א 🔗
בֶּרתּה זוֹמֶר לא היתה יפה כלל, אלא שדקוּת גוּפה היתרה, צחוּת פּניה וגוֹדל עיניה הכּחוּלוֹת שלא כדרך הטבע עשׂוּה לבריה מלבּבת כּל רוֹאיה.
הגברים שסוֹבבוּה, שהיוּ לרוֹב צעירים גסי נפש הרגילים לאמוֹד את כּל העלמוֹת רק לפי הכּוֹח המוֹשך שבּגוּפן, בּשעת טיוּל עמה, היוּ מסיחים דעת משׂיחתה העירנית והמתוּבּלת בּקטעי ספרוּת וּבניבים נבחרים, וּמהרהרים בּהנאה.
– לא רע היה להתיחד עם עלמה זוֹ במקוֹם נסתר מעין רוֹאה!
בּעיקר היתה בּרתּה בעלת אוֹפי חלש, חלש מאד. רצוֹנה היה כחוּט פּשתן קלוּי באש, ואף על פּי כן כּמעט תמיד עלה חפצה בידה. כּשהיתה תוֹבעת משהוּ הרחיבה את פּתחי עיניה, סביב שׂפתיה המלאוֹת, בּניגוּד לפניה הצנוּמים, זע קמט ספק חיוּך ספק כּעס, וּברגלה הפּעוּטה, שעליה היתה גאוותה, בּעטה תחתיה:
– אני רוֹצה!
והנתבע סבר, שכּוֹחה של בּעיטה זוֹ רב הוּא באמת, ואם לא יציית לה, יביא, חס ושלוֹם, עלמה “רכּה וּמעוּנגה” לידי שפיכת דמעוֹת, מחזה שכּל בּעל נפש סוֹלד בּוֹ. וככה אף עלה לה להוֹציא הסכּמה מפּי אמה האלמנה העשירה, חוּליה בשלשלת יוֹחסין ארוּכּה, שתתארס עם מאכּס אוֹסטרוֹבר, תלמיד לרפוּאה אביוֹן, קצת משוֹרר דיקאדנט וקצת שוֹטה, שיצא לוֹ שם רע בּעניני צניעוּת.
על שוּם בּלוֹריתוֹ השחוֹרה והצלקת הארוּכּה שעל לחיוֹ הימנית, מזכּרת למלחמת חרבוֹת עם אחד מחבריו, היוּ חברוֹתיו התלמידוֹת שבּפּרוֹסקטוֹריוֹן כּרוּכוֹת אחריו, נוֹהגוֹת בּוֹ חיבּה יתירה וּמתכּונוֹת למשכוֹ בניבּוּל פּה, שלדעתן יאה הוּא להן, לעלמוֹת בּנוֹת חוֹרין העוֹסקוֹת בּמדע מעשׂי והעתידוֹת לתפוֹס מעמד חשוּב בּחברה בשוּרה אחת עם הגברים.
אוּלם מאכּס זה, שנערוֹת נאוֹת וּמשׂכּילוֹת בּאמת היוּ מבקרוֹת בּין השמשוֹת בּחדר הרוָקים שלוֹ, המקוּשט בּתמוּנוֹת זוֹלוֹת ושלד גוּלגוֹלת לבנוּני על שוּלחנוֹ, ונענוֹת לוֹ בחטיפה, בּנשימה כבוּשה וּבעצימת העיניים, בּחר דווקא בברתה זוֹמר, שבּמקוֹם יוֹפי והשׂכּלה ניתנה לה מעלה אחרת השקוּלה כנגדם: קוּפּה של ממוֹן. לדבר זה, כּמוֹ לניצוּל חברוֹתיו קלוֹת הדעת, לא היה מאכּס אוֹסטרוֹבר שוֹטה כלל, על האמת צריך להוֹדוֹת.
היא כמוּבן לא פיקפּקה אף רגע, שרק משוּם חינה ועוֹשר נשמתה – מלים שגוּרוֹת בּפיה ביוֹתר – בּחר בּה ארוּסה, וּמכסת הכּסף שנטפּלה אליה היא רק דבר שבּמקרה, ואלמלי היתה מזדמנת לפניו בעירוֹם וּבחוֹסר כּל, אף אז, בּרי לה, היה בוֹחר בּה ולא באחרת.
אף לאחר האירוּסין הרשמיים (בּרתּה ליגלגה על “הצרמוֹניה התפלה”, ורק כּדי להניח את דעת אמה התרצתה לה…) לא יכוֹל החתן דנן לפטפּט בּיצרוֹ ולהרחיק בּידיים כּל אוֹתן הנערוֹת המתוּקוֹת המחזרוֹת אחריו, וּבחדרוֹ, בּאפלוּלית בּין השמשוֹת, אגב מציצת העסיס מעל השׂפתיים הרעננוֹת, היה נשבּע להן בּהתלהבוּת עשׂוּיה על אהבה נצחית, שנהרוֹת לא ישטפוּה, ואגב כּינוּיי החיבּה המלטפים שהיה לוחש על אזניהן, לא חש להשמיע דברי גנאי על ארוּסתוֹ.
