אלכסנדריה, אביב 1917    🔗

הוא נסע ואני לבדי. בעיר הזרה הזאת, עיר־פילגש־מלכים, עצלה, חמדנית ומשופעת תפנוקים. הרמון של אלף לילה ולילה. לפתע, כפנטום גרוטסקי, משנה פרצופים ומתגלה, פעם ברוחניות אקסטטית צרופה, פעם בנזירות סגפנית, או בעוני מנוול ומצחין. האם אני הוזה את הווייתי האירופית בפרובינציה הרומאית או הביזנטינית הזאת, ברבע הראשון של המאה העשרים, במציאות של עיר הנוגדת את הזמן ההיסטורי?

אני נשענת על מעקה הברזל של מרפסתי הקטנה הפונה לים, ברכי מכווצות בקשת בטנו התפוחה של המעקה, המסורגת מעשה חושב, ומשב של רוח נושא ריח רקבובי חמצמץ־מלוח של אצות עוטף אותי לשנייה בגל של עונג גנוב, אסור, משכר ומסחרר, עד שהדמעות שנקוו בחזי מאז נסיעתו פורצות את הסכר ואני ממהרת להיכנס פנימה. עכשיו אין עוד תירוצים לדחות את העימות הזה עם עצמי. אני מוכרחה להסתכל לעצמי ישר בפרצוף.

אפילו לא הסכים שאלווה אותו לרכבת. הכול נעשה בחשאיות, באווירה קונספירטיבית, כיאה למהפכן מחתרתי המוחזר־מוברח לבסיסו במולדת. כל כך מבולבלת הייתי, שלא הגבתי כלל על המשפט המשונה שאמר לי, מחייך, כשדחף אותי קלות בגבי לזרזני אל הכרכרה: “כשרק אגיע לאודסה אתקשר אל ביאליק. אספר לו עלייך…” האם לעג לי? והרי במשך כל השנתיים שחיינו יחד לא הזכרנו את ביאליק אפילו פעם אחת!

וכשנפרדנו בכרכרה נשק לי בחטף על לחָיַי הלחות והבטיח שנתראה בקרוב. מתי? איך? המלחמה בעיצומה ומתכוננים למתקפה חדשה שתעלה את המורל בחזית ובעורף. כך, לפחות, מלחשים כאן בשגרירות הרוסית. (כשאגמור את ציור הספינקס שלי אגיש אותו במתנה לקונסול כגמול על הצעתו הנדיבה לקבל את מכתבי ואת ההמחאות ששולחת סופי אחותי בדואר הדיפלומטי על שמו.) אך בינתיים מוסקווה רעבה, קרה, חשוכה, והשמועות על שוד מזוין של אזרחים ועל הרוגים ופצועים מכדורי היוּנְקֶרים וחיילי המצב המתנגשים ביניהם ברחובות מאותתות על מהפכה מתקרבת.

אמרתי ללוּקָה שלרוסיה לא אחזור, אפילו אם ישלח לי כרטיסי אנייה ורכבות ויבטיח לי מגורים ותעסוקה. מה יש לי לחפש שם עכשיו, בארץ הפוגרומים הזאת, אחרי שגם לֶנוֹצ’קה בתי הצליחה להיחלץ משם עם דוֹלָה שלה עוד לפני שנחסם הגבול, ואולי יאיר מזלם ויתאפשר להם לעבוד ולחיות בפינלנד גם לאחר ירח הדבש המתמשך שלהם. אבל מכתביה אינם מגיעים אלי, למרות הבטחותיה של סופי ממוסקווה ש“המכתבים של לנוצ’קה בדרך”. ייתכן שנתקעו איפה שהוא. בגלל ענייניו החשאיים של לוקה נאלצתי לשנות את המען למכתבי בכל כמה חודשים.

מה יהיה עלי, אם כן, כשהמלחמה הארורה הזאת תגיע אל קִצה? להיענות להזמנת אחי ולנסוע לפריס? לקבוע את ביתי בשכנות למשפחתו? מבחינה מקצועית אין ספק שסיכויי שם טובים הרבה יותר. בכל אחד ממכתביו מזכיר סַשָׁה שמות נוספים של אספנים שמצפים לציור שלי. כן. ולעזאזל ביאליק! צריך לחתוך! להסתכל לעובדות בפנים ולחתוך! כבר שנתיים וחצי בלי אף מכתב אחד. אפילו לא אחד! אילו התאמץ מאוד, אילו היה הדבר בנפשו כמו שהוא בנפשי… כשסופי חיפשה דרך להעביר אלי מכתבים, היא לא היססה לפרוץ קירות! בסך הכול, המלחמה היא תירוץ נהדר בשבילו לנתק את הקשר אתי. נוכחותי בעולמו מבלבלת אותו. מכתימה את פרצופו המוסרי בעיני העולם. פֶּתח לרינונים והיתר לזרים לבחוש בחייו. וכל זה פוגע, כמובן. אם משורר פלאי זה הוא ככל האדם, על מה כל הרעש? על מה כל הכבוד וההערצה? – כן, כל חפצו להישאר אחד ויחיד ומיוחד על ההֶליקון של השירה העברית, וששום דלילה לא תצליח לפתותו ולפרוק מעליו את כוחו וגבורתו. דומה שבגיל ארבעים ושלוש הוא משלים, גם אם מתוך כאב, עם שוך סערת מאווייו ורגשותיו ועם הסתלקות השכינה מעליו, והוא מייחל לנוח בשקט על זרי הדפנה, בלי שאחת כמוני תעז לטלטלו, לזעזעו, שיתנער כגבר לעבודת הבורא. די לו בכך שעל פיו יישק דבר בתרבות העברית המתפתחת. די לו בהיותו אביר הרוח של עמו, ומה שנוגע אלי, עצם הווייתי הסוערת, אפילו כשאיני מטרידה ודוחקת, מביישת אותו ומפירה את שלוות נפשו. כן, רק טלטלה עזה כמו המלחמה הארורה הזאת היתה מסוגלת למחוק אותי מחייו…

אז למה אני חושבת בכלל על החזרה לפלשתינה, לבדי, בלי לוקה ובלי לנוצ’קה? למה אני ממשיכה להתרפק על האשליות המטופשות האלה הקשורות בו. בביאליק.

התרופות ששלח סַשֶׁנקה מפריס מקילות עלי מאוד. אח יקר ואהוב. היחיד שסיפרתי לו על התפרצות המחלה. גם בזכות היותו רופא, כמובן, אבל בעיקר בתור ידיד שמצליח לעודד אותי בחום אישיותו ובקור רוחו, בעוד שסופי, עם הדאגה האימהית ההיסטרית שלה, רק מגבירה את חרדתי. איזה נס קרה לו, ולי, שניצל מאותו קרון בוער. וכעת, החשש שיישלח שוב לחזית… והרי במוקדם או במאוחר יצמידו אותו לאיזה אמבולנס. הוא עצמו לא יסכים שישכחו אותו. הו, אלוהים, הלוואי שיתארך תהליך החלמתו עד שתסתיים המלחמה. ועוד יש לו ראש לחשוב עלי, להתעניין בציורַי ולהציע לי כסף תמורתם גם לפני שמכר אותם. תמימותו הקדושה ואמונתו השלמה בי ובאמנותי. הבטחתו שמיד עם קץ המלחמה יבקרו אותי הוא ומשפחתו הקטנה באלכסנדריה. או בפלשתינה… וכשסשה מבטיח הוא מקיים!

המאמץ להיות גיבורה מתחיל לתת את אותותיו. כאב ראש, לחץ בחזה (בכי מתאפק שלא לפרוץ), אפיסת כוחות מוחלטת. ועם זאת, ריגוש גופני וחוסר מנוח, מתח עצבים בלתי נסבל. מוטב להתלבש ולנסוע תחנה אחת בטראם לשכונת בּוּלקלֵי, לקליניקה של מדאם קרישבסקי. המסאז' שלה מרגיע אותי. אפילו לשבת בגינתה המטופחת בצל עץ האלמוגן, ללגום לימונדה קרה ולחשוב. על מה? על כך שאני חייבת ליצור לעצמי חוקים חדשים למשחק חיי? והרי נסיעתו של לוקה טרפה במחי יד את כל הקלפים! כל דפוסי חיי השתבשו בבת אחת. התיישנו. כל מה ששימש לי קביים ופיגומים, כל מה שהחזיק אותי ביומיום ומנע ממני להתמוטט. הכול נהרס. צריך להתחיל הכול מחדש. מהיסוד. קודם כול לסלק את השברים. להתחיל מריק, ומן הריק הזה לעצב חוקים חדשים לשלב הבלתי צפוי הזה של הווייתי, לסיטואציה החדשה שנזרקתי לתוכה בלי שום הכנה מוקדמת. אך האם יהיה לי הכוח לרצות בכך? האם אמצא בי שמץ של רצון חיים שאוכל לבנות עליו? על מה אוכל לסמוך? על הסקרנות שעוד נותרה בי “להבין” את העולם? על דחפי האמנותיים? ובעצם, בשביל מה כל המאמץ הזה?

פתאום המדאם הזאת והמסאז' שלה וגינת ביתה נהיו לי כל כך הכרחיים, שאם לא אמצא אותה בבית בגלל איזו יולדת שנקראה אליה, לא אדע את נפשי מאכזבה. ובכל זאת, כשהגעתי אל תחנת הטראם כדי לנסוע לבולקלי, החלטתי לפתע להמשיך עד סידי בּישר. הַבְּריזה מן הים משכה אותי אל חוף החול הסלעי הזה שעדיין לא נטו בו את ביתני הרחצה הצפופים והוא ריק מנופשים. אבל במקום להתיישב בבית קפה, להטביע את היגון המזדחל בחזי במי קרח עם מעט ערק ולנקוב בעיני את הים, מַרבֵּץ של חיה ענקית פשוטת איברים הכובשת בגווה זעם אפל שעוד־מעט־עוד־מעט יפרוץ בסערת גלים קוצפת, אני ממשיכה לפסוע ברגל בדרך סלעי הגיר בואך חורשות מונטַזָה. נשימתי נוחה כרגע ואולי צפוי לי יום טוב ולא אתעייף כל כך. אני שומעת דנדוני ענבלים מן החוף למטה, מלווים הכרזות "תַמַרהינדי! תמרהינדי! " בנגינה מסתלסלת. הנער הרוכל עוצר את עגלת היד הצבעונית שלו ליד קבוצת נערות העומדות בתוך המים, שמלותיהן הססגוניות מופשלות עד ברכיהן והן מתיזות זו על זו ומשמיעות קולות שחוק וצחקוקים. כעת הגיח גל גדול והתנפץ בשאגה לידן. הנערות מצטווחות בשובבות ונסות על נפשן אל החוף. האם אצליח להתמודד. שאלת השאלות. והרי היטב מודע לי שלא לוקה הוא מקור הכאב. ובכל זאת יצרה היעדרותו הפתאומית חלל כזה בחיי. שוב ושוב חוזרות המחשבות אל חיים־נחמן איסקוביץ'. פצע נושן שנפתח מחדש עם עזיבתו של לוקה. פצע שותת דם שאף פעם לא הגליד. לא ממש. כל פרשת לוקה, לא יותר מאשליה רומנטית מתוקה. והוא ידע זאת. כשרק היו מזכירים את השם ביאליק בחבורת הגולים שלנו, מיד היה מבטו של לוקה מחפש את תגובתי. גבותיו נמתחות בתהייה ופיו מתעקם לחיוך ספקני אירוני. לא, הוא לא סבל בגללי. הקיבוע שלי על ביאליק לא הפריע לו, הוא קיבל ממני את חלקו. יותר מזה לא רצה. בעצם התאכזב ממני. חשב שאהיה פראית יותר. קיווה ממני לשמחה גדולה. לחגיגה מתמשכת של גוף ורוח. תרבות ואמנות הן בעיניו חלק מאותה חגיגה הדוניסטית ששמה חיים. והוא גם בוטח בכוחו. הפיסי והמנטלי.

לוקה, אם כן, אמרתי בלבי במסיבת הריקודים ההיא, באולם המועדון הציוני שבשכונת ספּוֹרטינג. גבר חמודות זה בחולצת מוּז’יק רוסית צחה ומעומלנת המחולל ואלס עם זו ועם ההיא, אך מבטו מהופנט אלי (הגרמופון משמיע “טוּמבַּלַלַייקה”). קומתו זקופה, זרועותיו שריריות, שזופות, גופו חסון, בלוריתו בהירה, סתורה כמתגרה על מצחו הגבוה, עור פניו זהוב־צרוב, עיניו ירוקות נוצצות והרטט בשפתיו ובסנטרו מעיד על גבר תאב חיים. הוא מחליף את בנות זוגו למחול מתוך ביטחון של מי שמכיר בסגולותיו ובקסמו. הוא מחייך אלי את חיוכו האירוטי־האירוני. אני מסתכלת בי מבחוץ ורואה אישה בת ארבעים וחמש שלפתע מלבלבת: עלעלים רעננים, רכים, בירקרק־חלבי, מניצים בה אחרי שהעלים הכהים, הקשיחים, הצהיבו ונשרו. הלוואי שביאליק היה רואה אותי אז.

אני זוכרת את לוקה מירושלים. עוד מהפעם הראשונה, כשראיתיו בחבורת הסתתים של בוריס שץ על יד בּרֵכת מַמילא, מרים בזרועותיו את הילדה של הסילמנים, נותן בידיה גלגל וכף סיידים מברזל וצוהל עמה כשהיא מכה בגלגל להכריז על הפסקת הצהריים. זמן קצר לימד עבודת אבן בבצלאל, אבל אז היה מופיע בכל מקום בחברת היפהפייה הבוכרית שלו, הדסה, שקטה, כמעט לא מדברת, תולה בו עיניים שחורות נבונות ומסתוריות כעיני דיטיטיה, “היהודייה מאלג’יר” של דֶלַקרוּאָה (לימים סיפר לי לוקה שהוריה שלחוה לאמריקה כדי להרחיקה מאפיקורוס אשכנזי זה). פעם או פעמיים החלפנו כמה מילים, אני והוא. בבית העם היה זה, במסיבה לצאת החוברת הראשונה של “העומר”, וידידי היקר אייזנשטאדט, שסיפורו “לחם ומים” התפרסם באותו גיליון, שימש בה מנחה. לוקה החמיא לי על ציורי “רות המואבייה” שהופיע בשער החוברת והזמין את עצמו לסטודיו שלי לראות את ציורַי, אך בסוף לא קבענו כלום. אייזנשטאדט, קנאי לכל גבר שהתקרב אלי, תפס אותי בזרועי והאיץ בי להצטרף אל שולחנם של חמדה בן יהודה והדוקטורים וייץ, ולוקה נעלם עם היפהפייה שלו. בלאו הכי חשדתי אז בכל מי שמצא בי עניין, שלא אני וציורי הם המרתקים אותו, כי אם ההילה שנקשרה לשמי כ“אהובתו של ביאליק”…

ועוד פעם אחת פגשתיו בירושלים. היה זה באותו ליל חרדה, כשכוכב השביט התקרב לכדור הארץ והכול חששו מקטסטרופה עולמית. העסקן הציוני ד"ר זלוֹציסטי ביקר אז בארץ וקבלת הפנים לכבודו, שנערכה בדיוק בערב החזוי לפורענות הקוסמית, משכה אליה קהל רב, שהתכנס לא כל כך למען האורח, אלא מתוך רצון להתקבץ יחד כמו עופות בצרה. אפילו הסופר בעל הארשת הקודרת יוסף חיים ברנר, שלא חסך את שבטו מבית העם ומפעילויותיו, הגיע לשם הפעם והפגין מצב רוח מרומם ביותר. נראה שהדרמה הצפויה לאנושות כולה דחקה את הדרמה הסוערת שבנפשו והוא התנהג בעליזות שלא כדרכו.

כן, גם לוקה היה שם. וכשהכול נהרו החוצה ועצרו את נשימתם בחזוֹתם בפלא הגֶרם החולף בשמי ירושלים בקשת ארוכה של אור בוהק – ונשמו לרווחה כשהכוכב המאיים פסח עליהם ונמוג – הרגשתי יד של גבר תופסת בידי, וכשהסבתי אליו את ראשי, ראיתי את פניו הנוהרות של לוקה. אבל כשהתנשקנו, בתוך הקהל הרב שמילא את הרחבה, היתה זו לא יותר מנשיקת חדווה של אנשים אחים שניצלו, כביכול, מחורבן העולם.

נפרדתי, אם כן, ממכרי הגולים בשכונת גַבּארי (הלחות העולה מאגם מַריוֹט הסמוך הכבידה על נשימתי) ועברתי להתגורר עם לוקה בדירה קטנה בבית קומות, בשכונת איברהימייה הקרובה לים ולקורניש (היתה לו, ללוקה, גישה לכספים סמויים שרק אחר כך גיליתי את מקורם). ריהטתי אותה באבזרי ריהוט מזרחיים שקניתי בשוק הערבי ותליתי על הקירות את ציורי האחרונים. רק ידידתי, שכנתי לשעבר, דבורה בארון, התקשתה להסתיר את כעסה־קנאתה כשאמרה בצחוק מאולץ שנטישתי את שכונתם היא בגידה בה. אישה ליברלית ורחבת דעת, כביכול, זו לא סלחה לי את פריחתי הפתאומית, האֲפִילה, וכשהיא ואהרונוביץ' ראו אותי ואת לוקה פוסעים שלובי זרוע לאורך הטיילת, שרף אותנו מבטה היוקד באש צהובה כקללה. אפילו לא הצליחה לסחוט מעצמה ברכת שלום. רק נענעה קלות בראשה ומיהרה להסתלק אל מעבר לפינת הרחוב ואהרונוביץ' בעקבותיה.

ראיית העולם האידיאליסטית שלי והשקפת עולמו הרציונליסטית־המרקסיסטית של לוקה נדונים היו לבוא לידי התנגשות, אבל מאז בואי לאלכסנדריה, משנתפסתי לניאופלטוניזם, התרחב הפער בינינו עוד יותר.

לוקה, ששמעוֹ יצא כבעל ידי זהב, התקבל לעבודה כטכנאי במחנה וַרדיאן הבריטי, ששימש גם בסיס אימונים ל“גדוד נהגי הפרדות” שלנו בראשות ז’בוטינסקי וטרומפלדור, ובזכות קסמו האישי הרב התחבב מאוד על הבחורים הצעירים שגילו היה כפול מגילם, ואילו אני, מאז עברתי לחיות עם לוקה הוסרה מעלי דאגת הפרנסה ויכולה הייתי להתמסר אך ורק לציור. אבל עכשיו, לאחר שנסע, אצטרך שוב לחפש שיעורים פרטיים. אולי אפנה אל פעילת הוועד שלנו, לאה ברלין, שתפגיש אותי עם הברון די־מנשה. אחד כמוהו לא יתקשה להמציא לי תלמידים מבין חניכי המוסדות שבבעלותו.

מרחוק כבר נראות חורשות האורנים של מונטזה והגנים המלכותיים המקיפים את ארמון הקיץ של המלך, שמאז פרוץ המלחמה נהפך לבית חולים של הצלב האדום. אני חולפת על פני שרידי המסגד הגדול שאלפי יונים מתעופפות ממנו כמתוך שובך ענק, אך למראה השומרים הניצבים משני צדי השער, אני חשה נקיפת לב. מאז נודע לי על פעילותו המחתרתית של לוקה, תוקף אותי מורא סמוי בכל פעם שאני נתקלת בלובשי מדים. גם קודם לכן, כשהתקרבתי אל המגדל הבודד בדרכי זאת מחוף בישר למונטזה, עקפתי אותו כשהבחנתי באופנוע של דַיָרוֹ, אותו בריטי אקסצנטרי שכה התאוויתי להכירו מאז נודע לי מפי ידידתו התכשיטנית, אף היא פציינטית של מדאם קרישבסקי, שהוא מגלה עניין בציורי. היא גם זו שסיפרה לי על החוג הניאופלטוני המתכנס מדי שבוע במגדל ואף הציעה לי להצטרף אליו. ואני קיבלתי בשמחה. בעיר אפוקליפטית זו, שחזון ודקדנס משמשים בה בערבוביה, כל הקונה בה אחיזה, אפילו זמנית, טוב יעשה אם ידבק במסגרת רוחנית כלשהי כדי להגדיר לעצמו את קיומו בתוכה. בין שזה חלום גן־עדני, בין שזה סיוט גיהינומי, ואולי אלה שני הצדדים של אותו מטבע. והנה, משהזדמנתי לכאן ויכולתי לבוא בדברים עם הבריטי הזה בעניין הצטרפותי לחוג, אני מתחמקת ממנו. ממה אני חוששת? מהיותו מקורב לשלטונות? מה לי ולתסבוכת הפוליטית של לוקה! והרי גם אותי הונה. אבל עובדת היותנו נשואים עלולה לטמון לי פח ולהפליל אותי. המחווה המטופשת הזאת של נישואינו האזרחיים שכה החמיאה לי בשעתה! (יוזמה שלו, בתירוץ שמשכורתו תועלה, אך פתאום מנקר בי החשד שהסטטוס של גבר נשוי חיזק את אמינותו אצל האקס־פַּטריאטים שלנו, נאמני הצאר. כמה שכל זה מבייש ומביך!) הרי עד מהרה תופץ השמועה בקהילת הגולים ובקהילה היהודית המקומית על נסיבות נסיעתו הבהולה של לוקה ויתחילו להתלחש עלי ולהסתייג ממני ולמנוע ממני תלמידים. יהיה עלי להזדרז ולהפעיל מחדש את קשרי עם המשרד הארצישראלי ולהשתדל לחזור ארצה מהר ככל האפשר,

ניגשתי לקיוסק שעל הצוק, מוזיאון זוטא לממצאים ארכיאולוגיים, למצוא מחסה מהשמש ולהרוות את צימאוני בבקבוק לימונדה, וכשהתאוששתי הלכתי להתיישב בקצה הצוק, קרוב ככל האפשר לים. נעצתי את עיני בתהום הגועשת שלרגלי, בירוק אפל ובכחול עמוק ובזהרורי ארגמן וסגול, שמערבולת הקצף הלבן משווה להם שקיפות של זכוכית. גאות הגלים ונהמתם בהתנפצם אל הצוק כשרסיסי מימיהם ניתזים על פני. איתני טבע בראשיתיים אלה השרו עלי שלווה שלא ידעתי כמותה ימים רבים.

לוקה. לוּקָצִיר, יפה תואר. ספורטאי מצטיין, בעל כישורים טכניים ואמנותיים, איש חברה ושיחה, אנרגטי ותאב חיים. עברית ידע עוד מילדותו; הציונות היתה לו משנה סדורה מבית הוריו ואחיו נשלח בעוון זה לכלא בסיביר. לאחר שעלה לארץ ושימש זמן מה כמורה בבצלאל, חזר לרוסיה, התגייס לצבא הצאר ונהיה קצין, אך לאחר שנים מעטות הצליח להשתחרר, ושוב ניסה את מזלו בארץ. היה זה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. האם נדבק בחיידק המהפכה עוד בהיותו בצבא הרוסי? האם הצטרף שם לאיזה תא מחתרתי? ומתי פנה עורף לציונות? והרי היה זמן שדיבר על הגשמת החלום הסוציאליסטי־הקומוניסטי בארץ היהודים! ואיך כל זה מתיישב עם מה שסיפר לי, כי שקל להתעתמן ולהתגייס לצבא התורכי למרות גילו הקשיש? (הוא צעיר ממני בשנתיים!) רק ברגע האחרון נמלך בדעתו והחליט לשמור על אזרחותו הרוסית, ומשום כך הוגלה לאלכסנדריה.

במשך השנתיים שחיינו יחד היה לוקה מתכתב עם אחדים מבני משפחתו באַסטרַחַן שעל הים הכספי; ויותר מכול הפליאה אותי התכתבותו עם אחיינו, בן אותו אסיר ציון בסיביר, נער־קצין שנלקח לצבא התורכי ישר מספסל הלימודים בגימנסיה הרצליה. משדחקתי בו לתרץ לי איך הוא מצליח לקבל מכתבים מעבר לקווי האויב, חייך את חיוכו החידתי ושתק. האם קשר גם את הנער הזה לבריתו המהפכנית? האם סיכן גם אותו?

“כליל המעלות,” אמר עליו לוקה. מוכשר כשד, מבריק, אש חזון לוהטת בלבו, וחזותו הפיסית מרשימה כחזותם של כל הלוקצ’רים. האם הצליח דודו ללפות אותו אליו ולסממו? להדביק באקסטזה הנבואית שלו גם עלם־פרח זה? לנערו מחלומו הציוני, מחזון הגאולה של עמו, ולסחרר את ראשו בהטפות ערטילאיות על צדק חברתי, על חופש ועל אושר לכלל האנושות, לא באחרית הימים כי אם בימינו אלה, כאן ועכשיו, אם לא היום אז מחר, תחילה ברוסיה, ארץ השעבוד האכזרי ביותר וההזיות המשיחיות הנשגבות ביותר, רוסיה שלנו שאנחנו בשר מבשרה ועצם מעצמותיה, ואחר כך בתבל כולה. כן, מי כמוני מכיר דיבורים חובקי עולם אלה של לוקה, חדורים שגב ורוממות רוח ומלווים בהוכחות הגיוניות מוצקות, מופת של משנה מעשית סדורה, דבר דָבוּר על אופניו. בלי ספקות, בלי תהיות.

ואיפה האדם? אני מקשה, איפה היחיד בכל אלה?

לבי מר עלי ואני מצֵרה על קוצר הבנתי, על ספקנותי, כואבת את תחושת בדידותי, שאין לי חלק ונחלה בסחרחורת הזאת של תקווה ושמחה וגאווה הממלאים את לבו ואת לב חבריו הפרולטרים. וגם האמנים, וגם האינטלקטואלים וספיחיהם בכלל אלה. כל מרי הנפש והדיכאוניים־בכוח, הששים למנת האקסטזה שבעלייה על בריקדות; להזדמנות להכות באויביהם הגלויים והסמויים.

האם רוחות הקִדמה המטלטלות את חוגי האינטליגנציה פוסחות עלי? למה אני קטנת אמנה כל כך? והרי אינני “ריאקציונרית”, כל אורח חיי ואמנותי מעידים עלי שאינני כזאת. והרי הסיסמאות החרוטות על רגליהם מסממות גם אותי! כל כך רוצה הייתי להיסחף בהן ולהיות חלק ממחול הדרווישים הזה של המאמינים. כמעט אמרתי שאני מייחלת לעצמי להיות מוכת סנוורים כרוב עמיתי.

קרני השמש מרצדות על הגלים והגוונים מתחלפים בהם כבקלֵידוסקופ. והנה, השלווה בת הרגע שנחה עלי, השלווה הברוכה, כבר הפרו אותה מחשבותי. הוֹלֶם הלב גבר ונראה שהדופק הואץ. יש להניח שכשאחזור הביתה אגלה שגם חומי עלה. וכעת הגיעה השעה להתרכז במחלה. כשיבוא ד"ר וייץ לבקרני יחקור אותי איך כל זה התחיל.

ההתחלה היתה, למרבה האירוניה, במעיינות המרפא בחֶלוּאַן.

שבועות אחדים לפני נסיעתו ביקש לוקה לפייסני ולפנקני, וכיוון שבריאותי התדרדרה מעט – רעשים וכובד בראש, אדמומית ויובש בפנים, צמרמורות וחולשה מתמשכת (תלינו את הסימפטומים האלה בחרדת הפרידה ממנו) – הזמין חדר במלון בחלואן, ליד בית המרפא, בתקווה ששהייה בת שבוע באוויר היבש והנוח ורחצה באמבטיות גפרית ייטיבו עמי. ואמנם, מיקומה הגבוה של העיירה, אקלימה הממוזג והמראה המרהיב שנשקף מחלוננו – הנילוס והפירמידות של גיזה – שיפרו את מצב רוחי ואת הרגשתי הכללית, והפיטום של ארבע ארוחות ליום במזון העשיר והמשובח של בית המלון חיזק אותי. (אחרי שלוקה נסע חזרתי לחלואן פעמים אחדות לתקופות ארוכות יותר, אך לא לבית המלון שלנו, כי אם לסנטוריום הידוע של ד"ר גלאנץ.)

באווירה זו של נופש ורוגע ובטלה התאווינו זה לזה יותר מאי פעם. כאילו קראה הרוח הרעננה של בית המרפא דרור ליצרינו. היינו מתהלכים בשבילי הגן והחורשה כשאנו מתחככים זה בזה, מתנשקים, מתגפפים. כל כך להוטים היינו להתעלס, שבקוצר רוח היינו ממהרים לחדרנו מיד בתום ארוחת הצהריים, נופלים על המיטה, ובעודנו לבושים היינו נלפתים זה בזה להרוות את תשוקתנו. לא ידענו די. בשעות הלילה, ומיד עם היקיצה בבוקר. נסחפתי עם לוקה, שתמיד היה בעל תאווה ללא מעצורים, למערבולת יצרים מסחררת. חשבתי שלא אוכל עוד להינתק ממנו. הדחקתי את המחשבה על כורח הפרידה לפינה נידחת בתודעתי ונעלתי אותה באלף מנעולים שלא תפרוץ החוצה. גם את חלומותי לא רציתי לזכור, אבל לוקה סיפר שהוא חוזר ורואה בחלומו אותו נוף עצמו כמעט בכל לילה: גבעה מיוערת ובראשה מגדל שצופים ממנו על חומות העיר, שגם היא מוקפת עצים גבוהים.

יום אחד, תוך כדי שוטטות בעיירה, מצאנו את עצמנו בכיכר השוק ועברנו ליד דוכן של קצבים שלידו, על העפר, היה מוטל כבש כָּפוּת ברגליו. שני בחורים בסינרים מזוהמים אחזו בו, ואחד מהם העביר את סכינו הארוך על צווארו. הכבש השמיע קול חרחור ונחרה מחרידה, והשתתק. המון דם ניגר ממנו ונקווה בעפו לשלולית אדומה,

לא היתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי שחיטה. בילדותי בקישינב נכחתי לא פעם בשחיטת תרנגולות, אך דווקא באווירה הפסטורלית והחושנית של עיירת הנופש חלואן הזדעזעתי כל כך ממחזה השחיטה של הכבש, שהרפיתי מידו של לוקה ונמלטתי מהמקום, והוא בעקבותי. וכשהגענו למלון ונכנסתי לשירותים, הקאתי, ובליחה גיליתי דם.

לא סיפרתי ללוקה. גם היום, כשהוא במרחקים, אין הוא יודע על כך.

הים התחיל לסעור, גלים קצופים, תפוחים כירכיים של אישה, התנשאו לעבר הצוק. אולי השאיר לוקה אהובה ברוסיה? הרי הוא הזכיר פעם איזו רקדנית בלט שפגש באסטרחן, אמר כי נהגה לרקוד עם צעיפים. דיבר עליה בגעגועים. אולי סיבך גם אותה ברשת המחתרתית שלו?… לפתע פילח את האוויר קול שורקני של גבר משווע לעזרה ואחריו נשמע בליל של צעקות בערבית. ראיתי אנשים מתקהלים על החוף, ומן הים צצה יד מושטת בתנועה נואשת. אחר כך שמעתי צפירות של מכונית “הסהר האדום” מכיוון הארמון המלכותי שהוסב לבית חולים. ואז קפץ מישהו למים ושחה לעבר הטובע. בינתיים הגיע גם האמבולנס ושני אחים־חובשים זינקו מתוכו. והנה כשהטובע נמשה מן המים והושכב על החול ואחד החובשים גהר עליו, שמעתי צעדים מאחורי וראיתי גבר מוביל אחריו אישה צעירה במעקלים הנחשיים של השביל. השניים, בבגדים אירופיים, התגלו ונעלמו חליפות בין השיחים, והאישה, שדידתה קצרת נשימה אחרי הגבו, נראתה משהו בהליכה הנחפזת שלהם, כבמרדף, עורר בי פחד סתום. השענתי את ראשי על האבן ועצמתי את עיני.

*

ביאליק. ביאליק. הסוף הוא שאני היא המגשימה את חזון הציונות של משוררנו הלאומי. ואילו הוא, הוא מעדיף לחיות לו את חייו דווקא שם, בחממה הגלותית של מושבי העט העבריים באודסה או בקייב או בוורשה, ולפקח משם על התפתחותו של הרך הנולד בציון, רחוק מן האווירה החונקת של העסקנים הרעשניים והפרובינציאליים ביפו ובירושלים, במרחק בטוח מגילויי אהבתם התובענית והלוחצת של המוני מעריציו בארץ ישראל, ואני בתוכם, כן…

ובכל זאת צר לי על שאינני מסוגלת לכתוב את המֶמוּאַר הזה בעברית, בשפתו של אהובי. כי למרות שדיברנו רוסית, התכתבנו ברוסית, והרוסית של חיים־נחמן הדורה ומפוארת, הרי יצירתו עברית. שפת הסתרים שלו עברית. רק בה הוא עושה בלהטיו, ורק לה הסגולה לגלות לי את צפונותיו. אני מתקנאה בדבורה בארון, סופרת זאת, כה רב המשותף בינה לבין ביאליק. שניהם ינקו מן המקורות היהודיים, לשניהם ההבעה העברית כה טבעית… האם כתיבתי זאת, ברוסית, תגיע ללבו של חיים־נחמן? האם למענו אני מנסה לתעד את חיי? חיי ההולכים ואוזלים ממני.

והחולשה שתקפה אותי לפתע. חולשה נוראה. אולי אצליח להזדחל איכשהו אל מתחת לקבוצת השיחים הזאת שם, לשכב בצל, בקרירות המענגת, לעצום את עיני ולנוח מן המחשבות המתדפקות בלי הרף על שערי מוחי. לוקה, כן, גם את רוח אבות אבותיו אני מייצגת. אני, בת למשפחת משפטנים מתבוללת, רחוקה מאורח החיים של העיירה היהודית, אני שרכשתי השכלה גבוהה במרכזי התרבות הנחשבים באירופה ויכולה הייתי, אילו היה זה בראש מעייני, אילו רק התעקשתי, להיות מוצגת במוזיאונים הכי נכבדים. כך, לפחות, ניבאו לי מורי במוסקווה ובפריס, כך התייחסו אל ציורי עמיתי האמנים, וגם אני עצמי חשתי בכוחי. והיו זמנים של שמחה! שהרווחתי אותה. מתוך נחישות, בעבודה קשה.

אז איך קרה לי שכל זה השתבש? איך קרה שחיים־נחמן איסקוביץ' הצליח לבלבל אותי עד כדי כך, שכל חיי נטרפו?

שוב חוזרות מחשבותי לעיר הרפאים שלנו, קישינב, לאותו אביב מקולל של 1903. לפגישתי הראשונה עם ביאליק אצל ברנשטיין־כהן (בית “מטה ההגנה”, אך בעליו, אבוי, נמלט ממנו אל הרובע הנוצרי כשרק הגיע לאוזניו דבר השחיטה…). הוא ישב שם עם בן עמי ועם דובנוב ובפגישה נכחו גם אנשי “ועד העזרה”, המורה אַוֶורבּוּך ואשתו, הסוחר שלמה דוּבּינסקי, העסקנים הציונים אוסישקין וסוקולוב וז’בוטינסקי, ואני, אך קלטתי בעיני את צללית דמותו – ראיתי, כבגולת בדולח, את עתידי, את חיי שיהיו שזורים בחייו.

ידעתי את התחושה הזאת גם לפני כן, כשלפתע הייתי מסתחררת ממעין טעם, מעין ריח, משהו ערטילאי, קמאי, שהכרתי משכבר־משכבר. מזמן היותי עוברית? מזמן התהוות הזיכרון? וכשראיתיו אז, בקישינב, בכהרף עין כמו התחברו והתאחו בי העבר הכה־רחוק עם העתיד הכה־רחוק, הוויה מעגלית מִקְצה קצהו של העבר אל קְצֵה קצהו של העתיד. ואחר כך, כשיצאנו לאוויר הצונן של הערב והוא הציע לי להתעטף במעילו… ידעתי כי את כל געגועיו הטמירים הוא מערה אל כתפי החבוקות בזרועו.

ואחר כך התקווה. חודשים ושנים אני מונעת בכוח התקווה הזאת. מסתחררת מהתקווה הזאת. שטה בספינת הזמן למחוזות עלומים, עוגנת באיים אגדיים. ירושלים, אלכסנדריה, מי פילל. גלגולי נשמות, שדים ורוחות, מלאכים וגיבורים מיתולוגיים הם לחם חוקי.

אני צוהלת למראה הפריחה הפראית של שיח הוורדים בגן ביתנו בקישינב. באותו זמן שולח אלי ביאליק את שירו ”עם שמש", שיר כה אופטימי, שכתב אצלנו אז, בתוך כל הזוועה… האם אני היא שהרעפתי עליו שפע כזה של חום ואור שגירשו מתוכו את אימת החשכה? – אבל מיד לאחר מכן שולח לי משוררי את הפואמה הגדולה שלו “בעיר ההרגה” בתרגום הרוסי של ז’בוטינסקי. נשימתי נעתקת מהערצה אליו. אני מתחילה לעבוד על סדרת ציורי הפוגרום שלי. אנחנו מתכתבים. אהובי מדבר בחידות. האם הוא מנסה לסגת ממה שנראה לו כהתחייבות כלפי? האם הוא מנסה להיחלץ? האם האינטנסיביות של הקשר בינינו מתחילה להעיק עליו? אני שולחת לו כמה ניסיונות ספרותיים שלי, אך הוא אינו מגיב. נראה שאין הוא מרוצה מכך שאני חודרת לתחומו.

לנוצ’קה סובלת מאנמיה ואני נוסעת אתה לדַצָ’ה כדי שתבריא. גם ביאליק נופש בדַצ’ה, בגוֹרוֹבשצ’ינָה הסמוכה לאודסה. אנחנו ממשיכים להתכתב, אך אני איני שוכחת להוסיף בצד הכתובת: בשביל הוצאת “אחיאסף”. כדי להרגיעו אני נזהרת מנימה אישית מדי (אני פונה אליו ב“חיים איסקוביץ' הנכבד”). אני משוחחת אתו במכתבי על המסתורין של ניטשה ועל הייאוש האופטימי שלו ואומרת שהתיאוריה של ניטשה על האמן־כילד־טהור הביאה אותו אל האבדון (זאת מתוך תקווה שמשוררי יבין את הרמז המכוון אליו).

אבי נוסע לאודסה לטפל באיזו בעיה משפטית ואני מנצלת את ההזדמנות ומצטרפת אליו בתואנה שעלי לנהל משא ומתן עם עורך “אחיאסף”, הוא ביאליק, בעניין האילוסטרציות שההוצאה הזמינה אצלי לסיפורי י"ל פרץ (והרי לאמיתו של דבר הייתי שמחה הרבה יותר לאייר את שירי ביאליק!). השתוקקותו של אבי לפגוש את המשורר הנערץ עליו בביתו מפלסת לי את הדרך אל אהובי (בחמשת השבועות ששהה ביאליק בקישינב מטעם “הוועדה ההיסטורית” ביקר בביתנו והכיר את אבי, שהבין קצת עברית מילדותו).

על פי הזמנתו החמה של ביאליק הגענו אפוא, אבי ואני, לשכונת מגוריו שעל יד הים, ודבר ראשון נכנסנו לפונדק, מקום פגישתם של הסופרים העבריים באודסה (כולם הסתופפו אז באותה השכונה: רבניצקי, בורוכוב, מנדלי, גוטמן ואחרים) – להשיב את נפשנו מהדרך ולהירגע קצת מהתרגשותנו לקראת הביקור הצפוי לנו. היה זה חדר לא גדול, קר וחשוף. באר של משקאות, דלפק הפונה למטבח ושולחנות קטנים, מרובעים, מצופים שעוונית בירוק־אצה ועל הקיר תצלום הצאר והצארינה, ועוד תצלום צבוע של כיכר סן מרקו בוונציה. בשעת בוקר זו היה הפונדק ריק כמעט ממבקרים, ומלבד משפחת הפונדקאי שסעדה את ארוחת הבוקר בפינת החדר ודיברו שם על איזה עסק של “גַלווַניזציה” וחישבו את הרווחים הצפויים ממנו, ישב ליד הבאר קצין רוסי יפהפה, שנראה כי נקלע לשם במקרה, וילדה קטנה, בת המשפחה, שירתה אותו. אשת הפונדקאי, גדולה, רחבה, פניה גלויות וטובות, גלגלה עגלת נכים ובה זקנה כבדת גוף, שנראה כי הוטרדה ממשחק הפַּסיאנס שהיתה שקועה בו, וכלבלב כחוש בחיקה. הפונדקאי, גבוה, רזה, כיפה גדולה לראשו, קם לקראתנו וביקש לשרתנו, אך בו ברגע קפץ הכלב מחיקה של אדוניתו, פרץ בנביחות עזות ושורקניות, ולפני שהספיקה להשתיקו ולגרשו, התנפל עלי ונשך את ידי. הפצע לא היה עמוק ביותר, אך דם רב זב ממנו. קמה מהומה. הכלב נבעט למטבח, הקצין הצדיע ושאל במה יוכל לעזור, בעלי הבית התרוצצו סביבי, התנצלו, טענו שאף פעם לא קרה פה דבר כזה, אבי הידק במטפחתו את ידי הפצועה לעצור את הדם והאישה הביאה חומרי חיטוי וחבישה, וכך, עם ידי החבושה, נסערת למדי ממה שאירע לי, הגענו לביתו של חיים־נחמן.

הביאליקים עדיין התגוררו במעונם הראשון באודסה, זה ששכרו מאברהם גרינברג, ראש הוועד הפלשתיני – “הגביר האדיר”, בפי חיים־נחמן. אינני זוכרת את התאריך המדויק של ביקורנו, אך כמעט בטוחה אני שהיה זה בין החמישה עשר ביוני לאחד באוגוסט (מנהג שהשתרש אצל ביאליק מימי היותו מורה ב“חדר המתוקן” לקבל אורחים במועד זה, שכן בשאר ימות השנה עבד בשתי משמרות, ואילו בפרק הזמן הזה הורה עד עשר וחצי בבוקר). באותם ימים שביקרנו בביתו כבר היה שקוע כולו בעריכה, תרגום, ליקוט, אך המשיך להחזיק בחנותו לממכר עצים ופחמים, ואף נסע מדי פעם לסוֹסנוֹביצי – שם לימד לפני שעקרו לאודסה – לצורכי מסחר.

חיים־נחמן ואשתו קיבלו את פנינו בפתח דירתם והתחבושת שעל ידי הסיחה את דעת הכול מן המבוכה שחשתי בפגישתי הראשונה עם מניה (מכובדות הביקור – בזכות אבי, כמובן, שהיה בעל בעמיו, עורך דין מצליח, יהודי וציוני חם ונלהב – דרשה גם את נוכחותה של מניה). אפילו נחסך מחיים־נחמן להציג אותי לפניה. האווירה נעשתה מיד פמיליארית ומלאת חיים. אבי סיפר את שאירע לנו בפונדק, ועוד לפני שהספקתי להסיר את כובעי – ואגב כך נפלו לי המשקפיים וחיים־נחמן הזדרז להרימם וכולנו פרצנו בצחוק – הציעה לי מניה תה חם עם רום להרגיעני וביקשה שאבוא אתה למטבח ובינתיים אוכל גם להסתרק ולהתרחץ מעט, ואחר כך תסייר אתי בדירה, “והגברים כבר יסתדרו ביניהם”.

ישבנו לנו שתינו, מניה ואני, בחדר השינה של הביאליקים, שקועות בריפוד הרך של מיטת הזוג הרחבה, המבהיקה מלובן, מדפדפות באלבום המשפחתי שלהם, ומניה מסבירה לי מי ומי בכל אחד מן התצלומים. אחר כך סיפרה לי שבכוונתם לעקור לדירה גדולה יותר כדי שיוכלו להביא אליהם את אמו של חיים נחמן מבית אחיה בז’יטומיר, והביעה לפני את חששותיה מן המגורים המשותפים עם חמותה קשת היום המקפידה על מצוות הדת, שבנה אכזב אותה קשות כשלא נעשה רב גדול בישראל. התפעלתי מהסדר ומהניקיון המופתיים ששררו בבית, כל רהיט וכל חפץ מצוחצחים למשעי, וילונות צחורים ומעומלנים, כריות רקומות ביד, סלסילות קש מעוטרות במעשה סריגה ובתחרה, פרחים באגרטלים, ומחדר הבישול הגדול עלה ניחוח של תבשילים יהודיים מעוררי תיאבון, ואמרתי בלבי, בלא מעט חשש, שאם יתגשם חלומנו וחיים־נחמן ימונה למנהל המוסד החינוכי בשפיה ואני אהיה בו מורה ו… לא, לעולם לא אוכל להשתוות אל מניה, שהיא רעיה ועקרת בית למופת…

כל זמן היותנו לבדנו היתה לי השהות לבחון אותה מקרוב. שמתי לב לעור העבה של פניה האוֹבַליות, הנאות למדי – עיניים כהות, גדולות, שמבטן חודר אך כבוי, אף אשורי, שפתיים חושניות על אף הבעתן הנעלבת – לצווארה הקצר, שהצניעה אותו מאחורי צווארון גבוה של חולצת קפלים עשויה ממשי סיני כבד (אסור לה ללבוש שני חלקים, הרהרתי, שמלה שלמה עם מותנית נמוכה תטשטש את מבנה גופה הקצר והמלבני וגם לשדיה הקטנים והתפוחים יהיה מרחב מחיה), וחשבתי שאילו ציירתי פורטרט שלה, הייתי מדגישה את הקונטרַסט בין אותו משהו מחוק בה ובין ההבעה הדאוגה והנזופה בעיניה ובפיה, המוסיפה לה כוח, והגעתי למסקנה הקשה שדווקא פשטותה והשכלתה הדלה של בת אמידים מטופחת זאת הופכים אותה ליריבה מסוכנת מבחינתי.

וכשחזרנו מהסיור ישב חיים איסקוביץ' בחדר עבודתו ליד החלון ועישן ציגרטה, ואבי ישב על כיסא מולו, בצל, דרוך וקשוב לדברי מארחו שהתפלפל עמו בסוגיה תלמודית כלשהי.

“נו, מניצ’קה, פרשׂת לפני האורחת שלנו את ממלכתך והתנאית בנפלאותיך כגבירת הבית?” צבט חיים־נחמן את זרוע אשתו וצחק.

ובלי להישיר מבט לעברי, פנה אלי שאל: “ומה תאמרי את, אמנית שכמותך, על אשת־חיל־מי־ימצא זו שלי?”

רק עכשיו, כשישבנו ארבעתנו בחדרו של המשורר, שריהוטו היה כהה וכבד, נתקפתי בושה ומבוכה. הרגשתי כלכודה במושבי, על ספת העור הצוננת, נשענת על המסעד ומבטי שלוח אל העץ העבות שבחלון, שעיניו של אהובי לוטפות אותו כשהשירים נחלמים בו. והוא עצמו ישב במקומו הקבוע ליד החלון, סיפר וצחק ועישן ציגרטה אחר ציגרטה.

חשתי שנוכחותי כאן מפירה באופן גס את ההרמוניה השוררת בבית הזעֵיר בורגני החמים הזה, קן של נחת וקורת רוח, שמרגיע את תהפוכות נפשו הסוררת של חיים־נחמן. ומניה איננה לבדה, הוריה וכל בני משפחתה ניצבים לימינה. ביתם הנאה בקייב, הדַצָ’ה שלהם במַלין, הנדוניה הנדיבה שקיבלה, החיבוק של כל שבט האַוֶורבּוכים שהעניק לחיים־ נחמן שלווה וביטחון, והתודה שהוא חב להם על כך. ובסופו של דבר, האווירה הנינוחה והאינטימית בבית מקרינה בו, ודאי, מחומה על יחסי בעל־אישה שלהם. אז מה אני, הזרה, עושה פה בכלל?

ונזכרתי בתשובתו לסיומת הברכה שלי במכתבי אליו: “היה מאושר”. “אלוהים עמו, עם האושר,” כתב לי, “אפשר לחיות יפה גם בלעדיו. בָּדוּ מן הלב את המילה אושר, ומה זה אין איש יודע.” וחתם: “שלך, מה שאת רוצה…”

מניה הציעה לנו להישאר לארוחת הצהריים, אבל לשמחתי היה לנו תור לרופא ומיהרנו לפרוש.

נראה שאחזה בי תנומה כשישבתי לנוח מתחת לשיחים, שכן חלמתי שמצאתי מחסה מפני רודפי. והרי שעת חירום היא זו, חשבתי בחלומי, ומוציאים להורג על כל עבֵרה של מה בכך, ואני, אני עריקה. אבל כשפקחתי את עיני ראיתי צועד לעברי גבר שמן ונמוך, חובש כפייה אדומת פסים, צולע על ירכו במאמץ ניכר, אמתחת שק גדולה תלויה לו מצווארו. הוא קרב אלי, נעצר, הסתכל בי ושאל: Tourist? הנהנתי. מבטו, שמעין צוהב ערמומי היה זרוי בו, עורר את חשדי. Lady have hotel? עניתי בצרפתית שאינני מתאכסנת בהוטל. מיד עבר גם הוא לצרפתית. Chambre? שאל. אמרתי שכבר יש לי שַׁמבּר. לא הניח לי ואמר שיש לו חדרים נקיים וזולים במרכז העיר ואם ארשה לו… אמרתי שאין לי צורך בשום חדר חדש, אני מרוצה מחדרי. קור רוחי המופגן לא הרתיע אותו. הוא תחב את ידו לאמתחת והחל שולף ממנה את מרכולתו – צלמיות קטנות עשויות שיש ובהט, של נֶפֶרטיטי וקליאופטרה, אוזיריס ואיזיס, רעמסס ותות ענח אמון ואל השמש בעל ראש הנץ – כל אלה במחיר מציאה, רבע מן המחיר בשוק, חבל להחמיץ. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון תחנת מַנדַרָה, אך הוא המשיך להיטפל אלי, פסע צולע לצדי ולא חדל משידוליו הטרחניים. מנה שמות מסעדות, בתי קפה, מועדוני לילה… בהגיעי לקרבת נווה הקיץ של הכֶּדיבּ עַבּאס השני, עם גן הוורדים המפורסם שלו, הרפה ממני לבסוף ופנה מאוכזב לדרכו. המשכתי לצעוד בדרך יפהפייה, בין פיקוסים ועצי פלפל, בואך סַלַמליכּ, וכשהגעתי למצפה התיישבתי על הספסל והשקפתי משם על המפרץ העגול שנפרש לרגלי.

חוט מחשבותי מוביל אותי לוורשה, אל ביאליק שהתחיל לערוך שם את “השילוח” של קלויזנר, וערב נסיעתו הזדרזתי להודיע לו, מקישינב, שאגיע לוורשה לטפל בענייני האיורים שלי לסיפורי פרץ, אך מיותר לומר שלא זה היה בראש מעייני… והנה, כֶּשל פרוידיאני, כפי הנראה, גרם לי לטעות במען, ובמקום לשלוח את מכתבי לכתובתו של ביאליק כתבתי על המעטפה את כתובתו של א"ל לוינסקי, הפליטוניסט הזה, “גֶעשֶעפט מאכֶער” בפי בורוכוב, איש מערכת “מוריה”, שאתו ניהלתי משא ומתן עסקי בענייני איורי לשירי ביאליק. נו, נו, ניתן לשער אילו מטעמים רקח לץ זה, קודם כול מן המכתב עצמו (למזלי כתבתיו באיפוק רב מחשש שלא יגיע בזמן וייפול לידיה של מניה), ושנית – מקומדיית הטעויות שלי.

להיטותי להתראות עם אהובי מעבירה אותי על שפיותי ואני מתפרצת ישר אל חדרו במערכת “השילוח” ונתקלת שם באלעזר קפלן, מנהל ההוצאה. מרוב מבוכה למראי מפיל חיים־נחמן את הדיוטה, והדיו נשפכת על השולחן ומכתימה את הניירות. האדון קפלן, שחש באיזו דרמה, מעביר את מבטו המשתאה, שנהפך ליהיר ולמוסרני, ממני אל ביאליק ובחזרה אלי, ושנינו פורצים בצחוק רועם.

לבסוף נחלץ ביאליק מחברת הסופרים והעסקנים “מפצח האגוזים בערבי שבתות” ונמלט עמי לבית מלון.

ומה היה אותו לילה, הלילה השלם היחידי במשך כל שנות אהבתנו שבילינו יחד עד עלות השחר?

אני אומרת לעצמי: חכמת הלב שלך חייבת למצוא נוסחה שתיתן תשובה להסתבכויות ולמועקות של חייך, או אולי האלכימיה. לטפטף לתוך מבחנה חומרים תת־הכרתיים, חלומות שהתודעה עוד לא נגעה בהם – ושתצא הנוסחה הגואלת.

כל כך התגעגענו זה אל זה, כל כך השתוקקנו להיות יחד, שעוד לפני שהספקנו לסקור את החדר התנפלנו על המיטה והתגפפנו והתמששנו והתנשכנו ודשנו זה בבשרו של זה. אבל מיד אחרי שסיפקנו את תאוותנו הכי דחופה, התחיל הסיוט. חיים איסקוביץ' הבחין בפשפש על התקרה, וכשעלה על בריקדות של כרים כדי למחוץ אותו במקלו, נפל על הכיסא שליד המיטה ונשרט בלסת. אחר כך גיליתי אני פשפש על כתפי וחיים־נחמן מחץ גם אותו. ואחר כך, עד עלות השחר נאבקנו בפשפשים שהסתערו עלינו מכל עבר, למרות ריח הריסוס החריף בחדר. (איך זה שלא נעלבתי כשהזמין אותי למלון זול כזה, כאילו הייתי יצאנית. והתירוץ שלו, שמלון כזה בטוח יותר ל“חוטאים”. פשוט כדי שלא תתגלה קמצנותו. ובכלל, אישה כמוני, ובגילי, אין צורך להרשים בגינוני פאר…)

וכשיצאנו מהחדר חפויי ראש, עקוצים בכל גופנו ופני אדומות ונפוחות, נתקלנו בבעלת המלון, אישה גדולה, במשקפיים, בלונדית, פנים כבדות, עיני פרה, שניסתה לשדל אותנו להישאר לארוחת הבוקר הערֵבה שהיא מכינה לאורחיה תמורת תשלום של מה בכך. וכשסירבנו, נתנה בנו מבט ערמומי והכפילה את מחיר החדר, “מפני שהפספורט של האדון כלל אינו מוכיח שהגברת היא אמנם אשתו”.

מיני כשל כאלה היו קורים לנו במקומות הסגורים, בחדרים השונים שבילינו בהם שעות חפוזות טן־דו. אבל כשהיינו מטיילים, בשדות, בגנים, היה חיים־נחמן משתובב, צוהל כילד, משתכר ממני, אוהב אותי. עד כי צריכה הייתי להזכיר לעצמי שאת עצמו הוא אוהב יותר ותמיד יעדיף להשקיע את אוות לבו ואת סערת רוחו בשירתו.

חיים־נחמן מתאונן על איזה חולי בלתי מוגדר. הוא שוקל להביא את מניה שלו לוורשה. אך בינתיים, בטיולים הארוכים שלנו בפרוורי העיר, אנחנו משתעשעים ברעיון ההוא שהגה אוסישקין, שביאליק ינהל את בית הספר החקלאי בשפֵיה, זה שהקים יחד עם בֶּלקינד בשביל יתומי קישינב, ואני אלמד בו אמנות. (אוסישקין היה הראשון שהבחין באהבתנו עוד בקישינב; ואדם רגשני זה טווה פנטזיה שלמה מיחסינו.)

אני מלווה את ביאליק לתחנת הרכבת וצופה בו כשהוא מעמיס את חבילותיו על רשת המטען, אבל אחד הצרורות מסתיר לי את פניו (הֶסתר פנים, אך לא לאורך ימים). אבי מדבר על מגורים באודסה ואני מתנחמת בתקווה שבקרוב אתראה עם אהובי.

בינתיים מחמיר מצב עינו של אבי והוא דוחה את העקירה לאודסה.

בינתיים מקצץ חיים־נחמן את זקנו ואני מלווה את אבי לניתוח בשווייץ.

אני מנסה להביע על הבד את שמחת הפתאים לבלי הכיל שתקפה אותי, בצבעי פסטל לבן־ורדרד דלוח, אך עם איזו שקיפות. ומטבור הבד בוקע זוהר ירקרק, מעין דמות בהתהוותה. ויוצא “ישיבה בּוֹחֶר”!

ואת רגשותי הסותרים אני מבטאת בציור אחר, “מוזה”: מעגלים דקיקים, סליל שקצהו נמוג אל מחוץ לבד, וברקע מרחפים כנפי מלאכים, צללית של שלד שד, ספינה טרופה, דמות כלשהי בין תינוק ובין כרוב.

עוד ציור: מדבר צחיח, אובך של סופת חול ועננים ורושם של צמח, מעין אֲגָבָה, ומִתאר של זוחל, מעין איגוּאַנה, ועקבות רגלי ציפור גדולה או אדם.

הו, ביאליק, ביאליק,

מישהו דיבר אלי אי שם, אי פעם, כעל יחידת חייו ושכינת מאווייו. מישהו קרא לי לגאול אותו מייסורי אהבתו וביקשני למלוך על גורלו.

אני יודעת שככל שאני מאמצת אותו אל חיק נשמתי כך אני מרחיקה אותו ממני. לא נולדתי אתמול. אני מכירה את הטבע האכזר של מלחמת המינים.

אבל למה נכנס לי לראש שדווקא אותי קילל בשירתו?

שיגון לילותיו וימיו ירדפוני עד ראש גבעות עולם ועד ירכתי תהומות, וענן זעפו, קודר, ערירי, ישָׂרך פעמיו אל כל אשר אשוט, וממרומיו יפרוש עלי צל מגור ושואה. על מה ולמה? –

וכמעט באותה נשימה, הוא, שהציץ אל תוך נפשי תקופת הגעגועים היוצאת לאלוהים ולאושר –

הוא מורני לשאת את עיני השמיימה וללמוד מהם שלווה!

מצד אחד הוא מציע לי שאשאב כוח ונחמה מן ההזדהות עם החוקיות האלוהית שבטבע, ומצד שני הוא משסה בי את השטן!

לא, אין הוא אשם בכוחו העל־אנושי עלי, כאויבי וכאהובי הכול יכול.

הרעב התחיל להציק לי. קמתי אפוא ממקום מושבי על הספסל והתנהלתי לאטי לכיוון התחנה. בדרך, בחשמלית, נזכרתי שהמזווה בביתי ריק והחלטתי לרדת קרוב יותר לשוק ולהצטייד במצרכים. והרי אני מצפה לאורח! ד“ר נפתלי וייץ טלפן אתמול מאיזה מלון באלכסנדריה והודיע לי שחזר – לבדו, בינתיים – ושיש לו חבילה בשבילי משווייץ, מד”ר חיה־תמר לישנסקי. יש לשער שיבוא עוד היום לבקרני. הוא שמע מחיה־תמר על מצב בריאותי. (מזמן חדלנו לשחק בחתול ועכבר, אני איני מעלימה ממנו את התופעות והוא אינו מעלים ממני את הדיאגנוזה מחשש להדאיגני. עם זאת ערך לי בדיקות סמויות בבית החולים, וכשאושרו חששותיו הלעיט אותי בתרופות ונהג בכל אמצעי הזהירות בלי לקרוא בשם המחלה, שלא לעורר בי פניקה.) השאלה הראשונה ששאל אותי, עוד לפני שהתעניין בשלומי, אם התזונה שלי טובה. “חלבונים, ושוב חלבונים!” קרא. אחר כך אמר, במבוכה האופיינית לו כשמדובר ביחסים אינטימיים, ששמע מחיה־תמר על נסיעתו הפתאומית של לוקה, ושאל אם אני זקוּקה לכסף.

אם יפתיע אותי הדוקטור לארוחת הערב, אכין לו דג אלתית מטוגן בתוספת של ירקות ואגיש סודה ופירות. ואם יערוך ביקורת פתע במזווה, כהרגלו, ימצא שם אורז וקטניות וזיתים ודבש, ובארון הקרח הקטן אשים קנקן חלב וגבינת עזים. הישג לא מבוטל בשבילי, שמאז נסיעתו של לוקה לא קניתי ולא בישלתי לעצמי כלום והסתפקתי בתה וביסקוויטים ובפירות. ואם לא ילאה אותי הדוקטור בשאלות ובבדיקות (הוא נושא אתו את תַרכּוֹס הרופא השחור שלו, ובו ערכת עזרה ראשונה וסטֶתוסקופ ומד לחץ דם, לכל מקום), אתיישב, אחרי לכתו, להשיב על מכתבו הארוך והמבולבל של אייזנשטאדט. נראה שהאיזון הנפשי העדין שנשמר אצל איש האלוהים הזה בשנתיים הראשונות להתרפאותו בשווייץ הופר כעת באופן דרסטי ומי יודע אם יש לו עוד תקנה. איך אענה בלשון בני אדם על דברי הנביאה האקסטטיים בדבר “רוסיה החדשה” הקורמת עור וגידים לנגד עינינו, על “כוכב התחייה” המשיחי המנצנץ מאופל דורות של עבדות ושעבוד, על בשורה אדירת כוח, נחשול של אושר, שיגבו ויעצם ויסחף את המין האנושי כולו.

ובין שני הקטבים הקיצוניים הללו, הנשגב־האוטופי של אייזנשטאדט והחומרני־רציונלי המתקשט במליצות של לוקה, אני עצמי, בחיפושי אחר חזון הישועה האלוהי ותקוות הגאולה האישית, הולכת לאיבוד.

 

אלכסנדריה, קיץ 1917    🔗

ג’ין הגיעה אל ביתי ברגע שפסק הגשם הדקיק־הצהבהב ורוח עזה נשבה מכיוון הדלתא. כששמעתי את הצלצול בשער ואת קולה הרך הקורא בשמי, מיהרתי לפתוח לה עוד לפני שהספקתי לסגור את החלון הדרומי, והניירות שעל שולחני התפזרו לכל עבר. ג’ין, בלונדית גבוהה, צרת מותניים וחזה, ופנים קטנות, ללא עצמות לחיים, עטורות שיער חלק בסגנון קליאופטרה, הושיטה לי אפרסמונים שהביאה בסיר אמייל כחול (“זה יכול לשמש לך עציץ,” אמרה), ואחר פשטה את מעיל הגשם שלה והתירה את הכפייה הקשורה לעורפה ואספה את שערה שנפרע וקלעה בפריפת שן, וכשגמרה להסתדר, כרעה על ברכיה ועזרה לי לאסוף את הניירות.

“לא ידעת שֶשוֹן סקוט אוהב גברים?” צחקקה כשישבנו בכורסאות, וכדרכה, נענענה את עגילי הנטיפים שלה והסתירה את פיה בידה. היא הניחה את דוגמית הסריגה ששלפה מאמתחתה על מסעד הכורסה ולגמה מתה הנענע. “הוא רומנטיקון חסר תקנה, כמו כולם פה, באלכסנדריה, כולנו פה רומנטיקונים דֶקַדנטיים חסרי תקנה.”

ואני לתומי חשבתי שג’ין ושון הם זוג. אין גבול להפתעות. איך יכולתי לטעות כל כך בגילי, עם יצר ההתבוננות שלי ועם ניסיון חיי העשיר!

"הוא מזמין אצלי תכשיטים בשביל המאהבים שלו, " לחששה במבוכה, וגווה הארוך מתפתל כגווה של חתולה על גב הכורסה. “טבעות ברקת, צמידים, גם לרגליים… מדליונים, סיכות פריפה לעניבות, הוא אחד הקליינטים הכי טובים שלי, והוא גם לא קמצן.” וסיפרה ששון הוא ספרן במקצועו ופה הוא מנהל את הספרייה של המועצה הבריטית, ולהשלמת פרנסתו, וגם כתחביב, הוא יוצא בסופי שבוע להדריך תיירים, באלכסנדריה בעיקר, אך גם בקהיר ובאיסמאעיליה ובמדבר לוב. ג’ין הצטרפה לרוב הטיולים שבהדרכתו, והודות לו הכירה כמעט כל אתר במצרים. שון מבוקש מאוד בקרב התיירים, אמרה, בזכות השכלתו הרחבה ובזכות קשריו המצוינים עם בני כל העדות והדתות כאן, וכולם מכבדים ומוקירים אותו. אבל כמעריץ מושבע של התרבות ההלניסטית אין הוא סולח לנוצרים שהשמידו את הספרייה המפוארת שהקימה קליאופטרה, והוא מתאבל על המעשה הברברי הזה כאילו אירע בימינו.

בינתיים גברה האפלה בחדר ומבעד לשמשת האשנב שמעל לדלת המרפסת ראינו את השמים מתכסים ענני אובך אפורים כבדים ושמענו את שריקת הרוח החמסינית, זועפת ומייללת, והחול פרץ דרך כל החרכים, מבעד לחלונות הסגורים והתריסים המוגפים. נזכרתי שהשארתי כבסים לחים על החבל במרפסת המטבח ורצתי להורידם כל עוד לא דבק בהם האבק הצהוב, וכשחזרתי עמדה ג’ין והתבוננה בציור האחרון שלי, זה שתליתיו על הקיר אחרי שלוקה נסע מתוך החלטה נחושה שלא לנגוע בו עוד, ציור שמן על בד שתופס כחצי קיר; וריאציה מאוחרת לנושא הישן שלי “בעיר ההריגה”.

נעמדתי על ידה להתבונן דרך עיניה של גויה בריטית זאת בזוועות הפוגרום: עיי חרבות כמו ערימה של לועות אפלים פעורים; גדרות פרוצות צהובות־אפורות כשיניים מחוררות; קירות מפויחים נקובי כדורים ודם קרוש על טיח מגורד של כתלים; תנורי חרס נתוצים; אבנים שחורות חשופות, לבנים שרופות, נוצות מתעופפות, קרעי גווילים ושברי כלים נוצצים בשמש אביבית זוהרת. כלב ערוף על גל האשפה בחצר, פגרי עכברושים, ורמז לעיניים, הרבה עיניים, באופל עליית הגג בין הרעפים וקורי העכבישים, בין תנשמות ועטלפים. קרדום נוטף דם בין החביות והאופנים וברקע נראות מצבות מעוקמות, עזובות,

“ברר…”, נהמה ג’ין כשהיא מכווצת את כתפיה ומהדקת את זרועותיה השלובות אל לבה כקופאת מקור. “זה די מחריד,” נפלט צחקוק מפיה, וחזרה והתיישבה.

ואז מצאתי את עצמי מדברת על ביאליק, על פגישתנו בקישינב מיד לאחר הפוגרום, השירים שכתב על אותם ימים נוראים, והמוטיבים מתוכם שחדרו לציורי. וכששאלה אותי בפשטות אם היינו נאהבים, אמרתי לה שהרומן שלי עם ביאליק הוא קטע של טאבו בביוגרפיה שלי, אבל הקטע הזה השתלט לי על כל החיים.

ג’ין הקשיבה מתוך סקרנות ופליאה, כאילו שמעה סיפור אגדה שהתרחש על אי נידח בקצה העולם, בחשכת ההיסטוריה. ניחשתי את מחשבותיה: מה לזוועות של הפוגרומים האלה ולמספרת הזאת, שמדברת בשפתה, במושגים בני הזמן, וסגנון ציוריה מודרני. ובכל זאת היא כל כך שונה מאתנו… כל כך לא משלנו… וחשבתי בלבי שג’ין תוהה איך איראה בעיני שון סקוט ואם כדאי לצרפני לחוג שלהם.

אחרי שג’ין הלכה, התקשיתי להבהיר לעצמי מה הרגשתי. מרוקנת? מבוזבזת? מבוזה? מה היא חושבת עלי, הבחורה הזרה הזאת, שמכרתי לה בקלות ובזול, כבר בפגישתנו הראשונה, את היקר לי מכול… מפני שהיא זרה? מפני שאין בינינו שום משקעים רגשיים? אבל מה היה הצורך הזה שלי לספר על עצמי, לפרוק מן הלב, להרשים את הצעירה המקסימה הזאת כדי שתדבק בי? והרי זה פועל ממש להפך! הסיפור שלי הכביד, הבהיל אותה, וחידה לא מפוענחת מרתקת הרבה יותר. טוב שלפחות הבלגתי ולא דיברתי על לוקה. עוד זה היה חסר… הזכרתי אמנם שבעלי נסע לרוסיה, אך היא חייכה ונענעה בראשה ולחשה “כן” תקיף מדי. נבוכה מגילויי לבי? מנסה לעצור אותי בעוד מועד, לפני שאסגיר את כל סודותי? (פתאום התחלתי לפחד: לוקה עלול להרע לביאליק ולחבורת הסופרים הציונים באודסה. בנאמנותו הקנאית והטוטלית למפלגתו הוא עלול להסגיר אותם.)

עליתי לאִטי בשביל במעלה הגבעה שעצים גבוהים מסוככים עליה ומסתירים מן ההולך בדרך הראשית את בניין האבן הגדול, שסגנונו ניאו־קלסי, בחזיתו אכסדרת עמודים מעוטרים ורצפת שחם, שנבנה בראשית המאה סמוך למגדל העגול, העתיק, המשמש מאגר מים ואך לפני שנים אחדות שימש אסם. העלייה גרמה לי סחרחורת ורעד, ולפני שמשכתי בחבל הפעמון שבשער הכניסה להודיע על בואי, התיישבתי על אבן לנוח, להשקיט את נשימתי. המראה שנגלה לעיני המם אותי: ים תכול, רוגע, מאופק עד אופק, רק ים וים, ודוגיות ומפרשיות לבנות חינניות מחייכות בו. נזכרתי במה שסיפרה לי ג’ין על מאהבו הקודם של שון, שהיה מכור לאופיום, וכנקמה על שסר חנו בעיני בן זוגו, שהתאהב באחר, נכנס לילה אחד לאולם והדליק אבוקה באחד הקמינים. האש התפשטה במהירות, ומכיוון שלא נמצאו מים בסביבה לכבות את השרפה, נאלצו ושון ומאהבו החדש ומשרתו הסודני לרוץ לים להביא משם מים. שון תבע לדין את המאהב־המצית, שטען לחזקה על חלקו באיזה מבנה נטוש שבתחום המגדל, ואחרי שריצה את עונשו בכלא הקים שם קיוסק למזכרות. לאחר מאבק משפטי ממושך הוא סולק מהמקום. ג’ין טענה ששון הטיל כישוף על השופט.

 

שדים מרצדים    🔗

שון סקוט. רזה, גובה בינוני, פנים צרות, שיער שטני קצר, לבוש חולצה הודית וז’קט ממשי סיני תלוי על כתפיו. תנועותיו מהירות, עצבניות, והוא מרסן אותן במאמץ ניכר. בחברת ג’ין הוא נראה משוחרר וחופשי, אך כשהוא מדבר אתי הוא מרבה לכחכח בגרונו, מבוכה? אי נוחות? ג’ין אומרת שבאופן כזה הוא מגרש את השדים שבן שיחו משלח בו.

יפהפייה הודית או פקיסטנית, בסארי, סחלב לבן בשערה הפחמי האסוף ונקודה אדומה בין עיניה, ניגשת אלי ושואלת מה אשתה.

אני מעיפה עין על האולם. ריהוט ויקטוריאני, פיגורות הודיות משן פיל ומסכות סיניות עתיקות מעץ ומברונזה, שני ציורי נוף, של טרנר ושל קונסטבל, כמה רישומי ונציה של רַסקין וספרים, ספרים, לאורך הקירות.

כנאמר בהזמנה, הנוכחים בלבוש לא מחייב.

כל אחד מציג את עצמו:

כאסה החבשי, גבוה, דק, חייכן, משקפי זהב עגולים, זקנקן שחרחר, הוא בנו של ראש השבט בכפר הררי המשקיף על הנהר. האגדה מספרת על פיתון ענק השוכן מתחת להר, וכשהוא מגיח ממקום רבצו וזוחל לכיוון הנהר לפגוש שם את אהובתו ולתנות עמה אהבים, מזדעזעת האדמה. פיתון זה הוא נושא שיריו ומחזותיו של כאסה והוא משמש לו סמל רב פנים. לאחד משלושת בניו קרא על שם הפיתון האגדי. כעת חי כאסה עם משפחתו באלכסנדריה והוא ואשתו מלמדים במחלקה ללימודי חוץ בוויקטוריה קולג' היוקרתי, אך הם מתכוונים לחזור למולדתם, שהיא לדבריו סביבתם הטבעית.

רולף השוודי, מין טריסטַן צפוני, שיער בלונדי גולש, עיניים תכולות, גוף נערי עטוף בבטלדרס בלוי, רגליים ארוכות במכנסיים רפויים – מְפַנה לי את כורסתו, מתיישב על כיסא סמוך אלי, וגבו מתקשת כפנתר לפני זינוק. שון לא מסיר את עיניו ממנו, אך אבוי, רולף נראה מאוהב ביוונייה שלו, אפרודיטי שמה, עכברונת עם עור צהוב חולני ושיער שחור כזפת המכסה את מצחה ומדגדג את עיניה הזעירות, הנראית מבוגרת ממנו בשנים אחדות. היא הגיעה לאלכסנדריה עם אחותה, אורתודוקסית אדוקה ואשת עסקים ממולחת, שמקיימת אותה. ואילו רולף, מורה מעיר שוודית קטנה, עובד כאן כפקיד זוטר בשגרירות ארצו ובתור שכזה עליו לנהוג בדיסקרטיות והוא מבקש מהמארגנים שלא ישרבבו את שמו לרשימת חברי החוג.

יוונייה אחרת, מֶלינה, הגיעה לפגישה עם בתה בת העשר. הילדה מאירת פנים, מתנהגת למופת (בניגוד ללנוצ’קה שלי, שסחבתי אותה לכל מקום אך היא ביישה אותי בקפריזות שלה). הילדה מתחזית למלצרית, עוזרת למשרת הסודני בהגשה, וכל הבחורים הצעירים מאמצים אותה ומתבדחים אִתה. מלינה עצמה, בשנות הארבעים שלה, נעימת מראה, עדינה, נראית עצובה ומודאגת. כשהיא מדברת מתכדרות שפתיה לדובדבן, וכשהיא מחייכת את חיוכה הנוגה מתגממות בלחייה גומות חן זעירות. היא מתקשה להציג את עצמה. בינתיים היא כאן כתיירת, באה לבקר את קרובי בעלה (איפה הוא עצמו? נפטר? נטש אותה?), ולפרנסתה היא עוסקת בתרגום. כששמעה שאני מפלשתינה, פקחה את עיניה לרווחה והסמיקה במבוכה ואני מיד חשדתי: האם היא אנטישמית? האם היא ממוצא יהודי? האם בעלה יהודי? פתאום הפסיקה את סיפורה. התנצלה שהיא עייפה, עובדת הרבה וקשה. במשך כל הפגישה עישנה בשרשרת. חבל. האישה הזאת מסקרנת אותי ואלמלי העישון הכבד שלה הייתי מזמינה אותה לביתי (האם היתה נענית?).

אנתוני האירי, בעל קסם בַּיירוֹני, מציע שנציג את עצמנו תוך כדי שיחה על איזה נושא כללי. “ככה זה מביך,” אמר. הוא כבן שלושים, גרוש, התגורר שנים אחדות ביוון. זאת האינפורמציה היחידה, בינתיים, שהוא מוכן לנדב. הוא גבוה, כתפיו שמוטות, שערו שחור ומסולסל, פניו מאורכות ופיו חשקני. לבוש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה עם צווארון צב. בהפסקה הקצרה ראיתיו ניגש אל שון ומחזיר לו חוב של מאה דולר. כבר קיבל את המלגה החודשית שלו, אמר. פתאום נשמע מטר סוחף בחוץ, ואנתוני צוחק ואומר שהאירים נושאים עמם את מזג האוויר שלהם לכל מקום שהם באים. שון מספר לאנתוני שכשהגיע לדבלין היתה שם שביתה וכל הפאבים היו סגורים. שדבר כזה יקרה לו! הוא, שהתגעגע כל הדרך לגינס אמיתי… בירה היא מפיתויי “הנפש הנמוכה” שלו; מן השרידים האחרונים שעדיין שולט בהם האנטי־כריסטוס… שון מזמזם איזו מנגינה אירית ואנתוני מצטרף אליו. כעת הוא לוקח ורד אדום מהאגרטל ומגיש אותו לרואנה, ההודית היפהפייה, שחקנית ורקדנית, מציג אותה שון בחיוך, אך ניכר בו שהוא מקנא, וגם אני מקנאה.

היזהרי, אמרתי בלבי ברגע שנתתי בו את עיני ודופקי הואץ ונָשַמתי עמוק מדי ולרגע אחד שקעתי בעצב תהומי. אנתוני זה הוא הטיפוס שלך…

אחרי הפסקה לכיבוד קל פתח את השיחה מאהבו של שון, סאלים, מצרי־קופטי בעל עור קטיפה, קטן קומה, חייכן, חשדן, מבליט את עצמו בכל מחיר, מדבר על “סטייל” ומתבדח ואומר שעבודה היא תועבה. יותר מכול הוא נהנה מליצנות להדהים: משך במצילה המתריעה על שרֵפה, וכשנתקפנו בהלה התפקע מצחוק; סילק את ארנקה של אפרודיטי מן המושב שליד רולף, הושיבה ליד שון ־ “פה מכובד יותר,” צחק – והתיישב במקומה, ליד השוודי שלה.

סאלים הניח רגל על ברך עגלגלה כשל ילד, במכנסיים צרים ובמגפיים קצרים, יישר את מקטורנו המבריק שחשף חולצת רשת, חיכך את ידיו הקטנות זו בזו והקיף את הנוכחים במבטו.

“אולי אתם יכולים להגיד לי מה זאת אמנות?” הפנה את שאלתו אל שכנו היפה.

“אני לא מסוגל לענות על שאלה כזאת,” אמר רולף. ולא ניסה להסתיר שסאלים עולה לו על העצבים.

אנתוני הוציא מתיקו דפים אחדים מודפסים וקרא שיר (שלו? הוא משורר, אם כן?). קשה לי לשפוט שירה באנגלית, מה גם משמיעה ראשונה, אבל השיר כבש אותי. בכוחו, בתחכומו, במוסיקליות שלו.

“שיר אופייני של זרם התודעה,” אמר סאלים והפנה את מבטו אלי, הפעם. “את לא חושבת?” וכאסה החבשי פרץ בצחוק.

“שירה… התת־תודעה היא המכרה שלה, לא?” גמגמתי בלחש. אנתוני חייך ונענע את ראשו בהסכמה, ואני הייתי מאושרת שכיוונתי לדעתו.

“את השיר הזה כתבתי כשעברתי לדירה חדשה. רציתי לראות איך זה לכתוב שם שיר…” אמר.

“אם כך כדאי להחליף אותה שוב,” התלוצץ סאלים.

“או את הדיירים,” החזיר לו אנתוני ברוח טובה.

“זה היה שיר קצר מדי, תקרא עוד,” ביקשה ההודית היפהפייה, ואנתוני צחק: “יש לי פואמה ארוכה על הורי, שכתבתי אותה במשך כל שלושים שנות חיי. רוצה לשמוע?”

אבל מישהו קרא “בוריס! בוריס!” ובוריס, משורר בולגרי שברח לאלכסנדריה מרדיפות התורכים, גדל גוף עם פני תינוק רחבים, נוהרים, כבציור רנסנסי, הציג את עצמו: בן איכרים מכפר הררי, וכשהשלג יורד על ההרים בכפרם, אמר, פורחים השושנים בעמק שמתחתם וניחוחם המשכר מגיע עד ההרים. בוריס שלף מכיסו יריעה ארוכה וקרא בשמם של משוררים בולגרים בני זמננו שהתאבדו, דממה השתררה בחדר ובוריס אמר: “אחרי הדממה בא העונש, הנקם…” וקרא משיריו, שבניגוד לדמותו השמשית הם עצובים וקודרים. “רק שלא תנסה להיפטר מן המבטא הנוראי שלך,” אמר סאלים, “אם תיפטר מן המבטא תאבד את שירתך…”

שון סקוט, ששתק כל הזמן, קם לפתע והפעיל את הגרמופון. נשמעו צלילים מוזרים, אקזוטיים, מוסיקה הודית. בתקליט הבא נשמעה שירה יוונית קורעת נשמה. אבל אנתוני ביקש טנגו ספרדי והזמין את מלינה לרקוד. פניה נהרו, אבל באמצע הריקוד נכנסה בתה ביניהם ונתלתה על אמה בכוונה להפריע, וכשמלינה ביקשה ממנה להפסיק. עשתה העוויות מאחורי גבה (כך בדיוק היתה נוהגת גם לנוצ’קה שלי, חשבתי בסיפוק, אינני אפוא האם החד־הורית הכי גרועה בעולם).

והיו שם, במסיבת ההיכרות הזאת, גם אוֹמרָה הקופטי, בחור פיקח דובר אנגלית אוקספורדית, בחליפה לבנה ועניבה, עובד במיניסטריון התרבות והפיתוח, ואשתו, אחות ראשית בבית חולים. נראה שמשפחתו אמידה, כי בבעלותה אחוזה סמוך לאבו־קיר, “אוֹאַזיס של דקלים ומרבדי פרחים, שנראה כעת די עזוב,” אמר, אך בכל זאת הם נמלטים לשם מדי פעם מהמולת העיר.

והיה שם יווני־מצרי ששמו דוריאן, נשוי לאנגלייה, מומחה לשייקספיר ומחזאי של קומדיות שחורות, דמות דון־קישוטית עם פצעים על הפנים וקרקוד מתקרח. בשלב מסוים במסיבה ניסה לתקן את רושם התנהגותו הסנובית כלפי, כשנוכח לדעת שאני ידידתה של ג’ין, שאחריה הוא מחזר…

והיו שם שלוש נשים מצריות צעירות שהסתודדו בינן לבין עצמן ומדי פעם הציצו בנעשה וצחקקו.

אבל השתיקה של שון ריתקה אותי יותר מכול. ג’ין סיפרה לי שהוא בן למשפחת חוואים סקוטית ענייה. אביו, בור גס ומחוספס, מגדל סוסים, ושון, שהיה סייס הניסוי שלו, יודע לרכוב על כל סוס שבעולם. אבל על אמו העדינה והתרבותית, גרמנייה במוצאה, הוא מדבר באהבה רבה, אמרה ג’ין, והוא מחפש תחבולות איך להפריד בין הוריו ולהביא את אמו לאלכסנדריה.

חשבתי בלבי מה היה ביאליק אומר על החבורה הקוסמופוליטית, הכה־גויית שלי. האם היתה תורת פּלוּטינוּס נחשבת בעיניו הומניסטית? האם היה מוכיח לי את עליונות היהדות על הנצרות? איך היה מתייחס לפלג זה של המיסטיקה הנוצרית, כאשר גם מן המיסטיקה היהודית הסתייג מתוך חשדנות? והרי כיהודי דחה את התפיסה שהאדם נברא בצלם האל האלמותי וכי רק לאחר החטא הקדמון הזדהם גופו ונהפך למהות נחותה, לצינוק מלא בושה שאפשר להשתחרר ממנו רק על ידי “התבוננות” עמוקה שתעלה באדם את “החלק הגבוה” של נפשו… והלא היהדות כופרת בהפרדה כזאת בין גוף לנפש והיא חולקת לגוף את הכבוד הראוי לו…

ובמחשבה שנייה: האם רגשי האשמה של ביאליק כלפי תענוגות הבשר אינם מעידים על יחסו אל הגוף כאל ישות פגומה ומקולקלת הראויה לביזוי? כך או כך, חיים איסקוביץ', כדרכו, לא היה מוותר על חידוד: בעיר ההלניסטית הזאת, היה מגחך, לקתה אירה באהבה ניאו־אפלטונית…

*

במסיבת ההיכרות של חברי החוג נקבע שהפגישות שלנו תהיינה חודשיות, כך שיש לי די זמן להחליט אם אמשיך להשתתף בהן. ההפסקות הארוכות בין הפגישות מתאימות לי. דברים שאינני שלמה אתם, נחוץ לי מרחב של זמן כדי להסתגל אליהם, לשקול, להתלבט… אינני יכולה לוותר לגמרי על מסגרת חברתית, אסור לי להרפות לגמרי, אך גם אסור לי להילחץ. עלי לאחוז בזה ובזה, אך מתוך ידיעה שניתן גם לבטל.

למרות הרגיעה הניכרת במחלתי – כבר אין לי חום בבקרים וד“ר וייץ מפיח בי תקווה כי השחפת שלי הולכת ו”נסגרת" – אין לי אנרגיה לשום עיסוק אחר פרט לציור, וגם זאת אני עושה כמעט אוטומטית, ללא שאר רוח, רישומי פחם, בעיקר.

בימים אלה אני מרבה לרשום בחוץ. היום נסעתי לגני נוּזהָה. בדרך, מתחנת הטראם, שוטטתי לאִטי בין הווילות המפוארות, הבנויות שיש קַרַרָה ורדרד, פסלי מלאכים בפתחיהן ובגניהן מזרקות וספסלי אבן מצופים מקלעת של קונכיות. לבסוף התיישבתי על שפת הבּרֵכה הקטנה מתחת לגני אַנטוֹניאדיס ופסלי האבן והברונזה שלהם המשקיפים מעליה, ורשמתי קבוצה של שַׂקנאים שכנפיהם מתחבטות אלו באלו: לבנות־ורדרדות עם חומות־אפורות וזהרורי כסף מרצדים עליהן. והנה תופסת עיני שקנאי בפרופיל, עם פלומה שחורה ועין אפלה, ומבטו הקודר מזכיר לי את המבט של עצמי. והזפק העצום שלו, כשָד לבן תפוח, או כאותה שקית גומי לבנה גדולה שאני קושרת לי סביב הצוואר בהתקף שיעול, לקלוט את הליחה הדמית המצטברת בגרוני עד מחנק. וכך, בלי משים, צבעתי את הזפק של השקנאי אדום, כדמה של אמא־שקנאית, שלפי האגדה גוזלה יונק אותו ממנה כשהוא מחדיר את מקורו עמוק לתוך הזפק שלה. כפרה על עוון לידתו? האם אני מכפרת בדמי על מותה של אמי ממחלה חשוכת מרפא בהיותי ילדה? וכעת נזכרתי שיש לי תור למרפאה מחר. אחרי שני ההתקפים שהיו לי מאז נסיעתו של לוקה אינני יכולה עוד לטמון את ראשי בחול ולהחמיץ שוב את תורי. ונמלאתי חמלה על הגוף הקטן של השקנאי, המתנדנד על רגליו הקצרות וכנפיו פרושות תמיד, לעוף ויהי מה! ועל האלם הטרגי שלו, יצור ללא קול.

קמתי לשוטט בין כרי הדשא הדשנים ובין עצי הדקל הגבוהים ובשבילי גן הוורדים, ולבי נחמץ למראה הלבלוב והפריחה הפראיים מסביב, שברישומי הם נראים כה אפלים וחולניים. חלפתי על פני הגן הבוטני והגן הזואולוגי, ולפני שנכנסתי לבית קפה להשיב את נפשי במשקה כלשהו (נגני התזמורת החלו להתמקם על הבמה לחזרה לקראת תכנית הערב), הלכתי להשקיף מן הגבעה על אגם חַדרָה ונזכרתי בטיול שעשיתי עם לוקה מנוּזהָה לסידי גאבֶּר לאורך האגם ותעלת מחמוּדייֶה, במבוך של צמחייה טרופית צפופה וקני סוף, לצד שביל ההרדופים, ואחר כך עברנו בשדות תירס ובמטעי בננות ורק משם נסענו בטראם הביתה. פחות משנתיים חלפו מאז, אך בריאותי התדרדרה כל כך, שהיום לא הייתי מסוגלת לעשות את כל הדרך הזאת.

ובבית הקפה, כשלגמתי מן השרבט התוסס וליקקתי את הגלידה המוקצפת והסתכלתי על חבורת הנשים האלגנטיות המשחקות “רֶמי” ומנופפות על עצמן במניפות גומא, ועל קבוצת החיילים הבריטים ששתו בירה והתבדחו (“יש לה ריח של כריזנטמה נבולה או של תות רקוב…”, “זה רק כשהיא מזיעה, אל תיתן לה להזיע כל כך, אתי היא מריחה מסבון קרבול…” וכיוצא בזה) – חשבתי על השיחה הקשה שהיתה לי עם לוקה בפיקניק שערכנו בחורש התאנים.

היה זה זמן קצר אחרי שפקדו אותנו שני שליחים מן הארץ, ד“ר לוריא מהסתדרות המורים ואברהם בְּריל מיק”א, שהצליחו להגיע לאלכסנדריה באנייה אמריקאית וסיפרו על המתרחש בארץ: רעב, גירוש מן הערים הגדולות, הגליית פעילי היישוב לדמשק ולתורכיה, ועוד פורענויות שמתרגשות עליהם שם חדשות לבקרים.

שאלתי את בריל לגורל ציורי שהסתרתי במרתף ביתו באותו יום חמישי השחור, בדצמבר 1914, כשחטפו אותי שני שוטרים תורכים באמצע הרחוב בתל אביב, בדרכי אל בנק אפ"ק לברר מה עם הפיקדון שלי שם. שכּן גזֵרת המורטוריום שגזרו התורכים על כל הפיקדונות הזרים גדעה את מטה לחמי ואילצה אותי להזדקק לשירותיהן הפילנטרופיים של שרה טְהוֹן וחברותיה כדי לקבל לחם זול וארוחת צהריים במטבחן העממי.

והרי כל משמעות חיי בארץ מתמַצֵית בציורים הללו ואין פלא שכה חרדתי להם.

בריל ניסה להרגיעני, אמר שאזרחותו העותומאנית מבטיחה את ביתו מפגיעות המשטרה והצבא, ושאף הוא הטמין באותו מרתף חפצים יקרי ערך, אך אני דאגתי. (כשגיששתי אצל הברילים אם אוכל לאחסן את ציורי במרתפם בשעת חירום, התחילה הגברת בריל להוכיחני על שאינני מתעתמנת ועל שהרשיתי ללנוצ’קה שלי לנסוע לבדה לרוסיה, והטיפה לי מוסר על יחסי לסלֶפיאן, בעלי לשעבר ואבי בתי, שאך עתה השתחרר מגולת אַרכַנגֶלסק. כמה אני מתעבת את ההתנהגות הצדקנית הזאת. כשבקשה כלשהי מאנשים, פנייה אליהם בעניין של מה בכך, נותנת להם הצדקה לחדור לרשות הפרט שלי ולארגן לי את החיים. לאיים על חירותי.)

אחרי הפגישה עם בריל שאל אותי לוקה בדאגה מדוע העברתי את ציורי מרוסיה לארץ, והלוא בדרך התעכבתי בשווייץ ובצרפת וכלל לא הייתי בטוחה שאשאר בפלשתינה, וכשעניתי לו שהתמונות נשארו אצל אחי בפריס ובמרתפו של בריל אחסנתי רק מה שציירתי בארץ, נחה דעתו. האם האמין אז שאצטרף אליו כשיקבל פקודה ממפעיליו לחזור לרוסיה?

שהרי שם, בחורש התאנים, אמר לי לוקה פתאום, שהוא אינו מתכוון לחזור לארץ אחרי המלחמה.

עצם קטנה מסנדוויץ' העוף שאכלתי נתקעה בלועי והתחלתי להשתעל. לוקה טפח על גבי והגיש לי מימייה. לגמתי מן המים והבטתי אל תוך עיניו.

“אתה לא מתכוון לחזור לארץ? ומה אתי?”

“את אדם חפשי… את אישה עצמאית… תוכלי להצטרף אלי אם תרצי, אני אשמח כמובן, אך אם תעדיפי לחזור לארץ, או לחיות ליד אחיך בצרפת, או בקרב ידידייך בשווייץ, אכבד את רצונך… אשאיר לך גם קצת כסף…”

“כלומר: זה מסוכם, סופי, מנוי וגמור אתך לחזור לרוסיה… אפילו לא מצאת לנחוץ להתייעץ אתי, לשמוע את דעתי, להקשיב לי, לא מעניין אותך איך אני מרגישה?”

"אֶספיר (כך היה קורא לי, בשמי הרוסי), אני מבקש, אנחנו לא ילדים, לכל אחד מאתנו יש חיים משל עצמו, עבר…

“וגם עתיד נפרד… כעת אני מבינה שגם עתיד נפרד…”

“אם לא תהיה ברירה…”

קמתי וניערתי את חצאיתי ואספתי את כלי האוכל לתרמיל ואת השאריות זרקתי לאשפה. במשך כל הדרך עד החשמלית לא דיברנו אף מילה.

אבל המשכנו לחיות יחד עוד למעלה משנה, והיתה בינינו הסכמה שבשתיקה לא להזכיר את הנושא הכאוב ההוא. לבסוף, דומה שהכורח ביציאתו החפוזה ממצרים הפתיעה אפילו אותו עצמו.

אמרתי לעצמי שההתפוררות כבר התחילה: מפלות במלחמה, כל המסגרות מתפרקות, שום דבר כבר לא קדוש. אז למה לקדש באופן מלאכותי ערכים מוסריים ש“נתיישנו”? נאמנות למשפחה? לידידים? כבוד לדעת הזולת ולהרגשתו?

דיבורו של לוקה נעשה מנופח ומדוקלם, עם ברק זר וראוותני. הוא דיבר בקלישאות ובהכללות, מתוך אדישות מזעזעת לגורל הזולת, או מתוך יצריות וקנאות מזעזעות לא פחות, על “הבורגנים” (וכלל בהם גם את הסוחרים ובעלי המלאכה הזעירים – היהודים בעיקר – ואת בעלי החלקות הקטנות מקרב האיכרים) ועל “הפרולטרים”, שנראה כי רק להם הזכות להרגיש ולחוות דעה ולהשפיע על ערכי החינוך ועל מוסדות החברה ולחרוץ את גורלו של כל אזרח.

