הקדמה    🔗

ספר זה מוקדש כולו לעניני הגנה ובטחון. רובם הגדול של הדברים – פרט למדורים “בשער” ו“אישים” – הם דברים שבעל־פה, ונאמרו לרוב במסיבות מצומצמות: בישיבות המוסדות העליונים של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ושל ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ־ישראל. כאן נתלבנו שאלות־יסוד של הגנה וכאן נקבעו עמדות שהדריכוּ את אנשי תנוּעת־העבודה שפעלוּ בהגנה; כאן נמסרה אינפורמציה, לעתים סודית, שכן קיומה של ההכנה היה במחתרת, והוא שחייב הסתר דברים והקפדה שלא יסתננו אל החוץ. הדברים הניתנים כאן, בחלקם הגדול – הם מקור ראשון, ומקצתן אולי גם מקור יחיד, לתולדות ההגנה. והואיל והדברים נאמרו והורצו ברציפות במשך שנים רבות, הרי הם מהוים אוצר בלום של ידיעות על מחשבות ומעשים בהגנה וסביבה. חלק גדול של הדברים שכונסו כאן הרצה אליהו ג. בסמינריונים ובכינוּסים, מקצתם נתפרסמו בסטנסלים, ושמשו חומר־עזר בידי מרצים בשורות ההגנה, בפלמ"ח ובהסתדרות הנוער, ומקצתם נגנזו. הרצאות אלה הוקדשו ביחוד לתולדות ההגנה והליכותיה, ולבירור בעיות אידיאולוגיות הכרוכות בהגנה. לא הוכנסו לכרך זה המאמרים הרבים וההרצאות של אליהו בענינים שונים של הישוב, התנועה הציונית ותנועת־הפועלים שטיפל בהם במיוחד או דרך־אגב; יבוא יום ואף הם יראו אור. מן הענינים הרבים, חוץ מעניני ההגנה, נתנו כאן רק את עניני העליה־על־הקרקע וההצלה־העפּלה שהיו קשוּרים במישרים בעניני ההגנה.

מסתבר שאליהו לא עבר בקולמוסו על כל הדברים שנרשמו מפיו; ודברים שאדם אומרם בעל־פּה לא תמיד הוא מקפּיד ומדייק בניסוחם; ולא תמיד מדייק ברושם את הדברים ופעמים אין הוא יורד לסוף דעתו של הדובר, יש איפוא להתיחס בהסתייגות־מה ל“תורה שבעל־פה” שנותנים בה סימנים ההופכים אותה מניה־וביה ל“תורה שבכתב”. פה ושם נתקל המלקט־העורך במקומות סתומים, שלא התחוורו לו די הצורך אלא לאחר שקרא את דברי המתווכחים באותה ישיבה; ויש שלא היה בטוח שירד לסוף כוונתו של הדובר, גם לאחר שקרא את דברי המתווכחים. במקרים כאלה לא רצה העורך לסמוך על ניחושיו ואף לא על זכרונם של החברים שהיו במעמד בו נאמרו הדברים, והוא העדיף להשמיטם.

תקוני הסגנון נעשו רק כשנתגלה הכרח לא־יגונה – במקרה של מבנה לקוי של המשפט וכיו"ב. בדרך־כלל ביקש העורך לשמור לא רק על רוח הדברים אלא גם על גופם. פה ושם הושמטו דברים – בעיקר חזרות או שלא לענין, ואף על פי כן לא עלה בידי העורך להימנע לגמרי מחזרות שהיו שלובות שילוב ללא־הפרד בנושא ההרצאָה. אילו נהגנו בעקיבוּת נוקשה היינו נאלצים להשמיט מן הספר קטעים רבים שיש בהם ענין רב. ולמותר להדגיש שלא הושמטו דברים מתוך חשבונות פוליטיים כל שהם.

הספר בנוּי מדורים מדורים וכל מדור לפי סדר כרונולוגי. מבנה זה חייב לחלק פה ושם איזה פּרק ולוותר על הרציפוּת שבמקור. כך חוּלקו ההרצאות “ראשי פרקים בתולדות ההגנה” שהרצה אליהו בירח העיון של ההסתדרות באביב 1941, והחלק הראשון (רובו התפרסם בזמנו בספר “מעשים ומגמות”, הוצאת “עם־עובד”) ניתן בכרך א' של “חביון עוז” ואילו החלק השני, שרובו נתפרסם בשעתו בסטנסל, ניתן בכרך הזה. ואף כאן שונה משהו: הוספנו את מכתבו המפורט של אליהו לשליחי ההסתדרות על מאורעות אוגוסט 1929, שעליהם סופר רק בקצרה בהרצאותיו. כך נהגנו גם בכמה קטעים אחרים.

פּרק אחד בלבד – “הבילו”י יעקב שרת", במדור “אישים” – אין לו קשר לנושא ההגנה והבטחון שלו מוקדש כל הספר. נימוקים שקוּלים הכריעו לתת כאן את הפרק הזה, שנדפּס באות קטנה יותר.

עדיין לא מצינו את כל דברי אליהו בעניני הגנה ובטחון; וודאי נעלמו מאתנו כמה וכמה דברים העתידים להתגלות, אבל בטוחים אנו שעיקרי דבריו נתונים בספר הזה ויש בו לא רק משום הצבת יד לשר־הצבא העברי הבלתי־מוכתר, אלא הוא עשוי לשמש עדות לדור ולדורות על ההגנה במחתרת – פעלה, הליכותיה, לבטיה, מאבקיה הפנימיים והרקע ההיסטורי לקיומה. הספר ישמש מקור היסטורי ראשון ונאמן ביותר, שכן הדברים נמסרים כנתינתם בשעתם, בקשר לענינים קונקרטיים ולצרכים דחופים.

חובה נעימה להודות במיוּחד לחבר שאול אביגור שלא הסתפּק בקריאת הגהות הספר והעיר הערות רבות שהקלו הרבה את מלאכת העורך. כן יעמוד על הברכה הח' יהוּדה סלוּצקי, מזכיר מערכת ספר ההגנה, שאף הוא הגיש עזרתו בהעירו הערות חשוּבות שחסכוּ לעורך טרחה יתרה.

וייזכרו לטוב הח' ב. טייץ, מעובדי הועד־הפועל של הסתדרות העובדים והח' יוסף אור, מנהל משרד מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל שסייעו הרבה בהעתקת החומר הרב ובבדיקתו.

העורך

אוקטובר 1953

תמונת אליהו גולומב

י“ד באדר – ל' בסיון תש”ה 2.3.1893 – 1.6.1945

 

תולדות והליכות    🔗

 

דרכי ההגנה    🔗

מתוך הרצאה, 1943 (?)    🔗

גילויי הגבורה בתולדות עמנוּ בכל הדורות רצופים גם גילוּי, שהיה בעוכרי העם בכל הדורות ועלוּל להיות פטלי גם בעתיד. כמעט כל מלחמה חיצונית היתה מלוּוה מלחמה פנימית. בגלל חוסר סכוּיים טובים למלחמה ולהתקוממוּת – נמצאוּ תמיד פיקחים שיעצו להרכין ראש. אותה מלחמה פנימית, שהיתה מתנהלת לפני המלחמה או ההתקוממוּת, קבעה בהרבה את תוצאותיהן. כך היה בכל תקופת הנביאים, בימי החשמונאים – ובעיקר במלחמה שהביאה לחורבן הבית השני. “איש בשר רעהו יאכלו”. והרי יהוּדים בבית־שאן לחמו יד אחת עם היונים ביהוּדים, וכאשר נהדפוּ היהוּדים מבחוּץ, נשחטוּ יהוּדי בית שאן מבפנים בידי “בעלי בריתם” היונים. הפירוד הפנימי הכשילנו לא אחת בדרכנוּ ההיסטורית. אפשר להסביר זאת כתוצאה מחולשה, מקטנות אמונה בסיכוּיי נצחון. אלה מרפי־הידים המצפים לנס או מוכנים לכניעה מכוונים את מלחמתם לפנים ולא לחוץ. הם עלוּלים להיות בעוכרינו בכל שעה, גם עכשו. ומתפקיד הציונים הוּא להתגבר על הפירוּד הפנימי.

אף הציונוּת ותנועת ההגנה החלו מתוך פירוד. כיום ההגנה היא הגורם המאחד ביותר חלקים שונים בישוב, אך לא את כולם. גורמי הפירוד חיים עדיין. התשוקה לעלות לציוֹן התעוררה תחילה בלב אנשים הנמנים עם הישוב הישן בארץ, ובקרב יהוּדים שלא האמינו שההשכלה וההתבוללות יביאו לידי גאוּלת היהוּדים. ראשוני הציונים היו ברובם רבנים: – אלקלעי, קלישר, שלזינגר. אמנם גם אלה שעמדו נגדם היו רבנים, והחלוץ שבהם – קורוניל¹. אלה שהרימו דגל ציון סמכו על שלושה דברים:

א. גם הם סמכוּ על רחמי שמים, ועל הנס, כפי שבא לידי ביטוי בכתבי קלישר ואלקלעי – אך הנס יחוּל רק על אלה שירימו את נס־הגאולה;

ב. בדרך הטבע – מעין אוטואמנסיפציה;

ג. ע"י מלכי העמים. ועל כן תבעוּ פעוּלה עצמית. נגד זה יצאוּ רבנים שהאשימוּם בכפירה, ורצו להוכיח שהפעוּלה העצמית – אי אפשר לעשותה, כי אין בטחון ליהוּדים בארץ־ישראל. לימוד תורה מתוך הרכנת ראש – אינו מרגיז את הגויים; ואם למות, הרי לא במלחמה אלא על קידוּש־השם.

שאלת הבטחון בקשר להתישבות יהוּדית, היתה אחד הדברים השנוּיים בויכוּח חריף. מאז החלה ההתישבוּת היהוּדית בארץ נאבקו ביניהן שתי דעות. הציונים היו סבוּרים: היהוּדים יתערוּ בארץ על־ידי פעוּלה עצמית: התישבוּת על יסוד עבודת יהוּדים; בטחון – ע“י שמירה עברית ויצירת כוח עברי עצמי. אבל הם נתקלוּ בהתנגדוּת של אלה שחששוּ ל”דחיקת הקץ", – ולאו דוקא מנקוּדת השקפה דתית – כמו אצל “מייסדי הישוּב” בפתח־תקוה.

הדרך של עבודה עצמית עלתה אמנם בקרבנות, אבל היא העלתה את כבוד היהוּדים בעיני עצמם ובעיני הערבים.

במלחמת־העולם הראשונה בא שינוי בעניני הבטחון. העליה הראשונה החלה אחרי הפרעות של 1881. כבר אז היו כמה גלוּיי הגנה עצמית ספּוֹנטנית. עם פרוץ הפרעות בדרום רוסיה נתארגנו יהוּדי ברדיצ’ב ובהגיע הפורעים לתחנת הרכבת פגשוּם אנשי ההגנה והבריחוּם. בפרעות קישינוב בשנת 1903 לא התגוננו היהודים². יהודי בסרביה, שגילו בארץ־ישראל גבוּרה רבה (כמה מראשוני “השומר” היו בסרבאים), לא גילוּה בפרעות קישינוב. לאחר הפרעות האלה היו גילוּיי הגנה בגולה. לא היו סיכויי נצחון לאלפי יהודי העיירות שעמדו בפני רבבות גויים (במקום אחד עמדו 40 בחורים במקלות ובאקדחים מול צבא מזוין), ואף על פי כן ניסו להתגונן. וערכה של ההגנה רב בתולדות העם. היה זה גילוי חדש של הכוח העברי שאינו עושה חשבונות בשעה של אין מוצא, כבימי בר־כוכבא והחשמונאים. פרטים על הקמת ההגנה העצמית בגולה מצוּיים ב“ספור ימי” של ז’בוטינסקי³. ב־1903 הוא נתן יד להגנה, אך כעבור שנה שינה את דעתו ואמר: “אין תקוה להגנה ואין לה סכוּיים לעמוד נגד כוח גדול ממנה פי כמה”. את הסוד הזה ידעו גם האחרים, ובכל זאת לא עזבוּה, כי בלעדיה – ודאי אין סיכוּיים. אִתה – לפחות ימוּתוּ בכבוד. הפּורעים ידעוּ כי יש חשש להיפגע ויש שנרתעו מפרעות.

ב־1904 היוּ פּרעות בעיר הוֹמל. ההגנה לא הצילה את העיר. אך היוּ בכל זאת רחובות שניצלו. מגיני הומל, שחלק מהם נאלץ להימלט מרוּסיה – היוּ ממניחי היסוד ל“השומר” בארץ־ישראל ב־1907. ברוב המקומות עמדוּ בראש ההגנה אנשי ה“בונד”, שונאי־ציון. ערכו של ה“בונד”, עד היום, בחיי היהוּדים בפולין הוא לא בתיאוריות שלו שהוכזבו, אלא במידה רבה בתפקיד שמילא בימי הפרעות. אף אצל י. ח. ברנר תמצאו ביטוּיי הערצה ל“בונד” הודות לעמידתו זו בראש תנועת ההגנה העצמית. שאלת גילוי כוח עצמאי התעוררה גם בארץ וגם בגולה. עקבות הויכוח וההתלבטות בשאלה זאת – ניכּרים פה ושם.

במלחמות ללא־תקוה, בהן עמד עמנו, הוא קנה את אפשרות קיוּמו. וגם בימינו, האיננו עומדים לפני אותה תופעה? פליטי פולין הראשונים, שבאוּ מסוסנוביץ, ספרוּ על הויכוח שהיה שם: להתגונן או לא להתגונן? החשבון פשוּט – יתכן שצדקו הפרנסים: מה סכוי יש למאות או אלפי יהוּדים – ובלי נשק ביד – בהתקוממוּת על מכונת־המלחמה הנאַצית?

אם יש מה שמקיים יהוּדים, ועשוי לקיימם גם להבא, הרי זו הדרך של הגנה עצמית, גם כשחשבון צבאי הוא נגדה; הגנה מתוך אמונה, שנצחון עשוי לבוא גם ללא סכּוּי לנצחון, או שגם המפּלה תהיה נצחון היסטורי. בתל־חי נוצחנוּ מבחינה צבאית, אך היה זה נצחון היסטורי. לעתים המנצח הוא זה שנפל. בפרשת תל־חי צדק ז’בוטינסקי בחישוב הטאַקטי, אך לא צדק בחישוב ההיסטורי.

דרך זו של הגנה, גם בגולה, היתה דרך העם המתעורר. שם – בהגנה, ופה בארץ – בשמירה, ואח"כ בגילוּיי ההגנה. זכינו כאן לגילוּיים שלא באוּ לידי מימוש. היה זה בימי מלחמת־העולם הראשונה.

בזמן המלחמה היה חשש רב לפרעות ממש. 90.000 יהוּדים היוּ בארץ־ישראל ב־1914. מהם ניספו רבים במגפות וברעב. כמה אלפים גורשו מן הארץ⁴. בסוף המלחמה היו בארץ רק 56.000 יהוּדים, רובם – אנשי הישוּב הישן, – שאינם מסוּגלים להגנה. במושבות ובישוּבים חקלאיים היוּ 12.000 נפש בלבד. הישוב הישן בערים לא עלה על 20.000. הסכוּי האחד היה סכוי של עמידה בכבוד. הגרמנים לא היוּ מעונינים אז בפרעות בארצות בעלות בריתם והם עזרו לנו. וכשנתבענו אחר כך למסור את הנשק – סירבנו.

והיתה התנגדות לכך, גם בתוך הישוּב החדש. משלחות באוּ אל מסתירי הנשק ודרשוּ את מסירתו לשלטונות התורכיים. והיה לא ויכוח בלבד, אלא גם איוּמי־מסירה, ואלה היוּ לא מלשינים אלא מטובי הישוּב שחשבוּ כי בזה יקנוּ בטחון לישוּב. כמה מבין אלה השתתפוּ אחר־כך בהגנה ובגדוּד. נתגלוּ, איפוא, ברגע קריטי שתי דעות שונות: הגנה בלי סכוי לנצח או התמסרוּת לטובח, מתוך סכוּי־מה שהוא לא יטבח. אך החלק הגדול בחר בגלוּי התנגדות. והיה עוד גלוּי: “קבוּצת הנשארים”⁵. בתל־אביב נשארו 10 אנשים, והיתה הכנה לכך גם במושבות יהוּדה. גילוּיים אלה אינם כל־כך רציונליים מבחינה צבאית, אך זה חוט שני העובד בכל תולדותינוּ.

*

בסוף המלחמה נוצר מצב חדש. נפוצו שמועות על כוח יהוּדי גדול. הגדוּד היהוּדי טרם קם באמריקה, אבל לפי השמוּעות בתוּרכּיה הוא כבר הגיע לרבבות… הימים ההם העלו חזון חדש של כוח עברי. לא ההגנה החלשה בארץ ישראל ובגולה, אלא כוח עברי הקשור עם בעל־ברית רב־כוח. כוח חדש – בצורת גדוּדים עבריים. גדוּדים לא להגנתנו בלבד, אלא גם לכיבוּש זכוּיותינו. היו תפיסות שונות על תפקידו וערכו של הגדוד. אם להלביש את הדעות בלבוּש אישי – הרי היו להן שלושה נושאים בועד הגדוּד:

א. ז’בוטינסקי

ב. משה סמילנסקי,

ג. “קבוצת הגימנזיסטים”.

לדעת ז’בוטינסקי: הגדוּד צריך להבטיח ולחזק את הברית עם אנגליה ולשמש סמל פוליטי לברית הזאת.

דעת סמילנסקי: “לא יתכן שארץ־ישראל תיכבש ע”י אחרים, ושלא ישפך בכיבוּשה דם יהוּדי. לא יתכן שיובטח לנו אשר מבטיחים האנגלים בלי שתבוא לידי ביטוי הכרת תודתנוּ על ידי שיתוּף כוחנו בפעוּלת הכיבוש".

תפיסה שלישית היתה של “קבוצת הגימנזיסטים” ואותה ביטא כובש תל־אביב ויפו, גנרל היל, הסקוטי, ובה תמכו רוב חברי ועד הגדוּד ורוב חיילי הגדוּד: – “בטחונכם בהגשמת ההבטחות – תלוי בכך שיהיה לכם כוח”. ובכן, הקמת כוח יהוּדי משתתף במלחמה, ומוכןלהגן על הזכויות מול כל מתנקש בהן.

תפקיד הגדוּדים היה בעיקר במלחמתם על זכוּתם וכבודם של יהוּדי ארץ־ישראל. עמידה זו גרמה לעתים קרובות להתנגדות עם בעלי־הברית. אלנבי אמר פעם לויצמן: הצבא האנגלי אף הוּא של מתנדבים, אין בו משמעת של צבא סדיר. גם בו יש לפעמים מקרים של התמרדוּת. אך אצלכם הרי זה חוזר – כל חדשיים־שלושה, והרי לא יתכן הדבר. פעם נמשכה שביתה 6 שבועות: לא קבלנו משכורתנו, כי דרשנו שכר כחיילים בריטיים – ולא כילידים.

היוּ התנגשויות גם בגלל אופי הגדוּדים. כאן התגלוּ התפיסות השונות לגבי הגדודים: בעלי התפיסה של “תודה” היו נגד המלחמה במדיניות המפקדה. גם ז’בוטינסקי, שראה בגדוּדים סמל לקראת ועידת השלום, לא אימץ עמידת החיילים היהוּדיים על זכוּיותיהם וכבוֹדם. אך רוב הגדוּד – ראוּהוּ כיסוד לכוח יהודי, ועל כן רצה להביא לידי ביטוי את התנגדותו לכל מעשה שיש בו משום הקטנת ערכו ופגיעה בכבודו. והיה עוד ניגוד בינינו לבין השלטונות. ביחוד בחורף השני לקיוּם הגדוּד. בולס⁶ וסטורס⁷ התנגדו להצהרת בלפוּר. בוּטלוּ כל תכניות פיתוח והתישבות וחוזים עם הצבא. באנגליה הבטיחו, וכאן לא קיימו. אסרוּ הנפת דגל עברי ועליה למירוֹן להלוּלא דרבי שמעון בר יוחאי בל“ג בעומר, תרע”ט. הערבים החלו בהכנת פרעות ופגיעות בישובים ובעוברי־אורח יהודים.

גבר הצורך בהגנה. נתעוררה השאלה: “מי ישא את נס ההגנה”? והתועיל? רוב הצעירים (כ–1000) נמצאו בצבא. נשק אפשר להשיג רק ממקורות צבאיים. וההגנה היתה תלוּיה בגדוּד. ז’בוטינסקי טען כי יהוּדים לבדם אינם יכולים להתגלות ככוח, הם לא יוּכלוּ להגן על עצמם לבדם. נחוּץ בעל־ברית, ולשם כך צריך להציג כוח עברי. והוא הציג את הגדוד לא כחלק מן ההגנה אלא מוּל ההגנה. ובכן – גדוּד כצורה יחידה של כוח־ההגנה העברי.

הוא הופיע אז בראש קבוצה שקראה לעצמה “הגנה עצמית”, והפגין את… הקבוצה. היתה אז בירוּשלים הגנה נסתרת. אמנם היא לא היתה מוכנה ב־1920. סמכנו על כוח הצבא הרב שבעיר, שלא כבמושבות ששם חיכינו למאורעות. לעיר העתיקה חדרוּ מעטים, ואחדים מהם נאסרוּ. ז’בוטינסקי וחבריו הפגינו את זכוּת ההגנה, מעשה הראוי לכבוד. הם נאסרוּ משוּם שהכריזו על עצמם כחברי ההגנה. זה היה מעשה סולידריזציה חשוב, אך יחד עם זה התנגד ז’בוטינסקי למתן נשק לארגוּן צעירים שאינם מאוּרגנים ארגוּן צבאי ממש.

כבתחילת התנועה הציונית, שאז נחלקו בדעותיהם אלה שחשבוּ שהגאוּלה תבוא בדרך הטבע ואלה שהאמינו שהיא תבוא בדרך הנס, – כך קרה גם בענין הגדוּד. אלה אמרוּ – בדרך הטבע, ע“י פעוּלה עצמית וכוח עצמי; ואלה אמרו – ע”י מלכי העמים, בעזרתם ובברית אתם. אבל היוּ גם אנשי סינתיזה שאמרו: היסוד הוא הכוח העצמי – אך איננו יכולים לוותר גם אל עזרה זמנית מדינית. וכך גם כוונוּ פעוּלתם גם בדרך הגדוּד וההגנה אחת.

הקופנפליקט הזה בין כוח ליגלי וכוח עצמי במחתרת נמשך בכל התקוּפה שבין שתי המלחמות. במשך כל אותו הזמן היתה היאבקות על כוח ליגלי עברי; אך נחלנו מפלות בזו אחר זו. במאורעות 1936–9, עם הקמת חיל הנוטרים, שונו פני הדברים. הישוב התחזק בעמידתו תוך כדי המאורעות. הוא הוסיף לא בלבד להגן, אלא גם התקדם, ועל אפם וחמתם לא של הערבים בלבד אלא גם אל אפם וחמתם של השלטונות. היהוּדים גילוּ כוח עמידה ויצירה בעצם המאורעות; ונוצרו כוחות־הגנה קטנים אבל יעילים מאוד. אנשי־הצבא ראוּ את ההגנה בפעוּלתה. יחידות צבאיות נעזרו ע"י כוחות עבריים קטנים מהם ויעילים מהם. אך בהשפּעת המאורעות החליטו האנגלים שיש לפייס את הכוח העקשני והתוקפני של הערבים ויש לותר להם. האנגלים, כמובן, לא היו מוּכנים להמית עצמם על זכויות הציונוּת. הזמן, בכללו, היה זמן של ויתוּרים. והישוּב גילה כוח לעמוד נגד ההתנכלויות למפעל הציוני. קרן ההגנה עלתה בישוּב. קודם היתה זו פעלם של חלקים בלבד בישוב. עד 1929 הכירה בה רק הסתדרות העובדים, והיא שמינתה את מפקדתה; אחרים פחדוּ לקחת חלק במעשה בלתי־ליגאלי. מאז 1929 נצטרפוּ רבים, ולא ההסתדרוּת קובעת את מפקדת ההגנה, אך הפעילים בה היוּ בעיקר בני ישובי הפועלים.

בשנות 1936–39 החלה השתתפוּתם של כל חלקי הישוּב.

מן המאורעות יצאנוּ כשכוחנו מגובש יותר. הזימונו את המחשבות שאפשר להכחידנוּ גילינו כוח יהוּדי היודע לעמוד על נפשו. הבלטנו את כשרון התפשטותנוּ. אך השלטונות יצאוּ בהרגשה שאי־אפשר לתת לכוח היהודי שיוסיף ויתפתח בארץ זו, כי הדבר עלוּל להביא להתנגשויות בין השלטונות האנגלים, המאפשרים זאת, לבין ישוּבים מוסלמים שונים בעולם.

הכרתנוּ היא, כי אילו ניתנה לנו האפשרות לפתור את שאלת ארץ־ישראל ע"י עליה והתישבוּת רחבות ממדים – היתה נמצאת דרך לשלום והבנה הדדית בארצות המזרח, ואולי בצירוף הגורם השלישי – המנדטורי.

כרגע חשוּבה לנו הרגשת אוחזי הגה השלטון בארץ. והרגשתם היא שיש לשים מעצור בדרך לכוח העברי.

באיסורים חלקיים על התישבוּת החלו ובספר הלבן סיימוּ. החלה פרשת ניגוּד גלוּי בין הישוּב לבין השלטונות. תוך כך פרצה המלחמה. בתחילתה היתה מימרא: עתה יוקפא הספר הלבן. אך זמן רב מאוד היה המזרח התיכון מחוּץ לזירת המלחמה והאנגלים התרגלוּ לעשות חשבון לא של המלחמה, אלא שלעתיד לבוא, והחלוּ להגשים את גזירות הספר הלבן. הגענוּ לאותו מצב שהגדיר אותו בן־גוריון: “עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה”. ויש להודות שהדבר גורם קשיים לא מעטים בהתנהגוּתנו.

בשעת המלחמה מעטים מאוד היו רגעי השיתוּף המלא עם ממשלת המנדט; היה זה בעיקר בימי אל־עלמיין. האינרציה השפּיעה את השפּעתה גם על אימוניו של חיל הנוטרים וגם על ציודוֹ בנשק. ביסודו של דבר מונחים הקוֹנפליקטים שבינינו לבין האנגלים במזרח התיכון. קשה להגיד מי מפריע לנו יותר: הנציב כאן, השגריר בבגדאד או הנציג הבריטי במצרים. המגמות הפוליטיות שהם מפתחים עלוּלות להביא למהומות־דמים, בלי שיתכוונוּ לכך (איננו מחויבים דוקא לחשוד בהם שהם מתכוונים להפרעת השלום כאן, ולהכניע אותנו; אך עצם העוּבדה שהם משרים רוּח כזו בחלקים גדולים של ערבי המזרח – תביא בהכרח לידי מאורעות־דמים קשים). אם ירצוּ להגשים את הספר הלבן – אנוּ לא נשקוט. ואם לא ירצו להגשימו, הרי הם הרחיקו לכת כל־כך שכל שנוּי בקווים, יביא לידי מהומות. יתכן שאחרי המלחמה יתגבר על כך כוח עולמי חזק. אבל, בינתים, מוליכה המדינוּת האנגלית למאורעות חריפים מאוד, ויש להתכונן לכך.

עלינו לדאוג לכך בשעה זו של השמדת יהוּדים. נשמור על כוחותינוּ לאחר המלחמה. כל מלוי תפקיד המוסיף לנו עמדה כלשהי –מגביר את כוחנוּ. במלחמה הקודמת הגענוּ לזכוּיות בארץ־ישראל בכוחם של יהודי העולם. כיום תופס הישוב מקום חשוב יותר. הדבר תלוי במספר היהודים שינצלו וכיצד ינצלו, ואם ירצו לעמוד לימיננו. ויחסם אלינו תלוי בהערכת כוחם של יהודי ארץ־ישראל כמגיני היהדות בגולה. יש תקוה שעוד תינתן לנו האפשרות להשתתף במלחמה כדרוש לנו. עלינו לשאוף לכך שיהודים ילחמו בכל מקום בעולם מלחמת־חרמה בנאַצים, על כל מה שעוללו להם. הכרח הוא לנו שרגש זה של עשיית נקמה בנאַצים יפעם בנו. במלחמה זו עלינוּ להשתתף אחרת משהשתתפנוּ עד כה, ויחד עם זה עלינו לדאוג לכך שיהיה לנוּ כוח שיגן עלינו, החיים כאן. כוחנו אחד ואחיד, גם זה המצטרף לגדוּדים לשם מלחמה באויב הנאַצי וגם כוחנו העצמי העומד למלא תפקיד בהגנה, ואוּלי גם בהתקפה. אילו נתקבלה הצעת עזרתנו לגיטאות – היה כוחנוּ המגן, בלי־המדים, הופך לכוח לוחם. בפתחנוּ את כוחנוּ לשני הצרכים, אין הוא יכול להיות נסתר לגמרי, אבל יחד עם זה צריך שיהיוּ בתוך הכוח הזה דברים נסתרים.

*

כדי להבין מהו האופי של ההגנה בתקוּפתנוּ, מן הראוּי לעשות השוואה בין ראשיתה של ההגנה ובין ימינו אלה.

ההגנה החלה עם התהווּת הישוב העברי בארץ־ישראל. בתולדות ההגנה הייתי מבדיל בין שתי תקופות:

התקופה האחת – עד המלחמה העולמית הקודמת; התקופה השניה – מן המלחמה העולמית הקודמת ועד היום.

התקוּפה הראשונה אפשר לציינה מבחינה ציונית כתקוּפה של התגנבוּת לארץ שהביאה לצבירת כוח, למען אַפשר את מלחמתנו להבא על זכויותינו בארץ. אמנם גם אז ליוה החלום המדיני את העליה, אבל זו לא הלכה עוד בדרך שרצוּ אלקלעי והרצל – בדרך של עליה בזכוּת. כל יהוּדי שנכנס לארץ־ישראל קיבל פתקא אדוּמה, שהעידה שהוא בא כתייר, ומותר לו להישאר בארץ שלושה חודשים. כך נכנסוּ אנשי העליה הראשונה והשניה לארץ.

והמשטר היה משטר תורכי. קיימים היו, אמנם, חוקים, אבל לא הקפידוּ לקיימם. היה משטר של הפקר; בשוחד אפשר היה לעשות הרבה מאוד, ואנו נהניהוּ ממשטר הפקרות זה והקימונו לנו כאן אוטונומיה עברית, שהיתה לפעמים רחבה יותר מן הזכויות שיש עכשיו לישוב המאוּרגן בארץ. לועד המושבה העברית בימי שלטון תורכיה, היו זכויות עצומות. למשל בהעברת קרקעות מיהוּדי ליהוּדי בתחומי המושבה לא היו נזקקים לממשלה והיוּ רושמים את הדבר ב“ספר האחוּזה” של המושבה. זה היה ה“טאבו”⁸. גם עניני המסים היו מסתדרים ללא כל התערבוּת של הממשלה. לועד המושבה היה שלטון מלא בחיי היהוּדים בתוכה, היתה לו משטרה משלו, שאמנם לא קראוּ לה משטרה, אבל היוּ לה יותר סמכויות מאשר למשטרה של ימינו. מוסד השמירה של המושבה – גם לו היתה סמכות רחבה מאוד. אמנם, השמירה לא תמיד היתה עברית כולה, אבל זה נבע לא מחוסר סמכוּת.

בתקוּפה זאת, שהייתי קורא לה “תקוּפת ההתבצרות בגניבה”, היתה לכוח־ההגנה שלנו סמכות רחבה מאוד, אבל תפקידיה היו תפקידי משטרה בלבד. הוא טרם נתעלה לכוח המגן על זכויותינו המדיניות, וגם לא היה צורך בכך; היה זה מכשיר להגנה על עצמנוּ ומפני גנבים ושודדים ומפני התנפלויות מקריות של שבטים שונים שהיו שכיחות אז בארץ. דרך ההגנה מפני מתנקשים על זכויות – היתה אחרת לגמרי, דרך של “בקשיש”: לקנות את לב הפּחה, המושל. כוח־ההגנה היה, איפוא, לא כוח פוליטי אלא יותר מכן משטרתי. כך היה הדבר מראשית היוצר הכוח העברי ועד לאחר התחסלותו של “השומר”. אין לומר שבכוח הזה לא היו גלומים חזונות מדיניים. כשם שבהתגנבות לארץ היה גלוּם חלום של עליה גדולה, כך היה גלוּם באותו כוח עברי משטרתי ראשון החלום של כוח לוחם להקמת מדינה עברית. יהושע ברזילי, מיכאל הלפרין ואנשי “השומר” בישיבותיהם הסודיות היו מטפּחים את החלומות האלה של כוח עברי. אבל היו אלה בבחינת חלומות בלבד, חזון שהגותו בלחש, ולידי גילוּי ממשי לא הגיע.

שונה היה המצב בתקופה השניה, מאז התחילה מלחמת העולם הראשונה ובעיקר מימי הכרזת בלפור. הכוח העברי מתחיל למלא תפקידים אחרים לגמרי; תפקידיו הם ביסודם – שונים. החלו מתנקשים בזכויות היהוּדים בארץ. חסן־בק ומושלים תורכיים אחרים לא העיזו אמנם לחשוב על הכחדה שלמה של הישוּב העברי (הם לא היוּ מתנגדים גם לזה… אלא היוּ גורמים שעיכבו בידם), אבל רצוּ לבטל את כל זכוּיותיהם של היהוּדים ולשלול מהם כל אותה אוטונומיה יהוּדית שנתקיימה למעשה בארץ.

התפקידים היוּ: הגנה על חיי היהודים ורכוּשם לא מפּני גנבים ושודדים, כאשר היה עד עכשיו, כי אם מפני מתנקשים פוליטיים. אז נעשו הנסיונות הראשונים ליצור ארגוני־כוח כמו אגודות הנשארים במושבות, שהזכרתי, שתפקידן היה לעמוד בפני גזירות השלטון, שהיוּ מכוּונות נגד יהוּדים. ההגנה הזאת כבר נשאה אופי אחר ושונה מן ההגנה הקודמת. היתה לה יותר מגמה של כוח פּוליטי.

המגמה הזאת נתגבשה ביותר בתקופה הגדוּדים ובתקופה בה צריך היה לפעול נגד ארגונים ערביים שהציגו להם כמטרה את ההשתלטות על הארץ ואת ביטול הצהרת בלפוּר. מאז בעצם, מקבלת ההגנה אופי אחר לגמרי, אופי של כוח פּוליטי יהודי העומד מול כוח פּוליטי של אלה הרוצים להתנקש בזכויות היהודים בארץ. ואחת היא מה הזכוּת: זכוּת הקיום בארץ, או זכוּת העליה וההתישבוּת של היהוּדים. ההגנה מקבלת איפוא, אופי של ארגוּן פּוליטי להגנת הזכוּיות של העם היהוּדי, של הישוּב היהוּדי בארץ.

 

ראשי פרקים בתולדות ההגנה    🔗

ממאורעות 1– 1920 עד למאורעות 1929    🔗

שנות השקט שבין מאורעות 1 – 1920 למאורעות 1929, הקהו שוב את הרגשת הכלל בצורך ההגנה, אולם כבר נוצרו חוגים, אשר דאגתם להגנה היתה מתמדת ועקשנית. חוגים אלה קבלו להלכה את מרוּת ההנהגה שנתמנתה ע"י הסתדרות העובדים. הם ריכזוּ את פעוּלתם בשלושה כווּנים:

א) הגברת הציוּד של הישוב בנשק

ב) אימון הישוּבים החקלאיים להגנת עצמם;

ג) הקמת ארגוני־הגנה בערים ובמושבות הגדולות.

בכל אחד מן הכיווּנים האלה החלה להתפתח עבודה לא־מעטה לפי המושגים של הימים ההם וכן בהשוואה לאמצעים שאנשי ההגנה הצליחו לרכז. אולם העבודה הופרעה בהרבה לרגל חילוקי־דעות וסכסוּכים בין האנשים שנתמסרוּ לפעוּלה. אנשי “השומר” הוסיפוּ לקיים חוג נפרד, אשר היתה לו באופן בלתי־רשמי מרוּת פנימית שלו, ולא מרוּת ההנהגה כוּלה, אשר הופקדה ע“י הסתדרוּת העובדים. דבר זה גרם לכך, שנפגמה הרגשת האחריות המשותפת של הנושאים בעול מפעל כה אחראי, וכאשר קרוּ כשלונות, (הרגילים והכרחיים בעבודה במחתרת), באוּ בעקבותיהם האשמות הדדיות של החלקים השונים בהנהגת ההגנה. תוצאות הדבר היוּ שנתגלה צורך להחליף את כל אלה שנשאוּ בעול הנהגת ההגנה. ואמנם, גם אנשי “השומר” וגם כל האחרים שפעלו בתקוּפה הראשונה בהגנה יצאוּ מהנהגת הפעוּלה; ברם, לא קל היה למצוא במקומם אנשים מרכזיים שיעשו את הנהלת ההגנה למרכז פעוּלתם. שנים אחדות נתרכזה הדאגה להגנה בידי קבוצת־מפקדים קטנה, שתפקידם היה ארגוּן ההגנה בערים. הם נעזרו מפעם לפעם ע”י האנשים שפעלוּ מקודם, אך בכל זאת נתהוותה בקרב האנשים החדשים הרגשה שנעזבו לנפשם, ומצד שני – הכרה, כי האחריות כולה עליהם היא, ואין לסמוך על עזרת הציבוּר והדרכתו. במשך הזמן התפתח גם זלזוּל במוסדות הציבוּריים שהם כאילוּ אדישים וקצרי־ראות לגבי שאלות ההגנה. אף בקרב קבוצת־מפקדים זו עצמה לא שרר שלום רב. הם אמנם קיבלוּ את המרוּת של איש אחד, אשר פּעל בשם מרכז (שלא היה קיים למעשה), אולם איש זה היה נוהג להגביר את סמכותו ע“י מניעת ליכוד כל־שהוּא בקבוּצת המפקדים עצמה, ולעתים גם ע”י הקמת איש נגד רעהו. כל זה גרם לירידה חברתית מסוּימת וגם ליצירת קבוּצות בודדות, אשר שאפו ליטול לידיהן את ענין ההגנה.

קבוצה אחת כזו נוצרה בתוך גדוד העבודה. כמה מאנשי “השומר” נתנוּ אז את ידם לאופוזיציה השמאלית בתוך הגדוּד. חלומם היה למצוא קשרים מיוּחדים עם רוּסיה הסובייטית ולהיעזר על־ידיה, אך בינתים החלוּ לחפש אמצעים מיוּחדים ולהקים ארגון־הגנה עצמי. הם הצליחו לארגן כמה קורסים בעלי רמה לא־נמוכה, לפי מוּשגי ההגנה של הימים ההם⁹ הם גם שלחוּ חברים מספּר¹⁰ להשתלמוּת במקצועות חשוּבים, אוּלם ארגוּן זה לא החזיק מעמד; לאחר שבאופוזיציה השמאלית בגדוּד העבודה גברו היסודות הקומוניסטיים על היסודות הציוניים, וחלק גדול מהם נסע לרוּסיה, נרתע השאר וחזר בו, או שהסתלק מן החיים הציבוּריים בכלל.

קבוצה שניה היחתה בעלת כווּן הפוך מזה של הראשונה. חלומה היה הקמת כת צבאית, שתשליט את עצמה בישוב ובציונוּת. היא הוּשפעה בלי־ספק מאגוּדות הסתרים הפאַשיסטיות והנַאציונל־סוציאליסטיות. כמוהן היא טיפּחה הערצת הטירור כלפּי־פּנים וכלפּי־חוּץ, ומאחר שהצליחה להעלים את אופייה ואת מגמותיה האמיתיות, עלה בידה להשפּיע במידת־מה בתוך חבר המפקדים של אותו זמן. בקרב החוּג הזה נתגלתה נטיה לפעולות, אשר הישוּב לא יכול ולא רצה לקבל את אחריוּתו להן. מגמה זו באה לידי ביטוּי בתחילת המאורעות של 1929, כשאחת התגוּבות הראשונות נגד הפּרעות היתה פּגיעה באחד המסגדים¹¹. לולא עצרו בעדם וטישטשוּ את הדבר, היה זה עלוּל לשמש נשק חריף נגד הישוּב היהוּדי, גם בידי הפּורעים וגם בידי הממשלה.

אעפ"י כן התקדמה במידה רבה ההגנה בשבע שנות השקט עד 1929, ובימי מאורעות אב של אותה שנה, אשר הקיפוּ את כל הארץ, עמדה ההגנה בכבוד בכל הנקוּדות חוץ ממקומות הישוב הישן בחברון צפת אשר שם לא היוּ כל תנאים לקיוּם הגנה.

מאורעות 1929¹²    🔗

כתואנה למאורעות הדמים שימש ענין הכותל המערבי. חברינו הזהירו, בעתונות ובישיבות המוסדות הלאומיים, מכל מעשה שיוכל לשמש כאמתלא בידי המעונינים להפוך את הפגיעות בשלום המתפללים ליד הכותל לענין של מלחמה דתית בינינו ובין הערבים. דרשנו לצמצם את הפעולה בתביעה נמרצת מאת הממשלה להבטיח את חופש התפילה ואת כבוד המתפללים. גם הישוב כולו, על כל מוסדותיו האחראים, יחד עם ההנהלה הציונית, נקטו עמדה זו. הרביזיוניסטים בלבד קראו להפגין בחוצות ירושלים. הנוער לא נענה להם. באספת הסתדרויות הנוער בתל־אביב הוחלט לא להפגין. רק “ברית טרומפּלדור” ועוד הסתדרוּת בלתי חשוּבה, “ה.ע.צ.ע.”¹³ החליטוּ לערוך הפגנה. בערב תשעה באב נתאסף ליד הכותל, כרגיל, המון יהודי גדול, ללא כל הפרעת סדר. למחרת אספו הרביזיוניסטים אילו מאות נערים מכל הארץ לעריכת הפגנה בדגל ציוני ליד הכותל. כאן נתגלתה חולשת הארגון הישוּבי, שלא ידע למנוע מאות מעטות של נערים מן המעשה אשר הישוב ראה אותו כבלתי אחראי. ב“כ ההנהלה הציונית והועד הלאומי דרשו להימנע מההפגנה אולם לאחר שהנערים התעקשו ויתרו להם ב”כ הישוב וגם ביקשו את הממשלה שלא להפריע להם. הממשלה הסכימה ושלחה משמר שוטרים גדול ללוות את עשרות המפגינים¹⁴ .

ההפגנה היתה דלה ועלובה. הנערים עברו בחוצות העיר בקריאות בוז להנהלה הציונית ולממשלה. אולם למחרת נתנה הממשלה, לשם “שיווּי משקל”, רשות גם לערבים להפגין ליד הכותל המערבי, והפגנה זו היתה מלוּוה פּגיעות בקדוּשת הכותל.

מיום זה ואילך גברה והלכה מתיחוּת הרוחות. כעבור יומים נפצע בדקירת סכין אברהם מזרחי, שמת מפצעיו אחרי שלושה ימים. ההנהלה הציונית והועד הלאומי דאגו שהלויה תעבור בסדר ובאו בהסכם עם הממשלה על הדרך בה תעבור הלויה. אולם נערי הרביזיוניסטים והקהל המוּסת על־ידיהם שוּב הפרוּ את החלטות המוסדות הלאוּמיים ואת ההסכם שביניהם ובין הממשלה וניסו לפרוץ את שורת השוטרים ששמרו על תהלוכת הלויה. השוטרים השתמשו בכוח והכו ופצעו באכזריות לא רק את המתפרצים, אלא גם את הקהל שמאחוריהם.

סערת הרוחות גברה בארץ וביחוד בירושלים. מכל קצות הארץ הגיעוּ ידיעות על תעמולת דמים המתנהלת בקרב הערבים ועל עלילות הנפוצות ביניהם, כי היהודים מתנקשים במסגר עומר ומתנפלים על הערבים. בקשר לזה ביקרו ב“כ ההנהלה הציונית והועד הלאוּמי ביום חמישי 22 באוגוסט, ערב מאורעות הדמים, אצל ממלא מקום הנציב, ה' לוק, והוא הודיע, כי הממשלה אחזה בכל האמצעים והיא שלטת במצב. כן הודיע, כי דרש מהמוּפתי שיפקוד על ה”חטיבים"¹⁵ שינאמו ביום הששי במסגדים ויכחישוּ את העלילות בדבר התנקשוּיות היהוּדים בקדשי המוּסלמים.

באותו יום הפגיש לוק אחדים מנכבדי היהודים עם מנהיגי המועצה המוּסלמית. הערבים הציעוּ ליהוּדים לחתום על הודעה האומרת שה“בוראק” (הכותל המערבי) הוא קנין המוּסלמים, והם יחתמו על הודעה שליהודים יש הזכות לבקר ליד ה“בוראק”. היהודים לא הסכימו והציעוּ לחתום על הודעה משותפת האומרת, כי נתברר לנציגי היהודים והמוּסלמים שאת אי־ההבנה השוררת בענין הכותל אפשר לסלק בדרך משא־ומתן, והם פונים בקריאה לציבור לשמור על השקט ועל השלום על מנת להגיע לפשרה מתוך מצב־רוח של שלום. הערבים לא הסכימו לחתום על הודעה משותפת. לפני הפרידה דרש י. בן־צבי מהערבים שיטיפו לשלום והם הבטיחו לעשות זאת. למחרת, ביום הששי 23 באוגוסט בצהרים, אחר צאת המתפללים הערבים מהמסגד, החלו מעשי זוועה. ההמונים המוּסתים והמזוּינים הנתחלקו למחנות אחדים והתנפלוּ בבת־אחת על השכונות ימין־משה, מאה שערים, שכונת הגורג’ים וליד גן העיר ושער יפו. בימין משה ובמאה שערים נהדפוּ ההתנפלוּיות ע"י ההגנה העברית. ליד גן העיר ושער יפו היו השוטרים הערבים והבריטים עדים פסיביים לתהלוכת האיומים וגם להתנפלוּיות רצח בודדות. איומה ואכזרית היתה ההתנפלוּת על שכונת הגורג’ים ליד שער שכם. ההמונים שנהדפוּ ממאה שערים נצטרפו למחנה שפּרץ שמה עוד קודם, וכאילו מתוך נקמה על חוסר ההצלחה במאה שערים, פּרצוּ בחימה אכזרית לתוך הבתים הסגוּרים של השכוּנה הזאת. קבוצת ההגנה היתה משוללת כל אפשרות להתנגד למתנפלים, כי השוטרים הפריעו להם. פה נרצחו שבעה יהודים ונפצעו רבים. לפנות ערב נערכו התנפלוּיות על שכונות רבות בקצות העיר. בלילה היתה העיר כולה כנצורה ומכל קצותיה נשמעו יריות בלתי פוסקות. בחצות הלילה נערכה התנפלוּת על בית היתומים הגדול של דיסקין. ברוב המקומות נפל עול ההגנה על שכם היהודים עצמם. ביותר מ־30 נקודות הדפו קבוצות ההגנה את ההתנפלויות.

חוּלשת הממשלה והפּסיביות שלה אימצוּ את ידי הפּורעים וגרמוּ להתפשטות המהומות. גם האמצעים, כביכול, שאחזה בהם הממשלה הגדילו את מצב האימים. הוכרז מצב מלחמה, אולם לא ניתנה פקודה לאחוז באמצעים חמוּרים נגד מתקיפים, ולהיפך: בפירוּש נאסר על המשטרה להשתמש בנשק. מצב זה הכביד בעיקר על ההגנה העברית. תפקיד מיוחד בהגברת הבהלה מילאה הפּקוּדה על הפסקת הקשר הטלפוני הבירוּשלים ואחר גם בארץ כולה. הפסקה זו הקשתה על הישוּבים לקרוא לעזרה והקלה למסיתים להפיץ בלי ביקורת שמועות שוא מסעירות על המתהוה בירושלים. תפקיד לא פחות מעציב מילאה הפקודה על סגירת העתונות. חוסר האפשרות של מסירת אינפורמציה והדרכה ציבורית בימים הנוראים האלה הגבירוּ את העצבנות בציבור.

בשבת 24 באוגוּסט החריד את כל הארץ הטבח האיום בחברון. שם נרצחו ללא כל הגנה וללא התנגדות רצינית מצד השלטונות למעלה מ־60 יהודים, נפצעו עשרות רבות ונשדדה ונחרבה כל הקהילה היהודית. המשטרה היתה עד פסיבי לפרעות ולהרס, בתואנה שאין לה פקודה לירות. היא קיבלה את הפּקודה אחרי כלות הפּורעים את מלאכתם ורק אז פּיזרה אותם ביריות באויר. אותו יום נרצחה במוצא משפחת מקלף¹⁶ ונחרבה המושבה. ההתקפה על בית־ההבראה במוצא נהדפה עוד לפני בואו של משמר צבאי. מספר ההרוגים בירושלים עלה בשבת עד ל־17 ומספר הפצועים להרבה עשרות. השכונה תלפיות נתקפה כמה פעמים ונעזבה לשוד ולהריסה. פלוגת גדוד העבודה בירושלים היושבת על גבעה מרוחקת קצת מהעיר¹⁷ ומשק הפּועלות הנמצא בסביבה ההיא נחרבוּ. בית־כנסת בשכונת הגורג’ים חולל ונשרף. בעטרות נהדפו נסיונות של התנפלות. הישוב היהודי הקטן בבית־שאן נתקף, ועשרים יהודים נפצעו בו ואחד נהרג. אותו יום נתקפו ונחרבו גם כפר אוריה והרטוב. תושביהם ניצלו בעזרת שכנים ערבים והועברו לרחובות ותל־אביב. המהומות נתפשטוּ בכל הארץ. בסביבות שכם ועמק הירדן החלה תנועה חזקה של ערבים שהיתה מכוּונת נגד הישוּבים העבריים הקרובים. בכל הארץ החלו הכנות נמרצות להגברת ההגנה העצמית. פסה לגמרי האמונה בהגנה מצד הממשלה.

ביום א 25 באוגוּסט הגיע צבא ממצרים ליפו ולירושלים, אוּלם ההתקפות לא פסקו. ביום זה היתה תנועה גדולה של ערבים מסביב לתל־אביב ונעשו כמה נסיונות של התפּרצות לתוכה. נסיונות אלה נהדפוּ בחלקם ע“י המשטרה ובחלקם ע”י ההגנה העצמית של היהודים. בקצה תל־אביב, ליד אבו כביר, נהרגו ארבעה יהודים ובגבולות אחרים נהרגו עוד שנים ונפצעו אחדים. ההרוגים הערבים נפלוּ כמעט כולם בשעת התקפות מצדם. למרות סערת הרוחות וטיפוּח רגשות נקם ע"י אלמנטים בלתי־אחראים שמרו היהודים על הערבים הבודדים שגרו או נקלעוּ בתוך תל־אביב. אולם הכוח העברי המאוּרגן לא הספּיק למנוע כל מקרה, ולמגינת לבו של החלק המכריע בישוב העברי היו מקרים בודדים של מעשי־נקם בלתי־אחראים. בירוּשלים ניסתה קבוּצת יהוּדים אחת לפגוע במסגד. בגבוּלות תל־אביב נפצע ערבי אחד, ונשדדוּ ערבים.

באותו יום היתה התנפּלוּת על באר־טוביה. בשבעה הרובים שלה הגנה המושבה על עצמה יום תמים בפני מאות מתנפּלים. מן המגינים המעטים נהרגו שנים ונפצעוּ שלושה והמושבה נעזבה, נבוזה ונשרפה.

גם על בית־אלפא נערכה התנפּלוּת ביום זה, אולם היא נהדפה בעזרת חיל־הספר, והמתנפלים הספיקו אך להצית את הגורן. התקפה שניה על עטרות נהדפה ע"י אנשי המקום בעזרת קבוצת חיילים אנגלים ששהתה שם. אותו יום היה גם נסיון בלתי־מוצלח לשדוד את העדר של תל־יוסף.

ביום ב' 26 באוגוּסט החלוּ התנפּלוּיות בחיפה¹⁸. הנסיונות לפרוץ להדר הכרמל נהדפו כולם, בחלקם ע“י ההגנה העצמית של היהודים ובחלקם ע”י המשטרה, אולם החלקים המעורבים, וביחוד בחלק המסחרי של העיר, היו במשך יומים מעשי שוד, שרפות והתנפּלויות לעיני המשטרה, שהיתה פסיבית ונוכחותה אך בלמה כל פעולה מצד ההגנה העברית. בהתנפלויות בודדות נרצחו ששה יהודים ונפצעו עשרות.

בסביבות חיפה נהרס משק הפועלות, נחרב הישוב היהודי בכפר עטה, ונעזב בפקוּדת המשטרה קיבוּץ משמר־העמק, אחר שנהדפה ע"י המשטרה התקפת הערבים. במפרץ חיפה נחרבה החוה הפרטית של כץ. בעמק ובגליל הוּצתו כמה גרנות עבריות.

המאורע הקשה ביותר ביום זה היתה התנפלות על חולדה. מאות רבות הקיפו בלילה את הקבוצה הקטנה, אשר לעזרתה נשלחו ע"י ההגנה חברים אחדים מתל־אביב ובתוכם אפרים צ’יזיק, שנפל כאן חלל בפקדו על קבוצתו. חמש שעות עמדו שתי עשרות המגינים בגבורה עד בוא קבוצת צבא ושוטרים שעזרה להדוף את ההתנפלות. אחר זה נאלצו אנשי חולדה בפקודת המשטרה לעזוב את המקום ולהפקירו לשוד ולהרס.

באותו יום בצהרים הגיע צבא באניות מלחמה לחיפה וליפו. המהוּמות לא פסקו, אולם פחתו. הצבא החל בחיפוּשי נשק אצל יהודים וכמה מחברי קבוצות ההגנה בתל־אביב, ירושלים וחיפה נאסרו. חיפוּשים נערכו גם בכמה מהמושבות העבריות.

נסיונות אלה של פּרוק ההגנה היהוּדית באו בזמן שבארץ נתפּשטוּ שמוּעות על הסתערוּת גדולה של בידוּאים מהנגב, וגם הצבא עצמו התכונן לקראתם וחפר תעלות הגנה בסביבות עקרון. עקרון פונתה בפקודת הצבא. כל אנשי המושבה הועברו לתל־אביב. פקודת פינוּי ניתנה גם למושבה שפיה על יד זכרון –יעקב, אולם שם לא הוצאה הפקודה לפועל.

ביום ד' לא קרוּ מקרי אסון. התנפלות מחודשת על עטרות נהדפה ע"י חברי המושב בעזרת שלושה־עשר חיילים בריטיים. בעמק הירדן פשטוּ שמוּעות על עלית בידוּאים מעבר הירדן. ברבת־עמון היתה הפגנה ערבית רבה ושם, כביתר חלקי הארץ, הפיצוּ את העלילות, כי היהודים מתנפלים על ערבים, שוחטים אותם ואונסים את נשותיהם.

ביום ה' 29 באוגוּסט הוחרד שוּב הישוּב ע“י הטבח האיום בצפת. הפורעים שדדו ושרפו את הבתים ורצחו את הנפשות באין מפריע. ביום ההרג נשאל מפקד המשטרה פאראדי ע”ימושל המחוז אנדרוס, אם נחוּצה לו תגבורת והוא ענה שהוא “שולט במצב”, אך כשפרצו מאות אחדות של פרחחים והחלו במעשי שוד ורצח, לא הספיקה המשטרה אלא לשים מצור על בית, שבו נמצאו צעירים אחדים מהמושבות הסמוכות, שהיו מסוגלים לפעולות הגנה. הפורעים עשו עבודתם באין מפריע, הכו, הרגו, אנסו, שדדו, וגם שרפו אחדים מקרבנותיהם. נהרגו 14 יהוּדים ונפצעוּ כמה עשרות. כל הרובע של היהודים הספרדים ובתים רבים במקומות אחרים נהרסוּ עד היסוד. כל התושבים העברים כונסוּ לבית הממשלה והתענוּ שם בפחד וברעב כמה ימים.

אחרי מאורעות צפת רבתה תנועה מאיימת בסביבות יסוד המעלה ומשמר הירדן. אנשי יסוד המעלה עזבו את המושבה ועברו ברובם לאילת השחר ובחלקם למשמר הירדן. המושבה נבוזה וניצלה במדת־מה ע"י הצבא שהגיע לשם. במשמר הירדן היה נסיון בלתי מוצלח לשדוד את העדר.

באחד בספטמבר הורגשה הרגעה מסוּימת. הצבא שהוסיף להגיע התפזר בנפות שונות של הארץ. גם בפוליטיקה של הממשלה חל שינוּי ניכר. הנציב במנשרו הגדיר את מעשי הפרעות בשמם הנכון, שם קץ לאגדה על מלחמה בין שני לאוּמים בארץ, והודיע על ענשים חמוּרים, בו ניתנה גם תשובה לנסיון הערבי להשתמש במעשי אלמוּת, רצח וּפרעות כבנשק פּוליטי. והתשובה היתה בהכרזת הנציב על הפסקת המו"מ עם הועד הפועל הערבי בענין שינוּיים קונסטיטוּציוניים בארץ. מנשר זה היה מפנה בדרך הממשלה ולא מקרה הוא שמאז ואילך פסקו ההתנפלויות.

הסיכוּם הכללי של תוצאות ימי הדמים הוא כ־130 חללים ומאות פצוּעים עברים ומספר בלתי ידוּע, המגיע גם הוא למאות, של הרוגים ופצועים ערבים; חורבן קהלות צפת וחברון; הרס באר־טוביה, הר־טוב, חוּלדה, כפר־אוריה, כפר־עטה, משקי הפּועלות בירוּשלים ובחיפה וגדוּד העבודה בירושלים. נזקים גדולים במוצא, במשמר העמק, בירושלים ובחיפה; שריפת גרנות בגדרה, בישובים ליד חיפה, בגבע, בתל־יוסף, בעין־חרוד, בבית־אלפא, במסחה ובפוריה; גזלת העדר והרס הרכוש ביסוד המעלה ובמשמר הירדן.

אילו נקטה הממשלה דרך תקיפה ומעשים נמרצים בתחילת המהומות, בטרם בוא הצבא היתה יכולה להחניק את מאורעות הדמים, פעולתה של ההגנה העברית הוכיחה, כי גם בכוחות לא גדולים אפשר היה להדוף את התנפלוּיות הפורעים, אולם בשני הימים הראשונים למהומות הסתפּקה הממשלה בדברי אשַליה ליהוּדים ובאפס מעשה נגד הפּורעים. בכל התנהגוּתה אישרה וחיזקה את ההכרה, שהפיצוּ המסיתים בקרב ההמונים הערבים, כי הממשלה אתם וכי הפורעים לא יאשמו. ואם בשעות הראשונות להתפרצות ההתנפלויות בירושלים הסכים מ“מ הנציב לגייס לעזרת המשטרה וברשוּתה איזו עשרות יהוּדים, הרי למחרת חזר בו. ואפילוּ היהוּדים הבריטים, פּקידי הממשלה, שניתן להם נשק בתחילה, הוּפלוּ לרעה מחבריהם ונשקם פּורק מעליהם. זוּינוּ רק הפּקידים הנוצרים, בריטים ולא־בריטים… ביום א' היום השלישי למהוּמות, חדלוּ ב”כ השלטונות, ביחוּד ביפו ובחיפה, אפילוּ מהרגיע את היהוּדים ודחוּ, על פי רוב בגסוּת, את משלחות היהוּדים. בחיפה ענה מפקד המשטרה מר פולי למר פסמן, שדרש עזרה לתושבי הדר הכרמל, כי הוא יבוא שני רגעים לאחר שפסמן יהרג. ממלא מקום מושל הדרום ביפו, ה' קרוסבי, היה דוחה בקש את ב"כ תל־אביב, ולדרישה שבאה מנס־ציונה, אשר קיבלה ידיעות על התנפלות העומדת לבוא הלילה, ענה שהוּא יבוא מחר.

בביוּלטין הרשמי שיצא באותו יום התבלטה שוב הכוונה להציג את המהומות לא בתור התנפלוּת של פורעים, כאשר היו במציאות, אלא כהתנגשות בין שני עמים, מבלי להבדיל בין תוקפים לנתקפים. בהרצאת מאורעות חברון מסוּפּר בנשימה אחת על הרוּגים יהוּדים ומוּסלמים, כאילוּ נהרגו בתגרה; ועל ההתנפלות הפראית על הישוב העברי הדל בבית־שאן, שהיה מחוסר על כוח הגנה, נמסר כי היתה שם התנגשות בין ערבים ויהודים. מפקד המשטרה ביפו ה' קויגלי העיז גם לספּר שמוּעה ששמע כי יהוּדי תל־אביב מתכוננים להתנפּל על הכפר הערבי סומיל.

הדרכת הצבא היתה, כמובן, בידי הפקידות המקומית, אשר המציאה לו מורי דרך – שוטרים ערבים ובמקרים אחדים גם צופים ערבים.

כשנתרבו הפקודות על פנוּי מושבות עבריות הוחלט לשלוח למפקד הצבא משלחת מאת התושבים העברים. המשלחת התיצבה לפני המפקד דובי ביום ד' 28 לאוגוסט ודרשה ממנו:

א) הפסקת פקודות הפנוּי;

ב) הבטחת הגנה צבאית למושבות;

ג) סידור קשרים רשמיים מתאימים בין ב"כ הישובים העבריים הזקוּקים להגנה ובין מפקדי הצבא;

ד) הענשת הפּורעים, כאמצעי להפסקת הרציחות והשוד.

המפקד הצבאי נענה לשלוש הדרישות הראשונות והוציא פקודות מתאימות. ובנוגע לשאלת הענשים הודיע שעדיין אין בידו לתת תשובה.

למחרת הראיון, ביום 29 באוגוסט, חזר הנציב העליון לארץ. ב"כ ההנהלה הציונית התיצבוּ לפניו ודרשו להפסיק את חיפושי הנשק, המאסרים וההפרעות לפעולת ההגנה העצמית העברית; לתת נשק למושבות העבריות הנמצאות בסכנת התקפה והזקוּקות להגנה עצמית עד בוא עזרת הצבא; להטיל אמצעי עונש חמורים על הפורעים והמסיתים; לדרוש מלונדון ועדת חקירה לגילוּי האשמים, מהפּקידוּת הבריטית ועד הערבים המסיתים; להטיל על הממשלה את עול הנזקים, הפיצויים והרמת ההריסות. הנציב דחה את הדרישות הקשוּרות בהגנה, הבטיח לשמור על הסדר בכוחות אשר ברשותו, קיבל את הדרישה בדבר ועדת החקירה והבטיח לעיין ביתר הדרישות. לוק, שנוכח בשעת השיחה, העיר על דרישת הפיצוּיים והקמת ההריסות, כי היהודים אוספים לשם כך כסף. בקשר למאורעות צפת העיר לוק כי לפי הרפורטים החלוּ שם המאורעות לאחר שיהודי ירה בהמון ערבי, דברים אלה, שהוכיחוּ כמחוסרי כל יסוד, הראו מה רב כוח הפקידות לסלף את המאורעות.

הועד הלאומי החליט לדרוש גם הוא ראיון מהנציב והכין תזכיר שהוגש לנציב בשעת הראיון בשנים לספטמבר. התזכיר נתפרסם בכל העתונות הארצישראלית. בראיון הזה נתגלה שוב כוחם של הרפורטים מצד הפקידות הארצישראלית. הנציב השמיע פקפוקים, אם אין גם בקרב הישוב העברי אלמנטים קיצוניים המסוגלים להיות תוקפים אם יינתן נשק בידם. אף על פי כן הורגש מאז ואילך שינוּי גדול במצב.

אחד הדברים המסעירים ומזעזעים את הישוב עד היום הוא החקירה והמשפטים. ראשי האשמים, הן מהמסיתים הערבים והן מהפקידים, שלא היו נאמנים לתפקידם, עדיין לא הושבו על ספסל הנאשמים. לעומת זה מתענים במאסר עשרות חברים שמילאו את חובת ההגנה העצמית. הממשלה נענתה, אמנם, לדרישת היהודים להוציא את השיפוּט מידי שופטים ערבים ולקבוע שופטים אנגלים, אולם החקירה והתביעה נשארה ברובה בידי המשטרה הערבית, העורכת את החומר המוגש למשפט מתוך פניה בולטת לטובת הנאשמי הערבים ונגד היהוּדים.

יש לציין במיוחד את ההתלכדות האמיצה של כל חלקי הישוב בימי הסכנה. כל ריבי המפלגות והחשבונות על שלטון והשפעה נשכחו, ומשוּם כך ניתן לחלק המאורּגן ביותר של הציבוּר – להסתדרות – לכוון את כל הפעולה המעשית והפוליטית. בימים האלה לא היה צורך בהשפעה מיוחדת מצד ההסתדרות, להיפך – הורגש ההכרח למסור לה את כל הכוח לכוון פּעוּלתו של הישוּב.

מרבית הכוחות היתה מסוּרה, כמובן, לעצם עניני ההגנה, להגברת כוחנו העצמי, לשמירה, לארגון הציבור במקומות הנתקפים, להושטת עזרה ממקום למקום בכוחות המעטים, למניעת מעשים בלתי־אחראיים וכד'. גם קבלת האינפורמציה מכל המקומות, בשעה שקשרי הטלפון מנוּתקים, הצריכה עמל לא מעט. עם זה אי־אפשר היה להימנע, למרות כל אי האמון לפקידות, מדרישות עזרה מתמידות מאת הממשלה. י. בן־צבי וח. סלומון בשם הועד הלאומי וש. הורביץ בשם ההנהלה הציונית מילאו תפקיד זה באחריות ובמסירות יוצאת מן הכלל, וכן החברים וב“כ המוסדות במקומות אחרים. כמעט של הפעולות הפוליטיות החשובות נעשוּ בהסכמה כללית ובהתיעצות מתמדת עם ב”כ ההסתדרות.

אולם גם הפעולה הפוליטית המאוחדת והאקטיבית של הישוב העברי בארץ לא היתה מספּיקה בתוך האטמוספירה של זדון ואטימת אזנים מצד הפקידות בימי המצור. אחת הפעולות החשובות ביותר היתה לעקוף את הצנזורה שהוטלה על הארץ ולפרוץ פתח ללונדון ולעתונות היהודית בעולם. דבר זה הושג כבר בימים הראשונים למאורעות ע“י שליחים מיוחדים שהעבירוּ את דברינוּ ואת דבריהם של מוסדות כלליים מבירוּת ומאניות שהפליגוּ מחיפה, מיפו וממצרים. ביחוּד מילאוּ תפקיד גדול בקשרינוּ עם לונדון, אירופה ואמריקה החברים ב. כצנלסון ומ. שרתוק שנזדמנו למצרים בעצם ימי המאורעות וערכו משם את כל הידיעות והדרישות של הישוּב וההסתדרות והעבירו אותן ע”י סוכנוּת סט“א ממצרים ללונדון ולכל קצוי תבל, בדרך זו נמסרוּ גם התזכיר של הועד הלאומי לנציב העליון והתזכיר של ההסתדרות למפלגת העבודה (נתפרסם ב”דבר" מ' 1310(.

קשרים אלה אימצוּ את העבודה הפּוליטית בלונדון, והידיעות שנתקבלוּ בארץ בימי הדמים, ההרס והזוועה, על הפּעוּלה הערה של לורד רידינג ומלצ’ט ושל ד"ר וייצמן ועל עמדת הממשלה המרכזית בלונדון, היו נקודות אורה ותקוה לישוב. הידיעות מלונדון, לא שינוּ אמנם, את המעמד הקשה בארץ. החיפושים והמאסרים נמשכו על אף ההבנה שנתגלתה בשיחות ללונדון כלפי ההגנה. לא באו גם הצעדים הרדיקליים הדרושים נגד המסיתים הערבים ונגד הפקידים שמעלו בתפקידם, אולם הצבא החזיר את השקט, הממשלה הודיעה על מינוּי ועדת חקירה, הבטיחה ענשים חמוּרים לאשמים וקיבלה על עצמה תשלום פּיצוּיים לניזוקים, בניגוּד לעמדת הממשלה המקומית.

מ. שרתוק ניסה להשפיע על מערכות העתונים המצריים “אל סיאסה” ו“אהרם” שלא ישמשוּ שופרות להפצת שקרים ועלילות מארץ־ישראל בכל העולם המוּסלמי. הוּא הצליח במידה מוּעטת לגבי “אל סיאסה” עתונם של מצדדי הממשלה במצרים, אולם לא הצליח לגבי “אהראם” הנפוץ יותר במצרים ובארצות השכנות.

יחד עם הידיעות על הפעולה הפוליטית הערה בלונדון הגיעו לארץ, עוד בימי המהומות, ידיעות על התעוררות פנימית כבירה בכל תפוצות הגולה. ידיעות אלו היו למקור של נחמה ועדוד רב בימי האסון. הן גילו, כי הסכנה שרחפה על הישוב העברי בארץ־ישראל לא הביאה גם בגולה לרתיעה אחורנית. גם שם גבר, נוכח הסכנות, רצון השחרור הלאוּמי, מלבות המוני יהודים בכל העולם יצאה התשובה: עזרה וחיזוּק לישוב, הקמת הריסותיו, החשת הבנין והגדלת הכוחות. מעטים היו קולות הפחדים, בודדים וחלוּשים הדי הבגידה והשמחה־לאיד מתוך המחנה האנטי־ציוני, קול העם היה מעודד ומעורר.

עם בוא ימי השקט הראשונים, אך ניתן להיפנות מדאגות הבטחון, עלתה השאלה, איך נרכז ונטה לדרכי פּעוּלה חיוּבית את הכוחות העממיים הגדולים שנענוּ לנו בימי האסון. קודם כל באה הדאגה לכך, שהמאמצים העממיים לא יוטו לעזרה שאָפיה פילנטרופי, אלא יוכנסוּ למסלוּל של בנין. עוד בישיבתו ב־31 באוגוּסט דן הועד הפּועל של ההסתדרוּת בשאלה זו ובא לכלל דעה, כי תפקידי העזרה, הפיצוּיים וכן הקמת ההריסות חובה הם על הממשלה, האחראית לסדר בארץ. לשם מילוּי צרכים אלה יש לרכז את מאמצינו הפוליטיים, אולם המאמצים הכספיים העצמיים של העם העברי צריכים להיפּנות להרחבת הבנין, ופתוּח הישוּבים היהוּדיים הקיימים ולריכוּז ההתישבות החדשה באזורים גדולים המסוגלים להגנה והנהגה עצמית. בהתאם לכך פעלו חברי ההסתדרות במוסדות הכלליים ודרשוּ בכל מקום צימצוּם הוצאותיה של “קרן העזרה”¹⁹ לעזרה ישירה, שיש להטילה על הממשלה, והפניית כספּי “קרן העזרה” שלנוּ לפעוּלה קונסטרוּקטיבית.

האיש, שעמד אותה שעה בראש הארגון, לעזוב את העבודה²⁰. אולם עם זה לא פסקוּ המגמות הספרטיסטיות. הקבוּצה, שנזכרה למעלה, לא הסכימה לרדת מעל הבמה. היא פילגה את הארגוּן בירוּשלים וריכזה סביבה קבוצות עסקנים רביזיוניסטים ומפלגות־הימין, אשר טענו, כי ההגנה הכללית היא שמאלית למעשה, והם מתכוונים להקים הגנה על־מעמדית²¹. במשך שלוש השנים 1931–34 הם קיימו ארגוּנים מקבילים של הגנה בשלוש הערים ובמושבות בודדות. והחלו לפתח פעולה נפרדת ומקבילה בכל שטחי הפעולה ההגנתית. ב־1934 נעשה נסיון לאחד את שתי ההגנות, אולם נסיון זה לא הצליח, וההגנה המקבילה המשיכה את קיוּמה עד 1937²², רבות היו ההפרעות ההדדיות שבאוּ מתוך קיוּם שני ארגוני־הגנה מקבילים. לאדישות הציבוּרית הרגילה לעניני ההגנה בימי שקט, נוספה אצל רבים האמתלה של אי־רצון לתת יד לאחד החלקים. גם בפעוּלה עצמה רבוּ האפשרויות של כשלון, לרגל ההתחרות ולרגל זה שחלק אחד לא ידע את אשר עושה השני. ביחוד התגלוּ סכנות של הפרעה הדדית בימים שחששוּ למהומות. ומשמרות משתי ההגנות היוּ מופיעות באותה שכוּנה, ולעתים באותו מקום. והיו מפריעות זו לזו. אך ביותר גברה ההפרעה ההדדית עם פרוץ המאורעות ב־1936, כאשר שני הארגוּנים אחזו בשיטות ודרכים שונים שהיו מנוּגדות זו לזו.

מאורעות 9 – 1936    🔗

ההגנה הכללית אחזה בדרך של עמידה נגד המתנפלים, ונגדם בלבד. היא התנגדה לפעוּלות־נקם נגד ערבים סתם בשל פשעי זולתם – גם של חלק מכריע שבישוב הערבי. היא השתדלה למנוע, ככל האפשר מלהקנות למאורעות אופי של מלחמת יהוּדים וערבים, וראתה בפעוּלות־הנקם נגד ערבים חפים מפשע לא בלבד מעשה בלתי מוסרי, אלא גם משגה פוליטי המסייע למסיתים לגרוף את כל הציבור הערבי לפעוּלות נקם־שכנגד. מלבד זה עמדוּ פעוּלות־נקם אלה בניגוּד למגמת המוסדות הישוּביים, שהתאמצוּ לאלץ את הממשלה להכיר בישוּב היהוּדי כנתקף, ולתת לו אפשרויות רשמיות של הגנה עצמית. לעומת זה, אחזה ההגנה הסאֶפּאַרטית – או ארגון ב', כשמה בימים ההם – בדרך של פעוּלות נקם: רציחת ערבים תחת רציחת יהוּדים.

בתקוּפה הראשונה של מאורעות 1936 היה מצב ההגנה קשה מאוד. היא לא היתה מוכנה לקראת מאורעות בעלי היקף כזה ולקראת תכסיסי הכנופיות. כל ההכנות של ההגנה עד ל־1936 היו מכוּונות למאורעות אשר הישוּב ידע אותם עד אז – התנפּלוּיות של המון ערבי, ובתוכו חלק מזוינים, או התנפלויות של קבוצות בידואים מזוּינות על ישוּב עברי או על כמה ישוּבים עבריים בבת־אחת. אולם ב־1936 פרצוּ מאורעות בכל פינות הארץ בבת־אחת. הם כוּונוּ והוּדרכוּ ע“י מרכז פוליטי אחד מירוּשלים, והסתייעוּ במדריכים, באנשים ובכספים הן מן הארצות הערביות השכנות והן ממדינות־הציר באירופה, שהיו מעוּנינות בהפחת מהומות במזרח, בפעוּלה אנטי־יהוּדית ואנטי־ציונית, וברכישת לב הערבים. התכסיסים של מעוררי המהומות הכבידוּ על פעוּלות ההגנה. כנופיות מזוינות ומאורגנות היוּ מתנפלות בדרכים ובשדות מן המארב ולא באוּ כלל במגע עם ההגנה של הישוּבים שנמצאה בתוך תחומיהם. אם נוסיף לכך את היסוסי השלטונות בפעוּלתם נגד המהומות ואת הנסיונות הממוּשכים של הממשלה לפעול נגד המתקוממים לא ביד חזקה, אלא בדרך של מו”מ, שידוּלים ופיוּסים, – אז תובן ההתמרמרות שתקפה חלקים גדולים בישוּב לא נגד הממשלה בלבד, אלא גם נגד המוסדות הישוּביים והציוניים ונגד ההנהגה הכללית, אשר מצד אחד היוּ כמעט חסרי־אונים נגד המאורעות ומצד שני מנעוּ ככל אשר היה לאל ידם את הפעוּלה, אשר נראתה אז כיחידה והאפשרית – את פעוּלת הנקם. אף על פי כן התרכזוּ המוסדות בלחץ על הממשלה, שתגביר את פעוּלתה ושתתן אפשרות וסמכות לישוּב היהוּדי לעמוד על נפשו. ארגוּן ההגנה התרכז בהכשרת אנשיו לצאת נגד המתנפלים לדרכים ולשדות ולארוב להם. חדשים רבים עברוּ עד שמאמצים אלה נשאו פרי. במשך חדשים היוּ קרבנות יהוּדים נופלים ללא אפשרות של התנגדות וללא אבדות לכנופיות האורבות. אך כעבור זמן־מה החל הכוח היהוּדי לבוא לידי גילוי בהתנגשויות ישירות עם הכנופיות, ולעתים בהתנפלויות על אנשי הכנופיות במקומות סתרם. גם הממשלה נאלצה לבסוף לאחוז ביד תקיפה יותר, כי הכנופיות נתחזקוּ וחוצפתן גדלה עד כדי התנפלויות על משמרות־צבא ותחנות משטרה. אז נפרץ פרץ גם בהתנגדות הממשלה להסתייע בכוחות יהוּדיים להשלטת השקט בארץ, ולאט־לאט החל לקום בארץ הכוח היהוּדי הרשמי – כוח הנוטרים היהוּדים. כוח זה התפתח וגדל במהירות, הן במספרו והן בתפקידו. תחילה היה כוח זה מוגבל בהגנת הישוּבים בלבד. לאחר זאת ניתנה לו אפשרות של תנועה בדרכים ובשדות. לבסוף הוטלו עליו גם תפקידים של שמירת עמדות־מפתח בארץ – דרכים, מסילת־הברזל ומוסדות ממשלה. עם התפתחות הכוח הזה ועם יציאת ההגנה לפעוּלה אל מחוץ לתחומי הישוּבים ולהתנגשות פעילה וישירה עם הכנופיות, עלה שוב ערך ארגון ההגנה בישוב ונחלשה ההערכה לפעוּלות הנקם. ההוכחות נגד פעולות הנקמה, אשר רבות מהן היו מבישות – שעשו בזקנים וילדים שנזדמנוּ לתוּמם לישוּבים עבריים, מצאו עתה הד אחר בישוּב. המלחמה במעשים כאלה, מצד אנשים אשר לא נרתעוּ ממלחמה ישירה עם הכנופיות, נשאה פרי. גם החרדה להתפּתחותו של הכוח הרשמי, שהיה מסתכן ע“י התנהגוּת בלתי־אחראית של הנוקמים, עשתה את שלה, ובישוּב גברה הנטיה לדרכי ההגנה הכללית. אז נתחדש המו”מ על ביטוּל ההגנה המקבילה ועל הקמת ארגון־הגנה אחד ויחיד. מו"מ זה נגמר בהצלחה חלקית. כל המתבדלים, חוץ מהרביזיוניסטים, נכנסו ב־1937 למסגרת ההגנה המאוחדת.

באותו זמן לערך, בקיץ 1937, הרחיב ארגוּן ההגנה את תחוּמי פעולתו. בכמה מקומות־ספר ששימשוּ מרכזים לאנשי הכנופיות ונקודות־קשר שלהם עם הלבנון וסוּריה, הוקמו נקוּדות־ישוּב עבריות. תחילה – חניתה, אח"כ אילון וכמה נקודות בעמק בית־שאן²³. מפעלים אלה נתקלוּ בתחילה בהתנגדות השלטונות, שחששו להרחבת חזית ההיאבקות עם הכנופיות. אולם כושר העמידה של אנשי ההגנה בנקודות אלו גבר על המכשולים מצד השלטונות. הממשלה לא יכלה להתעלם מן העובדה, שמקומות־תורפה מבחינת הבטחון נהפכו במהירות לבסיסי־משען לפעוּלה נגד הכנופיות.

מתוך העמידה האמיצה והאחראית בנקוּדות־הישוּב החדשות, באה התרחבות חדשה של חיל־הנוטרים היהוּדי. הצבא החל להסתייע בו בהשכנת השקט בנקוּדות המסוּכנות והמרוחקות ביותר. נוצרה פלוּגה מיוחדת – ס. נ. ס.²⁴. – מורכבת מנוטרים יהוּדים וחיילים בריטים – לשמירת קו־הנפט, שהיה מובער לעתים תכופות ע"י אנשי הכנופיות. ואשר לא עלה בידי פלוגות צבא בלבד, עלה בידי הכוח המשותף הזה: הוּא גירש את הכנופיות מקו־הנפט, והמשיך לאחר זאת ביעילות רבה בביעור הכנופיות ממקומות אחרים בארץ.

עם התגברוּת כוח ההגנה הרשמי הלכה וגברה ההגנה גם בחלקה הבלתי רשמי. היציאה לשדות, לדרכים ולמקומות מרוּחקים מן הישוב למלחמה עם הכנופיות, פתחה פתח להקמת פלוגות מיוחדות למטרה זו, שקיבלו את השם פלוגות־שׂדה, או בקיצוּר פו"ש²⁵. כך הוּנח היסוד לפוֹרמציה המכוּונת ומאוּמנת לא להגנת ישוּבים בלבד, אלא גם לתפקידי מלחמת־שדה באויב, כדי למנוע את התקרבוּתו ואת יכולת פעוּלתו נגד הישוּבים. היתה זו ראשית בנין לכוח ארצי העומד לשירות צרכי הבטחון לכל אשר ידרש. מכוח זה התפתח במשך הזמן חיל־שדה, המקיף בכמה גלילות את כל הגיל הצעיר שבהגנה, וכן פלוגות המחץ המיוּחדות (פּלמ"ח)²⁶, היכולות להיחשב כגרעין של כוח ארצי בעל הכשרה צבאית, המאוּמן ביחוד לתפקידי מלחמה פרטיזנית.

עליית ערך ההגנה העברית והתבלטותה, גרמוּ גם לעליית מאמצי הישוּב העברי בתמיכתו בהגנה. בשלהי תרצ“ח הוקמה למטרה זו קרן מיוּחדת, הידועה בשם “כופר הישוב”, שריכזה סכוּמים גדולים להחזקת ההגנה ולחיזוּק המקומות הנתונים בסכנה. תחילה פעל “כופר הישוּב” בדרך המקוּבלת של גביית תרומות, אולם לאט לאט עבר לדרך של הטלת מסי־עקיפין על מיצרכים שונים והגיע בזה להכנסות ניכּרות ויציבות למדי. אוּלם יציבוּת זו של ההכּרה וההשתתפוּת הכּללית בהגנה לא זכוּ לקיוּם מוחלט. מלכתחילה נתגלוּ חילוּקי־דעות מסוימים בהנהלת “כופר הישוּב” בדבר דרכה של ההגנה. לא היו, אמנם, חילוקי־דעות בדבר הגשת עזרה למקומות הנתונים בסכנה מיוחדת וגם לא בדבר עזרה לישוּבים חדשים; היסוסים וגם ניגוּדים נתגלוּ לגבי כל תפקיד של הקמת כוח קבוע ויציב יותר, כמו, למשל, פלוגות־השדה ואח”כ חיל־השדה, או לגבי הקמת מַטה, שידריך, יתכנן ויכשיר כוח־הגנה קבוּע. נסיונות לבלום מגמת־התפּתחוּת זו נעשו תמיד, אחת היא אם הם נבעוּ מאי־הרצון לראות את הסכנות הגדולות ואת ההכרח בכוח ארצי מלבד כוחות ההגנה המקומיים בכל ישוּב, או בשל סיבה אחרת כלשהי. הדברי לא הגיעו בכל זאת לידי ניגוּדים רציניים או לידי עיכוב פעולות – עד לאחר פרסוּם הספר הלבן²⁷. אז נתגלוּ בקיעים רציניים בהנהגת “כופר הישוּב”.

ויכוחים על תפקידי ההגנה    🔗

למרות השותפוּת שהלכה וגברה בין השלטונות ובין כוחות־ההגנה העבריים בשנות המאורעות, נתגלוּ מפעם לפעם ניגוּדים חמוּרים ביניהם. הדבר בא לידי גילוי רציני בעניני ההתישבוּת, כשהממשלה ניסתה לאסור על הקמת ישוּבים חדשים. בן־לילה עלוּ אז על הקרקע, בניגוּד להוראות הממשלה, לשבע נקודות חדשות²⁸. הדבר בא לידי גילוי גם בעניני העליה. ההגנה אמנם לא טיפלה בזה באופן ישיר, אולם עזרת אנשיה להעפלת מעפילים היתה רבה ויעילה. התנגדות זו למדיניות השלטונות לא נתקלה עדיין בערעוּרים בשום חלק של הישוּב העברי בתקוּפת 1938–1937, אולם משהוצא הספר הלבן ואנשי ההגנה התיצבוּ לרשוּת הישוּב העברי המאוּרגן במחאתו ומלחמתו בפוליטיקה הממשלתית, קמה לכך התנגדוּת חזקה בחוגים מסוּימים. גם לשביתת־המחאה של הישוּב נגד הספר הלבן ניסתה התאחדוּת האיכרים להפריע, והוציאה חוזר נגדה (אמנם ללא הצלחה), אך ביחוּד גברה ההתנגדוּת להשתתפוּת אנשי ההגנה בהפגנות הישוביות. מתוך ניגוּדים אלה עלתה בחריפוּת הבעיה של הזכוּת למתן הוראות לאנשי ההגנה ושל אופי ההגנה בכללה. צד אחד אמר כי ההגנה היא כוח העומד לרשות המוסדות הקובעים את הפוליטיקה הציונית, והצד השני טען, כי ההגנה צריכה להצטמצם בהמצאת עזר לישוּבים נתקפים. תוך כדי ויכוּחים אלה, נעשו נסיונות לעכב את פעוּלותיה והכנותיה של ההגנה, אולם לבסוף הגיעוּ לידי פשרה: הקמת מוסד ציוני וישוּבי, בהשתתפות “כופר הישוב”, לפיקוח על ההגנה. אך חילוּקי־הדעות לא נסתיימוּ גם בזה.

מלחמת־העולם ומצבנוּ בתוכה נתנוּ חומר נוסף להעמקת חילוקי־הדעות: בעצם־המלחמה, בפברואר 1940, הוצאו גזירות הקרקע. בקיץ 1940 הוצגה הדרישה מצד השלטונות על מסירת הנשק היהוּדי לידיהם ועל פרוּק ההגנה. בראשית 1941 הוכרז על איסור השימוש בקרקעות הממשלה ע"י יהוּדים באזורים מסוּימים, אף על פי שהספר הלבן עצמו הוציא את קרקעות הממשלה באזורים אלה מכלל הקרקעות האסורים ליהוּדים. ואפילוּ לגבי גיוּסים לצבא הוּבלטה הנטיה להגביל את תחומי הגיוּס היהוּדי וליטול את פרצוּפו היהוּדי. כל זה הגביר את הכרת הצורך בישוּב לעמוד על זכויותיו גם בימי מלחמה. לעומת זאת, גברה בימי המלחמה בחוּגים ידוּעים הנטיה למנוע כל ניגוּד לשלטונות. אין חולקים, אמנם, על בקורת הפוליטיקה האנגלית כלפינו, ואין מי שלא יראה כיצד מגדלת האדמיניסטרציה האנגלית את הכוח המסוּכן לנו ולה גם יחד, וכיצד היא מזלזלת באלה, שהיא בטוּחה, כי הגורל הטיל עליהם ברית עמה. אולם יש מנחמים את עצמם בתקוה, כי כל זה ישתנה מאליו בגמר המלחמה, וכי התנגדות יהוּדית אך תגביר את התנגדותם ליהוּדים. הניגוּדים התרחבוּ וחרגו מתחום של יחסים עם השלטונות בלבד. הם נוגעים בעצם ההערכה של ההגנה ותחומי פעוּלתה. יש סוברים, כי המלחמה ומציאות צבא בארץ ובארצות השכנות הרחיקוּ כל סכנה של מאורעות, ואם תבוא סכנה מצד צבא פולש, הרי אין כל ערך להגנתנוּ העצמית; לפיכך צריכה עתה ההגנה לראות לעצמה, יותר מאשר בכל זמן אחר, תפקידים מצוּמצמים מאד – עמידה נגד התנפלוּיות אפיזודיות, העלוּלות בכל־זאת לקרות פה ושם. לעומת זאת יש חושבים כי דוקא גלגולי המלחמה, שאין איש יכול לראותם מראש, עלוּלים להעמיד את ההגנה לפני מצבים רציניים ואחראים יותר לאין־ערוך מאשר בזמן אחר. החזית עלוּלה להתקרב לארץ, ובתקוה לכיבוּש נאַצי עלוּלה לפרוץ התקוממוּת מוקדמת של ערבים. כדבר הזה קרה לעינינו בעיראק²⁹ והוא עדיין עלול לחזור גם בארצות שכנות אחרות וגם בארץ־ישראל עצמה. במקרה זה תועמד ההגנה לפני תפקידים כבירים. ורק מתוך התכוננוּת ראויה להם תוכל למלא את תפקידה. וגם במקרה של סכנה מצד צבא פולש עשוי הכוח היהודי להיות בעל ערך לא מבוטל כל עיקר. ידיעת תנאי הארץ והנסיון במלחמה פארטיזנית, שנרכשו על־ידינו, עלולים אז להגביר במידה רבה את כוח ההתנגדות של צבא שיעמוד במערכה מול הפולש. הבדל זה בהשקפות אינו בבחינת ויכוח תיאוֹרטי בלבד, ממנו גם תוצאות לדרכי עבודה ולהיקף התכוננוּת היהוּדים למערכה בימי המלחמה.

גם לקראת סיוּם המלחמה יש קובעים ערך שונה ותפקידים שונים להגנה. יש סוברים כי תכונתנו היחידה לקראת הסיוּם היא עריכת דרישותינוּ המדיניות ורכישת לב מדינאים בעולם לטובתן. אולם אחרים חוששים, שעם סיוּם המלחמה עלוּלים לבוא בחשבון גם כוחות המסוּגלים להעמיד את ועידת השלום עצמה בפני עובדות גמורות. וכבר קרוּ דברים כאלה. מי יבטיח לנו כי האחרים – מחוצה לנו – יתיצבוּ בכל כוחם נגד נסיון לקפח את תקוות עתידנוּ על־ידי כוחות ערביים שונים, אשר יצאו מן המלחמה נפגעים פחות מאשר על עם אחר בעולם?

מלבד הניגוּדים האלה בקרב החוגים המשתתפים יחד בהגנה, העמיקו הניגוּדים עם ההנהגה הרביזיוניסטית הנפרדת. אמנם, הניגוּד של ימי המאורעות חלף. פעוּלות הנקם והטירור נפסקוּ מאליהן עם הפסקת המאורעות ועם פרוץ המלחמה, אך לעומת זאת נתחדדוּ ניגוּדים אחרים. הממשלה החלה לנצל את ההופעה הנפרדת של הרביזיוניסטים לשם החלשת הנציגות הישוּבית המאוּחדת, וזה הגביר את הניגוּדים הפנימיים. כן הרשוּ לעצמם הרביזיוניסטים בכמה מקרים לשלוח יד ברכוש ההגנה וזה גרם להתנגשוּת רצינית אחת³⁰ וליחסים מתוחים ביותר. אך רציני מזה היה דבר התגלות מגמה מסוימת בקרב “הארגוּן הצבאי הלאוּמי” הרביזיוניסטי (אצ"ל), אשר היתה, אולי, תוצאה מהערצת הנאַציזם והפאשַיזם, אולם עמדה בניגוּד לכל הרגשה לאוּמית יהוּדית. בתוך האצ“ל החלוּ נשמעים דברים על חוסר ההכרח לקשור את גורלנוּ עם אנגליה והמעצמות הדימוקרטיות ועל האפשרות למצוא דרך גם אל מעצמות הציר. בשעת ההטפה לטירור, לקחוּ גם הפעם האוחזים בתיאוריות אלו דוּגמה מן הערבים. מה הם חפשים לבקש קשרים עם כל הצדדים, גם אנוּ כך. תחילה נראוּ הדברים כפטפוטי ילדים, אבל מגמה זו נתגברה עם כל נצחון חדש של הציר, עד אשר גם בקרב הרביזיוניסטים לא יכלוּ מגמות מסוג זה להימצא שוב תחת קורת גג אחד עם אלה הבונים את העתיד היהוּדי על יסוד נצחון הנלחמים בהיטלר. אז נתגלתה בקרב אצ”ל מחלוקת רצינית, אם הוּא מוּדרך ע“י הפוליטיקה של המפלגה הרביזיוניסטית או שהוא קובע את דרכו לעצמו. בעקבות המחלוקת נתפלג אצ”ל, והחלק שנתפס לתכניות אַואנטוריסטיות הקים ארגון לעצמו. שניהם לא ויתרוּ על השם אצ“ל. אחד נקרא “אצ”ל בא”י" והשני “אצ”ל של א“י”. לאחר הפילוּג הזה, ומשנראה היה, כי בכמה שטחים יכולה לחול התקרבות בין ההגנה הכללית והאצ“ל הרביזיוניסטי, נעשו עוד אלו נסיונות של מו”מ לשם הקמת הגנה אחת ומאוּחדת, שתכלול גם את האצ“ל הרביזיוניסטי, אולם הרביזיוניסטים רצוּ לשמור לעצמם כוח העומד לרשוּתם, והם הציעוּ וחזרוּ והציעוּ שיתוּף פעולה תוך שמירת מסגרת עצמאית, ולזאת לא הסכימוּ ב”כ ההגנה הכללית. נעשה גם נסיון למו“מ כולל יותר, אשר מגמתו היתה ביטוּל המסגרת הישוּבית והציונית הנפרדת של הרביזיוניסטים, ביטוּל הסתדרות העובדים המיוּחדת שלהם וגם ביטול האצ”ל, על יסוד קביעת תכנית לפעוּלה ציונית מוסכמת בימי המלחמה ולקראת השלום. נראה היה, כאילוּ הגיעוּ גם להסכם על ראשי הפרקים לתכנית ציונית זו, אולם גם משא־ומתן זה³¹ נשאר ללא תוצאות, הן לרגל הצגת תנאים חדשים מפעם לפעם מצד הרביזיוניסטים והן לרגל ניגוּדים והיסוּסים במפלגות הציוניות.

פרשה מיוּחדת לעצמה בתולדות הכוח העברי קובע לעצמו ענין הגיוּס לצבא בימי המלחמה. עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, ראה הישוּב העברי את עצמו שותף במלחמה נגד היטלר. הסוכנוּת היהוּדית הכריזה אז על הרשמה מיוּחדת של אנשים בגיל הצבא. כ־90.000 גברים וכ־50.000 נשים נרשמו ברשימה זו. אולם ממשלת צ’מברלין ומקדונלד סירבה לעשות את הישוּב העברי שוּתף במאמצי המלחמה, כדי להמנע מהתחייבויות כלפי היהוּדים לאחר המלחמה. וכשהסכימה ממשלה זו לגיוס, היא אחזה בדרך של גיוּס פלוגות מעורבות של יהוּדים וערבים³² אשר הישוּב ברובו המכריע לא הסכים לה. יהוּדי ארץ־ישראל רצוּ להופיע במלחמה זו כיהוּדים, שלא כאחיהם הנלחמים בצבאות שונים בעילום שם. רק לאחר מו“מ מיגע, ומשגבר הצורך בחיל־עזר בחזיתות המזרח הקרוב, הסכימה הממשלה לגיוס פלוגות נפרדות יהוּדיות וערביות³³. גם לגבי פלוּגות אלוּ היו היסוּסים רבים בישוּב העברי; כי, כאמור, נועדו פלוגות אלו לתפקידי־עזר ולא לתפקידי־קרב ישירים, והיהוּדים ראוּ עצמם חייבים וזכאים להשתתף במלחמה בכל צורותיה. אולם לבסוף הסכימוּ להקים פלוגות אלו, מתוך ההכרה שהחייל היהוּדי יגלה את ערכו ויכבוש לו לאט־לאט את מקומו. ואמנם זכה חיל החפרים והנהגים היהוּדים להשתתפוּת ראוּיה במלחמה ולהערכה רבה מצד המפקדה הצבאית. בעקבות השתתפות זו באה גם פקוּדת גיוס לפלוגות חיל רגלי בארץ (“בַּאפס”)³⁴, והחל מו”מ על הקמת חיל עברי מיוחד ממתנדבי הארץ וממתנדבים בחוּ“ל. הטיית האוזן לתכניות של הקמת צבא עברי נתאחרה הרבה. אירופה היהוּדית כולה, שיכלה להמציא רבבות חיילים, נכבשה ע”י היטלר, ואלה אשר יכלוּ לשמש לוחמים נלהבים בהיטלר, נרתמו בחלקם הרב בעבודות־כפייה לטובתו.

גם בשטח ההתגייסות לצבא נתגלוּ חילוקי־דעות בישוּב העברי. יש כמה אנשים הרואים לפניהם רק את החובה של ההשתתפוּת במאמץ המלחמתי, והם נכונים להתעלם מכל דרישה יהוּדית ומצרכי־הגנה המיוּחדים של הישוּב העברי. חלק זה דרש הסכמה לפלוגות מעורבות, והוּא מכריז כי כל דרישה יהוּדית בעקבות ההשתתפוּת במלחמה נטולה יסוד מוּסרי³⁵. לעומת זה, יש חלק הטוען לשמירת כל הכוחות הכלוּלים בישוּב העברי בתוך תחומי הארץ, והוא מתעלם מן הערך ההגנתי והפוליטי של כוחות יהודיים הנלחמים בצבא ההשמדה של היטלר בחזיתות אחרות³⁶. אולם הישוב העברי ברובו הגדול רואה לפניו במלחמה זו את שתי החובות המוטלות עליו כאחד: חובת ההשתתפוּת במלחמה הכללית וחובת השמירה על העמדה היהוּדית, והוא אוחז גם בדרך הגיוּס לצבא וגם בדרך הגברת הכוח ההגנתי העברי בארץ, ואף בתוך הגיוּס לצבא הוּא שוקל את הצרכים השונים. זה תובע, כמובן, מאמצים מוגברים, אך כל מאמץ כזה לא בלבד שאינו מחליש אלא אף מחשל את כוחו ועמדתו של הישוּב, גם בהווה וגם לקראת עיצוּב עתידנוּ.

כלליות והתבדלות בחיל־המגן העברי    🔗

(ביום־עיוּן לפעילי מפלגת פועלי ארץ־ישראל בקיבוץ־המאוּחד, 19 ביוני 1944)

שאלת הבטחון – זוהי פרובלימה עדינה למדי, שלא נוח כל־כך לדבר עליה. אף על פי כן טוב שיהיה לחברינו מושג, כיצד עשינו את עבודת הבטחון מלכתחילה, וכיצד אנחנו ממשיכים בה, ואם יש הצדקה לכל אותם הדברים שמספרים עכשיו. באתמוספירה של פילוג, שאנו נתונים בה, החלו קבוצות מסוימות ליחס לעצמן פעולות שנעשו בשטחים אלה (בטחון ועליה) על ידי הכלל.

מימי “השומר”, וביחוד לאחר ביטולו, נישאה פעולת הבטחון במשך שנים רבות על כתפי ציבור הפועלים. “השומר” היה ארגון מורכב כולו מפועלים, אשר קיבל עליו, במידה שקיבל, את המרות של מפלגות הפועלים, ובעיקר של מפלגת פועלי ציון. לאחר ביטול “השומר”, כשהועד המרכזי או מרכז ההגנה נבחר על־ידי ההסתדרות היתה ההגנה כפוּפה להסתדרות גם באופן רשמי. אבל מן הרגע הראשון, וגם באותה ועידה שהחליטה כי תקום הגנה יהודית בארץ־ישראל וכי ההסתדרות תקבל על עצמה אחריות למפעל זה – הוחלט יחד עם זה, שצריך לעשות את כל המאמצים כדי להפוך את ההגנה לענין כללי של הישוב³⁷. ואם הוחלט שההסתדרות תקבל על עצמה את האחריות לענין ההגנה, הרי רק מפני שאחרים לא רצו ולא היו נכונים לקבל על עצמם את האחריות הזאת. אבל אני יכול לומר, שההכרה כי ההגנה צריכה להיות כללית, כבר היתה ב“השומר”, וברגע שהתגלתה אפשרות למשוך לפעולה חוג אחר או בודדים מחוגים שהם מחוץ לציבור הפועלים, ניצלו אותה. “השומר” היה אחד הארגונים הראשונים אשר מיזגו בתוכם אנשים מחוגים שונים ומעדות שונות, גם כורדים ותימנים וספרדים. אינני מכיר עוד ארגון אשר ידע למזג בתוכו בני חוגים שונים (אמנם יחידים, אבל “השומר” כולו היה ארגון של יחידים), למזג את כולם במסירות־נפש למען ארץ־ישראל, כאשר עשה זאת “השומר”.

“השומר” עשה את הדבר בקנה־מידה קטן – ההגנה בקנה־מידה גדול יותר. את ההגנה ליוותה כל הזמן ההכרה שעליה להיות כללית, שהיא צריכה להקיף חוגים רחבים יותר ויותר וגם להיות כפופה לכלל, למרוּת הכלל. אלא שהכלל טרם הגיע להכרה, שעליו לקבל את האחריוּת, ולכן היתה תמיד זהירות בעניני הגנה; כי ההגנה דורשת שני דברים שלא תמיד הם מתמזגים בגוף אחד: מסירות־נפש במלוא מובן המלה; ועם זה היא דורשת לא להתנשא.

מימי העליה השניה עד 1929 לערך התמסר רק חלק אחד מן הציבוּר להגנה. האנשים שמסרו את נפשם על ההגנה יצאו מחוגי הפועלים. רק לאחר הפרעות בחברון ובצפת, הפכה ההגנה להיות פופולרית ולהקיף גם חוגים אחרים. במשך עשרים שנה, ציבור הפועלים הוא שנשא על כתפיו את ענין ההגנה, והוא צריך היה לשאת אותו מתוך מסירות־נפש ומתוך צניעוּת. אמנם היה זה מבחן קשה מאוד. אבל אפשר לומר, שציבור הפועלים עמד בנסיון זה במידה רבה מאוד. אף־על־פי־כן לא חדל לחתור להרחבת ההגנה ולהפיכתה לקנין הכלל. מימי “השומר” עד 1929 לא היה מוסד שפירנס את ההגנה. האנשים שהתמסרו לענין זה היו בודדים והיו צריכים להמציא בעצמם את האמצעים להגנה. היו מקבלים אמנם עזרת־מה ממוסדות, אבל עד 1929 לא היה מוסד שיהיה אחראי לתקציב הדרוש להגנה ולציודה. ולא תמיד היה הישוב אסיר תודה לאלה שעזרו בשעות צרה לציודו. לא תמיד היה מצב, כפי שהיינוּ עדים לו בזמן האחרון במקרה רמת־הכובש³⁸, למשל, כשהציבור כולו הזדהה עם אלה אשר את נשקם מבקשים לפרוק, והנרדפים על נסיונם להזדיין. היו תקופות בתולדות הישוב, ביחוד בימי המלחמה הקודמת, כשבודדים צריכים היו לא רק לשאת על שכמם את הדאגה לציוד, כי אם גם להיות נתונים לרדיפות, ואפילו לגינוי מצד הישוב, כמי שעוסקים במלאכה הממיטה חרפה על בעליה³⁹.

בימים ההם באה לאנשי “השומר” משלחת מטעם הישוּב, יותר נכון מטעם אלה שדיברוּ בשם הישוּב (כי הישוּב עדיין לא היה מאורגן) וביקשה מהם: התפּרקוּ מנשקכם, ולא – אתם ממיטים אסון על עצמכם ועל כוּלנו. אחר כך, כאשר החלוּ לרדוף את האנשים שהיה להם ענין עם השמירה, ובעיקר את אנשי “השומר”, קרה לפעמים שלא ניתן להם מקלט במושבות עבריות, והם הרגישוּ את עצמם לפעמים בודדים מאוד, אף־על־פי שנתקבלוּ בהן קודם ממש כמצילים וכגואלים.

כך קרה, למשל, כשהופיע באחד הימים, בגליל התחתון, שבט ערבי מיוּחס מאוד⁴⁰, והוא נתמך גם בידי התורכים, שבאו לשדוד ולחמוס את הישוּבים ולעשות כמעט את ארץ־ישראל כולה למס־עובד לו. היהוּדים הרגישוּ את עצמם בכל רע ורצו להגביר כוח ולהזדיין קצת. הם קבלו את האנשים, שעזרו להצטיידות הישוּב, כגואלים וכמושיעים. אבל חדשיים לאחר זה, כאשר התחיל ענין האַסאָן בּאֶק, והישוּבים נתבעו להסגיר לממשלה את השומרים, והחלו להלקות זקנים ונשים וטף כדי להוציא מהם את שמות השומרים העוסקים בעניני ההגנה – הרי אותם הישוּבים, שרק לפני זמן מה ראוּ באנשי “השומר” פודים ומצילים, התחילוּ מכתימים אותם כאַוַנטוריסטים, כממיטי־אסון על הישוּב.

היה טבעי איפוא, אילו היו האנשים שעסקוּ בעניני ההגנה מתנשאים כגואלים. אבל לא היה כדבר הזה. ואם היו תופעות של התנשאות, הרי היו בודדות, יוצאות מן הכלל. גם אנשי “השומר” וגם אלה שבאו אחריהם, השתדלו תמיד להקנות לישוב את ההכרה, שהאחריות לעניני ההגנה היא עליו ולא על חוג אחד. ואם הוּטל על חוג אחד לעשות פעולה, לא עשה אותה בשמו הוא אלא בשם הציבור כוּלו, מבלי לעשות מזה רכוש לעצמו. במידה שהאנשים שמילאו חובה ביקשוּ ליטול לעצמם זכוּיות־יֶתר, בה במידה נכשלוּ הם ונכשלה העבודה. ולדעתי, עצם הדבר שתנועת ההגנה אינה המשך ארגוני ישיר מ“השומר” נובע מתוך ההכרה, שאנשי מלוי החובה אינם אנשי זכויות מיוחדות. כך היה בעבר, כך מוכרח להיות גם להבא.

*

עכשיו הרבה יותר קשה לעשות את החשבון, מי פעיל ומי אינו פעיל בהגנה, מי פעיל יותר ומי פעיל פחות. באותן השנים שדיברתי עליהן היו הדברים ברורים: בתקופת קיום “השומר” היה ברור, שאת הפעולה עושה “השומר” ואחרים אינם עושים; אחר־כך כשהוחלט בועידת “אחדות העבודה” על הקמת ההגנה, וההסתדרות קיבלה על עצמה את האחריות להגנה, לקיומה ולפעולותיה – היה ברור שההסתדרות היא הנושאת באחריות, ואחרים אינם נושאים באחריות. היום הרבה יותר קשה לעשות את החשבון. אילו באו ואמרו כיום, שציבור הפועלים בעיקר הוא המוסיף לשאת באחריות ההגנה, הרי לדעתי היתה זאת אמת. אבל לא קל כל כך להוכיח אותה כמו בשנים קודמות. על־על־פנים, כשהיינוּ בודדים, לא היינוּ מרבים בהכרזות כאלה, כי אין בהן כדי להקל על הפיכת ההגנה למפעל כללי.

גם בתוך ציבוּר הפועלים עצמו, לא היוּ כל החלקים שוים מבחינת האחריות לעניני ההגנה. את הדבר הזה צריך לדעת, אבל החלקים שהיוּ פעילים פחות אינם צריכים להרגיש רגש של נחיתות, והחלק הפעיל יותר אינו צריך לנהוג ביהירות. אני זוכר את הישיבות שבהן הוחלט על הקמת “גדוד העבודה”⁴¹; השתתפתי גם בעיבוד התקנון שלו, ואני זוכר את הלך־הרוח ואת המניעים שהביאוּ לידי הקמת “גדוּד העבודה” הוּא אבי הקיבוץ המאוּחד. אני מעיד, שאחד הדברים המניעים ביצירת “גדוד העבודה” היתה ההכרה, שזוהי צורת חיים אשר תקל עלינו למלא את התפקידים שאנו חייבים למלא וביניהם תפקיד ההגנה. כל שרידי “השומר” השתתפו ב“גדוּד־העבודה”, לאו דוקא מפני שהיתה להם אידיאה של קומונה (היו ב“השומר” חילוקי דעות בנוגע לצוּרת החיים) אלא מפני שקסם להם עצם הדבר שנוצרה אורגניזציה חדשה המקשרת את החברים בצורת חיים כזאת, שמטילה עליהם מילוי תפקידים חלוציים, ובתוכם התפקידים שלנו בהגנה. אחר כך, כשבחרה ההסתדרוּת את מרכז ההגנה הראשון, היה לו “גדוּד העבודה” לבסיס. ולא מקרה הוּא, כי צורת חיים זו איפשרה לאנשים למלא חובתם.

מאז ועד היום, הקיבוץ הוא חלוּץ בענינים רבים. לאו דוקא הקיבוּץ הוא שהתחיל לעסוק בעניני הגנה. עסקו בעניני הגנה הרבה זמן לפני הקיבוץ, והאנשים העוסקים בענינים אלה היוּ לאו דוקא אנשי הקיבוץ. הייתי מאוּשר אילו יכלוּ להיות כוּלם חברי הקיבוּץ, כלומר, אילוּ יכלוּ להיות קשוּרים בפעוּלות ההגנה בחלק מזמנם, ובשאר זמנם להיות קשוּרים במשק, בקיבוּץ. היו כבר נסיונות כאלה, הנסיונות לא הצליחוּ ביותר, וכך הוּטל על מספּר אנשים למסור את כל זמנם, את כל חייהם, לעניני ההגנה. אבל הקיבוּץ עצמו מילא תפקיד לא קטן בעניני ההגנה מראשית היותו.

כבר הזכרתי, שמלוּי תפקידי הגנה היה בין מטרות “גדוּד העבודה” וגם אחר־כך, אחר כל מה שעבר עליו, לא חדל הקיבוּץ להיות גורם חשוּב בהגנה. אם נדרשה התמסרות חברים לתפקיד זה, היה הקיבוּץ תמיד הראשון להיענות וכך נמשך הדבר כל הזמן.

*

בהגנה עברנו אסטדיות שונות. בעצם חסרים אנו תמיד שני דברים: כלי הגנה, ואנשים מאוּמנים להגנה. ולעתים קרובות, כשאנו מרגישים חסרון גדול בדבר אחד, אנוּ מתרכזים בו, ומזניחים את הדבר האחר. וכן להיפך.

הדבר שנתגלה לנו כי אנחנוּ צולעים בו ביחוד הוּא בשטח הכנת החומר האנושי… הכנת החומר האנושי שישנו בארץ לקראת הסכנות העלולות להיות צפויות לנו, הכנת גרעינים שיוּכלו להפוך את כוּלנוּ, את כל הדור הצעיר בארץ, לחיל לוחם בשעת הצורך, עלי לומר, שכאן לא התקדמנוּ במידה מספקת כלל וכלל.

לפני ימים אחדים שאל אותי אחד החברים: הייתי רוצה לדעת איזו צוּרה תלבשנה המהומות הבאות, (וכידוע, מקבלות המהומות כל פעם צוּרה חדשה: לא הרי מאורעות 1929 כהרי מאורעות 1921, ולא הרי מאורעות 1936 כהרי מאורעות 1929), אמרתי: נדמה לי, שלא תהיינה יותר מהוּמות בארץ. מה שיבוא מעכשיו, לא נוּכל לקרוא לזה בשם מהוּמות. זה יהיה דבר הרבה יותר רציני. ההתנגשוּיות תהיינה לשם הכרעה בגורלה של הארץ, ואי־אפשר יהיה לקרוא להן בשם מהוּמות. זו תהיה מלחמה קטנה, ובצוּרה שעוד לא היתה כמותה. אמנם, גם במאורעות האחרונים נעשוּ נסיונות מצד ארצות שונות להגיש עזרה לערבי ארץ־ישראל. המציאוּ להם מנהיגים כמו קאוּקג’י⁴² (וענין קאוקג’י היה רציני מאוד); נתנו לאנשי הכנופיות מפקדים צבאיים, נתנו להם גם קצת נשק, אבל לא ניתנה אותה עזרה צבאית־מדינית העלוּלה להינתן בעתיד. אם תהיה מלחמה על גורל הארץ, עלוּלה לבוא גם התערבות גדולה יותר מצד הארצות השכנות.

ועוד דבר: בינתים קמוּ כוחות לוחמים גם בקרב ערבי ארץ־ישראל עצמם. אגב, הצבא הערבי הטוב ביותר נמצא עכשיו בארץ⁴³. אפילו המדינות הערביות העצמאיות, כמו עיראק, מצרים, סעוּדיה – אין להם צבא המצויד ומאוּמן כמו חיל־הספר או כמו הלגיון הערבי בארץ־ישראל. צבא זה גם הוכיח, שהוּא חדוּר הכרת סולידריוּת ערבית־לאוּמית. כאשר חיל־הספר נדרש למלא תפקיד בדכוי המרד של רשיד עלי בעיראק, הוא סירב בחלקו הגדול לעשות זאת, והאנגלים הוכרחוּ לפטר שני שלישים ממנו (אמנם אחר־כך הכריזוּ על לויאליוּת ונתקבלו חזרה). מה התפקיד שצבא זה עלוּל למלא בשעה של סכסוּכים בארץ־ישראל, אין איש מאתנו יכול לדעת. והסכנות, שאנחנוּ עומדים לפניהם עכשיו, אי־אפשר להשוותן לסכנות שעמדנו לפניהן אפילוּ במאורעות האחרונים.

*

ברכישת ציוד אנחנו עושים בזמן האחרון כל אשר לאל ידנו, ומנצלים במידה מספקת כל אפשרוּת. ואם איננו מתקדמים גם כאן במידה הרצוּיה, הרי זה רק בעטיים של גורמים אוביקטיביים מפריעים, שאינם בידינו. לעוּמת זה, לא התקדמנו במידה מספקת כלל וכלל בהכנת גרעינים מאוּמנים שיוּכלוּ להפוך את כוּלנוּ, את כל הדור הצעיר בארץ, לחיל לוחם בשעת הצורך, ואנחנו נתקלים בקשיים עצוּמים על כל צעד ושעל.

היתה תקוּפה אחת שהכריחה את הישוּב לעשות יותר ממה שהוּא רגיל לעשות לבטחון – ימי אל־עלמיין, כשהאויב היה קרוב לגבולות הארץ, וכשנדמה היה שנצטרך להילחם מלחמה לחיים ולמות. אז היה הישוּב נכון יותר להיענות. ואז העלינו על דעתנוּ בפעם הראשונה דבר, שרבים לא האמינו בו, ויש שאין מאמינים בו גם כיום. העלינו את המחשבה שהישוּב הזה, אשר אין לו אמצעים מספּיקים לשוּם דבר, ואין לו כוח מדיני ומכשירים מדיניים המאפשרים כפייה בשעת הצורך – צריך ויכול לקיים כוח צבאי עצמאי. וכך נעשה הנסיון לקיים חיל מגוּיס שלנו, שקראנוּ אותו בשם פלמ"ח.

כשהיה צורך לפנות לחלק החלוּצי ביותר בארץ־ישראל, שיתן את אנשיו לחיל זה – אנשים אשר יוּכלו לעשות את המלאכה בתנאים קשים, ששוּם צבא אינו יודע אותם, מפני שעליו להיות צבא המקיים את עצמו, ללא תקציב ממלכתי, מפני שאנשיו יצטרכוּ להתקיים בעבודה ועם זה להתאמן ולהיות חלוצים לכל דבר ובכל שעת סכנה – טבעי הדבר שהגוּף הראשון אשר פנינו אליו היה הקיבוּץ. וטבעי הדבר, שהוא נענה יותר מכוּלם.

בשנה הראשונה לקיוּם הפלמ“ח, למעלה מתשעים אחוז מן המגויסים היוּ חברי קיבוּצים; ובהשוואה להשתתפוּתם של שאר גוּפי ההתישבוּת העובדת היו חברי הקיבוּץ המאוּחד בפלמ”ח שמונים אחוז. כיום חל שינוּי, כי בינתים עשינוּ מאמצים להפוך גם את ענין פלמ“ח לענין כללי יותר ולהטיל את חובת הגיוּס לגוּף זה לא רק על הקיבוּצים, כי אם על הנוער העברי בארץ־ישראל בכלל. ועתה, כעבור שנתיים לקיוּם הפלמ”ח, הגענוּ לכך, שההתישבוּת העובדת כולה היא רק שלושים אחוּז בפלמ"ח, ושבעים אחוּז הם מן הערים והמושבות.

אף על פי כן גם כיום הנושא את פלמ“ח והמאפשר את קיוּמו היא ההתישבוּת העובדת ובעיקר הקיבוּץ המאוּחד. אני אומר “בעיקר”, כי קיבוּץ זה נענה לענין זה לאין שיעור יותר משאר הזרמים בהתישבות. לא מצאנו היענוּת כזאת לא ב”השומר הצעיר“, לא ב”חבר הקבוצות" ולא במושבי העובדים; על אחת כמה וכמה לא מצאנוּ כזאת בישוּב בכלל.

אבל אין עובדה זאת צריכה לשמש סיבה להתנשאוּת, ולא רק מפני שההתנשאוּת היא בכלל מידה מגונה – אלא גם מפני שהתנשאוּת יתירה, וטיפוח ההרגשה בלב חברים, שהם עשוּ את כל החיל הזה, שהכוח הזה מהם ושלהם הוּא, עלוּלים לגרום נזק רב לעצם הענין. לא מעטים הם החוגים הטוענים, שהפלמ“ח הוא כוח של הפועלים בלבד, לא של ההגנה הכללית אלא מעין חיל פרטי, והם מתריעים בלי הרף על הסכנה שבדבר. אין אנחנוּ צריכים להוסיף על משקלה של טענה זו. עלינו להעריך בשמחה את עצם הענין, שישנה עכשיו היענות הולכת וגדלה לפלמ”ח מצד כל חלקי הציבור.

ויש עוד גורם – ולא קטן – המאַפשר את מילוּי הצרכים שלנוּ, – אמצעים כספיים. הגענו לכך, שמפעל ההגנה, אשר פעם עשינו אותו, אפשר לומר, בעשר אצבעות, ובאמצעים קטנים מאד – יש לו עכשיו תקציב של שלושים אלף לא“י לחודש. היה זמן שחלק הארי של “תקציב” ההגנה, כביכול, היה מתכסה על־ידי מוסד בעל רצון טוב, או על־ידי אנשים בעלי רצון טוב. עכשיו – מחצית התקציב מתכסה על־ידי הישוב המאוּרגן. פּירוש הדבר שהישוּב נותן מאה ושמונים אלף לא”י לשנה – סכום שוה אם לא עולה על תקציבים לענינים חיוּניים מאד, כמו התישבות, והמהווה, כמדוּמני, עשרים אחוז מהתקציב הגדול של הסוכנות. את האמצעים האלה נותן הישוּב מתוך רצונו החפשי על־ידי מגבית ההתגייסות ו“כופר הישוב”. ויש היענוּת – היענוּת באנשים והיענוּת בכספים.

זה איפוא, הישג לגמרי לא־קטן. גם על ידי היחלצוּת גדולה ביותר בצדנו, לא נוּכל להגיע לאותם הישגים שאנחנו יכולים להגיע אליהם מתוך מאמצים משוּתפים.

אין אנחנו נוהגים לשאול בארגוּן ההגנה להשתייכותו המפלגתית של החבר, אפילו לא להשתייכותו המעמדית. ואף את הפלמ“ח לא עשינו קנין של מפלגה או מעמד. גם בשעה שהיינו תשעים אחוז בפלמ”ח נשאנו בלבנו את הדאגה איך לעשות כדי שנחדל להוות תשעים אחוז. – ולא כדי שחלקנוּ בפלמ“ח יקטן, אלא כדי שחלקם של אחרים בו יגדל. וזו צריכה להיות גם הדאגה להבא. הפלמ”ח לא קם, לפי היזמה של סיעה ב‘⁴⁴; הוא קם לפני שסיעה ב’ התגבשה בסיעה. ההגנה – היא שטיפחה אותו, היא שיסדה אותו, היא הנושאת בו. הוּא קם מתוך צרכי ההגנה. הקיבוּץ נענה, הקיבוּץ גם הושיט לנוּ עזרה משקית וכספית. אני חושב את הדבר לזכות לקיבוּץ, אבל כל מה שאני חושב לזכוּת לקיבוּץ, איני זוקף דוקא לזכוּתה של סיעה אחת בקיבוּץ, או לזכוּתה של סיעה אחת במפלגה. יוזמי הפלמ"ח היו רחוקים מסיעה ב', חלק מהם אינו מגדיר בכלל את עצמו מבחינה מפלגתית.

הקיבוץ נענה גם בהגשת עזרה בכספים שהיוּ נחוצים לקיוּמו של הפּלמ“ח. כי למרות זה שהתקציבים שלנוּ גדלו בהרבה – אין הם מספיקים בכדי לקיים את אשר אנחנו חייבים לקיים בשביל לפתח את ההגנה. בכספים אלה העומדים לרשוּתנוּ, שוּם ארץ בעולם לא תחזיק אפילו גדוּד צבאי אחד. ואילו אנחנו צריכים להקדיש את האמצעים האלה לכל הצרכים שלנו – גם לציוּד, גם לאימונים וכו'. הננוּ סובלים תמיד ממחסור באמצעים והיינו זקוּקים לאמצעים כספיים נוספים, בשביל לקיים את הפּלמ”ח. קיבלנו איפוא, מהקיבוץ המאוּחד הלואה מסוּימת למטרה זו. אמנם, לוּ היינו צריכים לקיים את הפּלמ“ח רק מהלואה זו – היתה מספיקה להחזקתו במשך שלושה חדשים בלבד. אבל הלואה זו עזרה לנוּ למלא את תפקידנו בפלמ”ח.

ושוּב, איני רוצה לקפּח אף במשהוּ את זכוּתו של הקיבוּץ בענין זה. הוא נענה, ונענה יפה, ואנחנו בטוחים שייענה גם בעתיד.

איני מעלה על דעתי, שתנועת הפועלים בארץ־ישראל תוסיף להיות אשר היתה בלי שתהיה בתוכה תנועה קיבוּצית, ואוּלי חזקה עוד יותר משהיתה עד עכשיו. אבל דבר זה יהיה אפשרי רק אם הקיבוּץ יוסיף להיות מה שהיה עד־עתה: נחלת התנועה כוּלה, ולא יתימר שהישגיו הם הישגי חלק מן הקיבוץ. התימרות זו עלולה להרוס את הקיבוּץ יותר מכל דבר אחר. אם החלק החליט לייסד מפלגה לעצמו – אל יזהה את המפלגה עם הקיבוּץ, ואל ייחס את הישגי הקיבוץ לעצמו. הקיבוּץ צריך להישאר יקר לכוּלנו יחד, ולהגביר אותו צריכים כולנו יחד.

וּכשאני אומר כולנו יחד – אינני מתכוון רק לכם, חברים, כלומר לחברי הקיבוּץ בלבד. חושבני, שמה שהשיג הקיבוּץ עד עכשיו, לא השיג בכוחותיו הוּא בלבד. בכל המשברים שעברו על הקיבוּץ במשך השנים (ענין מ. אלקינד⁴⁵, ענין הפילוּג של עין־חרוד–תל־יוסף, וכו') – עמדה לימין הקיבוּץ התנועה כולה. המרכז החקלאי, הועד־הפועל של ההסתדרות, אישים שונים – התערבו, נקראו להתערב בעניני הקיבוץ והושיטו לו עזרה נאמנה.

ואם הקיבוּץ הגיע למידת ההשפּעה שלו על הנוער בארץ־ישראל ועל “החלוּץ” בגולה, הרי לא רק בזכוּת כוחו הוא, כי אם בזכוּת זה, שהתנוּעה כוּלה ראתה בו אחד ממפעליה החלוּציים ביותר. וכך מוּכרח היה הדבר להימשך. היינו רוצים שהמצב ישוּב להיות כאשר היה במשך שנים רבות, כשהקיבוּץ נישא על כתפי התנועה כולה, כשהתנועה כולה מחזקת אותו, והוא מחזק את התנוּעה. היינוּ רוצים שישוּבוּ הימים האלה ושתעבור אותה רוּח של התבדלוּת מקננת בתנוּעה הקיבוּצית, או בחלק מן התנוּעה הקיבוּצית.

*

אם באמת רוצים אנוּ בכוח ישוּבי גדול ובהתנדבות ישוּבית גדולה, עלינוּ לשמור על כלליות מכסימלית לפחות בשטח הבטחון. לא תמיד ניתן לנו להגשים את הכלליות הזאת. יש בתוכנוּ גם חלקים מתבדלים. אבל במידה שהדבר אפשרי, עלינו לשמור על קו של כלליות.

אני חייב לומר, כי בתחומי הבטחון והעזרה למשפּחות החיילים, הצלחנוּ להשיג מידה של כלליות כאשר לא הצלחנו בשטחים אחרים. עוד משנת 1929 קיימים מוסדות כלליים לעניני הבטחון, אבל מאז נוסדה מגבית ההתגייסוּת קיים למטרה זו מוסד כללי אחד. אנחנוּ לא הפסדנוּ: אין כוחנוּ אנו בטל במסגרת הכוח הכללי. אלא שצריכים היינוּ לעמוד מפני מזימות להפרת האחדות ולהפרת ההיענות שנוצרה. כי אלה המתבדלים מן הישוּב, והמתבדלים מן ההסתדרות הציונית – המגבית הכללית היא כקוץ בעיניהם. והם משתדלים להיאחז בכל אמתלה כדי להרוס אותה.

כבר הזכרתי את עוּבדת ההיענוּת הכספית של הישוּב, שקיבלה את ביטוּיה במגבית ההתגייסוּת, וציינתי את חלקה של המגבית בתקציב הבטחון. אבל יש עוד תפקידים למגבית, שהם לא פחות חשוּבים – צרכי ההצלה של יהדות הגולה ועזרה למשפחות החיילים. הקצבת המגבית לשלושת הצרכים האלה גם יחד הגיעה כיום לחמשים־ששים אלף לא"י לחודש. זה הישג עצוּם, שאנחנו חייבים לשמור עליו. אין לנו כוח כּפיה של מדינה, ואנחנו יכולים לשמור על הישג זה, רק על־ידי ההשפּעה המוּסרית של התנוּעה הציונית והרצון הציוני בישוּב ועל ידי ליכוּד החלקים השונים המתרכזים במפעל המגבית.

מיום שהוקמה מגבית ההתגייסוּת משתדלים הריביזיוניסטים להרוס אותה. הם טוענים, כי אם יחולקו כספי הבטחון בין רביזיוניסטים ולא־רביזיוניסטים, תהיה המגבית כללית. עד אז המגבית היא מפלגתית, שמאלית… בכלל אין דבר שהוא לאוּמי. הסוכנוּת, למשל, הריביזיוניסטים קוראים לה סוכנות “שמאלית”; הועד הלאוּמי – קוראים לו ועד לאוּמי “שמאלי”. אנחנוּ כל הזמן דחינוּ טענות אלו ואמרנו: קיים עם עברי וקיימת הסתדרות ציונית וקיים ישוּב עברי, גם אם הרביזיוניסטים אינם מכירים בהם. אנחנו איננו מוציאים אותם מהכלל, אבל אם הם עצמם מוציאים את עצמם מן הכלל – על־ידי כך הכלל אינו חדל עדיין מהיות כלל. יחד עם זה לא התעלמנוּ מכך, שלמען נוּכל לקיים את המפעלים שאנו מחשיבים, למען נוּכל לגייס את היענות הציבוּר לפעולות חשוּבות – הכרח הוּא לעמוד על המשמר, לבל יוּתן נשק להצדיק את הטענות נגדנו.

כאשר נתאפשרה ההתגייסות לצבא, התגייסו הרביזיוניסטים שלא באמצעוּת לשכות הגיוּס של הסוכנות, של העם העברי; – הם נתגייסוּ ישר במשרדי הממשלה. אצל הריביזיוניסטים יש הרבה גילוּיים של פּרדוכּסים כאלה. הם הלא, כידוּע, ארכי־ציונים. אבל את ענין החינוך, למשל, שהוּא יסוד בהתפּתחוּת האומה, אותו רצוּ למסור לממשלה שהיא תחזיקו ותנהלוֹ. כך, כנראה, קרה גם בענין הגיוּס. הם לא הכירו בערך הדבר שהציבור העברי ינהל את הגיוּס על־ידי ההסתדרות הציונית, אלא הלכו ישר למשרדי הממשלה ושם התגייסוּ.

מגבית ההתגייסוּת לא הבדילה לכתחילה בין מתגייס רביזיוניסטי לבין מתגייס לא־רביזיוניסטי, והעזרה למשפחות החיילים ניתנה לכול, בלי יוצא מן הכלל, ללא הבדל מפלגה, אפילו לאלה שאינם משתייכים להסתדרות הציונית ולישוּב המאוּרגן. אבל היתה שאלה של עזרה לפעוּלת הגיוּס. וכאן, היתה לנוּ אוּלי הצדקה לומר לרבייוניסטים: אם אתם עושים את פעוּלת הגיוּס בשם העם העברי, עליכם להיזקק ללשכות הגיוּס של העם העברי, אחרת לא נשתף אתכם בפעוּלה. אבל היות והרביזיוניסטים לא הסכימו לדבר הזה וניהלו פעוּלת התגייסוּת נפרדת – הסכמנו שהם יקבלו סכום מסוים לפעוּלת הגיוּס שלהם בתנאי שיוכיחו לנו שהסכום הוּצא כוּלו למטרה זו בלבד.

הרביזיוניסטים קיבלו את התנאי. בדין־וחשבון שמסרו, יכול היה כל מי שיש לו קצת ידיעה בהנהלת חשבונות להיוכח, שהכספים מוצאים לא רק לפעוּלת הגיוּס. אף על פי כן, לא ביטלנו את ההסכם אתם על הקצבת 800–1200 לא"י לחודש. תמוּרת זה, הם מצדם התחייבוּ לא להפריע למגבית ההתגייסות ולחדול מסחיטת כספים מאנשים פרטיים, שאף היא גרמה להפרעות גדולות בפעוּלת המגבית. כך נמשך הדבר זמן מסוים, עד שהם הפרו גם את ההתחייבוּת הזאת – עם התחלת מעשי הטרור בישוּב.

הלואי והיה זה הכשלון היחידי שלנוּ עם הרביזיוניסטים. יכולים אנשים להסכים או לא להסכים לצעד זה; יכולים לחשוב שנעשה בענין זה משגה – אינני תופס מה פּה החטא הגדול. מי שחושב את ההסכם הזה לחטא – יכול לזקוף לחשבוני עוד חטא אחד: זה שנים שאני מחפש דרך להסכם עם הרביזיוניסטים בשטח הבטחון.

תמיד חשבתי שאין דבר מסוּכן יותר מקיוּם שני ארגוּני בטחון, ועלינו לעשות כל האפשר כדי לקיים ארגוּן אחד. ארגוּן שני, מקבּיל, ויהא החלש ביותר, נושא בתוכו סכנות עצוּמות. תארוּ לעצמכם שקבוּצת בחוּרים תעשה פעוּלות אוונטוריסטיות מסוכנות. נניח שיימצאוּ בחוּרים אשר בשעת צרה יתחילו להרוג ערבים, או יפוצצוּ מסגד מוסלמי או כנסיה נוצרית. על חשבון מי יזקוף העולם את המעשים האלה, מי ישלם בעדם – קבוצה זו או העם היהוּדי כולו? ואף מעשה חיוּבי, אם שני ארגוּנים עושים אותו – סופם להתחרות ביניהם, וההתחרות בענין זה מכשילה. למדנוּ את הדבר מן העבר. לא כשלון אחד בא לנוּ בגלל ההתחרוּת הזאת. ואני הייתי האיש שרצה תמיד בהסכם אשר יבטל את קיוּם שני הארגוּנים לבטחון.

*

ובכן, יכולים לחשוב זאת למשגה, ואמנם היו שחשבוּ זאת למשגה. אבל היסוד של כל ההסכמים שניסינוּ לעשות אתם ולא הצלחנוּ (ולא הצלחנו במידה רבה מפני שזה היה היסוד) – היה ביטול הארגון המתחרה וקבלת חבריו לארגון כללי. ועדיין סבור אני שאילו יכולנו לבטל כיום את הארגוּנים הקטנים המתפלגים ועושים מעשים המסכנים את כוּלנו, היה זה אחד ההישגים הגדולים שלנו. היה זמן שגם חברים מראשי סיעה ב' היו בעד אותם ההסכמים עם הרביזיוניסטים שאני רציתי לעשותם. אף פעם לא עשיתי הסכם בסוד. עדיין אינני דיקטטור, אין לי גם סמכוּיות כאלה. תמיד התיעצתי, ולא עשיתי דבר מתוך התנגדוּתם של אלה שהיו אחראים לעניני הבטחון. ובין האחראים היו גם אנשי סיעה ב‘. אותו הסכם שעשיתי בשעתו עם הרביזיוניסטים (ב־1938), לא התנגדוּ לו אלה שהם עכשיו מראשי סיעה ב’. המתנגד היחידי לענין זה, שגם היום אני חושבו לצודק, היה בן־גוריון. המכתבים אלי שדוּבּר בהם על ההתנגדוּת להסכם, ושהרביזיוניסטים תפסוּם ופירסמום⁴⁶ ־ לא היו מכתביהם של טבּנקין או ציזלינג, אלא של בן־גוּריון. טבּנקין וציזלינג היו אז בארץ והם ידעוּ על ההסכם, והיתה הסכמה מלאָה בינינו.

לפני כשנה וחצי בערך, עוד בטרם הגיעוּ אלינו הידיעות על חורבנה הגמוּר של הגולה, אבל ידענו, כי בפולין התחילוּ להשמיד יהוּדים – באתי בהצעה מסוימת למוסדות מסוימים וגם הרציתי על כך בפני קורס של הפלמ"ח באחד המקומות. אמרתי: אין בינינוּ חילוקי דעות שעתיד הציונוּת תלוי במידה רבה גם בזה מה תעשה ארץ־ישראל למען הגולה, אם תושיט לה יד עזרה או לא. לדעתי צריך החיל המגויס שלנוּ לא רק להכין את עצמו למלחמה בארץ־ישראל ולהגנה על ארץ־ישראל בשעת הצורך, אלא עליו לקחת חלק גם בהגנה על יהוּדים במקום שהם נטבחים. אמרתי, שאנחנו צריכים להציג למעצמות הברית את הדרישה שיתנוּ לנו אפשרוּת לשלוח גרעינים מארץ־ישראל לאותם המקומות שבהם נטבחים יהוּדים כדי שיקימו ארגוּן פאַרטיזאַנים יהוּדים, שיהיוּ כוח לוחם בגולה למניעת הטבח ביהוּדים.

לעתים קרובות מזדמן לי להרצות בקיבוּצים, ואני מעדיף להרצות כאן מאשר בעיר, אבל בזמן האחרון מרגיש אני קצת אי־נעימוּת בהרצאותי אלה. ולא רק בכלל דברי ההשמצה שהם עכשיו מלאכה מקובלת ביותר בקיבוּצים (באסיפות שהשתתפתי בהן לא שמעתי דברים כאלה), אלא משוּם שהחברים מתחילים תמיד את ויכוּחיהם אתי במחמאות לי, ונפשי סולדת קצת מהדר הזה. בבקוּרי האחרון באחד הקיבוּצים, כשחבר התחיל את ויכוּחו אתי בציוּן כי הוּא זוכר לי חסד נעוּרים, אמרתי לו: מוטב שתשמור חסד־נעוּרים גם למפלגה שעמה נמנית הרבה שנים⁴⁷.

היתה תקוּפה, שהחלו להפיץ שמוּעות כאילו אני מתנגד לפלמ“ח. הואיל ואני מתנגד לפלמ”ח, ברור שיש לי כאן כוונה לשלוח את החברים האלה לגולה שלא יהיו בארץ… עכשיו נדמה לי שגם מפיצי השמועות עצמם נוכחוּ לדעת שאין תועלת בהן. רעיון זה שלי נתקבל אחר־כך בקרב כל החוגים, בכל אופן בכל הקיבוּצים. “השומר הצעיר” נלהב מאד לרעיון זה, הקיבוּץ המאוּחד נלהב מאד לרעיון זה, אנשי סיעה ב' בודאי ובודאי. רק כוח אחד אינו נלהב לזה – הממשלה הבריטית. לכן לא הגענו עדיין לאותו דבר שהיינו רוצים להגיע אליו.

הצעתי להעביר לשוּרות הצבא 150 איש ממגוּיסי פּלמ“ח. הדבר היה בזמן שהחלו להקים פלוגות עבריות של חיל־הרגלים, ואנחנוּ קוינוּ שנקים מזה כוח צבאי רציני. היה זה החיל הראשון שראינו אותו כחיל יהוּדי לוחם. אחרי אל־עלמיין, כשעברה סכנת הפלישה לארץ, היה בחלק מן הפלמ”ח הלך־רוּח שאמר, כי תפקיד הפלמ“ח נגמר עם התרחקוּת הנאַצים מגבוּלות הארץ עם זה היתה נטיה גדולה לעבור לאותו מקום שממנוּ יש תקוה להגיע למלחמה עם הנאצַים. חברים החלוּ לעזוב את הפלמ”ח – ומספרם היה לא־קטן כלל – ולהתנדב לצבא. והחל אז הניגוּד בין האידיאולוגים של הצבא ובין האידיאולוגים של הפלמ“ח. תמיד ראיתי כמלאכוּתי וכמזיק את הנסיון הזה לטפח ניגוּד בין שני ענפי ההגנה – בין אם הוּא בא מצד חיילים בצבא שלא רצוּ לראות שוּם תפקיד אחר מלבד הגיוּס לצבא, ובין אם הוּא בא מצד אנשי פלמ”ח שראוּ את עצמם בלבד ככוח יחידי העומד תחת פקוּד יהוּדי ואת פלוגותינו בצבא כעומדות תחת פקוּד זר. ראיתי תמיד ואני רואה גם כיום את הצוּרות השונות של הכוח העברי שלנו כמשלימות זו את זו ולא כעומדות בניגוּד זו לזו. על־כן אמרתי: מוטב לתת דפוּסי־ארגוּן נאותים להליכתם של אנשי פלמ“ח לצבא, ובפרט כשיש צורך דחוּף להקים כוחנוּ הלוחם בצבא, ואל תגרור הליכה זו דמוֹרליזציה בשוּרות הפלמ”ח, ובל נעשה את אנשינוּ בורחים מהפּלמ"ח.

תשובה לשאלות ככתב

גם ההלואה של הקיבוץ המאוּחד לא הספיקה, ואנחנו פנינו גם להסתדרות בהצעה להמציא לנו הלואה. ההסתדרות הסכימה לכך ונתנה לנו הלואה בסך שמונת אלפים לא“י, לפי תנאים שקבענו. יתר הגוּשים ההתישבוּתיים היתה להם טענה כלפי הקיבוץ המאוּחד, טענה בלתי צודקת, שהקיבוץ נהנה למעשה מהפּלמ”ח. אבל עוּבדה היא שאנחנו פנינו גם לכל הגוּשים האחרים שיקבלו פלוגות של הפּלמ“ח, והם כמעט שלא נענוּ. לא אטעה אם אגיד, שלמעלה מ־70% של הפלמ”ח נמצאים במשקיו של הקיבוץ הזה, אבל לא מפּני שהעדפנוּ את משקיו, אלא משום שהם גילוּ יתר נכונוּת בקבלת הפּלמ"ח, וזה בזמן שחשבו שהוּא יפול למעמסה. רק אחר־כך נתברר שלא זו בלבד שלא היה למעמסה, אלא אף הביא תועלת למשקים.

ועוד משהוּ בענין הפלמ“ח. החבר י. הזכיר לי חטאים וטען שאני לא עודדתי את מחנות העולים ביגור ללכת לפלמ”ח. לדעתי לא עודדתי אותם לדברים מזיקים. יש אצלנוּ חברים החושבים שהם זכאים לזכוּיות מיוּחדות בעד מלוּי חובה. אני כופר בזה. אני כופר גם בזה, שחברים המציגים את עצמם פטריוטים גדולים ביותר לפלמ“ח, מביאים תועלת לו. – לדעתי הם מזיקים לו. אני זוכר את הכינוּס ביגור ואני זוכר את דברי באותו כּינוס. החברים שם ערבבוּ מוּשגים. הם חשבו שהפּלמ”ח זה ראשית הכל ואחרית הכל – הפּלמ“ח הוּא הגנה, הפּלמ”ח הוא ציונוּת, הפּלמ“ח הוּא התישבוּת; – עולם ומלואו. אני הסברתי לחברים אלה שהפּלמ”ח איננוּ הכל. לא זו בלבד שאינו ציונוּת, הוא אינו אפילו הגנה. אוי ואבוי היה לנו אילוּ היוּ להגנה הפּלמ“ח בלבד. ראיתי צורך לברר אז את הדבר, וחושבני שעלינו להסביר אותו לא רק לחברי סיעה ב' אלא גם לעצמנו, גם לחברינוּ. הפּלמ”ח הוא אחת הצוּרות של החיל שלנו, זה בלבד. והתגייסוּתו של נוער לנוטרוּת אינה עומדת בניגוּד להתגייסוּת לפּלמ"ח.

צו הגיוּס קורא, בצדק, להתגייס לאחת הצוּרות של הכוח העברי – לצבא, לפלמ“ח, לנוטרות. הנוטרוּת כבר מילאָה ועוד עתידה למלא תפקידים חשוּבים. בכל עבודתנו אנחנו משתדלים לא ליצור ניגוּדים בין צוּרה לצוּרה, כי אם ליצור סינתזה בין כל הצוּרות הללוּ. כך למשל אנחנוּ משתדלים עכשיו בכל מקום שאפשר, שלנוטרוּת ינתן אותו אִימון שניתן לאנשי הפּלמ”ח, ושיוּטלוּ על המגוּייסים לנוטרוּת אותן החובות המוּטלות על אנשי פּלמ"ח, כמוּבן מתוך הסתייגוּת ידוּעה, באשר הנוטרוּת היא כוח במדים.

הגנה – לשם מה?    🔗

מתוך הרצאה 1943 (?)

מה הם תפקידיו ומה הם גבולותיו של הכוח הפוליטי של ההגנה? יש לומר, שלפעמים אנו נמצאים במצבים מסובכים מאוד, בבואנוּ לקבוע את אופי הכוחות המשמשים את התנועה הלאוּמית שלנו.

כשהנצה התנועה הלאוּמית בישראל החלה התלבטוּת פנימית גדולה בקרב היהוּדים. התלבטות זאת מצאה ביטוּי נאה מאוד אצל ההסטוריון היהוּדי שמעון דובנוב, ויותר מאשר בספרי ההיסטוריה שלו (מי שמתעמק בהם ימצא אותה גם שם), בספר אחר שלו “מכתבים על היהדוּת הישנה והחדשה”. בספר הזה משתדל דובנוב לענות על השאלה שהתעוררה אצל יהוּדים רבים: האם אנחנו, היהוּדים, נרים את דגל הלאוּמיות, המביאה לידי התגרות עם בעם והגורמת לנו, כיהוּדים, צרות גדולות ביותר? הן כל התנקשוּת וכל התפרעוּת ביהוּדים – בדגל הלאוּמיוּת ידגלוּ! כלום לנו ול“מאה השחורה⁴⁸” ברוּסיה (אז היוּ החיים הרוחניים של היהוּדים בכללם מצוּמצמים בעיקר ברוּסיה) אותה אידיאולוגיה של נאַציונליזים? כל יהוּדי יתקומם על זה. דומה הדבר כאילו אומרים היום על יהוּדי שהוא פאַשיסט. כך הרגישוּ היהוּדים אז.

דובנוב ניסה להקנות תיאוריה ליהוּדים, שהלאומיות שלהם שונה מלאומיותם של עמים אחרים. הוא הבדיל בין לאומיות של עם תוקף לבין לאומיוּת של עם מגן על חירוּתוֹ וזכוּיותיו. הנאציונליזם היהוּדי שלעיניו הגנה על זכויותינוּ והמחוסר כל כוונה להתקיף עם אחר – הוּא הנאציונליזם של העתיד, הנושא חופש לעולם, לעוּמת הנאציונליזם של העמים התוקפנים, הנושא שיעבוד.

התעוררה השאלה: מהו ההבדל בין כוח לכוח? ואם לגבי האידיאה הלאוּמית בכללה הדבר כך, לגבי האידיאה של כוח יהודי, וביחוּד משעה שקיבל אופי פּוליטי – על אחת כמה וכמה.

אגב, כמעט אצל כל תנועת־שחרוּר, הנאלצת להשתמש בכוח מתעוררת הבעיה על תפקידי הכוח וגבוּלותיו. היא נתעוררה בתנוּעות ריבולוציוניות־לאוּמיות וסוציאליסטיות שונות, כשהן נאלצוּ להשתמש בכוח. והשאלה היתה תמיד: במה נבדלים אנחנוּ מאותם שמשתמשים בכוח נגדנוּ? מענינות מאוד התשובות שניתנו בתנועות כאלו על השאלה הזאת. הן חשוּבות לנו, כי גם עלינו יהיה לתת תשוּבה לגבי עצמנו: הכוח שאנוּ יוצרים אותו, משתמשים בו, ואומרים להשתמש בו בעתיד – האם הוא בצלמם וכדמוּתם של הכוחות הריאקציוניים בעולם, המעריצים את הכוח – או עניננוּ אחר לגמרי, שונה, כשם שהלאוּמיות שלנו שונה מלאוּמיותם של תוקפניםּ?

אני כשלעצמי נתרשמתי מאוד מתשובה, שהיא, לדעתי, אחת הקולעות ביותר לגבי השימוש בכוח על ידי תנועות חופש, וניתנה על ידי איש רוּסי, – סטיפניאק־קרבצ’ינסקי – מיוצרי המחתרת הריבולוּציונית ברוּסיה שהשתמשה בטירור אישי נגד השליטים. בספרו: “רוּסיה שבמחתרת” הוא כותב: “אין דבר איום ומתועב יותר מן השימוש בטירור”. ואלה דברי איש, שעמד בראש תנועת הטירור ברוּסיה! אבל הוא מוסיף: “אני מכיר רק דבר אחד נורא מזה: להכנע לכפיה, בלי להתנגד לה בכוח”… כשם שדובנוב מבדיל בין לאוּמיות תוקפת לבין לאוּמיות מתגוננת, כך מבדיל סטיפניאק־קרבצ’ינסקי בין שימוש בכוח לשם דיכוּי לבין שימוּש בכוח להגנה על חופש, או לשם שחרוּר.

הגדרה דומה לזו שמעתי מפי אוטו באואר. נזדמנתי לוינה, בשעה שהיתה התנקשוּת באחד מראשי הממשלה הריאקציוניים באוסטריה, הקנצלר זיפּל⁴⁹. ואוטו באואר⁵⁰ הכריז על עמדת התנועה הסוציאליסטית להתנקשוּת זאת: “אין אני נגד טירור בכל מחיר; אם ישללוּ מאתנו אפשרוּיות אחרות להגן על זכוּיותינו, נשתמש גם בטירור. אבל כל עוד יש לפנינו דרכים אחרות – לא נשתמש בו”.

זאת היתה הגישה וזו צריכה להיות, לדעתי, גישתן של תנועות – אם לאומיות ואם סוציאליות – הנאלצות להשתמש בכוח לשם התגוננות, לשם עמידה על הנפש: ארגוּן כוח! אבל לא להגזים בשימוש באמצעי־הכוח שלפי טבעם הם מביאים לידי שחיתות האדם, ולהשתלטות החזק על החלש. מלחמת חלשים בחזקים – יש בה תמיד מהעלאת רוח האדם, מה שאין כך במלחמת חזקים בחלשים – בה יש תמיד ההיפך מזה. ולכן, את הגבוּל הזה יש גם לראות בשימוּש בכוח אצלנוּ. גבוּל זה קובע גם תכניותיה של ההגנה ותפקידיה. הגבלה זאת גורמת לעתים קרובות תסיסות פנימיות קשות מאוד בתפיסתנו בשאלת שימוש בכוח.

הבריונות היהוּדית – היא עובדה בחיינו. כי כל האומר כוח – נוח לו לחשוב, שכוח הוא הדבר העיקרי, שבעזרתו נוכל להשיג את שלנו. היוצר־כוח – נוח לו להגזים בערכו של כוח זה, והוא נוטה לחשוב, כי הוא עשוי להטיל פחד על כל העולם, כאילו כל העולם פחדנים הם…

במאורעות האחרונים היה לנו ויכוח לא קל עם הרביזיוניסטים על גבוּלות השימוש בכוח שהוגדר בשם “הבלגה” או “אי־הבלגה”. באותם הימים נזדמן לי לאיים גם על חברים טובים בתוכנו, בהוצאה מן ההגנה, בגלל נטייתם לפעוּלה של נקמה והתנגדוּתם להבלגה. אבל אל תחשבו שהויכוּח הזה היה רק במאורעות האחרונים. אספר לכם אֶפּיזוֹדה ממאורעות 1921. היה מקרה, וחברים שלנו, נכנסו לפרדס והרגו ערבי גיבן – עם ילדיו… אבל היה זה רק במקרה גיבן. ואני זוכר, איזה תגובה באה מלצדנו: התנגדנוּ למעשה הזה בכל תוקף והאשמנו את החברים שעשוהו. היוּ גם שדרשוּ שהם יסגירוּ עצמם לממשלה. היה איפוא מעשה כזה! מקרה דומה אירע ב־1929, שבגללו נשפט חינקיס⁵¹. ב־1936 החריף הויכוּח והפך לויכוּח ציבוּרי רב־ערך: הבלגה או אי־הבלדה? והאין ויכוח זה למעשה ויכוח על גבולות השימוּש בכוח.

יש הסבוּרים, כי אנוּ נשיג הכל בכוח: את שאלת ארץ־ישראל נפתור על־ידי הכנת גדודי־לוחמים בגולה, ועל־ידי כך בלבד. כל הדברים האחרים, כגון הקמת ישוּבים, עבודה עברית וכו' – דברים בטלים הם. ולא זו בלבד אלא שהם גם מזיקים קצת… בתקופה ידוּעה של גזירות על הזכוּיות היהוּדיות הופיעה אפילו הצעם מצדם להכריז “שביתה”, לא להעלות יהוּדים ולא ליישבם, ולא לעשות שום דבר בארץ־ישראל, ו…“למען יֵדעוּ” – – – מענין, שאותם האנשים, המגזימים בערך השימוש בכוחנוּ לפתרון שאלותינוּ, הם המגזימים בהערכת התועלת שאנחנו, בעבודתנו, מביאים לאחרים. “אחרים” – פרושו: שלטונות הארץ או תושביה. לדעתם, אם נאיים כי נחדל להביא את התועלת שאנו מביאים לארץ, – הם יאפשרו לנוּ עליה גדולה ויתנוּ לנו כל מה שאנו רוצים בארץ־ישראל… כך הנוצרה בשעתו התיאוֹריה של “פּאוּזה”⁵².

הסילוף של רעיון הכוח נתבטא לא בלבד בהצעת ה“פּאוּזה” – שהיתה מחלישה את כוחנוּ – אלא גם בסילוּף התפיסה של השימוּש בכוחות ההגנה בארץ. כי אם מגיעים לידי כך, שרוצים לפתור את הענינים השנוּיים במחלוקת בינינו לבין הערבים על־ידי רציחתם או כשם שהם הגדירו זאת: על־ידי הטלת פחד על הערבים". – הרי ממילא יגיעו לכך שהכוח היהוּדי יחדל להיות כוח לוחם על זכוּיותינו, והוּא יתחיל להוות כוח (ויש עוד שאלה – אם יספיק לכך) שינסה להטיל פחד על אחרים, לשעבדם…

אין זה מקרה, שאותם האנשים שאחזוּ בדרך של טירור, של הטלת פחד וביטול דרכי־מלחמה אחרים (כאמור – הם התיחסוּ בזלזוּל להתישבוּת ועליה וכיו"ב), נשאוּ תמיד את עיניהם אל אותם הכוחות המהוים עכשיו את הציר הנאַצי־פאַשיסטי. היתה אהדה גדולה מאוד לאיטליה, ואפילו לגרמניה. לא אחת נכתב בעתונות של החלק הזה של הצבוריות הארצישראלית, שהפאַשיזם צודק בדרך־כלל, להוציא את יחסו ליהוּדים.

אין ספק שאילו הצליחו אלה והיוּ תופסים מקום חשוּב בארץ־ישראל, היה זה מעמיד בספק את כוחנוּ לרכוש תמיכה של חלק־העולם המתנגד לנאַצים, ובונה את חייו על יסודות שונים מאלה של הנאַציזם.

התפיסות השונות לגבי השימוש בכוח מולידות גם שיטות־חינוך שונות. אפשר לקחת כדוגמא שתי תנועות שונות – התנועה המהפכנית הרוּסית והתנועה הנאַצית. שתיהן השתמשו בכוח כדי למגר את מתנגדיהן, שתיהן חינכו לכוח. אבל היו דרכים שונות מאוד בחינוּך שלהן.

התנועה הרוּסית חינכה להקרבה עצמית עצמית. היא היתה ספוגה הערצה לאדם המקריב את עצמו. בתולדות התנועה המהפכנית ברוּסיה היה מקרה כזה: המפלגה הסוציאל־ריבולוציונית הרוּסית החליטה להתנקש בחיי שליט רוּסי שהיה אחראי לרציחות, לדכוי וכו'. הדבר הוטל על איש מסוּים שנסתייע בקבוצת־אנשים מסוימת. האיש עקב אחרי השליט ימים רבים, כשהוא נושא אתו פצצה. כל רגע ורגע היה עלוּל להיאסר ולהישפט למות. והנה הגיע הרגע – הוא יכול לבצע את המעשה. אבל במרכבתו של השליט ישבו גם אשתו וילדיו. והטירוריסט נרתע מלבצע את המעשה… נכון הוּא להקריב את עת עצמו, כאשר הוטל עליו, אבל שפיכת דמי נקיים – של האשה ושל הילדים – את זאת הוא לא יעשה! וחשיבות הדבר אינה דוקא בעובדה, במקרה הנדון. החשוב הוא שהעלו על נס את המקרה. והוא שימש יסוד מחנך בתנועה המהפכנית לרעיון, ששימוש בכוח איננו מתיר שפיכת דמי נקיים⁵³.

לעומת זאת, החינוך הנאַצי ספוג כולו שנאה לכל מתנגד, מחנך לאמצעי הפחדה, לפגיעה בחפים מפשע, לזלזול בחיי אדם, להערצת שופכי דמי־אדם, יהיוּ אשר יהיו. אלו הן שתי שיטות חינוך השונות זו מזו תכלית שנוי.

גם בתנועתנו יש תפיסות שונות אצל חלקים שונים לגבי השימוש בכוח.

בזמן האחרון אני נתקל לעתים קרובות בשאלה: ההגנה – מה תעוּדתה? שואלים זאת ביחוּד אנשים שבאוּ ארצה לא מכבר, אנשי ה“עליה החדשה” ואנשי “ברית שלום”. הם רוצים לפסול את כל ענין ההגנה, שלדעתם, בעצם טבעה ומהותה – באה להשתמש בכוח, דבר שהוא פסול בעיניהם. הם נתפסים לתפיסה המוטעית שכוח ההגנה בא להטיל פחד על אחרים ולהשתדל להשתלט עליהם.

עלי לומר, שגם בתפיסה זאת אין משום חדש. זכורני שבא אלי אחד מראשוני תנועת הגדעונים⁵⁴ בארץ־ישראל – אבשלום פיינברג⁵⁵, בנו של אחד הבילויים – והחל לדבר אתי נגד ה“שגעון” של הליכה לעבודה. הוּא הסביר לי אז הסבר מענין מאוד, השופך אור על אופיה של תנועת ה“גדעונים”: הנרד לדרגת הפלחים הערבים, ונעבוד כמוהם, וכו? הלא יבוזו לנו כמו שהם בזים לכל האלמנטים העובדים. הן הנכבד אצלם הוּא זה שאיננוּ עובד: השיך, האפנדי. כאלה עלינו להיות בארץ: כלומר, כת שליטים ומעבידים את האחרים…

אגב, התפיסה הזאת של כוח עברי שולט בארץ־ישראל, על יסוד שיעבודו וניצולו של הזולת – לא היתה נחלתם של ה“גדעונים” בלבד. לא מעטים מטובי הציונות נתפסוּ לכך. כשתקראוּ בעיון את מאמרו של אחד מראשי הציונוּת ומטוביה – אחד־העם – “סך הכל”, תראוּ, כי בעצם, גם הוּא לא היה רחוק מתפיסה כזאת, באשר הוּא לא האמין שיהוּדים מסוּגלים להיות המון עובד. אותו תיאור שנתן לנו אחד־העם באותם הימים על הישוב העברי בארץ־ישראל, תיאור של אנשים שהוא קרא להם “איכרים”, אבל בעצם, אינם אלא בעלי נחלאות יהוּדים, המעסיקים המוני עובדים ערבים, אינו שונה, איפוא, מהתמונה שעליה דברוּ אבשלום פיינברג וה“גדעונים”. היתה אמונה, שהיהוּדים יוּכלוּ להוות שכבה של שליטים בארץ כאותן אומות אירופיות בארצות קולוניאליות, אבל היתה זו תפיסה זרה ביסודה לתפיסה הציונית, כפי שאנחנו תופסים אותה כיום וכפי שתפסוה אנשי העליה השניה.

ההגנה איננה מתכוונת כלל ליצור כוח אשר ישתלט על האחרים; אין אנו מתארים כלל לעצמנו שלשכם, בעלת הישוב הערבי והפריפריה הערבית הגדולה אשר סביבה, יבוא כוח יהודי מן החוּץ ויכבוש אותה; ועל ידי כך היא תיהפך ליהוּדית… לא כך מתארים אנוּ לעצמנוּ את תהליך הגשמת הציונוּת והשימוש בהגנה לשם הגשמת הציונות… את התהליך הציוני בעתיד אנו מתארים לעצמנוּ כמו שהיה בעבר, אך בממדים גדולים יותר: ע"י עליה גדולה, התישבות גדולה, הפיכת אזורים בארץ לאזורים יהודיים. איננוּ זקוּקים אפילו לתיאוריה של טרנספר, אם כי טרנספר הוא אפשרי (יש ארצות ערביות שוממות מסביב, ואין־זה כלל עוול גדול לאפשר לערבים לעבור לארץ שכנה בה יחיו בתנאים טובים יותר). ארץ־ישראל יכולה להכיל תושבים רבים, פי חמישה־עשר מאשר כיום ואין כל רע אם יהיה פה מיעוט ערבי של 25–20 אחוּזים.

בדרך כזאת אנו מתארים לעצמנוּ את הגשמת הציונוּת. אבל אפשר לשאול: אם כן, ההגנה לשם מה? – והתשובה: היא נחוּצה למען אפשר את התהליך הזה, למען נוכל לעמוד נגד אלה הרוצים למנוע את התהליך הזה. ואחת היא מי הם: הערבים או השלטונות. אם הם ירצוּ לסגור בפנינוּ בכוח את דרך העליה – לא נירתע משימוש בכוח ונגן עליה! הוא הדין אם יסגרוּ בפנינוּ כמה מאזורי הארץ וירצוּ לכלוא אותנוּ בגיטו. נחדור אליהם, גם אם נצטרך להשתמש בכוח. לשם כך עלינו להכין את עצמנו.

ומאחר שתהליך זה של התנגדוּת לעליה עברית ולהתישבות עברית גדל והולך עם גידול כוחנוּ בארץ, ואנו מתנגשים בכוחות העוינים לנו על כל צעד ושעל, – הרי אנוּ נאלצים לטפּח את כוחנוּ הפיסי, והתביעות מעצמנוּ נעשות רציניות יותר ויותר משנה לשנה. איננו יודעים מהם הכוחות שיהיה עלינו לעמוד נגדם מחר ומהם התפקידים שנעמוד לפניהם, ועל כן אנו זקוקים לחידוּשים רבים בתוך ההגנה – חידוּשי תכניות וחידוּשים בחינוך הגנתי.

היה זמן שלא תארנו לעצמנו שההגנה עלוּלה להתקל במתנגד אחר חוּץ מן הערבים. הנסיון בארץ לימד אותנוּ, שבפרוץ מהוּמות בארץ אנו והשלטונות נעשינו שותפים להדיפת המתנפּלים, גם כשהיו בינינוּ ויכוּחים חריפים בנוגע לעליה והתישבוּת וענינים מדיניים אחרים. הדבר נישנה כמעט בכל הפרעות בארץ, מימי הכיבוּש האנגלי ואילך, חוץ מהפרעות הראשונות בשנת 1920, שבשעתן הפריעו האנגלים להגנה העברית העצמית.

אבל רב הספק אם הדבר הזה יתמיד. אנו מתקרבים לתקופה בה תלבשנה המהומות בארץ צורה של מלחמה על זכויות פוליטיות, ובמלחמה הזאת לא יעמדו השלטונות הקיימים לצדנו, ואין לדעת עם מי תהיה ההתנגשות. ואין גם לדעת, אם התנגשות זאת תבוא דוקא בצורה של מהומות ופרעות, אפשר שהיא תבוא אגב הגנה על עליה והתישבות.

כבר ראינו במאורעות 1936–9 ניצנים של אפשרוּיות כאלה; ראינוּ נסיון למנוע בכוח את התישבותנו; וכבר הקימונו ישובים על אף רצון הממשלה, והיה אפילו מקרה – כשעלינוּ לשערה⁵⁶ שליד מסחה – שבאו חיילים עם מכונות־יריה, ואפילו עם אוירון, כדי למנוע את הקמת הישוב הזה, ולא הגיע הדבר לידי התנגשות, כי הם נרתעוּ. אבל לא תמיד ירתעוּ.

אם יתנוּ לנו לעלות ולהתישב – נשלים ברצון עם כך שכוח־ההגנה שלנו ישב “בלי עבודה”. אבל עלולים אנו לבוא לידי התנגשויות רציניות שונות, לא רק עם תושבים, כי אם גם עם השלטונות שירצו להשליט בארץ סדר של חוקים אנטי־יהודיים. אנחנו נתנגש עם הסדר ועם שומריו. ולכך עלינו לחנך את חברינו.

חינכנו את חברינו לקראת הכרה שכוח יהודי עדיף מכוח ערבי. בימי המאורעות היו מקרים לא־מעטים שקבוצות קטנות שלנו – ביחוד הקבוצות הנודדות של פו“ש וחי”ש, שהיווּ הקדמה לפלמ"ח – התנגשו בשדה עם כוחות ערביים שעלו עליהן לאין ערוך, והן לא נרתעו מלהיכנס בקרב עם הערבים, ועל פי רוב גם הצליחו. אבל עוד רחוקים אנו מן ההכנה העצמית לעמוד נגד כוח של שלטון. יודע אני חברים, שאינם נרתעים מפּני סכנת מות. אבל כמעט כולם נרתעים מפני סכנת מאסר. תופעה משונה מאוד. הדבר אולי מסתבר מתוך החינוך שנתנו כל הזמן – חינכנו למלחמה בפורעים, אבל חסרנו חינוך למלחמה במשביתי התפתחותנו הלבושים מדים, ולכך יש לחנך עתה את אנשינו.

אסכם את דברי: התפקיד העומד לפנינו הוא לא כיבוש הארץ מיושביה ע"י כוח שאנחנו נקימו, כי אם הגנה בכוח – בשעה שתידרש ההגנה בכוח, ונגד כל מי שתידרש הגנה זאת – על חופש התישבותנו, עלייתנו, התפתחותנו ועצמאותנו. זה התפקיד של הכוח המאורגן. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות מזה. לא כוח המטיל את שלטונו אל אחרים, ולא כוח המפחיד ומכניע אחרים, אלא כוח המגן על חופשם וזכותם של יהודים לבוא לארצם ולהיאחז בה ולחיות בה באופן חפשי ועצמאי. התפקיד הוא גם הקובע את הגבולות לשימוש בכוח.

ואשר לחינוך לקראת התנגדות גם לשלטונות, אם הם יקומו נגדנו, צריך כל אחד לשאול את עצמו: האומנם נוכל להקים כוח כזה שיוכל לעמוד גם נגד חלק גדול מתושבי הארץ, המתנגדים לנו ולציונות, וגם נגד השלטונות? והן מאחורי השלטונות האלה עומדים כוחותיה של בריטניה הגדולה, ומחר – אולי לא רק של מדינה זו. האומנם, נוכל להקים כוח שיעמוד נגד כל אלה? והיש סכוי כלשהו להצליח? והתשובה: דוקא מתוך החשבון הזה, אנו בונים את כוחנו כך, ומיעדים לו תפקידים כאלה ומחזיקים אותם בגבולות כאלה, שתהיה לנו תמיד תקוה, ולפחות סכוּי, לזכּוֹת באהדתם ובתמיכתם של כוחות אחרים בעולם, החייבים לתמוך בכוח הזה.

כוח העמידה היהודית בארץ הזאת מבוסס, מאז בואנו ועד היום וגם בעתיד (לדעתי – גם בעתיד הרחוק, כשנהיה רוב גדול בארץ, נהיה זקוקים לברית עם כוחות אחרים, לא ל“ברית שלום”, כי אם לברית של שלום. ואנו נבנה את כוחנו בהווה ובעתיד על אפשרות של השגת ברית כזאת), על אהדת חלקים גדולים בעולם, על כל פנים, אלה שאנו יכולים ורוצים לקשור את גורלנו אתם.

וגם לשם כך – לא דכוּי אחרים, לא כיבוּש־בכוח נכסי אחרים, העלול לעורר לבבות נגדנו; כי אם רכישת אפשרויות של קיום ומחיה אשר יהיו מוצדקים, ורכישת תמיכה של אחרים במעשינו אלה. שני אלה – פעולה פּוליטית־מוּסרית בעולם, ושימוּש בכוח להגנה על הרכישות הפּוליטיות־המוסריות הללו – צריכים להשלים זה את זה.

יש להבין כי גם אם נוכיח שמגיע לנו דבר־מה בצדק – לא יקום איש בלעדינו להילחם את מלחמתנו.

נניח לרגע שהוכחנוּ כי באותו ואַדי חוואַרת⁵⁷, שהיה שמם לפני כמה שנים, אפשר ליישב מאות משפחות יהודיות – ויחד עם זה לקיים את התושבים הנמצאים שם, ואף להעלות את רמת חייהם, או שנוכיח הוכחה חותכת שארץ־ישראל יכולה להכיל ישוב של מיליוני יהוּדים בלי לנשל אף אחד מהערבים החיים בארץ; האם נתאר לעצמנו שהאמריקאים והאנגלים ישתמשו בכוח, לשבירת ההתנגדות שיגלו ערבים מקומיים?!

יודע אני, שבזמן האחרון קמים מדינאים אנגלים האומרים לנו: “אתם צודקים בהחלט והספר הלבן אינו צודק, אבל הבו לנו איזו שיטה פוליטית אחרת, אשר תאַפשר לנו לא לבוא בקונפליקט עם הערבים”, ומאחר שאין כוח שיהיה מוכן לבוא לידי קונפליקט עם הערבים ועם השלטונות גם על דברים צודקים שלנו, עלינו להיות מוכנים לקונפליקט הזה, גם אם הוא יחייב שימוש בכוח, ואז יימצאוּ בעולם כוחות, אשר יכירו בצדקתנו ויעמדו לצדנו. אם לא נהיה מוּכנים לכך – איש לא יעמוד לצדנו.

תפקידו של הכוח היהודי להוות מחנה שלא יירתע מקרבן, ולא ירתע ממלחמה להגנת דרישותינו הצודקות: חופש ההתפּתחות בארץ הזאת, וכאשר הוא יעמוד בעוז על עניננו, יימצאו לו גם כוחות עוזרים בעולם.

ואין זה מן הנמנע שנשיג בכוחנו הדל השגים גדולים; כבר קרה לא אחת בהיסטוריה שלנו שגברנו על כוחות אשר עלו עלינו בכל.

תשובות לשאלות

1. עניני פלמ"ח.

טבעי הדבר, שלענין הפּלמ"ח הופנתה ביקורת, גם בתוכנוּ, ועל אחת כמה וכמה מחוּצה לנוּ. כל אחד מבין את הדבר האלמנטרי שיהוּדי צריך להגן על עצמו כשמתנפלים עליו, אבל ליצור כוח מאוּרגן, כדי להגן על עצמנו מהתנפּלוּיות – לכך אין הבנה. ומשוּם כך, יכול יהודי להתפעל הרבה מגבורה אינדיבודוּאלית יהודית ויחד עם זה יתנגד לארגוּן הגנתי. ויש תופעות כאלה. איש כמו משה סמילנסקי מסוּגל לכתוב דברים יפים מאוד על גילוּיי גבוּרה בישראל, על אנשים שהצטיינוּ במפעלי שמירה והגנה וכו', ולהעלות על נס מקום שהצטיין בכך, ויחד עם זה הוא יתיחס בספקנות גדולה מאוד לכל התכוננות הגנתית, ביחוד כשהיא מקבלת צורה ארגונית.

החששות האלו מתעוררים לגבי כל כוח שנוצר, והם מתעוררים לא בלי יסוד. כל כוח – מהווה גם סכנה, אם הוא סוטה מהדרך; מי שאין לו כוח – אינו יכול גם לאיים. לפעמים הרי זה סימן טוב לארגון אם מתחילים לחשוש לדרכו – סימן שהוּא כבר בגדר כוח. כך הדבר לגבי פּלמ"ח; זו התחלה של כוח. ואם חלילה תסתלף דרכו הוא יהווה סכנה. אך השאלה היא: מה היא הדרך? האם לא ליצור ערכים של כוח בארץ, כדי שלא תהיינה סכנות, או ליצור ערכים של כוח ולשמור עליהם מסילוּפים?

אם מי שהוא בא ואומר שהפלמ"ח מהווה סכנה, עליו להוכיח שהוא סטה מן הדרך, שהוא סאֶפּרטיסטי, כלומר, שאינו מקבל את המשמעת של הארגון או של הכלל המאורגן; אבל את זה צריך להוכיח, ואיש טרם עשה כדבר הזה.

גם ביצירת “גדוד העבודה” היו חששות, אבל לא יכולנו לומר: “אל תיוצר תנועה קבוצתית בארץ משום שיש חששות”; הוא הדין ביצירת הסתדרות העובדים בארץ. אך אמרנו: ניצור את הערכים החיוניים ונשמור אותם מסילוף. וכשקרה ב“גדוד העבודה” מה שקרה (חלק ממנו סטה מן הדרך והחל לטפח בקרבו נטיות קומוניסטיות ואנטי־ציוניות מסוימות, אשר הובילו אותו לרוּסיה) לא נלחמה ההסתדרות בתנועה הקבוצתית, אלא בנגע ובסטיה; היא הבריאה את התנועה הקבוצתית, כך עלינו לנהוג גם בענין הפלמ"ח.

איש לא יערוב שאף פעם לא תהיינה סטיות בתוכנו. אין זה מן הנמנע. אבל עכשיו – בטרם נתגלתה סטיה – כבר חושדים בנכס זה שיצרנו?! אין זו דרך של מלחמה.

2. מלחמה עם השלטונות.

איני חושב שנגזרה עלינו מלחמה עם השלטונות. אפשר שאחרי המלחמה יהיו בעולם סידורים כאלה וחילופי שלטונות כאלה, שלא יהיה עלינו לפעול נגדם. דיברתי רק על אפשרות של מלחמה עם השלטונות. כי אם המצב ישאר כמו שהנהו כיום, לא תהיה לנו דרך אחרת בלתי אם מלחמה בגזירות. ויש לנו סיכויים גדולים לנצח במלחמה הזאת. נכון, אסור לנו להיות בודדים במלחמה הזאת. אבל אין כל הכרח שנהיה בודדים. אין לערבב את המושג שלטון בריטי עם המוּשג עם בריטי; יש גם כוחות אחרים בעולם שהם מחוץ לשלטון. באנגליה עצמה יש כוחות חזקים מאוד הנלחמים במגמות השלטון. ואולי, אין עוד בעולם מלחמה כה מפותחת באימפריאליזם בריטי כמו באנגליה עצמה. לא כל מעשה של השלטון נתמך ע"י כל הכוחות באנגליה ובאמריקה. ולרכוש את תמיכתם של אלה שאינם עונים “אמן” לכל פעולה של השלטון – דבר חשוב הוא ממדרגה ראשונה. והנה כמה דוגמאות היסטוריות מחיינו: השלטון הארצישראלי החליט בשנת 1920 להתעלם מהצהרת בלפור; הוא תמך בפורעים הערבים. אנחנו חיפשנו עזרה וגם מצאנו אותה, והשלטון הצבאי של בוֹלס וסטורס הוחלף בנציבוּת של הרברט סמואל. ובאה הצהרת סן־רימו⁵⁸. ולא חשוּב, אם הנציבוּת הזאת הצדיקה אחר־כך את התקוות שתלו בה או לא, אבל היא הוקמה הודות להתנגדותנו והודות לתמיכה שמצאנו.

ואחרי “הספר הלבן” הראשון ב־1929, אשר נחתם על־ידי פאספילד, שהיה מקובל כאחד המורים הגדולים של תנועת העבודה – והוא נתמך על־ידי ממשלת פועלים, הקימונו בכל זאת את דעת הקהל באנגליה נגד “הספר הלבן” הזה והגענו לכלל ביטולו ולידי נסיגה גמורה של אותה ממשלת הפּועלים, אשר הוציאה את “הספר הלבן” הזה. הנצחון שלנו תלוּי בעיקר בכוחנו הפּנימי, הנתמך ע"י בעלי־ברית.

אין לנו יסוד לחשוש, שאחרי המלחמה הנוכחית תהיינה לנו פחות אפשרויות להשיג תומכים תביעותינו, שנילחם עליהן בכוח גדול יותר מאשר היה לנו בשנים 1920 ו־1929. וגם צרת היהודים גדולה עתה יותר משהיתה אז, ויש יותר סיכוי להשיג תומכים. הכוחות הפרוגרסיביים, הסוציאליסטיים והדימוקרטיים בעולם, יתנוּ ידם לנו. ותעיד על כך ועידת מפלגת העבודה, שנתקיימה לא מזמן, וניצבה לימין תביעותינו⁵⁹ dir=“rtl”>.

ואיננו יודעים עדיין מה יתרחש בעולם אחרי המלחמה. אבל מהלך המלחמה מבשר אפשרויות גדולות לעולם, שיהיה בו ערך לדעת הקהל, הרבה יותר משהיה עד עכשיו. יש יסוד לחשוב, שתבוא התקרבות גדולה של הכוחות הלוחמים בנאציזם ושתהיה שותפות ידועה של אנגליה, אמריקה רוּסיה וארצות קטנות רבות. ויתכן שרוסיה תקנה כמה ערכים משלה לארצות אחרות, וארצות אחרות תקנינה כמה ערכים משלהן לרוּסיה. ואוּלי תיפתח גם אפשרוּת של עזרה ותמיכה אפילוּ מצד חוּגים של רוּסיה ויהדוּתה.

3. חיפושי נשק.

הגבולות לשימוש בכוח אצלנו הן – למנוע את ההתנקשויות בנו. יש הבדל בין חיפוש לחיפוש: אם למשל, עובר אוטו המוביל חברים מזוינים וינסו לערוך בו חיפוש, אין הוראה להשתמש בנשק למניעת החיפוּש, – זהו חיפוּש מקרי. אין אנו מעוּנינים להיכנס, ללא הכרח, בסכסוך עם השלטון. ואין אנו דורשים שלעולם לא יחפשו נשק בדרכים; לא תמיד דרישה כזאת היא לטובת הבטחון בארץ. ואם גם מישהו מאתנוּ ייפגע מחיפּוּש מקרי – אין הוראה להשתמש בנשק נגד זה.

שונה הדבר כשמתגלה אצל השלטונות רצון לפרוק את הנשק מהישוב העברי ע"י חיפושים בנקודות־ישוב, – לכך עלינו להתנגד גם בכוח! אגב, עלי לומר – זה היה, זה הווה וזה יהיה: כשמתגלה סכנה כזאת ניתנת הוראה לא לאַפשר פריקת נשקנו.

לפני כמה שנים היה חיפּוּש בסג’רה⁶⁰ dir=“rtl”>ובבן־שמן⁶¹. לא היתה שם התנגדות מאורגנת לחיפושים אלה. האם היתה הוראה אחרת? לא! היו אלה מקרים בודדים – מי שהוא הלשין – ולא עלה אז כלל על הדעת, שהמשטרה או הממשלה מתכוונים לפרוק את הנשק מן הישוב העברי. אבל בכל פעם, שיש חשד, כי מתכוונים לפרוק את הנשק מן הישוב היהודי, ניתנת הוראה מתאימה. מאחר שהחיפוּשים נישנו כמה פעמים, ואפשר שחיפוּש מוצלח באחד הישובים, יעורר את התיאבון להגביר חיפושי הנשק – ניתנה עתה הוראה לא לתת לפרוק נשק מן היהודים, ולא להרשות חיפושי־נשק בישובים.

4. הבלגה.

מה טיבה של הבלגה, והאין צורך ברביזיה של המוּשג הזה אצלנוּ? אני רוצה להשיב לאותם החברים ששאלוּ אם אין צורך לשנות את שיטת ההבלגה על ידי מעשי־תגוּבה מתאימים, כדי למנוע מאורעות.

אני נתקל לעתים בגילויי־פחד אצל אנשינו, וביחוד כשהם עומדים להתנגש בשלטונות. עוד לא ראיתי שאיזה פּחד מצדנוּ יביא תועלת, יציל. הפחד אינו מציל, הוא רק מגדיל את החוצפה של זה אשר אתה פוחד מפניו.

ולעומת זה קיים הלך רוּח של הפחדה: “אנו נטיל פּחד”. אך: גם זאת שיטה מוטעית! עוד לא ראיתי שנסיון להטיל פּחד ישיג את מטרתו. יש לדעת, שכשם שאין מפחידים אותנו ע"י מעשים נגדנו, כך יש להניח, שגם אותו גורם, שאנו באים בהתנקשות אתו, לא יפחד. מעשים הנחשבים כמעשי־זוועה, מעוררים יותר את ההתנגדוּת ומחשלים את האויב יותר משהם מפחידים.

נתאר לעצמנו שבמאורעות בארץ היינו עושים מעדי־נקם רציניים. האם זה היה מטיל פחד? הנה רצוּ מנהיגי הערבים להביא לידי פּרעות בארץ – כיצד נהגוּ ב־1921 וב־1929? – הם הפיצוּ ידיעות על מעשי־זוועה שעשינוּ כבכול. לפי האינפורמציה שלהם – מה לא “עשינוּ” ב־1921 וב־1929? – שרפנו את המסגד; פּגענוּ בקברים קדושים; שחטנוּ עשרות ערבים במקומות שונים בארץ… והרי לכם “מעשי־נקמה” ש“עשינו”. האם זה הפחיד? – לא ולא! זה רק עורר למעשים נדנוּ! ומעשי־הזוועה של המלחמה הנוכחית – האם הפחידו את מישהוּ? ואפילוּ הפצצות־הנקמה – הנה, כמה משתדלים האנגלים להסביר ולהוכיח, כי אינם מתכוונים חלילה למעשי־נקם; כך עושים גם הגרמנים. אין הפחדה מועילה, שום פעולה אינה מפחידה את מי שצריך להפחיד!…

לא אומר, שהתנפּלות על איזה ערבי והריגתו, אינה מפחידה את קרוביו ואת בני משפחתו. גם פּרעות ביהוּדים מטילות פּחד על חלקים של היהוּדים. (הראיתם מאורעות שלא יפחידוּ יהוּדים?) אבל, האם הם מפחידים את אלה שצריכים להגן? האם מעשי־זוועה מצד הערבים, המיסו את לב אנשי השוּרה? האם הם הפחידו או חישלוּ? האם הם לא עוררוּ למעשים נועזים יותר? למה תחשבוּ, שאצל הערבים תהיה תגוּבה אחרת? האם מעשי־תגוּבה כאלה, שאנו התנגדנוּ להם, הפחידוּ במשהוּ את איש־הכנוּפיה, את מאַרגן הפרעות? – להיפך! ואם הרגו שוטר, – ההפחיד הדבר את הממשלה הבריטית? – תפיסת ההפחדה מראה על חוסר־הבנה של השפעת הדברים על אותם הגורמים, שעליהם צריך להשפיע.

יש סילוף בפירוש המושג הבלגה. מישהו הסביר כאן את ענין ההבלגה: אנו פועלים בכוח ברגע שמתשמשים נגדנו בכוח, וזה שולל מאתנו את האפשרוּת להשתמש באמצעים פריבנטיביים. מי קבע הלכה כזאת? מישהוּ הזכיר את מקרה בלד־אל־שיך כפעוּלה שהיא בניגוּד להבלגה. אבל טעוּת גדולה היא להגדיר מעשה זה כדוגמה נגד ההבלגה. פגיעה במרכז כנופיות ובאיש הנכון – זוהי פעולה בקו ההבלגה ולא בניגוד לו.

בימי המאורעות היתה לי פגישה עם ז’בוטינסקי ושוחחנו בענין ההבלגה. הבאתי לו שתי דוגמאות: הבלגה – המעשה בבלד־אל־שיך; ואי־הבלגה – המעשה בכפר ביר־עדש. קבוצת בחורים יהודים, בריונים, נכנסה לביר־עדש, ירתה בתושבים, הרגה שתי נשים, ילד וסתם ערבים, תלתה את הדגל הציוני, ו“כבשה” את הכפר… וכל זה – בלי כל קשר עם השתתפוּת מישהו מביר־עדש במאורעות… וזוהי דוגמה מובהקת לאי־הבלגה. הבלגה אין פירושה, שאין נלחמים באלה הנושאים לנו סכנה ישרה: אנשי־כנופיות, מפיחי מהומות וכו'. להיפך! כשקיבלנו ידיעה שבטירה מתרכזות כנופיות, – האם לא הצבנוּ משמרות סביבה? הצבנוּ! ואם נתקבלה ידיעה, שבבלד־אל־שיך שוכנת כנופיה, האם לא הלכו חברים שלנו והתנפּלו על הכנופיה והפילו ממנה קרבנות בלב הכפר?

התנגדנו לכך, שבתגובה למעשים של התנפלויות של ערבים, נכריז על מצב־מלחמה בין כל ערבי לבין כל יהודי בארץ. אנשי הכנופיות הערביות אולי מעונינים בזה. – הם אינם מעונינים להבדיל בין איש־ההגנה לבין סתם יהודי. להם נוח יותר להתנפל על יהודים לא מזויינים; הם מעונינים לעורר מהומות בארץ, – האם גם אנו מעונינים לחולל מהומות בארץ? האם מעונינים אנו ליצור מצב כזה, שכל ערבי יראה כל יהודי כאויבו, ושכל יהודי יראה כל ערבי כאויבו?

אנו מעונינים בדבר אחר, שידע כל ערבי וכל שליט בארץ־ישראל, שמעשי־הפחדה הם ללא הועיל; שלא ניבהל מהתקפות־דמים ושעל כל מעשה כזה תבוא התגובה. ואם היא לא תבוא ברגע שהם מתנפלים – נחפש את המתנקשים בכל מקום שיהיו.

באותה שיחה אמר לי ז’בוטינסקי: “אני מתיחס בכבוד רב למעשים כאלה שנעשו בבלד־אל־שיך. לוּ היוּ מרבים בכאלה לא היוּ מגיעים למעשה ביר־עדש”. וזה נכון.

מעשי ביר־עדש – אפשר להרבות בהם; לא כן בלד־אל־שיך – אי־אפשר להרבות בהם. אין סכנה בכניסה לכפר סתם, ובפגיעה באנשים סתם, שהם ערבים. ולא קשה להפתיע איזה כפר ערבי בלתי־מזוין, על־ידי יהודים מזוינים; אבל לחדור למקום שיש בו כנופיה ולהתקיף את אנשי הכנופיה שהם מזוינים – זה דבר מסוכן וקשה הרבה יותר…

אינני מאמין בכוחה של הפחדה. בהתנגשות של כוחות מנצח לא זה המשתדל להטיל פחדים, אלא זה היודע לעמוד יותר בעקשנות ובאומץ, ולהשיג את שלו בכוח. לכל עם פחדנים ואמיצים. נכון הוּא שמעשי־נקם מגדילים את פחדנותו של הפחדן; אבל האמיץ – נעשה אמיץ יותר. המשורר הרוסי פּוּשקין אמר, שמכת־פטיש מפוצצת זכוכית, אבל היא מחשלת פּלדה, וזה נכון גם לגבי אנשים. ואי אפשר לומר, שבכנופיות הערבים נתרכזו פחדנים בלבד. הם לא יבהלו כל־כך ממעשינו.

מסוכן מאוד להחדיר בנו את התיאוריה, כי על־ידי מעשי הפחדה נוכל למנוע ערבים מלהילחם בנו. הדבר עלול להוביל אותנו לדרכים בלתי אחראיות: לטירור שאין בו לגמרי מהמועיל, ושלא יחזק אותנו לעולם. לא למעשי־הפחדה אנו זקוקים, אלא למלחמה נמרצת יותר: הרבה מעשים כמעשה בלד־אל־שיך, אם רק נוכל; הרבה “פגישות” עם כנופיות ערביות מחוץ לישובים שלנו; הוצאת המלחמה אל מחוץ לישובים, ואולי מחוץ לאזורים שלנו. ואת זה – לעשות בכוח, שיוכיח כי התחזקנו במידה כזאת בארץ, שאם יש בשלטונות, נניח, מגמה של פיוּסים, – עליהם לפייס גם אותנו; ואם יש מגמות של שלום בקרב הערבים, עליהם לבקש שבילים אלינו, והדבר הזה עשוי להביא להם טובה. זה, ורק זה.

כל נסיון לעשות רביזיה יסודית לעצם הענין של הבלגה, כלומר, כל העלאה על הדעת של אפשרות לפגוע בערבים סתם, יוביל אותנו ממילא לפגיעה באיש השלטון, “להטיל אימה עליהם” – ואנחנו נגיע לצורות־מלחמה, שלא יהיה מוצא מהן, ונצחון לא ינחילו לנו בשום פנים.

על החטיבה המגויסת    🔗

בכינוס פּלוּגה א' של פּלמ"ח, בנובמבר 1942, עם המעבר למשטר של עבודה ואימוּנים

שני כינוּסי הפלוּגות, שבהם השתתפתי בזמן האחרון, לימדוני כמה מרירות וחוסר־סיפּוּק נצטברו בתוככם. בזאת עלולות פלוגותינו להשתווֹת למחנות של צבא ממש. עלי להודות, כי תופעה זו אינה מפליאה אותי ביותר. ידעתי את ההרגשה הזאת עוד מימי הגדוּד ונדמה לי, כי זוהי תופעת־לואי הכרחית כמעט בכל יחידה, שקיימים בה יחסי־תלוּת ומשמעת, ושבה יכול היחיד להטיל על זולתו את האחריות לסדרים או לחוסר־הסדרים. אבל אם חברים מפליגים בהרגשות אלו ומגיעים מתוך כך לכפירה בזכות הקיום או בכושר־הפעוּלה של הפלוגה בימי־מבחן – אין אני יכול לראות בכך אלא הגזמה מתוך חוסר־נסיון. אני בטוח בכושר עמידתנו בימי־מבחן, ואפשר שאחת הסיבות להשתלטוּת אי־הסיפוּק היא, כי עדיין לא היו לנו ימי־מבחן.