וּבכלל, צריך להעיר, לא היוּ חביבים עליו הטיוּלים בּגנים וּמחוּץ לכרך. הטבע, שרגיל היה לכתוֹב עליו בלילוֹת שירי-הלל ארוּכּים וּמשוּנים בּסימני-הקריאה והקוים המרוּבּים שבּהם, לא לקח את לבּוֹ כאילוּ לא ראהוּ כלל. ולפעמים כּשהשתדלה בת-לויתו לעוֹרר את תשׂוּמת-לבּוֹ על איזה מחזה נאה, מעין שקיעה בלתי-מצוּיה, זוֹהר כּוֹכבים מיוּחד, צל-אילן פנטסטי, לא היה תוֹפס את דבריה מיד ושוֹאל כּמתוֹך יקיצה:
– ה? היכן?
אבל בּרתה מחלה לוֹ בלבּה על חטא זה מחילה גמוּרה, שהרי ברי היה לה, שבּמוֹחוֹ של מאכּס שלה נוֹצרים אוֹתה שעה חזיוֹנוֹת נשׂגבים על העוֹלם ועל המסתוֹרין שבּוֹ… בּעוֹד שבּעצם לא היה מאכּס מהרהר אלא על הכֵּרה הקטנה, שצריכה להיוֹת בּחצי-הלילה בחדר חברוֹ העתיד להיוֹת צייר בּהשתתפוּתן של שתי “מוֹדֶלקוֹת” יפוֹת, ושהוּא, מאכּס, הבטיח לקנוֹת בּכספּוֹ ולהביא בקבּוּק יין דוּבדבנים משוּבּח, “כּזה שאפשר יהא להשתכּר בּוֹ מהר”, ואין בּארנקוֹ אף פּרוּטה לפוֹרטה.
כּכה חי הזוּג שלנוּ בשלוֹם וּבשלוה ולא היתה טינא כל שהי בלב זה על זוֹ אוֹ להפך, כּשם שחיים כּל הזוּגוֹת הנבחרים שרק “ההבנה ההדדית” מקשרתם, וּבלי כל ספק היוּ הימים היפים הללו נמשכים לאין קצה, “עד אם הפריד ביניהם המות”, כּלשוֹן המליצים, אוֹ לפחוֹת עד יוֹם החוּפּה, אלמלא אוֹתה הקנאתנית הֶליָה וִינטֶר, חברתה של בּרתה וצרתה, שרצתה לבלבּל את אשרה ולא עלה בידה, כּמוֹ שנראה להלן.
ב 🔗
הליה וינטר היתה אחת מאוֹתן העלמוֹת, שפּרקן להנשׂא מגיע עוֹד בּמלאת להן שתים עשׂרה שנה, אלא שהן מצניעוֹת רז זה לעצמן, מתיחדוֹת עמוֹ בלילוֹת וּמשתעשעוֹת בּוֹ, מתגלוֹת בּאפלה, מתפּתלוֹת בתוֹך המצע הלוֹהט ונוֹשכוֹת את קיבּוֹרוֹת זרוֹעוֹתיהן אגב דמיעת העינים – וּבימים הרי הן שלווֹת וּמכוּנסוֹת בּתוֹך עצמן, צרוֹת-עין וּמבקשוֹת פּסוּלין בּכל בּריה, שׂיחתן מקוּטעת וּמלאה רמזים עוֹקצים, מלגלגוֹת על האהבה בבת-צחוֹק עלוּבה, דוֹחוֹת את הגברים בּדיבּוּרים גסים ולעוֹלם אינן מרשוֹת לנגוֹע בּהן אף בּראש האצבּע, אף-על-פּי שהן מתאווֹת לנגיעת גבר בּכל אבריהן.
עלמה ממין זה אינה חביבה ביוֹתר על הגברים, האוֹהבים את רכּוּתה, קלוּת דעתה, עגבנוּתה השטחית והתמסרוּתה התכוּפה של האשה, והם רוֹאים בּה את אוֹיבם המיני – השוֹטים! לא כן חברוֹתיה העלמוֹת, הללוּ מתיחסוֹת לבת-מינן זוֹ ביראת הכּבוֹד וּבחיבּה חיצוֹנית, נמלכוֹת בּה בכמה דברים, מתגאוֹת בּה ורוֹאוֹת בּה, כּביכוֹל, את התגשמוּת כּוֹחוֹתיה של האשה – התמימוֹת!
בּקיצוּר, נפשה של הליה חשקה דוקא באוֹסטרוֹבר למרוֹת פּקחוּתה המרוּבּה וידיעתה את כּל “חוּלשוֹתיו”. כּל דרכיו היוּ מזעזעים אוֹתה עד היסוֹד, בּכל דיבּוּר מדיבּוּריו ראתה טפּשוּת וקטנוּת-המוֹח, וכשסיפּר מישהוּ בשבחוֹ היתה עוֹנה בלגלוּג חריף:
– כּן מקוֹמוֹ של גאוֹן זה בין הכּוֹכבים, זה ברוּר!