לא התווכחתי אתו. כל ניסיון להביאו לידי שיחה של ממש, אינטימית, להניעו למחשבה עצמית, ספציפית, שיתייחס לכל מצב לגופו מנקודת ראות אנושית פשוטה, אמפתית, בלי להיתלות בתיאוריות־על, בלי לשבץ מיד את בן שיחו במחנה זה או אחר ולהחליט אם לנו הוא או לצרינו – היה חסר סיכוי. בזבוז של אנרגיה. נידון מראש לכישלון. לוקה היה לכוד בדוקטרינות של אחרים, אחרים דיברו מגרונו. בעצם, דיבר “ברוח הזמן”.

אני פוסעת בדירתי הקטנה הנה והנה, והראש ריק ממחשבות, פרחו המחשבות ונותרה הריקנות. גם אין לי שום חשק לקרוא. (שאלתי משון את אחד מכרכי ה“אנֶאַדות” כדי שאקבל מושג על הפילוסופיה של מורו הרוחני, פּלוֹטינוס, שתנחה את חוגנו, אך הספר מונח ליד מיטתי בלי שאהפוך בו אפילו דף אחד.) רק החרדה ממלאה את כל הווייתי, מוצצת את שארית חיותי. ואת זמני אני מכלה בפסיעותי, מודה על כל יום שאין לי מיחושים. רק לפני ימים אחדים החלמתי משפעת עם סיבוכים בסינוסים ודיכאון כוסס. הבדידות. שוב ושוב. הבדידות. באין אדם, באין סביבה. זה נכון מה שאומרים, שהבדידות משנה את האישיות?

דבורה בארון באה לבקרני והביאה לי קומוניקטים בצרפתית, מאלה ש“ועד הגולים” מוציא פה, ובהם דיווחים על הנעשה בארץ ובקרב קהילת גולי אלכסנדריה. אני מנסה לעיין בהם, אך מניחה הצידה, כדי לא להיתפס לפניקה. אני מכבידה את לבי לא לשעות למה שאינו נוגע בבשרי. דבורה אמרה לי שלכולנו אותן התגובות, פחות או יותר, אבל הפרופורציות משתנות, והעניין הזה של פרופורציה הוא מן הדברים שאין להם שיעור (עוד לא ירדתי לסוף דעתה, צריך יהיה לחשוב על זה).

אך מן המצב ברוסיה אין לי שום אפשרות להתעלם. כל יקירי לכודים שם! לנוצ’קה בתי ובעלה, ואביה. כן, גורלו של סלפיאן נוגע בהחלט ללבי, הרי נשארנו ידידים! אחותי סופי ושאר קרובינו, ואפילו הוא… לוקה… כבר אינני יודעת מי חי ומי מת או מי נלקח בשבי או הוגלה לסיביר. הידיעות האחרונות שהגיעו אלינו לפני חודשים אחדים בישרו על פינוי גליציה; ביילורוסיה ואוקראינה ובֶּסְרַבּיה עוברות מיד ליד; כאן, אצלנו, קשה לעקוב אחרי ההתפתחויות. אין לי מושג מה עלה בגורלם של קרובי ומכרי באותם המחוזות. מדברים על שירות ארוכות של פליטים מן הכפרים הסמוכים לחזית, הנשרכות לאורך מסילות הברזל העקורות בתקווה להתקדם איכשהו אל מרכז הארץ. קרוביהם המוסקוואים של הקונסול פֶּטרוֹב ואשתו ציירו להם תמונה עגומה ביותר מן המצב בעיר: פצועים נשפכים ישר מן המגררות העמוסות אל פתחי בתי החולים, כשקי בולבוסים, מוטלים בפרוזדורים ועל מישורת המדרגות ואפילו בחדרי הרופאים – שניים־שניים במיטה. בורגנים, מבני מעמדם של הפטרובים, החוששים להיוותר בחורף ללא מים והסקה, מחפשים מקלט בקווקז ויש שגונבים את הגבול לפינלנד.

ומלנוצ’קה אין לי שום ידיעות (איזה שד דחף אותה ואת דולה שלה לצאת מפינלנד? מה היה להם לחפש ברוסיה? האם גורשו? הו, אלוהים!).

ומה עם ביאליק? הפטרובים מרגיעים אותי ואומרים שלפי מיטב ידיעתם לא אונה כל רע ליהודי אודסה. מלחמה היא ההגנה הטובה ביותר מפני פרעות, הם אומרים. נו, נו, גם בשחוק יכאב לב…

והנה, באה דבורה וסיפרה על פרעות באוקראינה! אומרת שפֶּטליוּרָה עצמו מושך שם בחוטים! ואנחנו פה, במצרים. משותקים! עוסקים בעניינינו הפעוטים וידינו כבולות! (פתאום מתגנב הרהור אל לבי שאולי בכל זאת יש איזה צידוק לנסיעתו הבהולה של לוקה לרוסיה… אולי נכון ליהודים להילחם כעת לצד הקומוניסטים.) הידיעות המגיעות אלינו קלושות וסותרות זו את זו. האם שוב התחוללה שם טרגדיה? אני חרדה לשמוע פרטים…

לפגישה שנערכה בביתם של האהרונוביצ’ים עם אנשי “ועד הגולים” ועסקנים אחדים מהארץ, מאנשי “הפועל הצעיר” בעיקר, הגעתי מוקדם מעט והספקתי לעזור לדבורה לערוך את השולחן. היא כמנהגה. מתחילה בהכנות וק משמגיעים ראשוני האורחים. אך קסמה של הסופרת הנערצת עומד לה גם פה וכל אחד רואה זאת לכבוד לעצמו לפרוש את המפה, לנגב את הגביעים, לפרוס את העוגה, לחלץ את הפקק מבקבוק היין ולמלא את המיחם.. אפילו התינוקת הרצינית הזאת שלהם, צפורה, כבר למדה לשרת את אמה ככל שידה הזעירה וקומתה הקטנה משיגות. עוד מעט קט תמלא היא שם את תפקיד עקרת הבית!

דיברו על ת"א לורנס, שדומה כי נהפך לאגדה בחייו. הבדווים הולכים אחריו בעיניים עצומות (כשידיהם ממששות את הזהב המושם בכיסיהם?), ואפילו הפלאחים מוכנים לחרף למענו את נפשם (תמורת שלמונים). אומרים שהבריטים מתקרבים לשערי עזה ועוד מעט, עוד מעט, יכבשו את פלשתינה ונוכל להתקבץ מחדש בארץ אבותינו תחת שלטון נאור! (מכל השפות האירופיות שאני, כבת בֶּסַרַבּיה כשרה, שולטת בהן, דווקא באנגלית אני די מגמגמת ובחוג הניאופלטוני שלנו אני מעדיפה לדבר צרפתית.) יוסף אהרונוביץ' נשא ברכה לחיי הבריטים ולתקוות הישועה שתצמח מהם לציונות, וסיפר שמאז פירוק “גדוד נהגי הפרדות” אחרי המפלה בגליפולי חברו יחד טרומפלדור וז’בוטינסקי בלונדון לגייס מתנדבים לגדוד העברי שיילחם לצד הבריטים בפלשתינה, והמתנדבים, כך אומרים, זורמים אליהם מתוך התלהבות אקסטטית כאל צבא המשיח. (אם כך, הצדק עם אנשי ניל"י? פה, על כל פנים, יש מי שמחכה בקוצר רוח לבואו של אהרן אהרונסון.) ומדברים גם על גדוד עברי ברוסיה, להגנה מפני פרעות, בגיבויה של ממשלת קֶרֶנסקי, ועל הקמת תנועת “החלוץ” שם.

אבל כשפרץ הוויכוח בין המצדדים בהקמת גדוד עברי עצמאי למתנגדים לו, בין תומכי ז’בוטינסקי וויצמן ובין החוששים (כאחד העם) פן יבולע ליישוב אם נצא בגלוי ובמוצהר להילחם בתורכים, קמתי לצאת. סף הסבלנות שלי נמוך מאוד בימים אלה ולא נותר לי כוח לקלישאות ולמליצות, בין שהן נאמרות בשם הקומוניזם, או בשם הצאריזם, או אפילו בשם הציונות…

דבורה בארון, שהבחינה שאני עומדת לצאת, החליטה משום מה לעצור בעדי, ויהי מה. וכדי לרפות את המתח מ“גודל השעה” סיפרה על רומן שנרקם בין וולודיה ז’בוטינסקי לוורה ויצמן. הוא מתגורר בביתם של הוויצמנים בלונדון, סיפרה, ובהשפעתה נוטה הבעל חסד למאהב… כך או כך, בעקבות תמיכתו בז’בוטינסקי התפטר ויצמן מן ההסתדרות הציונית, ורק בהשתדלותו של אחד העם, המאמין בוויצמן למרות חילוקי הדעות ביניהם, עשוי הדוקטור שלנו לכימיה לחזור בו מהתפטרותו.

אחרי שנפרדתי מן החבורה אחזה דבורה בידי ללוותני עד פשפש העץ שבכניסה, אך משחלפנו על פני הספסל שבחצר ביקשה שאשב אתה “רק עוד קצת”. היא אינה מסוגלת לחזור לשם עכשיו, אמרה, היא אינה יודעת מה קורה לה, מין חוסר שקט כזה, כאילו הנשמה אינה במקומה, גלתה מביתה, חשה שהיא נאכלת מבפנים, תא אחר תא מתפוררים, קמלים, מין רפיון כזה, איבדה לגמרי את תאבונה, והעצב הזה, מה עושים בעצב הזה. ועם זאת, בעירה מתמדת. היא נשרפת. “אמרי לי,” תפסה שוב בידי, “מה הטעם להמשיך להיאבק, למה לא להיכנע?”

הבטתי בפניה היפים שקרנו באיזה אור חדש, מזוכך, שלא הכרתי, ושאלתי את עצמי אם המלנכוליה שלה אינה מין גנדרנות רומנטית אופנתית, אך משמשכה לפתע את ידה מידי וכיווצה את פיה, והחריצים הדקים שבצדי לחייה העמיקו כשני תווי כאב, אמרתי לעצמי שאישה עדינה ו“רוחנית” זו נתונה בקונפליקט בלתי נסבל עם איזו תאוות חיים גסה, פראית, ותהיתי מהו אותו חטא קדמון שמכרסם בנפשה ומרעיל את דמה, ומי יודע איזה דין אלים תגזור צעירה זו על עצמה.

 

אלכסנדריה, סתיו 1917    🔗

הבוקר, כשהמשפך של המקלחון המאולתר שלנו נפל פתאום על ראשי ואתו כמה לוחות עץ מן התקרה התחתית שהמקלחון היה מחובר אליה, כמעט נהרגתי. עמדתי עירומה ומסובנת בתוך הפַּיילה וסוככתי על ראשי בידי. הייתי בהלם. התקרה התפרקה, ובו בזמן התעופפו סביבי עשרות מעטפות, פילמים, תצלומים, פנקסים, תעודות, שנשרו מלמעלה. ואבק, ענני אבק צרבו את עיני, חדרו לנחירי ולתוך פי, ואני מיהרתי לקפוץ מתוך השלולית שעמדתי בה, התעטפתי במגבת, נכנסתי למטבח, הרתחתי מים בסיר ושאפתי מתוכו אדים עם תמצית אקליפטוס – להרגיע את השיעול שכמעט החניק אותי. אחר כך שטפתי את פני ואת שערי ואת גופי המסובן במים שבכד החרס, התנגבתי, לבשתי חלוק, וכבר עמדתי לקרוא לעזרה, אבל כשלחצתי על ידית הדלת, רגע לפני שפתחתי אותה, משהו עצר בעדי. התיישבתי על הכורסה לנוח וריכזתי את מחשבותי, וכשהתעשתִּי מעט חזרתי, בחירוף נפש ממש, לחדר הרחצה. ליקטתי מתוך המפולת כמה מן המסמכים והתצלומים שנרטבו במים ונכנסתי לחדר המגורים לעיין בהם. ומשהתחזק בי החשד שהם שייכים ללוקה ושהוא החביא אותם מעל חדר המקלחת, החלטתי לאסוף תחילה את כל המסמכים ורק אחר כך לקרוא לשומר הבית.

את המקלחון שלנו התקין לוקה בעצמו, לקראת כניסתנו לדירתנו הנוכחית. הוא היה עשוי משפך שהולחם למכל מים, והמכל עצמו היה קשור בחבל ובגלגלת לאנקול שבתקרה, וכשמשכנו בחבל קלחו עלינו המים. אלא שתקרת העץ שהתקין לוקה מתחת לתקרת הבטון נעשתה בחובבנות והדבר כמעט עלה לי בחיי.

רק מאוחר בערב, אחרי שבעל מלאכה הרס כליל את תקרת העץ והמשרת הסודני פינה את עיי המפולת והתקין מחדש את המקלחון ־ מוברג לתקרת הבטון המקורית, כראוי – התיישבתי על הספה כשערימת הניירות של לוקה לצדי והתחלתי לעיין בפריטי המטמון הזה.

היו שם עשרות מעטפות זעירות עם פילמים דקיקים שלא הצלחתי לפענח אותם גם כשהחזקתי אותם מול האור; פנקסי כתובות בפלשתינה (בירושלים, ביפו ובמושבות), בערים אחדות ברוסיה, בדמשק, בקושטא ובאלכסנדריה, ששמות האנשים והרחובות צוינו בהם בקודים; רישום של מקומות פגישה: בית מרחצאות בקמפ־סֶזֵר, מלון ממדרגה שנייה ברחוב נבי דניאל, בתי קפה במוּחַרַם־בֵּיי ובמֶקס המרוחקת; תצלומי פספורט של אנשים לא מוכרים ותצלומים אחדים של גברים משלוש זוויות, מלפנים ושתי צדודיות, כבתצלומי פושעים מבוקשים; אבל המוזר מכול היה החומר הרב הנוגע לסחר בכותנה: מחירי הכותנה בבורסה, מחירה בשווקים השונים במצרים ובעולם, תעודות שחרור של מכונות טווייה מהמכס, רישום לצורכי יצוא של כותנה לאירופה ולאמריקה, כרטיסי ביקור ופרוספקטים של חברות העוסקות בסחר כותנה, אינפורמציה מקצועית ענפה ומגוונת. והרי מעולם לא דובר אצלנו על כותנה! ובכלל, מה ללוקה ולמסחר? ידעתי שהוא מפרנס אותנו כטכנאי מעבודות שונות במחנה ורדיאן. אחר כך נודע לי שהיה לו גם כסף מהצד, לא ברור מאיזה צד. אבל מסחר בכותנה?

פתאום לא יכולתי לסבול עוד את הפלישה החודרנית הזאת של חיים לא לי אל תוך ביתי. נתקפתי בחילה. כאילו חילזון ענק הזדחל אלי והוא מטפס על גופי לכל אורכו. שפתי רטטו וחשתי שעוד מעט אפרוץ בבכי. ואז שמעתי את צלצול הפעמון ואת קולו העמוק של אהרונוביץ' אומר לשוער את שמי.

היתה זו הפעם הראשונה שבא לבקרני בדירתי הנוכחית. מאז התקשרות עם לוקה, לפני שנתיים וחצי, שרר ביני ובין האהרונוביצ’ים מעין ברוגז, השד יודע למה. הענישו אותי, כנראה, על שהעזתי לשנות סטטוס ולהתעלם מן הסטיגמה שהחברה הארצישראלית טבעה בי: אישה־אמנית גרושה שמגדלת לבדה את ילדתה, וסודה הגדול, הכה־מרתק – היותה המאהבת של משוררנו הלאומי.

אבל מאז נסיעתו של לוקה, משעה שדבורה בארון לא התאפקה וחידשה אתי את היחסים, הוסר המחסום גם לפני בעלה.

“לא תאמיני, אבל היתה לי פגישה ב’ספורטינג קלאב' והחלטתי לקפוץ לראות מה שלומך.”

לא האמנתי. הוא מסוקרן לגבי לוקה. מתהלכות כל מיני שמועות והוא החליט לדובב אותי.

אהרונוביץ' העיף עין על קופסת הנעליים הגדולה שתחבתי לתוכה את כל האוצר הסודי של לוקה, ועכשיו בצבצו ממנה פינות מקומטות של מסמכים, צלולויד, דפי חשבון. סילקתי את הקופסה אל מתחת לספה ודחפתיה ברגלי לעבר הקיר.

“בואי נדבר גלויות,” פתח. “מי הם כל האוזבקים שהסתובבו אצלכם בבית בשנתיים האחרונות? דבורה ואני רצינו להזהיר אותך כבר מההתחלה מפני הגבר השרמנטי הזה שחדר לחייך, לא כל כך בתום לב, הייתי אומר… אישה מפוכחת שכמותך, מי היה מאמין! נראית כל כך מאוהבת, כנערה צעירה! אמרי לי בנקיטת חפץ: הוא הצליח לשבור את לבך, הלוקצ’ר הזה? הו, הו, הייתי מצליף בו ארבעים מלקות בלי להחסיר אפילו אחת! ועוד מסגיר אותו לחבר’ה שיעשו בו שפטים! אני לא סולח לעצמי על שהנחנו לו לחמוק מידינו באופן כל כך אלגנטי… אם תשאלי את דעתי, יותר משהלך להילחם בשורות הקומוניסטים, הלך לחבל בשורות ‘החלוץ’… הרך הנולד הזה… שמעת בוודאי שטרומפלדור שינס מותניים והוא עוזר לנו לארגן שם את ‘החלוץ’.”

פתאום נזכרתי בתנועה של לוקה, כשהיה יושב על הספה במכנסי ברמודה, רגלו עירומה, והוא מנענע את הבוהן שלו למעלה ולמטה. פרצתי בצחוק.

מה האיש הזה, אהרונוביץ', הצעיר ממני בכעשר שנים, יודע עלי!

אני זוכרת את פגישתנו הראשונה בירושלים, במרתף הטחוב של נחום טבֶרסקי, אותו בחור קישינבי בהיר ארשת ותכול עיניים שמסר את נפשו על ענייני “הפועל הצעיר”, בהדפסה ובחשבונאות ובכל עבודה התנדבותית למען האהרונוביצ’ים ולמען עיתונם. והוא לא היה היחיד. ואחר כך, כשעברתי לגור בתל אביב ובאתי למערכת “הפועל הצעיר” ביפו למסור רשימה שלי (שלא התפרסמה לבסוף). היה שם רעש נורא מהחאן הסמוך, נעירות חמורים וצהלות סוסים ונאקות גמלים, ומוסיקה מזרחית בקולי קולות מן הגרמופון של בית הקפה שממול, ותקתוק מכונות הדפוס שהדפיסו את העיתון. והיו שם כמה מחברי “הפועל הצעיר” שלא הכרתי לפני כן ואהרונוביץ' הציגם לפני, כולם אנשי ספר, מנאמני המשפחה (מאוחר יותר התברר לי שהיו להם גם שונאים, שנפגעו מהתנשאותם ומהזלזול שהפגינו כלפי מי שהתקשה לכתוב עברית), וכולם דיברו בבת אחת ובקול רם כשהם מנסים להתגבר על הרעש מן החוץ, ובתוך כל המהומה הזאת לחש לי אהרונוביץ' באוזני שדבורה שלו הרה, וביקש שאבוא לבקרה, לייעץ לה כאישה אל אישה…

בשנות גלותי באלכסנדריה נהגתי לבקר בביתם של הפטרובים ולעקוב משם אחרי השתלשלות המלחמה בגזרה המזרחית. הידיעות שהגיעו אליו כשגריר עקפו את הצנזורה, ומבין השיטין ניסיתי לנחש את גורל בתי. בשנה הראשונה להיותי כאן, כשעוד התגוררה עם אביה, קיוויתי בלבי שתיצור קשר עם ביאליק, אותו הכירה כילדה ברוסיה ופגשה בו בביתנו בירושלים כשביקר בארץ באביב 1909, אך היתה זו תקוות שוא. בתי, התברר, שמרה על כבודי אף יותר ממני עצמי… לפני המלחמה היה גיסי הציוני, דוב־בֶּר שלֶפּיאן, מעביר אלי ידיעות מפורטות על אחיו, אך מאז ניתק הקשר גם אתו אני שרויה בחשכה גמורה. ואמנם, אשר יגורתי בא, ולבסוף נודע לי מאחותי שאבי־בתי נאסר שוב ונשלח לאיזה חור (בסיביר הפעם?) כסוציאל־רבולוציונר פעיל. בהתחלה חששתי שלנוצ’קה לא תהסס לנסוע אחריו לגלות. אפילו חשדתי שבמעמקי לבה תייחל למחוַות הקרָבה כזאת, להוכיח לו את אהבתה ללא מצרים. באופן כזה, עיניתי את נפשי, תרצה “לכפר” על “עווני” כלפיו ולהעניש אותי.

וכעת ייסר אותי מצפוני על שהכנסתי את הצפעוני הזה, לוקה, בהיותו באלכסנדריה אל ביתם של ידידי, הפטרובים. מי יודע מה הוא מעולל שם, במוסקווה, ואיזה נזק יגרום להם. או אפילו לבני משפחתי…

הלילה התעוררתי בבהלה עצומה מאיזו “הארה” שהיתה לי, ספק בחלום ספק בהקיץ, שאני גוזלת את האור מהסובבים אותי. ואמרתי בלבי בחיל וברעדה שעלי להפר איסור מפורש שגזרתי על עצמי ולספר לביאליק מה צעקה לי לנוצ’קה באחת מסערות הרגש שאחזו בה: שהשטן שוכן בתוכי (הוא היה אומר “לילית”). הנה ביטאתי זאת במילים, חשבתי. ועוד צעקה אז, שאני מפעילה מאגיה שחורה על מקורבי ושמחובתה להזהירם מפני. אחר כך התנפלה עלי באגרופים ובנשיכות ובפניה היתה הבעה של חיה מטורפת. אילו היתה סכין בידה, לא היתה מהססת לדקור אותי.

והנה, מאז נסעה לרוסיה להתראות עם אביה, שופעים מכתבה היחיד אלי ודרישות השלום שאני מקבלת ממנה ־ חום ואהבה.

לוקה ואני היינו אצל הפטרובים כשנודע להם שראש המטה הכללי, ניקולאי ניקולאיביץ', הודח, ושהצאר יצא למלא את מקומו בחזית. הם הסיקו מכך שאת כל זה בישל רַספּוּטין, יועצה ואיש סודה הנערץ של הצארינה, אותו הֶדוֹניסט במסווה של קדוש עם תאוות שלטון שאינה יודעת שובעה; אמרו שידו בוחשת בכל המינויים החדשים ושרק דמיונו הפרוע יכול היה לבדות מין המצאה שכזאת, לשלוח את הצאר לחזית כדי שהוא עצמו יירש את מקומו בפטרוגרד.

לוקה הטה את השיחה לאודסה, המועדת לפלישה של הגרמנים, ונשימתי נעצרה כי חשבתי מיד על ביאליק ומה יהיה עליו. אבל כעת כשאני מהרהרת בכך, מפליא עד כמה האיש הפיקח והערמומי הזה, פטרוב, נתן אמון בלוקה! וכששניהם היו רכונים על המפה, שקועים בהזזת חיילי עופרת מעמדה לעמדה, ומריה יֶבסֶיֶיבנה, אשתו של פטרוב, יצאה לתת הוראות במטבח, דפדפתי אני באלבום הציורים של איליה ריֶיפין וחשבתי מה טוב יותר ליהודים (או איזו רעה חולה יותר): רוסים או גרמנים. והרי לא למדנו כלום מהפרעות האחרונות! אם רק ירמוז לנו הדוב הרוסי באצבע, נרוץ לזרועותיו, אפילו נדע כי נימחץ בחיבוקו. רגש הכבוד איננו, כידוע, הצד החזק שלנו… והרי איננו טיפשים, אנחנו מבינים היטב כי בשעה זו זקוק הפטרון לכישורינו, יוזמתנו, תושייתנו, וכי יזרוק אותנו לכלבים בשאט נפש כשלא יהיה לו עוד חפץ בנו ונהיה עליו לטורח. אך אנחנו בשלנו: מתרפקים על חלומות באספמיה, משלים את עצמנו שהתאהבו בנו פתאום…

בארוחת הערב, סביב השולחן, דיברו על הרעב הכבד ברוסיה, אמרו שאפילו תפוחי אדמה קפואים נעלמו מן השווקים מאז חל האיסור על האיכרים לסחור בערים. לוקה צחק ושאל אם חזרו שם לשיטת החליפין, כפי שנהגו במלחמת רוסיה־יפן, ואני התכווצתי מבושה כי שמתי לב שהוא נהנה לשמוע רעות על המצב ברוסיה (בהתאם לדוקטרינה הבולשביקית, שככל שרע יותר כך טוב יותר?). חשבתי על כך שלנוצ’קה תעדיף לרעוב ובלבד שלא לאכול את דייסות הדוחן והשיפון הגס – מזונם העיקרי בימים אלה – הגורמות להשמנה, וכשלנוצ’קה משמינה היא שונאת את עצמה עוד יותר… נזכרתי במכתב האחרון שקיבלתי ממנה, עוד בהיותי בארץ. כתבה שאביה קנה לה אדרת קַרַקוּל, מצנפת שַפּסקָה תואמת וערדליים מרופדים, ושאלתי את עצמי איך הם מתגברים שם על המחסור בעצי הסקה, בקור העז הזה. וכשסיפרו שמשתוללת שם עכשיו מגפת טיפוס הבֶּהרות, חשבתי שאמות מדאגה.

באותו מכתב יחיד שקיבלתי ממנה ערב המלחמה, כשסלפיאן השתחרר מבית הסוהר והותר לו להתגורר בעיירה ליד מוסקווה, תיארה לנוצ’קה את חייה עם אביה כאידיליה: ביתם הקטן שבפרוורי העיירה פונה לבוסתן ובו תרזות ועצי אגוז ודובדבן, ובערוגות חצרם הם מגדלים מלפפונים ותירס. לנוצ’קה מעלה מים מן הבאר ומשקה את הגינה. היא גם אופה לאביה פירושקי ממולאים בשר וכרוב כאשר יאהב (והרי תמיד טענה שאין לה חוש לבישול!) ומגהצת לו את הכותנות, שנהג להחליפן מדי יום ביומו, במגהץ הפחמים שלנו שהשארתי מאחורי בין יתר חפצינו וקרובי שלחו לו אותם מאודסה (אלא שבזמני מוטלת היתה מלאכת הגיהוץ על המשרתת האוקראינית שלנו). ובערבים, כתבה, הולכים שניהם אל אולם הכבאים שבכיכר העיירה לשמוע את ההתנצחויות בין טרוצקיסטים לבין אנרכיסטים, או השד יודע איזו פרַקציה סוציאליסטית אחרת (קלות דעת נפשעת, חשבתי, והרי עוקבים אחריו! ובחוסר אחריותו הוא מסכן גם את לנוצ’קה! וכעת, משנאסר שוב, התאמתו חששותי).

בתי המסכנה. במשך כל שש השנים שחייתה אתי בפלשתינה התגעגעה כל כך לאביה! נפשה יצאה לרוסיה. למרחבים, לשלג, לאורנים גורדי השחקים. היא סבלה מהחום, היתושים נטפלו דווקא אליה, הנוף המזרחי היה זר לה והיא לא הסתדרה עם חבריה הארצישראליים.

אני רואה אותו, את סלפיאן, כל כך חי לעיני, כאילו עמד עכשיו פה, בחדרי המואר עד לסנוור, בשמש המזרחית הבוהקת של האביב האלכסנדרוני, והמראה סוריאליסטי ממש: פתיתי שלג מלפפים את זקנו ושפמו השחורים, העבותים, רסיסי שלג נושרים מאדרת הפרווה שלו, מחפי האוזניים של כובעו, ממגפיו – ונמסים על אריחי החומר הצבעוניים הנוצצים שלי; הוא מנער את כפפות העור שלו זו בזו ומפטיר במלמול את ברכת הנכנס בקול בס רועם, כשראשו מוטה לצד ועיניו מושפלות. אך האופן שבו הוא מציץ אלי בהיחבא מתחת לגבותיו הסתורות מעלה בדעתי שבעלי לשעבר, אותו מוז’יק מגושם וגס רוח – הוא בעצם ביישן!

בהפוגה הקצרה שבין מאסר למאסר אפשרו לו לעסוק במקצועו כמשפטן. הוא ערמומי ובעל תושייה ובימי מלחמה מתרבות התביעות על חוזים מופרים, כך שעבודה לא חסרה לו. אחותי כתבה לי שבתמורה על שירותיו קיבל מהקליינטים “העממיים” שלו תרנגולות וביצים וקמח וחמאה, או שפיצוהו בוודקה ביתית או בלסוטת עור איילים. סלפיאן הוא רב אשף בתחומו, ואם ידם של האדומים תהיה על העליונה, ייתכן שאפילו תתעורר בו אמביציה להשתלב בשלטון… מה גם שבגלות ארכנגלסק, בין עבודות הכפייה המפרכות, מצא לו זמן וכוח להשתלם בבקטריולוגיה ובכימיה במעבדה המפורסמת על שם לימוֹנוֹסוֹב. כן, עבודה לא תחסר לאיש החרוץ ותאב החיים הזה, אבל מתברר שלא רק מקצוע רזרבי הכין לעצמו שם וולודיה סלפיאן שלנו. גם אישה רזרבית הכין שם לעצמו. וכשהצטרפה זו אליו לחיות עמו בחופש, תפסה בביתו את מקומה של לנה, ועכשיו חוזרת ומנקרת בי החרדה: ממה היא מתקיימת בתי היחידה, והרי אין לה שום הכשרה לחיים, שום מקצוע, אפילו תעודת גמר של הגימנסיה הרצליה אין לה. ונישואי הפתע שלה לדולה… כל כך משתוקקת אני להכירו! אחותי כתבה לי שהוא “פרקטי”, לומד כלכלה ומדעי המדינה. ולנוצ’קה משתתפת בקורסים לאנגלית. העיקר שהיא מאוהבת ומאושרת, ולי יש נחת, כמובן. אני מתפללת שהמזל ימשיך להאיר לה פנים… ולחשוב שאנחנו כאן, באלכסנדריה, נהנים מכל טוב, שפע מזון טרי וזול, למרות הקרבות המתחוללים כל כך קרוב אלינו, מעבר לתעלה. צריך יהיה למצוא דרך לשלוח להם חבילות. אולי להיפגש עם העסקנית הזאת, לאה ברלין, ולשאול בעצתה.

במשך השנתיים ומשהו שחייתי עם לוקה לא הצלחתי לזכור את חלומותי. והנה, בזמן האחרון מציפים אותי החלומות ואני זוכרת אותם.

הנה חלום שחלמתי הלילה: אני וביאליק אסירי ציון שאך זה נמלטנו מהכלא הרוסי. אנחנו גונבים את הגבול לתורכיה. ביאליק טוען שהגבול קרוב, אך אני מהססת. אנחנו עוברים בנופים בראשיתיים, בין צוקים גבוהים, בתוך שפע של צמחייה. מעבר לגבול מצפים לנו חברים: בחורים ובחורות מקרב החלוצים. אבל מי נוהג בהם? הרי איש זה אמור לפלס לנו את הדרך, להוציאנו מן הסבך, מן הסכסוך המתמשך, להצילנו… החלוצים מזמינים אותנו למסעדה כפרית ומבטיחים לנו ארוחה בריאה ומשביעה, אבל אנחנו מצפים מהם לחוויה מופלאה, מסעירה, קסומה, שבלעדיהם, לבדנו, לא נוכל לחוות אותה. נראה שמארחינו נעלבים, חושבים אותנו לכפויי טובה.

התעוררתי, נרדמתי שוב, והמשכתי לחלום: נותרתי לבדי באיזו עיירה תורכית שאני מכירה מגלגול קודם שלי והיא מזכירה לי את הרובע התורכי באלכסנדריה, אך בינתיים הכול השתנה בה. אני מסתובבת בסמטאות העתיקות ואינני מוצאת את הדרך לאכסניה שלי. אין עמי כסף, או תעודות, או חפצים אישיים כלשהם ואין לי איפה לישון. אני במצוקה, אני נתקפת פניקה. אני מגיעה לאיזה שער עתיק שדרכו נראית כיכר רחבה, ופתאום אני רואה שם את רחל. רחל לישנסקי־ינאית, או רחל בּלֹובשטיין, המשוררת, או מישהי שהיא מיזוג של שתיהן. אני רצה לקראתה: מלאך מושיע!… אנחנו עומדות באמצע הכיכר המכוסה דשא ירוק זוהר ורחל מחזיקה בזרועותיה טווס קסום, שנאבק להיחלץ מאחיזתה והיא מתקשה להשתלט עליו. אני מנסה לעזור לה. אחר כך אנחנו נכנסות אל חצר מוקפת חומה ובה בית עזוב, שאחותה של רחל ינאית, בתיה לישֶנסקי, התגוררה בו עם אִמן וכעת נותרו בו רק חפצים מועטים ושמיכה. אני אומרת לרחל שיש בבית הזה פוטנציאל אדיר בשבילנו.

כשהתעוררתי הייתי תקופת געגועים לארץ ישראל.

*

מאורעות כבירים מתרחשים בעולמנו, לנגד עינינו. חזונו של הרצל מתגשם והעם היהודי מקבל, על מגש של כסף, בית לאומי בארץ ישראל שלנו! וברוסיה, ערש לידתנו –מהפכה מעמדית אמיתית!

מדוע, אם כך, אינני מצליחה להיסחף עם כולם בגלי השמחה האקסטטית המציפה את הלבבות? מדוע ממשיכה לקנן בי העצבות הזאת? והרי הדרמות החברתיות אמורות להסיח את דעת היחיד מצרותיו, לשחררו מכלאו הפרטי, לחברו למכנה האנושי המשותף, הרחב, אחוות הסובלים הנגאלים באשר הם שם…

ובכל זאת, ההתרחשויות הגדולות הללו מזרימות גם בי, החולנית בגוף וספקנית ברוח, דחפים ואנרגיות הדוחקים בי לצאת מקונכייתי. החוצה, החוצה.

אמש נערך נשף עממי גדול בבית אחד מעשירי הקהילה, ציוני ותורם נלהב, לכבוד הצהרת בלפור, וכל גולי אלכסנדריה, מגורשי פלשתינה, הוזמנו. גן פתוח, כל דיכפין ייתי. היו שם, כמובן, חברי “ועד הגולים” ופעילי “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” ו“מכבי”, אך גם שרידי “גדוד הפרדות” שנותרו במצרים, נשאו נשים, הולידו ילדים והמציאו לעצמם פרנסות; אחד פתח בית מלאכה של תיבות קרטון לכובעי נשים, אחד הקים בית דפוס עברי, ובעלי יוזמה אחדים ייסדו קואופרטיב לתיקון אוהלים ופִרזוּל פרסות סוסים לשירות הצבא הבריטי.

סביב שולחן אליפטי ארוך, בסוכת שיחי הגפן שלאור היום ניתן לראות ממנה את האגם הקטן עם שושנות המים הצפות בו, ישבו המארחים והאורחים הנכבדים; הנדיב הידוע, הברון די־מנשה, עוטה הוד מלכות בחליפה בהירה של מוסלין וחולצת משי וצעיף קשמיר כרוך על צווארו וכיפה רקומה בחוטי כסף על קדקודו. על חזהו שרשרת זהב דקה עם שעון זהב עגול, שהיה מוציאו מדי פעם מכיס חזייתו ובוחנו בתשומת לב; הרב הראשי של אלכסנדריה, פרופסור רפאל דֶה־לָה פֶּרגוֹלָה, הוא החכם באשי, בתרבוש, עם זקנקן דליל, והופעתו כשל חכם ספרדי מימי הביניים; נשיא הקהילה היהודית, אֶדגַר סוּאַרֶס, בחליפה מפוספסת ובתרבוש אדום; הנציג הבריטי ב“ועד העזרה”, קפטן הורנבּלוֹאֶר, נעים הליכות ומהיר תפיסה, מקפיד על לבושו הספורטיבי ועל דיסטַנס הולם; ומצד הגולים: נשיא הוועד, זאב גלוסקין, וחברו דוד יוּדֶלֶביץ' (כנציגי “כרמל מזרחי” סיפקו הם את היינות). גלוסקין, איש קטן עם זקן לבן מרובע, ישב צפוד ונוקשה בחליפת הפראק הצרה עליו, כולו אומר חגיגיות טקסית; ויודלביץ', מגולח, עם שפם מטאטא ומבט חד של ציפור לילה, ישב עם אשתו, שניהם מכופתרים ומעומלנים והעברית שבפיהם מגוהצת למשעי, היא אלגנטית למדי בבגדיה השחורים ובכובע הטול שלה, ושני ילדיהם בבגדי מלחים, והם נראו משפחה מלוכדת והרמטית. ידוע שאפילו הכנסת האורחים המקובלת כאן על הכול, וגם עליהם כמובן, אינה מניחה לזרים לחדור לאינטימיות שלהם, לשמחותיהם או ליגונם. עוד הסבו לשולחן, האהרונוביצ’ים (דבורה בשמלת קטיפה כחולה עם רקמת כסף בצלאל, ואהרונוביץ' התקשט בחולצה רוסית שחורה ובז’קט “סיני”) ופעילי המפלגות והארגונים הציוניים למיניהם.

הסוכה ־ גג של רעפים לה וזלזלי גפן משתרגים עליו, ושטיחים תלויים על קירותיה –היא כעין מבוא לסלון המרוהט בסגנון לואי הארבעה עשר, ומאחוריו חדר הספרייה. בביקורי הקודם כאן (אדוני הבית התכוונו לרכוש תמונה שלי, אך הרכישה מתעכבת משום מה) ראיתי כי רוב הספרים הם קלסיקה צרפתית: בֶּלֶטריסטיקה, פילוסופיה, אמנות (הווילה הזאת, בשכונת קליאופטרה, היתה שייכת לנספח התרבות הצרפתי), אך מדור אחד מיוחד למדעי המדינה ולספרות פיננסית, טביעת חותמו של בעליה הנוכחי. כשהזמינה אותי המדאם המארחת בטלפון (רוב הנוכחים קיבלו הזמנה קולקטיבית שנתלתה במועדון הציוני), התנצלה שלא תוכל לצרפני לשולחן “המכובדים” כי ממילא יהיה צפוף שם מאוד. נפגעתי, וכמעט אמרתי לא להיענות להזמנה, אך משנקבה בשמותיהם של הדוקטורים לוריא, נפתלי וייץ ואהרן אהרונסון, ואמרה שאף אותם לא צירפה אל שולחן הכבוד, התפייסתי והחלטתי לא לבלוט בהעדרי (אחר כך הבנתי שכוונת המארחת היתה להפריד בין מצדדי המחתרת היהודית ובין מתנגדיה החריפים).

אהרן אהרונסון, כבד גוף ומגושם, לא ניסה להסתיר את מצב רוחו הקשה, שהרי לא מכבר נחשפה רשת הריגול של ניל“י וחבריה, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, נלכדו ובני משפחתו של אהרונסון בזיכרון יעקב נאסרו. ואם לא די בכך, האסון אירע לאחר שהוא עצמו ביקר אצל אהובת לבו, סוניה סוסקין, בהמבורג, בארץ אויב – הוא שם את נפשו בכפו כדי להתראות אתה – ויש לשער שהתייסר גם על כישלון אהבתו (זאת הבנתי ממשפטים מגומגמים של ד"ר וייץ, ידידו, שאינו סובל את סוניה והוא מצר על בעלה, חברם הטוב שלו ושל אהרונסון). בירכתי לשלום כל אחד מן הדוקטורים והתכוונתי להסתלק משולחנם, אך גילויי החיבה של ד”ר וייץ כלפי, זה האיש הגדול והמסורבל, טוב הלב והתמים, עיכבוני, ושמתי לב שמאז נסעו אשתו ובתו לפריס והוא אלמן קש, הוא מתרשל בלבושו. במהומת הדיבורים והצחוקים מסביב כמעט לא שמעתי מה לחש באוזני, מתוך איזה רוגז שאינו מתאים למזגו הנוח; רק קלטתי מילים כמו תככים, שאפתנות, שפלות, ונדמה היה לי שהוא מדבר על איזו ישיבה שנמשכה שעות, על איזה ויכוח מכוער בין אנשי “ועד העזרה”. וכשאהרונסון החל להסתודד עם יודלביץ – אבשלום פיינברג שנהרג בסיני הרי היה קרובו ונעמן בלקינד הוא בן גיסתו – הלכתי להתערב ב“המון העם”, לשיר שירים עבריים ולרקוד הורה, עד שחשתי קוצר נשימה והתיישבתי לנוח. ואחר כך הלכתי להשתעשע בשיחה עם צעירים נלהבים מ“גדוד הפרדות”. באמצע סדרת הברכות – של המארח, של נכבדי הקהילה ושל גלוסקין, וברכתו הקצרה והשנונה של קפטן הורנבלואר, כשקם אהרונוביץ" לנאום, פחות מנאום אין אצלו – התרוממתי בזהירות ממקומי, שלא יבחינו בי, ופילסתי לי דרך אל הספרייה להציץ שם באלבום הפסלים של רודן, אך לפני שהספקתי לעבור את הסף, נדמה היה לי שאני שומעת שמזכירים את שמי. נעצרתי להטות אוזן. ואמנם, מאחורי הגדר החיה של שיחי הבוגנוויליה שמעתי שיחת נשים, ואני הייתי נושא שיחתן.

“מה, לא ידעת שהיא אהובתו של ביאליק?”

“אבל היא הרי התחתנה פה עם הקומוניסט הזה, לוקצ’ר…”

“כן, בינתיים הוא ברח לרוסיה. היא די מסכנה, הגברים נמשכים אליה, אבל בסוף כולם עוזבים אותה.”

“אומרים שיש לה בת באיזה מקום. לא מביאליק, מאיזה בעל שהתגרשה ממנו עוד לפניו,”

“מה את מדברת, ביאליק לא היה בעלה! לביאליק יש אישה, מניה. הרומן שלה עם ביאליק התחיל כשעוד היתה נשואה.”

“היא נורא הזדקנה, הציירת הזאת… אירה יאן זה הפסוודונים שלה, לא? שמעתי מישהו קורא לה אסתר…”

“מספרים שהיא חולה, משהו עם הריאות… אולי זו הסיבה שהקומוניסט הזה עזב אותה, נוכח שעשה מקח טעות… ככה הם הגברים.”

“לא כולם! קלי הדעת, אולי, הבוגדנים… הקומוניסט־השְׁפִּיוֹן הזה היה דון ז’ואן אמיתי!”

“ומה עם ביאליק? איך בן אדם כל כך רציני יכול ליפול למלכודת של פאם פטאל?”

חזרתי למקומי בגן, נטלתי את השכמייה הקלה שלי שהיתה זרוקה על מסעד הכיסא, והתחלתי ללכת, שחוחה ומכווצת, לכיוון השער. צעיר אחד מ“נהגי הפרדות”, שאתו רקדתי ואלס מרבית הערב, הציע להרכיבני הביתה על האופנוע שלו, אך כשביקש לנשקני בפתח ביתי, טפחתי קלות על לחיו ונחלצתי מאחיזתו בקוקטיות אך בנחרצות. לא עוד רומנים אחרי סחרור של מסיבות! לא עוד רומנים בכלל!

נמלטתי למיטה ונרדמתי מיד. אבל התעוררתי עם שחר ולא רציתי לקום. מזוהמת, אמרתי בקול, מזוהמת, המון ידיים נוגעות בך.

כל הבוקר נשארתי במיטה והמחשבות התרוצצו בי לכל הכיוונים.

אינני עלוקה של ביאליק! אינני פרזיטית שלו! אני לא חיה ממחזור הדם של האיש הזה! לא הוא יאשר לי את קיומי!

אני מרטיבה את כרי בבכיי המר, גרוני מכווץ ויבש.

ההשפלה! כאילו אינני קיימת! העריצות הזאת שמרצעת אותי אליו כל השנים! ככל שניסיתי להתמרד, ככל שהתמרדתי!

וכל הנשים האלה, למה אני לא מצליחה להתחבב עליהן. הנשים האלה שהן לא הכי רעות, לא הכי טיפשות, לא הכי מכוערות. מה אני צריכה לעשות בשביל זה. להצטמצם? להצטנע עוד יותר? להבריח למחתרת את האינטליגנציה שלי, הדמיון שלי, יכולת ההבחנה, להעטות על עצמי צבעי הסוואה, לדבר בשפתן, לדקלם את הרעיונות המקובלים עליהן, להתחכם כמותן, לחיות כמותן. אבל הרי יש גם שמתעקשים לשמור על האני־העצמי שלהם, בלי פחד, בלי התנצלות, בלי אשמה!

הוא, חיים־נחמן בכבודו. וגם דבורה בארון. כמעט שאינם מתפשרים, קובעים את החוקים במשחק חייהם, ועוד הצליחו להגיע למעמדם בדרכי נועם, בלי אלימות (העריצות שלהם ממותקת ומבושמת). ובכן, גם כך אפשר? ומה נחוץ בשביל זה? שהאהבה וההערכה העצמית תגברנה על השנאה ופחיתות הערך העצמית? להיות מוכנים לשלם את המחיר, אם כן. אף כי יש מי שמחייב בחשבונו עם עצמו את זולתו. מניח לזולתו, ברוחב לבו, לרצות להיות קרבנו… אני נזכרת שפעם, כששאלתיו במכתבי לשלומו, התבדחתי ואמרתי שזאת יודעים רק התקרה והספה בחדרו, ואולי גם השמים האודסאיים, אם אכפת להם בכלל מה קורה מתחתם…

אבל הנה שוב מתחיל הכאב הזה בראש. והזמזום המטריף באוזניים. שעות אחרי הצהריים הן הכי קשות.

מצוקת אחרי הצהריים. בבוקר קורה שהחיים מחייכים אלי. אני פוקחת את עיני כשהלילה נוגע בכנפי הפרפר של השחר, ומשהו מתרונן בי. לשבריר של שנייה, לא יותר. אחר כך באות המחשבות ועמן הארס.

 

אלכסנדריה, נובמבר 1917    🔗

חיים איסקוביץ' היקר!

נניח להקדמות המיותרות. שמעתי ששלום לכם שם, באודסה, כך שאין צורך להכביר מילים.

על תערוכת חצי היובל ליצירתך שנערכה בגימנסיה הרצליה כבר שמעת? התערוכה נדדה ממושבה למושבה וכבר הגיעה לגליל. הצימאון הזה של מתיישבינו ופליטי ערינו להיפנות מקשיי חייהם הבלתי נסבלים ולהיכנס למקדש מעט זה שניחוח אמנות נודף ממנו! מרגש, מה?

איורי לשירתך אינם מוצגים שם. נאמר לי שאברהם אייזנשטיין־אלדמע הוא שיזם ואִרגן את התערוכה, ושמוציגם בה ציורים ורישומים ל“מגילת האש”, ל“מתי מדבר”, ל“הברכה” ועוד. וגם דיוקן שלך מתנוסס שם, משלוש זוויות, או משלוש “השלכות”, אם להשתמש במונחים של הגיאומטריה האנליטית המשמשת את אייזנשטיין בשיעורי הציור שלו.

אומרים שכוונת המארגנים היתה להציג עבודות של תלמידים, ושקו מנחה זה הוא בעצה אחת אתך (כלומר, יש מי שמקייםם קשר אתך גם בצוק העתים האלה?), אבל שמעתי שהסתננו לשם גם ציורי המורים!

אני רוצה לדעת אם אמנם שאלו את פיך ואם ידך היתה בדבר. אני רוצה לדעת אם אתה הוא שהעלמת מהמארגנים את קיומי כמאיירת הראשונה במעלה של שירתך (זאת האמת, ביאליק, ואם אני עצמי לא אצעק אותה מהגגות אף אחד לא יעשה זאת במקומי).

רק אל תספר לי שאי אפשר היה להשיג אותי, או את ציורי. מכתבים מהארץ מגיעים למצרים דרך אירופה או בשקי הדואר של צוללות בריטיות; או באמצעות עסקנים ידועים; ויכולה הייתי להפנותם למרתפו של בריל בתל אביב, שיוציאו משם תיק אחד ויחיד, עב כרס אמנם, המכיל את כל הסקיצות שעשיתי לשיריך!

שלך

אסתר־אספיר

אז, כשסיפרו לי על התערוכה, לא התאפקתי ובמרי לבי הלכתי לדבר על כך עם דבורה בארון. ומה אומרת לי עלמה חסודה זו בלשון של נופת צופים ותוך הרכנת ראש מצטנעת וגלגול עינים? שאתעלם מכל “השטויות” האלה, שלא לכבודי לתת את דעתי על עניינים קטנוניים כאלה, וכי עלי לזכור שהעיקר הוא שיש כוח יצירה ואפשר ליצור. כל השאר הבל ורעות רוח ואסור שיעסיק אותנו כאמנים. היא בטוחה שגם ביאליק רואה את הדברים כמוה, כן, היא בטוחה בזה.

כל כך התרגזתי על הדברים הצבועים והמתחסדים האלה! מי היא שתטיף לי מוסר? היא, הצעירה ממני בכעשרים שנה, שהחיים מפנקים אותה בלי גבול! בעלה נושא אותה על כפיים; הסופרים, גרפומנים ו“נחשבים” גם יחד, משחרים לפתחה ומייחלים למוצא פיה, מתבשמים מהכבוד למלא אחר גחמותיה. ומעל דפי העיתונים ובבנקטים שעורכים לכבודה ממטירים עליה שבחים ודברי חנופה. וכל זה בא לה בלי שתצטרך להתפתל ולהתבזות לפני כל מיני נמושות, לבלוע עלבונות מפקידונים מושחתים. והיא עוד משחקת את תפקיד המסכנה, החולנית, במין נונשלנטיות מנומנמת!

והכול נובע מכוחה המגנטי האדיר של אגוצנטריות קשוחה ואכזרית, המצועפת בנעימות מַשלה ומפתה. והרי אפילו אותי הצליחה לרתק אליה! אני רואה את ביאליק מחייך בלבו: איי, איי, הקנאה בוערת בה, בעירה שלנו… נכון, אני מתעבת את עצמי במצבים כאלה, אבל מה שנוגע לביאליק, מה שנוגע לביאליק…

הרי למען “הבלי העולם הזה”, למען כבודו ומעמדו וחששו מסקנדל שיקעקע את מבצרו האיתן, הקריב אותי, את אהבתנו, את “היקר לי מכול” כפי שהתבטא אז, לפני שבע שנים בירושלים, כשנפרד מעלי ובלבו ידע שלנצח… כן, גם למען מניה, גם מחשש לפגיעה אנושה במניה, אבל הרי רק בסוף ביקורו בארץ גמלה החלטתו לנטוש אותי – אחרי שש שנים של ציפייה אוכלת לב מצדי – ולחזור נזוף אל חיק אשתו!

מתוך מוגות לב. פשוט נבהל. ברגע האחרון נבהל וברח. ההערצה והסגידה שהקיפו אותו בארץ על כל צעד ושעל סחררו את ראשו. גם הכבידו עליו, כמובן, גם התישו אותו. קרן השפע, יתר הנועם ויתר השובע הבחילו אותו, גם אם היו כשמן המור לאגו שלו, אך הכאב המתוק הכרוך בכך אינו מייסר ואינו הורג. והרי “נשמה יתרה” לא היתה כאן, תרועות הששון שליוו את ביקורו בארץ היו רעשניות מדי, האהבה שהרעיפו עליו היתה וולגרית מדי, והחגיגות שערכו לכבודו היו המוניות מדי. הוא באמת סבל מתופעות הלוואי של יתר פופולריות. אבל כשהחליט להקריב את אהבתנו, שכנע את עצמו שהוא עושה זאת, ככל שליט אכזר, “לטובת העם והממלכה”. בין הברירות שהיו לו, אהבה או כוח – בחר בכוח. בין אושר למלכות – בחר במלכות, בממלכת השירה העברית, שרק בהיותו בארץ נוכח בוודאות שהוכתר בה למלך.

אני מרגישה שידו לופתת את גרוני וחונקת. כמה מחניק לי. כמה רע. חמש עשרה שנה רוכב לי המלאך הזה על הכתפיים, מלאך המוות הזה.

להרוג אותו בתוכי לפני שאמות. להרוג את השטן הזה שמתעתע בחיי.

*

ג’ין באה לבקרני. הציעה לי להשתתף בסיור מודרך של שון – אקסקלוסיבי לחברי החוג – לאגם מַריוֹט, לחופי בּאבּ אל־ערבּ ולמֶקס. שמחתי. הזדמנות פז בשבילי להתרחק מההמולה הצוהלת של הציונים שלנו, מההתחככות אתם באווירה המחניקה של הגולים. ג’ין אמרה שחיפשה אותי כמה פעמים, והוסיפה בבדיחות שאני עושה בוודאי חיים משוגעים. הזכרתי את הצהרת בלפור שניתנה לנו מידי בני עמה וסיפרתי על המסיבה. על הצהרת בלפור לא שמעה ונדמה היה לי כי הבחנתי בפניה פליאה ותימהון; אבל כשאמרתי שהמסיבה התקיימה בבית אחד מעשירים הקהילה היהודית, צחקקה בביישנות ושאלה אם אוכל להפגיש אותה עם העשירים האלה ולהמליץ לפניהם על תכשיטיה…

והנה, ביקורה של הבחורה הזרה הזאת, ג’ין, האשליה שאני משתייכת לחוגה הקוסמופוליטי ומתנתקת, כביכול, מהצרוּת הפרובינציאלית של עולמי היהודי, הפיחו בי אומץ לחבר מכתב דמיוני אל ביאליק, שלא יישלח לעולם.

ביאליק היקר,

במצב בריאותי הנוכחי (מחלתי נחשבת לחשוכת מרפא, אך היא רדומה בינתיים), ובאופוריה האפלה־המתרוננת שאני שרויה בה כעת, אני נוטלת לעצמי את הזכות להיות צינית ולהניח לדמיוני להתפרע.

נדמיין לעצמנו סצנריו כזה: אני מאריכה ימים אחריך (נתעלם לרגע ממחלתי ומכך שאני מבוגרת ממך בכשנתיים). כבמקרים רבים בספרות ובחיים, רעייתך החוקית מחפשת את קרבתה של אהובתך, בשל גורלנו המשותף ובהיותו השריד החי הקרוב ביותר ללבך מלבדה. והרי רק בשתינו פגע האסון באופן אישי כל כך. עשה שמות בחיינו, המיט עלינו שואה. אהובתך נענית לה, כמובן. שתינו סקרניות באותה המידה להכיר מקרוב את צרתנו. אנחנו מתיידדות. אנחנו נהפכות לחברות אינטימיות. איננו זזות האחת בלי רעותה. ייתכן שאפילו נעבור לגור תחת קורת גג אחת. אנחנו סועדות זו את זו בחוליינו, מְתנות זו באוזנו זו את צרותינו, מנחמות זו את זו ביגוננו. אך גולת הכותרת של חיינו, מטרתנו המשותפת העיקרית, היא לשמר את זכרך.

יד ביד אנחנו פועלות הפיץ את כתביך; בעצה אחת אנחנו מוציאות לאור מהדורות חדשות, מרעננות תרגומים ישנים של שיריך ודואגות לחדשים, עורכות ערבי שירה ליצירותיך, בימי הולדת, ביום הזיכרון, בארץ ובתפוצות. והרי לשתינו אינטרס עליון להאדיר את שמך! ואולם עניין אחד, קטנוני, מעיב על האידיליה השוררת ביחסינו: הזכויות על כתביך. בהיותה היורשת החוקית שלך, היא הנהנית מן התמלוגים ולה המילה האחרונה, ובעיני העולם היא נציגתך הבלעדית, המופקדת על עיזבונך. תפקידי מוגדר: אני היועצת שלה, יד ימינה. אין היא חולקת על בקיאותי בכל תג בשירתך והיא נדרשת, כמובן, להשגותי, שזוכות להערכת הכול, אך את הסטודנטים שעולים אלי לרגל להיוועץ בי, היא חוסמת בגופה בעודם בפתח. אמנם היא מערבת אותי בכל עניין, אך מצפה ממני שאזכור את מעמדי הנחות לעומת מעמדה, ושאכיר לה תודה. בקיצור, שאדע את מקומי.

האם אני מתמרדת? נדמה לי שכן. נדמה לי שיחסינו הכה אידיליים לכאורה מתחילם לעלות לי על העצבים. אני, כמובן, מקנאת במעמדה החוקי (עדיין לא בכספה, עדיין מודה אני בזכותה על מלוא תמלוגיך, אך גם בכך יופיעו בקיעים ברבות הימים, גם על כך אתקומם ואערער בתור “הידועה בציבור” שלך), מעמדה כנציגתך הבלעדית עלי אדמות, מעמד המייפה את כוחה לשפוט ולפסוק בכל הנוגע למורשתך התרבותית־הרוחנית; זאת, למרות עליונותי האינטלקטואלית, למרות כישורי והבנתי וטעמי ההולמים לכל הדעות ייצוג כזה, והרי בלאו הכי אני היא המושכת בחוטים מאחורי הקלעים.

איננו רבות, אך ניכרת מתיחות ביחסינו. כבר איננו מתקוממות לשמע התבדחויות או רמיזות מעליבות, ואפילו לשון הרע, שמשמיעים זרים על אחת מאתנו בהעדר רעותה. בסתר לבנו אנחנו אפילו נהנות מכך. ואני אינני מגינה עוד בחירוף נפש על כבודך, ביאליק. אם אין לי זכויות עליך, גם חובות כלפיך אין לי! וכבר מעיזים לדבר בפני גם בגנותך, ואני מחייכת לי את חיוכי האניגמטי ואינני מתריסה.

אניח לדמיוני להתפרע עוד מעט ואמית גם את אשתך, את מניה שלך (גם היא צעירה קצת ממני, אך ממתי נפטרים מן העולם רק על פי הסדר הכרונולוגי?). ובכן, אלוהים לא בירך אתכם בצאצאים, כך שיורשים טבעיים אין לכם. מי, אם כן, יירש את מקומה של אשתך ויהיה מופקד על עיזבונך? מי ייהנה מפירות תמלוגיך?

ניתן להניח שמניה תשאיר אחריה צוואה. הו, מה אני מדברת! אתה, אתה עצמך, ביאליק, בחשדנותך, בזהירותך הקפדנית והדקדקנית (הרי רמזת לפני שהשמדת את מכתבי אליך ופקדת עלי לנהוג כמוך ולהשמיד את מכתביך אלי!), אתה הוא שדאגת, כשעוד היית במיטב שנותיך ואונך, לא להפקיר ליד המקרה את השארת הנפש שלך, את יצירתך, לכשיגיע יומה של רעייתך. אתה הוא שרשמת הנחיות מפורטות למוציאים לפועל של עיזבונך! (האם תשאיר את נכסיך הרוחניים להוצאת ספרים כלשהי? למוסד לאומי־תרבותי שייקרא על שמך, ייהנה מפרי הילוליך וינציח את מפעל חייך המפואר? אך הרי לא תניח לאיזה פקיד עלוב שישתלט על מורשתך הרוחנית ויעשה בה כבתוך שלו!)

ובכלל, במחשבה שנייה: הרי אינך מתכוון כלל למות!

בין כך ובין כך, אין ספק שמניה, רעייתך החוקית, היא שתירש אותך על פי צוואתך, אם אמנם תתגבר על אמונתך התפלה ותכתוב צוואה. ומה שנוגע אלי… הרי דבר ראשון תחשוב איך להעלים אותי, איך לסתום את פי, למחוק את זכרי, שפשוט אחדל להיות!

אפילו מאשתך אני מצפה שתטה לי חסד יותר ממך! תגלה רוחב לב ודעת, תשאיר איזו קרן או מלגה על שמי שאוכל למשוך ממנה למחייתי, שתסייע לי בקיומי העלוב… ולוּ כדי להפגין את כוחה עלי, לנקום בי בדרך נדיבה זאת. אבל לא. יש לשער שגם מניה תעלים אותי מן העין הציבורית, כדי לא לפרוץ סדק לרינונים.

לא, אין לי סיכוי להיכנס להיסטוריה כאהובתך. אפילו אם אתפרע ואפתח את פי ואספר את סיפורי לכל המטה אוזן ואעלה על הכתב את זיכרונותי האינטימיים ואתאר שם את פגישותינו הסודיות שמטבע אנוש הוא להתמוגג מחשיפה שכזאת. אין לי תקנה. לא בחברתנו הצבועה והפוריטנית. ידידיך ומוקירי שמך יתייצבו כחומה בצורה לגונן על שמך ולשמור על כבודך מפני.

הסיכוי היחידי שיש לי הוא לשרוד שנים רבות אחריך ואחרי מניה. אילו יכולתי להחזיק מעמד עד אז, אילו עמדו לי בריאותי הפיסית וכוחי הנפשי לדבוק בחיים האלה עד אז, הייתי שורדת גם אחרי שרבים מבני דור הנפילים שלנו, קנאי שירתך וידידיך, היו עוברים מן העולם, וייתכן שגם שמשי היה עולה אי פעם ויכולה הייתי ליהנות מיוקרה ומכבוד עוד בחיי.

אם אין נביא בעירו ובזמנו, יש סיכוי שברבות הימים תסלח ההיסטוריה לחוטאיה. והרי קסמה של הרומנטיקה אינו פג והיא תמשיך לרתק את בני האדם, גברים ונשים, כל עוד רגש וחלום בלבם. כאהובתו של משוררנו הלאומי (אני מאמינה בכל מאודי ששמך יתנוצץ כיהלום בכתר שירתנו כל עוד קיימת תרבות עברית) תעלה גם קרני כאישה – וכציירת. כן, אז ייזכרו בי גם כציירת וערכן של תמונותי ירקיע שחקים ושמי יעלה בהרצאות מלומדות באוניברסיטאות, וסטודנטים יכתבו עלי דיסרטציות ויחפשו את עקבותי בין השיטין של שירתך ויקבלו בזכותי תארים, ודוקטורים ימצאו קשרי קשרים בין שיריך לציורי, ומשוררים וסופרים יחברו בהשראתי בלדות ורומנים, ורוחי המסתוללת תתגלגל למוזה ותיטמע ביצירות אמנות ושמי ייחקק בזיכרון הדורות.

במחשבה שנייה, ביאליק, ככל שמתגבש בדמיוני הסצנריו הזה, כך מתחזקת בי דעתי שאין זה סיפור כה פנטסטי, למרות הכול. יותר ויותר מתעצמת אמונתי שאמנם עומדת אני להיכנס להיסטוריה. ששר ההיסטוריה בכבודו ובעצמו עומד לקבל את פני וללוותני אל המקום השמור לי על האולימפוס, לצדך, אהוב לבי. לא, לא בזכות ציורי. בזכות הרומן שלנו. פתאום קורמת האפשרות הזאת עור וגידים והיא נהיית כה מוחשית בעיני, שאני נתקפת התרגשות של קדחת המסע ומכוונת את כולי לקראתה. מתכוננת לשבת המלכה של הווייתי העתידית. הילת מעמדי העתידי כבר היא אופפת אותי.

ברור לי, כמובן, שהדבר לא יקרה בחיי. אני חולה אנושות, ביאליק, ובימי חלדי לא אזכה, כנראה, להיות נישאת על כפיים כאהובת משוררנו הלאומי. אך הידיעה שאתנוצץ כאבן חן בכתרך, ושאחיה לצדך חיי נצח, ממלאה אותי ניחומים ורוגע שלא ידעתי דוגמתם שנים רבות. לבי מתפוצץ מחדווה. איזה פיצוי אדיר על כל הסבל וההשפלה שידעתי בחיינו!

לפתע יש לי מוטיבציה לצייר כפי שלא ציירתי מעולם. לכתוב. אני קודחת מרוב יצירתיות. גם עלה בדעתי להצטלם. אצל צלם מעולה, אך בלי יומרות לאמנת אמנותית בכל מחיר. עליו להנציח את בבואתי בהתאם לאשליית תדמיתי כאהובתך, ביאליק: פאם פטאל חורצת גורלות, לא מושגת, עם ניחוח רומנטי, למען הדורות הבאים. אסור לנו לבייש את הפירמה.

ודבר גורר דבר. למען הצילום אני מעצבת לי תסרוקת חדשה, הולמת, מתמסרת לטיפולי יופי בקליניקה של מדאם קרישבסקי, מתאפרת, מעשירה את המלתחה שלי (חזות אקזוטית כבציורי דויד או אנגר? טורבן של בּרוֹקַד עם סיכת פנינים ונוצה ועגילי חן משתלשלים מאוזני, בּוֹלֶרוֹ רקום הדוק לגופי וענק חרוזים צמוד לצווארי). אני מוצאת את עצמי ניצבת מול הראי ועוטה על פני הבעות רומנטיות. חיוך עורג, עיניים מצועפות, הטיות ראש ורגל בביישנות נלבבת, כנערה־בתולה המתכוננת לפגישה עם אהוב לבה.

וגם ביחסי עם הבריות חל שינוי ניכר לטובה, שמא ישתרבב שמי ליומניהם ולזיכרונותיהם של בני דורי. אני נהיית מרוסנת יותר בתגובותי, מתחשבת יותר, רכה וענוגה יותר, אימהית וסלחנית. כדי שתוכל להיות גאה בי, ביאליק, להישיר את מבטך לעיני ההיסטוריה בלי שתצטרך להתנצל על קיומי בחייך.

עוד משהו, אני עורכת תיקונים קוסמטיים בביוגרפיה שלי. לא כדי ליפותה, אלא כדי לעשותה מעניינת יותר, מושכת. שיהיה חומר מרתק בשביל הביוגרפים העתידיים. שלך, וגם שלי.

קודם כול, אני עוברת שוב על מכתבי אליך (הרי לא שעיתי לבקשתך־פקודתך ולא השמדתי את הטיוטות!), מעבדת ומשכללת ומוסיפה פרטים פיקנטיים, מצרפת ציטטות ממכתבך הבודדים אלי ומן הזכור לי משיחותינו (הכול זכור לי, עד הפרט האחרון, לא רק המילים, גם הפאוזות שביניהן, מבטיך, הבעות פניך, הניואנסים של קולך, מחוות גופך), אפילו בדיאלוג האילם שניהלנו בינינו מאז היכרותנו אני עושה שימוש. אך אל דאגה. אמרותיך תצאנה בית היוצר שלי חדות ומלוטשות יותר, שתיקותיך קודרות ורבות משמעות, חיזוריך בסגנון פיוטי אפל וכל כולם מסתורי ובלתי צפוי. האמן לי, ביאליק, רק ברכה תצמח לך מבחישתי בחייך־חיינו.

שלך,

אסתר־אספיר

קיבלתי דרישת שלום מבתי! עקיפה אמנם, דרך הולנד, או דרך אנגליה והים הבלטי, או ארכנגלסק, או השד יודע איך. הרי הדַרדַנֶלים חסומים. מכתב שהיה חודשיים בדרך ושלא היה מיועד לי, אך לפחות אני יודעת שכשפרצה שם המהפכה היתה לנוצ’קה בין החיים, ובריאה. ויש גם כתובת למשלוח חבילות. הצרה היא שהן נגנבות בדרך הארוכה, או בסניפי הדואר עצמם. מצרכים יקרי ערך ששלחו אנשי הקונסוליה הרוסית מכאן (בשיירות, בליווי משחתות יפניות. איזו אירוניה, הרוסים נעזרים ביפנים!) – לא הגיעו ליעדם. בכל זאת אנסה ואשלח.

וקיבלתי מכתב מידידי אייזנשטאדט, הראשון מאז הגלות שנכפתה על שנינו. הוא עדיין בלוֹזַן, לומד שם באוניברסיטה (לתואר, בגיל שישים ושתיים!) אך זאת כבר ידעתי קודם מד“ר חיה־תמר לישנסקי־שוֹי, שמתגוררת עם בעלה, ד”ר פוֹלקֶר שוֹי, בלוזן, והיא שומרת על קשר עם אייזנשטאדט.

פתחתי את המעטפה בידיים רועדות מהתרגשות. עם מי יכולתי לחלוק את גודל השעה אם לא אתו? אך נבהלתי מכתב ידו. האותיות הקיריליות מתעקלות ועולות זו על זו, או שהן חסרות, והדפים (עשרה!) זרועים כתמי דיו.

כבר מהפִּסקה הראשונה נוכחתי שגם מבחינת התוכן ניכרת החמרה חריפה במחלתו של האיש היקר הזה (ד"ר חיה־תמר ובעלה סבורים שהמחלה נפשית). שלא כדרכו, הוא מתאונן. על כאבים פיסיים מציקים ועל עצביו המעורערים, אך אין הוא מזכיר את המחלה שממנה הוא סובל. ודבר שלא ייאמן – הוא כמעט אינו מתייחס לשני המאורעות הכבירים שעליהם לא העז אפילו לחלום, ושהתחוללו כעת מתחת לחוטמינו, בימי חלדנו ממש. והרי על הגשמתם חירף את נפשו, פשוטו כמשמעו! אמנם הוא מכנה את המהפכה הרוסית “התחייה”, ועל הצהרת בלפור הוא מברך “שהחיינו”, אך דומה כי לבו בל עמו. לא להאמין! האיש האקסטטי הזה, שמתרגש ומתלהב כילד וכל עצמותיו תאמרנה מכל גילוי אידיאליסטי והומני, אדם כזה, שהקדיש את חייו ואת חיי משפחתו למימוש החזון של בית לאומי ליהודים ושל צדק ושוויון מעמדי, מגלה כעת, משהגיעו ימות המשיח – שוויון נפש!

יהושע אייזנשטאדט. הנשר הלבן שכנפיו הרחבות הרעישו את עולמי במעופן. וכשנשביתי במגדל בדידותי, היה זה הוא, חוסי הנאמן, שהופיע מדי יום על מפתן חלוני להברותֵני לחם חוקי.

אני כל כך מודאגת! אינני יכולה להרשות לעצמי לאבד את ידידי המעטים. מה גם שאני זקוקה לקו הגנה חזק ומבוצר נגדו, נגד חיים איסקוביץ‘! קו הגנה שיחסום את הסתערות השדים שהוא משלח בי לכל מקום שאלך. ומה אם כוחם של ידידי הספורים הוא כאשליית כוחו של קו לייֶז’ שכה אִכזב? מי יגן עלי מפני עצמי כשמחשבותי מתעופפות אליו, הוא שדמותו מרחפת כעורב שחור בחדרי לבי בכל רגע מחיי? וכשאריב אתו במחשבתי את אחת ממריבותינו הנוראות, מי יעמוד אז בפרץ ויגן עלי מפגיעתו?

 

רוחות משוטטות    🔗

נסענו ברכבת עד באב אל־ערב ומשם המשכנו במשאית עד אגם מריוט. מתוך התחשבות במצב בריאותי, כפי הנראה, הושיב אותי שון על יד הנהג. ריחות הטחב והזפת גרמו לי התקף של שיעול וסאלים אמר שזה בגלל הלחות. “כאילו שאתה נמצא בפה של מישהו,” אמר, ואני חשבתי בלבי שאסור היה לי לצאת לטיול הזה.

השיעול לא פסק גם אחרי שלגמתי מן התרמוס, וסאלים החליט לעצור את האוטו כדי שלא אסבול מענני החול והאבק שעלו בשעת הנסיעה וירד לקנות סיידר בבית קפה יווני מוזנח על אם הדרך, עם כיסאות נצרים תחת עצי תאנה מאובקים. הוא הביא מכל שלם ומזג לשנינו בשתי כוסות נייר. שון הסתכל עליו במבט ביקורתי ושאל אם הוא מוכן להתחלק בסיידר גם עם האחרים. סאלים אמר “כמובן”, ושון שאל מי רוצה להשתות ומזג לכל אחד ואחד מהמכל. נפגעתי מיחסו של שון וחשבתי שזה מאוד לא הוגן כלפי סאלים.

“אם אומרים על מישהו שהוא דעתן, מחמאה בעיניכם?” צחק כאסה החבשי, וכולם ניחשו כי התכוון לדוריאן היווני, שהקפיד על חזות של אינטלקטואל ועשה זאת בחוסר חן ובמלאכותיות מרגיזה. (ג’ין סיפרה לי שכשניסה להתחיל אִתה והיא לא נענתה לו, אמר לה שהיא מסרסת אותו.)

“ואם אומרים על מישהו שהוא נחש, דרקון, ושכדאי להימנע מכל קשר אתו?” החזיר לו דוריאן הנעלב כשהוא פושק את רגליו הארוכות, הנתונות במכנסי חאקי מגוהצים היטב, מכסה את פניו בכובע השעם שלו ומשלב את ידיו על עורפו.

“אז מה כאן השאלה?” צחקה פלורה, מצרייה מוסלמית “מתקדמת”, צחוק כל כך משוחרר, שכולם נסחפו בצחוקה. פניה עגולות, עורה שחום ומתוח, על קודקודה צמה דקיקה, שבלולית, והיא מחזיקה בידיה כובע קש צבעוני עם רעלה, התואם את חצאיתה האפריקאית הססגונית. היא מרבה לחייך במסתוריות ולהפטיר: “עוד נראה… עוד נראה…”. שתינו הגענו ראשונות למקום המפגש הבוקר, וכששאלתיה למעשיה, סיפרה שהיא מטופלת בשלושה ילדים ובעלה נמצא רוב השנה בלונדון כנציג חברת כותנה כלשהי. היא עצמה עורכת מגזין לנשים שבבעלותה.

אומרה הקופטי צחק: “ואם אומרים על מישהו שהוא מניפולטיבי ומשחק בגורלות של אנשים?”

“אז יש לשער שהוא גם מהיר תפיסה, שנון וחולה רדיפה,” אמר אנתוני האירי, שלמשמע קולו חשתי צביטה בלבי.

“אוהו! איזה תוהו ובוהו!” קרא סאלים לעברם.

“אני מנחשת למי הכוונה!” קראה מרסלה הספרדייה, שהתגלגלה לאלכסנדריה עם בעלה, המבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה. אבל קודם כול היא רוצה לומר שהיא מעריכה אנשים נרקיסיסטיים. “אם יש להם אמפתיה לעצמם, יש להם אמפתיה גם לאחרים,” אמרה. פניה אוֹבַליות, יפות, ובעיניה הירוקות מבט רומנטי, שמתחלף בהרף עין למתכת קרה. היא מעריצה את ניטשה ואת דוסטויבסקי, “מפני ששניהם צדים בדייקנות מופלאה את השקר שבסנטימנטליות”. (בנקודה זו אני מסכימה אתה, אבל כשהיא מוסיפה שהיא מעדיפה אכזריות, נדלקת אצלי נורה אדומה.) בעלה, שהצטרף לטיול אך לא לחוג, גבנוני מעט, מרכיב משקפיים מוזהבים, צעיף משי לצווארו, טבעות על כמה מאצבעותיו, והוא מקפיד להושיט יד לאשתו ברדתה מהמשאית.

דוריאן, המומחה לשייקספיר שהוא גם פרופסור ללינגוויסטיקה, אמר: “ככל שאנשים מסתגלים יותר למבטא תקני בשפה זרה, כך קל להם יותר לאבד את זהותם.” וכולם הבינו שהוא מתכוון למבטאו האוקספורדי של אומרה הקופטי.

ככל שהתקרבנו לאגם התרבו שדרות הדקלים והמטעים הירוקים, ושלוחות של מי הדלתא שנפרצו אל היבשה. ופגשנו כפריות עטופות בשחור מראש ועד כף רגל, נושאות פחים וקדרות אל הנהר, וגברים בגלביות כחולות, המשגיחים על הגמלים שמסובבים את האנטיליות על פי הבארות והמים נשפכים אל תעלות ההשקיה. סאלים תיאר באוזני מרסלה – תוך כדי נהיגה, כשהוא מפנה אליה את ראשו ומבטו מוסח מן הדרך – התגוששויות פראיות בין גמלים, עד זוב דם, בלי שתהיה שום אפשרות להפריד ביניהם, ועיניה של מרסלה ברקו כחרב מושחזת והיא השמיעה קריאות צהלה כמיוחמת.

כשהגענו סמוך לאגם ירדו כולם מן המשאית, חוץ ממני וחוץ מסאלים, שפילס להם דרך בין קני הסוף אל אווזי הנילוס ואל האגמיות והקוֹרמוֹרַנים השטים בברֵכות ובמקווי המים.

חלפנו על פני מסגד כפרי דמוי שד צמוק, על פני בקתות חומר עלובות שערוגות של כרוב ולפת שתולות לפניהן ובחצרות הדלות מתרוצצות תרנגולות. בקצה הכפר נראתה כנסייה קופטית קטנה עם כיפות זעירות צפופות, כחלת דבש. כשהגענו לחוף הים ירדתי גם אני מן המשאית ופסעתי לאורך החוף יחד עם כולם – עד מֶקס.

כשישבנו לנוח ולסעוד על שפת הים, התעניין שון בשלומי, אמר שג’ין סיפרה לו על מחלתי ונטל את ידי לבדוק את הדופק שלי. אך בינתיים ראיתי שהוא בוחן בעניין רב כתם לבן גדול שהסתמן למטה מצווארי, ואני הבחנתי בו רק כשהתרתי את הצעיף בגלל החום. שמתי לב לעור המתקלף על כפות ידיו של שון, ושאלתי את עצמי לפשר הדבר.

בבת ראש פנה מעלי, הקיף במבטו את כל החבורה (די היה במבט שלו כדי שכולם ישתתקו) ואמר: “ידידי היקרים, שתי הפגישות החברתיות שלנו מאשרות לכולנו מה שכל אחד מאתנו יודע בוודי מזמן, אחרת לו היה מגיע לחוג שלנו, שנפש כולנו שורצת שדים ומזיקים, וַמפּירים, לוּציפֶרים, טרוֹלים, ג’ינים, קִראו להם בכל שם שתרצו, המתלבשים ביצרים ובתאוות, וברגשות, כן, רגשות נחותים שמתחפשים לנעלים, וההתפלשות בהם משפילה אותנו, מדכאת את רוחנו ומרחיקה אותנו מהנשמה האלוהית שבתוכנו. עוד דרך ארוכה מאוד לפנינו בעבודה על עצמנו. בפגישתנו הבאה נתחיל לעבוד.”

לפתע נשמעה צעקה מפי מרסלה. התברר שבעלה פצע את אצבעו כשחתך נקניק בסכין חדה וזב ממנה דם. ג’ין מיהרה לחבוש לו את האצבע. “מרסלה לא מסוגלת לראות דם,” אמר הבעל הפצוע, ומרסלה אישרה את דבריו והסתירה את פניה בידיה.

באשר לי, בעלה של מרסלה הפחיד אותי מרגע שראיתיו לראשונה. בטוחה הייתי שהוא ריאקציונר ואנטישמי, והתנהגותו, שהיתה בה חביבות ומתיקות יתר (אפילו ג’ין הבחינה שהוא צבוע), הגבירה את חששותי. אך דומה שהרגשת הנרדפות שלי כלפיו דבקה גם בו, ואחרי ניסיון נפל מצדו לחקור אותי על מנהגים יהודיים – הוא התעניין בעיקר במנהגו הפסח (אני הסתייגתי ממנו עצמו אך גם מהתייחסותו כלפי בתור הנציגה היהודייה) – העיף לעברי מדי פעם מבטים הססניים וחשדניים ושוב לא דיבר אלי מטוב ועד רע. עם מרסלה, לעומת זאת, היה לי דיאלוג של חתול ועכבר, כשכל אחת מאתנו מתחפשת פעם לזה ופעם לזה.

אנתוני, שלא הסתיר את אכזבתו מהיעדרותה של רואנה, זו ההודית היפהפייה, מן הטיול, וכמעט לא דיבר כל הדרך, הוציא מתיק הצד שלו בקבוק ג’ין והעבירו בין כולם. כשמיאנתי ללגום ואמרתי שג’ין מדכא אותי (הוא, אנתוני, דיכא אותי, הידיעה שלעולם לא אזכה עוד באהבתו של צעיר כמותו) – אמר שאותו אפילו בירה מדכאת ובכל זאת הוא שותה.

כאסה סיפר על ההלם שתקף אותו כשהגיע לראשונה לאלכסנדריה מחבש והבין שפה יהיה בידו לקנות אוכל לשבוע שלם. בחבש לא היה לו אף פעם כסף לקנות אוכל ליותר מיום אחד!

מלינה היוונייה, שהגיעה הפעם בלי בתה, התיידדה בטיול עם פלורה ושתיהן החליפו רשמים על חוויותיהן של נשים עיתונאיות. מלינה אמרה שהיא מתנגדת לשאלות אישיות בראיונות ופלורה צחקה ואמרה שתלוי מה שואלים. “אם ישאלו אותי, למשל, כמה פעמים בשבוע אני שוכבת עם בעלי…” וסיפרה על כתבה שהתפרסמה במגזין שלה, על בחורה מוסלמית שהתאהבה בקופטי והמשפחה הפרידה ביניהם. “והתיאור הזה שלה,” אמרה, “איך כואב לה כל הגוף מגעגועים אליו, החזה, הירכיים, הפה, השיניים… המשיכה הפיסית העצומה שלה אליו…” ועיניה השחורות של פלורה ברקו כשסיפרה על כך. אבל לכתבות אגרסיביות ולהשמצות היא מתנגדת בכל תוקף, “אף כי בי עצמי יש הרבה אגרסיה”. וכשהבחינה במבטה החקרני של מלינה, צחקה, הניחה את ידה על זו של בת שיחה ואמרה: “אל דאגה, אני שולטת היטב במצב…” פתאום שמה לב שאני מקשיבה ושאלה מה דעתי.

“על אגרסיה והשמצות?”

“על החיים בכלל,” צחקה, ושאלה אם יש לי הרבה ידידים.

“הרבה?!”

“טוב,” המשיכה לצחוק, “הרבה זה באמת מוגזם.”

אבל אם לדון על פי הפופולריות שלה בחוג שלנו, לה עצמה היו ידידים רבים. אני מכירה די הרבה יהודים," אמרה, “ויודעת עליהם לא מעט. יש לי אפילו ידידים קרובים ביניהם.”

שוב, אני בעיניהם היהודייה. עצם התקבלותי לחוגם מאשרת כביכול את הסובלנות שלהם, בכל זאת תהיתי מה היא “יודעת” על יהודים, וכרגיל, הרגשתי אחריות על מידות רעות שלהן, שטון דיבורה רמז עליהן.

פלורה הביאה לפיקניק המשותף שלנו מנת מוּסַקה ענקית, שהטבחית המעולה שלה הכינה. “אבל אני היא שעורכת את הקניות,” אמרה, “ובכלל, אני לא עושה עסק גדול משום דבר,” צחקה. ובהמשך השיחה התברר לי שבעלה מהמר. “קלפים, סוסים, רולטה – הכול” אמרה, ואביה, סוחר אמיד של חלקי חילוף למכוניות שעובד עם הבריטים, נאלץ לשלם את החובות שלו.

עוד התברר לי, שיש לה דעות נחרצות בעניינים פוליטיים. זה התחיל בכך שתיארה את המלתחה שלה: גלאביות “מוזיאוניות” ממצרים ומסעודיה ומן האמירויות “בסגנון הרנסנס המוסלמי מימי הביניים”. וכששאלתיה אם היא רוכשת אותן בגלל ערכן האמנותי, צחקה ואמרה שבגלל ערכן “הלאומי”, ופנתה בערבית קולנית אל אומרה הקופטי ושניהם צחקו בכל פה.

“תיזהרי מפלורה” צחק כאסה החבשי, “היא תומכת נלהבת של סעד זגלול.”

“זה נכון?” התעניין שון.

“קוֹמסי קוֹמסה,” סובבה את אמת ידה, וצחקה והסתודדה עם אומרה בערבית, ואחר כך פנתה שוב את שון והוסיפה: “עוד נראה, עוד נראה…”

אבל כאסה המשיך להתגרות בה, וסיפר שקרא סיפור במגזין שלה על תחרות בישול שנערכת בין נשים מצריות, והזוכה בפרס מתוודה שהכבד שהכינה – ושכל יתר הנשים זללו אותו לתיאבון – הוא כבד של חייל בריטי.

מרסלה ניעורה בבת אחת מתנומתה על החול, התיישבה, החליקה במרץ את שערה ופנתה אל פלורה כשהיא חושפת את שיניה היפות ביצריות של חיה טורפת.

“זה נפלא! זה נפלא!” קראה.

“זה רק סיפור,” נשמעה נימה מתנצלת בקולה של פלורה, “זו רק פנטזיה של סופרת…”

“אבל זה כל כך חזק!” התלהבה מרסלה, “אני מוכרחה להכיר את הסופרת הזאת!”

הרגשת חלשות. פתאום חזרו אלי מראות השחיטה בקישינב.

אנתוני אמר: “לי זה נשמע זוועתי למדי,” ואחדים מהנוכחים נענעו בראשיהם מתוך הסכמה, אך מרסלה התריסה כנגדו: “אז מה, אתה מעדיף תיאורים של נופים שווייצריים? אלה המושגים שלך על ספרות?”

רולף השוודי ואפרודיטי שלו, שכמעט כל הטיול התבדלו מהחבורה והיו שקועים בעצמם ובאהבתם, קמו כמתוך מחאה, התקרבו לים, התפשטו, ונכנסו למים בבגדי ים.

“רולף מתרחק מפוליטיקה כמפני דרקון,” צחק כאסה, “הוא חושש למשרתו בשגרירות, כמובן.”

שמתי לב שמלינה מעפעפת בעצבנות בעיניה ומתנועעת בחוסר מנוחה, ושוב עלה בי החשד, כבפגישתנו הראשונה, שדם יהודי בעורקיה.

ופתאום אפף אותי חושך והיטלטלתי מסוחררת. ולפני שהבנתי מה קורה לי – התעלפתי.

התעוררתי בהרגשת מועקה איומה בחזה, דיכאון איום. עד שתפסתי שאני שרועה על המושב הכפול, שלי ושל הנהג, במשאית. ג’ין רכנה מעלי ושאלה איך אני מרגישה ואם אוכל לעמוד בטלטלות המסע בחזרה. “כן, כן…” אמרתי. יותר מכול רציתי הביתה.

בדרך חזרה היה כל אחד מכונס בתוך עצמו ואיש לא דיבר. מדי פעם שאל סאלים לשלומי ועצר את האוטו כדי שאוכל לשתות בנוחיות מן המימייה. אבל רוב הזמן ישבתי עצומת עיניים ותמונה אחת ויחידה לא סרה מעיני. תמונת משפחת הלהטוטנים ההודית בשעת הופעה בכיכר מוחמד עלי, מול בית הבורסה, כשרק הגענו לאלכסנדריה.

היו במשפחה זו אב ושלושת ילדיו, שני בנים, כבן תשע וכבן אחת עשרה, וילדה כבת שלוש עשרה. כולם רציניים להדהים, גם לרגע לא חייכו. האב צנום, ראש קטן, לבוש במעין גלימת נזירים רחבה וחבל קשור למותניו; הבת מלבנית, שרירית, במכנסיים שחורים וחולצה אדומה. הבנים בהו נכחם בראש מושפל ולא הנידו עפעף. ראשונה הופיעה הילדה. היא דרכה על ביצים, והן נשארו שלמות. אחר כך סובבו האב וילדיו הגדולים במעגל סביב הילד הקטן, כשזה ביצע תרגילי גוף ונשימה מתוך ריכוז עצום. אחר כך נשכב הילד על צדו, והאב הצמיד אבן ענקית – סלע! – לרקתו, לקח מקבת בידו, קרא “היי!” ולבסוף פוצץ את האבן על ראש הילד. אך הוא לא נע ולא זע – ולא נפגע גם כשחזר האב על הפעולה האימתנית הזאת כמה פעמים. וגם לשני ילדיו האחרים עשה כך, ולבסוף פוצץ הילד הגדול את האבן על ראש אביו.

במשך כל ההופעה בקעו מתוך בית הבורסה הסמוך קריאות צהלה ונהמות שבר של סוחרי המניות.

ובתום ההופעה עברו הילדים בתוך הקהל הרב שהצטופף בכיכר והריע להם, ואספו בכובעיהם את התשרים.

 

אלכסנדריה, תחילת החורף 1917    🔗

לא נסעתי עם האהרונוביצ’ים לקהיר, למרות הפצרותיהם הדוחקות (נראה שנחוץ להם מישהו שלישי – דבורה מעדיפה גבר ויוסף מעדיף אישה – שיפיג את מתח היחסים ביניהם).

מיד כשחזרתי מהטיול בן היום עם חברי החוג הניאופלטוני, פקדה אותי שפעת וד"ר וייץ, מחשש להתדרדרות במצבי, אשפז אותי לימים אחדים בבית החולים הצרפתי. (כשרק הגענו לאלכסנדריה אושפזתי לבדיקות באותו בית חולים, וכדי להסיר חרדה מלבי, מחשש פן מחלתי אנושה יותר, הביא עמו ד"ר וייץ את לאה בתו, ערב צאתה עם אמה לפריס, וביקש שתנשקני… רופא צדיק זה מוכן היה להמר על בריאותה של בתו־יחידתו ובלבד להרגיע חולה שלו!)

תשישותי הנוכחית מזכירה לי את תקופת פריס שלי, כשנפגשתי עם בוריס שץ והוא שכנע אותי לנסות לחיות בארץ ישראל, לטובת ריאותי החלשות. ובאמת האקלים של הארץ חולל בי נפלאות, לפחות מבחינת בריאותי. נראה שמן השמים נגזר עלי לחיות בארץ הקודש.

ובכל זאת, בפריס הייתי מאושרת. ובארץ, רוב הזמן לא היה לי טוב. חוץ מבחודשים הראשונים לבואי, כשעוד ציפיתי לביאליק, כשעוד הייתי שרויה באופוריה המטופשת ההיא. אבל לאחר שנסע נהיה הכול חלול. שום משמעות לא היתה עוד לכל מה שעשיתי.

את הצעתם של האהרונוביצ’ים להתלוות לטיולם דחיתי, כאמור, גם מפני החשד שהם משתמשים בי לצורכיהם, גם כדי לא להתחרות עם דבורה על חומרת מחלותינו (מה טיב מחלתה? אף פעם לא הצלחתי להציל מפיה אמירה ברורה), ועל תשומת לבו של יוסף. ובכל זאת, כשביקרתי בביתם בבוקר הנסיעה וראיתי את דבורה בחליפת המסע הבהירה שלה ומעיל רוח תואם, לראשה כובע לבד רחב שוליים וסרט ירוק מעטרו, לרגליה נעלי הליכה נורות ומכתפה משתלשל תיק גדול, ירוק, וכשנפרדתי ממנה ועיניה השחורות ברקו מהתרגשות ומיצר הרפתקנות, נתקפתי קנאה והתחרטתי על סירובי להצטרף אליהם. מה גם שישנתי בלילה, ואותו בוקר לא הרגשתי רע בכלל.

והרי בקהיר כבר ביקרתי פעם עם הדוקטורים וייץ, זמן קצר אחרי שהגענו למצרים; אך אז עוד הייתי מבולבלת מן הסיטואציה החדשה שנקלעתי לתוכה ודאגָתי ללנוצ’קה כרסמה בי במשך כל הטיול, עד כי המראות חלפו־עברו על פני כשברי פנורמה מבעד לחלון רכבת מהירה. בכל זאת נשארו עמי רישומים שעשיתי אז. לא מהפירמידות. אשר להן, הסתפקתי בגלויות המצולמות (מלבד קריקטורה אחת ששרבטתי: ראשו של ד"ר נפתלי וייץ על גוף של ספינקס). אבל כשחזרנו מסיור ב“עיר המתים” המקוללת, בשאול הקהירי של הפרעונים, רשמתי ממנה רישומים חפוזים אחדים, שאחר כך, בביתי באלכסנדריה, פיתחתי אותם לציור שמן גדול ובו בקתות חומר קודרות וסוכות קנים מעוקמות, וגגות של פח נוצצים בזוהר חולני, ונכים וקבצנים חסרי גפיים או עם רגל עץ חבושה סמרטוטים מגואלים, ילדים בבלויים שידיהם מושטות לנדבה, עגלות תינוקות ועליהן ארונות מתים, ערימות אשפה שסירחונן, כך אומרים לי, עולה ממש מן הציור, ומעל כל אלה – המסגד המתנשא, צל ענק החולש על כל קהיר כסמל פאלי אכזרי.

נראה כי נוולות של עוני ועזובה וחלכאות ונדכאות מפרים את דמיוני, בעוד שיופי אידילי ופסטורלי משתקים ומאבנים אותי.

ובסך הכול לא טוב לי עם עצמי.

שלשום חזרו האהרונוביצ’ים הביתה. דבורה טלפנה אלי וסיפרה שלקתה במעיה, אך למזלה היה זה בסוף המסע. לאורך כל הדרך הרגישה טוב. וכעת היא שוכבת במיטה, בגלל חולשה בעיקר, ויוסף וצפורה הקטנה מטפלים בה במשמרות.

אתמול הלכתי לבקרה. והרי החלטתי בנחישות להתרחק מחברת “הגולים” שלנו, שאחרי כל פגישה אתם אני בריב עם עצמי ועוברים ימים שלמים עד שאני מצליחה להשתחרר מהתסכול הזה. אבל האישה הזאת מרתקת אותי, עם כל האגוצנטריות החולנית שלה, עם כל העריצות שלה שכל כך מתישה אותי, מפני שאני לא מפסיקה להתגונן מפניה ולהילחם נגדה.

היא שמחה לספר לי את חוויותיה מהטיול. אמרה שאת מחלת המעיים שלה קיבלה בגיזה, כשטולטלה בחולות על גב הגמל, אך הצליחה להסתיר זאת מיוסף. “אבל היה כדאי!” ספקה כפיים, “הו, היה כדאי!”

ובפירמידה, במנהרה החשוכה הארוכה והמפותלת, נתקפה קלאוסטרופוביה. רעדה והזיעה וחשה מועקה כבדה בחזה; ודיברה על הספינקס – “כל חכמת הדורות, כל הידע והידיעה, ניבטים מעינו האחת שעדיין לא חוטטה מפגעי הזמן והטבע”; והתלהבה מהטירות המפוארות ומן הגנים האלגנטיים בפרוורים האמידים.