זוכר אני את הימים האפורים בגדוד העברי בימי המלחמה הקודמת. עתה אנו זוכרים בגאון את הימים ההם ואת הרגעים המעוּלים שבהם, אולם מחוץ לרגעי העליה, רגעי־המבחן, היו שבועות וחדשים של חיי־צבא ללא הרגשת תכלית, ושבועות אלה אכלוּ את הנפש. נוסף לחוסר הסיפּוּק באה גם מרירוּת קשה על התעלולים השונים נגדנו, על החזקתנו במדבר, למען לא ניראה בעיני הערבים בארץ. כל ערך היותנו גדוד עברי ירד בעיני עצמנו; נשתלט עלינו הרצון להיפּטר מחיים אלה, להחליף אותם, ונדמה היה, כי אם נועמד במצב זה, לפני תפקיד כלשהו כגדוּד – לא נחזיק מעמד. אבל כשרק נתגלה הרצון, מצד הממוּנים עלינו, לפזרנו בין גדודים אחרים ולהוציאנו מן הארץ – נחשף כוחו של הגדוּד העברי. אותו כוח גילינו גם כשניסוּ למנוע מאתנו את האפשרות להשתתף בהגנת הארץ כשהתפשטו המאורעות הראשונים בה. אני בטוח, כי שום מרירות לא תקטין את כושר עמידתנו בימי־מבחן גם היום, כמו בימים ההם.

אמנם, הבטחון בעמידה ביום־מבחן אינו פוטר אותנו מעמידה על שרשי המרירות המצטברת ומבקשת תיקון למצב. אך לא הכל ניתן לתיקון, יש דברים שצריך לדעת לשאתם מתוך הכרת־המצב ומתוך הכרת־היעוד. גם זה תובע פעולה; אין דבר זה נעשה מאליו, ואני מצטער יחד עם כולם על מיעוט הפגישות, שהיו צריכות ויכולות לחשל את ההרגשה הפּנימית בפלוּגות.

נושא המרירוּת כיום בפלמ"ח הוא דבר מיעוּט האימוּנים וריבוּי־העבודה. בכך כאילוּ ניטל הטעם מהחזקת פלוגות מגויסות במשקים ולריכוזן מחדש לימי־אימוּנים בלבד.

אין אני יכול להטיל דופי בשאיפה ליתר אימון. את עובדת צמצום מספר ימי האימון וריבוי העבודה קיבלנו עלינו מתוך אונס, מחמת מיעוט האמצעים, אולם אין זה מצדיק את הזלזוּל בקיוּם פלוּגות מגוּיסות ומרוּכזות, גם אם הן מתאַמנות אך שליש מזמנן. אגב, מרשה אני לעצמי לומר, כי האימון הניתן אצלנוּ אינו נופל בכמותו ובאיכותו מזה הניתן בפלוגה צבאית כלשהי. אין זו מגרעת גדולה ביותר, אם את יתר הזמן אנו מקדישים לעבודה במשק ולכלכלת עצמנו. אך אין אני מתעלם מן העובדה, כי אילו היתה לנו האפשרות הכלכלית, היינו מסוגלים להעלות את רמת האימון, ואין להסתפּק בהיותנו שוים או גם עולים במקצת באימונינו על יחידות צבאיות רגילות. אנו מסוגלים ליותר, ומאתנו נדרש יותר, חובה עלינו – במידת היכולת – להתאמץ ולהשיג את הרמה, שאנו עשוּים להגיע אליה, ללא השוואה עם יחידות צבאיות אחרות. ואם עשיתי את ההשוואה הרי זה אך למען הוציא מן הלב את דבר יחס הביטול לאימונים, גם במידה שהם ניתנים אצלנו כיום.

אך עלי עוד לומר, כי אין אני רואה באימון בלבד את חזוּת־הכל. עצם הקיוּם המרוכז של פלוגה מגויסת, החיה יחד, המתכוננת יחד למלוי תפקידיה הציבוריים, המחנכת עצמה להרגשת־עבודה משוּתפת, המתלכדת תוך אימונים וחיים משותפים גם יחד – חשוב בעיני לא פחות מן האימון. שום אוסף של אנשים, ויהיו המיוּמנים ביותר, אינו יכול להשתוות בכוחו, בשעת פעולה, ליחידה צבאית מגויסת ומאורגנת מראש. החינוך הצבאי אינו כולל אימון בלבד, – ואת זאת מבינים יותר ויותר בכל אירגון, הנועד לפעולות המצריכות שימוש בכוח. היתה הכרה זו ב“שוּצבּוּנד”⁶² הוינאי, ואחד מראשיו, הגנראל קאֶרנר, התאונן לא אחת על כך שאין ל“שוּצבּוּנד” יחידות מגויסות בקסרקטינים. אפשר שדבר זה היה פאטאלי לגבי כושר עמידתו של ארגון צבאי זה בימי ההתקוממוּת של פועלי וינא.

רבים, ואני בתוכם, ראו בחטיבה המגויסת את ראשית הכוח הצבאי העצמי שלנו. תחילה שאפנו לעבור מאימון ביתי לאימון מרוכז במחנות. משהשגנוּ זאת לא הסתפקנוּ בכך וטענוּ, כי למען הווֹת כוח דרוש לנו לפחות גרעין מסוּים אשר יהווה כוח צבאי קבוע, וסביבו מתרכזו בשעת הצורך כל אלה המפוזרים, המקבלים בהכרח גם אימון אכסטנסיבי יותר. כוח מרוכז זה צריך איפוא לשמש מין קאדר מגויס להגנה הבלתי־מגויסת. אלה המייחסים לכוח המגויס, כמקובל בתוכנו, תפקיד של “פרטיזנים” בלבד טועים טעות רבה ומקטינים את ערכו. החטיבה המגויסת צריכה להכין את עצמה, בעזרת ההגנה כולה ובראשה, למלחמה באויב, בכל אויב, בפולש או במתקיף מבית, עוד בטרם תיכבש הארץ ע"י אויב פולש ובטרם ניאלץ לאחוז באמצעי־מלחמה פרטיזניים. בכווּן זה צריכים להתנהל גם האימון וגם החינוך של החטיבה. הפרטיזן הוא לוחם לאחר יאוש או מסייע מאחורי העוֹרף של האויב לצבא הנלחם בחזית. כבזבוז של ערך הכוח המגויס ייראה הדבר אם נחנך אותו ונכינוֹ אך ורק, או בעיקר, לתפקידים פרטיזניים. החטיבה המגוּיסת היא גרעין של הכוח הלוחם שלנו. היא נועדה לשורות הראשונות במלחמתנוּ, ולאו דווקא באחורי העורף של האויב. עליה לסגל את עצמה להיות חלוץ של מחנה ההגנה, להעלות את הכושר המלחמתי של כל המחנה הלוחם שלנו. היא יכולה לעשות זאת בשתי דרכים, שלשתיהן יש להתכונן: אם כיחידות מפיחות עוז ואמונה באחרים ואם כמפקדים ביחידות שאינן מאומנות למדי. דבר זה מחייב גם אימון של כל החיל המגויס עד כדי רמה של מפקדים, וגם פעולה משותפת עם יחידות אחרות בתקופת האימון. דבר אחרון זה ניתן עתה להיעשות עם עברכם לבסיסים קבועים, כאן תוכלו לעשות תרגילים במשותף עם הכוחות המתאַמנים במקומות.

עם הקמת החטיבה ניתן לנו אך לחלום על החזקתה כחיל מגויס. ראינו כהישג גם את האפשרות לאַמן אתכם במרוכז, אולם הנה באו הימים של התקפת רומל על מצרים⁶³. חרדה תקפה את הישוּב, וברגע האחרון נתגלתה הנכונות להקדיש יתר תשומת לב ואמצעים לצרכי ההגנה, וניתן לנו לרכז בקביעות את החטיבה ולהפכה לראשית כוח צבאי עברי. הנאבד עתה הישג גדול זה במו ידינו? הנשוב ברצוננו ובאשמתנו למצב של כוח מפוּזר, המתאסף לימי־אימון בלבד? אם לא נדע להחזיק בצפּרניים, בכל התנאים, בהישג זה, תחול האחריות עלינו.

על כל פנים, אַל נא תטענו, חברים, לפיזור בשם האימון. הרי לא יינתן לכם במפוזר אימון רב יותר או טוב יותר. ההבדל יהיה רק בזה, שבימים ללא אימון תימצאו בבית בתנאים נוחים יותר ובעבודה מספקת יותר, אך מחבר מגויס יש לדרוש קרבן של ויתור על נוחות הבית וגם על הסיפוק בעבודה לשם הקמתו וקיומו של כוחנו הצבאי.

ועוד עלי להעיר לגבי האימון עצמו. הוא מובטח במידה המכסימלית, האפשרית בתנאינו, כל עוד אתם מגויסים. עצם ריכוזכם מהווה לחץ עלינו ועל הישוב כולו לריבויים של האימונים. בשעה שתתפזרו יחדל לחץ זה והאימונים יינתנו אז רק במידת האפשר, והאפשרות תקטן עם הקטנת הלחץ, כי צרכינו מרובים ויכלתנו מועטת, ואם נצטרך לקרוא מחדש את האנשים לשם אימון, יידחה לא אחת הדבר מתוך מיעוט האמצעים, מה שאין כן כשיש מחנה קבוע ומרוכז. רק ע"י עובדת הקיוּם מתמתחת יכולתנו עד לקצה.

ענין החזקת החטיבה המגויסת שנוי בויכוח בינינו לבין אלה הכופרים בצורך או ביכולת להחזיק כוח עברי מגויס ברשות עצמנו. יש מי שטוען, כי כוח עברי עצמי הוא גוף הנושא בתוכו סכנות של שימוש בכוח לפתרון שאלות פנימיות שאנו מחוּלקים בהם. הראשון שהתיחס בספקנות, מתוך נימוקים אלה, לענין ההגנה כולה היה ז’בוטינסקי והוא הכריז לא אחת, עוד בהיותו חבר ההנהלה הציונית, כי הוא נכון לסמוך רק על כוח יהודי אחד – גדודים עבריים תחת פיקוד בריטי. מתוך כך התנגד בשעתו לכל תקציב להגנה. אולם ההגנה נעשתה לישוב הכרח שאין לוותר עליו. עכשיו לבשו אותם החששות צוּרה של התנגדוּת לכוח הגנתי מרוכז – לחטיבת פלמ"ח. אך יש גם מי שהיה רואה בעין יפה כל כוח עברי, אבל אינו מאמין כי בכוחנו לקיים אפילו גרעין של צבא שלנו. כאלה כן אלה אומרים, כי הצורה היחידה של גיוס כוח מרוכז שלנו היא בדרך של פלוגות עבריות או גדודים עבריים בצבא הבריטי. ואני אינני מזלזל כלל בדרך זו. הפלוגות הצבאיות שלנו הן נכס עצום לנו הן לגבי השתתפותנו במלחמה והן להגנתנו, להגנת קיומנו וזכויותינו. אבל מצבנו מחייב אותנו לדאוג גם לכך, שיהיה לנו, מלבד החיילים שלנו, כוח הנתון כולו ברשותנו ולפיקודנו, כי לא בכל מצב יעמדו החיילים לרשותנו.

אגב הדברים האלה, רוצה אני להעיר משהו על המשיכה לצבא, הקיימת במידת־מה גם בתוך חטיבתכם. אני, שלא כרבים מחברי, מחייב שליחת גרעינים מהחטיבה גם אל הפלוגות והגדודים הצבאיים שלנו. בשעת מבחן עלולים חיילינוּ לעמוד לפני הנסיונות הקשים ביותר. הם עלולים להיקלע בין משמעת למשמעת, ואנו חייבים לדאוג לכך, שיימצאו בצבא גרעינים שנוכל לסמוך עליהם. מן הנסיון יודע אני מה ערך לגרעין קטן בתוך פלוגה או בתוך גדוד. רק בכוח גרעינים כאלה עמד גדודנו במבחן בימי התקוממותנו נגד הנסיון לפזרנו ובימי הפרעות באותן השנים. אולם לא מבין אלה אשר יברחו מחטיבכם לצבא יקומו גרעינים מסוג זה. הם יקומו מבין חברים בעלי שליחות, הנשלחים מפלוגותיהם. על אלה שאינם מסוגלים להחזיק מעמד בחטיבה המגוייסת לא נבנה את גרעיני הנאמנים בצבא. אני רואה איפוא צורך לברוֹר מתוך החטיבה הזאת אנשים גם לצבא, כי הכוח המגויס הקטן שלנו צריך לשמש לנו גרעין לכל. אולם זה ייעשה לפי החלטה והוראה ובשום פנים לא מתוך חוסר־האפשרות של פרט זה או אחר להחזיק מעמד ביחידות שלנו.

לבסוף רוצה אני לומר לכם עוד מלים אחדות בדבר מתכני התכניות להשגת אמצעים גדולים לדרך של כוח. גם תנועות המחתרת לא יכלוּ להיבנות באמצעים כאלה והן ניבנו יותר בכוח העזרה של אוהדים לרעיון. בכוח אפשר לעתים להצליח בפעולה חד־פעמית, אך הנסיון מלמד, כי גם הצלחה במקרים כאלה אינה מוליכה למטרה. הכספים שהושגו בדרכים כאלה נתבזבזו על־פי־רוב לאירגון נסיונות נוספים שלא הצליחו. כך היה בתנועות מהפכניות שאחזו בדרך זו וכך היה גם בהגנה העצמית בגולה. גם נסיונות בימים עברו בארץ לא נוּקוּ מלקח זה. על־כל־פנים, צרכינו, הכוללים גם תמיכה ביכולת ההתגיסות לצבא וגם החזקת הגנה רחבת־מידות, לא יוכלו להיזון מפעולות ספורדיות מסוּפקות. יש הכרח לשאוב מכוח הציבור ומרצונו, ואין לומר שדרך זו הכזיבה. שום דרך אחרת לא היתה מביאה אותנו להכנסות בממדים כאלה כפי שהביאו לנו המגביות הישוביות הסדירות. אלא מה? החברים טוענים, כי נחוּץ לחץ גדול יותר לאיסוּף האמצעים במסגרות נתוּנות אלו – על כך אין חילוקי דעת. זה נעשה במידת היכולת, ובשתי הדרכים גם יחד – גם בדרך הערכת רצון הציבור, וגם בדרך של לחץ על משתמטים, אך מאחר שהדרכים הן שתיים צריך לפעול בזהירות רבה, לבל יבולע לדרך האחת ע"י חברתה.

וגם אם אמצעינו אינם מספיקים, עלינו לעבוד במצוּי. עלינו לראות ברצון כל התקדמות בדרך זו של החטיבה. וההתקדמות בחדשים האחרונים היתה לא מעטה. גם בצורה זו עצמה של אימונים ועבודה, שעוררה רוגז כה רב בתוככם, רואה אני התקדמות רבה והישג רב. צריפים אלה, שנועדו לשיכונכם, לשיכון כוח עברי מגויס, עוררו בקרבכם לגלוג; ואני רואה אותם בשמחה ובגאון, כי בהם מתגלמת, לדעתי, הכרת הישובים האלה שעליהם לעשות את כל המאמצים האפשריים, לקליטתו ולפיתוחו של הכוח העברי העצמי. אני בטוח כי גם אתם עוד תזכרו צריפים אלה בעתיד כנקודת־אורה, שהקימונוּ בימי המלחמה הזאת. תזכרו באהבה גם את הקשיים של הימים האלה, כאשר נזכור כיום את ימי הגדוּדים העבריים בעבר.

לא נסכים בשוּם פנים להצעות הפיזור, לביטול הכוח העברי המגויס. כי בטוחים אנו בהכרחיותו של כוח כזה למלחמתנו ובטוחים אנו בכם, כי במעשה תתגלו הרבה יותר טוב מאשר בדיבורים, וכי מניחי היסוד לכוחנו העצמי לא יסייעו, אף בלא־יודעים, למפקפקים בערכו שלכוח זה או בסכוייו.

על השימוש בכוח    🔗

מתוך הרצאה בקורס להסברה ב־1944

בתקופתנו ראינו, יותר מאשר בכל תקופה אחרת, שתי צורות שימוש בכוח:

א) שימוש בכוח שבלעדיו מאַבד האדם את קומתו הזקופה, את גאוותו האנושית והלאומית;

ב) שימוש בכוח ההופך את האדם לחית־טרף.

בהבחנה בין שני מיני “טירור” אלה מתלבטת האנושות מזה דורות; אך החושב כי אפשר להיות עקביים ולקבוע כלל אחד ולתמיד: מותר או אסור להשתמש בכוח – בא ממילא לידי טעויות קשות ורציניות ביותר.

הייתי מַתוה קו מבדיל בין לוחמים שהטירור הוא תוספת הכרחית למלחמתם, ואין הם משתמשים בו אלא כשאין להם דרך אחרת לשמור על כבודת האנושי גאוותם האנושית וזכותם האנושית, לבין טירוריסטים שהטירור הוא בשבילם לחם חוק, ההולם את אָפיים וגורם להם סיפוק. אך יש עוד הבדל, חשוב יותר, והוא ההבדל שבמטרה: הטירור האחד מטרתו הגנה, ואילו השני מטרתו התקפה. מי שהטירור הוא בשבילו דרך של התקפה – הריהו “ספורטאי של טירור”, אוהב את הטירור, מטפח ומרומם אותו, ועל ברכיו הוא רוצה לחנך. מה שאין כן מי שהטירור הנו בשבילו אמצעי הכרחי בלבד של הגנה – הלה מתנגד ביסודו לטירור. לפיכך יש הבדל בין טירור של נאבקים על חופשם לבין טירור של אנשים הרוצים לדכא אחרים או להפחידם. כדי להשתמש בכוח ולנקוט אמצעי טירור אין הכרח ביחס חיובי לטירור.

טירור הוא אלמות, שימוש בכוח, אבל אינו דומה המשתמש בו לאחר שנסגרו בפניו כל הדרכים האחרות של ההגנה, לזה הרוצה לאַלץ באמצעותו אנשים אחרים, או אומות אחרות, להכנע לאיומיו. הנאצים והפאשיסטים התחילו במעשי טירור לא משום ששאר הדרכים היו חסומות בפניכם; הם פשוט לא האמינו בדרכים אחרות, לא רצו לנקוט אותן. הם ידעו שאם ילכו בדרכי שלום, ע"י חינוך וארגון, לא יחזיקו מעמד. ולעומתם הטירוריסטים המהפכניים, שלחמו בחופש, נאלצו להשתמש בכוח מפני שלא היתה להם ברירה, כי שאר הדרכים היוּ חסומות בפניהם.

יש אצלנו אנשים המתנגדים לדרכנו משני טעמים. יש חלק הפוסל את השימוש בכוח בכל המקרים, ולכן הם פוסלים את ההגנה המחנכת אנשים לשאת נשק ולהשתמש בו בנסיבות ידועות. לעומתם יש המוקיעים אותנו כהססנים, המאמנים את האנשים בנשק לא לשם שימוּש בו, וכי אנו מחפשים כל מיני תירוצים כדי שלא להשתמש בו. לאמיתו של דבר אנו שייכים לאלה הגורסים כוח לא בשביל לדכא אחרים. במידה שאנו מחויבים להשתמש בנשק איננו עושים זאת בשמחה – גם כשהוא מופנה נגד ערבים, המתנכלים לרכושנו ולחיינו, וגם כשהוא מגן עלינו מפני שליטים הרוצים לגזול מאתנו את זכותנו לארץ זו. נשתמש בנשק רק כששאר הדרכים תהיינה חסומות מפנינו: כשמתנפלים עלינו, כשחוסמים את השערים בפני יהודים, כשמנסים לכפות עלינו הכרעה כלשהי לרעתנו.

איני חושב שהטירוריסט־בדלית־ברירה אמיץ פחות מהטירוריסט הפאשיסטי. להיפך, ראינו בין הטירוריסטים המהפכנים גילויי אומץ לב שלא היו כלל בין הפאשיסטים. כשפאשיסט הולך לרצוח את מישהוּ הוא חושב על הריגת הזולת, אך כאשר מהפכן הולך לעשות מעשה טירור, הוּא חושב על הקרבת עצמו למען האידיאה והוא מסוּגל למעשי־אומץ נועזים ביותר.

אי־השימוש בכוח מוצדק, איפוא, רק כשיש לתנועה דרכי־מלחמה אחרות. וכבר אמר מאציני, ראש תנועת־השחרור האיטלקית: “לא יקום שלום בעולם כל עוד הרע נלחם בכוח בידו, אך הוא גם לא יקום כל עוד משתמשים בכוח לפתרון בעיות השנוּיות במחלוקת”. גם לנו אסור להשתמש בכוח, כל עוד יריבנו אינו מנסה לפתור בדרך אלמות את בעיות קיומנו הלאומי והאנושי השנויות במחלוקת בינינו לבינו.

מאז באו האנגלים לארץ, כשרבתה ההתנגדות הערבית למפעלנו עד לנקיטת הדרכים והטכסיסים הידועים לכל, ניצבה לפנינו השאלה: באיזה כוח נענה לתנועה המתנכלת לנו ורוצה למנוע מאתנו את האפשרות של כניסה לארץ והתפתחות בה. לשאלה זו ניתנו שתי תשובות יסודיות – שלנו ושל התנועה הרביזיוניסטית. תשובתנו היתה: על זכוּתנוּ לא נותר – מי שיתנקש במפעלנו ובזכותנו בארץ הזאת, נפעל נגדו בכוח – ובכל הכוח. אך במידה שינתן לנו להמשיך במפעלנו ולהיאבק עליו, לא נשלול את זכות המאבק של מתנגדינו, ולא נפעיל נגדם כוח. אנו נאחז בנשק רק בשעה שהמתנגד ינקוט נגדנו אמצעי אלמוּת ונשק. כל עוד יש לנו אפשרות של מלחמה בדרכי שלום, ולוּ גם מתוך התחרות ובהיאבקות גדולה, תוך מאמץ להקים ולקיים את כוחנו – נלך בדרכי שלום. לעומת זאת אמרו הרביזסיוניסטים: אנו נלחם בערבים מפני שהם מתנגדים לנו. אנו אמרנו: איננו נושאים את נפשנוּ להתמודדות של כוחות. נענה בכוח על כל נסיון להשתמש בכוח נגדנו או להכריח את הממשלה לחסום את דרכי עלייתנו והתישבותנו. מתוך הסבך הזה נוצרו שתי שיטות של הגנה. האחת אמרה: מלחמה במתנפלים. השניה אמרה: נקמה במתנגדים. שתי שיטות אלו שונות לא בדרכן בלבד אלא גם ביסודן.

ומכאן – לקו השלישי המבדיל בין שתי דרכי הטירור: יש משתמשים בכוח כדי לגלות את כל התוקף המוסרי של אדם המגן על זכויותיו. האיש ההולך בדרך זו מאמין באדם, ומאמין כי גילוי הנכונוּת והסגולות המלחמתיות הדרוּשות, יעורר רבים ללכת בעקבותיו – כי האדם מטבעו אינו נוטה לכניעה, ואם מנסים לדכאו – מעוררים בו את יצר החופש והקוממיות, המרבה בו כוחות התנגדות, ודרכנו היא דרך האמונה באדם, ביהוּדי. הדרך השניה שונה ומנוגדת לדרכנו. ההולך בה מאמין כי האדם מטבעו הוא פחדן, נכנע, ואפשר לחנך בודדים בלבד להתגברות על רגש הפחד והכניעה. זהו בעצם הויכוח בין ההיטלריזם לבין הדמוקרטיה. היסוד לאמונת ההיטלריזם הוא בכוחם של יחידים או של אומה בודדת להכניע את העולם כולו. הבודדים האלה – “חיות צהובות”, בפי פרידריך ניטשה – אפשר לחנכם – בתור אומת אדונים – לשלוט על העולם, בתור אומה או בתור קבוצת אנשי־מעלה בודדים. כך חשבוּ גם אנשי השיטה השניה בתוכנוּ. הם אמרו: רוב היהודים הם פחדנים; גם אנשי ההגנה הם פחדנים, לפיכך צריכה להיווצר קבוצה של אמיצים שיעשו “נקמה בגויים”, נקמה שתפחיד, וכך אפשר יהיה להשתלט. ואילו אנו אמרנו: אל לנוּ לשגות בהזיות. עוד לא ראינו בעולם במלחמת עמים או מעמדות, שהצליח מישהו להשמיד בדרכי טירור והפחדה איזו תנועה היודעת על מה היא נלחמת. גם הטירוריסטים המהפכנים, הרוסים או האיטלקים, לא הצליחו אלא משום שבמעשי־החלוץ שלהם עוררו את המדוכאים להתגבר על דכאונם ופחדם להתיצב במערכה ההמונית, והם ניצחוּ בזכות התיצבותם של ההמונים המדוּכּאים נגד משעבּדיהם.

אנו בנינו על כוחנו הממשי והמוסרי, על כוחו של העם כולו, ולא על הפחדת המתנגד. כי תיאורית ההפחדה מתבססת, בעצם, גם על אי־אמונה בכוח העם. כיום, לאחר שהישוּב גדל והגיע עד ל־600 אלף נפש, סבורים הארגונים הטירוריסטיים שהשאלה הערבית אינה השאלה המכרעת, וכי עליהם למסור את כוחם לתפקיד גדול יותר וחשוב יותר: לאלץ את השלטונות להסתלק מכאן. לדעתם – מאחר שעם הערבים נוכל ל“הסתדר” בנקל צריך איפוא לגרש את האנגלים מן הארץ, ולהקים כאן שלטון יהודי. ואין הדבר ניתן אלא בכוח הטירור. ואם יש יהוּדים המנסים להפריע למעשי־טירור אלה, יש להשפיע עליהם – ושוב, בכוח הטירור וההפחדה – שלא יפריעו במעשי־הטירור שלהם. ואולם הדרך ה“קלה” הזאת מסוכנת מאוד ועלוּלה לגרום לתוצאות טרגיות בשבילנו. כי במערכה המדינית שאנו נתונים בה כיום, צריכה דרכנוּ להיות קודם כל, חיזוק מתמיד של העמדות שכבשנו בארץ והבטחת התנאים להמשך גידולנו והתפתחותנו. זה מחייב זהירות פוליטית יתירה, בניגוּד לדרך האַוַנטוּריסטית של הטירוֹריזם.

ארגוננו מכין כוח נגד התקפות חיצוניות. אנו נשתמש בכוח הזה כשלא תהיה לפנינו ברירה. אמנם, הנסיון מלמדנו כי צפוּי לנו מצב שלא נוכל לבלי להשתמש בכוח. הפעם יהיה הדבר רציני הרבה יותר מאשר בזמן מן הזמנים. כבר הבעתי עם את דעתי, שלא תהיינה עוד מהומות בארץ־ישראל, אלא מלחמה, ובמלחמה זאת יהיה עלינו לצרף את שני הכוחות העומדים לרשוּתנוּ – את כוחם של ההמונים ואת כוחם של היחידים.

אנו צפוּיים למלחמת־הגנה, גם בערבים וגם בשלטונות המתנגדים לנו. כבר כיום יש שלטונות ושירותים, פוליטיים ודיפלומטיים המעונינים “לפכח” אותנו. הם אינם חוסכים כל מאמץ כדי להסביר לנו כי מאחר שארץ־ישראל אינה יכולה לפתור את הבעיה היהוּדית – מחמת התנגדוּת הערבים ומפני שהאנגלים לא ירשוּ שאנו נגרור אותם למלחמת־עולם שלישית – עלינו לבקש לעצמנו פתרונות אחרים. ולשם שכנועם של המדינאים התומכים בנו, הם עוזרים בארגון התקוממות ערבית נגד פתרון ציוני לארץ. אנו נצטרך לפעול נגד זה – ולא בהסברות בלבד אלא גם בהדיפת התקפות מעין אלו ובמניעתן. צורות התנגדותנו תהיינה שונות ומותנות, במידה רבה, בצורת־ההתקפה שתבוא עלינו: התנפלות ישירה או גזירות אדמיניסטרטיביות של השלטון. במקרה האחרון נצטרך להיות היוזמים של השימוש בכוח. כיום יכול אני לקבוע רק דבר אחד: תוצאות מלחמתנו תהיינה חיוביות רק אם נעמיד את כל כוחנו לרשות המלחמה, ואת זאת נוכל לעשות רק אם יהיה זה כוח כללי וּמוּכּר ע"י הכל. דבר זה מיצר ללא ספק את צעדינו ומגביל אותנו, אבל גבוּלות אלה הם הכרח כדי שהכוח יהיה כללי, משמע – כדי שיהיה כוח של ממש. אולי יהיה זה כוח מוגבל, אולי יאחר בפעולותיו, אבל כשיצא לפעוּלה יהיה חמוּש כולו ומוכן, וכל העם יעמוֹד מאחוריו – וזה העיקר. פעוּלה נחפּזת, שמאחוריה אינו מתיצב כוח של ממש, עלוּלה לגרום אסון גדול ביותר, גדול יותר מחוסר־פעוּלה. כוחנו מוכרח, איפוא, להיות כללי, ופעוּלתנו צריכה להיעשות בכל הכוח – ורק אז יש לה סיכוּיים להצליח.

נשקנו    🔗

בשלהי קיץ 1944

המלחמה המתנהלת כיום על הגנת נשקנו חמורה הרבה יותר מאשר בזמן מן הזמנים. אמנם, היתה גם תקופה תורכית שבה אסור היה לשאת נשק, אבל עד מלחמת־העולם הראשונה לא היה זה ענין רציני כל־כך. הדבר נעשה רציני יותר בזמן המלחמה, כשהתורכים החלו לראות ביהוּדים כוח פוליטי בעל־משקל. אז כבר נראתה באופק אפשרות של פרעות, וכבר צריך היה להזדיין באופן רציני יותר. האנגלים, אשר רצו להשליט סדר, החלו להילחם בגילוּיים של הזדיינות בלתי־לגלית, אולם מצב הבטחון וההתנקשויות המתמידות בזכוניותינוּ חייבוּ להגביר את זיוּננוּ. השלטונות, כמובן, לא הכירו בזכוּת זו עד היום. ועתה הגענו לתקופה, שבה מתנהלת היאבקות חמורה מאוד, החמורה ביותר בתולדות מלחמתנו על גורל הארץ וגורלנו אחרי המלחמה הזאת. ההיאבקות היא, קודם כל, על זכות העליה של יהודים, על זכותה של ארץ־ישראל לשמש מקום להצלת יהודים ובית ליהודים אשר ירצו לבוא אליה. מתנהלת מלחמה על כך, שגורל הארץ לא יהיה מוּכרע בניגוּד לזכויות שהיהודים קיבלו ודורשים לעצמם בארץ הזאת. ובנקודה זאת רואים השלטונות סכנה לעצמם שאם יקבלו החלטה פוליטית אנטי־ציונית, יתנגדוּ לכך היהוּדים בכוח. ומכאן דאגתם הרבה שלא יהיה ליהוּדים כוח חזק.

אין אנו מודים כלל בגישה כזאת לענין. אין אנו מחזיקים את נשקנוּ כדי להלחם בכל העולם. יש לנו מלחמות עם העולם שאינו מכיר בזכויות היהוּדים ואיננו נענה לצרות היהוּדים במידה שהוּא חייב להיענות, אבל את זאת אין אנו עושים בכוח הנשק. אנחנו לא נתנפּל על אמריקה, לא נתנפּל על אנגליה, גם אם לא נהיה מרוצים מהן. את המלחמה בשלטונות האמריקאיים ובשלטונות האנגליים – אשר אטמו את אזניהם והקשיחו את לבם לבני עמנו, סגרו את שערי הארץ וסתמו דרכי ההצלה בשעה שעוד אפשר היה להציל – נעשה ע"י השתתפותנו בחיים הפוליטיים באמריקה ובאנגליה, נעורר שם את המצפון, נדרוש שם יחס אחר, ונרכוש את עזרתם של אלה השועים לדרישות בעלות כוח מוסרי ולתביעותינו הצודקות. על־כל־פנים, עם העולם כולו לא נילחם בנשק. אם נחוץ לנו נשק כאן – הרי זה כדי שלא ידכאוּ אותנו. אנו בודאי נתקומם בנשק ובכוח – בין אם יהיו לנו סיכוּיים לנצחון ובין אם לא יהיו – אם ירצה מישהו לשלול מאתנו את הזכוּת לעלות לארץ ואת הזכוּת לחיות חיים עצמאיים בה (בין אם יעשו זאת ערבים – והם עשו זאת עד עכשיו – ובין אם יעשו זאת כוחות אחרים). על זכויותינו נעמוד. ומאחר שידוע שאנו נעמוד על זכויות אלה – הרי יש רצון מוגבר ליטול מאתנו את האפשרות לעמוד עליהן בכוח. מדי פעם בפעם מתגלה הדבר יותר ויותר. בתקופה שגוברת ההרגשה, כי הנה גורל הארץ עומד להיות מוכרע, רוצים השולטים בארץ שלא יעמוד על דרכם כוח, אשר יהיה מסוגל למנוע, ולוּ גם במעט, את ביצוע החלטתם הם, תהיה אשר תהיה.

בתנאים בארץ כיום ולאור נסיוננו נחוּץ לנוּ כוח שיימצא ברשוּתנוּ הגמוּרה. לכן נתנגד לעריכת חיפוּשים אצלנוּ. נילחם בנסיונות לבוא לישוּבים עבריים שלוים ולהזכיר לעם את מחנות־ההסגר הנאציים. נתנגד לכך בכוח, כי עלינו להבין, שאם לא נתנגד בכוח לפירוק הנשק מעלינו – הוא יפורק מעלינו. לשלטון היתה תכנית לפרוק מעל הישוב העברי את נשקו. היא לא הוּצאה לפועל בגלל ההתנגדות הראשונה, בגלל ההתראות שניתנוּ בצורות שונות: ע“י התנגדות אנשי עין־חרוד⁶⁴, גבעת־חיים⁶⁵, חולדה⁶⁶ ורמת־הכובש⁶⁷, ע”י עמדתו הסולידית של הישוב כולו, ע"י הפעולה הפוליטית שנעשתה וגם מתוך הכרת חוסר הטעם להיכנס עכשיו במלחמה עם הישוב העברי. לפי שעה ניצחנו במלחמה זו. לפי שעה… אין ספק שהשלטונות עומדים לחזור על נסיונות שלא הצליחו בהם. לפנינו עוד היאבקות ארוכה וקשה במלחמתנו על הנשק העברי, אולם מלחמה היא לנו על חיינוּ. אם נהיה מפורקים מנשקנו לא תהיה לנו אפשרות להגן על חיינוּ ונהיה תלוּיים תמיד בחסדי זרים. וּמי כעמנוּ יודע מה הפרוּש להיות תלויים בחסדי זרים. אם כוח לא יהיה לנו – יהיה בארץ שלטון ערבי, ולא מתוך רוע לבם של אחרים. אין לב האנגלים רע מלבם של אחרים. אבל כאשר פרץ סכסוך בין העיראקים לבין האשוּרים, והאינטרס האנגלי אמר לחזק את העיראקים, – לא הרתיע אותם לגמרי טבח האשורים⁶⁸. אין להאשים אותם ברוע־לב ובשנאה. הדבר לא היה בנפשם. אנחנו על נשקנו לא נוכל לוותר, כי זה בנפשנו. עובדה היא, שבמאורעות אשר נתנסינו בהם, הנשק שעמד לנו היה דוקא הבלתי־ליגלי. הליגלי היה מוגבל בשימוש, או שהיה מגיע באיחור. לולא הנשק הבלתי־ליגלי, כי אז היה מספר קרבנותינו גדול פי כמה וכמה ותכיפות ההתנפלויות על ישובינו היתה גדולה בהרבה.

בעיות חמוּרות עומדות לפנינו בענין זה. להגן בכוח על זכותנו לנשק – פירושו להיות מוכנים לקרבנות שיפלו מקרבנו ומקרב המנסים לפרוק נשקנוּ. הקרבנות שיפּלוּ מקרבם אינם קלים בעינינוּ מאשר הקרבנות שלנוּ לפעמים קלים לנו קרבנותינו, כי מצבנו הוא כזה, שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו להגביר את האיבה כלפינו. יש די איבה כלפינו. האנטישמיוּת שלחה את שרשיה לעולם כולו. היא חזקה עכשיו גם בארצות שממשלותיהן נלחמות בה. הנגע הזה פשה בכל העולם, ואין אנו רשאים להוסיף ולטפּח איבה כלפינו. הוא קיימת. עלינו להילחם בה. וכל בריטי שנהרג בארץ בידי יהוּדים – מגביר את האיבה כלפינו.

מי שרוצה להילחם צריך לדעת כיצד להילחם ובמה הוא מעונין. אנו מעונינים בנצחוננוּ אנו. ואם ברמת־הכובש נחלנוּ נצחון, הוא בא לנוּ מן הצירוּף של נכוֹנוּתנוּ לעמידה בקרבנות קשים, בקרבנות חיים, עם הכשרון לנהל את מלחמתנו בדרך שתעורר אהדה לנו. אם יתמודדו פה רק כוחות פיסיים, הרי ודאי שאין לנו תקוה. גם אם נצליח לצייד במיטב הציוד שברשותנו את כל הצעירים היהודים בארץ־ישראל – ותהיינה לנו ארבע או חמש דויזיות של חיילים עברים בחיל־ההגנה בארץ־ישראל, מצוידים במיטב הציוד – בהתמודדות פיסית בלבד ודאי שנפסיד. כוחנו הוא בהיותנו מוכנים למלחמת יאוש, ואם ירצו להלחם בנוּ – יימצא מישהו בארצם אשר יפריע להם בכך. זהו כוחנו, כלומר הכוח של הכרת הצדק שלנוּ בעולם בצירוף עם יכולתנוּ להילחם. קרבנות־חינם שיפלו מידינו – מערערים צירוף זה.

אכן, אין אנו מעונינים, ואיננוּ יכולים להיות מעונינים, להיות אויב לאלה הנלחמים בצורר היהוּדים, גם אם אנו מוכנים לעמוד בכל התנקשוּת בנו. זהו דבר מסובך מאוד. קל הרבה יותר לעשות את מה שעושה עכשיו קבוצת אנשי שטרן⁶⁹ או קבוצת האצ"ל, המדביקה ברחובות מודעות גדולות המכריזות מלחמה ומטפחות איבה. האומנם מלחמה לנו עם כל העולם כולו? היכול מישהו לתאר לעצמו, שעולם כזה יבהל מהאיומים של כמה מאות יהודים?

המלחמה על קיומנו קשה מאוד. היא תלויה בשני דברים: אם אמנם ינהלו היהודים את המלחמה הזאת ואם ינהלו אותה בצורה כזאת שתרכוש להם ידידים בעולם. מלחמתנו, מלחמת החלשים בחזקים, מן ההכרח הוא שתהיה מלחמה טהורה. אם היא תיהפך ממלחמת־הגנה למלחמת־איבה, היא תהיה לנו לרועץ.

דבר אל המפקד    🔗

בכינוס מפקדי חטיבת פלמ"ח, 1944

שומע אני את דבריכם ורואה לבטיכם: כיצד למלא את התפקיד שהוטל עליכם באופן היעיל ביותר? כיצד להתגבר על הסתירה ולמזג את הסמכות הפיקודית עם רוח החברוּת האמיתית? איך למצוא את הגשר בין המשמעת המוחלטת של החייל בלי להמית באותה שעה עצמה את רוּחו ועצמותו?

זוהי התלבטות גדולה, שכל צבאות העולם יודעים אותה שנים על שנים. ובעצם לא נמצא עוד אצלם הפתרון הנכון. ויתכן, שדוקא אנחנו, בגלל ההכרח שלנו, הצומח מתוך תנאינו המיוחדים – דלוּת אמצעינו וכוֹרח התפתחותנו המכה בראשנו וקורא לנו “גדל!”, המכריח אותנו להיות חזקים ומוכנים משום היותנו מעטים נגד רבים – אולי דוקא אנחנו נמצא את הפתרון הרצוי שלא נמצא עד היום בצבאות אחרים.

ברוח מה יכבוש לו המפקד את סמכות הפקוּד? האם ישען רק על כוח המסגרת, על הסמכוּת הפוֹרמַלית? ישנה סכנה של המתת כוח הרצון והמחשבה העצמית של החייל. עלינו, כל כן, לחפש את הסינתיזה בין סמכות המסגרת וכוח הרצון של הלוחם. אם נטפח את הרצון המשותף של אנשי היחידה, אם נלבה את החזון שבלבם, שלמענו הם לוחמים, והמפקד בהתנהגותו ובאורח חייו כמפקד, יהיה הביטוּי הבלתי־אמצעי לרוח־הלוחמים הזו – תגבר השפעת המפקד על ידי סמכוּת המסגרת ועל ידי האמוּן שנותנים בו אנשיו.

אך על המפקד לשאוב את סמכוּתו משטחים צבאיים ואין הוא צריך לראות את עצמו “אדם עליון” לגבי פקודיו – כוח כזה לא יוכל להיות. עליו להיות חבר אשר לו ידיעה רבה, ומתוך כך גם אוֹטוֹריטה, בכל עניני הפיקוד. אז תצמח המזיגה הנאמנה בין המסגרת המחייבת וההשפעה האישית בתחומי הפיקוד, המבוססת על הרצון המלוכד של כל אנשי היחידה.

אנו רואים את ההגנה, בתקופה זו של חיינו בארץ, כחלק הכרחי ובלתי־נפרד ממאמצנו החלוצי להגשמת הציונוּת. לשם קיומה, התפתחותה ועלייתה של ההגנה, – כדי שתמלא את תפקידה המיוחד בהגשמת הציונות, – חייב להתגבש חבר אנשים אשר יטיל על כתפיו את היעוּד הזה של יצירת כוח־מגן עברי עצמאי, ויראה בזה את ענין חייו. אתם הנכם הגרעין של חבר אנשים זה! יודע אני כי הדבר דורש קרבנות גדולים מאוד, כרוך בכך גם חשש חמוּר על התהווּת כת צבאית מיוחדת – אם לא נדע להיזהר מסכנות מסוימות. אולם למרות כל אלה, עלינו לעשות זאת כי אין לנו ברירה. לא נוכל לותר על גיוּס אנשים שיעשוּ את כל חייהם קודש לרעיון ההגנה העברית.

ואתם נקראים למלא את היעוּד שהטילה עלינו ההגשמה הציונית במלוא יכולתם וכוחכם.

 

כלפי הפורשים    🔗

א. 15 באפריל 1937, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרות העובדים    🔗

דבר האיחוד של ארגוני ההגנה לא ירד מהפרק מאז הפירוּד. כל הזמן דרשנו איחוד. עמדתנו היא כי בעניני ההגנה צריך להיות קיים ארגון ישובי אחד. אצלנו היו משתתפים אנשים וזרמים שונים, גם מתנגדים לנו. מצבם היה נוח, כי הם היוּ שייכים לנוּ ועוזרים לאחרים. במשך כל הזמן ראינו את המצב כמסכּן את האפשרוּת לפעולה רציונלית ולקביעת תכסיס מסוים. כל תכסיס עלול להיכשל בשל פעולות נפרדות. בימים של אי-שקט לא נוכל, כנראה, להמשיך בקו שהחזקנו בו במאורעות האחרונים, כי זה יפורש, גם בפנים, כחוּלשה, אבל אנוּ נוסיף להתנגד לכל פעוּלות של נקמה. אבל את הקו הזה לא נוּכל להגשים כל זמן שיתקיים ארגוּן מתחרה. בּרוּר שאי-אפשר לקבוע תכסיס אָחיד כל עוד מתקיימים ארגוּנים מתחרים. אנחנו מחוּיבים לדאוג שיהיה ארגוּן אָחיד. אנוּ זקוּקים לפעוּלה רצינית מאד ולהכנות רציניות מאד. כל המדינות בעולם מתכוננות לקראת קטסטרוֹפה, וגם עלינו לעשות כך, – אמנם, בממַדים אחרים לגמרי. עד כה היתה לנו הגנה מקומית. בעתיד עלינו להתכונן לפעולות מקיפות יותר. זה לא ייעשה ללא מאמצים, העלולים לעלות בתוהו, ע"י קיוּם ארגונים מתחרים. אפשר ואין זו אלא אמתלה, אבל עובדה היא שנתקלים בקושי זה, והעבודה מופרעת מאד. כל פעולה רצינית כרוכה בסיכונים כאלה שלא היו כמותם עד הימים האחרונים. וכדי להתגבר על הסכנות הכרחי איחוד. מפעל קטן עלול לחסום את הדרך למפעל יותר חשוב. עלינוּ לאַמץ כל הכוחות לפעול בזהירוּת, ואין זה אפשרי כשקיים ארגוּן מתחרה. רביזיה לעמדתנו יכולה לבוא מנקודת ראוּת חדשה – אנו זקוקים למסגרת לעצמנו. אם היא איננה – אין כל טעם לקיים מסגרת וחצי. היא גם לא תתקיים. אם עד הזמן האחרון הלכו אתנו חוגים שמטבע הדברים הם לא היו צריכים ללכת אתנו, הרי זה היה מסיבות טכניות. הארגון המתחרה קיים זה מכבר, והוא למד משהוּ במשך הזמן. בסופו של דבר יבוא פירוד בתוכנוּ, (וזה גם ניתן לנו להבין במלים שאינן מתפּרשות לשתי פנים) ויקומו שני ארגונים. במצב זה תישלל למעשה מאתנו כל אפשרות של פעולה רצינית. איני רואה כל הכרח בקיוּם שני ארגונים. הישוב זקוּק בארגון מאוחד. וזה גם קיים למעשה. כי הפירוד בא לא לפי קו מעמדי. נכון, שמפלגה אחת, הדואגת יותר לעניניה המפלגתיים, מנצלת את הפירוד, והיא גם עכשיו רוצה בפירוד. כשנפגשתי עכשיו עם ז’בוטינסקי הוא אמר לי כי הוא רוצה באיחוד, אבל בלא מרוּת לאומית. על זה עניתי לו מה שעניתי. נשלחה לו טלגרמה והוא ענה – לא. איך ייגמר הענין אצלם לא ידוע. אנשיהם, בעלי-ערך בעבודה, קצה נפשם במצב בו נתונים, אבל כל החושב שיבוא שינוי אינו אלא מַשלה את עצמו, כי לא חוסר טכניקה, אלא חוסר תמיכה ציבורית הוא המקשה עליהם. אילו יכלו למשוך לצדם כוח חשוּב כמו התאחדות האכּרים היה מצבם קל יותר, אבל האכּרים חוששים.

הלך-מחשבתם היה: אם לא נרצה באיחוד, ידרשו שהמוסדות יפסיקוּ את קשריהם גם אתנו, או יתקשרו עם שניהם. – אני בעד איחוד גמור. אני רואה סכנה בכל פּילוּג. כל “עודף” יהיה בעוכרינוּ. כל “פּלג” שלא יציית מסכּן אותנוּ.

לאיחוד קבענו 3 יסודות: א) המוסדות הלאומיים קובעים את הפוליטיקה – מרוּת לאוּמית.

ב) פּריטט – ההסתדרוּת מקבלת 50 אחוז בועדת הבטחון.

ג) איחוד ממש – הכל מתאחד.

את שני היסודות הראשונים קיבלוּ. ביסוד א' הם רצוּ שהדבר יהיה נתון בידי הועד הלאומי, אבל אנו התנגדנו לכך. ליסוד ב' הם התנגדו ואחר-כך הסכימוּ. רק ליסוד השלישי לא הסכימוּ והם דרשוּ תשעה חדשי מעבר. לא הסכמנו לכך, אבל סו"ס הסכמנו לזה והודענו כי את החדשים האלה נראה כחדשי נסיון, שלאחריהם יבוא האיחוד. נתקבלו, איפוא, התנאים היסודיים שלנו.

אינני רואה את ההסכם כטלית שכוּלה תכלת. עד היום היינוּ 50 אחוּז בועדת הבטחון, אבל למעשה היתה לנו כמעט כל ההשפּעה, וזה בכוח פּעילוּתם של אנשינוּ. עכשיו נכנסו גם אנשים מחוּגים אחרים. אינני מפחד מפני השתלטותם. התאחדות האכרים ורוקח לא היו מרוצים מההסכם. אבל לא יכלו לעשות כלום. יתכן שמצבנו יהיה קשה יותר ועלינו יהיה להכפיל ולשלש את פעילותנו, אבל אין זה יכול לשנות במשהו את עמדתנו. גם בועה"פ הציוני הוצגה הדרישה לאיחוד על יסודות אלה שנקבעו. החוגים הציוניים בארגון המתחרה תומכים בדרישה זו, והרביזיוניסטים נגדה. יתכן שיישאר ארגון נפרד של רביזיוניסטים, אבל לא יהיה לו הכוח שיש להם עכשיו. אנחנו עכשיו פּאַסיביים. נתנוּ את תשוּבתנו: אנו בעד ארגון אחד על יסודות שהזכרתי. אנוּ מחכים לתשוּבתם שצריכה להינתן במשך הימים הקרובים.

אני רוצה שידעו את המצב לאמיתו. הרביזיוניסטים אין להם שום אחיזה אפילו בארגון השני. אנו יכולים להביא לכך שתהיה להם אחיזה חשובה – אם נדחוף כמה חוגים (אכרים ואחרים) לצדם. בארגון ב' הכוח העיקרי הוא אנשים הרפתקנים, שנדחפו מאתנו והלכו אליהם. נעשה שגיאה אם נחזק את הקשר בין האנשים האלה עם הרביזיוניסטים. התכסיס שלהם הוּא להרוס כל דבר כללי, מרוּכּז. ועל כן אינם רוצים לתת להתאַחד. הכרתי שיהיה לנו יותר קשה לעבוד אחרי האיחוד, אבל לא יהיה לרביזיוניסטים ערך רב. הסכנה היא אחרת. יש כוח שהוא מסוכן לא פחות מהרביזיוניסטים – התאחדות האכרים. היא החליטה ליצור כוח בתוכנו או מחוצה לנו. תהיה מלחמה עם הרביזיוניסטים על נפש הבחוּרים האלה. מבחינה אישית הם אינם נוטים אליהם אלא אלינו, כי הם חושבים שאנו מסוגלים יותר לפעולה מאשר הרביזיוניסטים. אינני מבטיח נצחון בדרך זו; תהיה מלחמה. הסכנה היא – התגברוּת אלמנטים המתנגדים לנוּ שהם עכשיו בתוכנוּ. יתכן שאם נקח את הבחורים האלה למקומותינו, נצא גם בריוח – נרכשם לנוּ.

קיימות שאלות רציניות יותר מאשר שאלת האיחוּד. יש חוסר באנשים, יש רשלנות בשמירה ועוד. עלינו לחנך הכוחות בתוכנו. שאלת האיחוד אינה דוקא שאלת הרביזיוניסטים. חשובה יותר שאלת התאחדות האכרים שלא תסכים למצב של היום. אם היא תצא מהארגון שלנו – לא נהיה מסוגלים ליצור כוח גדול, וכיום אין שוב אפשרות לעבוד בממַדים קטנים. העבודה דורשת מאמצים גדולים. ולא נעשה אותה כראוּי אם יהיה פּילוג וחוסר אמצעים, והא בהא תליא. כרגיל, נוטים אנו להשליות ידועות, ואיננו שמים לב לתופעות מסוּכנות. עלינו לדאוג לעצם הכוח שיווצר. אינני מַשלה את עצמי שע"י האיחוּד הזה נגביר בהרבה את כוחנוּ, אבל ההישג יהיה בכך שיוסרו מהדרך מכשולים איומים שנתקלנו בהם. אין לנו דרך אחרת אלא להתאַחד.

ב. 2 בספּטמבּר 1938, בישיבת הועד-הפּועל של הסתדרות העובדים    🔗

לפני כחודש ימים פנה אחד הרביזיוניסטים⁷⁰ – בשמו הוא ולא בשם תנועתו – אל חברי הנהלת הסוכנוּת, קודם לדובקין ואחר כך למשה שרתוק, ובהרצאה ארוּכה התאונן על התחדדוּת היחסים בינינוּ לבין הרביזיוניסטים. הרי הם יצרוּ פלוּגות-עבודה, הם לוחמים לעבודה עברית וכו' וכו', וטבעי הדבר שישתנוּ עכשיו היחסים אתם. ומכאן לעניני בטחון. הדובר דיבר ברוּחנוּ. אגב, הוא איש שנאם על קברו של בן-יוסף⁷¹, ובין השאר אמר: “אם כי עברת על החלטתנו, על המשמעת”… היפנוּ אותו אלי. נפגשתי אתו כמה פעמים, וכששאלתי אותו אם הוּא מוּסמך לדבר מטעם אלה המוּסמכים לדבר בעניני הבטחון, הוּא השיב לי שלא הוסמך לכך. עניתי לו: תביא את האנשים שאתם אפשר לדבר. הוּא הפגישני עם אנשי “הארגון הצבאי הלאומי”⁷², והחלוּ שיחות בינינוּ. השיחה אתם היתה קשה יותר מאשר אתו. אנשי “הארגוּן הצבאי הלאוּמי” החלוּ בזה שניסוּ ללמד אותנוּ פרק בהלכות צבא. לדעתם, צבא יכול לנצח רק כשהוא בעל איניציאטיבה וכשהוא מכה את האויב בעורף, ולכן, הדרך היא דרך התגוּבה; היא מכה בעורף והיא גם נותנת את האיניציאַטיבה בידנוּ, – כלומר לא בדרכו של הרביזיוניסט המתווך, שכאילוּ הסכים לדעתנוּ. השיחה נסתיימה בלא כלוּם. כי אמרנוּ להם: אם אתם עומדים על שלכם – ואנוּ, כמובן, לא שינינוּ את דעתנוּ, – אין לנוּ על מה לדבר…

זו היתה השיחה הראשונה. אבל אחר-כך, בתיווּכו של אותו רביזיוניסט, החילונוּ להתקרב.

יש לציין, שכל השיחות הללו, שנמשכו כשלושה שבועות, התנהלוּ לא בלי ידיעת מוסד הסתדרותי מסוים. (בועדת הבטחון של ההסתדרוּת נמסר על תוכן השיחות פעמיים-שלוש, והיה דיוּן על הקוים שבהם צריכים להתנהל). בסיוּמן של השיחות הגענוּ לידי-כך, שעל כל אחד מאתנוּ להציע את הצעותיו. אנו הצענוּ הצעה בת ארבעה סעיפים: א) הימנעות ארגוּן הרביזיוניסטים מכל פעוּלה שאין עליה הסכמה של שני הצדדים (אני אומר: הארגוּן הרביזיוניסטי, כי דיברנו אתם כעם נציגי ארגון); ב) פעולה משוּתפת נגד כל מי שיפר את המשמעת הזאת בציבוּר; ג) שיתוּפם בהגנה הליגאַלית על יסוד אישי (כלומר, לא בקבוּצות רביזיוניסטיות וכו', כפי שהם דרשוּ זאת); ד) שיתוּפם בהגנה האחרת⁷³ ביחידות שלהם, בתנאי שהם יקבלוּ את המשמעת הכללית (של מפקד המקום, הגוּש וכו'). אלוּ היוּ הצעותינו. מוּבן, שהם לא קיבלוּן והציעוּ הצעות אחרות. בהצעותיהם הראשונות, שנבדלוּ הרבה מהצעותינו, עמדוּ ביחוּד על הכרה ב“תגוּבה” שהרביזיוניסטים עשוּה עד כה, לאמור: הכרה שיש לעשות דברים אלה. תמוּרת זאת היוּ מוכנים לסייג את פעוּלת התגוּבה. סעיף זה שלהם היה מנוּסח כך: “ביסוד ההסכם מוּנחת ההכרה⁷⁴ שהתגוּבה שעד כה עשה אותה ארגון ב' צריכה להיעשות בהסכמה הדדית”. אני חושב שיש בזה יותר מאשר אי-שלילת הדבר. הם גם דרשוּ לשתפם ביחידות הליגאַליות לכל צורותיהן כיחידות רביזיוניסטיות מיוחדות; כן דרשוּ שבמקומות שבהם ירצוּ להשתתף בהגנה האחרת – ישתתפוּ בה ביחידוֹת ובמפַקדים שלהם, וכו' וכו'.

במו“מ הזה נתברר להם שאין לדבר על שוּם הסכם שיכלול הכרה ב”תגוּבה" או שלא תובע בו בצורה זו או אחרת, הנכונוּת להילחם בה למעשה, ולפחות שלא יכלול שום הודעה פרינציפיונית בדבר ה“תגוּבה”.

לבסוף, הביאוּ 4 ניסוּחים של הצעות אלטרנטיביות (כלומר, כשלא קיבלנוּ הצעה אחת – הציעו שניה, שלישית, רביעית), כשמסרוּ לנוּ את הצעתם הרביעית, הם הודיעוּ: אם לא תתנוּ תשוּבה במשך שבוע, ניאלץ להפסיק את המו“מ, כי אנוּ תלוּיים באישור מחו”ל, שם מתקיימות עכשיו ועידות התנועה, ועלינו להביא את דברנו לפני שתתפזרנה. מאחר שלא יכולנוּ לקבל את הניסוח האחרון – הפסקנוּ את המו“מ וחשבנוּ שהענין נגמר. אבל ביום א' שעבר נפגשנוּ שוב וחתמנוּ הסכם בראשי-תיבות, על-מנת שייחתם באופן סופי בעוד שבועיים. במשך השבועיים הללו הם יביאוּ הסכם זה לפני מוסדותיהם בחו”ל. עלינו לברר את פרטי ההסכם, כי בעוד שבוע צריך לחתום עליו.

כעת רוצה אני לתת כמה ביאוּרים. ערכו העיקרי של ההסכם בשבילנו הוּא בקביעת קו לגבי עיקר אחד: מעשי תגוּבה, שעל סכנתם אינני רוצה לעמוד כאן. ואם יקוים הפרט הזה בהסכם, הרי השגנוּ הרבה. מאתם באה השאלה: ומה אנוּ נותנים להם תמוּרת זה? פירוּש הדבר: אם אנוּ מוסרים לידיהם עמדות כלשהן או לא. ופה צריך להבדיל בין ההגנה הליגאַלית לבין ההגנה האחרת.

בהגנה הליגאַלית אנוּ נותנים להם דברים חשוּבים: שיתוּפם בה. בעצם, לולא הפרוּ את המשמעת הישוּבית – היוּ משתתפים בה, ואמנם בהתחלה הם היוּ שוּתפים לה. הוצאנוּ אותם אחרי הפרת-המשמעת. עכשיו אנוּ עומדים להכניסם חזרה, לאחר שהם מתחייבים לקיים את המשמעת. הכנסתם היא הישג גדול מאוד בשבילם, כי בענין הנוטרים היתה לנו בקורת מלאה. היה מקרה, למשל, שבירוּשלים הכניס מפקד המשטרה רביזיוניסט אחד, ולמחרת היה נאלץ לפטרו, כי הודענו לו שאם ילך בדרכים כאלו – אנוּ לא ניתן לו עוד נוטרים. יש לנו יסוד לחשוב שגם להבא יהיה הדבר בידינו, ז. א., שאם לא יקוים ההסכם – נמצא דרכים לא לתת לאנשים שאינם רצוּיים להיכנס לנוטרוּת. ועל כן סעיף זה יש בו משוּם חשיבות בשבילם.

בשוּם פנים לא הסכמנו להכניסם ליחידות מיוּחדות משלהם בארגון הנוטרים, אם כי לחצוּ מאוד בענין זה, ועמדנו על כך שיהיו מפוּזרים, אפילו⁷⁵ כשיגיעוּ ל-10%. (דבר הגיעם ל-10% צריך להימשך לא מעט, כי בחלק הליגאַלי נמצאים 8000 איש). אינני רואה סכנה רצינית, אם אנשיהם יהווּ 10% בתוך היחידות ובתוך הנקוּדות השונות.

ואשר להגנה הבלתי-ליגאַלית – חושבני שבהסכם זה השגנוּ הישג גדול. אני מוסיף: לדעתי, כי האחרים, העובדים אתי, אינם חושבים כך. ההישג הוּא בזה, כי גם אם לא נגיע לידי הסתדרות אחידה של הגנה – הרי לפחות, נגיע לידי פעוּלה אחידה של ההגנה. נכון, לא טוב שיהיוּ להם טכסים משלהם ועתון פנימי משלהם וכו', אבל בכל הנוגע להגנה תהיה קיימת משמעת אחת. אמנם, תהיינה להם יחידות משלהם, כי הסכם איננוּ איחוּד, אבל היחידה שלהם אינה מוכשרת ואינה זכאית לפעול פעוּלה עצמאית. כשדרשוּ בערב האחרון סעיף בהסכם: “ליחידות שלנוּ ינתנוּ אזורים מיוּחדים”, – אמרנוּ: “אזורים מיוּחדים לא תקבלוּ, גם פלוּגות מיוחדות לא תקבלוּ ורק יחידות קטנות בלבד, ז. א. כיתה, מכּסימוּם – מחלקה (25–8 איש), והם יישלחוּ למקומות לפי החלטת מפקד המקום”⁷⁶ (שלנוּ, כמוּבן).

הדבר שהשיגוּ – פיקוּד על נקוּדות שרוב אנשיהן הם משלהם, למשל: אשדוד⁷⁷, רמת-טיומקין, תל-ליטוינסקי, יסוד-המעלה ונקודות בודדות שבהן הם לא היווּ רוב, כמו ראש-פינה. אבל המצב הוּא כזה, שבראש-פינה האכרים הם, אמנם, שלנוּ, אבל הפועלים ברובם המכריע הם בית“רים. אף-על-פי-כן הרי זה ויתוּר גדול מאוד לרביזיוניסטים; הוא הדין משמר-הירדן וזכרון-יעקב, שהשמירה בה כיום היא בידי הרביזיוניסטים, וההגנה שם למעשה בידיהם, אם כי יש לנו שם קבוּצת “אלומות” וקבוצת ההגנה שלנו. ענין משמר-הירדן הוּא הדבר המסוּבך ביותר. עשינוּ משגה שנתנוּ להם מקום זה, אם כי היינוּ מוּכרחים למסור במשך הזמן את המקום הזה. האיכרים אינם רוצים בהם, ואנוּ לא ידענוּ זאת. אולם הרביזיוניסטים מהוים שם רוב, ופיק”א כבר הכניסה אותם להתישבוּת. ובכל זאת, לו ידענוּ מראש על התנגדוּת האיכרים, היינוּ דנים בזה. ואחרון-אחרון – עֶקרוֹן: כל הפועלים במושבה הם רביזיוניסטים. יתר הנקוּדות כגון: שכונות הפליטים אינן חשוּבות, (אגב, בשאלה זו, האחרונה טרם סיימנוּ את הבירוּר).

בסיכוּם: הסכם זה הוּא הישג גדול בשבילם. אבל עלי לומר, שאנוּ השגנוּ הישג חשוּב מזה, והוּא: שבעניני ההגנה הם מאבדים את המנגנון שלהם, שמעתה הוּא יעסוק יותר בענינים פנימיים: הוצאת עתון פנימי, טכסים. לא תהיה בידם מיפקדה שתנהל פעוּלות, כי כל פקודות ההגנה, אפילוּ במקום שיש להם מפקדה משלהם, הם חייבים לקבל ממפקד הגוּש והמחוז שהוּא שלנוּ. את הארגוּן שלהם אמנם לא ביטלנוּ, אבל בעניני הגנה ממשיים הם חדלים למעשה להתקיים.

הרביזיוניסטים דרשוּ, שינתן להם תקציב שיאפשר להם לפתח את אנשיהם, להדריכם ולהכשירם, מאחר שהם מקבלים עליהם את פקוּדות ההגנה הכללית בעניני הגנה. ענינוּ להם: כל עוד אין איחוּד גמוּר של ההגנה – שוּם מוסד לא יסכים לטפח אירגוּן הגנה שני, אם על ידי תקציב ואם בצוּרה אחרת של עזרה. אם שמתם לב לסעיף, המדבר על נתינת עזרה, מדריכים וכו‘, הרי כתוב: "כמסומן בפיסקא ג’ וז' “. ז.א., עד כמה שהם שולחים אנשים ליחידות הליגאַליות או להגנה הבלתי-ליגאַלית. כלומר, אם ישלחוּ להגנה הבלתי-ליגאַלית 100 איש או שנמסור להם איזו נקודה, – עלינו להגיש עזרה לנקוּדה זו. אבל לטפח ולתת תקציבים לארגוּן שלהם – לא נוּכל. אז טענוּ טענה חדשה: “איננוּ מוּכשרים לתפקידים, אשר אתם מציעים לנוּ. תנוּ לנוּ עזרה להתחלה, כי עד כה עסקנוּ לא בהגנה, אלא בתגוּבה”. – אחרי ויכוּחים רבים הוּצעה הצעת-פשרה (הן אנוּ איננוּ קובעים בענין זה), שתינתן להם להתחלה כ-250–200 לא”י להכשרת 50 מפקדי-יחידות. זה היה הויתוּר.

ולשאלה שנשאלתי על מקומם של הרביזיוניסטים בהגנה: בהצעת ההסכם כתוּב שבהגנה הבלתי-ליגאַלית הם רשאים לקיים יחידות משלהם עם מפקדים משלהם אבל לא בכל מקום שירצוּ. אנשיהם בתל-אביב יהיוּ מסוּדרים בכיתות ובמקומות ויקבלו פקוּדות מהמפקד שלנו. את אשר יאמר להם המפקד לעשות – יעשו.

הסכם זה יכול להיות הישג חשוב מאוד להגנה, ואולי לא רק להגנה. הרביזיוניסטים מדברים על 2500 איש בארגוּן שלהם. בארגוּן ב‘, שהתאחד אתנוּ, היו 3.000 איש, מהם נכנסוּ כ-1.500, ואחר-כך יצאוּ כמה מהם. ואפילוּ אם מספרם כמספר ארגוּן ב’ הקודם בלבד, הרי יש להם כ-1.500 איש. אפשר, שהם גם התפּתחוּ. בתל-אביב בלבד יש להם כ-500 איש, (אם כי מבין אנשינוּ בתל-אביב, העוסקים בדבר, יש סבורים שערכו של הארגוּן הרביזיוניסטי הוּא אפסי). לפי המספר שנקבו קבענוּ להם 10%. על כל פּנים, גם אם יש להם 2.500 איש, ואפילו 1.000 איש בלבד – אין ספק שיש להם אנשים נועזים המתפרצים לפעוּלה ויש ביניהם מעדות המזרח. הם הוּכרחוּ כרגע להפסיק את מעשי ה“תגוּבה” שלהם. יתכן שעשוּ זאת לא רק בלחץ ההסכם. ויתכן, שהגיעוּ להסכם משוּם שנאלצו להפסיק את מעשי התגוּבה. קשה לדעת למה היוּ מגיעים. אם רוצים לשמור על משמעת ישוּבית הוגנת – הרי יש, באמת, לשתף את האנשים בעבודה. אינני שואף, כלל, לזה שהם ישבוּ בבית. אינני רואה סכנה בשיתוּפם בפעוּלה. בכל אופן, לגבי ההגנה הבלתי-ליגאַלית אני רואה בכך הישג. אמנם יש כאלה בתוכנוּ, שאינם רואים הישג בהסכם, אבל חילוּקי-הדעות בינינוּ על אמצעי המלחמה במעשי-התגוּבה היוּ לא על יסוד זה שהאחד העריך יותר את הסכנה והשני פחות – הערכתנוּ היתה שווה. חילוקי-הדעות היוּ על דרכי מלחמה בארגון הרביזיוניסטי. היו בינינוּ אנשים, ואני אחד מהם – שהיוּ מוּכנים למלחמה קיצונית בהם. באחת הישיבות של ועדת הבטחון, עוד לפני ההסכם אמרתי: “אני נכון לאחוז באמצעים הקיצוניים ביותר, כדי למנוע את מעשי-התגוּבה, וכדי להפריע להם בזה”. לדעתי הסכם זה משיג מטרתו, בהשאירו את האופי הקיים של ההגנה; הוּא אינו מרחיק לכת.

ולעצם ענין ההסכם. האטמוספירה של הדיוּנים שלנוּ עכשיו שונה מזו שהיתה עשוּיה להיות לפני חודש ימים, והשינוּי הזה בא משוּם שאין נעשים אותם המעשים, אשר נראוּ לנו כל-כך מסוּכנים לפני חודש ימים. והם לא היוּ נפסקים בלעדי המו“מ הזה. ומעשה יפו⁷⁸ מוכיח. הרביזיוניסטים טוענים, שזה מעשה ידיהם, וכאשר באתי בטענה על המעשה הזה, הם השיבוּ לי: זה היה יומיים לפני התחלת המו”מ. פּעוּלות ה“תגוּבה” נפסקוּ כבמקל-קסמים, ודוקא באותה שעה, שז’בוטינסקי עושה מסע-תעמולה בענין ה“תגוּבה”. חושבני שזה נפסק בעקבות המו"מ.

כולנוּ היינוּ מאוּחדים בדעה שה“תגוּבה” הורסת, ועלינו להילחם בה. יש בינינוּ חילוקי-דעות יסודיים, ואוּלי לא רק עם חזן, כי אם גם עם חברים אחרים, שאינם בהשומר הצעיר, בדבר צורת המלחמה ב“תגוּבה”. יש חברים המאמינים, שדרך המלחמה היא דרך המלחמה בכל החזית, כלומר – להחריב את הרביזיוניזים. אני מסכים לדרך הזאת, רק אם אין לנו כל דרך אחרת, כי היא עלוּלה להחריב לא רק את הרביזיוניסטים.

לחברים המתנגדים להסכם או מתיחסים אליו בפקפוק, אני רוצה להגיד שני דברים: אל תבטחו בבריתות עם אחרים. המסתמכים על דברי ד"ר ב. מוסינזון⁷⁹ – הוּא אמר מה שאמר מיד אחרי מקרה יפו. ואני שמעתי מפיו דברים אחרים, כשעבר שבוע אחרי המעשה. בשעה שאנוּ מופיעים כלוחמים במעשים מסוּכנים – יש לנוּ סיכוּיים לברית עם אחרים. אבל כשאנוּ נופיע כנועלי דלת לדרך אחרת – נהיה מבודדים. יש לי בטחון גמוּר כי ברגע שיתברר לציבוּר שהרביזיוניסטים נוטים לנקוט דרך אחרת, והם מסכימים לא להצהיר, (כפי שחזן תובע מהם), כי אם להפסיק למעשה פעולות “תגוּבה” ודורשים זכויות כלכל יהוּדי בארץ-ישראל: להשתתף בהגנה – ואנו נועלים בפניהם את הדלת, הרי נישאר מבודדים בהחלט, ובצדק. וגם בתוכנו לא תהיה אחדוּת בענין זה.

רמז אומר, כי הסכם זה הוּא חמור ביותר. גם בעיני הוּא חמור ביותר, אבל בעיני הוּא גם חשוּב ביותר. מחשיב אני הסכם בעניני-עבודה והסכמים בחזיתות אחרות. אבל ההסכם בעניני בטחון הוּא בעיני החשוּב ביותר, כי הוּא מציל אותנוּ, אם הוּא יקוּים, מסכנות חורבן. ואינני מגזים כלל במלה הזאת. כי מה פירוּשה של מלחמה? – הוי אומר: אין מקום לרחמים. במלחמה אין אפשרות לעמוד באמצע. אם נתחיל במלחמה – יהיה עלינו להביא לידי כך שלא תהיה להם האפשרוּת לעשות מעשים של פורצי-גדר. איך נעשה זאת? – האם על-ידי הכרזות? – לא! יהיה עלינו לעשות זאת ע"י מעשים, במלחמה פנימית ולא בעתונות; על כל פנים, לא רק בעתונוּת. כי אם יבוא איש ויהרוג ערבי לעיני, עלי להרוג אותו, כי מחר הוּא יהרוג אותי. יתחיל טירור פּנימי. זהוּ – צד אחד. אבל יש עוד דבר. המלחמה בטירור לא תיעשה בהצלחה בלי פעוּלה מאוּמצת של השלטון. ולפנינו תעמוד תמיד השאלה: אם תימשך פעוּלת הטירור – הלעזור לשלטון או לא? – לדעתי, כן. וכמדומני שבזאת היה חזן מאוּחד אתי, והרי הדברים מקבלים צורה מסוכנת עד מאוד. האדמיניסטרציה הממשלתית מתיחסת אלינוּ בלי ידידוּת יתירה, גם כשאין “תגוּבה”, וגם כאשר דורשים מאתנו אנשים למשטרה יום-יום. רק לפני רגעים מספר קראו לי בטלפון: דורשים עוד 320 איש למשטרה. אתמול נתנו 100 איש, וגם היום נתנו אנשים. אולם, גם כשהממשלה נאלצת לקבל את עזרתנו, היא זוממת מזימות: כיצד לא לקבל יהודים. והיתה הצעה להביא למשטרה אנשים מקפריסין – ארמנים. הם אינם מצליחים בכך ופונים אלינו. במצב זה, האם ניתן אמתלא ביד האדמיניסטרציה הזאת להחליש את שיתופנו בכוחות הבטחון? – לדעתי, אנו משחקים באש. ומוטלת עלינו החובה, להיאחז בכל הזדמנוּת הפותחת לנו פתח למניעת מלחמה פנימית זאת. אינני רואה דרכים רבות. רק שתי דרכים לפנינו: מלחמה עד חרמה בהיותנו במצב של מבודדים (כי מבודדים נהיה!) או מלחמתה של ההסתדרות (אני אומר בפירוש: של ההסתדרות בלבד) ברביזיוניסטים. ואם ההסתדרות תישאר מבודדת – לא תהיה ידנו רמה כל-כך, ולא תהיה לנו דרך אחרת למניעת הדברים מזו שהלכנו בה.

חזן רוצה שהרביזיוניסטים יודיעו בפומבי בענין ה“תגובה”. הייתי מסכים שהם יתנו את ההודעה. אלא שלדעתי זה שולל מראש את אפשרות ההסכם. אם לא ייתבעוּ לתת הודעה – אפשר להגיע לידי הסכם על יסוד זה שהם יאמרו: “אנו, אמנם, נשארים בדעתנו, אבל אנחנו נכנעים”. ההסכם שאנו עושים הוא לא שיקבלו את דעתנו אלא שלא יעשוּ מעשה, שאיננו מוסכם.

ולטענה שבהסכם זה “מגדלים אותם”. אין הדבר כך. טעות היא לחשוב שהם עכשיו בעולם היהודי, בארץ ובגולה, במצב ירוד כל-כך. וכיצד מתיחסים היהודים למעשי-ה“תגובה”? היהודים בארץ נפחדים כשיש התפרצות של ערבים נגדנו. אולם כשעוברים אח“כ 3–2 ימים של שקט, והממשלה שותקת, הרי הם מסיקים: “זה הודות לתגובה”… – זוהי התגובה של היהודים בארץ, ובגולה – המצב גרוע יותר. שם אין יודעים, באשמתנו, על פעולתה הממשית של ההגנה ויודעים רק על מעשי-התגוּבה. וזה “מגדל אותם”, – את הרביזיוניסטים. לפי הכרתי, אם ייחתם הסכם זה – תהיה בזה, כלפי כל העולם היהודי, משום שלילת הדרך שבה הלכו הרביזיוניסטים, ומשום הודיה, שהדרך אשר הם מצטרפים אליה – היא הנכונה. הדברים לא יישארו בגדר סוד. הנה נתפרסמה טלגרמה של יט”א, שמסרה דבר ההסכם בצורה מסורסת, כאילוּ ההסתדרות באה לידי הסכם עם הרביזיוניסטים בעניני הבטחון, ומחכים לאישורו של ז’בוטינסקי. על זה ענה “פאלקור”⁸⁰ בטלגרמה שבה נאמר שההסתדרות לא ניהלה שום מו“מ עם הרביזיוניסטים, אלא שהתנהל מו”מ בין חוגים שונים בישוב לבין הרביזיוניסטים על הצטרפותם של אלו האחרונים לקו-המשמעת הישובי, והרביזיוניסטים הסכימו לדבר והם מחכים לאישורו של ז’בוטינסקי. והמסקנה: ההסכם לא יגדיל את כוחם. גידולם אינו תלוי בהסכם. אם הם כבשו לעצמם בעצם הימים האלה את משמר-הירדן, ראש-פינה, זכרון-יעקב ואשדוד – זה נעשה לא בכוח ההסכם הזה.

יש אנשים, המאמינים שאנו יכולים להביא את הרביזיוניסטים לידי כליה בכוח ההסכם בלבד; – אני איני מאמין בכך. סבורני שאם הם ילכו בדרך השגעון שלהם עד הסוף – הם יביאו כליה על עצמם. בכל אופן – אנו לא נביא עליהם כליה, אלא נסכן רק את עצמנו. ולכן, ביסוד, אני חושב שההסכם הוא הישג חשוב מאוד.

ג. 12 באוקטובר 1938, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

שאלת ההסכם עם הרביזיוניסטים בעניני הבטחון הוצגה במרכז לאחר שובי מלונדון, בישיבתו מיום 27 ביוּלי, ואם ישנם כאן חברים החושבים שאסור לעשות הסכם אם הרביזיוניסטים בימים אלה ולהכניס אותם לעניני הבטחון – מחובתם היה להעמיד אותי על טעותי בשעה שמסרתי את הדו“ח על המו”מ עם ז’בוטינסקי. לדעתי, המו“מ עם ז’בוטינסקי דומה בדיוק למו”מ שהתנהל עכשיו עם הרביזיוניסטים בארץ. בזמן המו"מ עם ז’בוטינסקי היתה לכולנו הכרה, שהפוליטיקה הסיפרטיסטית של “מעשי תגובה” מצד הרביזיוניסטים מסכנת את מצבנו בארץ, וחיפשנו דרכים כיצד להפסיק את מעשיהם. היו בינינו ויכוחים על דרכי המלחמה נגד המעשים האלה של הרביזיוניסטים, והיו חילוקי-דעות רבים בינינו. הייתי בין הקיצוניים והוכחתי, שנגד “מעשי התגוּבה” האלה, המסכנים את מצבנוּ בארץ, יש ללחום באמצעים החריפים ביותר – ולא מפני שהייתי להוּט אחרי שימוש באמצעים חריפים, ולא מפני שהתעלמתי מן הסכנות הכרוכות במלחמה כזו; ידעתי את הסכנות העלולות לצמוח בעקב “התגובות” האלה – מבחינת יחסינו עם העולם הערבי והעולם האנגלי. ידעתי גם את הסכנות הפּנימיות, שההתפּתחוּת הטבעית של הטרור הפרוע תביא עלינו. לפני כן נסינו להפסיק את “מעשי התגובה” לא על-ידי מלחמה כזו, שאת ראשיתה בלבד אנו יודעים ולא את אחריתה; עשיתי זאת לא על דעת עצמי. התיעצתי עם החברים בלונדון וגם עם וייצמן, כי ידעתי שאולי נהיה נאלצים לאחוז באמצעים חריפים, ואמרנו: ננסה להגיע לידי הסכם עם הרביזיוניסטים בענינים אלה.

כשמסרתי את הדו“ח על המו”מ עם ז’בוטינסקי, אמרתי ברורות, כי לגבי שאלות הבטחון עלינו להסכים לדבר שאין אנו מסכימים לו לגבי התנוּעה הציונית. החברים ידעוּ שהצעתי לז’בוטינסקי להקים ועדה פריטטית, שבלעדי החלטתה לא יוכלו להיעשות שום “מעשי-תגובה” ושום מעשים היוצאים מגדר ההגנה הרגילה. כן ידעו על הודעתי לו, כי אם הרביזיוניסטים יסתלקוּ מ“מעשי התגוּבה” המסַכּנים, לפי דעתנוּ, את מצבנוּ, נהיה נכונים לפתוח מחדש את מוסדות הבטחון, שנעלנום בפניהם בעקב מעשיהם. החברים שחשבו כי אסור לעשות הסכם כזה – היה זה מחובתם לקום, אחרי שמסרתי את הדו“ח על המו”מ עם ז’בוטינסקי, ולומר: טוב מאוד שהמו“מ הזה נכשל! שהרי המו”מ יכול היה גם להצליח. איש לא רמז אפילו ברמיזה קלה על כך באותה ישיבה, והחברים אשר טיפּלוּ בדבר – מותר היה להם לחשוב, כי המרכז הסכים למו“מ ולהצעות שהוצעו בו, ואילו הצליח המו”מ היו מקבלים את הדבר בברכה. לא היה שום יסוד לחשוב אחרת.

לאחר המו“מ הקודם, שלא הצליח, נפתח פתח, אולי מקרי, למו”מ מחודש שהיה לו סיכוּי להצליח. והיתה – לפי דעתי – זכות לחברים להמשיך לפעול באותו קו שעליו הודיעו למרכז. הם לא עשו זאת בסוד. על השיחה הראשונה עם הרביזיוניסטים סיפרנו במזכירות המרכז ובמזכירות הועד-הפועל של ההסתדרות. וכן התיעצנו בועדת-הבטחון של ההסתדרות. ואף אחד מבין אלה שידעו על המו"מ לא התנגד לו. ייתכן שעכשיו שינוּ את דעתם. ומוּתר לשנות דעות, אבל אַל יבואוּ בטענות לאחרים.

בועדת הבטחון של ההסתדרות, בה משתתפים כל הזרמים, היו הכל בעד ההסכם. אמנם, תחילה התנגד לכך זרובבל (פועלי-ציון), אבל גם הוא הסכים לבסוף, כי כולנו עמדנו אז תחת לחץ מיוחד של המעשים הטירוריסטיים בירושלים, חיפה ויפו. ואני אומר בוַדאוּת, שעל-ידי המו“מ הזה הצלחנו למנוע הופעות סיפּאַרטיסטיות של הרביזיוניסטים! דרישתנו זו היתה תנאי למו”מ, והם הסכימו לכך. ומעשי הטירור שלהם נפסקו, ומשנפסקוּ – באה הקלה ידועה, ומיד השפיע הדבר על החברים הדנים עכשיו בענין. אינני יודע מה היו אומרים החברים, אילו במצב הפוליטי המסובך שלנו כיום היינו נותנים עוד טענות נוספות לערבים על-ידי “מעשי-תגובה” כאלה שהיו קודם. ספק אם החברים היוּ מדברים על הענין בשקט כזה שהם מדברים עכשיו. בכל אופן, כל החברים שהם עכשיו “מרעישים עולמות” – דיברו אז אחרת. ולי ישנה גם עכשיו הכרה, שאם נגיע לידי הסכם עם הרביזיוניסטים, ונדע ליצור משמעת ישובית בעניני הבטחון – יהיה זה מעשה בעל-ערך רב שממנו יכולות להיות גם תוצאות פוליטיות חשובות. אמנם, אין אני כופה את הכרתי על אחרים, אבל לא הסתרתיה, ואם מישהו חשב שיש בה משום שגיאה, היה צריך להגיד זאת, ואם לא אמר – הרי הכל אחראים לדבר.

לבאי-כוחם המוסמכים של הרביזיוניסטים, הצגנו אותן הדרישות שהצגנו לז’בוטינסקי, לא פחות ולא יותר. תחילה לא הסכימו להצעותינו, וגם הציעוּ הצעות אחרות. הם מסכימים אמנם למשמעת ישוּבית, ואם לא על יסוד המשכת “מעשי התגובה”, הרי לפחות מתוך הכרה בערכם של מעשים אלה. מצדנו דרשנו מהם, שלפחות יתחייבו באופן מוחלט כי מעשים אלה לא יישנוּ, אם אינם יכולים להכריז בגלוּי על ההפסד והסכנה שב“מעשי-התגוּבה”. ואם יש התחייבוּת מוּחלטת שמעשי-תגוּבה כאלה לא ייעשוּ – הרי כלולה בזה, לפי דעתנו, גם הערכה לעצם המעשים.

אם ההסכם יקויים, נשיג דבר חשוב: תוכנס אחידוּת ומשמעת אחת בפעולות ההתגוננות של הישוב וייפסקו “מעשי-התגובה” שכרוכות בהם סכנות גדולות.

אבל קיימת השאלה: היש ערך להסכם עם ארגון זה? אמנם, הארגון הזה מקבל את המשמעת, אבל הרי יתכן שיתקיימו ארגונים אחרים שלא יקבלו את המשמעת הישובית, והמפלגה הרביזיוניסטית תעמוד מאחוריהם. על כן אמרנו, שלא יתואר ההסכם הזה בלי שיתחייבו על פעולות משותפות נגד פורצי גדר. והם הסכימו לכך. ההסכם מצד נציגי הרביזיוניסטים היה טעון אישורו של ז’בוטינסקי. כן דרשו נציגות במוסדות-בטחון מסוימים: בועדת-הבטחון הישובית ובנשיאות “כופר-הישוב”. והיו ויכוחים גם בענינים אחרים. אחרי משא-ומתן רב נחתם ההסכם בראשי-תיבות. ואם המפלגה הרביזיוניסטית תתחייב לקבל משמעת הישוב בעניני הבטחון, תינתן לה נציגוּת במוסדות הבטחון של הישוב, ואז ייחתם ההסכם חתימה סופית; אחרת הוא לא ייחתם.

כך היה המצב עד לפני יומיים. והנה שבו שליחי הרביזיוניסטים מחוץ-לארץ ובפיהם ידיעה, כי ההסכם אוּשר על-ידי ז’בוטינסקי, אלא הם מציעים אילו שינויים קלים. הם קראו לפנינו מכתב של ז’בוטינסקי אליהם, שבו הוא מקדם בברכה את השגת ההסכם ומביע את תקוותו שחבריו יקיימוּהוּ “בכבוד ובהדר ויעמדוּ בעקשנוּת ובקנאוּת על שמירת עצמאוּתם”. השינוּיים שהציעוּ היו קלי-ערך ואף הם הוּצעוּ לא בצוּרה אולטימטיבית. ובכ"ז החלטנו לדחותם.

עוררנוּ עוד שאלה אחת, העלולה לסכּן את ההסכם יותר מכל השינויים שיבוצעו על-ידי הרביזיוניסטים ושנדחו על-ידינו. שאלנו את ב"כ הרביזיוניסטים, אם הם אחראים לכרוז “ליהוּדים”, שהופיע ביום-הכיפּורים, המעלה על נס את מעשה הטלת הפצצות ביפו וירושלים ושיש בו ביזוי ההגנה, “אשר לא הצילה אף טיפת דם יהודי בארץ-ישראל”? הם אמרו: אנחנו התחייבנוּ על משמעת פעולה, אבל לא על ביטול השקפותינו. אמרנו להם, שהכרוז הזה קורא להפרת המשמעת שהם קיבלו על עצמם; הם מהללים את מעשי הפצצות של יפו, ירושלים וחיפה⁸¹, והרי רק לשם מניעת מעשים כאלה עשינו את ההסכם אתם; נמצא שהם מפירים את ההסכם. שנית – שום ארגון המכבד את עצמו לא ידון עם אנשים המוציאים כתבי-פלסתר עליו ועל מוסדות הישוב, שאת משמעתם הם מתחייבים לקבל. אם הם מאמינים במה שהם כותבים – למה להם להשתתף במוסדות כאלה, “שאינם מצילים אף נפש יהודית בארץ-ישראל”?… הודענו להם, שאם לא ימצאו דרך לבטל את הדבר – אין לדבר על דרך משותפת. את תשובתם טרם קיבלנו.

האישור הסופי של ההסכם תלוי, איפוא, בהסכמת נשיאות “כופר-הישוב” שהועד הלאומי מסר לה את סמכותו בעניני הבטחון, ובאישורה של הסוכנות. גם זה נתקבל כדבר מובן מאליו. חושבני שלא נוכל לקבל שום החלטה על דבר אישור סופי או על דבר דחיית ההסכם מבלי שיהיה ויכוח רציני בינינו בהשתתפותו של בן-גוריון. והוא הדין בהנהלת הסוכנות.

ההסכם הזה נעשה, לפי הכרתי, על דעת כל המוסדות: מוסדות המפלגה וההסתדרות, מוסדות הועד הלאומי והסוכנות. אבל יש ערעור רציני של בן-גוּריון המשתתף בכל המוסדות האלה, ולא נוּכל להגיע לשוּם החלטה בלי דיוּן בהשתתפוּתו. (א. קפלן: גם חברים אחרים המשתתפים במוסדות אלה מערערים על ההסכם).

המו"מ עם הרביזיוניסטים החל משני הצדדים. מצד אחד באו אנשיהם אלינו ואמרו כי רוצים הם למצוא שפה משותפת עם תנועת הפועלים, מכיון שתנועת הרביזיוניסטים היא עכשיו גם תנועת-עבודה: יש להם קבוצות וכו', ושבכלל חושבים הם לשגיאה שקיימים עכשיו יחסים מתוחים בישוב. אבל מצד שני, ניהל חלק אחר של הרביזיוניסטים משא-ומתן עם רוקח⁸² ועם הרב ברלין⁸³. וכאשר הדבר הוּבא לנשיאוּת “כופר-הישוּב”, הוחלט שם שאין לנהל משא-ומתן בשני צנורות, ושהמשא-ומתן עם רוקח-ברלין יפסק עד אשר תהיינה תוצאות מהמשא-ומתן שלנו. מאחר שהמשא-ומתן שלנו נסתיים בהסכם פרלימנרי, הודיע להם רוקח כי עכשיו ידונו בדבר בנשיאות “כּוֹפר-הישוּב”.⁸⁴

ד. 8 ביוּלי 1939, עיקרי דברים משיחה עם ז’בוטינסקי    🔗

נרשם בידי אליהוּ ג. לפי הזכּרון.

השיחה נמשכה שלוש שעות. ז' פתח בשאלה, אם אין, לדעתי, חשש של מלחמת-אזרחים בארץ. – אמרתי לו, כי אם יימשך הרבה מצב הדברים, כפי שהוא כיום, מן ההכרח שתפרוץ מלחמה פנימית, וצמאון הפעוּלה הקיים בכל החוגים ימצא את מוצאו בפעוּלות-הרס. לא יתכן, שיעברו בשתיקה על מעשים, כמו רצח פולונסקי⁸⁵ וכן לא יתכן, שיסבלו מעשים, שלדעת חלק גדול בישוּב הם הורסים את מעמדנוּ וּמחזקים את ידי אויבינוּ, מקימים מחדש חזית ערבית כללית ונותנים פתחון-פה לאויבינוּ באדמיניסטרציה לפעול נגדנוּ. הכוח שלנוּ הרי אי-אפשר שיהיה פיסי בלבד. כוחנוּ הפיסי יש לו ערך, כשמלחמתנוּ היא על דברים ובדרכים, שהממשלה אינה יכולה באופן חפשי ומוצדק להשתמש נגדם בכל כוחה, וגם בכוחות הערבים. מעשים מצד היהוּדים, שהמלחמה בהם תוצדק, ישללוּ מאתנו לבסוף אפשרות של כל מלחמה. – ז' שאל אם ענין פולונסקי הוּא אילוסטרציה או שזה מקרה בודד. – אמרתי לו, כי לעת-עתה הוּא יחיד. אז שאל, אם אני בטוּח, כי פולונסקי לא היה מלשין. – עניתי לו, כי היה חבר נאמן עד יומו האחרון. – ז' אמר, כי חבריו אומרים, שההגנה על פולונסקי באה מפני שיצא מחוגי השמאל. על ברוורמן⁸⁶ לא הגנוּ, מפּני שהיה קודם בית"רי, כשם שבענין האניה, “אסטיר”⁸⁷ לא עשוּ כלוּם ורק כשאותו מעשה חזר באניה של השמאל, הקימוּ רעש בחיפה. אבל בעצם גם פולונסקי וגם ברוורמן יצאוּ לתרבוּת רעה. הוא לא יכול, כמובן, לדוּן מרחוק בענינים כאלה. אמרתי, כי כוונת האילוסטרציה שלי היתה להראות, כי החשדנוּת והפגיעה בחפים מפשע סופן להביא מלחמה פּנימית, ושיחתנוּ באה לא לדוּן במקרה זה או אחר, אלא למצוא דרך כיצד למנוע אפשרות זו.

ז' הציג לי שתי שאלות: א) המסכימים אנוּ, כי אחרי הספר הלבן לא צריך להיות שקט בארץ? ב) הנוכל להסכים לכך, שאם לא תינתן משוּם-מה האפשרוּת לעשות מלחמה כרצוננוּ, אזי יאחזו בכל האמצעים האפשריים, כדי שלא יהיה שקט? Эа неимением гербовой, пишут на простой.⁸⁸

הוא אינו בקי בפרטים. בענין ביר־עדש ⁸⁹ שמע שנעשוּ דברים שאין לעשותם, אבל עניני חיפה⁹⁰ ודומיהם הם מסוג אחר לגמרי. הוא גם שמע, כי היה בבלד-א-שיך מעשה שנעשה לא ע"י חבריו, וגם שם פגעוּ בערבים סתם. אמרתי לו, כי עד כמה שאני יודע, נפגעוּ בבלד-אל-שיך אנשי כנופיות מסוּימים, ומעשי חיפה הם המעוררים את התנגדותנוּ המוחלטת. הוּא השיב, כי פגיעה באשמים לא זו בלבד שהיא קשה, אלא על פי רוב בלתי-אפשרית. היא גם אינה קולעת למטרה, כי הענשת האשמים לפי טבעה אינה גורמת אי-שקט. האנגלים יקבלוּ זאת בשקט. הם ידעוּ, כי אחרים עושים את אשר הם, האנגלים, צריכים לעשות. הוּא שאל, אם אנחנוּ מבינים, שעלינוּ לעשות גם את אשר עשוּ האנגלים בסוף המלחמה בקרלסרוה: בתשוּבה למעשי הגרמנים, פּגעוּ בתושבים שלוים. אמרתי לו, כי אנוּ לעולם לא נאחז בדרך זו. היא לא בלבד בניגוּד לרוּחנוּ, אלא גם בניגוּד לענינינוּ.

ז' קבע, כי אלה הן שתי השקפות, שאין לגשור גשר ביניהן. אמרתי לו, כי אם המטרה היא אי-השלמה עם הספר הלבן, הרי שיש למצוא את הדרך המשוּתפת. המלחמה הפוליטית הרי לא תהיה חשוּבה, אם תיעשה ע“י חבריו בלבד. נעשה בכוחות משוּתפים מלחמה לעליה ולהתישבוּת ובכל מגמה של פירוק נשק, ונשיב תשוּבה אקטיבית על התנפלוּיות וטירור. סיפרתי לו, שברוּח זו דיברתי עם יוניצ’מן והוּא בשעתו הבטיח, שהם יחכוּ זמן-מה עד שיראוּ את פעוּלתנוּ. אוּלם בעניני העליה באוּ מעצורים טכניים, ובינתיים החלה הממשלה להוריד את העולים ולשחררם בארץ. בעניני התישבוּת לא באה התנגדוּת מצד הממשלה. תכניות פירוק הנשק סולקוּ לעת-עתה. הדרך שלנוּ עתה צריכה להיות גידוּל העליה וההתישבוּת, עד אשר יביאוּ להתנגדוּת מצד הממשלה או להשלמה של הממשלה אתם ולהסתלקוּתה האיטית מהגשמת הספר הלבן. ז' ענה, שהוּא אינו מאמין, כי ה”אגנץ-ישוּב"⁹¹ ילחם. הוּא ישלים עם הכל. בנאוּמו ברומניה אחרי הספר הלבן הבטיח, כי הישוּב ילחם בכל נסיון של הכנסת שלטון ערבי. עתה הוּא מסוּפק בזה. הבנין, הרכוּש בארץ יקר להם מכל, גם מן הציונות עצמה. יש שתי תפיסות של ציונוּת. הציונוּת היא מה שקיים בארץ והיא גם מלחמה על זכוּתו של היהוּדי, שעודנוּ בגולה, להיאחז בארץ. קודם האמין שהישוּב הוּא אוַנגרד. עתה הוּא רואה, כי האונגרד חרד קודם כל ובעיקר לעצמו. העמק לא ילחם. אילוּ היתה המלחמה מסכנת חיי בני אדם, היוּ בודאי נלחמים, אבל אם היא מסכנת בנין, רכוּש, אין אלה שהתחנכוּ על אידיאולוגיה זו מסוגלים להילחם. אמרתי, כי אמנם שונה היחס שלנוּ לבנין. כל התקדמוּת בבנין היא לנוּ כיבוּש נוסף ועמדת-ביצור נוספת, אוּלם הוּא טועה לגבי נכונות הציבור להגן על עניני העליה והציונוּת. חזרתי על דברי בדבר ערכה של מלחמה מאוּחדת, גם אם שטחיה מצוּמצמים, לדעתו. הוּא שאל, אם אני מציע, שחבריו יקבלוּ על עצמם לא לעשות כלום. עניתי – להשתתף במעשים הכלליים ולא לעשות מעשים נפרדים.

שאלתיו שתי שאלות:

א) אם אינו חושב שבמצב הנוכחי מוכרחה להיות הנהגה פוליטית אחת של ההסתדרות הציונית, ואם אינו נכון לשוב ולחשוב על קיוּם הסתדרות ציונית אחת.

ב) אם אינו חושב לאפשר קיוּם מפקדה אחת לפעוּלה, אשר רק על פיה ייעשה, כל אשר ייעשה בארץ.

בנוגע לשאלה הראשונה אמר, כי זוהי מחשבתו מתמיד. לכך הציע את ה-Round Table Conference. כוונתו היתה להציע הסתדרות אחת שלא על יסוד שקל. בשיטת השקל מכריע מי שיש לו כסף. להם – אין כסף. למלחמת-דעות אמיתית, לא על יסוד צנז כספי, הוּא מוּכן. אז יכּנע לדעת הרוב, אולם לא יכּנע לרוב בהסתדרות הציונית, כפי שהינָה. הגיע הזמן להפוך את ההסתדרוּת הציונית להסתדרוּת של היהדוּת כוּלה. זה אפשרי עתה. מלחמתכם בזה היא מלחמה לשלטון ולמשרות, שאתם יכולים לקיימם בעזרת השיטה הקיימת.

עניתי לו, כי הצעתנוּ, שהם יחזרוּ להסתדרוּת הציונית, אינה יכולה לנבוע מעמדה של החזקה בשלטון. מבחינה זאת קל לנוּ יותר, כשהם מחוּץ להסתדרוּת הציונית, ואם אנוּ תובעים את חזרתם, הרי זה משוּם הרצון לקיים אחדות ציונית. ז' כפר בקיוּם הרצון הזה אצל חלקים גדולים בתוכנוּ. וייצמן איננוּ רוצה בחזרתם. הוּא חושב אותו למזיק וכן וייצמן אותו. גם אנוּ⁹² רוצים בחזרתם, אבל רק בתנאים שיבטלוּ את ערכם. אין ערך לגרוסמן⁹³ ולא יהיה למפלגתו ערך בתנאים הקיימים. אשר לשאלה השניה הרי זוהי שאלה של הדרך והתנאים המוקדמים שיקבעוּ במפקדה כזו. הוּא היה נכון לחשוב על אפשרות של מפקדה אחת בתנאי שנקבע, כי תקופה מסוּימת של שנים-שלושה חדשים נאחז בדרך שלנוּ בלבד – נכתוב На гербовую⁹⁴ אבל אם יתגלה כי דרך זו פירוּשה חוסר-פעוּלה והשלמה, נסכים אנוּ לשיטת קרלסרוה.

עניתי, כי זה בלתי אפשרי. לא נוּכל לקבל להבא, גם לשם שביתת-נשק של כמה חדשים, דרך המתנגדת להכרתנוּ. יש לחשוב על הצעה אחרת: שביתת נשק לכמה חדשים. במשך החדשים האלה תיעשנה רק פּעוּלות מוּסכמות ברוח זו שדיברתי, כדי שלאחר חדשים אחדים תהיה להם האפשרוּת לבדוק שוּב את דרכם.

ז' אמר, כי הוּא יכול להציע פּגישות משוּתפות שאינן מחייבות. הוּא בטוּח כי זה היה מונע כמה פעוּלות בלתי-נכונות בהרבה מקרים. הסברתי לו כי איננו יכולים לקבל פגישות בלתי-מחייבות, שתטלנה עלינו, ממילא, אחריות למעשים, שלפי הכרתנוּ יש להילחם בהם. אנוּ נכונים לפגישות מחייבות בלבד. היינו רוצים בהגנה אחת ומפקדה אחת, אבל נהיה מוּכנים גם להסכם זמני, אבל רק בתנאי שבמשך זמן ההסכם והפגישות תיעשינה פּעוּלות מוסכמות בלבד בשטח עליה, התישבוּת, מלחמה בפירוק נשק ובטירור ערבי. ז' אמר לבסוף, כי גם לו היתה, כמוּבן, רצוּיה יותר דרך של כתיבה На гербовую⁹⁵. לא מעט נלחם בנפשו בקשר לפגיעות באנשים מקריים. הוּא רק אינו בטוּח, אם יוּכל להציע לחבריו דברים שידונו אותם לחוסר מעשה. הוּא שאל לפשר המושג מלחמה לעליה. עניתי – הרחבת העליה והגנה עליה בכוח, בשעת צורך. הוּא אמר, כי שמע שהסוכנוּת מתנגדת לעליה בלתי-חוּקית, ושאל אם אני מציע לאחד את העליות. עניתי, כי אם ההסכם הוּא זמני, אני מציע רק הגנה משוּתפת על עליה בשעת הצורך. שאל מה יהיה חלקם בעניני התישבוּת. עניתי כי אין אפשרוּת לפתור שאלות כאלו בהסכם זמני. הוּא הסביר, כי כוונתו היא זו בלבד: כיצד ישותפו בהגנה על ההתישבוּת. אמרתי כי יש שלעליות חדשות על הקרקע באות פּלוּגות מיוּחדות, והם יוּכלוּ להשתתף בהן. הוּא עמד על כך, כי בעניני העליה וההתישבוּת הרי תלויה התנהגוּתנוּ בהגבת הממשלה. אם היא תרסן את ה“חמים” שלה⁹⁶ יהיה הכל בסדר, ומקדונלד⁹⁷ יוכל לטעון שהשיג את השקט. האיניציאטיבה היא בידינוּ רק במלחמה עם הטירור הערבי. כאן אנוּ יכולים להיות נידונים, לפי השיטה המוצעת על-ידי, לחוסר-פעוּלה. אמרתי לו כי אם לראות את מרכז הכובד בקרבנות ערבים, הרי אפשר שהצדק יהיה אתו, אבל מרכז הכובד בעניננוּ הוּא העליה וההתישבוּת. כל גילוּי כוח בשטחים אלה הוּא אשר יכול להיות לו גם ערך פוליטי חשוב ביותר. לבסוף שאל מה תהיה דמוּת הגוּף המחליט. אמרתי כי על הפרטים צריך לדון בארץ, אבל דעתי היא, כי במקרה של הסכם זמני תהיינה פגישות של ב"כ שני הגופים ואפשר יהיה לעשות רק פעוּלות שהוסכם עליהן בפגישות אלו. שאלני אם אהיה נכון להישאר כמה ימים למען אפשר לו להביא איש מהארץ. עניתי בחיוּב. אחרי זה הוּא אמר לי, שעליו עוד לחשוב במשך הלילה וקבענוּ להיפגש שוב למחרת ב-9 בבוקר.

המשך השיחה, 9 ביוּלי.

ב-7.30 בבוקר צילצל אלי ושאל, אם יכול אני להכין הצעה בכתב על יסוד שיחתנוּ מאתמול. הבאתי לו את ההצעה הבאה:

מתוך הכרת ההכרח לעשות נסיון לריכוּז כל הכוח הישוּבי בארץ למלחמה פוליטית בדרך אחת ומאוּחדת, יש לעשות לכל הפּחות נסיון של הסכם זמני:

א) תקוּפת ההסכם – לא פחות מ-3 חדשים.

ב) בתקוּפת ההסכם תתקיימנה פּגישות של ב"כ שתי המפקדות. בפגישות אלו יקבעוּ, מתוך הסכמה הדדית, הפעוּלות שיש לעשותן, מחוּץ לעניני הבטחון הרגילים, ואין כל ארגוּן רשאי לעשות פעוּלות על דעת עצמו בלבד.

ג) פעוּלות-הכח הנראות כאפשריות לפי ההסכם הן: הגנה על העליה היהוּדית לארץ, הגנה על כיבוּש קרקעות חדשים, מלחמה בנסיונות של פירוק נשק, מלחמה ישירה בטירור ערבי ובריגוּל מזיק לעניני ההגנה והעליה. כל הפּעוּלות נעשות לפי הסכמה כללית בלבד.

ד) בפעוּלות המוסכמות ישתתפוּ בתקוּפת ההסכם שני הארגוּנים.

ז' הציג שתי שאלות: א) אם יש בישוּב רצון שיהיה אי-שקט לאחר פּירסוּם הספר הלבן? ב) אם, למשל, בהגנה על עליה, יהיה צורך בכל מקרה להסכמה משוּתפת? לשאלה הראשונה עניתי, כי אין להעלים חילוּקי-דעות בישוּב, אוּלם חלק הגון לא ישלים עם קבלת הפוליטיקה החדשה בשקט. לשאלה השניה – אני מתאר לי פעוּלה משוּתפת של שני הארגוּנים בשטח הענינים המוּסכמים, ולא פעוּלה של כל ארגוּן לחוּד. לפיכך הכרחית הידברות מוּקדמת בכל מקרה. שאלתיו, אם הבינותי נכון את דעתו אתמול, כי אילוּ הוסר ענין התשלום הכספי בעד השקל כתעודת בוחר היה הוּא מקבל את המרות של הקונגרס או הפרלמנט הכללי ומפלגתו היתה נכנסת להסתדרוּת הציונית האחידה. ז' ענה, כי הוּא מציע קודם כל פגישה של מיופי-כוח משני הצדדים, שבה כל צד חופשי להציע את הצעותיו. הוּא לא היה קורא לועידה בשם קונגרס, אלא אסיפה לאוּמית יהוּדית. הוּא לא ישתתף בשוּם פעוּלה נגד החלטות ההסתדרות האחידה. אין לו ענין באופוזיציה, אבל אם יהיה רוב נגדו, יסתלק. הוּא שאל מה תהיה עמדתנוּ, אם אנוּ נישאר באופוזיציה. עניתי, כי אם בשאלות הבטחון אני מרשה לעצמי גם להציע הצעות, הרי בשטח אחר אני יכול רק לשאול שאלות לשם בירוּר, לשמוע הצעות ולהתיעץ. נראה לי, כי תנועתנוּ תקבל תמיד מרות של הסתדרות כללית וקונגרס, אשר היא תשתתף בהם, כל עוד לא יתנכרוּ אלה לעיקרי הציונוּת. ז' אמר, כי גם הוּא נכון לענות אותה תשוּבה. שאלתיו, אם הוּא עומד על ביטוּל השקל או הפחתת מחירו, וכיצד הוּא מתאר לו את גביית המס להסתדרות הציונית האחידה. הוּא ענה, כי ביטוּל גמוּר של השקל, בתור מס מקנה זכוּת בחירה, הוּא בשבילו תנאי מוּקדם, שלא יוּכל לעבור עליו. על צורת גביית המס יש לחשוב ולעבד הצעות, אבל בלי קשר לזכוּת הבחירה. הוּא חושב, שפחד המלחמה הוּא מוּגזם. אין פּניקה בעולם ולא תבוא מלחמה. כעבור זמן-מה יחזרוּ לבקשת פּתרונות קונסטרוקטיביים להרבה שאלות, וגם לשאלת העם העברי. תבוא אֶויאן⁹⁸ אמיתית. לכך צריך להתכונן, לכך צריך להכין רפרזנטציה מלאה של העם העברי, אך הוּא מבין שהקונגרס לא יידחה, ולכן מה ערך לדיבוּרים. עניתי לו, כי כל הצעה יסודית זקוּקה לאישוּר הקונגרס, ולכן אין כינוּס הקונגרס מפריע, אלא מצריך עוד יותר נסיונות רבים יותר של הידברות לפני כּינוּסו. אני יכול לקבל על עצמי רק להביא את דבריו לפני החברים בארץ ולפני ראשי ההסתדרות הציונית. סיכום הצעותיו: פגישה של מיופי-כוח משני הצדדים; בפגישה יציע הוּא כינוּס יהוּדי לאוּמי על יסוד בחירות בלי כל צנז, או תנאי של תרוּמה כספּית וקבלת מרוּת הכינוּס הזה ומוסדותיו, כל עוד לא יתנכר לעיקרי הציונוּת. שאלתיו בנוגע לקבלת המרות הישוּבית. ענה, כי במצב שבו אין לחבריו אפשרוּת של הופעה גלוּיה בארץ, לרגל הרדיפות והמאסרים, לא יוּכלוּ להשתתף בבחירות ולראות את המוסדות כנבחרים בבחירה חפשית, אולם הסכמה בשטח הציוני תאפשר מוצא גם ביחסים הישוּביים. שאלני מי יהיוּ באי-כוחנוּ בפגישה, אם היא תתקיים: האם רק באי-כוח השמאל? עניתי לו, שנראה לי, כי במקרה של פּגישה נשתדל לעשותה כללית. ז' אמר: דבר זה אני מניח לכם. לבסוף הדגיש, כי הפגישה לא תוּכל להיות מחייבת ומחליטה ברוב דעות, כל צד צריך להיות בעל זכוּת להחליט לעצמו. שאל אם בן-גוריון ישתתף בפגישה כזאת. אמרתי, כי אני מניח שכן, במקרה שתתקיים. ז' אמר כי נפגש כמה פּעמים עם בן-גוּריון, אבל הודעתו של בן-גוּריון⁹⁹, לאחר שנדחה ההסכם שלהם¹⁰⁰, כי הוּא מתגאה בדחייה, הפחיתה בעיניו ערך של הסכם עמו. הסברתי לו, כי תנועתנוּ חפשית, ובן-גוּריון הודיע את אשר הודיע על התפארותו בחופשתה ועצמאותה של התנועה. כאן נגע ז' בעניני דמוקרטיה בכלל ובצורך למצוא צורה של הנהגה בידי הרוב ומודוס ויונדי למיעוט. הוא סיכם, שהוּא מציע פּגישה, שתנסה למצוא דרך משוּתפת בשאלת Major Policy. ואם אי אפשר אזי בשאלת Minor Policy. קיבלתי על עצמי להביא את הצעותיו לפני החברים. הוּא נתן לי מכתב הזמנה לחבר מוּסמך מן הארץ לבוא לשם התיעצוּת אתו בעניני הסכם בטחון. במשך השיחה שאלני, אם שמעתי על הצעת רוברט ר.¹⁰¹ בענין איחוּד בשטח העליה, ועל שיחת חיים¹⁰² ויחסו השלילי לדבר. עניתי בחיוּב ואמרתי, כי דוּבר על כך בהסתדרות הציונית בלונדון והיתה לי הזדמנוּת להביע את דעתי נגד כל תכנית של איחוּד או הסכם, כל עוד הם נמצאים מחוּץ למשמעת ציונית וישוּבית. אין אנוּ צריכים להיות אחראים לשוּם פעוּלה המביאה לארץ אנשים, שיגבירוּ את האנרכיה ויעשוּ מעשים מסוּכנים, לדעתנוּ.

ה. 11 במאי 1941, בישיבת הועד-הפועל של ההסתדרוּת.    🔗

דברים אחדים על היחס להגנה מצד חלקים שונים של הישוב. אינני מבדיל בזה בין ציונות פרוגרסיבית ובין ציונות לא-פרוגרסיבית. הנני מבדיל יותר בין ציבור שהיה אמון על הגנה במשך עשרות שנים ובין ציבור שיחסו להגנה הוא חדש. ראינו חלקים בהגנה שבזמנים קריטיים היו מוכנים בכלל להסתלק מכל ענין ההגנה. והדבר חזר כמה פעמים: כאשר כבשו האנגלים את הארץ, ויהודים – ביחוד החלק האזרחי, הובילו נשק בעגלות ומסרוהו לאנגלים, בחשבם ששוב אין צורך בהגנה; זה חזר כשבא הרברט סמואל לשמש כנציב עליון; ושוב בא לידי ביטוּי בתקוּפה שנדמה היה כי הכל מכירים בצורך ההגנה. עלי לציין כי היו לנו צרות גדולות עם חוגים אחרים המשתתפים בהגנה, ועם ציונים פרוגרסיביים, הנושאים בעול ההגנה הזאת, יותר מאשר עם חוּגים אחרים. קרה ואנוּ יושבים יחד במפקדה ומבקשים דרכים להשגת אמצעים להגנה, והנה כאשר באנו לדבר עם בעלי-האמצעים, קמו אנשי החלק הלא-הסתדרותי, גם הציונים הפרוגרסיביים, והודיעו: תדעו לכם, כי בהגנה שולטת ההסתדרות, ולכן, אַל תתנו כסף להגנה הזאת!..

אנחנו עומדים עכשיו בפני שאלה של קיום הסכם מסוים שיאַפשר או לא יאַפשר את קיום הגנה מאוחדת של כל החלקים בישוב.

התנאים שהציג הגוש האזרחי הם תנאים כאלה שאינני נכון להגדירם כצודקים או כמבטיחים את כושר הפעולה המכסימלית של הישוב. בעצם, אנחנו עומדים בפני בחירה בין שתי רעות, וצריך לבדוק מהי הרעה שהיא קטנה יותר.

אין זה סוד שזה יותר מחדשים שמתנהלת פעולת סבוטז’ה בחוגים מסוימים לגבי אוסף כספים לעניני הבטחון – לגבי “כופר הישוב”. בזמן האחרון נעשה הדבר מסוכן יותר. שוב אין מסתפּקים בסבוטז’ה בעניני כסף, אלא נראים מאמצים להקים הגנה שניה. היו נסיונות של גישוש אם יעלה לפלג את ההגנה הקיימת. כנראה, שבענין זה הגיעו לידי יאוש גם החוגים הרוצים בכך, כלומר, הם נוכחו שאי-אפשר להם לפלג את ההגנה הקיימת, כי יש חוגים שאינם מסכימים לצאת מההגנה הקיימת ולהצטרף להגנה החדשה.

מתוך כך נולדה אצלם תכנית להתאחד עם ההגנה הרביזיוניסטית, עם א. צ. ל. ולהפכו למשמר שלהם, ומי שיצטרף – יצטרף. כוונתם היא לחזק את ההגנה הרביזיוניסטית ואת השפעתם עליה, הן על-ידי השפעה ציבורית, – בכספים שהם יאספו בשבילם, – והן על-ידי צירוף כל מיני אֶלמנטים אשר עד היום לא היו בהגנה. חוץ מזה הם מנסים עכשיו לחתור תחת מפעל שעד כה היה כולו ברשות הסוכנות – ענין הנוטרים. היו נסיונות כאלה בעירית תל-אביב ובמושבות מסוימות. יש בדעתם לבוא לממשלה ולהודיע שאינם סומכים על ההנהלה הקיימת העוסקת בעניני הבטחון והם מבקשים לעצמם את הזכות להופעה מיוחדת בעניני הנוטרים. לעת-עתה הם מסתפּקים בנוטרים מוּניציפּליים שתפקידם הוּא הגנה מקומית. את המשמר-נע, המיוּעד להגנת כל הארץ, הם מסכימים להשאיר בידי הסוכנות. הם רוצים שבענין הנוטרים המוניציפּליים תנהל הממשלה משא-ומתן אתם ולא עם הסוכנות. עוד לא ידוע מה תהיה עמדת הממשלה כלפי זה. הנסיון עם הממשלה עד היום איננו מבטיח לנו נצחונות קלים בשטח זה. ידוע שהממשלה חיפשה קונטראגנטים גם בענין הגיוסים וגם בענין הנוטרים וכן בענינים אחרים.

ובכן, בשעה זו שאנוּ מצוּוים על פעוּלה מאוּמצת יותר ועל הגברת החזית המאוּחדת של הישוּב, – אנחנוּ עומדים בפני נסיונות של פּילוּג, שאינני יודע מה יהיה סופם. הפּילוּג עלול להעמיד אותנו בפני סכנות מעשיות ופוליטיות חמוּרות למדי.

משוּם כך יש בתוכנוּ חברים החושבים, כי אנוּ מצוּוים לעשות כל אשר לאל ידינו כדי לחזק מחדש את החזית, שנתגלוּ בה בּקיעים חמוּרים. ועוד, יש לחשוש שהבּקיעים לא יצטמצמו בשטח הבטחון בלבד. הנה מחר יתכנס כּינוּס ישוּבי של מליאַת הועד הלאוּמי ומוזמנים. אינני יודע מה ערכו של כינוּס זה: האם הוּא יחזק או לא יחזק את הישוּב, ואנוּ זקוּקים כיום לכינוּס שיחזק את הישוּב. והנה כבר הודיעוּ חוגי האזרחים לועד הלאוּמי: אנחנו לא נבוא לכינוס הישוּבי הזה, אם לא יסוּדר ענין הבטחון כרצוננו… הועד הלאוּמי, שבלאו הכי מצבו אינו איתן עכשיו בתוך הישוּב, ושעליו להתבצר כארגון הישוּב, סכנה לו שיתרבוּ הבקיעים בתוכו, אם תתלבה אש ההתפּלגוּת שהחלה עתה בעניני הבטחון. מתוך כך יש חברים החושבים שצריך לחפּש כל מיני דרכים כדי שלא להביא לידי התפּרדוּת בענין הבטחון.

כיום נתרכז הסכסוּך בקשר לענין אחר – ההרכב של המפקדה. חוּג-האזרחים מציעים הרכב כזה של המפקדה, שהוא, לדעת כולנו, לא רצוּי הן מבחינת יחסי-הכוחות שבתוך הישוב העברי בארץ, והן מתוך עניני הבטחון עצמם: אין ודאוּת שעניני הבטחון נמסרים לידים הטובות ביותר והראויות ביותר בישוב. משתי נקודות-המבט האלו אין ההרכב, שמציעים, אידיאלי. אבל בשים לב לסכנות הכרוכות בפילוג, יש בתוכנו חברים החושבים שצריך לקבל גם את ההרכב הזה.

בנוגע לאנשים המוּצעים יש אי-שביעוּת-רצון גדולה משני מועמדים מהגוש הימני שבהיותם פעילים בהגנה, וביחוד אחר כך, בצאתם מעניני ההגנה, היוּ לא תמיד לויאליים להחלטות המפקדה ולהחלטות המוסדות. בין המוּצעים גם אנשים שניסוּ לפלג את ההגנה, כפי שהזכרתי קודם.

עכשיו עומדת לפני ההסתדרוּת, המפלגות, הועד הלאוּמי והסוכנוּת השאלה: באיזו דרך לבחור? – יכולים, כמובן, לעמוד על הדעה שויתורים ופשרות אישיות בענין אחראי כהרכב המפקדה עלולים למעט את כושר הפעולה של ההגנה. חוץ מזה יכולים לטעון שאין לנו זכות לקפּח את הציונות הפרוגרסיבית בנציגות הישובית. וטענה זאת היתה חזקה מאד עד שציוני א'¹⁰³ החליטוּ שהם אינם רוצים להיות סיבּה להגדלת סכּנת הפּירוּד, והם מקבלים את הצעת החוגים האזרחיים. ולא קל לנו להגן על הציונים הפרוגרסיביים כשהם עצמם מוותרים.

בועדת הבטחון שלנו היו חילוקי-דעות בשאלה זאת. חלק היה סבור שאין להתחשב עם התעקשותו של הגוש האזרחי ואין לקפּח את הציונות הפרוגרסיבית. כן התנגדו לרצון החוגים האזרחיים להטיל עלינו אישים שאינם ראויים, לדעתנו, להיות בתפקיד אחראי כזה בשעה זאת; החלק האחר היה סבור שבשעה זאת עלינו לשמור על כל אפשרות של מאמץ ציבוּרי מוּגבּר המבטיח עבודה מתאימה של ההגנה. יש להיזהר בשעה זאת מסכנת הפילוג; יש גם למנוע בכל הדרכים פעולת חוגים פוליטיים אשר תחתור תחת סמכותה של הסוכנות בעניני גיוס ועניני הנוטרים. מתוך כך, וביחוד בהתחשב עם העמדה של ציוני א', הם הציעו לקבל את הצעת הגוש האזרחי. בנוגע לחששות שמפקדה כזאת תהיה בלתי מוכשרת לפעולה ועלולים לחזור הענינים שהיוּ במפקדה הקודמת, ואוּלי ביתר שאת, הרי החברים התומכים בקבלת ההצעה של הגוּש האזרחי, הם בדעה שהמצב של עכשיו הוּא הרבה יותר נוח מאשר המצב לפני שנה ולפני שנה וחצי. כי בינתיים הוקמה ועדת הבטחון המשוּתפת לועד הלאוּמי ולסוכנות היהוּדית, ויש יושב-ראש של ועדת הבטחון, אשר בכוחו ובסמכותו להכריע ולהטיל את דעתו על המפקדה ולתת פּקוּדות ליושב-הראש על המפקדה. מתוך כך אין לחשוש לאותם הדברים שמקודם הם שיתקו לפעמים את עבודת המפקדה למשך זמן רב.

אלה הן שתי הדעות אשר הובאו בועדת הבטחון וחשבנו שהועד הפועל צריך להביע את דעתו בענין זה.

גם בתוכנו, – בציבורנו, בישובנו – אין עוד ההתקדמות הדרושה ביחס לעניני ההגנה, כפי שדורש המצב. אבל בחוגים אחרים – המצב גרוע יותר פי-כמה. נתקלנו בקשיים בכל נסיון לקדם את עניני ההגנה, שהיא תחדל להיות הגנה על הישוב הבודד; ישובים בודדים לא יוכלו עתה לעמוד על נפשם, אם לא יהיה איזה כוח ארצי, המיוסד יותר על עזרה הדדית של המקומות ועל אקטיביוּת. אבל ההגנה בכל-זאת מתרחבת, והתרחבות זו מעוררת פחד אצל החוגים האזרחיים. אמנם בשנים האחרונות נכנסו להגנה חלקים לא-קטנים מחוּגים שהם מחוּץ לצבוּר הפועלים, אבל כוחם פחות בכוח הארצי של ההגנה מאשר בכוח הרגיל. פעוּלת ההגנה מתחלקת לחיל-משמר ולחיל-שדה, ובחיל-השדה יחסי הכוחות בין הפועלים ללא-פועלים – הוא יותר לטובת הפועלים מאשר בחיל-המשמר. מתוך כך, מתעוררים חששות אצל החוּגים האזרחיים. עלי להגיד בגלוּי ובפשטוּת שבשוּתפוּת בהגנה אחת יש לא רק חיוב, אלא גם שלילה. שלילה – משום שיותר קשה לעבוד, ויותר קשה לקדם את הפעוּלה, וזה מחייב יותר ויכוּחים. איני מזלזל כלל בקשיים האלה, אבל צריך בכל זאת להכריע מה יותר חשוּב; הגנה אחת עם ויכוּחים, עם צרות פנימיות; או הגנה שאין בה צורך בויכוחים. עכשיו המצב אידילי, כמעט אידיאלי: אין ויכוחים. אבל עצם הענין שאין בה ויכוחים, – משום שהחלק המתנגד לנו הוא מחוץ להגנה – מכשיל את ההגנה. ולא את אחדוּתה בלבד, אלא גם את ההגנה עצמה, הדורשת כוחות אחרים מכפי שדרשה אפילו בימי-המאורעות. עלי לאמר: גם בימי המאורעות היה לנו הויכוח הזה. היה ארגון שני, ארגון-נפל. ואנחנו ראינו עד כמה הפריע לנו ארגון-נפל זה בכל עבודתנוּ. הוּא הפריע בחו"ל בכל ענין, באשר שם היה מקור הכספים. בעצם, גם הכשלונות שלנו באו משום שהיה ארגון מתחרה. כשארגון אחד עושה את העבודה לא באותה הזהירות והאחריות שעושה אותה הארגון השני, הריהו מכשיל גם את הדרכים האחראיות. אומרים: מה הם יתנו לנו? כסף? – המוסדות יתנו בין אם יהיו האחרים אתנו ובין שלא יהיו אתנו. אינני רוצה להתוַכח בענין זה. יתכן שיתנו, אבל אפשר שניתקל במכשולים גם פה, לרגל הפירודים ולרגל התגברות ההתנגדות של חלק ידוע בתוך הישוב אשר יש לו יד גם בתוך המוסדות שלנו. אבל עלי לאמר: על המוסדות האלה בלבד לא יעמוד הארגוּן שלנוּ, אם איננוּ חושבים על ארגוּן בן-יוֹם. במצב הנוכחי, לפי הכרתי, לא נמלא את תפקידינו, אם לא יהיה מקור בלתי-פוסק של עזרה ושל מאמצים ציבוּריים.

שקולניק וציזלינג הצביעו על ההישגים שלנו ועל האפשרויות לפעולה להבא. אבל אני רואה מה שחסר לנו. יודע אני כי אם נעמוד באמת לפני מצבים רציניים – הרי מועט הוא ה“יש” שבידינו. וגם ה“יש” יכול להיהפך ללא-כלום, בגלל חוסר הציוד. ודרושים מאמצים גדולים מאוד בקשר עם זה, הרבה יותר ממה שיתנו לנו גם המוסדות. הזכירו כאן את “כופר הישוב”. גם הוּא לא היה קם אילוּלא התגברנוּ על הפילוּג שהיה לפני זה בישוּב. אילוּ היה המצב עכשיו כמו שהיה, ורוקח והרב ברלין ודומיהם היו פונים לציבור שלא יתן כסף להגנה הזאת, כי אם לארגון-נפל, לא היה קם “כופר הישוב”, ולא היתה קמה אותה התאמצות ציבורית, שהכניסה מאות אלפים לירות. אפשר לעורר את הציבור שיעשה את אשר לא עשה עד היום הזה. אבל יש תנאי לכך והוא, שהפניה לא תהיה מצדנו בלבד, אלא תהיה מאוחדת.

אמנם עלי לאמר: אינני רואה בכסף את חזוּת הכל, אף על פי שהוא תנאי ראשון שבלעדיו א"א לעשות כלום. אבל, יש ענין חשוב יותר, והוא: ארגון אחד הכולל בתוכו גם את כל אלה שהם מתנגדים לנו והמוכנים תמיד להפריע לנו. אנחנוּ בטוּחים שבשבתנוּ יחד בתוך ארגוּן אחד נוכל להתגבר עליהם יותר מאשר בפילוּג הישוּב לארגוּנים-ארגוּנים, אשר כל אחד יעשה לעצמו, בדרך שלו. הדבר עלול לגרום להרס הארגון הישובי. מלים אחדות על האנשים שדוּבר כאן עליהם. החברים שדיברו כאן – אינני כופר בידיעתם את הענינים, אבל אני מרשה לעצמי לאמר שאני מכיר את האנשים יותר טוב מהם. ואני אומר את דברי בכדי להסיר לזוּת-שפתיים. לא אחת התנגדתי לסגנון-דיבוּר כזה. יש אנשים שבעניני הגנה אפשר לעבוד אתם יחד, אף על פּי שאי-אפשר לעבוד אתם בשום שטח אחר, מפני שההגנה קדושה להם כמו לנוּ. אחד האנשים האלה הוּא זה שמועמדוּתו עוררה התנגדוּת גדולה ביותר¹⁰⁴. האיש הזה הוּא בהגנה מראשית קיוּמה – מימי “השומר”. עם האיש הזה, אוּלי, יש לנו ההתנגשויות הרציניות ביותר בעניני ההגנה, מפני שתפישתו בעניני ההגנה היא אחרת משלנו. ואני מתנגד לדרכים שלו ולתפיסתו. הוא עוד לא שכח את ימי “השומר”, וחושב גם כיום, כי תפקיד ההגנה הוּא לחנך צעירים שידעו להשתמש ברובה וקצת ערבית וישכילו “לסדר” יחסי-שכנים. אבל אני פוסל את דעת אלה המפקפקים בנאמנותו להגנה. אין שום רשות למישהו להטיל על איש מסוגו דברים כאלה.

אינני משלה את עצמי ביחס לאיש הזה; והנסיון שהיה לנו אתו עלול לחזור. הוּא האיש שאמר, כאשר הגענוּ לידי הכרה שצריך ליצור חיל-שדה – שאין זה אלא “זיך שפּילן אין סאָלדאַטן”, והוא התנגד לזה וחותר תחת זה, גם לאחר שהוּחלט על כך. עלינוּ לדעת: יש ניגוּד יסודי בינינוּ ובין חלק גדול של צבוּר האכרים ואנשי-רוקח בתפישת הענינים היסודיים של ההגנה. אנחנוּ רואים את ההגנה כראות כוח ציוני: להגנת ישוּבינוּ, להגנת זכוּיותינוּ ולהגנת עתידנו בארץ; הם אומרים ששאלת הגנת הזכויות והגנת עתידנו – אינה שייכת להגנה. הם טוענים, כי ההגנה איננה צריכה להתערב בענינים אלה. וכך כתב גם משה סמילנסקי. הרבה דברים עשינו בהגנה בניגוד לדעת החוּגים האלה. ולפעמים היינו צריכים לוותר על ענינים שבעינינו הם עניניה של ההגנה, כדי לשמור על האחדוּת של ההגנה. לדוּגמא. היה זמן שחשבנו שבהבאת העליה הבלתי-ליגאלית עלינו להשתמש גם בכוח בהורדת העולים מן האניות. אבל נאלצנו לעשות את זה על-ידי אנשינו בלבד, ומחוץ למסגרת הארגון. ועוד יהיו לנו מלחמות קשות אתם, כי אין תפישתנו תפישתם, ודרכי-ההגנה, אשר “הארגוּן” הגיע אליהן – טרם השתרשוּ אצלם. אבל הקושי יהיה לא רק עם נציג זה, אלא עם כל הנציגים של החלק הזה.

והשאלה היסודית היא: הדרושה או לא דרושה לנו שותפות אתם? ואני אומר: דרושה לנו שותפות זאת. ולא רק משום שאנחנו אקטיביים יותר וחזקים יותר, אלא משום שהמציאות הארץ-ישראלית דורשת את הגברת חיל-השדה וארגון ארצי, ואלה יקומו למרות רצונם של כל אלה המתנגדים לכך כעת. והשאלה היא: אם הם צריכים להיות בתוך עניני ההגנה ולקבל את שלהם מתוך היאבקוּת אתנוּ או להשאירם בחוּץ ולאמר שאנו נעשה את עבודתנוּ בשלמוּת. דעתי אני כי אם הם יהיוּ מבחוּץ – אז אנחנוּ, עם כל התיאוריות שלנו ועם כל “האמונה הגדולה בכוחנו”, (מדברי ב. כצנלסון) לא נעשה גדולות. אני מאמין בכוחנו – אם נלך בדרך של ריכוז כוח ישובי, ואם נרכיב לו את דרכנוּ, אבל אם אנחנוּ נפעל ככוח מתבודד, שאיננוּ חושש לפילוג – הרי יש להטיל ספק בכוחנו.

טוענים שהגוּש האזרחי רוצה להשתמש בהזדמנות הנוכחית כדי לקבל את הזכוּיות שהוּא תובע לעצמו. זוהי קצת טעוּת. בתוך הגוּש האזרחי ישנם אותם הויכוּחים שישנם בתוכנו. גם בתוך הגוּש האזרחי יש חלק הטוען: “למה לנו ההגנה הזאת, אשר תלך בדרך שאנחנו מתנגדים לה, בין אם נהיה בתוכה, בין אם לא נהיה בתוכה?! מוּטב שנסיר מאתנו כל אחריוּת לה! עלינו ליצור לנו הגנה משלנו” – כזאת וכזאת טוען חלק זה. זוהי עמדת רוקח שאיננו מסכים לכל ההצעות של הגוּש האזרחי. רוקח רוצה בהקמת “כופר הישוּב הלאוּמי”, ובהקמת ארגוּן שיישען על אלמנטים מתנגדים לנו ביותר – כלומר, על הארגוּן הרביזיוניסטי. רוקח הודיע שהוּא ייכּנע להחלטת הגוּש האזרחי, אבל דעתו היא נגד ההצעות.

אומרים: הם לא יתנו לנוּ כסף. עלי להעיר: הם לא נתנו כסף גם ל“כופר הישוּב”, כלומר, הם לא נתנוּ כסף מכיסם, אבל בלעדיהם לא היה קיים “כופר הישוּב”. ועם הפילוג שיבוא ועם ההתנגדוּת שתקום – לא יהיה שוּם מאמץ ציבוּרי רציני. מדברים על “כופר-הישוּב”. אמנם האזרחים והפועלים משלמים אותו ולא העשירים הגדולים. אבל משום-מה מטפלים בו דוקא מהחוגים האלה. הם המרכזים את הכספים. כל אחד מהם טוען שהוּא נותן מכיסו. האימפּורטר, שגובה מהלקוחות את החלק שהוּא מכניס ל“כופר-הישוּב”, טוען כי הוּא נותן מכיסו; גם הקואופרטיבים שלנוּ טוענים אותו הדבר. ויש כוח-נזק גדול לחוגים האלה, וסכנה ל“כופר הישוּב” אם יקום “כופר הישוּב הלאוּמי”. אמנם גם ל“כופר-הישוּב הלאוּמי” לא יהיה כסף, – זה יהיה פּחות מנפל, אבל גם לנוּ לא יהיה כסף, ומה שלא מוּטל בספק הוּא – שהנזק יהיה גדול מאד. גם אני הייתי מבקר מאד את ההסכם בין הגוּש הפועלי והגוּש האזרחי אילוּ הוּצא הגוּש הפרוגרסיבי. עלי לאמר, שבשעת המשא-ומתן עם באי-כוח הגוּש האזרחי, אני הודעתי להם מפורשות: לא יקוּם שוּם הסכם אתכם אם לא יכלול כל אותם החלקים, שאנחנו מכירים אותם כחלק אזרחי בישוּב. פּירוּש הדבר שההסכם הוּא עם ציוני ב‘¹⁰⁵, עם ציוני א’, עם עירית תל-אביב ועם התאחדוּת האכרים – עם כולם יחד, ורק עם כולם יחד.

בנוגע לציוני א' – אַל נתחכם יותר מדי. אילוּ היה מצב כזה שמוציאים לגמרי את ציוני א' מהנציגוּת – אז הם לא היו מסכימים, וגם אנחנו לא היינוּ מסכימים. אבל המצב הוּא אחר. יש להם נציג שהוּא ממוּנה על-ידי הסוכנות, ולו יותר כוח מאשר לכל חבר אחר במפקדה. במצב זה, ובהבטחה שאם הדבר ישוּנה – יהיה להם נציג במפקדה, – הצטרפוּ ציוני א' להסכם.

יהיו קשיים גדולים בעבודת המפקדה הזאת. ולא מפני שנציג זה הוא רע, אלא מסיבה אחרת. המפקדה הקיימת יש לפניה דרך אחת; יכולים להתעורר בתוכה ויכוּחים על פרטים שונים, אבל יש הסכמה מראש ביסודי הדברים: יש רצון להקים ארגוּן ארצי לכל התפקידים הציוניים העומדים לפנינוּ. לא כן במפקדה החדשה; בה תחסר האחדוּת. יהיה קושי רב בעבודתה. לא הייתי רוצה לתת תמוּנה בהירה יותר מזו שבמציאוּת, אבל הייתי גם מציע לא להשחירה יותר משהיא במציאוּת. אבל צריך להבין: אם נרצה להשתמט מהקושי הזה, אין דרך אחרת אלא שתהיינה בארץ-ישראל שתי הגנות.

הגנה מאוּחדת תפסיק גם את החתירה נגד הסמכוּת הפוליטית של הסוכנוּת היהוּדית. ובעיני, דבר זה אינו קטן לגמרי.

מימי המאורעות הקודמים נכנסנוּ לשלב כזה, שמחוץ להגנה שלנו הבלתי-ליגאַלית, הנתונה ברשוּתנוּ בלבד, יש ערך לא קטן גם להגנה הליגאלית, התלוּיה בנשק ממשלתי וברשות ובסמכות ממשלתית. והכרתי היא שהכוח הזה יגדל בעתיד הקרוב הרבה. במאורעות שעברו, שימש לנו הכוח הזה כּסוּת להגנתנו; במאורעות הצפוּיים לנוּ הוּא ישמש לנו לא רק כּסוּת, אלא גם כוח ממשי הרבה יותר גדול מאשר בימי המאורעות הקודמים. עתה גם הנציב העליון¹⁰⁶ האויב לנוּ, מוּכרח להכיר בצורך של זיוּן הישוּב העברי והגנתו. רק אתמול נתקבלה ידיעה מלונדון שבידי מזכיר המושבות יש הצעה של הנציב הזה כיצד להגדיל את כוח הגנתו העצמית של הישוּב העברי. עם הגנרל שבא היום כבר היתה שיחה, “תדע לך שאנחנו נכנסים למצב חמוּר. יש לישוּב נשק, והוּא יצטרך להשתמש בנשקו. מצדך צריכה להיות הבנה לזה”. ומאז דוּבר על חיפוּשים ומסירת נשק ומסירת מספרי הנשק שבידינו, הגענוּ להישגים. השינוּי בא הודות להרבה גורמים. אבל הגורמים האלה מביאים לידי כך שהכוח הליגאלי נעשה יותר רציני בשביל הגנתנו. ורע הדבר שהממשלה עושה להקמת כוח ליגאלי כאילוּ כפאָה שד, והיא רוצה להמעיט עד כמה שאפשר את הסמכוּת של המוסדות הישוּביים והציוניים. יודעים אתם איזו היאָבקוּת היתה בין הסוכנות ובין הממשלה עד שהכירו בה בתור כוח מגייס מרכזי לכוח הליגאלי; ומה רב ערכו של כוח ליגאלי זה שלמרות היותו כפוף לכל מיני אינספּקטורים בריטיים הוּא יהיה גם כפוּף לרשוּתנוּ אנוּ ויהווה כוח ציוני גדול. אני רואה את זה כאחד התפקידים הגדולים ביותר. כי ההגנה תצטרך להסתמך על כוח ליגאלי. הוא יצטרך לשמש לה כּסוּת. ואנחנו עלוּלים להפסיד את הכסוּת הזאת ואת האפשרות של העבודה בעזרת היחידות האלוּ בעטיו של פירוד שיהיה בשוּרותינוּ. הפירוד ישמש אמתלא לממשלה לבוא בדברים בענין הנוטרים לא רק עם הסוכנות אלא גם עם ארגוּן שני, כאילוּ של ראשי מועצות, שבכל יחידת נוטרים יכניסוּ אלימנטים שישללוּ את האפשרוּת לפעוּלה משוּתפת של הארגוּן עם הכוח הליגאלי הזה. ומתוך כך, עלינו לבחור בדרך שהיא אוּלי אינה נוחה כל כך ואינה מבטיחה אידיליה בעבודה, בדרך שמכניסה אנשים בלתי-רצוּיים לנוּ. אני אתנגד לאנשים בלתי-רצוּיים במקרה אחד בלבד: כשיהיוּ חשוּדים שהם יוציאוּ דברים יסודיים שלנוּ החוצה, ואת המלחמה שלהם יעשוּ לא רק בפנים אלא גם בחוץ. ואני אינני חושד בכך את האנשים המוּצעים.

אני רואה לפנינוּ עוד דבר חמור – באם לא יהיה הסכם. הוּא התחיל מתבטא בדברים קטנים, ואני חושש שהוּא עלוּל להביאנוּ למלחמת אזרחים בארץ. אני אינני מרבה להשתמש במלה הזאת “מלחמת אזרחים”. אינני יודע יד מי מסכסכת בישוּב העברי, אבל אני מרגיש אותה יד. קרה דבר קטן: היום לפנות בוקר נשרף צריף בית"ר בפתח-תקוה. בטוח אני בטחון מלא שאיש מאתנוּ לא עשה את הדבר, אבל אנחנוּ נמצאים במצב כזה שההסתה תהיה נגד ההסתדרות. חוסר הסכם ילכד את חוּגי האזרחים נגדנו, וההסתה נגדנוּ תתגבר. יש מי שמעוּנין ללבּות מלחמה פּנימית. השאלה היא: אם נעזור להם.

וקרוּ עוד דברים במשך הימים האלה בארץ: אתמול נתפשׂ מחסן נשק של הרביזיוניסטים. בתנאים רגילים: נתפש – נתפש. היוּ זמנים שנתפשוּ גם מחסנים שלנוּ. בתנאים הקיימים – אינני יודע למה זה יכול להביא. בכל אופן, שמעתי כבר רמזים לחשדות… אם כי הם יודעים היטב שאין לגילוּי המחסן כל שייכות לשום ענינים שבמחלוקת, הרי הם יכולים לנצל את זה נגדנוּ. וּברוּר לי שעלינוּ לעשות הכל, כדי למנוע את התקלות האלה ולקבל ביסוד את הצעת ההסכם. אם אפשר להכניס תיקוּנים בהסכם – יש לעשותם. אבל הם אינם יכולים להיות על יסוד פיסוּל אדם משלהם, ולא על יסוד תביעות אחרות, מחוץ לאלה שההסתדרות מעונינת בהן בתוך מצב זה של יחסים בישוּב.

ו. 7 בספּטמבר 1942, מתוך דברי תשוּבה במועצת-ההסתדרוּת המ"ז    🔗

אשר להסכם עם הרביזיוניסטים – זוכרים אנו את תעלוליהם בימי המאורעות. ויודעים אנו מה יכולות לגרום לנו כנופיות שאינן מקבלות משמעת כללית בשעה חמורה. ובכן מה העצה? – אנוּ יכולים לעשות כל אשר בידנוּ, א) כדי לסלקם, או ב) כדי להחזיק אותם במסגרת. הרביזיוניזם, לפי הכרתי, היא תנועה שרק דרך אחת לנוּ לגביה, (אמנם איני יודע אם נצליח בה), והיא: להשתמש בשעות של אחריות ציונית רבה כדי להכניס אותם שוב למסגרת, כי הם ציונים. אי-אפשר לומר שרביזיוניסטים אינם מתנדבים לצבא, כי אילו היה כך – מנין להם הכוח שיש להם בפלוגות השונות? יש להם חיילים רבים, טובים ונאמנים שבצבא נמצאה אתם שפה משותפת: הם חברים בארגוּן הכללי והם חברים טובים בפלוגות שהם נמצאים בהן. ואם כי מתעורר אצלם לפעמים השורש הרביזיוניסטי והם מעלים הצעות שגעוניות, הרי הם מקבלים את המרות הכללית. אם כי הרצון לליכוד כל כוח העשוי לעמוד יחד אתנוּ במערכה (והם יכולים לעמוד יחד אתנוּ במערכה) אינו מוצא אצלנוּ את ההד הדרוּש, הרי אני מקוה כי הוא יבוא אלינו מן הגדוּדים. כבר היה בהיסטוריה שלנו מקרה כזה, שמהגדודים באה לנו מגמת האיחוּד של מעמד הפועלים שיצרה את ההסתדרות; הגדוּדים הקיימים ואלו שיווצרוּ יביאוּ לנו ליכוּד ישובי רב-ערך, ותקום הסתדרוּת ציונית אחת, ארגוּן ישוּבי אחד, שבו ימצא את מקומו כל צעיר יהודי-ציוני הנכון למלחמה. אבל זהוּ חזון לעתיד, החסר בהסכם זה, לדאבוני.

ומלים אחדות על ההסכם. אכן היתה ראשית המו"מ בדבר הסכם עם ההסתדרות מתוך אותו רצון שבא לידי ביטוי בדברי הקודמים: להקים מסגרת עליונה למלחמה יהוּדית. היה רצון להקים הסתדרות ציונית אחת ולבטל את ההסתדרות הציונית הנפרדת. נדמה היה, כי הדבר אפשרי, אבל נתברר כי אין הדבר כך, כי אין נכונות מצד הרביזיוניסטים לצעד זה. היתה בתוכם היאבקוּת לא קלה בענין זה, אבל לעת-עתה החליטה תנועתם לשמור על מסגרתם הנפרדת רבת הסכנות. כאשר הוכח שהדבר הוּא בלתי אפשרי, עמדה לפנינו שאלה אחרת: הצורך לגבר חיילים בהתגייסוּת ישוּבית כללית, ולשם כך דרוּש היה להביא לידי אחדות-כוחות מכסימלית בישוב, לפחות בענין הגיוּס.

הפירוד עלוּל לגרום לכשלון גדול למגביות. ואלה היראים כל כך מהשיטות הרביזיוניסטיות היוּ באים אלינו בטענה כבדה מאוד: הרביזיוניסטים התחרטוּ על החרם שהכריזוּ קודם על הגיוּס; הם הסכימוּ לצו הגיוּס הישוּבי, ואף היוּ מוּכנים לעודד את הגיוּס. הם אמנם לא הסכימוּ למסגרת ציונית אחת, אבל הם נכונים לעשות את הפּעוּלה הציונית שכולנו מכירים בה – התעזרו להם או לא? מגבית ההתגייסוּת היא מגבית כללית; גם הם ואוהדיהם משתתפים בה. האומנם תימנע מהם האפשרות לעשות גם אותו דבר שכולנו מעריכים אותו כדבר חיוּבי? יש חברים האומרים, שהסכם אתם הוּא הכרה בפירוד. ואני אומר את ההיפך: זוהי הגברת כוח האחדות. עצם הדבר שגוּף יהוּדי עושה מעשה חיוּבי והוּא נזקק להסתדרות הציונית ומקבל את עזרתה – הרי זה מעלה את ערכה של ההסתדרות הציונית ומוקיע יותר את מעשיהם הנפרדים. כל הציבור יראה ויווכח שאם הרביזיוניסטים הנפרדים עושים מעשה חיוּבי, ניתנת להם עזרתו של הציבור כולו; והיא נמנעת מהם במעשיהם ההורסים.

דיברוּ כאן על בזבוּז כספים, הואיל ובכסף שינתן להם לעידוּד הגיוּס ישתמשוּ למטרות אחרות. מניין הידיעות הללו? ההסכם להפריש לרביזיוניסטים כסף לענין הגיוּס, הותנה בתנאים מסוימים. פעוּלת הגיוּס שלהם תעמוד תחת פיקוּח כפול: א) אם אמנם ינהלו את הגיוּס לפי צו הישוב; ב) אם הכספים יוצאוּ למטרה זו. כל עוד לא יוּכח, שאין הפיקוּח הזה קיים או שאינו יעיל, אין רשוּת להשמיע דברים כאלה בציבוּר. האם הבזבוּז הוּא בכך שניתנה עזרה לפעוּלה חיוּבית, שהודות לה ניצלנוּ מסכנת פירוּד בפעוּלת המגבית.

דוּבר פה בנעימת ביטוּל: 35 אלף לירות לחודש… אמנם כן, בהשוואה לצרכים אין סכום זה מספיק. ההסתדרות הציונית והישוב העברי נקראים לעשות מפעלים ממלכתיים-מדיניים בלי כוח ממלכה, ולכך בודאי אין ההתנדבוּת הזאת מספקת. אמצעים אלה לא יספיקו להקמת הגדוּדים, לתמיכה במשפּחות המגויסים, ולהקמת כוחנוּ העצמי. לדעתי, גם אם נגיע לאותם הממדים שאנו מציגים לפנינו כיום במועצה זו – והם רחבים הרבה יותר – הם לא יספיקו. אך מתי זכינו להצלחה כזאת שמפעל חדש יאסוף 35 אלף לירות לחודש. וההיינוּ משיגים זאת בלי הסכם כללי? – סכּנה היא אמנם כוח מעורר, אך בתנאי אחד – אם יודעים להשתמש בה כראוּי. סכנה יכולה להביא להתעודדות או לרפיון. בלי מאמצים פנימיים מצדנו לנצל את הרגשת הסכנה, לא היינוּ מצליחים כך בעבודתנו. וניצוּל הסכנה הוּא בהחדרת תחושתה לרחבי הישוּב בלי לעורר פירודים מיותרים, נוספים על אלה הקיימים, עם אלה שעוד אין לנו כיום הכוח להחזירם למסגרת הכללית. כמובן, אל לנו להסתפק בהישגים ולקרוא: שישו בני מעי. דוקא ההצלחה שהיתה עד עכשיו נותנת מקום לדבר על הרחבה, והרחבה זאת תבוא מתוך כך שנדע לשמור במידה המכּסימלית על הליכוּד, ולא להילכד בפח ע"י דחיית ההסכם עם הרביזיוניסטים, כשהם מגלים נכונות לחתום עליו.

ז. 1 בנובמבר 1944, מתוך דברים במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

הטבח האיום, שעבר עלינו באירופה, לא ליכד אותנו, לצערנו הגדול, למחנה שיכוון את כל מאמציו לבניית העתיד בשביל שארית הפליטה, אלא הפרידנוּ למחנות. איני מדבר עתה על הפירוּד הפנימי בתוכנוּ, בתוך תנוּעת העבודה. אני מדבר על פירוּד מאיים יותר. קם ארגוּן הבונה עצמו על מרירוּת הקיימת בלב כל יהוּדי נגד אלה שיכלוּ, לדעתנוּ, להושיט לנו יד עזר ולהציל רבבות מאתנוּ, – ולא עשו זאת. ארגוּן זה רוצה להיבנות מהמרירות ולהשליט עצמו על הרחוב היהוּדי ולנהל את מלחמתו החיצונית של העם היהוּדי רק באמצעות המרירות הזאת ובכוח היאוּש. אין זאת תופעה חדשה בעולם. בעצם, כל הטבח העולמי, שאנו עומדים בסיוּמו, הוּא פרי של השתלטות כוחות ידוּעים באוּמות, בעזרת מרירות, יאוש ומשטמה. קשה לומר, מה הזיז את מה? ההיה רגש זה של אי-סיפוּק לאוּמי, של מרירוּת לאוּמית, אמצעי לעליה על כס השלטון, או אולי איפשרה עלייתם של כוחות מסוימים על כס השלטון את טיפוּח המרירוּת הזאת עד כדי גרימת הטבח העולמי.

ברחוב היהוּדי איחרה תופעה זאת. אנוּ עדים לה עתה, בשעה שיש יסוד לקווֹת שדרך זאת של השתלטות בכוח, באמצעי אלימות ובעזרת הטיפוּח של שנאה הדדית בין עם למשנהו ובין מחנה למשנהו, מתקרבת לקיצה בעולם. דוקא עתה תכפוּ איומים ומעשי-טירור ונסיונות להכניע את הרחוב היהוּדי לבעלי-אגרוף. והנה עכשיו, כשאנו חייבים להקדיש את כוחותינו למתן ביטוּי לכוח היהוּדי, לכוח הציוני של הישוב בארץ ושל שארית הגולה, לטובת פתרון חיוּבי של שאלות-גורלנוּ לאחר המלחמה – אנוּ נאלצים להפנות חלק מהם למלחמה בפנים. קבוצות-הטירור, וגם הזרמים שקבוצות-הטירור הן חניכיהם אינם פורשים גרידא, פורקי עול, סוחטי כסף וכדומה. על-כל-פּנים, אין הם עושים כל זאת להנאתם הפרטית. הם מתכוונים לעזור לפתרון השאלה הציונית. ואילו אפשר היה לפתור את חילוקי-הדעות שבינינו וביניהם בדרך של שכנוּע, של ויכוח, של הוכחה, של הכרעה בידי מרות ציונית, יהוּדית, ישוּבית – ודאי שהיינוּ בוחרים את הדרך הזאת, והיינו מוכיחים את הפסוּל בשיטותיהם ובדרכם להכריע בין דרכים שונות ע"י התנגשוּת יהוּדים ביהוּדים. אבל קבוּצות אלה אינן מניחות ברירה. אמנם, הן מכריזות ששאיפתן – מדינה יהוּדית וחברה יהוּדית עצמאית, אבל הן שוללות את העצמאות העברית ביסודה, משום שאינן מכירות בזכוּת היהוּדים לקבוע את דרכם, בזכות של סידוּר ישוּבי או ציוני פנימי, בזכוּתו של הקונגרס הציוני ובזכותה של כנסת-ישראל לקבוע את הדרך בה ילכו.

ואנוּ נתוּנים במצב לא-קל כל עיקר. לא אנוּ בלבד נלחמים בשיטות אלה. גם הכוח האנגלי השולט בארץ-ישראל רוצה להילחם בהן. ולעתים קרובות אנוּ שומעים מפי השלטונות גם האשמות כלפינו: מדוּע אינכם עוזרים לנוּ? אבל הישוּב היהוּדי מודיע, כי הוּא רואה את הדרכים האלה – של טירור, סחיטה, שוד ורצח – כסכנה לעתידנו ולעצמאוּתנוּ, והוּא רוצה להעמיד את כוחו לשם עקירת הנגע הזה, שהוא מסוּכן קודם כל לישוּב העברי. הן אין בידי כוחות-טירור אלה לזעזע את האימפריה הבריטית. על ידי הריגת עשרה או עשרים שוטרים, או על ידי פיצוּץ כמה בנינים, אין מסכנים את האימפריה הבריטית ואת שלטונה בחלק כלשהו של העולם, לרבות בארץ-ישראל. הם מסכנים אותנוּ. זהוּ הנגע שלנו. והישוּב רשאי לנסות כל הדרכים אשר ברשוּתו כדי לבער את הנגע הזה מקרבו. השלטונות אומרים לנו: לכם רק דרך אחת, הדרך של שירותים, שנפתחה במלחמה באויב החיצוני ושפרצנוּ אותה, והדרך של שירותים מסוימים במלחמה זאת, הפּנימית. איננו יכולים לקבל עצה זאת. קבוּצות-הטירור רוצות להשליט את עצמן על הרחוב היהוּדי ואינן נרתעות מכל סכנות חיצוניות, שהן עלוּלות להמיט על ראש הישוּב העברי. והמלחמה הזאת היא, איפוא, מלחמת הישוּב היהוּדי. אם יצליח הישוּב היהוּדי בכך שתהיה זו מלחמת דברים, מלחמת שכנוע – מה טוב! אך אם יאַלצוּ אנשי הטירור את הישוּב ללכת בדרך של כוח – הוּא לא ימנע עצמו ממלחמה זאת. יודעים אנוּ, כי בלעדי כוח עצמאי בארץ-ישראל לא יקוּם הבטחון. אין ספק שעוד לא סיימנוּ את מלחמתנוּ החיצונית לעליה יהוּדית, לזכות הגנה יהוּדית ולעצמאוּת יהוּדית, שתאפשר את ההגנה ואת העליה היהוּדית. עכשיו נוסף הטירור, הרוצה לשלול מאתנוּ את הזכוּת להשליט בתוך הישוּב העברי את המרוּת היהוּדית, את העצמאוּת היהוּדית, התלויה בנוּ. ויתכן שאין דבר המסכן את מלחמותינוּ כנגע פנימי זה.

הטירור שהשתלט ברחוב היהוּדי בזמן האחרון הוּא חילוּל טוהר הנשק העברי. רציחות מן המארב, הכנסת האנרכיה בארץ על-ידי מעשי סחיטות ושוד – כל אלה עלוּלים לסכן את עמידתנוּ. בכוח מה עמדנוּ? האם רק בכוחנוּ הפיסי בלבד? כל מלחמתנוּ מתבטאת בצירוף מתמיד של שני כוחות: א) נכונותנוּ להילחם גם כשאנוּ חלשים, גם כשנגדנוּ עומד כוח גדול יותר; ב) נכונותנוּ להילחם על זכוּתנוּ אגב ערעוּר זכותו של הכוח העומד נגדנו להילחם בנוּ בעיני דעת הקהל בעולם. בעמידתנו זו – בצירוף שני הכוחות האלה – ביכולתנו להראות, כי לא ניכנע לכוח וביכולתנו להראות לעולם שאלה המשתמשים נגדנו בכוח אינם זכאים לעשות זאת – בכל אלה סיכלנוּ את המזימות נגדנוּ.

וידע העולם, כי בכוחו ישתמש העם היהוּדי, הישוב העברי בארץ, רק כדי לסכל מזימות של השמדה, לסכל מזימות של רצח – אך לא כדי לרצוח, לא כדי להתנפל על אחרים, ולא כדי לאיים על אחרים. בכוח כוננותנוּ לעמידה בשער ובכוח הטוהר של עמידה זו השגנוּ את אשר השגנו. אוּלם עכשיו רואה העולם הופעה חדשה לגמרי בחיים היהוּדיים וברחוב היהוּדי: משתמשים בנשק יהוּדי לרציחות, לשוד, לסחיטות.

ממילא רואים אנו בדרכן של הכנופיות הטירוריסטיות סכנה לכוח המבטיח את חיי היהודים בארץ. אנו רואים בתעלולי הטירוריסטים סכנה לסיכויינוּ המדיניים.

עלינו לשים בראש מעיינינוּ – את דבר העלאת שרידי היהוּדים לארץ-ישראל. עלינו להחדיר בהם רצון לעלות וליצור בשבילם את האפשרות לעלות. ואפשר שזוהי הפרובלימה המרכזית של הציונוּת. לשם כך אנוּ זקוּקים לשני כוחות, אשר בהם נתגבר על המכשולים: כוחנוּ העצמי והרצון הציוני, שאותו עלינו לטפּח עכשיו. ולשם טיפּוחו עלינו לעשות מאמצים הכּרוּכים בקרבנות, בסכנות. עלינו להגיע ליהודים אלה בטרם הוכרע הגורל, בשעה שעוד אין נותנים לנו להגיע אליהם. מכשולים רבים עומדים על דרכנוּ, ועלינו להתגבר עליהם, עלינו להגביר אותם הכוחות, הרוצים לעזור לנו, על אלה הרוצים להכשילנוּ. רק הישוּב היהוּדי ותנועה ציונית טהורה, ההולכת בדרך של הגברת אחוות-עמים, יכולים להחליש ולהכשיל את המשטמה לעניננוּ.

יש אנשים בארץ הסבוּרים, שבכוח גיוּס המרירוּת והמשׂטמה יביאוּנוּ למטרה. הם סבוּרים, כי על-ידי הפיכת היהודים, כאן או במקום אחר, לגורם העוכר את החיים, המדליח את הבארות – ירכשוּ את הלבבות לעזרה לנוּ. והם מפתחים תיאוריות “מענינות” מאוד. אנו מעוררים את תשומת-הלב, ובזאת אנחנו מושיעים לארץ-ישראל. זוהי תיאוריה שאפשר בנקל לעמוד נגדה, והיינו בודאי עומדים נגדה בכוח הצפון בתנועתנו, ללא שימוש בשום כוח אחר, אילו היתה זו תיאוריה בלבד. אבל אנשי הטירור אינם רוצים להשליט את דעתם ברחוב היהוּדי בדרכי שיכנוּע בלבד, הם רוצים להכריח את העם היהוּדי לקבל דרך זו של “הצלה”, הנראית בעינינוּ דרך של הפקרת תקותנוּ. כבר נאמר כאן, כי זמן זה, העובר עכשיו עלינו, נושא בחובו סכנות גדולות, אך עם זאת הוּא נושא בחובו גם סיכוּיים טובים. אנוּ רוצים להגביר את הסיכוּיים על הסכנות, והם מגבירים את הסכנות על הסיכוּיים. על-כל-פנים, לא ניתן להטיל על הישוב העברי דרך שהיא בניגוּד לרוחו, בניגוּד לדעתו, בניגוּד להכרתו, בניגוּד לדרך שבה רוצה הוא ללחום על מטרתו ותקותו.

אין אנוּ שואפים להגיע למצב שיהוּדים ילחמוּ ביהוּדים. ודאי נרצה למנוע זאת, אבל אם מישהוּ סבוּר, שעל-ידי שימוּש בנשק ועל-ידי אי-רצוננוּ להשתמש בנשק נגד יהוּדים, הוּא יביא לידי כך שאיזו קבוּצה יהוּדית תוכל לכפות עלינו דרכים זרות, תוכל להשתלט על הישוּב היהוּדי, בעזרת כונות זרות, בכיווּן זר, עליו לדעת, שכשם שאנוּ מתנגדים לטירור כך אנוּ מתנגדים לכניעה לטירור. לא ניתן להכניע את הישוּב העברי. הישוּב העברי יהיה חפשי לקבוע את דרכו, ודרכו של הישוּב העברי תהיה זו שהוא עצמו יקבענה. נצטער מאוד, אם יהיה עלינוּ להקדיש חלק מכוחנוּ בשעה זו למלחמה פנימית, אבל אם לא יהיה מוצא – ונראה שאין מוצא – לא ניתן להמיט עלינו אסונות.

הדוגלים בטירור שואלים ממקורות שונים כל מיני הוכחות להצדקת דרכם, ואם הם ירצוּ לנהל את מלחמתם בדרך של כרוּזים, עתונים וכדומה – נוכיח את כזבם על-ידי עתונים, על-ידי כרוזים ובדרכים דומות, אבל אם הם בוחרים להם דרכים אחרות, לא תהיה ברירה אלא להילחם בהם בדרכים שלהם.

לא נחזור כאן על השגיאה הגדולה שנעשתה באירופה, ששם חשבוּ להילחם בדרכים דימוקרטיות בלבד במי שבז לדימוקרטיה ואחז בדרכי איום, טירור ורצח בלבד.

יש מידת התנגדות שונה לטירור בחלקים שונים של הישוּב העברי. יש כאלה שבלבם מקננים רגשי-המרירות המוצדקים, אשר בהם דוגלות קבוּצות הטירור, ולפיכך נוטים הם לחשוב, שאסור להילחם בקבוצות אלו, הנוקמות כאילו את נקמת הדם היהוּדי שנשפך, כשכל העולם עמד מנגד ולא הושיט יד לעזרה. ויש גם כאלה, אשר להם חשבונות אחרים לגמרי, חשבונות דומים לשל אלה אשר עזרוּ לנאַצים ולפאַשיסטים לעלות לשלטון באירופה. מסוּכן מדי היה בעיניהם כוח-הפועלים העולה, והם חשבוּ שעל-ידי הקמת כוח עממי חדש יחלישוּ ויכשילו את כוחו העולה של הפועל. כך היה באיטליה, וכך היה בגרמניה. אין זאת הפּעם הראשונה שהאינטרס הלאוּמי של הפּועל עולה בקנה אחד עם האינטרס המעמדי שלו, והאינטרס המעמדי של אחרים מתנגד לאינטרס הלאוּמי. בזכוּת זו הוטל לא אחת על תנועתנוּ להוליך אתה את הישוּב, כי זוהי קודם כל מלחמת הישוב ומלחמה ציונית. אל ניתן להשליט בתוכנוּ דרכי-אלימוּת, אשר לא זו בלבד שיערערוּ את חיינוּ הפּנימיים, אלא אף יכריתוּ את תקוותינוּ להצלת יהוּדים ולריכוּז יהוּדים בארץ-ישראל, ימנעוּ אפשרות לרכוש כוחות ידידותיים לנוּ ויגבירו את ההסתה נגדנוּ בעולם, את הכוחות הצוררים לנוּ בעולם, שאינם קטנים וחלשים, בשעה שנצטרך לעמוד לפני הכרעות קשות. ודאי אין אנוּ שׂשׂים לקראת מלחמה זו, אבל שמירת כוחנוּ הפּנימי, שמירת כוחו של הישוּב וחופשו – תנאי הם לעמידתנו.

איננוּ משלים את עצמנוּ במחשבה, כי השאלה הציונית תיפתר בכוח הזרוע. היא תיפתר בכוח היצירה של העם העברי, בכוח פריצת עליה ופתיחת דרך חוקית לעליה; היא תיפתר בכוח המפעלים אשר יקים העם היהודי בארצו. הכוח דרוּש רק כדי להגן על מפעלים אלה. ואנשי-הטירור חושבים אחרת. הם חושבים, כנראה, שהדרך היחידה לפתרון השאלה הציונית היא הטלת אימים – על הערבים וגם על הישוּב העברי.

הישוּב העברי יבטיח לעצמו חיי חירות פנימיים, ואת האפשרות לרכז את הכוחות היהוּדיים שלנוּ בעולם, וגם ימנע את האפשרות שיהוּדים בארץ-ישראל ישמשו תואנה ואמתלה בידי הצוררים המתנכלים למפעלנו. אנוּ חייבים להיות מוכנים למעשים, כי בנפש ההתפּתחוּת החפשית שלנוּ בארץ-ישראל הוּא, בנפש תקותנוּ ותקוּמתנוּ.

על הדברים האמוּרים יש להוסיף עתה: לאחר הרצח של לורד מוין¹⁰⁷ אין עוד מקום לויכוח על הדרכים לעקירת הנגע של פשעי הטירוריזם. הצורך למנוע בלי כל דיחוּי פשעים נוספים ולהרחיק את הסכנות הכרוּכות בהם דוחה כל שיקוּלים אחרים ומחייב לאחוז בכל האמצעים ולהושיט עזרה פעילה בביעור הרציחות.

ח. הצעת הסכם על תכנית פעולה ציונית לתקופת המלחמה וועידת השלום¹⁰⁸    🔗

השנים לפני המלחמה וגורל היהוּדים במלחמה, העמידוּ מחדש בכל החריפוּת את השאלה היהוּדית כשאלה התובעת פתרון מדיני בינלאוּמי ואיננה ניתנת להיפתר על ידי פאליאטיבים, אלא על-ידי פתיחת שערי ארץ-ישראל לעלייה המונית.

לשם השגת פתרון מדיני זה, מחויבת התנועה הציונית להגיע בהקדם לידי ליכוד הכוחות, בארץ ובגולה, לשם פעוּלה אחידה בשדה המדיניות, הצבא, העליה והבנין.

לפיכך ראוּ מפלגת פועלי א"י וברית הציונים הרביזיוניסטים בארץ-ישראל לבוא לידי הסכם על הצעת תכנית פעוּלה ציונית לתקוּפת המלחמה וועידת השלום.

מפא“י תציע את התכנית לפני הועה”פ הציוני.

פרק א' – יסודות

א. המאמצים המדיניים של עם ישראל יכוּונוּ להקמת המדינה העברית בגבולותיה ההיסטוריים של ארץ-ישראל.

ב. התפקיד המדיני העיקרי בימי המלחמה יהא הקמת צבא עברי כבעל-ברית שווה-זכויות בין שאר צבאות בעלי-הברית הלוחמים לצד בריטניה.

ג. התפקיד העיקרי בסיוּם המלחמה – ארגוּן העלאתם המידית לארץ-ישראל של המוני היהוּדים הזקוּקים להגירה מארצות מגוריהם והרוצים בארץ ישראל.

ד. לשם הכשרת התנאים לקליטת העליה ההמונית בסיוּם המלחמה, יש להכין תוך תקוּפת המלחמה את ביצוּע המלוה הבינלאוּמי.

ה. משלחת מדינית אחידה תייצג בשם עם-ישראל את הדרישות המדיניות הנ"ל בפני הגורמים הבינלאוּמיים ותתבע את השתתפוּתו בועידת השלום.

ו. המדיניות היהוּדית תשאף לבוא לידי הסכם עם המדינות השכנות של ארץ-ישראל ותתמוך בשאיפותיהן לעצמאות ולהידוק יחסיהן ההדדיים על תנאי שיבטיחו את תמיכתן בהקמת המדינה העברית בגבולותיה ההיסטוריים של ארץ-ישראל.

ז. בצד הפּעוּלה המדינית והצבאית יש להמריץ בארץ, תוך תקוּפת המלחמה, את הפּעוּלה הישוּבית מתוך השקפה לאוּמית-אסטרטגית, ובחוּץ-לארץ – פעוּלת הקרנות לשם הגברת העליה, גאוּלת הקרקע, התישבות והתגוננוּת.

פרק ב' – ליכוד התנועה הציונית

א. הועה"פ הציוני יחליט, שפירושה של מטרת הציונות המנוסחת בתכנית באַזל הוא – הקמת המדינה העברית בגבוּלותיה ההיסטוריים של ארץ-ישראל.

ב. יכוּנס בהקדם קונגרס ציוני שלא מן המנין, אם אפשר עוד לפני סיוּם המלחמה.

ג. הועה"פ הציוני יחליט כי השקל המקנה זכוּת בחירה לקונגרס זה ינתן ללא תשלוּם לכל מי שחותם על התכנית הבאַזלאית.

ד. כל שוקל נחשב לחבר ההסתדרות הציונית ומתחייב לציית להחלטות הקונגרס והוראות המוסדות הציוניים.

ה. על האמצעים להחזקת ההסתדרות הציונית אשר לא יפגעו בסוברניוּתה ויאפשרו לשחרר את השקל מתשלום – ידוּן הקונגרס.

ו. זכות הבחירה תשולל משוקל רק לפי פס"ד של בית-דין מיוּחד, אם יימצא כי השוקל עשה מעשה שפגע במטרות הציונות.

ז. ההסתדרות הציונית רשאית להטיל סנקציות על חבריה מבלי לפגוע בזכוּתם כשוקלים וכבוחרים ובזכוּת עלייתם לארץ-ישראל.

ח. ברית הצה"ר מצטרפת כגוש להסתדרות הציונית.

ט. ההסתדרות הציונית החדשה מפסיקה את קיוּמה.

י. נציגי הצה"ר יצורפו להנהלה הציונית ולמוסדות הציוניים.

יא. ההנהלה הציונית תכוון את פעוּלותיה ואת פעוּלות מוסדותיה לפי התכנית המנוסחת בפרק א'.

פרק ג' – בישוּב

א. כנסת ישראל תחוּזק בתור המסגרת הארגוּנית האחידה של הישוּב העברי בארץ-ישראל.

ב. יוטל מס לאוּמי כללי על הישוּב על יסוד חלוקה פרוגרסיבית של נטל המסים לשם:

1. הקלת המצוּקה.

2. הגברת הבטחון.

3. החזקת המפעלים התרבוּתיים והסוציאליים של הישוּב.

ג. ארגוּני השמירה¹⁰⁹ יתמזגוּ ויימצאוּ תחת מרוּת ההנהלה הציונית לפי תכנית המכילה ערוּבות לתקוּפת-נסיון מספקת.

ד. ארגוני הפועלים יבואוּ בהקדם לידי הסכם שיבטיח את איחוּדו של ציבוּר הפועלים העברי לשם:

1. הגנה על עניניהם המקצועיים של הפועלים.

2. הקמת נציגות כללית של כל הפועלים בעניניהם המקצועיים (נבחרת בבחירות כלליות או מורכבת על-ידי הארגוּנים לפי גדלם המספרי).

3. חלוקת-עבודה שווה לכל יהוּדי בתנאי שישמור על תנאי העבודה המוסכמים על-ידי ציבור הפועלים המאוּחד.

4. הגנה משוּתפת על עניניהם של מחוסרי-העבודה.

פרק ד' – עליה

יוקם מוסד מיוּחד לעליה שלידה תימסר הפעוּלה מטעם כל המפלגות.

הח"מ, יוזמי ההסכם, יציעו כל אחד למפלגתו את ההסכם דלעיל.

ב. כּצנלסון, ע. ז’בוטינסקי, א. גולומבּ, ב. לובוצקי.

כ' כסלו תש"א, 20.12.40.

 

בשער    🔗

החוטאים והמחטיאים    🔗

החששות הכבדים לתוצאותיהם של מאורעות הכותל¹¹⁰ הולכים ומתאמתים. נתאמתה ההתראה, כי פגיעתה של הממשלה בקדשי היהודים ובזכויותיהם תעורר בין הערבים את ההכרה שכבוד היהודים הפקר ותגרום להתנפלוּיות ולמאורעות-דמים. אתמול היתה התנפּלות מאוּרגנת על המתפּללים. הפּעם נתפסו אמנם אחדים מן המתנפלים וגם נשפטו במהירות הנאותה למקרה כזה, אולם נשפטו רק אלה, אשר היו כלי שרת בידי המסיתים. האחראים להתנפלות יושבים לבטח במשרותיהם בהנהלת עניני א"י בשם הממשלה הבריטית.

מאורעות הכותל בכל שלביהם הם עדות נאמנה לכך, שאם לא ממשלת א"י כולה, על כל פנים פקידים אחראים בתוכה הקובעים את הפוליטיקה שלה, מפיחים קנאוּת דתית וסכסוּכי עמים בארץ. מאורעות יום הכיפּוּרים שימשוּ קריאה לחוגים ידועים בין הערבים שימשיכו את מעשה המשטרה, וההמשך בא אתמול, ובנין הנדבכים על הכותל לא היה אלא קריאת-התגרות ביהודים. רק המשמעת הפנימית וההבנה, כי אסוּר לנו לתת נשק בידי אלה השואפים לגרות עם בעם, מנעוּ את ההתפּרצוּת הטבעית של היהוּדים. אוּלם אין לסמוך על המשמעת הפנימית של היהודים, שגם לה יש גבולות, ולא על המשפט הזה של מתנפלים אחדים, כל זמן שהמחרחרים והמסכסכים תהיה להם יד בממשלת ארץ-ישראל.

הישוב העברי אסור לו לשקוט ולהירגע, עד אשר תחדל בממשלת הארץ פוליטיקה זו העשוּיה להקים נגדנו את הכוחות האפלים בתוך הערבים.

יש לסכל את כל נסיונותיה של הממשלה להישען על הפירוּדים הפנימיים בקרב התושבים ולהגבירם. תשובה אחת צריכה להינתן להתנקשוּיותיה של הממשלה בזכוּיותיו הפּנימיות של הישוּב העברי על יסוד הניגוּדים המעמדיים ולהתקלסוּת בכבוד הלאוּמי של העם העברי על יסוד הניגודים הלאומיים והדתיים. והתשובה היא הגברת המאמצים לפעולה מאוחדת, מתוך הבנה והערכה הדדית בין החלקים השונים של התושבים, ובהדיפה אמיצה של הפוליטיקה אשר בשם שמירת השלום ומניעת הסכסוכים היא מגבירה ניגודים, זורעת שנאה ואיבה ומסכנת את שלום הארץ.

“דבר”, ז' בחשון תרפ"ט – 21.10.28

החזרת הבטחון    🔗

מקברותיהם של מאות החללים, ממיטותיהם של המוני הפּצוּעים המוּטלים בבתי-החולים, מהנקוּדות העשנות עדיין של הישוּבים העבריים שעלוּ באש, מהקהילות הנשדדות והנחרבות של חברון וצפת, מפי אלפי הפּליטים השדוּדים המתענים עדיין במחנות מרוּכזים תחת משמרים צבאיים, מפּי כל הקרבנות של אש השנאה שהוּצתה בארץ, ומפּי כל הישוּב העברי, עולה תביעה אחת: שינוּי המשטר והחזרת הבטחון.

במנשר הנציב נראוּ כאילוּ אותות רצון להענוּת לתביעה זו. כל התכסיסים של ממשלת ארץ-ישראל לסלף את אופי המאורעות ולהציגם כהפרעות שלום משני צדדים “בלי הבדל” הוכזבוּ בגלוּי ובבהירוּת ע"י ההודעה על “מעשי הזוועה שנעשוּ לבני הישוּב העברי”. במקום ההבטחה, שניתנה בעצם ימי הדמים, להימנע “מלאחוז באמצעי דכוּי יוצאים מן הכלל”, באה ההודעה על הענשה חמוּרה של האשמים במעשי אלמוּת, ובמקום כרכוּרי השלום עם המסיתים ועשיית רצונם, באה ההודעה על הפסקת המשא-וּמתן שהוּבטח להם בדבר שינוּיים קונסטיטוּציוניים בארץ.

כאילוּ התחלה של דרך חדשה מצד הממשלה. אוּלם כל מה שמגיע אלינוּ מן השיחות של ב"כ ההנהלה הציונית והישוּב עם הנציב מגלה גם למי שאינו מרחיק-ראות, כי לא די בהודעת נציב וברצון הממשלה המרכזית. כל זמן שפקידוּת זו, אשר התירה את עבודת ההסתה ואת הכנת הטביחות והפקירה את החיים, כל זמן שפּקידוּת זו תישאר על כנה והיא שתמסור לנציב ולממשלה המרכזית רפּורטים על הנעשה בארץ – תסורס האמת לפני השלטונות המרכזיים ולא יאחזוּ באמצעים שצריך לאחוז בהם להחזרת הבטחון, ושלום אמת לא יוקם בארץ, למרות כל ההכרזות והמנשרים.

“טבח צפת החל ביריה מצד היהוּדים”; “בהמצאת אמצעי הגנה לישוּבים העבריים כּרוּכה סכּנת התפּרצוּיות מצד אלמנטים קיצוניים שבין היהוּדים”; “חיפּוּשׂים נעשו אך אצל יהוּדים שמבתיהם התנפּלוּ וירוּ” – כאלה הן הידיעות שמקבל הנציב; היפלא אחרי זה, כי הצעותינו להבטחת שלומנוּ וקיוּמנוּ מתקבלות בחשדות ונדחות למעשה.

החלפת הפּקידות שלא היתה נאמנה לתפקידה, היא לא רק תביעת עונשים ולא רק תביעה לסיפּוּק מוּסרי ופוליטי של העולם היהוּדי כוּלו, היא גם תנאי מוּקדם להפסקת הפּרובוקציה נגד הישוּב העברי ולהקמת משטר של בטחון. המושלים ומפקדי כוחות ההגנה של הממשלה בחברון וצפת, אשר השלוּ את הישוּב העברי ואת ממשלתם; המושלים אשר לעיניהם הוכנוּ כל הטביחות והם שקדוּ אך לכלוא את היהוּדים בבתיהם; מושלים אחרים, שתחת שלטונם נמצא ישוּב יהוּדי חזק יותר שלא נתן להחריב את עצמו, אולם הם שקדוּ בימי המהוּמות להוציא את נשק ההגנה מידי היהוּדים; והמושל שדחה את קריאת החרדה של נס-ציונה והזדרז לשלוח משמרות לחפּש נשק בראשון-לציון; והמושלים שמצאוּ את ימי הזוועה והחרדה למתאימים בשביל חיפּוּשים דוקא בקבוּצות העמק ובמושבות הגליל ובערים – מושלים אלה מעכבים גם עתה את הפוליטיקה המוּבטחת במנשר הנציב ומקיפים את הנציב בידיעות המצדיקות את עמדתם; המושלים האלה, ובראשם מיסטר לוק, האחראי להתנהגוּתם בכל פּינות הארץ, – כל אלה יש לסלק מיד ממשרותיהם. הישארוּתם היא קלון לממשלת בריטניה; המשא-ומתן אתם – כלימה לישוּב העברי, ופעוּלתם סכנה מחוּדשת לשלום הארץ.

תנאי שני להקמת משטר של בטחון בארץ הוּא מילוּי ההבטחה של הנציב להעניש באופן חמוּר את האשמים במעשי האלמוּת. הבטחה זו כאילוּ מתמלאת, ומפינות שונות של הארץ מתחילות להגיע ידיעות על מאסרים המוניים בכפרים שהשתתפוּ בשוד וברצח. אוּלם כל הנאסרים עד עתה הם המוּסתים והמשוּסים, ואילוּ המסיתים שנסעוּ מכפר לכפר או שלחו את אגרותיהם להפיץ דיבות על התנקשוּיות במסגד עומר ועל טביחות מצד יהוּדים, – כל אלה עדיין משוטטים חפשים וממשיכים במלאכתם. דרך זו של ענשים, שאינה פוגעת בשרשי הרע ומקורותיו ומשחררת את האשמים העיקריים – אין בה בה לעקור את הרע, אלא להקריב כמה עשרות פלחים כדי לסמא את עיני העולם התרבוּתי. האשמים הישירים שהשתתפו במעשי השוד והרצח מוּכרחים לבוא על ענשם; הישוּבים הערביים שלקחו חלק בהתנפּלוּיות מחוּייבים לשלם את כל הנזקים שגרמו. אלה הם אמצעים בדוּקים בשביל למנוע את ההמון מהיגרר אחר מסיתיו. אוּלם אמצעים אלה אינם מוּצדקים ואינם שלמים, אם בראש-וראשונה לא יענשוּ באופן החמוּר ביותר מבעירי התבערה.

והדרישה החיוּבית של הישוּב העברי להבטחת קיוּמו היא – הגדלת השתתפוּתם של היהוּדים במשטרה, ומתן אמצעי הגנה עצמית מספיקים לישוּבים העבריים. דרישה זו נפגשת גם מצד הנציב באותם הנימוקים שהפֹקידוּת, אשר תחת ידו, אוחזת בהם.

“היהוֹדים לא יִסכֹּנוּ למשטרה”. אלה הם הראַפּורטים של המפקדים הצוררים ועליהם חוזר גם הנציב. הצעירים היהודים, אשר בכוחם ניצלה הפּעם הארץ מטבח כללי, אשר עמדוּ בקבוצות קטנות נגד המוני פורעים ושודדים בחוּלדה, עטרות, כפר עטה ויתר הנקודות הקטנות הנתקפות וגם בירושלים, חיפה ויפו, אלה אשר הדפוּ בנשק המעט שבידם את ההתקפות, אשר כוחות המשטרה לא יכלוּ או לא רצוּ לעמוד בפניהן – צעירים אלה אינם מסוּגלים להיכנס למשטרה. כך מעידים הפּקידים “המסוּגלים” וכזאת מאַשר גם הנציב.

“לא יתכן לזיין חלק אחד של התושבים”. גם זוהי טענה ידוּעה של אלה הדוחקים למעשה את החלק העברי מכל כוחות ההגנה בארץ. וגם על זה חוזר הנציב שלפי הודאת עצמו נעשו מעשי הזוועה נגד הישוּב העברי דוקא, שממנו לא נשקפת כל סכנה של התקפה.

תשוּבותיו של הנציב בעניני ההגנה העצמית של היהודים שׂמות כמעט לאַל את כל הכרזותיו על הבטחת הסדר בארץ. כי שוּם הגנה חיצונית לא תבטיח בטחון מוחלט, אם לא תינתן גם אפשרות של הגנה עצמית לנתקפים. הנה יש עתה צבא רב בארץ, אולם כשבאה איזו נקוּדה (ואפילוּ נקוּדה כבן-שמן, זה בית-החינוך ליתומים אשר פרופ' איינשטיין הריץ בקשה לנציב כי ידאג לשלומו) לבקש משמר, היא נדחתה בנימוּק, שאין לפזר את הצבא בכל נקוּדה ונקוּדה. וכיצד תגן כל נקוּדה על עצמה, אם לא ינתנוּ לה אמצעי הגנה, עד בוא העזרה מבחוץ? היהוּדים יש להם הרשות המוּסרית לדרוש, שהגנת חייהם ורכוּשם תימסר בידי עצמם, כי אין להם הבטחון בהגנת זרים, שהיא רחוקה ומאחרת תמיד ומשליטה את הסדר על ישוּבינו וקברות חללינו.

הישוּב העברי לא יוּכל לוותר על זכותו להגנה עצמית, ואם עד ימי הזוועות האחרונים היה אך חלק קטן בישוּב שלא רצה לבטוח בכוחות זרים בלבד, הנה עתה אחר פעוּלת ההצלה של קבוצות ההגנה העברית, נעשה ענין ההגנה לענינו של כל הישוּב, והוא יאחז בכל הכוחות והאמצעים שבידיו להבטיח לעצמו יחד עם הגנה נאמנה של השלטון גם את הכנתו העצמית.

“דבר”, 5 בספּטמבר 1929.

באין משפט    🔗

תוצאות המשפּט של הנאשמים ברצח מקלף¹¹¹ הלמוּ את כל הישוּב העברי. לעומת הצעקות לחיי בית-המשפּט, שפּרצוּ אחר פסק-הדין מפי אנשי הכפר, שהתנפּל על מוצא, מחלחלת בכל לב יהוּדי זעקה כבוּשה: אין משפט בארץ! אין תובע לדם שנשפּך, לטבח האיום ולמעשי ההרס והשוד בתוך מושבה עברית בקרבת בירת הארץ.

היוּכל להיות סילוּף-משפּט גדול מזה של זיכוּי הנאשם, אשר הודה על השתתפוּתו בהתנפּלוּת על המושבה שנהרסה ושבּה נעשה הטבח האיום?

היוּכל להיות למשפּט זה פירוּש אחר מאשר התרת הדם והרכוּש של היהוּדים? ההיה הבטחון לשופטים שאנשי הכפר שהתנפּלוּ יפרשוּ אחרת את משפּטם? החשבוּ השופטים, כי הם נותנים נשק בידי מסיתים לבוא שוּב אל הכפר בשעת כושר וּלעורר את אנשיו לשוד ורצח, בהבטחה שהם לא ייענשוּ, שלא ייענשוּ גם אם לא יהיה שמץ של ספק בהשתתפוּתם בהתנפּלוּת ואפילוּ כשיודוּ בזאת בעצמם?

ואשר לאלה שלא הודוּ והגינוּ על עצמם בטענות “אליבּי” שהמשפט הכיר אותן כבלתי נכונות: בודאי צריך היה המשפּט לדרוש מהתובע הוכחות שאין בהן שמץ של ספק. לא רק השופטים, גם הישוּב היהוּדי, התובע צדק ומשפּט, לא ירצה להטיל על אנשים נקיים את פּשע האשמים ולעשות ערבים חפים מפּשע ערבים לתועבות של ערבים אחרים. גם בעצם ההתרגזוּת הגדולה בימי הדמים מנע הישוּב העברי המאורגן כל מעשה של נקמת-דם וכל נסיון להטיל על סתם-ערבי את האחריוּת למעשי הרצח של הפּורעים הערבים. הישוּב, אשר עמד על נפשו וידע להוכיח למתנפּלים כי דם היהודים אינו הפקר גם כשהשלטונות מפקירים אותו, ידע להבדיל גם בשעות איוּמות ביותר בין רוצח, שודד ומתנפּל וּבין הבנים האחרים של העם, אשר הפורעים והמסיתים התימרוּ לפעול בשמו. על אחת כמה וכמה יֵדע להבדיל זאת עתה ולא ידרוש מהמשפּט דמי נקיים. אולם כלום נעשה הכל כדי להיווכח באשמתם של הנאשמים או לגלות את האשמים האחרים?

הנסיון בארץ מלמד, כי יש בידי הממשלה לגלות גם פּשעים הנעשים מן המארב ובסתר לילה, כשרצונה בכך, וכשהנפגע הוּא ממשפּחת המיוּחסים של הגזע הבריטי או האמריקני. וכאן הלא נשפּך הדם על ידי המוני אדם באמצע היום לעיני תושבים אחרים של המושבה!

תושבים אלה אשר נתקפו יחד עם הנרצחים נפסלה עדוּתם, מפּני שהם לא רצו לגלות את שמות מגיניהם ולמסרם למאסר ולתעלוּלי המשפט שאינו מכיר על פי רוב בזכוּת ההגנה העצמית של יהוּדים נתקפים. היש התעללוּת גדולה מזו ברגשי אדם ובהכרתו המוּסרית?

למדנו לא לחשוד במשפּט וסוּפר לנוּ הרבה על צדקת המשפּט הבריטי, אוּלם יש, כנראה, לאנגליה איפה אחת בארצה ואחרת בארצות אשר תחת שלטונה. כאן הרגלים אחרים, מידות אחרות, פּקוּדות אחרות וּמשפּט אחר. הישוב העברי לא יוכל להשלים עם זאת ולא יחדל מתביעתו למשפט נקי מכל חשבונות פוליטיים, שרק חשבון אחד לו – העברת הפשעים מן הארץ.

