רקע
דוד תמר
דמותו הרוחנית של ר' ישראל איסרלין
דוד תמר
x מוגש ברשות פרסום
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' שלישית, ירושלים: ראובן מס; תשמ"ו 1986

1


מן הספר “לקט יושר”2 לר' יוסף בר' משה3, תלמידו של ר' ישראל איסרלין, שרשם את הנהגותיו וארחות חייו של רבו, עולה לפנינו דמותו של רא"י והיא דמות נעלה של חסיד מחסידי אשכנז, בעל נטיות אסקטיות ומיסטיות, המחונן ברגש פיוטי ובזיקה עמוקה לקבלה ולדרוש, לתפלה ולניגון.

[מהרא“י בדורו כמהרי”ל בדורו. מתוך עיון בספר מנהגי מהרי“ל, שהוציא תלמידו ר' זלמן משוטיגווערא, מצטיירת לפנינו דמות בעלת תכונות דומות. בכלל טעות היא להניח שגדולי הדור ההוא והדור שקדם לו היו שקועים בדל”ת אמות של הלכה בלבד. די אם נזכיר את שמות ר' שלום מנוישטאט, ר' אהרן פלומל, ר' יעקב מאיגרא, ר' נתן מאיגרא מהרי“ל4. ואף על מהר”י ברונא, מהר“י קולון ומהר”ם מינץ מצינו שלא היו רחוקים מתורת הסוד5 ואפילו מן המחקר6. ואכמ"ל7].

לא נדון כאן בחותלמי ההיסטורי המרובה לתולדות מהרא“י ולתולדות יהודי אשכנז במאה הט”ו, המשוקע ב“לקט יושר” ובשו“ת תרומת הדשן ופסקים וכתבים8, אלא נשתדל לצייר את דמותו הרוחנית והמוסרית של מהרא”י9.

מהרא“י חי בדור של מקדשי השם. עלילות וגזירות, גרושי קהילות שלמות ומיתות על קידוש השם היו אז מן הדברים המצויים10. בהיותו כבן שלושים, בש' 1421, אירע המעשה הנורא הידוע בתולדות המרטירולוגיה היהודית בשם “גזרת ווינה” (י' סיון ק“ף – ט ניסן קפ”א)11, שבה נשחטו ונשרפו על קידוש השם כארבע מאות יהודים ובתוכם אמו ואחי־אמו ר' אהרן פלומל (בלומלין). מאורע שנחרת עמוק בנפשו של מהרא”י ושהיה נוהג לספר עליו לתלמידיו12. בזקנותו אירע המעשה הנורא בברסלאו, שבשל עלילת חילול לחם־הקודש, בהשפעת הטפותיו ועלילותיו של יוהן קפיסטראנו13, נשרפו חיים על קידוש השם 41 יהודים (בכ“ז תמוז רי”ג – 4 ליולי 1453)14.

חסידותו הנעלה של מהרא“י באה לו כנראה בירושה מאמו ומדודו הקדוש ר' אהרן, שהיה רבו המובהק15 והשפיע עליו השפעה מכרעת16. בכלל דומה ר' אהרן למהרא”י בתכונות־רוחו: ידע להתפלל ולנגן17 והיה נאה דורש18. ר' אהרן היה תלמידו של ר' שלום מנוישטאט19, שיש סבורים שחיבר ספר בקבלה בשם “סוד ארחי”20.

מכמה מקומות ב“לקט יושר” למדים אנו שמהרא“י היה עוסק בקבלה, בייחוד “מר”ח אלול עד אחר יוה”כ לומד לפעמים קבלה וסגר הדלת בעדו" (א, 128). כמה ממנהגיו היה נוהג משום שיש טעם בקבלה (א, 14, 20) ואף מנהגים שהם בניגוד להלכה המקובלת (א, 18) הכיר את קבלת ספרד. מפרש את התפלה “האדרת והאמונה לחי העולמים” לפי תורת הספירות21 (א, 134). כן עיין בפי' רקנאטי לתורה (א, 103, 140)22. ואף התפילה שערכה היה גדול בעיניו, כפי שנראה מיד בסמוך. עיקרה היתה לפי דעתו התפילה המתוקנת על־פי סוד: “ומאן דהוא שהוא מקובל יכוין תפלתו לשמות היוצאים מן התפלה ולאיזה מדה היא רמוזה, זהו עיקר התפלה; אבל שאר העם שאינם מקובלים ובעלי הסוד יוצאים ג”כ בכוונתם בפשט התפלה, אבל העיקר כוונה שבתפלה עשוייה ומתוקנת עפ"י הסוד כמו שנאמר לעיל הביאנו אל בית היין כמו שנאמר נכנס יין יצא סוד – רומז לסוד התפלה, וע“ז אמרו רז”ל שאין אומרים שירה אלא על היין ז“ל עפ”י הסוד בכוונתם" (א, 121). “גפן מלשון הביאני אל בית היין והוא בית תפלה, כי ביתי בית תפלה. עקר תפלה על דרך הסוד ליודעים וגם יכוין בעיקר בשבחות ובשירות של מקום ב”ה, יין רומז לזה נכנס יין יצא סוד ואין אומרים שירה, אלא על היין" (א, 120). “והתפלה כל אחד יכוון בהשמות” (א, 119). “זכורני שאמר שביקש מוהר”ר מיישטרלין יצ“ו לאמר בג' ברכות ראשונות כמו שכתוב בקבלה בימים נוראים ולא רצה הגאון ז”ל ואמר אם תרצה לאומרו אמור כשאתה מתפלל בלחש ואל תאמר ברבים בקול רם“23 (א, 20). מהרא”י, כפי שכבר הזכרנו, היה מייחס ערך לתפילה ולניגון24 והיה “נראה לו מי שיש לו קול נעים שחייב לנגן בנעימות, כי גם זה הכבוד”25 (א, 138). ואף הוא היה נוהג לעבור לפני התיבה26, בעיקר בחודש אלול ובימים נוראים27. “הגאון ז”ל הוי מנגן מר“ח אלול בחול עד אחר יוהכ”פ בברוך שאמר כמעט שעה אחת"28 (א, 16) והיה אוהב להרבות בזמירות בלילי שבת (א, 36).