אל “עיר המתים” לא ירדה. כבר חשה אז בבטנה ונשארה לנוח בכורסת הנצרים שבגן המלון וקראה של את “טוֹניוֹ קרֶגֶר” של תומס מן, שגילתה על האצטבה שבפוּאַיֶה בצד חוברות של שרלוק הולמס וז’ורנלים של אופנה. אבל יוסף אמר שטוב שמחזה הזוועה של “עיר המתים” נחסך ממנה. עוני מרוד, צפיפות וסירחון, רוכלים יללניים וילדים פושטי יד הם חומר הגלם הקטלני של סיוטיה, אמר.

ואז, כבדרך אגב, סיפר יוסף שרחל בּלוֹבשטיין נמצאת באודסה. היא מתפרנסת שם כמורה וכאומנת לילדי הפליטים היהודים מליטא, וזלמן רובשוב ידידה, שממכתבו למד על כך, מביע את חששו שמא תידבק רחל באחד התחלואים הנורים שילדי הפליטים נושאים בגופם. האם אני מכירה את רחל בלובשטיין? שאל.

אכן, באחד מאירועי האביב ברחובות (האם היה זה לאחר ביקורו של ביאליק בארץ?) נפגשתי אתה ועם אחותה באמצעות שולמית בן צבי (כעת קלוגאי; היא התחתנה בינתיים עם הכימאי קלוגאי, ולאחר שעזבתי אני את ירושלים, החלו שניהם ללמד בגימנסיה העברית). שולמית, חברתה של רחל עוד מפּוֹלטַוָוה, סיפרה לי עליה ועל משפחתה האמידה והתרבותית ואני התרשמתי מאוד מאישיותה וגם מנגינתה ומרישומיה. שיריה, שעליהם חתמה בשמה הפרטי בלבד, עדיין לא ראו אור, אך שולמית הפצירה בה להראותם לנו, ומאלה שקראה באוזנינו שוכנעתי שכאן טמון כישרונה האמיתי.

ובכן, זמן לא רב לאחר מכן יצאה צעירה זו – “ציפור הזמר של כינרת,” כינוה כששהתה שם בחוות ההכשרה של חנה מייזל – לפריס, ללמוד אגרונומיה וציור (היא התנדנדה בין שירה לציור כתחביבים; את חיי המעשה שלה הקדישה לעבודת כפיים, בהשראת מורה הרוחני, א"ד גורדון), ואני סיפקתי לה, לבקשת שולמית, כתובות אחדות בפריס שהיו עשויות להיות לה לתועלת. והנה, בדרכה חזרה ארצה, כשהתכוננה לבקר את אחיה השוהה באיטליה, פרצה המלחמה, וכנתינה זרה נאלצה לחזור לרוסיה. בתחילה שהתה אצל בני משפחתה בוויאטקה, אך כעת, כאמור, היא מתגוררת באודסה.

“רובשוב כותב שרחל נפגשה עם ביאליק,” אמר יוסף.

לבי החסיר פעימה.

היא אמנם ראתה אותו פעם – היתה בקהל הרב שהקיף אותו בביקורו הבלתי נשכח ברחובות – אך קשה לי לתאר לעצמי שבחורה עדינה וביישנית זאת תפנה אל ביאליק מיוזמתה, לעצה או להדרכה. ייתכן שפגשה אותו באחת ההתכנסויות הציוניות. אולי אפילו הספיקה להראות לו כמה משיריה… ראשי בער מקנאה. נעוריה, כישרונה, יופייה – קומתה התמירה, צמתה העבותה, עיניה הגדולות, נוגות ופיקחיות, נעימותה, רכותה – מעין טטיאנה הפושקינית. אך איזה יצר מעוות העביר שמחה בלבי: לקרב את הפרפר אל האש, לשחק בגורל, לתת פורקן לפטליזם הבסיסי שלי, להעמיד את אהובתי בניסיון ולגרום לו סבל. אם לא בגללי, כי אז בגלל הצעירה הזאת, שדבורה סיפרה לי כי גם לה ריאות חלשות… כן, יותר ויותר התחזק בי היצר להפגישה עם ביאליק. מן הצדק ומן היושר הוא שיפגוש בה, באותה רחל בלובשטיין!

“מה שלום רובשוב?” שאלתי. “הוא עוד בגרמניה?”

היה זה באוגוסט 1911, כשנסעתי עם ידידתי הצעירה שולמית בן צבי ועם בחור ששמו זלמן רובשוב לבקר בקבוצת מרחביה שבעמק יזרעאל.

זה התחיל בשיחה עם המפקח על התלמידים הזרים בגימנסיה הרצליה, מרדכי לֶדֶרֶר, על האפשרות להעביר את לנוצ’קה לפנימייה, אף שכבר לא היתה בחזקת “זרה”. הסברתי לו את מצבי כמפרנסת יחידה, ותוך כדי שיחה קבלתי באוזניו שבכל ארבע שנות חיי בארץ כמעט לא טיילתי בה, ופרט לביקור במושבה רחובות ובכמה אתרים בסביבות ירושלים, יצאתי אך מעט מגבולות שתי הערים הגדולות.

האדון לדרר גילה רגישות לנושא ואמר שכציירת אני חייבת להכיר את נופי הארץ, וסיפר לי כי מכר שלו, זלמן רובשוב, פעיל “פועלי ציון” ועובד כעורך ומתרגם באיזה כתב עת יידי בסנקט פטרבורג, הגיע לארץ לביקור וידידנו יצחק בן צבי התווה לו תכנית סיור ואף צירף אליו את אחותו, ידידתי שולמית. היא הביעה את חפצה לבקר בהזדמנות זאת בחוות כינרת ולהתראות שם עם חברתה הטובה רחל בלובשטיין, זו שפגשתיה בפסח ברחובות והתרשמתי מאוד מאישיותה. אז גם נודע לי שהכשירה עצמה להיות חלוצה ושהיא רועת אווזים בחוות כינרת.

לדרר הציע לי כי יתווך ביני ובין רובשוב כדי שיצרפני למסע, ואני, שעדיין לא השתקמתי לגמרי ממשבר המעבר שלי מירושלים לתל אביב, נתפסתי להצעה בהתלהבות.

ואמנם, לא עבר יום וכבר נפגשנו שלושתנו, שולמית, אני והבחור רובשוב, ותכננו את טיולנו על פי הנחיותיו של בן צבי. הוא עמד על כך שנבקר קודם כול בקבוצת מרחביה, היא “פוּלָה”, שאסון גדול אירע לאנשיה חודשים אחדים קודם לכן, כשאחד מחבריהם נרצח בידי ערבים בדרך ליבניאל והם שרויים מאז במצב רוח קשה וצריך לעודדם.

בדרך הארוכה שעשינו בעגלה, דרך טול כרם וג’נין, למדתי לחבב מאוד את רובשוב זה. הוא פיקח ושנון ורגשן ומלא חיוניות, ושלא כרגיל בקרב ה“חלוצים”, גם ג’נטלמן. ומלבד היותו תלמיד־חכם ומספר רב השראה של סיפורים חסידיים (הוא בן למשפחה חב"דניקית), נוכחנו לדעת שהוא בקי גדול בספרות ובאמנות הרוסית והגרמנית. בזכות רובשוב זה נעמה לנו הנסיעה, שהיא כה מייגעת, בדרך כלל, ביום שרב כבד – הבחור לבש חליפה שחורה וענב פפיון ובמאמצים גדולים עלה בידינו לשכנעו שיפשוט את הז’קט ויפתח את הצווארון – והצלחנו לנהל שיחה ערנית ותוססת למרות הדוחק הרב בעגלה, ואפילו ליהנות מקולו הערב כשזמזם עצמו בעיניים עצומות וכמו בהיסח הדעת ניגונים חסידיים.

בחצות היום טיפסנו, שטופי זיעה וצרובי שמש, במעלה הגבעה בואך פולה, כפיות לבנות לראשינו, הבחורות, ומגבעת לבד שחורה לראשו של רובשוב. כבר מרחוק הבחנו בגדר־חומה המקיפה שורת צריפים ואוהלים שהוצבו בחצי גורן סביב מבנה ארוך עשוי חומר ואבנים גדולות, עגולות, בצבע גבעות הטרשים המקומיות, והוא בולט כמבצר רומאי על רקע המעונות הארעיים. אני זוכרת שחשבתי בלבי: זהו הסגנון הארצישראלי החדש. רומא, אוהלי קדר וצריפי העיירה היהודית בכפיפה אחת, על רקע נוף קדומים מדברי, שלנו הוא ארץ התנ"ך ולבני דודנו הוא חלק מארצות הסהר הפורה…

נדחפנו למחסה הראשון שנקרה על דרכנו, מחסן תבואה גדול, והשתרענו, פשוטי איברים, על שקי החיטה והשעורה התפוחים והדוקרניים. משנחנו קצת, יצאנו לחפש אנשים.

החצר היתה ריקה ודוממת וצימאוננו הוביל אותנו למבנה המרכזי של הכפר, ה“חושה”, שקיווינו כי נמצא בה מים. בין כותלי האולם המקומר חשנו קרירות מה ובאפלולית ששררה שם הבחנו בשולחן ארוך – קרשים גסים מונחים על ארגזים – ובספסלים, והבנו שהאולם משמש חדר אכילה לחברים. אחר כך ראינו פתח צר שהוביל לחדר סמוך, הוא המטבח, ובו אותם ארגזי נפט לכל עת שניצבו עליהם פרימוסים ופתיליות וסירים גדולים וצלחת וספלים של פח, ובפינת החדר כדי חרס ענקיים – ג’ארות – ובהם מים צוננים.

משהרווינו את צימאוננו, חזרנו לחדר האוכל, ואז שמתי לב לאחד הכתלים המפויחים שהיה גבוה וחָלק מן האחרים וחשק רב תקף אותי לצייר עליו. כהרגלי, אינני יוצאת מפתח ביתי בלי שיהיו באמתחתי מחברת ועפרונות וגירים, וכבר בדרכנו הנה רשמתי במחברתי נופים שנצפו לנו כשטולטלנו בעגלה. וכעת – האצבעות דגדגו לי מרוב תשוקה לכסות קיר שחור זה ברישומי גיר לבן.

באותם ימים הייתי נתונה בציור דמותו של סבי עליו השלום, זאת כהמשך לדיוקנאות עצמי. כי תמיד מצאתי דמיון ביני ובין סבי. וכשהייתי עסוקה בבחינה עצמית, חזרתי לשורשי. אך טבעי היה, אם כן, שגם כאן, על הקיר המפוחם והחשוף בחדר האכילה של הקבוצה הצעירה והאידיאליסטית הזאת, אצייר בגיר לבן את דמות סבי שצירפתי אליו גם את עצמי, נכדתו האהובה, בדמות ילד. (לימים צולם ציור הקיר הזה שלי ונמכר באודסה בתור גלויה מארץ הקודש, בלי לשאול כלל את פי!) סבי, שהשקיע בי את חסדו וחכמתו, את תעצומות נפשו וחזונו, כשקרא אתי בכל יום דף גמרא כאילו הייתי הנכד שהוא ייחל לו (לצערי מת סבי זה בילדותי, ואני הספקתי לטעום מתלמודו רק על קצה המזלג).

רובשוב ושולמית עודדוני כל כך ביוזמתי, שבעוד הרעיון באִבּו, כבר מצאתי את עצמי עומדת על השולחן ומציירת. עבדתי מתוך שיכרון והתעלות, מתוך חדווה ועליצות. הרגשתי כל כך שייכת, לאדמה הזאת, לאנשים האלה, כל כך רציתי לתרום להם ממיטב כישרוני ודמיוני!

שלוש שעות רצופות עבדתי, הפסקתי רק כדי לשתות מהג’ארה, מתוך ריכוז עצום, מתוך רצון עז לבטא את כל האהבה התמה שרחשתי לסבי בילדותי. את אמונתו בי, שאימצה את לבי ברגעים הקשים ביותר בחיי, את החלומות שטווה באשר לעתידי, את ברכת הדרך שנטלתי ממנו ושאני חוזרת ומשננת אותה עד עצם היום הזה.

בושתי ממש באושר שהציף אותי לנוכח התדהמה וההפתעה שניבטו מעיני החברים כשחזרו עם ערב מעבודתם המפרכת בשדה, בשמש הלוהטת, ומן האורווה ומן הלול. ואחר כך, השמחה שפרצה מהם, אחרי חודשים רבים של אבל ושכול! הם נשאו אותי על כתפיהם במעגל ושרו “זבחו זבחי צדק לה'”, כאילו הייתי שׂיה על כתפי עולי הרגל.

וכשהתאספנו כולנו על הגורן בשעת ערב מאוחרת, התרפקנו על שירו של ביאליק “זריתי לרוח אנחתי” – ולבי נצבט בי מחמלה ומבושה, איני יודעת למה –ועל ניגונים חסידיים שרובשוב פתח בהם, בסלסולי תחינה קורעי לב, בהתכוונות נפשית עצומה, והמשיך בהם, בזה אחר זה, עד הנץ השחר.

לא המשכתי במסע עם שני חברי לחוות כינרת. אושרי היה רב מדי. ידעתי שלא אוכל להכיל ולו עוד טיפת אושר אחת. נפרדתי אפוא מחברי הקבוצה ומחברי למסע וחזרתי הביתה לבדי. וכל הדרך, בעגלות טעונות עצי הסקה ומספוא למאכל בהמות, המשכתי לזמזם לעצמי ניגונים ששרנו בלילה וידעתי כי מן המתיקות המתפשטת בלבי אטעם עוד ימים רבים.

אבל כעבור ימים אחדים נודע לי שגם לוקה באודסה! והוא מנהל שם את הנמל. סיפר לי על כך אחד מאנשי השגרירות הרוסית שנשאר באלכסנדריה אחרי שהשגריר עצמו ופמלייתו נצטוו לחזור לרוסיה כשהבולשביקים תפסו את השלטון.

 

אלסנדריה, חורף 1918    🔗

אינני יודעת איך הם שם, באודסה, ואם הם מצויים בעניינינו. כשאני חושבת על התלאות שעוברות עליהם, החרדה לעצם הקיום, להישרדות מיום ליום, המפולת הגמורה של דפוסי החיים, התפרקות הערכים שהורגלו בהם, והחדשים הרי הם אך בראשית התהוותם ועדיין הכול נזיל ונתון לפירושים סותרים. אז איך אפשר לצפות מהם שיתעניינו במתרחש מעבר לחייהם המיוסרים, גם אם לנו, מרחוק, הם נראים מלהיבים וסוערים?

כל כך רוצה הייתי לשמוע את דעתו של ביאליק על המצב אצלנו. האם הוא שמח? האם הם יודעים שם על הגדודים העבריים העתידים להשתתף בשחרור ארץ ישראל מידי התורכים?

אחד־אחד הם באים ומתקבצים פה, אצלנו. דוד בן גוריון ויצחק בן צבי (הוא נפגש פה עם רחל שלו, לאחר פרידה של שלוש שנים וחצי), וגדודם, שהתארגן עוד באמריקה, קיבל אישור מהשלטונות להתאמן במצרים, בתיווכו של ויצמן, כנראה. אנגלופיל זה, שיוקרתו האישית והמדעית בקרב האנגלים סייעה, כך אומרים, בהשגת אותו צ’רטר אגדי המאשר את זכותנו על ארץ ישראל.

רחל לישנסקי־ינאית, ידיעתי הצעירה מדירתנו הקומונלית בירושלים, שהגיעה מהארץ דרך שווייץ – באה לבקרני. נערה חיננית זו, נבונה ומעשית זו, נהנית להיות במרכז העניינים, ובן זוג נאמן ותומך מצאה לה בבן צבי. בעל קומה ויפה נפש הוא, אידיאליסט תאב דעת, שאינו בוחל בעסקנות כצו השעה. ורחל היא מאלה שדמותם הנלבבת מחזירה אותי אל שנתי הראשונה בארץ, המאושרת בחיי, לפני ביקורו של ביאליק, כשאהבָתי גברה על הכרתי ועל שיקולי, ואושר הפתאים שִחרר אותי ממבוכה וממעצורים והתנהגתי בשובבות ובעליצות שהלמו את המנטליות של חברי הצעירים מן הקומונה. מה עוד שהוריה של רחל הם ממַלין שליד קייב, עירם של הורי מניה ביאליק, והיא וחיים איסקוביץ' היו מבלים את חופשות הקיץ שלהם שם. חיים מכיר היטב את משפחת לישנסקי, ובנות המשפחה התארחו בביתו באודסה בדרכן לארץ ישראל.

היא באופוריה, רחל. גם מהפגישה עם יצחק אהובה, כמובן, אך בשיחתה היא מדברת בלשון “כולנו”. “תקוותנו”, “הפרספקטיבות שלנו”, “עתידנו”. מספרת שבקרב “הפועל הצעיר” בארץ סוערות הרוחות. המצדדים באחד־האם טוענים, כנגד ז’בוטינסקי וויצמןן, שגדוד יהודי עצמאי אינו קלף מיקוח שיטה את יחס הבריטים לטובתנו; שגיוס מסיבי יחליש את היישוב בארץ; ש“גדוד הפרדות” של ז’בוטינסקי וטרומפלדור סבל בגַליפּוֹלי מיחס משפיל ומאבדות מיותרות בלי שיקדם במאומה את העניין הציוני וכו' וכו'.

שאלתי אותה לשלום הוריה, ידידי ביאליק, שהכרתים מירושלים והם התייחסו אלי בחביבות רבה, וסיפרה שאמה נאסרה בתל עַדַש, בחשד לקשר משפחתי עם יוסף לישנסקי מניל"י, והובלה לדמשק לחקירות מענות. לבסוף הפגישוה בבית הסוהר עם הנידון למוות עצמו, והוא לעג לחוקרים על שאסרו אישה זקנה והצליח להפריך את חשדם.

ובזהירות, מחשש לבשורות רעות, שאלתי על אייזנשטאדט, שלמיטב ידיעתי עדיין שוהה בלוֹזַן. אותו עצמו לא פגשה, אך חיה־תמר, אחותה הרופאה, מבקרת אותו מדי פעם במוסד לחולי רוח. זהו, אם כן. מקומו של איש הרוח במוסד לחולי רוח. איש הרוח הטוטלי, זה שנשרף על מוקד העניין הרוחני שאותו הוא עובד עד כלות.

יהושע אייזנשטאדט. כשפגשתיו לראשונה בירושלים, שבועות אחדים אחרי בואי לארץ, אמרתי לעצמי: האיש הזה הוא התגלמות האידיאה של האידיאליסט. אך כשציירתי פורטרט שלו והתכוונתי לשוות לו גדולה של נביא, יצא “משולח”. אבל אז כבר ידעתי שכשאייזנשטאדט נושא את הצלב הציוני, הוא עובד את הבורא, וכשהוא נושא את הצלב של תשוקתו אלי, הוא עובד את האהבה.

 

תמונות, תמונות.    🔗

אייזנשטאדט מתפרץ לדירתנו הירושלמית, הקומונלית, נושם ונושף, ממלמל בהתרגשות בליל של משפטים חסרי שחר שבקושי אנחנו קולטים מהם את המילים “חוריה” (חירות) ו“קונסטיטוציה”, וכשאנו תופסים שמדובר בניצחון “התורכים הצעירים”, עולה שמחתנו על גדותיה, כאילו כאן ועכשיו מתגתשם לנגד עינינו החזון הציוני: ביטול הגבלות על רכישת קרקעות, עלייה חופשית, השפה העברית תהיה שפתנו הרשמית, יהיו לנו מוסדות לאומיים משלנו.

ירושלים כולה, גם ערבים ותורכים, מסתערים על הרחובות ומסתדרת תהלוכה ספונטנית מבני כל העדות והמפלגות לאורך רחוב יפו. כל קבוצה שרה משיריה בהתלהבות אדירה, ואנחנו שרים משירי ציון. התהלוכה פונה לכיוון מגדל דוד הסמוך לקישלֶה, בית הממשל, שמעבר לחומה. קבוצת “פועלי ציון”, חברי לקומונה, ואני בתוכם, מניפה דגל כחול־לבן בצד הדגל העותומאני. וכשאנו מגיעים ליעדנו, מטפס בן צבי על מרפסת המגדל ונושא דברים חוצבי להבות, שהצירופים “עם ישראל”, “אחוות עמים”, “מעמד הפועלים”, “בני המיעוטים” שולטים בהם. הוא זוכה לשריקות ולקריאות הידד ולמחיאות כפיים סוערות, וכמוהו כל יתר הנואמים, בלי שום קשר למה שאמרו.

ההמונים פורצים בריקודים. הורה, דבקה, צ’רקסיה, קרקוביאק. ובראש הרוקדים ידידנו אייזנשטאדט, מכרכר ומפזז באמצע המעגל כעוּל ימים וקורא בגרון ניחר סיסמאות ציוניות, וכל הקהל הרב הזה, יהודים וערבים וארמנים ותורכים, עונה לו כהד: “מי אנחנו – ישראל!”, “מי כולנו – ישראל!”

רק אחרי שהתפכחנו מעט מהשיכרון שאייזנשטאדט הדביק אותנו בו, התחיל הלב חושש: שמא יגבר הזרם הלאומני של “התורכים הצעירים” על הליברלי, ויפוג חלום עצמאותנו וכעורבא יפרח.

עוד זיכרון: אחרי פסח 1909, אחרי ביקורו של ביאליק בארץ. (עד היום מציפה אותי בושה כשאני נזכרת איך העֱרים על רבבות מעריציו והתגנב לדירתי בחסות החשכה, יום אחד לפני שציפו בירושלים לבואו. זהירותו הפחדנית! ולחשוב שיותר לא ראיתיו!) אחרי נסיעתו של ביאליק, כשהחיים ממשיכים להשתרך בלעדיו ונוכחותו של אייזנשטאדט בחיי חוסמת ביני ובין התהום. הוא דואג שלא אשאר מובטלת, פנויה לחטט בפצעי, שאהיה מבוקשת בקהילת בני האדם. הוא מדרבן את ש' בן ציון להזמין אצלי איורים נוספים בשביל “העומר” – ציור השער שלי, “רות המואביה”, זכה להמון מחמאות – ומקבל ממנו הבטחה לשתפני דרך קבע בירחון חדש שהוא עומד להוציא, לבני הנעורים. הוא גם מבקש את הסכמתי לפרסם איור שלי מ־1906, שתי עלמות פורטות על נבל, לשיר של יעקב כהן. יש לי סנטימנט ל“משוררנו היפה” הזה – כך כינה אותו ביאליק – עוד מפגישותינו בבֶּרן. הוא חי אז בהרים, “כדי שדבר לא יפריע ביני לבין הטבע,” אמר, ובכל פעם שהגיע לברן בא לבקר אותי והחמיא לי כאמנית וכאדם. הבנתי שהבחור מחפש חום ואינטימיות “משפחתית”, אך יחסו אלי החניף לאגו הפגוע שלי. כל כך התיידדנו, שהראה לי את הפִּסקה במכתבו של ביאליק אליו הנוגעת אלי: “במחנה שכינה שלכם רובצת עתה אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה – ואירה יאן שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם סופרת. אם פוגע אתה בה לפעמים – אמור נא לה בשמי שלום.” וזאת, בתקופה שההתכתבות ביני לבין חיים איסקוביץ' היתה בשיאה! אז מה רצה להשיג בדבריו המתחסדים האלה לכהן הצעיר? ליצור אצלו רושם שיחסינו “תרבותיים” גרידא? קורקטיים למהדרין?

וזכורה לי פגישה עם כהן בפריס, כשגרתי אצל אחי ומצב רוחי היה עגום למדי אחרי פרידתי מחיים־נחמן בקונגרס בהאג. מכתביו של ביאליק אלי אז עשו לי שממה בנפש. הוא התחפר, רתם את עצמו לעול פרנסה שייבשה את מקור יצירתו, ואני לא עצרתי בעצמי וכתבתי לו שהוא מוכר את נפשו לשטן. וכשנפגשתי אז עם יעקב כהן, באיזו ביסטרו, ונוכחתי שגם הוא מיואש, הטבענו שנינו את יגוננו בשֵכר ויעקב כהן דיבר על התאבדות. אבל בלבי אני מחייכת בהיזכרי באותה שבת בהאג, כשחיים איסקוביץ' הצליח לחמוק מחיבוק הדוב של כהן – ומן הישיבה בוועידת “העברייה” כחלק מהתחייבויותיו לקונגרס הקציוני – כדי להישאר אתי ביחידות. אבל כשנשארו ביחידת…

היה זה ביקורו הראשון במערב אירופה ומצב רוחו היה מרומם במיוחד. הוא היה מלא אנרגיה. עליז, שובב, שנון, חריף, צוחק בקול רועם, מבזיק הברקות ומפריח אַפוֹריזמים, רב קסם. וגם הִרבה להצטלם. מיודעיו ומעריציו נהו אחריו, אך כשעייף מהם יכול היה להימלט מחברתם ולהתבודד, והוא שמח מאוד לפגוש את שלום עליכם – לראשונה, אחרי התכתבות ממושכת. ומה שנוגע אלי, מצד אחד היה גאה להרשים אותי בפופולריות שלו; שמח שאראה אותו במיטבו. אבל מצד שני התבייש בי. כמאהבת, נראיתי מבוגרת מדי, לא משעשעת ביותר ולא כל כך מושכת בנשיותי. אם חיים־נחמן היה שם במיטבו, אני הייתי במרעי. שמלתי השחורה לא הלמה אותי, תספורתי הגזוזה לו התאימה לשערי המסולסל וקווצותיו הזדקרו בפריעות. במבוכתו מחברתי נעשה קולני, עוקצני, אפילו גס. כהרף עין סר חִנו. הוא התבייש בי, ואני התביישתי בעצמי ובו. מה גם שחבריו החסודים קינאו לכבודו וניסו להניאו מלהשתמש באיורי לספר שיריו. אפילו בן עמי, שבביתו בברן נהגתי לבקר וחשבתי אותו ואת בני משפחתו לידידי, נודע לי שמאחורי גבי ביטל אותי כציירת והסית את ידידיו של ביאליק שישפיעו עליו לוותר על איורי ולחתוך את הקשר בינינו. האמנותי והרומנטי. אבל כשבעלבוני הסתלקתי ממנו ומסופריו והתחברתי לבוריס שץ וללילייֶן, רץ לחפש אותי, ואני נעניתי כמובן לחיזוריו. בילינו ערב אינטימי ורומנטי, כן… בחדרי השכור שבאכסניה המוסתרת בתוך חורשה, רעש המים נשמע מן המפל הסמוך, סעדנו ארוחת ערב חגיגית, נרות, יין, וביאליק אכל בהתלהבות, בגרגרנות, מן המאכלים היהודיים שהכינה למעננו הטבחית ההולנדית שאת שירותיה שכרתי במיוחד לערב זה, ואני דיברתי דיבורים מעורפלים (הייתי מעורפלת), על “ראיית העולם מזווית אחרת”, על “מקום רוחני אחר”, גבוה, להשקיף משם על חיי כאילו אין הם נוגעים בי, ואמרתי שיש בי כל כך הרבה כמיהה למקום כזה. ואחר כך, כשחיים־נחמן רווה “ממקור תענוגים, ממעיין הברכה”, הייתי מאושרת, בשבילו ובשבילי, על “הרגע הקטן של תענוג, של אושר וגיל” שהיה לו באהבתו, אפילו היא בת חלוף.

ברגעי בדידות וייאוש אני מתרפקת על הערב ההוא. (פתאום עולה בדעתי שביאליק הוא זה שהשפיע על בן ציון להזמין אצלי איור לשירו של כהן! והרי בתקופה הקשה שלי באודסה קיבלתי בהשתדלותו הזמנה מהמו“ל לאייר פואמה של י”ל פרץ, שאחרי ביאליק היא נראתה לי כמים עכורים.)

בצהריים, בשעת המנוחה של מהבנק, היה אייזנשטאדט קופץ לסטודיו שלי להיווכח שאני מציירת.

כבר לא אותו הסטודיו שבדירה הקומונלית שחלקנו לנוצ’קה ואני עם החלוצים הצעירים, חברי “פועלי ציון”, בשכונת החבשים בירושלים בשנה הברוכה ההיא, הראשונה לחיי בארץ, לפני ביקורו של ביאליק.

לפני ביקורו של ביאליק. כל השמחה היתה לפני ביקורו של ביאליק. כל התקווה שסחררה את ראשי ואת לבי, וציירתי כפי שלא ציירתי מעודי. הסטודיו שלי אז, בקומונה שלנו שבבית בצלאל לשעבר, בבעלות הכנסייה החבשית (מבנה עגול מעוטר תבליטים ומגולף בו סמל מלכותם, “גור אריה יהודה”, ועל קדקודו כיפה ירוקה החולשת על כל הסביבה). בניין אבן תלת־קומתי לנו, שעובי קירותיו כשל מבצר, חלונות גבוהים עם שמשות צבעוניות, רצפת שיש, וגזוזטרה תלויה בחזית הסטודיו שלי ומשקיפה על העיר העתיקה. מקדש מעט. ואני עומדת לפני כן הציור, מול בד הפשתן הלבן, החלק והמתוח, ולצדי שפופרות הצבעים, ואיך להערות מתוכן את האור הענוג והקסום המקיף אותי, החודר אל כל תא מתאי גופי, ואיך לבטא את התופעה הזאת, הייחודית לירושלים, של העדר פרספקטיבה, כשמִתאר האופק כולו בהישג ידך, אשלייה תמוהה ופלאית שכבר התחילה להשפיע על סגנוני והוא הולך ומתקרב לאַר־נוּבוֹ או לפּרֶה־רפאליטי. והתחלתי להבין מנין צמח הסגנון הדו־ממדי של לילייֶן, כאן, בירושלים. ידי רועדת מהתרגשות כשאני בוחרת את מכחולַי, שניצבים הכן, כזקיפים, בספל מתכת רחב, כחול־אוּלטרַמַרין, שקניתי בעיר העתיקה. בלחיצה קל־קלילה, אפילו לא סחיטה, בעדינות, אך לפעמים בתוקפנות, מתוך תחושה פראית של כוח, אני משחררת צבע אל הלוח. ואיזה אושר מציף את לבי כשאני מגיעה לגוון הנכסף, כשעל הבד, ממש לעיני, מתחוללת מטמורפוזה ומשהו בציור מתחיל להתמזג עם ירושלים של מעלה.

אייזנשטאדט שותף להתפעמותי. כאילו בלע אל קרבו את הנוף בעיני הציירת והוא מתחיל להשתקף מפנימיותו.

ולפנות ערב, עם שקיעת השמש, אני מתהלכת בגננו, שגדר הברושים שלו נושקת את חומת הכנסייה. פרפרים מרפרפים, עצי שקד בפריחת כלולותיהם, איזו חגיגת קוֹנפֶטי לבנה! ועצי הפרי האירופיים, תפוח, אגס, שזיף, שפריחתם הוורודה־הסגולה הקדימה אותה שנה, ואני שומעת את פכפוך המעיין מן הסלע, והמזרקה הקטנה מתיזה עלי זרמי מים משתובבים, והנפש משתעשעת לה, ובלב רונן שיר השירים (סַטיר צוחק לו מן הצד אך אני מפנה אליו את גבי).

ולילות ירושלים, שאין קסומים מהם בעולם כולו. עטו של גוגול היה נשבר אילו כתב על לילות ירושלים! אבל הם מחכים, כה שקטים, כה מאירים, לעטו של האחד האחר… מנהג עשינו לנו, רחל ואני, להשקיף על העיר בלילה מהגג השטוח של ביתנו. בכל לילה, בחצות, דופקת רחל על דלת חדרי ומאיצה בי לעלות על הגג. יריעת השמים הכחולה־השחורה נפרשת מעלינו ומשתפלת אל האופק עד שהיא נוגעת באדמה וכוכביה מתנוצצים כאבני חן בעטרת ראשינו. אנחנו, כוהנות הלילה הגדולות, בגלימות מדבר בדוויות, כפיות לבנות לראשינו. והשקט! אין בתבל כולה כדממה הירושלמית בלילה, “ת”ק על ת“ק פרסה מסביב אין קול, אין הברה, אין קשר”. ושפתי ממלמלות מאליהן פסוקי תפילה, או שירה, בשפת הלב, והד תפילתי חוזר אלי מצוקי ההרים.

אל דירתי החדשה, הפרטית, בשכונת זיכרון משה, עברתי אחרי שפג חוזה השכירות של פרופסור שץ עם הכנסייה החבשית, כחודשיים לפני ביקורו של ביאליק בארץ (חתמתי על חוזה לשנה אחת, מתוך הנחה שנחוצה לביאליק שנה באודסה כדי לחסל שם את ענייניו ואת נישואיו). דירה נהדרת היתה זו, כל ירושלים נשקפה ממנה. באיזו אהבה, באיזו חמדה בחרתי כל רהיט וכל חפץ, במחשבה שישמש את שנינו בחיינו המשותפים בשפיה! ובינתיים, כדי לחסוך כסף, שקלתי לקנות עשרים תרנגולות וסיפרתי על כך לביאליק, שיֵדע להעריך את חושי המעשיים… מכתבים תכופים וארוכים כתבתי אליו אז, ופניתי אליו בשמו הפרטי בלבד, “חיים”, בעוד מכתביו אלי היו נדירים וחמקניים. בכל זאת סירבתי לקרוא את האותות.

אבל כעסתי. נזפתי בו על השתעבדותו לכל מיני עבודות טכניות, פֶּגַסוס שנהפך לסוס עבודה, על שהוא מתרגם יצירות של אחרים במקום להקשיב למוזה של עצמו. התגריתי בו, עדיין ברוח טובה, על דחייתו החוזרת ונשנית את בואו לארץ, על אדישותו, עצלנותו, שקיעתו כמשורר, פחדנותו. מזהירה שהקונכייה שלו עלולה ליהפך לו לקבר אפל, כפי שאירע לגיבורו של צ’כוב בסיפור “אדם בנרתיק”. וגיבור הסיפור – הו, אלוהי המקריות! – שמו ביאליקוב! בדיוק כך! וביאליקוב זה של צ’כוב, מורה לשפת יוון העתיקה (נו, באמת, פה ההשוואה עם שפת עבר היא ממש בלתי נמנעת!), התכנס בתוך קליפתו “כחומט או כצדפה”, הקיף עצמו במעין נרתיק שבודד אותו והגן עליו מפני החוץ המאיים, ה“חוץ” שכה הרגיז אותו ועורר בו חרדה כה עמוקה. וכדי לברוח מהמציאת, וכדי להצדיק את סלידתו ממנה, היה משבח את העבר ומסתתר מאחורי הלשונות העתיקות. וגם את מחשבתו הטמין ביאליקוב בתוך נרתיק והקיף את עצמו בכל מיני איסורים וסייגים וכו' וכו'.

ולמי הוא חרד, חיים איסקוביץ', שאלתי, ועניתי: לעצמו! לו לעצמו! אפילו אמתלה של חרדה לעתידם של ילדים אין לו! (איזו גסות רוח, איזה חוסר רגישות, היצר לעקוץ את אשתו העקרה גבר אצלי על התבונה!) הו, כן, הרשיתי לעצמי דיבור פמיליארי, יותר מדי פמיליארי. האם עברתי את הגבול?

דִרבנתי אותו לאזור אומץ. סיפרתי לו שבחלומי ראיתיו הולך במדבר, שוקע בחול עד חזה, עד צוואר, ולא יכולתי להצילו… “אך ידי מושטות תמיד, חיים, אם תרגיש שאתה טובע ולא תימצאנה לך ידיים חזקות יותר, תפוס את שלי! אפילו הן חלשות, אותך הן תמשוכנה ותצלנה!” כתבתי.

אחרי נסיעתו של ביאליק דאג ידידי היקר אייזנשטאדט שלא איוותר לבדי בערבים, ניסה להעניק משמעות כלשהי לקיומי היומיומי.

אחרי נסיעתו של ביאליק. כשהתחילה אצלי ספירה חדשה. אחרי שאפסה כל תקווה לחיינו המשותפים. והרי רק לשם כך עזבתי את אירופה והגעתי לארץ ההבטחה הזאת! והרי יחד טווינו את חלום עתידנו המשותף בכפר הנוער שפיה, וחיים איסקוביץ' ניהל בהתכתבות משא ומתן עם המנהל, וכבר הוסכם ביניהם על תנאי העסקתנו – כל אחד מאתנו בנפרד, עדיין לא נאמר דבר על הקשר בינינו – על תאריכים…

פתאום, אחרי נסיעתו, נפקחו עיני לראות את כל הקטנוניות שמסביבי. אנשים קטנים עם מטרות קטנות, שעולמם העלוב מלא חשבונות זעירים ואינטריגות שפלוליות. ומצאתי את עצמי נרגנת ונרגזת כמותם. הרבה יותר מהם! כל הכיעור שנתקלתי בו ביזה אותי אישית. והגבתי בשצף קצף. דווקא בירושלים זאת, שציירתי את היכלותיה ומקדשיה כשהם נישאים על גבעות וחצובים בהרים ובתוואי אופק השמים, וניסיתי לתפוס את הוד נופה, צלילות האוויר, לא חריף או עז, את צחותו, את היובש שלו, אפילו את ערפיליו, והאור! גוני הגוונים של האור הירושלמי, עיר של כבוד מלכים ורוממות אל – דווקא כאן התפרצו על משכני מיני שדים גרוטסקיים, שהתגוששו זה עם זה ושיסעו זה את זה וחוללו בי מהומה.

היה עלי לגייס את כל כוחות הנפש שעוד נותרו בי כדי להיחלץ מן השתיקה שגזרתי על עצמי, מִפֶּסק השתיקה הארוך שנטלתי לי מכתיבתי אל ביאליק, כדי לצעוק חמס על העוול המשווע שעוללו לידידי, יהושע אייזנשטאדט, כשפיטורוהו, ללא כל אזהרה מוקדמת, ממשרתו בבנק אפ“ק. לבקש מביאליק שיהיה לי מליץ יושר אצל אחד־העם, כדי שזה יפעיל את השפעתו על לֶבוֹנטין, מנהל אפ”ק, שישאיר את אייזנשטאדט הנאמן על כנו ולא ישבור את מטה לחמה של משפחה שלמה שעול פרנסתה עליו. (אני מגרשת הרהור טורדני, עקמומי, שפל: האם השתמשתי באסונו של ידידי כדי להפר את שתיקתי אל ביאליק?)

הזכרתי לביאליק את זכויותיו של אייזנשטאדט: ממייסדי “בני משה”, ויש לשער שנפגש עמו אצל אחד־העם כשזה ביקר באודסה מטעם יק“א. התקשיתי למנות את כל עשרות המפעלים שהקים, דומה שידו היתה בכל מפעל ציוני ותרבותי. והרי שמו מוכר בוודאי לביאליק גם מפרסומיו בכתבי העת העבריים, מ”ציוריו" וסיפוריו מהווי הארץ. הרי האיש נשרף בלהט המעורבות הרגשית שלו בעניינים קלים כבחמורים.

התאפקתי שלא לספר לביאליק על יחסי עם אייזנשטאדט, על השעות שבילה בסטודיו שלי כשאני מציירת פורטרט שלו והוא מתרגם לי מכתביו, שלא יכולתי לקוראם במקורם העברי. הייתי משוחדת, כמובן, ומצא חן בעיני כל מה שכתב. לא סיפרתי לביאליק שבחורבות עולמי היו אלה בשבילי שעות של חסד.

*

תגובתי על פיטוריו של אייזנשטאדט היתה אמוציונלית מדי, קיצונית מדי, המכתבים שהרצתי לחצי העולם בעניינו (לביאליק, כמובן, אך גם לאחד־העם, ללבונטין, אפילו לברנר, שידעתי כי הוא עוין אותי) היו נסערים מדי, אישיים מדי, ולא זו בלבד שעוררו תגובה של משיכת כתף והרמת גבה, הם עודדו את סקרנותם של מכוּתבי לשמוע רכילות עלי ועל אייזנשטאדט, רכילות חסרת שחר, כמובן, מעולם לא החזרתי אהבה לאייזנשטאדט, פשט מפני שלבי היה תפוס ולא היתה בי אהבת אישה לאיש היקר הזה. עכשיו, ממרחק הימים, אין לי ספק שמעורבותי, הפראית למדי, בעניין פיטוריו נבעה מהזדהותי העמוקה עמו. עם קיפוחו בשל הפרשנות הגסה שפורשו כוונותיו הטהורות; עם תחושת העלבון שחש בשל ההתעלמות ממנו, בשל האדישות לגורל האיש שהקריב את חייו על אמונתו ו“הלך על כל הקופה”, פשוטו כמשמעו (הרי לבונטין האשים את גזבר הבנק אייזנשטאדט שמעל, כביכול, בקופה!).

היום קשה לי להיזכר בפרטי ההאשמות נגדו. העברת כספי ההקצבות של הבנק לקרן קיימת לישראל בלי להיוועץ עם מנהל הבנק, משהו כזה. הוא היה משוכנע בכל לבו, ממניעים אידיאליסטיים כמובן, שאם מזדמנת קרקע למכירה, על הקרן הקיימת לעשות הכול כדי לרוכשה ללא דחייה, אפילו אם גיוס הכספים כרוך בעקיפת הנהלים המקובלים. איש לא היה מעלה על דעתו או על דל שפתיו מניעים אחרים אצל צדיק זה, אבל טענו ל“אי סדרים”, ל“אי ציות לנהלים”, ל“מעילה באמון”, ולבונטין דרש לפטרו.

התפרצויותי חסרות הפרופורציה בעניין פיטוריו של אייזנשטאדט, בוויכוחים פרטיים ופומביים ובכתב – השתוללתי ממש מכעס! – באו אחרי שהפרתי את נדרי לשתוק. לשתוק בכל מחיר, להימנע מלתת פורקן לרגשות עזים. לכאב, לחרפה, לזעם. לשמור על מעט הבריאות.

שתי רשימותי בנושא השתיקה וההשתקה התפרסמו תחת הכותרת “דרך האמת” ב“האור”, עיתונו של בן יהודה. (למרות הסתייגותו של ביאליק – בצדק, לדעתי – מעיתוניו של יהודה, כתבי העת שלו הם היחידים שפתחו לפני את שעריהם בלי שאצטרך להתבזות.) בן יהודה ביקשני לרכך את הטון; אמר כי יש המכנים אותי “נביאת הזעם”. אך לא התרציתי לו. מוטב לי כי ייגרע מנשיותי בעיני האדונים הכבודים המנויים על עיתונו, ובלבד שלא אצטרף להתפשר על עקרונותי!

לא יכולתי שלא לצעוק. והצעקה באמצעות הציור אינה די רועשת, אינה מכה גלים. נחוץ היה לי שהצעקה שלי תישמע חזק ככל האפשר רחוק ככל האפשר.

צעקתי על כך שאייזנשטאדט לא הובן, שהשקפותיו האידיאליסטיות (“תמימות” בפי הציניקנים) אינן מתיישבות עם ההשקפות התועלתניות של מנהלו זלמן־דד לבונטין, הידוע אמנם ביושרו אך גם בעריצותו ובתקיפותו, אשר מרוב מניפולציות עסקיות ומחשבות על “דיווידנדים” הוא שוכח את מטרת הבנק ותכליתו: להיות זרוע מבצעת של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

עוד צעקתי, שהפיטורים (ללא פיצויים, אחרי שש שנות עבודה) לוו בקיתון של עלבונות, ושהופצו על המפוטר שמועות זדוניות ודברי רכיל שפלים.

התכוונתי, כמובן, אל עצמי. שכן באותה תקופה, חודשים אחדים אחרי נסיעתו של ביאליק, התחלתי להרגיש שאנשים מתייחסים אלי כאל פאם פטאל. בגילי! הה הה! לילית המתחפשת למוזה ומכשפת את הגברים והם דבקים בה באהבה תובענית ומשעבדת הגורמת להם לפעול בניגוד למצפונם ולשכלם הישר. צעירים וזקנים, רווקים ונשואים, מורמֵי מעם ויחפנים אידאליסטים, כל שוחרי האמנות המעריכים את ציורי מוּעדים להילכד בקסמי (נכון שקניתי לי כמה מעריצים צעירים בקרב חברי “פועלי ציון” ואנשי “השומר”, ושדי נהניתי מהחידוש שבדבר, אך הם כיבדו את אמנותי, לכל היותר את האינטלקט שלי, ללא שום קשר עם נשיותי!)

כל כך דבקה בי התדמית הזאת, שידידותי הנשואות החלו לחשוש מהשפעתי על בעליהן, מכך שאצוד גם אותם בחִצַי המורעלים. אפילו היום עולה בי גיחוך כשאני נזכרת במבט החקרני שהעבירו חברותי ממני אל אישיהן, ועל פניהן הבעה של חשד ודאגה (מבטים כאלה ראיתי גם באלכסנדריה, כשעברה השמועה במחנה הגולים על הרומן שלי עם לוקה).

וכשתדמית כזאת דבֵקה בך, כשמטביעים עלייך סטיגמה, גם את מתחילה לאות כך את עצמך. דמותך המרופשת מציצה אלייך מן הראי שמטנפייך מחזיקים מול פנייך, ושום הכחשות מצדך, נמרצות ותקיפות כאשר תהיינה, לא תועלנה.

פעם ריננו אחרַי שאי אז, בעברי הרחוק בפריס, הייתי אהובתו של בוריס שץ ואף הפלתי את עוברו (!). זאת הסיבה, אמרו, שלא נתקבלתי ללמד בבצלאל, מחשש לסחיטה וכדי למנוע לשון הרע (בזאת אולי צדקו המרננים, שהרי שץ הבטיח לי בפריס הרים וגבעות. נראה שהרכילות עלינו באמת הבהילה אותו).

אך על הדיבה העתיקה ההיא האפילו השמועות העסיסיות על היותו הפילגש של משוררנו הלאומי. ושוב, אני, כמובן, אשמה. מזימה אפלה שלי היתה זו, להפרידו מאשתו ולהביאו לארץ, וכך להרוס את יוקרתו ולפגוע ברגשותיהם הנעלים של מעריציו. אותם מתחסדים צבועים!

ובמקרה של אייזנשטאדט אמרו, שבאנוכיותי, כאישה־לבדה הזקוקה לגבר תומך, נושא כלים, עשיתי בקסמי והפלתי צדיק זה ברשתי. הזמן שהוא מבטל בסטודיו שלו, אמרו, גורם לו להתרשל בעבודתו, ומכאן נובע כל השאר. שמעתי אפילו מרננים שהוא מרעיף עלי מתנות! (את שתי המתנות היחידות שקיבלתי ממנו לימי הולדתי, סיכת בצלאל ועגילים מזכוכית חברון, “להדגיש את צבע עינייך.” אמר, קנה מבוריס שץ בחצי חינם).

אישה גרושה, אם לבת מתבגרת, אמנית־בוהמיינית וציידת גברים אני. שהגיעה לירושלים, העיירה האסיאתית הנידחת הזאת, כביכול מתוך זיקה למולדת המתחדשת אך לאמיתו של דבר כדי להמתין פה לאהובה, המשורר העברי הדגול, ובהטמינה לו מלכודת כפתה אותו עד שאמר רוצה אני, והבטיח לה לנטוש את אשתו החוקית ולחיות עמה בחטא בארץ הקודש. אך דא עקא, שהמורא מפני אותה לילית טורפנית מעכבו לעשות צעד נועז כזה שאין ממנו חזרה…

ומרגע שהוטלה האשמה עלי (שמעתי שטוענים שבאמצעות הטרנסקציה שעשה אייזנשטאדט בבנק הועברו כספים גם לגימנסיה העברית, שאני, כידוע, נמנית עם מייסדיה ועם מוריה… הו, איזו דיבה מרושעת!), מאותו רגע שנמצאה להם האשֵמה האמיתית, חזרו חיי ידידינו לתִקנם וכבר אפשר היה להם להזמין הביתה את לבונטין, אותו בעל בעמיו שהבריות מתכבדות בו ושהוויתור עליו הוא קרבן בשבילם מן הצד החברתי ומן הצד התועלתי. מי יודע מתי עלול אדם להזדקק לקשריו ולחסדיו! האצבע המאשימה ששלחו כלפי ניקתה אותם גם מן האשמה כלפי אייזנשטאדט, הקדוש המעונה הזה (זאת, כמדומה, לדעת כולם!), שאי אפשר שלא לחוש כלפיו כבוד וחמלה, הגורמים אי נחת למצפון הפרטי והקולקטיבי.

אבל הרי לא אני כאן הגיבורה הטרגית. יהושע הוא הוא הד“ר שטוקמן של פרשה בזויה ומושחתת זאת (אגב, זמן מה לפני שפרצה שערוריית פיטוריו הוקדש בבית העם ערב לאיבסן, ואייזנשטאדט הרצה שם על ד"ר שטוקמן!). הוא, האידיאליסט החף והעניו, שהאינטרס הלאומי בראש מעייניו וטובתו האישית נדחקת אצלו לסוף התור – הוצג כאן על ידי נציגי החברה הפרובינציאלית, צרת העין וכפוית הטובה שלנו כ”אויב העם"…

בינתיים הלך והחמיר מצבו הנפשי של ידידי, עד כדי חשש להתאבדות. הרי האיש נוטה לריגושים קיצוניים הנעים בין התרוממות רוח משיחית עילאית לבין תחושת כישלון ואפסות תהומיים. בקושי רב שכנעו אותו – בשיתוף עם בני משפחתי (אישה לו ושניים מצאצאיו נשואים) – להתאשפז בביתם של הדוקטורים וייץ תחת השגחתם הרפואית (אני משמשת שם תורנית לילה. האין זה מעיד על האמון שהזוג וייץ נותן בי?), עד שירווח מעט לאדם מיוסר זה והוא יֵצא מכלל סכנה לעצמו.

היה מדובר בדיני נפשות.

כתבתי, אם כן, באריכות לאחד־העם, בתקווה שאדם זה, בעל מצפון ושאר רוח, ישתמש ביוקרתו הציבורית ובהשפעלתו על לבונטין, וכאמיל זולא ופּיקַר לפניו ייחלץ קבל עולמנו הזעיר לעזרת ה“נאשם”, אחיו לאידיאה ולמאבק, שהכירו למעלה מעשרים שנה.

ומביאליק ביקשתי שלא יַשהה את שיחתו עם אחד־העם, שכן הדברים הופקעו מזמן מרשות הפרט ופרצו לעיתונים. והארץ רעשה. וברע רוחי עלי השתמשתי בכל תוארי הגנאי שברשותי, בלי קשר לנושא, במליצות, גם מתחסדות, ונזפתי בביאליק על דעתו הזחוחה ורוחו השלווה ועל האלם הנוח שגזר על עצמו בימים אלה, כשספנים מסוממים מנווטים את הספינה הציונית הרעועה שלנו במשברי הים האכזר. “לא יברח איש כמוך,” כתבתי. איך יוכל לעמוד מנגד לנוכח הקלון החוגג הזה, אורגיה של כיעור ושפלות, איך יביט בעיני צעירינו, חדורי התקווה ולהט העשייה, המוסרים את נפשם בכל יום, בכל שעה, על האמונה שכולנו שותפים לה? “עשה משהו, ביאליק!” זעקתי מנהמת לבי (רק עכשיו אני קולטת שהתכוונתי לעצמי, שיעשה משהו למעני!), “לך אל רקחי הציונית ומלצריה, אלה שמקבלים בַּקשיש שמן על כל נתח פיגולים שהם טובחים עבורנו ומגישים לנו עם רוטב שמנוני מגעיל כשחיוך מעוות על פניהם. חזק את ידי אחינו המחוננים עפרות ארצנו! אל תיתן את ידך לסוחרים הזעירים האלה, צרי העין ואטומי הלב, לדחוף את צעירינו האידיאליסטים אל התהום השחורה של מצולות הייאוש.”

אבל המחפיר ביותר הוא המכתב הפתטי שכתבתי לי"ח ברנר, בסגנון מליצי ברוסית עתיקה, עם ציטוטים מהביבליה, אל אותו ברנר שיחסו העוין כלפי הטריד אותי במשך כל שנותי בארץ ואפילו כתבתי על כך לביאליק. אך את חשבון הנפש שלי עם “תופעת ברנר” בעולמי אעשה בפעם אחרת, כשרוחי תהיה נסערת פחות.

כתבתי אליו בעניינו של אייזנשטאדט, כמובן, אך שוב מציקה לי המחשבה שהיה זה תירוץ, כמו במקרה של ביאליק, וכי השתמשתי במצוקה של ידידי היקר כדי לנסות ליישר הדורים עם אותו סופר צעיר, שבשום אופן לא הצלחתי להבין על מה ולמה הוא מחמיץ לי פנים.

הוכחתי אותו על חוסר רגישותו ועל אי סובלנותו ביחסו אל אייזנשטאדט, על גסותו (ובאותה נשימה ביקשתי את הגנתו מפני גסי הרוח!), צעקתי חמס על אי צדק, על כאב מר, שאלתי איך הוא יכול להתעלם מעוול זועק לשמים, אפילו הזכרתי לו את מוסרו הנעלה של אדון הנביאים, משה רבנו, כבר אינני זוכרת באיזה הקשר, החנפתי לו בכותבי שיש לי יחס חם אליו, וחתמתי “ברחשי כבוד אמיתיים”… האם הייתי תמימה? מוגת לב? החלשה עלי דעתי? הו, אני מתביישת!

ובעצם אותם הימים בא לבקרני ידידו של ביאליק, הסופר הצעיר א"א קַבַּק. הוא הגיע לארץ ממקום מושבו בקושטא, אך הביא לי דרישת שלום מביאליק מאודסה, שבה ביקר זמן לא רב קודם לכן (אם כך, טעיתי בלוח הזמנים; חיים איסקוביץ' יכול היה לדרוש בשלומי באמצעות שליח רק לפני שביקר בארץ!). סיפר שביאליק מרבה לדבר אודותי – אמר לו שעיני יפות! – ואני, רואה ואינה נראית, האזנתי בדמיוני לשיחם. קבק גילה עניין בציורי והערותיו היו רגישות ונבונות. נהניתי מאוד מחברתו ושמחתי שהוא מתכוון להשתקע בארץ. אישיותו הרומנטית שכנעה אותי שכיסופי אמת בלבו. בירושלים התעניין במיוחד במקומות הקדושים לנצרות, וכשביקש לבקר במנזרים ובכנסיות, הפניתי אותו לשניים ממכרי, תיאולוגים פרוסלביים, שקיוויתי כי יסייעו בידו.

ולמה נזכרתי בקבק? בגלל פרשה אחת שהצליחה להסעיר אז את הציבור קהה החושים ואטום הלב שלנו, ופרשה זו קשורה בו. נכון יותר, בגיבורת סיפורו “לבדה” (בסיפור הוא קורא לה “שרה”). בת דמותה, עלמה ששמה רחל מַייזֶל, התאבדה אז בארץ, זמן קצר אחרי שחזר קבק לתורכיה.

היה זה דוֹכי קל בגל של התאבדויות אשר הציפו אז את הארץ המיוסרת שלנו, ואני חששתי לאייזנשטאדט, שמא ייתפס אף הוא למוצא כזה של ייאוש.

וגם לעצמי חששתי.

ידעתי על יחסיהם של קבק ואותה צעירה עוד מהחוג הציוני בגרוֹדנוֹ; אישיותה הרגישה, המתחבטת בשאלות קיומיות, אנושיות ולאומיות, שבתה את לבו, ואמרו כי מטרת ביקורו בארץ היתה להיפגש עמה ולהחליט איזו החלטה גורלית הקשורה בשניהם. אין פלא שהזדהיתי עם סבלה של גיבורת הטרגדיה הזאת והזדעזעתי מסופה, שנראה לה בלתי נמנע. רחל מייזל שמה קץ לחייה בהטביעה את עצמה בים יפו, וסוד נפשה המעונה, אילמת בכאבה, צלל עמה לתהום.

ברשימה לזכרה שהתפרסמה ב“הפועל הצעיר” תיאר ידיד שלה את “עיניה התועות ומבקשות תמיד”, “הצחוק שרחף תדיר על פניה”, וכתב כי “מה שביקשה נפשה קיוותה כנראה למצוא בארץ ישראל, אך בבואה הנה איבדה גם את זה שהיה לה – את התקווה לחיים”, ו“הבדידות והרעב, לעבודה, לאידיאלים” הכריעו את “הנשמה העדינה הזאת, אשר הרגישה היטב את כל גסות הרוח וטמטום הלב” של האוטמים אוזניהם לזעקת היחיד וכעת הם שותקים על דמה.

היא השאירה אחריה מכתב, שובל של ניחוח דק מן הדק, שילווה, אולי, את מי שנגע בנשמתה לאורך חייו. ואולי לא. ביקשה מחילה. “באין אלוהים,” כתבה, “אי אפשר לעשות גם צעד אחד.” “ו”החיים יפים ממרחק, אך מקרוב החיים גסים ולא יפים… אני הולכת לי, אני שלווה וטוב לי," כתבה.

אני נזכרת ברחל מייזל, שהיתה צעירה ובריאה בגופה, ואני בוכה על עצמי. על מלכוד המחלה, הבדידות, ואינני יודעת מה אני מחפשת שם, בחוג הניאופלטוני ההוא.

אבל באותם הימים עוד האמנתי בציור שלי, שהיה משתנה לגמרי עם כל שינוי הכי קל באור, כה מדהים וכה מרתק. ומה שהעניק לחיי משמעות כמעט רליגיוזית, היתה הידיעה שבתי עדיין תלויה בי, ושאדם בעל נפש נעלה כיהושע אייזנשטאדט זקוק לו. ואז עוד הייתי בריאה בגופי.

 

קליפות נושרות    🔗

“הנושא הוא גאולה,” אמר שון. “לשם כך התכנסנו פה. כל אחד מאתנו מחפש גאולה לנפשו. לא באמצעים נחותים. כאלה ניתן למצוא באלכסנדריה בכל פינת רחוב. סגפנות קיצונית, צמחונות, הפגנה של מצבים אקסטטיים ומזוכיסטיים, דברים כאלה. אנחנו מתכוונים לדרך רוחנית מן המעלה הגבוהה ביותר. אז מה אתם מבינים במושג ‘ניאופלטוניות’?”

ישבנו במעגל בסלון ביתו של שון במגדל, כולנו בבגדי לבן, מחווה לעולם האידיאות הטהורות האפלטוניות, כמנהג הפילוסופים היוונים הקדמונים.

רואנה, ההודית היפהפייה, חילקה לכל אחד מאתנו ורד לבן, הסמל המיסטי הניאופלטוני, ונעצנו אותו בבגדינו. אחר כך הצטרפה אלינו, ואנתוני קירב אליה את כיסאו ונראה מאושר (לפני כן הספיקה רואנה לספר לי שאביה סוחר, וכל בכלכותה היה לו שותף יהודי, יוצא עירק, ששמו יחזקאל יהודה…). סאלים, שבתור חברו לחיים של שון חש אחריות על הפגישה, הבחין במרסלה שהיא מאוכזבת ופינה לה את מקומו מצדו השני של אנתוני, הבחור האירי שהקסים את כולנו. מלינה העצובה שמרה באדיקות על מקומה ליד פלורה, ונראה שהאופטימיות והחופש הפנימי של חברתה נוסכים בה ביטחון. רולף השוודי ואפרודיטי שלו ישבו צמודים על הספה והוא ליטף את ידה. דוריאן, הסנוב הזה, שיזפונו בולט על רקע בגדיו הלבנים, שם לב שג’ין מתכוונת לפתוח חלון (למעני. אני היא זאת שחשתי מחנק מעיק) והוא קם לעשות זאת במקומה, למענה כמובן. אחר כך אמר לשון שכדאי לקצץ את הענפים של העצים הגבוהים כדי שיהיה מבט טוב יותר על הים. וכשחזר והתיישב על יד ג’ין, סיפר לה שהוא ואומרה חוזרים כעת מציד ליד האחוזה של משפחת אומרה באבו קיר.

והיו שם גם כאסה החבשי שלא הפסיק לחייך, ובוריס הבולגרי שנלחם בגבורה להסתיר את דיכאונו, ועוד זוג חדש, מתיוס ומרי, הוא מגואה והיא מטנזניה והם נפגשו בכנסייה הקתולית באלכסנדריה. היא נמוכה, עבת ירכיים וקצרת רגליים וארשת דאוגה על פניה נעימות ההבעה (מצח נמוך, עור מכורכם), לבושה בסארי סגול־ארגמן. לה ולבעלה עיניים שחורות, חמות והם נראו נדיבים ובעלי חוש הומור, וכשערך כאסה היכרות בינינו לפני שהתיישבנו, צחק מתיוס ואמר שהוא ומרי הם מצאצאי עשרת השבטים… אחר כך אמרו שהם עובדים במחנה ורדיאן מטעם הצלב האדום וסיפרו מעט ממה שעובר עליהם שם: חיילים אלכוהוליסטים או נרקומנים מזעיקים אותם באמצע הלילה ומתאוננים על פשפשים במזרונים וחולדות במטבח, אך בעצם הם מפחדים מהמלחמה. ולאחר שמעבירים אותם לחזית, מתברר שגנבו חפצים שונים מהמזכירות והשאירו אחריהם חובות, כדי שיזכרו אותם. אפילו מכשיר טלפון גנבו… כשסיפרתי להם שאני גולה מפלשתינה, אמרו שהיו מיודדים מאוד עם גבר מקסים מירושלים, שעבד במחנה כטכנאי ועזב בפתאומיות בלי להיפרד מהם.

“הוא נסע לרוסיה,” אמרתי. “גם אותי עזב באופן פתאומי.” וכשגיליתי להם שלוקה הוא בעלי, לא ידעו את נפשם מתימהון ומשמחה.

ושום דבר שמתי לב, לא נעם מעיניו של שון.

סאלים אמר: “את פגישתנו זאת נקדיש לזכר היפַּטיה, פילוסופית ומתמטיקאית שלימדה במוזיאון, פה, באלכסנדריה, במאה הרביעית לספירה ונרצחה בראשית המאה החמישית בידי כמרים ונזירים נוצרים קנאים. מותה שם קץ למסורת המפוארת של הניאופלטוניזם באלכסנדריה. אני, בתור קופטי, מרגיש צורך להתנצל על הרצח הזה שביצעו אבותי הנוצרים.” (רציתי להזכיר שאותם קנאים נוצרים שרצחו את היפַּטיה הם גם שהסיתו את ההמון זמן קצר לפני כן, לפרוע ביהודי העיר, אך מוגות לבי הגלותית בלמה אותי.)

ישבנו בשקט, רכוני ראש, כפות ידינו צמודות, והתרכזנו בדמותה המיתולוגית של היפַּטיה.

אחר כך התפתחה שיחה. דיברו על האבסורד הטרגי שבמצבו של האדם, שמצד אחד הוא מצויד במוּדעות תבונית “אלוהית”, ומצד שני הוא מוּעד לגורל של בן חלוף, ואמרו שמן המצוקה הבסיסית הזאת נובעת השתוקקותנו לשחרר את הנשמה, או את הנפש התבונית, ממיצר גופני בעודנו חיים ולהעניק לה חיי נצח.

ג’ין שאלה אם איננו משלים את עצמנו באמונתנו שבכוח המדיטציה והשכנוע העצמי נצליח להשתחרר מכבלי נפשנו “הנמוכה” ולהגיע לתבונה ולשלווה שבמדרגה העילאית של נפשנו “הגבוהה”. “האם אני משתמשת במושגים נכונים?” צחקקה.

ורולף, השוודי חמור הסבר, ענה לה שהנפש הנמוכה קשורה ל“נפילת” הנשמה כתוצאה מה“גלגול”. “כל סבל האשמה שלנו כנוצרים נובע מן הנפילה הזאת,” אמר. “כדי להיגאל עלינו לזכור שחוק הגורל האנושי חל רק על הנפש הנמוכה, ולהתעודד מכך שהנפש התבונית היא חופשית.”

“כל מה שצריך זה להחליט להיות אופטימי,” צחקה פלורה.

“העניין הוא בכלל לא בזה,” אמרה אפרודיטי, ושמתי לב לפריחה ולנפיחות בפניה וסביב עיניה, כמו לאחר טיפול קוסמטי לא מוצלח.

“אז במה?” שאלה פלורה, וכשאפרודיטי שתקה, הוסיפה בצחוק: “אפרודיטי שומרת את סודותיה לעצמה.”

אפרודיטי חייכה. “אני באה ממחוז הררי, קר וגשום ורחוק מהים. לא כל כך פשוט להיות אופטימי אצלנו.” ורולף שלה ליטף בחיבה את שׂער הזפת החלק שלה.

“אז נחזור לעניין שלמענו התכנסנו פה,” אמר סאלים, “נחזור לנשמה.”

“הנשמה הגבוהה אינה מועדת לסבל שבגלגול,” אמר כאסה, שנראה כי את מושג הגלגול ינק עם חלב אמו.

“אבל איך מגיעים לזה?” התעקשה ג’ין.

“היטהרות,” אמר בוריס, “להיטהר באמצעות חכמה, אומץ, ריסון עצמי, צדק. אבל אם הגוף הארצי מגלה התנגדות, הנפש עלולה לאבד את שפיותה, כך, לפחות, אני מבין את פלוטינוס, התיאורטיקן של הניאופלטוניות.”

“אז מה עושים כדי שהגוף לא יתנגד?” הסגיר צחוקה של ג’ין מצוקה סמויה.

“בשביל זה אנחנו פה,” אמר סאלים, “שון יראה לכם את הדרך.”

אבל הדרך בורחת ממני ובלבי מפרפרת חרדה. ושוב, תחושת ההחמצה המחלחלת. הרכבת מתרחקת ואני נשארת לבדי בתחנה השוממה. עיר זרה. לילה קר.

“אולי נלמד להתחזק,” שמעתי את עצמי לוחשת באוזנה של ג’ין, “לשלוט על החרדות… לצוף מעל המצוקות של גורלנו…”

“את באמת מאמינה בזה?” נתנה בי ג’ין מבט כה מייחל, שהשפלתי את עיני.

וכשהֵישַרתי את מבטי נִכחי, ראיתי את בבואתי משתקפת בראי שממולי, במסגרת מוזהבת, בסגנון אדוארדי. האם תאורת הלוקס משטה בי? הייתכן שכל כך הזדקנתי? בממלכת צללים אכזרית זו מטביע בי האור פרצוף עייף וחולני. שדת המחלות שהקפיצוה מתיבת פנדורה. וכעת אני נראית בהולה. לשנות מקום, לשנות זווית, שהאור לא ייפול עלי מהצד. אולי מלפנים. אני מזיזה את כיסאי לכאן ולכאן. מישהו מהסה אותי. לא. מוטב בכל זאת שייפול מאחורי. להסתכל על הנשים האחרות. איך הן משתנות באור. רואנה יפהפייה הערב. אנתוני נמס מעדנה בהביטו אליה, בן אלים שכמותו. אני מסתפקת באשליית היופי. רק עוד קצת. הזקנה כל כך מאוסה. איזו עליבות.

“מדובר בנפש קוסמית אחת המכילה את כל הנפשות הפרטיות של כל אחד מאתנו,” אמר דוריאן.

“מה זאת אומרת?” שאלה אפרודיטי.

“מילים, מילים,” אמרה ג’ין.

“אני מבינה את המצוקה של ג’ין,” לחשה מלינה, אבל כששלפה מנרתיקה סיגריה נוספת, החמישית הערב, לא יכולתי לסבול עוד – את העשן ואת השתקפותי בראי – והלכתי להתיישב על יד החלון. ומשם שמעתי אותה אומרת שאנחנו שואפים לשליטת התבונה על היצר ועל הרגש.

בינתיים התגלגלה השיחה לטקסים פגאניים, ורולף, שחקר את המיתוסים הנורדיים העתיקים, אמר שהאלילים של העולם הקדמוני, על כל המאבקים שביניהם, ייצגו את כוחות הנפש, ושלדעתו צריך לחזור ולשבץ אותם בתפיסתנו הנוצרית.

“היוּדֵיאו־נוצרית,” חייך אלי כאסה כשהוא חושף את שיניו הפניניות.

“ומה עם המיתוסים המוסלמיים?” התריסה פלורה, “כרובים, שרפים, זרי קוצים, ישו, רוח הקודש… הכול מלא נצרות!”

“כל עכבר קנאי למאורה שלו,” צחק כאסה.

“ויש גם חצאי אלוהים, יש אוֹרַקלים,” אמרה מרסלה. ומתיוס הקתולי אמר שהאדם אינו יכול להגיע ל“מהות האחת” בלי מתווכים, וש“המהות האחת” אינה נפגעת כשהיא מאצילה מכוחה על מהויות אחרות.

“מפני שזוהי מהות לא רצונית,” כיוֵון אנתוני את דבריו לרואנה, “אין בה פגמים מוסריים ואין בה אשמה. היא משפיעה על סביבתה מכוח הנביעה שלה. התבונה נובעת מן ‘האחד’, הנפש נובעת מן התבונה, והחומר נובע מן הנפש. כל אחת מהמהויות האלה שואפת לשמור על עצמאותה, אך גם לחזור אל מקורה.”

“אם כך, יש כאן קונפליקט,” אמרה רואנה בזהירות.

אנתוני הביט עליה כעל יצור אלוהי ונאנח.

“אם הנפש תחיה את חייה השמֵימיים בתוך הגוף, לא יהיה קונפליקט,” אמרה מרי ומתיוס הנהן בראשו.

“ונוכל ליהנות מניצוצות אלוהיים גם בעולם הזה?” שאלה רואנה היפה.

“הו, כן!” התרככו שפתיו של אנתוני כבשלות לנשקה.

ומה עם השטן?" מחתה מרסלה כלפי אנתוני בטון תקיף, " הגנוסטים מזהים את השטן עם היצר, התאווה…"

“זה המצב הנחות ביותר בהיררכיה של הנפש,” אמר בוריס, “תאווה היא מקור הרע. קודם כול צריך להילחם בחומריות.”

“וברגש…”, אמרה מלינה.

“אני רוצה לדעת מה כל כך רע ב’ירידה' או ב’נפילה' של הנשמה לתוך הגוף,” אמרה פלורה, “הגוף הוא יצירה אלוהית כמו הנפש! הגוף שלי, למשל, לא עושה לי שום קלאוסטרופוביה!”

סאלים הכריז על הפסקה. ג’ין ופלורה נעמדו אצל החלון ואכלנו מֶזֶה והשקפנו על הים. פתאום חשתי לחץ חזק בחזה והתקשיתי לנשום. חשבתי איך להסתיר את הכאב. רק שלא תיווצר תכונה סביבי. אבל בו ברגע ניגש אליו דוריאן ושאל אותי אם אני מכירה את חיבורו של פילוֹן האלכסנדרוני “על החלומות”, שבו ה“לוֹגוֹס” מזוהה עם הכוהן הגדול כמבטא את מחשבת האל וכמתווך בינו לבין האדם.

התקשיתי לדבר, אבל הצלחתי להעמיד פנים תמהות. בלאו הכי ידעתי ששאלתו היא תירוץ להתקרב אל ג’ין, אז בשביל מה להתאמץ לענות לו? גם חשדתי ששאלתו הבאה תתייחס לאנטישמי ההוא, אַפּיוֹן, בן דורו של פילון. בכל זאת, כשהבחנתי באנתוני, שגם הוא נעמד על ידנו, שאפתי אוויר מלוא ריאותי והפטרתי: “אני מזדהה עם האמרה של פילון, שֶכּל יָשָר הוא חופשי.”

עכשיו כבר התרכזה סביבנו קבוצה שלמה שחסמה בעדי את האוויר. נתקפתי סחרחורת עזה, אבל אז מחא סאלים כפיים, ואמר שאם כבר מדברים על מה שמעניין את כולנו, מוטב שנחזור ונתיישב. צנחתי לכיסאי, וסאלים שאל אותי מה היה נושא שיחתנו.

אנתוני ניסה לחלצני ממבוכתי ואמר שגם לדעת פילון האלכסנדרוני “האחד” הוא חסר תכונות, והוסיף שעל פי הניאופלטונים, כדי לפרש את “האחד” על הנפש עצמה להיות “האחד”.

בוריס אמר שאפלטון מזהה את “האחד” עם הטוב. “הטוב הוא מקור כל ה’הֱיוֹת',” אמר, “אבל ניתן לפרשו גם על פי ניגודו, שהוא הרשע.” והוסיף ש“האחד” הוא פשטות ובדידות, ואם הנפש מצליחה להגיע למעלה כזאת היא נהיית אלוהית.

“פלוטינוס מכנה מצב זה ‘התמסרות’ או ‘נגיעה’, או ‘אקסטזה’. זהו רגע השיא בחיי אדם. ההישג הנשגב ביותר. להיות מלא את האלוהים. לדמות לאלוהים,” הפתיע אותנו סאלים בהתרגשותו.

“בכל אדם קיים ניצוץ אלוהי, והשטן, במזימתו, כלא אותו בתוך גופנו,” אמר בוריס.

“הו, אני כל כך מקווה שבאמת נתחזק, ושנצליח להתרחק מהתנסויות חושיות כמו תאווה וכאב. כן, גם מזיכרון צריך להתרחק,” אמרה ג’ין, “וזה די מפחיד.”

“פיו!” צחקה פלורה.

“אני מקווה שאחרי המוות אין הנפש הגבוהה זוכרת את ההתנסויות שלה מן הזמן ששכנה בגוף,” אמרה מלינה בדאגה. פתאום חששתי לה. ושאלתי את עצמי מה יהיה על ילדתה אם יום אחד ייגמר לה הכוח.

“אבל הנפש הנמוכה זוכרת גם זוכרת,” המשיכה פלורה לצחוק, “זכותי לשמור לעצמי, בינתיים, גם על נפשי הנמוכה.”

“שמרי עליה, שמרי,” אמר אנתוני, “השלמות הטוטלית דורשת את אי השלמות של חלקיה ואת קיום הרע. אם נוותר על הרע, נאבד את ראיית השלמות.”

אפרודיטי הביטה בפליאה אל רולף שלה והוא ליטף את ידה וחייך.

“הרע שוכן רק בחלקי הנפש שמצטרפים אליה בזמן נפילתה,” אמר בוריס, “אבל כמו שכל חלק ביקום משפיע על שאר חלקיו, כך גם בנפש. בין הטוב והרע יש יחסי גומלין.”

“כן,” אמרה מרסלה, “אפשר להסביר באופן כזה את המאגיה, התפילות, האסטרולוגיה, אבל זה יותר מדי מסובך.”

“אז באמת לא כדאי שתסתבכי,” צחק כאסה, ואמר שכל דבר מכיל כל דבר אחר בלי לאבד את הזהות של עצמו.

“זה רק במקרה הטוב,” אמר בוריס.

“מי שמלא את האלוהי ודבק בו, מרגיש שמשהו נשגב ממנו נוכח בתוכו,” אמר סאלים, שבמשך כל הפגישה הזאת היה רציני שלא כדרכו. ואני חשבתי בלבי שבחור זה, עם אישיותו החלשה ולבו הטוב, ברגע שהוא מבטא את המילים היפות האלה, הוא באמת מאמין בהן.

“האחד, שהוא הפשטות המוחלטת, יכול גם להתרבות,” אמר בוריס, “אבל קודם כול אתה צריך להשיל מעצמך את הבלי העולם הזה, לפני שאתה מתחיל במסע הנשמה אל האקסטטי. פלוטינוס קורא לתהליך הזה ‘אור באמצעות האור’.”

“הצו האלוהי הוא: דע את עצמך, לא?” אמרה ג’ין בלחש.

“האדם אינו מסוגל להגיע למודעות עצמית מלאה,” אמר דוריאן.

“אלא אם כן הוא מצליח לזהות את עצמו בתבונה,” אמר אנתוני. “אבל האחד הוא מעבר לכל ישות מודעת לעצמה.”

“ניתן להגיע לאושר על ידי תרגול הנפש בדרך ההתבוננות,” אמר סאלים, והפנה את מבטו אל שון, לקבל אישור ממנו.

“האדם יכול להיות מאושר אפילו כשאין הוא מודע לכך,” צחקה פלורה, “האופטימיזם מנצח פשוט מפני שהחיים טובים.”

“אבל לא לרשעים,” צחק אומרה.

“וגם המוות טוב?” שאלה מלינה, “במוות לא צפויים לנשמה שום מכשולים!”

שון הרים את ידו וכולם השתתקו. “כל מה שאמרתם, נכון,” אמר, “כל אחד מכם הוא נפש עתיקה שנשתפשפה בגלגולים רבים, והיא מותשת מהתנסויות ומעומס של חכמת חיים. כעת היא שואפת להגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה. לכן זאת הפעם האחרונה שניתנה לכם הזדמנות להתבטא באופן תיאורטי. להתפלסף. מעכשיו תתחיל העבודה של כל אחד מאתנו על עצמו. התבוננות עמוקה, זה מה שחשוב. לטפס בסולם המעלות של הנפש עד למדרגה הגבוהה ביותר, שתשחרר אותה מכבלי הגלגול. נסו לראות דרך האוזניים. לשמוע דרך העיניים. העירו את חושיכם מן התרדמה שבשגרה וכוונו את האנרגיות הכמוסות שלכם לעבודת ההתבוננות מתוך הרפיה מוחלטת. התמסרו לה בכל מאודכם. זה יהמם לכם את הראש, יהדהד בכל הקרקפת. לאט לאט תתחילו להיפרד מגופכם, שייעשה הִיוּלי. הילה של אור תעטר אותו. וכעת נתחיל במדיטציה.”

עצמתי את עיני. התכנסתי בתוך עצמי. התבוננתי. ציפיתי לחיזיון שיתעורר בי. אני מכירה את זה. כל חיי אני מצפה לחיזיון שיתעורר בי. אבל שלא כמו בשעה שאני מציירת, הפעם אני עובדת עם החומר שהוא עצמי. אני מתייחסת אל עצמי כאל יצירה אמנותית. אני לשה את עצמי. מעבדת, מעצבת, ומלטשת. עוד ועוד. לאט לאט אתחיל למצוא חן בעיני עצמי. להיות יפה בעיני. לאט לאט אהיה קליאופטרה, או מלכת שבא, כמו שחיים־נחמן לחש באוזני כשהתעלסנו. אני מוסיפה ללטש. להגיע לאיזון. להרמוניה. אחדות פנימית. לטוהר. הוויה של טוהר. התאמצי עוד והביטי. “לעולם אין העין רואה את השמש אלא אם כן היא עצמה נדמית לשמש.” החזון העצמי והחזון האלוהי הם אחד.

האם אני משלה את עצמי? האם כשאחזור הביתה אגלה שכל זה אשליה?

ובלילה חלמתי שני חלומות. באחד מהם אני נשואה לאישה. עבה, יצרית, שכבר היו לה כמה בעלים, וזיהיתי בה את פלורה. בליל כלולותינו מקיפות אותנו חברותיה המזרחיות וכולן מצחקקות, מצפות שנתייחד בנוכחותן. אבל ג’ין היא הכורעת על ברכיה, ופלורה “כלתי”, חודרת לתוכה ואני מדמה שהיא חשה בבשרה את האיבר המתוח והקשה של פלורה. “איך היה?” שואלת פלורה את ג’ין בתרועת ניצחון, ופונה אלי ואל חברותיה ומספרת לנו שכל בעליה ידעו כמה היא טובה.

כה צר היה לי בחלומי שעדיין אני מנסה לשאוב כוח מאחת כמו פלורה!

ובחלום השני, ביאליק ואני אורחיה של היפַּטיה בארמונה המפואר, וחדר השינה שלה, שהועמד לרשותנו, מרווח, תקרתו מגולפת, הריהוט עתיק והמיטה רחבה ומוזהבת עם אפיריון מעליה. אך החפץ הנפלא ביותר בחדר הוא שמיכת הפוך של היפַּטיה, בצבעי כחול שמֵימי וזהב עתיק, שגודלה כגודל רובע שלם באלכסנדריה. כל כך מאושרת הייתי להתכרבל עם חיים־נחמן בשמיכה הזאת! אבל היפַּטיה ביקשה מאתנו, בפשטות, בחביבות, שנואיל לקפל את השמיכה אחרי השימוש בה בצורת שלושת ריבועי המשולש במשפט פיתגורס. וחשבתי שמשימה כזאת היא בלתי אפשרית בשבילנו.

 

אלכסנדריה, אביב 1918    🔗

יָמַי בארץ מצרים ספורים, כפי הנראה. ובארץ החיים? (אני מקישה על עץ). לפני ימים אחדים, כשחשתי צרידות וכעכעתי לממחטה, גיליתי בה כתם של דם ומיד גברו דפיקות לבי. הזעקתי את ד“ר וייץ. הוא טפח על כתפי השמאלית ותחת בית שחיי ועל חזי והאזין דרך הסטֶתוֹסקופ שלו כשאני נושמת ומשתעלת חליפות. נדמה היה לו שהוא שומע “מקומות לחים”, אך לא ממש “מוקדים רופסים”, והבטיח שאם אתמיד באורח חיים בריא, אפטם את עצמי ואנוח ואבלע תרופות, נצליח לדכא את המחלה בעודה באִבּה. עוד הבטיח לי הדוקטור הטוב הזה, שעכשיו, משנסתיימה המלחמה, יסתערו המדענים במשנה מרץ על ריפוי המדווים ה”נורמליים" של האנושות. לו, על כל פנים, אין ספק שבתוך זמן קצר ביותר תימצא תרופה למחלתי… ובינתיים הוא מפנה אותי לצילום ריאות ומצווה עלי לאכול, לאכול, לאכול…

האופטימיות הזהירה שלי בכל הקשור בחזרתי לארץ מסתמכת על מכתבה של רחל לישנסקי, שבו היא מבשרת לי שיעקב טְהוֹן, יושב ראש הוועד הזמני, מטפל בענייני והוא הכניס את שמי לרשימת ראשוני הפדויים (יש לשער שעד שובי תהיה הארץ משוחררת לגמרי מהתורכים).

אך מה שמעיב על מעט שמחתי הוא עניין של כבוד. חורה לי ששמי בלבד אינו מספיק לצרפני לרשימת המוחזרים. לא שמי כאמנית ולא כמי שלוקה במחלה חמורה. חורה לי שגם במקרה זה זקוקה אני למליצי יושר ולשתדלנים, ואפילו בחורה זו, רחל לישנסקי, הצעירה ממני בשנים, ושהצטיינה בינתיים כפעילה מפלגתית בעיקר, לקולה משקל רב יותר מאשר לקולי. אני, שיותר ממחצית חיֵי היצירה שלי מאחורי, וגם אם כוכבי אינו מתנוצץ בשמי הציור האירופי או הישראלי, בכל זאת “אחד אחד ובאין רואה” מהללים את עבודתי, לפעמים עד כדי להביך. וזה מעליב! ההזדקקות הזאת לחסדי זרים, פחותים ממני. כל רגש הכבוד שלי מתקומם נגד הביזוי הזה של מעמדי!

(שוב הקֶצר הזה בין הנפש הנחותה למודעות. איזו נסיגה! היצר מגיב מתחת לחוטמה של התבונה, בהרף עין, לפני שזו מספיקה לאותת לו. הפעם הבטחתי לעצמי דיון נוקב. חשבון נפש אכזרי. על הכול. בעיקר על הפצע הזה, השותת דם, חיים־נחמן איסקוביץ'. לא למרוח. לא לטשטש.)

היום קיבלתי מכתב מלנוצ’קה! ונוסף עליו עוד ארבע גלויות, מעיירת הנופש שוֻבַלוֹבוֹ, ובכל אחת מהן רק שורה אחת: בריאים, מקווים שגם את כך – אוהבייך לנה ודוֹלי. או יובש, או שפע. אינני יודעת את נפשי משמחה. פתאום כל השאר כל כך התגמד! המכתב הגיע מיֶקַטֶרינוֹסלַב, מביתה של קרובתי בטי, וגם הוא לַקוֹני ביותר (מתקבל הרושם שיותר משהוא מיועד לעיני, הוא פוזל לעבר הצנזורה, זו הבולשביקית, הפעם). אבל העיקר שהיא חיה! ובריאה! ודולה שלה נמצא אתה ועובד במפעל החשמל שעל הדנייפר. לנוצ’קה מתפרנסת כקוראת וכמספרת במוסד לילדים עיוורים ולומדת צרפתית. היא גם מתרחצת בנהר. כותבת שאוֹכל לא חסר להם (בטי תמיד מסתדרת), אבל הם דואגים לי, שמא אני רעבה (על מחלתי אין הם יודעים כלום). היא מוסרת לי דרישת שלום ממוסקווה, מסופי אחותי ומיתר הידידים (אינה מפרטת). הו, אני כל כך מאושרת!

מילה אחת במכתבה התקשיתי לפענח (איזה צנזור העביר עליה סימן כלשהו). היא כותבת שפגשה ידיד קרוב שלי שהוא “מֶכַניק” או מֶכַבשצ’יק" (פרוון, ברוסית). הלב דופק בחוזקה: אם “מֶכַניק”, הייתכן שלוקה? הרי לא סיפרתי שם, ברוסיה, שהתחתנתי! אבל נזכרתי שבחלומי ראיתי את אייזנשטאדט בדמות מוז’יק, עטוף אדרת פרווה ענקית, והוא הציע לי להתכרבל בה כדי שתגונן עלי מהקור ומיתר פגעי החיים.

אחרי הצהריים שכבתי לנוח ונרדמתי כתינוקת. זמן רב לא הייתי רגועה ושלווה כל כך. וכשהתעוררתי, מיהרתי לרשום את חלומי על הבד: שוב אייזנשטאדט, הפעם בדמות ישו הצלוב, מראה לי חזון: תמונת “הסעודה האחרונה” של ליאונרדו דה וינצ’י כשהיא הפוכה. ראשיהם של המסובים למטה, באוויר, רגליהם למעלה, מכים שורשים בשמים, והמפה הלבנה שעל השולחן, המתנפנפת ברוח, מכסה על גופם כסדין. השתמשתי בצבעי התמונה המקורית של ליאונרדו: רקע חום־סֶפּיָה וגלימות המסובים באדום ובכחול. אני מחכה שהציור יתייבש כדי שאוכל להמשיך לעבוד. אני מקווה שבמשך תהליך העבודה תתפרש לי תעלומת ה“חזון”.

אבל מכתבה של לנוצ’קה גרם לי התרגשות עזה כל כך, שלא מצאתי לי מנוחה בבית, והחלטתי לצאת לאיזה מקום יפה ולהתרפק שם על תחושת הנחת הזאת שבאה לי מן ההפקר. חולשתי המתמשכת בזמן האחרון גמלה אותי מהרגל הצעדה היומית שלי, שבזכותה למדנו, לוקה ואני, להכיר מקרוב את העיר המרתקת הזאת, ומחשבתי הראשונה היתה לעלות על הטראם הסירקוּלַרי ולנסוע לאורך המזחים למפרץ אַנפוּשי שבראס אל־תין. אך רוחי הטובה חיזקה אותי, ונמלכתי בדעתי. נסעתי אפוא לסילסילֶה, ואמרתי לנסות את אחד ממסלולי ההליכה שלנו: ממצודת סילסילה עד מבצר קַייט בֵּיי, לאורך הטיילת.

עברתי בין השמשיות הצבעוניות שסוככו על השולחנות העגולים של בתי הקפה, שסביבם ישבו זקנים אלגנטיים בחליפות טוויד וגַבַּרדין, משחקים שש־בש ולוגמים אַניס או “מסטיק” ומלפפים סיגריות, ומדי פעם הם נושאים את ראשיהם מן הלוח ונועצים עיניים בכביש הסואן, בנשים המציצות מבעד לווילונות של אשנבי המרכבות הרתומות לסוסים מקושטים, נשים מוסלמיות בשחור עוטות רעלה, או גברות נוצריות או אירופיות בשמלות פרחוניות וכובעים מעוטרים.

הים היה רגוע, נסוך תנומה חיוורת, מעולפת, שום ניע של אדווה. סודותיו, טרדה אותי המחשבה, צפונים כה עמוק בתהום הווייתו, עד כי אין הוא מניח, ולו כדי ניע, להפריע את שלוות העולמים שלו. כעת הוא מניחני לנפשי, אך ריח באוש שהביאה עמה הרוח עבר בי כזיכרון רע. משפת הים באודסה? מהים של תל אביב? נתקפתי חולשה וחיפשתי מקום לשבת. נכנסתי לאחד מבתי הקפה והתמקמתי בצל אחת השמשיות, פני אל הים.

אני נזכרת בלנוצ’קה הקטנה בשנתנו הראשונה בארץ, כשהגענו לחופשת קיץ מירושלים להתרחץ בים יפו. לנוצ’קה השליכה אבנים קטנות לים ואמרה לי שהיא שולחת משאלה לעבר הגלים. אני יודעת, כמובן, מה ביקשה. היא כל כך מתגעגעת לאביה, שכואב לי הלב עליה. גם אחת האחיות לישנסקי היתה אז אתנו, אחל או שרה, וסיפרה שקיבלה מכתב מאודסה ומבקשים לה שביאליק אמור להגיע בפסח לפלשתינה. זה לא היה חדש בשבילי, אבל כששמעתי זאת מפיה, לא ידעתי אם לשמוח. חששתי. לפגוש אותו לראשונה אחרי שלוש שנים, בתוך קהל המעריצים הגדול שאין ספק כי יצור עליו יום ולילה!

ופתאום זיהיתי את מקור הזיכרון של ריח הבאשה הזה. מן הנמל ביפו, כשרגלינו דרכו לראשונה על החוף הנכסף של ארץ ישראל: תערובת של ריחם החריף של תבליני המזרח עם צחנת ריקבון של ירק ופרי וסירחון מי שופכין נישאה ברוח החמה, החמסינית, בחורף! והרוח צרבה את עורנו וייבשה את פנינו. הלם הפגישה עם הארץ, שלמן הרגע הראשון לבואי אליה חדלה להיות בשבילי מטפורה. כל הדרך באנייה (יצאנו ממרסיי אחרי שהייה של חודשים אחדים אצל אחי בפריס) – כשטולטלנו בים הסוער והגלים הגבוהים הכו בקצפם על הסיפון, תשעה ימים של שאון גלים – לא חדלה לנוצ’קה לנדנד לי שהיא רוצה אל אבא לרוסיה. וכשהסברתי לה שאנחנו נוסעות בכיוון הנגדי, פרצה ביללות ובמשך כל ההפלגה היו עיניה נפוחות מבכי. וכשעגנה הספינה רחוק מהחוף ונזרקנו לזרועות הספן הערבי, וממנו אל הסירה, ומשם אל האדמה המרופשת והמאובקת שלא עוררה בי שום חשק להשתטח עליה ולנשקה, וכשנבלענו באספסוף ההומה ורוחש – הכול התחככו בכול, הכול נגעו והתגעלו בכול, כל הווייתנו הפקר – ראינו פתאום את גוטמן, הוא מיודענו ש' בן ציון, שבא לקבל את פנינו בחליפה אירופית חומה, מבהיקה בשמש המסנוורת, בעניבת צעיף מנוקדת ובכובע לבד תואם. בקושי הספקנו להחליף דברי ברכה, וכבר שאל אם שמעתי מביאליק וסיפר כי זה עתה קיבל בנמל את הארגז עם ספרי “מוריה” החדשים ששלח לו המשורר מאודסה. גוטמן פגש אותנו בחמימות ובמאור פנים, סייע לנו באיתור חפצינו ובנשיאתם ובקבלת רישיון שהייה בארץ לשלושה חודשים. בדרך למרכבה התנצל על שאין באפשרותו לארח אותנו בדירתו הזמנית במעונות המורים של בית הספר לבנות, ושמתי לב כמה קשה היה לו להסתסיר איזו מרירות, איזו טינה, וכמה עצבני היה בנוהגו עם השרתים ועם הפקידים, רוטן בלי הרף בדברו אליהם (בצדק, הוא אסתטיקון, והיה ממה להיגעל שם, אך התפלאתי שעוד לא התרגל). לבסוף יצא המרצע מן השק, כאשר רמז על “אי נעימויות” שהיו לו בקשר עם ירחונו החדש, “העומר”.

אך לנוצ’קה התרפקה על “הדוד שץ”, שאחר כך פילס לנו את הדרך בגבורה בסמטאות יפו במקלו המחוטב ובדיבורו הרך, הסמכותי, הוא פרופסור בוריס שץ, ידידי מתקופת לימודי בפריס ועמיתנו למסע. השעטנז של לבושו – כובע שעם אנגלי וגלבייה ערבית – שעורר השתאות כה רבה באירופה, השתלב לגמרי בנוף המקומי, ולעומת גוטמן, שלא ידע אף מילה ערבית או תורכית, הסתדר שץ בשפת הילידים ונסך בנו הרגשת ביטחון.

וכאן, לחוף ימה של אלכסנדריה, הבחנתי עכשיו בזיק של זיע בים החלק הזה, המתמזג עם האופק. צל תכונה, נימת התרחשות. שילמתי למלצר וירדתי אל שפת המים. התיישבתי על ארכובותי והתבוננתי בים, כולי קשב, כחיה מרובת עיניים, חדת חושים, וציפיתי שתיבָּעה פרצה כלשהי בחלקת מימיו, להציץ בעדה אל רזי רזים. מה אני מנסה להבין?

אז, באותה חופשה ביפו, וכעבור שלוש שנים, כשעברנו לגור בתל אביב, הים ריתק אותי ונסך בי אי שקט. החידה הזאת. הייתי מטיילת לחופו בשעות בין הערביים, תוהה על המהות הזאת. מהו שנוטל את מנוחתי במהות הזאת. מה היא מביעה בכתב סתריה, מה היא מצפה ממני שאתפוס, ומה היא דוחקת בי לבטא? שאלות סרק טורדניות, מאלה שמנקרת ואינן מרפות. כביכול, אם אכנה דבר זה בשם, אם אפרש אותו, ארד לסוף כוונה נסתרת. יתגלה לי איזה סוד קיומי.

