רקע
אשר ברש
אחים

אריס האחוּזה הגדוֹלה יצחק זיידן נשק בּהתרגשוּת אבהית כּבוּשה לשני ילדיו היפים, שבּתלתליהם הצהוּבּים, בפּניהם הסגלגלים וּבעיניהם הכּחוּלוֹת היוּ דוֹמים לתאוֹמי כרוּבים טהוֹרים. אף לזוּגתוֹ

העדינה, בּעלת גבּוֹת-האַטלס המלוּכּדוֹת והצדעים הכּחלחלים-השקוּפים,

שהציצה אליו ברגע זה של פּרידה במבּט, שחציוֹ תרעוֹמת-אשה מתרפּקת וחציוֹ ברכּת-אֵם לדרך, נשק, כּדרכּוֹ, על מצחה הלבנוּני, הרחיקוֹ והתבּוֹנן בּוֹ רגע ונשקוֹ שנית, הסתכּל עוֹד פּעם בּמעוֹנוֹ העשיר והנוֹשם שלוַת-משפּחה חשאית ויצא עם צקלוֹן-העוֹר שבּידוֹ, כּשבּני-ביתוֹ טוֹפפים אחריו בזהירוּת של חיבּה.

הרכּב בּעל הסנטר המגוּלח בּין שתי פּיאוֹת-הזקן המגוּדלוֹת, סייע לוֹ בעלוֹתוֹ על הכּרכּרה הנאה. הסוּסים הערמוֹנים, המבהיקים מדשן, נשׂאוּ ראשיהם בּגאוֹן וזזוּ ממקוֹמם בּהעויוֹת של התגדרוּת סוּסית מלאת-חן. התינוֹקוֹת צהלוּ, פּלטוּ קריאוֹת של בּרכה עליזוֹת וּמחאוּ כפּיהם הקטנוֹת. האשה הבּיטה עתה מחרישה ואצילית כּוּלה, והאב נפנף פּעמים אחדוֹת בּמצנפתוֹ השחוֹרה ונעלם בּעד השער הפּתוּח לרוָחה.

כּשעבר זיידן את הכּפר היה מטפל בּתיקוּן אדרתוֹ, רכס את הכּפתוֹרים וזקף את הצוארוֹן השׂעיר, ולפי שכּיפּת הרקיע היתה מסוּבלת עננים כּהים והאויר היה ספוּג רטיבוּת צוֹננת של מטר-סתיו מתרגש לבוֹא, האהיל על עצמוֹ בסוֹככוֹ הגדוֹל ולא הרגיש אפילוּ בקידוֹתיהם וגילוּי ראשיהם של האכּרים העוֹמדים מכוּוצים ליד בּתיהם הנמוּכים, הזוֹעפים והמדוּלדלים. וכשהעיף אחר-כּך את עיניו לצדדין, ראה כבר את מרחבי השׂדוֹת המשחירים והתחוּחים מריבּוּי הגשמים, שבּיניהם מוֹריקוֹת פּה ושם רצוּעוֹת צרוֹת של מזרע הסתיו. אלוּ היוּ חלקוֹת האכּרים שבּכפר האחוּזה. מיד נזכּר זידן בּניר-החיטה הגדוֹל שלוֹ, שקלט לפני שבועים כּמאתים כּוֹר חיטים לזרעים, ורעיוֹן חלף בּמוֹחוֹ, כּי בשנת-בּרכה יכוֹל ניר זה להצמיח עד ארבּעת אלפים כּוֹר, ואז יתמלה הכּיס צרוֹר כּבד של שטרוֹת, והכּל ילך למישרים. בּינתים הגיע אל ניר אחד רחב-ידים, שהיה חרוּש חרישה נאה ושיוּרי-הזבל מבצבּצים מבּין המגרפוֹת השחוֹרוֹת: כּאן יזרעוּ באביב, אם-ירצה-השם, תפּוּחי-אדמה מן המין הגדוֹל, האמריקני. היין-השׂרוּף נתיקר השנה וכבר מצוּיים קוֹפצים על זה שעתיד להיוָצר בּבּאה. בּשנת-בּרכה אף כּאן אפשר לחפּוֹר מטמוֹנים. והזבל הזכּיר לוֹ את הרפת שליד משׂרפוֹת היי"ש, שהכניס לתוֹכה לפני חוֹדש מאתים שוָרים, שקרניהם ישרוֹת וזקוּפוֹת כּדרבּוֹנוֹת. בּחדשים האחרוֹנים מכריזים העתוֹנים על יוֹקר הבּשׂר בּעיר

הבּירה. בּסוֹף החוֹרף יהיה השער בּוינה בלי-ספק “לעילא ולעילא”, ואז יפּתח גם ממקוֹר זה שפע של עוֹשר. וכיון שהיה מהרהר בּדברים שבּ“עסק” וּבהצלחתוֹ המתמדת, נזכּר, אגב, בּכבוֹד שחוֹלקים לוֹ בעיר-הגליל. הכּל נוֹהים אחריו, מחניפים לוֹ ותוֹלים בּוֹ את ממוֹנם בּעל-כּוֹרחוֹ, והוּא מנער מעליו את המלוים כּנעֵר אדם את הקוֹצים שדבקוּ בבגדוֹ. מתעב הוּא בכלל אוֹתוֹ מין בּני-אדם שאינם נוֹקפים בּאצבּע קטנה והם חיים רק על חשבּוֹנוֹ של סכוּם-ממוֹן המתגלגל בּלי רוּח-חיים. עסקוֹ שלוֹ, לפחוֹת, יש בּוֹ עבוֹדה, הצלחה, “סייעתא דשמיא”, וּבזמן שהגלגל חוֹזר בּתוֹך היקפוֹ המסוּים בּלי דילוּגים ושיגוּשים, הרי הכּל שריר וקיים ואין מקוֹם לא לדאגוֹת-סרק ולא למוּסר-כּליוֹת.

אבל כּלל ישן בּידוֹ – שלא להרבּוֹת בּמחשבה על הליכוֹתיהם של אחרים. שהרי האחרים אינם חוֹשבים עליך אפילוּ רגע אחד – אם לא להנאתם, ועל-כּן הפנה שוּב את דעתוֹ כלפּי עצמוֹ: אוֹתוֹ הצעד הדיפּלוֹמטי לגבּי הגראַף בּעל-האחוּזוֹת הרי היה באמת טוֹב ויפה בשעתוֹ, שאילמלא כך אנוּס היה לתוּר לעת כּזאת אחרי “עסק” אחר – ואין לך דבר קשה כשינוּי-מקוֹם. כּאן הרי אתה בקי בכל גרגיר של עפר והוֹלך אתה לבטח דרכּך, בּעוֹד שבּמקוֹם חדש בּעל-כוֹרחך אתה בבחינת “לוֹמד מכּל אדם”. ואין זיידן סוֹבל כּשאחרים נתקעים בּעל-כּוֹרחוֹ לתוֹך העסקים שלוֹ. השלמוּת וההרמוֹניה שבּחייו

נפגמוֹת על-ידי כך והוּא נפתל שוּב עם אוֹשרוֹ, שכּבש לעצמוֹ ברוֹב יגיעה, ורגשוֹת מענים, שכּבר עלה עליהם קרוּם, מתלבּים בּוֹ מחדש, – וזה אסוּר בּתכלית האסוּר. הרחק מפּיזוּר-נפש!

כּזה היה, בּקירוּב מהלך-רעיוֹנוֹתיו של יצחק זיידן, בּשבתוֹ ברוָחה בתוֹך הכּרכּרה, שתוֹכה רצוּף לבד ירוֹק ואגפיו מצוּחצחים

וּמבריקים, והיא מרפרפת וּמתנוֹעעת על הקפיצים החדשים כּעריסת-יוֹנק. הסוּסים הצרוּ קצת פּסיעוֹתיהם מחמת הקלקוּל שבּדרך, שמתרבּה

בימוֹת-הגשמים, והיוּ מתנהלים לאטם, אבל בּבטחה של גאוּת וּבהבלטת חשיבוּתם. זיידן העלה מכּיסוֹ מקטרת-ענבּר מבהקת, נעץ לתוֹכה סיגרה עבה, הדליקה מתוֹך נחת-רוּח גמוּרה ושלח את העשן הריחני לתוֹך שׂער שׂפמוֹ.

על תכלית נסיעתוֹ זוֹ ועל תוֹצאוֹתיה האפשריוֹת לא התחיל לחשוֹב עדיין. אף המחשבוֹת היוּ ערוּכוֹת בּמוֹחוֹ בסדר וּבחשבּוֹן קבוּע, כּעין דפּים של ספר, שמידפדפים זה אחר זה ואין האחרוֹנים קוֹדמים לראשוֹנים. הוּא ידע, שעליו להטלטל בּמסע של מסילת-הבּרזל כּשש שעוֹת רצוּפוֹת, ועדיין יש לוֹ שהוּת לטפּל בּזה; וּמתרחק הוּא מאד מן הבּהילוּת, שמוֹציאה את האדם מן העוֹלם. הכּל צריך להתנהל בּנחת וּבשיטה, ואין הרהוּר אחד רשאי לגעת בּחברוֹ.

מנגד היה משחיר וּמתקרב יער-האלוֹנים הגדוֹל, שאילנוֹתיו מוּצקים וענפיהם מגוּדלים וסבוּכים. אחר-כּך נשמעה גם אוֹתה האושה הסתונית העמוּמה והספוּגה לחלוּחית ועגמת-רוּח. כּאן היתה הדרך מקוּלקלת עוֹד יוֹתר, מלאה גוּמוֹת וּבוֹרוֹת, סעיפי-שרשים, שברי-דליוֹת ושלכת רקוּבה. הכּרכּרה, בּכל פּעם שחלפה על אלה, נזרקה בחזקה כלפּי מעלה, כּאילוּ אמרה לפלוֹט את בּעליה מקרבּה. אך זיידן התבּצר יפה במוֹשבוֹ וציוה לרכּבוֹ במנוּחת-נפש גמוּרה, שיעכּב בּעד מרוּצת-הסוּסים. אין רע, אם יסעוּ עוֹד חצי שעה. מתחילה היה זן עיניו בכל אוֹתם הגזעים היפים והמחוּטבים כּיצוּקי-מתכת והיה מוֹדדם דרך אוּמדנה. הוּא גוּפוֹ קנה לפני שנים אחדוֹת, עם שוּתף הגוּן אחד, חלקת-יער מעין זוֹ והיה כוֹרת את האלוֹנים וּמעבּדם לאדנים ולקוֹרוֹת, לקרשים וּלכרוּתוֹת. גם מנסרה בנה לנסר טבלאוֹת לריצוּף, פּרקיט בלע“ז, – ולסוֹף עמד וּמכר את כּל ה”עסק" בּריוח של שלוֹשים אלף זהוּבים. רוּח-שטוּת נכנסה בוֹ, הריוח הגדוֹל אחז את עיניו ולא יכוֹל לפטפּט בּיצרוֹ, אף-על-פּי שהשוּתף היה חוֹכך, וחבל! עכשיו הרי אפשר היה להוֹציא כפלים ממש.

אבל מחשבוֹתיו אלוּ נתנדפוּ חיש. בּדממת היער, בּתוֹך האפלוּלית הצוֹננת והסכּוּך שמלמעלה וּמלמטה וּמכּל העברים, התחיל גלגל-המוֹח מסתוֹבב מאליו ביתר זריזוּת. וּפתאוֹם הוּגה ממסילתוֹ הרגילה – והתחיל מעלה צבּוּרי זכרוֹנוֹת והרהוּרים, מבהירם רגע וּמפזרם שוּב כּמוֹץ לפני רוּח. הריחוּק מן הישוּב והשהיה בתוֹך ערב-רב של אילנוֹת עתיקים וענפים מסוּבּכים כּוֹפים על האדם את ההרהוּרים הפּרוּעים. נמחים הגבוּלים הרגילים וההזיה כּוֹבשת לה מקוֹם אפילוּ במוֹחוֹת צלוּלים וחזקים. השלוה הבּיתית והבּיטחה התקיפה מתנדפוֹת בּאיזוֹ דרך וּפחד לא-הגוּי תוֹקף את הנפש. נקרע האדם מאחיזתוֹ בעוֹלם והוּא כצפוּי לכל סכּנה שלא תבוֹא.

ולאחר זמן מוּעט של נסיעה זחלנית בּיער נתחלחל זיידן פּתאוֹם מפּני עצמוֹ. מתוֹך הסתכּלוּת רצוּפה במשך רגעים אחדים בּינוֹת לאילנוֹת התחיל דבר-מה מדמדם בּמוֹחוֹ ונדמה לוֹ, שגוּלגלתוֹ של אביו המנוֹח מציצה אליו מאחוֹרי הגזעים וּמגחכת לעוּמתוֹ מתוֹך מחילוֹת-פּניה האפלוֹת. הוּא נוֹפף את כּפּוֹ והעבירה על פּדחתוֹ, כּמי שרוֹצה להבריח זבוּב טרדן; אך ללא-הוֹעיל. הרי בעצם מרקד שלדוֹ של אביו כאן בּין האילנוֹת! יראה בנחמה, כּמוֹ שראה!

גניחתוֹ של הרכּב יִשבה את דעתוֹ, אבל קלסתר-פּניו של אביו עדיין היה מרחף לנגד עיניו. אביו העלוּי, בּעל המוֹח הגאוֹני, שההצלחה לא רצתה לשרוֹת בּמעשׂיו, אוֹתוֹ האדם הקוֹדר, שהיה נגרר על שמי משפּחתם כּענן-סתיו זוֹעם!… הנה הנן גבּוֹתיו המגוּדלוֹת-פּרע, שמתחתן סוֹקרוֹת העינים הקשוֹת עם להט-החוֹרף החד שלהן. ונדמה לוֹ שוּב לזיידן, שאֶל כּל אילן ואילן מצוּמדת דמוּת-דיוֹקנוֹ של אביו בפוֹזה אחרת: כּאן צדעיו תפוּשׂים בּכפּיו והוּא מעיין בּ“מוֹרה” אוֹ ב“עיקרים” בּלי-ניד כּקרוּש ושם הוּא מבוּדר-שׂערוֹת ושקוּע בּהרהוּרים סתם; כּאן הוּא זוֹעם ורוֹתח

ולוֹהט וּפרצוּפוֹ מעוּוה והוּא מטיח דברים כּלפי סדר העוֹלם, ושם – פּניו עייפים וּמפיקים יגוֹן שחוֹר ודכדוּך-נפש גמוּר, מצוּפּה בחיוּך ספקני של פּילוֹסוֹף מאוּנס. ולסוֹף הוּא מתגלה לעיניו כשהוּא מוּטל על ערשׂוֹ באחרית ימיו, שחוֹר כּשוּלי-קדרה וצפוּד-בּשׂר, חוֹרק שינים וּמגדף בּקריצת-שׂפתים משוּנה, בּוֹעט בּכוֹח בּכוֹתל המיטה וּפוֹלט רוֹק עכוּר.