היה נוהג לומר תהלים בכל יום (א, 43, 129, 141, ב, 93) והיה הוגה כנראה הרבה במקרא29, היה הוגה ומעיין הרבה בספר חסידים30 ובספר הרקח31 וסומך עליהם בפסקיו32.

אף על פי שכאמור היה בעל נפש פיוטית, לפי התפילה שבידינו ממהרא"י33 ולפי מה שהגיע אלינו מסדר של פסח שייסד על־פי חרוזות (א, 86), איננו רשאים להסיק שהיה בעל כשרון פיוטי.

בחייו היה נוהג בחסידות ובסגפנות יתרה. “היה עומד להבדלה אע”פ שהיה לו צער גדול לעמוד" (א, 114)34. “ואינו אוכל ברצון [כל ימי התשובה] והרן ולא אכל בשר פרד ועגלים בר”ה משום מעשה העגל והיה מהדר אחר דגים שקו' בל“א ברבן כיון שיש להם שם מרחמים” (א, 129). “וזכורני שלא היה לובש בגופו ברצון ביוהכ”פ דבר שהיה בו מעשה עור, ומסתמא טעמא משום מעשה העגל" (א, 140). “וזכורני שאמר שצריך ליתן לבהמתו לאכול ביוהכ”פ כל צורכה, דצריך לרחם על בהמתו כדי שמרחמין עליו" (שם). “וזכורני כשהיה חלש ל”ע כשהיה מיטתו בזה המקום נתן אמתלא וא“ל עשה מיטתי במקום אחר, וכן לפעמים נסע מניאושטט למרפורק שאינו ידוע לעולם למה, וכן לפעמים היה קובע דירתו לבית אחר שנה או יותר ואח”כ היה קובע לבית ראשון ועדיין אינו ידוע לי טעמו, רק מה“ר קלמן יצ”ו א“ל פ”א, כמדומה לי שכל כוונותיו לצער את עצמו בשביל תשובה35 (ב, 50). לא רצה לשמוע שום שבועה36 (ב, 36) ולא היה “מכריז חרם בשבת”37 (ב, 82) ובכלל היה מרחיק עצמו מנידויים וחרמות38, “פ”א מקלל המסורים בר“ה ובין ר”ה ליוהכ“פ בא נחש לביתו ואמר, ש”מ אין לאדכורי ריתחא בר“ה” (שם).

מהרא“י היה חולה ברגליו במחלת הפודגרא, כפי שמזכיר בעל “לקט יושר” כמה פעמים, ופעם אחת כשלמדו במס' סנהדרין (מח, ב), שהפודגרא קשה לחי כמחט בבשר החי “ואמר הגאון ז”ל כמדומה לי שאין כ”כ קשה, וקודם שגמרנו אותו מסכת היה צועק בכל כוחו מחמת צער אותו חולי ממה שצעק בו כל ימיו מקדם, וגם לאחריו לא שמעתי ולא ראיתי ממנו שהיה בצער באותו חולי כמו באותו פעם, וא' הגאון זצ“ל שפעם אחרת אשמרה לפי מחסום” (ב, 83).

לעת זקנתו מתה עליו בתו בקטנותה “ואין לו עוד בת ואין אנו יכולים לאמור לו דברי תנחומים”, והיה מצדיק על עצמו את הדין ו“מנחם את עצמו כמו שארז”ל בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה בתו של ר' אם כשרה היא, ופירש“י שם בתו של ר' אם ראויה לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחי' ע”ש39 (ב, 97). מהרא"י ידע כמובן להעריך את תלמידי החכמים והגדולים בתורה, אבל הוא ידע גם לומר את הדברים הנעלים: “כשיש בחור שהוא נאה במעשיו וחסיד ואין לו מעלה בלימודו לפי דעתו ראוי ליתן לו החבר יותר מאחר שאין הגון במעשיו ואף על פי שיש לו מעלה גדולה בלימודו”40 (ב, 39).

היתה בו ענוה יתירה. על תשובותיו חתם תדיר, כידוע, הקטן והצעיר שבישראל41. לא נתן רשות לקראו לתורה בשם מורנו אלא רק בשם ר' ישראל בר' פתחיה “כסתם בני אדם” (א, 30) ולא נתן לקהל להמתין לו בתפילה בערב שבת עם ברכו42 (א, 49). ובליל כל נדרי היה השמש מכריז מעל הבימה “שמעו כל הקהל הק‘, מורנו הרב ר’ איסרלין יבקש מאתכם מחילה, וכל מי שיש לו עליו תביעת ממון משום דסבר בדעתו שאינו פוסק לו כראוי, ימתין לו עד אחר יוהכ”פ ורוצה לציית לו דין, אבל לא ראיתי שבא אחד" (א, 141).

מהרא“י החסיד לא ניקה מאמונה בכוכבים ובמזלות43. “וזכורני שפ”א עמד כוכב בקיץ בתחלת הלילה ויש לו זנב כמראה אש ונמשך זנבו כנגד ד' אמות ועמד כמה ימים שלא רוצה [הגאון ז”ל] לראות אותו, לסוף הולך הגאון ז“ל על המגדל העומד ברחוב יהודים בניאושטט לראות בככב כי הככב עמד בצד צפון בשפולי רקיע, אע”ג דכת' סמ“ק דמצוה להיות תמים שלא ישאל בכלדיים וכו' ואמר הגאון הזנב פנה לוינא, ובאותו שנה ניתן סם המות למלך מוינא”44 (ב, 17). כן האמין בחלומות: “וזכורני שבא לו חלום על מהר”ר דוד שוויידניץ יצ“ו בליל ו' ואמר למה”ר דוד התענה היום כי ראיתי חלום עליך. ביום ו' הלכו למרחץ, כי כן [ה]דרך בניאושטט, ובמרחץ באה מחלקה בין שנים בשביל כלי שיש בו מים שקו' קוביל, והאחד חטף הכלי מיד חברו בכח ועם החטיפה בא הכלי לעין מה“ר דוד וכמעט קלקל העין שלו, וכן ידעתי שאר חלומות שבאו לו שהיו אמת” (א, 41). אף לא ראה איסור מפורש לדרוש במכשפים ובקוסמים, “דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי ואין שאר מכשפין בכלל לחומרא – – – א”כ אין כאן רק איסור [עשה] דתמים תהיה עם וגו' – – – נראה מדבריו דלאו איסור ממש קא [אמר]"45 (ב, 17).

