מלאוּ עשׂר שנים למוֹתוֹ של אחד מאדירי הפּרוֹזה העברית וּמחדשיה – ש"י אברמוֹביץ. זקן מוּפלג היה בּמוֹתוֹ וּמיצה את חייו וכשרוֹנוֹ עד הטיפּה האחרוֹנה. שלימוּת־גוֹרל כזוֹ יכוֹלה להיוֹת משׂא־נפש לכוּלנוּ. עתה מתוֹך ריחוּק זמן אפשר לסקוֹר את הירוּשה הספרוּתית של היוֹצר וּלהעמידה בשטח־הראוּת של הדוֹר החי. חוֹבה היא כּלפּי המתים והחיים.

עוֹד בּחייו, בּיוֹבליו, היוּ מבקרים, שהעיזוּ להטיל “מעט ספקוֹת” בּמוֹנוֹפּוֹלין של מנדלי מו“ס על הפרוֹזה העברית. גם אחרי מוֹתוֹ נמצאוּ אנשי־אמת שבּיקשוּ לפשוֹט מעליו את בּגדי הכּהוּנה־הגדוֹלה. כּנהוּג, היוּ מן הקוֹראים שנהנוּ והיוּ שנתרגזוּ. כך היה וכך יהיה לעוֹלמים. עתה שתיקה. גם נוֹשׂאי־הכּלים והחסידים אינם מרימים קוֹלם בּהלל הגדוֹל, ואף המתנגדים אינם משמיעים דבר של גנאי. בּאה מעין השלמה קהה עם העבר. גם ספריו העבריים כּמעט אזלוּ מן השוּק והמוֹ”לים אינם ממהרים להוֹציאם מחדש וּלהפיצם בּישׂראל. כּמוֹ כן עוּבדה מצערת היא, שהדוֹר הצעיר – בּפרט בּארץ־ישׂראל, והוּא העיקר בּזמן הזה לספרוּתנוּ – אינוֹ קוֹרא את מנדלי מוֹ“ס אלא מעט מאד. ארץ־ישׂראל רחוֹקה מסגנוֹן החיים שבּכתביו, מסגנוֹן תאוּרוֹ וּמסגנוֹן לשוֹנוֹ. ואף־על־פּי־כן, אין אדם יוֹדע־ספר עברי, זקן אוֹ צעיר, שלא ירגיש ולא יוֹדה בּגדוּלתוֹ של מנדלי מוֹ”ס. הוּא מכבּיד גם בּדממתוֹ הספינכּסית. צלוֹ מוּטל לרוֹחב פּני ספרוּתנוּ ואין

להזיזוֹ. אין גם רצוֹן לצאת לגמרי מתוך תחוּם צלוֹ.

וּבכן, המת מנדלי מוֹ“ס? האם נחנט והוּא משמש רק מצבה לדוֹר הנפילים? היהיה גם הוּא דוּגמת־מה, כּאוֹתם אדירי־הרוּח של הדוֹרוֹת הראשוֹנים, שמעריצים אוֹתם גם כּשאין קוֹראים בּהם? לא! יוֹתר מדי קרוֹב הוּא מנדלי מוֹ”ס לנוּ, לכוּלנוּ, יוֹתר מדי חלשים אנוּ עדיין בּלעדיו, שנסכּים להכניסוֹ לתוֹך המוּזיאוֹם. יוֹתר מדי חיוּניוּת יש גם בּוֹ בּעצמוֹ, שנכפּה עליו את הגוֹלל. עוֹד רבּוֹת עלינוּ ללמוֹד ממנוּ, עוֹד רבּוֹת עלינוּ לחיוֹת מפּיו. ואם גברה השיכּחה מפּני טירוּף־השעה, עלינוּ לסייע לקיוּם זכרוֹ והשפּעתוֹ. הדוֹר שאינוֹ נוֹשׂא עיניו תמיד לגדוֹליו בּעבר, אין לוֹ על מה שיבנה את עליוֹתיו, והוּא שב לזחוֹל על ארבּע.