כּך נאבק בּנגע הממאיר שבּקרביו וכך נאסף האיש!

זיידן נזדעזע פּתאוֹם בּכל גוּפוֹ, הדף את הרכּב בּקצה הסוֹכך שבּידוֹ וזרזוֹ מתוֹך התמרמרוּת, שקשה היה לעמוֹד עליה כלפּי מי היא מכוּונת:

– דפוֹק בּסוּסים, בּליעל! וכי נרדמת, לעזאזל?

הרכּב לא השמיע הגה ורק נוֹפף את השוֹט, עג עוּגה באויר והצליף בּוֹ מתוֹך שריקה על גב הסוּסים. הללוּ נתבּהלוּ משוֹט-פּתאוֹם זה שבּא עליהם והתחילוּ שוֹטפים בּגבוּרה, והכּרכּרה היתה נזרקת ונקלעת אילך ואילך. לאחר רגעים מוּעטים בּא סוֹף ליער. מרחבי שׂדוֹת נתגלוּ שוּב לעינים וּבקצהם השחיר גיבּוּב קטן של בּנינים ואילנוֹת. הגיעוּ פעם בּפעם לאזנים שריקוֹת מקוּטעוֹת ושקשוּק קטרים ורכּבוֹת, שנעתקוּ ממקוֹם למקוֹם.

זיידן קינח בּמטפּחת את הזיעה הצוֹננת, שכּיסתה את כּל פּניו, וחשב אגב חיוּך מלגלג: “תּוּף! לא חלמתי הלילה מתוֹך שינה – והרי לך חלוֹמוֹת בּהקיץ! פּטוּר בּלא חלוֹמוֹת אי-אפשר!”

ואף-על-פּי-כן, כּשקנה את כּרטיס-הנסיעה ונכנס לתוֹך הרכּבת, היה כוּלוֹ מוּרתח ולבּוֹ זע וּמהסס.

פּניו הזיותנים של יצחק זיידן, קוֹמתוֹ הזקוּפה, מלבּוּשיו הנאים והמגוֹהצים, וּביחוּד שרשרת-הזהב הכּבדה על התלאי בצוּרת כּוֹכב, שתמוּנת תינוֹקוֹת משוּבּצת בּוֹ, משכוּ מיד את עיני היהוּדים האחדים שנמצאוּ באוֹתה מחלקה. כּוּלם התכּנסוּ בצפיפוּת לתוֹך קרן-זוית זוֹ וכבשוּ להם מוֹשבוֹת על האיצטבּה בצדוֹ של זיידן ועל האיצטבּה שכּנגדוֹ. אחד, בּא בימים, עבדקן וחטמתן, השמיט את כּוֹבעוֹ והיה יוֹשב בּכיפּתוֹ הדשנה והמסוֹאבת בּמין הרחבת-דעת כּבעל-בּית זה, שמסב בסוּכּתוֹ בראש ושכניו העניים סמוּכים אצלוֹ. אחר, צעיר “ממוּשׂכּל”, בּעל זקן מגוּדע בדמוּת משוּלש קטן, חוֹלני ודק-צואר, התחיל מתלבּט על מקוֹמוֹ, העלה מכּיסוֹ חפיסת ניירוֹת מעוּכים וּפרשׂ גליוֹן גדוֹל, ששם איזוֹ חברה-לאחריוּת רשוּם על גבּוֹ באוֹתיוֹת שמנוֹת, והחליק בּעיניו האוֹרבוֹת לצד ה“גביר”: שמא יעלה בידוֹ לצוּדוֹ! עוֹד אחר, אברך-משי צהוֹב, הוֹציא עתוֹן-של-פּרוּטה פוֹלני ממוּשך וּממוֹרט והתחיל מעיין בּוֹ וּמשמיע לסירוּגין גניחוֹת של תמיהה וסקרנוּת מרוּבּה.

זיידן ניצב נשען אל מזוּזוֹת האשנב הסגוּר והסתכּל החוּצה בעינים יגעוֹת וּמעוּרפלוֹת. אחר-כּך רצה לפתוֹח את האשנב, אבל בּוֹ-ברגע בּקעה צוחת אשה, עטוּפה בבלוֹאים ויוֹנק מכוּרבּל בּחיקה, מתוֹך הזוית שכּנגד:

– יהוּדים בּני-רחמנים! ראוּ, הרוֹצח הזה אוֹמר לאַבּד לי את התוֹלעת הפּעוּטה, יהוּ-דים!

הוּא סילק את ידיו באפּתּיה וישב על האיצטבּה. והיהוּדי שבּכיפּה הדשנה היה צוֹחק בּגסוּת וּמתנדנד:

– התוֹלעת! התוֹלעת! חה-חה-חה! הצפּיני אוֹתה, יהוּדיה, תחת האיצטבּה, חה-חה: שם יחם לה, שם הצינוֹר משפּיע חוֹם רב! חה-חה, התוֹלעת! תוֹלעת יעקב!

והצעיר דק-הצואר השתמש בּמאוֹרע זה וזרק אף הוּא “מילי-דבדיחוּתא”, שיש להן נגיעה ב“עסק” שלוֹ:

– לדעתי, כּדאי וראוּי היה להנהיג “אַסיקוּראַנץ” להצטננוּת. הרבּה רשוּמים היוּ קוֹפצים על כּעין זה. אָה, המוֹן רב! אוֹמרים שבּאנגליה – הפסיק את דיבּוּרוֹ והניח, בּניע-יד של אוּמן רגיל, את הגליוֹן על בּרכּיו של זיידן, והוּא גוּפוֹ חיבּק זרוֹעוֹתיו על חזהוּ הצנוּם והיה יוֹשב דוּמם כּבעל-נצחוֹן ענותן.

זיידן, שלא היה מלוּמד בּנסיעוֹת והיה ממעט בּשׂיחה עם בּני-אדם, מאחר שהיה מתקן עסקיו בחשאי וּמצניע לכת בּכל דרכיו ושבּיחוּד אחרי הסכסוּך שנפל בּרוּחוֹ היוֹם היה נוֹטה להשאר יחידי, – הרגיש את עצמוֹ ברגע זה כאילוּ הוּא מוּקף אנשים העוֹינים אוֹתוֹ וּמבקשים רעתוֹ. ורגשוֹתיו נרתחוּ על-ידי כך עוֹד יוֹתר. נתחורוּ לוֹ החשיבוּת שבּנסיעתוֹ והצוֹרך להתעתד לאיזוֹ קבּלת-פּנים – והנה נפל לתוֹך חברה שכּזוֹ!

– אין אני נוֹסע לרגל שוּם “עסק”… כּלוֹמר, אין אני נוֹהג לעשׂוֹת “עסקים” אגב אוֹרחא. – פּנה אל הצעיר בּלשוֹן קצרה והחזיר לוֹ בנימוּס את גליוֹנוֹ.

אבל בּעל-דברוֹ כאילוּ המתין להוֹדעה קצרה זוֹ, קפץ עליו בהתלהבוּת קדחתנית וּבנענוּעים משוּנים:

– מה שייך: “אין אני נוֹסע לרגל עסק”?… ולכשתתארע לוֹ, נניח, “מציאה כשרה”, שאפשר להפיק ממנה תרפ“ט אלפים ריוח נקי?… וּבכלל, מה ענין נסיעה אצל עסק? נסיעה לחוּד ועסק לחוּד… כּל הצלחתוֹ של אדם היא רק דבר שבּמקרה… וּמנין לוֹ, בּכלל, רצוֹני לדעת, שכּוָנתי לשם עסק? להד”ם! אין כּאן שוּם עסקים… אדרבּה, איני מבקש ממנוּ כלוּם, רק שיעיין בּלבד. הרי לעיין מוּתר, לכל הדעוֹת. מגוּחך!

בּרוּר היה לזיידן, שאין עכשיו לאל ידוֹ להתנגד למבּוּל-הדברים של בּריה זוֹ, וּמאחר שסקר את הדוֹחק והזוּהמה ששלטוּ כאן, לקח את חפציו ויצא המסדרוֹנה, מלוּוה במבּטים של תמיהה ולגלוּג בּבת-אחת. שם פּגע בּממוּנה, תקע לוֹ מטבּע והלז פּתח לפניו, בּיראת-כּבוֹד של פּקיד קטן, אחת הקוּבּוֹת המיוּחדוֹת, שהיתה ריקה מאדם, וּמשנכנס – נעל אוֹתה הממוּנה בּעדוֹ. כּאן רוַח לוֹ במקצת. דעתוֹ נתישבה עליו, אלא שהיסוּס-הלב נשאר בּעינוֹ כבראשוֹנה. הוֹציא מילקוּטוֹ מכתב מקוּפּל, פּרשׂוֹ על בּרכּיו והסתכּל בּוֹ וּבכתבוֹ בעיוּן וּבהתעמקוּת. היה זה כתב-ידה של גיסתוֹ דוֹרה, אשתוֹ של שמעוֹן, אחיו הבּכוֹר.

אוֹתם המשפּטים המסוֹרסים והמקוּטעים ואוֹתוֹ הכּתב הכּבד

והמטוֹרף נקרוּ את מוֹחוֹ כשפּוּדין מלוּבּנים: “חזירתי לכאן לא שינתה את המצב אף כּמלוֹא נימא… אחיך, בּעל המחשבוֹת, מטיל זוָעה… ואוּלי קצרת-יד אני להשׂיגוֹ כראוּי! שוּב אוֹתוֹ הרישוּל, שוּב אוֹתה קהוּת-הרגשוֹת – האמן, חביבי, שחסרת-אוֹנים אני לעוּמתוֹ! כּמה גבוּרת האשה? כּגבוּרת החוֹמט. כל זמן שבּיתוֹ שלם עליו, הוּא זוֹחל, פּרצת בּיתוֹ מיד הוּא מתמעך. חדלתי מלהרהר על תכלית האדם בּכלל – שפלוּת, בּערוּת, טמטוּם-הלב, צחוֹק-עוֹל, אפשר שהללוּ הם דוקא סימנים של גאוֹנוּת… אלי, אלי! קוֹרסת אני תחת כּוֹבד המשׂא הזה… בּוֹא, הראוּ זה לזה. סוֹף-סוֹף אחים! קשת-לב אוֹ מרת-לב אני, אחת היא, ואוּלם בּרוּר לי, כּי רק למיתה אני מצפּה. זה יהא, כּמדוּמה לי, רגש של נקמה מתוֹק, מתוֹק מאד… הזדרז וּבוֹא, אחי-אחיך!”

הוּא חזר על המכתב פּעם ושתים, התעכּב על כּל מלה בפני עצמה, שקל אוֹתה, נתחה לפרטים ולדקדוּקים, וכשהגיע שוּב אל סיוּמוֹ: “הזדרז וּבוֹא, אחי אחיך!” – הרגיש מעין עלבּוֹן לעצמוֹ. – סוֹף סוֹף אין הוּא אחי-אחיו ממש. כּלוֹמר, הוּא, יצחק זיידן, הריהוּ סוֹף-סוֹף אדם, שבּיצר לוֹ מעמד איתן בּחיים ויוֹנק מן הוַדאוּת והבּטחה שבּחיים אלה יניקת אוֹשר מרוּבּה… אדרבּה, יבוֹא-נא איזה בן אדם ויסבּיר לו, שכּל הבּנינים שבּנה לעצמוֹ אינם מיוּסדים אלא על יסוֹדוֹת רעוּעים! והרי העוּבדה, שהם עוֹמדים וקיימים, תבוֹא ותטפּח על פּניו… לא, את החי והקיים אין להכחיש, ואף הרעיוֹנוֹת וההרהוּרים הבּטלים אין בּכוֹחם לקעקע את המציאוּת המוּכרחת…

בּיקש זיידן לפרוֹץ, מתוֹך הגיוֹן חוֹתך זה, בּצחוֹק של בּיטוּל כּלפּי אוֹתוֹ היסוֹד האנוֹשי, שמרפרף כּל ימיו למעלה מן הארץ וכל הויותוֹ – אין ואפס. אוּלם העפת-עין אחת על המכתב הפּרוּשׂ על בּרכּיו הטילתוּ שוּב לתוֹך רצינוּת כּבדה, כּיוצה את גבּוֹתיו וריכּזה את פּניו –

וגלגל-המוֹח נדחף פּתאוֹם בּכוֹח גדוֹל: “הגיסה העלוּבה! החיים הרעננים והענוּגים הללוּ, בּעטיוֹ של מי נקטפוּ? שמא בעטיוֹ של אחיו? – אבל הרי היא-היא שדבקה בוֹ ונתכּרכה אחריו תמיד, – ואף-על-פּי-כן הרי אין אחר חייב בּנפשה חוּץ מאחיו”… ואגב מחשבה זוֹ חש יצחק גם את עצמוֹ במידת מה שוּתף בּחטא זה: “כּיצד כּתוּב בּמכתב: “אחי-אחיך”, כּלוֹמר, הוּא ואחיו היינוּ הך!… היא רצוּצה כוּלה וּמצפּה למות, והוּא, יצחק, הריהוּ אחי-אחיו, זה שקיפּח את חייה… אימה! – שפלוּת, בּערוּת, טמטוּם-הלב – לא ולא! אין אלה בשוּם פּנים סימנים של גאוֹנוּת. להפך, סימנים של קטנוּת הם, של קטנוּת, של קטנוּת!… לכשיבוֹא שמה, יגיד לוֹ לאחיו כל אשר בּלבּוֹ. לא יכחד דבר…”

לאוּת מכאבת תקפתוֹ עד להתעלף. נדמה לוֹ, שכּל פּרקי אבריו מתפּוֹקקים, וּבבלי-דעת תפשׂ את צדעיו בכפּיו ולחצן בּכל מאמצי כוֹח. מיד נתישבה דעתוֹ, אבל פּרצוּפוֹ נתארך והחויר וּפיו היה מזיל חוּט של רוֹק על זקנוֹ הצהוֹב-הקצר, כּשהוּא יוֹשב ישיבת-תם. החרידוֹ הרעיוֹן, שלא יאה לאדם מכוּבּד שכּמוֹתוֹ להיוֹת רך-לב ורפה-רוּח בּמידה זוֹ, – נזדקף והתחיל משקיף בּעד האשנב החוּצה. האויר היה מעוּבּה ורווּי עלטת-מטר אפוּרה. רוּח זוֹעף התחוֹלל והיה מנענע בּרוֹגז את בּדי האילנוֹת העירוּמים, מהפּכם ורוֹעצם והקיטוֹר הנפלט נשאר אחוֹרי הקטר זוֹחל וּמתאבּך ליד האשנבים, שזכוּכיתם מזיעה טפּין וקלוּחים, וּמערפּל את העוֹלם בּעיני הנוֹסעים.

