לכבוד

ידידי הגדול הרב הכולל

ר' ישראל לוי נר"ו!

בכל היקר והברכה עד עולם

המחבר

 

תולדות מאמרי זה    🔗

מאמרי זה על אודות כתב־יד “חמאת החמדה” וכו' ערכתי לפני כעשר שנים בהיותי גולה באמריקה ובין פרק לפרק של נדודַי שם כתבתיו, מקצתו בנוירק ורובו באטלנטיק־סיטי, מקום שאין ספרים, ולא היה עמדי כי אם כתב יד זה של חמאת החמדה, אשר לקחתיו מידי ידידי הרב הכולל ר' ישראל לוי בפריז בלכתי לאמריקא. כתבתיו ומסרתיו לעורך הירחון “הירדן” שהיה מופיע בנוירק בימים ההם. אבל רק הפרקים הראשונים ממנו נדפסו שם בשנת תרפ"ה בחוברת ד–ה, ו–ז', וגם הם נלקו בו בחסר ושגיאות. ובאמצע הדפסתו נפסקה הוצאתו של הירדן, ולא ידעתי עוד מה היה לו. וכמה שנים אחר כך נואשתי גם מלקבל עוד חזרה את שארית הכתב יד של מאמרי, ורק לפני כשנה נודע לי מקומו של העורך ידידי מר לייטר והוא בטובו השיב לי את הכתב יד הנשאר ממאמרי זה. אך בינתים הנה כבר השיבותי את כתב היד “חמאת החמדה” לידי בעליו, ולא יכולתי עוד להשתמש בו ולחזור על מאמרי להתקינו מחדש. חסתי על עמלי זה שעמלתי בו לפנים, ועל הכתב יד חמאת החמדה לבל ישכח זכרו, ואמרתי אשוב ואדפיסנו מחדש בשעת הכושר. ושעת כושר זו לא אחרה לבוא, ואני מדפיסו כפי שיצא מתחת ידי בימים ההם ולא שניתי בו כי אם דברים קלים. וזכות המחבר תעמוד לי למצוא עוד גם את שרידי ספרו הגדול והראשון: חמדת התעודה לבית ישראל!

ירושלים ג' מרחשון תרצ"ג

 

א.    🔗

ב“גנזי ירושלים” ח“ג (י“ג ע”ב–ט“ו ע”א) פרסם רש”א וורטהיימר לקוטים מעטים מספר “חמאת החמדה”, כת“י עתיק המכיל פירושים ומדרשים על חמשת חומשי תורה מר' שת הרופא בר יפת, נכתב בשנת א’תקצ”ו לשטרות (ה“א מ”ד ליצירה).

בין הפירושים שנעתקו בהלקוטים הללו נמצאות גם שאלות ותשובות שהמחבר של כ“י “חמאת החמדה” שואל בלשון “שאלה” ומשיב בלש' “תשובה”, לפרש ולבאר כה וכה כמה מעשים וטעמי־תורה. על אחת מהנה הראתי כבר ב”הצופה לחכמת ישראל" (שנה ששית ח“ב – בודפסט תרפ”ב – צד 159) כי היא אחת השאלות של חוי הבלכי ותשובתה היא תשובת רס“ג עליו. וגם הפירוש על “וינחם” שם לקוח מתשובותיו של רס”ג על שאלות חוי הבלכי (עי"ש צד 160).

גם הד“ר א. מרמורשטיין (בהמאסף דביר א‘, ברלין, צד 129 הערה א’) מזכיר כתב־יד חשוב (כ"י אדלר סי' 1262) והוא חלק מפירוש על התורה מכיל כ”ב דפים שמביא כמה מדרשים וגם שאלות ותשובות במקרא. והנה ראה זה מצאתי כי הנה גם אותו כתב־היד חלק מס' “חמאת החמדה” הוא, כי אותן השאלות והתשובות שהד“ר מרמורשטיין מביא ממנו, נמצאות בלשונן ממש בתוך הילקוטים של ספר “חמאת החמדה” שפרסם וורטהיימר, ואחת מהן הנה היא אותה השאלה של חוי הבלכי שבאה עליה תשובת רס”ג, כאמור.

בירח טבת תרפ“ד (בהיותי בפריז) בדקתי את כתבי הגניזה של ידידי הרב הכולל ר' ישראל לוי בפריז, ולשמחתי מצאתי ביניהם ספר כתב־יד גדול פירוש על התורה בן רכ”ג דפים ניר עב, חסר בראשו וסופו. ועל ידי הלקוטים שהדפיס וורטהיימר ב“גנזי־ירושלים” הכרתי מיד, כי כתב־יד ספר “חמאת החמדה” הוא. ואולם בתוך השאלות והתשובות הבאות בו כפעם בפעם מצאתי בפרשת “תרומה” עוד שאלה אחת משאלות חוי הבלכי ותשובת רס"ג עליה והיא: שאלה, אם יטעון טוען עלינו שיאמר איך רצה השם להשכין כבודו עם בני אדם המגואלים ויעזוב המלאכים הטהורים? הנה תשובתו… “כי הכבוד שהשכין עם מלאכיו הוא כפלי כפלים”… (השוה לזה אוצר הגאונים – התשובות לברכות, צד 17 והערה ה' שם).

ההקדמה של מחברנו חסרה אמנם גם היא בכתב־יד זה אבל את שם המחבר מצאתי עוד בפנים הספר, באמרו: "ואני שת המחבר ראיתי פירוש הכליות…. (פ' ויקרא דף 90 ע"א).

והנה גם מקומו של מחברנו מפורש בו פעמַים, באמרו: “כמו שנהגנו אנחנו בני צובה” (פ' מצורע דף 97 ע"ב); “ואנחנו בני צובה” (פ' ראה דף 162 ע"א). וטעה איפוא רש“א וורטהיימר באמרו, כי מ”דברי המחבר בפנים הספר ממקומות בארץ בבל ומהנמצא בה נראה שהוא היה מתושבי הארץ ההיא" (גנזי־ירושלים ח"נ צד 1), כי בן ארם צובה היה מחברנו, ולא מתושבי בבל. אבל הוא ידע גם מעשי ארץ בבל ומנהג בני פרס ששכן ביניהם (לקמן צד 4), כמו שידע מנהג מצרים (שם) גם את הנעשה בארץ ישראל ובדמשק בימים ההם (ראה לקמן פרק ג’–ד').

ב.    🔗

ספר “חמאת החמדה” קצור הוא שעשה המחבר בעצמו מכל חלקי ספרו הגדול על התורה שנקרא בשם “חמדת התעודה” כאשר יספר בהקדמתו (גנזי־ירושלים ח"ג צד ה'): “שבו תהיה חמאת (תמצית) כל החלקים ולא יקשה משאו על שני הבנים הם ובניהם במסעות”. ואמנם בשם “חמאה” במובן תמצית או תוצאה¹ ישתמש מחברנו פעם גם בפנים הספר באמרו: “אבל אחר שנשאתי ונתתי בזה הענין עם החכמים והחברים ברוכים יהיו כמה² שנה ולא הוציא חמאה”… (פ' פקודי דף 88 ע"א).