כידוע שלטו כבר בקהילה היהודית באשכנז במאה הט“ו סדרי תשובה וכפרה לפי הספר “יורה חטאים” לר' אליעזר בר' יהודה בעל הרקח46. ואף־על־פי שמהרא”י היה מרחיק עצמו מכך, כפי שהוא מעיד על עצמו: “ואני איני רגיל כ”כ להעריך כפרה במשקל“47, מצינו גם אצלו שהיה מורה דרכי תשובה, אמנם קלים לערך48, למחללי שבתות ולכופרים בעיקר. “הכופר בעיקר יגלח שערו ויטבול במעמד ב' או ג' אנשים וצריך להתוודות ג”פ אשמנו וכו' בעוד שהוא עומד במים עד לבו וצריך להתענות ג' ימים רצופים יום ולילה ועוד מ' יום יתענה רצופים קודם כלות שנה, וזולתי אלו תעניות יתענה ב' וה' כל השנה ואל יאכל בשר ולא ישתה יין שנה ראשונה לבד שבתות ויו”ט ור“ה וחנוכה ופורים, ואל יעשה לו תוך שנה בגדים חדשים אם לא לצורך גדול ולא ילך לדבר שמחה לבד לברכת נישואים יעמוד מרחוק, ואל ישכב על נוצה לבד כר יכול לעלות תחת ראשו, ואל ישחוק שום שחוק, וכ”ז יעשה עד כלות לו שנה ראשונה, בשנה שנייה יתענה כל השנה בה“ב ויכול לאכול בשר ולשתות יין, ובשנה שלישית יום אחד בשבוע, ואחר [שנה] שלישי' (יתענה] כל ימיו יום אחד בחדש, וירחיק עצמו מכומרים ואל ישמע שום דבר תפלות מהם ואל יתווכח בשום גוי ויתחרט בלבו בכל עת ובכל רגע על שכפר וחילל שבת ואכל כל דבר איסור ובעל נוכרית, ואם ישמע שמחרפין אותו לקרא כופר אל ישיב”49 (ב, 49). דרך תשובה קלה בהרבה הורה מהרא“י במקרה של מחללי שבת בשוגג, ומעשה שהיה כך היה: בקהילה אחת פרצה דליקה ביום השבת וכדי להציל את רכושם נזדרזו בני הקהילה ושמו במרתף כל אשר להם “ופתחו של מרתף היה למעלה כמו חור מרובע והדלת היתה למטה יותר מאמה והצרכנו למלאות עפר עד שיהא שוה לארץ שלא יזיק הדליקה להדלת של עץ – – – וחפרנו גומא וגם השוינו גומות, אבל משום הבהלות שכחנו שאסור לעשות ככה ביום השבת – – – לכן יורנו מה התשובה”. ופתחיה בנו של מהרא”י משיב בשם אביו “ע”כ נראה לא“א יצ”ו אותם בני עונשים אשר חללו השבת בחפירת גומא ובהשואת הגומא ובדריסת האבנים והעפר שהוא כמו בנין, יצטרכו להתענות מ' יום תוך זמן מן י' אייר עד ר“ה50, [ושלא] לאכול בשר ולשתות יין, כמו שכתוב בתשובת מור”ם ז“ל גבי בועל נדה בשוגג, ואע”ג דאיכא דעות דמחמיר טובא, עכשיו דהדור תש הולכים אחר המיקל51 – – – ואם ירצה אדם לפדות מקצות התעניות יתן עבור כל יום יב“פ (= י"ב פשיטין) כאשר כתב מורם ג”כ בתשו' דלעיל, ואשר נסתפקת אם יש לדחות התעניות עד לימי החרף, נראה לא"א פשיטא דהיתר הוא, דהא אפילו נדר הוא מותר לדחותו52 (א, 62–64).

בהשקפותיו וביחסו כלפי הגויים התרומם לגובה מוסרי בלתי רגיל. הרי דרשתו הנעלה: “למה אנו אומרים בברכה ראשונה וזוכר חסדי אבות ולא אבותינו, ואמר שאבות קאי נמי אשאר אומות משום דזה הברכה שבח היא” (א, 121). והרי דבריו שחילול השם הוא המשקר לגוי שסופו נודע לגוי "ואע“פ שלא נודע לגוי מ”מ שקר הוא" (א, 36–37) והשווה לכך דברי החסיד: “וכשם שאתה צריך להתנהג בנאמנות עם ישראל כך עם הגוים, ואם יטעה הגוי את עצמו תיזהר שלא ידע אחר כך ויתחלל שם שמים על ידך”53. השקפתו המוסרית עולה איפוא על זו של ס' חסידים.

אבל מצד שני נקט בחומרה יתירה כלפי מומרים ופסק “שהמשומדים בזמן הזה שבקו היתר' ואכלו איסורא מותר להלוותן בריבית ואסור להשיב אבידתם” (ב, 15). וכן התיר לאחד שנדר שלא לשחק עם שום יהודי, לשחק עם ישראל מומר “דמשומד לא איקרי יודי, אע"פ שחטא ישראל הוא מ"מ לא איקרי יודי ולא חל עליו הנדר”54.

בספרות המוסר של ימי הביניים מצינו את הדעה, שמקורה בתלמוד ובמדרשים, שהמסים שהמלכות גוזרת על ישראל באים בעוון ביטול תורה או בעוון זה שלא נתנו צדקה לעניים כראוי. כך למשל בס' חסידים: “אם ראית מלך או שלטון שלוקח הרבה לפי שהיה לצדיקים לרחם על עניים שלא יתרחקו מנשותיהם ומזרעם ולא נתנו הקהל לעניים כראוי, או מחלוקת ביניהם או ביטול תפילות או ביטול תורה”55. וכך אמר מהרא"י “שיתפלל כל אדם שיבאו אליו עניים הגונים, ואם לא באו אליו עניים באו אליו מסים ודברים אחרים” (א, 118).

כן מצינו את ההשקפה, שהמשתמטים מלפרוע את המס המוטל עליהם, באים על ענשם בעולם הזה בכילוי ממונם. כך למשל בס' חסידים: “אחד רע לא היו יכולין לדחוק אותו ליתן מס כי היה אלם ולבסוף לקחו כל אשר לו; הוא גזל את הקהל והקב”ה עשה שלקחו ממנו כל אשר לו“56. והשווה דבריו של מהרא”י: “וזכורני שאמר במילי דבדיחותא (? ד.ת.), כל הבורח מן המס שלא ליתן עם חבירו ואח”כ חזר למדינה או כה“ג אינו רואה סימן ברכה לסוף, כי ראה כמה אנשים שהקרה להם כן” (א, 139).

