כחוט-מוביל בעבודת כינוס החומר מתפוצותיו לצרכי הכרך שלפנינו שמשו לנו שלושת המדורות המתאימים אשר בחוברת “אשר ברש, ביבליוגרפיה” מאת שמואל לחובר, הוצאת “מסדה”, תל-אביב, י“א סיון, תשי”ג: א) על סופרים עברים (אצלנו: “על סופרים”); ממחברתו של סופר עברי (אצלנו: “ממחברתי”); וג) הערות וציונים. כותרות שני המדורות האחרונים הן של ברש עצמוֹ, שכן שמשו לו שמות-כוללים לגבי רשימות וכו'. עניינים מספר – והם מועטים – שנעלמו מעיני הביבליוגראף, הובאו לכאן על-ידינו אם מתיקוֹ של הסופר עצמו ואם ממקומות פירסומם לאחר עיון מדוקדק בבמות הספרותיות בהן השתתף.

לגבי מיוּן החומר לשם קביעתוֹ במדורות ביקשנו לקיים: א) תיאוּם העניינים לפי נושאיהם ותכנם; ב) סימוך דברים שעניינם אותו נושא עצמו; ג) רציפוּת של עניינים המשתייכים זל"ז לפי תבניתם.

מתוֹך שמירת עקרונות אלה סטינו ממילא מקו החלוקה אשר בחוברת ה“ביבליוגרפיה” הנזכרת: א) בהנעת עניין זה או אחר ממקומו במדור מסוּיים; ב) באי הקפדה על רציפוּת התאריכים; ג) בכינוּס עניינים מגובשי צורה ותכן – ממסות קטנות ועד אפוריזמין – מפזוריהם בין דברים בעלי כמות וקביעתם במדור מיוחד: “מאמרות ואמרות” – כנויים המצויים, אגב, גם אצל המחבר.

חדש הוא שם המדור “שכחה ונוספות”. הסיפורים והרשימות הבלטריסטיות שבמדור זה, פורסמו כולם בשעתם בכתבי-עת, מהם שהובאו בספרי ברש שבהוצאות קודמות, אולם לתוך ב' הכרכים של “כתבי א. ברש”, שבעריכת הסופר עצמו, כידוע, לא באו. מדוע? ויתור? שכחה? אם כך ואם כך, – אנו מצדנו, הכרענו לצד “הן”. במדור זה הבאנו גם את הפרקים מ“מגילת מלכיצדק”, שלא נשלמה.

ב“דברי הקדמה” שבמבוא המדור “משיחות ערב” עומד ברש על ערך המיבחר הקטן מאוצר הסיפורים העממיים “המתגלגל מדור לדור בפיהם של מספרים ערביים מבני הארץ”, ששאבם מתוך קבצים מתורגמים וקלעם למחרוזת עברית. “בתכלית קיצורם ובתמצית סגנונם הם דומים עד להפליא לחלקים שונים של אגדתנו המדרשית. מחמת הטעם האחרון השתמשתי בהרצאתי על הרוב בסגנון האגדה” – – ולהלן: “לשם שלימות הסיפור הרשיתי לי לפעמים העתקת מוטיבים או ציורים ממקום למקום, וגם תוספות קצרות הכל מתוך הקפדה יתירה על רוח המקור”. אכן, מצאנו לנכון לכלול את ה“שׂיחות” בכרך זה, משום שהוטבע בהן חותם יכלתו הסגנונית היוצרת של מתרגמן ומעבּדן.

ההוצאה

גְדוֹל יוֹצריה של שירתנוּ הצעירה הוּא בּלי-ספק בּיאליק. הוּא נכנס אל טרקלין השירה כּשבּגדי בּיהמ"ד עדיין עליו, יצא מבּפנים והתריע לפנים ולפיכך היתה גם שירתוֹ משוּעבּדת לאוֹתם תנאי-המקוֹם, שמשם נחצבוּ. התסיסה הלאוּמית, הצמאוֹן לאוֹר, כלוֹמר, היציאה מן החשכה הגיטוֹאית, מאלה נארגה הטלית שבּה נתעטפה בּת-שירתוֹ של בּיאליק.

רבּים הגדירוּ אוֹתוֹ משוּם-כּך בּשתי מלים: “משוֹרר לאוּמי” ואף אני איני מכחיש שבּיאליק הריהוּ כוּלוֹ לאוּמי, אבל במוּבן אחר לגמרי, במוּבן שכל מה שהוּשר ע"י משוֹרר עברי וּבשׂפה העברית, הרי זה בּכלל שירה לאוּמית. וכאן רצוֹני להתעכּב משהוּ על “השירה הלאוּמית” כּביכוֹל, שנוֹצרה אצלנוּ במשך כמה וכמה דוֹרוֹת. כּמדוּמה שלשלוּם אוּמה ולשוֹן אין שירה לאוּמית כּזאת אשר לנוּ. במוּבן שירה אנוּ מבינים יצירה לאוּמית, שבּה משתקפים חיי האוּמה, גבוּרתה וחוּלשתה, מעלוֹתיה וחסרוֹנוֹתיה, צערה וגעגוּעיה, כּזוֹ שיש לגוֹיים, מעין אלה שיצר גיטה לגרמנים, אוֹ מיצקביץ' לפוֹלנים, בּעוֹד שהשירה הלאוּמית שלנוּ עד היוֹם הזה, ועד בּכלל, אינה אלא על אוֹדוֹת העם, שירה שהיא יוֹתר פּרוֹפּגנדה מאמנוּת, וּלפיכך מן ההכרח שהיא גם שטחית ויש די-מקוֹם שתהא שבּלוֹנית, שלא תהא אפילוּ רצינית ויוֹצאת מן הלב. רוֹב “השירים הלאוּמיים” שלנוּ עוֹשׂים את הרוֹשם כּאילוּ נתחבּרוּ בּשביל נשפים לדקלמציה. יש שהפַּטוֹס שבּהם מגיע למדרגה אמנוּתית ידוּעה, בּיחוּד אצל בּיאליק, אבל אין עדיין הפּטוֹס עצמוֹ עוֹשׂה את היצירה. אבל למה לי להרבּוֹת דברים על יצירת-כּוֹי זוֹ, יבוֹא מי שעסק בּה רוֹב שנוֹתיו וידבּר בעצמוֹ¹ : "עתה, ‘עם שקיעת החמה’ הגיעה כמדוּמה השעה, שהשירה הלאוּמית תקבּל את טליתה ותצא להתפּלל ערבית בּביתה בּיחידוּת. כֹּל מה שיש בּוֹ מכּח היצירה הפּיוּטית של האוּמה ואישיה הריהוּ בּכלל שירה לאוּמית. מן הלב העברי תצא ואֶל הלב העברי תשוּב ויציאתה כּביאתה עושה רוֹשם בּלבבוֹ של העברי הצעיר, שהתחיל, כּמדוּמה, לבקש אף הוּא את תפקידוֹ כּכל ‘הלבבוֹת’ שבּעוֹלם. אנוּ עוֹמדים עתה בּשעת נעילה גדוֹלה לחיינוּ, נעילה של יוֹם כּפּוּר ארוֹך וגדוֹל, אלפּיִם שנה שכּוּלם יוֹם-כּפּוּר. אלפּיִם שנה רצוּפוֹת אנוּ עוֹמדים בּתפלה, עוֹמדים

וּבוֹכים, עוֹמדים וּמתודים, ואין אנוּ יוֹדעים על חטאוֹתיו של מי. רב לנוּ! מעוּנים אנחנוּ, עייפים אנחנוּ, השוֹפר רוֹעד בּיד ‘הבּעל תוֹקע’,

העדיין לא הגיעה השעה? – – "

כּן, כּבר הגיעה השעה, לא רק להיוֹת כּוֹס בּין חרבוֹת שאינוֹ “משבּר הלבבוֹת” אלא גם להיוֹת “זמיר על ענף עץ הדר המשׂמח אלהים ואנשים”. העם כּבר נלאה לשמוֹע מפּי המשוֹררים ש“ציוֹן היא חלקם וּמשׂוֹשׂם” ושהם “אוֹהבים אוֹתה וּמתאוים אליה”. את האהבה הזאת הבּיע בּאמנוּת שאין דוּגמתה עוֹד הלוי הגדוֹל וכל המוֹסיף גוֹרע. העם כּבר נלאה לשמוֹע גם את הקינה על היוֹתוֹ “חציר יבש, ציץ נוֹבל” וגומר, את הקינה הזאת הבּיעוּ בּיתר שׂאת עוֹד חוֹזינוּ הנצחיים. בּכלל אין העם רוֹצה שידבּרוּ עליו כּ"כּ הרבּה, שיפתוּהוּ לאהוֹב. אין זה עוֹד אוֹתוֹ העם הפַּסיבי שיסכּים לֵישב בּחיבּוּק ידים וּלהסכּים לדברי הקינה והרינה על חשבּוֹנוֹ. כּכל אוֹרגניזמוּס חי וּמפוּתח דוֹרש הוּא מזוֹנוֹת, וּבזמן שבּנינוּ

הוֹלכים וּמבקשים להם מזוֹנוֹתיהם בּספריוֹת אחרוֹת אין אנוּ יכוֹלים לכון לבּנוּ אל הצעקה הנוֹשנה, תהא גם פַּטטית על אחת שבע!… אף הכּוָנה החינוּכית שבּדרך זוֹ מוּטעית היא מעיקרא. הבלטת המוּמים והטעמתם התמידית עוֹד תגדיל אוֹתם ותרבּה את רפיוֹן הרוּח. כּן, כּבר הגיעה השעה שתוָצר גם אצלנוּ שירה של ממש, שירה השוֹאבת מכּל מצפּוּני האדם והתבל, שירה שתזעזע את כּל הלבבוֹת בּקרבּנוּ. ותקוּפה זוֹ כּבר התחילה בּחיינוּ. בּיאליק

שהשקיע כּל כּך הרבּה כּחוֹת-נפש ואוֹצרוֹת-המצאה “בשירה הלאוּמית” הנזכּרת הכּיר עכשיו, בּשעת מנחה ליצירתוֹ, את עותתו ומכּה על לבּוֹ “על חטא”, והכּרה זוֹ היא-היא ששיתקה את כּנפיו והשרתה עליו יגוֹן כּבד כּל-כּך, יגוֹן-היחיד, וזוהי אוּלי הטרגדיה היוֹתר גדוֹלה בּחיי המשוֹרר בּיאליק.

*

בּיאליק שקלט אל תוֹכוֹ כּספוֹג זה את כּל חלקי הספרוּת העברית העתיקה, שתלה בּנערוּתוֹ את כּל מגדלוֹת דמיוֹנוֹ הנפלאים בּחזיוֹנוֹת המקרא וּבאגדה, שראה את גיבּוֹרי ישׂראל מתוֹך שפוֹפרת-המשוֹרר הנפלאה שהיא אוֹצלת שלל צבעים וקוֹשרת כּתרים לכל עצם אהוּב – נהיה למשוֹררוֹ של “המאוֹר שבּיהדוּת” של “רוּח עמוֹ הכּבּירה שגם בשָׂבעה חיי חרפּה רוֹק וּכלימה שׂיבתה לא הוֹבישה חמדת נעוּריה”. באוֹדוֹת הנמלצוֹת “אם יש את נפשך לדעת” ו“המתמיד” עלה וּפיאר ורוֹמם עד למרוֹמים את בּית המדרש הישן עם ההתמדה העברית, את יפי נזירוּתוֹ של ישׂראל-סבא עם קשיוּת רוּחוֹ כּסלע לעמוֹד איתן נגד נחשוֹלי החיים הקמים עליו בּכל דוֹר לבלעהוּ וּלכלוֹתוֹ מן הארץ. אבל הוּא לא יכוֹל, כּמוֹ רבּוֹתיו הגדוֹלים מנדלי וּפרץ, לתאר המידוֹת הללוּ בּיחס של אמן טהוֹר, בּשלוָה אֶפּית וּבבת-צחוֹק של קוֹרת-רוּח ולגלוּג תמים הבּא מטוּב לב – הוּא שיגוֹן-היחיד כּבר פּיעפּע בּמצוּלוֹת נפשוֹ ועוֹלמוֹ, עוֹלם משוֹרר רחב-רוּח, נזדעזע

ביסוֹדוֹתיו מפּני הרוּחוֹת התקיפוֹת והאכזריוֹת של הצער הפּרטי, לא יכוֹל לקבּל את “הטוֹבה ההיסטוֹרית” הזאת בּקידה וּבתשוּאוֹת-חן כּלפּי המקום. המתמיד שלוֹ הריהוּ בּעיקר בּריה שאין דוּגמתה בּעוֹלם לדכדוּך

וּלמסכּנוּת, הריהוּ בּעצם חלל התוֹרה הישׂראלית שאינה חסה על בּניה-גוֹזליה וּמצוָתה תכבּד עליהם עד ליהרג באָהלה!

הַתְּבַכּוּ יְמֵיכֶם הַקְּבוּרִים וּבָאִים,

נִשְׁמַתְכֶם הָרְצוּצָה, רוּחֲכֶם הַמְיֻגָּע?

הֲתֹאמְרוּ לְחַיּוֹת בְּתַמְצִית נִשְׁמַתְכֶם

הַמִּלִּים הַיְבֵשׁוֹת הוֹבִישׁוּ לֵחֲכֶם?

