מיכאל רוסט העיף מבט בעד החלון אל הגדה הלילית השזורה חוטי מטר דקים של סתיו. הוא פלט “הממ” ועזב את החדר. היה כעשר. שמים אדמדמים חומים רבצו על הגגות, המרצפת הבריקה לחה וטחובה. כיפֵח, כפוף כלשהו לפנים, השתרך לאטו דרך רחובות שכבר התרוקנו במקצת, על פני חלונות ראווה מוארים אור שחצני, על פני יצאניות תחת סוככים. לאחר זמן מועט נכנס אל בית הקפה. מרחוק שלח נענועי ראש חטופים אל כמה מכרים ונתיישב ליד שולחן קטן שנתפנה אותו רגע באולם הראשון מול הפתח. אֶמי ויטלֶר, דקת גזרה, לבושה שחורים ושערה האדום גזוז, שרבבה לעומתו יד צרה מעודנת ובת צחוק של חביבות. בלי שהיות ישבה אצלו והציתה סיגריטה.
“אני באה מן הקינו. יצאתי באמצע. פילם משעמם.”
“לבדך?”
“גם כן, לפעמים. אגב, בזמן האחרון שוקד איגון על הפולנייה הקטנה הנאה. הן אתה מכירהּ. נערה מלבבת באמת.”
בפה מחודד גמעה גמיעות קטנות מן הקפה המהביל. אחר כך העלתה מחריטה השחור את תיבת הפוך הקטנה העשויה זהב ותיקנה פניה. מאוּד הסיגריטה הלוחש, שמוטל היה בקערית וקצהו אדמומי משָשַר השפתיים, תימר חוט עשן דק כחלחל־אמוץ והדיף ריח חריף ובושמי.
“ומי ממלא מקומו בינתיים?” חייך רוסט.
“חוסר צניעות! אף על פי כן אגיד לך, עושה אני הפסקה קלה לשם עיונים פילוסופיים בשאלות החיים…” והיא שחקה שחוק קטן, מצודד.
“כלום הגעת כבר לגיל המתאים? נוהגים להתחיל בכך משנת החמישים ומעלה. לפי האומד שלי, יש לך עוד שהות כעשרים וחמש שנים.”
“נשים לא יפות מתחילות בכל גיל…”
“רצונך להציל מפי מחמאה קטנה? וכי זקוקה את לכך?”
“כל אישה זקוקה לכך. אף היפה ביותר. בלי זה היא מתכערת.”
“וכל המרבה ־ זוכה?”
“ייתכן…”
“אם כן… אם כן לחינם חשבו בעלי המום השונים שהעניין קשה כל כך…”
בדמיונה של אֶמי נצנץ ביעף אדם קיטע ומושחת תואר להבעית, שמתהפך על גופה. גוש של תיעוב עלה בה עד לגרונה. “חדל נא. הנך מעורר בי דימויים מסואבים.”
גברים ונשים בני כל גיל וכל אומה ולשון הסבו צפופים אל שולחנות סמוכים זה לזה עד אפס מעבר. שתו, שוחחו, צחקו קולנית, עישנו, התמכרו ראשם ורובם לאותה רוח של הוללות אמתית ומלאכותית כאחת, שספוגה היתה באווירה של עיר זו. רוסט הישיר מבטו אל הפתח, סקר פרצופיהם השונים של האוכלוסים המצטופפים, הנכנסים ויוצאים וסותמים דרך בפני המלצרים המוכרחים להניף במעוין את טסי המשקאות מעל לראשיהם. פניו הסגלגלים, חשוכי הדם, עטו ארשת קשה שלא נוקתה מאכזריות. שוב היה לשלל לאותו שיעמום נוקב, הטבוע עמוק בלבו של אדם כמין סרטן הנפש כביכול, נחלת שורה שלמה של דורות שלא הזירו עצמם משום תענוג שבעולם, ושכמה מהם שמו קץ לחייהם מחמת תיעוב שבשובע. הוא שתה מעט מן הקפה השחור שלפניו, שכבר היה צונן.
“הנה בא גרגור!” הראתה אֶמי על בן אדם בכיפה ובאדרת קיץ מהוהה, רחבה ביותר וקצרה עד לבלתי הגיע לארכובותיו, שצעד היישר אל שולחנם.
אֶמי הציגה אותו. הלה העביר לו כיסא פנוי מאצל השולחן השלישי וישב. מיד פנה אל רוסט, בלי כל מעבר: “והיכן בית היוצר שלך? הרי צייר אתה?” מתוך כך נחשפו בפיו שורשי שיניים בודדים, כתמתמים־חומים.
“אין אני צייר כלל.”
“אח, כמה ערמומי!” ופיו נתעקם לשחוק בלי קול.
בתוחבו מקטרתו הקצרה אל פיו, שמט בידו האחרת את הכיפה מעל ראשו והטילה בחיקו. גולגולת קירחת, עגולה ומבהיקה, הדגישה עוד יותר את זיפי זקנו. “ואיזה פילוסוף הנך קורא כעת?”
“אף זאת לא. החטאת לגמרי.”
“אם כן, הרי ראוי אתה על אחת כמה וכמה לכבדני בקפה. או יותר נכון, בכוס יין. הנך מבין מה בחיים, אדוני רוסט!… עם אנשים כערכך אוהב פאול גרגור לאבד מילה, הִי־הִי. גַרסון, יין לבן!”
אֶמי צחקה.
“אין אני בטוח כל עיקר שראוי אני לכך,” התבדח רוסט.
“כדאי וכדאי, אדוני! אל נא תתענֵו יותר מדי. איבדתי על זה שערותי ושיני, ואני יודע מה שאני אומר!” מצץ בעוז מקטרתו הכבויה. “ברם, אם סופר אתה במקרה, אתה רשאי לתהות על קנקני ולהשתמש בי כאוות לבך. בזה כבר קדמוך רבים וטובים. הסופרים המסכנים הללו, כוח הדמיון אינו מנת חלקם מלבד כמה יחידי סגולה, ואנשים מעניינים נדירים כל כך! והריהם מתנפלים אפוא עלי ככלבים רעבים. לי יש רב. מספיק לכולם!”
“לא, אף סופר אינני.”
“לא?! אם כן אתה ציפור אקזוטית לגמרי!”
לחץ את המונוקל התלוי בחוט שחור אל ארובת עינו הימנית ועמד לתהות על בן שיחו, עיניו המימיות המחוקות מעפעפות ופיו אינו פוסק מצחוק מעוּוה. מתוך ארשת לגלגנית עמד רוסט בפני מבטיו הממשמשים.
“לא!” הכריע גרגור, “עוד חצי תריסר כמותך לא תמצא כאן, ערב אני לך. ברובע זה ־לאו!”
“ואתה בעצמך, למשל?”
“אני? סופר, כמובן!… זה ראשית כול! מחבר כתבי בקשה אל הנדיבים בעם!… מה אתה רוצה ־ הגרמנים ברברים הם, נטולי תרבות! בציור מבינים הם כקוף, לא יותר! גסים, מחוסרי נימוס, כסילים, מטומטמים כבהמות! ואם גרם לך מזלך להיוולד צייר גרמני — אין לך בררה אלא להיעשות ‘סופר’…” וברגזנות לגם לגימה גסה מן היין.
אֶמי אמרה כמסבירה: “מר גרגור ודאי רוחו נעכרת עליו שוב, ואז הריהו שופך כל חמתו על הגרמנים העלובים.”
“אמנם כן! ואף קרה לי אסון גדול!” והוסיף: “חתולי, יודעים אתם, איבד עצמו לדעת אתמול.”
“איבד עצמו לדעת?”
“הפיל עצמו מן הדיוטה השלישית. מת כרגע. בזמן האחרון כבר היה מדוכא ביותר. זה נזדקר לעין. גם לא רצה לאכול כלום. אפשר היה חולה.” מצמץ בעיניו הקטנות והצמיד היטב את המונוקל. “תמיד הייתי קונה לסעודת צהריים שתי מנות צלי, אחת לי ואחת לו. היום שוב לא קניתי אלא אחת.”
“מסתמא נפל מן החלון דרך מקרה,” העיר רוסט.
“כסבור אתה?!” נתרגש גרגור ונפנף במקטרת, “אם כן, אדוני החביב, אינך מבין כלום! חתול, דע לך, לעולם אינו ניזוק בנפילה! נופל תמיד על כפותיו והולך לו. יהא זה אמור לך: החתול שלי איבד עצמו לדעת! כן! מתוך שתקפתהו מרה שחורה! הן לא יכול להמית עצמו בירייה אך ורק בשביל שתאמין לו!”
רוסט העמיד עליו רגע את עיניו, עיניים ירקרקות־כהות נוקבות.
“וזולת זה מה מעשיך, מר גרגור?” שיסעה אֶמי.
“מצייר תמונות, כרגיל. הכול על בד אחד. שנה תמימה על אותו בד עצמו הִי־הִי. כבר ציירתי כך מאה.”
“מאה על בד אחד?”
“מפני מה לא! מוחק אחת ומצייר אחרת במקומה. באחרונה תהיינה נכללות כולן… מי שיקנה אותה יוכרח לשלם בעד כל המאה. חוץ לזה, ה… הריני כותב פילוסופיה חדשה… הכתב והציורים עשויים בידי עצמי. תהא זו היצירה העמוקה והמקורית ביותר בדורה, ערב אני לכם.” כילה לשתות יינו והזמין כוס שנייה. “הרי אין לך כנגד זה ולא כלום, מר רוסט!” אמר לאחר מעשה, “ובמה הנך עוסק אפוא במטרופולין זו?”
“זהו סוד.”
“כך־כך! ואמצעים? הטיפול בסודות מצריך כידוע אמצעים.”
“יש כפי הצורך.”
“ולמשל, הלוואה?”
“מי אצל מי?”
“נא, אני אצלך כמובן.”
“אולי. הגובה?”
“מעשרים ולמעלה. עד אין שיעור.”
“אנו מעמידים אפוא על עשרים,” צחק רוסט והושיט לו שני שטרות מקופלים.
גרגור תפסם בקצות אגודל ואצבע ושלשלם לתוך כיס מעילו העליון. "ובכן מה תשתה, מר רוסט? עכשיו הריני שוב עשיר, ידי משגת לכבד. ואת, מאדאם? שמא בֶּנֶדיקטינו?
פצר בהם כל כך עד שהזמינו עוד. “בקר נא אצלי פעם,” אמר גרגור בכובשו מחדש את המקטרת.
“אולי לכשיזדמן.”
“אבל אין אני יושב לעולם בבית…”
“והנך רוצה שאבקרך?”
“בעצם אין צורך. לא אמרתי כך אלא מפני הנימוס. פעמים, רואים אתם, הריני אף מנומס במקצת הִי־הִי. ברם, אמשוך אותך פעם עמי, לכשנזדמן. תִראה תמונותי. אל לך לשכוח שלפניך הצייר הגרמני הכי גדול! עובדה זו ידועה אמנם בלונדון ולא בברלין. מה מבינים הגרמנים בציור? כן הוא, אדוני!” נרתע ממקומו לקראת אדם גוץ, כרסתני, סמוק פנים ועיניו בולטות ופוזלות, שיצא באותו רגע מן האולם הסמוך.
“טיפוס אוריגינלי,” אמרה אֶמי, “לא טיפש כלל. אוהבת אני לשמוע שיחותיו וקפיצותיו מעניין לעניין. אומר לעתים דברים מוזרים למדי.”
רוסט נתן לה אש. “בעצם הרי כבר הגיע הזמן שנתחיל שנינו באהבה קטנה, אֶמי… בלי שום התחייבות.”
זו צחקה, ספק בהסכמה, ספק במיאון.
“בואי אלי מחר. בשלוש לערך.”
“אפשר אבוא.”
“אמתין לך,” אמר רוסט בהטעמה יתרה. אחר רמז למלצר ושילם.
רוסט פרש לא לעבר מלונו כי אם בכיוון הנגדי. ליוּסִי יכולה להמתין לו כרצונה! היום הריהי לשיעמום לו. הגשם נכלא בינתיים. רוח צוננת, חדה, השתוללה ברחובות. נדף ריח של סתיו, של יצאניות, של תרדמת אזרחים, של עשן פחמים מרכבת סמוכה. כתובות רקלמה הכריזו מן העברים, תכולות, סגולות, ורודות, אדומות, נדלקו ודעכו ונדלקו חליפות. בעוברך על פני לועי הרכבת התחתית הפעורים אל תוך העיר, עטף אותך רגע הבל אנשים אטום, נתעב, משוּמר עשרות בשנים, אשר קלח מתוכם בלי הפוגה. עתים צף ועלה עמו דרדור מועם של רכבת. מדלתות ראינוע נפלטו זרמי אוכלוסים. פה ושם טלטלה אישה תינוק נרדם על זרועה. אכן תקיף ביותר היה החשק באדם לגרש קצת יום החולין החדגוני, נטול החדווה, בעזרת גרטה גרבו, אדולף מונזוּ ודומיהם, והנה, אך יצאת מן הקינו, מיד קפץ עליך שוב זה היום, אכזרי, מכפיש, בעוד לאות תוססת באיברים, ובפה יבושת מרה.
בלא חופזה צעד רוסט ברחוב דִי בַּק, שנתפתל צר וסגרירי אל עבר הסינה, והוא כבר נתון כליל לאלם הלילי שלא נפגם אלא לעתים רחוקות על ידי אוטובוס בודד. שאון העיר כבר היה קלוש למדי. ברוסט בצבצה ונתלקחה תשוקה לעשות איזה מעלל שתחילתו וסופו בלילה ושאדם שומרו אחר כך בנבכי נשמתו כסוד כמוס לעולם, כזה שגלומים בו נבטי הקיום העתידי כגרעין בתוך פרי. אלא שלא יכול גם הוא עצמו להגדיר מהותו של מעלל זה. להבי הפנסים רעפו משתי הגדות, התנדנדו במים האפלוליים בלאט, במאונך, כשני טורים של רבבי חֵלֶב.
גבר נתקרב והלך בצעדים נבובים, נתייצב אצל רוסט שנסמך על מעקה הגשר והציץ מטה.
“המים צוננים, ידידי. לא עונת רחיצה היא זו…”
“זה לא עלה על דעתו של איש.”
“לא נכון כלל, לפני שעה ופחות הייתי כאן כשריבה השליכה עצמה למטה. אתה מבין, מאותו מקום ממש שהנך ניצב עכשיו. רצתי אליה להניאה, אבל איחרתי.”
“וכי משום־מה רצית להניאה?”
“מתוך רגש אנושי טהור, ידידי. חבל על אדם. ברי לי שברגע הבא הנהו מתחרט. ולא זו בלבד, אלא תוך כדי הנפילה.”
“ואף על פי כן לא קפצת אחריה. חסת על עורך.”
“זוהי שוב שאלת המזג, רואה אתה. אין אני מטבעי איש אימפולסיבי, איני מעלה עצמי לקורבן. במידה שהבריאות אינה מסתכנת ־ אדרבה ואדרבה. הנה הססמה שלי!”
“נוח מאוד, על כל פנים.”
רוסט ניתַק ממקומו, והזר הלך לצדו, נמוך קומה, צפוד, בלי אדרת ופניו צרים, משופמים. צווארון מעילו זקוף, ידיו בכיסי מכנסיו.
“בעצם עליך לכבדני בגביע קטן. בעד הטובה שגמלתי לך.”
“בעד הטובה שגמלת לי?”
“בוודאי,” השיב הזר בכובד ראש, “הלוא מנעתיך מלטבוע…”
רוסט נתפרץ בצחוק קולני. “אין אתה שפוי בדעתך, אדוני. לא רציתי כלל להטביע עצמי.”
“אל תאמר כן. לעולם אין אתה יכול לדעת. כאן אני בקי קצת יותר. כשאדם עומד כך ומציץ אל המים, הריהו נתקף לפתע… כך הוא! כבר עלה לי פעם כך, רק בעמל רב הצלחתי לאחוז בציצת ראשו של האומלל ולמושכו מכאן כל עוד מועד… עוד בטרם פנה כה וכה, וכבר נחטף מאחוריו! מכל מקום ראוי אני לקוניאק.”
“אפשר שראוי אתה. אולי כל אדם ראוי. השאלה היא אם יש לי חשק לשלם.” ולאחר רגע: “אגב, כלום זוהי האפשרות היחידה שלך להשיג קוניאק?”
“ברגע זה ־ הן.” תחב אל תחת שפמו זנב סיגריטה והציתו במדלֵק, “הלוא תסכים עמי כי אין להטיל חובה על שום אדם שיהא תמיד ביכולת לשלם בעצמו את הגביע שלו.”
צעדו זמן־מה לאורך הגדה ונטו אחר כך אל הרחוב המוביל אל בית הנכוֹת, אל סבך הסמטאות הנושנות המתפתלות בסביבות אולמי המרכולת. כאן כבר שררה תנועה. קרונות מטען עמוסים כל מיני מכולת טרטרו בכבדות כלפי מחסני השוק. מכל צד עמלו להכין חוק יומם של חמישה מיליונים נפש.
“ומחר בערב,” דן הזר, “שוב לא יהא זכר לכל אלפי הטונות של אותו מילוי קיבה.”
“אתה מקבל את הקוניאק.”
“חשבתי זאת.”
“כך?!”
“הקמצנות כבר ירדה מן המודה.”
“העוסק אתה רק במילוט נפשות?”
“הנך חומד לך לצון. מלאכתי הארעית בלבד…”
“והקבועה?”
"הקבועה… אני… אחותי… "
“אה, אחותך!”
“היינו… הייתי שחקן. אין זה שקר.”
“שחקן דווקא!”
“שחקן על במה קטנה של הפרוור.”
“ועכשיו־”
“התחלתי לגמגם…”
“אבל אין אני שומע אותך מגמגם כלל, אדרבה.”
“כך לא. רק על הבמה אני מגמגם. אני הייתי הנוקם, יודע אתה, צריך הייתי לשלוף את החרב ולדקור את הבוגד במילים: ‘מוּת, נבל נוכל!’ הטעונות פאתוס עצום. והנה, ברגע האחרון חלף אותי פתאום הרעיון: אילו היית מגמגם עכשיו, היה זה מגוחך ביותר. ומיד התחלתי מגמגם. לא יכולתי בשום פנים להינתק מן המ”ם והנו“ן. ומאותו יום ואילך, כשרק דרכתי על קרשי הבמה, מיד התחלתי מגמגם. דומה כאילו נדבקו המילים אל שפתי.”
"ואחותך "
“היא יתומה.”
רוסט נתן לו סיגריטה.
“לימדתי אותה חייטות. עובדת בבית ממכר לבגדים.”
“המממ….”
“המנהל… מוצאת חן בעיני המנהל שם… ואתה הנך נוכרי. גרמני, אם איני טועה.”
“נגיד, למשל, אוסטרי.”
“היינו הך, לדידי. אני הנני קוסמופוליט, יודע אתה, זה מייגע פחות, האין כן? ניכנס לכאן,” הראה על בית מרזח קטן, “פה אני ידוע.”
בבית המרזח הצר והארוך, שנמצאו בו כמה אורחים רועשים וטיבם חשוד קצת, הזמין רוסט שני גביעים. בן לווייתו הריק את שלו בלגימה אחת וקינח שפמו בגב ידו אילך ואילך. רוסט התבונן בנוזל הזהוב שבתוך הגביע הכרסתני, שלו כַּן דק וארוך כקנה קש, ועל ידי השתלשלות מחשבות סמויה נזכר באֶמי. כן, היא תבוא! בוודאי!…
“עוד אחד?”
“אם אין זה לטורח לך! יודע אתה, הייתי שבוי בגרמניה. עבדתי במסבאה בכפר קטן. בעלת המסבאה שמהּ היה מרתה. אישה חסונה מאוד. גבוהה כמוך וזרועותיה כשני מטילי ברזל. כתבה מכתבים ארוכים אל אישהּ במערכה ושכבה עמי. מה אתה רוצה שעת מלחמה! אולם בתה היתה בת תשע עשרה ושכבתי אף עמה. לסוף גונב הדבר אל האם והיא הדביקה עלי שתי סטירות ושלחתני בחזרה אל המחנה. את הילד, שמעתי אחר כך, ילדה האם ולא הבת.”
רוסט פרע.
“מה, אתה אומר כבר ללכת? יפה. לא אעכב אותך. אבל לכשיהא לך פעם צורך בי, תוכל למוצאני תמיד כאן, כאן מכירים אותי היטב, עליך רק לשאול לשחקן. מצוי אני אצל עניינים שונים, אתה מבין…” העלה ארשת ערמומית ועשה בידו תנועה משתמעת לכמה פנים, "ואדם כמוך
“אדם כמוני?”
“ואדם כמוך יצטרך לפעמים לאדם כמוני…”
“סבור אתה!”
“אני מכיר קצת את האנשים.”
“לא. אדם כמוני אינו צריך לאדם כמוך.”
“לעולם אין אתה יכול לדעת. בכל אופן, תמצאני כאן.”
לאין מטרה השתרך דרך סמטאות מעוקלות, שוממות, שנדמו כמעלימות סוד ושעוררו בו שלא מדעתו מעין מתיחות פנימית חשאית. מפרק לפרק טס ועבר עכבר ענקי על גבי המרצפת הטחובה ונתחמק אל תוך סורג הברזל של נקרות הביוב. אוושה מופלגה, מעומעמת, כנטולת עצמות כביכול, ניטלטלה פעמים לכאן ופעמים לשם, פחתה ונאלמה שוב, משיירת תחתיה דומייה דחוסה, שנתלכדה עם טורי הבתים הסומים לקיפאון מאובן. זכר לא ברור של לילה דומה, קבור תחת תלי שנים ומאורעות, נצנץ בו ברוסט, ובצירוף עם זה רפרף לפניו משהו בהיר, בלי תחומים מסוימים, שהיתה לו כנראה זיקה לאותו לילה שעבר ואולי אף שימש בו עיקר. אפס רוסט לא אהב לחטט בעבר. כל מאורע שבחייו, כיוון שירד לשקוע במצולות העבר, ניטלה הימנו ממשותו ונחשב בעיניו כלא היה. ואילו כברת ההווה, זה הלילה הסתווי העגול והלחלוחי, פשוט שיעממה אותו, על אף כל אותם רעבתנים הלהוטים אחרי כל רגע ורגע ומוצאים עניין בכול.
כן, צריך יהא לצאת אל הבולווארים ולפרוש בטקסי הביתה.
מקרן אחת הסמטאות נפרשה אותו רגע דמות אישה זקופה, מובלעת עד עכשיו בצל, שצעדה היישר לקראתו. הוא נתייצב תחתיו באמצע המרצפת, עד שהגיעה סמוך אצלו. אור כתום חיוור של פנס קרוב נפל על פנים צעירים, שעיניהם מוזרות ומשוקעות בצל עמוק והן מתבוננות בו מתוך היסוס מה. חן מיוחד מתוח היה על פנים אלו. רגע קט עבר עד שאמרה: “בלה נא עמי שארית הלילה. איני יכולה היום לבדי.” וכהרף עין הוסיפה: “אינך מוכרח לשלם. אף לא שכר המלון”.
רוסט היה רגע כחוכך בדעתו, אחר ציית לדחיפה פנימית להילוות אליה. מחרישים צעדו שניהם כעשרה רגעים מרחוב אל רחוב, עד שנעצרה לפני מלון לא גדול ששלט הכריז עליו: “מלון גרנובּל עם כל הנוחות.” רוסט הועלה אל חדר בדיוטה השלישית, שעמד בו ריח מחוק קצת של תמרוקי נשים. חדר קטן, מפיק יתמות דוויה, רבוד טפטים מפורחים ציצים אדומים על רקע כחול, ומיטת פּליז רחבה תופסת כמעט שליש חללו. לאחר שהסירה אדרתה ומצנפתה ותלתה אותן ואת אלו של האורח על קולב מצומד לדלת, הסיעה לו כיסא אל השולחן והוציאה מן הארון בקבוק יין וכוסות.
“פניך אינם בלתי סימפטיים,” אמרה כשישבה מנגדו ושיכלה רגליה, “טוב שהמקרה זימן לי אותך דווקא.” מזגה לכוסות ולגמה לגימה קלה. שערה הערמוני העבה, שפה ושם היה בו נצנוץ זהבהב, היה מכודר סביב לראש, ושיווה לה כעין דמות של פטרייה.
לא מכוערת! חרץ רוסט בפני עצמו.
“היום הריני חוגגת, התבין!” אמרה אגב חיוך רע, “חג הולדתי אני חוגגת! הורי, הִי־הִי, הורי קבעו יום זה לחג… היש גם לךָ הורים? אבל ודאי לא כאותם שלי! כאלו אינם בנמצא!”
“הממ…” פלט רוסט. נתן לה סיגריטה ואש. “הורייך?”
“אה, רוצה אתה לדעת, מה?! זה מעניין אותך הרבה?! סבור אתה שאני מוכנה לספר פרטי חיי לכל אדם מן השוק?! לאט לך, חמודי!” מעיניה האפלות ניתזו לפתע כנגדו גצי איבה עצומה. “לא כ־לום! אף מילה יחידה לא תציל מפי, השמעת?!” ובתנועת ראש נרגזת, מפנים לאחור, ניסתה לסלק אניצי שערותיה שנשמטו אל המצח. רוסט תפס ידה ואמר במפגיע: “שמעי קטנה, לא באתי לשם ניצוחי דברים, בַּנְת?”
“ואלא מה? רצונך לשכב? תכף ומיד? ברם, פניך אינם כפני מי שעדיין לא ראה אישה! יש לי טביעת עין, חביבי! ואם תקף עליך יצרך הנה!…” הריקה כוסה.
אחרי הפסקה מועטת, בקול נחלף שרעדה בו נימה דאובה: “רוצה אדם באילוזיה, יודע אתה… ולו רק פעם יחידה בלבד… וכי אפשר בלא זה?… המאהב התגנב באשון לילה אל חדר אהובתו חה־חה־חה!… הנה, השֵק עמי! לחיי אהובתך!…” נזדקפה וצעדה צעד כלפי פנים החדר, הפכה עצמה ובאה ועמדה לצדו. סמוך לכך נמלכה בדעתה וישבה שנית במקומה. ראשה תמוך בידה, נשארה זמן־מה בלי ניד.
“עניין משונה קצת,” הרהר רוסט בהסתכלו בה אגב עישון, “כמה זמן את כבר עושה מלאכה זו?”
הרימה אליו עיניים תוהות כמופתעת ממציאותו. אחר פלטה ארסית: “ארבע, חמש שנים לשירותך, אדוני רם המעלה! מבקש אתה לדעת עוד מה? ברובע קוראים לי ז’נט הערמונית, ו’בעלי' נידון לפני איזה זמן לעבודת פרך… הנתקררה כבר דעתך? הכול כנהוג, האין כן!”
רוסט נתרומם. “את רוצה לגרותני לקטטה, כפי הנראה? או שמא למעשה אינוס קטן, הא?… וכי מה את מוכרת?”
לדברים אלו נרתעה ממקומה מסמיקה כולה. בקדחתנות התחילה קולפת מעליה את שמלתה מצבע תפוח זהב, את כתונת המשי הוורודה, את חגורת הביריות, וזרקה אותן זו אחר זו על המיטה. נשארו עליה רק הפוזמקאות והנעליים. גופה היה יפה, מחוטב להפליא. בהתקרבה סמוך אצלו הצביעה לסירוגין על חלקי גופה השונים, רותחת מזעם: “הנה, אדוני, את זה אני מוכרת!… ואת זה!… ואת זה!… שמא סחורה גרועה, מה?… שמא פסולת?…”
רוסט נתפרץ לפתע בצחוק קולני. “הקדמה לא גרועה!… באמת!” חזר וישב במושכו את האישה העירומה אל חיקו. “נא, שפיר, קטנה! נכון אני לחוג עמך חג הולדתך!”
זו ישבה רגע קל וסילודים חורשים מפעם לפעם את כתפיה. לסוף קמה ונתעטפה בגלימת בוקר רחבה שהוציאה מן הארון. בעיניה נצצו דמעות. לאחר שנתיישבה במקומה הקודם מזגה לה יין ושתתה. “אל נא תחשבני למשוגעת או לאשת מדון. הרי יודעת אני היטב שבכל רגע הנך יכול לקום וללכת מכאן, ואז… מפני רגע זה אני פוחדת מאוד. מודה אני בגלוי. בקבוק זה, השולחן, המיטה — הכול מבעית אותי, ה־כול… כשתצא מכאן שוב אשאר לבדי. האם מכיר אתה את ההרגשה של אדם יחידי, עזוב בכל העולם הגדול, המתחיל לפתע לפחוד? לכאורה הולך הכול למישרים כתמול שלשום, אבל יום בהיר אחד נזרקה בך טיפה של פחד… והנה טיפה זו נשארה בך, והיא הולכת ומתפשטת בקרבך עד שכובשת לבסוף כל ישותך כמין הרעלת דם… ושוב אין לך מפלט… אך למה אני מתַנה לך כל זה! מוכרת אני את גופי התכבד נא! כדי שלא תהא טרחתך לחינם!”
עיניה כבושות בחיקה, נשארה דומם, ולובן גווה מנצנץ מבין חוצני גלימתה שנתבדרו. חזה התרומם והתנמך ונשימתה טרופה, נשמעת. לילה הָרֶה שם מצור על החדר ועל שני בני אדם זרים זה לזה. עכברים לרבבות התרוצצו בתוך זה הלילה בעסקנות מרובה, בסודי סודות, בלי שנשמע קולם, ואיזה רצח פלאי בוצע בו גם כן. רחוק מכאן, או אפילו סמוך־סמוך, פילחה ירייה את החשכה, ובעקבותיה צריחה נואשת. זולת זה הרי עוד פעפעה האהבה שהיתה זרועה בזה הלילה כבכל שאר הלילות מסוף העולם ועד סופו. אולם האישה כאן, על הכיסא, בגופה המעורטל והמופקר, נדמתה עזובה לאין קץ ומלאה חרדות וייאוש ומדוע לא יכול הוא לקום ולהעביר כפו על שערה בלאט ורק פעם אחת? לא, הוא לא עשה כן. רק ישב ועישן. וכי מה?! שמא הוא מנחם נשים שספינתן נטרפה?! דווקא הוא, מיכאל רוסט?! חסר הנהו את הכישרון לכך, לחלוטין! ואם לא תסיים מהרה משחק עצבים זה, אחת החלטתו… מאידך גיסא, מעניין לדעת היכן ייגמר כל זה.
סוף־סוף הגביהה האישה ראשה ותלתה בו עיניה. שפתיה נתרפטו כלשהו, אך היא לא אמרה כלום. בהיתק אחד קמה, כאילו ניתקה קצת מעצמה, ניגשה אליו והתחילה מתרפקת עליו כמפויסת לגמרי, מלטפת ראשו, לוחצת שדה אל לחיו. צנחה אפילו על ברכיה לפניו, ואגב הנחת ראשה בחיקו לחשה אילו מילים שלא ניתנו להישמע.
תפקידו נדמה לו לסוף מגוחך במקצת. הניף אותה מעל הקרקע וטלטלה אל המיטה.
היא קפצה וישבה. “כסבור אתה שאני זקוקה לחמלתך! אני יורקת עליה, אתה שומע, יורקת על חמלה זו! טפו!”
התיישב למרגלותיה. “התרגשות זו למה? אין אני חומל עלייך כלל. טעית בי. הייתי מייעץ לך, אדרבה, לשים קץ לחייך…”
נתנה עליו עיני פלצות. “מנַיין לך זאת?”
רוסט צחק בלי קול. ראה לצדו שוקיה הלבנות העגולות, שחלפתן אותו רגע הזדעזעות קלה, וחש באצבעותיו עווית פתאומית. האישה התנערה לפתע כמו מחלום רע, קפצה ועלתה על ברכיו. בכורכה זרועותיה על צווארו לחשה והבל פיה יוקד על פניו: “אהובי, תודתי לך שבאת אלי הלילה!… שלא מיאנת לבוא… איך אגמול לך…” ומקץ הרף עין: “אמור, מבקש אתה כי אשים קץ לחיי?… כן?”
רוסט צחק אילמות ולא השיב דבר. ניגרו רגעים מועטים.
“אילו יכולתי לראות את הילד…” דיברה אל עצמה, “כעת הנהו בן שבע… ומראהו — איני יודעת את מראהו… לעולם לא אכיר מראהו, לעולם!” נשתתקה. זרועה האחת עדיין כרוכה היתה על צווארו של רוסט, ואצבעותיה הפכו בתנוך אוזנו על דעת עצמן. מן המסדרון נקלטו אותו רגע צעדים מעומעמים, נבלעים בשטיח. אחר נפתחה דלת והוגפה שוב.
“התדע,” פתחה האישה שנית, “קודם שיקרתי לך. עוסקת אני בזה רק ירחים מספר… כשלושה ירחים. וכל השאר גם כן לא אמת. רק לפני זמן מועט חזרתי מן הדרום. ההולנדי הצולע שלי נהיה לי לגועל ועזבתיו. אבל הן אנו רוצים להתבדח, האין כן! עדיין לא טעמת כלום מן היין! הא לך!” שרבבה ידה אל השולחן והגישה לו כוסו המלאה אל שפתיו.
רוסט עשה רצונה ושתה מעט. אחר נטל מידה את הכוס והחזירה למקומה.
“נערה חביבה את,” אמר אגב נעיצת אצבעות מפושקות אל תוך שערה.
“האין כן? הִי־הִי… אבל… יודע אתה… לא! עכשיו אני רוצה להיות עליזה! להתהולל!” כפפה אליו ראשה ונשכה לו בשפתיו עד דם.
“אל באפך, קטנה! קצת גדול אני מלבלוע אותי.”
קפצה מעל ברכיו והפכה אל פיה כוס מלאה. אחר העלתה מן הארון בקבוק שני ושלפה מעשה מומחה את הפקק. “נגיד אפוא ששמך ז’ורז' ואני כבר אוהבת אותך חודש תמים, הלוא כן!…”
“נגיד!” צחק רוסט.
“אמור לי רק שאתה לא היית נוהג כך… אאמין לך… לא, מוטב שלא תגיד כלום!”
הוסיפה לעמוד בלי ניד ליד השולחן, המחלץ עם הפקק בידה הימנית ולובן גווה המעורטל למלוא אורכו מודגש ביתר שאת בתוך מסגרת הגלימה השחורה עם פרחיה הענקיים מצבע אור הנר.
“אל תביט בי כך!… עיניך… אל תחשוב שמפחדת אני מעיניך… איני פוחדת מפניהן כלל, השמעת!” שמה את המחלץ על השולחן ובאה לשבת אצלו על המיטה.
“מֵי הבשמים שאת משתמשת בהם ריחם משובח.”
היא נדמתה כלא שומעת. כעבור רגע קל אמרה, יותר אל עצמה משאליו: “הם הופיעו לפתע שניהם. הבן ואמו, מטרונה אנגלית גבוהה ומיובשת כמקל, כוססה את המילים וסיננה אותן כאילו מקטרת בפיה. איני יודעת איזו הדרך נודע להם מלוני. הסבירו שהם מבקשים לדאוג לנו. נערה בודדה עם תינוק קטן ובלי אמצעים, בחוסר כול… הייתי עדיין תשושה מאוד אחרי ההיריון, בתוך רעב, עבודה קשה, הרפתקאות וייסורים, ואחרי הלידה שהעמידה חיי בסכנה. לתינוק רק מלאו שישה שבועות. והאמנתי להם. צעירה ביותר עדיין הייתי גם כן. מה אתה רוצה — נערה בת שבע עשרה שעד לפני שנה ופחות ישבה על ספסל הגימנסיה! נתנו לי כסף שארד לקנות חפצים שונים. הם ימתינו כאן, להשגיח על התינוק. סוף־סוף הרי יש להם איזו שייכות אל תינוק זה, ואף אלי כמובן. וכשחזרתי לאחר חצי שעה, שוב לא מצאתי איש. עגלה ריקה ומכתב על השולחן.”
“ושוב אי אפשר היה לעשות כלום.”
“שוב אי אפשר היה לעשות כלום. היכן רוצה אתה לחפשם, אם אינך יודע על אודותם כלום! אפילו את השם לא! במכתב הודיעו שהם לוקחים עמם את הילד לאנגליה. ממנו היה, ולא ידעתי את שמו, לא ידעתי בכלל מה שנעשה בי אותו לילה. הייתי מבוסמת לחלוטין. כשנתעוררתי בבוקר, למחרת נשף המסכות של הגימנסיה, מצאתי את עצמי בחדר זר של מלון עם אותו אנגלי, שעד אז לא ראיתיו מימי. הוא הובילני באוטו אל ביתי והעניין נגמר.”
“ולא הוספת לראותו.”
“פגשתי בו דרך מקרה פעם־פעמיים אחרי ירחים מספר, לאחר שהורי גירשוני מן הבית. הציע לי כסף, אך אני ירקתי לו בפרצופו.”
אספה כנפי גלימתה ונתעטפה יפה כחשה צינה. עיניה הישירו מבט נכחן, כאילו מבעד לחומה, אל מרחקים סמויים. וייתכן כמו כן שלא הציצו אלא פנימה, אל קרב הנפש עצמה.
רוסט נתן כפו על גזרתה. בעד אֵטוּן הגלימה חש חום גווה הרך, החלק, שחלפתו צמרמורת קלה למגע הפתאומי. הפכה אליו פניה. הם היו יפים ביותר אותו רגע בארשתם האצילית, הדובבת. אחר הסמיכה עצמה יותר אליו. כמבקשת חסות כבשה ראשה בחיקו ונשארה דומם, בלי ניד. רוסט חפן שדה הקטן בכפו.
“ואחר כך?”
“אחר כך?”
היא נרתעה וישבה הכן. נחשול של חֵמה עצומה הציפה מחדש, טרף נשימתה. רטטה כולה מכעס. רק בעמל הצליחה לפתוח חריטה, שהיה מוטל למראשות המיטה, ולהוציא מטפחתה. גרפה קולנית את חוטמה. “אחר כך? נתעיתי להאמין שלבם יתרכך. לא ביקשתי שיקבלוני שוב הביתה, באמת שלא, רק שיעזרו למצוא את התינוק, לא יותר. וכי אל מי יכולתי לפנות זולתם?! הבלגתי על גאוותי וכתבתי להם. כעבור שבוע שלחתי מכתב שני, אתה מבין, פעמיים כתבתי.”
“ותשובה לא באה.”
“כאילו זרקתי את המכתבים לתוך הסינה. כשחלפו שישה שבועות עמדתי להמתין לאבא לפני שער הבית לעת שובו מן המשרד. הוא עשה עצמו כאינו מכיר אותי כלל. ביקש לפסוח עלי כאילו הייתי איזה חפץ, איזה דומם. כשחסמתי לו את הדרך הדפני עד שנפלתי על המדרכה. אז תקפתני חמת שיגעון. כל מה שהיה כבוש בקרבי נתפרץ במחי אחד החוצה. קפצתי עליו, סטרתי, נשכתי, שרטתי, שברתי לו את המשקפיים, עשיתי ממנו גל של אשפה. לו היה אקדוח בידי, הרגתיו. רק בקושי עלה בידי השוערת ובנה לנתקני ממנו. זו הכניסתני אל ביתה, טיפלה בי, עמלה בכל מיני אמצעים להרגיע את רוחי, ואני רק ישבתי ובכיתי. זמן רב בכיתי. אחר הלכתי משם. שוטטתי ברחובות שעות ארוכות באין מטרה. היה כבר ערב ואני הוספתי לשוטט, תמהה אני עלי שלא שמתי אז קץ לחיי. ודאי רק משום שהדבר לא עלה בדעתי מרוב טמטום. אחר נטפל אלי אדם אחד, הלך לצדי ודיבר מה. לא מחיתי. הנחתי לו לעשות בי כרצונו. הובילני אל ריסטורן. אכלתי מוכנית ושתיתי לשוכרה. נשארתי עמו. מקץ שבועיים עזבתי אותו. מפני מה עזבתי אותו? איני יודעת בעצמי. אדם חביב היה, סיבב אותי באהבה. אולי דווקא משום זה. שוב לא יכולתי לקלוט את הטובה המרובה. הכול בי כבר נהיה קשה, מאובן. נתעצב מאוד כשעזבתיו.”
רוסט שתה מעט מכוסו והצית לו סיגריטה. האישה ביקשה גם כן אחת. שעונו הראה שלוש חסר עשרה רגעים. רק שעה אחת הנהו מצוי אפוא כאן, ודומה שכבר ניגרו שלוש לפחות. קם ונתקרב אל החלון. הסמטה היתה שוממה. פנסי החשמל שפכו אורם לבטלה. נדמה שגשם דק נזרה שוב. בעיר מולדתו הואר הרחוב בצמצום על ידי פנסים בודדים ונדף שם ריח קל, מחוק קצת, של לילך, והיה מתלבה עם כל נשיבת רוח קלילה ומתמזג עם קולות הצחוק הצוללים והמשוחררים, הנקיים מכל נימה מקלקלת, של בני הנעורים. ומן הרחובות הסמוכים, מקום הבתים עם החלונות האדומים, היה מבקיע מפרק לפרק צחוק אחר, מבוסם ונצרד ומופקר, שרחוב זה שלו היה בולעו גם כן באפלוליותו הנוחה והשלווה. אפס הוא, רוסט, איננו עכשיו שם. זה זמן רב שנעלם משם.
הפך עצמו שנית אל החדר. האישה עישנה מתוך שתיקה. רוסט התבונן בה רגע. לפתע עלה לפניו המחזה בשלמותו: פקיד קפדן, שמשום־מה נצטייר לו כמגודל זקן ושפם, מכובד בעיני הבריות, שורר בביתו, הולך לו לתומו מן המשרד אחר צהריים אחד, ופתאום, לפני שער הבית, מתנפלת עליו בתו הסוררת שגורשה מן הבית ומן הזיכרון, סוטרת לו, מנפצת משקפיו, קורעת עניבתו ומלבה סקנדל פומבי בפני השכנים והשוערת.
רוסט נצטחק קולנית. האישה העמידה עליו עיניה בחוסר הבנה. “הממ…כן,” פלט, “לא רע!” מזג לכוסות והושיט לה את שלה. “הבה נשתה לאומץ לבך!”
“לאומץ לבי?… כן, יפה! לאומץ לבי!…. חה־חה, אני… סבור אתה שאין בי אומץ לב כפי הצורך… בוא הלום אלי, הן גבר אתה.”
“כך אני סבור.”
“האם מוצאת אני חן בעיניך?”
“ייתכן לומר, כן.”
“ומדוע אינך מנשק לי? הי, כיקוד אש! שתמית אותי בנשיקה.”
* * *
1 🔗
לפני עשרים שנה הופיע מיכאל רוסט באחת מבירות אירופה שמלכּה כבר ישיש היה, קצת מטומטם ומגודל זקן לשני צדי הסנטר המגולח. העיר היתה עתיקה, משויה מערפלי ימי הביניים על צריחיה ובתי כנסיותיה הגותיים, והיתה יושבת על נהר שוטף. ומיכאל רוסט היה בן שמונה עשרה, עלם בלונדי רם קומה בלי מודע ובלי כסף. הוא נמצא באמצע הדרך אל אחת מארצות המזרח הקרוב, ארץ שוממה ונעזבת זה אלפי שנה, שקומץ אנשים בעלי נפש וזיקה אל העבר הרחוק ניסו להקימה לתחייה בעמל ידיים קשה ובכוח ההתלהבות שהתפעם בהם. בעיר מולדתו עזב את אביו המורה, את אמו ומעט אחיות. הוא מצא את העיר שנקלע אליה במקרה לא גרועה מאחרות, ולעצמו של דבר, לא היתה כל סיבה להמשיך את הנסיעה. יכול היה להשתקע כאן כמו בכל מקום אחר. מחמש הקרונות שנשארו לו אחרי הרפתקאות הנסיעה הרחוקה שילם שכר לינת לילה לשבוע בבית פרוֹי שַצְמַן, פשפשים ופרעושים בכלל זה, ואכל כמה סעודות שדופות בבית תמחוי לעם. אחר כך אמרה פרוי שצמן אגב שפשפה אגודל באצבע וזרת: “מוניטין, אברך, מוניטין ־ אצלי משלמים מראש. ציפורים כאלה!” רוסט לא ידע בדיוק לאיזה סוג ציפורים היא מייחסת אותו. במקום תשובה נשף לה לתוך פניה מלוא פיו עשן סיגריטה ולקח צרורו.
העיר כבר התכוננה לקראת האביב. גושי הקרח האחרונים צפו ועברו על פני הנהר. אולם בבית האוכל “אחדות” למר שטוֹק — תרכובת של מסבאה, ריסטורן, אכסניה ובית קפה “כשר למהדרין מן המהדרין” — אפשר היה לשתות כוס תה בארבע פרוטות ולהתחמם כל היום חינם בתוך אדי עשן טבק גרוע, ריחות חריפים של מטבח, צעקות וויכוחים. כאן ישב מיכאל רוסט אל שולחן גדול, ושכניו גמעו תה מהביל ולעסו עוגות בצימוקים. יהודי כחוש, חד זקן, כילה לשתות והיטיב את הפַּנסנֶה על החוטם.
“להיכן?” פנה אליו, “לאמריקה?”
“אפשר…”
“החברה רימתה אפוא גם אותך — אש תאכלֶנה! הבטיחה מן הגבול ישר לרוטרדם — ועכשיו השקיעה אותך כאן לאכול את הפרוטות האחרונות! לך ורדוף כל יום אחרי האַגֶ’נט! ואתה, עול ימים, לבוסטון או לפילדלפיה? מי יש לך שם?”
“אין לי איש שם.”
“כך, יחידי?”
“יחידי.”
“ואימתי מפליגה ספינתך?”
“כבר הפליגה.”
“כבר הפליגה? שמא אתה אומר לעבור ברגל את האוקיינוס הגדול?!”
“איני עובר את האוקיינוס הגדול.”
“אין אתה נוסע אפוא לאמריקה? אם כן דבר! למה תידום! ראה־נא את המחוצף! אתה מדבר אליו כאל בן אדם, והוא עונה לך כחיה. ואלא מה? שמא אתה אומר לספר לי שאתה נשאר כאן!”
“מצאת,” צחק רוסט, “אני נשאר כאן.”
“כך, כאן הוא נשאר! יכול אתה למכור את שיניך מיד — לא יהא לך בהן צורך כאן! עיר קשה היא! אין זו אמריקה שכל מי שרוצה יכול להתעשר בה. תראה ותזכור דברי, אני יודע מה שאני אומר. השמעת כבר את השם ינקיל מַרְדֶר? לא שמעת? הנה הגבר!” — הצביע על חזהו — “מפורסם ממוֹהילוֹב ועד לאודסה — בכל פלכי אוקראינה! כשינקיל מרדר אומר מה, יכול אתה ליתן חתימתך עליו בעיניים עצומות!”
אבל דעתו של ינקיל מרדר לא התקררה עדיין. “ולדבריך שלך, מה הנך חושב לעשות כאן, למשל?”
“אשא אישה, למשל…”
“אישה תישא? מה אתה אומר עליו, שֶבתיל?” פנה אל בחור ארוך בחולצה רוסית שחורה, שפיקת גרגרתו נודדת והוא טרוד בנטילת ציפורניו באולר מתוך כוונה יתרה, “אישה יישא! מי ייתן לך אישה, פרחח שכמותך?!”
“ייתנו!”
“הנח שטויות אלו! חבל על בחור שכמותך, תסתאב כאן! אני מייעץ לך לנסוע לאמריקה. לא תתחרט! שם תראה חיים, תחיה כנסיך, כמלך! כלום אתה יודע אמריקה מהי?! שאל אותי ואגידך! הדולרים מתגוללים שם בראש כל חוצות. אין לך אלא לשלוח יד ולאוספם! היֶנקים הטיפשים זורקים את הכסף בעד החלונות ואתה בא ואוספו, כזו היא אמריקה!”
“מאין לך זאת? כבר היית שם?”
“מה שייך? מי אינו יודע מהי אמריקה?! תינוק בעריסה יודע! הנה, הבט!” הוא העלה תמונה מכיס מעילו ונפנף אותה לפני עיניו של רוסט. “אתה רואה? אחי! שארי ובשרי, עשיר כקורח!” התמונה הראתה ברנש עם מגבעת אבטיח על הראש וסיגריטה בפיו, “רק לפני שלוש שנים עלה לשם, ועכשיו — מיליונר! יכול הוא לקנות לך את הארמון של הצאר, אם ירצה!”
“מה אתה מפטפט לו שם על אמריקה, מיסטר?” התערב מן השולחן הסמוך ברנש, ששלוש שיני זהב לו, חוטם בולבוסי ועיני דג בולטות. הוא היה מגודל ספיח זקן בן כמה ימים וקולו צרוד מאוד. “אני הייתי שם, באמריקה שלך — שהאדמה תבלענה! אמריקה, חה־חה־חה! לאמריקה הוא הולך! נוח לו לאדם להיקבר עמוק באדמה מאשר ללכת למדינה ארורה זו! שמע לעצתי, מיסטר. לך אל החברה שיחזירו לך דמי כרטיס האונייה ושוב למקום שבאת משם, בלי הבט על ימין ועל שמאל! ברח, אני אומר לך, ברח לכל אשר יישאוך רגליך ואל תלך למדינה זו!”
“ואחי?!” התלהב ינקיל מרדר, “אחי המיליונר?! הנה התמונה! הבט!”
“אחיך? — עורבא פרח!” התווה בן שיחו בידו תנועה של זלזול מבלי להטיל מבט בתמונה. “אחיו מיליונר! קבצן, רוכל, פֶּדלר1 עלוב! מרוויח חמישים סנט ליום — תפסת מרובה! יֶ־ס מיסטר! חמישים סנט ליום, אף לא חצי סנט יותר, ועובד כסוס — זהו אחיך! על טיבה של אמריקה שאל נא אותי!”
“ודאי לא שיחק לך מזלך שם באמריקה, שאתה מוציא עליה לעז, אחי.”
“לי לא שיחק המזל באמריקה?! כלום אתה יודע עם מי הנך מדבר, מיסטר? לפניך הזמר המפורסם ארנולד קרוין! שמע את השם ארנולד קרוין! ידוע בכל העולם. טנור גיבורים! הזמר הראשון בכל תאטראות אמריקה! אריות של כרמן, של לה טרוויאטה ושל טוסקה! אני לא הצלחתי באמריקה?!”
הבחור הארוך בחולצה הרוסית השחורה סיים לעשות ציפורניו, קיפל אולרו ואמר בצחוק: “טנור גיבורים, הזמר הראשון — בקול זה?”
“מה אתה מבין בקולות! הנה לך בר סמכא חדש!”
הלוא אתה צרוד כתרנגולת. אריות, כרמן, טוסקה! כבר פסו שוטים כאלה מן העולם, מיסטר! אם אתה היית הזמר הראשון באמריקה, הריני מסכים עמך שמדינה ארורה היא!"
“ראה נא את הגרוגרת דרבי צדוק! מאין באת! כבר שמעת מימיך זמר אמתי? הן צריך עוד לחתלך בחיתולים! אתה יודע מהו טנור גיבורים?! דוֹ — רֶה — מִי — פָה — סוֹל — חכה לי ימים אחדים עד שתפוג ההצטננות ותשמע את ארנולד קרוין!”
“לא מעניין אותי!”
“הוא אשר אמרתי, אתה מבין בזמרה כצפרדע בפילוסופיה!”
“מוטב שתיתן את טנור הגיבורים שלך מתנה לבית הנכוֹת, ברייה משונה כזאת עדיין לא נזדמנה להם.”
“מה יש לדבר עם מליח שכמוך! צריך לתלות אותך לייבוש!”
“מה אתה אומר עליו, שבתיל,” סייע עכשיו ינקיל מרדר, “אסימון זה זמר באמריקה! מקום הזמרים הכי גדולים שבעולם! מי פתי ויאמין!”
“ולך, זקן תיש, לא יניחו אפילו לדרוך על היבשת! יחזירוך באותה אונייה שבה באת. לשכמותך אין מחכים שם!”
“סבורני שגם אתה בעצמך לא היית שם. מה אתה אומר, שבתיל?”
“לא היה!” פסק הלה קצרות.
“אין זה כלל לפי כבודי לדבר עם שכמותכם. ארנולד קרוין עם פריצי חיות כאלה!”
“לא, לא, אל תדבר! מוטב שתשמור על הטנור שלך לבל יתמסמס.”
מיכאל רוסט עדיין לא ידע אז היכן ילון הלילה, אלא שלא הוגיע את מוחו יותר מדי בשאלה זו. ברי היה לו שימצא איזה מוצא. התנועה מרובה היתה והרעש גדול. שלושת האולמות היו מלאים אוכלוסים, טיפוסים שונים מכל הגילים וכל האומנויות ובני ארצות שונות. במעומד ובמיושב התווכחו, שוחחו, עשו עסקים מפוקפקים, דיברו דברים בטלים, שתו תה, שֵׁכר, יי"ש, והקימו רעש בלתי פוסק.
מאחורי המזנון, בחולצה צחורה, התנוססה מַלְווינה, בתו של ר' חיים שטוק בעל הריסטורן, וסרט קטיפה שחור כרוך על תסרוקתה השחורה שברק זהב לה. היו לה עיני שקדים שחורות, חוטם נשר דק, פה מחוק נטול שפתיים, סגור על מסגר. כשצחקה חשפה שיניים קטנות יפות, אולם כשנגלתה אמה על פתח המטבח הגובל באחד האולמות, מיד ידעו הכול מה תהא מראיתה של הבת כעבור ארבעים שנה. האם מרובעת היתה, גוצה, קפלט חום על ראשה עד לגבות עיניה. פניה רחבים כקערה, גרמיים, משולהבים תמיד במין שלהבת לבנונית בלי כל סומק, נוצצים משומן המטבח, וכמה תלתולים שעירים של שֹׁער שב על סנטרה ולסתותיה. היתה מתייצבת בפתח, מקשקשת כבנשק איום בצרור המפתחות הגדול שעל מותניה הרחבים, ומטיחה אל החלל: “מעט שקט, רבותי! האוזניים תצִלינה!” אז קמה לרגע דממה כי אימתה על הכול. אך נעלמה במטבח ומיד שב השאון ליושנו. אחר כך היה קולה הפגום מיטלטל שוב מן המטבח, מקום שהטילה מרותה על הטבחת והמשרתות בצעקות ובנזיפות בגרמנית של טַרנוב, או שהיתה מופיעה וקוראת: “מלווינה, לכי נא לראות להיכן נעלם אבא!”
ואבא, יהודי נכבד בזקן שיבה נהדר, ארוך, טרוד היה בעצם אותו רגע בזווית אפלה של המסדרון או באחד מחדרי האורחים הלא מושכרים בצביטת אחת המשרתות הבריאות וסמוקות הפנים והידיים, שסירובה הוחלש באמצעות כמה מטבעות. פעמים שב ר' חיים שטוק מן המסדרונות ולחי אחת של פניו הנכבדים סמוקה כלשהו מסטירה שבצנעה, אך חוץ מזה לא ניכר בפניו כלום. ממתינותם ומכבודם לא נגרע אף כמלוא נימה. הכיפה המציצה על הקודקוד מתחת למגבעת היתה שוב במקומה, העיניים המימיות הזעירות הביטו קרות וחודרות בעד הפַּנסנֶה, שפתיל שחור נמשך ממנו עד לכיס המקטורן, והזקן יורד ומתאשד ברוב הדרה. תנועותיו שקולות ומדודות כתמיד ודיבורו מתון ושקט. רק מרת שטוֹק, שידעה נפש בעלה, היתה לוחשת לו שאיש לא ישמע: “אשמאי זקן!” בלי לקבל שום תשובה.
כך ניגר הזמן בפינה זו של הכרך, מתוך חילוף משרתות תמידי, שגרמה לו קפדנותה של מרת שטוק מצד אחד והסברת הפנים היתרה של ר' חיים שטוק מצד שני. אולם מלווינה, מבלי לעזוב את מקומה מאחורי המזנון, היתה מתלחשת ארוכות עם מקס קַרְפּ, בחור מגליציה שראשו עגול וגדול כדלעת ולו מגבעת פלוּסין ירקרקת ושמוטת שוליים על בלורית צהובה. הוא היה מופיע תמיד בשעות הסעודה ותיק נפוח תחת בית שחיו. סוד כמוס היה בין מלווינה ובין בחור בלונדי זה, והיא המתינה לשעת הכושר להשיא עצמה לו. לפי שעה היתה מפטמת אותו בחדר המיוחד המוקצה לאורחים נכבדים במטעמים אשר אהב, בכרכשת ממולאה, צלי עוף בדייסה של גריסים, כבד אווזים קצוץ. בפה מלא הערצה היתה קוראת למלצר לכל אורך האולם: “אלפרד, שוק תרנגולת יפה בשביל אדון קרפ, מטוגנת כראוי!”
מקס קרפ ביקר בקורסים של ערב והתכונן בנסתר לבחינות הבגרות. כפי עדותו של חברו הקרוב, שנמסרה מתוך לטישת עיניים שבדבקות ומפה לאוזן אך ורק לכדאים לכך, חיבר שירים נפלאים והתעתד להיות אדם גדול. הוא עדיין לא פרסם כלום משום שעדיין לא הוכשר הדור, “מפני, אה, אבאר לך בפעם אחרת,” היה ידידו מצניע בדבר ברוב דבקות ובסוד. האדם הגדול לעתיד נעל נעלי לכה שחורות, מרופטות קצת, על גרביים ירוקים. תכופות היה ניצב לפני המזנון ומתלחש עם מלווינה. היא פניה קורנים בחיוך מצודד, אוכלת אותו בעיניה בין מזיגת גביע יי"ש אחד למשנהו בשביל האורחים, והוא כאנוס וכמעביר על כבודו לצורך השעה.
מיכאל רוסט לא היה אז איש אבוד. לגמרי לא. נסתייע הדבר וקיבל תשובה חיובית על שאלתו, ובחדרם המשותף של שבתיל וינקיל מרדר אשר בדיוטה הראשונה של “אחדות” נמצאה ספה פנויה. יוכל ללון אצלם כמה לילות, ובלבד שייזהר שלא יראהו איש בבואו ובצאתו, ויתרה מזו: הוא הוזמן גם לכוס תה ועוגה — דבר בעתו.
בינתיים התחיל היום מחשיך והולך, ויאשה האודסאי הופיע לבוש חליפת בד לבנה ומלוכלכת בצבעים. בזמן האחרון, משדללוּ שאר האפשרויות, היה יאשה לסייד והצליח בעמלו. לפנות ערב, עם גמר פועל יומו, היה מחליף בגדיו והולך עם פריצי העבה אל הקינו לבכות על גורלה המר של הֶנִי פּוֹרְטֶן המסכנה, שנתפתתה ונעזבה לאנחות עם בטן צבה. עכשיו היה לו צורך בעוזר לכמה ימים ולא מצא טוב לכך ממיכאל רוסט. הם נדברו למחר בבוקר.
יאשה היה בחור אמיץ, ופניו הגרמיים ארשת עריצה להם וילדותית כאחת. אימתו היתה על כל הבריונים ובני החיל של אותו רובע, וכולם פחדו ממנו. כבר לן לא אחת במשטרה בשביל שריסק עצמותיו של אחד מהללו. הוא התגורר כאן זה חודשים מספר ועברו היה לוט בערפל. התהלכו עליו שמועות שבאודסה היה ראש חבר גנבים ושרצח כמה נפשות. אלה היו שמועות בלי הוכחות ברורות ואפשר היה לפקפק באמתותן, אף כי עלול היה למעללים ממין זה על פי אופיו. סיפרו עליו כמו כן שבשעת הפרעות עשה שַמות בפורעים שנתפרצו אל פרוור המולדבַנקא, הוא ושישה מרעיו.
לרוסט נטה חסד מיוחד ונטל אותו תחת חסותו. בימים שלאחר כך עבד רוסט עם יאשה. ניקה, קרצף כתלים ותקרה, בלל צבעים, נשא דליים מלאים, למד לתפוס מצבוע, דחף השכם והערב את קרון היד עם הסולם ושאר המכשירים. יאשה זימר בשעת העבודה / “מיין טאַטע איז אַ שמאָראָוואָזניק”2 / וכיוצא בזה, והחדרים הריקים נתנו הֵדם.
האביב נהר בתוקפו דרך העיר, זרם אל תוך הבתים בעד החלונות הפתוחים. המשרתות והאומנות בסינריהן הלבנים הדיפו ריח אינטימי של עמל והעלו על הדעת את בית אמא, והחיים מפולשים היו ושקופים, כדי השגה בהושטת יד בלבד. רוסט התחיל בלי משים מזמר אף הוא: / “מיין טַטה איז אַ שמאָראָוואָזניק” / ויתר שיריו של יאשה. בשבתו באחד הערבים עמו ועם פריצי העבה בקינו, שלחה זו בחשכה את ידה אליו. רוסט שם לה מעצור. מוטב היה לו לאדם למנוע עצמו מעסקים כאלה עם יאשה.
הוא הוסיף ללון במתגנב על הספה בחדרם של שבתיל וינקיל מרדר. אחר כך כלתה העבודה. ינקיל מרדר ושבתיל יכלו סוף־סוף להמשיך נסיעתם לרוטרדם. רוסט היה לו עכשיו מעט כסף, והוא שכר חדר בשותפות עם בֶּריל קַנפֶר, בחור שפני נערה לו. בחור זה התפרנס מאצבע מרוסקת. חודשיים עבד בבית חרושת ומזלו שיחק לו לרסק אחת מאצבעותיו. מאז חי על חשבון קופת החולים והמתין לפיצויים שיקבל מבעלי בית החרושת תמורת האצבע המרוסקת כדי לנסוע לשוויצריה ולנסות שם מזלו במסחר. לפי שעה היה בריל קנפר מבלה רוב יומו ב“אחדות” בשתיית תה ובוויכוחים עם מרקוס שוורץ הדרמטורג, שחשב כנראה להשתמש בו כטיפוס לאחת הדרמות הנסתרות שלו.
מרקוס שוורץ היה מזוין בכל האביזרים של דרמטורג: מגבעת שחורה, רחבת שוליים כגלגל, שׂער ארוך, זקן לסתות, משקפי קרן, עניבה מתעופפת, מעיל קטיפה ומכנסי פסים, נעלי לכה שחורות, טבעת עם גולגולת מת, מקל מקורי, תיק מלא דרמות, עיפרון שחור ועיפרון אדום וספר עב על דבר מבנה הדרמה. רגיל היה לטייל בגן, תיק הדרמות תחת בית שחיו וספר פתוח בידו, מעיין אגב הליכה ומותח קווים מדי רגע בעיפרון האדום ומציב סימני שאלה או סימני קריאה, הכול לפי העניין המוקשה או הראוי לשימת לב לפי דעתו. שגורים היו תמיד על פיו: סופוקלס, אייסכילוס, “פאוסט” של גתה, שייקספיר, “הטווים” של האופטמן וכיוצא באלו, והיה משלב אותם בכל שיחה. הדרמות שלו עמדו כבר פעמים אין־ספור להיות “עולות על הקרשים” בתאטראות שונים בברלין ואף כאן, כך היה מספר לכל מי שרצה לשמוע, אלא שתמיד היתה הצנזורה בעוכריו… איבה ניצחת שררה בינו ובין אלוהים, ובדרמות שלו, שאיש ממכריו לא ראה מעולם, הטיח בכל הזדמנות דברים קשים כלפי מעלה, והצנזורה, כמובן, במדינות חשוכות כאלו… ניתן לומר שהתקיים באופן ישר על ידי הצנזורה שעמדה לו לשטן, שאלמלא היא, שוב לא היתה לו שום אמתלה. רק אתמול היתה לו פגישה עם פורסט, מנהל התאטרון העממי, וזה הבטיח לו שבעוד שני ירחים, לא יאוחר, עוד בעונת תאטרון זו. תראו ותיווכחו! הוא מקווה שהפעם לא תיגע בו הצנזורה לרעה… וכך נמשך הדבר תמיד. בכוח זה היה מקשר קשרים טובים עם האומנות שליד עגלות הילדים בגנים ועם מטרונות נכבדות של גיל ידוע, שהיו נכונות בלב תמים לפרוש כנפיהן על כישרון צעיר ופורה בעל עתיד מזהיר, נרדף בלי חשׂך על ידי הצנזורה.
לבד מזה היתה לו למרקוס שוורץ חולשה, זו החולשה המצויה לפרקים אצל ההדיוטות, לספרים עבי כרס וקשי תוכן בכל מקצועות המדע, הביקורת והפילוסופיה, והיה קונה אותם בכל עת מצוא: מהדורות יקרות המציאות בכריכות הדר ומהדורות ראשונות עם פקסימיליות שכבר אזלו מן השוק. כבר היה לו אוסף של כמה מאות כרכים ועליהם גאוותו. ספק אם קרא מימיו ספר אחד מתחילתו ועד סופו, אבל כמעט כולם היו משורטטים בעיפרון במקומות שונים לצורך ושלא לצורך, למען ידעו הכול ש“עבד” בהם. מכל מקום, היה נושא עמו בכל יום ספר אחר בצירוף עם תיק הדרמות כמי שמחליף צווארונו בכל יום.
הוא התגורר בחדר צר עם צייר מאודסה. המחצית האחת של החדר היתה מלאה ספרים בכוננית, בארגזים ועל השולחן, והאחרת — תמונות, שרטוטים, מסגרות, תיבת צבעים, מכחולים, כַּן וכדומה, עד אפס מקום. כך דרו שניהם, זה בפינתו וזה בפינתו, ובישלו תה בשותפות על מכונת הספיריטוס.
מיכאל רוסט התגורר אפוא עם בריל קַנפֶר שחוק האצבע, המכונה ב“אחדות” “בריל הבתולה”. חדרם שבדיוטה תחתית היה צר וארוך כסכין, והחלון שבקצהו פנה אל ריבוע קטן של חצר גבוהה ובה כלוא היה קיץ וחורף יום אפרורי נטול דם, חדגוני. בחצר זו התלבטו ריחות של כיבוס לבנים, של חיתולים בהתייבשם, של מטבח, של כלב וחתול, קולות של תינוקות בוכים, של נשים צועקות, מתקוטטות, מספרות לשון הרע מחלון לחלון, הכול לפי שעות היום. לפני הצהריים היתה החצר מלאה קול חביטת מצעים ותמרות אבק ופרעושים, ולפנות ערב ניתך בה לפעמים קול צעיר של משרתת מזמרת על עלומיה ועל כפרה הירוק. אף על פי כן, למרות החליפות של דור הולך ודור בא שחלו גם כאן, היה הזמן בחצר זו כקפוא ועומד, והחיים התוססים, כבירי התנועה והתמורות, נדמו רחוקים מכאן אלפי פרסה, כבעולם אחר. ומיכאל רוסט, בשבתו מפרק לפרק לפני החלון אחר הצהריים להקנות לעצמו לשון המדינה, וחדרה של בעלת דירתו המלא רהיטים ישנים, תינוקות, צווחה, סירחון, שם מצור על דלתו, היה שולה עיניו מתוך הספר ומהרהר שלא מן העניין ובהנאה קדושה, שחייו שלו מכל מקום לא יהא בהם מן השיעמום שבהרגל וקביעות צורה. הוא ידע כבר עכשיו ששום מצב לא יפחידהו ושעתיד הוא למצות עומקו של כל רגש ואבק רגש, להעביר גופו זה הזקוף והגמיש דרך כל מדורי החיים, בלי הפליה.
עם חשכה נכנס בריל קנפר ורוחו טובה עליו. הוא גבה היום את הכסף הקצוב לו מקופת החולים והזמין את רוסט להשתתף עמו לסעודה שהביא: נקניק, חמאה וגבינה. לסתותיו המלאות של קנפר היו אדומות אודם קל והוא כסס בהנאה ניכרת. “שכחתי לספר לך,” סחט מתוך פה מלא, “רייזל שאלה עליך. מסרה לי פתקה בשבילך.”
“רייזל?”
“זו של ‘אחדות’, השטנית.”
רוסט קרא בפתקה הכתובה בשגיאות, שרייזל תמתין לו בשמונה בקרן רחוב אחד פלוני.
“לא אלך,” אמר רוסט פסקנית.
“נערה טיפ־טופ! — לו הזמינה אותי!”
“רוצה אתה, לך במקומי.”
“הנך מתלוצץ.”
“אין אני מתלוצץ. תאמר לה שאני עסוק הערב, הנך רשאי לומר לה מה שיעלה על דעתך, לא אכפת לי.”
בריל קנפר גמר סעודתו בחיפזון. החליף עניבתו ושימן שערו שנצנוץ אדמוני לו, העביר מגרדת על בגדיו ומגבעתו והיה מוכן. לפני צאתו בא עליו רוסט בעקיפים ועקר ממנו מלווה הגונה, מה שוודאי לא היה עולה בידו בשעה אחרת.
רוחו הטובה של בריל קנפר נמשכה עוד יומיים לאחר אפיזודה זו. אחר נעשו פניו קודרים לפתע והילוכו מתנדנד כהילוכו של מלח. כמה פעמים עג עוגה סביב רוסט כרוצה לומר מה, עד שנתפרץ לבסוף: “זונה בלה כזו! למשטרה צריך היה למוסרה!” רוסט תהה עליו רגע מתוך שתיקה. אחר פלט צחוק קולני מצלצל: “מעשה יפה!”
“מה אתה צוחק, חיית פרא! הן אתה הוא האשם בכל זה!”
“אני? כיצד? אין אני מכיר אותה כלל! לא דיברתי עמה מעולם אף מילה אחת! לך מיד אל רופא!”
“כבר הייתי.”
“ומה?”
“ריפוי של שניים עד שלושה חודשים.”
“אם כן הרי אין הדבר נורא כל כך! הודה לאל שפטרת עצמך במועט!”
“במועט, במועט!” חיקה קנפר בעקימת פה, “אני מוכרח לסבול בעדו! נקראת לריאיון — צריך היית ללכת! למה אתה שולח אחרים במקומך!”
“איש לא הכריחך. הרודף תענוגות ישלם!”
על זה השתטח בריל קנפר על מיטתו ושתק מדוכדך.
יאשה האודסאי סיפר אחר כך את המעשה ב“אחדות” במסיבת כמה אורחים קבועים ופריצי העבָה וסיים בהצטנפו בצחוקו הבריטוני הרחב: “איזה ממזר, אותו רוסט! עתיד הוא לגמור חייו על הגרדום חה־חה־חה!” לא עברו ימים מועטים עד שרייזל נעלמה מקרב המשרתות של “אחדות”, ור' חיים שטוק התחיל מתחמק בכל אחר צהריים בשעה קבועה. הוא סבל מ“מחלת קיבה” שהצריכה ריפוי של שניים עד שלושה חודשים.