וכשטיילה עמוֹ לפרקים היתה מקפּחתוֹ בדברי מוּסר, עוֹקצתוֹ בלשוֹנה השנוּנה ונהנית לבלבּל את דעתוֹ ולראוֹתוֹ בטשטוּשוֹ. וּבכל אלה היתה מהרהרת בּוֹ יוֹמם ולילה, מתקצפת וּמקללת את עצמה בכל לשוֹן של קללה על שאין בּכוֹחה וּבכוֹח שׂכלה לגרשוֹ מתוֹך מוֹחה, מתוֹך לבּה, מתוֹך כּל ישוּתה… ויש שהיתה ניצבת מוּל המראָה הגדוֹלה והמלוּטשה שבּחדרה המיוּחד, צוֹפה וצוֹפה בגוּפה וּבפניה, בּוֹדקת כּל חריץ, כּל תו וּמחליטה לבסוֹף
בּחריקת-שינים: לא הליה אני אלא מאכּס, מאכּס אוֹסטרוֹבר, הרי הכּל: העינים, החוֹטם, הצחוֹק, הכּל שלוֹ, ואיככה אגרש את עצמי? איככה אברח מפּני עצמי? הוֹי, לעזאזל!
וּמעוֹצם מכאוֹב צנחה על ספּת-הפּלוּסין הירוּקה, כּבשה את פּניה הבּוֹערים בּזרוֹעוֹתיה הרכּוֹת ויבּבה בחשאי, יבּבה וכרסמה את שׂפתיה עד זוֹב דם.
וכך קיבּלה על עצמה לנַוֵל על חברתה את ארוּסה ויהי מה. לא מתקוה לזכּוֹת בּוֹ היא, אלא – טעמוֹ של הדבר היה סתוּם אף לה גוּפה ולא השתדלה לחַורוֹ לעצמה – היא צייתה רק ללבּה. וכדי שלא תרגיש בּרתה בכוָנתה הרעה, היתה באה עליה בערמוּמיוּת:
– אַת לוּ שמעיני, יחידתי, הטוֹב שבּדברים – חוּץ ממאכּס
שלך, כּמוּבן – רצוֹץ את מוֹחוֹ! לכאוֹרה הריהוּ אוֹהב אוֹתך עד מות, נשבּע לך בּכל מיני שבוּעוֹת שבּעוֹלם, שאַתּ הנך: אוֹר-שמשוֹ, טל-חייו, נשמת-אפּוֹ ושבּלעדיך חייו אינם חיים וכו', ולאחר שעה הריהוּ חוֹבק בּזרוֹעוֹתיו אחרת ולוֹחש על אזנה אוֹתם הדיבּוּרים עצמם בּשינוּי סדר. הרי, לדוּגמא מיודענוּ הטוֹב… אבל – עפר לפי! למה אני מפטפּטת היוֹם כּל כּך הרבּה?
בּרתה היא כבר אכוּלת סקרנוּת לדעת כּלפּי מי מכוּונים הדברים ודוֹחקת בּחברתה שתגלה לה את הדבר, וזוֹ מתעקשת ואינה רוֹצה בשוּם אוֹפן – אבל, בּעיקר, אין הדבר נוֹגע לה. אמנם, אפשר שכּך הוּא הדבר אצל אחרים, למה אין הגברים מסוּגלים? ודאי שכּך הוּא, ועלוּבוֹת הן אוֹתן הנערוֹת המרוּמוֹת בּקלוּת-דעתן, הוֹי, כּמה עלוּבוֹת! אבל – אין זה נוֹגע לה, היא מאוּשרת!
אז תבוֹא עליה הליה בקדוּשה וּבטהרה:
– בּרתּה נשמתי! מצאתי היוֹם כּתוּב בּספר מענין, שאין הרוֹפאים בּכלל – יש כּמוּבן, יוֹצאים מכּלל – מסוּגלים לאהוֹב את האשה באוֹתה ההערצה וּבאוֹתוֹ הרטט שאוֹהבים אוֹתה זוּלתם. הטיפּוּל וההסתכּלוּת התדירים בּגוּפה עוֹשׂים את האשה לגבּיו חולי-חולין, הוּא יוֹדע את כּל חמוּקיה ועינוֹ מפשפּשת בּתוֹך המקוֹמוֹת הצנוּעים בּיוֹתר, שעל ידי כּך היא מתנולת עליו, – האהבה, גוֹזלי, היא רחוֹקה, וכשישנה – הרי היא דוֹרשת איזה נוֹשׂא טמיר, מחוּתל בּצעיף, בּלתי-נתפּס. עירוֹם הגוּף צריך להבהיק לפני הגבר רק לפרקים רחוֹקים וּמתוֹך האפלוּלית. וּמה דעתך, חתוּלי?
בּרם גם לוּלאה אוֹמנוּתית זוֹ לא תוּכל ללכּוֹד את אמוּנתה של בּרתה, והיא מראה לה בצחוֹק של אוֹשר כּמה תריסרים של כּוּתנוֹת, מַפּיוֹת וכיסוּיי-כרים רקוּמים יפה, מוּכנים ליוֹם חתוּנתה.
שלוָתה ושויוֹן נפשה של בּרתה הביאוּ אוֹתה כבר לא פעם לידי חריקת שינים. כּל התחבּוּלוֹת שחיבּלה בחריפוּתה היוּ כפתי-שלג הנוֹפלים על כּירה מלוּבּנת.
– עֶגלה טפּשה זוֹ אינה תוֹפסת שוּם דבר, היא חרשת, היא עיורת, היא חסרת-דעה. וּמה לעשׂוֹת? מה לעשׂוֹת? הרי אצא מדעתי!