ש“י אברמוֹביץ בּא גם הוּא עם מקהלת מבשׂרי ההשׂכּלה והחיים החדשים בּישׂראל. הוּא המשיך בּעצם את מסוֹרתם של ארטר וּמאפּוּ (ב“עיט צבוּע”) יחד עם יל”ג, גוטלובר, סמוֹלנסקין, לילינבּלוּם וּברוֹדס. ה“אבות” הם אדוּקים חשוּכים מוֹרדי חיים, וה“בּנים” נלחמים על חייהם וחוֹפש־רוּחם. יש לעמוֹד לימין הבּנים וּלהתגרוֹת בּאבוֹת עד שיתרצוּ לרוּח הזמן. הוּא עשׂה את מלאכתוֹ בּאמוּנה וּבנוֹסח המקוּבּל – בּתוֹספת מקצת השפּעה של הספרוּת הרוּסית. בּדרך האידיאוֹלוֹגית לא חידש איפוֹא כּלוּם. אך הוּא המשיך גם את דרכם של מ. א. גינצבּוּרג וקלמן שוּלמן. יש ליתן ערכי־תרבּוּת לעם ולא רק להטיף להם. וכן נתן את צוארוֹ בּעוֹל חבּוּר ספרי־מדע בּעברית. וּלפי שהוא לקח על עצמוֹ, לפי נטיתוֹ, את מדע־הטבע, ולא מדע הוּמניסטי, כּראשוֹנים, אנוּס היה לבקש לעצמוֹ לשוֹן מדייקת וּמגדירה. וכן הגיע אל סגנוֹן ההלכה והאגדה בּדרך ההגיוֹן והטבע. מספרי־המדע העתיק כּעבוֹר שנים את הסגנוֹן הזה אל חבּוּריו המקוֹריים בּמקצוֹע הספרוּת היפה.

טעוּת היא גם בּידי החוֹשבים, כי לֶפין וצווייפל הקדימוּ את מנדלי בּהנהגת סגנוֹן המשנה. אם כּן יש לצרף אליהם גם את ריב“ל. בּאמת אין ראשוֹניוּתוֹ של מנדלי מוֹ”ס בּזה שהנהיג את סגנון המשנה, כּי־אם בּיצירת סגנוֹן ריאלי לבלטריסטיקה העברית. אחרי תעוֹתוֹ כּמה שנים בּלשוֹן היהוּדית – מתוֹך רצוֹן “לעשׂוֹת לעמוֹ” – שב לעברית והתחיל תוֹפר בּידי־חרוּצים את הטלית הגדוֹלה, שתהלוֹם את נוֹף החיים הגלוּתיים אשר החל לעצב בּאצבּעוֹת־אמן. הטלית הזוּ עשׂוּיה טלאי על־גבּי טלאי: מקרא, תרגוּם, משנה, מדרש, תפילה, תחינה, פּיוּט וכוּ'. הטלאים בּלשוֹנוֹ בּוֹלטים לפעמים יוֹתר מדי, אין עוֹד מזיגת־הצבעים עד כּדי אילוּזיה של חטיבה אחת, אבל הוּא היה בּאמת הראשוֹן, שחיבּר את היריעה של הלשון העברית הגדוֹלה והמאוּחדת ועטף בּה את חיינוּ. זכוּת זוֹ עוֹשׂתהוּ לאב וּלראש־בּוֹנים בספרוּתנוּ. הוּא למדנוּ ערבּוּב הסממנים על דף־הצבעים, הוּא למדנוּ שׂיחת בּני־אדם מן השוּק.