2 🔗
האביב במלואו כבר היה בארץ. העיר ואוכלוסיה היו כמגוהצים בכוונה מיוחדת. הנשים נמצאו נאות יותר, חמודות בשמלותיהן מצבעי הלילך והסגול. מרפסות בתי הקפה היו מלאות הולכי בטל מגוהצים, אדונים על זמנם ומעשיהם, שהבוקר היה שלהם ואחר הצהריים והערב, באין לזרים חלק בם. רובם השתייכו לאותה שדרה חברתית של אנשים הדואגים לקיומם הנבוב, לרווחתם ולתענוגיהם. הכול נעשה בשבילם בידי אחרים והם עצמם לא עושים כלום. לרוב היו אכולי שיעמום נוקב שאין מנוס מפניו. המותר כבר היה ידוע להם למדי, ומקצתו של האסור גם כן. והנה היו מיושבים אחר צהריים של אביב על מרפסות בתי הקפה, הלהקה מנגנת לתוך שיעמומם וַלסים מתוקים־מלנכוליים, והם מחפשים למלא ערב ריקני איזה תוכן מגרה מחמת חידושו.
רוסט נזכר בשלהי ימיו שברחוב ילדותו, שכל היום נמשכה בו מאור הבוקר עד ערוב היום שדרה ארוכה של עגלות איכרים עמוסות סלקי סוכר בשביל בית החרושת לסוכר שבקצווי העיר. אותן עגלות רתומות לשני סוסים קטנים, מיוזעים ונושמים בכבדות, והחריקה המאומצת, והאיכרים הפוסעים לצדדים מתונות־מתונות ומתוך מין צידוק הדין מעשנים טבק חריף או כוססים פת קיבר בשומן חזיר או תופינים ספוגיים צהובים־ירוקים מכרכום, כל זה עורר אז רושם של עמל נצחי מייגע של אדם ובהמה יחד, עמל לאין־סוף ותכלה. נערים היו אורבים לצדי הרחוב ללקט את הסלק המוארך, הכתום־כהה, הנושר מן העגלות, מקצתם מזוינים במקלות שמסמר מחודד בקצותם, לשלות את קלחי הסלק כבחכה מתוך העגלות ממש. מופתעים לפעמים בשעת גנבה היו נמלטים אל החצרות ולתוך סמטאות ומבואות צדדיים תחת ברד של גידופי האיכרים, שלא הצליחו מעולם לתפוס את הנערים קלי הרגליים. כך היו עגלות הסלק נמשכות בלי הפוגה, יום הולך ויום בא בקצב בלתי משתנה לעולם, נגררות בשדמות מרוחקות אל בית החרושת, ששריקתו הנפלטת בדייקנות בוקר וצהריים וערב מחלקת את הזמן לאותם דרי העיר שאין להם שעון, והעבותות מתקעקעים בחזה הסוסים ובצלעותיהם, שעורן כבר נמחק ונקרח משני הצדדים מרוב חיכוך.
עתה השתרך ברחובות של טבור העיר. היה רעב. לאחרונה דר בחדרה היחיד של אישה זקנה בת שבעים וחמש, ששערה לבן ודליל ופיה ריק. הוא ישן על הספה, והזקנה בשתי מיטות הזיווג מעץ כבד וישן, שמסעדים להן עגולים כמין גלגל והן עמוסות ערמות מצעים, והציפור הקנרית בכלוב בין שני החלונות. בחדר עמד תמיד ריח עמום של עץ רקוב, של קפה צונן, של זִקנה. בעד החלונות נשקפה כיכר גדולה ועליה משאבה ושוקת. שלוש פעמים בשבוע לפני הצהריים היה שם שוק של צורכי אוכל, והנשים עברו עם צקלונות מלאים מיני ירקות. אולם אחר הצהריים היתה הכיכר ריקה, נערים שיחקו עליה בכדור רגל וכמה יונים ניקרו מה.
הזקנה התכוננה להעתיק דירתה לבית מושב זקנים. היום או מחר יבוא בנה לסדר עניין הדירה והרהיטים כאן. בינתיים תבעה מרוסט שכר לינה השכם והערב, וזה כלכל אותה בהבטחה שהיום או מחר יקבל כסף מהוריו על ידי הדואר. עתים כיבדה אותו בקפה תפל שהיתה מכינה פעם אחת לכל ימות השבוע, וסיפרה לו בלי שיניים קרעים מחוסרי קשר על בעלה שמת לפני עשרים שנה ועל חיי אלמנותה. אגב כך היתה מטילה מבטים עשֵשים כלפי ישו קטן של ברונזה התלוי על צלבו ממעל למיטות הזיווג וראשו השלדי שמוט לו על כתפו. היא אמרה: “עוד מעט קט ויבוא גם יומי. העצמות הרקובות שוב אינן ראויות לכלום. הכול כבר הוכן. תהא קבורה יפה.”
רוסט לא יכול לשאת את ריח המוות, ושבתו בבית אך מעט.
באחד הימים נתעכב לפני חלון ראווה של בית ממכר בגדים והסתכל בחליפה אפורה בהירה על בובת דונג שלה פרצוף אווילי. חליפתו כבר היתה מהוהה ומן הנכון היה להמירה.
“איזה בגד מוצא חן בעיניך מאלה?” שאל מישהו לצדו.
רוסט הפך פניו. גבר משופם חייך אליו.
“מה זה נוגע לך?”
“לא רציתי להעליבך. אני רק סבור שעניין כזה אינו ראוי להפנות אליו שימת הלב יותר מעשרה עד חמישה עשר רגעים — כדי בחירה, מדידה וקנייה.”
“חכמת מאוד,” התריס רוסט בהיתול והתבונן בזר. פניו לא היו בלתי סימפטיים. היה בהם משהו כובש בלי להטריד.
הלה אמר: “אדם מעשי אנוכי, אם תרשה.”
“וכשאין לו לאדם כסף?”
“אה, כסף! אתה ודאי סבור שזה העיקר בשביל קניית חליפה.”
רוסט ניתק ממקומו. הגבר הלך על ידו. הבולוואר המה אדם בשעה זו של אחר הצהריים, מגוּון בשרי צבא מגוהצים ובנשים אלגנטיות. מבתי הקפה נפלטו וַלסים מתוקים מלנכוליים, ואלה נבלעו בשאון הרחוב.
“הנך מעשן?” שאל הגבר.
“כשיש לי.”
“רצונך ונסור לכאן,” הצביע כלפי קפה מפואר שנמצאו עוברים על פניו.
רוסט שתה שוקולדה ואכל עוגות. “התרשה להזמין עוד עוגה אחת? רעב אני קצת.”
הזר ישב מנגד והסתכל ברוסט הלועס בתיאבון. פניו היו אינטליגנטיים ומצחו קשה, מרובע, מפיק מרץ, אולי גם עקשנות־מה. שערו העבות, הגזוז כמין מגרדת ממעל למצח, כבר זרוע היה בצדעיו שיבה קלה. יכול היה להיות בן ארבעים. “ועכשיו, בנוגע לחליפה,” פתח הזר והיה כמהסס. רוסט סיים לאכול. לאות קלה נשתפכה באיבריו. זמן הגון כבר עבר מאז סעד כך.
“בנוגע לחליפה?”
“יכול אתה, כמובן, להשיגה. אין קל מזה! אתה נכנס ומודד וקונה.”
רוסט התבונן בו בוחנות. אדם משונה! או שאין הוא שפוי בדעתו או שכוונה מסותרת בו. מכל מקום טוב להמתין לסוף. לא רוסט האיש שיירתע מפני אוונטורה. הרי לשם כך יצא אל העולם.
“הדבר מוזר בעיניך,” אמר הלה כמכוון למחשבותיו, “מפני שאין זה נהוג. הודה על כך. ודווקא משום זה! מעשי לא ניתנו להימוד בקנה המידה הרגיל. חוקים אחרים אלה — חוקַי שלי עצמי,” שרבב קופסת הסיגריטות כלפי רוסט. “אין חלקך עם הכסילים, ידידי הצעיר. ניתן להכיר בסקירה ראשונה. ואתה בא אפוא להתחיל מחדש. קשה וקל כאחד, תלוי בנקודת המוצא. כך התחלתי פעם אף אני, בגילך ממש, מאפס. כיצד אתה חושב להתחיל, אם הורשיתי לשאול?”
“איני יודע עדיין. מחכה להזדמנות מתאימה.”
“יפה. נגיד, אתה משנה היום את חיצוניותך. החל בחליפה וכלה בחדר יפה. הזדמנות מתאימה לדעתך?”
“אני סבור.”
“ואחר שלושה ימים, ביום ה', נזדמן כאן. בשעה זו של עכשיו.”
הוא הציג עצמו בשם פיטר דין, אחר קרא למלצר ושילם. כשיצאו מן הקפה כבר טיפסה החמה במרומי הדיוטות העליונות. הלכו מבית ממכר אחד למשנהו. פיטר דין לא חסך בעת הקניות. קנה כל מה שצריך מן המשובח, בטעם של בקי בהוויות העולם, ולא שכח לקנות גם מזוודה יפה. אחר כך נתן לרוסט שטר של מאה קרונה ונפרד. “אתה תמצא לך בינתיים חדר יפה, וביום ה' נזדמן בקפה כמדובר.”
רוסט עלה על טראם ונסע עם המזוודה המלאה אל הישישה ואל הציפור הקנרית ואל ישו הקטן השלדי. למחרת בבוקר הודיע לזקנה שאין בדעתו להמתין עד שתלך לבית מושב זקנים. הזקנה אמרה שהיא מצטערת על כך מקרב לב. כבר התרגלה אליו, ואם אי אפשר לו לסלק כעת את המגיע ממנו, הריהי נכונה להמתין בחפץ לב. זה לא יהא עיכוב. רוסט קרא: “להתראות פרוי מֶסֶרשמיט, אני מחליף את עורי!”
אחר נסע אל רובע שקט בקרבת טבור העיר שעמדו בו בתים נכבדים, סגורים תמיד על מסגר ושותקים. משכנות בורגנים אמידים שמזוזות שעריהם היו על פי רוב ריקות מאותן פתקאות טיפוסיות של “חדר להשכיר”, השורצות על הבתים ברובעי העניים. שוטט דרך הרחובות המנומנמים שהמיית הכרך מגיעה אליהם במעומעם, מרחוק. אחר חדרים אחדים שלא מצאו חן בעיניו צלצל בדיוטה שנייה. על טבלת הפליז היה כתוב השם גיאורג שטיפט. אישה כבת שלושים וחמש, לא מכוערת, פתחה את הדלת. “זה היה חדרו של גיסי,” אמרה כמתנצלת, “הוא לומד עכשיו בהיידלברג.”
החדר שהראתה היה מרוהט בטעם, מרווח, ונשתמרה בו רוח חמימה, פושרת, של יום קיץ אחרי הצהריים. רחש בו ריח מרוחק של אזוביון, מעין הפשטה של ריח. שני החלונות פנו אל הרחוב השקט ועליהם וילונות כבדים מגון יין אדום. בעלת הדירה עקבה במבטיה אחרי תנועותיו ופניה עוטים בת צחוק מלבבת. הונגרייה או איטלקייה, פסק רוסט. הוא שכר את החדר.
הגברת שטיפט אמרה: “תרגיש עצמך בטוב כאן. אם אתה אוהב לפרוט על הפסנתר, הרי אתה יכול להשתמש בפסנתר שבטרקלין כל אימת שתרצה.”
אחר הצהריים העביר רוסט את חפציו. אחרי ההוצאות הקטנות השונות ותשלום שכר החדר בעד חודש נשארו בידו כעשרים קרונה. לפנות עקב יצא אל הרחוב, והעיר היתה כנחלפת. היא נעשתה כביכול מפולשת יותר, החיים שוב לא היו מצומצמים בנקודה אחת שפלה, במזון סעודה אחת, עד כדי טשטוש צורתם של כל יתר הדברים, עד כדי ביטול הממשות שלהם. כל הדברים מסביב הבליטו עכשיו מציאותם, תבעו תשומת עין. מועקה סמויה הוסרה מן הלב, המבט נעשה משוחרר, חד יותר. דמדומי ערב נמסכו מעט־מעט ברחובות. תריסי הגלילה דרדרו וירדו על חלונות הראווה. כרוזי החשמל כבר מצמצו באותיות האור הצבעוניות. טראמים גדושים הובילו פקידים ומשרתי חנויות מן המרכז אל הפרוורים. רוסט התהלך בלי חיפזון, מחודש, פתוח לקלוט את הערב בכל נקבוביות גופו. מימי התעלה האפילו והלכו לקראת הלילה.
ב“אחדות” כבר היו השולחנות ערוכים לסעודת הערב. ר' חיים שטוק הסתובב שוב בהילוכו המתון והנכבד מאולם לאולם, ידיו על אחוריו, ומלווינה מזגה מאחורי המזנון גביעי יי"ש וכדידיות שֵׁכר. שני מלצרים בכיפות שחורות רדודות כטלאים קטנים על הבלורית ובמקטורני בד לבנים, כמעט נקיים, שימשו כמה סועדים מקדימים וקראו כלפי המטבח במבטא הונגרי: “גרגרת ממולאה, צלי בקר, דייסה!” וכלפי מלווינה: “מי סודה מזוגים יין לבן!” וכלפי חלל האוויר “היזהר, רוטב!”
באולם התה הבדול מן האולם הגדול על ידי חיץ של זכוכית אטומה, גבוה מקומת איש, היתה החבריה נאספת מסביב לשולחן גדול: יאשה האודסאי עם פריצי העבה, ארנולד קרוין טנור הגיבורים, מרקוס שוורץ הדרמטורג, בריל הבתולה שעוד הוסיף להתפרנס מאצבעו המרוסקת, מישה האנרכיסט שרגיל היה תמיד לסתום טענותיו של בן שיחו ב“אני רוקק על הכול”, וברנש מסוקס, גידי, סומא בעין אחת, ועינו הרואה קטנה, שחורה, נוקבת כשיפוד. רוסט ראהו בפעם הראשונה.
לפני כמה מהם עמדו גביעים ריקים של יי"ש ודעתם מבודחת עליהם. “הנה הנו!” קידם יאשה האודסאי את פניו בבריטון החזק שלו, “עידן ועידנים!”
“איזו טרזנות!” קראה פריצי העבה, “ודאי רוקנת איזה בנק!”
“טול כיסא!” אמר יאשה, ראש המדברים, “מה תשתה?”
“אדרבה, היום תורי. אלפרד, סליבוביץ' בשביל כל המסובין! וחתיכת מליח מן המשובח!”
“אמרתי לכם מיד שרוקן איזה בנק!”
מרקוס שוורץ העביר כפו על בלוריתו כלפי העורף. עניבתו התעופפה לכל רוח כציפור אקזוטית שחורה. “בעוד שבועיים יוחלט הדבר,” פנה אל בריל קנפר ומישה האנרכיסט, “כשיעלה ‘הגלגל החוזר’ על קרשי הבמה! יין שמפני תשתו אצלי! תהא הילולה!”
“לי אל תספר מעשיות!” קפח לו מישה האנרכיסט את דיבורו.
שתום העין שתה מתוך שתיקה ועינו הרואה שוטטה בכול. רגע נתעכבה על רוסט שמנגד, בוחנת, תוהה, ועוררה בו רגש מציק.
ברנש זה בצבץ ב“אחדות” לפני שבועות מעטים. איש לא ידע מאין בא, מיהו ובמה הוא מתעסק. קראו אותו משום־מה יאן, מבלי לדעת אם זה שמו הנכון. על פי רוב שתק, לא השתתף בשום שיחה. כשנזדמנו לו שותפים היה משחק בדומינו או בקלפים בחדר האחורי המיוחד, שמבואו מן המסדרון וחלונו פונה אל החצר. הוא זכה כמעט תמיד. בינו ובין יאשה האודסאי שררה מין התחרות סמויה, ויאשה המתין לשעת הכושר לרסק עצמותיו. אולם יאן השתמט תמיד. לא הגיב על התגרויותיו. העמיד פנים כאינו שומע, ונמצא משתעשע אותו רגע כאילו לפי תומו באולר גדול שהעלה מכיסו.
המסעדה נתמלאה והלכה קשקוש כלים, דיבורים, צחוק, קריאות. מן החוץ, בעד החלונות הפתוחים, הבקיעו קולות ילדים בשחקם, נביחת כלבים ניצים, נגינה צרודה כלשהו של הרמוניקה מרוחקת. פריצי העבה ישבה מול רוסט ובלעה אותו בעיניה. רוסט עשה כאינו מרגיש. אחר אמרה: “ואימתי אתה נושא אישה, רוסט הקטן?”
“בקרוב,” צחק זה.
“שחרחורת?”
“מובן מאליו, שחרחורת כמוך.” פריצי היתה צהובה כקליפת הבצל.
“תחילה צריך להשיא את בריל הבתולה,” אמר יאשה, “אין הוא יכול לחכות יותר.”
“הוא אינו רוצה שחרחורת,” צחקה פריצי, “או רייזל או כלום.”
בריל קנפר חייך במבוכה ולא ענה.
“יאן, כולרה עיוורת, אולי תשיר לנו איזה שיר!” התלוצץ יאשה לצחוקם של המסובים, “הטנור שלנו שכח את קולו בביתו.”
יאן ירה מבטו כחץ מעינו היחידה, ולא ענה מאום. שתו עוד גביע ואחר כך הציע יאשה לשחק בעשרים ואחד. עברו אל החדר המיוחד וסגרו את החלון. יאן העלה מכיסו סדר קלפים ממורטים.
“לא, עיוור,” אמר יאשה, “ניקח קלפים אחרים.”
בריל קנפר, שנשלח אל המלצר, חזר לאחר רגע עם קלפים חדשים. שיחקו ארבעתם: יאן, הטנור, יאשה ורוסט. הנשארים ישבו מאחור והתבוננו. הפעם הפסיד יאן. חילק קלפים מתוך שתיקה. מזמן לזמן העיף מבט רע כלפי רוסט, שערמת מטבעות הכסף לפניו גדלה והלכה.
“כמה משתייר בבנק,” מנה רוסט, “שבעה עשר, עשרים ואחד — את הכול! קלף!” יאן נתן לו עשרה. “די!” הוא נטל לעצמו קלף, השיג שמונה והגדיש. היו לו עשרים ושלושה, אולם רוסט לא היו לו בשלושת הקלפים אלא ארבעה עשר, וזכה. אחר צבר ערמת המטבעות ושלשלה לתוך כיסו.
“אינך משחק יותר?” שאל יאן.
לא, יותר לא רצה לשחק. אולי בפעם אחרת. הוא נפרד מן החבריה והלך. זכה אותו ערב בסכום של ארבעים קרונה בערך.
רוסט התנהל לאטו בסמטאות הליליות המוארות בצמצום והרהר עד כמה קל היה לאמתו של דבר לרכוש כסף, ומשזה כבר מצוי היה בידך כמה אבד ערכו! רק שלשום היה חָלָק כפסל של שיש וצפוי היה לקפה הצונן של הישישה פרוי מסרשמיט, שנדף ממנו ריח של מוות ובליה, ועכשיו יש לו חדר מפואר בבית אישה צעירה ויפה, בגדים נאים ומעות קטנות.
לאחר שעבר את הגשר של התעלה, שבמימיה האפלים רטטו להבי הפנסים כנטפי חֵלב מצהיב, ונטה לאחד הרחובות של טבור העיר, שמע מאחוריו צעדים נחפזים. סמוך לכך תפס מי בזרועו. הוא הפך עצמו וראה את יאן בפרצופו הגרמי המכוער ובעינו העצומה המשוקעת בארובתה.
רוסט ניער מעליו בתיעוב את היד הזרה. “ובכן?”
“הפסדתי כשלושים קרונה.”
“ייתכן.”
“את הכסף הזה תחזיר לי עכשיו,” אמר יאן בשקט.
“המחזיר אתה גם כן למי שהפסיד אצלך?”
“לא.”
“ואתה סבור שאני אחזיר לך?”
“מובטחני בכך.”
“הנך טועה.”
הם נמצאו בקרן הרחוב לפני בית מסחר ספרים גדול, שבעד חלונות הראווה שלו מחוסרי התריסים נראו כרכים גדולים מוארים על ידי פנס רחוב. משמאל נטתה סמטה קטנה לא מוארת כהוגן.
“הרואה אתה עין זו?” יאן הצביע על הגומה הריקה שבפרצופו, “מי שסימאה נמצא אחר כך מת. דקור.”
רוסט פנה ללכת.
“המתן ידידי! לא גמרנו עדיין,” יאן לפת זרועו בידו הגידית כבצבת.
“הנח!”
“השב את הכסף, גור כלב!”
"הנח ואשיב לך! קרא רוסט ובמהירות הברק הטביע אגרופו בכל כוחו בעינו היחידה הרואה של יאן. בשבריר של רגע הספיק עוד לקלוט את האנקה שפלט הלה ולראותו לופת בשתי כפיו את פניו. רוסט נמלט אל תוך הסמטה הצדדית, רץ כעשרה רגעים מסמטה שוממת אחת אל משנהָ ואחר האט צעדיו. מאחוריו לא היה איש.
זה קיבל לקח טוב! אמר לעצמו בשואפו רוח לרווחה. הוא נמצא לא הרחק משוטנטור ושם פעמיו לעבר הרינג. החליט ללכת רגלי. ערב האביב היה פושר ונסתנן לתוך הנפש ריחני ומהמם כיין מתקתק וכבד. בידו הימנית עוד נשתמרה הרגשה לא ברורה מחמת ההתנגחות עם פרצופו של יאן. הוא חש תיעוב קל בשל הנגיעה באותו אדם לא סימפטי, נגיעת גוף בגוף. אפס מִרצו שנתלבה עקב מאורע זה עדיין לא נתנדף כולו, לא על ידי מכת האגרוף ולא על ידי המרוצה שלאחריה. זקוק היה עכשיו לאיזה מעלל של בזבוז כוחות עודפים, של שחרור.
קודם כול ניגש אל שוטר ושאלו לאיזה רחוב שלא הצטרך לו כל עיקר. השוטר תיאר לו ברוב נימוס ודיוק, מבלי שרוסט הקשיב, מקומו של אותו רחוב וכיצד להגיע אליו. אחר נכנס אל בית קפה ואכל צלי עגל קר ושתה ֹשֵכר. נערה מפורכסת שישבה ביחידות ליד השולחן הסמוך שלחה לעומתו מבטים וחיוכים מזמינים. רוסט לא שעה אליה. שילם ועזב את הקפה. רחוב מגוריו שוב לא היה רחוק. הוא המשיך בדרכו לאורך רחוב הרינג, חצה את הגנונית של כיכר קרל, שזוגות צעירים התנו אהבים על ספסליה המוצלים, ופרש לאחורי בית הכנסייה שנסתמן חלומית על רקע שמים אפלוליים. לפני שער ביתו נתקל בבעלת דירתו, הגברת שטיפט, ועמה נערה זקופה כבת שש עשרה. הגברת שטיפט הציגה בחיוך: “בתי אֶרנה.”
“בתך?” תמה רוסט, “הייתי חושב, אחותך.”
“כפי שהנך רואה, שוב אין אני צעירה כל כך,” אמרה הגברת שטיפט לא בלי קוקטיות.
“אין זו ראיה.”
השוער קשקש מבפנים במפתחות ואחר פתח את השער. עלו שלושתם אל הדיוטה השנייה. כשהעלו את האור בפרוזדור, הטיל מבט חטוף באֶרנה, שלא שעתה אליו כלל ולא אָצלה לו אף לא מבט אחד. היו לה עיניים כחולות נפלאות ושׂער שחור כזפת. רוסט אמר, “מנוחה נעימה,” ופרש אל חדרו. לא נעלם ממנו שאֶרנה לא השיבה כלום על ברכתו, רק עיקמה פניה להעוויה של זלזול.
היה קרוב לאחת עשרה שעות. רוסט עדיין לא היה עייף. טייל קצת בחדר אילך ואילך, תהה על רהיטיו השונים, על קבוצת תמונות פוטוגרפיות שהראו נשים בתלבושת המאה הי"ט ושר צבא משופם מחיל ההוּסארים. אחר ניגש את החלון הפתוח והציץ זמן־מה אל הרחוב השומם, שזרם ועבר בו בחשאי ערב האביב. המיית הכרך הגיעה לכאן במעומעם, מוֹכִית, כנטולת עצמות. בבית מנגד כובה האור ושני חלונות נתעוורו. “אה, צריך לשכב!” אמר רוסט כמאוכזב על שום זה. באותו רגע הקישו על הדלת. הגברת שטיפט פתחה ונכנסה. היא נשארה ליד הפתח בגלימת בוקר מצבע תפוחי זהב, שליפפה את גופה המחוטב יפה. “חפצתי רק לשאול אם אין לך צורך בשום דבר יותר. המשרתת ישנה כבר.” אגב כך ריחפה על פניה בת צחוק נעימה בלי יחס אל האמור.
רוסט נתבלבל כלשהו. “אם אין לי צורך… היינו…”
הגברת שטיפט שהתה בעמידתה ליד הדלת, מחייכת. אחר אספה כנפות גלימתה סביב גופה. רגליה היו שומות בנעלי בית עם עקבים גבוהים.
רוסט התיק כורסה מן השולחן. “הגברת אולי תואיל לשבת קצת.” היא ניגשה וישבה על הספה.
“הפרעתי? רצית כבר לשכב?”
“לא, אדרבה! לעונג גדול לי, אין אני אחוז תנומה כלל!”
“כשבעלי בבית הרי אנו שוכבים תמיד באחת עשרה, זולתי במקרים יוצאים מן הכלל. הוא אוהב סדר.”
“והיכן הוא עכשיו, אם מותר לשאול?”
“נסע לקלַגֶנפוּרט לרגל עסקיו לשלושה שבועות. שב נא. למה תעמוד.”
רוסט הזיז כיסא אל הספה וישב מולה.
“ואני אוהבת דווקא לאחר בלילה,” חייכה מרת שטיפט. כאילו מבלי משים תיקנה גלימתה על שוקיה. רוסט קלט ביעף נצנוץ גווה העירום כליל מתחת לגלימת הבוקר. צמרמורת של צינה חלפה על גבי חוט השדרה שלו. פרכס לומר דבר־מה, ודאי דבר־מה נואל ושלא אל העניין, אך המילים נעתקו מפיו. משהו קשה עלה לגרונו והחניק. מרת שטיפט צרבה אותו בעיניה הבוערות כשתי גחלים שחורות וחייכה בלי הרף. בחדר נהיה פתע חם לבלי הכיל, ועם זה קר היה לו לרוסט, עד כדי נקישת שיניים קר. הדממה נתעבתה. כלום לא זע. בהיתק אחד עקר עצמו מתוך הדממה המכבידה, קם מן הכיסא ונזדקף, פסע פסיעה לאמצע החדר ומיד נמלך וחזר למקומו. בקול נחנק מלמל משום־מה: “בוודאי!” — מילה יתומה, שנשארה תלויה ברפיון ולא ניתנה להצטרף לשום עניין. אחר תפס עצמו על גיחוכו ונתמלא חֵמה על עצמו.
“הגברת ודאי מהונגריה,” אמר בקול רם מן הרגיל.
“מדוע דווקא?”
“אה, כך. חשבתי.”
“הורי היו מטריֶסט,” נשענה לאחור על מסעד הספה. מבטו של רוסט שלוח היה כלפי פיה הבשרני ומחשוף צווארה וחזה, שצורתו צורת טריגון חד.
“כמה צעיר אתה!”
“לא כל כך, בן תשע עשרה,” הוסיף שנה אחת מחשש בלתי ברור שמא תזלזל בו בשל גילו הרך.
“שב כאן,” אמרה לפתע, “על הספה.” רוסט עשה רצונה. קירבה פניה סמוך־סמוך לאלו שלו והציצה עמוק לתוך עיניו. “נערי הגדול!” פלטה בקול צרוד כלשהו ובחמת תאווה הטביעה שפתיה המלאות, הרטובות, היוקדות, בפיו של העלם, נשיקה שארכה נצח ומצצה מתוך גופו נטף החיים האחרון.
מרת שטיפט נמצאה לפתע עירומה כליל, גלימת הבוקר נשמטה והיתה מוטלת לרגלי הספה. כך עמדה לפניו, גדולה ועירומה ובשרה מנצנץ בלבנוניותו ומסנוור את העיניים. רוסט צנח על ברכיו וכבש פניו באש לבנה זו. אותו רגע עלול היה לגעות כשור הנשחט, עלול היה לרצוח נפש איש ואף לשלוח יד בנפשו שלו. הוא טיפס ועלה לאורך גוף זה הסולד, כיסה בנשיקות תלולית הבטן, נתלה בפיו בפטמות השדיים ודימה למות בעצם רגע זה, אבל גרטרוד שטיפט הטתה ראשו לאחוריו ולחשה לו, פיה מול פיו: “התפשט חמודי, נערי הגדול.” נתקרבה אל החלון הפתוח ומשכה עליו את הווילון הכבד. אחר כך נשתטחה במיטה. בתנועות כושלות קלף מעליו רוסט את בגדיו וזרקם על המרבד באשר עמד, ואז צעד עירום והדור לקראת האישה המחכה.
“תן לי לשים עינַי עליך אהובי,” לחשה מורתחת, “הנך יפה כאל צעיר!” משכתהו אליה. גוף אישה רך וחם ורוטט נצמד אליו לבלי הפרד, ובו נצטמצם כל העולם הגדול מראשית בריאתו ועד סופו, על חוקי החיים והמוות גם יחד. היו מלטפים איש את רעותו ברוך ומורטים ונושכים ודורסים זה את זה כאומרים לעשות כליה בעצמם מתוך מזיגת גוף אחד באחר, עד שנשתרגו גופיהם הבוערים זה בזה באותו סילוד אחרון שיש בו מעווית המיתה. ושוב היו מלטפים איש את רעותו ופניהם קורנים. עייפות נועם פעפעה באיבריהם המרופים, והם חייכו זה לזה וזנו עיניהם בגופיהם החמודים והנאים.
גרטרוד הגלישה אצבעותיה על גופו הארוך השרירי. “כמה מוזר,” אמרה מקץ רגע, “לפני יומיים עוד לא הכרנו זה את זו. מציאותך בעולם לא היתה ידועה לי והווייתי שלי לא היתה ידועה לך, ועכשיו כמה אנו אוהבים זה את זו. הרי זה בעיני כחלום נטול ממשות.” התרפקה עליו ולחצה אליו שדיה המלאים הרוטטים כיצורים חיים בפני עצמם. “האושר היחידי, תמצית כל ההוויה — חטא? שוטה היה מי שבדה זאת. כסיל ומשוגע! חטא! הדבר היחידי שנשאר לו לאדם בעולם — חטא? צר עין היה זה, סריס! אני מקבלת עלי חטא זה בשמחה ואני נכונה לפרוע בעדו בכל חיי.”
אורלוגין מרוחק השיר שלושה צלצולים קצובים, הלילה היה פושר ואילם ונהר שם ברחוב המנומנם מאחורי החלונות באין שמע. אגס החשמל מסך מן התקרה אור כתמתם שוקט ושני גופים יוקדים הלבינו במיטה, ששמיכת המוך שלה האדומה כעין היין נערמה למרגלותיה וכיסתה את רגלי הזוג עד לקרסוליהם.
“ספר לי אהובי על חייך, על ילדותך. אוהבת אני את אמך מבלי להכירה, משום שילדה אותך אהובי, ואוהבת אני את אביך.”
“אבי מורה. מצח לו בהיר ועיניים פיקחות. יודע הרבה על העולם ומגלה רק מעט. ואמי גדולה, צהובה ויפה. אחותי הצעירה דומה לה. אמי עדיין לא זורקה בה שיבה ואחוזת אהבה היא תמיד, אוהבת את אבי כאילו רק התוודעה אליו לפני שבוע.” סיפר עוד לאהובתו על הנהר הגדול העובר בעירו הקטנה: בחורף הריהו נהפך לקרח והנערים מחליקים עליו במחליקיים, השלג נערם כמֶטֶר לגובה והאיכרים נועלים מגפיים — גברים, נשים וטף.
“מדוע עזבת את ביתך?”
“רציתי להכיר את העולם ואת האנשים.”
הם שכבו יחד, אוהבים זה את זה ומתעייפים ונרדמים לשעה קלה ומקיצים שוב, עד שהחל השחר מאיר והחלונות הכחילו והלכו. גרטרוד שטיפט התרוממה.
“אנוסה אני לעוזבך. מה הייתי משתוקקת להישאר עמך. אבל החיים חוקים אחרים להם. הינפש והחלף כוח, יחידי שלי. עד הערב!” נשקה אותו על פיו וירדה ונתעטפה בגלימתה ועזבה בחשאי את החדר. רוסט נרדם כרגע תרדמה כבדה ובה נתלבט יאן הסומא, בוכה ומתחנן ומאיים חליפות בעינו היחידה כבסכין גדול, ומשתנה פעם בפעם ונהפך לגרטרוד שטיפט, שהיא עירומה כולה ורק חבושה לראשה מין מגבעת משונה ולה נוצה ארוכה המדגדגת אותו על חזהו ועל פיו ומצחיקה אותו צחוק פרוע.
מתוך צחוק כזה הקיץ. שעונו הראה שתים עשרה וחצי. החמה נסתננה בקושי בעד הווילון הכבד, ובחדר רחשה חצי אפלולית מדומדמת. עלה לפניו זכר הלילה שעבר, שנדמה לו אי־ממשי, מופלג מאוד. חיוך של קורת רוח נאחז בפניו. קפץ קפיצה אל גל בגדיו שעל הרצפה והתחיל מתלבש בזריזות. אחר סילק את הווילון לצדדים, ואל החדר נשתפכו בבת אחת סילון של חמה וחדוות חיים מלאה, עסיסית. בשכנות סלסל קול אישה דק וצלול איזה שיר עליז, והרחק מכאן שקשק והמה הכרך. טוב היה לחיות, לנשום אוויר ביום נהדר כזה. חש עצמו בריא, צעיר, חופשי, מסוגל לכבוש כל העולם. אין שלטון בעולם שיוכל לעמוד לו לשטן. הכול היה קרוב, עשוי להיות נכבש, ולא הוצרך אלא שרבוב יד.
בפרוזדור נתקל באֶרנה שטיפט ובירך אותה בבוקר טוב רחב. הנערה מלמלה מה חוטמנית ואמרה לעבור עליו. “את נוהגת שלא לענות כשמברכים אותך?” קרא מאחוריה בנעימה של היתול. אֶרנה עמדה והפכה ראשה.
“איזו טרדנות!”
“אם את חושבת זאת לטרדנות, לא אוסיף לברכך.”
“איני מכירה אותך כלל. מי אתה!”
“אני פְרַיְהֶר פון רוסט צוּ קרֵלטַיְן, גברתי…”
“טיפש!” הטיחה אֶרנה לעומתו ונתחמקה אל החדר. רוסט נתפרץ בצחוק קולני. דלת הטרקלין נפתחה לכדי סדק וגרטרוד שטיפט שרבבה ראשה. “מדוע אתה צוחק כך?”
“נזכרתי בבדיחה אחת.”
היא קרצה לו בעיניה. כשנתקרב אליה, הצמידה שפתיה אל פיו ולחשה: “הערב, אהובי, כן!” וסגרה שוב את הדלת.
3 🔗
בשעה המדוברת ישב רוסט בקפה ליד החלון. הביט החוצה על תכונת האוכלוסים והקרונות ברחוב סואן זה, על המרצפת הטחובה הנוצצת אפרורית מחמת הגשם שירד לפני כן. עכשיו נכלא כנראה, הואיל והסוככים שוב לא מתוחים. רוסט היה סקרני. השתוקק לדעת טיבו של אדם משונה זה העומד להופיע עכשיו, מהותו וצביונו, השתלשלות העניינים ביניהם. אפס סקרנותו היתה זו של בלתי נוגע בדבר, של מסתכל מן הצד. סקרני היה כמובן אף על עצמו, על התפתחות חייו וצורותיהם השונות. ידע שהרבה עושה הרצון, אולם ידע גם שהכול תלוי גם בשעת הכושר שלא תמיד ניתן לראותה ולהגדירה מראש.
פיטר דין נכנס. הרגיש ברוסט וחייך אליו מרחוק מעל לשולחנות הנושבים. אחר ניגש והושיב עצמו ברווחה מול רוסט. “העניינים אפוא כתיקונם, ידידי הצעיר?”
העלה תיק סיגרות עב של עור יקר ופתחו כלפי רוסט. אחר קצץ קצה של סיגרה עבה וקצרה באולר קטן ותחבה בפיו. הסיגרה המוצתה הדיפה תמרות ריח נעים מאוד בלול בריח הקפה המהביל.
ברוסט עלה פתע גל של ידידות אל אדם זה היושב מולו בעיניו הקטנות, הפיקחות, וגומע בלי חיפזון גמיעות קלות של קפה בין יניקת סיגרה אחת למשנהָ. לפני עיניו נצנצה ביעף התמונה של כלונסאות טלגרף בלילה אפלולי. אחר סיפר לו בקצרה דבר החדר ששכר, בהשמטת החלק האינטימי שבינו ובין בעלת הדירה, שקרא לה עכשיו בלבו גרטרוד, בלי הוספת שם משפחתה. פיטר דין הקשיב מתוך שתיקה.
בכוך החלון הסמוך ישב זוג שהתקוטט בחשאי בחֵמה כבושה. רוסט יכול לראות רק פני האישה המשולהבים, שההתרגשות הוסיפה להן חן. דיברה במהירות נרגזת, נשפה מילים חטופות, ממועכות, רוויות ארס, רודפות זו את זו בתאוות זעם. את פשרן לא הבין. בן שיחהּ, שישב כנגדה וגבו כלפי רוסט, שיסע אותה רק במילים בודדות, יתומות.
דין אמר: “מה מעניין אותך בייחוד?”
“הכול. סקרן אני.”
“רוצה אתה ללמוד?”
“ללמוד מה?”
“איני יודע, מדעים או כיוצא באלו.”
“אין נטייה יתרה. ובשיוך למקובל בחברה, נוח לי בלי זה.”
“החברה, המשתמט מחוקיה צריך שתהא לו היכולת לחוק חוקים משלו. אבי לא היה עני, אבל הוא אמר לי: מוטל על כל אדם לברוא את עצמו, שד משחת! ואז יצאתי אל העולם.”
“לאן?”
“לכל קצווי תבל. תחילה לאמריקה עם תעודת בגרות, כרטיס אונייה ועשרים זהובים.”
“לולא אביך לא היית הולך?”
“גם כן.”
“ואחר כך?”
“אחר כך הצבתי לי מטרה: המיליון הראשון במשך חמש שנים, ונעשיתי מנקה כלים במלון גדול. כתום השנה הרביעית היה המיליון במלואו.”
“אבל לא מניקוי כלים בלבד.”
“לא.” ולאחר הרף עין: “המיליון הראשון הוא הקשה ביותר. האחרים נגררים אחריו ככבשים אחרי המַשכּוּכית. בגילך אמרתי לעצמי: בני האדם ניתנו ודאי להשיתם לכל רוח, צריך רק להכיר את המנגנון.”
“להוט היית אחרי ממון.”
“אחרי חירות, אולי אחרי שלטון. כסף הנהו בסיס חשוב. שימת מטרה הריהי ביטולו של העכשיו מפני האחר כך.”
“אשר לי, לא הייתי רוצה לוותר על שום רגע בשל איזה מחר לא בטוח.”
“בוודאי. פעמים אדם נוסע בשביל הנסיעה כשלעצמה ולא כדי להגיע אל איזה מחוז חפץ, אולם גם כאן צריך לקנות כרטיס.”
“אפשר גם ללכת רגלי.”
“תלוי בטעם. אין אתה מרחיק לכת, ובנוסף לזה הנך מתייגע.”
דין שתה מעט מים מאחת הכוסות שעל טס הניקל. “זמן מוגבל נקצב לו לאדם, וברובו הריהו מבלה מתוך היסח דעת, שאם לאו הריהו מוצא עצמו בתוך חלל ריק לחלוטין, ובאופק — המיתה, הוודאית עד לידי ייאוש.”
בחוץ ירד שוב גשם. סמוך למרצפת האספלט נדמו הטיפות כניתזות במהופך, מלמטה למעלה. סוסי הכרכרות העוברות נצצו רטובים. דין הוסיף ואמר: “האדם, יחיד הוא תמיד בצערו, בשיעמומו, בשמחתו, ומכאן אותו בולמוס מנוסה מפני עצמו ויחידותו אל כל מה שתרצה, ועתים אפילו אל המוות. היסוד העיקרי באדם הוא הפחד, וכל התאמצותו היא להסיח ממנו את הדעת, להתחבא.”
בית הקפה היה מלא. המלצרים במעילים לבנים טלטלו בעסקנות מרובה טסים ועליהם כוסות מים צחים, משקאות, עוגות, עיתונים. המוזיקה נשתפכה מן האולם הסמוך, המוגבה כדי חמש מעלות, קלילה, עורגת כלשהו, ולא נתלכדה עם הרוח האפרורית שנבעה והלכה מן החוץ הגשום. הזוג המתקוטט שבסמוך קם והלך.
רוסט אמר: “הנך בעל ניסיון. הטוב לו לאדם, לדעתך, לשאוף לאיזה תכלית?” סבור היה כי אין איש מחויב לבקש במופלא ממנו — החיים הנגלים, כמו שהם, מעניינים למדי. לו בא מישהו לשאול אותו למה הוא שואף בכל מאודו, בן שמונה עשרה שכמותו, באמת לא היה יודע מה להשיב. צימאון חיים ומידה גדושה של סקרנות — רק אלה היו ודאיים בקרבו.
“האדם שואף בעצם תמיד לאיזו תכלית, מדעת ושלא מדעת,” אמר דין, “הכול לפי כוחו ולפי אומץ רוחו. ההתגברות על מכשולים משרה קורת רוח, מצב רגעי, חולף, אולם יותר מזה אין. מילוי הצרכים הגופניים נותן גם כן סיפוק־מה. פרימיטיבי יותר, אנימלי, וזולת זה האהבה, שייכת גם כן לסוג זה.” אחר אמר: “אני סבור שרוב אנשי המעשה משקיעים עצמם בפעולה לשם הפעילות בלבד, כדי להינצל מן השיעמום והריקנות שבבטלה, והתכלית אינה אלא טפלה לה. יש עוד סוג בני אדם, פסיביים בטבעם. הללו נהנים אגב הסתכלות, מוסרים עצמם לידי המקרה. ואתה עצמך, כיצד אתה חושב להתקיים?”
רוסט, עם היותו בעל מזג לוהט העשוי להזדווג עם הדבר הנכסף הזדווגות מוחלטת, נשארה תמיד איזו זווית צלולה במוחו, משל צוהר קטן בחדר אפל, ומשם נזרע אור מועט על מעלליו וחוויותיו בעצם התרחשותן. “אני איני מתכן תוכניות למפרע. גם אין לי שום תכלית קבועה לשאוף אליה.”
"ולשם מה יצאת אל העולם?,
“מתוך סקרנות. רוצה להכיר את החיים, את האנשים, את עצמי.”
“תכלית היא ככל תכלית אחרת.”
“רוצה גם לחיות. לחדור לכל הפינות הסמויות. סבורני שאני משתייך לסוג האנשים הפעילים. אין זו הערכה מבחינת טוב ורע, אלא מיון סתם.”
“ובנוגע לאמצעים חומריים?”
“אין זה עיכוב. איני סבור שקשה להשיגם בשעה שיש בהם צורך, אם על ידי עבודה או על ידי…”
“מה?”
“תלוי באישיות. בטוח אני בעצמי.”
“כל הדרכים שוות בעיניך?”
“יש אנשים שהחוקים הרגילים אינם חלים עליהם. לא בשבילם נחקקו. בעצמך אמרת.”
“לא קשה לומר כך. לעשות כך — עניין אחר!”
“אני מרגיש בי את הכוח.”
דין הטיל בו מבט בוחן חטוף ואחר השיט עיניו למרחוק, בעד עשרים שנה ומעלה, אל בחרותו שלו. הדחת הכלים לא היתה עבודה קלה, ובייחוד למי שדמו סוער בו, מפרכס לכבוש עולם ומלואו. אחר כך התחילו נסיעותיו הארוכות אל גבולות קנדה ומקסיקו, פגישותיו הליליות עם כל מיני בריות מפוקפקות שלא השתייכו לשום חברה ואומה ושסימני מכורתן כבר נמחו מעליהן זה זמן רב. שם היה כור המבחן לאדם, שם אפשר היה למוד מידת כוחו ואומץ רוחו. נחוץ היה גם מעט מוח בקודקוד בשביל כל אותן ההתפתלויות בין סוכני המשטרה מצד זה ובין אותם הבריונים מן הצד האחר עם מטען של אופיום או חשיש.
ברגע זה דימה לחוש מחדש כאב, מעין זכר רחוק של כאב בצלקות האחדות שנשארו על גופו מן הימים ההם. נזכר עכשיו באותו לילה כשהתאבק עם המלח האירי, שניהם מתפלשים על רציף הנמל בתאוות חֵמה חשאית, פעם זה למעלה ופעם זה, והוא חש כמה פעמים דקירה צוננת של קצה סכין, דקירות שנסתמנו להכרה רק על ידי צינת המתכת ולא על ידי הכאב, שלא הורגש אותו רגע כל עיקר. ואחר כך, כשגוועה העווית האחרונה של הגוף האחר תחת ידיו הצובטות והוא נעשה מאובן ובלתי זע, נעקר מאותו גוף זר ומעורר גועל שבעתיים מחמת השינוי הפתאומי, והיה רצוץ עד מוות ומרגיש אך עכשיו את כאב הדקירות, ודמו שותת מן הפצעים — אז הרי מן הנכון היה לעזוב זה הגוף המת ולהציל את נפשו, לבקש חסות וחיבּוש לפצעיו בהקדם האפשרי, ואיזה שד כפאו להעמיד עצמו בסכנה, לשפשף גפרור ולבדוק לאורו את פניו הדוממים של המת, שעינו הימנית היתה פתוחה כלשהו ונצנץ מתוכה חלבון וקצה לשונו משורבב היה מתוך הפה, ואחר כך לסוחבו בשארית כוחו עד לשפת הרציף למרות רגש הגועל החריף, ולדוחפו לתוך המים השחורים, השומניים.
מכל העניין הזה נשאר בו עוד זמן רב קול בעבוע המים שנסתמו על המת. הוא שהה רגע קט על שפת הרציף בין הספינות העוגנות הנרדמות, רפוי ודווי לפני ענקי הספינות שלא זע עליהן כלום ושנדמו למצבות ענקיות דוממות ושחורות של בית קברות נרחב, הקשיב לדוכיים העמום של הגלים והרגיש עצמו במחי אחד בודד עד לידי ייאוש, עד לידי התאבדות לדעת. הרגשה זו שטפחה עליו בבת אחת נשבה עליו ישר משם, מלמטה, מקום שבלעו המים את גופת המלח, השכיחה ממנו את מכאוביו ואת הסכנה שבשהותו כאן והעלתה בו כעין צל חרטה. לא עצר כוח להסתלק בזמן, להינתק מן הגוף המת שעדיין מצוי מן הסתם בקרבתו, קצת מתחת לפני המים אך כאן לרגליו, אף כי לא נראה. נדמה שאם יתרחק עכשיו יישא עמו בדידות זו כפצע שאינו מגליד עולמית.
איזה קשר סמוי וחזק ריתק אותו אל מקום זה ואל הגופה הנעלמה מבלי יכולת לזוז. הוא עמד גחון לפניו והביט כמוקסם אל המים השחורים בלי להבחין דבר, ואז נתפרצה יללת נכאים מופלגת של אונייה והעבירה צמרמורת בבשרו. חש צינת פתאום באותו ליל קיץ חם והתחיל מתרחק בחיפזון, כמעט במרוצה, למרות תשישותו עקב הקרב ואיבוד הדם, ודעתו לא נתקררה עליו עד שלא יצא מתחום הנמל אל מבוא רשת הרחובות.
אותה הרגשה חזרה ותקפתו במרוצת הזמן עוד פעמים אחדות מדי העלותו על דעתו אותו מאורע בנמל, אפס תוקפה פחת והלך. לא שהרגיש חרטה או מוסר כליות, אבל הרגיש עצמו מרותק תמיד בעבותות סמויים אל מקום המעשה ומשם נשבה עליו אותה רוח, כאילו נצטמצמו חייו ונתדלדלו על ידי קיפוח חייו של האחר, וחסרונו הוא־הוא מקור כל הרגשת בדידותו.
יצאנית אחת חבשה אז פצעיו בקרעי כותונתה בתוך חדר דל ומרוהט בעוני. דאגה לו בהתמכרות של אחות, וחריפות בדידותו פגה במקצת על ידי כך ואף על ידי המכאובים המטרידים. אחר כך שכב חודשיים בבית חולים עד שנרפא כליל. הוא הפסיק אז מגעו ומשאו עם סוג אנושי זה, התאווה לנסות שכבה אחרת, והיו לו האמצעים הדרושים.
הצטרף לחברת ניצול מכרות נפט ועל ידי תחבולות שונות העביר לרשותו מרבית המניות, וכעבור זמן העלה שוויין של המניות ומכרן. אז תקפו גועל בלתי נכבש והוא נעלם. שנה וחצי התהלך ברחבי העולם, התבונן אל דרכי בני אדם בארצות שונות, הסתכסך גם בכל מיני אוונטורות, ולסוף חזר לניו יורק ומשך ידו מרוב עסקיו. לא השאיר לו אלא מספר מניות בטוחות והפקיד סכומים בבנקים של ארצות הברית וארצות אירופה. הוא היה אז בן שלושים ושתיים ולקח אישה.
“ואילו היה לך כסף, הרבה כסף?”
“הייתי מבזבזו.”
“יש סכומים כאלה שאי אפשר לבזבזם, רק להשליכם פשוט.”
“אפשר ליתן לאחרים, לנזקקים לו.”
“כלום כדאי הדבר?”
“אתה אינך מחבב אותם.”
“אני מכירם. חלשים הם או רעים, או שניהם כאחד.”
“אולי אומללים בעיקר.”
“אף זו. אולם אני איני בעל רחמים. יש רק דרך אחת: למשול בהם, ואם לאו — הריהם מושלים בך. והסוף שווה לכולם. כל איש מת יחידי. בבדידות מוחלטת.”
רוסט חייך לעצמו, “אינך מחבב אותם ואף על פי כן יש לך זיקה אליהם.”
“בלעדיהם הייתי מן הסתם משתעמם הרבה.”
דין נשען לאחוריו על המסעד הרך של פְּלוּסין כחול מפורח וינק רווחות מן הסיגרה הריחנית, שמחציתה כבר היתה לנציב אפר, מבטו שלוח היה פעם אל חלל האולם ופעם בעד החלון אל הרחוב הגשום, ומזמן לזמן העיף עיניו כלפי רוסט. הרגיש ברוסט דמיון־מה אל עצמו, מין קרבה פנימית למרות שוני אופיו הוודאי, והתעניין לחיות שנית את בחרותו שלו בצורה שונה קצת ובתנאים אחרים. רצה לעקוב אחרי התפתחותו.
לפני ימים אחדים, כשניסה אליו דבר ליד חלון הראווה בלי כוונה מיוחדת, רק מתוך דחיפה סתומה, כבר אז, אחרי החלפת המילים הראשונות, חש אליו סימפטיה ידועה, וזו הלכה וגברה במשך הימים המועטים ונתבצרה בו עכשיו עוד יותר. באדם צעיר זה שמולו אצור היה כוח אישי, בלי כל ספק. ניכר בו שאינו עשוי לשעבד דעתו לדעת אחרים ולבטל רצונו מפני איזה רצון אחר.
“הרוצה אתה לסעוד אתי הערב?”
“אין כל מניעה.”
“אם כן אטלפן הביתה ואחר נלך.”
קם והלך לטלפן ואחר רגעים מועטים עזבו את בית הקפה.
הגשם נכלא בינתיים. רק המרצפת נצצה עוד רטובה ושלוליות קטנות נקוו בשקעיה. היה שבע חסר עשרים רגע. היום הקדים לערוב מחמת העננים הכבדים, האפורים־אפלוליים, שהיו מגובבים זה על גבי זה סמוך־סמוך לגגות. הפּנַסָרים כבר היו מחזרים במעפורות הבד המטונפות, ובקני במבוק ארוכים שעל קציהם מבליחה שלהבת מעשנת הדליקו אגב ריצה זיגזגית פנסי הגז שלשני עברי הרחוב. הם עלו ברחוב קרנטן בהליכה מתונה, נטו אל רחוב הרינג, חלפו על פני בניין האופרה ונכנסו אל ריסטורן מפורסם והדור, שבאולם שלו המרווח כבר נמצאו כמה אורחים מקדימים. רובם שרי צבא גבוהים במסיבת נשים לבושות בטרזנות. דין בירך כמה מהם מרחוק, ומעיניו של רוסט לא נעלם שכל המברכים החזירו לו שלום במין כניעות שבהוקרה. משמע שדין זה הנהו אישיות נכבדה בעיני מכריו. דין העיף מבטים בוחנים על בן לווייתו וראה לקורת רוחו שזה מתנהג בביטחון של מי שמצוי תמיד אצל מקומות כאלו, הגם שוודאי עדיין לא ביקר מימיו בריסטורן הדור כעין זה. לא, לא טעה בו, בלי כל ספק התייחס על אותו סוג בני אדם שתפיסתם המהירה והחדה מסייעת להם לעמוד כהרף עין על סגולותיה המיוחדות של כל סביבה חדשה. היתה זו תכונת שחקנים גדולים המסוגלים לשחק כל תפקיד שבעולם מבלי לטשטש תחומי אישיותם חדת הקווים ועשויים להישאר תמיד מעל התפקיד הרגעי, אדונים לו.
דין בחר שולחן סמוך לכותל, שמשם אפשר לסקור את כל האולם. מלצרים זקופי קומה וחגיגיים במעילים מסנוורים בלובנם שימשו את האורחים בתנועות אלגנטיות מלומדות, או עמדו נכונים במין ענוותנות שבהכרת ערך. מנהל קירח בסמוקינג החווה קידה צנועה מול כל פנים חדשים. אגודות ורדים וציפורן בצנצנות חרסינה כרסתניות קישטו את השולחנות המכוסים מפות צחורות. האולם נתאכלס והלך. מהרה נכנסה אישה אלגנטית ביותר, בלונדית זקופה וחיננית כבת שלושים, שצעדה ישר לקראת שולחנם, ואחריה התרוצץ בצעדים זערוריים וטופפים כלבלב קטן מאוד שנדמה כעשוי כולו מצמר. בחופן צמר זה היו קבועים חוטם לח ועיניים שחורות מפיקות חוכמה. ניתן היה לחשוש שבנשוב רוח חזקה ייזרה פתע הצמר ולא ישתייר מכל הכלבלב בלתי אם שתי העיניים והחוטם, תלויים בחלל האוויר סמוך לקרקע.
“הנה אשתי באה,” אמר דין וקם לקראתה, וכשנתקרבה הציג: “מר מיכאל רוסט, ידידי הצעיר.” רוסט השתחווה ונשק גב ידה שהושיטה לעומתו ממעל לכסיה המופשלת על גבי האצבעות. לאחר שישבה קראה לכלבלב: “בוא הנה, וַלדי!” אחזתהו בשערות מפרקתו והטילה אותו על כיסא סמוך. קולה היה צלול, מלטף, נימה של לבביות רטטה בו.
“באת בכרכרה?” שאל דין.
“כן. פרנץ ממתין. חשבתי שמא יהא לך צורך בו.”
“ואת בעצמך?”
“אני הולכת אל האופרה. אל לוהֶנגרין.”
“לבדך?”
“עם פליקס,” נתנה בו מבט מלא אהבה, “אולי תצטרף אלינו?”
“אין לי חשק הערב.”
אחר כך ישבה יהירה ואוורירית ושלפה בתנועות חינניות בשר הסרטן הלבנוני, שהזמין דין לפתיחת הסעודה, מתוך שריונו האדום. רוסט העיף בה מפרק לפרק מבטים גנובים. ריח סיגלים נדף ממנה. הוא הרהר: יום אביב קל, מן המוקדמים, זהב ותכלת… עלתה בו פתע שמחה טהורה בלי כל טעם והבהירה רשמי פניו. הוא היה צעיר, והעולם היה נאה וצעיר כמותו, ובחוץ ירד גשם, ואף הוא היה יפה ולא היה בו כדי להעכיר רוחו של אדם כחוט השערה. העביר כפו על גב וַלדי, שישב על עכוזו סמוך והסתכל בנעשה על השולחן כפילוסוף מתון.
אחר גמע מן הסֶקט הצונן. המשקה נמוג ונהפך לדבר מופשט, רוחני, אוויר בלבד, ויצק באיבריו חמימות נעימה. רחשה בקרבו גם כעין שמחה בשביל פיטר דין, וכבר הגה אליו לא מעט ידידות בשל אישה זו, שבלי ספק אהבה אותו מאוד. ואגב השתלשלות רגשות סמויה נצנץ אליו הלילה שעבר בזרועות גרטרוד ונצטייר לו כזרם מתולתל גלי אש שחורה. תאווה סוערת זו שנתלקחה לעומתו באישה הבוגרת הוסיפה לו נופך של הכרת ערך ונתנה לו יתר תוקף, כאילו נתווסף עליו כשיעור כוחה של התאווה.
רק עכשיו עמד רוסט על המצב של ציפייה נעימה לא מפורשת שגופו היה שרוי בה כל היום בלא יודעים לקראת הלילה הבא. מגע גופו בגוף האישה עוד עמד בעינו, מורגש לעורו אף עכשיו, כאילו היה מעולף מין דוק ערפלי נעים מאוד. האקלים של גופה הוסיף להיות טבוע בעורו במדומדם, אך כדי לעורר מין חיבה של תפנוקים לגופו שלו, שנעשה יקר בעיניו משום שהיה יקר לה. האולם כבר היה מאוכלס למדי. בין השולחנות הנושבים התנועעו המלצרים בחשאי, בגמישות, בזריזות של ז’ונגלרים. מן הקצה האחר צפו לכאן על גבי גלי האור הבהיר צלילים עורגים של כינורות להקת הצוענים, מלאים כלות הנפש ותאווה כבושה. פראוּת ערבות הפוּסטה3 יצאה מנעימות אלו, היא השרתה רוח של תאוות לא מרוסנות, עזות כמוות, של עריצות קשה, של רוך ילדותי וחוסר ישע, של תחנונים והתרפקות, של כמיהה לחירות. היא הביעה רדיפה נואשת אחרי קוצו של אושר מתחמק, חיפוש עיקש ותמידי אחריו, שיותר רדפת יותר ברח ממך, ובדַמותך להחזיק בו נתמסמס לך לפתע בין האצבעות וידיך נמצאו ריקות שוב.
כשסיימו לשתות את המוקה כבר היתה שעה תשע וחצי. אשתו של דין נתרוממה ללכת ונטלה את וַלדי על זרועותיה. היא אָצלה לרוסט חיוך דק בהיפרדה ממנו. בעלה יצא עמה ללוותה, ואחר רגעים מועטים חזר.
“המרכבה תשוב מיד. אם אין לך דרך יותר חשובה, תוכל ללוותני אל הקלוב.” קרא למלצר ופרע. “הדחת כלים, רואה אתה, אינה דבר השווה לכל נפש. אין זו האפשרות היחידה.”
מבין מפלשי העננים הבליחו פה ושם כוכבים לחים. האוויר היה מרוחץ, רענן. שני טורי אורות הפליגו והלכו לאורך רחוב הרינג. זר של זוהר סימן את מלון בריסטול המפואר והרחק מכאן את מלון קונטיננטל, ומצד שמאל טבעו האורות באפלולית הגנים העוטרים את המצודה. רוח קלה הניסה מלמעלה עדר עננים לבנבנים.
דין אמר: “אפקיד בבנק על שמך פיקדון של עשרת אלפים קרונה. סכום זה קצבתי לך לשנה, אבל אתה יכול להשתמש בו כרצונך, ממילא מובן.”
פרנץ הרגיש באדוניו מרחוק ונתקרב במרכבה מעבר הרחוב השני עד לפני שער הריסטורן. במדי שרד התנוסס על דוכנו, שפמו עבות מפותל וסמור אל־על ופניו נעולים, בלתי נחדרים.
“אינני יודע אם מסוגל אני להיות מכיר טובה.”
“חדל מזה!” שיסעו פיטר דין אגב תנועת יד מסלקת, “ברוב המקרים הנותן הוא זה שחייב תודה. מחר לפני הצהריים יסודר העניין.”
שני הסוסים האמוֹצים הפנו ראשיהם הזקופים ביהירות כלפי דין וגוללו בפרסותיהם על המרצפת. הוא טפח לאחד מהם על צווארו הארוך טפיחה קלה של חיבה. שומר הסף של הריסטורן, במדי השרד הכחולים והכפתורים המוזהבים, קפץ ופתח לפניהם דלת המרכבה המסוככת וההדורה, סגרה שוב לאחר שעלו והרגיש בכפו את המטבע של קרונה ששם בה דין. עם רוסט קבע פגישה למחרת בבנק האשראי.
אמצע הדרך לא היתה רחוקה. המרכבה דרדרה רכות על הצמיגים עד לכיכר שוורצנברג ונטתה לרחוב שקט ונכבד, עשוי ברובו ארמונות עתיקים חבויים במעמקי גנים מחרישים שלא ניתנו לראותם מכאן. לשני עברי הרחוב לא נראו אלא גדרי רפפות הברזל הגבוהות ביותר, ובעדן נשתפכה לתוך הרחוב דממה נושנה וסודית, רוויה טחב של דורות. מפרק לפרק ניתזו גצים מתחת פרסות הברזל של הסוסים. השעטה הקצובה, המלוכדת, השמיעה תיק־תק תיק־תק חדגוני כיוצא מרגלי סוס יחידי, והשרתה את היושבים במרכבה במצב מדומדם נעים ונטול מאוויים אחרי הסעודה הטובה. השניים היו משוקעים במושב המרופד מבלי לדבר כלום.
שברירי הרהורים ותמונות חלפו במוחו של רוסט, נאחזים ולא נאחזים בו. ראה עצמו שנית יורד מן הרכבת בבית הנתיבות הצפוני לתוך בוקר צונן ומעולט של חורף, בלי כסף, אך רוחו טובה עליו אף על פי כן. רגעים מועטים נתעכב בתוך רחוב נורדבַי רב־התכונה, מלא אנקת קרונות משא כבדים, חירוק וגירוד של טראמים מתרוצצים, המולת בני אדם, עמד והסתכל בכל זה טרם יפרוש לעבר טבור העיר. נתעוררה בקרבו מין הרגשה סתומה, שכל התנועה הזאת סרה למשמעתו בבחינת־מה, בכוח נימים טמירות. אחר פרש לבלי חת לקראת הכרך הזר.
שוב ראה לפניו את אמו. עכשיו הריהי מן הסתם כבר מתכוננת לשכיבה. נצטייר לעיניו חדר המשכב המודע לו כל כך, על מיטות העץ הכבדות והנושנות. אמו שהרהוריה נתונים בלי ספק לו בשעה זו, לבנה האהוב. הרהורים ערטילאיים בלב נחמץ, תלויים על בלימה, הואיל ואינה יודעת את מקומו, את צורת המסגרת שהוא נתון בה, בשביל לקושרם בה. זע בקרבו רגש חם אל אֵם זו, שראה בעליל כל תנועותיה כבחזון, איך שהיא פושטת את שמלותיה, סותרת שערותיה, סורקתן וקובצתן לצומת זהבהב, פותחת אחר כך כהרגלה ספר לקרוא אגב שכיבה לפני הירדמה, ודמותו מבצבצת לה מתוך כל שורה ושורה, דמות בנה שעזָבה, עד ששוב אין היא מבחינה את הכתוב. כך הוא גורלן של אמהות — העולם גוזל מהן את בניהן.
“אתה משחק בקלפים?” עקר אותו דין מהזיותיו.
“לפעמים.”
“הנה הגענו.”
4 🔗
היה כשעה אחרי חצות כשעזבו את הקלוב. שמים ככובים, קרירים, נטויים היו על הכרך. מיליוני בני אדם היו שקועים עכשיו בתנומה, והכרך על בנייניו הסומים והכבדים נדמה כעזוב באין אדונים לו. רעננות הלילה לפתה אותם בצאתם מן השער והפיגה מקרבם במקצת שיכרון המשחק. רוסט חש עצבות קלה עולה בו, מעין צער על דבר־מה שאבד. הוא זכה הערב בסכום שעדיין לא היה לו כמותו מימיו, והרגיש בקרבו ריקנות מוזרה מזוגה במין חרטה, משל נתרושש על ידי עצם התעשרותו. פיטר דין הבחין מרחוק במרכבתו בתוך שורת מרכבות הפאר שחנו לאורך המדרכה ברתמותיהן ההדורות, ועגלוניהן מצומצמים על דוכניהן הרמים בנמנום קלוש.
פרנץ יישר קומתו ביראת כבוד כשהתקרבו. רוסט הציע לטייל קצת רגלי, והם התהלכו בצעדים שהויים במורד הרחוב התלול כלשהו לעבר טבור העיר, והמרכבה עוקבת אחריהם לאט בריחוק־מה.
“זכית בסכום הגון, כמדומה לי,” קרע דין את השתיקה.
“שמונה או תשעה אלפים. אבל אתה נראה לא מרוצה.”
“איני יודע. העולם כאילו נתרוקן קצת.”
רחוב הרינג היה נטוש לפניהם מעורטל, רחב יותר מביום. לצדדיו רצו שני טורי אילנות ענֵפים, בלתי זעים. שומרי לילה מקשקשים בצרורות מפתחות ענקיים, עוברי אורח בודדים, יצאניות מנפנפות בחריטיהן אילך ואילך בתביעה, מודדות בצעדיהן שטח מוגבל של המדרכה, הלוך ושוב ביחידות ובשתיים, מטיחות כלפי כל גבר אותו:Kom 4Schatzerl עסקני. טיפוסים מחוסרי מעון חונים פה ושם על ספסל מוצל, צריפי ממכר מוארים של נקניקים רותחים בקרנות הרחוב, שוטרים ענקיים שתולים באמצע המרצפת, כרכרה עוברת מפעם לפעם והד שעטת סוסיה ניתז מן הבניינים המתים צלוּל, מלא.
“אולי ניכנס לאיזה מקום לשתות מה?”
דין לא היה לו כנגד הצעה זו ולא כלום. הם נטו לרחוב קרנטן ומשם לתוך סמטה צדדית. סמוך למבוא מצמצו לסירוגין אותיות חשמל אדומות וכחולות, שהזמינו לקברט לילי מפורסם ביותר בימים ההם. ריח תמרוקי נשים מהול בריח טבק, אור שחצני, נשים יפות במחלצות ערב נהדרות ובעדיים מבריקים, גברים בסמוקינגים או במדי שרי צבא, בשפמים סמורים בחומרה ובמונוקלים. שברירי מוזיקה רגשנית דאו סביבך כנחיל פרפרים לא נראים עם כל פתיחת דלת, ושני שומרי סף אדומים מחווים קידות אילמות, חגיגיות וקצת אוטומטיות כאחת.
מדרגות רחבות אחדות רפודות שטיח רך אדום כעין היין הובילו מטה, אל מין אכסדרה עגולה מרווחת המוארת אור כחלחל. לשני צדיהן התנוססו פסילי שיש ועציצי עץ ענקיים המכילים תמרים ננסיים, ואלה נכפלו באספקלריות המצפות את שני הכתלים עד הכרכוב המוזהב. משם הובילו שלושה פתחים אל תוך האולם המרווח העשוי כוכים־כוכים, שפרגודיהם גבוהים מקומת אדם ויציע עוטר אותם מסביב. התכונה היתה רבה. קרחות מבהיקות ומגבעות נשים משונות, כעין ציפורים אקזוטיות, היו זרועות מלוא כל האולם. רקדניות פיתלו כרסיהן המעורטלות ועגבותיהן בינות לשולחנות האורחים. ממרומי הבמה ניתז אשד של מנגינות מדגדגות. זמרים שרו: 5Augenstern Püppchen du bist meinוקוּפּלְֶטִים6 כיוצא באלו, מלוּוים תנועות של ניבול. מלצרים מזגו בעסקנות שמפני, גברים באים בימים וסיגרות עבות נעוצות בפניהם המפוטמים התנו עגבים עם נשים צעירות ודו־משמעיות שעיניהן אך לבצעם של הללו, וריח מהמם נקרש בחלל, של טבק, של בשמים, של משקאות וזיעת אדם. חם היה למרות משיבי הרוח שלא עמדו מִסוֹב. הוללות מעושה, מנופחת, מאומצת, שלא נבעה ישר מתוך הנפש כהתפרצות טבעית ושזיופה נזדקר מיד כברוב המקומות כגון אלו.
רוסט שתה מן השמפני וכסס שקדים מלוחים. רגש הריקנות של קודם לכן לא מש ממנו. הסתכל בנגנים שמנגדו, בפניהם החיוורים־כתומים מחמת האור הצורם ומחמת ערותם בלילות, והרהר בפני עצמו: הללו ודאי שאינם מתענגים, הללו לא.
“זה הכול?” שאל את דין בהתוותו בידו תנועה כוללת, “יותר אין?”
הלה הציץ בו רגע קט מבלי להשיב, לסוף אמר: “מעט שכחה הנקנית בכסף. מי שמביא עמו חדווה, מוצאה אף כאן.”
אל השולחן שבסמוך הסבה כנופיה מבודחת של שני גברים ושלוש נשים צעירות. אחת הנשים, שחרחורת דקת גזרה ועיניים לה גחכניות, העיפה מבטים תכופים כלפי רוסט, והדבר לא נעלם ממנו. לסוף קמה וביקשה סליחה מבני חבורתה, היא תחזור כרגע, והפליגה אל עבר המבוא. רוסט המתין כמה דקות ואחר נתרומם ופרש אל האכסדרה. גבה מופנה מול הפתח, עמדה לפני האספקלריה שמשם ניתן לסקור את כל החלל, ושמה פוך על פניה. באכסדרה נמצאו עוד כמה גברים ונשים. רוסט התפתל ביניהם והרים מטפחתה שנשמטה מידה בעצם רגע זה ונפלה על הקרקע.
“בבקשה, גברתי.”
בקצות אצבעותיה המעודנות תפסה את המטפחת ושמה אותה בחריטה. בחיוך מצודד הודתה לו.
“שמא אפשר שנזדמן מחר?” העז רוסט.
“אנו שנינו? למה?”
“כך, לשם שיחה קלה. לשם שיחה על המצב הפוליטי באירופה ובכלל.”