למראה השממה שבּיקוּם נידכדכה רוּחוֹ של זיידן עוֹד יוֹתר, ואנחה שלא פּילל לה התפּרצה מאיזוֹ פינה שבּפנים והבעיתה את בּעליה.

– על דברים כּעין אלה אסוּר להרהר הרבּה! עבוֹר, עבוֹר עליהם וּפטרם בּקצרה!

החלטה זוֹ רחפה לפניו בהירה וּמאירה, – ואף-על-פּי-כן הצטמצם על מוֹשבוֹ וחתר בּמוֹחוֹ הלאה: סיבּת כּל הרעוֹת המתרגשוֹת וּבאוֹת על האדם נעוּצה רק בּהתרשלוּת, בּמה שהוּא מתרשל בּהדרכת עצמוֹ וּמתמסר בּידי איזה מזל עיור, שמסייע תמיד רק לירידתוֹ. שקר! אין האוֹשר בּא בהיסח הדעת; אין הוּא נקנה אלא על ידי מלחמה תמידית ועקשנית. יש, אמנם, שהוּא בא גם בּמקרה, אבל אז הוּא רק רגעי וּמדוּמה. נצנץ לעיניך כּאבעבּוּעה של בּוֹרית – ואיננוּ! אוֹי להם לאלה, שאינם יוֹדעים מקוֹם-מכּתם, ואבוֹי לאלה, שיוֹדעים והם רפי-אוֹנים לעמוֹד בּפרץ!… וּביחוּד התחייב בּנפשוֹ שמעוֹן אחיו. הלז איבּד את עוֹלמוֹ בידים ממש. ולא את עצמוֹ בלבד איבּד, אלא גרר אחריו לאבדוֹן עוֹד שתי נפשוֹת אחרוֹת – אוֹתה ואת בּנם. נוֹרא! לבוֹא עד כּכּר-לחם, להיוֹת תלוּי בחסדוֹ של אח, לרדת עד הדרגה התחתוֹנה, עד שלא להרגיש כּמה עלבּוֹן ושפלוּת בּחיים אלה, שלא להזדעזע לשוּם פּחיתוּת-כּבוֹד כּלפּי חוּץ וכלפּי פנים, לעשׂוֹת את אשתוֹ העדינה משרתת, גרוּעה ממשרתת, ושלא לחוּש את עוֹמק העלבּוֹן, – הרי המוֹח מתפּקע!"

* * *

אבל מוֹחוֹ של זיידן לא נתפּקע. אדרבּה, הוּא נשתעבּד כּבר לגמרי למחשבוֹת ועשׂה את מלאכתוֹ מתוֹך רגילוּת, בּלי בעיטה וּמרדוּת. שקשוּק הגלגלים הקצוּב והנשנה בלי סוֹף, – אוֹתוֹ השקשוּק, שמתחילה היה מנקש על הצדעים כּקוּרנס כּבד וּמפרק כּל הרהוּר, – היה עכשיו כממוּנה דוקא על הסדר שבּמחשבוֹת, וכשנתפּרדה אחת ותעתה לצדדין, מיד בּאה חביטה עזה והחזירתה למסלוּלה.

– תימה: הרי בקטנוּתוֹ היוּ מנבּאים לוֹ גדוֹלוֹת. מוֹחוֹ החריף, תפיסתוֹ החדה ולשוֹנוֹ השנוּנה היוּ למשל בּכל העיר. ואירע לפרקים, שאפילוּ אביהם הנזעם עצמוֹ היה מעַות, למראה בנוֹ העילוּי, את פּרצוּפוֹ המכוּרכּם בּחיוּך עצבּני, וזיו של קוֹרת-רוּח הבהיק עליו לרגע. ואף סימני רשלנוּת-בּטלנוּת לא נראוּ בוֹ, להיפך, הוּא היה נוֹהג סלסוּל בּעצמוֹ, מתהדר בּלבוּשוֹ וכל מעשׂיו מתוּקנים בּנימוּס וּבדרך-ארץ. הוּא, יצחק, היה נוֹשׂא עיני קנאה אל אחיו הגדוֹל ממנוּ בשנים וּבחכמה והיה משתדל לחקוֹת את דרכיו. הוּא היה בשבילוֹ איזה עצם נאצל בּבּית, שהיה מעריצוֹ בסתר וּבגלוּי. – אך משהתחיל מתבּגר ראה כי שמשוֹ של אחיו שוֹקעת והאפלוּלית התחילה מלפפתוּ מעט-מעט עד שבּלעתוּ לגמרי. הוּא היה נתוּן אז בּעיוּנים פּילוֹסוֹפיים, מטייל בּבית מחדר לחדר מעוּרפּל-עינים וּמכּה באצבּע-צרדה, פּוֹשט זרוֹעוֹתיו לתוֹך החלל הריק, כּאילוּ רצה לתפוֹשׂ דבר-מה, וּמשקיען מתוֹך אכזבה פתאוֹמית. כּזוֹ היתה התקוּפה הראשוֹנה בירידתוֹ. אף-על-פּי שהשקידה על הלימוּדים והקריאה המוּפלגת לא פסקוּ גם אז, ישוּתוֹ בכללה כאילוּ נפל בּה פגם. כּהמשך ישר לכך בּאה העצבּנוּת, – אוֹתה העצבּנוּת הקשה, שחשבוּה לירוּשה מצד האב, אלא שאצלוֹ נתגלתה ביתר תוֹקף: יוֹתר רתחנית היתה וּבאין מעצוֹר. – מאוֹרע-זוָעה אירע בּזמן שנפטר אביהם. הוּא, יצחק, בּיחד עם אמוֹ הרגשנית, היוּ נמשכים אחרי הנפטר, סוֹפדים מרה וּמתעלפים מתוֹך זעקת-שבר, והוּא, שמעוֹן, התנהל דוּמם כּאבן וסייע בּטלטוּל ה“מיטה”. ולאחר שזוֹ הוּרדה אל הקבר הרענן, עמד לוֹ על פּיו, הסתכּל בּעפר השחוֹר המדרדר ונוֹפל עליה, – וּפתאוֹם פּרץ בּצחוֹק משוּנה,

שסמר את בּשׂר כּל המלוים. צחוֹק זה עדיין מצלצל בּאזניו. – אז נפלוּ גם הסכסוּכים בּינוֹ ובין האֵם. זוֹ, אף כּי אשה נוֹחה היתה, התחילה באה עליו בטרוּניוֹת וּבהתראוֹת, שיבקש לוֹ איזוֹ דרך בּחיים, שאין זוֹ תכלית להיוֹת נד בּעוֹלם של בּטלה, שצריך לבקש איזה מקצוֹע מעשׂי, שיפרנס את בּעליו: הרי ידוּע, ממוֹן-קוֹרח לא הניח אבּא ז"ל… והלה, מתחילה היה מתריס בּפניה דברי-תרעוֹמת על שהיא מפריעתוֹ ממנוּחתוֹ, אחר צחק לה בפניה ואחר-כּך היה דוֹמם כּאבן. היא קוֹבלת וּמפרשת בּכפּיה, בּוֹכה ואוֹכלת את בּשׂרה והוּא

– שוֹתק. נוֹתן בּה עינים גדוֹלוֹת וּמסתלק לצדדין, אוֹ רוֹקק בּקצף ושב לכסוֹס את שׂער שׂפמוֹ. המצב היה אז כּל-כּך מתוּח, עד שדמוּ, כּי בקרוֹב יתפּוֹצץ דבר-מה בקרב הבּית. ניכּר היה, כּי בקרבּוֹ של שמעוֹן תוֹסס דבר איוֹם, וּבעל-כּוֹרחוֹ יבוֹא לידי גילוּי. הוּא ואמוֹ חששוּ אז

לטירוּף-הדעת. וּמתוֹך כּך התחילוּ מתיאשים ממנוּ… אבל בּאוֹתוֹ זמן צנחה עליו קרן-אוֹר וּפיזרה במקצת את החשכה שהליטתוּ: דוֹרה! –

תוֹך כּדי מחשבה זוֹ ירד על יצחק זיידן גוּפוֹ נחשוֹל של אוֹר – ולא ידע מאין. עיניו התחילוּ ממצמצוֹת מכּאב. עם כּניסת הערב הוֹעלוּ מאליהם הפּנסים החשמליים העגוּלים, שהיוּ קבוּעים בּסיפּוּן הרכּבת

כּעין קערוֹת הפוּכוֹת. זיידן התנער, העיף מבּיט בּעד האשנב, שהיה עתה מכחיל וּמטפטף דמעוֹת-דיוֹ גדוֹלוֹת. המסע עבר בּאיזה יער, והאילנוֹת היוּ מזדקרים וּמסתוֹבבים, מחוֹללים ונגוֹזים כּצללים. סמרמוֹרת חלפה את בּשׂרוֹ. נתבּהר לוֹ שוּב אוֹתוֹ המחזה, שנראה לוֹ היוֹם בּיער, אלא שזה היה יוֹתר מבעית, מוּקף תמרוֹת-עשן שחוֹרוֹת ואש אדוּמה מבהקת עליו. בּתנוּעה קדחתנית זריזה הליט את הזכוּכית בּוילוֹן-הבּד המתחבּט, פּלט אנחה סוֹלדת כּלאחר בּכי, ונתפּרקד מלוֹא קוֹמתוֹ על גבּי האיצטבּה. המסע היה טס וּמטלטל בּבהילוּת משוּנה, רוֹתח ונוֹשף בּגבוּרה. לפרקים בּקעוּ מן הקטר שריקוֹת קצרוֹת, מקוּטעוֹת, מיוּאשוֹת, וכשנשתתקוּ נשמעה רחישה מרגזת, כּעין זמזוּם דבוֹרים, מכּל העברים, – רחישת הבּריוֹת, שנתלקטוּ במרכּבוֹת

הסמוּכוֹת וּמשׂוֹחחוֹת בּקוֹל המוּלה גדוֹלה. וזיידן חש בּרגע זה שׂנאה עזה לבּריוֹת הללוּ. זמן מה שכב נעדר כּל הרהוּר ותר מתוֹך עצימת-העינים אחרי הבּבוּאוֹת המטוּשטשוֹת, המרקדוֹת בּאיזה חלל דמיוֹני, בּעוֹד אזניו סוֹפגוֹת את ערבּובית הקוֹלוֹת שמסביב. וגם כּשנתעכּב המסע בּאחת התּחנוֹת, עדיין היה מוּטל מסוּר לטשטוּשוֹ. אך כּשזז המסע, שוּב נתנער וחיכּך בּשמוּרוֹתיו כלאחר נימה. חוֹם הקיטוֹר הכּבד, אוֹתוֹ החוֹם בּרכּבוֹת

מסילת-הבּרזל, שיש לוֹ ריח מיוּחד, כּבד וּמלאה, מדכדך וּמעיק על המוֹח, החליש אוֹתוֹ לגמרי; אבל הוּא התגבּר על חלישוּת זוֹ.