אָמנם מתנחם המשוֹרר כּשהוּא בּין-המצרים ורוֹאה את כּל תוֹקף הרעה רק בחשכּת המצב, בּמצוֹק הסביבה, ואוּלם:

מָה רַבָּה הַבְּרָכָה אֵלֵינוּ הֵבִיאָה

לוּ קֶרֶן אוֹר אַחַת יֶחֱמַתָּה בְּחֻמָּהּ,

מָה רַבּוּ הַצְּבָתִים בְּרִנָּה קָצַרְנוּ

לוּ נָשְׁבָה בָכֶם רוּחַ אַחַת נְדִיבָה

וּפִנְּתָה אֶת “דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה” סוֹרַרְנוּ

וְסָלְלָה נְתִיב חַיִּים עַד בֵּית הַיְשִׁיבָה…

אבל האין אלה דברים מן השׂפה ולחוּץ? האין אלה תנחוּמין הבּאים רק בכדי “להמתיק את הרוֹשם”? מי כּמוֹהוּ יוֹדע כּמה עלבּוֹן-נשמה ועלבּוֹן-החיים מוּנחים בּיסודה של הישיבה, של חיי הספר! אך בּהמשכוֹ של השיר “המתמיד” שבּא אחרי חמש עשׂרה שנה, בּ“לפני ארוֹן הספרים” גילה את הלוֹט בּהתגלוּת-לב אכזרית ויתאר את העלבּוֹן הזה בּדברים מקפיאי-דם:

וַאֲנִי, לַשָּׁוְא, כְּגַנָּב בְּמַחְתֶּרֶת,

בְּלִי נֵר וּפַנָּס עִם הָאֵת גִּשַּׁשְׁתִּי

בְּתוֹךְ מְחִלּוֹת עָפָר וּבְמַחֲשַׁכִּים,

וָאֶחְפֹּר יוֹם וָלָיְלָה אֶת קִבְרֵיכֶם,

חָפוֹר וְהָלוֹךְ לְבַקֵּשׁ שְׁפוּנֵי חַיִּים

מִחוּץ לִגְבוּל שָׁרְשֵׁיהֶם וּמִתַּחְתָּם,

וְהֵם בָּעֵת הַהִיא מִנִּי וָהָלְאָה

עַל עִיר וּמְתִים, עַל הַר וָגֶבַע רָגְשׁוּ

וּלְעֵינֵי כָל הַמְּאוֹרוֹת רָעַשׁ פִּרְיָם,

וּפְעָמִים שֶׁבַע חָזְרוּ עַל מְחוֹלָם,

וַיַּעֲבֹר עַד קַצְוֵי יָם הֲמוֹנָם

וּלְאָזְנַי לֹא הִגִּיעָה גַּם בַּת-קוֹלָם.

וּבדעתוֹ כּבר שהוּא “פּליט קברים” הוּא שוֹטח כּפּיו לכּוֹכבים ונפשוֹ תבקש, “מנוּחה, שלוַת עוֹלם” והוּא מדבּר אליהם תחנוּנים:

עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי אֵל, כִּי עָצֵב אָנִי!

ונעימה מסוּכת-עצב כּזאת רוֹעדת כּבר בּשירוֹ הלבבי והיפה “על סף בּית המדרש”, גם שם אנוּ רוֹאים כּבר את המשוֹרר “השׁב” והוּא עייף וחלש, החיים “הרוֹגשים על עיר וּמתים, על הר וגבע” לא יכלוּ לקלוֹט לתוֹכם את “פּליט הקברים”. יינם הטוב שטעם קמעא לא חיזק את עצמוֹתיו, לא הוֹסיף לוֹ כּח-גברא ולא עוֹרר בּוֹ כּחוֹת נרדמים ליצירת ערכים חדשים, אלא נסך עליו רק שכּרוֹן והֲלָמוֹ לרגע, וכשסר יינוֹ והשכּרוֹן פּג והלאוּת נתבּלטה ע“י כּך עוֹד יוֹתר, הרי הוּא חוֹזר אל פּינתוֹ הבּוֹדדה, אבל לא בּתרוּעת-נצחוֹן על שׂפתיו כי-אם “כְפוּף ראש כּעָנִי וּמַשמים” ואינוֹ יוֹדע לחוּרבּנוֹ של מי יבכּה. והגאוָה הלאוּמית המקיצה בּוֹ באוֹתה שעה על המידוֹת הנעלוֹת של עמוֹ, על “הצלוֹחית של פּוֹליטוֹן” שיש לה סגוּלוֹת נפלאות כּל-כּך לבער את הרוּחוֹת ולטהר את הלבבוֹת מן הזוּהמה המוּסרית, הגאוָה הזאת מוֹסיפה עוֹד כּוֹבד ליגוֹן העצוּר שם – אין לך דבר מעוֹרר רחמים יוֹתר מהתפּארוּת אמוּרה בּלשוֹן רפה וּביחידוּת! איני יוֹדע אצל בּיאליק עוֹד שיר אחד שיזעזע כּל-כּך את הלב בּטוֹן האֶלֶגי שבּוֹ, דברים לבביים וצנוּעים אלה יש בּהם “כדי להמית” הרבּה יוֹתר מכּל השירים הנבוּאיים שלוֹ מן המין “אכן חציר העם”, שם נשנוֹת רק טענוֹתיהם של הנביאים שסוֹף-סוֹף נתרחקנוּ מהן מרחק של קרוֹב לשלשת אלפים שנה ושהיוּ חטיבה אחת עם תוֹר האלילים הפּראי והמלא עלוּמי-עם. טענוֹת צוֹדקוֹת אלה נשנוֹת אָמנם בּצוּרה אחרת לגמרי וּבתמוּנוֹת פּיוּטיוֹת נעלוֹת בּלי ספק, אבל ה”תוֹך" יוֹנק מעוֹלם רחוֹק קצת… וּלפיכך נתקבּלוּ שיריו אלה בּאהבה כּל-כּך ע"י חניכי “החדר” שהם חיים עוֹד את החיים הקדוּמים לכל מלוֹאם והם קרוֹבים לפטוֹס זה בּרוּחם, בּעוֹד שהאדם המוֹדרני שנתחנך בּבית מדרשה של ספרוּת אחרת אינוֹ מתרשם מהם כולי האי.

ואף בּזה הרגיש המשוֹרר וקרא בּיאוּש מר:

לֹא מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישׁוֹ

בּיאליק הנהוּ אוּלי הבּיטוּי הכי נכוֹן של רוּח-העם וכל הקרעים והחוּלשוֹת שמנוּ בּעם מצוּיים גם בּוֹ, והוֹדוֹת לכח ההבּעה הפּלסטית שחוּנן בּוֹ נעשׂה לנוּ מוּבן כּל-כּך, אבל לא בּזה יתעשר עם. לדעתי צריך הגאוֹן היוֹצר הגדוֹל להיוֹת כּח אינדיבידוּאלי ענקי, הנוֹתן לעמוֹ ערכים חדשים, המעשיר את אוֹצרוֹ התרבּוּתי בּיצירוֹת נצחיוֹת העוֹמדוֹת למעלה מכּל זמן. ויצירוֹת כּאלוּ – על האמת צריך להוֹדוֹת – לא נתן לנוּ בּיאליק הרבּה. לא הרבּה, אבל יוֹתר מחבריו המשוֹררים שקדמוּהוּ. ועל זה אנוּ מחזיקים לוֹ טוֹבה וגאוָתנוּ עליו. –

*

ח. נ. בּיאליק כּשיצא מבּין כּותלי בּית המדרש האפלים והקוֹדרים לא נכנס אל טרקלין-החיים. כּשדרכה כּף רגלוֹ על הסף אפפתוּ שפעת-האוֹרוֹת ונבלעה בּכל רמ"ח איבריו, והרוֹשם הראשוֹן מעוֹלם-החוּץ שפּעל עליו אז, מחלחל ועוֹבר כּחוּט השני כמעט בּכל יצירוֹתיו. מן החיים עצמם טעם רק קמעא וּבהיוֹתוֹ רחוֹק וּבדל מהם יצר לוֹ מין השקפה מופשטת, דמיוֹנית ואסקיטית עליהם. בּשירתוֹ אין אנוּ מוֹצאים את סביבת-החיים כּמוֹת-שהיא, מלבד בּשירים מעטים וּבכתביו הפּרוֹזאיים.

רבּים סוֹברים את השיר “שירתי” לה- Curriculum vitae שלוֹ ואני מוֹצא ששיר זה מתאים יוֹתר לבת שירתוֹ של אברהם רייזין, אין אנוּ שוֹמעים בּשיריו אוֹתה אנחת-הדחקוּת שבּלע על פּרוּסת הלחם שפּרסה לוֹ אמוֹ, אדרבּה בּזכרוֹנוֹתיו הוא משתעשע עם צפרירים מאירים, טוֹבל בּנגהות, מתפּלש בּקרני השמש. דוֹמני, שבּיאליק הוּא דווקא בּן “פּרבר העצים” שכּל-כּך הפליא לציירוֹ בּציוּריו הפּרוֹזאיים, מאמין אני יוֹתר לשירוֹ היפה “ואם ישאל המלאך”… בשיר זה מסַפּר לנוּ בּיאליק כּמעט כּל חייו:

יֵשׁ בָּעוֹלָם כְּפָר שַׁאֲנָן, מֻקָּף חוֹמַת יּעָרִים,

וְלַכְּפָר רְקִיעַ תְּכֵלֶת, בְּלִי מְצָרִים רָקִיעַ,

וְלִרְקִיעַ הַתְּכֵלֶת בַּת יְחִידָה בְאֶמְצַע,

עָב יְחִידָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה,

וּבְצָהֳרֵי יוֹם קַיִץ בָּדָד שִׂחֵק שָׁם יֶלֶד,

יֶלֶד עָזוּב לְנַפְשׁוֹ רַךְ וְיָחִיד וְחוֹלֵם –

וַאֲנִי הוּא הַיֶּלֶד, מַלְאָכִי –

אָמנם לא בּפעם הראשוֹנה ראה בּיאליק בּצאתוֹ מבּית המדרש את הטבע, הוֹדוֹ ויפעתוֹ היוּ טבוּעים בנפשוֹ עוֹד מימי ילדוּתוֹ. אבל לא נשאר הילד זמן רב בּכפר בּחיק הטבע:

גְּמָרָא הָיְתָה לִזְקֵנִי, שְׂעִירַת גְּוִילִים וּמְעוּכָה,

וּבִכְרֵסָהּ – שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁל זְקָנוֹ הַלָּבָן,

חוּטֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת שֶׁל טַלִּיתוֹ הַקְּטַנָּה

וְסִימָנִים שֶׁל הַרְבֵּה טִפּוֹת חֵלֶב וְשַׁעֲוָה,

וּבַגְּמָרָא הַזֹּאת, בִּמְעֵי אוֹתִיּוֹת מֵתוֹת

בָּדָד פִּרְפְּרָה נִשְׁמָתִי…

אוֹתוֹ הילד שגוּדל בּחיק הטבע, שצפרירים ויערים היוּ משׂחקיו נכלא אחר כּך בּבית המדרש הישן והשוֹפע טחב, שצוּיר על ידוֹ בּשיריו “המתמיד” ו“על סף בּית-המדרש”. שם נסתגף הילד, שם נחנקוּ הרבּה מרגשוֹתיו, שם קהוּ קשריו עם הטבע, אבל הנפש שטעמה פּעם אחת “מעץ החיים” כּמהה וערגה לטעוֹם שוּב, לטעוֹם ולטעוֹם. אף בּהיוֹתוֹ כּפוּף על דפי הגמרא:

שׁוֹנִים הָיוּ הַשִּׁירִים: עַל עָב קְטַנָּה וּבְהִירָה,

עֲלֵי קֶרֶן-הַזָּהָב וַעֲלֵי דִמְעָה מַזְהִירָה,

עֲלֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת וַעֲלֵי טִפּוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה,

אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה…

את העלוּמים והאהבה טרם ידע המשוֹרר בּכפר. הרשׁמים שקיבּל שם לא היוּ רק בּני עב קטנה, קרן-זהב, דמעה מזהירה וציציוֹת פּסוּלוֹת. בּגרוּת, התנגשוּת עם הטבע, עם החיים, עם האנוֹשיוּת, אהבה, שׂנאה, אלה טרם ידע כּי על כּן תינוֹק היה. וּבהשתחררוֹ כּבר מכּוּר בּית המדרש וּבצאתוֹ לאויר העוֹלם ואחר ק"ן טבילוֹת בּזוֹהר, ערג לבּוֹ בּמסתרים לאהבה, לאוֹתה האהבה שהיתה והוֹוה הקוֹטב העוֹבר בּחיים וּביצירוֹתיהם של גאוֹני-השירה מתחילת כּל הדוֹרוֹת ועד סוֹפם. בּרם, אין אוֹתוֹ הגוּף המסוּגף מסוּגל לאהבה, אין אוֹתוֹ האסקיט יכוֹל לטעוֹם ממנה בּמוּבן הממשי ורק:

בַּלֵּילוֹת הַצְּנוּעִים שֶׁבִּתְחִלַּת כָּל חֹדֶשׁ,

בְּהִתְפַּלֵּל הָעוֹלָם עַל פְּגִימַת הַלְּבָנָה,

הִיא (נשמתי) מִתְרַפְּקָה בִּכְנָפָהּ עַל שַׁעַר הָאַהֲבָה,

מִתְרַפֶּקֶת, דּוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָּה בַחֲשָׁאִי

וּמִתְפַּלְלָה עַל הָאַהֲבָה…

היא רק מתפללת על האהבה מבּלי לדעת גם את מהוּתה:

אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה זֹאת אַהֲבָה?