כּכה הרהרה הליה בהתמרמרוּת וּברתיחה, אבל מדעתה לא יצאה, אלא שלא עָצמה עין כּל הלילוֹת וּבעטה ברוֹגז כּבוּש את הכּסת, שכּבדה עליה משוּם מה כגל של אבנים; וּבבוֹקר, כּשהיתה קמה ועוֹמדת כּלפּי המראה, היה פרצוּפה מוֹארך, חוֹד-חוֹטמה דק וטבּעוֹת תכלת תחת עיניה הבּוֹערוֹת.
וּפעם, לאחר מלחמוֹת פּנימיוֹת קשוֹת וּמדכדכוֹת, החליטה הליה לעשׂוֹת איזה מעשׂה מכריע, ויהי מה.
ג 🔗
בּשעה העשתּי עשׂרה קוֹדם הצהרים הלכה הליה אל בּיתה של חברתה וּמצאתה כשהיא יוֹשבת לבדה בחדר (האם הלכה אצל האפּיטרוֹפּוֹס לסדר את עניני העזבוֹן בּשביל בּתה) בּכסא-הנדנוּד הנאה, מוּל המראָה המכסה מחצית הכּוֹתל. שׂערוֹתיה הצהבהבוֹת והכּבדוֹת פּזוּרוֹת, וידיה, שבּאחת
מהן מסרק גדוֹל, תלוּיוֹת מעל סוֹמכוֹת הכּסא ברפיוֹן. המיטוֹת היוּ עדיין הרוּסוֹת והמצע המעוּך נדף ריח של זיעה מעוֹרב בּבשׂמים. האוֹר ששפע מבּעד לוילוֹן הורדי נסך על החדר ועל כּל אשר בּוֹ קסם מיוּחד, וּביחוּד יפוֹת היוּ באויר זה כתפיה הצרוֹת של בּרתה, שהבהיקוּ כעין הענבּר מבּעד למקטוֹרן-הבּוֹקר.
זוֹ לא הרגישה בכניסתה של הליה וחייכה כלפּי בבוּאתה שבּמראה בשׂביעת רצוֹן, אך פּתאוֹם השגיחה במראה בדמוּת חברתה הניצבת בּפתח זקוּפה וחיורת ונתחלחלה:
– הוֹי, מי שם? כּל כּך נתחלחלתי, ראי, כּמה לבּי הוֹלם!
הליה ניסתה לפסוֹע פּסיעה אחת כּלפּי חברתה, אבל רגליה היוּ כמסוּמרוֹת אל הסף; היא היתה חיורת כּסיד וּפרצוּפה עשׂה את הרוֹשם של מי שרוֹצה לבכּוֹת. רגעים מספּר עמדה דוֹממה וּבלי נוֹע, אבל לבסוֹף חגרה את כּוֹחוֹתיה ואמרה בבהילוּת:
– דעי לך בּרתה, שמאכּס הוּא נבל! הוּא משתמש בּתמימוּתך ויש לוֹ יחסים עם עלמוֹת אחרוֹת… רצוֹנך, בּוֹאי עמי היוֹם בּין-השמשוֹת, אני אכנס לתוֹך חדרוֹ ואַת תשמעי אחר הדלת… הוּא ישָקני, הוּא יתודה לפני באהבה, הוּא יגנה אוֹתך בּפני… בּוֹאי, בּוֹאי – איני יכוֹלה עוֹד לראוֹת בּמנוּחת נפש כּיצד בּן-בּליעל זה מרַמך ולחשוֹת… הוּא איש שפל, ואַת כּל כּך אוּמללה. כּל כּך עלוּבה!
היא התנפּלה על חברתה, וגפפתה בכל כּוֹחה ונשקתה בהתלהבוּת על עיניה הדוֹמעוֹת – וּבלבּה אמרה: אילוּ יכוֹלתי לחנקה, את העֶגלה הזאת?
שעה קלה עמדה ברתה ועיניה תקוּעוֹת בּעיני חברתה, כּאילוּ רצתה לדלוֹת מתוֹכן את הכּוָנה הזרה שבּלבּה. מרגע לרגע נצנץ על פּניה אוֹר של הבנה, ואז נקפצוּ כפּוֹת ידיה הדקוֹת, אבל לבסוֹף האפילוּ פּניה, על שׂפתוֹתיה החיורוֹת רעד חיוּך מר וּבקוֹל נמוֹך אמרה:
– מוּטב, לפנוֹת ערב אבוֹא אליך ונלך יחדו!
הליה העבירה את כּפּה על אטש חברתה בחליקה קלה ונסתלקה.
ד 🔗
דוֹמה היה שהן הוֹלכוֹת אל דוּ-קרב: שתיהן פּסעוּ במרץ וּבקוֹמה זקוּפה, מחרישוֹת ושרוּיוֹת בּרוֹגז, שׂמלוֹתיהן הנאוֹת רשרשוּ ושאר התכשיטים, שנתלוּ ונתבּלטוּ היוֹם בּיוֹתר, הכריזוּ ביהירוּת מעוֹררת רחמים: מי יוֹדע אם לא בפעם האחרוֹנה! שני הסוֹככים המהוּדקים, שנקשוּ לסרוּגין בּמרצפת אבנים, הפחידוּ כחרבוֹת.
כּשהגיעוּ אל שער-הבּית שבּוֹ נמצא מעוֹנוֹ של מאכּס, נתעכּבוּ רגע לפני הסף ונסתכּלוּ זוֹ בפני זוֹ בּמין הבּעה שקשה למסרה במלים, אח"כּ פּלטה הליה מלה אחת: בּוֹאי! והלכה בראש.