“ואתה סבור שהנך ביכולת לחדש לי בזה משהו,” צחקה האישה הצעירה.
“אני מקווה. הבה ננסה בחמש בקפה גרַבֶן.”
“מצוין.”
“המכיר אתה במקרה את החבורה שבשכנותנו?” חקר רוסט לאחר שחזר אל מקומו. דין לא הכירהּ. ידע רק שזו השחרחורת רקדנית היא, ויטָה קָרְסְטן. רוסט קרא למלצר ופרע. בקומו החליף עם השחרחורת מבט רב־הבנה. דין ליווהו במרכבתו עד לפני שער ביתו.
כשהעלה אור חשמל בחדרו הרימה גרטרוד את ראשה במיטה ונשענה על מרפקה. הפיג’מה של משי כחול לא היתה מכופתרת. שד מלא אחד היה מעורטל ומקצת בטנה הצחורה עד לאפלולית שִיפּוּלה, כי השמיכה ומכנסי הפיג’מה שמוטים היו עד לשוקיה. חצייה שכובה הישירה מבט נכחה, מבט אפלולי בוער, מבריק בקדחתנות. רוסט ניגש אליה מלובש ונשקה על פיה, על עיניה, על פטמות שדיה, על בטנה. גופה החלק היה רווה חמימות של שינה. נשיקותיו וליטופיו הפיגו מתוכה מעט־מעט קוּבעת העצבות שנשתקעה בה ונתגברה עד לידי ויתור שבייאוש מחמת הציפייה הממושכת והנכזבת. תקפה עליה זו הבדידות הקיצונית של האישה הנעזבת יחידה ביקוד גופה, המתמתח עד להתפקעות לקראת הגבר המחומד — ולשווא.
זה שעתיים וחצי שכבה כאן. כל זיע קל שניטלטל הלום מן הרחוב הרדום נקלט בחושיה המתוחים הקשובים במשנה בהירות. היא היתה דרוכה לקראת כל אוושה, לקראת כל צעד ברחוב ובמדרגות, לקראת יללת חתול פתאומית וגעיית שיכור ושאון מופלג של טראם — אפס כל פעם לא היה הוא הבא. אחר שקעה בתנומה מרוגזת, פרוצה, מפולשת, מחוררת ככברה, שכל הרעשים נסתננו בעדה וגרעו ממנה יסודותיה המבריאים והמרגיעים. עכשיו, בהעלותו את האור, הקיצה מתוך הרגשה של ערות גמורה ושל ודאות שלא עצמה עיניה אלא לפני רגע, ממש באותו רגע שנשטף החדר אור כתמתם.
“חיכיתי לך. הלילה קצר. כל החיים קצרים,” אמרה לאט, בקול לוהט, עמום כלשהו, כצָרוּר במוך. רוסט קם והתחיל פושט את בגדיו. אחר בא לשכב אצלה. בשרה הציפו כאש אוכלת, דימה לגווע תוך גיפופיה. בתאוותה היה עכשיו ממכאוב הייאוש, מאימת הפרדה הקרובה, מן ההתאמצות להשהות רגע זה, למותחו לנצח.
“את עצובה היום.”
“אני מאושרת. אולי אף עצובה מעט, רק מעט קט. בא בי פחד פתאום. כל היום כולו היה שומם. גופי חש כל הזמן מגע בשרך, ואתה לא היית כאן. והוא שיווע אליך בקולי קולות ובלי הישמע. ואז נולד בי חשש אווילי שמא לא אוסיף לראותך עוד וחשש זה התנפח והלך, ובדידות מוות תקפה עלי. אולי לא טוב הוא לאהוב אותך עד כדי כך.”
“אולי לא טוב הוא. אדם צריך להשאיר לו בקרבו זווית פנויה, מפלט לעת צרה שיוכל להימלט אליו.”
“אישה כמוני, כשהיא אוהבת, הרי זה בכל נפשה ומאודה בלי שיור כלשהו.”
רוסט שרבב זרועו והסיע אל המיטה את דלפק העישון הקטן. הצית סיגריטה ונעצה בין שפתיה המלאות, האדומות מחמת תאווה.
גרטרוד ינקה ממנה יניקה אחת והחזירתה לו. אין היא יודעת לעשן. הלילה שהה אצלם בלי ניד וצף בלי ניד אי־לאן. דממתו היתה נשמעת. במרומי חלל החדר הכתמתם נאחזו חוטים ולשונות עשן כחלחל־אפרורי כצעיף אוורירי שקוף. רגע שהו בלי זיע, אחר התחילו נידפים מבוהלים כלפי החלון הפתוח כנמשכים ביד סמויה. אחר ננעצה בדממה צפירת קטר עמומה ונפסקה באמצע ולא נשנתה שוב. בית הנתיבות הדרומי, שיער רוסט ומיעך במאפרה זנב הסיגריטה. בעצם יכול היה להיות שבע נחת. היה לו כסף למדי, היתה לו אהובה שבשרה לוהט ונחשי שערה שחורים, היה לו ידיד שהגה אליו חיבה. זולת זה קבע ריאיון עם ויטה קרסטן, ולה עיניים פיקחות גחכניות, פה נסער, קפריזי, גזרה חטובה להפליא. מחר יזדמן עמה. טוב להיות בן שמונה עשרה וטוב לאהוב את הנשים, לחמוד אותן אף כשהן נותנות להשיגן.
רוסט החליק שוקי האישה המפורקדת לצדו עירומה. מבנה גווה היה בתולי למרות עֲתַר הבגרות. רק קו דק של שׂער שנמשך על גבי הקימור הקל של הבטן כשרטוט עיפרון מן הטבור ומטה, רימז על היריון ולידה שעברו.
רוסט נתרומם וישב. הסתכל בגופה בסקרנות. כל אחד מאיבריה היה גדוש חיים תוססים, כל אחד מאיבריה היתה בו נפש בפני עצמה, וחלופות האור והצל הוסיפו להם מבלט במסגרת הפיג’מה הכחולה המופשלת לצדדים והשמיכה מגון אודם היין שלמרגלותם. רוסט צירף לזה חתול שחור מדומה, להבליט עוד יותר את הלבנונית המבהיקה של גופה, כי עלה על דעתו זכר תמונה דומה של מאנֶה שנזדמן לו לראות פעם העתקה ממנה. שעה קלה סקר אותה כך, ובסקירה זו כבר היה משום כיבוש.
גרטרוד חייכה לעומתו חיוך של קורת רוח וכניעות. חשה מבטיו כליטופים קלים של כפיו החמות. שיור העצבות כבר נתנדף מקרבה כליל. היתה מאושרת להיות נסקרת כך בעיניו. מאושרת אושר שקט וענוג, גונזת אושרה בתוך עצמה וגלויה כולה לעיניו. חסה להפסיק בדיבור או בתנועה רגע יחידי זה של אושר מלא ושלֵו. זה היה מצב חדש, ראשוני, ולא העלתה על דעתה שום מצבים אחרים דומים לו. אחר הרהרה בבעלה, זה שרגיל היה להירדם מיד, משאיר אותה לבדה, מורתחת, מרוגשת עד לאיבוד עצמה לדעת, כל דמיה מתרוצצים, בוערים, ולבה דופק להתפקע. אז היתה נשארת בתהום ריקה, במדבר שממה, גלמודה, מתבוססת בדמיה המטורפים, ללא הצלה. אישה נשארת תמיד בידיים ריקות. הכול נשמט לבסוף מבין ידיה והיא זקוקה לממשות חיה. היא יותר מן הגבר, מפני שגלמודה היא תמיד. גלמודה עד מוות. והוא, הבעל, נוחר לצדה, תחילה כמתוך היסוס ואחר ביתר עוז, בחירות, מתוך נחת רוח של שובע גופני. ברגעים אלו נזרעו בה גרעיני משטמה כנגדו, משטמה מהולה בבוז, וזו גברה והלכה עם הישנות מצבים כגון אלו. עלולה היתה לרוצחו נפש ועלולה היתה לצעוק בקולי קולות, לקרוא לעזרה במצוקת גופה או לקום ולצאת החוצה, אל הרחובות הליליים, ולהזדקק לכל עובר אורח.
רוב הנשים, גרטרוד ידעה זאת, היו כמותה, שרויות בצימאון בלתי פוסק, בחוסר סיפוק תמידי, מהן מורדות ומהן מתייאשות, כולאות עצמן במצב של ויתור הכרחי. היא היתה נרדמת אחר כך אף היא ומקיצה בבוקר מתוך מכאוב ראש לאחר שינה מרוגזת ולא בריאה, וקוּבעת התרעומת כלפי בעלה רבצה על קרקע נפשה כגוש עבה שנותן צבע מיוחד ליומה ולהלך רוחה. תחת מסווה של שקט חיצוני היתה פנימיותה נפעמת תמיד. היתה נוחה להתלקח, להתרגז, וכעסה העצור התפרץ מתוכה בלי טעם ניכר, בקשר עם דברים לא חשובים, קלי ערך, טפלים. תגובות כגון אלו השימוה לאחר מעשה מגוחכת אף בעיני עצמה, אלא שלא יכלה לעצור בעדן. הן התפרצו מקרבה שלא בטובתה כדרך הלבה שמתפרצת מתוך הר געש. כשנסע גיסה הטתה את לב בעלה שיסכים להשכרת החדר, הגם שלא היה בזה כל צורך חומרי, מתוך תקווה לא מפורשת שיזדמן איזה דייר מהוגן. לא היה בכוונתה להשכירו לכל אדם מן השוק. השעה לא דחקה לה והיא דחתה כמה וכמה דיירים באמתלאות שונות, אבל רוסט ישר בעיניה למן המבט הראשון.
רוסט שכב שוב על צדו, פניו אליה. “את מהרהרת היום הרבה.”
“חושש אתה?”
“לא. מדוע?”
“אני מאושרת. כולי מאושרת. יומי יש לו עכשיו גוון חדש. מלאה אני ציפייה חגיגית, מאשירה. המכיר אתה ימים שנדמה לך בהם שהחמה אינה זורחת אלא בשבילך בלבד? לכבודך ולהנאתך?” נשתתקה פתע ונדמתה כמקשיבה. לאחר רגע לחשה: “לא שמעת כלום?”
“היכן?”
“דימיתי לשמוע צעדים בפרוזדור.”
שניהם שכבו עכשיו בלי נוע, מכוונים כלפי הפרוזדור, אך לא קלטו הגה.
“אולי מיצי היא, המשרתת. ואפשר נדמה לי רק.”
אף על פי כן נתרומם רוסט והלך לראות. לאחר שכיבה את האור בחדרו פתח בזהירות את הדלת, צעד אל הפרוזדור והעלה אור החשמל. אותו רגע נדמה לו שדמות ארוכה ולבנה, כחזון לא ממשי, נעלמה דרך אחת הדלתות שבאותו קיר עצמו, בקצה הפרוזדור הארוך. החניק “אה!” של תֵמַה ועשה כהולך אל בית הכבוד. צריך אפוא להיות מוכן לסיבוך קטן, הקטנה אינה נטולת מזג. חזר אל חדרו ושכב אצל גרטרוד.
“לא ראיתי כלום,” השיב על מבטה המקשה. לאחר שתיקה קלה: “בת כמה היא ארנה?”
“בת חמש עשרה וחצי.”
“אה, היא מפותחת למדי. למעלה מכפי גילה.”
“במשפחתנו מקדימות הנערות להתבגר. אני נישאתי כבר בהיותי בת שבע עשרה.” נלחצה אליו בעוז כמתכוננת למחוק את מספר השנים שהפרידו ביניהם ולהתמכר אליו טהורה בכל אש עלומיה, מתוך סנוורי החמדה הראשונה והלא יודענית של נערה שרק עכשיו הגיעה לכלל בגרות. אפס הלילה נתקרב והלך אל קצו. משהו כחלחל־ירוק הנץ בחוץ הדומם והרענן. הגיעה שעת פרדה. לא היה אפשר להאריך את הלילה עד אין־סוף. חריקת קרונות השכמה כבר התחילה מהדהדת ברחובות סמוכים, וגרטרוד קמה ולבשה את הפיג’מה. חרש פתחה את הדלת, נטתה אוזן קשבת אל תוך הפרוזדור ואחר נתחמקה בצעדים גנובים. רוסט כיבה את האור ונרדם מיד.
5 🔗
אחר הצהריים חזר רוסט על כמה חנויות ממכר ברחובות הראשיים שבטבור העיר למלא מחסורי הגרדרובה. את החפצים הקנויים ציווה לשלוח לו אל ביתו. אחר פרש אל קפה גרבן, רבע שעה לפני המועד הקבוע. הוא ישב לא הרחק מן החלון ויכול לזון עיניו ביום ההדור הנודד ועובר ברחוב המרווח ובהמון העוברים ושבים שלא ניתנו לראותם אלא ממחציתם ומעלה. אכל עוגות ותופיני גבינה, עישן סיגריטות ריחניות ורוחו טובה עליו. שעת הריאיון כבר נסוגה אחור. עד עכשיו כבר איחור של עשרים רגע, אבל אין בכך כלום. אם חמדה לה לצון עמו – מילא. אין לו חשק היום למות מצער בשל זוטות כאלו. אדרבה, הוא חי היום בחפץ לב מיוחד, ושום פגישה שלא חלה לא תעבירהו על רוחו הטובה. אבל היא בוא תבוא, לבו מגיד לו.
ואמנם באה. הוא היה מסתכל אותו רגע באחד המלצרים שגולגלתו מכודרת וחלקה כשל סריס ושעל קרחתו המבהיקה גישרו מאוזן לאוזן עשרה חוטי שערה נטולי צבע, ופניו העגולים והנקיים היו מחייכים ברוב ידידות ובלי הפוגה כלפי העולם. והנה נכנסה באדרת צחורה ובמגבעת רחבת תיתורה, צחורה אף היא. מחייכת בחביבות, בירכה אותו בפשטות כידיד משכבר. כשישבה נגדו אמר רוסט כמתפעל: “תרשיני להקדים ולומר לך שלבן הולמך היטב. על בסיס זה נוכל להמשיך.”
“כל המרבה – משובח,” הצטחקה ויטה קרסטן. אחר גמעה מן השוקולדה גמיעות זעירות וחינניות בהחזיקה את הספל בקצות אגודל ואצבע לבנונים דהים ועדינים ביותר. תנועותיה היו נטולות גשמיות כביכול, אולי תאטרליות כלשהו שלא מדעתה, כאילו ביצעה בשתייתה מין פולחן לאלוהות מסתורית. היא פייכה קמעה את פניה והדליקה סיגריטה.
“והיכן קנית את עינייך השחורות?” אמר רוסט בבדיחות.
“איני זוכרת, במַרִיָהִילף7 או בספרד.”
“על כל פנים, טעם מצוין לך.”
“האין כן?” היתלה האישה הצעירה. ומקץ רגע: “אבל גם אתה אינך וינאי מבטן ומלידה.”
“אני מצטער, לא זכיתי. אף רוסי אמתי אינני.”
הוא רמז לתגרנית של פרחים שחיזרה על השולחנות וקנה צרור של סיגלים. ויטה שאפה רגע את ריחם העדין, ואחר שמה אותם בכוס מים שעל טס הניקל. ריח דק של קפה ושוקולדה רחש באולם, מהול בריח טבק משובח ובדיו טרייה של עיתוני אחר הצהריים שהובאו עכשיו. רוסט נשען על מסעד הכיסא והתבונן בבת זוגו. זו גבתה אותו רגע מאופיצר שנכנס ברכת שלום אגב חיוך חביב. במוחו חלף הרעיון המרגיע שעכשיו יש לו פיקדון בבנק של שמונה עשר אלף קורונה, ובסכום זה, גם אם לא יגדילו על ידי רווחים לא צפויים, יוכל לחיות איזה זמן בחוסר דאגה מבלי למנוע מעצמו שום הנאה. האופיצר שבירך אותה לשלום ודאי מכר רחוק הוא. נטף קל מקיומה הבלתי מוכר לו, קיום מלא ומגוון, מורכב מהמון דברים קלי ערך ואולי אף חשובים, ומאוכלס אנשים מכל המינים. הוא אינו יודע כלום מכל זה. ובשבילו לא נולדה אלא אמש כמות שהיא, גמורה ומשוכללת. קיומה עד כה, יכול הוא לכפור בממשותו לכשירצה. בשבילו התחילה אתמול, לא קודם.
רוסט הציע לעשות טיול בכרכרה. כעבור זמן מועט שעטו שני הסוסים בשדרה הראשית, הרחבה והכרסתנית עם שני טורי האילנות שלצדדיה, כלפי אופק רחוק, צבוע כבר באדמומית קלה של שקיעה סמוכה שנצטמצמה והלכה לסדק צר, מסוכך סלסָלַת צמרות. לשני צדי השדרה נגולו שתי רצועות של עפר תחוח כסרטים ארוכים: מסילות רכיבה. הדהרות נבלעו בהן עמומות כבמרבדים רכים. רוכבים ורוכבות סערו ועברו אילך ואילך. רכות התנודדו בכרכרה מול הערב ולפניהם גב העגלון הרחב והבלתי נע כיצוק מתכת. רוח קלה ליחכה פניהם. בתי הקפה היו מאוכלסים. גוונים לבנים, שחורים, אדומים, כחולים, צהובים, ורודים בין אילנות בעצם ליבלובם. אֲפָרים הוריקו לצדדים והאפירו לקראת הלילה. קטעי מוזיקה עליזה התנפצו אל העגלה המידרדרת בלי שאון על צמיגיה, רדפו אחריה זמן־מה, נאלמו וחזרו והופיעו ממחבואי האילנות. כרכרה גדושה צחוק מסולסל באה לקראתם ועברה לאחוריהם, מתיזה עליהם נסורת משובה כניצנים חיים צבעוניים. על אחד האֲפָרים ירו בחורים צעירים כדור רגל ענקי. אומנות עם תינוקות, זוגות נאהבים שלובי זרוע מתחמקים למעבה החורשות שלצדדים, תנועת כרכרות מרובה, גשר של מסילת הברזל נטוי לרוחב השדרה מצמרת לצמרת והעגלות עוברות מתחתיו, והאוויר לח כלשהו, קריר ומבושם. רכבת התנשמה ועברה על הגשר ונעלמה בין הצמרות הצפופות. נשימתה הכבדה נתרחקה והלכה, נעשתה קלושה יותר ויותר, עד שלבסוף נהייתה לדבר שבמופשט, ללא כל גשמיות.
“הייתי רוצה להיות משורר ולגנוז ערב כזה במילים למשמרת.”
“רק לא דברי בנליות.”
"אני רגשני קצת עכשיו, תסלחי לי. " אחר רגע: “האם אוהבת את רכבות? אני – עד לשיגעון. מביאות אותך תמיד למקום אחר. תמיד למקום אחר. שהייה פירושה מיתה.” הבהוב כתום אחרון התרפק עוד על האמירים ואחר נמחה. משמע שהשמש שקעה בהחלט. לשון רוח קלילה נתגנבה מתוך הערב הסמוך ועמדה ללחך צוננות את הפנים. ויטה נגעה בגב הרַכָּב וציוותה עליו לחזור. לא נעתרה להזמנתו של רוסט לסעוד עמו סעודת הערב. כבר נדברה עם מישהו. אפשר בערב אחר. על יד האופרה נפרד ממנה. הערב כבר שרוע היה על הגגות. שעה קלה השתרך רוסט לאורך הרחוב. אחר עלה על הטראם ההולך לעבר התעלה.
ב“אחדות” אכלו ארוחת הערב. נדף ריח צלי, בצלים, כרוב חמוץ. מישה האנרכיסט עשה כלה בגרגרת ממולאה. עשה מעשהו אמונה, בשקידה מרובה ובכישרון המעשה. טנור הגיבורים גירם על ידו שוק תרנגולת והמליט פעם בפעם מגרונו צלילי נחת צרודים. ר' חיים שטוק הסתובב מתון, ידיו על אחוריו והפנסנה מלוכסן על חוטמו.
“שב אתנו, מיסטר,” הזמינו הטנור. מישה הרים אליו עיניו והפסיק רגע מלעיסתו. “היזהר מיאן, עול ימים. מתנכל לדגדג אותך קמעה בקצה הסכין.”
“היכן הוא?” שאל רוסט.
בנענוע ראש השליך מישה בלוריתו כלפי עורף, “מרפא את עינו,” חזר וכבש עיניו בפנכה.
“ויאשה?”
“עדיין לא היה כאן היום,” אמר הטנור, “אפשר יבוא אחר כך.”
“מוטב שישמור על עינו השנייה, יאן,” הטיח רוסט. “תשתו עמי גביע? אין בזה כדי להזיק.”
רוסט הזמין צלי עוף.
מסתמך בחזהו על המזנון התלחש מקס קרפ עם מלווינה. רגלו האחת היתה מוצבה על הבוהן ובסוליית נעל הלכּה נראה חור גדול. מפרק לפרק זרק מבט לכאן. אחר ניגש וביקש את רוסט להקדיש לו רגע אחד: יש לו לומר לו דבר חשוב מאוד ביחידות. רוסט קם ופנה עמו לקרן זווית.
“הן אתה עשיר עכשיו כנראה,” אמר בחיוך מתרפס.
“כן, אני עשיר עכשיו כנראה.”
“בקשה לי אליך, דבר קל ערך בשבילך.”
“ובכן?”
“הרוצה אתה להלוות לי עשרים קורונה?”
“לא.”
“לאיש כמוני אינך רוצה?”
“לאיש כמוך איני רוצה.”
“אתה חס כל כך על סכום מִצעָר כזה?”
“איני חס.”
“אנו הולכים להוציא ירחון ספרותי לצעירים.”
“למזל טוב!”
“תוכל להשתתף.”
“להשתתף כיצד?”
“לפרסם דברים.”
“אין לי דברים לפרסם.”
“אין אתה כותב?”
“אין אני כותב.”
“הכיצד? ברם מוטב כך. ברי לי שהנך מחוסר כישרון.” “אני מחוסר כישרון.”
“אולם אני הייתי יכול לסייע אותך, להורותך, הייתי יכול לכתוב בשבילך, ואתה תחתום את שמך.”
“לא צריך.”
“ועשרים הקרונה?…”
“לא תשיג.”
“יכול הייתי ליקח כאן תכף ומיד,” עשה תנועת ראש כלפי המזנון, “תכף ומיד. אלא שלא נעים.”
“חבל שלא נעים.”
“מדוע חבל?”
“משום שתישאר בלי עשרים קרונה.”
“הנך באמת נעדר כישרון, גרפומן! לא תצליח לעולם לכתוב אף מילה אחת כהוגן! תתחרט!”
“אוהב אני להתחרט.”
“אולי תיתן אף על פי כן?”
“לא אתן.”
“מכאן ולאחר שמונה ימים אחזיר לך, כמונח בכיסך ממש.”
“הנך מכלה כישרונך לחינם.”
“אני ממעט דמותי ומשוחח עמו, והוא אינו יודע להוקיר את זה!”
“לא, איני יודע להוקיר.” רוסט שב למקומו וסיים לאכול את הלפתן.
אחר רמז באצבעו למקס קרפ שליד המזנון. כשהלה נתקרב שאל: “התשתה עמנו כוס? אלפרד! בקבוק סליבוביץ'!”
רוסט מזג, “לירחון הספרותי לצעירים גרפומנים – השֵק עמי, מר קרפ!”
הלה חייך חיוך נעווה והשיק עמו כוס.
“כמה נחוץ בשביל הוצאת ירחון כזה?”
“המ… מאתיים קרונה בשביל התחלה.”
"לא הרבה ביחס למפעל חשוב כזה, כלל לא הרבה!
ואתה רוצה שאשתתף בסכום של עשרים קרונה, האין זאת?"
“אם אפשר יותר, מוטב, כמובן.”
“יותר – מוטב. כמובן, אה? אתם שומעים? ולמוזיקה לא תקבעו בו מדור?”
“למוזיקה?”
“בוודאי, הנה למשל מיסטר טנור יכול היה להעניק לכם מזמרתו.”
מקס קרפ פשק שפתיו לבת צחוק מסייעת. “הִי־הִי.”
“בלום גרגרתך! כלבלב צעיר!” הצרים הטנור.
“אל באפך טנור, כלב זקן! ולך, מר קרפ, קרונה אחת!” “קרונה אחת?”
“בשביל הירחון שלכם איני נותן כלום. אף פרוטה אחת לא. רק כשתקבעו בו מדור לזמרתו של הטנור, אחרת לא. אולם קרונה אחת היא בשבילך, לצרכיך הפרטיים, מפני שהנך בעל כישרון גדול ובלתי גרפומן. קרונה אחת!”
“אולי, הממ… שתי קרונות? זהוּב, למִצער? מכאן ולאחר שמונה ימים…”
“לא, רק קרונה אחת ויחידה!”
“טוב, תפסת אותי בשעה שאני זקוק.”
“אתם שומעים, תפסתי אותו בשעה שהוא זקוק! הא לך קרונה עגולה ולא מזויפת!”
“עודך חי, רוסטל! מה אתה מסכסך כאן שוב?” נהם יאשה האודסאי שנכנס אותו רגע, “לקח טוב נתת לו ליאן! בן חיל!” הסיע כיסא אל השולחן וישב. רוסט ציווה להגיש עוד בקבוק וכוס בשביל יאשה.
“יהא לו עסק עמי אם יהין לנגוע בך! מסרתי לו. אכתוש אותו לדייסה.”
“רצה שאחזיר לו שלושים קרונה שהפסיד, מצא את האדם הנכון!”
מקס קרפ התרומם ועמד להסתלק.
"שב כאן! "פסק רוסט, “שתה עמנו! שמא אין חברתנו לפי כבודך?”
“לא, אדרבה, נעים מאוד, אלא־”
“שב במקומך! אתם מכירים? כישרון גדול שהולך להוציא ירחון, וידידי יאשה.”
“אבל אנו מכירים איש את רעהו זה מכבר.”
“עוד יותר טוב!”
מתוך המסבאה שבשכנות הבקיעו קולות שתויים ונגינה טרופה של הרמוניקת פה. כלב עמד לנבוח בקול עב נביחות קצרות שנדמו כשיעולים, וצריחה נואשת של עולל נתערבבה בהן. כל זה השרה עליך אף על פי כן רוח של נועם, משום שנתון היית בעצם עונת האביב ובעצם ימי הנעורים, ומעט הרשע הטבוע בך, כשנהפך לפעמים למעשה, אפילו הוא עוד היה בו יותר משום תעלולי נערות.
מקס קרפ ישב בעל כורחו וארשת חמוצה על פניו כמי שבלע לימון. עיניו העגולות הבולטות היו קמות מאחורי המשקפיים, ושפתו התחתונה הבשרנית משולשלת ויורדת מטה כשפתו של סוס עייף. בעד סדק הפה בצבצו שיניים צהובות גדולות, לא קצובות. פניו נדמו כמוּתָקים מעל גבי שלדם, הבשר מרוכרך, מרופה, נטול אונים. רוסט עלה בו פתע תיעוב גופני מפני אותו אדם.
“אבל אם אין לך פנאי, סוף סוף לא נעכבך.”
“לא, אדרבה, יכול אני להישאר עוד שעה קלה בחברתכם. נעים מאוד.”
וההתנקשות הגדולה, האיומה, מתי תחול?" פנה רוסט אל מישה האנרכיסט, שהיה נשען לאחוריו ורגליו הארוכות פשוטות לפניו.
“תקרא בעיתונים לאחר מעשה.”
“באמת אני דרוך כולי, ובלבד שלא יהא זה בנפשי שלי.” “אל תחשוש כלום. כל שכמותך אפילו להזיק אינו מסוגל.” “הו־הו, מחמאה של חיבה,” הצטחק רוסט, “שמע נא, מישה, אולי תבחר להתחתן. פחות מסוכן מהתנקשות. סבורני שהטיפול ביונק היה הולם אותך יותר מאשר בפצצה.”
יאשה צחק ברחבות.
“מוטב שתתעסק בענייניך אתה, ואל תתחכם יותר מדי.”
פרטי חייו של מישה האנרכיסט לא היו ידועים לאיש. לפני שנה בערך בצבץ ב“אחדות” כיפֵח ומגויד, ומאז היה בא לכאן תכופות. על פי רוב היה שותק, מקשיב לשיחה מבלי להתערב בה. נדמה כמשתמט במתכוון, ואת בן שיחו היה פוטר לרוב באיזו אִמרה נבובה, מקפחת את הוויכוח, אִמרה שאולי היתה מובלעת בה נימה קלה של ליצנות, של לגלוג, הגם שנאמרה תמיד מתוך כובד ראש ואפילו מתוך מין פאתוס מעושה. ידוע היה רק שעובד הוא בבית חרושת לתעשיית אגסי חשמל, לא התרועע עם איש, ואף אחד לא ידע מקום מגוריו. הוא היה בן בלי גיל. יכול היה להיות בן עשרים וחמש ואף בן שלושים וחמש. נדמה כבעל השכלה מרובה, אף על פי שלא היתה מוטעמת בדיבורו. רגיל היה לשבת בחברה זו שעות ארוכות מתוך שתיקה, מעשן, מתבונן, מבלי לפגוע באיש, אף כי ניכר היה בו שאינו חסר אומץ לב כלל. במבטו היתה עקשנות של קנאות כבושה. ישותו עוררה בזולתו מין רגש לא ברור של אימה, או יותר נכון של מועקה, בלי טעם חיצוני מסוים.
לפעמים היה פולט שיעול קטוע, נבוב, ונדחק בך החשד שאין מתום בריאותיו. לפעמים זימר בפני עצמו, בלחש, איזה שיר בלשון זרה שנדמתה מונגולית, והנעימה היתה עגומה ביותר, מלאה כלות הנפש, וגוללה לפניך איזה נוף לא מוכר, מוזר, הדור בפראותו, ספק של מציאות ספק של דמיון, ובו הלכו נערות זקופות אל הבאר ורכסי הרים מוריקים עוטרים אותן סביב, ונוף זה יצק בך עצבות וחדווה ועֵרָגוֹן כאחד בהדר יופיו ובדידותו, ואף רגש של התעלות.
מישה זה עניין את רוסט מבחינת־מה, ולא הקניטו עכשיו בדברים אלא מתוך תקווה נסתרת שיעלה בידו להוציאו מגדרו ולהציל מפיו דבר־מה מאלף, להביאו לידי גילוי קוֹצה של מהותו האמתית. אולם הלה לא נתפס לערמומיות זו, ורוסט נאלץ להתייאש ממנו גם הפעם.
“אל תחשוב לי לאוון, מישקה, הרי אתה מבין בדיחה.”
“אני רוקק על הכל!”
“התאפק, אל תירק. נריק אחת יחדיו!”
ברחוב הקטן מסוך היה ערב פושר. תינוקות שיחקו עוד משחק אחרון לפני השינה. ליד מבוא השער שוחחו נשים, מהן שהוציאו כלביהן לטיול בחוץ שתועלתו עמו, מהן שהיו מיושבות על כיסאות שהוצאו מן הדירות ודיברו לשון הרע על השכנות עם השוערים המפהפהים במקטרות ארוכות. קול אישה קרא: “שוּרֶל, עשה במהרה! אל תשכח את המפתחות!” ושוּרֶל ענה לעומתה בעד החלון הפתוח: “בלמי, סְחָבָה!” מישהו הצטחק קולנית. המסגר גלֶקנר ייסר את בנו כבכל ערב בשעה זו, וקול צעקתו של הנער התפרץ בעד חלונות הדירה שבדיוטה תחתית והדהד לאורך הרחוב. מישה אמר: “היה לי ידיד, לב רחמן. הלך והוציא נערה מבית הפקר והתחתן עמה. היה סבור שהללו ראויות לחמלה יותר מן האחרות. נשארה אצלו שנה ומעלה, ילדה לו ילד ואחר ברחה. נראתה אחר כך בבית זונות אחר. הוא טיפל ביונק זמן־מה בעצמו, מאין לו כסף. לסוף הכניסוֹ לבית יתומים והילד לא הוציא את שנתו.”
“מעניין ביותר איננו המעשה שלך,” לגלג רוסט.
“אם חשקת בדברים מעניינים קרא רומני בולשת. בחיים הדברים פחות מעניינים ויותר עצובים.”
ומה היה בסופו של ידידך זה?"
“סופו? סיביריה! עבודת פרך!”
“הו־הו! והכול בשל נפקא זו שברחה ממנו?”
“אולי גם בשל כך,” החזיר מישה בפשטות, “היה נואש. אבדה אמונתו בבריות.”
“אהב אותה אפוא?”
“לא אהב. ואפשר כן. אפשר שאהב מבלי לדעת.”
רוסט נזכר באותם בחורים שבעירו, המטיפים מרד באספות חשאים של שוליות חייטים ונגרים וכדומה וקוראים: “חברים, עַם העובדים המנוצלים! התקוממו כאיש אחד! נתקו את השלשלאות!” וכולי־וכולי, עד שהם נתפסים לרשות ונשלחים לסיביריה ונעשים קדושי המהפכה. ההורים עושים מסחר ביערות, בתבואה, מספסרים ומסרסרים, פותחים כל מיני חנויות זה בכתף זה ואימת פרעות עליהם. בימי שבתון וחג מסיתים הכמרים בבתי הכנסייה לפרעות, ושמועות מחרידות מתהלכות מפה לפה: “הם מתכוננים…” בני הנוער מחזרים בכפרים לשסות את האיכרים בבעלי האחוזה המנצלים ובקיסר, והאש המלובה על ידי הבנים עושה שמות לבסוף בהוריהם.
האורחים נתמעטו והלכו. רק יחידים עוד היו מסובים פה ושם אל השולחנות וסיימו סעודת הערב. מלווינה יצאה מאחורי המזנון ובאה ונתייצבה לצדו של מקס קרפ. “מר קרפ, אולי יש לך רגע אחד של פנאי? האדונים יסלחו לי.” היא ביטאה “קֶרפ” אגב כיווץ מיוחד של שפתיה הדקות, שהתיימר להיות קוקטי. הלה נתרומם והפליג עמה אל המזנון. סמוך לכך אפשר היה להכיר על פי תנועותיהם שנתלקח ביניהם ויכוח חשאי ונלהב. מסתמא המטירה עליו נזיפות על היעדרו הממושך, על שהעדיף מסיבה זו על חברתה שלה. וכבר טעמת טעם מוקדם, תפל ומשעמם, של חיי הנישואים שלהם שלעתיד לבוא, לאחר עשר שנים, שעה שכבר יהיו מכירים זה את זה עד לגועל, על כל עוויה קלה שבקלות, על כל ניד ופנים וניב שפתיים וזיע נפש, ושוב לא יהא ביניהם אלא קשר של תיעוב ושל משטמה ניצחת, אי־נכחדת, שתקשרם זה לזה בעבותות לא יינתקו. הוא יהיה פקיד קטן או מורה, או סוחר בינוני עם חתימת כרס וקרחת ונעלי בית של לבד תחת המיטה וכפות רגליים שטוחות, ובקרן זווית של תיבת השולחן קבורות תהיינה תקוות נעוריו במחברת צהובה מיושן ואכולת עש: כתביו שלא ראו אור, עיזבונו בחייו. ואת כישלונו ואפסותו יתלה על צוואר אשתו וצאצאיו, שבעטיים לא היה למה שעתיד היה להיות. והאפשרות לראות את עצמו כקורבן של חיי המשפחה ודאי תיטוף בו נטפי ניחומים וסיפוק, ואפילו ירגיש עצמו בטוב בתפקיד זה של רחמן של עצמו ויהא שגור על פיו: “אה, אילולא התנאים, האישה, הילדים…”
בחוץ שככה מעט־מעט ההמולה. כבר בצבץ אֶלֶם של לילה גלמוד ושכוח. רק מן המסבאה הסמוכה עוד הבקיעו מפרק לפרק קולות של הוללות. זולת זה ניטלטלה לכאן בהפסקות שבין קריאות השיכורים התלחשות כבושה, מן הסתם של זוג נאהבים בפתח השער הסמוך לחלון.
רוסט קרא למלצר ופרע. נפרד מן האחרים ויצא עם מישה. מחרישים הלכו זה לצד זה עד סוף הרחוב הקטן שמסתיים על פני התעלה.
“אם תרשה, אלווה אותך מעט.”
“יכול אתה ללוותני,” אמר מישה מבלי לעצור בלכתו. הם פרשו אל הגנונית שלאורך גדת התעלה, שעל ספסליה פזורים היו זוגות בודדים מעורפלי אהבה ושזורי גופים מול ערוגות פרחים נושמי לילה וקרירות נעימה. גלוי ראש פסע מישה פסיעות גסות ברגליו הארוכות, ורק בעמל יכול רוסט להתאים מצעדו אליו.
“שמע מישקה, אם יש לך צורך באיזה סכום, חמישים או מאה קרונה, בחפץ לב.”
“אין צורך.”
לאחר שעה קלה נמלך: “טוב. חמישים יספיקו.”
הושיבו עצמם על ספסל פנוי. מתחתיהם סאנה ועברה הרכבת העירונית במסילתה שלאורך התעלה. רגע קט שהה באוויר ריח פחמים. כוכבים מצמצו לחים מחרכי הצמרות.
ברישול טמן מישה את השטר של חמישים קרונה, בלי תודה. הדליק סיגריטה. התנהג כיושב יחידי, וזמן רב לא שעה אל רוסט. פתע רקק מבין שיניו בקשת: “הקץ לפניך, קרוב־קרוב, אתה מבין?! קץ ודאִי, מוחלט, כתחנה סמוכה הנראית בעד חלון הרכבת ואין אפשרות לסטות! אתה הולך לקראתו ישר כעל גבי פסים. והנך יודע קרבתו תמיד, בהקיץ ובחלום, מתוך פעולה ומתוך בטלה, ואינך יכול לא לדעת. הכל יעמוד בעינו, רק אתה, אתה לבדך תחסר… והעולם ישוב ויתאחה כהרף עין, כמים הללו שאין לנקוב בהם נקב, ולא יורגש אפילו החלל הריק. לא כלום. ואיש לא יניד עפעף.”
לאחר שתיקה קלה: “מוטב כבר מגפה שחורה! לנסוע מעיר לעיר ולהרעיל את הבארות! שייכחדו מן הארץ יחד עמך! רק כך, הסיפוק היחידי!”
“כמה הנך שונא אותם!”
“כמה אני שונא אותם, עד לשיגעון! אילו הייתי ראש האינקוויזיטורים!”
“איני יודע אם כדאים הם לשנאה כזו, מעט בוז מספיק.” “אינך יודע? מעט בוז? הכול בשקט ושלווה, ובלי הפרעת סדרים? חס וחלילה! אין זה עניין לנטולי דם כמוך, אבל אני יודע. הדופק – מאה ועשרים לרגע, בַּנת?! הדם – נקודת ההיתוך! כאן אין מקום למעט בוז פושר.”
פלט כמה שיעולים קטועים, נבובים, כמתוך חבית ריקה. בטור הבתים מנגד, בעבר השני של הרחוב, כבר היו רוב החלונות כבויים ודמו לחורים מרובעים שחורים בחומות בהירות. מאחוריהם היו החדרים ממולאים תלי שינה עד אפס מקום. המיית הכרך הפליגה והלכה. אי־שם נפלט חִצצור קצר ומטושטש של טראם. הקסרקטין האדום שבסמוך עמד עטוף דומייה אפלולית דחוסה. בפתח הצריף הצר נקרש זקיף על רובהו, סילואֶטה כהה מאובנת. הקיסר הזקן ירום הודו ודאי כבר נמנם על מצע זקנו השב.
“להרעיל את כולם!” שנה מישה עמומות. מולל ברגלו פעם־פעמיים על חצץ השדרה ומבטו שלוח על הריק. “אמא זקנה ובתה שאונסו זו לעיני זו – הא, מה תאמר על כך?! ואחרי כן הבת סרוחה על הקרקע פשוקת רגליים, מושחתת תואר, תוך שלולית דם וגלי נוצות של כרים קרועים, ועל ידה יושבת האם בלי נוע ושותקת. שותקת כבר שש שנים, אֵם זו, אין לה מה להוסיף. אבל העיניים! יכול אתה להשתגע תחת מבט זה! גם בעד זה תאמר מעט בוז מספיק, הא?”
“ודאי שלא, אולם אני סבור שמן הנכון היה יותר לעשות מעשה אז, בשעתו. מכוון כלפי האשמים עצמם.”
“ומנַיין לך שלא?! הוצתו כמה כפרים בסביבה. נהרגו כמה מראשי הבריונים. אבל היחס שלך אל העולם קבוע מאז ועומד. אותן התמונות נתקעקעו בנפשך, ושוב אינן נמחקות עולמית.”
שוטר טייל ועבר על פניהם, נועץ בהם מבט נוקב. היתה דממה. הלב נחמץ כלשהו. צר היה על אדם ארוך זה שבסמוך, שראה תמיד תמונות זוועה אלו ושראה תמיד את קצו הקרוב. שניהם שתקו. אחר באה אישה אחת במגבעת רחבת תיתורה וישבה על ספסלם. לא היה אפשר להבין רשמי פניה בחצי האופל.
“אולי ניכנס לאיזה מקום לשתות מה?”
בעיר מולדתו מקצתן של נשים אלה ידועות היו גם לנערי הרובע מהיותן מטיילות לפרקים באחרי צהריים שאננים בשתיים ובשלוש, מפצחות בוטנים ומכרסמות סוכריות, מתהלכות כנוכריות, מתוך היסוס, כבלתי שייכות לעיר זו וליום זה, מהססות בדיבור או להפך, מרימות קולן ומצטחקות בהפרזה מופקרת. תלבושתן, אם כי לא היתה בה צעקנות חצופה, נזדקרה תמיד לעין על ידי איזו הפרזה כגון סרטים צבעוניים ומיני מטליות מבריקות, שהעידו על חיים של שממה, של ריקנות, חיים מחוסרי עול וחובה.
“אני הולך הביתה,” אמר מישה.
“ואותי תשאיר כאן לבדי?” שאלה האישה בקול מעושן כלשהו.
“אין לך אלא ללכת הביתה גם את.”
“ומי אמר לך שיש לי בית?”
“אם את רוצה בקרונה תקבלי אותה, ובלבד שלא תספרי את הבדיה הטיפוסית. ידועה לנו.”
“מה דעתך זחוחה עליך כל כך, רגל חסידה? במחיר זה לא תקבל אצלי כלום.”
“איני מבקש כלום, הא לָך!”
“הב ארבע, כל הלילה בעד ארבע.”
“קחי, ואם לאו, לא אתן כלום!”
היא נטלה מידי מישה את המטבע. “ראה נא את זה, איזו התרברבות! ואתה, קטן שלי,” פנתה אל רוסט, “אף אתה לא?”
“אף אני לא.”
“גברים יפים – אין לומר כלום! אם כן נלך יחד לשתות כדידית שֵׁכר – ניחא? אני המכבדת. הֶדוויג השחורה אינה קטנונית כל כך!”
“הניחי את זה!” אמר מישה והתרומם.
האישה רגמה עוד אחריהם: “בחורים יפים! שבלולים ולא גברים!”
לאחר צעדים מספר נפרד מישה והתרחק בפסיעותיו הארוכות. רוסט עלה על כרכרה ונסע הביתה.
6 🔗
אחר הצהריים, בשעה חמש בערך, נזדמן רוסט לגן העם, שהיה שטוף שמש וירק עז. הלהקה הצבאית ניגנה מארשים מעודדים שמעלים מן הסתם על לב המשרתות שבשכנות את ההוּסארים מחמלי נפשן, אחר ניגנה וַלס של שטראוס. טיילו אנשי צבא מגוהצים, נשים אלגנטיות וסתם אזרחים והולכי בטל. ערוגות הפרחים הנהדרים שטוחות היו כמרבדים יקרים עשויים כמעשה רוקם. רִפרף ריח דק של אושר רחוק, בלתי מוגדר, שהיה אף על פי כן קרוב עד כדי מגע יד. רוסט ישב רווחות בכורסה, וחייו שלעתיד לבוא גלויים היו לעיניו, בהירים ומפולשים כקיץ ארוך ומלבלב, והוא, מיכאל רוסט, תמיד שבע ורעב כאחד, חמד הכול. נתאווה למצות עומק החיים על גל גוניהם, על הטוב והרע שבהם, להביא לידי כילוי את כל האפשרויות הצפונות בו. שמא אפוטרופוס הוא לתכונות אופיו? הללו טבועות בו מלידה כמות שהן, ואין עליו שום חובה לעשות מדעת תיקונים איזה שהם. האדם הנהו אחדות עם כל ריבויו, שלמות מוחלטת, ואין לשנות בו כמלוא נימה.
רוסט הכיר מרחוק את אֶרנה שטיפט, שהתהלכה בלוויית נערה אחרת. הן נטו אל השדרה שישב בה. כשעברו על פניו הביט היישר אל ארנה ולא בירכהּ לשלום. הבחין לקורת רוחו שלחייה המופנית אליו הסמיקה. לא עברו רגעים קלים והיא חזרה יחידה. ניגשה ישר אליו. “גס אתה!” הטיחה אדומה מכעס.
רוסט נתרומם וחייך: “אני? מפני מה?”
“גס ונעדר חינוך,” רתחה ארנה.
“אולי תשבי קצת. יום נפלא!”
“אתה סבור שאולי שהנך מעניין אותי?!”
“לא, אינני סבור.”
“הנך אוויר בשבילי!”
אישה גמורה לכל דבר, הרהר רוסט.
“נעים מאוד להיות אוויר בשבילך. אולי תשבי אף על פי כן? תוכלי לומר לי כל הדברים האלה מתוך ישיבה, נעים יותר!”
רגע נראתה חוככת, עד שמבלי משים צנחה על כיסאו. רוסט הסיע לעצמו כיסא אחר.
“מדוע אתה מתנהג עמי כך?”
“איך אני מתנהג עמך?”
“אתה חושב אותי לנערה פתיה קטנה.”
"בטח לא, " השיב רוסט בכובד ראש.
ארנה אמרה מתוך דכדוך: “אני יודעת שאין אני אלא נערה פתיה קטנה, אבל אין זה נוגע לאיש! ולך פחות מכול!” רוסט לא ענה מאום. “וכשאתה רואה מכירה עוברת, עליך לברכה לשלום!”
“ודאי שעלי לברכה.”
“איני מתכוונת לעצמי. אני איני מכירה שלך!”
“החברה שלָך כבר הלכה? נערה יפה!”
“אין זה עסקךָ! וגם אין היא יפה כל עיקר בחוטמה הסולד!”
תגרנית פרחים נמצאה עוברת אותו רגע. רוסט קנה צרור זיווניות והושיט לה.
“שמור את פרחיך בשביל… בשביל עצמך! אין לי צורך בפרחים שלך!”
“מדוע, בעצם, את כועסת עלי כל כך? הרי לא עשיתי לך כל רע.”
“מפני, מפני שאינני יכולה לסבול אותך! ובכלל! מפני שהנך לי לזרא!”
“זה הכול?”
“הנך אדם נתעב! מפלצת!”
“תסלחי לי, אבל את באמת נערה חמודה מאוד.”
ארנה ישבה מחרישה, מבטה כבוש בקרקע. החמה טיפסה כתומה במרומי הבתים שנשקפו מעל לצמרות ומעל לגדר רפפות הברזל. בסמוך גלגלה תינוקת משולהבת חישוק גדול, ופרפר ענקי כחול בשערה הצהוב כעין התבן. אומנת צעירה הפסיקה מקריאתה והתרתה: “זוֹזי, אל תרחיקי!” הלהקה הוסיפה לנגן ואֶרנה החרישה. עם ארנה זו, בעתרת שש עשרה שנותיה נטולות הישע, לטוס ברכבת שעה אחר שעה ולהגיע אל איזה כפר זר, מצטמצם כבר תחת ערב אביב פושר ופרה גועה בו לרווחתה, ולסור ללון אל חדר מרווח ונמוך של הפונדק היחיד, שרהיטיו פשוטים, כבדים, מוצקים וישנים, ומשוּמר בהם ריח של לפני שני דורות, ואילו הלבנים – ריח טרי של כביסה ושל ידי איכרית חסונה ומגושמה נודף מהם. ולהסתמך אחר כך על אדן החלון ולהציץ ארוכות ונבוכות אל כפר מעורטל ודומם, שרק כלב סהרורי מתנודד ועובר בו לאטו, ולחוש שש עשרה שנותיה היוקדות והמפרפרות סמוך אצלך, להרגישן עד כלות הנשימה ופיק ברכיים, ואחר לשוב ולטוס ברכבת, להרחיק נסוע ולהרחיק הלאה כדי למצוא את האושר המצוי בך עצמך… הרי כבר נעשית כמעט סנטימנטלי, לגלג רוסט על עצמו.
ארנה נרתעה לפתע ממקומה כאילו היתה השעה דחוקה לה ביותר. רוסט נתרומם אף הוא. "אם תרשיני, אלווך הביתה. לעונג גדול יהא לי. "היא לא ענתה כלום, ורוסט צעד לצדה. התרגשותה הקודמת שככה כנראה, והיא נדמתה עכשיו כאחוזת עצבות, ואפילו כביישנית.
לפני בית קפה מפואר ברחוב הרינג פצר בה שתיכנס עמו לחצי שעה. היא נעתרה לו מבלי לומר מילה. ישבו על המרפסת. באוויר הזך הוטלו בבואות ירקרקות כתמתמות. השמים נכתבו אדמדמות, ועננות מוכיות היו תלויות ברפיון כמוצלפות במכחול קל. החמה כבר הרחיקה קצת והתרוממה עד לגגות, טראמים התרוצצו מתוך חירוק, טעונים ערמות אוכלוסים. כרכרות קלות התגלגלו ועברו, עוברים ושבים נחפזו אי־לאן ואחרים התנהלו לאטם מרוב פנאי. הלב התחיל מפרכס כלפי משהו בלתי מוגדר.
“אמך נמצאת כעת בבית?”
“יצאה.” וסמוך לכך: “מה זה נוגע לך?”
“שאלתי סתם.”
כלפי תוּמה אמרה: “אבא ישוב בעוד שלושה ימים. כתב.” באותו רגע הבחין רוסט בהמון בגרטרוד שטיפט. קם וקרא לה.
“את כאן?” פנתה אל ארנה בתערומת קלה.
“בי האשם,” ענה רוסט, “פגשתיה בגן העם ומשכתיה אל הקפה. מוכן אני לכל עונש שתשיתי עלי,” סיים בצחוק.
“העוון אינו גדול,” אמרה גרטרוד, אבל בפניה ניכר שלא ניחא לה. היא דיברה רק דברים מועטים מתוך התאפקות־מה ומיאנה להישאר בבית הקפה. עליהן להיכנס בלי איחור לסעודה ערבית.
מין רוח של מתיחות נשתררה ביניהם. גם ארנה נדמתה שוב גרויה כנגדו, והוא חש את העוקץ הסמוי המכוון אליו במילים המועטות שפלטה. הוא שילם והלך ללוותן.
ביתן לא היה רחוק. רוסט דיבר על מזג האוויר ואחר נשתתק. בבית פרש מיד אל חדרו. היה כשש וחצי. לבש גלימת בית וישב ליד החלון הפתוח. שעה קלה דפדף לא מעוניין ברומן חדש שקנה לו פרסום בזמן קצר. לא ישר בעיניו כל עיקר. הסגנון היה נפוח, לא טבעי, טרדני, מנפנף בגנדרנות יתרה את החוכמות תחת חוטמו של הקורא, כאומר: הנה, רואים אתם, כזה אנוכי! יודע זאת וזאת ואף זאת! כאן יש לכם עסק עמי, בל תשכחו!… הממשות מזויפת היתה ברומן זה, מסולפת, וחסר היה זיקה טבעית, ישרה, אל הדברים. אותו סופר היה בעל מוח בלבד ולא בעל מזג לוהט, לא אמן.
רוסט הניח מידו את הספר בזלזול ועמד להציץ בעד החלון. אזרחים בודדים נזדרזו מטבור הכרך אל בתיהם ונבלעו במבואי השער. היום הלך ונתקרב אל קצו, היה כבר חיוור מחמת חולשה. בחלון פתוח בצבצו פני נערה שחייכו החוצה. אפשר חייכו אליו, אל רוסט.
לא, גרטרוד היתה לא מרוצה כנראה. עדיין לא ראה אותה בכך. ורק מפני שמשך את ארנה אל בית הקפה? טעם בלתי מספיק, על כל פנים. סוף־סוף נערה מבוגרת היא כבר. אולי עוד יותר מבוגרת משחושבת עליה אמה. מילא, יש לו שהות ואורך רוח להמתין להתבררות הדברים.
הוא ישב לכתוב מכתב לאמו, וכעבור כחצי שעה התלבש ויצא. במסדרון נתקל בגרטרוד. היא לחשה לו שימתין לה בעוד שלושת רבעי שעה בגינה שעל כיכר קרל.
בבית אוכל סמוך אכל סעודת ערבית ואחר שם פעמיו אל הגינה. גרטרוד כבר חיכתה לו לפני המבוא. שילבה זרועה בזרועו ומשכה אותו הלאה, כלפי רחוב הרינג. העיר היתה כבר נסוכת ערב. רחוב הרינג רב־התכונה מואר היה אור בהיר. מבתי הקפה הבקיעו צלילי מוזיקה. דלתות הסחרור לא עמדו מסוב. רוסט הציע להיכנס אל בית הקפה. כשישבו אמרה גרטרוד: “ארנה אינה יכולה לשמוע את שמך. היא שונאת אותך. אני שואלת את עצמי מדוע.”
רוסט הפסיק מלגימת המוקה שלו. “בגיל זה הן קפריזיות.” “מה אתה רוצה ממנה?”
“לא כלום.”
“אין צורך להראות לה את הדרך אל בית הקפה. יותר מדי מוקדם בשבילה.”
“יימצא מישהו שיראה לה את הדרך בין כך ובין כך. שוב אין היא תינוקת קטנה.”
“אבל לא אתה! איני רוצה, אתה שומע?!”
“מדוע דווקא אני לא?”
“איני רוצה,” שנתה גרטרוד, “לא אתן!”
“אין לָך אלא לכלוא אותה בחדרה. ומסופקני אם זה יועיל.” לאחר הרף עין הוסיף: " איני מבין, התרגשות זו למה. איש לא עשה לה כלום."
“תלמידת הגימנסיה היא, ואין לה אלא להתעסק בלימודיה!”
“הכל בשל ההשכלה?” היתל רוסט, “אגב, חוששני שהיא מכירה טוב יחסינו. אין היא תמימה כל כך.”
“מנַיין לךָ זאת?”
“יש לי הרגשה.” “אין בכך כלום! איני פוחדת מפני איש.”
“הודיעה לי לפתע פתאום, בלתי אמצעית, שבעלך עומד לשוב בעוד שלושה ימים. ניכרת היתה בזה כוונה מיוחדת.”
“היינו הך! אני אוהבת אותך מאוד. השאר אינו חשוב,” היא ליטפה גב ידו שהיתה מונחת על השולחן, “שום איש אינו יכול להתייצב בינינו.”
“ולכשישוב בעלך?” הרגשה משונה היתה בו בדברו על בעלה, שהיה בעיניו מושג מופשט. קשה היה לתאר לעצמו שגרטרוד זו, שנתמזגה עמו לבשר עמו לבשר אחד ושנדמה לו שהוא מכיר אותה תמיד כך, בבשרה החלק, החם, השונה, המבותק, בריחו החריף והמהמם המעורב בבשרו ־ שהיא מתלכדת עם איזה גבר אחר הקרוי בעלה ממש באותה צורה עצמה, באותה דבקות עצמה של איבוד היש, של התאפסות מוחלטת. דימוי זה מוזר היה, ולא נוקה אפילו משמץ של גיחוך.
“לכשישוב, יהא כאן.”
“ואת תשכבי עמו כדת וכדין?”
“אתה מקנא לו? סבורה אני שאני מועלת בו, ולא בך.”
“אינני מקנא. אפס אותה שותפות בעירבון מוגבל, לא נעים.”
“יכול אתה להיות בטוח שמעולם לא נתתי לו מה שאני נותנת לך. מעולם. אפשר שעודך צעיר יותר מדי בשביל להבין זאת, אבל דברי אמת. חייתי עמו, ילדתי לו, ואף על פי כן, אתה הנך הגבר הראשון, כאילו לא ידעתי איש לפניך.”
“וכי לא אהבת אותו? מפני מה התחתנת?”
“רואה אתה, חשבתי שאני אוהבת אותו. נערה צעירה אינה יודעת להבחין כראוי בין רגש לרגש. הוא היה לי סימפטי והוא אהב אותי מאוד, עודנו אוהב אותי אף היום. נערה בגיל זה משתוקקת לגיפופים, לנשיקות, לרוך. וסקרנית היא גם כן. אז דימיתי לאהוב אותו, אולם במהרה נוכחתי שאין זו האהבה האמתית. אין זה אלא סורוגט גרוע. בעצם לא אהבתיו מימי. איני יכולה לומר שאני שונאת אותו או בזה לו, זאת לא, אולם כל זה אינו אלא חיקוי גרוע בלי גירוי אמתי, דבר שבהרגל ישן.”
היא דיברה את האמת, אולם ייתכן מאוד ששיקרה שלא מדעת. רגשותיה הקודמים אל בעלה, מכיוון שנשתנו במרוצת הזמן, שוב לא היתה מסוגלת להעלותם כמו שהם, להרגישם מחדש. מאחר שעכשיו לא יכלה לתארם לעצמה, היתה נוטה לכפור במציאותם גם לשעבר. דומה למי שקורא מכתב שכתבוֹ לפני כמה שנים והוא בעיניו כאילו נכתב בידי אדם זר ולא בידיו שלו.
רוסט התחקה על תנועותיה בגומעה גמיעות קלות מן הקפה, שנצטנן בינתיים. היא חשה במבטו, תלתה עליו עיניה וחייכה לעומתו מאושרת.
“נשתה ביחד קוניאק, רוצה אתה?”
כשהגיש המלצר את הקוניאק לגמה מן הגביע הכרסתני, שלו כַּן ארוך ודק כגבעול, והושיטה לו שישתה. “יודע אתה, עתים יש בי הרגשה שהנך בני, יוצא ירכי, וזה מגביר את האושר עד לידי שיגעון.” סמוך לכך אמרה: נחזור תכף הביתה, האין כן?"
עזבו את בית הקפה. זמן־מה השתרכו בסמטאות רדומות, גרטרוד תלויה על זרועו בכל כובד גופה הלוהט, ואוושת הכרך הרחק מאחוריהם, קלושה, ממוסמסת, נטולת עצמות. התרגשותה של גרטרוד נמסרה לרוסט. פרכוס גלש לאורך שוקיו. עמד ונשק לה על פיה באמצע המרצפת וחש את פיה הרך, את קצה לשונה נתחב בין שיניו לחכו היבש, וסחרחורת קלה בראשו. אחר המהירו צעדיהם.
7 🔗
תכף לגמר הסעודה הודיעה אמה שהיא יוצאת לטיול קטן. ארנה נשארה זמן־מה על מקומה בחדר האוכל, בלי נוע. מיצי פינתה את השולחן, עשתה סדרים, וארנה ראתה ולא ראתה. היא שיערה להיכן הלכה אמא, ידעה כמעט בוודאות. היה זה ריאיון עמו, בלי כל ספק. הם יזדמנו יחד במקום הנועד והוא ינשק לה ושוב ינשק לה – אה, כמה נתעב הוא לה!
אור החשמל היה דומם ובהיר־כתמתם. הווילון הכבד שלפני החלון זע כלשהוא בִּפתוֹח מיצי את הדלת שמנגד. מיצי היה לה שֹער נטול צבע וירכיים רחבות, ובדרכה התנדנד עכוזה כמכונה כבדה. בטרקלין חרקה הרצפה תחת מצעדה. “שמעי, מיצי, היש לך אהוב?”
“הלוא פריצל הוא זה, עלמה רמת־חסד, פריצל המסגר.”
ארנה עשתה הפסקה קלה. “והוא נושק לך הרבה?”
“כדרך שנוהגים לאהוב זה את זו.”
“כבעל ואישה?”
“פריצל ייקח אותי לאישה, אחר כך.”
“שמעי, מיצי, עלייך לספר לי הכול. את מבינה, הכול.”
“העלמה עדיין צעירה יותר מדי.”
“איני צעירה יותר מדי. יש לי כבר גם כן אהוב, אני מבטיחה אותך,” שיקרה ארנה, “כבר נשק לי גם כן.”
מיצי עמדה נשענה במרפקיה האדומים על השולחן. שדיה המלאים חרגו מתוך החולצה הבהירה המנוקדת נקודות שחורות ומתחו אותה עד התפקעות.
“ואתם שוכבים עירומים? עירומים כליל?”
“לפעמים גם עירומים. אבל העלמה סקרנית מאוד,” צחקה מיצי.
“וזה נעים לשכב כך?” חקרה ארנה שוב, סמוקה כולה.
“נעים מאוד. בתחילה זה כואב, אבל אחר כך שוב אין זה כואב.”
“והוא מלטף אותך כך? בכל מקום?” ארנה פשטה ידה על גבי השולחן ונגעה בחזה של מיצי. זו נרתעה לאחור בצחוק.
“אמרי נא מיצי, הסתכלי בי היטב, היפה אני?”
“העלמה יפה מאוד.” “גשי הנה,” ארנה נזדקפה, “הביטי מכל צד.”
“העלמה יפה מאוד, אין לומר כלום,” פסקה מיצי מעשה מומחה, “הייתי רוצה להיות גם כן יפה כמו העלמה.”
“אבל כאן מששי,” היא נטלה ידה של המשרתת והניחתה על חזה, “מעט מאוד.”
“זה יגדל עוד.”
“את חושבת שיכולה אני למצוא חן? אמרי את האמת.”
“מובטחה אני. כל הגברים ישתגעו בגללך.”
“רואה את, מיצי, ואני סבורה תמיד שמכוערת אני.”
“העלמה מכוערת? בעיניים אלו ובפה זה ובקומה זו מכוערת? שלא אצחק! העלמה יפהפייה אמתית!”
“אבל מי משתינו יפה יותר, אמא או אני?”
“זה אין להשוות. הגברת יפה כאישה מבוגרת, זה שונה לגמרי. והעלמה יפה כנערה צעירה.”
“נערה חביבה את, מיצי. חכי רגע, תבואי אחר כך אל חדרי. אני רוצה לשאלך דברים רבים.”
“כן, עלי להזדרז קצת. צריך עוד להדיח את הכלים.”
ארנה פרשה אל חדרה. זה היה חדר לא גדול, מוארך ורהיטיו לבנים. עמדה לפשוט שמלותיה בקדחתנות. כשהגיעה אל הכותונת, היססה רגע קט ואחר חלצה אף את זו. צמרמורת קלה חלפה את עורה, אף על פי שלא היה קריר. הסירה את הראי הקטן הצמוד לכותל מעל לכיור והתחילה בוחנת את גופה חלקים־חלקים בעיון רב. כבר נזדמן לה לפני כן פעמים הרבה לראות את גופה או חלקים ממנו, אלא שמעולם לא הפנתה אליו תשומת לבה במידה כזו. תמיד היה כדבר המובן מאליו שאינו טעון בחינה מיוחדת. כל אדם עשוי גוף, מובן ממילא. מה שאין כן היום. הסתכלותה בגופה עוררה בה רגש מוזר, נעים ומעיק גם יחד. התבוננה בו כאילו היתה מתבוננת בגוף לא שלה, והיא הראתה אותו לעצמה כהראות לאדם זר. כן, היתה בה הרגשה סמויה שאדם זר מביט עליה בעירומה, חשה מבטים זרים מלטפים עורה, והיא היתה מלאה בושה ואף על פי כן שיקפה בראי שדיה הקטנים העגולים כשני תפוחים, הניחה את הראי וחפנה אותם בכפיה כשוקלת משקלם ואחר נטלה שוב את הראי. תוך כדי כך גלשו סילודים על חוט השדרה שלה מלמעלה למטה. אחר ישבה על קצה המיטה ושיקפה את בטנה החלקה הגדורה על ידי השֹער השחור בקו אופקי חד. היא ליטפה זו הבטן החמה ברוך והרגישה את ידה כיד זרה. התאמצה להחדיר מבטה אל אותו המקום הצנוע שהוא מקום החיים, הפכה את הראי לכל צד ותהתה על עצמה והתביישה ולא חדלה. ההיו כל הנשים כך? ממש כך? אם כן לא היו אולי יפות במקום זה, או אולי לא היו כולן שוות? ושוקיה הללו לא היו יפות כל עיקר, מוכרחה היא להודות. של אמא יפות יותר, עגולות, חלקות, הרי כבר ראתה את אמה בהתרחצה.
תלתה שוב את הראי, אחר פתחה את הדלת כדי סדק וקראה למיצי.
זו צעקה מתוך המטבח: “תכף! אני כבר גומרת.”
בכל הבית היה שקט. רק נקישת כלים קטועה ומרוחקת קצת ניטלטלה פעם בפעם מן המטבח. ארנה שהתה זמן־מה בסדק הפתח והביטה מוסחת אל הפרוזדור האפלולי והשותק. מתחת לדלת המטבח שמנגד הבקיע באלכסון קו אור דק וקלוש. ארנה חשה הבל פיה היוקד. אמא אינה שבה. אינה שבה. היא היתה מלאה מתיחות חולנית, המתנה לדבר־מה שלא ידעה בעצמה מהו. אמא אינה שבה והשעה ודאי כבר מאוחרת. ארנה פנתה אל החדר מבלי לסגור את הדלת. המעורר הקטן שעל שולחנה המלא ספרים ומכשירי כתיבה הראה עשר ורבע. הושיבה עצמה על המיטה ורגליה מורדות ארצה. בחוץ עמד מישהו לשיר בקול זקן, שיכור. אחר נשא נאום קטגוריה נגד הרשות תחת החלון ממש. פלט כמה פסוקים מטושטשים ונטולי קשר והפסיק לפתע מתוך התרסת אמרה עממית הסותמת כל הטענות. בריחוק כמה בתים שר שנית.
עכשיו באה מיצי בלי הסינר הלבן. נשארה מהססת סמוך לדלת. “אה, העלמה כבר הולכת לישון!”
ארנה קמה. “בואי הנה מיצי, יותר קרוב. החושבת את שאני יפה? אמרי את האמת!”
“יפה מאוד. איזה שדיים קטנים נחמדים! לנשק בלי הרף!”
“וכל הנשים, היינו כל הנשים כך הן? בדיוק כך?”
“ודאי! כולן כך! העלמה אינה יודעת? רק מהן יפות יותר ומהן מכוערות יותר.”
“ממש כמוני?”
“ממש כמוך.”
“ואת בעצמך?”
“גם כן.”
“רוצה אני לראות.”
“מה העלמה סחה,” נצטחקה מיצי, “הן אין אני יכולה, לפתע פתאום –”
“מפני מה לא? הרי את נערה חביבה, מה אכפת לך, רוצה לראות.”
“זה מצחיק מאוד כשאין גבר כלל.”
“נשקי לי כאן מיצי,” הצביעה ארנה על שדה.
מיצי עמדה רגע קל, הביטה בה בלי נוע, מחייכת לכל מלוא פניה חיוך מטומטם. לא זזה.
“נשקי כאן,” שנתה ארנה. אז כפפה המשרתת את ראשה ונשקה לה. ארנה לחצה את הראש בעוז אל חזה ופלטה אנקה. “ובכן מיצי?”
“אם העלמה רוצה דווקא!” נצטחקה זו ועמדה לפתוח כפתורי החולצה מתוך סירוב־מה.
“גם את הכותונת,” פצרה ארנה. אחר סקרה אותה מכל צד. מיצי היתה לא גבוהה, מסורבלת קצת, ואיבריה גדולים ומגושמים. “את רחבה כאן,” הצביעה ארנה על ירכיה, “לא כמוני.”
מיצי הרגישה עצמה שלא במקומה, כמי שנשאר לפתע בבטלה לא נעימה, מיותר, בלי כל אפשרות לבדר את הדעת. ידיה המגושמות מדולדלות לשני צדיה, היתה ניצבת באמצע החדר, בשרנית וגולמית, ועל פניה חיוך קטן של מבוכה. היתה עירומה להבהיל. כל החלל היה מלא עירומה. אחר התחילה ידה האחת מגרדת בהיסח דעת את בטנה המקומרת. עירומה שלא לצורך מיוחד, ניטל ערכה לחלוטין, בטל ייעודה. לבושה היתה טובה למלאכות שונות ואפילו למלאכת האהבה, עירומה לא היתה ראויה לכלום.
ארנה התקרבה וכרכה זרועותיה סביב גזרתה ומשכתה כלפי המיטה הסמוכה. שתיהן ישבו חבוקות בלי להוציא הגה. הדממה הודגשה על ידי התקתוק הפסקני של המעורר. שתי הנשים נשמו כבדות וטרופות. אחר עלתה ארנה וישבה בחיק מיצי. נלחצה בעוז אל חזה, יוקדת כולה. מיצי התחילה מלטפת אותה על בטנה, על שוקיה, בידיה הקשות והמחוספסות מעבודה גסה.
“כך, כך הוא עושה לך?” לחשה ארנה ונלחצה אליה יותר. מיצי נתרוממה לפתע. “הגברת יכולה לשוב בכל רגע. צריך שאסתלק מכאן.” כמו בעד צעיף ראתה ארנה איך אספה שמלותיה ונתחמקה מן החדר. זמן־מה הוסיפה לשבת בלי נוע על המיטה. מיצי שכחה פוזמק על הכיסא. הדממה ליפפה אותה כדבר של ממש. הלב פעם להתפקע. הגוף היוקד התפרץ כלפי משהו. אמא אינה שבה והוא אינו שב. גם הוא לא. אבל אבא ישוב. בעוד שלושה ימים. השיעורים למחר לא הוכנו. המורה שטַרק יעקם את פיו עד ששפמו הדליל יהא כמעט מאונך. בגן העם שאל על פרידל, אולם אין היא יפה כלל, פרידל קובלֶר. אף על פי כן היא מתנה אהבים עם וילי מרטין של המחלקה השביעית. אפשר גם נשק לה. בעיניה הוא אינו מוצא חן כל עיקר בפרצוף האבעבועות שלו ובקולו הפגום והמרוסק ובעיני העכבר הפעוטות. פרחח לא מעניין. אבל הוא? הוא הנהו נתעב בלי כל ספק, ושחצני. אך מכוער איננו. והיא, ארנה עצמה, אינה אלא נערה פתיה קטנה ומשום כך הוא ודאי בז לה. היום התנהגה כ… כתינוקת קטנה, כתלמידת המחלקה הראשונה. בטח יצחק לה. היא לא תוסיף עוד דבֵּר אליו. מה הוא נוגע לה! היא מתעבת אותו בכל מאודה.