וּמשוּם כּך אין שירי-האהבה שלוֹ, עם כל בּרק גוֹניהם וחן-העגבים שלהם מחממים ומתיזים זיקים משתפים. בּמשך זמן כּלאוֹ ניטשטשוּ משהוּ כּלי-הקיבּוּל שלוֹ, ואחר כּך כּשיצא, לא ראה שוּב את הטבע כּמוֹ שהוּא, הטבע הירוֹק, הרענן, רק האוֹרוֹת היכּוּ את עיניו בּסנורים. והוּא מצייר את הטבע מתוֹך זכרוֹנוֹת הילדוּת שהדמיוֹן מרוּבּה בּהם על התפיסה המציאוּתית. ולכן אין הוּא תוֹפס את המחזה בּסקירה אחת, אין הוּא מציין את התמוּנה בּשׂרטוּטים כּוֹללים אלא הוּא מצייר את הפּרטים, משבּרם לשברים ואת השברים הוּא מנפּץ לרסיסים והרסיסים לשברירים. וּמוּמחיוּתוֹ בּמקצוֹע זה התפּתחה בּמידה נפלאה ואמנוּתוֹ התחדדה בּצד זה בּאוֹפן כּל-כּך נעלה עד שכּל זה נדמה לנוּ “למעשי תעתוּעים” בּשיריו “זהר”, “צפרירים”, “עם פּתיחת החלון”.

וַהֲמוֹן זְבוּבֵי רִקְמָה קַלִּילִים כְּנוֹצוֹת

עַל כַּנְפֵי אוֹר נוֹסְסִים, פּוֹרְחִים, מְנַפְנְפִים,

מְפַרְכְּסִים דּוּמָם בַּקָּמָה וּמְרַפְרְפִים,

יַלְבִּינוּ, יַאֲדִימוּ, יַצְהִיבוּ, יָפֹזּוּ,

נִבְלָעִים בַּנֹּגַהּ וְשָׁבִים מִתְגַלִּים,

כְּמוֹ יָד מְשַׂחֶקֶת זוֹרֶקֶת חָפְנַיִם

עַל רָאשֵׁי צַפְרִירֵי עֲתַר פְּרָחִים חַיִּים

בְּעוֹדָם בִּמְחוֹל חִצֵּי זָהָב מִתְלַהְלְהִים,

מְשַׂחֲקִים בְּזִקִּים, מְקַלְקְלִים, זוֹרְקִים,

לְקוֹל נוֹגְנֵי שָׂדַי, מַקְהֲלוֹת נִיר יוֹקֵד:

הַחַרְגוֹל, הַצְּלָצַל שֶׁחוֹרְגִים וְשׁוֹרְקִים

וְיוֹצְאִים בְּצֶלְצְלִים נַסֵּר וְנַתֵּר

וּמְזַעְזְעִים הָאַוִּיר הַלּוֹהֵט וְשׁוֹקֵט

וּמְרַטֵּט בְּרֶגֶשׁ וּבְרֶטֶט מִסְתַּתֵּר…

העבוֹדה! העינים כּוֹאבוֹת מתעתוּעי-הזהרוּרים!

ויש שהוּא מתנער “מאבק הישיבה” וכּחוֹת העלוּמים נעוֹרים בּוֹ וּממלאים אוֹתוֹ שפעת אוֹנים ואז הוּא מגיע לידי תוֹקף פּיוּטי נערץ, כּמוֹ בּ“שירי החוֹרף” שלוֹ, תוֹקף של אסיר שניתק את שלשלאוֹתיו והוּא מגיח מכּלאוֹ:

הֶפְקֵר, הֶפְקֵר! הוֹי, הָרַכָּב!

שָׂא גַם אוֹתִי, צְלַח וּדְאֵה,

הֲטִילֵנִי לָעִרְבּוּבְיָה

וְלָרוּחַ נַפְשִׁי זְרֵה,

צְלַח וּנְהַג, לְאָן? אַל תִּשְׁאַל:

אַחַת הִיא – בַּאֲשֶׁר שָׁם

עוֹד יְפַעְפַּע מַשֶּׁהוּ חַיִּים

וְעוֹד רוֹתֵחַ קֻרְטוֹב דָּם…

אָמְנָם בֶּן יְשִׁיבָה אָנִי,

מִצְחִי שֶׁלֶג, פָּנַי סִיד,

אַךְ כְּחֹרֶף זֶה צָבַרְתִּי

כֹּחַ תַּחַת שִׁרְיוֹן גְּלִיד.

כּאן תוֹקף עוֹמק הרגש ששׂר-החוֹרף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שר את שירת-האוֹן שלוֹ. ותמוּנה אחרת נתן לנוּ בּיאליק, שהיא בּלי ספק היחידה בּספרוּתנוּ בּדקוּת הציוּרית וּבטוֹן המכוּשף שבּה, הלא היא שירת “הבּרֵכה”. כּאן אנוּ מרגישים את התרכּזוּת כּל כּוֹחוֹתיו של המשוֹרר עד כּדי התבּטלוּת אישיוּתוֹ. כּל העוֹלם נמוֹג בּאפסוּת וכל חמוּדוֹתיו התכּנסוּ בּברכה. כאן אי-אפשר לוֹמר שבּיאליק לא ראה אוֹ לא הרגיש את הבּרכה הרוֹגעת. בּשעת קריאה תוֹקפך הרגש שתמוּנה זוֹ מסיני ניתנה, כּמעט שהיא למעלה מן הכּח האנוֹשי.

וּבְלֵיל יָרֵחַ –

בִּרְבֹץ תַּעֲלוּמָה כְבֵדָה עַל הַחֹרֶשׁ

וְאוֹר גָּנוּז חֲרִישִׁי זוֹלֵף בֵּין עֳפָאָיו,

הִתְגַנֵּב וְעָבוֹר עַל גְּזָעָיו,

וְרוֹקֵם שָׁם בַּתְּכֵלֶת וּבַכֶּסֶף

אֶת רִקְמַת פְּלָאָיו –

וְהַס כָּל סְבַךְ וְהַס כָּל אִילָן!

כָּל אֶחָד מַאֲפִיל עַל עַצְמוֹ בְּצַמַּרְתּוֹ

וּמְהַרְהֵר לוֹ בְּצִנְעָא הַרְהוֹר לִבּוֹ.

יש כאן קצב, טוּב טעם וּמידה אָמנוּתיים מסוּכים בּשלוָה עילאית. ואם יש אשר נמצא בּיאליק תחת השפּעתוֹ של רבה בּר-בּר-חנא, השפּעה שהביאה כּנראה מבּית המדרש, אין היא פּוֹגמת אצלוֹ כּל-כּך את זיווּג-הצבעים בּשגם החוֹם המזרחי הנוֹדף מהם סוֹבל את ההגזמה בּמידה ידוּעה.

היצירה הענקית “מתי מדבּר” המלאה כּוֹבד-ציוּרי וכּח-דמיוֹן כּבּיר ראוּיה להערכה מיוּחדה. אבל איני יכוֹל להתאפּק למסוֹר את הרוֹשם הכּללי שהיא עוֹשׂה. כּמדוּמה שמי שקרא את השיר הזה עם תאוּרי המדבּר, האריה, הנחש, הדממה הלוֹהטת שבּמדבּר והסערה המתַמרת הררי-חוֹל שבּוֹ, לא יוּכל שוּב לראוֹת בּדמיוֹנוֹ מחזוֹת אלה בּצוּרה אחרת. ההקסמטרים המצוּינים עוֹברים עליך כּאוֹרחוֹת-גמלים מקוּשטים וטעוּנים כּל צֳרי וכל בּוֹשׂם יקר וּבשעת קריאתם מסתתמת הנשימה כּבהיכל-קוֹדש דוֹמם.

אף “מגִילת האש”, זוֹ היצירה שמפּאת הקוֹנצפּציה הפּנימית היא מסוּכסכת וּבלתי-בּרוּרה בּבחינת “תהוּ ובהוּ”, אבל בּפרטיה הריהי משוּלה לערמה של מרגליוֹת נוֹצצוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת וכל הרוֹצה ליטוֹל בּא ונוֹטל ממנה כּרצוֹנוֹ וכטעמוֹ.

וכמוֹ שחדר וירד בּיאליק לסוֹף רוּחוֹ של העם בּ“שירי העם” שלוֹ, שהתמימוּת העממית והפּקחוּת הטהוֹרה שבּהם בּוֹלטוֹת כּל-כּך (אלא שבּזה שנתן להם צוּרה מלוּטשה בּיוֹתר קלקלם מעט) כּן יודע הוּא גם לתאר מעשׂי ידי אמן את הטרגדיוֹת הפּעוּטוֹת שבּחיי היהוּדים הפּשוּטים הן בּפרוֹזה והן בּשיר. “הציוּר” הנפלא “תקוַת עני” כּמה לוֹקח לב הוּא בּהוּמוֹר הנחמד הנסוּך עליו!

בּיאליק אינוֹ הוֹלך בּדרך סלוּלה אחת ואין הוּא מוֹשל בּכל הצבעים. כּשהוּא אמתי הרי צבעיו בּהירים, צבעי הקשת, ערב של זהב-תכלת וארגמן. על הצבעים האפלים, הקוֹדרים, הכּבדים והעמוּקים כּנשמת העוֹלם והאדם אין הוּא שליט ולכן אין לילי-הסתיו עם בּלהוֹתיהם תוֹפסים מקוֹם חשוּב בשירתו. לוֹבן השלג, בּדוֹלח-הקרח, זהב-הקיץ, ירקרק-הפּרדס, רימוֹני-הזהב שבשמי-התכלת – אלה הם המוֹטיבים המנצנצים כּאבני-כּדכּוֹד בּשיריו המשוּבּחים.

בּיאליק דוקא אינוֹ המשוֹרר “שהוּא החֶרֶב הוּא הלַהַב” כּמוֹ שאמר היינה על עצמוֹ, אלא משוֹרר לירי רך בּמלוֹא מוּבן המלה, וּבאחת מן האלגיוֹת האחרוֹנוֹת שלוֹ הוּא ממשיל את עצמו “לזלזל שצנח על גדר וינם” והוּא בּוֹכה “לפרח שנשר ולפרי שנשל” ואנוּ תפלה שהזלזל היקר ירים את ראשוֹ ויעשׂה לנו פּרי-הדר!

תרע"ד

ביאליק (שׂרטוּטים לדמוּתוֹ)

הוּא חסין הגזע הישׂראלי. לא דרגה אחת בּגלגוּלי הגזע

הרבּים והשוֹנים, אלא דרגוֹת רבּוֹת, רוֹב הדרגוֹת, שנתקפּלוּ בּאחד וּבאוּ

לידי תקוּן ושכלוּל אחרוֹן. קליפּה על קליפּה צוֹררת את מהוּתוֹ, אבל כּל קליפּה, גם זוֹ שמראיה לכאוֹרה עמוֹק ונוֹקשה וקרני, שרשים לה בּצוֹמת הרקמה החיה המהוה את מצע האוֹרגניזמוס של הגזע.

כּמוֹ שלל מסווֹת עוֹטה את פּרצוּפוֹ הגשמי וחזק-ההבּעה. אך המאוֹר מבּפנים קוֹרן מתוֹך כּוּלן. בּרוֹב חליפוֹתיהן הן נראוֹת-כּאחת.

כּי אחד הוּא האוֹר בּנקוּדת-השׂריפה של הנפש.

בּדיבּוּר פה יגמא אזוֹרי-רוּח שוֹנים, אף כּי בּדרך חזרוֹת לאין ספוֹר; דמוּתוֹ המגשמת תרפרף על נוֹפים רחוֹקים ותגרוֹר אחריה צל רחב – אוּלם בּשירתוֹ פּרצוּפוֹ תמיד אחד ומיוּחד, חוֹתם שלם וּבוֹלט, אשר לא יוּמר בּאחר, גם אם העוויה למוּדה תלין בּוֹ לפעמים.

הוּא האמן בּכוּלנוּ, בּשל המזג הלוֹהט והקר כּאחד הסוֹכן בּוֹ תמיד – מזג של להבה לבנה על מצע אפר. ואם גם אינוֹ מניף תנוּפה כּמקדם, הדם המגיב שוֹאג לקראת המראוֹת. הוּא, הכּבוּל לכאוֹרה יוֹתר מאחרים בּמסוֹרת, יוֹדע יוֹתר משאר סוֹפרינוּ את סוֹד ההפקר האוֹלימפּי, אך לרצוֹנוֹ רתמוֹ כּשוֹר בּעבוֹת אל תלם הדוֹרוֹת. בּתוֹך תוֹכוֹ ישכּנוּ

כּתאוֹמים האמוּנה והכפירה מאוּחדוֹת בּשרשן, אך בּעלוֹתן והיוּ לשני ענפים נפרדים. יש רק להשפּיל קצת אל הקרקע כּדי לראוֹת בּאיחוּדן.

גם בּטפחוֹ בּכנף שבוּרה על הנוֹשׂא תשמע אזננוּ את התחבטוּת הנשר – גם כּשנכוה מעוּות משפּטוֹ, תמלא נפשנוּ מן הקוֹל המדבּר משפּטים. בּשעה שאינו נאמן בּשלימוּת אינוֹ משוֹרר. אך רק לעתים רחוֹקוֹת אינוֹ נאמן בּשלימוּת.

הוּא כּמעט היחידי בּין בּני-אוּמנתנוּ, אשר בּמסיבּה משתבּשת בּעוֹקצי דברים נתלכּד פּתאוֹם עם מבּט עינוֹ מתוֹך הבנת-בּרק אחת בּמחוֹז נעלם.

יש בּוֹ גם לא מעט מן הטפּוּס האוּקראייני. לא רק בּחיצוֹניוּת. בּיד אחת הסרקזמוס כּמגל שנוּן והשניה מסוֹבבת הלירה הקוֹרעת את הלב. נטע מוּפלא: רכב יהוּדי על כּנה אוּקראיינית כּתפּוּח-הזהב על החוּשחש. אוֹתה רעננוּת הירוֹק עם שלל הצבעים הלוֹהטים. אוֹתה התוּגה האוֹכלת מנפש ועד בּשׂר, אוֹתה הנטיה התאוָנית אל הגשמי ואל ה“לובוק” הטוב, אוֹתה האמת בּקללה וּבברכה, כּשם שהנגיד היה אנדלוסי, הלוי קסטילי ועמנוּאל רוֹמי. רק מי שיש בּוֹ משוּם קרבת-שאר כּזוֹ יכוֹל לשטוֹם ולקלל כּמוֹ בּ“עיר ההרגה”. בּנקוּדה זוֹ הוּא מזדמן עם טשרניחוֹבסקי יוֹתר מאשר עם בּני-לויה אחרים.