בטחון והגנה    🔗

מהגליל מגיעות מחדש ידועות על חבוּרות שודדים, על שוד עדרים ועל נסיונות של גנבות. ההכרה, שניטעה בלבבות אחר המאורעות, כי אין בארץ יד נאמנה השומרת על הבטחון וּמענישה על פּשעים, נותנת את תוצאותיה. הארץ מוּחזרת למצב ההפקרות של ימי השלטון התורכי. המצב רע מאשר בימים ההם, כי מצב ההכנה העצמית הוא רע יותר. יש עליה השגחה ויד חזקה.

בפּרלמנט בלונדון קל ליישב את שאלות הדואגים לבטחון החיים בארץ. בא-כוח הממשלה ענה, כי מימי המאורעות לא נלקח מהמושבות העבריות, חוּץ מעקרון, באר-טוביה וחוּלדה, הנשק שניתן להן ב-1921. מי ממציגי השאלות בפרלמנט יוּכל להבין את ההשתמטוּת שבתשוּבה זו, כי מי מהם יודע שהנשק נלקח עוד לפני המאורעות? אולם את דעת הישוּב בארץ הרי אין להניח בתשובות כאלו. הוא לא יחדל לתבוע את זכוּת ההגנה העצמית, אשר כל יום שהיא נדחית מצמיח סכנות חדשות.

גילוּי הכוח של ההגנה העצמית בימי המאורעות מנע בעד התפּשטוּת המאורעות ושמר את רוב הישוּבים העבריים מנסיונות של התנפּלוּת. שלילת האפשרוּת מהישוּבים היהודיים עתה לעמוד נגד רוצחים ושודדים תתפּרש בלי ספק כחוּלשה, ותגדיל את חוסר הבטחון.

הישוּב העברי לא יוּכל למצוא סיפּוּק בתשובות של בא-כוח הממשלה בפרלמנט האנגלי ולא יסתפּק גם אם יוּחזרוּ המושבות למצב שלאחר 1921. המצב בארץ השתנה ויש להתאים את האמצעים למצב. בכל הישוּבים, שאין הממשלה מחזיקה בהם משמרות צבא וּמשטרה מספּיקים לשמירת הבטחון, צריכה להינתן האפשרוּת של הגנה עצמית גלוּיה וּמספּיקה לתושבים היהודים. עצם הידיעה על הגברת כוח ההגנה העצמית של יהודים עלולה לחזק את הסדר בארץ ולמנוע בעד התנפּלויות והתנגשוּיות חדשות.

“הפּועל הצעיר” 31 בינוּאר 1930.

לישיבת הועד המנהל של הסוכנות היהודית    🔗

הישיבה מתכנסת בתקופה של משברים חמוּרים בחיי היהדוּת בגולה ולאחר אזהרה חמוּרה שניתנה למפעלנו ולתקותנוּ בארץ. תגוּבת הציונוּת אינה יכולה להיות אחרת מאשר מאמצים לגיוּס כל כוחות העם.

ציבור הפּועלים הרגיש את האזהרה שניתנה על ידי המאורעות עוד שנים רבות לפני כך. החרדה לגידוּל כוחנוּ, לרבוּי רכוּשנוּ הקרקעי ולהחשת הטמפּו של התישבוּתנו ליווּ את תנוּעת הפּועלים מראשיתה. הם הביאוּ אותה גם לסוכנוּת. עוד לפני שלוש שנים ניתן ביטוּי הולם לחרדה הגדולה בועידות מפלגות הפועלים¹¹². “הציונוּת לא תוּכל להתקיים והישוּב היהוּדי לא יוּכל להתקיים בארץ, אם במשך עשר-עשרים שנה לא נבנה את הארץ ולא נהיה בה לכוח… אני מתקיימים בכל הארצות בתור מיעוּט, אבל בארץ-ישראל לא נחזיק מעמד בתור מיעוּט, כי הרוב אשר בארץ יודע, שפּה אנוּ, המיעוּט, רוצים להיות רוב, ואת המיעוּט אשר כזה לא ישלים”. דברים אלה נאמרו על ידי בן-גוּריון בועידה החמישית של “אחדוּת העבודה” בתרפּ"ז. הרגשת החרדה הזאת נעשתה כיום לקנין כללי ונתעמקה עוד יותר בציבוּר הפּועלים. נוספה גם אזהרה חמוּרה לגבי התמיכה של ממשלת המנדט. אחד מטובי הידידים של מפעלנו במפלגת העבודה הבריטית – בריילספורד¹¹³ – נתן בּיטוּי לאזהרה זו בדבריו על שקיעת השלטון האימפּריאליסטי, על חוסר בטחון לימים ארוּכים בשלטון זר, על חוסר הערך של סייגים קונסטיטוּציוניים וערוּבות של נייר ועל הצורך לרכז במשך 15–10 שנים כוח ציוני שלא ייזדקק להגנת זרים ושימצא בכוחותיו דרך של התפּתחוּת מתוך יחסי שלום עם התושבים הערבים.

דברי אזהרה והרגשות חרדה אלה יביאוּ אתם חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל לסוכנוּת וישתדלוּ להקנות לכל המועצה את הרגשת האחריוּת הגדולה ואת הרצון למעשים ההולמים את השעה בקדוּם מפעלנו בארץ וּבארגוּן כוחותינוּ בגולה.

עמדתנו הפוליטית    🔗

התפּתחות היחסים בהודוּ החלישה, כפי הנראה, בלונדון את עמדת מקדשי המשטר הפּרלמנטרי הלאוּמי במזרח. בזאת גברוּ לפחות לשעה הסיכוּיים של הבנה פּוליטית הדדית בין הישוּב העברי בארץ-ישראל וּבין לונדון. עתה יש יותר יסודות לתקוה, כי גם במשרד המושבות וגם באינסטנציות הקובעות את הפּוליטיקה של המפלגות באנגליה יבינוּ יותר שהקמת יחסי שלום, פּיתוּח החופש ושמירת עניני התושבים בארץ-ישראל אינם עולים בד בּבד עם הקמת משטר פרלמנטרי, שבמצב הקיים אין בו אלא להשליט את המעמדות המדכאים והמנצלים. כיום יש, כנראה, למצוא אוזן יותר קשבת לדרך המפנה את הדאגה לזכוּיות התושבים לא בכיווּן הדימוקראטיזם הפּרלמנטרי הפורמלי, העונה לאינטרסים של שכבה עליונה דקה בקרב התושבים, אלא בכיווּן הטיפוּל בענינים החיוּניים של המוני התושבים, בשאלותיהם הכלכליות, תנאי עבודתם ומשקם, נטל מסיהם, הגנה מפּני נושכי הנשך המרוששים אותם וכד'.

דרך זו, אשר מפלגת פּועלי ארץ-ישראל קבעה אותם כדרכה, אין פּירוּשה צמצוּם זכוּיות התושבים בשטח עניניהם הכלכליים בלבד, אלא שבשאלות הפוליטיות יובאו בחשבון שני גורמים עיקריים: ראשית – זכוּתו של העם העברי לבוא לארץ, לישבה ולפתחה במידת כוחותיו ואמצעיו ובמידה שאינה גורמת לדחיקת רגלי התושבים הקיימים. זכוּת זו אינה יכולה להיות תלוּיה ברוב הקיים של התושבים, וכל זמן שאין הכרה אמיתית של הזכוּת הזאת מצד תושבי הארץ אין הארץ יכולה לקבל צוּרת שלטון המקנה לחלק אחד מן התושבים אפשרוּת להשתמש בו לרעת הזכוּיות של העם העברי; ושנית – המצב הפּנימי של תושבי הארץ, אשר אינם מחונכים עדיין ברוּבם הגדול להשתתפוּת בהנהלת הארץ ולהגנה נכונה של עניניהם.

שני הגורמים הנזכרים מחייבים הדרגה ידוּעה בהתקנת השלטון העצמי. הזכוּיות הפוליטיות של התושבים צריכות להתבטא קודם כל במוסדות השלטון המקומי, שבהם נחתכים הענינים היותר חיוניים והיותר קרובים לנפשו ולהבנתו של התושב. כאן הוּא יקבל את החינוּך הפּוליטי, יתרגל להגנת האינטרסים שלו נגד המשתלטים עליו ולפעוּלה משותפת בין בני העמים והעדות השונות. כאן הוא יוּכשר, אוּלי, גם להכרת הזכוּיות של שוּתפו לחיים ועבודה בארץ, של העם העברי. יחד עם הדימוקרטיזציה של מוסדות השלטון המקומי יש מקום בארץ גם לשיתוּף יותר ממשי של התושבים בהנהלת העדות, המקיפות גם כיום ענינים חיוּניים רבים של התושבים ושסמכוּתן תוּכל להתרחב עד לגבוּלות של אבטונומיה לאוּמית שלימה, אשר אינה נטוּלה השפּעה גם בקביעת הענינים החשוּבים בארץ כוּלה.

היינוּ עדים בזמן האחרון להכרזות של צוררי הציונוּת מבין הערבים ויועציהם האנגלים על נכונוּתם להכיר בהצהרת בלפוּר, אם רק הגשמתה לא תגביל ולא תדחה הקמת ממשלה לאוּמית ערבית, אשר לה תימסר הגשמת ההצהרה. אנוּ נוכל אולי לזכות בקרוב גם להודעות של נכונוּת לוותר על דרישת הפּרלמנט, אם אך תוּבטח הגבלת העליה וההתישבוּת היהוּדית והשארת הארץ במצבה הכלכלי והתרבוּתי כיום הזה. כי על זאת נטושה עיקר המלחמה בין הציונוּת ובין מתנגדיה. ואנו לא נוכל לבטוח בשוּם עמדה פּוליטית, אלא אם תומכי דרכנוּ לפחות יקבעוּ את האורינטציה שלהם לא על יסוד קוניוּנקטוּרה זו או אחרת, אלא מתוך הכרת זכוּתנוּ על הארץ. לכך צריכים להיות מכוּונים עתה מאמצי פעוּלתנוּ הפּוליטית.

לריאורגניזציה של כוחות הבטחון    🔗

מספּר השוטרים הבריטיים הולך וגדל בארץ. בידי אדמיניסטּרציה נאמנה הם יוּכלוּ בלי ספק לשמש ככוח-הגנה רב-ערך. אוּלם גם הממשלה הכירה, כי הוספת השוטרים הבריטיים אינה מתקנת עדיין את הליקוּיים שנתגלוּ בכוחות השמירה והבטחון, והיא הזמינה מוּמחה מציילון¹¹⁴ לעבּד תכנית לריאורגניזציה של המשטרה.

ואמנם, הרי תפקיד המשטרה אינו צריך להיות מכוון רק להשקטת מהוּמות אחרי התפּרצוּתן, אלא לביצוּר הבטחון ולמניעת האפשרות של התפּרצוּת. אחד מחובותיה העיקריים של המשטרה הוּא לעקור את הנטיות של הפקרוּת ולנטוע הכרה במציאוּתו של כוח המונע מעשי פשע. תפקיד זה הוּא באופן טבעי מסוּר אך למשטרה הרגילה הבאה במגע עם המוני התושבים, וכל זמן שלא תבוא ריאורגניזציה בתוכה, אין לבטוח, שההמונים לא יתפתוּ מחדש להאמין, כי הממשלה עלוּלה להיות נייטראלית במהוּמות המכוּונות נגד יהוּדים, ושההתפרעוּת הפּסיכולוגית שנשתלטה אחר המאורעות לא תוסיף לסכּן את שלום הארץ.

אין לכחד, כי השכּנת הבטחון בארץ דורשת מאמצים גדולים. לא רק המאורעות, אלא גם כל מהלך הענינים שאחריהם עירער את היסודות של חיי שלום בארץ. הרישול האיום בגילוּי פושעי המאורעות, דרכי השיפוּט של פורעי חברון ומוצא, ולעוּמת זה – הזריזות בגילוּי התנקשוּת במנהל עבודה אנגלי, והחריצוּת שטרם היתה כמוה, במשפּט חינקיס, הלא הם ממשיכים ומעמיקים גם בקרב היהוּדים וגם בקרב הערבים את ההרגשה שהממשלה מפקירה את הדם היהוּדי. גם הופעות אלה קשוּרות במידה ידועה במשטרה שבידה חיפוּש הפּושעים וחקירתם. הריאורגניזציה של כוחות הבטחון היא, איפוא, אחד הדברים החשוּבים עתה ביותר לארץ.

אוּלם כל תכנית לריאורגניזציה תחטיא את מטרתה אם היא תצטמצם בתיקוּנים טכניים ואדמיניסטראטיביים בלבד. השורש של ליקוּיי המשטרה הארצישראלית הוּא בהרחקת האלמנט המעוּנין ביותר בשמירת השלום בארץ – בדחיקת רגלי היהוּדים מן המשטרה. היסוד לחוּלשת המשטרה בימי המאורעות, להתעלמוּתה מהאותות להתחוללוּת הפרעות, לפסיביוּתה במקומות שונים בעצם ימי ההתנפּלוּיות ולחיפוּי הפשעים אחר כך, אינו אלא בזה שהמשטרה היא בעיקרה ערבית העומדת תחת השפּעת האגוּדות הנוצריות-מוּסלמיות. זהוּ הדבר הדרוּש בעיקר לתיקוּן.

כיצד לתקן זאת אין מן הצורך להורות עוד. לא פעם הוכחנוּ את זכוּתנוּ, כישוב נתקף, על שותפות במשטרה במספר שווה לערבים; לא פעם דרשנו תיקוּן התנאים והיחסים במשטרה למען אַפשר קיוּם מינימלי לשוטר עברי; לא פעם הסברנו את ההכרח של קיוּם חלקי-משטרה עבריים בישוּבים ובשכונות העבריות. ורבות עמדנוּ על קיפוּח הזכוּת של חלקנו בחיל-הספר.

אם יתוּקן היסוד ויוּשׂם לב לדרישותינו, רק אז תשוּנה האטמוספירה בתוך המשטרה כוּלה, רק אז תוּפק התועלת השלימה גם מן המשטרה הבריטית, התלוּיה במידה רבה בכל מערכת כוחות הבטחון.

המשלחת הערבית והממשלה    🔗

אין זה עוד סוד, כי יד הממשלה היתה חרוּצה מאוד בהרכבת המשלחת הערבית, בהקמת השלום בין הצדדים שבה, ובזירוּזה לנסיעה ללונדון. אכן שירוּתה של הממשלה היה, כפי הנראה, שירוּת דוב לאנשי הועד הפּועל הערבי. הוא נתן יסוד לאופּוזיציה להפיץ חשדים וּלהטיל אי-אימוּן במשלחת; הוּא חיזק גם, כפי הנראה, את פּעוּלתם החשאית של הקומוּניסטים, אשר חדלוּ לגמרי להיות מוּרגשים בציבוּר העברי ובתנוּעת הפּועלים היהוּדית, וכל פּעוּלתם מתרכזת בעיקר בעניני הפּוליטיקה הפּנימית של האֶפנדים הערבים. לאופּוזיציה, כמו לקומוּניסטים, היה – מטעמים שונים – לא לרצון הקשר בין אנשי המשלחת ובין הממשלה. בכוחם הולכת הנוצרת עתה חזית קשה לא רק נגד המשלחת ובין הממשלה. בכוחם הולכת ונוצרת עתה חזית קשה לא רק נגד המשלחת, אלא גם נגד הועד הפּועל הערבי ונגד המופתי.

לא עלינו לבוא בדין עם הממשלה, אם המלחמה הפּנימית הזאת, שנסתייעה על ידיה בלא יודעים, תחליש את החזית של אלה הרוצים לקומם את הישוּב הערבי נגד הישוּב העברי וּלהשתלט על הארץ ברוח הפחת ניגוּדים גזעיים ודתיים. אוּלם בלי קשר אל תוצאותיה של תמיכת הממשלה במשלחת וּמבלי כל יחס לזה, אם היא חיזקה או החלישה את עמדת המשלחת והועד הפּועל הערבי, נשאלת השאלה: האוּמנם זה ענינה של הממשלה לסייע לאמבּיציות הפּוליטיות של משפּחות המיוּחסים? הזוהי דאגה לתושבי הארץ? האם לא היתה מיטיבה לעשות, אילוּ במקום זה היתה ממלאָה את חובותיה האמיתיות לתושבים הערבים והיתה מטה אוזן לצרכי הפּועל והפלח הערבי ומשפּרת את מצבם לכל הפּחות בעבודות הממשלה?

“הפועל הצעיר”, 14.2.30.

הצעת הפרופ' איינשטיין    🔗

בהוצאה האנגלית של ה“פלשתין” נתפּרסמה ההצעה של הפּרופ' איינשטיין המכוונת לצמצם את שטח הניגוּדים וּלהביא לידי הבנה הדדית בין הערבים והיהוּדים. טבעי הדבר, שפּרופיסור איינשטיין הפנה את הצעתו לעתון של הועד-הפּועל הערבי, לאותו צד, שאם הוּא לא יתנגד לנסיון של הבנה הדדית לא ימצאוּ לו עוד, לנסיון זה, כמעט כל מתנגדים חשוּבים. אוּלם ה“פלשתין” האנגלי שפּירסם את הצעתו של איינשטיין לא הביע יחס אליה. אלא הודיע שהוא מחכה לדעת העתונות הערבית והיהודית. והנה העתונות הערבית הביעה את יחסה בשתיקה. היא גם לא פירסמה לפי שעה את מכתבו של איינשטיין. שתיקה כזו קשה, כמוּבן, לקבלה כהודאה וכהסכמה, והיא חורצת מראש את המשפּט על התוצאות המעשיות של הצעה זו.

אף על פי כן אין לפטור את עצמנו מהבעת יחסנו אנו להצעת הפרופ' איינשטיין. לא רק ערכו ושמו של המציע, כי אם גם הנושא של הצעתו מחייב תשוּבה שקוּלה. בקריאה הראשונה נראית משוּנה וּתמימה כאחד הצעה זו, להרכיב מועצה חשאית, שחבריה עורך-דין, רופא, ב“כ פועלים וב”כ אנשי הדת מכל אחד משני הלאוּמים, על מנת להביא שלום ולפתור שאלות לאוּמיות ומדיניות בארץ. לא ייתכן שהמציע עצמו לא ראה, כי בחשאיוּת של המועצה המוּצעת, באופן הרכבתה, בהעמדתה מחוּץ לענינים הפּוליטייםּ היום-יומיים, ניטל כוח ההשפּעה שלה. לא ייתכן שפרופ' איינשטיין הניח אפשרוּת של קביעת הפּוליטיקה הלאוּמית והיחסים בין העמים שלא על ידי המוסדות המוּסמכים לכך: על ידי המוסדות הדימוקרטיים של התנוּעה הציונית והישוּב העברי ועל ידי מוסדות מקבילים הצריכים עדיין להיווצר אצל התושבים הערבים. ואמנם הוּא מדגיש, כי למועצה זו לא תהיה סמכוּת מוּכּרת. רצונו איפוא, אך ליצור גם בשעה זו של חידוּד היחסים הפּוליטיים אפשרוּת של פּגישות בין יהוּדים וערבים מסוּגים שונים, אשר ישפּיעו מתוך רצון של שלום על המפלגות והמוסדות הקובעים את הענינים הפּוליטיים ויביאוּ לפניהם מדי פעם הצעות, עד אשר תימצא הדרך המוּסכּמת לפתרון דרישותיהם של שני הצדדים לטובת הארץ כוּלה. רצון כזה אינו יכול להיפּגש בישוּב העברי אלא מתוך הסכמה ורצון, ואפילו אם יש מקום לספקות לגבי הערך המעשי של ההצעה. אם אך יש תקוה כל שהיא לשינוּי מה של האטמוספירה האויבת בחוּגים ערבים ידוּעים ולמציאת דרך של הבנה הדדית עם סוּגים שונים של התושבים הערבים, אין אנו פטוּרים ולא נפטור את עצמנוּ מכל נסיון.

“הפועל הצעיר”, 21.3.30.

על ענשי המות    🔗

לפני שבוּעות אחדים נתפּרסם ב“פלשתין” האנגלי והערבי, מאמר נגד ענשי המות לנידונים על מאורעות אב. לאחר כמה דיבורים כלליים נגד “שפיכת דם כנקמה על דם אחר” ונגד “סמכוּת איש, מעמד או כיתה ליטול את החיים מאדם”, עובר העתון “להפנות את לב הממשלה לנקוּדת הראוּת הפּוליטית” וּלהזהירה נגד “לבוּי האש שכבתה כמעט”, ושוּב חוזר אחר-כך המאמר לתביעות המוּסר וטוען לנשפּטים כלאנשים שנפתוּ לעשות את אשר עשוּ “בלי יכולת לברר את אמיתות השמוּעות על רצח בני עמם בירוּשלים ועל הסכנות הנשקפות לדתם”.

לוּלא היוּ דברים אלה מוּדפסים בעתון המפיח איבה לאוּמית, ואילוּ הסיק בעל המאמר את כל המסקנות מתביעת הצדק והשלום שלו, כי אז היה בלי ספק מוצא הד רחב בישוּב העברי. אוּלם ה“פלשתין” שולל את הרשוּת של נטילת החיים דוקא בקשר עם ענשי המות לפורעים ולא שמענוּ ממנוּ אותה דעה בקשר בלתי-אמצעי עם רציחות חברון וּצפת, למשל. הוּא דורש חסד למוּסתים, אבל אינו תובע כלל את הענשת המסיתים. ויותר מזה, עתון “מטיף-שלום” זה עצמו אינו נמנע כלל וּכלל מהשריש בלב ההמונים אותן “שמוּעות” העלוּלות להביא אותם שוּב לספסל הנאשמים. דרישת הצדק והיושר והתביעה להוקרת חיי אדם, כשהיא נשמעת מעתונוּת זו, שהצדק טוב בעיניה רק כשהוא נחוּץ לה, אין תקפה המוּסרי גדול ביותר.

ועוד זאת, שאלת הענשים לפורעים אינה שאלה מוּסרית מוּפשטת, העומדת מחוּץ לתנאי המקום והזמן. אילוּ היתה באמת האש כבוּיה, כהצהרת בעל המאמר ב“פלשתין”, כי אז היה המצב אחר, ואחר הוּא המצב, כשהסתת הארס עוד נמשכת, כשגם דרישת החסד לפושעים וכמה דרישות פּוליטיות אחרות מלוּווֹת באיוּמים וכשהתקוה לביטוּל ענשי המות לנידוני המאורעות כבר מאמצת מסיתים לפתות שוּב את ההמון, כי מעשי הרצח והשוד נגד היהוּדים לא ייתקלוּ בהתנגדוּת גמורה של הממשלה וכי אין לפחוד: משפטי המות לא יוּצאוּ לפועל. קריאות כאלוּ נשמעוּ לפי עדוּיות שונות בקהל הערבי אך לפני ימים אחדים בעצם ימי נבּי-מוּסה.

מצב זה צריך להשתנות קודם כל. אמנם לא משפּטי מות ישנוּ אותו. ההכּרה, אשר מצאה ביטוּי בהחלטות הועידה השלישית של הסתדרוּת העובדים, כי “אין קשר ישר בין האכזריות של המשפּט והפחתת הפּשעים”, וכי “הממשלה הממיתה את הפּושעים מחנכת את אזרחיה ברגש של זלזוּל לחיי האדם”, הכרה זו לא שוּנתה אצלנו ואנוּ, ציבוּר העובדים על כל פּנים, נוסיף לדרוש את ביטוּל ענשי המות בארץ ובכל הארצות.

הישוּב העברי ברוּבו הגדול, לא זה הקיים בדמיונם של כתבני “דואר-היום”¹¹⁵ המדברים בשם “כל חוּגי הישוּב”, אינו שואף נקמה. הדברים על ענשי מות כעל “פּיצוּי” וּכעל “סיפוּק” – תועבה הם לו. רק מתוך הגנה עצמית יתיר לעצמו הישוּב העברי לקוּם על נפש הבאה להרגו, אוּלם כעבור שעות סכנה יחפּש ערוּבות אחרות לשלום, כי “ערוּבה” זו של ענשי-מות היא לא רק מתנגדת להכרתו המוּסרית, היא גם נטוּלת ערך ותועלת. בשוּם מקום שבעולם לא הצליחוּ עוד להפחית פּשעים ולדכא תנועה בכוח הפּחד שמטיל עונש המות. משוּם כך לא יחדל חלק גדול של הישוּב העברי גם אחר המאורעות כמו לפניהם לדרוש את ביטוּל עונש המות בכללו. העתונוּת העברית, מחוּץ ל“דואר-היום”, גם הביעה עמדה זו כמה פעמים. מתוך עמדה זו לא היה החלק הגדול של הציבור העברי מתנגד גם להחלפת ענשי המות לפורעים בעונש חמוּר שאין עמו שפיכת דם, אילוּ ניתן הבטחון כי מעשה זה של הקלה לפורעים דוקא אינו עלוּל לשמש נשק פּוליטי חדש בידי משסים וּמסיתים, שיפרשוּהוּ כהתרת דם היהוּדים, ואינו מסוגל ליטול את החיים של אנשים חפים מפּשע במקום חיי הפורעים.

אוּלם דבר זה לא בידי הישוּב הוא. ראשי האגוּדות הערביות ומכווני העתונוּת, אלה ששלחוּ את המוּסתים ומבקשים עתה על נפשם, הם החייבים עתה לתת את ההצהרות והערוּבות הדרוּשות, שדרך ההסתה והשיסוּי תיפסק, שהם ילחמוּ נגד כל מעשה רצח ושוד, כשם שהם נלחמים נגד ענשי מות לפורעים, ושהמלחמות הציבוּריות והלאוּמיות בארץ תתנהלנה באמצעים מקוּבלים בחברה תרבוּתית. אז ורק אז, תוּבן ותוּצדק גם הפּניה לרגש המצפוּן של הממשלה וגם הישוּב העברי ברוּבו היה אז מרגיש רשוּת וחובה לומר בלי חששות והיסוּסים את דברו.

“הפועל הצעיר”, 25.4.30

האחריות לדם    🔗

שלושה ערבים הוּצאוּ לתליה בעוון רציחות הזוועה בחברון וּצפת. היש בזה נחמת מעט על הדם הנקי שנשפּך? היש בזה תגמול לישוב העברי? ודאי לא.

אם יש נחמה ואם יש פּיצוּי לחללי המאורעות האיוּמים היה הישוּב העברי מוצא אותם בזה, שהממשלה היתה משנה את הדרך שהביאה זה שלוש פעמים לפרעות בימי שלטונה הקצר של אנגליה בארץ-ישראל, והיתה מפסיקה את השיטה של הגברת המסיתים ואוחזת בדרך החיזוּק של נושאי השלום בארץ, או שבתוך הישוּב הערבי היתה נראית התקוממוּת פּנימית נגד ההתנפּלוּיות והרציחות, אשר נגרמו על ידי אלה המכריזים על עצמם כשליחיו. בקרבנות דם לא יחפּש הישוּב העברי ולא ימצאו משפּחות הנרצחים כל תנחוּמין על האבדות.

לאחר המעשה קשה, בלי ספק, לדוּן, אם היתה אפשרות למנוע את משפּטי המות ואם היתה מועילה גם פּעוּלה משוּתפת של כל הישוב הארצישראלי. הממשלה, היודעת להרתיח כל אחד משני חלקי הישוּב בגזרותיה, מעשיה והכרזותיה, יש לה חשבון משלה ואין להחשידה בתשוּמת לב מיוּחדת להרגשות ולתביעות של כל הישוב. ודאי שלא מתוך התחשבוּת עם הישוּב באוּ הגזרות והספר הלבן¹¹⁶ מצד אחד וההכרזות בג’ניבה¹¹⁷ מצד שני, אשר שוּם צד לא ראה בהן סיפוּק לעצמו וכל צד ראה בהם את מפלתו ואת ההתנקשוּת בעניניו. וּכמו בענינים הפּוליטיים הגדולים כן גם במעשי הממשלה יום יום. הממשלה יודעת בלי ספק, כי מניעת הכניסה של ז’בוטינסקי לארץ לא תניח את דעתו של מישהוּ מן התושבים, והיא מרתיחה לא רק את מצדדי ז’בוטינסקי, אלא גם את מתנגדיו העזים ביותר שבישוּב. ודאי לא נעלם מן הממשלה, כמה היא ממוטטת את האֵמוּן לא רק בה אלא גם בדרכי המשפּט בארץ, כשהיא משתמשת בחוּקים המיוּחדים, שהוּצאו לשם שמירת הארץ מסכסוּכים גזעיים ודתיים, לא במקרים שלשמם הוּצאו החוּקים, אלא דוקא במקרים של סכסוּכים רגילים בין נותני עבודה וּפועלים, כמו בכפר-סבא. על אחת כמה וכמה ברוּרה לממשלה הדעה המאוּחדת של כל חלקי הישוּב על נסיונה לסרס את כוונת החוק המקנה לה תוקף מיוחד בעניני העתונוּת ולסגור עתונים וגם לאחוז באמצעים נגד בעל דפוס לא בשל מאמרי הסתה מסוּימים, המסכּנים את שלום הארץ (לאלה אין דוקא נראית תשוּמת הלב הדרוּשה) אלא בשל האשמה כללית על הטחת דברים נגד הממשלה. יחס הישוּב על שני חלקיו ידוּע וגלוּי לממשלה, אוּלם היא בונה את הפוליטיקה שלה לא על השיתוּף אלא על הניגוּד שבין התושבים בארץ, וגם דעה מאוּחדת של הישוּב אינה מכריעה לגבי החלטותיה והתנהגוּתה.

אף על פי כן אין בשוּם אופן לומר, כי התערבוּת כללית משוּתפת לא היתה משפּיעה לחנינת הנידונים. אבל אם היתה מועילה, אזי האחריות על מניעתה, האחריוּת על דם הקרבנות החדשים של ההסתה, חלה כוּלה על אלה אשר הנשפטים היו שליחיהם. העתונוּת העברית המביעה את דעת החלק המכריע של הישוּב הכריזה והודיעה, כי היא שוללת את משפּט המות בכללו, וכי גם במקרה זה יהיה הישוּב נכון לעשות זאת, אם החנינה תבוא לא בצוּרה הניתנת להתפּרש כהתרת דם יהוּדים, לא בדרך של הכשרת מעשי רצח כמעשים של גבוּרה לאוּמית במלחמת שחרוּר, אלא בהכרזה על הסתלקוּת משיטת האלמוּת ומעיטור האוחזים בה בעטרה של גבוּרה. האורגנים המבטאים את דעת הועד הפּועל הערבי לא שעוּ להודעה זו של העתונוּת העברית ועליהם ורק עליהם האחריוּת.

הישוּב העברי, שכל קרבן דם הוּא לזרא לו, יכול היה להצטרף לתביעת החנינה, אילוּ היתה באה יחד אתה שלילת שפיכת הדם בכלל. אלה שלא נרתעו מהקרבת חיי מאות בני אדם בארץ לא נרתעוּ גם מהפקרת שליחיהם ובחרוּ במותם, על מנת לקדם דרך זו שהם הלכוּ בה. אוּלם כשיבוא הזמן והתנוּעה הלאוּמית הערבית תטוהר מסיגיה ותבחר בדרך של שחרוּר עצמי אמיתי בשיתוּף עם העם העברי, תדע לקשור את שמה רק בלוחמים נגד מעווליו ועושקיו של העם ולא באלה אשר בחרו להם לקרבנות אנשים תמימים מחוּסרי מגן בצפת וחברון.

“הפועל הצעיר”, 20.6.30.

סביב רצח יגור    🔗

הימים המוּעדים לפוּרענויות – ימי נבּי-מוּסה – עברו בירוּשלים ללא התנגשוּיות וללא קרבנות. המשטרה והצבא היו הפּעם מגוּיסים במלוא כוחם. הם לא אחרוּ להופיע בכל מקום שהיה בו כדי לעורר חששות, וההכּרה הוּשכּנה בלבבות, כי כל נסיון של מהוּמות ידוּכא בכוח והאחראים לו לא ינוּקוּ. גם ההמון הערבי, שהתקהל לחג מחברון, משכם ומהעיירות והכפרים בסביבות ירוּשלים, היה הפּעם הרבה פּחות מוּכן להיענות לתעמוּלת קרבות מאשר בשנים הקודמות. הדכאון בעקב המצב הכלכלי, הסבל מהנזקים שנגרמוּ לרגל מאורעות אב וגם החיכוכים הפּנימיים בין המקומות והסיעות, כאילוּ חיסנוּ במידת-מה את הקהל החוגג מפּני הסתת דמים. אמנם, שירים, נאוּמים וּקריאות הסתה לא נעדרוּ גם בימי נבּי-מוּסה אלה. המסיתים לא ויתרוּ על ניצוּל ההתקהלוּת ההמונית לקראת החג לשם הפחת האיבה וחידוּד המשׂטמה הלאוּמית. הדרישה להילחם בחרב נגד הציונות נשמעה גם השנה מכל עברים בשעת החגיגות, אוּלם ברוּר היה, כי קוראי הקריאות עצמם אינם מתכוונים הפּעם להתפּרצוּיות תכוּפות. הם שילהבוּ את רוּח האיבה אך במידה שהמשטרה לא ראתה בזאת סכנת השעה ולא כיהתה בהם. והמשטרה, אמנם, לא התערבה כמעט. לא אחזה כמעט בשוּם אמצעים להבליט את התנגדוּתה להסתת חלק אחד של התושבים נגד השני. דרך זו של הממשלה תתפּרש בודאי על ידי המעוּנינים בכך, כי אך נימוּקים מיוּחדים של השעה חייבוּ הפּעם את הממשלה לאחוז באמצעים חמוּרים לשמירת הסדרים. הציבוּר היהוּדי יודע להעריך את אמצעי השמירה של הממשלה בירוּשלים בימי נבּי-מוּסה אלה. אך לא יוּכל לומר כי הממשלה מילאה כאן את כל חובתה.

ימי נבּי-מוּסה, שעברוּ בשלום במקום התורפה – בירושלים – לא עברוּ בשלום לישוּב העברי כוּלו. משק יגור שילם הפּעם בדמי שלושה חברים¹¹⁸ (הינדה פישמן, שמואל דישל ויעקב זמיר), חלוּצים רכּים, אשר באוּ לפני זמן קצר לארץ להידבק בה בחייהם ובעבודתם וּמצאוּ כאן את מותם מידי מרצחים מן המארב, אשר נשׂכּרו להתנקש בחייהם של יהוּדים וּלהחריד את שלומם. האכזריוּת הפּראית הזאת השקיעה את הישוּב כוּלו באבל כבד וגם עירערה את הרגשת הבטחון בארץ כוּלה. לפי נסיבות הרצח הפּראי לא היתה כאן אלא כוַנה אחת – לרצוח כמה יהוּדים בלי כל טעם וסיבה מיוּחדים. הזמן של הרצח, בעצם ימי נבּי-מוּסה, והגילוּי החצוּף של כונתו, בלי כל מסוה של שוד, מעלים את ההשערה, כי רצון הרוצחים או שוכריהם היה לעורר שאיפות נקם ולהשתמש בקרבן ערבי למען הלהיב את רוּח הקרבות, שעומעם בימי נבּי-מוּסה אלה. ואם הרצח לא הביא לתוצאות אלוּ, הרי זה רק משוּם שהקהל היהוּדי אינו נוטה לגולל על כל תושב ערבי את אשמת הפּושעים. אוּלם הרצח יצר אטמוספירה של שוד והפקרוּת. המקרים בנהלל ובכפר-יהושע¹¹⁹ הם אמנם מקרים שאינם בלתי שכיחים בארץ, אבל התרכּזוּת מקרים כאלה דוקא אחר רצח יגור אינה אוּלי כה מקרית. על כל פּנים אין להתעלם מהשפּעתם הפּסיכולוגית על כל חלקי התושבים. שמוּעות שונות החלוּ החלוּ פּורחות על התכּוננוּת למאורעות בימים הקרובים. הציבוּר היהוּדי גילה דוקא שליטה רבה בעצמו, אבל אין זה פּוטר את שלטונות הארץ מלגלות את שליחי הרצח ושולחיהם ולהענישם בכל חומר הדין.

יש לפי שעה מקום לספקות, אם המשטרה מגלה במקרה זה את כל החריצוּת, הזריזוּת והכשרון, שהיא מגלה לעתים במקרים אחרים. עוּבדה היא, שנמסרה בעתונים, כי בליל הרצח נוּתקו בדרך בין יגור לעכו חוּטי הטלפון וגם נעקרו שני עמוּדים, והמשטרה לא ידעה כלל על הדבר, אלא למחרת, אחרי שהטלפון כבר תוּקן. אין זה מראה על חקירה רצינית דחוּפה בסביבות הרצח בכל האמצעים הנתוּנים בידי המשטרה. וחוסר היכולת של המשטרה דוקא במקרה זה של רצח על בסיס של הסתה גזעית מעורר הרגשות כבדות.

אוּלם אם לגבי שאלת גילוּי הרוצחים לא נוּכל לבוא בהאשמה ישרה, הנה לגבי יצירת תנאים המקילים את מעשי הרצח יש לנוּ רשוּת מלאה להאשים את הממשלה. אם בארץ, שבה מתנהלת הסתה גלוּיה ומתארגנות התנפּלוּיות על חלק אחד של התושבים, נוטלת הממשלה את הזכוּת והאפשרוּת של ההגנה העצמית מן החלק הנתקף והנתוּן בסכנה, הרי היא היא האשמה והאחראית הישירה לכל נפש נרצחת. וכל זמן שלא יינתן לישוּבים היהוּדיים, הרשוּת לשאת נשק, שאינו נופל באיכוּתו מן הנמצא בידי הרוצחים, לשם שמירת המקום והגנת החיים, ייתבעוּ הדמים של היהוּדים הנרצחים אך ורק מן הממשלה. הישוּבים העבריים צריכים עתה לארגן תביעה כללית ולא להתנחם בתשוּבות שוא ולא להירגע עד אם יוּבטחוּ חיי היהוּדים בארץ על ידי מתן אפשרות בידם להגן על עצמם בפני רוקמי מזימות הרצח וההתנפּלוּיות.

ספק גדול הוא, אם דרישה זו של הישוּב העברי תמצא הד בחוּגי השלטונות הנוכחיים של הארץ גם לאחר מאורע כרצח יגור. הקיפּוּח הממוּשך של זכוּיותינוּ בכל שטחי החיים אינו עלוּל לאמץ בקרבנו תקוות רבות. אוּלם כשם שאנו מנהלים בעקשנוּת ובלי ליאות כאן ובלונדון את מלחמתנו על זכוּת העבודה והננו כובשים לעתים אילו כיבוּשים על אף מתנגדינו, כך ויותר מזה מצוּוים אנו להילחם על זכוּת הגנתנו העצמית, כי כאן השאלה היא עצם שאלת החיים והקיוּם בארץ.

נחמת-מה במצבנוּ הפוליטי הקשה היתה הפעם בעמדת כמה עתונים ערבים כלפּי רצח יגור. אמנם הנסיונות לגולל את הרצח על היהוּדים עצמם, להטיל אותו על הקומוּניסטים, להתחסד ולטעון כי אין כלל ערבים מסוּגלים לפשע כזה, כל אלה אינם כמוּבן אלא דברי תככים וכחש. הערך החינוּכי של העמדה השלילית לגבי הרצח ניטל במידה רבה על ידי תכסיסים אלה של התחפּשוּת והתחסדוּת ועלילות, ואף על פי כן אין להקל בזה, כי עצם מעשה הרצח גוּנה בפי חלק גדול מהעתונוּת הערבית. זוהי, נדמה, הפעם הראשונה לתפיסת עמדה שלילית ברורה לגבי רצח יהוּדים בפי העתונוּת הערבית.

אם יש להתעכב על איזו מן הגירסות, הרי זה על הגירסה המטילה את הרצח על הקומוּניסטים. נסיונותיהם של אלה לעורר מהוּמות דמים, הקרוּיות אצלם “מהפּכה”, קריאותיהם למלחמת קודש נגד “מסע השוד הציוני”, הכּאות ה“על חטא” שלהם על השתתפוּתם המעטה בימי “מהפּכת-אב”¹²⁰ לפני שנתים, הכרזות ההערצה שלהם לגבורי מאורעות אב, הסתתם נגד הגנתם העצמית של היהוּדים, נכונותם הגמוּרה לנצל גם אינסטינקטים לאוּמיים שוביניסטיים וגם רגשי קנאָה דתית וּלהקריב חייהם של אלפי פועלים ותושבים שקטים אך ורק למען הכביד על דרך האימפּריה האנגלית ולנאץ את שמה – כל אלה עלולים לתת מהלכים לדעה, כי גם מעשה רצח יגור יכול להיות פּרי מזימה קומוּניסטית. אולם דרך הקומוּניסטים בארץ מלמדת, כי שאיפתם היא אך לקרבות המוניים, והרצח בסתר היא דרכן של חבוּרות אחרות. ייתכן, כי הקומוּניסטים לא יירתעוּ גם מקשר עם חבוּרות מרצחים אלה ולא יימנעוּ מלעורר אותם לפעוּלות ידוּעות, אבל ארגוּן רצח של פּועלים חלוּצים של אם הדרך לא יוּכל בכל זאת להיות מעשה של הקומוּניסטים.

אין רשוּת להביע בפוּמבי השערות ברוּרות יותר בעוד אין הוכחות מספּיקות. רשוּתנוּ וחובתנוּ כלפּי נרצחי יגור היא לדרוש מאת אלה שיש בידם אמצעי חקירה וחיפוּש לגלות את האשמים האמיתיים, וחובתנוּ כלפּי כל הישוּב העברי, היא לדרוש את מניעת האפשרות של הישנוּת מקרים כאלה, והיא בהקניית הזכוּת של הגנה עצמית לתושבים היהודים הנתקפים.

“הפועל הצעיר” 17.4.1931

אחרי הפגנות הערבים    🔗

בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל, בנובמבר 1933

לרבים מהחברים יש הכרה שהמאורעות¹²¹ נגמרוּ פּחות או יותר. הממשלה גילתה רוח נגד התקוממוּת הערבים, (עכשיו אפשר להגיד התקוממוּת…) ועתה תשקוט הארץ זמן מה. הכרתי היא שזה רק למראית-עין. אינני קובע את צוּרות אי-השקט להבא, אוּלם בּרוּר בהחלט כי מאורעות אלה חינכוּ לאי-שקט. מגיעות ידיעות על אוסף כספים בכפרים לטובת הפּצוּעים ועל תרוּמות בסכוּמים גדולים. הפּעם השתמשוּ בהצלחה רבה בנשק השביתה, ולא ירפּוּ ממנוּ. כבר מתהלכות שמוּעות על שביתות קרובות. אי-שקט פּוליטי ישרור מעתה בארץ.

בּרור כי הערבים הצליחוּ הפּעם לעורר תנוּעה בארצות השכנות במידה שלא היתה כמוה. סוריה נרגשת, בעבר-הירדן ובעיראק – תנוּעה גדולה. הארצות השכנות תתמוכנה בתנוּעה שבארץ-ישראל, וּודאי כמעט הדבר, שכל זה יכביד על מצבנו הפוליטי בארץ. ושוּב, אותו הרושם שההתעוררוּת חלפה – בטעוּת יסודו.

מכאן נובעות, כמוּבן, מסקנות ע“ד הצורך להגביר את הפעוּלה, וקודם כל – בשטח הערבי. לוּלא המאורעות האחרונים, איני יודע אם היינוּ מרכּזים כוחות גדולים לפעוּלה זו, אוּלם עכשיו, מחוּיבים אנוּ לעשות זאת. אי-האפשרוּת להידבר עם הערבים, המתגלה תמיד אחרי מאורעות, אינה קיימת כיום, כי על כל פנים כלפי חוץ לא היוּ המהומות מכוּונות נגד היהודים. יש להתחיל בפעוּלה רחבה יותר בין הערבים, ע”י הקמת עתונות, וכן ע"י המרצת הפעוּלה בין הפועלים הערבים. לנגד עינינו קם והולך פרולטריון ערבי; בחיפה בלבד יש קרוב ל-4000 פועלים ערבים; ואפשר להתחיל בפעוּלה רצינית ביניהם. אפשר גם להתחיל בפעוּלה לשינוּי יחס הממשלה לפעוּלתנוּ בין הערבים.

יש סכנה שבקשר ליחסים הפּנימיים הקיימים בישוּב, יתגלה רצון מצד חוּגים ידוּעים מבפנים להכשיל את הפעוּלה הפוליטית שלנוּ. זה מחייב התכוננוּת מצדנו; סביב הפעוּלה הפוליטית המאוּמצת והמוגברת, שצריכה להעשות ע"י הסוכנות, אפשר לרכז חוּגים שונים מן הישוּב – אם ישתפוּם בפעוּלה ובידיעת הענינים.

קואופרציה ולא תלות    🔗

בישיבת הועדה הפוליטית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 9 בנובמבר 1933

הפּוליטיקה האנגלית אינה תלוּיה בסימפּטיה לאיש זה או אחר; בשוּרה הראשונה חשוּבה עמדת הסוכנוּת; הממשלה נסוגה אָחור גם בשעת לחץ יהוּדי חזק. כך היה אחרי הספר הלבן. אין מוצא אחר אלא להעמיד את הדברים על חודם. אחת הנקודות למו"מ עם הממשלה היא שאלת הבטחון. פּוליטיקה של הפסקת העליה מפקירה אותנוּ מבחינת הבטחון. בלימת גידוּלם של היהוּדים תצר את יכולתם לעמוד בעצמם על נפשם. אנוּ רוצים בקואופּרציה עם הממשלה, אבל לא בקואופּרציה כזאת שתביא אותנוּ לתלוּת נצחית באנגלים.

 

מאורעות 1936 – 1939    🔗

ראשיתם של מאורעות 1939–1939 ב-19 באַפּריל 1936; הם שככוּ באוקטובר אותה שנה, עם הפסקת השביתה הערבית. נתחדשו שוּב באוגוסט 1937 והגיעו לשיאָם עם רציחתו של מושל הגליל לוּאיס אנדרוס (ב-26 בספּטמבּר 1937), שגררה אחריה פּירוּקו של הועד הערבי העליון, הדחת המוּפתי ממשׂרתו כנשיא המועצה המוּסלמית וכליאַת רבים מתומכיו במחנה הסגר. המאורעות גברוּ עם בריחתו של המוּפתי מן הארץ, ב-14 באוקטובר 1937. גם בחדשי ההפוּגה היו מקרים לא-מעטים של שוד ורצח.

א. 4 במאי 1936, בישיבת הועדה הפוליטית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

עלינו להוכיח בלונדון, שהממשלה הכזיבה גם בשטח הבטחון, שעליו גאותה; היא לא עמדה במבחן ברגע הקריטי. אני אומר זאת כלפי אלה החושבים שהממשלה “משתלטת על המצב”. האמת היא, שבכל מקום בו עמדוּ הערבים מול המשטרה בלבד – לא השתלטה הממשלה על המצב. והעוּבדה שלא היוּ התנפּלוּיות על נקוּדות יהוּדיות הנה הוכחה לדברי. כמובן, אם המצב יימשך, תהיינה גם התנפּלוּיות כאלה. בחיפה אמרוּ הערבים: אַל תלכוּ להדר הכרמל, שם יש נשק. וכן בעין-חרוד. אבל הטקטיקה שלנו המכוּונת על-ידי הפחד מפני מאסר וגילוּי נשק אצלנו, תביא גם להתנפּלוּיות על נקודות יהוּדיות. אנחנו מפקירים עכשיו את הדרכים ואיננו יוצאים להגן על השדות בלי רשיון הממשלה, ואנו בעצמנו מסייעים שתיווצר אצל הערבים הכרה שכל הסיפורים על כוח יהוּדי הם בּדוּתא. דבר זה יתנקם בנו אפילוּ אם השביתה הערבית תתנהל בלי התפרצוּיות, ותתפּורר מאליה. אבל אינני בּטוּח אם לא תהיינה אז התנפּלוּיות על נקוּדות יהודיות.

ביחס לערים אני חושב שהתנהגוּתנו היתה בסדר, כי התשוּבה על הרציחות ביפו יכולה היתה להיות תשוּבה של נקמה בלבד, ולכך אני מתנגד תמיד. אוּלם בעמק ובדרכים לא היינוּ בסדר, לא יצאנו לשמירה.

בּרם, הסכנות החמוּרות ביותר צפוּיות לנו בשטח הפוליטי. ועל אלה לא נתגבר, אם לא נצא בהתקפה קשה על הממשלה (גם בעתונות שהיתה עד כה עצוּרה יותר מדי). לדעתי, עלינו לצאת בהתקפה נגד הממשלה גם אם התוצאות תהיינה קשות, ואפילוּ אם זה יביא לעזיבת הנציב את ארץ-ישראל¹²². אם הממשלה מניחה לצופים ערבים ולטירוריסטים להצית, לעקור עצים, לפזר מסמרים בכבישים, ואם מרשים למסיתים לנסוע לכל פינות הארץ הרי זו עזרה אקטיבית של הממשלה. אני מסוּפּק אם המאורעות האחרונים אורגנוּ מתחילה ע“י רג’יב נשאַשיבי¹²³ והמוּפתי. אני חושב, שהם אורגנו ע”י קבוּצה שאינה שולטת בדרך-כלל בציבוּר הערבי, ע“י אגודות הצעירים, ע”י ארגוּני הצופים הערבים אשר הסיתוּ את החורנים¹²⁴ והשתמשוּ בהם לעורר מהוּמות. המנהיגים נסחפוּ בנחשול שקם, והממשלה משתמשת בכל הגורמים האלה כדי להנמיך את קומתנו. אוּלי היא עושה זאת גם מתוך כוונה להציל את הארץ מפרעות וממהוּמות, אבל כלום נסכים לשקט במחיר הקפּאַת מפעלנו, – שנישאר 400 אלף בארץ הזאת? ידוּע בממשלה, שיש יהוּדים אשר יסכימוּ לכך. הגענו לידי כך שבתשוּבה לשביתה הערבית ולהפסקת העבודה בפרדסי היהוּדים – אין עוברים לעבודה עברית, אלא מעכבים עבודות ומעסיקים ערבים ככל האפשר. ובשעה שמשמרות ערביות של השובתים באות להוריד את הפועלים הערבים מהעבודה בפרדסי היהודים, באים אלינו איכרים בהצעה, לתת משמרות משלנוּ כדי להגן על הפועלים הערבים שיוּכלוּ להמשיך בעבודתם, כי “זה נחוץ לכבוד המושבה”… לבסוף הודיעו שיצאו בעצמם במשמרות כאלה. הזהרתי אותם ולא שמעו לי ונתנו משמרת משלהם, ובהתנגשוּת הראשונה עם משמרת השובתים הערבים – ברחוּ. הממשלה תנצל את המצב הזה. עוד מראשית המאורעות ניכר היה, שהיא קבעה לעצמה קו שלא לעשות שוּם מעשה שיש בו כדי להבאיש את ריח הערבים, גם אם יש במעשיהם משום טירור כלפי הישוּב היהוּדי.

יחד עם הפעוּלה הפוליטית הגדולה בלונדון יש לעשות כאן כמה וכמה פעוּלות קטנות. קודם כל – לעשות הכל כדי לשבור את השביתה. אני יודע שאין זה דבר קל. אני יודע גם על המאמצים שנעשוּ ושעלוּ בתוהו. אוּלם צריך לדעת איך אפשר לשבור את השביתה; בלי עזרת הממשלה לא נוּכל לעשות זאת. וצריך ללחוץ על הממשלה יום יום בנקודות שונות כדי לפרוץ פרצות בשביתה. צריך לדרוש מהממשלה רשות להביא לתל-אביב סירות טעוּנות סיד מקפריסין, ואם יורידו מטען בתל-אביב פעם ופעמיים – תהיה לזה השפּעה רבה על מהלך השביתה. עם זה צריך בכל הזדמנות להתקיף את נקודות-התורפה שבאדמיניסטרציה, ביחוד את הפּקידוּת במחוז הדרום שנגדה יש חומר רב בקשר למאורעות ביפו. צריך לתבוע יום-יום אפשרות לזיון ליגאלי של היהודים. ולא להרפות מן התביעה הזאת. צריך לומר לממשלה, כי כל יום נוסף של השביתה מגביר את האנרכיה בארץ, ולכן אנו דורשים זיון ליגאלי. הממשלה בודאי לא תקבל את הארגומנט שלנוּ, אבל עלינו להוכיח לממשלה, שעל המושבות היהוּדיות לא התנפּלוּ עד עכשיו רק מיראה מפני כוח היהודים, ומכיון שהיהודים אינם יכולים לצאת מזוינים לשמירה, מחשש התנגשוּת עם המשטרה, ומכיון שהצבא דרכו לאַחר ואינו מגיע ברגע הדרוש, הרי הדרך היחידה היא – זיוּן ליגאלי של היהוּדים.

מה שנוגע לנמל ביפו, הרי לדעתי אנחנו מעונינים בשבירת השביתה בנקוּדה זו יותר מאשר באיזה נקוּדה אחרת. אם יעלה בידינו לשבור את השביתה בנמל יפו, הרי בזה תיגמר השביתה הערבית. פוליטיקה מרחיקה-ראוּת מצדנוּ היא אוּלי עזיבתנוּ את נמל יפו לחלוּטין. אבל ברוּר, שלא נשיג עכשיו נמל בתל-אביב, וכן ברוּר שהנמל ביפו ייפתח סוף סוף, בעוד שבוּעיים או בעוד חודש. מוּבן שגם לאחר השביתה בנמל יפו תישבר, נוּכל להעביר סחורות לנמל חיפה, אם לא יתנוּ לנו ביפו מה שיש לנו בחיפה¹²⁵. אני יודע שבאסיפה של הסוחרים היהודים, שנתקיימה בשבוּע זה, היו שניהלוּ תעמוּלה בעד נמל יפו, ומוּבן, שאם הישוּב העברי לא יהיה מאוּחד בעמדה זו – יהיה מצבנוּ קשה, אבל אני מחשיב כרגע בעיקר את שבירת השביתה בנמל יפו, ועלינו להמשיך בכיווּן זה.

ב. 6 במאי 1936, בחשיבת הועד הפועל של הסתדרות העובדים    🔗

במשך שנות הנציבות של ווֹקוֹפּ היה לנו אמון בממשלה, לפחות בשטח הבטחון, נכון יותר – לגבי הרצון לשמור על הבטחון. ואם לא סמכנוּ לגמרי על הממשלה ולא הגענו לביטוי של אמון, כמו שהיה בראשית הכיבוש הבריטי – מסירת נשק לידי הממשלה – הרי לא היה גם חוסר-אמוּן, האמַנוּ שיש רצון לעזור לנו, ולפחות – לא להפריע להגברת כוחנו, להגשמת הציונות. והנה לאור מה שקרה בימים אלה, עלינו לבדוק אם האמון שנתנו מבוסס הוא או לא. זוהי שאלה יסודית, כי היא קובעת את הקו הפּוליטי. אביע בזה דעה פּרטית בלבד. נזמה לי, כי ביחס האנגלים למפעל הציוני, היתה אז היאַבקוּת של שתי מגמות בפוליטיקה הבריטית. אחת שבנתה על יסוד רכישת האהדה הערבית, והשניה שבנתה על יסוד האהדה של הכוח היהודי. במשך התקוּפה האחרונה, ביחוּד מזמן מלחמת איטליה-חבּש,¹²⁶ מתגלה פה ושם בפוליטיקה הבריטית המגמה לחזק את הגורם הערבי, ע“י יצירת כוח ערבי מאוחד וחזק העומד תחת השפּעת אנגליה. בולט הכיווּן ליצור הסכמים בין מושלים ערבים שונים. בזמן האחרון יש הקשבה רבה יותר לדרישות ערבי ארץ-ישראל. לוּ היה זה הקו האחד המוּסכם של הפֹוליטיקה הבריטית היה מצבנו רע מאד, אך יש כוחות באנגליה הרואים גם בעם היהוּדי כוח, ויש שממלא אצלם איזה תפקיד גם הצורך למלא התחייבות כלפי היהודים. אמנם צ’רצ’יל ואֶמרי¹²⁷ אינם מוסריים כ”כ שנימוק זה בלבד יקבע את עמדתם, אבל הם מעריכים גם את כוחנו. את הכוח שלנוּ מעריכים בעיקר בלונדון. ואילוּ הקו הנשען על הערבים השפּעתו ניכּרת בעיקר באדמיניסטרציה הממשלתית בארץ.

עד כמה שאני יכול לדון על יסוד עוּבדות, שאינן ידוּעות להרבה חברים, הריני קובע כי הנציב העליון מגלה מפעם לפעם, גם במעשיו, רצון רב לעזור לנו, וזה לא יכול לא לנבוע מאהדה למפעלים שונים שלנו. ההוראות שניתנוּ לפקידים בענינים קונקרטיים שונים מוכיחים שאין הוּא שונא לנוּ, אבל התפקיד שהוּא ממלא או האוירה שבה נמצא – מטים את הקו נגדנו. ברם, בין שנעריך את הדברים ככה ובין שנעריכם אחרת, השעה היא שעת משבר לציונות, כאשר לא היתה בשום תקופה, ואין ספק כי ביצירת המצב הזה יד לא-מוּעטה לממשלה. הסברתי אני היא פשוּטה: יש כאן אדמיניסטרציה הרוצה להגשים קו פּוליטי מסויים, והיא נתקלת בהתנגדוּת חמוּרה מצדנוּ ובתמיכה בנו מצד כוחות חשוּבים באנגליה, ועל כן היא רוצה להוכיח לכוחות אלה שעמדתם תכניס את הארץ למצב קשה; ולנו היא רוצה להוכיח, כי יש אדמיניסטרציה בארץ ואשר תחליט בעניני הארץ – יקום ויהיה.

בשני ימי ההתפרעות ביפו אשמה הממשלה. הם מזכירים את המצב בשנים 1921 – 1922. יש הרבה עובדות המוכיחות כי היתה רשלנות מצד הממשלה. הוכחה לכך גם אותו יחד אדיב של הממשלה לשביתה, כשלעצמה, בלי שים לב לכל אותן תופעות שנתלווּ לשביתה. אינני יודע כמה זמן עוד יהיו הדים למאורעות הימים האחרונים, אם אפילו יוחזר השקט. המאורעות השיגוּנוּּ כשאנוּ בלתי-מוּכנים. נתברר בהחלט שאם לגבי חלק מהממשלה יכולים להיות חלוקי-דעות בנוגע לתפקידו במאורעות, הרי לגבי חלק אחר אין הדבר כך. ברור כי הממשלה והנציב חושבים על הגבלה חריפה של גידוּלנוּ בארץ. אין לדעת במה זה יתבטא ואיך זה יוּצא לפועל – אם ע“י הגבּלות בזכוּת רכישת קרקעות או בהגבּלת העליה, או בשני השטחים גם יחד. בּרוּר עכ”פּ כי המגמה היא הקפּאַת הבית הלאוּמי ויצוּב תנאים כאלה אשר יעכבוּ את גידוּלנוּ.

ומה נעשה ע“י מוסדותינו כדי לעמוד נגד הדבר הזה? – מצבם של מוסדותינו איננו קל, כי כל ההנחות שלהם בנויות על יסוד לקט שיחות ושמוּעות, כי באופן בּרוּר לא אומרים לנוּ כלוּם. בכל המו”מ במשך השבוּעות, אם כי פּה ושם נתמלאוּ דרישות שלנוּ, הרי בשאלות הבטחון נחלנו אכזבה רבה. הדרישות העיקריות היוּ: הגנה על הישוּב ע“י כוחות-בטחון קיימים ונוספים וע”י זיון יהוּדים. כל הדרישות האלוּ לא נתמלאוּ. בדבר תוספת-בטחון ענה לנוּ הנציב כי זה ענינם של השלטונות, וכשבאנו בהצעות מסוימות, ענה לנוּ כי לכך לא מספיקים הכוחות. היו שיחות על עניני השביתה. דעת הנציב תקיפה, כי השביתה היא ליגאלית ומותרת; היא איננה כללית ואיננה נכללת בסוג הסכסוכים הגזעיים האסורים לפי החוק. כשלחצו אותו אל הקיר אמר כי זוהי שאלה נכבדה, אבל הוא מתנגד לפעולה נגד השביתה, כי היא עלולה להזיק. כשהעירוּ את אוזן הנציב שהשביתה עוברת לפעוּלות בלתי-חוּקיות, כגון קריאה למרי אזרחי, הוא קיבל את הדבר, ואחרי שניתן לו הכרוז של חסן צדקי¹²⁸ נעשתה פעולה מהירה.

נעשתה פעוּלה פּוליטית חשוּבה מתוך נסיון להציג את השאלה הציונית בכל היקפה. נאמר לנציב: עשרים שנה שלטת בארץ האדמיניסטרציה הבריטית והיא עוד לא עשתה דברים מכריעים לשם הגשמת ההתחייבוּיות. פעם היא מפריעה יותר ופעם פּחות. יש הכרח שהממשלה תאחז בפוליטיקה אקטיבית להגשמת ההתחייבויות. בפגישות דוּבר על מסירת קרקע ליהודים, והממשלה נדרשה לגלות אם היא עוזרת לנו או לא, ולא – נצטרך ללכת בדרך של מלחמה על עניננוּ הצודק. הנציב הסתפּק בדברים כלליים ודיבר על האהבה שלו לבית-הלאוּמי היהוּדי, וכי איננוּ חושב להפסיק את מפעלנו.

החזית שלנו היא כפולה, בארץ ובלונדון. ואם אמנם, הכרח הוא לנו להיפּגש עם האדמיניסטרציה בארץ, בין אם היא טובה ובין היא רעה, אבל ברוּר כי בענינים היסודיים אין להגיע לתוצאות בעלות-ערך בארץ אלא בלונדון.

אם המצב, שאנו נתונים בו בארץ, יימשך זמן רב, לא נוּכל לסמוך על הצהרות ידידוּתיות בלונדון; האנגלים מושפּעים מעוּבדות והם מתפּשרים אתן, וביחוד אם הן לא על חשבונם.

נדמה לי כי בשוּם מאורעות בארץ לא נמצאנו במצב פּנימי כה קשה כבמאורעות אלה. אמנם הם היו הפעם קלים יותר מאלה שקדמו להם, גם במספר הקרבנות וגם באופן ההתנפלויות. לא היו התנפלויות על נקודות ישוּב. המתנפּלים בחרוּ לפעוּלתם נקודות חלשות. הם נמענוּ מהתנפּלוּיות גלויות משום שפחדו, אבל אם המצב יימשך, הפחד שלהם יעבור.

עלינו לדון על דרכי פעולתנו בארץ. יש להבדיל בין המצב בעיר ובין המצב בחלקים שונים בארץ. בעיר לא היה אף מקרה של התקרבוּת המתנפּלים אלינו, פרט לאחד, ובשתי יריות הבריחו את המתנפּלים, וזה מוכיח על כוח השליטה שלנו. בעיר בחרנוּ בשיטה של אי-תגובה. הכרחנו את הרביזיוניסטים לא לעשות מעשים בלתי-אחראיים. אבל יחד עם זה היו מקרים של התנפלויות על רכוש שלנו במקומות שאנו כוח מאורגן. ונתגלתה חוּלשה נוראה. נצטרך לתת דעתנוּ על כך. נתגלה שיכולנוּ להתקיים רק כבני-חסוּת של הממשלה, שאם היתה מאחרת בהגנתה היו יכולים לעשות בנו כּלה. זה בניגוּד לכל המסורת שלנוּ בארץ. אנוּ זוכרים את הזמן ששבט ידוּע מטיל-אימים, בא לארץ, לגליל¹²⁹. האם נחבאנו ולא התנגדנו? איני מתנגד להזמנת המשטרה. אבל פּירוש הדבר הוּא תלוּת מוחלטת וחוסר נסיון להגן על הרכוּש בכוחנו אנו. בהרבה מקומות היו ויכוחים אם לצאת לשמירה לשדות או לא. ההסברות של אלה שתבעוּ לא לצאת לשמירה, באשר כל קרבן ערבי עלוּל להלהיב רוּחות ויזיק, אם נכונות הן, הרי מאַשרות הן את עמדת הממשלה. אך אם אמנם סברה זו הגיונית, אבל היא חד צדדית. התנהגוּתנוּ זו תרבה קרבנות, ולא להיפך, כי הארץ איננה תרבותית, ואם תתפשט ההכרה שדם היהודים הפקר, נשלם בהרבה מאד קרבנות גם לאחר שהארץ תשקוט. וכיחסנוּ לגבי השדות והרכוש כן גם יחסנו לענין הנסיעות בדרכים. אני יודע שישנם הרבה חברים שהתרעמוּ גם על הנסיעות המעטות שנסענוּ, ואני התרעמתי על מיעוטן. אמרתי, כי אנו מפקירים את ארץ-ישראל ואת עמדותינו ע"י זה שאנו נותנים להחדיר הכרה שאפשר לסגור בפנינו את הדרכים. שנים-שלושה אוטומובּילים יכולים לצאת גם בלי “אסקורטים”, ואם יתנפּלו עליהם – יענוּ; אחרת ירד כל ערכנו בעיני הערבים. עוד לא היה מקרה שניתן להפקיר את ציבורנו. תימצאנה קבוצות מופקרות ותתחלנה פעולות בלתי-אחראיות אשר תבאנה להרעת מצבנו הפּוליטי. וזה יבוא מתוך שלא נתנו תשוּבה במקום שיכולנו לתת. הדבר הזה בעוכרינוּ הוּא ויתנקם בנו. יש צורך לבדוק את עצמנו כמו שעשינו עכשיו. סופו של דבר יהיה שנאבד את כוח השליטה על עמדתנו. המצב הפּרוּע בארץ לא ייגמר גם לאחר גמר השביתה. אנחנו צריכים לשנות דברים יסודיים בתוכנו. נחוצה עמדה ברורה. צריך להיות בירור רציני בתוכנו ולתת הוראות ברורות. הכינונוּ את עצמנו לקראת התנפּלוּיות המוניות ולא הכינונוּ את עצמנו לקראת מלחמת כנופיות. בימים האלה נתגלה עוד יותר הנזק של היותנו חלשים בנמל יפו, ברכבת וכד'. אנו צריכים להיות מוכנים לתקן את הדבר, וכאן עלינוּ לחשוב על הכנה אחרת של הציבור שלנו. החברים בתנועה צריכים להיות מוכנים לכך ולרכז סביבם חלקים אחרים של ציבור הפועלים. אם ימצאו הכוחות, לא מן הנמנע שנהיה בנמל יפו במצב הדומה למצבנו בנמל חיפה.

ג. 11 במאי 1936, בפגישה עם באי-כוח משקי העובדים    🔗

הננו נמצאים במצב שבהכרח יביא לידי קטסטרופה בארץ. אחד המנהיגים הערבים אמר אתמול: עזרוּ לנו למצוא מוצא, אחרת גם אנחנו וגם אתם נהיה במצב רע. המוצא הוּא שהממשלה תודיע שהיא מקימה נמל בתל-אביב או שתודיע שהיא מפסיקה את העליה. היא לא אומרת לא זה ולא זה. לדעתי, רוצה הממשלה שאנו נסכים להפסקת העליה. צריך להיות “חסיד” גדול כדי להצדיק את מעשי הממשלה. כל ההוראות שלה לא לנגוע במתקיפים ולא ברוגמי האוטומובילים מוכיחים למדי מה עמדתה. כמה פּקידים בנצרת מילאוּ את תפקידם בנאמנוּת וזכו לנזיפות, ואין להעלים את העוּבדה כי אמנם היו בסדר, אבל אם לא הזכירוּ לנציב בזמן ביקוּרו בעמק שהמשטרה בכללה לא מילאָה את תפקידה – הרי זה משגה. יש לתקן את הדברים, כי עומדת לצאת משלחת הנציב. אם היו קודם חילוּקי-דעות בהערכת עמדת הממשלה במאורעות הרי זה עבר ועכשיו אין הדעות מחוּלקות. יש קו בּרוּר של הממשלה לגבי השביתה. היא אינה מוכנה לראותה כמעשה בלתי-ליגאַלי על אף הגילוּיים שנתלווּ לה. המעשה בג’נין, שהממשלה תבעה למשפּט את ועד השביתה בענין שריפת האוטומוביל, הוּא לפי שעה מקרה בודד. בכל יתר המקרים היא איננה קושרת את מעשי החבלה וההתפרעות בשביתה. השבת עברתי את תול-כרם, והיתה התנפלות של המון שהודרך ע"י צופים, והמשטרה לא נראתה. הממשלה אינה עושה דבר העלוּל לשבור את השביתה. לדעתי היא מעוניינת בשמירה על הערבים ובהנמכת הקומה היהוּדית. אנחנו נצטרך לדעתי לצאת בהתקפה על הממשלה ולהוקיע את רצונה לקצץ את שרשי קיוּמנוּ בארץ. שמעתי דעה נגד התקפה כזאת, כי היא עלוּלה לחזק את התוקפים. לדעתי אין מקום ליאוּש. בממשלה יש איזוּן בין הכוחות העומדים לימיננו ובין אלה העומדים נגדנוּ. רוּבּם של אלה הקובעים את הקו המדיני כאן הם נגדנו, אבל הטון של התקפתנו צריך להיות לא של חולשה. צריך לדעת שיש תהייה רבה בין הערבים. יש רצון לגמור את השביתה. ואילוּ היתה פעוּלה מצד הממשלה, שהיתה בהתאמה להודעה שלה, היתה מסייעת לסיוּמה של השביתה. אבל לא כן הדבר. לאחר שאסרו את חסן צדקי משאירים כדבר ליגאלי את הכרזת הועידה. אין שום יסוד לחשוב שהענין ייגמר מהר. גם אותם הערבים המדברים עם היהודים על מוצא, עושים באותו הזמן הכל כדי להגביר את השיסוי וההסתה. ברור כי הדבר עלול להביא להתפּשטוּת המאורעות. אנו גם נחלשנוּ. האמונה בכשרון הגנתנו העצמית נחלשת. אם כי אני מצדיק את חוסר הגבתנו ביפו, אבל הדבר גרם להחלשות האמונה בכשרון הגנתנוּ. קרן ההגנה יורד והולך ומשתלט הלך-רוח הרוֹוח בחוג אזרחי מסוים שההגנה תבוא רק מהממשלה. אם כי אינני מסכים לדברי הח' לביא שמספּר צעירינוּ-מגינינוּ הוא כמספר הערבים המתנפּלים, אבל גם אני חושב שיש לנו די כוח להגנה, אלא שבהתנהגוּתנוּ במשך שלושת השבוּעות עוררנוּ את המתקיפים והחלשנו את ההגנה. הפקרת השדות זוהי קריאה לפורעים לבוא לישובים. וביחס לממשלה – צריך להזהירה ביחס לחיפוּשי הנשק, והאזהרה צריכה להגיע לחלונות הגבוהים ביותר, לבל תעיז לחפּש נשק באותם המקומות שאינה יכולה להגן עליהם. לא יתכן שנסתפּק רק בשמירה של המשטרה. למרות כל התשובות השליליות לא צריך להרפּות אף לרגע מהדרישה לזיון ליגאלי של הישובים. צריך להודיע כי המתנפּלים משתמשים בנשק צבאי, ואין להסתפּק בג’יפטים¹³⁰. כל דרישתנו להגנה עצמית ליגאלית צריכה לבוא בצורות שונות – משלחות, תזכירים ודרישות בכל פגישה. צריך להיות מודגש בכל הזדמנות שהישוב לא ישלים עם קיצוץ זכויותיו. צריך להתחיל בהתקפה נגד הממשלה.

ד. חסר תאריך. רשוּם בכתב-ידו של אליהוּ    🔗

לאחר ארבעה שבוּעות של מהוּמות, רציחות, הצתות והשבתת העבודה והתנועה בארץ ולאחר הכרזה גלויה של מרי אזרחי – עדיין לא הגיעו השלטונות בארץ לידי נקיטת אמצעים רציניים להשלטת הסדר בארץ. במסוה של רצון למנוע שפיכות דמים הם מפקירים יום-יום, יותר ויותר, את חיי התושבים השלוים בארץ, יהוּדים וגם ערבים המעיזים לא להיכנע לצו המסיתים והמשביתים. הנציב מודיע מפעם לפעם, כי ישתמש בכל הכוחות העומדים לרשותו להשלטת סדר, אבל המתקיפים והנתקפים כאחד כבר למדוּ לדעת, כי רב המרחק בין הודעות הנציב עד למעשה. הנציב מכריז על תוספת צבא לארץ, אבל אין זה מפחיד את מי שמעשי-האלמות שלו חייבים להיפסק ואין זה מרגיע את מי שזקוּק להגנה; כי מה בצע בתוספת כוח אם אין רצון, או כשרון, להשתמש בו? ההיה מחסור בכוח בראשית המהוּמוּת – למניעתן, או כלום חסר כוח במשך כל הזמן לפיזור כנופיות המתנפּלים ורוגמי האבנים בדרכים לעין משמר המלוים? כלום לא הספיק הכוח להבטחת הנוסעים ברכבת מהתעללוּת בתחנות מועדות לפורענויות? כלום דרוּש היה כוח בלתי-מצוי כדי להבטיח את הספּקת הסחורות ואת פֹריקתן של אלוּ הניתנות לפריקה בחוף ת“א? כלום באמת אין בידי משטרה רצינית, בסיוּע התושבים המעוּנינים, לתפוס את המציתים? האומנם הכרח להפקיר שדות בידי נהגי קטרים ומסיקים מוּעדים להצתות?¹³¹ ואחרון אחרון: האוּמנם כה גדול כוחו של “הועד העליון” המפורסם, עד שאין בידי הממשלה לאחוז בשום אמצעים נגד ההסתה המתנהלת על-ידיו, והמשמשת עילת העילות לכל מעשי-האלמות בארץ? איש לא יאמין בכך. לא מאונס אלא מרצון הפקירה הממשלה את הארץ למהוּמות. אנוּ הוּחזרנוּ אל המצב, שבו נמצאנו ב-1920, בימי בּולס¹³² וסטורס¹³³, אשר רצוּ להסתייע במהומות לשינוי יסודות הפוליטיקה של ממשלת המנדט ולקעקוע הצהרת בלפור. אין שום ביאור אחר להתנהגוּתם של השלטונות. הרצון לסייע למשביתים ולמארגני המהומות בא לידי ביטוּי בולט בכל מו”מ עם הממשלה. ואם לגבי הגנת הנתקפים עוד ניתנת ההסברה ההומניטרית של בחילה בשפיכת דמיהם של המתקיפים – כיצד מוסברות דחיותיהן של התביעות לסידוּרים בנמל וברכבת שהיוּ מקילים את מצב הישוּב העברי ומאלצים את המשביתים לחשוב, כי הנשק שבו הם משתמשים הוּא חרב פיפיות ועשוי לחזור ולפגוע בהם? ההסברה הנשמעת מפעם לפעם היא אך זו, כי הממשלה לא תסכים לשוּם סידוּר, אשר יוּכל במשך הזמן לפגוע באינטרסים של הנמל המושבת, כלומר של השובתים לאחר שיסכימו לחזור לעבודה. היא נכונה כנראה להפקיר את בטחוננוּ ואת האינטרסים שלנוּ בלבד.

היסוד לפוליטיקה זו של הממשלה אינו יכול להיות אלא זה, שהיא החליטה לכפות על הארץ רביזיה של יסודות הפוליטיקה של ממשלת המנדט, ובדרך של סבילת מהומות ועידוּד השביתה היא אומרת לכפות רצון זה גם על היהוּדים וגם על דעת-הקהל והממשלה באנגליה.

מפני כך לא היתה הממשלה תקיפה בתחילת המאורעות, מפני כך הוּפקרה יפו לפורעים, מפני כך הוּפקרוּ הדרכים והשדות, מפּני כך ניתן עידוד לשביתה, מפני כך נסבלות גם ההכרזות על המרי האזרחי, ומפני כך נכשלה הממשלה בשטח הבטחון, ולא די בכך. היא נכשלת והולכת עתה גם בשטח הפוליטי. היא עוררה ומעוררת כוחות, ששוּב אין לה שליטה עליהם, ושאין הם רוצים להצטמצם בתביעות, הזוכות לעידוּדה של הממשלה הארצישראלית. והממשלה עומדת עתה לפני השאלה: התוסיף ללכת בדרך זו של הבטחת הרביזיה של יסודות הפוליטיקה הארצישראלית? התוסיף להפקיר את הארץ למהומות כדי להוכיח, כי אין אפשרות לנהל את הארץ על יסודות הפוליטיקה הקודמת? ואם תוסיף, התוסיף הממשלה האנגלית לסבול פוליטיקה זו? האם לא תשים קץ לדרך זו?

יש יסוד איתן לשער, שרצון הציבור האנגלי והממשלה האנגלית אינו מזדהה עם הרצון להפקיר את הארץ ולבגוד בעמנוּ הנתון למשיסה בכל העולם. ואם נסבלה פוליטיקה זו של ממשלת הארץ, אין זה אלא מתוך שלא ראוּ מבעד למסוה את כוונותיה ומגמותיה האמיתיות. הן עלינו להודות, כי גם אנוּ עצמנוּ הותעינוּ. הישוּב העברי גם הוּא האמין עד הימים האחרונים, כי הממשלה אולי טועה בשיטתה, אבל אין לה כוונות זדון. צירופן של כל העובדות והסיכום החמור של ארבעת השבועות של מהומות הוא בלבד עירער כליל את אמונו של הישוב לא רק בכשרונה של הממשלה אלא גם בכוונותיה. תפקידנוּ עתה להסיר את המסוה, לצאת במלחמה גלויה ואמיצה לא רק לבטחון חיינוּ אלא גם להגנת זכוּיותינוּ, למניעת המזימות המתרקמות נגדנוּ ולחידוש מפעלי הבנייה שלנוּ והמשכתם ביתר כוח וכביתר עוז.

אנוּ נמצא, גם באנגליה וגם בעולם כוּלו, את הכוחות המסייעים – וכשם שהתגברנוּ על המזימות בשנת 1920 כן נתגבר עליהן גם עתה.

ה. 21 במאי 1936, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

חל איזה שינוּי בעמדתה של הממשלה, היא פירסמה את ה“שדיול”¹³⁴), הרשתה פּריקת סחורות בחוף תל-אביב¹³⁵ והיא עומדת, כפי הנראה, לעשות צעד מכריע יותר בשטח שמירת הבטחון. נראים סימנים לכך. זוהי הצלחה פּוליטית לנוּ, אוּלם אינני יודע מה יקרה מחר, ואם הממשלה לא תירתע ולא תעשה דברים אשר יכריחו אותנו לחדש את הויכוח שהיה לנו.

אני רואה באדמיניסטרציה הבריטית בארץ רצון ברור להצר את צעדינו. ה“ציונים” שבאדמיניסטרציה – ואני חושב את הנציב בתוכם – פּועלים על פי קו האומר, שצריכים להיות נאמנים לבית הלאוּמי, אבל מה זה בית לאומי? הנציב איננו גרוע בנידון זה מכמה יהודים, אלא שיהודים אלה אינם קובעים והוא קובע. לפי קו זה – הבית הלאומי בעצם כבר הוקם, ועכשיו צריך רק להבטיח שיתר הקרקעות ישארו לערבים ולצאצאיהם (ברוח זו כתב גם סיר ארנסט בינט ב“טיימס”); על כן צריך לחוקק חוקים, אשר יגבילו, או כמעט ימנעו, את היהודים מלרכוש קרקעות; בענין העליה – אפשר לתת ליהודים לגדול עוד קצת, אבל בגבולות מסוימים, אשר יבטיחו כי היהודים לא יעלו על אחוז ידוע מתושבי הארץ. הכיוון הזה של האדמיניסטרציה לא החל מהיום, אבל אין זה מן הנמנע, שמאורעות אלה יביאו אח"כ לידי צמצום יתר של המושג הבית הלאומי היהודי. וכיוון שאין אנו מאמינים שנוכל להתקיים כאן בארץ כמיעוט, לפיכך אנו מצוּוים על מלחמה בתפיסה זאת וגם באנשים האומרים לעשותה לשיטה. אני יודע להעריך את הנציב ואת תכוּנותיו, אבל לאחר שכיווּנו הוא להצר את צעדינו, ברור שהוא מסוכן בשבילנו. אני יודע שאין זו שאלה של הנציב בלבד, אלא של האדמיניסטרציה כולה. אבל האדמיניסטרציה כשם שהיא משפיעה על הצמרת שלה, כן היא גם נוטה להסתגל אליה. ומן היום שעמדנו על כיוונו של הנציב, היינו צריכים לקבוע גם יחס אחר אליו. מעולם לא חדרנו לכוונות השלטונות כמו עכשיו, ועדיין לא הסקנו את המסקנות הדרושות.

אתמול ראינו את הצהלה בתל-אביב להתחלת פריקת הסחורות בחוף תל-אביב. אבל אין לי ספק, שעם גמר השביתה תודיע לנוּ הממשלה, כי זה היה דבר זמני, ועלינוּ יהיה להילחם כדי לעשותו לענין של קבע. וכן אני רואה את ענין ה“שדיול” כצעד זמני מצד הממשלה, ועלינו יהיה להילחם כי יהיה לו המשך. בכל אלה יכריע מצבנו הפנימי. ועוד לא היה לנו מצב פּנימי קשה כמו היום. עוד לא היוּ מאורעות אשר החלישו אותנו כמו המאורעות האלה. ואינני מסכים לנוסח שהמאורעות הוכיחו את חולשתנו, אלא הם באמת החלישוּ כוחנוֱּ! היום שאלו: האם אין כוח ליהוּדים להגיב על מעשי טירור? לא ניתנה תשובה על מעשים אלה לא מחסור כוח. להיפך, צריך היה להשקיע הרבה כוחות כדי שלא תהיינה תגובות. ולא זה הוכיח את חולשתנו במאורעות אלה אלא הופעתנו כגורם פאַסיבי, כאשר לא הופענו אף פעם, – כאובייקט בין שני כוחות לוחמים, אנגלים וערבים. אנוּ מופיעים כאנשים הזקוּקים לחסוּת, ואנו עושים זאת גם בשעה שהיה צורך בגילוּי כוחנו. דוגמא בולטת לכך הוא המצב במשקים החקלאיים, שלא היתה בהם שמירה בשדות. אי-הופעתנו ככוח – מחליש אותנו מאוד מאד. במאורעות 1929 היתה הערכה גדולה יותר לכוח הפּנימי שלנוּ, אף-על-פּי שהיוּ לנוּ אז קרבנות יותר מאשר במאורעות אלה. עכשיו נתערערה האמונה בכוחנו הפנימי ונתבלטה תלוּתנוּ בכוחות אחרים. באנגליה אומרים כי “שוּם דבר אינו מצליח במידה שמצליחה ההצלחה”. ואם נגיע לידי כך, שהתכסיס שנקטנו בו עכשיו (ההבלגה) יצליח – נדע שהיה נכון… הממשלה עומדת עכשיו בפני הכרח להכריע, כלומר, להפסיק את המצב הפרוּע בארץ, אם ע"י ויתורים או על-ידי שימוש בכוח. אם תגלה עכשיו כוח, משמע שאנחנו הצלחנו בתכסיס שלנו. אבל אני מניח שהיא תשתדל להפסיק לא על-ידי גילוּי כוח אלא על-ידי מתן קונצסיות גדולות לערבים על חשבוננו. לא סוד הוא שבימים אלה התנהל משא-ומתן בין הערבים לבין הממשלה בענינים אלה, ויש להודות לערבים ולרוח אי-ההתפשרות שלהם שלא הגענו לקונצסיות כאלה על חשבוננו עד עתה. במצב זה אין לזלזל בערכו של הגורם הפנימי. צריך לחפש דרכים שהישוּב העברי יופיע לא כמחפש חסוּת, אלא שידע בשעת סכנה גם להגן על עצמו, כי בזה תלוי גורלנו במבחנים הפוליטיים שעוד נצטרך לעמוד בהם.

נדמה לי, שבעניני הבטחון אנו עומדים עכשיו לפני ימים מכריעים ביותר. אפשר שהפרוגנוזה של הממשלה בדבר ההתפוררות בקרב הערבים היא פרוגנוזה נכונה, אבל גם זה איננו מרגיע אותי ביחס למצב הבטחון. כי דוקא עם ההתפוררות בקרב המחנה הערבי יכולים להיעשות מצדם מעשים נואשים, וכוח הגנתנו העצמית הוא עכשיו הרבה יותר חלש מבכל שעת-מבחן אחרת, שהיתה לנו בארץ. תמיד הכינונו את עצמנו להגנה מפני התנפלוּיות, אבל הדרך שהערבים בחרו בה עכשיו היא דרך של טירור, שאינה מכוּונת נגד מישהו מסוים, אלא נגד הציבור העברי בכללו ואינם נמנעים אפילו מפגוע בילדים. (ואם הפצצות של הערבים אינן מתפוצצות עכשיו, הרי ברור שבמשך הזמן הם ילמדו את המלאכה הזאת, והסכנה תהיה הרבה יותר גדולה). במצב הקיים יכולה להיות אחת משתים: או פעולת הממשלה, או דרך אחרת שלנו שתכריח את הציבוּר הערבי להילחם בטירור שבתוכו. יש שיטות שונות של מלחמה במעשי פשע. אחת מהן היא הטלת עונשים קיבוציים. המטרה בדרך זו היא שהסביבה התומכת במעשי הפשע תתחיל להילחם בהם. ואנו מוכרחים לאחוז בדרכים שיכריחו את הסביבה להילחם במעשי הפשע, לאחר שנודיע לממשלה שהתנהגותה מכניסה את הארץ במצב של מלחמת אזרחים. הישוב גילה כוח הבלגה רב, אבל יש גבול להבלגה, ויותר מזה – יש גבול לאותו הכוח המאורגן המחזיק את הישוּב במצב של הבלגה. אם הממשלה לא תאסור מלחמה נמרצת במעשי הפשע, וגם אנחנו לא נגיב עליהם באופן מאורגן – עלוּלה לבוא תגובה אנרכית.

ו. 2 ביוני 1936, בישיבת הועד-הפועל של ההסתדרות    🔗

עד היום לא היו מקרים של עמידת ערבים נגד כוחות הממשלה. באותם המקומות שהיתה פעוּלה מצד הממשלה השתרר שקט. מצד אחד מעוררים הערבים את ההמונים למרוד בממשלה, ומצד שני אינם חדלים מלשנן כי הפעם יש להם אמונה שהממשלה לא תעשה להם דבר. כל פעולה רצינית הנעשית מצד הממשלה משפיעה, ביחוד הגירושים שהטילו פחד על המגורשים והם באים בטענות למנהיגיהם, המבטיחים להם כי אין זו אלא גזירה זמנית. ברור כי יש להם יד בממשלה, ובתוך הממשלה יש להם יועצים ויש קשרי גומלין.

האמצעי היעיל ביותר נגד הכנופיות – החיפושים שעושים בכפרים הערביים. נעשים עכשיו מאמצים למנוע את החיפּוּשים ויש נכונות להתחייב למשהו. ישנה פעולה מאומצת להשפיע על פקידים להתפטר. אם לא יעלה בידינו להשפיע על הממשלה שתהיה עקבית במעשיה – שתסתלק מהשמירה על הועד הערבי העליון ותחדל לשכנע את ההמונים שהיא לא תאחז באמצעים – עלול להתהוות מצב שכוחות הצבא שוב לא יספיקו להשקיט את הארץ. הערבים מרבים להזדיין. כסף יש להם די. יש להניח שהוא בא ממקורות חוץ. קיימות הוכחות על כסף איטלקי. נשק נכנס מצד דרום וקצת גם מצד צפון. עכשיו יכולה עוד הממשלה להשתלט, אבל היא תמיד מאחרת בפעולותיה. גם הכנופיות טרם פעלו פעולות נרחבות. במצב הקיים עלולים אנו להגיע לידי סכנות הרבה יותר גדולות מאשר עד עכשיו: להתנפלוּיות מזוינות על נקודות ישוביות. זה מאלץ אותנו גם להתכונן וגם להגביר את דרישותינו מהממשלה.

הייתי בין אלה שחשבו שחוסר תגובה מצדנו מביא לידי עידוד מעשי הרצח מצד הערבים. אני יכול להוסיף עכשיו לזה, כי העמדה הזו אינה מכובדת גם בתוך חוגי הממשלה. שמעתי כי בחוגי הממשלה מדברים בתמהון על העם הזה הנותן לרצוח את עצמו. אף על פי כן לא שיניתי את דעתי בענין התגובה. נראה לי כי לא טעינו מבחינה פוליטית. דרך ההבלגה היא שהביאה לידי כך שאין הממשלה עומדת נגדנו יחד עם הערבים, מה שהיה אולי רצוי למישהו. יחד עם זה עלי לציין כי הדבר גורם לקשיים בפנים, כי באמת יש רצון להגיב, ולזה לא נחוצה כלל גבורה רבה. נחוצה פעולה נמרצת כדי לעצור את אנשינו מפעולה ואני עושה זאת בשלמות, יותר מאשר עד עכשיו.

ז. 3 ביוני 1936, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל.    🔗

לפי הידיעות המגיעות אלינו – ויש ידיעות נאמנות למדי – אפשר בדרך כלל לציין במחנה הערבים שני קוים: אחד הסומך את פעוּלתו על כנופיות שהוא מארגן למעשי-טירור שיטתיים, ואחד ההולך בדרך של לויאליות מסוימת לממשלה. אין אנשי ה“איסתקלאל”¹³⁶ ואגודות הנוער נוקטים דרך של לחץ באמצעי טירור; המופתי ותומכיו שומרים על כך שהטירור לא יחרוג מגדרות מסוימות ולא יכניס את המנהיגים בסכסוך קשה מדי עם הממשלה.

בכוח הקו “המתון” הזה, שבראשו עומד המופתי, קיימים קשרים חשובים בין התנועה הערבית לבין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ. לא בלבד, שהאדמיניסטרציה הארצישראלית עוצמת עין מראות כמה וכמה מעשים של הנהגת התנועה הערבית ומגלה חוסר-רצון להרוס את הגוף הזה, שלדעתה הוא מסוגל ומוכשר למשא-ומתן, אלא שמנהיגי התנועה הערבית מודרכים על-ידי אנשים אנגלים המיעצים להם כיצד לפעול בשטח הפוליטי. היועצים האלה יש להם יד בחוגי השלטון. זו הסיבה שפעולת הממשלה מאחרת לבוא, שיש בה תנוּדות ואין בה נכונוּת לעקירת הרע משרשו, אף-על-פי שלפעמים מגיעה הממשלה לידי הכרה שחלק מפעוּלות הערבים – יש בהן סכנה לא רק ליהודים, אלא גם לשלטון.

מתוך שאין לממשלה רצון לאחוז באמצעים תקיפים היא מוכרחה לחפש מוצא מן המצב בדרך של ויתורים על חשבוננו. היו נסיונות להפסיק את השביתה הערבית ואת מעשי הטירור ע“י הבטחה לערבים, שאם הם יסכימו לועדה המלכותית¹³⁷ – נכונה הממשלה להבטיח מראש שהועדה תעיין בדרישותיהם “מתוך התחשבות”. כאשר נסיון זה לא הצליח, החלו לחשוב על ויתור זמני לערבים בשטח העליה. גם זה נכשל לפי שעה, בגלל הידיעות הברורות שהגיעו לממשלה, כי היהודים יתנגדו בהחלט ובכל תוקף ל”מוצא" כזה והם יראו בו ויתור לערבים, וילחמו בו בכל כוחם. הנסיון נכשל גם הודות להתנגדות שבאה מלונדון. אבל המחשבה על הפסקת העליה עדיין לא חלפה בחוגי השלטון.

מ. שרתוק נפגש אתמול עם הנציב והודיע לו באופן מוחלט כי ל“מוצא” זה אין תקוה להתקבל על דעת היהודים, וכי דרך זו אינה מסוגלת להשקיט את הארץ, כי אם להיפך – היא תכניס אותה במצב של פורענוּת מתמדת. הוא ברר לנציב את המצב בתנועה הערבית והוציא מלבו של הנציב כל אשליה שאפשר למצוא יהודים שיסכימו להפסקת העליה. הוא הציג לנציב שורה של דרישות לשמירת הבטחון – הטלת עונשין קיבוציים, אמצעים תקיפים כלפי הועד הערבי העליון, המשכת חיפושי הנשק בכפרים הערביים והגבּרת כוח ההגנה של הישוּב העברי שיוּכל להגן על עצמו. ביחס להפסקת העליה אמר הנציב, שדבר זה לא עלה על דעתו. בענינים אחרים נמנע מלומר משהו ברור.

צורות פעולתם של הערבים משתנות מפעם לפעם. מבחינת הבטחון מתקרבים אנו לתקופה חמורה יותר משהיתה עד עכשיו. אם עד עכשיו היו הצתות והתנפלוּיות על בודדים מן המארב, הרי עם ארגון הכנופיות הטירוריסטיות, אשר בודאי ימנעוּ מהתנגשוּת עם כוחות צבא ומשטרה, צפוּיות לנו התנפלוּיות על ישובים שלמים. האפשרות הזאת קרובה מאוד, ועלינו לדון על תכסיסינו. אפשר שבין האנגלים יש מבינים, שהימנעות היהודים מתגובה על מעשי הטירור היא פרי קו מסוים שנקטו היהודים, לא כן חלק גדול של הערבים שהימנעות זו מתפרשת בעיניהם כסימן של חולשה. הממשלה עיבדה תכנית מפורטת להשמדת הכנופיות הטירוריסטיות שנתארגנו עכשיו, ויש לה אמצעים מספיקים לכך, אבל אין לדעת אם תוציא אותן לפועל. הנה היתה לה תכנית להטיל אימה על כפרים ידועים, שמהם יצאו ההתקפות וההתנפלוּיות, אבל כשהגיעו למעשה – נסוגה הממשלה, ולא מתוך הנמוקים ההומניטריים שבפיה, אלא בשל שיטתה – שיטת הפסיחה על שתי הסעיפים. בכל מקרה שנעשתה פעולה ממין זה והיא פגעה בכללי “ההומניטריות”, כביכול, אחזה באמצעים נגד אנשי המשטרה האחראים לפעולה, הם קיבלו נזיפות וגם הורדו בדרגה. במקרה אחד הורידו סרג’נט לדרגת שוטר פשוּט. אין ספק, שע"י כך נחלשות הפעוּלות ממין זה. לכן אין לסמוך על תכניות הממשלה לחיסול הכנופיות הטירוריסטיות. ועלינו להיות מוכנים ולדעת כי הימים הבאים יהיו אולי קשים יותר מאלה שעברו.

אינני חושב שהשאלה שבה התרכז הדיון, המשא-ומתן עם הערבים, היא שאלה מרכזית ואקטואלית. ולא משום שאינני מחשיב את הדבר; אדרבא, אני מחשיב אותו מאוד, אבל כל משא-ומתן במצב זה שבו נתונה הארץ אינו אלא אילוזיה של כמה יהודים. במצב הקיים עכשיו בארץ יכול להיות משא-ומתן עם נכבד ערבי פלוני או אלמוני, אבל התנוּעה הערבית עדיין לא הגיעה לידי כך שתוכל לנהל משא-ומתן אתנו. כל זמן שבתנועה הערבית שוררת ההכרה שאפשר להביא אותנו לידי כניעה – לא יהיה משא-ומתן. והכרה זאת איננה פרי בטחון בכוחותיהם הם, אלא פרי הדרכת הממשלה. לפי האינפורמציה שבידינו נראה, שגם הערבים אינם מרוצים כל-כך מהנציב, הם חושבים שהוא מרמה אותם, והוא עוצר בעד אנשים חשובים באדמיניסטרציה הארצישראלית הרוצים להושיט עזרה לערבים. הם חושבים להביא את הממשלה בלונדון לידי כניעה בעזרת האנשים האלה. כל זמן שתהיה לערבים תקוה כזאת – אין אפשרות למשא-ומתן.

לעומת זאת אני מתנגד לדעה, שאין עוד אפשרות למשא-ומתן עם ערבים משום שחסרה להם הנהגה. וכן אינני מסכים לדעה שההנהגה הזאת נשענת על פרעות בלבד. לדעתי, יש לערבים הנהגה חזקה – גם לפרעות וגם לשלום. צאו וראו: בתוך אותו חלק המהווה עכשיו את עיקר כוחם של הערבים, בתוך הכנופיות הטירוריסטיות, קיימות טנדנציות אנטי-בריטיות חזקות מאוד, והכנופיות רוצות בהתנגשויות עם הממשלה, אולם יש הנהגה והיא יודעת להטות מהקו שהכנופיות רוצות בו. חדשיים אלה של המאורעות חיזקוּ מאוד את ההנהגה הערבית; היא ביצרה את עמדתה בתוך הציבוּר הערבי, ויש עם מי לבוא במשא-ומתן. אבל אני מסופק אם הנהגה זו תרצה לבוא במשא-ומתן אתנו. ודוקא משום כך אחשוב למשגה כל משא-ומתן עם מתווכים על יסוד ויתור כלשהו במידות העליה.

אך יש שתי שאלות אקטואליות שצריך לדון בהן מיד: א) הפעולה הפוליטית שלנו; ב) הגנתנו. שתי השאלות האלה קשורות ביניהן לעתים קרובות מאוד. אף-על-פי שהייתי בין החולקים על דרך פעולתה של המחלקה המדינית בזמן המאורעות, הנני רואה חובה לעצמי לציין שבפעולה הפוליטית שנעשתה עד עכשיו הגענו להצלחות גדולות. לא שהצלחנו לשנות את מצב-הדברים בארץ, כי אם הצלחנו למנוע רעות גדולות יותר שעלולות היו להתרחש. לי ברור שהיה רצון אצל הממשלה לא רק להציג את המאורעות בראשיתם כהתנגשויות בין יהודים וערבים, אלא היה רצון להביא לידי-כך בפועל, כדי שדבר זה ישמש קלף נגדנו והיא לא הצליחה. ואם הממשלה רצתה ללכת בדרך של הפסקת העליה לשם השקטת הארץ, ולא יכלה לעשות זאת – הרי זה, בהרבה, הודות לפעולה הפוליטית שלנו. וגם להבא נצטרך לעשות את הפעולה הפוליטית מתוך בחינה כיצד היא תשפיע על התפתחות הענינים בארץ-ישראל.

בענין ההגנה העצמית הגענו ליד מצב מסוכן מאוד לא רק לקיומנו, לחיינו, כי אם גם למצבנו הפוליטי. מישהו אמר כאן שלגורם הזמן יש חשיבוּת מרוּבּה בקביעת יחסה של דעת-הקהל אל המאורעות האחרונים. המאורעות הנמשכים שבועות רבים – ההתענינות בהם תלך ותפוג, ודעת הקהל עלולה להשתנות לרעתנו. לגורם הזה, לזמן, יש גם חשיבות מכרעת בענין ההבלגה. זמן ידוע יכולה הבלגה כזאת להיות גורם חיובי, אבל אם היא נמשכת זמן רב, עלולה היא ליהפך לגורם שלילי, כי יחדלו להחשיב אותנו כגורם משפיע ובעל-כוח. משום כך מצוּוים אנו למצוא צורות התגוננות נמרצות יותר. אגב, לא לגמרי נכון הדבר שלדיוננו הקודם לא היו כל תוצאות. מאז באו שינויים חשובים בשמירת השדות במחוזות אחדים. אבל שמירת השדות בלבד אינה מספיקה עוד, כי אנחנו עומדים בפני מעשים חמורים יותר, ונצטרך לאחוז בטכסיסי הגנה אקטיבית יותר, גם אם כרוכות בהם סכנות גדולות בשבילנו, סכנות של מאסרים וקרבנות.

ח. 31 באוגוסט 1936, בישיבת הועדה הפוליטית של מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל.    🔗

עד כמה שידוע, יש בדעת הממשלה להכריז על הפסקת העליה היהודית יחד עם הכרזת הערבים על הפסקת השביתה. קרנו של המוּּפתי עלתה הרבה בזמן האחרון והוא רוצה בהכנעה גמורה של הממשלה, בהכרזת הפסקת העליה לפני גמר השביתה. החלטת הועד הערבי העליון מאתמול¹³⁸ אין פירוּשה קבלת הצעותיו של נוּרי סעיד¹³⁹ (להפסיק קודם את השביתה ואחר-כך תבוא ההכרזה על הפסקת העליה), אלא יש בה משוּם פּשרה – היינוּ: למסור לנורי את התיווּך בין הערבים והממשלה. אבל הצעותיו עדיין לא נתקבלו. וצפויים עדיין סיבוכים רבים. מאידך גיסא, נראה שהממשלה נכונה להפסיק את העליה. בכל אופן, הנציב נכון עכשיו לכל. גם להפסקת העליה לפני הפסקת השביתה. ובמצב זה תלויה ההכרזה גם בנו – במעשים שלנו במשך הימים הקרובים.

נראה לי, שאין אנו יכולים עכשיו לנהל את המלחמה רק באותם האמצעים שמשתמשים בהם בימים רגילים. אי-אפשר לנוּ לנהל עכשיו מלחמה בלי קרבנות מצדנו, אין הם צריכים להרתיענו. עלינו להזהיר אזהרה חמורה את הממשלה. הכרזת שביתה של הישוב איננה אֶפקטיבית. היהודים לא יעמדו בשביתה ארבעה חדשים, ושביתה יהודית של יומים-שלושה אין בה להזעיק את העולם ולהחריד את מישהו. לעומת זה נראה לי שעדיין יש ערך להכרזתנו על הפסקת היחסים עם הממשלה. אין ערך במשא-ומתן עם הממשלה בענינים מדיניים, והעם היהודי נאלץ לפנות לכל הגורמים הפוליטיים בעולם. אבל ההכרזה על הפסקת היחסים אין פירושה שתיקה על פעולות שתיעשה נגדנו.

כן חושב אני כי נכונה היא ההצעה ע"ד החרמת הועדה המלכוּתית. בדרך כלל אין ההחרמה אמצעי מתאים, ביחוד אין להשתמש בה בפורום שיש בו אפשרות להשמיע את טענותינו ותביעותינו. אולם במצב זה חשובה עצם הבעת אי-האמון לועדה.

יש לחפש צורות של מרי נגד הממשלה, ביניהם – עליה בלתי-ליגלית, ואפילו אם הדבר קשור במאסרים. אינני מציע אי-תשלום מסים, כי זהו דבר בלתי-אפשרי. וכן אינני מציע להחרים את השימוש ברכבת – כי לא נוּכל להגשים את הדבר והוא עלוּל להביא נזק לנוּ.

ט. 18 בספּטמבּר 1937, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

אין אני תמים דעים עם ההערכה האומרת, כי אנחנוּ רחוקים מחידוּש מאורעות בארץ, באשר העם הערבי בהמוניו לא יאות עתה ללכת אחרי המוּפתי. זה היה אוּלי נכון לפני שלושה שבוּעות, כאשר נראה היה שההנהגה הערבית נקטה בקו של הסתמכוּת על כוחות פוליטיים, כבר בג’ניבה¹⁴⁰ דיבר עוני עבּד אל האדי¹⁴¹ ברוח אחרת ואמר כי אין לערבים לסמוך על ג’ניבה ולקוות לטובות ממנה; אבל בארץ נקטה ההנהגה הערבית קו אחר. עתה חל שינוּי בנידון זה גם בקרב ההנהגה וגם בקרב ההמון הערבי. אם לפני חודש, למשל, שלחוּ לכפרים מדים של צופים והכפרים החזירוּם, כי היו בעיניהם כסמל של מהוּמות, שאינן רצוּיות להם, הרי עכשיו רואים בכפרים רבים נכונות לקראת מהוּמות ובמידה הרבה יותר גדולה מאשר לפני המאורעות ב-1936. הנכונות גדולה יותר במוּבן זה, שיש אצל המון הערבים הרגשה כי אין מוצא אחר. בחדשים אלה נעשתה בקרב הערבים תעמוּלה גדולה אשר נסבה על ציר אחד: אין אסון גדול יותר ואין סכנה גדולה יותר מן התכנית להקמת מדינה יהוּדית. ועתה, לאחר שערבי הארץ רואים כי בג’ניבה נחלוּ מפּלה, תורכּיה בגדה בהם, הממלכות הערביות לא תמכוּ בהם, ואפילו לא השתתפוּ בועידת בלוּדאן¹⁴², ולאחר שהם רואים כי סעודיה, עיראק וסוּריה יש להן ענינים משלהן – הגיעוּ לכלל מסקנה שיש לפניהם רק דרך אחת: לגלות מחדש את כוחם. והם עשוּ הכנות גדולות מאוד גם בארץ וגם בארצות השכנות. אם המשטרה לא תפסה נשק, אין זו עדיין ראיה שלא הכניסוּ נשק רב. אני יודע שהערבים הכינוּ מחסנים גדולים מאוד בתוך ארץ-ישראל וגם אימנוּ אנשים בארצות השכנות והכשירוּ בהן כוח ניכר שאליו נכונים להצטרף ערבים מן הארץ במידה גדולה יותר מאשר ב-1936.

גם ביחס לארצות השכנות לא צריך לשרור אצלנו בטחון מוּפרז. אמנם שוּם ממשלה לא תשלח כוח רשמי להתערבוּת בעניני ארץ-ישראל, כשם שגם בועידת בלודאן לא השתתפוּ באי-כוח רשמיים של הממשלות הערביות, אלא רק אישים חשוּבים. אבל מן התושבים שבארצות אלה יבואוּ לעזרת ערביי ארץ-ישראל במקרה של מהוּמות. מידת ההתנגדוּת למהוּמות, שנראתה אצל גורמים שונים בקרב הערבים, הוּפחתה עכשיו במידה רבה בעטיו של הטירור השולט ברחוב הערבי. שוּם סוחר ערבי ושוּם פּרדסן ערבי לא יעיז עכשיו להתנגד למהוּמות אחרי המקרים שקרוּ בזמן האחרון.

ישנם חברים החושבים שאני מהלך אימים. אבל אסוּר לנוּ להעלים עין מן המצב. היאוש בקרב הערבים גדול, גם בגלל המצב הפּוליטי, וגם בגלל המצב הכלכלי. הרס כלכלי איננו תמיד גורם למנוע מאורעות; הוּא גורם מניע. יש חושבים, כי מאחר שהממשלה נוזפה קשה על ידי הועדה המלכוּתית על התנהגוּתה במאורעות הקודמים – תיטיב עכשיו את דרכה ותתנהג אחרת. ויש אומרים שהממשלה אחזה בכל האמצעים שבידה למקרה של התפּרצות מאורעות. אבל עלינו לדעת שאין לבטוח באמצעים אלה. למאורעות יכולות להיות צוּרות שונות, וּמה שנעשה על ידי הממשלה למניעת צוּרה אחת של מאורעות – לא יהיה מספּיק למנוע מאורעות בצוּרה אחרת, וּכפי שאנחנוּ עומדים עכשיו לפניה.

אינני יכול לומר כי מקרי הרצח בירוּשלים וכרכור¹⁴³ הם אותות לחידוש המאורעות; אפשר שאלוּ הן תופעות מקריות; בשעה שמכינים מאורעות ומוסרים נשק בידי אנשים, יכולים לקרות מקרי התפּרצוּת שלא אוּרגנוּ על ידי ההנהגה. אוּלם המקרים האלה הנם אות לארגוּן מאורעות. גם רצח וייס¹⁴⁴ ליד נהלל איננו מקרה פשוּט, ולא שודדים סתם ביצעוּ אותו, ולא ערביי ארץ-ישראל (הוּא נעשה אוּלי בעזרתם), כי אם בעיקר אנשים שבאו מן החוץ למטרת טירור נגד יהוּדים. כמוּבן שלוקחים לשם כך גם שודדים מפורסמים וכורכים את הטירור עם מעשי השוד. צריך לדעת, כי ציוּדן של הכנופיות הערביות הוא מצומצם, והאנשים זקוּקים ל“פרנסה צדדית”. אין אצלי ספק בדבר, שהערבים נעזרים גם כיום על ידי ממשלות זרות, ולא רק עזרה פוליטית, לרבות שיחוּד עתונים, אלא גם יותר ממשית. ערבים מסוּימים עומדים במגע עם איטליה וגם עם גרמניה. ידוּעים שמות של ערבים מסוּימים אשר נסעוּ לא מזמן לג’ניבה, וידוּע שהם אינם באים בחשבון למשא-ומתן פּוליטי. הם נסעוּ במטרה להשיג כספים מגורמים זרים. בכל אופן ממשלות זרות עזרו לזיוּן הערבים, ובקנה-מידה הרבה יותר גדול משחשבנוּ אנחנוּ. הכנסת הנשק לארץ אינה קלה כמו רכישתו, ויש להם, לערבים, קשיים גדולים בהברחתו לארץ. אבל במידה ידועה הם פעלו בנידון זה. ויש גם להם כשלונות כמו לנוּ, ולפעמים לא קטנים, אבל מן הכשלון אפשר ללמוד לפעמים גם על ממדי ההצלחה. כל זה מלמד, כי אנחנו עומדים לפני מאורעות שיכולים להיות רציניים מאוד. הסכנה איננה בהתנפּלוּת על בודדים, כי לא בתכסיס זה עומדים הערבים לנקוט הפּעם; אפשר שלא תהיה לפניהם דרך אחרת והם יהיוּ נאלצים להסתפּק בצוּרה זו של טירור, אבל כוָנתם היא למחות ישוּבים יהוּדיים אחדים. מיד לאחר מאורעות 1936 נתברר להם כי כך עליהם לפעול. ואפילו אם הממשלה תרצה למלא את חובתה – אין כל בטחון שהמקומות יוּכלוּ לעמוד בלעדי עזרתנו. בארץ נמצאים כרגע מ-6 עד 7 אלפים אנשי-צבא, וגם אם הממשלה תצליח לקבל במהירות את העזרה ממצרים, לא יעלה המספר על 12–10 אלפים. והתפקידים בימי מאורעות מרוּבים הם: יש לשמור על הרכבות, על הדרכים, וגם הערים יגזלו מהם חלק גדול מן הצבא. אי-אפשר שבכל מקום תהיינה יחידות-צבא גדולות. ואם הערבים ירכזוּ התקפה גדולה על גליל מסוּים או על נקוּדה מסוּימת – גם רצון טוב של הממשלה לא יספּיק. אם השלטון יעבור לידי הצבא, ידרשוּ מאתנו פּינוּי מקומות המוּעדים להתקפה, ואנחנוּ, כמוּבן, לא נסכים. אבל אז נצטרך לעמוד בעצמנוּ בכל נקוּדה ובכל מחוז.

הנוּכל לעמוד? מבחינת כמוּת החומר האנושי היינוּ יכולים, לפי דעתי, לעמוד ולהגן על עצמנו. לא כן הדבר מבחינת הכשרת האנשים וציוּדם. אבל אנחנוּ יכולים במשך זמן קצר לעשות גדולות במוּבן הציוּד הטכני והכשרת האנשים.

עצם הידיעה על אפשרות של הקמת מדינה יהוּדית¹⁴⁵ נתנה לנוּ עזרה שלא היינוּ מגיעים אליה על ידי פעוּלה של שנים רבות. עכשיו רוחשים אימוּן אלינוּ בשטחים שונים וּמציעים לנוּ הצעות שלפני שנים אחדות לא היה עולה כלל על הדעת כי תוּצענה לנו. ההצעות באות מצד לא-יהוּדים, ובשטחים שונים של פּעולתנו. יש, לדעתי, עכשיו אפשרויות גדולות לפעוּלה העלוּלה לתת תוצאות תוך זמן לא רב. גם בעבודתנוּ הגענוּ לידי גילוּי אפשרוּיות לא-קטנות. אוּלם אלה שמדברים אתנוּ ומציעים את ההצעות¹⁴⁶ פונים אלינו כאל אנשים אשר ענין הכסף לא יעמוד להם למכשול. ואנחנו מוּכרחים להעמיד פּנים כאילוּ יש בידינוּ לדבר על תכניות גדולות, לבסוף מתברר שהדברים היו לריק, ולפעמים זה נועל דלת לפעוּלה.

אחד הדברים שאנו צריכים להתרכז בו בחדשים אלה הוא הגדלת כוח הבטחון שלנו: כבישים לנקוּדות הרחוקות, 50 אוטומובילים משורינים להגנת הנקוּדות החדשות, וכל הכלים האחרים. כל זה ניתן להשיג, אך כל זה תלוּי בכסף. צריך לפעול אצל הממשלה שתסכים להפוך את 4000 השוטרים המוּספים שיש לנו לחיל-ההגנה על הרכבות ועל הדרכים.

תקציב הבטחון קטן עכשיו מזה שהיה בימי המאורעות, ודבר זה לא ייתכן. אין אנו יכולים לבוא לאיזו גזברוּת שהיא ולתבוע ממנה אמצעים שאינם בידיה, אבל צריכים לדרוש פּעוּלות מיד להגדלת האמצעים שלנו, ולעשות דיסקוֹנטוֹ על הפּעולות שתיעשינה. המקום הראשון שבו תלוּיה הצלחתנו הוּא ארץ-ישראל. למרות קשי המצב בארץ, יש להיאָחז עכשיו בהחלטה שנתקבלה בועד הלאוּמי ולגשת מיד להגשמת מגבית הבטחון¹⁴⁷. אבל אם המגבית תיעשה בדרכים רגילות – התוצאות תהיינה קטנות מאוד, מוּכרחים למצוא דרכים אחרות לריכוּז כספים גדולים לצרכי הבטחון. היינוּ יכולים להטיל מסים לא גדולים על תפּוּחי-זהב או על שעשוּעים וכו', ופרוטות כאלה מצטרפות לאלפי פוּנטים. אנחנוּ חייבים לארגן כוח תעוּפה רציני. יש לשער שזה יהיה אמצעי התחבוּרה החשוּב ביותר בימי המאורעות.

אם יפרצוּ מאורעות אשר ישפּיעו על מצב הענינים הפּוליטיים, הרי נדמה לי כי ההשפּעה יכולה להיות לא רק לרעתנו. אם ב-1936 עזרה לנוּ הטקטיקה של הבלגה ופנייה לממשלה, הנה עכשיו יכול לעזור לנוּ בעיקר הקו האחר – קו של גלוּי כוח יהוּדי. 20 – 30 אלף איש, ואפילו פּחות מזה, המצוּידים כהוגן ומוּכשרים לפעוּלה – הם כוח עצוּם בתנאים שלנוּ. אמנם, כוחנוּ איננוּ מרוּכז, והשאלה היא כיצד לעשותו מרוּכז, אבל גם דבר זה איננוּ בשמים. ואם הממשלה תרשה לנוּ במקרה של מהוּמות להשתמש בכל מלוא כוחנוּ ועוד תעזור לנוּ, – אוּלי יעלה בידינו למנוע התנפּלוּיות בהמונים. קשה יותר לעמוד בפני צוּרה אחרת של מאורעות, בפני כנופיות קטנות של 4–10 המתנפּלים מן המארב, בדרכים, ורוצחים עוברי-אורח. נגד צוּרה כזו של טירור יש רק דרך אחת – הענשת המקומות שמשם באו האשמים. אנחנוּ צריכים להיות מוּכנים גם לכך. צוּרה כזו של מלחמה דורשת פּחות אמצעים, והיא פשוּטה יותר מבחינה טכנית, אך קשה יותר מבחינה פּנימית. היא דורשת משמעת רבה וחינוּך אישי.

את הדברים שקרו בזמן האחרון¹⁴⁸ ראיתי לא רק כמעצור לפעוּלה שצריכה היתה לבוא, כי אם גם כהקדמה למלחמת אזרחים קשה מאוד בתוכנוּ. לא אגזים אם אומר, כי הספרוּת שנתפּשטה בימים האחרונים בעקב המעשים שנעשוּ, בישׂרו רציחות פּנימיות בתוך הישוב, ואפשר שאותו רצח פּנימי (תעלומת הירקון)¹⁴⁹ הוא מעשי ידיו של “החוג ההוא”. מי שמכיר את הספרוּת הנאצית יודע, שגם אצל הנאצים קרוּ מקרים שאנשים נשלחוּ לפעולה ואחר כך סוּלקו המבצעים מן הדרך. הדבר הקשה ביותר הוא, שייתכן כי חלק מן הציבור, וגם מתוך ציבורנו אנוּ, מחא כף למעשים שקרו בשבוּעות האחרונים. יש מאשימים אותנו ואומרים, מכיון שאנחנו לא פעלנו – פּעלו אחרים ובצוּרה בלתי מתאימה. אינני חושב שמעשה מאורגן יש בכוחו למנוע מעשים בלתי-אחראיים. בדרך זו יקדים תמיד המעשה הקל. מוּכרחה להיעשות פּעולה ציבוּרית נמרצת, וללא מורך לב, שלא להיגרר אחרי הלך-הרוּח השׂורר בקהל.

לא יתכן שיהיה קיים חַיִץ בין המעשים ובין התגוּבה הציבוּרית. לא נוּכל ללכת בדרך הנאצים העושים מעשה ואחר כך מתנערים ממנו. מעשה שייעשה על ידינו – לא נוּכל להתכחש לו. וזה לא קל, כלפּי השלטונות וכלפּי אחרים. אבל אם יהיו מאורעות בצוּרה של טירור מצד כנוּפיות קטנות נגד בודדים ונגד עוברי-דרך – לא תהיה לפנינו דרך אחרת. הוּסבר לנציב, כי אנחנו מיצינוּ את ההבלגה עד תומה, ואם אין בכוחה של הממשלה להשליט סדר בארץ, אין היא רשאית לדרוש מאתנו הבלגה בכל תנאי.

י. ב-28 בספטמבר 1937, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל בירושלים    🔗

הרצח של אנדרוס¹⁵⁰ דירבן את הטירוֹר בארץ והגדיל את חוצפת הטירוֹריסטים, הרצח הזה הוא אולי אות למהוּמות. צריך לאמור לממשלה שהיא גורמת לכך, שהיהוּדים לא יוּכלוּ עוד לשמור על ההבלגה. אני חרד ליום הזה. אין אנוּ מוּכנים למצב חמוּר. גם אם יהיו כבישים אפשר יהיה בנקל לשרוף את הנקוּדות החדשות. גם אם תהיה גישה למקומות אלה – מי ילך לשם? בשעת התקפת לילה לא ישלחו חיילים. והאם תהיה לנו אפשרוּת לגשת לנקוּדות אלו? מי ילך לכפר-החורש, לבית-יוסף? אין זו רק שאלה של דרכים. אין ארגון ההגנה מוּכן לכך. כיום אין לו בשביל זה לא אנשים מאוּמנים ולא כלים. יש להתכונן. לא ייתכן שבימים אלה לא תימצאנה בארץ 25 מכוניות משוּרינוֹת, ושלא נוכל לאמן 500 איש לתפקידים כאלה.

יש לעשות הכל להחלפת הממשלה הקיימת, אולם כל עוד היא קיימת יש לדרוש ממנה בכל התוקף שהכוחות הליגליים שלנוּ יהיוּ מסוּגלים להגנה. הגפירים – מספּרם, ואופן האימוּן שלהם – אינם מתאימים למצב. צריך לדרוש שהכוח הזה ייהפך לכוח שומר על הארץ. אילו היה בארץ נציב הרוצה לקיים סדר ביד חזקה – היה הכל מקבל צוּרה אחרת. הנקוּדה המרכזית היא – החלפת הנציב ושיטתו והגברת כוחנוּ ככל האפשר.

יא. 18 באוקטובר 1937, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

מבחינת עניני הבטחון יש לחלק את המחנה הערבי לשלושה חלקים: א) האופּוזיציה הנשאשיבּית; ב) הישוּב הערבי הרחב; ג) תומכי המופתי.

האופּוזיציה הנשאשיבּית היתה רוצה שיהיה שקט בארץ בחדשים אלה, למען יתגלה כי אפס כוחם של מתנגדיהם, ואז יזכוּ הם מן ההפקר. אבל הם אינם עושים דבר ברוּח זו, פּרט לקללות שהם מקללים באסיפותיהם את החוסיינים¹⁵¹. אמנם שלחוּ אילוּ שליחים לכפרים, להסביר לציבור הערבי שהחוסיינים לא מילאו כראוי את תפקידם במועצה המוּסלמית, אבל לכלל פּעוּלה לא הגיעוּ.

הישוב הערבי הרחב נמצא במצב של ציפיה להתפּתחוּת הדברים, ודוקא משוּם כך מעוּנינים מצדדי המוּפתי, שעוד נשארו בארץ, לגלות עכשיו כוח. כי המלחמה היא על נפש הישוּב הערבי: אם ישׂרור שקט – סופו לסטות מכנופית המופתי; לא כן אם יתגלה שהכת הזאת לא נפחדה וממשיכה בפעוּלותיה. הישוּב הערבי הרחב איננוּ פּעיל עכשיו במאורעות, אבל הוא אינו מגלה גם יחס של התנגדות למאורעות, אף כי נסיון השביתה נכשל. מארגני הטירור בזמן האחרון אינם פועלים בחשאי. הנה, ידעו כי ב-14 לח. ז. תהיינה מהוּמות, והידיעה נפוצה באופן שהגיעה גם ליהוּדים. ידוּע דבר קיוּמו של אירגוּן טירוריסטי, ידוּעים גם המקומות שבהם עתידים לקרות מעשי הטירור. לפי שעה אין השתתפוּת המונים, אבל מספר אנשים עברו מסוּריה והוסיפוּ כוח לטירוריסטים, גם הנוער מכמה וכמה כפרים משתתף במעשים אלה. הדבר תלוּי בתגוּבה מן הצד שכנגד. הגליית המנהיגים עשתה רושם חזק על הישוּב הערבי, אוּלם מעשי הממשלה כנגד ההתנפּלוּיות אינם עושים רושם. אין להכחיש שהממשלה עושה; כך, למשל, בליל ההתנפּלוּת ליד מוצא היוּ מאסרים בסביבה בו בלילה, אבל הדברים אינם עושים רושם. בנידון זה יהיה לנו ויכוּח קשה עם הממשלה. היא תטען שהיא פועלת, שהיא מגיבה על ההתנפּלוּיות, ואנחנוּ נטען כי מעשיה אינם מספּיקים, שאם לא ייעשו מעשים נמרצים נגד הכפרים שהשתתפוּ במעשי-טירור, או שמוּעדים להשתתף בהם, יוסיף הקהל הערבי הרחב להתיחס באופן פסיבי למאורעות, ואחר כך הוא עלוּל להצטרף אליהם.

שאלה אחרת היא שאלת השיתוּף שלנו בהגנת הארץ. בימי המאורעות היה בינינוּ ויכוּח על ה“הבלגה”, אחר כך הגענוּ לידי הסכמה שתגוּבתנו איננה צריכה להיות עיוורת, כי אם מכוונת נגד קנים ידוּעים. אבל קנים כאלה בעצם אינם קיימים עכשיו. חלק מפּעילי הטירוריסטים נאסר, חלק ברח, ואלה שלא ברחוּ אינם ידוּעים. התוצאה היחידה שיכולה להיות עכשיו למעשי-התגוּבה היא – שהממשלה תכוון את פּעוּלותיה נגדנו, בה בשעה שמתפקידנו להגיע ליתר קואופּרציה עמה בשטח הבטחון, בין שהיא רוצה בכך ובין שאיננה רוצה. קרוב לודאי שהממשלה לא תסכים בנקל לשתף אותנוּ בהגנת הארץ. אבל אנחנו נצטרך ללחוץ עליה למען השיג את הסכמתה לסידוּרים מסוּימים. למשל, מבחינת התכסיס מוּכרחה להיות עכשיו שיטה של יציאה אל מחוּץ לישוּבים, לפגישה פנים-אל-פנים עם המתנקשים; בצפון ישנה אפשרוּת כזו, שם ניתן היתר לגאפירים לצאת מן המקומות, אבל בסביבת ירוּשלים, שבה מרוּכזות עכשיו ההתנפּלוּיות, אין היתר כזה, וצריך ללחוץ על הממשלה שהסידור שנקבע בצפון יחול על כל הארץ.

אחד הדברים החשוּבים הוא – שיתופנו בשמירת הדרכים. אין ספק שנעמוד בקרוב לפני התנפּלוּיות בכביש החדש, כביש הצפון, שהוּא לגמרי בלי הגנה. אמנם, מזמן לזמן עוברים עכשיו פּטרולים של צבא, וזה בודאי מועיל; אבל דוקא משוּם שפּעוּלות הטירור אין להם עכשיו היקף כל כך גדול, יש לחשוב שאילו עלה להנחיל תבוּסה למתנפּלים במקום אחד או שנים היוּ התוצאות אפקטיביות מאוד. קשה לחשוב שהמשטרה או הצבא יצליחוּ בכך.

צריך לדרוש את גיוסם של 400–500 אנשים לפלוגת הרכבת. זוהי אחת הדרישות החשוּבות עכשיו.

עם זאת יש לאחוז באמצעים נגד תופעות העלוּלות לסכּן עכשיו את עמדתנו. מה שקרה אתמול והיום בירושלים¹⁵² יכול להביא את הממשלה לידי כך שתאחז באמצעים דראסטיים נגד יהוּדים. הממשלה משוּכנעת שהיריות שהיוּ הבוקר בירוּשלים והפּצצות של אתמול – הם מעשי יהוּדים. דברים כאלה צריך למנוע בכל הכוח. וישנה אפשרות למנוע אותם. יש ללחוץ על מי שצריך ללחוץ, גם לבוא בדברים עם מי שצריך לבוא בדברים, אף-על-פי שאין אנו רגילים בכך. לחץ ציבוּרי יכול להועיל עכשיו. צריך להזמין את האחראים לכך וּלהסביר להם את הדבר ולהתרות בהם. אך העיקר הוּא לפעול בכיווּן האַקטיביזציה של הגנתנו במקרה של התנגשות.

הממשלה נתנה היום פּקוּדת-פֹינוּי לכפר שעל שם סולד (שער הנגב). נגד זה צריך לעמוד בכל התוקף במשא-ומתן עם הממשלה; צריך לומר לה שאנחנו מתנגדים בכל תוקף לכל פּנוּי שהוא.

ואשר לנקוּדות החדשות: עד הגשמים יהיה קשר אתן; אחרי הגשמים ייפסק לגמרי הקשר עם טירת צבי; עם מעוז חיים יכול להיות קשר – בהשקעה קטנה אפשר יהיה לעקוף את בית שאן; ועדה טכנית בדקה את המצב ועיבּדה תקציב, וקפלן¹⁵³ נתן הוראה להבטיח את הדבר. אך זה פותר רק את שאלת הקשר הארעי. עוּבּדה תכנית לסלילת דרך ארעית לחלק של הנקוּדות (טירת צבי אינה כלוּלה בזה), וגם זה צריך לעלות 31 אלף לא"י, ובמצב הכספי הקיים עתה אין כל סכוּיים לגשת לעבודה זו מהר. גם אילו היה הכסף לפני חדשיים, לא היו הכבישים נסללים השנה. קשר-ידיעות קיים עם כל הנקוּדות, בזמן האחרון נעשה גם נסיון של קשר על-ידי אוירון, אבל גם בענין זה לא הכל כשוּרה. כך, למשל, הוּזהרה טירת-צבי שהקשר באוירון הוא הקשר היחיד לימות הגשמים, והיא נדרשה לא לתפוס את המקום הנוח לחניית האוירון. והנה ביקרתי שם לא מכבר, ונתברר שחרשו את המקום הזה וזרעו אספסת, וכבר אי-אפשר לאוירון לרדת שם. בינינו לבין עצמנו, אנחנו מאורגנים באופן כזה שמתן עזרה ממקום למקום בעת הצורך הוא דבר קשה מאד; כל מקום חרד לעצמו, ונחוצות פּעוּלות גדולות מאוד כדי להכשיר את עצמנו לעזרה הדדית. דבר זה דורש ציוּד ואמצעים גדולים מאוד. ואלה אינם. ואין אנו יכולים לעמוד בהתחייבויות הכספּיות שכבר קיבלנו על עצמנו. והמצב הכלכלי בארץ קשה, ואין נענים לתביעות. על כן צריך למצוא דרכים אחרות לצבירת אמצעים בשביל דרכי הבטחון.

יב. 17 בנובמבר 1937, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

אחרי רצח החמישה¹⁵⁴ ליד קרית ענבים, עשתה הממשלה פעולה גדולה מאוד. שום צבא יהודי לא היה עושה יותר מזה. הקיפו את הסביבה, הביאו את כלבי הגישוּש, הגיעוּ למקום מפלטם של אנשי הכנוּפיה, גם הצליחוּ לאסור ארבעה מהם, בודאי מאנשי הכנוּפיה. אבל שאלה היא אם אפשר יהיה להעמידם לדין, כי החוק הארצישראלי אינו מסתפּק בגילוּיו של כלב הגישוש בלבד. אחד נתפס בנסיבות מיוּחדות: בבית אחד מצאוּ, בעזרת הכלב, אשה בלבד. הוסיפוּ לחפּש, וּלאחר שהכלב עמד לד מחצלת, חפרו וגילו מרתף, שבו הסתתר ערבי. הכּוּ אותו מכות רצח והוּא לא גילה דבר. בכפר יאלו חיפּשוּ לא בעדינוּת יתירה. בזמן האחרון הצליחה הממשלה להשיג בדרכים שונות ידיעות על פּעוּלות הכנוּפיות בסביבות יריחו וּבסביבות עכו-צפת. היא הגיעה למקורות חשוּבים גם בענין הברחת נשק. אולם יש ידיעה שעכשיו עברה מהלבנון לארץ כנוּפיה חדשה בת 150 איש. עוברים גם מסוּריה. וכיון שהדבר נעשה קשה יותר, העלוּ אנשי הכנופיות את שכרם. המרכז המארגן את ההתנפּלוּיות נמצא כנראה במסגד, והממשלה איננה יכולה לפעול במקום זה. המלחמה בכנוּפיות קשה לאין שעוּר גם למשטרה גם לצבא.

ענין בתי-הדין הצבאיים יכביד מאוד על דרכי ההתגוננוּת שלנוּ. היתה נטיה להבדיל בין נשק לצרכי הגנה ובין נשק לצרכי התקפה. אולם מאורע יום א' שעבר בירוּשלים¹⁵⁵ ודאי החמיר את הענין. במקרה שיהיה יסוד לחשוד כי הנשק נועד לצרכי התקפה – לא יבדילו בין נשק ליגלי ובין לא-ליגלי. ואם הנשק לא נועד לצרכי התקפה – יקלוּ גם בנשק אי-ליגלי. יש סוגי נשק שעצם נשיאתם נחשבת כהתקפה (פּצצות). נשק שניתן רשיון לשאתו בתחוּם ידוּע, והוּא נישא מחוּץ לתחוּם – דינו כדין נשק בלתי-ליגלי. בכלל ידונו בתי-הדין הללוּ יותר לפי שיקוּל-דעתם מאשר לפי החוק. יש הבדל בין נשיאת נשק ובין מציאת נשק במקום. ברוּר שהענין מסוּכן מאוד, אבל הרבה תלוּי בזה אם נוּכל למנוע הישנות מקרים מסוּג זה שקרוּ בירושלים.

בקרב מנהיגי הערבים בארץ ובחוּץ-לארץ גוברת ההכרה, שהצלחתם תלוּיה בגילוּי כוח. ואין ספק בדבר, שבזמן האחרון נעשות הכנות רציניות מאוד בכיווּן זה. אין תאריך מסוּיים להתחלת ההתפּּרצוּת, אפשר שתידחה לזמן מה, אבל יכול להיות שאיזה דבר בלתי-צפוּי יחישנה ונעמוד פּתאום בפני שינוּיי מערכות. יש הזדיינוּת רבה בקרב הערבים, ואין לדעת מה יהיה הקו של הממשלה בימי המאורעות העתידים לפרוץ.

מחוץ לסכנות אלה נשקפת לנוּ סכנה בגלל התמשכוּת הדברים. מצוּיים בחוּץ-לארץ יהוּדים בעלי-הון שיש להם תכניות להשקעות בארץ, אך הם נמנעים מפעולה כל עוד נמשך המצב של ארעיות וחוסר בהירות. בתנאים אלה לא יתוּקן גם מצב העבודה ועמדת הציונוּת בעם היהודי תחלש.

המסקנות הפּוליטיות הן: לחץ מצדנוּ בג’ניבה נגד מגמת הפּקידוּת הארצישראלית, כלומר: נגד כל תקוּפת-מעבר וצוּרות-מעבר, לחץ להשגת עצמאות בשטח העליה ובשטח המכס, ואני אומר: גם בעניני הבטחון. אינני משלה את עצמי שאנחנוּ יכולים כבר לקבל על עצמנו אחריוּת לעצמאוּת בשטח הבטחון, אבל הנחת-יסוד לעצמאוּת כזו צריך לדרוש מיד.

יג. 30 בנובמבר 1937, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

יש ענינים שביחס אליהם אנחנו באמת זקוּקים למרץ חדש. הענין הראשון – בין שתהיה מדינה ובין שלא תהיה, הוא חיזוּק העמדות שלנוּ הצפוּיות לסכנה. כשם שנתגלה בנוּ מרץ להקים נקוּדות חדשות באזורי הארץ המרוחקים, כך צריך לגייס עכשיו כוחות להקמת נקוּדות חדשות באותם האזורים שתקענו בהם יתד, כי אזורים אלה יכולים ליהפך לנקוּדות תורפה, אם לא נרבה בהם התישבוּת עכשיו. אני מתכוון לאזורים כמו ואדי עארה, המשמש עכשיו מקום ריכוז לכנופיות, משום שאין באזור זה כל נקוּדות עבריות. והוּא הדין בגליל העליון. כן יש צורך רב לחזק עד כמה שאפשר את עמדתנו בדרום. שם ישנן שאלות קרקעיות מסוּבכות. הנה יש לנוּ רוחמה והיא עזוּבה, ויש שם קרקעות שהם ברשוּת יהוּדים, וצריך להתחיל בהתישבוּת בכל הנקוּדות האלה.

תעוּדה שניה דחוּפה מאוד הוא ענין הבטחון. אם כי התקדמנו בזה במידה ניכרת, מצוּוים אנוּ עכשיו לאזור כוח כדי להגדיל את כוחות הבטחון שלנוּ, גם הליגליים וגם האחרים. אני יכול לתאר לעצמי, שהאנשים המנהלים משא-ומתן עם הממשלה, כבר קצה נפשם לשמוע את הדיבורים על הצורך להגדיל את כוחות הבטחון הליגליים. אבל כל זמן שמצב הבטחון בארץ הוא כפי שהנהו, מוּכרחים להוסיף ולטפּל בשאלה זו. יכולות להיות דעות שונות בדבר השפּעת בתי-הדין הצבאיים על עקירת הטירור, אבל ברור שהם לבדם לא יעקרוהוּ. ערבי המצטרף לכנופיה והולך להילחם בצבא, יודע שהוּא עלול להיתפש וליהרג. הכנופיות לא תחוּסלנה במהרה בכוח בתי-הדין. אנחנוּ מצוּוים במשנה תוקף, ביחוד עכשיו, להגביר את כוחנו הליגלי, כי עם הקמתם של בתי דין צבאיים פּחתה היכולת שלנו להגן על עצמנו בדרך אחרת. לדוּגמה: לא פעם הצגנוּ לממשלה דרישה בדבר זיוּן הנהגים ועוזריהם הנמצאים בדרכים וכן את האנשים העובדים בשדות. הדבר לא ניתן לנו. לעוּמת זאת נתמלאוּ דרישות אחרות בנוגע לכוחות הליגליים, כגון: חופש התנועה לנוטרים בתוך אזוריהם (קודם אסור היה להם לצאת מנקוּדותיהם). זה כמובן חשוּב, אבל אין זה מספּיק.

אבל עלינו לראות גם את הימים הבאים. אם תהיה לנו מדינה, יקל לנוּ להכשיר אנשים שלנוּ בחוץ-לארץ להנהלת צבא ומשטרה, אבל אם לא תקוּם מדינה – אין זה דבר פשוּט כל-כך. אנשים מארצות חוּץ אינם מקבלים הכשרה צבאית, אלא בהמלצת המדינה שהם נתיניה. לעומת זה יש לנוּ אפשרות להביא לארץ אנשים בעלי הכשרה גדולה יותר. גם זה לא קל אבל ניתן לבצע. יש דברים מוּקדמים שאנו מצוּוים לעשות אותם כאן. אינני מגזים בערכה של הכשרתנו כאן, אבל התקדמנו בשנתיים האחרונות במידה ניכרת, ואנחנו יכולים להגביר עוד יותר את כושר פּעולתנו. אלא שהכשרת האנשים וציוּדם כרוּכים בהשקעת כספים. ואם בשנים הקודמות עבדנו בתקציב של 6000 לירות לשנה (3000 לארגוּן ו-3000 לצרכים אחרים), הרי התכניות שעיבּדנוּ עכשיו, ובצמצוּם רב, מצריכות סכוּם של 80 אלף לא"י לשנה, ולנוּ מובטח לעת-עתה רק החלק השמיני מן הסכוּם הזה. יש אצלנו התקדמוּת ניכרת, אך לא לפי המידות הדרוּשות. ניגשנו לפעוּלות בהיקף גדול הרבה מכפי שמרשים זאת האמצעים שברשוּתנוּ, ואין לדעת אם נוכל להביאָן לידי גמר.

ומכאן לצוּרת “ההגבה”. אנחנו נתוּנים לעתים קרובות במצב קשה מאוד. חברים טובים שלנוּ תובעים “תגוּבה” כעין זו שישנה מצד אחרים¹⁵⁶. חברים נאמנים מאוד מציגים את הדבר בצוּרה אוּלטימטיבית: או שתלכוּ בדרך אחרת או שנעזוב אתכם. מהי הדרך שאנו הולכים בה? אנו נקטנו בדרך ההתנגדות ל“תגוּבה” הפּוגעת באנשים שאינם נוגעים בדבר, מה שקוראים חפים מפשע. הננו חושבים ש“תגוּבה” יש לה מקום בתנאים מסוּימים ואין לה מקום בתנאים אחרים. היה זמן שתבעתי “תגוּבה” מפּני שהיינוּ במצב של חוסר הגנה וחוסר נכונות מצד הממשלה להילחם במעשי הטירור, והיתה הרגשה שניתן חופש-פּעוּלה גמוּר לכנופיות; אמרנוּ אז, כי במצב כזה אנחנו מוּכרחים בעצמנוּ להעניש אנשים ומקומות האחראים למעשי רצח; אולם מזמן שהממשלה החלה לפעול במרץ לדיכוי הטירור, והיא פועלת לעתים במרץ רב, – נשתנה המצב. אנחנוּ יודעים, כמה לא נוח להיות במצב של מוּגן על ידי אחרים, אבל עלינו לעשות חשבון פוליטי מה יכולה להביא עכשיו ה“תגוּבה” שלנו; וכל זמן שהממשלה פּועלת (אף-על-פּי שאיננה ממלאת את כל דרישותינו המכוּונות לחיסוּל הטירור, הרי חלק מהן היא קיבלה וּמגשימה) – הפּעוּלות הסיפּאראטיות שלנוּ עלוּלות להביא עלינוּ אסונות גדולים הן בכושר הגנתנוּ והן במצבנוּ הפּוליטי. אנוּ חייבים בזהירוּת מכּסימלית לגבי כל החלטה על “תגוּבה”. כל עוד אין החלטה אחרת – זוהי דרכנוּ.

יד. בלי תאריך, כנראה – בסוף 1937, בכינוס הבוגרים, גבעת-חיים    🔗

אל לנוּ להכריז בקלות שהשונא הוא האפנדי בלבד ולא הפועל הערבי שהוּא ידיד לנו. אמונתנו היא שהפועלים יהיוּ נושאי הלאומיות בכל עם והם ייצגוּ את העמים, ואז יווצרוּ יחסי-ידידות אמיתיים בין העמים. אבל כיום, כל עוד תקוותינוּ אלו לא הגיעוּ לכלל הגשמה, ואנו עומדים במלחמה על אופיה של הארץ ואופיה של ההגירה אליה – אין הדבר נפתר על נקלה על-ידי הכרזות. עובדה היא שהפּורעים בנוּ הם פלחים, ומעשיהם אינם תוצאה מהסתות בלבד. עלינו לראות את המציאוּת: יש פלחים שהם, כערבים, רוצים שהארץ הזאת תשאר ערבית.

נזדמן לי לראות פלח ערבי מסביבות שכם, שבילה שנים רבות באמריקה. הוא היה ידיד נאמן למשפּחות יהוּדיות ובא לבקר אצלן. הוא אמר: שוּב איני מכיר את כפרי. רוּח אחרת עברה עליו, רוּח שאינה פרי הסתה או תעמוּלה. הוא סיפר כיצד אותם הערבים שהיוּ בהוּלים על פרוּטה קיימוּ חרם על יהוּדים, תוך סבל וקרבנות גדולים. עם הכנופיות נמנוּ אנשים המוסרים את נפשם על אידיאלים שלהם. ואין לומר שזהוּ פרי ההסתה בלבד. במלחמה בנוּ עומדים פלחים ופועלים ערבים. בחלק מהנוער העברי תוסס הפּקפוּק בצדקת בואנוּ לארץ, בצדקת הציונוּת. קיימת התופעה של הליכה לקומוניזם מתוך אותו ספק בצדקת מפעלנו. זהוּ אחד הדברים המסוּכנים ביותר. אנוּ עומדים לפני מפעלים שידרשו קרבנות רבים וגדולים, ואם לא תהיה לנוּ תחושת הצדק לבוא לארץ שוממה שיש בה מקום להתפּתחוּתוֹ של עוד עם – יחסר לנוּ גם הכוח לבצע את המפעל.

ולשאלת ההבלגה – זוהי שאלה מסובכת. לא אוּכל לומר שאני תמיד בעד הבלגה או תמיד נגד תגוּבה הבאה אחרי התנפלוּת. אך עלינו להבין מה פירוּשה של תגוּבה ולא לזהותה עם מעשים שהיו, ושאנוּ נאשמים בהם, ושהם בעצם לא פגעו כלל באויב. פּירושה האמיתי של תגוּבה הוא התנפּלוּת על קן שממנו יצאה הרעה. לעומת זאת מתעוררים בנו אינסטינקטים שפלים של שמחה לכל קרבן ערבי. אהיה תמיד נגד רציחת ערבי סתם. אין להבדיל בין המוּסרי לבין המוסר התועלתי. כשייעשה מעשה תגובה, תגוּבה של ממש – יהא זה מעשה מוסרי. היוּ מעשי-טירור שנעשוּ על ידי אנשים מוסריים בהחלט. היתה בזה הקרבה עצמית שחינכה את התנועה לערכים מוסריים. מלחמתנוּ מוסרית ודרכי מלחמתנוּ מוסריים. סימני התקוּפה שאנו חיים בה הטביעוּ את חותמם על דבריהם של רבים בתוכנוּ על “התנערות מהמוסר העליון”. אנוּ נמצאים במצב שבו התועלתי והמוסרי כרוּכים זה בזה. התנאים מחייבים ומכריחים אותנוּ להיות מוסריים, כי ברגע שנסתלק מציווּיינוּ המוּסריים נתחייב בנפש הציונוּת.

דרך הפּגיעה בחיי אדם מוּסרית היא באין דרך אחרת לעמוד על נפשנוּ. השאלה היא אם המצב בו אנוּ נתוּנים בארץ מתיר לנו תגוּבה כזאת. אענה: לעתים – כן. לעתים – לא.

בשעה שהטירור לא חדל להשתולל בארץ והטירוריסט הערבי מצא את תמיכתו בישוב הערבי, – נתהוותה סכנת-חיים לכל יהודי. במצב זה אי-אפשר היה לומר שלעולם לא נתנקש בחייו של ערבי.

אולם באו שינויים לא-קטנים במצב. החלה מלחמה בטירור בארץ ובמנהיגי ההסתה. הם גורשו מן הארץ.

הממשלה אחזה באמצעים נמרצים למדי, ועשתה לא מעט בהטלת פּחד על הטירוריסטים הערבים. נשתנה גם המצב בישוב הערבי. שוּב אין הוא תומך בטירוריסטים, כי הערבים רואים בהם כיום סכנה לעצמם. על-ידי מעשה לא-זהיר אנוּ עלוּלים להפנות כלפּינוּ את התקיפוּת שנתגלתה על-ידי הממשלה כלפי אחרים. אנו עלוּלים לסכּל את מעט שיתוּף-הפּעוּלה שקיים בינינוּ לבין הממשלה ולהמעיט את הכוח היהוּדי המוּכּר על-ידיה.

קודם ידע הערבי שאם הוּא לא יעזור לטירוריסטים – יימצא בסכנה. היום יחסו הוא יחס של נייטרליות, ועל-ידי מעשה-הגבה מצדנוּ אפשר ונשנה לרעה את יחסו כלפינו.

כיום אין לחשוב על תגוּבה. זו תהיה התפּרצוּת-יצרים בלתי-מחוּשבת, אוּלם כשיתברר לנו שאין הממשלה עומדת בפרץ והישוב הערבי תומך בטירוריסטים, –– אפשר שעמדתנו תשתנה. יתכן שנצטרך לפגוע בפורעים בנו, בקיניהם ובכפריהם. עלינו לדעת: תגוּבה מתאימה אינה דבר קל. היא דורשת מן האדם נכונוּת לסכן את עצמו, היא דורשת כוח מאורגן. לא די להתרגש, יש למצוא כוח מסוּים לתגוּבה. כבשאר חלקי עבודתנו אין דרכי-ההגנה תלויות בסכימה קבוּעה מראש. אין הדברים נקבעים מתוך התקדמוּת היסטורית מסוּימת, אלא לפי צרכים ממשיים של החיים. ראשיתה של ההגנה מראשית ההתישבות בארץ, והריהי קיימת מימי ביל"ו. והישוב הראשון, כשם שלא מיצה את שאלת העבודה, כך לא מיצה גם את דרך ההגנה. צורת ההגנה, כצורת המשק, היתה פרימיטיבית מאוד; השמירה נעשתה על-ידי קבוּצות ערבים שכירים. עם בוא העליה השניה עברה ההגנה לצוּרות אחרות, וכך נשתנו דרכיה מפעם לפעם לפי הצרכים.

גם על ההגנה בימינו עובר אחד המשברים הגדולים. תפקידיה נשתנו מאז שנת 1936.

עד לפני שנה היה צורך להבטיח את הישוּבים העבריים מפּני סכנות שנשקפוּ להם. נשקפה סכנה מסביבה ערבית שתתקיף ישוּב יהוּדי. כדי להתגונן מהתקפה כזו היוּ דרושים אמצעים ראשוניים בלבד: ביצור, חינוּך אנשים לנכונות. גם מלוּי צרכים אלה לא היה שלם ביותר.

מאז שנת 1936 נשתנוּ הנסיבות, ואתן – גם תפקידינו בהגנה. תהיינה הסיבות אשר תהיינה אבל עובדה היא שמאז החלו הערבים לראות את עצמם כאדוני הארץ, השאיפות הלאוּמיות, שהיו רדומות שנים רבות, צצו ועלו. התחילו מהלכות אגדות על גבוּרה לאוּמית ערבית. אצל ערבים התפּתח רגש לאוּמי-ארצי, נוסף על הרגש הלאוּמי הפאַן-ערבי. עד שנת 1936 היו יכולות לפרוץ התפרצויות ספונטניות בלבד. כיום יכול לקוּם נגדנוּ כוח ערבי מאוּרגן. יש כנופיות שיסודותיהן יסודות של ארגוּן צבאי. אין בכוח התגוּבה להפחיד מישהו מהערבים. נגד הסכנות האלה יש – מלבד הגדלת מספרנוּ בארץ – דרך אחת בלבד להגברת כוחנוּ בארץ: ארגוּן משוּכלל (מבחינת הכוח הקיים אנוּ כמעט משתוים עם הערבים). אין אנוּ יודעים מה ילד יום. יש להתכונן ליום שחור. קיימת הרגשה פאַן-ערבית העלוּלה במצבים מסוימים להיות נגדנוּ. אנו מביאים בחשבון גם את אנגליה כבעל-ברית לנו. אוּלם עלינו לדעת שבעל-ברית שומר על בריתו רק כשמצוּי כוח שכדאי לבוא אתו בברית. זה יתבטא על-ידי ארגוּן הישוּב לכוח שיהיה מוּכן לתפקידים שונים.

החדש בתפקידינוּ אלה הוּא זה שבשנת 1936 נעשינוֹ אקטיביים יותר. אך אין זו אלא התחלה. עלינו להביא לידי כך שהישוּב היהוּדי יוּכל לעמוד בפני כוח מאוּרגן שיקוּם עליו, הישוּבים הבודדים לא יוּכלוּ לעמוד כיום בפני כוח מאורגן של אלפי אנשים.

תפקידי ההגנה מתחילים להיות ארציים, מכוּונים לסביבה כוּלה ולא לנקוּדה אחת בלבד. זהו התפקיד להבא, תפקיד שאין אנוּ מוּכנים לו לגמרי. אך נכשיר את עצמנוּ לקראת התפקידים החדשים. אחת הטעוּיות הגדולות בישוּב הוא הרצון לתת סיפוּק לתשוקה להרגשת כוח על-ידי דברים שאינם מגבירים כלל

וכלל את כוחנוּ.

כוח שיתגבר על הסכנות העומדות לפנינוּ, כוח מרכזי שיועמד לצרכי המחוז והארץ – זהוּ התפקיד שלקראתו נתכונן.

טו. 13 בינוּאר 1938, בישיבת הועה"פּ של ההסתדרוּת    🔗

מימי המאורעות יצאנו בתוספת של כוח-בטחון – הנוטרים. קודם היו מוּגבלים בשטח הישוּבים, אחר כך יצאו לשמירת השדות ועכשיו, במקצת, גם לדרכים. בינתיים חל שינוּי ביחס הממשלה. מפתחים בה תיאוריה המעמידה בסימן-שאלה את עמדתנו בכוחות הבטחון. תחילה ראינוּ זאת בגילוּיים בודדים. כשהחלו חבלות ברכבת וצריך היה להגן על הקו תל-אביב–לוד דרשנו שיתוף היהוּדים, אך הממשלה גייסה ערבים. אחרי שראינו ששיכוּנם של החיילים הבריטיים בכפרים הערביים האשמים בהתנפּלות או בנתינת מחסה לכנופיות אינו נושא פרי, כי הקצינים לא רצוּ להחזיק את החיילים בכפרים, בגלל חוסר נקיון ומשוּם שהתושבים עזבוּ את הכפרים, דרשנו שהשמירה תמסר ליהוּדים. הממשלה קיבלה את החלק הראשון – הוצאת החיילים – אבל לא את החלק השני של הדרישה. יחידת שומרי הרכבת התחסלה כמעט בשל חוסר הקואופּרציה בין הצבא והמשטרה. החלו התנפּלוּיות על הכביש ירושלים–תל-אביב. באנוּ בהצעה שתאורגן שמירה יהוּדית לבטחון הדרך. הדבר הזה היוּ לו סיכוּיים להצלחה. בשבוּע שעבר נתקבלה תשוּבה שלילית, גייסו גפירים ערבים. בסביבות העמק גייסו גפירים ערבים לשמירה והם החלוּ לבקר בנקוּדות שלנוּ. אלה הם גילוּיים חיצוניים, ואם לצרף להם ביקוּרי קיתרוטש¹⁵⁷ ואת השיחות של מושלים – הרי כל הסימנים מעידים שמתחיל להשתלט קו חדש.

הועד הלאוּמי בא בדברים על סידוּר חיל-ספר עברי אשר יגן על הגבוּלות. הממשלה מעריכה את הנוטרים היהוּדים ככוח שומר על הבטחון, אבל אין רצון להשתמש בכוח הזה. טאגרט¹⁵⁸ בא בנסיון שלו בהודוּ, שלפיו השימוּש בכוחות הילודים בהנהלת אנגלים טוב יותר מאשר השימוּש בכוחות זרים, אנגלים ויהוּדים. ישנה גם דעה שהישוב הערבי נמאס עליו הטירור, אבל הוא מפחד להתנגד לו, ולכן צריך להקים כוח אשר ישמור עליו מפני הטירור. זוהי המגמה שהחלה להשתלט בממשלה. אנו נעמוד עכשיו במערכה לא קלה נגד הממשלה. הנציב העליון החדש¹⁵⁹, ודאי לא יהיה זר למגמה החדשה.

טז. 2 בפברוּאַר 1938, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

יתכן שאנו עומדים לפני תקוּפה ממוּשכת של טירור. בקרב הערבים מפיצים שמוּעות, כי בחוּגים אנגליים וצרפתיים יש רצון לבוא לידי הסכם עם הערבים וצריך לתת דחיפה לכך, והדרך היא – בהמשכת הטירור. בקרב הערבים נעשים מאמצים גדולים להמשיך בטירור. בימים האחרונים ניתן להם אימוץ: גזילת הנשק מתשעת הגפירים הערבים, הקרב עם הכנופיה אתמול¹⁶⁰, יש בהם כדי להוסיף כוח לטירוריסטים. אמנם רוֹוחות שמוּעות, שבקרב הזה נהרגו 45 ערבים, אבל דבר זה איננוּ ודאי, בעוד שודאי הוא כי נהרגו 5 חיילים אנגלים. ידוּע, שהיה קושי עצום לצבא בקרב זה עם הכנוּפיה, החיילים לא יכלוּ להגיע למקום באוטומובילים; הם שקעוּ בבוץ, ונחוּץ היה להביא טרקטורים מהסביבה כדי לחלץ אותם. המתקיפים היו אנשי הכנוּפיה ולא החיילים. אפשר שהצבא הצליח בקרב זה, אבל צריך לדעת כיצד תוּפץ הידיעה בין הערבים. אנו יודעים ש’אפילו אחרי קרבות מוּצלחים באמת של הצבא, התפארוּ בכרוּזים של המרכז הסוּרי בנצחונותיהם של הלוחמים הערבים. כל שכן עכשיו כשישנם הרוּגים אנגלים. אין ספק שהדבר יעשה רושם גדול, והטירור לא ייגמר בן-יום.

השאלה היא מה יהיו דרכי הממשלה בשטח הבטחון. נראה לי, שאנו נכנסים לתקוּפה מסוּכנת מאוד. אמנם, עדיין אין בממשלה דברים קבוּעים במסמרות, אבל יש נטיה להרבות את מספר הערבים בכוחות הבטחון. יכולתי להסכים לדעה, שאי-אפשר להוכיח לממשלה שהנוטר הערבי מסכן באופן ישר את הנוטר היהוּדי או את המקום שהוּא שומר עליו, אבל אפשר להסביר שריבוּי ערבים בכוחות הבטחון מסכּן את בטחון הארץ בכלל. לנוטרים הערבים יש חופש תנועה והם יכולים למסור ידיעות לכנופיות. עמדות-המפתח של ההגנה בארץ מוּצאות מידי היהוּדים. לנוטרים היהוּדים יש תפקיד להגן על ישוּביהם, בעוד שההגנה על כביש ועל דרך נמסרת לערבים. יש גם נטיה להקטין את השתתפוּת הצבא בהגנה זו. רצון הממשלה הוּא להפוך את המשטרה האנגלית לפלוּגת-מחץ. יש בכך צד לחיוּב, אבל גם צד לשלילה, והוּא: שרוב תחנות המשטרה בארץ עלוּלות ליהפך לתחנות ערביות טהורות, הפּיקוּח הבריטי יוּפחת בהרבה, והמשטרה הערבית תהיה חפשית בפעוּלותיה. ובזאת כרוכה סכּנה גדולה, כי יש ידיעות על כך שקצינים ערבים, שהם חשוּבים בעיני המשטרה, מקיימים קשרים עם כנוּפיות. על כן, למרות הקושי שבדבר – ואני מודה שיש קושי רב בכך – עלינו להילחם נגד הכיווּן הזה שנתגלה עכשיו בפעוּלות הממשלה. בחוּגי הממשלה יש מי שרוצה להתנקם בראש המשטרה הקודם, ספּייסר, ולהראות כי הכיווּן שבו מנהל את הענינים ראש המשטרה החדש הוּא כיווּן טוב יותר; גם המוּמחה לבטחון, איננוּ גורס את דרכו של ספּייסר, ויש קיתרוטש – כל אלה קבוּצה חזקה בממשלה, שלא קל להילחם בה ובהשפּעתה. אף על פּי כן מצוּוים אנו לעשות זאת.

בירוּשלים השגנו דבר חשוּב מאוד, שלשוטרים המוּספים הרזרביים ניתנת אפשרוּת לצאת לפעוּלה בהתנדבוּת. זה איפשר לגייס 800 רזרביסטים, במקום 120 שהיוּ קודם ושעבדו במשכורת. החידוש היה בזה, שהרשוּ לנוּ להתחלק בנשק; 850 איש, שגוייסו לשמירה לשעות שלפני חצות, הורשו להתחלק ב-160 רובים העוברים מיד ליד, והאחריות לרובה איננה חלה על האיש אלא על הארגוּן. למעשה זוהי ליגליזציה של ארגון ההגנה במידה גדולה יותר מאשר עצם גיוּס השוטרים המוּספים. חוץ מזה, ניתנה אפשרות לנהגים העובדים בתוך העיר לקבלת נשק. ניתנו לנהגי “המקשר” 17 רשיונות לנשק, ועוד 45 רשיונות לאחרים; סידוּרים אלה איפשרו בירושלים ליגליזציה של 1200 איש בשמירה. לאחר שהוּשגה על כך הסכמת המשטרה נתקל הענין במכשול מצד נציב מחוז ירושלים. ההתנקשוּת הראשונה נהדפה, וזה נותן אפשרוּת לפעול פּעוּלה דומה גם במקומות אחרים. אמנם, ההצלחות החלקיות הללוּ אינן מבטיחות שינוּי הקו.

יז. 14 במארס 1938, בישיבת מרכז מפלגת פּועלי ארץ-ישראל    🔗

ההתקפה על טירת צבי, שנהדפה על ידי אנשי המקום תוך גרימת קרבנות למתנפּלים, יש בה משוּם לקח. טירת צבי היתה נתוּנה בסכנה עצוּמה – היא יכולה להימחות אילוּ ניצלוּ המתנפּלים את הרישול בשמירה הנהוּג אצלנוּ ברוב המקומות. לאשרנו לא העיזו הערבים בתחילה להסתער בכוח מלא על הנקוּדה. נתברר, שהכנופיה למדה את הסביבה לפני ההתנפּלוּת וידעה כמה מסידוּרי הבטחון במקום, והיא עברה את הגדר בנקוּדה החלשה ביותר. המתקיפים נוהלוּ בידי מבינים בטאקטיקה. הכנוּפיה הצליחה לגשת סמוּך לגדר מבלי שאיש ירגיש בה והספּיקה גם לתפוס את החפירות מבלי שהרגישוּ בדבר. אך כאן נתגלתה חולשתם של המתקיפים, נתגלוּ הססנוּת וחוסר רוּח הסתערות.

אנשח המקום לא היוּ מוּכנים להתקפה, וזו באה עליהם כהפתעה. הם ידעו אמנם כי המקום נתוּן בסכנה, אבל מכיון שעד עתה לא קרה כל מקרה הרי הם ישבו לבטח. וגם לאחר שקיבלו הודעה שבאותו יום עומד להתרחש דבר מה בסביבתם, הם לא מילאו את ההוראות להכנה לקראת ההתקפה, כי על כן הוּזהרוּ לא אחת ולא קרה מאוּמה.

המתקיפים הניחוּ לאנשינוּ להתאושש, ולאחר שהתאוששוּ התנהגוּ באופן טוב ביותר והצליחוּ להדוף את ההתקפה. מקרה זה צריך ללמד אותנוּ, שאין להרשות עוד את הרשלנוּת שנוהגים בה בנקוּדות הצפוּיות לסכנה. קודם כל יש להקפיד בבחירת החומר האנושי. כשעולים לאיזו נקוּדה, נעשים כל מיני חשבונות, סטאז‘, ארגוּן וכו’, אבל את מידת כושר ההגנה של האנשים אין מביאים בחשבון.

מידת העירנות לקוּיה בהרבה מקומות. אם אנשי המקום יכולים להרשות לעצמם, למרות הסכנות הנשקפות לנוּ, לא לסדר שמירה הגוּנה, אף על פי שיש להם אפשרות חוּקית לכך, הרי זה בעוכרינו. לא אחת יקרה, שאני מגיע בשעות הערב למקום ועובר את הגדר מבלי שאיש ירגיש בי.

תוצאות ההתקפות על טירת צבי חיזקוּ את תביעתנו לקיום חיל שוטרים מוספים של היהוּדים ולהגברתו. אם לפני כן היו מחשבות בחוּגי המשטרה והממשלה, שהכוח הזה של שוטרים מוּספים מיוּתר הוּא ואפשר להחליפו במשטרה רגילה, ואף נתגלתה מצד המשטרה נטיה ל“ערביזציה” של כוחות המשטרה, הנה עתה מעריכים אותם החוּגים עצמם אחרת את ערכו של חיל השוטרים המוּספים, ודעתם היא שאין להשוות את התנהגוּת השוטרים המוּספים בשעת התנפּלוּת להתנהגות שוטרים רגילים.

אנחנו עומדים עכשיו לפני קיצוּץ בחלק אחד של חיל השוטרים המוּספים, באותו חלק המקבל משכורת מאת הממשלה וצריך להיות מסוּר כוּלו לתפקיד השמירה. כידוּע, רק חלק אחד של השוטרים המוּספים מקבל משכורת, ושלושה חלקים נחשבים כרזרבה. והנה בחלק המקבל משכורת – כ-840 איש – יחול עתה קיצוּץ כדי 30%. הקיצוּץ הזה ישתקף בהכנסות המשקים, אבל כמוּת הנשק לא תוּפחת וּמבחינה ארגוּנית יגדל כוח השמירה שלנוּ. לרגל הקיצוּץ הזה הוּסבר לממשלה שאין זה מספּיק להישען רק על אותו חלק של השוטרים המוּספים המקבלים משכורת, ביחוּד לאחר שהוּפחת מספרם, וצריך לארגן את הכוח הרזרבי באופן שיהיה מסוּגל למלא את תפקידו. ואם אי-אפשר להגדיל את מספר האנשים, שתהיה להם רשוּת להשתמש ברובים בחליפין ושתהיה להם גם הזכוּת להתאמן. הממשלה מגדילה עכשיו את מספּר הקורפּורלים של השוטרים המוּספים באופן שבכל מקום יהיה עתה קורפּורל הרשאי לגייס את השוטרים המוּספים ולשלוח משמרות על אחריותו. גם דבר זה יגדיל את כושר ההגנה במקומות. כן עומדת הממשלה למנות 60 סרז’נטים מבין השוטרים המוספים, וכל הדברים האלה יאפשרוּ להגביר את כוחות הבטחון ולהכניס יותר סדר בענין השוטרים המוּספים.

אבל אין לדבר על כוח ההגנה בארץ מבלי לנגוע בפעולת הממשלה נגד הכנוּפיות והטירוריסטים. אמנם, אפשר לומר כמעט בודאות, שהממשלה החליטה להילחם בתוקף נגד הטירור, אך יש לדעת כי כושר הפּעוּלה של המשטרה והצבא איננוּ גדול ביותר בשטח זה. החלק היחידי של הצבא שהצליח בפעוּלה נגד הכנוּפיות הוא חיל האוירונים; שאר החלקים הצלחתם מעטה מאוד. הצבא איננוּ רודף באופן רציני אחרי הכנופיות ואיננוּ חוסם את הדרך בפני הבורחים. לא מתוך שיטה אלא מתוך חוסר יכולת נעשה הדבר הזה, כי החיילים אינם רגילים לתנאי הארץ ואינם יכולים להישאר במקום הקרב יותר מימים מועטים. בכל אופן, פּעוּלות הצבא לא הצליחוּ לעת-עתה להרוס את הבטחון העצמי אצל הכנופיות, אם כי היו להן קרבנות רבים בזמן האחרון.

לפי הידיעות המגיעות אלינו מתאמצים הערבים לארגן את הכנופיות מחדש. הוּבטחה להם עזרה באנשים, בכסף ובנשק; הוּברח נשק לארץ, ניתנה הנהגה רצינית יותר למען חדש כעבור זמן מה את ההתנפּלוּיות בתנוּפה גדולה יותר. הנסיון נתקל בקשיים ניכּרים. הארצות הסמוּכות, סוּריה והלבנון, החלוּ בזמן האחרון להפריע יותר לארגוּן הכנוּפיות. הלבנון לא ראה אותן מלכתחילה ובכלל בעין יפה. בסוריה – משוּם שאנשי הכנוּפיות קשוּרים על פּי רוב לאופּוזיציה הסוּרית. גם האופּוזיציה חוששת לכלות את כוחותיה על ידי שליחת אנשים חשוּבים שלה לארץ-ישראל. יחס זה נתן אותותיו, והרבה מנהיגים שהיוּ פעילים בכנוּפיות אינם מזדרזים עכשיו לפעולה זו. אבל הכנוּפיות מקבלות עכשיו תמיכה גדולה יותר מעיראק ומסעודיה. לפני זמן מה היוּ חילוּקי-דעות בין המוּפתי ובין מנהיגים אשר לא רצוּ בחידוּש פעוּלת-התנוּפה של הכנוּפיות, אבל כפי הנראה ניצח המוּפתי. הצבא מתיחס לענין באופן רציני מאוד, וּמוסרים שדרש להביא תגבורת. אך בקרב הציבוּר היהוּדי אין יחס רציני ראוי, ועניני הבטחון נתוּנים כמקודם במצב קשה מאוד.

יח. 7 באַפּריל 1938, בהתיעצוּת בענינים מדיניים.    🔗

הממשלה מארגנת עכשיו יחידה גדולה של שוטרים רוכבים, שתהיה גורם חשוּב בעניני הבטחון, ויש נטיה לדחוק אותנוּ מיחידה זו, וצריך לעמוד על המשמר ולהילחם. שני החדשים הקרובים יהיו, כפי הנראה, לא קלים מבחינת הבטחון. ידוּע שנעשים עתה על ידי הכנופיות מאמצים גדולים להעביר לארץ אנשים ונשק. יתכן שהמאמץ הזה קשור לבואה של הועדה הטכנית¹⁶¹, והוא מכוּון להוכיח לועדה שאי-אפשר להשקיט את הארץ בניגוּד לרצון הערבים. בכל אופן תהיינה הרבה התנגשוּיות, ואסוּר להחליש את המשא-ומתן שלנו עם הממשלה בעניני הבטחון.

יט. 14 באפּריל 1938, בישיבת הועה"פּ של הסתדרות העובדים    🔗

לפי הידיעות שבידינו נמצאים אנשי הכנופיות במחסור גדול, בעיקר בתחמושת. זה גם התברר מההתנפּלוּיות. אברהם אכר¹⁶² ניצל רק מפּני שהכדוּר שפּגע באוטו היה רע, אם כי הקליעה היתה טובה מאוד. עד כמה שידוּע יש בתוכם התרוצצוּת גדולה. חלק דורש הפסקת הטירור. המכריע הוּא המוּפתי, והוּא בעד המשכת הטירור. היתה הצעה להגביר את הכנופיות בכוחות צבאיים, אך ההצעה בטלה והכנוּפיות התפּרדוּ לכנוּפיות קטנות הפּועלות באופן נפרד. מעבירים להם מזמן לזמן אנשים חדשים עם נשק. לפי אומדנה נמצאים בכנופיות כ-600–700 איש, רובם זרים, בעיקר עיראקים. נראה שמתכוננים לימי הפּסח. התכנית היא להתנפּל בדרכים ועל ישוּבים יהוּדיים בודדים ולהימנע מהתנגשוּיות עם הצבא.

הוחלט על הקמת הגדר¹⁶³, אבל זה יהיה לרעת חניתה, כי היא תהיה מחוּץ לגדר.

כ. 22 ביוּלי 1938, בישיבת הועדה הפוליטית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל.    🔗

אין עתה מקום לתכניות לזמנים ארוּכים, אלא יש לציין מה דרוש מחר-מחרתיים. איש לא יוּכל לערוב שלא יפּלוּ קרבנות, גם צבא אינו מבוּטח. אבל אפשר להבטיח שכל קרבן שלנוּ ישוּלם על ידי המתקיפים בקרבנות כאלה, שיכריחו אותם להפסיק את התקפותיהם. הפּעוּלות התוקפניות שלנוּ בהנהלתו של אותו קצין¹⁶⁴ כבר גרמו 30–40 אבידות לערבים, ואילוּ מצדנוּ נפל רק איש אחד¹⁶⁵ (ושנים בתאוּנה). דבר זה מראה, כי פּעוּלה זו עלוּלה להצליח, אם נרחיב את המסגרת שלה גם מחוּץ לסביבה שבה היא נעשית כיום. עכשיו מועמדים להתקפות אזורי השומרון ועמק חפר, ואולי גם ירוּשלים, ואם גם באזורים אלה תאורגנה פּעוּלות ממין זה, עלוּלות להיות תוצאות גדולות. לכך נחוּצים עוד 200–300 איש. ויש אנשים המוּכנים לכך. נתברר, כי מבחינת כוח ההסתערוּת ורצון הפּעוּלה טובים אנשינוּ מאנשי הצבא. יש אנשים העומדים בתור לגיוס ואיננוּ מגייסים אותם מחוסר אמצעים.

אוּלם הפּעוּלה התוקפנית אינה פותרת את השאלה כוּלה. לפנינו הגנת הנקוּדות, שהיא קשה הרבה יותר. עוּבדה היא שגם כיום שוררת שאננוּת בכל מקום שעדיין לא נפגע. האסון שקרה¹⁶⁶ בפֶשחה (על יד ים המלח) הוא תוצאה של שאננוּת בקרב אנשינוּ. ולא רק בפֶשחה כך, ברוב הישוּבים שלנוּ שורר אותו מצב. הזהרתי על כך עוד לפני חדשים אחדים. אוּלם דבר זה לא יתוּקן על ידי מתן הוראות בלבד. הוראות ניתנוּ ולא הועילוּ. מוּכרחים להעמיד מספר גדול של מפקחים שיבקרוּ במקומות, ימריצוּ אותם להקפיד בעניני שמירה וגם יענישוּ מקומות העוברים על ההוראות.

ויש הכרח בתוספת אנשים לשמירה. לחודש הקרוב צריך להוסיף לפחות 1000 איש. אמצעי שמירה ישנם במקומות, אבל אין משתמשים בהם במלואם. ידוּע שהכנופיות מתכוננות להרוס כמה ישובים יהוּדיים. אין לדחות את הוספת האנשים. אם נסמוך על אישוּר ממשלתי – יעברו שבוּעות, והדבר דחוּף. על כן צריך שיימצאו מיד בתוך הישוּב האמצעים הדרוּשים לתוספת אלף אנשים. אני מעריך את הסכוּם הדרוּש לחודש ימים ב-15.000 לא"י. אם לא נעשה זאת – לא נחזיק מעמד ויפּלו קרבנות נוספים, ההיסטֶריה תקיף חוּגים רחבים וצפוּי לנוּ הרס גדול.

אין להתעלם מכך, שחל מעין שינוּי יחס אצל האנגלים. ואין פּלא בדבר: האנגלים אינם ציונים מבטן ומלידה. נפגשתי בלונדון עם טיגארט. הוּא ידיד גמוּר לנו, והוּא אמר בגלוּי: חשבתי שאפשר להתגבר על הטירור בזמן קצר, עתה אני מפקפּק בדבר, כי מעשי התגוּבה מצד היהוּדים משַנים את המצב. אמרתי לו, כי מסכים אני שצריך להילחם נגד מעשי-נקם, אך המלחמה צריכה להיעשות קודם כל בכיווּן של הרחבת העבודה המשוּתפת שהחלה בין הצבא ובינינוּ; מעשי התגוּבה יונקים מחוסר בטחון השורר בקרב הציבור ביחס לכשרונה של הממשלה להשקיט את הארץ. הוּא הסכים לכך, אבל עמד על דעתו שמעשי התגוּבה אינם מאַפשרים כלל להרגיע את הארץ. ואף-על-פּי שיודע הוּא כי הישוּב מתנגד למעשי תגוּבה אלוּ, הנה אי-אפשר לשלטונות להבדיל בין יהוּדים ליהוּדים; עד עתה ראו את היהוּדים בארץ כאֶלמנט השומר חוק – בטחון זה נתערער עכשיו; ואין הוּא מבין למה הישוּב, על ארגוּניו ועל מוסדותיו, אין בכוחו לעקור מעשים כאלה. ראיתי בדבריו שינוּי הקוּרס. אינני מדבר על התוצאות הפּוליטיות של מעשי תגוּבה כאלה, אבל מבחינת הבטחון עלוּלות להיות תוצאות הורסות בהחלט. והדרך למלחמה בהיסטֶריה שאחזה חוּגים שונים של הציבוּר איננה בהטפה בלבד, אלא בפעוּלה מהירה להגברת כוחות ההתגוננוּת שלנוּ, העשוּיה גם לשנות את הלך-הרוּח בישוּב. ואם אנחנוּ נגביר את כוחנוּ, יש תקוה שגם הממשלה תיגרר אחרי זה. גם ידידינוּ בלונדון נבוכים, ורק פּעוּלה מהירה ואֶפקטיבית מצדנוּ יכולה לעודד את רוחם.

כא. 4 באוגוסט 1938, בישיבת הועה"פּ של ההסתדרות.    🔗

הכנופיות סבלו מכות קשות למדי. גדר הצפון אשר רבים הטילו ספק בערכה, גרמה לתוצאות חשוּבות. היא הפסיקה הברחת אנשים. לפני כעשרה ימים היה נסיון להעביר כנופיה לא קטנה. לארץ-ישראליים עלה להשפּיע על הדרוזים ללכת לארץ-ישראל. הם הלכוּ עם נשק ביד. נתקלו במוקש ונהרגו 5 ונפצעוּ 15 איש. הם נסוגוּ והחלוּ לעבור מצד אחר. אולם האסון ריפָּה את ידיהם והם נתפּלגוּ ולא עברוּ. לעוּמת זאת נפתחה לכנוּפיות דרך חדשה – עבר הירדן. אבל הדרך הזאת בכל זאת אינה פתוּחה כל כך כמו דרך הצפון.

*

בסוּריה ובמקומות אחרים היו מאמצים גדולים מאד להגברת הפּעוּלה. היתה התיעצוּת אצל המוּפתי, הוּא עודד את האנשים. הבטיח שיש הרבה מקורות לכסף ואנשים. “המקורות שעומדים מאחורי פראנקו עומדים מאחורינו” אמר המוּפתי.

בארץ נפסקוּ כמעט לחלוּטין פּגישותינוּ עם ערבים. חיים שטורמן¹⁶⁷ אמר כי עוד מעט וישכח לדבר ערבית. אנשי המקומות מכחישים שהסיבה לכך היא הטירור. גרם, לדעתם, התכסיס החדש של הטירוריסטים שחדלו לפגוע במתנגדיהם, והתחילו למשוך אותם בשידולים.

המקום שבו קיימים עדין יחסים עם הערבים – הם גבוּלוֹת הצפון. אבל גם עליהם גובר הלחץ להצטרף לכנופיות. בזמן האחרון היו התנפּלוּיות מצד ערבים ידידים העושים זאת ב“אמנות” רבה. לאחר המעשה באים וּמודיעים שהם הם ש“התנפּלוּ” וסימן לכך שאף כדור לא פגע במחנה.

מצדדי הכנוּפיות נפגשים ומתיעצים איך להחלץ מהמצב. אילוּ ניתנה חנינה לעצוּרים אפשר היה להסתדר אתם. בכל מקום שהיוּ לנוּ התנגשוּיות רציניות עם הכנופיות היתה ידנו על העליונה. הקבוּצה השומרת על צינור הנפט¹⁶⁸ הצליחה. לאחר שהממשלה נתנה לה סמכוּת רחבה יותר תוּכל להרחיב את שטח פּעוּלתה. קרבנות הערבים 50–45, הקרבנות שלנוּ שני הרוּגים¹⁶⁹ ופצוּע אחד.

משמרות הלילה אוּשרו עכשיו על ידי הממשלה. ההתחלה היתה לפי יזמתו של קצין אנגלי. היתה התנגדות לכך מאנשי העמק, כי ראו בכך דבר העלוּל להרע את היחסים עם הערבים. עכשיו גם הממשלה וגם אנשינו מכירים בערך המשמרות האלו. בסביבת הגלבוע היתה התנגשוּת עם כנוּפיה של 30 איש. 9 מהם נהרגו, אחדים נפצעו ואחדים לוּקחו בשבי, ביניהם אחד מהמפקדים ממשפּחת דג’אני. גם הנציב העליון וגם המפקד הראשי סבוּרים שאין לחשוש להתקוממוּת ערבית. הארצות השכנות אין רוצות בזה. הן נחלשוּ.

אף על פּי שהשלטונות העליונים אינם חוששים להתקוממוּת, בכל זאת אינם רואים אפשרוּת להילחם בטירור. הם קיבלו בלי רצון את דבר הגברת הזיוּן של היהוּדים. וגם עכשיו ישנם קשיים בדבר. הטירור היהודי נגד הערבים הקשה על המצב. הראשונים שהחלו לדבר שמעשים אלה נעשו בידי היהוּדים היוּ אנשי הצבא. היסוד – בדיקת חמרי הנפץ שמצאו בראש-פּינה¹⁷⁰. הם שוּכנעו בכך ביחוּד לאחר מקרה ירוּשלים¹⁷¹. שם היוּ עוד הוכחות מלבד סימני האצבעות על הסל. על יסוד החומר אסרו עוד יהוּדי אחד שהבטיח לגלות דברים. משהוּ הספיקו להוציא מפיו. על סמך כל אלה נוצרה בממשלה דעה ברוּרה שאלה הם מעשי ידי יהוּדים. באופן רשמי אין מדברים על זה; לא בשיחות עם הנציב העליון ולא בשיחות עם המפקד לא בא הדבר לידי גילוּי, אבל ידוּע שזה גרם לשינוּי הלך-הרוּחות. ידוּע כי התכוננוּ להגברת כוח הזיון של היהוּדים, כן ידוּע שהתכוננוּ להפוך את הנוטרים המקומיים לכוח משטרה, והגיעוּ אפילוּ לידי מחשבה על ביטוּל תחנות המשטרה המקומית, כמו, למשל, תחנת המשטרה בנהלל. החלוּ להסכים להצעה על יצירת כוח נודד ארצי – 500–800 איש – להגנה מחוזית, מלבד ההגנה המקומית. ההצעה שהוּגשה לממשלה היתה – זיוּן 1500 איש למקומות, מהם 500 לקבוצה נודדת, ותוספת 1400 רובים. היו סיכּויים רבים להגשמת ההצעה, כי היתה לה תמיכה גם מצד ראשי המשטרה וגם מצד לונדון. אבל הטירור מצד יהוּדים עיכב במידה רבה את הענין. אף פּעם לא היתה השנאה ליהוּדים בקרב הערבים חזקה כמו שהיא עתה. היא הפכה נושא לתנועה עממית. פּועלת כאן גם ההגזמה הערבית הידוּעה. אבל הפּעם לא נחוּצה גם הגזמה, כי הקרבנות היוּ רבים ומהרבה מקומות; האנשים שנפגעוּ הם כפריים שבאוּ לשוּק. זה מוּכרח היה להגביר את השנאה ליהוּדים. אם זו היתה פּרובוקציה, הרי היתה זאת פּרובוקציה גדולה, שזיעזעה את המוני הערבים. אין להסתפּק בגינוּי ובהכרזה שידינו לא שפכוּ את הדם. זה רק עלוּל להגביר את הדעה שהיהוּדים עשוּ זאת.

כל הפעולה של אנשי הטירור היהודים אינה מתכוונת להחליש את הטירור הערבי. הם אומרים: ייתכן שזה יסכן את הישוב, אבל זה יעודד את היהוּדים. בפגישתי עם ז’בוטינסקי¹⁷² נוכחתי כי אין לו כל דאגה לעניני הציונות. כל שאיפתו היא להוריד את וייצמן. מהשיחה היה לי הרושם, כי מחשבתו היא שהמשכת הטירור תביא סוף סוף להתפּלגוּת בקרב הנוער שלנוּ. “אם חבריכם אינם משתתפים במעשים אלה, גם אחרי מות בן-יוסף, אני משנה את דעתי עליכם”. הוא היה בטוּח שהנוער שלנוּ לא ילך אחרינו. ועוד דבר: יש לו הכרה שאם הטירור יימשך וסכנות פּוליטיות תהיינה צפוּיות לציונות תקבל ההסתדרוּת הציונית את מרוּת המפלגה הרביזיוניסטית. על דברי: הנה התכוונת ליצירת כוח יהוּדי ואתה הורס את הכוח שנוצר, ענה: אנו תובעים הסכם בכל הענינים על יסוד שולחן עגול, שוּם צד לא יעשה צעד פּוליטי מבלי הסכמת הצד השני. אמרתי לו שזה הרס את ההסתדרות הציונית ולזה לא יסכימו. הצעתי הסכם רק בדבר אחד – הגנה על נקוּדות הישוב.

אם לא נילחם נגד הטירור הזה הוּא עלוּל לעבור לטירור פּנימי. ידוּע כי כבר היו קרבנות יהוּדים, אמנם בטעוּת. הם הולכים בדרכים של תנוּעות דומות בארצות אחרות. לוקחים סמלים שהם מקוּדשים בתנוּעות ריבולוציוניות וּמשתמשים בהם למעשיהם. כעת מהלכת בארץ המלה “הלשנה”. מכינים את הקרקע לחיפוּי על רציחות וּבונים הרבה על הטלת פּחד, נוסח התנועות הפאשיסטיות.

כב. 26 באוקטובר 1938, בישיבת הועדה הפּוליטית של מפלגת פּועלי ארץ-ישראל.    🔗

בענין הועידה היהוּדית-ערבית¹⁷³ אני רואה סכנה עצוּמה, וברוּר לי, שאם נלך אליה בלי הסכם יהוּדי-אנגלי מוּקדם, סופו של דבר שהיא תסתיים בהסכם אנגלי-ערבי. אני יודע מה קשה להסתלק מהשתתפוּת בועידה. יש להשתדל ככל האפשר למנוע כינוּסה. אבל יתכן שבגלל מצבנוּ הקשה לא תהיה אפשרות כזו. על כן צריך להבטיח לפחות הסכם מוּקדם בינינו ובין האנגלים, שלא יהיה בו, אמנם, ערוּבה מלאָה שהועידה לא תוּפנה נגדנו, אבל יהיה בו משום הכבדה על הרצון להפקיר אותנוּ. בכל אופן הדעה שהביע אוּסישקין בישיבת הנהלת הסוכנות, כי מועידה כזו יכולים אנחנו לצאת בהסכם משוּלש, שיאפשר עליה גדולה – היא אשליה עצומה.

יתכן שההיסוּסים שנתעוררוּ באנגליה לאחר פּרשת צ’כוסלובקיה יקלוּ על פּעולתנו הפּוליטית. אבל בטחון אין בכך. הממשלה האנגלית הולכת בדרך מסוּימת, והיא עושה אותה מתוך אי-התחשבות בעתונוּת, בציבוּר ואפילו בפרלמנט; אין היא נרתעת מלהעמידם בפני עוּבדות מכריעות. אוּלי היא עושה זאת משוּם שפּחד רוסיה הסוביטית וחוסר הרצון להיזקק לעזרתה שקוּלים בעיניה יותר מן הצורך להחליש את עמדת המדינות הפאשיסטיות, אפילוּ כשהן מסתכסכות עם אנגליה או עם בני בריתה. על כל פּנים בפוליטיקה החיצונית נוהגת ממשלה זו בדרך של חוסר-ריתוּי. וגם לגבי ענינינו אנו, הנכנסים בחוּג הפּוליטיקה החיצונית, יש לה רצון לעשות שלום עם הערבים על חשבוננוּ. הממשלה אינה רוצה להגשים את רצונה זה תוך אבדן הפּרסטיג’ה שלה. על כן ייתכן שיילחמוּ בכנוּפיות וינסוּ לדכא אותן; יתכן שלא ירצוּ להלביש את הרצון לשלום עם הערבים בלבוּש של כניעה בפני הערבים. אבל ברור לי, כי לאחר שידכאו את הערבים יבואוּ על ראשנו צרות פּוליטיות גדולות מאוד. אינני יודע אם הצרות הללו תימנענה על ידי פעוּלה פוליטית-דיפּלומטית בלבד. לא נוֹּכל לסמוך רק על המחאות היהוּדיות ואפילו לא על מחאותיהן של ארצות אחרות. אינני מפחית את ערכן, אבל כבר ראינו שיש גם צד שני למטבע. הנה שמענו דבר התרעומת המתעוררת בחוּגים מסוּימים באנגליה על מחאות אמריקה המתערבת, לדעתם, בענינים פּנימיים של אנגליה. בכל אופן, פּעולה כזו עוד איננה מבטיחה הצלחה. והשאלה היא, אם אין הישוב היהוּדי בארץ צריך לגלות כוח התנגדות, אם ירצו להסגיר אותנוּ לידי הערבים.

כמוּבן, כוח ההתנגדוּת שלנוּ הוא מוּגבל מאוד. גם שוּתפוּת הפּעולה עם האנגלים בשטח הבטחון כובלת את ידינוּ. אבל אנחנוּ צריכים להתכונן לקראת מצבים, שיאלצוּ אותנוּ לגלות התנגדוּת מסוּימת, למרות כל הקשיים. אַל נשכח שעדיין אין אנו יושבים איתן בארץ. יכולים להקיף אותנו בנסיבות פּוליטיות כאלה, אשר יפחיתו את כוח ההתנגדות שיש לנו כיום. אם יסגירו אותנוּ למדינה ערבית – לא יהיה לנוּ גם את אותו כוח העמידה שיש לנוּ, וּודאי שישללוּ מאתנו אפשרויות הגידוּל. אני יודע, כי בכל גילוּי כוח-התנגדוּת שלנוּ צפוּנות סכנות. הנה התחלנו בפעוּלה קצת יותר תקיפה בשטח הבטחון, וּמיד נתגלתה מצד הממשלה נטיה לצמצם את חופש הפּעוּלה שלנוּ בשטח זה. באופן החמוּר ביותר נתגלתה נטיה זו בסביבות רמת-הכובש. לאחר שבוּעות אחדים של שקט בסביבה, נתחדשוּ שוּב היריות על הנקוּדה; החברים ערכוּ מארב סביב הכפר טירה; הערבים יצאו נגדם; חברינו ירו אליהם, ואנשי טירה ברחו; החברים לא פגעו באיש, כי לא נתכוונוּ לכך, הם ירו באויר רק למען הבריח את אנשי הכפר. בדבר זה ודאי שאין לראות שימוּש לרע בנשק שניתן לנו. והנה אסרה הממשלה שוּב על היציאה מחוּץ לגבוּלות הישוּב, ולא עוד אלא שזיינה את אנשי טירה ונתנה להם 10 רובים. ובכן, אני יודע את הסכנות הצפוּנות בכל גילוּי פּעילוּת מצדנו. אף על פי כן לא ייתכן שנוותר בכל מצב על גילוּי כוח ונרבה קינה “מה אנו ומה כוחנו”. חובתנו במצב מסוּיים להעמיד כוח שיהא מונע, או לכל הפּחות מכביד, על הממשלה להוציא לפועל את תכניותיה. יחד עם זה ברור לי בתכלית הבירור, שבדרכי ההתקוממוּת הערבית לא נוכל ללכת; לא נוּכל להתקומם בסיטונות נגד השלטון האנגלי. נוּכל להתקומם נגד החנקת העליה – אפילו אם הדבר ידרוש התנגדות בכוח; וכן נוּכל להתקומם בצוּרות ידוּעות וּבמצבים ידוּעים נגד איסוּר עליתנו על קרקעות השייכים לנו או על קרקעות שיש לנו האפשרות לרכשם דווקא בשעה זו. יכול להיות שנצטרך לעשות צעדים שלא נצליח בהם, אך גם אז הם יהיו חשוּבים כהפגנה של התנגדותנו בכוח. ואם כי ברוּר שכוחותינוּ וכוחות האנגלים אינם שווים, הרי הואיל ולנוּ זוהי מלחמה לחיים ולמות, ואצל האנגלים מן ההכרח שיהיוּ היסוּסים רבים במלחמה זו – אפשר שמעשינו יצליחו לכל הפּחות בחלקם. בכל אופן, אַל נעשה את החשבונות שלנוּ רק על הערכת חולשתנו, כי זה יביא אותנו לתהום.