רק דוגמאות מעטות מדרשותיו נשארו לנו ב“לקט יושר”, ומהן רשאים אנו להניח שהיה דרשן מחונן. בצד דרשות קלושות הבנויות על משחק־מלים וגימטריאות מצוייות פניני דרוש, שרב בהן היופי הפיוטי. למשל: “ודרש זה הקרא: מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, היינו מי שנותן צדקה לעני כאלו [נתן] להקב”ה, ומאחר שאנו המלוים והקב“ה הלוה57 ואמר בפ' זה בורר58 מלוה אמר ללוה נלך לב”ד הגדול כופין הלוה לילך אחר המלוה דעבד לוה לאחר מלוה, והיינו נמי כן כביכול על הקב“ה, ומעתה ביום הדין כשרוצה לדון אותנו אומ' לו לילך לב”ד הגדול והיינו ב“ד של מידת הרחמים, ולכן כל אדם יתן צדקה שיהיה המלוה”59 (א, 122). או:… “ואמר בסוף הדרשה למה אנו מחמירים כל כך הרבה בהלכות פסח יותר משאר איסורים, וי”ל כיון שראינו שהקב“ה מחמיר וכתב בו בל יראה ובל ימצא ומנ”מ להקב“ה אם אנו אוכלין חמץ או מצה, אלא כמלך שצוה לעבדיו לעשות דבר וכיון שראינו שהמלך מחמיר, אנו עבדיו נמי מחמרינן בזה המצוה” (א, 80). או: “גם זה דרש, אתם נצבים – – – כנגד שלש שערים שנפתחים בראש השנה, אבל אין שערים בשמים אלא לסבר את האזן, האחד לצדיקים והאחד לבינונים והאחד לרשעים, האל”ף מאתם כנגד רשעים, כלומר עדיין לא קיים מצוה אחת, מ“ם כנגד בינונים משום דמ”ם באמצע אלפא־ביתא, כשתחשוב גם האותיות כפולות תמצא י“ג לפני המ”ם וי“ג לאחר המ”ם, ותי“ו כנגד צדיקים, כלומר שמקיימין כל התורה מאל”ף עד תיו" (א, 122). או: “ואתחנן, פירש”י אין חנון בכ“מ אלא לשון מתנת חנם וכו' ולכך מבקשים הצדיקים בלשון חנם מרוב ישרונות שבהם, שאינ' נחש' בעיניהם מעשיהם הטובים לכלום נגד הבהמות שבהם60 – – – ד”א לכך אמר הלשון אתחנן, אמר מרע“ה, גבי העני אמרת כי חנן אני מחמת שאינו שוכב לילה אחת במצעו ואני צריך לשכב כמה לילות בחו"ל, לכך אמר ואתחנן; שכחתי מה שדרש אחר זאת ההקדמה” (א, 112–113).

נעיר, שאפשר להסיק מדרשותיו כמה מסקנות היסטוריות על מצבה הדתי והמוסרי־חברותי של הקהילה היהודית. למשל: “שעורה רמוז (צ"ל רומז) לגיהנום שהוא מלשון שעירים ושדים, שנאמר ושעירים ירקדו שם – – – והרוצה להיות נשמר מן הגיהנם יהא נזהר מלטמא עצמו ולזנות עם הגויות הטמאות, כי מאד קשה שיהא ניצל מן הגיהנם המטמא עצמו עם הגויות וע”כ רומז הוא מן השעורה לפי שהוא מאכל בהמה, והשוכב עם הגויה כאילו שוכב עם החמור שהם נדמו לבהמה שנא' שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור" (א, 121). וכן: “[זכורני שדרש תשובה הבא כגון שבאה עברה לידו כגון גויה ועשה העבירה ואח”כ באה אותה העבירה לידו באותו מקום ובאותו זמן ויצרו תקפו עליו כבתחלה והוא מרוצה לו ופירש מאהבת השם ולא מיראת אדם זהו נקרא בעל תשובה61] (א, 136).

או: “והרביעי62 ממירים בשעת שמד ומה שהולכים לניבוע63 של כומר גם זה חלול השם – – – ועוד ראיה שאסור לדבר עם המינים, ואם אתה רוצה לדבר עמהם לא יהא מודה להם אפילו דבר מועט, לסוף אתה צריך להודה להם יותר” (א, 137).

בסיום ראוי להביא את הדברים שב“לקט יושר” בסופו, שמהם למדים אנו על ציפייתו הגדולה של מהרא“י למשיח: “וזכורני שאמרתי להגאון ר”ג מוהר”ר איסרל? [הנקרא לס“ת] ישראל בר' פתחיה זצ”ל – – – זקן כמותך מה הנאה יש לך במשיח, והשיב לי, מי יתן שאראה משיח רק חצי שעה ואח"כ אמות ברצון, ולא היה בי זריזות לשאול לו הטעם" (ב, 100).


נספח

זמן מרובה לאחר שנכתבו דברים אלה נודע לי מפי אבי מורי הרב ישכר תמר שליט“א על הקונטרס “מקור ישראל – תולדות וקורות נזר משפחתי בעל תה”ד זצללה”ה" – מיוצא חלציו ישראל איסרל טויבער, מונקאטש סתר“ו. ברם דבריו רובם ככולם, שהם לעניין ולנושא, באו לו מידי ברלינר, כמו שמעיד המחבר גופו בכמה מקומות. ונראה שכתב־היד של “לקט ישר” לא היה לנגד עיניו. סיפוריו, שלא מצאנו להם מקור, יש לבדוק אחר אמיתותם, כגון סיפורו: “בסוכות הי' נזהר והי' מהדר לקנות אתרוג יפה ע”פ מעשה, פעם אחת הי' בבית הסוהר ע”פ בלבול שקר אשר היה אז מעשה בכל יום, בליל ליום א' של סוכות ראה כנגדו איש עומד ובידו אתרוג ולולב ועשה הנענועים ואמר לו כי הוא זקנו הגאון בעל הגהת אשרי, ובשר אותו בזכות מצות אתרוג ולולב יצא לחפשי וכן הי', כי בו ביום יצא חפשי".


