח סוציאלי.

שכר עבודה. בנקודה זו נקבע כרגיל היחס בין ההון לבין העבודה בפשטות: על ידי ניגוד־האינטרסים השורר בין שני הצדדים – המעבידים והעובדים. עמדתו של המעביד ברורה: הוא מעונין לקמץ בהוצאות,

וקודם־כל בהוצאות העבודה; הוא מעונין בסידור סוציאלי שבו תהיה התנגדות הפועלים פחותה יותר והלחץ מצדם חלש יתר; הוא מעונין במספר פועלים גדול המחזר אחרי עבודה, שכּן בתנאים אלה תהיה לו היכולת למצוא ידים עובדות בזול. אולם הואיל והוצאות המחיה של העובד הן גם בסיס לשיעור השכר, מעונין ההון גם בכמה דברים חיוביים בחיי החברה: שהמיצרכים החיוניים, ובפרט הדירות לפועלים וכד' יהיו ככל האפשר זולים יותר. מאידך יש בעלי הון המייצרים את המיצרכים החיוניים האלה, והללו מעונינים דוקא במחירים גבוהים. יוצא, שבעלי ההון מופיעים כמעמד מאוחד רק בשעת ההגנה על התנאים הסוציאליים המבטיחים שכר־עבודה נמוך, ואילו בדברים חיוביים העשויים לאפשר לפועל להתקיים בשכר־עבודה נמוך זה – אין איחוד זה קיים.

הדמוקרטיה הפוֹרמלית בעולם מדגישה את הדוּגוניוּת של המעמד הקפיטליסטי; הוא מופיע כמעמד מאוחד בכל' מקרה של הגנה על חופש פעולתו כמעביד וכקובע את תנאי העבודה; והמעביד יוצא מגדר מעמדו ותופש עמדה אישית בכל הנוגע להקלת העוני על ידי המדינה, כלפי הפילנטרוֹפּיה והמוסדות לעזרה סוציאלית.

אשר לפועלים, הרי יחסם לשכר־עבודה פשוט גם הוא מאד. אין הם מעונינים בעסקו של המעביד, שכן אין להם חלק ברווחיו ומשום כך גם אין ברצונם להיות שותפים להפסדיו. הם שואפים רק לשכר־עבודה כדי קיום הוגן ורמת־חיים תקינה, מכאן – המלחמה לכך, שהמעביד יראה צורך לשלם להם שכר עבודה בהתאם לרמת־החיים המקובלת כלעובדה קיימת, כשם שהוא מתיחס, למשל, אל ערך המכונות, אל מחיר החומר הגלמי וכדומה, ושיכניס בחישוּבים שלו שכר־עבודה לא לפי רצונו, אלא לפי ערך־העבודה המלא של המיוּצר על ידו לפי תנאי הקיום בתקופה הנידונה.

אין הפועלים רוצים להיכנס לחישובי המעביד, לשאלה עד היכן הקלקולציה מאפשרת לו תשלום שכר־העבודה הדרוש, ואם אין ביכלתו לשלם את שכר־העבודה הזה – יחסל את העסק ואַל ימשיך בו על חשבון הפועלים, על חשבון שכר העבודה; יעשה זאת המעביד על חשבונו הוא, על חשבון רווחיו, על חשבון הרבית של ההון, על חשבון הרנטה וכו'.

אבל, בדומה לבעלי ההון, אין מעמד הפועלים רשאי להעלים עין מן המצב הכללי וחוסר־העבודה הנגרם ע"י משברים כלכליים; הוא מוכרח להביא בחשבון את יסודות הכלכלה של החברה כולה.

בין עמדות קיצוניות אלו, המהווֹת את האינטרס הטבעי והגלוי של הצדדים, מצטלבים ומשתלבים יחד צרכי החברה כולה, צרכי האומה, והם המכניסים את התיקון הדרוש בהשקפות המעמדות וגוררים שינויים לטובה בסדרי החברה. בשום מקום בעולם אין ההסכמים הקולקטיביים מבליטים רק את כוחם של הצדדים – הם כוללים תמיד חלק ניכר של ההתחשבות במצב הכלכלי ולפעמים גם במצבו הפרטי של בעל העסק, במצבו המיוחד של ענף התעשיה וכן באינטרסים של קבוצת פועלים, או של מקצוע מסוים הקשורים בהסכם.

אכן, אין פשרוֹת אלוּ משנות ולא כלום באידיאולוֹגיה הכללית של בעלי־ההון או הפועלים, שכּן שאיפתם של הראשונים היא תמיד לחופש־פעולה גמוּר כלפי הפועל, ושל הפועלים – למשטר סוציאליסטי, להלאמת אמצעי הייצור וכו', אף־על־פי־כן, כל הסכם הוא פשרה הכרחית המסכמת את כוח הצדדים ואת השפעת התנאים הריאליים שבחיי הכלכלה.

תנאים אלה לוחצים על לשון המאזנים, ובמלחמה מתמדת בין הצדדים משתנים פני הדברים לכאן ולכאן. ואם כי בכל חברה מנוגדת־אינטרסים קיים תהליך בלתי־פוסק של תנודות כפות המאזנים, ותופעה ממין זה היא מן המוסכמות, – הרי ברי כי בשעה שתנודות אלו מקבלות תנופה רחבה מדי, יש בהן מן הסכנה לכל משק המדינה, והדברים טעונים אז שינוי יסודי, מהפכני, והתערבות השלטון בכיווּן הכנסת תיקונים רדיקליים בחוקת העבודה ותנאיה.

אצלנו אין הדבר כן. לפני המלחמה היה רושם, שגם אצלנו הולכים ומתגבשים הענינים, שגם לנו יש כבר תעשיה בעלת כושר־ייצוּר גדול באופן יחסי, שהפועל המאורגן שלנו הוא בעל הכרה מעמדית ובריאה, ושהיחסים בין שני גורמי הייצור ניתנים להתפתח בדרכים המקובלות אצל אומות העולם. והלא עלינו לזכור תמיד את העובדה, כי גם עם גידול הישוב אין אנו יכולים להשתחרר מההכרח לכסות את ההפרש במאזן־התשלומים על־ידי עלית הון ועל־ידי עזרה מהעולם היהודי שבחוץ־לארץ. התעשיה שלנו היתה ברובה תעשיה של אספקה עצמית, – דבר המובן מאליו בשלב ראשון של בנית הארץ, – אבל אין היא מספיקה כלל בשלב של הקמת גורמי־יסוד לתעשיה מודרנית. אנו עומדים לפני צורך האינדוסטריאליזציה של משקנו, וזו אפשרית רק בתנאי שבהרבה מקרים נוכל לבסס את תעשיתנו על ייצוּר חמרים ראשוניים, אשר עד עכשיו היו מובאים מן החוץ.

משמע, שלעת־עתה אין אנו יכולים להימנע מהפרשים במחירי הייצוּר אצלנו ובארצות אחרות. והפרשים אלה אי־אפשר לכסות בלי. לנגוע באינטרסים של ההון ושל העבודה גם יחד.

אנו מוכרחים איפוא למצוא אבן־בוחן לדון באילו מקרים דורשים האינטרסים הכלליים של הישוב ושל כלכלתנו, העולים בחשיבותם על האינטרסים הפרטיים, התאם בין ההון ושכר־העבודה בענף שלקיומו נודע ערך לאומי מיוחד. ענפי־תעשיה אלה יש לקבוע לפי הסכם בין הצדדים ובהתערבותם של מוסדות לאומיים, ולראותם כתעשיות מוגנות על־ידי האומה. הקשר הפנימי הקיים בין ענפים שונים של התעשיה, והכלכלה בכלל, ידרוש לצעוד עוד צעד קדימה. חוץ ממפעלים מיוחדים, מן הצורך יהיה לחלק את כל מפעלי התעשיה לפי המבנה הטכני שלהם, לפי רמת הרציונליזציה, לפי היחס בין ההון המושקע למספר הפועלים העסוקים. נניח, שכל המפעלים המעסיקים לא־פחות מ־50 פועלים ושבהם מושקע הון לא־פחות מ־300 לא"י על כל פועל, משתייכים לקבוצה א' של מפעלי תעשיה ונמנים עם חלק־היסוד של תעשיתנו. בקבוצה זו אפשר, על יסוד חקירה והשגחה, לקבוע את אחוז הערך־העודף המיוצר על־ידי כל פועל ולהתנות תנאי ששכר־העבודה לא ירד למטה מ־40% של העודף הזה.

בגבולות אלה קובעת ועדה מיוחדת את שכר־העבודה, לפי יחידות לכל 3 חדשים מראש. לפי עקרון זה קושרים גם את השכר עם היעילות – במפעלים העומדים על גובה מסוים. מלבד זאת ניתן לאַשר מינימוּם מוחלט המבטיח לפועל, למשל, 75% מרמת־החיים הנקבעת לפי המצב הקוניוּנקטוּרלי במשך כל 3 חדשים.

מאידך צריך שיובטח לבעל־המפעל, כי בכל מקרה תביא הקלקולציה בחשבון 8% בערך לבלאי הציוד הטכני, ‏ 2% לבלאי הבנינים (מסכום־ההערכה), ורבית על ההון המושקע, יחד עם ריוח קבלני, כ־7%. ההפרש בין הערך־העודף המיוצר ובין כל הוצאות־הייצור, המסים, ו־40% ההולכים כמינימום לשכר־עבודה, יהווה ריוח נקי. 75% מריוח זה ישלם המפעל כתוספת על שכר־עבודה, והשאר ריוח נקי של המפעל עצמו.

לשם דוגמה נקח מספרים אלה:

1. ערך כל התוצרת לפי המחירים שקיבל המפעל – – – – 100,000 לא"י

2. הוצאות לחמרים, דלק וכו' – – – – – – – – – – – – 45,000 "

3. הערך העודף המיוצר – – – – – – – – – – – – – – – 55,000 "

4. 40% מהעודף לשכר־עבודה מינימלי 22,000 לא"י

5. 7% על ההון המושקע של 120,000 לא"י 8,400 "

6. פחת 8% מההון הקבוע של 80,000 לא"י 6,400 "

7. הוצאות אדמיניסטרטיביות 6,000 "

8. מסים, ביטוח וכו' – 2% מהערך העודף 1,100 "

9. ביטוח סוציאלי – 15% משכר־עבודה

והוצאות אדמיניסטרטיביות 4,200 "

_________

בסך־הכל הוצאות 48,100 " ___________

עודף העסק – – – – – – – – – – – – – – – – – 6,900 "

10. 75% מעודף זה ינוכו לשכר־עבודה – – – – – 5,175 "

____________

ריוח נקי של המפעל – – – – – – – – – – – – – – 1,725 "


זוהי דוגמה לחישובים. היא קרובה מאוד לשיטות הקיימות באנגליה בתעשית הפחם והמטלורגיה וגם בטכסטיל.41

ההבדל הוא רק בזה שהשיטות הקיימות מביאות בחשבון את מחיר התוצרת, או את הסכום הכללי שיקבל המפעל בעד תוצרתו, או את יוקר החיים, או את האינדכס של ההכנסה הלאומית.

מלים מספר להנמקת הצעתנו לנקוט כמודד את הערך העודף המיוצר.

במקרים שמניחים כיסוד את הערך הכללי של התוצרת או את תנועת המחירים של יחידת־תוצרת, יוצאים בעיקר מהרצון להתחשב בכושר המפעל לשלם שכר־עבודה. כושר זה תלוי במצב הקוניונקטוּרה; כשהמפעל משלם שכר־עבודה ללא קשר בגורם הקוניונקטורה, הוא מרויח בקוֹניוּנקטוּרה טובה ומשתדל לא להפסיד בקוניונקטורה רעה. במקרה כזה צודקים הפועלים הרוצים לקבל מה שאפשר להשיג במשא־ומתן בלי שים לב למצב המפעל, היינו: לכשרוֹ לשלם שכר זה או אחר. אם המפעל טוען, שמצב השוק אינו מרשה לו לשלם שכר זה. צודקים הפועלים בטענתם, שהמפעל לא חילק את רווחיו עם הפועלים כשמצב השוק היה טוב. אבל אם שני הצדדים מסכימים לבסס את ההסכם הקולקטיבי על עקרון היכולת לשלם שכר־עבודה. עומדים הם לפני אפשרויות אלו:

  1. תנועת המחיר. שיטה זו אפשרית בייצור חומר אחד, נניח פחם, או מספר מוגבל של מיני סחורות, כגון: חוטי־סריגה לפי מספריהם, או כמה מיני ברזל או פלדה, וכדומה. תנועת המחירים של סחורות טפוסיות אלו תלויה בקוֹניוּנקטוּרה, והפועלים רוצים לקבל את חלקם בעלית המחירים ומסכימים לקבל רק מינימום אם המחירים ירדו למטה מהיסוד שהובא בחשבון.