גם בפנים הספר יזכיר המחבר את ספרו הגדול “חמדת התעודה” פעמים רבות עד כי נלאה לקרוא לו בשמו המפורש ורק ירמוז לו: “לשם הארכתי”; “לשם תמצא שאר הענין”; “ולשם בארתי הטעם”; “גם זכרתימו לשם”; “זכרתימו שמה; והרבה פירושים קצבתי לשם”; והרבה מדרשות יש וכולם ביררנו לשם".

בספרו “חמדת התעודה” הביא מחברנו גם “מעשיות ראויות הם לקרא אותם וללמוד מהם” (אמור, דף 108 ע"ב). ועל אחת מהנה יאמר: “והנה זכרתי לשם מעשה שיספרו לנו יהודים נאמנים נעשה בפסגת³ אל עמאדייה” (פ' משפטים דף 68 סע"ב). בספרו הגדול ההוא חשב גם “ענייני היובלות והשמיטות ובאי זו שנה אנחנו מכל אחד מהם ודרך ידיעתם היאך הוא” (פ' במדבר, דף 112 ע"א). וגם עשה צורות חניות השבטים סביב הבית" (פרשה במדבר, דף 120 סע"ב). ובפרשת “ראשי” (כן יקרא לפרשת “מטות ומסעי” גם יחד: “ראשי המטות”) יאמר: הנה כתבתי ב“חמדת התעודה” “פירוש זה הפיסוק (זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה, במדבר ל"ד, ב') מבואר ולשם רקמתי צורת הארץ וגבולותיה ושני מצריה” (דף 168 ע"ב); “ולשם ביררתי ובארתי שהטבילה במרחצאות ואעפ”י שהמים נמשכים בכלים אבל לא שאובין" (פ' מצורע דף 97 סע"א). ושם האריך גם “בענין החלב והאליה ותשובת הצידוקין” (פ' צו, דף 93 ע"ב), וגם בענין “ברכת נר שבת” (פ' ויקהל, דף 85 ע"ב) וזכר “שמותם ומנינם של ל”ו צדיקים – שהיו בעולם" (פ' תצוה, דף 75 ע"א).

ואמנם בחמדת התעודה לבית ישראל וליהודה" אסף מחברנו דעות רוב המפרשים והזכיר שמותיהם בתוך כל חלק מחלקיו, אך ב“חמאת החמדה” השמיטם או שכללם יחד ויאמר: “הרבה פירושים ראיתי ומדרשות שמעתי בזה הפסוק” – “הן עם כלביא יקום” – (פ' בלק, דף 155 סע"ב); “הרבה פירושים ראיתי ושמעתי בענין אלו האותיות שהוסיפו – בעשרת הדברות האחרונים – על הראשונים” (פ' ואתחנן דף 178 ע"ב). או: “יש מעתיקים שיש בפירושם שהיא (“ארגב”) מלה מזוגת מן גובא די אריותא (דניאל) שהיו קוראין לממלכת עוג גוב ארי ונתחבר הענין בשם ארגב. וכן כל מקום שהוא איום ונורא נקרא ארגב ואריה ואריאל” (דברים, דף 175 ע"ב); “יש מן המעתיקים שאמרו שהוא (“טוטפת”) מענין טף כלומ' והיו בין עיניך כחלי כתם בין עיני הטף לשעשועים” (פ' ואתחנן, דף 180 ע"א). וכן: מקצת מפרשים אמרו שעוף הביא הכרם לנח" (נח, דף 1 ע"א); “ואמרו מקצת המפרשים אל תבקש דקדוק בשמות” (פ' פינחס, דף 160 ע"ב). גם: “יש אומרים” (פ' תצוה, דף 76 ע“א; פ' חקת, דף 148 ע”א). ויש שמחברנו מעקם כמה מלים שלא להזכיר את שם המבאר או המפרש באמרו: “ואמר אחד מי שיודע ממקצת התושיה מחכמי ישראל, כי לפי דעתו שצוה משה וחפרוה ישר' ומיד נבעו המים” (פ' חקת, דף 150 ע"א). ונראה שכוונתו לאחד מחכמי הקראים.

ואולם גם בספרו זה המקוצר יש שהוא מזכיר שמות מפרשים שונים, אשר אולי לא הזכירם בספרו הגדול “חמדת התעודה”, ואומר: “ראיתי בפירוש ר' משה בן ששת ז"ל⁴ שאמר על פירוש כסות עינים וכו'” (עי' גנזי־ירושלים ח“ג, י”ד ע"ב). ובפרשת עקב על הגליון (דף 182 ע"א): “משה דרשן ע”א (=ענין אחר): לא יהיה בך עקר ועקרה שבעה (צ"ל: שבעת) שהעמים משיבים לכם, לא יהיה בכם ולא בנשותיכם שיהו עקורים מלהשיב להם תשובה נצחת. ובבהמתך, אפי' עם הארץ שהם חשובים כמו הבהמות ומשיבים להם כראוי“. וגם: “נמצא בדברי ר' קלנימוס לא יטלו אלו נחלת ה' עממים” וכו' (פ' שופטים, דף 195 ע"א) וכן כתב רש”י (פ' דברים י"ח, ב'): “שוב נמצא בדברי קולונימוס. הכי גרסינן בספרי ונחלה לא יהיה לו, אלו נחלת חמשה” וכו‘. ומחברנו מזכיר את רש"י בשם: ר' שלמה הצרפתי: "ור’ שלמה הצרפתי ז“ל (פי') בשלם – מ”א י“ט, כ”א – לשני[ם עשר] השורים (הפט' פנחס, 163 ע"ב); “זו פיר' צרפתי: שמיר מין תולעת שמראין אותו על האבן והיא נבקעת כנגדו” (על הגליון בהפטרת בהר [בחקתי], דף 114 ע"ב), והוא לשון רש"י ביחזקאל ג‘, ט’; “זה עניין ריש קטיעא ממליל (עי' סוטה ל“ה ע”א) כמו שאמר בפי' צרפתי (עי' רש"י שם), ועוד בער[ו]ך [ערך] רש אמ' למה נקרא שמו ריש קטיעא” (פ' שלח, דף 166 ע"ב, על הגליון אצל “ויקרא משה להושע בן נון יהושע”).

ואמנם יש אשר מחברנו מזכיר בשמם גם את המפרשים אשר כבר הביאם בספרו הגדול באמרו: “והנה הרב ר' משה בי”ר מימון זצ“ל פירש זה המקרא (“ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר”) במורת [במורה] הנבוכים כראוי⁵ גם אני הבאתי בחמדת התעודה מקצת דבריו גם מדברי גאונים אחרים תעיין לשם” (משפטים, דף 69 ע"א); "והנה כתבתי בחמדת התעודה פירוש מזו האפטרא (מפ' “אחרי מות”) באריכות על דעת רבי חיים בן ברכאל ז"ל (דף 101 ע"ב); “יש נחש שמביט בעוף הפורח ונשרף. והנה ר' טוביה האשורי הנודע באל צואף⁶ הביא ענינים בספר שחבר (?), ואני הארכתי גם בזה בחמדת התעודה” (פ' חקת, דף 149 ע"א).