הקיץ הראשון שלנו בפלשתינה, כשירדנו מירושלים לטבול בימה של יפו. במכתבי השובב לביאליק באודסה הפצרתי בו לבלות שעות רבות על שפת הים, להתיידד עם הדייגים, להתבונן בים בזריחה ובשקיעה ולחפש שם את ונוס שנולדה מקצף הגלים… לפּוֹאֶזיה שלך חסר ים, אמרתי – זמן רב לפני שתורגם לי “הצור והגל” – יסדת מדבר, יסד גם ים!… היה זה לפני ביקורו בארץ ורוחי היתה עליצה. לבי עוד היה מקדש של תקווה, כה מפעימה, כה מאירה. הייתי עליזה ומשועשעת, ודימיתי את עצמי למדוזה המיתולוגית שמכה בתלתליה ילד מגודל כמותו ומעירה אותו מחלום השיר, מנערת ומפיחה רוח חיים בכוחו הנבואי ומדביקה אותו בהתלהבות הלאומית שתקופה אותי עצמי. הזכרתי לו את שאמרתי לו בפארק בהאג, בין העצים העבותים, הגבוהים, האפלים והאילמים שהסתירו אותנו במין סודיות חגיגית. באור ההוא של בין הערביים היו פניו כאיקונה רכה ומאירה, וכל כך התבקש לאחוז ידיים… אבל ישבנו כשני ישיבה־בּוֹחֶרים, ושוחחנו. ולא ידענו מה לומר. בלבנו עגמימות, שקט, חגיגיות, ושאלנו את עצמנו אם טוב לנו. חיים איסקוביץ' אמר שמסובך, אבל טוב. ואמרתי לו שאפילו אם יבלע אותי הים, אתרומם מן הקרקעית להעירו ולעוררו.

כל כך שקועה הייתי במחשבותי, עד כי לא שמתי לב שהשמים התקדרו והים התחיל לסעור. הגלים רגשו וגבהו, ובועות של קצף ניתזו מהם במין פרץ של חרון, רחשו ושככו. כאילו נפרצו מהמורות בקרביו של הים והסכנה הציצה מהן, מאיימת על כל מי שייסחף לתוכן.

הים הוא הנפש, אני אומרת לעצמי. הים הוא הנפש. בשלוותו שהנה־הנה תופר. בפורעות המתרגשת מתוכו לאט ובבטחה. בהתפרצותה הגועשת. אני אומרת לעצמי שהדרמה של הים היא הדרמה של הנפש.

נתקפתי געגועים לצייר. משהו קודר ואפל כשל מוּנק, אך עם קו אופק גבוה כשל ויסלֶר. קמתי ויישרתי את חצאיתי והתכוונתי ללכת הביתה.

ופתאום ראיתי גמל על החול, ונער קטן מעמיס זיפזיף לארגזים שעל דבשתו. הזדרזתי להוציא מתיקי את בלוק הציור שלי. הגמל התנהג כמו מודל מנוסה, וכשקראתי באוזנו: ג’יפ! ג’יפ! (כך לימדני לוקה), הִטה אלי את ראשו. הנער קרא: דים! דים! והגמל הִטה את ראשו לעברו. ואז הופיע על החוף עוד גמל נושא זיפזיף. קשרנו את שני הגמלים זה בצד זה ואני והנער התייצבנו משני הצדדים וקראנו כאיש אחד: ג’יפ! דים! וכשהִטו שניהם את ראשיהם בבת אחת לראות מנין בא הקול, התנגשו ראשי הגמלים זה בזה. כל כך צחקנו!

בדרך הביתה, בטראם, הוסיפו לעבור לנגד עיני תמונות מפגישתנו הראשונה עם הארץ החדשה. נזכרתי בדוקטורים בוגרשוב ומוסינזון שהיו אתנו באנייה, ולנוצ’קה, בין בכייה לבכייה, נהנתה לחקותם. את נוקשותו של בוגרשוב, כשל גנרל רוסי בדימוס, ואת דיבורו המליצי. ובאשר למוסינזון, הרי הדמיו שלו לד"ר הרצל, האיש שכה הערצתי, התמצה בזקנו ובקומתו, ואילו העברית שבפיו – תאווה לאוזניים בצלילותה ובדיוקה. החמאתי לו על כך, ובבואי ליפו הזמין אותי להרצאה שלו על הנביא יחזקאל באולם הגימנסיה שבשכונת נווה צדק, אקלוט מה שאקלוט; וניסה להשפיע עלי שאירשם למועדון “העברייה”, והוא ילמדני שם עברית.

אך עוד באותו לילה גמרתי אומר שלא להאריך את שהותי ביפו ולהצטרף אל פרופסור שץ בדרכו לירושלים. להחלטת בזק זו שלי סייעה נקיטת נפשי ממוציאי דיבת הארץ רעה למיניהם אשר קידמו את פנינו במלון בדברי בלע בוטים וציניים על הארץ ויושביה, מתוך הנאה של שמחה לאיד. אנשים ערלים אלה, הנדחקים לכל אירוע חברתי בעיר הזאת להדאיב לב ולהשבית כל שמחה או תקווה. וכחנים רעשניים להוטים להתבלט, זן מיוחד שהצמיח ה“בּוּנד” או “הקלוּבּ הציוני” המקומי. אלה השפיעו על החלטתי הנחפזת לעזוב את יפו אף יותר מפגיעתם הרעה של היתושים האימתניים (במכתבי לביאליק, כשלגלגתי עליו על שהוא קובל שהשכינה הסתלקה מחייו, כתבתי שלגלוגי זה דומה למשיחת פלפל וחומץ על העור כדי להבריח יתושים); לשאת לא יכולתי את האווירה הדחוסה והחונקת של העיירה היהודית היפואית. והרי מטעם זה ממש נסתי על נפשי מקישינב. גם הרחובות הצרים, הבלתי סלולים והמרופשים הזכירו רבעים מסוימים בעיר הולדתי, אלא ששם היינו מכותרים שדות וכרמים, ואילו ביפו היינו מוקפים חולות, חולות, ורק הפרדסים המעטים, הבוסתנים וכחול הים ממערב שובבו את העין. אבל לאמיתו של דבר, גם מן החבורה האינטליגנטית של באי ביתנו בקישינב ברחתי. רבולוציונרים ואנרכיסטים משכילים (אפילו הפוגרום לא הצליח להזיזם מאמונתם העיוורת שהסוציאליזם יפתור את בעיית היהודים!), גם מהם ברחתי למסקווה ולפריס. ובבואי לארץ, שאלתי את עצמי אם בצעד זה לא סגרתי בבלי דעת מעגל. האם בחיפושי הקדחתניים אחר “הנעלה” היתל בי גורלי ומצאתי אך את צִדה האחר, הגרוטסקי, של הווייתי. שאלתי את עצמי מה לי פה ומי לי פה במקום הנכרי הזה, שנופו, שפתו, תרבותו, אנשיו, כה זרים לי, ושהגעתי אליו מאוחר מכדי להשתלב בו ולתקוע בו יתד.

והנה, ראה זה פלא: ברגע שדרכו רגלי על אדמת ירושלים, הייתי במקומי. הימים ימי גשם וסערה, אך בבת אחת נעשה הכול כה רך ומסביר פנים, כה בהיר וטוב; בבת אחת נמוגה איזו אדישות מטמטמת, וגעגועים עזים צבטו את הלב. הרגשה חדשה, נפלאה, של מולדת, שכל חיי ייחלתי לה. כל כך קינאתי בעמים אחרים על תחושת המולדת שלהם. והנה תפסתי שחיי בארץ הזאת אינם מקרה, שירושלים היא בדמי ומעולם לא שכחתיה. הגבירות הירושלמיות שלנו מתגעגעות לנופים אירופיים, ואני, פי מלא תהילת ירושלים! נהייתי אמיצה ומלאה חיים, האינסוֹמניה חלפה כלא היתה, עבדתי מתוך השראה על ציור “שולמית” שלי: נערה שרועה על גג שטוח ופניה לשמים. עץ ברוש מעליה, עב קלה מרחפת. אך הנערה עצמה כעננה קודרת. פזורת נפש, ובעיניה תוכחה.

חשבתי שאגלה בירושלים צבעים מזרחיים, בהירים ובוהקים, מאלה שמוצאים בציורים אקזוטיים שלא אהבתי. אבל הופתעתי מהטונים ה“עירומים”. זה היה מופלא! ומצאתי לי מודל, עלם רך, בהיר עיניים, מנערי הסמינר למורים של דוד ילין. תמיד ראיתיו לבדו, לרוב נשען על עץ האורן שבחצר בית הספר, כמו מקשיב לפנימיותו, ומשום מה נסך בי נער זה אמונה מחודשת באדם… ובלילות, על הגג הגבוה, הרחב, שמעתי ממרחק משתפכים בשיר, “הכניסיני תחת כנפך” ו“אומרים אהבה יש בעולם”, השיר שכה התחבב על חלוצינו.

וחשתי עצמי אחראית לכל המתרחש בירושלים. מעולם לא הייתי מעורבת במידה כזאת בשום מקום מן המקומות שחייתי בהם, שנולדתי וגדלתי בהם, וידעתי בהם אהבת גבר, וילדתי שם את בתי, ורכשתי שם את השכלתי. כה חזקה היתה עוצמת מעורבותי, שהתחלתי לחשוש לבריאותי. כל מקרה עורר בי סערת רגשות מאין כמוה. לטוב ולרע. עד כי לפעמים נתקפתי פניקה ורציתי לנוס ולהינצל. ועם זאת חזרתי ושיננתי לעצמי שאסור לי להביט לאחור, שאם אביט לאחור איהפך לנציב מלח. ידעתי שמעתה ואילך זו ארצי, לשבט או לחסד. כמה התפללתי שיהיה לחסד! שתהיה התרוממות הרוח, שאתרומם מעל הקטנות!

יהושע אייזנשטאדט איננו. כבר חודשים רבים שאני נפרדת ממנו, וכעת הוא איננו. ד"ר חיה־תמר הודיעה לי על כך במברק משווייץ. לא היה ולא יהיה לי ידיד כמוהו. כעת נשאר רק סשה, אחי. מעיתון הגולים ברוסית היוצא בקהיר, “פלסטינסקיה נובוסטי”, מבקשים שאכתוב שורות אחדות לזכרו. נראה אם יימצא לי הכוח.

אילצתי את עצמי להתיישב ליד השולחן ולסחוט מלבי משפטים אחדים על ידידי היקר המנוח, אך מיד לאחר הפִּסקה הראשונה חשתי שהדם אוזל מראשי ונשכבתי על הספה לנוח. וכשעיני עצומות, במצב של נים ולא נים, ראיתי את דמותו חיה לעיני והוא דיבר אלי. שרירי פניו מתעוותים במאמץ לבטא את עצמו, שפתיו נעות וממלמלות, אך קולו לא נשמע. כל כך התרכזתי בו, כל כך ניסיתי לחדד את שמיעתי, כל כך נדרכתי אליו בכל מאודי, אך לא הצלחתי לקלוט את דבריו. קולו הלך והתרחק, הוא עצמו הלך והתרחק. פקחתי את עיני בבהלה. וכשהן נעצמו שוב, ראיתי חוטי אור נמתחים מן השמים, ואני, כמהופנטת, ניגשת לטפס עליהם. אבל כשהושטתי את ידי ללפות בחוטים, התעוררתי.

*

חיים איסקוביץ' היקר,

האתה הוא זה שמשלח בי חִצי רעל? יש מי שמשלח בי חִצי רעל. אני מרגישה שהם מגיעים אלי ממרחק ופוגעים בי פגיעה ישירה ומדויקת. הורסים בי איבר אחד אחר איבר והרעל פושה בתאי גופי ומכלה אותם. אני נאבקת בך בשארית כוחותי, ביאליק. בייאושי אני קוראת לכוחות השחור שיתמכו בי, כנגד רוח הקודש העומדת לשירותך תמיד. ובמלחמה כמו כמלחמה. שנינו משתמשים זה כנגד זה בכל התחמושת שבידינו. אפילו את השטן בכבודו נטריח מן השאול לסייע לנו במלחמת חורמה זאת לחיים ולמוות. מה עוללתי לך, ביאליק, שאני מושכת אלי את קללותיך והן עושות בי שמות לאורך כל השנים האלה? האם אתה משלה את עצמך שחיסולי הפיסי יחסל אותי גם בלבך? והרי שנינו יודעים שבהסתלקותי מארץ החיים תסתלק עמי גם ההשראה המפרה אותך! שבמותי אייבש את מקור החיות של יצירתך ואתה, שתיוותר אחרי על פני האדמה הזאת, תהיה כעץ נבול, נטול שורשים, שלעולם לא ילבלב ולא יפרח ולא יצמיח פרי. זאת תהיה נקמתי בך, ביאליק.

אך כל עוד בחיים חייתי, אמלמל ביני לביני לחש־נחש שלמדתי מן הכובסת שלי, לגירוש שדים, להתרת כשפים, לסילוק עין הרע, בכל פעם שדמותך, חיים, תצוף בזיכרוני, דמות דֶמון ירוק מקפץ מעיניך באש רושפת ומבטך הקונדסי צופה אל בלותי. גומת החִן המתגרה והסנטר הסונט כנגדי. נחיריים שרטטו לניחוחי ועכשיו הם מרחרחים את נבלתי. מצחך היהיר. עורפך העיקש. ידך החמה והחזקה. חיים חיים. כה בטוח בכוחו. אם יש את נפשך לדעת. אם תאבה דעת. אם תאבה לראות – – –

לעזאזל. אני לא מסוגלת לכתוב אליו. אין לי עצבים לזה. ההתכוונות אליו מציפה אותי במשהו רע. לזרוק את השרבוטים האלה ולהתרכז במדיטציה. לסלק, למחות את זכרו, למלא את המוּדעות ב“אני הנעלה”. למצוא כוח להתגבר. הו, לא טוב לי.

ולדבורה בארון, ידידתי, אני ממשיכה לנדב בשורות רעות על עצמי, ואני מתנחמת בנחמתה. ממש שְׂמֵחה בשמחתה לאידי. ועוד מרגישה את עצמי כמנצחת!

כשעוד גרנו בשכנות, בשנתנו הראשונה באלכסנדריה, הייתי דופקת על דלת ביתה בבוקר והיא היתה יוצאת לקראתי בחלוק הפלנל שלה, מנומר בפרחים שחורים וסגולים, פניה מעוננות, צעדיה כבדים, עפעפיה נפולים ומבטה כבוי והיא לאה לשאתו אל האור. היינו עומדות בפתח והיא היתה ממלמלת משהו על כאב ראש, חשש להצטננות, מתאוננת על אהרונוביץ' שחזר מאיזו ישיבה לילית וכשקשקש בכלים במטבח העיר אותה ושוב לא יכלה להירדם, וניכר היה בה שאין לה שום חשק להכניסני פנימה. אבל הרגשתי בדידות. ייחלתי לחברה. השתוקקתי לשתות קפה־של־בוקר אתה. והייתי מוכנה לשלם בשביל הפריווילגיה הזאת. את המחיר ידעתי. וידוי על איזה כישלון שלי. הרעה בבריאותי, פגיעה ברגשותי, בשמי, כל צרה צרורה שהיא. ואז, בבת אחת, היה ניצת זיק בעיניה, גביניה מתגבהים, מצחה מתגהץ, קומתה מזדקפת, והיא אוחזת בידי ומובילה אותי לכורסה ומתיישבת מולי כשעל פניה חיוך אוהד, שנמהל בו מעט חומץ בשביל הפַסוֹן. ולחשוב שרק רגע אחד לפני זה רחשה רע לעולם ומלואו!

“מיד, מיד אני מביאה קפה,” היא קופצת ממקומה, קלה כציפורת. לא מפני שהיא אדם רע היא מגיבה כך. פשוט, זה טבע האדם. להתנחם על צרותיו שלו בצרות זולתו. כך שבסך הכול שיתפתי פעולה עם טבע האדם.

ובכל זאת מצחיק אותי איך היתה נעשית פתאום ערנית. קשובה, משתתפת, מספקת אינפורמציה, משיאה עצות… כל יגון העולם שנשקף מעיניה נעלם כבמטה קסם לשמע צרותי! ושלא כדרכה, התנצלה אפילו על הופעתה המרושלת. כה טובה נהייתי עליה רוחה בזכות בשורתי הרעה! ועם זאת, היתה לה היכולת לנחם אותי. ולא רק אותי. רבים שיחרו לפתחה בעת צרה, והיא מצאה את המילים הנכונות לעודדם. אומרים עליה שיכולה היתה לכהן ברבנות כאביה, אך האם ספקנית כמוני היתה סומכת על טוהר שיפוטה?

עוד דבר. אני מחבבת את אהרונוביץ', עם כל חולשותיו שאינן נעלמות ממני. וכשאני חושבת על כך שדבורה לא תתאפק ותספר לו על שברי מיד עם חזרתו הביתה, ושהמטמורפוזה שחלה באשתו תשמח אותו, אני רואה בכך שכר לפועלי.

בכל זאת היתה דבורה מקפיצה מדי פעם את עצבי ואז הייתי משתדלת להתרחק ממנה. אך ברגע שהרגישה שהיא למעמסה עלי ושיש לה תחליף בחיי, איזו חברה חדשה ואחר כך לוקה, ושאינני תלויה עוד בחסדיה, חשה איום לעצמה וחושיה החדים נדרכו. הרי לכל אחד מידידיה תפקיד מוגדר באישוש קיומה הרופס ולעולם אין היא משלחת אף אחד מהם, אפילו נדמה לה כי מעל באמונה. ברגע שבחרה במישהו להסתפח על חוגה, היתה זו התחייבות מצדו לכל החיים. וכשהעזתי אני להתרחק ממנה, היתה משגרת אלי את יוסף וקוראת לי לבירור. כה לזרא היו לי בירורים אדולסנטיים אלה! שיחות טן־דו על ענייני חברות של נשים!

בימים אלה אני שומרת על חזות מכובדת. תופרת שכונתית הֵצרה את בגדי, שבחודשים האחרונים, בגלל רזוני, היו תלויים עלי כעל קולב. אני מבקרת במספרה ומקפידה על שאר גינונים של בריאים. וכשאין לי כאבים ואני מסוגלת לצייר, אני שוכחת לזמן מה את מחלתי. הלילה חלמתי שביתי מתמוטט. הטיח מתקלף, הלבנים חשופות ובצד אחד של הבניין נפער חור גדול והקיר מסביב נהרס, אך שמשת החלון הגדול המשקיף החוצה מצוחצחת ומבהיקה למהדרין, וגם יתר השמשות מבריקות ושקופות. אני אומרת לעצמי בחלומי: הנה אני ממשיכה להתגורר במקום מסוכן, רק מפני שבעל הבית עדיין לא פרע לי את חובו. וכשהתעוררתי, חשבתי בלבי שהחיים עדיין לא פרעו לי את חובם.

ובכן, יהיה עלי להתעמת מעט עם הגורל עד שישבור אותי. להתגושש אתו, אם צריך. לא אעשה לגורל הנחות.

הזמנתי את דבורה לתיאטרון. להקה אנגלית מציקה פה הערב את “מקבת”. הכרטיסים בקופה אזלו, קניתי, אם כן, בשוק השחור. שנות המלחמה השחונות הגבירו את תאבונם של האירופים אצלנו לאירועים תרבותיים, והלהקה הלונדונית התקבלה בעיר הזאת בכבוד מלכים. דבורה שמחה מאוד על הזמנתי.

אהרונוביץ' השיג לנו עותק של מחזות שייקספיר ברוסית, ודבורה הביאה אותו לביתי וישבנו במרפסת הפונה בזווית אל הים, שָתינו לימונדה וקראנו את “מקבת” לרענן את זיכרוננו, כדי שנוכל לעקוב אחר ההצגה גם אם לא נבין ביטויים רבים בשפת המקור.

המחזה הפעים אותי. מאז נסיעתו של לוקה לא היתה לי שיחה של ממש על אמנות ועל ספרות וחשתי צורך עז להתבטא. דיברתי, אם כן, אל דבורה, בלהט מוגזם כפי הנראה. על דמגוגיה, על טשטוש בין שקר לאמת, על פשעים שפלים שנעשים בשמם של אידיאלים נשגבים, על תאוות שלטון מפלצתית מוסווית במילים מתחסדות, שטנים בתחפושת של מושיעים – אמת נצחית של תכונות אנוש, לא רק אצל שליטי ארץ ועושי דברם כי אם אצל בני תמותה מן השורה, אנשים כמוני וכמוך.

דבורה הקשיבה לי בסקרנות. לא כל כך לתוכן הדברים, אלא לעוצמת תגובתי ולטון הרגוז שלי. ידעתי מה תגיד לאהרונוביץ' כשתחזור הביתה: יש בה, באישה זו, הרבה יותר כעס ומרירות משחשבנו.

כשהלכה, עדיין הייתי שרויה במעין טראנס אינטלקטואלי והמשכתי לקרוא מחזות אחרים של שייקספיר: “אותלו”, “ריצ’רד השלישי”. שוב, תאוות כוח דורסנית, נכלולי שררה, תככים ומזימות, עריצים מושחתים השופכים דמם של קרבנות תמימים ומשסים בהם המון נבער, שש לטרף, והכי גרוע כשהדבר נעשה בנועם ובמתק שפתיים. וחשבתי על האידיאליסטים “יפי הנפש”, עושי דברם של רודנים פסיכופתים, הראויים לבוז אפילו יותר משולחיהם. וחשבתי על מקבת, על סיוטיו, תוצאת ייסורי האשמה שלו, על שיגעונו הבלתי נמנע.

הקריאה בשייקספיר היטיבה עמי. המבט מהיציע על היצרים השפלים, נבזויות אנוש, חולשות אופי, גמדים בזירה הקורעים איש את בשר רעהו. אפילו צחקתי. אמרתי לעצמי: הנה, עם כל זה אני מתמודדת. האם זה שווה?

וחשבתי: יותר משלוש מאות שנה עברו. המחזות האלה הוצגו ונקראו אלפי פעמים. האם שינו משהו? בהבנת האדם את עצמו? את זולתו? האם טיהרו איזה שרץ? והשלטון, כל שלטון, האם נעשה פחות מושחת? אין תקווה לאנושות, אמרתי. המצב האנושי ממאיר ותרופה אין. כלל לא חבל לעזוב את כל זה.

ולמחרת, כשקראתי את “טרוֹילוּס וקרֶסידה”, עורר בי המחזה, בדרך מפותלת כלשהי, מחשבות קשות על עתיד המהפכה הרוסית, שאם לדון אותה על פי מטבעות הלשון המתחדשות שם, היא די מבעיתה. ונזכרתי בלוקה, בוויכוחים המרים, המתישים, שהיו לנו חודשים אחדים לפני עריקתו, ושאלתי את עצמי אם יהיו לו אי פעם הרהורי חרטה. אבל התפלאתי על עצמי עד כמה אין זה קשה לי לחשוב עליו, עד כמה אין זה מכאיב.

ביום ההצגה סיפרה לי דבורה בהתלהבות בטלפון שספרית הגיעה אל ביתה ועיצבה את שפע שערה, ותיארה בפרטי פרטים איך מכתר גלגל שיער את ראשה ועוד גלגל ניצב מעליו, כמגל ופטיש. כעת, אמרה, היא מודדת את מחלצותיה כבחזרה גנרלית: חולצת משי עם עיטורי תחרה עתיקה, חצאית בּרוקַד עד הקרסוליים ופֶּלֶרינה של קטיפה שחורה, והכובע מחובר אל שערה בסיכת טווס או בת יענה. וכמובן, המדליון עם התצלום של אביה, התלוי על צווארה תמיד. אם היא עדיין מתלבטת בכל הקשור ליתר האבזרים – נעליים, ארנק, מניפה – ומבקשת את עצתי. פתאום נזכרה ושאלה מה אלבש אני, אך עוד לפני שהספקתי להשיב לה, צחקה ואמרה שאהרונביץ' נבוך מהגנדרנות שלה ואומר שבארץ ישראל לא תהיה לה הזדמנות להתקשט ככה.

ההבדל הדק בין הבריאים, שצל המוות עדיין לא נצמד אליהם, לבין החולים, שהמוות כבר מחזיק בשולי אדרתם!

ובאכסדרת התיאטרון, לאור נברשות הבדולח, בלטה דבורה בפניה האקזוטיות ובתלבושה הוויקטוריאנית, על רקע המראה המודרני־הספורטיבי של הגברות האנגליות החיווריינות, עם סומק קל בלחייהן, בשערן הבהיר הגלי ובתספורתן הקצרה, בשמלותיהן המודרניות, נמוכות מותן וחושפות שוקיים, בצעירי הצוואר ובקישוטי השיער שבאו במקום הכובעים השמרניים.

התבוננתי בפניה של דבורה ושמתי לב לאיזו נימה מכוערת החוצה באלכסון אחת מעיניה. שאלתי אם נפצעה, אך היא צחקה ואמרה כי ניסתה להתייפות, והתלכלכה כנראה כשמשחה את ריסיה במסקרה שחורה. הוצאתי ממחטה נקייה מארנקי לנגב את הכתם מעל פניה, אך היא, אינסטינקטיבית, הדפה את ידי בבהלה, והבנתי כי השמועה על מחלתי עשתה לה כנפיים וכי דבורה חוששת להידבק ממני.

בקושי עקבתי אחר המתרחש על הבמה – ההצגה כולה צבועה בדם, כל משפט שני בה מדבר על דם – הכאב בצלעותי והחיכוך בגרוני גרמו לפרץ של שיעול והתאפקתי בגבורה לרסנו ולא לירוק אל מטפחתי. אבל דבורה חשה במאמצי הנואשים והחזיקה את מניפה כטריז בינה לבין חיידקי, ולמשנה זהירות הוציאה מן הארנק המחורז שלה בקבוקון קטן והתיזה על עצמה מעט בושם לחיטוי.

ואני, בעקבות ליידי מקבת אף כי מצדו ההפוך של המתרס – ביטויי הסבל של העריץ דומים לאלה של קרבנו – קראתי גם אני ממעמקי ייסורי: “האינך יכול לסעוד רוח חולה, למחות מזיכרונה את הצער החקוק בו, ובאמצעות סם מתוק משכיח למרק את חזה הדחוס בחומר הרעל המעיק על לבה?” האם גם אני, כליידי שטנית זו, זקוקה לכוהן ולא לרופא להדמים את קול המכשפות המתופפות על חזי, לכוון את לבי אל קולות המלאכים?

ההתכוננות לחזרה ארצה, הפיסית והנפשית, גורמת לי מתח בל ישוער ואני אורזת את חפצי לאט, בשארית כוחותי ממש. קשה לתאר כמה פריטים מיותרים עשוי אדם לצבור במשך ארבע שנים. והציורים! מסתבר שלא התבטלתי בשנות גלותי במצרים, ומבחינת התפוקה לפחות אין לי במה להתבייש.

למשל, הציור “שפרירים”, שציירתי בתחילת הרומן שלי עם לוקה, כשאשליית התאהבותי סחררה את ראשי והאמנתי שאני מאושרת. ובאה לעולם תמונה שטופת זוהר, תינוק־מלאך נם במתיקות בעריסתו, ואלומות אור נוגהות על פניו ומפזזות על עפעפיו ועל תלתליו, ושפרירים־כרובים מנצנצים במשובה צוהלת על שמשת האשנב הבוהקת – כדבר שירו של ביאליק…

או “הצרצר”, בהשראת שיר אחר של ביאליק, שציירתי כשרק הגענו לאלכסנדריה, עוד לפני שפגשתי את לוקה: קיר ובו סדק אפל. שולחן מט ליפול ועליו שיירי ארוחה דלה: לחם עבש, זנב דג, סכין פגומה, מלחייה, פמוטים ובהם נרות מהבהבים וצללי שלהבותיהם רוקדים על הקיר. ילדים דקים כתולעים וראשיהם מושפלים או נמים; חתול שחוף רובץ על כירה מפויחת ולצדה סל גדול וריק. אורלוגין עקום על כותל; מיטה רעוערה, ואישה, עור ועצמות, מכונפת בה.

ובציור אפל שנקרא “לילה”, שוב על פי מוטיב של ביאליק: כיפת בית כנסת, כמטריית ענק, סוככת על בקתות שחוחות, סתומות חלון. חורבה, חרולי גדר, מצבות עקומות ועצים עירומים דמויי רמחים מרוטים רכונים עליהן. מלאך צונח מן הרקיע, מסיר בכנפו את הלוט מעיניים לטושות אל החושך.

מה אני כל כך לא אוהבת בחיי. את עצמי? אוהבת את חיי ולא אוהבת בהם את עצמי. והרי אני היא שניווטתי. אני שהתחתנתי, בלי כפייה, עם אותו איש. אני שילדתי את בתנו, אני שניתקתי. אני שמצאתי, השתוקקתי, דמיינתי, שאהבתי את עצמי בדמיונותי. אך דמותו של אבי שלטה בחיי. שני צדדים היו לו: צד המשפטן, מעשי ויבש אף כי מהוגן וישר, והצד הרוחני, שלא בא לידי מימוש. סלפיאן, בעלי הראשון ואבי בתי, משפטן אף הוא, ייצג את צדו האחד של אבי, וכשהתאהבתי בביאליק, אהבה שלא מן העולם הזה, דימיתי שהוא צדו האחר של אבי, הרוחני הצרוף, אבל אז עוד לא הייתי מודעת לצד הסוחר הזהיר שבו.

מֶמֶנטוֹ מוֹרי. זכרי את הרגע, העבירי לנגד עינייך את תמונת חייך. עכשיו. תני דעתך – עכשיו. כל עוד את משיגה. אין זמן לסיכומים. למאזנים. מה תיקחי אתך אל הנצח. להכין עכשיו.

האם יחלוף ביעף? האם נשקיף על החיים מלמעלה? כבר באותו הרגע? האם נשיג סוף סוף?

הלילה היתה לי התגלות. הקקטוס שלי פָּרח הלילה! פריחה אדומה, זוהרת, פרח יחיד, אפיל. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי למראה הפריחה החד־פעמית, נוראת ההוד. ארבע שנים עומד הקקטוס הזה במרפסת דירתי (לוקה הביא לי אותו במתנה ליום הולדתי, הראשון מאז עברנו לגור יחד), ועליו הארוכים, הבשרניים והמשוננים, שהשתלשלו מן העציץ התלוי מן התקרה, נדמו לי כלשונות נחשים. מי היה מתאר לעצמו שלצמח הזה, שנראה כל כך עקר, תהיה עדנה, שהעלים האלה, שנראו כמאובנים, יכתרו פרח כה מפואר, פרח חצות הלילה, שהופיע לעיני כחזיון פלא, כאילו זיכה אותי הצמח לחזות בסוד קסום שהיה צפון בחובו, שהוא מטבע הווייתו.

עוד לפני שעלה השחר נבל הפרח ואיננו. מראה הקקטוס הנבול, שרק לפני זמן קצר פרח בפריחה מלכותית, צבט את לבי ושעה ארוכה מיררתי בבכי.

 

אלכסנדריה, קיץ 1918    🔗

הגעתי בטראם לכיכר מוחמד עלי בדרכי לסטודיו של ג’ין ברחוב נבי דניאל, אך נתקלתי בתהלוכה ארוכה לכבוד סיתנא מריה, עך מכנים הקופטים את אמו של ישו, שהתעכבה ליד הכנסייה לטקס של תפילה. התחלתי לפלס לי דרך בין המאמינים החוגגים בבגדי לבן מבריקים עטורים כסף וזהב, נרות דונג בידיהם, יער של אצבעות דקות וגבוהות, בין דוכני החלפנים וההגרלות, בין ביתני שעשועים עם אקרובטים בצעיפים ססגוניים, בולעי אש, מרקידי קופים ודובים לקצב תופים וחלילים, מלחמות תרנגולים, תזמורת המנדולינות של גמדי אלכסנדריה, קבוצת דרווישים מוסלמים שהצטרפה משום מה לחִנגה וקראה “יאללה!” “אללה!”, פושטי יד, כל האספסוף הקבצני המציף את העיר הזאת. חשתי מחנק וסחרחורת והייתי רטובה מזיעה. מערבולת צבעים ריצדה בראשי כבקלידוסקופ, והליכתי המתנדנדת משכה תשומת לב. אישה מוסלמית בשחורים, עוטה רעלה, אחזה בידי והובילה אותי לחנות ממתקים כלשהי, ושם, בין ריחות של רַחַת לַקוּם, כְּנאפֶה ויסמין, התעלפתי.

טפטפו מים לפי, הטפיחו את מצחי במטלית מבושמת, וכשהתאוששתי, קמתי והזדחלתי לסטודיו של ג’ין, שרק בתים אחדים הפרידו בינו לבין חנות הממתקים.

ג’ין התייאשה מבואי וכבר עמדה לנעול את הסטודיו, וכשראתה אותי שמחה לקראתי והכניסה אותי פנימה. הסטודיו, חדר רחב ידיים בבית דירות מוזנח למדי, שג’ין שוכרת אותו בזול מפקיד הקונסוליה הבריטית, סמוך למסגד וקולו של המואזין לא הפסיק להשמיע פסוקי קוראן, שהתערבבו בתפילת הקופטים לבליל מטורף של תחינה ודבֵקות. שולחן עבודה ארוך עשוי עץ סמוך אל אחד הקירות, מיטת ברזל, אצטבה, כמה כיסאות רעועים וכורסת נדנדה. והאטרקציה היחידה בו היא התקרה הגבוהה, מגולפת כרובים לבנים.

ג’ין ענדה בטקסיות את המדליון על צווארי, המדליון שכל אחד מחברי החוג אמור לענוד כסמל וכקמע. את אבן החן קבע שון לכל אחד מאתנו על פי אישיותו ומעמדו הרוחני – לי בחר אודם במשכית של מגן דוד עשוי כסף (ואמרתי בלבי שביאליק היה מועיד לי ברקת ירוקה זוהרת…), ולג’ין בחר אזמרגד במשכית של צלב מתעקל – וג’ין ליטשה את אבני החן בצורת רוזטה (הסמל הניאופלטוני הוא שושן לבן, אך מלבד שון עצמו עדיין לא הגיע אף אחד מאתנו לדרגת הרוזטה הלבנה, העשויה פנינה). המדליון לא היה זול, כמובן.

אחר כך כיבדה אותי בפלחי אבטיח קר, ודיברנו על הגורל. על ה“קַרמה” ההודית, האמונה (שגם אנחנו אמורים להיות שותפים לה) שהגורל צפוי והרשות נתונה; על הבחירה האישית אילו חיים נחיה, באיזו משפחה ניוולד, באיזו מיתה נמות, בחירה הקשורה בגלגולנו הקודם, בכפרה, במירוק חטאים על ידי סבל, באיזון כוחות הנפש וכו'.

ואז שאלה אותי מי היה בעלי הראשון. אבי בתי, ואם אני בחרתי בו.

עניתי שכן, ואמרתי שהבחירה שלי היתה רעה, שהשתמשתי בזכותי לבחור – לרעה; שבחרתי בזמן הלא נכון, באיש הלא נכון. סיפרתי לה שמהרגע הראשון אמר לבי שהאיש זר לי, שאני מסתבכת, אך המשכתי לדבוק באשליה. היה זה צעדי הראשון בעצמאות, אמרתי, ורציתי לשאת חן בעיני אבי (הבחור היה סטז’ר במשרד שלו). לקרוא תיגר על נעורי, להפגין את הסטטוס החדש שלי. שחברותי תתפעלנה ממני, שהסביבה תתפעל ממני. אפילו האיש עצמו התפלא על הסכמתי הנחפזת לתת לו את ידי אחרי כמה ריקודי ואלס בנשף המסכות השנתי בעירנו, כשהגעתי הביתה לחופשה מלימודי אצל אנטוקולסקי בפריס. הוא לא האמין למשמע אוזניו, חשב שאני מתבדחת, ייחס זאת להיותי מבוסמת. וכשדבקתי בהחלטתי, חשב אותי לקלת דעת ולהרפתקנית (זאת גילה לי אחרי נישואינו). הרי הייתי נערה מבוקשת ויכולה הייתי לצפות לטוב ביותר. והוא לא ראה את עצמו כטוב ביותר.

עד אחרי החתונה המשכתי לשחק את המשחק. לרמות את עצמי ואותו, את משפחותינו ואת ידידינו, להתכחש לעצמי ולהשתיק את קולי הפנימי. אני בחרתי ואני החלטתי וכבודי העצמי אסר עלי לסגת. ואז, בבת אחת, גז חלום ליל הקיץ. טיטניה התעוררה משנתה המכושפת, העיפה עין על אהובה השוכב לצידה, וראתה שהוא חמור. הו, הבושה, הזעם על עצמי ועליו, החרטה, ייסורי המצפון.

בעלי המשיך לעבוד במשרד של אבי, ואני הרי כבר הייתי בוגרת האקדמיה לציור במוסקווה (אנטוקולסקי, מורי, כששמע על נישואי, תפס את ראשו בידו וקרא מנהמת לבו: “עוד אישה־אמנית הקרבנו על מזבח השקרים המוסכמים!”). כרעיה הרגשתי מסכנה, חסרת ערך, בּאבּה ככל הבּאבּות. הייתי אישה נאמנה, אבל התגעגעתי לירושלים של מעלה. בינתיים נכנסתי להיריון ונולדה לנוצ’קה שלי. אך הכעס האצור בתוכי היה מתפרץ מדי פעם – יורה רותחת. והתברר שגם חמורי איננו כה חסר אונים והוא יודע לבעוט. סלדנו זה מזה ומעצמנו, וכל אחד מאתנו חיפש דרך מילוט והשתקע במחוזות רחוקים, שלבן זוגו אין בהם דריסת רגל. אני שקעתי בציור, והוא עלה על הבריקדות של טרום המהפכה, ורק לנוצ’קה התרוצצה בין שנינו, נאחזת פעם בי ופעם בו, לא יודעת את נפשה.

אחר כך נפרדנו סוף סוף, אבל עוד לא התגרשנו. הוא רעה בשדות זרים ואני נסעתי ונסעתי. ברלין, וינה, פריס, שווייץ, אודסה.

ואז – קישינב. הפגישה עם המשורר העברי שסיפרתי עליו לג’ין בביקורה בביתי, כשתהתה על ציורי הפוגרומים שלי. הפעם לא היה זה בנשף מסכות, אמרתי לה, הפעם היה זה בתוך הזוועה. בתוך ריח הדם. מעי ולבי התהפכו, הקאתי את נשמתי – ומצאתי את שאהבה נפשי. קולו, הצרוד מעט, שכמו ידעתיו מגלגולי הקודם, כה ערב ללבי. אך כבר אז, באביב אהבתנו, באושרנו הפראי שזכינו בו מן ההפקר, הדהדה ממעמקיו צריחת העורב. עוד טרם נפגם טוהרו כבר הבנתי אצל אהובי מעין נימת לוואי זרה, מעין משובה פורקת עול, ושמעתי את חטאנו. עוד לפני שידענו את נפשנו כבר מלמל בו משהו על הפקרות ופריצות, ופסוקי שיר מלנכוליים שחניתות מורעלות צפונות בהם פרצו לגן עדננו.

ואמרתי לג’ין שתמונה אחת, גרוטסקית אמנם אך חזקה ואמיתית, עדיין לא ציירתי. “עורב לץ, כנף אטלס שחור, רוכב מעומד על גב חזיר.”

אחר כך הגיע תורה של ג’ין לדבר, והיא דיברה על ילדותה. קולה השתנה ונעשה נמוך יותר, גברי מעט. היא דיברה בחידות. אמרה שבילדותה היתה מעין שפרירית, רחפנית, לא מכאן. מעין כוכב שביט שנשר מן השמים. לשבריר של שניה יתעכב עליה מבטו של אֵי מי בתהייה, ויחלוף. עוד לא דומה לאישה.

כבר אז, אמרה, נצמדה לילדות מעוצבות ומלוטשות. יש שכבר מילדותן הן כאלה, אמרה. נשים בכוח. היא מנסה להתחבר דרכן לאדמה. כבר אז. רואים אותה כצל של זו ושל זו. צל גדול, מתארך ומתלכסן, של איזו ילדה־אישה. צל על הארץ או על הקיר, או של פנס רחוב, ולפעמים גם על המים. כשאיזו גבירה קטנה מתנשקת עם איזה ילד, היא צלליתה, מתחברת עם צלו. כשהגבירונת מדברת, היא ג’ין, מהמהמת. מנסה לבטא מילה, אך יוצא גמגום. כשההיא צוחקת, מתגלגל צחוקה בפי ג’ין כהד. כשההיא משתובבת, ג’ין מפזזת בעקבותיה כעִזה שדונית (“ג’ין־שד כזה,” צחקקה ג’ין הנוכחת, ראשה בין כתפיה). הילדה־הגבירה מגלה לצִלה את צפונות לבה והצל דבק בה ומקשיב רוב קשב. האם הצל מקנא? האם מתעורר בו רצון לקרום עור וגידים? הייתכן שהוא שומע את קול הדם עוד לפני שעוצב גופו? חייה בילדותה נראים לה כסדרת תמונות בפנס קסם. “אבל אף פעם לא התלהבתי מפנסי קסם,” צחקה.

והנה, די בפתאומיות, מתחיל הצל ללבוש צורה. כבר הוא מסתמן כצל של אישה. ירכיים, שדיים, שיער. הצללית מנסה על עצמה תסרוקות. היא נצמדת לבגדים של חברתה הנערצת, והיא נראית בהם טוב יותר מן המקור. הצללית מתחילה לבלוט, לעורר תשומת לב. היא מתרחקת מהגברברת שלה. האם היא מתנתקת? שואפת לעצמאות? רואים אותה, מי שהיתה צללית, מתהלכת לבדה. פוזלת לצדדים. גאה וביישנית. דומה שפתחה את פיה. נשמעת הברה מוסיקלית. האם היא מדברת? מסקרן מה היא אומרת. כבר מתחיל לצמוח לה צל משלה. צל אישה כאישה.

ימי החסד של נעוריה, אמרה ג’ין, קצרים אך ארוכים. ארוכים אך קצרים. תעתועי אור־צל. הנערים, והיא עצמה, חומדים אותה. הים מלטף אותה. היא נישאת על כנפי הרוחות, והשמים הם הגבול. גופה וראשה קלילים. גם לבה קל עליה. היא רצה בשדות, מרפרפרת מפרח לפרח, מפקירה את גופה לשמש ולשיבולים, שרה. שרה שהיא יערת דבש, שהעולם פתוח, שהחיים הם שיר, שהיא שומעת מלבה את פעימות האושר.

אחר כך, באותה פתאומיות, נוחתת עליה הבגרות. פתאום מדברים בה נכבדות. חדלים לפטור את תעלוליה כמשובות נעורים. פתאום נדרש ממנה להיות אחראית לחייה. פתאום ניתנה לה הזכות לבחור.

“ומה בחרת?” שאלתי מסוקרנת.

ג’ין משכה בכתפיה ופניה הקטנים נהרו מצחוק.

הייתכן שמכל דיבוריה המופשטים ניתן היה להבין רק דבר אחד – שהיא גדלה בכפר? הייתכן שמישהו יספר לך על חייו ולא ינדב לך שום מידע ממשי על עצמו? מי היו הוריה, האם היתה נשואה אי פעם, האם יש לה ילד, מי היא בכלל! רק כשישבתי בטראם בדרכי הביתה, תפסתי שהיא לסבית.

*

אני מנסה להבין את המצב הנפשי שהייתי שרויה בו מאז נפלה עלי בשורת האסון על הירצחו, ומאז ראיתי את ההספד עליו ב“יוּדישֶעס טאגֶענבּלאט” האמריקאי, ועד אתמול – כשהידיעה על מותו הוכחשה בכל תוקף מפי עד ראייה שפגש את י"ח רבניצקי באודסה, וזה נשבע לו כי חי ביאליק וקיים, ברוך השם, וכי בימים אלה ממש הוא נופש, יחד עם מניה, במַלין שליד קייב, ושלום, שלום לו.

את “אי ההבנה” שגרמה למעצרו של ביאליק – כפשע בינו ובין הוצאתו להורג – הסביר אותו עד ראייה בכך שחיים איסקוביץ' הוא גיסו של ליאון גַמַרניק. זה ליאון האדום, “המסוכן”, שהיה ה“פרוטקציה” שלו אצל הבולשביקים. ואולם ברגע שנסוגו חבריו של גַמַרניק מאודסה והדיניקינים חזרו לשם, לא הבחינה חרבם הנוקמת והמשתוללת בין אויב לאוהב, ומה שנחשב ימים אחדים קודם לכן לייחוס ולפריוולגיה, נהיה מוקצה ומסוכן, וכך כמעט עלה הדבר לחיים איסקוביץ' בחייו. והנה, דווקא פולקובניק אחד, שכנם של הביאליקים, הוא שהצילו מידי הבנדיטים הלבנים כשהעיד שאינו בולשביק!

וכל אחד פה באלכסנדריה מוסיף נופך משלו לסיפור נס הצלתו של ביאליק. מספרים שהשמועה על “מותו” של המשורר הדגול התפשטה כאש בשדה חציר בכל רחבי אוקראינה, רוסיה ופולין, ועד אמריקה הגיעה. והספידו אותו בבתי כנסת בערים הגדולות והקטנות, ובעיירות הנידחות, וגם בארץ ישראל בכו עליו מרה. האין זו סגולה לאריכות ימים, כשמספידים אדם בעודנו בחיים?

ובכל זאת, האם שלום לו? והרי העיתונים מדווחים על קרבות עזים, בימים אלה ממש, בקייב של סקוֹרוֹפַּדסקי, האיש העומד בראש ממשלת הבובות שהגרמנים מושכים בה בחוטים. רחל ינאית־לישנסקי, בת מַלין, טוענת כי שקט שם, אך מי יודע? הרי יש מוקדי התלקחות גם בפרוורים! הייתכן שחיים איסקוביץ' יושב לו שם, בדַצָ’ה שלו, ושומע את קולות הנפץ רק מרחוק? שמענו ממשפחתו של פיכמן שגם הוא נמצא בקייב, וכי פליטים נסים משם על נפשם לכל עבר בלי לדעת לאן פניהם. האם גם חיים ומניה בין הנסים? ולאן? ואצל האהרונוביצ’ים סיפרו שבורוכוב הגיע מאמריקה לעזור בהקמת רפובליקה סוציאליסטית באוקראינה!… ותוהים אצלנו מה עלה בגורלם של התעשיינים בּרוֹדֶסקי, שותפיו של הרוזן בּוֹבּרינסקי, שבממונם ובקשריהם יכולים היו לעזור לביאליקים ולאחרים להיחלץ, אך יש לשער שהרוזן עצמו נהפך לפֶּרסוֹנה נוֹן־גרַטה. הו, זמננו ההפכפך והמתעתע, זמן ארור!

הידיעה על “מותו” של ביאליק הגיעה אלי לגמרי במקרה.

בסוף הפגישה החודשית שלנו בחוג הניאופלטוני, כשגיליתי לחברי שאני עומדת לחזור לפלשתינה ומלינה סיפרה על כוונותיה לחזור ליוון, נדברנו שתינו לערוך מסע של קניות לקראת נסיעתנו. ובבוקר אביבי קסום, נדיר במחוז זה של הנילוס שאין בו אביב כלל, שהחורף נושק בו לקיץ, נפגשנו שתינו ברחוב פואד האלגנטי ויעדנו הראשון היה הסניף של מֶסֶרס" ברחוב שריף פשה. שתינו הצטיידנו שם בכמות גדולה של נייר בריטי משובח, ואני נכנסתי לחנות סמוכה והצטיידתי במלאי מרשים של צבעים ומכחולים. לפני כן עוד הספקתי לערוך את ביקורי השבועי, המדכא, במרפאה, ובדרכי לטראם, כשחלפתי על פני פְּלאס סעיד והמקוננות להשכיר המצטופפות שם בחבורות סביב העמוד הפּטולֶאמאי, מצפות ללוויות שתצאנה מבית החולים הממשלתי, עברה בי צמרמורת, כאילו דרכתי על קברי, ושמחתי להסיח את לבי מכך ומאזהרותיה ומתחזיותיה הנוגות של האחות הרחמנייה, ליהנות ממנת אופטימיות בטרם פורענות ולפנק את עצמי בקניות סוף עונה, הנאות כה נשיות. מלינה קנתה לה ולבתה מעילים מעור כריש, שהיו פופולריים וזולים באלכסנדריה, ואני קניתי לי מערכות של סדינים ומגבות, וכן יריעה גדולה של אריג פשתן ולמתוח ממנו בדים לציור. כשעייפנו מן הקניות ווידאנו שההזמנה תגיע אל ביתנו בזמן, התיישבנו לנוח ולהרוות את צימאוננו בבית קפה תחת כיפת השמים, באחד משני הגנים המוניציפליים הקטנים, כה יפים ומטופחים. שמשני צידי רחוב פואד. מצאנו לנו פינה שקטה ליד ברכת הברווזים, לא רחוק מפסל נוּבּאר פשה, שיונים מפזזות על התרבוש הגדול שלראשו. ספגתי אל ריאותי החולות את הניחוח המשכר של יסמין ולימון ונהניתי מליטופה של רוח הבוקר ההזוי הזה.

הפעם היתה מלינה פחות עצורה כלפי וסיפרה שבעלה, אבי ילדתה, היה נתון המאסר ביוון, שעיר לעזאזל במאבק שבין המלוכנים לרפובליקנים, וכעת, משהשתחרר, היא ובתה מאושרות לחזור הביתה. אמרה שהיא אסירת תודה לשון ולחוג הניאופלטוני, שתמיכתם בה בתקופה הקשה ביותר בחייה היתה גורלית מבחינתה.

שאלתי אותה במה התבטאה תמיכתו של החוג בה.

“לא כל כך בתוכן הדברים, אלא בעיקר בזווית הראייה,” אמרה. “ההתכוונות, הפרספקטיבה… החסד שצומח מתוך הייאוש… לגלות ניצוץ של טוב בדברים הכי מתועבים… האינטימיות עם האל… אבל המתנה הכי גדולה שקיבלתי משון היא היכולת לאהוב את עצמי. לראות את האני הנעלה של עצמי ולאהוב אותו. לגלות בעצמי יופי,” אמרה והדליקה סיגריה, אך מבטה נח עלי לרגע, וכמו נזכרה במשהו, כיבתה את הסיגריה.

“את יכולה לעשן,” אמרתי והזזתי את כיסאי נגד כיוון הרוח, כדי שהעשן יפרח ממני והלאה. אבל אז שמעתי דיבור רם ברוסית ובצרפתית והבחנתי בחבורה של צעירים מבין אחינו הגולים, מסובים ליד אחד משולחנות בית הקפה בצדה השני של הבּרֵכה. הפניתי להם את גבי והתכווצתי במקומי שלא יבחינו בי. בשום אופן לא הייתי מוכנה לערב רשויות בין עמיתי הארצישראלים לבין חברי מהחוג.

ישב שם איזה אַקטיוֹר שלא הכרתי, מ“חובבי הבמה” בתל אביב, והעסקנית הצעירה לאה ברלין, שגלתה לכאן עם אביה הסוחר וסקנדל גדול פרץ ביניהם לבין המסעדן החרדי היפואי יעקב מלכוב, שאינו מחמיץ שום הזדמנות להשמיצם בעל פה ובכתב; והיתה שם ארוסתו של טרומפלדור, פירה רוזוב נעימת המראה וההליכות, שאת הוריה פגשתי בבית הדוקטורים וייץ, ופנינה לבונטין־הורביץ חמורת הסבר, שהתגוררה עם בעלה, איש ביל“ו, בשכונת קליאופטרה מול ה”ספורטינג קלאב", וכשהייתי פוגשת אותה ברחוב או בחשמלית, היתה מנענעת קלות בראשה אך נמנעת לקשור אתי שיחה (האם נצרה לי טינה“משפחתית” מאז התערבותי בפרשת פיטוריו של אייזנשטאדט מבנק אפ"ק שבהנהלת אביה?), וכשהצצתי על החבורה מהצד, הבחנתי במאדם קרישבסקי, המסז’יסטית שלי, בת לבנקאים מקומים, שבעלה רופא מפלשתינה ובקליניקה שלה הכרתי את ג’ין. מדאם קרישבסקי נופפה לי בידה, ולא היתה לי ברירה אלא לגשת אליה ולברכה לשלום.

השתיקה שהשתררה שם פתאום, כשראו אותי מתקרבת, כה רעמה על רקע הדיבורים הקולחים שנשמעו שם קודם בואי. היא לא בישרה טובות.

מדאם קרישבסקי קמה ממקומה, לחשה משהו באוזני פנינה לבונטין־הורביץ. נטלה אותי בזרועי וביקשה לחזור עמי אל שולחני. בקושי העיפה עין על מלינה כשהצגתי אותה לפניה. וכשהפצירה בי לשתות כוס מים, וראיתי את הבעת פניה, אחזתי בדופן השולחן והדם אזל מראשי מחרדה לצפוי לי מדבריה. אז לקחה את ידי ואמרה לי ברוסית, בלי להתחשב במלינה, שכל המעמד הביך אותה ביותר: “ביאליק שלנו נרצח באודיסה בידי הדיניקינים הלבנים.” את בשורת איוב זאת, אמרה, הביאה להם לאה ברלין, עסקנית ועד הגולים", ממקור מוסמך.

תגובתי הראשונה היתה – הקלה. ברוך השם שאין זו לנוצ’קה! פתאום תפסתי עד כמה היא האדם הכי יקר לי בעולם ובלעדיה אין לי חיים. אין, לא יכולים להיות לי. חיים בלעדיה.

עד כדי כך הוקל לי, שפניתי אל מלינה, ביקשתי את סליחתה על שאנו מדברות רוסית, וניסיתי להסביר לה שמשוררנו הלאומי… אך הנשימה נעתקה ממני והתקשיתי לגמור את המשפט. לאות כבדה השתלטה עלי, עיני כמו נעצמו מאליהן, ראשי נשמט אל חזי ולא יכולתי לזוז.

אחר כך מצאתי את עצמי בכרכרה ומדאם קרשבסקי ומלינה סומכות אותי. ואחרי שקיבלתי מהן טיפול ראשוני בדירתי – וַלֶריאן, תחבושות של חרדל – ביקשה מלינה להודיע לבתה ולקרוביה שהיא נשארת ללון אצלי, אך אני העדפתי להישאר לבדי. הבטחתי לה שאני בסדר גמור. הייתי בסדר גמור.

“היה איש – וראו: איננו עוד.” התנגנו המילים בראשי.

זכרתי שהייתי בהלם, אבל כאב פולח, מוחץ עד מוות, כאב כזה לא היה.

השתיים הלכו, ואני שכבתי על מיטתי מאובנת. לא הרגשתי כלום. הייתי ריקה מכל רגש. רציתי להרגיש משהו, משהו! ולא ידעתי מה, חששתי שאם רק אקום, אפול ואתעלף. אינני יודעת כמה זמן שכבתי כך, בחושך, בשקט, רק הדופק של עצמי הדהד בחלל החדר כדופק המשאבה בלילה, מן הפרדס המרוחק, בביתי בתל־אביב, והיה זה כמו דופק היקום כולו.

אחר כך, כמבעד לערפל, שמעתי צרחות של ילדים, את קריאות שואב המים, נקישות של כלי מתכת, צפירה מתמשכת של אנייה רחוקה.

אמרתי לעצמי: האיש הזה נעדר מחייך זמן רב מדי. את יכולה להמשיך לדמיין לעצמך שהוא קיים אי שם. את יכולה להמשיך לשוחח אתו, לריב אתו. והרי את מכתבייך, גם אם מרי לבך נשפך מדי פעם אל הנייר, אינך שולחת אליו בלאו הכי. רחוק מן העין רחוק מן הלב. ככה זה. אבל לא לגמרי.

לפנות ערב, כשנדלקו פנסי הגז ברחובי, הגיעה דבורה בארון. נכנסה למטבח והתעקשה להכין תה. שתינו בשקט. אמרתי לה שאינני מרגישה כלום. “עוד תרגישי,” ניחמה אותי, “עוד תרגישי.” וסיפרה לי על תקופת מחלתו האנושה של אביה, שהיה מרכז חייה, על אסון פטירתו, על שבר לב ויגון, עולמה חרב עליה, על אין מוצא, על אי יכולת לחזור לשגרה, ולבסוף לא עמד הגוף בעיצבון הזה וחלה.

“אני כבר חולה,” לחשתי בלי קול.

הקשבתי־לא הקשבתי. ראשי הריק ממחשבות החל מתמלא שברי קולות, רסיסי תמונות, שום דבר לא הצטרף לשום דבר. דבורה הזכירה את אחיה האהוב בנימין, ושמתי לב שבכל פעם שהיא מזכירה את שמו היא מכסה את פיה בידה.

כשצפה בראשי תמונת סשה, אחי שבפריס, נתקפתי מצוקת געגועים אליו. והרי הכנסתיו בסוד אהבתי את חיים איסקוביץ', וכשישבנו אז באותו יער אורנים קסום ליד המבצר ההרוס, סמוך ל“שַטוֹ די קרי”, ביתו הכפרי בצרפת, היה קריר, האוויר היה משכר, ואני קראתי לסשה את “בעיר ההריגה” בתרגום ז’בוטינסקי. וכשגמרתי חיבק אותי ואימץ את רוחי… ואחר כך טיילתי עוד שעות אחדות לבדי, והיה לילה חשוך וניחוחי, רעמים וברקים בלי גשם. ונזכרתי במשה בן אליעזר, ארוסה לשעבר של דבורה, שאף הוא יושב בפריס והוא שולח משם רשימות למדור הספרותי של ביאליק ב“השילוח”.

ופתאום זה בא. הרגשתי, יתמות, נקרעו כל החוטים שחיברו אותי לעולם ונשארתי לבדי לגמרי, חושך, קור, ואני אי זעיר בתוך ים קודר, זועף, ובתוך רגע אסחף לתהום.

עצמתי את עיני ודבורה, שחשבה כי נרדמתי בכורסה, קמה בלאט ויצאה. היה לי מר ונתקפתי חמלה צובטת לב על עצמי, אחר כך פרצו הדמעות מאליהן בלי מעצור, הצפה של דמעות. צנחתי על המיטה והתייפחתי. לא רציתי לקום, כל מה שציפה לי בבית, בחוץ, באור, כל מה שציפה לי – הוא ריק, העולם כולו התרוקן.

מוסיקה יוונית קולנית שבקעה לפתע מאחת הדירות שברה את הדממה המעיקה וערבה לי הפעם כאילו היתה שופרו של משיח, אחר כך שמעתי דפיקות בדלת, וכשקמתי לפתוח ראיתי משרת סודני בגלימה לבנה ובתרבוש מחזיק בידיו טס נחושת גדול, מבריק. "האם הבָּקְלַוָוה והסבּרינות בשביל הגברת? שאל, והתברר שטעה בדירה. הדלקתי את פתיליית השמן והאור העמום הרגיע אותי. מבעד לחלון הציפו את השמים זיקוקין די־נור, האם חג היום? נשמעו קולות של תופים וצחוק. הלכתי לשבת במרפסת.

ביקורו בארץ באביב 1909 כל מה שייחלתי אז לעצמי הוא שייסע. מהר ככל האפשר, שיחסוך ממני את העינוי הזה. בואו המוקדם לירושלים, אינקוּגניטוּ, כבר ביום שישי, והפיאסקו של “הצבי” עם כותרתו הצעקנית, הפונה אל המוני התושבים היהודים לקבל את פני משוררם הלאומי בתופים ובמחולות בתחנת הרכבת, ביום ראשון. הסקנדל שהתעורר כשהתברר לקהל מעריציו שאורחם הדגול הספיק לבלות בעירם את כל השבת בלי שידעו על כך, כשהוא מתחבא בסתר דירתי הצנועה שבזיכרון משה… כל כך התביישתי בפני רבניצקי, ידידי, שליח־לדבר־עבֵרה שלא מרצונו, על שהכנסנו אותו בסוד ה“קשר” שלנו כדי שנוכל לבלות שעות אחדות טן־דו. שנוכל להתייחד.

אבל אלה לא היו שעות טובות. ברגע שעמדנו זה מול זה לאחר פרידה של שלוש שנים שבהן התכתבנו באופן אינטימי ואינטיסיבי, כשראיתי את מבטו, נזוף ומתחמק, וחיוכו המאולץ גילה את חסרונן של כמה משיניו; כשחשתי את חיבוקו הקר, וכשרציתי לנשקו על פיו והוא הגיש לי את לחיו ושפמו הזיפני שרט את פני – ידעתי מה החליט, שלא יעזוב את מניה, שלא יחיה אתי בארץ ישראל, שנגוז חלום שפֵיה.

ידעתי שהתקווה דעכה מתחת לאפר. תקווה שרופה וכואבת.

ואחר כך באו ההשפלות. חמדה בן יהודה, שנפגעה מכך ששמנו לצחוק את עיתונם, סיפרה לי לתומה, כביכול כמתבדחת, שחקרו את מר קמיניץ ושאלונו אם ביקרתי במלונו בימי שהותו של ביאליק שם… ובבית העם, במוצאי שבת, בעצרת ההמונים לכבודו, כשניסיתי להשפיע על הדוקטורים וייץ שיבטלו את הנשף עקב מגפת דלקת קרום המוח שהשתוללה אז בירושלים, נתקלה הצעתי בסירוב עקשני מצד הכול (האם מפני שמפי באה?), כה רבה היתה הלהיטות של המון העם לחזות בזיו פניו של משוררם האהוב ולהאזין לקולו! ולמרות שהצנעתי את עצמי וישבתי בירכתי האולם, היו עיני מיודעינו נעוצות בי, לעקוב אחר תגובתי… ומעריצו של ביאליק, העיתונאי־הקוֹמדֶיאנט הצעיר המוכשר והחצוף ק“י סילמן, הפיץ ברבים מין דברי ליצנות מחורזים, “סטיריים”, עם רמיזות גסות שאין לטעות בהן, אשר חיבר – כך נאמר לי – לא אחר מאשר ר' יחיאל מיכל פינס, ידידו הקשיש של ביאליק, חמיו של ילין, שבביתו נתכבד המשורר לחוג את ליל ה”סדר“; אותו פינס שהוא מעמודי התווך של ה”מזרחי", אשר מוסר אלוהים הוא נר לרגליו!

ואלה חרוזיו: “הוא צייר/ היא סופרת / לו מכחול/ לה שפופרת” ונאמר לי שיש ביטוי תלמודי "כמכחול בשפופרת…).

אחר כך שקטנו ממנו אני וירושלים ארבעים יום, כשסייר עם כל הפמליה שלו ברחבי הארץ.

כאבן קרה מונח כישלוננו על לבי ומעביר קור בעצמותי. ואני בעיני סחבה בלה שלאיש אין צורך בה. רק לנוצ’קה ילדתי רואה הכול ויודעת הכול. גם הרכילות המרושעת אינה פוסחת עליה. ומצבה הנפשי של אמה אינו נסתר ממנה.

כמה טיפשה הייתי בתקוותי הנואלת! מה תמימה היתה אמונתי! והרי מן הקריאה בין השיטין בשיריו, בין הרקמות העדינות הנדמות כמפולסות בקרני אור זוהרות, יכולה הייתי להשיג כי אכן, הכוכבים רימו אותי, וכי אהבה לגביו אינה אלא לפיד חיוור המהבהב מן התהום הפעורה, והמתפתה ללכת לאורו סופו שיילכו בקסמי השווא של תאוותו הממיתה.

אני עצמי פירשתי כך את אותו לייט־מוטיב העובר כחוט השני בסימפוניית “מגילת האש” האדירה שלו, השרה על טומאת החטא הצפונה באשליית הטוהר, על ההסתאבות וההתכערות שבהתמכרות לחלום “הכזב” של הנשגב והנעלה. על ההזדהמות של חזון הקדושה.

אבל “איילת השחר”, שבה הוזה “העלם בהיר העיניים”, הן חקוקה היא באש מלובנת בעמקי נשמתו והוא נמשך אליה בתום לב, בגעגועי תינוק אל חיק אמו, ומצפה ממנה שתפתור לו את חידת חייו. ואותה “בת האלוהים” ביופייה הנדיר, זו המשתקפת אליו מרקיע השמים ומאותתת לו תקווה ואור ואהבה, הייתכן שהיא גם הגוררת אותו אל חשכת המוות שבמעמקי התהום? האם צלמה של מלכת לבו מתנצנץ לעיניו מן השמים ומן התהום בעת ובעונה אחת?

העלם “בהיר העיניים” קיבל את ברכת מחנכו הזקן, העריץ הקנאי, ושם פעמיו לירושלים. אך מה יעשה עלם רך ותם זה אם גם שם, במדבר יהודה הצחיח, מופיעה לפניו מלכת לבו? והרי באהבתו אליה היה מוכן להעניק לה שי אפילו את בית המקדש השרוף!

האם בתקוותי הפראית להתממשות הטהורה והמקודשת של אהבתנו התעלמתי מהתקדשותו האחרת? מייעודו האכזרי כמשורר האומה, שאש האלוהים בוערת בו ומחשלת אותו כנגד פיתוי האהבה? אינה מותירה מקום לאהבה ארצית?

וחשבתי: העובדה שהעברתי את שירתו לכלי “אחר” על ידי ציורי, וללשון “זרה” על ידי תרגום שירתו לרוסית, האין היא מסמלת את תפקידי כסטרא אחרא שלו?

*

צלצול הטלפון העירני מחלום שהצלחתי לתפוס רק את זנבו. ביאליק ואני שוכבים במיטה זוגית בחדר שכור ביוון, והבית ניצב בכיכר השוק. אנחנו משתוקקים להתייחד ואני פורשת עלינו שמיכה קלה, אבל מפריעים לנו. גבר אחד מציץ בחלון, השני נכנס מהמרפסת ולוחש לי משהו בצרפתית. נראה שפרצה מלחמה. מכיכר השוק צופים בנו יוונים ושנאה בעיניהם. אנחנו מרגישים מאוימים, רוצים להסתלק לנמל, אבל חוששים מבדיקת הדרכונים. חרדה. ופתאום מופיעה לנוצ’קה, ובואה נוסך בנו בטחון ותקווה.

ברגע ששמעתי את קולה הנרגש, קצר הנשימה, של דבורה בטלפון, מיד הבנתי שבשורה טובה בפיה בשבילי, ושוב, המחשבה הראשונה היתה על לנוצ’קה, אולי התקבל מכתב ממנה ל“ועד הגולים”.

“קודם כול, התיישבי.” ציוותה עלי כשהגיעה זמן קצר אחרי כן אל ביתי מה“ספורטינג קלאב” הקרוב, שם נכחה באיזו ישיבה של “הוועד”. “וכעת אחזי חזק חזק במשענות.” ורק אחרי שעשיתי כמצוותה, קראה: “ביאליק חי! ביאליק חי!” וחיבקה ונישקה אותי ולחלחה את פני בדמעות של שמחה. ממש לא ידעה את נפשה מהתרגשות. כשנרגעה מעט ושתינו התיישבנו על הספה, סיפרה שאת השמועה על מותו של ביאליק הכחישו, באופן חד־משמעי, כל העיתונים היהודיים שהגיעו זה עתה אל אהרונוביץ' מאמריקה. הקהילות היהודיות ברחבי העולם חודדות את נס הצלתו מידי הדיניקינים והכול בטוחים שאלמלי עדותו של שכנו ה“לבן”, היו הבנדיטים הללו מוציאים אותו להורג.

התקשיתי להביע את רגשותי בנוכחתה. אני חושבת שתגובתי ה“קרה” הפליאה אותה. אך גם הפעם לא ידעתי מה אני מרגישה. אולי הרגשתי אכזבה מסוימת על שלא הביאה לי מכתב מבתי.

ופתאום נתקפתי גירוי בכל הגוף. ניסיתי להתגרד בסתר, שדבורה לא תבחין, אבל הגירוי הלך וגבר, התחככתי בכיסא לגרד את גבי ואת כתפי, שפשפתי במטפחת את עיני, אוזני, צווארי, והלכתי לשירותים לשרוט את ראשי במסרק ולגרד בציפורני בעורי. אבל שחזרתי תקף אותי הגירוי ביתר שאת. דבורה הבחינה, כמובן, שום דבר לא נעלם מעיניה הנעוצות בי. היא חייכה אלי משועשעת אמרה שאלה העצבים והציעה כדורי הרגעה ומשחה להקלה.

בימים שהאמנתי שהסתלק מן העולם, אמרתי לעצמי שלקח עמו את עלבון אהבתנו וכבר אי אפשר יהיה לתקן. וכעת שאני יודעת את האמת, והחיים, חיי, יימשכו איפשהו עד שייפסקו, שוב לא אעשה דבר “לתקן”. גם אלמלאי מחלתי, גם לו האמנתי שיש בכוחי לפעול. הגאווה, מסתבר, איננה רק משחק של העמדת פנים. למדתי כנראה לאהוב ולכבד את היצור הגאה (והנדיב) הזה שצמח מתוכי, ואינני מוכנה לוותר עליו. אך כשהדבר נוגע במוקד עלבוני…

ובכן, לא עוד. נרימה ראש ונשוב לארץ ישראל, בלעדיו. אינני צריכה אותו שם. הייתי מוגבלת, מסוממת, קצרת השגה. מפליא איך אינני מתגעגעת אליו (לעזאזל, עיניו החכמות מחייכות אלי בחיוך של טוב לב, דווקא).

במכתבי הראשון אליו מהארץ כתבתי לו שתמיד הצלחתי איכשהו לצוף ולעלות מן המעמקים. האם האמנתי אז למה שכתבתי? כה חשוב היה לי שיכבד אותי, כה רציתי להרשימו. זקפתי ראש לפני הזקנה המתקרבת, אזרתי עוז ועשיתי את המעשה האמיץ ביותר שיכולתי לעשות אז: לנסוע לארץ ישראל, לבדי עם ילדתי. הוא נפרד ממני בלי כאב, ברוחב לב ראוי להערצה: “הולכת את מעִמי,” כתב לי בהאג, “לכי לשלום ויהי רצונך בלבד נר לנתיבך.” הוא גם נהג בי כרופא נפשות והציע לי לפנות “השמיימה”ולחפש שם שלווה כאשר יתקפוני געגועים עזים העלולים להפר את איזוני הנפשי, “ונוהה ועייפה תֵתע עינך ותשוטט חדלת תקווה בערפל…” הוא לא חס עלי, הצהיר באוזני, בלי רחמים, כי אינו גלמוד, כי מעיין תנחומיו עוד לא דלל, כי עולם מלא לו, כי כאבו אינו סתם כאב אלא “יגון קודש”, ובסך הכול אבֵדתו אינה גורלית וכמוה כאבֵדה הנגרמת לשמים כאשר נושרים מהם הכוכבים: “כאלה וכאלה יאבדו כוכבים מדי לילה לשמים והם בעושרם עומדים ובשלוותם. ואינם חשים כלל באבדתם, וכמו לא נגרע כלום מכל זהבם…” (והרי לשלווה כזאת שואפים להגיע גם אנו, בחוג הניאופלטוני שלנו, לתחושת ההוויה המתקיימת מחוץ להיסטוריה, ל“מודעות טהורה”, ל“שלמות ההכרה”, ל“חוויה של טוהר עילאי”, וכשאני שרויה בהתבוננות בתרגולי היומי, מצב נפשי כזה אכן גורם לי עונג שמימי.)

משוררי העניק לי תפקיד נכבד בחייו: להיות לו אם ואחות (אימהות ואחיות סובלות הכול…), להיות לו מלאך מיטיב החופף כחסד אל על ראשו ונושא לו ברכה, והכול באווירה של דממה קדושה, הכול בעין יפה, מתוך חרדה כנה, שאינה מטרידה, לשלומו ולשלוותו.

אבל פנים אל פנים, כשנפגשנו בקונגרס בהאג, הקניט אותי. ניסה לעורר את קנאתי. סיפר לי שהשאיר באודסה אישה צעירה, ידידה…. כדי שספק מנקר ילווני בדרכי. לא האמנתי לו. בדרך, באנייה, למדתי לקרוא את “הולכת את מעִמי” בעברית, והאקורדים העמוקים והבהירים שלו נשמעו לי כסונטה של בטהובן.

ולהרי ירושלים היתה השפעה כה מבורכת עלי. הלילות הקסומים, “לילי קיץ מתוקי לילות”. “כל כוכב רימון זהב, רימון זהב”. חוללו את הפלא הזה. ציירתי מתוך השראה עילאית, אפילו מעריצי בפריס חשו בכך מרחוק והזמינו אצלי תמונות חדשות על פי בחירתי.

והרי היו לי פנטזיות על מותו! והרי טימאתי את דמיוני במחשבות של נקמה בו! והרי הרהרתי, די בחמדה, איך ארקוד על קברו וזרי דפנה על ראשי. אהובתו של ביאליק! המוזה של שירתו! כל אותן אסוציאציות בשיריו הקשורות בי, דקויות של הלוך נפש הנגלות לעיני בלבד. מי עוד כמוני מודעת לרחשי רוחו שבין השיטין.

אהובתו של ביאליק, אשת הכשפים הגורלית של חייו. כה חכמה, כה מרשימה, מכלכלת בתבונת נשים את דרכיה, טווה בסתר את ניצחונה, בינתיים היא לואטת את סודה כשהיא ספונה בחדריה, רק למתי מעט, אך כבר צופה היא מן החלון לראות אם כשרה העת. ובהגיע שעת הרצון וביאליק ייהפך למיתוס, ומניה שלו, כה סרת השראה, דהויה ונחבאת אל כליה, תימחק מזיכרון מעריציו, אז אופיע אני ככוכב בשמי ההיסטוריה של עמי, אני, אהובת המשורר הנסתרת, המוזה הלא מוכתרת, אופיע במלוא זוהרי, מולכת בכיפה.

והנה משעמדתי לפני “עובדת” מותו, נהיה הכול כל כך חסר שחר. הפנטזיות שלי הוכו מכת מוות, לא היה להן עוד שום טעם. ושובו לתחייה מן המתים, מעשה שטן זה, אחד מגילויי בריתו עמי, הלילית, פן נוסף של נרצעותי לו, תרגיל מקַבּרי לנסותני, להזים את תככי. תמיד חשדתי בו בסגולה לקרוא את צפונותי.

וכעת, על מה ולמה אני נענשת במחלתי (אין לי כל ספק שתחושת האשמה על הרהורֵי הזְמָם שלי גרמוה!) אם גם החלומות באַספַּמיה שלי על איזו תפארת דמיונית שצפויה לי, נגזלו ממני? איזו משמעות יש עוד לקרבן סבלי?

לא לגמרי בודדה הייתי באותה שנה ראשונה שלי בירושלים. קודם כול, היה שם פרופסור בוריס שץ, שדומה כי מעולם לא העיבה עננה עכורה על יחסינו מאז נפגשנו לראשונה באטליה של אנטוקולסקי בפריס. הוא היה אז בעיני נקי ממחשבות נסתרות, מקור לא אכזב של תקווה ואמונה, והוא גם הצהיר באוזני אנשים אחדים שאני בעיניו האילוסטרטורית הטובה ביותר בעולם היהודי. אך דוקא בארץ השתבשו יחסי עם בוריס שץ. לא יכולתי להשתחרר מן המחשבה, שאילו רצה יכול היה להעסיקני כמורה בבצלאל שלו. והרי יש לי תואר רשמי! נכון כי הוועדה הגרמנית המנהלת את בצלאל מתערבת במינוי המורים במוסד והיא מעדיפה בוגרי אקדמיות ממערב אירופה, אך בלבי חשדתי שאלה הם תירוצים. והרי מאז עזיבתו של ליליין את הארץ (אמן בוהמייני זה, שהופעתו החיצונית כה מצוחצחת ומגוהצת, לא יכול היה להסתגל לפינה האוריינטלית הנידחת, הצעקנית והמזוהמת שלנו) נוצר חלל ריק במוסד, שאני, בסגנוני ובתפיסתי האמנותית הקרובה לשלו, יכולה הייתי למלאו. מה גם שבאותה שנה שעליתי אני לארץ, התפנה מקומו של הירשנברג בבצלאל. (מעניין שמחלתו האנושה של הירשנברג, לאחר שהייה של שנה אחת בארץ, חפפה את מחלתו האנושה של שץ, אויבו בנפש, אך אלוהים, האוהב לשחק בגורל ברואיו, החיה את שץ ואת הירשנברג המית.)

ובארץ הצליח שץ לעצבן אותי. הכול אצלו נראה לי מצועצע. העבאיות הגנדרניות שלו השזורות כסף וזהב, קולו הרועם בבליל של עברית, רוסית, יידיש וערבית כשניצח על החג הכפול – חג החשמונאים וחנוכת בית בצלאל החדש – והוא עצמו גילם את דמותו של מתתיהו בהצגה שכתב וביים, ואף הפגין את כוחו בהתאבקות עם “קצין רומאי” והכריעו, כמובן.

אפילו פסל “מתתיהו” שלו הניצב באכסדרה. כשראיתי את תצלומו בגלויות מארץ ישראל – הפטריארך הקשיש בגלימתו התנ"כית וזרועותיו הפרושות לצדדים, מפקד־מנצח המאסף את צבאו וגולגולת של חייל רומאי לרגליו – הערצתי מעשה אמנות זה. ואילו כאן, דיוקנו, חבוש בכומתה, נראה לי כמגלה איזו תכונה החבויה כנראה בדמות יוצרו: תקיפות רודנית ועקשנות קנאית. (פסל זה, שפרדיננד מלך בולגריה רכש אותו, מזכיר לי את השמחה והגאווה שחשתי כשנודע לי שהמלך, שביקר בתערוכה הקולקטיבית שלנו במוסקווה, התעכב ליד ציורי “כחלום יעוף” ואמר שהזקנה בציור, זו הפורמת את חוטי המשי מן ההינומה שעטתה ככלה, מזכירה לו את סבתו והוא ביקש מן האוצר לרכוש את התמונה.)

והיה אייזנשטאדט, כמובן, שיחסו אלי התחיל להסתבך כשהרגשתי שאגרום לו עוגמת נפש רבה. עד דמעות עצוב וכואב היה לי בשבילו. אמרתי לו שבלבי צפוף, שהכול תפוס, שהלב אינו מכיל יותר, אך האובססיה שלו לגבי היתה עזה כשאר האובססיות שלו. ייחל לעצמאות לאומית מיד! האמין ש“התורכים הצעירים” ייתנו לו אותה על מגש של כסף וקרא לכל העם: הושיטו ידיכם וקחו! השתוקק להיות נביא, מקור של כוח לעמו. סֵבל בל יתואר סָבל מכך שאיננו נביא. עד שנעשה מעורער לגמרי בנפשו, ולי אבד ידיד אמת, אדם הנקי מאינטרסים ומתכליתיות, שחפץ בטובתי ממעמקי לבו, ללא שום פנקסנות, ששמַח בשמחתי בתמימות וחיזק אותי בעצבוני, הוא, העצוב מכל אדם.

והיו עוד ידידים, כאלה שהשיאו לי עצה טובה, שהיו מוכנים להתרוצץ בשבילי ולהגיש לי עזרה, אנשים טובים. אך בשעות של שמחה גדולה, כשהשמחה פרצה את קירות לבי – והיו לי שעות כאלה בירושלים לפני ביקורו של ביאליק, כשלבי חישב להתפוצץ משמחה – פתאום הייתי מזהה אצל ידידי אלה הסתייגות צדקנית. ואחרי שנסע, כשהכשלון זחל בחזי וכלאתי את עצמי בדירתי, באו הם להזיל עמי דמעות תנין שאך ליבו את כאבי.

ובכל זאת אני ממשיכה להתרפק על אותה שנה שלפני בואו. השמחה הראשונית, החלוצית, כל כך תמימה ופתטית, שבהקמה הגימנסיה העברית! (בטרם מחלוקות, בטרם אינטריגות) כשהתגייסנו כולנו, נמרצים ונחושים, כל מתנגדי “לֶמֶל” ועזרא", להשפיע על ההורים ולעודד את התלמידים לבוא ללמוד בגימנסיה שלשון ההוראה בה עברית! הסיפוק האדיר שחשנו כשנרשמו עשרה נערים ונערות לשתי הכיתות התיכוניות הראשונות, ולנה שלי ובתם של הדוקטורים וייץ ביניהם. וכשעלה בידינו לשכור דירת ארבעה חדרים בשכונת זיכרון משה ולצייד את הכיתות בריהוט פשוט שנאסף מכל הבא ליד מבתי מכרים, וכשקרצפנו והזזנו וקישטנו ותלינו על הלוח את מפת ארץ ישראל. הדיבורים אל תוך הלילה על שיטות ההוראה, חידושים, אינטגרציה, כן או לא ללמד לטינית, שאיפותינו מרקיעות השחקים. הכל נהיה אישי כל כך, כל דבר נגע ללבי. התחרות המרה עם הגימנסיה הרצליה בתל אביב על תורמים, על תקציבים, העלבון והרוגז שחשתי, כאילו בי עצמי פגעו. והמכתבים שהרצתי לקלויזנר, לרבניצקי, לבורכוב, ולביאליק כמובן, להשפיע עליהם שיתמכו בגימנסיה שלנו, שאם לא כן תשפוט אותם ההיסטוריה!

צעירי הקומונה שלנו, כה נלבבים בעיני אז, חשו את געגועיה של לנוצ’קה אל אביה וניסו לבדרה ולהסיח את דעתה ממצוקתה. יצחק בן צבי (“אבנר” בפי חבריו ל“סַמוֹאוֹבּוֹכרוֹנָה”) השתדל לענין אותה בסיפוריו על בני השבט הנעלם “יהוד אל חַ’בּר”, הלוא הם “בני רֵכָב” האבודים, שנתגלגלו כביכול בשבט בדווי; ויחזקאלֶה חַנקין, מאנשי “בר־גיורא” וממעריצי ציורי (מי לא העריץ אז את ציורי? מי לא התפעל אז ממני, באותה שנה מאושרת של טרם מפולת?), הצליח לשלהב את דמיונה של לנה בסיפוריו על נדודיו במדבר ובאוסף הנחשים שלו שהיה שולפם מתרמילו ומניח להם להתפתל על זרועותיו ולהסתבך בין תלתליו. קצר קומה הוא וגוו המתקלף משיזוף חסון ומוצק, ובקושי התאפקתי שלא להחליק באצבעותי על שערו הבהיר, הפרוע. בן בית היה “על המחצלת של יצחק”, ביטוי שנהפך לסמל של התכנסות חברתית־אינטימית אצלנו.

יחזקאלה זה כבש לגמרי את לבה של לנה והיא אפילו היתה מאוהבת בו קצת, אך הוא, אידיאליסט ופוריטן שכמוהו, את אשתו אהב, את חיה־שרה, נערה חיננית, צנומה, עם אופי של ברזל, וכשהיתה פוצחת בשיר מן הרפטואר היידי שלה, בקולה החזק, העשיר בניואנסים, היו עיניה בורקות וצמתה הדקיקה, המשתלשלת כחוט על עורפה, נעה־זעה ברגישות מופלאה.

עוד מעריצים היו לי ממייסדי “השומר”, אלה שאימצו להם כמופת את גיבורי המכבים, ובהגיעם לירושלים מיהודה ומהגליל היו מתארחים “על המחצלת”. אלכסנדר זַייד, כבד ביטוי, נבוך להביע את כל הטוב שרוחש לבו, ומֶנדל פורטוגלי, שובה לב בקומתו המפוארת, בעליצותו ובנועזותו. כל כך גאה הייתי בבן קישינב זה, וגם בבן עיר אחר שלי, ישראל גלעדי, חברו לנשק של פורטוגלי. יחפנים אלה שלגלגתי עליהם, ברוח טובה, על הפוזה של ווסארים שאימצו לעצמם. מי צריך מגפים באקלים כמו שלנו? – הקנטתי אותם מתוך חיבה אימהית – ומכנסי הרכיסה האלה ממחסני הצבא הרוסי או האוסטרי! והחולצה הקווקזית, שהבחורות המסכנות מוציאות את עיניהן מחוריהן לעטרה ברקמה לאור הנר – רטנתי, אך אני עצמי הצטרפתי לרוקמות. ואילו הווייתם המזרחית התגאתה בכפייה הבדווית ובניבים ערביים. אך בלילות השמירה הארוכים הצמידו גנדרנים חמודים אלה “נַגאן” לחגורם ושמו את נפשם בכפם.

לא תמיד הייתי מרוצה מן ההמולה בדירתנו בשעות הערב, והמצב החריף בימים הסוערים של שביתת פועלי הדפוס, כשבן צבי, יושב ראש “פועלי ציון” בירושלים, ניהל “על המחצלת” משא ומתן קולני ונרגש בין איגוד הפועלים לבין הבעלים. דומה כי היישוב היהודי כולו נחצה אז לשני מחנות: אלה המצדדים בשביתה ואלה המתנגדים לה. כעת, ממרחק השנים, קשה לי להיזכר מה גרם להתלקחות הזאת, עד כדי כך שפרנסי הקהילה ומכובדיה התערבו בסכסוך מתוך להט יצרים מתיז ניצוצות. וקצפו של דוד ילין, על מה יצא? אותו חוקר שפות שמיות ומנהל הסמינר למורים, על מה ולמה אסר על תלמידיו לבוא במחיצת “המסיתים”, ראשי “פועלי ציון” וחברי לקומונה?

הרווח היחיד שהפקתי מן המצב הבלתי נסבל הזה, כשרשות היחיד שלי נהפכה לרשות הרבים, היה שכמה מן הטיפוסים הססגוניים הללו, שנכנסו ויצאו אצלנו, שימשו לי מודלים. הייתי יושבת לי בפאת המחצלת, הלוח על ברכי והפחם בידי, ורושמת את פני הנוכחים, שבלהט ויכוחיהם לא חשו במעשי. וכך רשומים אצלי היום בבלוק הציור שלי פועלי דפוס מה“כוללים”. עם פיאות ובשטריימלים וקַפּוֹטות של פָּלוּש מהוה, וספרדים חובשי תרבושים ששפתם העברית, השורשית והעשירה כה יפה באזני. גם נימוסיהם ה“אירופיים” נעמו לי. לעומת אלה של אחינו האשכנזים, בני העיירות של מרכז אירופה, שמיעוטם נוהגים בדרך ארץ לפי טבעם, אך בולטים ביניהם דווקא גסי הרוח והשחצנים.

והנה, את נסך זיכרונותי מאותה שנה מאושרת בירושלים, שנת 1908, מעכיר העלבון הצורב שספגתי ממנו, מביאליק, כשהגיעה אלי המהדורה המפוארת של כל שיריו בהוצאת חובבי השירה העברית, ואיורי מקשטים אותה. בחיל ורעדה, מתוך התרגשות גואה, לקחתי את הספר לידי, הפכתי את דפיו לראות איך נדפסו איורי ואם לא נפלה בהם שום תקלה. אחר כך חיפשתי את שמי. תחילה על גבי הכריכה, ואחר כך בשער הפנימי, ובשער האחורי, ובדפי הציורים, ובין השיטין, בכל מקום אפשרי. אבל שמי, שם המאיירת, הציירת והמעטרת, לא היה שם. יוק! איננו! נעלם כליל! לא האמנתי שהדבר ייתכן. האם היו מעיזים להשמיט את שמו של בוטקו? של שטרוק? של לילייֶן?

בכמה ביזיונות התנסיתי, כמה מרורות אכלתי עד שהחליט משוררי הנכבד להפקיד בידי את האיורים הללו! תחילה גישש אצל חבריו הסופרים (בן עמי, לוינסקי, יעקב כהן, מי לא), נועַץ בהם, כביכול, באשר לאיורים בכלל, אך בעצם רצה לשמוע את תגובותיהם עלי. והם ריפו את ידיו, כמובן, טענו שכציירת אינני ראויה לכבוד הזה וגם אין הם רואים בעין יפה ציורים הנלווים לשירים, ולפי דעתם יש טעם לפגם בכך ששמי יתנוסס לצד שמו של משוררנו הלאומי…. אחר כך דובר על פשרה. שיהיו רק עיטורים (וינייֶטות). בלי הציורים, אבל לכך לא הסכמתי בשום פנים ואופן. אם עיטורים, אז גם הציורים! בינתיים השקעתי את נשמתי בפרויקט הזה, את כל חֵילי וכישרוני. מתוך השראה עילאית (ובאותם הימים ליטשתי גם את תרגום “מתי מדבר” שלי לרוסית, שעליו התחלתי לעבוד בקישינב, על פי תרגום מילולי של ביאליק עצמו, בעל פה ובכתב, וסופר צעיר שקראתי לפניו את תרגומי העמיד אותי על טעותי ואמר שמדובר באריה ולא בלביאה!…). חרטתי במחט דקיקה ורגישה על לוח נחושת והדפסתי במכתש קטן ועלוב (גרַוויוֹל צרפתי ידוע ביקר בסטודיו שלי והוכיח אותי על כך שאילוסטרַטורית מעולה כמוני מרשה לעצמה טכניקה כל כך גרועה!), בדירתי הצנועה בבֶּרן שבשווייץ, בין עיסוקים במלאכות בית, בבישולים ללנוצ’קה ובנסיעות עם אבי לז’נווה להתייעצות עם רופאים. וכשהגיעוני מכתביו ההססניים של ביאליק ובין השיטין קראתי שהוא מוכן להיכנע ולוותר על איורי (תירוץ זאת בלחץ של המו"לים עליו), הוכחתי אותו על חולשת אופיו וברוב נדיבותי הצעתי לו לנסות עוד צייר על פני, שמא ימצא יתר חן בעיני “ידידיו”. ואחר כך, אחרי שהחליט לבסוף לעשות בי שימוש בכל זאת ויצא לקרקוב, לבית הדפוס של יוסף פישר, להשגיח על ההדפסה… הרי הכול נתון לפיקוחו ובשליטתו… אז מה ההתחסדות השקרית הזאת, לכתוב בהקדמה שסידור השירים – על פי נושאים ולא בסדר כרונולוגי – היה “נגד רצונו וטעמו של המחבר”? האם גם השמטת שמי כציירת וכמאיירת היה “נגד רצונו של המחבר”? ואם כן, מי אחראי לעוול הזה שנגרם לי? אינני מאמינה לו! סמכותו של ביאליק רבה מכדי שיחטטו בשיריו ובספריו נגד רצונו! ולבסוף, אחרי שכבר הודפס הספר, החלה פרשת פניותי החוזרות ונשנות לקבל בחזרה את הציורים ואת לוחות התדפיסים. אל מי לא פניתי! אל פייבל, אנסקי, לוינסקי וביאליק. כמובן, בכמה בריאות עלה לי כל הפרויקט הזה! וההתמקחות על זכויות היוצרים, הו, כל ההשפלה הזאת!

 

אלכסנדריה, סתיו 1918    🔗

מי שהחמיץ לי פנים במיוחד היה הסופר הצעיר יוסף־חיים־ברנר, שהגיע לארץ שנה אחרַי וקבע את מושבו ביפו, וביקר בדירתנו הקומונלית בכל פעם שהזדמן לירושלים.

אך בהעדרם של ידידיו, ואני יחידה בבית, נהג להתעלם לגמרי מקיומי. היה פונה ישר לחדרו של בן צבי, מתיישב על תיבת הנפט שהיתה משמשת לנו שרפרף, או על המחצלת, ומשקיע את עצמו בחוברת של “הפועל הצעיר”. וכשהייתי מציעה לו משהו לשתות – וקרה שציפה למארחו במשך שעות – נהם איזו נהימה בלתי מובנת, ולא הגביה את עיניו מהחוברת לזכות אותי במבט. וכך היה גם כשהייתי נתקלת בו בבית העם. היה חולף על פני וממצמץ בעיניו כמגרש שדים, או שמבטו היה פוסח עלי כאילו הייתי רוח.

חברי, שהם גם חבריו, אהבו והעריצו אותו, ותמיד לימדו עליו זכות. טענו שהוא יחיד ומיוחד, שאין לָמוֹד אותו בקנה מידה של אדם רגיל, שהוא טיפוס מיוסר ולעתים קרובות שרוי במרה שחורה. ובאשר ליחסו אלי, הם היו בטוחים שאינו אישי ושאין הוא מעיד על זלזול, חלילה (אם כך, איך קרה שבראותו את ידידיו נהרו פניו, ולחייו התפוחות להבו משמחה ומבטו הזעוף נהיה רך ונחמל?).

אינני יודעת במה זכיתי לעוינותו המופגנת. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי היא, הרכילות על קשרי הרומנטיים עם ביאליק, כמובן, ייתכן שיחסו אלי שיקף טינה נסתרת שלו כלפי המשורר הבכיר – דומה ששמעתי על איזו צהובות ביניהם שמקורה ביחסי סופר־עורך – אך ייתכן שלהפך, הוא קינא לכבודו של ביאליק, שהרי האיש קנאי, או שמא יחסו אלי היה ביטוי לפוריטניות המפורסמת שלו, שבלשון עדינה קצת פחות ניתן לכנותה מיזוגיניה?