לשיטה זו יש להתנגד מכמה נימוקים. ראשית, היא אפשרית רק בתעשיות המייצרות מספר מצומצם של מיני סחורות סטנדרטיות. שנית, תנודות במחירים אינן קובעות את כושר תשלום שכר־העבודה. המפעל

המצויד יפה מבחינה טכנית יקבל הפרש גדול בין מחיר־המכירה למחיר הייצור. לעומת־זה, מפעל בעל ציוד טכני נחשל לא יקבל שום הפרש או יקבל הפרש קטן בלבד, באשר המחיר הוא פונקציה של השוק ולא של מבנה המפעל, ואם הפועלים יכולים להשפיע על סידור העבודה ושיפורה, הרי על השוק אין בכוחם להשפיע.

  1. ערך התוצרת הכללית. יסוד זה של חישוב קרוב יותר לעקרון כושר התשלום של שכר־העבודה, משום שהיקף הפעולה של המפעל כולו, ציודו, סידורו המסחרי – כל אלה מתבטאים בסכום הכללי של ההכנסות. החסרון בשיטה זו הוא, שאי־אפשר לדעת מה השפיע על ההכנסה הכללית: ערך חומר־הגלם התופס מקום גדול במחיר התוצרת ובהכנסה הכללית, או הוצאות אחרות. ברור, שהפועלים אינם צריכים להרויח על ערך החמרים בלתי אם על מה שיצרו במו־ידיהם. מלבד זאת, הרי לפי עקרון זה יהיו ההבדלים בריוח של הפועלים במקצועות שונים כה גדולים, ששוק־העבודה לא יוכל לשאתם בשום אופן. הערך העודף המיוצר על ידי העבודה מהווה משום כך קריטריון לכושר תשלום שכר־העבודה לא רק במובן עיוני, כי־אם גם למעשה. זכותו של הפועל היא לקבל חלק מספיק מזה שהוא נותן למפעל.

בכל מפעל תשפיע שיטה זו על היעילות, ואם זו תהיה שונה בשני מפעלים של אותה תעשיה, אפשר יהיה לקבוע מהו הגורם לכך: ההבדל בציוד, היינו: הרמה הטכנית, או יחס הפועלים.

אם ביעילות שווה אצל שני מפעלים יהיה הריוח הנקי שונה, הרי גרמו לכך ודאי הוצאות שונות באדמיניסטרציה. הבעיה טעונה במקרה זה ניתוח לאור המאזנים. שיטה זו תכניס בהירות לא רק ביחסים שבין העבודה לבין ההון, אלא גם בכל ידיעותינו על מצב התעשיה, על ליקוייה ויתרונותיה. הדבר יניח מקום ליחס אוֹבייקטיבי מצד המוסדות הלאומיים בכל הסכסוכים, יתר על כן: הוא יתן להם אפשרות לכוון את החיים הכלכליים של הישוב כרצוי.


יחסים כלכליים בין ההון לבין העבודה    🔗

הסדר היחסים בין העבודה לבין ההון במפעלי תעשיה המייצרים סחורות לשימוש אישי או לשימוש־בית, אינו גורם דאגה מיוחדת, ולא משום שיחסים אלה מתוקנים, או משום שהבטחון הסוציאַלי אצלנו מתפתח והולך עם עליית רמת־החיים, עם דרישות התרבות ותנאי חיינו הציבוריים. חוסר־דאגה זה בא מתוך הנחה פשוטה, שבדרך־כלל מצוא ימצאו המוסדות הקיימים את דרכם במלחמתם היום־יומית לשיפור היחסים בתנאים הרגילים. אולם אי־אפשר להתעלם מדאגה זו לרגל הצורך המוחלט להרחיב את בסיס תעשיתנו, לעבור לייצור חמרים ראשוניים בארץ, ולרכז את ההון העצום הדרוש לכך.

כל החישובים מוכיחים, שהדבר לא יעלה יפה בשלבים הראשונים בלי ויתור מסוים הן מצד ההון והן מצד העבודה בכל הנוגע לעניניהם החמריים. עקרון חלוקת הערך העודף המיוצר לפי שיטה מסוימת אינו מבטיח כלל לפועל את שכר־העבודה הקבוע והמספיק לפי רמת־החיים הנהוגה בארץ. גם להון אין שיטה זו נותנת את החופש הרגיל בקביעת תנאי־העבודה, בשימוש החפשי בתשואה הגלמית וכד'.

אולם לא יתכן שהצדדים יאוֹתוּ לויתורים אלה במשך כמה שנים בלי שתיווצר תחילה אוירה של שיתוף־פעולה, של נטיית־שכם הדדית למען יצירת תנאי־כלכלה וכיבוש שטחים חדשים לכלכלתנו. רגשות מסוג זה אינם נוֹצרים רק על ידי הסכמים על שכר־העבודה. יש משהו חשוב יותר משכר־עבודה. במפעלים הנהנים מהכרה ציבורית קיימים גורמים פסיכולוגיים וחברתיים חשובים העלולים להקנות למפעלים אלה זכויות־מונופּוֹל פורמליות או מעשיות. שאלת היחסים האלה עומדת על הפרק לא רק אצלנו, אלא שבארצנו היא דוחקת יותר וטעונה הסדר דחוף כדי שנצליח במשך תקופה מסוימת לבסס את משקנו ולקשור את מפעלינו התעשיתיים, החשובים ביותר, עם גורמי־יסוד לאומיים.

בספרות החדשה על בעיה זו אפשר למצוא חומר עצום המספר על נסיונות מרובים ותוצאותיהם.

סמואל קורטו, אחד התעשיינים החשובים באנגליה, שואל במאמרו על זכויות העבודה:42 “האם צריך שלעבודה תהיה יד בהנהלת התעשיה?”, והוא משיב: “העבודה יכולה להיות מיוצגת בהנהלות החברות כמו הממשלה. הדברים כבר התקדמו בכיווּן זה ואני מסופק אם הדור הצעיר של המנהלים חושש לכך”. ושוב: “למה לא לאַפשר לפועלים להכיר את הפיננסים העומדים לרשות המפעלים שבהם הם עסוקים? דבר חדש זה יכול לסלול דרך לשיטות של השתתפות ברווחים, שהרבה נותני־עבודה מקבלים כעקרוֹן”. שני הנסיונות הבאים צריכים לברר או, לפחות, לעזור לבירור השאלה: מה יכול להגדיל את יעילות העבודה: שכר־העבודה או היחס האישי?

בחוברת בשם: “הפועלים והבעלים – בני־אדם הם”43 מביא תומס כרסקדון כמה נסיונות שנעשו על ידי הנהלות מפעלי תעשיה בהדרכת הועדה הלאומית לחקר סוציאלי בארצות־הברית.

נביא דברים כפי שהם מהחוברת: "לקבוצת פועלים נמסר תפקיד להתקין מכשיר־עבודה אחד. אולם הפועלים לא ידעו ולא כלום על הנסיון. הכניסו אותם, איפוא, לחדר מיוחד בפיקוח משגיחים והם עבדו לפי שיטת המשכורת המסובכת של עבודה יותר – שכר יותר. הפועלים שלא היה להם שום מושג על שיטה זו, היו מלאי חשדות. עד אז לא עבדו יחד מעולם. אבל במהרה יסדו ארגון בלתי־פורמלי לשם הגנה עצמית: הם החליטו לשמור על ייצור מוגבל תמידי. הפועל שהוציא מתחת ידו עבודה רבה מדי או מעטה מדי – ראוהו כפורע־חוק: הוא קיבל מיד דחיפה חזקה בזרועו ונזכר בחובתו כלפי הקבוצה כולה. כל אותו זמן ששלטוּ אי־בטחון, ספקות, חשד – החזיקו הפועלים את הייצור על גובה מסוים, שחשבוהו כמספיק. החברה החליטה להמשיך במיבחן זה. היא באה בדברים גלויים עם הפועלים, הבטיחה להם יחס הוגן – ואת הבטחתה זו שמרה.

שיחות אלו נתנו לפועלים הזדמנות טובה “להסחת־הלב” והם הביאו כמה הצעות לשיפורים בכמה עבודות וציינו ליקויים שאפשר לסלקם בקלות. יתר על כן: עצם העובדה ששוחחו אתם, עזרה לפועלים לברר כמה ניגודים שביחסים ולשפר את עבודתם".

על סמך המחקרים לגבי נסיון זה הוסקה מסקנה:

בכל קבוצת־פועלים מקננת שאיפה לייסד ארגון, לוּ גם בלתי־רשמי, אף ללא שם ומנגנון מיוחד; הם נוטים להכיר באחד מהם כבמנהיג, באחד – כבאדם המסוגל לבוא בדברים עם המשגיחים, ובפלוני – כבבעל־עצה טוב. ד“ר אלטין מייהו, פרופיסור לחקר התעשיה בהווארד־אוּניברסיטי, ציין שארגונים בלתי־רשמיים אלה דומים מאוד לאגודות מקצועיות, ‏אם־כי הפועלים עצמם אינם מודים בכך. הדו”ח של החברה בעלת הנסיון האמור מספר שהארגונים הבלתי־רשמיים האלה יש להם, כנראה, שני תפקידי־יסוֹד. ראשית, להגן על הפועל ולהנחיל לו מידת־מה של בטחון בעבודתו; שנית, להמציא לו סיפוק־נפש סוציאלי כחבר הקבוצה המאוחדת. אחרי הסתכלות רצינית בדברים ובעובדות קבעה ועדת־החקירה, שמטעמים בלתי־חמריים אלה, רצונם של הפועלים להיות חברים בקבוצה מוּכרת, ושאיפתם להרגשת בטחון והשתתפות במפעליהם חזקים יותר מהאינטרסים הכספיים.

והנה נסיון אחר: “שאלוּ שש בחורות, אם רוצות הן להשתתף בנסיון ואם הן נכונות לעזור בהגשמתו. היו אלו בחורות פשוטות מקבוצה שעבדה בייצור חלק קטן מהטלפון. המנהל והמשגיחים הסבירו לפועלות את תוכן הנסיון ואמרו להן שעליהן לעבוד בחדר מיוחד תוך בקורת על האור. המטרה היתה לבדוק איך משפיע האור על העבודה. ביקשו את הבחורות לא להתאמץ במיוחד אלא לעבוד באופן טבעי, כפי שהן מרגישות לנחוץ”. האור הוגדל מזמן לזמן – והתוצרת הלכה וגדלה גם היא. לכך אפשר היה לצפות, אבל גם כשהנמיכו את האור, הוסיפה התוצרת לגדול. מנהלי הנסיון היו מלאי השתוממות. שאלו את הבחורות. אם מוכנות הן לנסיונות אחרים וענו בחיוב. כמה שבועות ניסו כל מיני תנאי־עבדה: קיצרו את יום־העבודה ואחר־כך החזירוהו לאותו מספר שעות; נתנו לפועלות מנוחה בשעות הבוקר ובשעות של אחר־הצהרים ושוב נטלוה חזרה; נתנו להן כריכים וחדלו מלתתם. התוצאה היתה, שהבחורות השיגו שיאים בייצוּר, הן במזג־אויר חם והן במזג־אויר קר, במזג־אויר יבש וברטיבות, כמעט בלי יוצא מן הכלל. בלי כל קשר לתנאי־העבודה הלך הייצור וגדל, או שהתמיד על גובה גדול כל הזמן.

הדין־וחשבון של נסיון זה קובע בשפה חגיגית־רשמית: “נתבלטה העובדה שרק לדבר אחד יש כנראה קשר תמיד לעלית התוצרת, והוא – המצב הרוחני־המוסרי של הפועלות”. הבחורות השתתפו בנסיון מעניין; התיחסו אליהן כלמשתתפות במפעל, הסבירו להן את הכל בגלוי, התיעצו אתן בכל פרטי העבודה, והילכך עזרו הן להנהלה ושמו לב לדברים שהמנהלים לא חשבו עליהם. העובדות גם התיידדו ביניהן ומאליו צץ ביניהן הארגון הקטן שלהן. היה להן רגש של זיקה עמוקה למפעל, של השתתפות בו, של הישג."