 

ג.    🔗

הספר הגדול “חמדת התעודה לבית ישראל ויהודה” של מחברנו ר' שת בר יפת הרופא, היה כנראה, אוצר גדול ונפלא מכיל מדרשים, מפרשים ומבארים, שמועות עתיקות ומעשיות ואף מנהגים שונים, כי גם בספרו הקצר הזה, “חמאת החמדה”, מביא הוא כמה שמועות עתיקות ומנהגים שונים המוסיפים לוית־חן לפירושו מרובה הגונים:

“וכך שמענו מקדמוננו ז”ל שהחשבון שמחשבין סופרים של מלכים וקושרין על אצבעות{יה]ם אחדים ועשרות וק' ואלפים ורבבות וריבי רבבות שיוסף ע“ה תקנו, והנה הם עד עתה מחשבין בו” (פ' מקץ דף 29 ע"א).

“ובארץ אשכנז כשממנים אדם על פקידת דבר נותן השליט בית־יד של עור על ידו כאלו מחזיק בדבר⁷ ומלמדו מה שיעשה” (פ' תצוה, 67 ע"ב).

“וכך שמענו בעת ששאלו מלכי הישמעאלים לרבי' האיי מ”כ (מנוחתו כבוד) מאי זה רוח מד' רוחות העולם היה הקול יוצא אל משה. הניח לפניהם סף של נחשת והכהו ואמר להם תדעו לכם מאי זה מקום אתם שומעים? אמרו לו מכל מקום אנחנו שומעים. אמר להם כך היה הקול יוצא מד' רוחות העולם⁸ וגם מלמעלה וגם מלמטה" (פ' הברכה, דף 219 ע"א).

“אמרו קדמונינו ז”ל שמעולם לא אירע ליל הפסח שום מקרה לישראל. ושמענו שבבבל נפטר בחור (אחד) בחצי הלילה, ותמהו החכמים והגאונים על ענין זה כפי שעה או יותר ואמרו להם שחיה אותו הבחור עד למחרתים ונפטר" (פ' בא, דף 50 ע"ב).

“וכך שמענו מקצת קהלות שנהגו מנהג בני יפת וישבו עם נשותיהם בנדותם ובא הדבר לדברים אחרים שאינן כהוגן כמו שתייתן עמהן יין ושמא חס ושלום דבר אחר. וראוי להחמיר בזה הדבר כמו שנהגו אנחנו בני צובה, ירחם מיתיהם ויברך הנשארים מהם, שתשב האשה ותאכל ותשתה לבד כל נדותה ולא תעשה לו מלאכה מאלו המלאכות עד שתרחץ ותטבול במי מקוה ותטהר לבעלה” (פ' מצורע, דף 97 ע"א).

“ומפני זה נהגו מקצת בני מדי ופרס ששכננו ביניהם שילכו הקהל מקצתם אל מקצתם במוצאי הכפורים ורובם מתקבצים והולכין אצל חכם אותו הקהל או השר ונותנין לו שלום קודם שילכו לבתיהם וקודם שיטעמו שום דבר, כלומ' שנתקבלה תפלתך שהתפללת בנעילה ואמרת חתמנו לחיים⁹. וכך ראינו מנהגם וכן ראוי לעשות. ואנחנו בני צובה גם בני בבל ומצרים ושאר המקומות נהגו לילך מקצת הקהל אל מקצתם בחג הסוכות כלומ' שנחתמתה לחיים ועברו לך בשנה החדשה כמו חצי החדש. מעתה אותה השנה כלה [אתה] וביתך לשלום שמקצת היום ככולו. וכן החדש השני. וגם לשמה מקצת לקצת זכר לשמחה שהיו עושים בבית המק' במחולות וכנורות וכלי השיר” (פ' ראה, דף 192 ע"א).

“ועד עתה החכמים והחסידים עושין אותו (יום ט"ו באב) יום משתה ושמחה ומהם מי לא יתענה בו זכר לאותה השמחה” (פ' שלח, דף 138 רע"ב).

ויראה לי להתענות אלו הקכ“ג ימים שהוא מז' בסיון עד יום הכפורים למי יוכל ואינו ניזוק שאינם חובה ולא רשות בשום קהלות ישראל לבד מארבעים האחרונים שמקצתם מתענים בהם, מפני שאין גוזרין גזרה על הצבור [אלא] אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ואני בעניותי הנהגתי עצמי בכולם עם היכולת יהי רצון שתקובל” (פ' המשפטים, דף 70 ג"ו).

“ועד עתה מקצת היהודים אינם אוכלין אותה (הירך) כלל, והם היהודים שבדמשק. ומקצתן משליכין ממנה גיד הנשה ואוכלין אותה. ועל זה המקרא סמכו רבותינו ז”ל שזה מקום למצות לא תעשה כי הכתוב בא אחר כמה שנים לזה הענין ואסר גיד הנשה ביד משה רב' ע“ה” (פ' וישלח, דף 19 סוף ע"א).

וכך אמרו הקדמונים שזה הפסוק (מי ה' אשר אשמע בקולו) ראוי לחזן הכנסת בעת שיגיע אליו יאמרו בנחת בלא קול רם. גם וחרה אף יו“י בכם גם בספר קינות: נשים בציון ענו וג' בט' באב בקריאת איכה. כך הצבור ראוי לאמרו בנחת” (פ' אלה שמות, דף 41 ע"א). ולפיכך תקנו בכל ר"ח אלול לתקוע בבתי הכנסיות אחר תפלת מעריב זכר לאותה התקיעה (שאמר משה ליהושע ותקעו בשופר – בר"ח אלול – וידעו כי נתרצה האל) וכך אנחנו עושים" (פ' כי תשא, דף 83 ע"א).

ובעבור זה אנחנו אומרים ויכלו השמים והארץ בלילי שבתות בעמידה בעת תפלת ערבית שהעדין מגידין לפני הדיינין¹⁰… ואח“כ אומרין אותה בישיבה על השלחן להשמיע לבניו ובני ביתו” (שם, דף 80 ע"א).