כג. 7 בדצמבר 1938, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל.    🔗

מצבנו המדיני הוּרע בזמן האחרון במידה כזו שבראש דאגתנו עלו פּרובלימות אחרות ולא שאלות הבטחון. אף על פּי שעוד לא פסקו לגמרי ההתנקשוּיות, הרי מצב הבטחון בארץ בכללו הוּטב ועוז הכנוּפיות נשבר. אמנם גם לאחר שהצבא והמשטרה ישתלטו על כל פינות הארץ, עוד תישארנה קבוּצות ערבים שאין לפניהן כל מוצא אחר בלתי אם להמשיך במעשי שוד ורצח. אולם אין ספק כי חלה הטבה במצב, לאחר שהצבא החל בפעוּלה שיטתית לביעור הכנופיות והתבצר במחוזות שהממשלה איבדה לגמרי את שליטתה עליהם. כך הוּא הדבר בדרום הארץ, ב“משוּלש” המפורסם, ביפו, בגליל וכו'. הצבא פּעל במחוזות אלה פּעוּלות מוּצלחות, וזה הוכיח כי ה“טכניקה” יכולה לפעול בלי שתהא תלוּיה בפוליטיקה. לא פעם הכריז הצבא על החלטתו לנקוט ב“יד חזקה”, אבל כל עוד לא עשה את ההכנות הטכניות הדרוּשות – לא הצליח.

פּעולתו של הצבא הביאה עמה הרגשה של החזרת הבטחון, ביחוד באותם המחוזות שנעזבו קודם על ידי השלטונות. הרגשה זו, וכן הסבל שסבלו חוּגי ערבים רבים מן המצב הפּרוּע, גרמו לכך שנתגלוּ במחנה הערבי סימני התמרדוּת נגד הכוח שהיה עד עתה שליט יחיד על ערבי ארץ-ישראל. ניכּרת תסיסה בחוּגים שונים למרוד בשלטון הכנוּפיות והמופתי. תסיסה זו מוּרגשת ביותר בקרב הערבים בעלי היכולת, בעלי האחוּזות ואנשי הכספים. כל כמה שהדבר נראה מוזר, עוּבדה היא שרבים בקרב הערבים תופסים את ענין הכנוּפיות לא רק כמרד לאוּמי, אלא כהופעה סוציאלית, ורבים מבּין בעלי היכולת חוששים, שאם לא ייפסק שלטון הכנוּפיות, אי-אפשר יהיה ל“בעל בעמיו” לחיות בארץ, וישנה שאיפה חזקה בקרב חוּגים אלה לפרוק את עול הכּנוּפיות. הופעתו של פח’רי נשאַשיבּי¹⁷⁴, אם כי היא נראית כמעשה של יחיד – מצאה הד רב במחנה הערבים.

אבל למרות התסיסה הזאת בקרב הערבים ולמרות ההרגעה בכלל, המחלישה באופן אוביקטיבי את כוחו של המוּפתי, אין הדבר מן הנמנע שהממשלה תמצא גם הפּעם מוצא של כבוד בשביל המופתי וסייעתו, מוצא שיגביר את כוחם. המשא ומתן בין הממשלה והערבים שיהיה בקרוב בלונדון והכנסת מלכי ערב ומדינות ערביות כגורם בעל ערך במשא-ומתן זה, עלוּלים להגביר את כוחו של המוּפתי. ארצות ערביות אחדות פּועלות בענין זה תוך התיעצוּת מתמדת עם המוּפתי, ורואות בו את האיש היחיד המייצג את ערבי ארץ-ישראל; יתכן שישתדלוּ לשווֹת למשלחת של ערבי ארץ-ישראל צוּרה של נציגוּת כל-ערבית; אפשר וישתדלוּ למצוא אנשים ממפלגות ערביות אחרות, כביכול. בכל אופן, לא יקחו את פאכרי נשאשיבי – וימצאו איזה אדם מן האופּוזיציה הערבית אשר ילך לפי הקו של המופתי, משום שאימת הטירור הפּנימי עודנה גדולה מאוד בקרב הערבים. המופתי וסיעתו יכולים להצליח להביא את הדברים לידי כך, שרק הם בלבד ישתתפוּ במשא-ומתן. המסקנה האוביקטיבית של דבר זה הוא – חיזוּק הכוח הערבי שאיננוּ מוּכן לשוּם פּשרה עם הציונוּת והצלתו מן הסכנה של ירידה שהוּא נתוּן בה כיום.

לפיכך נראה לי, כי אחד הדברים שאנו מצוּוים לדאוג לו עכשיו הוא – סיכוּל המגמה הזאת של המשא-ומתן. אין זאת אומרת הסתלקוּת. זו עשוּיה רק להכביד על מצבנוּ ולהקל על סידוּר הענינים בלעדינוּ, וליצור רושם רע בעולם, שהנה רצתה אנגליה להביא לידי שלום בין היהוּדים והערבים, אך היהוּדים סירבוּ להיפגש, משמע שאינם מרגישים את עצמם צודקים בעמדתם. זה רק יקל על עמדת מתנגדינו. אבל עלינוּ לעשות כל אשר בידינוּ כדי להגביר את הכוח הערבי המתנגד למופתי וּלהראות כי שלום עם המופתי עדיין איננוּ מבטיח שלום, וכי יש כוחות ערביים אחרים אשר התחילוּ מגלים את עצמם עם הרגעת הארץ. עידוּד כוחות אלה הוּא בעיני דבר חשוּב, והוּא אפשרי עכשיו דוקא. אין אנו יכולים ליצור תנוּעה ערבית. תנוּעה כזו צריכה לקוּם מאליה, מתוך האינטרסים שלה. אבל אם היא נוצרת והולכת – עלינו לעודד אותו חלק בתוכה שאנחנוּ מעונינים בו. אנו מצוּוים עכשיו לפעול למען סכּל את מגמת המשא-ומתן המסתמנת לפנינוּ – שהמופתי וסיעתו בלבד ידברוּ בשם ערבי ארץ-ישראל כוּלה.

אבל מובן מאליו, שלא רק על עידוד כוחות ערביים המתנגדים למוּפתי יכולים אנו להשליך את יהבנו. לדידי, השאלה המרכזית עכשיו היא – מהוּ הכוח שבו נופיע אנחנו במשא-ומתן? לא רק באיזה ארגוּמנט, אלא באיזה כוח, באשר העולם אטום עכשיו בפני קבלת ארגוּמנטים, ויש צירוּף נסיבות שהוּא חזק יותר מכל מיני תביעות לצדק. אם ידעו שכוחנו הוא רק בצעקה ובתביעה, אז יסדרוּ את הענינים לרעתנו; אולי יעשוּ זאת מתוך היסוּסים, אבל גורלנו ייחתך. בעצם כבר מכינים זאת. אין אני יכול לומר, שכל ההצעות הטריטוריאליות שצצוּ ועלוּ בזמן האחרון הן אחיזת עינים; אוּלי יש באמת מי שחושב ברצינוּת על גויאנה או אנגולה כעל פּתרון לשאלת היהודים; אולי יש תמימים כאלה; אבל באופן אוביקטיבי עשוּיות כל ההצעות הללוּ רק להקל את הסגרתנו בארץ-ישראל – ועכשיו מכינים את ההסגרה הזאת. ואם אנחנו לא נמצא בתוכנו את הכוח להוכיח שלא עם כל גזירה נשלים, ולא בכל מצב נהיה לויאליים וליגליים, וכי נחפּש דרכים להתפּתחוּתנוּ, ולאו דוקא דרכים של הסכם והבנה עם הממשלה; אם לא נדע להוכיח כי סגירת הארץ, הפסקת העליה וההתישבות על ידי הממשלה אינה סגירה בשבילנו, ולא נקבלנה מתוך השלמה או מתוך ויכוחים כשרים, אם לא נמצא דרך גם לפעוּלות בלתי לויאליות – אזי נקל במידה רבה על המגמה להסגיר אותנוּ לערבים.

יודע אני את הסכנות הכרוּכות בדרך זו. כל גילוּי פּעילוּת מצדנו מסכן את מצבנו. יודע אני כי יש לנוּ הישגים והם אינם מחוּסנים כל כך, ויכולים לשלול אותם ממנו, על כל פנים חלק מהם. בשטח הבטחון, למשל, השגנוּ לא מעט; יש לנו ששת אלפים איש מזוּינים (חוּץ מהשוטרים והאנשים הממלאים תפקידים שונים בממשלה, כגון שמירה על בתי סוהר וכו', שמספּרם מגיע ל-1400 איש, מלבד המשטרה הרגילה), יש לנו כ-11.000 איש המורשים לשאת נשק (אגב, בימים אלה נפוצוּ שמוּעות כי בקרוב יפרקו את הנשק מהיהוּדים. לשמוּעות אלה אין עדיין כל יסוד). ובשעה שנעלה על דרך של קונפליקט עם השלטונות, יכולה להיות צפוּיה סכנה לכוח הליגלי הזה. אולם נדמה לי, כי אין לנו ברירה. אנחנוּ צריכים להטעים גם בשיחות הפּוליטיות עם הממשלה כי לא עם כל גזירה נשלים. הפּרסטיג’ה של הכוח היהוּדי עלתה בזמן האחרון; האנגלים יודעים כי היהוּדים יכולים להוות כוח.

אמנם בזמן האחרון התרגלנוּ כל כך לעבוד בתנאים של חוּקיוּת ולויאליוּת עד שאני חושש, כי המעבר לדרכים אחרות עלול להחליש את כוחנו. אבל – מלבד הקושי האוביקטיבי שבדבר – זוהי בעיקר שאלה של חינוּך עצמנו, וחושבני כי לא תהיה לפנינו דרך אחרת. נדמה לי כי אנחנו הולכים לקראת מצב שלא תהיה לנו כל אפשרוּת להשלים עם כל מה שהממשלה תטיל עלינו. ועלינו להיות מוּכנים לעמוד על זכוּיותינו גם מתוך קונפליקט עם הממשלה.

לאור המצב החדש שנוצר בשבוּעות האחרונים רואה אני, איפוא, לפנינו תפקידים אלה:

1. הגברת עמדותינו גם בניגוד לרצון הממשלה; ולהתחיל בכך לא אחרי המשא-ומתן, אלא ממחר. עלינו להתחיל בפעוּלות המכוונות לריבוּי מספּרנו, להגברת כוחנוּ המעשי, להגדלת אחוּז הקרקע שלנו. אינני יודע אם אנוּ מסוגלים לעשות זאת – ולא רק משוּם חוסר כסף אלא מחוסר הכנה לכך. אנחנו צריכים להיות מוּכנים עכשיו להשקיע עשרות אלפים לא"י ברכישת קרקע, גם אם לא נוּכל ליישב אותה מיד; היא צריכה להיות בידינו לשעת כושר. צריך שתהיה לנוּ תכנית לרכישת קרקעות, שהן בשבילנו נקוּדות מפתח מסוּימות. צפוּיה עתה גם סכנה שקרקעות השייכות ליהוּדים תישמטנה מידינוּ.

2. הרחבת העליה תחת לחץ השואה שנתחוללה על היהדוּת. לא תמיד משמשת המצוּקה כוח מפרה. אבל אם ללחץ המצוקה נצרף גם כוח-העזה, נוכל להפיק תועלת רבה.

3. פּעוּלה לעידוּד האלמנטים הערביים שיכולים להופיע ככוח מתנגד למופתי. אין אנוּ צריכים לעשות אידיאליזציה של כוחות אלה, ואין אנו צריכים לראות בהם בני-ברית שלנו. אין אני יודע מי יהיה בן ברית לנו מחר. כל כוח ערבי שיתגלה – אין לדעת אם יהיה בן ברית לנוּ. אולם עכשיו מעונינים אנחנו שיופיע הכוח המתנגד למופתי ושהוּא יסכּל את מגמת המשא-ומתן בלונדון המכוּונת לרעתנו. יש לנוּ ענין לעודד כוח ערבי אשר יהרוס את האַחדוּת של הערבים – שהיא מדוּמה במידה מרובה.

את מרכז הדברים אני רואה בחיזוּק העמדות שלנו. לפעמים נדמה שאין מרגישים בתוכנוּ את כל חומרת השעה הזאת. ואנו מוסיפים לחיות כמו בזמנים רגילים. מצב זה מוכרח להשתנות.

כד. 27 בפברוּאר 1939, במועצת ההסתדרוּת הל"ט    🔗

כוונת הממשלה עכשיו היא לבוא לידי שלום עם הערבים במחיר ויתוּר על אפשרות התפתחותנו בארץ ובמחיר התחייבות להקים במשך כמה שנים שלטון עצמי ערבי בארץ-ישראל. כמובן, מלבישים את הדבר בלבוש הדר, מלווים אותו במתק שפתיים, מדברים על הערכת המפעל היהודי, על חוסר כוונה להפסיק את גידוּלו, אלא שהמצב הוּא עכשיו קשה מאוד, והעיקר הוּא להשיג במשך השנים הקרובות את הקרוּי בפיהם appeasement כלומר – שלום, ואז יכול להיות אחד מהשנים: או שבמשך שתים–ארבע השנים הקרובות ישתנה המצב בעולם, או מתוך appeasement שיבוא ישיגו היהודים את הסכּמת הערבים למפעלם. וצריך לומר, כי כיווּן זה של הממשלה אינו בא מתוך כניעה לערבים, (ואני אומר זאת לא כדי להמתיק את הדבר; להיפך, הוא רק מחריף אותו). המצב לאשורו הוא, שהממשלה היא המקימה כוח ערבי זה שהיא כאילו נכנעת לו. די היה לראות אילו מאמצים הושקעו בשידול המשלחות הערביות ובסידורן, כמה עמלו הנציגים הבריטיים בארצות שונות כדי למשוך לכך את המדינות הערביות; די היה לראות אילו מאמצים הושקעו כדי לשתף בהצגה זו את האופוזיציה הערבית בלי לתת לה אפשרות כלשהי של הבעת דעה נפרדת. אנשי האופוזיציה לוּקחוּ על-ידי האנגלים אל המלכים הערבים, ושניהם יחד (האנגלים והמלכים) הטילו עליהם פחד, כי הם, האופוזיציה, בוגדים בענין הערבי, שנציגי הערבים והאנגלים עמלים בשבילו עכשיו.

הממשלה היא אשר הקימה כוח זה. אינני אומר שהיא החליטה מראש על כל סידרת הגזירות, אשר היא מציעה עכשיו. ייתכן, שנתכוונה לפחות מזה (אני בטוח בכך, מתוך כמה וכמה דברים ידועים). היא היתה מרוצה מאוד, אילו יכלה לא להכריז עכשיו על שלטון ערבי – די לה בקיצוץ העליה ובמעמד מיעוט ליהודים. אבל כשיוצרים גולם, לא תמיד אפשר לשלוט עליו כרצון יוצריו. ואם הממשלה האנגלית התחילה ללכת בכיווּן זה, קשה לה לעצור בדרכה. אינני רוצה להביע השערות פּוליטיות וּלנסות להסביר לשם מה ומתוך מה הגיעה הממשלה הבריטית הנוכחית לידי כך. זה לא יעזור לנו בבירור דרכנו. אינני יודע את מסתרי הקבינט הבריטי וגם אין זה חשוב. חשוב שנדע את המצב לאשורו, והוא מתבטא במשפט אחד, אשר נפלט מפיו של נציג אנגלי בשיחה בלתי-רשמית: האימפריה הבריטית עומדת עכשיו במצב של חוסר ברירה. אם יהיה עלינו לבחור ביניכם לבין הערבים – נבחר בערבים, ולא מפני שאנו מעריכים ביותר את הכוח הערבי. יודעים אנו, שאתם יכולים לשמש משען חזק יותר לשלום במזרח, וכו' וכו'. אבל הארצות הערביות נמצאות במרכז התחבורה של האימפריה הבריטית. מי יודע איזו סכנה אורבת לנוּ מצידן בשעת-חירוּם, ולכן אנו מוּכרחים לרכוש את ידידוּתם. ורכישת הידידוּת מרחיקה מאוד לכת. היא, ללא כל ספק, באה לא מתוך דחיפה של אימפרוביזציה, כי אם על יסוד קו מחושב מראש. אין זאת אומרת שאי-אפשר לשנות קו זה, אבל הוא מחושב מראש. ויהיה עלינו במועצה זו, וכן על הישוב בארץ-ישראל ועל העולם הציוני כולו, לדוּן על האמצעים שיש לאחוז כדי לשבור קו זה.

המשתתפים במשא-ומתן בלונדון ניסו להציג לפני באי-כוח הממשלה את המציאות היהוּדית ואת הכוח היהודי – כדי להניאם מדרכם זו; ועלי לומר, כי בימים הראשונים של המשא-ומתן גברה לעתים ההרגשה, שאם עוד יש ערך לארגוּמנטציה שבעובדות, הרי לא ייתכן שדבריהם של נציגינו לא ישפיעו על הממשלה הבריטית. לא אחת נאמר ע"י בא-כוח הממשלה הבריטית, כי “הנה פרקתם מעלינו את הנשק, כלומר: אין לנו מה לומר לכם”. חולקו מחמאות רבות, ביחוד לוייצמן, אבל אותה שעה לא היה בקרב משלחתנו הרושם, כי בכוח הארגוּמנטים האלה יוכלו לשנות את המצב. היתה הכרה, כי דוקא המשא-ומתן הזה, המתנהל בלונדון, נודעת לו חשיבות עצומה כאזהרה לממשלה הבריטית על מציאות הכוח העברי בארץ-ישראל, אשר הובלט מאוד במשא-ומתן. די להזכיר את דברי מ. שרתוק בויכוח על עצמאות הארץ, כביכול, על הקיצוצים בעליה ועל הגבלות בזכות רכישת קרקעות: “אם תהיה החלטה על הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל, היא לא תוּכל להתגשם כיום בארץ ישראל זו – שהעיר הגדולה ביותר שבה היא עברית; ששני שלישים בעיר-הבירה שלה הם יהוּדים; שעיר-הנמל החשוּבה ביותר שבה, מתקרבת לרוב עברי; שתעשייתה העיקרית היא בידי היהודים; שחקלאותה האינטנסיבית היא ברובה יהודית. – בארץ כזאת לא יוכל לקום ולהיכון שלטון על אפם של כל הכוחות הללו. וגם את העליה לא תוכלו לכבול, לא תוכלו לכבול הון עברי, לא תוכלו לאסור מפעלים יהוּדיים, ולפיכך לא תוכלו לאסור גם את העליה היהוּדית למפעלים היהוּדיים. היא תתפרץ”.

וייצמן, בסיימו את נאומו באחת השיחות החשובות (היה זה אחד הנאומים המוצלחים ביותר, שנשא וייצמן אי-פעם לפני שליחי אנגליה וממשלת ארץ-ישראל), אמר: “ליד השולחן הזה לא תוכלו לקבוע את גורלנו, גורל של עם, אשר קיים קשרים עם הארץ במשך אלפיים שנה, ושב אליה – חזיון, אשר לא היה כמוהו בזמן מן הזמנים”. הוא נתן גם תשובת-מה לאלה הטוענים כי היהודים עזבו את הארץ לפני אלפיים שנה, והערבים כבר קיימים בה במשך דורות. הוא אמר: “לא תוכלו לעצור את הכוחות, אשר הקימו את התנועה הזאת. עם ישראל עבר על הרבה אסונות וצרות – הוא יתגבר גם על כל החלטה שתתקבל ליד השולחן הזה. אתם עלולים להרוס את היסודות המוּסריים של הדימוקרטיה, של האימפּריה הבּריטית, ומפּני דבר זה אני מזהיר אתכם”.

הגדיל בכך בן-גוּריון, אשר ביטל את כל הקוֹנצאֶפּציה אשר בנתה על פּחד מפּני ארצות ערב, המכריחות עכשיו את אנגליה ללכת בדרך זו. כל האזהרות וההסברות הביאו לתוצאה חיובית וחשובה: נוצרה חזית יהודית חזקה ורחבה, מאוּחדת מקצה ועד קצה, מבאי-כוח “אגודת-ישראל” ועד באי-כוח המתבוללים באנגליה. – וזה הורגש מאוד בזמן המו"מ בלונדון. מעניין, כי כל אלה אשר השתתפו בשיחות עם באי-כוח הממשלה ובהתיעצויות הפּנימיות, נוצרה אצלם, מתוך מהלך השיחות, הכרה פּנימית יהוּדית גאה. בהעריכו אחת השיחות, אמר בן-גוריון, כי כל יהודי מתבולל גאה כשהוא רואה גילוי של גאוה יהודית. בשיחות הורגש כוח יהודי. ואם ערב המשא-ומתן היה פּחד גדול מפּני השתתפוּת המתבוללים במשא-ומתן ובהתיעצויות פּנימיות – הרי הוּא גז במשך הדיונים. אמנם אחדוּת זאת נתערערה במידה ידועה עם צאת “המזרחי”. “המזרחי” נמנע מללכת למשא-ומתן עם הממשלה, אף כי הוא השתתף בהתיעצוּיות הפּנימיות. יש בכך בכל זאת משום ערעור החזית שנוצרה.

התמונה הזאת של אחדות יהודית מוחלטת בפנים הכניסה מבוכה בחוגים שונים. נוצר רושם עז כל-כך, של כוח יהודי, עד שכמה עתונים באנגליה התחילוּ כותבים על אפשרות של התקוממוּת יהוּדית. כידוּע הכחישה הסוכנוּת את כל הדברים האלה. אבל למרות ההגנה המזהירה של עניננוּ, ולמרות הרושם שנוצר, כי יש כוח יהוּדי, אשר לא ישלים עם החלטות המסכנות את הבית הלאומי, לא זזו באי-כוח הממשלה מעמדתם, והידיעות המגיעות מלונדון הולכות ורעות מיום ליום. לפני כמה ימים נוצר הרושם שהממשלה לא תלך בדרך של הכרזות קונסטיטוציוניות, הקובעות משטר מסויים בארץ לרעתנו – והיא אולי תסתפּק בהגבלת זכויותינו לתקופה מסוימת, אבל רושם זה לא נתאמת. אחר-כך נדמה היה, כי אמנם יוכרז על משטר ידוע אחרי כמה שנים, אבל בינתיים תינתן לנו אפשרות לקבל פיצוּיים מסויימים בעניני העליה והתישבות. גם לרושם זה לא היה יסוד.

השיחות טרם נסתיימוּ. איננוּ יודעים להיכן הן יכולות להגיע. עלינוּ לדעת, כי כיווּן זה של אנגליה איננו בא מתוך חוסר הערכה של הכוח היהודי, או מתוך אי-ידיעה שהיהודים לא ישלימו עם הגזירות וימצאו דרך של פעולה נגדן. הם הולכים בכווּן זה מתוך ידיעה ברורה שיש כוח יהודי ולמרות הידיעה הזאת.

עלינו לראות את כל חומר המצב. חובתנו היא ללכד את העם היהודי ואת הישוב בהכרזה כלפי כל העולם, כי לא נשלים עם הגזירות ולא נשתתף בשום מפגשים ובשום מוסדות, אשר ידונו אותנו למצב של מיעוט. עלינו להבליט את כל הסכנות הצפוּיות לישוב היהודי מההצעות, שהושמעו בלונדון, סכנות שיש בהן להביאנו לידי אפשרות של השמדה. עלינו לעשות זאת למען הראות מראש את ההחלטיוּת והמרירוּת שבהן נילחם בכל ההצעות האלו. אבל אינני סבור, כי בכל ההכרזות הללו ובכל ההפגנות למען עניננו יהיה משום כוח שיש בו כדי לעצור את התפתחות הדברים או להטותם לכיווּן אחר. עלינו לדעת, כי אנו עומדים לפני היאבקוּת לא רק קשה וחמוּרה ביותר, אלא גם ממושכת. הדברים אינם נעשים בבת אחת – אפילו אם מכריזים עליהם. גם המנדט, אשר הכריזו עליו בזמנו, עדיין לא נתגשם במלואו ומה שנתגשם לא נתגשם בבת-אחת; גם הכרזות הפוּכות לא תתגשמנה ביום אחד. לפיכך עלינו למצוא דרכים לגילוי כוח היאבקות יהודית כדי לשנות את פני הדברים. במצב חדש זה עלינו להיזהר מלאחוז בשיגרות או אפילו בדרכים מקובלות, ואפילו כשהן מושרשות עמוק בנפשנוּ. עלינו להיזהר מאד מלחשוב, כי נוכל להסתפּק בהן הפעם. אמנם, נעשה כמובן כל אשר לאל ידינו כדי לבצר את כוחנו הממשי – נעלה לארץ במידה שיתנו לנו, ובמידה שנוכל לעשות זאת בכוחנו אנו. נכונן ישובים חדשים, גם אם לא יורשה לנו הדבר, ונבצר את ישובנו הקיים, אבל אסור לנו להשלות את עצמנו ולחשוב, כי כל כוחנו רק בזה – ולשעה זו יספּיק הדבר. בלי מלחמה, שתהיינה לה תוצאות פּוליטיות, לשינוי המגמה; בלי פעולה שתמנע באמת את אפשרות הקמתו של שלטון ערבי בארץ ואת הקפאת היהודים בה במצב של מיעוט עם ערובות לזכויותיו (ואנו יודעים את ערכן של ערובות אלה); בלי שתיעשה מלחמה פוליטית בכיווּן זה, אין הדיבורים על עבודתנו הממשית מבטיחים עדיין את האפשרות לקיים עבודה זו.

בשעה זו אנו נקראים להיאבקות פּוליטית ולגילויי כוח עברי בצורות שונות, אשר לא היינו אולי רגילים בהן. אין אנו יודעים מה ילד יום. ואולי מוקדם עדיין לקבוע את הדרכים המעשיות שבהן נלך מחר. נדמה לי, שאין אתנו חכם שידע לציינן. יודע אני, כי כל הצעה למלחמה פוליטית עדיין טעונה בדיקה, ואנו לא נוּכל ללכת שולל אחרי הצעות הניראות חשובות, וכשהן נבחנות אינן אלא קיקיון.

יהיה עלינו להתכונן למלחמה ממושכת מאוד. קודם כל יהיה עלינו לגייס את עצמנו ואת הישוב העברי לקראת מלחמה זו. עלינו להכיר כי אנו נכנסים עכשיו למשטר חדש בארץ, אשר בו יידרש מאת כל חבר, מאת כל פועל, מאת הנוער העברי לא רק מה שהיה נדרש אתמול. ואינני רוצה להשלות את עצמי בשום דבר. לדעתי לא נוכל להכריז מרד בצורה שעשו זאת הערבים, כי כוחנו אינו בגילוי הכוח הפיסי בלבד. עם שעודנו מפוזר על שבעה ימים ועליו להתכנס לארץ ולטפּח בה את כוחו, איננוּ יכול לעשות זאת ע"י גילוּי כוחו פיסי בלבד. כוחנו בכך שנדע לצרף את גילוּיי הכוח הפיסי לגילוּיי כוח מוּסרי רב.

רוצה אני להבהיר את הדברים ולומר: כל פעולה שנעשה – יהיה עלינו לעשותה כך שיהיה ברור לכל העולם, כי אנו נלחמים על נפש מפעלנו. אנו נלחמים על האפשרות לעשות אותה עבודה מעשית גדולה, שעשינוה עד כה. בכך נגייס גם כוחות לעזרתנוּ בעולם, ונכביד על האנגלים להשתמש נגדנו בכל אותו הכוח, אשר במקרים אחרים אפשר להשתמש בו.

הנה עבר עלינוּ יום ה-26 בפברוּאר. במשך היום הזה קרוּ מקרים¹⁷⁵ שיש הרואים אותם כתגובה על המצב הפוליטי. ואני ראיתי, כי לא בין אלה בלבד אשר עשו את המעשים הללו, אלא גם ברחוב העברי רוֹוַחת מעין הכרה שבמצב זה הכל מוּתר. יש הלך-רוח שעכשיו המצב שונה משהיה לפני שנה או שנתיים, ואולי כדאי להיעזר במעשים כאלה. ואני אומר – פעולות כאלו עלולות להביאנו לידי אבדן. לא אתעכב על דברים, שהרבינו לדבר עליהם בתוכנו ואשר לא נשתנו. אני מדבר על הצד הפוליטי שבדבר. ומבחינה זו עלולות פעולות אלה להביא לנו שני דברים: א) ליבוי ההתקוממות הערבית, שיצטרפו אליה גם הערבים המהססים, שאינם תומכים בהתקוממות הנוכחית, ב) נעורר נגדנוּ כוח וניתן לו את ההזדמנוּת לאחוז בכל האמצעים כדי למנוע מאתנוּ את אפשרוּת המלחמה ע"י מפעלנוּ. ואנוּ עדיין זקוּקים לכוח זה תגוּבות כעין אלוּ רק יכולות להכשיל את מלחמתנו.

ואם אני מוצא לנכון לומר בתוכנו את הדברים האלה, הריני עושה זאת משום ששמעתי דברים רבים מנוגדים להם גם מפי החברים שלנו. עלינו להיות איתנים באמונתנו השלמה בצדקת הדרך שבה הלכנו עד עכשיו. אמנם, יהיה עלינו למצוא גם גילויים אחרים של פעולה, אבל לא מעין אלה שהתרחשו בזמן האחרון. בכך עלינו להיות איתנים, וכמונו הישוב העברי כולו. אחת הסכנות הנשקפות לנו היא, שמתוך דכדוך נפש, ומתוך יאוש, ימצאו חברים שיחשבו: אין לנו מה לומר לרחוב, מותר לנו להיגרר אחריו. לא אחת היו לנו קשיים עם הרחוב, בשעה זו יהיה לנו קושי גדול יותר, אבל אוֹי ואבוי לנו אם לא נשתלט על הרחוב! לא די כיום בשלילה. עלינו לציין גם דרך חיוֹבית של מלחמה. לדעתי, יש לחתור לדרך של המשכת אותו מפעל שעשינוהו, גם אם תהא כרוכה בהגנה עליה בכוח. נגן בכוח על העליה, נגן בכוח על זכותנו להגן על עצמנו. ברור, שאם יתכוונו להגשים את המגמה שנסתמנה בשיחות לונדון, לא ירחק היום שבו ינסו לפרוק נשק מעל היהודים בארץ-ישראל. במלחמה על זכותנו לעליה ולהגנה יהיה עלינו ללכת בדרכים שיש בהן היאָבקוּת ממוּשכת – היאָבקוּת פיסית ומוּסרית – עם השלטונות, שתביא לידי ניגוּדים רבים שהֵדם יגיע גם לעולם הרחב; ונמשיך במלחמתנו הפּוליטית. אפשר שזה לא יספּק את אלה התובעים לעשות פּעוּלה העושה רושם, אֶפקט. פעולות כאלו טיבן הוא, שאין הן נעשות מניה-וביה. הן דורשות הכנה רבה, זמן.

מתוך הכרה, כי אנו עומדים במצב של מלחמה, אשר תוכרע לא היום ולא מחר, עלינו למצוא בתוכנו את הכוח ללכד את הישוב העברי לדרך זו של מלחמה. וכאן אַרשה לעצמי לומר דבר בשם עצמי; עוד לא דיברתי על כך עם חברי הועד הפועל. וראוי הדבר שידונו עליו דוקא בשעה חמוּרה זו. לפני זמן-מה עמדה בתוכנו שאלת ההסכם עם הרביזיוניסטים, אשר עוררה בתוכנו חילוקי-דעות לא-קלים. לדעתי עומדת עכשיו שאלה זאת בצורה חריפה יותר. חובתנו היא לבלתי לתת בידי הממשלה נשק נגדנו בשעה שהישוב העברי עומד לפני מערכה חמוּרה שלא היתה דוגמתה. אַל לנו לעורר נגדנוּ כוחות, שאין הכרח שיהיוּ נגדנו. חובתנו עכשיו לשמור על כך שמלחמתנו תהא הולמת את הישוב היהודי. שאלת ההסכם עם הרביזיוניסטים חמוּרה עכשיו הרבה יותר מאשר בזמן מן הזמנים. גם הרצון הטוב להבדיל בין יהודים ליהודים, שהיינוּ עדים לו עד הזמן האחרון, מפוקפק עכשיו מאוד. אינני בטוּח, אם להכשיל את מאמצי מלחמתנו בשעה חמורה זו. מכל מקום עלינו לעשות כל אשר בידנו בכווּן זה. ואם אמרתי כל אשר בידנו – לא נתכוונתי לויתוּרים.

החזית הזאת, אשר הוקמה בלונדון עם המתבוללים, לא באה בעקב ויתוּרים להם, אלא משום שהוצג לפניהם המצב במלוא חומרתו; הודגש הצורך בהתנגדות יהודית למזימות נגד היהודים. ייתכן שבכוח זה אפשר לאַחד לא רק מתבוללים, כי אם גם גופים ציוניים מתבדלים. יודע אני, שדבר זה קשה הרבה יותר, ואינני מבטיח לעצמי, ולאלה אשר יתנגדוּ להצעתי הצלחה כלשהי. אבל רואה אני חובה לנו לנסות דבר בכיווּן זה. כל מלחמה שנחליט עליה עלולה להסתכּן על-ידי הפירוד הפנימי. עכשיו אין לנו גם אפשרות של מלחמה פנימית כפי שיכלה להיות לנו לפני זמן-מה. דברים אלה אינם פשוטים כל-כך עכשיו, בשעה שנעמוד בהתנגשות קשה עם השלטונות בארץ-ישראל ובשעה שיתכן מאוד, כי למרות כל הפּרובוקציות של הרביזיוניסטים, תרצה הממשלה להשתמש בחלק אחד של היהודים נגד חלק אחר, כלומר, היא תרצה להשתמש ברביזיוניסטים נגדנוּ. מלחמתנוּ הפּנימית תהיה עכשיו מסוכנת, קשה וחמוּרה הרבה יותר, ולדעתי אַל לנו להתיחס בביטוּל מראש לדבר זה, ועל אחת כמה וכמה אַל לנוּ להמנע מכל מאמץ למניעת מלחמה פּנימית.

מחר יתכנס הכינוס הישובי. עלינו להחליט על דברים רבים. כינוס זה אין תפקידו להתווֹת את דרכי המלחמה שלנו, יהיה עליו רק להכריז על התגייסוּת למלחמה זו, על מיפקד של כל בוגרי הישוב, אשר יעמדו מאחורי המלחמה הזאת. יהיה עליו להכריז על עמדת הישוב, עמדה של ניגוּד, של אי-השתתפוּת בכל נסיון המוליך אותו להפסקת התפתחוּתו בארץ. יהיה עליו למצוא צורה של הפגנת ההתנגדוּת היהודית המלוכדת, ונכונוּת ללכת בדרכים שונות, כדי לסכּל את המזימות האורבות לנו. ועם כל אלה צריך כינוּס הישוב לעשות עוד דבר אחד – לנסות למנוע כל אפשרות של “מלחמה” מסוג זה שנעשתה אתמול. צריך להציע בכינוס הישובי לצרף לועד הלאומי הנוכחי נציגי גוּפים שלא היו מיוצגים בו עד כה, ובתוכם גם את הרביזיוניסטים, בתנאי שיקבלו עליהם מרוּת ומשמעת פּנימית. צריך לצרף אותם כדי שישמשו, יחד עם הועד הלאומי, כעין ועד לשעת-חירום, אשר יכוון את הפעולות, שאותן יהיה על הישוב לעשות. נראה לי, שאין שום דרך אחרת למנוע את הסכנות, אשר ציינתי מקודם. אין בטחון שנסיון זה יצליח, אבל בין אם יצליח ובין אם לא יצליח – יש בו משום בטוי להכרת המצב. אם יצליח, עשוּי הוּא ללכד את הישוּב כוּלו. גם אם לא יצליח, הרי לפחות יש בו כדי להחליש את הפּעוּלות הנפרדות.

היום נערכה שיחה בין אחד מבאי-כוח הממשלה בירושלים לבין אחד מחברינוּ. בא-כוח הממשלה אמר לו: הרביזיוניזם מתגבר ברחוב. החבר ענה, כי הוא איננו מרגיש בכך. אז אמר לו בא-כוח הממשלה: התכונן, איפוא, לכך – זה מוכרח לבוא. הסברים אינם פשוּטים כל-כך. אין בידנו תרופות בדוקות. בחדשים אלה של היאבקות קשה לא יהיה הישוב מעודד ביותר, וייאָחז בכל קש. ההצעה לליכוּד כל הישוב לקראת המלחמה הבאה צריכה לבוא מאתנו.

הארכתי בענין זה לא משום שאני רואה אותו כמרכזי. אני מייחס חשיבוּת לשאלה זו לא כלשאלה של הסכם עם הרביזיוניסטים, כי אם כלשאלה של פעולתנוּ אנו. איני בטוח, אם כולם חדורים הכרה והבנה שחוּמרת השעה מחייבת אותן. והרי בישוב ובציונות יש כל מיני אֶלמנטים בלתי-יציבים, ואין אנוּ יכולים לדעת אילוּ חזיתות עלוּלות להיוָצר, מהן אוּלי חזיתות שיסכנוּ הרבה את אפשרוּת פּעוּלתנוּ.

במועצה זו, שנקראת לערב אחד, לא נוּכל לדון בפרטי הפּעוּלות המעשיות. ישנן שאלות הדורשות בירוּר ובדיקה. יש בתוכנו חברים, המדברים על מרי אזרחי, על אי-תשלום מסים וכדומה. אין הדברים האלה פּשוּטים כל-כך ואי-אפשר להחליט עליהם על רגל אחת. אחרי המועצה ואחרי כינוּס הישוב צריך יהיה לשבת ולשקול יפה כל הצעה.

עלינו להתכונן לקראת כינוס הישוב שיתקיים מחר. לדעתי, יש להכין את הישוב לקראת המצב החמוּר על-ידי הכרזה על צורה מסוימת של הפגנה, כגון: שביתה של יום אחד והחלטה של הישוב לבלי להשתתף בשום דבר המביא אותו למצב של מיעוּט. על הפרק עומד גיוס הגולה, גיוס כל הכוחות של יהודים ושל לא-יהוּדים היכולים לבוא לעזרתנו; יצירת ההכרה בארץ, בתוכנוּ ומחוּצה לנוּ כי הישוּב העברי לא ישלים ויתנגד בכל הכוחות העומדים לרשותו.

הכינוס הזה יצטרך להכין כמה מפעלים קונקרטיים, גם את ההתגייסות החמרית, אשר תאַפשר לנו דרכי מלחמה, שנחליט עליהם. אפשר שתבואנה עוד הצעות. מצאתי לנכון להציג שאלה, שתעורר ויכוּח, כי לדעתי לא די להסכים או לא להסכים למה שנעשה היום; יש לחפּש דרכים למנוע את הסכנות או להחליש אותן, ואין דרך אחרת אלא הצהרת נכונוּתנוּ לצוּרה ידוּעה של הסכם, שדיברתי עליה: חזית משותפת, שתעמיד את המתנגדים תחת המרוּת הכללית. בלעדי זאת נימצא, לדעתי, במצב מסוכן מאוד.

כה. 30 במארס 1939, בישיבת הועה"פּ של ההסתדרות    🔗

כבר כיום אנחנו רואים סכנה ידוּעה למפעלנוּ, אפילוּ אם הממשלה לא תצהיר את הצהרתה. כבר כיום יש סימנים לכך שמכוונים את הפּוליטיקה הבריטית בארץ-ישראל בכיוון אחר. אם עד עכשיו צריכים היו אנשי הממשלה לעשות את מעשיהם בניגוּד למגמה פּוליטית מוּצהרת, עכשיו הם רואים את עצמם הרבה יותר חפשיים בענין זה. בעצם חושבים עכשיו אנשי הממשלה, כי הארץ תוּבל לקראת שלטון ערבי. מגמה זו אינה נותנת שום סיפוּק גם לערבים, בכל אופן לאותו חלק מהערבים הנלחמים על עצמאות ארץ-ישראל. אפילו אם יאמינו שהדבר יתגשם, השאלה היא – איך יתגשם. אם, למשל, יציעו להם ארץ-ישראל עצמאית בשלטונו של אמיר עבד-אללה, יילחמו נגד הדבר הזה כמעט באותה מידה שהם נלחמים בציונוּת. על כל פּנים, אין הם רואים שהוּבטח להם משהוּ ויש אצלם החלטה ברורה להמשיך במאבקם בתוקף רב. אחרי שיחות לונדון החלו הערבים בפעוּלה גדולה מאוד בארצות הסמוּכות – בסעודיה ובעיראק. מצרים נשארה מן הצד. בסעודיה לא הצליחוּ ביותר – לא מפּני שלא מצאוּ שם אזנים קשוּבות, אלא מפּני שסעודיה לא רצתה, כנראה, להסתבך עם אנגליה. בתחילה קיבלוּ אמנם כמה הבטחות חשוּבות, אבל הדברים אינם מתקדמים.

גם בעיראק אין התקדמות: הוּשג כמעט הסכם עם קאוקג’י על שובו לארץ-ישראל. הוא צריך היה לאסוף 300 איש (וכבר אסף 200) והיה נכון לצאת לא"י, אבל ברגע האחרון התחרט. אפשר שהגיעה אליו הידיעה שהוּא ייתקל בארץ לא רק בכוחות אנגליים, אלא גם בכוחות ערביים. על כל פּנים, הוּא סירב לבוא. המשא-ומתן אתו נפסק.

לאחר סירובו של קאוקג’י החל משא-ומתן נמרץ עם ראשי כנופיות שונים וחיפוּש אחרי איש, אשר יוכל לרכז את הפּעולה בארץ. המצב הוּא כזה: הטירור האינדיבידוּאַלי נמשך ואנוּ מרגישים אותו יפה, אבל פעוּלת הכנופיות בצורתה הקודמת, כלומר, כנופיות של 300–200 איש העוברות ממקום למקום – נפסקה. לפיכך הרגישו הערבים את הצורך לחדש את פּעוּלת הכנוּפיות בצוּרתה הקודמת. הכוונה היא עכשיו להתנפּלוּיות נמרצות יותר על ישובים יהוּדיים ותגרות אפקטיביות יותר עם כוחות המשטרה והצבא. הם הכירו כי לשם כך חסרה להם עכשיו הנהגה מתאימה, אף נשקפת להם סכנה לא רק מצד הממשלה, כי אם גם מצד כוחות ידוּעים המתגברים בקרב הערבים עצמם. האופּוזיציה הערבית קיבלה אמש¹⁷⁶ מכה פּוליטית בלונדון, אך לא נשברה; להיפך – הנכונות להילחם נגד שלטון המופתי התגברה. אנשים ומשפּחות שפּחדו להרים את קולם, שוּב החלוּ מדברים על הצורך בפעוּלות נגד השתלטות המופתי. הם יודעים שעם השתלטות המופתי נשקפת להם סכנת השמדה. הנכבדים הערבים פּוחדים מפני השתלטות ראשי הכנופיות, שמרביתם אנשים שהיו משרתים אצל הנכבדים. אין הערבים הנכבדים יכולים לתאר להם את חייהם בארץ לכשישלטו בהם העבדים הללו. התנגדות זו וליכוד מה בקרב האופּוזיציה הקל במידת-מה על פּעולת הממשלה. ידיעות על כנופיות קטנות וכו' מגיעות עכשיו לממשלה ממקורות ערביים, ולא רק מאלה העושים את הדבר בעד כסף. צריך לומר, שהצבא בנידון זה לא תמיד נוהג בנדיבות – אם יש פרסים בעד תפיסת כנופיות מבכרים השלטונות הצבאיים לתתם לצבא ולא לאלה שגילו סודות לצבא; היו הרבה מאוד מקרים מעין אלה. אנשי המופתי הכירו בדבר הזה ומבינים, שאם הם לא יגבירו את פּעולתם, ירימו הכוחות המתנגדים את ראשם יותר מדי. מחפּשים אנשים אשר יבואוּ ויארגנוּ את הטירור על יסודות רחבים יותר. בחיפוּשיהם אלה הם הסתבכוּ במידת-מה, מכיון שהחלוּ לפעול לא רק בארץ-ישראל, וחשבוּ שכדאי לעורר מהוּמות גם בעבר-הירדן. הטעמים לכך ברורים למדי: בעבר-הירדן שורר יותר מדי שקט לעומת אי-השקט בארץ-ישראל, – ויש חשש שעל ידי כך תתחזק עבר הירדן יותר מדי. המעבר בגבול הצפוני של הארץ, לאחר שהקימו את גדר התיל ולאחר שהגבירו את השמירה, נעשה קשה הרבה יותר, והגבול עם עבר הירדן משמש דרך המעבר העיקרית.

אנשי הממשלה והצבא בטוּחים שאם ינסוּ באמת לארגן כנופיות גדולות יותר – יהיה זה רק לרעת הכנוּפיות. אנשי הצבא בטוּחים, כי מבחינת שירוּת המודיעין של הצבא וּמבחינת הסתגלוּתו לתנאי הארץ, יש להם עכשיו אפשרוּת להשמיד כנופיות גדולות במשך זמן קצר מאוד. אין בידי הצבא למנוע פעולת טירוריסטים בודדים, אבל יש בידו למנוע פעולות מרוכזות.

הממשלה מגלה רצון בולט לא לשתף את היהוּדים בפעוּלות של מלחמה נגד הטירור הערבי. אין זאת אומרת שעומדים לפרוק בזמן הקרוב את הנשק מעל היהודים; להיפך: יש סימנים ליצוּב ידוּע של הדברים. נעשו כל מיני סידוּרים המוכיחים, כי הכוונה היא להחזיק את הכוח היהוּדי לכל הפּחות עוד שנה. אבל מורגש הרצון להוציא את היהוּדים מכל פּעולה, פּרט להגנה על הישוּבים, אשר הכוחות היהוּדיים נמצאים בתוכם. יש פּקוּדות האומרות לא לשתף את היהוּדים בפעוּלות תנוּפה. בעצם הדבר איננו נורא כל כך. השאלה היא איך לפרש את המושג תנוּפה: אם פּירושה היא כיבוּש שכם או איזה ישוב ערבי, אפשר להשלים עם הפּקוּדה הזאת, אבל אם הכוונה היא לאסור על יהוּדים לצאת לשדה לשם הדיפת מתנפּלים על ישוב יהוּדי – אין להשלים עם פּקוּדה כזאת.

הכוח היהוּדי שנוצר איננו בעצם גדול כל כך, אבל הוא היה בשעתו חשוּב מאד ונשא אתו גרעין של קאדר צבאי עברי. אני מתכוון ל-S. N. S. (משמרות לילה), אשר בהן התאמנו יהוּדים באופן רציני לקראת תפקידים צבאיים, דבר שלא היו רגילים בו בפורמציות אחרות. הפורמציה הזאת עודנה קיימת – האנשים מקבלים את משכורתם אבל היא איננה ממלאה עכשיו כל תפקיד, כי מונעים ממנה כל פּעוּלה. האימוּן של היהוּדים נחלש במידה רבה וכששואלים את האנגלים לסיבת הדבר הם אומרים: It is not the proper time.

עלינו להתכונן לקראת ימים קשים. – אינני יודע מה הדבר שיחייב אותנוּ ליצור כוח צבאי יהוּדי: היהיה זה סיבוּך עולמי (ואין ספק, שאז יהיוּ נסיונות של פלישה לארץ, תפיסת השלטון בה והשתלטות עלינו לא בכוח הצהרה, כי אם בכוחות אחרים) או גזירות של הצבא ושל המשטרה שתפגענה בבטחון הישוב; ואפשר שיתגבר הכוח הערבי. איש לא יערוב לכך, שהנסיונות שהיו לפני שבועיים בסעודיה, בעיראק¹⁷⁷, ונפסקו, לא יחוּדשוּ וביתר הצלחה. ואיש לא יערוב לכך, שבמצב שאנוּ נתוּנים בו כיום, ביחסים אלה שבינינו לבין הממשלה, לא ניאלץ במקרים רבים לסמוך על כוחנוּ בלבד ולא על הגנת הממשלה. על-כל-פנים, ברוּר שהמצב הנוכחי בעולם ובארץ מחייב אותנו לדאוג ליצירת כוח עברי אשר נוכל לסמוך עליו בהגנת הארץ במקרה שנהיה עזוּבים לנפשנוּ, ולא רק בקשר לטבח עולמי והסתבכוּיות פוליטיות שונות אלא גם לשם הגנה על זכויות ידועות שלנו (בלי קשר להגנה ולבטחון). הדברים האלה אינם פשוּטים כל-כך. היה זמן שהאמנוּ כי הכוח הזה יכול לקום גם בצורה ליגלית (מעולם לא השלכנוּ יהבנוּ על צורה ליגלית בלבד, אבל אמרנו – גם צוּרת הגנה ליגלית). אין ספק, כי כל עוד קיים כוח ליגלי הוּא יכול לשמש עזרה רבה מבחינות שונות; למשל, עזרה לעליות על הקרקע. עזרת הכוח הזה – אם כי עוד אין די בה – נודע לה ערך גדול מאוד בכל מקרה של התקפה או במקרה אחר. תחילה היינוּ גם סבוּרים, כי נוּכל להיעזר על-ידי הכוח הליגלי בצורות שונות של אימון צבאי לאנשינו, כדי להכשיר קאַדר מאוּמן לקראת מצבים קשים יותר, דוגמת האימון שקיבלו S. N. S. או פלוגות אשר הלכוּ לעבוד עם הצבא. אי-הרצון לשתף את היהוּדים בכל פרשת-הגנה החורגת מתחומי הישובים – כשיש צורך לצאת לפעוּלת שדה – מקטין במידת-מה את האפשרוּת של אימון כזה שיש בו כדי הכנת כוח צבאי ממשי. וכוח כזה (וכאמור, אינני יודע נגד מי הוא יצטרך לעמוד) קשה ליצור במחתרת. משום כך כה חשוּב לנוּ הכוח הליגלי שלנו.

למרות כל הנסיבות המפריעות, עלינו לעשות כל אשר לאל ידנוּ כדי ליצור את הכוח הזה. כי למרות הנסיונות למעט את ערכם של הכוחות הליגליים שלנוּ – עוד ניתן להיעזר בהם, כל עוד הם קיימים. עלינוּ לעשות כיום מאמץ גדול כדי ליצור כוח המוּכן לקראת כל מצב קשה שיבוא. ההגנה של היום עודנה רחוקה מלהיות כוח כזה. אמנם, נתחנכוּ אצלנו קאַדרים ידוּעים, וביחוּד בשנה האחרונה. אנחנוּ יכולים לוֹמר שיש כיום בתוכנוּ 2.000 איש בערך, אשר עברוּ נסיון קרבי ויכולים לשמש בסיס לכוח רציני יותר מהגנה ליגלית. אבל כוח זה הוּא עתה מפוּזר, אם כי היה מרוּכז לפני זמן-מה. חלק ממנוּ נמצא בתוך המשמרות הנודדים הרשמיים¹⁷⁸, שקיבלוּ עליהם חלק מהתפקידים אשר הוּא מילא קודם לכן. אנו גם לא שקדנוּ כראוּי לשמור על כוח זה בצורתו המרוכזת. היוּ כל מיני סיבות לכך, מהן גם כספיות. עכשיו אנו עומדים לפני ההכרח לא רק לרכז מחדש כוח כזה, כי אם גם להגדיל אותו בהרבה. כל הארצות מתכוננות עכשיו לקראת מלחמה וגם אנחנוּ צריכים להתחיל בזה. מצבנוּ בשעת מלחמה לא יהיה בטוּח יותר ממצבה של כל ארץ אחרת. מלבד זאת עלינו להתכונן לקראת מצב שיהיה דרוש לנוּ כוח צבאי עברי גם אם לא תפרוץ מלחמה. מלבד ההגנה הקיימת של הישוּבים, יש להכשיר גם כוח צבאי לתפקידים שיעמדוּ לפנינו. אנו סבוּרים כי אילו היה לנוּ קאַדר של 5.000 איש בערך, מאוּמנים ומוכשרים במידה מכסימלית, הם היוּ יכולים למלא תפקיד מכריע בשעות הקשות ביותר, וגם לרכז סביבם, אם תקרה מלחמה עולמית, כוחות מרוּבים שיוּכלו לסייע בידם. אילו יכולנו להוסיף עוד 3000 איש לאלפיים שיש לנוּ, היינו ממלאים בכך את התפקיד המרכזי שלנו כיום. דבר זה אינו קל מכמה בחינות. הוּא קשה עכשיו הרבה יותר מאשר לפני זמן-מה, מחמת תנאי הליגליות בעבודתנו, אבל לא בשל כך בלבד, אלא קודם כל מפאת היקפו הגדול וההוצאות הכספיות הכרוכות בהגשמתו. אין להכשיר חיל כזה באותן הצוּרות שמכשירים אנשים להגנה. ארגונו ואימונו בהכרח שיתקרב לארגוּן צבאי. האנשים מוכרחים לחיות במחנות ולהתנסות בפעולות-שדה. לוּ יכולנו להחזיק באופן קבוּע במחנות כ-800 עד 1000 אנשים (כ-1/5 המספר הדרוּש) שיקדישו מחצית זמנם לאימון והכשרה צבאיים ואת המחצית השניה לשירותים מחוזיים או צרכים ארציים שונים, היינו יכולים להכין, במשך שנה בערך, את הכוח הזה. יתכן, שאנוּ נימצא במצב כזה שבמקומות ידוּעים לא יספיקוּ הכוחות המקומיים. אם מדברים על עליה לקרקע גם באיסוּר, הרי זה מחייב מציאות אנשים מאומנים ומחונכים.

לפי חשבוני דרושים לשם הגשמת הדבר 150.000 לא"י. מחצית הסכוּם דרוּשה להוצאה שוטפת להחזקת 800 איש כדי להכשיר במשך שנה 5.000 איש, ומחציתה השניה – לציוּד ולצרכים אחרים. בכך אני מפחית את שיעור ההוצאות השוטפות.

אין ספק, כי אם לא תהיה נכונות מצדנוּ להשתתף בביצוע התכנית הזאת במלוא יכולתנו, היא לא תצא לפועל. למרות הצורך הגדול בדבר זה ולמרות שאין כאן לכאורה מקום לחילוקי-דעות מפלגתיים או מעמדיים, ישנם קשיים מרובים מאוד בהגשמתו. עלי לומר, כי הכוח שהיה קיים קודם לכן פּורק מתוך כל מיני סיבות פנימיות¹⁷⁹. בחלקים ידוּעים של הישוּב מורגש פחד ואי-רצון ביחס ליצירת כוח כזה, מפני סיבות שונות. יש חוּגים בישוב הארצישראלי שאינם מאמינים בכוח עברי, באפשרות יצירתו ובערכו. הם חושבים כי אם הבריטים יעזבו אותנוּ לנפשנוּ, נהיה אבוּדים, ומתוך כך אין הם רואים שוּם ערך בארגוּן כזה. במקרה או לא במקרה, שוררות דעות אלו על-פי-רוב בין אנשים הנמצאים מחוץ למחנה הפועלים. יש גם יסוד אחר לגישה הזאת, והוא: בהגנה הסטטית כיום גבר משקלם של חלקים לא-פועליים, לא כבשנים הקודמות שרב היה משקלם של הפועלים. הסיבה לכך היא שעכשיו ישנה ערות ואקטיביות בחוגים אשר קודם לכן לא גילוּ פעילות בעניני ההגנה. אבל בהגנה אינטנסיבית יותר גובר שוב כוח הפועלים. פלוגות השדה, למשל (פו"ש) היו בנוּיות על טהרת ההסתדרוּת. החלקים הלא-פועליים בישוּב יודעים כי אם יקוּם חיל כזה הוּא יהיה בנוּי ברוּבו המכריא מכוחות ההסתדרוּת. ודא-עקא: החוגים הלא-פועליים בחיל זה עלוּלים ל“השתמד” – להתקרב להסתדרוּת. נסיון ההגנה הראה, כי בני איכרים המצטרפים אליה נעשים לאחר זמן קצר חברי ההסתדרוּת. יתכן שאין זאת סיבה חשוּבה, אבל יש לקבוע את העובדה של אי-רצון ידוּע בקרב החוגים הנ"ל. בקבעי כאן את סיבות ההתנגדוּת למפעל זה, מסרתי לכם את השערותי אני ולא את הסברותיהם של האנשים שהן אחרות לגמרי.

עלי לומר לכם, כי כוח זה, אשר אנחנו עומדים להקימו, כרוכות בו סכנות שונות: מדרך הטבע שהוּא יתחיל להרגיש עצמו נבחר, ייצור בתוכו משמעת אחרת, ויהיה תוקפני; ותוקפנות זאת מתבטאת לפעמים, גם אצלנוּ, בצורות שאינן טובות ביותר. אולם בגלל הסכנות הללו אין לוותר על הכוח הזה. ב– ניצור אותו ונשמור אותו מפני הסכנות. אם לחשש זה של סכנות, הכרוּכות ביצירת כוח כזה, מצטרפים עוד כל מיני גורמים שיסודם מתחת לסף ההכרה, נוצרת התנגדות ידוּעה ליצירת הכוח הזה, ואין זו מניעה קלה.

לפי המספרים שבידי, צריכה השתתפוּתם של המקומות להתבטא בסכום של 40.000 לא"י לשנה. המצב כיום הוא כזה שהמקומות העשירים אינם נענים. כשם שבענין “כופר הישוּב” בעלי היכולת הם האחרונים להתנדבוּת, כך יהיה גם מפעל זה תלוּי, – על כל פּנים, בסטדיות הראשונות – במרכזים ישוּביים שלנו. אין זה מקרה שישובי עמק הירדן היוּ היוזמים של הדבר הזה (הכוונה לחי"ש: חיל שדה), והוּא כבר היכה גלים גם במרכזים ישוּביים אחרים של הפועלים. מקומות אחרים קיבלוּ אף הם את הידיעה על כך אך עוד לא נענו. לא ראינוּ שוּם ערוּת בפתח-תקוה, בתל-אביב ובמקומות אחרים. בדרום, עם מושבותיו העשירות, נעשה משהו בבאר-טוביה בלבד – וברחובות העשירה לא נעשה כלום. איני רואה סיבה עיקרית אחרת להימנעוּת מקומות אחדים מעזרה אלא בהיות הכוח הזה פועלי מעיקרו.

חושבני, כי נוכל בכל זאת להתגבר על רוב העיכובים הפּנימיים, כי דבר זה מדבר בעדו ואי-אפשר לעכב את גידוּלו, ובלבד שלא יהיה מחסור באמצעים.

כשאני שומע על חלוּקת כספי “כופר הישוּב”, – שחשיבוּתם רבה מאוד להגנה, כי הם מקילים על הישוּבים שלנו במידה רבה ומאפשרים להם לשאת בעול הבטחון והשמירה – אינני משלים עם כך מלכתחילה. אני מתנגד להוצאות גדולות לבניית ביצוּרים, ולא מפני שאינני מכיר בערכם, אלא מפני שלדעתי אפשר להקים את הביצוּרים בעזרת השתתפוּת-יתר של המקומות, אם כי אינני מתעלם מן הקושי שבדבר. ומדי שמעי על תגבורת השמירה במקומות, אינני משלים עם כך שאי-אפשר להטיל עול זה על כתפי כל הישוב. כשבחנתי את התכנית של עמק הירדן, לא האמנתי כי יש נכונות להוציא אנשים רבים מהמשקים למחנה אימונים ולשאת בכלכלתם. לדעתי, גבולותיה של נכונות זו הם המכּסימוּם, יותר מכך אי-אפשר לדרוש מהמשקים שלנו. אבל בזה בלבד לא נוּכל לקיים את המפעל, כי נחוּץ לנו פי שלושה לערך ממה שנכונים המשקים לתת לנוּ. דבר זה צריך להיות עכשיו אחד התפקידים המרכזיים שלנוּ, ושל כופר-הישוּב. הקמת חיל זה – אסוּר לדחות אותה. קודם כל צריך לקיים את הגרעין הראשון, הגרעין של עמק הירדן. ההכנות נמשכות זמן רב מדי, מפני שאנוּ טרוּדים בענינים אחרים. דבר זה, אם נתחיל אותו, יכה גלים, ויאפשר לנו ליצור כוח רציני. הכרתי היא, שאם נמשיך בדרך הרגילה של ההגנה (אשר הרבה מאוד מערכה יאבד) בלי ליצור את חיל-השדה, לא נהיה מסוּגלים למלא את התפקידים אשר יעמדוּ בקרוב לפנינו. זאת היא הנקוּדה אשר לה נתכוונה השיחה הזאת. – לא הגנה בהווה אלא הכנת צידה לעתיד.

 

עליות על הקרקע    🔗

תכנית החלוקה של הועדה המלכוּתית (ועדת פיל) שנתפרסמה ביוּלי 1937 קבעה את גבוּלות המדינה היהוּדית בעיקר מתוך התחשבוּת בתחוּמי ההתישבוּת היהוּדית הקיימת. הוצע לאסור לחלוּטין את ההתישבות היהוּדית באזורים המיועדים למדינה הערבית. בנסיבות אלה הפך דבר הגבּרת ההתישבוּת היהוּדית באזורים השונים של הארץ לאחת ממצווֹת השעה הדוחקות ביותר. להתישבות היהוּדית נודעה עכשיו גם חשיבות מדינית מכרעת, והמוסדות הציוניים עשוּ מאמצים לרכוש קרקעות גם באזורים מרוּחקים וליישבן, כדי להרחיב – בכוח יצירת עוּבדות ישוּביות – את גבוּלותיה של המדינה היהוּדית לכשתתכונן. בתחילה לא הפריעה ממשלת המנדט לפעוּלה זאת ואף נתנה לה הגנה ליגלית: הנוטרים היוּ מלווים את עלייתם של המתיישבים על הקרקע. אוּלם בשנת 1938, כשבוטלה תכנית המדינה היהוּדית ורוחות רעות החלו מנשבות מלונדון, החלה הפקידוּת המקומית לשים מכשולים קשים לפעוּלות העליות על הקרקע, בהסתמכה על טעמים בטחוניים וכספיים.

א. 24 במארס 1938, בישיבת הועה"פ של הסתדרות העובדים    🔗

ההתקפה על חניתה ביום העליה¹⁸⁰, נעשתה באומץ לב ובכשרון רב. לא קדמוּ לה כל סימנים. ב-8 בערב נראו אילו סימני איתות ולא יותר. השמירה היתה מסוּדרת. שמרו 18 איש שהתחלפוּ בכל שעתים, וזה אחרי יום עבודה קשה מאוד. גמלים אי-אפשר היה להשיג. החמורים היו כורעים תחת המשא, והאנשים היו סוחבים אותו על כתפיהם. עבדו במרץ. האורחים הסתובבוּ והפריעוּ לא במעט. מומנט חגיגי היה, כשקבוּצת זקנים מיסוד-המעלה הביאה “ספר תורה”. תלמיד שהצטיין בלמוּדיו קיבל בתור פרס נסיעה לחניתה. מצד השלטונות השתתפוּ: רינג ¹⁸¹, קורפורל יהוּדי, וא. אכר ¹⁸². מים הגיעו רק למחרת היום. בינתיים הביאו מים בפחיות מבית-החרושת “שמן” שריח התוצרת נדף מהם. בערב היתה עייפוּת רבה. זה לא הפריע להרצפלד לרכז קהל לשירה בציבור. לפני שהתפזרוּ היה מיפקד וניתנוּ הוראות איך להתנהג במקרה של התקפה. ב-12 בלילה נשמע קול אזעקה. ההתקפה החלה בבת-אחת מ-3 צדדים, בסדר מפוּזר. קשה היה להעריך את מספר המתנפּלים. ברור הוא, שמצד צפון היו כ-20 איש. החלו ביריות בבת-אחת. הכוונה היתה כנראה להדהים את המחנה. אבל הכל היה ערוך מראש והאנשים ידעוּ לאַן עליהם ללכת וכיצד ללכת. רק בעמדות קיצוניות מצד מערב, שהעזרה איחרה לבוא אליהן, עמדו אנשי המשמר לבדם ושם היתה הפּעוּלה החשוּבה ביותר גם מצדנו וגם מצד המתנפּלים. י. ברגר היה הראשון שנפגע בכדור ונפל כמה מטרים מהעמדה. ביום הראשון דאגו לביצור העמדות החלשות ולא דאגו לביצור העמדות מצד מערב. מצד מזרח ירו ממרחק של חצי קילומטר, ואילוּ מצד מערב ירו ממרחק 30 מטר מהאהלים ו-12 מטר מהגדר. העזרה הרפוּאית לא היתה מוּכנה כדבעי. עברה מחצית שעה עד שמצאו את חמרי העזרה הראשונה. בדרך כלל היתה העבודה מסוּדרת, לא היה אף רגע של בהלה. המקשרים עבדוּ כל אחד בגיזרתו. הצטיינוּ גם האנשים שלא היה להם תפקיד ושכבוּ באהלים. אחרי שענו ביריה מרוּכזת השתתקוּ המתנפּלים. תכסיס המתקיפים היה ברור – התקפה מכל הצדדים והתקפה חזקה בצד החלש ביותר. בתחילה לא הרגשנוּ בכוונת המתקיפים והוּטעינוּ, אבל אחר כך ריכזנוּ את ההגנה במקום הדרוּש. לא ידוּע כמה קרבנות היוּ בין הערבים, אבל ברור שבזה הענין לא נגמר. בינתיים השלימו כמה עבודות ביצוּר. התקנת הדרך תיגמר עד סוף השבוּע. הספּיקוּ להניח את צינורות המים שהגיעו למחנה. חשבנוּ כי המתנדבים מהמשקים יוּכלו לחזור למקומותיהם כעבור יומיים, אולם הוּכרחנוּ להשאירם עוד כמה ימים.

עצם העליה עשתה על הערבים רושם לא קטן. כשהלכנו לשם בפעם הראשונה פגשנוּ בערבים שאמרוּ לנו: אַל תלכו, שם חיילים; כשעלינו אמרו: אַל תלכוּ, שם כנוּפיות. העליה נפגשה בהתנגדות לא מועטה גם מצד הממשלה. כשהודיעו לה שרוצים לעלות הודיע המזכיר הראשי במכתב שהמקום מסוּכן. הסוכנוּת הודיעה שאיננה מסתפּקת בזה ודורשת שיחה. בשיחה שאל מ.ש. כמה זמן יש לחכות עד שאפשר יהיה לעלות. ענוּ לו: חדשיים. אמר: בשבילנוּ חדשיים זה נצח, והממשלה צריכה להיות מעוניינת בעליה זו. אנחנוּ נעמוד עד שיגיע צבא. מ.ש. עמד בעיקר על זה שעושים את המנדט פלסתר. מעכבים עליה, ורוצים גם לעכב התישבוּת. המזכיר הבטיח תשוּבה. למחר ענה, כי הממשלה אינה מעכבת אלא מזהירה. ההתרגשוּת בחוגי הממשלה היתה לא קטנה. נראה הדבר, שהעליה הצליחה גם בבחירת האנשים וגם בעזרה שניתנה לה. לכל העליות ניתנה עזרה, אבל כזו, – לא היתה מכבר. צריך לציין ביחוּד שגם אנשים שנקלעוּ זו הפעם הראשונה לספירה של אש, הראוּ אומץ ושקט. אפשר היה לראות את ההבדל בין אנשי העיר והכפר. איש הכפר היה מתוּן יותר. בדרך כלל היתה ההתנהגוּת יוצאת מהכלל. עכשיו כבר עברו שלושה לילות ללא התקפה. זה לא שינה את רוּח הכוננוּת, הידיעה שהיה אוירון של הממשלה אינה נכונה; זה היה אוירון שלנו, גם האוטו המשורין היה שלנוּ ולא של הממשלה.

ב. 7 במארס 1939, בישיבת הועדה הפוליטית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

ברור לי, שהממשלה לא תסכים לעלייתנוּ על הקרקע בגליל, בין אם נגיש לה את כל רשימת הנקוּדות ובין אם נודיע לה רק על אותו חלק מן התכנית שאת ביצוּעו אנו חושבים כדחוּף. מסירת כל תכניתנוּ לידי הממשלה סכנה בה: היא עלוּלה לאשר עליה לשתים-שלוש נקוּדות שאינן חשוּבות לנו ברגע זה, נקוּדות הנמצאות בתחום הישוּב העברי, כדי שתוכל לטעון: כלום אוסרים אנו עלייתכם לקרקעות? במקום שתנאי-הבטחון מאפשרים זאת אנחנוּ מאשרים את העליה. והתשובה השניה של הממשלה תהיה זו: היהוּדים אינם מתכוונים כלל לפּעולה התישבוּתית; הם החזיקוּ קרקעות בלתי-מעוּבדים זמן רב ויכולים לחכות עוד חצי שנה. רצונם לעשות עכשיו אקט פוליטי שירגיז את הערבים – ואת זאת לא ניתן להם. וכך נכביד על עצמנו. עלינו ללכת בדרך אחרת שהיא נוחה יותר לנוּ. ביחס לעמק בית-שאן נבוא בטענה, כי העליה דרוּשה לחיזוּק הבטחון, והממשלה לא תוכל לסתור את הנימוק הזה. כמובן שתהיה לנו מלחמה גדולה, אבל המסתכל במפת הנקוּדות בבית-שאן יבין כי עלייתנוּ לנקוּדות החדשות תחזק את הבטחון בסביבה; ביחס לגליל נטען, כי זוהי אדמתנו, היא נמצאת על הגבוּל ואנוּ חייבים לשמור עליה, ובתוקף נעמוד על דרישותינוּ. אולם אסור לנוּ להביא לפני הממשלה את כל תכנית העליות, כי היא תקבל את הדבר כ“מהפכה”. אנוּ נפעל לפי אפשרויות ההגשמה שלנו – לא פחות ולא יותר. אותן הנקוּדות שאנחנוּ יכולים, מבחינה פנימית, לעלות עליהן – נדרוש רשיון לעלייתנוּ, ובכל מקום ניתן את נימוקינו לעליה.

לי ברוּר, שהפעם נצטרך לעלות בלי עזרת הממשלה. על כן חובה עלינו לבחון את כוחנו, ולעלות לאותן הנקוּדות שהן באמת חשוּבות בשבילנוּ. על העליות האלה יש לנהל משא-ומתן עם הממשלה. אם היא תאשרן, הרי הדבר הוּא פשוּט יותר, אם כי גם אז אין הוּא פשוּט לגמרי, באשר אין לנו אמצעים כספיים לעלות לכל הנקוּדות שציינתי. אנשים לעליות אלה אפשר לגייס, אף על פי שגם בנידון זה אין אנוּ מוכנים באופן מוחלט; העליות האלה הן קשות מאוד, ויהיה הכרח בעזרה רבה, וזו איננה מצויה אצלנו בשפע. אבל הדבר יהיה קשה פי כמה אם (ולדעתי לא קיים כלל ה“אם”) הממשלה לא תרשה את העליה בצורה זו או אחרת. לדעתי – עלינו לעלות בכל התנאים, אבל אם הממשלה תסרב, עלינו לצמצם עוד יותר את מספר העליות. לדידי, אין כלל לפקפק בדבר שצריך להודיע לממשלה על רצוננו לעלות לנקוּדות חדשות, ולא רק משוּם שבאי-כוח הסוכנוּת הבטיחוּ זאת, אלא משוּם שאם לא נודיע – יהיה מצבנוּ קשה פי כמה, כיכ יהיה בזה משוּם הפרת החוק, ואז לא תהיה כל תקוה לקבל שוטרים נוספים להגנה על המקומות. עליה בלי הודעה לממשלה היא מעין קריאה לממשלה להילחם בנו, - ולמה לנו הדבר? אבל ההודעה צריכה להימסר רק בדבר אותן הנקודות שיש ברצוננוּ וּבכוחנוּ לעלות אליהן.

גם אם הממשלה תתן את הרשיון לעליה, עוד צפויה לנו מלאכה קשה מאוד. ברור שגם במקרה זה לא תתן לנו הממשלה הגנה מספקת. אם תתן 30 רובים לכל נקוּדה, יהיה זה יפה מאוד מצידה, אבל לנו אסור לעלות עם ציוּד כזה, כי אנו עלוּלים להיכשל. תכנית העליה שאני מציע כוללת גם היא שמונה-עשר נקוּדות-התישבוּת מלבד המחנות. וכדי לבצע עליות אלו, דרוּש ציוּד רחב שאי-אפשר לגייסו בארץ. על-כל-פּנים, המחשבה שנוכל לגייס את כל האנשים ביום אחד – אינה ריאלית. עליה על הקרקע צריכה להסתיים ביום אחד, זה ברור. ובשביל כל נקוּדה אנוּ זקוּקים ל-400–250 איש, ולא לאנשים סתם, אלא בעלי נסיון; והדבר אינו ניתן להיעשות בבת-אחת, לא רק לעליה לעשרים נקוּדות אלא אפילו לעשר נקוּדות. ובעיני – חלום גדול הוא אפילו עליה לעשר נקוּדות, המחייבת ריכוזם של 4,000 איש, שחלק גדול מהם צריך להיות מנהלי עבודה, וכן מכוניות רבות. לדידי, הרי זה היינו הך אם העליה תהיה ביום אחד או בעשרה ימים. העיקר הוּא לרכז את הכל ולהתכונן לעליות האלה.

ג. 8 במארס 1939, בישיבת הועדה הפוליטית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

מתוך הדיוּנים שהיוּ לנו נתבררוּ שני דברים: א) יש יסוד להניח שהממשלה כמעט שלא תאשר עליות על הקרקע, וזה יכביד הרבה על ביצוען; ב) ההכנות הפּנימיות שלנו, – ריכוז האנשים וכן שטחי-הקרקע שכבר נמצאים ברשותנוּ – מאפשרות לנו לעלות לכל היותר לשתים-עשרה נקוּדות, מלבד שתי נקודות אחרות שאיני מביאן בחשבון, משום שכבר נמצאים בהם אנשים, והן: יערות הכרמל, ושטח ליד ג’וערה (עין-השופט). בשתיהן אין צורך ברשיון הממשלה.

לאחר הבירוּרים שהיוּ לנוּ הגענו לידי מסקנה, כי קודם כל צריך לעלות למספר נקוּדות מכסימלי בגליל העליון. כאן יש שלוש נקוּדות שאדמתן היא כבר ברשותנו, ויש תקוה שאפשר יהיה לעלות לשוש נקוּדות נוספות, והן: זוּג-תחתאני, דוויר וקדש נפתלי. שלוש הנקוּדות הודאיות הן: דפנא, נעימה וחאן-דוויר. נקוּדה נוספת נמצאת בין עין-גב וצמח, ועוד שתי נקוּדות ליד בית-שאן. אלה הן הנקוּדות העיקריות לעליה. יש תקוה כי באלה הימים תיגמר הרכישה על-יד חניתה, אדמת מעסוב, ואז תבוא גם נקוּדה זו בחשבון לעליה. העליה לדרום אינה ניתנת להתגשם בזמן הקרוב. אלו הן, איפוא, הנקוּדות העיקריות לעליה, מלבד אדמת פיק"א.

ההכנות לקראת העליות נמשכות והולכות בכל השטחים, גם בשטח הבטחון, גם בהזמנת חמרים וגם בהכנת האנשים וכו'. רצוננוּ שהפעם יהיוּ האנשים מוכנים ומצוידים יותר מאשר בעליות הקודמות. ההכנות תהיינה לא-קלות. אין אנו רוצים שפתאום ייראה טרנספורט גדול בדרך ראש-פינה; נצטרך הפעם להכין הכל בעוד מועד בכפר-גלעדי, וזה דורש הכננות רבות. והן נעשות. כן נתברר, כי מבחינה בטחונית אפשר יהיה לעלות ל-12 נקוּדות בבת-אחת, אמנם לא ביום אחד. אם הממשלה תרצה למנוע את העליה בכוח – נעמוד, כמובן, בפני קשיים גדולים. הסכנה הצפוּיה לנוּ היא לא ברצונה של הממשלה להוריד אותנוּ מן הנקוּדות, כי אם באי-מתן רשיון לעליה. אם הממשלה לא תתן את ההגנה הדרוּשה לעליות, יהיה עלינו לתרץ לפניה כיצד נעלה ונגן בעצמנוּ. כן יהי עלינוּ לגייס לשם כך הרבה אנשים, ולקבוע שוּרה של סידוּרים נוספים. כבר עוסקים בכך.

אשר לשאלה אם לעלות ביום אחד או בימים אחדים – הרי על כך עוד צריך לדון גם מבחינה טכנית. נהיה זקוּקים להרבה אוטומובילים ולהרבה חצץ¹⁸³, ואין בכוחנוּ להכין הכל לעליה ביום אחד. אבל אינני רואה הבדל גדול בין עליה ביום אחד לבין עליה בשבוע אחד.

ד. 22 במארס 1939, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

- - - אמרנו, לא ניכנע לשלושה דברים: לגזירות העליה, לאיסורי ההתישבות, למגמה להקים שלטון ערבי. אי-כניעה בעניני העליה כיצד? אמרנו, נביא יהוּדים לארץ. עתה טוענים, כי לא נעשה דבר בענין זה. לאמיתו של דבר הובאו לארץ, במשך בשבוּעות האלה, בצינורות שונים 1,500 יהוּדים. זה נעשה לא בהבל-פה. אמנם אפשר היה לעשות הרבה יותר, אך לכך לא די בדיבוּרים והחלטות. דרוּשים אמצעים וכלים¹⁸⁴ שלא ביום אחד יוּכנוּ. לדעתי, לא נכונה הדעה, שבענין העליה צפוּי לנוּ כשלון ודאי, וההצלחה יכולה להיות מקרית בלבד, חד-פעמית. אמנם, הכוחות המונעים יתגברוּ לאחר כל הצלחה שלנו, אבל גם אנוּ נדע למצוא תחבוּלות בהתאם לכוחות-שכנגד, ונשתדל שלא להיכנע.

בשטח הזה לא היו הויכוחים רבים כל-כך.

ויכוּח שני היה בשאלת השביתה. שמחתי לדחיית השביתה, אם כי הייתי קודם בעדה. שביתה בתור אות למיפקד, שביתה שיש אחריה המשך, שביתה ברגע הנכון – יש לה טעם. אבל שביתה סתם ביום שני או חמישי, בלי כל המשך ובלי אחיזה ממשית, היתה עלוּלה רק להזיק. השביתה אינה מעשה קדוש שמצוה לעשותו כל יום. אם נתעכבה הודעת הממשלה¹⁸⁵– מה האסון בעיכוּב השביתה? יודע אני שנתקבלה ידיעה מלונדון כי נוצר מצב בינלאוּמי חמור המחייב את עיכוב השביתה. כמובן שיכולים לעשות את הכל לצחוק. אבל אם מתכוננים לפעוּלה תכניתית הרי צריך שיהיה קשר בין הנעשה בלונדון לבין הנעשה בארץ. אין אנוּ עושים את עבודתנו בחלל ריק. התפּתחות הדברים אימתה למעשה את דעת חברינו בלונדון, כי עד היום אין לנו הודעות מוחלטות מצד הממשלה, ואך טבעי הוא לכלוא את ביטוי והתמרמרות עד לעת מצוא.

אבל עיקר החיצים נורו בענין העליות על הקרקע: מתקבל הרושם שיכולנו אתמול ושלשום ולפני שבוע לעלות על הקרקע ולהקים לא חמש נקוּדות אלא עשרים, אבל יש איזו ועדה פוליטית או מרכז המעכבים את הדברים האלה; עיכובים כמו אי-השלמת רכישת הקרקע, שחלק ממנה עודנו “מושאע”¹⁸⁶, או אי-העברת רכושה בספרי המכירה – כל אלה הם כנראה דברים של מה-בכך, והמעכבים העיקריים הם הועדה הפוליטית והמרכז. ד“ר ג’וזף¹⁸⁷ חטא כנראה חטא גדול, בהודיעו לממשלה שאנו רוצים לעלות חמש נקוּדות. קודם חשבתי שטבנקין מתנגד לכך שיודיעוּ בכלל לממשלה, אבל עם שטף דבריו אמר שצריך היה להודיע לממשלה, אלא לא על חמש נקוּדות, כי אם על עשרים. והייתי רוצה לדעת את פירוש הדבר. האם צריכים היוּ לחכות עד שיהיוּ לנו עשרים נקוּדות מוכנות? ואם יש בידינוּ רק חמש נקוּדות, האם ד”ר ג’וזף לא היה צריך לדבר עליהן כשדיבר עם הממשלה?

חטא שני חטא ג’וזף: ביקש רשוּת. אבל הוּא כלל לא ביקש רשוּת. הוּא הודיע לממשלה שנעלה, וכשאמרו “לאו” ראשון, הוא הודיע בפירוּש: איננו מבקשים רשות, איננו זקוּקים לרשות לעלות על אדמתנו, אנו מבקשים את סידורי הבטחון. ובכן, מהוּ החטא? האם בזה שלא חיכוּ עד שתהיינה לנוּ עשרים נקוּדות או עצם ההודעה לממשלה?

דובדבני מצא חטא אחר. הוא אמר, שיש נקוּדות שקל יותר לעלות אליהן מאשר לגליל העליון, ואליהן צריך היה לעלות. האומנם צריך לעלות באיסור, כשיש תקוה לעלות בהיתר כעבור זמן-מה? אי-הכנעה הוּא דבר חשוּב מאוד, אבל אי-הכנעה דרושה לגבי דברים שאוסרים עלינו לעשותם. אוּלם כלוּם מצוה היא לעלות דוקא באיסור, ודוקא כך שקשה יהיה לנו להחזיק מעמד, הואיל ותינטל מאתנו כל אפשרות של הגנה ליגלית? כשהודיע ג’וזף לממשלה על חמש נקוּדות, הרי זה משום שהיו אז בידינוּ רק חמש. כל העלאת שמותיהן של נקוּדות אחרות, שטרם נגמר סידוּרן הקרקעי, היתה מחוּסרת כל בסיס חוקי ומציאותי והיתה עלוּלה רק לעורר סיבוּכים בסידוּר עניני הקרקע למעשה.

לא הייתי בודד בדעתי שאין בכוחנוּ לעלות בבת-אחת לעשרים וחמש נקוּדות, אפילו הכל היה מוכן מבחינה פורמלית וכספית. עתה יש לי יסוד, יותר מאשר קודם, לומר שדוקא לנקודות אלו שדובדבני רצה שנעלה אליהן באיסור – נעלה בהיתר. ולמה לעלות באיסור אם אפשר לעלות בהיתר? יתר על כן, אילו עלינו באיסור לנקוּדה אחת כזו, היה עלינו לעלות באיסור לכל הנקוּדות האלו. ההיה עלינו – לשם מתן סיפוּק לרוחנוּ שבועיים קודם לכן – לעשות מעשה שיאלצנוּ להיות בכל הנקודות בלי הגנה¹⁸⁸? והמערכה שלנו איננה ענין של שבוע או של חודש; אנו חייבים לגייס את כוחותינו לקראת מלחמה ממושכת, ובשל שבועיים אין אנו רשאים להכביד את מלחמתנו על עצמנו. אני מניח שיש נקוּדות שנצטרך לעלות אליהן באיסור. נעשה זאת כשיתברר, כי אין לנו דרך אחרת, ונעשה לפי-שעה את כל ההכנות למען אפשר את הדבר בשעת הצורך. איני רואה טעם בעליה נחפזת לנקודות הקלות יותר (שיש יותר סיכוּיים לעלות אליהן בהיתר) – למען לא תכביד עלינו את העליה לנקוּדות קשות יותר, אם יהיה עלינו לעשותן באיסור.

לבסוף רוצה אני לעמוד על היקף העליות האפשריות בזמן הקרוב ביותר. כיום אפשר לדבר על תשע נקוּדות בערך של הקהק“ל ועל עוד מספר נקוּדות של פיק”א. פיק“א, על-כל-פנים, לא תתן לעלות בלי רשיון הממשלה. היא לא תתן את האמצעים שהיא מבטיחה ואולי גם תאחז באמצעים אחרים שיכבידוּ עלינו. באדמות פיק”א אנו חפשים פחות מאשר באדמות הקהק"ל. אבל לדידנוּ אין די בשאלה מה יהיה מחר. דחיית דבר עוד לחודש אינה מאבדת מערכו. בדרך כלל נפתחות דוקא עתה אפשרויות של כיבוש שטחים חשוּבים מאוד של ארץ-ישראל, שעוד לא היו לנוּ כמוהם בתקוּפה האחרונה. לקראת זאת עלינו להתכונן ולגייס את כוחותינוּ. אל נחליש, איפוא, כוחות אלה על ידי הכנסת רוח רעה, לפיה יש כאילו בתוכנוּ חברים שאינם נכנעים ומוכנים לכל, ואחרים שהם נכנעים. אין לי כלל הרגשה זו, שהחברים המתמרמרים על אחרים הם בלתי-נכנעים וחרדים יותר. לכולנוּ אותה חרדה, אותו כשרון לא-כניעה ואותה נכונות. יש איזה כשרון מיוּחד אצלנו לחדד דברים בישיבות (בפגישות אישיות אין הדבר כך) וליצור “מפלצות” שהן בעוכרי הפעוּלה. תחת לרכז את מחשבת כולנו בשאלות ההגשמה, אנו מרבים בויכוּחים כלליים המחבלים ברוח הנדרשת למעשה.

הנהלת הסוכנות מוכנה היום לעשות למעלה מכוחותיה ולמעלה מן האמצעים שבידיה, אבל אלה מוגבלים ומצוּמצמים מאוד, דוקא עתה עצמוּ הצרכים. גם בדברנוּ על עליות על הקרקע, לא נוּכל להסיח דעתנוּ מצרכים אחרים. והרי גם העליות עצמן לא די בהן כשלעצמן; יש גם לדאוג לאפשרוּיות קיוּם לאלה שעלו, ואם מדברים על אי-כניעה, עלינו להכין את עצמנוּ לכך, ועליה שלא נוּכל להחזיק בה מעמד אין בה משום אי-כניעה. היא עלוּלה להכריענוּ.

ה. 29 במארס 1939, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

תחילה גילוּ השלטונות המקומיים, הנוגעים בדבר, יחס של חיוב לעליה לנקוּדות החדשות, ביחוד במחוז נצרת. קירקברייד¹⁸⁹1, לפני עזבו את מחוז נצרת, ניסה לפעול גם אצל הנציב בכיוון זה. לעומת זאת, במקומות אחרים – ביחוד בעמק הירדן – נתגלה מצד מפקד הצבא שבגליל יחס שלילי לענין עליות. מפקד זה לא שככה עוד חמתו עלינוּ בגלל העליות בקרבת מעוז-חיים שבוצעו על אף התנגדותו; הוא איים שיוריד את האנשים מן הנקוּדות הללו, ולא הצליח, ונשארה טינה בלבו, ועתה יש בסביבות עמק הירדן יחס רע לעליות, אם כי מבחינה פוליטית כמעט שאין לממשלה נימוּקים להתנגד לעלייתנו על הקרקע. טגארט והנינג¹⁹⁰ התיחסו בחיוּב לענין העליות. האחרון גילה פעילוּת בנידון זה. כפי הנראה רוצה הוא למנוע בישוב היהוּדי מצב-רוח של יאוש, והחדרת הכרה שאין להשיג דבר בעזרת הממשלה; על-כל-פּנים – השתלטוּת מצב-רוּח כזה מוּקדם מדי. הנינג קיבל את הודעת ב"כ הסוכנוּת, כי באיסוּר העליות על הקרקע, עוד לפני בוא הכרזה על הצרת צעדינוּ, יראו היהודים צעד למעשה בכיוון זה, והדבר עלוּל להביא לידי כך שלא נוּכל לשלוט על הציבור. הוגד לו, כי יש ליהוּדים שני מוצאים, מוצא של יאוּש, שאין הם רוצים בו, ומוצא שני, – של מפעלים קונסטרוקטיביים; אבל אם יחסמוּ את הדרך למפעלים קונסטרוקטיביים, ברוּר שלא נוכל לשלוט על הציבור. הנינג הקשה: אם כן, הרי יכולים אתם מחר לומר דברים כאלה ביחס לעליה לחמש-מאות נקוּדות חדשות. על כך ענה לו בא-כוח הסוכנוּת, כי הדבר נקבע על-ידי היכולת שלנו. בכל אופן, הנינג קיבל את ההנחה שאין לאסור על היהוּדים את העליה על הקרקע (מדובר עתה על עליה לחמש נקוּדות שהקרקע שלהן הוא ברשוּתנוּ). הנינג ניסה שוב להקשות: אם צריך להוכיח שהממשלה איננה אוסרת על היהוּדים לעלות על הקרקעות שלהם – למה דוקא לכל 5 הנקודות? (כוונתו היתה שלא נעלה לנקוּדות הגליל העליון). על כך השיבו לו, כי איסוּר העליה לשתי נקוּדות כמוהו כאיסוּר העליה לקרקע שהיא ברשוּתנוּ, ואינו אלא גזל הקרקע מאתנו. והתגוּבה של הישוּב במקרה זה תהיה דומה לתגוּבה שהיתה באה אילו אסרוּ עליה על הקרקע בכלל. הנינג קיבל את הדעה הזאת, אבל אחד מעוזריו אמר, שגם המצביא העליון איננו קובע בדבר זה, שכן הוּא תלוּי במידה רבה באנשים העומדים תחת פּקוּדתו. במחוזות – ביחוד בשנים מהם, בחיפה (מחוז הצפון) ובעמק הירדן – יש עתה שני מפקדים צבאיים שיגרמוּ לנו הרבה קשיים. המפקד בחיפה הוציא פקוּדה האוסרת לשתף כוחות יהוּדיים בפעוּלות אופנסיביות נגד כנופיות שביצוּען מחייב יציאה לשדה. מפקד עמק הירדן משמש מפקד חיל-הספר וכיווּנו נקבע על-ידי תפקידו. הנינג יצא לצפון והבטיח לעיין במקום גם בענין העליות. ברצונו להשפיע שם על מפקדי המקומות שלא יתנגדוּ לעליותינוּ על הקרקע. אף-על-פי-כן אין בטחון גמוּר שינתן לנוּ רשיון לעלות על הקרקע, משום שההחלטה האחרונה היא בידי הנציב, והמצביא יכול רק לחוות דעה מנקוּדת מבט הבטחון. בכל אופן, הנינג הבטיח כי התשובה תינתן תוך ימים מועטים. בקשר לנימוק של חוסר בטחון בסביבה, אנו רוצים לעלות אליה, הובאו לפני המצביא נימוּקים שהוא קיבלם מיד; הוגד לו שהעליות שלנו לא זו בלבד שאינן מכבידות, אלא להיפך – עשויות הן להקל על הבטחון, באשר אנו רוצים לעלות למקומות שהצבא לא היה מגיע אליהם עד עתה, ואנו מתקנים דרכים לשם שיקלו גם על הצבא להגיע שמה. בקרב המטפלים בדבר שוררת עתה דעה אופטימית יותר ביחס לסיכוּיי העליות.

הנהלת הסוכנוּת שלחה מברק ללונדון על רצוננוּ לעלות בכל התנאים, יעצוּ לנוּ משם לעכב את העליה; ברוּר כי שם כמו כאן, רוצים שהעליה תבוא בהיתר ושתיעשינה קודם כל הפעוּלות להשגת ההיתר, אבל זה אינו קובע עדיין את הצעד שיהיה עלינו לעשות לאחר שהממשלה תסרב להרשות את העליות על הקרקע.

זמן רב קיים הסכם בין הממשלה לבין הסוכנות בדבר העליות על הקרקע. בזמנו היתה אצל הממשלה דעה שיש צורך בחוק מיוּחד, שיחייב את הסוכנוּת לבקש מאת הממשלה רשוּת לעליות. חוקי הארץ אינם נותנים את הרשוּת הזאת לממשלה והיא צריכה לבקש סמכוּת מיוּחדת כדי לשנות את החוקים ולהנהיג חוק חדש, ולשם-כך היא צריכה לנמק את הצורך בשינוי. מאז נשתנוּ פני הדברים: אנוּ נמצאים עכשיו במצב אחר. אמנם, לא קיים שלטון צבאי, אבל יש רשות לממשלה להוציא חוקים מיוּחדים לשעת-חירום בלי הכנות והנמקות מיוּחדות. בימים ההם פנתה הממשלה אל הסוכנוּת בהצעה לעשות הסכם פנימי, שלפיו תתחייב הנהלת הסוכנות לבקש מן הממשלה רשות לכל עליה ועליה. הנהלת הסוכנוּת לא הסכימה להצעה זו, כלומר, סירבה לקבל עליה תוצאות חוק שאינו קיים. הדבר סוכם בפשרה מסויימת והיא – שהסוכנוּת תודיע לממשלה על עליות לפני שהיא תוציא אותן לפועל. הסכם זה היה קיים זמן רב עד שקרה מקרה: העליה למסד¹⁹¹ ולנוה-איתן, ובמידה ידועה גם לצמח. העליות הללו בוצעוּ בהפסקות קצרות בין עליה לעליה. הסוכנוּת אמנם הודיעה לממשלה כי תהיינה עליות אבל הן הוצאוּ לפועל לפני שהממשלה נתנה לסוכנוּת את תשוּבתה. מבחינה רשמית היה כל הענין בסדר – הסוכנוּת הודיעה מראש לממשלה. הממשלה לא נתנה תשובה, ואין הסוכנוּת חייבת לחכות לתשובת הממשלה. ובכל זאת עורר הדבר רוגז רב בממשלה, ודוקא מפני שמבחינה רשמית הכל היה בסדר. מפקד הצבא בעמק הירדן באותו זמן איים בהורדת היהודים בכוח, אבל לא היתה לו שוּם אחיזה לכך. היה משא-ומתן עם הממשלה שאיימה בהוצאת חוק נגד העליה על קרקעות חדשות, אם הסוכנוּת היהודית לא תתפשר אתה. המשא-ומתן נסתיים בהסכם שהסוכנוּת תודיע לממשלה על כל עליה חדשה, אבל לא בכתב, כי אם בעל-פה (הודעות בכתב מתגלגלות במשרדי הממשלה זמן רב בלי תוצאות). זאת היתה השתלשלות העינינים עד הזמן האחרון.

בקשר לעליות האחרונות היה דיון בממשלה עוד לפני שהסוכנוּת פנתה אליה. נתקבלה החלטה שלילית לגבי העליה לשתי נקוּדות בגליל העליון. על נקוּדות אחרות כנראה לא ידעה הממשלה. כשאנשי הסוכנוּת באוּ להציע את הצעתם לממשלה, קיבלוּ את פניהם במילים אלו: “כבר דנוּ בדבר וקיבלנוּ החלטה שלילית”. אנשי הסוכנוּת ענוּ, כי הם באוּ לא כדי לקבל רשוּת, מכיון שאין שום חוק המתיר לממשלה שלא להרשות עליה על קרקע הנמצאת ברשוּת היהוּדים, ואין שוּם הסכם המחייב את הסוכנוּת לקבל רשיון מהממשלה; הם באוּ רק לבקש מאת הממשלה את סידוּרי הבטחון, ורק בענין זה יכולה הממשלה לתת תשוּבה חיוּבית או שלילית. הממשלה ענתה: “אתם אמנם צודקים מבחינה פורמלית, אבל מאחר שיש עכשיו צבא בארץ, האחראי לבטחון, רשאי הוא – מתוך אחריותו לבטחון – להטיל איסוּרים, שאינם כלוּלים בחוק”. אנשי הסוכנוּת ענוּ כי גם הצבא קשוּר בחוק. התחיל ויכוּח לעצם הענין. מתוך שיחות שהיוּ לנוּ ראינוּ כי האינסטנציות אשר החליטו בשלילה, החליטוּ כך באמת לאור מצב הבטחון. עלי לומר לכם, שאילוּ לקחוּ איזה מוּמחה משלנוּ והיוּ מראים לו את המקום ואת התנאים, היה גם הוּא אוסר את העליה מטעמי בטחון. הביסוּס העיקרי היה, שאין דרכים אל הנקוּדות ובמקרה של צורך לא תוּכל להגיע עזרה לשם. הממשלה ניסתה להתקין שם דרכים וגשרים, אבל הגשרים פוצצו, וכעת אין כל קשר עם המקומות. זהוּ מקום מפוּרסם עוד מימי ההתקוממוּת נגד הצרפתים. בשנת 1920 הושמדו בו כליל שני גדודים סנגליים על-ידי כמה מאות ערבים. המקום נוח למתקיפים – יש שם חורשה המשמשת מחסה טוב מאוד. הצבא לא הגיע כמעט למקום הזה, המשמש את מבריחי הגבוּלות. כאן גם הסתדרו כנופיות שהמקום משמש להן מקלט, כי קשה מאוד לרדוף אחריהן לשם. מתוך כל הנסיבות הללו אי-אפשר לטעון כי בהחלטתה השלילית של הממשלה היה רק גילוי של אי-רצון. האנשים ניגשו לענין ברצינוּת ובאו לידי הכרה שהמקום הוא מסוּכן. בשיחה הראשונה הוכחנוּ להם, כי לאמיתו של דבר מחייבים עניני הבטחון ליישב את המקומות ולתקן את הדרכים כדי שהסביבה לא תישאר כמו שהיא. סגן-המזכיר הראשי הסכים להביא את ההנמקות שלנו לאינסטנציות המתאימות, ולדון שוּב בשאלה.

לאחר דיון באינסטנציות הללו נתקבלה שוּב תשובה שלילית. הסוכנוּת לא הסתפקה במשא-ומתן הרשמי עם מזכירוּת הממשלה ובתוצאותיו, והחלה לחפּש לה תומכים בקרב המפקדים. התנהלו שיחות עם אנשי הבטחון לסוּגיהם השונים – אנשי הבטחון של הצבא ושל המשטרה, והן הביאוּ פרי: הסוכנוּת הצליחה לשכנע את האנשים הללוּ כי מפּת הבטחון מחייבת הקמת הנקוּדות.

תפקיד לא קטן בשיחות אלו עם אנשי הממשלה והבטחון מילא עבד אל- רחים¹⁹². פּעוּלתו הוכיחה להם כי ההנמקה שלנוּ לגבי הבטחון היא נכונה.

השתדלנוּ להוכיח לממשלה כי צעדים מעשיים נגד התישבוּתנו יטפחו בתוכנו את הנטיה למרד. ולפחות יגבירוּה. אם הממשלה תפריע לנוּ בנסיוננוּ להמשיך בפעוּלה קונסטרוקטיבית בארץ, נקבל זאת כהצהרה של הממשלה, כגילוּיי הפוליטיקה העתידה שלה. גם הדברים האלה השפיעוּ במידת מה, על-כל-פנים כל האנשים אשר דיברנוּ אתם הבטיחוּ לפעול לטובת הגשמת העליות הללוּ. אמרנו להם, בין השאר, כי כוונתנוּ היא יישוּב מקומות בלתי-מיוּשבים בגליל העליון, ושאנחנוּ מיחסים ערך רב לעליה זו, ולא יתכן שלא לתת לנוּ לעלות על הקרקע שלנוּ. הישגנו הראשון – חידוּש הדיוּן על העליות הללו. הוּא הועבר לועדות-הבטחון המקומיות. וכאן קרה דבר משוּנה מאוד. בתחילה נטו הועדות המקומיות לחיוּב העליות וּועדת-הבטחון המרכזית פסלה אותן. עכשיו נוטה ועד-הבטחון המרכזית לחיוּב, והיא היא שהעבירה את הדיוּן מחדש לועדות המקומיות. בינתיים באו שינוּיים בהרכב השלטונות בנצרת ובמקומות אחרים. עכשיו נמצא הדבר בידי ועדות-הבטחון בנצרת, צפת וטבריה. מחר תתקיים ישיבה שתדון בענין זה ועוד בראשית השבוע הבא תתקבל ההחלטה. אינני בטוח שהתשובה תהיה חיוּבית. ואפילו אם תשוּבת ועדות-הבטחון המקומיות ושל השלטונות הצבאיים והמשטרתיים תהיה חיוּבית, הרי ההכרעה האחרונה בידי הנציב העליון, ויחסו לדבר איננוּ ידוּע כלל. בינתיים ניתנו הוראות למשטרה לעקוב אחרי כל ההכנות של היהוּדים לעליה, ולאחוז באמצעים מסוימים כדי למנוע אותן כל עוד לא יבוא רשיון הממשלה. הם עושים זאת בצוּרות שונות. כמובן, יש ביניהם, כמו בכל מקרה אחר, חרוצים יותר וחרוצים פחות. החריצות נתגלתה בעיקר בסביבת בית-שאן. שם נעשוּ כל מיני צעדים המכוּונים לעכב כל עליה פתאומית:

א) הונהגה ביקורת חמוּרה על כל מכוניות-משא המובילות חמרים. הדברים הגיעוּ לידי כך שעיכבוּ מכונית של טירת-צבי והודיעו לנהג – “אתה הראשון וניתן לך לעבור, אולם נעכב כל מכונית אשר תבוא אחריך”. ב) באוּ לישוּבים בסביבת בית-שאן ודרשוּ מהם רשימות התושבים. כששאלו לכוונת הדבר ענו, כי זה דרוּש לשלטונות בקשר לעליה הבלתי-לגלית. ברוּר, כי אין זה אלא תירוץ. קצין אנגלי אמר בשיחה כי יש להם פקוּדה להתכונן לאסור ביום מן הימים כל איש שאיננו בן המקום. ברוּר כי גם הדבר הזה קשוּר לעליות. אם היהוּדים ירצו לרכז אנשים בסביבה מסוימת תבוא המשטרה ותפריע להם. ג) רשמו בסביבה זו את כל בעלי הרשיונות לנשק פרטי. ד) לאינספקטורים בריטיים המשגיחים על הנוטרים היהוּדים ניתנה הוראה חמורה להשגיח על כך שאף נוטר יהוּדי לא יוּכל לעזוב את מקומו. כלומר, רוצים למנוע שימוּש בנוטרים, וכן שימוּש באנשים מן-החוּץ ובבעלי רשיון לנשק.

במקומות אחרים עורכים רפּורטים לכל אוטו, ושואלים כל איש וכל קבוּצת אנשים העוברים-ושבים: “אי-מזה באתם ואנה תלכוּ”. ההשגחה, איפוא, חמורה למדי. בכל-זאת החילונו בהכנות לעליה לנקוּדות הנ"ל, כדי שנוּכל לעלות מהר. רוכזה קבוּצת אנשים, חלק מהאנשים מכין את עצמו לקראת המשימה. חלק מהחמרים הדרוּשים כבר הועבר. אמנם, ההכנות נעשות לא באותו הקצב שאפשר היה לנקוט אילמלא ההשגחה. יש צורך להשתדל לא לעורר חשד; אסור שתלכנה שם קבוּצות אנשים או תסענה שיירות אוטו-מובילים, כפי שהיה פעם. קצב ההכנות הוא איטי, אבל הן בכל זאת נעשות והולכות, אף-על-פי שעוד לא פתרנו כמה שאלות כספיות ואחרות.

אזכיר עוד פרט שאיננוּ חשוב ביותר, כשלעצמנו, אבל הוּא מראה בכל זאת, כי עוד אין החלטה סופית בממשלה לאסור את העליה הזאת: הממשלה הרשתה לנו להתחיל בהכנות לתיקון דרכים. זהו פרט חשוב מאוד, כמעט קובע, בשביל עליה. אם נעלה בלי רשות הממשלה ובלי דרך, נימצא במצב קשה מאוד לא רק לגבי הממשלה, כי אם גם לגבי עצם הענין. סידורי הבטחון לא יוּכלוּ להיות אותם הסידוּרים האפשריים בתנאי עליה שהותרה. והמקומות אינם קלים כלל וכלל. במצב זה אין לחכות לעזרה מאת המשטרה, וגם מצדנוּ לא תוּכל העזרה לבוא כל-כך מהר. הממשלה הרשתה להתחיל במדידות; אמנם הפעוּלה היא מצומצמת מאוד; חוששים שמא באמתלא זו נקים בנינים, ולכן אין נותנים לצאת מן המחנה אפילו לחצי יום ובלי לוית משטרה. כאמור, אנוּ מחכים לתשובה בימים הקרובים ביותר ואז נדע לכוון את צעדינו. איסוּר הממשלה חל על שתי נקוּדות בגליל העליון. לגבי שלוש הנקוּדות האחרות לא קיים איסוּר ואין הסכמה. גם חמש הנקוּדות, שהודענו על עלייתנו אליהן, אינן מסודרות לגמרי – קיימת שאלת האריסים שעוד לא נפתרה. אמנם באנוּ לידי הסכם אתם, אבל עדיין לא הוצאנו אותו לפועל, מכיון שאין לתת להם כסף לפני שנעלה, כי יש חשש שהם ישובו למקומותיהם אם לא יהיוּ מיושבים על-ידינוּ.

 

במלחמת העולם השניה    🔗

מלחמת-העולם השניה פרצה באחד בספטמבר 1939, עם פלישת צבאות גרמניה לפולין.

א. 11 בספטמבר 1939, בישיבת הועד הפועל של הסתדרוּת העובדים    🔗

אנו הגינונו יחד עם הצבא הבריטי על מפעלנוּ בארץ במשך השנים הללו. גם חברי השומר הצעיר השתתפוּ בזה. יתכן שיהיה עלינו להתוכח על ענינים אחדים. יש תיאוריות אשר הביאוּ אסון על תנוּעת הפועלים. בעלי התיאוריות הללו אינם יודעים להבדיל בשעה ידוּעה בין הסכנה הנשקפת לתנוּעת הפועלים מפאַשיסטים לבין התנגדוּתם לסוציאַליסטים מגוון אחר בתוך התנוּעה עצמה. לדידם – פאַשיזם וסוציאליזם שאיננו לפי תפיסתם הם היינו הך. יתכן שגם אצלנו אין האנשים יודעים להבדיל, במצב של מלחמה, בין כוחות שאנחנוּ אוּלי נילחם בהם אחר-כך לבין כוחות אויב העלוּל להכרית את שארית ישראל. יתכן שלא, יֶדעוּ¹⁹³ להבדיל בין הענין שיש לנוּ במלחמה זו לצד האוּמות הדימוקרטיות לבין הענין שיש לנו במלחמה בהיטלריזם. יתכן שעל כך יהיה ויכוּח בתוכנוּ. על כל פּנים, ההתחלה מבשרת ויכוּח כזה. ואנוּ מוּכנים לו. אבל לא על כך אנוּ מדברים כעת. בזמן המלחמה הקודמת היה ויכוּח בין אלה אשר רצוּ להעמיד את עצמם לצד ידוּע ובין אלה שאמרו שהעם היהוּדי צריך לשמור על כוחותיו, להיות נייטראַלי. אבל גרמניה של אותם הימים לא היתה גרמניה של היום.

חזן אומר: אם תהיה פלישה לארץ נצטרך כמובן להשתתף בהגנה עליה. ואני אומר: אצל עמים אחרים – המאוּרגנים קצת יותר מאתנוּ, ושברשותם כלים מוּשלמים יותר מאשר ברשוּתנוּ, – אין הדברים נעשים כל כך בקלות, על אַחת כמה וכמה אצלנוּ. גם עלינו להכין עצמנוּ לקראת תפקיד ההגנה על הארץ, והכשרתנוּ תהיה קשה מאוד. הישוּב צריך להתכונן להיות מסוּגל להגן על הארץ, אם נידרש לכך, בעצמו ויחד עם הצבא הבריטי.

על כך אין מקום לויכוח בתוכנוּ. לכך קוראת עכשיו ההתגייסוּת. אין מקום לויכוח שעורר חזן בדבר ההתגייסוּת הזאת. במלחמה זו העם העברי הוּא, לדעתי, צד נגד ההיטלריזם, ובצד אותה ממשלה אשר הוציאה את הספר הלבן, ואף-על-פי שהוציאה אותו.

חזן אומר: כל עוד לא ביטלוּ את הספר הלבן, לא נתגייס לעזרת הצבא הבריטי. על כך יכול להיות ויכוּח בינינוּ, אבל אין זה שולל את ההתגייסוּת הזאת. יש עכשיו התנדבוּת יהוּדית באמריקה ובארצות אחרות – אבל התנדבוּת זו היא מעשה יחידים. תופעה כזו ישנה גם בארץ – יהוּדים צ’כיים הולכים לקונסול הצ’כי ומתנדבים ללגיון הצ’כי. האם דבר זה צריך להימשך כך, או צריך ליצור יחידות יהוּדיות כדי שהיהוּדים יופיעו כצד במלחמה זו, למרות “הספר הלבן” – על כך יכול להיות ויכוּח עם חזן. אבל כעת עומדת שאלת ההגנה על הארץ, ועל כך אין מקום לחילוּקי דעות, כי אי-אפשר להגן על הארץ בלי הצבא הבריטי ובלי עבודה משוּתפת אתו. ואמנם קיימנוּ החורף קורסים בהנהלת קצינים בריטיים.

בפרשת ההתגייסוּת סמכוּ, לדעתי, יותר מדי על ההרגשה הטבעית שתמצא לה ביטוּי בישוּב מאליה. אבל קיים עוד חשבון, ויש גילוּיי סבוטז’ה של חוּגים מסוּימים. חשבונה של הסוכנוּת היה מוּטעה. קל יותר לארגן סבוטז’ה מאשר לארגן היענות. הסבוטז’ה ישנה וההיענוּת איננה במידה מספקת, כי כל הדבר נעשה בחפּזון; על כן הכרח לקיים בירוּר ציבוּרי בענין הגיוּס. אינני שולל את העובדה שישנה היענות ידוּעה, אבל היא בלתי מספקת, ולדעתי יש להמשיך בגיוּס עוד כמה ימים אם כי לכתחילה הכריזוּ על שלושה ימים¹⁹⁴.

ב. 21 בספטמבר 1939, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

ב. כצנלסון הציע שלוש הצעות מעשיות: א) להטיל על חבר של הנהלת הסוכנוּת, לצאת מיד ללונדון; ב) לגשת לטיפוּל בעניני העליה, כדי להביא לארץ מספר מכּסימלי של עולים; וג) להתחיל בפעוּלה ליצירת גדודים עבריים. ההצעה הראשונה היא הפשוּטה ביותר ויש להפנותה אל הנהלת הסוכנוּת. רצוני להעיר כמה הערות לשתי ההצעות האחרות.

לפני כשבוּעיים, עם פרוץ המלחמה, חשבנוּ כי דרכי העליה לארץ נחסמוּ לפנינוּ; חשבנוּ כי לא תהיה עוד אפשרות ליהוּדים לצאת מארצותיהם, וגם הכניסה לארץ תהיה כרוּכה בתנאים קשים כל-כך שאין להעלות על הדעת שנוּכל להתגבר עליהם. אבל במשך הזמן נתברר, כי עוד לא נחסמוּ כל הדרכים ולא ננעלוּ כל השערים, וכי עדיין ישנה אפשרות להמשיך בעליה לארץ. אין איש יכול לומר כמה זמן עוד תהיה אפשרות זו, ומחובתנוּ לנצל את כל האפשרוּיות שישנן כרגע בשטח זה. אולם יש לדעת, שאם קודם לכן היה מקום לעליה באמצעים עצמיים, שהיו מתגייסים בחלקם על-ידי העולים ובחלקם על-ידי מוסדות ציבוּריים שבארצות היציאה, הרי עתה מותנית המשכת העליה בהשגת אמצעים ממקורות אחרים, כי החלוּצים והפליטים שנרצה להעלותם עכשיו לארץ, לא יהיוּ בידיהם אמצעים משלהם. והאמצעים הדרוּשים לא יוּשגוּ אם לא יתגייסוּ אנשים לפעוּלה כספית, והעליה לא תסתדר בלי שיצאוּ שליחים מכאן לארצות שמהן אפשר לצאת, ולארצות שבהן יש תקוה להשיג כסף לסידור העליה. אנחנוּ זקוּקים עכשיו לגילוּיי כוח בצוּרות שונות. אחד הגילוּיים הוּא המשכת ריכוּז היהוּדים בארץ-ישראל בכל התנאים. ואם ברל דיבר על משלוח איש אחד או שנים לאמריקה שיפעל להקמת תנועת-התנדבוּת לגדוּדים עבריים, הרי לא פחות מזה דחוּף הוּא הצורך בשיגוּר משלחת לאמריקה לשם ריכוּז אמצעים בשביל העליה, כי בלעדיהם לא תהיה עליה. וצריך שנדע כי אין הכוונה לאמצעים לעליה בלבד, אלא גם לסידור מינימלי ועזרה לעולים, שיבואוּ לארץ מחוסרי-כל בתקוּפה קשה.

אשר לגדודים – הריני מקבל את הצעתו של ברל בדבר שיגור משלחת לאמריקה. אבל אם שולחים אנשים למטרה זו, צריך שבמפלגה וגם בסוכנות תהיה תכנית-פעולה מסוימת. בישיבה הקודמת של המרכז התחלנו בבירור בשאלה זו, וצריך לסיים אותו.

במלחמה הקודמת היו בתוכנו “נייטרליסטים”, אבל נדמה לי שעכשיו אין מקום לכאלה, כי עתה יש לנו רק “קלף” אחד. ברוּר שעם נצחונו של היטלר צפוי חורבן ליהדוּת. העם היהוּדי הוּא שוּתף טבעי במלחמה זו. אנו יודעים כי כוחות עבריים יילחמוּ בחזיתות שונות – אם כמגויסים ואם כמתנדבים – אלא שהם יהיוּ מפוּזרים בצבאות שונים, ואנוּ מעוּנינים כי כל יהוּדי הנלחם בחזית, והוּא רוצה וצריך להילחם בהיטלר (ולא רק המתנדבים אלא גם המגוּיסים) – יוּכל להופיע ביחידה יהוּדית. את פרשת ההתנדבוּת הזאת עלינו לקחת בידינוּ, שאם לא כן יהיוּ היהוּדים בחזית אבק מפוּזר בכל מיני לגיונות. זאת ועוד: גם הכוח היהוּדי בארץ-ישראל, או המכוּון לארץ-ישראל, לא יקוּם אם לא נראה את עצמנוּ שוּתפים במלחמה זו בכללה. אינני בטוּח בצדקת הפרוגנוזה של אלה האומרים כי בארץ-ישראל לא תהיה חזית מלחמה. כל בטחון בפרוגנוזות עלוּל עכשיו לגרום שגיאות קשות. עלינוּ להיות מוּכנים לכל מקרה – ובכל מקרה מצוּוים אנוּ על יצירת כוח עברי. וכוח זה – גם אם ננסה ליצור אותו – לא יקום אם נגביל את פעוּלתו במקום, ששם אוּלי לא יהיה כל צורך בו. כוח זה לא יקום אלא אם ניצור אותו בעצמנוּ, ולא ע“י משא-ומתן דיפלומאַטי ועל-ידי הצלחה בארגומנטציה. מאמצינוּ להכין את הכוח העברי העצמאי עלוּלים לעלות בתוהו אם לא נראה לפנינוּ דרך להפיכתו לכוח מזוין המשתתף בהכרעת גורלנוּ. על כן צריך שתהיה לנוּ תכנית ברוּרה שבה נצא לחוץ-לארץ לעורר תנועת התנדבות. התכנית צריכה להיות: הקמת יחידות-צבא יהוּדיות על מנת שתישלחנה לכל החזיתות – לאלו שישנן היום ולאלו העתידות להיפתח מחר – מתוך מגמה ברוּרה שאלו הן יחידות ציוניות, הדורשות לעצמן את הזכוּת לעבור לארץ-ישראל בשעה שתהיה נשקפת לה סכנה. אם אמנם יעבירו אחר-כך את הגדוּדים האלה לארץ-ישראל או לא – זאת אינני יודע, אבל צריך להקימם מתוך מגמה שישאוּ אופי ציוני. ודאי טוב היה אילוּ היוּ לנוּ גדודים מחו”ל בתוך ארץ-ישראל עצמה, אבל אין זה תנאי. לעומת זאת, אפשר שתידרש גם התנדבות עברית עולמית לכל החזיתות, אשר קשה יהיה לדחותה, כדי שיוּכתרוּ בהצלחה מאמצינוּ ליצור כוח בארץ. הדרך של ריכוז תנועת ההתנדבות בארץ-ישראל בלבד מסוכנת ממש כהסתרת המגמה היהוּדית והאופי הציוני של היחידות היהוּדיות, ובלבד שתהיינה יחידות. הכוחות שנוכל להקים בארץ-ישראל צריכים, לדעתי, להישאר להגנת ארץ-ישראל. אבל אם יקומו גדוּדי מתנדבים יהוּדים מארצות הגולה, יהיה עלינוּ לשלוח כוחות מן הארץ לליכוּד הגדוּדים. על כל פּנים צריך שנהיה מוכנים גם לכך. והשליחים שיצאוּ למטרה זו לאמריקה, ואולי לארצות אחרות, תפקידם הוּא – גיוּס כוחות יהוּדיים בחו"ל לכל החזיתות, מתוך מגמה ציונית ברוּרה.

על כל המשלחות לצאת מיד – גם למען העליה, גם למען הקמת גדוּדים עבריים וגם לצורך החזקתן והגברתן של עמדותינוּ בארץ-ישראל. אני חושש שהכוחות שישנם בחוץ-לארץ יתפוררוּ אם לא יבואוּ חברים מארץ-ישראל לחזקם.

*

כל גילוּי המקפח את הגנת העם היהוּדי מפני מחריביו – בין במקרה של פוגרומים ובין במלחמה עם ההיטלריזם – מוריד את משקל כוחם של היהוּדים בעולם ואת משקל הציונוּת ככוח המייצג את ארץ-ישראל. ודאי, הכוח שאנוּ נקים להשתתפוּת במלחמה זו לא יכריע את גורלה. גם הלגיון הצ’כי או הפולני לא יכריעוּ בזה. לגבי גורל העולם הכריעה תקיפותן של אנגליה וצרפת. אבל יש דברים שיוכרעוּ על-ידי העובדה אם יהיה או לא יהיה לגיון צ’כי, פולני או יהוּדי. כי לגיון פולני הוּא גילוי של עם הרוצה להילחם במחריביו, ואם הוּא לא יקוּם – עלוּל גורלם של הפּולנים להיות מוּכרע בשעה ידוּעה. בועידת השלום, שתבוא, יהיה ערך לא לדברינו, אלא למשקל הארגומנטים שלנו: אם גילה העם היהוּדי כוח ורצון במלחמה עם מחריביו, או שעשה חשבון “פיקח” מאוד והעמיד את עצמו מן הצד. והן ברוּר כי העמידה מן הצד בימי מלחמה תקל גם להסיח הדעת מעניננוּ בזמן עשיית השלום. עלינו לעשות כל אשר לאל ידינוּ כדי להופיע כבעל-ברית במלחמה, אם כי אין לשכוח את התפקיד המיוּחד של הכוחות שיש לנו בארץ-ישראל, שרק הם יכולים וצריכים לשמור כאן על עמדותינוּ. אין איש יודע באיזה מצבים תימצא ארץ-ישראל, ויהא אפילו במצב טוב ביותר – גם אם ינחל היטלר מפלה. את כוחותינוּ לא נוציא מכאן, אלא כבמידה שיידרשוּ לליכוּד הכוחות היהוּדיים שיתנדבוּ בגולה. אבל הכוחות מחוּץ לארץ-ישראל – הגם אותם “נקרר” עד אשר יוּתן לנוּ להביאם לארץ? על פי תכנית זו לא יקום כוח יהוּדי לא בחוּץ-לארץ ולא בארץ-ישראל! הכוח לא יקוּם אם לא נופיע כבעל-ברית במלחמה. רק אם נופיע כעם בעל-ברית ללוחמים בהיטלר, נוּכל אוּלי להתגבר על המכשולים, שמקימים המתנגדים לכוח עברי גם בארץ-ישראל וגם בעולם. אין מקום לספיקות מוּסריים בנידון זה: הכוחות שנקרא עכשיו בגולה להתנדבוּת (איני יודע אם כוּלם ייענוּ, אבל יימצאוּ אלפים שיתלהבוּ למלחמה בהיטלר) יופיעוּ ככוחות של עם בעל-ברית בכל חזית שתדרוש זאת. היוצא לעורר תנוּעת התנדבוּת, צריך שתהיה לו אמוּנה בהצלחה – שהכוח יבוא לידי שימוּש. הדברים אמוּרים גם בגיוּס בארץ.

הסיכוּם שלי הוּא, כי הכוח שנגייס בארץ-ישראל יהיה נועד להגנת ארץ-ישראל, וחלק ממנוּ – לליכוּד ההתנדבוּת היהוּדית בעולם בחזית נגד היטלר.

ג. 27 בספטמבר 1939, בהתיעצוּת חברי מזכירוּת מפלגת פועלי א"י    🔗

עם חבריה בהנהלת הסוכנוּת

אין אנו יודעים באיזה מצב נימצא בשבועות הקרובים. וייצמן עומד לבוא לאמריקה. מלבד ארץ-ישראל ולונדון תהיה עכשיו אמריקה המקום שבו ייקבעו הדברים, ביחוד כשוייצמן יהיה שם. אם רוצים אנו להיות בטוחים שלא תיעשינה שגיאות פוליטיות, לא די שאני בלבד אצא לשם, ואף לא די במשלחת המוּצעת, גם אילו יצאה. לדעתי, רצוי מאוד שברל כצנלסון יצא לאמריקה. השתתפותו תהיה חשובה מאוד בענין ההתנדבות שלשמו אני נוסע. חושבני כי אני נוסע לאמריקה גם בעניני העליה; לכך יידרשו עכשיו אמצעים עצומים, ולא קל יהיה להניע לכך את יהודי אמריקה, שהם עכשיו המקור היחיד להשגת אמצעים. אם מתכוונים ליצור גדוּדים, הרי אין פּירוּש הדבר רישומם בלבד של האנשים, אלא גם אירגוּנם, עד שיתקבלו לשירוּת בצבא. גם החזקת הכוח שגייסנו בארץ-ישראל וגם החזקת הכוח שנקים באמריקה ידרשו אמצעים מרובים, ויהיה צורך בפעולה עצומה לשם כך. להטיל כל אלה עלי – זה יותר מדי. אני מתקשה להציע את ברל לשליחות זו – מטעם אחד: המצב בארץ איננו מרשה את היעדרו. אבל זוהי ההצעה הנראית לי ביותר.

ד. אַפּריל 1940, בישיבת הועד-הפועל של ההסתדרוּת    🔗

נוצר כאן רושם שהכל היו מוכנים לשביתה¹⁹⁵ ורק שנים – גולומב וי. גלילי – לא היו מוּכנים. אין הדבר ככה. אני נזכר בתיאוּר הקלאַסי של אֶדוּאַרד ברנשטיין, בספרו על תולדות המהפכה הגרמנית: הרחוב גועש והומה, והמנהיגים – ”מתיעצים". הפתק שגילו – בא אחרי שהשביתה היתה כבר בלתי אפשרית. טועים אלה החושבים שציבור של רבבות חיכה לשביתה, ולא היה חסר אלא צו. פ. רוטנברג¹⁹⁶ הבטיח לא להתערב, אבל למעשה הוא התערב. היו לו שיחות עם תל-אביב בענין זה. חכינו להחלטה, אבל אחרי 12 ידענו, כי לא נוכל לבצע את השביתה. – יש בכל זאת טכניקה ויש פאטום.

תמים-דעים אני שמשפּט בן-שמן הוא חרפּה לנוּ. היוּ חברים שהיוּ מקבלים על עצמם את הדין בנוגע להופעתם במשפּט. אוּלם האחראים למהלך המשפט הם אלה שלא התענינוּ בו. לכל חבר בתוכנוּ יש זכות לדעה משלו, והיו כאלה שסברו אחרת, וגם כיום הם בדעה זאת. במשפט בן-שמן לא יכולתי לתבוע לנהל את המשפּט בצוּרה שניהלוּ את משפּט המ"ג¹⁹⁷. במשפּט בן-שמן היה נסיון לחסל את ההגנה, וצריך היה לכוון אחרת את המשפּט. ההכרה הכללית היא שיש צורך לשנות את אופי המשפטים הבאים (אם יהיוּ). אשר למשפט בן-שמן הסבירו לנו, שלוּ גם רצינו לשנות בו את הקו, היה זה בלתי אפשרי. אנו עומדים בפני שאלה חמוּרה – ענין בן-שמן עלול להיות פאטאלי בשבילנו. אחרי החיפוּשים שהיו, מהססת, כנראה, הממשלה. ניתנו הוראות לא להרבות בחיפוּשים ולהתיחס באדיבוּת, כי חוששת היא לתגוּבת הציבור. אבל נדמה לי, כי יחדלו מלחשוש, ובזה נהיה אשמים רק אנחנו. דברי אינם מכוּונים לחברינו, שבכל לבם היו בעד התגובה, אלא לאחרים שעיכבוּ מתוך חרדה לתגוּבה. רוטנברג, למשל, הבטיח לא להתערב, רק משוּם שחרד שייעשה מעשה שיהיה גרוּע משביתה, שגם אותה אין הוּא רואה כביטוּי נכון ביותר.

אין ספק שעל הצהרת הועד הלאומי יחתמו עשרות אלפים, אבל לא יקבלו את הענין ברצינוּת. חלק של הישוב רואה את השביתה כאמצעי להבטיח שקט ועל כן ישתתף בה. אבל הדרך הנכונה היא – הפגנה; ימצאו אלפי אנשים שיהיו נכונים להשתתף בהפגנות ולהיאסר. אפשר להבטיח שאופיה של ההפגנה יהיה מכובד. זאת היתה צריכה להיות התגובה. הסכמתי גם לפעולה כללית – ותהא אפילו נמרצת פחות, אבל שתיעשה על-ידי הכלל. אולם אם לא זה, אין להסתפּק בשביתה בלבד.

היו נימוקים שונים לעיכוב הכרזת השביתה. היו צעדים, לדעתי, מביישים, להקלת גורל הנאסרים, ביחוּד אותו אופן שהם נעשוּ.

אשר להצעת טבנקין: אני מתנגד להכרזת שביתה מחר, ביום ששי. מה ערך לשביתה כזו, שתעורר רק התמרמרות בציבור, ותחליש את כוח המחאה. אין לעשות שביתה כזו ערב שבת, שתחייב להתקוטט עם כל עקרות-הבית. אנו צריכים לדחות את השביתה עד אישור פסק-הדין, ועלינו לקבוע עכשיו איך נפעל אז. אני מציע לכנס בינתיים אסיפות, להסביר את הדברים, להפיץ ספרות, המסבירה את עמדתנו למשפט זה. לאחר שנכשיר את הקרקע אפשרית שביתה, הפגנות, מחאה נמרצת.

ענין בן-שמן אינו אלא חוליה אחת בשרשרת הרדיפות, ועלינו לדאוג שכל דיוּן והחלטה יהיוּ בעוד מועד.

ה. 23 במאי 1940, בישיבת הועה"פּ של הסתדרוּת העובדים    🔗

מלבד כל הסכנות החיצוניות, אנו עומדים לפני סכנה נוספת בתוך הארץ – הלך-רוח שיש בו דבר והיפוכו: בהלה ושאננוּת כאחת. אינני מתכוון ליהודים בלבד; – הוא שורר גם בממשלה, ונדמה לי שזו אחת הסכנות הגדולות המאיימות עלינו. במצב שאנו נתונים בו כיום אנו מוכרחים לחשוב לא על הגנת הישוב היהודי בלבד, אלא גם על כל הארץ, כי אם צפויה לה סכנה, הרי היא קודם כל לישוב היהוּדי. מניעת הסכנה לישוּב היהוּדי אפשרית רק מתוך הגנה על הארץ כולה ורק בשותפות עם הממשלה. אבל בממשלה ניכרים שיירים של אותה רוח שהיתה באנגליה בזמן ממשלת צ’מברליין¹⁹⁸. אנגליה עצמה כבר התעוררה להתגוֹננוּת אמיצה, אוּלם בארץ המצב בנידון זה הוּא איום, וכשמספרים את הדברים האלה באנגליה אין איש רוצה להאמין בכך. אין לחשוב כי מצב זה נובע מתוך יחס מסוים של ממשלת הארץ לציונוּת או לעם היהוּדי. יש דברים שאינם קשוּרים דוקא לעם היהוּדי ונוגעים נגיעה ישירה בעניני אנגליה. הממשלה צריכה לדאוג, לא פחות מהישוּב היהוּדי, להגנה על צינור הנפט, על בתי-הזיקוּק בנמל חיפה, אבל במקומות אלה שורר מצב שאין למצוא דוגמתו בשוּם מקום אחר בעולם העומד במערכה; הם פתוּחים לריגוּל האויב.

ביקרתי בארצות רבות ובכולן ראיתי שהנקודות שהן בעלות ערך איסטרטגי סגוּרות בפני זרים, אולם בחיפה מסתובבים האוירונים האיטלקיים – המבקרים בשדה-התעופה שלוש פעמים לשבוּע, מעל הנקוּדות החשוּבות שבנמל חיפה, והם ודאי הספיקוּ להכירן היטב. יש רשלנוּת פושעת. נראה שהמוחות של אנשי הממשלה בארץ עסוּקים בענינים אחרים. אין הם דואגים לא רק לחובות המוטלות עליהם על-פי המנדט אלא גם לאינטרסים האנגליים בארץ.

השעה מחייבת אותנו לראות את הדברים האלה. יש גם דברים רבים אחרים שלא נוח לדבר עליהם. אין כל דאגה למניעת הריגוּל בארץ מצד הגרמנים הנמצאים במחנות הריכוז. הרוצים לרגל יכולים לעשות זאת על נקלה. נקוּדות התורפה בהגנת הארץ – והן רבות מאוד – גלוּיות יותר מדי למי שמעוּנין לתהות עליהן. גם מספר אנשי-הצבא בארץ הוּא למטה ממה שרגילים אנחנוּ לחשוב, וגם הציוּד פרימיטיבי ואינו רב.

בקרב הישוּב הערבי ניכר הלך-רוּח חדש. באנגליה הסתמכוּ הרבה מאוד על כך שהישוּב הערבי יצטרף בזמן המלחמה לבעלות-הברית, מתוך הנחה שהערבים יודעים את מעשי האיטלקים בשעת כיבּוּש מדינה. אמנם, ערבי ארץ-ישראל יודעים מה עשוּ האיטלקים בטריפולי ובלוב, אבל הם חושבים כנראה שהם יוּכלוּ להסתדר עם האיטלקים והגרמנים. חלק רב בהלך-רוּח זה יש לתעמולה האיטלקית והגרמנית המפליאה לפעול, ומנצלת כל מקרה. מינוּי יהוּדי בתור ראש עירית חיפה שימש נושא לתעמוּלה ברדיו הגרמני. בדרך-כלל יש בארץ סוכנים רבים, והמצב הגיע לידי כך שבקרב הערבים בארץ-ישראל ובארצות השכנות רווחת הדעה, ביחוּד אחרי הפלישה להולנד ולבלגיה, ששעתן של אנגליה וצרפת עברה. הלך-רוּח זה מהווה סכנה לא קטנה; בממשלה יודעים עליו, אבל מידיעה זו ועד להסקת מסקנות רב המרחק.

עוד אין לי יסוד ממשי לומר דבר מה ודאי, אבל נדמה לי שהנטיה לפרוק נשק מהיהוּדים נחלשה במקצת. נדמה לי שיש רצון לא לבוא לידי מריבה עם הישוּב היהוּדי. אני מתבסס על עובדות שונות ועל ההוראות שניתנוּ לנהוג ביתר זהירות עם הישוּבים העבריים. לעומת זאת, מקרה עתלית (ששה יהוּדים גורשוּ ממחנה המעפּילים להוּנגריה העומדת ליהפך למדינה היטלראית), מעיד על טמטוּם או על רצון רע. חושבני שהישוּב היהוּדי יצטרך להוכיח לממשלה שבדרכים כאלה אין להשיג שלום. בשיחה עם המזכיר הראשי תוּצג הדרישה להפסיק מעשים כאלה.

אין כל תזוזה בענינים הקשוּרים להגנת הארץ. יש בתוכנוּ חברים רבים החושבים: מה אנוּ ומה כוחנוּ בארץ? לדעתם, אין להעיז לחשוב שהיהוּדים יכולים להוות גורם רציני בהגנת הארץ מפני אויב חיצוני. אני כופר בענין זה. לדעתי יש פוטנציות בישוּב היכולות להגביר את כוח ההגנה על הארץ. קיימת תעשיה, ואילו היתה מחשבה רצינית על פיתוּחה ועל הכנת חמרי-גלם, הרי היתה יכולה לשמש גורם לא-קטן בהגנת הארץ. אני יודע שהממשלה איננה מעריכה כדבעי את אפשרוּיות התעשיה העברית, ואם היא תוזנח במידה כזו עוד שבוּעות אחדים הרי לא יהיה לה באמת כל ערך – יחסרוּ לה חמרים ומכשירים. אני יודע, למשל, שלצבא הבריטי חסרים מוצרים חשוּבים מאוד שהתעשיה העברית יכולה לייצר אותם.

יש בארץ גם חומר אנושי טוב, היכול להיות חשוּב להגנת הארץ, אבל רק אם תהיה עבודה משוּתפת עם הממשלה. כוח הגנה בלתי-ליגלי איננוּ יכול לבוא בחשבון לתפקידים צבאיים רציניים, עם זאת יכול הוּא ליהפך לכוח צבאי רציני בשעת הצורך. בשעת סכנה יכולים להיות לנוּ עשרות אלפים אנשים שיהיוּ מוכנים להגן על הארץ – והם לא יהיוּ גרוּעים מכל צבא אחר. נוכחנוּ לדעת שיחידת וינגייט הצטיינה יותר מפּלוּגות-הצבא הבריטיות. אוּלם עדיין אין הקשבה לענין זה, ונצטרך להתאמץ מאוד כדי להביא שינוּי בהלך-רוּחה של הממשלה.

מאמצנוּ ליהפך לכוח-הגנה רציני בארץ-ישראל יכול וצריך, לדעתי, ללכת בשני כיווּנים: הכיווּן האחד – יצירת צבא להגנת הארץ: דיביזיה עברית. נדמה לי כי ככל שהסכנה מחמירה, מתרבים הסיכוּיים – מבחינה אוביקטיבית – לביצוּע הדבר, שלכאורה אינו מציאוּתי עכשיו לרגל עמדת הממשלה, אשר טרם נתפּכחה. אך יש חשש שההתפּכחוּת תאחר לבוא.

יש עוד כמה דברים שאנוּ חייבים לתבוע אותם מהממשלה, ואפשר שיהיה קל יותר להשיגם. יש לדבר עם הממשלה על אמצעים להגנה ממשית בהתאם למצב וקודם כל על הגנת החוף; ואם לא על-ידי צבא הרי לפחות בצורה שהממשלה החלה בה; הממשלה מאמנת 30 יהוּדים להשתמש בתותחים אנטי-אויריים. ואם מאמנים, פירוּשו של דבר שמתכוונים להביא לארץ תותחים כאלה. אנוּ צריכים להעיז ולהתערב בענינים איסטרטגיים ולדרוש תותחים ואימון של אנשים נוספים בשביל הגנת החוף.

הממשלה החלה עוד בדבר חשוּב – תצפיות, אבל ממדיהן הקטנים נוטלים מהן את ערכן. יש צורך בתצפיות כדי לדעת אם נשקפת סכנה או אינה נשקפת – לראות מה עושה האויב. הממשלה גייסה אנשים מנקוּדות אחדות למטרה זו. אינני יודע אם היא תתיחס ברצינוּת לענין זה ותרחיב אותו. אגב, מכשירי התצפית הוזמנוּ אצלנוּ.

אני מייחס חשיבוּת רבה לפיתוּח משמרות נעים. יש לחשוש בארץ-ישראל ל“גייס חמישי”, הן ע“י שיגוּר סוכנים והן ע”י הסתננוּת של כוחות אויבים; והרי יש צורך בכוח מסוּים כדי לעמוד נגדם. אין ספק כי כוחות האויב ימצאוּ בארץ אנשים שיהיוּ מוּכנים לעזור להם. בממשלה יש גם חרדה ידוּעה לחידוּש הכנופיות בארץ. לנוּ אין ידיעות על חידוּשן פרט למקרים בלתי-רציניים, אבל הממשלה הזהירה מפני נסיעה בדרכים מסוימות, שאין בטחון מלא בהן. אם המלחמה תתקרב לכאן, ברוּר שהבטחון בדרכים יתערער מיד, ויש הכרח בכוח רציני של משמר נע שיהיה מצוּיד כדבעי. החלטת הממשלה אינה בידינו. אם הממשלה תדחה את דרישתנוּ והמצב מבחוּץ יחמיר, יהיה מצבנוּ לא קל כלל. נצטרך לעשות בלונדון כל אשר לאל ידינו.

מכל מקום, עלינוּ לדאוג לשני דברים עיקריים: קודם-כל, הקמת כוח שישמור על הסדר הפנימי – גם במלחמה ממש. לא כל הנופלים הם חללי חרב, רבים הם חללי בהלה. ושנית: כוח לשמירה מפני סכנות חיצוניות. ואם איננו בטוּחים לגבי הממשלה, הרי לצערי הרב איננו בטוּחים גם לגבי עצמנוּ. גם בשעה חמוּרה זו מופיעים כוחות מפוררים, המכבידים על כל פעוּלה. יש סימנים של התפּרקוּת מדאיגה לעניני הבטחון ולצרכיהם, שעצמוּ מאוד בשעה זו. פעוּלת “כופר הישוּב” נחלשת והולכת. בעלי-התעשיה ואחרים מושכים את ידיהם ממנוּ. רוצים להשתמש בשעה קשה זו כדי לפרוק את העול. המצב בענין זה קשה מאוד, ונדמה לי שאם לא יבוא מאמץ מוגבר ואם לא תיקבע דרך מסוימת במוסדותינוּ הישוּביים, צפוּיה לנוּ סכנה שתחת הגברת המאמצים נגיע לידי החלשת הכוח שנוצר בימי המאורעות. לא אדבר בישיבה זו על הפרטים; אסמן רק את הקו העיקרי. כדי להגיע למאמצים רציניים בעניני בטחון, על הישוּב לדעת, שיש אורגן הדואג לכל עניני הבטחון וההתגוננוּת. ואם יוּטל עכשיו תפקיד ההתגוננוּת על אורגן אחר (“מס חירום”), שעליו לדאוג גם לחוסר-עבודה וכו', הרי יביא הדבר לכשלון שניהם. מוּטב היה אילו היינוּ מנסים עכשיו לרכז את הכוחות למס-ישוּבי אחד לצרכים הבוערים ביותר. אם יהיה מס ישוּבי מרכזי, הוּא לא יהיה תלוּי כל-כך בקפריזות של חוגים מסוּימים ושל אישים. ואם נצליח לעורר בקרב הישוּב את הכרת הסכנות ונקדיש לענין זה כוח רב, כשם שעשינוּ בראשית ימי “כופר הישוּב” ואוּלי עוד יותר מזה, הרי נוּכל, לדעתי, ליצור את האמצעים העצמיים הדרוּשים להגברת הגנתנוּ.

אינני משלה את עצמי בדבר כוח ההגנה שלנו, אם לא יעלה בידנוּ להשיג שותפות עם הממשלה, ויש לעשות מאמץ עצוּם כדי להביא לידי שוּתפות זאת, אם בדרך של יצירת כוח צבאי ממשי להגנת הארץ, אם בדרך של יצירת יחידות פליאטיביות, ואם בדרך אחרת. בהנהלת הועד הלאוּמי סוּכם שיש להעתיק את מרכז הכובד במשא-ומתן עם הממשלה מענין פריקת הנשק מהיהוּדים לתביעות נמרצות להגנה.

בענין הגיוּסים, – בעיקרו לא נשתנה דבר. הממשלה לא הגיעה עדיין לכלל משא-ומתן על גיוּס לצרכי הגנת הארץ. היא הרחיבה עכשיו את הגיוּס לצרכי שימוּש ושירות בצבא הבריטי, והיא עומדת להרחיב את הגיוּס של הנוטרים לתפקידים מסוּימים – שמירה על מחנות-הסגר ממשלתיים וכדומה. כל השירותים האלה מתרחבים וידרשוּ מאתנוּ מאות רבות של אנשים, נוסף לאלה העסוּקים עכשיו.

יש הנוטים לשוּב אל התכניות שהיוּ לפני פירסוּם חוק הקרקע – להפוך מספר ידוּע של נוטרים ליחידות שבשעת הצורך תוכלנה ליהפך ליחידות צבאיות. אבל מחשבה זאת טרם לבשה צורה מעשית – יש היסוּסים רבים. לפי שעה אין לבנות על כך. בינתיים הופחת חיל-הנוטרים בפועל. מכינים עכשיו עוד שני ממלאי-מקום לכל נוטר, למקרה שיצטרכו לחדש את החיל הזה, אבל יש בכך גם מומנט שלילי – משתדלים לדחוק הצידה את הסוכנוּת היהוּדית ולעשות את כל הפּעוּלות על-ידי אינספקטורים בריטיים.

ו. 13 ביוּני 1940, בישיבת הועה"פּ של הסתדרוּת העובדים    🔗

כשדנוּ בענין ההתגוננוּת, היו חברים שהביעו דעתם כי הסכנה הצפוּיה “מלמטה” היא גדולה יותר מאשר “מלמעלה”. אינני יודע מאין נשקפת יותר סכנה, ומה הסכנה שתתרגש עלינו. אבל אחת ידעתי; שאם אמנם תהיה סכנה “מלמטה” – הרי היא תהיה חמוּרה יותר מאשר “מלמעלה”. הפצצות – אינן מהדברים הנוראים ביותר. את פריז התקיפו 200 מטוסים, והגרמנים בודאי לא חסוּ על פצצות; ואף-על-פי שפריז גדולה וההתקפה היתה חזקה יותר – אין הסכנה, שם ובמקום אחר, דומה לסכנות הצפויות לנוּ “מלמטה”. ומלבד זאת, אין ספק כי אם יהיה רצון לפגוע באופן מיוּחד בארץ-ישראל – הרי ילכוּ בדרך של המרדת ערבים מחדש,– כמובן בצורה אחרת מזו שהיתה בימי המאורעות. יש בתוכנוּ אנשים, המנפחים קצת את סכנת הערבים כיום, ולעומתם יש המקטינים את סכנתם. מהו המצב לאמיתו, לפי האינפורמציה שבידינוּ?

בין הערבים – ולא רק בארץ, אלא גם בארצות השכנות – יש חלוּקת-תפקידים מסוּימת: יש חלק המכריז על נאמנוּת לבריטניה. ואין זה רק החלק הנאמן באמת לבריטניה. יש גם חלק שרבה מאוד אי-נאמנותו לה וציפייתו לכשלונה, אבל עם זאת הוּא עושה לו את חשבונו, שכדאי לו להכריז לפי שעה הכרזות מסוימות לטובתה. כי מי יודע, מה יהיוּ פּני הדברים להבא. לעומת זאת יש חלק המצפה, בלי הסתר, למעשה שייעשה ע"י האיטלקים בארץ. חלק זה כולל כמעט את כל אלה שהשתתפוּ בכנוּפיות, ואולי גם חוג רחב מזה. אפשר לומר, שהנוער הערבי נוטה בלבו לצד זה. אבל עוד אין הכנה רצינית בקרבו. אמנם, בימים האחרונים הגיעוּ ידיעות על העברת נשק לארץ-ישראל מהארצות השכנות, אך עוד אין זאת הפּעוּלה הרצינית, כי הנשק איננו בא בכמויות גדולות מאוד. העברת הנשק כשלעצמה מראה, שיש המתכוננים למשהו. בזמן האחרון נאסרוּ כמה עשרות ערבים באשמת תעמולה או חשד לתעמולה. לפי שעה עוד אינה ניכרת תכונה לפעוּלה עצמאית מצד הערבים. ערבים בעלי-נסיון מבטיחים כי כל עוד לא יהיה כוח אחר בארץ, אשר יעורר אמון בערבים, כי תהיה להם עזרה מצדו – לא יגלוּ הערבים פעילוּת צבאית. אבל, מאחר שיש מצב-רוּח כזה בקרב הערבים – מי יודע, אם לא תבוא עזרה זאת מהחוּץ. אינני יודע אם יהיוּ דיסנטים גדולים וצבא פולש, אבל משלוח מארגנים עם צידה, והבטחת עזרה – ודאי שאינם מן הנמנע, והם ימצאוּ קרקע פורה למדי בארץ. זה מצד אחד.

מצד שני אנוּ עדים לחוּלשה צבאית בארץ שעליה עמדתי לפני 2–3 שבועות.

חולשה זאת נתגברה מאז ע"י הוצאת צבא מהארץ. כל מי שנוסע קצת בדרכים ומתבונן סביבו, רואה זאת. ליד לאַטרון היה מחנה צבאי גדול – ואין זכר לו. הוּא הדין ליד חיפה. המחנה בסרפנד הוקטן. ברוּר, שמוציאים צבא מהארץ. אין מחליפים אותו, אלא לוקחים ולא מחזירים. כשמציינים זאת בשיחות עם השלטונות, הרי הם אינם מרוּצים מעצם העוּבדה, שאנחנו נכנסים לענינים אלה. אבל, כאשר הם מדברים בענינים אלה הרי הם עושים את החשבון של האיטלקים ושל הגרמנים וכוחותיהם ומוכיחים בכל מיני הוכחות שלא כדאי להם לבצע תכנית זו או אחרת… יתכן, שהם עשוּ את החשבונות האלה גם בחזית. אבל אינני נכנס לבדיקת הענינים שם. רק זאת אציין, שהמצב פה חמוּר ורציני מאוד, כי הוציאוּ עד עכשיו חלק של הצבא ואיננו יודעים אם לא יוציאוּ עוד. על כל פּנים, אנוּ יודעים, שבימי מינכן¹⁹⁹, כשחשבוּ שסכנת מלחמה היא ממשית, היתה תכנית שכל הצבא הבריטי יעזוב את הארץ. איננו יכולים, לומר אם גם עכשיו קיימת תכנית זאת. אבל היא עלוּלה להתחדש בכל רגע. ומלבד זאת, אין אוחזים לפי שעה באמצעים המינימליים הדרוּשים. אין מלאי מספיק של ציוּד מלחמתי בארץ, ואם הממשלה תרצה בשעת סכנה להשתמש בכוחות הישוּב או בכוחות אותו חלק של הערבים, אשר ירצה לעמוד לצדה (וכנראה שיש חלקים כאלה. בזמן המאורעות היוּ ערבים, שהקימוּ כנופיות נגד הכנופיות, כמו פאַחרי עבדאל-האדי²⁰⁰ הידוּע. בזמן האחרון שוּב החלה הממשלה לשים לב אליו והיא גם ציידה אותו בכמות ידוּעה של נשק – כמה עשרות רובים) ולהסתמך עליהם בהגנה על הארץ – לא תוּכל. כי לא זו בלבד שאינה מאַמנת את הכוחות האלה בעוד מועד, אלא גם אין לה נשק בשבילם.

עד כמה לקוּי המלאי של הממשלה בחסר, תלמדוּ מהעוּבדה דלקמן: היתה תכנית לגיוּס פּלוּגה של נהגים יהוּדים לתחבּוּרה בין בּצרה²⁰¹ וארץ-ישראל למקרה של מיקוש הים, שיחייב הובלה בדרכי עקיפין. השלטונות היוּ מוּכנים לקחת כ-500 יהוּדים וגם פלוּגה ערבית להבטחת הדרך, והענין אינו זז, מפני טעם אחד בעיקר – אין להם אוטומובילים… כשמדברים על הגנת תל-אביב, הרי הם – כמובן – מביאים כל מיני נימוּקים שעיר זו היא עיר פרזות, והיא לא תופצץ, ויש הסברה פוליטית כביכול. אילו היה הויכוּח פוליטי בעיקרו – היינו אולי מאלצים את הממשלה לאחוז באמצעי הגנה על תל-אביב. אבל, אין להם כלים להגן עליה. ומוזר ביותר לגלות, שאין במה להגן על חיפה. אין בארץ תותחים בשביל הגנת החופים ונגד אוירונים. התותחים האנטי-אויריים היחידים (באמת היחידים!) שישנם בארץ – הם משנת 1918, וכל היודע מה נעשה בשטח התעוּפה ובשטח ההגנה האנטי-אוירית מאז 1918 ועד ימינוּ מבין עד כמה הם נתישנוּ. במובן זה, לא אנוּ בלבד נמצאים במצב רע, אלא כל הארץ.

ובכל זאת עסוּקה הממשלה גם בזמן הזה בהחלשת הכוח הקיים, ועדיין עומדת על הפרק שאלת פריקת הנשק מהיהוּדים. אגב, אחד הנימוּקים שהיא החלה לתת בימים האחרונים הוּא – שהנשק נחוּץ לה. בענין פריקת הנשק, ונימוקיה של הממשלה לפריקה זאת, עברנוּ שלושה שלבים. אפשר שחשבונותיה של הממשלה החלוּ בקשר לחששות ידועים מפני הישוּב העברי. “הישוּב הזה, שיש בו כל מיני אלמנטים ואשר יש בו מרירות כזאת נגד הממשלה – מי יודע מה יעשה ברגע קריטי”… בזה, אוּלי, החלו. אחר-כך עברוּ לנימוּק אחר: גם בתוך הישוּב היהוּדי יש גייס חמישי העלוּל במידה ידוּעה להשתלט על חלק מהנשק, הנמצא בידי היהוּדים, ולסכן את המצב בארץ. עכשיו בא נימוק חדש. אומרים: “טוב, אנחנוּ מאמינים לכם. הנשק ישמש להגנת הארץ. אבל אם כן – הרי אנחנוּ צריכים לדעת מה יש לנוּ יחד להגנת הארץ”. מה יש להם – הרי הם יודעים. ובכן, הם רוצים לדעת מה יש לנוּ, מחר תהיה פגישה עם הגנרל, אשר בה בודאי לא יינתן לדבר על עניני הגנת הארץ, כי אם ידוּבּר שוּב על אותו ענין אוּמלל – פריקת הנשק מן היהוּדים.

לדעתי, לא די לנוּ לבקר את דרכי הממשלה. עלינוּ לראות מה תכליתי להגברת כוחנוּ בארץ ולהגברת ערכנוּ בשעת סכנה. אני יודע, כי רבים הם המקטינים מאוד את ערך הכוח שלנוּ. יש אומרים, כי אם נישאר בלעדי השלטון הבריטי – מי יודע אם נוּכל לבדנוּ לעמוד נגד הערבים, ונגד הערבים הנעזרים בפולשים מהחוץ בודאי לא נעמוד… עלי לומר, כי אינני שייך למחנה הפסימיסטים. אני חושב, כי יש כוח פוטנציאלי בישוּב העברי, ואילו עלו בידינוּ שני דברים: לגייס את כל כוחותינוּ שיעמדוּ לרשוּת הגנת הארץ בשעת סכנה ממשית, (בגיוּס מלא כזה יכולים היינוּ להגיע, לכמה רבבות – ואין בכך כל הגזמה) ולתת אימוּן מעוּלה לכל אלה. – לו היה לנו כל זה היינו מהוים כוח עצום! אינני יודע בדיוּק כמה גרמנים כבשוּ את נורבגיה אבל יש לי הרושם, שכוחם לא עלה הרבה על הכוח הפוטנציאלי של הישוּב היהוּדי בארץ. ואני מדגיש: אילו אומן וצוּיד כהלכה. בשני תנאים אלה בלבד; אם אותם הרבבות יצטרכוּ לעמוד במקלות בלבד – הרי זה משהוּ אחר… על כל פנים, אני רוצה לומר, שבין אם נעריך כך את כוחנוּ ובין אם נעריכו אחרת, לדעתי נימצא ברגע ידוּע, במצב כזה, שלא תהיה לנוּ ברירה אלא לעמוד על נפשנוּ. ומשום כך, הפסימיזם לא יעזור לנו. אנחנוּ צריכים להכין את הכוח שלנו שיהיה חזק במידה מכּסימלית ובראש-וראשונה באימונו ובציודו, ובנידון זה אם נצליח להשיג, אפילו ברגע אחרון זה שותפות רצינית עם הממשלה, שתסייע לנוּ בזה סיוּע של ממש, גם באימון וגם בציוּד, כי אז יש תקוה הרבה יותר גדולה לעמוד על נפשנוּ מאשר אם ישאר המצב כאשר הוּא עכשיו. אם לא נצליח לבוא לידי הסכם עם הממשלה – לא תהיה לנוּ ברירה אלא להשתמש באותו כוח מעט שיש לנוּ, כדי לעמוד נגד הסכנות. ולכן יש לעשותו אפקטיבי במידה מכּסימלית.

אני מוצא לנחוּץ להביע את דעתי בשאלה זו, אם כי היא דעת מיעוּט, אוּלי מיעוּט קטן, מפני שאני רואה אותה כשאלה גורלית.

כוחנוּ כיום בארץ גם הוּא איננו מבוּטל, אם יאוּרגן כראוּי. אינני רוצה לנקוט פה מספרים. אבל יש לנו אפשרות לעמוד בכוח מצויד. אלא שהציוּד הזה, שיש צורך להצניעו בשל רדיפותיה של הממשלה, בא בחשבון בחלקו הקטן מאוד בלבד, פחות לאין שיעור ממה שיכול היה לעמוד לרשוּתנוּ, אילו נפסקוּ הרדיפות מצד הממשלה. ואני חוזר ואומר: אנחנוּ חייבים במאמצים גדולים, כדי להרבות את כוחנוּ ע“י שוּתפוּת עם הממשלה, בהגנת הארץ. עלינוּ להגיע לידי שותפות כזאת, כי היא תעשה, לפחות את ה”יש" שלנוּ לאפקטיבי יותר. לא הייתי אוּלי מדבר על הדברים האלה, אילולא נעשוּ פומביים. המצביא לארץ-ישראל הוּא שעשה אותם פומביים. ומה שמותר לרביזיוניסטים ולאגוּדת-ישראל לדעת – מותר גם לועה"פ של ההסתדרוּת לדעת. המצביא החל את שיחתו בתביעה מן הישוּב היהוּדי למסור את הנשק – בהביאו שני טעמים שכבר הזכרתי אותם: חשד ביהוּדים שלא יהיוּ נאמנים ברגע קריטי ומציאוּת גייס חמישי בישוּב היהודי. עם זאת לא סיים בתביעה הקודמת להתפרקות הנשק, אלא שינה במידת-מה את דרישתו. שוּב אין דורשים פריקת הנשק, או מסירתו לידים אחרות, אף אין דורשים עוד להודיע איפה נמצא נשק: באיזה ישוּבים ובאיזה מקומות בישוּבים. – על כך, כנראה, ויתרוּ. אני אומר “כנראה” ולא בפירוש כי גם המצביא לא פירש את דברו. הוּא אמר: יש לי הצעה חדשה. אני רוצה לדעת רק את המספר הכללי של הנשק שבידי היהוּדים. ודאי, כשמנמקים את ההצעה הזאת בצרכי הגנת הארץ – קשה לעמוד נגדה כשם שעומדים נגד דרישת פּרוּק, שנגדו יש לנוּ טעמים רבים מאוד. בויכוח עם הגנרל נאמר לו: “אפילוּ אם תרצה להשאיר את כל הנשק הזה בידנוּ בתור נשק ליגלי, לא נסכים לכך, כי נשק ליגלי אתה יכול לקחת מאתנוּ יום-יום. ואנחנוּ זקוּקים לו ביותר, במצב אנומלי זה שלנוּ בארץ, כשעלינוּ להגן על עצמנוּ ואיננוּ יכולים לסמוך על השלטונות, כפי שהורנוּ הנסיון המר שיש לנו בארץ. גם הדרישה לגלות את כמות הנשק למען ידע עד כמה הוּא יכול לסמוך עליו בשעת הצורך, היא קשה בשבילנוּ; כי גילוּי מספרים פותח פתח ללחץ מסוּים ולהצעות שונות, העלוּלות להיות לרעתנוּ”.

אינני מתעלם איפוא מכל הסכנות הכרוּכות במסירת מספרים, אבל אינני מתעלם גם מסכנה אחרת, הנראית לי רצינית יותר מהסכנות שדיברתי עליהן. כי הסכנה העיקרית בזמן המלחמה הזאת נשקפת לנוּ, לפי הכרתי, לא מן הממשלה – בכל אופן, בתקופה זאת, אחרי השינוּיים בממשלת לונדון ועם סילוּקו של צ’מברליין והשינוּי בחזית. רואה אני את הסכנה העיקרית באויב החיצוני הזר, כלומר – באיטלקים ובערבים. וכאשר אני רואה את הסכנה הזאת, ואני יודע כי אותו המעט שיש ברשוּתנוּ לא יהיה אפקטיבי בשעת סכנה, כי הוּא לא יהיה חפשי, אלא גנוז, ולא נוּכל לרכז אותו במקומות שנהיה זקוּקים לו ביותר, ויצטרך לעבור לפעמים זמן לא מועט בשביל להכשירו לפעוּלה – הרי חובה עלינו לדאוג קודם כל לכך, שמה שיש לנוּ – יהיה חפשי.

אינני יכול להבטיח שנשיג את מבוּקשנוּ. אבל מאמצים צריכים להיעשות בכיווּן זה, ואנחנו בעצמנוּ אסוּר לנוּ לסגור בפנינוּ את הדרך. אם השלטונות הגיעוּ לכך שהם אינם דורשים מסירת הנשק ואינם דורשים למסור להם את מקומות הימצאו, אלא רק דורשים את המספר הכללי, הרי, לדעתי, בתנאים ידוּעים, אנחנוּ צריכים להיות נכונים לכך. והתנאים צריכים להיות: חופש לנשק זה בזמן מלחמה. אינני ידוע אם נשיג זאת, אבל לא נסכן כלוּם בנקיבת מספר, כי לאמיתו של דבר אין מוסד ציוני או ישובי השולט על הנשק הזה, היודע גם איפה הוּא וכמה הוּא ויוכל למסור אותו. והמוסדות המנהלים מו"מ עם הממשלה יכולים להופיע לפניה ולומר לה כי איננוּ רוצים ואיננוּ יכולים למסור את הנשק, כי לא עמד ואיננוּ עומד לרשוּתנוּ. אגב, בתקוּפה ידוּעה – בתקוּפת הליגליות – אמרנוּ לממשלה, שאנחנוּ יודעים על קיוּם נשק בידי יהוּדים, אבל איננו רוצים לדעת פרטים. אנחנוּ נכונים לחקור ולמסור לה פרטים, נשתדל לעורר אמון במקומות אלה, כדי שימסרוּ לנו את הידיעות הנחוּצות, בתנאי שיהיה אמוּן תחת אמוּן. אבל על הממשלה להבין כי על הרכוּש הזה היא צריכה להביט כעל רכוּש הדרוּש להגנת הארץ. ואם כן – צריך שתהיה ערובה שלא יחפּשו אותו ולא יפקיעו אותו. בתנאים אלה – אני אומר – כדאי לתת אמוּן תחת אמון, אמון מוּגבל תחת אמוּן מוּגבל. אמנם דעה זאת היא, כאשר אמרתי, דעת מיעוט, אבל רציתי, בכל זאת, להביאה לידי ביטוּי כי אני רואה אותה כגורלית בשבילנוּ. אני מבין יפה מאוד את דעת הישוּב: ראשית, משום שתואמת היא לכל מה שנהגנוּ עד כה, שנית – בהצעות המיעוּט יש סכנות. אבל הן בכל דרך יש סכנות. רואה אני סכנה גדולה יותר בקיוּם אי-ליגלי ובנשק גנוּז שאינו ניתן להפעלה בשעת הצורך, מאשר במסירת ידיעות על כמות הנשק.

עלינוּ לשאוף היום לאפשרות של העמדת הממשלה תחת לחץ של הכרח להגברת אמצעיה והאמצעים שברשוּתנוּ להגנת הארץ. בדרכים המסורתיות לא נצליח בכך, לדעתי. אינני בטוּח, אם נצליח בכך גם בדרכים חדשות. אבל מאמצים בכיווּן זה צריכים, לדעתי, להיעשות.

ואחרון אחרון – גיוּס כוחנוּ. אני רואה עכשיו בישוּב הבנה ידוּעה לסכנות הנשקפות לנו. היא מתבטאת בעיקר בריכוז המחשבה והמעשה בהתגוננוּת פאַסיבית. אני יודע, שהמשקים מוציאים עכשיו לא מעט כספים לבניית מקלטים שונים. ערכם במקומם מונח. אני סקפטי מאד לגבי הרבה הכנות ששוקדים עליהן. אני חושב שבהכנות אלוּ יש יותר משום צורך פּסיכולוגי, כי הן משלות את האדם לחשוב שהוּא עושה לכל הפּחות מה שהוּא יכול לעשות. ואינני מזלזל בכך, אבל נקוּדת-הכובד בשעת הסכנה לא תהיה בהתגוננוּת פאַסיבית זאת.

לא רציתי להשתתף בויכוּח בשאלת הפּינוּיים²⁰². אבל אני רוצה לומר, שבכך אי-אפשר לדבר באופן כללי בעד או נגד. יש פּינוּיים שיהיוּ הכרח. אבל בדרך כלל יש לעצור בעד נגע הפינוּיים.

אם יהיוּ פינוּיים בממדים גדולים, למשל בתל-אביב, הרי זה יגרום, לדעתי, אסונות גדולים. אינני יודע, אם לא ירבו חללי מגפות מחללי ההפצצות. אבל יש מקומות שיהיה הכרח לפנותם, למשל, סביבות ידוּעות בחיפה – בין שנרצה ובין שלא נרצה בכך. אם תתחלנה הפצצות – הרי קודם כל תהיינה שם. אם אמנם יפציצוּ את תל-אביב – ומתוך חשבונות פוליטיים ולא איסטרטגיים – הרי מתוך אותם חשבונות אפשר לשער שתהיינה הפצצות גם במחנות הפליטים, כי הפצצות פוליטיות יכולות להשיג את מטרתן בכל מקום של ריכוזי יהוּדים ואין הדבר קשה במציאוּת הריגוּל שישנו…

אני רואה, איפוא, בפינוּי בממדים גדולים סכנות גדולות מאוד. ואני רואה סכנה גדולה להגנת הארץ כוּלה, אם יתרכזוּ פּליטים במחנות. אינני יודע אם יוּכלו להבחין מהאוירונים בין מחנות פּליטים למחנות צבא. בארצות אחרות נזרקוּ פצצות גם על פּליטים במחנות, והמחנות – אחת היא באיזו צורה יסדרום – עלוּלים לעשות רושם של מחנות צבאיים. יש סכנות גדולות בפינוּיים מבוהלים וּבפינוּיים בסיטונוּת.

אבל קיימת סכנה גדולה יותר והיא – הקמת כוח ערבי בארץ נגדנו. ואנחנו נצטרך לעמוד נגדו בכל כוחנוּ, בין אם נצליח לבוא לידי הסכם עם הממשלה ובין אם לא נצליח. עלינוּ לעשות את הגנת הארץ לענין כללי הרבה יותר משהיה עד עכשיו. לדעתי, מחובתו של משק, קואופרטיב, בית-חרושת, ומקום עבודה, לעשות חשבון מראש, איך יוּכלו להתנהל במינימוּם של כוחות עבודה ובחילוּפים בכוחות עבודה על ידי אנשים זקנים יותר או צעירים יותר ועל ידי נשים. עלינוּ לדעת לפחות את החשבון הפּנימי שלנו: מה אנחנוּ יכולים להעמיד לרשוּת הגנת הארץ, אם נצליח במשא-ומתן עם הממשלה. אל לנוּ להיות פסימיסטים נצחיים בענין יחסה של הממשלה בנידון זה. יבוא יום והיא תסכים לתכניתנוּ. אני יכול לומר שכבר יש תזוזה מסוימת בענין זה, אף כי אין איש יודע את פּרטיה. בקרב השלטונות יש רצון לחפּש דרכים אשר יאפשרוּ קיוּמו של כוח יהוּדי בארץ. (הם אומרים, שפרקוּ את הנשק מהערבים. הממשלה קיבלה 10.000 כלי-נשק מהערבים. אין איש מאתנוּ יודע, מה טיבם של “כלי-נשק” אלה; גם פּגיון הוּא בכלל “כלי-נשק” ונשק זה לא זו בלבד שאינו ראוּי לשימוּש, אלא שכבר נמסר כמה פּעמים, וּבעד הפּיצוּיים שקיבלוּ תמוּרתו – כבר נקנה נשק אחר. הממשלה שוקלת צורות שונות של גיוּסים. כמוּבן, שהיא רוצה לגייס גם ערבים. אבל, בענין זה, לדעתי, אין לנוּ להתערב. עלינו רק להעיר לה שהיא תגייס רק ערבים שהיא יכולה לסמוך עליהם שלא יבגדוּ בשעת מבחן. אבל, בכלל, אין סכנה של גיוּס ערבי גדול. הערבים אינם מתגייסים. היה זמן שהם התגייסוּ, למשל, ליחידת החפרים. אלו העושים בעבודות חפירה ועבודות אינג’ינריות של הצבא, והגיע הדבר לידי כך, שבגיוּס האחרון לחפרים היוּ יותר מהמחצית ערבים. אבל עכשיו רבה בריחתם של הערבים מגדוּדים אלה. בכלל, הגיוּס האחרון הקיף יותר מ-1.000 איש ומזה יותר מהחצי היוּ ערבים. ועוד עובדה: לעבודות ידוּעות נלקחוּ ערבים בשיעור רב יותר מאשר יהוּדים, למשל, בהנחת מוקשים בים ליד נמל חיפה. בזמן האחרון ביקשה הממשלה מהיהוּדים למלא את מקום הערבים המתפטרים. לפי מצב-הרוּח בין הערבים, אין, איפוא, כיום סכנה שיתגייסוּ. אם יהיה גיוּס כזה – בין היהוּדים – נצטרך להעמיד כוחות ידוּעים אבל גם כאשר נעמיד כוחות אלה להגנת הארץ – לא תושלם עוד בזה ההגנה, כי עוד יהיה עלינוּ להגן על ישוּבינוּ גם באזורים אחרים, אשר הממשלה לא תגן עליהם, כי היא תרכז את כוחותיה באזורים שהיא מעונינת בהם, וכוחותיה – הוה אומר: גם כוחותינוּ. אנחנוּ נוכל לעמוד על השארת כוחנוּ בארץ, אבל לא נוּכל לתבוע שהוּא יישאר דוקא באזורים שאנוּ מעוּנינים בהם. יהיה עלינוּ להשאיר כוח רציני להגנתנוּ, וזו תדרוש עשרות-אלפי אנשים.

ואי-אפשר יהיה להיכון להגנה עם מחוסרי-עבודה בלבד, ויהיה עלינוּ לשחרר את האנשים הנחוּצים לתפקיד זה. אם רוצים אנוּ להיות מוּכנים לקראת הבאות, עלינוּ למיין את כוחותינוּ ולדעת מה עומד לרשות הגנת הארץ לצורותיה השונות: כמה נוּכל לתת להגנת הארץ בכלל, כמה נוּכל להשאיר להגנת הישוּב, איך נוכל להסדיר את העבודה במשק, בהעדרם של האנשים, כי הרי זה עלוּל להימשך ימים לא-מעטים, ולא נוכל להסדיר את העבודה כבימי המאורעות. עלינוּ לעשות הכנות רציניות מאד.

ובסיכּוּם הדברים: הענין האַקטוּאַלי ביותר בחזיתנוּ המדינית – עמידה על כך, שהארץ תוגן יותר באמצעים ובכוחות ממשלתיים מספיקים; שהישוּב היהוּדי יוּבא בחשבון ויוּכן לקראת סכנה. לשם כך ולשם הפיכת כוחנוּ לאפקטיבי, יש לעשות צעד שאינו פשוט כל-כך, והוּא עומד בניגוּד להתנהגוּתנוּ עד עכשיו; עלינוּ לגייס ולהכין מעכשיו, ובכל מקום ומקום את כוחותינוּ לשעות החמוּרות.

ז. 3 ביוּלי 1940, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

על כמה מצוּרות הגיוּס כבר דנו בתוכנו. כך, על גדוּד הנהגים, למשל, דנים בתוכנוּ זה חדשיים, ובמידה שאני השתתפתי בדיוּן הריני יכול לומר, כי לא היוּ חילוקי-דעות בדבר הצורך להיענות לגיוּס זה. היחס החיוּבי לפורמציה זו היה נחלתם של כל חלקי הציבור, ולא במפלגתנוּ בלבד. לגבי יחידה זו, אין, איפוא, כל חילוקי-דעות. אולם אחר-כך באוּ גיוּסים חדשים, שלא ידענו עליהם מראש. הממשלה הודיעה שהיא תגייס את האנשים וביקשה את עזרתנוּ וצריך היה להשיב במהירות אם מוּכנים אנו להושיט את העזרה או לאו. מוסדות, אשר נתבעוּ להשיב, ראוּ עצמם רשאים להשיב בחיוּב. עכשיו אפשר לדוּן אם היטיבוּ לעשות או לא.

לפי הכרתי אנוּ נתונים עתה במצב המחייב אותנוּ להושיט למלחמה זו כל עזרה בת-ערך שביכולתנוּ להושיטה, ביחוד שאין מקום עוד לויכוח הנושן שהתנהל בתוכנוּ – אם האנשים ישארוּ רק בגבוּלות ארץ-ישראל או יהיוּ גם מחוּצה להם. צריך שיהיה ברוּר, כי כל עזרה צבאית שתינתן עתה היא עזרה בתוך גבוּלות ארץ-ישראל, ומצרים וסוּריה – מבחינה צבאית, מבחינת הגנת הארץ – הנן, למעשה, “גבוּלות ארץ-ישראל”. ואפילוּ אם יקוּם כוח צבאי של ממש להגנת הארץ, הרי אם יהיה צורך לקחתו מכאן כדי להילחם בפלישת האויב במצרים, לא יוּכל איש להתנגד לכך. על אחת כמה וכמה כשמדוּבר על חיל התעוּפה. לא נוּכל להכתיב לאנגלים היכן עליהם לקבוע את בסיסי-התעוּפה. הבסיסים האלה נמצאים במצרים, ואנשינוּ נדרשים עתה להגן על מצרים, כי בה גם הגנה על ארץ-ישראל.

ואף זאת: אנחנוּ הצענוּ לממשלה הבריטית את עזרתנוּ במלחמה, בתור עם; הצענוּ להקים כוח צבאי יהוּדי. הצעה זו לא נתקבלה עד היום. אבל כדי שהצעתנוּ זו תתקבל, חשוּב לנוּ מאוד לקיים קשרים עם הצבא הבריטי. וחיל-התעוּפה איננוּ מן הגורמים האחרונים במעלה בקביעת היחסים בינינוּ לבין הצבא. משוּם כך נודעת חשיבוּת יתירה לשיתופנוּ ועזרתנוּ דוקא בחלק זה של הצבא.

יש הבדל בין הפורמציות השונות שאליהן מגייסים עכשיו אנשים. אם מדברים על יצירת גדוּד-נהגים עברי, הרי חובה עלינוּ לדאוג, שהמתגייסים יהיוּ בעלי רמה חברתית שתהיה לכבוד לנו. ואמנם היתה דאגה לכך. דנוּ בכך בועד-הפועל של ההסתדרות, פנוּ למשקים ולקואופרטיבים בדרישה שיעמידו חלק מאנשיהם לגיוּס זה. הפורמציה השניה, שמחובתנוּ לדאוג לרמתם של המתגייסים אליה, היא חיל-התעוּפה, כי בטיבם של האנשים הנשלחים אליה תהיה תלויה במידה רבה התועלת שנוכל להפיק מן הגיוּס. הפורמציה השלישית היא גדוּד החפרים. כאן קשה למצוא מוצא: אין אנוּ יכולים לאסור על יהוּדים ללכת לגדוּד זה, וכן אין לומר כי ילך מי שילך, ואנחנוּ נעמוד מן הצד. ברוּר שאין הולכים בהתלהבות לגדוּד זה, אף אני איני נלהב לכך. אילוּ היה גדוּד החפרים מיוּעד בשביל ארץ-ישראל בלבד, היה קל יותר להשלים עם כך. אולם אין צורך לאמץ את כוחותינוּ ולשלוח את טובי אנשינו לגדוּד החפרים דוקא, כי יש מתנדבים לפורמציה זו גם בלאו-הכי. כאלה היוּ גם בשעה שהמוסדות המוסמכים התנגדוּ להליכה לגדוּדי חפּרים מעורבים יהוּדים וערבים. מוּטב, איפוא, שלא נקבע בפוּמבי את יחסנוּ כדי שלא לחדד יחסים. עם זאת אין להתעלם מן ההישג שהוּשג אף בנקודה זו: היחידה תהיה יהוּדית ויתגייס אליה מי שיתגייס; ויש די מתנדבים גם ליחידה זו.

ח. 4 ביוּלי 1940, בישיבת הועה"פּ של הסתדרות העובדים    🔗

טרם בא שינוּי בממשלה בענין הגיוּס של כוח עברי להגנת הארץ ולהשתתפוּת במלחמה. הממשלה עוד לא קיבלה את ההצעות שהוּצעו לה בשני הסקטורים העיקריים: א) יצירת יחידה צבאית יהוּדית להשתתפוּת במלחמה ולהגנת הארץ; ב) הגברת חיל-הנוטרים, שיהיה מסוּגל יותר למלא את תפקידיו בתנאי השעה. בשני הדברים האלה אפשר, אמנם, להכיר שינוּי יחס, ואנחנוּ שומעים בזמן האחרון מפי מפקדים – מפי מפקד הצבאות במזרח ומפי המפקד הראשי של המשטרה – שהם מתיחסים בחיוּב להצעותינוּ ועושים ויעשו בפרשה זאת. אבל צעדים ממשיים חשוּבים בענינים אלה, חוּץ מגיוּסים פה ושם – טרם נעשוּ. ואף על פי כן, אני אומר, באה תזוזה מסוימת ביחסן של הממשלה ושל המפקדה הבריטית לענין שימוּש בכוחות עבריים.

את התזוזה הזאת אני רואה בשלושה שטחים: א) בשטח התעשיה. היה זמן ואנחנוּ הצענוּ את שירותנוּ בתעשיית החמרים הדרוּשים להנהלת המלחמה. הצעתנוּ זו באה עוד בראשית המלחמה, ובעצם עוד קודם – עוד בתקוּפת מינכן, כשהאוירה של מלחמה כבר ריחפה בעולם. אמרנו לחוּגים ידוּעים בלונדון: אם תעמדוּ במצב מלחמה – מי יודע מה יהיוּ תנאי התחבוּרה, ומן הראוּי ליצור בסיס של תעשיה במזרח. ובכן, ארץ-ישראל באה בחשבון גם בחומר האנושי שלה וגם באפשרויות התעשייתיות שהישוּב העברי פיתח אותן. מאז ועד הזמן האחרון התיחסה הממשלה בשלילה לכל ההצעות שהוצעוּ על ידינוּ. בעצם לא דנוּ עליהן. היוּ מקרים שאיזה דיפרטמנט, המעונין בדבר, רצה להמריץ את הדבר, אך באוּ נימוּקים פוליטיים ודחוּ ענינים שהיוּ יכולים להיות בעלי חשיבוּת רבה בשביל הצרכים הצבאיים האנגליים.

בזמן האחרון חל שינוּי. קודם כל נתקבלה החלטה פרינציפיונית בלונדון להמריץ את ענין התעשיה, וניתנוּ הוראות בענין זה. יתכן, שהדבר הזה בא לאו דוקא בקשר לעניננוּ, אלא מפני שהם רואים צורך להמריץ תעשיות בקולוניות שונות – כמו הודו. כן מבקשים עכשיו אפשרות להמריץ את התעשיה במדינות ידידותיות. לפי דעתי, יש עוד גורם בשינוּי זה. האנגלים חשבו, כנראה, להפוך את מצרים לבסיס של תעשיה, אם יהיה הכרח בכך. אולם היחסים עם ממשלת מצרים בזמן האחרון הם בדרך כלל כאלה, שלא רצוּי לאנגליה להיות תלוּיה יותר מדי במצרים. בארץ זו יש נטיות פרו-איטלקיות חזקות. יש חלק שהוּא אנטי-בריטי, ואם כי אינו מהווה את רובו של העם, שהוּא – כפי שחושבים – פרו-בריטי יותר מאשר פרו-איטלקי, ביחוּד הואפד – המפלגה המצרית הגדולה ביותר – הרי הוּא נתון עכשיו למצב-רוּח של דפיטיזם גדול, והוּא פרו-איטלקי לא מאהבת איטליה, אלא מפחד מפניה… הדברים הגיעוּ לידי כך – וזה לא לגבי מצרים בלבד, אלא גם לגבי ארצות ערביות אחרות – שהקריין הערבי ברדיו הארץ-ישראלי מדבר על כך, שהארצות הערביות אינן צריכות לסבך את עצמן במלחמה זאת לצד זה או אחר, ואינו מדבר כלל על הגיוּס לצבא הבריטי. והן נאוּם כזה עובר את ביקורת הצנזורה!… ואם בארץ-ישראל כך, במצרים – שבה באות נטיות אלו לידי בּיטוּי בצוּרות ברוּרות יותר – על אחת כמה וכמה. יודעים אתם על הסכסוּכים שהיוּ בין השגריר הבריטי לבין הממשלה המצרית לרגל חילוּפי הממשלה והרכבת הממשלה החדשה שלא לפי רצונו. בכל אופן, המצב הוּא כזה, שלא רצוּי לה לאנגליה להיות תלויה במצרים בלבד. דבר זה, וכן הדברים שציינתי קודם, העלוּ במקצת (בכל אופן בנטיה, ברצון) את הנכונוּת להשתמש בכוחות יהוּדיים בתעשיה.

גם בשטח שני, שגם בו טיפּלנו לא מעט – התעוּפה – חלה תזוּזה, והיא חשוּבה מאוד בעיני. בענין זה יש להבדיל בין שני חלקים: שיתוּפנוּ בתור טייסים ושיתוּפנו בחיל-התעוּפה כחיילים – לא בתור טייסים. שני הדברים הם חשוּבים, לדעתי, במידה שווה, כי בחיל-התעוּפה חלק בלבד טס, ויש חלק הרבה יותר גדול, שהוּא חשוּב לא פחות מהטייסים – אלה הם הגראנד²⁰³-אינג’נרים, המכונאים, הנהגים, האמבולנסים הצריכים להחיש עזרה למטוסים שניזוקו והמכוניות המשורינות הצריכות להגן יחד עם הטייס ולעבוד אתו. בכל החלק הזה לא רצתה הממשלה האנגלית להיזקק לנו, והיא בנתה הרבה על מצרים ועיראק. אבל, גם בשטח זה חלה תזוזה. ראשית כל, מפני שהתעופה נעשתה עכשיו אחד הכוחות המכריעים במלחמה הזאת מצד בריטניה, והיא רוצה לרכז כוחות תעוּפה רבים ככל האפשר, מצד שני – אין היא סומכת עכשיו ביותר על כוחות-התעוּפה העיראַקיים והמצריים, המסתייגים הרבה. הסכסוּך העיקרי, שהיה בין השגריר האנגלי לבין הממשלה המצרית בזמן האחרון, היה לא על יסוד איזה ניגוּדים פוליטיים, או תביעות פוליטיות מצריות מסוימות שהאנגלים לא רצוּ לקבלן; ועלי מאהר (ראש ממשלת מצרים) לא התבייש להגיד שמצרים צריכה לשמור על האינטרסים שלה, ואין היא יכולה להזדהות עם הצרכים הצבאיים של הבריטים. כמובן – אמר – אנחנו נעזור… עלי מאהר היה בכלל פרו-איטלקי בזמן האחרון. גם המלך המצרי הוּא קצת פרו-איטלקי. מספרים מעשה ביועץ איטלקי שעמד להיאסר, כשאסרוּ את הנתינים האיטלקים במצרים. מה עשה המלך? – הוא הוציא פקוּדה לתת לו מיד אזרחוּת מצרית, והוּא נשאר במצרים… הענינים במצרים מסובכים. העבודה המשוּתפת בין המצרים והאנגלים היא חלשה. המצרים טוענים, כי אם יבואוּ מטוסים להרעיש את מצרים – יפגשם הכוח האנטי-האוירי המצרי באש, אבל אין הם ממהרים כ"כ להצטרף אל הכוחות האנגליים ולתת להם את העזרה הדרוּשה וכו'. לכן הוּצגה הממשלה האנגלית לפני ההכרח להיזקק לאותה עזרה שהיא דחתה קודם.

אשר לטייסים – הסוכנוּת היהוּדית הודיעה עוד לפני חדשים, כי יש מספר ידוע (קרוב ל-50) של טייסים עברים מאוּמנים, המוּכנים להתגייס בתור טייסים. על כך באה תשוּבה, כי הטייסים צריכים להיות בריטים בני בריטים. והדבר, כאילו, נדחה. באותו זמן פנוֹּ באופן פרטי כמה טייסים לממשלה בהצעה להתגייס, וגם הם קיבלוּ אותה תשובה: טייסים יכולים להיות בריטים בני בריטים בלבד. בזמן האחרון חלוּ שינוּיים. ראשית ויתרוּ על ה“בני בריטים”; שנית – כפי שנאמר – כבר דנים בלונדון אם לקבל את העזרה שמציעים היהוּדים או לא. על כל פנים התחלנוּ לגשש ואמרנוּ ל-2–3 חברים לפנות לממשלה באופן פרטי, והם קיבלו הזמנה לבוא ולדבר על הענין הזה. יש ידיעות מאחורי הפרגוד שהענין מתקרב לגמר רצוי. מלבד זאת נרמז בשיחות, שהיו לנו על חיל-האויריה, כי יתקבלו האנשים אשר יהיוּ מסוּגלים לחיל-תעוּפה. יש, איפוא, יסוד לחשוב, שטייסים – ואלה שיהיוּ מסוּגלים להיעשות לטייסים – יצורפו גם בתור טייסים. אבל לעת-עתה נדרשה בעיקר העזרה הטכנית של מכונאים, מהנדסים, מתקני אוירונים וכו' וכו'.

רמז הקדים, שנתעוררוּ אצלנוּ ספיקות ידוּעים בדבר חלקים שונים בגיוּס זה. עד כמה שאני מבין, נתעוררוּ ספיקות דוקא בדבר החלק השייך לתעוּפה, מפני שני טעמים: הטעם האחד – אין זאת יחידה יהוּדית; הטעם השני – היא לא תישאר בארץ; היא תועבר למצרים. ואני רוצה לומר בנוגע לשני הדברים האלה. אין ספק שאנחנוּ בעד יצירת כוח יהודי, אשר ישתתף במלחמה זאת להגנת האינטרסים של היהוּדים. אבל אין אנוּ כל-כך “עם לבדד ישכון”, ויש לנוּ גם שותפות – שותפות-גורל ושותפות-אינטרסים – עם מישהו אחר, ובענינים אשר אנחנוּ יכולים להיות לעזר (ולעזר רב, לדעתי) להגנת הארץ, להבטחת גורלנו, לא זו בלבד שאין אנוּ יכולים להסתלק אלא אף חובה עלינוּ להשתתף ולתת את העזרה! בדרך כלל הייתי תמיד נגד התיאוריה של “קטונתי”, של “מה אנוּ ומה ערכנוּ”. אבל משעה שאחרים מתחילים להחשיב אותנוּ – בודאי ובודאי שאל לנוּ להקטין את ערכנוּ! והענין של הגנת הארץ – איננו יכול להיות מוּגבל בהגנתה ממטוּלה עד נגבה. כוח שתפקידו הוּא למנוע התקפות על הארץ ולהתקיף את האויב, כדי שלא יגיע לארץ – הרי זה דבר ממדרגה ראשונה. וזהוּ תפקידו של חיל-התעוּפה. אם אנחנו יכולים להשתתף בחיל תעופה זה – לתת לו עזרה, לעשותו אפקטיבי יותר, הרי תהיה זאת שגיאה מכל הבחינות אם אנחנוּ ננקוט את עמדת מצרים. כי מה אומרים המצרים: “כשיבואו להתקיף אותנוּ – אנחנו נירה באוירונים המתקיפים, אבל איננו רוצים לעזור לכם להדוף את האויב שלכם”. עמדה כזאת איננו יכולים לנקוט. התוקפים את ארץ-ישראל והתוקפים את מצרים – הם אויבינוּ! אמנם, אנחנוּ צריכים לתת את עזרתנוּ בתור כוח יהודי, אבל נשמור על העיקרון הזה במקום שניתן לנו להגשימו; במקום שהדבר אינו ניתן להיעשות (ובטיסה אין להשיג את הדבר, כי אין לנו הכוח להקים אסכדרה שלנו – לא כוח אנושי ולא כוח טכני), עלינוּ לשתף פעוּלה עם אלה ההודפים את האויב, ביחוד אם את הכוח הזה מגייסים בפירוש בשביל הגנת החזית שלנו (כי הרי אם תבוא התקפה על הארץ, ההגנה עליה תבוא ע"י חיל-התעוּפה החונה במצרים!). כמובן, אם יעבירוּ משם את הבסיסים לארץ-ישראל – יועברוּ גם אנשינוּ. ונשאלת השאלה: האם משוּם שחיל-האויר בסיסו במצרים – לא נשתתף בו? לדעתי תהיה זאת שגיאה פוליטית עצוּמה, אם נעמיד את עצמנוּ כאילוּ אין לנוּ ענין בחיל-התעוּפה. יבואוּ איטלקים ויכבשוּ את אשר יכבשוּ ואנחנוּ נעמוד בטענתנוּ שאנוּ מעוּנינים בהגנה מקומית בלבד… עצם השתתפותנוּ בחיל-התעוּפה משמשת יסוד ליצירת כוח עברי ממדרגה ראשונה. לדאבוני, לא הבריטים בלבד אלא גם אנחנוּ אשמים בדבר. כשהייתי באמריקה טענתי לפני חברינוּ שם: “אם אתם אינכם שולחים אלפי חלוּצים לארץ, ואינכם רוצים לעורר עכשיו תנועת התנדבוּת, מפני חוק הניטרליות וכו' – עשוּ לפחות דבר אחד: הכינוּ כוח תעוּפה”! דיברתי על כך עם וייצמן. הוא נלהב מאוד לכך; דיברתי על כך גם עם כמה ציונים. גם הם מבינים את הדבר. אבל הד ראוּי לכך לא היה. יהיה ערך רב להקמת תנועה ליצירת כוח-תעוּפה יהוּדי באמריקה – גם לאַמן שם אנשים, גם לרכוש כלי-טיסה (בענין הטייסים ניתנת לנוּ, בעצם, אותה תשוּבה הניתנת לנוּ בענין הכוח היהוּדי – אין להם ציוּד מספיק, ובסביבת הים התיכון אין להם די אוירונים). כשיהיוּ לנוּ גם מטוסים וגם אנשים – יוּכל אותו חלק, שיעבוד ויקבל אימון בצבא הבריטי במצרים, להיות יסוד ליצירת כוח עברי חשוּב מאוד. דוגמא נאותה ראינוּ בשטח אחר לגמרי, – בחיל המהנדסים המלכוּתי (רויאל אינג’ינרס), שגם לגביו נמצאוּ עוררין. בשעתו באה אלינוּ הממשלה בהצעה להשלים בחיילים יהוּדים וערבים את החסר בגדוּדים בריטיים (היו להם גדוּדים לא-מלאים). אנחנוּ אמנם התנגדנוּ לגדוּדים מעורבים, אבל הסכמנו לעזור לגדוּדים בריטיים ונתנוּ כ-330 אנשים. אגב, הם גוּיסוּ בעיקר מבין הפועלים שעבדוּ קודם בתור חיילים. גויסוּ גם 20 ערבים בארץ. עכשיו הופכים את הגדוּד הזה של הרויאל-אינג’ינרס לגדוּד עצמאי. גם בחיל-התעוּפה יכולה לבוא התפֹתחות כזאת, אם אנחנוּ נסייע לכך. הדבר יכול להיות חשוּב לנוּ גם מבחינה אחרת לגמרי. בצבא הבריטי יש חלקים שונים, ולכל אחד מהם יש כמעט פוליטיקה עצמית. ולנו יש ענין רב להדק לפעמים קשרים על יסוד עזרה הדדית עם חלקים מסוּימים, שיש לנו יותר תקוה מהם, ושערכם גם עולה בצבא הבריטי. ובעיני – ערך מיוּחד לחיל-התעוּפה שערכו עולה והולך. מכל מיני בחינות יש לנוּ אפשרוּת גדולה יותר להידוּק קשרים עם חיל זה. תהיה זאת שגיאה עצוּמה, אם אצלנוּ יתיחסוּ בהיסוּס לגיוּס זה, – כי בין כך ובין כך זה לא ימנע את האנשים מלהתנדב. מתנדבים באים למשרדי-הגיוּס, וההתלהבוּת הגדולה ביותר היא דוקא לחיל-התעוּפה. האנשים לא יחסרוּ איפוא, אלא מה? – תחת להשתתף בו, לכוונו ולשוות לו ערך, גם פוליטי וגם מעשי – נעמוד מן הצד ונדיר את עצמנוּ מהשפעה ומניצוּל מכּסימלי של כוח זה, היכולה להיות לנו. כמובן, אינני מתברך בכך שאין מישהוּ המתנגד ניגוּד פרינציפיוני לגיוּס, אבל תהיה זאת שגיאה עצוּמה, אם לא נלך לדבר זה בלב שלם. וחשיבוּת יתירה נודעת לחיל-התעוּפה שהוּא מקצוע חדש, ומקום-מיפגש. אשר לנהגים, היתה עמדה מאוּחדת בועד-הפועל של ההסתדרות ואין פקפוּקים. אפשר שהתפקיד שחשבנוּ אותו כעיקרי – הקשר עם בצרה – לא יאבד את חשיבותו, כי בינתיים ים-סוף מתפנה והולך ממוקשים ומצוללות. 13 צוללות איטלקיות הוטבעוּ וגם המוקשים סולקוּ. אפשר שלא יהיה כל צורך בקשר עם בצרה, או שזה יתפוש מקום הרבה יותר קטן משחשבוּ. ואפשר שיתחדש שוּב הצורך בקשר זה. אוּלם, אני חושב, שלגבי עצם הענין – אין הבדל. אם הנהגים ישארוּ בארץ הרי בודאי אין הדבר פסוּל; ואם יצטרכוּ לנסוע לפורט-סעיד או לעקבה הרי בודאי שחשיבוּת הגיוּס אינה פוחתת.