הרחבנו את הדיבור על נסיון זה, משום שמרובים הם הבעלים והמנהלים שקשה להם להסכים לדעה, שיחס אנושי ערכו רב מכסף, וכי שום מחיר לא ישוה לו במשיכת לב הפועל למפעל וברכישת נאמנותו. כן קשה להם לתפוס שאין הפועל יכול להסכים לבדידותו בעבודה, אינו יכול שלא לחשוב על חבריו, על הסכמתם ויחסם. השאיפה לארגון – זוהי שאיפה טבעית של הפועל, בין שהוא סוציאליסט, רביזיוניסט, דתי – הכרח הוא לו להתארגן לשם הגנה על עניניו, ושום אידיאוֹלוֹגיה לא תשפיע עליו להימנע מכך, משום שהעבודה, שכר־העבודה ותנאי־העבודה הם שאלות־חיים בשבילו.

תנועת הפועלים יודעת זאת למעלה ממאה שנה והיא מטיפה, כי כוחו של הפועל באחדות ובליכוד. בעלי התעשיה וההון עודם חושבים שזוהי אמצאה סוציאליסטית בלבד. אבל יש להודות, שבמידה שהמפעלים גדלים ומנהליהם הם תרבותיים יותר – מתחוור גם להם, שהיעילות בעבודה תלויה בראש־וראשונה בהכרת הפועל שהוא יוצר ונעשה שותף למפעל; שבעבודתו תלויה התפתחות החברה, המדינה, האומה; שרק במפעלים אלה שהאינטרס הפרטי אינו מובלט כל כך – אפשר להשיג יעילות מכסימלית.

ביחוד לאחר מה שקרה ברוסיה הסוֹואֶטית, שהצליחה להשיג יעילות־בעבודה שאין דוגמתה בכל העולם, אין לפקפק עוד בכוח המניע של ההכרה הלאומית, הכרה זו של הפועל הסוֹואֶטי היודע, כי קרבנותיו הצילו את האומה והוא שרכש במו־ידיו את זכותו כבונה האומה וכמעצם דמות החברה היוצרת לדורו ולדור הבא אחריו.

אולם אפילו בעל־תעשיה מתקדם, כקורטו, מדבר עדיין במרירות על כך שהטריידיוּניוֹנים מתנגדים ל“פארטנרשיפ”, למאמץ זה של בעלי־העסקים להפריד בין הפועלים שלהם ובין הפועלים בכלל ולהרחיקם מארגוניהם הפוליטיים והחברתיים. הוא מתעלם מזה, שהפועלים בדרך כלל לא יוותרוּ על קשריהם עם הארגונים בשל השתתפות ברווחים, שלא יסתלקו מחוזים קולקטיביים תמורת שכר־עבודה גדול יותר, וכדומה.

מאַלף בשטח זה ספרם של קלינטון גולדין והרוֹלד רוטנברג בשם “The Dynamics of Industrial Democracy”. שני המחברים הם אנשי טריידיוּניוֹנים, ואילוּ רוטנברג שהוא מנהל החקירות של הועדה הארגונית של פועלי־הפלדה, ושהושפע מתוצאות הנסיונות של מנהלי “ואֶסטאֶרן אלקטריק” מודה בכך, שבהרבה מקרים אין נסיונות מנהלי־המפעלים מביאים תוצאות מעשיות בלי השתתפותם של היוּניוֹנים. כשקם יושב־ראש החברה הגדולה ביותר בפיטסבורג והביע את ספקותיו בדבר, ענהו רוטנברג: “שאלו את פי המהנדסים איך ואיפה הם חושבים להשיג את התוצרת המכסימלית, ואז אבוא ואכפיל אותה במשך החדשיים הבאים”. הצעתו נתקבלה והתוצאות היו: במשך עשרת הימים הראשונים השתדלו הפועלים יחד עם רוטנברג לבחון את כל שיטות העבודה על מנת להגדיל את הייצור, לא תחת לחץ אלא בדרך התמדה ודייקנות, סדר ומסירות. אחר־כך התחילו לעבוד כל 8 שעות, במהירות שראו אותה מתאימה. והנה כעבור חודש ימים גדלה התוצרת ב־210%. הישג זה בא לא משום שקבוצה קטנה של משתתפים עמדה בנסיון, אלא מפני שכל קיבוץ הפועלים נטל על עצמו את מילוי תפקידו בהכרה של קולקטיב.

את המסקנות של גולדין ורוטנברג בספרם אנו מביאים בשלמות.

  1. הפועלים מתארגנים באגודות מקצועיות לא רק לשם שמירה על האינטרסים הכלכליים שלהם בלבד, אלא גם מטעמים פסיכולוגיים וחברתיים, ברצונם לשתף עצמם בקבלת החלטות שהן חיוניות להם בעבודתם ובחייהם הציבוריים. 2. המשא־ומתן הקולקטיבי משמש מעבר מיחסים אינדיוידוּאַליים לקבוצתיים בין הפועלים לבין ההנהלות. 3. הנסיון בתחילת המשא־ומתן הקולקטיבי היה מושפע במידה מרובה מן ההיסטוריה של קונצרנים תעשיתיים בודדים ומן העובדה שהיחסים בין האגודות לבין ההנהלות התחילו להתפתח רק לפי יזמתן של האגודות. 4. המשא־ומתן הקולקטיבי משמש מכשיר יעיל גם בידי הפועלים וגם בידי המעבידים לפתרון בעיותיהם באופן ישיר ללא התערבות הממשלה – על ידי האגודות המקצועיות מזה וההנהלות מזה. 5. המשא־ומתן הקולקטיבי פירושו: הרחבת מושגי הדימוקרטיה בתעשיה, להלכה ולמעשה. 6. התנהגות האגודות המקצועיות היא למעשה בבואה לפוליטיקה של ההנהלות. 7. מאידך קובעת התנהגות ההנהלות את מידת הנכונות לשיתוף־פעולה מצד מנהיגוּת האגודות. 8. הזמן הדרוש לחינוך המנהיגוּת הקוֹנסטרוקטיבית של האגודות המקצועיות במפעלים תעשיתיים לאחר שהסכימו בכלל לשתף אתן פעולה, משתנה במידה שהפועלים נוטלים על עצמם את האחריות למנהיגיהם. 9. כושר־פעולתן ואחריותן של ההנהלות עולים בד־בבד עם התפתחות היחסים בין ההנהלות והאגודות. 10. השתתפות הפועלים, באי־כוח האגודות וההנהלות בכל שלבי הייצוּר מהווה תנאי־קודם לביצועם המוצלח של החוזים הקולקטיביים. 11. הביצוע המלא של החוזים הקולקטיביים דורש אמון מצד הפועלים בצדקתו של המנגנון המגשים את החוזה בשימת־לב מיוחדת לתלונותיהם. 12. כל התביעות יש ליישב בהקדם ככל האפשר. 13. התביעות מתיישבות כראוּי וללא דרכי־עקיפין. 14. על ההנהלות להכיר בזכותן של האגודות להכניס שיפוּרים בתנאי העבודה. 15. הביצוע המוצלח של החוזה הקולקטיבי דורש הידוק הקשרים בין שני הצדדים – האגודה וההנהלה – כדי ליישב בהקדם כל תלונה ולעמוד על מילוּי הדברים ככתבם וכצורתם. 16. מדרך הטבע שהיחסים בין האגודות לבין ההנהלות וביצוע החוזה הקוֹלקטיבי יהיו מושפעים מהיחסים הסוציאליים המקומיים. 17. על־ידי החוזה הקוֹלקטיבי רוכשים להם הפועלים ענין אישי במפעל. 18. כל קבוצה של פועלים שואפת לקביעת עקרונות מסוימים הנוגעים לזכויות־ותק, שיש בהן משום הגנה בעבודה. 19. זכויות־ותק אלוּ מכוּונוֹת למניעת משוֹא־פנים ושרירות־לב מצד ההנהלות. 20. הרשות לפיטורין אינה צריכה להיות נתונה בידי יחיד. 21. יש לתת לפועל את האפשרות להשתמש בכל הזדמנות לעליה במקצוע ובדרגה. 22. אין שום ניגוד יסודי בין זכותו של הפועל לותק בעבודה ליעילות העבודה. 23. תפקידו הראשון של המשא־ומתן הקולקטיבי הוא חלוקת תוצאות הייצוּר. 24. על האגודות להשתתף יחד עם ההנהלות בחלוקת תוצאות הייצור בין הבעלים והפועלים. 25. את תוצאות השיפורים הטכניים, הנגרמים על־ידי התקנת מכונות חוסכות־עבודה ושכלוּלים אחרים המקטינים את הוצאות הייצור, יש לחלק בין הבעלים והפועלים באופן צודק.‏ 26. ההתאם של שיעורי־השכר יש לבסס רק על נתונים מדויקים של כל מקרה לחוד. 27. במידה שגדולה יותר ‏ השתתפותם של הפועלים (על־ידי אגודותיהם) בקביעת שכר־העבודה, לפי יחידות או טוֹנים, וכן הזמן הדרוש לייצור וכדומה, עולה משקל התוצרת וערכה ועמם גם יעילות העבודה. 28. החברוּת באגודה מקצועית צריכה להיות תנאי לעבודה. 29. חברוּת באגודה כתנאי לקבלת עבודה ולקביעות בה, אחרי תקופת הנסיון, היא תנאי־קודם ליחסים חיוביים בין האגודות לבין ההנהלה. 30. חברוּת־חובה עשוּיה לשמש גורם ליחסים קוֹנסטרוקטיביים בין האגודה לבין ההנהלה; הדבר תלוי ביחוד בהשקפות ההנהלה ובמשקלה של מנהיגוּת האגודה. 31. הנטיה של ההנהלות לראות רק את עצמן אחראיות ליעילות מפריעה להגשמת הייצוּר המכסימלי. 32. השתתפותם של הפועלים המאורגנים בהנהלה נותנת פורקן לשאיפתם היוצרת, שכּן כל מפעל ייצור דורש אוירה של יצירה ושיתוּף־פעולה. 33. שיתוף־פעולה בין ההנהלה לבין האגודה לשם הפחתת ההוצאות, חסכון בחמרים, הגדלת היעילות ושיפור האיכות, היא תכנית מעשית המבטיחה לפועלים השתתפות ישירה ופעילה בכל שלבי הייצור של ההנהלה.
  2. שיתוּף־פעולה בין ההנהלה והאגודה מכוּון מצד אחד להגדלת היעילות של ההנהלה ומצד שני הוא מקנה לאגודה ידיעות ביחס להוצאות. על־ידי כך משתפר כושר־ההתחרות של המפעל, וריוח שני הצדדים עולה והולך. 35. ההתפתחות הטבעית של המשא־ומתן הקולקטיבי במפעלים מקומיים או בחברה תעשיתית מביאה למשא־ומתן בין ארגונים אזוריים של התעשיה לבין אגודות־פועלים מרכזיות. 36. עתידה של הדימוקרטיה התעשיתית תלוּי בהשגת התעסוקה המלאה בזמן המלחמה ואחריה.

אפשר היה לקצר את רשימת התנאים להסדרת היחסים בין הנהלות המפעלים לבין האגודות המקצועיות. ואם הרחבנו את הדיבור על כך, הרי רק מתוך רצון להעלות את הבעיה הזאת לפני צבוּרנו בהיקפה המלא. לא ביום אחד, ואף לא בשנה אחת. יסתדרו יחסי העבודה בישובנו. כמו כל תהליך בהתפתחות הסוציאלית, ידרוש גם תהליך זה חינוך שני הצדדים להבנת־אינטרסים הדדית, לויתור על אמביציות. אך כאמוּר, מסוגלים המפעלים, קודם־כל הגדולים, ללכת בדרך של הבנה הדדית, – מפעלים המאורגנים יפה והמחשיבים יותר כל גורם המועיל לארגון.