  1. לזכרו של גדול בתורה ובמידות – ר' גדליה אלון ז"ל.  ↩

  2. יצא לאור בצרוף מבוא והערות על ידי יעקב פריימאן (שני חלקים, אורח חיים ויורה דעה, ברלין תרס“ג–תרס”ד).  ↩

  3. עי‘ בהקדמתו לספרו, עמ’ 3–5; פריימאן במבואו שם עמ‘ VII–XI; א. ברלינר במאמרו המאלף “רבי ישראל איסרלין” במונטסשריפט 1869, עמ’ 131–132.  ↩

  4. ואצ“ל ר' יו”ט ליפמן מיהלהויזן, ר‘ אביגדור קרא, ר’ מנחם ציוני ור' נפתלי טריווש.  ↩

  5. עי‘ למשל שו“ת מהר”י ברונא, סי’ עג, ולקט יושר א, עמ' 66.  ↩

  6. עי‘ למשל שו“ת מהר”ם מינץ, סי’ מח.  ↩

  7. על פני התקופה עי‘ בספרו של יהודה קופמן (= אבן־שמואל): ר’ יום טוב ליפמן מיהלהויזן (ניו־יורק תרפ"ז), ע‘ 1–12, ובמחקרו של א. גוטסדינר (= עובדיה) “הארי שבחכמי פראג” (בקובץ “אזכרה”, מחלקה ד), עמ’ רנט–רסג.  ↩

  8. כבר האריך בכך ברלינר במאמרו הנז' וכן מ. גידמן בספרו Geschichte des Erziehungswesens u. der Cultur der juden in Deutschland (= התורה והחיים בארצות המערב בימי־הביניים), חלק ג – ויש להוסיף על דבריהם.  ↩

  9. מן ההכרח שפרטים אחרים שנעמוד עליהם להלן כבר עמדו עליהם ברלינר וגידמן (שם) ולא ראינו צורך להעיר עליהם במקומם, הן משום שרוב־רובם של הדברים הובאו על ידנו לראשונה והן משום שנקטנו בשיטה אחרת.  ↩

  10. השוה דברי מהרא“י בתרומת הדשן סי' ריא: ”ושמעתי במקצ‘ מדינות בודי’ סברו‘ מלבם לחלק להיכא דמת בשינוי אויר בדב’ או אם נהרג ונשרף בגזירה עם הצבור, כי האי גוונא לא שייך לומר מזל גורם דמכת מדינה הוא“. וכן שם סי' ג: ”פן תהא נתפס או יעלילו עליו כמו שרגילים באותה מדינה“. ועי' עוד פו”כ קלט וקמב: “והאידנא אנו גולין ומטולטלין ומקום דירתני מרופה בידינו”.  ↩

  11. על גזירת ווינה עי‘ תרומת הדשן רמא; פסקים וכתבים (= פו"כ) לד; לקט יושר א 7, 112, 16–115, 132, חלק ב 37; וכן א. גולדמאן Das Judenbuch der Scheffstrasse zu Wien, (1908); מעשה ה’ לר‘ עקיבא בר בן יוסף העניכש (פד“מ תנ”א); ש. קרויס: Die Wiener Geserah (1920) וש. ברנפלד בספר הדמעות ב, ע’ קנז–קנח, קסו–קעא.  ↩

  12. לקט יושר, א, 112: “זכורני ששמעתי ממנו כ”פ (= כמה פעמים) שספר המעשה מהגזירה בווינא הי“ד לתלמידיו הזקנים, ורוב פעמים היה בט”ב והמשכיל יבין“. וכן שם 115: ”והיה מתענה על אמו שהיתה קדושה בגזירת אושטריך בווינא הי“ד”.  ↩

  13. לקפיסטראנו ולשכמותו מכוונים כנראה הדברים בלקט יושר א, 115: “אבל עתה היה רשע במקצת מקומות מחמת שהכומרים היו דורשים לע”ז ובמקצת מקומות היו מבטלים הרבית“. ושמא מכוון לקפיסטראנו אף המעשה בלקט יושר ב, 50 (כפי שכבר ביקש לומר ברלינר במאמרו הנז‘, עמ’ 231): ”יזכורני שפ“א בא כומר אחר לעירו והיה דורש לגוים ואמר בדרשה שלו שרוצה לעשות דברים תמוהים, והגיעו הדברים אל הגאון מהר”י זצ“ל ואמר הגאון זצ”ל אם הולך הכומר בתוך האש בלא ערמה ומרמה וניצל הוא רוצה לילך אחריו בע“מ שיבטיחו הקיסר יר”ה שלא יעשו הגוים שים כח ושקר, אבל היה בטל הדבר ש“ל והכומר הלך לדרכו”.  ↩

  14. רמז לעלילת ברסלאו יש למצוא כנראה בשו“ת מהר”י ברונא רסז כמות ששיערו כבר גרין (גריץ–שפיר ו, עמ' 220) וברנפלד שם, ב, עמ‘ רפא, ושמא אף בפי"כ סט (ברנפלד שם). ועי’ עוד בספרו של מ. בראן: (1896) Gesch. der Juden in Schlesien.  ↩

  15. מהרא“י מביאו תדיר בשם מורי הקדוש. עי' למשל ביאורים לפירש”י על התורה “שיסד הגאון מהר”ר ישראל ז“ל הנקרא רבי איסרלין” (ווינציה רע"ט) בפר' שלח, דברים, כי תצא, פו“כ קג, קט, קלב, קפו, קנו (= תרומת הדשן נח, לקט יושר, ב, 62) [אגב, תשובה אחרונה זו יש להוסיף לרשימת התשובות של מהרא”י שחלו בה ידי הצנזור של דפוס סדילקאב (תקצ"ה), שהביאן שמואל וויינגרטן במאמרו “תשובות שנגנזו” (סיני, ניסן–אייר תשי"א, עמ' צא הערה 2)].  ↩