עוינות זו של ברנר כלפי הזכירה לי את ראובן בריינין, שפגשתיו בקונגרס הציוני בהאג. ביאליק הביאו אל האכסניה שלי, כביכול להתפאר בדיוקנאות שציירתי שם, אך לאמיתו של דבר מתוך סקרנות לראות איך יתרשם סנוב־דנדי זה מאהובתו. ומשנוכח בהפגנת ההתעלמות החצופה שלו מקיומי ומציורי (בקושי העיף עין עליהם ולא אמר מילת נימוסים אחת!), התרברב בפניו על “כיבוש היצר”, על “איזהו גדול שיצרו גדול הימנו”, דיבר על “יפה־פייה” כלשהי שרוצה היה להתאהב בה, והתחכם בחידודי ליצנות זולה על עסקי נשים, אני נכלמת בהיזכרי עד כמה הושפל אז בעיני. לעולם לא אשכח לו, לחיים איסקובייץ', את העלבון ההוא. מה גם שנשים אחדות, וביניהן אולגה פֶּבזנר־שץ, טענו כי נראיתי שם נורא, בהאג. “חשבתי שאת באבל, או שקרה לך אסון גדול,” אמרה אולגה. ואני הטיפשה הצטדקתי: אני מצוננת… קניתי את שמלתי השחורה בחופזה ולא הספקתי למדוד… הספַּר עשה שַמות בשערי…

אחרי שהיה ברנר יוצא מביתנו, הרגשתי פגועה ונסערת כל כך, שלא הייתי מסוגלת לעבוד. הייתי מניחה הכול וניגשת לבית בן יהודה, שכנַי, ושם, באווירה החמה ומכניסת האורחים של מעונם – רהיטים נמוכים עם פיתוחים דמשקאיים, כלי נחושת מצוחצחים, שטיחים פרסיים, וילונות כבדים וספרים, ספרים לרוב – הייתי מתנה את עלבוני לפני חמדה ידידתי, שלמרות עיסוקיה הרבים היתה מתפנה תמיד להטות לי אוזן. בה ובבעלה מצאתי אחים־קרבנות לשנאת החינם של ברנר, שחצי לעגו לא פסחו על משפחת בן יהודה כולה, כולל הבן איתמר בן אב"י, שעשה אז את צעדיו הראשונים בכתיבה עיתונאית. אמנם בלבי ידעתי כי יש צדק בביקורתו על בני משפחת בן יהודה. סגנונם המלאכותי והנפוח – מי כמוני יודעת, אפילו אני, עם ידיעותי הקלושות בעברית, הבחנתי בכך, הרי הם תרגמו את רשימותי – האופטימיות הצינית המופרזת והמופרכת שלהם, וניסיונם של חמדה ואיתמר להיות “עממים”בכל מחיר… ואולם מרגע שהחלו לשמש מטרה להשמצה, והלגלוג עליהם היה לבון־טון, ודמם נהיה הפקר – גברה עוד יותר הלהיטות להשליך עליהם רפש, וכל זב ומצורע הרשה לעצמו להטיל עוד קצת מי רגליים לעביט השופכין הכללי. וכך, כצפוי, נתהפכו היוצרות והביקורת העניינית, השפויה והצודקת הקצינה לכדי שקר גס ומתועב. והרי אפילו ברנר עצמו לא התכחש לזכויותיו של אליעזר בן יהודה! למדן מופלג הוא, אמר, ומחדש גדול, והוא נותן את נפשו על שפת עמו. ובכל זאת, כמה מרורים ספג מאותו סופר, הקנאי לאמת־ורק־לאמת, וחבר מרעיו, שכל התחשבות בזולת־היריב נחשבת אצלם לחולשה. צר היה לי מאוד על בן יהודה, איש חולה שחפת שהולך ומתעוור וחייו תלויים על חוט השערה.

ברנר אדמוני. ואני, מאז ומעולם חשדתי בבעלי שיער אדום (גם ביאליק אדמוני היה בילדותו). והוא סופר טוב. אפילו מצוין, אני מסיקה מן המעט שתרגמו לי לרוסית. ובזכות אישיותו, המרתקת אליו כמעט כל אדם (להתייסרות הטבועה בהוויתו יש קסם רב), סולחים לו על העובדה שאינו “חלוץ” במובן הפיסי, מספרים שעבד כמה שעות בטוריה והתייאש, ואפילו את הכרזותיו האנטי־ציוניות והאנטי־דתיות מוכנים חבריו האידיאליסטים, עובדיה קשי היום של הציונות, לקבל מידיו כהצלפות של אוהב, פוגעות ומכאיבות ככל שתהיינה, בבחינת “חושׂך שבטו שונא בנו”, והם מרכינים ראש, מלקקים את הפצעים – נאמנים פצעי אוהב – וממשיכים להעריצו.

כשנכשלה השביתה של פועלי הדפוס וחיי שבו לתקנם (המחשבות על חיי המשותפים עם ביאליק בשפיה היו חלק מה“תקינות” הזאת), חזרתי לבקר בספרייה הרוסית, שם ניתנה לי הזדמנות לדפדף בכתבי העת של מולדתי האזרחית ולהתעדכן מעט במתרחש ב“ציוויליזציה”. קראתי שם גם ספרי מסעות מרתקים של צליינים שביקרו בארץ הקודש, והחלפתי אי אלו משפטים עם רועי רוח ועולי רגל פּרבוסלַביים, שהיו בינהם גם אינטלקטואלים אמיתיים. כך שקשרי עם אמא־רוסיה לא נותקו לחלוטין.

פה, באלכסנדריה, כשאני שקועה בתרגול של התורה האזוטרית הקרובה ללבי, אני מגלה קשר בין המשיכה שלי לניאופלטוניות לבין נטייתי אז למיסטיקה הנוצרית. אך בהיותי בירושלים עוררה בי נטייה זו קונפליקט ותחושת אשמה ופגעה בגאוותי כיהודייה ובאמונתי בתחיית תרבותנו הלאומית בארץ ישראל, שראיתי את עצמי אחת ממגשימיה.

כשהתרפקתי שם, בירושלים, על ה“וידויים” של אוגוסטינוס הקדוש, ידעתי שהושפע מהתורה הניאופלטונית וכי אימץ תורה זאת כחלק מהגותו הנוצרית. ידעתי גם שסיגל לו את התרגילים הרוחניים של חסידיה ואת שלַבֵּי התעלותם במדרגות ההתעוררות התבונית העילאית והטמעת האל בנפשם. אבל רק כשהשקעתי אני עצמי בהתבוננות יומיומית, הבנתי את מלוא עומק מעורבותי הלא מודעת בראיית העולם הזאת כבר אז, בירושלים.

באותם ימים התיידדתי עם לידיה פּרוֹטוֹפּוֹב, אשת התיאולוג וחוקר כתבי הקודש בהיר הפנים והחייכן, כבד הגוף וטוב הלב, ולידיה היתה לי משב רוח אנושי נדיר בעדינותה וברגישותה, בתוך האטמוספרה הדחוסה של המנטליות הארצישראלית המחוספסת, חסרת החן ונעדרת העידון, שהייתי שרויה בה. (בביתם של הפרוטופובים בירושלים פגשתי אז את פֶּטרוֹב, שלימים נהיה שגריר רוסיה באלכסנדריה, והחסדים שעשה עמי פה הקלו מאוד את גלותי. וכשנטש פטרוב את משרתו בעקבות חילופי השלטון, ובמקומו בא המזרחן רזומובסקי, ידעתי כי הגיעה שעתי לעזוב את אלכסנדריה.) סיירתי עם לידיה במנזר הדומיניקני, שם התגוררו היא ובעלה הפרופסור, וראיתי את הספרייה התיאולוגית העשירה שלהם, שכללה כמובן את הכתבים של בני מסדרם אֶקהַרט ותומס מאַקווינו, שבהם התעניינתי במיוחד. אך במשך כל הביקור הידידותי הזה לא יכולתי לשכוח את שונאי ישראל הגדולים חברי המסדר, סַווֹנַרוֹלָה וטוֹרקֶמַדָה, ואת מעורבותם הפעילה של הדומיניקנים באינקוויזיציה. אבל עם לידיה ניהלתי דיאלוג של ממש – כה ייחלתי לדיאלוג אמיתי כזה על “מצבו של האדם”, על חטאים ועל התמרקות על ידי ייסורים, על חסד ורחמים, ועל העונג העילאי שבכמיהה לאל ובהתמסרות לאהבה אותו. השאלות ה“בוערות”…

בחברת רחל ינאית ובן צבי סיירנו גם במנזרים אחרים בסביבה, פרבוסלביים־אורתודוקסיים בעיקר. הדגש על האחריות האישית – לא הממסד עיקר אלא האדם – קסם לי במיוחד, וכן התמקדותם בנפש האדם, בחתירתו להבנת הסבל המכפר של ישו. הפרוטופובים מצאו שפה משותפת עם בן צבי, על רקע עניינם המשותף באתרים הקדושים ובאורחות חייהם של שבטי הבדווים ושל השומרונים.

באותם ימים קראתי בשקיקה את “מעשה שושנה” מן “הספרים החיצונים” בתרגומה של רחל ינאית לרוסית. לבי נצבט בי מגעגועים ומצער למקרא הטקסט הזה, כשנזכרתי איך השתהינו, ביאליק ואני, שעה ארוכה מול הציור של רמברנדט “שושנה המתרחצת” במוזיאון מוריצהויז בהאג. ביאליק התפעל מן הדקות שבה ביטא הצייר את הבהלה בפניה ובתנועותיה של שושנה כשהבחינה, בהתרחצה בברֵכה שבפרדס, בשני הזקנים המציצים בה, והעיר שראש האישה בציור הוא כראש עלמה, בעוד הגוף העירום, ובעיקר הגב והרגליים, הם כשל אישה במיטב שנותיה; והרי סַסקיה, אשתו של רמברנדט, ששימשה מודל לשושנה, היתה צעירה אז! אמר, ואני נעלבתי. כל הערה שלו בענייני גיל פירשתי אז כפגיעה אישית בי (הייתי בת שלושים ושמונה…), ואמרתי שאותה ססקיה עצמה שימשה מודל לצייר הן לשושנה הברה והתמה והן לדלילה הבוגדנית (בציורו “עיוורונו של שמשון”). למותר לומר שלא נעלם מחיים־נחמן, המבין דבר מתוך דבר, שרמזתי בדברי ליחס הכפילות שלו עצמו לאישה בשירתו. אחר כך, כשישבנו להינפש בבית קפה, סיפר לי את “מעשה שושנה”, הסביר את ראשי התיבות של פרד“ס על פי המדרש, והתבדח ואמר ששני הזקנים שנכנסו לפרדס של שושנה חיפשו שם הן את ה”פשט" והן את ה“סוד”… ואילו אני סיפרתי לו את המעשה בציירת היפהפייה בת תקופת הברוק אַרטֶמיזיה גֶ’נטילֶסקילוֹמי, שזמן קצר אחרי שציירה את “שושנה והזקנים” נאנסה בידי עוזרו של אביה הצייר, וכדי לחפות על מעשהו הוציא האנס את דיבתה רעה, בדומה למקרה שושנה. שאלתי את חיים־נחמן אם מאמין הוא בנבואת לב כזאת שאירעה לארטמיזיה, אך הוא הרצין פתאום ושקע בהרהורים, ולא אמר דבר.

חברי מבין החלוצים הצעירים חרשו אז את הארץ ברגליהם, ואילו אני, שבגלל ריאותי החלשות לא יכולתי לעמוד בתחרות אתם, הסתפקתי בטיולי “הקשישים” – אייזנשטאדט, ח"א זוטא ואחרים – בסביבות ירושלים. (זוטא, מורה קפדן ומחמיר ומעריץ גדול של ביאליק, קילל אותו נמרצות על ש“אינו מתנער מן השה”י־פה“י הגלותי שלו לקום כארי לעבודת הבורא במולדת”, אך מדריך בחסד זה, שקבע את מסלולי סיורינו, סירב בתוקף לצרף אליהם את אשתו הזוטרית.) אבל זממתי להצטרף לטיולם השנתי של תלמידי מהגימנסיה לגליל באותה חופשת פסח עצמה שבה אמור היה ביאליק לבקר בארץ. זאת במקרה שאידרש לתירוץ סביר להיעדרותי מקבלות הפנים לכבודו…

והנה נקלעתי לאירוע טראומטי למדי כשיצאתי יום אחד לטיול ערבית בסביבה, עם שניים מחברינו הצעירים הפעם, שרק בנס לא הסתיים באסון, אך הטלטלה הרגשית שנגרמה לי היתה עזה.

יצאנו שלושתנו, אני, בנימין הצלם שותפנו לדירה ולוי בוגר הסימנר למורים, לקבר רחל. המקום שומם למדי, פרט לעצי הזית המעטים הפזורים בשטח. האתר היה סגור למבקרים בשעה מאוחרת זאת של היום, והשַמש, היושב בדרך כלל בפתח ומוכר חוטים אדומים להקיף בהם את הקבר לשם סגולה, כבר סיים את ענייניו והלך. התיישבנו לנוח על אחת המדרגות שלפני המבנה הנמוך, המוכר לי כל כך מגלויות הקרן הקיימת ומספרי המסעות לארץ הקודש – כמו נטבע בלבי לפני דורות – והתענגנו על אור השקיעה הקסום, שהדליק את צריחי כנסיות בית לחם מזה ואת ים המלח והרי מדבר יהודה מזה.

עוד אנחנו מרותקים למראה הפלאי, הגיחו מן המארב שלושה פרחחים ערביים ואלות בידיהם. שניים התנפלו במכות על הבחורים והשלישי החל לגרור אותי מן המדרגה. הבחורים ניסו להיאבק אתם, לתפוס בידיהם את האלות ההולמות בראשיהם, ואני ניסיתי להדוף את תוקפי בשארית כוחותי, בבעיטות ובנשיכות, וצרחתי במלוא גרוני לעזרה, עד שהבריק פגיון אל מול עיני וידעתי כי אני אבודה. ראיתי את חרפת אינוסי ומותי בעיני רוחי. אך כל שאני זוכרת מעוצמת החרדה ומבלבול העשתונות הוא המחשבה המקפיאה ששוטטה בראשי כי הנה, מן הפוגרום בקישינב ניצלתי, אך גורל עמי השיגני פה, בארץ הקודש, לרגלי מצבת קברה של רחל אמנו… ועוד אני זוכרת, ששפתי מלמלו “שמע ישראל”, ממש כפי שמלמלו שפתיהם של קדושי עירנו בהירצחם.

ולפתע אירע הנס. שמענו צלצול פעמונים של אורחת גמלים ההולכת וקרבה אלינו ושלושתנו הגברנו את צעקותינו וקריאותינו לעזרה. אמנם שמענו על מלווי שיירות שהצטרפו אל הפורעים לחמוס ולאנוס ולהרוג, אך היו גם שהגישו מים לקרבנות והציעו להסיעם למקום מבטחים. למזלנו נסו הפורעים על נפשם עוד בטרם השיגה אותנו השיירה.

אני עצמי יצאתי די בשלום מהתקרית הזאת, פרט לאי אלו שריטות בפנים ובצוואר, אך לא יכולתי להתאושש מן המחשבה שכפשע היה ביני ובין מוות מחפיר, מוות של קלון. חברי נפצעו פצעים קשים יותר, בראשם ובגפיהם. קרענו את הכפיות שלנו לרצועות וחסמנו בהן את דמם הזב, ובשארית כוחותינו חזרנו לשכונת מגורינו, אל ביתם של ידידינו ושכנינו הרופאים נפתלי וחנה וייץ, שחבשו את פצעינו, השקו והאכילו והשכיבו אותנו לנוח ולהירגע במרפאתם.

אבל מצלמתו של בנימין, שהיתה תלויה תמיד ברצועה על כתפו ואני כיניתי אותה “האַלטֶר אגו שלך”, נופצה ללא תקנה. ומאז אותו מקרה נמנעתי מלצאת מפתח ביתנו בערב בלי שתהיה אלה קטנה מוצפנת במעילי.

*

דבורה טלפנה. סיפרה שנפלה למשכב. זה היה צפוי, כמובן. בכל פעם שיוסף מקבל את ההתקף החוזר של מחלת הקיבה שלו והוא שובת מפעילות ותשומת הלב מופנית אליו, היא נעשית מבולבלת ועצבנית וחסרת ישע. אינה מסוגלת להשלים עם כך שתפקידיהם בבית מתחלפים, שכל העול מוטל כעת עליה, שעכשיו היא חייבת להיות חזקה ותומכת, לדאוג, לטפל, להכין, להתרוצץ. לבסוף היא עצמה נחלית, ותשומת הלב כולה מופנית שוב אליה.

בשבוע הראשון למחלתו החזיקה מעמד איכשהו, בעזרת המשרתת המצרייה שלה וילדתה צפורה, שאיזה אינסטינקט של הישרדות אומר לה כי לא תוכל לסמוך על אמה, וכי יום אחד יהיה עליה לקבל על עצמה את האחריות לשתיהן. אך משלא שככו כאביו של יוסף גם בשבוע השני והוא המשיך לשכב במיטה, פקדה אותה מרה שחורה והשהייה במחצית בעלה נעשתה לה בלתי נסבלת. “הוא אדם קשה,” התלוננה, “חולה עקשני שמסרב בתוקף לבלוע תרופות, ולי אין כוח אליו.” ואמרה שהיא עצמה “מרגישה נורא, נורא”, ובכל זאת נמלטה מן הבית בכל הזדמנות.

את ההתכתבות הענפה שלה עם סופרים עבריים מכל רחבי תבל ניהלה מבית קפה יווני קטן ליד הקורניש, ושם גם נהגה להיפגש עם אורחים מזדמנים שהתעכבו באלכסנדריה, עסקנים נכבדים מאנגליה ומשוויץ ומקהיר, ומפליא איך הללו מארץ ישראל לבושים בהידור כזה. וכולם, בחשיבות ראוותנית, נהנו לספק לה אינפורמציה על המתרחש בארץ ובעולם. כולם סקרנים לפגוש את האישה והסופרת החידתית והיא מתנהגת כמלכה. נהנית להיות מחוזרת, אך בוחרת את ידידיה בקפדנות, בודקת בציציות, מכלכלת את מעשיה בדיפלומטיה, שוקלת כל דיבור ודיבור. ועם כל זה, מבעד לחמדנותה הנשית והרוחנית, שבתבונתה היא מצליחה להסוות אותה, מבצבצת עצבות אמיתית. בבסיס אישיותה מונח, כמטיל ברזל, כאב קיומי אמיתי.

ואני זכיתי מן ההפקר ושמחתי כשהזמינה אותי יום אחד להתלוות אליה למסע של שוטטות בעיר העתיקה, לקנות סוּבֶנירים לקראת חזרתנו ארצה.

נפגשנו בכניסה המפוארת של “בַּנקוֹ די רומא”, ברחוב שריף פשה ליד כיכר מוחמד עלי, ואחרי שסקרנו את חלונות הראווה של בתי העסק המהודרים, פנינו לעבר שכונת מַנשייֶה, אל שוק הבשמים. והנה, כשעברנו בסמטאות הצרות והמעופשות של שכונת העוני, עם ריח של צפיעי עכברושים וגללי גמלים, נזהרות שלא להחליק על אניצי הכותנה שצפו במרבצי הבוץ, הגיחה מאחת מבקתות החומר ערבייה זקנה, שערה לבן פרוע, יבלת ענקית על לחייה וסְחבה שחורה בצורת שמלה מכסה את מפלי השומן של גופה. היא רצה לקראתנו בכבדות, צועקת ומגדפת בערבית ומנופפת לעומתנו באגרופיה. תחילה פנתה אלי, אך מיד נעצרה, תפסה את ראשה בידיה, ירקה, ואחר משכה בשמלתה של דבורה ושפכה עליה את מטר חרונה וקללותיה. דבורה ניסתה להינתק מאחיזתה ולנוס על נפשה, ואז יצאה מפתח הבקתה ילדה בשמלה סגולה בלויה וצמה דקיקה משתלשלת ממטפחתה, רדפה אחרי הזקנה ומשכה אותה פנימה לתוך הבקתה. אחר כך יצאה שוב, ניגשה אלינו, התרוממה על קצות אצבעותיה וניסתה לתלות על צווארה של דבורה חוט עם “חמסה” כחולה בקצהו, ומלמלה בצרפתית עילגת שזה כדי לבטל את עינה הרעה של המכשפה הזקנה. הודיתי לה ותחבתי לידה מטבעות אחדות, והיא הצמידה שתי אצבעות אל מצחה ואחר כך אל לבה והפטירה איזו ברכה, ואנחנו מיהרנו לפלס לנו שביל בתוך האספסוף שהתקבץ סביבנו ולהסתלק מן המקום.

חזרנו לכיכר כל עוד רוחנו בנו, והתיישבנו באחד מבתי הקפה המהודרים שברחוב פואד הראשון. אחרי שהתרווחנו בכורסותינו והשבנו את נפשנו באבטיח קר ובגבינת עזים, אמרה דבורה שלדעתה היו הקללות מתוכננות מראש, וכל המחזה היה מבוים, כדי למכור אחר כך את ה“חמסה” בעבור פרוטות אחדות.

שאלתי לשלום יוסף, ודבורה אמרה שהיא מודאגת מאוד ממצבו, ומיד החלה להתאונן על בריאותה שלה. אחרי שיחה מייגעת על רופאים ועל תרופות שאלה אותי בזהירות וכבדרך אגב אם שמעתי מביאליק. אמרתי לה שאין בינינו כל קשר והיא שאלה בפליאה אם ניתקנו את הקשר עוד לפני המלחמה. שתקתי, ובלבי תהיתי איך זה שכל השנים האלה התאפקה ולא חקרה אותי על ביאליק, על אף סקרנותה הידועה.

משהתארכה שתיקתי שאלה אם עודני כותבת, ואמרה שבפעם הראשונה קראה סיפור שלי ב“הפועל הצעיר”. זה היה בקיץ תרס"ח, היא זוכרת היטב, כי היתה אז בווילנה וראתה את העיתון במערכת “העולם”, אך את שם הסיפור שכחה.

“אגדת ההיכל,” אמרתי, והוספתי בהתנצלות שהיתה זו אלגוריה, היצירה הראשונה שכתבתי בארץ, ושלא הייתי מרוצה כל כך מתרגומו של ש' בן ציון כי העברית שיוותה לסיפור נופך מליצי שאינו לרוחי.

דבורה הזכירה לי שבאחת מרשימותי בהמשכים “מיומנה של ירושלמית”, סיפרתי אנקדוטה של מנדלי, שבה משול שלום עליכם לתרנגולת המטילה את ביציה כלאחר יד, בעוד הקוראים מצפים בדריכות ליצירה אחרת, הבאה ליוצרה בחבלי לידה קשים ועצומים (הכוונה לביאליק, כמובן).

שוב חשתי צורך להתנצל, ואמרתי שבאותה רשימה הכרח היה לי לפרוק את כעסי ואת תסכולי, ושבעצם השתלחתי אז בתכניות ה“תרבות” הנחותות שעסקני בית העם שלנו רקחו לקהלם השבוי. והרי לא היה לנו שום מקלט אחר מן השממה הקולטורית שחיינו בה, אמרתי (ופתאום הבריקה בי ההכרה, שבעצם השלכתי על בית העם את רוגזי ואת עלבוני על חיים איסקוביץ', שהפסיק להשיב על מכתבי ולבי ניבא לי רע).

דבורה שאלה מה גורם לי שמחה רבה יותר, הציור או הכתיבה.

כמובן הציור! אמרתי. הניסוח המילולי של רגשותי גורם לי ייסורים, רוגז, עצבי עומדים בקושי במשימה. וכשאני מציירת, ולו גם על אותם נושאים ממש, רפרוף המכחול על הבד, כרקדנית בלט, קל כנוצה… מלאכת הציור מזככת אותי, מציפה אותו אושר, אפילו כשנדמה לי בקלקלתי, כשאני מגרדת הכול ומתחילה מחדש. בשעת העבודה כל מה שאני יוצרת נדמה לי גאוני – אבל בערב, כשאני מעיפה מבט על מעשי ידי, הכול נראה לי שגוי, רע. בכל זאת אין זה מרפה את רוחי. להפך, אני נלהבת לרעיון שאקום בבוקר ואמצא פתרון חדש!

“אם כן, זה המבחן האמיתי!” צהלה דבורה, “השמחה במעשי ידייך! וכששמחה זו נעדרת מתהליך היצירה, אות הוא שמשהו אינו כשורה. נראה שנועדת להיות ציירת ולא סופרת, ככלות הכול.”

לא נעלם ממנה, כמובן, שנעלבתי, והיא הזדרזה לומר שהתרשמה מ“אגדת ההיכל” שלי, הקשורה, אם אינה טועה, לאגדת מידַס, המלך המיתולוגי שכל שנגע בו נהפך לזהב ולבסוף נהפכו לזהב גם הוא ונתיניו, ושאלה מה הנמשל שלי.

לא השבתי על שאלתה, ואמרתי שאני זוכרת טוב יותר את ציורי על נושא ההיכל, שבו מתוארת עיר שכולה קברות, מוקפת ים מת, בעצם ציירתי את מצבות הר הזיתים ודמויות ערטילאיות מהלכות ביניהן ומגששות בידיהן המושטות לפניהן, ובאופק נראה היכל מפואר העומד בשיממונו.

“הה, כעת אני נזכרת גם בסיפור!” צהלה שוב דבורה, “תושבי עיר הרפאים שלך בהולים לזהב, ובלהיטותם טחו עיניהם מֵראת את היופי נורא ההוד של עירם, וגם את היכלם טימאו משלא מצאו בו זהב, נכון? התיאורים שם היו נפלאים! נפלאים!”

לא האמנתי לה. ונזכרתי כמה כאב לי שביאליק במכתביו לא הגיב על סיפורי, וגם כשלא התאפקתי ושאלתי אותו אם קרא, לא השיב. אבל אז ניחמתי את עצמי בתירוץ שהוא דוחה את תגובתו עד לביקורו בארץ, אז נוכל לשוחח על כך פנים אל פנים.

ונזכרתי ברשימות נוספות שלי שהתפרסמו ב“הפועל הצעיר” באותם ימים טרם בואו לארץ. באחת מהן סיפרתי על חולת מלריה, שבקדחת חומה מתערבבים בראשה מציאות ודמיון, והיא מתייגעת נואשות להעלות קצה חוט של מודעות מן הכַּאוס של הזיותיה. הסיוט שליווה אותי אז שמא תאבד לי הבחנה בין האידיאה הנשגבת שלמענה הגעתי אל החור הנידח הזה בפאתי המזרח ובין המציאות העכורה, המצחינה, המשפילה, שאני מבוססת בביצתה.

וכאן, במצרים, כשניסיתי לצייר דמות של ספינקס, יצא לי כלב. אותו הכלב שברשימתי האלגורית תיארתיו כיצור כלאיים, כחוש ומרוסק איברים מרוב מכות, שכבר חשבוהו לפגר לולי זנבו המכשכש מדי פעם על ירכו כמקל חובלים מהוסס, לולי בת צחוקו הנכנעת על פניו היהודיות.

אינני אוהבת את האלגוריות הכתובות שלי מאותם הימים. הן שקופות מדי, רגשניות ורגוזות מדי, מוסרניות ומליציות. מרי שיחי נשפך על הנייר ללא ריחוק אמנותי. מה היה לי? איך קרה שהסתפחתי שלא ברצוני על מוציאי דיבת הארץ רעה?

אך בלבי ידעתי שבהטחותי נגד “יהודונינו” אני מכאיבה קודם כול לעצמי, וכי ארץ מיוסרת ומייסרת זאת לא אנטוש לעולם.

דבורה נתנה בי מבט חקרני על הרהורי. ופתאום נשמעו רעמים, הבזיקו ברקים, ומהחוץ שמענו ניתכים מטחים של גשם.

“זה נפלא!” קראה דבורה, “הבאר בחצרנו כמעט יבשה!”

לא אמרתי לה שהרהורי “התגשמו”. שבאותו הרגע ממש ששמענו את הגשם, חשבתי על הסופה שהתחוללה סמוך לבואו של ביאליק לארץ. מלווה בגשמים עזים, שכה נתאחרו באותה שנת בצורת. מחלון הסטודיו שלי ציירתי אז את העננים התלויים כבדים ושחורים מעל גג ביתנו, ולעת שקיעה, הו, לעת שקיעה, ירו הברקים חצי כסף ביַמֵי הלהבות שהמשיכו לרתוח כל הלילה, כל הלילה, וחזון “מגילת האש” ניצב חי לעיני.

עמדו אז לפַנות אותנו מרחוב החבשים, ובאותם ימי “מוּחַרם”, כשהכול בהולים לעקור ולשכור, קשה היה למצוא דירה בירושלים, לא כל שכן לאישה גרושה עם ילדה. נתקפתי פניקה. איפה אארח אותו כשיבוא? כבר החלו אז בהכנות קדחתניות לקראת בואו בכל רחבי הארץ והתחרות מי יארח את המשורר הדגול גרמה לסכסוכים בין ארגונים ומוסדות, כביכול הוא קניינם (הם עדין לא ידעו, התמימים, שאין כופין עליו מה שאינו לרוחו). גם בגמנסיה שלנו גברה ההתרגשות לקראת ביקורו הקרוב. התלמידים למדו בעל פה רבים משיריו, ורחל ינאית חלתה מעצם הרעיון שהוא עלול לבקר בשיעור שלה, וכשהחלימה מיהרה לעמלן לכבודו את מדי הכהונה שלנו, המורות – כותונת לבנה ארוכה ושמלת סינר שחורה. ואני תפרתי לי שתי שמלות חדשות אצל תופרת הבית של חמדה, ממשי לבן וממשי שחור, האחת מזרחית עם רקמה תימנית, והשנייה מודרנית עם וילונית משתפלת בשוקיים.

הו, גוֹספּוֹדי פֶּמילוֹי! לא ידעתי איך יעמוד לבי בהתרגשות. המחשבה על בואו האיצה את פעימות לבי כל כך, שכדי להרגיעו הייתי חייבת לשכב.

לבסוף מצאתי דירה בבית שאך זה סיימו את בנייתו. שני חדרים שתקרתם גבוהה, ואור צפוני לה, כה חיוני לציורי. וגם מטבח נפרד היה שם – הקץ לפרימוס הרועש בחדרינו – עם ארגז מיוחד לקרח, ומקלחת.

כדי להימנע ממגע קרוב מדי עם שכנותי לבניין, סקרניות וחטטניות כולן, הפקדתי את לנוצ’קה על שאיבת המים מן הבור שבקצה הסמטה שלנו – היא כבר היתה נערה גדולה שכוחה במותניה – משימה שבגלל החום הכבד מתבצעת בדרך כלל עם שקיעת החמה. אך שכנותינו אלה, בציפייתן הממושכת לתורן ובלהיטותן לשמוע דברי רכיל, לא היססו לחקור את הנערה על אמה התימהונית, נטע כה זר לסביבה, ועל אביה העלום. ואפילו נמצאה אחת ששאלה אותה אם היא מכירה את ביאליק. אך הילדה ניחנה בעורמה דיפלומטית ובתחכום מפוכח (שהיה בו איזה אופל שקצת הפחיד אותי…) והיא השכילה להתחמק משאלותיהן המביכות, ואפילו גרמה להן להרגיש בושה.

הגשם המתגבר אילץ אותנו להמשיך לשבת בבית הקפה מעבר לזמן שהקצבנו לעצמנו, ודבורה נתקפה חוסר מנוחה ותחושת אשמה על שהשאירה את יוסף לבדו עם הילדה ועם המשרתת ושיערה שהוא דואג לה בוודאי. ניסיתי להסיח את דעתה ושאלתי אותה אם הצליחה לכתוב משהו באלכסנדריה ואם היא מרוצה. כן, היא מנסה, אמרה, אבל מצפים ממנה לתאר את ההווי של ארץ ישראל, ואילו היא, מה לעשות, נמשכת לגולה…

בין כך ובין כך הגענו לשוחח על “מַרינקה” של ביאליק ועל תגובת הקהל ליצירה “גלותית” זו, שהמשורר קרא מהבמה בנשף הפרידה “הספרותי־המוסיקלי” שנערך לכבודו באולם לוֹרֶנץ ביפו.

דבורה סיפרה כי קראה על הערב הזה ברשימתה של נחמה פוחצ’בסקי ב“הצבי”, עוד בהייתה בקוֹבנָה, “הכעס שיצא עליו הוא תגובה ‘ציונית’ פרובינציאלית, שיכולה היתה להצחיק אותי אלמלי הרגיזה אותי כל כך,” אמרה, “בעיקר זו של הבורז’וי הזה, מנחם שיינקין.” הבנתי שקצפה של דבורה יצא על ביקורות דומות שהתפרסמו על הסיפורים שכתבה לאחר שהשתקעה בארץ ישראל, בשל תוכנם הגלותי.

לנחמה פוחצ’בסקי היא סולחת, אמרה, “מפני שאיכרה־סופרת זו משלמת את מלוא המחיר האישי עבור האידיאל שלה.” ונזכרתי במקל השקד שכרתה נחמה מן העץ בגינתה ונתנה לביאליק כשביקר בביתה בראשון לציון, והוא החזיק בו במשך כל ביקורו בארץ כדי שיהיה לו למזל (אני לא נכללתי, כפי הנראה, באותו “מזל”).

“אינם רוצים להיזכר בארץ ישראל במין גויה־שְקוֹריפּינשטשיכא שכזאת!” קראה דבורה, “רק הווי ארצישראלי הבי להם!”

“גם את הטבח בקישינב רצו להשכיח מלב ילדיהם,” אמרתי, כשנזכרתי בוויכוח שהיה לנו בגימנסיה אם ללמד אצלנו את גרֶץ. המתנגדים טענו שהעיסוק בפוגרומים מחליש את רוח העם המתחדש במולדתו.

לא אוכל להתחסד ולומר שהצטערתי ביותר כששמעתי על הדכדוך שביאליק היה שרוי בו בימיו האחרונים בארץ. נוח היה לי לחשוב שפרידתו ממני תרמה אף היא במשהו למצב רוחו.

וכעבור שבועות אחדים, כשכבר חזר לאודסה, כתבתי לו מכתב, ושלחתי. מכתב אידיוטי, חצוף, להרשימו בעוז רוחי ובשלוות לבי.

התחלתי מ“עסקים כרגיל”, כאילו לא ביקר כלל בארץ, כאילו לא התעלם מקיומי כל אותו החודש, וסיפרתי לו על חגיגת הביכורים בגימנסיה ועל חלקי בהכנתה. כה רבה היתה התרגשותי מהאירוע הצפוי, כתבתי, שכל הלילה לא עצמתי עין, ועם שחר רצנו רחל ינאית ואני לגימנסיה, ועיטרנו את ראשי התלמידים בכפיות לבנות ובזרים ונתנו בידיהם סלסלות עם פרי הארץ מחצרות בתינו ומאלה של שכנינו, תרומה לקרן הקיימת, והובלנו אותם בתהלוכה לחצר בצלאל, ובראשם חמור לבן שאוזניו מצופות נייר זהב ועטרת ענפי זית לראשו, וסביבו המכים בחלילים. ותיארתי במכתבי את בוריס שץ ומוריו, ותלמידיו מהסדנאות ומהסמינר למורים, וגם בית הספר “עזרה” שהתייצב עם מנהלו, אפרים כהן, זה שבן יהודה מתנגח אתו בריב הלשונות, כולם בבגדי לבן ועם זרי פרחים וקְלָתות של כסף וזהב, מפזזים ומכים במצלתיים ושרים “ארוממך ה' כי דיליתני” ו“קומו ונעלה ציון אל ה' אלוהינו”, ועל כל הטקס רב הרושם הזה מנצח מיודענו ק"י סילמן, קטן, עגלגל, חביב, כולו שופע חיוניות ויצירתיות (הוא שהעניק לביאליק, בנוכחותו, את התואר “נביא אלוהים”!…) ותיארתי את הפרחת היונים ואת קריאתה של תלמידתנו לאה וייץ מתוך ספר דברים – חיים איסקוביץ' זוכר אותה בוודאי, היא זאת שקראה באוזניו בביקורו בגימנסיה את “אל הציפור” – והקהל הרב שהתאסף בחצר המוסד מניף את פרי ביכוריו ועונה אחריה כהד.

אבל העלמתי מביאליק את העיקר: שכל מה שעניין אותי אז היה איפה מבלה הוא, חיים איסקוביץ', בחגו האחרון בארץ, ולאיזה מבתי הכנסת גוררים אותו מארחיו לשמוע את קריאת המגילה, והמחשבות עליו הן שגרמו לנדודי השינה שלי, והסתרתי מפניו שפעלתנותי הקדחתנית בארגון חגיגת הביכורים באה להסיח את דעתי מן השיממון והבדידות וחוסר התוחלת שידעתי כי ילוו אותי מעתה ואילך, והמחשבה שניקרה בראשי ולא הרפתה, המחשבה הבלתי ניתנת להשגה, שהופכת את לבי לקרח, שאולי לא אראנו עוד. ולא סיפרתי לו שכשהפריחו את היונים התחילו הדמעות זולגות מעיני בלי הפוגה ולנה שלי לא הסירה ממני את מבטה האירוני (נוהגה הלגלגני־הפטרוני עמי באותה תקופה שיבש לגמרי את תהליך השיקום שאייזנשטאדט ניסה לרתום אותי אליו), עד שרחל הוציאה ממחטה מכיסה וניגבה בה את פני שטופות הדמעות.

כן, במכתבי אליו הגבתי גם על ביקורו בארץ, אבל לא על עלבוני כתבתי. הזדהיתי עם סלידתו מדברי הארס שכל מיני “נכבדים” לחשו באוזניו כשביקשו להסיתו להתערב באינטריגות שלהם, והזכרתי לו שאני ושכמותי נשארים בארץ עם אותם מנהיגים צרי אופקים המנהלים את חיינו במצח נחושה, בשעה שהוא… אלא שפחדתי להרגיזו, והוספתי שרושם שירו “אכן חציר העם” על הקהל באותו נשף פרידה היה כה עז, שעד היום מדברים בזה. ואשר ל“מַרינקה”, העליתי השערה שהסיפא של הסיפור הנפלא הזה, הקשור בחג השבועות, היא תוספת מאוחרת שהוסיף “לצורך השעה”, להצדיק את החלטתו לקרוא סיפור “גלותי” זה דווקא באותו ערב.

דבורה המשיכה להתבונן בי בתשומת לב ובסקרנות. לבסוף שאלה אותי אם השתתפתי בבַּנקֶטים הרבים שערכו לביאליק בביקורו בארץ. מתיאורו של כַּתב “העולם” למדה שההילולה שנערכה לכבודו, לא נראתה עוד כמוה במקומותינו… ממש קבלת פנים מלכותית.

“למלך של אביונים,” אמרתי.

“ובכל זאת מלך!” צחקה, ואמרה כי שמעה שביאליק נחנק ממש מגילויי האהבה שהמטירו עליו אצלנו, שההמון שנדחק להתחכך במשוררו האהוב מחץ אותו למוות. “אבל היה זה מתוך הערצה אמיתית,” הוסיפה (חוששת להעליבני?). “שום פוזה לא היתה כאן! שירתו מעניקה לאנשים קשי יום אלה, למודי מאבקים מרים, את הכוח ואת התכלית לשאת בעול העל־אנושי שהם נושאים בו!”

“אהבה יכולה להיות עריצה ותובענית,” קטעתי את מליצותיה.

“ובכל זאת,” אמרה מהורהרת, “מוטב תופים ומחולות וזרי דפנה מהתעלמות או מביזוי והחרמה.”

“ביאליק היה מוותר גם על דבשם וגם על עוקצם,” נסחפתי בבלי דעת לנושא הכאוב.

“הו, בזאת אינני בטוחה כלל,” אמרה, ועוד אמרה, שייעוד נעלה כשלו, המועבר דרך שירתו, אינו תלוי ברצונו. עם כל התמרדותו והטחותיו ובריחותיו, אין הוא שייך עוד לעצמו, ואפילו לא למניה שלו…

או לי, חשבתי, אם כך, ה“שבר” וה“כישלון” שרמז עליהם במכתביו אלי, לא בו הם תלויים, אף כי לו עצמו נדמה כי הֶעֱרים על כולנו וכי הוא מצליח לכסות על פחדנותו באמצעות המטפורה והסמל.

“רק העם היהודי כולו, ולא שום אדם פרטי, זכאי לאמץ אותו אל לבו,” אמרה דבורה. “והוא יודע זאת. במעמקי לבו הוא יודע כי כוח עליון נופח בו רוח נעלה ומכוון אותה בדרך מסתורית, שאין לו, ולא יכולה להיות לו, שום שליטה עליה.”

כשחזרתי הביתה נתקפתי חולשה שלא ידעתי כמותה זה שבועות אחדים. לא היה לי כוח להתפשט ושכבתי במיטתי בבגדי. וכשנרדמתי ירדה עלי נעימות כזאת! ואמרתי לעצמי שהחיים הם טיול יפה כל כך! ובחלומי – ביאליק ואני, הוא בסמוקינג ובצילנדר וטבעת יהלום על אצבעו, ואני בשמלה שחורה חגיגית ומחלפות שערי עטרת לראשי. ושנינו יושבים בסלון בבית אצילים ומנגנים שיר שלו שאני הלחנתי, הוא בצ’לו בַּרוֹק ואני בפֶּגוֹט. והכול היה כל כך שמֵימי והרמוני!

וכשהתעוררתי, כאילו יד נעלמה נטלה ממני את הכאב. לא היה בי שום כאב, ולבי רחש אך טוב לעולם. כל כך פחדתי שתאבד לי התחושה הזאת, שעצמתי את עיני לחזור ולהירדם. ואמרתי לעצמי שכשהמחר קצר, באים החלומות ומרחיבים את ההווה, אבל, חשבתי, גם בעֵרות אוכל למתוח את הרגע, אם אחדד את חושי עד דק, וכך אקלוט את כל הרוחש סביבי בכל מאודי.

*

המתנתי לרופא של הקליניקה למעלה משעה, יחד אתי חיכו לתורן אם ובתה, דוברות צרפתית, ממעמד זעיר בורגני נמוך, נראות כבעלות חנות קטנה ב“מוחרם ביי”. האם שמנה, פניה עגולות, שערה קצר, גלי, צבוע חנה אדומה. הבת – העתק של האם בצעירותה, אך המחלה אוכלת אותה, גופה כחוש, פניה אפורות, נשימתה צפצפנית. האם, פרימיטיבית למדי, הצרפתית שבפיה עילגת. הבת מדברת במהירות עצומה, בעצבנות. נראה שהיא נשואה. היא מבקשת מאמה שתפרוט לה חמש מאות פרנַק כדי שבדרך חזרה מהמרפאה תוכל לקנות מצרכים בשוק, וכשהאם טוענת שאין לה, היא אומרת לה: “אמא, אל תשקרי!” הבת קונה גיליון של “אלכסנדריה סוּאַר” אצל עגלת הרוכל וקוראת לאמה בקול רם את כל הידיעות הסנסציוניות: נערה מהרובע התורכי איבדה את ההכרה ברחוב, ולאחר שעוברים ושבים הביאוה לבית החולים, מתה בלי שהכרתה תשוב אליה. הבת קוראת לאמה מה אומרת על הנערה כל אחת מחברותיה, מה אומר עליה אביה, מה אומרים מוריה. ידיעה אחרת מספרת על שוד של בנק והבת אינה חוסכת מאמה שום פרט מהתיאור. עוד ידיעה, על סבל ערבי מהנמל שאנס ילדה בת שמונה, בת שכנו מאזור ה“דוּאַן”. מתברר שאנס גם ילד, וכעת מובטח לו עונש מוות. האם חולצת את נעלה, רגלה היחפה עבה, משורגת גידים. היא מנערת את החול מנעלה אל תוך המאפרה הגדולה שבאכסדרה, וכשהבת מתחילה להשתעל, שיעול לח, עמום, היא תופחת קלות על גבה. לפתע פורץ סילון של דם מגרונה של הבת והאם פותחת בצרחות ורצה להזעיק עזרה כשהיא מדדה על נעל אחת. ובאמצע המהומה שקמה – אחיות רצות בהולות, סניטרים מגלגלים אלונקה, הבת גונחת והאם, לידה, ממלמלת תפילה ומנפנפת בזרעותיה – שמעתי שני גברים מדברים. “תן לה להתחתן אתו,” אומר הצעיר מבין השניים, “מה אכפת לך, שַמאי מכונות זה בכלל לא רע, אם יש אקסידנטים הוא נותן אֶקספֶּרטיזָה לחברות ביטוח, וזהו.” הגבר המבוגר מנענע בראשו לכאן ולכאן ולא ברור אם מִסָפֵק או הסכמה. “לעסוק בביטוח חיים יותר משתלם,” הוא אומר לבסוף ופורש את ידו המתרחש בחדר, “תראה מה זה חיים!” וברחרחו את ריח הפורמלין שבאולם ההמתנה הוא אומר:

“החיים הם סירחון אחד גדול, מה יש לדבר.”

כשחזרתי הביתה חיכה לי מכתב מגיסי, אחי בעלי הראשון, דוב־בר שלֶפּיאן (דב“ש, בכינויו הספרותי. השי”ן שבראש באה להבדיל בינו לבין אחיו סלפיאן). לא שמעתי ממנו כל שנות המלחמה, והתפלאתי לראות שהמכתב נשלח מפַּבלוֹגרַד שעל הדנייֶפֶּר. אך מאין קיבל את כתובתי?

העילה למכתבו – מותו של אייזנשטאדט, ידידו הקרוב מאז “דורשי ציון”. גורל דומה של האשמת שווא והחרמה היה לשניהם. לשלפיאן – כשמשקיעי “אגודת האלף” האשימוהו בהכשלת הפרויקט של עין זיתים בגליל וכספם ירד אז לטמיון, ולאייזנשטאדט – כשהאשימוהו ב“אי סדרים” כספיים בבנק אפ"ק ופיטרוהו. שניהם פעלו ממניעים אידיאליסטיים, כמובן, אף פרוטה שחוקה אחת לא נכנסה לכיסם הפרטי, ושניהם זוכו לבסוף ופוצו, אך התקופה הקשה שעברה עליהם הותירה בהם צלקות לכל ימי חייהם ושני הידידים תמכו אז זה בזה במצוקתם.

עוד מכנה משותף לשניהם, שחשדו בהם בקשר רומנטי אתי, קשר שלא היה ולא נברא, כמובן. הסטיגמה שדבקה בי כאהובתם של גברים נשואים (לשניהם נשים וילדים), תפסה גם במקרה של ידידי הזה.

דב“ש מתעניין בשלומי. תמיד התעניין בשלומי. ועל נכונותו להיחלץ לעזרתי כשרק אזדקק לו, יכולה הייתי לסמוך גם שנים רבות אחרי גירושי מאחיו. הוא שמע ממנו על חזרתה של לנוצ’קה לרוסיה ועל נישואיה המאושרים. כעת חושש דב”ש שאני נתונה במצוקה חומרית והוא רוצה לעזור לי.

אם ביאליק היה המניע הרגשי לעלותי לארץ, ובוריס שץ היה המניע המעשי לצעד הגורלי הזה שעשיתי, דב"ש היה המניע המוסרי לכך.

היה היו שני אחים. הבכור, דב“ש, מתמטיקן במקצועו וציוני באמונתו, מוכן לכל קרבן להגשמת ייעודו. והצעיר אבי בתי, משפטן במקצועו וסוציאל־רבולוציונר בפעילותו, אך דומה שכל מה שחשב ועשה לא היה אלא תגובה פרובוקטיבית כלפי אחיו. אבל המחלוקת ביניהם נבעה גם מן השוני הקיצוני באישיותם, למרות הדמיון הפיסי ביניהם. לשניהם פנים מגושמות, שפע של שיער שחור, זקן גזוז ושפם, ומבט שפעמים הוא יוקד ופעמים הוא מעיד על קור רוח ועל היגיון תקיף. אך בעוד בעלי לשעבר מוחצן, חמדן ויצרי, דב”ש מופנם, רגיש ומתון ביחסיו עם הבריות. שניהם ניחנו באינטליגנציה גבוהה, וההתקדמות המקצועית של שניהם נבלמה עקב פעילותם הפוליטית.

אחרי הפרשה האומללה של עין זיתים (אדמת הגיר לא צלחה לגפנים והמשקיעים, ודב"ש ביניהם, איבדו את כספם) חזר גיסי למינסק ושם עברו עליו שנים קשות של נידוי מן הקהילה הציונית, וביגונו עזב את עירו, נדד שנים אחדות בערי ביילורוסיה ואוקראינה והתפרנס מהוראת מתמטיקה.

כששמע שעליתי לארץ, כתב אלי מכתבים חמים ומעודדים ואף סידר לי תמיכה חודשית באמצעות ידידיו, חלוצי המסחר בארץ, יחזקאל ודוד סוֹכוֹבוֹלסקי־דנין, שעם כמה מבני משפחתם הענפה בירושלים וביפו התיידדתי גם אני. בהתחלה דחיתי נמרצות את הצעתו לתמוך בי, אך לבסוף נכנעתי, כשהצליח לשכנע אותי שלא למעני הוא עושה זאת כי אם למען מצפונו הציוני, שכן בדרך זו הוא תומך בעולה חדשה, אמנית, ולהיות אמן בארץ ישראל זאת חלוציות ממדרגה ראשונה, בהתאם לפרוגמה של “חובבי ציון” ליצור מרכז יהודי־רוחני בארץ ישראל. העובדה שאותה אמנית היא במקרה גם אמה של אחייניתו אך מגבירה את המוטיבציה שלו.

אך לא הפסיחה בין דמותו המגושמת והמחוספסת של אבי בתי לבין דמויות אידיאליסטיות מעודנות כגיסי וכאייזנשטאדט היא שבלבלה אותי.

בסיפורי “דינה דינָר”. שנכתב עם תום ביקורו של ביאליק בארץ אך ראה אור ב“השילוח” כארבע שנים אחר כך, אני נוגעת בלב הקונפליקט שהייתי נתונה בו, כשבפגישתי הפטאלית עם ביאליק בקישינב התאהבתי לא בבשר ודם כי אם ב“אדם עליון”, ולא יכולתי עוד לחזור לבינוניות שבמסגרת נישואי, מכובדת ומגוננת ככל שהיתה.

בסיפורי העברתי את בימת ההתרחשות למושבה בארץ, הרקע לדרמה המתחוללת בלב הגיבורה הוא הווי ארצישראלי מובהק, ומי שמשתלט על לבה כליל ואשר בגללו היא מתאבדת לבסוף אינו אלא משורר. דגול, נערץ על הכול. אף על פי שבצורתו הוא מאכזב אותה – אין הוא משכמו ומעלה – קולו עדין ונפלא ואצילות רוחנית מרחפת על דמותו, ולה נדמה כי ראתה אותו אי פעם, אולי בחלומה.

היום אני נבוכה מן השקיפות שבסיפורי. הרי תיארתי שם את כל המהומה שקמה בארץ סביב ביקורו של ביאליק, את מלון קמינץ שבו התאכסן כששהה בירושלים, את קבלות הפנים והבנקטים, את פגישתנו החשאית, הגנובה, ואת ייחולי לילד ממנו (לא אחת רמז לי כי מניה היא האשמה בערירותם). פשוט אי אפשר היה שלא לזהות אותנו עם גיבורי הסיפור!

אין פלא שכששלחתי את סיפורי ל“השילוח”, דחה ביאליק, עורך הדף הספרותי, את פרסומו, והוא ראה אור רק אחרי שעריכת הדף עברה לידי קלויזנר. האם היה לסיפורי ערך אמנותי בעיניו? אינני יודעת. אני נוטה לחשוד שהגירוי הסנסציוני שבו הוא שגרם לקלויזנר להסתכן ולפעול בניגוד לדעת חברו ועמיתו. או שמא היתה זו נקמה מוסווית בביאליק, שעם כל הידידות שנקשרה ביניהם, היתה ביחסיהם גם יריבות מסוימת? אבל כעת דומה שאני משליכה כוונות זדון על קלויזנר כחלק מהפרנויה שלי בכל הקשור לביאליק. הרי אני מחבבת מאוד אדם חם ונעים הליכות זה וכמעט בכל מכתב שלי לחיים איסקוביץ' הייתי דורשת בשלומו. וגם בשלום פניצ’קה אשתו, שחרטה על דלת ביתה: “יהדות ואנושיות”.

אבל מי שעלולה היתה להיפגע מסיפורי זה יותר מכל אדם אחר היא בתי לנוצ’קה. והרי השתוקקותה של הגיבורה לבן מאהובה המשורר קשורה באכזבה מילדיה שלה, הדומים לאביהם, דינר, והם כ“דינרים ללא זיק של אש, ללא ניצוצות של פנטזיה”. ואילו היא מייחלת לבן אמן, בן שיש בו גדולה, בן שרק אהובה המשורר יכול להעניק לה (וחיים־נחמן כה אהב ילדים! בכל פעם שראיתיו משתובב עמם, נחמץ לבי. כה הבין לנפשם, כה השתוקק לילד משלו!).

בתקופה שכתבתי את “דינה דינר” נקרע לבה של לנוצ’קה מגעגועים לאביה, ואני ראיתי בכך כישלון לעצמי. הרי בקושי חייתה אתו! הוא הוגלה לארכנגלסק כשעוד היתה תינוקת, ובחופשות הקצרות שניתנו לו – האחרונה היתה בסתיו 1910 כשהגענו מהארץ להיפגש אתו בפֶּטרוֹגרַד – התייחס אליה אביב כקַוַולֶר מאוהב והיא עשתה אידיאליזציה גמורה ממנו. אבל מאז חזרה לרוסיה, לאחר חודשים אחדים של שהייה במחציתו, כתבה לי כי נוכחה שאביה צר אופק, עקשן כפייתי ואיש מדנים, וכי רק עכשיו הבינה כמה סבלתי ממנו… אבל אז, בירושלים, גיליתי דמיון בין בתי לבין אביה. לא רק בחיצוניותה (פרט לעיניה, שאומרים כי הן דומות לעיני), לא רק בגופה הגדול והמסורבל – זאת ניתן היה לזקוף לגיל ההתבגרות ולהתפתחותה הנשית המוקדמת – אלא גם באחדות מתכונותיה. הזכרתי לעצמי שלאביה גם צדדים חיוביים – נאמנות, הגינות, ועל פי דרכו הוא איש חברה משעשע, אני פשוט לא הייתי האישה הנכונה בשבילו. והרי אחת מטענותיו כלפי היתה, שאיני יודעת לשמוח בחלקי. בהיותה בארץ מיעטה לנה לקרוא, ונדמה היה לי אז שהיא גם ממעטת לחשוב. הרגשתי, כמובן, אשמה כלפיה. הרי גזלתי ממנה אב אוהב, גם מסור בדרכו שלו, והבאתי אותה לארץ זרה לה מכל הבחינות. הילדה סבלה ממש בארץ. כבר בבואנו לירושלים עברתה חמדה בן יהודה את שמה ל“אלה”, אך לנה סירבה בעקשנות לדבר עברית, שמא ייחשב לה הדבר כבגידה באביה, או פן אשלה את עצמי שהיא מתאקלמת ואשתכנע להישאר בארץ. אז עוד האמינה ששהותנו שם זמנית ולא ירחק היום ונחזור לרוסיה.

האשמה כלפי בתי גרמה לי נדודי שינה והעייפות והעצבנות עשו אותי מרירה. מכתבי לביאליק מאותם ימים מדברים, שלא לעניין, על עוול כלשהו, על חנופה, על עסקנים שהם נמושות. וקבלתי על מעילה באמון, על בעלי ברית בוגדניים שזורקים את רעיהם לכלבים… רק אם קורה הנס, כתבתי, והקרבן אינו נשמד מתחת לרקיע, רק אז, אולי גם הצדק יופיע…

אבל אז בא א"א קבק לבקרני ומסר לי דרישת שלום חמה מאוד מביאליק, שאותו פגש באודסה והתרשם שהוא “עגום”. משום מה נטיתי להאמין לקבק יותר מאשר לגוטמן, שדיווח לי בשמחה שביאליק שמח… העובדה שחיים איסקוביץ' פתח את לבו לפני קבק עזרה גם לי להיפתח לפניו, והשיחה בינינו היתה טובה וכנה. דיברנו על כך שביאליק מיטלטל בין פיהוק משועמם לבין התרוממות רוח, שקורי עכביש עוטפים את לבו זה זמן רב ומסבכים אותו והוא נחנק. ואמרנו שאהבתו העצמית מגינה עליו, אך גם בולמת אותו מהעזה כלשהי, והאהבה שמעריציו מרעיפים עליו מנוונת אותו. ואמרתי לקבק שלמזלי (או לחוסר מזלי), תמיד הבנתי את חיים איסקוביץ', וחדרתי לנשמתו דרך כל נפתוליה, עם כל הקושי האכזרי שבדבר. ועוד אמרתי, שההבנה הזאת שלי אולי הצילה את יחסינו, אך ספק אם הצילה אותי.

במשך כל הזמן שדיברנו על ביאליק ליטף קבק את ידי ואת שערי, ואמר לי שכך ליטף גם את ידו של חיים איסקוביץ' כשדיברו שניהם עלי. נפש ילדותית ואוהבת לו והוא מסתכל בעולם כתינוק. האמנתי לכל מה שסיפר לי מפי ביאליק אודותי, אך הדברים פגעו כחץ בלבי.

בחור נאה ורגשן קבק. בפשטות הליכותיו ובטוב לבו גילה אהדה כה עמוקה כלפי (אמפתיה כזאת לא תיתכן ביני לבין חיים איסקוביץ'!), שהצטערתי בשבילו על שהוא מצר עלי… הרי בכל זאת, משהו הוכחתי לאלוהי! אמרתי לו.

ד"ר חיה־תמר לישנסקי־פוֹלקֶר־שוֹי כותבת לי משווייץ שהיא ובעלה קיבלו עבודה בבית חולים בקהיר, והם מתכוננים להגיע למצרים בסוף השנה. היא גם מספרת על ביאליק שמתאושש במַלין מן הטראומה שעברה עליו באודסה, וקרוביה שם מבשרים לה שהוא נתון כעת בפריחה יצירתית, וכבר מתכוננים בעולם היהודי לחגיגות חצי היובל שלו, ולקראת המאורע הוא מכנס בקובץ חלק נכבד משיריו, סיפוריו ומאמריו. אלי, אלי, כל זאת עוד טרם יבש הדם של קרבנות המלחמה הארורה הזאת, שאולי רק כעת מתחילים שרידיה להגיח מן החפירות.

אני ממשיכה לתהות על סוד ההשראה. מאיזה מעין היא נובעת? מאילו רקיעים היא יורדת אלינו?

*

אדם זר, עם שם ומבטא איטלקיים, טלפן היום ואמר בצרפתית שיש לו דרישת שלום בשבילי מלוקה. לבי שקע לרגע, ואחר כך גאה בי נחשול אפל של רגשות. האם אני רוצה בכלל לשמוע ולדעת?

לא הזמנתי אותו לביתי. ביקשתי שניפגש בחוץ. הוא היסס רגע, ואחר כך שאל אם ראס אל־תין יהיה רחוק מדי בשבילי, ואם אוכל להגיע למועדון השייטים שבנמל הפנימי. אצטרך להצהיר בפתח שאני אורחת שלו. קבענו להיפגש למחרת בצהרים.

נסעתי בטראם הצירקוּלַרי לאורך המזחים וירדתי בתחנה שלפני הפנייה החדה לכיוון קייט ביי. היום היה בהיר, השמים הכחולים זהרו באור חורפי עז, ושום עב לא נראתה באופק. אז החלטתי לעשות קיצור דרך הסמטאות של העיר התורכית, בחלק הצר של הלשון המפורצת, וללכת בכיוון הגעיות של צופרי הספינות. וכששמעתי את חבטות המנופים וטרטור המנועים וגעש המדחפים במים, ידעתי שאני מתקרבת לנמל. לרגע השתכרתי מניחוח חריף של קפה תורכי, שעד מהרה גבר עליו סירחון של מספוא וגללי גמלים, ואלה התערבבו בריח של אצות ושל עטרן ושמן מכונות.

ופתאום מצאתי את עצמי לפני המסגד הגדול, בצבעי אדום וצהוב, שהמוני אדם צובאים עליו, והבנתי שטעיתי בדרך והלכתי בכיוון ההפוך. ואז התחיל הכול להתבלבל. כשאמרו לי לפנות בצומת ימינה, התברר לי שהחליפו את שם הרחוב. אחר כך פניתי שמאלה ושוב ימינה. שוב שאלתי, ושוב אישרו לי שכדי להגיע למעגן עלי לעלות תחילה במדרגות ואחר כך לרדת במורד הגבעה וללכת לאורך הרחוב עד הפנייה לנמל, אך איש לא הכיר שם רחוב כזה, והתברר שירדתי במדרגות הלא נכונות. בינתיים התחיל לטפטף, ולי לא היתה מטרייה והייתי לבושה בבגדים קלים. ברקים ורעמים פילחו את השמים. אני הולכת סחור־סחור, מעלה מטה, במעלה הגבעה ובמורדותיה. שישה נתיבי מדרגות, נאמר לי, יש לגבעה. נשימתי קצרה, לבי דפק בכל עוז. הסוף יהיה שאקבל דלקת ריאות, חשבתי. הייתי שרויה במין הפנוט. טשטוש גמור. אפילו לא פניקה. הסתובבתי והסתובבתי במעגלים סביב איזו כיכר, שדרות דקלים, גן קטן שזוג נאהבים ישב בו בניחותא, ראשה, על כתפו, אדישים למזג האוויר. חבורת נערות מצחקקות יצאה מן המנזר, וכששאלתי אם אני בכיוון הנכון, נופפו בידיהן והמשיכו לצחוק.

הבטתי בשעוני. כבר איחרתי בכשעה את מועד הפגישה. התיישבתי על שפת המדרכה הלחה והדמעות חנקו את גרוני. שתיים מן הנערות ניגשו אלי ושאלו אם איני חשה בטוב. ביקשתי שימצאו לי כרכרה. חזרתי הביתה.

פתאום היה לי חשק עז לספר ללוקה על ההרפתקה שהיתה לי בדרך למועדון השייטים ונתקפתי חמלה על עצמי, על בדידותי, על ההחמצה שלי עם לוקה (לא שלי, שלו. הוא שרימה אותי, הוא שעזב אותי ככה, השאיר אותי חולה בעיר הזרה הזאת). היופי בזוגיות, חשבתי – והעצבות כבר השתלטה עלי לגמרי – שאַת יכולה לשתף את הזולת בכל מה שקורה לך, בפכים הקטנים, היומיומיים, של חייך. כן, הדברים הידועים.

בסופו של דבר, חשבתי, אולי אטלפן בכל זאת למועדון השייטים ואשאל שם איך אוכל למצוא את האיש ההוא שהביא לי דרישת שלום מלוקה.

לוקה אינו חיים־נחמן, שתופס כל גוון וכל ניואנס עוד לפני שמספיקים לבטא אותו, אבל את לוקה יכולתי להקסים. הסיפורים הקצרים שלי מן החיים הקסימו אותו.

ובכלל, מתי הייתי עם ביאליק יותר מכמה ימים?

אבל כשחלמתי על חיינו המשותפים, חשבתי על כל הסיפורים הקצרים שנספר זה לזה. ועדיין המשכתי לקוות, עד הרגע האחרון ממש. עד למחרת הערב המתוק ההוא ב“גבעת האהבה”, על הגורן ברחובות, ימים ספורים לפני שיצא מן הארץ.

שישה שבועות התהלך חיים־נחמן בארץ, ולכל מקום שבא הקיפוהו עשרות מעריצים, לא הניחו לו להיות לבדו אפילו רגע אחד. ואני, שחשבתי כי למעני עשה את כל הדרך הארוכה מאודסה לירושלים. להתראות אתי ולתכנן את עתידנו המשותף, ראיתיו רק פעמיים. פעם ראשונה ביחידות כשאך הגיע לירושלים והתחבא בדירתי עד צאת השבת, ופעם שנייה “ביחידות בציבור”, בחגיגת מרוץ הסוסים ברחובות.

ביקורו בביתי הותיר אותי פגועה וכואבת, והחלטתי שלא ליזום שום צעד לפגישה אתו במשך מסעו בארץ. מה גם שתכננתי לנסוע לרוסיה באותו קיץ ולהתראות אתו שם, לברר את יחסינו בשקט, הרחק מן ההמולה שליוותה אותו כאן, ללא הלחץ הזה שהפעילו עליו מארחיו בעיירת היהודים הקטנה, ארץ ישראל. אך הנה בחול המועד פסח תרס"ט, כשבא אלי אייזנשטאדט והציע לי להתלוות אליו לחגיגה המסורתית ברחובות, ואמר שגם ביאליק יהיה שם, ניתר לבי משמחה ומציפייה. אמנם ניסיתי להעמיד פנים כמהססת, אך ידעתי שלא יהיה בי הכוח לעמוד בעלבוני ולהימנע מן הפגישה עם אהובי.

מוזר היה לשבת בחברתו, סביב המדורה, על “גבעת האהבה” באותו לילה ברחובות. ראשי היה סחרחר מחריפות האוויר המבושם בשפעת ריחות, פריחת הדרים ורוח השחת, וריח הבעירה של הגחלים הלוחשות. מוזר היה להיות מוקפים באנשים זרים כה רבים. ובכל זאת, חומו קרן אלי, וידעתי כי גם הוא חש בחומי הקורן אליו.

אך למבוכתי הרבה, ידידי אייזנשטאדט, זה הקשיב לרחשי לבי הדקים ביותר, חש אף הוא בחשמל העובר בינינו, והתביישתי בפניו בבושה שלי. רציתי שיהיה לי האומץ לשאת את בגאווה. וכשקם אייזנשטאדט ממקום מושבו הצמוד לשלי והתרחק והתישב במרחק מה, הבנתי כי התכוון להשאיר סביבי מרחב פתוח, כדי שהקרינה ביני לבין אהובי לא תיתקל בו כבמכשול. אפילו ריקוד ההורה שארגן אייזנשטאדט מתוך התלהבות ספונטנית שכזאת, דומה כי בא לחפות על מצב נפשי בלתי נסבל למי שאינו רגיל בקונפליקטים רגשיים, וכמובן, הרגשה הגלויה והמביכה שלי, שאייזנשטאדט, כדי להגן עלי, מצא לנכון לטשטשה על ידי הקמת רוב מהומה מסביב.

באשר לרבניצקי, חברו של ביאליק למסע, לא השליתי את עצמי כי הוא תמים עד כדי כך שאינו מבחין במתרחש. והרי אין ספק כי היה בסוד יחסינו עוד באודסה. אך הכרתיו כאדם הגון וכרע אמיתי, וידעתי כי אינו הולך רכיל. ובכל זאת, קינאתי בו על האושר שנפל בחלקו, להסתופף בצלו של ביאליק ימים על ימים. אפילו כלפי העלם הזה, צַ’צ’קֶס, החותם על סיפוריו ש"י עגנון והוא חכמן מדי לגילו לטעמי – בערה קינאתי על שזכה להיות בן לווייתו של ביאליק בסיוריו, על פי בחירתו של האורח עצמו.

לא נעלמו ממני, כמובן, המבטים שחיים־נחמן שלח לעברי כשחלפה על פנינו התהלוכה (ה“גרנדיוזית”, בפי העיתונאים המסקרים). חובשי התרבושים, לבין פלוגת הפועלים בחולצות הכחולות. גם קלטתי את הקריצה הממזרית שלו כשבוריס שץ הפסיד בתחרות האגרוף (חיים־נחמן, רברבן שכמותו! הוא עצמו אינו מחמיץ שום הזדמנות להפגין את כוחו באִגרוּף!), והכתף שמשך לעברי מתוך שעשוע למראה שומרינו החביבים בתחפושת הקוֹזַקים שלהם ודהרותיהם השועטות וחרבותיהם המתנפנפות, ושלל העדיים שתלו על צווארי סוסיהם, כעדיים התלויים על צווארי זונות השוק באלכסנדריה.

האם שם לב לחיוך המצודד ביותר שיכולתי להפיק מעצמי בתנאים המגבילים ההם?

כבר עם התקרבנו אל שדרת עצי התות שבכניסה למושבה החל לבי לפעום כמטורף, וכשהבחנתי בו, מיד עם הגיענו למקום הטקס, וראיתי את עיניו התרות (אחרי?), שאלתי את עצמי אם ידע שאבוא.

אייזנשטאדט ואני הגענו באיחור קל, עם הישמע מטח יריות השמחה (המעצבנות) שנורו באוויר, והחמצנו את המראה המרגש של עשרות פועלים ופועלות הנוהרים אל השער לקול צלצול הפעמונים המבשרים את בואו של ביאליק. ולחשוב שהיה זה בעיצומו של הבציר, והאיכרים בעצמם הכריזו על יום חג והאיצו בפועליהם להניח את המזמרות ואת הסלים מידיהם ולצאת מן הכרמים לקבל את פניו!

אך הספקנו לשמוע את השירה האדירה שפרצה מפיות אוהביו, וחשבתי בלבי שהפעם יבלום את כרכורי השד הספקני שבראשו ויקבל את אהבת המוני ישראל, זו שניתן לה ביטוי לאורך כל מסעו בארץ – כפשוטה, מתוך ענווה. וגם את אהבתי שלי. שיקבל אותה כפשוטה.

אבל בביקורו של ביאליק בארץ הובהר לי, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שחוסני, ואפילו יוקרתו המיתולוגית שלו, לא יעמדו לנו מול סוללת ההתנגדות שהקימו אנשי שלומו, קנאי קדושת ברית הנישואים, לבטל את החיבור בינינו. וידעתי שחיים איסקוביץ' ייכנע להם, בסופו של דבר ויכריע לרעתנו. “חוזה, לך ברח!” קראתי מעומק לבי הכואב – ברח ממני!

לי, על כל פנים, לא היה לאן לברוח. ונשארתי בארץ ללקק את פצעי לבדי, בהוויה הזאת, שככל שנשתדל לראות בה חיזיון פולקלוריסטי גרידא היא נשארת שבטית ופראית באופייה, על כל האיסורים והחרמות שחברה כזאת מתבצרת בהם. ומצד שני, הרי קיים הלהט הציוני־האידיאליסטי, ההקרבה העצמית הטוטלית, מעין הפנים האחרות של האשליה הרליגיוזית. וכשמאמינים קנאים יתפכחו, מה אז? ייהפכו לכופרים לתיאבון? להֶדוֹניסטים ולגרגרנים מאוסים? החוק ההֶגֶליאני אינו מנבא טובות.

שוב מדברת המרירות מתוך גרוני, אף כי מכוח ההלכה והתרגול הניאופלטוניים צריכה הייתי להתרחק מן ההזדהות עם המצבים הקונקרטיים בחיי ולהשקיף עליהם כמבעד למשקפת הפוכה, במרחק התבוני שהנפש העילאית מכתיבה לי.

אבל אז,אחרי שביאליק נסע, חייבת הייתי למצוא לי מישהו שיחזק אותי באהבת הארץ שלי, בציוניותי, והתחלתי להתכתב עם אוסישקין, שחיים־נחמן ואני פגשנוהו בקישינב אחרי הפרעות ומאז נקשרה ידידות בינינו (דודו של אוסישקין היה ראש ישיבת ווֹלוֹז’ין כשביאליק למד שם, ודי היה בעובדה זו לחבב את אחיינו עליו). מה גם שהיה ידידו של גיסי, דוב־בר שלפיאן, מימי “בני ציון”. כששמע שביקרתי ברוסיה בנובמבר 1910 ולא טרחתי להתראות עמו, נעלב וכעס. הוא כתב אלי, לארץ, שהוא רוצה לצעוק חמס על שלא נפגשנו, ושמכתבי מלווים אותו בכל מקום. אבל ב־1913, כשביקר הוא בארץ, היו יחסיו עם ביאליק מעורערים (חיים־נחמן רב את ריבו של מנדלי מידיו), והפגישה החטופה שהיתה בינינו בתל אביב נסתיימה בפיאסקו.

כשנסעתי עם לנוצ’קה לרוסיה בנובמבר 1910 להיפגש עם אביה, חשבתי שאין לי עוד ציפיות מביאליק. מאז פגישתנו בארץ כתב לי רק מכתב אחד, טכני, בעניין איורי לשיריו, שזמן רב השהה אותם אצלו. וכשחזרתי והזכרתי לו – התכוונתי לתרום אותם לבצלאל – טען שאני מפעילה עליו “לחץ מוסרי”. במכתבו זה שאל אם לשלוח את האיורים לארץ או אל אחי בפריס. עניתי לו שאקח אותם מידיו כשאבקר באודסה בקרוב. אבל בשולי המכתב הוספתי שאלה סוחטת רגשות (הפחד לקרוא לדברים בשמם!) – אם ייתכן שהמרחק והזמן מחקו אצלו זיכרונות חמים הקשורים בי, ואם לא קורה שמתחשק לו לומר לי כמה מילים מלטפות. וכתבתי שאני הרבה יותר תמימה ופשוטה ונדיבה משאני נשמעת.

הנה, בכל זאת היו לי ציפיות… אבל כשכתב לי מנווה הקיץ, “הפוֹנטַן הגדול”, שהוא ומניה נפשו שם, וקבע לי פגישה ב“חורש האלכסנדרוני”, גן העיר המפורסם שעל שפת הים השחור, מקום כל כך ציבורי ומועד להפרעות, וכתב שיביא לשם את התיק עם איורי – הבנתי, גם מן הטון הענייני והיבש, שפגישות אינטימיות לא תהיינה עוד בינינו.

ובכל זאת, כל כך התרגשתי לקראת הפגישה הזאת, כל כך קיוויתי. תקוות פתאים נואלת. המתיקות החמה שהציפה אותי כשהתרפקתי על זיכרונותינו. שיטוטינו לאורך שדרת השיטים כשבושם הפריחה המשכר של האשכולות הלבלבנים מסחרר את ראשינו ומגרה בנו צחקוקים על כל דבר שטות. והים, ים אודסה שלנו. שנינו שעונים על המעקה החלוד של הטיילת, מכושפים ממראה הגלים המתגבהים ומתנפצים בשצף קצף, אפורים־ירוקים כעיניו של אהובי – ים עמוק, רחב ידיים, נשקף מהן – חרון אף קמאי מתנשא לשמים, בבואה למערבולת ריגושינו. אודסה זו של חיים איסקוביץ', שהוא התהלך בה כאילו היתה אחוזתו הפרטית והיה גאה לפרוש את מכמניה לפני אורחיו.

חרש חרש פסעתי בחורשה, כגנבת בלילה, למצוא את הספסל “שלנו”, על פי הסימנים שנתן בו: בפינה חבויה בקצה הגן, בצל האורנים הגבוהים. כל כך התגעגעתי לשאוף מלוא ריאותי את הניחוח המטהר הזה של אורנים, אך נראה שכבר התרגלתי לחומו של המזרח ורעדתי מקור. וכשראיתי שם גבר רחב כתפיים, בשכמייה ובמגבעת רחבת שוליים ועננת עשן מיתמרת סביבו, הלם לבי בחוזקה, ובחשאי התיישבתי לצדו ונגעתי קלות בכתפו. אך הצעיר האלמוני שחייך אלי בהשתאות, פניו המחוטטות חפות מזקן ושפם והמבט בעיניו המימיות תם כמבטו של תינוק – לא היה ביאליק. התנצלתי על טעותי וקמתי להתהלך בגן.

חיים־נחמן איחר לבוא. וכשהגיע סוף סוף, עטוף במעיל פרווה כבד ובשַפּסקָה, פתיתי שלג בודדים על שפמו הצהוב, המגודל, והוא מפתח גרעיני חמניות מתוך גביע נייר, קרטע בעקבותיו כלבלב חום רזה וקירח וחיים־נחמן דיבר אליו ואלי בעת ובעונה אחת. לי אמר: “הו, אירה, את באמת כאן!” והושיט לי יד מלופפת בכפפת עור עבה, ואת הכלבלב ניסה להבריח מעליו במילות חיבה מעודדות. אך זה לא הרפה ממנו, וחיים־נחמן תקע את הגביע לכיסו ואסף את הכלבלב אל חיקו. וכך, כשהכלב בינינו, אימץ בידיו את זרועותיו והעיף מבט חקרני בפני ובגופי, אך מיד פתח בשיחה עם “כפילו”, הבחור שתפס לנו את הספסל וסיפר לו, לזר, מתוך עליצות מופרזת מלווה במחוות, איך עקב אחריו כלבלב חוצות זה מחצר ביתו עד הנה ולא מש ממנו, ותוך כדי שיחו ליטף את הכלב ודיבר בשבחו, כמה הוא נחמד וכמה הוא נבון, וניסה לפתות את הזר לאמצו. אפילו כשהאיש השתמט ממנו במבוכה, אפילו כשקם ללכת, עוד המשיך חיים־נחמן להפציר בו שייקח עמו את הכלבלב.

היתה זו פגישה רעה. כדי להפר את השתיקה המעיקה שהשתררה בינינו עם היעלמו של הזר, סיפרתי לחיים־נחמן, עדיין בצחוק, שהראי שלי – זה שהשארתי אצלו והוא החזירו לי בפלשתינה – נשבר באנייה, וזה סימן רע. אבל כשראיתי בפניו אדישות, התחלתי לייבב והאשמתי אותו שבגללו גווע בי אמן אמיתי. וכשלא הגיב והמשיך לשתוק, הטחתי בו שהוא איננו כן, שאין בו אמפתיה, שהוא שטוף באהבה עצמית. ופתאום, באמצע המשפט, קם, הושיט לי את התיק עם האיורים ומעטפה עם מאה רובלים שחייבים לי ממערכת “השילוח”, נתן לי את ידו שבכפפה – קפואה, יבשה והסתלק.

זה היה נורא. נורא.

ברכבת בדרכנו לסנקט פטרבורג, אמרתי לעצמי שהציור, הכתיבה, ההוראה, קריאה, מחשבות, שיחות פה ושם – כל אלה הם קרום דקיק שמכסה על ריק. אשליה שמחפה על ריק. ובמשך כל שעות הנסיעה המתישה הזאת הרגשתי שאני נופלת, נופלת, כמו לתוך פיר של מעלית (שון, מורנו הרוחני, טוען שאני נשמה תועה, בלימבו, ורק בעלי רגישות יתר מסוגלים לזהות את “מהותי”).

שמחה קטנה היתה לי, בכל זאת, בביקורי הקצר ברוסיה. בסנקט פטרבורג נקלענו לשבוע מותו של לב טולסטוי, וכשלנה בילתה עם אביה, פנו אלי מהאינסטיטוט המוסיקלי, אמרו שנודע להם כי כתבתי שיר לזכרו של הסופר הדגול וביקשו את רשותי להלחינו. ראיתי זאת לכבוד לי ואף השתתפתי בערב הזיכרון, וכשמנחה הערב הודה “לציירת הנפלאה שהיא גם סופרת ומשוררת” וקרא לי לעלות אל הבמה והושיט לי זר פרחים גדול בשם האינסטיטוט – זלגו דמעות מעיני. אך לא היו אלה דמעות של אושר.

אני מאמינה שאת שתי השורות בשירו של ביאליק “והיה כי תמצאו”: “את לא ביקש לו ניתן, והאחת שביקש – אותה לא מצא,” כתב חיים־נחמן בעקבות פרידתנו בחורש האלכסנדרוני באודסה. אך כדי להעלים ממני וממניה ומ“העולם” את “ההשראה” לשורות הללו – רשם בשולי שירו תאריך מוקדם קצת יותר.

מלינה באה להיפרד ממני לפני נסיעתה, ודיברנו על יחסי בנות־אימהות. בתה היא בגיל שבו היתה לנוצ’קה כשעברנו מירושלים לתל אביב, וגם מלינה גידלה את בתה לבדה, בארץ זרה. מלינה התאוננה שהבת מחפשת סיבות לריב אתה, שעליה להלך סביבה על בהונות, שהיא שולחת בה מבטים עוינים ומסתירה ממנה את הקורות אתה, שהיא מכירה את נקודות התורפה של אמה ונטפלת אליהן ללא רחם. הדברים הידועים. אבל אני, כדרכי, נכנסתי בלהט מוגזם לפרצה שפתחה לי מלינה, ודיברתי יותר מדי.

סיפרתי לה שבאותה תקופה מעבר בחיינו (מתי לא הייתי ב“מעבר?”) היו יחסי עם לנוצ’קה מתוחים עד כדי כך, שהרגשת האשם שלי כלפיה דחפה אותי למלכודת הנוורוטית של הענשה עצמית, שהיא קשה, כידוע, מכל עונש המוטל מבחוץ. ואמרתי לה שרק הדם הבריא של אבי הזורם בעורקי, והַחלטָתי הנחושה להיות כאותה אודַליסק בסיפורו של מוֹפַּסַן, שלקחה את גורלה בידיה והתחזקה מסבלה, ובסופו של דבר גם הענישה את מעניה – בלמו את היחלשותי הפטאלית. אמרתי לה שמטבעי אינני משלימה עם מה שאומרים לי, כי מה שעתיד לקרות לי הוא “גורלי”. עצם המאבק, ולא תכליתו, הוא הנותן לי כוח. כפי שאני רואה את הצד האפל של השמחה, כך אני משתדלת לראות את הצד הבונה של הייאוש, אם רק ניתן לי להחדיר בעדו קרן זעירה של אור. ואז, בהתעוררי בבוקר, אני מכוונת את עצמי במודע למצוא יופי וחיים.

על השתלשלות הדברים שהביאה אותי לעזוב את ירושלים לא יכולתי לספר למלינה. חסר היה לה הרקע המתאים להבין זאת, ואני לא חשתי צורך להתאמץ. תמיד קיים אותו ים סוף החוצץ בינינו לבין ידידינו הנכרים, ורק אם קורה הנס וזיקתן ההדדית של הנפשות הפועלות חזקה דיה להמרות את חוקי הטבע – רק אז יבש הים והן מצליחות להתאחד. אבל סיפרתי לה על התקופה הקשה שעברתי עם לנה, כשבגלל התלות הרגשית המוחלטת שלה בי היו לה לעיתים פרצי עוינות כלפי, והתכווצתי מכאב. היא ארבה לכל מילת כשל שלי, לכל פרצה בהתנהגותי, שתוכל להשתחל לתוכה ולקטרג עלי, להתחשבן אתי על איזו הערת אגב שטענה כי פלטתי לפני שנים, לפגוע בנקודות התורפה שלי. אפילו שמחה לאידי כשספגתי עלבונות כאמנית, אף שהיתה מודעת לכך שמי שפוגע בי משוחד ומרושע. כאילו נקמה באמצעותו את נקמתה בי. על מה? על שילדתי אותה? על כך שהיתה מסורבלת וחסרת חן? על שהפרדתי אותה מאביה? על קשיי הסתגלותה לארץ ולשפתה?

ועם זאת, אמרתי למלינה, הרי בתי אוהבת אותי! מכתביה אלי שופעים אהבה וגעגועים אין קץ!

נפרדתי ממלינה בצער, וידעתי כי אין סיכוי שניפגש עוד אי פעם. אבל היא הבטיחה לכתוב לי מאתונה, ואני הבטחתי לכתוב מפלשתינה. ובלכתה נשארתי עם המצוקה הזאת של יחסי הבלתי פתורים עם בתי. את המחשבה שלא אראה עוד את לנוצ’קה שלי לא הייתי מסוגלת להכיל. לבסוף הכריעה אותי עייפות נוראה ונשכבתי במיטה.

הסיבה העיקרית לעזיבתנו את ירושלים היתה לימודיה של לנוצ’קה, שמאז סגירתה הזמנית של הגימנסיה העברית, נותרה ללא מסגרת חינוכית. גם האינטריגות שקדמו להחלטה על סגירת הגימנסיה וההתארגנות החשאית מאחורי הקלעים לקראת פתיחתה מחדש התישו אותי והגבירו בי את תחושת הבדידות והניכור. והרי עשיתי משהו למען הגימנסיה הזאת! והרי שרפתי בין כתליה זמן ואנרגיה פיסית ונפשית! ואחרי כל זאת השאירו אותי האדונים החדשים שזה מקרוב באו – בחוץ! אותי, ועוד כמה מן המייסדים, שהשתתפו בכל הוועדות ופעלו בגיוס תרומות והשפילו את עצמם בשתדלנות אצל כל מיני גבירים בארץ ובגולה. מה היה לי, אם כן, לעשות עוד בירושלים, ללא עבודה, עם “ידידים” שחדלתי לתת בהם אמון, עם בת מתבגרת שהשלתה את עצמה כי רק אם תתאחד עם אביה ברוסיה, רק אז יימצא מזור לכל מדווי נפשה.

עד היום אינני מבינה את התפקיד שמילאו בפיטורי הד"ר יהודה לייב מטמן־כהן, שניהל שנה אחת את מוסדנו ורעייתו פניה. נדמה ששיחקו ביחס אלי משחק כפול. של גילוי ידידות מצד אחד, ושל חתרנות מצד שני. התירוץ הרשמי לפיטורי היה אי הצלחתי להשתלט על השפה העברית, אך אני חשדתי שאין הם סולחים לי את “עברי”, את הקשר שלי עם ביאליק (פרי מזימתי האפלה והשפלה, על פי הבנתם?) הסתבר שזוג זה קנאי לא רק לעברית, אלא גם למוסר. והרי כך דרכה של קנאות, שהיא לובשת צורה ופושטת צורה.

כה תמימים היינו אז, חיים איסקוביץ' ואני, כשרקמנו את חזוננו לעזור בהקמת בית המחסה ליתומי קישינב בשפיה, ללמדם, על פי רוחנו ושיטתנו, תורה עם אמנות. לא יכולנו למצוא מקום מתאים יותר לטוות בו את חלומנו. מושבה קטנה, כפרית ופסטורלית במורדות הר הכרמל, רחוקה כל כך מן המהומה העסקנית הארצישראלית. שנינו ביקרנו שם בינתיים, כל אחד בנפרד, ופגשנו אנשים זרים לנו, שלא ידעו את כיסופינו, מחטטים בפינת מאוויינו כבתוך שלהם.

אכן, משהו במוסיקה של חיי נשמע לי מזויף ללא תקנה.

לא, לא הועלתה שום הצעה לצרף אותי אל סגל המורים של הגימנסיה הרצליה בתל אביב. נס כזה לא קרה לי. ראשית, כבר היה להם מורה לציור, אברהם אייזנשטיין, צלם ותפאורן ושרטט לעת מצוא, שלימד ציור עם סרגל ומחוגה… אדם אופטימי, מלא שמחת חיים (עברת את שמו לאלדמע"…). ועוד מועמד היה להם, במקרה שיאונה מה לאלדמע, צייר ושמו אריה זילבר, שזכות קדימה לו בהיותו אחד מראשוני אחוזת בית, ושלושה פעוטות לו, שנטל פרנסתם על אשתו התופרת. כך שלי לא היה אפילו סיכוי קלוש.

אבל בעזרתם של ש' בן ציון והגברת פניה מטמן (!) – כן, היא יכולה להיות גם נדיבה, בדרכה שלה ועל פי תנאיה – ובעזרת כמה מהורי חברותיה של לנוצ’קה לכיתה, התארגנה קבוצת תלמידים שבאה ללמוד ציור בסטודיו שלי, וקיוויתי כי ברבות הימים תשמש בסיס לבית ספר לאמנות מקיף בהנהלתי. כה עז היה רצוני למצוא לי משבצת לעצמי בתוך הפסיפס החברתי והתרבותי שחייתי בקרבו, שעם כל כישלונותי לא פסקתי לשגות באשליות ובדימיונות.

טלפנתי למועדון השייטים ושאלתי על “האיטלקי”, שבתאריך זה וזה הייתי אמורה להיפגש אתו אצלם. שמעתי מתלחשים, קראו למנהל, והוא אישר שאכן היה איזה איטלקי, והוא ישב על יד הבאר כשעתיים וחיכה למישהו שלא הגיע. אם יבוא שנית ימסרו לו שטלפנתי.

למחרת טלפן. אפילו לא שאל למה לא באתי. הפעם קבע לי פגישה במסבאה, ליד תחנת הטראם של רמלה.

הוא נראה סימפטי. קומתו ממוצעת, פניו בהירות, נעימות, לבוש בבגדים ספורטיבים, אינטליגנטי אך לא אינטלקטואל, וכשביקש אוכל נטול מלח, הבנתי שהוא סובל מיתר לחץ דם. למדתי מלוקה לא לשאול שאלות מיותרות, והוא לא נידב לי שום מידע על עצמו. מה מקצועו, אם יש לו אישה וילדים – שום דבר. הוא אישר לי דבר שכבר ידעתי, שלוקה התמנה למנהל בנמל אודסה, ואמר שכעת, משהוא מסודר, מציע לי לוקה להצטרף אליו. לבסוף הוציא האיטלקי מכיסו פתק מקומט, שהכרתי בו מיד את כתב ידו של לוקה:

יקירתי,

לוּצַ’נוֹ הוא חברי ועמיתי והוא ישמח לספר לך עלי וגם לייעץ לך.

שלך באהבה,

לוקה

“ספר, אם כן,” אמרתי.

לוּצַ’נוֹ צחק. “כבר סיפרתי! סיפרתי איפה הוא עובד, שהוא מתגעגע אל אשתו, שהוא מזמין אותה אליו. מה עוד? כן, הוא בריא, והוא מאמין במהפכה.”

“איפה הוא מתגורר?”

“הוא קיבל דירה קטנה, ‘דירת שרד’, בחצר האחורית של בית אדונים שבראשית המהפכה הספיקו לברוח לחוץ לארץ.” אחר כך הוציא האיטלקי מכיסו מעטפה ובה כרטיס הפלגה באנייה רוסית. “זה בשבילך,” אמר וקם.

עברו עלי ימים אחדים של התלבטות קשה.

אינני רוצה אותו, אמרתי לעצמי, ואינני רוצה לחזור לרוסיה. אבל געגועי ללנוצ’קה, הסיכוי לראותה, הבדידות הצפויה לי בארץ ישראל… ומצד שני ביאליק, שבמצב בריאותי בשום אופן לא נחוצים לי רחמיו (מה גם שאם אבוא אני לאודסה, יעשה הכול כדי להגיע לפלשתינה…). והרי אין שם תנאים לחולה כמוני! אני זקוקה לתזונה טובה, לתרופות…

פתאום היו לי מיליון שאלות שרציתי לשאול את האיטלקי. אם יש לי סכוי לקבל עבודה במקצועי, אם אוכל להציג שם את ציורי, אם לא יחרימו לי את מלאי התרופות והצבעים שאביא אתי, אם אוכל לצאת לחוץ לארץ כשאצטרך… ואיך יתייחסו אלי כציונית שחייתה בפלשתינה, ואם שהותי ברוסיה לא תזיק ללנוצ’קה…

אבל האיטלקי לא השאיר לי מספר טלפון. ואמר שהוא נוסע בעוד יומיים.

האם כדאי לי להתייעץ על כל אלה עם שון? והרי חסרים לו נתונים אודותי? אבל איך אציג לפניו את יחסי המורכבים עם לוקה, או עם ביאליק? ואפילו עם בתי? מה גם שלמרות תפיסת עולמו הא־פוליטית, הביע לא פעם שאט נפש מהקומוניסטים, שהביאו לשפיכות דמים כזאת בארצם, ואכזריותם לטענתו, גדולה עוד יותר מזו של הצאר.

טלפנתי לשון וביקשתי להיפגש אתו.

 

אלכסנדריה, חורף 1919    🔗

הצפייה הנרגשת לפגישה עם שון – פגישתי הראשונה אתו ביחידות, ויש לשער שגם האחרונה – הזכירה לי את פגישתי עם הרב קוק בנוה צדק, בסתו 1911.

מאז עברתי לגור בתל אביב השתוקקתי להיוועד עם הרב, שדמותו ריתקה אותי. והנה, כשבא אייזנשטאדט לבקרני, אחרי שלא התראינו חודשים רבים, ביקשתי ממנו שיתרגם לי דברים אחדים משל הרב, גם כדי להימנע משיחה אינטימית מביכה. אצל בעלת ביתי מצאתי פרשנויות של הרב בענייני תורה, הגיגים ושירים. כמה מהדברים נשמעו לי מעורפלים מדי, אולי באשמת התרגום, אך שיריו של הרב כתובים, כמדומה, במיטב המסורת של שירה רליגיוזית. חשבתי שאולי אבקש מביאליק, שידעתי כי ביקר בביתו בהיותו בארץ, שיכתוב אל ידידו מילים חמות אחדות אודותי, והן תשמשנה לי כרטיס ביקור.

לבסוף העזתי ופשוט ניגשתי אל בית הרב שבנווה צדק, מול ביתו של גוטמן־בן ציון, ושאלתי לשעות הקבלה, ומיד, מבלי להיזקק למליצי יושר, נקבעו לי יום ושעה – אחרי תפילת ערבית – והתקבלתי אצלו לשיחה.

קרינה של שאר רוח אפפה את האיש, שרצועות של תפילין על ידיו וטוטפות בין עיניו – שמעתי שהוא מעוטר בהן במשך כל שעות היום– כשנכנסתי לחדרו הגדוש ספרי קודש מן המסד ועד הטפחות, וצילומי רבנים תלויים שם, וביניהם הכרתי את דמותו של האדר"ת, חותנו, רבה הראשי של ירושלים. החדר היה נקי מנסחי השבעות ומקמעות, אך הרושם היה שהאיש קשוב לסמלים ולאותות.

שמעתי, כמובן, לפני כן על אישיותו הפייסנית של הרב ועל גמישותו, על גישתו הליברלית כלפי החלוצים החביבים עליו כל כך ועל הפתרונות ההלכתיים והפשרניים שהוא מוצא כאשר דיני התורה מתנגשים באילוצי החיים, והנה, בפגישתי אתו נוכחתי בפתיחותו הרבה לזולת, בעמקותו, בהבנתו הדקה את המארג הנפשי של האמן ואת הערגה והכמיהה לביטוי אמנותי. כמה מפתיע ומרגש.

זמן מה ישבנו ושתקנו. לבסוף אמרתי שאני בודדה, שאין לי בארץ דו־שיח נפשי או רוחני אמיתי עם שום אדם (לא הזכרתי את אייזנשטאדט, שמאז עקרתי לתל אביב נעלם כמעט לגמרי מחיי), שהגעתי אליו מפני שמצוקתי קשה מנשוא.

“שמעתי שהגברת מחוננת בכישרון ציור מקורי,” אמר הרב.

“כן, כן,” קראתי במר לבי, “אבל פרט להיותי ציירת אני גם בן אדם, אני… לא מספיק לי שיאהבו את ציורי, אני מצפה שייתיחסו אלי! אלי!”

הרב הביט בי בעיניו בהירות המבע, שיושר ותבונה משתקפים מהן, וכושר התבוננות בנפש הזולת. ולאור עששית השמן הכחולה שדלקה בחדר ופני הרב מצועפות בצלליתה, התחזק רושם המסתורין של דמותו.

רוח סתווית ברוכה נשבה מן הים דרך החלון הגדול שבחדר, שתריסי העץ שלו היו מוגפים קמעה להגן מהחול ומעיני סקרנים שנצמדו לפעמים אל חלונו לקלוט דברי חכמה מפי רבם האהוב. ואולם מפאת רעש גלי הים בהתנפצם אל החוף, שהמרחב החולי אך הגביר את תהודתו, חייבת הייתי במאמץ יתר של הקשבה לדיבורו המתון, בקולו הרך, הלוחש כמעט.