לא הפרטים חשובים לנו, אלא הרעיון היסודי, הנובע מן האפשרויות של זמננו והמעיד על כך שהגענו לסוף תקופת הדימוקרטיה הפוֹרמאלית, הדימוקרטיה־שבכתב, ואנו עומדים בראשית הדימוקרטיה הריאלית, המעשית. המשטר הדימוקרטי שהכריז על חופש האדם, הביא את האנושות אל הסכנה של ביטול הדימוקרטיה, שהרי חופש פורמאלי, ללא אפשרות של הגשמה, הוא זיוּף סוציאלי. דימוקרטיה ריאלית – פירושה קודם־כל: דימוקרטיה כלכלית, קירוּב האינטרסים של ההמונים לאלה של המשק הלאומי, קביעת תנאים המבטיחים תוצאות לאומיות מאכסימאליות מיעילותם המאכסימאלית של הכוחות ואמצעי־הייצוּר. חשוב הדבר לכל העם, ובראש־וראשונה לכוח היוצר שלו, שהנהלת המפעלים הכלכליים המקיימים המוני פועלים, תהיה בידים מנוסות, מוכשרות וחרוצות. וכן חשוב שחלוקת תוצאות הייצור בין הגורמים המשתתפים: ההון, העבודה, ההנהלה וכו' – תהיה צודקת יותר.

בדימוקרטיה מעשית אסור לפועל לעמוד מן הצד של פתרון שאלות לאומיות־כלליות הדורשות גם ממנו קרבן, ויתור־מה על חלקו בייצור. בתנאינו ויתור זה הכרחי, שהרי מישהו מוכרח לכסות את ההפרשים הנוצרים על־ידי כך שארצנו דלה באוצרות אדמה. על־ידי כך שאנו רחוקים ממכרות של פחם, ברזל וכדומה, שאנו משלמים ביוקר בעד הובלה, שמעבודתנו עלינו לכסות את הרווחים לעמים העשירים תמורת החמרים הנחוצים לנו וכו' וכו'. מאידך לא יתכן, שהפרשים אלה ישלם רק העובד, הפועל. לא יתכן שבמאמץ לשם הרמת היעילוּת לא ישתתפו גם הטכניקה, ההון, שלא ייעשוּ סידורים פנימיים העשויים להפחית את ההוצאות הכלליות, לחסוֹך בחמרים ולנצל יותר את המכונות. בכל אלה יש יד לפועלים, דעה משלהם – והדבר צריך להתבטא בהשתתפותם בהנהלה. הפועל יוכל להביא את חוות־דעתו בפני ההנהלה על־ידי הארגונים האחראים כלפיו, כלפי הציבור וכלפי האומה כולה.

זוֹהי הדרך מן הדימוקרטיה הפורמאלית אל הדימוקרטיה הריאַלית, הדרך המעניקה לפועל זכויות ומטילה עליו חובות, ויחס זה בין זכויותיו של הפועל לבין חובותיו – יסוד הוא לדימוקרטיה מעשית.

כפי שאמרנו, אין אנו מקווים שבמבנה של תעשיתנו עכשיו אפשר להשליט יסודות אלה בנקל. ההתנגדות הפסיכוֹלוֹגית של הבוּרגנים־הזעירים חזקה אצלנו יותר מאשר בארצות אחרות; אבל במידה שמדובר על הרחבת הבסיס התעשיתי, פעולה שתדרוש מאמץ נוסף וארגונים משוכללים יותר, יכולים אנו לקווֹת שגם בדרך לדימוקרטיה ריאלית תלך התנגדות זו ותחלש.

נציין בשמחה, כי גם בין אנשי התעשיה אצלנו כבר לא־מעטים הרואים והמעריכים את התמורות שחלוּ ביחסים בין העבודה לבין ההון.


ביטוח סוציאלי    🔗

אין בדעתנו לנתח כאן את כל הבעיה החשובה והמסובכת של הביטוח הסוציאַלי. הדבר מצריך חקירה מיוחדת ומדוקדקת. אגב, בחלקה כבר נעשתה עבודה זו, ביחוד על־ידי י. קניבסקי.44

אנו רוצים איפוא לקבוע רק כמה עקרונות יסודיים.

קודם־כל יש לברר מהו המקור הכספי לביטוח סוציאלי בכל צורותיו ובכל היקפוֹ. בדרך כלל יש שלושה שותפים לביטוח סוציאלי: המדינה, המעביד והעובד. אנו שוכחים לרגע, שבעצם כל שלושת הגורמים אינם אלא אחד ושלשתם יחד נזקקים למקור אחד – ליעילות התוצרת – כדי לכסות את חלקם בביטוח. ליתר בירור: מה שאנו רואים כשלושה מקורות, הרי זה רק שלושה משתתפים בחלוקת התוצאות של יעילות הייצוּר, שבשעה שאחד מקבל את חלקוֹ זה בצורה של מסים, מקבל אותו האחר בצורה של ריוח, ועוד אחד בצורה של שכר־העבודה, – אבל כולם כאחד מחלקים ביניהם רק את הערך העודף המיוּצר.

יוצא, כי הממשלה חושבת שחלקה יפול למעמסה על תקציבה; המעביד – שהוא מקריב חלק מרווחיו, והפועל – שהוא נותן את חלקו מפרנסתו ומהקימוצים בדברים החיוניים לו ביותר. מכאן ההתנגדות הפסיכולוגית לכל צעד חדש הנעשה להרחבת הביטוח הסוציאלי.

האם לא כדאי בתנאים אלה לחפש כיסוּי להוצאות הביטוח הסוציאלי במקור האמיתי והיחידי – בקלקוּלציה.

אולם כמו בהרבה דברים אחרים בחיינו הצבוריים קיימות גם בשאלה זוֹ דעות קדומות לא בקהל בלבד, אלא אף בקרב אנשי־המדע והמומחים. בשאלת הביטוח הסוציאלי שוררת, למשל, דעה שלפיה חשוב מאד שגם הפועל ישתתף בצבירת הון לעת זקנה, כדי שהוא יתענין בדבר, ירגיש את חשיבותו וישגיח על הקרן. על יסוד זה מטילים עומס על המשכורת, בעוד שספק הוא אם באמת הובאה הוצאה זו בחשבון בשעת קביעתה, ובעוד שבדרך כלל אין הפועלים משתתפים לא בהנהלת מוסדות הפנסיה, ולא בהנהלת המוסדות

האחרים של הביטוח הסוציאלי.

הביטוח הסוציאלי מחייב שורה שלמה של מוסדות לתפקידים אלה: בריאות, פנסיה לעת־זקנה, ביטוח נכות, ביטוח מחוסר־עבודה, דאגה לילדים, לאמהות וכו'. כל אלה יכולים להיות כלולים בשיטה של ביטוח סוציאלי מקיף; כל אלה נתונים להערכה מתימטית; לכל אלה יש יסודות מדעיים ונסיון רחב.

ואם רואים בדברים אלה צורך סוציאלי, הרי אפשר לקבוע גם את ההוצאות הדרושות לכך: לברר את האחוז הדרוש מהערך העודף המיוצר על־ידי העבודה ולהכניסו בקלקולציה. הסכומים שיש להפריש לביטוח סוציאלי לפי השיטה ובגבולות הנקבעים על־ידי החוזה הקולקטיבי, ‏יש להכניס למוסד מרכזי לביטוח סוציאלי, והוא שיקבל עליו את האחריות להגשמת השיטה שעליה הוחלט.

ועוד עקרון: הרציפות הבלתי־פוסקת של הביטוח לפועל. בכל הבעיות הנכללות בשיטה מקיפה של ביטוח סוציאלי חשוב שיהא המשך בלתי־פוסק של צבירת הקרנות הנחוצות להגשמת הביטוח. אם גורלו של הפועל במובן הביטוח הסוציאלי תלוי במקום־העבודה וצבירת ההון נפסקת כשהפועל עובר ממפעל למפעל, או במקרה חוסר־עבודה, הרי זה הורס את כל יסודות החישובים. משום כך דרושה אחדוּת קוֹלקטיבית של קבוצות שונות במפעלים, לפי אזורים גיאוגרפיים או מקצועות, ורק כשכל המפעלים באזור מסוים עם מספר מסוים של פועלים תעשיתיים, או כל המפעלים של מקצוע אחד, יכניסו מדי חודש בחדשו למוסד הביטוח הסוציאלי המרכזי סכום מסוּים ומסכומים אלה יכסה המוסד המרכזי את הוצאותיו בקשר לביטוח הסוציאלי – יווצר הבטחון לרציפות הדרושה וכל השיטה תקבל יציבוּת מסוּימת. אז תצטרכנה האגודות המקצועיות להביא בחשבון את אחוז ההוצאות הנקבע לביטוח סוציאלי עם קביעת שכר־העבודה.

במציאות אנו שוֹגים שתי שגיאות בבעיית הביטוח הסוציאלי. השגיאה הראשונה היא הדעה שביטוח סוציאלי מקיף ייתכן רק בהשתתפות הממשלה. כבר אמרנו שכל החושבים שהממשלה תתן לכך כספים ממקור אחר חוץ ממסי התעשיה – אינם אלא טועים. שנית, בעיה גדולה כשמעלים אותה אצלנו לדיוּן היא לובשת אותה צורה, שיש לכל הבעיות הכלכליות האחרות, היינו, מתעוררת מיד שאלה עיקרית: למה אנו שואפים? לאוֹטוֹנומיה כלכלית־לאומית או לאיבוד כל יסוד עצמאוּתנו הכלכלית תמורת עזרה מצומצמת מצד הממשלה, שבין כך תבוא על חשבון משקנו?

אם יחיד או מפעל פרטי אינו רואה שעזרה זוֹ הניתנת לו מהממשלה מקורה במשק היהודי הכללי, הרי הציבור או ההנהלה הלאומית שלנו מחויבים לראות זאת. הנה, למשל, קיבלו עזרה ממשלתית כזאת הפרדסנים. האשראי לעיבוּד הפרדסים בא לא מאוצר הממשלה, אלא מכספי המוסד הפיננסי הלאומי שלנו. וככל שנעריך את ערבוּת הממשלה כלפי הבנקים שהשתתפו בהלואות לפרדסנים האלה, עלינו להודות שרק באשמתנו לא ידענו להסדיר את הדבר במו ידינו. והרי ברור שסוף־סוף הערבוּת היא בפרדס ולא בשום דבר אחר. ומה המחיר ששילמנו חלף זה? הפרדסנות כבר יצאה מגדר האוטונומיה הכלכלית שלנו עד כדי כך, שמשועבדים בה לא רק הפרדסים כי אם היבולים והשיווּק שלהם.

אמנם, אין אנו יכולים לומר שפרדסן פלוני או אלמוני מפסיד על־ידי כך. אבל אם אין הפרדסנוּת מהווה עוד חלק מהמבנה הכלכלי של משקנו – כבר הפסדנו הרבה.

אותה תוצאה בערך תהיה אם יצליחו מוסדותינו לקבל את עזרת הממשלה בביטוח הסוציאלי, אפילו בצוּרת השתתפות בהוצאות קופת־חולים. כל פרוטה שתקבל קופת־חולים תביא תמורתה התערבות הממשלה בתקציבה, בתוכן פעולתה, בסידורים הפנימיים שלה. והדבר טבעי: שום ממשלה אינה יכולה להשתתף בתקציבו של מפעל ציבורי בלי לקבל לידיה את ההשגחה, ההשפעה, הכיווּן. והרי בכל פעולה אין הממשלה יכולה להתעלם מיסודותיה; היא מוכרחה להתחשב עם כל האוכלוסיה, עם רמת־החיים של כל סוגיה יחד.

כל זמן שקיימת סתירה זו בין האומה ובין המדינה, אנו צריכים להיות זהירים בדרישותינו להשתתפות הממשלה בכל מקרה שהדבר צריך לגרור אחריו מסים חדשים או הגדלת המסים, משום שתמורת השתתפות זו נשלם לא פחות משנקבל, ושום דבר לא נקבל בלי ויתוּר על עצמאותנו המשקית.

שגיאה אחרת בשטח הביטוח הסוציאלי היא – גישתנו לענין, גישה המשווה לה צורה של עזרה הדדית, שבה כרוכות שתי סכנות כאחת: א) מתן דמוּת של ביטוח סוציאלי עם ויתוּר (אולי זמני) על יסודות ועקרונות של ביטוח סוציאלי מדיני; ב) הטלת מסים נוספים על שכם הפועל.