בּרתה נגררה אחריה.
מעלוֹתיהן של שתי הדיוֹטאוֹת נסוּ מתחת כּפּוֹת-רגליהן לאחוֹר, ולא הספּיקוּ להרגיש אימתי – אף על פּי שעלייתן היתה אטית וּמהססת.
– צאי אל המעקה והמתיני שם עד שאקרא לך בּשם. לימין, כך. בּחשאי.
בּרתה צייתה כמשוּללת-רצוֹן.
הליה התקרבה בשאוֹן מכוּון אל הדלת, שפּתקא מרוּבּעת ונרתיק-מכתבים פּרוּץ דבוּקים על-גבּה, ונקשה עליה בעוֹז (היא הוֹדיעתוֹ ע“י מכתב את דבר בּיקוּרה ב”ענין רב-ערך" וּברי היה לה שהוּא ממתין לה). מיד נשמעוּ פסיעוֹת אחדוֹת, הדלת נפתחה וגוּלגוֹלתוֹ של מאכּס עם הבּלורית הפּרוּעה (זוֹ היתה עלוּלה לעשׂוֹת רוֹשם, שמוֹחוֹ טרח הרבּה כשאצבּעוֹתיו מרקדוֹת בּבלוֹריתוֹ…) נתקעה בפתח. פּיו חייך, אבל עיניו העכוּרוֹת היוּ קרוּשוֹת וחסרוֹת-הבּעה. הליה נבלעה לפנים. לא עברוּ רגעים מוּעטים ומאכּס התפּרץ בּבהילוּת וּברעש גדוֹל קפץ מעל המעלוֹת למטה. הליה יצאה על הסף, בּלי המגבּעת כּבר, וקראה בקוֹל כּבוּש כּשכפּה שׂוּמה בצד פּיה:
– בּרתה!
זוֹ באה מבוֹהלת וּמבוּלבּלת ולא ידעה היכן עליה לתפּוֹס מקוֹם, אבל הליה הכניסתה בזריזוּת לתוֹך זוית-הבּיאה במקוֹם שנתוּן קוֹלב-הבּגדים, הצפּינתה תחת אדרת תלוּיה, ואת רגליה כסתה בתמוּנת-בּד גדוֹלה מאוּבּקת וּבלתי-נשלמת, שעמדה בזוית שכּנגד – מתנתוֹ של העתיד להיוֹת צייר.
– נוּ, כּאן סמוּיה אַתּ מעין אדם… אבל, למען-השם, התאפּקי ואַל תזיזי אבר… מוּבטחתני שלא תצטרכי לעמוֹד זמן רב…
היא נשקה לה בחטיפה, וּבחיוּך ערמוּמי נסתלקה אל החדר.
בּאוֹתוֹ רגע חזר מאכּס וּמסר לידה את אבקת האַנטיפירין שקנה בשבילה, והיא, שהיתה מהדקת בּאגרוֹפיה את רקוֹתיה להעיד על “מיחוּש הראש האיוֹם, שמעַנה אוֹתה”, פּרשה לקרן-זוית ושם הפשילה את ראשה ועשׂתה תנוּעה כאילוּ היא שוֹפכת את האבקה אל לוֹעה, וּבאמת שפכתה אל העביט.
מאכּס יעץ לה שתשכּב מעט על המיטה, כּדי “שינוּחוּ העצבּים מזעפם”, אבל הליה ישבה רק על פּאת המיטה ממוּלוֹ, הסתכּלה בפניו וענתה ברצינוּת:
– תשוּאוֹת-חן, אין צוֹרך, בּאמת, המיחוּש כּבר סר.
היא שיקרה, כּי בוֹ-ברגע חשה כעין דקירוֹת-מחט בּרקוֹתיה והתחרטה על ששפכה את האבקה.
היא השתדלה להרהר בּחברתה העוֹמדת בּמחבוֹא, רצתה לראוֹת את פּניה של הלזוּ המבּיעים צער, עיניה המבוֹהלוֹת, לחדוֹר אל לבּה המלא בודאי דאגה וחרדה – ולא יכלה. הלזוּ התרחקה בכל פּעם יוֹתר, כּעין שלפּוּחית שנשמטה מידי תינוֹקת, דמוּתה נלבעה באיזה ערפל כּתוֹם, ורק שׂרטוּטים בּלתי-נתפּשׂים הסתמנוּ בוֹ. הוֹי, מה זה נעשׂה בה? היא חזרה במוֹחה פעמים אחדוֹת על השם “בּרתה”, אך גם תנוּעה זוֹ, כּמוֹ גלגל שנדלף, הלכה ורפתה עד שפּסקה לגמרי.
בּלי משׂים נפל מבּטה על הגוּלגוֹלת הלבנוּנית שעל השוּלחן ונתחלחלה.