ואשר לגדוּד המהנדסים – הרויאַל אינג’ינרס – אין זה ענין חדש, אלא – שקודם הם היוּ מפוּזרים בבטליונים אחדים, ועכשיו מכנסים אותם בפלוּגה ארץ-ישראלית. אני אומר בפירוש: ארץ-ישראלית ולא עברית, כי בתוכה יהיו גם 20 ערבים. הגיוּס יתבטא בזה, שיצרפוּ אליהם 5 קצינים. אין אנוּ צריכים לקבוע עמדה לכך. הדברים נעשים ולא מסרתי זאת אלא לשם אינפורמציה.

פלוגת החפרים אין לזהותה עם רויאל אינג’ינרס. זוהי פלוּגה לעבודות שיש לעשותן מאחורי החזית, כגון סבלות, חפירות וכו'. היה זמן, שהממשלה דרשה מאתנוּ חפרים ואנחנוּ התנגדנוּ משני טעמים: ראשית, משוּם שלא היתה בתוכנוּ התלהבוּת להוצאת אנשים מארץ-ישראל לשם שליחתם לחזית צרפת; שנית – רצוּ לקחת את פלוּגת החפרים בלבד, ואנחנוּ אמרנוּ, שאנחנוּ יכולים לתת גם חפּרים, אם הם יהיוּ חלק של גדוּד עברי. לספק חוטבי עצים ושואבי מים בלבד – זאת לא רצינוּ. היתה גם שאלה שלישית – התהיה היחידה עברית או מעורבת? אבל דוקא בענין זה היתה הממשלה נכונה לותר וליצור יחידה עברית. אלא מכיון שתשוּבתנוּ לעצם ענין החפרים היתה שלילית, אם הם אינם חלק של גדוד עברי, לא נזקקה הממשלה לסוכנוּת והיא עשתה את הגיוּס בעצמה, באטמוספירה לא-ידידותית מצד הציבור שלנו, וקבעה יחידה מעורבת של יהוּדים וערבים.

עכשיו כשהחזית נתקרבה – הרי המדובר על גיוּס לחזית שלנו – לחזית של ארץ-ישראל וסביבותיה – ואיננוּ יכולים שוּב להיות בררנים כל-כך; והיות ובכל זאת כבר יש תזוזה מסוימת בדברים שונים שהזכרתי הרי קשה יותר לענות בשלילה בענין גיוס לחפרים, והגיע הזמן לחדש את הדרישה ליחידה עברית, כדי שלא יסודרו פלוּגות חפרים, כאשר סודרו עד כה, ללא שיתוּף אתנוּ. לפי ששמעתי כבר יש תשוּבה חיוּבית: תהיה פלוּגה עברית. איפה יהיה מקום חנייתה? – באותם המקומות ששם הם יהיוּ נחוּצים ביותר להגנה על חזית המלחמה כאן: במצרים או בארץ-ישראל. אילו נתאמתו השמועות על פלישה לסוריה – הרי הם יכולים להישלח גם לשם. לא יחזיקו אנשים במקום שאינם נחוּצים. יתכן שחלק יהיה בארץ-ישראל וחלק במצרים. גיוּסים אלה אינם הדבר שאנחנוּ דורשים מהממשלה. כי אנחנוּ דורשים מהממשלה יצירת כוח מלחמתי עברי והגברת כוח ההגנה העברית בארץ. אלו הן שתי הדרישות העיקריות, וזה עוד לא ניתן לנו.

אַל לנו לתת להפוך ענין זה של הליכה ליחידות צבאיות – ואף ליחידות הדרושות לנוּ – לדבר שבאַנאַרכיה. עלינו לרכוש לעצמנו את היכולת לנהל משא-ומתן עם הממשלה ולומר לה: אין צורך בשום משרדי גיוס. אתם צריכים כך וכך אנשים – אנחנו שולחים אותם; תבדקו אותם. אילוּ היינוּ במצב כזה – היה מצבנוּ איתן יותר בכל המוּבנים. לדעתי, אין זה דבר בלתי-אפשרי. אם אנחנו ננצל את כל אותו חומר ההרשמה והגיוס של הסוכנות בשעתו ונצליח להגיע לכך שנוכל לפנות לכל איש ברשימה ולהורות לו את המקום שעליו ללכת – לנוטרוּת, להגנה שלנוּ וכו', – הרי גם כל המשא-ומתן שלנו עם הממשלה יהיה אחר, ואחר לגמרי יהיה גם הסיכוּם, והיינו יכולים גם להתנהג אחרת. לדעתי הגיע הזמן לעשות מאמץ בכיווּן זה, זאת צריכה לעשות הסוכנוּת וגם אנחנו. אין אלה גיוסים אחרונים. עוד נעמוד לפני גיוסים הרבה יותר רציניים. נכין, לפחות, את עצמנו לקראת זה!

עדיין איננו מרוצים, כי לא ניתן לנו מבוקשנו. ואנחנו נוסיף לדרוש את אשר אנחנו דורשים, ונוסיף ללחוץ בכל מיני צורות: הן בצורת תביעה והן בצורה של הגדלת כוחנו העצמי. אבל לא נגיע לחיזוק הגנתנו בארץ בצורת חיל-הנוטרים (עכשיו זה כבר מוּסכּם, שחיל-הנוטרים הוא כוח, שכולנו מעוניינים לקיימו), אם ננקוט עמדה של חוסר-שותפות. אם חוסר-שותפות מצדנוּ – אז יוסיפו לנוּ עוד קצת חוסר שותפות ובשותפות שלנו לא נגיע לידי ביטוּל עצמאותנו, ולא נגיע לידי ויתור על דרישותינוּ, וגם לא נגיע למיעוט כוח-הגנתנו הממשי בארץ.

צריך שיהיה ברוּר לנוּ מי נשאר לענין ההגנה, מי לחיל-הנוטרים ומי הולך ליחידה הצבאית. לא נרוקן את הארץ מכוחות הגנה, אפילוּ אם יתנוּ לנו יחידה צבאית כאשר ביקשנו. לא נרוקן את הארץ מחיל-הנוטרים הדרוש לנו, ועל אחת כמה וכמה שלא נרוקן את הארץ מן הכוחות האלה לשם יצירת הגדודים. אבל אנחנו צריכים להשתתף בגדודים אלה, כי הם שלד לאותם הדברים שאנחנו נלחמים להם.

הח' יערי העיר כמה הערות כדי להוכיח את מיעוּט הדמוּת היהוּדית בגיוס זה. הוא שואל: מי מגייס? ועונה: לא אנחנוּ מגייסים, הממשלה מגייסת. ואני רוצה לספּר קצת היסטוריה. גם את הגדוד העברי במלחמה הקודמת גייסה הממשלה. היה ועד-מתנדבים, והוּא הכין את הכל, אבל גייסה הממשלה, אמנם ע"י אופיצרים יהודים מהגדודים האנגלי והאמריקאי שכבר היוּ קיימים אז. גם עכשיו משתדלים במשרדי-הגיוּס הללו להכניס יהוּדים.

ועוד העיר: לא נקבע שהשירות הוא בארץ. אני רוצה להגיד לו, שגם בגדוד העברי לא הסכימו בשום פנים לקבוע בתנאי השירות, שהוא לארץ-ישראל בלבד. ואמנם, ועד-המתנדבים שלח תזכיר לממשלה וכתב שהגדוּד הוא בשביל ארץ-ישראל, והחיילים חתמו על תזכיר זה. וכאשר רצו להוציא אותם מן הארץ פרץ סכסוך בין הממשלה לבינינו. ואמנם, יצאנו מזה וידנו על העליונה, אבל לא הסכימו להכניס זאת בתנאים, ואין גם תקדים כזה בצבא הבריטי.

יש עוד שאלה פוליטית – ענין הנשק. כל החיילים המתגייסים צריכים לקבל נשק; כל החיילים יקבלו אימון צבאי. אולם כבר אמרתי קודם, שיש כאן מחסור בנשק. כשהתגייסנו לגדוד העברי ונשלחנו למצרים עבר כחודש עד שהשיגו בשבילנוּ נשק. כחודש התאמנוּ כמעט בלי נשק. אינני אומר זאת כדי להמתיק את הדברים; התנאים שבהם מקבלים אותנו עכשיו לצבא בודאי אינם אידיאליים בשבילנו. אבל אני רוצה לומר, שאם חס-וחלילה אנחנו נעמוד על השׂגת האידיאל לאלתר,– לא נשיג כּלוּם. אָמנם, בגדוּדים אלה איננו יוצרים עדיין את הכוח העברי. ואין בהם עדיין משום שיתוף במלחמה, כפי שאנחנו רוצים אותו. אבל זהו שלב להשגת דברים אלה.

ואני רוצה לומר, שכמה דברים זזו. ציינתי זאת קודם בענין העסקת התעשיה שלנו בהזמנות צבאיות ובענין גיוסנו לתעופה. אבל לא זה בלבד. יש חשיבות גם לידיעה על האימון בנשק. אינני רוצה להגזים בערך הדברים. אבל יש בזאת משום אות של רצון לשלום אתנו יותר משהיה קודם לכן. קשה להינבא, אבל אני מרשה לעצמי להינבא, כי ינתנוּ לנוּ עוד דברים.

ואמנם, היו שיחות גם על דברים אחרים. משה שרתוק, בשיחתו עם הגנרל וייול, דיבר גם על ענין הנשק ושחרוּר אסירי עכו²⁰⁴, וכן על ענין הנוטרים. ולכל הדברים האלה, בעצם, נענה באופן שווה. כלומר: הוא הכיר בדברים האלה. הוא הכיר שהגיעו לשלב כזה, שדרוש יחס אחר. ואנחנו מעונינים לחזק את הדבר. והוא תלוי קצת בהתנהגותנו. הערבים הם יותר טקטיים מאתנו בכמה וכמה דברים. אנחנו, לפי מצבנו, איננו יכולים לנקוט את עמדתם. איננו יודעים אם יעשו עם מצרים את החשבון אשר יעשו אתנו.

בענין החפרים. אני זוכר שכאשר התנדבוּ לגדוּד העברי, כתב יבנאלי מאמר שבו עמד על אירגון פלוגות העבודה. זה לא עמד בניגוּד לגדוּד; שני הדברים השלימו זה את זה. אנחנוּ – לא בענין פלוגת החפרים ולא בענין חיל-התעוּפה, ואפילוּ לא בענין היחידה הצבאית – איננו רואים את הא' והת‘. ודאי הא’ הוּא – הגנתנוּ בארץ. אנחנוּ נלחמים לשני דברים: על קיוּמנוּ ועל עתידנוּ. ושני הדברים משולבים זה בזה. העתיד תלוּי בקיוּם, אבל הקיוּם תלוּי בעתיד. עלינוּ לזכור, כי לא נוּכל להגן על קיוּמנוּ – על הישוּבים שלנוּ – מבלי שנועיד כוח להגנה. אבל, לא נוּכל להגן אם נסתפּק בדאגה לכוח הנמצא במקום. עלינו לדאוג גם לשילוּב כוחנוּ בכוחות אחרים שתפקידם הוּא הגנה על הארץ הזאת. בעצם כבר הגענוּ לשלב זה עוד בימי המאורעות, וכבר אז תבענוּ את הדבר. אמרנו: אל תטילו על הנוטרים את ההגנה על הנקוּדות הישוביות בלבד. הוציאוּ אותם להגנה על הדרכים, על מסילות-הברזל, על צינורות הנפט. עכשיו המצב מסובך יותר. אנחנוּ רוצים להגן על הארץ גם מחוץ לגבולותיה. ואינני מבין את ההיסוּסים המתעוררים אצל חברים בענין זה. אני זוכר, שכאשר דובר על הוצאת חיילים יהוּדים מהארץ, שמעתי מכם את הדברים האלה: מצרים – כן, סוריה – כן. טענות אלו נשמעו אז מפי אותם האומרים עכשיו: “אנחנו נגן על הארץ ונגן על כל מה שמגין על הארץ”. ואני חושב, שאין דרך אחרת להגן על הארץ אלא להגן עליה גם מחוּצה לה.

יערי טען עוד טענה, כי הנה משנים דברים. הנה דובר בענין בצרה וחשבנוּ שזה הישג גדול, ועכשיו – לא בצרה… ובכן, אני שואל את יערי: מה לעשות, אם מצד אחד נוקה ים-סוף מהמוקשים והתגברו במידה ידוּעה על צוללות איטלקיות – ומצד שני אין סוּריה עומדת עוד בברית אתנו²⁰⁵, ועניין בצרה יורד והולך מן הפרק, כי בשביל להגיע לבצרה צריך לעבור את דמשק… האם משום כך נסתלק מגיוּס? והרי שירוּתה של פלוגת הנהגים הוא לאותה מטרה שנקבעה מראש, אלא במקום בצרה היא תלך לעקבה ולפורט-סעיד, או שהיא תהיה בארץ. אינני רואה כל שינוי לרע שחל בענין החיל הזה.

ובענין הגיוּס לחיל התעוּפה – אני רואה בו התכוננות והכנת כוח שלנו לעתיד, ואחד ההישגים הגדולים בשותפות ממשית להגנת הארץ. המצביאים האנגליים מפקפקים אם מצרים תוכל לשמש בסיס לתמיד. יתכן, כי בלית-ברירה יצטרכו להעבירו לארץ-ישראל. אבל אוי ואבוי יהיה לנו, אם נגיע למצב זה, שההתקפה תבוא לא מצד לוב בלבד, אלא גם ממצרים. כיום מצרים היא הבסיס העיקרי של ההגנה, – על כל פנים, של התעופה – והיא גם מגינה על ארץ-ישראל.

אני רואה צורך, מנקוּדת הגנת הארץ ועבר-הירדן, לרכּז את חיל-התעוּפה באופן כזה, שיהיה מוכן לא רק להגנה בלבד, אלא גם להתקפה; שהוּא לא יחכה עד אשר יבואו מאיטליה ויפציצו פה, אלא יכביד עליהם גם מפה. האם דוקא אנוּ נשלול תכנית כאת ונאמר: “לא!”? משונה מאוד! בשעת מלחמה בעולם אי-אפשר לחשוב, שאנחנוּ נהיה מחוּץ למלחמה, והיא לא תגע בנו, או שאנחנו נשב במקומותינו… זוהי מחשבה – לא אומר של חוסר דאגה, אלא של חוסר ראיית הסכנות הנשקפות לנו וחוסר ראיית הדרך להבטיח את עצמנו בפניהן.

אני מסכּם. אני רואה בכל הגיוּסים המוצעים לנו עכשיו דרך של שותפות מסוימת, שהיא מוגבלת מאוד, ולכן איננו יכולים להסתפק בה. נבוא על סיפּוּקנוּ אם יוסיפוּ ויגדילוּ את כוח הגנתנוּ בארץ, ולא בתור יחידות-עזר בלבד, אלא גם בתור יחידות לוחמות. אבל צריך לדעת את הדרך בה נלך. ע"י דחיית השותפות המוצעת – לא נגיע לשותפות גדולה יותר. נקבל את השותפות ולא נחדל לטעון שאיננה לפי דרישתנוּ. בינתים החלוּ האנגלים להיזקק לנו יותר. ואל לנו לדחות את היד המושטת לנו. הסכנה היא משוּתפת, ואין אנוּ צריכים לדחות שותפות שאיננה שלמה עד שתבוא שותפות שלמה, כי אם כך – היא לא תבוא כלל וכלל. אני חושב, שהזיקה תגדל והשותפות תהיה שלמה יותר, ולאו דוקא מפני נאמנותם של האנגלים. בתפיסה זאת אין הבדל ביני לבין יערי ויבנאלי. אינני יודע אם הסכנות לנו אינן גדלות והולכות מיום ליום לרגל סיבוּכים נוספים בעולם. יערי שמח מאוד לידיעה שמסרתי על רוּסיה, שהיא דורשת בסיסים באיראַן. אני חרד מאוד לענין זה וחושש כי נהיה נתוּנים בסכנות גדולות יותר.

אין רוּסיה עומדת לפני כריתת ברית עם הציונוּת. איננו יודעים אם היא עומדת גם לפני כריתת ברית עם אנגליה. עוד לא נראים הדברים האלה. לעת-עתה גרמניה היא שאמרה לרומניה שהיא לא תתנגד לפלישה הרוּסית. יתכן, שעוד תהיה התנגשוּת בין רוּסיה לבין גרמניה. אבל, יודע אני, שעד היום לא היתה רוּסיה בעלת-ברית לנו במזרח. והיה קו ידוּע של הקומאינטרן לגבי הערבים. ואינני יודע למה תשתנה הפוליטיקה הזאת דוקא בתוך האנדרלמוסיה הזאת?! – בכל אופן, התקרבוּתה של רוּסיה לארץ-ישראל צופנת בחובה סכנה נוספת, שיחד עם סוכנים נאַציים ואיטלקים יגיעו גם סוכנים קומוניסטיים, אשר ישלהבו אש נגדנוּ. אינני יודע מה ירויחוּ הקומוניסטים מאש זאת. היה זמן שהם שילהבוּ בעיראק אש גדולה מאוד, והלכו יחד עם בכּר-צדקי²⁰⁶.

הסכנות מתרבות והולכות והצורך שלנו בשותפות עם אנגליה – הולך ורב. ואני אומר, כי הרבה מאוד תלוי בהיענות ובאופן ההיענות: כי אם ניתן לגיוּסים שייעשוּ באופן אַנאַרכי – הם יוסיפוּ אנשים לצבא, אבל לא יחזקו אותנוּ.

ואני רוצה להזכיר ליערי, כי השותפות שלנוּ במלחמה הקודמת ע"י הגדוּד העברי – גם היא לא נתקבלה בבת-אחת בשלמות, אלא היוּ דרגות. השלב הראשון היה “גדוּד נהגי הפרדות”. עמדתו של ז’בוטינסקי אז היתה כעמדתו של יערי עכשיו. הוּא אמר: שותפות שלמה, ושלמה בלבד! הוּא התנגד לגדוּד של נהגי פרדות. טרומפלדור ועוד אחדים אתו גייסוּ את גדוּד נהגי הפרדות. אמנם, טרוּמפלדור לא היה נלהב לכך, הוּא לא ראה בכך את יצירת הכוח העברי, אבל הוּא אמר, שזה יביא ליצירת הכוח העברי. וצדק טרומפלדור ולא ז’בוטינסקי. עכשיו המצב דומה. מה שמציעים לנו – הרי זה, מעין גדוּד נהגי פרדות, ואין הבדל אלא בזה: עתה אין זה גאַליפולי, אלא ארץ-ישראל.

אנחנוּ ניענה לדבר זה ולא מתוך שנראה בכך חזות הכל, אלא מתוך שזה מביא לקראת אותו דבר, שאנחנוּ רוצים בו.

דברי תשוּבה

הייתי פונה, קודם כל, בקריאָה לחברים, שלא ימהרוּ לקבוע את דעתם המוחלטת בענין הגיוּס. אני מבין, שהח' יערי קבע לו עמדה על-יסוד שמועות שהגיעו אליו, כאל חברים אחרים. אבל, נברר את הענין כשלעצמו ונראה: אולי אין העמדה נכונה כל-כך. הח' יערי פתח בציינו, שסטינו מעמדת הועד-הפועל הציוני. אני אומר: לא סטינו. הויכוח בועד-הפועל הציוני היה על ענין מסוים – יחידות מעורבות או יחידות יהוּדיות. ובענין זה – אין שום סטיה. להיפך, לפי האינפורמציה, אשר נמסרה בועד-הפועל הציוני, ייערכו הגדוּדים שאנוּ נקראים אליהם לפי הקו שהוסכם עליו – יצירת יחידות יהודיות וכן הגשת עזרה לגדוּדים הבריטיים, דבר שכבר נעשה. כבר ניתנה עזרה לכמה וכמה גדוּדים. אם יש מקום לויכוח, הרי זה דוקא בענין אחד, שבנוגע אליו אומר יערי, שהוּא עוד נכון לבררו – ענין גבוּלות ארץ-ישראל. ובענין זה אינני רוצה לחזור על מה שאמרתי, כי השתתפוּתנוּ בהגנה יחד עם החיל הנלחם בארץ והמגן עליה – היא בבחינת הגנה על הארץ, אפילוּ אם יוצאים מעבר לתעלת סואץ או מעבר לראש-הניקרה. אחת משתים: או שנאמר, כי איננו משתתפים בשוּם הגנה יחד עם אחרים ועזרתנוּ תצטמצם בהגנה על כל ישוּב וישוּב בלבד; או בראותנוּ שהגנת הישוּבים שלנוּ זקוּקה גם היא לעזרת ההגנה הצבאית, עלינוּ להשתתף בהגנה הצבאית הזאת, – ואז אי-אפשר לומר שנגן בעצמנו על משמר-העמק וטירת-צבי, אלא: יחד עם אחרים, ככל שיכולתנוּ מגעת, נמנע את פלישת הכוח האויב, לבל יגיע למשמר-העמק.

ט. 14 ביוּלי 1940, בישיבת המרכז של מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

אמנם, עד הימים האחרונים לא היתה היענוּת מספּקת לגיוּס, אבל עתה ניכרים סימנים של שינוי לטובה. אדישותו של הקהל בימים הראשונים של הגיוּס איננה דבר שבמקרה. מוכרחת היתה לעבור תקוּפה ידוּעה של חוסר בהירוּת. אפילוּ חברים במשקים שאלוּ: קריאת הסוכנוּת להתגייסוּת – רצינית היא או מכוּונת רק ליציאת ידי חובה? הציבוּר הרחב לא ידע כיצד עליו לנהוג. עכשיו נשתנה מצב-הרוּח בציבוּר, עמדת הישוּב לגיוּס הובהרה בהחלט, ואין אני חרד לכשלון הגיוּס. חושבני שנשלים אותו. אבל יש לדעת כי היקף הגיוּס יוּרחב בזמן הקרוב. אף הגיוּס הראשון ממדיו כבר נשתנוּ; תחילה דובר על 1800 איש לכל הפורמציות (נהגים, חפרים, חיל-התעוּפה), ועתה עלה מספרם ל-3000. מגדילים בעיקר את מספר המתגייסים ל“שירותי הקרקע” של חיל-התעוּפה. השלטונות הצבאיים החליטוּ, כפי הנראה, להקים בסיס-תעופה רציני יותר במזרח הקרוב ודרוּשים להם אנשים נוספים. כן נודע כי בקרוב יתחיל גיוּס לשירות צבאי ממש להגנת הארץ. עלינוּ להיות מוּכנים לכך. מבחינה זו ההצעות שנשמעוּ כאן הן פּאַליאַטיביוֹת – ולא תצלחנה. נידרש עתה לגיוּס כללי בארץ, לגיוּס של עשרות-אלפי חברים. ועל-כך עלינו להכריז מיד בפנים.

בקבלת-הפנים שנערכה למתגייסים הראשונים לא ראיתי “תעמולת-הוּרָא”. במתנדבי דגניה, אשדות-יעקב וכו' ראיתי חברים ההולכים לגיוּס מתוך הרגשת-אמת ציבוּרית. את היחס הזה צריך היה לבטא – וחלק מן הציבוּר ביטא אותו. היה בכך גילוּי אמת, ללא כל ניפוח העשוּי להשפיע גם על הגיוּסים להבא.

הארץ צפויה למצבים חמוּרים, ואין אנוּ יכולים ללכת לקראתם בעינים עצוּמות, באשר עומדים לפנינו תפקידים אשר לא תמיד מתחשבת בהם הממשלה ולא תמיד היא מוכנה לדאוג להם. על-כן הכרח שאנחנוּ נקבע בקרב הישוב את תפקידו של כל אחד ואחד: מי צריך ללכת לגיוּס, ומי צריך להישאר בעמדתו בארץ. היום נודע, כי מספר האנשים הדרוּשים לחיל-התעוּפה גדל פי שלושה משחשבנוּ, ואפשר שיגדילו גם את מספר האנשים לשירותים אחרים; על כן עלינוּ לעשות את החשבון הפּנימי ולדעת מה אנחנוּ יכולים לתת ומה אנחנוּ מצוּוים להשאיר כאן. בקיצור, אני מציע לערוך מחדש גיוּס פנימי כללי, ולחייב לכך את החברים שבמוסדות, בועד הלאוּמי ובסוכנוּת, ואז נוּכל להשלים גם את הגיוּסים של עכשיו, גם את אלה שיבואוּ אחריהם וגם את התפקידים הפנימיים שלנו. למעשה אני מציע לעבד את החומר של הגיוּס שנערך אחרי הכרזת המלחמה, לקבוע לאיש-איש את תפקידו ולקראו למילויו.

י. 1 באבגוּסט 1940, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

אף-על-פי שיש תקוה, כי נוּכל להשלים במשך הזמן את המיכסה לשתי היחידות היהוּדיות המתארגנות עכשיו (נהגים וחפרים), מצוּווֹת המפלגה וההסתדרות להיכנס בעבי הקורה, כי בכל זאת נשקפת סכנה, שאם לא נשלים את המכסה לשתי יחידות אלו הן תיהפכנה באשמתנוּ ליחידות מעורבות.

אך התכוונתי בעיקר להעיר הערה לענין הטיס. אין אני מפקפק אפילוּ רגע אחד, בחשיבוּת הראשונה במעלה הנודעת להגדלת מספר היהוּדים בחיל-התעוּפה. אילולא נתנוּ את המספר שנדרש לחיל-התעוּפה, כי אז היוּ השלטונות מחפשים אנשים ממקורות אחרים, ובמקום עזרה יהוּדית לחיל-התעוּפה, היתה זו נהפכת לעזרה פלשתינאית, ומבחינה פוליטית הן חשוּבה מאוד העוּבדה, כי בשעת הצורך הדחוּף באנשים לחיל-התעוּפה – ניתנה העזרה באופן מאוּרגן על-ידי הישוּב היהוּדי בארץ-ישראל. ומלבד זאת: הטיס הוּא אחד המקצועות הצבאיים החשוּבים ביותר בהגנת הארץ. פעוּלת חיל-התעוּפה היא ההגנה האֶפֶקטיבית ביותר. אנוּ רואים זאת יום-יום. והשתתפוּת היהוּדים בהדפת התקפות בחזית לוב, על-ידי עבודתם בבסיסי-התעוּפה במצרים, היא למעשה הגנת ארץ-ישראל. עם גידוּל הצורך להגן על הארץ על-ידי כוחות אויריים (כי מהאויר בעיקר נשקפת הסכנה, מלבד הסכנה של מהוּמות פנימיות), יתכן כי חלק מכוחות-האויר יצטרך במשך הזמן לחנוֹת בארץ. ברגע זה אי-אפשר לדבר על כך, אבל אני מניח כי כך יהיה הדבר במרוּצת הזמן.

אוּלם אנחנוּ מעונינים לא רק בהשתתפוּת יהוּדים בכוחות האויריים ביחידות בריטיות, כי אם שיהיה לנו טיס עברי. המאמץ הזה, שעשינו עכשיו בגיוּס לחיל-התעוּפה, לא יתן לנו את הדבר הזה; ואם אנוּ רוצים להגיע לטיס עברי אנו מצוּוים על מאמצים אחרים לגמרי. ודאי, אם הכוח שלנו, שישתתף בחיל-התעוּפה במצרים, יוכיח את כשרונותיו ויצליח – ישמש לנוּ הגיוּס הזה, בלי ספק, עזר רב. כשם שמתן אנשינו בשעתו להשלמת יחידות בריטיות של ה“רויאל אינג’ינרס” עורר אצל שלטונות הצבא את המחשבה בדבר הקמת יחידה טכנית של ה“רויאל אינג’ינרס”, שהיא למעשה עברית ברובה המכריע – כן אפשר לומר, כי המאמץ שעשינו עכשיו לגיוּס לחיל-התעוּפה יכול לשמש יסוד לטיס עברי. יחד עם המאמצים שאנוּ עושים עכשיו להעמיד אנשים לצורך ההשתתפוּת במלחמה ובהגנה על הארץ ע"י התגייסוּת לשירוּת בטיס הבריטי – אנוּ מצוּוים על מאמצים נוספים כדי להניח יסוד לטיס עברי, ולארגן זאת כך שנוּכל ללחוץ על השלטונות לקראת יצירת יחידות-טיס יהוּדיות. הדרך הנראית לי לתכלית זו היא: יחד עם פעוּלת הגיוּס שאנוּ עושים עכשיו, יש צורך לשגר מארץ-ישראל לאמריקה קבוּצת אנשים, שתפקידה יהיה למצוא ולעורר שם כ-500 צעירים יהוּדים להתאַמן בטיס. חושבני שעדיין יש ברשוּתנוּ שהות של חצי שנה או שנה לתכלית זו – עד שאמריקה תצטרף למלחמה. כיום מרשים לאמריקנים להתנדב לצבא הבריטי (לשם כך הם צריכים לעבור לקנדה), וזה מאַפשר גם לנוּ לפעול. כשהייתי באמריקה לא היתה אפשרות כזו, בגלל ההקפדה על חוק הניטרליות. שם מאפשרים למתלמדים – ביחוּד בבתי-הספר הגבוהים – להתאַמן על חשבון הממשלה. עלינו לעשות מאמצים כדי לארגן מאות אחדות של צעירים מתאימים, שיקבלוּ אימון זה, ואחר-כך יתנדבוּ לחיל-התעוּפה הבריטי-עברי. לשם כך יש לדאוג לציוּד אוירי. אילו יכולנוּ להשיג מספר לא-גדול של אוירונים, כי אז היוּ טייסים מאוּמנים – יחד עם מטוסים מוּכנים – מהווים מכשיר-לחץ גדול על השלטונות הבריטיים לשיתופנו בטיס, כיהוּדים.

והערה לענין ההצהרה של המתגייסים בדבר מקום שירותם. יש ללכת בנידון זה בעקבות הנסיון של ההתנדבוּת במלחמה הקודמת. כשהתחלנוּ אז במו"מ עם הממשלה על מקום שירותם של הגדוּדים העבריים, השיבוּ לנוּ בדיוּק מה שמשיבים השלטונות עכשיו: כי לא יקבלוּ שוּם איש אם לא יתחייב להיות מוּכן ללכת לכל מקום שיידרש. ואמנם חתמנוּ על הודעות כאלה, אלא שהוספנוּ על כך תזכיר בשם ועד המתנדבים, ובו ציינוּ את מטרת התנדבותנוּ ואת רצוננוּ לשרת בארץ-ישראל דוקא – ובבוא השעה, כשרצו לפזר אותנוּ ולשלחנוּ למצרים ולקפריסין, הסתמכנוּ על התזכיר. תזכיר כזה צריך להישלח גם עכשיו, ועליו צריך להיות חתום מוסד לאוּמי. הוּא צריך, כמובן, להיות מנוסח בזהירות רבה, אבל אין ספק כי נודעת לו חשיבות רבה.

ואשר לתמיכה במשפּחות המגוּיסים. במלחמה הקודמת היה קיים מוסד מיוּחד, שבראשו עמד פינחס פרידמן²⁰⁷, וגויסו אז כספים לצורך זה. עכשיו, גם אם ישאו פרי המאמצים אצל השלטונות ויועלה שיעור התמיכה למשפּחות – לא תיפתר השאלה כּוּלה, ויש ליצור בישוּב קרן לעזרת משפחות המתנדבים.

יא. 1 באוגוסט 1940, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרוּת העובדים    🔗

לא קל לי לדבר, היות ואני רואה שהרוב איננו בדעתי. אני בעד התנדבוּת ולא בעד גיוּס. חושבני שיש די מתנדבים בארץ-ישראל בקרב הציבור כולו ובקרב תנועת הפועלים, אף-על-פי שענין הגיוּס מתנהל בעצלתיים. נזק רב נגרם לענין ההתנדבוּת על-ידי כך שהופכים אותו לענין של כפיה, בשעה שאין צורך בזאת – יש די אנשים שילכוּ מרצונם הטוב. נחוּצה לנו התנדבוּת לא רק בשביל הגיוּס הזה. אין אני מבדיל בגיוּס זה בין חלק לחלק בצבא – כל היחידות נחוצות למלחמה ולהגנת הארץ, גם אם הן חונות במצרים. יותר מזה – השתתפוּתנוּ בתור יהוּדים במלחמה עם ההיטלריזם היא חובה בשבילנוּ. בתור ציבור יהוּדי בעל-הכרה אנוּ צריכים ליצור התנדבוּת גדולה ואטמוספירה כזו שכל אחד יראה חובה לעצמו להתנדב.

אשר למוסדות ההסתדרות ויחסם למשתמטים – ארם התווכח עם אברמוביץ'²⁰⁸ בענין הפּאציפיזם. חושבני כי פּאַציפיזם, שפּירוּשו בריחה מהמלחמה, הריהו פאציפיזם של פחדנוּת. פאַציפיסט שילך לגרמניה וילחם שם במלחמה, הריהו פאַציפיסט אמיתי, לוחם, המעורר כבוד. יכול להיות גם מקרה אחר, כאשר קרה לי: הטלתי תפקיד על חבר והוּא אמר לי: “כיון שהטלת עלי – אעשה, אבל אני מודה לפניך שאני מפחד”. הודיתי לו בעד גילוי-הלב ושיחררתי אותו מהתפקיד. אבל אני שולל מראש כל השתמטות מגיוּס העוטפת את עצמה באיצטלה של פאַציפיזם.

אני בעד הסאַנקציה שמציעים לנוּ, אבל לא בתור אמצעי של כפיה להתנדבוּת, כי אם בתור אמצעי לשמירת הטוהר בתוך מוסדות ההסתדרות. איש שהסכים מראש לגיוּס ולהגרלה מתוך תקוה שהגורל יפול על אחר, צריך לעמוד למשפט ולהיענש בעד זיוף זה. הוּא איננוּ ראוּי לעבוד במוסד הסתדרוּתי.

לתעופה התגייסוּ יותר מאלף איש, ואילוּ לנהגים ולחפּרים – פּחות. האם זה מוּצדק? האם לא היינוּ אנחנו צריכים לחלק את האנשים? בקרוב יהיוּ גיוּסים נוספים ואינני יודע אם נצטרך להתווכּח שוּב עם השומר הצעיר. הגיוּסים הבאים יהיו חשוּבים בעיני יותר מגיוּסים אלה.

*

אני יודע כי מה שיהיה אחרי המלחמה תלוּי במידה רבה בזה שייעשה בזמן המלחמה. ועל כן הייתי רוצה שנרכז את מחשבתנוּ במה שנעשה בזמן המלחמה ולא במה שיהיה בעתיד. אינני יודע מה יהיה על יהדוּת רוּסיה ואמריקה – יכול להיות שכל התקוות תתגשמנה או תתבדינה. אבל עלינוּ לעשות עכשיו כל מה שאנוּ יכולים לעשות.

לדעתי, גם הפסימיזם בנוגע ליהדות אמריקה איננו מוצדק. יש דור צעיר באמריקה, לא ציוני, שהוא מלא גאוה על הנעשה בארץ. אנחנוּ יכולים לטפח הרגשה זאת בקרבו ולהפוך אותה למעשים.

הייתי רוצה להציע הצעה צנועה: משלחת גדולה אין בה תועלת עכשיו. – המצב משתנה מיום ליום, וכעבור חודש-חדשיים לבוא השליחים, עלוּלים אנשי אמריקה לומר להם: אין אתם עולים עלינו בידיעת המצב בארץ, גם אַתם רחוקים מהארץ כמונוּ. עלינוּ לעשות מאמץ ולקיים, במצב מסוּכן זה, קשר תמידי עם אמריקה ע"י שיגוּר רצוּף של שליחים – שליח חדש מדי חודש או חדשיים, שיביא מפעם לפעם את דבר הארץ לאמריקה; צריך לצייד את השליחים היוצאים לאמריקה בתכניות מסוימות. בזמן האחרון אני נתון כולי לדאגה להתגוננותנו: ארץ-ישראל מחוסרת כל הגנה. היום מפציצים את חיפה; מה יהיה מחר מחרתים, כאשר תיפתח החזית במצרים? הממשלה איננה מתכוננת להגן על הארץ. הלך-הרוח השורר עתה באנגליה – ריכוּז ההגנה סביב האי האנגלי והזנחה בשאר חלקי האימפריה. הלך-רוח זה אולי הוּא מוּצדק ואולי איננו מוצדק, אבל עלינוּ להסיק ממנוּ מסקנות.

חושבני שאפשר לקיים איזה שיתוּף עם אמריקה גם בשטח הפעוּלה הפוליטית. אילו היתה התנדבוּת יהוּדית בנפש וברכוש ליצירת יחידה של טייסת עברית, אפילו יחידה קטנה, אשר חבריה התכשרו באמריקה – עצם מציאוּתה היתה מהווה לחץ על לונדון וגם על אנשי אמריקה. אמריקה לא תעשה בלי לונדון, כי אם לונדון לא תסכים לא תקום יחידה כזו, ולונדון לא תעשה בלי לחץ מאמריקה.

על כל פּנים, אל לנוּ לייאש את עצמנוּ מפּעוּלה על יסוד ניתוּחים של חולשותינוּ.

יב. 12 בספטמבר 1940, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרוּת העובדים    🔗

ביום בו תכריז הממשלה (וזה יהיה בימים הקרובים!)²⁰⁹ על הגיוּס לפלוגות הראשונות של חיל – שקוראים לו אקטיבי – בו ביום תיווצר בציבור אטמוספירה מסוימת של הליכה לקראת הגיוּס, הליכה שמצד אחד תעשה את המוסדות היהוּדים לשליטים על הגיוּס; ומצד שני תגלה את הנכונות היהוּדית להשתתף בדבר זה.

מאת הועד הפועל של ההסתדרות נדרש דבר קטן, שהוא יצרף את עצמו למוסדות הלאוּמיים הכלליים, להנהלת הסוכנוּת ולועד הלאוּמי, אשר בודאי יפרסמוּ, ביום הודעת הממשלה על הגיוּס, כרוז משלהם – ויופיע גם הוּא בכרוז או בהודעה לחבריו וידרוש אותה דרישה, אשר נתקבלה, בעצם, בארגון ההגנה. לא מעטים הם החברים שפניה זאת של הועד-הפועל תקבע את דרכם.

בנוגע לגיוּס זה עצמו היה לנו רושם שאין צורך להתווכח עוד. כי אם גם יש בינינו חילוּקי-דעות, הרי לא בנוגע לגיוּס זה. הממשלה נקטה לגביו את שיטת המינימום שבמינימום של דרישות. היא לא עשתה זאת למעננוּ. הממשלה ידעה ויודעת, כי אם תהיינה יחידות עבריות הרי אין צורך בשוּם תנאים כדי להשיג עוד 400–500–1000 יהוּדים בשבילן, גם אם לא כל הציבור יסכים לזה אלא חלק ממנוּ בלבד. אוּלם פה נכנס גורם אחר לגמרי – הגורם הערבי. והערבים אינם רוצים להתגייס לצבא לוחם בשביל אנגליה. אלא מה? נוטאַבלים ערביים אומרים מה שחלקים בתוכנו אומרים: ”על משקי אני אגן! על כפרי אני אגן! לא יותר". והממשלה, שלא רצתה להפלות בין ערבים ויהוּדים, והיא לא רצתה ליצור חיל יהוּדי וחיל ערבי, אלא חיל ארץ-ישראלי, – נאלצה סוף סוף להיענות ללחץ היהוּדים שאינם רוצים חיל ארץ-ישראלי, והריהי מארגנת פלוגות ערביות ויהודיות לחוד. ולשניהם – גם לחיל הערבי וגם לחיל היהוּדי – נותנים אותם התנאים. הממשלה עומדת ומכריזה: עשינוּ כך לא מפני שהיהוּדים דרשוּ זאת. גם בלונדון לא דרשוּ כלל, לא וייצמן ולא בן-גוריון, שהשירות בצבא יהיה בגבוּלות ארץ-ישראל בלבד, ושלא יקחוּ חלילה את החיילים היהוּדים לסוריה או למצרים. הערבים דרשוּ זאת וזה ניתן ובצוּרה שזה ניתן. היתה דרישה ליחידות יהוּדיות. היתה דרישה שלא יוציאו כוחות רבים מהארץ. “חוץ-לארץ” היתה אז צרפת, ולכך דרשנוּ שילכו לשם יהוּדים מארצות אחרות. אלא שהוספנוּ, כי לדעתנו עשוּי גרעין של יהוּדים של יהוּדים מארץ-ישראל לחזק יחידות אלוּ.

והדרישה הזאת ליחידות יהוּדיות נתמלאה בגלל דרישת הערבים. ולמרות שיש לחץ ערבי – אין ממהרים לשנות את הנוסח של ההודעה. אני רוצה לומר, שגם במלחמה הקודמת היוּ הכרזות בפרלמנט האנגלי על כך שנוצר כוח יהוּדי, אשר ישרת בגבוּלות הארץ. וּבכל זאת, כאשר רצינוּ אז נוסח אחר, אמרו לנוּ: לא! גם אני הייתי רוצה, כמו ריפתין, נוסח אחר: לא התנדבוּת לחיל הבריטי כי אם לחיל עברי, הקשוּר בחיל הבריטי. אבל אני יודע, שזה חלום, ואם איאחז בזה – הרי זה ישמיט מידי אותו מנוף גדול, אשר בעזרתו אני יכול להגיע ליצירת כוח עברי. ויצירת כוח עברי – חשוּב בשבילי יותר מנוסח זה או אחר. הממשלה כאן איננה להוטה כל-כך אחרי יצירת כוח עברי דוקא בארץ-ישראל. היא מציגה מכשולים בלי סוף. ואחרי שהכריז אידן²¹⁰ מה שהכריז, נמצא מצביא אנגלי שהסביר בפשטוּת שגיוּס הפלוגות הללו מתעכב הואיל וחיל זה נועד בעיקר בשביל ארץ-ישראל, ואם כן – הכרח שממשלת ארץ-ישראל תאמר את דברה בענין זה. והממשלה הארץ-ישראלית מעכבת! היא איננה כל-כך כמהה לכך… ואנחנוּ נתחיל בכל מיני השתמטויות בשל נוסח וכיוצא בזה? הדבר עלוּל להביא חיזוּק נוסף למי שאיננו רוצה ביצירת כוח עברי.

אנחנו עומדים במצב כזה שברצון או שלא ברצון יזקקוּ לנוּ בזמן הקרוב ביותר. באחת הישיבות הקודמות כבר סיפרתי כיצד נזקקוּ לנוּ בענין חיל-התעוּפה. והן זה היה, בעצם, מקרה. ומקרים כאלה יכולים לחזור, כי עכשיו מתכוננים ליתר אקטיביות גם במצרים וגם בסוריה, ויזקקוּ ליתר כוח. ואוּלי יזקקוּ לנוּ. עלינוּ ליצור, איפוא, את התנאים, שבשעה שיזקקוּ לנוּ נהיה מוּכנים ושלא תהיינה תואנות לדחות אותנו. בגיוּסים שהיוּ הצלחנוּ במידה רבה במובן זה. יש לנו “דרישות שלום” חשובות מאוד מאלה שהתגייסוֹּ לחיל-התעוּפה במצרים. הם כבר נתפזרו לעבודתם לכל הפינות הדרוּשות. עובדים עבודה חשוּבה ומרוצים. אבל, בעיני חשוּב יותר – שמרוצים מהם! אני מעריך מאוד את הדעה שיש עליהם, כי זה נותן תקוה לעתיד.

היחידות שתתגייסנה עכשיו – הצלחתן מותנית בדרך הליכתן ובחומר שממנוּ תורכבנה. אומרים לנוּ שזוהי התחלה. ולפיכך צריך לעשות הכל כדי שהגיוּס הזה ייעשה במהירות האפשרית ובהנהלתנו²¹¹. הממשלה עדיין לא הסכימה לכך שזה יהיה בהנהלתנוּ. היתה הצעה מאת הסוכנוּת שהיא תתן את האנשים. אם נהיה מוּכנים הרי אנוּ יכולים להיהפך לסוכנוּת היחידה לגיוס, ואנחנו מיוּפּים-כוח גם לבחור את החומר האנושי.

ולדברי הח' ריפתין: ארגון ההגנה בארץ-ישראל – ולפניו “השומר” – ראה את עצמו תמיד כגרעין ליצירת כוח עברי בכל הצורות, והוּא לא הסתלק מזה מאז היותו ועד היום. וגם עתה נכנסות התכניות ליצירת כוחות צבאיים עצמיים יהוּדיים לתחום פעוּלתו של הארגון. ביחס לגיוּס זה הוּא הביא את הצעותיו לפני המוסדות העליונים. מי שרוצה לערער על כך לפני הועד הפועל הציוני – יכול לעשות זאת. אבל ארגוּן ההגנה הוּא, בכל אופן, בסדר גמוּר.

יג²¹² 26 בספטמבר 1940, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרוּת העובדים    🔗

אני רוצה לומר לחזן שלולא הסכמתי לדעתו בדבר סנקציות כלפי משתמטים מגיוּסים²¹³ הייתי יכול לתרץ את הקוּשיות הטכניות על-ידי כך שהייתי קובע שהסנקציות לא תהיינה ברשוּתו של נותן העבודה, כי אם ברשותה של אינסטנציה מרכזית. אבל גם אני, בכל אופן בתקופה זו, נגד סנקציות כלכליות כל שהן מטעם ההסתדרות או הועד הלאוּמי. אני רואה סכנה גדולה בסנקציות, מפני שהן עלוּלות ליצור אידיאולוגיה של אי-התנדבוּת. עכשיו אין היא קיימת, אבל היא יכולה להיווצר בלחץ מסוים. זה מבחינה עקרונית. מלבד זאת אינני רואה כל צורך מעשי בסנקציות. איננו במצב כזה שאנוּ זקוּקים להן.

אין הרגשתי כהרגשת ברל שארגון ההגנה מתרוקן. ארגון ההגנה נתן כוחות, אבל עודנוּ רחוק מאוד מהתרוקנוּת. אין שוּם סכנה לכושר ההגנתי שלנוּ לרגל הגיוּס הזה.

אילו היו רואים, כי בארץ הולך ונוצר כוח עברי ממשי, שהממשלה מגייסת את היהוּדים לא טיפין-טיפין ובסייגים, היתה נוצרת אטמוספירה אחרת סביב הגיוּס; היתה התנדבוּת הרבה יותר גדולה. זוהי הכרתי העמוקה. בדרך כלל אני בעד התנדבוּת – עוד מימי הגדוּד הקודם. הויכוּח הזה קיים בינינוּ מאז, ואני נשארתי בדעתי – אני מאמין שתהיה התנדבוּת והיא תתן לנוּ כוחות.

אני יודע שגדוּד שלנוּ יצטרך לעמוד במבחנים שונים, ואולי גם יהיוּ לו תפקידים אחרים מלבד הגנת הארץ ומלחמה באויב חיצוני. יתכן שיהיה לו אותו תפקיד שהיה לגדוּד העברי במלחמה הקודמת – הגנה על עמדתנוּ הלאוּמית, העברית, גם כלפי השלטון. במקרה זה חשוּב ההבדל שבין כוחות הבאים בהתנדבוּת לבין כוחות שמגייסים אותם באונס.

יש הבדל רב בין סנקציות ציבוּריות, שכוונתן ליצור אטמוספירה מסוימת בארץ, לבין סנקציות כלכליות. אני בעד סנקציות של מפלגה, סנקציה מוסרית. אני מתנגד לכך שנכריח מישהו להתגייס על-ידי הרעבתו.

אנוּ עומדים לפני גיוּסים נוספים בארץ. הממשלה תיזקק לנו. בהכרזתה על הגיוּסים הקודמים היא הודיעה על פרינציפּ של שויון מספרי בין היהוּדים והערבים. אבל כבר עכשיו ברוּר שמספר היהוּדים עולה בהרבה על מספר הערבים, ובכל זאת יש רמזים שהממשלה תגייס עוד יהוּדים. בינתיים הוברר, שבין הרווקים יש רבים שתלויות בהם משפּחות. אין לחשוב שהאימפריה הבריטית תשנה את דרגות המשכורת בצבאה ותתאים אותן לצרכים שלנו.

יד. 29 באוקטובר 1940, בישיבת הועדה המדינית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

אם הידיעות שהגיעוּ מלונדון נתפרשוּ נכונה, הרי שלפנינוּ אחד הדברים הגדולים שנתרחשוּ בתקוּפה זו, מבחינתנוּ אנוּ²¹⁴; כמוּבן – אם התכנית תתגשם. גם האישוּר בכתב הוּא מאורע פוליטי חשוב מאוד. הסכמת הממשלה הבריטית להקים כוח צבאי יהוּדי, דוּגמת צבאות בעלות-הברית האחרות שלה; הסכמתה לראות אותנוּ כצד לוחם במלחמה זו – היא דבר שנודעת לו חשיבוּת פוליטית ממדרגה ראשונה. לפני זמן-מה פירסם ד. בן-גוריון, בעתון הציוני באנגליה, מאמר בשם “צבא יהודי”²¹⁵. באותו מאמר מדוּבר על חובתנוּ להשתתף במלחמה כצד לוחם, הואיל והמלחמה היא ביהוּדים. והנה ניתנה לנוּ עתה אפשרוּת זו, והיא חשוּבה מאוד. על כן נראית לי מוּזרה במקצת תגוּבתו של בן-גוריון מאמריקה; אני יכול להסביר את התגוּבה רק בכך, שלבן-גוריון ידוּעים אוּלי דברים שאינם ידוּעים לנו; יתכן כי הוּא רוצה להשיג מיטב התנאים בשביל הכוח הזה ונראה לו כי אפשר להשיגם. אנחנוּ צריכים, כמובן, להשתדל במיטב יכולתנוּ להשיג תנאים טובים יותר ככל האפשר, כדי שהכוח הצבאי היהוּדי לא יהיה כוח-סתם המשתתף במלחמה, אלא כוח יהוּדי להגנת הארץ. אבל אני מצדד בהחלט בדעתם של חברינוּ בהנהלת הסוכנוּת, כי אנוּ חייבים לתבוע מכּסימוּם של תנאים טובים, אך לא עד כדי דחיית התכנית. אני מקבל, איפוא, את הנוסח של משה שרתוק: לעמוד על הוצאת אנשים מן הארץ במידה מינימלית בלבד, להבטיח אפשרויות יתר של שימוּש בכוח הזה להגנה על ארץ-ישראל, אבל לא לדחות את התכנית. אני מציע לאשר את העמדה שנקטוּ חברינוּ בהנהלת הסוכנות.

טו. 19 במארס 1941, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

דובר כאן בשאלת העליה, עליה גדולה לאחר המלחמה. כדי לחנך את הציונוּת לחשוב על כך, הכרח הוא שכבר היום נאסור מלחמה להצלת יהוּדים ולעלייתם לארץ. בלעדי זאת לא ייקלטוּ הדברים על עליה גדולה. אינני יודע מה היא עכשיו האפשרות להציל יהוּדים, אבל נעלה מכל ספק הוּא, שיש לנצל עכשיו כל אפשרות של מלחמה לעליה, המחנכת לקראת הקלטת הרעיון של ראיית ארץ-ישראל כפתרון לשאלת היהוּדים וכמקום לעלייתם. יתכן כי אי-אפשר עכשיו להציל רבים מאוד, אבל עדיין יש אפשרות להציל יהוּדים, וצריך שיורגש בתוכנוּ כי אנחנוּ מרכזים כוחות למלחמה להמשך העליה.

שמעתם הערב על הדחיה שחלה בהקמת צבא יהודי²¹⁶. אומרים כי הדחיה היא לששה חדשים. אינני יודע מה יקרה בעוד ששה חדשים, אפילו תסכים הממשלה להקמת צבא יהוּדי, כי בינתיים עלוּלה אמריקה להיכנס למלחמה, ואז גם היא תהיה סגוּרה בפנינוּ לגיוּס אנשים לצבא היהוּדי. אני חושב, כי לאחר שאמריקה תיכנס למלחמה ילקח כל צעיר לצבא האמריקאי. אנחנוּ חייבים להוציא מן הארצות צעירים שנידונו לכליה – גם כדי להצילם וגם כדי להכין מהם רזרבה לכוח הצבאי היהוּדי. דבר זה דרוּש, לכל הדעות, אבל לשם כך יש לעשות מאמצים מסוימים.

על ידי ריכוּז הציבוּר שלנו והציבוּר הציוני בכללו, וליכוּדו לקראת מפעלים כאלה, נעשה לליכוּד ולהגברת כוח הרבה יותר מאשר על-ידי ניסוּח פרוגרמתי בלבד, אם כי אינני מקל גם בערכו של ניסוּח. אין ספק, שבמלחמה הזאת, שבה חייבת שאלת היהוּדים להיות מוצגת לפני העולם, צריך שנדע את דרכנוּ ונדע להציגה לפני עצמנוּ ולפני העולם כאחד. בכך אני מסכים לדברי בן-גוריון.

ענין העליה, שדיברתי עליו, מחייב מאמצים, גם בארגוּן וגם בנכונוּת למלחמה להעלאת העולים עם הגיעם לחופי הארץ. יש ידיעה שהיום הגיעה אנית-מעפילים לארץ²¹⁷. יהיה צורך בפעוּלה להורדתם לחוף, וההיענוּת של ציבוּרנוּ לפעוּלה זו תקבע במידה רבה את גורלן של שאלות גדולות יותר מעלייתם של 800–700 איש.

הדבר השני שברצוני לעמוד עליו הוּא – הגיוּס. אף-על-פי שענין הקמת הכוח הצבאי נדחה לפי שעה בלונדון, הריני חושב שאין אנחנוּ צריכים להרפות ממנו, גם פה וגם בלונדון. עלינו לחזור ולהציג שאלה זו לאור הסכנות הצפויות לארץ ולבסס את דרישתנוּ על רצון היהוּדים להשתתף במלחמה זו בתור עם. הגיוס והעליה קשוּרים זה בזה. בהזדמנות זו אעיר הערה בנוגע לפלוּגות ה“בּאַפס”: אני מעריך, כמוּבן, מאוד את פלוּגות ה“בּאַפס” ואת הישארותן בארץ, אבל על החברים לדעת כי הישארות זו יוצרת בעיות – הן אצל מפקדי הפלוגות והן אצל חייליהן. הבעיה פשוּטה מאוד: הפיקוּד על ה“באפס” הוּא ברוּבו אנגלי; אמנם יש גם קצינים יהוּדים, אבל הם ממלאים תפקידים שניים במעלה; הפיקוּד האמיתי הוּא בידי האנגלים, ואלה, שהם על-פי רוב בחורים טובים מאוד ומקיימים יחסים טובים עם הקצינים והחיילים היהוּדים, מתחילים לשנוא את היחידות היהוּדיות; הם טוענים: משפּחותינוּ נשארוּ באנגליה, עוברת עליהם כוס המלחמה; חברינוּ נלחמים, ואנחנוּ נידונים להיות נטוּלים כל אפשרוּת של השתתפות במלחמה מפני שצירפוּ אותנוּ ליחידות יהוּדיות ואסרוּ עלינו להילחם, באשר זהוּ “חיל מצב” בארץ-ישראל. דבר זה יוצר יחסים קשים בין האנגלים והיהוּדים והרגשה קשה אצל החייל היהוּדי עצמו. כבר נתקלתי בתופעה, שחברים טובים (גם חברים מ“השומר-הצעיר”, למשל, שדרשוּ כל הזמן, שהיחידות היהוּדיות תישארנה בארץ), באים ואומרים: באופן אישי אנו נכונים לוותר על עמדתנוּ, כי מצבנוּ הוא ללא נשוא; סוף סוף תפקידו של חייל הוּא להשתתף במלחמה ואם נוטלים ממנוּ את האפשרות הזאת ומשאירים אותו במערכה שהיא שניה בדרגה – הרגשתו קשה. מכל מקום ברוּר, כי אין אנוּ יכולים לוותר על מציאות כוח יהוּדי בארץ, ביחוּד לקראת המצבים החמוּרים העלולים לבוא עלינוּ בארץ. אבל, לדעתי, חובתנוּ היא לדרוש גיוּס הרבה יותר גדול בתנאי שישאירוּ חלק מן היהוּדים כחיל-מצב בארץ. אפשר להגביל חלק זה, אבל יש לעשות זאת בלי ליטול מן היחידה היהוּדית – לכשתיווצר, את האפשרוּת של השתתפוּת במלחמה.

אשר לסיבות של חוסר התגייסוּת – אמנם, עובדה היא שרבים אינם רוצים להיות חיילים. אבל אין זו הסיבה העיקרית. קצב ההתגייסוּת תלוּי גם באוירה מסוימת, והאוירה בארץ כיום אינה מסייעת להתפּתחוּת הגיוּס. ומדוע נוצרה אוירה כזאת? סיבות רבות לכך – גם מצב היהוּדים שנתגייסוּ לצבא וגם המצב הציבוּרי בתוכנוּ. רק אם תשתנה האוירה הזאת, ותהיה רוּח אחרת בתוכנוּ, יוגבר גם קצב הגיוּס.

ולבסוף הערה לענין ארגוּן ההגנה. אין צורך לקדש מלחמה לדבר שהוּשג. רק רעה עלוּלה לצמוח מכך. המרות הפוליטית של ההסתדרות הציונית, ואף הפיקוּח המעשי שלה מוּכּרים הם. אין הדבר טעוּן אלא הגשמה, והוּא גם הוגשם במידת-מה, אם כי לא במלואו, באשר יש חלקים העומדים מבחוץ ורוצים להרוס את הקיים. אם נדע להכניס חלקים אלה למסגרת המוּכּרת ולתנאים המוּכּרים נבצר את ארגוּן ההגנה. כל הדיבוּרים על ארגוּן ההגנה ותפקידיו בשעה זו אין בהם מועיל בשעה שבו עצמו חלה ירידה, הנמשכת והולכת. הגורמים לירידה זו: 2200 מחברי ארגוּן ההגנה – מהם כוחות חשוּבים, נתגייסוּ לצבא ללא כל אפשרות למלא את מקומם על-ידי חינוּך ואימוּן והגדלת השוּרות, וגם מחמת המצוּקה הכספית. ואם לא יימצא פתרון לכך, – שוא כל הדיבוּרים. לדעתי, גם מילוּי התפקידים האחרים שלפנינו בשטח העליה וההתישבות, קשוּר במידה רבה בשאלת האמצעים. והבור לא יתמלא מחוּליתו. כדי להגדיל את האמצעים צריך שתהיה התנדבוּת והיענות רבה בעם. וזה מביא אותנוּ למחשבה על פעוּלת החינוּך הציוני בגולה ובארץ. כשבאה הידיעה על הפרדת המגבית באמריקה²¹⁸, שמחנוּ לקראתה משני טעמים: ראשית, מפני שמגבית ציונית נפרדת נותנת אפשרות להתחיל בפעוּלת-חינוך ציונית גלוּיה ורחבה, ושנית – על-כל-פנים זו היתה הרגשתי – מפני שמגבית ציונית פותחת אפשרות להצגת תפקידים חשוּבים חדשים לפני הקהל, שבהתבסס עליהם אפשר לבוא אליו בתביעה מוּגבּרת. המשכת המגבית המאוּחדת, ששוּב הוסכם עליה, חסמה דרכים אלה במידה ידוּעה, אבל לא לגמרי. עדיין יש אפשרוּת לציונוּת המאוּרגנת להופיע בדרישות נוספות בצורה זו או אחרת. אין זאת עבודה קשה, אבל זוהי אחת הדרכים להפחת רוח חיים בתנועה. אם לגבי הארץ המעשה הוּא המחנך, הרי לגבי הגולה – הטלת חובות יתירות היא גורם מחנך.

כל זה מחייב גם תכנית מעשית של הוצאת כוחות לגולה. ולתפקיד זה יכולים אנוּ להיעזר רק במעט בתוספת הכוחות שבאוּ אלינו מן הגולה. דוקא המושרשים מאוד בארץ חייבים להוציא עכשיו אנשים לפעוּלות שונות בגולה.

טז. 1 באפריל 1941, בישיבת מזכירוּת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

כופר אני בערכו ההגנתי של חיל-המצב בשביל הארץ. פלוגות “באַפס” אין לראות בהן כוח להגנת הארץ מבחינתנוּ אנוּ. בבוא השעה והאנשים יהיוּ דרוּשים לצרכי הגנה אפשר ויהיה עליהם למרוד, ואין אני יודע אם החומר האנושי אשר נתנו ל“באַפס” יהיה מוּכן לכך. עם זאת איני מטיל ספק בערכן של פלוגות ה“באפס”, כי הגנת הארץ כיום אין פירוּשה עמידה נגד כנופיות ערביות דוקא. הארץ עלוּלה לעמוד לפני סכנות רציניות יותר, ואז יהיה לה, להשתתפוּתנוּ במלחמה כיהוּדים, ערך חשוּב גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה הגנתית. הפחתת הסכנה שהיתה צפוּיה לארץ מצד החזית בלוּב – גם לה ערך רב מבחינת הגנת הארץ. אבל יש לדעת, כי צבא איננו מיועד בדרך כלל לתפקיד של הגנה מבחינתנוּ אנוּ.

ואשר לאופן השתתפוּתנוּ בצבא. – איני יכול להבדיל, מבחינת הגיוּס, בין “באַפס” לבין פלוגות-ההובלה: אם תהיה התנגדוּת בציבור, היא תהיה לשתי הפורמציות גם יחד. הדכאון בקרב פלוגות ה“באַפס” גדול עתה יותר מאשר בכל מקום אחר, כי הבחוּרים שלנו שרוּיים בהרגשה שאין הם עושים דבר חשוּב. השלטונות צריכים עתה להוכיח כי אמנם נכונים הם לעשות את השינוּיים והתיקוּנים הנדרשים על-ידינוּ. השינוּי העיקרי הוּא – שהפלוּגות תיקראנה באופן רשמי יהוּדיות; השינוּי השני – גיוּס אנשים לא מארץ-ישראל בלבד, אלא גם מהפליטים אשר במאוריציוס, מבוּלגריה, ממחנות הפליטים אשר בארץ וכו'. אם נראה נכוֹנוּת לתיקוּנים רציניים, יהיה זה מחובתנוּ לעשות כמיטב יכולתנוּ להתעוררוּת מחוּדשת של התנדבוּת לצבא, ואם לא נעשה זאת – נגרום נזק לעצמנוּ. אוּלם אני חושש שעד לשינוּיים “נצנן” את ענין הגיוּס, ולא נוּכל עוד לשוּב לעורר את הציבוּר מחדש גם אם יחוּלוּ השינוּיים. על כן צריכה שאלת הגיוּס לעמוד תמיד על הפּרק אצלנוּ, עד אשר נראה נכונוּת מצד השלטונות להגשמת התיקוּנים הנדרשים על-ידינו. בבירורים הציבוריים יש להדגיש את ערכו של הגיוּס לבל יהיוּ בנידון זה שוּם ספיקות.

יז. 24 באפריל 1941, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרוּת העובדים    🔗

קודם-כל, על הנעשה בקרב הערבים. עכשיו יש אפשרוּת לעמוד על המתרחש בארצות השכנות, מפּי הגולים משם, המעוּניינים שנדע קצת את המצב הרע שבו הן נתונות. אנשים אלה, ביניהם מיניסטרים וכו'²¹⁹, אחראים במידה רבה לכך שהמצב בארצותיהם הגיע לאשר הגיע.

מתברר כי סוריה, שעד לפני זמן לא רב היו בה חלקים פרו-בריטיים חזקים למדי, נעשתה כמעט כולה פרו-נאצית, מתוך אמונה בנצחון גרמני קרוב. חילוּפי הממשלה בעיראק והשלמת הממשלה הבריטית עם הממשלה הקיימת, חיזקוּ מאוד את החלקים האגרסיביים בתוך הציבוּריוּת הערבית, מאחר שהם רואים שאנגליה משלימה עם מהפכה בכוח.

אנשי האופוזיציה הערבית נתונים ממש בפחד מות, מפני שני דברים: א) פן תגע בהם החרב הראשונה. הם אומרים: אתם היהודים בטוחים הרבה יותר מאתנו. לכם יש ישוב, יש כוח, לא ירצו להפקיר אתכם. אנחנו מופקרים ורואים את עצמנוּ קרבנות ראשונים בכל תמוּרה מדינית. ב) פּן תלך הממשלה האנגלית בדרך של שלום עם האֶלמנטים הקיצוניים של הערבים, ולא בעיראק בלבד, ודוקא דבר זה צריך לענין אותנו ביותר. אנחנו רואים בכך גם אותות ידועים ביחס אלינו. אינני יודע אם החברים שׂמוּ לב להודעות הנישנות בימים האחרונים בעתונות, בפרלמנט ומחוצה לו על האופי הפלשתינאי של הגדודים המגויסים בארץ, על הפריטט בין הגדודים הערביים והיהודיים, ולאותה השתדלוּת להבליט את הערבים גם במקום שהם כמות מבוטלת. למשל, בחיל-התעוּפה, המונה כ-1500 יהודים העסוקים בתפקידי שירות ממדרגה ראשונה, ואשר גם האנגלים מודים כי מלאכתם חשובה מזו של האנגלים הנמצאים בשדות-התעופה האלה, יש רק אילו עשרות ערבים העסוקים בתפקידי-שירות ממדרגה עשירית – ובכל זאת, בהודעות השונות מודגש הפריטט של היהודים והערבים. אפשר לחשוב שאנחנו והערבים לפחות שוים במספר. דוקא בשעה זאת נשקפת סכנה פוליטית גדולה מאוד שהאנגלים ילכו בדרך של שלום על חשבוננו. אולי לא נכון להשתמש במלה שלום, כי את השלום לא ישיגו על-ידי כך, אבל הם ילכו בדרך של נסיון לקנות לבבות על חשבוננו. מי יודע לאילו קנוניות פוליטיות עלול הדבר להביא. יש ואנחנו מתנחמים: אין דבר, כשם שהצהרת בלפוּר לא נתקיימה כן לא תתקיימנה גם קנוּניות אחרות. אבל אין זו ראָיה: הצהרת בלפוּר אמנם לא נתקיימה וקנוּניות אחרות עלוּלות להתקיים. אנחנו נתונים בלי ספק בסכנות פוליטיות רציניות.

בקרב הערבים בארץ ניכרת התפּרעוּת מסוימת. מאז פּסקוּ המאורעות לא היה מקרה של הצתת צינור הנפט, ועכשיו קרה הדבר. והיוּ מקרים של התנפלוּיות בדרכים, שלא היוּ מאז סיוּם המאורעות, ויש התנפּלוּיות סימפטומַטיות מאוד, למשל זו שהיתה בסביבות חברון הנושאת בהחלט אופי פוליטי. מספּרים שהתנפּלוּ על אוטומוביל בו ישבו אנגלי ואנגליה וערבי. כאשר ראו את הערבי, אמרוּ לו שאין מתכוונים לשוד ואין מתכוונים לפגוע בערבים או ביהוּדיים, אלא באנגלים בלבד. זה כאילוּ יכול להרגיע את היהוּדים, אבל אין בכך כלל משוּם הרגעה. ההתנפּלוּיות היוּ גם במקומות אחרים. בכל אופן, יש סימנים המעידים על תכוּנה מסוימת לתוקפנוּת.

הערבים שברחו מעיראק מספּרים, כי יד המופתי²²⁰ היתה חזקה מאוד בכל ההפיכה. הוּא עכשיו אחד האנשים הממלאים תפקיד ראשי במדינה זו. מיום בואו לעיראק הוּא נתן את לבו לדבר אחד: לקנות לו ידידים בקרב הצבא העיראקי; והצליח בכך. הוּא עומד בקשר אמיץ עם ממשלת עיראק החדשה ועם הצבא העיראקי. היה נסיון להעביר אנשים מעיראק לארץ-ישראל (עברוּ, כנראה, 50 איש). ראש הכנופיה הזאת נאסר. אגב, אדם זה היה אחד מאלה שמילא תפקיד גם בימי המאורעות בארץ. מספרים על פּגישות בין הקונסוּל העיראקי בארץ לבין אנשים שמילאוּ תפקידים בימי המאורעות. אין אני אומר שהארץ עומדת לפני מאורעות, כל זמן שהחזית איננה מתקרבת אלינוּ ובארץ נמצא צבא. אבל בין הערבים יש מצב-רוּח של נכונוּת לנצל כל הזדמנות. מספּרים שבסביבת בנימינה היתה תגרה בין שני כפרים ערביים על חלוּקת השלל לעתיד… בכל אופן, אין ספק שאנחנו עלוּלים להימצא פּתאום במצב קשה מאוד.

אשר לתביעות מהממשלה – אין לקוות לתוצאות ולפתרונות מניחים את הדעת. אין זה סוד שהיה משא-ומתן עם הממשלה על יצירת צבא עברי – והדבר נדחה. אמנם מתנחמים שהדחיה נבעה מחוסר ציוּד וכדומה. אבל אין זה מתקבל על הדעת, וזה בא ללמדנו משהוּ.

על-כל-פּנים, עלינו לעשות את שלנוּ, וה“שלנוּ” בשאלות הבטחון מתבטא, לדעתי, בשני הדברים הבאים בלבד: א) תביעות מסוימות מהממשלה, על כל פנים, הטלת האחריוּת עליה; ב) הכנת עצמנו.

אפשר, כמוּבן לתבוע מהממשלה שתכיר בליגליוּתה של ההגנה הבלתי-ליגלית, אבל מכך לא יצא שוּם דבר; אין זה מעשי. אבל עלינו לתבוע חיזוּק החלק הליגלי של ההגנה. פירוש הדבר, קודם כל, החזרת מספר השוטרים-הנוטרים לקדמוּתו. קשה עכשיו לקבוע בדיוק מה מספר הנוטרים שלנו, כי לא ידוּע כמה התגייסו מאלה שהיו רשוּמים בתור נוטרים. אם להביא בחשבון גם את הנוטרים וגם את הספּישל-קונסטבּלס²²¹, הרי הם מנוּ יחד 20 אלף איש. לפי החישוּבים שלנוּ מגיע מספרם כיום ל-14–17 אלף. אני מדבר על מספר המושבעים. נשק לא היה מעולם ליותר מאשר לחמשת אלפים. עובדים בפועל כנוטרים בישוּבים היהודיים כ-1000–1100 בלבד²²². (מלבד חיל-הרכבת והשומרים על משרדי הממשלה ובתי-הכלא וכיוצא בהם, שאינם באים כמעט בחשבון להגנת הישוּבים). וכשאני אומר העלאת המספּר הרי אני מתכוון לכך שיכירו בהם בתור כוח, יתנו להם להתאַמן ויכינו להם נשק.

התביעה שלנוּ צריכה להיות, בראש וראשונה: אימוּנים. ואמנם כבר הוּשגה הסכמה לאימוּנים, ולנשק אשר הוּא חשוּב לנוּ במיוּחד. לדעתי אנחנו צריכים להתרכז בתביעה הזאת, ואוּלי נוכל להצליח להשיג עוד משהוּ.

הדבר השני הוּא הכנת עצמנוּ. למרות התמוּנה השחורה שמציירים בענין זה, הרי אם אמנם נצליח להכין את עצמנו כראוי, יהיה לו לישוב כוח להחזיק מעמד, אפילו אם תבוא עזרה לערבים מהארצות השכנות, בתנאי שלא תהיה פלישה גרמנית. העיראקים עצמם, למשל, מזלזלים מאוד אפילוּ בצבאם שלהם. מיניסטר עיראקי לשעבר אמר באחת השיחות: צבאנו הוא כוח שנועד לעמוד נגד הפיכה פנימית, אבל לא למלחמה. וזה נכון במידה רבה. מלבד זאת, הם לא יוּכלוּ לשלוח צבא לארץ, אוּלי רק יעזרוּ לכנופיות, כבימי המאורעות, ולא יותר. אגב, מתברר שהעזרה אשר נתנה עיראק בימי המאורעות היתה גדולה לא באנשים בלבד אלא גם בכסף. הם מודים עכשיו. אם נכין את עצמנו במידת האפשר, אין ספק שנוכל להחזיק מעמד, על כל פּנים בשעת מהוּמות פּנימיות.

עלינו להכין את עצמנו יותר מאשר בימי המאורעות הקודמים. ההכנה העצמית באה אז תוך כדי המאורעות, שבהמשכם התקדמנו הרבה ובסופם היינו מוכנים הרבה יותר מאשר מתחילתן. עכשיו יכולים באמת לפרוץ מאורעות של בזק. ואין הכוונה שיתקפנוּ כוח גדול; אלא שעלוּלה לבוא בבת אחת התפּרצוּת גדולה ומתוכננה מראש. בכך הסכנה. עלינו להיות מוכנים לכך מראש. ואנוּ, לא זו בלבד שאיננו מוּכנים כאשר היינוּ בסוף המאורעות, אלא גם לא כפי שהיינוּ יכולים להיות מוּכנים ברגע זה.

יש ירידה גדולה. מקורה בעיקר בחוסר האפשרות הכספּית להחזיק את הארגוּן ובחוסר האפשרוּת לאַמן, ללמד ולהתכונן, להגדיל את הרכוּש בכל השטחים. בלעדי זה לא תיתכן ההכנה העצמית שלנוּ. לכן אין לזלזל באלה המיחסים משקל רב לענין המאמץ הכספּי, אשר בו תלוּיה במידה רבה ההכנה הפּנימית. יש לעשות עוד הרבה.

שקולניק²²³ אמר דבר נכון; אילוּ יצאנו ברגע זה לפעוּלה מיוּחדת לענין הבטחון, הינוּ מצליחים בה לא פחות מאשר על-ידי איחוּד מס החירום וכופר הישוּב. אבל זה היה מביא לכך שמס החירוּם היה נפגע קשות, ואפשר שהיינו עומדים לפני מצב שלא היה בידנו לענות לצורך חיוּני אחר: החזקת רעבים. ואני חושש שאנחנו עלוּלים להגיע לבלבוּלים פנימיים לפני שנגיע לבלבוּלים חיצוניים, ולפעמים הראשונים הם פּתח לאחרונים. למרות חומרת מצבנו וחרדתנו איננוּ יכולים להרשות לעצמנו פעוּלה אחת אשר תהרוס את האחרת. והיא עלוּלה לעשות זאת.

היה, איפוא, נסיון לעשות פעוּלה מיוּחדת, על יסוד החרדה שישנה עכשיו בישוּב, ולגייס סכוּמים גדולים יותר, שיבטיחו את שני הדברים שדיברתי עליהם קודם. בענין זה נוצר סבך, או יותר נכון – שני סבכים. הסבך האחד הוא הויכוח, העלול להתעורר, עם הגוּש האזרחי, שספק אם יצטרף לפעוּלה אשר תכלול את עניני הבטחון לפני שמילאנוּ את דרישותיו בענינים אלה. ודרישותיו הן כאלוּ, שלדעתי ולדעת כל החברים העוסקים בדבר – אין למלא אותן. במאורעות אלה השגנוּ הישגים מסוימים, ואחד מהם הוּא שאנחנו הוצאנו את הפעוּלה הממשית – את פעוּלת הביצוּע של ההגנה – משטח של ויכוּחים פנימיים. אמרנו: יש אורגן ששמו מטה, והוּא הקובע בעניני ביצוּע, והויכוּחים – מקומם במוסדות אחרים; – הם אינם שייכים לפעוּלה. האורגן הצריך לפעול הוּא מחוץ לויכוחים אלה, הוּא אינו אלא דואג ליעילוּתה של ההגנה. ואחת התביעות של הגוּש האזרחי היא לשוּב לשיטת הפריטטיוּת והיחסיוּת וכו‘, גם במטה. לדעתנו זהו דבר שאי-אפשר להסכים לו. ועוד, את הציונים הפרוגרסיביים הם רוצים להוציא. ז. א. שהם מתנגדים להשתתפוּתם של ציוני א’ בנציגות הישוּב. לשני הדברים האלה איננו יכולים להסכים, והענין לא יפתר בנקל. ויתכן שנשקפת סכנה לאיחוּד הקרנות גם מצד זה. אם עירית תל-אביב לא תסכים – הרי שלאיחוּד זה אין כל ערך ואי-אפשר יהיה לעשותו.

והסבך השני, וגם הוא אינו קטן הוא ענין הרביזיוניסטים המשתתפים בפעוּלות “מס-החירוּם”. – אם יצא הדבר לפועל, הם ידרשוּ את שיתוּפם, כלומר, הענקת כסף להם מהקרן המשוּתפת. אני רואה את הענין הזה כחשוּב ביותר. לוּ היתה כאן שאלה של איזו הענקה כספית למישהוּ כדי לאַפשר לו פעוּלה רחבה יותר, לא הייתי רואה בכך אסון. אבל כל מתן כסף לארגון רויזיוניסטי, ואפילוּ לירה אחת, אין לראותו כהענקה, אלא כהכרה ליגלית בארגוּן שני. וזה לא יכול להיות! דבר זה יהא כרוּך בצרות קשות יותר, גם במוּבן פוליטי וגם במוּבן מעשי. את הסכנה הפּוליטית מבין כל אחד ואחד, אבל גם מבחינה מעשית אין הדבר קל. איננוּ יודעים כמה זמן יתקיים ארגוּן זה, ובינתיים הוּא יוכּר כליגלי. אוהדים לו רבים. לפי הרגשתי עמדנו בפני אפשרות של יצירת הגנה חדשה, כפי שהתקיימה שנים אחדות לפני כן – הגנה של חוגים אזרחיים מסוימים יחד עם הרביזיוניסטים. דבר זה היה קרוב מאוד לצאת לפועל. עיכב דבר אחד והוא: הרביזיוניסטים הפּילוּ פּחד על הגוּש האזרחי על-ידי מעשה פתח-תקוה, בה ניסוּ לסחוט כספים באמצעוּת זריקת פצצה ופציעת שוטר. בכך נדחה ביצוּע הדבר. על-כל-פנים, אם אנחנוּ ניתן להם כסף ונהפוך את הארגוּן הרביזיוניסטי לארגוּן ליגלי ונסכים לאיזו פיקציה של פּיקוּח, הרי במו ידינו נקרב את הקמת הארגוּן הרביזיוניסטי. ולכן לא נוּכל ללכת בדרך הזאת.

שוחחתי עם אחד הרביזיוניסטים בענין זה. אמרתי לו שלפי דעתי אין לדבר על כל אפשרות של מסירת כסף לארגוּן מפלגתי איזה שהוּא. הישוּב מכיר רק אותו הארגוּן שהוּא שליט עליו ומוּכן לקבל מרוּת הישוּב. הוּא שאלני: ואם נמצא דרך להשלטת המרוּת הלאוּמית עלינו – מה יהיה? אמרתי לו שלדעתי אין דרך אחרת אלא איחוּד. על כל פנים זהוּ בלי ספק אחד המכשולים להגשמת איחוּד הקרנות. דעתי היא שנתינת כסף לארגוּן רביזיוניסטי איננה באה בחשבון.

ואשר לתביעות מהממשלה: מלבד הדרישה להעניק שוּב מצב של ליגליוּת למוּשבעים ול“ספישל-קונסטבּלס”, צריכה לבוא תביעה להגדלת כּמוּת הנשק. בענין זה אנחנו ניתקל בקיר ברזל. השלטונות טוענים טענה אחת: – אין. ועלינוּ לתבוע לפחות את החזרת הנשק שהם לקחו מאתנו (מחצית הנשק שהיה מיוּעד לנוטרים) וחלקוּהוּ ליחידות שונות. חלק ממנו הלך גם ללגיון הערבי, והלגיון הערבי על-כל-פּנים איננו זקוּק לנשק יותר מאתנו בשעה זאת. איננוּ יודעים מה יהא על תביעתנו.

אבל יהיו אשר יהיוּ תוצאות תביעותינו מהממשלה, עלינו לגייס את כוחותינו בפנים. הרבה דברים נוּכל להשיג אם תהיה התגייסות בכסף ובאנשים. אם גם להבא נצטרך לעבור כל אותם מדורות הגיהנום כשצריכים לגייס איש לעבודה זאת, הרי התקדמוּתנוּ תהיה איטית ביותר.

חושבני שכל החלקים בתוך ההסתדרות נתבעים עכשיו לענין ההגנה. הכל צריכים להיות נכונים להגיש את עזרתם. כל תוספת משא-ומתן וכל דחיה – את נפשנוּ הן קובעות. לצערנו, יש הסתלקוּת והתפּרקוּת בתוך המחנה בענין זה. אם נצליח בענין גיוּס הכספים והתגייסות האנשים, ואם נצליח משהוּ בתביעות מהממשלה – יהיה מצבנו קל יותר.

וכמה מלים למקרה הרע ביותר – פלישה לארץ. השאלה הזאת מעסיקה כל אחד מאתנו. אחוה את דעתי אני בלבד. אפשר שהישוב יימצא במצבים הקשים ביותר. הפלישה אינה מן הנמנעות. בתוך הישוּב העברי מהלכות מגמות מסוּכנות מאד. יש מגמות שלכאורה הן תמימות וטובות מאד, ואף על פי כן הן מסוּכנות. אחת המגמות המסוכנות היא האשליה על נייטרליזציה של ארץ-ישראל שתבוא ע"י השפּעתה של אמריקה: רוזבלט²²⁴ ישפּיע על גרמניה שהיא לא תגע בארץ-ישראל. וקודם-כל הרי זו אַשליה, כי אמריקה איננה כלל במצב כזה שגרמניה תתחשב בדעתה וכו', ויש בזה גם סכנה פּוליטית, כי בפניה לאמריקה בענין זה יראו בגידה רצינית מאד. והרי היוּ גם יהוּדים שהתהלכוּ במחשבה לפנות בענין זה למיקדו היפּאני.

ויש גם בתוך הקהל הרחב דעה, כי אם תבוא פּלישה לארץ, לא יהיה לנוּ לגמרי מה לעשות. ודאי אין לדבר על הדיפת הצבא הגרמני; אין בידנוּ להדפו. ובכל-זאת יש מה לעשות. עתידנוּ הרבה בהתנהגוּתנוּ ובאופן עמידתנו. יתכן שדוקא עם גידוּלה של הסכנה תגדל גם הנכונוּת בכל המוּבנים: גם ההתכוננוּת מראש וגם ההכנה הנפשית להילחם במסירוּת-נפש שאינה מצוּיה אצל צבאות סדירים. אם יהיה כדבר הזה, אוּלי יעלה ערכנו כגורם במידה כזאת, שבסוף המלחמה נבטיח לעצמנו דברים שבתנאים רגילים לא היינו יכולים להשיגם. על כל פּנים, לנו אין מוצא. נצטרך להילחם, כי אחרת גם לא נציל את עצמנוּ וגם נשׂבּע קלון. ולהכרח זה להילחם – יש להתכונן. ודאי היה לנוּ יותר קל להתכונן, אילוּ היתה הבנה כלשהי מצד הממשלה לענין הזה. כיום חסרה הבנה זו גם בחוּגים הצבאיים וגם באדמיניסטרציה הארצישראלית. כל השמוּעות על פיטורי הנציב הן שמוּעות שוא. אבל גם מציאוּת זאת מחייבת הכנות רציניות: עלינוּ להשליט בתוכנוּ משטר של התגייסוּת מוחלטת לצרכים אלה, ולכל-הפּחות לפי האמצעים שישנם בידינוּ. עלינוּ להתעודד ולהגיע במשך זמן קצר לפחות לאותה מידת הכוח שהיה לנו בסוף המאורעות וגם להגביר אותו.

יח. 29 באפריל 1941, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרות העובדים    🔗

בדרך כלל היתה ירידה גדולה בהגנה בזמן האחרון. ובמשך החדשים האחרונים היינוּ צריכים להיות נתוּנים לדאגה כיצד להחזיק מעמד, וכיצד לעשות את הצמצוּמים בפעוּלות ההגנה, לרגל המצב הכספי שהיתה נתונה בו, בלא שיהיוּ כרוּכים בחבלות רציניות בעבודה עצמה.

אם יימשך המצב כמו שהוּא כיום, אין כל ספק שלא נוּכל למלא את התפקידים העומדים לפנינוּ, ולא נוּכל לעמוד כראוּי ולהתגונן כראוּי בפני הסכנות הנשקפות לנו. במיוּחד יהיה עלינוּ לטכס עצה כיצד להתגבר על המצוּקה בכספים שהיא בעוכרי פעוּלתנוּ. סוף סוף נשתנה משהוּ בקרב הישוּב בימים האחרונים. ואם ננהג כראוּי, נוכל להביא את הישוּב כולו לידי כך שישנה את התנהגותו. אבל נדון על הענינים כאילו אין אנוּ חסרים אפשרוּיות כספיות לעשות את המוטל עלינו.

יודע אני כי יש חברים, שכל דיבור על סכנות הם מקבלים כזריעת פניקה. אני אינני סבור כך. לדעתי, כשמתכוננים לפעולות יש לראות את התפתחותן גם בצבע השחור ביותר, ולכלכל את המעשים בהתחשב לכך. בכל אופן אסוּר לנוּ להעלים מעצמנוּ את העלוּל להיות נשקף לנוּ. וקודם כל אני רואה סכנה של חזרת מאורעות-דמים בארץ. אמנם, כמעט כל השמוּעות שנפוצוּ בקרב הישוּב בזמן האחרון על הנעשה בקרב הערבים – על הפגנות ועל הכנות למשהוּ שיפרוץ מחר-מחרתיים וכו' – הן שמוּעות-שוא. הערבים טוענים, שמקורן של שמועות אלו הוּא תל-אביב. אבל אילו היה זה כך, לא היה הדבר מסוּכן כל-כך. האמת היא קצת אחרת. תל-אביב קלטה שמועות אלו ושימשה להן צינור לא רע. אבל המקור הוּא ערבי. ואני חושש לומר, שהדבר נעשה במאוּרגן – לשם הכנסת פניקה. שומעים את רדיו ברלין המספר על מהוּמות בארץ-ישראל ועל מאות אלפים יהודים שהתרכזו על גבוּלות הארץ כדי לברוח ממנה, ועוד שמועות כיוצא בהן. ויש לגרמנים סוכנים בארץ המעונינים להפיץ שמוּעות אלוּ. במקרה יודע אני על מציאוּתו של מרכז אחד להפצת שמוּעות מסוג זה בקרב ערבי הארץ, אשר פעל יפה כמעט בכל הערים הערביות והוּא פועל גם עכשיו, ותפקידו לעורר פניקה ועם זאת לעודד קצת אותם חלקי הישוּב הערבי, הנכונים להסיק מסקנות משמוּעות אלוּ.

בקרב אנשי האופוזיציה הערבית ישנה בהלה גדולה. הם רואים את עצמם בסכנה גדולה מאוד, בסכנה של נטבחים ראשונים. ודברים אלה מביאים להתגברוּת הנטיה לבגידה בקרב חלקים מהם. לא אחת אפשר לשמוע מפי חוגים אופוזיציוניים כי הנה הם רואים שהממשלה האנגלית מחפשת דרכי שלום עם המופתי ועוקפת אותם מתוך ביטוּל. והם מסיקים מכך: דרך המוּפתי היא אולי הדרך הנכונה, ואולי צריכים גם הם ללכת בעקבותיו. ואין אלה דיבוּרים בעלמא – מחשבות אלו מקננות אצלם ומוצאות מהלכים ביניהם. במצב מסוים עלוּל גם ערבי המשתייך לאופוזיציה לוותר על עמדתו. אני מתכוון בזה למחשבות המהלכות לפעמים בינינו על ברית של הגנה, כביכול, בין יהוּדים ובין חלק מהערבים. חושבני כי אנחנוּ יכולים לחשוב על התקרבות בשטחים שונים, אבל אין להעלות כלל על הדעת ברית אמיתית שתכנה עזרה הדדית בזיון ובעמידה וכו'. אינני יודע אל מי יכוּון נשק ערבי, אם אפילוּ יהיה בידי האופוזיציה. עוד אינני יודע מה יהיה עם הנשק של ה“באַפס” הערבי, ואם המשטרה, שהיא גם היום בחלקה הגדול ערבית, לא תמלא בבוא שעה מסוכנת אותו תפקיד שמילאה המשטרה הערבית תמיד בימי מאורעות.

בעניני הגנה עלינוּ לסמוך על עצמנוּ בלבד, ולדעת כי הערבים, גם אלה אשר נצליח לקשור אתם קשרי ברית בימים כתיקונם, אינם יכולים להיות נאמנים עלינוּ כמשען בימים של חירום.

בקרב הערבים בארץ-ישראל נחלש מאוד מאוד הלך-הרוּח הפרו-בריטי, אשר החל להתגלות אחרי נצחונות האנגלים בלוּב. יש עכשיו צהלה לקראת כל נצחון גרמני, משום-מה נשתרשה בקרבם אמונה, כי נצחון גרמניה הוּא נצחון הארצות הערביות. מענין לציין שיחסם של הערבים לאיטלקים שונה מיחסם לגרמנים: יחסם לאיטליה הוּא לא של בוז בלבד אלא גם של פחד, באשר הם חוששים כי היא תרצה לעשות כאן מה שעשתה בטריפולי ובלוב²²⁵; מה שאין כן לגבי גרמניה, שלדעתם איננה מעונינת בשעבוד התושבים במזרח והיא מעוּנינת רק להבטיח את הענינים שלה פה ולמשוך את התושבים שיהיו בעלי-בריתה נגד אנגליה. גרמניה הבטיחה להם עצמאות הרבה יותר מלאה מזו שנותנת להם אנגליה, ולכן – ברית עם גרמניה.

הלוך הרוּח הזה נתבלט יותר בסוּריה, כי שם הוּא יכול להתבטא ביתר חופש. והן בארץ זו היוּ הרבה אלמנטים פרו-בריטיים, שהיו באים לארץ-ישראל וקובלים על כי אנגליה איננה באה לסוּריה. האנשים האלה רבי-השפעה הם בסוּריה והיוּ מוּכנים לתת את כל העזרה לאנגליה – והם נהפכוּ לפרו-נאַציים וגם הם מצפים לבוא הגרמנים לארצם.

ההפיכה בעיראק²²⁶ נתנה עידוּד רב לאלמנטים האנטי-בריטיים במזרח, בגלל שני דברים: ראשית כל, הם ראוּ כי גם בארץ שבה היתה לבריטניה עמדה חשוּבה מאוד, אפשר לעשות הפיכה נגדה, והיא לא הצליחה למנוע זאת. אנגליה ניסתה להטיל הסגר כספי על ממשלת עיראק החדשה, אבל יש עכשיו מרכז נאַצי בטהראַן, ויש קשרים בין טהראַן ובין עיראַק, והגרמנים העניקוּ הרבה כסף לממשלה החדשה בעיראק וההסגר הכספי נכשל. ומכיון שכך – החלה הממשלה האנגלית לחפש דרך של שלום עם הממשלה החדשה הזאת. זה שוּב החדיר והגביר בקרב הערבים את המחשבה, כי אפשר לפעול נגד האנגלים בכוח ו“אין דבר”; בבוא יום החשבון תשכח אנגליה חטאים אלה, גם אם תנצח. יתר על כן: ככל שמגלים יותר כוח נגדה הרי היא נוחה יותר.

חשוּב לנוּ לדעת, כי בעיראַק מילא המופתי תפקיד מיוּחד. יש שמוּעות, שיש להן על מה להתבסס, כי לא רק בא-כוח ממשלת עיראַק – שפוטר מהממשלה הקודמת ונצטרף אחר-כך לממשלה החדשה – היה בתוּרכיה, כדי להתראות עם נציגי גרמניה, גם המוּפתי בכבודו ובעצמו היה שם וחלק גדול לו בכל ההפיכה שנתחוללה. אין ספק שעיניו מופנות לא רק לעניני עיראַק בלבד, אלא גם לעניני ארץ-ישראל וסוּריה.

לדעתי, יש יסוד לחשש כי הנאַצים יעשוּ מאמצים לא קטנים להפוך את סוּריה למרכז נאַצי, כשם שעשוּ בטהראַן. אין איש יודע באיזו דרך יעשוּ זאת. על-כל-פנים, אין ספק שהם יעשוּ נסיונות לבצע את הדבר. ידוּעות דרכי הנאַצים. ידוּע כי בשעה שכבשוּ הגרמנים את נורבגיה, הופיע פתאום אחד האנשים – שהכל הכירוּהוּ זה חדשים כסוכן מסחרי של פירמה גרמנית – במדי גנרל. הדרך של הכנסת שליחי צבא ומפקדי צבא למיניהם בלבוּש של אנשי מסחר וכדומה נהוגה אצלם מזמן. אינני יודע אם בדרך זאת או בדרך אחרת – אוּלם הם עלוּלים לרכז כוח בסוריה. מפקדה של סוּריה כיום הוּא אותו איש אשר החליט על הסגרת פּאַריז ללא התנגדוּת²²⁷. הוּא איננו נמנה עם אותם צרפתים שאפשר לחשוב עליהם כי הם ילחמוּ בתוקף לעצמאוּתם בארצם ולשלטונם בארצות שהם שולטים בהן. אפשר, איפוא, שתישקפנה לנו סכנות גם מצד ארץ קרובה מאוד – מסוּריה.

נדמה לי, כי במצב הקיים אין ממש באותו פחד אשר נשתרר בקרב רבים מאוד מפני פלישה גרמנית, שתבוא בכוח גדול, עם ציוּד רב וטאַנקים, כדרך שהיתה בארצות הבלקאַן ובלוּב. אמנם, במלחמה אי-אפשר לדבר בכלל על תקוּפות רחוקות יותר. יתכן מאוד כי אם נעבור את התקוּפה הקרובה בשלום, הרי בכלל יש סיכוּיים לכך שהמצב ישתנה במידת-מה לטובה, ואנוּ נינצל מסכנות. ההתקפות במלחמה הזאת נערכות, בדרך כלל, באביב. החורף משמש תקוּפת הכנה. ונעשים עתה מאמצים גדולים מצד אנגליה ואמריקה. בדרך כלל אין איש יכול לדבר בודאוּת על סכנה או על חוסר סכנה, אבל נדמה לי שאותה פלישה שחושבים שאי-אפשר יהיה לעמוד כנגדה וכו' וכו', – סכנתה פחותה מאותן הסכנות שדוּבר עליהן כאן.

ובסיכוּם – הסכנה הנראית לי בראש וראשונה היא מאורעות-דמים מאוּרגנים בארץ-ישראל על-ידי ערבי הארץ, שעם נצחון גרמניה במקום זה או אחר בעולם הם נעשים בעלי-ברית לה בלבם יותר ויותר. את המאורעות יחוללוּ בעזרת סוכנים גרמניים וכסף גרמני, ואוּלי גם בעזרת נשק גרמני מוברח. כי גבוּלות הארץ גם כיום אינם נשמרים כהוגן. שלשום נזדמן לי לעבור את הגבוּל הצפוני, ובעיני ראיתי פרצות רבות. כמעט ונסתבכתי באיזה ענין ביש. לקחתי אתי באוטו שלי שתי ערביות ונתברר שהן לא ארץ-ישראליות, והן נאסרוּ…

יש כמובן עוד סכנות: חיזוּק כוח גרמני בסוריה ונסיונות להדריך מנוחתן של הארץ ושל מצרים, גם אם לא תהיה פלישה.

כך אני רואה את הסכנות העיקריות. אפשר שתהיינה סכנות גדולות יותר. אי-אפשר לדעת. אם אנשים אומרים שאין סכנה, הרי הם מרגיעים את עצמם. והנסיון שלנוּ לימדנוּ לראות את המצב כמו שהוא. אבל אם אין עלינוּ להרגיע, הרי גם אין עלינו להטיל פּחדים, אלא לראות מה עלינו לעשות ומה אנו יכולים לעשות. גם ההפרזה וגם ההפחתה בראיית הסכנה מביאות לפעמים למסקנה של חוסר-פעוּלה.

עלינו לחזק את עצמנו בשלושת הכוחות, היכולים לשמש יסוד גם להגנת קיוּמנוּ וגם להגנת עתידנוּ והם: 1) ההגנה. זו כולה ברשוּתנוּ, ותפקידה הוא להגן בכוחנוּ אנוּ על ישוּבינוּ ועל הארץ. 2) הכוח הנתוּן לפיקוּדה ולפיקוּחה של הממשלה – חיל-הנוטרים. למעשה אנוּ שותפים בפיקוּח זה. כוח זה עומד לרשות הגנת הארץ באופן מלא, ולתפקיד זה בלבד. ולמעשה הוּא עומד גם לרשותנו. 3) הצבא – ע"י השתתפוּתנוּ בו.

אשר להגנה – איך לעשות אותה אפקטיבית יותר, איך להביא אותה למצב כזה שהיא תהיה מוכנה ולא נצטרך לטפל בהקמתה בעצם ימי המאורעות, בעצם התרחשוּתם, כאשר קרה במאורעות הקודמים. אנחנוּ נמצאים עכשיו בתקוּפה של מלחמות-בזק, ועלוּלים להיות גם מאורעות-בזק. אינני יודע אם יהיה לנוּ די זמן להכין את עצמנוּ, אם לא נתחיל כבר עכשיו בהכנות במלוא הקצב.

להגנה אפקטיבית של הארץ דרוּשים דברים אחדים. קודם כל יש לבצר, לצייד, להוסיף קצת כוח של לוחמים-מגינים בנקודות הספר ובנקודות מבודדות, ולמעט שם באנשים שאינם מגינים ומכבידים על ההגנה. גם בימי המאורעות פקדנוּ על כמה מקומות להעביר את הילדים למקום אחר. יודע אני שהדבר קשה ואף אדע כמה צרות נגרמוּ לנו בימי המאורעות במקומות האלה כמקומות הגנה, וכמה קשה לסגל את יושביהם לתפקיד ההגנה. ביצוּע הדבר ידרוש השקעת כסף, אבל לא הון תועפות. יש עוד לבדוק את החישוּבים. אבל לפי התכניות שבידינו, נדמה לי כי אילוּ היו לנו ששת אלפים לא"י, לערך, למטרה זאת היינוּ יכולים לעשות את ההכרחי ביותר לביצוּר הישוּבים.

תוספת אנשים במקומות לעניני הגנה דרוּשה כמעט בכל מקום. ואני רוצה לומר באופן גלוּי: צפוּיים לנו קשיים גדולים במשקים שלנו. יש הכרח שהאנשים יתאמנוּ, שיהיוּ מוכשרים להגנה. כלים מעלים חלוּדה כשאין משתמשים בהם. יש אומרים שאנשים צפויים לסכנה זו יותר מכלים. והאנשים הם עכשיו מסוגלים להגנה פחות לאין שיעור מאשר בסוף ימי המאורעות: הם פחות ערים, פחות מוכנים, פחות מאומנים. מלבד זאת קיימת בעיה בקשר לאנשים, ביניהם חשוּבים מאוד, שהוצאנו לגיוּסים לצבא. יש, איפוא, להרבות באימונים, ופה יש להבדיל בין הכפר לבין העיר. בעיר – נחוּצה התגייסוּתם של אנשים נוספים לאירגון; בכפר – צריך לאמן יותר את האנשים. ואני יודע כי את האנשים יהיה קשה מאוד להביא לידי כך שהם ייענוּ לתביעה לצאת לאימונים. יש חוסר בידים עובדות, ויש קשיים רבים כמעט בכל המשקים בהוצאה לפועל של עבודות המשק. אף-על-פי-כן, עלינו לדרוש מהמשקים שייענוּ לענין הזה של אימון מוגבר בשעה זאת.

כדי להוציא לפועל את תכניות ההגנה מפני מאורעות מצד הערבים – הכוללות גם הבטחת המקומות וגם הגשת העזרה להם כשיהיו זקוּקים לה (יתכן שהתנפלויות תהיינה להבא הרבה יותר מרוכזות, וכמעט שוּם נקוּדה לא תוּכל לעמוד לבדה על נפשה, ודרוּש יהיה כוח הגנה אשר יוּכל לבוא לעזרה למקומות וכן עזרה בהדרכה צבאית של בעלי מקצוע), – יהיוּ נחוּצים כ-25 אלפים איש מאוּמנים. יהיה צורך בהשלמת האימונים של אלה שכבר התאמנוּ ושכחוּ את תורתם או שלא גמרוּ אותה; צריך יהיה לאמן גם אלפי אנשים חדשים לשם ביצוּע התכנית הזאת.

ו-25.000 אלה בלבד אינם מספיקים. הם באים בחשבון להגנה ולנוטרות, אבל נחוּצים הרבה יותר. יש עוד להביא בחשבון גיוּסים לצבא ולכל מיני תפקידים אחרים הקשוּרים בעניני הגנה, ויהיה צורך בהתאמצוּת כספית גדולה, ולא זו בלבד. צריך יהיה לתבוע מהאנשים שייענוּ לענין האימונים ויראוּ אותו כענין רציני.

בענין הנוטרים. נדמה לי שהכוח הזה נמצא בירידה, וירידה לא קטנה: גם מבחינת תשומת-הלב שלנוּ אליו וגם בחומר האנושי אשר התרכז בו. רבים החלוּ להסתלק ממנוּ. הכוח הזה יכול, לדעתי, להיהפך לאחד הכוחות החשוּבים ביותר בשעת סכנה. אין זה סוד שאנחנו לא נוּכל לצייד כהוגן בכוחותינוּ אנו 25 אלף איש. וגם מבחינה זאת עלינוּ להחשיב את הכוח הזה שציוּדו משל הממשלה. אבל מלבד זה, הרי הכוח הזה מוסיף לנו אפשרוּיות פעוּלה. כשיש נוטרים יכולים הישוּבים לפעול אתם יחד, וגם בלעדיהם. כוח זה הוּא בשבילנוּ כוח חיוּני ממדרגה ראשונה. כוּלנוּ מבינים ומעריכים את דבר העזרה לנקוּדות הנתקפות, וזו דורשת חופש תנועה. בזה יעזרוּ לנו הנוטרים עזרה ממדרגה ראשונה. אבל לא מבחינת הצורך בלבד, אלא גם מבחינת האפשרוּת – נדמה לי שדוקא עכשיו השעה כשרה להגדלת חיל הנוטרים וחיזוּקו, אם נדע להיענות לו, להעריכו כראוּי ולהשתדל לחזקו. למרות הכרתי שהממשלה איננה רוצה בכוח עברי בארץ, שיהיה בר משקל פוליטי, בבוא השעה של חשבונות פוליטיים, בכל זאת נדמה לי כי בענין הנוטרים יהיה לנוּ מכשולים פחות לאין-ערוך מאשר בענינים אחרים. אמנם, האדמיניסטרציה הממשלתית עוינת אותנוּ גם בשטח הבטחון, אבל לא בכל היא קובעת. יש משטר צבאי בארץ, ובעניני בטחון קובעים שלטונות צבאיים, ובמקרה נתון עכשיו הפיקוּד על כוחות הצבא בידי מפקד המעריך מאוד את כוח הנוטרים ורוצה לחזק אותו. יתכן שהוּא ייתקל בקשיים ולא הכל יעלה בידו, אבל על כל פּנים הרצון הטוב שהוא מגלה – יש לו ערך. הנה כבר ניתנה פּקוּדה למקומות, שהנוטרים (ולא העובדים בשכר בלבד, אלא גם המושבעים) יעברוּ אימוּן מוּגבר במכונות יריה, ויתכן שיוּסכם גם לאַמן אותם בכלים יותר יעילים. על כל פנים כשדוּבּר עם המפקד על תוספת גדולה של רובים וכלים אחרים, יעילים יותר, לחיל-הנוטרים – הוּא התיחס לדבר בחיוּב. אמנם, הוּא הסביר שחוסר ציוּד עכשיו הוּא פרובלימה גדולה מאוד אצל הממשלה הבריטית, אבל בכל אופן ניכר שהוא מבקש תחבוּלות להתגבר על החסרון הזה.

יש סכנה שאנוּ עצמנוּ נביא לידי סיכוּל התכנית להגברה רבה של חיל הנוטרים. הנה בקרוב יהיוּ אימונים מוּגברים של נוטרים בנקוּדות שונות, ואם לא תהיה השתתפות ראוּיה של אנשים בקוּרסים האלה הרי נשקפת סכנה שיסוכלו תכניות מסוימות. כי בממשלה הארצישראלית רבים למדי הרוצים להמעיט את כוחנוּ, והדוּ"חים אשר יתקבלוּ על מיעוט ההשתתפות באימוּנים יביאוּ בנקל לידי מסקנה שהנוטרים הם כוח לא רציני. והרי צריך לדעת כי אם המפקד נוטה להגדלת חיל הנוטרים, כוונתו לא להגנה על הישוּב היהוּדי בלבד, אלא גם לעמידה בפני סכנות שונות הנראות כאפשריות, גם אם לא הכרחיות, כמו ענין סכנת צנחנים וכו' שאינו יורד מן הפרק. הממשלה ודאי תרצה להשתמש בנוטרים גם למקרים כאלה. והשאלה היא אם יוּכלו להשתמש בהם או לא. והדבר הראשון שלפיו ידונו אותנו הוּא השתתפוּתנוּ באימוּנים. המשקים שלנוּ יהיוּ אחראים במידה רבה לענין זה. הם יצטרכו לגלות דאגה מיוחדת לאירגוּן הדבר בצורה שתמנע את הכשלת התכנית של חיל הנוטרים.

באופן נומינלי יש לנוּ 14 אלף איש בחיל הנוטרים. אלה הם מסוג א' ומסוג ב‘, אבל אפשר להגדיל את מספרם. במספר הזה שנקבתי לא נכללוּ הנוטרים העובדים בעבודות ממשלתיות ידוּעות, נוטרי “סולל-בונה” וכו’.

ענין הגיוּסים לצבא. אין ספק שהצבא ימלא תפקיד לא-קטן בהגנת הארץ בכל מקרה רציני, ולהשתתפוּתנוּ בו יהיה גם ערך ממשי וגם ערך פוליטי לא קטן. ובכל זאת אינני יכול לקבל את הפּרינציפּ “הגנה בתוך הארץ” בשאלת גיוּסנוּ לצבא והשתתפוּתנו בו. צבא אינו יכול להיות קשוּר לנקוּדה מסוּימת, וגם אם מבטיחים בשעה מסוימת את הדבר הזה אין שומרים עליו. זהוּ עצם טבעו של צבא. יש שעת מיבחנים, ואין אפשרות להחזיק צבא במקום שאינו נחוץ כשהוּא נחוּץ ברגע זה במקום אחר. והרי דוגמא: נניח, שאוירונים גרמניים יתקיפוּ במקום קרוב לארץ – בסוּריה, במצרים וכיוצא בזה – והנה על-ידי ריכוּז כוח צבאי באותו חבל, אפשר יהיה למנוע התרכזוּת של כוח-אויב בו. איזה מפקד יקבל על עצמו את הסייג שאסוּר לו לעבור את הגבוּל? לא יהיה כדבר הזה! לכן אינני מקבל את הטרמין הזה של “הגנה בגבוּלות הארץ”, ותחתיו אני מקבל: “פעוּלות הקשורות בהגנה על הארץ”. והוּא המחייבנוּ עכשיו להשתדל שהכוח הזה יגדל במידת האפשר, ושהוא באמת יהיה מסוּגל לתפקידים צבאיים ממשיים, ולא רגילים בלבד – אלא גם צבאיים-חלוּציים.

ראשית כל אנוּ מעוּנינים יותר מאחרים בהגנה על הארץ; ושנית, אנוּ מעוּנינים להיות בין מגיניה. האנגלים אינם רוצים בכך כיום והם שמים מכשולים בדרך גיוּסו של כוח עברי. יערי בדבריו הקודמים אמר, שהנה היתה קרירוּת ידוּעה מצד הסוכנוּת לגבי הגיוּס, משוּם ששמוּ את הדגש בענין צבא עברי. אין זה נכון. נכון הוּא הדבר שאנחנוּ היינו מעוּנינים (אני אומר אנחנוּ, ולאו דוקא מוסד זה או אחר) להראות לממשלה, שאם היא רוצה לטשטש את הדמוּת היהוּדית של חיילינוּ המתנדבים, של יחידות הצבא היהוּדי, הרי זה מביא לתוצאות כלשהן. כן עובדה היא, שהמאמצים להתגייסוּת לא היוּ כבזמן הראשון. והעמדה הזאת היתה נכונה. היתה תקוּפה שהאנגלים לא רצוּ להכיר ביחידות יהוּדיות. והיו אצלנו חברים שאמרו כי יש בכל זאת להתגייס ולא להציג שוּם תנאים. אילוּ היה הישוּב מקבל את דעת החברים האלה, כי אז לא היוּ לנו שוּם תנאים. אילוּ היה הישוּב מקבל את דעת החברים האלה, כי אז לא היוּ לנוּ כלל יחידות עבריות. גם בשעות חמורות צריך לדעת גבוּל לויתוּרים. בזמן האחרון גברוּ המאמצים לטשטש את הדמוּת היהוּדית בגיוּסים לצבא, להעמיד את ה“פלשתינאי” במקום היהוּדי וכן להבליט את הערבים. הגיעוּ הדברים לידי כך, שבהודעה ממשלתית – המדברת על חיל-העזר של התעוּפה, שבו נמצאים 80–60 ערבים בלבד ו-1500 יהוּדים הממלאים תפקידים ממדרגה ראשונה ואף זכוּ להצטיינוּת ולתהילות מהמפקדים הגבוהים ביותר – מודגש ה“פלשתינאי” וכו' וכו'. כשהיתה הודעה על הצטיינוּתן של פלוּגות, הרי אם היוּ יהוּדיות צוינוּ כ“פלשתינאיות” ולא נזכרוּ כלל היהוּדים. ולעומת זאת, כשהיה ענין לציין פלוּגה ערבית, אז פירשוּ: “פלוּגה המורכבת כוּלה ערבים”… ויש לזה גם תוצאות מעשיות. פלוּגות ה“באַפס” שלנוּ אינן מהוות כוח צבאי; הן מנותקות מכל פיקוּד; אין להן אימון רציני; החיילים עסוּקים כרגיל בתפקידי-עזר שניים במעלה וכל זה משוּם שגם הפלוּגות הערביות הן במצב כזה, ואי-אפשר להשתמש בהן, באשר אין גם אֵמון מספיק אליהם. אי-קבלת דרישותינו, לשווֹת למתנדבים אופי עברי ולאַמנם אימוּן ראוּי להגנה, משפיע לרעה על ההתגייסוּת ועל ההתנדבוּת. חושבני, כי התגוּבה היתה נכונה. אבל צריך גם לדעת לשנות את התכסיס מפעם לפעם. הנה הגענוּ למצב כזה שהסכנה התקרבה לארץ, ואנחנוּ מעוּנינים שתהיה לנוּ האפשרוּת להציג דרישות של גיוּס גדול יותר של יהוּדים לשמירת הארץ ולהגנתה. עלינו להיות במצב כזה שלא תהיה אפשרוּת לטעון כלפּינו: הנה ניתנה לכם האפשרוּת להתגייס ולא השתמשתם בה… ומפני כך בא הלחץ הזה.

עכשיו אנו מעונינים להציג דרישות ידוּעות לממשלה. לדעתי עלינו להגיד לה: הנה יש בארץ אלמנט שאין לו דרך של נסיגה, וּמשום שכאן העמדה האחרונה שלו, הוּא יוּכל אוּלי למלא את תפקידי ההגנה בארץ כאשר לא יעשם שוּם צבא אחר, ועל-כן – וַתרו על פריטט ותמצאוּ דרך לגייס את היהודים כאשר עשיתם בגדוּד התותחנים, כשהייתם זקוּקים לתותחנים; תגייסו לכל מיני צוּרות מלחמה הדורשות יתר חלוציות, יתר מסירות, יתר נכונות לקרבן, ואם יהיה כוח כזה – יהיוּ יותר סיכוּיים להגנה נמרצת יותר על הארץ.

לי נדמה שמלבד 20–25 אלפי האנשים שברשוּתנוּ, הנדרשים להגנה, עלינו להיות מוּכנים לתת מספר גדול של מתנדבים (כ-20 אלף איש) להגנת הארץ במסגרת הצבא. אינני אומר שכולם יגויסוּ ביום אחד, אבל אנחנוּ צריכים להיות מוּכנים לתת מספר כזה. אנחנוּ זקוּקים ביחוּד לאימוּן פנימי כי יתכן מאוד שברגע מסוים ידרשוּ את האנשים האלה, ואם לא יהיה להם אימוּן מלא, מי יודע מה יהיה הערך שלהם, ומי יודע אם יקבלוּ אותם באותה שעה. אפשר שיקבלוּ אותם כשידעוּ שהם כוח שאפשר להשתמש בו. ולכן כאשר אני מדבר על אימוּנים אינני מצטמצם באותם 20 – 25 אלף אנשי ההגנה והנוטרים. אנחנוּ צריכים להיות מוכנים לאימונם של 40–45 אלף איש. זה דורש הון עצוּם ומאמצים רבים.

הח' מ. יערי שאל: ומה יהיה על האנשים האלה כשיסוג הצבא הבריטי? האם יצטרכוּ לסגת יחד עם הצבא הבריטי? – ברוּר שזה יהיה כך. השאלה היא אם זה חיוּבי או שלילי בשבילנוּ. אני רוצה להביע דעתי על זה מנקוּדת-מבט היסטורית, כלומר מנקוּדת מבט של העתיד.

לי ברוּר שבמקרה של פלישה גרמנית לארץ לא תינתנה לישוּב אפשרוּיוֹת של עמידת כבוד. עמים חזקים יותר מאתנוּ אין להם יכולת של עמידת כבוד כשהאויב כבר נמצא בפנים. ואין לחשוב שמצבנוּ יהיה נוח יותר ממצבם של עמים מנוּצחים אחרים, ובפרט כשידוּע יחסו של האויב ליהוּדים. שתים הן האפשרוּיות להילחם: כשינסוּ לפלוש, ולפני לכתם מהארץ, שני הדברים יחד דורשים גיוּס אנשים אשר יעמדוּ בכבוד ויהווּ כוח המוּכן ומוכשר להשתתף במלחמה. לכן אני מיחס ערך רב לגיוּסם של יהוּדים בתור יהוּדים. אמנם כבר אמרתי בראשית דברי, שאיני חושב את האפשרוּת של פלישה לארץ כעומדת מאחורי כתלנו. החוזה עם תוּרכּיה²²⁸ – עם כל הרע שבו – מרחיק אוּלי קצת את ענין הפלישה, אבל אם באמת נעמוד לפניה (ואיש איננו יכול להינבא כי אמנם היא לא תבוא, ואין יודע מה יהיה הקצב שלה ומה יהיוּ יחסי הכוחות והיערכות הכוחות), הרי זה מחייב שנחליט על כך עכשיו ונבצע גיוּס גדול. אין ספק שהערבים יבגדו באנגלים, ואז, אם נהיה גרעין חשוב של כוח עברי בארץ, ייפתח פתח לצבא עברי גדול יותר, אשר יוּכל לעשות הרבה ולעזור לשיבתנוּ לארץ. פעוּלתנוּ ליצירת צבא על-ידי גיוּסים רחבי מידות גם היא אחת החובות כפעוּלתנוּ להגנה ולחיל-הנוטרים.

בישוּב יש קרוב ל-70 אלף גברים בגיל הצבא, ביניהם בודאי לא-מעטים שהם בלתי מסוּגלים לשירות. יש להניח כי אפשר לגייס 40–50 אלף איש. האנשים האלה יהיוּ נחוּצים לכל מיני תפקידים: להגנה, לנוטרות, לצבא. כמובן, האנשים להגנה ולחיל-הנוטרים מוסיפים לעסוק בעבודתם הרגילה בשעה שאינם נחוּצים לנוּ ממש.

עלינוּ לבצע גיוּס כללי של כל אנשי-הישוּב הצעירים; ומי הם הצעירים? – אני חושב גם את עצמי כמעט לצעיר. אם נצטמצם במספר שנקבתי, אפשר יהיה להסתפּק בגיוס עד גיל של 40 שנה בלבד. ההסתדרות צריכה, לדעתי, להיות החלוּץ בענין זה. אם יהיה בכוחנוּ לערוך את הגיוּס הכללי הזה, יהיוּ כל הויכוחים שהיוּ בינינוּ בשאלה הראשונה מיוּתרים לגמרי, ונדע שהנה פלוני נועד לתפקיד אחד ואלמוני לתפקיד אחר. אנחנוּ צריכים לסדר את הדברים האלה בתוכנוּ, ודרוּשים מאמצים גדולים לכך.

עם כל חומר הפּרובלמות הללו נצטרך לסגל את תכסיסינו לעניני ההגנה מפני הערבים, שסכנתם יכולה להיות קודמת לכל מיני סכנות אחרות מן החוּץ.

לדעתי, עלינו לסגל לכך כמה וכמה דברים ביחסינוּ הפּנימיים בישוּב, ביחוּד בשטח הבטחון. בסוף המאורעות הגענוּ לכך שההגנה בהופעותיה האַקטיביות השתכללה בהרבה לעומת הימים הקודמים. במקרים מסוּימים הגענוּ לידי כך שלא חיכינוּ עד אשר יתקפוּ התוקפים את הישוּב, כי אם השכמנוּ והתקפנוּ אותם פה ושם. יש בקרבנו חברים החושבים, כי עלינוּ להתחיל לפחות מן ההישג בסוף המאורעות. דעתי היא כי בדרך כלל עמדה זאת נכונה היא; אבל במצבנוּ זה, כשלפנינוּ היאבקוּת לא קלה על ענין הנוטרים ועל ענין הגיוּס לצבא ועל שיתוּפנו בחילות מוּכרים ורשמיים, מצד אחד, וסיטואציה של מלחמה בארץ, כשהשלטונות מעונינים בשמירת השקט בארץ הרבה יותר מאשר בימים רגילים, מצד שני – רבים יותר הסיכוּיים והחשבון להילחם אותה מלחמה אקטיבית בשותפות עם הממשלה ולעשות את המלאכה ע"י כוחות מוּכּרים על ידיה. דוקא בתקוּפה זאת נצטרך לתכנן את הגנתנוּ שהיא תוּפעל לא ברגע האחרון, בשעה שכבר מתנפלים על הישוּב, אלא לבקש דרכים כיצד לקדם את פני הרעה: לבער כנופיות לפני שהן מתנפלות; למנוע ריכוז אלימנטים העלוּלים להדריך את המתנפּלים. אבל, לדעתי, נצטרך להיות זהירים מאוד בשימוּש בכוחותינוּ אנוּ בלבד, ונצטרך לחפש דרכים לעשות זאת על-ידי כוחות מוּכּרים על-ידי הממשלה. אני מציע את הדבר כתכסיס פנימי.

ענין ההגנה הוּא במצב קשה מאוד. נצטרך לתכנן תכניות של אימון אלפי אנשים ולבקש דרכים להגדלת ציוּדנוּ. עמדנוּ בקונפליקט גדול עם הממשלה הבריטית בנוגע למסירת נשק לידיה. יש המדברים על פלישה, והדבר מחייב לסגל לפחות את דרכי שמירת נשקנוּ מפני סכנות גדולות יותר. אנו זקוּקים לגיוּס רב של אנשים ומכל החוגים, כי הפועלים בלבד לא יוּכלוּ לשאת את כל העומס, הדורש מחנות גדולים יותר של אנשים. אנחנוּ זקוּקים למאמצים של כל הישוּב.

כשנכנסה איטליה למלחמה²²⁹, נתגלוּ פּה ושם בתוך הישוּב העברי מחשבות שאוּלי כדאי לשלוח איזו משלחת לשם, שתנהל משא-ומתן על יחס טוב יותר ליהוּדים וכו' וכו'. ויש אנשים המדברים על כך, גם אם הם מעטים מאוד. ומה יהיה בקרב הישוּב היהוּדי – אם באמת תתקרב סכנת פלישה? אם לא נדע ללכד את הישוּב בהסתדרות אחת ובארגוּן אחד, אשר ציבוּר הפועלים יתפוס בו את המקום הראוּי לו, ואם ניתן לחלקים לא קטנים של הישוּב להתרכז סביב כוחות אחרים – הרי יהיוּ צפויות סכנות רבות לכולנו.

לפיכך: מכּסימוּם מאמצים כדי לשמור על אחדוּת ישוּבית ולמנוע כל אפשרוּת של סטיות מסוכנות, גם אם זה ידרוש מאתנוּ ויתוּרים, וגם אם לא נאחד אותם בצורה כזאת שהם ימלאוּ את תביעתנוּ בכל מאת האחוּזים. אמנם, גם כאן יש, כמובן, גבוּל לויתוּרים: אי-אפשר להסכים לשוּם צירוּפים אשר יפחיתוּ את ערכו של הפועל בארגוּן. אני אומר זאת מנקוּדת מבט של שמירה לא על עמדת הפועל בלבד, אלא גם על הענין כולו, כי הענין כולו יוּכל להסתלף אם אנחנוּ נוותר על עמדתנוּ. על כך נצטרך לשמור.

לפני זמן מה חשבו על איחוּד בין אנשי מושבות מסוימות ובין אצ“ל. הדבר הופרע בינתיים. משוּם שאנשי אצ”ל התחילוּ סוחטים כספים במושבה. אבל הם כנראה התחילוּ מבינים, כי כדאית להם יותר ברית עם איכרים מאשר סחיטת כספים, והם הבטיחו להיות “ילדים טובים”, ושוּב התחילוּ מתרקמים יחסים ביניהם. אנחנו נצטרך לעשות את כל התלוּי בנוּ כדי שיהיה אפשרי המאמץ הישוּבי האחד וכדי שנוּכל למנוע יצירת כוח אשר אין ספק שיהיה בלתי-אחראי ויהיה בעוכרינוּ בבוא שעה רצינית.

אין ספק שיהיה עלינו לבוא עכשיו לממשלה בתביעות ידוּעות להגברת השיתוף של היהוּדים בהגנת הארץ. יהיה עלינוּ לתבוע את ביטוּל הפריטט, וכן לתבוע שינויים ידוּעים בעצם המבנה של הצבא הזה, שאיננו כמעט בבחינת צבא, מפני שהוּא לא קשוּר בשוּם פיקוּד ואין לו האימון הדרוּש.

ענין ה-500 צריך להסתדר מיד. אם ההסתדרות תעשה את הגיוּס הפנימי הזה, אוּלי זה יגרור אחריו גיוּס ישוּבי כללי. אבל אפילוּ במסגרת ההסתדרוּת אין זה ענין של יום-יומיים. והגיוּס של 500 איננוּ סובל דיחוּי.

לא אראה זאת כאסון אם 500 אלה תתן ההסתדרות בלבד, ואחרים לא ייענוּ. זה לא יחליש את ההסתדרוּת ואת מקומה בישוּב. ואל נחפש פה אמתלות, שמא לא יאחזוּ בסנקציות כלפי אחרים. אילו היה על הועה“פ של ההסתדרוּת להחליט על סנקציות, מסופקני אם הייתי מצביע בעדן. חושבני שאת הדבר הזה אפשר לעשות בלי סנקציות, ע”י פעוּלה נמרצת בתוך ההסתדרות ותביעה נמרצת להתגייסוּת מכל החוּגים, הסוּגים והזרמים.

היות והדבר לא נעשה, ומוסדות הסוכנוּת והועד הלאוּמי קיבלוּ החלטה מסוּימת בנוגע לזה²³⁰, הרי יכולה ההסתדרות לתת את האנשים בלי סנקציות ובלי אמצעי לחץ, או להצטרף לענין זה כפי שהוחלט. ואני מציע שני דברים: לגבי מוסדות מסוימים (הבנקים, הנהלת הסוכנוּת, העיריה וכו') תומכת ההסתדרוּת בענין זה ללא היסוסים, בהתאם להחלטה בהנהלת הסוכנוּת ובועד הלאוּמי, כי אם נתקבלה החלטה כזאת, והועד הפועל של ההסתדרות אישר אותה, הרי שבאופן אוטומטי יהיה על ועדי הפועלים לאשר את הצעת הועדה שתבדוק זאת. זאת צריך לעשות. יש לדאג לאישורו הפורמלי של ועד הפועלים, ולא יותר מזה, כנהוג במקרי פיטורים רגילים.

אבל אנחנוּ יודעים, – ואינני רוצה לומר זאת בכל מקום, – שכל הסנקציות האלו תיתנה מספר מועט של מתנדבים, כי כוחן יפה למעשה לגבי פקידי המוסדות בלבד. במקומות-עבודה אחרים – הענין יהיה מסובך מאוד. אולם פקידים רווקים בגיל זה מעטים מאוד הם אצלנוּ. זה לא יתן איפוא מספר רב של אנשים. אבל אומרים כי זה יתן אחר-כך את האפשרות לתבוע מאחרים. ובכן – זאת יעשו. מלבד זאת צריכה ההסתדרוּת כיום לעשות את הפּעוּלה החיוּבית; קודם כל לגייס את 500 האנשים ואחר-כך להושיב ועדה מיוּחדת וכו', כדי לעבד תכנית של גיוּס פנימי בהסתדרות לא רק לצורך הגיוּס הזה, ולא רק לענין ההתנדבוּת לצבא, כי אם לכל התפקידים המיוּחדים העומדים לפנינוּ בשעה זאת.

יט. 22 במאי 1941, בישיבת ועדת השעה    🔗

– – – אמנם כן, צבא בעלות-הברית, של די-גול ושל האנגלים, כאחד, עבר לאירביד. תכניתם של האנגלים להשתמש בערבים למלחמה בעיראק – נראה שנכשלה. היתה תכנית להשתמש בחיל-הספר – ואמנם הוּא השתתף בפעולה, אבל היו בגידות מצד חלקים בחיל-הספר, וכמה מהם עברו לעיראַקים. זה גרם לאי-אמון בחיל-הספר, ויש שמוּעות על ביטוּלו, ולפחות על הימנעות משימוּש בו. בכל אופן, הענינים בחיל-הספר אינם בסדר.

אין ספק, שהמפקדה מרכזת צבא – הודי, אנגלי ודי-גוליסטי –בסביבות עבר-הירדן.

יש ידיעה על הצלחת האנגלים. אתמול נסעוּ העוצר העיראקי הגולה, נורי סעיד פחה, וחידר²³¹ לבגדאַד. פירוש הדבר, שהם מקוים להיכנס לבגדאַד בימים הקרובים. זה מוכיח שאין מצבם רע עכשיו. אבל הפּעוּלות הן, בלי ספק, הססניות. האנגלים בעיראַק רוצים לעורר רושם, שהערבים עצמם הם שניצחו את המתקוממים בעיראַק. הם לא היוּ רוצים לנצח בכוחותיהם הצבאיים. אוירונים גרמניים במספר לא רב חדרוּ לעיראק וכן מספר תעמלנים, אבל האנגלים מגזימים קצת בדבר החדירה הזאת. אין שם כוח רציני.

משהוּ רציני יותר מתרחש בימים האחרונים בסוּריה. שם יש קונצנטרציה גדולה פרו-גרמנית בין הערבים. בין הצרפתים – להיפך – יש נטיה די-גוליסטית חזקה יותר מאשר קודם לכן, ובימים האחרנים נערכו ביניהם מאסרים רבים. התנועה הפרו-נאצית בין הערבים חזקה מאוד. בראשה עומדים אנשים חשוּבים מאוד, כמו קאַמיל נאדר וקוּוֵייתלי. אלה הם אנשים שקיימוּ עד הזמן האחרון קשרים עם האנגלים וגם אתנוּ. בימים האחרונים היתה אסיפה גדולה ובה ישב ראש אחד המנהיגים הגדולים בסוּריה ובלבנון. השתתפוּ בה גם ערבים פרו-אנגלים. עוד לא היתה קונצנטרציה פרו-גרמנית גדולה כזו. נעשים מאמצים מיוּחדים לרכוש את לבו של שבט מתואלי אחד, השוכן על גבוּל סוריה-תורכיה, חלקו בסוריה וחלקו בתורכיה. הגרמנים רוצים להשתמש בו בעיקר כקשר בין תורכיה לבין סוּריה. שבט זה נצטרף כולו לתנועה הזאת. ובכלל, סוּריה כולה נאַצית עכשיו. הדרוּזים שותקים. אם הענין יימשך כך יצטרפו גם הם. הקונסול הבריטי נצטווה לצאת מסוּריה. נשלחוּ שליחים לנהל תעמוּלה בארץ-ישראל. המופתי הכריז מלחמת-קודש על האנגלים באופן גלוּי ביותר. נקשר קשר חזק ורציני בין הגרמנים והארמנים. מספרם אמנם אינו גדול, אבל יש להם משקל לא-קטן במזרח. הגרמנים הבטיחוּ לארמנים, שאם יהיו פּעילים, הם יקימו את ממלכתם אחרי המלחמה. ובכן, גם בין הארמנים יש תסיסה פרו-גרמנית גדולה.

בעבר-הירדן היוּ הפגנות אנטי-בריטיות ברבת-עמון. המשטרה סירבה לפזר את המפגינים והאמיר עבד-אַללה עצמו פיזר אותם במקל חיזרא.

הדבר המגוּחך ביותר הוּא, שהגרמנים פנוּ, כנראה, גם אל היהוּדים בסוּריה. אמנם יש להם קשר גם עם יהוּדים. יש איזה יהוּדי איטלקי העובד בשבילם. יש לי ידיעה ממקור רביזיוניסטי (ולכן, אינני ערב לאמיתותה) על חשד בקבוּצת יהוּדים שיש להם קשרים עם האויב. כידוע היה פירוד באצ"ל. יש חלק שפרש מהם, משוּם שלא רצו להכיר במרות המפלגה הרביזיוניסטית. הנימוק האידיאולוגי לכך הוּא זה: מי אומר שעלינו להיות קשוּרים דוקא באנגליה? אז עמדה שאלת ההתקשרוּת עם איטליה. ניסיתי לבוא בדברים עם הרביזיוניסטים ולדעת מה אמת בשמועה. באותה שעה כפרוּ בדבר זה, אבל הכפירה היתה לחצאין. הם אמרו לי: נכון, מדברים על כך, אבל אלה הם רק פּטפּוּטים. ואין שום דבר רציני. לפי הידיעות שבידי הרביזיוניסטים יש איש שהתקשר עם הגרמנים. איש זה ידוּע, שמו ש.²³². הוּא למד בגימנסיה שאני למדתי בה. הרביזיוניסטים יחסם בקורתי למעשיו. הם אומרים: איך אפשר להאמין להבטחות הגרמנים!? – אבל, כנראה שיש אמת בידיעה זו. אין ספק שהיה נסיון להתקשר עם הגרמנים. ואפשר שהגרמנים הבטיחו משהוּ, אוּלי משטרה יהוּדית פנימית כמו שהיה בפולין. על-כל-פנים, מישהוּ היה בסוּריה.

ל“אצ”ל הפורש" גם שידור משלו, הפותח כך: “אנחנוּ איננו אנשי-הסוכנוּת, איננו אנשי ההסתדרוּת הציונית, איננו אנשי ההסתדרוּת הציונית החדשה, איננו רביזיוניסטים”. ובהמשך הם מדברים ברמזים שעלינו להיות מוּכנים לכל מקרה, וכי אין עלינוּ להיות קשוּרים דוקא עם הממשלה הנוכחית.

המשטרה כבר מדברת על “גייס חמישי” יהוּדי, בידיה ידיעות אלו שמסרתי כאן. אמנם, ספק אם היא יודעת הכל, אבל, יתכן שכך הדבר, כי חברי ה“אצ”ל הפורש" אינם זהירים למדי. הידיעות עליהם שהגיעוּ אלינו אפשר לסמוך עליהן פחות או יותר, ואני מתאר לעצמי, שאם הגיעו אלינו ודאי הגיעו גם למשטרה. המשטרה תפסה קצת נשק שלהם בבת-ים. אנשי אצ"ל הרביזיוניסטי הרגוּ אחד מחבריהם שהיה מוסר ידיעות למשטרה עליהם. הוּא השתדל למסור ידיעות גם על ההגנה. עתה הם מפיצים שמועות שהוא מסר מחסן נשק, כדי להשפיע על העדים ועל הציבור. השפעת ההריגה ניכרת. שוּב אין ההלשנה פורחת כמקודם.

אשר למצב בגבולות הצפון, הרי עד כמה שידוע לי, יש תכנית אצל הצרפתים, כי אם תהיה התקפה כלשהי, הם יסוגו מהגבוּל, כנראה מאחרי צור וצידון, על-כל-פנים – מאחורי הליטאני. תעוּדה צרפתית שנתפשה מגלה את הדבר. מתוך כך אני חושב, שהפחד הקיים בישוּבינוּ בצפון והנכונוּת לפינוּי מהיר – הם בלתי-מוצדקים. על-כל-פנים, אין לצרפתים שוּם תכנית של התקפה. אמנם, זה עלוּל עוד להשתנות.

הגרמנים שפניהם לסוּריה, אינם מתרכזים עתה בבירות ובדמשק. חלק מהם מתרכז בעיראק, וחלק גדול – בסביבות לאדקיה (על גבוּל תוּרכיה-סוריה, לא-רחוק מאנטיוכיה ומאַלכסנדריתה), וכונתם לקשור קשרים עם העילאויים, כנראה, לשם לחץ על תורכיה. יש שתי דעות: א) לאחר שתפסוּ איים מאחורי הדרדנלים, הם רצו לסלול להם דרך לסוּריה לא ביבשה, אלא בדרך האיים ללאדקיה – ע"י צנחנים ואוירונים וכו'; ב) הגרמנים סבוּרים כי אם יהיה להם כוח בלאדקיה –תתן להם תורכיה לעבור.

תורכיה, בודאי, יודעת על תכנית זאת. הדברים שאני מוסר אינם סברות בעלמא. אלו הן ידיעות מסוריה.

בימים האחרונים נאסרוּ בסוריה כ-135 קצינים צרפתיים. בין הצרפתים נתחזקה הדי-גוליסטית, ובין הערבים – התנועה הפרו-נאַצית. כמעט שלא נשארו פרו-בריטיים, ואלה שעוד נשארוּ – מסתירים זאת.

הצבא הצרפתי בסוּריה מוּרכב רובו סנגליים. ודוקא ביניהם יש די-גוליסטים יותר מאשר בין הצרפתים. הקצינים הם צרפתים, והחיילים נשמעים להם, וביניהם נתחזקה התנועה הדי-גוליסטית.

*

מכל פינות הארץ מגיעות אלינו ידיעות שתכנן אחד: השקט השורר עכשיו בקרב הערבים מפחיד יותר מאשר גילוּיים של אי-שקט. אנשינו מפינות שונות של הארץ, שיש להם נסיון בפגישות עם ערבים, מציינים – שהערבים, שהיוּ רגילים לשוחח אתם, מגלים התאַפּקוּת מיוּחדת במינה, ומורגש כאילו יש איזה אירגון חשאי רציני המכין את הערבים לפעוּלות. ולכן יש קצת אי-שקט במקומות בין יודעי המצב. חבר אחד, הרגיל לטעון תמיד: “אין כלום בין הערבים, אתם מגזימים”, התחיל בימים האחרונים לגלות דאגה רבה… משוּם שהערבים נשתנוּ.

אמנם, יחס הממשלה אל הערבים לא נשתנה, אבל נשתנה היחס האוטיליטאַרי: א) נתבטל ענין הפאַריטט לגבי הגיוּסים; ב) יש נכונות להפוך את חיל-הנוטרים לכוח צבאי יותר. יש רושם שנכונים להביט על ההגנה קצת בין האצבעות. אני בטוּח, שענין מזרע²³³ בזמן אחר – לא היה עובר כל-כך בשקט… הקצין הבריטי קיבל פקודה לא להמשיך בחיפוּש. וכמובן, עלינו להשתמש קצת במצב זה, כדי להגביר את כוחנוּ.

הוגשה הצעה לממשלה על גיוס 40–45 אלף איש יהוּדים, חלקם – לחיל-הנוטרים (בעצם כוּלם לחיל-הנוטרים) – שיתחילוּ מיד באימוּן צבאי. מאחר שידענוּ שאם נציג את שאלת השתייכוּתו של חיל הנוטרים – (לצבא או למשטרה. בדרך כלל, חיל-הנוטרים שייך למשטרה), עלוּל הויכוּח בין המשטרה לבין הצבא להימשך שנה-שנתיים, והדבר כשלעצמו עלוּל להתקפּח. – לפיכך היתה הצעה שהאימוּנים ייעשוּ על-ידי הצבא, והחייל יהיה שייך לצבא – במקרה שהצבא ירצה להשתמש בהם, אך אין מנתקים את הקשר עם המשטרה. הדבר נתקבל פחות או יותר עקרונית, ובקשר לכך הוחלט גם להגדיל את מספר הנוטרים המקבלים שכר עד כדי המכּסימום שהיה בזמן מן הזמנים, ז.א. 2.800 איש (עכשיו יש 1.100 בלבד, ונצטרך איפוא, להוסיף עוד 1.700 איש). כן הוסכם לקבל 100 מדריכים, שיעברוּ קורס צבאי והם ישמשוּ אח"כ מדריכי חיל-הנוטרים במקומות.

התכנית היתה ש-15.000 מן ה-40.000 דרוּשים בכל מקרה ומקרה להגנת הישוּב; מן השאר – אפשר להקים כל מיני צבאות, גם צבא (או חיל-נוטרים) למלחמה בצנחנים, לאימוּנים בפעוּלות אנטי-טאַנקיות ולפעוּלות-חבּלה מסויימות, כדי לעצור תנוּעות אויב וכיו"ב. התכנית הוּגשה לממשלה, והיוּ שהביעו דעתם על כך. אבל המכריע בענין זה – גנראל וייול – עוד צריך לתת את תשוּבתו. הנציב העליון הביע יחס חיוּבי לדבר גיוּסם של 40 אלף, ובשיחה התבטא: “אתם חושבים אותי לפרו-ערבי. אין זה נכון”…

כבר יש החלטה על גיוס חיל הנוטרים הנוספים בשכר, ועל 100 המדריכים. וכבר עוסקים באימונים במחנות מרוּכזים. כן יש קיבוּצים וישוּבים שכבר קיבלו החלטה לשחרר את האנשים לאימונים על-חשבון הישוּבים; ויש אימונים רגילים בשבתות ובלילות וכו'.

להצלחת הגיוּס יש צורך, קודם כל, במשטר מיוּחד בהסתדרות (ואני מדגיש: קודם כל בהסתדרות). ולהתגייס צריכים קודם כל אנשים המגייסים את האחרים, כרגיל, כי הם לא יתגייסוּ – כל קריאה לגיוּס תהיה לשוא.

צריך שיהיה ידוע עכשיו בכל הארגוּנים ובכל המשקים שאם נדרש עכשיו, איזה חבר, הוּא חייב להיענות. ואסור שימשך אותו מצב שהיה עד כה, שהיה הכרח לנהל מו"מ ממושך עם כל ארגון ועם כל פרט. אם כך ימשך הדבר – לא יצליח כל גיוס.

לשם הצלחת הגיוּס, יש לחסל את הויכוחים הפנימיים בינינו בעניני גיוּסים. חושב אני שכל הויכוּחים על “גבולות הארץ” וכד' – עבר זמנם. יש לבצע את הגיוּס. כל כמה שמגבילים את הגיוּס – הורסים אותו. הכרזת גיוס צריך שתהיה כרוּכה בנכונות בלתי-מוגבלת. אין להסתפק בגיוּס אנשים ל-3 חדשים בלבד; נצטרך לתת אלפי אנשים לצבא ולענינים אחרים. הגבלה לשלושה חדשים – תקפח את הגיוּס. אין זאת אומרת, שלא נשחרר מן הגיוּס אנשים הנחוּצים לעמדות-מפתח. אבל ההכרזה צריכה להיות על גיוס כללי לצרכי המלחמה. אל לנו גם לקבוע עתה את מספר האנשים ההולכים למשקים וכו'; דבר זה צריך להיעשות בהתאם לצרכים. אפשר שיש חשיבוּת יתירה לגיוּס 2.000–3.000 איש, לפי האמצעים שלנו ולהכשרתם הרצינית לתפקידי הגנת הארץ, ולא לשלוח אותם דוקא למשק זה או אחר, ואפשר שצריך לתת להם את ההכנה הזאת לפני שילכוּ למשקים.

ואשר לשאלה: מי העושה את הפּעולה? – זה צריך להיות ענין ישוּבי-כללי. ולא קשה להגיע לכך. אין צורך בויכוחים רבים. המוסדות הישוּביים יחליטוּ בדבר. עם זאת אין סיכוּי שהענין יזוז אם ביצוּעו ימסר למוסדות ישוּביים כלליים. איני רואה סתירה בין ההסתדרות לבין הישוּב. ההסתדרות צריכה לעשות את שלה בתוך המסגרת הישוּבית הכללית. ויעשו גם אחרים את אשר נעשה אנחנו.

היום תתכנס ועדת-הבטחון-הכללית, ולכן צריכה ועדת-הבטחון שלנוּ²³⁴ להביא שמה הצעה להכריז על גיוּס כללי של אנשים מגיל מסוּים (מ-18 עד 40 או עד 45) לצרכי המלחמה, וחלוּקתם לתפקידים שונים. זאת צריכה להיות הכרזה כללית – ואם יהיו לנו אמצעים, יתחילו האנשים להתגייס לפי תורים מיוּחדים. המתגייס ידע שחלק מהמגוּייסים יישלח מיד לתפקידים מסוימים. אם כך נעשה, אפשר יהיה לצרף את ההצעה על גיוּסים לשלושה חדשים. המדוּבר באנשים שיגוּיסו לא לצבא. אין הכרח לנתק אותם לזמן בלתי מוּגבל. אם יהיוּ לנו אמצעים, אפשר יהיה כעבור זמן מסוּים לקרוא למגוייסים למחנות-אימונים. חלק יישלח לעזור למשקים, וכשיהיה גיוּס לצבא – יהיה מוּכן לו. והדבר איננו רחוק כל-כך, ביחוד אחרי ביטוּל ענין הפאַריטט. הן המצב הוא כזה שאיננו יכולים ללחוץ על הממשלה עכשיו – כל עוד אין לנו אנשים מגוּיסים מן המוּכן. ל“באַפס” נחוצים, לכל הפּחות, עוד 1.500 איש, ואילו היו ברשותנו – היוּ מקבלים אותם. יהיוּ נחוצים לנו עכשיו עוד כ-1.800 נוטרים בשכר. אפשר שירצו להיספח אנשים שאינם ראוּיים לתפקיד. כי הרי אנו מדברים על משטר אחר לגמרי: שמירה מפּני צנחנים וכו'. אם הדבר יהיה בידינו – נוכל לסדרו באחריות, ולא – יש חשש שהוא יקום באופן סטיכי, ומי יודע מה יצא מגיוס זה.

כדי לבצע את הגיוּס יש לא רק לשנות את האתמוספירה, אלא גם להילחם באידיאולוגיה מסוּיימת. אנו עדים עכשיו לתופעה מענינת מאוד: איחוּד בין הפרקציה והרביזיוניסטים בענין הגיוס. אין לנו השפּעה על אלה, אבל יש לנו השפעה על מושפעים מהם. הנקודה המשוּתפת לשני הגוּפים היא: לא להילחם בצד האימפריאַליזם הבריטי. גם הרביזיוניסטים אומרים זאת. הרביזיוניסטים (אצ“ל ובית”ר) מוסיפים: כל עוד לא ניתן לנו צבא יהוּדי – לא נלך לגיוּס. בכל מיני אסיפות מופיעים הרביזיוניסטים בדגל של צבא עברי, והפרקציונרים – בביקורת האימפריאליזם הבריטי, ויחד הם מצביעים נגד הגיוס, ואחריהם נגררים גם בחוּרים משלנוּ. יש לעשות פּעוּלה ציבוּרית נגד תופעה זאת. יש צורך באינסטנציה מכריעה בענינים השנוּיים במחלוקת. אי-אפשר בכל פעם לעורר את הויכוּחים מחדש: לזה ניתן אנשים, ולזה – לא ניתן. לא תמיד אני שבע-רצון מההכרעות של המוסדות המכריעים. למשל, לדעתי, עלינו להיות עכשיו קצת בררנים בתפקידים שאליהם מגייסים את אנשינו בשעה שמדוּבר בהגנת הארץ. אין אנוּ צריכים להיענות לכל מיני שירותים מחוסרי ערך הגנתי, אבל, אם הוחלט על כך במוסדות – יש לקבל את ההכרעה. באינסטנציה כזאת יש צורך גם בישוּב וגם בהסתדרות.

אסכם את ההנחות שלי: היום צריכה להיות הכרזה על גיוּס בישוּב על-ידי ועדת-הבטחון הישובית. כאן נחליט על גיוּס בהסתדרות.

הכל מודים שיש צורך לשנות את האוירה בישוּב. אבל כיצד נגיע לכך? – לא על-ידי שליחת אנשים למשקים, ואפילוּ לא על-ידי קביעתם להג"א²³⁵. רק אם יבינו שאנו נמצאים במצב של ערב-מלחמה בארץ, ואנו קוראים את האנשים להתגונן עד כמה שאפשר מפני סכנתה – יש סיכוּי שהאוירה תשתנה לטובה. מרבים להזכיר שהגיוּס הישוּבי הכללי לא הצליח, ומסיקים מכך מסקנות. ואני אומר, שגם הגיוס ההוא יכול היה להצליח. הגיוּס ההוּא לא לוּוה שוּם פעוּלה ארגונית. רשמוּ אנשים והזניחוּם לנפשם. היכול היה הדבר להצליח?! ואם גם הפעם יהיה גיוּס דומה – הרי מוּטב שלא יהיה. אבל לא על כך אנחנו מדברים. המצב עכשיו שונה מעיקרו. נשארו לנו ימים או שבוּעות או חדשים אחדים (איני יודע כמה) להכנת עצמנוּ לקראת הגנת הארץ, זהוּ הדבר היסודי! ואם למשקים קשה עכשיו וצריך לעזור להם, – צריך לפנות לפלוּגות²³⁶. אחרים גם לא יענוּ, ואם ייענוּ – יהא זה כתוצאה מלחץ קשה. ודי בזיון. אבל אם יהיה גיוּס כללי – תהיה גם עזרה למשקים.

אם תהיה לנו אורגניזציה טובה ואם יהיוּ אמצעים (אלו הן שתי הנחות כלליות), נוּכל להטיל תפקידים מידיים על אלפי אנשים, ועל יסוד זה, להחזיק אורגניזציה גדולה יותר, פי חמישה-ששה או אפילו פי עשרה. ואם רוצים אנוּ שתהיה לנו אפשרות (אני עדיין אומר: בלי אישור הממשלה) להוציא עכשיו לאימונים אנשים רבים מתוך המשקים, יש להוסיף למשקים לפחות עוד 3000 אנשים, שנכין אותם לקראת תפקידים העומדים לפנינו (ויש הצעה כזאת של גיוּס מיוּחד וכו'). לשם כך נחוּצה תנוּעה ישוּבית. לדעתי, גם כספים לא יהיוּ, אם לא נשנה את האוירה בישוב. אם תהיה אוירת התגוננוּת בגוּף ובנפש – יימצאוּ גם האמצעים. גם אז יהיה צורך להשתמש באמצעי לחץ וכו'. אבל, אם נתחיל בפקפקנוּתנוּ ובהססנוּתנוּ – לא נתקדם. אילו הודיעה הממשלה שנחוּצים לה 40.000 איש – היתה כל מלאכתנו, מלאכת הגיוּס, קלה הרבה יותר, אבל הרי מכירים אנוּ את הממשלה. היא זוחלת. והשאלה היא: אם נזחל בעקבותיה או נעשה דבר מה שיזיז גם אותה. לדעתי הגיעה השעה לגיוּס כל החומר האנושי שיש לנו ולקליטתו, אפילו אם לא נוכל להשתמש בכולו.

פרומקין ערך רשימה להעסקת 10.000 איש. אני הייתי לוקח מזה רק 5.000 איש. אבל גם זה יתן לנוּ יסוד לגייס הרבה. אינני אומר כמה. הרי גם אם נכריז על גיוּס כללי של כל ה“יש” שבידינוּ, – עוד לא יהיה מחר מחרתיים כמה שנחוּץ. זה דורש פעוּלה רבה. וזה יתן גם תנופה אחרת לגיוּס האמצעים, ויכניס גם רוּח אחרת בישוּב. והרוח תהיה: מתגייסים.

יש לפזר את הרוח של “מה אנוּ ומה כוחנוּ”. יש בישוּב כ-10 אלפים איש שכבר נתגייסוּ, ואם יתווספו להם עוד 20 אלף מגוּייסים – יהיה לדבר ערך רב מאוד. ולאיש מאומן שיגויס – ערך רב יותר. מתכוננים ללכת עכשיו אל הגנירל המפקד ולדבר אתו על דברים קונקרטיים. אבל, הן יכול לקרות שהוּא יסכים להצעותינוּ ואנוּ לא נהיה מוּכנים… זה יכול לקרות, לפי מצב-הרוּח כיום. מקרה האסיפה בטכניון עלוּלה להישנות גם במקום אחר. שם החליטוּ שכל עוד אין צבא עברי – אין מתגייסים, וכי צריך להודיע על כך לצ’רצ’יל ולנציב העליון וכו'… כל משתמט יאָחז בזה.

יש ליצור אוירת-גיוּס בישוּב. אין מקום לויכוּחים: אימפריאליזם או לא אימפריאליזם. דרוּשים אנשים לצרכי הגנת הארץ. אם כך יגשוּ לענין – יקוּם מה שנחוּץ. צריך להיות מצב “הכן” בישוּב. אומרים שצריך להוסיף 10.000 אנשים לארגוּן. גם בזה לא די. אבל תוספת זאת גם היא לא תבוא מאליה.

כ. 29 במאי 1941, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרוּת העובדים    🔗

בשטח הבטחון הייתי יכול לומר מה שאומרים בהודעות הרשמיות בעניני טוברוק: “אין חדש”. בארץ נפוצות לפעמים שמוּעות בעניני מצב הבטחון שיש בהן משוּם הגזמה. אינני יודע אם זה נעשה במכוּון, אבל מישהוּ מפיץ כל הזמן שמוּעות על מקרים של הפרעות הבטחון בארץ.

את המלאכה הזאת עושה רדיו רומא שהודיע כי המשטרה הארצישראלית אינה יכולה יותר להשתלט על המצב בארץ-ישראל והיא קראָה לעזרת צבא, בשביל לדכּא את המהומות… אבל שמוּעות כאלה נפוצות גם בפנים, בארץ-ישראל, והדבר גורם לפאַניקה, ביחוּד בסביבות שסבלו הרבה בימי המאורעות. כמה ימים שררה פאַניקה נוראה בצפת בה נפוצוּ “ידיעות מדויקיות²³⁷ שבמדוּיקות”. רק כשהגיעו הידיעות האלה אלינוּ, נוכחנו כמה הן חסרות יסוד, וה“אמת” שבהן אינה שונה מהידיעות של רדיו רומא.

יחד עם זה יש הכנות לקראת מהומות. כנראה, שיש אמת בשמוּעה שפאוזי קאוקג’י נתמנה מפקד המהומות כשתבאנה. אמנם, הוּא נחל מפּלה בדרך; היתה הפצצה ואנשיו חזרוּ וכו'. אבל יש מישהוּ הדואג לכך שהארץ לא תשקוט בבוא השעה.

למהוּמות מתכוננים לא רק מבקשיהן שבין הערבים, כי אם, נדמה לי כך, גם המתנגדים להן: אנשי האופוזיציה. לפני ימים אחדים נתקיימה שיחה מעניינת מאד עם ערבי אחד שבמשך כל ימי המאורעות היה ממתנגדי המופתי; הוּא גם השתתף בקרבות נגד אנשי המוּפתי ונחשב כל הזמן לאיש נאמן מאד לנוּ. בשיחתו טען שהנה מתגברת בארץ הכת של המוּפתי, והממשלה אינה עושה כלום כדי לחזק את מתנגדי המוּפתי. כששאלוּהוּ: האפשר למסור נשק לערבים והיש בטחון שהם לא יבגדוּ בהתקרב הגרמנים לארץ, הוּא ענה: “אמנם אי-אפשר להבטיח את הדבר, אבל בכל זאת צריך לעזור לנוּ. האם משוּם שהיינו נאמנים כל הזמן, צריך להפקיר אותנו ולהשאיר את כל הכוח בידי המוּפתי, כשיבואו הגרמנים?” התשוּבה הזאת אופיינית מאד להלך-הרוּח בקרב הערבים עכשיו.

בדרך כלל, האמונה בנצחון גרמניה ובביאַת הגרמנים למזרח הולכת וגוברת מיום ליום בקרב הערבים. לדעתי, האנגלים גם עושים הכל כדי לחזק את האמוּנה הזאת. אמנם מהלך המלחמה מחזק אף הוּא אמוּנה זאת.

בסוריה התנוּעה הפרו-נאַצית גוברת מיום ליום, והתנוּעה הדה-גוליסטית, שהיא חזקה למדי שם, נחלשת מיום ליום. היא נחלשת ע"י מאסרים רבים מאד של דה-גוליסטים בצבא; גם הידיעות המיואשות על המצב באי כּרתים אין בהן לעודד את ידידי אנגליה. ותעמולת האנגלים במזרח מחזקת אף היא את ההכרה בקרב הערבים כי אנגליה תלוּיה בהם. בין הכרוזים שהפיצו האנגלים בסוריה היה גם כרוז אחד שבו נאמר בערך כך: “אנחנו ממשיכים בפוליטיקה פרו-ערבית. הנה את הספר הלבן אנחנו מגשימים בנאמנות”. הערבים מקבלים את הדברים האלה כאשר הם קיבלו את מדיניוּת הפּיוּס במשך כל ימי המאורעות. לא מצאתי, לא בעתונים, לא בכרוזים ולא באיזו תעוּדה אחרת איזו הכרזה נגד המוּפתי אשר הכריז מלחמת-קודש נגד האנגלים.

בשיחות עם פקידים גבוהים, המטפלים בעניני הערבים, הם אינם חוששים להודות שהפוליטיקה הערבית פשטה את הרגל, ושהערבים הם בוגדים. אבל הם אינם רוצים לבגוד בפוליטיקה שלהם מאז. הכל נשאר כמו שהיה. הדברים האלה מעודדים מאד את חסידי המופתי בארץ. משפּיעה גם העוּבדה שהממשלה מתעלמת עד היום מהבגידות הערביות בפנים הארץ. קרה מה שקרה בחיל הספר. אין יודעים פרטים. בכל אופן מקור רשמי הודיע, ש-40% מחיל הספר, שהוּא פורמציה צבאית, סרבוּ להישלח לחזית עיראק. ולא ראינו איזו שהיא תגוּבה בענין זה. חוץ מזה יש מצב מתוח מאד בעבר-הירדן. יש אומרים שהאמיר עבדאַללה מאבד את שליטתו שם. על כל פנים מתקיימות שם הפגנות מפעם לפעם, והלגיון הערבי, שהאנגלים טיפּחוּהוּ – יש בו תהליכים כמו בחיל-הספר.

ובארץ עצמה יש הזנחות רבות מצד הממשלה. היא עובדת בטמפּו אטי מאד, גם בעניני המלחמה. הנה התקבלו החלטות על הקמת קו ביצוּרים. יש החלטה ויש תכנית, אבל מחכים עוד לאישור, וזה בּוֹשש לבוא, לא כמו בימי מלחמה. והדבר עלוּל להכביד מאד בזמן קריטי. זה כמה חדשים מדברים על סכנת הצנחנים, ופעוּלה איננה, ואין הכנות. אפשר שיצנחו אנשים, ואיש לא ישים לב אליהם, כי לא ברור עוד מיהו שצריך לשים לב אליהם. אין הוראות. נכון, שהיו הוראות לפני שמונה חדשים, אך נשכחו במרוּצת הזמן. יש החלטה בדבר מסירת תפקידים מסוימים לנוטרים, וגם היא לא הגיעה לכלל ביצוּע. ברור שהגרמנים מקבלים ידיעות יום יום מן הארץ, וייתכן שזה נעשה ע"י הגרמנים היושבים במחנות הריכוז… ההשגחה עליהם היא כזאת שאין היא מפריעה להם לעשות זאת. לא ברוּר למה מחזיקים כאן את גרמני הארץ ולא משלחים אותם לארץ אחרת.

בזמן האחרון נפלה בידי הממשלה “חתיכה” היכולה לשמש לה נשק פוליטי נגד הישוּב היהוּדי – אם היא תרצה בכך. נאסרו כמה יהוּדים. החשוּדים שהם קשוּרים או ניסו להתקשר עם איטלקים או גרמנים. מתקבל על הדעת – עם הגרמנים. לממשלה יסוד מספיק לחשדותיה. האסורים אינם רביזיוניסטים, אלא אנשי אצ“ל הפּורש²³⁸. אגב, קבוּצה זו הוציאָה איזו חוברת פנימית (בסטנסל), וייתכן שהיא נמצאת בידי הממשלה. בחוברת הזאת הם מרצים את האידיאולוגיה שלהם, שהיא פשוּטה: אנגליה בוגדת. זה ברוּר. מי זה פסק שהצד שכנגד מוכרח דוקא להיות נגד היהוּדים? בכל אופן, יהוּדים חייבים לנהל פוליטיקה עצמאית ולהתקשר עם כל מי שכדאי להתקשר אתו. שניים מששת האסוּרים ברחוּ. אחרי בריחתם נאסרו עוד אנשים. נמצא הרבה חומר בכתב. ושם גם דברים שנאמרו בישיבה סודית שלנוּ, לא פרוטוקול אלא דו”ח. אינני יודע עוד באיזה מוסד. פעוּלת-הריגוּל שלהם היא מצוּינת. מצאוּ אצלם דברים שלא היו צריכים למצוא. אמנם, הדברים אינם מסוּכּנים. אבל מצאוּ אצלם גם חומר שמתכנו משתמע שהם מרגלים בעניני צבא. אגב, קריין הרדיו של הקבוצה הזאת הוא בין האסוּרים. אינני יודע אם שמתם לב לכך, שהרדיו הירושלמי התווכח עם הרדיו של הקבוּצה הזאת והתריע נגדו כי הנה נמצאו יהודים שבעד בצע כסף, או בדומה לזה, הם מתקשרים עם אלה אשר רודפים את היהוּדים בכל הארצות.

כמובן, יש בכך משוּם סכנה פוליטית לנוּ, אבל עלוּלה לצמוח גם סכנה מעשית לנוּ. כנראה שהמשטרה אוחזת באיזה אמצעים נגד פעוּלתם. מספר אנשי הקבוצה אינו גדול. עד כמה שידוע לנו הם מונים כ-200 איש בכל הארץ, אבל בשביל פעוּלות כאלוּ – זה מספיק.

הרביזיוניסטים אומרים שהקבוצה הזאת קשוּרה עם גרמניה. אנשי הקבוצה עצמם מכחישים את הדבר הזה. הם אומרים: נכון, היה נסיון להתקשר עם הגרמנים, אבל הגרמנים דרשו שיפעלוּ קודם, ורק אח"כ יבואו בדברים אתם, ומשוּם כך ניתק הקשר. בכל אופן, קיימת קבוּצה כזאת בארץ.

אשר לאמצעי-הבטחון שלנוּ למקרה של החמרת המצב בארץ. בזה לא באו שינויים מאז דיברנו על כך בפעם האחרונה. יש הסכמה פּרינציפּיונית בענין הגדלת הגיוסים אצלנו, וזו משמעותו של ביטול הפּאריטט בגיוּסים. ואשר להגדלת הזיוּן של הישוב היהודי – אין הבטחות גדולות. השלטונות עונים בפשטות: אין לנוּ נשק. יש תכניות להביא נשק מחבּש. אבל זה יקח חדשים. בנוגע לאימוּנים – התחילוּ לקבל את האינסטרוקטורים שיאַמנוּ אחר-כך את אנשינו. יש הסכמה להכפיל את מספר הנוטרים בשכר וכן יש הסכמה להגדיל את מספר המושבעים²³⁹.

קצב הגיוּס שלנוּ הוּא איטי מאד. לפני שבוּע היתה הרגשה שכאילוּ זז משהוּ. קודם היה הממוּצע של הגיוּס – איש ליום, והנה במשך שבוּעייים הופיעו יותר מ-300 איש, אבל עד היום התגייסו כ-500 איש בלבד. בעצם, אין עוד אוירה של גיוס, ויש לעשות לשם שינוי הדבר.

ובפנים – יש כמוּבן איזו התקדמות ידוּעה: הוגבר הקצב של האימוּנים. אמנם גם עתה הוּא במידה בלתי-מספיקה; ונעשים גם מאמצים בכיווּנים אחרים. אבל גם כאן אין עדיין האוירה הדרושה. ואוּלי מעכב כאן מה שמכנים בשם “הסכם הבטחון”²⁴⁰. טרם נגמר המשא-ומתן עם הצד שכנגד. אמנם יש כבר הסכמה משני הצדדים שלא ימשיכוּ במשא-ומתן, אלא יחליטוּ אם קיים או לא קיים הסכם. ראשי המדברים מהצד השני מבטיחים שהגיעו להסכם גמוּר, אבל כל זמן שלא גמרנו הכל עד תום, עלוּלים עוד הדברים להסתבך. על כל פנים, המשא-ומתן הזה הביא לידי כך, – לפי הכרתי, על כל פּנים – שאפילוּ אם ההסכם לא יצא לפועל, הרי מכל הסכנות שדיברתי עליהן כשהרציתי על ההסכם, אף-על-פי שהייתי בעדו, הרי סכנה אחת נחלשה מעט – הסכנה שיקום ארגון שני. ההססנות של החלק האזרחי להישען על הרביזיוניסטים הפכה את לבם של הרביזיוניסטים. אפשר היה להווכח בכך גם ממאמר שנתפרסם ב“המשקיף”²⁴¹, בו נאמר שאין להיבנות מהאזרחים. ולנו הם אומרים: “האזרחים הם עוד פחות ציונים מכם”. רבה התמרמרוּתם על האזרחים שהחלוּ אתם ובגדוּ בהם. אבל יתר הסכנות קיימות כבעבר. וגם הסכנה שיקום ארגוּן שני עוד יכולה לצוף. אבל חושבני שיש יסוד להניח שענין ההסכם יגמר מחר.

זמן רב נמשך ויכוח גדול בין החוּגים האזרחיים לבינינו והמוסדות בדבר המרוּת העליונה של הסוכנות; כן לא רצוּ להכיר בפיקוּח שיש למוסד המשותף של הסוכנות והועד הלאומי על עניני ה“ארגון”. הם דרשו שהמרוּת והפקוּח וכו' ירוּכזוּ בידי “כופר הישוּב”. לבסוף קיבלוּ את המרוּת הפוליטית של הסוכנוּת, ובענין “כופר הישוּב” וכו' הציעו שיהיה מוסד אחד שיחוּלק לשניים: אחד – נשיאוּת “כופר הישוּב”; והשני – ועד פּיקוּח, ויחד יהווּ את ועדת הבטחון, והמוסד הזה יהיה מיוּסד על אותם היסודות שועדת הבטחון היתה קיימת עליהם.

כא. 9 ביולי 1941, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

רפיון כללי מורגש בענינים רבים, ויש חשש להיעזר בלחץ. ובאמרי לחץ, איני מתכוון לסאַנקציות. הנני מקטני-אמונה בכוח הסאַנקציות ובהשפעתן. אבל אין שום לחץ ציבוּרי בענין ההתנדבוּת. הארגון חושש להוציא משורותיו חברים שאינם מתגייסים, וכן חושש הוּא להטיל על חבריו חובת-גיוּס. המפלגה בודאי שהיא חוששת, וההסתדרות על אחת כמה וכמה.

שתי סיבות מכבידות מאוד על הגיוּס: א) החיילים היהוּדים שנשבו ביון. פרשת “יון” נתפּשטה מאוד בארץ ולפעמים בצוּרה מוגזמת²⁴²; על כל פנים במידה שיש בה כדי לעשות שמות בענין הגיוּס. רבים מאוד אשר העירוּ לי: “אנוּ נתגייס ואחר-כך יפקירוּ אותנוּ”. ב) הסיבה השניה – אותה ההכרה של “מה אנו ומה כוחנו?” על כן אני אומר, שדיוּן בענין הגיוּס, צריך להיעשות בהרחבה. יש הכרח בפעוּלה מתמדת ונמרצת יותר בציבוּרנוּ.

לענין בגדאד – איני יודע, אם נוּכל לקבל ידיעות מדוּיקות על מה שהתרחש שם. לעת עתה לא ניתן לשליחים שלנוּ להגיע לשם. אבל באוּ יהוּדים שליחים מבגדאַד לארץ, כנהגים, והם חוזרים לעיראק בכוונה ליצור קשר בינה לבין הארץ. ואין לנוּ לפי שעה אלא לסמוך על מה ששמענוּ מפיהם. הם מספרים, כי בבגדאַד נעשוּ דברים, אשר בפרעות רוּסיה ואוּלי גם בגרמניה, לא היוּ כמותם: מעשי-אונס איוּמים, עינוּיים אכזריים. סיפוּריהם מזכירים את “בעיר ההריגה” לביאַליק. רופאים התעללוּ בפצוּעים עד כדי המתתם בבתי-חולים, (אמנם נלקח רשיון הריפּוּי מרופאים אלה לחמש שנים). המשטרה השתתפה במעשי הפרעות, ואף-על-פי-כן נשארוּ כל קציני המשטרה על כּנם. יהוּדי שבא למשטרה למסור הודעה על שדידת הרכוּש שלו, מצא על ידו של קצין-המשטרה את שעונו השדוּד. השליחים מספרים על הריסת 500–400 בתים, על חמש מאות חנויות שדודות לגמרי, על 1000 הרוּגים! בין אלה שבאוּ לארץ נמצא אחד אשר חמישה מבני משפּחתו נרצחוּ. התמונה – איומה. יהוּדי בגדאַד, המונים 180.000 נפש, אינם מאמינים, שאפשר להעלותם ארצה. הם שואלים במה תוכל ארץ-ישראל לעזור להם. אני חושב, שיש להעמיד על הפרק את שאלת היהוּדים בארצות ערב, הנהנות מעצמאות ונתונות להשפּעה אנגלית. כי הפרעות, גם הרוחניות וגם הפיסיות, עודן נמשכות. בעצם הימים האלה באים ליהוּדים ולוקחים מהם כסף באיומים; ואלה הם מעשי יום-יום. קרה ונכנסוּ לבית יהוּדי אחד וחטפוּ בחוּרה והחזירוּה רק לאחר ששולם בעדה “כופר” בסך 200 לירות; וכל זה – לאחר שהוקם השלטון הפרו-בריטי. יהוּדי בגדאָד נמצאים, לדבריהם, על הר-געש. העוצר וכן כמה שרים יחסם טוב אל היהודים, אבל הצבא, המשטרה והעם כולו לא נשתנוּ. לפיכך חובה להציג גם את השאלה על מתן אפשרוּת של הגנה ליהוּדי עיראק.

לפי סיפור השליחים היוּ גם מקרי התגוננוּת. המון עצוּם התנפל על רובע היהודים; הפרעות הופנו בעיקר נגד היהודים, אבל יתכן שהותקף גם איזה מוּסלמי. בתוך תוכו של רובע היהוּדים יש שכונה אחת המאוּכלסת דלת-העם, אנשיו הספיקו להתכונן, לפני בוא הפורעים, הם הכינו בקבוּקים עם חמרי נפץ, חרבות ישנות, מקלות ואבנים – והתגוננוּ וגם החזיקוּ מעמד. חלק זה של רובע היהודים לא ניזוק ואליו לא חדרו הפּורעים. בינתיים הגיעה עזרה בריטית והצילה אותם. הם מספרים גם על מעשי התגוננות וגבוּרה של בודדים. אך כל מעשי הגבוּרה האלה לא הועילוּ, כי נגדם עמדוּ קציני משטרה וצבא עיראקי. נודע על התגוננוּת גם בפינות אחרות. במו"מ שלנו עם השלטונות פּה וכן עם השלטונות במצרים אין להסיר מעל הפרק את ענין העלאתם של יהוּדי עיראק²⁴³.

כב. 31 ביוּלי 1941, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרות העובדים    🔗

הטון של האשמה עצמית, שנקטו בו החברים איננו מוצדק. אם לקחת את הישוּב הארצישראלי כמו שהוּא, ואם לקבל בתור יסוד את הצו של הסוכנוּת – גיוּס כל הרווקים בגיל 21–30, – ואם נניח שנתגייסוּ כולם, ואף אחד לא השתמט ולא נפסל בגלל מצב בריאוּתו, הרי נמצאים בישוּב שלנו כשמונה-עשר אלף איש בני גיל זה. עד עכשיו התגייסו כ-10.000 וביניהם כ-40% מגיל זה.

אבל יש בכל זאת לקחת בחשבון מקרים שונים. קודם כל יש גוף שלם – ההתישבות, המגייסת לאו דוקא את בני הגיל הזה, אלא לפי חישוּבים אחרים, ולא הגיוּס ולא איזה ענין אחר לא הפסידוּ מאוּמה מהבחירה החפשית הזאת. המשקים נתנו כ-900 איש וביניהם כחמשים אחוז בגיל החייב בגיוּס.

חושבני כי אם הישוּב נתן 10,000 מ-18.000 שהיה צריך לתת, הרי הוּא נתן למעלה מ-50% בהתנדבוּת ואין זה דבר קטן. והחשבון הזה הוּא לפי הישוּב כוּלו, אבל אם נחשב את חשבון הסקטור שלנוּ, כולל את ההתישבוּת, הרי אנו מוציאים לעז על עצמנו אם מרבים כאן בתלונות. אין זאת אומרת שלא צריכים לבוא בדרישות.

באחת הישיבות שהיוּ לנוּ בעניני גיוּס, שאל אותנו הח' יבנאלי: איך התגייסו במלחמה הקודמת? ההיתה תעמולה? עניתי לו: היתה תעמולה גדולה יותר מאשר עכשיו. עלינו לראות כיצד להביא את הישוּב כולו לידי התגייסוּת מלאָה יותר. צורך זה מתבלט ביחוד כשעושים את החשבון הכללי המראה כי אנו לבדנו נתנו יותר מ-50%. אני חושב שיש לנו גם תפקידים אחרים בארץ, מלבד התגייסוּת וצבא, ולנוּ גם חשבונות אחרים.

אשר לדיבוּרים על ירידה ב“ארגוּן”. אם הירידה נמדדת בשיחות, הרי צודקים המתאוננים. ב“ארגון” התחילוּ מתאוננים מאוד על שמוציאים את מיטב כוחותיו. אבל אם לדוּן לפי ההתנדבות הרי יש עליה בו. בחדשים האחרונים ירדה ההתנדבות, אבל אחוז המתנדבים מה“ארגוּן” עלה. – 64% של המגוּייסים הם מחבריו.

בחודש האחרון התנדבו 300 איש. ההתנדבות איננה ניכרת עכשיו – היא באה טפּין טפּין. איננו מנצלים את האפשרויות הניתנות לנו, ואנחנו איננו יודעים אילוּ מצבים צפוּיים לנוּ בחלק-עולם זה. בזמן האחרון כשהתחלתי לטפל בעניני גיוּס, נתקלתי ב“ארגון” בטענה הבאה: דורשים מאתנו התגייסוּת, ומה יהיה על הבטחון? הם מעמידים בטחון מול התגייסוּת, ואני רוצה לספר לכם שאותו גדוּד, שהלך לחזית במלחמה הקודמת, מילא במישרין ובעקיפין תפקיד בטחון בישוב, אשר שום ארגון-בטחון לא היה יכול למלא כך. החברים הותיקים זוכרים את המקרה שקרה אז: מיד לאחר בואנוּ לארץ ממצרים שקטה הסביבה הערבית שהתכוננה לפרעות. חיילים יהוּדים מילאוּ אז תפקיד של שיווּי-משקל, ששוּם ארגוּן-בטחון לא היה יכול למלא. גם בפרעות ירושלים מילאו חיילים יהוּדים תפקיד כזה. אבל גם בגדוּד הבינונוּ שלא על הגדוּד בלבד אפשר לבנות את בטחון הישוּב.

דפדפתי במכתבים ישנים ומצאתי מכתבים בהם כתבנו לגליל, שנכבש כוּלו להתנדבוּת, שבאיזור מסוים לא יוציאו את כל החברים להתנדבוּת. אנחנו, שהוקרנו כה את ההתנדבות, כתבנו ככה! גישה כזו צריכה להיות גם עכשיו, עלינו לקבוע לעצמנו שעלינו לתת אנשים כדי להוות כוח עברי. והם צריכים להינתן בכבוד. עדיין לא הגענו למיכסה, כי חלק מהישוּב איננוּ רוצה להתנדב. ההתנדבות של שלושת החדשים האחרונים, שהם לא מן הרעים ביותר, הגיעה למספרים אלה: 500, 600, 300. אבל אם ננתח מי הלך, אז תתקבל תמונה אחרת. מן הישוּבים הגדולים – חיפה, תל-אביב, ירושלים והמושבות הגדולות, בהם מרוכזים כשני שלישים של הישוּב העברי – נתנו פּחות מחצי. והחלק שהוא פּחות משליש של הישוב נתן יותר ממחציתם של המגוייסים. זה מעיד על משהוּ. גם הישוּבים הגדולים אינם דומים זה לזה – ירושלים עולה בהתנדבוּתה על יתר הערים. תל-אביב נתנה פּחות מכוּלם, – היא נתנה אותו מספר אבסולוטי שנתנה ירושלים. במושבות התמונה עוד יותר מביישת, חוץ מחדרה ובנימינה. בראשון-לציון נרשם מתנדב אחד בלבד.

השבוּע היתה לנוּ ישיבה בירושלים, בה דוּבּר על התנדבות. ואמרתי שם: אמנם, אין אנו יכולים להעתיק את העבר לימינו, אבל צריך ואפשר ללמוד מן העבר. העליתי בזכרוני מה היה בעת ההתנדבוּת הקודמת. יש חברים החושבים שבהתנדבות הקודמת היה הכל כשוּרה, כל אחד הלך מתוך הכרה פנימית ללא השפּעה מהצד. במידה ידוּעה נכון הוּא הדבר, אבל לא לגמרי. זוכר אני שההתנדבוּת בירושלים היתה באָפיה לא טובה מההתנדבות של עכשיו, אבל אחר כך נוצרה תנוּעה, שגרפה רבים. אז היוּ מניעות גדולות יותר להתנדבות מאשר עכשיו. יש אומרים שדוקא המניעות הן שיוצרות את ה“חום” לתנוּעת ההתנדבוּת, אוּלם אני אינני גורס כך. תנוּעת ההתנדבוּת נוצרת ע“י מתנדבים. ניתוּחים בלבד לא יועילוּ לנוּ. עלינו לנסות ליצור תנועה של מתנדבים. בדרך שאנו הולכים בה עכשיו – שאוספים כמה מתנדבים ושולחים אותם לסרפנד – לא תיוָצר תנוּעת ההתנדבוּת, ואפילוּ אם נצליח אחר כך להוציא עשרה–עשרים חיילים לשם תעמולה להתנדבוּת. עלינו ליצור אוירה אחרת ברחוב ע”י מספר גדול של מתנדבים; לא על-ידי התנדבות של טיפין-טיפין, אלא על-ידי גוּש מתנדבים בן אלף איש, שיופיעו ברחובות ענודי סרט של מתנדבים. זה יצוֹר אוירה אחרת, וזה עשוּי להגדיל את תנוּעת ההתנדבות גם במקומות אחרים. מהראוי שייעשה נסיון כזה. נחוצה הצבת הראשונה. והיא לא תיוָצר על-ידי יושבי בתי-הקפה – אלה יבואוּ אוּלי אחר כך. היא תיוָצר רק מתוך החלק המאורגן, ומשום כך עלינו לקחת על עצמנו את המשימה הזאת.

כפי הנראה, לא ייפסקוּ הגיוסים כל כך מהר. למשה שרתוק נאמר במצרים שהמצב השתנה: אם עד עכשיו היתה השאלה העיקרית – הציוּד, הרי מעכשיו השאלה העיקרית היא חומר אנושי. יש בזה משום בשׂוֹרה, כי ניתבע ונצטרך לתת אותו חלק שאנו יכולים לתת. ההתגייסוּת לא תסתיים באלף האנשים; היא יכולה להיגמר אם ניתן עוד 7000–8000 איש, אבל לא פּחות מזה, ולפיכך אנוּ אומרים: ניתן את חלקנו ככה שתיוָצר תנוּעת התנדבוּת. ההתישבות צריכה לתת 500 איש; הארגוּן – 300 איש, ו-200 יבואו ממקומות אחרים. אני מאמין שפעוּלה כזאת עשוּיה להמריץ במידה רבה את ההתנדבוּת.

אשר לשאלת הגיוּס בקיבוצים – הארגוּנים הקיבוּציים נותנים מספר מתנדבים כפי שהם נדרשים, והם עושים זאת לפי השיקוּלים שלהם: שישוּביהם לא ייפגעוּ ע"י הוצאת אנשים למעלה מיכלתם. הגיוּס בקיבוצים אינו לפי הגיל. אין לשנות את הסדר הזה, כי עלינו לדאוג במידה מכּסימלית להתפתחוּתם הפּנימית של הקיבוּצים. גם הקיבוּצים המועמדים להתישבות אין לקפח את התפּתחותם. התנוּעה שלנוּ תתן כל אשר יידרש ממנה בלי שתקפּח את הקיבוּצים. אינני יודע איזו טובה תצמח לגיוּס בקיפּוּחם. אבל יחד עם זה צריכה לבוא תביעה מהקיבוּצים, שבאותם המקומות, כמו “נשר” ונמל חיפה, בהם עובדים חברי הקיבוץ יחד עם ציבוּרים גדולים של פועלים, אַל להם לשלוח עובדים בגיל הגיוּס. אמנם, אין בכך ערך ממשי, אלא פסיכולוגי בלבד, אבל גורמים פסיכולוגיים אלה מפריעים לגיוּס במקומות. עד כמה שהדבר תלוּי בנו, יש לסלק כל דבר העלול לתת בידי מסרבים נימוק לאי-התגייסוּתם.

כג. 23 באוגוסט 1941, בימי עיון של מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

מדי פעם בפעם אנוּ שומעים מפי מדינאים גדולים בעולם כי עכשיו עומדת לפניהם בעיה אחת בלבד: מיגור כוחו של היטלר והבעיות האחרות הן ממדרגה שניה. אילוּ היה זה כך, כי אז יתכן שהעולם היה נתון במצב אחר לגמרי. אולם אין זו אלא אמת שבדיבוּר ולא אמת למעשה. למעשה עסוּק עכשיו העולם בחשבונות שונים, אשר לא צריך היה להיות עסוּק בהם. רוּסיה, למשל, אשר כולנו חרדים לה ברגע זה – אילוּ היתה שקוּעה בזמן האחרון בבעיה אחת ויחידה בלבד: כיצד לקדם את הסכנה הנשקפת לה ולחסלה – היה מצבה אחר כיום. בודאי לא היתה ממתינה עד שירוכז נגדה הכוח הטכני והאנושי של אירופה כולה, אלא היתה מקדימה ונחלצת למערכה. ואין זה חשוּב אם היטלר כבש את בּוּלגריה או עשה שלום אתה, אם כבש את צרפת או עשה שלום אתה. עובדה היא, שהכוחות הטכניים והאנושיים של צרפת עומדים לרשוּתו של היטלר. יתר על כן: הכוחות האויבים ביותר להיטלר עומדים עכשיו לרשוּתו. אם תקראוּ כיצד מנצלים את המוני היהוּדים ברומניה, בבולגריה ובמקומות אחרים, תבינוּ, כי לא רק בולגרים וצרפתים, – שלהם חשבונות שונים עם היטלר, – כי אם גם היהוּדים עצמם, שלהם חשבון אחד בלבד אתו, עונים אמן בעל כרחם ומשמשים את מכונת-המלחמה של היטלר. דבר זה נגרם במידה רבה ע"י כך, שהעולם היה מסוּבּך בחשבונות שונים ומשונים. ולפיכך איחרוּ הכול.

אנו נוטים לפעמים להאשים את אנגליה, ואין ספק שיש להאשים אותה מחמת ריבּוּי החשבונות שלה. היא החלה בכך מכבר, עוד בזמן מלחמת ספרד²⁴⁴, ואין ספק שבכך סייעה לטיפוּח אותו כוח שלהשמדתו, היא משלמת עכשיו בקרבנות עצוּמים. אבל לא אנגליה בלבד – כמעט כל הארצות, בזו אחר זו, במוקדם או במאוּחר, משלמות מחיר יקר בעד החשבונות המרוּבים האלה ובעד חוסר ההתרכזוּת בחשבון האחד והעיקרי.

לא הזכרתי כל זאת אלא לומר, שגם אנו נתוּנים במצב כזה. אנו מבקשים לנו “חשבונות רבים”, תחת להתרכז בשאלה העיקרית והיסודית, אשר בה תלוּיים קיוּמנוּ ועתידנוּ. כמובן, אינני מתעלם מן המציאוּת, שקיוּמנו תלוּי לא רק בפתרון שאלות ההגנה והבטחון – אלא גם במשק ובעבודה, ובשטחים אחרים. ועלינו לעשות, לפיכך, את חשבוננוּ לא רק בהתחשב עם שאלות הבטחון. אבל יש זמנים, שהכל מתרכז בדבר אחד בלבד, שאם אין מעמידים אותו בראש הדאגות – אין קיום לכל יתר הדברים. יתכן כי אילו נתרכזה, לפחות עכשיו, הדאגה העיקרית בענין אחד – המלחמה בהיטלר – כי אז שונה היה המצב בעולם, וגם מצבנוּ אנוּ. ביחוּד בולט חוסר ההתרכזוּת בענין חזית המזרח – העזרה לרוּסיה. היטלר – חשבון אחר לפניו: הגברת כוחו, ולשם כך הוּא משעבד הכל. מה שאין כן המדינות האחרות; הן עוד עושות את החשבונות בינן לבין עצמן, בלי לרכז את כל המאמצים במלחמה היטלר.

העולם כולו היה צריך לעשות מאמצים לבלי לתת לכוח זה, הנלחם בהיטלר, להישבר. צריך היה לבקש את כל הדרכים להושיט לרוסיה כל העזרה – אם בצורת פלישה, או לפחות ע"י קירוב הגבוּלות בינה לבין בעלות-הברית. אולם בעלות-הברית מסתפקות בהגשת תזכורות לאיראן, ואין הדבר הזה עושה רושם רציני ביותר. ולא משום שאיראַן היא כוח עצוּם כל כך, או משוּם ששטחה חסר ערך ונטול חשיבוּת להנהלת המלחמה הזאת; אדרבא, זהוּ שטח גדול החוצץ בין רוּסיה לבין הארצות היכולות וחייבות להושיט לה עזרה. אבל יש עדיין כיום חשבונות רבים: גבוּל משוּתף בין רוּסיה לבין אנגליה במזרח אוּלי איננוּ רצוּי כל-כך לאנגליה. חשבונות אלה אוּלי מוּצדקים בזמנים כתיקוּנם. אבל אינם מוצדקים בשעה שהחרב מוּנחת על הצואר. וכיום, אמנם מונחת החרב על הצואר. עדים אנוּ גם לחשבונות הרבים שעושים במזרח הקרוב. אנחנו חשים אותם על בשרנו. אילוּ עשתה הממשלה את החשבון האחד – את החשבון המלחמתי – היה שונה גם יחסה לשיתופנוּ במלחמה. ואמנם, אותם העושים את החשבון האחד – הצבא – יחסם לשיתוּפנוּ הוּא שונה. אנחנוּ מרגישים שבחוּגי הצבא גובר והולך הרצון לשתף אותנוּ ולנצל את כוחנוּ במלחמה זאת. אבל דרכי הפוליטיקה מסוּבכות, וכנגד רצון זה – עומד הרצון למנוע את שיתופנו. כוח עברי והשתתפוּתו הרצינית במלחמה יוּכלוּ אוּלי להפריע לכל מיני תכניות – ולא כדאי לעודדו. על כל צעד ושעל אנוּ נתקלים בריבוּי חשבונות כאלה. אנוּ רואים זאת בשכנותנוּ… לאחר כיבוּשה של סוּריה החשבונות מסתבכים והולכים. תחת להגביר שם כוחו של שלטון אשר ישמש ערוּבה לימי סכנה, מסבכים שם את המצב. ומי יודע אם לא יהיה דבר זה לרועץ בעצם ימי המלחמה.