  16. מסתבר שהושפע גם מר‘ נתן מאיגרא, שכנראה היה רבו של מהרא"י (עי' פו"כ קסא ורנז), הוא ר’ נתן שציווה לאשתו בימי מלחמת ההוסיטים, שכאשר “תשמע את קולו צועק תשחט את הנערים”. עי‘ שד“ל ב”הליכות קדם" לפילאק ובאגרותיו, עמ’ 867, וקופמן בספרי הנ"ל עמ‘ 10. ושמא הושפע אף מר’ עוזר משלזיא (אם נניח שהיה רבו של מהרא"י, מה שמוטל עדיין בספק. עי‘ ברלינר, עמ’ 135), שהיה תלמיד־תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג.  ↩

  17. “[דודי הוא מהר”ר אהרן זצק“ל היודע להתפלל ולנגן]” – לקט יושר, א, 68.  ↩

  18. לקט יושר, א, 112–113.  ↩

  19. פו"כ קנג.  ↩

  20. לקט יושר, א, 7, ועי‘ קופמן, עמ’ 4, הערה 24; גוטסדינר, עמ‘ רנט, (דברי גוטסדינר שם אינם מדוייקים כל־צרכם). ר’ שלום מנוישטט נמשך גם הרבה אחר ס‘ חסידים – עי’ פו"כ קלא ולהלן.  ↩

  21. תפלת “האדרת והאמונה” נזכרת לראשונה בהיכלות רבתי. לפי מסורת המובאת בפי‘ הסידור לר’ נפתלי טריווש, קרא ר‘ אלעזר הרקח לתפלת “האדרת והאמונה” בשם שירת המלאכים, עי’ ג. שלום: Major Trends, עמ‘ 58 ועמ’ 363 הערה 64. לא עלה בידי לברר, אם מהרא“י הוא הראשון שפירש תפילה זו לפי שיטת הספירות [וראוי להביא דברי חיד”א ב,שם הגדולים“ (בערכו): ”וידענו מפי השמועה מהרב החסיד מהר“ר אי”ל כ“ץ בנו של הרב שער אפרים, שהי”ל להרב מהרא“י קבלה מעשית ובעת צרה וצוקה הפליא לעשות והציל ישראל בחכמתו”.  ↩

  22. כן עיין בו בעל לקט יושר, עי‘ שם, א, 84: "[מצאתי ברקנט פ’ בשלח אל יהי מהרהר למי מתכוון רק לאביו שבשמים]".  ↩

  23. השווה א, 55: “יזכורני ששאלתי לו למה אינו תרגום של יברכך ואמר שאינו רוצה לפרש אותו כי יש בו סודות”. ועי‘ עוד שם, עמ’ 132 ולעיל הערה 11.  ↩

  24. “והברכה מברכת כהנים אומר בנגון בקול רם עד ובניו כהנים, ובאותו תיבה דכהנים קורא להם כהנים בנגון בקול רם ואז מתחילים הכהנים לברך” – א, 23.  ↩

  25. מן הראוי להשוות לדברי ספר חסידים, שמייחס ערך רב לניגון, למשל: “ומי שקולו נעים שאין הקב”ה נהנה מקולו ראוי הוא שלא בא לעולם, ואם הקב“ה נהנה – עליו נאמר: קולי אל ה' אקרא” וכו‘ (ס"ח הוצ‘ װיסטינעצקי סי’ תטז), או: “אלא כל ניגון כמו שהוא מתוקן שהכל הלכה למשה מסיני, שנאמר (שמות יט, יט): יעננו בקול” (שם סי' תתיז). ועי’ עוד סי‘ יא, תתטו, תתקפז. פרופ’ י. בער העירני בטובו שדברים מעין אלה מיוחדים ליהדות אשכנז ואין למצוא כדוגמתם אצל יהדות ספרד.  ↩

  26. “כשמתפלל לפני התיבה” – א, 115.  ↩

  27. א, 130, וכן שם, עמ' 141: “וזכורני כשמתפלל בימים הנוראים עמדו שני בניו מצדיו או לפעמים אחד ואחד מהקהל”.  ↩

  28. השווה א, 17: “והיה מנגן בברוך שאמר כנגד ג' חלקי שעה” [ראוי להעיר, שסמוך לאותו זמן חי בבוהמיה ר‘ שמשון בר’ אליעזר ברוך שאמר, שספרו נקרא כך משום שהיה נוהג לומר תפלת ברוך שאמר בקול רם (אצל גוטסדינר שם, עמ' רסא בטעות שמעון במקום שמשון)].  ↩

  29. עי‘ תרומת הדשן רלג, שבו הוא מראה בקיאות מרובה במקרא, ועי’ גס פו“כ קיד. אבל השווה לעומת זאת לקט יושר, א, 57: ”והשיב שאמר הפסוק כמו שכתוב, וא“ל היכא כתוב הפסוק, ואמר תן לי החומש ומצא הפסוק בהפטרה שאומרים ביום אחרון של פסח". מהרא”י חיבר, כידוע, ביאורים לרש"י על התורה (עי' הערה 14).  ↩

  30. תרומת הדשן כא, קצז, ריא; פו"כ כה, קלא, רמא; לקט יושר, א, 16, 46, 84, 107, 132, 140; ב, 6, 37, 86, ועי' להלן בפנים.  ↩

  31. תרומת הדשן קכו, רעח; לקט יושר א, 16, 84, 91. ועי' להלן בפנים.  ↩

  32. פו“כ קלא: ”ותו דאספר חסידים קסמיכנ' וידעתי שהשר נהג מאוד אחר הספר, ואין איתרמי מילתא דפסק כנגדו“. ”וכתב בסדרו בשם רוקח שצריך ג“כ להגביה הכוס באמרו והיא שעמדה לנו עד הקב”ה מצילנו מידם, ויראה דכיון לסוד כוס ישועות אשא וכו‘, ואמר לי כל אדם צריך להגביה הכוס באמרו והיא שעמדה וכו’, אע“פ שאיני יודע הסוד ויכוין למה שכיון הרוקח” (א, 84). ועי' עוד במקומות הנזכרים.  ↩

  33. זו התפילה תיקן הגאון זצ"ל כשרצה להתפלל בבית החיים וכו' – א, 116.  ↩

  34. השווה א, 30: “וזכורני דהוי יושב בשעת קריאת התורה כשיש לו צער בעמידה אבל מ”מ עמד אע“פ שאינו יכול בטוב כשמגביה הס”ת או כשהחזירה לארון הקדש".  ↩