לו ראה אותה עכשיו כך, כמות שהיא? גל של בושה הציף אותה בבת אחת. בלי משים עשתה תנועה ריקה בידה, כאילו כדי לכסות עצמה. אחר קמה וניגשה אל הראי. סתרה שערותיה ועמדה לסרקן בשקידה יתרה כאומרת להתייפות לקראת מישהו. תלתליה התגבננו עד למחצית גבה והתיזו קולות נפץ דקיקים מאוד למגע המסרק, כגבבה יבשה בהתלקחה. בחוץ עברה עגלה והפליגה והלכה עד שנתמסמסה בלילה. קרע הדממה נתאחה שוב. רק תקתוקי המעורר נזרעו בה בלי הפוגה ומילאוה נקבים זערוריים.
ארנה חפנה שערותיה והעבירתן כלפי פניה. צל שחור על לובן הצוואר והחזה. הטתה חופן השערות כלפי פיה וחוטמה וקלטה ריח מעומם, בלתי מסוים די צורכו, של סבון מרוחק. משום־מה עלה בה חשק לא יבואר לבכות. לשבת ולבכות דומם בדמי הלילה, לא מתוך תוגה ולא מתוך מכאוב נפש, אלא סתם, אולי מתוך עתרת חיים כבושים שפרכסו כלפי מישהו זר, לא ידוע, מסתורי עד לייאוש, ומשום שחיים תוססים אלו שבקרבה לא ניתנו לקבוע להם שם וצורה וגוון. היא עצמה, ארנה, לא ידעה לעשות זאת והיתה לגביהם נטולת ישע לחלוטין.
היא דימתה לשמוע צעדים במסדרון. בקפיצה אחת עלתה ושכבה במיטה. כיבתה את האור ושכבה בלי נוע, כולה מכוונת לשם, אל המסדרון, קשובה אל כל הגה קל. מפתח סבב במנעול והם נכנסו, שניהם. ארנה שמעה בהיפתח דלת אחת סמוך אל חדרה, זו של קיטון הוריה, ודלת אחרת רחוקה יותר, בקצה האחר של הפרוזדור. מתוך נשימה עצורה הקשיבה לכל רשרוש קל שבקלים שהבקיע במעומעם מן החדר הסמוך. בבהירות של חיזיון עקבה אחרי מעשי אמה לפי סדרם, ראתה אותה חולצת את השמלה, את החולצה, את המחוך. חם היה לה לארנה, אלא שנתייראה להניד איבר.
אחר נפתחה דלת הקיטון ואמה יצאה כבר בנעלי בית. כעבור רגעים מועטים חזרה. שאון עמום של מים מבעבעים ומשתכשכים ניטלטל לכאן מקצה הפרוזדור. מן החדר הסמוך שוב לא נפלט שום צליל. דממה מעובה פרצה משם. היא חזרה אפוא ושכבה. מה אירע שם? ארנה לא יכלה להבין. נדמה לה שכבר עבר נצח משעה שנכנסה אמה בפעם השנייה אל חדרה. כלום לא זע שם. לא כלום.
ארנה התחילה כבר מתייאשת מן הדבר, והנה נדמה לה שהדלת הסמוכה נפתחה במתגנב. חריקה קלה אישרה השערתה. בחושים מחודדים קלטה צעדים לא ממשיים שנבלעו בשטיח הפרוזדור. זמן רב הוסיפה לשכב בלי נוע, מקשיבה אל הדממה. בחוץ, במרחק־מה, עמד מישהו לשרוק נעימה עליזה. ארנה נתרוממה בלי רעש ושמה עליה כותנת הלילה. לא הדליקה אור. יצאה בלאט אל הפרוזדור וצעדה לאורכו לאט־לאט, מציגה רגליה היחפות בזהירות כעל גבי חלַקלַקה. בקצהו האחר עמדה תחתיה רגע. זו הדרך של שנים עשר מטר היתה ארוכה וקשה ביותר. ארנה נשמה בכבדות. אחר צעדה צעד והטתה אוזנה אל הדלת. מבפנים נשמעה התלחשות, נפסקת פעם בפעם על ידי צחוק קצר. לעתים נשתררה דומייה. אחר חזרה ההתלחשות ונתלבתה. רוח מוזרה, כבדה, מהממת, נשבה מבפנים.
ארנה ניצבה ליד הדלת בלי נוע. לבה פעם להתפוצץ וגלי צמרמורת חלפו את גופה. היתה עזובה בכל מלוא תבל, גלמודה ואומללה בזה הלילה השותק והמתאפק, שנתרחשו בו אף על פי כן דברים מוזרים ואי־מובנים. קטנה היתה מאוד וטעונת ישע. פעמים אחדות נסתמן בה חשק נמרץ לפתוח את הדלת ולהפריע, להשבית את האושר שהשאיר אותה בחוץ. שם, בעבר האחר, נתרחש משהו שלא ידעה טיבו, אך ששם קץ ליתמות. שם היו שניים להתגבר על הלילה, שם צחקו, ידעו מה לעשות בעצמם, בגופם, הגיעו עד גבול ישותם. וכאן היה הלילה מפולש ומלא וריק ומבעית, וגוף רך יקד ונתלבט ורטט כל זה בסתום, בלי תת לעצמה חשבון על כך. בבת אחת נתרומם בקרבה גל של משטמה אל אמה. היא היתה בעיניה עכשיו זרה, שונה, לא זו המוכרת היטב, ואויבת. לא באביה בלבד בגדה, אלא אף בה עצמה, בארנה. ועם זה עוררה עכשיו סקרנותה באופן חדש לגמרי. נתברר שארנה לא הכירה אותה כל עיקר. נדחק ועלה בה הרעיון שאֵם זו לא אהבה אותה לאמתו של דבר. לא אותה ולא אותו, את אביה.
מבפנים צחקו שוב. ארנה פנתה בהחלטה וגיששה אל חדרה. הדליקה אור ושכבה במיטה מבלי להתכסות. חם היה לה. שעה קלה שכבה בלי תנועה, מיישירה מבטה כלפי נקודה שחורה על הכרכוב, אולי זבוב נרדם. אחר הפשילה כותונתה והתחילה מלטפת כנואשת את גופה, את שדיה, את בטנה, את שוקיה, כבידיים זרות. התרגשותה, שהלכה וגברה עד לטירוף שעה שאצבעותיה ליטפו מקום אחד בגופה, נתקרבה עכשיו אל איזה גבול לא מוכר, אל איזה מוצא. שנתה תנועות אלו כמה פעמים וכל גופה נתכווץ כבעווית. הסילודים שככו מעט־מעט והתרפות באה באיבריה. ארנה כיבתה את האור ונרדמה תכף.
8 🔗
פרידל קובלר לא היתה ידידתה האינטימית של ארנה. ידידת נפשה האמתית היתה גרטל מילנר, שנמצאה זה שלושה חודשים בסנטוריום לחולי ריאה. אל פרידל התייחסה תמיד בקצת זלזול. אף על פי כן היתה זו כרוכה אחריה וביקשה תמיד קרבתה, ומשנסעה גריטי מילנר מצאה שעת הכושר להתקרב אליה עוד. ארנה לא מחתה. פרידל היתה שכנתה על ספסל הגימנסיה. ילקוטה היה מלא תמיד שוקולדה וממתקים ופיה לא פסק מטחון. כבר עכשיו היתה דומה כולה לאמה המסורבלת בת החמישים, מרת שרלוטה קובלר, בניכוי שריגי הקמטים של זו סביב לעיני העגל שלה, שלשווא התייגעה להצפינם תחת שכבת פוך עבה.
כשיצאו מן הגימנסיה הזמינה אותה ארנה לבקר אצלה אחר סעודת הצהריים. פרידל קובלר גרה לא הרחק. שתי הנערות היו הולכות באותה דרך עצמה עד לכיכר קרל. בימים יפים היו מתעכבות רבע שעה בגנונית, שבשעה זו של הצהריים היתה ריקה מתינוקות. רק פה ושם סעדו פועלים על הספסלים סעודת הצהריים שהביאו להם נשותיהם בצקלונות. רובם היו רצפים או בַּיָיבִים שעבדו בסביבה. היום מיאנה ארנה לסור אל הגינה נסוכת השמש, נפרדה מעם חברתה ונחפזה הביתה. בשעת הסעודה מיעטה לדבר. מקומה היה נגד אמה, ומפרק לפרק הטילה בה מבט גנוב. פני אמה היתה להם ארשת שקטה של קורת רוח. פיה המלא היה עסיסי, בשל, שבע. בחדר האוכל המרווח עמד ריח של צלי ושל חסה. החלל ספוג היה התנמנמות קלה. על הרצפה המבריקה ועל מקצתו של המרבד הרך היה מצוין חלון שמש מלוכסן ונפסד צורה.
“החסה טרייה, קחי עוד מעט.”
“רב לי,” החזירה ארנה. אחר אמרה גרטרוד: “מחר נלך לקנות לך מגבעת חדשה.”
מיצי הכניסה את מאכל הקמח, אטריות בשמנת וצימוקים.
“הזמנתי את פרידל קובלר. נצא לטייל קצת.”
“לאן?”
“איני יודעת. אל הגן.”
“מוטב שתשימי את השמלה הכחולה, זו שוב אינה נקייה כהוגן.”
תכף לגמר הסעודה פרשה ארנה אל חדרה. ניסתה להכין את השיעורים, לקרוא ספר, אך לא יכלה לרכז עצמה. הכתוב נשאר זר, בלי זיקה אליה, בלתי נתפס. אז עמדה להתרחץ ולעשות תסרוקתה. לבושה שמלה תחתונה ירקרקת וזרועותיה מעורטלות, סרקה שערה לפני הראי מבלי להביט בו, מתוך רישול של היסח הדעת, בתנועות אטיות. פתאום התחילה מזדרזת, כבכוח דחיפה פנימית. כינסה במהירות שערותיה לצומת ארעי, אחוז בסיכות, וישבה אל השולחן. העלתה מילקוטה גיליון נייר חלק והתחילה לכתוב בזהירות ובאותיות גדולות ועגולות: “איני מכירה אותך. איני רוצה להכירך. התפרצת בתוקף לתוך חדרי והנך יושב כאן, למרגלות המיטה, ומחייך. למה אתה מחייך כך כל הזמן בלי בושת פנים? אין אני סובלת מראך. אין אני אוהבת אותך. לעולם לא אאהבך. אמחק מעל פרצופך חיוך חצוף זה. אהרוג אותך. אעשה אותך קר וקשה ומכוער. אהרוג אותך. אנשקך. אהרוג אותך. אנשוך. אשימך בתיבת השולחן כאן, ובכל פעם אעלה אותך ואתה תהיה שלי. שלי שלי שלי! לא שלך. לא שלה. אז אולי אאהב אותך פעם קטנה ואזרקך. כי לא אצטרך לך כלל. ולעת עתה צא מכאן. אנא. עזוב את החדר. אתה רשאי לנשק לי נשיקה אחת קטנה, כאן. ועכשיו צא. אם הנך סבור שיפה אני, הגד לי טרם תלך. אני מתחילה בקצות אצבעות הרגליים ומסתיימת ברום הקודקוד, אל תשכח. כל זה הוא ארנה שטיפט. אני. אילו היית חביב הייתי נושאת אותך תמיד עמי, אולם לא אעשה זאת. שֹער צהבהב לך ואתה צוחק בלילה. לעולם לא אאהבך אף כמלוא נימה. אני אוהבת אותך. אילו רציתי הייתי באה ומניחה ראשי על שכמך והייתי שוהה כך שבוע ולא הייתי אוכלת. היינו יכולים כך להפליג בספינה ולהגיע אל עולם שבו תהיה אהובי. הייתי יכולה לומר לך השכם והערב שאאהבך לנצח. גם בלילה, שעה שאני ישנה, גם ביום, שעה שאני אוכלת או פורטת על הפסנתר. הייתי מסוגלת לשרטט תמיד רשמי פניך. למלא ארבעת אלפים מחברות באותיות שמך. ארבע או חמש אותיות. ולחייך תמיד בידידות כלפי כל אדם מאהבה אליך. ולהיות יפה בשביל כל אדם מאהבה אליך. אבל איני מכירה רשמי פניך. איני יודעת את שמך. ואולי איני אוהבת אותך. יכולה הייתי לבכות על שום שאני אוהבת אותך ועל שום שאולי איני אוהבת אותך. לו אהבתיך היטב, הייתי אוהבת אפילו את מורי לתולדות הימים, שמביט עלי בעין אחת והשנייה מכוּונת אותה שעה לצד אחר, ומחייך רעות בעקימת חצי הפה בלבד. למענך הייתי יכולה אפילו להכין את השיעורים כהוגן או אף לא להכינם כלל. אולם איני רואה אותך, ואם אראך לא אדע כלל שאתה הוא זה. אולי לא יהא סימן בידי שאתה הוא זה, ואהיה מתביישת מאוד ואהיה רעה ואהיה מתביישת חלילה. אם תלעג לי אהיה עצובה. אשנאך ואבכה. אם אמצאך היום שם, אדע שהנך הוגה בי. בכל העיר אֵינאישבִּלעדיךָ – אין איש. ארנה.”
היא קרעה את הגיליון לגזרים קטנים וגיבבה אותם לפניה על השולחן לתלולית. נשארה יושבת בלי נוע ועל פניה מתוח חיוך נשכח. אחר קמה ואספה קרעי הנייר. הלכה להשליכם במטבח לתוך האשפה.
בפרוזדור היתה אמה מלובשת ומוכנה לצאת.
“אוף!” פלטה פרידל בהפילה עצמה אל תוך הכורסה, “חם היום!” ארנה כבשה בכפה את קרעי המכתב והתייגעה לשווא לעשותם כדורת. לא שמעה כלל בהיכנס פרידל. זו אמרה: “פגשתי את אמך על המדרגות.”
“כך, יצאה?!” ארנה העיפה מבט על חברתה, שהיתה משולהבת וחזה התרומם מחמת נשימה כבדה. פרידל קמה לפתע ובאה נשקה לארנה על פיה. “את יפה יקירתי, את יודעת?” ארנה הכירה לה טובה בלבה. פרידל הוסיפה לעמוד לידה והתבוננה בה בעיניים מלאות התפעלות.
“ואת וילי אינך פוגשת היום?”
“כן. יבוא אלינו לסעודת ערבית עם אחותו זוזי ועם קרל גריינר, זה התלמיד לאקדמיית האמנות. אולי תבואי גם כן?”
“לא אוכל. צריכה הייתי להודיע תחילה לאמא. היא ודאי לא תחזור לפני שעת ארוחת הערב.” ארנה קמה, ובעד הדלת הפתוחה כדי סדק צר קראה למיצי שתכין קפה. אחר עמדה להיטיב תסרוקתה ולהתלבש. פרידל היתה שוב משוקעת בכורסה, רגליה משוכלות, ועקבה בשוויון רוח אחר תנועותיה של חברתה. “מתעניין הוא בך, קרל גריינר.”
“זה הקוף המכוער?”
“אל תגזימי ארנה, אין הוא מכוער כל עיקר. בחור חביב. ויודעת את, אומרים שבעל כישרון גדול הוא. יעשה גם פורטרט של אמא.”
שתי הנערות נכנסו לחדר האוכל, מקום שמיצי ערכה לפניהן קפה רותח, לחמניות, חמאה, ריבה. פרידל לעסה מתוך בולמוס, כאילו לא בא אוכל אל פיה זה שבוע שלם. “הוא אמר עלייך שהנך נערה יפה מאוד,” תפסה פרידל מחדש את חוט השיחה מתוך פה מלא. אחר אמרה: “אולי תבואי אלינו אף על פי כן לסעודת ערבית? התדעי, היית יכולה גם להישאר אצלנו ללון, מחר הרי יום חופש.”
“איני יודעת. אם אמא תרשה – אפשר. נראה אחר כך.”
הן יצאו. ארנה הוליכה ישר בכיוון גן העם, דרך רחובות טבולי אביב צוהל שנדמו כיותר נקיים ויותר יפים מברגיל. לא שמה אוזן לפטפוטה הבלתי פוסק של פרידל. כל הזמן התפעם בקרבה הרעיון: אם יהא שם, סימן – והוא היה שם.
היינו, בתחילה לא היה שם. בשדרה שבה ישב אתמול סקרה בלב דופק את כל הטיילים והיושבים על הכיסאות והוא לא נמצא ביניהם. האכזבה טפחה פתע על לבה בעוז כזה שארכובותיה קרסו תחתיה. נשימתה כמעט שפסקה. רגע עצרה בלכתה לשאוף רוח. הגן המלא נמצא בבת אחת ריק ושומם. לא היה בו איש. בקצה השדרה חזרה על עקבותיה מתוך תקווה מסותרת שלא היטיבה לבקשו. האוכלוסים מרובים היום כל כך! ואמנם, כשהגיעו אל שדרת השְתִי בצבץ מתוך ההמון. ארנה הסמיקה כולה.
מחייך, צעד בטוחות היישר לקראתן. “איזה אושר לא צפוי,” אמר בהושיטו ידו לארנה. אחר הציג עצמו ברוב נימוס לפני פרידל. ארנה שתקה רגע, לא יכלה להוציא הגה מרוב התרגשות. הרגישה שאדומה היא ונתמלאה חֵמה על עצמה ונתאדמה עוד יותר אגב כך. גרויה הטיחה לעומתו: “הנך שוב כאן! אין לך כנראה שום עבודה אחרת! הולך בטל אמתי.”
העלמה הרי גם כן פה. אבל נזוז מכאן, אנו חוסמים את השדרה." אחרי הצעדים מספר הציע לשבת על הכיסאות שנתפנו אותו רגע בקרבתם. השיחה התנהלה בכבדות, נפסדת על ידי שתיקתה העקשנית של ארנה. שוחחו על מזג האוויר, על שחקני התאטרון המפורסמים. פרידל חקרה את רוסט על דבר מולדתו.
“אומרים שברברים גמורים הם הרוסים.”
“כן, אוכלי אדם,” התלוצץ רוסט, “הצאר למשל אינו ניזון אלא מצלי אדם. כל כפר מכפרי רוסיה הקדושה מוכרח לספק איש צעיר ורך לשולחן המלך והפמליה שלו לפי הסדר, איש ליום.”
“רק בחורים?” התעניינה פרידל בתומה.
“גם בתולות. יום אחד בחור, יום אחד בתולה, לסירוגין. בימות שבתון וחג שניים ליום, בחור ובתולה יחד.”
ארנה התפרצה פתאום בצחוק. “מה כזבים אתה מפיח כאן!” צחקו כולם. ארנה אחז אותה בבת אחת בולמוס הדיבור. סיפרה על הגימנסיה, תיארה את המורים ומקצת התלמידות בקווים קצרים ואופייניים שהבליטו בייחוד הצד המגוחך שבכל אחד, לעליזות שומעיה. באופן תיאורה היה משהו חריף, קולע, שנתן מבלט גרוטסקי לעצם המתואר. היא קבעה להם צורה סופית, החלטית, ששוב לא ניתן לשנותה, ואותם בני אדם, כשנזדמן לך אחר כך להכירם, לא נגלו לך אלא בצורה זו. על פי תיאורה אפשר היה לצייר דיוקנם בלי לראותם.
“אני סבור שיש בך איזה כישרון אמנותי,” פסק רוסט, “האם היית רוצה להיות אמנית?”
“איני יודעת, לא הרהרתי בזה.”
“בכל אופן, איני מרגיש בך את החומר לבניין משפחה בורגנית כשרה. פרו ורבו ברקָק של שיעמום, והכל מתוך הרגל תפל ונטול חדווה.”
אותו רגע עברה ויטה קרסטן, תלויה על זרועו של אדם שפניו צעירים ושערו שב. היא ענתה על ברכתו של רוסט מתוך חיוך רב־משמעות, כשומרת עמו סוד משותף.
“הלוא הרקדנית ויטה קרסטן היא!” העירה פרידל, “הנך מכיר אותה פנים אל פנים?”
“ואלא מה? התוודענו לפני כמה זמן.”
ארנה ליוותה אותה במבטיה שעה ארוכה, אמדה קומתה הזקופה, הילוכה הגמיש והטופף, התרפקותה המשדלת והכוזבת. נסתמן בקרבה רגש של איבה כלפי אישה זו בלי טעם ברור.
“הנך חושב עצמך כנראה לחכם גדול,” אמרה.
“על כל פנים לא לגרוע שבכסילים,” צחק רוסט.
“שמור חוכמתך בשבילך עצמך! אותי אינה מעניינת.”
“לא נתכוונתי לפגוע בך.”
“אומרים שאישה מעניינת היא, ויטה קרסטן.” פרידל קובלר ידעה כל מה שאומרים על פלוני ועל אלמוני.
“לך נא, מר רוסט, והבא לנו שוקולדה. ידידתי פרידל אוהבת שוקולדה עד לשיגעון.”
“בחפץ לב.”
כשנתרחק רוסט העירה פרידל" “אדם נעים.”
“בלתי סימפטי עד מאוד!”
“אל תגזימי, ארנה, בעינייך הכול בלתי סימפטי.”
רוסט חזר עם שתי טבלות שוקולדה של “גאלָה פֶטֶר”. פרידל קלפה תכריך הנייר והתחילה מיד מכרסמת במסירות. שום דבר שוב לא עניין אותה ברגע זה. ארנה אחזה את טבלת השוקולדה בידה ארוזה כמו שהיתה, כדבר שלא נועד כלל לאכילה. מבטה מכוון היה נכחה, מעל לשורת ראשי היושבים שמנגד, אל ערוגת הפרחים העגולה מאחור, שכבר היתה ברובה מצופה צל. רק קצהָ עוד היה שרוי בחמה. היום תש והלך. מאחור ניטלטלו גלי מוזיקה משובשת בשקשוק הטראמים העוברים מעבר לגדר ובבליל המולת הכרך. רוסט עישן מחריש לצדה. פעם בפעם נידף אל אפה קומץ עשן ריחני חריף. כבושם משובח שאפה את העשן אל קרבה. אילו היתה גדולה יותר, לא היה בז לה ולא מלגלג עליה. אפס אין היא רוצה שיבוז לה, למרות הכול! אין היא רוצה! פרידל טיפשה היא, טיפשה, טיפשה. למה משכה אותה עמה? שמא משום שחסרה היתה האומץ להזדמן עמו ביחידות? הבלים! אין היא פוחדת ממנו.
ברגע זה נתרוממה פרידל. אנוסה היא לחזור הביתה במוקדם בשביל לקבל פני חבריה. וארנה תשתדל נא לבוא, אם לסעודת הערב ואם אחר כך. אמה ודאי תרשה לה, יהא עליז מאוד!
כשהלכה נשארה ארנה שעה קלה שקועה בתוך עצמה. העולם מחוצה לה כאילו הפליג ונתמסמס והיה לאפס, והיא נמצאה בחלל ריק, היא לבדה, וסביב לה ריחפה עצבות קטנה ומתוקה ובין ערביים חרישיים ירדו עליה, נוגעים ולא נוגעים בה, ואדם אחד, אולי הוא, נמצא לצדה. לא לצדה כי אם בקרבה פנימה, ועליזות פתאומית מילאתה מפה אל פה והיא התחילה לנתר ולקפץ במשובה אל מעמקי האפָר הערבי, רגליה יחפות ושערותיה סתורות והוא אחריה בצחוק מהדהד, תופס ולא תופס אותה ומוסיף לרוץ אחריה, מלוהטת כמו שהיא ומטוללת ומתחמקת מרוב תשוקה.
ארנה הרימה עיניה. כן, הכול היה בעינו. והוא, הוא ישב על מקומו בלי שינוי, מחייך לעומתה בחביבות. נאצלו ממנו מעין חמימות וחסות. בבת אחת הרגישה עצמה קרובה אליו עד מאוד.
“החיים האם עצובים הם מאוד?”
רוסט לא ענה תכף. השהה מבטו עליה, תהה על עיניה שהיו קרובות ועם זה רחוקות מאוד, בלתי נחקרות. “הם כך והם אחרת. תלוי באדם. ותלוי במצב נפשו.”
“כשאדם עליז מאוד, הריהו נעשה עצוב, עצוב מעט קט.” ואחר כך אמרה: “ודאי נעים להיות בן חורין, להיות רשאי לעשות כל מה שהלבב חומד. לכשאהיה גדולה…”
“לכשתהיי גדולה?”
“העולם גדול והחושים לא ישבעו מקלוט! ועוד הייתי רוצה להיות יפה מאוד.”
“את יפה מאוד.”
“באמת?”
“ואלא מה! הרי אין את סבורה שמכוערת את!”
“כן, לפעמים אני סבורה ואז אני נעצבת וחושבת שטוב היה להיות כלואה במנזר.”
רוסט הצטחק קולנית. “את למנזר!”
ארנה צחקה אף היא. “זה לא אמת. אין אני חושבת כלל על מנזר. אותו רעיון חלף אותי רק ברגע זה. לאמתו של דבר, אינני מחבבת את הנזירות.”
ארנה צריכה היתה לחזור הביתה. ברחוב הרינג עצר רוסט כרכרה. הוריד אותה בכיכר קרל ובעצמו חזר העירה. ארנה עמדה תחתיה שעה קלה וליוותה בעיניה את הכרכרה המתרחקת.
9 🔗
בני משפחת קובלר דרו בדירה גדולה שחדרים מרובים לה וכולם מרוהטים לתפארת. הם היו עשירים. הֶר קובלר, בן חמישים ולו זקן קיסר זרוע שיבה, יהודי ממורביה שנולד בווינה, קנה ומכר ניירות ערך של הבורסה, עשה מסחר בקרונות תבואה מופשטים שאיש לא ראה מעולם ולא היו קיימים אלא על הנייר, בפנקסים וברשימות. היה לו משרד ושמו “האחים קובלר, מסחר אקספורט ואימפורט” (הפירמה היתה קרויה “האחים קובלר” לשם חיזוק בלבד, כי הוא היה האח היחידי, האחרים לא נולדו). היתה לו אי־שם אחוזה גדולה שלא פקד אותה מעולם, וּוילה יפה באִיְשל, מקום שבילו ירחי הקיץ כמעט בכל שנה, אם לא נסעו למרחצאות הים בארץ או בחוץ־לארץ. הוא התכונן לקבל את התואר “יועץ החצר”. מזמן לזמן היה מודד לעצמו את התואר שלעתיד לבוא בהנאה מוקדמת: “הֶר הוֹפרט היינריך קובלר, מה אֶמי?”
אֶמי אשתו היתה נוצרייה מדלת העם שנישאה בשעתה לקובלר, מפני ש“יהודי כסף יש לו”. היא חשבה עצמה תמיד לנעלה עליו בשל מוצאה הנוצרי, אולם לעצמו של דבר לא היתה אישה רעת לב. כל הגותה היתה עכשיו להחזיק בנעוריה שאבדו לה זה כבר, להחזיק בהם בכל מאמצי כוחה, ותנועותיה וצחוקה של רעננות עלומים מופרזת עשו רושם של לא טבעיות, של גיחוך. היא לא היתה רשאית להראות סמני עייפות, וכשאירע לפרקים שמישהו התאונן בחברתה על עייפות, היתה קופצת מיד ואומרת: “אני אין אני עייפה לעולם! עדיין לא הגעתי לגיל זה, ברוך השם!” וכולם הרהרו אותו רגע, “סחבה זקנה!”
אפס בעלה היינריך קובלר היה רואה אותה בשעות שכוחות של יקיצה בבוקר, מעוכה ומקומטת, בלי שריון התמרוקים והתלבושות על פי המודה האחרונה, והיה מחזיק לו אהובה בלונדית קטנה שעלתה לו בכמה מאות קרונה לחודש, ושנזדמן עמה שלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים. בשאר ימות החול היה אוהב את אשתו והם חיו חיי שלווה. הוא היה רגיל לומר תמיד: “אֶמי שלי, שממשפחת אצילים מוצאה…” עד ברבות הימים כבר התחיל מאמין בדבר אף הוא עצמו. ככל האפשר נמנע מחברת יהודים והתרועע רק עם שאינם יהודים, וביותר עם כאלה שדבוק עליהם איזה תואר. מבטא היה את התואר בהטעמה יתרה, שהיו בה משום התבטלות והכרת טובה וגאווה על שזכה לעמוד במחיצתם כאחד מקרבם. הוא היה מנדב ביד רחבה למוסדות נוצריים, בייחוד לאלה שאפשר היה לקנות פרסום על ידיהם. אולם ידידיו הקרובים ולוקחי כספו היו אומרים מאחורי גבו: “אותו יהודי נבזה.”
מלבד פרידל היה להם עוד בן בגיל שתים עשרה, יוהן וולפגַנג על שם גתה, כי היינריך קובלר אהב את השירה הקלסית ואת גתה בפרט, ובנתינת שם זה לבנו היו משום הערצה לגאון השירה מצד אחד ומשום התחכמות חשאית לגורל מצד אחר: אולי יגרום השם. אולם יוהן וולפגנג קובלר לא שעה כלל לכוונת אביו הסמויה והיה נער בינוני עד לשעמום. לא הצטיין בשום דבר, מלבד אולי בחוטמו הסולד ובשערו נטול הצבע, חוטם ושׂער מגזע אמא, מה שנחשב כבר ליתרון גדול בעיני אביו, שמשפחתו נגועה היתה בשׂער שחור ובחוטמים שמיים טיפוסיים. יוהן וולפגנג טיפס ועלה ממחלקה למחלקה רק בכבדות ובעמל רב, גופו לפני הראש כביכול. דומה היה יוהן וולפגנג קובלר לשחיין המתקדם על ידי מאמצים מרובים וכל פעם זורקו גל חדש אחורנית, אל מקודת המוצא. חבריו לבית הספר קראו אותו לשם קיצור ולף, לצערו הכמוס של אביו. ועוד פרט קטן שגרם צער לאביו: הקטן התרועע דווקא כלהכעיס, עם נערי יהודים, ולא היתה כל אפשרות להניאו מזה. בשעת הכושר אמנם גילה ברמזים ובחצאי מילים את אי־רצונו בנוגע לרעות זו, אך בלי כל יכולת לנמק את הדבר בפירוש ובגלוי.
ארנה באה אל בית קובלר לאחר סעודת הערב. ההורים הלכו לאיזה מקום כדרכם ברוב ערבי השבוע, פרט לערב יום ה' שהיה ערב קבלת אורחים. הצעירים קידמו פניה בקריאות שמחה. הם נמצאו בטרקלין, וקרל גריינר פרט על הפסנתר. מבלי להפסיק שרבב לעומתה יד ימינו והפך אליה את ראשו. היתה זו נעימה של שוברט, מה שניגן. כשסיים הפך עצמו על השרפרף המסתחרר, פניו כלפי פנים החדר. שלח ידו והשיג תפוח בטנא הפֵּרות שעל דלפק סמוך והתחיל אוכלו מתוך זחיחות דעת. השהה מבט חצוף כלשהו על ארנה שישבה בסמוך. זו עשתה תנועה להסב פניה, אך נמלכה באמצע והעמידה עליו עיניים לגלגניות. בחור זה לא ישר בעיניה.
“הנך אוהב אפוא לאכול תפוחים.”
“כן, אני אוהב לאכול תפוחים.”
“תכונה ראויה לשבח.”
“האין כן?!”
“וזולת זה יש לך גם עתיד גדול? פרידל בעצמה אמרה לי.”
“חש לי גם עתיד גדול.”
“אין אני אוהבת עתידים גדולים!” עיוותה פניה באי־רצון, “בעל הווה עדיף לי.”
קרל גריינר הרתיע עצמו לפתע ממקומו והסמיך פניו אל פניה. “כך, כך. בארשת זו הריני רוצה לצייר אותך.”
“לצייר אותי? אתה? לא יעלה בידך!”
“מפני מה?”
“מפני שאיני רוצה.”
“נא, עוד נחזור לעניין זה.” בתנועה של יהירות שיעל רגליו והבעיר סיגריטה.
על הספה השתהתה פרידל עם וילי מרטין ואחותו זוזי בעליזות וברוב צחוק. לצדם חנה בחור שתקן ונבוך שהוצג לפני ארנה בכניסתה בשם פריץ אנקר. דומה היה כאילו הוא מצטמצם ומתייגע למחות נוכחותו. עתים חייך חיוך ביישני, יתום, שלא בקשר עם השיחה. היה קצר ראוּת מאוד וזגוגיות משקפיו עבות ביותר. הוא נזדקף מדי פעם, כנראה בלי טעם מיוחד, רק מתוך מבוכה בלבד, וחזר מיד וצנח שוב על הספה הנמוכה. תנועותיו היו כבדות, נבוכות, מגששות כלשהו, זקנות ועייפות. הקו הבולט שבישותו היה עמעום. הכול בו היה רופף, בלתי מסוים, בלא הכרעה, ואפילו גילו לא ניתן לקובעו בדיוק. הוא היה ודאי כבן שמונה עשרה, אולם יכול היה להיות גם בן שלושים. לא היתה לו חתימת זקן ושפם, כאן לא צמח כלום. ואף על פי כן היו פניו זקנים מצבע הקלף. הוא פינה מקום רב לארנה, שבאה לשבת על ידו.
“הנך משתעמם?” פנתה אליו.
“משתעמם? לא, לעצמו של דבר איני משתעמם,” הוא חייך ונחשפו לו אגב כך שיניים גדולות צהובות, לא קצובות. אחר הוסיף: “אבל אפשר כמעט להכיר שהעלמה ארנה אינה… כיצד לומר, שאינה בשלמותה כאן… שעסוקה היא בדבר־מה.”
“שעסוקה אני בדבר־מה?”
“אפשר להכיר.”
“סבורה אני שהנך טועה.”
“גם זה אפשר. לעתים תכופות אני טועה.”
“אם כן מוטב שלא להעיר הערות.”
“בוודאי. אני שותק לרוב מחשש שמא אומר דבר שטות ולסוף אני אומר את השטות, ומשנאמרה הריהי גדולה עוד יותר מאשר במחשבה.”
“והאחרים, חושב אתה שמדברים תמיד דברי חוכמה?”
“יותר מאשר אני, בכל אופן.”
“לא נכון. הם פחות ענוותנים.”
מבטה נמשך פתע אל ידיו, שהיו מעודנות ויפות להפליא, צרות ואצבעותיהן ארוכות מאוד, אולי נשיות כלשהו. הידיים הרגישו כביכול את המבט ונעשו נרגזות. האצבעות התחילו מתופפות בעצבנות יתרה על השוקיים. ידיים אלו די היה בראייה קלה שתיחרתנה בזיכרון לבלי הימחות שוב, כשם שכל אישיותו על כיעורה הבולט נטבעה ברואיה לבלי הישכח.
“ידיך… אני סבורה שידיים כעין אלו לעולם אינן מסוגלות להזיק.”
“אני… מכוער אני מאוד.”
“כן…” היא הטילה בו מבט מהיר כאילו אמרה להיווכח באמִתות משפטה. “זאת אומרת, ייתכן שאינך מכוער כל כך. הנך רק שונה.”
וילי מרטין העלה חפיסת סיגריטות, והנערות אימנו עצמן בעישון מתוך רוב צחוק ועקימת פנים ומחמת חוסר רגילות. פרידל פיתתה אף את ארנה לנסות. אולם לאחר שתיים־שלוש יניקות מן הסיגריטה היא נתקפה שיעול חזק וזרקה אותה, וכולם שחקו למשובתה. אחר שיחקו משחקי חברה, ונסתייע הדבר שארנה נקנסה לנשק לקרל גריינר דווקא. יוהן וולפגנג, בפיג’מה תרוגה, השתתף בצחוקה של הכנופיה בעד סדק הדלת הפתוחה לחצאין, עד שעמדה פרידל על מציאותו ושלחה אותו במפגיע לישון. הוא ציית מתוך ריטון של אי־רצון, וילי מרטין, בעורף הפר שלו הקצר והקשה, לחש מה באוזנו של קרל גריינר ושניהם סקרו את ארנה במבט של פריצות.
בולמוס ההקנטה תקף את ארנה. “הנך רוצה אפוא לצייר אותי?” פנתה אל גריינר.
“גם לנשק.”
“אה!”
“בעיקר זאת.”
“מאוויים שאין להם מילוי לעולם.”
“את סבורה?”
“כן, אני סבורה. צא וחשוב!”
“יש לי שהות להמתין,” הצטחק גריינר בביטחון.
“עליך לשים תחילה על כתפיך ראש אחר.”
“לא, באותו ראש עצמו.”
“אל תתקוטטו ילדים!” פייסה פרידל.
זוזי מרטין לא גרעה כל הזמן עיניה מקרל גריינר, עיני דג בולטות בפנים תפלים ומשעממים. לא יפה ולא מכוערת, בלי כל קסם ובלי מזג רוח מסוים; בהביטך עליה נתמעטה לך במחי אחד דמותם של החיים. הם נעשו צרים, מוגבלים, נטולי ערך וטעם. כל מה שדיברה ועשתה זוזי מרטין היה נעדר חשיבות, לא הסיטה את העניין הלאה אף כמלוא נימה. מצדה שוב לא היה אפשר לקוות לשום הפתעה, נידון היית להישאר עמה תמיד באותו מקום בלי לזוז, כטובע ברקק.
ארנה הפכה פניה אל פריץ אנקר שלצידה, שהיה נתון להרהוריו וחיוך קטן נשכח נקרש על שפתיו. משום־מה נזכרה בבת אחת בביתה, באמה, ברוסט, ולבה נתכווץ בה. שם עכשיו, הלילה, הוא והיא באין מפריע. נתרומם בקרבה גל של משטמה עזה אל שניהם ובייחוד אל אמה. עכשיו יתרחש ביניהם דבר־מה איום עוד יותר בלי מציאותה בבית. כאילו היתה מציאותה בקרבתם עשויה לשמש כעין השגחה, להציב גבול ליחסיהם, לעכב בבחינת־מה. נדחק ועלה בה צורך למהר מיד הביתה, אך היא נשארה תחתיה בלי נוע. בעומקי נפשה הרגישה שעל ידי כך לא תשנה כלום. שמחת החבורה שאצלה והצחוק המתלקח מפעם לפעם הגיעו אל אוזנה מרחוק, כמבעד לפרגוד, מבלי שתבחין בקשר השיחה ובפשר המילים. היא היתה עצובה, נטולת עוז. החיים ניצבו לפניה כחומה גבוהה וחלקה שקשה לטפס עליה ולעוברה. עדיין היתה צעירה מאוד, עדיין לא ידעה שמאחורי אותה חומה אין כלום, האַיִן המוחלט. לא ידעה שעצם החיים, העיקר, הוא החיפוש.
“ידידך הוא, אותו גריינר?” לחשה אל פריץ אנקר.
“ידידי? אי אפשר לומר. אין לי ידידים.”
“מה דעתך עליו?”
“איני יודע. יש בו תכונות שמעוררות בי השתוממות, מעין התבטלות, מפני שאינן בי.”
“הרי אדם ריק הוא, בלי כל כובד.”
“היינו הך. הוא ינחל אושר. הוא בלי דופי בעיני עצמו, מרוצה. אין הוא חכם די בשביל להיות אומלל.”
“דווקא משום זה!”
“בעל אומץ לב הוא. משום ששכלו אינו מתייצב לו לשטן. מלא בינוניות מקסימה, נוחה לבריות, עתיד הוא להצליח בשל אותה בנליות עצמה. מתנוצץ מחוסר שאר רוח.”
ארנה עקרה עצמה ממקומה ונזדקפה. “היודע אתה לרקוד?” פנתה קולנית את אנקר.
“איני יודע,” הוא חייך מבויש וחסר ישע.
“בוא ואלמדך.”
“לא, אני חושב שמוטב… יהא מגוחך יותר מדי.”
“גולם כזה! פרידל, לכי נגני מה! וַלס!” היא רמזה לקרל גריינר והתחילה מסתחררת עמו כעַלְעוֹל.
“את יפה ארנה,” לחש לה הלה בשעת הריקוד.
“לא בשבילך, על כל פנים.”
“מפני מה? שמא אומרת את לטעת בי את האמונה, שאותו אורנג־אוטנג פריץ אנקר ישר בעינייך יותר? להתנשק אפשר עמי ולא עמו.”
“שים לבך אל הריקוד! השאר אינו נוגע לך!” היא עקרה עצמה מזרועותיו וקפצה אל פריץ אנקר ונשקה לו נשיקה חטופה על פיו, למבוכתו הגדולה. אחר צנחה לצדו על הספה כמיוגעת. על פניו של גריינר חלף חיוך עקום, רע.
“לך נא, מר גריינר, הושט לי אגס.”
הוא הגיש לה בלי מילה את האגס.
“תודה! הנך בחור נחמד!” אמרה בהיתול.
פרידל הפכה ראשה לאחוריה מתוך פריטה ופלטה אל חלל האוויר, “אין איש רוקד?” סמוך לכך הפסיקה באמצע האקורד, ועוד רגע קט הוסיף לצלצל באוזניים.
החבורה קמה ללכת, הגיעה השעה אחת עשרה וחצי. פרידל משכה עמה את ארנה ללוותם קמעה. בחוץ נשבה קרירות נעימה. כיכר קרל היתה נטושה, דוממה, תפוסת הזיה. בית הכנסייה התנוסס מן הצד, אפרורי וחמור על צוקיו וצלביו המוכספים באור ירח שמלמעלה. עירגון עסיסי וכבוש, לא אל דבר מסוים, ספוג היה בחלל כיכר זו, אך הבתים העוטרים אותה כבויים היו ואילנות הגנונית שבאמצעיתה הצטמצמו לתוך עצמם ולא זעו. נאצלה מהם חסות נאמנה שלא תכזב. ארנה היתה יכולה לגעות בבכי סתם, אפילו לא מתוך עצבות יתרה, בדרכה לצד פריץ אנקר השותק בחיוכו המגשש, הלא בטוח.
על ידי היגיעה הבלתי פוסקת שלו לטשטש עצמו ולהסב ממנו שימת הלב, גרם תמיד לתוצאה הפוכה ממש, למגינת לבו, אלא שלא היה בכוחו לשנות. הרגיש עצמו תמיד ברע בתוך עורו, כנגוע מין מחלה גופנית הגורמת מכאובים בלי הפוגה. שנא את גופו הארוך משובש התנועות, את עיניו קצרות הראות, את פניו העירומים, את משקפיו. נכון היה להתפעל מכל בחור טרזן וריק שהליכותיו נאות ודיבורו שוטף וחופשי וחצוף ובלי היסוסים יתרים, הגם שהכיר טיבם של אלה על בוריו. אבל הנערות נהו דווקא אחריהם, אחרי בחורים מגוהצים מסוג זה, ולא אחריו, פריץ אנקר, הלומד פילוסופיה בקלות וקורות הספרות ועוד כהנה וכהנה, ושהנו בן יחיד להוריו העשירים וכסף לו למכביר. אכן בכסף אפשר לקנות, הכסף מכפר על הרבה, אולם אין הוא רוצה לקנות. מבקש הוא מתנה מתוך נדיבות לב, מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, מפני שלמרות כיעורו הריהו אדם חי ומרגיש בכל רמ"ח איברים, שלא ניתן בשום פנים להתחלף באחר. הֵא לכם כל הפילוסופיה ושאר העניינים הנעלים בעד קורטוב של אהבה פשוטה, ארצית, אנושית. אין לו צורך בכלום זולת זה. אין לו צורך אף בהון העצום שעתיד אביו להנחיל לו.
שארנה זו נשקה לו קודם לכן – כלום טיפש הוא ולא יבין שאותה נשיקה לא בשבילו נועדה אלא כנגד מישהו אחר? אולי כנגד קרל גריינר, וייתכן אפילו כנגד אדם שלא נמצא כלל באותו מעמד. כמה היה נותן אילו אפשר היה להאמין שנשיקתה היתה בשבילו בלבד, בלי כוונות זרות. אף על פי כן, הריהי נערה נפלאה!
“חבל שאיני יכולה לאהוב אותך,” פלטה ארנה לפתע.
“אין כל פלא, אדם כמוני…”
“אדם כמוך עוד יותר מאלף אחרים, אבל לא אני.”
אפשרות זו לא עלתה על דעתו כלל.
“אבל אני מבקשת שתישאר ידידי, חברי – כן?”
“בחפץ לב.”
“הנך רשאי גם להתאהב בי קמעה. זה נעים. רק בצנעה כמובן, בלי להבליט את זה. האין כן?”
“עשוי כבר.”
“יפה.”
בחזרתה אחר כך עם פרידל נתקלו לא הרחק ממבוא השער בהוריה של זו. ארנה בירכה אותם אגב קידת נערה קטנה. היינריך קובלר עקר מבין שיניו את הסיגרה הריחנית שבקנה הענבר ופלט אבהית: “אה, ערב טוב פרוילין ארנה, שפיר! ובבית – הכול כתיקונו? שפיר!”
הן לא נתעכבו הרבה עם הזקנים ופרשו מיד אל חדרה של פרידל.
“היית הערב יפה ביותר,” אמרה פרידל אגב הסירה את שמלותיה, “לא הרגשת כלל שקרל בלע אותך בעיניו.”
“לא הרגשתי.”
“הייתי רוצה להיות יפה כמותך.” פרידל מסרה לה מיטתה. בשבילה עצמה הוצע משכב על הדרגש. אולם פרידל עברה בלי שהיות ארוכות אל המיטה ונשתטחה לצדה של ארנה. “התדעי,” לחשה פרידל בחשכה ובקולה היתה מובלעת כעין נימה של גנדרנות, “אבא אהובה יש לו.”
“מנַיין לך?”
“בעיני ראיתיו פעם עמה! נערה יפה. הם יצאו מבית קפה, עקבתי אחריהם ואני יודעת מקום מגוריה.”
“ואמא אינה יודעת?”
“חס וחלילה! את עיניו היתה מנקרת.” לאחר שתיקה קלה דנה פסקנית: “הגברים כנראה שווים כולם. כל אחד ממיר את אשתו. ואבא שלך?” חקרה פרידל.
“איני יודעת.”
“ודאי גם כן.”
“אוהב את אמא.”
“גם שלי, אך אין זו מניעה.”
“ואמא שלך?”
“היינו, אם יש גם לה מאהב? לא ידוע לי.”
זמן רב קרקרו במעומעם בחשכת החדר וגיחכו חליפות. פרידל נתרפקה על ארנה, וזו לא מיחתה, ידיה תפסו את שדיה, חפנו אותם וליטפום לסירוגין. גל של חום שטף את ארנה. דמה סער בה והלב דפק מהירות ובנשמע. העתירו אחת לרעותה נשיקות קדחתניות על יצורי גוון המפרפרים והיוקדים. גופה של פרידל נדבק אל ארנה יותר ויותר, גוף חלק ורך.
“אח, מתוקה שלי, יחידה שלי! כמה אני אוהבת אותך,” לחשה פרידל. ותוך כדי הרף עין: “הטוב לחבק אהוב, אמרי.”
“לא ניסיתי, אין לי.”
“ואני כן, היינו, רק כך, את מבינה? לא כַּנכון. אבל את טובה לי מבחור, אלף פעמים.”
שתי הנערות הבליחו על קרקע הלילה כעל קרקע תהום עמוקה, שני חיים קטנים, מפעפעים, מתמזגים. הדממה רפרפה עליהן, עטפתן כדבר של ממש, הכתה גלים בחדר האפל, שקרנות כמה מרהיטיו צפו בחללו מטושטשות צורה, התגוללה בחוץ המתאפק. שתי הנערות נמצאו בבת אחת חדשות זו לגבי זו וכל אחת לגבי עצמה. אותה שעה שוב לא היו הן עצמן שצורתן קבועה ועמדת. הן עברו תחומי ישותן, נמתחו עד אין־סוף, נעשו כוח, כוח מופשט, זר, עיוור, אותו כוח סמוי הדוחף בלי הפסק את הטבע להיות, נעשו בעצמן טבע. הן נתערבבו זו בזו. כלום היה דבר או מעלל שחל עליו איסור? מי יכול להתיימר להיות אוסר או מתיר? הכול היה בכלל טבע ולא היה דבר מחוץ לו.
ארנה היתה לה הרגשה שאין היא שוכבת במיטה כדי מגע גופה במצעים, אלא שיש רווח קל בינה ובין מיטה זו, כאילו היא מרחפת ממעל לה. אבל זכר הבית רבץ עמוק בנפשה כמכאוב עמום, ועכשיו, משנרדמה פרידל, התחיל צף ועולה כלפי מעלה ומקבל צורה מוחשית. ניסתה לתאר לעצמה את המתרחש שם ביניהם עכשיו בעצם רגע זה, והכול עטה עכשיו בחושיה הנרגשים והנבוכים באשון הלילה מראה יותר איום, יותר מדאיג, כבתוך חלום בלהות. הבגידה, זו שלו כזו שלה, לא היתה מכוונת אלא כנגדה, ארנה, לא כנגד שום אדם אחר זולתה.
בבת אחת נעשה לה חם לבלי הכיל. שמטה מעליה את השמיכה, אך ללא תועלת. אז גיששה וירדה מעל המיטה, נתקרבה אל החלון וסילקה בזהירות לצדדים את הווילון הכבד. הרחוב הקטן היה מיותם, שומם, מואר בצמצום על ידי פנסים. חתול הגיח מתוך הנעלם, נתעכב בתחום האור והפך ראשו לכאן ולכאן כמחפש מי, ואחר כך נתרחק בלא חופזה בצעדים חשאיים לרוחב הרחוב, באלכסון. אי־ממשות של חלום יצוקה היתה על כל זה. היה קריר קצת. צמרמורת של צינה חלפה על גבה, אך היא לא הקפידה על כך. מסתמכת בחזה על אדן החלון הביטה אל הרִיק, עזובה מאוד. דמעות ניגרו מעיניה מבלי שתרגיש בכך. אחר נקשו צעדים נבובים ברחוב סמוך וארנה הקשיבה אליהם שלא מדעת, בצד אחד של נפשה עקבה אחריהם עד שנשתתקו ובטלו.
היא תכתוב לו מכתב לאמור: “כל העולם ערך אין לו, קיומו בטל משמתחיל קיומך. קטנה אני ושוב אין אני קטנה כל עיקר. אנשקך לבקרים על תנוך האוזן ועל שמורות עיניך ועל צוק החוטם. נשתה יחדיו שוקולדה והעיר נטושה לרגלינו. את העיר נאהב יחד מאוד. ונאהב יחד את החורף ונאהב את הקיץ ונאהב את הסתיו, ואני אוהב, אני לבדי, את אמא. הכול יאמרו אהבתך אלי, הקירות, הכלים, החוץ, ואם תלך הרי לא תעשה זאת אלא בשביל לראותני בדמיונך יותר יפה, יותר מאוּוה, ובשביל לטעום מתק השיבה, ואני אתקוטט עמך מעט, כדי לטעום עונג הפיוסים.” לא, היא לא תכתוב לו כלום. אף מילה אחת לא תכתוב. עכשיו הריהו שוכב עמה גוף מול גוף והוא מנשק לה והם צוחקים. אין היא רוצה בו. היא תאמר לקרל גריינר, אותו מנוול, שרשאי הוא לצייר דיוקנה ולנשקה. מומחה הוא לנישוק, גריינר זה, בעצמו אמר לה. היא נתפרצה לפתע בצחוק משונה ונתחלחלה בעצמה על צחוקה. עמדה להקשיב במתיחות אם עורר צחוקה מישהו. לא. הכול נשאר שוקט כקודם, עוד יותר שוקט.
10 🔗
*בפניו הארוכים טיפח גיאורג שטיפט שפם מדולדל של חוטי שערה ספורים מצבע הדבש והיה מעשן “קובה”, סיגרות עבות וקצרות. שבע נחת היה, גיאורג שטיפט. העסקים – תודה לאל! הכול כסדרו. השאר – גם כן. גרטרוד וארנה – אין לקבול! ואותו פגע קטן שגרם לו כמה שעות נעימות, זו האישה המפויכת במלון ריץ שבקלַגנפורט – פיזור רוח מועט שאין בו כדי להזיק. דבר כזה לא בא אלא כדי לחזק עוד יותר את הקשר בין איש לאשתו. וכבר היה מי שאמר כי חיי המשפחה צריך לאווררם קצת מפקידה לפקידה, למען לא יעבשו חה־חה־חה. גיאורג שטיפט נשען רווחות לאחוריו ונהנה שנית מפרטי אותו מקרה שבקלַגנפורט. שעה קלה נשף עשן לא נראה לתוך חלל הטרקלין.
ראשה תמוך בידה, היו עיניה של ארנה כבושות בספר שלפניה על השולחן, מבלי לקרוא. מפעם לפעם הפריחה מבט בוחן כלפי רוסט ואמה, שכדי שלא להוציא את הזמן לריק דשו בטון חברתי אדיש, מן השפה ולחוץ, באיזה סקנדל פומבי, טחון ומוגש על ידי העיתונים של הימים האחרונים. היחסים האמתיים ביניהם נשתמרו שם, סגורים ומסוגרים בחדר אחד שבאותה דירה עצמה, ולא חלחלו לתוך שיחה בנלית זו אף על ידי מבט יחיד. עכשיו שלף עצמו גיאורג שטיפט מתוך החדר שבמלון ריץ ומבין זרועות האישה ואָצַל רעיון של נדיבות לרוסט. זה הצעיר איננו לא סימפטי, ובקי בהוויות העולם לא כפי גילו.
“מה אפוא בדעתך ללמוד, מר רוסט, אם הורשיתי לשאול?”
“עדיין לא הכרעתי.”
“אני למדתי משפטים. חמישה סמסטרים היו לי ואז נאחזתי אהבה, האין כן, טרודי,” חייך כלפי אשתו, “לא רציתי להמתין. האמצעים שלי לא היו בלתי מוגבלים, ונסתייע הדבר שנזדמנה לי משרה הגונה. אני יכול לומר לך שאף פעם לא נתחרטתי. אצלך, אקווה, הרי שאלה זו פתורה. היינו, שאלת האמצעים.”
“פתורה.”
“והרי אין אתה עומד להתאהב.”
“מפני מה הנך סבור שאיני עומד להתאהב?”
“ראשית, אין בעולם אלא טרודי אחת בלבד וזו תפוסה כבר. נקודה. ושנית מראה פניך אינו של מי שמתלקח בנקל. וכי לא צדקתי, טרודי?”
“חדל נא מן ההלצות התפלות.”
“הפעם החטאת את המטרה, מר שטיפט,” אמר רוסט ספק בכובד ראש ספק בלצון בהביטו בסיגריטה לא מוּצָתה שבין אצבעותיו, “כי כבר אחוז אהבה אני, ודווקא לאישה יחידה זו שאין כדוגמתה בעולם.”
מר שטיפט פלט צחוק קולני של קורת רוח. “אם כן אני נד לך הרבה, אדוני היקר, כי לא תהיה תפארתך על דרך זו.”
“אף אני עצמי נד לי.”
“כי עליך לדעת ידידי, הרי רק החילות לפסוע את הפסיעות הראשונות בחיים, ותרשה לאדם ידוע ניסיונות להעיר הערה קלה. יש נשים שסוטות הן מטבע ברייתן, ויש כאלו שאינן סוטות. לא במידה קטנה תלוי הדבר אף בבעל. יש בעלים שלעולם אישה לא תבגוד בהם. לעולם!” את המילה האחרונה הדגיש בתנועת יד מבטלת למפרֵע כל ערעור.
“לדאבוני.”
“כך הוא הדבר! וכי לא צדקתי, טרודי?”
גרטרוד הטילה בבעלה מבט חטוף של בוז, שנעלם מעיניו. משועממת אמרה: “צדקת לחלוטין.”
ארנה שוב לא עשתה כקוראת אלא קלטה בגלוי כל מילה מדוברת וכל ניד פנים אגב ביטוי של מתח קיצוני. איזה משחק נתעב! איזו כזבנות! זעמה גבר והלך כלפי אמה, כלפי זו בלבד, והכרחה להתאפק בכל כוחה לבלתי זרוק בין אלה השלושה את הקריאות כפצצות: שקרנים! נוכלים! הנכם טווים רשת של כזבים! אבל אני, אני יודעת את האמת! יודעת הכל! והיא לא יכלה לכבוש רגש של בוז לאביה, שהיה בו אולי שמץ מאותו בוז עצמו של אמה, בוז למרומה, למנוצח, לחלש, לאבא זה, שעד עכשיו אהבתהו אהבה פשוטה, טבעית, בלי לחקור לטיבו. הוא היה כאן מעולם, עובדה ודאית, החלטית, סבב אותה באהבה, בנועם, והיא החזירה לו אהבה. לא חשבה אותו מימיה למשובח מאחרים, לנכבד מאחרים. הוא היה אביה שלה ואהבה אותו. והנה בבת אחת נמצא מגוחך, קטן בקורת רוחו, בביטחונו הנואל. אותו רגע כאילו נתהווה סביב לארנה חלל ריק. אלה שני האנשים שהיו הוריה נתרחקו והלכו, נעשו זרים לגמרי, משל נמצאו על בד ראינוע. שוב לא היה שום גשר ממנה אליהם. היא היתה יחידה, לאין מפלט. ורוסט, האדם היחידי שביכולתו לחלצה, היה עמהם, קנוניה אחת, ואליה לא שעה.
מתוך תשוקה לא מבוארת להפוך דווקא בנושא זה המשיך גיאורג שטיפט: “ועל כן אני אומר שמוטב שתפנה בעוד מועד לצד אחר, משום שכאן, רואה אתה, עמלך לשווא. חבל על הזמן האבוד!”
מתחסד אמר רוסט: “אבל דברים כגון אלו הרי לא ניתנו להכריעם אגב שיקול דעת קר. עניין שברגש הוא, שעוקד את האדם כשה ושוב אין הוא שליט על עצמו.”
“טעון רחמים אתה, ידידי, רק זאת יכול אני לומר לך.”
“אין אפוא כל תקווה?” לא נתקררה דעתו של רוסט.
“תקווה? רואה אתה חומה זו מעבר הרחוב?” שטיפט הצביע כלפי החלון פרוש הווילון, “כאילו אמרת לעשות בה פרץ בציפורניים! ממש אותו דבר!”
גרטרוד צלצלה למשרתת שתגיש מוקה ומיני תרגימה. הערב של מוצאי שבת ניגר והלך. גיאורג שטיפט לגם את המוקה לגימות רועשות, מתוך רוחו הטובה, שנתגברה עוד יותר על ידי כישלונו הוודאי של אותו צעיר, הציע שילכו אל קפה של מוזיקה מן המשובחים, כולם יחד, אף ארנה. ניסיונה של ארנה להשתמט באמתלה של עייפות היה ללא הועיל. הרי רק היום שב מן הדרך לאחר היעדר של חודש תמים כמעט, ולא תמנע ממנו את העונג לבלות ערב נעים בחוג משפחתו, ובפרט שיום מחר יום שבתון הוא ותהא לה היכולת להישאר במיטה ולהינפש כאוות לבה. זולת זה הריהי כבר נערה בוגרת, “האין כן, מר רוסט?” הלה הניד בראשו בהסכמה, ואין היא מחויבת לשכב תמיד לעת שכיבת התרנגולות. רשאית היא לשנות פעם ממנהגה זה וללכת עם ההורים אל קפה, גרטרוד, להפך, נתפסה מיד להצעת בעלה ויצאה אל חדרה להתלבש. הרגישה כבר טעם לא נעים של הלילה העומד לבוא, שעה שתישאר לבדה עם בעלה, ומוטב היה לדחות את זה הלילה, לקצר אותו ככל האפשר באין יכולת למוחקו כליל.
מטר דק וחמים נזרה בחוץ כאבק. הפנסים מהובלים היו ואורם מרוסס כטחוּן. ארנה נשלחה בחזרה לקחת סוֹכֵךְ והנותרים המתינו לה במבוא השער. המדרכה נעשתה כהה. רוח קלילה הדיפה לעתים ריח רחוק מטושטש למדי של תרזה.
נסתייע שארנה נשתיירה שעה קלה מאחור עם רוסט, והוריה לפנים במרחק־מה. כיוונה את הרגע ללחוש לו: “חסר בושה אתה מאין דוגמתך!”
“מה ראית על ככה?”
“הנך יודע בעצמך.”
“איני יודע כלום.”
“ומוג לב גם כן.”
“ייתכן.”
“אמור נא, מר רוסט, האם לא תחפש לך בקרוב חדר אחר?”
“אינני סבור, חדרי ישר בעיני במידה יוצאת מן הכלל.”
“אבל אתה מפריע כאן. וכי עדיין לא עמדת על כך שהנך מפריע?”
“מוכרח אני להודות שלאו.”
“ועכשיו שהנך יודע כבר, מה תעשה?”
“לא כלום.”
“איזו טרדנות חצופה!”
“בנידון זה ההכרעה בידי אמך.”
“אבל כשאומרים לך בפניך בפירוש שבלתי רצוי אתה,” נתרתחה הנערה, “כן, בלתי רצוי בהחלט! כלום אין בך גם אבק של רגש כבוד?”
“שמעי, העלמה ארנה,” אמר רוסט בכובד ראש. נטל אפילו את ידה, שהיתה לו יוקדת כנגועת קדחת, אולם ארנה משכה אותה הימנו מיד. “אין צורך להתרגש, אני קצת שונה מן התמונה שיצרת לך ממני. עתידים אנו להיות עד ידידים אמתיים, תראי.” בינתיים הגיעו אל מחוז חפצם. רוסט אמר רק: “יפה, עוד נחזור לעניין זה.”
באולם הקפה הגדול והמאוכלס מפה אל פה התפתלו אילך ואילך בין השולחנות, עד שמצאו פינה נאותה. מנצח מסורבל הפנה כלפי האורחים מעל הבמה קרחת מבהיקה. כמעט בלי תנועות שָלָה מן הלהקה צלילים נסערים ומטורפים של אופרטה מפורסמת. כשהפך פניו להשתחוות על מחיאות הכפיים, נראו בהם רק שפם עבות ומונוקל. גיאורג שטיפט, רוחו עדיין בדוחה עליו, פיתה את רוסט להזמין שרי ברנדי. הוא דיבר לבדו. גרטרוד צמצמה במילים, ורוסט ענה מפעם לפעם מפני דרכי נימוס. כל אותה שעה התהלך גיאורג שטיפט עם רוסט במין דאגתנות כבושה, כעִם ידוע חולי הטעון טיפול זהיר. דומה כאילו הכיר לו טובה על חוסר הצלחתו, ששימש אישור לערכו הפרטי שלו עצמו והדגשה של תחושת אושרו. אולם רוסט חשב בנוגע אליו: “אידיוט.”
התחיל כבר משתעמם כהוגן בחוג המשפחה, ואלמלא המוזיקה שפטרה מחובת שיחה, היה ממלט נפשו באיזו אמתלה מתקבלת על הדעת. מפרק לפרק תפס מבט חומד גנוב שניתז לעומתו מגרטרוד. אחר כך, בהשיטו עיניו באולם, הבחין לפתע במרחק כמה שולחנות בפיטר דין יושב עם אדם אחד בלתי מוכר לו. מיד קם וניגש אליו לברכו.
דין הסביר לו פנים. הציגו לפני בן שולחנו, אדם הקרוי שטַנס, שפניו חמורים וקרושים, והזמינו להיספח אליהם. רוסט התנצל. לא יכול להישאר אִתם אלא כמה רגעים, משום שמצוי הוא במסיבת בעלי דירתו. על זה חמד לו דין לצון, “הנך מרגיל עצמך אפוא בהקדם האפשרי לחוג המשפחה.”
“בקירוב,” צחק רוסט.
“פרנץ שלי יהא מכיר לך טובה. היה בדעתי לשולחו אליך מחר השכם עם מכתב. אתה מוזמן אל ביתי לסעודת צהריים. עכשיו שפגשתיך, יהא פטור מדרך זו.” מקץ רגע: “וכיצד אתה מבלה זמנך?”
“לא רע, יום־יום והקסם שלו.”
“כן. ניכר בך שאינך אכול שיעמום.”
“זאת בשום אופן לא. יותר מדי סקרן אני.”
“בגיל זה,” פתח שטנס פיו בפעם הראשונה, קולו היה נמוך, דיבורו בטוח, פסקני ואינו משייר מקום לערעורים, “העולם גדול, מגוון. במרוצת השנים הריהו מצטמצם וצבעיו מתכהים. כל אדם רואה בו מהרהורי לבו.”
עכשיו פתחה הלהקה בצ’רדש פראי ורוסט התרומם ונפרד.
“הלוא דין הוא זה, האמריקני שדיברת עכשיו עמו,” התפעל גיאורג שטיפט כשחזר רוסט, “מברך אותך להיכרות זו! דין בעל מיליונים! אחד מעשירי הארץ! מי שזה נוטה אליו חסד – לו שוב איני דואג!”
רוסט לא השיב. הציץ בארנה, שאצבעותיה תפתפו בעצבנות על טבלת השולחן על דעת עצמן, ומבטה המוסח שלוח אל הריק. איזה יקוד אש! הר געש ממש! לאביה מחוסר הדם אין היא דומה, על כל פנים. יותר אולי לאמה. זו תעורר סופה על סביבותיה!
נתרומם בקרבו לפתע גל של חיבה אל נערה זו, הפרועה בתהפוכות עלומיה ואשר לא תדע נפשה הנסערת. פניו נתבהרו בבת אחת. נשתרעה עליהם אפילו בת צחוק שקטה. עכשיו שוב לא המיטה עליו מסיבתו כל שיעמום. התחיל מרגיש אפילו מין קרבה אל גיאורג שטיפט עם “הקובה” שלו, שפיזם שבע עונג את המוזיקה בנהימה חשאית חוטמנית. נטל מוכנית את הגביע הקטן שלפניו ושתה שריד השרי ברנדי. המשקה הקריר והדבשי, שמרוכזה היתה בו תמצית עולם סמוי של דימויים חריפים, עקורים מתוך הממשות הרגילה, המגושמה, ונטועים בתוך ממשות אחרת, אולי יותר אינטנסיבית ויותר אמתית, האיר בו כבכוח כשפים ודאות אחת: נערה זו נועדה בשבילו וגם תהיה לו.
“לא גרועה הלהקה, מה,” פנה אל גיאורג שטיפט.
“כלל וכלל לא.”
היה כבר קרוב לחצות. שטיפט קרא למלצר. הגשם נכלא בינתיים. מבין מטליות העננים נצנצו גם אי־אלו כוכבים מרוחצים יפה־יפה. לצדי הגינה השירו הצמרות המסתלסלות אל מחוץ לגדר טיפות מאוחרות. שטיפט הוסיף לנהום בפני עצמו את הנעימה שניגנה הלהקה לאחרונה. נשא עמו עוד שעה קלה את ריח בית הקפה, שלא נתלכד כלל עם החוץ המודח והריחני. גרטרוד, שהלכה לצדו של רוסט, כיוונה רגע לא שמור ללחוש לו: “עצובה אני מאוד. לו ידעת כמה אני עצובה.” רוסט לא ענה דבר. נטל בהסתר את ידה ולחצה. חוץ מזה לא דיבר איש כל הדרך. ליד מבוא השער נפרד מהם רוסט, מתאווה הוא לטייל עוד קמעה בלילה נהדר זה.
בלבה של גרטרוד כאילו נעקר לפתע דבר־מה ממקומו. נסתמנה בה ההרגשה המדאיבה כאילו הלך ממנה לעולמים, לבלי שוב. חולשה פתאומית תקפה אותה, כלפני התעלפות, ורק בעמל רב הצליחה לעלות על המדרגות, וצעדיו הבטוחים והמאוששים של רוסט המתרחק מוסיפים לפעום ברוחה בלי חמלה. נשארה גרטרוד יחידה, יחידה עד לייאוש.
11 🔗
לאחר הסעודה הוגש הקפה בחדר העישון הערוך בסגנון מזרחי. מרבדים כבירים כהי צבעים עמעמו כל צליל וגרעו מגשמיותו, הֲדוֹמִים ודרגשים נמוכים ומרופדים, מאפרות פליז ונחושת עשויות מעשה פיתוח מזרחי על כנים דקים שדמו לצמחים אקזוטיים. בקרן זווית ישב בודהה סיני שפרצופו רחב ביותר, לא אנושי, ספק צוחק ספק מעוּוה בפלצות, זרועותיו חבוקות ועיניו עשויות אבני ברקת ענקיות נוצצות. כמה פסילי עץ כושיים קטנים, דקי גֵו וגדולי ראש, שהגיחו מדמיון יוצריהם הפרימיטיבי מופרזי תבנית, פשוטים וגאוניים. בעלי חיים משונים שחציים אדם וחציים יצור אחר, מוזר, לא קיים, וכמה מסכות כושיות מעוּוֹת, פרצופי בלהות על פָּרוכות יקרות ערך המצפות את הכתלים. בחדר זה שרר אור מועב קצת, מרגיע, האדם הרגיש עצמו מרוחק אלפי פרסאות מעצמו ומענייניו הפרטיים. פתח הוביל מכאן אל מרפסת מסוככת גדולה שפנתה אל גן של אילנות כבדים מצלים בני מאות שנה. נדף ריח משכר של אזוביון, מין ריח של חלומיות נרגעת, נעדרת מאוויים, שרוי היה בחלל מעומעם זה. עולם הממשות נשאר מעבר לסף, הרחק מאוד, ולא פכפך לכאן.
על דרגש, חצייה שכובה, רגלה האחת מקופלת תחתיה, היתה מרי דין מעשנת. מדי פעם היתה מפשילה ראשה הבלונדי לאחוריה ונושפת עמוד עשן כלפי מעלה, אל התקרה. ולדי הכלבלב רבץ אצלה, פקעת צמר צחור, עיניו השחורות מציצות נכחן באיזו נקודה נעלמת, נתון להרהורים אין חקר. נאספים היו: פליקס פון ברונהוף, שארה של מרת דין, אופיצר מחיל הפרשים שעיניו מלנכוליות תמיד וארשתן לא נשתנתה אף בשעת צחוקו, הר שטַנס חמור הפנים, שליווה במבטיו סלסולי עשן הסיגריטה שלו ולא השתתף בשיחה אלא בקמצנות על ידיד פתגמים קצרים ולרוב מעובים יותר מדי, ששקעו בה כאבני חצץ בלי יכולת להתמסמס, ופרוי גיזלה, או גיזלה בקיצור ובלי שום נופך, כפי שהיתה קרויה בבית דין, ערמונית דקת גזרה ופזיזת תנועות, לבושה שחורים (בעלה קרל פוקסטַלֶר איבד עצמו לדעת לפני חצי שנה, וזה לא נחשב לה לאסון הכי גדול שבחייה), שהיתה תולה צחוק קולני בכל קוצו של דיבור, לצורך ושלא לצורך, להראותך שיניה היפות ובכלל, משום שהצחוק הלם אותה יפה. צחוקה זה לא תמיד התמזג עם האמור כסיומו הטבעי, והיה מעורר לעתים רוח מציקה של תהייה ומקפח לשעה קלה את השיחה. זולת זה היתה עשירה וחשוכת בנים, וטוותה רשת סמויה סביב פליקס פון ברונהוף. לא יכלה לשקוט על מקומה. כל רגע נתרוממה, פסעה אילך ואילך, נתעכבה לפני בודהה או לפני פסל אחר שכבר ראתה אותם פעמים אין־ספור, העבירה כפה על שערותיה בתנועה קוקטית והעיפה במתגנב מבטים כלפי האופיצר. פזיזותה העצבנית קלקלה קצת את השורה כאן, בחלל מדומדם זה שהשרה רוח של הגות וגזר על התנועות מתינות ואפילו רישול־מה. רוסט ינק להנאתו מן הסיגרה הריחנית שהעניק לו דין. הציץ בעמוד האפר הכחלחל האמוץ והחמים, המחובר בשלמותו לסיגרה הנאכלת כבר עד כדי מחציתה.