הפּרוֹזה שלוֹ היא כּשׂדה-דגן אוּקראייני דשן שקמתוֹ טוֹבעת חציה בּפרחי-בר מרהיבי-עין אך משבּשים את התבוּאה.

איש-העם ואיש-הספר חוּבּרוּ בּוֹ חבּוּר מפליא על כל יתרוֹנוֹתיהם וחסרוֹנוֹתיהם. אך גם החסרוֹנוֹת, המצערים בּשעת חוּלשתוֹ, נעשׂים יתרוֹנוֹת בּשעת גבוּרת יצירתוֹ, וגלגוּלם הראשוֹן נשכּח

מלב.

בּמדה שחרג מתוֹך התלמיד-חכם גבר בּוֹ המשוֹרר, ולהפך, בּמדה שנכנס לתוֹך התלמיד-חכם נצטמצם המשוֹרר. נראה, ששני אלה בּקצוֹתיהם סוֹתרים זה את זה.

הוּא נצר אחרוֹן לגזע משוֹררים עברים בּמשך מאוֹת בּשנים. כּמוֹהוּ ממש לא יקוּם עוֹד, כּי הקרקע אשר ממנוּ צמח היה לחוֹל נוֹדד. חתוּך נפשוֹ של האדם הישׂראלי הבּא, בּמידה שיהיה, יהיה אחר, עשׂוּי כּצלמם וכדמוּתם של אנשי אוּמוֹת העוֹלם. כּשם שהיה בּתקוּפת חת, מצרים ואשוּר, שני שדי הספר התלוּיים, ההוי והלשוֹן, שהיניקוּ את משוֹררינוּ עד היוֹם, צמקוּ, ונבטי שדים אחרים, נכוֹנים, צוֹמחים בּמקוֹמם. אך כּכל שליח גזע אחרוֹן יש בּוֹ מן הסיוּם וּמן הפתיחה כאחד. הוּא אקוֹרד אחרוֹן ורם לנגוּן עתיק-ימים וגם צליל ראשוֹן לנגוּן חדש על אדמת הלאוֹם. המלים הממוּשמשוֹת “דוֹר אחרוֹן לשעבּוּד וראשוֹן לגאוּלה” מקבלוֹת בּבחינה זוֹ חיוּת חדשה.

תרצ"ג

יסוד האש בשירת ביאליק

אם אמת נכוֹן הדבר, כּי גם האדם, העוֹלם הקטן, מוּרכּב מארבּעת היסוֹדוֹת, בּרוּר הוּא, שבּמשוֹרר בּיאליק הכריע יסוֹד האש. נָקדתי על המשוֹרר, כּי פּסגתוֹ היתה תמיד בּשירה, וּממילא נתגלה בּה היסוֹד המכריע שבּמהוּתוֹ. בּכל מקוֹם שירד מן הפּסגה והיה דן על דברים דיוּן של בּשר-ודם, שלטוּ בּוֹ היסוֹדוֹת האחרים, שהיוּ בּוֹ בּמדה המצוּיה. כּל הבּקי בּשירתוֹ יעלוּ בזכרוֹנוֹ בּטוּיים לעשׂרוֹת, שבּהם

הוּא עוֹמד בּעצמוֹ על יסוֹדוֹ. אפילוּ את הקוֹר הוּא רוֹאה וּמרגיש

(הרגשת-היפּוּך פּרימיטיבית, המצוּיה לפעמים אצל תינוֹק) כּפעוּלת אש: הַבְהֵב, לַהֵט, צרֹב ודְקר!" את כּוֹח רצוֹנו השירי רכּז, כּסערה רתוּמה,

בּ“מגלת האש”. מפליאוֹת בּתוֹכנן השוּרוֹת המעטוֹת שחבּר בּשנת חייו האחרוֹנה, שהן כעין המנוֹן מדרשי עשׂוּי לפוּלחן האש.

האש שבּה שימש היתה משני סוּגים (את הכּוּר המשוּלש “אש האלהים, אש השׂטן ואש האהבה” אני רוֹאה כּסכימה ספרוּתית): האש המצרפת, בּדמוּת שלהבתיה סוֹערת, ואש הקוֹדש, בּדמוּת להבה שוֹקטת וזכּה. בראשוֹנה בּיקש לשָׂרֵף את נגעי העם ולא חס לפחת בּה בכל כּוֹח לשוֹנוֹ, והשניה היתה לוֹ כּעין סמל הגאוּלה והתקוּן האחרוֹן – יגוֹן העוֹלם ויגוֹן היחיד, שאין בּוֹ סיגי מכאוֹב, ועליה סוֹכך בּאהבה ותיארה בּמלים צנוּעוֹת וזכּוֹת כּיוֹנים.

שני סוּגי האש בּערוּ בּנפשוֹ כּל שנוֹת חייו, כּל שנוֹת יצירתוֹ.

גם את חמרי יצירתוֹ השיריים היה זוֹרק תחילה לתוֹך כּוּר אשוֹ, ועל-כּן כּה מעטים הסיגים בּשיריו, על-כּן כּה מוּצקים וּמוּתכים הם ועינם כּעין המתכת היקרה.

עתה שׂם חסין-יה את אצבּעוֹ על פּי צנוֹר-האויר אשר בּכוּר והאש דוֹעכה מבּפנים. יוֹם אחד הוּרגש כּאילוּ נפל צל ונצטנן פּתאוֹם אויר העוֹלם. אבל חוּמה של האש עצוּר בּשירתוֹ כּמוֹ בּתוֹך אקוּמוּלטוֹר משוּכלל וחזק. עוֹד דוֹרוֹת רבּים יזרוֹם מתוֹכה החוֹם המיטיב אל לבוֹת בּני עמנוּ לצרפם ולעלוֹתם.

תרצ"ד

אֵבל ביאליק

שנת תרצ"ד לבשה בּגדי אלמנוּת: ח. נ. בּיאליק נלקח ואיננוּ.

קוֹמת ספרוּתנוּ הוּמכה כּדי ראש. בּהסתלקוֹ כּמוֹ הוּמכוּ

כּל עוֹבדיה. אף קצרה אַמת-המדה. מכּפר נדח בּנכר, מסוֹד יערים וּבריכוֹת גנוּזוֹת, עלה כּיוֹנק, קל מהרה שׂגשׂג ויגבּה ויפרוֹש הוֹדוֹ מלוֹא רוֹחב הארץ. לשוּד קרקע העם, שקוּי עינוֹת תוֹרתוֹ הקדוּמה, זהוּב תקוָתוֹ החדשה ניצב גזעוֹ מתערה בּרוֹב אוֹנים. מי לא חסה בּחוּפּת צלוֹ ולא נשען אל חוֹסן גזעוֹ? מי לא טעם ממתק תנוּבתוֹ ולא האזין אל רוֹן הצפּוֹרים בּעפאיו?

ומי לא טוּלטל עם בּדיו בּיוֹם סוּפה, מי לא בּכה עם בּכיוֹ בּהמר רוּח-קטב מעברים ולֹא עמד עמוֹ מלא מרי ועוֹז בּעלוֹת הכּוֹרת?

על כּוּלנוּ נשפּך זעמוֹ, על כּוּלנוּ נטף אוֹרוֹ. וגם מוֹתוֹ היה מות “מבחר אלוֹנים”.

בּעצם כּחוֹ, בּעוֹדוֹ מלא ליח וריח, בּעוֹד פּקעים חדשים פּוֹרצים מיוֹנקוֹתיו – הכּהוּ הבּרק ויפּילהוּ וּבנוּחוֹ פּתאוֹם לארץ

ראינוּ מה רחב נוֹפוֹ, מה עצמה מצבתוֹ, עד מה עמקוּ בּעפר שרשיו! עתה נחשׂף יערנוּ. שׂרוֹ נדד למרחקים. דמי-מבוּכה קם בּחלל. איש לערוּגתוֹ, סוֹפרי ישׂראל!

תרצ"ה

על חזון הילדות ביצירתו של ביאליק

רוֹב משוֹררים גדוֹלים ייחדוּ להם בּיצירתם פּינת יקרת

לחזוֹן ילדוּתם, ואחדים חזוּה חזוּת גדוֹלה, מוּארה בּאוֹר מסתוֹרין,

כּחמדה גנוּזה מעוֹלם גנוּז, כּאבן יסוֹד לכל העוֹלמוֹת שהוּנחלוּ להם אחר כּך בּיצירתם. חוֹזרים הם אל הימים הרכּים והצרוּפים ההם בּמיטב רגשוֹתיהם, כּחוֹזרים, כּביכוֹל, לגן העדן הנעלם של חייהם בּעוֹלם הזה, אם בּצוּרה של זכרוֹנוֹת (מתוֹך חתירה לחשׂוֹף נצנוּצי הכּרה והתרשמוֹת ראשונֹים) ואם בּצוּרה של תיאוּר טיפּוּסי ילדים וחיי נפשם כּדי לתלוֹת בּהם את שלהם.

חזיוֹן זה כּל כּך מצוּי וּמוּבן, שאינוֹ מעוֹרר כּל תמיהה, והוּא חלק מן היסוֹד הבּיוֹגרפי שבּכלל יצירתוֹ של כּל משוֹרר אמיתי. אבל בּיצירתוֹ של בּיאליק תוֹפס חזוֹן הילדוּת מקוֹם כּל כּך מרכּזי וּמכריע והוּא מרבּה כּל כּך לשוּב אל הנוֹשׂא הזה על דרך ההתפּעלוּת, מתוֹך מתיחת כּל קרני ההרגשה וּמתוֹך הפרזה של ציוּרים נרדפים, עד שהוּא נעשׂה נקוּדת ההפלאה שבּערכי יצירתוֹ. כּאילוּ כּל העוֹלמוֹת שהעלה מן התוֹהוּ לחיים של שירה אינם כּדאים, אלמלא העוֹלם האחר הזה, שקדם להויתם. בּ“צפרירים” וּב“זהר” וּב“הבּרכה” וּבפרקי “ספיח” בּמיוּחד, וּבכמה יצירוֹת אחרוֹת בּדרך אגב, הוּא קוֹסם כּאוֹב להעלוֹת מסתוֹרי הילדוּת אל הנגלה, וּבשיר המסַכּם “אחד אחד וּבאין רוֹאה” הוּא עוֹשׂה אוֹתה לעיקר העיקרים: “חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי בְּכָל יְקָרוֹ”. וכמעט תמיד מתגלה לוֹ חזוֹן הילדוּת בּמראוֹת נוֹף, שממנוּ נחצב וּבוֹ נרקם המיטב שבּמהוּתוֹ, בּמלים שלוֹ: “נוֹף מְכוֹרוֹתַי הָרָחוֹק, עֲפַר שָׁרְשִׁי, מַעְיַן רוּחִי” וכוּ'.

על צד אחד של חזיוֹן פּליאה זה עמד ג. שוֹפמן בּרשימתוֹ “בּלהב הילדוּת”, וכדרכּוֹ, מתוֹך תּיאוּר פלסטי של עצם העוּבדה בּלי הסבּר ממַצה. אוֹפייניוֹת הן השוּרוֹת: "כּוּלנו יוֹנקים מילדוּתנוּ, בּרב אוֹ

בּמעט, אבל אצל בּיאליק היתה זוֹ חזוּת הכּל. ‘העוֹלם האחד בּלבבוֹ’. ‘נפשי נשׂרפה בּלהבה’ – להב הילדוּת". נאמנה עלינוּ הראיה אל הצוֹמת של שוֹפמן, שתפס את החזיוֹן בּראשוֹ, אבל לא חשׂף לנוּ שוֹרשוֹ.

רצוֹני לנסוֹת בּזה בּהסבּרת החזיוֹן:

ילדוּתו‚ֹ האמיתית של בּיאליק – לפי עדוּתוֹ של המשוֹרר עצמוֹ – אינה זוֹ של “שירתי” (העניוּת, כּידוּע, אינה מוּכּרה לילד בּגילוֹ הרך) אלא זוֹ של “צפרירים” ו“זהר” וה“בּרכה”. הכּרת הדלוּת מאוּחרת יוֹתר ואינה מצטרפת ל“חזוֹן קדמת הילדוּת בּכל יקרוֹ”. רוֹאים אנוּ, שהמשוֹרר גוּפוֹ משתדל בּכל כּוֹחוֹ שלא לערבּב את התחוּמים. את הילדוּת הראשוֹנה, כּנצנוּץ שחר ראשוֹן, כּפריחת אביב ראשוֹנה, כּנפילת שלג ראשוֹנה, כּמתן ראיה והרגשה ראשוֹן בּיחידוּת (“בּעצם ילדוּתי יחידי הֻצגתּי”) – אוֹתה הוּא מבקש לתפוֹס תפיסה של הגשמה ולכבשה כּיבּוּש של שירה, כּלוֹמר, לשווֹת לה קיוּם נצחי באַמת המידה של אדם יוֹצר וּמניח ערכים לדוֹרוֹת. רק בּמחוֹז הילדוּת הנכבּש כּיבּוּש של דמיוֹן ורצוֹן, רק שם הוּא רוֹאה את עצמוֹ בּן חוֹרין מאיזה עיכּוּב גדוֹל וּמעיק, שהוּא רוֹצה בּכל מאוֹדוֹ להתגבּר עליו. עיכּוּב זה מהוּ?