מתנהלת שם מלחמה פנימית על השפּעה בעתיד בין כוחות שונים – די-גוליסטים, אנגלים – ומקטינים את כוחם של האלמנטים הערבים ומיעוּטים לאוּמיים בקרבם, אשר היוּ יכולים לשמש משען לכוחות המנהלים את המלחמה בהיטלר.

ריבוּי החשבונות מביא לכך, שאין מנצלים את הכוח היהוּדי, שיכול היה למלא תפקיד לא-קטן במלחמה הזאת. ראינו זאת לפני זמן-מה בקשר לחשבונות העליה. תחת להציל רבבות צעירים יהוּדים מהארצות אשר עמדוּ להיכבש – ואמנם נכבשוּ – הפקירוּם וסגרוּ בפניהם את שערי הארץ. התפּרצוּתם לכאן נחשבה לחטא. ועכשיו עובדים הכוחות הצעירים הללו, שלא ברצונם, כמובן, במחנות ריכוז שונים, ולמעשה הם עובדים לטובת המאמץ המלחמתי של האויב, ולא לטובת אותו המאמץ המלחמתי שלו היוּ רוצים למסור את כוחותיהם בהתלהבוּת…

אבל לא רק אצל אחרים. גם אצלנוּ ריבוּי החשבונות מסבך. גם אותה בקורת שאני רוצה להטיח כלפי אחרים – גם היא מסבכת. לא עת לחשבונות רבים. יש חשבון אחד והוּא – העמידה בפני הסכנה. שאם לא נעמוד יהיוּ כל החשבונות האחרים בטלים ומבוטלים. ואצלנוּ – יש לומר את האמת – אין הרגשת סכנה. בכל פעם מתרחש מקרה ומסיח את דעתנוּ ממנה. עכשיו נוטים לחשוב: הסכנה היא שם, בחזית הרוּסית. מאתנוּ היא רחוקה… אבל אין איש יכול להינבא על מהלכה המדוּיק של התפּתחוּת המלחמה. נדמה לי כי תהא זאת הטעות הגדולה ביותר לחשוב כי, אמנם, רחוקה כל-כך הסכנה מאתנוּ. היטלר, אף כי לא תמיד הוּא מגלה את תכניותיו, יש והוא עושה זאת. את “מיין קאמפף” (“מלחמתי”) כתב עוד בטרם עלה לשלטון, ושם גילה מראש את כל תכניותיו. גם עכשיו הוּא מכריז לעתים קרובות על צעד, או על תכנית, בטרם הגשימם. ואם כי רבים החושבים כי זוהי ערמה – מתברר לבסוף כי אמנם יש ממש בהן. אין הוּא טורח כלל להסתיר תכנית זאת, משום שאינו מאמין, כנראה, שיהיה בכוחו ובשכלו של המתנגד לאחוז באמצעים בעוד מועד. והנה, בזמן האחרון אנחנוּ שומעים לעתים תכופות את היטלר מכריז, כי בקרוב תעמוד שוּב על הפרק שאלת המזרח-התיכון. מהלך המלחמה איננוּ מרחיק דבר זה כלל וכלל. היטלר כבש את דרום-רוּסיה ושטחים ממזרח לאודיסה. מי יערוב שלא ילך לקרים או לקאַוקז? מי יערוב שבעקבות הליכה זאת, לא יחוללוּ שוב, ביד-חרוצים, התקוממוּיות חדשות במזרח? כלום בעיראַק שוּנָה משהוּ מיסודו וכבר אין מקום להתקוממוּת שם? כלום כל-כך נשתרש כוחן של אנגליה-צרפת בסוּריה, עד כי אין שם אלמנטים אשר ישמשוּ את היטלר? האם כה בטוּח המצב בארץ-ישראל? האם כה איתן המצב במצרים, בסעודיה, בתימן? – אנחנוּ רואים כי גם כיום, כשאנגליה נכונה להבטיח הבטחות מרחיקות-לכת לארצות הערביות, אין הן נלהבות ביותר מכך, הואיל ואין הן בטוּחות, ואוּלי גם אינן רוצות כל כך, בנצחון בריטי. בכל מקום בארצות המזרח – בסוּריה, בעיראק ובמקומות אחרים – אפשר לשמוע את דברי הערבים שאין הם מעוּנינים כל כך בנצחון כוח זה או אחר. את חופשם יקבלוּ מידי הנאַצים לא פחות מאשר מידי הבריטים. כך מדברים בארצות המזרח בהן עוד אין שלטון נאַצי! בחוּגים רבים יש אדישות, ובאחרים – אפילוּ ציפיה להתקרבוּתו של שלטון נאַצי. אם, באמת, תורגש בדרום אירופה ובקאַוקז התגברוּת הכוח הנאַצי – מי יודע, מה עלול להתהוות במזרח! על-כל-פנים אין הסכנה רחוקה מאתנו. ומי יודע, באילוּ מצבים עוד נעמוד בארץ ובארצות השכנות. השאננוּת שבקרבנו אינה מוּצדקת כל עיקר.

אבל זוהי רק אחת הסכנות. יש עוד סכנה: אין איש מאתנוּ יודע מה תהיינה תוצאות המלחמה. ובאמרי תוצאות, איני מתכוון לנצחונו של צד זה או אחר. אני – כשלעצמי, לא נתערער אצלי בטחוני במפלת גרמניה, למרות כל הנצחונות הנאַציים עכשיו ברוּסיה, ולא רק משוּם שרצוני בכך, אלא משוּם שאי-אפשר להגיע למסקנה אחרת כשמשוים את הכוחות בעולם. מי שזוכר את המלחמה העולמית הקודמת, לרבות כל הנצחונות הגרמניים הכבירים עד לפני המפּלה, הרי עשוּי להתחזק באמוּנתו זאת. באָמרי – תוצאות המלחמה, כוונתי, שאין יודעים בוָדאות מה יהיו פּני העולם לאחר המלחמה – אילו גורמים ימלאוּ את התפקיד העיקרי בעיצוּבם, אם כי גם בזה, כמובן, יש אופטימיסטים ויש פסימיסטים. יש הטוענים, שדוקא אחרי מלחמה זאת, שאין דוגלים בה באידיאלים כה גדולים כבמלחמה הקודמת (עיקרי וילסון²⁴⁵, מהפּכה עולמית וכו'), יתכן שלא תהיה ריאקציה כאשר היתה אחרי המלחמה הקודמת. יש מפריזים באופטימיותם. אבל איננו יכולים לסמוך כל-כך על זאת. איננוּ יכולים לדעת מה יהיה גורל העולם. על גורלנו אנוּ אפשר לדוּן רק לפי מגמת הכוחות המעצבים כיום את דמוּת עניננוּ במזרח. וכאן אין אנוּ יכולים להשתעשע באופטימיזם רב. גם כיום רואים אנוּ כיצד מתכנים כל מיני תכניות העלוּלות להיות פאטאליות לתקוותנוּ הציונית; כיצד משתעשעים בכל מיני תכניות של שלטון ערבי לא רק בארצות השכנות, כי אם גם בארץ-ישראל, אם בדמות איחוּד הארצות הערביות, לרבות ארץ-ישראל, ואם בדמוּת הקמת שלטון ערבי בארץ-ישראל. יש תכניות וחלומות כאלה, ולאו דוקא ערבים הם המטפּחים אותם!

ימים אלה היו עשוּיים להיות ימים של עיצוּב תכניות אחרות לגמרי המבטיחות את עתידנו וזכויותינו בארץ. אנו עדים לתופעה משוּנה מאוד. כשעוברים עכשיו את הלבנון ונפגשים עם ערבים שונים מהארצות השכנות רואים כיצד עלה ערכנוּ בעיניהם. שומעים כיצד הם מדברים על השפּעתנוּ הרבה באמריקה ובאנגליה, על השתתפותנוּ המרוּבה במלחמה, ועל יצירת כוח יהוּדי בעל-ערך כאן במזרח. אותה השתתפוּת מועטה שהשתתפנוּ בימים הראשונים לכיבוּש הלבנון וסוּריה, שלא עלתה על עשרות חברים בלבד, שעזרוּ (אמנם עזרה חשוּבה!) לצבא הכובש האוסטראַלי והבריטי, – אותה השתתפוּת נופחה בדמיון הערבי, ועכשיו שומעים, ביחוד בגלילות-הספר, ערבים מדברים “הלא היהוּדים הכניסוּ את האנגלים לסוּריה…” – לאור הכרה זאת, בציבוּריות הערבית, עשוּיות היוּ להיתכנן תכניות מדיניות אחרות לגמרי מאלו המעוצבות ע"י הנציגים הבריטיים במזרח. אבל המצב הוּא אחר. אם היה מקום לאיזו הידברות על תכניות שתבטחנה את עתידנוּ, הרי הנציגוּת הבריטית הנוכחית במזרח אינה מאמצת אותן. ולא זו בלבד, אלא שהיא אף משמשת להן מכשול.

עלינוּ להביא בחשבון גם סכנה שאופיה מדיני: מה יקרה אם ירצוּ לעצב את עתיד הארץ שישלול מאתנוּ כל התפּתחות ציונית, ובכך יכריתו את תקוות עתידנוּ? עלינוּ להתכונן לקראת סכנה זו. אנוּ יכולים וחייבים להשיב על כך אך ורק בהגברת כוחנו שלנו בארץ, במידה שהדבר נתוּן בידינו. עלינו להגביר השתתפוּתנוּ במלחמה נגד הכוחות המסכנים את הארץ במידה כזאת שכל מזימה נגדנוּ בעתיד תהיה קשה וּכבדה פי-כמה וכמה. שאלת הבטחון כיום שוּב איננה ענין של הגנה על נקוּדה זו או אחרת, והיא גם שונה מימי המאורעות של 1936–39. הסכנות העומדות לפנינוּ כיום הן מסוג אחר, ואפיין מדיני ומקיף יותר מאשר באותן השנים.

הימים ימי-מלחמה והענינים המדיניים מחריפים והולכים. שאלת עיצוּב דמוּת העתיד מחריפה לגבי כל עם ועם. הסכנה הנשקפת לנו – כבר אינה לוקאַלית, היקפה גדול והיא אורבת להווה ועתיד גם יחד. והשאלה היא: כיצד נעמוד בשעה שהסכנה תתקרב?

תשוּבת הישוּב העברי בארץ-ישראל צריכה להיות אחת: גיוּס כללי של הכוחות בישוּב המסוּגלים למלא תפקיד כלשהוּ בעיני הבטחון, כל איש בישוּב בגיל מסוּים, שהוּא בריא בגופו, חייב להימנות עם יחידת-הגנה כלשהי: צבא, נוטרוּת, או צורות אחרות של בטחון והגנה. אילו הגענו למצב כזה, כי אז יכולנוּ להוות בארץ כוח שאין לבטלו: יכולנוּ לאסוף רבבות אחדות של צעירים בארץ, ומספר כזה גורם הוּא גם במלחמה הנוכחית. במלחמה יש ועשרות אלפי אנשים נלחמים בתוך סביבה זרה, לפעמים גם ללא תקוה לנצחון, בלי שהשאלה העומדת לפניהם תהיה כשאלה העומדת לפנינוּ. הנה נלחמים כמה עשרות אלפי איטלקים בלב חבש – והם מחזיקים מעמד. כמה זמן עמדו הצרפתים בסוריה ובלבנון, שהיו מנוּתקים ממרכזם וּללא אפשרוּת של תגבורת, ונלחמו!? – הלא נהיה אנחנו כאן, הרבבות שלנוּ, לא כבמצב שהיו בו האיטלקים והוישאים. על כל פּנים, אם נרכז את הכוח – יהיה לנוּ בארץ הזאת בעל-ברית במלחמה בהתקוממוּיות או בכוחות הרוצים בשיתוף עם היטלר. הרבבה האחת שגייסנוּ, כבר מילאָה תפקיד לא קטן.

במלחמה הזאת צעדנו קדימה בדרך הגברת כוחנו המוּכּר (על-ידי השלטונות) אף על פי שיש – כפי שאמרתי – כוחות בריטיים המתכנים תכניות מדיניות לרעתנוּ כאן (כוחות אלה נמצאים בארץ-ישראל, בעיראק, בסוּריה ובעבר-הירדן) ואם בכל זאת גדל והולך כוחנוּ הממשי והמוּכּר, הן בצבא והן בחיל-הנוטרים, – הרי זו בזכות הרבבה שהקימונו ובכך הראינוּ כי אנחנוּ בעלי-ערך במלחמה הזאת. גם השתתפותנוּ שלנו ביון ובכרתים ובלוב, הצטיינוּתם של כמה וכמה חברים שלנו בשעת הקרב ולאחריו, ואף לאחר שנפלוּ בשבי (ובודאי אין זה סוד, שכמה וכמה מחברינוּ ברחוּ מהשבי והגיעו לארץ בימים האחרונים. וגם זאת הצטיינוּת), – הגבירוּ את הצורך להיזקק לנוּ. אם חיל-התחבוּרה שלנו הצטיין בלוּב בכמה וכמה תפקידים; אם הוּא הביא לכך, שאותן המכוניות האיטלקיות שנלקחוּ מאת האיטלקים בחזית לוּב, שאיכותן נפלה בהרבה ממכוניות אחרות, ובידי חברינוּ נעשו למכוניות המשוּבחות ביותר במדבר לוּב, – הרי הוליד דבר זה את הרצון להגביר חיל-תחבוּרה זה. הגענוּ לכך שאנוּ משיגים הישגים המבטיחים לא רק את הגדלת החיל הזה, כי אם גם את הגברת אופיו העברי.

יש חברים המדברים על כך שהם היוּ רוצים להתנדב, אבל רק לצבא עברי ולא לפלוּגות עבריות בצבא בריטי. להם יש לומר: נראה, שענין של צבא עברי, ככל הישגינוּ בארץ-ישראל, איננו דבר הניתן לביצוּע בבת-אחת. סוף-סוף, גם בארץ-ישראל הגברנו את כוחנו לא על יסוד הצ’רטר שחלמוּ עליו, כי אם על יסוד התקדמוּתנוּ בצעדים ממשיים לקראת מטרתנוּ. בדרך זאת, כנראה, הולכים אנחנוּ גם בהישגינוּ הצבאיים. הפלוגות העבריות, ביחוּד באותם החלקים שהן גילוּ את ערכן במלחמה הזאת, נעשות יותר ויותר עבריות. הגענוּ לכך, שמשתדלים שכל הסגל הפיקוּדי בפלוגות אלוּ יהיה עברי. בקרוב נגיע לכך, שבשתי פלוּגות הובלה יהיוּ המפקדים הראשיים יהוּדים, שאנוּ מכירים אותם מעבודתם אתנוּ בארץ. בכל אופן, האופי העברי בפלוּגות אלו גדל והולך בכל המובנים. ונזכור-נא אילו ויכוּחים היוּ אם לקרוא לפלוּגות אלו “פאליסטיין” או “ג’וּאיש”. והנה יש שמועה כי במו"מ על הקמת דיביזיה עברית בחיל הנלחם נראים כאילו שוּב סיכוּיים להצלחה. אינני יודע מה יהיה כוחנוּ עתה להקים את הדיביזיה העברית. כי אין כוחנוּ עתה ככוחנוּ אז. אז עוד היוּ תקוות לבואם של פליטים יהוּדים מרומניה, בולגריה וכד', עכשיו אין לנו תקוה מארצות אלה. ואם נצטרך להקימה מבני הארץ ומנוער יהוּדי מאמריקה בלבד – הרי יידרש מאמץ כביר כדי לקיים דבר זה, אבל אפשר, שדוקא עכשיו הוּא ינתן לנוּ.

והנה, עם ההישגים שלנוּ בשדה זה, בכמות ובאיכות, – אנחנוּ נתקלים יותר ויותר בקשיים לניצוּלם. ואילוּ היינוּ מוציאים את מרבית הכוחות שיש ברשוּתנוּ ולא היוּ נשארים עוד כוחות למלא את אשר ניתן לנו – לא היינוּ יכולים לטעון דבר. אבל המצב רחוק מאוד מזה. אנחנוּ נתנוּ רבבה, אשר כבשה לנו את ההסכמה להגברת הכוח הזה. אבל זוהי רק רבבה, ובארץ מצוּיים אנשים בגיל הצבא פי-ששה או פי-שבעה ממה שנתנוּ. חוסר השימוּש באפשרוּיות שניתנוּ לנו – עלוּל להיות בעוכרינו בהתקרב סכנה.

יש חברים רבים המדגישים את ההבדלים בין צבא להגנה. לפי תפיסה זו, בבוא הסכנה יהיה חלק – ההגנה – שיעמוד לרשוּתנוּ, ויהיה חלק – הצבא – שלא יעמוד לרשוּתנוּ. הצבא הוּא הכוח, המבצע את השתתפוּתנו במלחמה הזאת, ומלבד זאת הוא אשר יכביד על האפשרוּת ליזום מזימות פליטיות נגדנוּ. וההגנה – בצוּרת נוטרים או בצורה אחרת – היא העומדת לנו בימי סכנה ממשית עוד בימי המלחמה. איני גורס חלוקה זאת.

לנוּ כבר היה צבא. היוּ גדוּדים בימי המלחמה העולמית הקודמת, והגדוּדים ההם, כשגויסוּ, לא לצרכי-הגנה גויסוּ, ולא היה רצון מצד מפקדיהם לשתף אותם במידה כלשהי בעניני הגנה, כאשר היוּ הסכנות לדבר של ממש. ואף על פי כן מילאו גדוּדים אלה תפקיד עצוּם, גם בעניני ההגנה. בחלקו מילאוּהוּ בעצם היותם בארץ. ואני בטוח, כי כל כוח צבאי עברי שיימצא בארץ ימלא תפקיד של הגנה הן על-ידי מניעת מהומות והן על-ידי השתתפוּת בהגנה מפניהן, אם – בכל זאת – תפרוצנה.

לעומת זאת, ההגנה הלא-צבאית ממלאה גם היא תפקיד בשטח הפוליטי ולא בהגנה בלבד. הוּא אשר אמרתי: איני מבדיל בין צבא להגנה. עלינוּ לגייס את כוחותינו בשני השטחים האלה גם יחד. אילוּ הגענוּ לכך שהיה גיוּס של כל אותם הכוחות המסוּגלים להשתתף בהגנה, שיעמדוּ לרשוּתנוּ 50–70 אלף צעירים (צעירים, אני מכנה גם את הזקנים שבנוּ), היינו יכולים לחלק את כוחותינו כך, שיהיה לנוּ כוח מספיק גם בצבא וגם בהגנה.

אבל כיצד נגיע לגיוס כל כוחנו ההגנתי, שיעמוד לנו ברגעי סכנה? זוהי, אולי, אחת השאלות היסודיות העומדות לפנינו כיום. וכדאי לנו ללמוד מעמים אחרים; כמה משלמים הם בעד דחיית ההכנות לרגע האחרון. מצבנו רע ומסובך משל עמים אחרים, ולנו בודאי אסור לדחות את כל ההכנות לרגע האחרון.

והנה עדים אנו בזמן האחרון לחזיון משוּנה מאוד בתוכנו, בתוך ציבור הפועלים. ואם כי אין זאת שאלה מעמדית, הסתדרותית, אף על פי כן אני רואה אותה – ראשית כל – כשאלתנו, כשאלת ציבור הפועלים. במשך תולדותינו בארץ, עמדו לפנינו ענינים רבים שאינם כלל מעמדיים הסתדרותיים, אבל נאלצנו לקבל עלינו את התפקיד העיקרי בהם, ולפעמים היינו הפעילים היחידים. הנה שאלת השמירה בשעתה – ההיתה זו שאלה הסתדרותית? נדמה, פחות הסתדרותית מאשר איזו שאלה שהיא! וההגנה על הכרם, על הרכוש העברי, ועל ערכים שלא היו שייכים לציבור הפועלים – ההיתה זאת שאלה הסתדרותית? אבל היה בזה משום הגנה על כבוד היהוּדים ועל כוח היהוּדים בארץ, וציבור הפועלים קיבל עליו את הדבר הזה. הוא לא שאל למה אין בני האיכרים מסדרים את השמירה. הוא הלך וסידר את השמירה! ושאלת הפיכת המושבה “העברית” לעברית – שאלת כיבוש העבודה, כמו שקראו לזה בשעתו – האם היתה זאת רק שאלה הסתדרוּתית? האם רק מתוך מאויים מעמדיים מיוּחדים בא הפועל לפתח-תקוה או למקומות אחרים, ודוקא שם תבע את העבודה? – עודני זוכר כיצד באו חברים, אשר לא היו פועלים בחוץ-לארץ ואשר לא היו שייכים שם למפלגת-פועלים, ואף אידיאולוגיה של מפלגת-פועלים בארץ היתה זרה להם, – והם הלכו לכיבוש העבודה לא מתוך רצונם להגביר את כוח הפועלים, אלא מתוך רצון להפוך את המושבה ה“עברית” לעברית באמת; מתוך הכרת היעוד הכללי הלאומי הלכו ועשו את אשר עשו. בדרך זאת הגביר ציבור הפועלים במשך כל השנים גם את כוח הישוב וגם את כוחו הוא. כל המעיין קצת בתולדות עליית כוחה של תנועת הפועלים בודאי יגיע למסקנה שלא תמיד הגביר הפועל את כוחו, מתוך רצון לעשות זאת ומתוך ריכוז מחשבותיו לקראת זאת, אלא מתוך ששימש תמיד החלוץ לצרכים הלאומים הכלליים, בלי לשאול כיצד ממלאים אחרים את חובם הם לעם ולארץ.

ואף זאת אזכור, כי דוקא הרצון למלא את התפקידים הלאוּמיים הכלליים, בלי לשאול מה עושים אחרים, השמחה להיענותם של אחרים, גרמו לכך שגם חלקים מחוגים אחרים היו מתלכדים סביב ציבור הפועלים. ואני יודע בתוך ציבור הפועלים כמה וכמה כוחות חשובים אשר לא מקרב ציבור הפועלים יצאו, ומתוך שציבור הפועלים מלא תפקידים כלליים, הם הצטרפו לציבור הפועלים ונעשו חברים לו. ראינו חזיון זה גם בשאלות השמירה וההגנה וגם בענינים אחרים. הגענו לכך שבחוגים אחרים נתעוררה לפעמים קנאה בציבור הפועלים על שהוא ממלא את התפקידים הכלליים האלה. ועוד מימי ה“גדעונים” אנו יודעים על עובדות שהם הגיעו לידי תגרות עם “השומר”, מתוך קנאה להערכה הכללית של “השומר” בימים ההם. יכול אני להוכיח עד כמה נתפסו מפלגות אזרחיות, וביחוד המפלגה הרביזיוניסטית, למלחמה בציבור הפועלים גם מפני ההתקנאות בתפקידים הכלליים שממלא ציבור הפועלים ומפני עליית כוחו עם מילוי תפקידים אלה.

אבל לדאבוני אנו עומדים בתקופה זאת לפני חזיון הפוך. אמנם אותו חלק בציבור הפועלים, אשר “חטא” תמיד בחלוציות – החלק ההתיישבותי – בו נשמרה מגמה זאת גם עד היום: הוא מגוייס. אין בחלק ההתיישבותי חברים שאינם נושאים בעול עניני הבטחון. חלק זה נתן ככל אשר נדרש מאתו גם לעניני הגיוס. אבל המחנה החלוצי הזה הוא רק חלק מציבור הפועלים. ומה עם החלקים האחרים? – שם יש סטיות מהדרך. שם אנו שומעים כל מיני הצטדקויות וכל מיני טענות נגד הגיוס, וביניהן גם הטענה שהחוגים האחרים אינם מגוייסים, אלא יושבים בבתי-הקפה. ובינתיים אין מתגייסים לא לצבא ולא לצרכי בטחון אחרים. והמחסור באנשים גדול גם פה וגם שם, ואילולא חסרון במקום אחד – אפשר שלא היה גם במקום אחר.

כשאני מדבר על גיוס, הריני מתכוון לכל חלקי הציבור המסוגלים לצרכי ההגנה ולכל התפקידים. הגיוס צריך להעמיד את החבר לרשות צרכי ההגנה ולכל התפקידים. והציבור הוא אשר חילק את כוחותיו: מי שצריך ללכת לצבא – אינו יכול ללכת לתפקידים אחרים; ולפעמים מי שצריך ללכת לתפקידים אחרים – אינו יכול ללכת לצבא. נדמה לי, כי כשם שבעבר לא הרבינו לשאול מה חובת האחרים וכיצד הם ממלאים אותה (שמחנו, כמובן, על כל מילוי חובה גם מצד אחרים), אלא – קודם כל – ראינו את עצמנו קרואים למלא אותה, – ככה אנחנו מוכרחים להביא את ציבורנו גם כיום לידי כך שהוא יראה את עצמו כנושא החובה, גם אם החובה היא כללית ושבאופן הגיוני היא חלה לא רק עליו. קודם כל צריך ציבורנו למלא אותה, ואחרים ימלאו – במידה שימלאו. גם בהתנדבות במלחמה הקודמת הלכו גם אחרים – הלך מ. סמילנסקי, הלכו גם מבני האיכרים, מבני הישיבות ואחרים, אבל בראש וראשונה הלך ציבור הפועלים, והוּא לא שאל כיצד הלכו אחרים. אנחנו צריכים לראות, שקודם-כל תהיה בתוכנו ההתגייסות הדרושה, כדי לעמוד בפני הסכנות האורבות לנו. ואם אנוּ נמלא את חובתנו – כבר ייעשה חלק גדול ממילוי החובה הכללית, כי אין אנחנו אחרונים בארץ גם בכמות לגבי מספר הצעירים שבארץ.

זוהי נדמה לי, הבעיה העיקרית שצריכה לעמוד בימים כאלה לפני הציבור. גידול כוחה של ההסתדרות ושל המפלגה – אינו תלוי בדאגות פנימיות ארגוניות ואחרות. הוא תלוי קודם כל בתפקיד שממלא ציבוּרנו בתוך התנוּעה הציונית ובתוך הישוּב, ובאיזה אופן הוּא ממלא אותו. – בכח ההגשמה החלוצית הגענו לכוח, ובהמשך הדרך הזאת נוכל לא רק לשמור עליו, אלא גם להגבירו. בזה אני רואה גם פתרון לכמה שאלות פנימיות. אני מודה ומתודה שהשאלות הפנימיות האלו אינן עיקריות בשבילנו כיום, כי לפנינו עומדת שאלה הרבה יותר רצינית – שאלת עמידתנו בפני סכנות-יסוד: הן בפני מהומות והן בפני סכנות פוליטיות גדולות.

אם נוכל לעמוד בפני סכנות אלו והיה זה רק על-ידי גיוס כל כוחותינו. ולכך צריך, לדעתי, לקרוא גם כאן את המפלגה ואת ההסתדרות.

כד. 25–24 באוגוסט 1941, בכינוּס המתנדבים    🔗

רבים עשו כאן את חשבון נפשם כיצד הגיעו להתגייסות, כיצד באו להכרה ולהרגשה הלוהטת של חובה אחת ויחידה: מלחמה בהיטלר בשורות הצבא. אני לא התגייסתי לצבא, לא מפאת גילי, – בן-ציון ישראלי ודאי אינו צעיר ממני – וגם לא מפאת חוסר הרגשת הצורך להשתתף במלחמה זו, אלא משום שאין אני רואה בצבא בלבד את הדרך להשתתפותנו במלחמה. הפעולה לגיוס הכוח העברי לצבא ומחוצה לו לא תצליח, אם לא תיעשה במשותף ע"י כל הכוחות הנאמנים להקמת כוח עברי ולעמידת העם על נפשו. דרושה עתה התגייסות של כל הכוחות בישוב ודרוש לחץ רב של כל המגוייסים על כל מי שמשתמט מעמידה במערכה בתקופת-גורל זו. אך מי שחושב כי רק אלה אשר לבשו בגדי-צבא הם המגוּייסים, עושה חשבון-שוא והוא מכביד, אולי שלא במתכוון, על השותפות של רבבות המתכוננים לעמוד במערכה כמוהו, אם במדי נוטרים או בלא מדים. בעינַי – מגויס הוא כל מי שמקבל עליו את החובה לעמוד במערכה במקום ובתפקיד אשר יוּעד לו בשורות הצבא הלוחם, או בשורות אחרות הנועדות לשמירה ולהגנה על עמדותינוּ בארץ. אני מבין את הלהט של חברים להשתתפוּת בצבא דוקא, מכיון ששם נראים להם סיכויים קרובים יותר למלחמה ישירה באויב הנאצי. אולם כציבור מאורגן ואחראי אנו חייבים לעשות את חשבון-הנפש הכללי שלנו, ומתוך כך עלינו לכלכל את מעשינו, גם את התנדבותנו לצבא וגם את הישארותנו על עמדותינו בארץ.

ימי המלחמה מציגים לפנינו שני תפקידים עיקריים. התפקיד האחד הוא השתתפותנו הישירה במלחמה יד-ביד עם כל הלוחמים בהיטלר. שום חשבונות מיוחדים שלנו אינם יכולים למנוע את השתתפותנו במלוא הכוח שנוכל להעמיד לרשות מלחמה זאת. אילו היתה הכרה זו נחלת כל העמים הקטנים והגדולים המעוניינים בזאת ולא היה כל אחד מהם יושב ומצפּה, שאליו לא תגיע הרעה, ומתוך התרברבות, שהוא יעמוד על נפשו בשעה שכבר לא תהיה לו ברירה – כי אז אולי לא היה העולם מגיע למצב שבו הוא נתוּן כיום. עתה נפרע כל העולם בדמיו על חוסר הכרת שותפות הגורל, ועל השתמטות מלעמוד נגד האויב הכללי עד לאחר מועד. אנגליה ורוסיה, פולין וארצות הבּלקן נענשות עתה על כך, ומי יודע אם לא יבואו עוד על שכרם אלה המתיימרים להציל את עצמם ע"י פוליטיקה של חוסר-התערבות. לא היה אולי ראוי להזכיר זאת, אילו לא נשמעו גם בתוכנו, ודוקא מפי אינטרנציונליסטים בתיאוריה, מימרות על עשיית חשבוננו אנו בלבד במלחמה זאת ועל האיסוּר להשתתף במלחמה מחוץ לתחוּמי הארץ, עד לשעה, שהאויב יגיע לשעריה. המלחמה בהיטלר היא לא רק משוּתפת לנו עם האחרים, אלא היא מלחמתנו יותר משל האחרים. כי אם לאחרים המלחמה היא מלחמה בשעבוּד, לנוּ היא מלחמה בהשמדה. אבל יחד עם תפקיד זה של השתתפות ישירה במלחמה כחלק מצבא-הלוחמים הבריטי, הקשור ביתר הכוחות הדימוקרטיים וברוסיה, יש לנו עוד תפקיד שאסור לנו להתעלם ממנו גם בימי מלחמה אלה, ואולי דוקא בימי המלחמה. אנו עלולים לעמוד לפני נסיונות של השמדה, גם אם צבאות היטלר לא יזכוּ להגיע לשערי הארץ. אַל נשכח את העולם שמסביבנו, את טבעו ואת מגמותיו. כמעט אף אחת מהארצות הערביות מסביב לא נצטרפה בשלמות למלחמת הדימוקרטיות. הן אינן בטוּחות, ואולי אינן רוצות, בנצחון הדימוקרטיות ומקוות ליהנות מתמיכתן של ארצות הציר. תקוה זו קשורה אצלן בשאיפה להשמדתנו הגמורה, והיא יכולה לבוא גם לידי ביטוּי מוחשי, אם החזית תקרב אל המזרח הקרוב. איננו יכולים להיות בטוּחים שהמלחמה לא תקרב אלינו, אם דרך תורכיה או דרך קאוקאז, ועלינו להיות מוכנים לעמוד נגד בעלי-ברית של היטלר גם בטרם יגיעו גייסותיו, וגם אם לא יגיעו כלל לארץ. תחנות-השידור של הציר מכינות זה מכבר את המלחמה הזו בנו. כל סיפורי-הבדים שלהם, הנפוצים ברדיו בשפה הערבית, על תכניות-הכיבוש הציוניות הגדולות נערכים לא בלי כוונה, וגם שומעם ומקשיבים להם, וחובה עלינו להתכונן לעמוד במערכה רצינית נגדם.

אמנם אין ספק, כי גם ליחידות-צבא וביחוד ליחידות-צבא עבריות יכול להיות ערך בעמידה נגד פרעות מבפנים. הגדוּדים העבריים בימי המלחמה העולמית הקודמת מילאוּ בזה תפקיד לא קטן. פלוגה שלנו, אשר נשלחה לזכרון-יעקב עם בואנו ממצרים, עקרה כל רצון למהומות, שהחל לתסוס אז בשומרון. אחרי פרעות ירושלים מילאו הגדודים העבריים תפקיד לא קטן בשמירה על השקט במושבות רבות, אשר סביבן החלה סערה של שואפי-מהומות ערבים. אולם כבר אז באנו להכרה, כי יש מקומות ונסיבות, שיד גדודים הנמצאים ברשות צבאית זרה קצרה לבוא לעזרת הישוב. עזרתנו לתל-חי היתה אך קטנה ובעקיפין. לירושלים²⁴⁶ לא יכולנו להגיש כל עזרה, והעזרה שהגשנו לתל-אביב²⁴⁷ עלתה לנוּ בביטוּל שארית הגדוּדים. מתוך כך הגענו כבר אז להכרה, שעל הישוב לדעת לעמוד על נפשו בכוחותיו מחוץ לגדוּדי צבא, גם אם הם עבריים. הכרה זו אנוּ צריכים לטפח גם בימי מלחמה זו.

מתוך כך עלינו לעשות אחרת גם את חשבון היענותו של הישוּב לחובות, אשר המלחמה מטילה עלינו. אין זה נכון ואין זה מועיל להציג את הישוּב או את רוּבו המכריע כמשתמטים. זה עלוּל גם לשמש עדוּד בלתי-מוצדק להשתמטוּת. לנו יש רבבה של מתנדבים ושתי רבבות נוטרים מוּשבּעים ורזרבה בלא מדים, העומדים לפקוּדה. את כל אלה עלינו לראות כמגויסים, אם אמנם נכונים הם להיענות למילוא התפקיד אשר יוטל עליהם ע"י הציבור, וכל אלה יחד חייבים להירתם בפעולה מאוחדת להבאת יתר חלקי הישוּב להתגייסוּת. בארץ ישנם כ-80–70 אלף גברים המסוּגלים למלא תפקידים צבאיים. את כולם חייבים אנו להביא להתגייסות, מחציתם לצבא ומחציתם לשמירה והגנה בשעות סכנה בפנים.

וכאן רוצה אני לנגוע עוד בנקודה אחת. כמה מן החברים דיברו מתוך התנגדות פנימית לתפקידי תעמולה. סבורים הם שחייבים הם לקיים בגופם את חובת ההתגייסוּת, אבל אין הם מכבדים את התפקיד של קריאה לאחרים. אני מתייחס בכבוד להרגשה זו, ואילו היתה תנועתנו תנועה לתיקון הפרט בלבד, הייתי גם אני מקבל את דרכם, אולם אנו הננו תנועה האחראית גם לגורל עם, לפיכך מי שכבר עשה את חשבונו האישי והלך למלא חובתו, עליו לעשות גם את החשבון הכללי ולזכור, שאם כל הכוחות הנמצאים בישוב זה – היחידי כמעט, שבו יכול יהודי להגיע להשתתפות במלחמה כיהודי הנלחם גם לעצמו – לא יתגייסו, עלול הדבר להביא לתוצאות גורליות לקיומנו ולעתידנו. מחובתו של כל בעל הכרה היא, איפוא, לא רק להתגייס בעצמו, אלא גם לעמוד לשירות להקמת תנועת-גיוּס מקיפה, כללית.

נגעתי קודם בסכנות העלולות להתרגש עלינו בימי מלחמה, אך יש עוד סכנות הנשקפות לנו עם תום המלחמה. אפשר וייעשו נסיונות מצד מתנגדינו לנצל את ההתפרקות הטבעית, המוכרחה לבוא אז, ולהעמיד את העולם לפני עובדות מדיניות הקובעות את גורלנו. עצם תנועת הפרעות בארץ החלה בסוף המלחמה הקודמת מתוך מגמה כזו ומתוך תקוה שהעולם, אשר כה שבע דמים, לא ירצה עוד להשתמש בכוח להגנת זכויות אחרים, גם אם הובטחו על-ידיו חגיגית בחוזה השלום. גם טבח האשוּרים בא מתוך ניצול הלך-רוח זה של סוף המלחמה; ואף בנינים מדיניים חדשים הוּקמוּ מתוך בטחון, שהמדינות הגדולות לא תתייצבנה עוד גם נגד כוחות קטנים. איש לא יערוב לנו, כי אלמנטים ידועים בארץ-ישראל ובארצות הערביות מסביב לא ירצו לנצל סוף מלחמה זו לעשות חשבונם אתנוּ בכוח, מתוך בטחון שהעולם לא ירצה עוד להתערב. גם נגד אפשרות זו עלינו לגייס, להכין ולאַמן את כל כוחנו בארץ. ולכן צריך כל אחד להיות מוכן למלא את תפקידו גם בדרך של הגשמה עצמית וגם בדרך של העמדת עצמו לרשות התנועה לאימוץ הגיוס בארץ.

איני יכול להסכים גם להנחה, שלמען הניע אחרים להתנדבות צריך קודם להיות חייל. לאחר היות האיש חייל, כבר אין הוא ברשות עצמו. לא תמיד יינתן לו להשתתף בתנועה, ואף אם יינתן – הרי לא תמיד בצורה ההולמת אותו. אני זוכר כיצד נשלחתי לפלוגת גייסים במצרים תחת פּיקוּדו של קצין אחד, וכיצד ניהל הממונה עלי את הפעולה, שלא יכולתי להשתתף בה כלל, ושמחתי, כשנשלחתי חזרה לגדוד. עתה ניתנת לכם שהות של שבוע-שבועיים לעבודה חפשית כרוחכם ובמלוא כוחכם לטובת הגיוס. עתה ניתנת האפשרות למתנדבים לעורר תנועת-התנדבות. זה יכול לשמש מנוף רב-ערך לתנועת ההתגייסות, ואסור להחמיצנה. תנועת ההתנדבות במלחמה הקודמת קיבלה את התנופה אשר קיבלה הודות לכך, שאנו המתנדבים הקדשנו את עצמנוּ לפעוּלה במשך תשעת החדשים עד אשר נתקבלנוּ לגדוּד. הקדישו כולכם את עצמכם לפעולה לכל הפחות שבועיים עד אשר תתייצבו בספרנד.

לבסוף מלים אחדות על הכינוס הנוכחי. נראה לי שתוצאותיו עשויות לעלות על הכוונות של מאַרגניו. כזאת יקרה אצלנו עם כל גרעין פורה. תנועת העבודה עלתה בלי ספק במעשיה על כוונות חלוציה הראשונים. הם לא באו אלא לכבוש עבודה במושבות הקיימות, והם הקימו תנועה של התישבות ועליה, אשר לא חלמו עליה. הגדוד העברי הגיע אל מעבר לתקוות מקימיו. אלה חלמו בעיקר על השתתפות בכיבוש הארץ, ואילו הגדוד שימש גם להגנה וגם להרמת רוח הקוממיות העברית בישוב ובציונות. אין ספק, שגם הפלוּגות העבריות, שנוצרוּ במלחמה הזאת תוצאותיהן תעלינה לא רק על הגבולות שמציבים להם האנגלים, אלא גם על מטרותינו שלנו. ואף כינוס זה עצמו ערכו כבר חורג מכוונת מכנסיו. הם התכוננו לדבר אחד בלבד – להגברת תנועת הגיוס, אך אני כבר מרגיש כאן באולם התחלת התהווּת של תנועה, בעלת אחריות משותפת והרגשה משותפת, בין אלה העתידים להוות את הכוח העיקרי בצבא. החייל העברי בכל הפלוגות והפורמציות יחדל אולי מעתה להרגיש את עצמו מבודד, הוא ירגיש שותפות והתלכדות עם חבריו וקשר אורגני ועמוק עם כל העומדים אתו יחד במערכה לשמירה על הכבוד והגורל היהודי. רק מתוך הרגשה כזו יוכלו החייל העברי והיחידה העברית למלא את תפקידם המלא בחזית בכל שעות האחריות והסכנה, הנשקפות לנוּ בימי המלחמה ובסופה.

כה. 11 בספטמבר 1941, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרוּת העובדים    🔗

בסדר היום עומדת שאלת זכוּת הבחירה לועידת ההסתדרוּת למשתמטים מחובת הגיוּס. בשבילי קיימת שאלה קודמת לכל השאלות והיא: החלטת המוסדות בדבר הגיוּס – חובה היא או לא? אחר-כך אפשר גם לדוּן: עונשין או לא עונשין, סנקציות או לא סנקציות, זכוּת בחירה או שלילתה; בקיבוּץ – כך, במקום אחר – אחרת. אבל השאלה הקודמת לכל היא: האם זוהי חובה או רשות? האם החלטת המוסדות אינה אלא דקלרציה, שאינה מחייבת, וכל קיבוּץ וכל בודד מחליט לעצמו? – א"כ, צריך להסיר כל השאלה מעל הפרק.

יודעים אתם, שלא הייתי מעולם חסיד הסנקציות. אבל אם ההחלטה אינה בגדר חובה, הרי בין אם תהיינה סנקציות ובין אם לא תהיינה – השאלה לובשת צורה אחרת. פירושו של דבר, שאין מכירים בסמכותם של מוסדות ישוּביים, ציוניים והסתדרוּתיים לקבוע חובה בעניני גיוּס. וכל עוד לא קבעה ההסתדרוּת את עמדתה בשטח זה, אין לה גם רשוּת לדוּן בענין הגיוּס, וביחוּד אין לה רשוּת לדוּן על סנקציות כלפי מסרבים להתגייס.

ובכן, החליטוּ בענין הגיוּס, גם הסוכנות וגם ההסתדרות. וגם זאת החליטוּ: קיבוּצים – לפי מיכסה; מקומות אחרים – לפי הגיל. אבל האם זוהי החלטה? או שאין תוקף להחלטה…

ואני מתכוון לא למשתמטים מחובת גיוּס, אלא למסרבים להכיר בהחלטות המוסדות וההסתדרות כבהחלטות. אני מדבר על השומר הצעיר. כי אם יתקבל שהשומר הצעיר רשאי להחליט בחוגו בענין הגיוּס, הרי גם הבודד – הרשוּת בידו להחליט בעצמו בענין זה. ואז חדל הדבר להיות ענינה של ההסתדרות, ואין לדבר על סנקציות ועל הטלת חובה, לא על קיבוּצים ולא על בודדים.

כידוּע, יש להשומר הצעיר עמדה מיוּחדת בענין הגיוּס. ובמידה שאין היא סותרת את עמדת יתר החלקים ואינה הורסת את עצם הגיוּס – טוב ואפשר להגיע לפשרות מסוימות. ובכן, לדעת השומר הצעיר צריך להתגייס רק לחיל שמובטח לו כי ישמש להגנת הארץ בגבולות הארץ. הגדרה זאת של השומר הצעיר אני מוכן לקבלה, אלא שאני מפרש: להגן על גבולות הארץ בכל מקום שיידרש: בתורכיה, בצרפת ובלוב. נלך לכל מקום העשוּי לשמש הגנה על גבולות הארץ. אנחנו הולכים לצבא כציונים, ואנו מתכוונים להגן בגבולות הארץ ועל גבולות הארץ.

אַל נשתעשע בנוסחאות. ר.א.פ.²⁴⁸ – היא הגנה על גבולות הארץ במנעה מאוירוני האויב להפציץ את ארץ-ישראל ומצרים ולנחול נצחונות שם. השאלה היא חיונית וממשית: יש גיוס ליחידות שונות של הצבא: לנהגים, למהנדסים מלכותיים, ל“באַפס” ולפלוגות שונות הממלאות תפקידים מיוּחדים. השומר הצעיר הצהיר: הוא הולך רק ל“באפס”. נפענח קצת נוסחא זאת ונראה את תכנה. השומר הצעיר היה בעד גיוס ל“באפס”. אמרנו: במידה שאין זה מפריע לאחרים, ומצפונם והכרתם אומרים להם שגיוּס זה הוּא יותר לפי רוּחם – ילכוּ ל“בּאפס” – אבל, אם הם באים ואומרים: אין אנו נוטלים חלק בהתגייסות הכללית, ומתוך כך ניתן פּחות אנשים לגיוס (השומר הצעיר טוען שהוּא צריך היה לתת רבע מהמיכסה ופחות מזה, אבל מתוך נדיבות-לב הוּא מסכים לתת את החצי) – הרי אני אומר, שאין ההסתדרות צריכה להסכים לנדיבות-לב זאת ולצמצוֹּם המיכסה…

יש להציג את השאלה בכל חומרתה לא לגבי המספר בלבד, אלא גם לגבי עצם הענין.

לפני זמן קצר היתה מסיבה צבאית מסוימת ובה הוצגה שאלה תיאורטית-צבאית: נניח, שמחר תתקרב הסכנה לגבולות הארץ, אשר בהגנה עליהם – לדעת יערי – צריך להשתתף (ובעיני אנשי-צבא – “גבוּלות הארץ” הם בימינוּ המזרח התיכון כולו. פלישה גרמנית לתוּרכיה או התקרבוּת ללוּב – הרי זו סכנה לגבוּלות הארץ.) – והמפקדה תצטרך להוציא את כל הכוחות לגבוּלות, ז. א., לאותם המקומות ששם יפלשוּ, ובאותה שעה תהיינה מהומות בארץ (דבר העלוּל לקרות בימים אלה), – מה יהיה הכוח אשר יפעל נגד המהוּמות? – והיוּ גם תשוּבות במסיבה צבאית זאת. והעיקרית ביניהן היתה: אז ייהפך חיל-הנוטרים לכוח השומר על הסדר בפנים הארץ. לא אמרוּ ה“באַפס”, אלא “חיל-הנוטרים”. נראה, שלגבי ה“באַפס” חשבוּ: מאחר שזוהי פורמציה צבאית – יצטרכוּ לקחת אותה למקום שיהא זקוּק לכוח לוחם. חיילי ה“באַפס” יצטרכו להילחם – כי הם צבא, ולא חטיבת שמירה. ואם כי היתה זאת שאלה תיאורטית-צבאית בלבד, מגלה התשוּבה את הכוונה: כל מי שמתגייס לצבא, רואים אותו כחייל, החייב להשתתף במלחמה בשעה שצרכיה דורשים זאת. מחר יכולים לקחת גם את ה“באַפס” לחוץ לארץ-ישראל, לצרכי מלחמה. אמנם, האנגלים שואלים את המתגייסים אם הם מוּכנים לצאת חוּצה לגבוּלות הארץ. ולא רק באוסטרליה ובדרום-אפריקה, גם בארץ-ישראל שואלים את המתגייסים. ודוגמא מענינת מארץ-ישראל. קיים חיל-ספר ערבי. הוּא מנה אלפיים איש. במיניסטריון המלחמה ובמיניסטריון החוּץ בלונדון הוחלט להגדיל חיל זה, והוחל בגיוּס נוסף אליו, כדי להגדילו עד 3.000–3.500 איש. בינתיים באה הפלישה לסוריה²⁴⁹, והמפקדה החליטה להשתמש בחיל-הספר במלחמה בסוריה. אנשי חיל-הספר נשאלוּ לדעתם, ורוּבם, פרט ל-400–500 איש, ענוּ שאינם רוצים ללכת לחזית. ובכל זאת, למרות תשובתם השלילית, לקחוּם לחזית בזמן “החם”. וכשעבר ה“חום” פיטרוּ את אלה שסירבוּ. – אני מספר את העוּבדה לא לשבח ולא לגנאי, כי אם לשם ציוּן עובדה. והעובדה היא שלקחוּ את הפלוגות שהיוּ הכרחיות לניהוּל המלחמה. איני בקי כל-כך בפרטים ויתכן שלקחוּ רק את אלה שענוּ בחיוּב. על כל פּנים, את היתר פיטרוּ. (לפטר – בודאי יש להם רשוּת!) כי האנגלים אמרוּ שבחיל-הספר יכול להישאר רק מי שחתם על התחייבוּת לשרת בכל מקום שיידרש. יכולים לשאול גם אותנוּ, – ואני מניח שישאלוּ – ומה נענה?

אינני מדבר על היחידות הקיימות. אותן ישאלו והן יענו. אני מדבר על ההתגייסוּת. על כל פנים לגבי ה“באפס”, נאמר מראש, כי ישתמשוּ בהם להגנת הארץ בארץ-ישראל ובארצות השכנות, ואפילוּ פירטוּ אילו ארצות שכנות, – גם את מצרים. על כל פנים, אין כל ספק, שאם המלחמה תחמיר במזרח הקרוב ירצוּ האנגלים, בצדק גמור, להשתמש בכל כוח צבאי העומד לרשוּתם לשם ניהוּל המלחמה. אם החזית תתקרב הנה, אין ספק ששירותים רבים שבהם עוסקים ה“באַפס” (ואגב, חיילי ה“באפס”, ללא הבדלי זרם, אינם כל-כך נלהבים להם) יצוּמצמוּ ויכול להיות שהם יימסרוּ לנוטרים ולכל מיני אנשים, ואת החיילים יקחוּ לצרכי-מלחמה. אז, תעמוד השאלה לא לגבי המיכסה בלבד, אלא גם לגבי ההתגייסוּת בכללה: האם ישארוּ אנשינוּ בצבא או לא? הממשלה הבריטית יכולה לטעון שאינה רוצה בחיילים שישרתו בשטח מצוּמצם בלבד. איננו כל-כך ניטרליים במלחמה זאת. ועובדה פוליטית כזאת: יהוּדים אינם רוצים להשתתף במלחמה אלא במקרה מסוים – כשהיא תגיע אליהם ולא תהיה להם כל ברירה – היא עובדה חשוּבה מאוד. והשאלה היא: האם יש להסתדרוּת עמדה בענין זה, אף-על-פי שיש ויכוּח פנימי בתוכה? קיימת כאן שאלה של חשבון פוליטי, ולא שאלת מצפּוּן. כי השתתפוּתו של יהוּדי כלשהוּ במלחמה בהיטלר אינה נוגדת את מצפונו. החשבון הוּא פוליטי: להילחם או לא להילחם? האפשר לנוּ להוציא כוחות מהארץ או לא? – בשאלה זאת, הכלל הוּא שצריך להחליט ולא כל חלק או יחיד. אם הכלל אינו מסוגל להחליט לגבי חלקיו השונים, – אין הוּא רשאי לדון על הענין ולהטיל החלטה על הבודדים. גם הבודד מותר לו לטעון את טענתו של השומר הצעיר: אני עשיתי את החשבון, ולפיו צריך להישאר בארץ ולא במדי-צבא… ואם אומרים, שיש חשבון פוליטי כללי, שרק הציבור יכול לעשותו – יעשה אותו הציבור. אינני שולל את זכוּת הויכוח ואת זכוּת המלחמה לדעה מסוימת, אבל הכלל הוא המחליט, ואת אשר יחליט הכלל – צריך לקיים!

תחילה – לשאלות הקטנות. בנוגע לשלילת זכוּת הבחירה. נניח, שתתקבל החלטה לשלול מהמשתמטים את זכוּת-הבחירה לועידה – יהיה בזה משוּם גילוּי יחס למשתמטים, ולא יותר מזה. גם ההצעה לשלול את זכות-הבחירה הפאַסיבית – ולא לשלול את זכוּת הבחירה האַקטיבית, – אינה באה מפּני החשש שיכנס מישהו מהמשתמטים לרשימה מסוּימת, אלא לשם הבעת יחס אליהם. ויש ערך לדבר זה. אני מצטרף להצעה שתישלל רק זכות-הבחירה הפאַסיבית.

ואשר לסנקציות, לגבי הקיבוּצים. קיימת שאלה מוקדמת שכבר ציינתי אותה, וכל בלבוּל בענין זה לא יועיל. הניתנת אפשרות לקיבוּצים לקבוע את דרכם בענין הגיוּס, או כל מי שאינו מציית להחלטה בעניין הגיוּס – דינו כדין משתמט? ואם מטילים קנסות על משתמטים בודדים – יש להטיל קנסות גם על קיבוּצים משתמטים. אבל נשאלת השאלה: המותר לועד-הפועל להטיל קנסות על משתמטים? – מוּתר לו לעשות רק אם הוּא רואה את הגיוּס כחובה.

יתכן, שתהיה לנו עוד מערכה חיצונית קשה בענין ה“באַפס”. כי עוד לא ידוּע כיצד ולאילו מטרות תרצה הממשלה להוציאו מגבוּלות הארץ. אני מעלה על הדעת, שהשלטונות יאמרו: הנה ה“באַפס” שומר על שבוּיים בארץ-ישראל, אבל מאחר שנשקפת סכנה לארץ יעבירו את השבוּיים לדרום אפריקה או למצרים, וירצו שה“באפס” ילווה שמה את השבויים. הן יתכן כדבר הזה. ואז בלי כל ספק, נצטרך לעמוד במערכה. אך גם מערכתנו זאת תהיה הרבה יותר קלה, אם נופיע כשוּתפים במאמץ המלחמתי.

כמה הישגים שהשגנו בזמן האחרון – (אמנם, לא גדולים, כמו: שחרוּר עולי “פּאַטריה”²⁵⁰ ומניעת מזימות מסוימות; הגדלת מספר הנוטרים; חוסר-העזה בחיפּוּשי נשק: מחפּשים ונרתעים, מחפּשים ונרתעים) – אני רואה אותם כתוצאה של הערכת השתתפותנוּ במאמץ המלחמתי. לא היינו מגיעים להישגים אלה לוּ היתה לנו עמדה ניטרלית לגבי המלחמה והיינוּ מתגייסים להגנה רק על גבוּלות הארץ.

ומבחינה מעשית. לדעתי, נקבע פרינציפּ ידוּע לגבי הגיוּס והוא: לפי הגיל בישוּבים שצורתם אינה קיבוּצית; ובקיבוּצים – לפי מיכסה. אבל זו נקבעה מתוך הנחה מסוימת: שאפשר להטיל מיכסה, ולא שכל קיבוּץ יקבע זאת לעצמו. ואני רוצה לשאול: היסכים השומר הצעיר לכך, שכל ישוּב וישוּב בתוכו יחליט על מיכסתו שלו? – אם יחליט כך – לא תוכל ליעשות שום התגייסוּת, ותינטל בכלל האפשרוּת לקבוע מיכסה… – אבל הרי נתקבלה החלטה על מיכסות, וממילא הוכר חוק אחד לכל הקיבוּצים (לפי יחס פרופורציונלי ידוּע לגבי מספר חבריהם), עכשיו רוצה השומר הצעיר להקטין מיכסה זאת. היש לו הזכוּת לכך? – כל עוד לא תהיה לועד-הפועל הזכוּת להחליט בעניני הגיוּס בקיבוּצים – אסור לו גם להחליט איזו החלטה שהיא לגבי בודדים.

הצעתי היא, איפוא, שתתקבל החלטה כאן, שההסתדרוּת רואה את החלטת המוסדות הציוניים כחובה לחבריה: כל חבר ההסתדרות בגיל הגיוּס חייב להתגייס; כל קיבוּץ בתוך ההסתדרוּת חייב לתת את המיכסה המוטלת עליו מטעם המוסדות ההסתדרוּתיים. כל מיכסה אשר תוטל!

כו. 28 בספטמבר 1941, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

– אנחנוּ חיים עכשיו בארץ בימים של שקט, וישנה הצדקה ידוּעה למחשבה, שכל עוד לא יחולו שינויים בחזית המלחמה העולמית – וכל עוד נמצא צבא בארץ, שלא היה הכרח להעבירו לחזית, וכל עוד האויב עודנו רחוק מגבולותינו, יימשך השקט בארץ. עלולים, כמובן, לקרות מקרים, מעין המקרה שקרה השבוע (רצח קצין בריטי), אבל, נראה שאין מקום לחשוש בימים אלה להפרעה רצינית של הבטחון. אף-על-פי כן צריך שיהיה ברור לכל, כי הסכנה מבחינת הבטחון בימי מלחמה גדולה פי כמה מאשר בימי שלום. כי איש לא יערוב לנו שהמערכה על חצי-האי קרים לא תיגמר כמו שנגמרה מערכת קיוב בנצחון הגרמנים. הנה היה מרד בעיראק²⁵¹. – הוּא, אמנם, חוּסל, אבל השאיפה למרידות מעין זו שבעיראַק לא חלפה. גם העוּבדה ששלטונות וישי בסוּריה הצליחו במידה ידוּעה לרמות את שלטונות הכיבוש²⁵² ולמסור חלק מן הנשק לא לצבא בעלות-הברית, אלא לערבים שבגבוּלות הארץ, מעידה שתלו תקוות בערבים. הרי ייתכן כי נעמוד בארצות המזרח – ובכלל זה בא"י – לפני מאורעות רציניים מאוד עם התקרב החזית הנה.

לפי הכרתי היינו צריכים להתרכז מאוד בשאלה, כיצד נכין את עצמנו לקראת ימים קשים העלולים לבוא עלינו. אמנם עברו עלינו כמה פעמים מאורעות בארץ, בלי שהיינו מוכנים להם במידה מספקת. במאורעות ירושלים ב-1920 ודאי לא היינו מוכנים. באותם הימים שכן בארץ צבא בריטי רב – ומי פּילל שיפרצו מאורעות. כן לא היינו מוכנים למאורעות יפו במאי 1921. במידה שהכינונו כוח, הוא היה מרוכז בעיקרו במחוזות-הספר, בגליל, אשר משם נשקפה הסכנה – והנה פרצוּ ביפו דוקא. ב-1929 אפשר שהיינוּ מוכנים להיקף דומה למאורעות 1921, אך לא לאותו היקף שהיה למאורעות 1929. ואשר למאורעות שפרצוּ ב-1936, הנה רבים מן המסוּבים כאן ודאי זוכרים שכוחות הבטחון הפנימי לא היו מוכנים בתחילה להיקפם ולאופיים של מאורעות אלה – לכנופיות מאורגנות והתנפּלוּיות מהמארב – ורק במרוצת הזמן, עם התפתחות המאורעות, הם הסתגלו לאופי המאורעות ולהיקפם. אולם בכל המאורעות הללו “שׂיחק לנו המזל” ויכולנו להתכונן תוך כדי התרחשותם. כך היה ב-1921 וכך היה ב-1929 וב-1936. אבל חוששני שהמאורעות העלולים לבוא עכשיו, לא יהיוּ מעין אלה. אם יפרצוּ עכשיו מאורעות – לא ישאו אופי מקומי. ומחובתנו להתכונן מראש לקראת מה שעלול לבוא עלינו. ואפילו אם נעבור בהצלחה את ימי המלחמה, והחזית לא תקרב אלינו – אין אצלי ספק שיהיה עלינו להיות מוכנים בכוח רב לקראת סיום המלחמה.

עם סיום המלחמה יכול לקרות אחת משתים: א) ירצו להעמיד אותנו לפני עובדות. סיום-מלחמה כרוך לרוב בהתפרקות נפשית וצבאית, ואז מופיעים כפעם-בפעם כוחות המנסים ליצור עובדות, וייתכן כי ינסו להעמיד גם אותנו לפני עובדות; ב) אם סיום המלחמה לא יהיה לרעתנו דוקא – לא יעברו יריבינו בשתיקה על כך. בכל אופן, המחשבה על גורלנו בעתיד מוכרחה להיות מלוּוה התכוננות רצינית לקראת יצירת כוח עברי.

להלכה יסכימו הכל כי חובתנו היא. ולא במסיבה זו בלבד יסכימו לכך, אלא גם כל איש בישוּב. אבל מחשבה והסכמה בלבד אינן מספיקות. עובדה היא שאנו נתונים בעניני הבטחון במצב חמוּר מאוד.

עמדתי רק על התכוננותנו הפנימית לקראת מאורעות העלולים לפרוץ בארץ, אבל זו אינה הבעיה היחידה העומדת לפנינו בימי המלחמה. לפנינו בעיה הנוגעת נגיעה ישירה בשאלת הכוח היהודי בארץ ובענין השתתפות היהודים במלחמה זו, – הגיוס. הגיוס לצבא אפילו באותה מידה שנעשה עד כה (רבבת יהודים מגויסים), דילדל במידה רבה את כוחות הבטחון הפנימיים בארץ. הגיוס הוציא משורות הבטחון כוחות מדריכים ואנשי שורה – ואחרים לא באו במקומם. ואם מדברים – ואני מסכים בהחלט להכרח שבדבר – על גיוס של רבבות יהודים, (ואנחנו מעוניינים בגיוס של רבבות, באשר כוחות הבטחון הפנימי והכוח הצבאי שלנו משלימים זה את זה גם מבחינה מעשית וגם מבחינה פוליטית) – הרי צריך שיהיה ברור כי עם הרחבת הגיוס עלולים אנו לעמוד במצב ירוד מאוד בשורות הבטחון הפנימי. ודאי טוב הדבר, שב. כצנלסון יכול היה לספּר אתמול בשידור ראדיו ליהודי רוסיה על השתתפותנו במערכה ביוון ובכרתים – משום כך גם מצבנו טוב יותר לגבי יהדוּת רוסיה. אבל לא רק מבחינה זו. אם מדברים על גיוס רבבות צריך שנדע באילו תנאים נוכל להגשים גיוס כזה. לי ברור כי גיוס רב-מידות נוכל לבצע רק אם נצליח לגייס את כל הכוח שיש לנו בארץ-ישראל, ואם תהיה בישוּב העברי גישה אחרת ויחס אחר לכל ענין הבטחון הפנימי והצבא. בארץ-ישראל יש 60 – 80 אלף גברים המסוגלים למלא תפקידים בכוחות הבטחון ובצבא. אילו היו מגויסים בחלקם הגדול, יכולנו בלב שקט לתת אנשים במידה מספקת גם לצבא וגם לשורות הבטחון. אבל אנחנו רחוקים מאוד מהתגייסות כל המסוגלים לכך. עם הגיוס החדש, התרוקנו שוב שורות הבטחון הפנימי מ-1000 איש, ו-1000 אלה אינם מן הגרועים שבשורה – וזרימה מן החוץ של כוחות חדשים אינה נראית. הנסיונות שנעשו בזה לא הצליחו ביותר. מלבד זאת צריך שתהיה לנו אפשרות לקלוט את האנשים שיתגייסו. גם מזאת אנו רחוקים. אילו נתגייסו עכשיו לשורות הבטחון אלפים אחדים, היינו יכולים לקלוט אותם, אבל רבבות אין אנו יכולים לקלוט – מבחינה טכנית. כדי שנוכל להכשיר את שורות הבטחון לקליטה כזו. צריך שתינתן להגנה האפשרות לפתח את יכולתה בממדים אחרים לגמרי.

ועוד שאלה לא פחות חשוּבה. אם מניחים כי המאורעות העלוּלים לפרוץ בעתיד, יהיוּ לא מעין אלה אשר עד כה, ואם אנוּ עלוּלים לעמוד גם לפני מלחמה פוליטית קשה – עלינו לדעת כי מה שיש לנו בשורות הבטחון אינו מספיק. במקרה כזה היה עלינו להתקרב ליכולת של פעולה צבאית ופרטיזנית כאחת. וזה דורש ארגון האנשים ואימונם בממדים אחרים ובצורות אחרות. עשינו בכך נסיונות קטנים, מיקרוסקופּיים, והם הצליחו במידה רבה. נתברר, כי אנשינו המקבלים אימון כלשהו עולים בהרבה על חייל רגיל, גם אם קיבל הכשרה צבאית. ראינו את אנשינו בפעולה בסוריה, בקירינאיקה ובחבש (הקומנדו המפורסמת!), הם לא ביישו את מוצאם וזכו להערכה רבה מאת הממונים עליהם. הנסיון מימי המאורעות, ההסתגלות לטבע המזרח, וגם עובדת היותם יהודים – כל אלה גרמו להצטיינותם הרבה של אנשינו בפעולות הצבאיות. יש לנו הכרה כי אילו ניתנה לנו האפשרות לפתח את הפורמציות הפנימיות שלנו, היינוּ מגיעים למידת הצלחה רבה. אבל בכל הניסויים שעשינו מתייצבת לפנינו השאלה, אם כדאי להתחיל בניסוי בשעה שאין אפשרות להמשיך אותו. כאשר התחלנוּ בארגון חיל-השדה בעמק – היתה היענות מרובה לכך, למרות חוסר עובדים במשקים. ניגשתי לפעולה זו מתוך היסוסים רבים, מתוך שידעתי מה קשה למשק לשחרר את האנשים, ומוכן הייתי להיתקל בקשיים גדולים – ולתמהוני ולשמחתי ראיתי היענות יפה מצד המשקים לצרכי פיתוח כוחות הבטחון הפנימיים, במידה לא פחותה מזו שראינו בגיוס לצבא. אבל אנו עושים עצמנו לצחוק בעיני המשקים, כשאין לנו אפשרות להוציא את האנשים להכשרה ולאימון.

עשינו כל אשר לאֵל ידנו לבל תישאר אותה עזרה ב“כלים”²⁵³ שהושיטו שלטונות וישי לערבים בחבלי-הספר, בידיהם בלבד. השגנו משהוּ בנידון זה²⁵⁴, אבל לא במידה מכסימלית – והסיבה: חוסר אמצעים.

אפשר שניתן לנצל במידה גדולה יותר לאין שיעור את חיל הנוטרים, שהוכפל בזמן האחרון ושהוגדל בו גם מספר המדריכים. אבל לשם כך צריך שיהיה למדריכים שדה-פעולה – ולנו לא היתה אפשרות כזאת. לא אחת דנים אנו לא על פעולה הטעונה פיתוח, כי אם על קיצוץ בפעולות. ואנו נאלצים לפעמים לקצץ הרבה כדי לשמור לפחות על אותה פעולה הנראית לנו כחיוּנית.

כשאתה משוחח עם אנשים שונים בבעיות אלה, אתה מוצא אצלם הבנה, אבל אין מגיעים למסקנת נאותות, אף בחלק מן הישוב, לרבות תנועתנו. חלק ידוּע בישוּב סבור שמאחר והלחץ גדול, ודרוּש עכשיו מאמץ רב להגברת כוחות הבטחון, הרי זו שעה כשרה להציג תביעות שאין כל אפשרות להיענות להן. ובינתיים יושבים חוגים אלו בתוך מוסדות הבטחון ומפריעים. ההסכם הידוע²⁵⁵, שהייתי בין הלוחמים עליו, לא הביא את הפּרי המקווּה. ייתכן כי הסכם זה מנע סכנות וסיכל מזימות להגברת הכוח הרביזיוניסטי, אבל את הפרי שצפינו לו – מאמץ משותף להגדלת כוח הבטחון – לא הביא ההסכם. היו שלבים שונים בפרשה זו. תחילה החלו החוגים הללו לדבר על בזבוזים ועל ניפוח התקציב, על הצורך להקטין את מספר העובדים בשכר ולהגדיל את הפעולה בהתנדבות (שימו לב: על שלוש רבבות אנשים יש בסך הכל כ-120 עובדים בשכר, וכדי שתהיה התנדבות צריך שגם יהיה מי שידרבן אותה) – אבל לויכוחים אלה הוּשם קץ, וסו"ס נקבע התקציב. אוּלם זה לא הפריע לאותם חוגים לעשות מעשים נגד כוחות הבטחון.

החוגים שלנו נענו במידה ידועה, אבל בממדים שדי בהם בימים כתיקונם בלבד, לא די בהם כל עיקר בימי מלחמה. כשאני שומע מפי אנשינו את הטענה: אם הישוב כוּלוּ ייענה, נגביר גם אנוּ את מאמצינוּ – הרי זה מזכיר לי את הטענה של החייבים בגיוּס האומרים אם הכל יתגייסוּ – נתגייס גם אנחנו. אבל אנחנו ידענו תמיד, כי את הדאגה העיקרית לכמה וכמה מפעלים, אשר אנו רוצים בקיומם, אנו חייבים ליטול על שכמנו. ואם יש התפוררות בישוב בעניני בטחון, כבענינים אחרים, הרי חייבים אנו לראות את עצמנו כיחידים האחראים למצב והמצוּוים להטות שכם לתיקונו. המאמץ לעורר אחרים ולרתום אותם בעול לא פסק ולא ייפסק.

עמדתי על צד אחד של הבעיה, אבל יש לה גם צדדים אחרים. לא אחת שילמנו מחיר רב בעניני בטחון משום שלא הקדשנו להם כוחות מספיקים. כוחות הבטחון בארץ עברו עליהם כמה פילוגים בשנות קיומם: ב-1930 נתכונן “ארגוּן ב”; ב-1937 נוצר ארגוּן רביזיוניסטי שנתפּלג גם הוא אחר כך לשנים²⁵⁶ – ואינני יכול לומר בלב שקט שעשינו כל השנים הכל כדי ששורת הבטחון תהיה אחת ומאוחדת בארץ-ישראל. על כל פנים לא עשינו זאת תמיד, ולא בכל השלבים עשינו את כל הדרוּש. – וכאן, לדעתי – ראשית החטאת. היתה תקופה והשורה היתה כמעט כולה הסתדרותית. מרכזה היה מתמנה על-ידי הועד-הפועל, ולא נמצאו עוררים על כך. אבל אחר-כך החליטה ההסתדרות כי האנשים אשר עסקו במערכת הבטחון יעזבו לזמן מה את המערכה. החברים ראוּ את ההחלטה כנכונה וקיימוּ אותה. אבל צריכים היוּ לבוא אחרים במקומם. ואלה לא באו. ואז התחילו להתפתח נטיות ספּרטיסטיות ואבנטוּריסטיות, ששימשו אחר-כך יסוד לפילוגים ולאבדן יחס הקדושה לענין הבטחון בקרב חוגים שונים. אני מזכיר תולדות אלו, משום שאני חושש שאנו חוזרים במידה ידוּעה למצב כזה. אמנם, האנשים העומדים עכשיו במערכה זו אינם עוזבים אותה. אבל אם מטילים על קבוצת-אנשים קטנה תפקידים, שאין זה בכוחם לשאתם, מן ההכרח שתהיינה הזנחות בפעולה שתתנקמנה בנו.

אחרי השינוּיים במוסדות אלה שלחנו 3 חברים; מהם, לדעתי, 2 שאינם עוסקים כמעט בעניני בטחון; הם עוסקים בחיפוש דרכים לאַפשר את הטיפול בעניני הבטחון, בחיפּוּש דרכים לרכישה, לאימוּנים וכו‘, וזה, בלי ספק, חשוב מאוד, אבל אין הם יכולים להיות אחראים לאופי הפעולה, לניצול מכסימלי של הכוחות וכו’. אנחנו מקימים לפעמים דברים חשובים. הנה הקימונו פלוּגות-שדה, שנועדו לשמש מעצור להתקרבות האויב לנקודות. הקימונו מטה שנועד להיות מרכז למחשבה הגנתית – אבל אם הם נעזבים לנפשם, עלולים הם להיהפך לגולם ולהביא גם נזקים עצומים. כי כל התקדמות שלנו בשטח הבטחון – שוברה בצידה. פלוגות-שדה יוצרות סוג אנשים צמאי פעוּלה יותר מאשר אנשי השוּרה האחרים, ואם נעזבם לנפשם עלוּל הדבר לפעמים להתנקם. הוא הדין המַטה; אם ייעזב לנפשו, עלול הוא להיהפך ליצור ביורוקרטי. בענינים אלה, כבכל ענין ציבורי, צפונה סכנה – אם לא מקדישים להם כוחות מספיקים. הגענו למצב שכמעט אי-אפשר לשאת באחריות מלאה לפעוּלות כבשנים הקודמות. אילו נתמסרוּ לפעוּלה יותר אנשים ולא הוטל הכל על כתפיהם של מעטים – היה בא התיקון. שאם לא כן – תהיה ההזנחה מחוייבת המציאות. ואם רוצים אנו להתכונן לתפקידים רציניים, לא ייתכן להטיל תפקידים רבים כל-כך על אנשים מעטים. ומה גם שאנו רוצים להתכונן לממדים גדולים של גיוס. לשם כך דרושה התמסרות של מספר חברים גדול יותר ובאופן אחר.

קודם כל צריך להפנות מספר אנשים גדול יותר לפעוּלה זו ולחזקה. ועוד, המוסדות שלנו צריכים להיענות בהגברת האמצעים, לפחות במידה שהמשקים שלנו נענו במתן אנשים. גם אם האחרים בישוּב לא ייענוּ, עלינו להיות מוכנים לקיים את אשר היינו נכונים לתת, ואולי זה יעודד גם את האחרים. נדאג לכך שהערכים שניצור באמצעינו – כל עוד האחרים אינם משתתפים במאמץ זה – יהיו רכושם של ממציאי האמצעים. על כל פנים, הגעתי למסקנה שדרושה פעולה עצמאית בממדים רחבים – וזה ידחוף ויעורר גם את האחרים להבין כי לא יימשך עוד המצב שהם יהיוּ בעלי הדעה בלי השתתפות במאמץ. הלחץ שלנו על אחרים יכול להיות רק על יסוד של פעולה, הנעשית יותר ברשותנו – במקרה שאחרים אינם משתתפים בה.

שנית, צריך שיימצא מספר אנשים, ביחוד במרכזי הפועלים, אשר יתמסרוּ לפעוּלת גיוּס – ולא רק לצבא. בדרך-כלל נראות לי ההאשמות כלפי הישוב בעניני הגיוס למוגזמות. מן הישוב נתגייסו לצבא כ-10 אלפים איש – באופן יחסי מתאים מספר זה לאותם אלף המתנדבים במלחמה הקודמת שנתן הישוב. אמנם מבנה הישוב כיום הוא אחר, אבל גם התפקידים העומדים לפניו כיום אחרים הם, ואני כופר בדבר שרק 10.000 נתגייסו. כי אותם שנתגייסו לעיני הבטחון הפנימי, כנוטרים ושלא כנוטרים – גם הם בכלל מגויסים. מספרם הכללי מגיע ל-35.000. וזוהי לערך מחצית המספר שהישוב יכול לתת. אנחנו טוענים למחצית השניה. ודאי, אילו יכולנו לגייס גם את המחצית השניה היינוּ מחזיקים מעמד ב“שורה” ומכינים עוד רבבה בשביל הגיוס לצבא. אבל לא נתקדם, אלא אם כן ניתן אנשים במיוחד לפעולה זו. בד-בבד עם הגיוס לצבא צריכה לבוא פּעולת-גיוס ל“שורה”. ולכך צריכים להתמסר אנשים מיוחדים.

ומלבד גיוס אנשים הכרח שיבוא גיוס אמצעים. בלעדיו לא נוכל להכשיר את אלה שהם כבר מאורגנים, כל שכן שלא נוכל לקלוט אנשים חדשים. ולמען שמור על אופי ה“שורה”, צריך שתהיה הפרדה בין אנשים המתמסרים לעצם עניני הבטחון לבין אלה החייבים להתמסר לטיפול בכספים.

כז. התחלת אוקטובר 1941, בועידת הקיבוץ המאוחד באשדות יעקב    🔗

הקיבוץ המגויס – הצריך הוא בשעות מסוימות להתגייס לתפקיד מסוּים? יש שעות שהקיבוץ המסוים או החלק בציבור העברי שהנהוּ מגויס, צריך להתגייס לתפקידים מסוימים, גם אם יידחוּ בכך תפקידים אחרים, אשר בזמנים רגילים חשיבוּתם אינה נופלת מאלה. עלינוּ לכוון את פעוּלתנוּ לא רק לפי הנחות מסוימות המונחות ביסוד תנועתנוּ, אלא גם לפי ציווּיי החיים. וכדי לדעת במה להתרכז, עלינוּ לראות את המצב כמו שהוא ולדעת מה הוּא מצווה עלינוּ.

זכתה ארץ־ישראל לנסים. ראינו לא אחת: הנה הסכנה מתקרבת, הנה האויב על גבוּלנוּ, והנה הוּא מתרחק. ומתוך כך גברה קצת אצלנוּ האמונה בנסים. אבל הסכנה הגדולה עוד לא הגיעה עד ארצנוּ, ובמציאוּת המלחמה תהא זו אשליה לחשוב שכבר עברנוּ את הסכנות הגדולות.

כדי לדעת במה עלינוּ לרכז את כוחותינוּ, עלינו להתבונן במצבנוּ בארץ, במצב עמנוּ בהווה ולעתיד. בעיית ההגנה צריכה לעמוד לפנינו, אולם קודם כל עלינוּ לבדוק מה עלוּל להיות צפוי לנו בימי המלחמה הזאת ובסופה. זה נוגע גם לתחום הגיוּס וההגנה, ובעיקר לדרכי התגוננותנו והכנתנו העצמית.

לא מכבר התחולל מרד בעיראק. לא מכבר נשא איש מפורסם במצרים נאום המכוּון נגד בריטניה ונגד היהוּדים. אוּלי זו הפעם הראשונה שאיש ממפלגת הוואפד, המפלגה העממית והחזקה במצרים, דיבר ברוח של איבה לנו. אבל אנו עדים בזמן האחרון להופעות רשמיות יותר המשמשות אות לאשר עלוּל לבוא עלינוּ במלחמה הזאת. הנה הבטיחוּ אנגליה וצרפת החפשית עצמאוּת לסוריה. מפלגות סוריות שעמדוּ בראש הממשלה הסוּרית בשנים הקודמות, ואלה שהיוּ באופוזיציה נלחמוּ כל אחת לפי דרכה להשגת העצמאוּת הסורית שהובטחה להן. וראה זה פלא: כל אותן המפלגות אינן משתתפות בממשלה הסוּרית הראשונה שנוסדה על יסוד הבטחת העצמאוּת. זה לא בא מפני שממשלות אנגליה וצרפת החפשית נקטוּ אמצעי נקם כלפי אלה, אשר עוד אתמול היו מוּכנים להתקשר עם הציר, עם היטלר. להיפך: ממשלות אלו עשו כל אשר לאל ידן כדי לרכוש לא רק את ידידוּתו של ג’מיל מרדם, מי שהיה ראש הממשלה הסוּרית, אלא גם של שוקרי קוויתלי, מהאגף שהיה נושא הכיווּן הנאַצי בתוך המפלגה הסוּרית. אין ספק שממשלות אנגליה וצרפת החפשית היו נכונות להכניס גם אותו לממשלה הסוּרית, אילו רצה בכך. אבל גם שוקרי קוויתלי וגם ג’מיל מרדם ודומיהם לא רצו להיכנס לממשלה הזאת מטעם אחד: משום שהממשלה הזאת נוסדה על־ידי אנגליה וצרפת החפשית, והם עוד לא החליטו אם כדאי להם לקבל שלטון מידי אלה.

ולא רק בסוּריה. אם תשימו לב למה שמתרחש בכל הארצות הערביות, ואם תנסוּ להתחקות קצת על הנעשה בתוך ארץ־ישראל עצמה – תיוכחוּ כי יש כאן כוחות לא מעטים שעדיין מוכנים להשליך את יהבם, את תקוות עצמאותם, על נצחון הציר, ועדיין מוּכנים להיות שותפים אתו. ורצון השוּתפוּת הזאת הולך ומתגבר עם כל נצחון גרמני בחזית זו או אחרת. רוּסיה עומדת במאמצי־גבוּרה נואשים, וכולנו בודאי מעריצים עמידת־גבורה זו, אבל עדיין היטלר מנצח גם שם. ומי יודע אם עד שישתנה מצב זה לא יעודדוהו כוחות רבים במזרח התיכון והחזית תוכל להתקרב הנה. אמנם הוצבוּ לה סייגים: עיראק הושקטה, איראַן²⁵⁷ נכבשה. אבל בקרים מתנהלת מלחמה לא לשם כיבוש קרים בלבד, היא מופנית קודם כל לקאוקאַז. וכל סיכוּי לנצחון גרמני שם עלוּל להבעיר כאן תבערה, עוד בטרם יגיעו לכאן צבאות הפולשים. ואות ינתן לאלה המצפים לפלישה. במצב זה גם קיוּמנוּ וגם עתידנוּ נתוּנים בסכנה.

בשעה זו, אם אמנם אנוּ מגוּיסים כולנו, עלינו לרכז את מעיינינוּ קודם כל בשאלה: כיצד להתכונן לימי־צרה גדולה העלוּלים לבוא עלינו? כוחנוּ אינו כה קטן בארץ. במלחמה הזאת יש ערך רב לכוחות חלוּציים, הרבה יותר מאשר במלחמה הקודמת. ראינוּ כיצד העריכו את השתתפוּתנוּ המעטה בכיבוּש סוּריה²⁵⁸, כיצד העריכו את השתתפוּתנוּ המעטה במאות ספוּרות של אנשים שנתנוּ לקומנדות בלוּב ובחבש. ראינו כיצד העריכוּ את פעוּלת הסטיבדורים היהוּדים בסלוניקי ובמקומות אחרים ביון. בכל מקום שהחזית מתערערת, כאשר צריך להילחם מלחמת־יאוש בחזית ומאחורי החזית, יש ערך־משנה לכוח מסוג זה שאנו יכולים להקים. לכוח אשר אין לו כל דרך של כניעה. הן אותנו רוצים לא לשעבד בלבד, כעמים אחרים, אלא להשמידנוּ. לנוּ אין דרך של כניעה. הכרה זאת היא בלבו של כל חייל יהוּדי.

ועוד דבר. ימי המאורעות בארץ גילוּ את ערך כוחנוּ גם בהשוואה לצבא סדיר. זכוּרים המאמצים שעשה הצבא הסדיר כדי להגן על צינור הנפט וערכן של “פלוגות־הלילה” הידוּעות שבהן השתתפו חברינו. ערך זה יתגלה שוּב כשנוכל לגייס את כל כוחנוּ. במלחמה זו יש ערך גם לאלפים מעטים. וכאשר תגיע הסכנה, מי יודע אם לא נימצא במצב של לוחמים מבודדים בכמה וכמה מקומות. לכך צריך להתכונן ולא באימפרוביזציה, אלא ברוּח ובמעשה. ויש צורך לדחות דברים אחרים לשם הכנה זאת.

אנחנו מדברים עכשיו על פּלמ“ח²⁵⁹. מעטים נענוּ לגיוּס זה. אינני רוצה להתווכח על כך מה עדיף: הכנת הכלל או הכנת הקאַדר? שני הדברים האלה צריכים להיעשות יחד, בד בבד. אותה תביעה ל”כולנו מוכנים!" יהיה לה ערך רק אם יהיה קשר מהודק יותר בין הכלל והקאַדר. כוח הגרמנים, שנתגלה עכשיו ככוח צבאי הגדול ביותר בעולם, הוכן בדרך זו. לכל הנוער ניתנה הכשרה צבאית בבתי־הספר של המדינה. אבל מלבד זאת היה קיים ה“רייכסוואָהר” שמָנָה מאה אלף איש והותר לתת לו אימון צבאי מעולה. מאה אלף אלה יכלוּ אח"כ לרכז סביבם את “כולנו” שאימונם היה בלתי שלם ובלתי מספיק. אסוּר שיהיה ויכוּח על כולנו ועל חלק. יש לעשות הכל שהחלק יהיה גדול יותר, והכולנו – מקיף יותר.

עברנוּ מלחמה עולמית אחת, ויש להסיק גם ממנה על המצב שיהא בסופה של מלחמה זו. בסופה של המלחמה, כאשר עמים רבים מגיעים למתיחת שארית כוחותיהם, להוצאת כל הנוער שלהם לחזית, ישנה התפּרקוּת עצוּמה, התקוממוּת פּנימית נגד מלחמה בכלל. וישנם חלקים אשר לא עייפוּ כל־כך מהמלחמה, ומנצלים את שעת־הכושר כדי לגבש בכוח ערכים, אשר לא יכלוּ להבטיח לעצמם בימי המלחמה. כך קמה תוּרכיה חדשה. תורכיה המנוּצחת התעוררה אחרי המלחמה וכבשה בכוח כיבוּשים, אשר לא היוּ ניתנים לה לולא ההתפּרקוּת הרוחנית והממשית של סוף המלחמה. כך נשתנוּ גבוּלות. כך נכבּשה פיוּמה. כך הלך פּילסודסקי לפולין²⁶⁰. כך החזיק במידה רבה מעמד גם המשטר הבולשוויסטי ברוּסיה, אשר צ’רצ’יל נלחם אז בו. רוּסיה היתה אז חלשה, מלחמת אזרחים התחוללה בתוכה, כוח הצבא האדום היה קטן, אך האנגלים בארכנגלסק והצי הצרפתי באודסה לא רצו להילחם. תופעות כאלו עלוּלות להתרחש גם כאן, במזרח התיכון, בסופה של מלחמה זו. הערבים לא עייפוּ מהמלחמה. הארצות הערביות הן נייטרליות. אפילו חלקם הצבאי של הערבים בתוך חילות ממשלת הוד מלכוּתו הוּא “נייטרלי”: הערבים מתגייסים ל“באַפס” בלבד, מתוך הבטחה שהם ישארוּ בארץ. חוששני שהם מונים כמחצית ה“באַפס” אם כי מספרם בגיוּס אינו עולה על שליש. גם חיל־הספר הביע את רצונו להישאר נייטרלי. ועם נייטרליות זו משלימים. והארצות מסביב והכוחות הערביים בפנים הארץ יכולים להשתמש בשעת עייפוּת במלחמה זו כדי להעמיד אותנו ואת העולם בפני עוּבדות. אז בודאי יהיה תלוּי הרבה בהתכוננוּתנוּ הפּנימית לקראת מאורעות כאלה.

ויכול גם להיות – וזו תקותנוּ – שמלחמה זאת תיגמר לגבינו שלא לפי רצון מתנגדינוּ. הלא יתכן כי הודות להשתתפוּת ישראל במלחמה, והודות לכוח שנגלה בארץ, ירצו לתת לנו זכוּיות. ואז יוּכלוּ להופיע כוחות שירצוּ להוכיח כי זכויות אלו אינן ניתנות להתגשם. מי יעמוד לנוּ אז, אם לא אנוּ עצמנוּ? אם לא נתכונן לדברים אלה בעוד מועד – לא נעמוד. הציבור שלנוּ צריך עכשיו להיות מגויס כולו, להתרכז באותו תפקיד, אשר בו תלוּיים קיוּמנוּ ועתידנוּ.

ההתרכזוּת בתפקיד זה אינה פשוטה וקלה כל כך. דרכינוּ מסובכות מאוד. איני יכול לקבל דעת ב. צ. ישראלי שיש להתגייס לצבא רק כדי להילחם בהיטלר. האם רק במדים אנו נלחמים בהיטלר? האם כבר ניתן לנו להילחם בהיטלר במדים? חברינוּ שהשתתפוּ בחזית ממש היוּ בחלקם הגדול בלי מדים ורק בחלקם הקטן במדים. לעת־עתה עוד לא הסכימוּ להכיר בנו כשותפים במלחמה בהיטלר. לעת־עתה אנוּ נלקחים לשירותים שונים ולחיל־המשמר בארץ. עוד אין מכירים בעם היהודי כבשותף במלחמה הזאת. צ’רצ’יל בהכרזותיו מזכיר כל מיני עמים ואיננו מזכיר את העם היהודי וסבלותיו במלחמה הזאת. אם הנאַצים רואים את המלחמה הזאת כמלחמה להשמדת ישראל ומכריזים על כך, הרי מצד בעלות הברית – כשם שהיתה לפני המלחמה הסתגלוּת והתפייסוּת עם הטירור הפּנימי בגרמניה, עם השמדת עמנוּ, עם השמדת תנועת הפועלים וכל ניצן של חופש בגרמניה, כך נמשך עדיין אי־הרצון לראותנוּ כגורם, שעל חופשו וזכות קיוּמו צריך להילחם. אם מצד אחד קיימת הכרזת מלחמה עלינו, ומצד שני – חוסר רצון לזהות את המלחמה הזאת גם עם ענינינוּ, והעם היהוּדי עודנוּ נדחק הצידה, הרי עלינוּ עוד לכבוש לנוּ את הזכות להילחם כעם בתום המערכה הזאת של הדמוקרטיה.

מלחמה זאת יכול להיות לה גם ערך גדול מאוד בעתיד. אם נצליח עוד בימיה, למרות חוסר הרצון של הצד השני, לכבוש לנו את זכויותינוּ כנלחמים, אולי נבטיח בכך במידת־מה גם את זכויותינוּ כעם לאחר המלחמה. לנוּ יש צורך להשתתף במלחמה זו במי שהכריז על השמדתנוּ. לנוּ הכרח להגיע לידי־כך שמרצון או שלא מרצון יכירוּ בנוּ כבצד לוחם. ואנו רואים מתוך הנסיון המועט במשך שנה וחצי אלה, כי גם בשטח זה, כמו בשטחים אחרים, מביאה פרי פעוּלתנוּ וחתירתנו הבלתי־פּוסקת. למרות כל הסירובים של הצד השני עלה ערכה של השתתפוּת היהוּדים, של השתתפוּת הישוב הארצישראלי במלחמה הזאת. הלא בתחילה לא רצוּ בנוּ כלל. תחילה שמענוּ, כי שיתוּף יהודי ארץ־ישראל במלחמה עלוּל להיות שטר שצריך יהיה לפרוע אותו, ומאחר שעוד לא החליטוּ לפרוע את השטר, אין רוצים גם לתת אפשרוּת להגשת שטר. לא רצוּ לקבל יהוּדים לצבא, לא רצוּ לאפשר לתעשיה היהוּדית בארץ לתת את חלקה במאמץ המלחמתי. הוחל בגיוּס לא של יהוּדים, כי אם של פלשתינאים, אשר היהודים היו יכולים להימנות עמם, בתוך גדוּדים מעורבים של יהוּדים וערבים, לבל יופיע שם היהוּדי ברשימות הלוחמים, ברשימות המשתתפים במלחמה, אפילו ברשימות המשרתים את אלה המשתתפים במערכה. והנה הגענו בכל זאת לפלוגות יהודיות המקבלות צביון יהודי בולט. ואם נשתתף במלחמה במלוא כוחנוּ ויכולתנוּ, נגיע לעוד הישגים, אשר שותפינוּ, שאינם רוצים בשותפוּתנוּ, יתנוּם לנו מרצון או שלא מרצון.

איננו תנוּעה ציונית של צ’אַרטר, של הבטחת זכויות מראש. את הזכוּיות אנו כובשים תוך מעשה. את הזכוּת להפוך את הפלוגות העבריות לכוח עברי נשיג בכשרון עמידתנו בשעות סכנה ובמקומות סכנה. אין ספק שלחלקנו הצבאי נועד ערך פוליטי לא קטן בימי המלחמה ובסיוּמה. אם מציגים כאן לעתים את ערכי הגיוּס וההגנה כמנוגדים זה לזה, הרי לעתים קרובות הכחישה המציאוּת ניגוד זה. יש שהחלק הצבאי שבמדים ממלא תפקידי־הגנה גדולים, אשר חלק אחר איננו יכול למלאם. דברים כאלה אירעו בימי המלחמה הקודמת. הם עלוּלים לקרות גם בימי המלחמה הזאת.

אני מעריך את כוחנוּ הצבאי ככוח בעל ערך רב רק אם יראה עצמו כחלק של הכוח ההגנתי העברי. אני רואה כמישגה את היללה הנשמעת בתוכנוּ על השתמטות הישוב העברי מלמלא את חובתו לגבי הגיוס. הגזמה הזאת אינה מוסיפה מגויסים. אם באמת יש לנוּ ישוּב שכולו משתמטים, פרט לרבבה אחת, אז יהי חלקי עם הרוב הגדול של הישוב – כך סבוּרים רבים. אולם אין זה נכון שיש ציבור כה גדול של משתמטים. מלבד הרבבה הזאת שבצבא יש לנוּ 30־40 אלף איש מגויסים בארץ, הלוקחים חלק בעניני הבטחון, ברב או במעט. וצריך לעשות את כל המאמצים, כדי לגייס גם אותו חלק של הישוב שעוד איננו מגויס. לו היתה הבנה לגבינו מצד בעלי בריתנוּ – יכולים היוּ להיות לנו עוד רבבות לצבא ולהגנה. היה זמן שאותם רבבות היהוּדים העובדים עכשיו במחנות הכפיה של היטלר יכלוּ להיות בתוכנוּ. אבל זה לא ניתן לנו.

תנועתנוּ שופעת ניגוּדים רבים מאוד. ניגוּדים אלה נתגלוּ בעצם הופעתם של חברים כאן. מופיע חייל ואסיר, שוטר ונוטר מאותו קיבוּץ. כאן, באוּלם זה, יושבים מועמדים לחיילים ומועמדים לאסירים. יכולים להופיע גם מועמדים לאסירי העליה. הניגודים טבועים באופיה של העבודה המוטלת עלינו. בעבודתנוּ בארץ נחוּצה העזה רבה מאוד הגובלת לפעמים עם אַוונטוריזם. אמנם יש למעֵט ולמעֵט באוונטוריזם, שהוא נוגד להעזה. נחוּצה לנוּ עצמאוּת, הכרח היא לנוּ, אבל לא פחות מזו נחוצה לנו שותפות: שוּתפוּת עם אלה שאינם רוצים לקבלנוּ כשותפים – כלפי חוץ; ושותפות עם אלה שאינם רוצים שנהיה לשותף חזק – כלפי פנים. עלינו להכריח את אלה החוששים לגידוּל כוחנוּ להיות שותפים נאמנים לנו. אין זה קל. המלחמה החיצונית אינה קלה, ואף המלחמה הפּנימית, אינה קלה. במלחמה החיצונית יש להימנע מעשיית חשבונות עם השותף – שאם לא כן לא תקום השותפות. אם נראה את השתתפוּתנוּ בשורות הצבא הבריטי כתגמוּל בעד נאמנוּת לנוּ, – נגלה הרבה מאוד ליקוּיים בנאמנות זאת והשותפות לא תתקיים. העובדה שרבים לא ראוּ את הכרח השוּתפוּת ביניהם, למרות הניגוּדים הגדולים, היא אולי אחד האסונות הגדולים במלחמה זו. היה מי שהטיל שותפות על אחרים בכוח כפיה. הוּטלה שוּתפוּת על צרפת ופולין. אירופה עובדת עכשיו כולה בשביל היטלר מתוך כפיה ואונס. בשעה שעוד היה מקום לשותפות מרצון ולא מאונס, ולא בעד היטלר אלא נגדו – לא קמה השותפות. ואם אנוּ מביעים תקוה ואמונה בנצחון במלחמה זאת, הרי יהא זה רק אם אלה אשר רצונם חפשי יגלוּ להט לשותפות ולפעולה, כאשר מגלה זאת הכוח הנזקק לכפיה בלבד. וצריך לשכוח אז חשבונות רבים. מצבנו קשה יותר. עלינו לא רק להבטיח נצחון על היטלר, אלא גם לדאוג שבתוך השותפות הזאת נעמוד על זכויותינוּ ועתידנוּ.

וכלפי פנים. י. גלילי דיבר על הצורך באחוה. לא הייתי מרחיק לכת בתביעות והייתי מסתפּק בליכוּד הכוחות בתוכנו. ולכך יש לשאוף. עלינו להיות מוכנים למאמצים גדולים כדי לשתף את כל חלקי הישוּב והעם במלחמה על קיוּמנוּ. יהושע²⁶¹ סיפר לכם על הרביזיוניסטים במאסר, על הרקבון בגוּף זה, אשר המלה “רקבון” לגביו, היא אידיאליזציה של המצב. לדעתי, עלינו לשאוף במלחמה זו לכך, שכל חלק יהודי ישתתף במאמץ להגן על קיוּמנוּ ועל זכויותינוּ. וכדי שלא להשחיר את התמונה יותר מדי הייתי רוצה שלא יהושע בלבד יספר על מה שראה, אלא שיקוּמו גם חיילים מפלוגות שיש בהן לא מעט רביזיוניסטים ויספרוּ על מעמדם בצבא, על עמידתם בכבוד על עניני יהוּדים בצבא, על הליכתם לחזיתות מסוכנות מאוד, על כוח התנדבוּתם. יש גם חזיונות כאלה. לא אגן פה על הרביזיוניסטים ועל דרכיהם. אבל אני אומר שיש נוער יהוּדי היכול להיות שותף במלחמה זאת והוא לוקח בה חלק. ויש מן הצורך לטוות גם כאן את חוטי האחדות ושותפות הגורל.

וכמה מלים בעניני הקיבוץ וההגנה. אני זוכר את זמן היוסד “גדוּד העבודה” ו“הקיבוץ המאוּחד”. נראה לי שהקבוצה בארץ בכלל גילתה כוח עמידה והתפּתחוּת לא רק הודות לטיב אנשינו וליסודות החברתיים החזקים הכלוּלים בקבוצה, אלא משום שהקבוּצה בכללה, ביחוד הקיבוץ מימי היוסדו, ראוּ עצמם כצוּרה המאפשרת יותר מכל את העמידה לשירות הצרכים הכלליים של התנועה בתחומים ובמצבים הקשים ביותר. בימים הראשונים לגדוּד העבודה, היו תקוות פּעילי ההגנה לקידוּם ההגנה לשלבים יעילים יותר, קשוּרות תמיד במחשבה על קשר אמיץ עם הקיבוץ המגויס לתפקידים העיקריים.

בזמן האחרון מרבים, לצערי, לדבר אצלנוּ על מיכסות בגיוּסים. המאמצים לשיתוּף חלקים אחרים של הישוּב בהתגייסוּת חשוּבים בודאי מאוד. אבל אם השתתפוּת האחרים היא תנאי למאמצינו העצמיים, הרי רב בזה הרע על הטוב. עמידתו של הישוּב, אינה נופלת הפעם מעמידתו בכל תקופה אחרת בחיינוּ בארץ. עד מאורעות שנת 1929 לא גילה הישוּב נכונוּת כה רבה לעמידה בהגנה כאשר נדרש.

יש בעיות רבות. האחת – כיצד להכשיר את כולנו וכיצד להכשיר את ה“מחצית”, את החברות? כיצד להכשיר את הקאַדר שלנו – וקאַדר אין פירושו מפקדים בלבד – למען יהיה מסוּגל לרכז סביבו את כל אלה שלא הוּכשרו עדיין? יש בעיות רבות, ואיני יודע אם הן ענין לועידה כולה. אבל חשוב בעיקר שבקיבוץ זה ובקיבוצים אחרים, באותו חלק החי חיי שותפות ועזרה הדדית, שבו צריך ואפשר לתבוע מן החבר יותר מאשר במקום אחר, תבוא לידי ביטוי ההכרה, כי בשעה זו של סכנות חמורות צריכה ההגנה לעמוד במרכז עניננוּ.

אין לי ספק שיש ליקוּיים גדולים בהגנה. אמנם כן, אין משתפים למדי את הציבוּר בבעיות ההגנה, בדרכי פעוּלתה, בהישגיה. דרוּשה דמוקרטיזציה, אבל זו מחייבת יתר התמסרוּת של כוחות רבים וגדולים לענין. על חוסר דמוקרטיזציה יכולתי לדבר דברים קשים הרבה יותר מאלה שנשמעוּ כאן. נשקפות סכנות לעצם ענין ההגנה, מתוך איזה תהליך של בּיורוקרטיזציה, חוסר התלכדוּת עם התנועה. אבל לכך תרוּפה אחת בלבד: יתר פעילוּת. המנגנון ההגנתי כושל מרוב עבודה, מחוסר היענוּת לצרכיו. תהיה היענות אחרת יבואו גם שינוי ותיקון דברים רבים. העיקר הוא שהציבוּר יחיה בהרגשת הסכנות הצפויות לנו, בהרגשת ערך ההתרכזות בדבר גידול הכוח העברי לכל צורותיו, במדי צבא, במדי נוטרים וגם בלי מדים, למען נגיע לאפשרות של שימוּש בכוח הפוטנציה הצפונה בנוער העברי לעמידה על קיוּמנוּ, זכוּיותינוּ ועתידנוּ.

כח. 19 באוקטובר 1941, במועצת ההסתדרות המ"ה    🔗

השאלה העומדת לפנינו היא: במה נרכז את מעיינינוּ: איך נכוון את פעוּלתנוּ בשנות־גורל אלו לעולם ולנו? היעלה בידינו ליצור אטמוספירה שבה נרגיש גם את אמת הגורל וגם את שותפות הגורל, או שנחיה כאשר אנוּ חיים כיום, כאשר חיו עמים וארצות, שביקרנום הרבה על שלא ראו את הנולד ולא ראוּ את אשר צפוי לעולם ולהם. הן הרבינו להרשיע את עמי אירופה, שראוּ את ניצני הרשע משגשגים בגרמניה, ופוגעים ביהוּדים, ואחר־כך בעמים אחרים: אוסטריה, ספרד, צ’כיה – והעמים נשארוּ שאננים ובוטחים שעדיהם לא תגיע הרעה; הם ראוּ את תעלוּלי הרשע שקיצצוּ באחרים ושקטוּ, ועל כן הם משלמים עתה במיטב דמם. העם הרוּסי מתבוסס עכשיו בדמיו במלחמת־גבוּרה. והן גם העם הזה השתעשע בתקוה כי בכריתת־ברית עם גרמניה אפשר יהיה אוּלי להימנע מהרעה אשר השיגה את העולם כולו. אנגליה משלמת בעד שיטת־הפייסנוּת של שליטיה כלפי היטלר, ומי יודע מה צפוּי למדינות אחרות שוקטות ושאננות המקוות שעדיהן לא תגיע הרעה. המשחק עודנו נמשך. האם לא יכלוּ כל המדינות הללו להווֹת יחד כוח גדול, גם לאחר פרוץ המלחמה כדי לבלום את כוחו התוקף של היטלר?

אבל אם אפשר לסלוח לאחרים את שאננותם, – איך נשלים אנו עם המחשבה כי הרעה אולי לא תגיע עדינו? והן עדינו כבר הגיעה, ואיך הגיעה? בכל ארץ נכבשת בידי היטלר ראשונים אנו לפגיעה, לקרבן, ומי לידנוּ יתקע שהרעה לא תגיע הנה? נדמה לי כי בכך היה עלינו לרכז את מעיינינוּ ומחשבתנוּ, ואילו עשינו כך, הריני בטוּח שחזיונות שליליים, רבים מאוד, בתוכנוּ, שאנחנו עדים להם, לא היה להם מקום. העובדה עצמה שיכולנו לרכז עכשיו את תשוּמת לבנו לענין הבחירות – כאילוּ הוּא הענין החשוּב ביותר בחיינו, ובו תלוּי גורלנו, – מעידה למדי עלינו. והן מלחמת הבחירות לא תכריע בשום דבר גורלי בתוכנוּ. במלחמה זו יש דברים אחרים העומדים על הפרק. ואיני יודע אם לא חטא הוא שאנו מתרכזים בענינים אחרים בשעה זאת, כשמלחמה איומה כזאת מתחוללת בעולם. דומני שזהוּ פרק אחד בתולדות הסנוורים אשר הוכו בהם כל שכבות הישוּב בארץ־ישראל. ואם אנוּ מתרכזים בענינים כאלה – מה רשוּת לנו לדבר על השתמטותם של אחרים? הן אותו הלך־הרוּח מַנחה אותנוּ ואת כל הישוּב: עדינו אולי לא תגיע הרעה. כך חי כל הציבור בארץ ולא רק היחיד. ובהתרגשות הזאת שקמה באוּלם המועצה בשעה זאת²⁶², מחייבת את כל אחד ואחד לחשוב ולשאול: הבשעה זאת? היש מקום לחזיונות כאלה?!

מרבים לדבר על רוּסיה המתבוססת בדמיה, על מגבית לטובת רוסיה. הבמגבית יעזרוּ לארץ הזאת? לא בכך צריכה העזרה להתבטא. רוּסיה היא עכשיו אחות לעמים רבים שהוכנסו ברצונם או שלא ברצונם למלחמה בגרמניה, הזוממת לשעבד את העולם ולהשמיד את היהוּדים. ואם באים לדבר על עזרה, הרי צורה אחת לה: עזרה הדדית ליצירת כוח, שכל חלק ממנו ילחם במקומו, או שלא במקומו, בחזית המלחמה הארוּכה לשם שבירת כוח האויב המאיים על כולנוּ. מגבית היא קודם כל דמונסטרציה. ובשעה זאת אין צורך בה, וגם אם ימצאוּ צורך בדמונסטרציה הרי לא היא הדבר המכריע, ולא על כך יש לעורר סערה. הסערה צריכה להיות על יצירת כוח עברי, אשר ישתתף במלחמה לגדיעת זרוע הרשע, המאיימת על כל העולם כולו. עזרתנו בכספים אינה יכולה להיות בעלת־ערך. אם רוּסיה תיזקק לכספים – יימצא לה הכסף, וממקורות עשירים יותר מאתנוּ. המגבית – ערכה כערך רזולוציה, כהבעת אהדה, ולא יותר. אבל, השתתפוּת של ממש במלחמה – היא משהו יותר מרזולוציה.

אמנם, יש אצלנוּ אנשים האומרים: מה אנוּ ומה כוחנוּ? במקום שנלחמים איתני עולם – מה ערך לנוּ? – אני כופר בתפיסה כזאת. יש ויכול להיות ערך מיוּחד ליהוּדים במלחמה הזאת, כשהחזית תקרב אלינו. והיא עלוּלה להתקרב.

יש התפלפלות רבה על השתתפותנוּ במלחמה. תולדות הפלוגות היהודיות הקיימות, תולדות הרבבה הראשונה – מעידות נאמנה שיכול להיות ערך ליהוּדים במלחמה הזאת. האנגלים לא קיבלוּ את הפלוּגות שלנו ברצון. קיבלוּן כאילו כפאָם שד. תחלה לא רצוּ לקבלנו כיהוּדים, אלא בפלוּגות פלשתינאיות; אחר־כך לא רצוּ לקבלנו כלוחמים, אלא בפלוגות־שירות; אחר־כך לא רצו להכיר באופי היהוּדי של פלוגות יהודיות טהורות. והנה, בכוח ערכן של הפלוגות שברנוּ כמה וכמה התנגדוּיות ליצירת כוח עברי בצבא, ועוד היד נטויה להתגבר על התנגדוּיות נוספות.

הנה החלו להקים פלוּגות יהודיות, וגם את הפּלוגות המעורבות הופכים לפלוּגות יהוּדיות. רק אתמול נזדמן לי לנסוע יחד עם סרג’נט יהוּדי מהפלוגה המעורבת הראשונה, שסיפר לי שגם את פלוגתו הופכים עכשיו לפלוגה יהוּדית. ומלבד זאת, הלא מתגייסות גם פלוגות יהודיות! ולא זו בלבד, אלא הגענוּ גם להשתתפוּת במלחמה, אף־על־פי שאין רוצים (עדיין אין רוצים!) בהשתתפותן של הפלוגות היהוּדיות. הנה לקחו את החפרים, את אנשי הים ואת האתתים ליון, וכשהגיעה השעה – מסרו להם תפקידים מלחמתיים ממדרגה ראשונה: מלחמה בצנחנים והספקת נשק בשורות הראשונות. כן לקחו מהם מתנדבים להדיפת דיסנטים ראשונים של צבא גרמני. שם לא שמו לב לפוליטיקה, והפלוגות היהוּדיות היו שם לצבא לוחם, שהראה את כשרונו במלחמה. הפלוגות היהוּדיות הראוּ את כשרונן גם בלוב, במצרים ובכרתים. בצבא הבריטי החלוּ להעריך אחרת את השתתפוּת היהוּדים.

ושוּב ראינוּ, כי כאשר באוּ האנגלים ליצור בחלק זה של החזית, וביחוּד בלוב ובחבש, את הקרוי בפיהם קומנדות, ז. א. פלוגות למלחמה פרטיזנית, שהיא אוּלי המלחמה המסוּכנת ביותר – באשר לפעמים מוּטל על שנים, שלושה, ארבעה אנשים להבקיע מתוך חירוף נפש תוך חזית האויב ולפגוע בנקוּדות, בעמדות, שקשה לפגוע בהן מתותח או מאוירון, – פנו ליהוּדים, ורוב אנשי הקומנדות הללו יהוּדים הם. וכאשר רצוּ למצוא אנשים לתפקידי־חלוץ למלחמה בעורף, נתברר שהנסיון אשר רכשו להם היהוּדים בימי המאורעות בעל־ערך הוּא. וכך, למרות כל החשבונות הפוליטיים, צירפוּ עשרות חברים שלנוּ לחדירה לסוריה קודם הפלישה, ואותם הצבאות שנעזרוּ ע"י אנשינו בחדירה לסוּריה, הכירוּ בערך אנשינו. ותארו לעצמכם מה היה לו השתתפוּ במקום העשרות הללו אלפים ורבבות יהודים במלחמה הזאת. במלחמה זו במזרח הקרוב יכולים להיות מומנטים, שמלחמתו של צבא אלפים ורבבות יהוּדים תהא יעילה יותר ממלחמתם של מאות אלפים חיילים בני עמים אחרים. מספרים כי בשעת הנסיגה מצרפת נמצאה פלוגת החפרים הראשונה שלנוּ בתוך מחנה של 12–10 אלפים בריטים. אלה ראוּ עצמם כאילו נחסמה הדרך בפניהם, והמפקד שלהם אמר להימסר בשבי, – היהוּדים לא הסכימו ליפול בשבי הגרמני והם פרצו דרך לעצמם ואתם יחד ניצלו כל אותם האלפים שהיוּ שם. ערך אחר להשתתפוּת יהוּדים במלחמה הזאת, שהיא להם מלחמה לחיים ולמות ממש; להם אין דרך לנסיגה ואין גם דרך של כניעה (כי אותם הרי רוצים לא להכניע, אלא להעביר מן העולם); מציאות צבא־מיוּאשים כזה עשויה לפעמים להיות כוח מכריע בחזית. על כל פּנים, עלינו להיות שותפים במלחמה הזאת, ושאלת השתתפוּתנוּ בה היא שחייבת להסעיר את רוּחנוּ, ולמענה צריך לדחות כל נושא אחר.

יש חברים הטוענים: יהוּדים נלחמים בכל החזיתות והם הקריבו קרבנות רבים, וכאן בארץ עלינו להתרכז בשמירת עמדותינוּ. אבל יהוּדים אלה נלחמים כרוּסים, כצ’כים, כפולנים, וטרם נלחמנוּ כיהוּדים, הם רק נהרגים כיהוּדים, ובמקום שאינם נלחמים. הרביזיוניסטים, העושים את חשבון השתתפוּתם במלחמה, מריעים הרבה על השתתפוּתם במלחמה כי רבה: לדבריהם – שלושת אלפים איש להם בצבא. אני מכיר קצת את הרכב הפלוּגות, ושאלתי לא אחת: מנין להם, לרביזיוניסטים, שלושת אלפים איש בצבא? והנה עכשיו נתברר לי דבר זה. הם טוענים שיש להם אנשים גם בצבא הצ’כי וגם בצבא הפולני וכן בצבאות אחרים. האם גם אנחנוּ נעשה חשבון כזה!? אם ניצור כאן גרעין־כוח בעל־ערך אוּלי יעלה בידנו לצרף אליו עוד הרבה יהודים שעדיין אינם נלחמים וגם יהוּדים הנלחמים בצבאות אחרים. על־ידי כך אולי נצליח להגיש עזרה ממשית לרוּסיה, כאשר מגישים אותה הפולנים, שאת גוליהם הם מרכזים עתה בגדוּדים פולניים. אולי עוד יעלה בידנוּ לאסוף יהוּדים מפולין ומארצות אחרות, ולרכזם בגדוּדים יהוּדיים, אבל כל זה בתנאי שלא נקטין מראש את ערכם של הגדודים העבריים בעיני עצמנוּ ובעיני אחרים. ביצירת הגדוּד העברי במלחמה הקודמת היוּ לנוּ חלומות על ריכוּז יהודים בצבאנוּ שיעלוּ ארצה עוד בימי המלחמה. לא הכל נתגשם. רק מעטים נצטרפו אלינו. לאלף ומאה הארצישראליים, נוספוּ ששת אלפים שבאו מארצות הגולה. יתכן, שעכשיו יתווספוּ לעשרים אלף מתנדבינו, לפי הפרופורציה הזאת, זה יהיה לא מעט.

עוד אין רוצים להכיר ביהוּדים כשותפים במלחמה, ואין נותנים להם להשתתף כיהוּדים. אבל איך נשנה זאת? הבתביעות? הברזולוציות? – נשנה זאת, כאשר שינינו הרבה דברים בארץ: בכוח עובדות שניצור. העוּבדות אשר יצרנו בפלוּגות אלו – כבר שינוּ משהוּ, והן תשנינה עוד ככל שכוחנו יעלה ויוכיח עצמו כבעל־ערך.

אבל, כדי שיצא ענין ההתגייסוּת ויצירת הכוח הצבאי העברי בארץ מגדר דיבוּרים, עלינו ליצור, לפחות בתוכנו, אטמוספירה אחרת. כבר הזכרתי, כי יש חברים המציגים את ענין השמירה על עמדותינו בארץ לעומת הגיוּס לחזית. אני רואה זאת כאחד המשגים הגדולים, כשם שאני רואה כמשגה גם את התפיסה ההפוּכה. לא גיוּס מוּל הגנה, ולא הגנה מוּל גיוּס. אלה הם שני צדדים של מטבע אחד! קודם כל איני יודע מי יגן ובאילו נסיבות ינתן לאלה או לאחרים להגן. אפשר שהדבר ינתן לצבא. וכשהוא יעשה זאת – יהא זה במלוא היעילות. אנו עדים לדוגמאות מתולדות הגדוּד העברי במלחמה הקודמת. ויהיו בודאי מצבים שבהם לא יוכלו הגדודים להגן, ואחרים יצטרכו לעשות זאת. אנוּ חייבים ללכת בשתי הדרכים גם יחד: לדאוג לכוח עברי צבאי רשמי ולכוח עברי הגנתי. אבל, שני אלה גם יחד אינם ניתנים להיווצר באטמוספירה זאת הקיימת בארץ, כי גם את ההגנה וגם את הצבא לא נוּכל ליצור בלי שהציבור שלנו לא יעמיד עצמו לרשות הצרכים האלה.

אני בודאי שאינני מממעיטי הסכנות העלוּלות לארוב לנוּ בארץ, ולא מידי היטלר בלבד. הסכנה אורבת לנוּ גם אם כוחו ישבר עוד לפני שיגיע לחלק זה של העולם. הרעה יכולה להיפתח כאן, בעוד היטלר בקאוקז, ואפילוּ לפני הגיעו לשם. כל נצחון של היטלר מגדל כוחות מסוימים, שהם בעלי־ברית לו במלחמתו ביהוּדים ובאנגלים. הרדיו הגרמני אינו חדל להכריז, ביחוּד בשפה הערבית, נגד “הברית של הבנקירים היהוּדים עם סטאַלין, רוזוואֶלט וצ’רצ’יל”. כבר כיום יש ניצנים של סכנות חמוּרות מאוד לנו. הנה מסבירים בימים האחרונים ברדיו הגרמני, כי ניתנה עצמאות לסוּריה בלבד ולא ללבנון, כי רוצים לספח את הלבנון לארץ־ישראל היהוּדית; ולפני כן הירבוּ לספר על עליה יהוּדית רבה לארץ בזמן האחרון (לפני ימים אחדים פירסם הרדיו הגרמני שמשנת 1941 נכנסו לארץ לא פחות מארבעים אלף יהודים). רדיו זה מעלה על נס כל ידיעה על הקלה כלשהי ליהודים; את ענין “פּטריה”; את התעמולה לגיוּס רבבה שניה של יהוּדים… בודאי, כל זה נעשה לא בלי כוונה, והיא: להכין במזרח כוחות שאפשר יהיה להפנותם נגדנוּ ונגד אנגליה. ויש מקשיבים להם. אנוּ יודעים את המצב בארצות הערביות השכנות. לא רב הזמן שחלף מאז מרד עיראק. ואפילו לאחר כיבוּשה של עיראק, אין יודעים היכן המוּפתי, אשר הסתתר בעיראק, ומה מעשיו. ועדיין אין אנו יודעים ואין איש יודע (ואוּלי יש קצת יודעים) מה נעשה בארץ עצמה ובסוּריה, ולמה נתקלים בקשיים רבים כל כך בחיפוּש דרך להסכם כלשהו עם הערבים, לא רק מצדנוּ, אלא גם מצד הממשלה; ולמה אין ג’מיל מרדם ואנשי הגוּש הלאוּמי בסוּריה נכנסים לממשלה. – כל אלה מבשרים רעות. עלינו להתכונן לימים קשים – למלחמה בציר ובעוזריו. אם היהוּדים לא יגלו רצון להתכוננוּת רצינית למלחמה, יש לנו אפשרוּיות רבות, כאשר עוד לא היוּ לנו גם בצבא, גם בנוטרות, וגם בצורות אחרות. הצרה היא שהנכונוּת קיימת רק אצל חלק מן הישוּב העברי. אילו היה הישוּב כולו מתכונן, חי בזה, והיה שולח מתוכו גם שלוחות למקומות שמהם עוד אפשר לצפות לעזרה – יתכן שכל מצבנוּ היה אחר. אולם אין תכוּנה רצינית אצלנוּ לענין הצבא ולהתגוננוּת כאן.

אני יודע איש²⁶³ שהתנבא בראשית המלחמה על מהלך המלחמה הזאת, ועל־כל־פּנים: עד עכשיו נתקיימו כמה מנבוּאותיו. הוּא התנבא למפּלות אשר תנחלנה הדמוקרטיות, משום שלא התכוננוּ מראש. עם זאת הוּא ניבא, שבכל זאת, במהלך המלחמה, תהיה התכוננוּת רצינית, וכאשר תגיע המלחמה למזרח – תישבר זרוע הציר. אבל לשם כך נחוּצה השתתפוּת אחרת מצדנוּ, למען נוכל להיות שוּתפים גם בנצחון.

לפנינו סכנות גם בימי המלחמה וגם לאחר סיוּמה. אבל על כך איני רוצה להרבות דברים. סיוּמה של כל מלחמה כרוּך לרוב בהתפרקוּת, וכל הרוצה להשתמש בכוח (ואם כוח לו), – ניתנת לו אז הזדמנות יותר מאשר בכל זמן אחר. ראינו זאת לאחר המלחמה הקודמת; למרות השלום – כל דאלים גבר. ויכול להיות שנעמוד לפני עובדות, אשר ירצו ליצור אותן נגדנוּ לאחר המלחמה. גם לגבי זאת אין ספק שיש ערך לדרך השתתפוּתם של היהוּדים במלחמה הזאת ולכוח היהוּדי שיווצר בעוד תותחי המלחמה רועמים. לשם כך דרוּשה התרכזוּת אחרת באותם הענינים, אשר המלחמה מציגה אותם לפנינו. כי הם יקבעוּ את גורלנוּ ולא דברים אחרים. ולשם כך צריך ליצור אטמוספירה בארץ, שכל יהוּדי, וקודם־כל – כל איש ציבור־הפועלים, יראה את עצמו חייב להיות מגויס במלחמה הזאת, לאותו תפקיד, שאליו ייקרא על פי הצו הציוני. כל המסוּגל לשאת נשק – מקומו בצבא העברי הממושמע, ההולך למקום שאליו יישלח, אם כשותף במלחמה הכללית בהיטלר, אם כחייל המגן על אדמת המולדת, אם כחייל בחיל־המשמר או כמגן על הישוב. רק כך נוכל ליצור את הכוח העברי הראוּי לתפקידו.

אם בתוכנוּ נענה כראוּי רק חלק לא גדול, אין להתפלא שגם בישוּב כוּלו יש אוירה שאינה הולמת את המצב, אוירה של עשיית חשבונות קטנים. רק אם נהיה מלוּכדים לענין זה, אולי תפוג הרוּח הזרה המרקדת בחוגים אחרים. שוּם תעמוּלה ושום דברי מוּסר לאחרים לא יועילוּ, אם לא נתקן את עצמנוּ תחילה.

אנוּ נושאים באחריוּת כפוּלה: לצוּרה ולכוח שבהם יופיעוּ היהוּדים במלחמה הנוכחית, – ועל כך ניתן את הדין בימי המלחמה ואחריה – אם יקרה דבר מה בארץ.

גם אם דוחים את השתתפוּתנוּ במלחמה הזאת, עלינו לכבוש אותה בכוח המעשה ובכוח גילוּי המעשה, גם אם רוצים להסתיר אותו. עלינו להפוך לממש ולמציאות את ההגדות שמפיצים עלינו ברדיו ברלין, לשם הקמת העולם הערבי נגדנוּ. ואם אמנם תיהפכנה למציאות – תוכלנה אוּלי להיהפך גם לכוח מפרה, בריבוי השתתפוּתם של יהוּדים במלחמה, וביחסים העשוּיים להתהוות בארץ בין יהוּדים לבין ערבים, וביחסים עם הארצות השכנות. הבדיות הגרמניות השפעתן כפוּלה: מצד אחד מפיחות הן שנאה, ומצד שני הן מביאות לידי כך שמתחילים לחשוב: אם באמת מהוים היהוּדים כוח כזה, הרי יש לחפש דרך להתפשר אתם, להבין לשאיפותיהם ולהגיע גם לידי הבנה הדדית אתם.

עלינו ליצור בארץ אוירה כזאת, ששום איש בישוב לא יוכל להתחמק ממחשבה על גורלנו במלחמה הזאת ומהסקת המסקנות הדרושות באופן אישי – ויעמיד עצמו לשירות המוסדות הציבוּריים, אשר יכוונו את האנשים: מי לחיל המשמר בארץ, ומי – להשתתפוּת במלחמה.

והנה, נעשו כאילו איזה דברים ליצירת אוירה: החלו לאחוז בדרך של סנקציות. אבל לאלו יהיה ממש, אם הן תהיינה לא צו של מוסדות בלבד, אלא צו ציבוּרי־פועלי – סנקציות של חבר כלפי חברו, אם כל איש ישאל את חברו במקום עבודתו ובכל מקום שהוא נפגש אתו: מה חלקך במאמץ המלחמתי היהוּדי? – אם לא יהיה כך תהיה ההשתמטות מהסנקציות גדולה יותר מן ההשתמטוּת מהצבא. סנקציות וכיוצא בהן – אין לפסלם, אבל קודם כל יש לעורר פעוּלה ציבוּרית רחבה, שתטיל אחריוּת על כל אחד ואחד להשתתפוּתו הוא ולהשתתפות חבריו במאמץ המלחמתי באותה צורה, שהוּא מסוּגל ביותר לעמוד בה ואשר הוּא נתבע לה.

אני רואה זאת כצו־השעה. ואם אנו נמלא צו זה, יקל לנו ללחוץ גם על חלקי־ציבור אחרים שניחא להם בהשתמטות, והמגלים עיורון לא רק בשטח ההתגייסוּת האישית. דרוּשים לנו אמצעים רבים ליצירת הכוח העברי. והאפשרוּיות נתרבוּ. זמן מה לפני מותו הצליח יהושע גורדון²⁶⁴ להשיג אישוּר להגדלת חיל הישוּבים העבריים, המונה כיום כ־15 אלף איש בשכר ושלא בשכר. (בחיל הישוּבים – אַלפּיים ושמונה מאות נוטרים, ומספר דומה בצוּרות אחרות של נוטרות. כל אלה בשכר, מלבד 15־12 אלף נוטרים מושבעים בישוּבים שלא בשכר). בהשתדלותו של גורדון אוּשר גם כוח רזרבי – כמעט מוכפל, שיוּרשה להתאמן ולהכין עצמו לימים קשים. אבל, כדי להגשים זאת – דרוּשים, מלבד האנשים, גם אמצעים. ויש השתמטות מנתינת אמצעים כשם שיש השתמטות מגיוּס. כדי שנוּכל להילחם מלחמה של ממש בהשתמטות לצורותיה השונות, הכרח שההתגייסוּת תיהפך בתוכנוּ לקנין ציבוּרי כללי.

בטוּח אני, שאם נצליח בזה – נצליח גם במלחמה בהשתמטות. חובה עלינוּ לדחות כמה וכמה בעיות עד לאחר המלחמה, כדי שנוּכל להתרכז בימי המלחמה בעניני המלחמה. אבל, אם איננו דוחים את הדברים האחרים, הרי לפחות נראה אותם כדברי־לווי, ונתרכז בענין הזה – גיוּס הכוח העברי: גיוס לצבא; וגיוס להגנת הארץ בשעת צרה. עכשיו שקטה הארץ, וכנראה שעוד תשקוט כל עוד אין חשש שכוחות הציר יוּכלוּ לשלוח לכאן עזרה. עיראק עשתה את המשגה בהקדימה את ההתקוממוּת. אחרים בודאי לא ילכוּ בדרכיה. אבל יש כוחות במזרח המצפים לכשלון בעלות־הברית, ועלינו להיות הכוח העומד נגד הכוחות האחרים. עלינו להתכונן לכך.

דברי תשוּבה

ארם דיבר על כך שבמצב הנוכחי עלינוּ להופיע ככוח של פועלים. אפשר להסכים לדבריו או לא להסכים להם. אני, למשל, סבור כי עלינו להופיע ככוח של יהוּדים, וככוח גדול של פועלים יהוּדים בתוך הכוח היהוּדי. כי אם לא נאמן את כוחנוּ כיהוּדים (כי הסכנה היא לכל היהוּדים), ואת כל הכוח היהודי שאפשר לרכּז – הרי גם כוח הפועלים לא יצילנוּ בתוך חוסר־הכוח של יהוּדים. אני מקבל את דברי ארם כרצידיב ידוּע של מחלה, אשר חשבתי שארם וחבריו כבר נרפאו ממנה²⁶⁵. כי את הטענות הללו שמעתי לא רק בקשר לשאלות הכוח היהוּדי, כי אם גם בקשר לכל שאלה של מאמץ יהוּדים בשטח הציוני. כך דיברוּ גם לגבי הקונגרס הציוני ולגבי כל מיני מאמצים ציוניים כלליים יהוּדיים. נקוה שהם ירפאוּ מהרצידיב הזה כשם שנרפאוּ מהמחלה.

ודאי, דברים רבים משתנים. אך על כל פּנים, כוח־פועלים הוּא מחויב המציאוּת. אבל האם יתהווה כוח־פועלים על־ידי כך, שלא זו בלבד שלא נחפש את המשותף בתוך היהדוּת אלא שנחפש בקרבנו את הלא־משוּתף? חשבתי, שבויכוּח על הקמת כוח יהוּדי בימינוּ, אנוּ זקוּקים רק לחיזוּק הדדי, לגילוּי אחדות רבה בשעה זאת. וכאן באים ורוצים להטיל כוונות זרות בדברים פשוּטים מאוד שנאמרוּ על־ידי, וכך אומרים הם להגביר את הכוח המאחד אותנוּ, את הכוח המלוכד של הפועלים. דיברתי על הצורך בכוח יהוּדי לא רק לימי מלחמה, כי אם גם לאחריהם, כי סכנות מסוימות, אשר אנוּ מכירים אותן בארץ הזאת ואשר איימוּ עלינוּ לא אחת, עלוּלות לאַיים עלינוּ בכוח חדש ומוגדל. עדיין יש בעולם הגדול כוחות אשר לא הסתלקוּ מן הדרכים אשר פטרזייל²⁶⁶ רוצה להחשיד אותנוּ על הערבים, ופטרזייל עוזר… הוא רוצה להחשיד את מישהו מהיהוּדים, ולא רק מהמדברים כאן, בכוונות, אשר הציר מייחס אותן בכוונה מסוימת ליהוּדים.

אנוּ זקוּקים לכוח כדי לעמוד נגד כוחות שלא יימנעוּ מלאחוז בדרכים שעליהן מדבר פטרזייל. ועל הסכנות דיברתי בפתיחה. כי יש כוחות שירצוּ לנסות לשעבד את האחרים בכוח האגרוף, ודוקא בתקוּפת־הבינים שבין סיוּם המלחמה לבין ייצוּב היחסים הבינלאוּמיים, ויש סימנים שהם יתגלוּ בחוגים מסוּימים בארץ ובארצות השכנות; ולכן על היהוּדים לשמור על כוח יותר מאשר בזמן רגיל. ותנועת הפועלים העברית ראתה את הצורך בהקמת כוח עברי כדי להתגונן ולהילחם באלה הרוצים להשמיד גם את אלה שכבר נמצאים בארץ.

תנועת הפועלים הקימה כוח זה לא עכשיו, לא בימי המלחמה הזאת: הוּא קיים מלפני המלחמה הקודמת. אבל היקף הכוח הזה, תפקידיו ויעילוּתו – חייבים להשתנות בהתאם לסכנות שגדלוּ. נחוּץ לנו כוח לכל מקרה: בין אם הממשלה תמשיך בפוליטיקה הזאת המתכוונת להצר את צעדינו בארץ, ותעודד את כוחות צוררינוּ, כאשר עודדה אותם בימי מאורעות 1929 ו־1936; ובין אם הפוליטיקה הזאת תשתנה – ויתכן שהיא תשתנה. כי מי יגן על זכויותינוּ בארץ בכל מצב קשה שיתהווה בשבילנוּ? הנסמוך על אחרים? ובא פטרזייל ומסרס דברי. הוּא מקיש עם מקרה ד’אַנונציו²⁶⁷ שהזכרתי ועם גנרלים אחרים שהיוּ להם שאיפות כיבוּש הקשוּרות בשעבוּד עמים אחרים. העם היהוּדי זקוּק לכוח לא לשם כיבוּשים אלא כדי להילחם על זכוּיותיו, קיוּמו וחופשו בארץ. ועל החופש להכניס יהוּדים פליטי־חרב לארץ.

ואם מצאתי לנכון לומר דברים אלה, הרי זה לא מפני שאני סבוּר, כי יש בכוחו של פטרזייל להטות חברים להאמין באותה כוונה שהוא ייחס לי, כי אם מפני דבר אחר. אני רואה, וכל אחד מאתנוּ רואה, כי אנוּ נתונים בסכנות מיוּחדות, אשר גם גיוּס מלא של כל כוחנוּ יספיק בקושי לעמוד נגדן. אנוּ זקוקים לכוח, כי בו תלוּי גורלנוּ, כשם שגורל הדימוקרטיות תלוי בכך אם יגלוּ כשרון לעמוד במאוּחד נגד משטר העריצוּת של היטלר המטיל עליהן מלחמה בכוח הכפיה.

הייתי רוצה שבתוכנוּ – על כל פּנים בתוך ההסתדרוּת – ישרור אותו רגש סולידריות ושותפות שצריך לאחד אותנוּ בשעה זאת, ושלא יעלוּ דברים ושלא יסרסו דברים, כדי להגדיל אותם חילוקי־דעות הקיימים בינינוּ. יש להתעלות על הפירוּדים האלה ולהעמידם בדרגה שניה ושלישית ולהתאחד לקראת העמידה בפני סכנות הנשקפות לנו. גם על הצורך בכוח יהוּדי כללי או כוח יהודי־פועלי בלבד עוד נתווכח. אבל בדבר אחד הכל מודים: שום כוח לא יקום, אם לא יהיה כוח יהודי־פועלי. וכוח זה יכול להיווצר בתוכנוּ, בתוך המסגרת ההסתדרוּתית, אולם קודם לכל: יתר אחדות ויתר משמעת בשאלות גורל.

כט. 6 בפברואר 1942, במועצת הקיבוץ המאוחד    🔗

חברים! אינני יודע, אם טוב הדבר שאני פותח בשאלת גיוּס נשים²⁶⁸. מוטב היה לו פתחה בזאת חברה המרגישה יותר את הערך המיוּחד של גיוּס האשה. אומר את האמת: אני רואה את גיוּס הנשים כחלק מן הגיוּס, ורק כך אדבר עליו.

מובן, יש נקוּדות מיוּחדות בענין גיוּס החברות: קצתן לחיוּב וקצתן הנראות כשלילה.

הנקוּדה העיקרית לחיוּב היא אותה נקודה, אשר גם משה שרתוק נוגע בה במכתבו²⁶⁹ – שיתוּף האשה במצב הצבאי־המלחמתי. עוד במלחמה הקודמת, בימי יצירת הגדוּד העברי בארץ־ישראל, אמרנוּ שבכל עבודתנוּ האשה והאיש שותפים מלאים הם. בועד המתנדבים הראשון היתה חברה²⁷⁰, ובהצעת ההתנדבוּת דוּבּר גם על השתתפוּת חברות. ואם כי בהרבה דברים עלוּ הישגינוּ אז בעניני הצבא על הישגינו כיום – הרי בנקוּדה זאת לא יכולנוּ להתפּאר בהצלחה כלשהי בימים ההם. אנוּ מוֹנים כיום כ־11,000 איש מתנדבים מתוך ישוב של חצי מיליון, ואילו במלחמה הקודמת הגענוּ ל־7000 חיילים יהוּדים בארץ כשהישוּב מנה 60,000 איש בלבד²⁷¹. והעיקר: לא כוּלם היוּ מתוך הישוּב, מבני־הארץ. עצם העובדה שההתנדבוּת פתחה את שערי הארץ לפני אלפי יהוּדים, שמצבם היה טוב בהרבה ממצב היהוּדים כיום, היה בו בלי ספק משום הישג גדול, שעוד איננו רואים את ראשיתו כיום. הגענו לכך, שאפילו שבויי מדינה שנלחמה באנגליה בימים ההם – תורכיה – אם היו יהוּדים שהביעו את רצונם להתנדב לגדוּדים העבריים, שוּחררוּ וצורפוּ לצבא. כיום אנוּ יודעים כמה מאמצים יש להשקיע כדי לשכנע את הממשלה שיהוּדים העולים מרצונם מארץ־אויב בשעת מלחמה זכוּתם היא לשמש בצבא ובהגנת הארץ כשוים ליתר יהוּדי הארץ.

אבל דוקא בענין התנדבוּת האשה הגענו עכשיו להישג, אשר לא השגנוּהוּ אז. זוהי, בלי ספק, נקוּדה לחיוּב.

אולם, יש גם נקוּדות הנראות כממעטות עת ערך התגייסוּת החברה לעומת התגייסוּתו של החבר. אני אומר: נראות, אך אין הדבר כן. יש בינינו אנשים התופסים את ענין עמידתנוּ, הגנתנוּ והתגייסוּתנוּ בארץ תפיסה פרימיטיבית מאוד. את התפיסה הפרימיטיבית הזאת היה אוּסישקין מביא לידי ביטוי מפעם לפעם בישיבות הועד הפועל הציוני ובהזדמנויות אחרות. הוא היה בעד הגיוּס מטעם אחד: תוספת של עוד רובה ושל עוד איש מזוין להגנת הישוב העברי בארץ. אם תופסים כך את הדבר, הרי אין ספק, שיש בהתגייסוּת החברה משום מיעוט הדמוּת, כי ספק אם יינתנוּ רובים לחברות, וספק אם הן תאוּמנה במידה מספקת לעניני הגנה.

אבל, אם כך, הרי הספק הוא גם לגבי חברים. אמנם, יתווספוּ רובים, אבל השאלה היא אם האיש עם הרובה, כשהוּא מגויס, עומד באמת תמיד לצרכי הגנת הארץ והישוב – שהרי גם אם החייל היהוּדי נמצא בארץ, הוּא נתוּן ברשוּת זרה, העלוּלה גם לא להשתמש בו להגנת הארץ. אנוּ, שהיינוּ חיילים בימי המלחמה הקודמת, עוד זוכרים היטב את ההתנפלויות בגליל, המאורעות בתל־חי, הפרעות בירושלים, ואנחנו עם הרובים שלנו לא היינוּ חפשים להשתמש בהם להגנת הארץ. ומלבד זאת, אצלנוּ יש גם יחידות, שמלכתחילה לא ניתנוּ רובים לכל חייליהן, ויש שנתנוּ להם רובים אך הם עם רוביהם אינם בארץ.

אני רואה גישה זאת לענין ההגנה וההתגייסוּת כפרימיטיבית מדי וכאנכרוניזם בתוכנוּ. כבר עברנוּ את השלב שבו ההגנה נקראת לפעוּלה רק בשעה שמתנפלים עלינו. כבר הגענוּ לשלבים אחרים. ההגנה שלנו – וכן ההתגייסוּת שלנוּ, שאני רואה אותה כשלב מסוּים בתוך הגנתנוּ – אינה עשוּיה רק לשעה שמתנפלים עלינו. תפקידה להגן על כבודנו ועל עתידנוּ.

אפשר שזוהי נקודת־מוצא שאינה מקובלת בתוכנוּ. עוד אזכור היטב את התשוּבה שהשיבו אחדים כאשר עמדה לפנינוּ שאלת ההגנה על העליה או ההגנה על זכויותינוּ שנשללוּ בגזירות “הספר הלבן”. היוּ יהוּדים שאמרוּ: “אין זה ענין של ההגנה, המכוּונת לתפקיד אחד בלבד: הגנה בכוח בשעת התנפלוּת אויבים, ולא כשפוגעים בזכויות העם ובעתידו וכו'”. אבל, הרוב המכריע בתוכנוּ, – על כל פנים, ציבוּר זה, שמועצה זאת מייצגת – מעולם לא ראה ענין ההגנה אלא כהגנה על עתידנוּ, כבודנוּ וזכוּיותינוּ.

ואם זוהי ההגנה וזה פירוּשה, הרי התגייסוּתנוּ אינה יכולה להישקל בקנה־מידה זה של תוספת רובה בלבד. ההתגייסוּת תישקל בעיקר במידה שהיא מגדילה את אפשרות עמנוּ להופיע בעולם בשעת הצורך. ז. א. הגנה על כבודנוּ; ועד כמה מסייעת היא לנוּ להבטיח את עתידנוּ ואת תקותנוּ בתקוּפה זאת בעולם. מנקודת־מבט זאת אין התגייסוּת החברות שונה במשהוּ מהתגייסוּת החברים.

הנקודה הראשונה היא: השתתפות היהודים במלחמה זאת, שהחלה כמלחמה ביהוּדים ושהיא ניזונה הרבה מאוד גם כיום משנאת יהוּדים ומן השאיפה להשמידם. השאלה אם ינתן לעם היהוּדי להופיע במלחמה זאת כקיבוץ נלחם, ולא רק כקיבוץ מקריב קרבנות; כקיבוץ משיב מלחמה שערה ולא כקיבוץ נרמס – שאלה זאת אחת היא להתגייסוּת החברים והחברות. יתר על כן: בהתגייסוּת החברות מתגלה במידת־מה כוח־יתר של הישוּב העברי. עוד בראשית המלחמה היוּ פניות לממשלה האנגלית בלונדון בדבר השתתפוּת היהוּדים והשתתפוּת הישוּב הארצישראלי במלחמה. בין הנימוּקים שהבליטוּ את הערך המיוּחד שיש להשתתפוּת היהודים במלחמה הזאת, העלינו ערכים מיוּחדים אשר הישוּב היהוּדי יכול להכניס למלחמה זאת יותר מישובים ועמים אחרים במזרח. אמרנו: אם המלחמה הזאת זקוּקה לטכניקה גבוהה יותר – הישוּב העברי מצוּיד בזאת יותר מחלקים אחרים במזרח; אם המלחמה הזאת דורשת רמה תרבוּתית גבוהה יותר של האיש הנלחם ושל היחידה הנלחמת – הישוּב היהוּדי מבורך אף בזאת. ואמנם, אם תסתכלו קצת בגיוּס, באפיו ובהרכב המגוּיסים, תיוכחוּ כי טענותינוּ צדקוּ. עד היום התגייסוּ יהוּדים בארץ כפליים ויותר מאשר ערבים. אבל, אם תסתכלוּ ביחידות הצבא השונות, תראוּ כי לא בכל היחידות נשמר יחס זה. כל מקום שנדרשת בו רמה טכנית או תרבוּתית גבוהה יותר – רב בו יותר מספּר היהוּדים. בחיל־הרגלים הפשוּט – מספר היהודים ומספר הערבים כמעט שווה ( כ־1800 יהוּדים לעומת 1600 ערבים); אבל ביחידות האחרות – תותחנים, מהנדסים מלכוּתיים (חיל־טכני), או תעופה – מספּרם של היהוּדים מכריע.

גם בהתגייסוּת הנשים באה לידי ביטוּי במידה רבה מאוד הרמה התרבוּתית של העם. עמים בעלי תרבות נמוכה אינם משתפים את האשה בתפקידי־יסוד צבאיים או אחרים. רק אצל עמים, המגיעים לרמה תרבוּתית מסוימת, יכולה האשה לתפוס מקום בשטחי־חיים שונים וגם בשטחים מלחמתיים. ובמזרח: הישוּב העברי הוא הישוב היחידי שביכולתו להגיע לידי כך שגיוס הנשים בתוכו ייהפך לבעל ערך לעצמו גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכוּת. מלבדו אין עם במזרח אשר יהיה נכון, לפי מוּשׂגיו ולפי רמתו החברתית והתרבוּתית, לבצע גיוּס־נשים בעל־ערך במלחמה הזאת.

וכשם שהרמה הטכנית שלנוּ מכשירתנו להיות בעלי ערך מיוּחד במלחמה זאת ולהגביר את תביעתנוּ שיקבלונו כשותפים בה, – כן מאפשרת הרמה התרבותית של האשה היהוּדיה להשתתף במאמץ המלחמתי ולהגביר בעיני העולם את זכוּיותינו לשוּתפוּת במלחמה הזאת.

אם הגענוּ לכך שיש נכונות ורצון מצד אלה הקובעים במלחמה הזאת שנשים תחלפנה מאות אלפי חיילים בשירותים שונים, והן לא תעשינה זאת גרוּע מהם – הרי נראה לי, כי חייבת האשה לחסוך כוחות אלה, היכולים לצאת לחזית, למלחמה הישירה. יש מקום לדעה, שהאשה יכולה להשתתף גם במלחמה ממש, בחזית. ואילו היוּ הדברים נתונים להכרעתנוּ, ודאי שהיוּ נמצאים בתוכנו כאלה, אשר היוּ מכירים בזכוּת זאת של האשה והיו נלחמים עליה. אבל לא על זה מדוּבר עכשיו. אנו מדברים על ניצוּל ההישג שהשׂגנוּ אצל אחרים. הנה ניתנה אפשרות לנשים למלא באופן קולקטיבי עבודות רבות, אשר כיום הן מתמלאו על־ידי חיילים מגויסים. בכל מקום שיש בו שירותים מרוּכזים – כגון מחנות גדולים של בתי־חולים, מחסני אספקה גדולים וכדומה – ניתנת האפשרוּת לאשה להחליף את החיילים העוסקים כיום בעבודות אלו, כגון: נהגוּת, עבודות משרד או עבודות־שירות שונות. אין ספק שדבר זה מגדיל את הכוח המלחמתי העומד לרשות הגנת המזרח, אם תקרב אלינו הסכנה.

נדמה לי, שחובתנוּ היא לנצל הזדמנות זאת ולהעמיד את כוחותינוּ לרשוּת המאמץ המלחמתי, במידה שניתן לנוּ להשתתף בו. מוּתר לנו לא לשבוע רצון ממידת שיתוּפנוּ במלחמה, אבל אין זאת אומרת שלא ננצל אותה מידה הניתנת לנו.

בגיוּס זה יש גם נקוּדות מיוּחדות המשוות את ערכו של גיוּס האשה לזה של הגבר. ענין מיוּחד לנו במלחמה בהיטלריזם. אבל אין זה עניננו היחיד בהתגייסוּת, מלבדו עוד ענין לנו. עלינו לזכור כי גם לאחר שינוּצח ההיטלריזם – אנוּ טרם ניצחנוּ, ועניננוּ עודנוּ מוטל בספק. השתתפוּתנוּ במלחמה זאת אינה קלה בכלל, ולא משוּם שאין רוצים בהשתתפוּתנוּ, אלא משוּם שלא הוּכּרו זכויותינוּ להילחם כעם, כאשר הוכרו זכויותיהם של בני עמים אחרים, הצ’כים והפולנים החסרים גם הם עצמאוּת מדינית. גם מטעמים אחרים קשה לנוּ לראות עצמנו כשוּתפים מלאים במלחמה הזאת. מדברים וכותבים על צרותינו לצורך תעמולה נגד האויב. אבל, במידה שזה מחייב הושטת יד – הם נאלמים דום. אין אנו רואים יד מושטת לנוּ, גם אם הושטת־יד זו עשוּיה להגביר את כוח בעלי־הברית – כל עוד היא מרבה את יכולתנו להיות גורם במלחמה זאת.

הנה הודיע צ’רצ’יל בפרלמנט שהצבא האקטיבי בלוב, שנלחם בצבא רומל, מנה 45 אלף איש. יתכן, שהוא המעיט קצת, ולמעשה היו יותר. אבל, אין ספק, שאם נקב מספר זה הרי השתתפו במערכת זאת עשרות אלפים בלבד. אנוּ רואים, כיצד מנסים גם במקומות אחרים במזרח הרחוק להגן על נקוּדות איסטרטגיות חשוּבות בכוח צבא שאינו עולה על 30־12 אלף איש. הנוכל לשכוח, כי אילו ניתן לנו להציל את העובדים עכשיו עבודת־פרך ועבודת־כפיה במחנות היטלר, היינו יכולים למנות עוד רבבות לוחמים?! אילו שונה היחס מאז והיו נותנים לנו יד להציל יהוּדים, לא היינו עוסקים בהזכרת עוונות וטעויות, ולא היינו עושים חשבונות עם הממשלה. שגיאות רבות נעשוּ לפני המלחמה הזאת ובימיה הראשונים. אבל הרי גם עכשיו אפשר להציל יהודים ואפשר להגביר את כוח היהוּדים – האם נאחזים בזה?!

השותפות היא קשה, מלוּוה חריקת שיניים, וחסרת בטחון שתהיה מלאה; זאת היא שוּתפות של לית־ברירה. ואין אנו שוּתפים יחידים בשוּתפוּת כזאת. אני מתאר לעצמי כי רבים העמים, הזוכרים את אשר עוללוּ להם לפני המלחמה הזאת ובהמשכה. ובודאי עוד לא קם האמון בין כל העמים הלוחמים יחד. מסוּפק אני אם יש לה לסין, שניתן לה להתבוסס בדמיה במשך שנים – אמון מלא בבעלי בריתה; הוּא הדין הודו. בארץ רואים עתה קצת חיילים אוסטרליים, ומסופקני אם גם להם אמון בבעלי־הברית, אם כי הם חלק מהאימפריה הבריטית! ובודאי ובודאי שאין אמון מלא בין רוּסיה ובין יתר הלוחמים, אבל יש שותפות הכרחית, מפני שיש אויב משוּתף, שנצחונו אינו אלא כליה לכל אחד מהם ולכולם, וקודם כל לנוּ.

ושוּתפות זאת – הכרחית היא לנוּ לא פחות מאשר לאחרים. בשיתוּפה של סין במלחמה יש משוּם הכרת ערכה כשוּתף; השוּתפוּת של רוּסיה והעמים האחרים, שהיא אוּלי שותפות מתוך חריקת שיניים – גם בה מכיר כל אחד את ערך הזולת. לא כן אנחנוּ: את ערכנוּ כשוּתף – עוד עלינוּ לכבוש, בכל נקוּדה הניתנת לנוּ.

ואת התגייסוּת הנשים אני רואה כנקוּדה שבה כוחו של הישוּב עולה על זה של העמים האחרים והישובים האחרים במזרח, ואותה חייבים אנוּ לנצל. עלינוּ להגדיל את כוחנוּ במלחמה הזאת באותן נקודות שרק אנוּ במזרח יכולים להתיצב בהן.

כּיבּוש שוּתפוּתנוּ במלחמה הזאת הוּא בעיני ענין לא של כּבוד בלבד ואפילו לא של חובה בלבד. ואינני מקל בשניהם. בהשתתפוּתנוּ במלחמה יש עוד נקוּדה: כל תוספת כוח, שהעם העברי יכול לתת במלחמה בהיטלר ואיננו נותן אותה – פשע הוּא כלפי עצמו וכלפי העולם גם יחד. הענין נראה בעיני בבחינת אכּסיומה, והוא מובן וברוּר לי כל כך, עד שאיני מוצא צורך להרבות דברים עליו. אבל, עם כל הכובד המכריע שבנקוּדת החובה של ההשתתפוּת המכּסימלית של היהוּדים, כיהוּדים, במלחמה בהיטלר, יש עוד נקוּדות שאין אנוּ יכולים להתעלם מהן, והן המעמידות את גיוס האשה והגבר בדרגה אחת.

איננוּ יכולים להתעלם מן ההכרעה, שהמלחמה הזאת נושאת לנו. נדמה לי, שהמלחמה הזאת פותחת דף חדש, אם לא בתולדות הציונוּת עצמה, הרי בקצב ההגשמה הציונית. בנידון זה, נדמה לי, אנוּ עוברים עכשיו לתקוּפה שלישית בתולדות הציונוּת.

התקוּפה הראשונה היא זו שחיינוּ תחת שלטון תוּרכיה. באותם הימים יכולנוּ לחלום על הגשמה ציונית תוך הסתננוּת לארץ במשך דורות רבים. כל העליה שלנו לארץ באותה תקופה היתה בלתי־ליגאַלית. היינו מקבלים פּתקה אדוּמה, כדי להישאר חדשים מספר בארץ – והשתקענו בה. עלייתנוּ לא היתה אלא הסתננוּת לארץ; בנייתנוּ בארץ היתה באיסור, בגניבה. אך המשטר היה כזה שאפשר היה להפר את חוקיו בממדים גדולים למדי, ויכולנו לחלום שעשרות שנים, דורות על דורות, נמשיך להתגנב כך ארצה וכך לבנותה, ובדרך זאת נקים את כוחנוּ.

המלחמה העולמית הקודמת שינתה את המצב. כבר בימיה היוּ אנשים שראו שינוּי זה. יודע אני כי מדינאי אמריקני אחד ששוחח בשעתו עם אהרון אהרונסון²⁷² על המדיניות הציונית בסוף המלחמה הקודמת, אמר לו: “אם לא תשיגו מדינה יהוּדית ועליה יהוּדית חפשית – מוּטב לכם להישאר תחת שלטון תורכי. בחשאי – תפעלוּ יותר בשלטון תורכי מאשר בשלטון אנגלי”. ואפשר שצדק.

אחרי המלחמה קם שלטון אנגלי ונתחוור לנוּ, כי עבודתנוּ צריכה לקבל ממדים חדשים, כי קצב התפּתחוּתנוּ צריך להיות מהיר יותר, וכי לא עוד דורות, אלא אולי עשרות שנים בלבד ניתנו לנו להגשמת הציונוּת.

נדמה לי, כי המלחמה הזאת היא שלב חדש בהגשמה הציונית. אוּלי לא עוד עשרות שנים, כי אם שנים מעטות בלבד נותרו לנו. והסיבות שונות: פנימיות וחיצוניות. צרת היהוּדים לא תניח לנו לעשות את עבודתנוּ בממדים קטנים. שמעתי, כי בדעתכם לפתוח את המועצה הזאת בשמיעת דינים־וחשבונות מהגולה. לדעתי, יהא זה בהתאם לענין שבו אנוּ מטפלים, אם נשמע את הנעשה עכשיו בגולה היהוּדית, ומהן הבעיות שנעמוד לפניהן בסוף המלחמה הזאת: בעיות ההרס היהוּדי; רבבות הילדים העזוּבים; מאות אלפי המשפחות המנותקות, אשר תישארנה לאחר שייבשוּ נחלי הדם היהוּדי הנשפך עתה באירופה…

יהיה עלינו לרכז את כל מאמצי העם היהוּדי לבנין הארץ, ואם נרצה ליתן תשוּבה לצרה הגדולה של היהוּדים בעולם כיום ולאחר המלחמה – לא נוּכל להמשיך בקצב הקודם!

אבל, גם מסיבות חיצוניות – לא יוּתן לנו ללכת בקצב הקודם.

משהוּ התרחש במזרח הקרוב. יש ארצות ערביות הלוטשות את עיניהן לארץ־ישראל. ואם בסוף המלחמה הקודמת בא מאַכס נורדוי בהצעה להעלות בבת־אחת רבע מיליון יהוּדים ולשים קץ לאותה תנודה פוליטית השמה מכשולים על דרכנוּ, הרי בסוף המלחמה הזאת לא זו בלבד שנעמוד לפני תכניות כאלו, אלא נעמוד לפני הכרח להגשימן. ודבר זה יעמיד אותנו בהכרח במלחמה על פתרון יהוּדי־ציוני שלם, ולא רק עם האויבים, אשר רצו לכלותנוּ, כי אם גם עם אלה הנלחמים עתה במשמידי היהדות. כי בלי מלחמה – לא נשיג דבר.

יהיה עלינו להציג את תביעתנוּ להגשמת הציונוּת בכל מלוא הכוח היהוּדי. והכוח היהוּדי בעולם אינו כה גדול עד כי נוּכל להתנשא לחשוב שעשוי הוּא לפתור את השאלות הללו, אשר תעוררנה ניגודים גדולים מאוד לא רק בקרב העמים השכנים היושבים בארץ ובסביבתה, כי אם גם בקרב אלה, אשר בידם כיום, ואולי גם לאחר המלחמה, ההכרעה בגורלות־עולם. אין סיכוּיים להגשמת תביעותינוּ אם לא נופיע במלוא כוחנוּ המוסרי והפיסי גם יחד.

ואין ספק, כי את כוחנוּ המוסרי אנו מגדילים במידה ניכרת, ואולי במידה מכרעת, על־ידי כל השתתפוּת נוספת במלחמה הזאת כיהוּדים – ולא רק כקרבנות, כי אם גם כלוחמים אַקטיביים. במובן זה כבר אמרתי, וחזרתי ואמרתי, כי התגייסוּת החברות פותחת לנו פתח חדש להאדרת ההתגייסוּת היהודית ולהאדרת ההשתתפוּת היהוּדית במלחמה הזאת.

נראה לי, שיש רק טעם אחד, העשוּי למנוע את הניצוּל המלא של ההזדמנוּת שניתנה לנו, והוא: שאין אנוּ מנצלים גם את האפשרויות של גיוּס הגברים. אין טעמים אחרים. עלינוּ לדעת, כי גם בגיוּס הגברים מצבנוּ כיום רע מאוד. הזכרתי קודם, כי בגיוּס הגברים הגענו עד היום לקצת יותר מכפליים מן ההתגייסוּת הערבית. אבל, התמוּנה תיראה אחרת כשלעינינוּ הגיוּסים של החדשים האחרונים. למשל, בחודש האחרון (ינואר) ההתגייסוּת הערבית לצבא היא למעלה מכפליים מן ההתגייסוּת היהוּדית (187 יהוּדים ולמעלה מ־400 ערבים). נדמה לי, כי בענין ההשתתפות במלחמה חלה אצלנוּ נסיגה גדולה.

יש להבין נסיגה זאת, רבים בארץ חיים בהרגשה של “מי יודע, אוּלי הרעה לא תגיע אלינוּ” – והרגשה זאת אין בה כדי לעודד את הנהירה לגיוּס. ח. נ. ביאַליק ב“בעיר ההרגה” נותן תיאור להרגשה זאת גם בעצם שעת־הפוגרום, כשנהרגים יהוּדים לעיני יהוּדים; היהוּדי, בשעה שסכין הפורע עוד אינו מוּנח על צוארו ממש, מתנחם: “ואולי גם איש לנפשו אז התפלל בלבבו: ריבונו של עולם, עשה נס – ואולי הרעה לא תבוא”… יש אצלנוּ המַשלים את עצמם! מי יודע, אולי נלחמת רוּסיה לנו, אולי תילחם סין לנו. אולי לא יגיע האויב הנה… ויש מרגיעים את עצמם בהרהוּרים: כי “אוּלי יתרחש נס, ואחרי המלחמה ישתלט משטר חדש, והוּא ידאג לנו” – גם בזאת רגילים. זוכר אני בסוף המלחמה העולמית הקודמת, כשפרצה המהפּכה הרוּסית, כיצד טענוּ אלמנטים שונים בארץ־ישראל: “הציונוּת תתגשם ע”י הריבולוציה העולמית, שהבולשביזם נושא למעננוּ!" וכיצד הביא הבולשביזם להגשמה הציונית – זאת יודע כל אחד ואחד.

על כל פּנים, תהיינה תוצאות המלחמה אשר תהיינה, ויהיו הכוחות בעולם אשר יהיוּ – דבר אחד ברוּר: אם לא נגלה נכונוּת להילחם על גורלנוּ, אם לא נתגבר על ההרגשה שכבר הרסה עמים רבים במלחמה הזאת, ואם לא נתגבר על התקוה ש“עדינו לא תגיע המלחמה”, – ולכן אַל שוּתפוּת ואַל מאמצים להתגייסוּת לצבא לשם הגנה מפני האויב – עלוּל הדבר להסתיים באָבדן תקוותנוּ לדורות… אצלנוּ עוד יושבים ודנים בענינים רגילים בימי מלחמה אלה, בימי הכרעת גורלנו, כבימים־ימימה. יודע אני: בימים רגילים יש בעיות קשות מאוד, המקשות מאוד עלינוּ מאמץ כמאמץ המלחמתי. ודאי אין זה פשוט כל כך להוציא עכשיו כוחות עובדים ממקום כלשהו. ואין זה פשוּט כל כך לאיש להינתק ממשפּחתו וללכת. בימים רגילים אין עושים זאת. הרגשת ימי מלחמה רחוקה מאוד אצל חלקים גדולים בתוכנוּ. והדבר עלוּל להשפיע על גיוּס חברות, כשם שהשפיע על גיוּס חברים. במשק שלנו – הגבר והאשה הם פחות או יותר שווי־זכויות, שווי־ערך, וקשה להוציא חברה כשם שקשה להוציא חבר. אבל אם בציבוּרנוּ יש הרגשה של שעת־מלחמה – הכרח שיהיה דיוּן בעניני התגייסוּת כבימי־מלחמה!

אנוּ נתוּנים במצבים מיוּחדים. אין אנוּ יכולים – כעמים אחרים – להוציא את כל הכוחות המלחמתיים שלנוּ ולהעמידם בחזית נגד היטלר. לנוּ יש גם צרכים מלחמתיים מיוּחדים לנוּ, אשר אחרים לא ימלאוּ אותם. על כל פנים, לא נסמוך על אחרים שימלאוּם. ואם אנו יודעים, כי בעצם ימי המלחמה הנוכחית יש מזימות אי־שם נגד הישוּב העברי, ובהתקרב המלחמה למזרח עלוּלים לקרות בארץ דברים, אשר יפגעו בנוּ בלבד; ואם נוסף לכך יודעים אנוּ כי לא רק הכוחות האנגליים, כי אם גם הכוחות שאנוּ מגייסים להשתתפוּת במלחמה, ספק רב אם יעמדוּ לנו להגנתנו, – הרי שאנוּ זקוּקים עוד לכוחות מלחמתיים שלנוּ, לעניננוּ. ולכן, אין ספק, שצריך להיות בתוכנוּ שיקוּל רב בחלוּקת הכוחות.

ושיקוּל זה יש לעשותו מתוך הרגשת ימי־המלחמה ומתוך הרגשת ההכרח להבטיח את השתתפוּתנו במלחמה; אבל אין די בכך. יש גם להבטיח את כוח הגנתנוּ על עתידנוּ בסוף המלחמה הזאת על־ידי השתתפוּת הוגנת ועל־ידי חלוקת־כוחות נכונה בתוכנוּ.

איני מבין למה דוקא בגיוּס החברות נתעוררוּ פתאום שאלות מיוּחדות ביחס לאופי היחידות הצבאיות. אוּלי יתחוור לי הדבר בהמשך הויכוּח. לפי שעה אין הוּא ברוּר לי. אין החברות מופלות לרעה בענין האופי הלאוּמי של התגייסוּתן. כבר שמעתם, במכתב שהוּקרא כאן, שענין היחידות העבריות לחברות המגויסות הובטח עקרונית. ביתר דיוּק: הובטח, כי המחלקות (או מה שקוראים “פלאטונים”) יהיוּ עבריות, ומחלקות אלו תצורפנה לפלוגות עבריות, כמחלקות החיילים. אבל יש סייג; וגם שרתוק כתב על כך; מאחר שמוסלמיות, כידוע, אינן מתגייסות (יש, כמדומני, רק מוסלמיה אחת בגיוּס, וגם היא יהודיה, תלמידת האוניברסיטה העברית) והנוצריות – מעטות הן, וגם הן אינן נוטות להתגייס; – לכן יש חשש שתהיינה רק כמה מתנדבות לא־יהוּדיות, שלא יהיה בהן כדי יצירת מחלקה, ואפשר שתהיה מחלקה אחת מעורבת. אבל אין כל סכנה בדבר. כדבר הזה כבר קרה: במצרים נמצאוּ כמה יוונים מתנדבים, שמספרם לא הספיק כדי יצירת יחידה יוונית, והם פנוּ לסוכנוּת היהוּדית שתאכסן אותם בתוך יחידה יהוּדית, – ולא היתה כל התנגדוּת ל“הכנסת” אורחים זאת, אם כי עמדנוּ בתוקף על קיוּם יחידות עבריות. אין זה פוגם באופיה היהוּדי של היחידה, אם יהיוּ בה כמה לא־יהוּדים.

בדרך־כלל נתקבל הדבר כי היחידות הן עבריות. כמובן, אין זו דרישתנוּ היחידה. יש לנו עוד דרישות, ואפשר שיצופו עוד הצעות שונות. הנה נשמעו הצעות יפות וטובות מאוד. ואומר את האמת, כי לו היה הדבר בידנוּ, הייתי משמיע הצעות טובות ויפות יותר. למשל, נשמעה הצעה מתקבלת מאוד על הדעת, שהחברות תתגייסנה למלא אותם השירותים, אשר נתמנוּ להם, ביחידות העבריות הקיימות. זוהי, בלי ספק, הצעה טובה מאוד. ואם אפשר להגשים אותה – כדאי להקדיש לכך כוחות. אבל, לעת עתה אין היא ניתנת להגשמה, משום שההתגייסות הקיימת של החברות היא לפי שעה (יתכן, שבמשך הזמן ישתנה המצב) רק למילוי תפקידים מיוּחדים. חברות עדיין לא תוכלנה להתקבל ליחידות צבאיות רגילות ולמלא בתוך כל יחידה ויחידה את התפקידים האלה. הנה מגייסים חברות להחלפת החיילים הרבים המשרתים בבית־החולים הגדול בבאר־יעקב. אבל טרם איפשרו לחברות לשרת בכל גדוּד וגדוּד וּבכל יחידה ויחידה. ומאחר שהן לא תהיינה בגדוּדים, אין האנגלים אצים לקבל את ההצעה לצרפן ליחידות העבריות.

דבר זה יכול לבוא כהצעה, ואפילוּ כדרישה, אבל לא כתנאי להתגייסוּת החברות. התנאי שלנוּ לגבי החברות – הוּא התנאי שהצגנוּהוּ לגבי החברים.

עלי לומר, כי אין אנוּ מרוּצים ביותר מן המצב שבו נתונות היחידות העבריות. כבר אמרתי, כי בגיוּס אני רואה לא רק את ענין השתתפוּתנוּ במלחמה בהיטלר, כי אם גם את ענין ההגנה על זכויותינוּ, על כבודנוּ. אבל כל ענין הגיוס היהודי,–לא תמיד ולא בכל מקרה ומקרה ניתן להגן על הכבוד היהוּדי, אלא שהן גם נתונות להשפלה. פלוּגה יהוּדית חנתה בקרבת עתלית בשעה שקרה מה שקרה שם²⁷³, והיא לא יכלה לעשות את כל מה שצריכה היתה לעשות פלוּגה יהוּדית חפשית במצב כזה, – משוּם שלא רצתה לסכן את כל ענין הגיוס היהודי לא בכל מקרה ומקרה ניתן להגן על הכבוּד היהודי. אבל, בענין זה, כבר נתנסינו בנסיונות לא מעטים. זוכר אני כי גם בגדוד העברי ספגנוּ לא אחת עלבונות, ולא אחת החלטנוּ כי יש להבליג על כך ולדעת להגן על כבודנוּ וזכותנוּ בשעה הנכונה. זכורני כי בשעה שהחליטוּ לגרש (קראוּ לכך “להעביר”, אבל בעצם, היה זה גירוּש) את הגדוּד העברי מתחוּמי ארץ־ישראל הנושבת²⁷⁴ ולהעבירו לרפה, בגלל כל מיני תלונות ועלילות שהיוּ נגדנוּ – ראינוּ כולנו בכך פגיעה בנו. אמרנוּ: יש גדוד עברי ולו סמלים יהוּדים ואף הוכרו זכויותינו, והנה בא מישהו ומתלונן עליו, ומשלחים אותו למרחקים. אבל דרשנוּ הבלגה על חרפה זאת שהמיטוּ עלינו, כי ידענוּ שעתידים להיות מומנטים מכריעים יותר, שבהם נצטרך להופיע ככוח יהוּדי. ואמנם בא הדבר אחר כך: כאשר רצוּ לפזר אותנוּ או לא נתנוּ לנוּ להשתתף בהגנה על המושבות העבריות – הופענוּ בכוחנוּ²⁷⁵.

אפשר ובהתגייסותנו, גם בהתגייסות החברים, ובודאי גם בהתגייסות החברות – נעמוד לפני מצבים לא קלים. אבל אם נזכור, כי הכוח הזה, אשר אנו הולכים ליצור אותו, שני תפקידים עיקריים ומרכזיים לו:

א) ההשתתפות במלחמה;

ב) הכנת הכוח היהודי להגנה על זכויותינו, קשה יהיה להילחם בו, דוקא משום שהשתתף במלחמה;

– אם נזכור את שני הדברים האלה – נדע גם לעמוד במצבים לא קלים.

ונדמה לי, שתהיה זאת שגיאה קשה, אם חלק מאתנוּ יתעלם מן הצורך לנצל את האפשרות הניתנת לנו להגביר את מאמצנוּ המלחמתי ולהגביר כוחנוּ להגנת זכויותינוּ בעתיד.

במכתב שהוּקרא כאן נאמר, כי הגיוּס אינו תלוי בהתגייסוּת חברות הקיבוּץ. אני כופר בכך. אין להבדיל בנידון זה בין גיוּס חברות לבין גיוס חברים. אין זאת אומרת שלא יהיה גיוס כלל, ללא התגייסות חברות הקיבוץ. אני כופר בכך גם לגבי חברים. גם אילולא התגייסו חברי הקיבוץ, היה הגיוס מבוצע. והא ראיה – הסוכנות התנגדה בתחלת המלחמה לגיוּסם של יהוּדים ליחידות מעורבות, ובכל זאת נמצאוּ יהוּדים, אשר הלכוּ ליחידות מעורבות. יהיה גיוּס. אבל, יש ערך רב להחלטת הקיבוץ ולהחלטת התנועה הקבוצתית לגבי עניני הגיוּס; ולא לחברינו ולחברותינו בלבד, אלא גם לישוב כולו.

נכון הדבר, כי ההד אשר מצא ענין התגייסות החברות היה לא קטן. עד היום נרשמו, אם איני טועה, כ־775 בלשכות הסוכנות ו־250 מחוּצה להן (חוץ מה־60 בקאַדר). כהתחלה – אין זה מעט, ביחוד כאשר ידוּע בארץ, כי הגיוּס יתחיל לערך בעוד חודש וחצי והוּא יעשה בשיעור של 500 לחודש. אבל, עצם אי־השתתפוּתן של חברות הקיבוּץ בגיוּס זה ישפיע בהכרח גם על אלו שכבר נרשמוּ, והדבר עלוּל להכניס מבוכה בציבור. ומלבד זאת, אנו מעונינים מאוד בגיוּס לא רק בכמות, כי אם גם באיכות. איננו יכולים לדעת באילו נסיונות יעמדוּ המגויסים והמגויסות במילוי תפקידם ובהשתתפוּתם במלחמה. יהיה צורך לשמור מפעם לפעם – ולא על־ידי החלטה קודמת בלבד – על הכבוד היהוּדי ועל אופיין היהוּדי של היחידות. השאלה מי יהיה בתוך הפלוּגות היהוּדיות, חשיבוּת רבה מאוד תהא נודעת לה.

אם אנו רואים את הגיוּס גם כדרך להגנת זכויותינוּ לעתיד; ואם אנו רואים את הכוח היהוּדי גם כבעל־ערך בהכרעה שתיפול בסוף המלחמה, הרי עלינו לדאוג לאופי הגיוּס. ואופי הגיוּס הזה יפּגע מאד, אם התנועה הקבוצתית לא תקח חלק בו. עד עכשיו יש הרגשה מוזרה מאוד: בין 60 חברות הקאדר אין, כמדוּמני, אף חברה של התנוּעה הקבוּצתית. זהוּ פּגם קשה מאוד, שקשה יהיה לתקן אותו. אבל אופייה של הפלוּגה ייקבע, בכל זאת, בשלב הראשון של ההתגייסוּת. ולקראת ההתגייסוּת הזאת חייבת המועצה הזאת לקבוע את עמדתה, עמדה אשר תמנע את היעדרן של חברות הקיבוץ מן ההתגייסוּת הקרובה.

דברי תשוּבה

לטענת החברות על קיפוּחן בהגנה – בדיוּן על שאלה רצינית מסוימת אין להביא טענות הנטענות בשאלה אחרת: אין לפתור את שאלת הגיוּס בטענות על קיפוּח בשטחי חיים אחרים. טענת קיפוּח בשטחי־חיים אחרים – צריך לדון עליה לגופה: אם החברה באמת מקוּפחת בהגנה בענין זה או אחר, ואם כן – צריך להילחם בקיפוח ובגורמיו. אבל, מה לזה ולענין הגיוּס?! לדעתי, אין כל קשר. אדרבא, יש ואקטיביות בשטח אחד של החיים מתקנת לפעמים דברים גם בשטחים אחרים מוזנחים. אבל לבוא ולהסיק: הואיל ואנחנו מקוּפּחות במקום אחד – נקפּח את עצמנו (אם זה קיפּוּח) גם בשטח חיים אחר, – הלך־מחשבה כזה אינו נראה לי.

ואעיר עוד על דבר אחד שדוּבר עליו הרבה מאוד בויכוח זה: על חובה והתנדבוּת. היו שהסיקו: בודאי אין מחשיבים כל־כך את ענין גיוּס הנשים, והראיה: המוסדות אינם מטילים אותו כחובה. הייתי רוצה לומר לכל החברים האלה, שבמשך שנה לא הטילוּ חובת גיוּס גם על הגברים. הגיוּס כחובה, כלומר: הוצאת צו־גיוּס על־ידי המוסדות – החל ביוני או במאי 1941. אבל עוד לפני כן קמה תנועת התנדבוּת. בנקובר, בן־אהרון ואחרים מחברי הקיבוץ התנדבוּ לפני שהיה צו־גיוּס. צו־הגיוּס בא כתגובה על מיעוּט ההתנדבוּת. אילו היתה התנדבוּת מספקת – לא היה צורך בצו־גיוּס.

ואשר לגיוּס החברות: היתה הרגשה, שעודנה קיימת, כי התנדבוּת זאת איננה זקוּקה לצו, שכן יש בה כל מיני שיקוּלים – מי ומה ואיך? – וזה מקשה על הוצאת צו לגביה. לגבי החברות קל יותר ללכת בדרך ההתנדבוּת מאשר בדרך של הטלת חובה על גילים מסוימים, כפי שנהגנו בגיוּס הגברים לפני צו־הגיוּס, שארגונים ידוּעים קיבלוּ על עצמם מכסות. ואיני מבין למה הקיבוּץ – אשר בו החיים מאוּרגנים, לא כבעיר – לא השתדל לארגן את ההתנדבוּת בתוכו גם באין צו־גיוּס.

בעיני, העיקר הוּא – השתתפוּת היהוּדים במלחמה הזאת: דרך ההשתתפוּת וממדיה. זהוּ הדבר המכריע. גם אני דואג מאד מאד לימים שלאחר המלחמה. אנסח את מחשבותי במלים פשוּטות: עם הנצחון על היטלר, לא תיפתר בעייתנוּ, אפשר שהיא רק מתחילה. איני גורס את הדעה האומרת, כי מאחר שאיננו יודעים מה תהיה ההתפּתחוּת להבא, ויתכן שיקומו כוחות חדשים שיפתרו את שאלתנוּ, הרי בינתים יכולים אנוּ לשבת בשקט ולצפות לאשר יביא לנו העתיד… לי נראה, ששוּם עתיד אינו מובטח לנו בשוּם תנאים, אם אנוּ לא ניטיב להתכונן לקבל את פניו. עלינו להיות מוּכנים לקראת כל הסכנות ולראותן בעינינוּ כבר כיום. אין ספק שהעתיד הנכסף לא יבוא אלינוּ מאליו. אותם הצרכים הגדולים להשתרשות בארץ בממדים גדולים במשך שנים מעטות – לא יסוּפקו מאליהם, הם לא יסוּפּקוּ על־ידי אחרים, ויהיוּ מי שיהיוּ. יודע, אני, כי “גויים”, ואפילו היוּ אוהדים לציונות, – מעולם לא הבינוּ לצרכי הציונוּת. גם אם טובי האנושוּת יהיו בעד פּתרון השאלה היהוּדית, – לא תיפתר השאלה הציונית מאליה, ואפילו יהיה שלטון סוציאליסטי בעולם. אנו יודעים את הצרות שהיו לנו באינטרנציונל הסוציאליסטי לפני המלחמה העולמית הראשונה ולאחריה, עם כל הישגינו בו.

הפתרון הציוני לאחר המלחמה לא יבוא אלא על־ידי מאמצי־כוחם של היהוּדים. וארשה לעצמי לומר יותר מזה: הוא לא יבוא בלי שיהיה בכוחנוּ לגרום לכך שאי־אפשר יהיה כאן בארץ פתרון אחר והתפּתחוּת אחרת מלבד הפתרון הציוני.

מי שלא טרח בערב שבת – לא יאכל בשבת. עלינו להכשיר את עצמנוּ להיות לכוח, ואת זאת יכולים אנו לעשות רק באותם הכלים שיש לנו, ולא יותר. אין אנו יכולים להתנפּח. צפרדע לא תיהפך לשור ע"י התנפּחוּתה… עלינו לפתח אותם הכוחות העשוּיים להשפיע על כך שהפתרון בארץ יהיה פתרון ציוני. עלינו לפתח בארץ כוח בעל ערך שיוּכל להתקומם נגד פתרון אחר – אם ניאָלץ להתקומם. וכשם שבכל ההיסטוריה הציונית עד היום הזה עוצם ידינו בא לנוּ מתוך צירוף של שני גורמים – הכוח המוסרי והכוח הפיסי – כך יהיה גם בעתיד הקרוב.

כוחנוּ הפיסי בלבד בארץ – מעולם לא הספיק, ועוד זמן רב מאוד הוא לא יספיק. רק ע"י צרוף הכוח הפיסי עם הכוח המוסרי – נוכל לעמוד על פתרון ציוני של שאלתנוּ.

ואת הכוח המוּסרי הזה אנו עלוּלים להפסיד, לדעתי, אם לא נבין, בשעה מכרעת זו בגורל העולם, למלא את חובתנו כלפי עצמנוּ וכלפי העולם. כל הטענות שבפינוּ כלפי שוּתפים ובעלי־ברית במלחמה הזאת הבל הן, אם רוצים להשתמש בהן כנימוּק לאי־השתתפוּתנוּ במלחמה. אין להעמיד זו לעומת זו – זריעת תפוחי־אדמה או השתתפוּתנוּ במלחמה. אם כי איש לא יכפור שתפוחי־אדמה הם דבר חשוב מאוד, אבל הם חשוּבים ללא־יהוּדי כליהוּדי. בימים כתיקוּנם – פיתוח משק וכלכלה ופיתוּח חיי תרבוּת וחברה – יש בהם כוח גדול מאוד. אבל אם ברגעים מכריעים, כשעמים נלחמים לחיים ולמות מעלים את התפּוּח למדרגה עליונה, ופוסקים, כי בכך יצטמצם המאמץ המלחמתי שלנו – הרי יש בזאת משוּם סיכוּן גורלנוּ.

במקרה עלעלתי במכתבים ונתקלתי במכתבי לבתי, מצרפת ב־1937, בו כתבתי על ההרגשה שהיתה לי כי צרפת הולכת לאיבוד, משום שהירבו להעלות את… אקרא לכך – ה“תפוח”, (היה זה דבר־מה אחר, דומה לתפוּח, שהעלוּ כאן); העלוּ את חיי השעה, את הענין היום־יומי, הרגיל, למדרגה כזאת שהוּא הוּא הכל, שהוא הדבר המכריע… בימי מלחמה, בימי הכרעה איננו יכולים בשוּם פנים שלא להתרכז בענינים שבהם תלויה הכרעת גורלנו. ושוב, יודע אני מה ערך למשק ומה ערך לקיפוּח משק בהתפּתחוּתו וכו'. אבל, ימי המלחמה מחייבים, בכל זאת, יחס אחר. אין ימינו ימים רגילים.

כמעט בכל הדברים שנשמעוּ פה נתבטא ביחס לגיוּס החברות אותו יחס הקיים לגיוּס בכללו. ודאי, יש פרובלימות מיוּחדות לגיוּס חברות. אבל, לרוב, כל המתיחס בחיוב לגיוּס בכללו הוא יתיחס בחיוב גם לגיוּס החברות. הנה, בנימוּקי טבנקין, למשל, היוּ דברים המחייבים מחשבה מיוּחדת בענין גיוּס החברות, ועליהם כדאי להתעכב.

אין אני מסכים בשוּם פנים לדעת טבּנקין כי אין לנוּ לתת יחידות שלנוּ לחיל גויים. אני אומר: נתון ניתן יחידות שלנוּ לחילות של גויים הנלחמים יחד אתנו בהיטלר… גם במלחמה הקודמת נתנוּ יחידות יהודיות שלנוּ – הגדוּדים העבריים – לחילות של גויים. אלא, יש פרובלימות מיוּחדות בגיוּס חברות. הבה נבדוק אותן. ואני מודה מראש כי אני עולה על חלקלקה. יודע אני כי כל המתנבא לרעה – מצבו טוב יותר. כי אם נבוּאתו אינה מתקיימת, – אין זוכרים לו את הדבר לרעה; ואם נבואתו מתקיימת – אוי ואבוי לאלה שלא ראוּ כמו שראה הוּא!.. ואעפּ"כ אדבר נגד המתנבאים. לדעתי מגזימים בפחדים שמפחידים בהם את הציבור בקשר לגיוּס החברות, אף כי איש אינו יכול לערוב כי פחדי־שוא המה.

ורוצה אני להסביר מדוע רואה אני את הפחדים כמוגזמים, ומדוע אני סבוּר, כי התביעה הזאת – לגייס חברות רק אם יהיה לנו צבא יהוּדי – היא תביעה שאינה במקומה. פירושו של דבר, כי לעת־עתה יתגייסוּ רק החברים, וכאשר ישיגוּ צבא יהוּדי – תבואנה גם החברות… אני סבוּר, כי זכות משותפת היא לחבר ולחברה להילחם, להשתתף במלחמה, ותוך כדי השתתפוּתם במלחמה להגיע גם לצבא עברי או להישגים מדיניים אחרים.

הדרישה לגיוס חברות רק לצבא יהודי אינה אלא שינוי נוסח לשלילת גיוּס חברות. בעצם, גם ההתנגדוּת לגיוּס בכללו החלה מהצגת תנאי של יצירת צבא יהוּדי, בה בשעה שמחייבי הגיוּס תבעוּ להתגייס בלי להתנוֹת תנאים. זוכר אני, כי באסיפות הגיוּס הראשונות היו השוללים קופצים בראש וצועקים: “תנוּ לנוּ צבא יהוּדי – ואז נתגייס!” – והרי לדרום־אפריקניים יש צבא שלהם, ויש כאן גם שירות נשים מהארץ הזאת; האם הן משרתות דוקא את הצבא הדרום־אפריקני? – לאו דוקא. – שירות הנשים הוּא מיוּחד. שירות זה בארץ, כפי שכבר אמרתי אתמול, יהיה מרוּכז במחנות מסוימים.

טענו כאן: הניתן את חברותינו ליחידות אנגליות, אוסטרליות והודיות? – החברות לא תצורפנה לשוּם יחידות: לא אנגליות ולא אוסטרליות, לא הודיות ולא ניו־זילאַנדיות! הן תהיינה ביחידות מיוּחדות ויוטלוּ עליהן תפקידים מסוימים, מרוכזים, כמו: הנהלת מטבחים במקום שיש דיפו גדול; הנהלת המשק במקום שיש בתי־חולים מרוּבים וכן עניני־הובלה מסוימים. הן לא תהיינה צמודות לא ליחידות עבריות ואף לא ליחידות לא־עבריות, הן תהיינה יחידות לעצמן. ודבר זה יכול להיות גם אם יהיה צבא יהוּדי. גם אז, אם יווצר חיל־עזר לצבא, הוּא ישמש לא רק את הצבא היהוּדי, אלא את הצבא בכללו. למשל, בית־החולים ליד באר־יעקב – משמש לא את האנגלים והניו־זילאַנדים בלבד, אלא את כל חילות האימפּריה. נניח, שבית־חולים מסוים או חלק בתוכו יימסר להנהלה של היחידה שלנוּ, אבל יחידות הנשים לא תצורפנה ליחידות מסוּימות.

עד כמה שידוּע לי, יש דאגה רבה לכך שיחידות אלו תהיינה מיוּחדות ולא תהיינה צמודות ליחידות אחרות דוקא, מתוך אותן הדאגות שהביע כאן טבנקין. יהא יחסנוּ לאנגלים אשר יהיה, אבל לחשוד בהם בשטח זה – אין לנו כל יסוד. אני מאמין כי ישנה אצלם דאגה לכך שיהיה מקום לחיים בטוּחים וחיים של כבוד, במובן האנושי האלמנטאַרי, ליחידות נשים בתוך הצבא הבריטי. – על כל פּנים, הם גילו בענין זה דאגה יתירה, לא פחות מזו שמגלים אלה המנהלים אתם מו"מ.

כבר אמרתי בראשית דברי, כי בשטח זה קשה מאוד לדבר, כי מי יודע מה יהיה בעתיד? אבל, אני רוצה לומר: הרבה תלוּי בכך כיצד תאורגנה היחידות וכיצד תדענו להילחם על תנאים, אשר יבטיחוּ להן אפשרות של שירות בכבוד וחיים בכבוד.

יש אחריות מיוּחדת בענין גיוּסן של הנשים. אבל, היא המחייבת השתתפוּתן בגיוּס. על כל פנים, היא מחייבת לא ללכת באותה דרך, אשר רחל כצנלסון ציינה אותה כהפקרה לסטיכיה. אפשר לשלול, אפשר לחייב, אבל אי־אפשר ליתן לדברים להתפּתח באופן סטיכי. אי־אפשר לומר: “ילכו אשר ילכו. אנחנו נעמוד מן הצד ונראה”. אם אנוּ משלימים עם ההליכה, ואפילוּ מחייבים אותה, אנו חייבים בהשתתפוּת, ובהשתתפוּת רצינית אשר תבטיח מפני אותן הסכנות שאפשר לחזותן מראש.

לקיבוץ אני מציע, קודם־כל, החלטה ברוּרה בענין זה, שלא תשתמע לשתי פנים ותכניס מבוּכה. לא צריך לדבר, לדעתי, על יחידות צמודות ליחידות מסוימות עבריות, או לא־עבריות, בשעה שברוּר, כי לא על כך מדוּבר. אפשר להציג כל מיני דרישות, פוליטיות ואחרות, אבל בלי כל קשר עם הענין הנידון. אפשר גם להתחיל במו"מ על קשר היחידות של הנשים עם יחידות עבריות אחרות, אבל אין זה שייך לענין הגיוּס עצמו. אנו מדברים על גיוּס ליחידות עבריות של בחוּרות יהוּדיות, אשר יימסרוּ להן תפקידים מסוּימים של שירות בתוך הצבא, ולזאת צריך שתהיה עמדה חיוּבית או עמדה שלילית. אבל לזאת בלבד ולא לדברים אחרים.

ואם תיקבע עמדה שלילית – הרי צריך להילחם בגיוּס. צריך לבוא לציבוּר, להסתדרות, לסוכנות, למקומות אחרים ולומר: יש סכנה בגיוּס חברות, ואנו מתנגדים לו ודורשים לבטלו. אני סבור, שיש צורות ידועות הנותנות את האפשרות לחברות להשתתף בצבא. והדבר עשוּי להרים את כבודנוּ כעם, באשר אנוּ אוּלי היחידים במזרח שהגענוּ למדרגה זאת שבנותינוּ יכולות להשתתף בצבא. דיברתי על זאת אתמול ואיני רוצה לחזור על כך.

יכולה להיות דעה שונה. אבל, אם יש כזו, תבוטא במלוא הכוח. אין אנו יכולים בשוּם פנים להשלים עם עמדה של “ילכו אשר ילכו”. לא ולא! או שלילה או חיוּב. ואם חיוּב – תהא נא דאגה משוּתפת והשתתפוּת מאוּרגנת. אין לבוא בטענה שאין צו לגיוּס. הקיבוּץ וה“ארגוּן” גייסוּ גם את הגברים במאורגן עוד לפני שהוצא צו. על כל פּנים, נדמה לי, שהקיבוץ, לפי מהותו, צריך להשתדל שבתוכו יוכרעו הענינים לא לפי נטיה אישית בלבד. כמובן, צריך להתחשב בנטיה אישית, אבל בתוך הקיבוּץ הדברים שונים מאשר בארגונים אחרים.

דיבר כאן ר. על חברות המושב. כשנוסד הקיבוץ, היתה הכרה – כי זוהי צורת־חיים המאפשרת לחבר ולחברה למלא באופן חפשי וקל יותר תפקידים שונים בארץ. ובראש־וראשונה בעניני ההגנה. היה זה אחד המניעים, בראשית דרכה של הקבוצה, לפיתוח הצוּרה הקיבוּצית. נדמה לי שהחברה ר. ה. צדקה במידה רבה מאוד באמרה, שבקיבוּץ יש להציג לפעמים לחברות תביעות שאין להציגן בצורות־משק אחרות.