דין סיפר על אודות בני אדם מוזרים, אמיצי אופי, שלא חששו לחיות חייהם שלהם, בהתאם לטבעם הפנימי, ליִצרם, בלי להתכחש לעצמם אף כמלוא נימה, על אף הסביבה שהם נתונים בה, זו שלעולם אינה סובלת שינוי מן המטבע שטבעה, ומציינת כל שונה ויוצא דופן כמוזר, אם לא כמשוגע.
קולו היה נמוך, חם, משעבד, נעים היה להקשיב לקול זה כשהוא לעצמו, גם בלי יחס אל האמור. טבועה היתה בו שלהבת פנימית מרוסנת, ואולי אף נימה קלה של עצבות כבושה. יותר שהכיר אותו רוסט, יותר נתגבר בו רגש הכבוד אליו – באדם זה לא היה מקום לקטנות, לא יכול להיות עני לעולם, אף בלי כסף. בבת אחת הבין שההון שעשה דין לא שימש אלא אמתלה, בשביל להראות לעצמו את כוחו, כדרך שאדם מציב לו מטרה באיזה משחק בלתי חשוב כשהוא לעצמו.
בחוץ ירד גשם דק, רענן, ונשתה על ידי אמירי האילנות בחשאי־חשאין. בעד פתח המרפסת ניטלטל לכאן מפרק לפרק רשרוש קל כמהסס.
“הצבא כבר נמאס קצת,” טיפס ועלה פליקד פון ברונהוף מתוך שתיקתו הממושכה, “אינו לוקח לבי.”
“אולם המדים הולמים אותך יפה!” גיזלה נתייצבה לעומתו וסקרה אותו כאילו בפעם הראשונה, “איני יכולה לדמותך בבגדי אזרחים.”
“אי משום זה!” הטיח האופיצר כלאחר יד בלי לשעות אליה ביותר, ואל חלל האוויר: “לא כאן מקומי. אין לי נטייה נפשית אל כל אותו עניין.” דיבורו מתון היה ומתוך יישוב דעת.
“אם כבר הגעת לנקודה זו, אין לך אלא למשוך ידך מן העניין,” חיווה דעתו פיטר דין.
“בקרוב אבקש פיטורי.”
“ואז לא נוסיף לראותך תכופות,” מרת דין מיעכה זנב הסיגרילה בדופנות המאפרה.
“זאת לא אמרתי.” לאחר הרף עין: “אעשה נסיעה לחוץ־לארץ. לאיטליה, לצרפת, אולי עוד לאיזה מקום,” עשה תנועה יתומה כלפי שפמו הדליל כאומר לסלסלו. היתה זו תנועה אינטימית שלו, ידועה למכריו הקרובים, שביטאה איזה עמעום פנימי אחרון שלפני ההכרעה הגמורה.
רוסט, שישב וצדו מופנה אל המרפסת, הפך קמעה את ראשו והביט, רואה ולא רואה, אל חוטי הגשם המלוכסנים שבין האילנות, חוטים שקשרו עליונים ותחתונים יחד.
נזכר בגרטרוד, במבטה הנואש, המתחנן, ששלחה לעומתו הבוקר כשנתקל בה בפרוזדור בעומדו לצאת. מר גיאורג שטיפט, שנמצא באותו מעמד, בירכהו מתוך הרחבה של קורת רוח, מתוך ביטחון גמור בקניינו, וממילא מובן שלא הרגיש בזה המבט של אשתו. והוא עצמו, רוסט, עשה כלא מרגיש. מדוע? וכי לא היתה עם כל זה אישה חביבה, יקרה לו, אותה גרטרוד עצמה של תמול שלשום על כל רמ"ח איבריה? מפני מה עשה כך שיהא מבט זה שלה ניתז כמפני שריון מתכת וחוזר אליה? זוכר הוא עכשיו שאותו רגע עלה בו פתע רגש חטוף של טרחנות. ודאי התעקש כל כך משום שהיה נכזב. משום־מה פיתה עצמו להאמין שיפגוש את ארנה, דווקא את זו. כמה פעמים גם יצא אל הפרוזדור שלא לצורך כלל, מתקווה נסתרת לראותה. לא, זו לא היתה בנראה, כלהכעיס.
עכשיו באה גיזלה פוקסטלר לשבת סמוך אצלו, נכונה כל רגע לחזור ולהתרומם. במוחה כבר גמלה תוכנית קטנה. בפזיזות פייכה את חוטמה נגד הראי הצמוד לצדי חריטה מבפנים. ריח הוורדים של הפוך שנתפשט סביבה לא נעם לרוסט.
“ואתה, אדון צעיר,” פנתה אליו, “אין בדעתך לעשות נסיעה לחוץ־לארץ?”
“אין בדעתי לעשות נסיעה.” רוסט הבליע בטון שלו נעימה קלה של חוצפה וזלזול. אישה פזיזה ונבובה זו כבר גירתה עצביו.
“חבל, יודעת אני מישהו שהיית יכול לנסוע עמו כבן לוויה.”
רוסט השהה עליה רגע מבט נוקב. אגב הטמעת כל מילה אמר: “אין אני בן לוויה, גברתי רבת־החסד.”
העוויה של אי־רצון חלפה פניה, וכהרף עין כבר חשפה שיניה לצחוק מצודד. “כוונתי לא לרעה היתה, לא לרעה.”
“באיטליה אל תפסח על פלורנץ, יש מה לראות שם,” השמיע הר שטנס. כשאמר הר שטנס ביחס לאיזה מקום או לאיזה אדם, “יש מה לראות שם,” היתה תמיד כוונתו לדבר־מה מיוחד, שלא ניתן לשום אדם זולתו לראותו. מלבד נכסים לא נדים היה לו בית חרושת למכונות בשותפות עם אחיו, בהנהלתו של הלה. מכל מקום אורח חייו היה בלתי ידוע, וכן קווי אופיו המיוחדים. בקפדנות יתרה היה מרחיק תמיד כל שיחה מרשות היחיד שלו וקובע לה כיוון כללי ניטרלי. אשתו היתה כלואה בסנטוריום לחולי רוח בשל שיגעון דתי (היא חשבה עצמה למרים הקדושה, הרה גואל, מושיע), זאת בניגוד לו עצמו, שהיה כופר עיקש ולא הוקיר כל עיקר את המושיע המדומה שברחם אשתו העקרה ואף לא את הגואל לשעבר, איש נצרת. כל שאלה לא זהירה שההינה לנגוע בחייו הפרטיים נדונה מלכתחילה להישאר פתוחה, יתומה. במקרים כאלה היה הר שטנס מעמיד על בן שיחו עיניים שקטות, משתאות כלשהו, כאילו השמיע פלוני שטות איומה. אחר כך, מקץ כמה רגעים של שתיקה בלתי נעימה, כשכבר שבע היטב מבוכתו של בן שיחו, היה נוהג להמם את הלה באיזו אמרה המתייחסת לעניין זר שלא דובר עליו כלל, ושאף לא עניין שום אדם כגון: “הקיסר ירום הודו ייסע בקרוב לבקר את הקיסר הגרמני, נודע לי ממקואר נאמן…” וכיוצא בזה. אמרה נואלת במתכוון, שהעליבה והקניטה את שומעה עוד יותר מן השתיקה שקדמה לה. אולם חוץ ממקרים כאלו, יוצאים מן הכלל, היה אדם מנומס, אותה נימוסיות מוסכמת שמשמשת תריס בפני כל אינטימיות לא מבוקשת. עם כל זה, לא היה אדם יבש. היה זה אדם שהורגש בו תוֹך, גרעין מוצק, אדם שלא ניתן לפסוח עליו.
ולדי חילץ עצמו מתוך הרהוריו המסובכים ונזדקף על ארבע. אחר קפץ מעל הדרגש ונתקרב בצעדים חשאיים אל דין לכשכש לו בקטע זנבו. ניסיונו לעלות בחיקו קופח נחרצות: “לך מכאן!”
“בוא חביבי, בוא הנה,” חמלה עליו פרוי גיזלה, אפס ולדי לא נעתר להזמנתה, לא שעה אליה כל עיקר. מתוך צידוק הדין השתטח על המרבד לצדי אדוניו, רבב צחור על המרבד כהה הצבעים. במוחו הכלבי נטוו מן הסתם מחשבות נוגות.
מרי דין נתרוממה וצעדה צעד אל פנים החדר. נתייצבה רגע בין פליקס פון ברונהוף ובין בעלה, גבוהה, דקת גזרה, מחוטבת להפליא. על פניה העדינים חלפה בת צחוק בהירה. את בעלה העריצה, הגם שלא חסרה חוש של ביקורת, ואחרי חמש עשרה שנה של חיים משותפים הוסיפה למצוא בו עניין יותר מבכל גבר אחר.
מן הצד העיף בה האופיצר מבטים גנובים, שהבהבה בהם התפעלות. מרי דין גחנה ונטלה את ולדי על זרועה. בידה המעודנת ליטפה כמה פעמים גבו של הכלב בעוד זה משרבב לשון ארוכה וצרה כשֶנֶץ ורוד, מתייגע ללחך כפה. אחר התיישבה על שרפרף מרופד וקלטה בעונג צלילי הפסנתר, שהתחילו ניתכים אותו רגע כברד מעומעם מתוך הטרקלין שבאגף הסמוך, צלילי וַלס של שופן שנרקמו שם בידי מרתה בתה למעשה רקמה נהדר.
פרוי גיזלה עמדה שוב להתרוצץ במלוא החדר כמוצלפת במגלב סמוי. המוזיקה העדינה, רווית הנכאים, המתיקה את הגשם המשעמם שבגן, עשתהו לא ממשי, טלטלה את האדם לאיזה נוף חלומי שהיו בו הר ועוד גבנון ואיזה אֲפָר נעזב תחת גשם אחר, שונה, ואיזה בית בודד נשען על צלע אותו הר גופו. ותוך כדי כך הופיע קיץ משונה, אדמדם משום־מה, ופרשים דהרו, דהרו אי־לאן ורעמות סוסיהם סמורות על־על ופיותיהם מזי קצף, ופרוי גיזלה פרחה ביניהם ונפנפה בכנפיים גדולות כמין ציפור שחורה ענקית. אחר נפסקה הפריטה והכול נעלם במחי אחד, אולם הצלילים עוד הוסיפו להשתולל בחלל, מופשטים עכשיו, נטולי גשמיות, קיימים ולא קיימים כאחד.
“מנגנת יפה,” פלט האופיצר אל חלל האוויר בקול שונה, רווה חלום. היה חובב מוזיקה יותר מכול, בעצמו ידע לפרוט על פסנתר בווירטואוזיות. ברגע זה נצנצו בעיניו שדמות קמה צהובה ורוכב יחידי, הוא עצמו.
מרי דין, האֵם, שנתה ממרחקים עצומים כהד: “כן, היא מנגנת יפה.” ומעט־מעט חזר היום הגשום ונכנס אל תוך החדר המזרחי, והכול נתמעט שוב, קיבל שוב צורתו הרגילה, החילונית, נעשה לא חשוב.
רק מרי דין, הרהר פליקס פון ברונהוף, רק היא בלבד לא נפגם כלום מתפארתה אפילו לאורו האפרורי של היום החילוני. רק היא נשארה תמיד בעינה בין שהיתה כאן, סמוך אצלך, ובין שלא היתה כאן. והוא עצמו, פליקס פון ברונהוף, ישליך מעליו את המדים וילך למסעות. אחת החליט, כלה ונחרצה. אך מה בצע בכל זה? את מרי לא יוכל לעקור מלבו, כנגד זה אין לעשות מאום. ואפילו לא היה כאן, אילו נעלם לפתע, אילו מת לפתע, אף אז לא היה משתנה כלום – יודע הוא זאת. אין כל עצה נגד זה. ואכן, מוכרח הוא להודות שראוי הוא לאהבה, דין. הוא עצמו מכבד אותו בלי כל שיור. ואף על פי כן, אילו ידע שביעורו יועיל, ייתכן שלא היה נרתע מפני מעשה. מכת גורל היא. הוא ייסע, ודאי ייסע. אפס בתא הרכבת יהא מהרהר בה, בכרכים זרים יהא מהרהר בה, בחדרי מלון נוכריים תהא מצויה לצדו. ובכל מקום ומקום מסוגל הוא להשתטח לפניה ולנשק חרטום נעלה זה הכחול. עד שיקבל פיטוריו יעבור עוד כמה זמן, והוא היה רוצה להתחמק מיד, בעצם ברגע זה.
קם ממקומו. הנשארים כבר השתוחחו מה, ולפליקס פון ברונהוף לא נקלטו אלא קרעי ניבים שפשרם ויחסם נסתם ממנו. מילים זרות, יתומות, מעומעמות קצת כבאות מחדר אחר, שהיו בעיניו משונות, בלי כל שייכות וזיקה אליו, כאילו נתבדלו מלשון לא מובנת לו. והנה, בבת אחת אף נהיה כל אותו חדר זר לו, זה החדר המזרחי על רהיטיו ופסיליו והבודהה שבזווית, שהיו כה ידועים לו, עד שיכול היה לעשות תרשים מדויק ממנו ולציין מקומו וצבעו וצורתו של כל כלי וחפץ בלי לטעות. ואף אלה האנשים, שהכיר על בוריים, אף הם נעשו בבת אחת זרים לגמרי, כנעוצים בעולם אחר, ושום גשר שוב לא הוביל ממנו אליהם. פליקס פון ברונהוף, האופיצר התקיף בדעתו, שכל הסרים למשמעתו רועדים למבט עיניו, שהיה רכוב על סוסו בשעת התרגילים או בשעת מפקד כאל יווני צעיר, אותו פליקס פון ברונהוף עצמו היה ברגע זה בודד עד לייאוש, בודד כבשעה של מיתה. ניצב ליד דלת המרפסת, הציץ בלי לראות בחוטי הגשם הדקים שלא היו שלו, ובשיעמום האפרורי שהמיט אותו גשם, שאף הוא לא שלו היה. לא היתה לו כל שייכות אל כל זה. מחר בשעת המסדר ירדה קשות בחניכיו, יודע הוא כבר, באכזריות מיותרת, לא נחוצה, אווילית. אותם הבחורים החפים ממחוזות אוסטריה העליונה והתחתונה, ישית עליהם עונשים קשים בכל חומר הדין ויבוז לעצמו בשל כך, ואף על פי כן לא תהא לו כל יכולת לשלוט ברוחו. מידה מגונה זו אינה הולמת את אופיו כלל. אין הוא חלש כל כך עד להיות חולשתו מצטרכת להתחפש באכזריות או בעריצות. כל שחזק יותר, צערו גדול יותר. הצער נמדד לו לאדם לפי כוח סבלו.
רם קומה, זקוף, מגוהץ במדיו המלפפים גזרתו הגברית הנאה, היתה עמידתו ליד דלת המרפסת מדולדלת אף על פי כן. איש לא הרגיש בדבר זולתי מרי דין, זו ניחשה בקירוב מהלך רגשותיו. זעה בה אפילו נימה של רחמים אל אדם זה, שחביב היה עליה בבחינת־מה. אילולא אהבתו התובענית גם שלא בדיבור, היה יכול להיות ידידה הקרוב. אולם כלום אפשרית היא ידידות שאינה תלויה בדבר בין שני המינים? בין איש לאישה הידידות טיבה אחר תמיד. ידיות סתם, רוחנית, נפשית, לא תיתכן כאן. כך גזר הטבע.
על ידי קשר מחשבות סמוי עברה להרהר בגיזלה, וידה ליטפה בהיסח הדעת גבו הצמרי של ולדי. לכאורה אישה יפה למדי, גיזלה זו, ועם זה בעלת מזג לוהט. מן הצד, מתוך זווית עין אחת, הפריחה מבט חטוף כלפי גיזלה, שעמדה אותו רגע סמוך להר שטַנס והמטירה עליו שטף של מילים עגולות, חלקות, קשות כקטניות, וחרצה בקרבה: כל עמלה לתוהו. לא, פליקס לא יילכד ברשתה. וזו הוודאות ההחלטית גרמה לה למרי סיפוק־מה, מבלי תת לעצמה חשבון על כך.
כמגרש איזה חלום רע, העביר האופיצר כפו על מצחו המרובע הקשה, שהביע מרץ ותקיפות. שערותיו הצהובות־כהות מסורקות היו יפה, משוכות בקפדנות־מה לרוחב הגולגולת, והשביל שבצד הימני היה ישר ואפרורי. העמיד עיניו על רוסט מתוך מין השתאות קלה, כאילו ראהו עכשיו בפעם הראשונה. ישותו הביעה אותו רגע קיפאון ידוע, משהו כבד, אי־גמיש, בהחלט לא צבאי.
המדים נמצאו בבת אחת שלא במקומם. הרגשה זו צפה ועלתה לפתע ברוסט, תולדה אולי מגילוי רצונו של הלה לעזוב את הצבא. איש צבא כזה הריהו כאדם שחלק מגופו משותק.
האופיצר החזיר מבט אל רוסט בעיניו המלנכוליות, ואחר כאילו נמלך, הושיב עצמו על כיסא שהתיק סמוך אליו. ניכרת היתה בו הכוונה להיכנס עמו בשיחה, אלא שהתאפק עוד משום־מה. רוסט הפנה אליו פנים מצפים.
“אתה הרי צעיר הנך עדיין, אדוני, אפשר לומר צעיר מאוד, האין כן? על סף חיים ממש. הייתי רוצה לדעת, כיצד אדם צעיר שכמוך מתאר לו את חייו. וסלחה נא לי אם אתה רואה בזה משום סקרנות טרחנית, באמת אין זו סתם סקרנות.” האופיצר הרגיש צורך פתאומי לדבר, לסבר בעניין אחר, רחוק לכאורה מאותו עניין פרטי שלו, הממלא את נפשו עד אין מקום – לדבר דווקא עם צעיר בן גילו של רוסט, אולי מתוך צורך סתום לסלק חוב כלפי כל אותם צעירים בני זה הגיל שמרותו מוטלת עליהם ושהוא מתנהג עמהם קשות ומחמיר על פי רוב שלא לצורך.
“מוכרח אני להודות שלא חשבתי עדיין על זה,” השיב רוסט, משתמט, “מכל מקום אין בדעתי לעשות שום תוכנית. עת לכל חפץ…”
האופיצר עישן זמן־מה מתוך שתיקה. “כל אדם, הייתי סבור, בורר לו איזה מקום מסוים, אי קטן בחיים. מציב לעצמו מטרה.”
“לא כולם.”
פרוי גיזלה התחילה שוב לחוג סביב האופיצר כעיט. על פניו חלפה העוויה חטופה של אי־רצון.
“התאבה ללכת עמי אל איזה קפה?”
הגשם נזרה עכשיו כתות באבק דק, בלתי נראה כמעט. מן הגן הזקן נדף לכאן בעד דלת הזגוגית הפתוחה לחצאין ריח רטוב של ירק שכבר רחש בו קורטוב של סתיו. רוסט עמד בבת אחת על ריח זה, שהעלה לו את גן הכומר בעיר מולדתו, בשכנות בית מגורי הוריו. זה הגן הענקי, היערי, המוקף גדר רפפות ברזל גבוהה וצבועה ירוק, ומתוכו נזרקו תמיד נביחות קצרות, עבות, צרודות, דומות יותר לשיעולים, של איזה כלב סמוי, שרגמו את הקָרֵב כבאבנים. לא אחת רצה בנערותו להתחכם לו לכלב זה, היה משליך לתוך הגן נתח בשר שתחב בו סיכה, או מורעל בזרניך המוכן לעכברים, סתם משוטם שנביחותיו הצרודות תמיד מילאו את הרחוב השקט רוגזה לא נעימה ופגמו ימי הקיץ הרדומים, הנרפים, טבולי השמש שהסיטו עצמם דרך רחוב מוארך זה. לשווא! אותו כלב לא ניזוק לעולם. ודאי מוסיף עוד לנבוח אף עכשיו – חייך רוסט בפני עצמו.
באותו רחוב שבמוצאי העיר נראו לעתים קרובות דרי קסרקטין האולַנים שבשכנות, שהדיף כמעט תמיד ריח כרוב חמוץ רקוב, חיילים שטיילו שלובים עם משרתות הפרוור או ביחידות לעבר בית הזונות של מוטקה קוליק שברחוב הסמוך. הנערים ידעו להיכן הם הולכים. לפרקים עקבו אחריהם מרחוק ונתייצבו אחר כך מול אותו בית של שלוש דיוטות עם חלונותיו המרובים מכוסי הווילונות, שהחיילים נבלעו בו. מתוך בית זה נתפרצו בלי הרף קולות צחוק מופקר, צלילי פסנתר, זמרה שתויה. לפעמים נפתחה הדלת ברעש, ומוטקה קוליק, אדם נמוך בעל כוח גופני בלתי שכיח, גולגולתו המכודרת מוצבת בלי צוואר בין כתפיו הרחבות, היה משליך החוצה במהירות הברק איזה ברנש שיכור והלה עף בקשת גדולה, נפל נפילה עמומה ונשאר מוטל כשק כבד בלי יכולת לקום. אותו מוטקה היה גיבור הפרוור, יד אחת עם המשטרה, עלול היה להכות בלי חמלה, כמין מכונה עשויה לכך, בכוח איתנים סומא. כמה שנים אחרי כן, בשעת הפרעות, נדקר לאחר שעשה שמות בפורעים והרג כתריסר מהם.
עתים נקרע לרגע חלון באחת הדיוטות ונערה חשופת זרועות וחזה שרבבה ראשה לתוך הרחוב, תוהה אילך ואילך כמחפשת מי, מפילה למטה זנב סיגריטה בוערת ומגיפה מיד את החלון. “בנות הפנסיון”, כפי שמכונות היו בשכונה, הדיפו ריח של בשמים זולים, וזה עמד בעינו עוד זמן־מה לאחר עוברן, זר ולא נעים. בלתי מתמזג עם ריח הקיץ הלא טרדני, סיבה לעקימת חוטם של הנשים המהוגנות.
תמונות אלו קמו עכשיו לפני עיניו של רוסט בערבוביה ולמקוטעין, אחת דוחקת חברתה, אך בבהירות מספיקה, כולן בבת אחת כביכול, כעל גבי בד ענקי. אופיצר זה הסמוך אצלו, בכובד ראשו ועיניו העגומות, אילו היה שם, ודאי היה גם כן כרוך כאופיצרים האחרים אחרי שמלות הריבות היהודיות הנאות. ואחר כך, לעת מצוא, מתוך אותו קושי רוח קרוש גופו, היה מצווה לחייליו בלי היסוס כלשהו לירות בהוריהן, באחיהן, ואפילו בהן עצמן.
רוסט נדבר עם דין לטלפן לו מכאן לאחר שלושה ימים, ויצא עם האופיצר. הגשם נכלא בינתיים. האוויר רווה היה לחות קרירה תחת שמים אפורים. המרצפת הבהיקה. האופיצר צעד לצדו שותק. אחר עצר בעגלה עוברת וציווה להובילם אל קפה שברחוב הרינג.
מיושב נגד האופיצר, גמע רוסט מן השוקולדה המהבילה, זורק מזמן לזמן מבט גנוב כלפיו. ביום גשום זה היה הקפה מאוכלס למדי קהל מנומר, שַבָּתי, זרוע קרחות נכבדות, דרגות צבא גבוהות, נשים יפות ופחות יפות. כרכרות מפוארות ואוטומובילים עצרו מדי רגע לפני השער המקושט ופלטו אורחים חדשים. רוב הפרצופים הביעו קורת רוח אמתית או מעושה, כל אחד מהם היה כנראה מרוצה להיות בעולם ולהיות כאן, בקפה זה, רקום גלילי עשן סיגריטות ובליל ריחות תמרוקים.
והנה פתח פליקס פון ברונהוף: “המאמינים, להם יש עוד מה, יש להם מעין חיי מילואים, נכסי צאן ברזל כביכול. ואם אינם אלא משלים נפשם בשווא – הרי היינו הך. אולם האחרים, אותם שאין להם אלא כל זה בלבד?!” התווה בידו תנועה מקפת כלפי חלל האולם.
“כלום אין זה מספיק?” אמר רוסט, “וכי מה נחוץ עוד? סבורני שהחיים טובים כך, בלי כל חקירות במופלא.” ומקץ הפסקה קלה: “הרי אין אתה זקן עדיין, אדוני פון ברונהוף.”
“אין אני זקן עדיין,” נתן האופיצר הד כמתוך היסח דעת, “רואה אתה, יש ואדם הולך בדרך אחת עשר שנים או שמונה שנים, אפשר שלא בחר אפילו בעצמו זו הדרך, במקרה מצא עצמו על דרך זו על ידי השתלשלות הנסיבות, על ידי מורשת אבות וכדומה, והמשיך. והנה לפתע פתאום מתברר לו שדרך מוטעית היא, שמובילה למקום שאין הוא רוצה כלל לבוא שמה. ואין זה עדיין העיקר. העיקר הוא שעכשיו, משעמד על טעותו, על איבוד זמנו לבטלה, אינו יודע שום דרך אחרת שיבור לו. אז, אילו היתה הבררה בידו, היה אולי יודע, אבל עכשיו שוב אינו יודע.” נדמה כל הזמן כדובר אל עצמו יותר משאל רוסט. עכשיו שרבב לעומתו קופסת הסיגריטות והצית אחת גם לעצמו.
רוסט השיט מבט כלפי שפמו הדליל, נטול הצבע, של בן שיחו ונתקף בבת אחת שיעמום. כל שיחה זו למה היא באה? טחינת מילים נואלת. הפך פניו כלפי פנים האולם וסקר את יושבי בית הקפה. במרחק שלושה שולחנות כיתרה כנופיה של ארבעה שולחן לא גדול: שני זוגות, אחד בשנות העמידה ואחד צעיר. ההורים ובניהם, פסק רוסט על ספק. אחר בחן כל אחד מהם ביתר עיון. הקשיש משני הגברים, מופנה בפרופיל מול רוסט – כדור בהיר ומצוחצח יפה־יפה, עטור זר שׂער שיבה, חוטם סולד, עקשני, בולבוסי, על גבי שפם עבות שקצותיו סמורים, פניו מפוטמים ומעוגלים עם ציצי ורד בגובה גרמי הלסתות – קבור היה בעיתון. אב המשפחה, ודאי מיוצאי הונגריה או בוהמיה, שיער רוסט כדי לבדר דעתו כלשהו. כשהוא אומר דבר, הרי זה אמור מעתה ועד עולם, אין להתריס! האישה שלצדו, בגיל שבין ארבעים לחמישים, ניסתה כנראה לעצור בעד מירוץ שנותיה בעזרת פוך ותמרוקים למיניהם ובתלבושת ומגבעת על פי המודה האחרונה. היא עלעלה בכתבי עת מצוירים, משתדלת להשהות על פניה חיוך עלומים בלתי חולף, עגבני לחצאין. העלמה שבמסיבתה דומה היתה לה. בתה אפוא. ערמונית ועיניה חומות, לא מכוערות בצורתן אך נעדרות ארשת. נערה נאה נוי בנלי קצת. משועממת או עצבנית גמעה מפרק לפרק גמיעה קלה מאחת מכוסות המים שעל טס הניקל, ובהפסקות ארוכות פלטה מילים אחדות כלפי הבחור על ידה, ארוס או מיועד שלה, אשר הכביר עליה מילים מתוך שקידה מרובה. בחור צפוד בפנסנה זהב על חוטם של מלומד בעתיד, ולו שפם בוסר מדולדל ואוזניים גדולות, סמוקות, מוזחות כקונכיות ענקיות.
חשה עליה מבטו של רוסט ותלתה בו רגע עיניה בתהייה, גרעה אותן ממנו מיד כמתעלמת וחזרה והישירה אליו מבטה.
הלז משעמם אותה, זה ברור, חרץ רוסט אגב חיוך קטן של סיפוק לא יבואר, והנערה זקפה אותו כנראה על חשבונה וענתה בחיוך חטוף, עד שעמד הבחור על אותו משחק אילם וכיוון את הפנסנה שלו כלפי רוסט, מוכן לנגח כשור המוּעד.
רוסט התחיל מוצא בזה עניין. התרומם בלי חיפזון והתחיל צועד אל שולחנם, לתימהונה של הנערה. “שמא תרשה הגברת לשאול את זה,” הצביע על אחד העיתונים המצוירים, “רק לרגע אחד בלבד.”
“לא עיינתי בו עדיין,” השיבה האם חלף בתה. “אחרי רבע שעה, אדוני, אם תאבה.”
רוסט הודה בקידה מנומסת, חייך חיוך רב־משמעי כלפי הנערה והזר למקומו, מלוּוה במבטי הבחור כברמחים שחש אותם בגב. הושיב עצמו רווחות ושיכל רגליו שבע עונג.
פליקס פון ברונהוף עקר עצמו מהרהוריו הקודרים, ניסה לפתות את רוסט לשתות עמו איזה משקה, ומשסירב זה בעקשנות, הזמין רק לעצמו בבת אחת שלושה גביעים של ליקר ירוק והגיחם אל קרבו זה אחר זה בלי הפסקה.
“יום סגריר זה מעכיר קצת את רוחי,” אמר כלשם התנצלות, “יש בני אדם אניני רגש שחילופי מזג האוויר משפיעים עליהם כעל ברומטר. אצלי אין זה תמיד, רק היום במקרה.”
עם הזמינו את רוסט אל הקפה פעפעה בקרבו תקווה לא ברורה שיוכל לשוחח עמו, אם כי לא באותם עניינים עיקריים המפעמים אותו, ויחיש לעצמו רווחה מועטת על ידי שיפרוק מעט מן המטען המעיק. עכשיו נוכח שאין כל יכולת לכך. נתייאש מן מן הדבר לגמרי. לפתע הוצף נחשול של חֵמה עיוורת כלפי עצמו, כלפי אותו צעיר שנגדו, כלפי מישהו טמיר. פניו עטו אפילו אודם קל מחמת התרגשות פנימית. אה, אילו יכול עכשיו להתכתש עם מי, לחלוק מהלומות כמטילי ברזל ואפילו לספוג מהלומות, לרסן סוס סורר פראי, להתגבר על איזה כוח התנגדות קשה! באיזו זווית סמויה שבנפשו נעלב שהוא, פליק פְרַיְהֶר פון ברונהוף, מגלה את לבו לפני איזה צעיר זר שלא הכירו מתמול שלשום, מין אורח פורח חשוד. שמצא אותו בבית פיטר דין – אין זו ערובה. זה עלול להתרועע עם כל אדם מן השוק, גם עם אספסוף. עברו בכללו לוט בערפל, מרננים אחריו כל מיני דברים בלתי כשרים. דומה היה עליו כאילו גילה באמת סודו הכמוס לפני רוסט, מה שלא יכול לסלוח לא לעצמו ולא לרוסט. בארס רטן: “ודאי סבור אתה שהנך מעניין אותי, אה?”
רוסט תהה עליו הרף עין. סמוך לכך עטו פניו ארשת לגלגנית. “כן, אני סבור שאני מעניין אותך,” והוסיף: “מפני מה אתה שותה?”
“אין זה עסקך.”
“הנך נוהג קצת זלזול במדי הקיסר, לדעתי,” אמר רוסט מתונות, מבליע נימה של לגלוג. השיעמום? מתנדף והולך, פילח רעיון את ראשו, אין הוא כלל כה מחוסר דם כמו שחשבתי. תכף נוסיף עוד יעה של פחמים…
“אומר אתה לאלפני בינה! מי אתה?”
“אני? רגע קט!” קם והתפתל בין השולחנות עד למקום שני הזוגות. עכשיו כבר היה השבועון המצויר פנוי. הנערה שרבבה אותו לעומתו בחיוך מלבב, כאל מכר משכבר.
“ועכשיו אני עומד לשירותך, אדוני האופיצר,” אמר לאחר שחזר וישב, “רצונך שאציג עצמי לפניך תכף ומיד?”
“חסר בושה אתה!” רתח האופיצר.
“אף זה ייתכן,” צחק רוסט. התחיל מדפדף לא מעוניין בשבועון, בזורקו מפעם לפעם מבט לעבר שולחן הנערה. אביה כבר חילץ בינתיים ראשו מתוך עיתונו, מפהפהַ סיגרה אדירה ומבטו הקפוא מכוון נכחו אל חלל האולם. רוסט הציץ על שעונו.
“אתה אומר כבר ללכת? ואני חשבתי שנסעד ביחד פת ערבית ונבלה כל הערב.”
“והכול בצורה זו?”
“אל תחשוב לי לכוון. איזו רוח רעה שורה עלי היום. כל זה אינו מכוון נגדך, יכול אתה להאמין לי.”
“אני מצטער, אבל מוכרח אני ללכת. מכל מקום יכולים אנו להזדמן פעם אחרת.”
האופיצר רצה לומר עוד מה, אך בו ברגע נמלך. לא היה כדאי ולא היה בזה מועיל. קרא למלצר להזמין עוד לשתות. עכשיו כבר ימשיך כך עד שיתבסם כהוגן ויגמור יומו עם איזו יצאנית, מתוך הוללות נפרזת, קולנית, נתעבת, שזִכרה יהא מציק כל יום המחרת ועורר גועל עד להקאה ויעשהו זועף, גרוי, קשה לעיכול, רשע, מתוך בוז כלפי עצמו.
12 🔗
היה קרוב לחמש כשעזב רוסט את הקפה ואת האופיצר הדוגר על כוסו. נעים היה לו לשוטט בלי חופזה ברחובות השבּתיים המרוקנים למחצה, הרטובים, המדיפים ריח גשם שחלף. צמרות האילנות המוריקים ירק עז בצדי הרחוב השירו בעוברו טיפות בודדות, מאוחרות, על בלוריתו הבלונדית המגולה, השופעת חירות והכרת ערך. הרגיש בקרבו את הכוח לכבוש הכול, להשיג כל משאלות לבו. מתוך מין נדיבות העביר מבטו על כרכרות עוברת, על אוטומובילים, על עוברי אורח. טוב היה שכל זה מצוי כאן כדי השגה, ומצוי בשבילו, להנאתו, לרווחתו. וטוב היה שגשם ירד ושגשם נכלא ושעכשיו יום, יום אלֶגי כלשהו, מרוכרך, מהסס, ביישני, ושאחר כך יבוא ערב, אולי שלֵו ומתאפק קצת יותר משאר הערבים, ויבוא לילה וריחו שונה קצת מן האחרים, מאותם שלפניו ושלאחריו, דומה להם ושונה מהם גם יחד, כאישה חדשה לא מוכרת. כל יום חדש מבקש אדם חדש, נקי כתינוק בן יומו, בלי מעמסת יום אתמול.
רוסט ירה רעיון קטן של זלזול כלפי אותו אופיצר ארוך, המרותק כנראה לאיזה יום יחיד או לאיזה דבר יחיד, בלי יכולת להינתק ממנו, בטל ומבוטל לגבי כל שאר הימים ושאר הדברים, האופיצר שהגיח שם אל קרבו גביע אחר גביע בשביל להקים חיץ בינו ובין עולמו. פון ברונהוף שותה מתוך שהוא מתיירא. הוא, רוסט, אינו מתיירא.
נתעכב בהיסח דעת לפני חלון ראווה למיני צעצועי תינוקות. כשתפס עצמו על כך חייך וניתק משם. על ידי השתלשלות מחשבות סמויה בא להרהר בארנה ונמצא שטוף בבת אחת נחשול של חדווה. המהיר קצת צעדיו ונטה לתוך הסמטה המובילה אל ביתו. לא הספיק ללבוש גלימת הבית והנה הקישו בהיסוס־מה על הדלת וגרטרוד נכנסה. בלי מילה הטביעה פה מלא, לח, בשפתיו של רוסט, נלחצת אליו בעוז בכל גופה הלוהט, כאומרת להחדירו בו. אחר צנחה על כיסא כמיוגעת. נדמתה כנדכאה במקצת.
“המתנתי לך,” אמרה מקץ רגע, “גיאורג הלך עם ארנה אל החותנת. השתמטתי באמתלה של כאב ראש.”
רוסט הסיע כיסא וישב סמוך אצלה. נטל ידה וליטפה כמה פעמים כאילו כדי להפיס דעתה. החוץ העכור ניבט בעד החלונות שווילונותיהם הכבדים מסולקים היו לצדדים, צבורים ברום האדנים וחוזים בחבלים מושזרים. דומייה עבה נקרשה בכל הבית. מן הרחוב הלא גדול לא הבקיע כל צליל. בלי נוע ישבה גרטרוד, נתונה להרהורים. חוצני הקימונו שלה התרוג נתבדרו וחשפו שוקיים מבהיקות בלבנוניותן בין הפוזמקים ללבנים. ראשה מוטה קצת הצִדה הביטה אל מרחקים נעלמים, מאצל רוסט והלאה. ברגש של בחילה זכרה את התקפות בעלה בלילה שחלף, שרק בעמל עלה לה לעמוד בפניהן. אבל כלום אפשר שתגן כך על עצמה תמיד בלי לעורר חשד? בלי לגלע קטטה, חיכוכים? אילו היתה קרת מזג יותר, פחות רגישה לתנועותיו הקשות, חדות הקצוות, המגושמות, שכה שנאתן. לפתע נצנצה בה כברק אפשרות אובדנו של רוסט וחלחלה חלפה אותה. מדוע לא? יכול הוא להיעלם בפתיעות מכלה, דורון לא מיוחל, ואז תהא אבודה לחלוטין. בבת אחת נדמה לה הכול חלומי, נעדר ממשות. הרימה עיניה כלפי רוסט כאילו כדי להיווכח שהוא עוד נמצא כאן, בבשרו ודמו. בעיניה שכנה עצבות גדולה. שרבבה ידה ומשמשה בזרועו. כן, הוא כאן, עוד כאן. שתי דמעות עלו בעיניה על שנמצא כאן, אצלה, ועל האפשרות האכזרית לאבדו, בלי אשמה, פשוט, כדרך הטבע. אפפה אותה בזה הרגע זו הבדידות המכרסמת העתידה לבוא. הדמעות נעקרו מעיניה וניגרו על הלסתות מבלי שתרגיש בכך.
“מדוע?” אמר רוסט, משדל. אז חייכה חיוך קל, מהסס, וקמה בהיסח הדעת, צעדה צעד לעבר החלון, נתעשתה וחזרה למקומה. הבעת פניה נמצאה בבת אחת נחלפת, ניכרה בה עכשיו החלטה מוצקת, למרות עקבות הדמעות שעדיין הרטיבו לסתותיה. לא! היא לא תניח! היא תילחם! משכה אליה את רוסט וחיבקה אותו בעוז, עד כדי ריסוק עצמות, מתוך חמדה מזוגה בייאוש, כמי שמאבד עצמו לדעת.
“וכי מה?” לחשה אליו, “הרגע הנוכחי, כלום אין הכול כלול בו? הגד, כלום אין זו אמת?” הרחיקה קצת ראשו מאצלה והשהתה עליו מבט כאומרת לחרוט שרטוטי פניו עמוק בלבה לבל יימחו.
“את אישה מבוגרת ואת תינוקת קטנה,” אמר רוסט, צר נעשה לו עליה בלי טעם מסוים. הושיב אותה בחיקו והתחיל מלטף שערותיה, שנאצל מהן איזה ריח דקיק, צנוע, מהמם כלשהו. אחר הסמיך אליהן חוטמו ושאף אל קרבו ריח מיוחד זה של אישה ושל כל היקום. בעדה הֵריח ריח האדמה. כך נתחדשו בלי הרף מעשי בראשית על ידי אדם הנצחי וחווה הנצחית, על ידיו שלו, מיכאל רוסט, ועל ידי אישה זו, תמיד זרים זה לזה ותמיד קרובים זה לזה, ניתזים זה מזה ומתנגשים שוב זה בזה. עורה החלק, היוקד, רתת תחת מגע כפו כמשתמט. העתירה לו נשיקות צורבות על מפרקתו, על לחיו, על תנוך אוזנו, מתוך התפרצות פראית, עד שהרימהּ וטלטלהּ על זרועותיו אל הספה.
בינתיים עמדו החלונות להאפיל מחמת ערב מוקדם, וגשם דק התחיל שוב מתחבט על השמשות כזבובים קלים, בודדים. הגשם פרט צליל אחד ומיוחד על הדומייה השפוכה בכל הבית. רוסט עישן מפורקד על הספה. אש הסיגריטה הבהבה כאור מתעה באפלולית המתגברת והולכת. שוב לא נראו הפנים, לא שלו ולא שלה, ולא הידיים, רק בבואות קלושות מתמסמסות, לא ממשיות, וכתם בהיר של הקימונו התרוג שצף במלוא כל החלל. אפס גרטרוד שכובה היתה כאן, ראש הנרפה מוטל באלכסון על חזהו. משקלו של זה הראש נעשה מורגש בבת אחת. הוברר עכשיו, באפלולית אילמת זו של תחילת ערב, שאישה זו נִפחתה קצת מחשיבותה בעיניו. רוסט עמד לפתע על מין חלל ריק בזווית אחת שבנפשו: הנימים המתוחות ממנו אליה נמצאו קרועות כחוטי טלגרף שנחתכו באמצעיתם. צפו ועלו בו אפילו רחמים קלים על אישה זו, המלאה חיים תוססים כהר געש מתאפק, שנמצאה בשבילו כאילו בלי כל רוח חיים. האפשרות של מגע גופי, זה שנתרחש אך לפני רגעים מועטים וששייר עדיין באיברים לאות פושרת ערבה, אותה אפשרות הותקה בבת אחת הרחק־הרחק.
גישש באופל ומיעך שריד הסיגריטה בדופנות המאפרה שעל דלפק העישון שבסמוך. גרטרוד נרתעה וקמה בקפיצה אחת. מוכרחה לעוזבו מיד, הם עומדים לחזור בכל רגע. חיפשה בחשכה ומצאה ידו ונשקה על גבה, אחר יצאה.
רוסט נשאר מפורקד עוד שעה קלה. לא עברו רגעים מועטים עד שקלט צעדים עולים מגרם המדרגות. בקפיצה ירד וחץ על כפתור החשמל. האור שנתפשט בלע כביכול את הדממה. רוסט היטיב תסרוקתו לפני הראי ויישר קמעה גלימת הבית, כּיוון לצאת אל הפרוזדור ברגע שנפתחה דלת הכניסה.
“בילינו אפוא בנעימים יום השבתון?” קידם פניו אבהית גיאורג שטיפט אגב הסירו את מעיל הגשם, “מזג אוויר כזה בשביל טיול אל מחוץ לעיר, הרי אין זה ראוי כלל, מה?”
“יש אפשרויות אחרות,” רוסט היה פוזל כל הזמן לעבר ארנה, עד שצד לבסוף מבטה המשתמט, שנדמה לו כמפויס, בלתי עוין.
“הוא הדבר,” אמר גיאורג שטיפט והוסיף: “בגילך, או־הו! הזמן היה לי קצר יותר מדי, הייתי בוחר אז שאורכו של כל יום יהא לפחות חמישים שעת ולא עשרים וארבע.” תלה בקפדנות מגבעתו על הקולב.
ארנה פרשה אל חדרה, ורוסט נעתר אל הזמנת בעל הבית להיכנס עמו אל הטרקלין לשם “פטפוט מועט” לפני סעודת ערבית. גיאורג שטיפט העביר אצבעות יד אחת על מנענעי הפסנתר הפתוח והעלה סולם של צלילים נבהלים, שנתפזרו בחלל כקטניות. אחר נתחמק לרגע אל חדר האוכל וחזר משם עם בקבוק פּוֹרט ושני גביעים. “לפני הסעודה,” אמר במוזגו, “טוב לשתות גביע, מגביר את התיאבון.” אחר אמר: “לבריאות! לחיי העלומים הנסערים! היו זמנים יפים,” קינח חוטי השערה הספורים של שפמו, “הנערות נשרו ממש אל חיקך כתפוחים הללו שהבשילו. אחת־אחת! מכל הצדדים, אני אומר לך, יותר מכפי הצורך! שוב לא נשתייר לך פנאי בשביל הלימודים. ותיורי הרגל בימי הפגרה! קבוצות של ארבעה ושישה בחורים ובתולות. ואחר כך באה גרטרוד, אילו הכרת אותה אז! אש להבה!”
“אני מתאר לי.”
“או־הו,” התגנדר גיאורג שטיפט, “לא מעטים נכוו בה! החברים נתפקעו בקנאה, יכול אתה להאמין לי. ועד היום. ידעתי במה לבחור.”
“רשאי אתה לראות את עצמך כבר מזל.”
“המילים ההולמות: בר מזל! אישה כמותה תוכל לחפש לאורך ולרוחב. אינן צצות כפטריות. אותי יכול אתה לשאול פשר דבר, ראיתי כבר נשים שונות, לא מאתמול אנוכי. עוד גביע? כיום, מובן, אחרת,” המשיך שטיפט, “לא שקפצה עלי זִקנה, הִי־הִי.” עלה על דעתו שנית זכר האישה המפויכת שבמלון בקלגנפורט, וגל של קורת רוח נשפך כל פניו המשונים. “בכמה תעריכני, למשל?”
“המ… שלושים וחמש.”
“תפשת מועט. שלושים ושמונה, גיל הגברות האמתית, אלא שאדם נעשה מיושב בדעתו יותר, מתון יותר. הקץ לקפיצות! משפחה. אחריות. העיניים צריך שתהיינה פקוחות כהוגן. צעד לצעד, בזהירות, האין כן?” הסיע לצד רוסט מאפרת זכוכית תכולה ונצטרף עמו לעישון סיגריטה – מפני כבודו, הגם שאין הוא מעשן ברגיל אלא סיגרות. בסיגריטה אין הוא מוצא כל טעם, מוכרח הוא להודות. קודם – הן, אבל זה שנים שהזיר עצמו מהללו. אחר תפס מחדש חוט השיחה שנפסקה, אשר גירתה אותו מטעם־מה. “אישה שכמותה, רואה אתה, כוונתי גרטרוד שלי, אינה משיירת מקום לבגידות. נותנת הכול ונוטלת הכול בלי שיור. כלום תתאר לך בעל שבוגד בה, בגרטרוד?”
הואיל והמתין לתשובה של הסכמה, עשה רוסט רצונו, “איני מתאר לי.”
“הוא הדבר! אין היא משתייכת כלל לסוג אותן הנשים. רואה אני אותך כאדם פיקח. עמך בייחוד הרי אפשר לדבר על כך, וכי לא הודית בעצמך שאחוז אהבה אתה אליה, ולו אף מקצת מן המקצת.”
“הנך אומר אפוא לזרות מלח על פצעי?”
“חס וחלילה! ממני והלאה! רק להראותך שחושיך לא הטעוך. טעם טוב – עתים נחמה הוא לאדם גם כן.”
“נחמה מועטת מאוד.”
“מסכים, אבל מה אתה רוצה? איחרת קצת, צריך היית להזדרז יותר ולהקדים אותי, וגם אז אין אתה יכול להגיד בבטחה שאתה היית הנבחר. שמא סבור אתה שלא היו עוד אחרים זולתך? היו והיו, כדוֹמֶן לרוב! והנה, עיניך הרואות!” מזג לעצמו עוד גביע והריקו בלגימה אחת עד למחציתו. “לעולם אין אתה יכול להגדיר מהו הדבר המקשר איש ואישה יחד, אותו גבר דווקא עם אותה אישה. כאן לא תועיל לך לא הסתכלות חודרת ולא תבונה יתרה – לא כלום, הנך עומד לפני מסתורין, סוד הטבע! אני מתכוון כמובן לקשר של קיימא. פגישות ארעיות בין איש לאישה אינן מהעניין הנידון.”
אין תמה, הרהר רוסט, שור הבר שכמותו. למה ישב כאן וספג פטפוטו התפל? אמת, הוא המתין, בתוך תוכו המתין. פנימיותו נתונה היתה כל הזמן לצד ידוע, כלפי דלת אחת העשויה להיפתח לפתע פתאום. גבו היה מופנה אל דלת זו, אך אין בכך כלום, לכשתיפתח ימַצה תחילה רק בחוש השמע את הצעדים המועטים עד לשולחן, או עד לחלון, או עד לפסנתר, או עד לכוננית הספרים. אף יעצום במתכוון עיניו כדי להגדיל את ההנאה, ולא יפקחן אלא אחר כך, ויהא מופתע מן המציאות. אולם הדלת הזו בוששה להיפתח. בפרוזדור נזרעו צעדים רכים, מוכיים, נבלעים בשטיח, והדלת לא זעה. רוסט התחיל נתייאש הימנה, וכי מפני מה נפתה באיוולתו להאמין שזו תיפתח דווקא עכשיו? רק משום שנתאווה לכך?
“הנשים, יודע אתה,” המשיך שטיפט, “יש לי קצת ניסיון בניסון זה. קודם כול צריך להבין כיצד לקחת אותן, הכול תלוי בזה. יד חזקה – בוודאי! אבל חלילה לך מהפריז! ושוב: אין להכליל. יש כאלה ויש כאלה. צריך לתהות על הקנקן תחילה, זהיר־זהיר, לראות לאיזה צד נושבת הרוח. יש נשים שבפניהן עליך לשים עצמך חלש, קטן וחלש כעכבר חולה – הן אוהבות זאת, רק על ידי כך אתה צד לבן. הללו מסוג החומלות הן, הגבר הנהו בשבילן הבובה, התינוק – ורק זו הדרך אליהן. הן לא תמנענה ממך דבר, אבל הכול רק דרך צינורות חמלה. אם אינך מניח להן לשפוך עליך רחמיהן, אינך משיג אצלן ולא כלום. כך טבען. הללו, משנולד להן ילד, הרי אתה יכול ברוב המקרים לצרור חפציך, שוב אין להן צורך בך. עוד יש כאלה ששמעו פעם אי־בזה את המילה “אישיות”, מאז הרי הן נגועות אישיות. משפט מיוחד יש להן על כל דבר, והעיקר – ההפך מזה שלך. חלילה לך מנגוע באישיות שלהן. אם תזלזל בזה – אוי ואבוי לך! הנח להן אפוא שיגעון האישיות וייטב לא להטיל ספק בה – חטא לא יכופר. יש כאלה שאינן מתחממות אלא לאחר שהֲרִיקוֹתָ לפניהן כמה שקים של דברי אהבה, ויהיו אלה אפילו מימרות שדופות, מחוסרות טעם, לקוחות מתוך רומני שוק, מימרות שריח כזבן הולך ת”ק פרסה על ת"ק פרסה – אחת היא! אלו הן הרומנטיות. יותר אתה משקר, יותר הן מתרככות. אני מבטיח לך הצלחה אצלן. אגב, רוב הנשים אוהבות זאת בלי הפליה, בכולן עורק של רומנטיות וכולן אוהבות את הכזב הנוצץ. אפשר שהן פייטניות מטבען.
יש כאלה ששוכן בקרבן חפץ שררה בלתי מושבע, אלו הן השליטות. גבר שאינו מקבל מרותן אינו עולה במניין. אִתן, בשביל להגיע למטרתך, צריך שתקטין עצמך ולו רק למראית עין. קבל תמיד את ההן שלהן והלאו שלהן בלי פקפוק, כגזרה שאין לשנותה, ותבוא על שכרך. יש כמובן גם צירופים, חמישה גרמים ממין זה, שמונה גרמים ממין זה, ושלושה גרמים ממין שלישי וכיוצא בזה. אלו הן המורכבות, על פי רוב נגועות היסטריקה. עם הללו קשה יותר, הפכפכניות הן, פעם בכה ופעם בכה. אִתן יש להחליף את התכסיס מדי רגע, לעמוד תמיד על המשמר, צריך להיות מחונן חוש של דיפלומטיה גבוהה, ואף אז אין ההצלחה בטוחה כל עיקר. רוח מצויה קלה עשויה להפוך הקערה על פיה. מסוג זה מוטב לסלק את הידיים, כי אין חכם ואין פסיכולוג שיוכל להללו, בכל רגע צפויה לך הפתעה חדשה."
“ספר חוקים שלם!” נתלוצץ רוסט, “הן אתה דון חואן גמור!”
“אין להפריז,” התענֵו גיאורג שטיפט מתוך חיוך קל, “מעט הסתכלות בחיים, מעט ניסיון פרטי ולא יותר.”
“ומה היית עושה למשל אילו, אילו נודע לך פתאום, שאשתך בוגדת בך?”
“מי, גרטרוד? מן הנמנעות!”
“כמובן, אבל בחיים הרי הכול אפשר! לעולם אין אתה יכול להיות בטוח.”
“כאן אי אפשר, לא גרטרוד ולא אִתי! אתה אינך מכיר אותה ואינך מכיר את היחס בינינו. רעידת אדמה אפשרית יותר.”
“איני מדבר דווקא במרת גרטרוד,” נסוג רוסט אחור, “נניח אשה אחרת שבגדה בך.”
“ראשית, מעיקרה אין לי עסק עם נשים כאלו. ושנית, תדע לך, לא איש אני ויבגדו בו. כל אישה מכיוון שחייתה עמי, שוב לא תבגוד בי. יש גברים שכל אישה בוגדת בהם, ויש גברים ששום אישה, אפילו המושחתת ביותר, אינה בוגדת בהם. אמת זו טוב שתדע אותה, עול ימים, ולו קרה לי מקרה כזה – הדלת תכף ומיד!” הראה בניד ראש, “בלי שהיות! הלצות כאלו איני גורס!”
הדלת המובילה אל חדר האוכל נפתחה כדי סדק, וגרטרוד שרבבה ראשה להודיע שהשולחן ערוך לסעודה. בהבחינה את רוסט עשתה כמופתעת ובירכתהו לשלום אגב נימוסיות שבריחוק. נכנסה גם לתוך הטרקלין פנימה ונשארה עומדת סמוך לפתח. הזמינה את רוסט בסיוע בעלה להצטרף עמהם לסעודה, אמנם רק סעודה קלה מפני שמיצי חופש לה היום. בעד הדלת שנשארה פתוחה הבחין בארנה שנסמכה בגבה על המזנון, מבטה לעבר החלונות, ולמרות תשוקתו הנמרצת להיות מצוי בקרבתה, אמר לו יצרו הטוב שמוטב לוותר על זה עכשיו. מטעמים לא ברורים לו הרגיש שאם יקבל את ההזמנה, יקלקל דבר־מה. התרומם דרך החלטה ונפטר מהם.
בחדרו מצא על הרצפה סמוך לדלת מכתב סגור במעטפה לבנה בלי שום כתובת. בטרם יקרע את המעטפה, סקר אותה מכל צד, שקל אותה רגע על כף ידו, רחרח בה, מהסס לפותחה. בזווית סמויה שבנפשו שיער ממי המכתב, אלא שנזהר מלהעלות את ידיעתו זו לתחומי ההכרה הצלולה, מחשש התבדות ואכזבה. לבסוף קרע את המעטפה והעלה מתוכה עלה תלוש ממחברת גימנסיה. ארנה ביקשה לראותו למחרת אחרי הצהריים, עליה לדבר עמו באיזה עניין. את הפגישה קבעה בגן העם, על ספסל מסומן, ובמקרה של גשם – על מרפסת בית הקפה. את מכתבה עליו להשמיד תכף לאחר קריאה.
הכתב שלה היה גדול, מעוגל, מפיק מרץ והחלטה. חתמה באות יחידה. אישה גמורה לכל דבר, פסק רוסט בטומנו את הפתקה בארנקו.
13 🔗
לאחר סעודת הערב השתרך רוסט בטבור העיר במורד רחוב ראשי תלול כלשהו, שמוביל אל התעלה. היה ערב מכוכב, רענן, שלאחר גשם. השמים מקומרים היו על גבי הגגות, יהירים, מלכותיים. עתים ניטלטל לכאן אי־מזה ריח קל של שחת. ליל הקיץ התנשם באין שמע, והכרך מעורטל לפניו בערייתו, קלוט תנודה, שבּתי, מרוחץ וחפוף יפה. על עורה של התעלה חלפה מזמן לזמן צמרמורת קלה שפוררה לרגע שלהבות הפנסים הטובלות בקרבה. טראמים נחפזים התרוצצו ונשתקשקו לאורך הגדה רצוא ושוב, אלה מרוקנים ואלה גדושים, נטו אל גשרים והעלו מהם קול עצי ונבוב קצת ונעלמו אל תוך מִסְבַּך הכרך. מחרוזת של ניצוצות חשמל כחולים בהירים ניצתה לעתים מלמעלה על גבי רשת החוטים המתוחים בקול נפץ של גבבה יבשה בהישרפה. מן המים שלמטה עלתה קרירות נעימה, אפלולית, כזו המתפרצת לפעמים מתוך מבוא של איזו חצר אפלה וחשוכת שמש בעצם יום קיץ לוהט.
ידיו משולשלות בתוך כיס המכנסיים מעשה בן חיל, סיגריטה קרה בזווית הפה, בא רוסט אל “אחדות”, שבעד חלונותיה ודלתה הפתוחים נתגלגל צחוק אדיר אל תוך הסמטה המרוקנת כבר. זה היה קול הבריון של יאשה האודסאי, רוסט הכירו מיד. באולם הראשון פינו המלצרים את השולחנות. מעומד בין שני שולחנות, עיין ר' חיים שטוק ב“נויה פרסה” בעיניים עירומות מימיות ממעל לפנסנה המוזח עד לקצה חוטמו. לא הרחק ישבה אשתו באפס מעשה, קטנה, רבועה, פניה הרחבים והקמוטים נוצצים כתמיד משומן המטבח. על עיניה הקטנות כפוֹלי קפה שרופים התנוססו משקפיים, וידיותיהם אבדו במעבה הקפלט האדיר הפרוש כשבָכָה חומה. היא הביטה בעד הזגוגיות אל הריק, ידיה אסופות בחיקה וצרור המפתחות צמוד לסינרה כאיבר מאיברי גופה הנכמש.
היה מוצאי יום שבתון, הטבחות נטלו להן חופשה המגיעה להן, מלווינה הבת הלכה לתאטרון או למקום אחר עם המשורר שלה גדול העתידות, ור' חיים שטוק ואשתו הושת עליהם יום חופש גם כן, שלא בטובתם. בלי היחס אל המטבח, יחס שונה אצל כל אחד משניהם, נמצאו מדולדלים, מיותרים, מחוסרי תכלית. כל אחד על פי דרכו, המטבח נתן טעם לקיומם. פרט למלווינה, בת הזקונים, היו שאר בניהם נשורים כבר כולם, אברכים נמוכי קומה בעלי זקנקנים כשרים, ששלחו ידיהם במסחר, זה בכֹה וזה בכֹה, ועוד בת אחת היתה, נשואה גם כן – דורה פֶלז, שפניה צפודים ומכוערים ולה סלון לעשיית לבני גבירות יקרים, ושבעתות הפנאי היתה מחברת בשקידה רבה רומנים ואלה לא ראו אור מעולם. אף על פי כן היתה נחשבת בעיני עצמה וכן בעיני שאר בני המשפחה כמשכילה שבכולם. אישה משוחררת, פורקת עול, מודרנית עד לקצות הציפורניים, שיניה הענקיות חורגות מתוך הפה, והשפתיים הדקות לא עוצרות כוח לעכב בעדן. הרומנים שלה, שני קוראים מובטחים היו להם: היא עצמה ומקס קרפ. אפס זה, במידה שהרשו לו חוקי הנימוס, היה משתמט, וכשלא עלה בידו היה מתייחד עמה שעות שלמות, קורא כתבי היד ומשבח, מתווכח עמה ארוכות על אמנציפציית נשים ומלעיטהּ גם משיריו. אחר כך, בפני מלווינה אחותה, היה מטיח מתוך חיוך של ביטול: “שוּנְד.”8 מלווינה לא היתה מתריסה כנגד משפט זה. אם מקס קרפ אומר “שוּנד”, הרי זה “שוּנד”, “הוא שמרבה כל כך להבין!”
באולם הסמוך נקהלים היו מקצת בני החבריה. רוסט נתקבל אגב קריאות של שמחה, ואלפרד המלצר נשלח מיד להביא לו מה לשתייה.
“מישה?” השיב מרקוס שוורץ הדרמטורג לשאלתו של רוסט, “בבית החולים הכללי.”
“אה!” מאימתי?"
“זה שני ימים. הקראת בעיתונים,” הנמיך מרקוס שוורץ את קולו סודית, “על הפצצה שנזרקה לפני ארבעה ימים בכיכר שוורצנברג על הציר הרוסי? התנקשות שלא הצליחה. העיתונים מתייגעים לטשטש את העניין, פקודה מגבוה. מכל מקום, אומרים שידו של מישה באמצע. המתנקש לא נתפס כמובן. היינו, הם תפסו איזה אדם חף כדי לסמא את העיניים.”
“בלי פוצה פה, בַּנתם!” התרה יאשה, “פה נקבר העניין! מי שיפטפט, יכול למכור עצמותיו תכף ומיד לסמרטוטר, שוב לא יהיה לו בהן צורך, כי לאחר כך לא יקבל במחירן מאום.”
“בלעת. ולא נודע כי בא אל קרבך,” סייע טנור הגיבורים כלשונו, “חבר הריהו חבר.”
“חבל שלא הצליחה!” פלט עקידוס הצייר, בן חדרו של מרקוס שוורץ. ישב ארוך וזקוף כראש בפניו העפורים חשוכי הזקן, והוא מלא כתמיד כעס כבוש על תבל ומלואה.
“באמריקה,” שילב ארנולד קרוין, “ידיים תבורכנה! דבר כזה מצליח תמיד. עושים מלאכה נקייה.”
“כלום היית באמריקה, טנור.” סנט בו יאשה, “אין אני מאמין בכל העניין.”
“שמא גם אינך מאמין שאני ארנולד קרוין?” נתלוצץ זה.
“זאת אני מאמין, וכי מי ייאות ללבוש עורך במקומך?”
רוסט חקר בינתיים בלחש את מרקוס שוורץ הסמוך לו לתוצאות ההתנקשות, ונודע לו שרק הסוסים נהרגו והרכב ניצל בדרך נס. החליט בלבו לבקר את מישה בבית החולים, לא היה כל ספק שהלה שייכות היתה לו לעניין ההתנקשות.
לגם לגימה קלה מתוך כוס השֵׁכר שלו והציץ מוסח כלשהו בפרצוף הטנור הרחב והדשן, שעורר תמיד רושם של אי־ניקיון ושהבריקו מתוכו שלוש שיני זהב כמתוך הבוץ. גיבוב הבשר על פנים אלו תלוי היה ברפיון, כבלתי צמוד כהוגן אל העצמות, לא נעים למראה, מטושטש צורה, ועיניים קטנות מלופלפות טבועות בו. בשר גלמי, שערות בצבע עור עכבר, שיני זהב – מזה נילושו הפנים של הטנור והוציאו קול מעושן, צרוד. גרגרן היה, עלול לשלשל אל קרבו שקים שלמים של מזון עד בלי די. אי־שם בעיירה שבגליציה עזב לאנחות אישה עם שלושה ילדים, והוא עצמו היה מזמר בחתונות יהודים כגרמופון מקולקל שירי עם כגון "שולמית והבאר, “האָט אַ יִיד אַ וויַיבעלע”9 וכיוצא באלו, ממלא כרסו עד להתפקע ומקבל בצירוף לזה מעות קטנות. התגורר בחדר קטן, צר מהכילו, סבל מעט אסטמה, התקוטט השכם והערב עם מרת פַיירצייג בעלת חדרו בשל שכר הדירה שחב לה. בלם גרגרתה מפקידה לפקידה בשניים־שלושה זהובים, ולעתים הוציא אותם זהובים שנועדו לה על זונה ברחוב מַלץ. עתים, כשהגדיש את הסאה והוצרך לשתות הרבה עד כדי ביסום, נעשה רגשני ורחמיו נכמרו מאוד על עצמו. אז היה מקלל את אמריקה שקטלה אותו, זו העלוקה המוצצת דם האדם עד הנטף האחרון, האדמה תבלענה, י־־־ס! והיה מבשר לכל שומעיו שמחר – וחסל! עד כאן! הוא יראה לכל העולם את כוחו! קַארוּזוֹ, אתם אומרים? אפס! תרנגולת! הרי אין לו קול! אבל הוא, ארנולד קרוין, שמו יהא נישא על כל פה, ארנולד קרוין עדיין אינו אבוד! וכהרף עין היה נתקף שוב דכדוך נפשי קיצוני והיה מבטיח בקול יבבני שמחר ייפקד שמו מבין החיים. מרת פיירצייג, המכשפה הבלה, ישאיר לה מזכרת! בחדר שלה יהא תלוי! יש לו כבר חבל מן המוכן. לא, לא! אל תנסו להניאו, אחת החליט! ולמחרת היה מופיע כאילו לא אירע דבר, מסיט כמכוֹנה את גופו הכבד, לא מגולח, מזוהם, מחייך בשיני הזהב שלו ודעתו בדוחה עליו כרגיל.
מלובש היה כותנות פסים צבעוניות וצווארון של צֵלולואיד בשביל לקמץ בדמי כביסה, חליפה משונה, גזרת אמריקה, שכתפי המעיל רחבות ביותר ומרופדות יפה, והמכנסיים אף הם רחבים למעלה וצרים למטה והוא קיצר אותם יותר מדי, והנעליים כתומות בהירות, אמנם מרופטות כבר כהוגן ושחוקות עקב, אך אמריקניות. לכבוד החתונות היה לובש שחורים, מעיל שכנפיו מתבדרות, נוצץ כבר כמשי מחמת יושן, מכנסי פסים מהוהים, ומגבעת אבטיח שחורה במקום האמוצה של כל יום. תלבושתו נסתיימה במקל מטיילים של קנה במבוק עבה, שיוּר מימים טובים יותר. בכלל עורר רושם של קריקטורה על אמריקה.
ארנולד קרוין חייך מבלי לענות כלום. אחר רגע פנה אל רוסט. “אתה מכבד בכוס שֵׁכר?”
כן, הוא מכבד.
ר' חיים שטוק נתייצב לרגע בפתח וסקר נדיבות את החבריה, מגבעתו שמוטה לו על עורפו, חושפת מצח גבוה זרוי קמטים של תלמיד חכם, והעיתון שבידו מהופך כלפי הקרקע. יאשה הזמינו להצטרף עמהם לכוס, אך הלה מיאן.
“הזקנים לא לצון הם,” אמר לא בלי שמץ של גנדרנות. לפני כמה שנים, או־הו! אז יכול לשאת הכול! איש מהם לא היה ביכולת להתחרות עמו אז בשתייה! אבל כעת חברתו לא תוסיף שמחה. קולו יצא מתוך הגרון סחוט, נטול גוון, נחנק, כאילו נתחב מה בגרון ומעכב. אחר נשתעל כמה שיעולים קטנים, קטועים.
“אבל המשרתות,” צחק יאשה כשהזקן פנה ויצא, “בפניהן מעמיד הוא פנים של צעיר, אותו זקן אשמאי.”
“סחה לי וַלִי השחרחורת,” סיפר ארנולד קרוין, “שהציע לה חמישה זהובים. זו צחקה לו לתוך זקנו. נתנה לו כתובת…”
“ואתה, טנור, איזה מן עסקים בינך ובין וַלי?”
הטנור גמע גמיעה גסה מן השֵׁכר וחזר לפהפה הסיגרה שלו מתוך שתיקה. במוחו גמלה החלטה. העיף עין על רוסט, כאומר לתהות על קנקנו.
מרקוס שוורץ עמד לספר איזה מעשה משעמם בקול חדגוני, מחוסר צבע וברק, על איזה עורך דין בברלין שהיה מפתה נערות לא מבוגרות בסיוע אשתו. שניהם אנשים צעירים, יפים, שייכים לשכבת החברה הגבוהה, והנה מתגלה הסקנדל. מעשה זה קרא בעיתונים. היה לו למרקוס שוורץ כישרון מיוחד להקהות את עוקצו של כל דבר פיקנטי. כל מה שיצא מפיו נהפך לבנלי, למחוסר גוון, ןנטול רוח.
רוסט קרא למלצר ושילם. הפצרות החבריה שיישאר עוד אתם לא הועילו. איזו רוח של שיעמום שרויה היתה כאן הערב באולמי “אחדות”. אז קמו כולם ללכת. הטנור כיוון את הרגע לבקש ממנו בלחישה מִלווה של שני זהובים. כשהשיג את מבוקשו, נפרד והפליג בגופו הכבד והלא גמיש, אף מצעדו נדמה כצרוד. יאשה מלווה על רוסט עד למוצאי הרחוב, שם נתעכב להיפרד.
“ופריצי?” שאל רוסט.
“נמאסה עלי.” ולאחר רגע: “רוצה אתה בה? הנך ישר בעיניה, מוסרה לך בחפץ לב.”
“לא.”
“בחורה כמו שכתוב! תמצא בה עונג.”
“דואג אתה לה כיהודי לבת בוגרת,” צחק רוסט והושיט לו ידו.
14 🔗
אחר צהריים כתומים־תכולים, מלווים מנגינות הלהקות שבגנים וההמולה המנומרת של הרחובות, ניגרו כלפי הערב באור עז, מזוקק, נטול גשמיות. ירק רווה, עסיסי, הטליא את הגנים ואת צדי הרחובות. ניצני הערמונים נשרו זה כבר. בחליפה חדשה בהירה שנקנתה רק היום וציפורן חיוור בדש הרגיש עצמו רוסט בטוב. בדיחות דעת טהורה רחשה מסביב. העולם נרחב היה, מסביר פנים. שריריו נמתחו מאליהם, אילו עמד עכשיו לשחק ברי לו שהיה זוכה, לו נתאבק עם אויב ודאי היה מנצח.