כּבעל הכּרה יהוּדי טיפּוּסי הגיע בּיאליק (דוּגמת הילד היהוּדי אצל מנדלי מוֹ"ס) עוֹד בגיל רך מאד אל הכּרת העוֹל, שאין כּדוּגמתוֹ אצל שוּם אוּמה ולשוֹן. הכּרה זו, שהפכה מיד הרגשה וחוֹבה מוּסרית, לא הרפּתה ממנוּ עוֹד. משעת קבּלת העוֹל ואילך ראה, אוֹ נכוֹן מזה, הרגיש עצמוֹ ערב לגוֹרל האוּמה, שעליו לזעזע מצפּוּנה להצילה מסכּנות ולעוֹרר אמוּנתה להוֹסיף לה אוֹנים ועצמה ורצוֹן בּרזל להמשך הקיוּם, ויוֹתר מזה, לשינוּי הקיוּם לפי הצוֹרך העליוֹן. העוֹל הזה שהשׂתרג עליו ונעשׂה לוֹ מעין-דיבּוּק, שאת מרוּתוֹ קיבּל מהכּרה וּמהחלטה (יל"ג הגיע לכך רק בשנוֹת העמידה עם המעבר של “בּעלוֹת השחר”) אך לא מאהבה, היה מלוֵהוּ בּכל הגיגיו והיה לוֹ רצוֹן עליוֹן מאת שׂרם של ישׂראל. אבל בּוֹ בּזמן נשתמר בּוֹ גם רצוֹן אחר, מעוּרה ותקיף מאד – לפרוֹק את העוֹל הזה כּדי לחזוֹר אל ההויה הקוֹדמת בּת החוֹרין, אשר שם ניתן לוֹ העוֹלם כּמוֹ שהוּא בּלי חיִץ וּבלי תנאי וּמשוּם כּך בּלי סילוּף והאפלה. והכּמיהה

לעוֹלם ההוּא, שבּמידת ההתרחקוּת ממנוּ נראה לוֹ קוֹסם, רב-ערך וּמוּחלט יוֹתר, נעשׂתה מניע יסוֹדי בשירתוֹ, בּחיי נפשוֹ, ולא יכוֹל היה שלא לחזוֹר אליו בּרגעים של חיפּוּשׂ עצמוֹ. כּשנגעה רוּחוֹ בּעוֹלם הפּלאוֹת ההוּא

וכשנתן עטוֹ לצייר את מראוֹתיו ורחשיו, נתמלא עדנים ורטטים של עוֹלם עילאי, אכּסטטי, ונפשוֹ נעשׂתה דרוּכה מאד לקראת מתן שני של ראיה זוֹ, ראיה-חויה שלימה – מרוֹם כּל כּיסוּפיו. “הוּא נַהֲמת כּל חיי”. וכן תיאר את האידיאל של התגלוּת חזוֹן זה, שרק בּשלוֹ כּדאים כּל החיים, היסוּרים וחרוֹנוֹ של עוֹלם, כּאילוּ עשׂוּי זה למלא את הפּגימה העיקרית בּהויתוֹ:

וּבבוֹא הָרֶגַע הַנֶּאְדָּר, וְהָיָה כְּנִיד עַפְעַף הַנֵּצַח

בַּהֲצִיצוֹ עָלַי פִּתְאֹם בְּעַד צֹהַר נִקְרַע בַּמָּרוֹם –

וְנִפְקְחוּ עֵינַי וְאֹרוּ וְזַכּוּ כְּעֵינֵי הַיֶּלֶד

וּמַרְאוֹת יַלְדוּתִי כֻּלָּם עַד צְבָא חֲלִיפוֹתָם יַחַד

עִם כָּל יְקוּמָם סָבִיב יִנְהֲרוּ דּוּמָם דֶּרֶךְ נַפְשִׁי…

וכאן, לדעתי, גם אשנב לאוֹתה הכּפילוּת הנוֹתנת אוֹתוֹתיה בּקו החיתוּך של שירתוֹ, כּפי שהיא מתגלה בּכמה שירים הנראים כּסוֹתרים זה את זה, וּביוֹתר בּ“מְגִלַת הָאֵש”, אוֹתה הרגשת הסכיזמה בּין חוֹבת הרבּים וחוֹבת היחיד, אוֹתוֹ הרצוֹן להתחמק מידיהם של הרבּים דוקא בּשעה שהן פּשוּטוֹת לחבּקוֹ בּאהבה (בּשיר היוֹבל “שָׁחָה נַפְשִׁי”) ועד לידי חפץ התעללוּת בּמאמיני-מעריצי וידוּייו “גַם בְּהִתְעָרוֹתוֹ לְעֵינֵיכֶם”).

רק מתוֹך שהרגיש בּכוֹבד העוֹל, בּאחריוּת המדכּאה עד עפר, מתוֹך ההכּרה שאחריוּת זוֹ היא גם “כּאש עצוּר בּעצמוֹתיו” וגם “כּדבש בּפיו למתוֹק”, אחריוּת המשוֹרר-המוֹרה בּניגוּד למשוֹרר-האמן, הגיע בּעצמוֹ לידי אפּוֹתיאוֹזה כּזוֹ של נוֹף הילדוּת, שאיננוּ יוֹדעים דוּגמתה אצל שוּם משוֹרר בּעל היקף לאוּמי כּביאליק. לא התרפּקוּת על חלוֹם טהוֹר היה זה, אלא הידבּקוּת בּגוּף חיים ועוֹלם מתוֹך רצוֹן להסיח דעת מגזירת עוֹל, שכּגוֹדל מוּסר חוֹבתוֹ כּן גם גוֹדל התאכזרוּתוֹ לנפש שנוֹלדה בּת חוֹרין.

תרצ"ח

ח. נ. ביאליק

בּימי טוֹבה וּבימי רעה אנוּ זוֹכרים את האישיוּת הנערצה, שנסתלקה קוֹדם זמנה, את האישיוּת שהיתה סמל חי וּמבּע עליוֹן לצערנוּ וּלדאגוֹתינוּ, לחלוֹמוֹתינוּ ולתקווֹתינוּ, ושירת חייה באמצע נפסקה.

בּימי רעה אנוּ מרגישים בחסרוֹן עצתה וּפעוּלתה, דברי חזוּקה וניחוּמיה, וּבימי טוֹבה היינוּ רוֹצים לדעת את דעתה ואת תגוּבתה על הנסים שנעשׂוּ לנוּ, את דברי תוֹדתה וּברכתה על הזכוּת הגדוֹלה שזכינוּ. נדמה לנוּ, שרק היא, אישיוּת נבחרת זוֹ, היה בכוֹחה להגיד את המלה ההוֹלמת את המצב ואת השעה שאנוּ שרוּיים בּהם, ואנוּ זוֹכרים בּצער את העדרה.

אישיוּת כּזוֹ היה משוֹררנוּ הלאוּמי הגדוֹל ח. נ. בּיאליק, שנסתלק בּכ“א בתמוּז תרצ”ד, אך עבר את סף הששים וכוֹחוֹ אתוֹ במעשׂים וּבשירה, כּאשר הוֹראינוּ בעסקנוּתוֹ התרבּוּתית המבוֹרכת וּבסדרת

שיריו האחרוֹנה, עזת-הבּיטוּי ועשירת-התמוּנוֹת “יתמוּת”.

מה משוֹררנוּ ממשוֹרר, שכּכה המה לוֹ לבּנוּ בעוֹדוֹ בחיים ולא ידוֹם גם עתה, י"ד שנים אחרי מוֹתוֹ, מדי דבּרנוּ בוֹ?

מוּבן מאליו, שקוֹדם כּל קסם לנוּ ביאליק בּכשרוֹנוֹ הפּיוּטי העצוּם, בּזוֹ יכוֹלתוֹ המפליאה להלבּיש את רחשי נפשוֹ העשירה על דקוּיוֹתיהם וגוֹניהם בּלשוֹן, שלא ידענוּ כמוֹה לפניו לשלימוּת, לעוֹז ולנוֹעם. כּוּלנוּ כפפנוּ את ראשנוּ לפני נאמנוּת גדוֹלה זוֹ לשליחוּת, לפני אחריוּת לא-רגילה זוֹ כלפּי תוֹכן הדברים וצוּרתם, לפני השׂגב שבּציוּריו וצליליו.

אבל יוֹתר מסגוּלוֹת אלוּ, שהן עצמן דיין לכפוֹת עלינוּ גדוּלתוֹ של משוֹרר, תפסה את לבנוּ סגוּלה אחרת, והיא ההזדהוּת השלימה של המשוֹרר עם גוֹרל האוּמה, עם שברה הגדוֹל כּים ועם תקוָתה המפציעה אחרי ליל-אפילה ארוֹך לאין שיעוּר.

עם היוֹתוֹ ברוּך-דמיוֹן, נוֹח להתפּעל ורב להתפּעל, לא סבל אשליוֹת. רק האמת היתה נר לדמיוֹנוֹ. בעינים גלוּיוֹת עד מאד ראה את העם בּגלוּת כּ“חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ”, אשר “אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדוֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂוֹא הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב”, “עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַּתְּהוֹם”. בּבוֹאוֹ להסתכּל בּעמוֹ החי רצה לראוֹתוֹ כּמוֹת שהוּא,

בּלי עטיפוֹת שעטפוּהוּ אמוּנוֹת ישנוֹת וחדשוֹת ללא הוֹעיל. רק את האמת כּוּלה ביקש לראוֹת ולהגיד:

וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הַמָּוֶת עַצְמוֹ –

אֱמוֹר!

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל כְּתֵפֵנוּ?

וראה פלא, דבר אמיתוֹ שצרב כּאש היה גם כּצרי ללב הקוֹרא, אף כּי לא היה בכוֹחוֹ להוֹציא את המסקנוֹת מן האמת.

הוּא שרצה לראוֹת את האדם מישׂראל בּתפארת אדם, חי בכבוֹד ומת בּכבוֹד, זיעזע את נפשנוּ בשיר “בּעיר ההריגה” בשנת תרס"ד:

וְרָאִיתָ בְעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים

אַחֶיךָ בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל הַמַּכַּבִּים – –

מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,

וַיָּמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ.

לבּוֹ היה תמיד מלא חרדה למה שצפוּי לעם בּאוֹתה “גלוּת חשכה כּתהוֹם”, ועוֹד בּראשיתוֹ, בּשנת תרנ"א, היא שנת שירוֹ הראשוֹן “אל הצפּוֹר”, שבּוֹ נוֹהה נפש המשוֹרר כּוּלה מזרחה, לציוֹן, הוּא קוֹרא ברוֹב דאגה בשירוֹ “משוּט בּמרחקים”:

מִי יֵדַע הַדְּמָעוֹת שֶׁעוֹד תִּשָּׁפַכְנָה,

הַסּוּפוֹת שֶׁעוֹד עַל רֹאשֵׁנוּ תָגַחְנָה

עַד פְּרֹץ רוּחַ טוֹבָה, חֲזָקָה, נֶאְדָּרָה,

שֶׁתּוּכַל לִתְקֹעַ הָעָב הַמִּדְבָּרָה.

לבּוֹ הרוֹאה הגיד לוֹ, כּביכוֹל, כּי הגאוּלה ממש לא תבוֹא אלא לאחר שתעבוֹר ימי דמעוֹת ודמים וסוּפוֹת עוֹקרוֹת את הכּל.

אבל כּשם שהרצוֹן הזה, האכזרי כמעט, לחשׂוֹף את האמת דרוּש היה לעם, כּך היה דרוּש גם לוֹ, למשוֹרר עצמוֹ. הוּא היה לוֹ “כאש מצרף וכבוֹרית מכבּסים” לשׂרוֹף את סיגי היאוּש ולהעלוֹת בּטהרוֹ את זהב התקוָה. וכן אנוּ רוֹאים, כּי בצד הזעם והיאוּש מקננים בּלבּוֹ תמיד גם החמלה והתקוָה. האוֹר אוֹחז בּעקב הצל.

לבּוֹ הרוֹאה הגיד לוֹ, כי הראשית הקטנה הנעשׂית לגאוֹלת העם, אשר היתה לבוּז בּעיני רבּים, צוֹפנת בּקרבּה את האחרית הגדוֹלה.

אַל תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ

פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב?

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמוֹהוּ וָרָב.

וּב“מקראי ציוֹן” בּשנת תרנ"ח, לזכר הקוֹנגרס בּבאזל:

מַצִּיבֵי הַדְּלָתוֹת וּבוֹנֵי הַטְּפָחוֹת

יַכִּירוּ מִי יָרָה הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה –

וכיחסוֹ האמביואלנטי אל העם, כּן היה גם יחסוֹ אל העבר, אל העבר הפּרטי ואל העבר הכּללי, שעל פּי רוֹב אין להבדיל אצלוֹ בּין השנים. בּאוֹתה אמת מתרגשת שר על חרפּת ילדו דתוֹ ועל המאוֹר שבּה. כּנגד “שירתי”, הרקוּם אנחוֹת ודמעוֹת ושממוֹן, בּא “זוֹהר”, שכּוּלוֹ צהלת חיים וּמשוּבת ילדוּת. הוּא שר כּאחד את עלבּוֹנוֹ התהוֹמי של “המתמיד” ואת גבוּרת נפשוֹ העילאית; הוּא שר גם את שממת בּית-המדרש העזוּב וגם את היוֹתוֹ “בית-היוֹצר לנשמת האוּמה” וּמקוֹר חייה. מצד אחד אתה מוֹצא אצלוֹ מוּסר יהדוּת קיצוֹני, עד כּדי ביטוּל היש:

מִהְיוֹת כְּפִיר עִם כְּפִירִים אִסָּפֶה עִם כְּבָשִׂים

ומצד שני:

אֵין זֹאת כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ.

אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ.

חרוּז שרק לברק המתחוֹלל בּימים האלה אנוּ משׂיגים את כּל משמעוּתוֹ.

הוּא הכּיר יפה בניגוּדי עצמוֹ, וּבודאי גרמוּ לוֹ סבל רב. “מגלת האש” מוּקדשת רוּבּה להכּרה-הרגשה זוֹ, וּבטוּי מיוּחד נתן לה בשירוֹ “הציץ ומת”, שבּוֹ מתוֹארת החתירה אל איחוּד הניגוּדים:

וַיַּחְתֹּר עַד גְּבוּלוֹת אֵין-גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים

יִתְאַחֲדוּ בְּשָׁרְשָׁם.