“ואראה שאכתוב הנה למה אין אנחנו כורעים ומשתחוים ונופלים על אפינו בתפלה אלא שוחין מעט בתפלתינו ומטין על צד שמאל ומתחננים. דע לך כי הם ז”ל הרחיקו עצמם ואותנו מעובדי עבודה זרה, כי יש מהם מי שמפעיר עצמו לפני פעור על ב' דרכים¹¹ אחת שישן על חליות השדרה שלו ויגביה רגליו למעלה כדי שתשאר הערוה כנגד הצלם ושמא יוציא מן הרעי שלו לפניו. ויש מהם מי שישב על ברכיו ויניח ראשו על הארץ ואחוריו למעלה כנגד ע“ז¹² ומפני זה אמרו רבותינו ז”ל שהגוים¹³ עובדים ע"ז בטהרה. ולפיכך נתנו לנו שיעור השחיה עד שיהיה ראשו כנגד לבו. וכך ראוי לעשות" (פ' יתרו, דף 61 ע"א).

 

ד.    🔗

ואמנם גדול מאד הוא כח הדמוי של מחבר “חמאת החמדה”, בן ארץ הקדם, עד שהוא מסתיע בפירושו גם בעובדות רחוקות מן הענין אם רק מצא בהן דמיון כל שהוא לבאר ולפרש את הענין או המלה שלפניו, הן באפן תולדתי והן בדמוי בלשני – מנהגי, או גם רמזי מעשי ואפילו גימטראי:

“נחש ינחש (בראשית מ“ד, ט”ו) שהיו בזמן הקדמון מביטין בעקבות הנחשים כמו הרומים היום מביטין בעופות¹⁴ ואומרים שמודיעין להם מה שיהיה” (דף 31 ע"א).

לא תנחשו. “ד”א יש עם שהולכים ועומדים על פי חורי הנחשים ורואים אותם בעת צאתם להיכן פניהם פונים והיאך הולכים בעיקום או בשוה והם גוזרים עליהם בהבליהם ולפעמים שמא יוציאו דבריהם ולפיכך נאמר בבלעם ולא הלך לקראת נחשים" (פ' קדושים, דף 104 ע"ב).

ובני דדן היו אשורים (בראשית כ"ה, ג'). הן החכמים שרואין האדם יודעין ממראיתו כל ענייניו ודעותיו¹⁵ ונדיבותיו וחוזק ידו מן לשון אשורנו ולא קרוב (במדבר כ“ד, י”ז) ונקראין בלשון ערבי קאפיה והם אל מתפרסין"¹⁶ (דף 15 ע"א).

“באר לחי (בראש' ט“ז, י”ד). כמו ואמרתם כה לחי (ש“א כ”ח, ו'), כי בכל שנה ושנה חוגגים הישמע' אל הבאר הזאת. והיום נקרא ביר¹⁷ זמזם” (6 סע"ב).

"והחמר היה להם לחמר (בראשית י"א, ג'). הוא הכופר יוצא מבארות כזפת הנמס ימצא בעמק השדים ובארץ שנער ונקרא חומר היהודי, כי הוא יצא גם בצידון שהוא מנחלת יהודה. לדלך סמי באל ערביה קפר אל יהוד"¹⁸ (2 ע"א). ואולם במקום אחר עוד הרחיק לכת וכאלו הוא גם מכחיש את עצמו: “ותחמרה בחמר ובזפת (שמות ב‘, ג’). הוא הכופר הנובע מבארות עמק השדים. ולכך נקרא קפר אל יהוד מפני שהגין על משה רבנו. ויש אומ' שנמצא בנחלת יהודה” (דף 38 ע"ב).

“ד”א פרא (בראשית ט“ז, י”ב) כמו חפשי, שלא ימשול בו שום אדם ממשפחתו¹⁹ פי' [אחר] חמור ההר ששמו פרא. והוא הנודע בלשון ערבי אלפרא והוא אל ערבד איצא²⁰. והו מערוף בחמאר אל וחש²¹ שאינו נוצַר אלא בצער גדול ולאחר כמה שנים ושמא לא יוכלו לו. ובעבור זה אומרים הישמעאלים במשליהם: ואל צייד פי גוף אל פרא²², כלומר שכל מי שצד הפרא כאלו צד כל החיות" (דף 6 ע"ב).

“ד”א אחיך בן אמך (דברים י"ג, ז'), זה ישוע הנוצרי שהוא מראה עצמו שמשלים התורה ומאמת דבריה ומצותיה והוא וחבריו רחוקים ממנה כרחוק מזרח ומערב. בן אמך ישוע הנוצרי, כי הוא נודע באמו ולא באביו" (דף 187 סע"ב).

“או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר (שם). נראין הדברים על הישמעאלים ומלכם שנראים שהם רעים לנו ביחוד השם, וכן הוא, אבל סותרים בנין תורתו אמר לך ואע”פ שהם מיחדים כמוך אל תוסת בהבליהם ואל יעלה על דעתך שתבטל אפי' מצוה קלה שבתורה" (דף 188 ע"א).

“ובא האות והמופת (דברים י"ג, ג'), לא יפתה אותך לא כל שכן שלא היו אלה מסיתים ומדיחים כנמוסי הנצרים והישמעאלים שבאו לנסות בם את ישראל בלא אות ולא מופת, אבל כל אחד ואחד מהם מתנשא לאמר אני אמלך ואני השלוח להשיב את כל האומות לעבדו שכם אחד ולא נצח זה את זה, והם מכחישין זה את זה לחזק אמונת ישראל ולאמץ את לבבם בתורה” (דף 187 ע"א).

“ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם (דברים ד', כ"ח). ד”א רמז למלכות רומי שהם עובדים העץ וישמעאלים עובדין האבן ואין לנו לעבד עץ ואבן. ואנחנו בעונותינו עובדין לעובדיהם" (דף 177 ע"ב). וכן הוא בת"א על “ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן” (דברים כ“ח, ס”ד). “ותפלח תמן לעממיא פלחי טעותא דלא ידעת את ואבהתך אעא ואכנא”.

“לא תטע לך אשרה כל עץ (דברים ט“ז, כ”א). ד”א יכול שיהא העץ רמז לטעות הנוצרים והוא העץ הצלוב עליו והמצבה טיעות²³ הישמעאלים שחוגגים אל האבן הגזית המרובעת" (דף 193 ע"ב).

“לו ישמעאל יחיה לפניך. לו מנין המלכים שמלכו בבבל מבני ישמעאל שסופם הרגו אתו בני גוג²⁴ בעת שלקחו בבל בחרב בשנת אתקס"ח לשטרות ואחריו לא קם בבבל מלך, אבל הגמונין יש לשם ועמהם מבני ישמעאל סופרי המלך שאינן מבני גומר” (דף 11 ע"א).