דוֹרה. בּת שכנתם-מיוּדעתם, שדרה באוֹתוֹ הבּית עצמוֹ. נערה צעירה מבקרת בּליציאוֹן, עליזה וּפזיזה. רק בּעיניה השחוֹרוֹת והמתמיהוֹת בּגדלן השתקפה תבוּנה של זקנה, שבּאה קוֹדם זמנה. שוּם אדם לא פילל לאיזה יחס בּינה וּבין אחיו. וּביחוּד לא ציפּוּ, שהוּא, שמעוֹן, יהא מסוּגל לדברים שבּאהבה. והנה בבוֹקר בּהיר אחד נמצאוּ שניהם עוֹמדים ליד גרם-המעלוֹת תפוּשׂים בּשׂיחה. בּוֹ ביוֹם קפצה על אחיו שׂמחה ילדוּתית. היה מדלג וּמכרכּר בּכל החדרים כּתינוֹק שוֹבב. עיניו נוֹצצוֹת בּברק של אביב והוּא מתלהב לכל קטנוּת, משׂתער אליו, אל יצחק, וּמגפפוֹ בחמימוּת משוּנה, דוֹחה וּמטלת פּחד. הבעיתם הרעיוֹן, שהמצב בּא עד משבּר… אך טעוּת היתה בידם. היא, דוֹרה, שיתוֹמה היתה, רכּה ויחידה לפני אמה האלמנה האמידה; אוֹתה העלמה, שלכאוֹרה היתה מלאה וגדוּשה כוֹחוֹת-חיים רוֹתחים, נמשכה דוקא אחרי יסוֹד-הקדרוּת שבּשמעוֹן ונתאהבה בוֹ. אז התחילו הטיוּלים הארוּכּים עד כּדי שכחת עוֹלם וּמלוֹאוֹ, חלוֹמוֹת ודיבּוּרים על העתיד, כּנהוּג (הוּא, שמעוֹן, עצמוֹ סיפּר לוֹ הכּל בּערבים לפני השינה). אבל כּל ההתלהבוּת הזוֹ היתה רק מדוּרה של קש, ששקעה מיד אחד שנדלקה. מיד חזרוּ הימים החשכים עם התעיה הערירית והמפוּזרת בּלי קץ, עם המבּטים המשרים צינת-חוֹרף בּכל מקוֹם שהם נחתים. ודוֹרה – כּיון שדבקה בוֹ שוּב לא היתה לה תקנה. להיפך, יוֹתר שהוּא היה עוֹמם ונוֹפל לתוֹך הקדרוּת והקהוּת שלוֹ, יוֹתר היתה היא כרוּכה אחריו, דבקה וּמתחכּכת בּוֹ, כּאילוּ רצתה לחמם סלע דוֹמם ודוֹקר זה בשלהבתה. מעין תעוּדה קבעה לעצמה: להיוֹת לוֹ גוֹאלת. ועוֹד בּאוֹתוֹ קיץ עצמוֹ נפל הדבר האיוֹם, שירד על משפּחתם המהוּגנת פּתאוֹם כּברק משמים. בּיחוּד המם המאוֹרע את אמה של דוֹרה. כּשנתגלה הדבר בּאחד הימים בּאה כוּלה רוֹתחת וחורוֹן-בּלהוֹת על פּניה האצילים וּבמין עזוּת-נקם התגוֹללה על אמם ותלתה בה את כּל האשמה. אבל אין לעקוֹר את זרע החיים, ויהי גם זרע פּוֹרה ראש… לאחר התרעמוּת והתיאשוּת התחילוּ לחבּל תחבּוּלוֹת, עד שנגמר לשלחם מן העיר: אין עצה! פּה אינם יכוֹלים להשאר… הם נמלטוּ לאחד הכּרכים שבּגרמניה, וּמכּאן היתה פרנסתם נשלחת להם מידי שתי האמהוֹת מדי חוֹדש בּחדשוֹ. בּמשלוֹח טיפּל, כּמוּבן, הוּא, יצחק. המכתבים המוּעטים, שנתקבּלוּ משם, היוּ באוֹתוֹ הסגנוֹן הרשמי הקר, שאינוֹ אוֹמר כּלוּם – חוּץ מתביעוֹת. וּביוֹם מן הימים נתקבּלה ידיעה קצרה: “נוֹלד לנוּ למזל-טוֹב בּן. שמוֹ אהרן, על שם אבינוּ המנוֹח”. האם קפצה ממקוֹמה וצעקה, שהיא מוֹחתוֹ מספרה: אין היא רוֹצה בבן, שגרם לה כל כּך צער וּבוֹשת-פּנים – לאט-לאט עבר הסוֹד מסוֹף העיר ועד סוֹפה – ושהוּא יוֹשב עוֹד כּיוֹם הזה עם בּת ישׂראל בּלא חוּפּה וקדוּשין, כּדרך הערלים, להבדיל, וּמוֹליד ממזרים… הוּא, יצחק, פּנה אליו בנידוֹן זה כמה פעמים וּביקש ממנוּ בלשוֹן תחנוּנים, שיעשׂה את “הצירימוֹניה הטפלה” שם בּכרך-מגוּריו וישלח להם תעוּדה של הרב המקוֹמי, רק לשם פּיוּסה והנחת-דעתה של האם העלוּבה. אבל שמעוֹן לא נענה לתחנוּניו. וכך נמשך המצב כּשנתים. חוֹתנתוֹ האלמנה לא היתה מבקרת בּביתם: טינה כבוּשה היתה בלבּה על כּל הבּית, שגרם לה אבדן הנפש היחידה היקרה לה מחייה. וּמאחוֹרי הפּרגוֹד נוֹדע להם, שאוֹצר-הממוֹן פּוֹחת והוֹלך אצלה. שׂערה הלבּין וּבריאוּתה נתרוֹפפה לגמרי. היא נפלה למשכּב, התענתה חדשים אחדים, ולסוֹף נפטרה לעוֹלמה. אז בּאה היא, דוֹרה, שתקנית וּפניה הנוֹבלים זעוּמים, וטיפּלה בקרירוּת-רוּח אכזרית בּעזבוֹן.

היא נשתמטה מפּגישת הבּריוֹת, ורק עמוֹ, עם גיסה, היתה מטיילת כּל זמן שהוּתה כאן, מסיחה עמוֹ על כּל ענין שבּעוֹלם בּישוּב-דעת וּבביטוּל מפחידים; ואך כּשהגיעוּ לדבּר על אוֹפן חייה, וּביחוּד על שמעוֹן, היתה מנענעת ידה: “אָט, למה לשעוֹת בּהבלים? נחלוֹף על זה!…” וכמה צער היה עצוּר בּקריאה זוֹ! – אחר-כּך, משנסעה, נשתתק הכּל, נסתם הגוֹלל! אף ידיעה קצרה לא נתקבּלה עוֹד, כּאילוּ טבעוּ בים. ואז הגיעוּ הימים הנוֹראים גם לוֹ לעצמוֹ: רכוּשם, שלא היה מרוּבּה גם בּלא זה, נפחת מעט-מעט על ידי החליים הרעים, שדבקוּ באמוֹ והיתה שוֹאלת בּרוֹפאים ונוֹסעת למעינוֹת-מרפּא וּמבזבּזת את המעט שנשאר. הצרוֹת והיסוּרים, שבּאוּ בעקב אבדן האח הבּכוֹר, שהיה לפנים תהילתם ותפארתם, והעלבּוֹן הגדוֹל, שהנחילם זה, גררוּ אחריהם עצבּנוּת וּמרה-שחוֹרה. כּמוֹ מארת-אלהים רבצה על בּיתם. הוּא ואמוֹ היוּ תדיר בּמצב של מי שמתוֹ מוּטל לפניו. קפּאוֹן, שממוֹן, התענוּת חשאית וגויעה אטית, – אלה היוּ סממני-החיים אז. ועם פּטירת האם הכבּיד המצב למעלה מכּוֹחוֹתיו של יצחק, קעקע את רוּחוֹ והטילוֹ לתוֹך רגזנוּת וחלישוּת-דעת עד כּדי יאוּש. וּמתוֹך כּך בּאוּ לזמן מה הוֹללוּת גסה, פּריצת כּל הגדרים, קלפים, שכרוּת מנַולת, זיהוּם, זיהוּם – – –

כּאן ניתק חוּט-ההרהוּרים. הוּא נזדעזע לזכר התקוּפה המכוֹערת ההיא שנשׂתרעה בעברוֹ. היא מלאתוּ עכשיו גוֹעל נפש וזוָעה. איך היה הוּא, יצחק זיידן, יכוֹל לאחוֹז בּדרכים כּאלוּ!… “אחי-אחיך!”… וּפתאוֹם נזדקף, התמוֹדד קצת, חיוּך מר נשתפּך על פּניו החיורים והוּא מלמל לעצמוֹ: “שוֹטה! הרי כל זה חלף ואיננוּ, חלף, ושוּב יצחק זיידן אתה, אדם מהוּגן, מכוּבּד על עצמך וּמכוּבּד על הבּריוֹת!” – ואף-על-פּי-כן הרגיש כּעין פּצע, שנגרד ונפתח וגוֹרם דאבה מתוּקה, וּמתוֹך רגש נקמה הוֹסיף להרהר: “ועם כּל הזהוּם, עם כּל הכּעוּר, שהיה בחיים הללוּ, היה בהם גם איזה “תּוֹך” נעלם, שמשך את הנפש ושיעבּד אוֹתה לעצם עצמוֹ. אפשר זוֹ החירוּת המוּחלטת, ההפקרוּת?… הן, הן, זוֹ בת-החוֹרין – דוקא היה הנוֹתנת לוֹ לאדם להיוֹת כּוּלוֹ מסוּר לעצמוֹ ולבבוֹ. אין חוּקים, אין צבתוֹת. הכּל הוֹלך לרצוֹנוֹ של אדם, והלב הוּא השליט היחידי. לא מצאתי אנשים דקי-הרגשה ואצילי-נפש כּאלה שמצוּיים בּין המוּפקרים והמוּחזקים, על פּי רוֹב, לפסוֹלת האנוֹשית… רגע אחד יש בּוֹ עליית-נשמה, התלהבוּת, התגבּרוּת כּוֹחוֹת-סתר שבּאדם עד מרוֹם-קצה והתבּטאוּתם המלאה, שאדם מן הישוּב לא יגיע אליה כל ימי חייו המעטים והרעים, ויש גם נפילה פתאוֹמית לתוֹך הבנת ה”הכּל“, פּסיעה מעבר לתחוּמי ההשׂגה הבּינוֹנית, השׂגת הצער העוֹלמי בנצנוּץ אחד והרגשת צער זה בכל בּלהוֹתיו. אדם מן הישוּב לא הגיע מעוֹלם לידי כך. אה, ההפקרוּת, ההפקרוּת!”

הוּא חייך בּעייפוּת על המחשבוֹת, שזרמוּ מאיזוֹ קרן-זוית חבוּיה שבּמוֹח בּכל עוֹז. והיא, ההפקרוּת, נצטיירה לוֹ ברגע זה כעוֹף-ענק, מעין נשר שחוֹר, שכּנפיו פּרוּשׂוֹת וחוֹצוֹת בּאויר כּלפי החמה.

– שוֹטה! הרי תיקנת את המעוּות בּעוֹד מוֹעד ועתה הנך מה שהנך! – מלמל הפּה שלא מדעת.

– אבל תמיד היה איזה דבר, שמשכך אליו, אל אחיך הקוֹדר, איזה כוֹח פּנימי דחפך להדמוֹת אליו. הערצת אוֹתוֹ, כּרעת בּרך לפני גאוֹנוּתוֹ – זרמה מחשבה מקרן-הזוית החבוּיה שבּמוֹח.

– נשׂאת אשה כשרה ונאה, הוֹלדת בּנים יפים וּברים כּכרוּבים וּבכל דרכיך תצליח.

– אוּלם על משכּבך בּלילוֹת תוֹקף אוֹתך רגש של בּדידוּת ויתמוּת מעיקה בתוֹך חיי משפּחתך. איזה כוֹח טמיר תוֹקף עליך, מטלטלך לעוֹלמוֹת אחרים ואתה כפוּת…

– הגע בּעצמך: אתה עלית מעלה מעלה והוּא ירד מטה-מטה וכיוֹם תלוּי הוּא בחסדך. סימן שעוֹלה אתה עליו.

– הבלים! לא היניקה מתוֹך תנוּמה בשלות-המערה מן השוּמן הצבוּר היא אוֹשר לגבּי הדוֹב. כָּמֵהַ הוּא למרחב, לחיי-פרא, לשפך האוֹנים.

– כּלוּם שכחת את מכתבי גיסתך, שהם מלאים תחנוּנים והתרפּסוּת: “שלח, אחא, ולא – נהיה חללי-רעב! גם לעבוֹד אין עוֹד כּוֹח”. מה נוֹרא! ואתה הן מלאת חוֹבתך ושלחת…

– אוּלם חייך אלה קטנוּנים הם, תפלים, משעממים, ואת אחיך אתה מעריץ!

הוּא לא נרגש עוֹד. עצבּיו נתרפּוּ כל-כך, עד שנמצא במצב של התנמנמוּת. הוּא לא הרגיש גם בּרחישה, שרבתה בתוֹך המרכּבוֹת, בּזריזוּתוֹ של המסע, בּניקוּשים שבּאוּ מתוֹך הוֹרדת האשנבּים פּה-ושם. רק אחת הרגיש: שהוּא נלאה מאד, שבוּר, רצוּץ, קצוּץ-כנפים. ואוּלם השאוֹן והרעש שבּמסדרוֹן-וּבשאר הקוּבּוֹת העירוּהוּ לבסוֹף. וכשסילק את וילוֹן הבּד המתחבּט ראה לפניו גיבּוּב ענקי של בּנינים, השוֹכן בּשפלה מעוּלפת אדים כּבדים וכהים, מעוֹרבים בּעתר-קיטוֹר ועשן-חרוֹשת. ארוּבּוֹת גבוֹהוֹת היוּ שלוּחוֹת למרוֹם כּמצבוֹת עתיקוֹת-ימים. אוֹרוֹת קטנים לאלפים בּקעוּ ונאבקוּ עם החשכה והעוֹבי שבּאויר. הגיע גם שאוֹן וצלצוּל עמוּם ורחוֹק. כּשנתחור לוֹ, שזהוּ כבר הכּרך, אחזוֹ פתאוֹם פּרכּוּס של קדחת. המסע פּרח עכשיו בזריזוּת מבוֹהלת והמליט שריקוֹת בּוֹקעוֹת, עזוֹת, מבשׂרוֹת-רעה.

זיידן בּא במבוּכה. כּל המחשבוֹת, שחלפוּ במוֹחוֹ בשעוֹת

נסיעתוֹ, פּרחוּ להן. רק הלאוּת נשתיירה וּפחד לא-ברוּר חילחל בּמוֹח. הוּא הרגיש צוֹרך לברוֹח לאיזה מקוֹם; אבל הכּל היה מטוּשטש, וכמעט שלא מדעת אסף את חפציו המעטים ויצא המסדרוֹנה. הדוֹחק היה כאן מרוּבּה עד כּדי התמעכוּת. זוֹ היתה אוֹתה העוֹנה, שבּה הכּל שוֹטף וזוֹרם אל הכּרך. הצוָחוֹת היוּ עוֹלוֹת מכּל צד והיוּ מנקשוֹת על צדעיו של זיידן כּקוּרנסים כּבדים. בּינתים עצר המסע בּעד מרוּצתוֹ, הגלגלים התחילוּ שוֹרקים וחוֹרקים וּמשתקשקים כּשהם מחליפים מסילוֹתיהם, וּפתאוֹם – רקיע של זכוּכית כּהה מלמעלה, אוֹרוֹת-חשמל מסביב, – והמסע נעצר.

יחד עם השטף, שנדחק כּלפּי היציאה, נפלט גם יצחק זיידן, וכשעמד על הרציף הלח תחת הכּיפּה הענקית היה בעיניו קטן וּמשוּלל חסוּת ולא ידע לאן לפנוֹת… ואוּלם הזרם טלטלהוּ, דחפהוּ וסחפהוּ אל אחד הפּתחים.