אך האיחוּד אינוֹ מוּשׂג, כּמוּבן, כּי לא ישׂיגנוּ אדם וחי.

כּשם שהיה חוֹזה גדוֹל, היה גם איש המציאוּת האידיאלית. לא רק את המצב הנורמלי ביקש לעמוֹ, אלא גם את האדם הנוֹרמלי. בּאדם הנוֹרמלי ראה את היסוֹד לכל עתידנוּ. היוּ בוֹ כיסוּפים של קנאה כמעט לאדם הפּשוּט, העניו, הטהוֹר, “הממעט דברים וּמרבּה תפארת”, ושׂנאה עזה כשאוֹל לבעלי “המלים התוֹפפוֹת”, אשר

חַכְלִילוּת הַפּוּךְ בְּעֵינֵיהֶן וּרְקַב הַזִּמָּה בְּעַצְמוֹתָן,

וּבְכַנְפֵיהֶן יַלְדֵי נַאֲפוּפִים, מַמְזְרֵי עֵט וְרַעְיוֹן,

עָתָק וָשַׁחַץ כֻּלָּם, לְשׁוֹן רַהַב וְלֵב נָבוּב.

וּכעדוּתוֹ על עצמוֹ בשיר-הוידוּי “והיה כי תמצאוּ” בתר"ע:

וַיְתַעֵב כְּאֶחָד עֹז נֶפֶשׁ הַכְּלָבִים

עִם צִדְקַת לֵב שָׁפָן.

ידוּע מאבקוֹ הפּנימי, שלא פסק כּל ימיו, בּין הכּרתוֹ אוֹ

חוֹבתוֹ הלאוּמית וּבין הכּרתוֹ האינדיבידוּאלית אוֹ החוֹבה כלפּי נפשוֹ

הוּא, זוֹ שקרא לה ב“מגילת האש”: “יגוֹן היחיד”. גם מאבק זה לא היה אלא ביטוּי כיסוּפיו לאדם הנוֹרמלי, שכּוֹחוֹתיו, רצוֹנוֹתיו ועשׂייתוֹ שקוּלים וּממוּזגים.

*

אילוּ היה ביאליק חי עמנוּ כיוֹם הזה היה בן שבעים וחמש. לגבּי איש חזק וּבעל כּוֹחוֹת-נפש גדוֹלים כּמוֹהוּ אין זה גיל של בּטלוּת כּלל וכלל. ההשגחה, כּביכוֹל, רצתה למנוֹע מבּחירה את הצער הגדוֹל, זה שהוּא היה מסוּגל לוֹ, על אבדן המיליוֹנים. אין אתנוּ יוֹדע אם היה עוֹצר כּוֹח לשיר אחרי “בעיר ההריגה” גם את “בּעוֹלם ההריגה” – משׂימה פיוּטית שהיא כמעט למעלה מכּוֹח אנוֹש. אבל ההשגחה מנעה ממנוּ יחד עם הצער גם את נחמת הגאוּלה, הקמה לעינינוּ כחזוֹן אַפּוֹקאליפּטי בנהרי דם ואש, בּסערת קנאה ושׂנאה, המגיחה עלינוּ מאפסי ארץ. היא מנעה ממנוּ את מראה לידתה הנפלאה של מדינת ישׂראל, את מראה כוֹחה והדרה של האוּמה, אשר אך תמוֹל ראינוּה בחוּצוֹת העיר, בּה היה ביתוֹ, בּה יצר וּפעל רבּוֹת לעת מנחת חייו.

וּבכן צירפה אוֹתוֹ ההשגחה, לפי דרכּה הטמירה, לשוּרת האנשים הגדוֹלים הנוֹדעים בּהיסטוֹריה שלנוּ, שלא זכוּ לראוֹת בּהתגשמוּת חזוֹנם, שאוּלי גדוֹל מדי היה האוֹר בּנפשם פּנימה משיוּכל להפּגש עם האוֹר הגדוֹל מבּחוּץ. וּבודאי גם לא מקרה עיור הוּא, שעשׂה את החוֹזה השירי במוֹתוֹ שכן-עוֹלם ותאוֹם-עוֹלם לחוֹזה המדיני בזכרוֹנוֹ של עם ישׂראל.

תש"ח

נשמט “העוּגב” מיד המנגן הגדוֹל ואנחנוּ רק הד מנגינתוֹ רוֹעד עדיין בּאוֹזנינוּ.

העוֹד נוֹסיף לחוּש אוֹתה ההנאה החריפה, שהיינוּ חשים בּשעה שנתפּרסם עוֹד תרגוּם עברי של אחת ממעשׂיוֹתיו העממיוֹת ושחשדנוּ בּוֹ את יד האמן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ?

אכן קסם רב היה ללשוֹנוֹ העברית והיא היתה גם הלבוּש הכי הוֹלם את יצירתוֹ היפה.

חטאת טשרנוֹביץ¹ נבעה ממקוֹר הטעוּת המלוָה את חייהם של רוֹב היוֹצרים הגדוֹלים.

שמא נבעוּ גם קטרוּגיו הפּוּבליציסטיים ממקוֹר זה? כּי אציל היה האיש פּרץ ואציל שבעתים היה הסוֹפר פּרץ.

המעלוֹת האנוּשיוֹת הנפרזוֹת שנטעוּ בּלבּוֹ העבירוּהוּ על דעתוֹ ועל דעת בּת-שירתוֹ ויהי לפטרוֹן לדלים ולמשוֹרר הדלוּת.

אך בּאבני כּתר בּת-שירתוֹ שיבּץ הכּל, בּלי בּרירה, בּפזרנוּת.

התכוּנוֹת והמסוֹרוֹת הן הן הנפשוֹת העוֹשׂוֹת בּסיפּוּריו. אין הוּא יוֹדע טפּוּסים. הנטיה המוּסרית, ההעויה הישׂראלית-אוֹפיית, התגלוּת היגוֹן והשׂשׂוֹן שבּנפש הנבחרה, הרמז כּלפי

פּנים – אלה המה הצירים שעליהם תסוֹב יצירתוֹ. ועל כּוּלם עוֹלה הנגוּן: לא המלה, לא הקו, לא הצרוּף האמנוּתי הם שעשׂוּ את יצירתוֹ לחטיבה מיוּחדת, אלא הנגוּן העצמי המלוָהּ. וּלפיכך לא הצליחוּ כּל מחקיו, אם כּי רבּוּ.

עשׂרוֹת שנים היה תלוּי המאוֹר הגדוֹל הזה בּשמי ספרוּתנוּ ושלח את אוֹרוֹ המזוּקק והמחמם בּכל פּינוֹת חיינוּ התפלים. ראינוּהוּ בּגבוּרתוֹ וראינוּהוּ בּליקוּייו, ואוּלם גם אחרי כּבוֹתוֹ, אוֹרוֹ גנוּז לדוֹרוֹת.

*

משל למה הדבר דוֹמה: לבת-מלכּה שנתכשפה ונאחזה בּחבלי שינה בּארמוֹנה הנטוּש. שמעוּ נסיכים וּבני מלכים וּבאוּ לעוֹררה מתרדמתה. זה שר עליה בּשירים, זה סיפּר לה סיפּוּרים, פּלוֹני חד לה חידוֹת ואלמוֹני חזה לה חזיוֹנוֹת – אך בּת-המלכּה לא נעה ולא זעה. אך בחוּץ דבּרוּ בּראש הוֹמיוֹת על בּת-המלכה שנתעוֹררה ועל השׂמחה שבּאוּלמי הארמוֹן. עד שבּא הנסיך האמתי וּבנגוּן פּשוּט קרע את חבלי השינה מעל עפעפּי היפהפיה הנרדמה והיא קפצה ממשכּבה זהוּבת-תלתלים וחכלילית-לחי. – הארמוֹן הוּא היכל ספרוּתנוּ, בּת-המלכּה שנתכשפה היא היצירה העממית. הנסיכים, שהכניסו אָמנם חיים לתוֹך אוּלמי הארמוֹן אך לא הצליחו לעוֹרר את בּת-המלכּה, הם הסוֹפרים הרוֹמנטיים, הריאליסטיים והפּוּלמיסטים למיניהם, אך הנסיך האמתי היה י. ל. פרץ.

מאפּוּ, שהצליח להחיוֹת את העבר הרחוֹק של עמנוּ בּאמצעים של מסַפּר-אמן אמתי ושהוֹסיף על משקל הזהב של התנ“ך, לא יצר מתוֹך הצוֹרך של החיים ומתוֹך יחס לירי אל החיים. “המלמד מקוֹבנא” היה מעין לו’ניק ספרוּתי. הוּא חלם את חלום העבר בּיחידוּת, וּכשהגיע זמנוֹ להתגלוֹת נסתלק מן העוֹלם. וּמשוּם כּך לא מצא לוֹ מאפּוּ תלמידים שינסוּ ללכת בעקבוֹתיו. רגילים להפריז על השפּעתוֹ הספרוּתית של מאפּוּ, אך לא בּצדק. הוּא נתן לקוֹרא עוֹנג אסטטי מאין כּמוֹהוּ לפניו, אך “אהבת ציוֹן” ו”אשמת שוֹמרוֹן" נקראוּ כּספרי-פּלאים מימי קדם, כּספרים שאין שם המחבּר נקרא עליהם. אף העם קרא בּהם וטעה וחשב שהם המשך לספּוּרי התנ"ך.

סמוֹלנסקין הוֹליכנוּ כּמה שנים בּמדבּר ספּוּריו המוּזרים, הארוּכּים והצחיחים ללא אילן וללא דשא, ללא ציץ וללא כּנף-רננים. המְרֵעים, העוֹשקים, החשוּכּים, מוֹרדי-האוֹר הם בעיניו כּתנשמוֹת הללוּ שאינן ראוּיוֹת אלא לשחיטה בּמטבּע ולגניזה תחת הסף לסגולת הצלחה. הבּטלנים היוֹשבים מאחוֹרי התנוּר מחוּק הטיח, נשמוֹתיהם עשׂוּיוֹת מאוֹתוֹ הטיח התפל. המקרים ושילוּבם מעוֹררים צחוֹק.

יל"ג, בּעל הפּטיש הכּבד, מחריש יוֹתר מדי את האוֹזנים בּלשוֹנוֹ, שיש בּה מתרוּעת החצוֹצרה ואין בּה מהמית הכּנוֹר. המשל שלוֹ הוּא חריף, אך לפעמים קרוֹבוֹת מגוּשם, עד שהיד יכוֹלה למשמש בּוֹ. התאוּרים האֶפּיים הרחבים שלוֹ מוּפרעים ע"י הבּדחנוּת והבּכיינוּת המשמשוֹת בּהם בּערבּוּביה. השיר הלירי הקצר והמילוֹדי חסר אצלוֹ לגמרי. הפּרוֹזה שלוֹ גבּבנית וּפטפּטנית. אמנם הרבּה כּחוֹת ויסוֹדוֹת של יצירה היוּ אצוּרים בּמשוֹרר זה, אך הוּא לא עמד על הגוֹבה של האמן האמתי: הוּא לא ידע להשתמש בּהם כּהוֹגן. עֵד מוּבהק לפּראוּת כּחוֹתיו הוּא כּרך המכתמים והכּתוֹבוֹת על-גבּי המצבוֹת. הוּא היה אוּלי המעוֹרר היוֹתר גדוֹל שבּספרוּתנוּ. אפס הערכין הספרוּתיים שהניח לנחלת העתיד מעטים המה.

וּמנדלי מוֹ"ס, זה החַטב השאנן, המוֹדד והשוֹקל של הפראזה, הנוֹתן חדוּד וּבליטה לתמוּנה והמשעבּד את החוֹמר-הגוֹלם לרעיוֹנוֹ היצירתי, אף הוּא, עם כּל השפּעתוֹ המרוּבּה וּמלאת-הבּרכה על דוֹר הסוֹפרים הצעיר, בּלמדוֹ אוֹתוֹ את מלאכת הציוּר והחיטוּב בלשוֹן, בלמדוֹ אוֹתוֹ את ההסתכּלוּת השלֵוה בּשעת סער היצירה, אף הוּא לא נתן לנוּ את החיים ואת הפּרכּוּס שבּחיים, את נשמת האדם ואת הפּחד התהוֹמי שבּה בּאספּקלרית היצירה. בּשגם מנדלי רוֹאה רק את השכבה המגוּבּשה של החיים ולא את מצוּלתם, רק העויתה של הנשמה ולא תעיָתה הרחק מן המקוֹר. גבּוֹריו חוֹקרים וּמדיינים, מתוכּחים וּמתפּלספים רק על “הכּבד והבּצלים” של סעוּדת העוֹלם, אך לא על עצם הסעוּדה. המטעמים העדינים והיין החריף אינם בּגדר טעימתם.