 

ה.    🔗

מדרשים רבים ושונים מאד שלא הוזכרו בשמותם נצטברו זה אצל זה בתוך ילקוטו של בעל “חמאת החמדה”. וכמה מדרשי־הלכה לקט מחברנו, כנראה, גם מתוך “מדרש הגדול” שהיה מצוי בארצות הקדם. ואמנם מדרשי הלכה כאלה היו דרושים ביותר לספרו זה הנוסד בעקרו על יסוד מספר המצות: מצות עשה ומצות לא תעשה, שהוא סופר ומונה בין בראש הפרשה בכלל: “יש בה מצות… מהם מצות עשה.. ו[מהם] מצות לא תעשה” ובין על הגליון אצל כל מצוה ומצוה בפרט: מצוה א‘, ב’, ג' וכו‘. ואולם בפרשה שאין בה מצוה הוא מצַיֵן בראשה “אין בה מצוה”, או: “אין בה שום מצוה”; “אין בה מצוה כלל”. ובשלש פרשיות כתב: “ויהי מקץ, מן עשה ולא תעשה כאילה”; “ויגש אליו מן עשה ולא תעשה כאילה”; “ויחי יעקב, מן עשה ולא תעשה כאליה”; אבל בראש “בשלח”: "ויהי בשלח" יש בה סמיכה למצות עירוב". וכן היו נדרשים לו מדרשים שונים גם לבאורי מקראות שאין בהם מצוה. ואולם ראוי להעיר עוד, כי על הגליון נמצא מפורש: “ילמדנו. כל קהלה שהקהיל הרב לתלמיד קהלה טובה, תלמיד לרב קהלה רעה. יכל (?) בויקח קרח: ויקהלו על משה ועל אהרון” וגו’ (על הגליון לפ' “ויקהל”, דף 85 ע"א). ופעמים גם מדרש “לקח טוב: אל תבטיחהו אל המלאך אלא²⁵ לישועתך” (על הגליון בפ' כי תשא אצל הפסוק: ועתה אם מצאתי חן בעיניך, דף 82 ע"ב); “לקח טוב: ואין אתה רשאי להרהר אחר מדותי לומר מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו” (דף 83 ע"א על הגליון שם).

והנה בפרשת “וארא” נמצאות בו פסקא גדולה מאד גם מ“ספר פרקי היכלות”. וגם מ“סדר עולם” מביא הוא שתי פסקאות שאינם בס“ע שלפנינו²⁶: “ובסדר עולם פירש כי בימיו נפלגה הארץ, שהוא היה מלך על שבעים אומה, ונקרא שמו פלג” (פרשת נח, דף 1 סע"ב); “וערד זה (במדבר כ"א, א') אינה ערד שאמ' בספר יהושע מלך ערד אחד, כי הקראים אמרו כי יהושע כתב זו הפרשה וזה היה עירם²⁷, וערד שנכתב שם היה שמה בתחלה צפת. כך כתב בסדר עולם” (דף 148 סע"א). ואולם בפרשת “מסעי” כתב: “ד”א הוא שנ' ביהושע מלך ערד אחד ונקרא על שם ארץ כנען” (דף 168 ע"א).

גם ב“בדברי הימים של משה רבנו השתמש מחברנו במקרא: ויקח משה את מטה האלהים בידו (שמות ד‘, כ’). אמרו מטה של יתרו היתה הוציאה אדם הראשון מגן ונסתרה ונמסרה אל חנוך, אל מתושלח, אל נח, אל שם, אל אברהם, אל יצחק, אל יעקב והגיעה במצרים בידי יוסף וכשיצא יתרו ממצרים נטלה ונטעה בגנו במדין ולא היה יכול לעקרה עד שבא משה ונטלה בנחת וידע יתרו שזה ראוי לנבואה ולכך השיאה בתו. ובדברי הימים של משה רבנו תמצא זכרונה כתקנו” (דף 40 ע"ב).

וגם דברי הימים שלהם יזכיר מחברנו: “וכן ספרו לנו חכמי האומות שכתבו על ספר דברי הימים שלהם שאחד מהמלכים הקדמונים ביקש לידע אמתת זה המקום (של החרב המתהפכת) והלך לשם ומצא הר גדול ששמו לביה, כלומר אריה נקבה, ועלה אל ראש ההר ואל ההר כמה בני אדם וקשר אותם בחבלים ובשלשלאות והוריד אותם לאותו עבר הנהר שהיה נשמע ממנו קול החרבות, גם תהפוכות המאור ולא עלה [איש מהם] וחזר בפחי נפש” עי' גנזי־ירושלים ח“ג י”ד ע"א).

ואמנם מצוי היה מחברנו אצל דעות ואמונות חכמי האומות ופעם מזכיר את דעתם גם בספרו זה: וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט, ט') שנשאר בלבם ספק איך ידבר אליהם עם האדם וחי. אולי דברים שבלב הם ואינם נשמעים לאזן. וזו דעת אנשי הודו וחכמיהם" (דף 85 ע"א). וגם נמוסיהם ומנהגיהם היו נהירין לו, כמו שנראה מזו: “שאלה. למה טומאת בהמה עד הערב וטומאת אדם עד ז'? תשובה. לפי חיבתו וקדושתו היא טומאתו. וכל כך למה שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו ואוהביו תרודות (משנה. ידים ד‘, ו’) כאשר עושים מלכי הודו וחשוביהם” (פ' מטות, דף 166 ע"א).

ואולם נוסף על כל אלה וכאלה מוסיף מחברנו עוד הרבה בלשון “ויראה לי” והנה דוגמאות אחדות ראויות ביותר: “בן עמי (בראשית י“ט, ל”ח) כדרך עם הארץ. וטעם עד היום שלא נתערב עמם גוי זר מהם. ויראה לי שהם העם הנקראים כדר (או: כרד?) שעיקרם ותולדותם מהגנבה והם גנבים עד עתה. וכן הם אומ' כל מי שאינו גונב אינו ממנו” (דף 10 ע“א. ו”גנזי־ירושלים" שם ט“ו ע”א): “ויראה לי שזה האיסור (לא תוסיפון לשוב"…) בעבור מצרים הישנה שהיו ישראל משועבדים לשם, אבל זו אחרת היא נתחדשה אחר שהחריב נבוכדנצר את מצרים ונשארה מ' שנה לא עבר עליה עוף. ועל זה סמכו החכמים ששכנו במצרים החדשים כגון ר' משה בן מימון זצ”ל ושאר הרבנים וקהליהם ז“ל ויזכור החיים מהם לטובה” (דף 194 ע"א–ב). ועוד במק“א: “ויראה לי בעניותי כי מפני שנולד בנימין בארץ נפלה ירושלים ובית המקדש בחלק שבטו” (דף 121 ע"ב). ובמק”א הוא חוזר על ענין זה בלשון שאלה ותשובה: “שאלה מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? תשובה. מפני שהשבטים כולם נולדו בחוצה לארץ ובנימין לבד נולד בארץ”²⁸ (דף 220 ע"ב).

ויש שהוא מוסיף בלשון “ואני שמעתי” כגון: “ואני שמעתי פירוש ולא ידע איש את קבורתו וקרוב להיות הוא האמת, שבעת שעלתה נשמתו למעלה אל כסא הכבוד נתפרדו חלקי הגוף כל אחד לתחלתו בלא שום עיפוש ורמה ותולעה עד שלא נודע העפר בעת שנחלט בעפר הר נבו. וכן האש והמים והרוח. והשם יודע התעלומות” (בסוף הדף האחרון).