המרכּבה המדוּלדלת וּמחוּקת הריפּוּד, שבּתוֹכה ישב זיידן, כּרכּרה והתנוֹדדה, והסוּס הגדוֹל, הקרח וּמשוּפּע-הצלעוֹת, נקש בּפרסוֹתיו

על גבּי כביש הלבנים הלח והמרוּפּש. הרחוֹבוֹת עטוּ ערפל. סילוֹנוֹת של מטר צוֹנן וּמפרק-עצמוֹת נתכוּ והתערבּבוּ באוֹר פּנסי-החשמל לתערוֹבת בּלתי נעימה לעינים. הבּריוֹת נדחקוּ ונחפּזוּ על המרצפוֹת צפוּפוֹת וּמצוּמצמוֹת, והסוֹככים הפּתוּחים והמתוּחים בּידיהן התנגחוּ זה בזה

בכידוֹניהם שלמעלה כמגנים וּפגיוֹנים על שׂדה-קרב. העגלוֹן המכוּרבּל, שישב על דוּכנוֹ כצרוֹר בּגדים, צוַח, התרה וקילל את חבריו, שבּאוּ לשׂטן לוֹ. מרכּבוֹת-הטראַם צלצלוּ והחרישוּ את האזנים, שמשוֹתיהן הגדוֹלוֹת היוּ

בוֹכוֹת ונדמוּ למחסנים של מגבּעוֹת-נשים תלוּיוֹת על קוּנדסי ברזל. הבּלשים היוּ רכוּבים על סוּסיהם עטוּפים בּגלימוֹתיהם המבריקוֹת וכוֹבעיהם המכוּדנים מהוּדקים מסביב לפניהם בּרצוּעוֹת שחוֹרוֹת והיוּ בעצמם כּתוֹעים ואוֹבדים בּתוֹך האנדרלוֹמוּסיה. המרכּבה עשׂתה הקפוֹת, קפנדריוֹת, פּנתה לרחוֹבוֹת ונתכּנסה לתוֹך סמטאוֹת אפלוֹת, שבּתי-חוֹמה מחוּקי-טיח כּחרבוֹת

עוֹלם עוֹמדים בּאמצעוּתן וּמטילים אימה. לסוֹף הגיעוּ לתוֹך סמטא אחת אפלה וּמלוּכלכת, שבּצדה האחד היה דייק של קרשים רקוּבים ושפעת מוֹדעוֹת דבוּקה על גבּיהם. הסוּס נתעכּב על יד אחד מן הבּתים, שהטיל אימה בגדלוֹ וּברחבּוֹ המשוּנים, העגלוֹן הפנה את עצמוֹ לצד ה“אדוֹן” ורמז לוֹ בקצה השוֹט כּלפּי השער:

– כּאן מספּר שבעים ושבעה.

בּאזני דייזן לא נקלט דיבּוּרוֹ היבש של העגלוֹן ושהה על מוֹשבוֹ, כּשעיניו תקוּעוֹת בּאוֹתוֹ הבּנין החרב לחצאין. אז חזר העגלוֹן על הוֹדעתוֹ בקוֹל מוּרם קצת:

– אדוֹני, כּאן כּבר מספּר שבעים ושבעה!

זיידן נזדקף מיכנית ויצא בלי-רצוֹן מתוֹך המרכּבה, שהיא היתה לוֹ עד עכשיו החסוּת היחידה בכּרך. הוּא מסר לידוֹ הגסה של העגלוֹן זהוּב והלז קרב אל הפּנס שבּמרכּבתוֹ וּבדקוֹ בעיניו, אחר-כּך התחיל מתיר את חיתוּליו ליתּן לוֹ את העוֹדף; אוּלם זיידן נענע בּידוֹ לאוֹת-ויתּוּר, והלז השתחוה, העיף מבּט חשדני בוֹ וּבבית שלפניו, התנדנד כּמתנער מדבר-מה, מחה כף אל כתף והתריס:

– אויר שכּזה נוֹח רק לכלבים. –

עלה על דוּכנו והצליף על גב סוּסוֹ אגב זרוּז:

– זחלי, “פּגירה”, זחלי!

זיידן ליוהוּ בעיני-קנאה על יכוֹלתוֹ להתרחק מכאן לרצוֹנוֹ, הפנה את עצמוֹ לצד הבּית וּמבּטוֹ נתקל בּכתלי-החוֹמה המחוּקים, הקוֹדרים והשוֹפעים זוּהמה לחה, נשׂא עיניו אל הדיוֹטאוֹת העליוֹנוֹת וראה שוּרוֹת של חלוֹנוֹת קבוּעים, מהם מוּארים וּמהם חשכים ושחרוּריתם מבהיקה במזימת-שׂטן; ונדמה לוֹ באוֹתוֹ רגע, שאחיו מסתתר אחוֹרי כל אחד מן החלוֹנוֹת הללוּ וּמגחך לוֹ. אחר-כּך הסתכּל בּשער הרחב, שאך פּשפּש צר פּתוּח בּצדוֹ, כּמוֹ בכוונה כדי להעלים על החלאה המכוּנסת בּמסדרוֹן ואוֹר כּהה מטפטף עליה מן הפּנס המפוּיח שבּאמצעית הסיפּוּן הטחוּב. הוּא נכנס ורגשוֹתיו לא נפגעוּ על ידי כל זה: זהוּ. כּך צריך להיוֹת! – וכשמצא, אחרי תעיה מוּעטת, את המעלוֹת המרוּפּשוֹת והרקוּבוֹת, התחיל עוֹלה עליהן בּעצלתים. נתקלה בוֹ זקנה בלה, חיגרת, עטוּפת-בּלוּאים, שגנחה כבדוֹת בּשעת ירידה וריח-צחנה נדף ממנה, ונעצה בוֹ זוּג עינים מזוּינוֹת בּמשקפים שחוֹרים. מראֶהָ של אשה זוֹ עוֹרר בּוֹ גוֹעל-נפש ורוֹגז. מפלצת כּזוֹ לא ראה מימיו! – אחר-כּך הדף אוֹתוֹ במרפּקוֹ איזה בחוּר חסוֹן, קרוּע-בּגדים וּמגוּלח-זקן, שעיניו היוּ בוֹערוֹת כעיניה של חיה דוֹרסת ושניו היוּ מגוּלוֹת תחת השׂפם הפּרוּע. אף זה יצק בּוֹ אימת-זוָעה. לאט-לאט התנשׂא על המעלוֹת, וכשניצב בּפרוֹזדוֹר האפלוּלי של הדיוֹטא הראשוֹנה, הסתכּל סביביו והמתין. מאחת הדלתוֹת יצא עמוּד של קיטוֹר-חוֹם וריבה גסה בתוֹכוֹ. זוֹ נזדעזעה למראה הפּסל הגבוֹה, שעמד עטוּף-שחוֹרים בּתוֹך החשכה, ונרתעה לאחוֹריה מתוֹך קריאת-זיע:

– אוֹי!

– סליחה! היכן גר כּאן שמעוֹן, שמעוֹן זיידן?

הריבה פזלה עליו עינים נבעתוֹת והחזירה בבהילוּת:

– לא, לא. בּדיוֹטא זוֹ לא, בּודאי שלא. אוּלי בשניה? – יעלה! –

וּמיד נזדרזה אל צינוֹר המים ליתן את הקיתוֹן תחת הבּרז.

הוּא נשמע לה ועלה למעלה. רגליו היוּ עליו משׂא לעיפה ונגררוּ אחריו כבוּלי-עץ כּבדים, וכשהגיע אל הפּרוֹזדוֹר של הדיוֹטא השניה פתח את הדלת שלימינוֹ. חוֹם מעוֹרב בּסרחוֹן של גלד קידם את נחיריו ועירפּל את עיניו. על שרפרף נמוּך ישב סנדלר זקן, משקפים שבוּרים על עיניו, כּפוּף על הדלפּק וטיפּל בּמגף מדוּלדל. וּבזוית התנוּר התעסקה אשה צעירה, מכוֹערת וּמסוּבּלת בּשׂר, בּתינוֹק בּעל בּכי. לאחר הסתכּלוּת של רגע שאל זיידן בּקוֹל מדוּכּא:

– היכן גר כּאן מר זיידן?

האשה פרצה בצוָחה:

– כּל חלוֹמוֹתי הרעים יחוּלוּ על ראשוֹ! וכי ראיתם מימיכם יהוּדי, שיפתח את הדלת ויעמוֹד לוֹ כמסוּמר – וסוֹקר! הרי תינוֹק יש כּאן! כּלוּם עיור הוּא?

אוּלם הזקן, שישב מוּרם-גוּלגוֹלת והציץ בּעד משקפיו בסקרנוּת משוּנה, נזדקף והשתיק אוֹתה:

– האלמי שם, נבלה! כּיצד? כּיצד? “סיידל”? בּודאי זה הפּילוֹסוֹף, חי-חי! ילך בּטוּבוֹ דרך המעקה לצד ימין. הדלת הקיצוֹנית. כּך – וכך.

והסבּיר לוֹ בידוֹ הגרוּמה והמלוּכלכת, כּיצד הוֹלכים דרך המעקה לצד ימין, כּך וכך.

זיידן נענע לוֹ בראשוֹ לאוֹת הוֹדיה ויצא אל המעקה. מכּאן נתגלה לוֹ שוּב התוֹהוּ-ובוֹהוּ הלילי של הכּרך – ורעד חלפהוּ. פּנה לימין, חלף על כּמה דלתוֹת, ולסוֹף, כּשהגיע אל הדלת הקיצוֹנית, חש עייפוּת כּל-כּך מרוּבּה, שבּיקש להשען אל המזוּזה ולנוּח קצת מעוּמד. אבל התגבּר על רגש זה, וכשהבחין על הדלת רשוּם בּגיר “שמעוֹן זיידן”, דפק וּפתחה. החדר עטה אפלוּלית. עששית קטנה וכרסתנית היתה תלוּיה מעל כּירים וטפטפה אוֹר פּגוּם על השוּלחן הלבן, על המזנוֹן העלוּב שבּפינה ועל שאר הכּלים המוּעטים. מצד אחר ירדוּ שני חצאי וילוֹן אדוֹם מסוּלקים לצדדים, וחדר שני עם מיטה אחת ועוֹד רהיטים מוּעטים הציצוּ מתוֹך החשכה. נפש חיה לא היתה במעוֹן. דממה מעיקה וכבדת-יגוֹן שלטה בכל. אף טקטוּק של שעוֹן לא נשמע. יחד עם התמהוֹן לריקנוּת והעניוּת תקפה את זיידן עייפוּת מדכדכת. צנח על הכּסא שליד השוּלחן, הכניס גוּלגלתוֹ לבין זרוֹעוֹתיו, שהניחן בּצוּרת-קשת, והידק את מצחוֹ הלוֹהט אל העץ הצוֹנן. כּשנחה דעתוֹ קצת, נשׂא עיניו וסקר הכּל מחדש וּבעיוּן: הכּל הפיק עניוּת וסבל, – ואף-על-פּי-כן היה דבר-מה מהנה את העין: הנקיוֹן, שהזכּיר ידי אשה עסקניוֹת ושהסתמן מתוֹך הדלוּת בּיוֹתר. ורגש של חיבּה נתלבּה בוֹ ביחס לגיסתוֹ העלוּבה, והיא נצטיירה לוֹ ברגע זה רכּת-פּנים ונוּגה מאד, עיניה הגדוֹלוֹת מוּקפוֹת טבּעוֹת כּחלחלוֹת והיא מחייכת לעוּמתוֹ בכאב מסוּתר: “מה, נקטפוּ חיים יפים, נקטפוּ!” – כּך ישב רגעים אחדים בּלי-ניד, מסוּר כּוּלוֹ להזיה, שגרמה לוֹ הנאה במידת מה. אבל פּתאוֹם הגיעוּ לאזניו גירוּד וגירוּר של סנדלים מאחוֹרי החלוֹן – וּבוֹ ברגע התפּרצה פנימה בריה קטנה, מכוּרבּלת בּסוּדר בּלה וכיעכּעה אגב התרוֹצצוּת, וּמשהרגישה ביוֹשב, נרתעה לאחוֹריה וּפלטה קריאה

טרוּפה:

– אַה! יצחק!

וכשנתישבה דעתה קצת, הוֹסיפה לאחר רגע של נשימה סוֹערת:

– חה-חה! כּנראה הבהילך מכתבי כהוֹגן – וּבאת. הנה ננשק זה לזה קוֹדם כּל.

ולאחר ההתנשקוּת, שזיידן חש אחריה כעין זחילת עלוּקוֹת קרוֹת על שׂפתיו, פּנתה אל העששית והעלתה את השלהבת:

– בּעיקר הדבר, לא פיללתי כלל שתבוֹא. כּשנוֹטלים את הקוּלמוֹס וּמתחילים בּכתיבה, מיד נפלטים, בּלי-רצוֹן, דברים סנטימנטליים. אי, אנוּ, הנשים! – מה דעתך על צינה רקוּבה זוֹ? – ירדתי לרגע לקנוֹת נפט. אינך רוֹאה, שכּלה הנפט בּכּוֹנס? הי-הי, התּנוּר אינוֹ מוּסק עדיין. וּמה בביתך? מסתמא לא-כלוּם, כּנהוּג. התינוֹקוֹת גדלים, וּמה?