עזרה הדדית של משתתפים בארגון לאומי גדול יש לו ערך מוסרי, המציין את החברוּת, את הקשר ההדדי וכו'. וכשפונים לעזרה במקרה של צורך דחוף, בקשר למאורעות זמניים שונים – יש הצדקה לשיטה זו, ועצם הפניה לעזרה הדדית היא מוצדקת. אולם, אם בשיטה זו משתמשים בדברים המהווים תכנוֹ של חזיון סוציאלי תמידי, הרי זה מקטין את ערך החזיון בעיני הציבור, מוריד את ערך הבעיה הסוציאלית לדבר שאפשר לתקן אותו על־ידי עזרה הדדית. נניח ששכר־העבודה אינו מכסה מינימום מסוּים של רמת־החיים ובמקום לדרוש העלאת שכר־העבודה אנו מחליטים להשלים את ההפרש על־ידי עזרה הדדית – האם לא תהיה זו פוליטיקה מסוכנת, אנטי־סוציאלית ובלתי־בריאה בכל המובנים? ביטוח סוציאלי מהווה כיום בכל העולם חלק מסוים מחובתם של מפעלים כלכליים, שהם חייבים לקיימם, ובאותה מידה כמו מסים אחרים, ובאותה אחריוּת. אסור, איפוא, להוציא את הביטוח הסוציאלי מגדר הקלקולציה המסחרית.

ואם לרגל אי־אלו סיבות אי־אפשר להשיג את הכללתן של הוצאות הביטוח הסוציאלי בתוך הקלקולציה, הרי מוטב לדחות את פתרון הבעיה לגמרי. מוטב להסתפק בעזרה לבודד על־ידי אמצעי של עזרה הדדית, ובלבד לא לטשטש את הבעיה ולא לסלף את דמותה כביטוח סוציאלי, לפחות בענפים שהדחיה אפשרית בהם.

אולם, לדעתנו, כבר הגיע הזמן לגשת לבעיה הכלכלית של הביטוח הסוציאלי בקנה־המידה הנכון. בצורה שהזמן גרמה, כמובר בגבולות שנתאפשרו על־ידי היעילות, ז. א. על־ידי הערך העודף של הייצור.

כל הפרשה הזאת שייכת ליחסים בין ההון לבין העבודה; כל זה דורש זמן להגשמה כללית; וכל זה קל יותר להתחיל ולקיים במפעלים בעלי ערך והיקף לאומי – במפעלים ציבוריים או הסתדרותיים. ואת כל זה יש להביא בחשבון בשעת הקמת מפעלים יסודיים של תעשיתנו. ברוּח זוֹ צריך גם להיות תכנוֹ של החוזה הקולקטיבי, שכוונתו לא בלבד שיפור מצבו של הפועל אלא יצירת תנאים המבטיחים יעילות מכסימלית וערך עודף מכסימלי של הייצור, לפחות לתקופה הקרובה אחרי המלחמה.


 

פרק ט: אינדוסטריאליזציה וסחר־חוץ    🔗

כל עם, המציג לפניו מטרות כלכליות מסוימות, אינו יכול להימנע מתשובה על השאלה: מה תהיה תגובתם של עמים אחרים על שאיפותיו? לפי זה יש להתווֹת, עם קביעת הכיוון הכלכלי, גם את קוי המדיניוּת המסחרית, שתפקידה להשיג התאם מסויים בין האינטרסים הכלכליים של הארץ הנידונה לבין האינטרסים של עמים אחרים, שחשוּב לקיים עמם יחסי חליפין.

להלכה, יכולה מדינה, ששלטון ריבונות מלאה בידיה, לכוון את מדיניותה המסחרית עם עמים אחרים לפי ראות־עיניה ולעשות הסכמים מסחריים על יסודות של פיצוּי הדדי. שאיפת כל מדינה היא: להבטיח את איזוּן התשלומים עם כל עם ועם, להשיג תנאים נוחים ליצוּא סחורותיה, כדי להרחיב את תחומי ייצורה, ולשפר את תנאי היבוּא של חמרים ושל אמצעי־ייצוּר. אולם למעשה אין ריבונות זו יכולה להיות שלמה. היא תלויה במידה רבה במצב הפוליטי של הצדדים הבאים לידי הסכם. כל תנאי המעדיף במידת־מה את המסחר עם עם אחד מעורר דרישות ליחס שווה מצד עמים אחרים המתחרים בו, ולא תמיד אפשר להימנע מסיפוק הדרישות האלה. מלבד זאת, משפיעים אירגונים כלכליים ומסחריים בינלאומיים שונים, טרסטים, סינדיקטים, משרדי מכירה וכו', על ממשלותיהם בכיווּן העומד לעתים בניגוד לאינטרסים הלאומיים של המדינה. ‏ כל אלה מגבילים במידה ניכרת את ריבונותו של כל עם בשטח המסחר הבינלאומי, ריבונוּת המוגבלת בלאו הכי בבעיות האשראי הבינלאומי.

מבין האמצעים הדרושים להגשמת מדיניות מסחרית מסוימת הרי האמצעי החזק והיעיל ביותר היה עד עתה המכס. מובן, שקיים גם לחץ פּוֹליטי ישיר, שכוחו תלוּי בגורמים שונים. שיטת המכס – החל ביבוּא פטור ממכס של חמרי־גלם ומכונות הדרושים להתפתחות התעשיה הלאומית וגמוֹר במכס המוֹנע בכלל את כניסת הסחורות המתחרות בתוצרת הארץ – היא עד היום המכשיר העיקרי בידי המדינה לשם הגנה הן על התעשיה הלאומית והן על מאזן התשלומים.

בתקופה שבין שתי המלחמות הרבה העולם להשתמש, מלבד במכשיר זה, גם בשיטת המכסות (קוֹנטינגנטים) ורשיונות־יבוּא. לפי שיטת הקונטינגנטים נקבעות מזמן לזמן כמוּיות מסוימות לכל סוג של סחורה המורשה ליבוא. שיטת הרשיונות דורשת קבלת רשיון בכל מקרה לפני הזמנת סחורה או קניתה. על אמצעים אלה של הפיקוח על היבוא יש להוסיף עוד הגבלות בקניתו ובמכירתו של מטבע זר, הדרוש לתשלום בעד הסחורות. וכך מתרכז בידי המדינה נשק, שבאמצעותו היא מוציאה לפועל את המדיניוּת המסחרית שלה.

אולם, בדרך הטבע שכל האמצעים האלה מעוררים תגובה נגדית של מדינות אחרות. ובכל התקופה בין שתי מלחמות העולם, ביחוד משנת 1930, היתה נטושה מלחמה בלתי פוסקת של תעריפי־מכס, מכסות, רשיונות־יבוא, סייגים לגבי מטבע וכו'. כל המערכת הבינלאומית של סחר־החוץ נתערערה, וההרס שנגרם לכלכלה הבינלאומית היה עצום. הדבר עורר ויכוח ער בחוגים מדיניים, מסחריים, כספיים וגם מדעיים על הנושא הישן־נושן: מסחר חפשי או פּרוֹטקציוניזם? עם זאת התעוררה השאלה על גבולות הריבונוּת של המדינה בפוליטיקה המסחרית ועל הצורך בהתערבות בינלאוּמית. בעיות אלו לא מצאו את פתרונן עד מלחמת־העולם השניה, והן עומדות על הפרק גם היום, בכל הדיוּנים על הסדר הבינלאומי החדש העתיד לבוא.

תומכי המסחר החפשי טוענים: א) מסחר־חליפין חפשי ובלתי־מוגבל בין העמים מסייע להתפתחות כוחות הייצוּר של כל עם, מעורר בו שאיפה לייצור טוב וזול יותר, כדי לתפוס את מקומו במסחר הבינלאומי. וזהוּ הכוח המושך והמחייב התקדמות טכנית ואירגונית תמידית. ב) הפרוטקציוֹניזם, כלומר: ההגנה המלאכותית על התעשיה הלאומית באמצעי מכס מגן, מעמיד את התעשיה המוגנת במצב של מונוֹפּוֹל. הוא מבטל את הצורך בהשתלמות טכנית ואת השאיפה להוזלת התוצרת ולהשבחת איכותה. ג) מכס־מגן, המסגיר את השוק הפנימי בידי התעשיה המוגנת, מפחית את הצורך לחפש שוקי־חוץ, וזה משפיע לרעה על מאזן התשלומים ומקטין תסיסת כוחות־היצירה. ד) מכס־מגן מוסיף ומייקר את המחיה וממילא את הוצאות העבודה גם בענפי המשק, שאינם מעונינים בפרוטקציוניזם, וסוגר לפניהם את האפשרות לצאת לשווקים זרים, מחמת עלית הוצאות הייצור. ה) התעשיה המוגנת במכס קיימת בעבוּר רווחים שלא בזכותה כי למעשה אין כאן אלא מסי־עקיפין המוטלים על שכמו של הצרכן. ו) אמצעי הפרוטקציוניזם מעוררים אמצעי־נגד מצד העמים שנפגעו וכך הם מגבילים את האפשרויות להרחבת מסחר החליפין. ז) התפתחות הפרוטקציוניזם גוררת אחריה אוטרקיה, הריסת הקשרים הכלכליים בין העמים, היא משתיקה את השאיפות לשיתוף פעולה בין העמים ומשרישה התבדלות, פאשיזם וריאקציה.

על כל הנימוקים האלה עונים חסידי הפרוטקציוֹניזם: א) ההתפתחות הכלכלית של העמים השונים באה לא בבת אחת. עמים אחדים התקדמו הרבה בפיתוח כוחות הייצוּר ואחרים מפגרים מאוד בזאת. והעמים שלא הספיקו לפתח את כוחותיהם עומדים לפני עובדה קיימת של ייצור רחב וזול אצל אחרים, אשר בהתחרות אתם אינם יכולים לעמוד לא מבחינת המחירים ולא מבחינת טיב התוצרת. ב) אצל העמים שתעשיתם מפותחת הגיעה הצבירה הקפיטליסטית לשלב גבוה, וזוֹ מאפשרת להם להציף את השווקים בכמוּיות עצומות של סחורות במחירים זולים, ואילוּ התעשיה של עמים מפגרים לא בלבד שאינה יכולה להשלים את צבירת ההון היוצר, אלא אף אינה יכולה לפעמים להתחיל בתהליך הזה. בפני עמים אלה תשאר תמיד סגורה האפשרות של פיתוח כוחות הייצוּר אם לא תוגן התעשיה הלאומית שלהם במכס־מגן. ג) גם בארצות האינדוּסטריאליות בעלוֹת רמת־חיים גבוהה נשמעים קולות הדורשים הגנה מפני תוצרת של ארצות בעלות רמת־חיים נמוכה. שכר־עבודה נמוך ותחיקה סוציאלית מפגרת. התעשיה המפותחת מסוגלת להתחרות בתוצרת העמים המפגרים רק באחת משתי הדרכים: על־ידי הגנה של מכס או על־ידי הורדת רמת־החיים ותסוגה בתחיקה הסוציאלית. ד) במידה שקיים מסחר־חליפין בינלאומי ויש דאגה לאיזוּן מאזן־התשלומים. צריכה להיות נתונה לכל ארץ האפשרות להגנה עצמית מפני הוצאות מיותרות בקנית סחורות שאין בהן צורך חיוני מבחינת המבנה של המשק הלאומי. בלי הגנה זוֹ תהיה הארץ צפוּיה תמיד לסכנה של תנודות גדולות בערכוֹ של המטבע הלאומי העלולות להרוס את יחסי הכלכלה הפנימיים והחיצוניים.

בעצומותיהם של בעלי שתי האסכולות – חסידי המסחר החפשי מזה וחסידי מדיניות־המגן מזה – יש קורטוב של אמת. נכונוּת הנימוקים של כל צד מוגבלת בזמן ובמקום. הכל תלוּי במצב הכלכלי ובקוֹניוּנקטורה הבינלאומית מזה ובמצב של העם הנידון מזה.