מיוֹם שעמדה על דעתה היתה רגילה לחשוֹב כּודאי גמוּר, שכּל הגברים, שראתה בהם רק “זכרים בּעלי תאוה”, מסוּגלים לחשוֹק בּאשה ולהתקרב אליה התקרבוּת מינית גם בּלי קוּרטוֹב של אהבה, אוֹ רגש אחר דוֹמה לה, ורק התנגדוּתה הנמרצת של האשה באמצעים שוֹנים היא-היא שמעכּבת בּעד “מאוייהם הבּהמיים”. ולא עוֹד אלא שנדמה לה, שהם אוֹרבים תמיד, ממש כּזכרי-חיוֹת אחרים, לאיזוֹ הזדמנוּת שתהיה, היינוּ, לרפיוֹן התנגדוּתוֹ של הצד שכּנגד, ואז אין עוֹד מעצוֹר לתאוָתם הגסה והמתפּרצת… וּביחוּד ראתה את התגשמוּתוֹ של ה“זכר” בּמאכּס. בּשעה שהלכה עמוֹ, נדמה לה, שבּעיניו ניצתת איזוֹ אש-זרה, העוֹרקים שעל צדעיו ועל צוארוֹ מתנפּחים וּבכל גוּפוֹ חוֹלף מעין רעד. בּמלה אחת, הוּא היה מסוּכּן – אלא שהיא, הליה וינטר, ידעה להשאר צוֹננת כּבוּל-קרח וּבמבּט-עיניה בלבד כיבּתה את הלהבה… היא לא ביקרה מעוֹלם בּמעוֹנוֹ, וּבכלל לא התיחדה עוֹד עם גבר, עם רוָק בּמעוֹנוֹ. בּמעוֹן כּזה, תארה לעצמה, אין אפשרוּת עוֹד להמלט מן הסכּנה, שם אף הכּלים ספוּגים אוֹתה תאוה קוֹדחת וּמאַנסים את האשה להיכּנע… ועכשו, כּשראתה את פּרצוּפוֹ הכּתוֹם-החיור של מאכּס ואת עיניו הקוֹפאוֹת-האַפַּתיוֹת, בּיתּק פּתאוֹם רעיוֹן מחריד את מוֹחה: שמא היתה טעוּת בּידה? שמא לא תוּכל לצוּדוֹ?!…
החמה שנטתה כבר לשקוֹע השרתה רצוּעה חכלילית על מחצית הכּוֹתל, וזה הבליט אחד מ“מחזוֹת-הרוֹעים” של רוּבּנס. שוֹקיה ושדיה העירוֹמים והמגוּשמים של האשה הבהיקוּ וגירוּ את כּל החוּשים, ועיני הגבר בּערוּ כשתי אבוּקוֹת. אוּלם מאכּס לא הרגיש בּזה, הוּא רק ישב בּאחת מאוֹתן הפּוֹזוֹת, שהוֹלמת את דממת בּין-השמשוֹת והסתכּל בּעיניו היגעוֹת לתוֹך עיניה של הליה. הוּא היה כל-כּך עייף, כּל-כּך חסר-חפץ: כּל הלילה שׂיחק בּקלפים ואת כּל הבּוֹקר בּילה בפּרוֹסקטוֹריוֹן וניתח שם את ה“פּגר” שלוֹ מתוֹך נמנוּם כּאילוּ כפאוֹ שד, לא פעם הפכוֹ על צדוֹ וטפח עליו בידוֹ הכּבדה אגב קללה. ולמה באה זוֹ עכשיו? מה היא רוֹצה ממנוּ? הרי ידוּע לוֹ שהיא שׂוֹנאת אוֹתוֹ…
שתיקתה הרגיזתוּ ושאל.
– וּמה הענין רב-הערך שכּתבת, מרת וינטר?
היא ננערה מקפאוֹנה: הרי צריך לגמוֹר את הדבר, הרי עליה לעשׂוֹת דבר מה. אבל כּיצד מתחילים? מאיזה צד? איך אפשר? לא, אינה יכוֹלה בשוּם אוֹפן! הוֹי, אלמלי יכלה לברוֹח מכּאן… לבּה נוֹקפה כל-כך, מימיה לא חשה אימה שכּזוֹ… איך זה עלה על דעתה “שגעוֹן” שכּזה? וּמה תעשׂה? מה תעשׂה? לעזאזל!
פּתאוֹם ניצנצה באישוֹניה להבה ירקרקת, וּבחשאי אמרה:
– מאכּס, שמא מצוּי במעוֹנך מעט משקה?
הוּא לא נתפּעל כּלל מאמירה זוֹ, כּאילוּ שמעה יוֹצאת מפּי אחד מחבריו, וּבקוֹלוֹ חסר-הגוֹן ענה:
– כּמדוּמני שמצוּי עוֹד מעט רוֹם בּבּקבּוּק, אך זה טוֹב רק עם תה. אַ–ה! – פּיהק בּפה פעוּר.
– בּבקשה, התקן לי כוֹס תה ברוֹם, חשה אני שבּני-מעי מתהפּכים בּבטני מבּחילה, פוּ!
מאכּס העיף עליה מן הצד הבּטה חשדנית, נענע בּראשוֹ והלך לטפּל בּמכוֹנת-הספּיריטוּס. היא התחילה פוֹסעת בּחדר אילך ואילך, כּשידיה מוּפשלוֹת לאחוֹריה. פּתאוֹם נתעכּבה בהילוּכה:
– מאכּס, הגד, מה יצרת בּאחרוֹנה?
הוּא נזדקף מעל למכוֹנה, ששלהבתה לפתה כבר את שוּלי הקדירה, וענה אגב ניגוּב המצב בּאלונטית:
– שלשוֹם סיימתי את הפּוֹאימה שלי “ארמוֹן-הקרח”. רצוֹנך, אקראנה לפניך.