שניהם הגיעו באותו רגע ממש אל המקום הנועד, זה מצד אחד וזו מן הצד הנגדי. חייכו ולא ידעו ברגע הראשון מה לומר איש לרעותו, ואף לא נחוץ היה כל עיקר ללכלך בדיבור את הרגש הזך שבקרבם. שעה קלה התהלכו זה בכתף זו, עקפו ערוגת הפרחים העגולה, וחצץ השדרה חורק תחת רגליהם. רוסט זרק מדי פעם מבטים חטופים על בת לווייתו, שאודם קל פרח על לחייה הדהה. קבוצות השיחים שלצדדים היה להן שובל של צל רך לצד מזרח, וגדר הרפפות מצוירת היתה אלכסונית ומוארכת על הקרקע. קרעי נגינת הלהקה ניטלטלו לכאן מן העבר האחר של הגן, משובשים מהמולת הרחוב הדחוסה.
“רואה את, אפילו דחיתי פגישה בגללך,” שיקר רוסט. “הממ… עם ידיד, פגישה חשובה מאוד.”
בשדרה צדדית, לא מאוכלסת ביותר, ישבו על ספסל פנוי.
טוב היה להציץ לתוך עיניו הצצה ארוכה, ישרה, חופשית, להחביא יד אחת בתוך כפו לעולמי עד, להיות גנוזה בו, מצומצמת בתוך נקודה אחת קטנה, רחוקה, כגרעין ישותו – כך תיארה לעצמה בלא יודעים, בכוח הרגשה סמויה, פגישה זו, אולם מציאותו מעוררת בה בולמוס ההקנטה, עושה אותה גרויה, נסערת, רעה. אין בכוחה להבליג על איזו טינה שבלבה. בעוד היא מתריסה כנגדו דברים קשים, ארסיים, רוצה היתה להניח ראשה בחיקו ולבכות חרש, לא מתוך מכאוב כי אם מתוך אושר מפרפר במסתרים: מפני שהיום יפה כל כך עד כדי להעתיר עליו נשיקות, מפני שהשיח המוריק שכנגד כבר שרוי כולו בצל, מפני שבתחתיתו, פעם מעבר זה ופעם מעבר זה, יונה אפורה־צחורה, מפני שנמלה קטנה טיפסה ועלתה על נעלה הלבנה כעל גבי גשר, מפני שטור הצמרות הגזוזות כעין חוֹמה מואר עד למחציתו שמש חמה, ומפני… סתם.
זוג עובר השאיר אחריו ריח דק, חיוור, של מימוזה, עד שהגיחה רוח לא ממשית ונידפתו. ארנה ליוותה בעיניה את הזוג עד שהתחמק בשדרה צדדית.
“בעוד חודש מתחילים ירחי הפגרה,” פלטה כאל עצמה, “האוהב אתה לשחות?”
כן, אוהב הוא לשחות.
“אנו ודאי ניסע לקייטנה כבכל קיץ.” לאחר הפסקה מועטת: “בין כך ובין כך תצטרך לחפש לך חדר אחר…”
“מדוע?”
“מפני… אתה מבין… מוטב כך.” מקץ רגע הוסיפה: “מכיוון שהכול נוסעים…” ארנה הפכה נרגזת בחריטה עד שנשמט מידיה ונפל ארצה. רוסט גחן והושיטו לה. "לו עברת לחדר אחר – "
“כי אז?”
“כי אז…” ארנה לא סיימה. מסתבר שאף לה עצמה לא ברור היה מה אז.
“כי אז,” אמר רוסט, “לא יכולתי לראותך תכופות, וזה היה לא טוב.”
“אותי?”
“כן, אותך.”
תלתה עליו רגע עיניה מן הצד מתוך חיוך חרישי דק. אחר, בהעוויה של עיקשות פתאומית, ילדותית, הטיחה: “בעיני מוצאים חן גברים אמתיים, ולא בחורי בוסר!”
“רצונך שאציג כמה לפנייך?”
“יש לי די והותר.”
“או־הו!”
“אינך מאמין?”
“מפני מה לא?”
“הנה, יש אחד שרוצה לעזוב למעני את אשתו. שחרחר…”
“שחרחר אפילו! ואת?”
“נראה…”
“מכל מקום, טעמו טוב.”
“מוזיקאי מפורסם.”
“אה!”
“עם עיניים אפורות עמוקות.”
“אף זו!”
“בן שלושים בדיוק, לא פחות ולא יותר.”
“גיל נפלא.”
“אתה מלגלג.”
“חס וחלילה!…”
“אני אוהבת אותו מאוד.”
“למזל טוב!”
“כשיצאנו לפני שבועות מספר באוטו פרטי שלו לטיול גדול מחוץ לעיר וסרנו לפונדק של כפר קטן לשתות מי לימון, נשבע לשים קץ לחייו אם לא איעתר לו.”
“וכבר שם קץ לחייו?”
“עדיין לא.”
“מזלו שיחק לו.”
ארנה נתפרצה לפתע בצחוק שובבי, משחרר. עכשיו חזרה להיות נערה קטנה, נרגשת, גלויה.
רוסט בלע אותה בעיניו, מצטרף עמה לצחוק. “אילו הייתי אפוא בן שלושים, למצער עוד היתה לי תקווה!”
“אתה, אפילו בן מאה לא!” תוך כדי כך הסתכלה בו בעיניים מלאות אהבה, עד שחם היה לו בלבו.
“שפיר, אחפש לי חדר אחר…”
“כך נכון,” נתפעלה ארנה, “נחוץ מאוד. היינו, אין אתה מוכרח תכף ומיד. אפשר עוד להמתין קצת, שלושה־ארבעה שבועות כוונתי, עד להתחלת ימי הפגרה, האין כן?” גחנה והרימה מן הקרקע צור קטן וזרקתו באוויר. “ולקייטנה לא תיסע?”
“ייתכן.”
“בערבים אתה יוצא והכול נרדם כבר. הכפר, הבריות, הבהמות ברפת. הלילה שותק והכוכבים שותקים, והאדמה נושמת והלב מלא וגדוש להתפקע. ואתה עלול אותה שעה לשאוג מרוב שמחה ולבכות תוך כדי הרף עין ולהתפלש בעפר כסייח פרא, וללטף בעצמך את גופך הבוער ולנשוך זרועך עד זוב דם ולהקיץ לקול געיית הבקר וקריאות האיכר… קראתי כל זה בספר,” סיימה ועיניה בורקות.
רוסט מצץ את הסיגריטה מתוך שתיקה. כולו דרוך לצד ארנה שאצלו, דימה להבחין בחוש כל זיע נפשי שלה. מצד זה, מצד ימין, קפח עליו חום ממין חדש, מעין חום היולי שלא היה לו כל יחס אל חום היום. אותו ערב של כפר שארנה העלתה לפניו, טוב היה באמת להתרוצץ בו עכשיו כחיית הבר, לרדוף אחרי ארנה זו עצמה במעלות ובמורדות עד אובדן חושים, לשאוף ריח גופה הרך כריח האדמה החמה וכריח הדשא המטולל. תחת זה הוא רודף אחריה מתוך ישיבה שקטה, באפס תנועה. פלט צחוק קצר, קטוע. ארנה העמידה עליו עיניים תוהות.
“צחוק מחוצף לך.”
“לא נתכוונתי לכך, רק נזכרתי דבר־מה.”
אותו רגע נטו לכאן מן השדרה השנייה קרל גריינר ופריץ אנקר. ארנה הבחינה בהם מרחוק וקפצה לקראתם בשמחה מופרזת. הציגתם לפני רוסט והזמינתם לשבת קצת בחברתם, להכעיס את רוסט, שהרגישה בעקימת חוטמו החטופה. בשבילה היתה בזה משום הנאה דואבת, מזוכיסטית. צחקה בקולניות יתרה, שרָטטה בה נימה של גירוי שלא נעלמה מרוסט, ושוחחה מתוך הוללות מעושה, לא טבעית.
פריץ אנקר פלט רק מילים אחדות כמי שכפאו שדף והזיז מדי רגע במבוכתו את משקפיו על חוטמו. זו הפגישה הלא צפויה הוציאתו מגדרו. המשקפיים נמצאו בבת אחת לא נוחים כנעליים צרות. לעומתו היה קרל גריינר סמל הביטחון והכרת הערך – הוא ואין זולתו. דיבורו ותנועותיו החופשיים, בלי כל אונס והיסוס, טרדניים ביהירותם הגלויה, התחילו מיד מגרים את רוסט לפגוע בו. בלי שהיות שלף מתחת בית שחיו של הלה מחברת ציורים כמתוך ארון ספרים, ורק לאחר שכבר פתחהּ שאל אם מותר.
גריינר בלע בחיפזון את העלבון. ברק של חֵמה ניצת לרגע בעיניו ודעך מיד. “בוודאי, עשוי בשביל כל העולם.”
רוסט דפדף רגע קט, “הממ… בשביל כל העולם… כלומר, העולם הזמין אצלך…” והחזיר את המחברת. “הנך אומר אפוא להיות לצייר.”
“נהייתי כבר.”
“יפה מאוד. מין רמברנדט קטן, אני משער.”
“לכל הפחות, האין כן!”
“שב נא,” סימן לו מקום על הספסל כבתוך ביתו הפרטי, “כאן.”
“ואתה, כמובן, אינך צייר,” התריס גריינר מבלי לשבת, “ואף אינך מבין כלום בציור.”
“אני, כמובן, אינני צייר, אבל בציור טוב אני מבין.”
“בילינו אז ערב יפה אצל פרידל,” פנה גריינר אל ארנה מתוך כוונה להוציא את רוסט מן הכלל, “היה שמח, מה!”
“צריך היה לעשות טיול ביחד ביום ראשון, טיול ארוך,” באה ארנה לידי התלהבות עשויה, “היית יכול אפילו לקחת עמך כלי הציור בשביל לצייר מראות נוף יפים…”
“זה לאו דווקא,” נתערב רוסט אגב נעימה של לגלוג, “הציור הרי ודאי טעון ריכוז נפש מרובה, התבודדות.”
“צדקת,” אמר גריינר, שלא עמד על נעימת הלעג המסותר, “אני איני עובד לפני קהל. רק כשאני יחידי לפני הבד, הריני רואה את התמונה שבדעתי להעלות עליו.”
“הוא הדבר!”
“אבל טיול הרי אפשר לעשות, מכל מקום.”
רוסט העלה תיק הסיגריטות והציע לפני הבחורים.
“ואתה עוסק גם כן באיזה מקצוע של אמנות?” פנה אל פריץ אנקר.
“אני… היינו… לאו.”
פריץ אנקר מצא חן בעיניו. ניחש בקירוב את הקשר הסמוי המאגד שני בחורים אלו השונים זה מזה בתכלית. “אבל אתה מוקיר אותה, את האמנות, אני משער.”
“ייתכן לומר.”
“ואתה לומד פילוסופיה או קורות הימים.”
“לא, בעיקר פילוסופיה. מנֹיין לך?”
“מכיר אני.”
“במקרה מצאת.”
“סבורני שחסר אתה קצת אמון בעצמך, מגרעת שצריך להתגבר עליה. הבריות טבען להאמין באדם המאמין קודם בעצמו.”
“בעצם צדקת, אבל האמת… מי שרודף אחרי האמת…”
“לא נחוץ כלל. לא האמת היא המביאה לאדם אושר. היחסים בין איש לעמיתו, כלום על האמת הם בנויים? ואפילו יחסי הידידות הכי אינטימית. אלמלא השקר, לא היה העולם יכול להתקיים.”
“יש אמת מדעית יחידה.”
“נו! עניין למעבדות, בחוץ אין לה מקום ואין צורך בה.”
גריינר הוציא מיד אנקר מקל הטיילים של במבוק ועמד לצור בקצהו צורות לא נראות על החצץ. אחר קלע בו צרורות, מעשה משחק גולף. החמה נמחקה מעל מרומי הצמרות, ונצטברה בהן דומייה יתרה. ארנה הפכה בהיסח דעת בחריטה, שולחת מפרק לפרק מבט מהיר לצד רוסט. היתה נסוכה עכשיו עצבות קלה, ללא יסוד, שהיתה נעימה לה.
“ומתי נתחיל?” פנה גריינר אל ארנה.
“נתחיל מה?”
“לצייר דיוקנך.”
“איני רוצה,” צחקה ארנה.
“מאיזה טעם? מרגיש אני שזה יהא ראש יצירותי, תמונה גאונית.”
ארנה נתרוממה בקפיצה מבלי לענות, כבר רצתה לחזור הביתה. עלה בה רגש של אי־סיפוק. זו הפגישה עם רוסט, שתלתה בה שלא מדעתה איזו תקווה לבירור של דבר־מה שכרוכים בו שינוי והשקטה פנימית, נגמרה ללא כל תוצאות. הכול נשאר מסובך כקודם לכן סביב לה ובקרבה פנימה. בכל עת מצוא שוב יהא מתעלס עמה, והיא, ארנה, תדע זאת בוודאות. תראה זאת בחוש מבעד לכל הכתלים והמחיצות, תשב בגימנסיה ותראה, תהיה בחוץ או בחדרה ותראה בלי יכולת להסיח עיניה. ואליה עצמה, אל ארנה, לא ישעה כל עיקר, לא ייתן דעתו עליה. הרי אין היא אלא נערה פתיה קטנה ואלי אף לא יפה, אחת מרבבה, שאינה מצטיינת בשום דבר.
התהלכו דרך רחובות שכבר התקדשו לקראת ערב פושר ולא נגרש, וכבר נתבצרה בהם והלכה זו הרוח של שחרור עם גמר עמל היום, שעה שבני אדם מתנערים כמחלום מעיק ומגבירים את הצפיפות על המדרכות ובתוך קרונות הטראמים ועל מרפסות בתי הקפה ומרגישים, מתוך חרטה קלה שבלב למראה הדיוטות העליונות המוּפזות עוד דוק שמש, ששוב חלף יום קיץ יפה ללא שימת לבם. אולם למטה, במעמקי הרחובות, כבר נמסכה אפלולית שקופה, וצלילים עבים ואטומים של פעמון איזה בית כנסייה מיטלטלים בה ברטט נכאים, כבדים וקודרים ומעלים על הדעת אפלולית אחרת, נושנה, מעומעמת, עבשה, לא בריאה, מעיקה, שאין בה כלום מזו המודעת והקרובה של הערב, ונעלמים שוב אי־לאן בעוד הדיהם מוסיפים להרטיט בחלל.
ארנה נתמלאה עצבות. החיים סתומים היו, אי־נחקרים, פרגוד לפנים מפרגוד – אתה מסלק אחד והנה לפניך אחר.
קרל גריינר נפרד ועלה על טראם. השלושה המשיכו דרכם זמן־מה מתוך שתיקה. שוב לא היו רחוקים מביתה של ארנה. בקרן הרחוב נתעכבה לפתע ונפרדה מתוך מין בולמוס של חיפזון. הטילה מבט ברוסט כרוצה לומר מה, אך לא אמרה כלום. בצעדים נמהרים נתרחקה ברחוב השקט, גמישה בגוף הנערי שלה הזקוף והדק, וצומת שערה רוטט על עורפה היהיר כיצור חי בפני עצמו.
למרות חשקו הנמצץ להיות שם קרוב, בזו הדירה שכבר נהייתה לו יקרה ביותר, רוסט הרגיש בסמוי שמוטב שלא יקדים הערב הביתה, ולפיכך נעתר להזמנתו המהססת של פריץ אנקר לבלות יחדיו כמה שעות. נכנסו תחילה לריסטורן מפואר לסעוד סעודת ערבית. אחר שעה בערך, כשיצאו החוצה מחוממים מן הסעודה הטובה והיין האיטלקי המשובח והכבד, נדמה היה בעיניהם הערב קריר כלשהו, ופריץ אנקר נתפס למלנכוליה קלה של הבל הבלים, שסופה להתחלף במרוצת השעות בעצב נוקב לבלי הכיל. אנקר ידע זאת היטב – עצב בלי נימוק ממשי, קשה, מכפיש, גוזל את הנשימה, שיעשה את המשכב ליקוד אש וידיר שינה מעיניו עד הבוקר. בשעות כאלו היה שוטם את עצמו לאין מצרים, שוטם את גופו הארוך, הגולמי, משובש התנועות, את נפשו החטטנית, המלאה מעצורים שמפוררים כל זיקה ישרה, טבעית, אל הבריות ואל העולם וגוזרים עליו עקיפים חולניים, נתעבים. בשעות כאלו עלול היה להטביע עצמו ביוֵן הזוהמה עד למעלה ראש כדי לשטום עצמו עוד יותר, כדי ליצור נימוקים ממשיים לשנאתו את עצמו. גילו היה אותו גיל שאניני הרגש מגיעים בו לנקודה של אכזבה מוחלטת לאין כל מוצא, והקנאים שבהם, הללו שאינם נוטים לפשרות, מסיימים כאן חייהם. כל ברייה סופה למות, כל הקיים סופו לבלות, ולאורה של ודאות זו נפסלים כל הערכים.
האכילה יחד יצרה בין שני הבחורים קרבת־מה, כאילו היו מכירים איש את רעהו זה כבר. אנקר נמצא יותר בטוח, נפנף אפילו אילך ואילך במקל הבמבוק שלו ודיבר כנואש. אימת הלילה העומד לבוא עשתה אותו גרוי, ורצה להשקיטה על ידי דיבור, אך זו הציצה מחרכי המילים והפסוקים ונסתננה אפילו לתוך הביטויים עצמם עד כדי סילוף משמעותם. לפני בית קפה נתעכב ועמד לנקות במטפחת את משקפיו. בלי המשקפיים נדמה עלוב ביותר בעיניו הלטושות והמאומצות, בקשת האדומה המקועקעת לרוחב שורש חוטמו ובראשו המורכן אל הצד. משך את רוסט אל בית הקפה. שתו פוֹרט. על פני עור הקלף של אנקר, רק על לחי אחת באמצעיתה, צץ אודם קלוש כשיעור מטבע קטנה.
“הנך חושב אותי לאדם אומלל,” אמר אנקר, “הודה על כך.”
“לא.”
“אבל אני אדם אומלל. בלי כל ספק. הבט־נא על פני, על כל תוארי.” התווה תנועת זלזול כלפי גופו מלמעלה למטה. “איני מוצא שום סיבה,” החזיר רוסט לאחר סוקרו את גופו בסקירה חטופה.
“איש מנומס אתה.”
“כלל וכלל לא.”
“רואה אתה, אני אדם שאוהב חשבון ברור: כך וכך יש לי, כך וכך חסר לי – הנה! הכול ברור ומדויק! אין אני אוהב לשחק עם עצמי במחבואים.” לאחר שתיקה קלה: “אולי הכסף הרב בעוכרי.”
“כנגד זה יש אמצעים,” חייך רוסט.
“איני יודע אם יעמוד לי כוחו, ילד טיפוחים אני.”
“כל כך מעיק עליך הכסף?”
“הבריות מרגישות זאת כהרף עין, במרחק ת”ק פרסה, ולעולם שוב אין אתה יכול לדעת אם יחסם אליך אינו נשען על עובדה זו, אפילו כשאין להם שום טובת הנאה מזה."
“מה אכפת לך, כלום צריך אתה להם? אדרבה!”
“והנשים, בשביל תוארי היפה?”
“לא משום זה!” חייך רוסט בזלזול המצוי אצל אנשים צעירים ביותר, מוכתרים בהצלחה שאינה עולה להם בקושי, “הללו הרבה דרכים מובילות אליהן. לא היופי מכריע. יותר אתה מאמין בעצמך, יותר הן טסות אליך.” תוך כדי דיבור הרגיש שמשקר הוא במקצת, שלא תמיד הדבר נקל כל כך. “לעולם אין להתייאש מהן. בשביל כל אדם יש אי־בזה אישה אחת שנועדה לו בלבד. והנך מתאר לך שבכל ימי חייך עלי אדמות לא תמצא אף אישה אחת שתאהב אותך כפי שאתה?”
פריץ אנקר לא השיב דבר. הזמין עוד לשתות, אחר הציע ללכת לבית הפקר. רוסט מיאן בתחילה, אבל בן זוגו פצר בו, ולסוף ניאות. כשעזבו את הקפה ניגש אנקר אל אחת הכרכרות שחנו לצדי הרחוב ואמר את הכתובת לעגלון שפניו פני ירח משופמים. אחר נכנסו למבוא שער של בית שלא הצטיין מבחוץ בשום דבר ועלו לדיוטה הראשונה. שבילי בית זה היו כנראה נהירים לו לפריץ אנקר. הוא לחץ על כפתור לצד דלת אחת שטבלת פליז צמודה אליה, ועליה כתובת: מאדאם פרנצי וייסבכר, מסז’יסטית.
משרתת בסינר לבן הובילה אותם דרך מסדרון אל מין טרקלין לא גדול, שרהיטיו מרופדים בגוון אדום כהה, ואור אדמדם מועב נשפך בו ממרומי התקרה ומעששית לילה שבאחת הזוויות. החדר דומה היה למין חדר חיכּוּי של רופא. בעד דלת אחרת נכנסה מיד בעלת הבית בשמלת ערב, מטרונה מנומסת כבת ארבעים שנשתמרו בה עוד סימני יופי נובל. בירכה את אנקר בחביבות כאת ידיד נושן, כינתה אותו בשם “אדון שטולף” והושיטה גם לרוסט אצבעותיה הלבנות העדויות טבעות. דיברה כמה פסוקים מפני הנימוס, אחר אמרה שהיא תשלח מיד גבירות צעירות אחדות להצטרף אליהם לחברה, והראתה באלבום תמונות פוטוגניות של נשים. מאחד החדרים הסמוכים הבקיעו צלילי פסנתר מעומעמים. לא עברו רגעים מועטים עד שהופיעו ארבע גבירות צעירות בשמלות ערב עם מחשוף כל הזרועות וחלקי חזה וגב, שדמו לזמרות של קברטים. ארבעתן עטו חיוך מלומד כלפני מכונת הצילום והסתובבו אילך ואילך בצעדים טופפים ואטיים אגב צניעות עשויה.
פריץ אנקר הזיז משקפיו. הן לא היו מכוערות, כל אחת על פי דרכה. בטרקלין המרווח הסתחררו זוגות לצלילי פסנתר, נשתה סֶקט על שולחנות לא גדולים, נידרדרו קולות צחוק של ביסום והוללות, נדף ריח של כוהל, של זיעה, של תמרוקים, של טבק. נשים חנו בחיק גברים, מצטחקות לצביטותיהם ולניבול פיהם. כחמישים איש ואישה נמצאו שם. נשים למיניהן, רובן יפות, לא למעלה מבנות שלושים, וגברים שונים, צעירים ובאים בימים, כרסתנים, קרחים, שרי צבא, הדיוטות.
פריץ אנקר הזמין שמפני. כאן פגה ממנו בבת אחת ביישנותו הרגילה. כאן לא היה נופל מכל אדם, הכסף היה כאן המכריע, והוא לא חסר כסף. בטון שלו היתה אפילו מובלעת נימה קלה של חציפות, ורוסט תהה עליו מן הצד בחיוך קטן. אנקר רמז לשתי נערות שנכנסו ברגע זה מפויכות וערוכות מחדש, אחת בלונדית בהירה והאחרת כהה ולה עיניים ירקרקות רעות.
“ואתה נסיכי הנעלה, לא תפתח פיך הערב?” פנתה בעלת העיניים הירקרקות אל רוסט, “רשאי הנך להיות קצת יותר חביב אלי, נסיכי המתנפח. שמי קרולין ויכולה אני להיות חביבה מאוד. רצונך לרקוד?”
רוסט לא היה לו חשק לרקוד. סקר את האורחים ומבטו נאחז באדם אחד שנראה לו ידוע. זה הרגיש במבטו ונתרומם, צעד לקראת שולחנו ובירך אותו בהרחבת דעת של ביסום. עכשיו הכירוֹ רוסט.
“נטלת מדיך ושוב אי אפשר להכירך,” צחק רוסט.
“בגדת בי, קרולין, אני רואה, לעולם לא אסלח לך,” סנט פליקס פון ברונהוף.
“הן צריך שאטפל קצת בעלם לא לוּמד זה, להדריכו ולחנכו.”
“חבל על טרחתֵך, כבר מחונך אני.”
פליקס פון ברונהוף נשאר אצלם מעומד שעה קלה והתלוצץ עם הנערות. לא ניאות להצטרף אליהם מהיותו מצוי בחברה, והבטיח לחזור אחר כך. רוסט הרגיש בו התאמצות סמויה להיות עליז. אנקר התיק משקפיו לכאן ולכאן. רוסט שכח להציגו לפני האופיצר. עניין זה, לעשות היכרות בין שני בני אדם במקום מעין זה, נדמה בעיניו משונה ביותר. המקום כשלעצמו איחד את האנשים הזרים איחוד דומה לאותו של בית כלא, ששם גם כן לא צריך להתוודע זה לזה על פי הנוסחה המקובלת.
הנערה הבלונדית כבר שתתה עם פריץ אנקר מתוך גביע אחד וליטפה לסתותיו וסנטרו נטולי הזקן. שמה היה יֶטִי ומוצאה מלינץ. “אם כן, תקנה לי טבעת יהלום,” אמרה מתפנקת.
“אקנה לך טבעת יהלום, בוודאי,” צחק אנקר מבוסם, בלי כל נימוק. אחר כך פרשו שניהם ויצאו.
רוסט גמע רק גמיעות קלות, לא היה לו חשק לשתות. זירוזה התכוף של קרולין עלה בתוהו, אף כי לא היתה מכוערת. הוא נתקף לפתע שיעמום בלתי נכבש. האור המועב, המוזיקה, המחולות, ההוללות הקולנית המופרזה – בבת אחת נזדקרו לעיניו הזיוף וחוסר הטבעיות בכל זה. הכול היה מכוון לתכלית ידועה. פריץ אנקר, בפני הקלף נעדרי הזקן ועם רגש הנחיתות הכרוך בזה, דווקא הוא, שהתיימר להיות רודף אחרי האמת היחידה והמיוחדת, נתפס לאילוזיה קלוקלת זו של החיים. ופליקס פון ברונהוף, האופיצר היהיר והעריץ, אף הוא. אפס מיכאל רוסט עצמו אינו זקוק לכך, עת הפּשרות עדיין רחוקה ממנו, תודה לאל.
“איזה פטרון משעמם אתה,” נתרעמה קרולין, “פוחלץ אמתי, נטול חיים.”
“צדקת מאוד, יקירה שלי.”
“בוש והיכלם! טפו! זה צעיר? אין לך כלל אורח גברים!”
“כמה את רגילה להרוויח על חלקך? סכום זה אמלא לך ולא תפסידי מאום.”
“אני יורקת על זה!” ואחר רגע: “שמא אין אני טובה בעיניך? כסף יכולה אני לתת לך! מרוויחה מספיק! לו רציתי, יכולתי להיות עשירה, הרתמה הכי הדורה בעיר! שמלות מן הסלונים הראשונים, וילה, אתה מבין? אפשר אסכים לכך, תלוי רק בי בלבד! מחרתיים יבוא הברון הזקן שלי. עלי רק לומר מליה אחת, והוא יהא מאושר לבזבז עלי כספו. בַּנת?”
“בנתי.”
“רצונך שנזדמן מחר בעיר? פגישה פרטית. אתה מוצא חן בעיני. רוצה אתה לבוא מחר בארבע אל הקפה ממול המוזאון? אני באה לשם תכופות.”
רוסט השתמט, אין הוא יכול להבטיח שיבוא.
“תחיה אצלי כנסיך,” המשיכה קרולין ועיניה הירקרקות ירו זיקי התרגשות, “אקבל הצעת הברון שלי. עשיר הוא מאוד, מַגנָט הונגרי. משאיר לי תמיד מאות אחדות כשהוא בא לכאן, בהיחבא כמובן, בלי דעת בעלת הבית. הנה טבעת זו,” הראתה על אצבעה טבעת עם משבצת ספיר גדול, “גם כן דורון ממנו.”
“טבעת יפה.”
“ובכן, רוצה אתה?”
“אפשר בפעם אחרת, בימים הקרובים איני יכול.”
פריץ אנקר חזר. נשתררה רגע קט מתיחות מציקה, שגרמה לה מבוכתו של אנקר. הוא הגיח אל קרבו גביעים אחדים זה אחר זה כדי להבליג על מבוכתו, אבל מהיותו אדם חטטן, מתעסק בלי הרף בו עצמו, בחייו הפנימיים, במין ערות חולנית, קשה היה לטמטם הכרתו על ידי משקה. היה בו רגש תיעוב כלפי עצמו, כמו תמיד לאחר הרפתקאות כעין אלו. חש עצמו מזוהם, ירוד, מסואב, מתנוון, והמרחק בינו ובין העולם האחר, הטהור כביכול, ששוכנים בו האהבה ויחסים טהורים, נקיים מכל כוונה זרה, גדל על ידי כך לאין שיעור. הִרבה לשתות. השעה שוב לא היתה מוקדמת. כדי להגדיל עוד יותר את תיעובו מפני עצמו ואולי כדי לשוכחו, לטשטשו, ואם גם לרגע קל בלבד, הפליג ויצא עם קרולין.
רוסט ישב משועמם. ניחש בסתום מצב נפשו של אנקר והיה מצר עליו קצת, ולכן המתין לו באורך רוח. פליקס פון ברונהוף ניגש עוד הפעם.
“נפרדתי מן החברה שלי.” ולאחר רגע: “אתמול הייתי אולי קצת יותר מדי… תסלח נא לי.” עיניו שוב היו מלנכוליות והוא נדמה עכשיו מפוכח לגמרי. “מקומות כאלו,” אמר, “הקו הבולט שבהם הוא השיעמום, אינך סבור גם כן? ההתאמצות הגלויה, המודגשת, להתגבר עליו מבליטה לעין עוד יותר את מציאותו. לו נתגלעה מלחמה – ברצון רב הייתי… בימי שלום הרי איש צבא הוא אדם מיותר לגמרי. חיים ללא תכלית, כיושבי מושב זקנים, עד שלבסוף מתמסמס לך טעם החיים הפשוט ושוב אין אתה יודע למה.”
רוסט עישן מתוך שתיקה, ואילו האופיצר, בולמוס של דיבור בא בו.
“רואה אתה, אנחנו, עם עתיק בפסגת התרבות, צפויים להתנוונות – כוונתי, אנחנו האצילים. בקרב העם הפשוט יש עוד כמובן הרבה כוחות חיוניים. רואה אתה, כל הבניין הזה, בניין המונרכיה, סופו להתמוטט, אין לו מסד חזק, הכול רקוב ומנוון בשדרות העליונות. כך הוא הדבר.”
אנקר חזר, ושלושתם עזבו את המקום. בחוץ נקרשה דומייה שלאחר חצות. לצדי הרינג היו הרכּבים מצומצמים גולמיים על דוכניהם כחלק מן הדומייה. הסוסים עמדו רכוני ראש כמתוך צידוק הדין. מעין עצבות שקטה, לא דואבת, נסוכה היתה בחלל. עתים נתגלה חרמש ירח מבין הבתים ונעלם וחזר ונתגלה, תלוי על בלימה. החיים נדמו כלוטים צעיף דק, שקוף. בהביטך בעד צעיף לילה זה על יום המחרת הקרוב ועל שורה של ימים שלאחריו, עד אין קץ, התפעם לבך לקראת התמורות וההפתעות שגנזו לך.
לא כן פריץ אנקר. זה פחד להביט אל הימים, לוֹ נגלו כתהום שחורה, מאיימת. פחד מפני המכאובים שעלול היה לגרום לעצמו בעל כורחו, מפני כל התמורות שוודאי לא לטובתו תהיינה, חזה הכול במהופך, כאילו היה נגוע איזה מום נפשי. כיפח צעד ברחובות הנבובים, מלא ייאוש. דימה להבחין הדי צעדיו לחוד, בדולים לעצמם, בלתי מתלכדים עם צעדי בני לווייתו. הלילה הרענן הפיג מקרבו את ביסומו. רגע אחד נצנץ לעיניו חזון משונה: שלושתם מובילים אותו לקבורה. חזה את עצמו מוטל בארון מתים פתוח, מת, קשה, עם משקפיו על פני הקלף שלו שלא נשתנו כמלוא נימה. ארון המתים מרחף היה לפניהם בריחוק־מה, לא נישא בידי בני אדם ואף לא על קרון, אלא מרחף באוויר לאט לאורך הרחוב, ושלושתם מאחוריו ללוותו. כל זה ארך רגע קט, מעין התגלות חטופה, רגעית, שנתמסמסה שוב כהרף עין. לא, לא היה כלום, רק שוטר יחידי טייל במרחק־מה אילך ואילך באמצע המרצפת, והרחק מכאן נטו שתי יצאניות לסמטה צדדית בלא חופזה.
פלט שיעול קטן, להוכיח לעצמו שמצוי הוא כולו כאן, בלי שינוי. אף על פי כן נדמה לעצמו אותו רגע זר לחלוטין, ואותם השניים שעמו היו לו יותר קרובים, יותר סימפטיים ממנו עצמו. רוסט זה, הבחור הבלונדי והאיתן, שלא הכירוֹ אלא כמה שעות בלבד, כבר היה בעיניו כעין סעד מוצק לקיומו הרופף שלו עצמו. חש שמעכשיו קשה יהיה לו לוותר על יחסיו עמו, נחוץ הוא לו כמין משען נפשי. עדיין לא היתה לו גלויה אמת זו, שכל אדם נדון להיות נושא את עצמו, הוא לבדו עד סוף ימיו, ושאם חסר הוא הכובד הדרוש אין שום תועלת לו בזולתו.
סרו אל בית קפה שעל רחוב הרינג לשתות מוקה. האולם כבר היה ריק כמעט, שומם, ורוח משונה של יתמות שרתה עליו. אורחים ספורים דגרו על כוסות מים, אחד פה ואחד שם. אל אחד השולחנות ישבו שתי נערות, ואחת מהן פייכה בפִּיף ורוד את לסתותיה. דוק של שיממון ושל ערות עצבנית שלאחר חצות פרוש היה על הכול.
רוסט גמע מוכנית מן המוקה, ורגש חם עלה בו בתארו לעצמו את האפלולית הפושרת, ספוגת הטוהר הבתולי, שבחדרה של ארנה, זה שצורתו אינה מוכרת לו ושהוא רואה אותו אף על פי כן בחוש ממש, כאילו היה ידוע לו מכבר. נצנצה לעיניו תמונה, איך שהיא, ארנה, שכובה במיטתה הלבנה, חמימה, חלקה, פשוטת איברים רכים ומרופים, זרועה האחת משולשלת כלפי הקרקע, עוברת מעל מידות המיטה, ונשימתה הקצובה נזרעת בחלל הדומם. נחשול של חום הציפו.
“כל זה,” אמר פריץ אנקר לא אל איש, “מעט, מעט מאוד. אני שואל היכן העיקר, התמצית.”
ריח קליל של פוך, מטושטש ורגעי, נדף לכאן מצד שתי הנערות. פליקס פון ברונהוף תלה רגע עיניו באנקר. “העיקר – אנו רודפים אחריו כל חיינו, אולם כשהוא אחוז כבר בידינו הרי אנו נוכחים מיד שזה לא היה אלא דמיון כוזב, ושוב אנו רודפים אחרי אור מתעה זה.”
“אם כן, שמא תאמר לי למה ועל שום מה?” בתנועה מלומדה ומוכנית יישר אנקר משקפיו וצמצם מבטו כלפי האופיצר.
זה אמר מתוך שוויון רוח: “אולי לשם הרדיפה בלבד.”
“לא מעניין אותי.”
“חיים,” המשיך פון ברונהוף בלי לשעות אל דברי אנקר, “אין זה אומר הישג, אלא רדיפה תמידית. תאווה שאינה מתמלאת לעולם – אלה הם החיים. מששבעת הרי אתה חשוב כמת.”
רוסט היה משועמם קצת. מה יש כאן להתפלסף? כל רגע ויופיו שלו, כל יום, כל לילה, כל טיפת גשם, כל נשיבת רוח. חיים תוססים היו בתנועה והיו גם במנוחה. זה ההר שלא זז ממקומו, אף בו היו חיים. ואם יגיע פעם לנקודה זו ששוב לא ירגיש את היופי, את הפעפוע הנצחי – ישים קץ. מכל מקום, לא ישב להתפלסף. אולם לנקודה כזו אי אפשר שיגיע.
עקב אחרי כעכי העשן התכלכלים־אמוצים שתימרו מן הסיגריטה שלו. נעים היה לחשוב בשעה זו שלאחר חצות, מתוך משהו של התרגשות נפרזה ושל חושים גרויים יותר מן הרגיל, שהעולם גדול ורב־תמורות וגוונים, ושיש בו כדי למלא חייו הקצרים של אדם עד אפס מקום לשיעמום ולרוח קודרת. שם, בחדר אפל נמנמה ארנה חמה, זכה, בלי דופי, וממנה זרם דרך הרחובות הליליים זֶרֶם של נועם עד לכאן, ישר אל לבו. חוץ לזה עוד היתה האם, גרטרוד, שוודאי שוכבת שם עכשיו יוקדת כיקוד אש, עיניה פקוחות אל החשכה, כלות בתוחלת שווא. מסוגלה היא לעשות איוולת גם כן. מזג בוער לה יותר מדי.
לא, הרהר רוסט, החיים אינם סובלים חשבונות רבים, כאן המזג מכריע וסערת הדם.
“במצבים ידועים,” פתח מחדש פליקס פון ברונהוף, “מועילה גם נסיעה. נסיעה פשוטה, שינוי מקום. הרי אתה עוזב את מקומך, ועם זה כל הזיקה אל המון דברים שהרעילו כאן חייך. במקום החדש ניטל ערכם לגמרי, והנך תמה כיצד יכלו הללו לגזול למנוחתך.” יותר משרצה לשכנע אחרים, רצה לשכנע את עצמו. אולם תוך כדי דיבור הרגיש שהאמת שבדבריו אינה מוחלטת. ידע בוודאות שנסיעה זו שהוא מתכונן אליה לא תשכיח ממנו כלל דבר ידוע. הוא יברח מפניו, ואותו עניין ירדוף אחריו לכל מקום, וקשה יהיה לו שבעתיים.
ראשו תמוך בשתי כפיו, ישב פריץ אנקר מעוגל גב ושתק. חייו שבעתיד הכבידו עליו כמשא כבד. כבר עכשיו חש עצמו עייף. תמיד יהא עליו לקנות, לקנות בכסף מלא הכול. בשלו עצמו – באשר הוא אדם – לא ישיג לעולם כלום. נמצא שאין הוא שווה מאום. הוא עצמו, על כל רמ"ח איבריו, אינו אלא דמיון שווא, חלל ריק. שוויו הממשי הנו כשיעור סכום הכסף שבארנקו. ועכשיו עוד מעט צריך לשוב הביתה, אל החדר הריק הצועק מחמת ריקנות בקולי קולות, עד כדי להעביר אדם על דעתו. הוא עם עצמו, יחידי, לאין מפלט.
תלה בבני שולחנו מבט מוסח, קלט ממשותם כממרחקים רבים. לא, אלה אנשים זרים ככל יתר האנשים בעולם. אין שום זיקה בינו וביניהם. לבדו נשאר, יחידי עד לשיגעון. עליו יהא לסבול את חייו בדד, בלי עזר, בלי שום שותפות עם זולתו. לפתע התרומם, זרק מטבע על השולחן ופרש כלפי הדלת בלי פרדה, בצעדים לא נחפזים, משובשים. נתקבל הרושם של אדם כבד ימים הפוסע פסיעותיו האחרונות.
רוסט מיהר להיפרד מן האופיצר בהצטדקות חטופה ויצא אחריו, משום־מה חשש להשאיר עכשיו את פריץ אנקר לבדו. צר היה לו עליו.
בפתח זרק מבט ימינה ושמאלה לאורך הרחוב השומם והבחין מיד בסילואטה של אנקר, בהילוכו המתנדנד שעדיין לא הספיק להרחיק. בכמה צעדים מהירים הדביקו והתחיל צועד לצדו מתוך שתיקה. פריץ אנקר לא שעה אליו, ייתכן שלא חש מציאותו. כשהגיעו אל קרן הרחוב המשתפך אל כיכר נרחבה שאנדרטה מיתמרת באמצעיתה, היה אנקר כחוכך רגע. אחר פרש אל הכיכר, מהלך באמצע המרצפת.
“הנך הולך הביתה?”
אנקר הפנה קצת ראשו לצדו והוסיף לפסוע בלי להשיב.
“יכול אדם גם לשים קת לחייו,” לחש רוסט.
“מה? היינו, בוודאי. עדיין לא חשבתי על כך. לא נסתייע לי.”
“אין זה קשה כל כך.”
הכיכר היתה מרוקנת, מוארת כהוגן. מעליה נתקמרו שמים כחולים עמוקים, שחורים כמעט, זרועים כוכבים לחים. הצמרות, שהסתלסלו ועברו מעל גדר רפפות גבוהה של גן גדול החוסם את הכיכר מצד אחד, לא זעו. רעננות לילית קלחה והלכה ממעמקי אותו גן כמתוך מרתף. שורת הבתים מנגד היתה מסומאת חלונות. באֶלֶם לילי זה היה האדם קרוב אל המוות יותר מִשאֵל החיים. המוות קהה עוקצו במידה מרובה, נעשה פשוט, מובן, בלתי מבעית. הוא עצמו היה ממשי, והשאר, החיים על כל ענייניהם המרובים, נהפכו לחלומיים, עד שניתן להכחיש מציאותם.
“יש עוד אפשרות,” אמר רוסט, “שאדם ישקיע עצמו באיזו פעולה, אם אינו יכול ליהנות מן הבטלה.”
“פעולה? איזוהי? לצורך מה? מה ישתנה על ידי כך? אבי לא נקף מימיו אצבע קטנה. גם סבי לא. ההון עובר מאב לבנו. העסקים מתנהלים מעצמם, וההון מתרבה והולך תמיד. הרוצה את בכסף? אלף, חמשת אלפים, עשרת אלפים? אבי ידע ליהנות, יודע הוא עוד עכשיו עם שישים ושש שנותיו.”
הושיב עצמו על ספסל מחוץ לגן העם שנמצאו עוברים על פניו. “מימי לא חסרתי דבר, כל משאלה שלי נתמלאה תמיד, עוד טורם הספיקה ללבוש צורה מוגדרת. העשירות דלדלתני, לא נשתייר בקרבי מקום למשאלות. כל הדברים הנקנים בכסף – שום ערך אין להם בעיני, תיעוב וחרטה היו הגמול. והשאר, איני יודע אם ישנו במציאות, ואם ישנו – אני איני מוכשר להשיגו.”
“עדיין לא ניסית. צריך לנסות פעמים רבות, כל פעם מחדש, פעם מצד זה ומצד שני ומצד שלישי. העקשנות עיקר חשוב היא.”
“אבל אם ניטל הטעם של כל זה?”
“מצב חולף, אינך יכול לדעת אילו הפתעות גנזו לך החיים, אינך מכיר אותם, מכיר אתה רק שדרה חברתית מצומצמת. פעם אקחך עמי אל מקום אחד ותראה אנשים מסוג אחר. תצא קצת מד' אמות שלך שהנך מחטט שם בלי הרף.”
אנקר הדליק סיגריטה וינק ממנה זמן־מה, מביט נכחו אל הרחוב הנרחב והריק. “יודע אתה, מעולם לא היה לי ידיד, ידיד נפש אמתי… בקטנותי לא היתה לכך שום אפשרות. בגן אסור היה לי להשתעשע עם שאר הילדים, אומנתי לא הרשתה, איני יודע מפני מה. כן, אני נזכר, כדי שלא תדבק בי איזו מחלת תינוקות. אחים ואחיות גם כן לא היו לי ושיחקתי תמיד לבדי. אל בית הספר לא הלכתי, משהגעתי אל גיל בית הספר באו המורים אל ביתי. רק בחג הולדתי ולפעמים בחגים אחרים הוזמנו כמה שארי בשר וכמה ידידים של הורי עם ילדיהם, ואחרי המשתה הרשמי הורשינו תמיד לשחק. כולם שיחקו והקימו רעש, ואני נשארתי תמיד מן הצד. עמדתי מנגד והתבוננתי. אותו דבר נשנה כשהייתי מוזמן לביתם. כשגדלתי יותר והתחלתי מבקר בגימנסיה, היו לי מזמן לזמן חברים, אך לא עבר זמן מועט עד שסטו מאחרי בלי נימוק ניכר. סבור אני שלא אהבו אותי. אל בית הספר הובילני תמיד בכרכרה הרכּב שלנו יוהן, ועם גמר הלימודים המתין לי בכל יום בכרכרה לקחת אותי הביתה. חייתי תמיד כאסיר. אחר כך, בהיותי כבר בן שש עשרה והפיקוח עלי רפה במקצת, שוב לא היתה לי דרך אל הבחורים בני גילי. כבר הייתי שקוע בתוך עצמי, סגור ומסוגר, בלתי נוטה לגילוי לב. פעמים רבות ניסיתי אחר כך לקנות לי ידיד – לשווא. לכשמזדמן מי לחיצתי, מיד אני מתחיל מנתח אותו, מבקר, מגלה בו מגרעות, מנתח את יחסו אלי ויחסי אליו, עד שלבסוף לא נשאר בידי כלום. נגע החיטוט, אם תרצה. האדם אינו משוכלל ואני עוד פחות מאחרים, ואף על פי כן הייתי רוצה שידידי יהא בתכלית השלמות ויחסו אלי טהור, עז. כל זה אינו בגדר האפשרות, אני יודע.”
“אל לדרוש יותר מדי, האנשים אינם טובים ביותר ואינם רעים ביותר, הם גם זה וגם זה – הכול לפי המצב והתנאים. אולי יותר משהם רעים הם כסילים. מכל מקום, פשוטים אינם, וכמה שלא תהפוך בהם, לא תגיע עד חקר נפשם.” רוסט הציץ על שעונו ונתרומם, “השעה מאוחרת.”
בקצה הרחוב עצר אנקר כרכרה עוברת וליווה את רוסט עד לפני שער ביתו.
15 🔗
מישה האנרכיסט היה מפורקד במיטת בית החולים רזה וחיוור. רגליו הארוכות הגיעו עד למרגלות המיטה. חיוך קלוש חלף על פניו בהבחינו מרחוק ברוסט. הושיט לו מתוך שתיקה יד קודחת ולחה כלשהו, כחושה ותשושה. “רווח לי קצת,” הקדים תשובה לשאלה, “אבל אני יורק על הכול.”
רוסט הסמיך את הכיסא למראשות המיטה וישב. היה זה אולם ארוך ששני טורי מיטות לשני צדי אורכו ושני טורי חלונות אלו מול אלו, ועל החלונות שלצד השמש הורדו הווילונות. ריח של סמי תרופה, של קַרְבּוֹל, של תחלואים, היה ספוג באוויר.
מישה נטל חתיכת קרח מתוך האגן השחור המרובע שעל שולחן הלילה הסמוך למיטה ושמו בפיו, ופיקת הגרגרת התרוממה והתנמכה בבולעו את הקרח. בספיח זקנו בן כמה הימים ובאניצי בלוריתו שדבקו אל המצח מזיעה שנתייבשה העלה על דעתו של רוסט חורבה נעזבת שעלו בה עשבים רעים.
“השמעת על ההתנקשות?” לחש רוסט.
“שמעתי. חבל שהחטיאה את המטרה. בפעם הבאה תהיה המלאכה יותר נקייה.”
“הנמך קצת קולך.”
“איני מתירא. מה יכולים לעשות לי?” אחר הפסקה קלה: “הפעם עוד לא אמות, אני יודע, לא פעם זו. עוד חזון למועד.”
רוסט תהה רגע על החולה במיטה הסמוכה, שראש עגול קירח לו, שפמו עבות ועיניו זערוריות. עסוק היה במציצת פלחי תפוח זהב שהושיטה לו אישה מסורבלת מדלת העם שישבה סמוך.
“איני ירא את המוות, תאמין לי,” אמר מישה, “אבל לא עכשיו ולא כאן. לימי שיבה שוב לא אגיע, כבר דאגו לכך. ולאיזה צורך, שמא יכול אתה להגיד לי? עשרים ושמונה, שלושים, ואם בגבורות: שלושים וחמש – כלום לא די? אולם לבדי לא אלך מכאן, אני מבטיחך.” בתנועת יד חלושה סילק בלוריתו כלפי העורף. על ידי כך הופשל קצת שרוול כתונת בית החולים העשויה בד גס, ונחשפה תחתיו הזרוע הצפודה והשעירה עד למרפק.
בעד החלון נראו חולים עם קרוביהם מטיילים בשדרות הגינה או יושבים על הספסלים הירוקים הפזורים בה. על חלק של מדשאה גזוזה התפלשה החמה, שבאה מאחורי הבניין. המבקרים התלחשו עם חוליהם. מפרק לפרק נפלט שיעול קטוע, נבוב. רוח של מין חגיגיות מעיקה, מתאפקת, שרתה על האולם. כאן נתחוור לך בבת אחת שהמוות אינו בדותה, אלא שהוא קיים ועומד תמיד בלי רחמים, אורב אחרי כל צעד. לא אותו מוות נעלה, חטוף, מות גיבורים שעליו שרו הפייטנים בתומם, אלא המוות השפל, הנוכל, המכוער, המוות העירום, האמתי, הנקי מכל פיוט. ממנו לא היה מפלט, הוא היה תמיד בעינו, מוכן להזיק, בין שנתת עליו דעתך ובין שלא נתת עליו דעתך, ולאורו קיבלו החיים פשר אחר, לאורו בטל ערכם של כל החוקים שקבעו להם הבריות.
“גם כך אפשר,” פלט רוסט כסיום של מהלך מחשבות סמוי.
“ואתה, כמובן, רואה לפניך שטח גדול עד שמונים, אולי גם עד תשעים ומעלה, מה?”
“אין אני מטפל בזה. היינו הך.”
“חיים שאננים כאלו, הכול במידה ובמשקל. מנה של אישה, מנה של ילדים, אֵיפָה של אושר – אני רוקק על זה!”
“הנך מתכוון לי?” חייך רוסט.
“אני אומר דרך כלל. אני בעד טמפרטורה גבוהה, אתה מבין, נקודת ההיתוך! גסיסה ארוכה – אין זה טעמי. אני – קיטור מלא ו־מארש! לתלות קופסת חיסכון ולזרוק בה מדי פעם קילוגרם של בריאות, לחסוך חצי שנה של חיים לימי זִקנה? ממני והלאה! מושב זקנים – אין לי צורך בו. זקנים, לדידי צריך היה לבער אותם מן העולם. יש, כמדומה, מנהג כזה אצל איזה שבט פראי, ליתן לזקנים צידה לשני ימים ולשלוח אותם אל היער למות. מוצא כן בעיני. הזִקנה היא כיעור, קלקול הצלם”. בדברו פרח אודם קלוש על גרמי לסתותיו הרחבות, לצדי זיפי הזקן. הדיבור ייגע אותו, ורוסט העירו על כך. מישה בלע עוד חתיכת קרח.
“אחת היא לי. המוות תלוי תמיד בפחד, אתה מבין? הללו שמפחדים ממנו, עליהם הוא בא. אני איני פוחד. בעוד שבוע אקום.”
“אם רצונך להתרפא, לצאת לאיזה כפר למשל, אפשר היה לסדר את העניין.”
“עכשיו לא, אין לי פנאי עכשיו לראות את עצמי כחולה.”
נערה נכנסה. רוסט, שישב ופניו אל הדלת, שיער מיד לפי מראֶהָ שהיא באה אל מישה. זה הציגהּ בשמה: ליובה. היא היתה לבושה ברשלנות מכוּונת. שערה השחור גזוז ועיניה קצרות ראות, והיתה מצמצמת אותן בהסתכלה בך. עורה שחום כעור הצוענים ושיניה נוצצות. אילו נהגה בעצמה עידון יותר, אולי היתה גם נאה.
רוסט פינה לה מקומו, אמר להיפרד מפני הנימוס, אבל שניהם עיכבוהו כאחד: אין הוא מפריע כלל, ובייחוד שעוד מעט תם זמן הביקורים. הוא נשאר מעומד והביט בעד החלון.
השניים החליפו כמה מילים נלחשות. אחר כך ישבה ליובה שותקת זמן־מה, מלטפת מפרק לפרק גב ידו של מישה, שמוטלת היתה תשושה על השמיכה.
אדם אבוד, פלח רעיון את מוחו של רוסט, חוק טבע ואין לשנותו. בזה גזר בלי צער דינו של מישה. אין אדם בעולם שיהא כדאי להתאבל עליו אך ורק מפני הנימוס או מפני המוסכם. אך זה חדֵל והנה כבר נולד אי־בזה חילופו. אי אפשר להתעכב יותר מדי על גורלו של פרט פלוני ואלמוני.
בינתיים התחיל נישא בגן הכרוז על גמר שעת הביקורים, ורוסט עזב את בית החולים עם ליובה. נכנסו אל רחוב הומה, כביר תנועה, שטוף קיץ, שלא שייר כל מקום למחלות ולמחשבות עכורות. בלהיטות שאף אל קרבו מלוא ריאותיו חיים מבעבעים אלו. קומתו נזדקפה מאליה וחזהו נתקמר. הכול היה מוכן לפניו, הכול עשוי בשבילו, להנאתו, הכול שאף להיות נטול בידי מי שיודע ליטול. בתנועת ראש זרק לאחוריו בלוריתו הבלונדית.
“ואת לומדת…?”
“כימיה.”
“למה?”
“הא?”
“אני שואל למה?”
“אישה אינה גרועה מגבר.”
“והראיה – לימוד של כימיה?”
“מסוגלת להשיג כל מה שהשיג הגבר.”
“חבל!”
“מדוע?”
“כי אז יהא העולם כולו גברים, משעמם.”
“הנך מבכר בובות נבערות, שעינן תמיד לקישוטן.”
“בוודאי.”
“מהיום ואילך תצטרך לשנות טעמך. כבר פסו זמנים אלו, עכשיו מתחילה תקופה חדשה.”
“אני מקווה שלא. עוד תישארנה כמה ריבואות של נשים אמתיות, ועליהן יעמוד העולם.”
הם נמצאו עוברים על פני גנונית שמול האוניברסיטה ופרשו לתוכה. כולה היתה שטופה חמה ותינוקות השתעשעו בה בהשגחת אומנותיהם או אמותיהם.
ליובה אמרה: “דורות על דורות כלאתם בהרמונות, במטבחים, בחדר התינוקות. בכל האמצעים יגעתם למנוע אותן מלהציץ קצת מקרוב אל ענייניכם הנשגבים, הגבריים כביכול. בחרתם לסדר את העניינים ביניכם לבין עצמכם, מוציאים מן הכלל מחצית שלמה של האנושיות. עכשיו – חסל! עכשיו נבוא אנחנו הנשים. במקום שנכשלתם, ננסה אנו – ויכול נוכל. תראו שאין אנו נופלות מכם.”
“שפיר, אך מי ייטול על עצמו סוף־סוף את החובה ללדת בנים? הן אי אפשר להעמיס עול זה על הגברים המסכנים. הם לא יוכלו, עם כל רצונם הטוב, ובלי בנים הרי אי אפשר, האין כן.”
“הנך מושך את הדבר אל הגיחוך. כך נהגתם מאז ומעולם מחוסר טענות חותכות. יותר קל, כמובן?”
“חס וחלילה! רצוני לדעת, בכל כובד הראש, הנני עני בדמיון.”
הילוכה של ליובה היה קשה, בלתי גמיש, כהילוכו של פועל שחור. רוסט, שתפס את זה מן הצד, הגם שחשד בה שחשד בה שהיא משתדלת להרגיל לעצמה הילוך בלתי טבעי זה בכוונה ברורה, הרהר עליה שהיא ודאי לא נועדה להיות אישה יולדת בנים. העקרות בצבצה מכל תנועה שלה.
מכיוון ששתקה, המשיך: “ואם לנשים ניהול ענייני העולם, גם מדע ותרבות ושאר ירקות וגם לידת בנים, הרי אני שואל כיצד? ואימתי? בין היריון להיריון? לא יספיק הזמן.”
היא ישבה על ספסל שנמצא פנוי. “עם אדם שכמותך אי אפשר לדון בשאלות אלו.”
“מפני מה לא עם אדם שכמותי?”
“מפני שקלות הראש נודפת ממך במרחק של כמה מאות פרסה. בחור כמוך בטח אינו יודע אלא לרדוף אחרי כל שמלה.”
“מצאת, אלא שאני כשלעצמי איני רואה בזה קלות ראש.” הדליק לעצמו סיגריטה והוסיף: “אומר לך דבר אחד, אבל אל תתרעמי. לפי השקפותייך ומגמותייך הרי אנו שנינו כמעט ממין אחד, שווה בשווה, ויכול אני לדבר אלייך בגלוי. צריך שתשכבי עם בחור, פשוט, כדרך הבריות, את מבינה? דבר זה יפיג מלבך כל מחשבות הסילוף האלה.”
בלחייה של הנערה נשתפכה אדמומית עזה, שלא הובחנה היטב מתחת עורה השחום, אולם מעיני רוסט לא נעלמה. היא אמרה רק: “הנך גס למדי.”
רוסט שמח בקרבו על שהביא אותה במבוכה. “תסלחי נא, הואיל ואת שואפת להשתוות לגברים בכל דבר, הריני מרשה לעצמי לדבר אלייך בלי התחפשות וצביעות, כדבר איש אל עמיתו.”
“כלום מי שואל בעצתך? יודעת בעצמי מה עלי לעשות! אתה בכל אופן לא תהיה אותו בחור.”
אפשרות מופלגה זו שרמזה עליה בת שיחו גרמה לו אי־נעימות גופנית. נזדרז לומר: “חס וחלילה! לא דיברתי בעדי. איני מתיימר כלל להאמין שראוי אני,” וכדי לקפח שיחה זו פנה אל תינוקת בתלתלים זהבהבים ששיחקה סמוך עם בובה גדולה, משדלת אותה בדברי חיבה כשַדֵל ילד בוכה, ושאל אותה לשמה.
שמה לֶנה ושם הבובה קרלה, השיבה הקטנה בלי צל של ביישנות וחזרה לטפל בבובתה.
רוסט העביר כפו על תלתלי המשי שלה, שעניבה כחולה ענודה עליהם, ופנה אל ליובה: “המחבבת את תינוקות?” אולם ליובה כבר היתה מלאה איבה כלפי בחור שחצני זה שלצדה. כל תנועה וכל דיבור שלו היתה בהם משום שלילה של זכות הקיום שלה עצמה, של כל השקפותיה, של הדרך שהתוותה לה בחיים. הרגישה כל זאת בסתום ושנאה אותו.
היא אמרה שלא אל העניין, רק לשם קנטור: “אותו הטון שלך! כטון של מרצה על הקתדרה. ודאי הנך בעיניך חכם מכל אדם.”
“כן, מצאת,” חייך רוסט חיוך קטן של היתול.
“הנך חי בטעות גדולה. באמת אינך אלא נער חצוף שחלב אמו עדיין לא נמחה מעל שפתיו.”
עכשיו היא רוצה להתקוטט, הרהר רוסט בהנאה, אך דבר זה לא יעלה בידה, לא עמי. תלה עיניו בבית הכנסייה שהתנוסס מנגד, מאחורי הגינה, ובסנוורי החמה היתה לבנוניתו כתומה בהירה.
“מישה הנהו חולה אנוש, את יודעת,” אמר כעבור זמן־מה, "הצעתי לו שילך לאיזה מקום להתרפא לאחר שיעזוב את בית החולים. לא קשה לי לסדר את זה, אך הוא דחה. אם יש לך איזו השפעה עליו – "
“על מישה אין לשום אדם השפעה. אם דחה, ודאי נימוקו עמו.”
“לדידי,” אמר רוסט מתוך ויתור והתרומם. נפרד מעם הנערה ועזב את הגן.
הנערות בעיר מולדתו, כשהן גומרות בשלום את לימודיהן בגימנסיה, הן גוזזות שערן ומעשנות סיגריטות. מהן שנוסעות לבקר בקורסים בארץ או בחוץ־לארץ, מרכיבות פנסנה על חוטם מכוער, עושות טיולים בחברת בחורים בהרי האלפים ודשות בקרל מרקס, בניטשה וכדומיהם, מבשלות תה על מכונת כוהל בחדר קטן ומצפות מדי ראש חודש לקצבת אבא, מהן שנתפסות לאידיאלים של היפוך סדר העולם, של “שיבה אל העם”, של מלחמת המעמדות וכיוצא באלו, מהן שמשתעממות בבית הוריהן מתוך ציפייה למיועד שלהן – קוראות ספרים ומשתעממות, פורטות דילטנטית על הפסנתר ומשתעממות, דוגרות על משטמה להורים השמרנים ומשתעממות ובאות לידי מסקנה, שלא כדאי… עד שבורחות גם הן אל הקורסים או אל “העם”. עליזות ויפות היו בעת לימודיהן, שערן ארוך, לחייהן מלאות ואדומות וחיוכיהן מצודדים כלפי האופיצרים המגוהצים. עתים ניאותו לטיול במגלשת עם אותם אופיצרים, שתו אחר כך יי“ש ורקדו לנגינת הרמוניקה, ומקצתן נפתו ל”אהבה חופשית" ואנוסות היו לאחר כמה זמן לנסוע אל עיר הפלך הסמוכה לשם “ניתוח של מעי אטום”. בבית התגלעו דרמות חשאיות. האם בוכה, האב מכה באגרוף בשולחן, והבת מורדת: “העולם נשתנה! אתם בני הדור הישן! אנו מבינות יותר!” כל זה התרחש בסודי סודות, וכל העיר ידעה את האמת.
נטה לרחוב הרינג, שהשתקשקו בו רצוא ושוב טראמים וכרכרות בחדוות חיים של יום קיץ לא חם ביותו, ובתקווה סמויה לפגוש את ארנה כיוון צעדיו אל גן העם, אך לא הרחק מן השער נתקל ביאן שתום העין, שבא היישר לקראתו. הלה כבר הרגיש בו, ושוב לא היה אפשר לסטות מפניו. נתקרבו זה אל זה ועמדו.
יאן עיקם פרצופו הגרמי להעוויה נתעבת. “יש לי עמך עוד חשבון קטן,” נקב אותו בעינו היחידה.
“הנך טועה. ביני ובינך אין שום חשבונות,” רוסט עקב אחר תנועות אויבו.
“אם זיכרונך חלש, יכול אני לעזור לך.”
“זיכרוני אינו חלש ואני מתרה בך, מוטב שתסתלק מעל דרכי.”
יאן נמוך היה ממנו, אך מוצק ורחב כתפיים. יכול היה להיות כבן שלושים
“רואה אתה,” שינה לפתע יאן את הטון, “אני לא למלחמה כי אם לשלום. מוצא אתה חן בעיני.”
“ובכן?”
“ניכנס להריק כוס ביחד. היְשָנוֹת – מחוּק בספוג. אני מזמין.”
רוסט ניחש איזו מזימה נסתרת. גם בלאו הכי לא היה הולך עם יאן לשתות.
“איני רוצה,” השיב פסקנית.
“הנך דוחה אפוא את היד השלוחה. טוב, עוד נשוב נתראה.”
“אנחנו לא נתראה,” הטעים רוסט כל מילה, “אם יש לך להגיד מה, הגד מיד.”
“אגיד לך בפינה אפלה.”
“מוג לב אתה.”
“עוד נראה,” סחט יאן מבין שיניו, ועינו היחידה ירתה גצי חֵמה בהמית.
“בכל אופן, פגישה שנייה לא תיחשב לך לכבוד,” סיים רוסט והפליג בצעדים מאוששים. כל ישותו דרוכה היתה לאחוריו, אך לא קלט שום צעד. מכלל שהעיוור נתייאש ממנו פעם זו. אף על פי כן, כשעבר שער הגן, תחת להמשיך דרכו בשדרה הראשית נטה ימינה אל משעול צדדי. מן הנכון היה להיות זהיר, שהלה לא יתנפל עליו מאחור. לאחר צעדים מועטים עמד וסקר בעד גדר רפפות הברזל את הכיכר הנרחבה שלפני מבוא הגן, שעוברי אורח אחדים נמצאו חוצים אותה ברגע זה. מרחוק הבחין ביאן במגבעת שלו מתרחק והולך לעבר הנגדי, ודעתו נתקררה עליו. עכשיו חזר ופרש אל השדרה הראשית.
היתה שעה ארבע וחצי. רוסט נשתרך לאטו בשתי וערב של השדרות, תוהה על האוכלוסים המטיילים או המיושבים על הכיסאות והספסלים. בקפה הגן כבר כיוונה הלהקה את כליה למנגינת מנחה. לא, אילו עמדה לבוא, כבר צריכה היתה להיות כאן בשעה זו.
לא היה לו חשק להישאר בגן והוא חזר ויצא דרך שער אחר הפונה אל וחוב הרינג, לא הרחק מבתי הנכות. כיוון פעמיו לעבר האופרה מאוכזב כלשהו. אם כי לא הועיד עמה ריאיון, היה משום־מה בטוח ביסוד נפשו שתהיה כאן, ועכשיו, במחי אחד, חש עצמו נטול מטרה. היום שלפניו נמצא לפתע ריק. אמת, היום עמד בעינו חם ויפה ובהיר, טורי הערמונים לאורך שני צדי הרחוב הרחב נמצאו בעצם לבלובם, ובעוברך עליהם הדיפו עליך לעתים ריח רענן, קריר, משיב נפש, של יער, ובהעיפך עיניך כלפי על, אל סלסָלת אמיריהם, שוב לא יכולת להבחין בהם אף לא טלאי קל שבקלים של שמים תכולים – ואף על פי כן כל זה חסר משהו, כעת לא היה די בכל זה. עד לפני שעה, ואפילו לפני חצי שעה – אך עכשיו לא.
זיוום העצמי של הדברים לא הספיק להם עכשיו לייפותם. מן הנחוץ היה שמישהו יבוא ויאצול עליהם עוד נופך מזיווֹ. אבל אותו מישהו לא בא, לא הרגיש שצריך לבוא, ורוסט היה מאוכזב. נסתמן בו אי־חשק ברור לכל דבר. רגש זה היה חדש לו לגמרי, אבל לא ארך בו. רוסט תפס עצמו מיד על כך וחיוך עלה על שפתיו. עד כדי כך? אמר לעצמו, טָבַעת עמוק בבוץ, כנראה…
ועכשיו הופיעה. הוא נמצא אותו רגע לא הרחק מבית הקפה המפואר שמול בניין האופרה. היא באה לקראתו בחברת פרידל קובלר, הולכות כנראה אל הגן אף על פי כן. אותה פרידל קובלר, לעצמו של דבר אין בה צורך כל עיקר, חלף אותו רעיון, אבל באין בררה…
ארנה פניה התחילו קורנים בהבחינה בו. אף על פי כן, לאחר שבירכן לשלום, פלטה ספק מתוך אי־רצון ספק מתוך חדווה פנימית: “הנך צומח תמיד במקום בו לא זרעוך.”
רוסט נצטחק, “שמא נעים היה לך יותר, אילו הייתי עכשיו מוטל דקור?”
“או־הו, לדידי!”
“כיצד דקור?” חקרה פרידל.
“פשוט דקור בסכין.”
“מה את שמה לב לבדיות שלו, את תמימה.”
ספק בהלצה ספק בכובד ראש אמר: “אך לפני שלושת רגעי שעה הייתי עומד להידקר. כשערה היתה ביני ובין המוות.”
“משים עצמו מעניין!” הטיחה לעומתו ארנה.
היו ניצבים באמצע המדרכה, מחסום לעוברי אורח. רוסט הציע להיכנס אל הקפה הסמוך. לאחר היסוס קל נעתרה ארנה. התיישבו ליד הכותל, בפינת המרפסת הרצה לאורך כל חזית בית הקפה, חסויים קצת מעיני העוברים על ידי הטור החיצוני של שולחנות נושבים. באדרת קיץ מגון קרום חלב ובמגבעת תבן רחבת תיתורה היתה ארנה יפה ביותר. בשרטוטי פניה הדקים עדיין שרר העמעום שבין נערות לבגרות בשלה, אותה תערובת שבין תינוקת לאישה, ששיוותה לה משנה חן. אולם על פיה המלא והאדום כבר היה מתוח החוט המפורש של עקשנות וקפריזיות. לא גבר אחד עתיד להיות נכווה בה.
רוסט בחן אותה בעיניו במתגנב, שעה שגמעה גמיעות קלות מן השוקולדה הרותחת, וארנה שהרגישה עליה מבטו נסתמקה. במשך חודשים מועטים, רשם רוסט במוחו, חל בה שינוי ניכר, שוב אין היא תינוקת הגימנסיה. איזה מרחק בינה לרעותה, קבע בהסתכלו רגע בפני פרידל קובלר מגושמי הקווים, עם החוטם הבשרני, הארוך, ועם עיני העגל נטולות הביטוי. לאמתו של דבר, לא היה אפשר לומר עליה, על פרידל, שמכוערת היא. מכוערת לא היתה. שערותיה, למשל היו יפות בלי כל דופי, זהבהבות כהות, רכות, אווריריות. ובכל זאת חסרה משהו, אותו ניצוץ אחרון, עיקר, שאין אפילו לעמוד על טיבו האמתי ושאין לכנותו בניב מסוים, שהוא לבדו הנותן טעם והקובע ערך, כשם שאתה מוצא בדברי אמנות – לכאורה הכול עשוי על הצד הטוב יותר, לפי החוק והטעם, כל המידות הטובות שמנו חכמים בדבר אמנות תמצא בו, ואף על פי כן תצא ונפשך ריקה. לא זה הוא, חסר הוא אותו רטט נפשי אחרון.
“אוהבת אני ישיבת בית קפה,” הודיעה פרידל שבעת עונג, אחרי כלותה לשתות מי הסודה במיץ תותי שיחים. “אבא אינו מקפיד על כך, אבל אמא אינה מרשה. נערות צעירות אין להן מה לחפש בבתי קפה, היא אומרת. חוששת ודאי שמא יפתוני, חה־חה. אבל אין אני נערה קטנה יותר, שש עשרה וחצי!”
“וכבר מותר אפוא לפתותך,” סיים רוסט מתוך צחוק.
“לא לזה נתכוונתי,” צחקה פרידל ונתאדמה.