וּמצד התוֹכן: הוּא תיאר את חיי הגלוּת בּ“תחוּם המוֹשב”, את “עמק הבּכא”, מתוֹך טנדנציוֹזיוּת לא פּחוֹת מסמוֹלנסקין ואחרים. עוֹד בּיתר קפּדנוּת ורוֹגזה – כּי פּחוֹת תמים היה מכּל סוֹפרי דוֹרוֹ. אף הוּא התכּון להחזיק לעיני העם את המראה, אשר תפקח את עיניו לראוֹת את מראהוּ המשחת מאדם. אך הוּא היה אמן יוֹתר מכּוּלם, אף כּי לא היה אישיוּת יוֹצרת יוֹתר מסמוֹלנסקין. בּרי לי, שרק האמן שבּוֹ החזירוֹ אל הלשוֹן העברית. מה שאפשר היה לוֹ להשׂיג בּאמצעים שבּלשוֹן היהוּדית השׂיג בּשלמוּת ולא מצא יוֹתר, וזה לא מצא לוֹ. בּכל אמצעיו היה בּעל תביעה קלסית, ועל כּן אנוּס היה לפנוֹת אל לשוֹן שהיא קלסית מטבעה. בּרי לי, שאילוּ כּתב סמוֹלנסקין בּמקרה, יהוּדית, היה מוצא בּה את כּל ספּוּקוֹ האמנוּתי.¹ ועל־כּן בּטא בּרנר בּאמת את הרהוּרי־לבּוֹ בּהכניסוֹ את מנדלי לתוֹך מסגרת של “מעריך עצמנוּ” בּלבד. בּרנר הקטיגוֹר המוּשבּע ראה והבליט את הקטיגוֹריה של מנדלי. אילוּ בּא סניגוֹר לכתוֹב את פּרשת “הערכת עצמנוּ” בּכתבי מנדלי מו״ס, היתה מתקבּלת תמוּנה, שהיא ההיפך מזוֹ של בּרנר. אפשר היה לגלוֹת בּוֹ כּמה דעוֹת חיוּביוֹת על נצח־ישׂראל, על מוּסר היהדוּת, על עממיוּת בּריאה וכו'. מן הצד האידיאוֹלוֹגי יש למצוֹא בּוֹ גם שלילה וגם חיוּב, אם כּי השלילה מכרעת. אך מי שרוֹצה להעריך את מנדלי צריך להעריכוֹ קוֹדם־כּל בּתוֹר אמן. כּי זהוּ הצד המכריע בּמנדלי מוֹ“ס יוֹתר מבּכל סוֹפרי הדוֹר ההוּא. בּרחבי יצירתוֹ יש למצוֹא גם אידיאוֹת סוֹציאליוֹת וקוֹסמיוֹת. גם הפּסיכוֹאנליטיקן יכוֹל היה לבנוֹת עליו בּנין שלם. “כּדרך הטבעיים שמתבּוֹננים בּטבע הבּרוּאים”, כּך הוּא מסתכּל בּעוֹלם וּמעלה מה שעיניו הבּהירוֹת והחדוֹת רוֹאוֹת. וּמשוּם־כּך נעשׂה מנדלי לגדוֹל בּעיני אחד־העם וּביאליק, אעפ”י שבּאידיאוֹלוֹגיה שלוֹ היוּ צריכים להיוֹת כּמה צדדים זרים לרוּחם. דוקא שנים אלה, שהם גוּפם אמנים בּראש וראשוֹנה, ראוּ בּוֹ את עמוּד הספרוּת העברית החדשה.

אמן גדוֹל ואחראי כּזה, צייר קפּדן וּבטוּח כּזה, רחב הבּד וההשׂגה, – למה חדל לקחת את הלבבוֹת? כּמדוּמה, ששתי סגוּלוֹת עיקריוֹת חסר מנדלי מו״ס, וחסרוֹנן מעכּב בּעדוֹ להיוֹת לסוֹפר שוה לכל נפש וּלכל זמן, דוּגמת דיקנס ותיקירי האנגלים, שגם הם נתנוּ את הוָי עמם ודוֹרם בּרחמים וּבסטירה. האחת היא: השטף הספּוּרי, המוּתנה בּדמיוֹן יוֹצר וּבמעשׂה־מרכּבה של עלילוֹת, שהם אחוּזים יוֹתר בּגוֹרל־החיים, שאינוֹ חוֹלף בּעיקרוֹ, מאשר בּטיפּוּסים וּבמנהגים, שהם בּני זמנם. מנדלי נוֹהג בּסביבה וּבאנשים שהוּא מצייר יוֹתר מדי מנהג “הטבעיים”. השניה היא: חדוַת התאוּר, המעלה גם את הנוֹשׂא העכוּר למעלה של ענין. מנדלי מתאר תמיד מתוֹך מלוּי חוֹבה, מתוֹך כּווּץ הפּה, מבּעד למשקפים היוֹשבים ישיבה מהוּדקה על חטמוֹ. על־כּן לקחוּ יצירוֹתיו את לב הדוֹר, שהיה כּוּלוֹ שוֹאף בּקוֹרת ונקמה בּיהוּדים “הרוֹעים בּבצה”. מנדלי סיפּק לוֹ את רגש־הנקמה הזה. אך הדוֹר החדש, הרחוֹק מרגש זה, צריך ללמוֹד את כּתבי מנדלי, כּדרך שלוֹמדים את מדע הטבע, ועל כּן מעטים עתה דוֹרשיו.