זיידן ישב כּל שעת שׂיחתה של גיסתוֹ כאילם. הוּא רק הסתכּל בּה וּבכל נענוּעי-גוּפה: הזוֹהי אוֹתה הבּחוּרה הפּזיזה, המלאה חיים?.. זעירה, כּחוּשה וּמצוּמקת כּגרוֹגרת יבשה; שׂערה נשר ונשתיירה לה רק קווּצה דקה וקלוּשה, שקרקע הראש מציץ מתוֹכה; שיניה אף הן נשרוּ וּבמקוֹמן הלסתוֹת שקערוּריוֹת, משוּכוֹת לפנים. הילוּכה – טפיפה של זקנה מוּכּת-שבר, וכל גוּפה רצוּץ כּמגרפה פסוּלה. העינים קטנוּ וּמבּטן זר וקר, כּבוּי ורחוֹק. הקוֹל – קוֹל כּזה משמיע כּלי-חרס מנוּפּץ כּשמנקשים עליו. ודיבּוּרה – חציוֹ מרוּשל וחציוֹ אוילי, כּזה של אשה קרתנית עוֹברת וּבטלה…

היא טיפּלה בפי התנוּר וּמלמלה לאחוֹריה:

– אצלך בּודאי היכל-רוֹזנים. רהיטים, קישוּטים, וּבכלל, מכּל זוית עוֹלה ה“גביר”… לבּי אמר לי תמיד, שאתה אחר לגמרי… לא כמוֹהוּ… ראה, אפילוּ האליתוֹת הללוּ נתיקרוּ; בּמקוֹם שתי פרוּטוֹת הצרוֹר משלמים עכשיו שלוֹש, ויש עוֹד הוֹנאה בדבר: הצרוֹר הוֹלך וּמצטמצם בּכל יוֹם.

קוֹלוֹ היבש הפסיק דיבּוּרה בתרעוֹמת קלה:

– והיכן הוּא?

דוֹרה הרגישה בהתרעמוּתוֹ והחזירה בגיחוּך ארסי:

– כּסבוּר אתה, שאני הוֹגה בוֹ יוֹמם ולילה? איני מחוּיבת…

ואחרי ששינתה את קוֹלה, הוֹסיפה:

– היכן הוּא? יוֹשב בּודאי ב“הכּלב הפּוֹרח” שלוֹ – מין בּית-יין ל“אוֹרחים” שכּמוֹתוֹ… לי, מוּבטח אתה, אין שם שוּם דריסת הרגל; אך מפּי הבּן שמעתי… כּן, יש שמזדמנים האב וּבנוֹ לפוּנדק אחד…

נשתתקה לרגע והתחילה מלהגת שוּב:

– לדעתי, ראוּיה אני למלקוֹת, שהטרחתיך וקראתיך לכאן. מוֹחך ודאי שאינוֹ פנוּי אלא ליסוּרים שלנוּ. כּמוּבן! ואם לתקנם, כּלוֹמר, אוֹתוֹ ואת בּנוֹ – למוֹתר, למוֹתר! טמאים מוּחלטים… יוֹדע אתה? הדבר תמוּה קצת: הרי, בּינינוּ לבין עצמנוּ, הכּל הבל ורעוּת רוּח, קליפּת השוּם, ואף-על-פּי-כן כּמהה אני לפעמים לחיוֹת מעט גם כּמוֹתם, כּוָנתי, כּשאר הבּריוֹת… אפשר היה לדוּר בּדירה נאה, לקשטה ברהיטים נאים, לאכוֹל וללבּוֹש כּהוֹגן. אבל, מה? הנה פרוּסת הלחם החרבה בחסד היא באה לפיך, ועל כּל פּרוּטה מצוּיה שניהם נהרגים לבזבּזה… חי-חי, האב והבּן, צמד-חמד!

זיידן נזדעזע כּבקדחת. האשה, שעמדה לפניו, עוֹררה בוֹ בחילה והתמרמרוּת.

– מוּטב שנלך לבקשוֹ! – אמר בּתרעוֹמת גלוּיה.

היא נזדקפה:

– דעתך נטרפה?! הלא תסעד לבּך מקוֹדם – טלטוּל בּמשך חצי יוֹם, וכי קטנה היא! וּמה פּירוּש: “נלך לבקשוֹ”? – וכי לפי כבוֹדך הוּא, להיכּנס אל אוֹתוֹ ה“כּלב הפּוֹרח?” בּודאי! ממתינים שם ל“אוֹרחים” שכּמוֹתך. אל תשתטה! תנוּח קצת. אחר חצוֹת לילה רגיל הוּא לחזוֹר הבּיתה. אין בּכך כּלוּם, אם “העוֹנג” יבוֹאך בּאיחוּר קצת. – אם מצוּיוֹת אצלך פּרוּטֹת קטנוֹת, תנה וארד לקנוֹת דבר מה לאכילה. הרי תענית לא גזרת על עצמך…

המחשבה המהנה והמעוֹדדת, שהיא תצא ותעזבהוּ לנפשוֹ, עוֹררתוּ להזדרז לשלשל את ידוֹ לכיסוֹ, להעלוֹת מתוֹכוֹ את הארנק ולפתחוֹ. והיא, דוֹרה, נתקרבה, הציצה לתוֹכוֹ באלכסוֹן וקראה בהתפּעלוּת:

– הוֹ, יש, יש, בּלי עין הרע! זה שאמרתי: לבּי הגיד לי תמיד, שאחר אתה לגמרי…

ואחר שקיבּלה את המטבּע המוּשטת בּרטט של תּאוה, התעטפה בסוּדרה ונזדרזה לצאת.

זייקן רקק ודוֹבב לעצמוֹ:

– הנשים – זהוּ מין מכוֹער ושפל. תבעניוֹת וּבאוֹת תמיד בּטרוּניה. תּוּף!

ורעיוֹן של חשד אכזרי נצנץ בּוֹ:

– אילמלא היתה עדיין בּפריחת עלוּמיה וחינה עמה, מוּבטחני, שהיתה עוֹזבתוֹ ונוֹשׂאת עין לאחרים. כּמוֹ שהיא עכשיו, יצוּר עלוּב וּמאוּס – בּעל כּוֹרחה היא קשוּרה בוֹ. ואם תאמר: הוּא הביאה לידי כך? אף-על-פּי-כן, היתה צריכה לעמוֹד בּצלם אדם… אף-על-פּי-כן!…

לאחר שעברוּ עליו רגעים מספּר של התרגזוּת והתענוּת, חזרה דוֹרה וחיוּך של קוֹרת רוּח על שׂפתיה מחוּסרוֹת-הדם:

– חכּה, חביבי. אתקין לך חביתה, זוֹ תהיה לך, כּמדוּמני, הפּעם הראשוֹנה בחייך, שתטעם ממאכלי. למה אינך מתפּשט? אוּלי ניכּנס אל החדר השני, אל ה“אוּלם”, כּביכוֹל? – דוֹמה הוּא, בּלי ספק, בּכל לאוּלמיך, האַ?

זיידן נזדקף והשיב בּהחלטה אנרגית:

– לא אתפּשט… אף רעב איני כלל וכלל… היכן נמצא ה“כּלב הפּוֹרח?” – רצוֹני להתראוֹת מיד עם שמעוֹן. כּשנחזוֹר, נסעד כּוּלנוּ על שוּלחן אחד…

– אבל רק…

– דוֹרה, אין צוֹרך! הרוּח לא יקחני גם בּלא זה…

קוֹלוֹ המוּרם והרוֹתת הכניעה מיד. לקחה את הסוּדר ואמרה בחיוּך מר:

– אם לא תבוֹש בּי, גיסי היקר, אלוך ואוֹרך את הדרך.

– טוֹב, לויני!

דוֹרה פרשה ממנוּ מתוֹך שתיקה, והוּא, יצחק, נכנס לבדוֹ אל בּית היין, שכּניסתוֹ לא היתה מן השוּק, כּנהוּג בּבתי יין אחרים, אלא בקצהוּ של מסדרוֹן ארוֹך. כּתריס לדלת ירד עוֹד פּרגוֹד אדוֹם, כּבד וּבלה מיוֹשן. אחריו נתגלה אוּלם מוֹארך. מאוֹר-הגז לא היה בוֹ זך בּיוֹתר והכאיב את העינים בּהבהוּבוֹ התמידי. הכּתלים היוּ טיחם וכיוּרם מחוּקים ונראים כּמזיעים מן החוֹם; ועל גבּיהם היוּ מצוּמדוֹת תמוּנוֹת זוֹלוֹת גדוֹלוֹת של קירקוּסים ושל בּיברים: חיוֹת דוֹרסוֹת מתאבּקוֹת בּלשוֹנוֹת שלוּחוֹת וּמזילוֹת קצף, וריבוֹת מחוֹללוֹת וּמפשילוֹת רגלן האחת מבּין קפלי השׂמלה למעלה מקדקוֹדן. החלל היה ממוּלא עתר עשן של סיגריוֹת והבל-פּיוֹת, המלצרים לבוּשי השחוֹרים הרבוּבים התרוֹצצוּ אילך ואילך בּסבר פּנים רציני וקפּדני. מאצל המזנוֹן גיחכוּ בחוּצפּה שתּי בּחוּרוֹת שמנוֹת מכוּרכּמוֹת פּנים וּבצדן אחת צנוּמה, שגבנוּני לסתוֹתיה פוֹרחים, ירתה מבּטים משוּעממים, מחוּסרי סבלנוּת. וּבעל הבּית המפוּטם וגזוּז הקדקוֹד היה פוֹסע וּמשתחוה לסירוּגין בּהכנעה חצוּפה וּמזלזלת כּאחת. בּאמצעיתוֹ של האוּלם היה מוּצג מכוֹן מוֹטוֹת בּעל שני לוּחוֹת מרוּבּעים בּצוּרת-גג, ועל גבּיהם מוֹדעוֹת גדוֹלוֹת בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת וצעקניוֹת: “חדשה! צוֹענים וצוֹעניוֹת. מחוֹל זמרה. רק עוֹד הלילה!” – וּבזוית ניגן האַבטוֹמט השחוֹר את ניגוּניו העליזים.

זיידן העיף מבּטוֹ על כּל השוּלחנוֹת. מתכּוין לגלוֹת את אחיו; אבל בּוֹ-ברגע החזיק אחד מן המלצרים בּצוארוֹן אדרתוֹ מגבּוֹ וּמשכוֹ בכוֹח. מעשׂה זה הרגיזהוּ מאד ורצה לבעוֹט בּהלז לאחוֹריו, אך נתישב וּפנה אליו בשאלה:

– הגד, מצוּי כאן האדוֹן זיידן?

– מצוּי, מצוּי. שם למעלה, בּירכתי האוּלם – השיב המלצר בּלגלוּג דק. וזיידן הניח לוֹ שיפשיטהוּ.

– לך לפני ותראהוּ לי.

– בּעוֹנג גדוֹל.

אל שוּלחן גדוֹל וסגלגל היתה מסבּה כנוּפיה של בּריוֹת מנוּמרוֹת: זקנים וצעירים, מקצתם מגוֹהצים ורוּבּם מעוּכים וּבלוּיים, וכוּלם משוּקעים בּהקשבה של דבקוּת. גוּלגלוֹתיהם מוּבלטוֹת לפניהם

וּפרצוּפיהם מוּפנים כּלפּי נקוּדה אחת: כּלפי גבר מסַפּר, בּא בימים, בּעל פּרצוּף רחב, קוֹדר וצפוּד-עוֹר, מגוּלח-זקן וּמגוּדל שׂפם, שעין-הכּסף מבצבּץ בּוֹ, כּל קדקוֹדוֹ קירח וּמבהיק, כּוּלוֹ אוֹמר רשלנוּת ועזוּבה,

ורק הפּדחת הגדוֹלה והמקוּמטת והגבּוֹת המגוּדלוֹת, המסוֹככוֹת על העינים הזעירוֹת והמלגלגוֹת בּיגעוּת, משווֹת עליו איזה נוֹי, שיש בּוֹ כוֹח היפּנוֹטי.

– הריהוּ, ה“פילוֹסוֹף”! – אמר המלצר ונסתלק.

זיידן נתבּלבּל ורגש של חמימוּת התחיל סוֹער וּמכּה גלים בּלבּוֹ. הוּא הרגיש צוֹרך להשׂתער על אחיו, לנשקוֹ, להלחץ אל לבּוֹ וללחוֹש: “אספני, אחא, כּי יתוֹם אני! גפּף-נא וסלסל את אחיך הקטן, שבּיקש לדאוֹג לאשרך וּמצא את עצמוֹ חלכה ממך. הליטני בצל כּנפיך השחוֹר!” – אך מבּטוֹ של הלז שנרוֹם אליו ברגע זה, הניאוֹ ממעשׂה משוּנה זה. היה זה מבּט מקפּיא וּמרעיל והזכּירוֹ את עיני אבּא לפני הסתלקוּתוֹ. אף שאר המסוּבּים פּנוּ אליו כשהם מחזיקים בּכוֹסוֹת הממוּלאוֹת לחצאין וּמגנים עליהן, ונעצוּ בוֹ עינים תּמהוֹת. ושמעוֹן סקר אוֹתוֹ קצת מרוּכּז, כּתוֹהה על דבר-מה, אחר-כּך הניד ידוֹ באויר ואמר:

– אַה! יצחק, חי ראשי!

פּשט לוֹ במנוּחה מחצית הכּף השׂמאלית וּבחברתה רמז לוֹ לישב. וּבפנוֹתוֹ אל חבריו המסוּבּים אמר:

– הרי זה אחי. גם כּן אכּסמפּלר.

וּבלי לטפּל בּוֹ יוֹתר המשיך את דרשתוֹ, שנכנסה, כּנראה, אל אזנים קשוּבוֹת:

– וּמי מכּם נתנסה, למשל, נסיוֹן כּזה? – גרתי אז בּדיוֹטא השלישית. בּלילה שרוּי אני בחשכה ונוֹחר מתוֹך שינה אוֹ מתוֹך חלוֹם, השד יוֹדע! וּפתאוֹם – קוֹלוֹת, צוָחוֹת, יללוֹת: הבּית בּוֹער! ודוקא מלמטה, משׂיגים אתם? – ואנחנוּ למעלה. מתקרב אני לי אל החלוֹן, פּוֹתחוֹ במתינוּת וּבשלוה גמוּרה, מסתכּל החוּצה ורוֹאה – אַהאַ, לשוֹנוֹת של אש כּבר מטפּסוֹת על הכּתלים, מלחכוֹת וּמעלוֹת פּיח עד לחטמי. משׂיגים אתם? – האשה קוֹפצת מתוֹך המיטה מיבּבת, עוֹמדת בּפישוּק-רגלים ועוֹשׂה, בּמחילה, מעשׂה תינוֹק מרוֹב אימה, חה-חה, והבּן מתלבּט מבוֹהל וּפרוּע בּלוֹרית, תוֹקע גוּלגלתוֹ בחלוֹן וּמתעתד לקפיצה, והיא, האשה, מתנפּלת עליו מאחוֹריו ביבבה פּוֹלחת, אוֹחזת בּגב-חלוּקוֹ וּמוֹשכתוֹ לפנים החדר. ואני, כּסבוּרים אתם, מה? – הריני מצית לי זנב-סיגריה ויוֹשב לי על סף החלוֹן, חוֹבק זרוֹעוֹתי, מגחך וּמלגלג: “שוֹטים, גלמים! הרי בין כּך וּבין כּך אין מנוֹס וּמזוּמנים אתם למיתה, – מוּטב שתהא זוֹ על-ידי שׂרפה. מיתה זוֹ אינה מן הרגילוֹת בּיוֹתר והיא יפה מאחרוֹת”. – חה-חה, יפה אמרתי?