 

ו.    🔗

בין גלי המדרשים והפירושים השונים המתנגשים ב“חמאת החמדה” בצר לו מחברנו עמדות אחדות לשלוח משם חציו ללב “חכמת יון” וגם להתראות פנים את אלה המתפלספים שמתחכמים לצאת ידי חובת הלב בכונה רצויה לבד בלי מעשים טובים, וכה יאמר בתוספות – פירושו על הכתוב: “מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך” (דברים י"ג, ח'): “ואפי' דתיהם של חכמי יון שהם מיחדים הבורא יתר מכל אומה בחכמות גדולות מפתות את חלב אל תמאן בהם שחכמתם אינה אלא משכית מצופה על חרש, שאם תבדוק אחריהם תמצא שהם אומרין שאין לעולם ראשית ולא סוף ואין כל חדש ואין שינוי ביצירה ואין ידיעה בהבורא ובין האדם, וכל שכן שיעשה נפלאות ואלו וכיוצא בהם הרחוקים ממך, ואם נראין קרובים ומקדישים ומעריצים בורא עולם אע”פ שלא ידעוהו ולא הכירוהו" (דף 187 ע"ב). ועל הכתוב: “ונשא אהרן את שמותם לפני יו”י" (שמות כ“ח, י”ב), הוא מתראה כמתיצב במערכה להוכיח: “לא שקב”ה צריך להזכירו בשמות ישראל חלילה לאל! אלא שהזכות תלויה במחשבה וסמיך ליה המעשה השלם וסמיך ליה תמימות המעשה ושלא יהא שום חסרון. אם כן יאמר החכם כלומר בעל הדעה, אינו צריך למעשה שמחשבתו עוזרת לו בעבודת יו“י. ולא כן, שאלו היתה מחשבתו בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד סמך לה המעשה. ואם יאמר מחשבתו שלמה היא לשם שמים מה יתרון למעשה אם יחסר ואם יוסיף איני חושש כי יו”י יראה ללבב. אומרין לו אלו היה מעשיך מאהבה היית עושה מצוה מן המובחר ולא היית מקלקל בשום דבר אלא מאונס. והקב“ה נתן ליש' עיקר המצות ופירותיהן ופירות פירותיהן להרבות שכרם שנ' יו”י חפץ למען צדקו ית“ו ואין השכר על המעשה ולא על תיקון מעשה אלא על כוונת הלב, וכשהוא אומר וראיתי את הדם ופסחתי עליכם אינו בשביל הדם שעל הפסח אלא בשביל האמונה והבטחון שהבטיחן והאמינו בו וגדפו את מצרים ואת אלהיהם והיה הדם ותיקון הפסח סימן על כונת הלב. וכן ותקעתם בחצוצרות על עולותיהם ועל זב' של' ונזכרתם לפני יו”י אלהיכם. וכן כל הדומה לזה הענין" (דף 6–75).

ואמנם לפי דעת מחברנו אין למעשה צביון כלל אלא עשיתו גזרה היא בלבד, שכן הוא מעיר על: “ויהמו הצאן” (בראשית ל', כ"ט): " אל יעלה על דעתך שיעקב עשה דרך גניבה ורמאות, חלילה וחלילה אלא שהמלאך אמר לו שא עיניך וכ“ה מה שעשה על פי המלאך עשה שכן דרך האות שיבוא על עשיית מעשה כמו פיח הכבשן ונחש הנחשת והעץ שחתך אלישע וצף הברזל כנגדו. ואין זה תחבולות מועילות לכל מי שירצה לעשותם אלא ביד יו”י וברצונו" (דף 18 ע"ב). וכן הוא אומר על: “עשה לך שרף” (במדבר כ"א, י'): “ד”א רבים נשתבשו ואמרו כי זאת הצורה לקבל כוח העליונים, וחלילה חלילה! כי הדבר נעשה בצווי השם ואין לנו לחפש למה צורת נחש, כי יש עץ שימתיק המים המרים אפי' הדבש לא ימתיקם. ומה טעם לשום דבלת התאנים על השחין (מ"ב כ‘, ז’) ואמת כי נשגבה ממנו דעת עליון" (דף 149 ע"א).

ואולם על דבר “הכרובים” יאמר: “גם תדע לך כי עניין הכרובים דק עד מאד ובעבור זה נעשו על דמות המלאך שנקרא כרוב שראה יחזקאל שהם למטה מן השרפים וסודם לקבל כוח העליונים שירד המלאך או השכינה שהיתה שרויה בבית עולמים יהיה שם במקום במוכן לדבור דמות הצורות שהם למעלה דוגמא למלך בשר ודם שכל זמן שילך למקומות שהיא חוץ לבירתו יהיה עמו מקצת שריו לדבר עמהם שלא יתערב עם עמי הארץ. ואתה בין הדברים שהם עמוקים, ברוך יודע תעלומות” (סוף פ' תרומה, דף 74 ע"ב). אבל המחבר בעצמו, כנראה, הרגיש את הסתירה שבשיטתו, ולכן חזר בסוף הענין שם הוסיף: “ומפני זה נעשו הכרובים כאשר ביארנו למעלה עם גזירת הכתוב”, כאלו גם המעשה אינו כי אם סימן על פי “גזרת הכתוב” לעשות כך.

 

ז.    🔗

ולא רק מדרשים שונים, פירושים ידועים ובלתי ידועים ומקצת מדברי הימים, כי אם גם אי־אלו ידיעות־רפואה, חכמת התכונה וביותר בלשנות ידועה בהשואת העברית והערבית נמצא בחבור “חמאת החמדה” שלפנינו, ואין ספק שהרבה יותר מכל אלו היו כלולים ובלולים מתחלה בספרו הגדול “חמדת התעודה לבית ישראל וליהודה” שממנו הוציאו מחברנו את קצורו “חמאת החמדה”. המחבר היה רופא, וחכמת־הרפואה בימים ההם, כידוע, היתה כוללת כל הידיעות המקובלות, והרופאים היו איפוא בבחינת “כרכא דכולא ביה”. והיפלא איפוא כי כל אלה נזדווגו ונתמזגו בתוך חבורו הארוך והקצר.

מחברנו בתור רופא יאמר: ואני שת המחבר ראיתי פירוש הכליות שהם יועצות על ב' דרכים: האחד ממש, שהם מושכין מימי רגלים ומנקין הבשר ממנה ירויח הלב והראש וכל הגוף, תהיה העצה כמו שמונח בעצם הראש, ועל המח הוא אומר שהם היועצות הה“ד (איוב ל“ט, ל”ו) מי שת חכמה בטוהות, כלומר המוח שבראש שהוא כמו טיט שמטיחין בו הבית הוא מקום החכמה והעצה ודמהו לכליות, ועל זה נאמר (תהלים ט"ז, ז') יסרוני כליותי” (ויקרא, דף 90 ע"א).