– אם אין בּה אריכוּת יתרה.
– חלילה, היא קצרה עד מאד, לי אין סבלנוּת לכתוֹב דברים ארוּכּים. עד שירתחוּ המים אקראנה עד תוּמה.
– בּבקשה, קרא!
היא צנחה על המיטה, נשענה בראשה על הדוֹפן והאזינה בעינים עצוּמוֹת.
הוּא הוֹציא מתוֹך ספר-לימוּד כּרסני גליוֹנוֹת מלוּכלכים אחדים, עיין בּהם, יִשרם וסדרם, ישב על הכּסא ממוּלה, הרכּיב רגל אחת על חברתה, תיקן את בּלוֹריתוֹ והתחיל לקרוֹא בקוֹלוֹ חסר-הגוֹן, אבל בּהטעמה נכוֹנה. שוּם רעיוֹן שלם לא נקלט בּמוֹחה, רק מלים בּוֹדדוֹת צלצלוּ באזניה, מעין: שמים, שלג, איזמרגדים, קרח, ארמוֹן, שמש, אהבה, כּוֹכבים, מלאך, שדים, נשיקוֹת, עינים, קרח, קרח, קרח… מלה זוֹ נשנתה פעמים אין מספּר. וּפתאוֹם הרגישה, שיחסוֹ של הגבר היוֹשב וקוֹרא לפניה היה תמיד קר כקרח אליה, אף כל שאר הגברים התיחסוּ אליה כאל נציב-קרח, כּל חייה עברוּ עליה בתוֹך שריוֹן-קרח. קרח, קרח, קרח! – הוֹי, למה באה לכאן? למה?
– נוּ, המים כּבר מבעבּעים. – קרא מאכּס, זרק את כּתב-היד על השוּלחן ונחפּז להכין את התה.
הליה לחצה בגניבה את צדעיה והרהרה כמעט בּקוֹל: בּרתה עוֹמדת בּפרוֹזדוֹר! בּרתה עוֹמדת בּפרוֹזדוֹר! אך מחשבה זוֹ נשנתה במוֹחה רק כּהד רחוֹק שאינוֹ פוֹעל כּלוּם.
– היכן הרוֹם? שאלה את מאכּס בּכעס גלוּי, כּשזה הציג לפניה את הכּוֹס המהבּילה. הוּא הביא את הבּקבּוּק ורצה לטפטף מתוֹכוֹ מעט אל תוֹך הכּוֹס.
– הנח, אני בעצמי!
היא חטפה מידוֹ את הבּקבּוּק, שפכה מחצית התה על הרצפּה וּמלאתה רוֹם. משקה אדוֹם זה נאבק עם התה ולא רצה להמהל בּוֹ, הסתלסל בּכוֹס והצהיר לאוֹרה של החמה השוֹקעת. הליה הסתכּלה בכוֹס וחייכה בכויצת-שׂפתים משוּנה. אחר-כּך הריקה את הכּוֹס בּלגימוֹת אחדוֹת.
מאכּס הרהר אגב חיוּך: היא רוֹצה דוקא להיוֹת אוֹריגינלית, אבל אין הדבר הוֹלמה כלל.
קרוּם פוֹספוֹרי-כחוֹל עלה על עיניה של הליה, וּבלחייה פרחה אדמוּמית. מתחילה נפלה עליה עצבוּת עמוּקה, היא חשה בוּשה וחרטה: היא באה לכאן בּכוָנה לעשׂוֹת מעשׂה רע מאד, מעשׂה שפל וּמנוּול. כּלוּם היא רעה כל-כּך? וּבמה אשמה לה חברתה, שהיא שוֹפכת את דמה? היכן היא עכשו? היא יוֹשבת בּודאי בביתה בכסא-הנדנוּד בּלי-נוֹע וּמזילה דמעוֹת. הדמעוֹת מתגלגלוֹת על פּניה המשוּחים בּפוּך וּמתווֹת עליהם קוים עקלקלים, הוֹי, כּמה מגוּחכת היא! ריסי-עיניה העליוֹנים נשרוּ ולוּח-חזה כל כך שטוּח, כּדף-הצבעים שלה, וזרוֹעוֹתיה דקוֹת כּגבעוֹלים, בּאחיזה אחת אפשר לשברן, חי-חי-חי! וּמפלצת זוֹ רוֹצה דוקא שמאכּס יאהבנה, שישׂאנה, שיתעלס עמה ביוֹם וּבלילה, מאכּס זה היפה כל-כך, היוֹשב לפניה מחריש וחוֹשב וחוֹלם וידיו חבוּקוֹת על לבּוֹ, כּמה מגוּחך הדבר!
ולפתע ניעוֹר בּה אוֹתוֹ הרגש שנאבקה עמוֹ זה עידן ועידנים לכבשוֹ, והתפּרצוּתוֹ היתה כל כך תקיפה, שלא עלתה על דעתה כלל להלחם בּוֹ. רגעים אחדים רפרף מבּטה, כּדבוֹרה רעבתנית, על פּניו של מאכּס שישב כּמנמנם, אחר-כּך התנפּלה עליו ונשקתוֹ בכל עוֹז על מצחוֹ.