בתקופה שלפני מלחמת־העולם הראשונה היו היחסים הכלכליים הבינלאומיים נתונים בהשפעתם של תומכי המסחר החפשי. אנגליה היתה הארץ המכרעת בחיים הכלכליים של העולם כוּלוֹ. השטרלינג שלט בשוק הכספים הבינלאומי. אנגליה שלא היתה זקוקה בעצמה להגנה מסחרית, יכלה להתיחס בקור־רוח לעובדה שאיזו ארץ קבעה מכס־מגן בענת זה או אחר. “מאורעות” בודדים וקצרים של “מלחמת־מכס” באו רק כאמצעי־לחץ, לשם השגת תנאים נוחים יותר במשא־ומתן על הסכמים מסחריים. אבל מעולם לא לבשו קרבות אלה צוּרה של מלחמה כללית של “הכל נגד הכל”. עמדת ה“פריטריידרים” היתה נכונה במחצית המאה שלפני המלחמה הראשונה. אפילו העמים הקטנים יכלו אז להימנע מפּרוֹטקציוֹניזם לשם הגנה על תעשיתם הצעירה מפני שתנאי האשראי הבינלאומי והאפשרות להשיג ציוּד טכני וחמרי־גלם היו פשוטים וקלים. במידה שהמשטר היה דימוקרטי יותר והאינטרסים של המשק הלאומי כוּלו שלטוּ על האינטרסים של קבוצות בודדות בחברה – בה במידה היתה גדולה יותר השפעתם של תומכי חופש המסחר. המלחמה העולמית הראשונה שינתה את היחסים הבינלאומיים ביסודם. רוסיה יצאה מן המעגל הבינלאומי. ללונדון אבד ערכה כמרכז פיננסי של העולם. היחסים הכלכליים עם גרמניה חדלו להתבסס על יסוד כלכלי, והשפעת הגורמים הפוליטיים היא שהכריעה בהם. ארצות־הברית נעשו נושי העולם כוּלוֹ כשהצינורות הכספיים שלהן לחצו על המשק והניעוהו להרחבה בלתי מוגבלת של התעשיה. ארצות עשירות בחמרי־גלם ובתנובה חקלאית נתרוששו מחמת המחירים הנמוכים הקוֹטלים את המשק. כדי להציל את מאזני־התשלומים הרימו הארצות החקלאיות את קירות־המגן, את חומות־המכס, קבעו הגבלות לסחר־חוץ והמריצו את פיתוח תעשיותיהן.

נוצר מצב שבו הצדיקו את עצמן עצומותיהם של הפרוטקציוֹניסטים וכך נתחזקה השאיפה בכל ארץ וארץ ל“הסתגר” ככל האפשר, והריקמה של המסחר הבינלאומי נתפרדה כולה.

משטר תעשיתי המבוסס על המכס יכול לקום או על חשבון החקלאות או על חשבון האוכלוסיה התעשיתית עצמה. בתנאינו, למשל. ייתכן הדבר בעיקר על חשבון הצרכן העירוני, הואיל והחקלאות מהווה חלק קטן מהצרכנוּת. פירוש הדבר: האוכלוסיה החיה על העבודה בתעשיה, תשלם את ההפרש בין מחיר הסחורה המקומית לזה של הסחורה מתוצרת חוץ. ואם הפרוֹטקציוֹניזם יקיף חלק גדול של התעשיה הלאומית, תוּכל האוכלוסיה לכסות את ההפרש הזה או על־ידי עלית שכר־העבודה או על־ידי הורדת שכר העבודה הריאלי, היינו: על־ידי צמצום הצריכה. במקרה הראשון סגורה הדרך בפני רוב ענפי התעשיה לצאת לשוקי חוץ בגלל יוקר הייצוּר; במקרה השני מפסיד כל המשטר הכלכלי את כוח התפתחותו. בסופו של המקרה הראשון תבוא האוטרקיה, האספקה העצמית; ובסופו של המקרה השני – חולשה כלכלית כללית, צימצום ודלדול. ההספקה העצמית אפשרית רק בארץ, המייצרת את כל חמרי־הגלם ואמצעי הייצוּר או את רובם הגדול ושאינה צריכה לשלם תמורתם במטבע זר, שאם לא כן – עליה למכור חלק מתוצרתה כדי לרכוש אמצעי תשלום, אבל הרי את תוצרתה אינה מסוגלת למכור מחמת ההוצאות הגבוהות של הייצור.

כזה הוא המצב במדינה בעלת רבונות. ואילוּ אנחנו נטוּלי רבונות עצמית. לא אנחנו – מכל מקום לא אנחנו בלבד – קובעים את המדיניוּת המסחרית של ארצנו. ממשלת המנדט מייצגת לא בלבד את האינטרסים של ארץ זו אלא גם את האינטרסים של אנגליה. בבחירת שיטת המסחר היא נאלצת לשעות לא רק לאינטרסים של אנגליה, כי־אם גם לאינטרסים של ארצות אחרות שבהן היא קשורה. עד היום נשאר בתקפוֹ סעיף 18 של המנדט, הקובע את העקרון של “דלתות פתוחות”, היינו: חופש כניסה לארץ־ישראל לסחורות מכל הארצות שהן חברות חבר־הלאומים ושוויוֹן זכוּיותיהן במסחר עם ארצנו.

מצד שני, עומדת ממשלת המנדט לפני הצורך להתאים את האינטרסים של הערבים. שהם רובם צרכנים של תוצרת תעשיה, ושל היהודים, שהם ברובם יצרנים של תוצרת תעשיתית. רק עם יסוּד מדינה יהודית, כאשר תיפסק ההבדלה של החיים הכלכליים בארץ לשני סקטוֹרים, יוּשג התאם זה מאליו בצורה של מזיגת הכלכלה הארצית. למעשה, כל מדיניוּת מסחרית המשתדלת לשמור על אינטרסים משקיים נפרדים הולכת עד כה בדרך של העמקת ניגודי האינטרסים ולא של התאמתם. כל עוד מניחה הממשלה כי קוי הכלכלה של שני העמים נמתחים בכיווּנים הפוכים, אין יסודות הפוליטיקה המסחרית יונקים מתחומי הכלכלה אלא נעוּצים בשטח הפוליטי, דבר המזיק לשני הצדדים גם יחד. אולם כל עוד נוקטת ממשלת המנדט עמדה זו לא תועיל לנו העובדה, שאנו משלמים ⅔ מהכנסותיה ושלפי השכר הישר צריכה הממשלה לשמור על המקור היסודי של הכנסותיה ולהגן עליו.

אם תלך הממשלה בדרך של הטלת מכס על סחורות מסוימות הנצרכות בכמוּת ניכרת במשק היהודי בלבד, נשלם אנחנו כפלים – גם כמשלמי מס ההכנסה העיקריים וגם כמשלמי מכס. במשטר הפוליטי הקיים אין אנו צריכים לבקש מכס־מגן, חוץ מבמקרים יוצאים מן הכלל, כי הרי אנו מכבידים על עצמנו ומסכנים את ההכנסה הלאומית שלנו.

הבעיה רצינית מאד, ביחוּד מפני שאחרי המלחמה יבוא שינוּי ניכר בשיטת המסים וההכנסות הממשלתיים. לא ייתכן, שיחד עם הרחבת מס ההכנסה תישאר שיטת המכס בצורתה של עכשיו. שיטה זוֹ נקבעה בזמן שהמכס היווה את חלק־הארי בהכנסות הממשלה. בגלל האופי המיוחד הזה של המכס היה קרוב יותר למסי עקיפין ובחלקוֹ הגדול היה נופל על מצרכי מחיה. לפני המלחמה (1938–1939) היווה המכס 1854.6 אלף לירות בין הסך הכללי של ההכנסות – 4235.1 אלף לא“י, היינו: כ־44%. מהסכום הכללי של המכס נגבו 33% מחמרי־דלק ו־24% ממצרכי מזון. בין יתר 43% תופס מקום ניכר המכס על מצרכים חיוניים שונים. משקנו שילם, למשל, מכס כדי 30% על מחיר המלט המובא מחו”ל כדי להגן על המלט המיוצר בארץ. אולם האם יהא מוצדק הדבר בשנות בנין גדול, כשאין ביכלתו של בית־החרושת הקיים בארץ לספק את הביקוש למלט? ובכלל, האם אין המפעל בארץ המצויד ציוּד טוב ומשוכלל, יכול להסתפק במכס רגיל של 12%? לא ייתכן ששיטה זו של מכס תישאר גם להבא כפי שהיא. אין אנחנו יכולים להשלים עם העובדה, שכמה מיצרכים יהיו פטורים ממכס, ואנחנו נשאר המשלמים היחידים־כמעט של המכס בעד שלמים מלבד זה שאנו משלמים ⅔ ממס־ההכנסה.

מכאן – מסקנה אחת: אל לנו לבקש מכס או להסכים למכס על סחורות במקרים שמכס זה לא יגרום לעלית רמת החיים והעבודה בענפים אחרים של התעשיה.

יש להשתמש במכס זמני לטובת ענפים חדשים של התעשיה אם יש הוכחה שהענף הזה יוּכל להתקיים ולהחזיק מעמד גם לאחר שתבוטל ההגנה כעבור 5 שנים בערך.

אין פירוש הדברים, שיש להתנגד לשימוש במכס כמכשיר להגנה על התעשיה המקומית מפני התחרות של ארצות בעלוֹת רמת־חיים נמוכה, שכר־עבודה ירוד ותחיקה סוציאלית מפגרת. כן אין פירוש הדברים שלא צריך לבטל את הסעיף 18 של המנדט, המבטיח שויוֹן־זכויות לכל הארצות ללא תנאי של קשרי חליפין הדדיים אגב השוואה יחסית של ערך היבוּא והיצוּא.

אנו מוכרחים להגן על כל תעשיה המייצרת חמרי־גלם או חמרים ראשוניים בשביל תעשיות בשלבים גבוהים יותר של הייצור. אבל גם זה בתנאי שלפי הערכת ההבדל במחיר החמרים האלה בהשוואה עם מחירי־חוץ עלולה להתעלם בחלק הגדול בשבילם העיבוד הנוסף. כאן הדבר פוגע ביסודה של האפשרות לפיתוח תעשיות יהודיות בכלל, של האפשרות להגדיל את כוח הקליטה של משקנו ולכלול מספר גדול של פועלים בתהליכים שונים של הייצור. הקרבן קטן באופן יחסי והתועלת למשק הלאומי גדולה מאוד ומצדיקה את ההגנה.

אין מדיניות המכס כוללת את כל הבעיות הכרוכות ביחסים מסחריים עם עמים שונים. עלינו להיות מוכנים לכך ששאיפותינו לפיתוח תעשיתנו תיפגש לא תמיד ביחס טוב מצד העמים המעונינים בשוק הפנימי של ארצנו, וביחוד בשוקי המזרח הקרוב.

שאלת האינדוסטריאליזציה של ארצות אסיה ואפריקה עומדת במרכז הדיוּנים על עתיד היחסים הבינלאומיים. כיום כמעט מן המפורסמות היא ההנחה, שאין שום אפשרות לפתור את בעיות התעסוקה המלאה באנגליה ובארצות הברית בלי להכניס לתהליך הכלכלי העולמי את כל עמי העולם, וביחוד את מיליארד התושבים של המזרח שאינם משתתפים היום בתהליך זה. מאידך ברור שאין להשיג את המטרה בלי אינדוּסטריאליזציה של המשק אצל עמי המזרח מפני שזאת היא הדרך להרמת החיים הכלכליים שלהם, להרחבת הביקוש, להגדלת כוח קנייתם. האינדוּסטריאליזציה של כל ארץ תגרור אחריה עלית הייצור, שיפור הציוד הטכני, עלית ההכנסה הלאומית וכוֹשר הקנייה.

עם זאת מתעוררים ספקות אם לא תקטין האינדוּסטריאליזציה של הארצות המפגרות את הצורך ביבוּא של אותן הסחורות, שתושביהן היו רגילים לקנות בארצות התעשיתיות? יתר על כן: האם לא יגדיל הפיתוח של החרושת אצל עמים מפגרים את ההתחרות בעולם בגלל תנאי החיים הסוציאליים הנמוכים שלהם?

לשאלות אלו מוקדשת תשומת־לב מרובה בכל החוגים הכלכליים באנגליה ובארצות־הברית.

משרד העבודה הבינלאומי משתדל לענות על שאלות אלה בפירסום ספרוֹ של פרופ אוֹיגאֶן סטאַלי “ההתפתחות הכלכלית העולמית והשפעותיה על ארצות תעשיתיות מתקדמות”45. סטאלי אומר:,,ההנחה הכללית הנופקת מעבודה זו היא: ההתפתחות הכלכלית של אזורים חדשים תביא עמה אפשרויות חדשות ועם זאת גם סכנות מרובות לארצות התעשיתיות הקיימות. אבל על־ידי מדיניות של קוֹאוֹפּרציה הדדית ושל התאם הגיוני ייתכן בהחלט להשיג שהיתרונות יעלו על ההפסדים". רעיון זה נכון בהחלט.