ארנה תהתה מוסחת על העוברים המגוונים לאורך המרפסת. כמה חרדה לשעה זו! כל הבוקר בבית הספר היתה דעתה נתונה רק לתשוקה נמרצת זו לראותו. היתה כשיכורה, לא קלטה את השיעורים ודברי המורים, עד שהדבר כבר עורר חשד והיא נשאלה אם אין היא חולה. ובבית כמעט לא אכלה סעודת הצהריים, תאבונה פג לגמרי. כלפי הוריה פטרה עצמה באמתלה של קלקול האצטומכה. אחר כך המתינה. נרתעה לכל שאון קל. שִבתו בבית הרי היתה רק מעט ולעתים לא קבועות. לא היתה תקווה שיבוא, אך היא המתינה אף על פי כן. וכשבאה פרידל לבסוף ומשכה אותה החוצה, לא נעתרה לה אלא מאותה תקווה עצמה שאולי יזדמן לה לראותו בגן העם. ועכשיו נמצאה יושבת מולו, הכול כדרך הטבע, בפשטות ובממילא מובן, ולא מצאה אפילו און בנפשה להציץ עליו או להוציא מילה. רק ישבה כאן טבולה באושר גדול, כבנהר זך שלא שייר מקום לשום משאלה. נשכחה ממנה לחלוטין מציאותה של פרידל, וייתכן אף מציאותו של רוסט עצמו. היינו, היא חשה אותו בקרבה פנימה, טבוע בכל איבר ואיבר שלה כדמה הנוזל בעורקיה, יותר משמחוצה לה כהוויה גדולה לעצמה, שלמה ומסומנת תחומים – הכול לא בהכרה צלולה, לא במושגים ואף לא בתמונות. כך היתה יכולה להאריך בישיבה עד אין קץ, עד כלות חייה. כממרחק רב קלטה את השיחה בין רוסט לפרידל ואת הדיבורים שנפלטו על השולחנות שבשכנות, רק את קול הדברים בלבד ולא הדברים עצמם. עד כדי כך יפים היו החיים. עד כדי כך – והיא לא ידעה. יפים ועסיסיים ועצובים גם כן, עד כדי דמעות, עד כדי צריחה שיגעונית.
“מפני מה את כה שותקת, ארנה?” עקרה אותה פרידל ממצבה המדומדם. ארנה רק תלתה עיניה בפרידל וברוסט חליפות. אחר חייכה כלפי רוסט חיוך קל, זך, שנקרש רגע על שפתיה. הנה הוא יושב לפנייך, הרהרה, בבשרו ודמו. אין לך אלא להושיט קצת היד ותוכלי לנגוע בו, ועם כל זאת הרי את מתגעגעת עליו ממש כאילו מצוי היה בעיר אחרת, רחוקה.
“חלומות נערה צעירה מי יחקרם,” פלט רוסט.
“היית רוצה לדעת?”
“מאוד.”
“אפשר שאגלה לך פעם,” שחקה ארנה.
“כשתהיי כבר זקנה?”
“בוודאי כשאהיה כבר זקנה.”
“עד אז תשכחי הכול, מוטב קודם.”
"אגב, לא אהיה זקנה, איני רוצה. אשאר תמיד צעירה. ואחר כך – "
“צריך לחיות חיים יפים, עשירי תוכן,” אמרה פרידל, “כדי שאפשר יהא לחיותם שנית ברוח, בימי הזִקנה, ליהנות מהם עוד פעם על פי הזיכרון. שאם לא כן הזִקנה ריקה, שוממת למעמסה.”
רוסט העמיד עליה מבט משתאה. מנַיין לה לפרידל כל זה? לפי מראה פניה וטיבה לא היה חושד בה שעלולה היא להשמיע דברים אלו.
“באיזה ספר קראת זאת?”
“הו, יודעת בעצמי. לא קשה לדעת זאת.”
“איני יודעת עם אפשר לבחור,” אמרה ארנה, “אני מתארת לי שמרבית בני האדם חיים חייהם מאונס, לא אותם שהיו בוחרים לחיות. האין כן?”
“דומה שכן, רק יחידים יכולים לחיות כאוות לבם.”
ארנה אמרה לפתע בלי כל מעבר: “אני שואלת את עצמי, למשל, בחור שכמוך, איזו מטרה הצבת לך. למה את שואף? ללמוד אינך לומד, בדבר אחר גם כן אינך מתעסק. לא כלום. אל תראה שאלתי כחוסר צנעה, הדבר מעניין אותי באמת.”
“אפשר אגלה לך פעם,” השיב לה רוסט כלשונה. ולאחר רגע: “שאלה כעין זו היתה מתאימה לדודתי, אילו היתה לי דודה.”
ארנה עשתה עוויה של אי־רצון. “על כל פנים, ייתכן לומר שהנך מה שקורין אישיות מפוקפקת.”
“הוא הדבר,” פרץ רוסט בצחוק, “אישיות מפוקפקת.”
על זה שחקו כולם. אחר כך אמר רוסט: “אבל את אינך בשום פנים אישיות מפוקפקת, את נערה יפה וחביבה.” ארנה שלחה לעומתו מבט חטוף של הכרת טובה.
“זוהי אף דעתי,” החזיקה אחריו פרידל.
רוח קלה הקיצה וזרקה לאחור בלוריתו של רוסט. על שער האופרה שמנגד היה משולשל עד למחציתו חוֹצֶן של חמה, ואילו למטה, בין העמודים האדירים, כבר התכנסו הצללים כחלוצי הערב. פרידל קמה ללכת. שיעור פסנתר לה היום, משש עד שבע.
שעה קלה עישן רוסט מתוך שתיקה, עוקב בעיניו אחר כעכי העשן שהרוח חטפם ממש מתוך פיו והדיפם.
“לפני כן הצצתי אל תוך גן העם. חשבתי שאמצאך שם.”
“ואני–” התחילה ארנה ולא סיימה. רוסט הציע טיול בעגלה, אבל ארנה לא יכלה היום. השעה כבר היתה מאוחרת בשבילה, עליה לשוב בקרוב הביתה לפת ערבית. קבעו אפוא פגישה ליום המחרת.
ארנה היתה היום נוחה לו, לא בעטנית כדרכה תמיד, ורוסט נהנה מרגעים אלו הנאה מלאה, לא נעכרת. אותו זרם חשמלי שנמשך ממנה אליו מילא אותו אושר, במחי אחד נתבצרה בקרבו הוודאות המאשירה, זו הוודאות האינטואיטיבית שאינה צריכה ראיה, שארנה זו, הגמישה והזקופה, הקפריזית והמגוונת והרותחת בעצם עלומיה, אינה אדישה כלפיו כל עיקר. הטיל מבט מלא רוך, וארנה תפסה אותו מיד והשיבה לו בחיוך מלבב, כאילו כיוונה למחשבתו הכמוסה. לא, בהחלט לא היה להם מה לומר איש אל רעותו. שניהם כאילו הופתעו בבת אחת מאותו רגש, שכל דיבור עשוי למעט דמותו ולגרוע מיפעתו. החיים שבסמוך ניתקו מכאן, משל נתרחקו כדי כמה פרסאות, ושאונם ובעבועם הבלתי פוסק לא נקלטו אלא במטושטש כמבעד לפרגוד ממוסמס, נטול עצמות כביכול.
טראם עצר בתחנה הסמוכה, אוכלוסים ירדו ועלו בחופזה, אחר חזר והפליג מתוך צלצול ושקשוק, וכל זה היה לא ממשי, מוזר. אצל שולחן סמוך ישב גבר משופם, שלו שומה לצד החוטם והכביר דברים נמרצים על בן שיחו, צעיר שחוטמו סולד ועיניו מחוקות – כל זה קלטו העיניים על דעת עצמן בלי השתתפות הדעת.
רוסט העז ללטף גב ידה, שהיתה מופקרת על השולחן, וארנה לא מיחתה. אחר כך הגיעה השעה ללכת. עשו עקיפים דרך סמטאות צרות, מדומדמות, שכבר ניטלטלו בהן ריחות תבשילים לסעודת ערבית ונגוהות מועמים, חולניים במקצת, של חמה עומדת לשקוע במהרה. תינוקות משולהבי פנים הזדרזו לסיים משחקיהם לפני הסעודה הקרובה, משרתות בסינרי בד צחורים כבר חצו את הרחוב ובידיהן כדידיות שֵׁכר מקציף מן המסבאות הסמוכות. אותה רוח של שלווה ערבית שלאחר יום עמל נתבצרה והלכה ברחובות הכרך. לאטם התנהלו על המדרכות הצרות, בלי דַבֵּר. בקרן רחוב מגוריהם נפרד רוסט וחזר על עקבותיו.
תכף לאחר סעודת הערב במסעדה לא רחוקה, שנהג לאכול בה מפקידה לפקידה, נכנס הביתה. רצה רק לראות אם לא באו מכתבים בשבילו ולחזור ולצאת אל הרחוב. בדעתו היה לטלפן אל דין ולהזדמן עמו, אם פנוי הוא הערב. לא, שום מכתבים לא המתינו לו. השתקע לרגע בכורסה. בבית שררה דומייה, מכלל שכולם יצאו בערב יפה ופושר שכזה. אולם לא עברו רגעים מועטים עד שגרטרוד הקישה בחשאי על הדלת ונכנסה. מיד התנפלה עליו מתוך אנקה משחררת והתחילה מעתירה עליו נשיקות על כל מלוא פניו וצוואר, בלי הוציא הגה. כשנתקררה דעתה במקצת, רטנה, “איני יכולה יותר. איני יודעת מה יהא בסופי. כשל כוחי.”
אור החשמל לא היה מודלק. האפלולית שבחדר לא נתמתנה אלא על ידי אלומת אור שהבקיעה מן החלונות המוארים של הבתים מנגד וציירה על הכותל חלון מלוכסן ומוארך ששובלו נשתרבב על הרצפה. רוסט לא יכול לראות פניה הפרועים של גרטרוד.
“וכי מה אירע?” חקר מתוך שמץ של התנכרות.
“לא אירע דבר, לדאבוני לא אירע דבר.”
“ובכן, התרגשות זו למה.”
“וכי אינך מבין,” לחשה גרטרוד סמוך אל פניו והבל פיה לוהט, “וכי אינך מבין שאני אוהבת אותך?”
“טוב, אין זה חדש. והיכן פה הטרגדיה?” הטון שלו היה צונן, מסלק, אולם גרטרוד בהתפעמותה לא עמדה על כך. הצניעה ידו בשתי כפותיה שבחיקה ולחשה כדוברת אל עצמה, “לא מכבר יצאו, הוא וארנה, ואני חיכיתי, לא ידעתי אם איני מחכה לשווא כהרבה פעמים כבר לפני כן, כמו שאני מחכה תמיד, כל שעה וכל רגע שביום. אפשר שאסור לגלות דבר כזה לגבר. טוב אינו יוצא מזה לעולם. גבר מוטב שלא ידע זאת, אולם שוב איני יכולה. לעולם אינך כאן, איני רואה אותך. צריך שיקיץ הקץ, איני יכולה.” שוב התנפלה עליו ונשקתו ונשכה אותו זמן רב בלהיטות ובכוח כזה, כאילו אמרה לעשות בו כליה. אחר כך התחילה שוב: “ואתה, רצוני לשמוע ממך רק מילה אחת. התאהבני? רק מילה אחת.”
“כמובן,” השיב רוסט בהדליקו סיגריטה.
לא, הרהר בפני עצמו, כל זה מופרז כבר במקצת, מופרז בהחלט. אחר כך אמר: “צריך להיזהר, הם יכולים לשוב לפתע.”
“לא אכפת לי, לא אכפת לי כלום. רצוני רק לדעת, רק את זאת תאמר לי: מדוע אין רואים אותך כלל?”
“כיצד אין רואים אותי? הרי אני דר כאן, נמצא כאן בכל יום.”
“דר אתה כאן ואינך מצוי כאן, לעולם אינך מצוי כאן. אין זה אלא ששוב אינך אוהב אותי, שאם לא כן היו רואים אותך. ואני שוב איני יכולה, שוב איני יכולה,” שנתה בלחישה ובעקשנות רוויה, כאילו ביקשה על ידי כך למצוא פתרון־מה לצערה המכרסם.
רוסט אמר מתוך נזיפה קלה: “בשמן הראשון היית אחרת, עליזה, חופשית. איני מבין. נשתנית לגמרי.”
“לא נשתניתי כלל. מה לעשות? אני אוהבת אותך יותר מדי. במידה כזו אסור לאהוב. פשע הוא לאהוב עד כדי כך. איני יודעת כיצד אוכל לשאת את הדבר אם – אין אני יודעת, יקרה איזה אסון.”
פתאום נעשה לו צר עליה. ברגע זה נדמתה בעיניו טעונת חמלה. תפס בסתום כל גודל רגשהּ אליו, שכבר גבל בגיחוך. בשביל לשדלה קצת עמד ללטף שערותיה ואחר את מפרקתה העדויה פלומה ואת גבה העטוף גלימת בוקר עשויה אריג משיי. אחר נתרומם והלך להעלות את האור, וברגע הראשון נסתנוורו העיניים.
“למה?” אמרה גרטרוד. הוא ראה שעיניה לחות מדמעות.
“מוכרח אני ללכת, הועדתי ריאיון עם ידידי.”
“שוב אתה הולך.” קולה היה ספוג צער.
גבו מופנה אליה, עמד רוסט לפני המראה של ארון הבגדים והיטיב שערותיו. ראה לפניו בראי במהופך מקצת החדר ורהיטיו, פרט לספה שגרטרוד ישבה עליה. השהה עצמו קצת יותר מדי בטיפולו, כמהסס לעוזבה. פתאום טמן בתנועה נחרצת את מסרקו בכיס והפך עצמו כלפי החדר.
גרטרוד הוסיפה לשבת מצומצמת בתוך עצמה, ראשה מורכן כלשהו על חזה, שהלבין מופקר מבין כנפות הגלימה שנתבדרו. אותו רגע נשמעו צעדים וקול דברים מתקרבים והולכים במסדרון.
גרטרוד נזדעזעה ונרתעה ממקומה. “מתי?” הספיקה עוד לזרוק לו שאלה ונתחמקה מבלי להמתין לתשובתו. המתין עוד רגע עד שגיאורג שטיפט וארנה נעלמו מן הפרוזדור אל הטרקלין, ועזב את חדרו.
16 🔗
*רחוב קרנטן היה מואר כהוגן וסואן ממטיילים, ורוסט השתרך לאורכו. בית הקפה לא היה רחוק והיה לו עוד פנאי. הרהר בסצנה הקודמת עם גרטרוד, ששיירה בו סרח טעם לא נעים. עניין זה הולך ומקבל צורה שאינה לפי רוחו כל עיקר. יחסים כעין אלו, בלי שום התחייבות מאיזה צד שהוא, לא צריך שייהפכו לטרגדיה נואלת. לא יניח שהמושכות תישמטנה מבין ידיו, בקרוב צריך יהא להפסיק.
בינתיים הגיע אל בית הקפה. התיישב ביציע, כוך חלון פתוח לכל מלוא רוחבו אל הרחוב. מעבר הרחוב מנגד נמצא חלון ראוה מואר ובו כמה זוגות נעלי גבירות הדורות. רוסט נהנה לתהות על העוברים, להטיל מבט חודר בפני הנשים, שנצנצו בחוג ראותו וחזרו ונעלמו לעולמים, ולהרהר אגב כך שארנה עולה עליהן בחִנה ובכל סגולותיה. הערב נשב עליו בפושרים, חלק ורכרך וריחני מתמרוקי הנשים ואולי גם מניצני לילך מופלגים. רוסט דימה לקלוט בחוש ריח ענוותני דק ובושש של לילך.
שם, בעיר מולדתו, גנו של הכומר ושאר גני הפרוור גדושים שעה זו לילך אמתי, סגלגל חיוור, והנערים היו שולחים מעל סוואר של קורות פתקות אהבים לכנופיות נערות בנות גילם, לסוניות, לוַנדות, לצילות, והן פלטו קולות צחוק עגולים, מסתלסלים, זכים, וקלעו לרוחב הרחוב ב“הן” או “לאו” צלול. היו מתפייסים עם אותן הנערות ומתאייבים עמהן בכל לא כלום וחוזר חלילה. והערב מפכפך דרך הרחוב הפושר, אטי, ריחני, וקצת יגע גם כן, וכלב הכומר מטיח נביחותיו 219
הצרודות והקטועות לתוך זה הצחוק הצלול, ולתוך נצנוץ הכוכבים הלחים שנושרים לפעמים בקשקשים בוערים או בנטיפי חשמל. אחר כך היו יורדים במורד הרחוב זוגות־זוגות והיו מכוונים שעת הכושר להסתתר קצת במאפל הצמרות שהתקמרו מחוץ לגדרות גנים, וקולות צחוק התלקחו שוב והבקיעו מן הנעלם זעיר פה זעיר שם, הפעם מחמת דגדוג ומשובה. אפס הוא, רוסט איננו עכשיו שם, וטוב להיות יושב כאן, בתוך האנדרלמוסיה של כרך זה, בין כל אלה האוכלוסים הנחפזים, ולהיות שומר בקרבו פנימה את הרחוב ההוא על כל גווניו וריחותיו, כמי ששומר בכיסו חפץ יקר, ועשוי להוציאו בכל שעה כדי לזון בו עיניו.
ארנה באה בדיוק אל מקום הריאיון. כיוונו פעמיהם אל הרחוב הראשי, מקום שרוסט עצר בכרכרה וציווה על הרַכָּב להובילם אל השדרה הראשית. יום קיץ תרוג ניגר לעיניהם, ורוח קלה באה לקראתם ולקלקה פניהם. הרחובות יפים היו ביותר בנגוהות החמה, נדמו כמחודשים, נתגלו לעין התגלות ראשונית כנסקרים בפעם הראשונה. ארנה שתקה, שקועה היתה באושר שקט, שבמעמקיו חלחלה אף על פי כן נימה דקה של סקרנות נפחדת, של ציפייה למשהו אי־מוכר, זר, שגנז בקרבו אולי סוד החיים העיקרי. רוסט נטל את ידה האחת, והיא הפקירתה לו. ליטף אותה ברוך פעמים רבות ואחר הרימהּ כלפי פניו והצמיד שפתיו אל גבה.
הרחובות נסוגו אחור לשני הצדדים, פרסות הברזל של הסוסים התיזו מפרק לפרק חופן גצים מאבני המרצפת ושעטתם נתעממה במקצת בהמיית הכרך. ארנה הרגישה עצמה אישה מבוגרת, חשובה, בת חורין, רשאית לעשות כאוות לבה. היה זה כאילו נתבגרה רק ברגע זה התבגרות אמתית, נפשית, רק ברגע זה נעשתה אישה גמורה. במחי אחד סר ממנה אותו היסוס של שנות המעבר. לא, עכשיו שוב לא היתה זו הנערה הקטנה, הפתיה של אתמול, של לפני שעה. עכשיו היתה מיושבת על מושב רך של כרכרה מפוארת בכתף בחור, בכתף אותו רוסט, שלא היה בנפשה מקום פנוי ממנו. בפעם הראשונה בחייה נתנדנדה בכרכרה כך. כל נסיעותיה בכרכרה עד עכשיו לא נחשבו למאום לעומת נסיעה זו. לאחור רצה התעלה החלקה, שבמימיה הנרגעים טבעו במהופך בתי החומה והאילנות, עליונים למטה ותחתונים למעלה. מזמן לזמן זרקה ארנה מבט מן הצד בבן לווייתה שלא מדעת ברורה. אחר כך כבר נידרדרו על הכביש הכרסתני של השדרה הראשית, הזרוע טלאי שמש. הצמיגים התגלגלו בלי רעש, ומשני הצדדים, מתוך ציבורי האילנות והשיחים, נידפה רעננות נעימה, לחה כלשהו, וריחה כריח שחת.
כשחדרו למעמקי השדרה ירדו, ורוסט שילח את הרכב. ברגע הראשון לא יכלו לעמוד הכן על רגליהם הנדהמות מן הנסיעה, שכאילו נהפכו למוך. העייפות שבהן היתה נעימה, וריבואות נמלים כאילו רחשו בהן. ארנה פרצה לפתע בצחוק קולני, צלול, שובב, שהולך למרחוק, והתחילה מנתרת על רגל אחת מאצל רוסט והלאה. אחר רגע חזרה ורצה לעומתו ותפסתו בזרועו. “בוא נרוצה קצת לחלץ את האיברים הנרדמים!” עזבה שוב זרועו והציעה: המתן כאן. אני אקדים מעט ואתה תתפסני, אתה רוצה?"
השדרה כאן היתה מרוקנת כמעט. מזמן לזמן נראתה כרכרה עוברת או צמד טיילים. רוסט הניח לארנה שתתקדם כעשרים צעד, אחר התחיל רודפה ותפסה. ארנה התנשמה במרוסק ובכבדות וצחקה בפה מלא שיניים קצובות, נוצצות מלובן. רוסט החזיק אותה בזרועותיו, לְחצה אליו וחש בעד שמלותיה את שדיה הקטנים והקשים. השעינה ראשה על שכמו כמתוך עייפות, כד שמגבעתה הרחבה נשמטה אל הצד. ריח שערה העדין עלה באפו והוא הוכרח להתאפק בכל כוחו שלא להצמיד אליו שפתיו. אולם הוא ידע שכאן אסור להיות נחפז יותר מדי ולקלקל. בהיתֶק פתאום עקרה עצמה מזרועותיו.
דרך משעול צר ומוצל, בין קיבוץ האילנות שלאורך השדרה, נטו אל אֲפָר מוריק, מופקר כולו לחמה, ממועך פה ושם מיום השבתון שהאחרון. פה ושם התגוללו צווארי בקבוקים, עיתונים ממועכים, מוצהבים, משומנים, ששימשו לכריכת מיני מזונות. עוד שרתה כאן בשלמותה זו הרוח של אידיליות משפחתיות לפקידים נמוכים ופועלים ישרים ונשות חיקם המסורבלות, שאינן שוכחות להפשיל תחילה שמלת השבת טרם תשבנה על הדשא, ושל תינוקות מלוכלכים החורגים בעקשנות מתוך מלבושיהם הצרים כפרחים הללו מתוך עציציהם. שלוש יונים ניקרו גרעינים סמויים.
רוסט וארנה חצו אלכסונית את האפר ופרשו אל חורשת השיחים העוטרת אותה. הלכו מחרישים במשעול צר לא סלול כהוגן, והזרדים הבולטים מתחככים בבגדיהם. לאחר הליכה של רגעים מועטים הגיעו אל מערֶה לא גדול ורוסט הציע לשבת קצת. שררה כאן דממה דחוסה, נשמעת כביכול, שהודגשה עוד יותר על ידי זמזום דבורה נתעית. הכרך היה רחוק, לא נראה, לא נשמע, לא קיים. רוסט הסיר מעילו לפרשוֹ לארנה שתשב עליו. הוא עצמו השתטח על ידה.
“הרי זה כאילו לא היינו כאן”, העירה ארנה לאחר שתיקה קלה, “לא בעיר זו ואפילו לא בעולם זה. אנחנו רחוקים מאוד, האין כן!”
“אנחנו רחוקים מן העולם, אך קרובים איש אל רעותו.”
ארנה עשתה עצמה כלא שומעת. הסירה מגבעתה והטילה אותה לא הרחק על הדשא.
רוסט ליטף פעם־פעמיים את רגלה הסמוכה בין הקרסול לסובך, “האין שוב בלבך עלי, ארנה?”
“טינה, מדוע?” ארנה נדמתה כנבוכה, אולם היא הרהרה: כך, להישאר כך תמיד, עד סוף הימים, כך סמוך אצלו, וחופת השמים התכולים והגבוהים מאוד ממעל וחומת השיחים מסביב וזו הנמלה הארוכה המטפסת על חוט העשב עד לעצם קצהו, כך תמיד. והנה גחן אליה רוסט פתאום, ובטרם תעמוד על הדבר הצמיד שפתיו אל פיה לנשיקה ארוכה, בכורכו זרועותיו כצבת מסביב לעורפה ובעומדו על ברכיו. כשהרפה ממנה לבסוף, ראה שלחייה סמוקות סומק עז. נדמתה כמחייכת, אולם מעיניה נסחטו שתי דמעות שלא ניגרו, עכשיו היא שמשכה אותו אליה וכיסתה בנשיקות את פניו, את עיניו ושערותיו, לאין קץ ותכלה. היא החזיקה את פניו סמוך־סמוך לאלו שלה והסתכלה בהן בעיון מופרז, משל נתכוונה לחרות תוויהם עמוק בלבה לבל תשכחם עולמית. אחר השכיבה ראשו בחיקה וליטפה בלוריתו הבלונדית באצבעותיה הפשוקות, הארוכות והעדינות.
“ואני חשבתי שאין את סובלת אותי, ארנה שלי הקטנה והנפלאה”. הוא הביט מלמטה למעלה אל פניה הכפויים עליו, אל עיניה התכולות העמוקות שנוצצו בפנים דהי הצבע.
“אין אני סובלת אותך ואני אוהבת אותך. עלולה הייתי להמיתך באהבה.”
שום דבר לא זע. המולת הכרך היתה רחוקה, לא נשמעת. דמדומי הקיץ עילפו אותם שלא בנשמע, אותם לבד. מלבדם לא היה איש בעולם, מלבדם לא היה דבר קיים. לא דיברו.
זרועו כרוכה סביב לגזרתה, ישב רוסט בשורה אחת עם ארנה והביט נכחו. עכשיו אולי מוטב יהא באמת לעבור מן הדירה, חלָפוֹ רעיון, מכמה טעמים. הפך פניו מול ארנה, ועינו לא שבעה מראות את פניה הקורנית בטוהר ובחדווה עילאית. ארנה ניעורה פתאום ונזכרה שהגיעה שעתה לחזור הביתה.
לאחר שליווה את ארנה סמוך למבוא השער, נכנס אל בית קפה קטן וטלפן אל פריץ אנקר. נסתייע שפלוני היה בביתו והיה פנוי הערב. אחרי עשרה רגעים הופיע פריץ אנקר במקום הנועד. חצו את רחוב הרינג והמשיכו דרכם לאורך רחוב קרנטן. רוסט דחה את הכרכרה שהציע אנקר. שפע של מרץ תסס בו עכשיו וקשה היה לו לשבת בלי נוע בעגלה, אנוס היה לפלוט ממרצו על ידי תנועה. פריץ אנקר, מקל ביד וסיגריטה בין שפתיו, היה שרוי היום במין רוח נוחה של צידוק הדין וּויתור חשאי, משוחרר קצת מחיטוטיו המכרסמים והמענים. הוא צעד בכתף רוסט, ארוך ומדולדל, וגישש על ימין ועל שמאל בעיניו קצרות הראות. חליפתו של אריג יקר, התפורה בידי חייט ממדרגה ראשונה, נדמתה אף על פי כן כעשויה שלא לפי מידתו עקב הילוכו הטרוף ותנועותיו המהססות הכושלות. הכול בו עורר רושם של שלא במקומו. הוא עצמו הרגיש זאת בלי הפיגה, ואחרים הרגישו זאת גם כן. על פי רוב היה מעורר בכל אדם חדש שהתוודע אליו איזה רגש מציק, לא מבואר, ואותו רגש נשאר עוד בזווית חבויה גם לאחר שהכירו אותו זמן ידוע. ועם זה, אי אפשר לומר שהיה אדם בלתי סימפטי. אפשר היה למצוא בפניו אפילו דבר־מה חביב, מסור.
נצנונים ורודים של שקיעה נסוכים היו בחלל, וקרן של סהר חיוור כבר היתה קבועה במרומים הכחולים השקופים. תססה בו ברוסט חדווה גדולה, גוזלת נשימה, ולא היו שום צינורות להזרימה מקרבו חוצה ולהשיב לו שיווי משקלו הפנימי. אותה שעה הרגיש עצמו עלול לכל מיני מעשי תעתונים, לכל מיני מעללי
טירוף. על פיו עוד היו טבועות שפתיה מלאות הרכות של ארנה, הרגיש בחוש את ריחן העדין, הצנוע, של שש עשרה שנותיה. בידיו עדיין רכשה תחושת המגע של שערותיה ושל תפוחי שדיה הקשים. כל זה טבוע היה בו במוחש, אך הוא נמנע מנגוע בכל זה עכשיו. גנז אושר זה בזווית שבנפשו לאחר כך, כמטמון יקר.
ב“אחדות” לא היו הסועדים מרובים היום. פריץ אנקר תהה בסקרנות גלויה על הפרצופים הזרים, שמקצתם היו מגודלי זקן לסתות כאספלניות רבועות דבוקות, וגולגולתם הגזוזה חבושה כיפה קטנה כטלאי שחור. ר' חיים שטוק טייל כדרכו בצעדו המתון, ידיו מופשלות על אחוריו והפנסנה קבוע במאונך על חוטמו. מקס קרפ נסמך על המזנון, מקום שמלווינה מזגה כדידיות שֵׁכר וגביעי יין שזיפים, והתלחש עמה בין מזיגה למזיגה. באולם השני שלשם משך רוסט את אנקר, לא נמצאו מן הנופיה אלא מרקוס שוורץ, טרוד באכילת צוואר עוף ממולא, וארנולד קרוין, טנור הגיבורים, עוקב במתגנב אחר כל לעיסה ולעיסה של הלה.
“אה”, הצריד לעומתו טנור הגיבורים, “זה עידן ועידנים. אתה נוהג בנו רשלנות, מיסטר”.
“היום משתה נעשה, משתה! רק אתם שניכם? היכן השאר?” ניגש אל פתח האולם הראשון וקרא למקס קרפ שיצטרף אליהם. “היכן יאשה? הנה הבאתי עמי חבר חדש. שמו פריץ אנקר, אם תאמינו אם לאו, והוא מרכיב משקפיים – זה למעלה מכל ספק”. אנקר חייך נבוך. “ואתה, טנור, לא סעדת עדיין? דבר בעתו. נתחיל עכשיו מבראשית”.
בעד החלון הפתוח הבקיע כמו תמיד בכי תינוק. סמוך נעצה פריצי העבה את ראשה במסגרת החלון וסקרה פנימה.
“אה, פריצי, היכנסי נא”, קרא רוסט. אחר הזמין לאכול ולשתות בשביל כל החבריה. “ויאשה היכן הוא?” פנה אל פריצי.
“שוב אין אנו ביחד”. ענתה זו מתוך אבק תרעומת כבושה.
“כך, ואת אפוא פנויה עכשיו”,
“בשבילך לא, רוסט הקטן” אמרה לא בלי עגבנות.
“תודה, לאושרי לא המתנתי, שאלמלא כן הייתי נשאר רווק זקן”.
אחר נכנס בחור לא גבוה אך רחב כתפיים, כבן עשרים ושש, ולו גולגולת ענקית גזוזה וצווארון כותונתו הפתוח חושף חזה שעיר כשל קוף. מקס קרפ הציגו: “סטודנט הלומד בבלגיה ומטייל להנאתו כאן בעירנו, מר שוֹר. הוא מוצא שהנערות כאן טעימות יותר מן הבלגיות. אין ריח בצלים נודף מהן”.
“הקץ במחמאות”, צחק שור. פניו הרחבים היו גלויים, מפיקי חוכמה ואומץ רוח. לבוש היה בפשטות ואפילו ברשלנות מה, יותר כבן כפר. כל הופעתו הפיקה רחבות, גודל לב, מחסור גמור של דקדוקי עניות ושל קפדנות קטנונית. מצחו הרחב והגבוה שלא כפי המידה כבר היה זרוע קמטים עמוקים אופקיים.
בעיני רוסט מצא חן בסקירה ראשונה. הוא הזמינו להצטרף למסיבתם, ושור נעתר לו מיד בצחוק של גילוי לב, ללא כל סימן של נפתולי נימוס מזוייפים, כאילו היו ידידים מכבר. רוסט הרים לעומתו את גביעו: “לחיי הנערות שאין ריח בצלים עולה מהן!” לצחוק כל החבריה.
“ואתה”, פנה כלפי מקס קרפ מנגדו, “יצא כבר?”
“מה יצא?”
“נא, הירחון הספרותי לצעירים, כמובן”.
קרפ עיווה פניו לחיוך של מבוכה ומרירות יחד. “לא יצא” סינן מבין שיניו.
“מוטב כך, ובכן, לחיי הירחון לצעירים שלא יֵצא עולמית!”
“הוא יֵצא!” הטיח קרפ בבהילות כמי שנשכו נחש.
פריץ אנקר לא הוציא הגה. ישב בשכנותו של רוסט וכסס בשר העוף הלבנוני בלי תיאבון. מפרק לפרק העיף מבט מהיר בפלוני ואלמוני מבני שולחנו והרגיש עצמו שלא במקומו. פנים אלו, לא היתה שום זיקה בינו לבינם. פנים אלו אין אמת בהם. כל פרצוף וזיופו עמו. כל אחד מתאמץ להעמיד פנים על פי הזמנה. כל אחד משתדל למלא תפקיד, להיות נראה כאחר, רק לא כמות שהוא עצמו. אין בהם אומץ לגלות פניהם שלהם, רק מסכות־מסכות. הנה זו הריבה פריצי, שנקרש על פניה חיוך ללא נימוק ושוב אינו מש מהם, וזה הבחור עם העניבה והשערות וזקן הלסתית וכל הסממנים של משוי מתוך אופרטה גרוטסקית, והנה פלוני הענק הצרוד בפניו המרופשים והלא מגולחים, שמזכך בלי הרף את קולו כמתכוון לפתוח מיד בזמרה, ואותו מקס קרפ המעמיד פנים חשובים ביותר, כמעביר על כבודו ועושה חסד גדול הוא מצטרף לשולחן עם פחותי ערך כאלו – קומדיה! כן, אותו שוֹר הוא היחידי שפנים אנושיים לו. ורוסט.
בחוץ נסתמנה בינתיים אפרורית עבה. הערב כבר היה כאן, ואי־שם כבר פתח מי לנגן בהרמוניקה מן הקוּפְּלֶטִים החדשים. מישהו הצטחק בקול עב נחלף בקול דק וצווחני, ומישהו אחר צעק לאורך הרחוב: “שתיים וחצי, קרל, אני אומר לך: שתיים וחצי, לא יותר!”
אף על פי כן נתעוררו בו בפריץ אנקר איזה רטט טמיר של עצבות מתוקה ואיזה זכר חטוף של מראות ודברים קטועים ומחוקים לגמרי, משוּיים מעמקי נפשו, בלי שהרגיש מעולם מציאותם בה. שם היתה הממשות האמתית, העמוקה, הנצחית כנצח העולם, ואילו הפנים הללו שבסמוך – ממשותם מופרכת לחלוטין. הוסיף לכוסס מוכנית ולגמוע מפרק לפרק מן השֵׁכר, בלי להרגיש כל טעם. מעוגן בתוך עצמו כדרך כל הבודדים, קשה היה לו לצאת מגדרו, לשכוח את עצמו. הפסוקים העליזים והקנטרנים במקצת שהתעופפו לכאן ולכאן על גבי שולחנו לא נקלטו לו אלא כמרחוק, כקליפות ריקות.
אנקר דחה מעמו את הפנכה כדי כמה טפחים, משייר רוב הבשר והאורז. הרים עיניו והבי בנֵכֶר על המסובים, שהוסיפו לאכול אגב התעוררות שבהנאה. נדחקה ועלתה בו הרגשה לא ברורה כל צורכה שבעוד הוא מצוי כאן, הריהו מאחר משהו באיזה מקום אחר. אילולא חסר אומץ הרוח, היה קם ועוזב את החברה. בני אדם אלו, עם היותם רחוקים ממנו ואדישים לו כליל, הגנו עליו מפני עצמו, אולם מציאותם הורגשה לו כמעמסה כבדה, ממש על גבו. קשה נעשה יותר ויותר לנשוא הוללותם, צחוקם, קולות הדיבור, נקישות הכלים, ריחות המאכלים. העיף מבט סביבו כמבקש ישע. מבטו נאחז שלא מדעת בשור משמאלו, שקינח אותו רגע את פיו במפית.
“הבלים!” חשב אנקר בקול בלי לעמוד על כך, “העצבים הללו, צריך להתגבר עליהם, שאם לאו–”
שור הפך ראשו לעומתו: “עצבים? עצבים אמרת?”
אנקר נתבלבל. במבוכתו תפס כדידית השֵׁכר שלו, שהיתה מלאה עד מחציתה, ושתה ממנה כמה לגימות.
“אינך מעורב בין הבריות, כפי הנראה”, אמר שור.
“לא ביותר. היינו… צעירי דורנו אינם בני חברה יוצאי דופן. התנוונות מחמת שובע, כוונתי באירופה המערבית, ברוסיה שאנֵי10, ואתה עצמך, כלומר, מחבב אתה את ההמונים?”
“איני יכול לומר. אפשר שאיני מחבבם, אולם מסוגל אני להיספח אליהם, מכל מקום, להילחם לצדם להשבחת המצב.”
“המצב החומרי, ואחר כך?”
“אחר כך הרוחני.”
“כדי שיתנוונו לבסוף אף הם מרוב תרבות. נקמה שטנית.”
“עד שיגיעו לידי כך! העם יש בו עוד יסוד בריא למדי. ושוב: אם זוהי באמת הדרך היחידה, אין צורך לעכב.”
“אולם אין גם צורך לסייע, להחיש.”
“תלוי, כמובן, במזג. בינינו לבין עצמנו, לא כל כך המטרה עיקר לי כַּדרך להשגתה – המלחמה. אוהב אני לראות את ההמונים בהתעורר בהם אותו כוח סומא, איום, כהר געש בהקיצו פתאום, כזרם של לבה לוהטת.”
“הנך אוהב אפוא להשלות נפשך בשווא.”
“אי אפשר לומר. אין זה בדיוק כך. מתאר אני לעצמי אלפים, ריבואות בני אדם הצועדים בדרך המלך לכבוש עיר – כוח איתנים נורא בעל אלפי ראשים, מחזה גרנדיוזי!”
“לא אנושי ביותר.”
“אנושי? אתה אומר לצחוק? אינו נמצא כלל באותה צורה טהורה, אידיאלית, כפי אמונת הכסילים! כזהו האדם מטבע בריאתו – טובת עצמו, אמצעית או בלתי אמצעית, התפרצויות רגעיות, קפריזות – לא אֵל וגם לא צריך שיהא אל. והמטרה? מכל מקום הריני מעדיף מטרה זו, עת תתעורר החיה הפראית השוכנת בכל אחד מאתנו, על פני איזו מטרה אימפריאליסטית. כאן אני רוצה לסייע, להשיג פסגת התאוות שממעל לה שוב אין כלום. חידלון”.
ר' חיים שטוק נתייצב מנגד ליד מזוזת הדלת ופיקח על המלאכה אגב חיוך של קורת רוח. אלפרד המלצר התרוצץ אילך ואילך בעסקנות מרובה, פינה מעל השולחן כלים ריקים והביא מלאים תחתיהם, פניו סמוקים ומיוזעים וכיפתו שמוטה על צדי הקרקפת הגזוזה. כנשחט צרח: “שתי ליטראות יין! חמישה נתחי טרוטה! שלושה קוניאק!” טנור הגיבורים היה מוטל על כיסאו כגוש גולמי ממולא מאכלים ומשקה עד לצווארו. פניו קיבלו גוון של בדיל מזוהם. “אתה מבין,” הצריד בקולו, “אחרי ההצגה, שהיתה ניצחון גדול – חמש ליטראות על חלקי! זה היה בבוסטון עם להקת שחקנים. ואיזה יין! ומה אתם סבורים,” פנה אל כולם ידוע ניצחון, “לא כלום! כאילו לא היו אלא מי סודה.”
מרקוס שוורץ ניסה לצבוט את פריצי שלצדו, וזו קראה חצייה בסירוב חצייה ברצון: “סלק כפותיך!”
“אני מזמינך, טנור”, קרא רוסט, “כמה תוכל לשתות, אפילו עשר ליטראות.”
“כאן לא אמריקה, מיסטר.” טנור הגיבורים התווה תנועת יד כלפי גרונו, “הקול שלי…”
“הקול שלך”, צחק רוסט, “לא יאונה לו רע. על אחריותי!”
“לא, היום לא.”
“ואתה, קרפ? המתן, יש לי הצעה, אם אתה שותה חמש ליטראות, לא, רק שלוש, הרי אני ממציא מאה קרונה בשביל הירחון הספרותי, כולכם עדי! מסכים?”
מלווינה, שעזבה לפני רגע את המזנון ועמדה מן הצד להסתכל בכנופיה, רמזה לעומת קרפ בראשה ובידה ללאו, אך זה נעלם מעיניו. כבר היה קצת מבוסם, קרפ, והדבר לא נצטייר לו כקשה כל כך.
“טוב, תפקיד מאה קרונה אצל” הוא סקר את המסובים – “אצל שור, הוא יהיה הבורר.”
צריך לקבוע תחילה את הזמן," העיר שור, “בכמה זמן?”
“בשעה אחת.”
“לא, קצר יותר מדי.”
לבסוף הוסכם ביניהם זמן של שעה וחצי. רוסט התנה עוד תנאי, שיעמידו על השולחן כל שלוש ליטראות היין בבת אחת, הוא יטעם תחילה מכל בקבוק אם אינו מהול במים. אחר לחש על אוזנו של אנקר, וזה הושיט לו שטר של מאה קרונה, והשטר נמסר לידי שור לעיני כול. כמו כן הותנה שעל קרפ לשתות מבלי לאכול בינתיים כלום. וקרפ החל. הגיח אל קרבו בראשונה שתי כוסות זו אחר זו אגב עצימת עיניים, כמי שמפיל עצמו אל תוך תהום עמוקה. אחר פקח עיניו והציב ברעש את הכוס הריקה על השולחן. בחיוך מעווה, אווילי, תהה על המסובים. טנור הגיבורים בחן במבט של מומחה את קרפ. אחר הציץ אל הבקבוק המותחל הראשון, שנשתיירו בו עוד כשני שלישים מתוכנו.
“בן חיל הוא קרפ,” פנה אל שור. “אני מניח על קרפ קרונה!”
“ואני קרונה כנגדך,” קרא מרקוס שוורץ.
“כסף! על השולחן!”
קרפ הגיח בינתיים עוד כוס אל קרבו. פניו כבר היו שלוקים כאילו הופשט עורם מעליהם.
“עוד קרונה אחת על קרפ! שתיים בסך הכול!” נתלהב הטנור.
“עוד קרונה אחת כנגד!”
הטנור מזג לו כוס וזירז באנגלית: “Come on boy!”
שוורץ מחה: “אסור לסייע באיזה אופן שהוא!” ושור הכריע שאין בכך כלום, הואיל ולא הותנה בפירוש על כך.
מעל פניו של רוסט לא מש חיוך קטן של לעג. מזמן לזמן שלח מבט לעומת מלווינה, שהוסיפה לעמוד במקומה סמוקה כולה מהתרגשות, מהפכת מוכנית במטפחת. מקס שלה כבר נמחתה מעל פניו זו הארשת של “אני ואפסי עוד,” עכשיו הנהו כמות שהוא, בצבעו האמתי.
היתה שעה עשר. האולם הסמוך כבר היה מרוקן. מאז התחיל קרפ כבר עברה חצי שעה ומעלה, ועוד נשארו שני בקבוקים מלאים. הטנור לא פסק מלזרז: “שתה! השעה עוברת! עולה לי בשתי קרונות!” עד שקרפ התקומם בשארית של צלילות דעת והתריס לעומתו בקול פגום: “כלום גרגרתך, קטר מקולקל.”
ממצחו האדום נסחטה זיעה. השיט על סביבו מבט מבולבל, אחר מזג לו מוכנית כוס חדשה ושתה לגימות קטנות. בדעתו המעורפלת עוד נשתמר זיק בהיר אחרון, זה הקשר בינו ובין היין, מין דחיפה פנימית עמומה ונמרצת מול הבקבוקים המלאים, בלי להכיר מקורה ותכליתה. פריץ אנקר התבונן לא מעוניין ומתוך רגש של גועל כבוש בכל המחזה.
הופיע עקידוס, ארוך וצנום ופניו נעדרי זקן וגיל, והתיישב ישר ונוקשה על יד מרקוס שוורץ חברו לדירה, בלי הוציא הגה. עשה רושם כנעלב שחס על כבודו להשיב למעליבו דבר, וארשת פניו כאילו אמרה: כל המתרחש כאן משחק תינוקות הוא. אותי לא תפתיעו בשום דבר. כבר ראינו כהנה וכהנה.
הטנור הוסיף לזרז בלי הרף. “השעה עוברת!” צעק בתוך ההמולה, “שתי קרונות! אפילו מים לא יוכל לשתות, ושכמותו מקבל על עצמו לשתות יין…” אך מקס קרפ, ראשו שמוט על כתפו, סמוק כולו ומזיע, לא שעה עוד לדבריו. מתוך חיוך נשכח נהם בפני עצמו זֶמֶר שרק בקושי אפשר היה להבחין תוכנו:
רַק עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם
נִשְׁאַרְנוּ מִן הַקְּרָב
לְכוּ וּבַקְּשׁוּ כָּלוֹת –
נִתַּן לָנוּ צַו
טְרַה־לַה־לַה־לַה־לַה
רַק עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם
נָגַחְנוּ בּוֹ בָּרְחוֹב –
הַכּוּ בַּמְצִלְתַּיִם
סִירוּ סִיר וָתֹף!
טיר־לַה־טִירָא־בּוּם!
פֶּה וְשֵׁן וָעַיִן,
אַחַת לָנוּ דַּי.
כַּלְּבוּ קוֹר וּמַיִן
לַקַּרְנַף שִׁיתוּ שַׁי!
טִיר־לַה־טִירָא־ בּוּם!
כַּלְּבוּ קוֹר וּמַיִן
לַקַּרְנַף שִׁיתוּ שַׁי!
בְּמִשְׁחַת מַגָּפַיִם
שַׁפְּרוּ שֵׁת וּשְׁחִין
בִּמְחוֹלוֹת מַ־מַחֲנַיִם
שְׂאוּ זָנָב בְּחִין!
טִיר־לַה־טִירָא־בּוּם!
בִּמְחוֹלוֹת מַ־מַחֲנַיִם
שְׂאוּ זָנָב בְּחִין!
“זמרו ילדים!” קרא בקול כושל, “הִי, רואים שאינכם פייטנים!”
מכל מקום, ברור היה עכשיו שכבר אפשר להתייאש ממנו.
הליטרה וחצי שנשארו – לא הוא ישתן. בין כה וכה הופיע יאשה ועמו ריבה אדמונית ולה חוטם סולד מחוצף. בידידות סואנת וחביטת כתף בירך את רוסט והצטחק בקורת רוח בבריטון הרחב שלו. “סרבוס,11 פריצי!” זו עיקמה פיה.
“ודגל אדום זה מיהו?” רמזה בסנטרה כלפי הריבה האדמונית.
זו נרתעה כנשוכה. “ואת בעצמך, חזירה מפוטמת?”
“בלמי גרגרתך, נפקא!”
ובטרם יעמוד איש על כך, קפצה והדביקה לה מהלומה מצלצלת. כעבור רגע קט כבר נמצאו שתי הנשים מסובכות ומעורבבות לפקעת אחת, צווחות ותולשות אחת לחברתה את השערות, בועטות ברגליים ובארכובות. מסביב נשתררה לפתע דממה. יאשה עקב כמה רגעים מתוך שתיקה אחר הקרב, ולבסוף קרא: “עכשיו די!” ניגש ובתנועת זרועות יחידה הפריד ביניהן. אחר כך, מתוך רדיפת שלום מקורית, חלק סטירה אחת לזו ואחת לזו: “הא לכן, לשתיכן! ועכשיו שקט!”
שתי הנשים נשארו רגע נדהמות, כמשתאות בעצמן על מה שאירע כאן. מתוך החולצה והכותונת הקרועות של האדמונית בצבץ שד לבן ביותר, יתום, נעלב, ופניה הסמוקים התלכדו עם השערות הפרועות לשלהבת אחת. עמדה אובדת עצות, בלי לדעת מה לעשות עכשיו, כמי שהיה שקוע ראשו ורובו בעבודה חשובה מאוד שדרשה ריכוז כל הכוחות, ונעקר לפתע מתוכה והושלך לתוך עולם זר. פריצי הוסיפה להחזיק בין אצבעותיה תלתל שׂער אדמוני תלוש מראש אויבתה. לסוף קראה לעומתה: “עוד אמצאך! אגמול לך!” ופרשה אל המטבח לרחוץ את הדם שנזל מחוטמה.
הטנור השתמש במהומה הכללית ומזג מיינו של קרפ כוס אחת לעצמו ואחת לעקידוס, אבל עקידוס, שהקרב הסמוך אצלו הרתיעו ממקומו, הוסיף לעמוד ארוך ודק כמסמר ולהסתכל באדמונית. זו היטיבה תסקורתה ושמלותיה אגד פליטת גידופים כלפי פריצי הנעדרת, שהתייחסו על מגרעות נשיותה ועל דרך חייה הבלתי מוסרית, מבלי לפסוח על אבותיה ואבות אבותיה, ובייחוד על אמה ואם אמה, שכבר הן היו זונות חרופות והתגוללו בביבי הרחוב עם כל שיכור ומסואב. כל זה הטיחה בוודאות שאינה סובלת כל ערעור, כאילו אירע במעמדה ולעיניה. עד שלבסוף סכר יאשה בעד השטף: “די! אני אומר די! בנת?”
האדמונית הבינה ונשתתקה כרגע. הסיעה כיסא אל השולחן סמוך לשור וצנחה עליו כמיוגעת. עכשיו, כשוך חמתה במקצת, נסתמנו להכרתה מקומות מכאוב שבגופה וראשה צרב כאילו נכווה ברותחים.
פריצי חזרה למקומה רחוצה ומסודרת. עקידוס הגיש לה מעשה קאוואלר את כוס היין שלפניו, אבל פריצי זרקה לעומתו מבט משמיד ודחתה מעמה את הכוס עם אותות דאגנותו. במחי אחד נמצאו כולם מפוכחים לגמרי, פרט למקס קרפ, שהמתרחש מאחורי גבו לא הגיע להכרתו ושהוסיף לנהום את הזמר שלו וגופו מגובב על עצמו כגל גולמי של חורבה, בלי שאפשר יהיה עכשיו להבחין במילים.
הטנור, שחרר לשתי הקרונות שלו, גדע ראשון את הרוח המציקה שנשתררה. “התשתה היום?” תקע חרש לתוך אוזנו של קרפ, כאילו היה חירש. זה עשה תנועה רשלנית בראשו כאומר לגרש זבוב מטריד.
“לשווא!” הטיח הטנור נואש, “דלעת כזו! רק עוד עשרים רגע!”
ראשו הגדול של קרפ נשמט והלך עוד ועוד ונשתקע כמעט בשכמו ככדור מתכת כבד. עיניו מושפלות היו, כמעט עצומות, נדמה כמתנמנם, אבל הוא לא היה אלא מדומדם. עכשיו לא זימר עוד.
רוסט הצטחק פתאום קולנית. כל העניין היה מגוחך. זֵכר אחר הצהרים עלה לפניו, ונחשול של שמחה טפח על לבו. איזה מרחק בין זה של כאן ובין זה של שם, טוב היה שהחיים כל כך הרבה פרצופים להם, תריס ודאי בפני השיעמום.
הוא סיפר ליאשה דבר ההתערבות, וזה חרץ: “תם ונשלם! לא יזכה!”
“הנה, ראית את החיה הפראית בהתפרצה,” פנה אנקר אל שור, מרמז על התכתשות הנשים, “אותה מוצא את זה יפה? בעיני זה נתעב.”
“לא ביופי אנחנו עוסקים. את היופי נשאיר לישישים.”
רוסט קרא למלצר ושילם. עונג ישיבתו במסיבה זו פג במחי אחד. נתרומם ומשך עמו את אנקר ושור. נשתרכו זמן־מה בחוצות המרוקנים, שכבר נשתכּכה המייתם מחמת השעה המאוחרת, תחת שמים אפלים מרוחקים, רעננים, זרועים כוכבים. מסבכי השיחים שלצדי השדרות נשבה עליהם קרירות לילית, ריחנית, שהסמיכה את הנפש שלא מדעת אל אותם חיים זערוריים, טמירים, נצחיים כנצח העולם.
שור צעד רחב, מוצק, והילוכו מתנודד כלשהו, עומס חליפות את הגוף הכבד מרגל אל רגל כהילוכו של מלח. אחר נתן קולו בשיר, שרטטה בו נימה טמירה של עצבות מופלגת. קולו היה דשן, פגום כלשהו, וזו הפגימות דווקא שיוותה לו קושי רוח צנוע, עצור, הבא מנבכי דורות רבים אשר קדמוהו.
וכאן הנך מהלך, הרהר פריץ אנקר, לצדי שני אנשים אלה, והם אינם בשום פנים מן הגרועים ואף לא מן המשעממים שבבני האדם, והם אפילו קרובים אליך בבחינת־מה קרבה פנימית – ואף על פי כן! אף על פי כן הנך מהלך בדד, בבדידות מוחלטת, וכל העולם ריקני לפניך, ואין בו שום דבר שיוכל לרתק אותך אליו. ובמי האשם? במי המום? אין תקנה, החליט בלבו, אין שום תקנה.
ברחוב רוטנטורם בוססו יצאניות לבטלה בקרן רחוב, עשו צעדים לכאן ולכאן ונמצאו מוארות אור צורם, צעקני, מהיות הרחוב ריק. רוסט החליף עמהן כמה הלצות חריפות וקול צחוקו הדהד נבוב, כאילו מעורטל.
אין ביני וביניהן ולא כלום, פסק אנקר בקרבו, כמוני כמוהן, יחידי בקץ הקצים, יחידי ומרוקן. עכשיו יצטרך לחזור אל חדרו, אם תכף ואם כאור השחר, אך מפלט לא יהיה.
“ניקח כרכרה ונטייל קמעה,” נתמלטה פתע מפיו הצעה בלי שנתכוון לכך, “אל הפְּרַטֶר, למשל.”
רוסט הסכים, אבל לא אל הפְּרַטֶר, לא ברגע זה. ישתו מה תחילה באיזה בית קפה, כי גרונו ניחר.
אולם במחי אחד פג חשקו של אנקר. אם עכשיו ואם לאחר שעתיים – הרי היינו הך, בין כך ובין כך אין מנוס. מוכרח הוא לחיות עם עצמו. התחמקות לזמן מועט אין מועיל בה, החזרה קשה אחר כך שבעתיים.
“נניח אולי לפעם אחרת,” הודיע, “רוצה עכשיו להיכנס הביתה.” והוא נפרד בפתיעה והפליג מהם בצעדים נגררים, משובשים.
ראשו מורכן כלשהו, נשתרך לאורך הרחוב בלי הסב מבטו ימינה ושמאלה על פני חלונות הראווה המועבים, שהבגדים והחפצים שבהם, המוארים מקצתם פה ושם באור פנסי הרחוב, נדמו כמצומצמים בשינה מתוקה. בקרן סמטה עיכבתהו נערה מפויכת. ברגע ראשון נרתע לאחוריו והעמיד עליה מבט מטומטם. אחר פלט, “טוב”, ועקב אחריה מתוך שתיקה. בעוברם על פני בית קפה קטן הציע לה להיכנס. לא היו שם בשעה זו אלא אלא אורחים מועטים. בקרן זווית שיחקו שני ברנשים דומינו ועישנו סיגריות זולות. אחד מהם שנה בלי הפוגה בקול חלוד: “הפעם, אה, הפעם לא תימלט! תפסתיך!” והציג את האבנים בקשקוש של ניצחון.
אנקר הזמין קוניאק. הנערה היתה בשנות העשרים לחייה, ולה עיניים יפות, עצובות קצת. חוץ מזה היתה ספק יפה ספק מכוערת, אחת מני אלף. היא גמעה מגביעה בזהירות ובהפסקות גמיעות קלות ופרשה כפה מתחת לגביע לקלוט את הטיפות האפשריות.
“מצד אחד”, פנה אנקר לא אל איש, “הרי זה נכון, כך רצה הטבע. בלי עקיפין, אם גם בלי תשלומים. היינו, כך וכך בסכום כך וכך, אולם מאידך גיסא…”
" מה אתה מספר כאן?" נתנה בת לוייתו מבט נעדר הבנה.
“סתם, לא בשבילך.” כילה לשתות את הקוניאק שלו והצית סיגריטה, ולאחר שתיקה קלה: “לא אשאלך לקורותיך. התשובה הרי מודעת מראש, תמיד אותו סיפור כקָרוּא בספר ומשונן בעל פה: מַדוּחִים על ידי אופיצר, היריון ונטישה בעוני, גירוש מבית ההורים וכולי־וכולי… כל זה ידוע כבר עד לגועל. כולן הרי משקרות, כשם שהן משקרות בנוגע לשאר, לעיקר. אבל מאחר שהשקר ידוע מראש – שוב אין כאן משום רמאות. מלכתחילה ומדעת אתה קונה סחורה מזויפת. שפיר! רק צד אחד נוהג בכנות, זהו הקונה. כאן אין מקום לשקר, שאם לא כן אין המיקח מצליח כלל”. חדר המלון, שהכניסם לתוכו משרת אחוז תנומה, היה מרובע, וטפטים לו עם פרחים ענקיים ורודים על רקע ירקרק. עמד בו ריח עמום של סבון ופוך זול.
אנקר פתח לא בחיפזון מחצית החלון, שיצא אל חצר לא מוארת, שכל החלונות הפונים אליה היו סומים בשעה זו פרט לאחד, מורד וילון. הנערה הסירה מגבעתה ועמדה לפשוט את שמלותיה, ואנקר, מיושב על כיסא מנגדה, עוקב אחר תנועותיה במין התעניינות יתרה ומעשן בלי להוציא הגה. הנערה שלפניו שוב לא היתה קרובה אליו בשיעור שני צעדים, אלא נדמתה לו מרוחקת, כאילו בדירה אחרת, נסקרת בעד מחיצת חלונות, לא ממשית. עכשיו כבר היתה הנערה עירומה, ניגשה ונשתטחה על המיטה על גבי השמיכות, מבלי להרימן תתחילה. “ובכן?!” זרקה כלפי אנקר, שעדיין לא זז. אז קם וישב אצלה על שפת המיטה.
“אין את רוצה לעשן?” אמר בהעבירו כפו על שוקיה.
“אינך שוכב?” זירזה הנערה, “פשוט בגדיך ובוא לשכב על ידי”.
“טוב. אפשוט את מעילי. והשאר, את מבינה. איני יודע. היום אולי לא. אין אני מוכן, כלומר, אין מצב נפשי לכך”.
בבת אחת תפסה האישה את מצב הדברים האמתי, קפצה כנשוכה וישבה. כל ערייתה נמצאה במחי אחד עלובה ביותר, לא נחוצה, נעדרת טעם ומשום כך פרוצה. חוסר הצניעות הכריז על עצמו בקולי קולות.
“מה?” סיננה מבין שיניה בחֵמה עצומה, “סמרטוט אתה! אינך גבר כלל! אני שואלת את עצמי לְמה הנך מוכן, אם אינך מוכן אפילו לשכב עם אישה! איזה בצל רקוב!”
“בלמי פיך!”
“ואם לאו? מה תעשה לי?! שמא איני די יפה בשבילך? טובה יותר מדי בשביל שכמותך! הייתי רוצה לדעת היכן גדלת! בכל אופן, לא בין בני אדם מן היישוב. כלֵה מעשיך ולך, לימון חמוץ!”
אנקר הפנה עצמו במתינות, כמתכוון להשיב מה, אולם בטרם יעמוד בעצמו על הדבר, וכאילו למרות רצונו וידיעתו, נתרוממה לפתע ידו וסטרה בחוזקה על לחי הנערה סטירה מצלצלת. היה במעשה זה הפתעה גם לגבי אנקר עצמו. הדבר כאילו נתרחש מאליו, שלא בטובתו, ויתרה מזו: לא חש בקרבו שום כעס על נערה זו ואף לא שנאה אליה. אדרבה, סמוך למעשה, לכשנתחוור לו המאורע, חש אפילו מעין רגש קל של בושה.
לחייה מכוסה בכפה, ישבה הנערה והתייפחה חרש, בלי דמעות. אנקר עמד לפני המיטה מדולדל קצת, בלי לדעת מה לעשות. לא יכול לראות את פניה של הנערה, שהיו מוסבים ממנו, אבל גופה סלד מפרק לפרק סילודים קלים. אחר הפנתה אליו את פניה לאט־לאט והביטה בו בעיניים לחות כלשהו. מבטה היה עכשיו מתחנן, מתרפס, כאותו של כלב מוכה. פתאום גחנה ותפסה ידו של אנקר והצמידה אליה את שפתיה. חרש, בלי ביטחון, מלמלה לא אל איש: “לא צריך להכותני, לא צריך…” וסמוך לכך, במין דבקות כבושה, לוהטת, בלי לעזוב את ידו: “האין אתה רוצה? אמור, באמת אינך רוצה?”
אנקר חזר וצנח אצלה על המיטה. במין התנצלות פלט: “לא נתכוונתי לכך, את מבינה? נבָלה השוכנת במעמקי מעמקים, ולפתע פתאום הריהי מגיחה ויוצאת והופכת הקערה על פיה.” הסיר את משקפיו ועמד לשפשף במטפחת את העדשות כמתוך מבוכה. מבטו העירום נמצא תועה, לא בטוח, עלוב, בלי אחיזה.
נשימתה טרופה, מבוהלת, היתה הנערה מפורקדת, מלטפת את שדיה העגולים והיפים. בצירוף עם רגש הבושה הקל בשל התנהגותו המוזרה שלפני כמה רגעים, נסתמן בו באנקר גם רגש של סיפוק, וייתכן לומר של פיוס מה עם עצמו, כי עובדה זו הראתה ברורות שעדיין עצור בו יסוד בריא, שלם, אנימלי, שהוא עדיין עלול במקרים ידועים לאימפולסים לא מחושבים מראש, שאין בין לידתם לביצועם אותה דרך ארוכה של היסוס, של ספקות, של חיטוטים. עובדה זו שפכה אור חדש על מהותו ועל אפשרויותיה. הרגיש בקרבו הכרת טובה לנערה נוכרייה זו, שחייתה את חייה למטה, בביב השופכין, מקום שחיי הציבור המסודר פוסקים והולכים. אותה שעה עלול היה אפילו לקבוע מעין זיקה עמוקה יותר בינו לבינה, מעין קרבה נפשית, או יותר נכון, דמיון ידוע של חיים בשולי החברה – צד המַרדוּת, מרצון או מאונס, שווה היה לשניהם, שניהם היו בני חורין מופקרים. כמוהו כמוה חיו בלתי כפותים לחברה.
זו לא היתה הפעם הראשונה לבלות לילה בחברת אחת הנערות מסוג זה. תמיד חש במעומעם שיתוף המאגד אותו עמהן, ואין צריך לומר שלא הרגיש מעולם תיעוב ביחס אליהן, אלא שלראשונה הכיר עכשיו בצלילות דעת גמורה זיקה זו. בבת אחת צף ועלה בו רגש חמלה, חמלה על עצמו, שהווייתו נדמתה לו כמסתחררת סביב ללא כלום, וחמלה על נערה עירומה זו שאצלו, שהמתינה למילה חמה, למילת אהבה ממי שיהיה, אפילו ממנו – שאין לו מאומה בהחלט זולתי מעט הכסף שאין בו אלא כדי לספק אושר מדומה, כוזב. אף על פי כן גחן ונשק לה על פיה.
זו כרכה זרועותיה על צווארו והידקה אותו אליה, לוחשת בהבל פה לוהט אלו מלים של תאווה מתרפסת, מגושמת, מילים עלובות בעירומן, שהכילו אף על פי כן אמִתות הרגש. מה הפלא – השתחרר אנקר – הרי זו אותה בדידות קיצונית, מוחלטת, עד לטירוף החושים, עד לגזילת הנשימה, אותה הצצה לפני ולפנים, ראיית הדברים בקלקלתם, בערטולם האחרון, בלי עלה תאנה. וכאילו נתחוור לו במחי אחד שאינו יחידי, שנמצאת עמו בחדר עוד נפש חיה, הוסיף: “אַת להבין לא תוכלי. ואולי לא נחוץ כלל, מוטב כך. כי מכאן אין אלא מוצא אחד, מוצא יחיד ומיוחד.”
הנערה התרוממה וישבה. “אולי מוטב שאלך עכשיו? מכיוון שאינך –”
“לא, מדוע? אדרבה, הרי יש שהות. בשניים הלילה יותר מאוכלס.” ולאחר רגע: “להיפך, אני מוצא שאת נערה חביבה, חביבה מאוד.” הצית לו סיגריטה חדשה. “את יודעת, היה אדם אחד, סופר, שהמציא המצאה חדשה, מין מכשיר מדידה אם תרצי, לָמוד יסוד הגברות באישה ויסוד הנשיות בגבר, לא פחות ולא יותר. כך וכך גרמים של נקביות בגבר – פסול! נחות דרגה! כי הנשים לפי סברה שלו, מובן ממילא, יצור שפל הן, מטופל בכל המגרעות, לא יצלח לגאונות. גאונות! הלך המציא המצאה זו והלך ושם קץ לחייו. עד כדי כך! כאילו לא היינו הך לגבי הנקודה המרכזית. אישה, גבר – כלום אינם גם יחד בריות עלובות עד מאוד, טעונות חמלה תמיד, בכל המצבים והתנאים? וגאונות, כוח יצירה, מה ייתנו ומה יוסיפו אלו?! עמהם ובלעדיהם – אין תקנה, אין תקנה עולמית. ושימת קץ לחיים – עניין אחר לגמרי! צריך עיון! על כל פנים לא מנימוקים כגון אלו. אדם מוכה סרטן, דמי בנפשך, הסובל מכאובים עצומים והיודע בצלילות דעת גמורה שמהם אין תקומה – וכי מה יועיל לו לאדם זה ההכרה שיש גאונות בעולם, שיש למשל שפינוזה או קאנט או גתה או מי שתרצה? כלום ירווח לו ממכאוביו? כלום יינצל מן המוות? כל זה אינו אלא שעשוע בלבד, אמצעי התחמקות מפני הריק, מפני הפחד הקשה מנשוא להיות מוצב מול האפס המוחלט שהוא עיקר העיקרים, תכלית הכול. הנה.”
כל העת דיבר בלחישה, בלי פאתוס חיצוני מזויף, אך בנעימה חודרת לעומק הלב, רווּית צער כבוש, אותו צער סופי נטול תוחלת. דומה כאילו נשתכחה ממנו לחלוטין מציאותה של האישה העירומה, עכשיו שתק, ושתק החדר, והכרך שתק.
לאחר שעה קלה העירה הנערה: “עצובים הדברים שאתה מדבר כאן, וקולך עצוב גם כן, בייחוד הקול. מפני מה מלא אתה עצב כל כך?” כְּחשה צינה לפתע, שרבבה זרועה אל הכיסא שם הניחה שמלותיה, נטלה כותונתה והגלישה אותה מעל ראשה. “בשמוע אותך מדבר כך, מתעורר חשק לבכות, בלי תנחומים.”
“ואת מה שמך?”
השם שלה הוא גרטל, ופה, בין החברות היא מכונה “הנזירה” משום שהיא קשת רוח, לא עליזה.
“ילדות קשה, אני מבין. אחר כך אכזריות הכרך, מחסור קיצוני, רעב, גבר מושך, אחר שֵני, וחוזר חלילה”.
“כבר בבית”, אמרה גרטל, “היה אב חורג. לא הייתי אלא בת עשר. פעם חזר מן המסבאה מבוסם. אמא לא היתה בבית בשעה זו. רגע קל התבונן בי בחיוך מעוות, רע. עסוקה הייתי בתפירת שמלה לבובה שבורה שמצאתי. פתאום תפס אותי והטילני על הספה. סבורה הייתי שהולך הוא להכותני, כשם שרגיל היה לעשות כאילו להנאתו, אולם הפעם לא הכה. ריח הכוהל שנדף מפיו גזל נשימתי והוא הכאיב לי. בכיתי הרבה. אחר כך אמר לי: עכשיו יד לפה! אם תגידי מילה אחתוך לשונך. ובאמת, עלול היה לעשות זאת. מאז עשיתי רצונו כל אימתי שביקש. במשך הזמן הסכנתי והדבר גרם לי גם עונג, הואיל ושוב לא כאב לי. היה זה בשבילי מעין משחק. עשיתי זאת גם עם נערים, חברי. אבל אותו, את אבי חורגי, לא יכולתי לשאת. ברבות הימים חדש גם מהסתתר מפני אמא. זו ידעה ולא מיחתה. אימתו היתה עליה. לא פעם הכה אותה עד זוב דם. עכשיו לא התבייש כל עיקר. לא אחת היה מטיל אותי על הספה לעיניה, ואמר המשיכה את מלאכתה מבלי לשעות אלינו, אולם אחר כך, כשתפסה אותי בקרן זווית, היתה חולקת לי מהלומות וקוראת לי: נפקא קטנה! גל של אשפה! היא עצמה פעם תפס אותה עם יוהן הפיסח. הכה אותה כל כך עד ששכבה חולה במשך שבועיים. אבל גם סופו היה לא טוב. פעם, במצב של שכרות ביקש מדון עם פולדי הנפח – וכאן בא על שכרו. כי פולדי זה גם הוא לא היה תינוק בחיתוליו. ממש דייסה עשה ממנו. הביאו אותו הביתה מכותש עד לבלי הכירו, ולאחר שלושה ימים נפח נשמתו. אמא בכתה על מותו בלי התנחם, ואני לא צר היה לי כל עיקר, אדרבה. אז הייתי כבר בת ארבע עשרה”. ביקשה מאנקר סיגריטה ולאחר שהוצתה: “אחר כך לא נשארתי בבית זמן רב. אבי החורג נגר היה, והגם שבזבז רוב משכורתו לשתייה, הרי נשתייר מה לצורכי הבית, ומשמת נשארנו בחוסר כל. אז עקרתי רגלי והלכתי”.
אנקר הציץ בשעונו. היה שתיים חסר רבע. מן החדר הסמוך הבקיע קול אישה: “כך איני רוצה! לא התנינו כך – עוד קרונה אחת נוספת.” אחר זה חזרה הדממה ליושנה.
הוא נותן קרונה נוספת, הרהר אנקר לעצמו הרהור הבאי, משום שרוצה הוא דווקא כך, וזה שווה עוד קרונה. וזו – קפץ ועבר אל גרטל – מספרת כל זה בלי קורטוב מרירות, בצידוק הדין, משל היה כל זה כדרך הטבע. עד לגיל של עשרים או עשרים ושלוש כבר היה סיפק בידה למצות עומקם של חיים שלמים.