לא בּידינוּ הוּא לכפּוֹת את כּתביו על הקוֹרא. אבל עלינוּ לדאוֹג לכך, שיתפוֹס את מקוֹמוֹ הראוּי בּחנוּך הספרוּתי. בּפרט חס לנוּ, הסוֹפרים, לזלזל בּסבא. כּוּלנוּ נתבּרכנוּ ממקוֹרוֹ. מי שלא ניזוֹן ממנוּ בּשעתוֹ חייב להזוֹן בּוֹ עתה עד כּדי שׂביעה; וגם אלה שידעוּהוּ חייבים להפוֹך בּוֹ ולהפוֹך בּוֹ, כּי עוֹד רב יש ללמוֹד ממנוּ. שלשת כּרכיו העברים יעמדוּ בּמדף העליוֹן שבּארוֹן־ספרינוּ והיד תשתלח אליהם מדי פּעם בּפעם, כּמוֹ לקלסיקנים העתיקים, לשאוֹל מהם אמת של בּטוּי וציוּר, תגים ועיטוּרים מקוֹריים.

בּיאליק בּסוף מאמרוֹ, הכּתוּב בּהערכה נכוֹנה וּבהערצה של תלמיד ותיק, מדמה את מנדלי לפַסל וּמצייר תמוּנה רבּת־חיים מבּית־מלאכתוֹ של האמן עם גמר המלאכה. אך לי נדמה, שבּיאליק נתפּס לקסם המשל ולא נתן את דעתוֹ אם הוּא הוֹלם בּשלימוּת את נמשל. בּדרך אמנוּתוֹ של מנדלי מו"ס לא היה לי מימי רוֹשם של פּיסוּל, כּשם שהתמוּנוֹת והנפשוֹת שעשׂה אינן עוֹשׂוֹת רוֹשם של פּסלי־אבן נצבים בּבליטוּתם המוּגמרה והחלקה, בּשווּי־מדה מוּפרש מן האויר, נתפּסים לכל עין וּמעוֹררים את גרוּי המישוּש (בּלזק, טוֹלסטוֹי). אני הייתי מדמהוּ יוֹתר לכייר בּחוֹמר העוֹבד בּאצבּעוֹת ולא בּמפסוֹלת. הוּא מדבּיק גוּש אל גוּש, מרטיב ולש, דוֹחק וצוֹבט וּמבליט, והתמוּנה יוֹצאת אמנם בּוֹלטת, אך צבע החוֹמר אינוֹ סר ממנה ורשמי העיצוּב נכּרים. אף הדמוּיוֹת אינן קמוֹת והוֹלכוֹת, כּי־אם עוֹמדוֹת מוּדבּקוֹת אל כּנן רק מתוֹך העויוֹת של חיים. יש בּוֹ לפעמים גם משהוּ מן החרט, העוֹשׂה מלאכה דקה בּצמצוּם כּל החוּשים על־פּני מתכת יקרה. אפשר גם לוֹמר, שהוּא מצייר בּצבעים ששמנם נתקשה, אך פּיסוּל סמי מכּאן.

עתה, עשׂר שנים אחרי מוֹתוֹ, נדחק ועוֹלה בּי דמיוֹן אחר: רוֹאה אני את מנדלי מו"ס כּאילן עתיק, שענפיו מעוּקלים ועליו מצהיבים בּצבע החלוּדה, כּמוֹ לפני השלכת. רוּחוֹת־סתו מנשבים וּמסערים את הנוֹף הסבוּך, אך העלים אינם נוֹשרים, מצוּמדים הם בּחזקה אל האילן. מעטים הם מן העוֹברים הסרים לשבת בּצל אילן בּעל מראה כּזה. אך מי שיוֹשב תחתיו ונוֹשׂא עיניו וּמתבּוֹנן שעה ארוּכּה בּנוֹפוֹ הנוֹטה, תפּקחנה עיניו ויראה פּתאוֹם, כי ירוֹק הוּא כּוּלוֹ, וּבין העלים הצפוּפים והרעננים יזהיבוּ לוֹ פּירוֹת

בּשלים נחמדים למראה וטוֹבים למאכל.

תרפ"ח