באפשרותנו לתת תשובה ברורה על השאלה, מה תתן האינדוּסטריאליזציה שלנו לארצות תעשיתיות ובראש־וראשונה לאנגליה ולארצות־הברית – הפחתת היבוּא לארצנו והופעת מתחרה חדש בשוקי המזרח או יסוד מרכז ייצור חדש אשר ישתף פעולה עם מרכזי התעשיה הישנים בהגברת הדופק של החיים הכלכליים במזרח בכלל?

נשתדל לברר את הענין קודם כל מבחינה כללית.

הסטטיסטיקה על התפתחות יחסי המסחר הוכיחה, שעלית התעשיה באיזו צורה שהיא גוררת אחריה עלית היבוּא, לא בלבד של חמרי־גלם או של ציוד טכני, אלא גם של מוּצרים אחרים. מהנתונים שבספר של סטאלי אנו שואבים את הטבלה הבאה המראה את עלית מסחר החוץ בארבע ארצות של התרחבות תעשיתית.


גדלו פי כמה
הארץ התקופות המושוות אוכלוסיה ההכנסה הלאומית ערך היבוא בכלל ערך היבוא של חמרי גלם ערך היבוא של מוצרי־חצאי ערך היבוא של שלמים ערך היצוא
ארצות־הברית 1851/60 – 1921/30 4,5 22 14 54 21 6 19
יפאן 1893/97 – 1934/38 1,7 52 19 47 23 6.7 21
קנדה 1920 – 1930 1,9 4.5 7 7 5 8 7
אוסטרליה 1913 – 1938 1,4 2.6 2.2 - - 1.5 3

כל הארבע הן ארצות התרחבות תעשיתית. ארצות הברית וקנדה הן בעלוֹת טכניקה גבוהה ומקורות רבים של חמרי־גלם. יפאן היתה לפני המלחמה דלה מאוד בחמרי־גלם ולגבי סחורות אחרות נהלה מדיניוּת אוטרקית במידת האפשרות. גם לאוסטרליה היתה מגמה לקמץ ביבוא של שלמים ולפתח תעשיה פנימית.

ארצות־הברית, שבהן גדלה האוכלוסיה בין תקופות ההשוואה פי 4.5 וההכנסה הלאומית פי 22, הגדילו את היבוא פי 14 והיצוּא פי 19; כלומר, היבוא ממהר לגדול פי ½3 יותר מהאוכלוסיה. האינדוּסטריאליזציה הביאה עמה עליה עצומה של ההכנסה הלאומית והגם שרק חלק ממנה הולך לכיסוי היבוא הגדל, קנו ארצות־הברית מחוץ לארץ במידה גדולה יותר מכפי שיעור גידול האוכלוסיה. ארצות־הברית התעשרו, ועם זה הרוויחוּ גם הארצות הקשורות במסחר אתן הרבה יותר משאפשר היה לחשוב על יסוד גידול מספר התושבים. במלים אחרות: במידה שהעם מרבה לייצר בעצמו ומעלה על־ידי כך את הכנסתו הוא קונה יותר גם בארצות אחרות. טבעי הדבר שבראש וראשונה גדל ערך היבוא של חמרי גלם (פי 54), אבל גדל גם ערך המוּצרים הבלתי גמורים (פי 21) ואפילו של שלמים (פי 6).

יפאן, שהאוכלוסיה בה גדלה רק פי 1.7 בין התקופות המושווֹת, הגדילה את היבוּא פי 19 ואת ההכנסה הלאומית פי 52. גם ארץ זו של ייצור זול הגדילה את ערך היבוּא של סחורות בלתי־גמורות פי 23 ושל שלמים פי 7.

ההכנסה הלאומית של קנדה גדלה פי 4.5 אגב גידול האוכלוסיה פי 1.9. על אף גידוּל הייצור של התעשיה הפנימית פי 8 קנתה קנדה פי 7.2 מארצות חוץ, ובכלל זה שלמים פי 7.8.

מותר איפוא להסיק מכאן, שעליית כוחות הייצור של כל ארץ מעלה את היבוא, והשלָמים תופסים חלק גדול למדי מערך היבוא.

החשש המורגש בגישה לבעית האינדוּסטריאליזציה של ארצות מפגרות אינו מוצדק אפילו לאור העוּבדוֹת של העבר כאשר לא היה שום הסדר מכוון בינלאומי. והרי אין ספק שהשלום אשר יכוֹן עכשיו יחייב, כך או אחרת, את העמים לשיתוף פעולה ולסדר מסוים ביחסי המסחר הבינלאומיים. ממילא יחזק ערכו של הגורם העיקרי בחליפין – של רמת החיים ההולכת ועולה וכוח הקניה ההולך וגדל.

שינויים אלה בכלכלה העולמית ידרשו מהארצות התעשיתיות מכסימום של גמישוּת וכושר־התאמה בתקופת המעבר. ייתכן שיווצר צורך גם בשינויים בהרכב התעשיה – העלול לגרום קשיים זמניים. אולם על הארצות התעשיתיות דוקא יפול התפקיד למלא את כל המחסור שנוצר על־ידי המלחמה ברוב הארצות וביחוד בחמרי בנין, בצרכי בית והלבשה ובאמצעי הובלה. אותן הארצות תהיינה המספּקוֹת לעמים המתחילים את תהליך האינדוּסטריאליזציה ציוד טכני, כוחות טכניים ואשראי. ברצון טוב והבנה הדדית אפשר לקיים תכנית התאמה הדדית של הכוחות הקיימים והאינדוסטריאליזציה שלנו תהיה איפוא גם מטרה לעצמה וגם מכשיר שבו יוכלו להשתמש אנגליה, ארצות־הברית וארצות אחרות לשם הגשמת תכניותיהן של טרנספורמציה כלכלית באזורים הקרובים לארצנו.

ועתה לשאלה: מה יכול להיות היחס בין היבוא להיצוּא שלנו אם התפתחות תעשייתנו תלך בדרך שתיארנו בפרקים הקודמים? שאלה זו חשובה גם בשביל הארצות המעונינות בשוק שלנו וגם מבחינת האפשרות לאזן את מאזן־התשלומים שלנו.

בהערכה זו אנו קובעים כיחידה יצרנית־צרכנית מיליון תושבי הישוב. כל מיליון כזה יתן מקום לחליפין ולתשלומים בגבולות החישוב כדלקמן (לפי מחירים שלפני המלחמה).


I. הציוד היסודי

א. ערך הבנין והציוּד של נמלים, אמצעי תחבורה, מקור לכוח חשמלי ואינסטלציות כלליות – 25 מיליונים לא"י.

ב. ההשקעות בהון הקבוע של התעשיה המעסיקה 150 אלף פועלים (כדי 425 לא"י על כל פועל) – 65 מיליונים לא"י.

מ־90 המיליונים הדרושים להגשמת התכנית לאינדוּסטריאליזציה לכל מיליון תושבים יהווה ערך הבנינים שליש, ובתוך 30 מיליונים של ערך הבנינים יהווּ 40% או 12 מיליונים ערך החמרים, שמהם 6 מיליונים בערך נצטרך לשלם לארצות שונות.

האינדוּסטריאליזציה תכריח אותנו להוצאה של 36 מיליונים לא“י על כל מיליון תושבים – תשלום בעד החמרים והמכונות שנביא מחו”ל. אם ציוד זה נקבל בשיעורים למשך 4 שנים ונשלם בעדו בשיעורים במשך 8 שנים, נצטרך לשלם יחד עם הרבית 5 מיליונים לא"י בערך.


II. חמרי־גלם ומוּצרי־חצאי לתעשיה


קבענו את ערך הייצוּר על פועל אחד בסכום ממוצע של 540 לא“י, שמהן 325 לא”י מהווה הערך העודף המיוצר בעבודה ו־215 לא“י ערך החמרים או מוּצרי־החצאי. בהדרגה יכולים אנו להגיע למצב, שבו חלק מהחומר הזה הנקנה בחוץ לארץ יהיה קרוב ל־20% (מלבד ערכם של חמרים לתעשית מזון). בחרושת (חוץ מתעשית מזון) יעבדו כ־130 אלף פועלים על כל מיליון תושבים. לפי זה נצטרך להביא מחוץ לארץ חמרים לתעשיה כדי ½5 מיליון לא”י לשנה..


III. סעיפי היבוא האחרים

אפשר להעריך את הסעיפים האחרים של היבוא בסכומים אלה:

א. חמרים לתעשית מזון 2 מיליון לא"י

ב. מוצרי מזון מוכנים 3 מיליון לא"י

ג. שלמים אחרים 2 מיליון לא"י

ד. ציוד וחלקים לתיקונים שוטפים 1 מיליון לא"י

ה. חמרים ואינונטר חי לחקלאות 2 מיליון לא"י

בסיכום כללי אנו מקבלים סך הכל של הוצאות שנתיות על כל מיליון תושבים כדי ½21 מיליון לא"י.

תמורת הוצאות אלה יש להניח שההכנסות מארבעת הסעיפים הבאים יהיו:

א. היצוא של תוצרת חקלאית והמוצרים ממנה 3 מיליון לא"י

ב. הכנסות הקרנות הלאומיות, המוסדות, שונים ‏4 מיליון לא"י

ג עלית ההון והשקעות היהדות מחוץ לארץ מיליון לא"י

ד. הכנסה מתיירוּת ½ מיליון לא"י

לפי ההכנסות האלה אפשר לקווֹת מארבעה סעיפים ½12 מיליונים לא“י לשנה. כדי לאַזן את מאזן התשלומים נהיה, איפוא, זקוקים ליצוּא של מוּצרי תעשיה כדי 9 מיליון לא”י בערך. לגבי הערך הכללי של תוצרת התעשיה הנחשבת לפי השיעורים שלנו בסכום כללי של 80 מיליונים לירות יהיה היצוא הדרוש כדי 11%–12%. אחוז זה אינו עובר על האחוז של ארץ תעשיתית בינונית אחרת ויש לחשוב שהוא בגדר האפשר. ארץ התלויה ביצוּא כדי אחוז זה – כוח הייצור שלה מהווה גוף כלכלי בריא ויציב די צרכו.

ארץ, שהיבוא הוא כדי 20 מיליונים לשנה והיצוא כדי 9 מיליונים לא"י, מאשרת יפה את ההנחה, כי גידוּל כוח הייצור נושא יתרונות גדולים הרבה יותר מההפסדים הזמניים העלולים להיווצר עקב שינויים בהרכב החליפין.

נשלים תמונה כללית זו בציור הקוים האופיניים של סחר החוץ שלנו. אם תלך התפתחותנו המשקית בדרך של אינדוּסטריאליזציה יתפסו ביבוּא את המקומות החשובים ביותר הסחורות והמדינות הללו:


סחורות ארצות האספקה החשובות ביותר
1. פחם אנגליה, תורכיה, ססס"ר
2. ברזל יציקה ומוצרי־חצאי ממתכת אנגליה, ארצות־הברית, בלגיה, צ'כוסלווקיה
3. מכונות וציוד טכני ארצות־הברית, אנגליה, שודיה
4. עצים וחמרי עץ ארצות הבאלקאן, שודיה, ססס"ר
5. חמרים לקרמיקה ואלומיניום ארצות ים־התיכון
6. כותנה הודו, מצרים, ארצות־הברית
7. טכסטיל אנגליה, צ'כוסלווקיה
8. מתכות צבעונין אנגליה, ארצות ים־התיכון
9. מוצרים חימיים ארצות־הברית, אנגליה, צרפת
10. חטים ארצות־הברית, קנדה, אוסטרליה
11.סוכר קובה, מצרים
12. חמרים לתעשית שמנים וסבון ארצות ים־התיכון, הודו, סודאן.

לפחות במשך עשר שנים אחרי המלחמה תהיה גרמניה מחוץ לכל יחסי מסחר אתנו, באותו זמן יגבר מסחרנו עם אנגליה ועם ארצות־הברית.

משום כך אנו צריכים לכוון את תעשייתנו לייצוּר מוצרי יצוּא, במיוחד כדי לספק את ארצות ים התיכון והבאלקאן בחמרים חימיים ואמצעים טכניים שונים. בשטחים אלה עלינו להשתדל לתפוס חלק ממקומה של גרמניה. על היצוּא עלינו להוסיף את תוצרת־הלואי מהדרים – זה יהיה אפשרי רק עם שיפור יסודי של איכות תוצרתנו. כן יש מקום להרחבת היצוא של שמנים וסבון. על תעשיות העור, ההלבשה והלבנים לדאוג להרחבת היצוּא של תוצרתן לארצות ים התיכון, לבאלקאנים ולארצות דרום־אסיה.