ובכן:… “כי רוב החולים ישתנו ביום השביעי. ולא הזכיר האשה בעבור הליחה הרבה שיש בה ובעבור זיבת נידתה לא ימצא בהן צרעת אלא מעט” (תזריע, דף 95 ע"א).

ובשם הרופאים: ואע“פ שאמרו הרופאים אחר מ' שנה לא יבוא זה החולי (הצרעת) על הגוף, אבל יתכן שיבוא עליו חליים רעים, כמו תחלת הצרעת והוא בן מ' ועד ע' תתחזק עליו ולא ינצל ממנה” (שם סע"ב); “וכך אמרו הרופאים שהפרי הבא מבת שלש שנים אין בו תועלת ומזיק הגוף כאשר יזיק כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת. גם כן אמרו, כי הנפש החכמה יזיק אותה כל בשר עוף דורס ובשר בהמה טמאה” (קדושים דף 104 ריש ע“ב, ועי' גם ברמב”ן ויקרא י“ט, כ”ג).

ואף גם פסקא זו יש להוסיף על חשבון ידיעת הרופא: “כומז, כנגד אותו המקום. וכמו כן עושין עתה נשי הערביים ודפוס שמו” (פ' ויקהל, דף 85 ע“ב. והשוה רש”י במדבר ל"א, נ').

והנה גם בידיעות שונות מחכמת התכונה מתגדר מחברנו:… “ובלשוננו העורכים לגד שלחן (ישעיהו ס“ה, י”א) והוא כוכב צדק (ע“כ גם בראב”ע). אינו צדק שהוא נודע בכוכב אל משתרי²⁹, אבל אמרו חוזי הכוכבים שאינם הולכים, והם הנקראים כואכב אל תאבהה³⁰ ואל בנאבניה” (פ' ויצא, דף 18 ע"א).

ד"א: “אם תסתכל יפה והיטב תדע כי הראש הוא הדרום והזנב הוא הצפון, על כן ראובן בדרום³¹, כי הוא הראש ודן בצפון” (במדבר, דף 120 ע"א).

“דע לך שהיו השבטים סדורים כמשפטם ותיקונם ותבניתם. כמשפט הגלגל ותכונתו היה באפד כגלגל המזלות ו' כנגד ו' לא משתנים ולא מתחלפים. ובהשן כארבעת רבעי הגלגל ושהם מהנות לשמים ולכוכבים כל אחד מן המזלות שונה מחברו שיהיו ארבעת הדגלים דומין אליהן וקיימין כמותם ונוהגים על ישראל כהם. ולפיכך קראו חשן משפט” (תצוה, דף 75 ע"א).

ד"א: “טעו האומרים כי בשלשים אלף וששת אלפים ישוב בו גלגל על המזלות כי הנה נמצאה המעלה לע' שנה” (דברים ה‘, י’, דף 181 ריש ע"א).

יתר על כן מרובות בו דוגמאות בלשניות בכלל ומדות שוות של השפה העברית והערבית בפרט, בין שהן שלו ובין שהן של אחרים וראויות הן בכללן להציגן כאן על פי סדורן זה אחר זה בפנים הספר.

א) “בא גד. מזל טוב, כלומר התגבר מזלי נקרא בלשון ערבי גד³². ובלשוננו העורכים לגד שלחן” (דף 18 ע"ב).

ב) “הדודאים. כתרגומו: יברוחין. וכן נקרא בלש' ערבי³³ וריחם טוב” (שם).

ג) “והחתל. כריכה בבגדים בלש' ערבי קמאט”³⁴ (הפט' שמות, דף 41 ע"ב).

ד) “ושלח את בעירו. ואני אומר שזה בלשון בני הגר שקוראין למיני הבהמות בעיר” (דף 65 ע"א).

ה) “או חרום. שהגיד של חוטמו כרות והוא הכוחל שתי עיניו בבת אחת, כלומר שאין (אנו) [אפו] עולה כדרך כל אפים, וקוראין אותו בלש' ישמעאל אַפטַס” (דף 107 ע"א).

ו) “וחליתה. בלשון ערבי חליהא”³⁵ (הפטרת במדבר, דף 123 ע"א).

ז) “ולא היו אומרים (הלוים) לא בנבל ולא בכנור ולא בפה, אלא בנעימה, והוא בלשון ערבי אמתזאג אל אצואת”³⁶ (שם ע"ב פ' נשא).

ח) “ויהס כלב. והוא כמו פַהַסַּ בלשון ערבי” (דף 137 סע“א וריש ע”ב).

ט) “ירט הדרך… ד”א קורין בלש' ערבי אל תְוַרֻט³⁷ הכנסת דרך בדרך או דבר בדבר" (דף 153 ע"ב).

י) “ולהבת חניתו. שקוראין בלש' ערבי סנאן אל רמח”³⁸ (דף 205 ע"ב).

יא) “ובכלי הרועים אשר לו ובילקוט. הוא הכיס שנותנין בהם (לתת) לחם וענינים אחרים וקוראין אותו בלשון ערבי שקבאנה” (הפט' כי תצא, 206 ע"א).

יב) “כשית. מלשון ערבי³⁹ העבה שבכסלים” (דף 215 ע"א).

יג) “ויכול שיהא [אישון] מן לשון ערב שקורין לבת העין איש⁴⁰ מענין הצורה הנראית בעין” (דף 214 ע"ב).

יד) “אין דרך להרכיב אלא הרך שגדל אשתקד שקורין אותו בערבי שתל” (דף 218 ע"א).

ובשם אחרים הוא מביא: "יש אומרים שהוא (“חרט”) הכלי שמתיכים בו הזהב או הכסף ונקרא בוטקה⁴¹, או ששופכין אותם בו בעת שימסו ונקרא דרי זך⁴².

ולבסוף ראוי לצין עוד שמחברנו קורא ללשון מצרית: “לשון קבטו” (קפטית): “כי המליץ בינותם, מנשה, שהם מדברים בלשון הקודש ויוסף בלשון קבטו” (דף 29 סע"ב). וכמו כן יכנה ר' משה בן עזרא: “מלכות הקבטים במצרים” (שירת ישראל, הלפר, צד נ"ג); “היונים התרכים והקבטים” (שם מ"ז). והרמב"ם בסוף פי' המשניות למנחות כתב: “אמרו בית חונין לא בית עבודת כוכבים הוא אלא… ונאספו עליו כת שקורין אותן קבט מצר עם כל הנלוים עליהם” (כן הביא לנכון בכפתור ופרח, ולפנינו בפי' המשניות נשתבשו הדברים).