חשבתי בלבי: איך יכול אדם חכם זה לשאת את הקילוסים המליציים שאנשי שלומו מאדירים בהם את שמו מעל המודעות המבשרות מועדי דרשה שלו בבית הכנסת? אבל נזכרתי גם בדברי הפלסתר הגדפניים שיריביו הקנאים מפרסמים עליו, וחשבתי שבין אלה לאלה עדיין הוא מוצא לעצמו סדק לדבר ביחידות עם אלוהיו. ושאלתי את עצמי איך הייתי מציירת את הרב – האיש, לא הפרסונה שלו – מבעד לפני הקדושה האלה, ואיך נראים פיו וסנטרו כשהם עירומים משפמו ומזקנו היורד על מידותיו.

הרב התעניין לדעת אם אני עובדת הרבה על ציורי, או שאני סומכת על ההשראה שתנחה את ידי אמונה אל הבד. וכשעניתי לו שזו בעיה אצלי, שאני מתקשה לגמור ציור ותמיד נדמה לי שאפשר עוד לשפר, אמר לי הרב שצריך להאמין בהתפעמות הראשונית, שרוחה תשלוט ביצירה. שהלוז של כל יצירה אמנותית הוא יסוד המסתורין, ובו כמוסה גם האמת הפנימית שלה, המתגלה לזולת הצופה בה בהשגה שלמעלה מטעם ודעת.

אחר כך אמר לי הרב דבר מפתיע. הוא אמר שלעניות דעתו קשורה מצוקת הבדידות שלי בהעדר אמונה בספונטניות של אמנותי. בהתפרצות ההשראה שלפני ההתערבות השכלית. עוד אמר, שייסורי האמן באים כשמחשבתו ושיקול דעתו מתערבים בחסד האלוהי של הנביעה השירית, שבה טמון גם סוד חדוות היצירה וסוד שמחת החיים. באמונת האדם להשתחרר מאזיקי המחשבה. בנתינת דרור לזיק הראשוניות שבנפשו.

אמרתי לרב שאני ספקנית ביסודי, שזאת הסיבה שאני מעמיסה על ציורי תכנים רבים מדי, מפני שריבוי הפנים שאני רואה בכל דבר מפריע לי להסתפק בגילוי אחד ויחיד שלו.

“פַּלַקש!” הפטיר הרב.

נדהמתי. הייתכן שהרב מכיר מושג זה של הֶלדֶרלין, המבטא דבר והיפוכו?

“כן…” אמר, “הספקנות היא רעל שמקורו בחשיבה השכלתנית, אבל קיימת מחשבה אלוהית המאצילה על האדם כוחות נפש גדולים וחזקים הרבה יותר מאלה המתגלים לו באמצעות שכלו.” והמשיך ואמר שבמעשה האמנות, שיש בו מן “הטירוף האלוהי”, כפי שהוא מכונה אצל אפלטון, צריך להפקיע זמנית את השכלתנות והחקרנות ולהתמסר בגוף וברוח לאותו “טירוף”. "כך גם תימצא לך, גבירתי, מנוחת הנפש, הפנה אלי הרב את חיוכו החם והלבבי.

“אבל הרי אי אפשר לסמוך על ‘רוח הקודש’ שתשרה על האמן כל הזמן!” אמרתי, “הציור הוא מלאכת יומי, הוא חיי, זו העשייה שלי עלי אדמות… האמנות איננה טירופי, היא שפיותי!”

הרב תלה את עיניו באיזו נקודה סמויה בחלון ומבטו השתהה שם רגע ארוך. לבסוף אמר: “דבֵקות. יסוד הדבקות. כשהדבקות שלך בכוחך החושיי נחלשת, כשהחיבור בין כוחך זה לבין מקור הנביעה שלו מתרופף, הרוחניות שבך נעשית לחוצה ומדוכאה מרוב מחשבות ספקניות. ואז צריך לחתוך. לחתוך את זרם המחשבות המולידות ללא הרף מחשבות מזיקות חדשות.”

"איך עושים זאת? שאלתי, מייחלת לתשובה הגואלת.

“המצוות האלוהיות,” אמר הרב. “קיום המצוות חותך את הזרם המזיק של המחשבות ומקרב את האדם אל היסוד האלוהי שבנפשו. רק כך נמצאת לו מנוחת הנפש.”

נאנחתי אנחה עמוקה, לא של רווחה.

אמר הרב: “הגברת פתחה את דבריה בכך שהיא מרגישה בודדה. שאין לה דו־שיח עם אף אדם. ובכן, צריך לייחל לדו־שיח עם אלוהים. או אז יהיה גם דו־שיח עם האדם. האדם המתאים כבר יימצא.”

כל כך השתוקקתי לספר לביאליק על הביקור הזה. לשמוע מה הוא אומר על הרב ועל משנתו. האם מצאתי את מושיעי? ואם כן, למה רועדת ידי? הפחד מגודל הציפיות, שמא אין זו אלא אשליה חדשה? הרגשתי אז, ואני מרגישה זאת עכשיו לגבי שון, שלא יהיה לי הכוח לשאת שוב את האכזבה.

התוועדותי עם הרב קוק נמשכה כשעתיים ועוד הרבה היה לי לספר לחיים־נחמן על דברי החכמה ששמעתי מפיו, שביני לביני יכולה הייתי להתבונן בהם ולהיאחז בחוט של תקווה שנמשך לי מהם, ואולי למצוא בהם פתח הצלה. אך ידעתי שגם אם אכתוב אליו, לא אשלח את המכתב ליעדו וגורלו יהיה גניזה, כיתר מכתבי אל ביאליק באותה התקופה.

והנה, לא עברו ימים רבים מאז ביקורי אצל הרב, ופרצה השערורייה הקשורה בפסק הדין שהוציא הרב בפרשת בעל מלון ירושלמי שנחשד כי אנס ושיחד נערה שהתאכסנה במלונו. לא דיברו במקומותינו אלא בעניין הפסק הזה, המטהר את הנאשם מכל אשמה, והרוחות געשו. קודם כול, מפני שהנאשם היה דמות ידועה בין חסידי עירו, והתובעים עמדו על כך שהמשפט יתקיים ביפו מחשש לעיוות הדין אצל רבני ירושלים. ואז, לאחר שזיכה הרב קוק את הנאשם, רגזו עליו בעיקר אנשי הישוב החדש, אך יותר מכול – ארגוני הנשים ובראשן שרה טְהון, אישה פעלתנית ונמרצת זאת שאומרים כי נכנסה לבית הרב ושוט בידה, לא ברור אם מתוך כוונה להכותו…

אוהדי הרב הסבירו שמשום תמימותו ואמון יתר שלו בעדים פסק כפי שפסק, ואילו מתנגדיו המחמירים עמו טענו שנטייתו לפיוס נהפכה במקרה זה להתרפסות לפני אנשי היישוב הישן.

כך או כך, בעצם אותם ימים, כשהרב מצוי בעין הסערה הציבורית, הזדמנתי להתוועדות שנייה עמו, שנקבעה לי עוד בפגישתנו הראשונה, אך כשרמזתי לו בראשית השיחה שאולי היה מעדיף לדחותה, תמה לְמה כוונתי. נראה שלא הערכתי נכונה את שוויון נפשו בכל הנוגע לביקורת עליו, בין שהיא עניינית ובין שהיא זדונית, ושהוא סומך על קולו הפנימי שינחהו נכוחה.

כבר בתחילת הריאיון פתח הרב ואמר שדרכי הבורא הן למעלה מטעם ודעת, ושהרֶשע מלבה בחיינו זיק מעורר, מגרה, מוסיף תבלין וצבע, וייתכן כי בלעדיו הם ייראו משעממים וחד־גוניים.

ובכל זאת, אמר, יש לכוון את הלב לתיקון המידות. והוסיף: אבל בזהירות, שלא להחלישן.

“באיזה אופן?” תהיתי אם הוא מתכוון לעצמו או אלי.

“הטוב החבוי במעמקי הרע,” אמר. “הדבקות הצפונה בהיצר, תקיפותו וחריפותו, אפילו הקנאה הצהובה, צריך שישמשו את האמנות במקום שיחבלו בחיים.”

תהיתי בלבי מה שמע הרב עלי ועל ביאליק ואמרתי לו שאיני חדלה למרק את עוונותי בסבלי.

“תשובה מכפרת על חטאי העבר,” אמר הרב.

“אבל הרי היצר והרצון העיוור ניתנו מיד אלוהים! אם כן, למה הוא מסכסך אותנו עם עצמנו?” פרץ רוגזי, כמעט בצעקה.

“בידינו ניתנה הברירה,” אמר הרב. “והגברת, כאמנית, קיבלה מידיו יתברך מתנה מיוחדת. הברירה משקפת את החירות.”

“אדוני הרב!” קראתי בייאושי, אני חיה בקונפליקט תמידי בין רצונות עיקשים ומנוגדים המתישים אותי עד אפיסת כוחות."

“הקונפליקט הוא תסיסה,” אמר הרב, “וסופה של תסיסה הוא יין המשומר. אל לה לגברת לזלזל בקונפליקט. רק האהבה היא מעבר לו.”

“האהבה – מעבר לקונפליקט?” מחיתי בפרץ של צחוק.

“אנחנו מתכוונים לאהבה כמושכל עליון,” אמר הרב, “לא להתמכרות רומנטית. האהבה מעמידה אותנו בניסיונות קשים מאוד של סתירות וניגודים. אבל על ידי ההתגברות עליהם היא מיטהרת ומגיעה למעלה נשגבה.”

“הו, זה למעלה מכוח אנוש!”

“נחוצה לכך מידה של שפלות שמגיעים אליה ממדרגה של עליונות.”

“במובן של האדם העליון?”

“אם הגברת רוצה,” אמר הרב.

“האין זאת עזות מצח? חוצפה כלפי שמים?”

“מדרגה של עליונות ניתנה לאדם,” לחש הרב. “התשוקה לאלוהים היא תכונה טבעית.”

“אבל לשם כך צריך להתבודד, להתרחק מחברת אנשים, להתמזג עם…” אמרתי.

“לא, לא,” נפנף הרב בידו, “בתוך עמנו אנו יושבים! היחיד המצוי במדרגה של עליונות מצווה להעלות אליו את אחיו למדרגתו.”

והוסיף: “יהודי אינו מתפלל לתוך קיר. לתוך ריק. יהודי מתפלל לתוך חלון.”

“מה שרואים מן החלון רק מגביר את המצוקה,” אמרתי.

“אם כן, תפרוש לה הגברת לזמן קצר מן החברה. תתבודד לה זמן מה עם ציוריה. אבל רק זמן מה. התבודדות ממושכת מזיקה.”

“איפה אפשר להתבודד? בכל מקום יש חלונות, לא? הם נפרצים מתוכך!”

“צריך ללמוד להגיפם מדי פעם. התנתקות לצורך התחברות.”

עוד אני מהרהרת בהתוועדויות שלי עם הרב קוק אז, בנווה צדק, ראיתי מבעד לחלון כוכב חולף ביעף בשמים. כהרף עין איחלתי לעצמי בריאות. וחשבתי שאילו יכולתי לבטא עוד משאלה, הייתי מבקשת בריאות ללנוצ’קה. כל השאר הבל ורעות רוח, חשבתי.

ומה שנוגע אליו, חיים־נחמן, שקר כי הכוכבים רימו אותו. הוא שרימה את הכוכבים! בלבל אותם, שיטה בהם, רימה אותם! והוא יבוא בשל כך על עונשו.

אינני רוצה שום חלק בזה. מה לי ולכוכבים שלו!

ההיזכרות ברב קוק הפיחה בי תקווה חדשה ועודדה אותי לקראת החזרה ארצה. ידעתי שעכשיו הוא משמש רב ראשי בלונדון, אך שמעתי אצל האהרונוביצ’ים שהציעו לו את משרת הרב הראשי של ירושלים, והוא הסכים.

נזכרתי במה שאמר לי הרב בביקורי אצלו, שצריך חכמה בשביל תיקון הלב, ותהיתי אם זו חכמת הנפש העליונה שֶשון מדבר עליה. עוד נזכרתי, שכשראה הרב את מצוקתי בדבר מילוי המצוות, אמר לי, שכל מה שצריך בשביל לחיות באורח חיים יהודי, הוא הסכמה חזקה בלב. להסכים בלבי לאורח החיים יהודי, ואז שאלתי את עצמי אם אני בכלל רוצה בכך, אם אני רוצה לקיים מצוות, ותשובתי היתה מעורפלת, מפני שחששתי להודות בפני הרב שבמקרה שלי, לפחות, הרצון קודם להסכמה. וכשעמדתי לצאת והודיתי לרב, ואמרתי לו שדבריו ילוו אותי עוד ימים רבים, ענה לי שתלמיד טוב מתבונן בדברי רבו באמצעות העין הפנימית שלו, המצויה בלבו, והוא מקום גבוה יותר בנפש מהמקום שממנו מדבר הרב. על כן, אמר, עליו להודות לי, על מה שקיבל הוא ממני.

*

זהו, התחלתי לארוז. רחל לישנסקי־ינאית כתבה לי שיעקב טְהון מנהל המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, פנה לוועד “שיבת ציון” בקהיר וביקש להכניס את שמי לרשימת ראשוני החוזרים לארץ. עד שתאשר הרשות הבריטית את הרשימה, עלי להיות מוכנה לנסיעה. הדחיפות שבדבר גורמת לי מתח עצום. הלילות נהפכו לסיוט מתמשך, וביום אני עצבנית ומזילה דמעות על כל דבר שטותי. אין לי סבלנות לקרוא, איבדתי עניין בידידי הזרים וחידשתי את קשרי עם חברי הגולים. בייחוד עם דבורה ויוסף, שאִתם אני שומרת עכשיו על קשר יומיומי. הפרש הגילים הגדול ביני לבין דבורה מתיר לי להתייחס אלי כאל תחליף של אם, והיא מצפה ממני שאנהג כלפיה בהתאם. שאתפעל מכישרונה, שאשמח עמה בהישגיה, שאתמוך בה (נפשית, כמובן, היא יודעת היטב שאין לי כוחות פיסיים בשבילה), ואתייצב תמיד לצדה. משום כך הפנתה אלי עורף בשנתיים שחייתי עם לוקה. היא לא היתה מסוגלת לסלוח לי את הרומן הזה. כאילו מעלתי בתפקידי כאם.

אני מקבלת עלי את הדין. היא לעולם לא תהיה בשבילי תחליף ללנוצ’קה, בשום פנים ואופן לא, אך קסמה האישי פועל גם עלי, ועל אף האגוצנטריות הבלתי נסבלת שלה, שאינה מניחה מקום בלבה לשום אדם מלבד עצמה, היא שובה אותי בפרדוקסים המפתיעים של אישיותה – תוססת ותאבת חיים מצד אחד, ומורבידית מצד שני; באינטליגנציה המקורית שלה, בהתבוננותה הדקה. גם את פגישת הטן־דו שלי עם שון אינני בטוחה כי אקיים. פתאום זה נראה לי לא לעניין.

נושאי שיחתינו העיקריים נוגעים בבעיות היקלטותנו בארץ. דבר ראשון: מגורים. במצב בריאותי המדורדר לא אוכל לחזור אל חדרי השכור ב“בית השקמה” שברחוב יהודה הלוי. בעלת הבית, חביבה וידידותית ככל שהנָּה, תחשוש לבנותיה שמא תידבקנה ממני. מה גם שאני זקוקה לטיפול יומיומי – ניקיון, קניות, בישול, סיוע ברחצה לפעמים, מסוג העזרה שיכולתי להרשות לעצמי באלכסנדריה בלי שתיפגע פרטיותי, ואילו בתל אביב הקטנה שלנו, שבה כולם יודעים מה מתבשל בקדרתו של השכן, אצטרך להתגונן, להסתתר ככל הניתן מעיניים סקרניות. והנה, לאחר התלבטויות ושיקולים לכאן ולכאן – נועצתי על כך גם עם אחי בפריז, שמסיועו הכספי לא אוכל עכשיו להימנע – החלטתי להתאכסן זמנית במלון ספֶּקטור, בנחלת בנימין פינת גרוּזנבֶּרג, שמבעליו שכרתי אַטֶליֶה לי ולתלמידי. גם דבורה ויוסף החליטו לא לחזור אל מעונם הקודם ב“בית הסופרים” בנווה צדק, והם שוקלים לבנות בית לעצמם באחד הרחובות החדשים, שעדיין אינם סלולים, בגבולה המזרחי של תל אביב, צפונה ממרכז בעלי המלאכה שייסד שיינקין. אך בינתיים, עד שייבנה הבית, מציעים להם דירה זמנית בנחלת בנימין פינת מונטיפיורי, מרחק הליכה – שאפילו אני, במצבי, אוכל לצלוח אותו – ממלון ספקטור.

בסופו של דבר, חשבתי אז, המעבר מירושלים לתל אביב יהיה לטובה. באותם ימים, אחרי צאתו של חיים־נחמן מן הארץ, משנכזבה תוחלתי לחיים משותפים בשפיה, חשתי בירושלים הסתיידות וסטגנציה, וזקוקה הייתי לרענון כלשהו. וכיוון שבטוחה הייתי שמישהו כבר יספר לביאליק על המעבר הזה שלי – הלא בעונת הנדודים של ציפורי השיר שלנו הן היו מוליכות את הרכילות אודותי עד אודסה, ולקראת החורף, כשהתעופפו בחזרה אל ארץ החום, חזרו אלי הסיפורים על עצמי עם נופך של דמיון, כיד הרשעות הזדונית הטובה על הולכי הרכיל – שברתי את שתיקתי הממושכת וכתבתי לו, לחיים־נחמן, וצירפתי את כתובתי הזמנית בתל אביב, בבית לֵיב ברגר ברחוב השחר (עד מהרה עברתי ל“בית השקמה” ברחוב יהודה הלוי). ולחשוב שנותר בי אז שמץ של תקווה כי אקבל תשובה ממנו!

לא הרגשתי טוב בתל אביב. אנשים אינם חשים בנוח בחברתי, ושינוי העיר לא יכול היה לשנות עובדה בסיסית זו. האם מפני שאינני חשה בנוח בחברת עצמי? שוב ושוב תהיתי ביני לביני, למה לאחרים סולחים חטאים כבדים כעזיבת הארץ ונטישת אישה וילדים, ולי אין סולחים רומן נפל אומלל שאני עצמי קרבנוֹ? לא יכולתי שלא להגיע למסקנה, שבראש ובראשונה, אני היא המכוונת אצבע מאשימה כלפי עצמי… אבל אהבתי את ביתנו ברחוב יהודה הלוי, אשר יצאו לו מוניטין בזכות עץ השקמה העבות המצל עליו, ששרשיו נטועים מתחת לרצפת המרפסת העגולה שבחזיתו וענפיו סוככים על הגג השטוח והמסויד. הבית ניצב בקצה המזרחי של הרחוב, המקביל למסילת הרכבת, וכשהיתה זו חולפת על פני חלוני, היתה מזעזעת את אושיות הבניין בן הקומה האחת. וגן גדול היה שם, עם עצים גבוהים ומְצילים, ברושים, קזוארינות ותות, וגדר של שיחי אַקַציות הקיפה אותו. לפני ששכרתי את המרתף של מלון ספקטור היו תלמידי – כעשרה במניין – חבושים כובעי קש רחבי שוליים, מתפרשים על הגג עם כני הציור שלהם, ובעבוֹר הרכבת על פני הבית היו הנוסעים מנופפים לנו בידיהם ובמטפחותיהם, ונהג הקטר היה משמע את הצפירה החדה והממושכת, והשמחה היתה רבה.

היה זה הבית הקיצוני בשורת הבתים ברחובנו הקטן, וחדרנו, שלי ושל לנוצ’קה, הקיצוני בחדרי הבית ואחריו משתקע ים של חול. חול חלק, גלי, בוהק בשמש הקופחת, קוצים מאובקים פה ושם ואשלים עתיקים ואוהלי בדווים אחדים וכתמים חומים ושחורים של כבשים ועזים. אך לפתע היתה פורצת רוח מן הים, והחול היה מתגבע בזעף מרבצו ופורץ במחול שדי מסתולל כשהוא מתנחשל בענני אבק כבדים המתנשאים לשמים ומסמאים את הקָרֵב אל עין הסערה.

חדר גדול היה לנו, עם כניסה נפרדת, וחלונותיו הרחבים הפונים לשלושה רוחות השמים, הבטיחו לנו אור ואוויר בשפע. לנוצ’קה היתה מגיעה הביתה רק לשבתות ולחגים – בהתחשב בכך שחדרנו האחד שימש לי גם סטודיו, אפשרו לה להתגורר בימות החול בפנימייה של הגמנסיה – כך שלא סבלנו מצפיפות יתר. המטבח, עם הפרימוס הגדול והרועש והפתיליות המפייחות, נסמך לחדרנו והיה משותף לנו ולבעלי הבית. אך השירותים נמצאו בקצה השני של הדירה, והעדפנו להגיע אליהם דרך החצר כדי להימנע מלחצות את הסלון של הבעלים. אמבטיה ענקית ניצבה בחדר הרחצה על טלפיה, ותנור היה מוסק בכבול, ובית כיסא נפרד היה בדירה, שבעלת ביתנו אגרה בו עיתונים ומגזינים בשלוש שפות לפחות וכל המתרווח על מושב העץ החום והכבד של האסלה לא מיהר לפַנות את מקומו לבא אחריו, וכך התקיימו מרבית שיחותי עם בנות הבית כשעמדנו בתור לבית הכיסא. חלק מן הגג, זה החופשי מחבלי הכביסה, עמד תמיד לרשותי והרביתי להשתמש בו. אפילו את אורחינו היינו מקבלות על הגג, לאחר הרבצה הגונה של כמה דליי מים לשטוף אותו מן העיסה השחורה והדביקה של פירות השקמים (ג’ומֶס בלשון בני המקום), שנרמסו ונרקבו על לובן הסיד. אך בנות כיתתה של לנוצ’קה שמחו להתכבד בפרי השחון הזה, שהוא כתאנים לעניים, צמוק וייבש ומתיקותו סכרינית.

באותם ימים הרביתי לצייר פרוטרטים של עצמי. קירות חדרינו היו מכוסים פורטרטים שלי, וניחמתי על שלא נעניתי לחיים־נחמן כשביקש ממני דיוקן של פרי מכחולי. הוא אמר לי אז שעין הצייר שלי חושפת את מסתרי לבו של המודל. והרי בדיוק מכך חששתי! וכעת אני מצטערת על כך. אולי באמצעות דיוקני היתה המוזה שלי מתגנבת אל יצירתו ומרקדת בה.

ובדיוקן של ביאליק, שציירתי בתקופת שיאה הקצר של אשליית האהבה שלנו, חשפתי את ההשתריינות התקיפה שלו, המכוונת בעיקר כלפי עצמו. אבל שפתיו יצאו מתחת ידי רוטטות וחושניות. בניגוד לשפתיים שעשיתי לעצמי, שיצאו חשוקות, אך הוספתי לי גומת חן קונדסית בלחי הנראית כמתאווה.

ציורים אלה אִחסנתי במרתף של בריל כשגורשנו מתל אביב, והמחשבה על פגישתי הצפויה אתם בקרוב גורמת לי התרגשות רבה. אך אני זוכרת היטב את האישיות שהשתקפה מדיוקנאות עצמי: אישה מרה, עקשנית ויהירה, עם תקווה פראית כבויה, וכעת אני מברכת את האל על שלא ראיתי בעצמי גם מסכנות.

פתאום כל כך צר היה לי על כל הדברים שלא עשיתי, שהחמצתי לעד.

ובכל זאת, לרגעים מתחפש הייאוש לתקווה, והכול חוזר להיות ממוקד. כל שעבר ועובר עלי, כל השמחות והכישלונות, כל התסכולים והמעידות, כל החרדות. הכול חייב היה לקרות כדי שאוכל לצייר כך. הכול בא לידי ביטוי. הכול מתמקד ביחידת הזמן המרוכזת הזאת, של שבועות או חודשים (או שנים?) שעוד נותרו לי. לכול יש פתאום טעם ומשמעות. וחשבתי, עד כמה היה מבין זאת חיים־נחמן.

אז למה היססתי תמיד לדרוש לעצמי את מרחב המחיה שלי, בלי שאצטרך להתנצל על כך, בלי להצטדק, מתוך שכנוע פנימי שהדבר מגיע לי. אילו העזתי להכתיב לעולם את תנאי, דווקא אז הייתי נמנעת מקונפליקט עם סביבתי. העולם היה מקבל זאת. אולי אפילו מתוך הערצה. אילו רק קיבלתי את עצמי, אילו רק בטחתי יותר בכוחי.

דבורה בארון, למשל. משחר נעוריה, מרגע שנעשתה מודעת להיותה “מיוחדת”, והאמינה כי “נבחרה” ולפיכך מגיעות לה זכויות יתר. מאותו הרגע אף התחילה לברור בקפידה את ידידיה, בהתאם לצרכיה, וקרוב לוודאי שכך גם בחרה בבן זוגה לחיים. היא ושכמותה אינם טועים. האינסטינקט הקיומי שלהם כאמנים אינו מוליך אותם שולל. בילדותם הם נלחמים כאריות על אהבת הוריהם, וכיוון שבניגוד לדעה הרווחת אין הם רומנטיקונים, הם נמנעים מכל קשר עם “פאם פטאל” או עם “אום פטאל”. הם יוצאים מחוזקים ומחושלים מכל משבר הפוקד אותם, והם רואים את המציאות דרך הפריזמה האישית שלהם, בזווית ראייה סובייקטיבית לחלוטין.

אמנים שקידשו את עצמם מבטן, חשבתי, אינם מהססים לכרות ברית עם השטן.

השוויתי את היחסים ביני ובין לנוצ’קה ליחסים בין בעלת ביתי בתל אביב לבין בנותיה. אלמנה ביאליסטוקאית זו – בעלה נפטר בדרכם לארץ – דוברת עברית רהוטה עם ילדיה וגם קוראת וכותבת בשפה זו. היא קצת מבוגרת ממני, ולפני המלחמה התפרנסה מהכנת ארוחות צהריים לסועדים קבועים וביניהם י"ח ברנר, שנחשב לידיד המשפחה וכשהיה מגיע לתל אביב נהג לסעוד על שולחנה.

כמה שונה היתה לנוצ’קה מבנותיה של בעלת ביתי, שלבלובן הנשי פרץ מהן בשפע מסחרר, מתוך תחושת חופש העוברת על גדותיה, בחולמנות רומנטית ובהתרפקות רגשנית על כל מה שניחוח פיוטי לו! אני, כאמנית, זכיתי מהתפקרות זו של רוחן התוססת, והן היו תולות בי ובציורי עיניים סקרניות, תמות ומעריצות, עד שהחולמנות הטַטיאנית הזאת היתה נקטעת לפתע בפרץ של צחוק חסר פשר, עליזות לשמה. הו, כמה הבנתי ללבן, כמה קינאתי בחיוניותן, בנעוריהן המתפרצים פרא! לא לעצמי, ללנה שלי קינאתי.

היא היתה כל כך כבדה לעומתן, לא רק בגופה ובתנועותיה. הכובד שלה התבטא קודם כול ביחסה אל עצמה. כאילו היתה נטל בלתי נסבל על עצמה. כאילו סחבה בשארית נשימתה את המטען המסורבל הזה של מסת בשרה בדרך החתחתים של החיים. התובענות שלה מן הקרובים אליה, ממני, בעיקר, אך גם מחברותיה המעטות – היתה מעיקה ומדכאה גם כשלא ביטאה אותה במילים. די היה לי להיתקל במבטיה הננעצים בי וחודרים כסכינים את כליותי ולבי, כדי להרגיש חוסר מנוחה ואשמה. ואילו על עצמה עטתה שריון בלתי חדיר של קהות ואטימות, כאילו מתוך התגרות. ו– היא כתבה שירים! בסתר, אך נדמה היה לי כי בכוונה היא משאירה אותם מתחת לכר ביום שהייתי מחליפה את המצעים. דעתי עליה היתה כל כך חשובה לה! למרות הכול.

מה באמת חשבתי על שיריה. ובכן, הם היו כל כך נאיביים! כל כך צפויים, שהתביישתי בשבילה. בחורה עם מטען כזה של רגשות! עם קונפליקטים עזים כאלה! ומה יוצא מכל זה? שורות מחורזות וצירופי מילים משומשים ובנאליים, כאילו כתבה את השירים בכוונה לפגוע בי. עוד דרך שטנית שלה להכאיב לי. (כעת, ממרחק השנים, אני מתביישת במחשבה אנוכית ואבסורדית זו. אולי צדקה לנוצ’קה כשטענה שבין שתינו, אני היא היותר אגוצנטרית.)

אפילו לא העליתי בדעתי לצייר את דיוקנה. המחשבה על מה שעלול לצאת מתחת מכחולי החרידה אותי. ושמא עשיתי לבתי יחידתי עוול נוראי? שמא השלכתי עליה תיעוב מסוים שחשתי כלפי אביה? אבל הרי את לנוצ’קה אהבתי! היא כל מה שנשאר לי! כאבה הטריף אותי!

בעלת ביתי היתה דתית, אך לא פנאטית. היא שמרה כשרות והלכה לבית הכנסת בחגים, ולפעמים בשבתות. היא גם הקפידה על כיסוי ראש, אך קבוצת תלתלים צהבהבה שובבה הציצה לה תמיד מבעד לשביס והיא היתה מסלקת אותה בתנועת יד גנדרנית בכל פעם שאיזה אורח היה מגיע לביתה.

לא חדלתי להתפעל מן החכמה שבה גידלה את ילדיה. ההבנה שגילתה כלפי בנותיה, גישתה החינוכית החופשית מדעה קדומה, התחשבותה בצורכיהן הנפשיים. היא לא היתה משכילה ובוודאי לא קראה ספרות פסיכולוגית ופדגוגית, אך היתה כה נבונה בשיפוטה, כה מודרנית בלי להיתפס לאופנות, שהרכנתי ראש לפניה.

רבים שיחרו לפתחה להיוועץ בה בענייניהם האישיים, ולמרות היותה עסוקה מבוקר עד ערב, קיבלה כל אדם במאור פנים ובנינוחות כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותה.

ומה אמרה לי אישה חכמה זו? שאשיג ללנה כלב! “כלב יהיה טוב בשבילה,” אמרה. ובו ביום פנתה אל מישהו מסועדיה הפרדסנים בבקשה שיביא ללנה כלב רועים ערבי מאחת המושבות. אך לדאבוני לא הספקנו לבחון את האפקטיביות של ניסיון חינוכי זה. לנה נכשלה במבחן במתמטיקה וד“ר ברוך אמר להשאירה בכיתה השישית. מה לא עשיתי להעביר את רוע הגזֵרה. כתבתי לזוג המורים ד”ר בוגרשוב ורעייתו והסברתי להם את המצב הנפשי שבתי שרויה בו מאז באנו לארץ ואת קשיי הסתגלותה לשפה ולתרבות המקומית, והפצרתי בהם שיתחשבו בה ויפעילו את השפעתם על ד“ר ברוך, אך הוא לא זז מעמדתו. לנה נפלה ברוחה עד כדי כך, שאפילו לא העזתי להתנגד לה כשהודיעה לי שהחליטה לחזור לרוסיה ולסיים שם את לימודיה, אבל בסתר לבי האמנתי שאחרי חופשת הקיץ תשנה את דעתה ותחזור לארץ. והנה, ראה זה פלא, אך הגיעה ל”מקומה הטבעי" החלה לפרוח, ומהתצלום ששלחה לי ניבטה אלי נערה חטובת גו, בתספורת שלא הכרתי, והשתאיתי נוכח יפי פניה בהבעתן המפויסת והברק בעיניה. ובמכתב המצורף לתצלום כתבה לי כי בחורים מחמיאים לה על מראיה וכי יש לה מחזרים רבים.

בעלת ביתי אהבה לשמח אותי. וכשקיבל בנה המהנדס עבודה בבית חרושת בחיפה והעלה את ההקצבה החודשית שלו לאמו ולאחיותיו, החליטה לשתפני בשמחתה וניכתה לי סכום סמלי משכר הדירה שלי. אותו בן מסור הביא לאמו מבֵּירות תנור בישול ואפייה “פֶּרפֶקשן”, שהנפט מגיע אליו מג’ריקן צדדי. והנה תנור פלא זה משך זרם של מבקרים לביתנו. אך לא רק מטבחנו נהיה הפקר למדרך כל רגל, כל מי שבא לראות את התנור מצא לנכון לדפוק באותה הזדמנות גם על דלת חדרי ולבקש לראות את ציורי, כאילו היתה זו גלריה. המצב נעשה בלתי נסבל וחדלתי לענות על הדפיקות. אך תושבי עירנו הסקרניים, היוצאים לשוח לרוח הערב, לא היססו להציץ לחדרי דרך החלונות הגדולים הפונים לרחוב. אמנם תפרתי וילונות מבד אטום ותליתי על כל החלונות – גם על זה הפונה לרכבת, שלא להיות ראווה ליושבי הקרונות – אך אלה חסמו את האוויר בימי החום הכבד, ואפילו כשהרבצתי דליי מים על הרצפה חשתי מחנק, ונאלצתי להוריד את הווילונות הללו ולתלות במקומם סדינים רטובים לצנן מעט את האוויר.

אכן, חיי העסיקו את קהילתינו הקטנה בתל אביב, שכבר מנתה כחמש מאות איש. אפילו התיירים שהגיעו מיפו ומהגליל התעניינו, כך סיפרו לי, ב“אותה ציירת, אהובת המשורר”.

ואז, כשלנה נסעה ואני נטרפתי מגעגועים, אימצתי לי שני חתולים. חתולת אשפתות אפורה, פראית, והגור הפצפון שלה, מכוער, מצומק, שלד עצמות, ליחה מגעילה ניגרה לו מהפה, תולעים בצבצו לו מהאוזניים ומפי הטבעת, אך אמו החתולה טיפלה בו כבנסיך, ליקקה ממנו את הריר, ניקתה אותו מהלכלוך שדבק לעורו היבש, וכשהנחתי לפניה אוכל, דאגה קודם כול להאכיל את הגור שלה. בהתחלה התייחסה אלי בחשד, ארבה לכל תנועה שלי, ואחרי שהנחתי לפניה את האוכל והסתלקתי, בדקה בכל החצר לראות אם איני מתחבאת אי שם. רק אחרי שווידאה שהשטח פנוי, העזה לגשת אל הגור הפחדן שלה, שברח בינתיים והסתתר מפני, ולהאכילו. כשנוכחתי שהחתלתול גוסס, שמתי את נפשי בכפי, תפסתי אותו בזהירות והכנסתיו לסל, והבאתי אותו אל הווטרינר היחיד בעירנו, ששימש גם כאח בבית החולים ביפו. הווטרינר עשה לו עירוי נוזלים ודם, מרח עליו משחה והציע לי להתפלל לנס. והחתלתול הבריא! ומאז הניח לי ללטף אותו, ואפילו אמו החשדנית כבר לא היתה בורחת מפני.

ערב סתווי אחד, קר במיוחד ומעונן אך הגשם נראה רחוק, עמדתי ללכת להצגת “טַרטיף” של מולייֶר שהועלתה בגימנסיה בביצוע “חובבי הבמה”, ולפני לכתי הכנסתי את החתולים פנימה והשכבתי את הגור על שתי כריות לפני התנור הדולק. והנה, כשיצאתי מהבית הלך הגשם והתקרב כרכבת שואטת לקראתי, וכשהגעתי לפתח הגימנסיה כבר ניתך מבול של ממש. פתאום, באמצע ההצגה, ראיתי בדמיוני איך פורצת שרֵפה בחדרי והחתלתול שלי נצלה באש. אימת מוות תקפה אותי ויצאתי משם ורצתי הביתה כל עוד רוחי בי.

אבל כשהגעתי, מצאתי בחדרי, להפתעתי הגדולה. את ברנר. לא ידעתי את נפשי מתימהון.

תחילה ראיתיו מגבו כשהתבונן בציור ישן שלי, מסדרת איורי לשירי ביאליק, “ישו ופֵּיאון” (מכל הדיוקנאות שציירתי באותה תקופה, שלי עצמי ושל אחרים, הסתכל דווקא על הציור העתיק הזה!), וכשהסב אלי את פניו בהיכנסי, לא ניכרה בהם שום מבוכה.

“שמעתי יבבת חתולים מחדרך ונכנסתי לראות אם קרה להם משהו,” חייך אלי את חיוכו הילדותי. המבויש (היתה זו הפעם היחידה שזיכה אותי בו), ואמר שהחתלתול היה קרוב מדי לתנור וכמעט נכווה מן האש… רק אחר כך, כשהצעתי לו תה והוא סירב – אמר שכבר שתה מן המיחם שבסלון – הסביר שבנות הבית הלכו כנראה לבקר את קרוביהן, וכרגיל, לא נעלו את הדלת כדי שיוכל הוא להיכנס.

“הקונצפט הזה…” אמר בהצביעו על ציורי, “טוב, אינני מוסמך לשפוט בענייני ציור… אני בעניינים כאלה מוּז’יק. הדיוט גמור… אבל לעניות דעתי, משהו פה לא נדבק… יש איזה ליקוי בקומפוזיציה…”

חשבתי שהוא צודק. אני עצמי הרגשתי בהעדר תיאום בין דמותו של ישו לבין זו של הפֵּיאון בציורי. ורציתי להגיד לו זאת. רציתי להמשיך לשוחח אתו. אך הוא יצא בלאט מן החדר לפני שהספקתי להגיב.

היתה זאת “שעת חסד” יחידה ביחסי עם ברנר. מאז, כשנפגשנו במקרה, בביתנו או במקום ציבורי כלשהו, המשיך להתעלם ממני.

*

באותם ימים בתל אביב נטיתי להאשים את מזג האוויר בכל דבר. גם בבזבוז הזמן המשווע שלי. בבוקר עוד הייתי מנסה לצייר, אבל החום הכבד, הלחות והמחנק של שעות אחר הצהריים גרמו לי שאשכב שעות שלמות על כיסוי הפּיקֶה הלבן של מיטתי, מעולפת למחצה, סופגת אל גופי את להט החום המתפשט מן הגג. גם לאחר ששפכנו עליו שכבה עבה של סיד, קפחה עליו השמש כל הבוקר ופלטה את חומה אחר הצהריים. עיני היו עצומות, אך בלבי חוסר מנוחה. וכך עד שעות הערב, כשסוף סוף התפוגג החום ואפשר היה לזנק החוצה ולפרוק את העצבנות שהצטברה במשך היום בהליכה מהירה בסמטאות נווה צדק ונווה שלום או לאורך החוף.

איך לבטא את הזמן האבוד הזה, חשבתי, איך להפוך לחומר את השעות המתות האלה. ובדמיוני ראיתי משהו אמורפי, בתהליך של התפרקות, ובבואה גרוטסקית משתקפת ממנו.

בהיותי מורה עצמאית פגעה פגרת הקיץ של תלמידי בהכנסותי, וחיפשתי מקור פרנסה חלופי. אחת האפשרויות היתה לצייר פורטרטים של נשות החברה ובנותיהן, ובעלת ביתי, אשת חסדי, סרקה למעני את השוק.

בינתים התחלתי לצייר פורטרט של סטודנטית מהגימנסיה. פסנתרנית מחוננת, בת לאחת המשפחות הוותיקות מן הנחשבות והתרבותיות בקהילתנו, “מלח הארץ”. היא היתה תלמידתה של מרים לֶוית, ושמעתיה מנגנת מינואט של מוצרט ולִיד של מנדלסון בקונסרבטוריון החדש שלנו ברחוב הרצל, ששולמית רופין הספיקה לייסד שנתיים לפני מותה. באותו קונצרט נכבשתי בקסמה של הפסנתרנית הצעירה ורשמתי את דמותה בזנב עיפרון על גב התכנייה, אך משנודע לי כי הנערה תנגן פּרֶלוּד של שופן באולם הגימנסיה הרצליה, הצטיידתי בדפדפת ובפחם, וכדי שלא להביך את לנוצ’קה, התיישבתי בירכתי האולם, רואה ואיני נראית.

זקיפותה, השלווה הסטואית הנינוחה והעגמימות הצ’כובית הנאצלת על פניה, ואיזה עומק אפל אך לא כאוטי – כל אלה רמזו על תבונה ועל פיכחון. ובכל זאת הסתירה הנערה איזו כמיהה, שהפורטרט חייב יהיה לגלותה.

התחלתי לעקוב אחריה ברחוב, פני מוסתרות תחת כובע קש רחב שוליים, ושמעתיה מדברת על מי מחברותיה, במתינות, כאילו היה זה המשך לשתיקותיה הארוכות, ללא שום התחכמויות. ומחיוכה ניכר שניחנה גם בהומור. לבסוף ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי לפניה, והבעתי את הערכתי לנגינתה. היא הגיבה בחביבות, לא נבוכה, כרגילה במחמאות. אמרה ששמעה עלי, שמאוד היתה מעוניינת לראות את ציורי, וקבענו פגישה בסטודיו שלי.

ברישום הראשון שלי אותה, ההבעה הדומיננטית בפניה היא של הסתייגות. מעין תוכחה מאופקת. ומבט קר נשקף מעיניה החומות הגדולות, שמצפים כי תהיינה חמות, חומלות. ובעיקול המתוח של פיה יש משהו מר.

אהבתי את האופן שבו התבוננה בציורַי, כאילו חזרה וציירה אותם בעיניה. וסיכמנו שתמורת הפורטרט שאעשה ממנה (ואולי גם מאחדים מבני משפחתה הענפה), תיתן היא, תלמידת השביעית, שעורי פסנתר ללנה, הצעירה ממנה בשנתיים,

יש לה, ללנוצ’קה, שמיעה מצוינת, חוש לקצב, קואורדינאציה טובה, והיא אוהבת מוסיקה. ובכל זאת לא היתה מוכשרת לנגינה. מדוע? שיעורי הפסנתר שלה היו כישלון חרוץ. עוד כישלון שלה שזקפתי לחובתי. היא הפסיקה לנגן, ואני איבדתי את הדוגמנית שלי.

במקום הקטן והפמיליארי הזה שארץ ישראל שמו, החף ממסורת חברתית כלשהי, היו יחסי האנוש מותנים לא רק במוצא משותף או במעמד כלכלי משותף, אלא גם באידיאולוגיה משותפת (או באופורטוניזם). כמה מגוחך היה נוהגם של האשכנזים האמידים, שזה מקרוב באו, לחקות את ה“סלונים” האירופיים ולהזמין לבתיהם אמנים וסופרים אביונים כדי שישעשעו את האורחים בדברי חידודים, או שישכילו אותם בחידושים מעולם הספרות והאמנות. אך החלוקה היתה ברורה: אנשי המעשה, גבירים סולידיים עוטי סמכותיות שדעתם נחשבת – לחוד, ופַנטַזיוֹנֶרים למיניהם – לחוד. והגבירות שיחקו תפקיד של נשים קולוניאליות שגורלן טלטל אותן אל הפינה הנידחת הזאת והן מחשלות את עצמן להיות לעזר לבעליהן על ידי עבודה התנדבותית – הו כמה כפוית טובה! – להפיח בשממה הזאת מעט קולטורה…

והנה מגיעה לכאן אמנית כמוני, חסרת משקל כלכלי או חברתי, דעתנית בטבעה – תכונה הפוגמת בנשיות בדרך כלל וּודאי שאינה הולמת אישה לבדה התלויה בנדיבותן ובחסדן של הבריות – וחושיה מגיבים על הסובב אותה באינטנסיביות מסוכנת. גם גילה המתקדם – למעלה מארבעים – הוא בעוכריה. כבר אי אפשר ללטף את ראשה דרך חיבה, או לאמץ את זרועה דרך פטרונות, ולקרוא לה “מֵידֶעלֶע”…

בני דורי התקשו לעכל אחת כמוני, וצעירינו, תמי לב וחדורי אמונה, שלא נשחקו על ידי החיים המעוותים בגולה וטרם דבק בהם ה“תחכום” היהודי השחצני – צעירים אלה ראו בי אם מיתולוגית נאורה, וציפו ממני שאמלא את תפקיד “האישה הפלאית” – כך כינה אותי בפני(!) נחום, בנו של גוטמן, שהוא אחד מתלמידי – והדבר הביך אותי והכביד עלי.

ובכל זאת, הקשר האנושי כה הכרחי היה לי!

העדפתי, אם כן, להתחבר לוותיקים, אנשי הישוב הישן, ספרדים בעיקר. וכאלה לא היו רבים בתל אביב. נהגתי לבקר בבית אחותו של דוד ילין, מכרי הוותיק מירושלים – והיא מגזע הנשים החכמות והאמיצות שאני מתחזקת בחברתן בשעות של מצוקה וייאוש – ובעלה, הסוחר סוכובולסקי־דנין, חברו הטוב של גיסי וידידי, דוב־בר שלפיאן.

ישבנו במרפסת הפתוחה של ביתם, הקרוב לביתי, נהנים מרוח ערב קלה הנושאת בכנפיה את שלל הניחוחות של הצמחייה העשירה בגינתם, והתכבדנו במי ורדים ובריבת ענבים תוצרת בית. תוך כדי שיחה על ענייני דיומא ריכלנו קצת על אשת חברה מקומית, אם לבת קטנה, שריננו אחריה כי בהעדר בעלה מהארץ לרגל עסקיו ניהלה רומן עם חלוץ יחפן שנטיות אמנותיות לו, צעיר ממנה בשנים אחדות. ברוח מבודחת דיברנו, ללא נעימות לוואי זדוניות, על סיכוייו של אותו חלוץ להיבנות מן הרומן הזה עם אישה אמידה ובעלת קשרים.

ואז סיפרה בעלת הבית – לתומה, בטוחתני כי לתומה – כיצד נהגו בסוטה בירושלים בימי ילדותה. וסיפרה על צעירה אחת, נאה, שכבר היתה נשואה אך עוד לא הספיקה להביא ילדים לעולם, אשר בהעדר בעלה מן העיר תקופה ממושכת נתפתתה לחברו. הדבר גונב לאוזני קנאים מאנשי העדה, והללו ריגלו אחרי הזוג החוטא, ומשנתאמת חשדם תפסו את האישה, קשרו אותה לעמוד הקלון ברחבה שבחורבת יהודה החסיד ונעלו את צווארה בחישוק ברזל. כל אנשי העיר מקטן ועד גדול, נאספו בחצר ועל גגות הבתים הסמוכים, ובמשך שעות ארוכות ירקו בפני האישה החוטאת, קיללוה וגידפוה, השליכו עליה ביצים סרוחות, עגבניות, תפוחי אדמה רקובים וסמרטוטים צואים. אחר כך הובילוה לבית ועד הקהילה ושם הצליף בה השמש ל"ט מלקות, והדיינים הביאו את בעלה וכפו עליו באותו מעמד לתת לה גט כריתות.

ומה עלה בגורלה של אותה אישה אומללה? שאלה אחת מבנות הבית, נערה בעלת נפש רומנטית סעורה שבאותם ימים ממש התענתה באהבה נכזבת.

“אמרו שבעלה היה מוכן לסלוח לה ולהחזירה אל ביתו, אך היא הסתלקה מן העיר בחשכה ומאז לא שמע עליה איש דבר. עקבותיה נעלמו,” אמרה לה אמה.

האם רק נדמה היה לי כי בדבריה השהתה עלי מארחתי מבט מהוסס שמחשבותיה הכמוסות השתקפו ממנו? האם נדונותי להיות בעיני עצמי מצורעת לעד?

נחמתי הגדולה היתה משפחתי ברוסיה ובפריס, ונאחזתי במכתביהם התכופים כבעוגן הצלה (בהיותי רחוקה מזירת האינטריגות של קרובי, נעשיתי, שלא מרצוני, כוהנת הווידויים שלהם, והם לא היססו להריק לפתחי את שק טענותיהם על זולתם). שוב ושוב עלתה השאלה מכל מכתביהם: מה אני עושה בשממה התרבותית הזאת, לבדי? למה אני חושפת את לנוצ’קה לשפה זרה וחברה זרה ומונעת ממנה את החיק החם של משפחה אוהבת? וקריאותיהם החוזרות ונשנות אלי: חזרי! חזרי לאירופה! אל משפחתך וידידייך.

ואני, מצדי, המשכתי לכתוב אל חיים איסקוביץ, מכתבים למגירה, ושפכתי שם את לבי ככל העולה על רוחי. איזו הקלה, אחרי שנים שטופפתי בעולמו על בהונות! חששי היחיד, שיום אחד לא אתאפק ואשלח אליו את כולם ביחד, “גשמי ברכה” שינחתו על ראשו אחרי שנתיים של בצורת. כמה משתוקקת הייתי לראות את פניו הנדהמות לנוכח שיטפון היסטרי שכזה!

זו היתה חרדה. כעת אני יודעת. עוד לא עד כדי שיתוק, עדיין הייתי מסוגלת לנהל את חיי המעשיים, לצייר, לשוחח עם צעירים ממני, למורת רוחה של לנוצ’קה שראתה בי מתחרה מסוכנת על מעט חבריה… ופתאום איזו טפיחה בלב בישרה על חרדה מתקרבת. והידיעה שאין שום אפשרות לחלוק זאת עם הזולת… שההצצה הזאת, להרף עין – לְמה? לכלום, לריק – היא סוד כמוס בינך לבין עצמך. את לבדך מול הכלום והריק. הכרתי את התחושה הזאת עוד מנעורי. היא היתה תוקפת אותי בכרך אירופי גדול ומנוכר, והייתי נמלטת מפניה מעיר לעיר, מארץ לארץ. האמנתי שהיא קשורה ביהדותי. מין נברוזה שדבקה בי מאז הפוגרום בקישינב. האם השליתי את עצמי שארץ ישראל תהיה בשבילי מקום אינטימי ומגונן? שרוח החזון הגדולה של ארץ ההבטחה תישא אותי לגבהים ולמרחבים מפעימים, מחוץ לעצמי? תתלוש אותי מן העיסה הדביקה של נפשי המסוכסכת? שמחתי אפילו על הקשיים הפיסיים הצפויים לי שיחשלו אותי. ינתבו את חיי למאבק יומיומי “בריא” ויסלקו מראשי הרהורים טורדניים. כה עז היה רצוני להיות חזקה, כפי שראיתי את עצמי בעיני חיים־נחמן אז, כשנפרדנו בשוויץ.

היום בשעת האריזה, נתקלתי ברישום שעשיתי בתל אביב, של אחת מתלמידות הגימנסיה, בת מורה, שהיתה מגיעה לקורסים שלי באופן לא סדיר. איך התגלגל הרישום הזה למצרים? אני זוכרת שמשהו בה משך אותי לרשום אותה. ניצוצות זרים שרשפו בעיניה, ופתאום היה מבטה נעשה כבד וחלול. ואחר כך פיתחתי רישום זה לציור שמן. יום אחד הופיעה הנערה בביתי שלא בשעת השיעור. ביקשה לדבר על עצמה, על יחסיה עם חברותיה. היא מקנאת בהן, היא שונאת את עצמה בגלל תכונה מכוערת זו שלה. בעיקר היא מקנאת באותה פסנתרנית, שאף אני נשביתי בקסמה. היא מקנאת ביופיה, בכישרונה, בבטחונה העצמי, בגאוותה. לעולם אינה פוזלת לצדדים לראות איך רואים אותה האחרים. לעולם אינה מתבזה. אך גם בחברות אחרות היא מקנאת, באלה שנותנות דרור לגחמותיהן, שעושות ככל העולה על רוחן. אפילו עם המורים הן מעיזות להסתבך, ויוצאות מכך בשלום. ואילו היא, היא למרות רגישותה החולנית לכבודה (המילים “קנאה” ו“חולניות” הופיעו בכל משפט שני שלה), יצריה שולטים בה, כמו להכעיס. ערגתה הרומנטית דוחה אצלה כל התענינות אחרת, היא מכלה את כוחותיה סתם, לריק. היא “עושה שטויות”, ומשלמת על כך. הבחורים אינם מעריכים אותה. רוצה היתה להרגיש, ולו פעם אחת, חזקה על גבר. לראות שגבר נמשך אליה עד אובדן עשתונותיו. אבל לה לא יסלחו לעולם, היא לא תסלח לעצמה לעולם.

באמצע שיחתנו נכנסה לנוצ’קה ואורחתי מצאה מיד תירוץ להסתלק.

“כל הסוטות מחפשות אצלך אוזן קשבת,” אמרה לי בתי עם צאתה.

והנה, במכתב שקיבלתי מאחת מבנות בעלת ביתי בתל אביב, כתבה לי כי אותה נערה התאבדה. כשאחזור לארץ ואמצא את ציורי, אתן להוריה במתנה את הפורטרט של בתם המנוחה.

בין אריזה לאריזה אני עדיין מציירת. כעת אני נפרדת מעץ התמר שמול חלוני, והצייר לוִויתַן מדבר מתוך עיני. איסַק איליץ' לוִויתַן, מורי ורבי האהוב מן האקדמיה במוסקווה. פתאום חשתי שאני מתבוננת בתמר באותו מבט “לוִויתני” של התמסרות טוטלית לנוף, של נאמנות ללא גבול עד כדי ביטול עצמי. מבט ששיווה ללוִויתן מעין ארשת “כלבית”. כניעה מוחלטת למושא הציור שלו. ואמנם, ניסיתי לסלק מעלי את כל המחלצות או את שמלות השפחה של האני שלי. להיות טַבּוּלָה רַסָה. לשעבד את עצמי כליל לעץ התמר הזה. להיות התמר הזה. לדבר בשפת התורה והצבע – מתוכו. וראה זה פלא: פתאום הרגשתי שמתוך היותי תמר צומח ומלבלב בי אני חדש, רענן, כשתיל שאך זה הציץ מן האדמה וכבר נוטף עליו זרזיף להחיותו.,

הנה מתוך שהתגלגלתי במשהו אחר, נולדתי אני מחדש! התחושה הזאת של אושר.

ריגוש בלתי נתפס כזה, שמישהו אחר מתגלגל באיזו הבעה שלי, באיזה ג’סטה או אינטונציה, מוכרת לי מאז. הנה, קורה שמישהו ממכרי, שמת זה מכבר, “מתגנב” לחיים דרכי. “מתחייה” באמצעותי. כשאני מגלה שתנועה שלי, הרכנת ראש, העוויית שפתיים, סלסול קול, דומים לאלה של קרובי, אמא, אבא, בן דוד – ולא תמיד זה נעים לי אני מייחסת זאת ל“גנים”, או להתנהגות משפחתית־סביבתית. אך הנה צץ לו לוויתן כזה! – איסק איליץ' לוויתן, מדריכי בציורי נוף – ואני מזהה בעיני אותה הבעה עגמומית־טרגית שעלתה על פניו כשהיה צופה מתוך דבקות של מאוהב לנצח בשלוות ההוד של הטבע; אך באווירה שהשתקפה מציורו ריחפה אימה מטפיסית. מזמן לא הזכרנו את לוויתן, כן… והרי כשמישהו מת מתחשק לשאול: “נו, מה אתו?”… או ייבדל לחיים, לֵאוניד אוֹסיפּוֹביץ' פַּסטֶרנַק, גם הוא מורי מן האקדמיה, ששמו עלה לעתים קרובות בשיחותי עם חיים־נחמן באודסה ואני חשבתי שביאליק מקנא על הצלחתו ה“אוניברסלית”. הוא טען שהצלחה כזאת לא תיתכן בספרות, שהיא מטבעה לאומית ופרובינציאלית, וודאי וודאי לא בשירה, שכל כולה לשון ואי אפשר להעבירה מכלי לכלי בלי שתאבד הרבה מסגולותיה. ובכן, גם ג’סטה פסטרנקית חלפה־עברה בימים אלה באיזה אורח מסתורי – דרכי. אותה עליצות של תנופת היד המהירה והבוטחת כשהיא תופסת לפתע, בדקות ובחריפות מאין כמותן, תכונה יסודית כלשהי בפני המודל היושב מולו. סתירה מביכה בין הפרופיל והאַנפאס ובין העיניים והפה, והסתירה הזאת מגלה לו, לצייר, את המהות של הדמות כולה.

ריגוש כזה חלף בי בימים אלה, כשרשמתי את ג’ין.

וכעת אני אורזת את שמשיית התחרה שקיבלתי במתנה מגבירה אחת בתל אביב לפני שחזרה לרוסיה. במקרה היתה בידי אז, כשחטפו אותי התורכים ברחוב וגירשוני אל האנייה בדרך למצרים. אותו יום ירד קצת גשם ומטרייתי התקלקלה, ולקחתי במקומה את השמשייה הזאת. לפני נסיעתם ערכו בני משפחתה של הגבירה מכירה פומבית של כל חפציהם, ואני קניתי לי כמה פריטי ריהוט נאים אצלם. שידה מגולפת מעץ אגוז וכיסא נדנדה עם מושב של קש. “האקלים אצלכם הורג אותי,” אמרה לי אז הגברת בעלת השמשייה. וכעת נזכרתי שקרוב של אותה משפחה, זה שדאג להעלותם לארץ, סיפר לי כי למד יחד עם ביאליק בישיבה בוולוז’ין והם התגוררו באותו המרתף.

 

דיבוק צא!    🔗

“דיבוק צא!” צחקקה ג’ין, כשתוך כדי ציור הפורטרט שלה (מתנת הפרידה שלי לידידתי הזרה היחידה משנות גלותי) עניתי על שאלתה, אם עדיין אני סובלת מאהבתי הנכזבת למשורר העברי ההוא…

“הוא לא סתם משורר עברי,” נגררתי לטון הקליל של ידידתי הנכרייה, שעולמנו העברי האקזוטי זר לה לגמרי. “הוא משורר ענק! ו… אל תטעי בו, הוא איש חם לב, יש בו חמלה, הוא…”

“גס ואכזר!” צחקה ג’ין.

“מנין לך?” שאלתי – בכובד ראש, הפעם – מעט על חוצפתה.

“מספיק לראות אותך כדי להיווכח בזה,” הסמיקה ג’ין.

“לא, לא, רק אל תרחמי עלי,” נופפתי בידי לגרש את הרוח הרעה שהשתלטה פתאום על שיחתנו הנינוחה.

טבלתי את המכחולים בצנצנת הטרפנטין, ניגבתי את ידי מן הצבע והתישבתי מולה.

“זכרי, ג’ין, אני הוא שבחרתי בו,” הצהרתי באוזני הבחורה הזרה הזאת כאילו אני משמיעה הצהרה באוזני ההיסטוריה, "הוא לא אשם בבחירתי. ודעי לך שאני משלימה עם גורלי, ובמשך השנים גם הצלחתי לרכך את לב האבן שלו. לב האבן של הגורל, אני מתכוונת… אל תחשבי שלא הציעו לי אושר. האושר הוצע לי על מצע של שושנים, לא פעם אחת… ודחיתי אותו. אז לא, אינני שייכת לשבורי הלב! אני עצובה רק מפני שאני חולה. אילו הייתי בריאה… תקוותי היחידה היא להיות בריאה.

“את מדברת כמו אמזונה,” לחשה ג’ין, קולטת לבסוף את סערת לבי.

כן, אני מאמינה גדולה באמזונות," אמרתי, “אמזונה תהיה גיבורת הקִדמה, את היודעת…”, רמזתי ברמז גס למדי על העדפתה המינית.

אחר כך שתקנו ואני המשכתי לצייר אותה. וכשהתעכבנו בפתח להיפרד, נשקה לי ג’ין על לחיי ואמרה: “טוב יהיה אם שון יגרש ממך את הדיבוק. זה גם יעזור לך להבריא.”

לאחר מכן קיימתי את הפגישה עם שון. כן, לצורך גירוש הדיבוק. ישבנו על השטיח באחד הכוכים הרבים של המגדל, שון, סאלים ואני, וניסיתי להתאושש מהתקף קשה של שיעול שגרם לי ריח הקטורת החריף. שון, בגלבייה לבנה, רמז לסאלים שיסלק את צלוחית הקטוֹרת ויביא לי מים. וכשנרגעתי, שאל אם זכרתי להביא את התצלום של דמות הדיבוק שנכנס בי.

התיישבתי על שרפרף, נשמתי נשימות עמוקות, ואחר כך מסרתי לידיו את התצלום ואמרתי בקול רם את השם המפורש של הדיבוק שלי. ורווח לי. מעצם אמירת השם.

על פי הוראתו של שון חזרתי על השם הזה, חיים־נחמן ביאליק, כה קרוב, כה פמיליארי, שם המלווה אותי מבוקר עד ערב, וגם בחלומות, ימים וחודשים ושנים. אך בנוכחות שני הזרים האלה, זרים לי יותר מג’ין, נשמע השם האהוב שאני מתרפקת עליו חמש עשרה שנה – מגוחך. מנוכר. טפילי.

שון פקד עלי להביט בתצלום ולהמשיך למלמל את השם, בלי להשמיע קול, במשך כל הסיאנס. מבטו המפוכח, הסינסְטְרי משהו, של חיים איסקוביץ' בתמונת הדיוקן היחידה שיש לי ממנו, עם הקדשה צנועה וזהירה, זו שנתן לי בהאג ומאז לא נפרדתי ממנה – הפריע לי. הסיח את דעתי.

ובמשך כל הסיאנס ישב סאלים בפינה והכה בתוף בצליל עמום ובקצב מונוטוני, ולאט לאט נכנס לטראנס. גוף הילד שלו, במכנסי פעמון שגימדו אותו עוד יותר, התנדנד כלולב, ראשו הסתולל, וידיו הקטנות הכו והכו בתוף.

שון אמר: הכוח של האיש הזה עלייך קיים רק בתעתועי תודעתך. אין לו שום כוח אמיתי עלייך. שום כוח ממשי. את עצמך יצרת לך את הגולם והפחת בו חיים והענקת לו כוח וכעת את עובדת את הכוח הזה שאת בעצמך יצרת. התנתקי מן היצור המתעתע הזה! אין לו שום קיום אלא בשגיונות דמיונך! השליכי מעלייך את הכרסתן הזחוח, גולם בתחפושת, גל של סמרטוטים, הברייה העלובה הזאת, פרי רוחך ודמיונך. זהו יצור כוזב, לקיומו הפיזי אין שום קשר ושייכות אלייך. את שגית בחיזיון מַשלה של ישות פיסית ממין זכר, צירפת לזה כישרון, תחכום ותחבלנות במעטה של רוחניות, ועשית ממנו עגל זהב. אל תפחדי ממנו, אל תייחסי לו כוחות שאין לו. אל תחששי לקרוא בשמו המפורש ולחלל אותו. הוא אינו קדוש. הוא אינו חזק. הוא אינו כול יכול הוא אפילו אינו שד. הוא בן אנוש חלש ורפה, שפוחד מן הצל של עצמו. משום כך הוא רודף פרסום וכבוד. להשלות את עצמו שהוא חזק. גם השעבוד שלך אליו מעניק לו אשליה של כוח, אך ברגע שתראי אותו כפי שהוא, איש קטן, מתחזה, שמגייס את כישרונו ואת עורמתו לתעתע בך, הוא יאבד את כוחו עלייך. קראי לו בכינוי מעליב, גמדי אותו בעיני עצמך. אל תחששי. הפרידי בין האיש ובין המסכה. בין האיש ובין כישרונו. בין האיש ובין עמדתו. בין האיש ובין מראהו. בין האיש ובין קסמו הכוזב על נשים. פרקי אותו לגורמים. הניחי לרעל הממאיר להישפך מתוכו. אמרי לסירוגין: פעם את שמו המקובל, ופעמים את הכינוי המעליב שלו. המשיכי בכך. המשיכי בכך.

שון ישב ישיבת לוטוס, בשיכול רגליים, ראשו מושפל אל כפות ידיו הצמודות, ואמר: אני מבקש סליחה ומחילה ממורי ומדריכי על האופן הנחפז שבו אני מעביר את הנפש הסובלת הזאת ממצב של שעבוד לדיבוק אל מצב של גאולה.

וכשנשא אלי את עיניו אמר: כעת התרכזי במצב התבוני הגבוה של ההארה. לבך מתמלא חמלה לכל הברואים. סבלנות ונדיבות לאין קץ. נשמתך, העורגת וכמהה לאהבה עזה ונשגבה, פורקת את מחסומי הגוף ומתרפקת על שערי החסד של התבונה העליונה. הינתקי מגופך החומרי וחושי את העונג והחדווה בחירות הטוטלית של תודעתך המאופסת והמשוחררת. כעת היא פורצת אל מרחבי הטבע הבראשיתי, מתחברת אל השלמות הגדולה ושטה במרחבי הזוהר הטהור האין־סופי. אושר ושלווה עילאיים נסוכים על תודעתך. נוחי, נוחי במרחבי הזוהר הצלול של ההשראה העילאית. האזיני לצלילים המתוקים של הפעמונים המצטלצלים במרחבי הנצחים. מצטלצלים ומהדהדים, מצטלצלים ומהדהדים. והצלילים נוסכים חיות וכוח בכל הווייתך הרוחנית. הווייתך הרוחנית מתחזקת והולכת. מתחזקת והולכת. כעת היא חזקה ואמיצה וחופשית ושום דיבוק לא יוכל לה.

וכעת קומי, קחי בידך את התצלום, את האשליה האופטית הזאת שדימית כי היא שולטת בך. כעת את משוחררת. נפשך הנמוכה, המשועבדת להתמכרות כפייתית, השתחררה לגמרי מהדיבוק. לכי והכניסי את הדיוקן־התעתוע הזה לתנור הבוער כדי שיישרף כליל ולא יישאר ממנו שריד וזכר. כשם שדיוקן הזוי זה ייהפך לאפר, כך יקרה גם לרגש הכוזב שקשר אותך אליו. יהיה לאפר.

שון רמז לי בידו שאגש לתנור ואטיל לשם את תמונתו של ביאליק, אך רגלי לא נשמעו לי.

הנה, ילדתי, אמר, עוד צעד אחד – ואת נגאלת.

אבל לא הייתי מסוגלת לעשות את הצעד הזה. טמנתי את התצלום בחזייתי ופרצתי בבכי.

“אני לא יכולה. אני לא יכולה,” גמגמתי בקול צרוד מבכי, שנשמע לי מכוער ודוחה.

שון המשיך לשבת על הרצפה. ניגשתי אליו בעיניים מושפלות, הושטתי לו את ידי ומלמלתי מילות תודה, אך הוא הסב ממני את ראשו והתעלם מידי המושטת.

“שלום,” אמרתי. “אני כל כך מצטערת, כל כך מצטערת.”

והלכתי.

כל הדרך לטראם צרבו הדמעות את גרוני. הכישלון, המפלה. הבושה. הרחמים על עצמי צבטו את לבי. רע ומר היה לי. ובטראם, ממקומי שליד החלון, חישבתי את מספר כדורי ההרגעה שבארון התרופות שלי, אם יספיקו לי לגמור את עצמי.

אבל כשעליתי במדרגות אל דירתי, ידעתי שאני לא רוצה למות. וכששכבתי על הספה בחדר המגורים, אמרתי לעצמי: אני אדם. אין בטבע יצור נעלה מהאדם. כשם שאני מסוגלת ליצור יופי, כך אצור גם את המשמעות של היופי. אם אין לי משמעות, אצור אותה יש מאין! אם אין לי אמונה, אפיח בי אמונה משלי, כדי שאוכל לחיות! גם בחולשתי אני זכאית לתואר אדם, אני מתבוננת בחולשתי ואני מודעת לה. אני מתבוננת במאבק שלי. בזה גם כוחי.

נתקפתי געגועים כוססים לביאליק. אבל הפעם היה בהם סם חיים. אנרגיה של תקווה. נזכרתי במכתב שכתב אלי עוד בהיותי בקישינב, זה היה בסוף 1905, או בתחילת 1906. הוא שאל אותי במכתבו אם הגיעה אלי שמחת לבו, ואני מיהרתי להרגיעו ואמרתי לו כי הגיעה גם הגיעה! ראיתי אותו אז נגעש באהבתו אלי. הוא הרעיף עלי מכתבי אהבה (אחר כך, כשנסעתי לשוויץ, ביקש לקבלם בחזרה, ואני בגאוותי החזרתי לו אותם), וכשנפגשנו, פניו היו סמוקות, ברכיו רעדו, ראשו וידיו הזיעו, וידעתי שמהתרגשות ומחשק. עיניו היו לחות מתשוקה והיתה להם הבעה כלבית. הוא היה מלא התפעלות ממני. מהאינטלקט שלי, מכישרוני האמנותי, מאישיותי.

ובי היתה אז שמחה פראית. הכול בא יחד. אהבתו של חיים איסקוביץ', הזמנתו של בוריס שץ שאציג את ציורי במוזיאון בצלאל בירושלים בדיוק כשחשבתי על תערוכה וחיפשתי לעצמי מוזיאון מתאים (זאת, על אף דעתי הרעה על בתי עלמין אלה של האמנות).

כתבתי לחיים־נחמן שבמחוז לבי קיימים עוד קרחונים והוא הבין שאהבתו לא הצליחה להמס אותם ודאב על כך. עוד כתבתי לו, שאני נדמית בעיני עצמי לתפוח חורפי בשל מדי, וכשלבי רחב מאושר הוא לוחץ על חזי. אבל אחרי וידויים כאלה באה הנסיגה ושיחקנו במחבואים. כל אחד מאיתנו מצא לעצמו מסתור באיזו “אי נעימות”, ששימשה לנו תירוץ לא לענות על מכתבים. והיינו לכודים בגאוותנו כזבובים בקורי עכביש, וזו מצצה את לשד אהבתנו, החלישה את כוח התנגדות שלנו ואת נאמנותנו. ועם כל האבסורד שבדבר, בגאוותנו גם רמסנו את כבודנו העצמי. כתבתי לו את כל הדברים האלה, ולבסוף פניתי, באומץ לב, למצפונו, קראתי עליו תיגר, אמרתי לו שאם צדקתי, נעבור על כך בשתיקה, אבל אם שגיתי, האין זה מחייב חיוך של מחילה מצדו? למה לשחק את הנעלבים, כשאנחנו מכבדים זה את רגשותיו של זה? אמרתי לו שכאמנים, טבעי שנסבול ממצבי רוח משתנים, ואם נוצרת אי הבנה, צריך לסגור ולשכוח. כתבתי לו שכמשורר עליו לדעת לקרוא בין השיטין של מכתבי, להציץ אל מחשבותי הכמוסות. כמה יכול להביע דף ממורטט אחד! ייסורי שעה, רגשות סותרים, עליו להבחין בין עיקר לתפל, בין שורשי לארעי, אסור שנמשוך את המתיחות בינינו רק מפני שנכנענו למצב רוח זמני. לו, לאיש החי בלבי, למשורר, לידיד, אני כותבת כמו ליומני, ומה נושא היומן! את כל חוליינו וחולשותינו, את כל גחמותינו… נקבל נא בפשטות את אי ההבנות שבינינו, פשוטו של מכתב כמשמעו. אך חיים־נחמן לא ידע לקבל שום דבר בפשטות.

וזמן קצר לפני ראש השנה האזרחי של 1908, כשליוויתי את אבי לז’נווה לצורך ריפויו שם, התחילו מגיעים אלי מכתביו של חיים איסקוביץ‘, והוא שיווע לאהבתי. דיבר על חוסר משמעות, על געגועים טמירים, על מועקה נוראה. ייחל לרחמי. ואמנם לבי נכמר עליו. אני זוכרת שקיבלתי את מכתבו הזועק לעזרה בדיוק בראש השנה הפרובוסלבי, לפני צאתי למסיבה, והחלטתי לענות לו מיד כשאחזור הביתה, לברכו באותה הזדמנות ליום הולדתו, החל בתשעה בינואר. במסיבה ניגנו בוויוֹלוֹנצֶ’לו, כבר אינני זוכרת מה, ובעיני נקוו דמעות על דברים רבים, אך גם עליו, על חיים איסקוביץ’. זעקתו נתקעה בחזי יחד עם צלילי המוסיקה, וכשחזרתי הביתה כתבתי לו מכתב כל כך פתטי, שלא העזתי לשולחו. שוועה אמיתית מהלב נשמעת מוזרה ולא חשובה למחרת היום. חיים־נחמן מכיר זאת היטב מבשרו. כתבתי, אם כן, מכתב חדש, ואמרתי לו בפשטות שהייתי מרפאה את פצעי לבו העמוקים באמצעים נשיים עתיקים… זו הדרך הבדוקה ביותר. כל השאר, מליצות. ייתכן שיראה בכך חולשה, חוסר אונים, או אי רצון מצדי לעזור לו להשתחרר ממני… אינני בטוחה אם הקלתי עליו, יש לשער שאפילו הקשיתי, אך אני חשתי בי כוח.

באותה תקופה התלבטתי איפה לחיות. חיפשתי ארץ חמה שתיטיב עם ריאותי החלשות. חשבתי על אלכסנדריה (!) אבל התברר שהעיר נתונה בהסגר בגלל מחלת הדבר, וחשבתי על קונסנטינופול, אך שם השתוללה הכולרה. החלטתי אפוא להישאר בסביבות ז’נווה. רציתי להתקרב לחבורת הסופרים העבריים שהתקבצה שם, וכתבתי למנדלי מוכר ספרים מעיירת הנופש שלנו, בטון מבודח, שכשאגיע לז’נווה אצרור אותו בכנפי ונטוס שנינו למוֹנבּלַן, בהסכמת אשתו כמובן… סתם השתטיתי, אך סטיריקון זקן זה איבד לחלוטין את חוש ההומור כשהדבר נגע בו. נעלבתי מתשובתו, ולא באתי לבקרו. אבל נפגשתי עם בן עמי, והוא סיפר לי שביאליק כתב שיר חדש. וכששאלתיו לתוכן השיר, אמר שנסוכה עליו תחושה ערגית, המתבטאת בציור של כוכבים נופלים…

גם את שלום אַש ומשפחתו פגשתי שם, אבל התנהגותו הגסה “בלי צֶרֶמוֹניות”, ונימוסיו הרעים, דחו אותי. והנה, אדם בלתי צפוי זה, כשבא להתארח בבית הנופש שלנו בהרים, היה חביב וסימפטי, ואפילו גיליתי בו איזה צד של יושר מרגש. נראה שהוא מאלה שכשאינם מרוצים מעצמם ומגורלם, מסוגלים להיות גועליים.

השתכרתי אז מהרי שווייץ, מהכפרים הפּיטוֹרֶסקיים, ממפלי המים, ובלבי היתה חדווה.

כתבתי לחיים איסקוביץ' ברוח שטותית, שאולי גם היתה הכי אמיתית. התגריתי בו ודרשתי בשלום אשתו, אך גם בשלום הנערה הצעירה שמבקרת אצלם, שאת שמה לא הגיד לי. היה זה רמז עבה להתפארותו באוזני בניצחונותיו אצל נשים צעירות.

לא אהבתי את גינוני הכבוד שחלק לי במכתביו, אבל זכותי היתה שיכבד אותי באמת. הוא כינה אותי “ציפור מתעופפת”, ואני כתבתי לו שאתעופף אל קִנו העזוב ואקיש בו במקורי עד שיתעורר משנת המתים שלו, ואלבה בו לפיד שיצית שלהבת של שמחת חיים פראית בו ובשיריו.

יחסינו נדמו לי כאותו מגדל אייפל, שמקרוב אין משיגים את יופיו, אך מרחוק הוא נראה כתחרה אוורירית קסומה ומפוארת.

וציפיתי לבַּזל. אבי אמור היה לעבור לשם לצורך ריפויו, ואני, לבי הלם בתקווה שאפגוש שם את חיים־נחמן בקונגרס הציוני.

ולפני שעליתי לאנייה בדרכי לארץ, בערב ראש השנה, כתבתי אליו מאיזו חנות למזכרות, בעמידה. בירכתי אותו שהשנה החדשה תהיה לו נפלאה וחדשה באמת. אמרתי לו שאני, מצדי, מוחלת לו על כל חטאיו, נישקתי אותו על מצחו, הודיתי לו על דבריו החמים והנדיבים במכתביו אלי לפריס, כדַבֵּר אח אל אחותו, והם נכנסו ללבי, וביקשתי שיוסיף לכתוב אלי לפלשתינה מכתבים נעימים, חביבים ונדיבים, עד שנתראה…

הייתי חדורת תקווה מטורפת. ציפיתי, הו כמה ציפיתי. לשפיה, שנחיה יחד, בשפיה.

וגם כעת, כל תקוותי, כל תפילותי, להבריא. כעת, שבטוחה אני כי יעלה לארץ, כולם אומרים כך, הוא כבר עושה הכנות אחרונות לעלייתו, הוא מחכה לרגע שיוכל צאת מרוסיה הקרועה והשסועה ולעלות לארץ. הוא ורבניצקי וקלויזנר ודרויאנוב ודינבורג, כל הסופרים העבריים.

אני חייבת להיות בריאה. למענו ולמעני.

*

במשך ארבע שנות המלחמה היה הניתוק ביני ובין משפחתי מאונס, בכורח הנסיבות, והייתי פטורה מהחלטות גורליות. וכעת, שדרכי העולם פתוחות לפני ואני חופשית לבחור, מגבילה אותי המחלה.

מאז אכזבתי את שון ואת החוג הניאופלטוני כולו, כשהדיבוק שלי ניצח את תבונתי העילאית, וכך ירדו לטמיון חודשים רבים של עבודת נמלים שקדנית לשכלל את נפשי הנחותה ולהעלותה למדרגה הגבוהה של “ריקות” נאורה – הפסיקו חברי החוג שלי להתקשר אלי ולהודיע לי על הפגישות החודשיות שלהם.

חזרתי אפוא אל “שורשי”, אל יהודינו הארצישראליים הגולים, אל האהרונוביצ’ים, בעיקר.

הפעם קבענו, דבורה ואני, להיפגש בצהריים אצל הפונדקית שלנו מנווה צדק, שהיא ומשפחתה היטלטלו יחד אתנו באותה אנייה איטלקית של המגורשים. פה, באלכסנדריה, פתחה פנסיון בשכונת גבארי, בחצר הגדולה המשותפת לבתים אחדים, וביניהם ביתם של האהרונוביצ’ים שחזיתו פנתה אל הסמטה שבה גרתי גם אני לפני שעברתי עם לוקה לשכונת איברהימייה.

הארוחות החמות שסיפקה אשת חיל זו לדבורה שחררו אותה כליל מעול המטבח, מה גם שיוסף נעדר ימים שלמים מן הבית עקב פעילותו הציבורית והוא נהג לאכול בחוץ, היה עליה רק לחצות את החצר, ובעזרת בתם הקטנה, צפורה, היתה נושאת את מערכת הסירים השלובים עם התבשילים היהודיים ה“ביתיים”, מפתח האכסניה אל פתח דירתם.

כשעוד התגוררתי בשכונה זו בגפי, נמניתי גם אני עם סועדיה הספורים של הפונדקאית שלנו ונהניתי מארוחותיה הדשנות, בזיל הזול. אבל משעבר לוקה לגור אתי ועדיין לא היינו נשואים, השתדלנו שלא למשוך אלינו תשומת לב מיותרת ולחיות את חיינו הרחק מעיניים סקרניות, בחדרי חדרינו. השירותים במצרים נוחים וזולים, רוכלי הלחם והירקות מביאים את מרכולתם אל סף הבית, שואבי המים מכניסים את הדליים המלאים אל המטבח ואל חדר הרחצה, עגלוני הנפט מניחים את הפחים לא הרחק מן הפרימוסים והפתיליות, והפחמי מוריד את שקי הפחם אל המרתף. וכשגרתי לבדי, היתה הכובסת מגיעה אל דבורה ואלי אחת לשבוע ומכבסת לשתינו בחצר. וכך יכולה הייתי לעבוד ללא הפוגה במשך שעות ארוכות, לאור היום, גם אחר כך, כשגרתי עם לוקה. אמנם שקט לא היה לי שם: סלסולי קולו של המואזין מן המסגד שבשכונה הסמוכה, ההכרזות הרועמות של רוכלים על מרכולתם, חבטות השטיחים והמזרונים בעוד שחר, צווחות הילדים המתפרעים בסמטה בשעות המנוחה דווקא, חריקת העגלות וקללות העגלונים, דיבורן הקולני של השכנות מקצה החצר ועד קצֶהָ. והיתה שם עוד צרה: מישהו השכיר את דירתו ל“תלמוד תורה”, והרבי הכרסתן, סרגל בידו, אילף את תלמידיו רכי השנים לצרוח את הפסוקים עד שניחר גרונם. אמרתי לעצמי שזוהי ארץ מזרחית וצריך להתרגל להמולה הבלתי פוסקת, אבל בירושלים התגוררתי בשכונה סולידית ושקטה ובפרוור היהודי שלנו על גבול יפו ניסינו לשמור על צביון אירופי. וכשחיפשנו, לוקה ואני, מקום מגורים שלֵו אך לא יקר ביותר באלכסנדריה, התפשרנו על שכונת איברהימייה.

הרהרתי על כל אלה כשישבתי בחצרה של הפונדקאית שלנו, מתחת עץ הפיקוס, וחיכיתי לדבורה, שהתאחרה כדרכה.

היא הופיעה כרוח סערה, נושמת ונושפת, וכשהתיישבה על הספסל, הוציאה את מטפחתה וניגבה את אגלי הזיעה שעל מצחה.

“לא אספר לך שום תירוצים,” נתנה בי מבט כה כן, שלמרות הידיעה כי גם זה משחק אצלה, כבר נלכדתי ברשתה. “איחרתי כי הייתי שקועה ב’מסתורין' של הַמסוּן… זו הפעם השנייה שאני קוראת את הספר הזה ובכל זאת לא יכולתי להתנתק,” חייכה.

שאלתי אם דעתה על הספר השתנתה אחרי הקריאה החוזרת. “לא, לא!” צהלה, “קודם כול רציתי לשמוע את דעתך על קנוּט הַמסוּן,” כמנהגה, במקום להיחקר העדיפה לחקור.

עניתי שזה נושא לשיחה ארוכה, אך התחשק לי למשוך אותה בלשון, לכן אמרתי שאני מעריכה את איכות הכתיבה שלו, אך איני אוהבת את הסופר ואת גיבוריו.

“כלומר?” תלתה בי עיניים בוחנות כשהיא מתירהלעצמה את כל מרחב התמרון.

התנשאותה הרגיזה אותי והצעתי שניכנס לחדר האכילה ונדבר בשעת הסעודה.

בין חמיצת סלק לצלי כבש אמרתי שהמסון מתעב בעצם את הדמויות העלובות והמכוערות שלו, אך המוסר הנוצרי דורש ממנו לאהוב ולכבד אותן ולרחם עליהן. “המסון מתעלל בעלובי החיים שלו ואחר כך הוא נוהג בהם כאביר לוחם צדק.” אמרתי.

“כן,” אמרה, “לכל מקום שתפנה תגלה את עקבותיו של דוסטויבסקי.”

הסכמתי אתה, והוספתי, שאצל שני הסופרים האלה מודע הגיבור להתעללותו הרוחנית בקרבנותיו והוא לועג לעצמו על התנהגותו האבירית כלפיהם.

דבורה אמרה שהיא מעדיפה את דוסטויבסקי הטרגי על פני המסון הציניקון, ואמרה שנַגֵל ב“מסתורין” נהנה למראה אישה צעירה ויפה שדעתה נטרפת עליה מייסורים, כפי שהנוצרים נהנים מציורי הצליבה של ישו. “ייסורים וחמלה בכפיפה צדקנית אחת,” אמרה.

ואני אמרתי שאולי זו נקמתו של נגל באישה על דיבוק אהבתו אליה.

ודיברנו על האדם הסקנדינבי בארצות המבודדות הללו, שבשורש נשמתו נשאר עובד אלילים, סוגד לכוחות המאגיים של הטבע בגילויו הקסום והתפלצתי, וככל שהטבע רודף אותו כך הוא גם עורג להתמזג אתו, למות בחיקו. המרחב האין־סופי המקיף אותו גורם לו לשגות בהזיות מופלאות ומבעיתות, שבעבר התבטאו בפולחנים והיום התגלגלו לשירה ולסמלים. ובעוד הנצרות כה הולמת את הנפש הרוסית הנוטה לצלול לתהום ההוויה האנושית ולהיטלטל בין מצבים קיצוניים – היא מבלבלת ומדכאת את נפשם הילדותית של צאצאי הוויקינגים.

אינני זוכרת מי אמרה מה. היתה בינינו הבנה ואחווה שאיני זוכרת כמותן מאז. עד כדי כך שכשנפרדנו, הדחקתי את הידיעה שדבורה חוששת להידבק ממני ונשקתי על לחייה, אך היא הסבה ממני את פניה ואני הרגשתי שוב דחויה ומנודה.

בדרכי הביתה, בטראם, העברתי לנגד עיני תמונות מראשית היכרותי עם דבורה בארץ, מפגישותינו בתל אביב, מהפלגתנו המשותפת באותה אנייה עמוסה גולים למצרים, מן השנתיים שבהן התגוררנו בשכנות באלכסנדריה.

היה זה בקיץ 1911. דבורה אך זה הגיעה לארץ אך שמה הלך לפניה והכול דיברו בה נכבדות, ויודעי דבר לחשו באוזני שאפילו את סקרנותו של ביאליק הצליחה לגרות. ידעתי שכל סופרינו משחרים אל פתחה – היא ממש נחטפה בפרוור התל־אביבי שלנו! וכשגוטמן שאל אותי אם ארצה להיפגש אִתה בביתו, ואמר שהוא רואה זאת לכבוד לעצמו שנענתה להזמנתו – הודיעה שתבוא “לשעה קלה” לפני צאתה לתור את הארץ – התקנאתי בלבי על המעמד שסופרת צעירה זו זכתה בו, אך קיבלתי.

כשהגעתי, כבר היה הסלון מלא אורחים. אך היא עצמה נעדרה ממנו, וגוטמן אמר שנכנסה לחדר הסמוך להתייחד שם עם ההגהות של סיפור שכתבה, “באיזה עולם” שמו, שגוטמן מתכוון לפרסמו ב“מולדת” הקרוב.

כשהצטרפה סוף סוף אל יתר האורחים – אוי, אוי, חשבתי, הרי אני מכירה את הטיפוס הזה! מהחיים, מהספרות, אפילו מעצמי קצת… היא מקורית, “מיוחדת”, אישיות חזקה שממגנטת בנוכחותה את סביבתה, ממבט ראשון עמדתי על טיבה! וכה מרשימה היתה בהופעתה הקלסית, מעין אקסמפלר עיירתי של העברייה התנ"כית. תמירה, חטובה, שביל חוצה את שערה השחור וצמתה העבה ענובה בסרט קטיפה על עורפה. לבשה חולצה רקומה וחצאית כתפיות ארוכה, הדוקה על מותניה, וכששאלה אותה נחמה פוחצ’בסקי אם הרקמה היא מעשה ידיה, הסתכלה בה האורחת כמופתעת ולבסוף הואילה להנהן קצת בראשה, כשוקלת בדעתה אם יש טעם בכלל לענות על שאלה פעוטת ערך כזאת.

היו שם כל מכובדי העדה, “אנשי ביטוי” כולם, ביניהם כאלה שהגיעו מירושלים ומהמושבות לחזות בכוכבת העולה. נחמה פּוּחַצֶ’בסקי, שבביתה בראשון לציון התארחה העלמה הכבודה זמן קצר אחרי הגיעה לארץ, סילמן, בן הלל הכהן, סמילנסקי, חיים הררי, מיודעינו החביב אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, הוא אז“ר, לוּדביפוֹל ויהודה גרוֹזוֹבסקי. רוב הגברים הופיעו בגפם, אך שמעתי כי “משכילות תל אביב”, ובראשן שרה טהון ומרים הוֹפיֶין, כבר שידלו את הגברת בארון שתרצה לפניהן ב”ז’וּר פיקס" שלהן.

כשיצאה מן החדר הסמוך, האורחים, שישבו סביב השולחן ולגמו תה, קמו כולם לכבודה והושיטו לה את ידיהם, אך היא עמדה בפתח, ידיה צמודות לצדדיה, ובסוקרה את הנוכחים בעיניה הגדולות, שכמו סוחפות למעמקיהן את כל הנועץ בהן את מבטו, נראתה – או התחזתה – כתינוקת מבוהלת שנשבתה אל בין הזקנים.

אבל רק לרגע קט נראתה כך. ק"י סילמן, בן ליטא אף הוא וידידו של אחיה בנימין, שאליו פנתה בבקשה למשרת מורה בארץ, מיהר אליה כשהוא פורש לקראתה את זרועותיו, ובגלל קומתו הנמוכה התרומם על קצות אצבעותיו ונישקה בהתלהבות על לחייה. האורחת נרתעה ממנו מעט, נתנה בו מבט קשה, אך מיד התאוששה וחייכה אליו בשפתיים צרות ודקות, חיוך אכזרי משהו.

אף כי, ראיתי כי שמור עמה גם מבט אחר: מפתה, מכשף, שורף בלי רחמים. מבט מסוכן. והאישה הצעירה הזאת, נזכרתי, אימצה לעצמה את הכינוי הספרותי “אישה נביאה”!

נאמר לי שהגיעה בלווית יוסף אהרונוביץ', עורכו החדש של “הפועל הצעיר”. שמתי לב שהוא מביט בה בהערצה מאופקת, חרד לכל מוצא פיה, ותהיתי על קנקנו. בקומתו הגבוהה, ברזונו, בפניו הטַטַריות, נראה כבחור מה“נַרוֹדניָה ווֹליָה”. רציני, ישר עד כדי קנאות, שחמלה בלבו על האנושות (מאז הכרתיו מקרוב הבחנתי גם ברבב מסוים בהגינותו ה“אבסולוטית”). אבוי לו, חשבתי אז, אם יילכד ברשתה! סופו להיות נושא כליה של גברת עריצה זו.

במשך כל הערב שתקה אורחת הכבוד שלנו שתיקה “אקטיבית”, אף על פי שהכול השתדלו להרשימה בשיחתם הערנית והמלומדת. רק כשמשהו בדברי מי מן הדוברים עורר בה מורת רוח, היתה תוחבת יד ארוכה ודקה לאמתחת הפּלוּש שלה, מוציאה משם מטפחת תחרה סגלגלה וטופחת בהפגנתיות על סנטרה התקיף ועל רקותיה, לאו דווקא לנגב מהם עגלי זיעה, אלא למחות את מה שצורם את אוזניה.

דיברו על עלילת הדם בקייב. מישהו ידע לספר שבֵּייליס הוא אדם חלש, קצת נוורוטי, שנפל קרבן למראיהו הכה יהודי, ממש קריקטורה אנטישמית של “מנחם מנדל” שכזה, וכפקיד ממשלתי ניקרה חזותו את העיניים. החשש היה שלא יעמוד בעינויי החקירה שנכונו לו, דיברו על הסתה ללא תקדים בעיתונים ובכנסיות ובדוּמה, ועל כך שהפרקליט המזהיר אוסקר גרוּזנברג נטל על עצמו את תפקיד הסניגור במשפט ואף פנה בקריאה נרגשת לאנשי הרוח שיחתמו על עצומה הטוענת לחפותו של בייליס, וקוֹרוֹלֶנקו וגורקי נחלצו להגנתו דוגמת אמיל זולא במשפט דרייפוס.

כשהזכירו את גרוזנברג, חשבתי על ביאליק, על הפגישה שהיתה לשנינו עם פרקליט זה אחרי פרעות קישינב (ואכן, הוא עשה עלינו רושם עז), אך הרהורי משכו אותי הלאה, אל המסעדה עם המוזיקה הצוענית שחיים איסקוביץ' ואני הלכנו אליה אחרי הפגישה עם גרוזנברג – אקורד צורם כל כך, גרוטסקי, אחרי הדיווחים מקישינב – ודיברנו שם על ציור, דווקא. הירשנברג, אנטוקולסקי… ואחר כך, המקלט שמצאנו באותו בית מלון זול… טכסיסי ההסוואה האומללים שלנו שתיעבו אותנו על עצמנו – כמה משפיל! הערגה הרומנטית שלנו שנתבהמה.

ואפרופו עלילת הדם ובייליס, נזכרתי במכתב שכתבתי לאחד־העם אחרי שקראתי ב“המליץ” – בעזרת בתה של בעלת ביתי – את קיצור מאמרו המזהיר “חצי נחמה”, על נושא “ההסכמה הכללית”. מסאי אודסאי נפלא זה שלנו כה ריגש אותי, שחרגתי מעצלותי ומביישנותי והודיתי לו על דבריו, שאמנם קראתי באיחור רב, וגם הבעתי את דעתי שעלילת הדם מסמלת את התפיסה המעוותת של נוצרים נבערים, המאמינים כי תאוות היהודים לדם עוללים נוצרים נובעת מכך שאלוהי העברים דוחה את התום.

כעת, כשמחשבותי ממוקדות כולן בארץ ישראל, אינני יכולה שלא להיזכר שוב ביוסף־חיים ברנר, שגם בתל אביב המשיך להתעלם מקיומי מתוך התרסה מופגנת, בכל פעם שהזדמן לנו להיפגש. בביתנו – הוא נחשב לידיד המשפחה של בעלת ביתי מאז היה דייר משנה שלהם בירושלים – בסמטאות נווה צדק, או באיזו הרצאה.

בנות ביתנו אוהבות אותו ומרחמות עליו, ובוכות על כך שהוא מסתגר בחדרו העלוב וניזון מקב חרובים. אך לי מפריע שכל העולם מקשיב מבעד לדלת לזעקת ייסוריו. בכלל, סופר זה עושה הכול ברעש גדול: בוכה, צוחק, שונא, אוהב, סובל. אין ספק שהוא סובל, אבל למה הפומביות הזאת? ומה שנוגע אלי, כאב לי שדווקא הוא, הידוע בחמלתו לאדם, כלפי אין לו שום אמפתיה. כדי להתחזק באמונתי בעצמי, התפארתי ביני לביני בתשומת הלב השלילית שלו כלפי. אפילו בעלת ביתי ובנותיה שמו לב לאיבתו אלי וניסו לדבר אתו בשבחי כציירת וכאדם (!), אך נראה כי הוא אטם את אוזניו משמוע. הוא לא זז ממשפטו הקדום ביחסו אל אותה לילית שצדה את ביאליק ברשתה.