ועלינו לראות עוד תוצאה אחת מהאינדוּסטריאליזציה שאליה אנו יכולים לשאוף: שירות לארצות אינדוּסטריאליות בפיתוח מסחרן עם ארצות המזרח. שירוּת זה יכול ללכת בשתי דרכים: א) אחסנת הסחורות והעברתן וב) הרכבה והשלמה של סחורות.

שני השירותים האלה, ביחוד השני, באים בחשבון רק בתנאי של טכניקה גבוהה ואירגון תעשיתי משובח. הובלת סחורות מוכנות וביחוד מכונות, כלי־רכב, מקררים וכד‘, דורשת הוצאות מרובות לרגל השטח הגדול שהם תופסים בספינות והאריזה היקרה. התיקונים של קלקולים ופגיעות הנגרמים למכונות, מכשירים וכו’ בדרך ארוכה עולים לבתי־החרושת ביוקר. על כן נודעת חשיבות מעשית רבה לאפשרות לשלוח תוצרת שונה (מכונות וכו') כשהיא מפורקת לפרקים ולחלקים, מתוך חשבון שהרכבתה וזיקופה ייעשו במקום קרוב יותר לשוק או למזמין. מובן מאליו, שתנאי ראשון לכך – שבית־החרושת או בית־המסחר יוכל לסמוך על איכוּת העבודה במקום. ויש שכדאי לפירמות גדולות למסור רשיון או זכיון לייצּר איזו סחורה לתעשיה מקומית, כשיש למוסרים בטחון בטיב העבודה ובנאמנות מסחרית.

בדרך זו אפשר לקשור קשרים ישירים עם התעשיה הגדולה בעולם וליהנות גם מנסיונה ומידיעותיה הטכניות הרחבות וגם מאפשרויותיה הכספיות.

נמצא, שהאינדוּסטריאליזציה של משקנו לא תגרום לשום סכסוכים במעגל של סחר־החוץ שאי־אפשר ליישבם בדרך של התאם הדדי.


מסקנות    🔗

השתדלנו במידת האפשרות והנתונים שהיו בידינו, לסקור בקצרה את סבך בעיות האינדוּסטריאליזציה במשקנו, ודומה שמותר לנו להסיק מסקירתנו את המסקנות הבאות:

  1. התישבות במידה הדרושה, כדי המשך האינטסיפיקציה של חקלאותנו, תלויה בהרחבת תעשיתנו, בהגברת הכיווּן לאינדוּסטריאליזציה.

  2. התפתחות תעשיתנו המבוססת על גידול המשק הפנימי בלבד, לא תוכל להקיף את כל כוחות־העבודה שהעליה תעמיד לרשותה, כל עוד תישאר בתחומי הרמה הטכנית של עכשיו.

  3. אנו זקוקים להרחבת הבסיס החמרי והטכני של תעשיתנו, – שאם לא כן יתהווה אי־התאם מסוכן בין ענפים שונים של משקנו ובין חלוקת כוחות־הייצוּר.

  4. הרחבת הבסיס החמרי והטכני תאפשר להרבות את שלבי העיבוד של החמרים ולהכניס רציוֹנליזציה בשלבים יסודיים וראשוניים.

  5. מטרה זו ניתנת להשיגה על־ידי יסוּד תעשיה חימית ומטלורגית חדישה שתייצר חמרים ראשוניים לשורה ארוכה של תעשיות.

  6. לשם כך אנו צריכים לבסס את תעשיתנו על עיבוד כל־צדדי של הפחם המובא, של נפט, ברזל־יציקה, עיסת־עץ (פולפה) וכד'. הוצאות ההובלה של פחם וחמרים ראשוניים אחרים אינן צריכות להווֹת מכשול למטרתנו, שכן בשלבים השונים של עיבוד החמרים האלה יעלם ההפרש בין הוצאות־הייצור אצלנו לבין אלו שבארצות אחרות, במידה שהוא נגרם על־ידי הוצאות־ההובלה. מתוך בחינה זו יש להתיחס גם אל חמרי־גלם אחרים.

  7. יבוּא מוגדל של חמרים – פחם, עפרות־ברזל או ברזל־יציקה, עיסת־עץ (פולפה) וכד' – יתן מקום להתפתחות המסחר הימי ויצירת צי מסחרי מתאים, וכן יעודד את ההתפתחות המסחרית והתעשיתית של חופי הארץ.

  8. בהתאם לכך יהא צורך בחלוקה מתאימה של התעשיה על פני הארץ, בהקמת מרכזי־ישוב חדשים ובתיאום־הפעולה בין החקלאות ובין התעשיה.

  9. מפעלי תעשיה גדולים זקוקים לתמיכה לאומית ולזכויות־יתר, אפילו מוֹנוֹפּוליסטיות. אולם מן ההכרח שמפעלים אלה יבטיחו את ריבונות האינטרסים הלאומיים. הטרסטים שלנו צריכים איפוא למזג מזיגה יפה את האינטרסים של האומה, של העבודה ושל ההון.

  10. על אופי ארגוני זה של התעשיה הגדולה יש לבסס גם את המימון שלה. הערבות של האומה לגבי ההון צריכה למצוא את ביטוּיה במוסד פיננסי מרכזי, שבו ישתתפו שוה־בשוה שלושת הגורמים של כלכלתנו: המוסדות העליונים, נציגות העבודה ונציגות ההון.

  11. לשם ביסוסה וחיזוקה של תעשיה חדישה משוכללת אנו מוכרחים ליצור יחסים בין העבודה ובין ההון, יחסים המבטיחים פריון־עבודה מאכסימלי על־ידי הרחבת החוזה הקולקטיבי, שיניח לפועל אפשרות

ליהנות מעלית היעילות ושיתוף בחיפוש האמצעים הטכניים והארגוניים להרמת יעילות זו.

  1. בתקופת־המעבר לקראת תעשיה חדישה ידרוש המשק קרבנות גם מהעבודה וגם מההון, שכן בארץ מחוסרת חמרי־גלם אין דרך אחרת לכסות את ההוצאות הנוספות של התעשיה.

רק בתנאים אלה אפשר יהיה לנו לחרוג ממסגרת של תעשיה לצורך עצמי, וליצור תעשיה סינתטית ראויה לתפקידיה, ורק על־ידי כך יוקצה גם לנו מקום בתוך התעשיה העולמית, והביטוי “שער המזרח” לא יהא לשוא.


המקצוע 1910 1920 1930 1940
הובלה 22.0 4.5 25.0 25.9
בנין 21.0 17.4 23.5 26.5
מתכת, מכונות, מספנות 9.0 16.8 5.6 5.9
מזון, משקאות, טבק 5.3 2.3 2.0 1.7
נייר, דפוס וכד' 4.1 3.2 4.4 4.8
חימיה, זכוכית, מלט 2.8 1.0 1.2 1.0
מכרות, אבן וחול 12.6 8.2 11.5 4.6
עור 2.1 2.2 1.5 1.3
הלבשה 4.4 7.1 7.8 7.3
שירותים ציבוריים 2.7 3.2 5.4 7.8
טכסטיל 0.9 2.9 1.0 1.0
תיאטרון 2.8 1.9 4.6 5.1
מסעדות ומסחר 2.7 2.8 1.7 1.8
עץ 1.3 0.5 0.3 0.4
שונים 6.3 5.9 4.5 4.9
100.0 100.0 100.0 100.0

  1. The Land Tenure Systems in Europe, League of Nations 1939. Technical Documentations.  ↩

  2. The Industrialisation of Agricultural Countries“, the Economic Journal, July־September 1943.”  ↩

  3. הרכב החברים באגודות המקצועיות של ארצות הברית באחוזים (לפי Recent Social Trends, v. 2. p. 834):  ↩

  4. “Comparative Cost”.  ↩

  5. A.J. Brown: Industrialisation and Trade, London, Royal Inst. of International Affairs, Oxford University Press, p. 5.  ↩

  6. ראה בפרק תצוּאוֹת מוּשווֹת.  ↩

  7. החרושת, התחבורה והמסחר העברי, טבלה 5, דרגה ב‘ וג’ יחד.  ↩

  8. Capital Expansion, Employment and Economic Stability by Harold J. Moulton, George W. Edwards, James D. Magie, Cleana Lewis. The Brookings Institution, Washington, 1940.  ↩

  9. בנוגע לחימיה קבענו את ההשקעה לפי טבלת בראון, המדברת רק על זבלים חימיים. לפי מולטון ואחרים יוצא, שב־1937 היתה ההשקעה בענף החימיה במפעלים גדולים 3060 לירות שטרלינג. מטעם זה נכון יותר יהיה לציין את ענף החימיה ב־1, ולא ב־2.  ↩

  10. Paul H. Douglas, The Theory of Wages, New York, 1934.  ↩

  11. Output, Employment and Wages in the United Kingdom 1924, 1934, 1935. London and Cambridge Economic Service, Memorandum N 47.  ↩

  12. Statesman's Yearbook 1943. London.  ↩

  13. נעשה נסיון רק בזמן המלחמה.  ↩

  14. ראה למעלה: “תשואהנקיה של פועל…”  ↩

  15. Capital Expansion, Employment and Economic Stability, Appendix C, pp. 563–564.  ↩

  16. Simon Kuznets, National Income and Capital Formation 1919–1935. A preliminary report, New York 1937.  ↩

  17. באנגליה צריכת מוצרי כותנה היא 13.6 ק"ג לנפש לשנה.  ↩

  18. צלולוזה.  ↩

  19. דוד הורוביץ, הכלכלה הארצישראלי בהתפתחותה, 214.  ↩

  20. השיפור הגדול במצבו של המפעל, לאחר שעבר לידי “סולל־בונה”, מצדיק את הנחתנו.  ↩

  21. בשעת הדפסת הספר עברו מניות “שמן” לידי יהודים.  ↩

  22. Harry Barron, Modern Synthetic Rubbery.  ↩

  23. בלי זו של חברת האשלג.  ↩

  24. בלי זו של חברת האשלג.  ↩

  25. מפעל “פניציה” השיג תוצאות מניחות את הדעת בעיבוד חול המובא מארצות השכנות.  ↩

  26. ציפה – עיסת־עץ, פוּלפה.  ↩

  27. Blake, The Mineral Resources of Palestine and Trans־Jordan.  ↩

  28. Tarr, Introductory Economic Geology, 1938.  ↩

  29. למעשה יש בארץ כמה התחלות של תעשיות שונות מסוג זה, אבל היקפן וציודן מוגבלים.  ↩

  30. Herman Finer, Municipal Trading, London, 1941.  ↩

  31. קיים בארץ מפעל אחד לייצור כרביד, אבל הוא עובד בתנאים שייצורו עשוי להיות רנטבילי רק בזמן המלחמה.  ↩

  32. Harry Barron, Modern Synthetic Rubbers, London, 1943.  ↩

  33. שנתון פלניוס, 1936.  ↩

  34. התעשיה החימית והמטלורגית החדישה דורשת לעתים טמפרטורות של 3000 מעלות. ביח"ר קטן לגומי סינתטי המייצר 5000 טון גומי לשנה (מאציטלן) נזקק ל־200 מיליון קילוואט חשמל לייצור כרביד.  ↩

  35. Capital Expansion and… 364  ↩

  36. Robert B. Warren, The Search for Financial Security, New York, Columbia University Press, 1940.  ↩

  37. S.S. Metz, New Money for New Men, London, Macmilian & C., 1938.  ↩

  38. Holding.  ↩

  39. Maurice Dobb, Wages, Cambridge, 1943.  ↩

  40. Herman Levy, The New Industrial System, London, 1936.  ↩

  41. A.G. Pool, Wage Policy in Relation to Industrial Fluctuations, London, 1938.  ↩

  42. Samuel Curtauld, An Industrialist's Reflections on the Future Relations of Government and Industrie, The Economic Journal, April 1942, N 205.  ↩

  43. “Workers and Bosses Are Human”, Public Affairs Pamflets, N 76, 1943.  ↩

  44. י. קניבסקי, הביטוח הסוציאלי בארץ־ישראל. ת“א, תש”ב.  ↩

  45. “World Economic Development Effects on Advanced Industrial Countries” by Eugen Stally, Montral, International Labour Office, 1944.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!