  35. השווה א, 41: “וזכורני שנסעתי עמו כמה פעמים ממרפורק לניאושטט ומניאושטט למרפורק אעפ”י שמצינו בדרך לסטים וגם בורים [וגם הרים, מ“מ הלך בלילה מקצת הדרך ולפעמים קודם היום]”. על יחסו של מהרא"י לתשובה.  ↩

  36. השווה ס‘ חסידים (הוצ' ויסטינעצקי) סי’ תתתסד, על־פי תנחומא פר' מטות.  ↩

  37. וכן פסק “שאין לקראת חרם מחמת הגניבה בר”ח או בחוה“מ” (ב, 82).  ↩

  38. עי' פו“כ סג: ”אנכי נמנע לכתוב בדרך נדוי וגזירה אף בסמוך לי, כל שכן כ“כ למרחקים” ולקט יושר ב, 76: “ואני לא יתכן לי כלל לשלוח ידי בו לקיים את דברי כאשר קבלתי משם הגדולים הראשונים שלא אבו כלל לגזור ולהכריח לקיים דבריהם והפסקים שיצאו מת”י".  ↩

  39. עי' בבא קמא לח, ב.  ↩

  40. הארכתי בכך במקום אחר.  ↩

  41. בפו“כ ובלקט יושר. [לכאורה היה אפשר להוכיח מתוך כך שבתרומת הדשן לא מצינו אף פעם חתימה של מהרא”י, שהתשובות שם אינן על שאלות שנשאל עליהן אלא על שאלות שבדה אותן מלבו. כידוע סבורים רבים, שאת השאלות הוציא מהרא“י מלבו – עי' למשל ש”ך יורה דעה, סי‘ רצו, ב; ט"ז שם, סי’ שכח; שם הגדולים, מערכת גדולים (בערכו); ווייס ב“דור דוד ודורשיו”, ה, עמ‘ 261, ועוד. אבל כבר הוכיח ברלינר במאמרו הנז’ (עמ' 273), שיש כמה תשובות בתרומת הדשן ובפו“כ הקשורות יחד והוסיף עליו פריימאן (במבואו עמ' XIV) דוגמאות של תשי' דומות המופיעות גם בתרומת הדשן וגם בלקט יושר ואכמ”ל].  ↩

  42. שם: “וזכורני שא' ששמע מדודו מוהר”ר אהרן זצוק“ל שאמר, תיתי לי שלא המתין לי הצבור בע”ש עם ברכו, וכן לא זכורני שהמתין להגאון ז“ל הצבור עם ברכו”.  ↩

  43. אבל עי‘ לעומת זאת בביאוריו לפירש"י על התורה פר’ ואתחנן: “אשר חלק ה‘ לכל העמים וגומ’ ואתכם לקח עד אשר לקח להיות לו לעם נחלה, מכאן סמך לדברי רז”ל אין מזל לישראל והכי פירש המקרא, השמש והירח וכל צבא השמים חלק לכל העמים להיות האומות מסרים ביד המזלות והכוכבים להנהיגם, ואתכם לקח ה‘ מכור הברזל ממצרים כלומר בשינוי טבע להפר הגלגלי’ שהוא ענין פלא ונמנע כמו שנכתב מן כור הברזל להיות לו לעם נחלה, כלומ‘ להיות לו לעם נחלה ולהנהיג בכבודו ובעצמו ולא יהיו נמסרי’ בידי המזלות כאשר הנהיג עמכם ביציאת מצרים".  ↩

  44. ב־23 לנובמבר מת בפראג פתאום המלך לאדיסלאוס ה־VI – עי' פריימאן בהערה שם.  ↩

  45. אותה תשו' מובאת גם בפו"כ צו. וראה עוד א, 58, ב, 87.  ↩

  46. עי‘ יצחק בער: „המגמה הדתית־החברתית של “ספר חסידים” – ציון, תרצ"ח, עמ’ 18 ואילך.  ↩

  47. פו"כ סב.  ↩

  48. עי' למשל סדרי תשובה חמורים בהרבה שהטיל מהר“י ווייל על אשה מנאפת תחת בעלה (שו“ת מהרי”ו יב) וסדרי תשובה שהטיל מהר”י ברונא על רוצח (שו“ת מהרי”ב רסה).  ↩

  49. עי‘ בהל’ תשובה לרקח, סי‘ כד, וראה לעומת זאת בתרומת הדשן קצח, שמשומד שחזר לדת ישראל אינו צריך להתכפר בסיגופים גדולים "לפי שאין לך סיגופי’ גדולים ורעי‘ מאשר סובל בכל יו’ שמסתלק מכל הטובו‘ וההנאו’ שהגוים שרויין בהן והוא היה גם כן כבר שרוי בהן עמהן ומקבל עליו תמיד פחדים ובהלות ורשעו' וצרות שהאומות מצירים לישראל, וקודם ששב לא היה לו דאג‘ בכל זאת ונמצא תשובה גורמת לו כל סיגופי’ הללו“, וכאן ממשיך מהרא”י ואומר “ולא דמי לשב מן העריות או רציחות דברשעו נמי היה בכלל צרות הללו ותשובה לא גורמת לו צרו' הללו.”  ↩

  50. כלומר לא מ‘ יום רצופים אלא בכל שני וחמישי, כי מי’ אייר עד ראש השנה יש ק“מ יום ואם תחלק ק”מ לשתי שביעיות תקבל מ‘. ועי’ שם, עמ' 64, שמשם יוצא בפירוש שזו הכוונה.  ↩

  51. ראוי להעיר, שהוראה זו, שיש להקל משום שתש כוח הדור, מצוייה הרבה בשו"ת הדור ההוא.  ↩

  52. ועי‘ שם באותו המשך "מעשה שהמלך שי’ שלח כופר לעירנו לתפוס היודים עבור מסים ורצו להשליכם למגדל, כשיושבים שם לילה אחד אדם קרוב לסכנת נפשות“, ואחד מהם ביקשוהו חבריו ”לרכוב אחר פריץ שופט שלנו להיות ערב בעדם וכן עשה“ ורכב חוץ לתחום בשביעי של חג, ומהרא”י משיב “אם היה סכ”נ בדבר אינם צריכין שום כפרה אבל אם אין סכ“נ כלל אז יצטרכו לעשות ג”כ כמו שכתבתי לעיל על הדליקה“ (שם 63–64). אותה תשו' באותו עניין בפו”כ ס. ועי‘ בפו“כ נה כפרה דומה שהטיל מהרא”י על מחלל שבת בעניין שהיה קרוב לסכנת נפשות ובענייני כפרה. עי’ עוד תרומת הדשן שז ופו"כ רי.  ↩