וסופר זה גרם לי שאצא מן האולם באמצע חגיגת היובל למנדלי מוכר ספרים שנערכה בבית המדרש למורות. פשוט לא יכולתי לשאת את רפיון הדעת של קהל מעריציו של נביא הזעם הזה הניצב על הבימה. חזותו של האיש הזה, הבז לקטנות, היתה כקוראת תיגר על הזעיר בורגנות: בלוריתו, שצבעה חלודה, מגובבת על ראשו המגושם, ושני קמטי דאגה חרושים לרוחב מצחו הקצר והנחוש; מכנסיו השחורים והצרים מבריקים מיושן, מקטורנו המרופט שמוט על כתפיו הרפויות, וצווארונו הצהבהב נראה כמזוהם. וכששפך על קהלו הנבוך את זעמו המר, חשתי שהדברים נובעים מנבכיה של אישיות המתפתלת בייסוריה. שפתו הבשרנית רטטה ומעיניו המתערפלות כעל סף בכי נשקף סבל תהומי. את כל מערכות ישראל חירף וגידף! את ההיסטוריה הגלותית העקומה שלנו, את היצירה היהודית המעוותת לדורותיה, את הציונות הנלעגת על כל זרמיה – ואת כל זה העמיס על גבו של מנדלי, שאותו העריץ. כל ההלקאה הזאת בשוטים ועקרבים, כל הפורקן הקודח הזה, אפילו הוא מכוון כלפי עצמו… הרי הדברים פוגעים קודם כול בלבם של אנשים תמימים, קשי יום. וחשבתי: מדוע הוא עושה אותם שותפים בעל כורחם למין סוג כזה של תרפיה עצמית. לפחות אין הוא מן הסנטימנטליים שניחמים אחר כך על דבריהם וסכים בשמן את פצעי קרבנותיהם. לא, אין הוא בעל נפש פיוטית מענה ונכמרת שכזאת, למרות השפעתו הגלויה של דוסטויבסקי עליו. וגם הפעם לא הביע חרטה על ההגזמות המסוכנות שנסחף אליהן בנאומו. ואולם, כרגיל אצל קנאי הרוח, לעולם אין לדעת מהיכן תיפתח הרעה וכלפי מי יכוון את ההצלפה הבאה או את מעשה החסד הבא.

אמנם באותה חגיגה נשמעו קולות מחאה בודדים, שאחדים מן הקהל התאוששו מן הזעזוע המשתק שגרם להם הנואם, אך גם אלה, יותר משגינו את דברי הקטרוג שהרעידו את אמות הסִפּים, התחננו לפניו שיחזור בו מכמה ממשפטיו הנוראים וירגיע בדברי נחמה את לבם הדואב.

והנביא עצמו מה עשה? הוא נותר עומד על הבמה כמי שנסקל באבנים, וסומק עז, חולני, הציף את לחייו התפוחות כלחיי ילד חצוף שספג סטירות לחי (כאן הוצאתי את פנקסי ורשמתי בהיחבא את דיוקנו, מעין פוזה טרגי־קומית). אבל אחר כך, כשר' בנימין ידידו הפציר בו שימשיך, שימשיך, כי את ברנר אין מפסיקים, הבינותי שסופרנו נענה לו והוא מתכוון להוסיף ולקלוע את חִציו עד שתתרוקן אשפתו, לא החזקתי מעמד וקמתי ויצאתי מן האולם. וכמוני עשה גם אבירנו התימהוני, הטולסטויאני, מיכאל הלפרין, שבתו שולמית היתה תלמידתי בסדנה לציור. הבנתי שנפשו הפשוטה והגאה אינה מעכלת סצינות מוסרניות־היסטריות כאלה. במקלו ובתרמילו וביחפותו יצא איש תם ומגודל זה מן האולם, וראשו האצילי, עם הפנים הקורנות תמיד – שחוח. אך בפתח האולם נפרדו דרכינו. הוא נעלם לתוך אופל הפרדסים, ואני דשדשתי בחול הטובעני עד הגיעי למאורתי.

נזכרתי בכל אלה, כי באותה מסיבה אצל גוטמן, שם הכרתי לראשונה את דבורה בארון, דיברו גם על הסערה שחולל רומן חדש של ברנר, “מכאן ומכאן”. לא הייתי מסוגלת לקרוא אותו בעברית, גם בשל אורכו וגם בשל המאמץ הנפשי הכרוך בקריאת יצירתו של סופר העוין אותי (על לא עוול בכפי, לפחות בכל הנוגע ליחסי אליו!). קריאה כזאת דרשה ממני מידה גדושה של מזוכיזם – שאין בי.

אבל אי אפשר היה לצאת באותם ימים לרחוב בלי להיתקל בשמו של אותו סופר – שהרי טרם שככה הסערה שעורר “הז’אנר הישראלי ואביזריהו” שלו! דיברו על כך שבמאמרו זה יצא בקִטרוג פסימי, מוחצני ומורעל בשנאה עצמית על יהודינו בכלל ועל חלום הבלהות של חיינו בארץ (ועכשיו עולה בדעתי, שאולי איבתו של ברנר כלפי נובעת דווקא מהדמיון בתגובותינו, התפרצות רגשית עזה וחרון אין אונים, על הטבע היהודי המעוות שאינו משתנה גם בשינוי המקום, על הוויתינו המאוסה והמנוולת שאנו מושכים אותה אחרינו גם לארץ תחייתנו).

אותו ערב, בביתו של גוטמן, הבנתי מדבריהם של הנוכחים שאנשי “הפועל הצעיר” נפגעו מאוד כשגילו את עצמם ב“מכאן ומכאן”, ובעיקר נפגע מכך אהרונוביץ' כעורך הביטאון (והרי ברנר עצמו היה איש המערכת!). אך אהרונוביץ' עצמו שתק, לא אמר דבר, וכשסיפר אז"ר בעצב שברנר נפל למשכב, הביע דאגה לשלומו. ושאלתי את עצמי אם מחמת חולשתו ויראתו שותק אהרונוביץ', או בשל אצילותו.

וגם דבורה בארון כמעט לא פצתה את פיה ולא הביעה את דעתה בשום עניין, כך שהלויאליות שלה נותרה חידה בעיני, במקרה זה, כמו בכל הקשור באישיותה. היא קיבלה אז את משרת העורכת של המדור לספרות ב“הפועל הצעיר” וגם צירפה את שמה לכרוז המגנה את “הוועד האודסאי” על שהפסיק לתמוך בעיתון, בעקבות מאמרו של ברנר בעניין “השמד”. לא היה גבול לשערוריות שבעל מרה שחורה זה עורר במרכזי הפרובינציות היהודיות במסותיו השוצפניות. אנחנו, היהודים, מאז ומעולם הערצנו פרובוקטורים. ולמיואשים שביניהם גם אין מה להפסיד.

והנה, סופרנו רודף הצדק, שלעג ל“פּוֹרטרֶטיזם” בספרות ותקף את נחמה פוחצ’בסקי על שציירה דיוקן (חיובי!) של א“ד גורדון באחד מסיפוריה, הוא עצמו גילם בגיבור הרומן החדש “מכאן ומכאן”, לפידות, כן, את דמותו של א”ד גורדון, מתוך חיבה והערצה, אומרים, ובכישרון רב, אך ללא כחל וסרק! אכן, הפוסל במומו פוסל, וכל השנוא עליך הטל על חברך. (רק עכשיו עלה בדעתי, שאולי היה עלבון כלשהו מהול ביחסו של ברנר אל גורדון, לאחר שזה כינה סופרים מסוימים “פריצים” ו“נקיי כפיים”, וטען שלא יזיק להם להחזיק מעדר ביד… אבל הרי גורדון אמר זאת ברוח טובה, ואת ברנר הוא העריץ!)

ומה שנוגע לסופרינו, הללו התייחסו לאמת המידה שקבע ברנר לסיפורת העברית מנקודת מבט סובייקטיבית לחלוטין, כצפוי מאנשי עט הקרובים אצל עצמם. כל אחד מהם בדק קודם כול איך תתקבל יצירתו שלו על פי העיקרון האסתטי החדש שפוסק הלכות זה, י"ח ברנר, הציב להם, כשאש האמת־ורק־האמת בוערת בעצמותיו. אבל לנוכח מצב רוחו של גוטמן באותה מסיבה, כל זה לא היה רלוונטי. הוא חשד אז בכמה מידידיו הטובים, ביניהם נכבדים שהתארחו בביתו באותה קבלת פנים לעלמה בארון, שהם חותרים תחתיו וזוממים להדיחו ממשרתו כעורך “מולדת”. ואף על פי שפרשה זו היתה עדיין באִבָּה, כבר שמע על כך גוטמן – מאודסה! הם, שם, נהגו לבחוש כל הזמן בקדרותינו, והתערבותם הקדיחה את תבשילנו.

*

כמה מוגבלי דמיון אנחנו, בני האדם. כשכואב לנו, כשנשקפת סכנה לשלומנו, לחיינו, כל תפילתנו – להבריא, רק להבריא. כדי להבריא אנחנו מוכנים להקריב הכול. הכול מתגמד בעינינו לעומת חפצנו היחיד הזה – להבריא.

והנה, כשאני מתחילה להרגיש קצת יותר טוב, רק קצת יותר טוב, כשמתגנב אל לבי ניצוץ של תקווה להבראה, כבר נסחפות מחשבותי אל אירועי החיים ההווים, כבר מתערבים רגשותי ויצרי בעשיה היומיומית, ואני פוזלת לצדדים שלא ייעלם ממני דבר מהמתרחש סביבי.

דבורה בארון שרויה באבל כבד. בימים אלה נודע לה שאחיה האהוב בנימין, שהיה קצין רפואה בצבא הצאר והיא לא שמעה ממנו כל שנות המלחמה, מת כבר לפני חודשים אחדים מטיפוס הבֶּהָרות. כעת היא ספונה בביתה ומבקשת להימנע מביקורי תנחומים. לבי מנבא לי שלא אראנה ימים רבים. אבל באוזני ממשיך להצטלצל קולה הצלול אך המהסס, כפי ששמעתיו לראשונה אז, בבית גוטמן. באותה מסיבה לא יצא לי להחליף אתה ולו מילה אחת, אבל שבועות אחדים לאחר מכן, בשוטטי כמנהגי בסמטאות נווה צדק, ראיתיה יושבת על המדרגות שלפתח ביתה וכשעברתי על פניה נשאה את עיניה מן הספר שעל ברכיה וברכה אותי לשלום.

ופתאום נזכרתי. גם אז היה זה קנוּט הַמסוּן! “פאן”? “רעב”? וגם אז החלפנו כמה משפטים על הסופר. כן, כעת אני זוכרת בבירור: דבורה סיפרה אז, כבדרך אגב, שדיברה על המסון עם ברנר! מפני זה הדחקתי מזיכרוני את השיחה הזאת. כל מה שמתקשר אצלי עם ברנר אני נוטה להשכיח. אבל איך ייתכן שדבורה לא זכרה? כשסעדנו אצל הפונדקית שלנו ושוחחנו על קנוט המסון, איך לא זכרה שכבר דיברנו עליו פעם? ותירצתי לי זאת באגוצנטריות שלה, בכך ששיחה כזאת אתי לא נגעה ממש לתחום האינטרס האישי שלה.

דבורה אמרה אז שברנר רואה בהמסון את בן דמותו, ושהוא מזדהה עם סבלו, עם המצבים הרגשיים הקיצוניים שלו, עם קנאותו, עם איזה אשמה אַטֶוויסטית שמכרסמת בו. ואמרה שבניגוד לברנר, המעריץ בעלי כישרון ומוכן להקריב את עצמו כדי לקדם אותם, המסון הוא מגלומן המבטל אמן שהוא משכמו ומעלה, אך משלם מס שפתיים לאמנים בינוניים שאינם מאיימים על גדולתו הבלעדית.

אמרתי – בהתרגשות שהסגירה בוודאי את עלבוני הנושן הקשור בברנר – שקשה להבין איך ברנר, כיהודי וכהומניסט, יכול להשלים עם התיעוב שחש המסון כלפי כיעור פיסי ודפורמציה, גם אם הוא מכפר על כך בייסורי אשמה ובמתן בסתר, והעלמה בארון אמרה שאפילו כך, אין כמו המסון להכיר את ייסורי האהבה… האם רק נדמה היה לי שהיא בוחנת את תגובתי, אם מכירה אני מבשרי ייסורים כאלה? אבל הסכמתי אתה שאין כמוהו לרגישות ולדייקנות בתיאור מצבי נפש טעונים ומסובכים, כמו כפייתיות למשל, ושהוא מאזין להתרחשויות הפנימיות של גיבורו ומעלה את רושמן ברעידות סייסמוגרפיות דקות, מתוך התאכזרות עצמית וללא שמץ של זיוף, בלי לפצות את הקורא בסיפור עלילה. והוספתי הבחנה משלי, שהצבע השולט אצלו הוא הצהוב: החליפה של נַגל, מצע השושנים שהוא מדמה לפרוש לאהובתו, אבני האחלמה שהוא קושר לראשה… וכששאלה מה זה אומר לי כציירת, אמרתי שנהוג לייחס לצבע הזה רגשות כמו שנאה וקנאה.

אבל דבורה אמרה אז שהמסון הוא אחד מנושאי הצלב בספרות של כל הזמנים.

אני רואה אותה בזיכרוני יושבת על מדרגות ביתה בנווה צדק, והשיזפון שעל פניה ועל זרועותיה החשופות מסווה את רושם החולניות והשבריריות שלה. כשהבחינה במבטי התוהה, מיהרה לקשור את סרט צאוורונה ולהסתיר בידה את מחשופה. אמרה שזה עתה חזרה מן הגליל. משום מה הביכה אותה נוכחותי. היא ניסתה להֵישיר אלי את מבטה, אך עיניה התרוצצו לצדדים, ובמבוכתה פטפטה ללא שליטה. סיפרה ששהתה ימים אחדים אצל איזו משפחה במטולה שהקשר בינה לבינם נוצר אז, באותה פגישה אצל גוטמן, באמצעות חתנם, אברהם לודביפול, הפובליציסט ואיש הביטוח. וסיפרה שכבר הספיקה להתיידד עם משפחת לודביפול כולה וצחקקה ואמרה שקנתה את לב הילדות בסיפוריה ובשקיות ההפתעה שהיא מביאה להן. תמהתי על הזריזות והחשאיות שסופרת ענוגה זו מכלכלת בהן את ענייניה ועל כישרונה לנצל היכרויות שטחיות. איך קרה שבפגישה אצל גוטמן לא שמתי לב לשיח ולשיג שהתנהל מתחת לחוטמי בינה ובין לודביפול?

סיפרה שבראש פינה נפגשה עם המחנך שמחה וילקוֹמיץ, זה המפרסם בשמות עט שונים ב“המליץ” ו“הצפירה”, והוא גם ליווה והדריך אותה בטיוליה ברחבי הגליל. בין השאר ביקרו בצפת וביישובי הירדן. שמתי לב שאין היא מנדבת רשמים אישיים, וחשבתי שאת אלה היא משאירה להשקעות תכליתיות יותר. אבל סיפרה שהפגישה עם המורה הגלילי העשירה את לשונה בכמה “פניני ביטוי יפהפיים”. שאלתי את עצמי אם היא מחפשת משרת הוראה בגליל כדרך מילוט מחיבוק הדוב של אנשי תל אביב, וחשבתי שצעירה זו אינה מבזבזת את זמנה. הכול להוטים לסייע לה, ולכל אחד משוחרי טובתה היא מעניקה את ההרגשה שהוא איש חסדה הבלעדי, והיא – יחידה ומיוחדת – בת טיפוחיו הזקוקה לחסותו האבהית. ובכל זאת, דומה שדבר אחד ברור היא משדרת לכולם: לאף אחד מכם אין זכות עלי! עִזרו לי כמיטב יכולתכם – כשאפנה אליכם, אבל הניחו לי כשאיני זקוקה לכם. ועל יחסי גומלין אין פה בכלל מה לדבר.

ביקשתי שתעצום את עיניה. היא לא הופתעה. אמרה: את ציירת, נכון? ועשתה כבקשתי. היא ישבה כך, עצומת עיניים, בשלווה גמורה, לא עפעפה אפילו פעם אחת. היא שחקנית טובה. הייתי מציירת את דמותה משתקפת בבאר עמוקה, כולה עיניים. גדולות, פעורות, עלי כותרת שחורים, קטיפתיים, והאישון ככוכב מנצנץ. גם אני קשרתי לה הילה רומנטית.

אמרה שפעמים רבות השתוקקה לצייר. את הבדוויות שוכנות הביצות בחוּלה, למשל, כשהן יושבות בפתח הסוכות וקולעות מחצלות מקני סוף. עיניהן הקודחות ריקות מכל הבעה, רק טירוף ירוק… עיניהן מספרות את כל הסיפור כולו, אמרה. והוסיפה ששוחחה עם וילקומיץ על הבעיה הערבית בעקבות מאמרו המפורסם של יצחק אפשטיין “שאלה נעלמה” שקראה פעם ב“השילוח”.

ביקשתי לצייר פורטרט שלה, והיא הסכימה לבוא אל ביתי “כשתתפנה”. שאלתי את עצמי אם תקיים את הבטחתה.

הפגישה עם דבורה כל כך ריגשה אותי, שאני זוכרת כל פרט מאותו היום. כשחזרתי הביתה עברתי בשדרות רוטשילד ושמתי לב ששתילי הברושים והקזוּארינות נקלטו שם יפה, וחשבתי שעוד מעט יהיה לנו בּוּלוַור אמיתי. הייתי שקועה בהרהורי על העלמה בארון ולא שמעתי את טפיפות רגלי החמור המתנהל לאִטו מאחורי, עד שרוכבו קרא בשמי ונגע בכתפי. היה זה רופאנו האהוב, ד"ר חיים חיסין, על כל אבזרי לבושו הלבנים, הנקיים מרבב, כיאה לממונה על ההיגיינה בעירנו: מעיל קיצי ארוך השמוט על גופו הצנום ועל רגליו הקצרות כרגלי דחליל, כובע שעם נוקשה שוליים ושמשייה. רק המקטרת שבפיו החייכני, זו המעלה עשן תמיד, העידה על סטייה קלה מחשיבותה של רצינותו המדיצינית. הדוקטור צנח מעל חמורו, וכשהוא פוסע לצדי דיבר אלי בכובד ראש שלא כדרכו. סיפר שקרה לו משהו מוזר. בצהריים הלך לנמל לפגוש ידיד נעורים שלו שהגיע באנייה מאודסה והוא לא ראה אותו שנים רבות, אך גם כשידידו נפל על צווארו וחיבק אותו, לא הכירו. הזִקנה קפצה על הגבר הזה, שהיה כה שרמנטי, ועתה הוא נראה כמסכה גרוטסקית של עצמו. והנה, אמר, זה כמה שעות, מאז נפרד מחברו, הוא מנסה להעלות בדמיונו את דמותו בהווה ובשום אופן אינו מצליח. בכל פעם צף ועולה בעיני רוחו הבחור הנאה שהכיר בנעוריו.

למה נזכרתי כעת בסיפורו של הד"ר חיסין, ולמה הוא מעציב אותי כל כך?

חיכיתי לד“ר חיסין ליד האורווה שבחצרו עד שיקשור את חמורו, ומשהפציר בי להיכנס עמו לביתו, רק לרגעים אחדים – פַניה אשתו לא תסלח לו שלא גרר אותי בכוח לטעום מקומפוט השזיפים שלה – קיבלתי את הדין. מובן שחשתי את עצמי מיותרת כשארבעת ילדיו עטו עליו ודרשו במפגיע את תשומת לבו של אביהם, שימיו ולילותיו הם קודש לחוליו. אבל פַניה האירה לי פנים כדרכה, הובילה אותי למרפסת והציעה שנפטפט קצת על קערית קומפוט ולחם לבן. סיפרה שבשבת הובהל איסר־חיים שלה לחולה בתל אביב, ובגלל מצבו האנוש היו חייבים לאשפזו. אבל מה עושים ש”שערי צדק" הוא בית החולים היחיד שלנו, והוא נמצא ביפו? והרי אין מניחים לכרכרה להיכנס בשערי תל אביב בשבת! קראו, אם כן לרַכָּב, הושיבו את החולה בכרכרה, הדוקטור רכב לצדם על החמור, והרב קוק, המכבד את הכלל שפיקוח נפש דוחה שבת, הלך חלוץ לפניהם כל הדרך עד בית החולים.

העלמה בארון קיימה את הבטחתה, ובשעת בין הערביים, בסתם יום חול של סתיו, כשקטיה, בתה הצעירה של בעלת ביתי, השקתה את הגינה, התייצבה בשער, והנערה הנרגשת הכריזה על בואה. אותה שעה ישבנו, בעלת ביתי ואני, במרפסתנו העגולה ופטפטנו על כוס תה מהביל ישר מן הסַמוֹבַר. דבורה הגיעה רטובה כולה, קצרת נשימה וצוהלת. סיפרה שעברה ליד העגלה עם החבית, זו המרביצה במים את החול שעל הכביש, ובדיוק ברגע שהתיזו זרם חזק מן הצינור – נרטבה. היא חיכתה שהתה יצטנן מעט, ואחרי שלגמה ממנו והשיבה את רוחה, אמרה שמאז פגישתנו על מדרגות ביתה לא מצאה מרגוע לנפשה בגלל השטויות שדיברה על המסון והחליטה לבוא הנה ולתקן את המעוות, שמא חטאה בכבוד הסופר הנערץ עליה ובסילוף האמת הספרותית. הנחתי את דעתה וקיבלתי עלי את כל האחריות על השיחה ההיא.

קטיה הניחה זה מכבר את המשפך מידה ובאה לשבת אתנו במרפסת. בתור סמינריסטית משכילה כיבדה אף היא את הסופרת הצעירה שכבשה את לב קוראיה העבריים והקשיבה לדבריה בעניין ובדריכות, ואמרה שקראה את “רעב” בתרגום סגל בהוצאת “תושיה”, ואת “מסתורין” קראה בגרמנית, שאותה היא לומדת בסמינר. ובנימה מתגרה, ובבטחון העצמי שמעניקים לה יופייה ותבונתה, שאלה איך ייתכן שגיבור רגיש כנַגל יתאהב בנערה הכי צפויה והכי מבוקשת בעיירה הצפונית ההיא? והרי מאדם כמוהו מצפים לטעם מקורי יותר! (וזאת מפי יפהפיית עירנו, שמיטב נערי הגימנסיה מחזרים אחריה…)

האם לפתה את זרוע בתה, וצחקה ואמרה שבעניינים כאלה, של בינו ובינה, אין הבדל רב בין הגברים, זאת עובדה אכזרית אבל נכונה. והרי גם אנחנו, הנשים, מתרשמות קודם כול מחיצוניותו של גבר…

“אני לא!” התריסה כנגדה בתה, “בשבילי האישיות קובעת יותר מהכול!” והעלמה בארון חייכה ואמרה שהיופי מצוי במקום שאין קונפליקט, וכי זה סוד ההרמוניה.

“אם כך, לפי דעתך נערה יפה היא לוח חלק, חף מקונפליקטים?” קראה קטיה בהתרגשות, “הרי זה משעמם עד מוות!”

ואנחנו, הנשים המבוגרות, הסתכלנו בחיבה על נערה יפהפייה זו, שיכולה להרשות לעצמה להיות גם חצופה.

דבורה סירבה להצעתי ללוות אותה אל ביתה, אף על פי שאמרתי שממילא אני עומדת לצאת לטיול בין ערביים שלי.

ובאותו החודש נודע לי על נישואיהם של דבורה בארון ויוסף אהרונוביץ', שהרב קוק השיאם. אחרי החופה, נאמר לי, התקיימה מסיבה בקלוב הפועלים ביפו, והמוזמנים הגיעו גם מירושלים ומהמושבות, אבל אני לא הוזמנתי.

אני נזכרת בכל מיני אירועים טריוויאליים מימי תל אביב שלי, אך דעתי מוסחת מן העיקר. ובעיקר איני נוגעת. מצוקת בדידותי אז, מלכודת בדידותי, בדידות שהביטה בי בעיני כלב משוגע. חנקתי בתוכי צעקה איומה של חיה כלואה. בייאושי חיפשתי מושיעים. חיברתי רשימה של מושיעים אפשריים ובראשם הרב קוק, שגר במרחק הליכה ממני, אך אז, בימים הראשונים לישיבתי בתל אביב, חשבתי שרק שומרי מצוות זכאים לפנות אליו. בתוך החברה “העברית” הקטנה והאוניפורמית הזאת חייתי כמו בקונכייה. חיים מבודדים. מין עוף מוזר שלא יודעים איך להגדירו. והרי כשהגעתי לארץ הזאת והצגתי זהיר־זהיר את רגלי על פיסת יבשה, לא בטוחה הייתי שאמנם כלו המים.

והתו שהודבק לי בעל־כורחי, אהובתו של ביאליק, הלך אתי לכל מקום. קודם כול בחנו את התו, ורק אחר כך את מי שנושא אותו. וכשתהו על קנקני, דבר ראשון חיפשו בי תכונות המתבקשות מן המוניטין שיצאו לי: אישה מושחתת, תככנית וזממנית, שעושה בכשפיה להפריד בין בעל לאשתו, והיא נפרדה מבעלה וניתקה את בתה הקטנה מאביה. אילו לפחות היתה צעירה ויפהפייה! אילו נראתה כפאם פטאל! אז היה זה מכניס קצת צבע ושובבות לחיינו האפורים והשוממים, קצת פיקנטריה. אבל אישה כמוה? בגילה? במראיה? מה יש בה שכבש את לבו של גדול משוררינו?

מן הרגע הראשון נדרשתי למאמץ יתר כדי לעשות “רושם טוב” ולהתחבב. לא הועיל לי ה“קרדיט” שלי כאמנית מוכרת, שיכולה היתה לעשות קריירה באירופה ובחרה לעלות לארץ הקשה וכפוית הטובה הזאת מרצונה החופשי, מטעמים אידאיים (הלא החֶברה לא ידעה על התכנית שרקמנו, חיים־נחמן ואני בדבר עתידנו המשותף בשפיה!). עוד לפני שפגשו אותי כבר סימנו אותי כלוקה בפגם מוסרי, וכדי “להתקבל” חייבת הייתי “להיטהר” ולהוכיח את צדקתי. אפילו שכיבדו אותי, כאישה משכילה, כציירת – חשדו בי. והסיפור שלי היה עסיסי מכדי שירפו ממני.

והאבסורד הכי גדול הוא, שביאליק עצמו דן אותי לחובה, כבר באביב 1909, כשביקר בארץ. רושם לא טוב עשיתי עליו אז. נראיתי לו זקנה מדי, אמנית מדי (מתחרה בו על הגדולה? לא, זאת לא יכול היה להעלות בדעתו! אבל כשהתברר לו שאני מושכת את ידי גם בכתיבה, נבהל. ציירת – ניחא, למרות ש“כל האמנים אגוצנטריים”, כפי שאמר לי לא פעם, אבל גם ספרות?), דעתנית ומרדנית מדי, והעיקר – החברה אינה מאשרת את הקשר בינינו, ואהבת קהל קוראיו אליו היא לו אוויר לנשימה. בכלל, סקנדלים אינם בשבילו. אסור שידבק כתם כלשהו במשורר הנערץ, שעַמו חרת את שמו על דגלו. וגם – פתאום התחילו כולם לחוס על מניה. אפילו ילדים אין לה שינחמוה בסבלה, אמרו.

אגב ילדים, יש בי געגועים עזים לנכד. להחזיק תינוק בזרועותי, לחוש את בשרו הרך, להריח את ניחוח התמימות. אבל איזה סיכוי יש לי? לנוצ’קה רחוקה, ומי יודע אם בתנאים הנוכחיים ברוסיה תרצה להסתבך עם ילד.

נדמה לי שלתחושת הקיום של כל אדם נחוץ איזה הד שיענה לו. ביאליק החזיר לי את קולי, עם איזה ערך נוסף, שחיזק את אחיזתי במציאות; ומאז נעלם מחיי אני משוועת להד מהחוץ, שיחזיר לי את קול היחיד שלי כחלק מן החברה שאני חיה בתוכה. ההד שחוזר אלי מאלה ה“מתפעלים” מציורי אינו חזק דיו לאשר את עובדת קיומי בחברה הזאת. האם אני נופלת למלכודת כמו רבות מבנות מיני, שהגבר בחייהן הוא האבן השואבת שלהן, המגנט המחבר אותן למציאות?

כשחייתי בארץ, ניסיתי על עצמי תרגיל: להפוך את תחושת אי קיומי שם למשהו חיובי. ייחודי, חד־פעמי, פרודה בת קיימא במלכות הרוח של עמנו המתחדש בארצו.

אבל הרהורי משכו אותי בחזרה אליו. הייתי נזכרת בקולו, באיזה מבט שלו, במילה או משפט שאמר – ורחמים על עצמי צבטו את לבי. כשהתאכסן במלון קמיניץ, סיפר לי ששמע מחדרו את המיית הגלים. אמר שכל כך נעים לו להירדם לקול רחשם, שאילו חי בארץ היה בוחר להתגורר על שפת הים בתל אביב. האם נוכחותי שם היא שעיכבה בעדו לבוא ולחיות בארץ ישראל?

באותם ימים הסתובבה בתל אביב נערה אחת, נאה, משכילה למדי, ושמה חיה, שטענה כי היתה תלמידתו של ביאליק והראתה לכל המעוניין הקדשה שרשם לה על תצלום שלו, בכתב ידו – בכך אי אפשר היה לטעות – “לבת ישראל שעיניה יפות”.

הה, “עיניה”! ועוד “בת ישראל”! זו המתקשרת בשירו עם “אבן טובה”, אבן שלמה“, ש”אהבה שמה"!

ובניגוד לעיניה של “בת ישראל” בשיר שהן “תאומי יונים מלאות שמש”, עיני הזרה הן “שתי גחלים טובלות בלהבה”, “שני צפעונים, פתנים שחורים” שיצקו רעל בלבו, עד כי בייאושו קורא המשורר לאל שדי שיקרע מעליו את הלילית אשר צדה אותו ואכלה אותו באִשהּ!

אמרתי לעצמי: הרי אדם זה עצמו ראה בי אי שם, אי פעם, את יחידת חייו ושכינת מאווייו! הוא עצמו קרא לי לגאול אותו מייסורי אהבתו וביקשני למלוך על גורלו!

כאב, כעס, קנאה בערו בי להשחית.

*

לפני שחטפו אותי התורכים ברחוב, בדצמבר 1914, והובילוני יחד עם כל נתיני האויב לנמל יפו לגלוֹת למצרים, עוד הספקתי לסיים ציור. ואולי רק נדמה היה לי שסיימתי. ציור אדום, שהגוונים היו משתנים בו לגמרי עם שינוי האור. פעם נראה האדום רך ומפתה כענני אש וגפרית, כאילו מתחולל בו מאבק עז, בריאה כבירה (אני נזכרת שחיים איסקוביץ' אמר על ציור אדום אחר שלי: “האדום של השטן”). וגם הספקתי למכור את הציור הזה! לגברת גולדברג, אשת הפרדסן האמיד. היא ביקרה בסטודיו שלי עם חברתה הגננת, פרידה לודביפול, בדיוק כשעבדתי עליו והתאהבה בו ממבט ראשון. כבר באותו מעמד החליטה לרכוש אותו, וביקשה לקחת איתה את הציור מיד, אפילו שהיה עוד רטוב. מצד אחד הוחמאתי ושמחתי למכור, ומצד שני, כל כך רציתי להשאיר את הציור אצלי עוד לזמן מה, גם אם חששתי שאני עלולה לקלקל אותו אם אמשיך לעבוד עליו. וגם נדמה היה לי שדרשתי מחיר נמוך מדי, שיכולה הייתי לדרוש יותר. שאני שווה יותר.

אך יותר מכול ניקר בי החשד שלא בציורי אירה יאן מתעניינים, כי אם בציוריה של אהובת ביאליק, ושהסקרנות לבקר בביתה של המאהבת המפורסמת גוברת על הסקרנות לראות את ציוריה.

הפרנויה שלי הקשורה בתדמית ה“מאהבת” גרמה לי לדבוק בדפוסי התנהגות “מכובדים”, מחשש שאפָּגע מעלבונות אפילו הם מוסווים; משום כך נמנעתי מלבקר לבדי בבית הקפה של הסופרים בנווה שלום. אבל גם כשנמצא לי “מלווה”, רווק או אלמן בגיל העמידה, שהזמין אותי לשם תה או לגלידה, כבר למחרת הייתי שומעת לחשושים ורמיזות, ברוח טובה או בעוקצנות, ולמרות שידעתי כי מקורם בבעל בית הקפה הרכילאי עצמו, ניטל ממני החשק לשוב ולהיחשף לעיניים סקרניות.

והנה באחד הימים, בדרך שיטוטי בין ערביים שלי בנווה שלום, כשחיכיתי שרוכלת ערבייה תקלף לי צברים ותעטוף אותם בגביע עיתון (באחד המכתבים הבודדים של ביאליק אלי אחרי ביקורו בארץ דיבר על הצבר הקוצני והאקזוטי הזה כעל סמל הזרות שחש אצלנו), קרא מישהו בשמי, וכשהפניתי את ראשי ראיתי את הסופר והספרן הקשיש אז“ר בחברת גבר צעיר שנראה לי מוכר. היה זה המשורר יעקב פיכמן, ידידו של חיים־נחמן, שראיתיו פעמים אחדות, עוד בהיותו עלם, במשרד הציוני של ד”ר ליאו כהן בקישינב, שם שימש מזכיר. וגם באודסה ראיתיו כמה פעמים, ושמעתי את שמו מביאליק, ובבית בן עמי. אותו זמן דובר, כמדומה לי, על איזו פורענות שפקדה אותו, על איזו בחורה חולת עצבים שהרתה לו והוא חייב לשאתה, ואחרי נישואיו האומללים נולדו להם עוד שני ילדים. אבל אחר כך שמעתי שנישא בשנית, נישואים מאושרים, וכי נולדה לו תינוקת מבת זוגו הנוכחית.

אז“ר הציג אותנו זה לפני זה, הזכיר את מוצאנו הבֶּסַרַבּי המשותף, וכששאל אם נפגשנו אי פעם, מלמל פיכמן ואמר שאני זכורה לו מקישינב או מאודסה. אז”ר סיפר שפיכמן הגיע אלינו מוורשה בגפו לפני שבועות אחדים, והביע את תקוותו שבעקבותיו יבואו גם אשתו וילדיו והוא יישאר לחיות ולפעול בקרבנו.

מיד חשדתי שבחור זה, פיכמן – גבוה, עדין מאוד – הבודק בחשאי את פני ואת גופי, חוקר גם את כליותי ולבי, להבין מה סוד המשיכה שיש בי לגבי המשורר הנערץ עליו. גל חום הציף אותי במבוכתי. איך הגעתי לכך שאני מותרת לאינספקציה כזאת, אפילו היא נעשית במסווה של דברי נימוסים, ומצד משורר רגיש ואנין נפש כמותו. גם נוכחותו של אז“ר הביכה אותי, למרות שאיש תמים זה לא יכול היה להבחין בדברים כאלה. אך הרוכלת הערבייה, זו קלטה בחוש שמאחורי המבטים שבין האיש הצעיר לבין האישה המבוגרת יותר מסתתר משהו “נבזי”. היא הפסיקה את מלאכת הקילוף ותקעה בי עיני מכשפה מזרות אימה מעל לרעלה שכיסתה את מחצית פניה, וכשהציע לי אז”ר לבוא עמם לבית הקפה השכונתי, זרקתי לצלוחית הפח שלה כמה גרושים ומיהרתי להצטרף אל מלווי ולהסתלק מן המקום.

ממקומו בגינת בית הקפה המוצלת והנעימה שבמרכזה באר עתיקה מגודרת צהל לקראתנו גוטמן, הלוא הוא הסופר ש' בן ציון, שבביתו, התברר, התגורר פיכמן עד שימצא דירה לו ולמשפחתו. אך עוד לפני שהספקנו להתיישב ליד שולחנו, הריעו לאורח משולחן מרוחק יותר הסופרים בן הלל הכהן, הררי, לודביפול, והמורים ד"ר יוסף לוריא וניסן טורוב. ניכר היה בפיכמן שהוא אובד עצות ואינו יודע כיצד יתמרן בין שני השולחנות שיושביהם צהובים זה לזה. לבסוף ישב שעה קלה אצל השולחן המרוחק ואחר נחפז לחזור אל שולחננו.

לא עבר זמן רב ולבית הקפה הגיעו ברנר ואהרונוביץ' ודבורה בארון. הם סקרו במבטם את גינת הקפה ואת מסוביה, ומשגילו את פיכמן שמחו לקראתו שמחה גדולה והתיישבו ליד שולחננו. התברר שפיכמן וברנר החליפו מכתבים ביניהם עוד בתקופת “המעורר” ו“רביבים” וכבר הספיקו להיפגש בתל אביב. בכל זאת המשיך ברנר לחקור אותו על מכריהם המשותפים בוורשה, על “הצפירה” ועל עורכו, ואמר על קלויזנר שיש לו איזה צורך נפשי להשתטות. אחר כך שאל את פיכמן על תכניותיו והִרבּה להתבדח ולצחוק – צחוקו אינו נבדל במגושמות שלו מצעקתו – אך כלפי נענע בקושי את ראשו, וכבר התרגלתי לכך. לעומת זאת, הזוג בארון ואהרונוביץ' היו ידידותיים כלפי. מיד כשהתיישבה הושיטה דבורה את ידה בשובבות אל שקית הצברים שלי, ושאלה אם אפשר להתכבד. אחר כך סיפרה לכל החבורה שזה עתה חזרו מבית הדפוס של איתין, שם מדפיסים את “הפועל הצעיר”, ועד עכשיו “הוציאו את עיניהם” בהגהות. וסיפרה שברנר ירד מירושלים כדי להדפיס אצלם את הנובלה של ש“י עגנון “והיה העקוב למישור”, ושאלה את פיכמן אם יש לו באמתחתו איזה סיפור שיוכלו לפרסם בהמשכים, כפי שעשו עם סיפורו של עגנון. וכשהשיב לה פיכמן שבימים אלה אין כוחו יפה אלא בשיר, פנתה אלי ושאלה אם עקבתי אחרי סיפורו של עגנון בעיתונם והפליגה בשבחו של המחבר. פיכמן שאל לשלומו של צַ’צ’קֶס (הוא עגנון) והביע משאלה להיפגש עמו. התברר שאין יודעים בוודאות היכן האיש שוהה. לדברי גוטמן מתארח צ’צ’קס בימים אלה ממש אצל רֶדלֶר־פֶלדמן(הוא ר' בנימין) בביתם החדש שבשכונת נחלת בנימין בתל אביב, והוא שקוע כעת בכתיבה ואינו מתראה עם איש מלבד ד”ר רופין, מנהל המשרד הארצישראלי שצ’צ’קס מלמדו עברית. ואילו לדברי אהרונוביץ' עקר צ’צ’קס את מגוריו לידושלים בראשית השנה, להיות קרוב ל“בית נאמן”, שניתן למצוא בו ספרים שאינם מצויים ב“שער ציון” שלנו (והוסיף בעוקצנות ש“באשמת” ברנר, שפיתהו לכך, מפרסם כעת עגנון ב“האחדות” של “פועלי ציון”). ודבורה בארון סיפרה שהיא ויוסף קיבלו הזמנה מצ’צ’קס לבקר אצלו בירושלים ולהתאכסן באחד משני החדרים ששכר שם אצל ק"י סילמן. הוא מציע להם לנוח אצלו מן הקיץ התל־אביבי. “נשגב ממני איך בחור ענוג זה סובל את בכי התינוק שאך זה נולד לסילמנים,” צחקה, וניתן היה להבין מכך שתדחה את הזמנתו של עגנון להתארח שם.

כל אותה העת שתק ברנר, שהדעת נותנת כי מהלכיו של צ’צ’קס נהירים לו יותר מאשר לאחרים, עד ששאלו פיכמן איך הוא מתכוון להפיץ את הנובלה של עגנון ולהחזיר לעצמו את ההוצאות, וברנר השיב שיש לו כמה משקיעים, גם ר' בינימין מתעניין ודבורה אשתו החכמה תומכת בו, וכבר יש סידור עם החנות של קרוּגליאקוֹב בנווה צדק, ואולי יאיר לו מזלו והוא יצליח למכור באירופה ובאמריקה. “אבל אם לא יאיר,” נאנח ברנר ופרש את ידיו, “אם לא יאיר, הרי עשינו משהו למען הספרות העברית, לא?”

מאוחר יותר סיפרה לי בעלת ביתי מפי ברנר– בכל גיחה שלו לתל אביב הוא מקפיד לבקר בביתנו ועתותיו הנוגעות ללימודי הבנות מתקבלות ללא ערעור – שאנשי “מולדת” הזמינו את פיכמן לרשת את גוטמן בעריכת הירחון. גוטמן הוא ידידי ועלבונו ציער אותי. הלכתי, אם כן, אל ביתו בנווה צדק, לשמוע מפי אמו, “סבתא מינצֶה” דברים לאשורם.

חיבבתי מאוד את סבתא מינצה, שמאז מותה של רבקה גוטמן התמסרה לגידול נכדיה, ובתקופת הביניים, לפני שהתחתן בנה בשנית, ניצחה על משק ביתו, וכשאירחה את ידידיו שיתפה אותם בדאגתה לו, התאוננה שאינו אוכל מספיק וכי הוא עובד קשה מדי. וגם אל באי ביתם התייחסה באופן אימהי, הפצירה בהם לטעום מעוגיות הממליגה שלה, התעניינה בשלום נשותיהם וילדיהם והתבדחה על חולשותיהם. את בן הלל הכהן, “הבּוּרז’וֹי הזה”, עִקצצה בשל כרסו והתקרחותו, ולעלמה בארון יעצה לחדול מעיסוקיה הרוחניים, המשבשים דעתה של אישה.

כשהגעתי אל בית גוטמן, ישב פיכמן בחדר המגורים שקוע בקריאת הרצנזיה של לַחוֹבֶר על ספרו של ש“י עגנון שנתפרסמה ב”הצפירה". הוא גילה כלפי חביבות רבה, שאל לשלומי ולשלום בתי, התעניין לדעת אם אני מציירת ואיך משפיע האור המסנוור של המזרח על ציורי, ועד מהרה התנצל ואמר שהוא ממהר לפגישה ושאל אם לקרוא לגוטמן. אבל אני ביקשתי שלא יפריע לו בעבודתו ונכנסתי למטבח לראות את סבתא מינצה.

לא קשה היה למשוך את הזקנה בלשונה, וכשסייעתי לה בניגוב הכלים, תינתה לפני את צרותיה. אמרה שהדאגה לבנה מדירה שינה מעיניה, שהוא מר נפש מאין כמוהו, מתהלך בבית שפוף ואינו מדבר אל הילדים. עיקר עלבונו ורוגזו על האדונים הכבודים, חברי מערכת “מולדת”, שעשו יד אחת להדיחו (והבנתי שאין בלבו על פיכמן, יורשו המיועד), והוא שופך את מרי שיחו גם מעבר לים, ומתאונן באוזני קלויזנר ודרויאנוב על שאינם מזכירים את ירחונו בעיתוניהם.

שאלתי אותה על אורחם המשורר, ואך הזכרתי את שמו של פיכמן מיד אורו פניה של האישה הטובה הזאת, והיא דיברה בהתלהבות על המזל שהאיר לידידם, שמצא אישה כלבבו אחרי כל מה שעבר עליו… וסיפרה על האווירה בביתו בכפר הבֶּסַרַבּי שהיתה עדה לה, על מצבה הנפשי של טובה־גיטל, אשתו הראשונה, על עצביה הרעועים ועל התפרצויותיה. “ופיכמן עדין הנפש התבייש בשבילה ושתק,” אמרה, “יכי מה יעשה? – פרש ידיים לשמים…” ואמרה שמצבה של האם השפיע קשה על שלושת הפעוטות שלהם. "אבל כעת הכול טוב, אמרה. פיכמן כבר מצא דירה למשפחתו ובקרוב יביא הנה את אשתו וילדיו.

נזכרתי במכתב הראשון שכתב לי ביאליק אחרי שובו מביקורו בארץ, ובו הזכיר את פיכמן, שהתלווה אל מניה לקבל את פניו בנמל אודסה וחקר אותו על המוצאות אותו בארץ. חשבתי אז שמשורר רגיש זה קלט בוודאי את נימת אכזבתו מאתנו, ותהיתי בלבי מה אמר לו חיים איסקוביץ' עלי.

זקנה חמה, פשוטה ופקחית זו כאילו קראה את מחשבותי, וסיפרה שבשעת הארוחה התעניין פיכמן בי ובמעשי, אבל מיהרה להניח את דעתי ואמרה שבעיקר דיברו על ביאליק. כדי לא להיראות להוטה לשמוע על חיים־נחמן, שאלתיה לשלום בעלה, אם שמעו משהו מקרוביה ברוסיה ואם היא מתגעגעת לים של אודסה. היא צחקה ואמרה שיש לה הכול פה, בנווה שלום, גם הים וגם אודסה (הבנתי שכוונתה לאותו בית מלון עלוב בשם זה, על חוף הים), אז מה יש לה לשאת את עיניה למרחקים? והמשיכה להתבדח וסיפרה שבן הלל הכהן השתעשע במשחק מילים בין “טיומקין”, העסקן הציוני, ובין “פּוֹטיוֹמקין”, ספינת המרד האודסאית, ואמר שכפי שהמלחים שם נכשלו, כך נכשל גם פה טיומקין עם מהפכת הקרקעות שלו. נוכחתי שלא פחות משאני רוצה לשמוע, משתוקקת זקנה זו להשמיע. סיפרה שפיכמן מודאג מאוד ממצבו של ביאליק, הכותב איגרות קשות לחבריו. הוא מדבר בהן על סילוק השכינה ועל תוהו ובוהו פנימי ועל… ישמרנו אלוהים… על רצון לאבד עצמו לדעת, רחמנא ליצלן… “הייתכן?” שאלה, “האם גבירתי יודעת על כך? ואולי יש לה השפעה עליו ותוכל לשגר אליו דברי נחמה כלשהם?”

אותו הלילה לא עצמתי עין מרוב חרדה לחיים־נחמן. חשבתי על כך שמאז “צנח לו זלזל” לא כתב כלום, ומילותיו הקשות, “לא מנוחה ושנת לי, בדד אתחבט באופל וארצץ ראשי אל כותלי”, הלמו בראשי והגעישו את לבי ב“לילות הזוועה” – שלי פה ושלו בקצהו האחר של העולם.

אתמול אמר לי סאלים, מאהבו של שון, מן היחידים מהחוג הניאופלאטוני שמטלפנים אלי מדי פעם לשאול לשלומי, שאינני נותנת הזדמנות לאנשים להתקרב אלי. היה זה כשהתאוננתי באוזניו על ג’ין, שהדו־שיח שלי אתה נהיה קצר ופושר וחסרה בו הנימה האינטימית שאפיינה את יחסינו בעבר.

האם הוא צודק? נכון שמאז גבר ה“דיבוק” שלי על שון, ובכך פגע בשמו הטוב כמגרש שדים, התחילו חברי החוג להסתייג ממני. ובימים אלה, כשאני “יושבת על המזוודות”, כמעט אינני מזמינה אלי אנשים. בכל רגע אני מצפה להודעה על אפשרות שיבתי לארץ. אך נראה לי כי גם בתקופת פעילותי בחוג הבחינו חברי באיזה חוסר מנוחה אצלי, באי נחת, והרי גם בהיותי בארץ, וגם בהיותי בקרב הגולים, הכול שמו לב לקוצר רוחי, בעיקר כשמדברים בקלישאות ובסיסמאות על נושאים חברתיים או מדיניים. אז אני יושבת קפואה על מקומי ומתאמצת להרגיע את עצמי כדי שלא יבחינו בעצבנותי, וכשאני מנסה להתאים את עצמי לאנשים או לדיבורים שאינם לרוחי, מיד תוקפת אותי סחרחורת, כמו זיק חשמל מכה בקדקוד, הדם אוזל מראשי ואני ממהרת לפרוש משם. דומה שאני חיה מעל לכוחותי. שהאנרגיות שלי מוגבלות כל כך שכבר מזמן אני נוטלת מן הרזרבות. האם מצפים ממני למה שאינני מסוגלת לתת?

ידידי המעטים, אלה שקירבתי אלי במשך השנים, ידידי הנבחרים – דומה שברעבונם לחיים של משמעות־בכל־מחיר מוצצים ומכלים את שארית לשדי. בלהיטותם להיוושע הם טורפים את ידי המושטת להם לעזרה. והרי אני מטה להם אוזן קשבת מרצוני, מציעה להם את כתפי לבכות עליה. אני אומרת לעצמי שאסור שיראוני במסכנותי. מוטב שאשָמע מאולצת, כפי שטוענת ג’ין, שאקשיח את שרירי, ובלבד שאבוא בקהל מתוך אשליה של כוח. העמדת פנים טובה מסמרטוטיות.

אני מדברת אל הפסיכיקה שלי. אני מתחנחנת אליה. מתחנפת אליה. מתחננת שלא תפתיע אותי באיזו קפריזה חדשה. היא כל כך עקשנית, לפעמים, אגרוף קפוץ. וכשהיא מגלה התנגדות, אין לי דרך לרככה ולפייסה. היא חזקה ממני.

אני מנסה להתנחם במשפט שכתב לי חיים־נחמן ב־1905 לקישינב: “הישארי תמיד את עצמך: מסתורית, חלומית, הוזה על עולם שהוא מעבר.”

*

כשאני מחפשת מישהו בדרך המלך קורה שהוא מוצא אותי באיזה דרך צדדית, כמו שקרה עם בוריס שץ, שבדיוק כשחיפשתי מוזיאון להציג שם את ציורי, התארח בביתו של לילייֶן בברלין, קרא שם את סיפורי י"ל פרץ בתרגומי לרוסית, נזכר בי, מצא את כתובתי במערכת והציע לי לערוך תערוכה של ציורי בבצלאל. אין זה משנה שמסיבות שונות שום דבר לא יצא מזה. דבר זה מזכיר לי את אבי, שעוד כשגרנו בקישינב, כשרצה לשאול משהו, לשלום לנוצ’קה הקטנה, למשל, במקום להיכנס דרך הדלת, דפק על החלון ושאל משם מה שלום הילדה.

זה ימים רבים, מאז גברה מחלתי, אני מהרהרת בכתיבת צוואה. והנה, בדיוק כשהתיישבתי סוף סוף לנסח אותה, וכבר פניתי פה לנוטריון כדי לחתום עליה בנוכחותו, קיבלתי מכתב מבוריס שץ שבו הוא מבקש ממני לתרום למוזיאון שלו בירושלים את ציורי “ילדים אצל הכותל המערבי” (אחת מן התמונות שהחבאתי במחסן של בריל בתל אביב לפני שהגלו אותי למצרים). ובכן, הכנסתי זאת כסעיף בצוואתי.

טיוטה ראשונה של הצוואה שרבטתי כבר בקיץ 1918, אחרי ההתקף הקשה הראשון של מחלתי. לא ידעתי אז, ואינני יודעת היום, מי מיקירי ברוסיה חי, או הוגלה לסיביר, או חלילה אינו עוד בין החיים. בטיוטה זו אני מצווה למכור את חלקת האדמה שלי ביפו־תל־אביב, שסיימתי לשלם עבורה עוד לפני המלחמה והיא נקייה מחובות, ולחלק את התמורה בין בתי יֶלֶנָה סלפיאן־שפירא ובין אחותי סופי יוֹסֶלֶביץ'. אם סופי איננה בחיים יירש את חלקה בן אחותי המתה, מריה – אַנַטוֹלי טרַבּין. מבין ציורי השמורים אצל בריל בתל אביב הורשתי את “חגיגת פאן” לגלריה מוסקוואית שהצגתי בה מתמונותי לפני שעזבתי את רוסיה, ואת הציור “תן לחם” ועוד אטיודים הורשתי לבעלי לשעבר, מרדכי סלפיאן. טרם החלטתי מה ייעשה ביתר ציורי, ואם אוריש כמה מהם לביאליק.

כשכתבתי את הטיוטה הראשונה של צוואתי עדיין לא ידעתי על מותו של יהושע אייזנשטאדט בשוויץ, ומיניתי אותו כמוציא לפועל של הצוואה. וכעת אני מתלבטת מי יוכל למלא את מקומו.

דבורה בארון מוסיפה להסתגר בביתה ולהתאבל על אחיה בנימין, ויוסף אומר שאין היא מוכנה עדיין לביקורים. היא חסרה לי מאוד. כעת, כשמחשבותי מכוּונות לארץ ואני זקוקה לדבֵּר על הבעיות המציקות לי, אין לה תחליף מבחינתי.

אני נזכרת בחגים, למשל. בהיותי בארץ, לפני ראש השנה ולפני פסח, התחילו אצלי התלבטויות איפה נבלה, לנוצ’קה ואני, את ליל החג. בעלת ביתנו ראתה זאת כדבר מובן מאליו שנהיה מסובות על שולחנה, אך דווקא בחגים לא הרגשתי שם בנוח, למרות יחסן החם של האם ובנותיה. מה גם שתמיד היה החשש שגם ברנר יהיה שם… גם אל גוטמן הוזמַנו, באמצעות בנם נחום שהיה תלמידי המצטיין בסדנת הציור שלי, אבל אצלם היתה מהומה גדולה, אורחים מכל הארץ והרבה ילדים קטנים, והרגשנו את עצמנו מיותרות. חשבתי שאילו היתה לנו דירה משלנו, יכולות היינו להסתגר בבית, להגיף את התריסים, לשבת שתינו לבדנו במטבח ולאכול את הסלט ואת הלבן שלנו כמנהגנו בסתם יום של חול, ולהתעלם מן החג. זה עצוב, נכון, אבל בשתיים אפשר לסבול זאת. בעיקר אם זו בחירה שלנו. יכולות היינו להשתעשע בסודנו ולא לגלותו לאיש, כדי שלא ישטפו אותנו ברחמים ובהפצרות ובהטפות מוסר. לכל אחד יש דעה בנושא וכל אחד רואה חובה לעצמו להתערב בחיינו ולהחליט בשבילנו מה טוב ומה רע לי ולבתי.

ההתערבות בחיינו בתקופת מגורינו בתל אביב היתה הדבר הבלתי נסבל ביותר בשבילי אז, לפני שגורשנו למצרים. נכון, היו בעיות שדרשו החלטות קשות וגורליות וזקוקה הייתי לייעוץ, מפני ששתי האפשרויות נראו שקולות ומפחידות באותה המידה. עניין הנתינות, למשל, אם להישאר אזרחית רוסית ולהסתכן בגירוש מן הארץ במקרה שתפרוץ מלחמה, או לקבל אזרחות עותומאנית ולהסתכן בניתוק מבתי. ללנוצ’קה לא היתה בעיה. היתה נחושה בהחלטתה להישאר אזרחית רוסית. לא עלה בדעתה לסכן את התראותה עם אביה והיא לא נבהלה אפילו מאיום הגירוש מהארץ. בעצם, אולי אפילו ייחלה לכך… הגעגועים לאביה גברו אצלה על כל שיקול אחר. שום דבר אחר לא העסיק אותה. על אפשרות של מלחמה ושל ניתוק ממני מיאנה לשמוע. דיה לצרה בשעתה, אמרה.

אבל אני… מה יהיה אתי, חשבתי, אם תתגשמנה הנבואות השחורות ותפרוץ מלחמה בין שתי המעצמות? אם אחליט להתעתמן ולנוצ’קה תגורש לא אוכל לסבול את הניתוק ממנה, ואם אשמור על אזרחותי הרוסית ואגורש יחד אתה אשרוף את כל הגשרים לחזרה. והרי ידעתי שבסופו של דבר יעלה חיים־נחמן לארץ, כולם אמרו שאין ספק שיעלה, זה רק עניין של זמן. ובלעדיו לא היתה לי שום אחיזה שם, שום אחיזה!

לא הייתי יחידה בהתלבטותי. רוב תושבי הארץ היהודים התלבטו באותה הדילמה עצמה (מבחינה זאת היה מצבם של הגברים קשה הרבה יותר, מפני שעליהם ריחפה סכנה מיידית של גיוס לצבא התורכי). אך אני הייתי תקועה, וכל החלטה, לכאן או לכאן, הצטיירה בעיני כקטסטרופה. כל העצות שנידבו לי היו מן השפה ולחוץ. בעצם, כל אחד היה שקוע עמוק בבעיותיו הפרטיות ולאיש לא היתה סבלנות להטות אוזן לזולתו. מצאתי את עצמי מסובכת במבוך ולא ראיתי קצה חוט שינחני אל האור. דשדשתי במקומי מתוך צפייה דרוכה לאיזה משבר, חיצוני או פנימי, שיפרוץ לפנַי שביל ויסמן לי כיוון חדש, במפלס אחר אולי, שיאיר לי איזו ספירה קיומית אחרת, ידיעה גבוהה יותר. חשבתי שוב על הרב קוק, ששמעתי כי הוא חבר במסדר “אחווה” החשאי והדבר עורר את סקרנותי. אך ידעתי שהרב תומך בהתעתמנות וחששתי שישפיע עלי בכיוון זה.

נראה שהייתי בדיכאון. סבלתי מהתכווצויות בחזה ובראש, מין הצטמקות כזאת. תוגה צובטת לב היתה תוקפת אותי ללא אותות מוקדמים שהנה־הנה היא ממשמשת ובאה, סוחטת הרחמים העצמיים הזאת, המזילה דמעות מעיני ללא שליטה. הייתי אומרת לעצמי שעלי לגייס את המוּדעות שלי, את האינטלקט, את כל הטכניקות שפיתחתי לי במשך השנים, לדבר אל עצמי, לשכנע את עצמי, שאוכל למצוא טעם גם בלבדיותי. שאוכל לעבוד. ניסיתי להרגיע את צערי, לשכך את כאבי, לדכא את חמלתי העצמית, כדי שלא להתגעגע. לכלום. גם הצעדה לאורך שפת הים הלוך ושוב, עד אפיסת הכוחות, הועילה. חייבת הייתי לנסות הכול, הכול, ובלבד להדוף את הדיכאון המזדחל. אבל שוב ושוב חזרו המחשבות אל מלכודת אי ההחלטה.

באותה תקופה חיפשתי קרבה אנושית, ודיברתי יותר מדי. פרץ של דיבור בלתי נשלט. הלשון כמו השתחררה מחרצובותיה והתחילה להתקשקש, ותהיתי לאן נעלם הריסון העצמי שלי. כל שחשתי היה מהומה ריקה בראש והתרגשות חסרת פשר. שטחתי את בעיית התאזרחותי לפני ידידים וזרים, הקשבתי להתלבטויותיהם של האחרים, שקלתי והתייעצתי, ושוב שקלתי ושוב התייעצתי, וכך, בעצם העובדה שפתחתי לפניהם את סגור לבי, הזמנתי אותם להתערב בענייני. לכל אחד היתה דעה, כמובן.

יוצאי גרמניה ואוסטריה שבינינו לא זזו מאזרחותם, מתוך הנחה שאם תפרוץ מלחמה תהיינה מעורבות בה רק רוסיה ותורכיה, ומכל יהודי פלשתינה היו הם היחידים ששמרו על שלוותם ועל תחושת ביטחונם. עם בעלי האזרחות “הנכונה” הללו נמנו כמה ממנהיגינו, והם, ובעיקר נשותיהם, היו להוטים לצייד אחת כמוני בעצה “נבונה” והן עטו עלי לארגן לי את החיים. רק אז נוכחתי מה עז תאבונן של נשים מסוימות לעצב את חיי זולתן, עד כמה הן ששות להדריך ולהנחות ולהפעיל את רצונן עלייך. ואם תהססי לקבל את עצתן ותחפשי פתח מילוט מעריצוּת האחר הסוגרת עלייך, אם תגלינה נשים טובות אלה שאחרי כל ההשקעה שהשקיעו בך עדיין את תקועה בהתלבטות התמוהה הזאת שלך – כן, ברוב חוצפתך! – לא תהססנה לבטא את כעסן על כפיות הטובה שלך, בפנייך ומאחורי גבך, על עקשנותך להכעיס, על מוזרותך, והן תנתחנה את אופייך ותבחשנה בעברך ולבסוף תנערנה את חוצנן ממך בשאט נפש.

נכון, אני טיפוס קשה ועקשני במיוחד. פרובלמטי ממש. כשרק חשתי שמישהו מהגברות הללו רואה אותי כשבוית רצונה, הייתי מתחילה לעפעף בעיני, מטה את ראשי לצדדים, מזיעה ומחווירה, ואי אפשר היה שלא להבחין שאני נשמטת מאחיזתן לנגד עיניהן ממש.

“את חייבת לשכנע את אלה־לנה להתעתמן!” פסקה בתקיפות, בגרמנית, אישה נכבדה מאוד, שוחרת טוב, שעמדה בראש ארגון נשים פעלתני שלנו ומשפחתה עברה לגור ב“חֶברה חדשה”. מרחק מטרים אחדים של חול מביתנו. “לשתיכן אין מה לחפש בארץ הפוגרומים!” ומיד היא נחלצה להציע עזרה. היא תדבר עם לנה. היא תסדר לה מִלגה שתאפשר לה לסיים את לימודיה בגימנסיה. היא תפנה אותה לקורס במלאכת יד ותמצא לה עבודה בבית המלאכה שהיא הפטרונית שלו. לא הועילו כל מחאותי שלנה אינה טובה במלאכות יד ושלא ירשה ממני את כישרון הציור. אישה זו נשארה בשלה.

היה זה בשבת אחר הצהרים, בשעת קבלת האורחים אצל משפחת דיזנגוף, במרפסת הסלון הרחבה המשקיפה אל השדרה הצעירה.

ידידתי שולמית, אחותו של יצחק בן צבי, דיברה על לבי, בצרפתית, שאשמור על אזרחותי הרוסית. היא טענה שהפרידה מלנה תהיה קשה לי יותר מההסתגלות מחדש לחיים ברוסיה, אם אמנם תפרוץ מלחמה ואיאלץ להגר מהארץ.

באותו רגע חלפה על פנינו צינה דיזנגוף, שאך זה הגיעה מן החוץ, כשאורחיה כבר הסבו אל השולחן ולגמו מן התה שהגישה להם סוכנת הבית. זקופה, לא גבוהה, טופפת על עקביה, חבושה בכובעה רחב השוליים והרעלה הדקיקה המגינה על עור פניה החיווריין מגולגלת על עורפה. הבגדים שלבשה מדגישים את גזרתה הנשית: סרפן קטיפה שחור שחגורתו הרחבה מבליטה את מותניה הצרים ומגביהה את חזה התפוח, וטול פרחוני עוטה את מחשופה. פניה צרות, עיניה גדולות ושחורות, וגומה קטנה מגשרת בין אפה המחוטב ובין שפתיה החושניות. הבעתה צוננת, אך מבטה ספק אפל ונוקב, ספק חולמני ופגיע.

מארחתנו החביבה, שמשפטים אחדים משיחתנו עם שולמית הגיעו לאוזניה, התעכבה רגע לידינו. “כן, כן, תעשי זאת למען בתך!” שחה לי בנועם, ברוסית, “את חייבת לה את זה, לא כן?” ומיד התעופפה אל האורח הבא.

למה היא מתכוונת? לבי נצבט בי ובושה ואשמה הציפו אותי. לכך שקרעתי את לנה מאביה והבאתי אותה לארץ צייה ושממה? מה יודעת אשת חברה אלגנטית חשוכת ילדים זו על היחסים ביני לבין בתי? האם שמעה משהו מגוטמן? בין שני אלה שוררת בזמן האחרון ידידות חשודה…

חברתה, הגברת שפרה־בַּאשה הכהן, גבוהה, רזה, קצת אקסצנטרית (“ספורט הוא היום במודה,” שמעתיה אומרת לשכנתה, לוּבָּה פּוּחוֹבסקי), חולקת עליה, אך הגברת־דוקטור בוגרשוב, רחבת גו, נמרצת, מרושלת מעט, שנתנה ללנה שיעורים פרטיים במתמטיקה, צחקה ואמרה שלעלמה סלפיאן אופי נחוש ואין להזיזה מהחלטתה. וכעת הגיע תורה של הגברת־דוקטור לובה פוחובסקי, נאה, רזונת, אנרגטית, שעליזות שוררת בביתה, בנותיה רוכבות על סוסים, היא עצמה מתנדבת לכל מיני אגודות צדקה. בעלה, ד"ר פוחובסקי שלנו, התעתמן ואחר כך אף נעשה קצין בצבא התורכי, והיא צעירה ממנו בשנים רבות, התעתמנה בעקבותיו. מאז צידדה בחום במתעתמנים, וההתנצחות בין הגברות על גורלי ועל גורל בתי רחשה בלעדי, מעל ראשי, כביכול קיומי בחדר היה תיאורטי בלבד. הגברת ציפּה־פֵיגה לבונטין, בת דודה של בן הלל הכהן, יהודייה כשרה, נמוכת קומה, בשמלת משי שחורה ושביס תחרה, שניהלה את ביתה ביד רמה, תבעה לדעת ביידיש, על מה סערו הרוחות. והגברת גלוּסקין, חברתה לגמילות חסדים (כאן, באלכסנדריה, היא מגלה כלפי נדיבות רבה), הסבירה לה מדובר באישה בודדה ובתה המתבגרת המתלבטות אם לדבוק באזרחותן הרוסית או… “להתעתמן! להתעתמן!” קראה הגברת בריל, בעלת דרכון אמריקאי, גבוהה, מלאה, קוקו מתנוסס על קדקודה, שבתה למדה אצלי ציור. “מה כבר יש לה להפסיד, בגילה?” והגברת לבונטין הצביעה עלי וצחקה: “היא? הרי אני מכירה אותה! היא זאת שלחמה למען אייזנשטאדט נגד בעלי!”

באותו הרגע התייצב ב“עזרת הנשים” שלנו המורה יחיאלי, מנהל בית הספר לבנות (ובהיותו גם אב לשלוש בנות, נהג לפנות אל הגברים בלשון נקבה), גבר מרשים בחליפה לבנה מחויטת ומגוהצת, וכל הגברות הפסיקו כבמטה קסם את להגן. והנה דווקא הוא כיבד אותי על פני האחרות, הושיט לי את ידו בחמימות, שאל לשלומי ולשלום בתי והזמין אותנו לבוא אליו ולאכול בננות מן השיח שבגן ביתם. אך כשהציגני לפני אשתו, ששְמה בפי כול “יֶנטֶה”, ואמר לי “תכירי את אשתי, יונה”, נתקפו גבירותינו עליזוּת משונה ועבר ביניהן גל של צחקוקים (רק זמן קצר לפני כן, עִברתו את שם משפחתם מיוחֶלצ’יק ליחיאלי), ומרת יחיאלי, גבוהה, צנומה, חמורת סבר, נעליה מבריקות מצחצוח – קמה ממקומה בהתרסה, שילבה את זרועה בזרוע בעלה הנבוך, ובסנטר נטוי ניווטה אותו, את האיש נעים ההליכות – החוצה. אחרי לכתם דעך הצחוק, והגברת לבונטין סיפרה שחמותו של יחיאלי, בּאבֶּע בַּבּצֶ’ק, שהגיעה מביאליסטוק והיא מתגוררת כעת בביתם, מקניטה את בתה בכוונה באוזני זרים וצועקת אליה מקצה הדירה: יֶאנטה! ווּ בּיסט דוּ?"

קינאתי בבני זוג שהם בעלי ברית, שחייהם יחידה אחת של שמחות ועיצבונות ותקוות משותפות, והם מדברים זה אל זה ברמזים ובחצאי משפטים ולהם בדיחות פרטיות שזר לא יבין. קינאתי ביחסי חיבה והבנה השוררים בין הורים לילדיהם, במשפחתיות שופעת חום. וקינאתי באנשים מן היישוב, שנוהגים כמנהג הבריות וחיים על פי ציפיות החברה. (ידידי אייזנשטאדט היה רותח מזעם אילו שמע אותי. הוא האמין בתום לב שמזל גדול נפל בחלקי להיוולד עם אישיות כשלי…) וקינאתי באותם יחידי סגולה שההצלחה קרנה להם ברוך, שיכלו להרשות לעצמם להיות ענווים, נדיבים.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי ללנוצ’קה, משכה בכתפה, זקפה גבה וחרצה: “מה הבעיה? ברור שכדאי לך להתעתמן! מה זה בכלל נוגע אלי? להחלטה שלי אין שום קשר אלייך! למה אני צריכה להיות מעורבת בכל העניין הזה?”

מחשבותי היו תקועות, לא היתה בהן תזוזה. לא היתה תנועת מחשבה. גם הציור שלי סבל מכך. ראשי היה ריק מרעיונות. הייתי נתונה באבל מתמשך על עצמי. ביכיתי את הידידות שלי עם עצמי, את הדיאלוג עם עצמי, שנהיה כל כך בלתי אפשרי כבר מאז ביקורו של חיים איסקוביץ' בארץ. וכעת מדובר בפרידה מלנוצ’קה, באפשרות שיינתק גם החוט הדק הזה הקושר את נפשי בנפש בתי האהובה. שלא יהיה עוד קיום בעולמי לזו שחייה שזורים בחיי. וכשאיוותר גלמודה – בארצו שלו, שאימצתיה להיות ארצי – האם לא אאבד את זהותי? ומנין אשאב כוח?

שאלתי את עצמי כל מיני שאלות. מתי ביליתי עם עצמי בנעימים. והזכרתי לעצמי שבעבר, שנראה פתאום רחוק כל כך, התרפקתי על ציפיות רומנטיות, על עינוגים, וכשנאהבתי, כשהוחמאתי על ציורי, התמוגגתי בענני אהבה עצמית. אך דומה ששמחת היצירה לא נטשה אותי גם בימים של ייאוש. לא לגמרי.

אני נזכרת בימים הרעים ההם מפני שכעת, ערב שובי לארץ, חוזר ופוקד אותי הדכדוך המוכר מאז. שוב אני שוכחת איך להשיא לעצמי עצות טובות, איך לחזק את עצמי. האם הבכי והרחמים על עצמי, שכל חיי נלחמתי בהם, הם תוצאה של היחלשותי הפיסית? אני חייבת להתחזק. ולהפסיק להתנדנד על חוט הספק.

*

החשש שמא חזרָתי לארץ תעכב את עלייתו של חיים־נחמן אינו מרפה ממני. כך זה היה תמיד. כבר אז, בשוויץ, בקיץ 1907, כשנודע לי שהוא נבחר להיות ציר בקונגרס השמיני בהאג, ובאי זהירותי כתבתי לו שאף אני מתכוננת לנסוע לשם. ברגע שהעליתי זאת על הכתב, ידעתי שאני מסכנת את בואי לקונגרס ושאני מאבדת את הסיכוי לפגוש אותו. ולא שחשדתי שאין הוא משתוקק לראות אותי. ידעתי שהוא פוחד. מהתחייבות, מ“מה יגידו”, מרכילות, ואשר יגורתי – בא. חיים איסקוביץ' הזדרז להשיב לי שאין הוא בטוח כלל כי יבוא לקונגרס…

ןכך גם היה כשבתקוותי הנואלת שכנעתי את עצמי להאמין שיבוא אחרַי לפלשתינה. אבל אז, בשנתי הראשונה בירושלים… קומתי הזדקפה, גם התעגלתי במקומות הנכונים, וכשהסרתי את משקפי, החמיאו לי חברי לדירה ואמרו שעיני “בורקות באש כחולה עזה”. התגנדרתי בעבאיות צבעוניות וחיתלתי את ראשי בכפיות עם מיני קישורים מסובכים, והייתי במצב רוח כל כך מרומם, שחשתי עליונות עליו והעזתי לומר לו את אשר בלבי בנימה אירונית משועשעת. שאלתי מתי יבוא לפלשתינה, ואם יש לי סיכוי לראותו בקרוב עין בעין… ועניתי במקומו: לא! אין אפשר בקרוב! עיכובים בלי סוף לו! איך ניתן להתגבר עליהם! ובכלל, עקצצתי, מה יחשבו האנשים? שמשוררם הדגול בא לארץ בגלל אישה? (והוספתי בסוגריים, להניח את דעתו, שכבר אין איש בעולם שחושב כך), אך אם חושש הוא שמא האישה עצמה תדמה בנפשה מי יודע מה… הרי גם לזה הסיכוי קלוש ביותר, מפני שארץ ישראל תחטוף אותו מיד עם בואו. היא לא תוותר על טרפה לאחת כמוני… ארץ ישראל תשכר אותו, תפעיל עליו את קסמיה, תפרה את דמיונו, תישא אותו למחוזות נעלמים והזויים של שגב וחפץ וחשק… והרי ארצנו התברכה בנערות יפהפיות וחמודות… אבל, אמרתי, אינני יכולה להבטיח לו אושר, אלא רק תקווה לאושר, אשליה של אושר. רק זו ניתנה לאדם.

ועברתי לטון פטפטני, ודיברתי על רחל לישנסקי, שכנתי וידידתי היקרה, שנפש פתוחה וטהורה לה, וסיפרתי לו שהיא נוסעת ליפו לחודשים אחדים להתרפא, וכה אתגעגע אליה.

ובמכתב אחר העזתי להטיף לו מוסר. אמרתי לו שכשנפשו סעורה, מדובר לפחות בנפש, אבל כשהיא רדומה, כשהיא עייפה ומפהקת, כשמנוחת נפש מתחרזת אצלו עם דשדוש ברפש, רק אז כרויות אוזניו לרכילות מרושעת, סרת טעם ומופרכת. וכשנפשו ריקה ומשותקת, אז הוא גם מזלזל ברגשות זולתו, מלגלג על כל מה שממלא את עיני זולתו דמעות. הכול “שטויות” אז בעיניו. ושאֵלה מתגרה: האם חושב הוא שכה מעריכה אני את נוכחותי בחיי הנפש שלו, שאני מעזה לחשוב שאני תופסת מקום כה חשוב בגעגועיו?

אבל במכתבי הבא אני מתחננת לפניו שנסתכל זה בעיני זה בפשטות, ואני מפצירה בו לבוא, לחצי שנה לפחות, ולוּ כדי להוכיח לעצמו שיש לו כוח רצון… אני מנסה לחזק אותו באמונתי שהתרדמה שלו זמנית, שכל החלטה שלו מבשילה לאט, אך לבסוף יתגבר ויבוא. והרי שנינו יודעים שרק בארץ תצמחנה לו כנפיים!

כה משוכנעת הייתי באמונתי שאמנם יבוא, שביקשתיו להביא עימו אטיוד שלי שהשארתי בידיו, “אישה עם קשית בפיה”, ותצלום שלי, וגם ראי ששכחתי אצלו… והתבדחתי בעניין הראי ואמרתי שבבואתו תשתקף אליו מן הראי שלי במשך כל זמן מסעו בים…

כל כך אופטימית הייתי אז, כל כך זחוחה היתה דעתי עלי, שהזמנתי אותו ואת כל בני חבורתו לבלות ערב קסום על גג ביתי בירושלים, והבטחתי כי אפרוש לרגליהם שְטיח בצלאל ואשקה אותם ביין מיקבי ראשון לציון…

כל הזכרונות וההרהורים האלה שמציפים אותי כעת, ושאני חייבת להתמודד אתם לקראת שובי לארץ.,

מסיבת התה אצל הפיכמנים, למשל, שבביתם אהבתי לבקר. נזכרתי בה אגב שאלת התעתמנותי, אם כי אצלם לא עמדה כלל שאלה כזאת על הפרק. בלאו הכי התכוונו לנסוע לבסרביה לבקר את בנו הבכור של פיכמן, שנשאר אצל הוריו, ובת שבע אשתו כבר עשתה הכנות לנסיעה. יש לו, למשורר זה, יצר נדודים בלתי נלאה, ודומה היה כי אינו רואה בארץ ישראל את מקום הקבע שלו. הסכנה ששערי הארץ ייסגרו בפניו לא איימה עליו אפוא ונוח היה לו להמשיך ולהחזיק בדרכונו הרוסי.

לאותה מסיבת תה הגעתי ראשונה, אף כי כאישה בודדה הרגלתי את עצמי לאחֵר. אלא שבאותם ימים הייתי עצבנית וקצרת רוח מכדי לדבוק בעיקרון הזה. גוטמן הגיע דקות אחדות אחרי. השינוי שחל בבחור הזה, המתון והסולידי בדרך כלל, הפתיע ממש. הוא פרח. השתובב כנער, הסמיק ללא סיבה, השקיע המון אמוציה בכל מיני זוטות. האם היה חולה אהבה? ומי היא? הגברת דיזנגוף, כפי שריננו? והרי בפואמה האלגורית המפורסמת שלו, “בן הנשר”, הלעיג גם על בעלה… חיפשתי סימנים בזוג הזה, שכבר לא היה בעלומיו, לראות אם יחדלו להיזהר וינהגו כמסוחררים, אם ישלחו זה לעבר זה מבטים אינטימיים, ייגעו זה בזה נגיעות קלות לעיני זרים, ובהעדר בעלה ממסיבת רעים כלשהי – ןהרי גם הוא, אמרו, אינו טומן ידו בצלחת – ילווה אותה גוטמן לביתה… והנה אפילו קטיה, בת בעלת ביתי, לאטה לי בסוד שכשחזרה בערב מבית חברתה, בתו של ד“ר חיסין, עברה בשדרה וראתה את גוטמן מתנשק עם איזו גברת מתחת לקזוארינה… אך אבוי, התברר שהיתה זו הרופאה שלנו מ”שערי צדק“, ד”ר בת שבע יוניס, שהכרתיה כאישה אינטליגנטית אך קשה ועם פרינציפים; ואמנם, זמן לא רב לאחר מכן נישאה לגוטמן, על אפה ועל חמתה של משפחתה, והוא עבר להתגורר בביתה היפה שליד הגימנסיה (הלשונות הרעות אמרו שגם בעיותיו הכלכליות נפתרו), ובכל יום שישי אחר הצהריים התאספה אצלם שמנה וסולתה של תל אביב לתה־של־חמש.

דבורה בארון, כרסה הענקית בין שיניה, ואהרונוביץ' שלה באו באיחור רב והיא נראתה נורא. פניה צהובות וזרוּעות כתמים והבעת מרירות לשפתיה הדקות, רגליה מחותלות ונעליה כבדות. ואהרונוביץ' – תשומת לבו כולה נתונה היתה לשלומה ולנוחיותה של אשתו. חרדתו לכל משוגה שלה הביכה ממש.

כשפתחו לדבר על בעיית ההתעתמנות שכה איימה על רבים, שינה אהרונוביץ' מיד את הנושא וגוטמן לחש באוזני שהגזֵרות החדשות גרמו לדבורה חרדה קשה, וכתנאי לבואם הבטיח ליוסף שלא ידברו “על המצב”.

דיברו אפוא על כינוס כתביו של ש' בן ציון־גוטמן, ופיכמן שאל את אהרונוביץ' אם נכון שהוזמנה מסה ביקורתית אצל א“א קבק כהקדמה ל”כל כתבי". אבל דבורה נעצה את עיניה בבעלה והזעיפה כלפיו את גבותיה, להזהירו שלא יסגיר את “סוד המערכת”. אחר כך פנתה לפתע אלי, כמתריסה, ושאלה אותי לשלום בתי, סיפרה שנערך לה מפגש ספרותי עם בני כיתתה של לנה בגימנסיה, ואמרה שלבתי עצבות יהודית בעיניה.

אחר כך קרה משהו שבשום אופן לא הצלחתי להבינו. דבורה קירבה את כיסאה לכיסאי, הניחה את ידה על ירכי דרך חירות ידידותית, ולאטה לי בצחוק שלנה בתי מזכירה לה קרפיון… אילמותה החמקמקה, אמרה, דומֶה שהיא שומרת את הבחנותיה לעצמה, והיא גם ככה, גדולה לגילה… ושאלה אם ניסיתי לצייר אי פעם את בתי. אחר כך הוסיפה במתיקות שדג קרפיון הוא המאכל האהוב עליה ביותר…

ודובר, כמובן, על הסקנדל שפרץ בעקבות הפואמה האלגורית של גוטמן, שבה הלעיג על חברי מערכת “מולדת” שהדיחו אותו מכהונת העורך, ועל מיודענו ק"י סילמן שתמך במדיחים. אלא שנראה כי הרעש שכך בינתים, ומן המחרימים את גוטמן נותרו רק נפגעי הפואמה עצמם. ואילו אנשי “הפועל הצעיר”, שלא מנעו את פרסומה האומלל ואף עודדו את המשורר לכך, אלה חזו בהתגוששות בין עורך ביטאונם לשעבר לבין יריביהם המכובדים ממערכת “מולדת”, וחיככו את ידיהם בהנאה. אך דומה ששום ביקורת, קטלנית ככל שתהיה, לא הכאיבה לגוטמן כהסתייגותם המפורשת של סופרי אודסה, וביאליק בראשם, מן הסַטירה הזאת. חבריו אלה שמעבר לים לא חסכו ממנו את סלידתם מיצירתו זו, שהיתה בעיניהם נקמנית גרידא, ויעצו לו להתנצל לפני הנפגעים.

אך קרנו של גוטמן עלתה בעיני מאוד כשנוכחתי באיזו אצילות נפש הגיב כלפי פיכמן, שמונה להיות פטרון “מטעם” ל“מולדת” שלו, והתפעלתי מן הנאמנות שגילה כלפיו כידיד וכבן עיר.

וכשבאתי הביתה, התיישבתי לפרוק את זעמי באיגרת אל מנחם אוסישקין ידידי, שכבר בפגישתנו הראשונה בקישינב נוצרה בינינו “כימיה”, וכשהייתי אני בשוויץ והוא במוסקווה, ניהלנו דיאלוג בכתב. אך עיקר ההתכתבות בינינו החלה מאז עלייתי לארץ, והוא חיזק את רוחי בתקופות של ייאוש.

במכתב שכתבתי אליו אחרי ביקורי בבית פיכמן סיפרתי לו על התככים שרוקחים אנשי התרבות הפרובינציאלים המנופחים שלנו, הבוחשים בקדרת ספרותנו ומתבטלים בפני “המילה האחרונה” של האופנות באירופה. אלה מגיעות אלינו באיחור ניכר, כתבתי, אך נבלעות פה בלהיטות, על כרעיהן ועל קרבן, ומיד מתקבלות כאמות מידה לבחינת היצירה המקומית כשכל ריקא בין “קברניטי ספרותנו” רואה עצמו נביא ופוסק הלכות, לפחות כמו ברנר.

באותם ימים עוד היו לי יומרות ספרותיות, ואוסישקין, ידידי הטוב הטוב, תמך בהן בהתלהבות. וככותבת, חשתי אז מחוקה בארץ. אבל כעת אני מתביישת בתשפוכת הזאת של זעם שהטלתי על ראשו של אוסישקין המסכן. היתה זו, כפי הנראה, מרירות מצטברת. כיניתי את “אנשי הביטוי” שוטים מתנשאים המבטלים את כל העולם כדי לפנות מקום לאגו החמדני שלהם, מניפולטורים שקידומם העצמי עומד בראש מעייניהם. דיברתי בשפה נמלצת, בטונים גבוהים מדי, אולי דבריה המוזרים של דבורה בארון על בתי הם שפגעו בי כל כך, וכשנוספו על תחושת התסכול שחשתי באותם ימים בגלל מצבי המקצועי והחברתי, הציתו בי כעסים רדומים. חבל, היה זה מכתבי האחרון מהארץ לאוסישקין ובוודאי נשאר לו טעם רע ממני.

ואחר כך נסעה לנה לרוסיה ואני נשארתי בארץ. והרי הוחלט לבסוף על פרידה קצרה, רק עד החגים. היה זה הרע במיעוטו, מעין פשרה שהסכמנו עליה: היא תבלה עם אביה את חודשי הקיץ, ובסתיו תחזור לפלשתינה, לקראת שנת הלימודים החדשה, בכיתה השביעית בגימנסיה. מי יכול היה לחזות אז שהמלחמה בפתח, שהתורכים יבטלו את הסדרי הקפיטולציות, ושאני אגורש מהארץ?

ובמשך חודשי הקיץ הארוכים, לבדי בלי לנה, התעקשה להתחפר בלבי דמותו של חיים איסקוביץ', לכוון את פעימות לבי. וכשפרצה המלחמה הארורה הזאת, ולנוצ’קה נתקעה ברוסיה ונמצאנו משני צדי המתרס, בשני מחנות אויבים, אני ואהובי נפשי… אבל כשהוגליתי לאלכסנדריה, רק אז הבנתי שהחיץ המטפורי שקיים ביני לבין חיים־נחמן נהפך לחיץ גשמי, חיץ של ממש.

עוד בהיותי בארץ הספקתי לקבל מכתב אחד מלנה, מאודסה. הפגישה עם אביה גרמה לה אושר. זאת קראתי בין השיטין של מכתבה המאופק, וחשתי צביטת כאב עזה בלבי על שהיא מעדיפה את אביה על פני. וכשנודע לנו על הצטרפותה של תורכיה למלחמה, נחרדתי מן המחשבה האבסורדית, הגרוטסקית, שהתגנבה ללבי, שעוצמת השנאה ביני לבין בעלי לשעבר ליבתה – מעשה שטן – את האיבה שפרצה בין המעצמות (אמנם בכל אחד ממכתביו דאג להדגיש עד כמה הוא מעריך אותי, ואחרי גירושינו אפילו התיידדנו, אך הרי גם פרדוקס כזה קיים בפוליטיקה!)

ובמשך כל שנות גלותי, כשהניתוק מלנוצ’קה נהיה לעובדה מוחשית ואכזרית, והחשש לשלומה, הסיוטים באשר לתנאי חייה הקשים שם… ואחר כך, כשנודע לי ממכתבה על נכותו של אביה, שנגרמה לו בגלות אַרכַנגֶלסק – רגליו היו שקועות במי הנהר בכפור העז, ובידיו גִלגל קורות עץ לעבר הנמל – כיבדתי אותו על רוחו האיתנה וקִנאָתי בו נראתה לי מבישה וחסרת שחר. (מעניין שמוז’יק זה שהיה בעלי מעולם לא התלונן על סבלו הפיסי. להפך, הוא ניסה לתאר במכתביו את התנאים בכלא בצבעים בהירים ועליזים, אך לעומת זאת הִרבּה לקונן על אווירה של גסות ובורות, על שיממון וחסך ב“קוּלטוּרה”, והדרכותיו האבהיות של סוציאל־רבולוציונר זה ללנוצ’קה נשאו אופי של הטפות רליגיוזיות.)

אלמלא הדאגה המחליאה לשלום יקירי ברוסיה ובצרפת – והתביישתי בתלותי הכלכלית בהם – יכולה הייתי לעבוד די בשקט בארץ חסותי החדשה. מצרים נחשבה לבעלת בריתנו והחיים בה היו נוחים.

היה כמובן, הלם הגירוש. לעולם לא אשכח איך נדחפנו אז, כל מאות המגורשים, באלות השוטרים, בצרחות וגידופים, אל האכסדרה של בניין המשטרה ביפו, בשרב בכבד, כה בלתי רגיל בדצמבר. דבורה בארון, טרם התאוששה אז מן הקדחת שתקפה אותה ביום מעצרו של אהרונוביץ', כולה עור ועצמות, וכשהביעה באוזני את פחדה שמא יוציאונו להורג וראיתי את חיוורון המוות בפניה, חששתי שהנה הנה תתמוטט. ובלילה, כשהיטלטלנו בים הסוער באומה אניה איטלקית, “פלוריו”, דחוסת פליטים, ונצמדנו אל הקיר של תאי המחראות – אפילו כשהקאנו את נשמתנו לא העזנו להרפות מן הקיר הזה שנחשב ל“מקום טוב” – לא האמנתי שדבורה תחזיק מעמד עד הבוקר. אבל אישה כמוה, תמיד יימצא מלאך מושיע שידאג לה ויטפל בה. הפעם היתה זו בעלת הפנסיון שלנו מנווה צדק, אישה גוצה ונמרצת, שהיתה בין יחידי הסגולה שקלטו בחוש את המצב והתכוננו לגירוש מבעוד מועד. היא ומשפחתה נשאו עמם טרַסקָל מלא בגדים ומצעים וסל נצרים גדול ובו צנצנות וקופסאות גדושות באוכל מבושל ובדברי מאפה. וכשרופאינו המסורים, הדוקטורים נפתלי וחנה וייץ, טיפלו ללא משוא פנים בחולים שמצבם חמור יותר, עטפה היא את דבורה בשמיכה והשפיעה עליה שתבלע כפיות אחדות של לפתן, להשיב את רוחה.

הגענו לאלכסנדריה ב־17 בדצמבר 1914, בשלוש אחרי הצהריים, וקיבלו את פנינו אנשי הקבוצה הרוסית, ז“ד לבונטין מאפ”ק, גזבר “ועד העזרה”, גלוסקין ודוד יודלביץ' מיקבי “כרמל”, ווֹלודיה ז’בוטינסקי, ששהה במצרים ככתב צבאי של עיתונו, “רוּסקַיָה וידוֹמוֹסטי”, והקונסול הרוסי א"מ פטרוב.

ז"ד לבונטין, הדור בחליפתו האנגלית ובמקלו עם גולת הכסף, זקנו ושפמו גזוזים בקפידה, משקפי מצבט לחוטמו והוא מדבר ברהיטות בכל שפה אירופית נדרשת, ואילו התרבוש שעל ראשו והדיבור הערבי שבפיו הסגירו את תרבות הכלאיים שלו, והוא הצטייר כתערובת של איש עסקים בריטי ופטריארך מזרחי. הוא השתלט מיד על המצב וניצח על כל ההתארגנות של הגולים. כלפי התייחס בהסתייגות בגלל פעילותי בפרשת אייזנשטאדט, ושילמתי על כך עוד בהיותי בתל אביב כשלא יכולתי להשתמש בטלפון שהותקן בביתו, הראשון והיחיד בעירנו, אך לאהרונוביץ' טפח על השכם ואת ידה של דבורה בארון ליטף בחום, והתבדח ואמר שזו הדרך לחיות בארץ: לנפוש בקיץ בלבנון ולבלות את החורף באלכסנדריה…

אך יתר פעילי “ועד העזרה” הסבירו לי פנים. גלוסקין, קטן קומה עם זקן מרובע, ידידו של גיסי לשעבר, דוב־בר שלפיאן, עוד מימי “אגודת האלף” במינסק, ופרופסור זֶליג בּרוֹדֶצקי, שאף הוא התכתב עם גיסי בענייני מתמטיקה וציונות ושהה זמן מה באלכסנדיה בדרכו לאנגליה. שניהם נהגו בי בלבביות רבה, מסרו לי דרישת שלום מגיסי שפגשו בו באירופה שבועות אחדים קודם לכן, והציעו לי סיוע במציאת מקום מגורים ובכל דבר אחר שיידרש לי. ז’בוטינסקי הזכיר לי את ביקורו בסטודיו שלי ברחוב החבשים בירושלים, כשאיירתי את “בעיר ההריגה” בתרגומו שלו לרוסית (ואגב כך אמר שמקסים גורקי קרא את שירי ביאליק בתרגומו והתפעל מהם), וסיפר שדוד בן גוריון, שעבד אז בסיתות בחצרנו, חצר בצלאל הישן, הוא שהצביע לו על ביתי. אבל מאז, אמר, עלה בן גוריון לגדולה ונעשה דוברם של “פועלי ציון”. ונזכרתי שלנוצ’קה וחברתה, בתם של הוייצים, התפרצו אל חדרי להודיעני על בואו של ז’בוטינסקי והתפוצצו מצחוק בגלל מבטאו, כששאל אותן אם אמ־מא בבית־ת…

ז’בוטינסקי הציע לי את עזרתו בייסוד סדנה לציור, אך עד מהרה התארגנה באלכסנדריה “ועדת עבודה” שסייעה לבעלי כישורים אמנותיים ולא צריכה הייתי להטריח את וולודיה בענייני.

מה ששימח אותי אז ביותר היה יחסם הטוב של הקונסול הרוסי, א"מ פטרוב, ואשתו. הם נטו לי חסד מאז הכרנו בירושלים, אצל הפרופסור פרוטופוב, ובניגוד לז’בוטינסקי,שכינוהו “פקיד מגזע פקידים, יבש וקר כקרש”, חיבבתי מאוד גוי ישר ולא מתוחכם זה והצטערתי לשמוע שבכוונתו לנטוש את כהונתו ולחזור לרוסיה, ובמקומו יבוא אחד דזומובסקי, אף הוא בקי בתולדות המזרח. טובות הנאה שהפקתי מיחסי עם הפטרובים, כמו ההתכתבות שניהלתי עם משפחתי באמצעותם, יצרו אצלי תלות בהם וחששתי מהצפוי לי ממחליפו.

בתחילה נהגו בי כבשאר הגולים, והייתי חייבת לעבור את ההסגר בקַרַנטין ואת כל תהליכי הרישום המייגעים, ההצטיידות בחפצים בסיסיים וכו'. למחרת ירד גשם וכולנו נשארנו בחצר מתחת לסככה וקיבלנו לחם וזיתים, ואחר כך החלה החלוקה למקומות לינה. בבתי המלון המיועדים היתה התפוסה מלאה והצפיפות שם נוראה, ואני העדפתי להיות מובלת עם פליטים רבים אחרים למחנה המעבר ורדיאן, לא רחוק משפך הנילוס. בניגוד לפליטים אחרים, שהתלוננו על יחס של איפה ואיפה ועל תככים וקנוניות, כרגיל אצלנו, שהרי עינו של כל אחד צרה בחברו, נדמתה לי שהותי הקצרה במחנה כאידיליה: טיפלו בי, הורו לי מה לעשות, והחליטו בשבילי. הו, ההפוגה הזאת מהצורך להחליט!

היה זה מקום רחב ידיים עם מדשאות ועם צמחייה מטופחת, שהשאילה הממשלה ל“ועד הגולים” והוא אורגן למופת בהתחשב בתנאי החיפזון והבהילות שהכתיבו המאורעות: אולם גדול למגורי המבוגרים, ביתן לתינוקות ולפעוטות, בית ספר, חדר אוכל ומטבח, מכבסה, בית מרקחת, ואפילו מספרה ותחנת משטרה. בבואנו קיבלו את פנינו אם המחנה וכמה מתנדבות יהודיות בנות המקום, השקונו תה מתוק ומרק חם ופרשו לנו מזרונים ושמיכות ללינת הלילה. והיו שם הדוקטורים וייץ, ידידי, וּווֹלודיה ז’בוטינסקי שהתנדב לשמש סדרן, והיה לי עם מי להחליף דברים ולהתייעץ וממי לשמוע על המתרחש מחוץ למחנה.