התנועה הקיבוצית תהיה אחראית במידה רבה מאוד לא רק לגיוּס החברות בתוכה, כי אם גם לעצם ענין הגיוּס. יש בארץ מהלכים לדעה, כי הקיבוץ מתנגד לגיוּס. אמנם, לא קיבלו בוּ החלטה על התנגדוּת לגיוּס, אבל העובדות מדברות בעדן: אין אף חברה בקאַדר של 60 המתנדבות הראשונות. אם בין המאות שבעוד חודש וחצי תצטרכנה להתיצב, לא יהיה אחוז מסוים של חברות הקיבוץ – יהיה לכך הד בארץ, והדבר לא יוכל להתפרש אלא כאי־הסכמתו של הקיבוץ להתנדבוּת הזאת. זה ישפיע בהכרח על הגיוּס כּוּלו.

ואסיים את דברי בבקשה אחת ממועצת הקיבוץ. עמדתי בענין הגיוּס ברורה: עמדתי בענין גיוּס החברות היא כבענין גיוּס החברים. ע"י השתתפות נוספת במאמץ המלחמתי אנו מוסיפים לעצמנוּ עמדה חשוּבה, הן בימי המלחמה והן לאחריה, במלחמתנוּ לזכויותינוּ על הארץ. הייתי דורש שכל דעה הקיימת כאן תבוא לידי ביטוּי בהיר. אם חיוּב – תהא נא הטית־שכם מתאימה; ואם שלילה – יש לפעול שהגיוּס לא ייעשה בכללו, ואין להסתפק בכך שהקיבוּץ לא ישתתף בו. אמנם, נעשוּ צעדים, נעשו מעשים, אבל אם זה כה מסוּכן – הרי צריך לדעת להסב את הדבר אחורה, ולהיסוג.

ל. 26 במארס 1942, בהתיעצות חברים²⁷⁶    🔗

כל תנועה שהקימונו עד היום – ואנו הקימונו תנועות מאז קיוּמנו – באה לאחר כמה נסיונות שלא הצליחו, גם התנוּעה הציונית כולה – כמה עליות וירידות היוּ לה?! לדעתי, השעה מתאימה עתה להקמת תנועה חדשה, והדבר תלוּי בנוּ, – אם ההרגשה שישנה אצל רבים מאתנוּ שהעולם והארץ עומדים לפני נסיון מכריע בחדשים הקרובים – תהיה לנחלת הציבור.

אינני מאמין, שיאוּש הניתלה בנסיון יש בו משוּם כוח בונה. אני מאמין הרבה באמונה.

ודאי, בכוחנוּ בלבד אין להקים מחסום רציני בפני הסכנות האורבות לנו. אנו זקוּקים לשוּתפוּת עם בריטניה, ועלינוּ לעשות הכל כדי להשיגה. ושוּתפוּת זאת נחוּצה לא ברגע האחרון, כי אם ברגע שלפני האחרון. בידה לשנות את מצב־הרוּח בתוכנוּ, ויהודים יתחילוּ להאמין באפשרוּת לעשות דבר מה, ובערך ההתגייסוּת, – גם בזאת אנוּ זקוּקים לעזרת הממשלה.

במצב הקיים רבים המתלוננים על הגיוּס. חברים רבים, ואני בתוכם, מלאים ספקות בדבר דרכי הגיוס עד כה. ולא לגבי הצורך להשתתף במלחמה, כי אם לגבי השאלה אם גיוּס זה הולם את הצרכים העיקריים והיסודיים שלנו, שהם עמידה על נפשנו, עמידה על קיוּם ארץ־ישראל, על הגדלת כוח ההגנה שלה ושל העם היהודי וכו'.

איני רואה צורך וערך בצורות חדשות של התנדבוּת עצמית וגיוּס עצמי. יש צורך להתגייס ליחידות צבא שיגנוּ על ארץ־ישראל וליחידות נוטרים המשתתפות בהגנה על ארץ־ישראל. אבל יש להשיג הערכה אחרת בישוּב לגבי הדברים האלה. ובלי עזרת הממשלה קשה להשיג זאת עכשיו. אין זה אומר, שהכל צריכים להתגייס, והכל צריכים לעזוב את המשקים. צריך למצוא צוּרות שתאַפשרנה את קיוּם המשקים ואת ההגנה על עתידנוּ.

התכנית שאני רואה אותה כריאַלית היא פשוטה מאוד. יש הכרח שבארץ־ישראל יהיה כוח צבאי עברי שיוּכל להשפּיע על הרוּח המלחמתית של הצבא הנמצא בארץ, כלומר שהיהוּדים יהיוּ חלק ניכר בצבא זה. לשם כך עלינו להגיע ל־20־15 אלף אנשי־צבא יהודים בארץ, והדבר נראה לי כבר־ביצוּע. זה מחייבנוּ לגייס עוד עשרת אלפים איש במשך זמן קצר. התנועה הקיבּוצית תצטרך לתת כ־2000–1500 איש. זה, כמוּבן, יחייב התגייסוּת בישוּב לעבודה במקום האנשים שילכוּ לצבא. אם נראה נכונוּת מצד הממשלה להפוך אותנו לכוח, נוכח הסכנה האורבת לארץ, הרי צריכה להיות גישה כזאת לענין זה ועל הקיבוצים להביא קרבן גדול ובבת־אחת, אחרת הענין לא יזוּז.

ה“ארגוּן”, המונה יחד עם חברי הקיבוּצים קרוב ל־25 אלפים איש (לא כולם בגיל הגיוס), יצטרך גם הוא ליתן כמספר הזה, מלבד מגויסי הקיבוּצים. אני סבוּר, שאם הקיבוּצים וה“ארגוּן” יתנוּ את המספרים הנ"ל, נצליח לגייס 10 אלפים איש. בדרכים הרגילות שלנו, לא יקום הדבר. רק אם תהיה דרישה רצינית מצד הממשלה (והישוּב בארץ מאמין בזה לשלטונות ולצבא יותר מאשר לנו); ואם תהיה הרגשה בארץ, שבאמת ניגשים ליצור כוח שיגן על הארץ מפני הסכנה הנשקפת לה, ובכוח הזה יהווּ יהוּדים חלק – יוּכל לבוא בישוּב שינוּי ערכין בענין הגיוּס.

נשאלתי כאן: במה מתגלה רצון הממשלה? 15–10 אלף חיילים עברים אינם כוח מספיק להגנת הארץ, הדורשת כ־60 אלף איש; ואז באה השאלה בדבר הפיכת הישוּב העברי שנשאר במקומות לכוח צבאי. בשני הדברים האלה גם יחד אפשר לעשות. על שניהם להיות חלקים של תכנית אחת. כי מה שעושה הצבא, לא יעשו הנוטרים. אם באמת תתקרב הסכנה לארץ, עלינו לראות עצמנוּ כמשפיעים גם על רצון ההגנה ועל יכולת ההגנה על הארץ. ולא מצדנוּ בלבד, אלא גם מצד אלה שבידם להגן, – כי בלי ארטילריה, בלי צי ובלי אויריה לא נוּכל להגן. לשם כך הכרחית שותפות עם האנגלים, ויעילות ההגנה יכולה להיות מושפעת מאוד מהכוח שלא תהיה לו דרך של נסיגה, והוא יעמוד במלחמה.

לדעתי, אחד הצעדים הרציניים בכל התכניות הללו, הוּא הנסיון להציג שאלת הגיוּס לא באותן הדרכים שהצגנוּה עד עכשיו. עד עכשיו הצגנוּה באופן כללי: השתתפוּת העם היהוּדי במלחמה בהיטלר. עתה, בצירוף כל הדברים הקודמים, יש להטיל על הישוּב בארץ, את האחריות לגורל הארץ ולגורל עמידתה. אלף הנוטרים שהממשלה עומדת לגייס חשוּבים לא פחות מגיוּס לצבא. היה על הממשלה להועיד יחידת־צבא לתפקיד זה ולאסוף לשם כך 5–6 פלוגות יהודיות, אבל היא מעדיפה ללכת בדרך של גיוּס נוטרים – והרי זוהי הדרך היסודית והראשונה למלחמה בפלישה. הפלישה, אם לא תבוא דרך תורכיה, עלוּלה לבוא בדרך האויר ובדרך הים. ואלף הנוטרים תפקידם יהיה להגן לא רק מפני נסיונות של פלישה בעזרת צנחנים, כי אם גם מפני נסיונות פלישה מהים, מכיון שהצי הבריטי אינו יכול עתה להבטיח אותנו מפני הפלישה. הגרמנים והאיטלקים מעבירים עתה תגבורת ללוב לא באוירונים בלבד, אלא גם בשיירות של אניות, ולפעמים יודעים על שיירות היוצאות ואין במה לצאת נגדן. אפשר שיהיו גם נסיונות של פלישה בעזרת הצי; הם ילכו בדרך העליה הבלתי־ליגלית. הם יורידוּ דוברות, תבואנה סירות־מיקלע עם חיילים. ואלף הנוטרים האלה הם הכוח הראשון שילחם בהם. עלינו לדעת, שהנוטרות היהוּדית נעזבת והולכת עתה בקנה־מידה מדהים; ויותר ממה שהיא נעזבת, רבה הדרישה לעזיבה. רבים מאוד המשקים ששלחוּ מכתבים ופניות בדרישה לשחרר את חבריהם. צריך להיות גיוּס גם לענף זה. גם אם לא נקבל את השותפות הרצויה לנו, יהיה עלינו לעשות את שלנו בענין זה. הכרתי היא, שעלינו להיאחז בזאת, ואם אנוּ רואים את הסכנה המאיימת על הארץ, עלינו להרעיש עולמות ולדרוש הגדלת הגיוס לשם הפיכת אותו כוח צבאי מועט שבעין ושאפשר עוד לגייסו – לכוח שתהיה לו הכרה עצמית שהוא כוח מלחמתי. כצעד ראשון לכך חשוּב לנו שיהיו בטליונים יהודיים מאוּמנים למלחמה. הייתי תובע יותר מזה, אבל אין זה ניתן להיעשות במשך זמן קצר. בטליון מחייב גם תוֹבלה משלו. אני סבוּר, שמפצלים מאוד את הגיוּס העברי: מתוך עשרת אלפים היהודים שבצבא, רק 3000–2500 מיוּעדים למלחמה ממש. העובדה שחיילינוּ מפוזרים טיפין־טיפין בתוך הים הגדול של הצבא, יש לה אוּלי ערך מוסרי, אבל אין לה ערך ממשי בשבילנו. אם יהיה כוח יהודי מרוכז פחות או יותר, אפשר שיהיה לו גם ערך ממשי לגבי הגנה על הארץ, כי כוח זה יעמוד עד הרגע האחרון ולא יסוג. דבר זה עשוּי להשפיע לפעמים על המלחמה כולה. אם במצרים אי־אפשר להשיג זאת, יש לפנות ללונדון, וצריך להרעיש בענין זה גם את אמריקה.

לא. 30 באפריל 1942, בישיבת מזכירות מפלגת פועלי ארץ־ישראל.    🔗

הקיבוץ המאוחד החליט שלא לחכות עד אשר תתחיל ההתגייסוּת, אלא להוציא במשך שבוע ימים 600 איש ממערכת החיים הכלכליים במשקים. הוּא ציין אוריינטציה מסוּימת וקבע שועדה מרכזית תכריע להיכן יישלח כל אחד.

בועדה סוכם לדרוש מהמשקים אלף איש, לפי זה היה על הקיבוץ המאוחד לגייס 400 איש. והנה מתוך שהוא חשב שצריך להגדיל את כוחן של פורמציות מסוימות ולא לדחות את ענין הפלמ"ח לעידן ועידנים, החליט לדרוש את הגדלת מספר המגוּייסים מהמשקים – לא 1000 איש אלא 1500, ומהקיבוץ המאוּחד לא 400, כי אם 600. הריני רואה החלטה זאת כהישג גדול מאוד, ולפי האינפורמציה שנמסרה לי הריהי עשויה להוות גורם להרמת ענין ההתגייסוּת. למעשה, קיימת ועומדת החלטת הועדה, שמתוך אלף איש שגויסוּ מהמשקים, יגוּיסוּ מחציתם לצבא. כן נתקבלה החלטה בקיבוץ המאוּחד, שאם לא תהיה התגייסוּת של חוגים אחרים לצבא – תשונה החלטת הקיבוּץ בענין חלוּקת האנשים לתפקידים.

מתנגד אני לחידוּש הויכוח בענין חלוקת המגוּייסים: הרבינוּ להתווכח, עלינו לשמור על החלטת המפלגה, והיא: מחצית המגויסים לצבא, ועל המחצית נשמור.

לב. 7 בספטמבר 1942, מועצה המ"ז של הסתדרות העובדים.    🔗

אין זה מקרה ראשון, שכינוס שלנו בימי המלחמה הזאת נפתח ומתרכז בענין ההתגייסוּת. יש אוּלי קצת שינוי בהלך־הרוּח, כשהתרכזנוּ בזמן ועידתנוּ בענין ההתגייסוּת. וכן במועצתנוּ שלפניה ולאחריה חשנו שהסכנה היא אקטואלית; היא עלולה להציץ מאחורי כתלנו היום, מחר; ומי יודע אם אין אנוּ מאחרים את המועד בצבירת כוחותינו, בגיוּסם לעמידה במלוא יכלתנו – לקראת הסכנות הנשקפות לנוּ.

גם אז חשנוּ חוסר בטחון גמור אם בכלל תוגן ארץ־ישראל במלוא הכוח, ואם אותה רוּח נסיגה אשר תקפה את צבאות בעלות הברית, לא תינסך גם לגבי ארץ־ישראל. עכשיו חיים אנוּ בהלך־רוּח אחר. לא אומר שקיים הלך־רוּח שהסכנה חלפה. להיפך, הסכנה אוּלי גברה. החזיתות המכריעות עכשיו במלחמה הנוכחית – גם סטלינגרד וקאוקאַז וגם מצרים – הן שערים למזרח התיכון, ואיש מאתנוּ לא ישלה את עצמו כי הסכנה חלפה. אף על פי כן, היתה רוּח אחרת בתוכנוּ.

ורוח זאת מקורה בעובדה, שבחזיתות אלו – הן בסטלינגרד ובקאַוקאז והן במצרים – לוחמים עכשיו בעוז, בכוח ובעקשנות רבה. יש יסוד לחשוב כי חלפה תקופת הנסיגות כעין אלו של סינגאַפור־מלאיה־טוברוק. ועברה תקוּפת הנצחונות הקלים של האויב, ששטף כגל את הארצות. עכשיו יש התגוננות רבת־כוח.

ואם כי עובדה זו מרשה לנו עכשיו לדבר אחרת על תפקידינו במערכה, הרי אין זה משנה את עצם עניננוּ. אם אמרנו לפני זמן מה: – כוחו של הישוּב העברי צריך לשמש ערוּבה שלא יישנה בארץ־ישראל גורל סינגפור וטוברוק, – הרי תפקידנוּ במערכה זאת אינו משתנה גם כשנשתנה הלך־הרוּח, וגבר במקצת הבטחון לעתיד. אין אנוּ כמות מבוטלת בארץ. בשעת־מבחן אנו יכולים להעמיד רבבות רבות למערכה – את כל הישוּב העברי המסוּגל לשאת נשק. אינני רוצה לקבוע כאן, שבעים, שמונים או מאה אלף. על כל פּנים, מספר כזה רב־משקל הוא במלחמה בחזית זאת.

ואם כיום איננו חרדים עוד כבעבר, פן תגיע אלינו הרעה, פן לא ייעצר כלל האויב ולא תהיה שהות להתכונן, – הנה עכשיו יכולים אנו לגשת להכנות מתוך הרגשה שהדבר ניתן לנוּ, אם רק נעשה את כל המוּטל עלינו; אם רק נעשה את כל הניתן להיעשות – יוקם כוח עברי רב־ערך במלחמה זאת.

ואם נכיר ונבין כולנו, כי לא יתכן שנחיה במלחמה זאת מתוך ציפיה וחרדה להדים מחזיתות אחרות, בלי שנתכונן אנו התכוננות מלאה; ואם נבין שאיננו יכולים להשלים עם העובדה, שאפילו כאן, במזרח התיכון, שאליו מתקרבת הרעה, ילחמו אחרים: אנגלים, אמריקאים, צ’כים, פולנים ועוד, ושאנו נהיה צופים; – אם נבין זאת – יקום כוח עברי רב־ערך.

אם מועצה זאת תוכל לעורר את הישוב בארץ כאשר עוררתו ועידת ההסתדרוּת בשעתה, ואם היא תביא אותן תוצאות, ותרים גל התגייסוּת בישוּב, הרי תמלא את התפקיד שהיא חייבת למלא בשעה זאת.

השאלה היא מה העמדה שנקבע בנידון זה. אין שינויים גדולים לגבי הדברים שאמרנוּ בועידה. לו היתה כיום אפשרות של קואופרציה שלמה עם הממשלה, לוּ היתה הבנה מצד הממשלה לאותו כוח שהישוב העברי יכול להעמידו, ולו היה הרצון לאמן ולהכין ולהגדיל כוח זה, – כי אז יכולנו למעשה להסתפק באותה תכנית שהבאנו בשעתו, בשעת הועידה, לפני המפקד על צבאות ארץ־ישראל.

הצגנוּ אז שלוש דרישות.

א. איחוּד הפלוגות היהוּדיות המפוררות לגדוּדים. לא היתה זאת דרישה אורגניזציונית־טכנית בלבד, אלא תביעה להכיר בזכוּתו של הישוּב היהוּדי להופיע כשותף במלחמה, כלוחם, ולא כמסייע בלבד לנלחמים. וצורה זאת של גדוּדים היתה אז המינימום שיכולנו להציע למען שיקומו מתוך המתנדבים העברים כוחות לוחמים. אז ענה לנוּ המפקד: “זהוּ כמעט צבא עברי”. והיה הרושם שאין תקוה לדבר זה, שנדחה – כידוע – על־ידי ממשלת לונדון, עוד כשהועלתה התכנית להקמת דיביזיה יהוּדית להשתתפוּת במלחמה, כי לא רצוּ בהשתתפותו של צבא עברי במלחמה הזאת. אבל הנה השגנו כיום אותה דרישה ראשונה שהצגנו: השגנו את דבר הגדוּדים העבריים, וליתר דיוּק: – השגנוּ את ההכרזה על דבר גדוּדים עבריים²⁷⁷.

אילוּ השגנוּ את ההסכמה לגדוּדים עבריים מתוך שהצלחנוּ לשכנע כאן את אלה שבידם הדבר לעשותו, אם בארץ־ישראל או במצרים, הייתי אומר ביתר בטחון: השגנוּ את הגדוּדים העבריים. כיום אני מסתפק ואומר: השגנוּ את ההכרזה על דבר הגדוּדים העבריים. ההכרזה באה לנוּ במפתיע ברדיו לונדון. כאן לא הודיעו דבר לסוכנות היהוּדית, אשר ניהלה משא־ומתן על דבר הגדוּדים זה זמן רב. אם הזכרתי את משלחתנוּ אל המפקד, הרי אין זה משום שאנו התחלנו במשא־ומתן בענין הגדודים. עוד זמן רב קודם לכן התנהל משא־ומתן באותו ענין על־ידי הסוכנוּת היהוּדית, ובכל זאת לא היא שקיבלה הודעה על כך מפי השלטונות לפני ששמעה זאת ברדיו לונדון. ויש חשש שהפעם, לא עשתה זאת הממשלה האי"ת מרוע־לב. את ההכרזה הזאת אולי שמעה גם היא מפי הרדיו… דבר זה הושג לא רק בכוחנו בלבד וגם לא בכוח השכנוע ששיכנענוּ את הממשלה כאן. היה צורך מסויים, והיה לחץ מסוים, אשר הביאו למתן הכרזה זאת. כמובן, אינני מייחס הישג זה ללחץ הפוליטי בלבד. לולא היתה התנדבות עברית רבת־ערך; לולא הגדלנו את חלקנוּ במלחמה זאת ביון, בכרתים, במצרים, בחבש ובכל החזיתות אשר חיילינוּ לקחוּ חלק בהן – אין ספק שלא היינו מגיעים להישג זה.

הישג זה הוא פרי התנדבוּתם ופעוּלתם של חיילינוּ, ולאו דוקא של חיל הרגלים. חיילינוּ מפלוגות ההובלה, המהנדסים וחיילי הקומנדות, שהעלו את ערכו של החייל העברי בחזית והוכיחו מה יכול חייל עברי לתת במלחמה זאת – הם הביאוּ לכך שאי־אפשר היה להתעלם מדרישת השותפות של היהוּדים במלחמה, והם הביאוּ לנוּ את ההישג הזה.

אבל לא כוחנוּ בלבד הוּא שהביאנוּ הלום, היה עוד צירוף של גורמים. לכוח שגילינוּ במלחמה זו נצטרפה גם פעוּלה פוליטית רבת־ערך באמריקה ובלונדון. כבימים של סוף המלחמה העולמית הקודמת, יש ערך לדעת־קהל יהוּדית מסוימת, ביחוד באמריקה. היה צורך לומר ליהוּדים דבר־מה מעודד, ולהראות להם אות רצון. ושני הדברים האלה הביאו לנו את ההכרזה על הגדוּדים העבריים.

אבל עדיין קיימים הכוחות שמנעוּ את הקמת הגדוּדים העבריים, ועיכבו את ההכרזה עליהם במשך שלוש שנות המלחמה. אנו רואים ומרגישים את אלה אשר עודם נוקטים שיטת התעלמות מכוחנוּ שהוּא אוּלי היחידי במזרח התיכון שביכולתו לשאת בשלמות נפשית וללא כל ספקות את השותפות במלחמה הזאת. האפשר להסביר אחרת את מינויו של לורד מוין כיום, לאחר נאוּמיו המפורסמים, כסגן־מיניסטר לחלק זה של העולם? ההיו ממנים לתפקיד זה איש אשר ערבים היוּ רואים אותו כמתנגד להם מיסודו? נראה שעוד נטוש מאבק גדול בין הכוחות הרואים צורך להכריז על שותפות אתנוּ לבין הכוחות המוסיפים לנקוט כלפינו את שיטת ההתעלמות. והאם צריך להביא ראיות ממרחקים – ממינויו של לורד מוין? האין אנו שומעים בעצם ענין הגדוּדים כי הדבר אמנם יוּגשם, אך צריך להמתין לציוּד, בשעה שאין הוּא חסר בשביל עיראק ובשביל חיל־הספר, שנאמנותם במלחמה זאת בודאי מוטלת בספק יותר מנאמנותו של הישוּב העברי?.. והאם לא ניתנה לנו עדות גם בזמן האחרון? האם לא שמענוּ מפי השליחים מאנקרה, שביקרוּ כאן, הדים מאותה רוּח שספגוּ כאן, בלי ספק, במשרדי הממשלה? כי הרי הם שהסבירוּ לנו, כי יש כאן שאלה ערבית ומשום כך, אין להרגיז את הערבים בימי מלחמה; וכדי לא להרגיז ערבים בימי מלחמה אין לדרוש עליה יהוּדית כיום, ואין לדרוש גם כוח יהוּדי ושיתוף יהוּדים במלחמה… שמענוּ את הדברים האלה. קל להם מאוד, לגויים מכל המינים, לדרוש מאתנוּ קרבן זה – ביטול ה“יש” שלנו. קל להם מאוד להבין את האחרים ולדרוש מאתנוּ, שנופיע על במת המלחמה הזאת כבני בלי־שם, שנוותר על דרישותינוּ העיקריות, ששמנוּ לא ייזכר וכוחנוּ לא יפקד, או שיבוא בדרך כזאת שלא יוודע כי בא אל קרבם…

הכוחות העוינים לנו קיימים כאן ובמזרח התיכון והם הם שיצטרכוּ להגשים את דבר ההכרזה על הגדוּדים. ולכן נדמה לי שאין צורך להיות פסימיסט גדול כדי להבין כי גם בענין זה, שכבר ניתן לנו, עוד יהיה עלינו להיאבק לא מעט. עוד יהיה עלינו להיאבק לא מעט עם סירוסי צורות. כי גם גדודים לכשעצמם, אינם הישג גדול. הדבר תלוּי בתפקידם ובדרך ארגוּנם. כשדיברנוּ אנו על גדודים – הוספנוּ: אנו דורשים גדוּדים לוחמים בצירוף כל שירותי העזר, שייהפכו ליחידות לוחמות. מי יודע אם לא יהיה עלינו להיאבק על כך שהגדוּדים יהיו באמת יחידות לוחמות. איני רוצה להינבא לטובה או לרעה, אבל עין פקוחה מחייבת שנדע ונבין, כי עוד צפויות לנו אוּלי היאבקויות גם באותו ענין שכבר הוכרז על לידתו.

אבל כיצד נבטיח את עניננוּ? – ושוב, אין לנוּ דרכים אחרות מאלו שבהן השגנוּ את ההכרזה. קודם כל, אל ניתן שום מהלכים למחשבה, כי דרישת הגדוּדים היתה דרישה פוליטית של נציגים בלבד, ואילו העם אין לו כל ענין בכך. בעקבות ההישג שבהכרזה צריכה לבוא התעוררות חדשה־מחוּדשת להתגייסוּת, וזה יהיה נשקנוּ הראשון במאבקנוּ זה – אם יהיה עלינו להיאבק. ואין כל יסוד לחשוב שלא יהיה עלינו להיאבק.

כבר הזכרתי, כי העלאת ערכו של היהוּדי החייל באותם התפקידים אשר הוּא מילא בצורות שונות ובחזיתות שונות היא שהביאה לנו את ההכרזה על הגדוּדים. התקרבוּת המלחמה למזרח התיכון עושה אותנוּ לשותף חיוּני יותר.

אנחנו מעוּנינים בהצלחת המלחמה, ואין אנוּ יכולים למנוע מן הצבא כוחות מקצועיים שונים הדרוּשים לניהוּלה. בעצם הימים האלה, שבהם נבצע את הגיוּס לגדוּדים, נבצע עוד גיוּס אחד – לפלוּגה של סולל־בונה²⁷⁸. יתכן שיהיה עלינו לתת עוד כוחות לשירותים אחרים וזה מחייב התגייסוּת רבת־מידות. – זה יהיה נשקנוּ הראשון.

והנשק השני הוא אותו נשק, שכבר אחזנו בוּ: הוקעת אי־הרצון להשתמש באותו כוח יהוּדי המצוּי בארץ־ישראל; הוקעת ההתעלמות מאתנוּ, מרצוננו בברית מלחמתית. לחץ רב בכל מקום אשר קולנו יכול להגיע לשם; לחץ רב לבל יסרסוּ הכרזות והבטחות ולא ישאירוּנוּ בשלב הקיים. הוכרז על גדוּדים עבריים. לא נסתפק בכך. לא רק ארגוּן גדוּדים של חיל־הרגלים, כי אם גם צירוף הכוחות היהוּדיים השונים, המשתתפים במערכה ואשר ישתתפוּ בה, – ליחידות צבאיות שלמות – בריגדות או דיביזיות. ואם יאמרוּ לנו שזה ראשית צבא וזה לא ינתן לנו, – לא נקבל זאת כקץ המערכה. הרי גם ביחס לגדוּדים נאמרו לנוּ אותם הדברים…

נצטרך לאחוז בשתי הדרכים הללו – בדרך ההתגייסוּת ובדרך הערוּת הפוליטית – כדי להשיג את אשר דרשנוּ.

אבל אנחנו דרשנו לא רק את דבר הגדוּדים העבריים ואת השתתפוּתנוּ במלחמה הזאת במדי־צבא. ידענוּ: הכוח המצוּי בארץ, שיוּכל לעמוד במערכה – לא כולו יכול ללבוש מדי־צבא. כי עליו להמשיך במערכת החיים הכלכליים בארץ. ויש לוֹ תפקידים שונים, ששוּם כוח־בטחון, ואפילו צבא רב שיהיה בארץ, לא יוּכל למלא אותם. בשעת חירום עלוּלות לצוף הסכנות הישנות בצורה מחודשת ובממדים גדולים יותר. אין הישוּב יכול להוציא את כל כוחותיו לצבא. ואנו דרשנו דרישות נוספות, אשר את ראשיתן כבר השגנוּ עכשיו.

דרשנוּ את הגדלת כוחם של הנוטרים, שבידו מופקד בטחון הישוב בשעות סכנה. דרשנוּ להכשיר גם את הכוח הזה ככוח צבאי, למען יוּכלוּ אנשיו ברגע של סכנה, להצטרף למערכה כחיילים לוחמים. איני יכול לומר כיום, שגם בזה השגנוּ את אשר השגנוּ בנוגע לגדוּדים. אמנם, יש התקדמוּת־מה. ראשית כל, גדל חיל־הנוטרים. הצלחנו להשיג את אימונו או את הכנת אימונו ככוח רציני יותר בישוב. זה החל באימונם של 36 נוטרים. אלה מסיימים את הקורס שלהם, שהוא אחד הקורסים הצבאיים הרציניים שלא רבים מן הצבא עוברים שכמותו. קורסים אלה מתרחבים עכשיו וכבר מקיפים מאות נוטרים. ומן המאות נגיע אוּלי ליותר מזה. משהוּ השגנוּ בכך.

בינתיים שמענו הודעה, – שהיא אמנם מטושטשת מאוד ואין איש מאתנו יודע את פירוּשה – על 1500 שוטרים מיוּחדים. אבל מותר לנו לפרש את הדבר כמילוי דרישתנוּ להפוך את חיל־הנוטרים לגרעין, שסביבו יתרכז הישוּב העברי הלוחם. מותר לנוּ לדרוש ללא הפסק שיקום כוח נוטרים יעיל יותר: שיוגדל הכוח הנע שתפקידו לקשר בין המקומות ולהגיש עזרה בשעת הצורך; ושיוגדל מספר הנוטרים המאַמנים, שיוּכלוּ, ביתר מהירות, להפוך לכוח לוחם גם את חיל־הנוטרים וגם את חלקי הישוּב העברי, שנוּכל להכניסם לנוטרות.

אבל גם שני הכוחות האלה לובשי המדים – לא יוּכלוּ לתת ביטוּי מלא לאותו פוטנציאל לוחם, שהישוּב העברי כולל בתוכו. אם כל יהוּדי המסוגל לשׂאת נשק יהיה מאוּרגן ביחידת־קרב ויוכל להצטרף למלחמה, אם תגיע עד שערי הארץ, – רק אז נשיג את האפשרוּת של שוּתפוּת יהוּדית במלחמה הזאת במכּסימוּם האפשרי. ובנוגע לזאת עוד לא שמענוּ דבר מפי השלטונות. אבל גם בנידון זה יש התקדמוּת, אף כי אין היא מספּקת אותנוּ. בחדשיים האחרונים התאמנוּ בחיל משמר המולדת כחמשת אלפים איש. ומי שנפגש עם האנשים שהתאמנוּ, מי שביקר בקורסים שבהם התאמנוּ אלפים אחדים אלה, יודע את אשר השיגוּ ויודע את ההרגשה, ואת הכוננוּת שהפיחו בהם קורסים אלה. הם הרגישוּ שיוּכלוּ להצטרף למערכה בבוא השעה. ואם רק ינתן להמשיך במלוא ההיקף באותה התחלה שעשינוּ בכוחות עצמנוּ בזמן האחרון, ואם יעלה בידנוּ להקיף את הישוּב העברי – יהיה זה, בלי ספק, דבר שאינו נופל בערכו מכל צורה אחרת של התכוננוּתנוּ במלחמה הזאת.

בשלב זה יש לציין במיוּחד את ההתכוננוּת הרצינית רבת־הערך אשר עשוּ חברינוּ במשקים לקראת התאמנוּתם לתפקידים העלוּלים להיות צפוּיים לנו במלחמה הזאת. היודע את המצב המשקים כיום, המחייב צמצוּם בענפי המשק, בגלל המחסור הגדול בידים עובדות, והיודע עד כמה מצמצמים הם את רמת חייהם, אם כי יכולתם להרים עכשיו את רמת חייהם גדולה הרבה יותר מזו שהם נהנים ממנה; – הוא גם יודע שהמשקים הוציאוּ לצורות השונות של ההתגייסות העצמית מ־35 עד 40 אחוז של אנשיהם. וכל זה לאחר שהטילוּ על חבריהם חובת־אימון המחייבת ויתור על ימי־עבודה רבים. וימי־עבודה של חבר־משק אינם כיום מן הדברים הקלים. יש משקים שבהם מוצאת עכשיו עבודה רבה לפועל על־ידי ילדים, מחוסר ידים עובדות. ונוהגים כך גם משקים שאינם מפותחים ביותר ואשר לא הגיעוּ לרמת־חיים נאותה. – גם משקים מההתישבוּת החדשה שרמת־חייהם זעוּמה – נושאים בעול, שאיננוּ קטן כלל וכלל. ואם תוּפח בישוּב כולו אותה רוח של כוננוּת המצוּיה במידה רבה במשקינוּ – נגיע לדרגת־כוח לא נמוכה, גם לגבי הצטרפות ממשית במלחמה.

אילוּ קיבלה הממשלה את התכנית שהבאנוּ לפני הועידה, המקיפה את כל שלושת השטחים האלה: גדודים, נוטרים ואימון הישוב, – היינו מוצאים את הדרכים לקואופרציה שלמה, לגיוּס כל הכוחות, הבאים בחשבון, לתפקידים הנכונים, והרזרבה היתה נשארת למשמר המולדת. אבל הקואופרציה הרי איננה שלמה, ומה שמוּשׂג הרי עולה לנוּ במאמץ לא־יתואר, ועם זאת לא כל הישג בטוּח בידינוּ.

אין אנוּ יכולים כיום, בשוּם פנים, לסמוך על הכוח הצבאי בלבד. אנוּ זקוּקים לכוח מגויס ומאוּמן באופן אינטנסיבי שישמש גם קאַדר צבאי. עלינוּ לטפח ולהגדיל כוחות מגויסים בתוכנוּ, שבלעדיהם מי יודע אם בבוא שעת־מבחן נוכל להשתמש בכוחות המאוּמנים־למחצה ולהופיע במלוא כוחנוּ. הכרח לנוּ בכוח מגוּיס, כי אין אנוּ בטוחים מפני הפתעות בארץ, אם כי אין אנו חיים באותה חרדה שחיינוּ בה לפני זמן־מה. כוח מגוּיס זה צריך להיות נאמן, כדי לעמוד נגד הפתעות וכדי לשמש קאַדר לכל חלקי הישוּב היכולים להיהפך לכוח לוחם בשעת הצורך.

לכן, גם עם התגייסוּתנוּ, עלינו לשמור ולטפח את כוחנוּ העצמי. טיפוּח כוח עצמי מחייב יותר מאשר התגייסוּת לצבא. הרינו משלימים 90–80 אחוז של המוטל עלינו עם הביאנוּ את המגויס לסרפנד. כמובן שבזה לא מתמצה כל הענין; יש עוד שאלות רבות כמו הטיפול בחיילים אלה, עזרה למשפחות, דאגה לתרבות ולקשר. לא כן לגבי כוחנוּ העצמי – כאן לא די בהתגיסוּת – עלינו להחזיק כוח זה. זה מחייב התאזרות מיוּחדת. שונה הדרישה גם מן המתגייס. הוּא צריך להקל על הישוּב את החזקתו; הוּא צריך להיות נכון לא להתאמן בלבד אלא גם לעזור להחזקת עצמו: הוּא צריך לעבוד. הוּא מחייב אותנוּ יותר. הישוּב היהוּדי צריך לתת לו אפשרות של אימון. אלה הם דברים לא קטנים.

דברי תשובה

לפני שאפתח בדברי תשובה, אני רואה חובה לעצמי למסור למועצה על מקרה מחריד שקרה הערב. אחד המתישבים הותיקים²⁷⁹, מבוני ראש־פינה ויסוד המעלה וממתישבי מנחמיה; אב לשני בנים שנרצחו: אחד על־ידי יריות מן המארב עוד לפני המאורעות, ואחד – בימי המאורעות; עכשיו השיגוּ גם אותו כדורי המרצחים – אותו, את האב השכוּל, אשר ידע לשאת בגבוּרה את צרות משפחתו עד הרגע האחרון. נכבד את זכרו בעמידת דום.

ועוד דבר אחד אני רוצה להזכיר, בטרם אגש לויכוּח. בימים אלה נערך משפט נגד ששה מטובי חברינוּ ונגד אחד החיילים העברים – על מעשה, שהרשוּת בידי השלטונות לשפוט עליו ולהעניש את העבריינים. בלי שנצדיק באיזו מידה שהיא את אלה הנאשמים בהעברת רכוּש צבאי מידי הצבא, הרי יש לנו קובלנא מרה מאוד על אלה שהביאו את החברים למשפט ועל המשפּט.

רכוּש צבאי רב מתבזבז בארץ. לא מעטים המקרים שנשק צבאי נמכר או נגנב והוא עובר לרשוּתם של אנשים העלוּלים להשתמש בו נגד האינטרסים הכללייים של הארץ, נגד צבאות הברית. לא ראינוּ את הפעילוּת הרבה ואת ההצלחה הרבה במקרים אלה. אבל אלה שלא הצליחוּ שם – עשוּ משהוּ שהכשיל חברים מספר משלנוּ. הם פותו. הם לא הלכוּ לגנוב נשק צבאי, לא הלכוּ עם נשק צבאי. באוּ אליהם והכשילוּם. היה להם יסוד לחשוב כי מי שמציע להם לעשות מעשה זה, יעשה אותו, גם אם הם לא ישתתפוּ בו. הם הוּכשלוּ. ועל הכשלה זאת, על פיתוּיים אלה, עלינו למחות. עלינו להביע דברי עידוּד לחברים אלה, – חברים שמילאוּ תפקידים חשוּבים בארץ ושהיוּ יכולים להיות לברכה במלחמה הזאת – אשר נדונו לשנים ארוכות של מאסר – ונכלאוּ משוּם שפותו. אני מבין היטב, כי שוּם מוסד ציבוּרי לא יוּכל להצדיק מעשה של גניבות מצבא. אבל מותר לו להרשיע את הפיתוּיים, את ההכשלות ואת המלכודות ואת הבאתם של אנשים תמימים למצב שהם עלוּלים ליפול ולהיות מוקעים כאנשים המתנגדים למאמץ מלחמתי, בעוד שהם היוּ נכונים למסור את כל חייהם למאמץ זה.

וכמה מלים לענינים שהתוַכחו עליהם²⁸⁰. עלי לומר, שהויכוּח לא עודד אותי ביותר. תחת להתרכז במאמץ זה שלשמו נקראה המועצה – הטינו את הויכוח לאפיק צדדי. לוּ היתה חרדה אחרת לענין שלשמו נקראה המועצה, כי אז אוּלי היינו מוותרים על הרבה ויכוחים, שאוּלי יש להם מקום בתוכנוּ, אבל לא עד כדי טישטוש הדבר העיקרי שבו אנוּ מעוּנינים כיום. ובטרם אעבור לענין ההתגייסוּת, עלי לומר, לדאבוני, מלים מספר בנוגע לדברים צדדיים אלה.

התחיל ריפטין. ואין אני מאשים אותו. יש לו ולחבריו עמדה פוליטית משלהם. אבל, האומנם חושבים הם, כי אפשר לפתור את השאלות הפוליטיות, שבהן אנו נחלקים, בעקבות ויכוח בעניני גיוּס? גם ביחסינוּ עם הממשלה, שבינינוּ לבינה בודאי ובודאי רבים הניגוּדים הפוליטיים, אנוּ משתדלים להטות אותה לכך, שבענין גיוּס כוחנוּ לא תביא לידי בּיטוּי אותן מגמות פּוליטיות שבהן דעותינו מחוּלקות לגמרי. אנו אומרים: יש מלחמה עכשיו, שכוּלנוּ, גם אנו וגם השלטונות, מעונינים בסיוּמה הטוב; ובכן, נעשה מתוך שיתוּף את המלחמה, נעשה את הגיוּס מתוך צרכי המלחמה ונדחה את הענינים האחרים. (אנו היינוּ מוּכנים לדחות לזמן אחר כמה וכמה ענינים פוליטיים שאנו נחלקים בהם עם הממשלה, אילו הסכימה היא לדחותם ולרכז את כוחותינוּ עכשיו בענין העמידה בחזית). אין זה ניתן לנו מהשלטונות. אבל בתוכנו לכל הפּחות, למה לא ננהג כך?

לא הייתי דורש ממישהו שיקבל דוקא את עמדתנוּ הפוליטית או את עמדת חברי בעקבות עניני הגיוּס. נתגייס יחד. אבל אי־אפשר להציג לנו דרישה להסתלקוּת מתפיסה מדינית ידוּעה בעקבות ויכּוּח בענין הגיוּס. אנוּ מאמינים, כי השתתפוּת ראוּיה של יהוּדים במלחמה – ככוּח יהודי – תביא לנוּ גם פתרונות מדיניים רבים. מאמינים אנו כי זה יכביד על השלטונות בארץ להפריע לעליה יהוּדית חפשית ולפיתוח הארץ. אבל הכרתנוּ היא, כי שלטון מסייע לעליה ולפיתוח הארץ יבוא רק אם הוא ינתן בידי יהוּדים. הכרתנוּ היא, כי מדינה עברית היא הפּתרון לעליה חפשית ולפיתוּח הארץ. בזה אין אנו יכולים לסמוך על כוח לא־יהוּדי, ויהא הפרוגרסיבי שבפרוגרסיביים והפועלי שבפועליים.

אבל למה לנו להציג שאלה זאת שאנו נחלקים בה בשעה שמדברים על ענין העשוי להיות משוּתף לנוּ?! נניח לו לויכוּח זה בבירוּרינוּ בענין הגיוּס. כשנדון בענינים פוליטיים – נתוכח על כך.

וכמה הערות בעקבות הויכוח בענין הגיוּס. לצערי, יש לי ויכוח גם עם כמה חברים טובים שלי, שאני שותף להם בתפיסתם היסודית. אני מסכים לתפיסתו של ב"צ ישראלי, שמלחמה זאת היא מלחמה לגורלנו ולעתידנו; רבים מסכימים אתו בזה. אבל אין זה אומר דבר לגבי אותן הנקוּדות שבהן אנוּ מחוּלקים. כיום אין פרעות בארץ. אבל היכול בן־ציון להבטיח, כי נהיה בארץ רק במצב של מלחמה ולא נהיה גם במצב של סכנות פנימיות במידה גדולה הרבה יותר מאשר בימי המאורעות? האם אין עלינו להתכונן לקראת הדבר הזה? היוּכל בן־ציון להבטיח לי, כי הצבא שלנו אשר יהיה עליו להשתתף באותה שעה במלחמה – וכולנו בעד זה שהוא ישתתף במלחמה – יוּכל למלא גם תפקידים של שמירה והגנה? האומנם מותר לנו – בדברנוּ על גיוּס לצבא, אשר ערכו רב מאוד – להסיח את הדעת מצרכים אחרים?

הח' משה שרתוק לא הרחיק לכת כבן־ציון והסתפק באמירה: הדגש עכשיו בגדוּדים. חברים יודעים את דעתי בענין הגדוּדים, שלא זכינוּ להישג רב־ערך כמותו שנים רבות מאוד, הן בהכרה בנו כמשתתפים במלחמה בתור יהוּדים, הן מבחינת עניני הבטחון שלנוּ, והן מבחינת הסיכוּיים הפּוליטיים, ואין ספק שעלינו לנצל את כל האפשרויות הצפונות בנו כדי להקים גדודים אלה למען לא יישארוּ הכרזה בלבד. אולם אסור לנו להסיח את הדעת מצרכי בטחון אחרים, היכולים גם הם לקבוע את גורלנו בשעה מכרעת. אל נעמיד דבר לעומת דבר, אל נדבר על דגשים. יש צרכים ששום ענינים אחרים אינם יכלים להעיב עליהם – אלה צרכי הבטחון הפנימי. ענינים אלה ועניני המלחמה קשוּרים בימינוּ יחד. אל נעמיד כוח מול כוח לשם השוואה. נפשי סולדת כאשר מבדילים אצלנו בין מתנדבים בתוך הצבא הבריטי לבין כוחנו העצמי. הפלוּגות היהודיות או הגדוּדים שיקוּמוּ – האומנם לא כוחנוּ העצמי הם? האם לא יהפכוּ ברגע מסוּים לכוח עצמי? האם יכולים אנוּ לדעת, אילוּ תפקידים צפוּיים עוד לגדודים או לפלוגות שלא זכו או לא יזכו להיות גדוּדים? איני גורס את התפיסה המעמידה צבא לעומת הגנה והגנה לעומת צבא; שניהם כוחות שלנוּ, ועלינו לכוון את מאמצינוּ לכך, שיהיה לנוּ כוח עצמי רב־ערך, כוח מגוּיסים, כוח מאוּמן, כוח שיוּכל לרכז סביבו את כל הישוּב, ובודאי נזכה להתקדמוּת רבה יותר, אם תתגשמנה תכניותינוּ להתנדבות־רבתי, בנפש ובאמצעים. אוּלם אפשרוּיותינו שלנוּ נשאָרות בכל זאת מוּגבּלות: ההכשרה ההמונית בהכרח שתהיה מוגבלת. יהיה זה הישג גדול, אם נצליח לתת לרבבות אנשים אותו אימוּן שנתנו במשך החדשים האחרונים לחמשת אלפים איש²⁸¹. כדאי היה שהחברים ישמעוּ את ההערכה הרבה לפעוּלה הזאת מצד האנשים שקיבלוּ אימוּן זה. ודאי, מי שעשה שבעה ימי אימוּנים, עוד רחוק מלהיות מסוּגל להילחם. כדי שיהיה מסוּגל להילחם צריך שיהיה לנו בזעיר־אנפין מה שהקימו הגרמנים בשעה שנאסר עליהם להקים צבא גדול. עלינו להקים חיל משלנוּ שיוּכל לשמש כקאַדר שסביבו יתלכד בשעת צרה כל הישוּב הלוחם. האומנם זכאי מישהו מאתנו לחשוב, כי בבוא עת צרה יילחמו רק המגוּייסים, גם אם יהיה גיוּס מכּסימאַלי? במצב של סכנה יילחם – כך אני מאמין – כל הישוּב העברי. אך כדי שיהיה מסוּגל להילחם, יש להכינו לכך. כוחנוּ הצבאי וכוחנוּ הפנימי צרכים שווים הם במעלה.

כשאנו קוראים להתגייסוּת, הרינו קוראים להתגייס לכל התפקידים והצרכים. במצבנוּ כיום בארץ איננו יודעים עדיין, אם לא יהיוּ תפקידים רבי־ערך גם לאלה שאינם לבוּשים מדי צבא; ומאידך, איני יודע, אם לצרכי ההגנה לא יהיו תפקידים רבי־ערך לאלה הלבוּשים מדי צבא. איננו יודעים את הנסיבות שבהן נהיה נתונים בעתיד, אבל עלינו להכשיר את עצמנוּ לקראת כל מיני נסיבות. עלינו לטפח את הכוח העברי לכל צורותיו. בקראנוּ להתגייסוּת, עלינו לדעת לחלק את כוחותינוּ לכאן ולכאן. כמובן, מצבים שונים מחייבים חלוקה שונה. בהתגייסוּת החדשה קראנו לצבא, לנוטרות ולכוחות פּנימיים והיינו סבוּרים שיש לחלק את הכוחות לשלושת האגפּים האלה באופן שווה. כיום יש מצב אחר – יש צורך מיוּחד בגדוּדים, בלוחמים במדי צבא, ויש צורך לקיים אותו הישג שניתן לנוּ, ועל־כן – לא שליש, אלא שני שלישים מן הכוח המגויס – לצבא, ורק שליש – לכוחנו המגוּיס הפּנימי, ועלינו לכוון את מאמצינוּ לכך ששני הדברים גם יחד יוּגשמוּ במלואם. זהו הצו ובכך צריכה היתה המועצה לעסוק.

במועצה זו היה עלינוּ לבדוק מה הן אפשרויותינוּ להקמת כוחנוּ העצמי, ולעשות גיוּס בתנוּפה. היה עלינוּ להושיב ועדות, יחד עם אנשי המשקים, שיבדקוּ במה יוּכלוּ לעזור לענין זה, ומה הן אפשרויות הקליטה שלהם לגבי הכוח הפנימי שלנו²⁸²; הועדות היוּ צריכות לשבת ולבדוק, כיצד אפשר להרים את מגבית ההתגייסוּת ולהגביר את הגיוּס. זה לא נעשה במועצה. עכשיו צריך יהיה למסור שוב עבודה זאת לאותם המוסדות המטפלים בזאת תמיד, ואשר קיווּ כי המועצה תתן תנופה לכך. אני בטוח, כי בלבות החברים חי הדבר הרבה יותר משניתן לו ביטוי במועצה, ובכוח הכרה זו שהיתה בלבות חברים רבים, אשר ניטשטשה ע"י ויכוּחים צדדים – עוד נרים את הגיוּס לצורותיו השונות.

לג. 23 בדצמבר 1942, במועצה המ"ח של הסתדרות העובדים.    🔗

אין דברים שבהם נוכל לתת תשובה כל שהיא לאסון ההשמדה העובר על יהדות אירופה, ואין רצון לדבר עד אשר תסתמנה דרכי פעולה, אשר תעמודנה בהתאמה כל שהיא עם גודל האסון ואימתו. אני בטוּח, כי אם תסתמנה דרכים כאלה, יימצאוּ בתוכנוּ “שמשונים” שיהיו נכונים גם ל“תמוּת נפשי עם פלשתים”, אולם העמודים, שניתן לשמשון לאחוז בהם, אינם עדיין לנגד עינינוּ. הדרך לתגוּבה הולמת מצדנוּ עוד אין מי שיתוה אותה. בכולנוּ חיה התשוקה לקום נגד האויב, לא לתת את אחינו להיות מוּבלים כצאן לטבח. חי הרצון לשתף אתם גורל ומאמצים, למען לא ייטבחוּ, כאשר הם נטבחים, גם אם הם נידונים לכליה. אך הדרך אל אחינוּ באירופה הלא איננה בידינו – אין לפרוץ דרך אליהם בכוחותינו ובאמצעים הנתונים בידינו בלי עזרה רצינית של ממשלות הברית. והן אף את הדרך למלחמה ישרה שלנו עם האויב עדיין לא פתחו לפנינו. גם בצבא הרי נדונונו עד היום להיות אך מסייעים, משרתים בשירותי־עזר או בשירותי־משמר. ההשתתפות במלחמה עצמה, בכל מידת יכלתנוּ ובהתאם לרצון ולהכרת החובה הפּוֹעמים בנוּ, עדיין היא נמנעת מאתנוּ. ועוד יותר מכך נמנע מאתנו להגיש עזרה ישירה להצלת אחים וקליטתם, גם במידת האפשר. וגם עתה, כשמצטרפים בלב כל אחד מאתנו שני הצרכים האלה יחד – הצורך להושטת יד לאחים נידונים לחרפת מות וכליה והצורך של השתתפוּת־יתר במלחמה עם משמידנו – אין אנוּ יכולים להתעלם מהמכשולים, החוסמים את הדרך לכך ומקוצר־ידנו בתנאים הנתונים.

אנו חייבים, איפוא, עתה בפעולה פוליטית לפריצת המכשולים. אך עם זאת חייבים אנו לבלי לזלזל בשוּם מעשה, אשר הוא בידנוּ, גם אם אין הוא הולם את האסון ואת היכולת האובייקטיבית שלנו, אילולא היו המכשולים החיצוניים. נעשה מעשים אלה מתוך תקוה, שבמרוצת הזמן יפּתחוּ לנו דרכי־פעולה רחבים והולמים יותר. בתולדותינו אנו יודעים כמה מקרים, שמעשים אשר נראוּ כקטנים וכבלתי הולמים את צרותינוּ ואת צרכינוּ, נתרחבוּ במרוּצת הזמן עד כדי פתיחת דפים חדשים בהיסטוריה העברית. עליית ביל"ו אחרי הפרעות של 1881 ודאי לא נראתה כהולמת את האסון של אותם הימים, כי מה היתה עליית אילו עשרות בחורים לעומת השבר של היהדות הרוסית בת המיליונים בימים ההם. אך כלום לא נהפכה עליה זו לדף חדש בתולדות העם העברי, אשר גם אסונות הפּוגרומים של הימים ההם לא יעיבו אותו? ובבוא הפוגרומים של 1905 ולעם היהודי לא היתה דרך תגובה אלא בהגנה עצמית דלת־כוח וחידוש העליה לארץ – כלום לא נהפכו שני אלה לדפי־אורה מקרינים בחשכת תולדותינו בימים ההם.

אין להשוות את חשכת הימים ההם לאפילת הימים האלה. לעומת המאות שנהרגוּ אז, נשמדים עתה מיליונים. כל אחינוּ באירופּה צפוּיים להשמדה, אך לעוּמת זאת גדלה גם יכולת המעשה. אויבנו הוּא אויב העולם. ואנחנו כבר יצרנו לנו כאן בארץ ראשית של ישוב בעל כוח, בעל רצון ובעל כושר מלחמתי. אם יעשה ישוב זה כל אשר בכוחו לעשות, ואם הוא לא יתן מנוח לעולם הנלחם בהיטלר, ויתבע בלי־הרף את השימוש במלוא הכוח המלחמתי היהודי – גם אז לא יהיו מעשינו הולמים את האסון העצום, אבל יהיו בכל זאת מעשים, אשר ההיסטוריה אולי תרחיב אותם שוב, עד אשר ברבות הימים לא ידובר עוד רק על שברנו במלחמה הזאת, אלא גם על האשנבים החדשים, אשר פתחנו להגנה על הכבוד העברי, למלחמה על קיומנו ולהבטחת עתיד לעמנוּ.

קודם כל נחיה־נא כאן במלוא כוח נפשנו את שבר העם. עד הזמן האחרון טרם ידענוּ את כל הזוועות העוברות על אחינוּ באירופה. כמוהם כמונו חשבנו וקיוינו, כי הם אך מושפלים ומדוכאים, מנוּשלים ומורעבים, כלוּאים בגיטאות וסובלים מיד עריצים־מתעללים, נאלצים לעבוד עבודות־כפיה למען האויב ונתונים בתנאים המכלים חלקים רבים מהם, אולם לא ידענו, כי ניטלה תקוַת ההצלה אף מן החזקים ביותר, המסוגלים לעבור כל יסורי הגיהינום הנאצי. לא ידענו על מזימות ההשמדה הגמורה, על הטביחות ההמוניות, על הריגת זקנים וילדים, צעירים ונשים, ללא כל תקוה להצלה, גם אם ירכינו ראש ויקבלו את כל תעלולי הנאצים. הגיעו לעתים שמועות, אשר יכלו להעלות בלבנו את כל אימת הזוועות המתחוללת עתה על ראשי אחינו, אך כמוהם כמונו חשבנו את המקרים, שנודעו לנו, כאסונות חלקיים, לעתים גם נטינו לחשוב את השמוּעות, שהגיעוּ אלינוּ, כמוּגזמות. רצינוּ לקוות שחלק גדול מאחינו עוד יינצל למרות כל אימת השלטון ההיטלריסטי. הידיעות שהגיעונו עתה אינן נותנות עוד מקום לאשליות. שם בגיטאות כבר אפסה כל תקוה לעבור את ימי הזעם, ואם אין עדיין תופעות רבות של מעשי־הגנה ומעשי־מלחמה נואשים, הרי אין זה מתוך תקוה כלשהי להצלה, אלא מתוך דכאון ואזלת־יד בלבד. ומי יודע, אילו נחשפו דרכים לבוא במגע עם אחינו הכלואים, אולי היו נפתחות ומתרחבות דרכים להיאבקות, לכל הפחות למיתה בכבוד תחת מיתה בעינויים משפילים או איבוּד־לדעת. איש מאתנוּ עוד לא גילה את הדרך למגע; איש מבעלי־הברית עוד לא גילה את הנכונות לשתף מאמצים אתנוּ בחיפוש דרכים אלה, ואעפ"י כן אַל לנו להרפות מחיפוש דרכים ומלחץ פוליטי בלתי־פוסק בכיווּן זה.

– – – אך יש דרכים הניתנים בידנו גם כיום להגברת השתתפותנוּ המלחמתית, ודרכים אלה חובה הם על כל מי שנושא את נפשו להצלה ולמלחמת כבוד ונקם. דרכים אלה כרוכים בהתגייסות מלאה לכל צרכי המלחמה בהיטלר, כי רק ע“י התגייסות ותביעה כאחד נגיע לאפשרות של עמידה פנים אל פנים במלחמה עם משמידינו. בדרך זו כבר כבשנו כמה הישגים בעלי־ערך. הגענו ליחידות יהודיות משתתפות בחזית, והגענו לגדודים שיהיוּ גדוּדי־מלחמה, גם אם יש מתכוונים למעט את דמוּתם ולצמצם את תפקידם, ציודם, ואימונם כדי גדודי־משמר בלבד. הישגים אלה באו לנו ע”י ההתגייסות הבלתי־פוסקת יחד עם התביעה הבלתי־פוסקת, אשר לא יכלו לעמוד נגדן, ביחוּד בשעה שהסכנה עמדה להתקרב לארץ עצמה. משרחקה עתה הסכנה מן הארץ אמנם גברו שוב הנטיות לדחות את דבר הקמתו של כוח צבאי מלחמתי יהודי, אולם אם נדע לחדש את התגייסותנו ואת תביעתנו במידה שיהלמו את רצון המלחמה החי והמוכרח לחיות בנו כתגובה להשמדת היהדוּת ע“י היטלר – אז יתכן, כי השגינו לא יצטמצמו אפילו בגדוּדי־מלחמה של יהוּדי ארץ־ישראל בלבד יש מאות אלפי פליטים יהוּדים ברוּסיה ורבבות בתוך ארצות נייטרליות, ויש יהוּדים בארצות ששוּחררוּ עתה מצפרני הנאַצים בצפון אפריקה. גם מאלה יוּכלוּ להתגייס רבבות למלחמה בהיטלר. אין כל יסוד למנוע מאלה שנמלטו מן התופת הנאצית את הזכות להילחם במעניהם. לא אדבר כבר על מאות אלפי היהודים הנלחמים כאנגלים, כאמריקאים, כאוסטראַלים, כדרום־אפריקאים וכרוּסים. יתכן, כי גם להם היה ערך אחר, מוסרי ומעשי כאחד, אילו ניתן לכל אלה מהם, הרוצים בכך, להילחם כיהוּדים. הרדיו הרוּסי משדר לפעמים על הצטיינוּתם של יהוּדים במלחמה. מבינים הם, הרוסים, כי יש קשר במלחמה הזאת בין יהדות לבין מסירות נואשת ונועזת. ולמה לא יבינוּ את הערך של יחידות יהוּדיות הנלחמות על שמן ועל דגלן. אך גם אם נביא בחשבון את כל היהודים, אשר ניתן להם להילחם בעילוּם שם, הרי יש עדיין רבבות על רבבות, שניטלה מהם אפילוּ אפשרוּת זו. מרוּסיה מגיעות אלינוּ ידיעות על צעירים, על חלוּצים, המתנוונים שם כפליטים שהדרך האחת הפתוּחה לפניהם היא מלחמה על קיוּם עלוב. בעל־כרחם נהפכים רבים מצעירים אלה לספסרים, ומטפחים בישובים רוּסיים שונים אנטישמיות חדשה, שמוכרחה להתפתח למראה צעירים המתהלכים כאילו חפשים מעול המלחמה, בשעה שהצעירים הרוּסים עומדים במערכת־הדמים הגדולה. התושב הרוּסי הפשוּט הן אינו יכול לדעת, כי בעל־כרחם משוחררים הם יהוּדים אלה, כי אימת ההתנוונות והרעב קשה להם מאימת המלחמה, וכי מניעת האפשרות להשתתף במערכה קשה להם מכל מוראות החזית. חובתנו היא להיות לפה לכל הרבבות האלה הנטולים אפשרות של תביעה ומעשה. ההתגייסוּת כאן, עם התביעה להשתתפות יתר במלחמה שלנו ושל כל הרבבות האלה, יכולה לשמש פּתח מחודש להקמת דיביזיות עבריות, אשר כבר הובטחו לנו במלחמה הזאת, אך נתבטלו בטרם קמו. היענותו של העולם הדימוקראטי לצרת היהדות עתה גדולה מן ההשתתפות בחרדה לגורלנו בשעה שהאויב התקרב לארץ, ואין יסוד לדון מראש לכשלון את מאמצינו להקמת דיביזיות עבריות לוחמות, אם אך ימצא בתוכנוּ רצון המלחמה ביטוי ישוה לו ע”י התגייסוּת מלאה של הישוב.

בימים אלה גדול פשע ההשתמטוּת עוד יותר מאשר בזמן מן הזמנים במלחמה הנוכחית. אין איש יהודי צעיר בארץ הפטור מהתגייסות לתפקיד מלחמתי זה או אחר. חייב הישוב להעמיד את כל כוחותיו לצרכי מלחמתנו. החלק הגדול מאלה ילבש מדים וירחיב את הגדוּדים העבריים עד כדי הפיכתם בתוקף מספרם לכוח, אשר לא יוּכלוּ לבזבזו לתפקידי משמר בלבד, וחלק ישאר עומד ברשות הישוב העברי והתנועה הציונית לתפקידי שמירת הארץ והגנתה, ואולי גם לתפקידים מלחמתיים בלא מדים. אנו כולנו הבינונו את תפקידו המלחמתי של הישוּב העברי, גם כשלא לבש מדי־צבא, בשעה שהסכנה היתה קרובה לארץ. איש מאתנו לא יערוב, כי הסכנה כבר חלפה למשך כל ימי המלחמה. אין אני רוצה לנבא שחורות. מקוה אני, יחד אתכם, שהמפנה הנוכחי במלחמה איננו בן־חלוף, כי מערכת סטלינגרד תציל גם את רוסיה וגם אותנו וגם את אירופה מאימת הנאצים. אך תקוה זו אַל לה להשרות בתוכנו בטחון מוגזם, אשר איננו קיים אצל שום מדינה לוחמת. עדיין אין דימוביליזציה ואפילו לא העברת כל הכוחות הצבאיים מן המזרח התיכון, גם לא ממקומות המרוחקים כיום מן החזית. עוד יש לחכות לנפתולי הפתעה איומים מצד הנאצים לפני שימוגרו כליל. ואיש אינו מוסמך לקבוע איזה חלק של העולם עוד יופתע על־ידיהם. משום־כך אין כל רשות וכל אפשרות להתעלם מתפקידי השמירה וההגנה על הארץ או לזלזל בהם. אין אנו רשאים גם להתעלם מן הסכנות הצפויות לנו, גם אם נעבור את המלחמה בשלום. הן נאלצנו לעמוד על נפשנוּ בסוף המלחמה הקודמת, לאחר הצהרת בלפוּר גם כשצבא בריטי רב עוד היה בארץ. היוכל איש לערוב, כי בסוף מלחמה זאת לא יהיה עלינו לעמוד מול מזימות נגדנו, ולא נהיה נאלצים להגן על הישיגינו? וגם במשך המלחמה אולי עוד יפתחו דרכים למלחמה שלנו, לא רק כחיילים, יד ביד עם בני עמים אחרים, שיקוּמוּ למלחמת־שחרוּר בעורף הצבאות הנאציים הניגפים. הנה נשא צ’רצ’יל את דברו אל העם האיטלקי. והיתה פניה מאמריקה לעם האלבני. מנהלי המלחמה מעריכים, כנראה, אפשרות של מלחמה פרטיזנית בעלת־ערך בארצות הכיבוש הנאַצי. ומי יודע, אז אולי יבוא תורנו כיהוּדים להקים גדוּדים פרטיזניים שלנוּ נגד משמידינוּ, אז אוּלי תינתן אפשרות־הביטוּי לאותו להט החי ברבים מאתנוּ לשותפות של מלחמה ולשוּתפוּת של גורל עם אחינו בארצות הכיבוש הנאַצי.

האפשרויות הצפויות עדיין במלחמה הנוכחית הן רבות ושונות. התנאי לניצול כל האפשרויות הוא שנכין את עצמנו, נגייס את כל כוחותינו בכל הצורות האפשריות, ונקיים כל כוח מלחמתי שניתן לנו להקימו.

קודם כל נקים את הגדוּדים העבריים. בלונדון הוכרז על הקמת עשרה גדוּדים. השלטונות כאן היוּ נכונים להקים חמישה מאלה, אך עד היום אין לנו פלוגות רגלים אלא כדי שלושה גדודים.

עם זאת נבצר ונרחיב את הכוחות המגוּיסים האחרים. הממשלה מכירה בערך הצבאי של השוטרים והנוטרים. אין לפי שעה כל מחשבה על צמצום הכוח הזה, ולפנינו עדיין כר נרחב למלא ולהרחיב את שורות הנוטרים. התפקידים שנתמלאו ע"י אלה גם בימי המאורעות, גם במשך המלחמה, אינם נותנים כל יסוד לזלזל בכוח זה. בזמן האחרון נמסרה בידיהם גם שמירת עמדות־מפתח בארץ. הליקויים בהתגיסותנו עלולים להביא לכך, שעמדות שמוּרות לנוּ ישמטוּ מידינוּ. חובה היא לקיים כל עמדה, אשר רוצים למסור לידינו.

מלבד המגוּייסים לצבא ולנוטרות, קיימנוּ בכוחותינו, עם התקרב צבא רוֹמל לארץ, כ־1700 מגוּיסים. התפקידים הצפוּיים לנו, הגנתיים ומלחמתיים כאחד, צריכים היו לחייב אותנו לשמור על כוח זה ולהרחיבו, לגייס אליו כוחות נוספים ולטפח את ראשית הכוח הנמצא ברשותנו הגמוּרה ושבידנו להכינו לקראת כל האפשרוּיות הצפוּיות. תחת זאת אנוּ עומדים, מאז הנצחון של צבאות הברית בצפון־אפריקה, במזל של צמצוּם בלתי־פוסק של כוחנו זה.

אין להשלים בשום פנים עם מצב זה בהתגייסותנו. עלינו לחלק את כוחנו המעט. אולם למען נוכל לקיים חלוקה זו ולמלא את כל התפקידים שניתן לנו למלאותם, וגם להכין כוחות לתפקידים שעודם צפויים לנו, הכרחית התגייסות מלאה. כיום יש לנו כ־30 אלף מגויסים, מהם 20 אלף לצבא ועשרת אלפים בצורות האחרות. אין לזלזל בכוח כזה שקם מתוך התנדבות בישוב של חצי מיליון נפש, אך אין הוא הולם בשום פנים את צרכינו ואיננו יכול לשמש ביטוי הולם לתגובת הישוב היהודי החלוצי בארץ־ישראל על הצרות של היהדוּת בשעה זו. מתוך כך בא גם צו־ההתגייסוּת החדש²⁸³.

צו זה מכוון קודם כל לנוער בגיל 19–18. נוער זה חייב היה להתגייס גם לפי הצוים הקודמים. אולם החובה כללה רק גיוס לנוטרות ולמחנות עבודה והכשרה. שני אלה לא יכלוּ לקלוט את כל הנוער בגילים אלה, וממילא נשלל תקפם של צוי־הגיוּס הקודמים. תביעה אינה יכולה להיות בת־תוקף כשהיא מלוּוה הכרה, שהיענות מלאה לתביעה תגרור אחריה חוסר יכולת לתת אפשרות לנענים למלא את החובה שנדרשה מהם. הצו החדש כולל גם את הצבא, ומעתה ניתנת האפשרות לקלוט בגיוס את כל הנענים, להגביר את הכרת החובה בנוער ולהגדיל את הלחץ על המשתמטים. התגייסות הולמת של הנוער עשוּיה לאַפשר גם את הקמת הגדודים בהיקף, שהובטח לנו, וגם את מילוּי שוּרות הנוטרוּת וגם את הרחבת הכוח המגוּיס הצעיר במחנות עבודה והכשרה, במידה שנהיה מסוגלים לכלכל אותם.

הצו כולל לא רק את הנוער, כי אם גם גילים מבוגרים יותר מאלה שחוּיבוּ בצוים הקודמים, מבני 36–32, אולם אין אני מתכוון להרחיב דיבור על אלה, גם מפני שלגביהם אין כל ויכוח, וגם מפני שאני מסוּפּק, אם רבים מהם לא ישוחררו מחובת הגיוּס בגלל מצבם הכלכלי והמשפחתי.

הצו כולל גם את גיוּס החברות. נראה לי, שאין עתה מקום לחידוּש אותו ויכוח, אשר נטש גם בתוכנוּ עם התחלת ההתגייסוּת של האשה. החיילת העבריה בעבודתה ובהתנהגוּתה עלתה על כל התקוות. והתבדו כל החששות. המציאוּת עושה כיום את הויכוח העקרוני למיותר. עתה עומדת אך השאלה של הגיוס למעשה.

עד היום נתגייסוּ כ־2000 חברות, ועתה בא קפאון בגיוּס. אולם דוקא הצלחת החברה במילוי התפקידים הצבאיים, שהוטלו עליה, והרחבת ערכם של תפקידים אלה, עם התרחבות החזית במזרח התיכון, יצרו דרישה לאלפי חיילות. אם אנו לא נמלא צורך זה תבואנה נשים מארצות אחרות, והישגים שהשיגה החיילת העבריה, שהוערכו הרבה, עלולים אז להיטשטש במידה ידועה. גם הסיכויים לייהוד־יתר של הפלוגות הקיימות ולעליית החברות בתפקידים פיקודיים אחראיים עלולים אז להיחלש. אך מלבד חשבון זה יש עוד חשבון והוא דבר השתתפותנו במלוא כוחנו, במילוי תפקידנו במלחמה הנוכחית החל על האשה בארץ־ישראל כעל הגבר. מתוך כך הטיל הצו החדש זו הפעם הראשונה, חובה של התגייסוּת גם על החברה, וכל הרווקות בגיל 29–20 נדרשות להתגייס לעבודה במשק החקלאי והמלחמתי או לצבא.

הצו לא קבע סוגים ולא הבדיל בין הגיוס לעבודה ולצבא מתוך בטחון, שאם תבוא ההיענות לצו הגיוּס והחברות תצטרכנה לשנות את עבודתן ואורח חייהן, תימצאנה מתנדבות בהתאם לצורך לשני התפקידים גם יחד.

הוא הדין לגבי הנוער, שנדרש להתגייס לאחד מהכוחות המגויסים. הברירה ניתנת בידי המתגייס לבחור את הכוח, שאליו הוא מתגייס, ורק אם יתברר תוך מהלך הגיוּס שתפקיד מסוים אינו מתמלא, ושהמתגייסים ברובם נוטים, שלא בהתאם לצורך, לאחד הכוחות בלבד – רק אז תוכל לבוא התערבות והסדר מטעם המוסדות המטפלים בגיוס.

תפקיד המועצה הנוכחית הוּא לא להכריע בלבד בשאלה שיש בה חילוקי־דעות מסוימים, אלא גם להרים את עצם ההתגיסות ולהקנות לצו החדש המוצע אותו תוקף ציבורי ומוסרי, אשר ההסתדרות יכולה להקנות לו. בעקבות ההתרכזוּת בויכוח על נקוּדות שהן שניות במדרגה לעומת עצם ענין ההתגיסוּת, כבר נכשלה מועצה אחת שלנו, שנועדה גם היא להרים את דבר התגיסותנו. תהיה־נא, איפוא, מועצתנו זאת לא מועצה של התווכחות כי אם מועצת־התגיסות – ותפתח את הדרך למעשים, אשר גם אם קטנים הם לעומת צרכי השעה עוד עתידים הם לפתוח שערים ולשמש מנוף לגידול כוחנו וערכנו במלחמה הזאת ולאחריה.

לד. 23 באפריל 1942, בועידה החמישית של הסתדרות העובדים.    🔗

יש לי למסור על שני ראיונות. על אחד מהם, עם השלטונות האזרחיים, אוּכל למסור בפרוטרוט, אבל אין הוא מענין ביותר. מן הראיון השני אוּכל למסור במלואם רק את הדברים שאנוּ אמרנוּ, אף כי מענינים ביחוּד הדברים שנאמרוּ על ידי הצד השני, אולם לא את כולם אוּכל למסור. רק זאת אציין, שלאחר שהבענו לפני הגנרל המפקד על צבאות ארץ־ישראל, את חרדת הועידה, המשקפת את חרדת ציבוּר הפועלים כולו לאשר עלוּל לקרות בארץ־ישראל בשעת סכנה, לאחר שתיארנוּ לפניו אותה עזרה למלחמה באויב, שציבוּר הפועלים והישוּב העברי מסוּגלים לתת; לאחר שביארנוּ, כי אין לנוּ דרך של נסיגה, וכי אנוּ רוצים להיות בין אלה אשר ילחמוּ עד קצה גבוּל היכולת בכל מקרה של התקפה ופלישה, ולאחר שתיארנוּ לפניו גם את תביעותינו הממשיות (עוד אמסור את הדברים שאמרנוּ אנו) גילה המפקד התעניינות רבה מאוד בפרטי הדברים והבנה רבה ורצון לנצל את אשר השמענו. הוא הדגיש, כי איננו פוסק אחרון, והוא לא יוּכל לתת לנו תשוּבות מכריעות, אבל התענינוּתו העידה על רצון טוב והערכה להצעות ששמע.

הצענו הצעות משני סוּגים. ראשית, בשאלת הגיוּס הצענוּ: להגדיל את מספר היהוּדים המגויסים אשר ילחמו, ויהיוּ מסוּגלים להילחם; הדגשנוּ, כי למרות כל הרצון מצד המוסדות הישוּביים וההסתדרוּתיים להגדיל ולפתח את הגיוּס, הרי בשורה האחרונה הוּא בכל זאת תלוי בהרגשה הקיימת בציבור. אין לנו מוסדות של כפייה, אין לנוּ גיוּס של חובה – יש לנוּ אפשרות לפנות לציבוּר ולקראו להתנדבות, אבל זו אינה נעשית ללא תנאים ציבוּריים מסוימים. ולמען תהיה היענות שלמה לגיוּס, יש צורך שהמתגייס ירגיש עצמו כלוחם, לפחות בעתיד, על ארצו ועל ענינו. אמרנו כי פיזורן ופירודן של היחידות העבריות, אשר נוטלים מהן את האופי של יחידות שמכינים אותן למלחמה, וכן האימון הבלתי־מספיק והציוּד הדל אין בהם כדי לעורר את ההכרה להתגייסוּת שלמה. ולכן הצענוּ כמה הצעות מעשיות בענין אופיין, אימונן וציודן של הפלוגות העבריות.

הוא השיב, כי הוּא מבין שאלות אלו מבחינתן הצבאית, והוּא מעריך את רצוננוּ, אבל יש לשאלות אלו גם צד פוליטי, שלא הוּא קובע בו. והצעותינוּ גובלות עם אותו דבר שכבר דנוּ עליו בשלבים גבוהים יותר – הקמת צבא יהוּדי, ולא בידו ההכרעה. לעומת זאת הוא מבין במיוחד את דבר הכנת היחידות היהוּדיות לקראת האפשרות של השתתפוּת יעילה במלחמה. בענין זה – אמר – הוּא נכון לעשות את כל אשר בידו, ואמנם בידו לעשות זאת. אך הדבר תלוי גם במספרן של הפלוּגות היהוּדיות. הוא אמר שיחידותינוּ למיניהן עושות עבודה מועילה מאוד ונחוצה מאוד, שאי־אפשר לוותר עליה; הוא מבין שאין אנוּ יכולים ואין אנו רוצים לוותר על ענין האימון, אך קיימת התנגשות בין שתי הבעיות כל עוד מספר הפלוּגות העבריות קטן כל־כך. הוּא אמר שגיוּסנוּ דל מאוד בזמן האחרון ויש שמוּעות, שהוּא איננוּ מאמין להן, כי הגיוּס עומד בניגוּד לכמה הכרזות במקומות שונים, וכי רצון היהוּדים להשתתף במלחמה באויביהם, הנאַצים, מותנה בתנאים שונים. על כך השיבונו, כי העם היהוּדי רגיל בכך שיפיצוּ עלילות עליו, וכי אם מַתנים תנאים הרי אפשר לצמצמם באחד: להכיר בהכרח להכשירנוּ למלחמה ממש כאשר יבוא יום ויהיה עלינו להילחם. כן אמרנוּ, כי היינוּ רוצים, כי בכל מקום יתגברוּ האינטרסים הצבאיים־המלחמתיים על הספיקות הפּוליטיים, המונעים מאתנוּ אימוּן צבאי משוּכלל.

הוא השיב, כי יהיה נכון להקדיש תשוּמת לב לענין זה שהעלינוּ, ואגב ציין את עבודתם הטובה של התותחנים, את פּעוּלתם החשוּבה של הנוטרים, את תפקידי־המשמר החשוּבים של ה“באַפס”, אשר, אם יגדילוּם, ינתן להם גם אימון מתאים, וגם ציוּדם יוּתאם והם יוּכשרו למלחמה.

לבסוף עברנוּ לחלק השני והסברנוּ לו, כי הכוח המלחמתי של היהוּדים אינו יכול להיות מוגבל בשוּם פנים להליכה לצבא בלבד. אל לנו להוציא ממערכת החיים הכלכליים לפני בוא השעה את כל מי שאנו יכולים להוציאו בבוא השעה. לכן, הסברנו, יש ענין מיוּחד בהפיכת כל יהוּדי, המסוּגל לכך, לבעל כושר מלחמתי. הצענו גם הצעות מסוימות בנקודה זו, והיה דיון רחב מאוד ורב ענין. על כך השמיע המפקד כמה מחשבות, ונתקבל הרושם כי משהו עשוי להתקדם, ואולי יותר ממשהו, בשטח זה. אבל אם ענין הצבא דורש פירסוּם, הרי השאלות אינן ענין לפרסוּם או לדיוּן בפורוּם רחב מאוד.

המפקד הדגיש במיוּחד את התפקידים שחיל־הנוטרים מילא בארץ, והרחיק לכת בשאלתו אם סבוּרים אנוּ שההכשרה המלחמתית של היהוּדים עשויה להועיל לגיוס הצבאי. ענינו על כך בשלילה ואמרנוּ: גם אנוּ כורכים את שני הדברים, אבל בדרך שונה במקצת, כי אם לחייל היהוּדי תהיה הכרה שחבריו שאינם בצבא מקבלים הכשרה טובה יותר למלחמה, יכולה גם לא לצמוח מזה תועלת להתגייסוּת. הכשרה מלחמתית נאותה של היהוּדים צריכה לבוא בשני הסקטורים כאחד – בסקטור הצבאי ובסקטור שאינו יכול להתגייס. כבר אמרתי לעיל, כי היה דיון מפורט מאוד בשאלות אלו. אגב, אם כי אמרנו לו שאיננו יכולים ואיננו רוצים לנגוע בשאלות הפוליטיות הוא הדגיש רבות כי הוּא גנרל ואיננו רוצה לעסוק בפוליטיקה. ענינוּ לו שאנו הסתדרוּת ואיננוּ מופיעים בשם האינטרסים הפּוליטיים של הישוּב – זאת עושה הסוכנוּת היהודית, אבל אנו מדברים על דברים הצריכים לענין את שני הצדדים: בטחונה של הארץ והמלחמה.

אנחנוּ, על כל פנים, יצאנוּ בהכרה שלא אפסה התקוה להתקדמוּת בשני שטחים אלה. אגב אורחא, בשיחה שהיתה ממושכת יותר מכפי שחשבנוּ, התעוררה שאלה שלא היה עלינו לעוררה דוקא לפני הגנרל – לשם כך הלכנוּ אל השלטונות האזרחיים – שאלת המעפילים. דיברנוּ גם על המחסור בידים עובדות, הגורמים קושי לגיוּס, וכן על הבזבוּז הרב שבהחזקת פליטים במחנות־הסגר, שהיוּ יכולים להיות להועיל. אחד מאתנוּ נתן גם דוגמה בולטת למדי, כיצד קיבוץ חקלאי שאיננו יכול לעבד את משקו בכוחותיו הוּא, איננו יכול לעמוד בגיוּס חבריו לצבא. וכאן התעורר מאוד הגנרל ואמר שגם העבודה במשק היא מאמץ מלחמתי – וכיצד באים אנו ודורשים ממנו שיתן אנשים לצבא? ענינו: כיצד מחזיקים בעתלית את חברי הקיבוצים אשר הכשירו את עצמם עוד בגולה ומונעים מהם להשתתף במאמץ מלחמתי זה? הוא שמע את דברינו ולא השיב דבר, אך הקשבתו והתענינותו היוּ רבות. מובן, שיחות אינן מחייבות כלוּם; נראה מה יהיה אחריהן.

בפחות שביעת־רצון יצאנוּ מן הראיון השני שהיה קצר ומצוּמצם הרבה יותר. עוררנוּ את שאלת המעפילים, בקשר לחוסר ידים עובדות הגורם להקטנת הייצור ולהפרעות בגיוּס. הצבענוּ גם על אי־הצדק בהחזקת מעפילים במחנות־הסגר. התשוּבות שקיבלנוּ לא היו מעודדות, הן היוּ בעיקר פורמליות. האיש שקיבלנו הודיענו שלא קיוה שנבוא אליו בשאלה זו. הוא ידע שבאים מן ההסתדרות ועל כן חשב שבאים בעניני עבודה, ולכן הזמין לראיון את גרייבס²⁸⁴; לוּ ידע שרוצים לדבר אתו בעניני עליה, היה מזמין את מישהו ממחלקת העליה. אשר לדברינו על הצורך להוציא את המעפילים מעתלית, לתת אפשרות של כניסה ליהוּדים מרומניה ומרוּסיה, ולתת אפשרות להושיט יד־הצלה ליהוּדים הנמצאים עוד בסירות – ענה: בנוגע לרוּסיה הרי עד כמה שידוּע לו אין קשיי עליה באים מאת השלטונות הבריטיים כי אם מאת שלטונות רוּסיה. ובכלל עלינו להבין את הקשיים בעניני עליה. הנה כבר ניתן מספּר של סרטיפיקטים, שגם אותם אי־אפשר לנצל. אשר להעלאת יהוּדים מארצות כמו רומניה, עלינו להבין את הקושי שבהעלאת יהוּדים מארץ הנמצאת תחת שלטונה של גרמניה שיכולה לנצל עליה זאת לטובת אינטרסים ממלכתיים שלה.

ענינו: ממלכות שונות דואגות לנתיניהן שברוּסיה, והממשלה היכולה לדאוג לנו היא הממשלה הבריטית שלה יש מגע עם רוּסיה ועם אותן הממשלות, אשר היהוּדים הפליטים שברוּסיה הן נתיניהן. הדגשנוּ שהחששות שמביעים שמא ישתמשו ביהודים או בעליות יהוּדים לשם אינטרסים מלחמתיים של האויב, נעלמים משוּם־מה כשמדוּבר על בני עמים אחרים שמביאים אותם לארץ־ישראל. יון נמצאת תחת שלטון גרמני ומביאים לכאן יונים. האם אין בכך משום הפליה? ומלבד זאת בידנוּ להיות אחראים יותר לאנשים הבאים הנה מאשר כל שלטון אחר. עמדנוּ בקשרים עם האנשים שהכשירו את עצמם לארץ־ישראל. והאם לא ניתן להם את היכולת לבוא הנה? על קנקנם של העולים היהוּדים קל יותר לתהות. אנו נהיה אחרונים לגרום סכנה כלשהי מצד זה.

ושוב עמד על כך שאנו יודעים כי קיימת פוליטיקה ידועה של הממשלה לגבי עליה בלתי־ליגלית, ומובן שהוּא לא יוּכל לשנותה. על כך ענה לו חבר המשלחת שהוא מבקש שהממשלה לא תעמוד על פוליטיקה שהכריזה עליה פעם; הוּא מבין כי אין פה ענין של עקשנות, אבל יודע גם זאת, שהממשלה האנגלית יש והיא מנהלת מו"מ עם אנשים שקודם שׂמה אותם במאסר. לדוגמה – נאֶהרו.

כאן לא התקדמנוּ הרבה, אמרנוּ את אשר אמרנוּ, ושמענו את אשר שמענו. הוא אמר, שעל שאלות כאלה הוּא אינו יכול כמובן לתת תשוּבה במקום. הוא רשם לפניו להביא את השאלות לפני הסמכוּת הדרוּשה.

השאלה השניה היתה: עזרה למשפחות החיילים. אבל גם ממנה לא יצאנוּ בשלום. לא דרשנו עזרה מהממשלה, אלא דרשנו שהיא תעודד את העזרה העצמית מצד הציבור. ביקשנוּ כי הממשלה תאפשר למוסד מרכזי של הועד־הלאוּמי או למוסדות המוּניציפּליים, להטיל מסים לשם מטרה זו. על כך ענה, כי פירוש הדבר הוּא תוספת משכורת לאיש המשרת את הממשלה הבריטית, וזה עומד בניגוּד למקוּבל. העירונו כי עד כמה שידוּע לנו קיים ניגוּד זה גם באנגליה עצמה, שכמה מוסדות מוניציפאַליים עוזרים שם למשפּחות החיילים. והרי גם אצלנוּ אין זו שאלה של משכורת לחייל, אלא עזרה למשפּחתו. הוא ענה שהשאלה אינה פשוטה כל־כך, והוּא יעביר אותה למקומות הדרוּשים.

לה. 5 במאי 1943, בישיבת מזכּירות מפלגת פועלי ארץ־ישראל    🔗

הממשלה מעונינת בגיוּס, אבל היא גם מעוּנינת בדברים העומדים בסתירה לו. גם אנו מעוּנינים בגיוּס, אבל גם מעונינים בדברים אחרים, והמלחמה עכשיו איננה בעד גיוּס או נגדו, אלא נגד זה שהיהוּדים יוּצאוּ מענינים הקובעים את גורל הארץ, ובכלל זה גם ענין הגיוּס. לפעמים תגוּבה בענין לא גדול כל כך קובעת אחר־כך את ההתנהגוּת בענינים גדולים. זוכר אני, בימי המלחמה הקודמת היה ויכוח אם ילכוּ החיילים היהוּדיים בל"ג בעומר למירון או לא ילכוּ. היה זה ענין חסר־ערך; הממשלה רצתה לאסור זאת, ואנו ראינו בכך ענין פוליטי ממדרגה ראשונה, ומסביב לויכוּח על ענין זה נתגלוּ כל חילוקי־הדעות שהיוּ בתוך הישוּב העברי, אם להרכין ראש לכל מה שהממשלה מצווה או לא. לדעתי – נסיון להיסוג בענין זה שבו נעשוּ צעדים מעליבים ומשפּילים כלפי הסוכנות והמוסדות הלאוּמיים²⁸⁵, – פּגיעה גדולה היא לעצמנוּ במו ידינוּ. כי מה בעצם אומר מכתב התשוּבה של הממשלה? – הכל בסדר, אין ולא היה שינוּי. מסכים אני לדברים שאין שינוּי ולא היה. השלטונות באמת הפריעוּ כל הזמן לגיוּס. אילוּ היה הגיוּס ענין יחידי בארץ ולא היתה לנו מלחמה פוליטית על כבודנוּ, על זכוּיותינוּ, על עתידנוּ, הייתי מסכים למשה שרתוק: קיים רק ענין הגיוּס, אנו מעוּנינים בזה ובזאת – ובכן נלך בדרך זו. אך אין הדבר כך. אני רואה בכך פתח לדברים חמוּרים הרבה יותר. אני רואה ענין זה כחמוּר הרבה יותר מאשר ענין הפּגיעה בגיוּס. לכן אני מתנגד להיאחזותנוּ בקטע שעליו דיבר משה לאמור: אנוּ מניחים כך וכך – ובכך ייגמר הענין, יינתן אות לממשלה ונצדיק את אשר אמר מק־מייכל²⁸⁶ לחוּגים שונים: “אנוּ יודעים את הארץ הזאת, אנוּ נקבע את הפוליטיקה שלנוּ. היהוּדים ימחוּ, הם ישלימוּ, אוּלי נצטרך לומר להם מלה טובה, אבל הם ישלימוּ”. אני מתנגד לדרך זו. פּה יש “קאזוס באֶלי” חמור מאוד.

לדעתי, אסוּר לנוּ להילחם בגיוּס. אנו בעד גיוּס, עלינו להמשיך בו. אגב, את סגירת לשכות הגיוּס לא ראיתי מלכתחילה כדרך נכונה של מלחמה. לאחר סגירתן קשה לי לומר, כיצד לצאת מענין זה. מכל מקום מתנגד אני למלחמה בגיוּס. אנו טענוּ תמיד שאנוּ מתגייסים לא בשביל אחרים. בסגירתנוּ את לשכות הגיוּס, הפסקנוּ לא רק את הגיוּס לצבא. בלשכות אלו היוּ מתגייסים גם לנוטרות, גם לפלמ“ח, גם לשירותים אחרים. לדידי השאלה היא, אם המלחמה על כבודנוּ בענין זה היא דרך סגירת לשכות־הגיוּס או לא. ואינני דן על עצם הסגירה, מהיותה מעשה שכבר נעשה, אלא על דרך המלחמה. ואני שואל: האם דבר כסגירת לשכות הגיוּס מלחמה הוּא או לא? אינני בטוּח, אם למעשה לא מילאתי בכך את רצון הממשלה. זהוּ מין “פּאַסיב רסיסטנס”²⁸⁷, שיש בו פּאסיביוּת ואין בו רסיסטנס. ועלינוּ ללכת בדרך, שיהיה בה רסיסטנס. אני רוצה להביע עוד חשש: אנוּ נתונים במצב עדין מאוד: תעמוּלה גלוּיה נגד הגיוּס לא נוּכל לעשות. יש אנשים הרוצים להתגייס, אני מכיר כאלה, ואם נהיה פסיביים, הם יתגייסוּ. אמנם, בלי לשכות־הגיוּס שלנוּ, תהיה ירידה גדולה מאוד בגיוּס, אך יוּסבר למי שטעוּן הסברה שזאת היא ירידה טבעית, שאמנם סגירת לשכות־הגיוּס הזיקה במשהו, אבל ההתנדבוּת יכולה להימשך גם בלעדי הסוכנוּת. בפסיביוּת בלבד לא די. עלינוּ להמשיך בגיוּס, גם בגיוּס לצבא – לעת־עתה בפנים, ולא למסור את האנשים לצבא. נפעל שיהיה גיוּס. מי שירצה להתגייס, ילך למקום מסוּיים להתגייס. לדעתי, זה יכול להיות גורם מדרבן להתגייסוּת, אם נעשה אותה בכוחותינוּ. את האנשים נחלק לשני חלקים: חלק שאפשר לגייסו למעשה, – נוער ואנשים שאינם זקוקים לתמיכה במשפחותיהם – אותם נחזיק באחד המקומות שלנו בצורה של פלמ”ח, כדי למסור אותם אחר־כך לצבא. למבוגרים יותר, בעלי משפחות הזקוּקים לתמיכה במשפּחותיהם – נמצא צוּרה אחרת: גיוּס זמני, פעם־פעמיים בשבוע לשעות מסוּימות, כדי שגם הם יהיוּ קשוּרים בנימים ארגוּניות מסוּימות, ואנוּ נדע, כי לרשוּתנוּ עומדים בשביל הצבא אנשים המוּכנים לגיוּס. כאשר יעמוד לרשותנו מספר מסוים, גם נודיע לשלטונות הצבא שנרשמו אצלנו כך וכך מאות אנשים לגיוס לצבא, ולרגל חוסר השיתוף בינינו לבין השלטונות בענין זה, אין אנו רואים, לצערנו, דרך כיצד למסור אותם לגיוס. לשם חידוש הגיוס דרוש משטר של גיוּס בארץ, ולסוכנות היהודית צריך שתינתן האפשרות לגייס אנשים מחדש בהבטחה שלא יישנו העלבונות, שהיוּ קודם לכן, כלפי המתגייסים, אם לא יסכימו לכך, לא יחודש הגיוּס.

אמנם, יש כאן מעין סתירה: אנו מגייסים אנשים לצבא, אך איננו מוסרים אותם לגיוּס; אנו מנהלים תעמולת־גיוּס ודורשים מהאנשים להתגייס אצלנו עפ"י הצו, כדי לעמוד לשירות הצבא רק במקרה ובשעה שהיחסים יסודרו, ואם לא – הם יעמדו לרשות פנימית. אבל אם לא נלך בדרך זו, נפסיק את הגיוס. להפסיקו – קל מאוד; לחדשו – קשה הרבה יותר. אבל זוהי דרך של מלחמה. אַל לנו ללכת בדרך של פסיביות בלבד, כי בסופו של דבר תהיה התנדבות בלעדינו, אמנם, קטנה, אבל תהיה.

כן צריכה להיות תשובה בנוגע להתעללות בחיילים. יש שתי דרכים לתשובה. האחת, שעירית תל־אביב צריכה להודיע לבית־ההארחה, שם הוּכּוּ החיילים, שלאחר התנהגוּתם זו אין תל־אביב רוצה לשכּן אותם בתוכה. אך אינני בטוּח, אם העיריה תסכים למחות בצוּרה כזאת, ואז צריכה להיות תגוּבה בדרך אחרת, ע"י מחאה בצורה חריפה ביותר מטעם הסוכנות.

ובסיכום: יש לדרוש מהממשלה הבטחה, כי לא יישנוּ מקרים של חיפּוּשׂים ושל הפרעות לגיוּס. לא נדרוש את ביטוּל החוק, אלא שתהיה הודעה מטעם השלטונות שלא יפריעוּ למהלך הגיוּס וליצירת אוירה של גיוּס לפי הבנתה של הסוכנות.

לו. 18 בינוּאַר 1944, בועידת הקיבוץ המאוּחד.    🔗

אפתח בפירוּט תביעתי מאת הקיבוץ:

א. אימוני־יתר של חברי הקיבוץ בהיותם בתוך המשק. אין ערך רב לאימונים הזמניים בקורסים, אם בשוּב החבר למשק משתכחת תורתו.

ב. שימוש־יתר בנוטרים למטרתם, כלומר – להעסיקם פחות בעבודת המשק. הגבּרת הגיוּס ל“מחנות”²⁸⁸ והקדשת כוחות לשם כך.

ג. המשכת המאמצים אשר הקיבוץ, בעיקר, נטל בהם את חלק הארי.

ד. הגבּרת הגיוּס לצבא, השתתפוּת בהקמת תנוּעת־התגייסוּת מחוּדשת.

אלה הם ארבעת הדברים הפשוטים והממשיים, שהייתי מציע לועידת הקיבוּץ. אלה הם דברים הדורשים מאמצים על־אנושיים, וכוחות מעל לאלה שיש לנו. והדבר כרוך עוד בשני דברים:

א) הרגשה שאנו עומדים לפני אפשרוּיות גדולות, ולפני מצבים שיכריחונו להשתמש שוב בכל כוחותינו;

ב) הערכה לכל צורה וצורה שאותה לובש הכוח העברי, הרגשה של אחוות צורותיו השונות.

חברים רבים דיברו על הרגשת קיפוח: הם בודדים. הרגשה זאת אינה נובעת מתוך כך שישנה זרות להגנה או לאחת מצורותיה. יש לנו חברים המתמסרים לאחד הכוחות האלה והם רואים אותו כאחד ויחידי. זה מוכרח להביא לידי הרגשות קיפוּח, לידי ניגוּדים מיותרים. כשם שהתנגדתי תמיד לתופעה שהמגוּיסים לצבא ראוּ את עצמם בתקוּפה ידוּעה כיחידים הנושאים את הדגל של מלחמת היהוּדים, כן אביע התנגדוּת, אם מישהו ירצה לראות את ה“מחנות” כהגנה כולה. הם חלק מן ההגנה. הם יהיוּ, אולי, אותו גרעין שיעשה גם את יתר חלקי־ההגנה ליעילים יותר, אבל אין הם באים במקום ההגנה כולה. ואין מקום להתחרות בין יחידותינו.

אתנגד לכך, שייחדו תפקידים לכל חלק וחלק. נכון הדבר, שבתקופה מסוימת ובמצב מסוים ממלא כל חלק תפקיד מסוים. בתקופת אל־עלמיין היו אנשי ה“מחנות” צריכים להתכונן להשתתפוּת במלחמה, והם גם נתנו במצבים מסוימים את חלקם במלחמה. אינני יודע אם לא יחזרו מצבים כאלה, לאו דוקא בארץ. כשהצענו בשעתו שיתוף כוחות מתוך הישוב לעזרה במלחמה, שהיתה עלוּלה להתפתח למלחמה פרטיזנית יהוּדית²⁸⁹ – אילו ניתן לנו הדבר, כי אז היו חברי ה“מחנות” משתתפים במלחמה. המלחמה טרם נגמרה ועוד איננו יודעים מה צפוּי לנו.

חיילינו משתתפים במלחמת היהודים גם מבחינת ההגנה בארץ. ההתעמקוּ החברים בענין רמת־הכובש²⁹⁰ ובעמידתנוּ שם? הדברים עוד עלוּלים לחזור בצורה קשה הרבה יותר מכפי שהיה ברמת־הכובש. איני יודע, אם זה יידחה עד סוף המלחמה, ואפשר יתרחש לפני כן. אני יודע, למשל, כי הערבים בארץ ובארצות השכנות מדברים על כך, שיתכן כי בסוף תקופת הספר הלבן, אם יהיה המשך לעליה היהודית, בניגוד להתחייבות הכלולה באותו ספר לבן, יצטרכו להביא להתקוממות ערבית. כן מדברים על צורות שונות של מלחמה להבטחת פּירוּק הנשק היהוּדי, לבל יוּכלוּ היהוּדים להילחם על זכוּיותיהם. הערבים מסתמכים על כך, שישנן מדינות ערביות מסביב, וצריך יהיה רק להראות אות והמלחמה תתלקח. איני יודע, אם היא תתלקח בסוף תקופת הספר הלבן או לאחריה, אבל היא עלולה להתלקח. ועלינו להתעמק יפה בענין זה שקרה לנו עכשיו, כאשר רצו להקדים ולהכניע אותנו, למען לא נעיז, בבוא השעה, לפעול. כי זה היה התפקיד שנועד למאורע רמת־הכובש. היה זה נסיון לפרוק מעלינו את הנשק, למען נדע איזה כוחות עומדים נגדנו. ובנסיון זה ברמת־הכובש עמדנוּ. בכוח מה עמדנו? מי עמד לנו? עמד לנו כל כוחו של הישוב העברי, לכל צורותיו. איני יודע, מה הכריע יותר – אם העמידה של רמת־הכובש עצמה, עירנותה של הסביבה, הסולדריוּת של הישוב כולו, או אותה תגובה שהיתה ברחבי הצבא באיטליה, במלטה, בקפריסין, בבנגאַזי ובארץ־ישראל. ואוּלי הכריעה העובדה, שמפקדים גבוהים נאלצו לדרוש מהמיפקדה לבל יישנו עוד דברים כאלה, כי זה מעורר סערה גדולה בקרב החיילים, ומעמיד בספק את האפשרות להשתמש בהם במילוי תפקידים במקומות שונים. האם חקר מישהו את חלקם של החיילים בהגנה מפני ההתקפה על רמת־הכובש? זה היה במאורע רמת־הכובש וזה עשוי להיות גם במקרים אחרים. אין ספק, שהחייל העברי נכון להשתתף במלחמה כאשר תינתן לו האפשרות לכך, וכאשר ייקרא – ישתתף בהגנת הארץ במידת יכולתו.

עלינו לזכור כי הגנתנו מורכבת בכל התקופות משני יסודות. אין אנו כוח עצום כל־כך, שהוא בלבד יעמוד לנו, ועל־כן חייבים אנו לדאוג עוד לדבר אחד – שהכוח המתנגד לנו לא יוכל להשתמש בכל האמצעים שיש בידו. ויש בידו אמצעים רבים. ראינו אותם גם בתקופה זו. ראינו את המגמות לסילוף מציאותנו, דרכנוּ, התנהגותנו, סילוף השתתפותנו במלחמה ומטרות הגנתנו, וסילוף מטרות הציונוּת. האם יש נשק טוב יותר למניעת סילופים אלה מהשתתפותנו בצבא ובמלחמה? לא לשם כך בלבד התנדבנו, אבל גם זאת עלינו להביא בחשבון.

החייל שלנו הוא איש ההגנה. איש ההגנה שלנו יכול להיות חייל. אין התחרות בין שני אלה. ואנו זקוקים מאוד לאחוות נושאי הכוח העברי, כשם שהיתה בסוף המלחמה הקודמת. זוכר אני היטב, כאשר היינו בגדוד וחברינו היו במשטרה²⁹¹ ויחד ייסדנוּ את ההגנה; לא הרגשנו ניגוּד בין זה לזה. טרומפלדור, שהלך לתל־חי, בא לגדוד ודרש: אַל תתפרקו, עימדו על משמרתכם! “השומר”, שנשא את דגל ההגנה באותם הימים, שלח את חבריו למשטרה. במדים ובלי־מדים נשאנו כולנו יחד את דגל ההגנה העברית. וכן גם עכשיו. אלא מה? יש שאנו חייבים להימצא בחו“ל. ואני שואל: אם יינתן עכשיו לחיילינוּ להימצא בחו”ל ולהילחם יחד עם היהודים המסתתרים עדיין – ואני מקוה שיש כאלה – ביערות ובביצות ונלחמים על נפשם, האם לא נלך לזאת? יש אחדוּת ושלמוּת בכל צורות ההגנה העברית. הצבא הוא הגנה עברית. המשטרה היא הגנה עברית. הנוטרוּת היא ודאי הגנה עברית. כמובן, איננו יכולים לחשוף חזיתות ולהביא לכך שכולנו ניבלע בתוך חזית אחת. גם במלחמות של עמים גדולים, שיש להם צבאות רבים, אין חושׂפים חזית אחת בגלל השניה. אבל אני אומר: יש לנוּ חיל־מצב בארץ – הנוֹטרוּת, הישוב העברי.

אין ניתנת לנו עדיין האפשרות להשתתף במלחמה כלוחמים. אבל אם דבר זה יינתן לנו – יהיו הגדודים שלנו הראשונים שיהיו מסוגלים לעמוד כגרעין לוחם בחזית.

יש עוד בארץ מי שיתגייס, ולאו דוקא מן הקיבוצים. עוד לא היה גיוס שהתנועה הקיבוצית וההתישבות העובדת בכלל וההסתדרות לא הרימו אותו. אנו זקוקים עכשיו לתנועת־גיוּס מחודשת להחזקת עמדותינו הקיימות ולכיבוש עמדות חדשות בצבא. מגייסים עכשיו חמש מאות איש ומאַמנים אותם בסירות פּלישה. לוקחים לשם כך את האנשים שהיוּ בפלוגות החפּרים ועבדו כסבּלים בנמל. מאתיים איש חסרים כדי שתהיה זו פלוגה עברית להשתתפוּת במלחמה. אם לא יבואו מאתיים יהוּדים, יגייסוּ ערבים מסוּריה, שיהווּ את מחצית הפלוגה, והיא תחדל להיות עברית, והשתתפותה במלחמה תחדל להיות עברית, ותהפוך לפלשתינאית. האם חייבים אנו לעשות זאת או לא? אם יש לנו פלוגות בחו"ל, המשתתפות במלחמה, והן עלוּלות להתפרק אם לא תינתן להן תוספת – החייבים אנו לדאוג להן או לא?

חיילינו בחו“ל ממלאים עכשיו אחד התפקידים במלחמתנו, מלחמת היהודים, ששום חלק אחר לא יוכל לעשותו, – תפקיד של פגישה ומגע עם היהודים בגולה. אילו יכולנו לשלוח עכשיו לגולה מאות שליחים – האם לא היינו שולחים אותם? והאם שליחוּתם של חיילינו גרועה משליחוּת אחרת? מי יודע אם גורלנוּ אחרי המלחמה לא ייקבע על ידי עובדת רצונם של היהודים משארית הפּליטה לעלות לארץ־ישראל. כבר היוּ פגישות עם שארית הגולה, שבהן לא נתגלה כל־כך הלהט לציון. והרבה מאד עלול להיקבע ע”י תוכן חוויותיהם של היהודים לכשישתחררו ע“י הצבא הכובש, ופגישתם עם יהודים לוחמים עשויה להיות אחד הדברים המכריעים, הגורליים. יש תנועות הקונות ע”י כך את עולמן. ראיתי באמריקה את השפּעת ה“בוּנד” הניכרת עד היום. ראיתי מה מקשר את כל היהודים האלה לתנועה זו. ב־1905 השתתף ה“בּוּנד” בהגנה, אמנם גם ראשוני “השומר” השתתפו בהגנה בהוֹמל, אולם ה“בּוּנד” עמד בראש ההגנה היהודית ברחבי רוסיה, בערים ובעיירות, וזה קשר אליו את היהודים. מי יודע אם ההתרשמוּת של פגישה עם לוחמים יהודים, עם כוח יהודי, אינה עשוּיה להכריע בהלך־רוחם של יהודים אלה גם לאחר המלחמה. שליחוּת ציונית ממדרגה ראשונה, ששוּם חלק מאתנו לא ניתן לו לעשותה, עושים חיילים אלה הנמצאים עכשיו באירופּה. הם עושים שליחוּת ישרה בעניני הגנה, בדיוּק כמו ברמת־הכובש; הם עושים שליחוּיות אחרות, והם קשוּרים קשר בל יינתק עם כל מה שאנו עושים בארץ.

עלינו לראות את כל צורות ההגנה כשווֹת, כמאוחדות, כעוזרות זו לזו. גידולנו בצבא צריך לחזק את הרגשת איש ה“מחנות”, כשם שהעמידה בארץ צריכה לחזק את הרגשת החייל העברי. הצבא, הנוטרות, מחנות העבודה – אלו הן צורות שונות של דבר אחד. חזיתנו רחבה מאוד, רבת־פנים, ואיננו יכולים להתייחד בגיזרה אחת, אלא חייבים להתפּשט בכל גיזרותיה. לא יהיה ערך לחייל המגוּיס שלנו, אם לא נלווה אותו בהרחבה, ביעוּל של ההגנה. עלינו לחזק את חיל הנוטרים. אנו עומדים לפני סכנה של אָבדן העמדה החשובה הזאת שרכשנו לנו בימי המאורעות. עוד לפני שבועות מעטים עמדה להיערך התנקשות רצינית בכוח זה. יחד עם הדיפת הפגיעה ברמת־הכובש נהדפה גם התכנית הזאת של התנקשות בחיל הנוטרים. אך למען נשמור עליו צריך לשקוד על רמתו. את כל הדברים האלה אנו חייבים להעמיד לא זה לעומת זה, אלא לעשות הכל יחד. מתוך עשיית כל הדברים יחד, יגדל כוחו של ציבורנו. נעשה כל אחד במסגרתו, אבל ביחד. דרושים הערכה הדדית ומאמצים מאוחדים.

לז. אוקטובר 1944, במסיבת עתונאים.    🔗

השגנו דבר ממשי מאוד – הוּקמה הבריגדה²⁹². היא יכולה לפעול באופן עצמאי, היא כוללת את כל סוגי הנשק והשירותים. מיניסטריון המלחמה הבּריטי הכיר בזכוּתנוּ גם לפיקוּד עברי. מפקד הבּריגדה החדש הוּא יהוּדי בריטי וחייל טוב. פעולות ארגון הבריגדה נעשות במרץ רב ובמהירות לא מצויה. הבריגדה תשתתף במלחמה בגרמנים.

יש לנוּ ידיעות על היהוּדים באירופּה גם בחלקים שעודם כבוּשים בידי הנאצים וגם בחלקים שכבר שוחררו. יהודים רבים הושמדו, אך רבים גם נשארו. יש רושם כי נשארו יותר מכפי שאפשר היה לשער לפי היקף ההשמדה. סבוּרים כי ברוּסיה נשארו שנים–שנים וחצי מיליון מתוך ארבעת המיליונים שהיו לפני המלחמה. אפשר שגם בגרמניה נשארו יהודים יותר משהיינוּ סבורים עד היום. אולם אין בידינו מספּרים. חשבוּ שבצרפת נשארו רק כמאה אלף, מתברר כי המספר גדול יותר, כ־200–150 אלף. יש לציין את העזרה הגדולה שהוגשה ליהודים על־ידי התושבים הנוצרים בצרפת, בבלגיה ובהולנד.

הגיוּס לבריגדה נתקל בקשיים. האנגלים טוענים כי אין לפורר חטיבות לוחמות ולהוציא מהן חיילים יהודים לבריגדה. זה עלול להזיק למאמץ הצבאי. גם הפולנים טוענים כי למעשה מצטמצם ענין הגיוס בשתי ארצות בלבד: ארץ־ישראל ואנגליה. אמנם הוסכם על הבריגדה כעל חיל יהודי ולא רק ארץ־ישראלי, וכל יהודי יכול להצטרף אליו. אוּלם, כפי הנראה יהיה זה בעיקר חיל ארצישראלי. היה דיוּן על הדגל ויש בטחון, כי יהיה דגל עברי לבריגדה.

ברור, כי הושג דבר חשוב אחד: הוכרנו כאוּמה לוחמת. ובפעם הראשונה הוּכרה גם הסוכנות היהודית כמוסמכת יחידה לטפּל בענין צבאי זה. את היהודים הבאים למיניסטריון־המלחמה לשם התגייסוּת מפנים לסוכנוּת היהודית.

שני דברים פּוליטיים חשוּבים הוּשׂגוּ: הכרת האוּמה כעם לוחם והכרת הסוכנוּת היהוּדית כנציגוּת רשמית של העם. השאלה היא: מה כוחנוּ בהגשמה? בעולם הגדול היה הד עצום ונכונוּת רבה להתגייסות לבריגדה. בארגנטינה, בדרום־אפריקה וגם באנגליה קמה תנועת־התנדבות. לא כן בארץ ישראל. והדבר מדאיג מאוד. מהחטיבות הלוחמות אי־אפשר להוציא את כל האנשים. ויש, איפוא, הכרח בתוספת גיוס של 2000 איש. אין לשכוח כי מלבד זאת נחוּצה גם רזרבה, ועל כן יש להתחיל מיד בגיוּס.

מקוים כי בעוד חדשיים תצא הבּריגדה לחזית. ההתלהבוּת לבריגדה גדלה והולכת בין חיילינו. ראיתי זאת בהיותי עתה אי־שם בדרכי לארץ. אך השאלה המנקרת בלב רבים היא מה יהא על משפחות המגוּיסים.

יש עוד בעיה:

הפעוּלה בקושטא²⁹³ הצילה רבים ברומניה, בבוּלגריה וגם בהוּנגריה. ישנם בצרפת עשרות אלפי ילדים יהוּדים יתומים. חלק מהם נמצא במוסדות קתוליים ויש לדאוג מיד לעתידם.

יש השואלים אם הקמת הבריגדה היא אות לבאות, ואם תשפיע על פתרון הבעיות היהודיות הסבוכות. אין שום הבטחות בענינים פוליטיים. יש עשרות תכניות והצעות, אך כששואלים מישהוּ מהמדינאים בבריטניה אם כבר דנו בעניננו, עונים: עוד לא! לא ידונו בעניננו בלי צ’רצ’יל.

הסכנה הגדולה ביותר היא בהכשלה מבפנים. “כיצד אתם מרשים מעשי־טירור כאלה?” – נשמעת הטענה בפי רבים באנגליה. “התדעוּ כי על־ידי מעשי רצח של בריטים אתם מפסידים את אהדת העם הבריטי?” בעצם ידינוּ אנוּ מחבּלים בעתידנוּ, בעתיד הציונוּת! אין עוד מקום למאמרים המגנים את מעשי־הטירור! המלחמה בעושי הטירור לא תיעשה על־ידי חלק אחד של הישוב בלבד. אם נוכרח לצאת ולהילחם במחוללי המעשים המטורפים והמזיקים האלה נעשה זאת אם נדע כי זוהי מלחמת הישוב כולו.

העם היהודי עומד לפני הכרעות גדולות. לא ידוע מתי תסתיים המלחמה. אך עלינו לחזק את האהדה לציונות ולא להרסה ע"י מעשים מטורפים. יש להודיע לישוב היהוּדי, כי אם לא יעמוד בכל כוחו, למעשה, נגד מעשי הטירוף, הרי הוא גורם לסילוף דמות הישוב ולסיכון עתידנו.

לח. 17 באוקטובר 1944, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל    🔗

במצבנוּ הפוליטי לא חל שינוי. אמנם בענין הבריגדה נתגלה יחס טוב מאוד אלינו במיניסטריון המלחמה, אך אין זה בא ללמד על היחס לענין הציוני ולעניננוּ בכללו. יש התנגדוּת רבה לנוּ, גם בענין החטיבה היהוּדית הלוחמת. נתקלנו בקשיים גדולים ובהפרעות רבות, ואם בכל־זאת ניתן לנו הדבר, הרי זה מראה שבשעת הכרעה – לא מתנגדים אלה הם המכריעים.

בענין הבריגדה. בשלב מסוּים, כאשר הכל כבר היוּ מיואשים – נמצא “משוגע” אחד לענין זה, והוּא משה שרתוק, שנשאר איתן באמונתו, והנה החליט לכתוב מכתב לצ’רצ’יל, שסיוּמו היה: “האומנם לא תכיר, כי יש זכוּת ליהוּדים שהדגל היהוּדי יתנוסס במלחמה זו עם היטלר?” על מכתב זה נתקבלה תשוּבת צ’רצ’יל בכבודו ובעצמו, ולאחר זמן קצר מאוד, והיא:

א) “בענין החי”ל – יתקשר אתכם מיניסטריון המלחמה בימים הקרובים;

ב) בענין הדגל – שלחוּ־נא את ציוּר הדגל". לאחר זאת עברוּ עשרה ימים ואין קול ואין קשב; משה ישב לכתוב מכתב למיניסטר המלחמה, והנה נפתחה הדלת ושליח המיניסטריון הביא הזמנה לשיחה למחרת היום בענין החטיבה. אז החל הענין לזוז. המשא והמתן היה אנושי, יפה, אבל נתקלנו בכמה קשיים. ההחלטה היתה ברורה, שזו צריכה להיות יחידה יהוּדית, ולא פלשתינאית; יש לגייס יהוּדים מכל הארצות שבהן אפשר לעשות זאת. אולם בישיבה השניה החלה נסיגה: כן, ההחלטה קיימת, לא עירערו עליה, אבל מיניסטריון המלחמה מתנגד לגיוּס פה ושם; הנה ארצות המזרח – שם אסור לגייס יהוּדים, כי מתקיימת עתה ועידת נציגי הארצות הערביות; ברומניה ובבולגריה – הענינים מסובכים; נשארה רק איטליה, ועוד יראוּ מה יהיה בצרפת ובמאוריציוס ומה יהיה על הפליטים היהוּדים מפולין הנמצאים באנגליה. זה הוּסכם שחור על גבי לבן. אחרי זמן־מה הודיע מיניסטריון המלחמה שהוא מתנגד לגיוּס בכל ארץ – מחוּץ לארץ־ישראל, אנגליה ומאוריציוס. התקוממנוּ לכך, ואז הודיעו לנוּ: אין אנוּ אלא גנראלים, איננוּ עוסקים בפוליטיקה, בזאת עוסקים מיניסטריון־החוץ ומיניסטריון המושבות. ראינוּ גם כאן את היד המפריעה.

ראינו עוד דבר אחד: שאזנם קשוּבה לכל הסתה נגדנוּ, ביחוד אם היא באה ממקורות יהודיים, וישנם גופים יהוּדיים שאינם נרתעים מלהסית נגדנוּ. כאשר נדפסוּ ב“טיימס” מכתביהם של ברונו כהן והנריכּס, לא היה קשה להוכיח שאין לאנשים אלה כל משקל בציבוּריוּת היהוּדית. לא כן כשמופיעה ההסתדרות הציונית החדשה²⁹⁴ וטוענת: הסוכנוּת היהוּדית אינה בא־כוח העם היהוּדי, זו היא מפלגה, ואנוּ מתנגדים לכך, שתכירו בה כפארטנר היחידי בעניני הגיוּס, – האנגלים מתיחסים לזאת ברצינוּת. אמנם, לאחר דין־ודברים עם מיניסטריון המלחמה באה החלטת המיניסטר להודיע להסתדרוּת הציונית החדשה, שהם מכירים בגוּף מרכזי אחד – הסוכנות היהוּדית לארץ־ישראל, ואם יש להם דברים בענין הגיוּס, עליהם לפנות לסוכנוּת. זה נרשם בפרוטוקול.

כל המטפל בענינינוּ העיקריים באיזה משרד בלונדון, עלוּל לקבל רושם שמצבנוּ לא טוב, פה ושם נתקלים בפקידים השמים מכשולים בדרכנוּ ומגלים יחס לא טוב לענינינוּ, אך עלינו לזכור, שלא אלה מכריעים בשאלות היסוד; להם גישה אחרת לענינינוּ. הרושם שלי – וכך היא דעת רבים הקרובים לחוגים אלה – שאין מצבנוּ רע כל־כך. אמנם מדברים הרבה מאוד על חלוּקה²⁹⁵, גם ידידים שלנו מדברים על כך. אחד התפקידים שלפנינו הוא לחסן את אנשינו לבל יקבלו פתרונות מסוכנים ואל ישלימו אתם.

איתנה היא עמדתו של ד“ר וייצמן, הוּא חי כולו בעניני הציונוּת, הוא רואה נכונה מה הן הנקוּדות העיקריות בציונוּת, ומרגיש מה הם צרכי הציונוּת עכשיו. לפניו פתוּחות כל הדלתות, ויש אליו יחס כבוד והערצה מצד כל החוּגים האנגליים, וביחוּד מצד צ’רצ’יל. וייצמן נחשב לא רק כציוני גדול, אלא גם כאדם גדול. להרבה אנגלים רמי־מעלה כבוד הוא לדבר עם וייצמן. התרשמתי שערכו של וייצמן עלה בהרבה דוקא בתקופת המלחמה, בה מילא תפקיד לא־קטן כאיש־מדע. זכוּרה לרבים ההתקפה ב”המשקיף“²⁹⁶ על וייצמן, על אשר בראיונו עם נשיא ארה”ב דיבר לא על הענינים הציוניים, אלא על עניני גוּמי. נתברר לי קצת מה היה הענין. יש החושבים שאותו ביקוּר של וייצמן באמריקה הביא תרוּמה עצומה למאמץ המלחמה. נתגלוּ קשיים רבים בייצור הגומי, וויצמן נקרא אל הנשיא רוזבלט לחיפוּש פתרונות מעשיים לדבר.

אבל עם כל היחס החיוּבי לוייצמן, הוא רואה את עצמו כמעט אין־אונים לעשות משהו במצב הקיים, כשאין הצעות ממשיות מסוימות. מנסרות בחלל תכניות שונות לגבינו, אבל הקאַבינט אינו מגיע לדיוּן בהן. בכלל, עניננוּ לא יהיה נידון בלי צ’רצ’יל, העסוק הרבה בנסיעות ממקום למקום, אפילו לא ענין הדגל של החי"ל, מפני שצ’רצ’יל רוצה להחליט בעצמו. משוּם־כך אין עוד דגל לחטיבה. אמנם יש החלטה עקרונית שהדגל צריך להיות ציוני, אך יש עוד להחליט אם היוניון־ג’ק יהיה בפינתו או לא. ואם בענין קטן זה מחכים להכרעתו של צ’רצ’יל, קל וחומר בענינים גדולים יותר. אומרים שיש עשר־עשרים תכניות לפתרון שאלת ארץ־ישראל. כשנסעתי מכאן גברוּ החששות בקשר לשמועות על הצעת חלוקה של הארץ, חלוקה רעה בשבילנו. הרושם בלונדון הוּא שאין חשש שמוסד רציני ואנשים רציניים ידונו אפילו על תכנית זו. גם לי רושם כזה.

מענין הבריגדה יש ללמוד גם על דברים אחרים. כשהוחלט על הקמתה טילפן צ’רצ’יל מיד לרוזבלט. זה מוכיח שיש לחץ ידוּע מצד אמריקה לטובתנוּ. אם יתמיד היחס החיוּבי אלינו, הקיים עכשיו באמריקה, אשר התבטא גם בהכרזות ראשיה, יהיה לכך ערך עצום בשבילנו.

באנגליה המשען הבטוּח ביותר לנו היא מפלגת העבודה. ידועה החלטתה של מפלגה זו, וראשיה שומרים לה אמונים. בחודש דצמבר תתכנס ועידת המפלגה, ויש דואגים לכך שעד הועידה תתקבלנה החלטות בסניפי־המפלגה השונים ברוח החלטת המרכז, כדי שזו תהיה לא בלבד הצעת המרכז, אלא גם ביטוּי לרצונם של המוני המפלגה. הם פנוּ אלינו בענין זה; יש סניפים שיש לנוּ השפּעה עליהם, והם ביקשוּנוּ שאנוּ נעוררם לתמוך בנו. הם אָמרוּ לנוּ: עליכם לדאוג לכך שרוּסיה לפחות לא תתנגד למדיניות הציונית, כי היא תהיה גורם במדיניות הבינלאוּמית. השאלה היא מה היא הדרך להשפעה על רוּסיה. על־כל־פּנים במפלגת העבודה יש יחס חיוּבי ונאמנות לעניננוּ, על מפלגת העבודה מביטים כעל מפלגת השלטון בעתיד. ברחבי אנגליה מדברים על אפשרות של נצחון גדול למפלגת העבודה בבחירות. מורגשת התגברות פנימית בה. אין ערך לקומוּניסטים. במפלגת העבודה יש התלבּטוּת גדולה אם להמשיך בקואליציה עם המפלגות האחרות או להופיע לחוד בבחירות. אנשי הממשלה הם בעד המשך הקואליציה. הרוב המכריע במפלגה – נגדה. אם תיבטל הקואליציה – יש לצפות לממשלת פועלים, אבל גם אם תתחזק עמדתם של מוריסון־בּאֶווין לקיים קואליציה – יהיה ערך גדול למפלגת העבודה.

במפלגת העבודה יש עמדה נגד חלוּקה. ידוּע כי ההחלטה שם נתקבלה בהסכמתם של חבריה בקאַבינט המלחמה, על כל פנים אין הם מתנגדים לענין זה.

צ’רצ’יל עצמו – לבו אתנו, כפי שידוע לנו מחוגים קרובים מאוד אליו. גם בין יתר חברי הממשלה נראות נטיות לטובה. מיניסטר המלחמה דיבר בידידות רבה על עניננו. האוירה הפוליטית היא לא רעה בשבילנו. יחד עם זאת המצב הוּא כזה שאי־אפשר לקבל תשוּבה מסוּימת לשאלות. הכל עונים: איני יודע, הקאַבינט לא דן עדיין בענין זה. יש תכניות שונות ויש דעות שונות מן הקצה אל הקצה, אבל דיוּן לא היה.

יש התעניינות רבה בנציב החדש, הלורד גורט. היו שתי פגישות אתו, אחת של וייצמן והשניה של שרתוק. ללורד גורט גישה ישירה לענינים והוא בעל־קשרים באנגליה. יש אומרים שהוא נתמנה כנציב בארץ־ישראל בכוונה שלא יהיה תלוּי כל כך במיניסטר המושבות. בשיחות הוא מתגלה כבעל נטיות ציוניות. על כל פנים לא כבעל נטיות פרו־ערביות. וייצמן דיבר אתו על הניגוּד שבין הספר הלבן לבין התנ“ך, והוא ענה שהתנ”ך יכריע. יתכן שאין חשיבוּת באמירה זו, אך בכל־זאת היא אומרת דבר־מה. הלורד מ., המכירו מקרוב מלא אמון אליו והוא בטוח שהוּא חדור רצון ציוני, ואפשר יהיה לעבוד אתו, ויש להיפגש אתו כציוני. אך אותו לורד מ. ואחרים, שיש להם מגע עם החוּגים הפוליטיים בלונדון, מלאים חרדה, שהמצב באנגליה לגבינוּ עלוּל להשתנות בן־יום מן הקצה אל הקצה. יש סבוּרים כי אם יימשך טירור של יהוּדים בארץ, כמו שהוא כיום, הרי יום אחד יקום איש בפרלמנט ויתחיל לשאול שאלות בענין היהוּדים והטירור, ויכול להיווצר מצב כזה, ששוּם ידיד משלנוּ לא יעיז לפצות פיו. באותם הימים, כשנתקבלו ידיעות מן הארץ על מעשי הטירור, היוּ אנשינוּ מתהלכים כאבלים, והיה רושם שקרה אסון גדול. אין מבינים מה קרה לישוב זה. היוּ שאמרוּ לי: מה, אלה אינם ציונים, האם אי־אפשר להסביר להם את הסכנה לציונות הכרוּכה בטרור? יש לעשות הכל כדי שדבר זה יפסק. הלורד מ. פנה אלי בזו הלשון: שמע, אליהו גולומב, תמצא דרך אליהם ותמסור להם בשמי את גודל הסכנה שבדבר, ואז הם ירתעו ממעשיהם. והיו כאלה שאמרוּ לי: תעשו הכל כדי שייפסק הטירור, כי זה עלול להיות בנפש הציונוּת.

לט. 15 במאי 1945, בישיבת מזכירות מפלגת פועלי ארץ־ישראל.    🔗

בנוגע לבריגדה, אַל לנוּ לחשב חישוּבים פּוליטיים יתירים אלא לומר את אשר עם לבבנו. שכן אם לא נעשה כך, אנו עלולים להחמיץ את השעה. עלינו לומר: אנו רואים את קיוּם הבריגדה בעתיד בתפקידי כיבוּש²⁹⁷ ובתפקיד של חיל־משמר בארץ־ישראל. אַל לנו להצניע את רצוננו זה מחשש שיבולע לענין.

את ענין השתתפותה של הבריגדה היהודית בחיל־הכיבוש אני רואה כהמשך להשתתפותה במלחמה. המלחמה בגרמניה לא נגמרה – היא עוד תלבש צורות שונות. ומלחמתנו אנו בוַדאי לא נגמרה. מי זה אומר שבגרמניה אין יהודים? – יש שם יהודים, על־כל־פנים עשרות אלפים, ואליהם לא נגיע בשום אופן בדרך אחרת. אינני בטוח אם נגיע גם בדרך זו, אך דרך זו לפחות יש לה סיכוּי. יש לנו ענין רב להגיע ליהודים אלה. אם יש ענין לחיילים יהודים להיות באיזו ארץ שהיא מחוץ לארץ־ישראל – הרי זו גרמניה. יש ענין ליהודים להבליט שגרמניה לא הצליחה להשמידנו, שיהודים קיימים. ויהודים משתתפים במלחמה זו ובנצחון על גרמניה.

אם יחזירו את הבריגדה לארץ־ישראל, לא נציע אותה לתפקיד של חיל־כיבוש. אבל אנו יודעים, שהיא לא תוחזר אלינוּ כל־כך מהר. גם אם יחליטו לקיים אותה להבא, ירצו לפי שעה להחזיק אותה בחוץ־לארץ, ואם בחוץ־לארץ – מוטב שיהיה זה לפחות מקום, שיש לנו ענין להיות בו.

אשר לגיוס – אינני יודע אם הוא אפשרי. לא היו לי חששות בענין זה אילו יכול היה הישוּב לראות איך חיים אנשי הבריגדה – ואפילוּ הפּצוּעים, שהגיעו אתמול ארצה – את ענין המלחמה ואת עצם היותם חיילי הבריגדה. אפילו אני לא תיארתי לעצמי את הדבר במידה כזאת. בין הפצועים יש כאלה שפצעיהם קשים – קטועי־יד וקטועי־רגל – ואף על פי כן דיברו עם הבריגדיר, שבא לבקר אותם בבית־החולים, רק על גורל הבריגדה, וטענו כל הזמן שהם רוצים לחזור ולהשתתף אתה בחיל־הכיבוּש בגרמניה. זהו גילוּי של אינסטינקט טבעי.

 

העפלה והצלה    🔗

בתחילת נובמבבּר 1940 נעצרו ע“י המשטרה והוּבאוּ לנמל חיפה שלוש אניות: “פּאַסיפיק”, “מילוס” ו”אטלנטיק" ובהן כ-3600 מעפּילים. הממשלה החליטה להגלות את המעפּילים לאי מאוּריציוּס. כ-1800 איש מהמעפּילים הועברו לאניה “פּטריה”, לשם שילוּחם מהארץ. סמוּך למועד הפלגתה, בבוקר 25 בנובמבר 1940, הופצצה “פּטריה” ע“י שליחי ההגנה, בעזרת המעפּילים. למעלה מ-200 איש טבעוּ או ניספוּ. יתרם עלוּ לחוף, לאחר מו”מ עם שלטונות לונדון הוּתרוּ להישאר בארץ.

יתר המעפּילים הוּרדוּ תחילה למחנה מעצר בעטלית ומשם הוּבלוּ, לאחר התנגדוּת נמרצת ונואשת, לאניות גירוּש ושוּלחוּ למאוריציוּס, ב-9 בדצמבר 1940.

א. 21 בנובמבר 1940, בישיבת הועד הפוליטית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

דאגתנו צריכה להיות מוּפנית לא לאי-עשייה דוקא, אלא לעשייה. אגב – שביתת-הרעב שפרצה באניה, הוכרזה על דעת המעפילים עצמם; איש לא יעץ להם לעשות כך. לאחר ההכרזה פנו למוסדות וביקשו הוראות, אבל לא היתה שהוּת למסור להם הוראות; הם הכריזו על השביתה והם שהפסיקוה על דעת עצמם. אולם רצוני לומר, כי שביתת-רעב, כהפגנה מצד המעפילים, ששמעו את הודעת הממשלה על גורלם – הרי היא גילוי נאה. וגם אילו ניתנה להם הוראה לעשות כך (ובמקרה זה לא ניתנה הוראה) – הייתי רואה זאת כצעד נכון.

אפשרויות הפעולה בארץ בענין המעפילים – מוגבלות מאוד. איני רואה טעם בשביתה שניה; אינני חושב, כי היא עשויה להגביר את הרושם של השביתה הראשונה. בכל אופן, עד שלא אשמע נימוּקים משכנעים בדבר יעילוּתה של שביתה שניה, לא אצטרף להצעה זו. כשהחלטנוּ על השביתה הראשונה שללנוּ הפגנות כדבר שתועלתו מפוּקפּקת ונזקו ודאי. ואיני רואה טעם בחזרה על שביתה שקטה. הצעדים שאנוּ יכולים לעשות בארץ הם, איפוא מוגבלים מאוד. אני מקבל את ההצעה על הפגנת קרובי המעפּילים. אין בה כל נזק. זוהי רק פנייה נוספת לשלטונות, וצריך להגשימה. אבל אמצעי זה כוחו מוגבל מאוד, ואין לקווֹת שישנה את עמדת הממשלה. בהודעתה הרשמית גילתה הממשלה מידה רבה של חוסר-התחשבוּת בחרדת היהודים לגורלם בארץ ולגורל אחיהם שנמלטו מן התופת הנאצי; זוהי גם אחת התעודות הפוליטיות הרעות, המעידות על כוונת הממשלה לגבי עתיד הארץ לאחר גמר המלחמה – ואין אנוּ יכולים לעבור לסדר-היום באפס פּעוּלה. וכיון שאפשרויות הפעולה שלנו מוגבלות הן, צריך לעשות כל אותן פעולות שניתן לעשותן. גם אם האניה תשוּלח, אַל לנוּ לומר נואָש לענין המעפּילים בכללו, ואף לא למעפּילי שתי האניות הנשלחות למאוּריציוּס. יש להמשיך בדרישה להחזיר לארץ, ואפילו ממאוּריציוּס, קרובים, ילדים ואנשים הנכונים להתגייס לצבא.

ב. 12 בדצמבר 1940, בישיבת הועדה הפוליטית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

חוששני, כי ידחו את השאלה מישיבה לישיבה, ובינתיים ישתחרר בארץ מצב של השלמה ופסיביוּת; האניה שוּלחה, היתה שביתה בישוב, ובכך כאילו נסתיים הענין. במקרה זה אינני מקבל את הדעה, שהועד-הפועל של ההסתדרות אינו צריך לדוּן בשאלה זו. ענין העליה והמלחמה על העליה הם עניניה של ההסתדרות לא פחות מאשר הבחירות לעירית תל-אביב, ואת הקונצפּציה הקובעת תחוּמים בין המפלגה לבין ההסתדרות, מוּטב לא להעלות על הדעת במקרה זה.

ההרגשה השוררת בקרב הציבוּר היא, כי ענין “אַטלנטיק”²⁹⁸ צריך להיהפך לנקודת-משען במלחמה בשלטון שעשה מעשה זה.

משה ש. אמר, כי מעשה-הזוועה בעתלית צריך להשפּיע על סגנון היחסים שלנו עם השלטון. אין ספק שזה נכון. השאלה היא מה עלינו לעשות. לדעתי צריך שתהיה פעולה גלויה – במידה שאפשר בנסיבות אלה – נגד השלטון, בדרכים אלוּ: א) פּטיציה עממית גדולה בקשר למעשה זה; הפּטיציה צריכה להיות מוּפנית ללונדון, כמובן, כי ההאשמה היא כלפי ממשלת ארץ ישראל. יש לדרוש את הענשת האשמים במעשה-הזוועה ואת החזרת המעפילים שגורשו. ברוח זו צריכים לפנות גם המוסדות שלנו לממשלת לונדון. ב) דרישה למַנות ועדת-חקירה פּרלמנטרית. ג) דרישה לאַפשר למשלחת של יהוּדי ארץ-ישראל לנסוע ללונדון ולהציג שם את אשר קרה כאן. אם פעולות גלוּיות אלו כלפּי השלטון תיעשינה – אפשר שלא יהיה צורך בפעולות נוספות אחרות.

ג. 15 בדצמבר 1940, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

אודה על האמת: לא קל להשתתף בויכוח זה. יש תועלת וענין בויכוח, כשמצוּיה הנחה שהאחד ישכנע את רעהוּ שיקבל את דעתו. אני מודה, כי איני מטפּח אשליה כזו. עצוּם המרחק בתוכנו בתפיסה הפוליטית; כל אחד צריך היה בעצם לשאול את עצמו: לשם מה ישתתף בויכוח. אבל אנו הן מפלגה אנוּ, ולמפלגה – ברירה: להתקיים כמפלגה, או לחדול. אם מפלגה היא, מחובתה לקבוע לעצמה קו של פעוּלה. לא נוּכל עוד להמשיך במצב, שהיינו נתונים בו עד עכשיו: העדר קו-פעולה. מצב זה גרוע מפילוג. איש מאתנו איננו מתפּלל לפּילוג, אבל המצב הבלתי-בהיר השורר במפלגה – עת כל אחד מדבר ועושה כעולה על רוחו וסבור שהוא מדבר בשם המפלגה – לא יתכן עוד להמשיך בו. אין אני יודע למה יביאנו הויכוח – אבל אנו חייבים לעשותו.

על כל אחד מאתנו עברו עכשיו ימים שחורים מאוד. איש לא שׂשׂ לקראת הטרגדיה של “פטריה” ו“אַטלנטיק”. אבל כל אחד מאתנו רואה באחד משני הימים האלה את היום השחור. יש הרואים זאת באסון “פּטריה” ואחרים הרואים זאת ביום “אַטלנטיק”. לגבי דידי אין יום “פּטריה” יום שחור, לא כל שכן היום השחור. אין אתנו כאלה שחיי אדם וחיי יהודים יקרים להם פּחות מאשר אחרים. כל אחד מאתנוּ נזדעזע במידה שוה מקרבנות “פּטריה”. אבל יש קרבנות שטעם להם – וכאלה היו קרבנות “פּטריה”. אלה היו קרבנות מלחמתנו, בעד זכותנו לעליה, ככל הקרבנות שנפלו מתוכנו בהגנה על זכויותינו – להתישבות, להגנה ולכל זכות אחרת. השאלה היא: אם מוכנים אנו להקריב קרבנות לענין שאנו נלחמים עליו. העליה הוא יסוד מפעלנו בארץ, ובמלחמה עליה לא נירתע גם מקרבנות. מי שהוביל את האניה שטבעה בים השיש²⁹⁹ dir=“rtl”>, אילוּ ידע מראש כי תטבע, ודאי שלא היה מסיע בה את האנשים; אבל אם תעמוד לפנינו ברירה: לנסות להביא יהודים לארץ-ישראל בספינות כאלוּ, העלוּלות לטבוע, או לא לנסות כלל לעלות לארץ-ישראל – לא אהסס לבחור בדרך הראשונה.

תמיד יש מי שאומר, כי אין צורך להילחם על זכויותינו בתקיפוּת ומתוך קוממיוּת. זוכר אני את התיאוריה הזו מלפני 15, 20 ו-25 שנה, לפני הספר הלבן, בימי הספר הלבן ולאחריו. אמנם, יש בנידון זה לפעמים אפתעות – יש ואיש אשר לפני שבועות, או חדשים מספּר, אמר, שאם לא נילחם בכל התקיפות – יגרשו אותנו מן הארץ, ואחרי זמן-מה היה בין האומרים: לא! לא עת להילחם עתה. לפי מיטב הכרתי, אם לא נילחם על זכוּיותינוּ – יעקרוּ את שרשינוּ מהארץ! וזאת היא הכרתה של מרבית התנועה. נוכחתי כבר בימי הויכוח על המלחמה בספר הלבן, ואחר-כך בקשר לגזירת הקרקע, ואני בטוח שהכרה זו לא נשתנתה בתנועה. נשתנוּ הנסיבות – אנחנוּ חיים עכשיו בימי המלחמה, וכולנוּ רוצים בנצחונה של בריטניה במלחמה זו ובהשתתפותנוּ בנצחון הבריטי. אבל כל הסבור, כי נצחון בריטי והשתתפותנו בו עשויים לשמש ערובה מספקת לקיומנו בארץ ולעתידנו בה – אינו אלא משלה את עצמו. אין אנו צריכים להשתמש באַנלוֹגיוֹת, אבל נזכור בכל זאת את גורל האשוּרים, שהשתתפוּ במלחמה הקודמת והשליכוּ את יהבם על אחרים – וּמה היה סופם? אנו לעולם לא נשליך את יהבנו על מישהו אחר, גם לא בימי מלחמה. ואם מישהו טוען, כי לא יתכן שנוסיף להילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בעולם, הריני עונה: לא יתכן שאפילו בימי מלחמה נתנהג כאילו אין הספר הלבן קיים. ולא זו בלבד שאין סתירה בין שתי מלחמות אלוּ, אלא שקשורות הן קשר מחויב המציאות. התנדבות להשתתפות במלחמה, השתתפוּת ראויה לשמה, ודריכוּת במאמצים לשם שיתוּפנוּ בה בצורה ראויה, כשותפים – אלה יכולות לבוא מצד אנשים הבטוּחים כי הם לוחמים על תקומתם ועל תקוָתם הלאוּמית; השתתפותנו במלחמה העולמית קשורה ואחוזה ברצוננו להילחם על קיוּמנו אנוּ. מי שסבור, כי אנוּ יכולים לא להילחם על הזכוּיות העיקריות שלנו: על זכוּת רכישת קרקעות, התישבות, כבוד לאוּמי – ואין כבוד לאוּמי אם עוברים בשתיקה על סגירת שערי הארץ בפני פליטי חרב היטלר שנמלטו מצפּרניו – מי שאינו נכון להילחם על זכויותינו, מסופּקני אם יהיה נכון להילחם בנאצים.

יום “אַטלנטיק” היה בשבילי יום שחור הרבה יותר מיום “פּטריה”. היתה בו נקודת-אורה אחת, והיא – התנהגות המעפילים. אבל היה זה יום שחור, מפני שהישוב לא היה שותף למעפּילים במאבקם. יש, כמובן, סיבות רבות לכך, מהן גם אובּייקטיביות. שילוּחם בא כחתף. לא התכוננוּ לכך שהדבר יוחש כל-כך. אבל לא מסיבה זו בלבד – חוסר הבהירוּת בתוכנו בענינים אלה הוא גורם מעכב מאוד.

אני מסכים שדרוּשים סייגים במלחמתנו. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו מלחמה בלא סייגים. אבל אם הסייגים עלולים להביא לידי חוסר מלחמה בכלל – אעדיף לוותר על הסייגים ולא על המלחמה. כמובן, לא בכל המקרים, אלא במידה שמדוּבר במלחמה על יסודות חיינוּ. רק על סייג אחד לא אוּכל לעבור, והוא – לא להתנגש עם הצבא. אבל על המלחמה על עיקרי חיינו לא נוכל לוותר.

יום שילוּח מעפילי “אַטלנטיק”, ללא השתתפוּת הישוב במלחמה על הישארוּתם בארץ, הוא היום הקשה ביותר לישוב. עלינו לדאוג לכך שימים כאלה לא ישובו עוד. אין אני מסכים לכך, שכל מה שקרה בעתלית מוכרח היה לקרות, וכי התנגדות המעפילים היתה פורצת בין כך ובין כך. לא! גם אילולא אסון “פּטריה” – היו משלחים את מעפּילי “אטלנטיק”, אבל התנגדוּת כזו מצדם לא היתה פורצת. אילו נתגשמה המזימה של הממשלה לשלח את מעפּילי “פאסיפיק” ו“מילוס”, ואילו היה עובר שילוּחם בשתיקה, היה זה מוכיח לממשלה כי הישוב איננוּ נכון להילחם על העליה, והמעפּילים היו מסיקים, כי אין ברירה. אילו הגענו להכרה זו, היה זה אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה העברית.

ב-1919 היה ויכוּח בקשר לנסיונות של השלטון להתעלל בזכוּיות היהוּדים בארץ-ישראל. היו שאמרו לנוּ אז: עכשיו קיים בארץ שלטון של כיבוש, יבואו זמנים טובים יותר; עתה אין לעשות מאומה, שאם לא כן נגרום למאורעות בארץ. אם נלך עתה בדרך זו – אין לנו תרופה בדוּקה למאורעות בלתי אם ויתור על שאיפתנו ועל זכותנו. ואמנם היו שרצו לאחוז בתרופה זו, אבל האם סגירת העליה והפסקת גידוּלו של הישוב היהודי בארץ עשויות להיות תרופה למאורעות, ולזמן רב? יתכן כי “תרופה” זו טובה לזמן-מה, אבל האין היא מכינה טבח גדול הרבה יותר? לתרופות כאלו אינני נושא את נפשי. יש לזכור כי כל הרכנת-ראש מצדנו רק קירבה והביאָה מאורעות-דמים עלינוּ. עלינו לקבוע: לא נירתע ממלחמה על זכותנו גם אם היא כרוכה במאורעות. לפני שנים מספר אירע כּשלון בקשר למאמצים להגבּרת כוחנו הממשי בארץ³⁰⁰ . ואני שמעתי אז דעה כזאת: מאז אותו מאורע החלה התסיסה בקרב הערבים. אוּלם ההיינוּ מוותרים על צבירת כוח ממשי משום שהיא עלוּלה לגרום תסיסה בקרב הערבים? אַל יפּילוּ, איפוא, עלינוּ אימת מאורעות. ויתוּר על שאיפתנו – לשם מניעת מאורעות – אינו יכול להיות דרך לציונות.

יש בתוכנוּ חברים – ונדמה לי כי אינם מעטים כלל וכלל, ולהם הכרה שכל גורלנו תלוי בנכונותנו להילחם על זכויותינוּ היסודיות בכל שעה, גם בשעה זו. אמנם, לעומתם יש חברים האומרים: הממשלה סגרה את שערי הארץ – יהיוּ סגוּרים עד יעבור זעם. להם תקוה אחת: נעמיד חיילים יהוּדים במספר גדול ככל האפשר, והם יביאוּ לנוּ את הגאוּלה. אין אני מזלזל כלל וכלל בחיילים עברים. הם יהיוּ, בלי ספק, נכס לאוּמי, אבל במה דברים אמוּרים – אם יצטרפו לשלשלת המלחמה על זכויותינוּ. שאם לא כן – שוּב אזכיר את האשוּרים: גם הם נתנוּ חיילים טובים במלחמה הקודמת. האנגלים לא יכירוּ אלא בזכוּתם של אלה היודעים להילחם על זכוּתם, ולא יכבדוּ את מי שאיננו נכון להילחם על זכוּתו. על אסון “פטריה” מתנהל ויכוּח במזרח, גם בין קצינים אנגלים, ויש היודעים להתיחס אל מעשה זה בהבנה, ורבים מהם היודעים להתיחס אליו בכבוד.

הכרתי היא, שבלי מלחמה על זכויותינוּ גם בימי המלחמה – לא תהיה לנוּ תקוּמה. מלחמה זאת בנאַציזם בעולם היא אחד השלבים המכריעים בהיסטוריה האנושית, וגם בהיסטוריה שלנוּ היא מכריעה הרבה יותר אולי מאשר המלחמה הקודמת. כי שאלתנוּ הוּצגה עכשיו בהיקף אחר לגמרי. ממַדי סבלו ומצוּקתו של העם היהוּדי גדולים הרבה יותר משהיו אז. כל העולם עומד עכשיו לפני בעיות שונות מאלוּ שבמלחמה הקודמת – ויתכן כי התנהגוּתנוּ הפּעם תכריע את גורלנו. יתכן שמשוּם-כך מר הויכוּח בינינו. על כן, אם לא יהיה הישוּב בארץ – שהוּא אוּלי היחיד שבידו להילחם על זכויותיו, כי אפשר שהוּא שארית הפליטה של העם – נכון להילחם על זכויותינו, עלוּלות התוצאות להיות פאטליות לכל עתידנו. ואין אנו יכולים להירתע במלחמה כזו גם מקרבנות קשים. איש מאתנו אינו שׂש לקראת קרבנות סתם. אבל אם ההגנה על עניני חיינו תדרוש קרבנות, צריך שנהיה מוכנים להם. מרבים לדבר אצלנוּ על גיוּסים לצבא. – גיוּסים אלה לא נוּכל לבצע אלא אם כן נהיה מוכנים להילחם במלוא התוקף על זכויותינוּ הלאוּמיות, כשם שנהיה נכונים להשתתף במאמץ המלחמתי של בריטניה.

ומלים אחדות על דרכי המלחמה הפוליטית. ודאי שאין בינינו חילוקי דעות על שלילת כל התנגשוּת עם הצבא, העלוּלה להמיט אסון עלינו, וצריך לעשות הכל כדי להימנע ממנה. הכוונה היא למלחמה הפוליטית. יש דעה, כי במלחמתנו הפוליטית הפומבית אין להטיל את האחריות למעשה-עתלית על הנציב. אולם דעתי היא, שלוּ גם היה מכהן כנציב עליון בארץ-ישראל לא מק-מייכל, אדם שאנו רוצים בסילוּקו מפני יחסו אלינוּ, אלא נציב עליון אחר, נוח לנו, ואילו קרה בימיו מה שקרה בעתלית, היה עלינוּ להטיל את האחריות עליו, כאשר הוּא מסמל בשבילנוּ את ממשלת ארץ-ישראל.

הזכירו כאן את הויכוּחים בינינו על אישיוּתו של ווקופּ³⁰¹. אני התיחסתי תמיד אל ווֹקוֹפ כאל איש חשוּב, ולא ראיתי בו שונא לציונוּת. אבל כשהוּא החל לחתור תחת זכוּיותנוּ – זכוּתנוּ לעליה וזכוּתנוּ לרכישת קרקע וכו', אמרתי: הוא האחראי, והכרח לכוון את המלחמה אליו. אפשר שיבוא נציב גרוּע ממנוּ, אבל עלינו להילחם בו, כי על-ידי כך אנוּ נלחמים בצרות שהוּא גורם לנוּ. אין זו שאלה של “פּריץ” טוב או “פּריץ” רע. כי גם ה“פּריץ” הטוב הופך להיות רע כשהוּא אוחז בדרכים רעות, כל שכן מק-מייכל. ואמר מי שאמר: להבאיש את ריחו של מק-מייכל בפעוּלה הפוליטית הפּנימית³⁰² – כן, אבל בפעוּלה הפּוּמבית – לא. דעתי היא שאין ערך להבאָשה מבפנים.

מתוַכחים אצלנו על פעוּלה קבינטית³⁰³ dir=“rtl”>או לא-קבינטית. אין ערך לפעוּלה קבינטית אלא אם עומדת מאחוריה פּעוּלה ציבוּרית. ואם המטרה שלפנינוּ היא לשנות את המשטר הקיים בארץ ולהיפטר מאלה המסמלים אותו – כי אז עלינו לעשות את כל התלוּי בנוּ ולאחוז בשתי הדרכים גם יחד. יודע אני, כי הפעוּלה הפומבית מכבידה לפעמים על הפעוּלה הפוליטית הפנימית – אבל לתוצאות חיוביות אפשר להגיע רק כשפועלים בשתי הדרכים גם יחד.

ולבסוף הערה לשאלה אם אפשר היה למנוע את שילוּחם של מעפילי “אטלנטיק”. התרעמוּ על ב. כצנלסון על אשר אמר במועצת ההסתדרות בכפר-סבא, שאילוּ היתה נכונוּת אחרת למלחמתנוּ הפּוליטית, יתכן כי לא היו מגיעים לשילוּח המעפּילים. ואם כי איש אינו יכול לומר בביטחה, שאפשר היה למנוע את השילוּח, הרי הכרתי היא כי לא נעשה הכל למניעת השילוּח בדרכים שהיתה בהן תקוה למנוע זאת. הנה סיפר מ. כי הממשלה הלונדון ביקשה לדעת מה תהיה תגוּבת הישוּב אם יישלחוּ המעפילים. יתכן שאילו ידעוּ בלונדון מה תהיה התגוּבה, אפשר היה למנוע את השילוּח. באי-כוחנוּ בלונדון, אשר להם מגע עם הממשלה, היה עליהם לדעת מה תהא התגוּבה. הם לא ידעוּ, ורק העובדות העמידוּם על הכרתם. אך אילו היתה להם הכרה כזו מראש, היוּ פועלים אחרת, ואז אוּלי היוּ מונעים את השילוּח, ולפחות היתה לנו הכרה, שעשינו הכל למניעת קונפליקטים, שאיש איננוּ שׂשׂ לקראתם. חובתנו עכשיו, לא כלפי חוץ בלבד אלא גם כלפי פּנים, לדאוג לכך שידעוּ להיכן יובילוּ הדברים אם יעמידוּנוּ לפני ההכרח להילחם על זכוּיותינו היסודיות.

ד. 24 באפריל 1941, בישיבת הועד הפועל של הסתדרות העובדים.    🔗

מקבל אני את הדעה שיש עלינו להעמיק בענין אחד במאי, להתאימו למצב שאנחנו נתוּנים בו. ואני רוצה לומר מראש: אילוּ בא מישהוּ בהצעה לבטל השנה את חגיגת האחד במאי בשל המצב בעולם או משוּם שתנוּעת הפּועלים נמצאת במצוּקה וכדומה, הייתי מתנגד לכך. כי, לדעתי, צריך להיות ביום זה ביטוּי מכּסימלי של תנוּעת הפועלים המתאוששת בהתאם לכוחה. אבל השאלה היא: במה תתבטא התאוששוּת זו. בענין זה הייתי רוצה שנלמד קצת מרוּסיה, ממנהג ה“סובּוטניקים” שלה, ההופכים את יום החופש ליום עבודה.

אנוּ נתבעים עתה למפעלי הצלה. אני רואה לפנינו שני תפקידים: האחד – ההגנה, ולי בודאי קשה לבלי להעמידה במרכז ענינינוּ. והדבר השני, – לדעתי הוא חשוּב בשעה זאת לא פּחות מן ההגנה – ההצלה. אמנם אין בכוחנוּ להציל את מיליוני היהוּדים באירופּה. אבל אפשר להציל רבבות ולהושיט להם יד, ועל-ידי כך נצליח להגדיל את כוחנו. אם נצליח להביא אותם לארץ – בודאי נעשה דבר גדול, ואפילוּ לא נצליח להביא אותם לארץ – יינצלוּ מהשמדה.

הצלת יהוּדים אלה והפיכתם לכוח בשבילנו בשעה זאת – ענין השעה הוּא. אם לא נעשה מאמץ כיום – יאבדוּ לנוּ. אני מאמין שאפשר לרכז כוחות בקרב היהדות שיבואו לעזרת מפעל זה – אם נעשה התחלה ראוּיה לשמה. ואני פּונה בקריאה: באחד במאי השנה לא תהיה הפגנת-כוח של פועלים בעולם כמימים ימימה. – זה לא תלוּי בנו – אבל תהיה הפגנת נכונותם של פועלים לענין האַקטואַלי, הבוער. על כל פנים כך יהיה בחלק העולם הנלחם בהיטלר. נעשה גם אנחנו ביום זה לביתנו: נקדיש את האחד במאי השנה לאיסוּף כוחות לקידוּם ענין אחד או שני ענינים. בשורה ראשונה אני מציע את ענין העליה, ואם אפשר יהיה – גם את ענין ההגנה. ואם אמנם תחסר הרגשת חג וכו', הרי תהיה לנו הכרה כי ניסינו להפרות את היום הזה ולהפכו למקור כוח בשבילנו.

ה. 29 בינואר 1942, בפגישה עם שליחיהם של מעפילי “פטריה” המשוחררים, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרות העובדים.    🔗

השם “פּטריה” מעורר בנו רטט מיוּחד. מתוך הרבים שנפלוּ בחזיתות המלחמה ובידי עריצים-מתעללים – מקום מיוּחד בלבנוּ לקרבנות “פּטריה”.

שמענוּ כאן היום דין-וחשבון מפי חברות שבאוּ משבי פולין וגרמניה. קראוּ לנוּ קטעים שכתבוּ חברים ביום האחרון ל“חופש” שלהם בגרמניה, ערב גלותם למקומות, אשר מהם לא ישוּבוּ רבים. נמסר לנו על הויכוּח בתוך “החלוּץ”, אם ללכת ראשונים לגלות או לדחות ככל האפשר גורל זה, הנושא אתו מות-עינוּיים חסר טעם ותכלית. שמענוּ על כוח ההסתגלוּת היהוּדית לחיות בכל התנאים. אך אין זה מפחית מן הזוועה שבחיים אלה, ובודאי לא את מספרם הרב של הנרדפים, המגוֹרשים והמעונים. כל אלה קרבנותינו הם, כקרבנות “פטריה”, ואף-על-פי-כן נבדלים מהם קרבנות האניה הזאת. הראשונים הם קרבנות המלחמה בנו, והאחרונים קרבנות המלחמה שלנו – מלחמתנוּ האקטיבית לזכוּתנוּ למולדת.

בזמן האחרון הגיעוּ אלינוּ ידיעות על קרבנות נוספים, שהם קרובים יותר לסוג הקרבנות של “פטריה”. ממאוריציוס באוּ ידיעות על חללי מחלות ומגיפות מבין מעפילי “אטלנטיק”, אשר גורשו לשם. גם אלה, כקרבנות “פּטריה”, נפלו בשל סגירת שערי הארץ. אולם אף מאלה נבדלים קרבנות “פּטריה”, כי הם לא חללי גזירות בלבד, אלא לוחמים שנפלוּ בשער, חלוּצי מלחמה אקטיבית יהוּדית על זכוּת עליית יהוּדים לארץ.

בתקופה זו נפלוּ רבים מתוכנוּ גם במלחמה האַקטיבית באויבי העם היהוּדי, כחיילי החזית במלחמה העולמית. אפילוּ מאלה נבדלים קרבנות “פּטריה”, כי הם נפלוּ במערכה קשה יותר, הערוכה לא עם אויב, אלא עם בעל-ברית המתכחש לברית, החוסם בפנינוּ את שערי ההצלה ואת דרך החיים.

הקושי המיוּחד של המערכה, בה נפלו אנשי “פטריה”, עורר בשעתו ויכוח פנימי עז וסוער בתוכנו, ולא בין חבר לחבר בלבד, אלא גם על אחד בלבו פנימה. אני מאמין, כי אין איש יכול להתעלם מגודל קרבנם של אנשי “פטריה” ומגודל ערכו של קרבן זה, אולם איש אינו יכול להתעלם גם מן האכזריות והטרגיות של הנסיבות שבהן נפלוּ אנשי “פטריה”.

בזכוּת הקרבן הגדול והטרגי של חללי “פטריה” נשארוּ חבריהם בארץ. בזכות זו ניתן לנו עתה לשבת יחד. אך קרבנות “פטריה” נפלוּ לשם דבר גדול יותר – לשם המלחמה על עליה ועל הצלת בני ישראל בזמן המלחמה מצפרני היטלר. הם ציווּ לנו במותם לבלי להירתע מקרבן במלחמה זו. העליה בשנות המלחמה כרוּכה בדרך-כלל בסכנות. עצם המעבר בים כרוך בסכנה. אולם יתכנו עוד מכשולים וסכנות, שכנגדם צריך להעמיד את כוח הרצון ואת נכונות ההקרבה העצמית של הנוער היהוּדי. “פטריה” מחייבת מלחמה זו מתוך הכרה ורצון, מלחמה אַקטיבית על הצלת יהוּדים ועל זכוּת העליה של יהוּדים לארץ. תחזק-נא פגישה זו בתוכנוּ את הנכונוּת ואת הכוחות ללכת בדרך זו.

ו. 25 בפברואר 1942, בישיבת הועד הפועל של הסתדרות העובדים.    🔗

הפגישה הזאת, מטרתה אחת – לשקול עכשיו את שיהיה טעון שיקוּל לאחר אישוּר הידיעה³⁰⁴. אני סבוּר, שאין מקום לכל פעוּלה מאורגנת מוּקדמת. אינני מצטער על מה שהיה בועידת הפועלות³⁰⁵ ולא הייתי מצטער על שוּם פעוּלה ספונטנית מיד לאחר קבלת הידיעה, כשהקהל, שאיננו יכול לבדוק אותה, נותן פורקן לרגשותיו. אולם כשדנים על ענין זה במוסד – אין התגוּבה צריכה לקבל צורה של פורקן רגשות בלבד, כי זהו מקל בעל שני קצוות. בציבור יש תגוּבות שונות. שמעתי, למשל, מפי חבר אחד, דעה כי תוצאות כאלו מובנות מאוד אם מארגנים עליה בימי מלחמה. גם זוהי תגוּבה. על כן אין להסתפק בפורקן רגשות לבד. אם קרה אסון כזה, הרי הוּא בא לא רק משוּם שישנה עליה, כי אם גם משוּם ששׂמים מכשולים בלתי מוּצדקים בדרכה, והוּא צריך לשמש פתח לפעוּלה נמרצת להסרת המכשולים האלה.

אם הידיעה תתאשר – מוכרחת לבוא תגובה, אבל לא בהפסקת שעשוּעים בלב, שאינה אלא מעין הספד, צריכה לבוא פעוּלה שתבטא את ההכרה, שהישוּב מאשים את מישהוּ ותובע ממנוּ שינוי. אסון “סטרומה” איננו תוצאה ממצב המלחמה, ואיננו אסון פתאום. על “סטרומה” התנהל משא-ומתן; הסוכנוּת היהוּדית דרשה סרטיפיקטים בשביל יהוּדים אלה שנמלטוּ מרומניה, אבל סרטיפיקטים אלה נשללוּ מהם – ובעקבות זאת בא האסון.

נוכח האסון צריך למצוא להרגשותינוּ ביטוי שהדיו יגיעו לחוץ-לארץ. לכן אינני מתאר לעצמי אלא תגוּבה שלא יוּכלו להתעלם ממנה – פעוּלה מאוּרגנת מצד כל הישוּב. ואני מדגיש – מצד כל הישוּב. אי-אפשר להפוך ענין זה למפעל של חלק מהישוב, או של עיר אחת (ויהא זה אפילו מפעל גדול). אישוּר הידיעה צריך להביא אחריו שביתה כללית של כל הישוּב. את השביתה יש ללוות בהודעות ובתביעות כלפי הממשלה: להוקיע את אחריוּתה לאסון זה, לדאוג לגורל היהוּדים שעוד אפשר להצילם ולמנוע מהם אסונות כאלה; להכריז כי יהוּדים יוסיפו להסתכן ולנסות לפרוץ לעצמם דרך לארץ-ישראל.

ז. 27 בפברואר 1942, בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות.    🔗

לדעת רבים עברה השביתה אתמול בהצלחה, על כל פנים, באופן חיצוני. המשטרה לא התערבה. היתה בזאת כוונה ידוּעה – לגמור את הענין בשביתה זו. ונדמה לי, כי בסדר היום של ישיבתנוּ תלוּי הדבר, אם הענין ייגמר בשביתה בלבד. – הוּא יקבע במידה רבה את האוירה הציבוּרית שתשתרר בארץ, את הפעוּלה שתיעשה ואת התוצאות המעשיות. אם כל אחד ישוּב לסדר-היום הרגיל והועד-הפועל יפתח את ישיבתו בדברים רגילים, גם אם הם חשוּבים מאוד, ישקע הציבור בעניניו היומיומיים, והן בקהל שלנו והן מחוּצה לנו תשתרר ההכרה, שגם בהתרחש הטרגדיה הגדולה ביותר בעם ישראל, צריך לתת ליהוּדים אפשרות להתפרק מרגשותיהם על-ידי שביתה או הפגנה וצריך לדאוג שיהיה סדר ולא תהיינה התנגשויות, אחר-כך ישוב הכל למסלולו הרגיל. אין ספק, שאם לא נעורר את הציבור – הוּא ישקע בעניניו היומיומיים.

בעוד ארבעה ימים ימלאוּ שבעה לאסון “סטרומה”, הוּא יחוּל דוקא בזמן ההילולא של פוּרים. עומדת השאלה: מה יהיה ביום השבעה? מה תעשה ההסתדרוּת, כדי שיהיה המשך לאותה פעוּלה פוליטית, אשר החלה עם שביתת אתמול? מה עושה הציבור בארץ-ישראל כדי שענין “סטרומה” לא ישאר זוועה המונעת הצלתם של פליטים יהוּדים, אלא יהפך למנוף המגביר את מעשי ההצלה.

*

לא היתה לי שהות להכין הצעות ואני מציע שנחליף כאן דעות. קודם-כל הייתי מציע, שידאגוּ לכך, שיום השבעה יצוין כראוּי בציבור, אולם עדיין איני יכול להציע את הצוּרה. אני מחשיב מאוד את הפּעולה הציבוּרית וה“ספרוּתית”, אשר משמעותה צריכה להיות, שענין השביתה לא היה אפיזודה בלבד, אלא התחלה לתגובה ממושכת, והציבוּר לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יקבל את כל הניתן ביחס לעליה ולהצלת פליטים.

אשר לפעוּלה פוליטית, אני מציע שהועד-הפועל יטיל על המזכירות להכין תזכיר לממשלה, אשר בו צריך לבוא לידי ביטוי הדבר, שבא לידי ביטוי גם בגילוי-הדעת של הסוכנות היהוּדית – הטלת אחריות על הממשלה. הוּא צריך לכלול דרישה לשינוּי יחס הממשלה לענין הסרטיפיקטים לפליטים יהוּדים, גם לאלה הנמצאים בחוּץ-לארץ וגם לאלה שכבר נמצאים בארץ. כי הרי לא סוד הוּא, שעלול להתרגש עליו אסון חדש ­– גירוש מעפילי “דאריין”³⁰⁶, אשר הכרזת הממשלה על שילוחם מהארץ שרירה וקיימת והוצאתה לפועל מתעכבת רק בגלל תנאים מסוּימים – חוסר אניות וקושי להגיע לאותו מקום, שאליו רוצים לשלחם. יש לדרוש מן הממשלה להעביר תזכיר זה ללונדון.

אולם, אל לנו להשלות את עצמנו בדבר ערכו המעשי של תזכיר כזה. לדעתי, ענין “סטרומה”, בפעוּלה מתאימה, עשוּי לזעזע לא רק אותנוּ, כי אם גם חוגי-ציבוּר אחרים. עלינו לעשותו מנוף לשינוי יחסם של חוּגים רבים לענין הפליטים היהוּדים, – אני מתכוון בעיקר ללונדון ולאמריקה. קודם-כל, יש לשלוח טלגרמות לצירי מפלגת העבודה בפרלמנט הבריטי. – הצנזורה אינה מעכבת טלגרמות כאלו. בקבינט המלחמה יושבים שלושה חברים של מפלגת העבודה – כולם אנשים, שאפשר לפנות אליהם. הקשר עם אמריקה יהיה קשה יותר, אולם יהיה עלינו לחפש דרכים כדי להגיע גם לשם.

מלבד הפּניה אל גורמי-חוץ, נראה לי, שעלינו לעשות מאמצים בארץ עצמה כדי לקדם את העזרה המעשית לעליה. איננו יודעים מה קרה ב“סטרוּמה”. יש סברות שונות. רדיו איטלקי דיבר על צוללת סובייטית; רדיו שטוקהולם – על אניה שלא זוּהתה. בהודעת הממשלה נאמר – התפוצצות פנימית. התפוצצוּת מבפנים היתה יכולה לבוא משתי סיבות: בדרך מקרה – באניה כמו “סטרומה” יכול היה משהו להתקלקל; או מעשה של איבוד לדעת המוני כדי שלא לחזור לרומניה. ואם קיימת אפשרות של הנחה כזו, עלינו לעשות כל מה שלא עשינו עד עכשיו כדי להגיש עזרה לפליטים. עלינוּ לצייד את עצמנוּ באמצעים אחרים, אולי בפניות המוניות יותר כדי שיאופשר לנוּ חידוּש העליה.

ח. 1 במארס 1942, בישיבת הועד-הפועל של הסתדרוּת העובדים    🔗

לדעתי, הויכוּח שלנוּ מסתרס לרגל העובדה, שאנחנו כורכים יחד שני דברים שונים: אֵבל “סטרומה” ומלחמה פּוליטית. אסיפות על שפת הים ביום פּורים – אין בהן משום פּעולה פּוליטית. יותר מזה: בעיני גם הפּטיציה איננה פעוּלה פוליטית. אני כופר בדעה, שפעוּלה פוליטית פירושה להציג דרישות. פעוּלה פוליטית פירושה לעשות כך, שהדרישות תישמענה. מצד שני, יש צורך בביטוי הרגשות האבל, ואני חושב את ביטול החגיגות בפורים כביטוּי ההולם את רגשות הציבור בשעה זו ולביטוי העלוּל גם להקל על הפעוּלה הפוליטית כשתבוא, אבל אינני רוצה להפוך אותו לתחליף לפעוּלה הפוליטית.

אזכיר את מאורעות תל-חי. אחריהם פּתחו את שערי הארץ. ונתחדש גם משהוּ בעניני הגנה בארץ. זו היתה פעוּלה פוליטית. וגם באסון “סטרומה” – אסוּר לנוּ להתרכז בחיפוּש צורות-אבל בלבד. בזמן האחרון מורגשת בציבורנוּ הפלגה מסוכנת בערך הפגנה. גם פטיציה אינה פעוּלה פוליטית – אם כי אני בעד פטיציה. יחד עם כל זה מוכרח לבוא שינוּי באוירה של הישוּב. ואצלנוּ מכניסים להט רב מאוד בויכוח על אסיפה על שפת הים. – האם זהו המעשה הגדול? אני מתנגד ללהט הזה. אינני מתנגד לאסיפה על שפת הים; – לא אראה אסון אם תתקיים, כשם שלא אראה אסון אם לא תתקיים. הפגנה ואסיפה פומבית יש להן שני תפקידים: פנימי וחיצוני. התפקיד הפּנימי הוּא לעורר את עצמנו, לעורר את הכרת הציבוּר. במקרה דנן אין צורך בכך. לא נחוצות לנו הפגנות כדי שנחיה בהרגשת אסון “סטרומה”. אין גם צורך בהפגנות כלפי חוץ. הן לא תועלנה. יתר על כן: הן עלוּלות להביא לידי תוצאות הפוּכות, כלפּי חוץ וכלפּי פּנים כאחד. נכון, ההפגנות שהיו עברוּ בשקט, ואתם יודעים את הסיבה: הממשלה מרגישה עצמה אשמה משהו, והיא לא רצתה להביא באותו יום לידי סכסוּכים. אבל אילו היתה הרגשה אחרת בממשלה – אינני יודע במה היו הפגנות אלו נגמרות. אין פירוש הדבר, שבשעת הצורך אין להתנגש עם השלטון. אולם אינני רואה ערך להפגנות אלו כלפי פנים וכלפי חוץ.

הייתי מסכים לאסיפות מפני שאפשר לארגנן כך, שלא יהיה בהן נזק. אבל אם החברים חוששים מפניהן, אני מוכן לוותר, ובלבד שלא נערוך דוקא בענין זה את הויכוּח הגדול בתוכנוּ. מאורע “סטרוּמה”, ככל מאורע חשוּב בחיינוּ, מביא אותנוּ לידי מחשבה על דרכי-הפעוּלה שלנו. ואם מדברים על פעוּלות פוליטיות הדורשות ריכוּז כוחות רב, יש לזכור שפעוּלה פוליטית אינה נעשית על-ידי הפגנה חד-פעמית. תהי ההפגנה עצוּמה כאשר תהיה – היא לא תביא את הגאוּלה, ואפילו לא שינוּי מידי. עלינו להיות נכונים לפעוּלות, אשר תחייבנה יחס אחר לדרישותינוּ. דוקא בנוגע לדרישותינוּ לא יהיוּ בינינוּ שוּם חילוקי-דעות. השאלה היא, מה הן הדרכים בהן נביא לידי יחס אחר. דרך אחת היא – המשכת העליה. בעיני חשוּבה כל הפגנה, אשר פירוּשה התכוננות להמשך העליה. ולפיכך חשוּבה היתה כל-כך בעיני גם ההצעה שנתקבלה בועד-הפועל, וטרם נתקבלה בועד-הלאוּמי, על אוסף כספים לעליה ב‘. איני משלה את עצמי לחשוב, שתוצאות המפעל הזה בארץ תפתחנה דרך לעליה. אבל מפעל כזה יאמר ליהוּדים בכל הארצות, שהישוב הכיר בחובה לפתוח את העליה. וענין העליה איננו ענין לשבוע. אוסף כספים בארץ הוא בעיני ביטוי לרצון להמשיך את העליה. אני אתנגד, כמובן, לכל צורה, שתיטול מאתנו את האפשרות לעשות את המפעל הזה. אם נעשה אותו בשם המפורש של עליה ב’ – הוּא לא יעשה. אבל אם נעשה מגבית ל“סלע המפלט” במלאות “שבעה” – יבין כל יהוּדי למה הדבר מכוּון. אני הייתי בעד ההצעה שנתקבלה בועד-הפּועל. עכשיו רוצים להפריד בין הפּטיציה לבין אוסף הכספים. לדעתי צריך להעלות מחדש את הצעתו המקורית של הועד-הפועל. אני רואה בכך חשיבות רבה. זוהי בעיני פעוּלה פוליטית חשובה הרבה יותר מכל אסיפת מחאה, תהא המוצלחת ביותר, כי אניה חדשה, כעבור חודש, בשערי קושטא או שערי ארץ-ישראל היא מעשה פוליטי, אשר שום אסיפה לא תדמה לו.

הענין השני – ההתעללוּת בפליטים. גם על כך חייבת לבוא תשוּבה. ההתעללוּת בפליטים גילוּיים שונים לה. ואודה על האמת: אינני מזדעזע כל-כך מזה, שמחזיקים אנשים כלוּאים בעתלית. הייתי רוצה, שבמקום שמונה יהוּדים יהיו עכשיו במחנה-הסגר בעתלית שמונים אלף. אבל היתה התעללוּת³⁰⁷. ובקשר לכך צריך שתבוא מלחמה רצינית. כולנו מסכימים לתביעה לשחרוּר הפליטים. אני רוצה להזכיר, שלפליטים אלה הנמצאים בעתלית צפוּיה עוד סכנת שילוח מן הארץ. לפי שעה אין גזירה זאת מוּצאת לפועל, אבל היא עלוּלה להיות מוּצאת לפועל. והחזקת אנשים היודעים שצפוּיה להם גזירה כזאת – זוהי התעללוּת-משנה. ועל כן – אל נסתפק בתביעה בלבד; עלינוִּ להיות מוּכנים גם להשיג את שחרוּרם בדרך זו או אחרת.

אלה הן שתי הפעוּלות העיקריות שאני רואה אותן כהכרחיות בשעה זו, מובן, כדי שנכשיר את עצמנו לפעוּלות כאלה – דרוּשה אוירה ציבוּרית אחרת. ואת זו אפשר להשיג בדרכים שונות. אני כופר בכך שאפשר להשיג אותה רק על ידי הפגנה או אסיפה – כאילו בהן כרוּך הכל. אם יום פוּרים זה יהפך ליום-אבל – גם בלי אסיפות – יהיה זה מעשה גדול, האומר משהוּ ללב כל הישוּב בארץ. הפיכת פורים לאבל היא ביטוי ציבורי חזק הרבה יותר, מדבר הרבה יותר ללב כל יהוּדי, מאשר אבל ביום שלאחר פוּרים. ברצוני רק להוסיף, שלא במקרה ביטלנו הפגנות בארץ-ישראל. יש סיבות לכך, והיה זמן שלא היוּ ויכוּחים על כך, והנה פּתאום נשתנו העתים, והשכיחו לחלק מאתנוּ אותם תנאים מיוּחדים שאנוּ נתוּנים בהם בארץ תמיד, בפרט בימי מלחמה, והכניסו פולחן חדש של הפגנות. צריך להכשיר את הנוער למלחמה, צריך להכשירו לפעולות. ואני חושש, שהפגנות מכשירות אותו למשהו אחר; בעצם הן מכשירות אותו בעיקר להפגנות, ואיני רואה את התועלת שבדבר.

ובסיכום: אני מציע לקבל אותן צורות האבל, העשויות להתקבל בתוכנוּ מתוך הסכם – להכריז ביום פוּרים על “סלע המפלט”. אסכים גם לפטיציה בלי מפעל כספי, אם לא תהיה ברירה; אבל ערך הפטיציה ירד על-ידי כך. נעמוד על כך, שהפטיציה תהא קשורה במפעל כספי לעליה ב' ונכין עצמנוּ למעשה לקראת פעוּלות פוליטיות למען המשך העליה ושחרוּר המעפילים.

ט. 16 במארס 1942, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל    🔗

נמסר כאן כי הגיעוּ למזכירות המפלגה מכתבים מסניפים שונים ובהם קובלנה קשה על התגוּבה הבלתי-מספּקת של הישוּב בענין “סטרוּמה” שהסבה נזק רב וגם חרפה לישוּב הארצישראלי. איני רוצה לקבוע מי אשם בחרפה זאת, באשר איני יודע מי אחראי לדברים שנעשוּ. על כל פּנים, “תגוּבה” כזו שהיתה, טבעית היא במידה ידוּעה. באשר המצב הוא כזה: הרי מוּכרחים אנוּ לאסור מלחמה; והיא לא-קלה. ואם כל אחד עושה כעולה על רוּחו, בהכרח שתהיינה תופעות בלתי אחראיות, המכבידות כמובן על כל פעוּלה מסודרת, ומקטינות את סיכוּייה של פעוּלה מסדרת. אילוּ היה לנוּ רק ענין של פורקן רגשות בענין “סטרומה”, לא הייתי יכול לומר דבר נגד ה“תגוּבה”. אבל אסון זה שקרה הוּא גם אסונם של אלה אשר טבעו וגם אסון לאוּמי המחייב פּעולה לאוּמית, וזו אינה יכולה להתמצוֹת בפוּרקן רגשות. היא צריכה לעמוד תחת מרות ישובית-ציבוּרית מכוונת למטרה ידוּעה.

קרה אסון ל-760 פּליטי “סטרומה”. אבל מחר עלוּל לקרות אסון לפליטים אחרים, ולפנינוּ עומדת שאלת גורלם של יהוּדים היכולים להימלט מן הסכנה הצפוּיה להם ואין נותנים להם. ואסון “סטרומה”, שזיעזע את העולם, באנגליה, באמריקה ובכל מקום שאפשר עוד להשמיע זעקה מתוך חופש וחירות – הצריך הוּא ליהפך לזעקה שיש עמה הצלת-מה, או שתישאר זעקה בעלמא? אם התנועה לא תקבע את דרכי התגוּבה ולא תכוון אותם, הרי עלוּל הדבר להיהפך לענין פרוּע, שלא יוסיף לנוּ שום כוח, ולזעקה של חדלי-אונים. תפקידנוּ הוּא להפוך את הזעקה למנוף לשינוי יחסו של העולם הדימוקרטי לענין הצלת יהוּדים בכל מקום ובכל מקרה שהדבר בר-ביצוּע. הערב מסרוּ ברדיו דו"ח של המיניסטר לעניני היהוּדים ברומניה על פעולותיו. הדברים מחרידים. המיניסטר הודיע כי הוא “פתר” את שאלת היהוּדים בבסרביה: אין עוד יהודים שם; הם הועברוּ למזרח³⁰⁸, ופירוּשו של דבר – אזורי “האדמה החרוּכה” של רוסיה הדרומית. מה נעשה ביהוּדים אלה – אין אני צריך לספר. זאת יודע כל מי שקרא על הרעב ועל מגיפות-רעב המוניות במקומות אלה. המיניסטר מסר גם על מצב היהוּדים בבוּקובינה: שם היה קשה יותר לחסל את היהדות; עוד נשארוּ שם יהוּדים, אבל הוקם ארגוּן מיוּחד שמטרתו לחסל את עמדותיהם המשקיות, וארגוּן זה פועל בהצלחה. ועוד מסר המיניסטר דבר המנבא לנו מבחנים חמורים הרבה יותר בנסיונות להצלת יהוּדים? הוא הודיע, כי לא יוסיפוּ עוד לתמוך בהגירה היהוּדית, באשר זהוּ פתרון ליחידים, וצריך למצוא דרך לחיסוּל היהוּדים במקומותיהם. אף-על-פי-כן עוד יש דרכי מפלט ליהודים, גם מרומניה וגם מארצות-בלקן אחרות. לא נהיה ראוּים לחובות שאסונות אלה מטילים עלינו, אם לא ישמשוּ לנו מנוף לשינוּי היחס, לפחות מאת אלה שיש לקוות מהם לשינוּי זה. במצב זה שאנו נתונים בו, כשאין אנו יודעים מה יהיה גורלו של קיבוץ זה או אחר בעולם ומה יהיה גורלנו אנוּ כאן – אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להיגרר רק אחרי רגשות של התמרמרוּת, גם אם היא מוּצדקת, ומתוך כך לקבוע דרכי-פעוּלה. אנוּ חייבים למצוא דרכי-מפלט ליהוּדים שיש להם אפשרוּת להימלט. על-ידי הפחת שנאה בלבד לא נצליח. ואם אסון “סטרומה”, וההד שאסון זה מצא בעולם, מחייב משהו, – הרי זה להפוך הד זה למפעלים חיוּביים. זהוּ תפקידנוּ העיקרי – לדעתי – בקשר לאסון “סטרוּמה”. גם בתשובתו של בא-כוח הממשלה בפרלמנט הבריטי בקשר לענין, שבודאי לא הניחה את הדעת, יש בכל זאת זיק הנותן תקוה, ועלינו להשמש בכך כדי להעמיד את העולם במבחן מחדש. אם נאמר על-ידי בא-כוח הממשלה כי יאחזו באמצעים למען לא יישנה ענין “סטרומה” – הרי עלינו להעמיד הבטחה זו במבחן.

אין לנו ידיעות מדויקות, אבל מוסרים שגם אחרי אסון “סטרוּמה” יצאו בסירות חמישים יהוּדים מרומניה וניסוּ להציל את עצמם³⁰⁹. העולם יעמוד שוּב במבחן, אם יושיט להם יד-עזר, ועלינו לעשות הכל כדי שהעולם אמנם יעמוד במבחן כדי לעזור בהצלת פּליטים אלה אשר יכריחו את העולם למנוע הישנוּת ענין “סטרוּמה”.

לדעתי, תגובתו הנכונה של הישוּב צריכה להיות קודם כל תגובה ממוּשכת. – יש לדאוג שענין “סטרוּמה” וענין הפליטים לא ירדוּ מן הפרק, ולא נסתפק במעשה חד-פעמי, אשר יתן למישהו סיפוּק. משוּם כך אין אני עם הבוכים והמצטערים על תגוּבה בלתי-מספּקת של הישוב בימים לאחר האסון. אמנם, בימים הראשונים לאחר האסון היתה תגובה נאה, אפשר שביום השבעה היא היתה בלתי-מספקת, אך אין בכך חשיבות. העיקר הוא שענין “סטרוּמה” לא ירד מן הפרק.

מתוך גישה זו באנוּ בהצעות לועד-הלאוּמי. אין אני צריך להסביר עד כמה חשוּב שהתגוּבה לענין “סטרומה” לא תיהפך נחלת חלק בלבד של הישוב³¹⁰. ענין “סטרוּמה” יכול לאַחד את כל הישוּב, על כן הצענוּ לועד הלאוּמי דרכי תגוּבה שיש בהן ביטוּי לדרך שדיברתי עליה: תגוּבה מתמדת, ולא חלקית. הצענוּ לועד הלאוּמי לארגן פטיציה המונית של הישוּב, שיחתמוּ עליה יהוּדי ארץ-ישראל המבוּגרים ושבה יוּבע היחס לענין “סטרוּמה” והפּליטים בכלל, והתביעות שיש לנו בענין זה. הדבר אושר היום בישיבת הנהלת הועד הלאוּמי ויוּחל בהגשמתו ביום השלושים לאסון “סטרוּמה”. המפעל יבוּצע תוך 10– 14 יום, בתנאי שנגייס את כוחותינוּ לביצוּעו.

הפעולה ביום השלושים כוללת שני חלקים: א) עצומת הישוּב. זו כוללת 4 פסוקים. העצומה תלוּוה פעוּלה הצריכה לעזור באופן ממשי לאלה הנכונים לדרך של העפלה והצלה עצמית. כל מי שיחתום על עצומת הישוּב ייתבע להשתתף במאמץ כספי על-ידי קניית “סלע-המפלט”. זו תהיה פעוּלה עממית, המונית. יהיוּ 4 סלעים: של גרוּש, 5 גרושים, 25 גרושים ולירה. זה יכניס כמה אלפים לירות שיאפשרו את פתיחתו של מפעל-העפלה מסודר יותר מזה שהיה ב“סטרוּמה”.

אלה הם שני הדברים העיקריים שעליהם החליט היום הועד הלאוּמי. ביצוּעם מצריך כמובן מתנדבים רבים מבין שורותינו, שיבקרוּ בכל בית ובית, יחתימו את הציבור על העצוּמה וידרשו את התרומה לסלע המפלט. יהיה צורך לארגן כמה אסיפות, כדי לתת ביטוי ציבורי-עממי לפעוּלה זו.

חושבני כי פעוּלה כללית ומסודרת, מתמידה ומקיפה המוני בית-ישראל, עשויה לשמש ביטוי חזק וקולע הרבה יותר מהתפרצוּת כלשהי, אחת היא אם תהא זו הפגנת מאות או אפילוּ אלפים ברחוב או אפילוּ הפצת כרוּזים אנוֹנימיים שלא תמיד אפשר לשאת באחריוּת לתוכנם.

עצוּמת הישוּב כוללת עוד דרישה: לקרוא דרור למעפילי “דאריין” תידרש פּעוּלה מאוּמצת, כדי שתוסר גזירת הגירוּש התלוּיה על ראשם. זה יהיה הביטוי הכללי וההולם לענין “סטרומה”.

י. 19 במארס 1942, בישיבת הועה"פ של הסתדרות העובדים.    🔗

אין ספק שיש במחננוּ בלתי-מרוּצים מן הפעוּלות שנעשו עד עכשיו בענין “סטרוּמה”. יתכן שכוּלנוּ בלתי-מרוּצים מן הפעוּלה שנעשתה ביום השבעה, ומאז ועד היום. אבל אם נביא בחשבון את אשר נעשה באמריקה, ואת ההד שעורר מאורע “סטרומה” בעולם, הרי לדעתי אין מקום לאי-שביעת רצון זו. הפעוּלה הציבוּרית שלנוּ יש לה תמיד כוונה מסוימת: קודם-כל לזעזע את העולם היהוּדי, להניע אותו לפעוּלות במקום שהוא יכול לפעול, ושנית – לזעזע את העולם החיצוני. ואני סבוּר, שבשני השטחים האלה הוּשׂג כמעט המכּסימוּם, ואפילו למעלה ממה שהיינו רגילים להשיג בפעוּלותינוּ עד עכשיו. לשיא הפעוּלה הגיעו אתמול. הופיעה משלחת נציגים של כל חלקי יהדוּת אמריקה (הג’וּאיש קומיטי, הג’וּאיש קונגרס, הלייבור קומיטי, ההסתדרות הציונית ונציגוּת ארץ-ישראל העובדת) בפני סמנר וולס³¹¹ . איננו יודעים עדיין את פרטי השיחה ואת תוצאותיה, אבל על סדר-היום של השיחה עמדוּ: ענין “סטרוּמה”, היחס לפליטים יהוּדים שעולה בידיהם להינצל מן התופת הנאַצי, שחרוּר מעפילי “דאריין”, והחזרתם לארץ של גולי מאוריציוס. כלומר: הוצגו אותן הדרישות שאנוּ מציגים. אני סבור, שהעובדה עצמה שיהדות אמריקה כולה, ולא חלקה הציוני בלבד, הגיעה לדעה מאוּחדת ביחס לדרישות אלה – הוּא אחד ההישגים הגדולים. אשר לפעוּלה בלונדון, אין לי מה להוסיף על הדברים הידוּעים לכולנו. אבל גם שם היתה הופעה שהקיפה כמעט את כל החוגים של יהדות אנגליה, גם אלה המכריזים על עצמם כלא-ציוניים. על הנעשה בענין זה באמריקה מצד לא-יהוּדים לא נתקבלוּ ידיעות, אבל אין ספק שהן באנגליה, הן באמריקה והן בארץ גופא היה הד רב למאורע “סטרומה”. אפילוּ בקרב הפקידות הגבוהה, ביחוד הפקידות הצבאית, עד כדי ביטוּיים חריפים מאוד נגד הממשלה הארצישראלית, אשר בדרך כלל איננו רגילים לשמוע כמותם מפי אנשים רשמיים.