לא כן היא יצירתוֹ של פרץ. הרוֹמנטיקה שלוֹ אינה יוֹנקת מן העבר הרחוֹק, שע“י כּך ההמצאה והתאוּר הדיקוֹרטיבי-ארכיאוֹלוֹגי מכריעים בּה, אלא היא יוֹנקת מן החיים ההוֹוים. לא החוֹמר הוּא העוֹשׂה את היצירה לרוֹמנטית, אלא היחס של היוֹצר, יחס לירי חי ורוה דמיוֹן, אל חזיוֹנוֹת החיים. יצירה רוֹמנטית כּזוֹ יש בּה חיוּניוּת והשפּעתה מרוּבּה, בּהיוֹתה נשענת על מנגינת החיים ההוֹמה עדיין בּלבּוֹ של הקוֹרא. אשרי היוֹצרים, שאת העוֹנג האסטטי שהם נוֹתנים לקוֹרא מלוָה הנעימה הלירית-אנוֹשית של החיים והצעירוּת שבּחיים. היוֹצרים הללוּ זוֹכים לא רק להערצה אלא גם לאהבה! משוּנה וּמטוּשטשה היא צוּרתוֹ של יחיאל הגבּוֹר בּ”הציץ ונפגע", מוּזרים הם חייו ותנוּעוֹתיו בּחיים, ואוּלם בּקראנוּ בּספּוּר נחוּש, כּי גם בּנוּ יש משהוּ מאוֹתוֹ הנער העלוּב החוֹלם את חלוֹם החיים והאהבה בּדמיוֹנוֹ החוֹלה. הלץ, הצייר והמשוֹרר – זוּ הסביבה הרגילה והמטמטמת – “לא יכלוּ להטוֹת את לבּוֹ לעזוֹב את הנסתרוֹת”, בּדמיוֹנוֹ הוּא מאָרשׂ לוֹ את בּת-השמש היפה ולפני מוֹתוֹ הוּא שר את שירת אוֹשרוֹ. האין זה סמל הדוֹנקישוֹטיוּת הרוּחנית, הצנוּעה והפּחדנית של חניך המסוֹרת העברית?

טפּוּסיו של פּרץ אינם אנשים בּעלי שרירים התוֹפסים מקוֹם מסוּים בּחברה וּברוּחה של החברה. עפי“ר הם רק צללים רועדים, אך צללים הפוּכים על קרבּם, כּלוֹמר, הם נראים רק עפ”י חייהם הפּנימיים. וּלפיכך רבּה חשיבוּתם כּל-כּך. החסידים, הבּטלנים, בּעלי-המלאכה השלוּמיאלים – כּל אלה מתגלים לעינינוּ בּנשמה אנוֹשית מטוּפּלת בּיסוּרין וחביבה עלינוּ משוּם יסוּריה. המנגן הפּשוּט, עם הארץ, מגמגם לפני יציאת נשמתוֹ דברים שהם גילוּיים נפשיים ואנוֹשיים. כּשאשתוֹ חוֹשדת בּוֹ שהוּא רוֹצה למוּת בּכדי שיבוֹא אל פּעשה השחוֹרה, שהכשילתוּ בּחייה, הוּא עוֹנה בּחיוּך מר: “החטא הוּא בּפני עצמוֹ, האשה היא בּפני עצמה והנגינה היא בּפני עצמה… אַת אשתי וּפעשה היתה החטא של הנגינה…” האדם הנבחר חי חיים כּפוּלים, חיים בּאשר הוּא אדם, שאחריוּתם המוּסרית מוּטלת עליו והוּא נענש על החטאים שהוּא חוֹטא להם, וחיים של הרוּח המיוּחדה הנסוּכה בּוֹ – רוּח היצירה. בּשעת התגבּרוּתה של רוּח זוֹ ישוּתוֹ העיקרית נבלעת וּבטלה בּה ועל המעשׂים אשר הוּא עוֹשׂה בּשעה זוֹ לתקוּנה של הראשוֹנה אין הוּא בּר עוֹנשין. –

וגדוּלתוֹ של פּרץ היא בּזה, שהוּא יוֹדע למסוֹר את הגמגוּם של האנשים, שכּח פּיהם קטן מכּח נפשם. האדם בּן-התרבּוּת, חֲלֵק-הלשוֹן וּבטוּח-התנוּעה אינוֹ חביב עליו, הוּא אוֹהב את הבּריאה הנדכאה, הבּישנית והנלחמת מלחמת כּבּוּש בּלשוֹן. נשמוֹתיהם של גבּוֹריו תוֹססוֹת, מתלבּטוֹת ומבקשוֹת תקוּן של בּטוּי. את הבּטוּי הרציוֹנלי, הישר מתעב פּרץ. לא מקרה הוּא שהוּא בּחר לוֹ לגבּוֹרי חזיוֹנוֹתיו צדיקים, פּרוּשים וּבטלנים

– בּני-אדם שהבּדידוּת מביאה אוֹתם לידי שׂיחה עם נפשם, שהרמז והאסוֹציאציה של המוּשׂגים מספּיקים בּה, וּכשהם מסיחים עם אחרים גם אז שׂיחתם אינה משתנה.

גם פּרץ הוּא מוֹכיח כּיל“ג, אך מה שוֹנים הם האמצעים! שוֹרש נשמתוֹ נטוּע עוֹד בּתקוּפת ההשׂכּלה. התעוּדה “להפיץ אוֹר” בּמוֹשבוֹת העם העברי תוֹפסת מקוֹם חשוּב בּעבוֹדתוֹ הספרוּתית. כּמה דיוֹ שפך פּרץ על ה”בּילדוּנג" בּמאמריו וּבמעין מאמרים. אף יצירוֹתיו האמנוּתיוֹת אינן נקיוֹת מכּוָנוֹת אלוּ: “ציוּרי-המסע”, עסקי הקהל" ודוֹמיהם – בּרוּרים למדי הם הגוֹרמים ליצירוֹת הללוּ. אך המסגרת שבּה נקבּעוּ הדברים, התאוּר הצדדי, ההערה דרך-אגב, הרמז הפּסיכוֹלוֹגי, ההסתכּלוּת החריפה והסגנוֹן הגמיש עשיר-הניואנסים – כּל אלה טוֹבעים בּהם את חוֹתם היצירה האמנוּתית. הסטירה של פּרץ מלקה ומלטפת כּאחת: “ולמה בּוֹדקין את כּוּלם? שלא לבייש! שלא לבייש בּאוֹפן אחר…” הרצאתו כּל-כּך שוֹטפת והמשפּטים, שלכאוֹרה אינן משוּלבים זה בּזה, משלימים כּל-כּך זה את זה עד שמן ההרצאה בּלבד עוֹלה התוֹכן. לא החדוּד של הטימה והעמדת המאוֹרע בּאוֹר האפקט עוֹשׂים את עצם הספּוּר (אעפ"י שיש להם ערך גדוֹל בּבנינוֹ) אלא הטמפּוֹ של ההרצאה. וּפרץ יוֹדע את סוֹד הספּוּר. הוּא שוֹטף כּמנגינת פּלאים ועד שהספּקנוּ לעמוֹד על כּל פראזה וּפראזה כּבר כִּלינוּ לקרוֹא. התוֹכן אוּלי לא נקלט בּמוֹחנוּ, אך הספּוּר כּשהוּא לעצמוֹ ירוֹן בּקרבּנוּ. “גלגוּלוֹ של נגוּן”, “ארבּעה דוֹרוֹת – ארבּע מיתוֹת”,

“פּוֹחת והוֹלך”, “פּסוּקי דזמרא”, שלש קריאוֹת" – כּל אלה הם נגוּנים חוֹזרים בּנוּסחאוֹת שוֹנוֹת, אך המוֹטיב היסוֹדי אחד הוּא, וּבזה גם הפּתרוֹן למה שפּרץ לא כּתב ספּוּרים גדוֹלים. הנשמה הלירית נזוֹנה מן הרגע, מן הרעיוֹן יליד הרגע וּממצב הנפש של הרגע. היא שרה בּשעת השראה יוֹצאת מן הכּלל, בּשעת אקסטזה פּנימית – וההשראה והאקסטזה אינן נענוֹת לרצוֹנוֹ של האדם ואינן נמשכוֹת בּעל כּרחן. השיר הלירי צריך להיוֹת עפ“י טבעוֹ האמתי קצר, הספּוּר, שהנגוּן בּוֹ העיקר, צריך להיוֹת עפ”י טבעוֹ האמתי קצר.

לא כּראוֹת מנדלי, היהוּדי הליטאי הפּיקח והקפּדן, את משכּנוֹת ישׂראל ואת שוֹכניהם רוֹאם פּרץ. היחס שלו אל גבּוֹריו הוּא יחס חסידי, יחס של “אהבת ישׂראל” טהוֹרה, יחס של דבקוּת. יחס כזה יכוֹל להיוֹת רק בּלבּוֹ של יהוּדי פּוֹלני בּעל מזג רגֶש ודמיוֹן עֵר, בּנגוּד ליהוּדי הליטאי בּעל האוֹפי המלגלג והמנתח.

“כּן הוּא, רבּי! ישנה נשמת התוֹרה והיא נשמת כּנסת ישׂראל כּוּלה ולא נשמת יחידי סגוּלה… כּל ישׂראל היוּ בּמעמד הר סיני, השכינה שוֹרה על כּל ישׂראל וכל אוֹת ואוֹת מן התוֹרה היא נשמת ישׂראל – נשמת איזה איש מישׂראל! וכל ישׂראל יש חלק בּה וכל ישׂראל יוֹנק ממנה את חיוּתוֹ, כּי לכל ישׂראל תוֹרת חיים היא…”

והצדיק מבּיאלא מראֶה לגאוֹן מבּריסק, לא את התוֹרה בּעצמה כּי-אם את השׂמחה, את העוֹנג ואת הנגוֹהוֹת והאוֹר, שהיא זוֹרעת סביב לה…

מי שחוֹנן בּיחס כּזה רוֹאה בּכל בּריה את “האוֹר הגנוּז” השוֹכן בּנשמתוֹ. יש חוטאים שמתנכּרים, בּעטיוֹ של ה“בּעל-דבר”, למאוֹר שבּהם, אך מרה היא אחריתם. יכוֹל אדם לעבוֹר כּל עבירוֹת שבּעוֹלם וּבלבד שלא יתנכּר למאוֹר שבּוֹ. הויתוֹ לא תלך אז לאבדוֹן, היא תתלכּד עם המאוֹר הגדוֹל, עם השכינה.

האידיאלים של גבּוֹרי פּרץ וכן גם היסוּרים שהם סוֹבלים על העדֵרם נוֹבעים מתוֹך תוֹכה של הנשמה. אף התביעוֹת הפּעוֹטוֹת, אף קטנוּת-המוֹחין שלהם הן גלוּיי נפש. לא אדבּר כּאן על הספּוּרים והציוּרים המרוּבּים, שם רק פּרי החקוּי הבּא מתוֹך יחס נוֹער אל יצירוֹתיהם של אחרים. אלה, אם ערכּם הספרוּתי חשוּב פּחוֹת אוֹ יוֹתר, אינם הניצוֹצוֹת האמתיים, שנתזוּ משלהבת יצירתוֹ. ואוּלם הספּוּרים, שנגוּנוֹ של פּרץ, רק של פּרץ, רוֹדה בּהם הם סמלים, סמלים לרגשוֹת אנוֹש ולנשמוֹת אנוֹש.

וּלבסוֹף רוֹצה אני להתעכּב משהוּ על צד אוֹפי אחד שבּאישיוּתוֹ של פּרץ. יש יוֹצרים שהם נוֹלדים בּוֹגרים. אחת היא אם כּשרוֹנם רב אוֹ מעט, היחס שלהם אל יצירתם הוּא מסוּים בּדיוּק, תחוּם יצירתם מוּגדר יפה ותמיד מוּרגשת בּיצירוֹתיהם מעין זהירוּת של פּיקח בּעל-נסיוֹן, שיוֹדע כיצד שלא להקדיח את תבשילוֹ. היוֹצרים מסוּג זה הוֹלכים בּדרך סלוּלה אחת, סגנוֹנם אחד הוּא תמיד, אם עשיר הוּא ואם דל. יש בּוֹ אוּלי ניואנסים של ציוּר, אבל אין בּוֹ ניואנסים של הלך-נפש, חסר בּוֹ גם הרישוּל, שהוּא לפעמים כּל-כּך יקר וקרוֹב ללב. ואוּלם יש יוֹצרים – והם בּרוּכי עליוֹן – שמתחילים בּהיסוּס הלב וּברעידת הקוּלמוֹס ומסיימים בהיסוּס הלב וּברעידת הקוּלמוֹס. בּכל אחת מיצירוֹתיהם הנך מרגיש את הבּוֹסר – כּלוֹמר, כּאלוּ היצירה לוֹחשת לך ואוֹמרת: עדיין לא שיקע בּי האמן שלי את כּל כּחוֹתיו, יש לוֹ עוֹד רב! היוֹצרים מסוּג זה מגששים וּמחפּשׂים כּל ימיהם דרכים וּלבוּשים חדשים לבת-יצירתם. אינם חסים על פּזוּר הכּחוֹת וּמבזבּזים את זהבם על נסיוֹנוֹת שוֹנים וּמשוּנים. ויצירוֹתיהם הגאוֹניוֹת נוֹצרוֹת כּמעט בּהיסח הדעת, בּין תְּעִיָה לתעיה.

מוּבן, שלא בּכל המקצוֹעוֹת הם מגיעים לידי שלֵמוּת, הדבר הזה הוּא מן הנמנע, אבל כּל מה ששרביט כּשרוֹנם נוֹגע בּוֹ מקבּל חִיוּת ויוֹפי. תמימוּת הלב, טהרת הכּוָנה משתמרת אצלם עד סוֹף ימיהם, ואנוּ מתפּלאים לראוֹת יצירוֹתיהם, שנוֹצרוּ בּימי שׂיבה, רעננוֹת וּתמימוֹת כּאלוּ נער

כּתבן. בּרם, כּשם שהנוֹער מלוָם כּל ימיהם כּן יש כּבר בּהתחלתם מין העויה רצינית המצוּיה אצל תינוֹקוֹת. – –

לסוּג זה היה שייך פּרץ. בּעוֹד שבּיאליק שאל כּבר בּימי עלוּמיו: “מה זאת אהבה?” כּתב פּרץ הזקן שירי אהבה, שהתמימוּת הפּקחית והנעימה הלירית שבּהם מזכּירוֹת את שירי היינה הראשוֹנים.