הסב מבטו אליה. יושבת היתה בכותונתה הוורודה המגיעה לה עד למטה מטבורה, ושוקיה המחטבות והמוארכות שעורן צחור מבהיק, של בלונדיות אמתיות, משורבבות לאורך המיטה על שמיכת המוך המתופרת, המצופה סָטֵן ירקרק מותאם לרקע של טפט הכתלים. מתוך אימפולס פתאומי, שלא נוּקה משמץ חמלה, גחן ונשק לה על שוקיה, בזו אחר זו. היתה בזה מעין בקשת מחילה ממנה ומכל הבריות על עלבון החיים, על אפסותם המוחלטת, על התרמית שביסודם. גם אם לא ניתן להאשימו בכך ואף לא שום ברייה אחרת, הרי ידע זאת ידע בבירור גמור, בלי כל אפשרות של סטייה ואחיזת עיניים, ידע בשביל עצמו ובשביל האחרים שאינם מסוגלים לדעת – ובעטייה של ידיעה זו, אולי אפשר להטיל עליו אשמה כלשהי…
“גבר משונה אתה,” אמרה גרטל, “לא דומה ליתר הגברים.” נטלה אחת מידיו וליטפה אותה ברוך. אלו ידיים נפלאות לך!" קראה בהתפעלות, “עדיין לא ראיתי כמותן מימי.”
אנקר חייך לעצמו חיוך קלוש בלי סיבה ניכרת. לפני זמן לא רב נתפעל עוד מישהו מידיו, ברי לו שזו היתה אישה גם כן, אבל מי היתה זו? אה, כן! זו היתה ארנה הקטנה, ארנה שטיפט. נחשול של חמימות הכה על לבו לזכר זה. איזו נערה נפלאה. אילו הורשה לאהוב אותה! מסוגל היה לחתוך את עורקיו לעיניה, למענה. אולם מכאן יש לסלק את הידיים אחת ולתמיד, לא בשבילו נוצרה. פתאום עלה על דעתו רוסט. נצנץ בו יחס ידוע בין השניים כברק הארה פתאומית. אבל עם זה עתידה היא לסבול, אין הוא עשוי להיות כפות זמן רב.
נסתמן בו בבת אחת מכאוב נוקב על ארנה זו, העתידה בלי כל אבק ספק להיות סובלת.
עצביו של אנקר כבר נמצאו מעורערים במקצת, כמו מותקים ממקומם הנכון מחמת התרגשות פנימית ומחמת השעה המאוחרת של לילה, זו שעשויה להגדיל כל דבר, להוציאו מתבניתו הרגילה ולהציגו לדמיון בצורה מוגדלת פי מאה, מוגדלת עד לכדי שואה. וכמתוך צורך להגן על מישהו פנה אל גרטל ועמד ללטף ברוך את גבה מבעד לכותונת, מלטף אט־אט פעמים רבות מלמעלה למטה, עד שגלשה צמרמורת קלה לאורך גבה של הנערה. אחר העלה את רגליו, שהיו תלויות כל הזמן ארצה, התפרקד מלא אורכו ומשך אליו את גרטל.
נשענת על מרפקה, פניה סמוכים אל פניו, הסתכלה בו רגע, ובעיניה המלוחלחות בצבצה מעין הכרת טובה. “יכול אתה להיות חביב מאוד,” לחשה בנשימה מרוסקת, “חביב מאוד.” והיא הידקה אליו בעוז את גופה. אחר כך, ראשה מוטל על זרועו של אנקר, היתה מתנמנמת. על פניה היה חיוך של שובע, מין רפיון המתיחות. בנמנומה כאילו התיישרו ההדורים שכָּרוּ בהם החיים, והם נמצאו נרגעים כליל, מפיקים אפילו תמימות־מה כאותם פנים של תינוק.
בזהירות שלף אנקר את זרועו מתחת לראשה. זו פקחה לרגע עיניים מטומטמות, לא רואות, שפתיה מתרפטות כלשהו, ועצמה אותן שוב. אנקר חש באיבריו לאות קלה ומין חמימות נעימה שהלכה ונתנדפה מעט־מעט, אבל תנומה לא היתה בו. בזהירות התרומם וישב.
הסתכל בנערה העירומה שלצידו, ברגליה המפושקות כלשהו, והיא מפורקדת כאן בלי כל בושה, אמתית כטבע עצמו, בלי כל עקמומיות, מסוגלת ליהנות דרך ישרה בלי חשבונות רבים, נושמת כאן במחיצה אחת עמו באין מפריע, נושמת בכל נקבוביות גווה המרופה ממש כחיה שבעה.
חלף אותו רגע חטוף של קנאה. בצירוף עם זה חש סיפוק ידוע, לא אותו סיפוק גופני מצוי של החושים שלאחר מילוי התאווה, אלא סיפוק רוחני, בשל אותה קרבת בשרים שנתבצרה בינו ובין אישה זרה זו. רק לפני שעתיים עדיין היה קיומה מחוץ לתחומי קיומו, דבר אי־ממשי בהחלט, ועכשיו נתפרצה אל תוך חייו ועליו לשאתה עמו, גם אם לא תמיד ביודעים, עד סוף ימיו.
סבור היה שאין שום דבר ההולך לאיבוד בעולם, על מגע קל שבקלים וחטוף שבחטופים עם איזה יצור נחרת עמוק בנפש, נחרץ כעל דיסקוס גרמופון, והחריצים שוב לא ניתנים להימחות עולמית. ואישה זרה זו, אם יאבה ואם ימאן, מעכשיו קבעה לה מושב בנפשו לצמיתות, ועובדה זו לא רק שלא ציערה אותו אלא אף גרמה לו מין נחת רוח. במחי אחד נמצא הלילה פחות מבעית. עכשיו ביכולתו להיכנס אל ביתו בלי היסוס שבאימה. אף על פי כן הוסיף לשבת ישיבתו הקודמת בלי לזוז.
הלילה היה שקט ונשמע. נשימות האישה הנרדמת היו קצובות, נרגעות. ריק לכאורה היה הלילה, אך מלא וגדוש. כל רסיס ורסיס שלו מלא היה חיים לוהטים, תוססים בסמוי. דומה היה שאין לך אלא להדליק אור וכל החיים הרוחשים בלי הפוגה, בך כמחוצה לך, יימצאו מעורטלים לעיניך, מופתעים בעצם עסקנותם החשאית שאינה פוסקת לעולם. הרגשת חיים מלאה כזאת לא חש אנקר בקרבו זה כבר. זה הלילה נצטייר לו חלק ומלטף ומתרפק כעין קטיפה כהה. אולי היה כדאי, אף על פי כן. רגעים כאלה יש בהם כדי להמתיק את חומר הדין. לא, חרץ בלבו, עכשיו עוד לא ייכנס הביתה.
חזר ונשתטח לצד הנרדמת. במרחק נִשמעה לפתע צפירה חדה אל תוך הלילה הנרגע, צפירה יחידה שהבהיקה ודעכה לבלי הישנות. הלילה נתאחה שוב, צפוף יותר מבתחילה. בו ברגע שקע אנקר בחור אפל ועמוק לאין שיעור.
אנקר לא ידע בבירור אם התנמנם. יכול היה להישבע אך לפני רגע אחד עצם את עיניו. הכרתו הועבה רק לרגע קל. אולם עכשיו, כשהתחילה מעט־מעט מתבהרת, קלטו חושיו מין רשרוש קל מתאפק, מין רשרוש לא ממשי, מופשט כביכול, סמוך־סמוך אצלו. בעיניים עצומות דרך את חוש השמע, כיוון כל ישותו לשם בלי כל זיע. עכשיו היתה דומייה. אפשר הטעוהו חושיו, אבל לא! לא היה ספק. הרגשת נוכחות זרה לא פסקה ממנו.
אז פקח בזהירות מופרזת את עיניו כדי סדק צר. מיד נזדקר לעיניו החלון שמנגד, שבאפלוליתו הקודמת כבר נמזג גוון כחלחל מהסס. בלי לשנות שכיבתו הפך מבטו לצד ימין. לא הרחק מן המיטה, ליד הכיסא שעל מסעדו תלה את מעילו, עמדה גרטל, עדיין עירומה כקודם לכן, ופשפשה בארנק שלו המצוי בידה. זהו אפוא!
אנקר הוסיף לשכב בלי ניד ולהסתכל. כל העניין היה משום־מה מגוחך וילדותי כאחד, אולם סקרן היה לדעת כיצד ייגמר הדבר, כאילו אין זה נוגע לו כל עיקר. גרטל העלתה מתוך הארנק צרור של שטרות בני מאה קרונה. הידקה את התיק בין שוקיה ועמדה למנות את השטרות, ואנקר מונה גם הוא עמה. בצרור נמצאו שמונה שטרות. מנתה אותם פעמיים ליתר דיוק, אחר שמטה מהם שני שטרות ושמה בין שפתיה, את השאר התכוננה להחזיר לארנק.
“וכי אין לך צורך אלא בשניים?” הטיח אנקר בקול שקט.
גרטל נרתעה ממקומה. מרוב פלצות נשמט הארנק מידיה ונפל על הכיסא אגב קשקוש מעומעם, והשטרות, אף השניים שבין שפתיה, נפלו ונתפזרו בכל החדר. ברגע הראשון התוותה תנועה אינסטינקטיבית לגחון ולאספם, אבל לא עשתה כן. בעיניים מושפלות עמדה בלי נוע, אובדת עצות, מדולדלת. עירומה, נבעתת, כממתינה לפסק דינה.
אנקר המתין גם הוא, שותק, מבודח מטעם־מה בשל כל אותו עניין. מעט־מעט נהייתה השתיקה מתוחה למאוד עד להתפקעות, קשה מהכיל.
בלי הגביה מבטה, אצבעותיה מגרדות מוכנית ובמין עקשנות נואלת שבמבוכה סמוך לטבורה, גמגמה גרטל: “לא רציתי… באמת… הפעם הראשונה היא לי… באמת… אינני כזו…” ולאחר הרף עין, ביתר אומץ: “אדרת הקיץ שלי מהוהה כבר יותר מדי ולא נתכוונתי אלא…” מהססת תלתה בו מבטה.
“לקטי אותם ותני לי!” ציווה אנקר.
בבהילות יתרה צייתה גרטל, התחילה אוספת את השרות בשקידה זה אחר זה והושיטה לאנקר. הלה מנה אתם בדייקנות ושלשלם מקופלים לשניים לתוך כיס מכנסיו.
“צריך היה פשוט לבקש, אפשר שלא הייתי מסרב.”
אומץ לבה חזר אליה כליל. “לא חשבתי כלל, רק לפני רגעים, כשהקיצותי מצאתי אותך נרדם, נצנץ לפתע הרעיון במוחי. לא, אין זה נכון מה שאני אומרת. לאמתו של דבר לא היתה בי אלא סקרנות בלבד, רציתי רק לראות מה שיש שם בכיסיך, לא יותר, וכשראיתי את השטרות המרובים לא יכולתי לכבוש את יצרי. אבל אל תחשוב שדרכי בכך, נשבעת אני שזו היא לי הפעם הראשונה!”
“שפיר!” אמר, “מחוּק בספוג! לא נוסיף לדבר על כך.”
גרטל הוסיפה לעמוד במרוחק, בלי לדעת מה עליה לעשות כעת. אף על פי כן, צר היה לה על שני השטרות הנאים, מזל ביש!
“בואי ושבי על ידי,” הזמין אנקר, מפנה לה מקום כשהושיבה עצמה כרך זרועו על גזרתה ומשכה אליו יותר. שדה נמצא אגב כף סמוך אל פניו, שד עגול ומוצק. בלהיטות שאף אל קרבו ריח בשרה החריף, המהמם, המלבה את חושיו, הצמיד לחיו אל חלקת שדה הקריר ושהה רגע במצב זה. טוב היה להרגיש דופק גופו של יצור חי סמוך־סמוך אצלך, להקשיב לנשימתו הקצובה, לפעימת לבו.
החוץ החוויר והלך. רוח קלילה של בוקר קיץ טסה וחדרה בעד החלון הפתוח בנשיבה רכה, מנופה. אור החשמל, שהוסיף לדלוק, הכתים והלך ונמצא בבת אחת עלוב ומיותם למדי. כל העקמומיות שבלב נתיישרו עם הנץ בוקר זה, ובקרבת זו הממשות החיה, הנושמת, המפרכסת בין זרועותיך. ברגע זה שוב לא היה להן זכר. שוב לא נתקיים בעולם כלום זולת הבוקר הרענן והרוחש, המכה גלים קלילים, וזו האישה החלקה, המלוהטת, השורפת אותך בהבל פיה, ופריץ אנקר עצמו, רק חלק קטן ממנו בלבד, משל נצטמצמה כל הוויתו בנקודה אחת קטנה שהבליחה עוד אי־בזה.
אחר נתערבב הכל זה בזה, הבוקר, האישה והוא, נתלכד ונתמזג לדבר אחד מפרפר. לשעה קלה כובתה ההכרה. רק נשימות כבדות, מורתחות, מרוסקות, נזרו בחלל החדר הדומם. אחר כך היו שכובים זה לצד זו מושככים ובאיבריהם מפעפעת לאות שבקורת רוח.
גרטל הסמיכה אחת מידיו אל פיה ונשקה לה על גבה בהתעוררות פתאומית. “הרוצה אתה שנתראה יחד עוד פעם? לא בשל הכסף, האמן לי, איני רוצה בכסף ממך.”
“יתכן שנתראה.”
אנקר שרבב זרועו אל כפתור החשמל שממעל למסעד המיטה וכיבה את האור. הבוקר כבר היה בשל לגמרי. זמן־מה עישן דומם, עוקב במבטו אחרי אניצי העשן הכחלחל־אמוץ, שתימר ישר כלפי התקרה המסוידת לבן הזרועה נקודות שחורות של זבובים, מתמסמס והולך לא הרחק להבל נטול צורה, נחטף על ידי הרוח הקלה והבלתי מוחשת כמעט, ונידף החוצה. היתה שעה ארבע. אי־משם נישא הנה קול פתיחת חלון ואחר נסתמן חירוק גלגלים כבד, מתקרב והולך ושוב מתרחק ונבלע מעט־מעט בשקט הדחוס במחי אחד בא בו באנקר בולמוס של חפזון. כחושש לאחר משהו חשוב, קפץ בבהלה מן המיטה והתחיל לובש מעילו ומיטיב תסרוקתו. אחר הושיט לנערה את שני השטרות. “לאדרת קיץ יפה – די והותר, האין כך!”
נפרד ממנה בחופזה ועזב את החדר.
17 🔗
כשקם רוסט כבר היתה השעה עשר. בעד סדקי הווילון ציירה השמש רצועות מלוכסנות חמות לאורך הרצפה, והן טיפסו ועלו גם על השטיח הרך והמגוון שבאמצע החדר, חיקוי טוב לשטיחי פרס. היתה דומייה. מן החדרים הסמוכים לא הבקיע שום שאון. ארנה מצויה כעת בגימנסיה, והיא, גרטרוד, בטח יצאה עם המשרתת אל הרחוב לקנות לסעודת צהריים. כך נוח לו יותר. לפני שעה קלט גירוד קל, לא מעז, על דלתו, שחדר אל הכרתו בעד הצעיף הדק של נים לא נים ערב שהיה שרוי בו. לא זז. שם עצמו ישן. ידע מיד מי המגרד. ארשת הפנים הטרגית שלבשה גרטרוד בזמן האחרון אינה לפי רוחו כלל. העניין בהחלט מתחיל להיות לו לזרא. לאושרו ימות הפגרה ממשמשים ובאים, עוד שבוע־שבועיים והם ילכו לקייטנה והשאלה תיפתר בדרך טבעית, בלי התפוצצות. בלי בירורי דברים מיותרים שתכלית שנאה שנאם. מן ההכרח יהא שיעתיק דירתו, הואיל ולא יוכל להוסיף לדור כאן בדירה הריקה, ולא יהא שום מקום לתרעומת ולנזיפות ולטרגדיה. אחר כך אפשר שיצא לשבוע או שבועיים למקום הקייטנה שלהם ויהא מצוי ברשותו שלו, אלא ששם יהא בעלה כרוך אחריה יותר.
תוך כדי הרהורים אלו סיים להתגלח ולהתרחץ. האמת ניתנה להיאמר, באיזו זווית שבנפש צר היה לו מעט עליה, על גרטרוד, אולם כלום אפשר לדרוש ממנו שיקשור את חייו בחייה לצמיתות?! היא נשתעבדה יותר מכפי הצורך – כלום אשמתו היא? יחסים שמעיקרם לא נוצרו אלא להיות קלים, רפרפנים, מתוך עליצות חיים בלבד, ושבטבע ברייתם להיות חולפים, שכן אף התנאים החיצוניים לא היה בהם לשמש בסיס למין שונה, יחסים ממין זה אין להשקיע בהם יותר משהם מסוגלים להכיל. לא נחוץ ליתן את עצמו בשלמות במקום שאף החצי הנהו כבר די והותר, יהא זה בזבוז כוחות לבטלה. על כל פנים, לגביהו הענין גמור.
כשכבר היה מוכן לצאת שמע דלת הפרוזדור נפתחת וקולה של גרטרוד. המתין קצת בחדרו, כדי שלא להיות נתקל בה, אך לא עברה שעה קלה וכבר הוקש על דלתו, ובלי לחכות להזמנתו נכנסה גרטרוד כמות שהיא, במגבעתה ובמעיל הרחב.
“חששתי שמא לא אמצאך יותר,” צנחה מיוגעת על הספה, “נזדרזתי מאוד.”
רוסט נשאר עומד ליד השולחן ובחן אותה במבטו.
גרטרוד נשמה רגע בכבדות ופניה מאדימים כלשהו, “הנך שוב הולך,” בקולה רטטה נימה של תרעומת. “אין אתה אוצל לי נשיקה?”
“את רוצה לומר לי מה?” קולו ספוג היה חוסר סבלנות, שנעלם מגרטרוד. “עדיין לא סעדתי פת שחרית.”
גרטרוד הסירה מגבעת התבן מצבע יין אדום והניחתה לצדה על הספה, אגב העברת כפה על שערותיה המתולתלות כלפי העורף, הציעה: “אפשר לעשות לך קפה כאן, או מה שתרצה, הן?”
רוסט לא השיב. החדר היה עכשיו שטוף חמה, שזרמה אל תוכו בעד החלונות הפתוחים.
“אינך רוצה להסיט קמעה את הווילונות? חם יותר מדי. מלבד זה משחיתה השמש את הרהיטים.”
בלי רצון ניגש רוסט ומשך את הווילונות. כהרף עין נעשתה מציאותה של האישה מודגשת יותר, כאילו נכנסה רק ברגע זה. החדר נמצא מוטבע בחצאי דמדומים. רוסט חזר ונתייצב סמוך לשולחן, ריח רחוק ומטושטש קצת של נפטלין צף בחלל.
“אין לי הרבה פנאי עכשיו.” אמרה גרטרוד מבלי לזוז, “צריך להכין סעודת הצהריים.” ולאחר רגע: “אחר הצהריים הולכת ארנה אל פרידל קובלר, כבר הודיעה על כך.” מאחר שרוסט לא העיר כלום, הוסיפה מתוך היסוס קל: “שמא פנוי אתה אחר הצהריים?”
לא, אחר הצהריים לא יהיה פנוי בעד כל הון שבעולם.
"יכולה הייתי להישבע שזו תהיה התשובה שלך, " הבליעה היתול־מה. המשיכה להחליק שערותיה מתוך היסח דעת. “בזמן האחרון הנך מזניח אותי. ייתכן לומר שאתה משתמט מפני.” וכאילו ללבות חשקו: “המשרתת יוצאת גם כן, נתתי לה חופשה. ואני כבר שמחתי כל כך, אחר צהריים תמים בשבילנו באין מפריע.”
“היום אי אפשר,” חזר רוסט נחרצות.
“היום אי אפשר ואתמול לא ומחר לא – שוב אי אפשר לך כל עיקר!”
“סצנת אהבה קטנה?!”
“לא סצנה,” נתרגשה גרטרוד והלכה, “היכן פה סצנה! רק שמחתי על אחר הצהריים, ועכשיו שוב אין אני שמחה, שוב אין טעם לשמוח.” העלתה מחריטה מטפחת וניגבה פניה היבשים. בעיניים מבריקות הציצה בו רגע מתוך שתיקה. “ולאחר שבועיים אנו כבר יוצאים לקייטנה,” אמרה כאל עצמה, “איני יודעת כלל איך אוכל.”
“נחוץ אפוא שאחפש חדר אחר,” שם עצמו רוסט כלא יורד לסוף דעתה.
“אולי תלך עמנו? נשכור דירה גדולה יותר, המקום יפה מאוד,” תלתה אליו עיניים מתחננות.
“אפשר שאבוא לבלות שבוע או שבועיים, לכל ימי החופש אין אני יכול.”
נשתררה דומייה. גרטרוד כבשה עיניה בקרקע, שקועה במחשבות. ידה האחת החליקה גב חריטה ללא צורך במין עקשנות נואלת. רוחו של רוסט קצרה והלכה. צריך לשים קץ, הרהר בלי הפסק, אף על פי כן הוסיף לעמוד. השיעמום גבר עליו והלך. במחי אחד נתחוור לו ששוב אין בו שום רגש אל אישה זו. זרה היא לו, זרה לחלוטין.
גרטרוד נזדקפה ונקרבה בצעדים אטיים, חצתה את סילון החמה המלוכסן מן החלון אל אמצע החדר, שרטטו בו גרעיני אבק דקים למאוד, ונמצאה עומדת לפניו. היתה נמוכה ממנו כלשהו. אגב התרגשות כבושה לחשה, “בחודשים האחרונים איבדתי הכול. לפתע הוברר לי ששוב אין לי כלום, והרי אני עומדת בידיים ריקות. הכול לי לזרא. אין שום דבר מקשרני אליו, שום דבר אינו מושך אותי, אני ממשיכה לכאורה לבצע את כל העבודות כמקודם, למראית עין לא נשתנה כלום, אלא שבאמת אין אני עושה כל זאת אלא מתוך הרגל. איני יודעת להיכן כל זה יוביל.” רגע שאפה רוח. “אני מדברת אליך בגילוי לב, בלי לשייר, כדבר איש אל עצמו. יש רגעים בחיי אדם שאין בהם מקום ליהירות אווילית. הצער הגדול עירום.” ובפנותה ישר אל רוסט: “ואתה? אין לך כלום לומר לי? הנך שותק.”
“אין אני יכול להושיע.”
ידע היטב שלא לתשובה זו חיכתה גרטרוד. למילים אחרות לגמרי קיוותה, אפס מילים אלו לא יכול להגידן, לא עכשיו ולא אליה. עדיף היה אולי לשקר ברגע זה, לדחות קצת שעת ההחלטה עד שהעניין יסודר ממילא, באופן טבעי, הדרגי. עכשיו עמד ושתק, מבקש לעצמו להיות כבר בחוץ, רחוק מאישה זו וצערה, שהתחיל להיות עליו לטורח.
גרטרוד צנחה כמיוגעת בכורסה הסמוכה, “אמת,” פלטה כמבליגה על מעצור פנימי. “אפשר שאין להאשים אותך כלל, לא אותך ולא שום אדם.” כיסתה את פניה בשתי כפותיה ושהתה כך זמן־מה בלי נוע.
רוסט, כל העניין התחיל להיות בעיניו מגוחך, מגוחך ומטריד כאחד. מתוך תקווה מוטעית לקצר את זה המצב המציק, ואפשר גם מתוך זעזועי רחמים טמירים, צעד צעד כלפי גרטרוד ושם ידו על כתפה כאומר להעירה. זו נרתעה וסילקה ידיו. התבוננה בו בנֵכֶר ובעיניה עמדו דמעות.
“וכי מה קרה?!” נתפקעה סבלנותו של רוסט, "סוף־סוף מה קרה?!
“איני יכולה יותר, איני יכולה יותר.”
רוסט התאמץ לפייסה. “מה האסון הגדול? יש לך בעל, יש לך בת, את בריאה, יפה, במיטב השנים, וחיה חיים מסודרים בשפע חומרי, ואפילו מאהב יש לך – היכן פה הטרגדיה!”
"אין לי כלום, שנתה גרטרוד בעקשנות, “אין לי כלום. אין לי צורך בבעל, אין לי צורך בבת, הרי עדיין לא מַתִּי…” כמתעוררת פלטה פתאום: “מוכנה אני לעזוב הכול ברגע זה, ברגע זה אני עוזבת הכול! עליך לומר רק מילה אחת ואני עוזבת, רק רמז קל שרצונך בכך ואלך עמך להיכן שתרצה, רק מילה קטנה.”
“חסל!” שיסע רוסט נמרצות. “מה את סחה כאן?” העמיד עליה עיניים תוהות. נצנץ בו רעיון חטוף שאין דעתה שפויה עליה. קשה היה לו להאמין שהדברים מוסבים אליו, כל כך מוזר היה כל אותו עניין. וכאילו עמד רק עכשיו על כל הגיחוך שבעניין, נתפרץ בצחוק מצלצל.
גרטרוד נרתעה ממקומה: “בדיחה היא בשבילך!”
“אני הולך לאכול פת שחרית. להתראות!” והוא עזב את החדר.
בארבע אחרי הצהרים של אותו יום נפגש עם ארנה כמדובר. קודם חיפש חדר, וכבר ראה אחד לא הרחק מרחוב מגוריו, שכמעט התאים לדרישותיו, הבטיח לתת תשובה למחרת, אחר כך פרש למקום הריאיון בגינת כיכר קרל, לא עברו רגעים מועטים עד שארנה הופיעה. פני הגימנזיסטית שלה המחוסרים שקט, המסוערים והקפריזייים תמיד, התחילו קורנים כשהבחינה ברוסט, שעמד בצל עץ ערמון עתיק וכבד צמרת, מחמת חיפזון או התרגשות פנימית לא יכלה ברגע הראשון להוציא הגה. נשארה רגע קפואה, חיוך על פניה, ותהתה עליו בעיניים לוחשות כגחלים. גם רוסט שתק, כָּלָא ידה הצרה בשתי כפותיו והסתכל בה משתאה, משל ראה אותה זו הפעם הראשונה, מגבעתה הלבנה, רחבת השוליים, האהילה על פניה המוארכים, עדיני השרטוטים, דהי הגוון, הפה הסורר, העיקש, המלא, המצויר בקווים נסערים, משך אליו תשומת הלב בסקירה ראשונה. היה לפה משהו בוגר, ידעני, בסתירה לארשת הנערה של פניה, משהו שהבטיח תענוגות לא ידועים ממין חדש לגמרי. לא היה אפשר לעבור עליה מבלי שהמבט יתעכב על אותו פה מוזר, מכשף.
“אני שמח מאוד, שמח מאוד.” לא יכול רוסט לעצור את חדוות החיים שמילאה את כל ישותו עד אין מקום, “כמה יפה את, ארנה הקטנה! העין לא תשבע מראות.”
פני ארנה כוסו אודם עז, כהה.
לבסוף עקרו עצמם ממקומם והתהלכו קמעה בגינה לצדי מדשאות קצורות וערוגות פרחים מטופחות בין התינוקות המשולהבים מן המשחק, המעפרים בחול ובונים בנייני שעה רפויים, עשויים בן־רגע להיתחח, בין אומנות טרודות במלאכת יד או בקריאת ספר, בין ישישים וישישות תשושי אונים, שנהנו אולי הנאה אחרונה מן הקיץ המלוהט, המהמם, הנאה מטושטשת במקצת, עמומה כבר, מתוך קהות החושים שתרועעו מרוב שימוש. נשתרכו מתוך שתיקה, שלובי אצבעות היד, מוצפים אושר עמוק, לא יובע, המֵחיש הולם הלב ומריץ הדם בעורקים, כל מילה טפֵלה משמעות מיוחדת לה, משמעות פשוטה, תמימה. יום הקיץ נמצא יפה לאין קץ, עד כדי הפסקת נשימה, לא דומה לשום יום שלפניו ולאחריו. שמש כתומה הכבידה על הכרך, עשתה את התנועות כבדות כלשהו, נרפות, לא מכוונות כהוגן, עמומות כביכול ומנומנמות. אפס פה, בין שני הנאהבים, היה הכול צלול, עמוק ושקוף גם יחד. חוטים עדינים נמתחו מן האחד לאחר ורטטו כמעט בנראה בחום היום. הם ראו כל מה שנתרחש לעיניהם, קלטו הכול ולא קלטו מאומה, התהלכו גלויי עיניים, חדי חושים עד כדי קליטת זיע קל שבקלים, ועם זה חירשים וסומים. אולי פעם, ברבות השנים, יצוף ויעלה בקרבם אחד הפרטים של שעה זו הנוכרית, איזה צל של ריח או צליל מעומעם שנקלט לחושיהם המהוממים בלא יודעים, ופרט זה יגרור אחריו, ימשה מן התוהו את מצב הנפש שהם נתונים בו ברגע זה, שריחו ריח רחוק של דגן בשל ושל שחת, בצירוף ריח אדום של ראשי פרג.
הנה – נצטלל רעיון להנאתו של רוסט – הנה התמצית. בשביל זה הכול כדאי. חמישים שנה של ייסורים קשים אפילו. כל החיים יכול אתה ליתן בעד רגע זה.
הם מצאו עצמם סמוכים למבוא, והוא הציע ללכת אל בית קפה לשתות מה, כי נתברר בבת אחת שגרונות שניהם ניחרים. ברחוב עמדה המולה בלתי פוסקת של טראמים המתרוצצים אילך ואילך מתוך שקשוק וצלצול וחריקה של קרונות משא כבדים הנמשכים על ידי סוסים גדולים, של כרכרות שכירה וכרכרות פרטיות טרזניות, של עוברי אורח. נדף ריח חם של גללי סוסים טריים, של אבק יבש, של זפת ניתכת. מחנויות הממתקים נשתרבב אל הרחוב ריח תפל של שֶׁנֶף. מוכרי העיתונים כבר הכריזו בקולי קולות על הוצאות הערב. תגרני הגלידה הרוכלים בדוודים המצוחצחים שעל עגלות היד משכו את הקונים בקולות עבים וממושכים, “גלי־דה, גלי־דה!”
התיישבו בבית קפה ברחוב צדדי על מרפסת מוצלה על ידי גג יריעה משולשל. גמיעות קלות גמעה ארנה מתוך הכוס הגבוהה והצרה של מי סודה במיץ תותי שיחים מצוננים ורעננים. מפרק לפרק תלתה ברוסט מבט כבד, נצמד, ארוך.
“לא היית עם פרידל קובלר?”
“הייתי,” לאחר רגע: “איני יודעת, אמא נעשתה בזמן האחרון משונה. תמיד היא גרויה. בייחוד היא גרויה נגדי, כפי שנדמה לי,”
רוסט אמר שלא אל העניין: “חיפשתי היום חדר. ראיתי אחד שיכול להתאים לי.”
כנכזבת קראה ארנה: “מה, אתה חושב ברצינות להעתיק דירתך?” והוסיפה תוך כדי רגע: “בוודאי, כך נכון יותר.” נסתמנה בה פתאום הרגשה חטופה של חרטה. בית הוריה נצטייר לעיניה במחי אחד מרוקן, נעדר עניין.
“אתם הלוא תצאו בקרוב לקייטנה.”
“ואתה לא תבוא?”
“אבוא.”
“בעצם הרי היינו הך,” פלטה ארנה מתוך בולמוס של קנטור.
“מה היינו הך?”
“לא כלום.”
אחר שתקה, ניעור בה מכאוב סמוי שלא ידעה פשרו. נעשה לה משום־מה לא נוח. מעבר הרחוב מנגד תיקנו רצפים את המרצפת, סידרו זו ליד זו על הקרקע המעורטל אבנים בתבנית של קוביות והקישו עליהן בקורנסים הקשות קטועות, נמרצות. מקצתם חשופים היו מן האזור ומעלה, גופים שזופים, שעירי חזה. רובם היו לבושים מכנסי קטיפה מחורצת רחבי שוליים. זמן־מה השהתה ארנה מבטה עליהם. דעתה נדמתה מוסחת לאיזה עניין, אפס היא לא הרהרה דבר, שרויה היתה במין מצב של הִימום, מעין מצב אנימלי רווי קורת רוח נעימה, בצירוף אותו מכאוב עמום שלא הרפה ממנה.
החמה גלשה בינתיים והלכה בלי תשומת לבם, נתגנבה עוד ועוד מתחת לגג המרפסת, ונמצאה עכשיו מציירת כתומות קצהו של שולחן המכוסה מפה של שעוונית מגון שיש אפור.
ארנה הרימה פניה כלפי רוסט כעוקרת עצמה מחלום רחוק, השהתה עליו מבט ארוך ועל פניה נסוך חיוך ילדותי נוח. נחשול של חום הציף את לבו של רוסט למראהו. סכום זה של של (מצוי במקור) חיים צעירים מכוון היה אליו, רחש ופעפע לעומתו.
“ימים רצופים הייתי יכול לשְנוֹת לך כמה את יפה, כמה את חמודה – עד לשיגעון, ארנה שלי הקטנה,” לחש בגוחנו סמוך אל פניה, “בלי הוודאות של קיומך ניטלת החשיבות של כל דבר, לא חמה, לא קיץ – אין כלום בלעדייך. התפסת? אין חפץ בכל זה ואין טעם בו. הימים, השנים עד עכשיו, עד שהגעתי אלייך, ריקים הם בעיני. חיי אינם מתחילים אלא בך.”
ארנה שמה כפה על גב ידו של רוסט, שמוטלת היתה על השולחן, וליטפה אותה ברוך פעם־פעמיים ועיניה מושפלות. החמה עמדה עכשיו לטפס על צלעה עד קיבורת הזרוע החשופה, עד פי השרוול הקצר של שמלת הקיץ שלה התכולה, בלי שתרגיש בכך.
בלי להרים עיניה אמרה: “עוד מעט ואהיה בעיני חשובה מאוד, כמיניסטר ומעלה.”
“את חשובה מאוד! אין חשוב ממך!”
“בכל זאת אני מרגישה עצמי תכופות ילדה קטנה, פתיה כדג, נבערת מאוד.”
"גופך מלא חוכמה! הזרועות הללו, הרגליים, השׂער, החוטם, העיניים – הכול מלא חוכמה, עוד אאלפך חוכמת גופך החמוד. לא מין אחד של חוכמה בלבד מצוי בעולם, יש מינים שונים, וכסילות של צעירים, יותר חוכמה בה מאשר בכל השיטות הפילוסופיות גם יחד! אנחנו שנינו, אני ואת, חכמים מאין כמותנו משום שאנו צעירים, מלאים חיים עד לקצות שער ראשינו.
התרוממו וכיוונו פעמיהם אל גן העם שבסמוך. בחרו מבלי משים סמטאות צדדיות מחשש פגישה לא רצויה. אלו היו סמטאות שקטות, גבוהות, נרדמות בשרב מעומעם, והשתעשעו בהן פה ושם תינוקות באין מפריע, פרושים מהמולת הכרך המופלגה קצת. במסגרת חלון פתוח בצבץ ראש של ישישה מדור שחלף וחתול מצוי על ידה. מדיוטה עליונה נידרדרו מטה צלילי פסנתר מבוהלים. בסמטה אחרת לא נמצא כלום, פרט לכרכרה עצורה לפני שער, עגלונה ישוב על הדוכן מכווץ ומורכן ראש כמנמנם, והסוס מכשכש בזנבו הגזוז לגרש את הזבובים. אחר כך חצו את רחוב הרינג הסואן וכביר התכונה ומצאו עצמם לפני אחד המבואות של גן העם. בשדרות צדדיות, לא מאוכלסות, נשתרכו בצעדים לא נחפזים מתוך שתיקה, חסים לפגום על ידי מילה יתרה או תנועה נמרצת את האושר הרוטט הממלא לב שניהם. מתוך צבירי השיחים והאילנות העתיקים, כבדי האמירים, נידפה קרירות קלה, משיבת נפש. ההמולה היתה כאן קלושה למדי, רק טיילים בודדים וזוגות שואפי יחידות נקלעו לשדרות אלו. מזמן לזמן הבקיע לכאן ברד צלילי להקת הגן כבא מעולם אחר, רחוק ומופלא, ונאלם פתאום שוב כמטואטא ביד טמירה. אז נשתייר בחלל קטע של נעימה לא נוגה כלל, אך צובתת אף על פי כן את הלב בסמוי ומוסיפה נופך קיץ ואושר ונעורים. מפרק לפרק העיף רוסט מבט אל ארנה שלצדו, שנשאה מגבעתה בידה, ולשון שער שחור־כחלחל נשמטה מן התסרוקת ונמצאה מדולדלת על הלחי הדהה, שפרח עליה סומק קל, בלתי נתפס כמעט.
אחר מצאו ספסל וישבו. הספסל נמצא חבוי כולו בצל, ורק לפניו, לא הרחק, היתה מצוירת על קרקע של עפר נכבש צמרת שזורה כתמי חמה, רוסט כיוון את הרגע כשלא נמצא איש בשדרה ונשק לה בחטיפה על פיה ועל צווארה.
“אל נא, יקירי,” מיחתה ארנה ברפיון בהתאדמה כולה, “יכול מישהו לעבור.”
“ואם יעבור מישהו! לא גנבנו, כלום אין אנו רשאים?”
“איני יודעת. אמא ודאי לא היתה מרשה,” חייכה ארנה.
“נא, אמא! בעיניה הרי את ודאי עוד תינוקת קטנה בת שש.”
“אין אני אלא בת שש עשרה,” אמרה ארנה, “אבל תכופות אני מרגישה את עצמי כאישה גמורה לכל דבר. אני מרגישה שאני יכולה לאהוב, רשאית לאהוב כאישה, ואין בדעתי כלל לבקש רשות ממי שיהיה חוץ ממני עצמי!” היא אמרה זאת בטון של ביטחון והחלטה שאין לערערה, וכאילו כדי ליתן חיזוק לדבריה לפתה את רוסט בלי חת ונשקה לו פעמים רבות על פיו ועל עיניו ועל שערו בלהיטות עצומה ובחמת פורצי גדר, ונשכה לו על שפתו עד דם ולא הרפתה ממנו עד שהשתחרר ברכות מידיה.
“הרי אין את אומרת לאוכלני חיים!”
הביטו איש בעיני רעהו ונתפרצו לפתע בצחוק מצלצל, משחרר, שלא פסק כמה רגעים.
אחר הופיעו לעיניהם שני בחורים, שרוסט הכירם מרחוק בסקירה ראשונה. “לכל השדים והרוחות,” רטן באי־רצון, “בעיר זו אי אפשר כלל להתחמק,” ואל ארנה: “עכשיו אין מפלט שוב.”
פריץ אנקר נתקרב עם שור. רוסט הציג את שור לפני ארנה.
“אין אנו מפריעים?” אמר שור.
“מכיוון ששכחתי לצוות לשוער לנעול את השער בפני זרים…” נתלוצץ רוסט במאונס.
אנקר נשאר מעומד, מעיף מבטים נבוכים כלפי ארנה.
“מי שרוצה ביחידות,” השמיע שור, “מוטב לו לחפש מקום אחר. אני אין לי צורך בכך, אדרבה, העונג הוא לי שפגשתי אתכם.” וכלפי ארנה בחיוך חופשי: “ונוסף על כך בחברת עלמה מלבבת כעין זו!”
שור הושיב עצמו מצדה האחר של ארנה.
“ואתה אינך יושב?” פנתה אל אנקר. “הנך מוזמן אף אתה.”
אנקר לא היה לו חשק לשבת. נשען על מקלו, שהה בעמידתו הכפופה כלשהו לפניו, לוטש זגוגיות משקפיו העבות, התחרט על שניגש. עצביו המחודדים ביותר הגידו לו שעשה משגה. לא היה צריך להפריע. בצירוף עם זה לא יכול לגרוע עיניו מארנה שמולו. איזה ברק אושר לעיניה! בלי שמץ קנאה רשם כל זה, אך מתוך צביטה סמויה שבלב, ובדידותו הקיצונית נתבררה להכרתו ביתר עוז. “הייתי מציע טיול,” נתמלט מפיו שלא בטובתו, “וסעודת ערב באוויר צח.”
אולם ארנה אנוסה היתה להימצא בבית בשבע בדיוק.
“חבל שאת מוכרחה לעזוב אותנו מהר כל כך,” אמר שור, “אולי בפעם אחרת ישחק לנו המזל יותר.” נפרדו והפליגו.
“אנקר זה,” אמרה ארנה, “איני יודעת. צר לי עליו משום־מה. בחור צעיר שעושה רושם של ישיש. זהו אדם שאין לו כישרון לחיות.”
בשעה שעזבו את הגן כבר היה רחוב הרינג מלא אוכלוסים צפופים שמיהרו לביתם עם גמר יום העבודה. מעיני רוסט לא נעלמו המבטים החומדים שהטילו בארנה הגברים העוברים, והדבר גרם לו נחת רוח נוספת. היה קל כל כך, עשיר כל כך, מעין בחיר גורל. הרגיש את עצמו מלא כוח עצום, גופני כרוחני, כוח יוצא מן הרגיל.
החמה האירה עכשיו את הדיוטות העליונות באור אדמדם קצת, והרחובות בעומק שרויים היו בצל מעומעם. החומות והמרצפות שהתלהטו במשך היום הדיפו חמימות כלואה, רק על כיכר קרל המפולשה היה האוויר מרוענן יותר. אך השעה לא שיחקה להם, לרוסט ולארנה, כי במבואי רחוב מגוריהם, כשעמדו להיפרד זה מזה, בצבצה לפתע גרטרוד כמתוך הקרקע.
“מאין אתם באים?” שאלה בקלות עשויה. רוסט כבש מבוכתו הרגעית ואמר ברישול: “פגשתי את ארנה וליוויתיה.”
“אתה סבור שלבדה לא היתה מוצאת את הדרך? שוב אין היא תינוקת קטנה.”
“גם אני חושב כך,” אמר רוסט, מבליע נימה של היתול.
“היית בבית פרידל?” פנתה אל ארנה.
“הייתי, בוודאי, למה את שואלת? הלוא את יודעת שהלכתי אליה.”
“חשבתי רק שהדרך אינה עוברת בהכרח כאן.”
“מה, יש לך דרך מסומנת שאסור לסטות ממנה?” והוסיפה תוך כדי הרף עין: “אין עדיין שבע שעות.”
“ניחא,” אמרה גרטרוד, “עלי, אני באה תכף.”
ארנה לא זזה.
“ובכן, למה את מחכה,” נעשתה גרטרוד גרויה, “אמרתי לך שאני באה תכף, יש לי לקנות עוד דבר־מה.”
“אני הולכת עמך.”
“איזו טרדנית!” הלכה גרטרוד ונתרתחה, “איני מבקשת שתלכי עמי, בנת?!”
“אל תתרגשי, אמא,” שידלה אותה ארנה, “אני הולכת. חשבתי שנעים יהא לך יותר, אבל מכיוון שאינך רוצה…” נענעה בראשה לעומת רוסט והתרחקה.
“ובכן, אפוא, היא?” התוותה גרטרוד תנועת ראש לעבר בתה המתרחקת.
“מה היא?” שם עצמו רוסט כלא מבין.
“אל תעמיד פני תם, הנך מבין אותי.”
“אינני מבין כלום,” פסק רוסט נמרצות וזז ללכת. גרטרוד נטפלה אליו וצעדה לצדו.
“אחת היא,” הטיחה גרטרוד, “לא ארשה, חרות את הדבר על לבך.” אחר רגע: “אין היא אלא בת שש עשרה!”
“אין איש אומר את ההפך.”
“הקץ להיתולים! אתה יודע שאני אוהבת אותך.”
“ובכן?”
“לא אתן לאיש לקחת אותך ממני, אתה שומע, לשום איש בעולם!”
“שום איש לא ניסה.”
ובלי לשעות לדבריו: “הנך פוגש את ארנה לעתים קרובות יותר מדי, איני רוצה בכך!”
“מקרה.”
“אותו מקרה נשנה תכופות, עד ששוב אין הוא נראה כמקרה.”
“את עושה עצמך מגוחכת. איני רואה שום עוול בכך ללוות את ארנה צעדים מועטים כשאני פוגש בה, רק משום שהיחסים ביני ובינך אינטימיים הם.”
“לא בזה אנו עוסקים! יש לי ההרגשה הוודאית שהנך עג מסביבה.”
“את טועה.”
“מכל מקום לא ארשה, לא אירתע מפני שום דבר.”
הם נמצאו סמוך לגינה, ורוסט נתייצב ונשען על גדר רפפות הברזל השחורות.
מוטב לגמור את העניין דרך שלום, בלי סיבוכים מיותרים, הרהר בפני עצמו. כל אותה התנגחות בלתי נעימה לא היה בה אף על פי כן להעבירו על חדוותו הפנימית, שמילאה כל ישותו. לבו התרונן בו מאושר, והוא היה נוטה ברגע זה לרִתְיוֹן כלפי גרטרוד, כלפי כל העולם כולו. האורלוגין של בית הכנסייה השיר שבעה צלצולים קצובים, נמרצים, כחורצים גזר דין לבלי השיב. גרטרוד עמדה מולו מחרישה, כמצפה לדבר־מה שיתארע. רוסט הבחין בפעם הראשונה בחריץ עמוק למדי לצד פיה, שלא הרגיש בו עד עכשיו, ובכמה קמטים דקיקים, נתפסים בקושי, לצדי העיניים. במחי אחד נדמתה לו עלובה, טעונת רחמים, אף על פי שמחוץ לסימנים קלים אלו של הזדקנות עדיין היו הפנים מוצקים בקוויהם ובעיגוליהם, מסוימים, בלי כל רפיון ודלדול, ולעיניים ברק שופע, צעיר, לוהט. שפתיה המגובבות נתרפטו כלשהו כרוצה לומר מה, אבל לא אמרה כלום. רק הוסיפה לעמוד לפניו ולהסתכל כאילו מבעד לו והלאה אל איזו נקודה מופלגה מאוד.
רוסט המתין. קטף עלה מצמרת מסתלסלת אל מחוץ לגדר ועמד להפוך בו מתוך היסח דעת. פתאום נתקף בולמוס של קוצר רוח, עמידה נואלת זו למה? העניין יוצא מאפו, יוצא מאפו לחלוטין! עשה תנועה להיפרד.
גרטרוד נתעשתה והושיטה לו ידה מתוך שתיקה. אחר פרשה בצעדים נחפזים בלי להפוך ראשה.
18 🔗
סמוך עם גמר סעודת הערב קיפל גיאורג שטיפט את המפית ונזדקף. עליו לראות הערב אדם אחד לרגל עסקיו ואין הוא בטוח שיוכל לשחרר עצמו ולשוב בשעה מוקדמת. בכל אופן אל נא תחכינה לו, טרודי וארנה, ותבלינה את הערב כאוות נפשן. היום, שקלח בעד החלונות הפתוחים אל החדר המוצל, עדיין היה בהיר למדי, אבל כבר נמסך בו גוון אפרורי קל של דמדומי ערב מתקרבים. מיצי המשרתת פינתה את השולחן מתוך קשקוש כלים ביתי, קרוב לנפש. ארנה התיקה כיסאה אל החלון והטילה בחיקה את הרומן שעיינה בו לפני האכילה. הציצה בעד החלון החוצה אל טורי החלונות שמעבר הרחוב מנגד. באחד החלונות נראתה נערה בלונדית שנתחמקה ונתגלתה חליפות.
אי־שם הוא מצוי, הרהרה ארנה, מצוי שם בשבילה, ישוב או מהלך או אוכל או מדבר עם חבריו, אבל מצוי, ממשי. החברים אף הם יקרים לה מאוד. כל שבא עמו במגע יקר לה משום שהוא נספג הווייתו, מפני ששמץ ממנו נאצל עליו. בלי משים נתרוממה וניגשה אל הפסנתר שבזווית והעבירה אצבעותיה במעומד לאורך המנענעים פעם ופעמיים. אחר עשתה חצי סיבוב על עקב נעל אחת ונמצאה מופנית כלפי פנים החדר, מאחורי אמה, שעדיין לא זזה מן הכיסא שישבה עליו בעת סעודת ערבית. מתוך בולמוס של אהבה לפתה בשתי זרועותיה צווארה של האם, הפכה ראשה קצת אחורנית והעתירה נשיקות על לסתותיה ועל מצחה, ממש כשם שעשתה לרוסט בגן העם לפני זמן לא ארוך.
“הרפי!” קראה האם גרויה ושחררה עצמה בתנועה נמרצת.
“אישה יפה את, אמא,” קראה ארנה בהתפעלות, “יפהפייה גדולה.”
אולם גרטרוד דעתה לא היתה פנויה עכשיו להשתתף בהוללותה של בתה. צצה בה במחי אחד הרגשה של נכֶר כלפי נערה זו. היא הפכה עצמה לעומתה ובחנה אותה רגע מתוך שתיקה, מבטה לא נקי משמץ של איבה. אותה שעה לא נתנה לעצמה חשבון ברור על רגש חדש זה ביחס לבתה, הרגישה רק בסתום שהאיבה מתגברת והולכת בה. עם זה אנוסה היתה להודות שיפה היא, ארנה, לאין שיעור. ניחנה בקסם שאין לעמוד בפניו, לא, שוב אין היא ילדה קטנה, ילדתה שלה המתוקה, לפניה עמדה אישה בוגרת, יפה, נוכרייה, חמושה נשק מסוכן, מתחרה שאין לזלזל בערכה כל עיקר. לערוך קרב נגדה לא יהא דבר נקל, והניצחון לא יהא בטוח. באותו רגע היתה גרטרוד מעדיפה שארנה תהיה מכוערת, בעלת מום, נגועה באיזו מחלה.
מטבע ברייתה אולי לא היתה גרטרוד רעה, ולא אכזרית, אבל התחיל כוסס אותה עש הנחיתות. לא היתה אלא בת שלושים ושבע, במיטב שנותיה, בלי סימני הזדקנות בולטים, אפס הפחד כבר התגנב ללבה, פחד ההזדקנות הוודאית שאין ממנה מפלט. פחד זה אמנם עדיין לא נסתמן בה במפורש ובגלוי. אלו לא היו אלא זעזועי מורך קלים, נדירים למדי, לפעמים עקב תשישות קלה אחרי הסעודה, או שמץ לאות לאחר הליכה של שעתיים, ולא היה כלל מן ההכרח לייחסם לסיבה זו. עדיין מלאה היתה וגדושה עתרת מרץ, פעפע בקרבה צימאון חיים לא שוכך. שכנה בה הוודאות של שנים אבודות ללא תועלת, ללא תענוג, שנים תפלות, חדגוניות, בקרבת אותו בעל משעמם, בינוני, שלא ידע אפילו ללבות בה נשיותה, שנים אבודות לאין השיב. כי פרט לכמה הרפתקאות קלות, לא חשובות, שאינן ראויות לשמן, שלא שימשו לה אלא התבדרות דעת בלבד, כמין תמורה קלה מן השיעמום היום־יומי, הרי עברו השנים הללו כמין מדבר שומם ארוך. אז, בשעה שחייתה אותן, לא נסתמנה אפסותן להכרתה בבהירות, פרט אולי לאיזה רגש סתום של חוסר סיפוק, מעין כָּפָן תדיר למשהו לא מוכר. טיבם של חייה הקודמים לא נתחוור לה במלואו אלא משעה שהכירה את רוסט, משראתה איזה עושר של גוונים, של ייאוש, של אימים, של אושר אין קץ, עשוי להכיל יום אחד, ואפילו שעה אחת, עושר לא ישוער. והנה, אך התחילה להרגיש כל זאת, למצות עומק טעמם של החיים הנפלאים הללו, וכבר היא חשה מצדו לאות כלפיה. דומה כאילו הוא נמוג לה מבין אצבעותיה. לא! לא תניח! ואף אם בנפשה הוא! וזו, ארנה, עצמה ובשרה, שהיא תעשה לה כדבר הזה! עוד נראה מי חזק ממי! כי משום־מה נתבצרה בה הוודאות האינטואיטיבית שאינה צריכה ראיה, שבין ארנה לרוסט מתרקם דבר־מה, והחלטתה היתה מוצקת להשבית בכל האמצעים. את הנימוק העיקרי, הקנאה, כבר הספיקה אפילו לטשטש במקצת ולהציע במקומו נימוקים אחרים. כל אותם זעזועי הרגש והמחשבה נתלבטו בקרבה אותה שעה למקוטעין ובערבוביה גמורה, בלי כל סדר הגיוני, כמין פקעת מסובכת שגונה הבולט ביותר הוא המשטמה הנולדת.
“אני הייתי רוצה לדעת כיצד את פוגשת ברוסט בשעה שאת הולכת אל פרידל?” פלטה בחֵמה כבושה, מציצה בה במבט נוקב.
“מקרה.” שיקרה ארנה כמעט באותה נימה עצמה של רוסט, מבלי לעמוד על הדבר. אבל מחושיה המחודדים של גרטרוד לא נעלם פרט זה. כבר מדברת כמוהו, פילחה אותה המחשבה.
“אם כך ואם כך,” התאמצה גרטרוד לדבר בקול מתון ושקט, “מבקשת אני שלא תזדמני עמו.”
“מפני מה לא?” שאלה ארנה.
“מפני שאין אני רוצה.” והוסיפה תוך כדי דיבור: “מבקשת אני שלא תהיי מתרועעת עמו.”
“בייחוד עמו אינך רוצה?” אמרה ארנה אגב אדישות מלאכותית.
“אין זו חברה מתאימה לך.”
“ולך?”
“מה לי?”
“הרי גם את משוחחת עמו, ואינך רואה בזה עוול.”
“אין שום דמיון,” החזירה גרטרוד מקוצר טענות, “את עדיין הנך נערה קטנה.”
“ראשית, שוב אין אני נערה קטנה, ושנית, אני בתך. חברה שמתאימה לאם מתאימה לבת, האין כן?!”
“איזה טון חצוף לך,” נתלקחה גרטרוד, “שוב אין אני מכירה אותך כלל!”
“לא טון חצוף כלל,” לא הניחה ארנה להוציאה מגדרה. הרגישה בסתום שהיא החזקה משתיהן והיתה בפנימיותה שקטה לגמרי. “השכל הישר מחייב, אם את אוסרת עלי חברתו של איזה אדם, עלייך לנמק את הדבר.”
“איני מוכרחה לנמק כלום, את נערה ואינך מבינה. אני אומרת לך שאיני רוצה – וזה מספיק!”
“יפה! אבל לי אין זה מספיק כלל וכלל,” ארנה ניגשה וישבה על מקומה הקודם ליד החלון.
בחדר נשתררו כבר חצאי דמדומים. גרטרוד קמה והלכה ללחוץ על כפתור החשמל הסמוך למזוזת הדלת. האור הכתמתם שנשתפך בבת אחת אל חלל החדר צרב את העיניים. גרטרוד באה ועמדה על יד ארנה. “עליך לשקוד על שיעורייך ולא לנהוג בהם זלזול, בפרט עכשיו לפני הבחינות. הנה העבודה שלך, ולא להעסיק את המוח בדברים בטלים.”
“אין אני מזלזלת בשיעורים ובבחינות לא אכשל, אל תחששי, אבל עדיין לא הסברת לי מדוע עלי לברוח כפראית, בלי אמירת שלום ובלי להוציא הגה, כשאני פוגשת את רוסט?”
“אין לי כלום להסביר ואיני רוצה להסביר. איני רוצה שתהיי מזדמנת אתו, בנת?”
ארנה לא ענתה. הפכה ראשה והשקיפה בעד החלון. פרפר זמזם ועבר וטס והתחבט בעקשנות סביב אגס החשמל העשוי זכוכית אטומה. לא רצתה להאריך ויכוח זה: היא בלתי צודקת, בלתי צודקת! הנימוק האמתי של איסור פתאומי זה לא היה לה בלתי ידוע, לא קשה היה לנחשו. כל אותו ויכוח היה לה אי־נעים, משל משמשו בידיים גסות באיזה דבר עדין ויקר לה עד מאוד. להבא מוטב שתיזהר קצת יותר, לא תיתן להטיל זוהמה עליו. על כל פנים, עלה בידה של גרטרוד להעכיר במקצת את רוחה הטובה ולעורר בה התקוממות פנימית וטינה. וכשציוותה עליה לאחר רגעים מועטים להתלבש ולצאת עמה אל הרחוב לטייל, השתמטה באמתלה של כאב ראש ולא ליוותה אותה, והאם לא האיצה בה יותר מדי.
ארנה פרשה אז אל חדרה. השעה עדיין היתה מוקדמת. זמן־מה נשארה יושבת לפני השולחן בלי מעש. הערב המרוענן, השוקט, נסך בה מעט־מעט מרגוע. רק בפנימיותה, בזווית סמויה, יקד בה רגש כאור המועם על ידי כף ידה, רגש מכוון כלפי החדר שבקצה הפרוזדור, כלפי רחובות העיר בכללם, שבאחד מהם היה מצוי עכשיו הוא.
נטלה גיליון נייר חלק והתחילה לכתוב במהירות: "תמיד ידעתי שתבוא פעם. תמיד הייתי נכונה לקבל פניך, רק לא ידעתי שתבוא עכשיו, ובדמות זו. מעכשיו שום דבר בי, לא גופני ולא רוחני, אינו שלי ואינו של שום אדם – רק שלך, שלך, שלך בלבד, אין לך אלא לבוא ולקחת. כל שעה שתבוא ותצווה לי, אציית. כל אימתי שתבוא לקחתני כולי או חלק ממני, הריני מוכנה ועומדת. לא אציית לשום איש זולתך. אמא אומרת להפריע. היא לא תוכל להפריע. איש לא יוכל להפריע. ואם יארע שתלך ממני, אוסיף תמיד לאהוב אותך. לא אבכה, אך אהיה עצובה, ואקרא לך ואמתין לך, תמיד אמתין לך, לעולם לא אוכל לשבוע ממך. ארצח אותך ואאהב אותך, ולא אחדל מלקרוא לך שתחזור. עכשיו הריני פה, בחדר שלי, ואני חיה בו־בזמן גם במקומות אחרים, בכל מקום שאתה מצוי בו, בכל רחוב שכבר הייתי עמך או שעתידה אני להיות עמך.
“הנה חדרי זה, מתחילת ילדותי אני מכירה אותו. בו גדלתי. אולם רק מיום שהכרתיך חביבים עלי הכתלים הלבנים, התקרה והרהיטים וכל זווית. אתה עדיין לא ראית חדרי זה החביב. אין אתה יודע שגולות פליז למיטתי, שכיסא אחד צולע ושדלת ארון הבגדים מתעקשת לפרקים ואינה נותנת שינעלוה על מנעול. אולם למרות זאת הנך מצוי תמיד כאן, מיושב על כיסא מנגדי או מטייל בחדר, מעשן, צוחק, וכשאני פושטת שמלותי, אתה עומד ומביט ומחייך. אין אני מתביישת מפניך כל עיקר. אתה מלטף את שדי ואת בטני ואת שוקי ואת גבי, ואתה מעתיר לי נשיקות על כל גופי ותחת בית שחיי ומאחורי אוזני. הייתי רוצה לפשוט את כל שמלותי כדי שאהיה בשבילך עירומה לגמרי, כדי שתראני כמות שאני, כמות שאני אוהבת אותך. אין לי בושה מפני שאין בי דופי לפניך, אני הרי חלק ממך, מישותך – ואתה כלום יש לך בושה מפני עצמך? רצוני שתחיש השעה לבוא ואוכל לאהוב אותך כאישה, כאהובה, עם כל זה הגוף שלי הקודח למגע ידך, המרטיט לקראת גופך.” פניה של ארנה היו מלוהטים מהתרגשות ולבה פעם במהירות נרגזת. קראה עוד פעם מה שכתבה בכתב ידה הרחב, המסולסל במקצת, שהביע מרץ והחלטה ושהכיל עוד משהו ילדותי, משגרת הגימנסיה. בת צחוק של חדווה השתרעה על פניה למקרא וידויה הפראי. כשסיימה, השעינה עצמה לאחוריה ושהתה זמן־מה בלי נוע. אחר קמה והזדקפה. את הגיליון הכתוב קרעה לקרעים דקים מאוד וזרקה אותם בעד החלון החוצה. עקבה במבטה אחרי הקרעים שנידפו לכל עבר, מתעופפים ומתפזרים בלי חיפזון, ומקצתם נבלעים בצמרת האילן שמתחת לחלון. היא חזרה אל השולחן וכתבה על פיסת נייר, בלי כותרת ובלי חתימה: “מחר, בארבע. המתן לי בקפה בו היינו היום. אשתדל לבוא אם אמא לא תשים לי מכשול.”
שמה את הפתק במעטפה ובצעדים זהירים יצאה אל הפרוזדור, התגנבה עד לקצהו האחר ופתחה את דלת חדרו של רוסט. בפזיזות חתולית, בלי להעלות אור, קפצה והניחה את המעטפה על השולחן ויצאה.
ימי הפגרה הגיעו, ימים שחונים, צהובים, שקופים כמים זכים ואף מנומנמים כלשהו, מבלי שתחרוש אותם אף רוח קלילה. ארנה סיימה את המחלקה ועברה למחלקה עליונה. בבית שטיפט התכוננו לנסיעתם לקייטנה בעוד יומיים. גרטרוד היתה שרויה עכשיו במצב של גירוי כמעט בלי הפוגה, היתה מטילה מרותה בארנה, נוזפת בה לצורך ושלא לצורך, עוקבת אחר כל תנועה שלה, פוסלת ומגנה כל מה שהיא עושה, כאילו שומה עליה להשגיח השגחה מעולה על בתה ולהגיה ישיבתה ועמידתה והילוכה ודרך אכילתה ואופן דיבורה או שתיקתה. שום דבר בארנה לא היה בו כדי להפיק רצון ממנה. כל מעשיה גירו אותה, עד שגם האב, שלא ניחן בחוש הסתכלות מיוחד, כבר הרגיש בדבר והעיר לאשתו, שלא בפני ארנה, על התנהגותה המשונה עמה. אפס גרטרוד דחתה את הסנגוריה שלו אגב כמה פסוקים קצרים על השינוי לרעה שחל בארנה בזמן האחרון, מבלי להיכנס בעובי השאלה.
בעצם הרגישה גרטרוד בסמוי שאין הצדק אתה, שהיא מתאכזרת כלפי בתה שלא באשמתה של זו, אלא שלא יכלה להתגבר על הצורך הפנימי לענות אותה. כבר נמצאה מלאה התמרמרות וגם משטמה גלויה כנגדה, כנגד בתה. אדרבה, עצם הרגשה זו של עוול כלפי בתה גרמה לה להפריז בהתעללות בה, מחמת הרגשת נחיתותה וחולשתה שלה עצמה ויתרונה של הבת, זו התינוקת שעדיין לא למדה לקנח את עצמה בלי עזרת ההורים – יתרון ודאי, מוחלט, מכל הבחינות.
וזו, ארנה, לא הראתה כל סימני התרגזות כלפי האם. לא היה אפשר בשום אופן להוציאה מגדרה. היא העמידה תמיד פנים כלא מבינה לעקיצות האם, כאילו היה כל זה טבעי בהחלט, והדבר הוסיף להרגיז את האם עוד יותר. לעתים, כשעוקציה של גרטרוד הוקהו בארנה כמו בשריון של פלדה, וחמתה של האם עלתה אגב כך עד לכדי התפרצות גלויה, נטולת בושה, בלי כל העלמה, היתה הבת מנסה לשדלה בדברים מתונים כשדל ילד או חולה אנוש, ומתאמצת להטות את השיחה לעניין אחר. היא היתה הופכת את כל נושא התרגזותה של האם לדבר של מה בכך, נטול חשיבות לגמרי. כיוון שלא מצאה בבתה התנגדות, היתה גרטרוד נוגחת כאילו לתוך כסת והיתה נמצאת ברגעים אלו מגוחכת, ועל כך לא יכלה לסלוח לבתה. היא איבדה כל שליטה על עצמה, ואין צריך לומר ששוב לא היתה לה שום שליטה על הבת. ארנה כאילו נשמטה מבין ידיה, שוב לא הכירה אותה כלל, לא ידעה את טיבה של נערה זקופה זו, שגילתה בבת אחת סימני אופי מוצק ושליטה עצמית גדולה כל כך.
רוסט עזב את חדרו בבית שטיפט, ועכשיו התגורר לא הרחק ממקום מגוריהם של הורי פרידל. היו לו עכשיו שני חדרים: קיטון וטרקלין, שחלונותיהם פנו אל כיכר קטנה, שקטה, ובה ניקרו תכופות כמה יונים את המרצפת המטואטאת, או נערים זרקו שם כדור רגל. דירתו החדשה גרמה לו הרבה קורת רוח. בעלת הבית, מרת שטנגלברג, מטרונה נכבדה בשער לבן ופנים צעירים למדי, התגוררה יחידה בדירה הגדולה, היא ומשרתת עמה, ורק מפרק לפרק, בייחוד בימי שבתון וחג, היה בא לביקור מי מבניה ובנותיה. היא נתאלמנה לפני שנה מבעלה השני ועדיין לא נתנה דעתה להתחתן מחדש.
הרי היא כבר אישה זקנה, היתה מטיחה לא בלי שמץ של עגבנות, ומי זה יחפוץ בה? עדיין ניכרים היו בה סימני יופי שחלף, ולא קשה היה לתאר אותה בצעירותה כשראו את בתה, שהיתה דומה לה דמיון רב.
רוסט הרגיש עצמו בטוב בדירה מרווחת ושקטה זו.
* * * 🔗
אל תוך שנתה הפרוצה והנרגזת של מארי אַן חדר קול פתיחת דלת הפרוזדור. הושיטה ידה והדליקה עששית השולחן שעל הדלפק הקטן הסמוך למיטה. אור ורוד מועב נמסך בחדר המרווח, אך לא היה בו כדי לגרש את הצללים שהצטמצמו בזוויות שונות. השעון הראה חמש חסר רבע.
חצייה שכובה, שהתה זמן־מה במיטה הרחבה ונשענה על מרפקה בלי נוע. מתוך הדממה העבה קלטה צעדיו המעומעמים של מיכאל רוסט בחדר הגובל, ואחר כך קול שקשוק המים בהישפכם אל תוך האמבט. לבסוף קצרה רוחה מחכות. קמה ונתעטפה בגלימת הבוקר ופתחה את הדלת אל החדר הסמוך.
“שוב הייתָ שם?” היא נשארה בפתח.
“אין את ישנה?”
“לא יכולתי לישון.” לאחר כהרף עין שנתה: “לא יכולתי לישון.”
“לא הצלחתי.” אמר רוסט מתוך שוויון רוח אגב לבישת פיג’מה של משי אפור.
“הכול?…”
“הכול.”
“ביקשתיך שלא תלך שמה. בזמן האחרון רק הפסדת. הפסדת הרבה.”
“לא אכפת לי, מצב זה כבר היה לי לזרא.”
“ואני?”
הוא עמד עכשיו לעומתה רם קומה וזקוף, ושפשף באגודל מדלק (כך במקור) להצית סיגריטה. “רצונך לשמוע דברים כנים?”
“לא יכולתי לישון,” אמרה כאל עצמה, “הרהורים רעים כל הלילה, והנה…”
“רוצה אני להתחיל הכול מחדש. איני יכול לשהות זמן רב במצב אחד.”
“היינו?”
“את אישה בוגרת,” הוסיף רוסט, “לבד מזה, הפסדתי כל כספי, הכול.”
“כלום זקוקה אני לכספך?” קולה רטט כלשהו. היא נתקרבה אליו וכרכה זרועותיה המעורטלות על צווארו. גלימת הבוקר נשמטה מעל כתפיה ונפלה על הקרקע. היא נשארה בכתונת לילה כחולה, שבית צווארה ושולי שרווליה הקצרים עשויים סלסָלה. כפפה ראשה לאחוריה ושערה מגון החלודה נשפך על שכמה.
“הכול תם אפוא?”
הוא הוביל אותה אל כורסה מרופדת. “שבי ונשוחח במתינות ובשקט.”
מארי שנתה: “מיכאל, הכול תם אפוא?”
“וכי מה? כלום היה בדעתך לסיים תקופת חיינו המשותפים בתעודת נישואין? ואחר כך ללדת בנים מתוך רגילות שבשיעמום או לחפש מאהבים חדשים לבקרים? עד שתהיי ראויה לכך, עלייך להכיר עוד חמישים גברים לפחות. רק בת עשרים את.”
“חשבתי… אתה אמנם שוב אינך בן עשרים… מה עניין תעודת נישואין לכאן! לא הייתי רוצה כלל להינשא לך! מה זה עולה על דעתך!”
“הלוא הדבר. חשבתיך תמיד לאישה נבונה ונקייה מרגשנות.”
מארי זקפה ראשה ביהירות של בת עשירים מפונקת. לאחר שתיקה קלה: “ואתה שב אפוא לעסקיך החשוכים.”
“החשוכים? קומץ מוסריות כצידה לדרך?… אגב, את יכולה להישאר בדירה, אם את רוצה.”
“תודה! איני רוצה.” היא נזדקפה, צעדה כלפי דלת הקיטון, נמלכה בדעתה ונעמדה באמצע הדרך. פתאום חזרה על עקבותיה ובאה ישר אליו וסטרה לו סטירה מצלצלת על לחיו: “מנוול!”
מיכאל רוסט דחף אותה בתנועת יד, עד שנפלה לאחוריה על המרבד. “לכי לישון, מארי! איני אוהב סצנות טרגיות!”
מעורטלת עד למעלה מטבורה, שכבה מארי על הרצפה והתייפחה חרש. בחוץ, לפני החלונות, דרדר אוטו ועבר. אחר חזרה הדממה ליושנה. לא נשמעה אלא התייפחותה המרוסקת של מארי.
לאחר שעה קלה סחבה עצמה על המרבד והגיעה סמוך אצל רוסט, שישב ועישן, ולפתה בזרועותיה את ברכיו. בהרימה אליו פניה הרטובים מדמעות, פלטה: “סלח לי, אהובי… הן אתה יודע כמה…”
רוסט הרימה מעל הקרקע, נשא אותה על זרועותיו אל הקיטון והניחה במיטה.
אחר פרש אל חדר המרחץ.
* * *
-
יידיש: רוכל. ↩
-
יידיש: “אבא שלי הוא פועל מלוכלך.” ↩
-
Puszta ־ עַרְבוֹת מזרח הונגריה. ↩
-
גרמנית: “בוא מותק”. ↩
-
גרמנית: “יקירתי, את בבת עיני…” — שורת פזמון פופולרי מתוך אופרטה משנת 1912, מאת המלחין הגרמני ז‘אן ז’ילב (1879 – 1942). ↩
-
יידיש: פזמונים. ↩
-
Mariahilfer Strasse, רחוב מרכזי בווינה. ↩
-
שוּנד: כינוי רווח באותה תקופה לרומני אהבה “זולים” ביידיש. ↩
-
יידיש“ ”ליהודי יש רעיה קטנה." ↩
-
ארמית: שונה. ↩
-
לטינית:servus, משרת. מילה זו התקבלה בלשונות אירופה כברכת שלום שגורה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
- פרשת הספר "רומן וינאי" של דוד פוגל / יוסף אורן