אבל הד זה עלוּל להישאר גם ללא תוצאות. אמנם, העולם נזדעזע לשמע האסון, אך הוא לא ימהר להסיק ממנוּ מסקנות מעשיות. עד כמה שידוּע לנוּ ישנה עכשיו באנגליה ובאמריקה חרדה גדולה לעתידו של חלק-עולם זה, לרבות ארץ-ישראל, בזמן הקרוב. גם אנשים, שעד הזמן האחרון היוּ נחשבים כנציגי הפּרו-ערביים כמו למשל סמארט³¹² במצרים, הגיעו לידי הכרה, שאין לאנגלים מי לסמוך בכל העולם הערבי. אין להם על מי לסמוך בעירֹאַק, ובסוריה, בארץ-ישראל ובמצרים. והדברים הגיעוּ לידי כך, שדעה זו שוב אינה בגדר סוד, כלומר: מסכימים שיפורסם עליה. אחד הכתבים של עתון אמריקאי שלח לפני כשלושה חדשים מברק בו הובעה דעתו על עניני המזרח, שצפוּיות בו סכנות גדולות להנהלת המלחמה מצד אלמנטים פרו-נאַציים בקרב הערבים. והנה, לא זו בלבד שהטלגרמה נאסרה, אלא שהכתב נקרא לצירות הבריטית במצרים וניתנה לו התראה חמוּרה בשם ממשלת לונדון, על שהוּא מחדיר פניקה בעולם בענין המאמץ המלחמתי. אותו כתב ניסח בזמן האחרון טלגרמה חריפה הרבה יותר על האפשרוּיות של בגידת הערבים, אבל הוּא כבר למד לקח מהנסיון וסר לצירות הבריטית במצרים להראות את הטלגרמה. הצירות לא רצתה להחליט על דעת עצמה ושלחה אותו לסמארט, והפעם הוּא אישר את הטלגרמה והרשה להודיע, שדעתו מזדהה עם דעת שולחה. זה מראה על הלך הרוּחות השורר בקרב הבריטים לגבי הערכת המצב. אבל שינוּי הלך-הרוּח עדיין איננו מבטיח שום שינוּי למעשה. ואם מגמתנוּ היא להשיג שינוּי למעשה – עלינוּ לדעת שעוד עבודה קשה לפנינו. תגוּבתנוּ לענין “סטרומה” ועניני עליה ופליטים אינה יכולה להתבטא במחאה ואֵבל בלבד, כי כך לא נשיג יותר ממה שכבר השגנוּ. מתרגלים למחאות ולהחלטות. עכשיו יש בידנוּ להפוך את הזעזוּע שהיה בעולם גם למקור של שינוּיים מעשיים. הדבר יהיה תלוּי הרבה בכך, אם נצליח להעמיד לפני אלה שזוּעזעוּ שאלות מעשיות, ונצליח להעמידן רק בתנאי אחד: אם נעשה הרבה יותר ממה שעשינוּ עד עכשיו בשטח העלאת פליטים לארץ ובשטח הפעוּלה המתמדת לשינוּי היחס אל הפליטים שכבר נמצאים בארץ.

אני רואה לפני שני דברים, שבהם עלינו לחזק את כושר פעוּלתנו, ועלינוּ לפתוח בהם ביום השלושים: תביעה לעליה ותביעה לשחרוּר פליטים ושינוּי היחס אליהם. וכאן אני מסתייג מכמה וכמה תגוּבות ציבוּריות שהיוּ בזמן האחרון לגבי שחרוּר המעפילים מעתלית. בשחרוּר המעפילים יש שני מומנטים, שיחסנו אל שניהם אינו יכול להיות שווה. הנה הופיעה יהדות אמריקה לפני סמנר וולס ודרשה את שחרוּר פליטי “דאריין” ואת החזרת עולי מאוריציוס. אלוּ הן שתי דרישות שונות. אנו עלוּלים להימצא במצב לא-נוח במקצת לגבי דרישתנוּ לשחרוּר מעפילים. בתשובה לתביעתנוּ לתת סרטיפיקטים לאנשי “סטרומה” ולהביאָם לארץ, הביאָה הממשלה נימוקים, שהם מופרכים מעיקרם ואינם לכבוד אפילוּ לממשלה זו, כגון הנימוּק של מחסור בצרכי מזון. אבל היה נימוּק אחד, המדבר אל לב כל גוי וגם אל לב כל יהוּדי, אשר המלחמה היא ענין חשוּב בשבילו. כשאומרים, שבקרב מעפילים אלה אפשר שיהיו יהוּדים, או נוצרים המתחפּשים כיהוּדים, העלוּלים להביא נזק לענין המלחמתי – זה עושה רושם. תשובתנוּ לנימוּק זה היתה: א. הנסיון הוכיח, שעד היום לא היוּ מקרים כאלה בקרב המעפילים, גם לדעת הממשלה; ב. אם הממשלה בכל-זאת חושדת בהם, יכולה היא לעצור אותם בארץ, ובמעצר לברר את מי אפשר לשחרר ואת מי לא. אני מבדיל, איפוא, בין הדרישה להבאַת יהוּדים לארץ-ישראל לבין זו של הוצאָתם ממעצר בארץ-ישראל. הדרישה הראשונה חשובה בעיני הרבה יותר מהשניה. אנוּ כולנו מתקשים מאוד בענין אסירי “דאריין”. לדעתי, אילו היה זה רק ענין של החזקת אנשים אלה במעצר בארץ למשך זמן המלחמה, היה עלינו אמנם להוסיף לתבוע את שחרוּרם, ביחוּד אלה שאין כל חשד נגדם, אבל לא הייתי רואה דבר זה כאסון, שמותר לנו לצאת למלחמה בו. ענין “דאריין” מסעיר אותנו ביותר, מפני שצפוּי לאנשים גורלם של אנשי מאוריציוּס. אשה אחת, ששוּחררה מעתלית, לרגל מצב בריאוּתה, קיבלה מכתב מהממשלה בו נאמר: אמנם, אַת יוצאת לפי שעה לחפשי, אבל כאשר יגיע תורם של אנשי “דאריין” להישלח מן הארץ, יהיה עליך להצטרף אליהם. מכתב זה הוּא אישור גלוי וברוּר לכך, שהממשלה עומדת על דעתה והיא – שבאפשרוּת הראשונה תשלח את אנשי “דאריין” מן הארץ. לפיכך הדרישה לשחרוּר מעפּילי “'דאריין” היא לדידי לא רק דרישה להוצאת האנשים ממעצר, אלא קודם כל דרישה להבטיח לנו שפרשת מאוריציוס לא תישנה.

עלינוּ לעמוד על זכוּתה של ארץ-ישראל לקלוט פליטים, ואף אם יצטרכוּ לשבת זמן מה במעצר, כי עיקר השאלה היא עצם העליה. כאן מתברר לי יותר ויותר, שלא עשינו די בשטח זה, בעוד שיכולנו לעשות הרבה יותר אפילו בימים אלה. המצב המלחמתי מחייב אותנו לעשות יותר. הנה ישנה גולה יהוּדית בשכנוּתנו. אלה הבאים עכשיו מעיראק מספרים על החרדה הגדולה השוררת בקרב הקיבוץ היהוּדי בארץ זו. צריך לדעת, שקיבוץ זה, אשר תפס עמדה חשוּבה מבחינת השכלתו, תרבותו, מקומו במסחר ובענפי-כלכלה מרכזיים אחרים נתוּן עכשיו במצב של קיבוץ מורדף ומעונה, הצפוי לסכנה מתמדת של פרעות. אמנם, בזמן האחרון החלו – מחוסר ברירה – להחזיר את היהוּדים לענפי-כּלכּלה שמהם נוּשלוּ, למשל בענף מסילות הברזל. אבל בדרך כלל נתוּנה יהדוּת עיראק כולה בסכנה של השמדה ופרעות, ברגע שהמצב בחזית ירשה לעיראַקים לעשות זאת. מצב היהוּדים בסוּריה הוא, אמנם, קצת טוב יותר, אבל גם שם אין בטחון. ואיננו יודעים עדיין מה יהיה עם תוּרכיה ומה יהיה מצבם של יהוּדיה. לפי מה שידוּע לנו אפשר עוד כיום לעשות פּעולה לא-קטנה להצלת יהוּדי רומניה. בזמן האחרון הודיע הראַדיו על שינוּי יחסם של השלטונות הרומניים לענין זה, אבל עוד אפשר לעשות משהו. בכל אופן נדמה לי, שאם נצליח לסדר עליה מאותן הארצות שמהן עוד אפשר להציל יהוּדים, יתכן כי הפעוּלה שעשינוּ והזעזוּע שהיה בחוּגים שונים בעלי-ערך בעולם בקשר לטיבוּע “סטרוּמה”, יחייב גם יחס אחר מצד השלטונות בארץ-ישראל לגבי אלה, אשר יצליחו להימלט מעיראק, מסוּריה, מתורכיה ומרומניה.

יא. 3 בפברואר 1943. בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל.    🔗

אין איש מאתנוּ יכול לתת ערובה שפעוּלת ההצלה תצליח. אבל יש לנו במה להיאַחז. יש שאלה של זמן. ככל שנחיש את הענין, מוטב. כן קיימת שאלת העליה. הממשלה הבטיחה רשיונות-עליה לשלושים אלף איש³¹³. נניח כרגע שאפשר להביא את האנשים והדבר תלוּי בכסף בלבד, הרי יהיה צורך במיליון ומאתיים אלף לירות להעברת האנשים האלה – לפי המחירים שדורשות האניות התורכיות. גם אני בטוח כאחרים, שהכסף יימצא. אבל צריך לעשות שהוּא יהיה בעין. ולשם כך הכרחית פעוּלה. המוסדות לא יוּכלוּ לתת סכום זה. אין אנוּ יודעים כמה זמן ניתן לנו. ברוּר שצריך להיעשות מאמץ גדול בכל מקום שהדבר ניתן, אבל עלוּלים להיות גם קשיים פּוליטיים בנוגע להוצאת כספים. נניח שאמריקה תרצה לתת לנו כספים, אבל יש עכשיו קשיים גדולים בהעברת סכוּמים גדולים משם. יהיה עלינוּ לעשות כל אשר לאל ידנוּ כדי להתגבר על קשיים אלה.

אך קודם כל צריך לרתום את הישוּב העברי. אינני פּוחד מפרסוּם. כמובן, אם מספרים בקהל שרומניה רוצה סכום כזה, ופקיד רוצה סכום כזה – רב הנזק מאוד, אולם אין חשש לספר כי מרכזים כסף לתכניות הצלת יהוּדים. אם תפרסמו יום-יום מעל עמודי העתונות: יש אפשרות להציל יהוּדים ונחוץ כסף בשביל כך – זה ישפּיע. צריך להטיל על “מגבית ההתגייסוּת” את החובה הזאת של גיוּס כספים.

צריך להקנות לה תפקיד נוסף להגדיל את הכנסותיה. “מגבית ההתגייסוּת” נעשית על ידי מיכסות ידועות שמטילים על חוגים שונים של הישוּב. אפשר להרחיב אותן בהרבה. בתעשיה נותנים הפועלים סכום ידוּע, ונותן העבודה נותן אותו סכום. צריך להגדיל מיכסות אלה. אני מסכים בהחלט לדעת נשיאות “מגבית ההתגייסוּת”, שאם יכריזו על מגבית מיוּחדת, היא עלולה להזיק ל“מגבית ההתגייסוּת”. אם נבוא ליהוּדי ונגיד לו שעליו לתת לענין ההצלה, הוּא יגיד: אם עומד עכשיו על הפרק ענין ההצלה, אחליף את תרומתי למגבית ההתגייסוּת בתרומה למפעל ההצלה. הועד הלאוּמי והנהלת הסוכנות צריכים איפוא להתאסף ולהחליט שמטילים על “מגבית ההתגייסוּת” תפקיד נוסף.

ויש מעצורים שהם לגמרי לא בידינוּ: באיזו מידה תיתנה הממשלות ליהוּדים לצאת, ובאיזו מידה אפשר יהיה לעבור, האם יוּכלו אניות להגיע עד רומניה? והיהיה לנו טראַנספורט עד בולגריה. ענין הטראַנספורט הוּא עכשיו דבר רציני מאוד. 50 אלף לירות לא יספיקוּ לפעוּלה גדולה.

אם התורכים יתנו אניות, אפשר יהיה לעשות הרבה מאד. קצב העליה הוא שיקבע. אם יוציאוּ משך זמן קצר 15.000 עולים, אפשר יהיה להשיג עוד רשיונות-עליה. אילוּ יכולנוּ להוציא את כל שלושים האלף, היינוּ משיגים רשיונות בשביל מספר עולים גדול יותר. אסור שיהיו עיכובים כספיים לפעוּלה זו. עלינו להשתדל להציל כל יהוּדי שאפשר להצילו. האפשרויות בארצות הבאַלקאַַנים מוגבלות. קיימת הצעה מסויימת לגבי טראַנסדניסטריה; צריך לתת הוראה לאנשינו לנסות בענין זה; אפשר שהכסף ילך לאבדון, אבל יש לעשות נסיון בכמה מאות אנשים מחבל-ארץ זה.

קוּשטא נהפכת עכשיו למרכז חשוּב. צריך שיהיה שם איש שיהיה מקוּבל על כל הצדדים. יש לבדוק את דרכי עבודתם של אנשינו במקום זה.

אין להסתפּק באניות שכירות בלבד. צריך להכין גם אפשרוּיות אחרות, כדי שנהיה מסוּגלים לעשות פּעוּלה בבוא השעה; צריך שתהיה אפשרוּת לרכוש שתים-שלוש ספינות; זה יעלה כ-30–40 אלף לירות, ולכך יש להעמיד את כספי הסוכנות וההסתדרות.

לדעתי, על הסוכנוּת להיות מעוּנינת לשאת בפעוּלה זאת. מי שעושה בענין זה, בדרך הטבע נעשה לגורם בעם היהוּדי. אינני מדבר על מתן כספים. על הסוכנוּת לדאוג לכך, שבידיה ירוכז דבר זה. ההסתדרות תתן כסף, גם הסוכנות ומגבית ההצלה תיתנה – אך הפעוּלה צריכה להיות מרוּכזת בסוכנות. כספי הסוכנות והסתדרות צריכים להיות מיועדים לצרכים שאי אפשר להשיג כסף בשבילם ממקור אחר, כמו, למשל, רכישת אניות.

יב. 26 בינואר 1944, בישיבת הועדה הפוליטית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל.    🔗

נדמה לי שאנוּ נמצאים עכשיו בפעוּלתנוּ במצב הטראגי ביותר; ראשית, אין אנו יודעים את מצבנו לאשוּרו. יש יסוד להניח שלגבי שאלתנו מוכרעים עכשיו דברים חשוּבים ביותר, אבל ­– מה מוכרע וכיצד, ומי המכריע – אין כל ידיעות. מסוּפּקני, אם יש מישהוּ מהיהודים, מהציונים, היודע את מצב הדברים.

מצבנו הוּא כזה, שאיננו יודעים אם גם אותו דבר, שחשבנוּהוּ כאחד הגורמים העשוּיים להכריע לטובתנוּ בשיקוּלים הפּוליטיים – הרגשת החטא כלפּי היהוּדים, שואת הגולה – אינו עלול להיות לרעתנו. דוקא הידיעות המגיעות על הטבח הגדול באירופה, עלוּלות לעורר מחשבות מנוּגדות מאוד לעניננו. יאמרו: דורשים אתם עליה גדולה – אבל למי? אין ספק שאנו עומדים לפני היאָבקוּיות פּוליטיות מכריעות, איני יודע אם יהיה זה בשבוּעות הקרובים או בחדשים הקרובים, או בסוף תקוּפת הספר הלבן³¹⁴, שאז יראו צורך לומר משהוּ לגבי עתיד הארץ, או בסוף המלחמה, ומי יודע אם בכלל יהיה מרחק רב בין שתי התקופות הללוּ.

עלינו להודות שהתנועה הציונית והתנועה שלנו שתיהן אינן במלוא כוחן בשעת הכרעה זו. עלינו לצייד את החברים היוצאים ללונדון בתקווה ובהוראות – לעשות הכל, כדי לחשל מחדש את כוח התנועה הציונית ולהביאו לידי גילוי מכּסימלי.

לחברים היוצאים – ובעיקר לשרתוק – יש שליחוּיות שונות: יש שליחוּת בעצם הבירוּר הפּוליטי – לפתוח, ולפחות לנסות לפתוח, דלתות ולדעת מהו המצב, מהן התכניות לגבינוּ, אם כי טרם הגיעה השעה לנסות להשפיע. לעת-עתה הננו במצב של חוסר-ידיעה, ועל כן עוד אין לדבר על השפעה. אומר את האמת – לדידי, איני רואה בזה את העיקר כרגע; העיקר כרגע הוּא לדאוג לכך שהתנוּעה הציונית תופיע במלוא כוחה, לעודד תכניות שהן לטובתנוּ וללחום בתכניות שהן לרעתנוּ. ואחד התנאים להופעה שלמה, ציונית, של התנועה הציונית להרגשת הכוח הפנימי הוא – יצירת תנאים לחזירתו של בן-גוריון מיד; אני מדגיש: לא בהקדם האפשרי, אלא באמת מיד.

נתקבלה טלגרמה מד"ר וייצמן המזמינה את בן-גוריון להטות שכם לפעוּלה. אבל טלגרמה זו לא יכלה, על כל פנים לא סידרה את הענין הזה, כי דרושה גם לתנועה וגם לבן-גוריון ההכרה שייוצרוּ תנאים שהם יאפשרו אחריוּת קולקטיבית, הופעה משוּתפת ונשיאה משוּתפת בעול.

איני רוצה ואיני יכול להיות אופּטימי. אנו נעמוד לפני מלחמות, ובמלחמות ובהיאָבקוּיות הפּוליטיות שתהיינה, היעדרו של בן-גוריון הוא גם כלפי חוץ הכרזה מסוימת, הכרזה על המעטת כוחנו להתקומם לתכניות, המתנקשות בנו. יש בה גם משום החלשת כוחנו הפנימי. בפוליטיקה נלחמים לא רק על ידי ארגוּמנטים. אי-השתתפותו של בן-גוריון עכשיו במערכה הפוליטית היא הכרזה על חולשה; היא עלולה לקבוע נפשם של כמה וכמה דברים.

שני החדשים הקרובים, פברואר ומארס, עלולים להיות חדשים מכריעים. גם לאור הפעילוּת הערבית, גם לאור השמוּעות מפּי פּקידים בריטיים בארץ, וגם לפי כל מיני רמזים המגיעים אלינו, אפשר לשער שועדה כלשהי עובדת, ובקאבינטים מתיעצים בעניננו. אפשר שנאחר את השעה. על-כל-פנים, היו מקרים שסיכלנו תכניות שהיו לרעתנו.

העולם הדימוקראטי נתון במצב כזה, שהוא ירצה להראות שהוא מתעסק בענינינו, והוא גם ירצה להראות יד חזקה – ואין דבר קל מלהראות יד חזקה כלפי היהודים. אין אנו יכולים לדחות את פעילותנו. יש להבהיר כלפי הלא-ציונים וכלפי ד"ר וייצמן שתנועתנו לא תשלים עם המצב שנוצר, היא לא תוכל להמשיך באופן זה של עשיית דברים.

איני יודע כמה יהודים יש עוד באפשרותנו להציל, אבל אם לא תהיה עכשיו פעולת-הצלה, צריך להיות ברור לנו (ועלינו לעשות הכל, כדי לברר את הדבר גם לארצות הדימוקרטיות) איזה יאוש, ואיזה רעל כלפי הציונות וכלפי הדימוקרטיות עלולים להכניס רבבות אחדות של פליטים, שיגיעו לידי הכרה שלא נעשה כלוּם למענם בשעת-צרה להם.

אין ספק כי אילו עשוּ הכל כדי להציל יהודים, שהחרב תלוּיה לנגד עיניהם, מאותם המקומות שעוד אפשר להוציאם משם – סלובקיה, רומניה, הונגריה – הרי היה זה מביא לידי כך שעוד יהודים היו פורצים להם דרך לארצות אלו.

כשעומדת לפני יהודי השאלה אם עליו לברוח, והוא יודע שהוא יכול להגיע רק עד סלובקיה ושם יכּלא – הרי הוא רואה את עצמו צפוּי לחרב גם שם; מה שאין כן אם הוא יודע שיש לו אפשרות להמשיך את דרכו מסלובקיה והלאה.

יש יהודים המחפּשים עכשיו הצלה אצל הפּרטיזנים. שמענו את סיפּוּרו של יוסף³¹⁵, מה היה בסופן של קבוצות אחדות שרימוּ אותן, ואמרו להן כי אפשר לעבור לפּרטיזנים; ביער פגשו אותם גרמנים וירו בהם. באחת הקבוּצות ניצל אחד, שחשבוּ שהוּא מת, הגיע אל הפּרטיזנים כשהוּא פּצוּע וגילה להם את הדבר, אך הם לא האמינוּ לו. ההליכה אל הפּרטיזנים היא הצלה לחלק מן היהודים.

אמרנו: עידוד עיצוּב תנועת פרטיזנים יהודים באותם המקומות שאפשר עוד לפעול משהו בהם. לא זו בלבד שהיה בזה משוּם הצלת הכבוד היהודי, אלא גם משוּם הצלת יהודים. היה זה דבר גדול אילוּ אפשר היה לבוא בדברים עם גורם כלשהו – עם האנגלים, עם האמריקאים, עם הרוסים – היכול לסייע לנו להחדיר למקומות ההם בחוּרים שלנו, – ויהא זה אפילו במספר לא גדול, שינסו לאַרגן תנועת פרטיזנים יהודים.

הדבר הראשון והעיקרי הוא הוצאת יהודים מארצות המעבר ועידוד של בריחה יהוּדית נוספת. הן מחדירים אנשים לכל מיני דברים, לא בלבד לשם אינפורמציה מלחמתית, אלא גם לשם עזרה לשבויים לברוח משביים – יכניסו-נא גם יהודים שיעזרו ליהודים לברוח.

כמובן שפּעולה כזאת צריכה להיות מלוּוה בנסיון לחדש את כוחנו שלא נהיה משוּתקים במוּבן פוליטי בגלל פילוּגנוּ³¹⁶ dir=“rtl”>. יש להביא לידי חידוּש אחדוּתנוּ במפלגה, או לפחות להביא מצב כזה לידי גמר.

יג. 17 באוקטובר 1944, בישיבת מזכירות מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל.    🔗

רציתי להישאר עוד קצת באירופה, שאפתי לחדור לצרפת. זו היא הארץ היחידה שבה נלחמו היהודים ביד רמה. שם לחמו היהודים כיהודים, ולקחו בשבי גרמנים, והודיעו להם: פלוגה יהודית לקחה אתכם להם. הם עשו פעולות חשובות. בראש הפעולות עמדו אנשים שאני מכיר אותם מביקורים בפאריס. אירגון מלחמתי זה הוא ברובו ציוני. אילו נתנו להם עכשיו להתגייס לחטיבה היהודית הלוחמת היה זה בשבילם לא רק חיזוק, אלא הצלה מרעב, כי אין להם מה לעשות עכשיו בצרפת. כל עוד הם היו תחת היטלר, הרי תושבי הארץ סיכנוּ את עצמם כדי להציל יהוּדים, עכשיו מתחיל להתגלות הצד השני של המטבע: היהוּדי, כדי שיוּכל להתקיים, דורש להחזיר לו את רכושו, ורכושו זה נמצא לא בידי נאצים, אלא בידי בלגים או צרפתים. וזה יוצר מצב מאוד לא נעים.

כשלושים אלף יתומים יהודים בבלגיה ובצרפת, חלק לא קטן מהם נמצא במוסדות קתוליים. קראתי מכתבים ממוסדות אלה, בהם הם דורשים עזרה להחזקת הילדים היהוּדים. אומרים להם: מסרוּ את הילדים להסתדרוּת יהוּדית, להסתדרוּת הציונית, והיא תחזיקם. והרי הם משיבים שלא יחזירוּ עכשיו את הילדים. הם אינם רוצים להעביר אותם על דתם, הם אינם עושים שום תעמוּלה קתולית ואין הם מסכימים שיעשוּ בין הילדים היתומים תעמוּלה כלשהי. וראיה לדבר שרק החלק החמשה-עשר של הילדים המיר את דתו; לוּ באו ההורים בתביעה להחזיר להם את הילדים – בבקשה, אבל להסתדרות פוליטית או לאומית לא נמסור אותם.

היהודים אין להם מה לעשות בצרפת או בבלגיה, אין להם ממה להתקיים. אין איש מרכזי שם, ואין כל קשר אתם. התחבורה אינה מסודרת כלל וכלל. בשבוע שעבר יצאה הרכבת הראשונה ממארסייל לפאריס אבל איני יודע אם היא הגיעה לתעודתה. בתוך צרפת המשוחררת עוד יש “כיסים” גרמניים, ולתוך פלוּגות ה“מאקי”³¹⁷ חדרו גרמנים. בצרפת החיים מאוד בלתי-מסודרים. זמן רב נמשך עד אשר יכלו להעביר את יארבלום מליוֹן לפאריס; אין כל קשר בין חלק אחד של צרפת למשנהוּ! יהודי אנגלי, גסטטנר, הגיע לפאריס, והוּא שהביא לנוּ את כל הידיעות משם. משם באה הדרישה שאחד מאתנו יבוא לפאריס. ואמנם, רציתי מאוד לנסוע לשם, אבל חוּגים מסוּיימים לחצו עלי: צריך לשנות את התנהגות הישוב ביחס למעשי הטירור, ואני נשמעתי להם, כי גם אני חשבתי שדבר זה הוא החשוב ביותר.

יהיה עלינו לדאוג לקשר עם ארצות אירופה. בבלגיה, בה היו 50.000 יהוּדים, נשארוּ 15.000 – 20.000 בלבד. מיליוני לירות נחוּצים בשביל חידוּש מעמדם הקודם. כזהוּ המצב גם בצרפת. משם יש ידיעות על 150.000 יהודים, שנשארו בחיים, ובכל פעם מופיעים פנים חדשות. כנראה שנחוּם הרמן איננו עוד בחיים³¹⁸. יש גם פלוּגת “מאקי” על שמו, וגם זה מעיד.. חלק גדול מהיהודים שהסתתרו או התנדבו לצבא-המחתרת נשארו בחיים. משורות “מאקי” לא היו הרבה קרבנות. ואם בבלגיה נחוצים מיליונים – על אחת כמה וכמה בצרפת. יש הרגשה שההצלה היחידה היא – עליה גדולה לארץ. ויש רצון לעליה, יש הרגשה ציונית. אנשי “מאקי” היהודים דגל ציוני להם, אם כי לא כולם היו ציונים. הציונים תפסו שם מקום בראש. האיש שעמד בראשם – יהודי צרפתי – קרוב לנו מאוד. היו לי קשרים אישיים אתו.

לי נראה שבידינוּ להשפיע על יהדוּת זו. עלינוּ לחפש את הדרכים להגיע לשם יש לנוּ האנשים המתאימים לפעוּלה, ועלינוּ לעשות הכל כדי לשלחם לשם. איני יודע מתי יבאו לורד גורט. יש שמוּעה שהוּא אינו רוצה לבוא בידים ריקות, אלא עם דברים ברורים, ויש אומרים שהוא רוצה לבוא ודבר טוב בידו. אך הוא יכול להופיע באחד הימים ולהודיע, שכל עוד לא יופסק הטירור אין הוא רוצה לשמוע דבר, ועלוּלים להתהוות יחסים מתוּחים בינו לבין הישוב.

אני רואה זאת כבעיה מרכזית שלנו עכשיו. בעולם יש הרגשה שמוכרחים לעשות דבר-מה לטובת היהודים. גם ההכרזות באמריקה באו לא רק בגלל הבחירות³¹⁹. הם באים לכך מתוך ניתוח המציאוּת בעולם. אנגליה היא במצב כזה שהיא זקוקה לאֶלמנט ידידותי. יהודים אנגלים רבים חושבים שאנחנוּ יכולים להיות אֶלמנט זה על יסוד אימוץ ברית פּוליטית מסוּימת. יש כל מיני תכניות לפעולות פוליטיות, אבל הכול רואים את הטירור כענין המסכן כל תקוה פוליטית. לדעתי, זה הוא אחד הסברים שיהיה עלינוּ לדון עליו למעשה בהקדם האפשרי.

יד. 17 באוקטובר 1944, בישיבת מזכּירוּת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל.    🔗

האשמותיו של י. ברנד³²⁰ קשות מאד: "הוּא שגה שנסע למקום שנסע, ועל-ידי כך הביא צרות על היהודים… ואף אנחנו שגינוּ – לא פּוצצנוּ את המבצר שבו ישב בקאַהיר וכתוצאה מכך נרצחו יהודים… "

ואני רוצה לומר לו לב.: נסיעתו, ישיבתו חדשים בקאהיר וישיבתו כאן בתוכנוּ הצילה הרבה יהוּדים; ב. עזב את הונגריה כשהוטל עליו תפקיד לנהל משא-ומתן. הדבר לא נשא פּרי, ואין זו אַשמתנוּ, כי בעלות-הברית החליטוּ מה שהחליטו, ולא יכולנוּ לעשות דבר בלי הסכמתן. ולכן, חזירתו או אי-חזירתו של י.ב. להונגריה לא היתה משנה ולא כלוּם. מה שאין כן אילוּ הביא עמו תשוּבה חיוּבית. מאחר שהתשובה היתה שלילית, היתה רק דרך אחת, שלה הסכימוּ בעלות-הברית: להרויח זמן, למשוך את המשא-ומתן, כדי שיהוּדים לא יגורשוּ מיד. הגרמנים, חיכוּ וקיווּ – שמא תינתן תשוּבה חיוּבית. לשם כך צריך היה י. ב. לנסוע לקושטא – להראות לגרמנים שהנה מנהלים משא-ומתן. ועוּבדה היא שבמשך הזמן הזה לא המשיכוּ בגירוּשים; ויהוּדים שלא גורשוּ במשך הזמן הזה – חלק גדול מהם אוּלי ישאר בחיים, ואם הונגריה תשוּחרר בימים הקרובים – ישוחררוּ גם יהוּדיה. איני יודע אם היתה תכנית לגרמנים להשאיר בהונגריה 250 אלף יהוּדים. אם דבר זה הושג, הרי זה רק הודות לסחיבת המשא-ומתן. מהו, איפוא, הרגש הזה של האשמה עצמית ושל האשמה כלפינו? אני דוחה את ההאשמות, הן כלפינוּ והן כלפיו. ולטענה, שלנוּ היתה גישה אי-ריאַלית אל הדברים – במצב הקיים יכולות להיות רק גישות בלתי ריאליות: היהוּדים ניצלוּ על-ידי גישה בלתי ריאלית!

ולעבודתו של י. ב. – חשוּב מאוד שיש אדם בעל קשרים עם הונגריה, המכיר יהוּדים הונגרייים. עובדה היא, שבגרמניה נעשים דברים פנטסטיים. ברחוּ משם עשרות אנגלים ואוסטרלים – שלא ידעוּ מלה גרמנית והגיעוּ לאנגליה! עובדה היא שבגרמניה נמצאים יהוּדים במספר רב יותר משחשבנו. שבוּיים שבאוּ מגרמניה מספרים שהם עבדוּ יחד עם מאות יהוּדים שהובאו מכל הארצות, מפולין ומהונגריה ועוד ועוד. יש לשלוח את ב. אל הגבול הגרמני – לצרפת או ליוגוסלאַביה ושם יוּכל לעשות יותר ממישהוּ אחר. יתכן שאין זו אלא אשליה, אבל עלינו לעשות כל אשר ביכולתנו כדי לשלוח אנשים, ואפשר לעשות זאת בעזרת הממשלה בלבד.

הכאיבוּ מאוד הדברים שאנו מפריזים בנאמנוּתנוּ ל“בעלי-הברית”³²¹. ידוּע מה עשינו, כיצד קשרנו קשרים ושלחנו אנשים גם בלי עזרת הממשלה, אבל טרקטורים איננו יכולים לתת בלי ממשלות, ואף לא היתר יציאה. אנו עושים אשר ביכולתנו, שהיא מצומצמת מאוד ותלויה באחרים. רצינוּ לשלוח עוד אנשים אך הדבר לא יצא לפועל. האם אשמים אנו בכך? עלינו עוד לעשות הרבה להצלת יהוּדים. יתכן מאוד שעוד ינצלוּ מידי היטלר מאתיים אלף יהוּדים שנשארוּ לפליטה בהונגריה ויהיה עלינו לעבוד להצלתם האמיתית, מפני שעם הכיבוּש הרוּסי עוד לא תבוא להם הצלה של ממש.

טו. קיץ 1944, מתוך הרצאה בקורס לקציני הסברה של הפלמ"ח.    🔗

…מה הם הגורמים לשיתוּף-פעוּלה עם אחרים? המניע הראשון זוהי ההכּרה שהאדם לבדו, או העם לבדו, בכוחותיו הוּא, אינו יכול לעשות מעשהוּ, ועל-כן זקוּק הוא לעזרת הזוּלת. אפס, בכל מקרה מעין זה מוּכרחה להיות סיבה שתדחוף גם את הצד שכנגד לשוּתפוּת. שנים הם התנאים הדרוּשים לכך. התנאי האידיאלי הוּא, כאשר בפני שני הצדדים עומדת מטרה אחת, כי אז שניהם אוזרים את כוחותיהם במידה שווה, כדי להשיג את המטרה האחת. לעוּמתו קיים תנאי אחר, והוּא הוּא השכיח ביותר, כאשר השוּתפוּת היא תוצאה של צירוּף-מקרים שונה: פלוני זקוּק לעזרת אלמוני, והוא משיגה, אם על-ידי הגשת-עזרה לאלמוני בענינו שלו, או על-ידי נתינת תמוּרה בעד העזרה. זוהי שוּתפות של שני גורמים בעלי כוח, ואף היא לא ניתנת להגשמה ומביאה תוצאות רצוּיות. אפס, אנו היהודים, לקינוּ בתקוּּפות האחרונות בשוּתפוּת מסוּג אחר לגמרי. לפנינו עומדת מטרה מסוימת, והרינוּ נוטים לחשוב, שגם העמים האחרים צריכים להיות מעוּנינים באותה מטרה, אם כי המה אינם סבוּרים כמונוּ ואינם מעונינים בשיתוּף-הפעוּלה באותה מידה, כמו אנחנו. והרינו עדים לכך, כי בשותפוּיות מעין אלה הננוּ מקריבים קרבנות גדולים ומגיעים להישׂגים בלתי-ניכּרים.– – –

מאז בוא האנגלים לארץ ועד היום נקטנוּ בשיטת השותפות ולא נמנענוּ עם זה מלהיאבק עם השלטונות, כאשר חפצנוּ לא ניתן לנו. דרך זו היא קשה ומסוּבכת, אולם מוצא אחר אין לנו. כך ניהלנוּ את הפוליטיקה הציונית במשך כל הימים עד למלחמה זו. עתה גדלו הממדים והתרחבוּ פי כמה.

*

שנים הם הענינים, אשר חייבוּ אותנוּ להמשיך בפרשת השוּתפוּת וההיאבקוּת עם השלטונות. הלא הם: א. הצלת יהוּדים, ב. שיתוף היהוּדים במלחמה. לא ארחיב את הדיבוּר על התפתחוּת מצבנוּ כלוחמים במלחמה זו, – זהוּ נושא לעצמו. אייחד הפּעם את דברי על מה שלא הצלחנוּ להגשים. רוּבּם של הענינים אשר בגללם באנוּ בשוּתפוּת עם השלטונות עוד לא הגיעוּ לכלל ביצוּע, וקשה לנחש, אם יבוּצעו בזמן מן הזמנים, אוּלם אני רואה מחובתי לספּר לכם גם על מה שחפצנוּ לבצע, ולא עלתה בידנוּ.

מיד עם פרוץ המלחמה על אדמת אירופה ניסינו להגיש עזרה לכוחות הלוחמים על-ידי חדירה למקומות בהם נמצאים יהוּדים תחת שלטון הנאַצים. אולם מן הרגע הראשון נתקלנוּ בהתנגדוּת מצד האנגלים. הם השתמשוּ בנימוּקים הומאניים, אשר נראוּ כהגיוניים גם בעיני רבים בתוכנוּ. הם טענו – הנכון הוא שהנאצים החריבוּ את קהילות ישראל בגרמניה, אולם אין להניח, כי כך יעשוּ גם לקהילות ישראל בארצות אירופה האחרות; לעומת זאת ברוּר הוּא, כי במקרה שיבואוּ יהוּדים מן הארץ וינסוּ לקומם את אחיהם היהוּדים נגד-הנאַצים, כי הרי אז בלי ספק תהא צפוּיה סכנת כּליון גמוּר לכל היהוּדים.

אנחנוּ ענינוּ לאנגלים, כי לא ייתכן שהנאצים, אשר הפכוּ את השמדת היהוּדים לפתרון השאלה היהוּדית ולאחת ממטרות הנאציזם, לא יתעללוּ ולא ישמידוּ גם את היהוּדים בארצות הכבוּשות, ולפיכך מן ההכרח הוּא להחיש ישע דחוּף לקהילות ישראל ולהציל את אשר ניתן להצלה. אולם כל טענותינוּ היוּ ללא הועיל. בינתיים התחילוּ להגיע ידיעות על השמדת יהוּדים בפולין. פּנינוּ שוּב לבעלות-הברית והצענוּ לשלוח צנחנים יהוּדים לפולין, לספּק להם נשק וּלהקים סביבם וּבפיקוּדם פלוּגות לוחמות. על-ידי-כך תיגרם הטרדה מרוּבה לאויב הנאצי ותימצא האפשרוּת להציל אלפים רבים של יהוּדים ואף לנקום את נקמת דם ישראל וּכבודנוּ המחולל. חזרנוּ והדגשנוּ, כי עם הקמת כוח פּאַרטיזני יהוּדי תתחזקנה גם תנוּעות-המחתרת האחרות ויתגברוּ הזעזוּעים והמרידות נגד הנאצים באירופה כוּלה.

הגענוּ בהשתדלוּיותינוּ אלה לידי שׂיחות עם אנשים בעלי השפעה בשלטון, והיוּ ביניהם כאלה שגילוּ התענינוּת מרוּבה ואף התלהבוּת לרעיון מלחמת יהוּדים באירופּה. האיש, בו תלינוּ תקווֹת מרוּבות בשטח זה, היה וינגייט. אָמנם לאיש הזה היוּ חלומות אחרים לגמרי. הוּא קבע משוּם-מה, כי ההכרעה במלחמה זו תבוא בארץ-ישראל, בעמק מגידו, כמרוּמז בכתבי-הקודש, ואדיר חפצו היה לעמוד בראש צבא יהוּדי בעמק מגידו. אוּלם תוך התפתחוּת המלחמה, לאחר ימי אל-עלמיין, שינה את דעתו והיה מוּכן להתיצב בראש לוחמים יהוּדים נגד האויב הגרמני באירופה. כאשר נסע וינגייט לקוויבק בקאַנדה ונפגש עם צ’רצ’יל, רוּזבלט והמיפקדה הגבוהה של בנות-הברית, הוּא שׂח להם על הרעיון הזה, סיפר להם על היהוּדים שיש להם נסיון צבאי, המחוננים בכושר-פעוּלה צבאי על-פי שיטות מיוּחדות, כפי שהספיק להיוכח מתוך שיתוּף-פעוּלה עמהם בארץ בימי המאורעות. באותו זמן כבר עמד וינגייט בסימן של עליה בדרכו הצבאית. אף-על-פי-כן אמר לנוּ, שהוּא מוּכן לעמוד בראש הצבא היהוּדי הלוחם באירופה. בחזרו מקוויבק להודוּ, דרך מצרים, הוּא סיפר לחברינוּ על ההתענינוּת שגילוּ אנשי המיפקדה להצעה זו. אחר-כך המשיך בהשתדלוּיותיו בענין זה, אוּלם אנשי המפקדות בקוויבק לא היוּ הקובעים במערכות העולם ואילוּ הקובעים התנגדוּ להצעה זו.

הנה כי כן נתקלוּ מחשבותינוּ וכיסוּפינוּ לחדירה לתפוּצות הגולה הנתוּנות ביד העריצים – בחומה אטוּמה של סירוּב.

*

הרעיון היסודי בפעוּלות החדירה היה ליצור קשר עם יהוּדים, להדריך אותם ולעזור להם לברוח. חשבנוּ כי הבחוּרים שלנוּ יצליחוּ לעשות גדולות בשטח זה. עם חדירתם לשטח האויב היוּ מרכזים סביבם בחוּרים יהוּדים רבים מתנוּעות-הנוער הציוניות והיוּ מארגנים אותם לפלוּגות לוחמות. אותה שעה כבר נשלחוּ אנשים שלנוּ לצבא טיטו, ליוּגוסלביה, וכן פּעלוּ שליחים שלנוּ בין ה“מאקי” בצרפת וּבמקומות אחרים. ברבים מן המקומות אוּלצוּ שליחינוּ לשׂים מסוה על פניהם, ואילוּ בפולין היינוּ מצליחים בלי ספק להקים פלוּגות לוחמות יהוּדיות. חזרנו על הצעותינוּ וּדרישותינוּ לאחר שנכבשה הוּנגריה בידי הנאצים. דרשנוּ שיינתן לנוּ להחזיק פלוּגות מיהוּדי הוּנגריה ומיהוּדי רומניה ליד הגבוּל הרומני-ההוּנגרי, שאליהם יצטרפוּ לוחמים-מדריכים מן הארץ, שיאַמנוּ אותם ויגבשוּ את הגרעינים הראשונים, אוּלם גם הפעם קיבלנוּ תשוּבה שלילית. הנימוּק היה, כי לבעלות-הברית יש כבר הרבה התחיבוּיות כלפי הפּאַרטיזנים ושאין ביכלתן לספק להם את הציוּד הדרוּש, על-אחת-כמה-וכמה שלא תהא אפשרוּת לעשות זאת למען הפלוּגות היהוּדיות החדשות.

מוּבטחני שהתשוּבה שניתנה לנוּ איננה התשוּבה הכנה, אוּלם אין באפשרוּתנוּ להושיע ברב או במעט. אפס, אין לי כל ספק, שאם תימשך המלחמה עוד חדשים מספר, עוד נגיע לאפשרות של בּיצוּע תכנית זאת, אך מי יודע, אם יהיה לנוּ עוד את מי להציל? מכל מקום, מן ההכרח הוּא שנהיה מוּכנים לשעת הצורך, והנני מקווה, שגם מביניכם ימצאוּ רבים, אשר יסכימוּ להטיל על עצמם שליחוּת זאת.

*

מן הידיעות המעטות המקוּטעות שנסתננו אלינוּ הננוּ למדים, כי מלחמת הגיטאות פרצה רק לאחר שדלל כל הכוח היהוּדי. בידי מארגני המלחמה לא היוּ כמעט כל אמצעים. פלצות אוחזת אותנוּ למשמע בשוּרות-איוב אלה. מכל רבבות היהוּדים שהיו מרוּכזים בגיטאות נשארוּ מתי מספר. וּבודדים אלה גילוּ גבוּרה נואשת מעין זאת!

אומרים, כי עדיין שׁרדוּ שני מיליונים יהודים בארצות אירופה. מן ההכרח הוּא שנאזור את מלוא כוחנוּ והשפעתנוּ, כדי שיוּתן לנוּ ליצור קשר עם השׂרידים הללוּ. ואף כאן הננוּ מחוסרי-אונים לעשות משהוּ, בלי להגיע לשוּתפוּת עם זוּלתנוּ. כל הנסיונות שלנוּ עד היום היוּ בחינת הקדמה למעשה זה של חדירה. עד עתה העברנוּ לגולה מספר מצוּמצם של שליחים היכולים לשמש כחלוץ, כמפלסי דרך לרבים אחרים הצריכים להגיע לשם, ויהי מה! קראתי לפני ימים מספר, כי בדרך ממוּנקאַטש לפולין התנפּלוּ פּאַרטיזנים על רכבת שהובילה יהוּדים מהוּנגריה להשמדה ושיחררוּ אותם. למקרא ידיעה זו נזדעזעה נימה בלב – מי יודע, אם לא השליחים שלנוּ הם הם שביצעו את הדבר הזה? בין אם הדבר נעשה בידי שליחינוּ, בין שלא, הרי זהוּ מעשה קטן לפי שעה – רכבת אחת ממאות רכבות שהלכוּ והוליכוּ יהוּדים לרבבות לאבדון ולכליון. אוּלם דבר זה אומר – דרשני! אם נצליח לפרוץ את חומת ההתנגדוּת של השוּתפים, וּשליחינוּ יבקיעוּ אל מעבר לקווי האויב, הרי אז נתסיס את רצון הקיוּם ואת מלחמת הקיוּם בקרב שׂרידי היהדוּת המיואשת שנותרה לנוּ על אדמת אירופה ונפעל גדולות.

 

 

אישים    🔗

הבילו"י יעקב שרתוק    🔗

לפני שלושים שנה, ביום כ“ט אדר א' תרע”ג, מת יעקב שרתוק. תל-אביב הקטנה והצעירה באותם הימים חרדה כולה סביב בית שרתוק אותה שבת, בהיאבק אבי המשפחה עם המות. הרגישה העיר, כי הולך וניטל ממנה אדם, אשר בהיותו בתוכה היה לה לפאר, רומם את חייה התרבותיים והחינוכיים ועמד על משמר טהרתה.

בן חמישים ושתים היה במותו, אבל חייו הקצרים היו עשירי עלילות, רבי לבטים וגלגולים ומלאי נסיונות לפתוח דרכים חדשות בהיאבקות על קיוּמנו הלאומי.

חניך הסביבה היהודית בפינסק, יצא יעקב שרתוק בעודו נער לקנות השכלה בבית-ספר ריאלי רוּסי. הככוונה היתה לפרוץ את הגאָטו היהוּדי ולנטוש את הפרנסות היהודיות של תגרנוּת, אשר שימשוּ חצי מטרה להסתה נגד היהודים ונעשו בזוּיות על הנוער היהוּדי. אך בעודו לומד בבית-הספר הריאַלי הגיע להכרה, כי השגת פּרנסה מכובדת עדיין אינה פּותרת את השאלה של מעמד ישראל בגויים. הוּא גומר אז בלבו להתמסר להפניית המוני יהודים לעבודה חקלאית, ובעיני רוחו הוּא רואה את “הקרן החקלאית”, שנוצרה ע“י יהודים ברוסיה בשנות השבעים של המאה שעברה, כמכשיר מבשׂר מהפכה בחיי היהדוּת הרוּסית. הוא מייעד את עצמו באותם הימים ללימוּדי אגרונומיה, למען סייע למהפּכה זו. אך כעבור שנים אחדות נוכח כי גם זו לא הדרך. הפּרעות שפּרצוּ בשנת 1881 ברוּסיה, יחס הממשלה, וביחוּד יחס הציבוּר הרוסי אל הפּרעות ואל קרבנותיהן, חוללוּ מהפּכה חדשה בנפשו ובהכּרתו. השנאָה ליהוּדים מטפחת בתוכו הרגשת גאוה יהודית עזה ומחשלת בנפשו את הנכונוּת להיאבקוּת לאוּמית. הוּא מגיע לידי הכרה, כי אין תיקוּן ליהוּדים בגולה, ומחליט לעלות לארץ. מיפנה זה חל באותו זמן אצל עשרות סטודנטים יהודים ברוסיה, מחוללי “ביל”ו”, ושרתוק הוּא מראשוני העולים מתוכם לארץ.

בדרכו לארץ עבר שרתוק את וינה ונפגש בה עם פרץ סמולנסקין, אשר קיבל בהתלהבות את חלוּץ התנוּעה הביל"ויית, התיחד עמו לשיחה ממוּשכה ולוהטת כל זמן שהוּתו בוינה והציג לפני אנשי הקהילה את האיש העולה לארץ-ישראל לעבוד בה.

חיי שרתוק עד העליה ועם העליה לארץ קובעים בנפשו שלושה יסודות עיקריים: שאיפה לחיים עצמאיים ובלתי-תלוּיים, אשר לשמה גם יצא בנעוריו ללמוד בביה"ס הרוסי; גאוה על היותו יהודי וצורך להעמיק בהיסטוריה העברית, אשר התעוררו בו בעקבות הפרעות וחילוּל שם ישראל; אהבה ניצחת לארץ, אשר נקנתה בארבע שנות היאבקוּתו הקשה על התאחזותו בה.

החדשים הראשונים עובד שרתוק, כשאר בני ביל“ו, במקוה-ישראל, אבל מראשית בואו לארץ עזה שאיפתו למרכז ההיסטוריה העברית, לעיר ירושלים, בה מצא אנשים כלבבו, י.מ. פּינס ואליעזר בן-יהודה, “ידידי הגדולים ממני במנין ובחכמה”, אשר שימשוּ בית הרוח לבני ביל”ו. כעבור זמן מה עוברת, על-פּי הצעת פּינס, קבוּצת חברים מביל“ו, ושרתוק בתוכם, ממקוה-ישראל לירוּשלים ומייסדים בהדרכתו את חבורת שה”ו (“שיבת החרש והמסגר”) ולומדים מלאכת עץ ומתכת. שרתוק, המכנה את עצמו מאז בשם “יעקב יהודי”, ונחמן רוזובסקי חברו, לומדים את מלאכת החרטות ופותחים בית-מלאכה בירוּשלים לחריטת עצי-זית. כארבע שנים נאבק על קיומו ועל קיום בית-המלאכה, מקבל תמיכה והזמנות מיוחדות מחובבי ציון ברוסיה, לבסוף אין בית המלאכה יכול להחזיק מעמד בשל אי-תשלום בעד הזמנה פּרטית אחת מרוסיה³²², וביחוד לרגל חוקי-מכס חדשים על סחורות המוּצאות מן הארץ. שרתוק נאלץ לעזוב את ירושלים אשר קשריו אליה נתחזקו ונתעמקו עם היותו בה. הוּא ניתק מחברת פינס בן-יהוּדה, אשר נפשו נקשרה בנפשם, ורוצה לחזור אל חבריו בני גיל"ו בגדרה.

לאור משבר זה הוּא מותח בקורת על חייו בארץ ורואה את עצמו כמי שלא עמד בנאמנות לשאיפתו לחיים עצמאיים ובלתי-תלויים. בסערת-נפש הוא כותב בשנת 1886 לד"ר פּינסקר מכתב של בקורת עצמית חריפה. והנה קטע מהמכתב:

“רק אחר זמן ממושך של חיים במולדת היקרה החילותי להבין, לחוש אותה, כלומר, להבין ולחוּש את אהבתי אליה. ואז, אז ראיתי, כי אני זקוּק למולדת יותר משהיא זקוּקה לי. יותר מזה, היא יכולה להתקיים ולחכות בשקט לתקומתה ללא השתתפותי, בעוד קיומי לא ייתכן בלעדיה. מחוץ לארץ-ישראל וּבלעדיה הנני ולא כלום. ומשהגעתי תוך הרגשה עמוקה למסקנה זו, החילותי להתבייש בפני עצמי. הרי מן היום הראשון לבואי לירושלים קיבלתי את מחייתי מקרן של חסד, ביתר פּשטוּת, התקיימתי מנדברות. לבושתי אני צריך להודות, כי באותו זמן לא הרגשתי ולא הכרתי בירידה ובחוסר הכבוד של חיים כאלה, למרות אשר לא הסכנתי לכך. סחוף להט דמיתי את עצמי כמציל העם וכקרבנו: המעט הוא הדבר לעמוד ליד שולחן החרטים ולחיות חיי עוני עם “תעודה” בכיס, וכל זה הלא לטובת המולדת, האם אין היהדות חייבת לכרוע ברך לפני ולא רק להמציא אמצעים מסכנים לקיום דל. והנה מה היה לנפשי, כאשר הבינותי את הערך האמיתי של אדמת הקודש לי, כאשר התחלתי לנוד לא לעצמי, הנהנה מחופש ומחיים, אשר תוכן וטעם להם, בירושלים עצמה, אלא לאותם מחברי המסכנים, הנענים באויר מחניק של עבדוּת ואונס, כאשר החילותי לבסוף רואה את חיי הטעם של העובד הארץ-ישראלי כאושר עליון, שנפל בחלקם של בחירים מעטים, ובעד אושר עליון זה שנפל בחלקי עוד מוסיפים לי גמוּל, האם אין זו קבצנוּת מגוּנה? התחלתי להביט בבוּז על עברי העיור. השויתי את עצמי לאחרון אנשי החלוּקה בירושלים”.

ראיה זו של חיים בארץ-ישראל בזכוּת, שאינה מקנה עוד זכוּיות לתמיכת העם, הביאָה את שרתוק הביל“ויי לנסיונות-מאבק נוספים על מציאת קיוּם עצמאי בירושלים. רק לאחר כשלונות אחרונים, הוּא החליט לפנות לחובבי-ציון ולבקש אחיזה לעצמו בהתנחלוּת בגדרה, אשר בה נאחזו יתר חבריו הביל”ויים. אך בינתיים לא נותר עוד מקום בגדרה ושרתוק נאלץ לאחר מו"מ מייגע וממוּשך לעזוב את הארץ.

כתשע עשרה שנה בילה אחר זה שרתוק ברוסיה. הוּא מצא את מחיתו בעבודה בעתון רוּסי באודיסה. במשך עבודתו זו הוגלה מאודיסה בעוון מאמר, שלא נשא חן בעיני השלטונות, למשך שנה אחת, ואחר שנה זו המשיך את עבודתו באותו עתון ממקום מגוּריו החדש – חאֶרסון. כאן הקים את משפּחתו ופיתח עבודה ציונית נמרצת ברחבי רוּסיה הדרומית.

במשך כל השנים האלה התמכר שרתוק לחקר ההיסטוריה העברית, פרסם חוברות רוסיות על “מהוּת ההיסטוריה העברית”, על “יוחנן בן זכאי”, ועל “סודות חצר המלכוּת של הורדוס”, מחוץ להרצאות רבות בשאלות התרבות העברית ובשאלות ציוניות שוטפות. עבודתו המרכזית בתקופה זו הנה תרגום של “מלחמות היהוּדים” ליוסף פלביוּס עם הקדמה והערות. עבודתו זו שימשה אז מעין של חינוך להחזרת הנוער העברי-רוּסי אל מקורות ההיסטוריה העברית. מספר זה ומהאָרת-של המתרגם ינקוּ גם רבים מאלה שעלו לארץ, כי זה היה התרגום הראשון בשפה מוּבנת ליהוּדים במזרח אירופה. לעברית תורגם הספר כעבור עשרות שנים לאחר זה. אך עבודתו הציונית, הספרוּתית והתרבותית לא סיפקה את רוחו. כל שנות היותו ברוּסיה לא רפתה תשוקתו הלוהטת לעלות שוּב לארץ ישראל. הוּא לא הבין לציונים המוצאים סיפוּק באידיאה הציונית בלבד. באחד ממכתביו בשנת 1900 הוּא כותב: “כמה עלובים בעיני המוני הציונים בני יומם המעידים על עצמם והמדמים באמת, כי הם אוהבים את ציון. אני מוצא נחמה בציונים אלה ומשתדל ללבּות את ניצוץ אהבתם, ואוּלם איך אאמין לאהבתם אם הם יודעים את ציון מן השמיעה בלבד. האפשר לאהוב בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אשה, ולוּ גם יקרה, מבלי לראותה בעיניך? – – – המולדת, ארץ אבות, כאשה האוהבת, תובעת מסירוּת עיורת וקשר טבעי, אהבה ללא חשבון, ולא רק אהבה מתוך תכלית מכוּונת או אפילו מתוך אידיאה – – – קשר כזה ואהבה כזו למולדת תרגיש רק אם תראנה בעיניך, תהיה בחיקה, תחוּש את קסמיה ותרגיש את ידה המלטפת”. אהבה זו לארץ לא פּחתה אלא גדלה אצל שרתוק כל כמה שהשתרש יותר, הוּא ומשפּחתו, ברוסיה. הוּא לא יכול להשלים עם הרעיון, שילדיו יתחנכו וישארוּ בגולה. באותו מכתב הוא כותב: “אני עצמי אוּלי כבר אין לי תיקוּן, אך להשאיר את צאצאי, את משה, זה גלם-רוחי, בגוב האריות כאן, זוועה תאחזני, בשוותי אפשרות כזו לנגד עיני”. ואמנם, הוא אינו חדל לחתור לקראת שיבה לארץ. מכיון שעבודתו העתונאית הפרוּתית אינה מספקת לו את האמצעים למלא את תשוּקת חייו, הוּא פּותח בית-מלאכה ובית מסחר לצרכי כתיבה וזוכה בסוף להעלות שוּב הוּא ומשפּחתו, עם משפּחות אחיו ואחותו ב-1905, ערב העליה השניה.

עם בואו מחדש לארץ נמשך שוּב לירושלים. הפּעם לא לעיר עצמה. בדרך בין ירוּשלים לשכם, בכפר עין-סיניה, הוּא חוכר לעצמו, לאחיו ולגיסו, אדמה, קונה עדרי צאן, מקים טחנה ובית-בּד ואומר לייסד את הישוּב העברי הראשון בצפונה של ירושלים, בהרי אפרים.

שנתיים נאבקות משפּחות שרתוק על קיוּם עברי תרבוּתי בסביבה שכוּלה ערבית, אך חוסר כל תנאים לקיוּמן ולחינוך ילדיהן מאַלץ אותן לעזוב את הכפר הערבי. לבסוף מתישבים השרתוקים ביפו, ועם היוָסד תל-אביב הם עוברים לגוּר בה. כאן מבלה שרתוק את שנות-חייו האחרונות.

הגלגוּלים הרבים בחייו של שרתוק התישו לא במעט את כוחו, אך רוּחו הסוערת לא ידעה מנוּחה עד יומו האחרון. בפרק חייו זה הוּא אוסר מלחמה נגד הנהלת הבנק הציוני, המכשיל, לדעתו, את מאמצי התעשיה העברית בצעדיה הראשונים. הוא מפרסם חוברת בשם “הפּנמה הארץ-ישראלית”, שבה הוּא חושף את גורמי התמוטטוּתו של בית-החרושת למתכת הראשון בארץ. מלחמה זו נגד הנהלת הבּנק חייבה עוז-רוּח מיוּחד מצד איש שהתפּרנס על מסחר; אוּלם שרתוק ראה מלחמה זו כחובה ציונית וכחובה אנושית. האחריוּת להתפּתחוּת הארץ והתביעה לצדק ולמשפּט מניעות אותו להתיצב נגד אוחזי ההגה במוסדות, שנחשבוּ אז לתקיפים, וחורצי גורל של מפעלים רבים, פרטיים כציבוריים בארץ.

כניסתו זו לעולם התעשיה והמסחר, ועבודתו הפרטית והציבורית בשטח זה אינן מספּקות אותו, הוּא מוסר מזמנו ומכוחותיו לארגוּן החיים הציבוּריים של יהוּדי תל-אביב, משתתף בועד העיר ועוסק בהקמת המשפּט הפּנימי העברי, משפּט השלום, אך את מיטב זמנו וכוחותיו הוּא מקדיש לעניני חינוך ותרבות. בהם הוּא משקיע את נסיונו הציוני, החברתי והתרבותי; חבר-תמיד בועד המפקח בועד הפּדגוגי של הגימנסיה “הרצליה”, נושא הרצאות בפני קהל התלמידים בימי חג ומועד, וביחוּד נחרתים דבריו בלב החברים הקרובים של ילדיו הגדולים רבקה ומשה, שזכו לשיחותיו הנוקבות והמחנכות.

מותו החריד את תל-אביב ואבל המשפּחה היה אבל הישוּב. אוּלי היתה זו נחמתו האחרונה, כי נתקיימה המשאלה שהביע באחד ממכתביו ברוּסיה, “להשריש את משפּחתו בארץ, להבטיח את המשך חיי רוּחו בבניו ובנותיו, ולמצוא מנוחה לעצמותיו בתחוּמי המולדת, משׂאַת-נפשו כל הימים”.

חיים שטורמן    🔗

איש עין-חרוד. נהרג במוקש-דרכים בעמק בית-שאן ב-14 בספּטמבר 1938.

מותו של חיים ירד כמהלוּמת פתע על ישוּבנוּ. הרי הוּא איננוּ הקרבן הראשון בשנות דמים אלה, אך את חיים היינוּ רגילים לראות זה עשרות שנים בסכנות ופגעים ותמיד היה יוצא מהם בשלום. מראשית השמירה וההגנה העברית, משחר נעוּריו, היה בעמדות הראשונות, האחראיות ביותר והמסוכנות ביותר של הישוּב; אך הזהירות שלו, התבונה והשקט, ואוּלי גם הגורל, שמרוּ אותו לנוּ עד לימים אלה, עד אשר ריסק המוקש את גוּפו החסון ונטל ממנוּ את רוחו האיתן.

חיים לא היה קשיש הרבה ממני, הוא למד בגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב באותה המחלקה, שנכנסתי אליה בבואי לארץ בשנת 1909, אך הוּא יצא כבר אז מן הגימנסיה והצטרף למניחי היסוד של השמירה העברית. ליוצרי אגוּדת “השומר”. בטיוּלי בית-הספר שלנו בכרוניקה של עתוני הימים ההם היינו פוגשים אותו וראינו אותו כגדול וכמורה-דרך. הוא לא הטיף אף פּעם לאחרים, אך היה משהוּ בעצם מהוּתו ובאָרחות חייו, אשר התוה גם לאחרים את הדרך בלי אומר ובלי דברים. “השתקן” היוּ קוראים לו הערבים בסביבות שהוּא שמר בהן, ובהתנהגותו השקטה והשתקנית ידע לעורר אצלם כבוד, שאך מעטים זכוּ לו, ואותן המידות של שתקנוּת והתנהגות אצילה הקנוּ לו את הכבוד וההערכה בכל חברה אשר בה עבד ושמר.

לראשונה נפגשתי אתו בחדרה בשנת כיבוש השמירה במושבה זו על-ידי “השומר”. יצאנו אז, קבוּצת תלמידים מהגימנסיה, להשתתף בשמירה בימי החופש. אנוּ שמרנוּ בשדות יחד עם כמה שומרים טירונים וחיים היה המפקח על השמירה. ערבי הסביבה לא השלימוּ עם השמירה העברית. הם היו רגילים בכך, שהמושבות העבריות תשכּורנה להן שומרים ומגינים מבריוני הסביבה הערבים, מפעם לפעם היו עורכים התקפות לשם שוד וגניבה וגם לשם הטלת פּחד על השומרים העברים. בכל מקרה של התקפה היה חיים מופיע מיד רכוּב על סוּסתו, מסדר את העזרה למקום הנתקף ומשגיח בדרך, שכל שומר ישאר על משמרתו ושהעזרה לא תהיה מבוהלת מתוך הזנחת עמדות-השמירה הרגילות. כשהתחלתי פעם לרוּץ מתוך שדה הששמירה שלי לשדה שכן, נתקף, אשר שם שמר אחי, עבר חיים ברכיבת-טיסה על פני ופקד: “את שׂדך אל תעזוב”. מאז ידעתי בלי כל הרהור וערעור, כי השמירה והבטחון דורשים קודם כל סדר ומשמעת, כי כל אחד צריך לדאוג למילוי תפקידו הוּא וכי הסדר הכללי נתוּן בידים נאמנות. אחת מסגוּלותיו היקרות של חיים היתה הידיעה להשכין שקט ובטחון על כל מי שבא במגע אתו ברגעים הקשים והמסוּכנים ביותר.

לעולם לא אשכּח שעה אחת בפעוּלה משוּתפת עם חיים, אשר השקט וההתמצאוּת המהירה שלו הצילוּ את כוּלנוּ. הדבר היה בימי המלחמה העולמית. הישוּב העברי נחשד בחוסר נאמנוּת לשליטי הארץ התורכים. בקרב הערבים במקומות שונים פּשטה ההכרה, כי השעה כשרה להשמדת הישוּבים העבריים ולגזילת רכוּשם ועמלם. הכרת הצורך בהגנה עצמית גברה בכל פּינות הישוב. “השומר” ניסה לארגן קבוּצות הגנה גם בערים, אך כאן הקדימה אותו האיניציאטיבה העצמית של קבוּצת תלמידים, פועלים ובעלי מלאכה. תחילה הצטמצמה קבוּצה זו בתל-אביב, אבל לאחר גירוּש התושבים מן העיר³²³ נתערבבוּ התחומים הטריטוריאליים וקבוצה זו, בעקבות “השומר”, עסקה בעיקר בזיוּן הישובים היהוּדים ובהכנתם לעמידה על נפשם. חברים מ“השומר” ומ“הקבוּצה היפואית”, היוּ נוסעים לחזית ומביאים משם נשק לישוּבים היהוּדיים. והנה קרה, שבעקב מלשינות נודע לשלטונות התוּרכיים דבר פעוּלת קבוּצת ההגנה ונתגלה מקום המחסן בקרבת החזית, בסביבת עזה ורוּחמה. אז נשלחוּ כמה אנשים, בתוכם חיים ואנוכי, להציל את המחסן. נסענו למקום יחד עם שומרי רוּחמה – בנימין מונטר, שנהרג אח"כ בתל-חי, ואחד החברים הממלאים כיום תפקיד רב-אחריוּת בעניני הבטחון³²⁴ – ומצאנו מחנה-צבא תוּרכּי גדול בקרבת מקום המחסן. תחת המחסה של אופל הלילה התחלנוּ לחפּור ולהוציא את הנשק. פּתאום שמענו שעטות משמר רוכבים המתקרבים אלינוּ. חיים פּקד בשקט לשכב על הארץ וכיסה את כולנו בּעבּיה הרחבה הכּהה שלו. השקט של חיים נאצל על כּוּלנוּ, המשמר עבר במרחק צעדים אחדים מאתנוּ מבלי להרגיש בנוּ.

את השקט והשליטה העצמית, המצילים מבלבול ועומדים בשעות אחראיות ומסוּכנות, אפשר היה לראות בו גם בשנים מאוּחרות יותר, לאחר המלחמה, בתקופות השונות של ההעפלה לישוב. בימים שלא ניתן ליהוּדים לבוא לארץ דרך נמליה, השתתף חיים בפגישת עולים, שפּרצו לארץ בלי דעת השלטונות וגם כאן, כמו בשמירה ובהגנה, היה מאציל מרוחו השקטה והאיתנה על כל העושים בפעוּלה יחד אתו והיה מנחיל לחברים את הבטחון וההעזה, אשר רק בכוחם נקנים ההתמדה וההצלחה בפעוּלות נועזות.

הוּא היה מהנושאים הטהורים של רעיון ההגשמה העצמית. הוּא השתתף בגוּפו בכל מפעל שדרש הקרבת כוחות וחיים. בימי המלחמה כשנתגלוּ מגמות של גזירת כּליה על הישוּב העברי, ונתעמקה בחוּגִים שונים בישוֳּב ההכרה, ששינוּי השלטון על ארץ-ישראל הוּא שעלוּל להציל את הישוּב, העמיד חיים את עצמו לרשות הפּעוּלה בשטח זה. בעצם ימי המלחמה נועד לצאת יחד עם עוד שני חברים לחוּץ לארץ-ישראל, למען בקש קשרים עם העולם היהוּדי ועם ממשלות ההסכמה לשם הגשת עזרה לישוּב. תפקיד זה, שהוּטל על חיים, לא עלה לו להוציא לפועל. היתה אז בארץ קבוּצת אנשים אחרת, שחשבה גם היא על קשרים עם ארצות ההסכמה לשם מיגוּר שלטונה של תוּרכיה. הקבוּצה ההיא, של אהרון אהרונסון, אבשלום פינברג ויוסף לישנסקי, בחרה לה דרך פשוה יותר מדי: היא העמידה את עצמה לשירות הריגוּל האנגלי, דרך שהיתה זרה לרוח חיים וחבריו. לא שירות לאיזה כּוֹח חיצוני, אלא שוּתפוּת בפעוּלה לשחרוּר ארץ-ישראל ויצירת כוח עברי, היתה המטרה של האחרונים. אך המעשים נצטלבו ומעשי הראשונים מנעוּ את האחרונים, אף-על-פּי שנעשו הכנות רציניות לפעוּלה. וּמי שראה את חיים באותה התקוּפה לא נמחה מלבו זכר הנכונות לכול ורושם הבהירות והיושר של מחשבתו.

תכוּנותיו של חיים. אומץ רוחו וטוהר נפשו, שנתבּלטו במילוּאם עוד בימי פעוּלת “השומר” – נתגלו במידה לא פּחותה מזו לאחר תום המלחמה ועד ימינו אלה, עד יום מותו. תקופה זו היתה תקופת משבר קשה בשביל כל חברי “השומר” וגם בשביל חיים. גדוּדי הצבא העבריים, שהוקמו בארץ-ישראל, באמריקה ובאנגליה, בשנה האחרונה של המלחמה וההשתתפות הרחבה של הפועלים והנוער העברי בהגנת תל-חי, ירוּשלים והמושבות לאחר המלחמה, הקנוּ אופי חדש להגנה העברית בארץ. לא עוד קבוצה מיוּחדת, מחוּנכת לכך, כזו של “השומר”, אלא ציבור רב, פּחות מובחר, פּחות מוקדש ומיועד לתפקידים מיוּחדים, אבל מגוּון יותר ומקיף יותר את החוּגים הישוביים, נטל על עצמו את התפקידים, שמילא אותם קודם “השומר”. רוב אנשי “השומר” וגם חיים בתוכם, לא נטוּ להאמין בצורות חדשות אלוּ של ההגנה. הם הוסיפו לחשוב, שההגנה נשארת תעוּדתם של מוּחרים, של אורדן. הם דחוּ את ההצעות לראורגניזציה של “השומר” במגמה לעשותו הסתדרות רחבה, המקבלת סמכוּת וּמרוּת מפי המוסדות הצבוּריים הישוביים באותה תקוּפה, וּבחרוּ בדרך הפּיזוּר והגמוּר של “השומר”. ההשתתפות שלהם כּיחידים בפעוּלת ההגנה, היתה מלוּוה משברים קשים לכל אחד מהם. וגם בתוך סבכי המשבּרים האלה נתגלה חיים בכל טהרו. הוּא לא מנע את נסיונו ואת עזרתו מאלה שהלכוּ בדרך אשר הוא לא חשב אותה לנכונה, המשיך לפעול ולהדריך בכל מקום אחראי ומסוכן, וכל רגע שנדרש. גם בזמן עבודתו בכנרת³²⁵, שבה כּאילו בחר לעצמו פּינת מקלט לעבודה שקטה, וביחוּד בכל שנות פּעוּלתו בעמק, מראשית כּיבּוּש אדמות עין-חרוד³²⁶ ועד ימינו אלה, – היה חיים בין ראשי המגינים בכל שעת צורך. הוּא לא היה מפקד בעל תואר כּל שהוא, אבל בכל שעה אחראית היוּ העינים מופנות מאליהן אליו, הוא לא עשה חשבונות, לא חשבונות אישיים ולא חשבון של שיטה ומרות, קיבל את המוטל עליו ברגעי הצורך ולא הכזיב בשוּם מקרה. לא מתוך ותרנות יתירה ולא מתוך אי-עמידה על דעתו היה חיים ממלא את תפקידיו. הוּא ידע להזהיר ולעמוד על דעתו ודרכיו. לא פּעם גם שימש מעצור לכמה פּעוּלות. לעתים לא האמין, שפּעוּלות אשר אנשי “השומר” היוּ מסוּגלים להן, תוכלנה להתמלא גם בידי אנשי שוּרה רגילים. לא האמין, כי אנשים אלה ידעו להזדיין באומץ ובסבלנות ובזהירות הדרוּשים ברגעים קשים. משום כך היה לפעמים תובע צמצוּם פּעוּלה ומגלה ספקנות רבה, אבל משהחלט לפעול – היה הוּא תמיד בין ראשי הפועלים ומקנה בשעת הפּעוּלה את הבטחון והשקט המיוּחדים לו, אשר הם כה הכרחיים להצלחה, ביחוּד בתנאי ההגנה בארץ.

גם בשעת ניגוּגים וחילוּקי-דעות לגבי דרכי פעוּלה היה מורגש תמיד מקורן הטהור של דעותיו המיוּחדות. מניעת פעוּלה מצדו לא העלתה אף פעם צל של ספק בו בעצמו, בכנוו ובנכונותו האישית. כשתבע, משוּם זהירוּת, צמצוּם תחוּמי הפּעוּלה, היתה תמיד הזהירות מכוּונת לגבי אחרים, לא לגבי עצמו. לאחרים אסר לעתים לצאת מתחוּמי הישוב, על אחרים אסר ללכת לבית-שאן, אבל זה לא מנע אותו עצמו מכך. בעצמו בטח, אך לא היה מוּכן להטיל על אחרים ואפילוּ לא להתיר לאחרים, מה שתבע מעצמו וממספר מצוּמצם של חברים. הוּא לא היה בטוּח כי האחרים ידעוּ לשמור במידה מספּקת על עצמם וכי ידעוּ למנוע במידה הדרוּשה קרבנות יתרים של הצד המתנגד. קרבן ערבי מיוּתר היה תמיד בעיניו לא פּחות חמוּר מאשר קרבן-שוא יהוּדי. הוּא חי מתוך הכרת ההכרח ביחסי שכנים טובים ככל האפשר, גם בשעות הזעזועים הקשים ביותר בארץ. כל התפּרצוּת בלתי הכרחית וכל מעשה דמים שאיננוּ בא מתוך הגנה ישרה בלתי נמנעת, ראה כאסון וכעיכוּב להתקדמותנו.

חיים חי ופעל, בשנים האחרונות בעיקר, בכיבוש קרקע ובריכוּז שטחי י-שוּב חדשים³²⁷. יכלתו ליצור יחסי שכנים טובים, הכבוד שרחשו לו בכל הסביבה הערבית ונסיונו הרב בארץ, פשטותו וכנותו, עזרו לא מעט להרחבת ההתישבות העברית. אין כל הגזמה בהעטרת חיים כאבי ההתישבות שלנו בבית-שאן. הוא נשא על עצמו התישבות זו למן הצעדים הראשונים ברכישת הקרקע ועד הדאגה לכל עניני העבודה והבטחון. פּעוּלה כבירה זו עשה תוך כדי היותו חבר במשק הקיבוּצי שלו ותוך השתתפות מלאה בחיי המקום.

נדמה היה לעתים, כי בחיים מתגשמת האמרה: “שליחי מצוה אינם ניזוקים”. מכל הסכנות שהיה נתון בהן בכל נסיבות עבודתו, היה יוצא בשלום. נוצר איזה בטחון בלתי מוּסבר, כי באיש כחיים לא תפגע יד זדים ומרצחים.

והבטחון הזה הכזיב.

קשה לתאר עצמנוּ את משך דרכנו בלי חיים. קשה למצוא את מקור הכוח למען התגבר על אבדות כאלו. רק המקור, ממנוּ שאב חיים את כוחו, מקור היצירה והשאיפה להתקדמוּת המתמדת שלנו, – רק ממנוּ נשאב על אף הכּוּל את כוחנוּ להמשך מפעלנוּ.

זאב ז’בוטינסקי ותנועת הגדודים העבריים    🔗

א

ב“ספור ימי” – האוטוביוגרפיה של ז’בוטינסקי – נאמר: “בשני דברים קשורה התחלת פעולתי הציונית: באופירה האיטלקית (הכונה לפגישה מסוימת עם ידיד ציוני ותיק של ז’בוטינסקי – עם ה' זלצמן) וברעיון ההגנה”. ואף אמנם, ברעיון ההגנה מתקשרת פעולתו הציונית של ז’בוטינסקי מראשיתה ועד לימיו האחרונים.

מפי איש שהיה מקורב אל ז’בוטינסקי בשנים הראשונות לפעולתו הציונית שמעתי על עובדה אחת, המסבירה קוים מסוּימים העוברים כחוּט השני בכל פּעולתו: הערצת הכוח, הרגשת חולשה ורדיפה אחרי סמלים של עוח. וזה המעשה: בעודנו צעיר, תלמיד בית ספר, העליב אותו אופיצר רוסי אחד. ועלבון זה היה לו לחוָיה, אשר הטביעה, כנראה, את חותמה על כל דרך חייו ופעולתו. הוא עוזב מיד את בית הספר הרוסי ונוסע לחו“ל. ומאותו יום ואילך הוא מתנגד תמיד להתערבות היהודי בין זרים, בדעתו כי סופה דחיקת רגל ועלבונות. הוּא פוסח על דלתות הקלוּבים הרוּסים והחברות הספרותיות הרוּסיות, הפתוחות לפניו לרוָחה, ודוחה כל הצעה להצטרף להן, רעה בעיניו השתתפוּת יהודים במפלגות לא יהודיות והוא נלחם בתופעה זו. “היהודי – מרבה ז’בוטינסקי להסביר – לא יביא, בסופו של החשבון, ברכה לתנועה הכללית. הוא אך ישרה בין האחרים זרות לענין המשותף, ולעצמו יביא, ע”י התערבות עם האחרים, רק קללה ועלבון”.

ז’בוטינסקי שואף איפוא לעמדה יהודית עצמאית. הוא מקדיש את כל כשרונותיו להטפה לתרבות ולשפה העברית, שזה אך החל להכירה וללמוד אותה. בזאת הוא מתחיל את פעולתו הציוונית. את התשובה לשאלות הכאובות ביותר ביהדות הוא רואה אך כבנין עמדות עצמאיות בארץ-ישראל. “נדבך אל נדבך בבנין הארץ – זוהי תשובתנו”, כותב הוא באותה תקופה. אך שאיפתו עזה והכמוסה ביותר למראשית ימי פעולתו הציונית היא הקמת כוח עברי.

הוא שואף לעצמאות יהודית, לשמירת הדמות של היהודי בכל המצבים, הוא כותב ברטט של הערצה על היהודי המופיע בזקנו ופאותיו, בבגדיו המיוחדים, בתוך קהל שונאים. אך כשם שאין זה עולה על דעתו לשוב לאותה יהדות של היהודי בעל הזקן והפיאות, כך אין הוא רואה כל עצמאות יהודית בצורה אחרת. אין הוא אלא מטיף ליצירתה; יש בדבריו הכוח שבהכרה, אין עמו כוח האמונה. הוא רואה את המטרה, אך אינו רואה את ההגשמה, ובעיקר אינו רואה את המגשימים.

ושניות טרגית זו נבלטת באופן מיוחד בענין ההגנה. הוא שואף לכוח עברי, אך אינו מאמין בו הרבה. כשהוא מתקרב אל ניצני הכוח העברי, אמונתו פוחתת עוד יותר; כזר ירגיש עצמו בין נושאי שאיפתו הכמוסה והיקרה ביותר.

ב-1903 – אחרי הפרעות בקישינוב –מנסה ז’בוטינסקי לעורר את רעיון ההגנה העצמית בחוגים הקרובים לו. בינתים נודע לו, כי כבר קיימות קבוצות של הגנה עצמית והוא מצטרף אל אחת מהן. אך עם צעדיו הראשונים בהגנה העצמית, הרי הוא מתיאש. ב-1906 הוא כותב: “הגנה עצמית, מסופקני אם אפשר לדבר עליה ברצינות. בסך הכל לא הביאה כל תועלת… בשעה שהם רוצים הם פורעים וטובחים יהודים כרצונים, ויד ההגנה העצמית קצרה תמיד. יש ניחומים בהגנה, אבל תוצאותיה המעשיות הן אפס. תהיינה תמיד אפס”.

ארגון ההגנה העצמית לא יכול לעמוד בפני המוני הפורעים שנתמכוּ על ידי ממשלת הצאר ברוסיה, גם לא היו לו כל סיכויים לכך. ערך ההגנה היה בעצם ההיאבקות, בעמידת החלש על נפשו. הן לא-אחת קרה הדבר שהיאבקות כזו של חלשים עם חזקים הביאה לידי שינויים במערכות הכוחות; כי יש אשר המנוצחים בהווה סוללים דרך לנצחונם בעתיד על ידי עצם התגוננותם בפני החזק. ואולם סוד זה נעלם מז’בוטינסקי. הוא עושה אך את החשבון של הצלחה בלתי אמצעית.

ולא רק בגולה, גם בארץ-ישראל אין הוא מגלה את הסגולה לראות את הניצנים של אותו הכוח העברי, אשר אליו הוא נושא את נפשו. הוא מבקר בארץ ב-1909. השנה היא שנת יסוּד “השומר”. מעבר להתחלות הקטנות נראים לרבים מראות-עתיד כבירים. אנשים חוזים וחולמים כמיכאל הלפרין או כיהושע ברזלי נושאים לבם לכיבושים של חבלי ארץ, או לתפיסת מקומות היסטוריים בכוחם של מאות צעירים. אך גם הפיכחים-יותר, מיוצרי “השומר” ומאנשי תנועת הפועלים, רואים את ההתחלות הקטנות כאות התעוררות הכוח העברי השקוע בתרדמה בגולה. ואולם ז’בוטינסקי עובר מעט ללא תשומת לב על פני הנסיונות הראשונים האלה של יצירת כוח עברי בארץ. רק דרך אגב הוא מזכיר ברשמיו את הפּרש העברי המזוין שנתקל בו בשדות ארץ-ישראל. ודאי, השתחררות המושבות העבריות מן האפּוטרופסות של השומרים הערבים, שהיו ממוּנים על בטחון הרכוש והנפש במושבה עד בואו של “השומר”, היתה קרובה ללבו של ז’בוטינסקי השואף לעצמאות ולכוח; אך אין הוא עומד על זאת כלל בשעת ביקורו בארץ. אילולא נעלם ממנו הערך הכמוס שבהתחלה זו של שמירה עברית, אין ספק שהיה מעריך הערכה אחרת את ההווה שלה וצופה במקצת גם את סיכויי התפתחותה.

יש רואים אותו כחולם חלומות ציוניים נועזים. זוהי טעות. הוא היה מבקר מלא מרי, מורד נועז בקיים, אך העדר האמונה והדמיון מנעו אותו מראות את האחרית הגדולה הצפונה בראשיתו של המעשה הקטן, משום כך לא יכול לתת יד למניחי- אבני-פינה לעתידות גדולים. תכונה זו היתה מקצצת את כנפי חלומותיו.

ב

תקופה חדשה ואפשרויות חדשות נפתחו לפני ז’בוטינסקי עם פרוץ המלחמה העולמית הקודמת³²⁸, אשר נשאה בכנפיה מהפכות ותקוּמות חדשות, חורבן ובנין של עמים ומדינות. כאן דומה היה שאפשר לפסוח על התחלות קטנות, שאפשר להתחיל מן הגדולות. אז הוא מופיע על הבמה הציונית עם התכנית שלו ליצירת כוח עברי תכנית הגדוּדים העבריים.

מראשית המלחמה העולמית הקודמת הגיע לידי הכרה, כי תורכיה העותמנית עתידה ליהרס ולהתפורר, וכי מפלתה של תורכיה זו, המנוהלת ע"י “התורכים הצעירים” והמתנגדת לכל שאיפה לאומית בתחומי המדינה העותומנית, היא תנאי להתפתחות הציונית. לפיכך דרש מלכתחילה מאת התנועה הציונית להתקשר עם ארצות-ההסכמה, והחשיב את המאמצים ליצור כוח עברי בתוך צבאות ההסכמה.

הזדמנות ראשונה ניתנה לו במצרים. כאן נתקבצו מאות צעירים מגורשי ארץ-ישראל. הם היוּ עדים ליחסם הפראי של השלטונות התורכיים אל יהודי ארץ-ישראל ביום כניסת תורכיה למלחמה. רבים מן הפליטים האלה היו נכונים להצטרף אל מחנה הלוחמים כדי לשחרר את הארץ מידי התורכים. בתוכם נמצא האיש, שהתיצב, בדרך הטבע, בראש המתנדבים. זה היה יוסף טרומפלדור, אחד הקצינים היהוּדים המעטים בצבא רוסיה (מימי מלחמת רוסיה-יאפן), אחד הפעילים בתנוּעת העבודה והשמירה בארץ; כקצין רוסי נאלץ לעזוב את ארץ-ישראל משנכנסה תורכיה למלחמה.

ז’בוטינסקי נקלע באותו זמן למצרים, בדרך מסעותיו בשליחות עתון רוסי אחד, וכאן הוּא מוצא קרקע פורה לרעיון הגדוּדים העבריים ונותן ביסוּס פוליטי לתנועת ההתגייסות במצרים.

אוּלם גם הקמת הגדוּדים העבריים לא יכלה לבוא לידי התגשמוּתה המלאה בבת-אחת אלא בדרך של התחלות קטנות ובלתי מושלמות. האנגלים, אשר אל צבאותיהם אמרוּ המתנדבים העבריים להיספח, לא נאחזו בהצעה זו בהתלהבות. אחר מו"מ מיגע הסכימו להקמת פלוגה של נהגי פרדות, אשר תישלח לחזית גליפּוֹלי³²⁹. אכן, ז’בוטינסקי לא יכול היה להשלים עם ההתחלה המעטה הזאת. את גידול המפעל והתפתחותו, כפי שהוכיח לימים התפקיד שמילאו מתנדבי גליפולי ביצירת גדודי הקלעים, לא ראה. הוא עזב את המתנדבים במצרים ונסע ללונדון.

ג

בלונדון מתחילה הפרשה העיקרית של מלחמתו ופעולתו להקמת חיל יהודי. קודם כל, מלחמה בתוך ההסתדרות הציונית. חלק גדול בתוך ההסתדרות הציונית ראה את כל הענין של העמדת היהודים לצד מסויים במלחמה העולמית כהרפתקה מסוכנת. גרמניה של הזמן ההוא לא היתה מושבעת לשנאת יהודים. ארץ הפוגרומים היתה רוסיה הצארית, הקשורה במדינות ההסכמה. ואשר לתורכיה, היוּ רבים שזכרו לה חסד העבר שלה, עת שימשה מקלט ליהודים מגלות ספרד. העזובה והרשלנות התורכית נזקפו לטובתה של תורכיה, כי הן שהניחו מקום להתפתחותו של ישוב חופשי ולהקמתם של מוסדות עבריים אוטונומיים. ההתיצבוּת נגד תוּרכיה במערכה נראתה גם כמסכנת את מעמד הישוב העברי. קמה התנגדות חזקה ליצירת גדודים עברים. לשוא הרבה ז’בוטינסקי להסביר את האופי החדש, אשר למשטר “התורכים הצעירים”, ואת מגמתם לדכא כל ניצן לאומי בתורכיה. לשוא הוכיח את ההכרח לגלות נכונות-למלחמה כדי לזכות באפשרויות של תקומה מדינית – המתנגדים לא שוכנעו. הוא מצא אמנם בתוך ההסתדרות הציונית תומכים חשובים ברעיון הגדוּדים. אחד מהם היה חיים וייצמן, שקשר גם הוּא את עתיד הציונות בשותפות מדינית עם ארצות ההסכמה. אולם המוסדות הרשמיים של ההסתדרות הציונית ראו את פעולתו של ז’בוטינסקי כמתנגדת לכיווּן הציוני המקובל; והוא יצא את ההסתדרות הציונית.

מלבד המלחמה בתוך כתלי ההסתדרות הציונית עוד היתה לו ולאנשים שנתרכזו סביבו מלחמה עם סוציאליסטים רדיקליים, אשר התאמצו להגיע לידי השפעה ברחו היהודי בלונדון. סוציאליסטים אלה התנגדו, ברובם, להשתתפות במלחמה, מתוך אדיקות ברעיון שהתבוסה במלחמה תביא את המהפכה הסוציאליסטית. והם הפיצו את הרעיון הזה בכל מקום. ולא רק ההשתמטות ממלחמה היתה מצוה בעיניהם; הם ראו חובה גם להכניס דמורליזציה לתוך הצבא בכל ארץ וארץ לוחמת. אל ההטפה לגדודים היהוּּדיים ולהשתתפות יהוּדית במלחמה התיחסו כאל גילוי של ריאַקציה ושוביניזם, והיו נלחמים בז’בוטינסקי ובנוהים אחריו בכל האמצעים שבידיהם, מתעמולה בעל-פה ובכתב ועד להפרעות במעשה ולפיצוץ אסיפות.

אך המלחמה הקשה ביותר היתה לז’בוטינסקי עם האדישות היהודית. הוא פנה בקריאת התנדבות אל יהודי לונדון, אך רוב יושבי לונדון היהודים טיפחו בלבבם את התקוה לשבת בשלוה בבתיהם כל ימי המלחמה העולמית. רובם היו נתינים רוסים, והממשלה האנגלית לא נגעה בהם ולא גייסה אותם, אם כי רוסיה היתה בעלת בריתה של אנגליה. התעמולה של ההתנדבות בקרב היהודים האלה לא נשאה פרי רב. זה היה אלמנט רחוק מכל שאיפות לאומיות וחברתיות. שאיפתו העיקרית של יהודי כזה היתה, כי יניחו לו לחיות בשקט ולהתפרנס כאשר הוא מתפרנס. “אינני יהודי, אינני ציוני, אינני אנגלי ואינני רוסי, אופה אני”, השיב אחד היהודים האלה, תשובה טיפוסית, כשנשאל למצפונו כיהודי, כיליד רוסיה וכתושב אנגליה.

מלחמה זו באדישות התישה את כוח ההסתערות של ז’בוטינסקי יותר מכל מלחמה אחרת; כאן לא הועילו כל כלי זינו, לא הוכחה שבהגיון ולא הקריאה שבלב, לא מניע לאומי ולא צו חברתי. חומה זו של התנגדות לא מתוך אידיאה, אלא מתוך חוסר ענין, כמעט שהביאה אותו לידי יאוש; הוא לא נואש מצדקת רעיונו, גם לא מאמצעי הגשמה, כי אם מדרך ההתנדבות בהקמת הכוח העברי. לא האמין כי כוח זה יקום מתוך רצונם החפשי החזק של היהודים.

ד

ז’בוטינסקי לא היה, מעיקרא, בעל אמונה רבה בתכונות היהודים. הוא חוזר ומזכיר בכתביו הראשונים את הפחדנות כתכונה יהודית. וכמנהג אנשי אידיאות שאינם מאמינים במעלות האדם, בסגולתו להגיע אל הטוב מרצונו החפשי, מבקש גם הוא לכפות את הטובה על העם, בעל כרחו. זהו בעצם, היסוד של הדיקטטורה: חוסר אמונה ברצונו החפשי של האדם, אמונה באפשרות להנחיל ערכים חשובים לעם, או לאדם, בכוח משטר כפוי. לאחר התלבטות מסוימת, הוא מתחיל לחפש דרכים לנגשים את רעיון הגדודים בכוח של כפייה.

הרעיון להטיל חובת צבא על היהודים הרוסים שבלונדון לא היה רעניונו המקורי של ז’בוטינסקי. הגו אותו יהודים אנגלים מתבוללים, אשר חששו להתגברות תנועת האנטישמיות באנגליה למראה צעירים יהודים שחיים להנאתם בשעת המלחמה ופטורים מכל חובה. מתבוללים אלה הוציאו גם קול-קורא ליהודים הרוסים להתנדב לצבא. בתוך הכרוז הזה נשמע איום, שאם לא יתנדבו – ישלחו חזרה לרוסיה.

בתחילה התנגד ז’בוטינסקי לדרכים אלה של האסימילטורים. “איומים אינם מביאים לידי התנדבות”, – הסביר את דעתו בשיחה עם הרברט סמואל על הקול-הקורא הנזכר. אולם לאחר זמן-מה הסכים להקים את הגדודים העבריים בדרך של הטלת חובה מצד הממשלה הבריטית על היהוּדים הרוּסים. מתוך בקשת התנצלות להסכמה זו, מדגיש הוא כמה פעמים, בספרו על תולדות הגדודים, כי בחזית ובכל מקום-של-סכנה נמצא שהחיילים הלקוחים לצבא בכוח החוק אינם נופלים מן החיילים המתנדבים. ואמנם ייתכן, כי רגעי סכנה מסויּימים, כשהגנת העמדה קשורה גם בהגנה על חיי המגין עצמו, פועל האינסטינקט יותר מן ההכרה, ואופיו של האדם חשוב אז הרבה יותר מאשר המניעים הנפשיים שהביאוהו לעמדה זו. אפשר שאז אין הבדל גדול בין מתנדב למגוּייס בעל כרחו. אוּלם הגדוּדים העבריים צריכים היוּ לשמש ביטוי לתוקף רצונם הלאוּמי של היהוּדים. ותוקף זה נתגלה אחר כך, הן בלהט לקראת ההשתתפות בכיבוש הארץ מידי התורכים, והן בעמידה בפני שלטונות הצבא על שמירת האופי העברי של הגדודים, ובהגנת הארץ מפני פרעות, שלא לפי הפקודה והסדר המקובלים. כאן נתגלה הבדל עצום בין הגדוד המגוייס מאנגליה, שהיה פסיבי בכל המקרים האלה, ובין גדודי המתנדבים מארץ-ישראל ואמריקה, אשר עמדו במערכות אלו בכל עוז. ודאי, גם ז’בוטינסקי ידע את ההבדל בין מתנדב מגוייס. הרי הערכתו להופעת פירסט, פועל מארץ-ישראל, שהביא לו את הבשורה על הנכונות להתנדבות בקרב הפועלים בארץ. הערכה זו של ההתנדבות מוצאת ביטוי גם כשהוא מתאר את העידוד שגרמה לו הודעת חיילי גליפולי בלונדון על נכונותם להתנדב שנית לגדודי הקלעים; אלא שהוא עצמו אין לו האמונה באפשרות להקים תנועת התנדבות בקרב המוני בני ישראל. חוסר האמונה בלבד מניע אותו להפוך את ההכרח לסגולה טובה, ולראות את הגיוס מתוך כפיה כשוה-במעלה להתנדבות.

ה

אך תוצאות פעולתו בענין הגדודים חרגו מתחומי המעשה הבלתי אמצעי שלו, ולא הצטמצמו במסגרת, שהכרתו ואמונתו (או חוסר אמונתו) היו עשויים לקבוע לה. מאמציו להקמת כוח עברי עוררו הד חזק בחוגים אחרים, התנדבות סוערת, אשר ממנה תוצאות לגדוד הארצישראלי. חוגים עממיים באמריקה, בראשם פועלי ציון, עוררו התנדבות בקרב צעירי היהודים באמריקה ויצרו את הגדוד האמריקאי.

ז’בוטינסקי עצמו התנדב כחייל פשוט בגדוד בריטי, אשר שימש גרעין לגדוד העברי. הוא עלה לדרגת קורפורל, ואחר זמן קצר לדרגת קצין בתוך הגדוד היהודי שגוייס באנגליה. עם גדוד זה הגיע למצרים.

ממצרים בא לראות את תנועת ההתנדבות בארץ-ישראל ולסייע לה. הוא בא כשבוע ימים לפני בוא ועד הצירים – משלחת ההסתדרות הציונית לארץ-ישראל. הוא היה הציוני הראשון שבא לארץ מעבר לים אחרי פרוץ המלחמה. כל חלקי הישוּב צמאוּ לשמוע מפיו דבר על העולם היהודי, שהארץ היתה מנותקת ממנו כל ימי המלחמה. אמנם ידעו בישוב על חילוקי הדעות שבינו ובין ההסתדרות הציונית, וז’בוטינסקי לא העלים את העובדה הזאת. אף-על-פי-כן נתקבלו דבריו כדברי מנהיג ציוני מוסמך. הן שמו היה בין המפורסמים ביותר בציונות הרוסית, והישוב בימים ההם היה כמעט כולו רוסי. שום חלוקי דעות ושום שאלות של סמכות לא יכלו להעיב בזמן ההוא את הסמכות של הנואם והסופר הציוני הנודע. גם הידיעה שהביא אתו, כי חיים וייצמן, – אשר דברו נעשה אז מכריע בכל השאלות של מדיניות ציונית, – תומך בתכניות הגדודים, סייעה במידה לא מעטה לכך, שגם המהססים והמתנגדים לגדודים התיחסו אל האורח בכל הכבוד. אך בהתלהבות מיוחדת נתקבל, כמובן, בקרב מאות המתנדבים.

בשעה שבא לארץ היתה תנועת ההתנדבות לגדודים נתונה במשבר. כי זה חדשים אחדים שמאות צעירי ישראל – רוב הפועלים המתלמדים בארץ בימים ההם – הציעו את שרותם לצבא הלוחם, והיד המושטה לעזרה אינה מתקבלת. התנועה קמה, כידוע, מתוך התלהבות רבה, וגם מתוך פירוד פנימי קשה. הויכוחים בכל אסיפה וכינוס הגיעו למרום רתיחה, וכל זה ללא אפשרות של הגשמת הענין, שעליו מתנהל הריב הגדול בישוב, – ריב על תנועה של מתנדבים, שאין רוצים לקבל את התנדבותם. מבוכה ירדה ללב רבים מהמתנדבים. הידיעה על בוא ז/בוטינסקי עוררה את התקוה, כי הוא יצליח להסיר את השלטונות מעמדתם המשונה.

ו

לא היה בידי ז’בוטינסקי כל מטה קסם, אשר ישנה את עמדת השלטונות. כארבעה חדשים אחרי בואו עדיין עמדה הממשלה בסירובה. אולם הוא הביא אתו נסיון של התחלות צבאיות עבריות, שאף הן נתקלו תחילה בסירובים ובחתירות. הוא הביא אתו את הגדוד העברי, שהוקם על אף הכל, והוא תבע עקשנות, התמדה, ללא רתיעה מפני מכשולים ואכזבות. עמידתו ואמונתו עודדו לא מעט את המתנדבים ועזרו להם לשמור על רוחם ולא להתיאש כל חדשי הסירוב הבריטי וההססנות היודית.

ז’בוטינסקי הצליח לשפר גם את יחסו של הישוב אל המתנדבים. מגעו האישי עם עסקני הישוב בימים ההם, ביחוד ההד שמצאו נאומיו המדיניים בקהל הרחב, הביאו שינוי ביחס הרשמי להתנדבות. בואו לארץ ובואו של ועד הצירים³³⁰ זמן קצר אחריו, קבעוּ בדעת הציבוּר את העוּבדה, כי גורל הציונות נתקשר בנצחון מדינות ההסכמה. לא היה איפוא עוד טעם לראות את תנועת ההתנדבות כתנועת מרי של הרפתקנים פוליטיים. החוגים “המיושבים” שבישוב החלו להשלים עם תנועת ההתנדבות. אפילו מפלגת “הפועל הצעיר”, שביססה את התנגדותה להתנדבות גם בטעמים אנושיים כלליים, פציפיסטיים, מלבד הטעמים המדיניים, החזירה למפלגה את חבריה המתנדבים. ההתנגדות קיבלה עכשיו צורה של הטפה להישארות בארץ, לשם שמירה על העמדות הקיימות ולשם פיתוח מפעלים חדשים, שהוכשר להם הקרקע עם כיבוש הארץ ע"י האנגלים.

ז’בוטינסקי לא היה מעולם איש לרכך ניגודים. לעולם לא ויתר על ההוקעה הפומבית החריפה ביותר של חטאות מתנגדיו ועל כל סממני השנינה והעוקץ ביחס למי שאינו מקבל את דעתו. ואף-על-פי-כן, הוא שגרם הרבה באותו זמן לנטילת העוקץ מן המחלוקת שבין המתנדבים ומתנגדיהם. הוא הועיל הרבה גם לעצם גידול תנועת ההתנדבות. ועידת המתנדבים, שנבחרה ע"י מאות מתנדבים, נתקיימה אמנם כחודש ימים לפני בואו לארץ³³¹; אוּלם לא מעטים נתנו ידם בפועל לתנועת ההתנדבות בהשפעת נאומיו.

הצלחתו של ז’בוטינסקי גרמה קורת-רוח רבה ללב המתנדבים, אך דבריו לא הניחו את הדעת.

ז

למתנדבי ארץ-ישראל היתה ההתנדבות אקט נפשי כביר. הצורך להשתתף בכיבוש הארץ, הרצון להקים כוח עברי, החלום על פתיחת שערי הארץ לפני מתנדבים עברים ועל מחנה עברי בארץ, אשר בו ירוכזו חיילים עברים הפזורים בחזיתות שונות, – כל אלה היו אך פרי של איזו קומבינציה שכלית, או בבואה של איזו אספקלריה פוליטית. היה בזה יותר משום צורה חדשה למאוויים השרשיים הגלומים בשאיפת התחיה הציונית, שמצאו להם עד כה ביטוי בארגון “השומר”, בעליות השונות לארץ ובכל צורות ההתישבות של עליה זו. היסוד הזה נעלם מז’בוטינסקי. נאומיו היו מלאכת-מחשבת לא רק מצד הצורה, אלא גם מצד הניתוח הפוליטי החריף. הם כבשו, כאמור, להתנדבות, רבים מן המהססים, ואף מן המתנגדים, אך חסרים היו המגע עם יסודות-בראשית, שהם היו המניעים העיקריים למעשה המתנדבים.

גם בשיחותיו האישיות עם ראשי המתנדבים לא נתגלו אצלו נימות נפשיות ביחס להתנדבות, ולא יצא מחוץ לגדר החשבון הפוליטי התכסיסי. ותפיסה זו יצרה חייץ מסוים בינו ובין תנועת המתנדבים, עם כל הפעולה המשותפת האמיצה ועם כל ההערכה ההדדית הרבה.

בעצם, היה חייץ קיים כמעט תמיד בין ז’בוטינסקי ובין האנשים שעסקו אתו יחד בעבודה ציבורית. לעתים היה מספר בתמיהה על נסיונותיו בראשית פעולתו כנואם ציוני; הצעירים, שהיו מקבלים דבריו בהתלהבות ומברכים אותו בהצלחה, היו מעירים בו תרעומת על שנהגו להדריך מנוחתו לפני הנאום ואחרי הנאום, ולא הבינו כי המטרה המשותפת מחייבת אותם לאפשר לו התכוננות שקטה יותר לנאום. אולי צדק בחשבונו זה. אך, פעולה ציבורית אינה פעולה המתנהלת לפי חוקי חשבון. יש בה גם יסודות נפשיים, שערכם אינו נופל מערך החשבון. ז’בוטינסקי מעיד על עצמו ב“סיפור ימי”, כי “איננו נוטה להתעמקות בתהומות הנפש”. ואולם בתנועה הדורשת מאת האדם לא רק תרומה, ולא רק את שארית שעות הפנאי שלו, כי אם את כל נפשו ומאודו, יש אשר נטיה זו להתעלם מתהומות הנפש מקפחת את העיקר.

מי יודע, אם נטיה זאת להתעלמות נפשית לא קיפחה גם את הצלחתו הספרותית של ז’בוטינסקי. כשרונו הספרותי כפיליטוניסט, כמספר, כפובליציסט וכמתרגם הוא נעלה מכל ספק. ואף-על-פי-כן עדיין ספק הדבר, אם השפעתו בשדה הספרות תזכה לאריכות ימים; כי גם בשטח זה של פעולתו נתן לציבור את כשרונותיו ולא את נפשו. אדם צעיר, שהיה שומע אותו מדבר בחוגים אינטימיים על אופני תרגום ועל דרכי כתיבה, היה נפתע לעתים באופן קשה. כי הלא צעירים תמימים כאלה נואלים לחשוב, כי גילויי המחשבה והרגש הם העיקר בכתיבה ובדיבור ולא לימוד טכניקה מסויימת של אופני ביטוי.

בהקדמה ל“סיפור ימי” מעביר ז’בוטינסקי קו מבדיל בין חיי הסופר והעסקן כסופר וכעסקן ובין חייו הפרטיים. “שתי סוגיות החיים האלה”, כותב הוא, “נבדלות אצלי בגדר גבוהה מאד; עד כמה שאפשר נמנעתי כל ימי מעירוב התחומים בין זו לזו”. גדר זו הפריעה מאד לז’בוטינסקי בתנועה הציונית, וביחוד בתנועת הפועלים בציונות, אשר ידעה עיקר אחר בפעולה הציבורית – העיקר של מיזוג חייו הפרטיים והחברתיים של האיש. גדר זו הפריעה לו גם בפעולתו כיוצר הגדודים ופגמה בערכו ומשקלו האמיתי בתוך הגדוּדים העבריים.

ח

איש לא יוכל למעט את ערך השפעתו של ז’בוטינסקי בהקמת הגדודים העבריים. גדוּד המגויסים מלונדון הוּא כוּלו פּעלו; ליצירת גדוּד המתנדבים בארץ-ישראל סייע הרבה, הן בעידוד הפנימי שעודד את התנדבים בשעות משבר קשות, והן במשא ומתן החיצוני הקשה עם השלטונות. אמנם בהקמת הגדודים האמריקאים היה לו חלק באופן בלתי אמצעי, אבל שמע פּעולתו בלונדון פעל במידה לא מעטה גם באמריקה. גם גדוד נהגי הפרדות בגליפולי, זה החלוּץ לגדוּדים העבריים, אשר ז’בוטינסקי התנגד ליצירתו בתנאים שנוצר, ינק לא מעט מהשפעתו הפנימית ומפעולתו החיצונית. והנה, יוזם הגדוּדים העבריים נלוה אל הגדוּדים וחי בתוכם; אבל מה היא השפעתו על הגדודים לא רק בהיוצרים, אלא גם בחייהם? רק במומנטים בודדים מנסה הוא להשפיע על אופיים והתנהגותם. בדרך כלל הוא עומד מן הצד, אף בשעות מכריעות מאד.

בתוך גדודו הוא, גדוד המגוייסים מלונדון, זה המכונה 38 של קלעי המלך, לא היתה אמנם כל אפשרות של השפעה. החיילים, ברובם הגדול, ראו את האנשים שהביאו אותם לחיי-צבא רק כממיטי-אסון בלבד. אפילו אל המתנדבים מארץ-ישראל ומאמריקה התיחסו באיבה, על עוון שייכותם לתנועה שגרמה להם, לאנשי לונדון, להתגייס לצבא. עם הגדוד ה-39, האמריקאי, היו לז’בוטינסקי רק יחסים מעטים, ונסיונות השפעתו על חיי הגדוּד הזה כמוהם כאפס. ואולם גם בעניני הגדוד הארצי-ישראלי, שבו היו חיים ציבוריים תוססים בלי הרף, התערב ז’בוטינסקי אך מעט.

עם ראשית צעדיו של הגדוד העברי הארצישראלי התחוללה בתוכו תסיסה פנימית חזקה. היו בגדוד שני חלקים, ושניהם לא היו מרוצים מיחס השלטונות הצבאיים אל הגדוד. חלק אחד טען, כי מעכבים את הכשרת הגדוד להשתתפות בכיבוש הארץ ולמילוי התפקידים אשר למענם התנדב. חלק שני קבל על קיפוח השפה העברית והאופי העברי של הגדוד. בעצם, לא היו ניגודים יסודיים בין שני החלקים, אלא ניגוד תכסיסי. השאלה היתה: מה צריך להיות מרכז התביעה, ובאילו דרכים צריכים החיילים לבוא בתביעותיהם. במחלוקת זו התערב ז’בוטינסקי באופן פעיל, ולא רק בדרך של הוכחה, אלא גם בדרך של לחץ ואיומים על הצד שראה את מרכז התביעה בשאלות השפה והאופי התרבותי, שרצה להגיש את תביעותיו לאו דוקא בדרכים מקובלות בצבא. למעשה לא הביאו הניגודים האלה שום תוצאות חמורות. בהרבה הכריע בשאלה זו ויצמן, שדעתו לא היתה שונה מדעת ז’בוטינסקי. נמצאה גם צורה למסירת התביעות, שלא על ידי החיילים עצמם, אלא בצורת פנייה של ועד הצירים אל השלטונות; אך נראה הדבר, כי צוּרת ההתנגשוּת הראשונה עם חיילים ארצישראליים מתנדבים לא אימצה את היחסים בין הגדוד ובין ז’בוטינסקי.

משבר כבד עבר על הגדוּד, כאשר נכבש החלק הצפוני של ארץ-ישראל³³². והרוב של הגדוּדים העבריים לא שוּתף כלל בפעוּלת הכיבוּש. המרירות בתוך הגדוד גברה ביחוד לרגל החשד, ששיטה זו של אי-שיתוף תימשך לא רק במלחמת הכּיבּוש, אלא גם בשמירת הארץ ובטחונה. השהיית הגדוּד הארץ-ישראלי במצרים לאחר הכיבוש נראתה כגזירת-גלות ללא כל יסוד. הגדוד חיפש דרכים לביטוי מרירותו ותביעותיו. ז’בוטינסקי לא היה שותף לכל החויה הזאת ולכל אשר עבר על הגדוד עד אשר השיג את מבוקשו והועבר לארץ.

בתוך הארץ נתקל הגדוד באטמוספירה קשה. חוגים פקידותיים ידועים היו מוכנים לקלוט כל קיטרוג על החיילים היהודים, והם באו בתביעות בלתי פוסקות אל הציבור היהודי, ואל החיילים היהודים במיוחד, להרכין ראש, “שלא לגרות את הערבים”. פעולות הסתה והזדיינות מצד השכנים, אשר נתגלו ע"י אנשי הגדודים תוך מילוי תפקידם, לא זכו לתשומת לב. לבסוף הוּרחק הגדוּד למדבר. כל המאורעות האלה היו מלוּוים סערות נפש וּויכּוּחים פנימיים. ז’בוטינסקי נקט ככל האפשר, בשיטה של אי-התערבות.

גם כאשר נעשה הנסיון, בהיות הגדוד במדבר ליד רפה ואל-עריש, לפזרו ליחידות ולשלחן מחוץ לארץ-ישראל, הגדוד המרה את הפקודה הזאת, מבלי שׂים לב לכל האיוּמים במשפטי צבא קשים, – לא נהנה מהדרכתו של ז’בוטינסקי. בינתים יצא לגמרי מתחוּם חייו של הגדוד ועוד בהיותו קצין, עבר לשמש כחבר ועד הצירים.

ט

הפגישות בין הגדוד ובין ז’בוטינסקי תכפו יותר, כאשר החלו תכניות הדימוביליזציה לשחרוּר החיילים העבריים בא משני צדדים, מצד השלטונות ומצד החיילים עצמם, אשר נמאסו עליהם חיי הצבא. ז’בוטינסקי פתח שוּב בפעוּלה נמרצת נגד פּיזוּר הגדודים העבריים הקיימים, עד אשר תימצא מסגרת חדשה בשביל גיוס יהודים ליחידות צבאיות עבריות בארץ. הפגישות בתקופה זו לא היו קלות לשני הצדדים. הזרות של ז’בוטינסקי אל החייל העברי בחיי יום יום שלו, ועוד יותר בזמן היאבקו על האופי העברי של הגדוד, נתנה את אותותיה וקשה היה למצוא שפה משותפת בינו ובין הגדודים, שהיו נתונים במשבר חמור וחיפשו עצה ועזרה של מדריך-ידיד.

באותה תקופה נאם ז’בוטינסקי כמה פעמים בגדודים. בתשובה לחיילים שטענו כי נמאסו עליהם הבטלה של הגדוד והם רוצים לשוב לחיי עבודה, בנין והגנה בארץ, השמיע באחד מנאומיו הארצישראליים את משלו בדבר “גוי” תם, שאינו מבין, מה טעם נושים מאות אנשים בעבודה משונה, שאין הוא רואה צורך בה. חופרים הם מיני חפירות, סוללים סוללות ומניחים פסני ברזל על האדמה. כשמסבירים לו כי עבודה זו נעשית לשם יצירת תחבורה נוחה, הרי הוא תמה שוב ואינו מבין. לדעתו נחוצים לכך עגלות וסוסים. רק בסוף, כשהמלאכה הושלמה ועל פסי הברזל פועלים הקטר וקרונות הרכבת, רק אז נפקחות עיני הגוי להבין את ערך עבודת הסוללים. כן, אמר, ייפקחו בבוא השעה גם עיני האנשים המזלזלים עכשיו בחיי הבטלה, כביכול, של החיילים היהודים בגדודים. דבריו עשו, בלי ספק, רושם. נאומיו היו, כמו תמיד, מלאכת מחשבת. ואולם כמו תמיד היתה חסרה גם הפעם ההבנה לנפש אנשי ההגשמה; החציצה בלבבות בין ז’בוטינסקי התובע ובין קהל הנתבעים – עמדה בעינה.

י

טיפוסית ביותר היתה פגישתו של ז’בוטינסקי עם ב"כ הגדודים בועידת היסוד של “אחדות העבודה”³³³_.

הרוב הגדול של החיילים הארצישראליים והאמריקאים הצטרפו ל“אחדות העבודה”. אפשר לומר, כי הנסיון של אחוד מפלגות הפועלים של ייסוד “אחדות העבודה” הוכן עוד בגדודים. גם שאלת הגדודים הוצגה בועידה זו. הדיונים וההחלטות של הועידה עתידים היו לקבוע בהרבה את התנהגות החיילים, אם יגישו בקשה לשחרורם, או ישארו בגדודים. משוּם כך בא גם ז’בוטינסקי לועידה. הוּא פתח בענין הגדוּדים לפני שהרצה המרצה בשאלה זו³³⁴, מסר אינפורמציה על עמדת הממשלה בדבר הענקת שם עברי לגדוד הארצישראלי ועל הסיכויים לגיוסים חדשים, כדי לקיים את הגדוּדים העבריים בתמידוּת. כן דיבר על סכנת הפּרעות בארץ, והכריז, כי “מי שעוזב עתה את הגדודים הוא בוגד לאומי”. הרוב הגדול של המתוכחים לא חלק על הצורך להשאר בגדוד, כדי להשאיר פתח פתוח לקיום כוח עברי; אולם היתה התמרמרות, כמעט כללית, על הכרזת ה“בגידה” ועל חוסר ההבנה שגילה ז’בוטינסקי ביחס לחייל העברי בארץ ישראל, שיש לו צורך להיות לא רק מקבל פקוּדות, כי אם גם משתתף בהכרה בפועל בחיי הארץ. וייצמן בא לגדוד ומפתח תכניות של עתידות הפעולה הציונית. אין הוא מתיחס לגדוד כאל קיבוץ של חיילים סתם, ואין הגדוד יכול להתקיים אך על תקנון חיילי בלבד; לא החוקים הצבאיים, אלא כוחות הנפש שבנו שמרו וישמרו על הגדודים, – כך טען המרצה מטעם “אחדות העבודה” כנגד ז’בוטינסקי – ההולך לעבודה אחרת נחוצה בארץ איננו בוגד, הוא ממלא את חובתו בצורה אחרת, ואין צורך בהוקעות והכרזות מסוג זה, למען יקיימו החיילים העברים את חובתם". בעצם הבינו גם השלטונות באותה תקופה לאחר המלחמה, כי אין לגזור על החיילים כי יינזרו מן החיים הציבוריים. עצם הפשרוּת שניתנה לחיילי הגדוּדים העברים להשתתף בועידה זו, האפשרות שניתנה לז’בוטינסקי להיות חבר ועד הצירים בעודנו קצין – היתה עדות מספיקה לכך. ז’בוטינסקי עמד בעקשנות על דעתו, שהחייל חייב לפרוש מכל חיים אזרחיים, ובזאת הוא ממלא את תפקידו. גם בנאום התשובה שלו בועידת “אחדות העבודה” עמד על כך. הוא תיקן רק את דבריו ביחס למשתחררים והודה, כי אמנם יש אנשים שצריך להוציאם לתפקידים אחרים. יותר משהסעירו חלוקי הדעות, השפיע לרעה ריחוק הלבבות והזרות בדרכי הביטוי של ז’בוטינסקי בדברו על המתנדבים: "…ועד הצירים אינו מפריע לכל חייל להשתחרר. אילו היה שלטון בידי – הייתי מפריע, אך אינו בידי. ואני אומר לכל מי שרוצה ללכת:

³³⁵ скатертю дорога אך אלה שיחליטו להשאר – צר לי להוסיף על עולם – אלה יהיו חיילים ורק חיילים". זה היה סגנון דברי הסיום של ז’בוטינסקי בועידה. מרים היו הדברים ועוררו מרירות. הם הרחיבו את הקרע בינו ובין אנשי הגדודים, אולם לגבי העיקר קבעו החיילים את דרכם בהתאם לצרכים ולציווּיים הלאומיים שעליהם עמד גם ז’בוטינסקי. הגדוד הארצישראלי הוסיף להתקיים עוד למעלה משנה לאחר הועידה. וגם אחרי כן הוציא מתוכו גרעין, שנועד לשמש יסוד ליחידה עברית מחודשת והמשיך בשירוּתו בשנה נוספת. פיזור גמור של הגדוד בא לא באשמת החיילים, אלא בהחלטת הממשלה, אשר הגלתה את מפקדו – הקולונל מרגולין – מארץ ישראל והחליטה להפסיק את עצם קיומו של הגדוד לאחר הפרעות ביפו 192.

יא

מאמצים מחודשים לשמור על נכונותם של החיילים להמשיך בשירוּתם בגדוד נדרשו באופן מיוחד במקץ שנה, בערך, לאחר הועידה האמורה. לא רק משום שעברה שנה ושום התקדמות לא חלה בתכניות לקיום יחידות צבאיות עבריות ולגיוס מתנדבים, אלא גם מפני המצב בארץ כולה. סימני הפקרות פשטו בפינות שונות. ההתנפלויות תכפו. איומים בשוד וטבח נעשו חזיון רגיל. בצפון החלה להתרכז תנועת מרד ערבית נגד השלטון של הצרפתים בסוריה ושל האנגלים בארץ-ישראל. חברי הגדודים הרגישו, שבהיותם בישובים יוכלו למלא תפקיד של הגנה ממשית, בעוד שבגדוד הם נדונים לפסיביות גם בשעת סכנות חמורות. ושוב מופיע ז’בוטינסקי בגדוד ותובע להישאר. נלוה אליו בתקופה זו גם טרומפלדור, אשר הספיק בינתים לחזור מרוּסיה לארץ³³⁶.

ז’בוטינסקי וטרומפלדור עשו זמן-מה יחד במפעל הקמת הגדודים העבריים, זה היה בראשית הפּעוּלה. יחד החלוּ את דבר ההתנדבות במצרים, אולם דרכיהם נפרדו אחרי שהממשלה הסכימה לקבל את המתנדבים במצרים רק לגדוד הנגי הפרדות בחזית גליפולי. ז’בוטינסקי סירב להצעה זו ונסע ללונדון. טרומפלדור הלך עם המתנדבים, אחרי-כן נפגשו שנית בלונדון. השתתפו במקצת יחד במשא ומתן עם השלטונות. הפעם נתחלפו התפקידים. ז’בוטינסקי התעקש והתמיד, טרומפלדור עזב ונסע לרוסיה. ואין כל תמיהה בדבר. ז’בוטינסקי ראה את המשא-ומתן בלונדון על גיוס-חובה כאמצעי אחרון בדרך להקמת כוח עברי. ואילו טרומפלדור האמין בכוח ההתנדבות העברית ובכוחה של פריצת החומה ע“י גיוס חפשי של צעירי ישראל באשר הם שם. לפיכך נסע לרוסיה למקום הריכוז של כוחות עבריים. ואמנם אירגן בימי שלטונו של קרנסקי את ברית החיילים העברים. הוא תיכן תכניות לשתף את הארגוּן הזה במלחמה בחזית קאַוקז, מתוך תקוה להגיע לארץ. כל החלומות האלה סוכלו עם כיבוש השלטון ברוסיה ע”י הבולשביקים. אז התמסר טרומפלדור לשני התפקידים – הגנה עצמית והקמת “החלוץ” ברוסיה. עם בואו לארץ-ישראל כשליח “החלוץ” נפגש עם רבים מחבריו, שהיו עתה בגדוד העברי, ועם ז’בוטינסקי, שהיה חבר ועד הצירים. גם טרומפלדור כז’בוטינסקי תבע עכשיו מן החיילים, בשם העתיד, להישאר בגדוּד.

יב

מתוך הכרת המצב נאלץ הגדוד להסתפק בגיוס אמצעים כספיים ושחרור חלק קטן של אנשיו לעזרת הנקודות הנתונות בסכנה; אך עם כל האפשרויות המועטות להשתתף השתתפות ממשית, היו עניני הגנת הישוב הענין החיוּני העיקרי של חיילי הגדוּד. ובאי כוח הגדוּדים היו בין התובעים הנמרצים ביותר להחיש עזרה אקטיבית למגיני הצפון.

מתולה, כפר גלעדי ותל-חי נמצאו אז באיזור של מלחמה, ממש בין מתקוממים ערביים לבין גדוּדי-צבא צרפתיים. רבים השתוממוּ לדבר, שמתישבי הנקודות האלו אינם בורחים על נפשם. מתולה נעזבה אחר ימים מעטים. אולם כפר גלעדי ותל-חי החליטו לעמוד על נפשם ולשמור גם על מתולה. עד קצה גבול האפשרות. מפינות שונות בארץ החלו צעירים לבוא על מנת להשתתף בהגנת הנקודות האלו. מספר המגינים הגיע לעשרות רבות בכל אחת משתי הנקודות. לגבי צרכי ההגנה היה, אמנם, מספר זה מועט, אך לגבי היכולת להחזיק את האנשים, לציידם ולכלכלם, היה המספר הזה רב מדי. שבוע שבוע הגיעו מכתבי תביעה מאת המגינים ומאת טרומפלדור בראשם. הם דרשו קודם כל עזרה בציוּד ובמזן, אך גם באנשים. רק יחידים בלבד נענו בשעה הנכונה ובצורה הנאותה, במידה שיכלו לפעול על דעתם ואחריותם הם. במידה שהעזרה נתבעה ממוסדות, היתה התשובה – ויכוחים והיסוסים.

בין ראשי המהססים – אפשר גם לומר: בין המתנגדים – להביא עזרה לצפון היה גם ז’בוטינסקי. תחילה טטען שהצרפתים מעונינים להגן על המקומות ולקיים את הסדר בצפון, ודישאנל – המצביא הצרפתי בסוריה – יעשה את מלאכתנו. אחרי כן הוכיח ככל אשר יכול, כי אין בידנו להחזיק מעמד, כי קרבנותינו יהיו קרבות שוא, ועלינו לעזוב מיד את נקודות-הסכנה. יריביו הקשים ביותר היו אז שליחי הפועלים ובאי-כוח הגדודים. המחלוקת לא היתה אסטרטגית. היא נסבה בעיקר על השאלה אם אפשר ומותר לנו לעזוב נקודה ישובית ללא היאבקות, ואם בריחה מנקודה מסוכנת אינה עלולה לסכן את כל עמידתנו בארץ. הויכוחים וההיסוסים הללו גרמו במידה ידועה לכך, שגם העזרה האפשרית לא ניתנה במועדה. נקודות הצפון נעזבו באין ברירה. אולם הן נעזבו אחרי היאבקות של גבורה ואחרי שנפלו בקרב שבעה חברים עם טרומפלדור בראשם.

יג

לאחר מעשה הבין ז’בוטינסקי את ערך העמידה בתל-חי. תל-חי וטרומפלדור נעשו סמלים בשביל תנועות, שהוא התיצב בראשן. אך כשם שהמעשה עצמו היה זר בשעתו למי שענד אחר כך לתנועותיו את הסמל, כך נשאר גם תכנו של הסמל זר לנושאיו גם לאחר שקיבלו אותו. אחד הבית"רים אמר בהזדמנות אחת את הדברים האלה: “טרומפלדור, כפי שהוא מתגלה למעשה בחייו, אינו אלא חלוץ כאלפי פועלים אחרים. לא הוא משמש לנו סמל, אלא אך ורק האגדה, שאנו יצרנו על דמותו”. אכן גם ז’בוטינסקי עצמו אינו מקבל כדוּגמה וסמל את מעשה הגבוּרה ומסירוּת-הנפש כפי שהוּא מתגלה במציאות. כך, למשל, בספרו על תולדות הגדודים, מביע ז’בוטינסקי את צערו על שתנועת הפועלים נחפזה לפרסם את יומנו של טרומפלדור. יומן זה, שהוא ספר חינוכי לכל מי שמתכונן בגופו להגשמה בשדות העבודה וההגנה, נראה בעיני ז’בוטינסקי “מלא” יותר מדי “דאגות וצרות יום יום מחיי המחנה”. זה מפריע, כנראה, לאגדה, הרוצה להינות יותר מהשם, מאשר מתוכן האמת האצורה בו.

גם בענין ההגנה בתקופה שלאחר הגדודים אין המעשה, כשהוא לעצמו, מהוה עיקר לז’בוטינסקי. הוא מודד כל פעולה לפי הרושם שתעשה, ולפי מה שיסופר עליה; המעשה עצמו אינו חשוב בעיניו אלא במידה שיש בו לשמש בסיס לתביעה מן החוץ. אנו בכוחותינו לא נצליח, לפי דעתו, להגן על עצמנו בתקופה זו, ועלינו לתבוע לפי שעה הגנה מאחרים, (בתקופת תל-חי הנתבעים הם: הצרפתים ודישאנל; בתקופות הבאות – נתבעת לכך האדמיניסטרציה הבריטית). על כן סבור הוא, כי רק המעשה המחזק את תביעתנו החיצונית יש לה ערך. חיזוק עמדותינו העצמיות והגנת עצמנו בכוח העמדות הללו אינם עיקר, לדעתו. לפיכך אין הוא נמצא עם המגינים למעשה. אבל שעה שהשלטונות מעוררים משפט על ההגנה, הוּא רואה לנחוץ ליטול על עצמו את האשמה. הוא יודע ללכת למאסר, לקבל על עצמו את האחריות ולעורר מן המאסר את הישוב ואת התנועה הציונית למלחמה בשלטונות המסכנים את שלום הארץ ואת עתיד הציונות.

בימי פרעות ירושלים בפסח 1920 הוא עושה מעשה בעל ערך מדיני כביר. הוא מפגין ברחובות ירושלים את זכות ההגנה ונאסר עם חלק מהמפגינים. למעשהו זה היה הד רב, והיו לו גם תוצאות חשובות. דעת הקהל היהודית בארץ-ישראל ובחו"ל התלכדה מסביב לז’בוטינסקי הנאסר. בראש תנועת המחאה התיצבו הפועלים ואנשי הגדודים. לאות הבעת הסולידריות הועמד אז ז’בוטינסקי בראש כל הרשימות לאסיפת הנבחרים. הרוחות לא שקטו אלא עם חילופי הממשלה.

יד

אחר שחרורו עבר ז’בוטינסקי לעבודה ציונית מדינית בלונדון. המגע שלו עם שאלת הגנת הארץ כמעט שנפסק, רק מזמן לזמן היה חוזר ומוכיח, כי מכריז ומדגיש, כי מחוץ לגדוּדים אין הגנה, וכי הטיפּוּל בהגנה עצמית אינו אלא בּזבּוּז כוחות לריק.

גדודים צבאיים כאמצעי הגנה יחיד – זה נעשה עיקר אמונתו של ז’בוטינסקי, והוא העביר את העיקר הזה משדה החיים הארצישראליים גם אל החיים היהודיים בכלל.

מלחמת האזרחים ברוסיה הלכה וקרבה אז אל סופה. בגל הפרעות שעבר אז על יהודי אוקראינה נשמדו למעלה ממאה אלף יהודים. הצורך בהגנה עצמית ברוסיה פיעם אז את כל תפוצות הגולה. היה חשש גדול שדניקין³³⁷, פּטלורה³³⁸ ודומיהם ינסו ללבּות שנית את מלחמת האזרחים ברוּסיה. על כל פנים ידוע היה, כי אותם הגנרלים ו“המנהיגים” מנסים, לאחר כל כשלונותיהם, לאסוף כוחות חדשים ולקבל שוב תמיכה מאת המדינות האויבות למשטר הבולשביסטי ברוּסיה, שהדף צריו, ואוּלם כל אלה ששמם נודע לשמצה בחוץ-לארץ בגלל הדם היהודי הרב שנשפך על ידם, נחשבו עתה, כי לשם קבלת התמיכה המדינית בארצות המערב, עליהם לטהר עצמם מכתם הפרעות. בצורך הזה שלהם ניסה ז’בוטינסקי להשתמש. הוא בא בדברים עם סלאוינסקי, בא-כוחו של פּטלורה, וחתם על הסכם אתו בדבר יצירת גדוּדים יהודיים, שילכו בעקבות מחנה פּטלורה וישמשו צבא-משמר, כדי למנוע פרעות בשטחי רוסיה אשר ייכבשו ע"י פטלורה.

הסכם זה לא הביא לשום תוצאות ממשיות. פטלורה-סלאוינסקי עוררו אי-אמון לא רק כפורעים, כי אם גם כניגפים. והם לא יכלו להפיג את אי-האמון מלב האנשים במערב. הם לא הצליחו לקבל עזרה. שום מסע-מלחמה על רוסיה לא אורגן, וגם גדוּדי-המשמר היהודיים לא נשארו אלא על הנייר בלבד. אולם העובדה של חתימה על הסכם עם פורע, של נכונות להגיש לפורע זה סיוע מוסרי, מתוך אמונת-שוא, שאפשר להקים כוח נגד פרעות בעזרת מי שארגן אותן, עוררה סערה רבה בעולם היהודי ובעולם הציוני.

עד סוף ימיו הוסיף ז’בוטינסקי להצדיק את מעשהו זה. “הגנה מפני פרעות מצדיקה כל מעשה וכל התקשרות, והלא זו היתה מטרת ההסכם”, – טען ז’בוטינסקי לעתים קרובות. עוד בראשית ימי פעולתו הציונית, בימים הראשונים לפעולתו בהגנה ברוסיה, נזדמן לו לז’בוטינסקי להיודע, כי קבוצת ההגנה שלו מצאה חסות אצל בן-אדם, המשמש מרגל במשטרה הרוסית. למעשה היה האיש אידיאליסט, אשר הוטעה לחשוב, כי אפשר להניע את המשטרה לפעול לטובת הפועלים, אם תנועת הפועלים תסתלק מכל פעולה פוליטית. הוא לא היה איפוא מרגל סתם, כי אם חבר לקבוצה שנכשלה מטעמים אידיאולוגיים. אולם ז’בוטינסקי לא היה בטוח בזאת. הדבר לא ענין אותו. “לא אכפת לי, אם אדם ישר וטועה היה אותו שאחביץ', ואם מרגל ובוגד מדעת. בעיני אני, – מן היום שנתן לנו מקלט בטוח כזה לזיון היהודים כיפר על כל עוונותיו”. כך כותב בענין זה ז’בוטינסקי באוטוביוגרפיה שלו, וכך מתיחס ז’בוטינסקי לא רק אל מרגל מדעת, אלא גם אל מארגן הפּרעות עצמו. משחתם סלאוינסקי על הסכם לזיון יהוּדים, כיפר, כנראה על כל עוונותיו. מעתה מותר ליהודים להיות לו לעזר. שום תנועה עממית יהודית לא יכלה להשלים עם תפיסה כזו ועם מעשה זה. אכן, נמצאו, בכל זאת, קבוצות אנשים נאמנים לז’בוטינסקי, אשר ההעזה במעשהו והטכסיס החדש משכו את לבם. אפשר שהסכם פּטלורה היה אחד הגילוּיים הראשונים של מפלגה יהודית שכל האמצעים כשרים בעיניה אשר מאירי דרכה הם נושאי הריאקציה בעולם.

טו

בלב ז’בוטינסקי מתחיל להתרקם החלום על מפלגה מיוחדת. הוא מחפש לו אדם מארגן. אחד המועמדים, שהסב אליו את תשומת לבו, ועל אודותיו הוא מתיעץ עם נאמניו, הוא אלכסנדר אהרונסון. אפשר שהקשרים עם האח, אהרון אהרונסון, הם שגרמו לכך. ואולם יש מקום לשער, כי מועמדות זו באה גם לרמוז, לאן פני המפלגה החדשה מועדות.

אלכסנדר אהרונסון היה בן זכרון-יעקב, אחד מראשי קבוצת בני האכרים ­ – “הגדעונים” – מלפני המלחמה, שלפי תורתם אין הישוב היהודי בארץ צריך להיות אלא ישוב של בעלים ושליטים. הם התנגדו לפועל העברי ולשומר העברי. הכוח המניע בקבוצה זו היה רגש בפטריוטי מיוחד של “בני-הארץ”. מכיוון שהקבוצה היתה קטנה, ורצתה להסתמך על כוחותיה בלבד ולא לצרף בני גולה אליה, לא הלכה, ולא יכלה ללכת, בדרך של קשר מדיני גלוי, ושל נסיון להקמת כוח עברי מזוין; השירות הטבעי ביותר, שיכלה למלא קבוצה כזאת בכוחותיה בלבד, היה שירות-הריגול. ואמנם קמה קבוצת המרגלים.

בציונות ובישוב היה ויכוח רב על ענין הגדודים. אך בנוגע לריגול, שלא יצר שום כוח ושום נכס עברי, אשר העמיד את הישוב העברי בסכנה גדולה, לא היו כמעט חילוקי דעות. המרגלים נדחו ע"י הישוב גם אחרי כן, לאחר הכיבוש, כאשר הופיעו בבגדי שרד והיו נתמכים בידי השלטונות האנגליים. גם גילוּיי הגבוּרה האישית של שרה אהרונסון אשר מתה מות גבורים לא שינו את יחס הישוב אל ענין המרגלים. כי גבורה אישית אינה תמיד נחלת ההולכים בדרך הישר דוקא.

אך לא כן היה יחסו של ז’בוטינסקי. גם הגדוד וגם ההגנה נחשבו בעיניו, בעיקר, לא מפּני שהם יוצרים כוח ונכס ישוּבי, כי אם בזכות הארגוּמנט הפּוליטי שבהם. ומכיון שגם הריגוּל יכול לשמש ארגוּמנט של ברית ונאמנוּת, לפיכך היה יחסו של ז’בוטינסקי אל המרגלים חיוּבי יותר, גם מלכתחילה. עתה, לאחר פרשת פטלורה ולאחר הניגוד הקשה שנתגלע בינו ובין החלקים המתקדמים בציונות וביהדוּת, הרגיש בודאי גם קרבת-נפש אל ראשי ה“גדעונות”.

אעפ"י כן דחה ז’בוטינסקי מועמדות זו של אלכסנדר אהרונסון. דמות המפלגה, שטיפח ז’בוטינסקי בחלומותיו, היתה לו בתחילה גוף מדיני הכולל בני מעמדות ומפלגות שונות. ואיש כאהרונסון, שהיה דוחה מראש כל פעולה משותפת עם אנשי תנועת העבודה, לא יכול היה לשמש לו כיד-ימינו.

אך דחייתו של אהרונסון לא הועילה הרבה. מן הימים הראשונים של הקמת המפלגה הריביזיוניסטית גבר בה היסוד המפלגתי-הכיתתי, בניגוד להכרזות על התוכן המדיני, הנקי מכל גון מפלגתי מעמדי. אפשר, שהיסוד למעמדיות הריביזיוניסטית נוצר אחרי שנכזבה תקות ז’בוטינסקי למצוא בתנועת הפועלים בן-ברית לדרכו המדינית. תנועת הפועלים היתה שותפת לז’בוטינסקי בהערכת הכוח העברי במלחמה המדינית ובבקורת הדרכים של מרכיני-הראש בתנועה הציונית, אך היא נבדלה ממנו בתפיסת דרכי הפעולה. ז’בוטינסקי היה סבור, שאין להגשים את רעיון הכוח העברי ולתקן את מצבנו הפוליטי, אלא אם נמצא סממנים חדשים של השפעה על השלטונות; ואילו תנועת הפועלים ראתה את הדרך – בפעולה העצמאית של העם העברי עצמו. תחילה נתגלו הבדלי התפיסה בדרכים השונות להקמת הגדודים; אחרי כן באו הניגודים לידי בטוי ביחס השונה להתחלות של הגנה עצמית בארץ, לבסוף גם ביחס לשאלות ההתישבות. גם בפובלימה ההתישבותית ראה ז’בוטינסקי את מרכז הכובד לא במאמצים העצמיים המושקעים בבנין הארץ, כי אם, בעיקר, בתביעה מאת הממשלה, תביעת קרקעות ותביעת הקלות שונות למתישב העברי. אמנם התביעות האלה הן חשובות וצודקות, ולא אחת תבעה אותן התנועה הציונית כולה, אלא שהיא לא הסכימה לעולם לללהעמיד את התביעה במקום המעשה. משלא הושג הסכם עם תנועת הפועלים הסתלק ז’בוטינסקי מחבונותיו האל-מעמדיים, ונתן את ידו בשלמוּת למתקיפי תנועת הפועלים, למכריזים על פשיטת הרגל של התישבות העובדים, ולמנגחי ההון הלאומי על ידי קשירת כתרים להון הפרטי. עקביוּתו של ז’בוטינסקי מובילה אותו הלאה בכיוּון זה, עד שהוא מגיע לידי אותה ההודעה המפורסמת: “אני בורגני בן בורגני, בורגני בחסד עליון”, עד להכרזת מסעי המלחמה לשבירת הסתדרות הפועלים והריסת ההסתדרות הציונית, ועד לפרסום הנודע של משטר “עבדות, דם ובוץ”, הדרוש לדעתו בשביל למשוך את ההון לארץ ולקיים בה התיישבות.

התפתחוּת זו נתנה את אותותיה גם ביחסי ז’בוטינסקי להגנה.

טז

בתחילה לא האמין ז’בוטינסקי בהגנה העברית העצמית, כשם שלא האמין בהתישבות במאמצים עצמיים; אולם ברבות הימים, עם ההתפתחות שחלה בו. נעשית עינו צרה גם בכוח קיים זה, שמתנגדיו תופשים בו מקום רב כל כך. עתה הוא מבקש דרכים להקמת כוח אחר, אשר יתפוש את מקום הכוח הקיים אשר אינו לפי רוחו. בשנת 1925 מפפתח ז’בוטינסקי באמריקה תכנית לגבש מן התנועה הספוטיבית העברית כוח, אשר יכלול בפרוגרמה שלו גם התעמלות וגם את ענין “השומר” (הכונה להגנה). “בתנועה הספורטיבית, כותב אז ז’בוטינסקי, תלוּי במידה רבה העתיד שלנו באירופה המזרחית. ובה תלוּי העתיד שלנו בא”י כמעט בשלמותו“. חלום זה של ז’בוטינסקי, וכן ההצעה על הקמת “אוצר השומר” לא נתקיימוּ, אך במקום זה קמו “ברית טרומפלדור” ו”קרן תל-חי“. הם נועדוּ למלא את התפקידים שיעד ז’בוטינסקי בתכניתו האמריקנית ל”התאחדות הספורט" ול“קרן השומר”; ואמנם, מראשית היוסדה של “ברית טרומפלדור” היא מבקשת להופיע כארגון של כוח. תוכן זה מוצא לו ביטוּי מאז ועד היום, – אך במריבות-פנים בלבד. הופעתו הראשונה היתה – התנפלות על הפגנה שמאלית-רדיקלית באחד במאי 1927; ושנה לאחר זה באה התנפלות על קלוב פועלי-ציון השמאליים. תופעות ראשונות אלו פקחו עיני רבים על דרך העתיד של ארגוּני הכוח הריביזיוניסטיים. ב. כצנלסון כתב אז: “תנועת הפועלים היא למודת נסיון. היא מכירה את הצפעוני בעודו בביצתו. היא מכירה את ציבוּריוּתם של המתחילים במעשי-קונדסים ומסיימים ברציחות פוליטיות”.

אמנם, אף אחד מן המאויים של ז’בוטינסקי ותנועתו לא הוגשם בדרכים האלה. לא נהרסה ההסתדרות הצינוית, ולא נברה הסתדרות העובדים. ואולם תוצאה אחת הושגה – הופר הכלל שהיה נהוג ומקובל בישוּב, כי השימוש בכוח מוּתר אך ורק ביחס לפורעים ומתנקשים מבחוץ; שבעניני פנים קיים אך נשק ההוכחה והתביעה. וייתכן לומר, שהריביזיוניסטים הפכו את הסדר, הם הנהיגו שימוש בכוח כלפי פנים, דוקא, הן לגבי חוץ לא האמין ז’בוטינסקי ולא האמינה תנוּעתו בערכו הממשי של הכוח העברי.

יז

ואולם עמידתו האיתנה של הישוב במשך כל שנות המאורעות השפיעה, בכל זאת. היא הגבירה, כנראה, גם בלב ז’בוטינסקי את האמונה בישוב. אף כוח-הנוטרים שגדל בהדרגה פעל, בלי ספק, את פעולתו. כוח זה דמה יותר ויותר לגדוּדים העבריים – זה חלומו של ז’בוטינסקי. לעוּמת זה, ספק הדבר, אם רוה ז’בוטינסקי נחת מפרין של עשר שנות רביביזיוניזם. התנועה אמנם גדלה, הכניסה תחת כנפיה נוער רב, אבל תוצאותיה המעשיות הן אפס גם בשטח המלחמה הפנימית, על אחת כמה וכמה בשטח הבנין והיצירה, או בשטח המדיני. ודאי שז’בוטינסקי ראה את הדברים כמו שהם, על כל פּנים הראָה כמה פעמים נכונוּת לעזוב את דרך הפּילוּג והשבירה, ולהכנס במשא ומתן כדי להקים אחדות ישובית וציונית מחדש. המלחמה הפסיקה אחד מנסיונותיו למשא-ומתן כזה, כי בערב המלחמה ולאחר התפרצותה גברה אצל ז’בוטינסקי הנטיה לאיחוי הקרע. על מנת לשוּב אל המוסדות הישוּביים של ההסתדרות הציונית. חזרתם של הרביזיוניסטים לועד הלאוּמי היתה בודאי תוצאה מהתגברות הכיווּן הזה.

אך לעומת הכיווּן הזה, לא פסק בקרב הריביזיוניסטים גם גידול אותם הכוחות הרואים את מקור קיומם וחייהם אך ורק במלחמה הפנימית ובהגברת הנסיונות לערער מחדש את ההסתדרות הציונית, לשבור את הסתדרות העובדים ואת כוח הגנתו המאוחד של הישוב. פלג ידוע בתוך התנועה הריביזיוניסטית הגיע תוך התפּתחוּת זו למדרגה, אשר גם חלק מן הריביזיוניסטים נרתע ממנה. רתיעה זו השפיעה, בלי ספק, גם היא, על כיווּן רוחו של חלק מן הריביזיוניסטים ושל מנהיגם לשוּב אל ההסתדרות הציונית האחת ואל הארגון הישובי האחד.

לקח המלחמה עלול היה להגביר כיווּן זה לתיקון דמותו של הריביזיוניזם. צרפת נתנה דוגמה בולטת לגורלה של אומה, שחרבה באש ניגודיה הפנימיים. היו בין מדינאיה שתלו את הצלתה בדיכוי כל ביטוּי חפשי. אך במקום הישועה באה שבירת הרוח והצדקת הכניעה. ואולם יותר מדוגמת ההיסטוריה הכללית צריך היה האסון הגדול של חורבן היהדות להשפיע על הריביזיוניסטים; התפקיד העצוּם המוּטל על הציונים בשעה זו, – תפקיד שגם בכוחות מאוחדים אין למלאו בשלמות – אף הוא צריך היה להשפיע, כי תחדלנה מגמות הפילוג וההרס בתוך הציונות.

והנה, בעצם הימים האלה מת ז’בוטינסקי. מת האיש, שהיה בכוחו להחזיר את הריביזיוניזם לפעולת-בנין, אשר עם כל הריבות הפנימיות שהטיל בתוך העם העברי, עוד נשא בלבו את זכר הימים של מלחמה ואחריות ציונית משוּתפת, נשא בלבו חלומות ציוניים גדולים. רפיון האמוּנה בכוחות השפונים בעם, מריבות פנימיות ומרירות אישית גרמו לסילוף דרכיו; אך עד שעתו האחרונה עוד פיעמה בלב רבים התקוה לתקנתו ולתקנת תנועתו בכוחו, ברגע של אחריות לאומית גדולה.

מה יהיה גורל ירושתו עתה – ימים ידברו.

דוב הוז בגדוד העברי    🔗

מהיום הראשון לאחר הכּיבּוּש החל דוב הוז³³⁹ לטפּל בענין הקמת גדוּד עברי בשורות הצבא הבריטי. בביתם שהיה בית-מלון, התאכסנו כמה שליחי הישוּבים העבריים, שבאוּ לתל-אביב להתיעצות על המצב שנוצר לאחר הכּיבּוּש. מפיהם שמע דוב על דבריו של הגנרל היל³⁴⁰.

דוב וחבריו נשאו בלבם את רעיון הצבא העברי בשורות הצבא בריטי עוד לפני הכיבוש. עם הגיע הידיעות על ז’בוטינסקי ופעולתו באנגליה ליצירת גדוּדים עבריים הצטרפו הם בלבם למפעלים אלה, ודברי גנרל היל כאילו מלבם יצאו. הם החליטו, איפוא, למצוא דרך להשתתפות בועד הזמני ליהוּדי ארץ-ישראל, למען עמוד על יצירת צבא עברי.

הועד הזמני היה מורכב מנציגיהן של אגודות והסתדרויות בישוב. דוב וחבריו כינסו אז את חניכי הגימנסיה, העמידו על סדר היום את שאלת הגדוד העברי ואחר שקיבלו עמדה חיובית, שבעקבותיה נרשמו כמה עשרות מתנדבים, ביקשו את שיתוף ב"כ הסתדרות החניכים בועד הזמני. בקשתם נתמלאה ובישיבה הראשונה של הועד הזמני הופיעו באי-כוח חניכי הגימנסיה ומפלגת פועלי-ציון בראש המדברים בעד גדוד עברי.

דוב התמסר אז בכל כוחות נפשו לתנועת התנדבות, לקיומה ולהגנתה. הוא נוסע בשלחיות תנועת המתנדבים ממושבה למושבה, משתתף באספות בתל-אביב ומתיצב במרכז הפעולה הארגונית של תנועת המתנדבים בראש המשא-ומתן עם הנהלת התנועה הציונית, עם ז’בוטינסקי, עם ג’מס רוטשילד ועם הגורמים האחרים. את העבודה הציבורית המאומצת הוא עושה תוך נשיאה בעול קשה של חובתו לביתו. הוא מקבל עליו עבודת הוראה, והוא מצטיין בה עד כדי כך, שמנהל החינוך, רואה את ההוראה כיעוּדו המיוחד והוא עמל לא מעט להטות את לבו מהחלטתו להתנדב. דוב לוקח באותו זמן חלק גם בעבודת אמו ואחיותיו בהחזקת בית-אוכל לחיילים ולקצינים, והשתתפותו בעבודת הבית שומרת על אטמוספירה תרבותית, שחיילים אולי לא רגילים לה, אבל יודעים לכבדה ולהעריכה. עם כל זה הוא מוצא לו זמן גם להכין את עצמו לקראת תפקידיו העתידים בגדוד. הוא לומד באופן יסודי את השפה האנגלית ולאחר שההתנדבות מתקבלת ע"י השלטונות האנגליים נמצא מוּכן לקראתה.

בתוך הגדוד נופלים בחלקו תפקידים רבים ושונים, אשר רק טבעו ותכונותיו המיוחדות מוכשרים לאחד אותם. תחילה היה סרג’נט ואחר זמן קצר סרג’נט מיג’ר, אחראי לסדר, למשמעת, להכשרה הצבאית ולכל אשר בפלוגתו כלפי השלטונות. עם זאת אינו חדל להיות חבר פשוּט לחיילים, אתם ובראשם בכל שעת נסיון.

הוּא נעשה ריע ומדריך לכמה קצינים יהוּדים מתבוללים, שנקלעו לגדוד העברי, וכאן נתעוררה בהם הכרת שייכותם ללאום היהודי. כמה מהם מגיעים מתוך המגע עם דוב למדרגה של שותפות גמורה עם החיילים היהודים והישוב העברי, בעניני הגנת הישוב או בעמידה על האופי העברי של הגדוּד. אף קצינים לא-יהוּדים בגדוּד נצטרפוּ לפרקים, מתוך אטמוספירה זו, שדוב היה אחד מיוצריה עיקריים.

פגישותיו ופעוּלתו בענין הגדוּד העברי חרגוּ מתחומי הגדוּד עצמו. הוא נפגש עם קצינים גבוהים מן המטה והצליח למצוא בלבם הד לצמאונו של החייל היהודי למלא תפקיד ראוי במלחמה על שחרור הארץ. לא כל התכניות אשר טיפח זכו להתקיים למעשה, אבל החלק שנתקיים, ולא פחות מזה עצם החתירה לקראת מעשים, החיו את הרוח בפנים והעלו את ערך הגדוד בחוץ.

דאגה מיוחדת הקדיש לחיילים, שקליטתם בגדוד ובחברה הצריכה טיפוּל מיוחד. בין המתנדבים היו לא מעטים בגיל צעיר מאוד. במקרה או שלא במקרה רוכזו כולם בפלוגתו של דוב, והוא ידע להקדיש להם את תשומת הלב הנדרשת. היו יהודים מתורכיה, שנישבו כחיילים תורכים, והורשוּ לבסוף להצטרף לגדוד העברי. רובם ככולם לא ידעו עברית. שמע המפעל הציוני הגיע אליהם בתוך שביים עם הידיעות על קיום גדודים עבריים. החלטתם להצטרף לגדוּדים אלה באה יותר מתוך אינסטינקט יהוּדי מאשר מתוך הכרה מדינית ציונית. דוב ראה חובה לעצמו להתקרב אליהם ולקרבם. הוא הראה להם תפקידים מלחמתיים מיוחדים, שעברם הצבאי בתורכיה הכשירם לכך, ובהכנת תכנית הכיבוש של החלק הצפוני של הארץ הביא המטה תפקידים אלה בחשבון. אך קודם ומעל לכל דאג דוב להקנות להם את ערכי המפעל הציוני ואת יסודות ההתנדבות העברית. ואמנם רבים מהם נשארו בארץ אחר שחרורם מהצבא, והם נושאים עד היום ברטט את זכר הזמן שבו היוּ בגדוּד עם דוב.

כבכל חייו ופעולתו ידע לחלק את זמנו לכל, אך לעתים תקף אותו הרצון להסתלק מהכל בגלל ניגוּדים קשים שנפלוּ בינו ובין חלק גדול מהגדוד. לצדו עמדו, אמנם, חבריו מ“הגימנזיסטים” ומ“השומר” ואנשים כמשה סמילנסקי, אבל הם היו מיעוּט. מיעוּט זה נחשב אז כמקורב יות לשלטונות הצבאיים וגם לחוגים הציוניים שטיפלו בגדוד. מצב זה של “מקורב” היה בניגוד לרוחו והוא לא רצה לפעול כאילו בכוח זכויותיו מבחוץ שלא על דעת הרוב בפנים.

הניגוּדים החלו בשאלת דרכי המלחמה לשפה העברית בגדוד. כל החיילים היו מאוחדים בתביעת הזכוּת של השפה העברית כשפה רשמית, אלא דוב וחבריו טענו, שיש צורך להביא את התביעות באמצעות אינסטנציה ציבורית ציונית, והחיילים צריכים לזכור, שהם נתוּנים במסגרת צבאית ואינם יכולים להופיע כנושא עצמאי של תביעות לאוּמיות מדיניות. רוב הגדוד לא סבר כך. זו היתה שאלה עקרונית, אך היו גם שאלות פחות חשובות על רותו רקע. הגדוד כולו התקומם נגד סוּג עונשין שהונהג בגדוד ולא היה נהוג בגדודים בריטיים. דוב וחבריו התנגדו לכך, שהמחאה תבוא בדרך של סירוּב לצאת לתרגילים. וגם כאן היתה דעת הרוב אחרת. מתוך הניגוּדים האלה התפתחה גם חשדנוּת ידועה, שהגיעה לשיאה ערב הכיבוש של החלק הצפוני של הארץ. מהמטה הצבאי פּנוּ אז למפקדת הגדוד בבקשת מתנדבים לתפקיד של מורי-דרך, אשר ילכו בראש גדודי הצבא הכובש. דוב נתן אז למפקדה רשימה של אנשים, שאותם יש להזמין לתפקיד זה. את הרשימה נתן לאחר שהאנשים הסכימו לכך, אבל אחד מאלה, אשר התנדב תחילה וחזר בו, פרסם את הדבר בצורה מסולפת, כאילו דוב וחבריו רצו לחייב חיילים לעסוק בתפקידי ריגוּל.

דברים אלה יצרו רוח רעה שהיתה עלולה להפריע הרבה לכושר העמידה המאוחדת של הגדוד בשעת צורך. אולם מצב פנימי זה לא נמשך אלא זמן קצר.

עם כיבוּש החלק הצפוני של הארץ צררה שוּב רוח אחרת את כל הגדוד: הרגשת השמחה על שחרור הארץ והרגשת מרירות על הקיפוח, שלא ניתן לגדוד להשתתף בשחרור זה. אחר כך נתחוללה בתוך הגדוד תנועה שנקראה איחוד פועלי ארץ-ישראל לקראת התפקידים של קליטת העליה הקרובה. עם זה החלה תביעה נמרצת להעברת הגדוד ממצרים לארץ-ישראל. באטמוספירה חדשה זו של ערוּת ציבורית חוסלו הניגוּדים הקודמים. לאחר בירוּר מטהר שב דוב למלא בכל כוחותיו את התפקידים הישנים והחדשים, שהוא בלבד יכול היה למלאם בגדוד.

בארץ הצטיינה פלוגתו ביחוד בתפקידי השמירה שהוטלו עליה, עצם הופעתם של החיילים העברים על סמליהם, לא היתה, כמובן, לרצון בעיני חוגים מסוימים בקרב הערבים וגם לא בעיני שלטונות הארץ. החלה פרשה של תלונות על הגדוד עד שלבסוף הועבר למדבר הדרומי של הארץ.

ושוב החלו חלוּקי דעות בגדוד. היו שדרשוּ לקום נגד גלותו של הגדוד למדבר. דוב וחבריו היו בעד שמירת המשמעת הצבאית, כל עוד אין פקודה פוגעת בעיקרי קיוּמנו. הויכוח היה הפעם באוירה של אמוּן הדדי ודעת דוב ניצחה.

במדבר, ברפיח (רפה) חל שוּב מאורע, שחיזק את ליכּוּדו של הגדוּד. שלטונות הצבא החליטו להפריד את הגדוד לפלוגות קטנות, שתישלחנה מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. רבים בגדוד, אשר חיי המדבר נמאסוּ אליהם, נטו דוקא במקרה זה לקבלת הגזרה. אך דוב וחבריו עמדו על כך, כי פקודה העומדת בניגוד לתנאי ההתנדבות, אין להיכנע לה. דוב השתתף במשלחת, שהלכה להסביר את הדבר למפקד הגדוד, ניהל את תנועת ההתנגדות מתוך עקשנות, אך גם בתבונה ובזהירות, עד שהשלטונות חזרו בהם מפקודתם, ולא זו בלבד, אלא שמתוך הדין-ודברים הגיעוּ גם להסכמה על החזרת הגדוד לתחומי הישוב.

כשחזר הגדוּד מרפיח דוב הרבה לשחרוּרם של חיילים לעבודות ציבּור חשוּבות וּלשיתוּף הגדוּד בצרכי הישוּב השונים, אך ביחוּד היתה דאגתו להמשך קיוּמם של הגדוּדים העבריים בצוּרה זו או אחרת.

תפקיד זה לא היה מן הקלים. ז’בוטינסקי, טרומפלדור וּוייצמן היו באים לעתים לגדוד ותובעים המשך, אך התביעות מבחוץ לא היו מועילות אלמלא כוח התביעה מבפנים. דוב עמד במרכז גרעין זה, אשר לא רצה להשלים עם פירוק הגדוד ללא הבטחת המשך, והוא עצמו היה נכון להתגייס מחדש ליחידת ז’נדרמריה יהודית, אשר עמדה להיווצר כהמשכו של הגדוד ובמקומו.

בתקוּפה זו של ההיאָבקוּת הפּנימית על הבטחת המשכו של הגדוּד חלו, חודש אחר מאורעות תל-חי, גם פרעות ירושלים. עזרת אנשי הגדוד יכלה להינתן אך במידה מועטה ובדרך עקיפין. זה הכביד במידה רבה על התביעה לסבלנות ולהישארוּת בגדוד. אולם עם זה הורגש ביתר שאת הצורך בכוח עברי. החיילים, אשר קיבלו חופשה, מילאו תפקיד גדול במניעת מהומות. הם התרכזוּ קבוצות קבוצות במקומות העומדים בסכנה, וזה הטיל פחד על מכיני ההתנפלוּיות. הם פנו לשלטונות לעזרה ואלה השפיעו על החיילים שיחזור מחופשתם, והסכימו להביא במקומם למושבות חיילים אחרים בהדרכתם של סרג’נטים עברים מן הגדוד.

דוב היה הרוח החיה גם בפעולה זו. חלקו רב בסיוּם המוצלח של המעשה, שהצריך העזה ותבוֹנה כאחת, חוסר ויתוּר על עצם דבר ההגנה ושמירה קפדנית מפני פריצת משמעת.

השאיפה להשתחרר גברה מתוך כך מיום ליום. באותה שעה היו התכניות להמשך הגדוד מתחלפות מפעם לפעם, הבטחה ניתנת והבטחה מתבטלת, ובינתים חיילים משתחררים קבוצות קבוצות ולנותרים נעשה קשה יותר ויותר להישאר.

דוב נתוּן אותה תקופה בלבטים פנימיים מיוחדים. מלבד השאיפה לשחרור, כדרך כל חייל, היו לו צרכים אישיים ומשפחתיים חשובים להיות חפשי לנפשו ולביתו. אף על פי כן נשאר, עד אשר יבורר עתידו של הכוח העברי. רק לאחר שהובטח לקיים יחידה צבאית עברית חדשה והוסכם להשאיר גרעין של עשרות אחדות של חיילים, שישמשו קצינים ביחידה החדשה, משתחרר גם הוא בתוך אחת הקבוצות האחרונות של חיילי הגדוד העברי.

יצחק מגלי ואריה אברמסון.    🔗

במועצת ההסתדות, 19 באוקטובּר 1941

אזכיר כאן שני חברים, יצחק מגלי ואריה אברמסון, שהם אחדים מרבים שבזכוּתם ובכוחם נכתבת היסטוריה. אוּלם, אם כי כוחם הוּא בהיותם רבים, עלוּמי-שם, שאין מייחדים להם מקום בספרי-היסטוריה, הרי כל אחד ואחד מהם עשה את דרכו המיוחדת לו, והכניס בחיינוּ ערכים שזכר להם בתולדותינו הבלתי-נכתבות.

יצחק מגלי

מגלי בא לארץ כשנה לפני שבאתי אני³⁴¹. אבל עברו שנים רבות ולא הכרתיו פּנים אל פּנים. כמוּבן, ידעתי את חצר משפּחתו רחבת-הידים שבפתח-תקוה, ואת משקם, שלא היה כמותו – בפתח-תקוה ובמושבות אחרות. היה זה נסיון להכניס סוג חדש של אחוזה עברית בארץ עם מנהגי בעל-אחוזה עברי, של רחבוּת-ידים ורחבוּת-לב. משפּחה זאת לא מפועלים מוצאה ולא אל פועלים באה, אבל עם בואה נתקשרוּ קשרים מיוּחדים בינה לבין הפועלים העברים בימים ההם. ההיוּ חצרות רבות בפתח-תקוה כחצרה של משפּחת מגלי, אשר שם הרגיש הפועל עצמו מקורב ובן-בית ואף נפגש בנכונוּת לעזרה בשעת צרה? חצר מוֹגילבסקי (שמו הקודם של מגלי) היתה אז חצר מפורסמת מאוד. לאחר מותם של הזקנים מוגילבסקי, כשהח' מגלי היה לראש המשפּחה, נזדמן לי להכירוֹ. אמנם החצר עמדה עוד על תילה, אבל ההון שהושקע בה לא היה עוד.

אותה רחבוּת-לב כלפי עבודה עברית, שנהגה בה משפּחה זאת – רחבוּת שלא היתה מצוּיה ביותר בארץ-ישראל – וכן נסיבות הימים ההם, שׂמוּ קץ להון שהביאה אתה משפּחת מוגילבסקי והנה מגלי זה, בעל אחוּזה, שכבר דולדלה והוקטנה במקצת, שהוזקק לעבודה צדדית כדי לפרנס את עצמו ואת משפּחתו, החליט לתת ידו לתנועת ההתנדבות העברית – לגדוד העברי. חצרו נעשתה אחד המרכזים בארץ לתנועת ההתנדבות. שם נפגשו חברים, שם חלמוּ יחד את חלום הגדוּד העברי. בין המתנדבים לא רבים היוּ אז בעלי-משפּחה, יחידים היוּ, ואחד היחידים האלה היה מגלי.

הוא נכנס לגדוד כחייל, כאיש השוּרה. ומאז נשאר איש השוּרה. הוא היה אחד החיילים הנאמנים והמסוּרים ביותר בתוך הגדוד העברי. היה נכון תמיד לכל תפקיד הדורש מסירוּת-נפש גם בתקופת הגדוד וגם לאחר שסיים את שירותו בו.

אפשר לומר שהגדוד היה בם מיפנה וגם מרכז חייו. מאז שירותו בו ועד לתנוּעת ההתנדבות החדשה³⁴², לא חדל מגלי לראות בגדוּד עברי את מרכז חיי עברוֹ ואת תקוות עתידו. תמיד חלם על הקמת כוח צבאי עברי מחדש. כאשר החלה ההתנדבות במלחמה זו, רצה מגלי להתגייס, אף-על-פי שכבר היה בן 56. הדבר לא ניתן לו. עד ימיו האחרונים נאבק על כך שיינתן לו להתגייס מחדש לפלוגות העבריות בצבא. עוד בועידת המתנדבים האחרונה ניגש אלי והירבה לדבר על לבי שאַשפּיע על אנשי הסוכנוּת שישחררוּהוּ מתפקידו – החדרת העבודה העברית למושבה, שעליה הפסידה משפחתו את הונה. על תפקיד זה – טען – יימצאוּ קופצים, ואילוּ את מקומו ראה בצבא.

הוא היה איש בריא, אבל מַראה ההיענוּת לענין שאותו הוא חי, ואותו נשא בלבו – ההתגייסוּת ליצירת הכוח היהודי – חרת חריצים עמוקים בנפשו בזמן האחרון, והוא מת מיתת-פתאום, רגעים אחדים אחר שהשתתף בתהלוכת המתנדבים, שלא ניתן לו להצטרף אליהם בחייו.

זכרו יישמר בלבות אלה שהכירוהו כאחד הרבים שמסר נפשו לבניית הכוח העברי בארץ.

אריה אברמסון

אריה אברמסון היה אחד המגשימים את החלומות שנתרקמוּ בימיו. הוא היה תלמידם של חולמים. הוא היה תלמידו של מיכאל הלפרין, ובמידה ידועה – של יהושע ברזילי ושל בלקינד, אשר חלמו גם על כוח עברי. היסוד לחלומות אלה עוד היה חסר אז בארץ, ולכן היו לפעמים חלומות אלה נטולי ממשוּת, כאילו לא מעולם המציאוּת. אבל הם מצאו הד בלבבות של כמה וכמה צעירים, אשר הפכו אותם לממשוּת. אחד ממגשימי החלומות היה אריה אברמסון.

לא אתעכב על כל תולדותיו ב“השומר” ובעבודה, אסתפק בתולדותיו באותו מפעל אשר הוא היה בו אחד האנשים המרכזיים.

היה איש בארץ אשר חלם חלום על יצירת שבטי-נודדים עברים, שבטי בדואים עברים. הארץ עוד לא היתה מפותחת כמו היום. החלק השומם בארץ היה אז גדול בהרבה מאשר בימינו. והיה חלום לעשות את השממה למקום מושבם של יהודים, עוד בטרם נתגלתה האפשרות להפוך שממות לארץ פוריה, כלומר: על היהודים להתפּרנס בשממה הזאת, כשם שמתפּרנסים ב הבידואים. חלום זה נאחז בשמוּעות ואגדות על קיוּם בידואים-יהוּדים הרחק אי-שם במדבר ערב. הוותיקים שבנו זוכרים ודאי את הסיפּוּרים כל שבט של בידואים יהוּד אַל-חיבּר, שעודנוּ מקיים את מנהגי הדת היהוּדית, שולט על חלק ידוע במדבר ערב, ומטיל מסים על שיירות מוסלמים העוברות למכּה. היה מי שחלם על התמזגות אותם שיירי הבידואים העברים עם אלה אשר יקומו בארץ-ישראל, ליצירת כוח, לשם כך צריך היה ליצור את הבידואי העברי.

חולם החלומות האלה היה אז ישראל בלקינד. הוא גם כתב על כך. איני יודע אם מוצאים בארץ את הירחון “המאיר” אשר בלקינד הוציאוֹ לאור ורקם בו חלומות מחלומות שונים על בנין ארץ-ישראל: פעם ע“י יצירת מעמד בידואים עברים, פעם ע”י יצירת גימנסיות עבריות אשר ימשכו תלמידים מהישובים העבריים בארצות השונות. (הרי גם תל-אביב, כידוע, תחילת בנייתה מגימנסיה עברית). נמצאו כמה צעירים – שאריה אברמסון. היה מהחשובים שביניהם, וכן יצחק טורנר, וייבדל לחיים גרשון פליישר מבאר-טוביה – שהלכו אל שבט בידואים וטורקמנים ללמוד מהם את הלכות הנודדים והלכות המרעה, כדי לייסד אחר-כך שבט נודדים עברים, שיהיה משבטי הבידואים ויסתפק ברמת-חייהם.

חלום זה, כדרך חלומות רבים, התגשם לא בדיוּק בדרך שעלה בדעתם של בעלי-החלומות. הם נתכוונו ליצור שבט בידואי, אבל הספיקו ליצור את המרעה העברי בארץ-ישראל. הם חידשוּ את הענף הזה שנשתכח דורות הרבה מישראל.

התנדבוּתו של אברמסון למשטרה, אחרי כיבוש הארץ בידי האנגלים הפסיקה את פעוּלתו בעבודת המרעה, אבל הוּא הוסיף לטוות את חלומו זה. וכאשר שב מהמשטרה היה חבר בקבוצת הרועים בשרונה. וכך המשיך את חלום-בראשית שלו.

הוא המשיך גם בענין השמירה העברית, שהיתה אף היא חלום-בראשית שלו. פג ההוד והקסם שהיה לשמירה בימי “השומר”, אבל עוד נמצאוּ אנשים אשר נשארו נאמנים למלחמה על שמירה עברית עד ימינו אלה. אחד מהם היה אברמסון. ובתוך המלחמה הזאת הוא נפטר. גם בשנות חייו האחרונות לא הגיע לאשר נקרא בפינוּ חיים-נורמליים. לא בא אל המנוּחה ואל הנחלה, וכך הצטנן ומת, בעוד כוחות רבים צפוּנים בו להגשמת חלומות, לא רק חלומות-עבר כי אם גם לחומות-העתיד שלנו.

יהושע גורדון    🔗

(נפטר ב-16 באוקטובר 1941)

“נפל באמצע הדרך, נשרף בעבודתו”; הלך בעודו חולם חלומות גדולים. בחיל הנוטרים ראה פּתח להקמת כוח עברי רחב יותר, שיקיף הרבה יהוּדים, שיקימו חיל עברי, ואת עצמו ראה כשליח למפעל הזה.

מת בעודו צעיר, צעיר ברוּחו יותר מאשר בגוּפו, כשהוּא שופע רעיונות כדולים. הגורל התאַכזר לפעמים לדורות יוצרים. יש גיל שהוּא פורה יותר והוא מקדם יותר את האנושוּת. הדבר קיים בכל השטחים, גם באמנות ובספרוּת. אנו יודעים יוצרים שנתנו מיטב יצירתם בספרוּת ובאמנוּת והם נקטפוּ באבּם. האם מקרה הוּא או יד הגורל? גם לנוּ קרה כדבר הזה. בשדה המדיניוּת העברית, בה אנוּ כה דלים וחסרי נסיון, נפגענו לא אחת. כמה מהעושים בה נפלוּ בעודם צעירים. עתה נקטף גם יהושע גורדון.

רבים יזכרוּ אותו, ומצדדים שונים. הוּא היה רב-גלגוּלים, רב-צדדים ורב ניגוּדים. יש הזוכרים אותו עוד לפני שהיה ציוני. היה זמן שתיאר לו קיוּם יהוּדים לאוּמיים בלי ציונוּת, אח"כ נתפס לציונוּת, להתנדבות לגדוּד העברי, לאמנוּת עברית – שדות רחבים ומגוּונים. היו בו גם ניגוּדים עמוקים שקשה היה לתפוס אותם. יש והיה מתגלה לחבריו ולידידיו – ויחד עם זה נסתר מפניהם בפינות שונות של חייו. האם מישהוּ מאתנו ידע את חיי המשפחה שלו? מי מאלה שהיוּ קרובים לגורדון ידע הרבה על אמו, שלביקוּרים אצלה מצא זמן גם בימים הקשים ביותר?

גורדון היה גדול-חזון, רב-חלומות. הוּא השקיע את עצמו בקטנות בלי הסיח את עצמו מהחזון. הקטנות בהן עסק היו ילדי החזון. בעיני רבים היה מפוּזר, ידע כל כך להתרכז ולהתמסר ללא-גבול לענין האחד, גם לפרטיו הקטנים ביותר.

הוּא פּעל בשטחים שונים, אוּלם מפעל אחד ממפעליו ייזכר לדורות – חלקו ביצירת הכוח העברי. אי-אפשר ששמו לא יישמר בתולדות פּריחתו של הכוח העברי. נאמר כאן שהוּא היה חייל. אבל כדרך הניגוּדים שבו – הוא היה גם חייל וגם מפקד. לא תמיד ידעוּ באילוּ תחוּמים ובאיזו סמכוּת הוּא פּעל, – האם היה רק מקיים את דבר המוסד שבשמו פּעל ותו לא? להלכה הוּא לא היה לא נבחר הציבור, לא נציגו ולא שליחו, אוּלם למעשה הוּא היה נציג הציבוּר ושליחו; לא מוסדות מינוּהוּ, אלא עבודתו והמפעל שלו הוּא הקדיש את עצמו, אלה קבעוּ את התפקיד שהוּא מילא.

בתולדות המפעל הזה, הקמת הכוח העברי בארץ, מקום כבוד לו ליהושע גורדון, לזכרו יחיה בדורנו ובדורות הבאים אחרינו.

מיור-גנרל אורד וינגייט    🔗

(נהרג בתאוּנת-מטוס ב-24 במארס 1944)

בגיל צעיר, בראשית עליה צבאית מזהירה, נספה וינגייט. בסוף שנותיו הגיע להישגים, אשר מפקדי צבא שבעי-ימים, היוּ רואים בהם תכלית-חיים נאָה. מדרגת קפּיטן בראשית המלחמה עלה לדרגת מיור-גנרל. מן התפקיד של קצין בהגנה אנטי-אוירית בפינה נידחת באנגליה, נלקח לתפקיד ראשי במלחמת חבּש ונתפּרסם כמשחררה. לבסוף נמסר לו גם לבצע, בהתאם לתכניתו, מלחמה אחראית וקשה ביותר מאחרי עורף האויב בבוּרמה. מקוּבּל בסביבתו כאדם מוּזר, בעל אידיאות של טרדן, בלתי נסבל כמעט בין אנשי המטות הצבאיים, הוּא הגיע, והוּא בן ארבעים, לעמדה של מפקד, אשר תכניותיו וחידוּשיו בהלכות מלחמה מעוררים תשוּמת-לב, ודבריו נשמעים, והוּא מוּזמן להתיעצוּיות צבאיות בעלות חשיבוּת, – גם להתיעצות של רוזבלט-צ’רצ’יל עם מפקדי הצבא החשוּבים ביותר, שנתקיימה ב-1943 בקויבּק אשר בקנדה. אעפ"י כן היה וינגייט מן הבלתי מרוּצים עד סוף ימיו, כי לא ניתן לו גם להתחיל בהגשמת החלומות והמאוויים, אשר צפן בנפשו. למרות כל פרסוּמו והצלחותיו המזהירות הוא ראה את עצמו עומד עדיין בערב המפעל, שבו ראה את תעוּדת חייו.

אנחנו הכרנו את וינגייט, כשתעוּדת-חיים זו היתה ברוּרה ומוימת לפניו. הוא הופיע בארץ בשנת 1938, בשׂיא התפתחותם של המאורעות, עם הכּרה ציונית בשלה ועם החלטה בלתי-נרתעת לחנך כוח יהוּדי להגנת הארץ ולמלחמה נגד הזוממים להשמיד את היהוּדים. בהתאם לכך הוא קבע את דרכו בחיים, ואפילוּ את יחסיו עם בני-אדם. הוּא הרגיש שאינו יכול לשבת במסיבת פּקידים ומפקדים, אשר אליה הוזמן (לפני המלחמה, כמוּבן) הקונסול הגרמני, נציג אויבי העם היהוּדי, והוּא עזב את המסיבה. הוּא השתמט גם מאנשי-חברתו האנגלים, שהיו מתנגדי הציונוּת. מתנגד ליהוּדים הוא ראה כאילוּ היה מתנגדו האישי, וכאילוּ היה איש רע בטבעו, שחובה להתרחק ממנוּ. לבו היה רע על היהוּדים, אשר קשרו יחסים חברתיים עם לא-יהוּדי המתנגד לציונוּת. שקוּע היה באידיאה שהיתה מרכז חייו, אך איזה חוש מיוּחד היה נטווה עם כל מי שהיה חי כמוהו בכל לבו ובכל מאודו את דבר ההגשמה הציונית. כל פגישה שלו עם וייצמן היתה לו, לוינגייט חוויה מיוּחדת. לא תמיד הסכים לו. ההבנה לנימוּקי המתנגד וההשלמה עם חצאי הישגים היוּ מקוממים אותו, אך זה לא הפחית מהערצתו את וייצמן. לא ייפלאוּ אוּלי יחסים כאלה בין אנשים בעלי שאָר-רוח ושיעור-קומה, שלהם שפה משוּתפת, – ואפילוּ הם בעלי אופי, הלכי-רוּח, סביבה וחינוּך שונים, – אך מה נפלאים היו יחסיו של וינגייט עם אנשי הישוּבים ועם הנוער החלוּצי היהוּדי, אשר כל הרגלי החיים והבדלי שׂפה חצצוּ כאילוּ ביניהם. וינגייט וחיים שטורמן! – מה רבה היתה ההערכה וההבנה ההדדית ביניהם! וּוינגייט והצעירים, אשר יצאו אתו לפעוּלות, – מה הבין הוא אותם, ומה רבה אמוּנתם בו!

אין אנו יודעים איך ומתי נזרע הזרע הציוני הזה בלבו של וינגייט, הוּא בא אלינוּ עם תנ“ך, ויש אומרים – על-ידי התנ”ך. נראה הדבר, כי עוד בסוּדן, בתחילת הקריירה הצבאית שלו, בעודו ליטנאַנט צעיר, כבר נשא את האידיאה בלבו, היא לא נתחדשה לו, אלא מצאה את התגלמוּתה.

לפני כעשרים שנה החל וינגייט את שירותו הצבאי בסוּדן. הוּא לא הסתפּק במילוּי החובות הרגילים של קצין, אלא התמסר במידה רבה לחישוּל עצמו ולחיסוּן עצמו במסעות מדבּר מייגעים. כשערך טיוּלי-אימוּן הוא למד כיצד לעודד את רוח האנשים שנתלווּ לו להרגילם לשאת בתלאות ולהתגבר על קשיים. ב-1934 ערך מסע קשה לשם גילוּיו מחדש של נוה זרזורה, הנזכר בכתבי-יד ישנים, ופירסם חוברת מענינת על מסע זה. בכל פּעולותיו בתקופה זו מורגש כי וינגייט מחשל את כוחותיו הגופניים והרוחניים, לומד את דרכי העלאת כחות האדם ומתאַמן אפילו בחיסון כוח הבהמות, כאילוּ היה כבר רואה בעיני רוחו תעוּדה התובעת מאמצים כבירים, שיידרשוּ למילוּיה. את מהוּתה של תעוִּדה זו אפשר לנחש רק עפ“י דרכו ופעולותיו של וינגייט כעבור זמן. בתקוּפת התכוננוּתו כבר מתגלות בוינגייט התכוּנות, שנתגלו אח”כ ביתר שׂאת בפעוּלתו: רוח מתפּרצת, העזה, אמונה ברצון, התיחדוּת עם מעטים, שנאַת הרוטינה ויחס ביקורתי כלפי שלטונות ומשרדים. אפילוּ כשהוּא נוגע בנושא כה נייטרלי כמו “הגמל במסעות המדבר” הוּא מבקר קשה את הממשלה שאין לסמוך על גמליה “שלעולם אינם מקוּשחים ותמיד הנם בעלי-בשר”.

משבא וינגייט לארץ רבתה ביקורתו נגד המכונה האַדמיניסטרטיבית הצבאית, שהיתה כבּירת-אמצעים אוּלם רפת-מעשים כלפי כנופיות החבּלה וההרס של הערבים, שהיוּ דלות כוח ומלאות תחבּוּלות נועזות. הוּא ניסה לשכנע את הממוּנים עליו, כי מוּל כוח התחבוּלה וההפתעה הערבית יש להעמיד את כוח המסירות והלהט של בוני הישוּב העברי; מול הנסיונות הממושכים של הרס – את הרצון הבלתי-נרתע לבנין; ומול ההתפּרצות הפּראית – כוח תוקף את המתפרצים במסתריהם. בעוז עמידתה של טירת-צבי המבוּדדת נגד כנופיות ההתקפה, בהעזה שבהקמת חניתה בלב נורקי הפעוּלה של מתכני השוד והברחה, מצא וינגייט סמוּכים לדעתו, כי מי שרוצה בהשקטת הארץ אינו יכול להתעלם מן הכוח היהוּדי הנועז, אשר השקט בארץ הכרחי לו לעבודת הבניה והפּיתוח. וינגייט הציע, משום כך, דרך של שיתוף פעוּלה בין הצבא הבריטי ואנשי הישוּבים העברים. הוּא הביע נכונוּת לקבל תפקיד מיוּחד על עצמו ולצרף את הנסיון הצבאי שלו עם הנכונות המלחמתית של היהוּדים בארץ. הוּא ידע כי התפקיד אינו קל. עם הערכתו את כוח ההפּעלה החלוּצית, הוּא לא התעלם מחוסר ההכשרה הצבאית ומחוסר המשמעת בקרב היהוּדים. ולא הרי ההכשרה הצבאית כהרי המשמעת. וינגייט היה סבוּר כי אותה הכשרה צבאית שמקנים לחייל אנגלי במשך ששה חדשים אפשר להקנותה לחלוץ יהוּדי במשך חודש אחד, והיפוּכו של דבר במשמעת הצבאית, שהיהוּדים ירודים כלפי האנגלים. אך הוּא לא נרתע מהקשיים. הממונים עליו הפריעו לו ביזמתו. והוא נאלץ להסתפק בתפקיד אינדיבידואלי שהוסכם למסור לו, והוא: עקיבה אחר דרכי הצטיידות של הכנופיות. אך גם בתפקיד צנוּע זה מצא וינגייט דרכים של שיתוף עם הישוּבים העברים. במילוּי תפקידו הישר הוּא הסתייע בחיים שטורמן המנוח, ביוסף פיין³⁴³ ובגרשון ריטוב. ומשנתגלוּ לו עקבות הכנופיות היה יוצא עם נוטרים יהוּדים לפעוּלה נגדן. בהזדמנוּיות אלוּ עשה גם עבודה חשוּבה באימוּן הצבאי של אנשי טירת-צבי, חניתה, הישוּבים בגליל העליון והמחנה של בוני הגדר הצבאית ושומריה, אשר היו חוברים לפעוּלה אתו.

שמע הפעוּלות האלוּ, אשר לא היו אמנם מאוּשרות לכתחילה ע"י השלטונות, יצא לתהילה בארץ, ומשלא הצליחה השמירה הצבאית להפסיק את החבּלות הקשות והתכופות של אנשי הכנופיות בצינור הנפט, פנתה חברת הנפט העיראקית אל השלטונות וביקשה להפקיד את וינגייט על השמירה, והחברה תשא בכל עול ההוצאות. השלטונות לא סרבו הפעם, ולוינגייט הורשה להגשים את תכניתו על הקמת כוח יהוּדי-בריטי, אָמנם לשם שמירת צינור הנפט בלבד. אז הוקמה פלוּגת האש, או כשמה הרשמי ס.נ.ס. – פלוּגות-ליל מיוּחדות. כוח זה אוּמן במיוּחד בעין-חרוד והיה יוצא לפעוּלות לכל אורך הצינור ולכל מקום שהתרכזה בו כנופיה לביצוּע פעוּלותיה. בזמן קצר ובאבידות מעטות הצליח וינגייט לא רק להפסיק את החבּלות, אלא גם להשקיט את האיזור בו פעל. מעשהו הקנה לו פרסוּם רב בקהל בארץ ובעתונות באנגליה, אך לא שינה את היחסים בינו ובין השלטונות ולא היטה כלל אותם לקבל תכניותיו, שהתבססו על שיתוף יהוּדי-אנגלי בהגנת הארץ.

כששקטה הארץ קיבל וינגייט חוּפשה ונסע לאנגליה. הוּא קיוה למצוא שם אוזן קשבת להצעותיו. בנסעו באניה העלה דבריו בכתב כדי למסרם לרבי השפּעה בהנהלת הצבא הבריטי. בדרך, בעברו את הגיבּרלטר, ראה את גנרל אירונסיד, מפקד גיבּרלטר, שנתמנה אח"כ ראש המטה הצבאי באנגליה, והשתדל להטות את לבו להקמת חיל יהוּדי בצבא הבריטי. באנגליה עצמה הוּא כּרה אזנים רבות להצעותיו, עד שהדבר נאסר עליו מטעם מיניסטריון הצבא.

בינתיים פרצה המלחמה. חזונו של וינגייט על הקמת חיל עברי לוחם גבר והלך בלבו. הוּא שאף לעמוד בראש יהוּדים הנלחמים בהיטלר, וביחוּד ראה לעצמו תפקיד בראש גדוּדי יהוּדים בחזית המזרח התיכון. משוּם מה ניבא, – יחד עם כמה דברים שנתקיימוּ במלחמה זו, – כי המלחמה העולמית תוכרע בקרב-מיפנה בעמק מגידו דוקא. אוּלם לפי שעה הוטל על וינגייט תפקיד בהגנה אני-אוירית באיזו פינה נידחת באנגליה. בינתיים הוא הועלה לדרגת מאיוֹר, אבל עליה זו לא שימחה כלל את לבו. הוּא הרגיש כי כוחותיו מתבזבזים, ונסיונו, כשרונותיו, עוז רוחו ורצונותיו נידונים לבטלה. אעפ"י כן היה רחוק מיאוּש והוּא ניצל כל הזדמנוּת לעשות נפשות לתכניותיו ולחזונו בקרב חוּגי הצבא ובין בעלי השפּעה בקרב אנשי המדינה.

לבסוף הוּצא וינגייט מפינתו הנידחת והוטל אל תוך זירת המלחמה, אך לא למקום מַשׂאַת נפשו. הוּא נלקח לחבּש. מן הדרך למחוז תפקידו החדש הוּא שלח לנוּ דברים מלאי בטחון, כי עוד ישוב ויילחם יד ביד אתנו על גורל הארץ. אך בינתיים הוּא נלחם על שחרוּר חבּש מעול השעבּוּד האיטלקי. בתפקיד זה השקיע את כל לקח נסיונותיו הנועזים בארץ ובסוּדן, ואת כל כשרונות המעפיל והמנהיג שבו. בתוקף פעוּלות נועזות ומפתיעות הוּא הצליח, עם מאות אחדות של חיילים בריטיים ואלפים אחדים של סוּדנים וחבּשים, למגר צבא של רבבות ולשחרר שטח גדול, והוא שהביא את ההכרעה במלחמת חבּש. הוא נתפרסם כמשכררה של חבּש ושמו החל להתעטר סיפוּרי-אגדה שונים. אך ההצלחה לא הסיחה את דעתו משאיפת-נפשו המרכזית, ורבים ששבוּ ממערכת חבּש סיפרוּ, יחד עם תהילתו כמצבּיא, גם את דבר “שגעונו” המיוּחד – השגעון הציוני.

וינגייט קיוה שהצלחתו באכּספּדיציה החבּשית תסייע לו להתגבר על המכשולים בדרך אל תכניתו העיקרית, אבל אף על פי שהצלחתו היתה למעלה מן המשוער הוא נדחק שוב לפינה. לא זו בלבד שהוּא הורד שוּב בדרגה – זה לא היה אף פעם עיקר אצלו – אלא שלדבריו שוב לא היו שומעים. האזנים היו אטוּמות כמקודם לתכניותיו הציוניות, ואפילו לתכניתו לגבי הנהלת המלחמה במדבר לא נמצא לו שומע. זו היתה לו אחת התקופות הקשות ביותר, תקופת דכּאון, כאשר עוד לא היתה לו בחייו. אך וינגייט התגבר על זאת. לאחר תקופת הפּאר נשא בסבלנות בתפקיד של מאיור, אחד מני רבים, ברגימנט בריטי רגיל באנגליה, אוּלם בדרך נס, או כתוצאה של פעוּלת אחד מידידיו, עלה זכרו לפני קובעי הגורלות בצבא, והוא נתמנה לתפקיד, שהלם את נסיונו, כשרונותיו ותכוּנותיו, בחזית המזרח הרחוק.

כאן החל כוכבו לעלות במהירוּת, שיטותיו, המיוסדות על מסירת תפקידים אחראים לחילות קטנים ונבחרים ועל פעוּלות הפתעה, נבחנו והצליחו. במהרה עלה לדרגת בּריגדיר והיה מהיחידים בין הגנרלים הצעירים, שהוזמן ללונדון ומשם לקויבּק, כדי לקחת חלק בהתיעצוּיות הקובעות את דרכי המלחמה העולמית.

בדרך מהודוּ ללנודון, – וּוינגייט לא ידע לשם מה נקרא לשם, – הוּא נפגש בקהיר עם שרתוק, ויחד טיפּחוּ תכנית על יצירת כוח מתנדבים יהוּדי, אשר יילחם, בראוּתו של וינגייט, מאחורי העורף של החזית הגרמנית, וירכז סביבו את הנמלטים היהוּדים, למלחמה פּארטיזנית רבת היקף. עם שוּבו להודו ידענו כי חלומו נכזב גם הפּעם, אבל אף רגע לא פּקפּקנוּ, כי בכל פעוּלותיו ובכל הצלחותיו לא סר החלום המרכזי מלבו. כל עליה של וינגייט, אם גם בשדות אחרים, שימשה גם לנוּ תוספת תקוה, וכל הצלחה במערכת בּוּרמה כאילוּ סללה לנוּ את הדרך במערכותינו.

והנה בשבוּעות האחרונים, כשלהונגריה ולרומניה פלשו צבאות היטלר, כשהשוֹאָה התקרבה אל האחרונים שביהוּדי אירופה, ושוּב נתעורר מחדש וביתר עוז הרצון לפתוח ליהוּדי הגולה דרכי מלחמה ולמנוע מהם את הטבח ללא התנגדוּת, שוּב הוּפנוּ לבבות רבים מאתנו לוינגייט. וכאשר וינגייט לא היה כבר בחיים, אוּלם הידיעה על מותו טרם הגיעה אלינו, אמר אחד מחברי הועד-הפּועל של ההסתדרוּת: “עלינוּ למצוא דרך לוינגייט. אוּלי נצליח יחד אתו לפלס דרך להגנה ולמלחמה של שרידי היהדוּת באירופה”.

לאנגלים אבד במותו של וינגייט מפקד אמיץ ונועז, אדם בעל שאָר-רוּח ושיעור-קומה, גנרל מחדש הלכות מלחמה וצבא. כותבי ולדות הצבא הבריטי לא יוּכלו לפסוח על שמו. זכרו חיה בלב הרבבות שזכוּ לפעול וללחום תחת פקוּדתו. אך ליהודים אבד אחד היחידים, אשר שאף כל חייו למסור את כוחותיו וחייו למענם ואתם. לא ניתן לו להגשים את מַשׂאַת-נפשו אלא זמן קצר ובמידה הרבה יותר מצומצמת משרצה. אוּלם “כוונה טובה, הקדוש-ברוך-הוּא מצרפה למעשה” – אומר הפתגם היהוּדי, והעם העברי יצרף למעשה את כוונתו ואת חתירתו המתמדת של וינגייט, זכרו יחיה לא רק בלב אלה שפעלו אתו, אלא בלב כל אנשי ההגשמה הציונית.