כשנודע לדבורה שהם עומדים לקבל דירה משלהם, צנחה על ספסל בחצר המחנה, עצמה את עיניה וישבה כך שעה ארוכה בשלווה מוחלטת, כשקועה בנירוונה. וכשקמה לבסוף והצטרפה אל בעלה, הציצה בבתה הפעוטה – לראשונה מאז החל מסע הייסורים שלנו ביפו! אהרונוביץ הוא שדאג לקטנה במשך כל המסע, חיתל אותה והשקה אותה מן הבקבוק ונענע אותה בזרועותיו כשבכתה – נטלה אותה מידי אביה ואימצה אותה אל חיקה.

בזכות דירת הסטודיו ששכרתי אחר כך מד"ר נפתלי וייץ (אשתו ובתו המשיכו בדרכן לצרפת) נעשינו האהרונוביצ’ים ואני שכנים, וכך הזדמן לי להתראות עם דבורה כמעט בכל יום.

אהבתי את דירת הסטודיו שלי, וכעבור זמן לא רב התחלתי לגשש את דרכי במכחול, על בד ענק (מחיריהם הנמוכים של בדי הפשתן פיתוני לקנות גליל שלם), ותהליך מוזר עבר על ציורי. בעוד שבארץ המשכתי לצייר בסגנון אירופי, הקרוב לאַר־נוּבוֹ, כאן החלה להשתלט עלי המזרחיות והשתמשתי בצבעים עזים שלא העזתי לנגוע בהם לפני כן, ואולי בהשפעת המומיות וכתב החרטומים רשמתי מיני משולשים ויתדות וערבסקות, כמעט ציורים אבסטרקטיים.

מנוחת הנפש הלא צפויה שירדה עלי במצרים מאז נודע לי שלנוצ’קה בחיים. ועם זאת – הפוֹרס מַז’וֹר של המלחמה, גרזן חד שהונחת על ציפיותי הנואלות וחסרות השחר בכל הנוגע לביאליק.

ניסיתי להרחיקו מלבי, להדיחו מקיומי, אבל בכל מקום שנמצאו בו גולים מארץ ישראל השתפכו הנשים בשירו שכתב בהשראתי, " הכניסיני תחת כנפך"…

מה לא הייתי מוכנה לעשות כדי להשכיחו מלבי. אפילו להשלות את עצמי שאני מתאהבת בלוקה.

 

יפו, בית החולים “שערי ציון”, אביב 1919    🔗

סבה היה טמון בחלקה היהודית של בית הקברות בקישינב, ובילדותה נראה לה המקום כשדה מגודל קוצים ושיחי בר זרוע אבנים צפופות. האם משם באים ולשם חוזרים אחרי הטיול של החיים? ובכל אחת מתקופות חייה הזכירה לעצמה שלשם אנו הולכים, שהמחר קצר והעבר מתארך גם בלי שנתייגע עליו, וכל מה שנשאר הוא להרחיב את ההווה. וכשחלתה, אמרה לעצמה שהמחלה משקפת מצב, מציבה פרספקטיבה, מעניקה כוח כנגד העולם, מרחיבה. אבל הכאבים מצמצמים. הבריאים, אפילו הם עומדים על מקום אחד ואינם זזים, אפילו הם דוממים, בכל זאת מעביר אותם הזמן הלאה, הלאה. מהעבר להווה, לעתיד. והמתח הזה בין מקום סטַטי לזמן אקטיבי מוליד קונפליקט. מייאש. את הבריאים, לא את החולים, שאצלם החרדה והסבל מרחיבים את ההווה, אפילו הוא גשר חבלים מעל נהר סואן, שהולך ונפרם ככל שממשיכים לפסוע עליו. וגם אם התפיסה הזאת מפוקפקת, חשבה, כרגע היא משרתת אותה, את האישה שעל סף שנתה החמישים, שמחלת השחפת שלה, בשלבים מתקדמים, הביאה אותה לכאן, אל בית החולים “שערי ציון” שעל שפת ימה של יפו, ועכשיו היא תופסת שם מיטת ברזל לבנה, אחת מארבע מיטות, בחדר השחפניות. [אני כותבת בשארית כוחותי, וכשלא אוכל עוד הבטיחה לי קטיה, בת בעלת ביתי לשעבר, לרשום את הדברים מפי, ואחרי ש… להעביר את הדפים האלה לסשה אחי. בכל זאת, פרשיות אינטימיות מדי איאלץ לשרבט איכשהו בידי הרפה.]

שום דבר אינו הדבר עצמו, חשבה. הכול עובר על יד. המילה שנאמרת אינה זו שצריכה להיאמר, התנועה, ההבעה, המחווה, הכול על יד הדברים. לא הדברים עצמם. כל חיינו עוברים עלינו על יד. אפילו האשליה של האמן שהוא נוגע באצבעו בחומר השמים. גם זה על יד. לא ממש נמרח על האצבע. והאהבה? זו שתופסת אותנו במלתעותיה ומטלטלת את כל הווייתנו ומשתלטת על כל פינה בנפשנו?

מה היתה היא עצמה לפני שגורשה מגן עדן? מלאך? האם ידעה אושר? ובתקופות נדודיה – ההיה זה חלום? אגדה? הצגה? היא רואה את עצמה שוכבת בפישוט איברים, רווּיַת עדנה, מחייכת מעונג, חיוך אווילי, כבכרזת פרסומת על יתרונות האושר. וכשהיא רואה את עצמה מנענעת בידיה, האם היא כועסת? רבה? מנסה להסביר את עצמה? וכשהיא מעוותת את פיה – היא מדברת? לועסת?

כולם השתתפו בהצגה הגדולה: שני בעליה, מאהביה, ידידיה, והיא עצמה, כמובן. גם “היצירתיות” שלה היתה חלק מההצגה. הכתיבה, אפילו הציור. מכתבים, יומנים, תילומים, “האוצר” שלה שטלטלה אתה לכל מקום, ששמרה מכל משמר, חומר גשמי, לא ערטילאי, שהגיע זמנו להישרף. הטיול הזה, מוטב שיסתיים באדמה חרוכה. שהבימה תישאר נקייה משחקנים ומאביזרים. בימה ריקה. ההצגה נגמרה. הסוף הוא התפוררות. “אז יכבה הלפיד, ודלתות השער נפתחו – ויצץ שם פנימה. ותצנח גופתו, ובצדה אוד עשֵן, ותגהר על מפתן הבלימה”.

היו רגעים. רגע ועוד רגע. רגעים שאינם מצטרפים לדבר השלם הזה שנקרא חיים. חייה.

משב רוח קל, נושב־לא־נושב, אדוות אוויר רפויה, תלושה ממקורה, מתמהמהת בין עלי הצפצפה, בין מחטי האורן. והחולה, גוף שלדי בכותונת פרחונית, שרועה על סדין הכותנה הלבן, העבה, והיא צופה, משתאה, ברוחה שכה מתקשה להרפות מאחיזתה הגשמית ולהיפרד. מהאובססיה על “העולם”? מהזיית עצמה? נניח שהיא פַנטום בחלומו של מישהו. גם בתור שכזאת יש לה רצונות, צרכים, פחדים, קיום. גם כדמות נחלמת.

היא מתבוננת בפרחי החמניות הגדולים המזדקרים מן האדניות שעל החלונות הגבוהים, וברקע קו החיבור בין ים לשמים. כריות אבקנים רחבות בחום־ארגמן ונזר עלי כותרת צהובים, צפופים,(גסותם הבריאה – כהתרסה חצופה על חולייה), והיא חושבת על הגימור המושלם בטבע, כל צומח, כל חי, מלאכת מחשבת. ורק לאדם חסר איזה גימור. כביכול התקשה בוראו להחליט, כשנטע בו תודעה, אם לצרפו אל פמלייתו האלוהית או לשבצו ב“טבע”, והוא נותר יצור כלאיים, מסתובב ביקום, כשבשבת מסוחררת, בגיהינום של מודעות תמידית על סופו הנצפה מכל פגע, בכל רגע. זה תוקף פתאום. אף פעם לא מוכנים. לא גומרים, מה יש לגמור. לתת צורה להרהור חולף, לאבחנה, לתחושה, למגע אנושי, לומר את המילה המסכמת. עם מי. להיות מפויסים, אומרים, רגיעה, שוויון נפש, להשיל את אצטלת המודעות, להתמסר למופשט האין־סופי. להתחיל מהתמזגות עם עצמים בסביבה. מיטה,ארונית, שני ורדים באגרטל, עץ הצפצפה, הפיקוס, שמים מעוננים, הטבע.

הזמן קצר אך שעות היממה ארוכות ונמתחות. מה הטעם לזכור חלומות? לשם מה להרחיב את המודעות? הלילה היתה תוקפנית במיוחד. משכה בשערותיה של בתה. משכה? כן, משכה.

האחות מדדה לה את החום. חום גבוה, אך בלי כאב. בלי כאב? משהו תמיד כואב גם כשלא כואב, אבל החום הגבוה משקיט את הכאב. יד נעלמה לוקחת ממנה את הכאב. כמו בתאונה שהיתה לה בילדותה, כשניסתה לנהוג בסוס ועגלה והסוס מעד והעגלה התהפכה והיא שכבה על הדשא בשולי הדרך, רגל שבורה, כתף מרוסקת, חתכים בראש, הסוס מפרפר והעגלה מנופצת והיא שרויה בנירוונה. כל הפחדים, הקונפליקטים הילדותיים, אי ההשלמה, אי הוודאות, הכול נעלם. אחר כך הובהלה לבית החולים והושכבה במיטת הברזל, עם המון נשים בחדר ולכלוך בשירותים. ובכל זאת, מנוחת הנפש הזאת, כאילו שבה הביתה ממסע ארוך ומפרך.

מראות, מחשבות מטרידות, הזמן שבזבזה, שפיזרה לכל רוח, זמנה היחיד בעולם הזה. בין משברים שחורים של יצריות, כשדבר מה אפל רוחש במחתרת, פולש, והפניקה איך להדוף אותו לפני שיקרה משהו נורא. ההתקבעות על ה“אחר” המסוכן שהטיל בה כישוף, שהדביק את לבה בטירוף של אהבה, וכשנמשכה אחריו בחבלי קסם, התבצר מאחורי סוללות מגן עם שומרים חמושים שניצבו על חומותיו, והאנרגיה העצומה שהושקעה במאמץ להתנער מהסבל הזה. והיה גם היומיום המבוזבז. עצבים, התרגזויות, על מה לא רתחה מזעם. פקידים עלובים. מה אם הם צרי מוח ואטומים, גם אותם יתקוף פתאום. גם הם לא יהיו משוריינים. הפחדנים, החנפים, היהירים, המושחתים, הרשעים, וגם זה שנסך רעל בלבה.

הִשקיעה באנשים הלא נכונים. ומי הנכונים? התייגעה ביחסים מיותרים. והיו הרבה דיבורים. האוזניים, הראש, כאבו מדיבורים.

וכעת מציפות דמעות את חזה, שחשבה שיבש מזמן. על התפלות הזאת, על העלבון, על חיים ללא כבוד. חיים של יהודים. חיי שובע ונוחות לפעמים, זה כן, את כל הגאונות היהודית הם משקיעם ביוזמות כלכליות ותחבולות מסחריות, משתחלים בין מוקשים שהגויים זורעים בדרכם, מתפתלים בין החרמות והאיסורים, מתגברים על כל המכשולים, ופורצים ומֵתמַרפּקים מתוך להיטות וחמדנות של מי שהפורענות אורבת לו בכל פינה. אפילו המרודים שבין העניים בעיירות הנידחות והמנוולות, מוחם אינו פוסק לקדוח במיני פנטזיות תימהוניות על רווחי אוויר שיעשו מאיזו קומבינציה עסקית מפוקפקת. ואפילו כשהם נהנים מחיי מותרות, האם יש בהם יופי והידור? איך אפשר, אם אתה אחוז בהילות תמיד, שמא תיאלץ לאסוף בכל רגע את מיטלטליך ולהימלט על נפשך? לחמוק כמקק בעדת מקקים?

למי היא מתגעגעת? לבתה, כמובן, לקרבה הפיסית אל בתה. המכתבים שקיבלה ממנה במצרים, כה ספוגי אהבה וגעגועים היו! אמה חסרה לה בכל רגע ורגע מחייה, כתבה, היא זקוקה לעצותיה, מייחלת להדרכה רוחנית ממנה, אפילו על העברית היא מתרפקת, כל כך יקר ללבה כל הקשור באמה! כתבה שנכחה ב“ערב י”ל פרץ" ונהנתה, והיא משתדלת לדבר ולקרוא עברית כדי לא לשכוח. נכון, גם האכזבה מאביה תרמה לפרץ הזה של נוסטלגיה, ראתה אותו סוף סוף כמו שהוא: מגושם, אנוכי מפתה נערות צעירות. ואל בתו נעשה צונן.

והחולה, גם לאחותה היא מתגעגעת. ואל אחיה האהוב. אבל מבין ידידיה, ליהושע אייזנשטאדט שכבר איננו, אותו לפיד חי שבער באש של חסד וצדק ובמכתבו האחרון אליה משווייץ חתם ב“אוהבך מעומק לבי ובכל נפשי מאז ולעולם”. לידו החמה היא מתגעגעת, ידו הגדולה על מצחה, על עיניה, להרטיבה בדמעותיה.

ולוקה בעלה? היא נזכרת באלבום הצילומים שלו, שדפדפה בו יחד אתו, והוא, נרגש להסביר, לספר, מצביע על זה ועל ההוא. שום דבר אינו מוכר לה, שום דבר אינו מפעים, הפרצופים הניבטים מהצילומים זרים לה. כאן לוקה התינוק עם אבא ואמא, אלה אחיו, כאן הוא מחופש למוז’יק, כאן הוא רוכב על סוס בעירו שלחוף הים הכספי. זר. הכול זר. היא אינה מתגעגעת אל לוקה. אבל הגעגועים האחרים המכרסמים את לבה, מגֵפת הגעגועים, היא תדכא אותם. תוכיח לעצמה שתצליח.

המחשבות על האחר־האחד, הפורצות גל אחרי גל ונהדפות בחוסר כוח. לך, לך ממני. אבל כשהגל עובר שוב צצה התקווה. במקום שהיתה אש נותרות גחלים, ולאחר שואת החורף מגיעה בשורת האביב. אויר מתוק, קל. היא התגוששה עם הגורל והוא שבר אותה. הגיבור הוא מי שנופל אחרון.

האם אמרה לו, לאחד, אי פעם שאין לו דמיון לחיים? שהוא חי־מת חסר תעוזה? מגזע האיסטניסים הזהירים המתחפרים בדמיונותיהם וטווים גוֹבּלֶן מרהיב של מילים מילים בגון דק־דק, משחק במילים כז’וֹנגלֶר, מילים כבלונים צבעוניים, רוחו משוטטת בין קסמי שווא של מילים חנוטות. הסתלק ממני נביא מנוון!

הזקנים משלים את עצמם שבסוף חייהם יגיעו לאיזו אמת. מריחים משהו, ריח חמוץ־דביק, ומשלים את עצמם שטמונה שם איזו אמת.

המחשבות מתרוצצות בראשה במיני זיגזגים פרועים, מנסות לעקוף את העיקר, את הידיעה שזמנה רץ וכלה. הנה־הנה הוא חומק ממנה. עוד שעה קלה תשקע השמש וייתכן שתזכה לעוד תנומת לילה מופרעת ומסויטת. האחות רחצה אותה ומדדה את חומה – כבר הפסיקה להתעניין בתוצאות והיא משתדלת שלא להעיף מבט על המדחום – רוקנה את הקערית עם הליחה הוורדרדה, זו הסמוכה לכרה ביום ובלילה, והחליפה את המים בצנצנת פרחי הצבעונים שרחל ינאית ויצחק בן צבי הביאו לה אתמול בדרכם לוועידת היסוד של “אחדות העבודה”. ודרך אגב סיפרו לה שהתחתנו בינתיים, אחרי ארבע עשרה שנות “חברות”, ושהסופר הישיש אז“ר ערך להם את טקס הקידושין. הבחורה הזאת, שופעת בריאות ומרץ, תגיע רחוק עם המוטיבציה שלה, חשבה. מיד עם צאתם נכנסה פניה מטמן־כהן, נושמת ונושפת, היישר משיעור המתמטיקה שלימדה בגימנסיה. מפאת קוצר ראייתה, במשקפיה עבי העדשה, התקשתה למצוא את חדר החולה, והיא תלשה את שכנתה־ידידתה, הד”ר בת שבע יוניס, ממיטתה של מטופלת אחרת וביקשה להנחותה אל מיטת חברתה. פַניה הפעלתנית משפיעה עליה חולשת דעת והיא נתקפת אוזלת דם וסחרחורת, וכשזו מתעקשת לדבר עברית־ורק־עברית, והחולה מתקשה למצוא איזה ביטוי, מחייכות פניה של האורחת כמורה המחזיקה טובה לעצמה על סבלנותה, והיא משלבת את ידיה ומחכה בדריכות שידידתה תגלה תושייה ותיחלץ משדה המוקשים של הלשון בכוחות עצמה. פניה הביאה זר פרגים וכמה תפוזים והאכילה את החולה ארוחת ערב, דייסת סולת וביצה ותה, קילפה לה תפוז ונתנה בפיה פלח־פלח. (החולה כבר הפסיקה להתמרד על הפטרונות של מבקריה הבריאים). תוך כדי האכלה הודיעה פניה שכשתחזור הביתה תבשל ארוחה למשפחתה. “אין דבר” אמרה בטון צדקני, “יצומו קצת… תמיד יש על מה לכפר.” החולה נזהרת באוכל שעלול להרגיז את בית הבליעה שלה ולגרום לה התקף שיעול. היא מחזיקה את המטפחת קרוב־קרוב לפה, למקרה שלא תתגבר על הגירוי בגרונה, ולחישותיה מגיעות בקושי לאוזני השומעים. אך הם עומדים בגבורה בחששם המוצדק מפני הידבקות, ונזהרים לחלוק לה נשיקה חפוזה על לחייה, רחוק ככל האפשר מהשפתיים. (היא נזכרת שוב בשלב המוקדם של מחלתה, כשאושפזה בבית החולים באלכסנדריה וד"ר נפתלי וייץ שיגר אל מיטתה את לאה בתו לנשקה, כדי להסיר חשד ודאגה מלבה שמא מדובר בשחפת.)

פניה מטמן־כהן המשיכה לפטפט בעליצות. סיפרה על סדרת הקונצרטים שמארגנת “יפתנו”, השחקנית לינה קרישנסקי־הוֹפֶּנקוֹ, בקונסרבטוריון שולמית לכבוד הקצינים הבריטים, וקונצרט אחד הוקדש לאנשי צבא איטלקים. “בזכות האדמירל לוי־ביאנקי, כמובן,” לחשה פניה באוזני החולה וקרצה בעינה, אך משנוכחה שידידתה “איננה בעניינים “, צחקה וסיפרה שכל העיר מדברת על קצין הימייה האיטלקי שהתאהב ב”בִּנת אללה” שלנו, והוא מוכן לעבור באש ובמים למענה. וסיפרה איך העביר לוי־ביאנקי, אותו אביר ימי, את כל שבט קרישבסקי־הופנקו ליפו בסירה רעועה, שהתנדנדה עשר שעות בין גלי הים, לאחר שחילצם ממקום גלותם בגליל, שם שהו בזמן המלחמה. "אין גבול למסירות הנפש שהוא מגלה כלפיה, “הִגבּירה את קולה באקורד דרמטי, ותחבה את פלח התפוז האחרון אל פיה של החולה כאילו היתה בתה הפעוטה. ולפני צאתה עוד הספיקה לדווח על הנשף שהיא ובעלה עומדים לערוך בביתם לבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה, ועל ההכנות הקדחתניות שעושה אברהם אייזנשטיין־אלדמע לנשף המסכות שהוא מארגן באולם ספקטור בעזרת נשות הסלונים התל־אביביות איזרסקי ופוחובסקי ובהשתתפות כל המי־ומי שלנו, פקידי אפ”ק וראשי היישוב וקצינים בריטים בכירים.

מכתבו האחרון של ביאליק אליה נשלח מאודסה ועבר את כל הגלגולים והנפתולים שעובר דואר מארץ אויב, ורק כעבור שלושה חודשים, בזכות אהרון אהרונסון, הגיע למצרים וד"ר וייץ הוא שמסר לה אותו. במכתבו מדבר אתה ביאליק על “קבלה”. לקבל את עצמה. את המוגבלות של אישיותה. את גורלה. זאת לפני שנודע לו על מחלתה, לפני שלה עצמה נודע גזר דינה, כשכל כוחות הנפש שלה התרכזו עדיין בעימות עם תהפוכות רוחה, שהיתה אז בשפל מסוכן אחרי נסיעת בתה לרוסיה.

וחשבה שאפילו היום, בבדידותה (נזכרה בקבק, שחמדה בן יהודה הדביקה לו את הפסוודונים “בדד” וחשבה אז שמתאים לו שם עט כזה), כשבתה רחוקה ממנה אלפי וֶרסטאות והיא אינה משיבה על מכתביה והחרדה לגורלה מכרסמת את שארית לבה שעדיין לא הותש כליל מן המחלה, אפילו באפיסת כוחותיה, כשהיא נאבקת על דברים בסיסיים כמו קימה לשירותים – בעזרת האחות, כמובן, גם להרים את ראשה מן הכרית היא מתקשה – אין היא מוכנה להרפות מן האמונה הילדותית שלה, שאפשר לשנות ולהשתנות. בכל מצב, בכל גיל. כל מה שצריך הוא לשנות את זווית הראייה. ועם זאת היא מתמרדת – שוב, בשארית כוחותיה – על המחשבה העצלנית והשגרתית הזאת של ה “קבלה”. היא איננה “מקבלת”! אפילו היום, בבדידותה ובבידודה ובשלב (הסופני?) הזה של מחלתה, היא נאחזת בתקווה ואינה מרפה. היא מצפה לנס הגילוי. עד נשימתה האחרונה.

ואולי להתגלוּת? היתה לה הבטחה להתגלות. בקישינב, אחרי הפרעות, כשפגשה את חיים־נחמן. וההבטחה נעלמה, והופיעה שוב בשנתה הראשונה בירושלים, ונעלמה אחרי ביקורו של ביאליק בארץ. מעין ליקוי מאורות שאחריו יזרח אור יקרות.

בפגישתם האחרונה נזף בה על שאינה אסירת תודה על הכישרון שניחנה בו, ועל שאינה מכירה טובה לידידיה שתומכים בה בשעות קשות. אמנם כן: את כישרונותיה היא מקבלת כדבר המובן מאליו, ממש כמו שהיא מקבלת – אם גם בקושי, בחריקת שיניים – את מראה פניה ואת מבנה גופה, את חוש ההומור שלה ואת סקרנותה לאנשים ולאידיאות. ותמיד הכירה טובה לאייזנשטאדט, גם כשלא סבלה לראותו בחולשתו האילמת, הכבושה, כשספג ביזויים מבעלי שררה ערלי לב שהתעמרו בו וגיחכו על התלהבותו האידיאליסטית, על פשטות הליכותיו, שבחוסר הבחנתם נראו לו גולמניות. תמיד הופתע מחדש לגלות את פרצופם המכוער של “ידידיו”. התנשאותם עליו, שמחתם לאידו. רצתה לטלטלו, לנער מעליו את התמימות הקדושה הזאת. כמה פתטי היה כאשר נתקף זעם נבואי כשפגע מישהו בכבודה! מוכן היה אז לאבד ולהשמיד. לחרף את נפשו למענה בנאמנותו הטוֹטַלית. הקושי הוא בקבלת “ידידים בעירבון מוגבל”, לא רק על פי תנאיה, אלא גם על פי תנאיהם. לקבלם למרוֹת הצללים שהיא מגלה באישיותם.

לפני שעה קלה עזבה את חדרה הגברת ר‘. את שנות המלחמה בילתה בפריז וחזרה משם הדורה ואלגנטית. סיפרה לה, לשעשע שכיב מרע שכמותה, על שיחה שניהלה עם בעלה לפני מותו הפתאומי. הם תהו איך ימשיכו לחיות בגפם במקרה שבן זוגם “יסתלק” לפניהם. הגברת ר’ טענה, לדבריה, שלא יהיה שום טעם לחייה בלי בעלה לצִדה ועצם המחשבה על כך גוררת אצלה הרהורי אבדן, ואילו בעלה אמר, שאם יוותר לבדו – “אילו, למשל, נסעת לאמריקה לשלוש שנים,” אמר – ישקע כל כולו בפרדסיו ובמפעליו, יסב עם רעיו לכוס תה בגנם הקסום, יבקר באספות של “בני ברית”, יקרא בספרי חכמים, ישחק שח־מט, ילך לראינוע, ייפגש עם ילדיהם הבוגרים…“ממש אידיליה!” קראה הגברת ר' בקול תרועה, אך נזכרה במותו ונעצבה. והיא, החולה, חשבה בלבה שאלמלי מחלתה לא היתה זוכה לגילוי כזה של כנות מצד גברת כבודה כמו ר', אלא שהיא, במצבה, איננה מהווה עוד איום לאיש.

ועכשיו עליה לעבור את השעות המסויטות של הלילה, כשברקע מנבחת סימפוניית השיעולים של אחיותיה לחדר ולגורל: רשרושים רפוסים, עמומים, אטומים, ואיזה חרחור רע, מלוחלח. פתע, צליל חד של פעמון קוטע את המתח הגבוה של חרדותיה ומקפיץ אותה מנמנומה. מישהי נאבקת על נשימתה, זועקת לחמצן. בינתיים נקטע גם החלום: בנשף הסיום, באולם הקונסרבטוריון, היא ובתה לנה מנגנות קנון בשני חלילים. היא פותחת בסול מז’ור, וכשנשמע מזויף, מנסה לה מינור, אך גם זה שגוי. והיא עוד גוררת את לנה לסבך הטעויות שלה! מורתה של לנה, הנערה הפסנתרנית מהגימנסיה, מוכיחה את האם על שלא הכינה את בתה לביצוע כה פשוט, נוזפת בה על אוזלת ידה, טוענת שהיא מדכאת את בתה.

מבעד לחלון הפציע אור חיוור של שחר ועוד מעט תגיע האחות עם מדי החום ועם קערות הרחצה. ובה נותר איזה סכסוך, איזה ערפול, ספק לא פתור.

*

תסריט שחוזר שוב ושוב בחלומותיה: כולם מוכנים לדרך ורק היא מפגרת, לא לבושה, לא מספיקה לארוז, ההתארגנות באה במאמץ פיסי בלתי נסבל, פגם קשה בקואורדינציה, ידיה אינן נענות לה. והנה, כל זה קרה לה במציאות, כששליח של “ועד הגולים” באלכסנדריה הודיע לה בוקר אחד שעליה להיות מוכנה לנסיעה בו בלילה, ברכבת מאלכסנדריה לאל־עריש, ומשם ליפו. אותו בוקר התכוננה לצאת לפגישה עם ג’ין ועם פלורה בבית קפה אלגנטי בקורניש, מפות מעומלנות, כלי כסף מבהיקים. השתדלה בלבושה, בהידור מאופק, וגם הכובע שקנתה הלם אותה. עטתה על עצמה “פרסונה”, והשפיעה על עצמה מצב רוח חגיגי, מסוחרר מעט, לקראת המאורע החברתי, כה נדיר בתקופה זו בחייה. כחיית יער פגועה מכונסת במאורתה שמאלפת את שאגותיה להופכן לציוצים משעשעים. ואז, כשהגיע השליח, מה צר היה לה, אחרי כל המאמץ הזה, להודיע לחברותיה שלא תבוא. מן הסתם היו מציעות לה עזרה, אבל נוכחותן היתה מפריעה לה, הכל היה נשמט לה מהידיים. שמחה שארזה, לפחות, את הדברים החשובים. תמונות, תיבת הצבעים והמכחולים, הספרים. כעת נשארו לה רק כלים אחדים, המצעים, הבגדים. בהינף אחד פשטה מעליה את בגדי חמודותיה והתחילה לתכנן את האריזה. נזכרה בחפצים של לוקה ותהתה מה תעשה בהם. צריך היה להחליט מה תלבש לדרך. גם היה עליה להשליט איזה סדר בבית, הכלים בכיור, הכבסים בקערה. אך היא נתקפה שיתוק, צפידות באיברים. גופה לא נשמע לה. מוחה לא נשמע לה. לא ידעה במה להתחיל. מהלכים מיותרים, מעוכבים, חוסר תיאום, אי יעילות, שום דבר לא דפק. ידעה שכך לא תתקדם לעולם. הלכה לחפש את בעל הבית לשלם לו את חובה ולא מצאה אותו. מלאי של תרופות שקנתה לאחרונה נעלם, ואיפה שמה את הפספורט. נתקפה חולשה, הידיים רעדו לה, היתה רטובה מזיעה, שכבה על הספה להרגיע את לבה. לבסוף קמה בשארית כוחותיה ותלשה את הבגדים מן המתלים וערמה על המיטה ערימה ענקית של חפצים לא ממוינים וזרקה הכל למזוודות בלי אבחנה. השעה היתה ארבע אחר הצהריים ובחמש היו אמורים לבוא לקחתה לתחנת הרכבת. מרוב חיפזון בזבזה את כל הזמן הזה. רק אז עלה בדעתה לקרוא לשוער החבשי ולבקש את עזרתו. ובכל זאת, את חלוק הרחצה שלה שכחה בחדר האמבטיה בדירתה באלכסנדריה. ופה, בארץ, כשביקשה מהגברת מטמן־כהן לקנות לה חלוק חדש בשוק של יפו, הביאה לה חלוק צמר כהה, מכוער, מנומר בחורי עש.

ומעשה שטן, בקדחת האריזה של חפציה לפני שיצאה לדרכה ארצה, כשהורידו הסבלים את מטענה למדרכה והטעינו על העגלה, נשכח ממנה קיומה של “תיבת לוקה”, זו שהכילה את חפציו האישיים ולתוכה דחסה את “החומר הסודי” שנשר מתקרת המקלחת. גם אותה העמיסו הסבלים, וכמעט הוברחה לארץ מבלי משים. ברגע האחרון, כשכבר היתה על העגלה בדרכה לרכבת, נזכרה והפצירה בעגלון שיעצור ויחזור לבניין, וכשגילתה את התיבה בין ערימת חפציה, ביקשה שיעלה אותה בחזרה לדירה. שם נעלה את עצמה בחדר האמבטיה, הכניסה את כל הניירות לתנור, וחיכתה עד שיישרפו כליל. ואת בגדיו של לוקה השאירה לשוער.

והיו אותות מבשרי רע. התקרית שאירעה לה עם אשת פעיל הקהילה היהודית באלכסנדריה, למשל, זו שבביתם נערך הנשף לכבוד הצהרת בלפור. חודשים אחדים התנהל משא ומתן מתיש ביניהן בקשר לרכישת ציור שלה בידי אותה גברת, ואחרי שלקחה שלוש תמונות לבחון אותן בסלון ביתה, בחרה סוף סוף במתאימה לה. פעמיים דחתה הגבירה פגישות שקבעו, וכשהודיעה לה הציירת על נסיעתה הקרובה, קבעו שתחזיר את התמונות שלא התאימו, ותמורת השלישית תשלם בצ’ק, כפי שהוסכם ביניהן. אך הגבירה לא הופיעה. במקומה הגיע משרתה הסודני והחזיר לה את כל שלוש התמונות. היא מתנצלת, כתבה על כרטיס הביקור המוזהב שלה, הפודל שלה חלה, והוא, כידוע, בבת עינה ומשוש לבה וכרגע ראשה אינו פנוי לשום דבר, ודאי שלא לענייני “תרבות”. היא מאחלת לציירת החולה בריאות והצלחה.

האם הדחייה שדחתה גברת כבודה זו את ציוריה היתה מעין רמז סמוי למה שצפוי לה בתל אביב, כשגילתה שכל היצירות שהסתירה במחסן של הברילים נעלמו?

בימים האחרונים היא מתעייפת לאחר קריאה של דפים אחדים. הספר נשמט מידיה והיא ממשיכה לשכב על גבה, תוהה נכחה שעות, שעות. אז עולים וצפים הזיכרונות. מקריים, מבולבלים, מכאיבים לעיתים.

הדירה הקומונלית ברחוב החבשים, שבאחד מחדריה התגוררה עם לנוצ’קה כשרק באו לירושלים. ברגע שפתח בוריס שץ את דלת הברזל הכבדה והכניס אותה לאכסדרה, חשה כאילו חייתה שם אי פעם, או שמי מבני משפחתה חי שם. וכשסיירו בחדרים המרווחים, נראה לה הכול מוכר כל כך. ידעה איפה השירותים, ואפילו הכיפה הירוקה של הכנסייה החבשית שנתגלתה אליהם במלוא הדרה מן המרפסת, אפילו מראה זה היה חקוק בזיכרונה מאיזה גלגול קודם. וכשחזרה למחרת לדירה כדי לשמוח בה עם הד“ר חנה וייץ, שגם היא ומשפחתה עמדו להתגורר באותו הבית, קבעה בביטחון שקיים שם עוד חלל סמוי מעבר לפתח מסתורי כלשהו, ולתימהונה של ד”ר וייץ אמנם גילו דלת מוסווית ומאחוריה מחסן גדול. הדוקטורית הרציונלית נתנה בה מבט תוהה וחשדני, אך מיד ניערה מעליה את הרהוריה המביכים על תופעות על־טבעיות, ומשנחה דעתה החלה לבדוק במרץ את הטעון תיקון: דלת מעוקמת וחורקת, ברז נוטף, כיור סדוק.

וכעת מנסה החולה לגרש מראשה הרהור אחר, מזיק, טורדני: האם תחזיק מעמד עד שתחזור ידידתה זו מפריס? האם תספיק להתראות אתה?

אך זיכרון אחר, מר, מתקופת הדירה ברחוב החבשים, גבר על מחשבותיה הכפייתיות והדבירן. החניקן לשעה. היה זה כשגמרה לצייר את אחת מתמונות “הר הצופים” שלה, בגוני זהבהב־ורוד אגדי. נדמה היה לה שגמרה. היתה מסובכת עם הציור הזה שבועות רבים. בכל ערב, בסופו של יום העבודה, כשהיתה מתבוננת במלאכת יומה, אמרה בלבה שהפעם הגיעה להישג אמיתי. כל מה שאירע בחייה עד כה הוביל אל השיא האמנותי הזה. ובכל בוקר, כשחזרה לסטודיו והעיפה מבט רענן על הציור, שנאה את מה שעשתה ביום הקודם, גירדה הכול והתחילה לכסות את הבד בצבע חדש, מבראשית. והנה, באחד הימים ידעה כי הציור גמור וכי אין לה עוד מה לעשות בו. אייזנשטאדט, שליווה אותה בקשייה ובהתלבטויותיה, שמח כל כך על המוגמר, שהחליט לערוך מסיבה לכבודה בהשתתפות כל חברי הקומונה. בערב השמחה תלה את הציור, שעדיין היה לח, במרכז הקיר, הביא בקבוקי קוניאק וקינוחים, וכשהרימו הכול כוסית ברכה לחיי הציירת שלהם, קם ידידה אייזנשטאדט לנאום בשבחה. בו ברגע נכנס לחדר י"ח ברנר ועמו בחורה שהציג אותה בתור “האחות לאה”, והכול נדחקו סביבו. הכול שמחו לבואו של ברנר. טפחו על שכמו, התעניינו במעשיו בירושלים, בביטאון שהוא עורך,בידידים משותפים מיפו. וכשניסה אייזנשטאדט להתגבר על ההמולה ולהזכיר לנוכחים שהחגיגה היא “לכבוד הציירת שלנו, לחנוך את ציורה הנפלא”, וכשפתח לדבר בשבח כלת השמחה, הרים לפתע אורחנו הסופר כוסית, וביקש לשתות לחיי איזה מחבר נידח שהוציא באותם ימים ספרון כלשהו ופֶרק מתוכו עמד להתפרסם בביטאונו של ברנר.

אפילו היום, כשהיא נאבקת בייסורי הגוף והחרדה המצמררת מפני הסוף הקרב, וגעגועיה המכאיבים לבתה. הרי אוסרים שם, ברוסיה, מגרשים, מוציאים להורג, ולנה היא אזרחית “מפוקפקת”, אביה היה סוציאל־רבולוציונר, ואלה פסולים בעיני הבולשביקים, ממש “אויבי העם”… ובעלה, מה היא יודעת על זהותו הפוליטית. ולנה ציונית בעיניהם… אומרים שהֶיבסֶקים שָׂמו להם למטרה לרדוף את הציונים, גם את “אויבי העם”… ובכל זאת, אפילו היום מתכווץ לבה כשהיא נזכרת איך הלבין אז ברנר את פניה, והיא חשה עלבון צורב. אך דומה כי אייזנשטאדט נפגע אז עוד יותר ממנה. הוא המשיך לעמוד על מקומו כמחכה לתורו, ומשנוכח כי תשומת הלב של חבריו, הצעירים ממנו בהרבה, נתונה כולה לברנר, התיישב לאט ובכבדות על השרפרף, ראשו בין כתפיו ומבטו נעוץ ברצפה. כעבור שעה קלה חשה בנגיעה רופפת של אצבעותיו על ידה ושמעה אותו לוחש לה שמוטב כי יפרשו. אפילו לא נכנס אל חדרה. בלי להביט לעברה נפרד ממנה בפרוזדור. אך היא הבחינה בלחלוחית שהעיבה את עדשות משקפיו.

התקרית ההיא השניאה עליה את הציור שלה כל כך, שלבסוף השמידה אותו.

בזמן האחרון היא מרבה לחלום על ירושלים. הלילה חלמה שיש לה שם נכד. מאז שמעה מלנוצ’קה את בשורת הריונה, אינה חדלה לחשוב על התינוק הזה, שכבר נולד בוודאי. כבר למעלה משנה לא שמעה דבר מבתה. אפילו את שמו של התינוק אינה יודעת. ואולי זו בכלל תינוקת. היא כל כך מתגעגעת להחזיק תינוק בזרועותיה. תחושה של חסד שמֵימי. והבוקר, אחרי ביקור הרופאים, כשהניחו לה סוף־סוף לנפשה וחדר החולות הוצף באור שמשי זוהר, עולם־תינוק רחוץ, רענן, מחייך אליה מן החלון תמים ומתרונן. היא שוכבת במיטתה, נעימות רוגעת פושטת באיבריה, והיא משתעשעת בניחוש שֵם נכדה או נכדתה, שם רוסי בוודאי שיש לו כפיל עברי. והשמות הזדמדמו בראשה, שם לצליל, צליל לשם, עד שעיניה נעצמו ונפלה עליה תנומה. אבל בחלומה, כשהיא מאמצת את התינוק אל חיקה, מגיעה אחות בית החולים ומתיקה אותו ממנה, ובתה, במקום לתבוע את עלבונה, פונה נגדה וטוענת שהיא, היא שקרעה בכוח את התינוק מידי האחות, אחר כך מתחוללת שם מהומה. הרופאים מלמדים זכות על האחות, והסבתא הפגועה מסבירה את עצמה. הכול מסובך לה, תלאות הדרך מתישות אותה, היא מתקשה להירדם, היא אינה מסתגלת לאקלים הירושלמי, האוכל לא מתאים לה. אבל מי, בכלל, מצפה ממנה שתתנצל?

דומה שמעולם לא חשה את בדידותה בעוצמה מאיימת כל כך כפי שחשה אותה מיד אחרי שהיא ובתה עברו לחיות בתל אביב, והנה, דווקא כשהתחילו להתאושש, כשהקימה את סדנת הציור שלה ביוזמתו של הנער המוכשר הזה, נחום גוטמן, בנו של ש' בן ציון, ובסיועם הכספי של המוֹזֶרים מאנגליה, כשהסטודיו שלה החל לשקוק חיים ותנועה ולנה התיידדה עם כמה מבנות הגימנסיה וכבר התערתה מעט בעיר החדשה, דווקא אז נסעה בתה להתראות עם אביה, ואחר כך פרצה המלחמה.

היא נזכרת בביקורו של מנחם אוסישקין בארץ, שנה לפני פרוץ המלחמה. איננה יודעת מדוע דווקא פרשה שולית ועכורה זו עולה כעת בזיכרונה. מי יודע את דרכיהן הנפתלות של המחשבות. איש ברזל זה, נאמן לאמונתו וידידיו ובה נהג בעדינות ובהגינות, לא כיזב לה, לא התפתל, ולפני עלותו לארץ תיאר לה, במכתביו אליה, ביושר שאין דוגמתו לגבי ציוני קנאי כמוהו, את האווירה כאן – מה שלא ראה בביקוריו קלט בחושיו – ובעצם, הזהיר אותה שהיא עלולה להיחנק פה כאמנית. ובכל זאת יעץ לביאליק ולה להתיישב בשפיה וללמד שם במוסד החקלאי שיועד ליתומי קישינב, ואלמלא ביאליק שנסוג ברגע האחרון… אלמלא ביאליק… אז מה השתבש? הרי אוסישקין ציפה להתראות אתה, הרי כתב לה מאודסה שאבוי לה אם תשתמט ממנו, שיצעק חמס אם לא יראנה, והנה, זיכרון עכור כל כך נשאר לה מביקורו. למה? מפני שהזכיר את פרשת שפיה מתוך פטרונות כזאת? צריך יהיה לחשוב על כך. אבל לא עכשיו. היא חלשה מדי. תדחה את הבירור הזה עם עצמה לכשתתחזק. האם שמע אוסישקין על מחלתה? האם סיפר לו, לחיים־נחמן? האם גילה לו מישהו שחזרה לארץ?

והמכה שניחתה עליה פה, ביפו, המכה שהכריעה אותה לבסוף, הרגע הזה כשפתחה את דלת עליית הגג בבית בריל במפתח החלוד שהצמידה בחוט אל בטנת מעילה ושמרה עליו במשך כל ארבע שנות גלותה – ולא מצאה שם את ציוריה.

כבר ביום השני לבואה לארץ קמה ממיטת חולייה בבית החולים – בכוח הרצון בלבד, שום כוח פיסי לא היה לה – התעטפה במעילה, הזמינה כרכרה לתל־אביב, ירדה ברחוב השחר ליד ביתם של הברילים, כשכוח טמיר, חוץ־גופי, נושא אותה במעלה המדרגות האחדות. שעה ארוכה התעסקה בסיבוב המפתח בחור המנעול, וכשנפתחה הדלת לבסוף, גילתה שהחדר ריק. כל ציוריה שהחביאה בו באותו יום חמישי שחור, ה־17 בדצמבר 1914, יום גירושה למצרים – אינם! נעלמו!

והברילים לא היו אז בארץ, לא היה עם מי לדבר.

אך עדיין ריצד בלבה שביב של תקווה. עדיין נאחזה בעקשנות באיזו אשליה שמסיבה כלשהי דאג מישהו להעביר את ציוריה מכאן. פנתה במכתב לד"ר יעקב טהון. מהמשרד הארצישראלי, זה שבזכותו הוקדמה לראש התור וחזרה ממצרים אפילו לפני האהרונוביצ’ים, והתחננה לפניו שיברר מה עלה בגורל ציוריה. ותשובתו אימתה את חששה הנורא מכול: בריל, נציגו המכובד של הברון הירש בארץ ישראל, נתקע בזמן המלחמה בארצות הברית ואת ביתו החרימו קצינים תורכים, ואלה בזזו מכל הבא לידם.

כעת נותרה עירומה מכול. מן הגוף הדל הזה שלה, שעדיין הוא נושם את נשימותיו הכבדות, הלא סדורות, כבר הוצאה הנשמה. וכמה זמן תמשיך להתקיים כך בלי נשמה.

ציוריה, תמצית זמנה בעולם הזה. ההוכחה המוחשית היחידה לכך שאמנם היתה פה. שחייתה. תמצית אונה וכישרונה הרגשי והשכלי. תמצית נפשה. התחושה הזאת שנשדדה מחייה. שנשדדה מהביוגרפיה שלה.

והנה, מתוך הרפיון, מתוך האדישות והשיתוק, צף ועולה בזיכרונה אותו עיתונאי יהודי־הונגרי אימרֶה אַבַּדי, חברו של הצייר הצעיר אַבֶּל פַּן, זה שהביאו לאטליֶה שלה לפני שנה לפני פרוץ המלחמה. אַבַּדי התפעל מציוריה – ומכתיבתה, אהב מאוד את ספרה על אנטוקולסקי! – ראיין אותה לכתב העת ההונגרי של יוסף פַּטַאי “עבר ועתיד” וצירף לראיון ביוגרפיה קצרה שלה. אך מה שחשוב מכול – הכתבה מלווה בצילומים של שמונה מציוריה! ובצד השגותיו המחמיאות על יצירותיה, הזכיר אַבַּדי ברשימתו גם נושאי ציורים אחרים שלה: הנה, קיימת עדות בדפוס שאמנם חייתה. יצרה, ניהלה דיאלוג עם העולם. או שמא היה זה מונולוג? כוחות הנפש שהשקיעה בציוריה ובכתיבתה אינם עומדים בשום יחס לתמורה הצייקנית שקיבלה מן “החוץ”. וכמה השפיע עליה עידודו של הצעיר הזה, כה רגיש וספוג תרבות, עיתונאי זוטר, כתב של עיתון יהודי בשפה זרה לה, הרחק מדרך המלך של התהילה… האין זו עדות לחומרת בידודה?

אומרים עליה שהיא בן אדם קשה. שאיננה גמישה, שהיא מתעקשת לקבוע את יחסיה עם הבריות על פי צרכיה ועקרונותיה. הראשון שהאשים אותה בכך היה בעלה סלפיאן. טען שהיא אגואיסטית, שאיננה מתחשבת בו ובצרכיו, שהיא קובעת את העדיפויות בבית בהתאם לטעמה ולגחמותיה, שהיא אישה סוררת.

הו, אלוהים, היא איננה יודעת. איננה יודעת. כל כך בלתי אפשרי היה לה להתפשר. כל כך קשה היתה לה הזרימה עם רוח המקום והזמן. כל כך התנגדה. התעמתה על כל צעד עם איזה פנטום, שבשום אופן לא השלימה עם גילויי הרפאים שלו.

וכך, מבוקר עד ערב נאבקה בזירה הפרטית שלה עם התופעות הקרקסיות שהקיפו אותה מכל עבר, כשהחישוק לוחץ עליה יותר ויותר, ככל שהיא מצטמצמת בתוך קונכייתה. כבר אין מנוס. ההתנגדות תקועה לה בגרון. כעת לא נותר לה אלא ללכת נגד עצמה. להתלכד מתוכה עם החוץ העוין, הזומם, הנוקם, שההתעלמות מקיומה היא אחת הדרכים השטניות שלו למגר אותה. וכעת היא נלחמת על עצם היותה, פה, על האדמה הזאת, לטוב ולרע. להגיע עד שנתה החמישים ואחת… אחר כך החמישים ושתים… אחר כך… פתאום היא מרגישה שיש לה כל כך הרבה לעשות. לצייר, לכתוב, לשכלל את עצמה… עוד לא הספיקה לבנות לעצמה “פרסונה” וכבר בורחים החיים. ואולי, ברגע האחרון ממש, יפנה לה העולם מקום כלשהו, לאחר הכול. כאמנית, לא כאהובת המשורר. היא לא תשחד את העולם כדי שיקבל אותה. היא לא תזנה אחריו. כל בקשתה להטביע חותם כלשהו. באישיותה, כאמן. והרי פעלה משהו. אין היא זקוקה אלא למשבצת, לא יותר מהנפח שתופס גופה. בחייה. לפני שייתנו אותו בארון מתים. הו, אלוהים, עד שמתרגלים לחיים. אחר כך מתמכרים להם. וכעת קשה להיגמל.

היא מביטה מבעד לחלון אל הים. הוא בשלו. אדיש לגמרי לנעשה על החוף. הוא כבר ראה הכול. עוד מימי קדם. שום דבר אינו מפתיע אותו. היא אוהבת יותר כשהוא זועף, חומר.

וכשהיא יוצאת למסדרון של בית החולים, היא רואה את האנשים מגבם. אחיות וסירי לילה בידיהן, אחים מגלגלים מיטת חולה, עובדות מטבח נושאות מגשים, רופאים, מבקרים, היא מסתכלת עליהם מגבם ומנחשת איך נראות פניהם. מישבניהם המיטלטלים, מהרכנת ראשם, מזקיפותם או מכפיפותם. דרך משעשעת להעביר בה את הזמן. לפעמים היא גם רושמת. מן הגב.

[קטיה חזרה אחרי שכבר נפרדה ממני בדרכה לשווייץ להסדיר שם את לימודיה לקראת השנה הבאה. סיפרה שאיחרה לאנייה, הגיעה לנמל אחרי שהורם העוגן. לא ייאמן ובכל זאת כל כך מתאים לה, כל כך טיפוסי. הנערה הזאת שכל זמנה לפניה יכולה להרשות לעצמה לאחר לאנייה. אם לא תפליג היום תיסע מחר. ואני, כבר אני משלה את עצמי שלמעני חזרה…]

קטיה סיפרה לה שברנר קרא באוזניה שיר של ביאליק שלא הכירה, “צנח לו זלזל”, והוא נפלא בעיניה, ושאלה לְדעת החולה אם נכון שביאליק מתאבל שם על ערירותו. החולה אמרה לה שתחושת ריקנות והחמצה יכולה לנבוע לא רק ממה שנראה לעין, ושלא תמיד אפשר להסביר מצב נפשי בגורמים חיצוניים. הנערה התבוננה בה רגע ארוך ואמרה: “הלוואי ויכולתי להיות אמנית.”

אחר כך סיפרה שבזמן המלחמה שהה ברנר בשפיה יחד עם תלמידי הגימנסיה שנותרו בארץ, וכשבאה לבקר שם את חבריה, קרא איתם ברנר בשירי ביאליק, והיא האורחת, העזה להביע את דעתה ואמרה שהמשפט מתוך “והיה כי תמצאו”: “אֶת לא ביקש לו ניתן, והאחת שביקש – אותה לא מצא” – הוא משפט מפתח לשירתו הלירית.

זמן רב אחרי לכתה הרהרה החולה בדבריה ונטרדה מהם. האם רצתה להחמיא לה? לנסותה? [ואולי הדברים שאני מכתיבה לה מדי פעם מכבידים על נפשה הצעירה שאך זה נפתחה לחיים ולאושר?]

וכבר לא היתה מסוגלת באותו היום להיפטר מן המחשבות המרעילות האלה על חיים־נחמן. אמרה לעצמה שסוד קסמו עליה הוא באשליה, אותו משהו בו המאפשר לה להתרפק על אשליה.

ובלילה חלמה עליו. היא גרה עם סלפיאן, בעלה, בבית הוריה. חדר המדרגות מוזנח ואפל, והבית מתפורר. חיים־נחמן חוזר מביקור אצל דבורה בארון ועובר ליד ביתה. היא יורדת אליו ומחליפה אתו משפטים אחדים. היא מבקשת ממנו שילווה אותה לדירתה כי היא מפחדת לעלות לבדה במדרגות, אך חיים־נחמן מציץ בשעונו ואומר שכבר אחרי חצות והוא מוכרח ללכת הביתה. היא נפגעת, רצה לחפש את בעלה, וכשאינה מוצאת אותו היא מחליטה לחזור אל ביתה, אבל היא תועה בדרך. נשמעים צלילי נגינה בפסנתר. מלודיה מוכרת, מורכבת, והביצוע וירטואוזי. מה המוסיקה הזאת. נדמה שנעימה רוסית. האם דבורה היא המנגנת? איזה פָסאז' מבריק! כן, היא נזכרת. הנערה הפסנתרנית מהגימנסיה ניגנה את היצירה הזאת והיא נהגה לעמוד ליד גדר ביתה ולהאזין. “הזמיר”. כן זה שם היצירה! ועל הקָדֶנצָה הקשה הזאת היתה הנערה מתאמנת ללא לאות. של מי הקדנצה הזאת? נדמה לה של ליסט, אך מתאים יותר לבַּלַקירֶב… “בלקירב”… כמו “ביאליק”… כמו רב־ביאליק.. הצלילים מהלכים עליה קסם. מהפנטים אותה. היא נמשכת אליהם, אך בניגוד לרצונה. למה? מפני שביאליק העליב אותה כשסירב ללוותה אל ביתה? היא תפנה לאביה. אביה עורך דין והוא יתבע את עלבונה מידי ביאליק. הוא יגן עליה מפניו…או מפני בלקירב? ואולי תפנה אל המורה הרוחני שלה מאלכסנדריה? איך קרה ששכחה את שמו… ההיזכרות עולה לה במאמץ כזה. כמו טיפוס על הר חלק, שאחרי כל שלושה צעדים מחליקים צעד אחד לאחור. הו, הכול כל כך מבולבל!

*

איפה ידביק אותה יומה האחרון ומה דמות לקִצה – היא יודעת, כפי הנראה, ובכל זאת, “חרפת אדם וחייו” גם כך, בציפייה למותה, בדחייתה הפראית את מותה, בבית החולים הזה, המשקיף על ימה של יפו, עם רופאים אוהדים מבני עמה, אחיות שוחרות טוב, נקי, ריח של ליזול לחיטוי, אין טענות. והרוח אינה זועמת כי מחייכת, אביבית, ואף על פי כן, חריקת השיניים הזאת עם קללת מותה הצפוי שהיא הודפת בשארית כוחותיה. הסתלק מפה, הנח לה, היא עוד לא מוכנה.

היֹה היו אב ובנו בעירה, בשכונה היהודית, אפורים, רזים, מזי רעב. האב כבן שלושים, הבן כבן תשע. נעמדו בגינה היפה של ביתה. מסביב ילדים עם הוריהם, שמחים, משחקים, והילד האפור נצמד אל אביו האפור ושניהם עמדו ושתקו. היא היתה אז ילדה. חשבה שאפשר לאכסן את האב ובנו במחסן שבגינתם ושאלה את השומר, אך הוא התנגד. כעת היא רואה את שתי הדמויות האלה בחלונה בבית החולים, משקיפות ממנו אילמות ואפורות, צל האב על הבן, צל הבן על האב, מתאחדים ונפרדים ושוב מתאחדים.

כל כך קשה להחזיק עט בידה, מאמץ בלתי אפשרי. יש מכתבים דחופים שהיא חייבת להשיב עליהם והיא דוחה ודוחה. מרוסיה לא הגיע כלום, אבל לאחיה בפריס לא ענתה על שלושה מכתבים, ולאוסישקין, שמאז אותו פיאסקו בתל אביב, ערב המלחמה, לא השיבה על שני מכתביו אליה, ולמוֹזֶרים, לפלורנץ וליעקב, שאף פעם לא דחו שום בקשה שלה. קודם כול תכתוב אליהם. מי יודע מי מכל מקורביה יקבל ממנה את מכתבה האחרון, מכתב הפרידה שלה מן העולם, מהחיים האלה.

המחשבה על המוֹזֶרים, זוג נדבנים דורשי טוב, ערירים, צנועים, שסייעו להקים את המדרשה שלה לציור בתל אביב, מחזיר אותה למקום הפשע, לקונגרס השמיני בהאג ב־1907, שם התוודעה אליהם, כשמוֹזֶר נבחר לסגן יושב ראש הקונגרס. שם גם נפרדה ממנו, מחיים־נחמן, כשתקווה יוקדת מוצנעת בלבה להיפגש שוב, בקרוב, בארץ ישראל.

כל הזיכרונות מובילים לחיים־נחמן, שהיה אז ציר נבחר לקונגרס, ובשעות שלא התרחץ בימה של סכֶוונינגֶן ולא ביקר אתה במוזיאונים ובגלריות ובבית הכנסת של דֶה־פּינטוֹ – ישב באספות ולגלג על כל העולם. היה זחוח דעת, ומצב רוחו הקונדסי כיסה על המבוכה שגרמה לו נוכחותה. “היא הִזקינה, לא?” התבדח עליה עם חבריו תוך שהוא מחליק בידו על זרועה. על נאומו של נורדאו אמר: “חִצים וחצצים שלהבות אש וחזיזים”; דבריו של יחיאל צ’לֶנוב על “האם הזקנה והמתוקה, ארץ ישראל” היו בעיני “כגריסי סוכר בכוס תה פושר”; על דוד וולפסון אמר שקול “דהוי ומעופש” לו, “עמום וצרוד כלרוכל של עופרת”. ולעומת הרצל הריהו כ“תפוח חמוץ שיוצאים בו ידי חובה כשאין אתרוג” ; וגיחך על “דרך הקבצנים” שהוא נוהג כשהוא מתכופף להרכיב את משקפיו “כמי שמוציא מכיס חזהו קופסת טבק להרחה, עטופה במטפחת אדומה”.

אבל יעקב מוֹזר סתם יהודי חם לב וישר דרך, לא “אובֶּר־חוכֶם”, התרשם כל כך מנאומו של וולפסון, שהצהיר באותו מעמד כי יתרום שמונים אלף פרַנק להקמת גימנסיה עברית. כן, אבל בתנאי שתישא את שמו של חוזה הציונות, תיאודור הרצל.

הכול נראה כעת כל כך לא רלוונטי. מלחמת העולם בין שתי הגימנסיות, המחלוקת מזרת השנאה על כספם של המוֹזרים, איך קרה שנתפסתי כדי כך לקנאות הזאת לגימנסיה העברית בירושלים, עד כי דחיתי ברוגז את הזמנתו של הזוג החביב הזה להשתתף בטקס חנוכת הבית של הגימנסיה הרצליה באחוזת בית. והרי גם את המוסד “שלנו” בירושלים לא קיפחו!

בפורים 1910 היה זה, כשנה אחרי ביקורו של ביאליק בארץ, ומלחמות היהודים זימנו לה אפיק “מכובד” לנקז לתוכו את עלבונה ואת מרירותה. נרתמה אליהן במלוא אנרגיית אכזבתה וייאושה ממנו.

וכך גם מאבק האיתנים שנחלצה אליו בקיץ אותה שנה בעניינו של אייזנשטאדט, כשיצאה חוצץ נגד לבונטין, מנהל הבנק שהיה אחראי לפיטוריו של ידידה. ולמען יראו וידעו, כתבתי אז, הו כן, בשעת רתחה, שני חיבורים היסטריים במקצת שעלה מהם קצף של אבדן עשתונות. את האגדה האלגורית “הדממיה”, על עיר הנצח הקוברת את אוהביה בעודם בחיים, שאותה הקדשתי לפלורנץ מוֹזר בתור ידידה, אך גם בהיותה אשת חבר הדירקטוריון של אפ"ק, ועוד רשימה, “השתיקה”, על פקידיה אטומי הלב של הציונות, שרומסים את האידיאליסט ומשתיקים את הזעקה הפורצת מלבו כדי “לשמור” על מורל הציבור. והמכתבים ששלחתי אז, כמתוך בולמוס, לכל קצווי תבל. היה זה כאב, בלי שום ספק כאב, על עלבונו של אייזנשטאדט, זעזוע מן העוול שנעשה לו, אך דומה שגם במלחמת חורמה זאת על זיכויו של ידידה הטיחה בשופכי דמו את עלבונה שלה מידי ביאליק. יהושע אייזנשטאדט היקר, מי יגול עפר מעיניך להראותך כמה בושה ונכלמת אני.

התחושה הזאת של דחייה ברגע שהיא פוקחת את עיניה. הידיעה שהחיים ויתרו עליה, שאין עוד חפץ בה. פעם נפתחה אל האור כפרח. אביב אחד קצר. כשרָדה הוא מִמנה את דִבשה בתאווה פראית, כשהשתכר ממנה. כעת הוא וזִכרוֹ נבולים בלבה.

מי הוא חיים־נחמן? זה שהקשיח אליה את לבו ולא חסך ממנה ייסורים ששברו את רוחה, זה בעל המרה השחורה הנתקף מצבי נפש אבדניים, כפי שהצטייר לה מסיפוריו של רבניצקי, ובעיקר מפי פִּיָה פּוֹלינקוֹבסקי, אשתו השנייה. וסיפורים אלה, שהאזינה להם בשקיקה כזאת, כה עוררו את חמלתה עליו, כה העצימו את השתוקקותה להיות לו אם ואחות, מקלט לראשו… אך מעשה שטן, אהבה חולה היתה זאת.

יהושע חנא רבינצקי, ידיד טוב ומיטיב שכמותו. רק זיכרונות נעימים יש לה מן האיש הישר והנאמן הזה, “החלמוני” בפי ביאליק ו“דַדָה מִיטיָה” בפי לנוצ’קה הפעוטה, שכה אהבה אותו וטיפסה בחדווה וברגל קלה במעלה המדרגות הלולייניות למרום דירתו. באשר לפּיה, אלמנת שותפו ב“בית הספרים” שלו באודסה שבביתם התגורר רבניצקי עם בנו לאחר מות אשתו הראשונה, משום מה לא היתה בטוחה בכנותה.. נדמה היה לה שפּיה בוחשת בענייני הלב שלה ושל חיים איסקוביץ מתוך חמדה רבה מדי. וכשדיברה על איזו תזזית שתוקפת אותו ללא כל התראה, על מיני גחמות ושיגיונות מוזרים שלו, על דיכאונות ומצבי נפש אפלים, כאילו גילתה לה טפח וכיסתה טפחיים.

מי כמוה יודעת. תמיד צריכה היתה לכלכל את התנהגותה. מילה שלא לטעמו, תנועה שלא לרוחו, הכול היה טעון חומר נפץ. הכול מוּעד לפורענות. היא נזכרת בקיץ 1905, בהפוגה הקצרה שבין מרד מלחי “פּוֹטיוֹמקין” לבין הפּרעות ביהודי אודסה, כשהגיעה מקישינב אל דירתו החדשה של חיים־נחמן ברחוב אַרנאוּטסקַיָה. כשפתח לה אז את הדלת, חשה כמו חזרה למקומה האחד והיחיד. באפלולית הפרוזדור פשטה באיבריה נעימות משכרת. ומנוחה. הלב נרגע סוף סוף. ממרפסת חדר עבודתו שפנה לים בקע אור רך, מזוכך, מפציע מבין ענני הבוקר. לשם, לשם נמשך לבה זה שבועות, כשייחל לנוח מפעימותיו המתהלמות בחביון החדר הזה. חיים איסקוביץ' תפס את שתי ידיה וקרב אליו לחבקה, אך היא נסוגה מעט ונעצה את עיניה בחלל הפרוזדור החשוך. “מניה איננה,” זרחו אליה פניו של אלוף לבה, ואמר כמתנצל שהיא נופשת בבסרביה, בשַבּוֹ שליד אַקֶרמַן. “עושה שם דייטה של ענבים בשביל לרזות” (גם כשנפגשו בקונגרס בהאג סיפר שאשתו נופשת שם).

“היקרה, ושוב היקרה,” הפציר בה לבוא לאודסה, “תראי! יהיה טוב!” כתב. וכשהציעה שיבוא הוא לקישינב, השיב לה בלשון חידות שאפילו באמתלה לא יוכל לבוא, כי “הדבר תלוי בנסיבות טיפשיות שונות, נחשי מה הן”, והעדיף שייפגשו בביתו ולא באחד מבתי המלון “הגדולים” באודסה שמעוררים בו תיעוב… התחנן – על נפשו? או שמא היו אלה גינוני חיזור – שתהיה תמיד טובה אליו, שלא תאטום את אוזניה “לקול אושרו”, והיא הקניטה אותו ואמרה ש“קול אושרו” מתדפק־הולם על תוף אוזניה, ותהתה על כינוי “הג’וֹקוֹנדָה” שהדביק לה. האם היא כה מסתורית בעיניו? – דיבר על ליבה שתשתקע בעירו, הדבר ישמח אותו עד אין קץ! וחזר והדגיש שהוא, ורק הוא, איש לא מלבדו, יקרא באוזניה את שיריו, במו קולו, ואם צריך, בעזרת העוויות פנים ותנועות ידיים… בשום אופן לא היה מוכן לשלוח אליה בדואר את תרגומו המילולי לכמה משיריו. הוא מתעצל, כתב. חם לו, אין לו חשק לכתוב… בקיצור: היא חייבת לבוא אליו! וכך, אחרי כל ההפצרות והשידולים האלה, האם יכלה למצוא בעצמה כוח להתנגד לו?

התיישבה בשולי הספה כנערה בתולה שהפגישוה לראשונה עם חתנה, ושילבה את זרועותיה על ליבה וצילבה רגל על רגל. חיים איסקוביץ' ניצב מעליה וצחק והתכופף לרפד את גב הספה בכריות ואחז בזרועותיה להזיזה לאחור שתסב בנוחיות והתיישב לצידה. וליפף את זרועה, ועיניו כלות אליה רכות וחומדות. חשה באדמומית המציפה את פניה והתביישה במבוכתה. שתי קרני אור מן המרפסת סִנוורו אותה והיא זזה מעט והתרחקה ממנו, אך הוא משך אותה אליו. רק אזרה אומץ והֵישירה אליו את פניה, ומצחה נגע במצחו. היא גיששה באצבעותיה את פניו ונשקה את קצה אפו, ומסוחררת מבושם נשימתו הטבילה את פניה בלחלוחית עיניו, ופיו, נדיב וחושק, נוגע לא נוגע בבשרה, נצמד, חומר, לשונה נושקת את לשונו וגופה כלה אליו בתשוקה מסממת. מצצה את שפתיו וינקה, וצחקקה מדגדוגי שפמו, והוא מִשמש את כפתורי חולצתה והתיר ותלש, ומעך את שדיה ואצבעותיו הסתבכו בשרוכי חזייתה, וקימט את חצאיתה וידיו שוטטו על ביריות גרביה, והחליקו על בטנה וירכיה. אבל אז, כשידיה גיששו אל איברו וחשה בקשיחותו וחיטטה בכפתורי המכנסייים וניסתה לשחררם, התרחק ממנה פתאום והליט את פניו בידיו ונדמה היה לה שחרק בשיניו, ואחר כך קם ויישר את בגדיו ואמר שיביא לה תה ויצא למטבח. אז שמעה את קול אמו, צרוד, כבד מליחה, קורא בשמו: “חיים־נחמן! חיים־נחמן!”

את המגש עם התה והעוגיות הביאה לחדר, בידיה הצנומות, אמו. בשמלתה הכהה ושביס לראשה, רזה, כפופה, עיניה שקועות ולחייה מקומטות, זקנה בטרם עת. חיים איסקוביץ' הציג את האורחת לפני אמו. תכירי, אמר ביידיש, מבטו מושפל ובקולו אירוניה דקה: אסתר בת יוסף יוסלביץ’־סלפיאן. אישה חכמה, אישה גדולה, ציירת וסופרת וכעת היא מתרגמת את שירי לרוסית. והוסיף שיש לה בת קטנה ונחמדה ושמה לנה. האם קדה קלות, שאלה אם הגברת תישאר לארוחת הערב, ומשהשיבה האורחת בשלילה קדה בשנית ופרשה מהחדר.

חיים איסקוביץ' התכופף אל השולחן הנמוך שעליו הניחה אמו את המגש והתעסק שם בכוסות ובפנכות ובכפיות, והזיז את הכיסאות והורה לה לשבת על אחד מהם, ושאל כמה סוכר והגיש לה את קערית הקריסטל עם עוגיות החמאה והאגוזים, ואמר שהן מעשה ידיה של מניה והן טעימות מאוד, אך בדברו לא הציץ לעברה אפילו פעם אחת.

במכתבו אליה, כשהפציר בה לבוא לאודסה וכתב שהוא מלא שמחה על כי בעוד שבועיים תהיה בביתו, סיפר לה על שירו “הבּרֵכה”, ואמר שהבּרֵכה, הנקבית, היא לו סמל היצירה. כעת ביקש לקרוא באוזניה את “הבּרֵכה” בעברית ואחר כך בתרגום חופשי ברוסית. וכשקרא, חלה בו ובה מטמורפוזה ומילים וקרעי משפטים התבוללו בראשה, כנובעים ממעמקיה:

עדנת שחוק על שפתיו ואור פני אוהב מרגיש את כוחו, ודלילה לצדו טווה בלאט חֶרמֵי זהב ללוכדו ברשת הפז שפרש לרגליה הוא מקבל אסוריו בחיבה כאומר לה עשי בי מה שלבך חפץ והיא מעולפת בצלו דגי זהב מזדהרים בלבבה מייחלת להיניק את מקורו בפטמותיה ללדת את ילדי רוחו שׂמחה דוּמם בחלקה שזכתה להיות ראי לחסין היער וחלמה בסתר כי לא רק צלמו כי אם כולו גדל בתוכה עוד לא עשתה את תסרוקתה וישבו כך שערותיה מצילות על פניה ודפיו מוארים אך גשמיותו מוסתרת כל אחד מאפיל על עצמו בצמרתו ומהרהר לו בצנעה הרהור לבו הוא קורה בשפה זרה לה שפת אלים חרישית לשון חשאים והיא משתכרת מצליליה ומגוני גוונים של קולו ובקוראו הוא צומח לנגד עיניה עד היותו רב מזימה כולו טעון סוד מלכות נאדר אחד גדול ויקר וקדמון והיא מכונסת בצל מגינה רב הפֹּארות נדמית בעיניה בת מלכה מִני קדם שנתכשפה התאהבה בעצמה ראתה את עצמה בעיניו והנה היא חמדה גנוזה שזוהרה כמוס במעמקיה של הברכה הנרדמת.

ופתאום, בהוסיפו לקרוא, קודרות פניו וקולו רועם כמבשר רעה קרובה. היא אינה מבינה. על מה ולמה? האם זה הרעם המתפוצץ ביער, או בה הוא רואה את האויב? והיא, נַעֲוַות פנים שחורה וקודרת, כתינוק נבעת נחבא בליל זוועה תחת כנפי אמו, כולה רעד רעד.

ידיו רעדו. אסף את ניירותיו והניח בצד עוד טרם סיים את הקריאה. קרב אליה והתיישב על מסעד כסאה. התגלגלו לספה. התנפל עליה, שוצף, אחז בראשה וטלטלו ונחבטה בקיר. שערות אחדות שלה נתלשו. משכה את תחתוניתה אך נשארה בשמלתה. בירכתי מוחה זכרה שאמו נמצאת אי שם בדירה. שִחרר את כפתורי מכנסיו והיא גיששה באצבעותיה מתחת לחולצתו ונשמה עמוק את ריח גופו. עיסה את שדיה והכאיב לה. עצומת עיניים עוד ניסתה להתכנס בחביון זרועותיו כתינוקת, להתרפק עליו ולהתפנק. רעד לא נשלט אחז בה. צינה תקפה אותה. פניו נראו זעופים וחרדים.

ואחר כך החרישו. הצטמצמו. הסתתרו כמפני עצמם. אספה את חזייתה על כל קישוריה, את תחתוניתה, יישרה את שמלתה ונכנסה לחדר הרחצה.

כשחזרה לחדרו ליטפה את לחייה רוח קלה, מתוקה, פושרת. בחוץ היה כבר חושך. חיים איסקוביץ' הגיש לה את מעילה וכובעה ולבש את שלו ולקח את מקלו בידו ויצא ללוותה אל בית קרוביה. נוכחו שכששהו ירד קצת גשם וטיפות המים שנשרו מן העצים נעמו להם. פסעו רכות בין העלים הנושרים, בין הפריחות האפילות, אדים לַבנוּניים עלו מן האדמה, פלומה רכה של גוזל נשרה על כובעה. ולפתע התקשרו השמים עננים כבדים והרוח התחילה לסעור.

כששכבה אותו לילה במיטתה הזרה, התעטפה בסדין קל ולבן, והיתה שאננה, חמה ולטיפה. לבסוף נמה את תנומת השחר.

ובבית החולים התהפכה כל הלילה על יצועה מכאבים ולא הצליחה להתחמם למרות ערימת השמיכות שהאחות משכה למענה משאר המחלקות.

ובבוקר באה רחל ינאית ואמרה לה שפניה שקופות ומאירות, כאילו נשרו ממנה כל תלאות החיים. מרוב חולשה לא יכלה החולה לדבר וביקשה מרחל שתספר והיא תשמע. סיפרה אפוא שרחל בלובשטיין, הנערה־המשוררת שהתיידדה באודסה עם ביאליק, כבר נמצאת בארץ. חזרה באנייה “רוּסלַן”. ניסתה להיקלט בדגניה, אך התגלתה אצלה שחפת… וכעת היא מתגוררת בתל אביב ומתפרנסת משיעורים פרטיים ומתרגומים. אין להכיר בה את הנערה העליזה שלפני המלחמה, אמרה, כחושה היא, שחוחה, שערה העבות דלל, עיניה הגדולות, הבהירות, בולטות מפניה הרזות, אך היא מגברת בכוח שמחת החיים שבה. כשביקרה בביתה, ראתה רובצת על הרצפה עם אחייניתה הקטנה והן משחקות בחיות ג’ונגל ו“מאלפות” אותן. המשוררת סיפרה לה שסמוך לנסיעתה מאודסה עברה על יד ביתו של ביאליק, וכשראתה עשן מיתמר מן הבית ניגשה לשם, והנה ביאליק ומניה יורדים במרוצה במדרגות, וביאליק חיוור כסדין, סופק כפים ומבכה את אוצר כתביו שיִכלה בשרֵפה. אך סוף טוב הכול טוב. היה עשן בלי אש. פשוט, התנור נסתם ופלט עשן… (והיא עצמה נדרכה כולה מן הרישא של הסיפור, והתאכזבה, אבוי מן הסיפא שלו). ודיברו על דבורה בארון, שהמשוררת הצעירה מעריצה אותה וחושבת אותה ליפהפייה ולסופרת נהדרת.

צללי זיכרונות צפים ועולים, צללים מהחצר האחורית, הזיכרונות שלא קפאו בסיפורים. חמקמקים, מחליקים מבין אצבעותיה כצלופחים. איך תעשה סדר בתוך האנדרלמוסיה הזאת. מה תנצור ומה תשליך. מה תזרוק לכלבים. איך תגרד מעליה את הצרעת שדבקה בה. ומה פתאום השקיקה הזאת ברחמה, שכדי להרגיעה היא לוחצת בכוח בשתי ידיה על ערוותה.

היא זוכרת את פצעי הבגרות. כבר בהיותה בת שלוש עשרה. התאפקה שלא לשרוט את פניה עד זוב דם. מתח עצבים בלתי נסבל. חישלה את רצונה שלא לגעת בפניה, לטמון את ידיה בכיסים, לקפוץ אגרופים, וכשילחה רסן והתגרדה, התמלאו ציפורניה דם. מישהו חמד לצון ואמר לה שהפצעים מידבקים, ואז התרחקה מחברת ילדים והעדיפה לשחק לבדה. נידתה את עצמה. חשבה שהיא מקוללת. נענשת על איזה חטא קדום שטבוע בה כאות קין. הרופא נתן לה כל מיני משחות, החליף משחה אחת באחרת, אך ללא הואיל. כישלונו שכנע אותה שהיא ראויה לנידוי שגזרה על עצמה. גם עינתה את נפשה בדיאטות קיצוניות, גמלה עצמה מבננות שכה התאוותה להן, מביצים, מממתקים. כשכל זה לא עזר אמר הרופא נואש והבטיח לה שהזמן ירפא.

אך הזמן אינו מרפא ומי ממכריה יבוא ללויה שלה? בעלת ביתה לשעבר עם קטיה ואחיותיה. הן תהיינה עצובות באמת. ורחל ינאית עם בן צבי, כמובן, ושולמית תחבוש כובע הקש שהביאה מפריס והם יניחו על קברה זר של פרחי בר… אבל דבורה לא תבוא. מאז נודע לה על מות אחיה היא שומרת על עצביה ונמנעת מללכת ללוויות. מסתפקת בכך שאהרונוביץ' מייצג אותה. האם יחכו לסשה? יידרשו לו שבועיים לקבל ויזה ולהגיע מצרפת… משה המסכן. מותה יכה אותו ביגון. וגם את לנוצ’קה. גם היא תוכה ביגון. ומי עוד? סלפיאן יוכה בהלם. הוא לא ציפה ממנה לג’סטה דרמטית שכזאת. ולוקה? הוא יהיה מאוכזב. לא שיער לעצמו שהיא מורבידית. אבל אצל חיים־נחמן יישאר חלל ריק, מותה יפער חלל בליבו. החיים מלאים חללים ריקים כאלה. כפי שאייזנשטאדט הותיר חלל בליבה. ומי יספיד אותה כעת, כשהוא איננו? צריך יהיה להוסיף בקשה בצוואה שלא יישאו נאומים… שוב תקף אותה הגירוד העז הזה בירכיים… אחות! אחות! קטיה! המשחה שלי בארונית, אך קשה לי להתכופף ולקחת…

היתה קצרת רוח וקטנת אמונה, כבר אז. כבר בילדותה. היה לה רע. היא סבלה. אך היתה צחקנית. התפקעה מצחוק עד שכאבה לה הבטן. צחוק עצבני, פורקן לעצביה המתוחים. הדחף לצייר התחיל מתאוות הגירוד שלה. כשידיה עסוקות וספוגות צבע היא לא מתגרדת. במקום לגרד את פניה שרטה את הבד במכחולים וגירדה בסכינים. הרבתה לצייר את פניה: עקומות, מעוותות, מעונות. אבל כעת היא מתרפקת במתיקות על נעוריה.

ההוד הדומם של הערבה שהשתרעה לעיניה מחלון חדרה בעורף ביתם בלילות הכפור הארוכים של החורף. השלג. היא מתגעגעת לשלג. עוד לא הספיקו לטאטאו ממפתן הבית וכבר נערם שם מחדש, וכולם נערכו על פי התור לגרד את גלידיו ממשקופי החלונות – קטנים, עם הדפסים צבעוניים סביבם – ומגג הרעפים התלול, ולפנותו ממסילת המזחלת, שניצבה סמוך למחסן העצים שלהם. אצבעותיה היו קפואות תמיד ובישיבתה השפופה על מיטתה היתה משפשפת את כפות ידיה בין ברכיה. או שהיתה חולצת את ערדליה ותוחבת את רגליה הקפואות בפי התנור הבוער ממש, עד שציפורניה השחירו ממגע האש. תנור האריחים הכחולים שלהם שהאש ליחכה בו במשובה פזיזה, אש רכה, מזוכזכת, חייכנית, שופעת חום. אביה ניצח על הסקתו ובכל פעם שהעלה פיח היה מוסיף קיסמים וקליפות לבנה יבשות על גזרי העצים הלחים, ומעשה ניסים – האש התלקחה מחדש, חפה מעשן. בלילות החורף הקרים היו מחממים מעליו את מצעיהם, ובחודשי הקיץ, כשהתנור בטל ממלאכה, היו תולים את כלי המיטה משני צדדיו, לאיוורור.

אמה. היא נזכרת באמה. האם היא מתגעגעת אליה?

אישה חולנית היתה, רתוקה למיטתה. על שידת הלילה שלה נערמו בקבוקונים עם תוויות בכתב ידו העגול של הרוקח המקומי ובהם מיני גלולות צבעוניות, פיסות צמר־גפן, רטיות וסוכריות מנטה, ומתחת למיטה הציצה קערת אמייל כחולה, תואמת את סיר הלילה. וכשהיתה הילדה נכנסת לחדר האם, מיד היה פורץ לעומתה הֶדף רוח מן האשנב הפתוח תמיד, מלווה בריח חריף של ליזול וּוַלֶריאן, ואִמה, שחששה מרוח פרצים, היתה קוראת לה לסגור אחריה את הדלת מיד. שערה הארוך, השׂב בטרם עת, היה מפוזר על הכרים הענקיים שהתנשאו במיטתה והטביעו בתוכם את פניה הצרות, בעצמות לחייה הבולטות, סמוקות החולי, ורק עיניה, שפעם נראו לילדה גדולות וחמות, נעשו צרות וקהות מבע מאז מחלתה והן הביטו בה באלם וכמתוך השלמה. אך מדי פעם היו עצביה בוגדים בה והיא היתה נתקפת חוסר מנוחה תססני ורוח מרי. היתה מתרוממת מעל הכרים, משילה מעליה את הכסתות, תולשת מגבת מן הוו ומשפשפת בתזזית את פניה ואת זרועותיה הדקות, תובעת לפתוח תריסים וחלונות וזועמת, קצרת רוח, אם פתחו יותר מדי או פחות מדי, נהיית רודנית כלפי המשרתת ורוטנת על אבק שלא נוגב דיו, על קורי עכביש שגילתה מאחורי השידה, על רעש חבטות השטיחים ונביחת הכלב של השכנים, על כפתורי החלוק שנרכסו בעיקום. ותמיד התלוננה על התה הפושר, עד שלבסוף פקד האב להכניס את מיחם הפחמים לחדרה, שירתח שם באש תמיד. ואמנם, להט הגחלים הלוחשות הילך עליה קסם מהפנט. פתאום שככה התזזית כלא היתה, והאם צנחה על הכרים באפיסת כוחות, עצמה את עיניה, ושכבה כך, בשפתיים קמוצות ובנשימה מאומצת עמוקה וקצובה, עד שנרגעה.

לפני שחלתה אמה נהג אביה להתגלח לפני השינה, לפני ששכב במיטה עם אשתו. והיא, הילדה, כשקיבלה לראשונה את הווסת, קראה לה אמה לחדרה והסבירה לה את סודות החיים. קורה, אמרה, שקרום הבתולים נוקשה כל כך שהחדירה של הגבר מתעכבת, הכעס שלה על אמה שהביאה אותה לעולם בלי לשדאול אותה. התחושה הזאת שרומתה. נקשרה לגלגל ענק של לונה פארק שהופעל במהירות מסחררת, התקוות שאמה תלתה בה. התקוות שהאימהות היהודיות תלו בבנותיהן, הבורגניות הקטנות האלה, לפצותן על התסכולים שזימנו להן חייהן. מי לא פרטה על פסנתר, מי לא למדה שפות אצל מורים פרטיים. מי לא רקמה. שלחו אותן לגימנסיה, כולן היו בדרך אל התהילה, כל אחת על פי דרכה… מקצוע חופשי כלשהו, רופאה, מורה, פסנתרנית – על ציירת לא חשבו – רחוק ככל האפשר מהשטֶעטל. והשאיפות שפיתחו האבות בנוגע לבניהם. את בן דודה שלחו לדרום אפריקה, שיעסוק שם בגידול מטעים. לא פחות. אך את סשה הסיע אביהם הנאור לפריס, ללמוד רפואה. סשה, אחיה הצעיר, השובב, אחיה החמוד שכה פינקה בנעוריה. קישינב. שומקום. תקוותי. חלומותי. הדרך משם פתוחה לאודסה, פריס, שווייץ… ואחרי פרעות 1903 אי אפשר היה עוד ללגלג על קישינב.

 

שער החמישים    🔗

באחד מימי חול המועד של פסח, כשהחולה דמדמה בחום גבוה וסילון של דם פרץ מריאותיה, הגיעה דבורה בארון לבית החולים. בו ביום חזרה ממצרים, כששמעה על מצבה, עוד לפני שהספיקה לפרק את מטענה, מיהרה ובאה לבקרה. החולה, בהזיית חומה, התקשתה להכיר אותה. נראתה לה שזופה מדי, פניה חומות אף יותר מזרועותיה, כמאופרות. סיפרה לה שחזרה ממצרים. מצרים? איזה בלבול בראש, כמו גלגל של ערפל מסתובב בו. איפה זה מצרים? בדרום? בוודאי היתה שם בנופש שמשי מדברי הרים וחולות וביתנים קטנים למגורים… מצח קשה וחזק לה גבות סבוכות עיניה כנחושת מועמה… תורידי את האיפור דבורה מי זו רחל או דבורה הנה היא לוקחת מטלית ומנסה לנגב את פני… לא! לא את פני! את פנייך! נגבי את פנייך! אך מדוע זרם המים חלש כל כך, רק טיפות־טיפות והיא אומרת לה שעוד לא פרקה את מטענה מה זה אומר האם בגדיה וכל חפציה במקום אחר? מחשיך. שתבקש מאהרונוביץ' או ממישהו מן המפלגה ללוותה לשם אז למה היא מתעכבת אצלי עליה למהר למהר היא עוד בשמלת המסע שלה אך בטח יש כיבוד באיזה מקום בקלוב העבודה ביפו נותנים תמיד תה הלוא אני אינני יכולה לכבד אותה אין זה ביתי פה זה מוזיאון מי מתכונן למסע ארוך היא או אני עלי להשכים קום ולצאת לטיול בהרי ירושלים עם רחל ינאית ובן צבי שעורכים סיור בארץ לאמה של רחל ולאחותה היא אומרת שמשונה לה כאן אחרי אלכסנדריה העיר הגדולה להיות לבדה בעיר זרה ללא פרוטה בלי להכיר איש מה תעשה תקבץ נדבות לנוצ’קה אינה יכולה לקבץ נדבות יתקפו אותה יחשבו שהיא צוענייה ויתקפו אותה והיא מפחדת מצַבּים אמרתי לה שצב הוא כמו פסל הוא לא מפתיע אני מפחדת רק ממה שמפתיע אז למה היא מספרת שהם עומדים לבנות בית בין חולות צהובים בית או קבר כּפים אוהלי קדר יְלֵל ישימון נשר בין צורים גמלים מתי המדבר מדברת מדברת…את מי יקברו בין החולות… זמממ… זמממ… האם היא מזמזמת איזה זמר שורקת בְּיום קיץ יום חום עת יבקש הלב פינת שקט לחלום בוא אלי בוא אליה לקבר השיר זה האויב אין לה אמפתיה אלי אפילו קומפוט לא הביאה לי סוניה וסשה היו מביאים קומפוט מהבית יש להם אמפתיה אלי ואייזנשטאדט הוא בן אדם טוב אז למה אמרו שהיתה לוויה מי יבוא ללוויה יותר טוב תשאלו מה לאסתר־אֶספיר ולנוף של פלשתינה חרובים אשלים פרדסים עץ תמר בן תשעים אבא ציוני מה לה ולעול מצוות הסבא שלה חושש שמתכחשים למקדש הם רוצים את הגולה בפלשתינה אומר סלפיאן היהודים אף פעם לא יאכלו מפרי עמלם אבל לוקה זה דבר אחר שמענו יחד מוסיקה אכלנו מה אכלנו גידלנו בוגונוויליות בכל מיני צבעים היינו מדברים ומה עוד עשינו הוא אהב נשים והיה איזה ארגון חשאי רשת של ריגול רשת פז אני צריכה לשאול את חיים איסקוביץ' הבטחתי לו לתרגם את… את מה… הוא שופך את דמי ואין לי כוח המון דם נשפך לי בבוקר קילוח של דם אבל לא צריך לחפש את המחר שום דבר לא נמצא במחר שום דבר חדש שום ניאו. ניאו מה. צריך לוותר על הזמן. לצאת מפה מיד. להשתחל מתחת לתריס ולצאת לצאת

פתאום צרחה החולה ותפסה בכנף בגדה של דבורה. ד"ר בת שבע יוניס באה במרוצה. שחררה את האורחת מאחיזתה, מתחה את הפרגוד הלבן ושמה חיץ בין מיטת החולה לבין העולם.

*

 

מכתבה האחרון של אירה יאן¹    🔗

אני כבר מרגישה את קרבת המוות. אני מקבלת אותו בשלווה. באתי מן הנצח ואני חוזרת אל הנצח. זה הכול. חיי אנוש אלה, האם רגע של מודעות בחיי הנצח? האם, כפי שמקובל לחשוב, אחרי החיים האלה נבין את פשרם? אינני מצטערת שנולדתי. החיים יפים, למרות הכול, לכמה אנשים נבחרים, אינני ביניהם. אך אינני מאשימה איש. היו לי גם רגעים יפים, נפלאים.

אסתר בת יוסף סלפיאן (אירה יאן)

*

הרומן הזה, שנכתב, כביכול, בידי אירה יאן (שם העט והמכחול של אסתר סלפיאן (1919־1869), שנודעה כ“אהובתו של ביאליק”, אינו תעודה אותנטית כמובן. הרומן נברא בדמיוני (פרט למכתבה האחרון של אירה לפלורנץ וליעקב מוזר, שהובא כאן כלשונו). הדברים המסופרים בו מתרכזים בשנות גלותה של אירה יאן באלכסנדריה (דצמבר 1914 – מארס 1919). בחודשי מחלתה ומותה ביפו (וברטרטספקטיבה– בשנות חייה בארץ, בירושלים ובתל אביב, בין השנים 1914־1908). הרקע להם– הביוגרפי, ההיסטורי, הגיאוגרפי – הוא דברים כהווייתם, שתיארתים לאחר חקירה מדוקדקת.

כמה מן הנפשות המשניות ברומן, המבוססות על דמויות היסטוריות ומכונות בשמן האמיתי, מתוארות מנקודת מבטה של הגיבורה כפי שאני, מחברת הספר, משיגה את אישיותה.

המקורות העיקריים שמהם שאבתי את המידע ששימש אותי בתיאור הרקע הריאלי ברומן בדיוני זה על אירה יאן הם תיקיה האישיים בארכיון הציוני בירושלים ומכתביה לח,נ ביאליק – וכן מכתבים שנשתמרו ממנו אליה – השמורים בבית ביאליק. כמו כן נעזרתי בזיכרונותיהן של רחל ינאית בן צבי ושל לאה וייץ־כהן.

מקורותי האחרים כה רבים ומגוונים, שיקצר המצע מלפרטם. ביניהם: תיקים אחדים מעיזבונו של יהושע אייזנשטאדט־ברזילי (בארכיון הציוני): ביוגרפיות ומונוגרפיות וספרי זיכרונות של אנשי העלייה השנייה וצאצאיהם וספרות פובליציסטית ובלטריסטית הקשורה לאותה תקופה. כמו כן למדתי מן המקורות הבאים: מחקריה של פרופ' נורית גוברין בספרות ארץ ישראל (“דבש מסלע”, “דבורה בארון”, “י”ח ברנר" ועוד), ספריה של שולמית לסקוב על אישים בעלייה השנייה, “חוזה ברח” מאת שלמה שבא, “אהבתם גם שנאתם” מאת חיים באר, כתביהם ואיגרותיהם של ח“נ ביאליק, דבורה בארון, י”ח ברנר, ש"י עגנון, נחמה פוחוצ’בסקי, משה סמילנסקי, יוסף אהרונוביץ' ואחרים. וכן זיכרונותיהם של גולי אלכסנדריה, “הגולים” מאת דבורה בארון, “עד הסוף” מאת משה שמיר וזיכרונותיהם של ראשוני תל אביב. (מגוריה של אירה יאן בתל אביב אצל לייב ברגר ברחוב השחר היו זמניים ולא ידוע איפה התגוררה לאחר מכן. ברומן מיקמתי אותה ב“בית השקמה” ברחוב יהודה הלוי – אני עצמי התגוררתי בבית זה בילדותי – כמחווה לצייר נחום גוטמן, תלמידה. שסיפר כי נהגה להביא לפינה ציורית זו את חניכיה. הגם שהבית עצמו נבנה בראשית שנות העשרים, כלומר שנים מעטות אחרי מותה של הציירת.)

אני מודה למכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בעל־פה, על שסיפק לי עותקים מן הראיונות שערכה ד“ר מרגלית שילה עם לאה וייץ־כהן, וכן לאלינור בן שאול, שראיינה את לאה וייץ־כהן סמוך למותה, ולד”ר מיכה טלמון, שטרח לשלוח אלי את עותק הריאיון הזה עם אמו בווידיאו.

תודתי נתונה ליונתן דובוסרסקי, מנהל “בית ביאליק” (ולמרה בארו, בת אחותה של מניה ביאליק, שעזרה לי לפענח את כתב ידם הרוסי של אירה יאן ומקורביה), לרפי וייזר ולשלמה צוקר מבית הספרים הלאומי, לשמעון רובינשטיין מ“יד בן־צבי”, ליעקב שרת ולעמותה למורשת משה שרת על הספרים וכתבי העת שהמציאו לי במשך ארבע שנות עבודתי על הרומן. אני מודה לכל אלה, בלי לעשותם שותפים או אחראים לאינטרפרטציה שלי.

תודתי נתונה לאחדים מילידי אלכסנדריה החיים עמנו בארץ שעדכנו אותי בפרטים מסוימים הקשורים בעירם לשעבר, ובמיוחד ליצחק גורן־גורמזאנו, שהספרים שסיפק לי, ביניהם ספריו שלו עצמו, השכילו אותי. על אלכסנדריה בזמן שלטון הבריטים במצרים למדתי גם מספריהם של א"מ פורסטר ולורנס דארל ומספרי עזר שונים.

מסיפוריהם המרתקים של צאצאי שבט העלייה השנייה, שעמם שוחחתי בטלפון או דיברתי פנים אל פנים, יכולה הייתי להשתמש רק בפרטים בודדים המשרתים את הגיבורה שלי, אשר לרחשי לבה ניסיתי להאזין, ועמם הסליחה. אזכיר בתודה את נעמי רבניצקי־שפירא ז"ל, עוזי בלקינד, עמרם ורחל בן צבי, חירם, עודד ובתיה דנין, יורם זילברשטיין, אריה לבונטין, ורנה לבונטין־מאירוביץ', רחל לודביפול־גזונדהייט, לאה מג’רו־מינץ, חנה נג’בי־ורדימון, שולמית סילמן־בסוק, עמוס עמבור, נעמי פולני, לאורה פלאצ’י, גליליה פלוטקין, אסתר קפלן־פיליבינסקי, דפנה רסקין. יבואו כולם על הברכה.

תודה מיוחדת אני חייבת לחיים פסח, שנהג בי במאור פנים ויעץ לי עצות מועילות, ולרחל שורץ, שבטעמה הטוב העירה לי הערות מאלפות ובמסירותה הקפידה לנכש עשבים שוטים מכתב היד.

א"צ