* * *

שלשה כ“י נודעו לי עד עתה מהספר היקר הזה המכיל פירושים ומדרשים שונים על חמשה חומשי תורה וההפטרות. א. הכ”י שהיה בידי מר וורטהיימר שממנו הדפים לקוטים מעוטים בגנזי ירושלים ח“ג (י“ג ע”ב–ט“ז ע”א) נכתב בשנת אתקצ”ו לשטרות, ה“א מ”ד ליצירה (ע"ש צד ו'). גם ההקדמה רובה בשפת ערבית, נמצאת בו. וכנראה מדברי וו. שלם הוא מראשו עד סופו ועד בכלל. ורק מסופקני, אם גם פירוש ההפטרות נמצא בו. ב. הוא הכ“י שמצאתי בין כתבי הרב הכולל ר' ישראל לוי שממנו רשמתי פסקי פסקי. כתוב הוא על ניר צהבהב יפה כמתכנת קלף בכתב מרובע. גם כל גליונותיו רחבים ובכל עמוד רק י”ט שורות ומדתו היא פוליה ממוצע. אך כמה דפים שבו נכתמו למחצה לשליש ולרביע מאיזו רטיבות שמנונית חלתה בו. אף חסר הוא בראשו (עד תוך פ' נח) וסופו (מסוף פ' וזאת הברכה) ובכמה מקומות גם בפנים, והנשאר ממנו מחזיק רכ“ז דפים. על הגליון נמצאים בו לפעמים תקונים ונ”א (=נוסח אחר). גם לא היה המעתיק ת“ח מומחה. ולכן גם הגרסאות המשונות שבו מסופקות הן. ויתרון לכתב־יד זה מפני שבו נשתמרו פירושי ההפטרות. ג. הוא הכ”י שהיה תחלה בידי הח' ר' אלקן אדלר ושהד“ר מרמורשטיין הזכירו (לעיל צד 11) ועכשיו הוא נמצא בהסמינר בנוירק, בין כ”י אדלר המסומן: 1262. גופו ניר עתיק ועב, בן כ“ב דפים במדת פוליה קטנה ובכל עמוד ועמ' כ”ד שורה בכתב מזרחי יפה. ששה הדפים הראשונים צריכים להיות האחרונים בו, כאשר מודה “שומר הדפים” שבו במלת “צניעותיך” (שבתחלת קצה־הגליון בדף כ“ב ע”ב) שהיא תחלתו של דף א' (הערת ידידי הפרופ. מרכס). ובכן התחלת כ“י זה היא איפוא מדף ז' שבו. אך באמת פרשת “בראשית” מתחילה בו בדף ח' ע”ב. וכל שלפניו דף וחצי (דף ז' כולו ועמוד א' מדף ח' ושלש השורות הראשונות שבע"ב) עד “פרשת בראשית” הכל הוא “שכחה” מה שהחסיר הכותב בפרשת “נח” מן הפסוק “ויגוע כל בשר” עד “ומוראכם וחתכם”, כמו שרשם הכותב על הגליון ט“ז ע”א בערבית. ותחלת מה שהשמיט מתחלה בערבית בראש דף ז‘: “פל פסל כאתבע מידן אלכלאם”… סופו של הכ"י הזה מסים בסוף פ’ וירא: “ד”א נלכה עד כה, כלומר דרך מעט. ומדרשו: שאראה סוף אמירת" (מלת “אמירת” בקצה הגליון בתור שומר־הדפים). פירוש ההפטרות אין בכ“י זה. ובכל סוף פרשה כתוב: “תמת”, או: “תמת אלפרשה” (עי' אגרת רש"ג צד 108, הערה ג') ואין זה בכ”י של ר' ישראל לוי.

* * *

 

כתב יד “חמאת החמדה”    🔗

(רש"א וורטהיימר, “גנזי ירושלים”).

הספר הזה מכיל פי' על חמשה חומשי תורה מר' שת הרופא בר יפת. נכתב בשנת א' תקצ“ו לשטרות (ה“א מ”ד ליצירה) על ניר עב ואדום ובכתב רש”י יפה בתמונת רבע גליון, בראש הספר כתוב: שמר תם (ר"ת שמו שת) אתה צוית פקודיך וגו‘, אח"כ הקדמה, רובה בשפה ערבית: יעלמא אלולדין אלעזיזין [ידעו שני הבנים היקרים] יפת המכונה אלנג’יב אבו אלמחאסן ומשה המכונה אלשמם עבד אללטיף ישמרכם צור עולמים ויתן אתכם לחסד ולרחמים בעיני מלכים ושרים לקיים לכל אחד מכם ומא חן כו’ כו‘. ואח“כ כולה בשפה ערבית וזה תרגומה: כי כאשר אספתי את הבאור הגדול על התורה והוא המכונה “חמדת התעודה לבית ישראל ויהודה” והוא הידוע גם בשם “ספר הנבחר” (אלמנתח’ב) ואתן לכל חלק וחלק שם יאה לכל אחד מהם, אח”כ בארתי את ההפטרות אשר אחרי כל פרשה כו’ כו' ויתרחבו הדברים בו ויארכו בפירוש עניניו ובאוריו יען אספתי בו דעות רוב המפרשים וכבר הזכרתי שמותיהם בתוך כל חלק מחלקיו יחד עם מה שנראה לי במקומות אחדים כאשר כתבתי בו לכן היה קשה משאו על שני הבנים (יהיו לעד הם ובניהם) במסעות ויקשה טלטולו ממקום למקום, והיתה מטרתי לחברו ולאספו למען נוכל אנו ואחרים להשתמש בו בפירושים האמורים בשם המפרשים ופירשתי כל פרשה ופרשה ורשמתי כמה מצות תכיל כל אחת מהן, ואירא פן יסבב כובד משאו שלא יוכל לשאהו, לכן גמרתי אומר לקצרו ולעשות מכל החלקים חלק א' שבו תהי' “המאת (תמצית) כל החלקים” למען יקל משאו והעיון בו ואביא בקצור עניני כל פרשה למען יהי' החלק הזה מספיק, ואפרש כל מצוה הנמצאה בכל פסוק עשה או ל“ת כו'. התחלתיהו בר”ח ניסן שנת אתקצ“ו לשטרות כו‘. – בסוף הספר כתוב השלמתי פי’ כל התורה כולה שקצרתי אותו מחמדת התעודה כו' יום חמישי של חדש אלול אתקצ”ו לשטרות ישע רב יקרב אני שת הרופא בר יפת, המחבר, אשר ישועות קונו ידבר, וחברתי והשלמתי אלו חרוזים חמשה.

(אלו החרוזים נמחקו מהספר).

הערות

א) העיר כותה רבתה שהזכיר בעיר נודעת לו (ואמר שהיא אור כשדים) היא סמוכה לבבל ונקראת בערבי אלכותי [אבל עי' לקמן צד 2].

ב) פירושו על מלת חמר (פ' נח) כתוב בס' הפעלים לר“י ן' בלעם בזה”ל ויש אומרים כי חמר הוא שחור כמו זפת והוא יוצא ממעינות, ופי' זה מובא גם בשרשים לרד"ק.

ג) בפ' נח מביא מסדר עולם דבר שלא נמצא בו לפנינו עי"ש.