– וכיצד נמלטתם? – מתפּקעת סבלנוּתוֹ של אחד מן הסקרנים.

– תינוֹק שכּמוֹתך! מה פּירוּש – כּיצד נמלטנוּ? לא נמלטנוּ כל עיקר. אלא מה? בּין כּך וכך כּיבּוּ, כּיבּוּ בצוֹננים. ואנוּ חזרנוּ אל המיטוֹת כּמוֹ שירדנוּ מעליהן.

והוּא נטל את כּוֹסוֹ וגמע מתוֹכה גמיעה קטנה.

לרגעים אחדים נשׂתררה דוּמיה בין הכּנוּפיה. סיפּוּר-המעשׂה פעל על הדמיוֹנוֹת והטיל את הרוּחוֹת, כּנראה, לעוֹלמוֹת אחרים: העינים הבריקוּ מתוֹך לחלוּחית והמצחים היוּ מתוּחים. אף יצחק ישב כּל שעת שׂיחתוֹ של אחיו שוֹתק וכל חוּשיו מצוּמצמים בּפניו של הלה. היה בהם דבר-מה גאוֹני, שריתק את המסתכּלים בּוֹ. בּיחוּד נתרשם המצח הרחב, שהיה כל-כך יפה בחלקתוֹ המבהקת. ואף קוֹלוֹ, הפּגוּם והצרוּד בּמקצת, חלחלה בוֹ נימה של דאבה וגבוּרה כאחת. ויצחק הקשה את עצמוֹ: אפשר שעברוּ על אדם זה רגעים של סכּנת נפשוֹת בּמידה כזוֹ – והוּא נשאר בּתקפוֹ וּבשלותוֹ?! – וּפתאוֹם, בּפעם הראשוֹנה בחייו, נצנץ בּוֹ הרעיוֹן, שעליו הרי לא עברה מימיו סכּנה במלוֹא מוּבנה של מלה זוֹ. כּל ימיו היה נתוּן בּתנאים, שהם מבטיחים פּחוֹת אוֹ יוֹתר את קיוּמוֹ של האדם. וּמה היה, למשל, בּרוּחוֹ אילמלא הוּצג הוּא פּנים אל פּנים עם המות? –

שמעוֹן, שהסתכּל בּפני אחיו החיורים והמפיקים יגוֹן הרגיש, כּנראה, בּהרהוּריו וּפתח שוּב בּאבק-נקמה:

– כּנגד מה דבר הסיפּוּר שסיפּרתי לכם? – כּנגד זה, שאין החיים בּשביל מי שאינוֹ להוּט אחריהם אלא מין שעשוּע משעמם, שאפשר לוֹ גם זוּלתוֹ, חה-חה! – ואף-על-פּי-כן, ידוֹע תדעוּ, כּי כוֹס יין אחת עוֹלה על כּל הפּילוֹסוֹפיה הנבערת. לחיים, חברה! לחיים, יצחק! הלא תגמע עמנוּ מן האדוֹם-האדוֹם הזה וגם תצוה למזוֹג לנוּ?! המלצר!

– חמש ליטראוֹת יין מן המוּבחר! – פּקד יצחק בּאוֹמץ-רוּח מעוּשׂה.

ולאחר זמן-מה בא היין החמוּץ קצת אל הלוֹעוֹת הפּעוּרים, והשיוּרים הצלוּלים צחקוּ בתוֹך הכּוֹסוֹת הדקוֹת וגבהוֹת-הכּנים. השתיקה והרוּח הנכאה, ששלטוּ מקוֹדם, נמחוּ כביד טמירה וּמקוֹמן כּבשוּ רוּח צהלה ושׂיחה ערנית. הבּריוֹת, שהיוּ קוֹדם לכן צפוּפוֹת וּמצוּמצמוֹת ונראוֹת כּגוּש מוּצק אחד, נתפּרדוּ, נתבּדלוּ ונתבּלטוּ כל אחת בּפני עצמה לכל פּרטיה. אחד, אדמוֹני, בּעל פּנים מנוּקבים כּכברה ועינים מימיוֹת גדוֹלוֹת, ערה כל כּוֹסוֹ בבת-אחת וּפנה אל יצחק זיידן בּצחוֹק פּרוּע, כּאל מיוּדע משכּבר הימים:

– מזוֹג, אחא, עוֹד אחת! בּשתי חמדוֹת גנוּזוֹת נתבּרכתי: קיבתי נקוּבה וראשי סתוּם, זוֹ אינה מתרוה לעוֹלם וזה אינוֹ משתכּר לעוֹלם. שתי סגוּלוֹת-חמדה, הלא?

אחד, בּעל בּלוֹרית שחוֹרה כזפת ושחוּף-פּנים, כּרך אצבּעוֹתיו על ידוֹ של זיידן ולחצה כבמלקחים, כּשהוּא מצייץ בּקוֹל שוֹרק:

– אחיך לא סח לנוּ עליך עד היוֹם כּלוּם, וחבל! אילמלי כן היינוּ נוֹסעים ונוֹטלים אוֹתך לכאן. בּחיי, שאין זוֹ הלצה בעלמא, כּשם שאני יקיל, חצי כוֹס!

וּבריה אחרת, סוּמה מעין אחת, שגוּלגלתה נפוּחה וּפניה אויליים, גפפתוּ ונהמה לתוֹך אזניו, כּשהיא שוֹפעת עליו את הבל-פּיה המתוֹעב:

– את כּפּוֹת ידיו של אחיך אנוּ מנשקים. כּך, כּך! – אדם גדוֹל, בּחיי, ואנחנוּ מה? בּוּרים, הדיוֹטוֹת. אף אתה דוֹמה לאחיך, בּחיי. מזוֹג לי כוֹס זוֹ!

– מלא כוֹס זוֹ יין וימלא לך אלהים כּיסך דינרים.

– מי שזכה לאח כּזה מחוּיב ליתן משקה. צק!

– הוֹאיל ואחרים תוֹבעים, לא אפרוֹש גם אני מן הציבּוּר. הרכּן בּטוּבך את פּי הבּקבּוּק!

– קלסתר פּניך מעיד, שאתה “בּעל-יכוֹלת”, ואחיך קבּצן בּמחילה. תוּף, סינן!

יצחק שהיה תמיד פּוֹרש מן הבּריוֹת, בּדל וּמתכּנס לתוֹך קרן-משפּחתוֹ השקטה במין יראה מסוּתרת וּבקשת מגן, הרגיש כּאן, בּסביבתה של כּנוּפיה זוֹ, קירבת-נפש חמימה ולבבוֹ היה פוֹעם בּקרבּוֹ בחדוה ערבה לכל אלה הלפוּפים והגפוּפים, החלקוֹת והטענוֹת של הבּריוֹת שסבוּהוּ. אך להשמיע הגה לא היה יכוֹל עדיין. הוּא חש, שלשוֹנוֹ עמוּסה ואין בּיכוֹלתה להתהפּך. רק חייך וּמצמץ בּעיניו מתוֹך הרכּנת-ראש והסכּמה לכל הצדדין. ושמעוֹן, שהסב בּראש בּהרחבת-דעת גמוּרה וזרוֹעוֹתיו מוּטלוֹת על דף השוּלחן, עישן סיגריה עבה וּפלט גלילי-עשן גדוֹלים כּשהוּא מזין עיניו באחיו, המשמש את המסוּבּים בּזריזוּת וּבהתמכרוּת – וזיו של שׂביעת-רצוֹן הבהיק על פּרצוּפוֹ המעוּנן. בּמוֹחוֹ קיננה המחשבה: “עדיין תינוֹק הוּא אחי. מתלהט, מתרגש, חי-חי!”

מהוּתוֹ המצוּמצמת והכּפוּתה של יצחק הוּתרה והתפּשטה מעט-מעט. כּוֹחוֹת חדשים רעננים התנערוּ בוֹ, זרמוּ ונשׂאוּהוּ ברעש. הניגוּנים העליזים, שבּקעוּ בעזוּז מן האַבטוֹמט, סייעוּ לפשט בּנפשוֹ כל הקמטים הקטנים והטילוּהוּ לתוֹך מצב של חדוה לבבית, אמיתית. המסוּבּים, שלפני רגע היוּ נראים לעיניו בריה, בּריה בלבד, נתערבּבוּ ונתחלפוּ זה בזה, ולסוֹף קיבּלוּ כוּלם צוּרה אחת ידוּעה לוֹ מאיזוֹ תקוּפה רחוֹקה וקרוֹבה לנפשוֹ כל-כך. כּוּלם היוּ עכשיו חביבים עליו, ונדמה לוֹ, שכּוּלם משׂיגים אוֹתוֹ יפה וּמסיחים עמוֹ אף בּשעה שהם שוֹתקים ורק בּבוֹתיהם מסתוֹבבוֹת בּתוֹך לוֹבנן. הבּקבּוּקים כּבר נשתחררוּ ויצאוּ מרשוּתוֹ ונעשׂוּ הפקר לרצוֹן איש ואיש. שמעוֹן גמע שתי גמיעוֹת גדוֹלוֹת, כּרך את ידוֹ סביב ערפּוֹ של אחיו הצעיר והתחיל דוֹרש אגב עצימת עין אחת:

– בּעיקר הדבר, רבּוֹתי, אפשר לחלק את כּל בּני-האדם לשני סוּגים. כּשם שיש בּהוֹלכי תיאטראוֹת, קירקוּסים וקבּרטאוֹת כּאלה, שנכנסים

וכרטיסיהם בּידיהם, שמשמשים להם תריס בּפני כל בּקוֹרת שלא תבוֹא והם בּטוּחים בּקיוּמם, ויש כּאלה, שמתדחקים בּידים ריקניוֹת ונשמוֹתיהם החצוּפוֹת תלוּיוֹת וּמפרכּסוֹת בּחוּט השׂערה והם צפוּיים בּכל רגע לגרוּש, – אף כּלל האנשים כּך: אנוּ, למשל, מלקקים את הפּנכאוֹת מעל שוּלחן-העוֹלם בּגנבה וּבחטיפה ולבּנוּ מהסס בּכל רגע, שמא יבוֹא השמש וירוֹצץ מוֹחוֹתינוּ במטאטא שבּידוֹ; לא כן אחי יצחק: זה אינוֹ בא אלא אם-כּן כּרטיסוֹ נכוֹן בּידוֹ, ואם זה לוֹ – הכּל לוֹ, הכּל פּתוּח לפניו, הכּל מוּתר לוֹ…

– חייך, ה“פילוֹסוֹף”, שצדקת. מה אנוּ וּמה חיינוּ?… על צד האמת… לגבר זה יש, כּנראה, “אוֹצרוֹת-קוֹרח” הוֹ-הוֹ, “כּרטיסוֹ נכוֹן בּידוֹ”. עסק כּלל לא ביש!…

כּך התריעוּ המסוּבּים, שהיוּ כבר מבוּדחים בּמקצת, ונטלוּ את הכּוֹסוֹת בּהתלהבוּת. ויצחק, שתפס את עקיצתוֹ של אחיו, וּביחוּד אחר שהרגיש את ידוֹ החמה כרוּכה על צוארוֹ בחיבּה, נפל עליו רוּחוֹ ונתרגש הרבּה. בּסדקי עיניו בצבּצוּ טיפּוֹת של דמע. תמך ראשוֹ על כּתפוֹ של שמעוֹן וּמלמל בּאזנוֹ בקוֹל של נעלב וּמתחטא:

– טעוּת בידך, אחא! אף אני שייך לסוּג שלכם, אף חיי תלוּיים בּשׂערה… שמעוֹן, נזכּר אתה לפרקים בּאבּא?

– וכי מה, גוֹזלי?

– אני ראיתיו היוֹם. פּעמים נתגלה לי. יוֹם פטלי, לעזאזל!

– כּן, כּן, קטני. הרינוּ מתקרבים אליו יוֹם-יוֹם. אני, לפחוֹת, אוֹמר ל“הפתיעהוּ” בקרוֹב, חה-חה.

יצחק תפשׂ בּכפּוֹ הארוּכּה והרכיכה של אחיו, מעכה ברגשנוּת וקוֹלוֹ לחש בּבכיה תינוֹקית:

– אף-על-פּי שצעירים אנוּ עדיין כּל-כּך, מה?

הוּא גחן ונשק בּחטיפה את יד אחיו.

המסוּבּים הסיחוּ דעתם מן האחים המתלחשים, הזמינוּ שוּב בּקבּוּקי יין על חשבּוֹנוֹ של ה“אוֹרח השמן” והתעסקוּ בהרקתם של אלה אל קרבּם. נפערוּ הפּיוֹת וכוֹח הדיבּוּר פּעל כּהוֹגן. שׂיחוֹת מתוּבּלוֹת בּקריאוֹת ותמיהוֹת, הלצוֹת וּבדיחוֹת, זרוּזים ואיוּמים, – כּל אלה

נוֹצרוּ בערבּוּביה בין כּוֹס לכוֹס וּבין לגימה ללגימה. הכּנוּפיה נתרבּתה, נתוספוּ גם סקרנים, שעמדוּ מסתכּלים מעל לכתפיהם של היוֹשבים. האדמוֹני ה“תקיף”, בּעל הפּרצוּף המצוּלק, נקש בּאגרוֹפוֹ על השוּלחן, הרקיד את הכּוֹסוֹת ושתה פי-שנים מכּל חבריו. ושכנוֹ שחוּף-הפּנים פּרחוּ גבנוּני-לסתוֹתיו, נלחץ אל גוּפוֹ של יצחק והעביר ידוֹ בליטוּף על גבּוֹ הרחב. גם בּאוּלם רבתה התנוּעה. הגוּלגלוֹת נעשׂוּ יוֹתר צפוּפוֹת, הקוֹלוֹת נתגבּרוּ והאויר נתחמם ונתעבּה יוֹתר ויוֹתר. נתגלוּ כה וכה גם נקבוֹת, אשה, אשה בחברת גברים אחדים. נתפּרצוּ צחוֹקים פּרוּעים, תאוניים וריקנים. נשמעוּ הניקוּשים בּכדוּרי-הבּיליארד ונפילתן של הגלמוֹת. האַבטוֹמט התפּרץ פּעם בּפעם בּניגוּני מחוֹל אוֹ במרש מלא אוֹן ועליצוּת.