וּמאכּס, אוֹתוֹ מאכּס שליטוּפי נשים ונשיקוֹתיהן היוּ לחם-חוּקוֹ, נעלב בּנשיקה פּתאוֹמית זוֹ במידה מרוּבּה כל כך, שדחף את הגוּף התלוּי עליו בכל כּוֹחוֹ, וזה הוּטל בּאנקה אחוֹרנית על המיטה. וכאן קרה דבר איוֹם: כּל גוּפה של הליה התחיל מפרכּס כּבקדחת, רגליה בעטוּ וחוֹללוּ באויר, אצבּעוֹתיה נתקעוּ בראשה והיוּ תוֹלשוֹת את השׂער, עיניה נתבּלטוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת שוֹתתוֹת וּמתוֹך גרוֹנה בקע קוֹל-צעקה מעוֹרב בּיבבה משוּנה:
– מפּני מה אינוֹ אוֹהב אוֹתי? אוֹי-אוֹי-אוֹי, מפּני
מה?… רק דבר אחד הגידוּ לי, מפּני מה אינוֹ אוֹהב אוֹתי, אוֹי-אוֹי-אוֹי, מפּני מה אינוֹ אוֹהב?… הגידוּ רק דבר אחד, אוֹי-אוֹי!
מאכּס, לאחר שעמד רגע בּרגלים מפוּשׂקוֹת וּבתמיהה קרוּשה על פּרצוּפוֹ המוֹארך, קרב אליה בּזהירוּת והתחיל משדלה:
– מה היה לך, מרת וינטר? מה אַת רוֹצה ממני? הרגעי, הרגעי, למה שתית כּל כּך הרבּה רוֹם? השד פּיתּני ליתן לה את הבּקבּוּק… נוּ, הישקטי, הישקטי! בּוֹשני בפני השכנים. נוּ, התּפסקי מצעוֹק? לעזאזל, היא יצאה מדעתה!
והוּא גוּפוֹ התחיל מתרוֹצץ בּחדר כּמטוֹרף.
ויללוֹתיה וּפרפּוּרי גוּפה נתגבּרוּ, שׂמלתה הוּפשלה
וּמתחתה הבהיקוּ התחתוֹנים הלבנים, הצחים, בּעלי הסלסלוֹת, מפּיה יז קצף וקוֹלה הצרוּד כּבר מקרקר את המוֹח:
– אני רוֹצה לדעת רק דבר אחד: מפּני מה אינוֹ אוֹהב אוֹתי?… אוֹי-אוֹי-אוֹי, מפּני מה? הגידוּ לי, אוֹי-אוֹי-אוֹי!
הדלת נפתחה ברעש, ולפנים התפּרצוּ כמה שכנים עם השוֹער בּראש, גלוּיי ראש, מרתתים מזעם וצוֹעקים בּערבּוּביא:
– זוֹהי חוּצפּה!… זוֹהי נבלה!… כּשאתה מכניס לך “כּלבּה מוּפקרת”, סתוֹם את פּיה!… אני הוֹלך לקרוֹא לשוֹטר!… זוֹהי חוּצפּה!… התאָלמי שם, סחבה?… חוּצפּה!
מאכּס עמד מבוּלבּל ואוֹבד-עצוֹת. הדבר ציערוֹ כל כך עד שהיה קרוֹב לבכּוֹת, אבל פּתאוֹם התנפּלה על צואריו אשה אחרת, מפרכּסת וחיורת כּסיד, חבּקתוֹ ולחצתוֹ בכל כּוֹחוֹתיה וּבקוֹל נצחוֹן צעקה:
– צאוּ מכּאן מנוּולים! מה לכם ולארוּסי הנאמן, למאכּס שלי החביב, היחיד והמיוּחד.
וּמעוֹצם התרגשוּת נתעלפה.
ה 🔗
בּרתה, נישׂאה למאכּס שלה הנאמן, החביב, היחיד והמיוּחד; ואוּלם אוֹשרה לא הזהיר אפילוּ עד תּוֹם “ירחי-הדבש”. היא אמנם השלימה עם גוֹרלה המר וּבחברה היא משבּחת את בּעלה “שאינוֹ מוֹחה בידה לחיוֹת כּלִבָּה” – אבל בּלילוֹת, כּשהיא ממתינה לוֹ בשעה מאוּחרת בּחדר המיטוֹת, הרי היא שוֹפכת דמעוֹת כּמים על “יפיה ועוֹשר נשמתה” שנפלוּ בידי גבר שאינוֹ יוֹדע להעריכם…
והליה – אף היא נישׂאה לגבר מכוֹער בּא-בימים, אבל סוֹחר מהוּגן, פּיקח וּמעוֹרב עם הבּריוֹת, ואין כּמוֹה למסירוּת ולחיבּת הבּעל.
כּשהוּא חוֹזר לביתוֹ מעסקיו הריהי מתרפּקת עליו כתינוֹקת וסחה בהתלהבוּת על ה“סדרים החדשים” שהנהיגה בהליכוֹת הבּית, והוּא מלטפה בחיבּה אַבּהית ונוֹשקה על מצחה. ולעתים רחוֹקוֹת, כּשזכרוֹן ה“מאוֹרע” עוֹלה לפניה, כּזכרוֹן חלוֹם רע ומבעית, היא תמהה על עצמה: כּיצד יכוֹלתי, אני הליה וינטר, להיוֹת כּל-כּך חלשה, כּל-כּך חלשה?
1912
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.