  53. ספר חסידים הוצ‘ וויסטינעצקי, סי’ תתתמז, ועי‘ נוסח דומה שם סי’ תתטז. ועי‘ בער במאמרי הגז’, עמ‘ 38–39. והשווה עוד: סמ"ג, עשין, סי’ עד.  ↩

  54. שו“ת מהר”י ברונא קלה.  ↩

  55. בהוצאה הנ“ל סי‘ רל ועי’ שם סי‘ רלא ובער עמ’ 46. בקשר לכתוב כאן שמסים באים בעוון ביטול תורה ראוי להשוות דברי מהרא”י: “ואמר מה שעתה הגוים עומדים על הרבית לבטלו בא מכח שאינם מסייעים ללומדי תורה, כי נס בתוך נס שהגוים מרצים ליקח רבית אלא ודאי מאת השם הוא” (א, 119).  ↩

  56. סי‘ תתקפח, והשווה סי’ תתתלג: “והעובר חרם על מס כשהקהל גזרו לתת כך וכך מן הליטרא והוא עובר על החרם, ממונם מנודה ונגזר על איתו ממון ביד מי שיהיה שילך לאיבוד, לכך יזהר אדם מלקבל אותו ממון ביד מי שיהיה להרויח בו”. ועי‘ עוד סי’ תתתצב.  ↩

  57. עי' בבא בתרא י, א.  ↩

  58. סנהדרין לא, ב.  ↩

  59. בכלל ראוי להעיר, שמהרא“י חיבב הרבה את מצוות הצדקה. עי‘ למשל יורה דעה, ע’ 40: ”וזכורני שא' הגאון ז“ל בדרך שמועה אחר המעשה שהיה פרנס אחד בניאושטט ושמו יוסף קנובלוך ז”ל שעשה כמה טובות עם הקהילה והיה בצער גדול שמתו בניו ב“מ, ואמר הפרנס אל הגאון ז”ל תן לי עצה מה לעשות עוד יותר, ואמר הגאון ז“ל אינני אוכל ליתן עצה לזה, מ”מ אם אתה מלביש עניים זהו טוב וכן עשה, ולי נתן בגד לסרבל שראוי לעני [וגם לשאר עניים נתן] ולא היה עוד בצער, ואמר הגאון ז“ל בסוף השמועה, אין ידוע לי מאיזה עניין היה שלא היה הפרנס עוד בצער”. וכן אורח חיים, 115: “לבד פרנס אחד שאינו יכול להתענות מחמת שיש לו כ”כ כאב שניים או עיניים אבל רוצה לתן מעות לצדקה, ואמר הגאון לתן מעות לצדקה גם הוא טוב".  ↩

  60. שם באותו המשך מובאת דרשה מדודו הקדוש ר‘ אהרן: “ד”א לכך אמר ואתחנן לשון חנם כמו שפירש"י בפ’ ואתחנן, עצמות של משה אינן באות לא“י ולמה? משל למלך ב”ו שמפיל ז‘ פשיטים או ח’ מידו תחת שלחנו ויש לו גנאי ליקוד אחר הפשוטים, והלך ונטל זהוב בידו והפיל מידו בכוונה אל הפשיטים ואין גנאי למלך ליקוד אחר הזהוב ואגב הזהוב נוטל גם את הפשיטים, כך הקב“ה יש לו צדיקים בחו”ל ומדת הדין מקטרגת לעתיד לבא כשרוצה להחיות צדיקי חוצה לארץ, אבל כנגד מרע“ה אין פתחון פה למדת הדין ואגב מרע”ה נוטל שאר הצדיקים. כך שמע [מ]מהר“ר אהרן הקדוש זצ”ל, ואמר לכך אמר מרע“ה ואתחנן תן לשאר צדיקים מתנת חנם להחיות בחו"ל ואני רוצה לשכב בא"י. [על יחסו של מהרא”י לארץ ישראל עי‘ פו"כ פח תשובתו לתלמידו ר’ יהושע טורק, שביקש לעלות לירושלים: “דע לך דודאי שבח גדול ומעלה יש לו לאדם הדר בא”י וכ“ש בעיר הקדש לעה”ב וגם לעה"ז. אמנם שמענו כמה פעמי‘ שיש שם בני ברית מערביים נחשבי' לרשעים גמורים מוסרים מפורסמים והם טורדי' ומבלבלי' האשכנזים שהם שומרי תורה, וגם כי המזונות דחוקים ומצומצמים לשם מאד והרווחים קשים, מי יוכל לעמוד בכל זה מלבד גדול (צ"ל: גודל) רשעת הישמעאלים אשר לשם, לכן כל איש ישער בעצמו בהשגת גופו וממונו באיז’ דרך יוכל לעמוד ביראת השם ובשמור מצותיו כי זה כל האדם"].  ↩

  61. השווה שו“ת מהר”ם מינץ, סי‘ צג. לגבי הערך הגדול שמייחס מהרא"י לתשובה עי’ דבריו “בתפיסה בבייארן שאמר דרך פסק דין, מיד כשהצבור מקבלים עליהם תשובה מיד היא מקובלת לפני הקב”ה רק שיעשו אח“כ תשובה” (ב, 49 – והוא לפי תענית ח, ב, כפי שכבר העיר שם בעל לקט יושר בעצמו) וכן דבריו: וכשאדם עשה תשובה אל יהרהר אחר הקב“ה כשאינו בא חפציו ואל יתחרט על המצות שעשה” (א, 118). ועי' גם תרומת הדשן שטו ולעיל בפנים.  ↩

  62. הוא מונה שם ד' אופנים של חילול השם והרביעי הכונה לאופן הרביעי.  ↩

  63. פריימאן בהערה שם מפרש: “ומלת ניבוע היא מגזרת נבע, ופי כסילים יביע אולת (משלי טו, ב) מתרגמי' ופומהון דסכלי גביע שטיותא” ודבריו דחוקים. ונראית דעתו של פרופ' י. בער (בשיחה שבעל פה), שיש כנראה לגרוס: ניבוח של כומר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52857 יצירות מאת 3086 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21985 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!