יצחק חטף כּוֹס ממוּלאה מידי אחד המסוּבּים והריקה בבת-אחת. אבל מתוֹך בּהילוּת הקדים קנה לושט והתחיל משתעל וּמכעכּע כּשפּרצוּפוֹ מאדים ועיניו סחוּפוֹת-דמע, כּמי שבּלע בּצל חריף. הכּנוּפיה התפּרצה בצחוֹק דוֹמה לנעירת-חמוֹרים. ואף שמעוֹן לגלג:

– מפוּנק אתה ביותר. מוּטב שתשתה שמפּניה.

– כּוּלכם, כּוּלכם תשתוּ שמפּניה כרגע. המלצר!

בּינתים נשמע צלצוּל צרוּד וּממוּשך. העתיקו כּסאוֹת, שׂיחוֹת נפסקוּ. כּוֹסוֹת העמדוּ בנקישה והכּל נפנה לצד אחד. בּירכּתי האוּלם, על בּמת קרשים רעוּעה, נתגלה זוּג של צוֹענים. הוּא, גבר חסוֹן, לבש פראַק לבן וּמגבּעת נייר לבנה, גבוֹהה וּמכוּדנת לראשוֹ, תלתלי-הזפת הכתירוּ את פּניו האדוּמים והבּריאים ועיניו להטוּ. והיא – מפוּטמת קצת, שׂמלה קצרה, עשׂוּיה קפלים-קפלים, ירדה עד בּרכּיה, ורגליה מלמטה היוּ בפוּזמקאוֹת ירוֹקים, מקטוֹרן אדוֹם הדק את מתניה ואת חזה עד כּדי הבלטת שדיה המגוּדלים והערוּמים וּבקווצתה המבהקת משחוֹר קלוּעוֹת מטבּעוֹת של כּסף מנוּקבוֹת, גדוֹלוֹת וקטנוֹת, טוּרים, טוּרים. רגע ניצבוּ מסתכּלים זה בפני זוֹ, כּתרנגוֹלים הללוּ המזוּמנים למלחמה, אחר כּך נתפּרדוּ לאחוֹריהם; האַבטוֹמט פּרץ בּ“ואַלס” צוֹהל והם זימרוּ אחריו בקוֹלוֹת מרוּסקים והתחילוּ מרקדים זה כנגד זוֹ בפראוּת, בּהבלטת-הכּרס וּבזריקת הרגלים כּלפּי החוֹטם, כּשחרוּזי-הפּעמוֹנים סביב מתניהם מקשקשים וּמצלצלים על-פּי הקצב. נפנוּ וכרכּרוּ אחוֹריו של זה מוּל אחוֹריה של זוֹ, הסתוֹבבוּ, פּישקוּ את הרגלים וקיפּלוּן מתוֹך קפיצה באויר. היא גחנה פעם בּפעם כּחתוּל והוּא דילג מעל לראשה, – וכך נמשך המחוֹל בּלי לאוּת. האַבטוֹמט שפך את קוֹלוֹתיו הרוֹעמים והוֹסיף גבוּרה לתנוּעוֹת המחוֹללים.

“הקהל”, שנתפּעל למראה, התריע מתוֹך גרוֹנוֹת וצרוּדים:

– בּרַבוֹ! הדרן! בּרבוֹ! הוֹ-הוֹ!

היין הזוֹל והכּבד, שהוּערה לתוֹך גרוֹנוֹ של יצחק זיידן, עשׂה את שלוֹ: המוֹח נסתכסך והתחיל רוֹקם בּערבּוּביה תמוּנוֹת וּמחזוֹת נוֹראים וּמגוּחכים כּאחד. אף הרגשנוּת, זוֹ האוֹרבת לאדם, נתעוֹררה וּבאה בכל זוֹלוּתה. העינים היוּ זוֹלגוֹת דמעוֹת כּמים, וכשנשפּכוּ על הלסתוֹת המאדימוֹת, נדמה, שאף מתוֹכן הן שוֹתתוֹת. הלב שיוַע בּלי טעם, כּשהוּא מתרחב וּמתכּוץ חליפוֹת בּתוֹך החזה הלוֹהט. פּתאוֹם נתקעה סיגריה בוֹערת בּלסתוֹ ועשׂתה בה מכוה צוֹרבת. אבל לא נוֹדע לוֹ מאין היא באה. צחקוּ ורקדוּ כנגדוֹ שני טוּרי-שניו של אחיו, ונדמה, שהם טסים ערטילאים בּחלל. קטעי פרצוּפים מזיעים וּמוֹאדמים צפוּ מתוֹך העלטה, זחלוּ ונתקרבוּ בעוֹד טיפּוֹת-דם ניגרוֹת עליהם… דחיפה עצוּמה מאיזה צד – והריהוּ גוֹלש משׂדוֹת רחבים, ירוּקים, מוּצפי-אוֹרה, לתוֹך עמק אפוֹר ונוֹפל לתוֹך אוּרוַת-הסוּסים… מהיכן זוֹרם האוֹר הגדוֹל הזה? חי-חי-חי!… הפּרים נתקוּ שלשלאוֹתיהם והם עוֹלים על הסוּסוֹת… הרי גם אריוֹת כּאן… וּפילים הפוּכים… חי-חי-חי! אבוֹי! והנה אחזה אש בּארבּע פּינוֹת האוּרוה… – – – – – – – – –

* * *

מכּל מה שנעשׂה אחר כּך לא נקלטוּ במוֹחוֹ של יצחק זיידן אלא תמוּנוֹת מרוּסקוֹת וקטוּעוֹת. כּמה שמוֹחוֹ חתר להסבּיר לעצמוֹ כיצד בּא לבית אחיו – לא עלה לוֹ דבר זה. רק דבר אחד היה ברוּר לוֹ: שהוּא מוּטל בּמיטה זרה ולצדוֹ מוּטלת גוּפת אחיו שמעוֹן צוֹננת ושקטה כבוּל קרח, בּעוֹד שגוּפוֹ שלוֹ לוֹהט וּמעלה זיעה. וקטעי-המחזוֹת תוֹעים בּדמיוֹנוֹ כקרעי-נס בּרוּח: עמוּד של פּנס, שמחץ את מצחוֹ באיזוֹ סימטה, מרקד כּנגדוֹ וּמשטה בוֹ… קטעי-צחוֹק מתגלגלים ואי-אפשר לעמוֹד עליהם, למרוֹת אמוּץ חוּש השמיעה שבּמחשבה, מהיכן הם מגיעים… בּמבוֹאי השער ניצב שמעוֹן פּנים אל פּנים עם בּחוּר חסוֹן וזעוּם-עינים, ושניהם נאבקים בּעקשנוּת וּבשתיקה חריפוֹת על שיוּר סיגריה… זהוּ הבּן… שמעוֹן גוֹבר, חוֹטף את הסיגריה ותוֹקעה בין שׂפתוֹתיו וּמתעתּד להציתה בגפרוּר, אבל בּוֹ ברגע מתגנב הבּן מן הצד, גוֹזלה מפּי האב ונס בּצחוֹק מנוּול… מתוֹך ערפל כּחוֹל מבצבּצת ועוֹלה דמוּתה של הגיסה, כּסת ענקית טעוּנה על גבּה והיא מחייכת לעוּמתוֹ בעינים קרוֹת, מחוּדדוֹת ועוֹקצוֹת – הנה היא שוֹלחת לוֹ לשוֹן… הוּא פוֹשט את ידוֹ ורוֹצה לתפשׂה בגרגרתה, ואוּלם היא נשמטת ונגוֹזה…

הדמיוֹן מסתכסך והוֹלך והתמוּנוֹת מתמעכוֹת וּמיטשטשוֹת

ונעשׂוֹת להזיה מוּפשטת, שאינה יוֹדעת עוֹד תחוּמין. עינוֹ האחת עצוּמה וחברתה הפּקוּחה נצמדת פּתאוֹם בּבן-אחיו, שהוּא מתקרב בּכתוֹנת שסוּעת-חזה וּפרוּע בּלוֹרית אל מיטתוֹ, נוֹטל את מכנסיו של יצחק וּמפשפּש בּכיסיהם… יצחק חש כּעס וּמוֹרא לסירוּגין. מתקוֹמם בּקרבּוֹ רצוֹן כּבּיר להתנער, לזנק אל המנוּול הבּא לחמוֹס את ממוֹנוֹ ולדוּנוֹ בחנק; אבל נתוּן הוּא בכבלים כּבדים ואין בּכוֹחוֹ להזיז את אבריו. שתי עינים איוּמוֹת נעוּצוֹת בּוֹ – וכל אוֹניו משתתקים תחת מבּטן… ואך כּשהלה נפנה וּמתרחק, נפלטת מתוֹך גרוֹנוֹ אנחה רסוּקה, כּמי שנתשחרר מאסוּריו. הוּא מתהפּך כּלפּי הכּוֹתל ורוֹאה פשפּש מפוּטם זוֹחל למוּלוֹ. זיע מקריש חוֹלף את גוּפוֹ – והוּא יוֹשב מתוֹך קפיצה. אפלת החדר כּבר הקלישה במקצת והארוֹן נראה שהוּא מוּצג בּאלכסוֹן והוּא מט לנפוֹל. יצחק מסתכּל בּוֹ מתוֹך המתנה לשמוֹע את רעש נפילתוֹ; אך לחנם. רבּוּע החלוֹן מסתמן בּכחילוּתוֹ מן הכּוֹתל השחוֹר והוּא משקיט את העצבּים כּמבטיח דבר מה… בּמיטה שכּנגד מציצה מתחת לשׂמיכה גוּלגלתה הזעירה של דוֹרה ועיניה פקוּחוֹת וּמוּפנוֹת אל יצחק, והן מבּיעוֹת חשד וּבקשת-רעה בבת-אחת. אוּלם הבּטה זוֹ אין בּה יוֹתר מן המרגיז; היא נתרחקה ממנוּ ואינה מגעת אליו כלל. שלא-מדעת הוּא מרתיע את עצמוֹ מעם שמעוֹן כּמעם איזה עצם מסוֹאב, אבל על ידי כך כּתפוֹ נתקלת בכוֹתל הטחוּב – והוּא מזדעזע מתוֹך גוֹעל נפש. לאחר רגע של ישיבת תהיה הוּא מקיף בּמבּטוֹ את כּל החדר והוּא מוֹצאוֹ כל כך מצוּמצם ודל, מעוּמעם וזר! נדמה לוֹ, שהכּתלים, התקרה והקרקע שוֹפעים הבל מפוּגל, ספוּג רקבוֹן, והוּא חש, איך זה מעיק על חזהוּ וסוֹתם את נשימתוֹ…

החלוֹן היה מכחיל וּמחויר יוֹתר ויוֹתר. מן החצר הגיעוּ חבטוֹת עמוּמוֹת מלוּוֹת בּשיעוּל צלוּל: השוֹער טיפּל בּפינוּי האשפּה,

שהמטר סחף אל פּי הבּיב. דוֹרה הרימה משהוּ את גוּלגלתה והריצה את עיניה העכבּריוֹת בּכל זויוֹת החדר. אחר-כּך שכבה שוּב דוֹממת וּמבּטה תקוּע בּגיסה.

יצחק הרגיש, שחייב הוּא לעשׂוֹת דבר-מה; אלא שלא ידע מה. הוּא נמצא במצב של זבוּב, השרוּי זמן רב בּטבּוּרה של רשת-קוּרים ואבד לוֹ רעיוֹן-היציאה. פּתאוֹם נשמע צלצוּל הטראם, צלצוּל מתרה ושאוֹן מלא אוֹנים מלוהוּ. רשת-הקוּרים נקרעה… הוּא ראה, שאדמוּמית חיורת מציצה בחלוֹן, וּבמרחק תקוּעה באוֹפק הכּחלחל מעשנה שחוֹרה, שמתוֹכה מתאבכים עמוּדי-עשן. ואז שמע את הלמוּת-דפקוֹ…

בּהנפת רגל אחת פּסע מעל גוּפתוֹ של אחיו וצנח מעל המיטה. העינים הקרוֹת, המחוּדדוֹת והעוֹקצוֹת של דוֹרה עדיין הסתכּלוּ בוֹ… הוּא התלבּש בּזריזוּת וּבזהירוּת ולא נוֹעז להוכח, אם בּאמת נגנב הממוֹן מכּיסוֹ, אף-על-פּי שרעיוֹן זה חילחל בּמוֹחוֹ. לאחר רגע ניצב בּמלוֹא-קוֹמתוֹ ולטף פּעמים את זקנוֹ המבוּדר. לא הפנה ראשוֹ לא אל שמעוֹן השקוּע בּשינה ולא אל דוֹרה, – וּפסע כּלפּי הפּתח, קוֹלה של דוֹרה דלק אחריו:

אין צוֹרך בּמפתח… שם פּתוּח… הדלת השלישית משׂמאל… משׂמאל!…

הוּא שמע רק את הקוֹל, שנדמה לוֹ ליליתי, ואת המלוֹת לא הבין.

על שׂפמוֹ רפרף חיוּך ענוֹג וּבאזניו כבר צללוּ צהלוֹת כּרוּביו הקטנים:

אבּא בּא! אבּא בּא!


תרע"א


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!