למן שירי “העוּגב”, “ספּוּרי יוֹחנן המלמד”, “המעשׂיוֹת העממיוֹת” עד הדרמוֹת המיסטיוֹת-הסימבּוֹליוֹת שלוֹ נשאר פּרץ נאמן לנגוּן שלוֹ. אם התגנב פּה ושם אקוֹרד זר, השפּעה זרה, אם הוֹעלה עליהם צעיף בּכוָנה – המוֹטיב נשאר בּלתי מזוּיף. השׂיחה השוֹטפת הפּשוּטה וּמלאת-החן

היתה שוֹבה את לבּנוּ עד השנה האחרוֹנה, והנה – נפסק הנגוּן, בּוַדאי “נפקד מקוֹמוֹ של אחד המנגנים הגדוֹלים במקהלה של מעלה”!

תרע"ה

בּן עניים, לבוּש בּגד-עוֹני, נוֹדד מסכּן בּארצוֹת-נכר,

מתגוֹלל בּחדרים דלים וערוּמים מכּל מה שמרחיב את הדעת, אוֹ גם לן בּוֹדד בּגני-קריה קרים, בּוֹנה לזמן-מה משפּחה וחיי-חוֹבה רגילים ושב לבדידוּת ראשוֹנה בּחדר דל וערוֹם בּין משכּנוֹת-פּראים, וּלבסוֹף נרצח בּאכזריוּת

ע"י המוֹן-בּער קנאי – וּבין כּל אלה כּמאתים גליוֹנוֹת חזוֹן ואמת, רגש והסתכּלוּת, צער ונחמה, שנשארוּ בּספרוּתנוּ כּתֵל של חיים לדוֹרוֹת גם אחרי מוֹתוֹ, עזרה לדלים וחלכאים עד למסירוּת-נפש, אהבה לספרוּת עד לחיסוּר-נפש, מסירוּת-אב עד לשגעוֹן, וּלבסוֹף הקרבת עצמוֹ לטוֹבת אנשים זרים אחדים –

האין זאת אגדה?

העבוֹדה, גדוֹלי “היחפים והנענים” שבּסוֹפרי אוּמוֹת העוֹלם אינם מגיעים לקרסוּליו.

אנחנוּ החיים כּיוֹם זלזלנוּ לפעמים אוֹ הערכנוּ למחצה – הדוֹרוֹת הבּאים רק ישתוֹממוּ ויעריצוּ.

תרפ"א

על י. ח. ברנר

כּכל אישיוּת גדוֹלה היה בּרנר בּעל ניגוּדים. והוּא ידע את ניגוּדיו. אפשר למצוֹא בטוּי להם בּכתביו. יש שמשתמשים בּניגוּדים של אישיוּת, אוּלי מתוֹך כּוָנה טוֹבה, אך לא תמיד בּדרך הנכוֹנה. בּוֹחרים את הצד הרצוּי לבוֹחר וּמסיחים את הדעת מן השאר, וכך מסלפים את הנוֹשׂא. בּאישיוּת גדוֹלה יש לבקש את השוֹרש שבּוֹ מאוּחדים הניגוּדים, ורק אז תוּבן כּמוֹת שהיא.

בּרנר היה מאמין ותיאר את עצמוֹ כמיוּאש קיצוֹני. אך תכוּנתוֹ היאוּשית הקיצוֹנית – היא, כּביטוּיוֹ במליצה עברית החביבה עליו, “מדלגת שוּר”, כּלוֹמר, עוֹלה כליל בּעשׂיה, אפילוּ בעשׂיית הבּלתי-אפשרי. אין עוֹד סוֹפר עברי שדיבּר דברים כּה מרים ושלל בּגלוּי ובאכזריוּת כּל כּך כּברנר. אך יאוּשוֹ מיוּסד על אמוּנה. וזהוּ השוֹרש לנשמתוֹ: יאוּש קיצוֹני עם אמוּנה איתנה, אוֹ אמוּנה נוֹאשת. ההויה היתה אצלוֹ “הוית קוֹצים” אבל נטל עליו לעבוֹר בּה. הוּא ידע את ערך האדם ודיבּר על הרגע האחד העוֹשׂה את הכּל. הוּא התיחס בּספקנוּת ל“אידיאלים” שמרבּים לדבּר עליהם, ואוּלם את החיים אהב אהבה עמוּקה. תמיד בּדבּרוֹ על סוֹציאליזם יהוּדי, הוּא התכּון לסיפא, לציוֹנוּת. כּשהוּא מדבּר על ה“בּוּנד”, המתעלם מן המציאוּת היהוּדית המיוּחדת, אינוֹ אומר “המוֹנים” אלא “מאססען”, כּינוּי של לגלוּג בּפיו.

הוּא אהב מאד את רייזין, מפּני פּשטוּתוֹ וּבריאוּתוֹ העממית-האנוֹשית. הוּא קינא בוֹ לא מפּני שכּתב אידיש, אלא מפּני הטבעיוּת שבּביטוּיוֹ. אם נבקש להביא לידי מכנה משוּתף את שאיפוֹתיו, נגיד שהוּא שאף לנוֹרמאליוּת ושׂנא את הבּלתי-נורמאלי. לא ה“בּלתי-נוֹרמאלי” של הטבע, אלא את המצבים “הבּלתי-נוֹרמאליים” שבּחברה ואת האדם המעמיד עצמוֹ במצבים כּאלה. הוּא הכּיר בּחסרוֹנה של העברית בּבוֹאה לתאר הוָי ריאלי אוֹ שׂיחה טבעית. יחד עם זה העריץ את כּוֹחה של הלשוֹן העברית המשוָה למציאוּת הפּשוּטה מציאוּת אחרת, עילאית יותר.

חוֹשבני, שאת האישיוּת הגדוֹלה אנוּ מכּירים מתוֹך שני הכּוֹחוֹת המתיחסים אליה: כּוֹח הדחיה וכוֹח המשיכה. הגדוֹל יש לו הרבּה מתנגדים וגם הרבּה אוֹהבים. חיי בּרנר לא היוּ חלקים כּל כּך. אילוּ דיבּר כּאן יעקב רבּינוֹביץ ז"ל, היה אוֹמר: “לא היוּ מתוּקים”. הוּא היה נערץ, אך גם נתקל בּיחס קשה מאד. אנוּ בני הזמן ההוּא, יוֹדעים שהוּא הפסיק את הוֹצאת “האדמה” לפני גמר השנה, מפּני שהיה לוֹ הכרח מוּסרי להפסיק. לא מתוֹך עוֹנג עשׂה כן. פּעלוֹ לא נרצה.

הנה קרא גוֹרן את מכתבוֹ של בּיאליק אל בּרנר, שבוֹ הוּא מדבּר אליו דברי שבח. אך בּמכתבים אחרים מוֹכיח אוֹתוֹ בּיאליק על סגנוֹנוֹ הלקוּי וכתיבתוֹ המרוּשלת. אבל גם מתנגדיו, אלה שלא יכלוּ לעכּל את סגנוֹנוֹ ואת דרך הכּתיבה שלוֹ, גם את החיטוּט היתר בּפּצעים, העריכוּהוּ. יכוֹל אני להעיד, שגם מתנגדיו – במידה שהכּרתים – לא יכלוּ להשתחרר מהרגשת חשיבוּתוֹ המיוּחדת של הסוֹפר הזה, מהרגשה של יראת-כּבוֹד. הם ידעוּ, שהוּא חזיוֹן לא מן השגוּרים. זכוּרני, בּתל-אביב היה אז מנהל מוֹסד פּדגוֹגי חשוּב, סוֹפר אסתיט בּכתיבתוֹ, בּהליכוֹתיו, ואפילוּ בלבוּשוֹ. הוּא לא יכוֹל לסבּוֹל את בּרנר, לא בכתיבתוֹ המרוּשלת ולא בלבוּשוֹ הפּרוֹליטארי, וּבכל זאת – גם הוּא, כּשדיבּר בּברנר, היתה ניכּרת בּוֹ איזוֹ התפּרקוּת מכּל הדברים החשוּבים כּל כּך בּעיניו.

את בּרנר אין להבין בּלי הרקע של הספרוּת העברית. וכן הוּא ראה את עצמוֹ. הוּא היה חניך יל“ג, סמוֹלנסקין וּמנדלי, הספרוּת הרוּסית, וּבשנוֹתיו האחרוֹנוֹת גם מקצת מן הספרוּת המערבית, בּיחוּד האוּפּטמאן וּבאנג, אך עיקר ההשפּעה באה לוֹ מטוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹייבסקי. עליהם יש להוֹסיף את בּיאליק וטשרניחוֹבסקי. כּשהיה מרצה על טשרניחוֹבסקי – היה מדבּר כּפרוֹפסוֹר וכמשוֹרר כּאחד. הכין עצמוֹ יפה ומרצה שעתיים אוֹ שעתיים וחצי. זה היה הימנוֹן לשירת הבּריאה, לחיים הנוֹרמאליים. רקע הספרוּת העברית אינוֹ נוֹטל ממקוֹריוּתוֹ וחשיבוּתוֹ של בּרנר. מן ההכרח הוּא לשלב אוֹתוֹ עם הספרוּת העברית, אוֹתוֹ שהיה גם מסבּיר גדוֹל של ספרוּת הדוֹר. מי שמנסה לעקוֹר את בּרנר מתוֹך המסכת הגדוֹלה של ספרוּתנוּ, פּוֹגע גם בּחלק גדוֹל של יוֹצריה האחרים. לוּלא “בּעלוֹת השחר” של יל”ג, איני יוֹדע אם בּרנר היה רוֹאה כה “את עמוֹ בעצם שפלוּתוֹ”; בּלי נאמנוּתוֹ של בּיאליק איני יוֹדע אם היה יכוֹל להיוֹת כּל כּך נאמן לישׂראל ולגוֹרלוֹ, לוּלא תיאוּריו של מנדלי מוֹ"ס איני יוֹדע אם יכוֹל היה להעריך כּך את עצמנוּ.

הוּא היה יהוּדי מאד ואנוֹשי מאד – ואין לך מידה גדוֹלה מזוֹ.

תשי"א

(למלאת לו חמשים שנה)

סימן מוּבהק לכל סוֹפר וּפיטן גדוֹל – שאפשר ללמוֹד את כּתביו. רוֹב הסוֹפרים החדשים רק נקראים; וּבבוֹאך ללמוֹד אוֹ ללמד את דבריהם, אתה מוֹצאם כּל-כּך קלים ורכּים, בּלי זג וחרצן, שהם נבלעים כּמעט בּהיסח-הדעת. אבל כּל קריאה, שאין עמה יגיעה ושתוּף יצירה בּכח, אין בּה גם כּדי להזין, והיא רק גרוּי נעים, שסוֹפוֹ, כּכל גרוּי, לקהוֹת, אוֹ גם ליהפך לטעם תפל.

ואת רוֹב כּתביו של ש. בּן-ציוֹן אפשר ללמוֹד. הוי החיים והלשוֹן תמיד מקוֹרי, חי, רוה וּמגוּון. לכל מאוֹרע יש שרשׁים בּעצמיוּתנוּ הלאוּמית והאנוֹשית, לכל תמונה יש אב בּחיים וּבטבע וכל מלה וניב יש לה סמוּכין בּמקוֹרוֹת-ספרוּת עתיקים וקרוֹבים ללב. על הכּל יכוֹל אתה להתעכּב, הכּל תוֹבע הסבּרה של חיבּה, הכּל משמש פּתח להסתכּלוּת והארה, הכּל מזכּיר נשכּחוֹת.

יחסוֹ אל המתוֹאר תמיד אמנוּתי-חוּשני, כּאילוּ מלחמה לוֹ עם החוֹמר-הגוֹלם של החזיוֹנוֹת, והוּא חוֹתר לגלוֹת את מהוּתם הטבעית. שוֹאף הוּא תמיד להעמיד את העצם על טבעוֹ ולקרוֹא לוֹ בּשמוֹ, ולא יראנוּ לנוּ כּמוֹ, מבּעד לערפל קל של מלים מוּפשטוֹת וּסתוּמוֹת, כּמנהג הסוֹפרים החדשים. אָמנם לקוֹרא המוֹדרני למוּד-המחשבה אוּלי נעים יוֹתר להפקיר את דמיוֹנוֹ העייף לשׂיחת יפי-רוּח נאה, קלה וּמיישנת, מאשר לעמוֹד בּפני מערוּמי-חיים, המפּילים אימה בּמציאוּתיוּתם והחוֹתרים תחת עצם המחשבה היחסנית והמבוּשׂמת; אך בּן-ציוֹן לעוֹלם אינוֹ מתכּון לקוֹרא לשם הנאה ושכחה בּלבד, דוֹרש הוּא עֵרוּת, התבּוֹננוֹת וחשבּוֹנה של מציאוּת.

אמת, ש. בּן-ציוֹן לא חוֹנן בּתפיסה אינטוּאיטיבית בּרוּכה, המכשירה את בּעליה להניף משׂאוֹת כּלאחר יד. בּצבת-דמיוֹנוֹ הכּבדה הוּא מוֹשך את הדברים מעמק-החיים להעלוֹתם על בּמת האמנוּת, ואוֹתוֹת הצבת ניכּרים בּמקוֹמוֹת הרבּה. אפילוּ בּלשוֹן אינוֹ שוֹלט שלטוֹן בּני-חוֹרין; עם כּל העוֹשר השמוּר לוֹ אנוּ מרגישים תמיד את יגיעת החיפּוּשׂ והכּיווּן, אך דוקא בּאלה רבּה חשיבוּתוֹ החנוּכית. נקל למחפּשׂי-מוּמים לפסוֹל בּטוּי פּלוֹני אוֹ ציוּר אלמוֹני בּפְּסָק: חוֹסר טעם. הרֵע והמוֹרה המתבּוֹנן בּתשׂוּמת-לב מעמיקה וסבלנית לכל מלה של המספּר הזה יִוָכח, כּי רק אחרי חיפּוּשׂ ובירוּר מרוּבּה נמצאה לוֹ זוֹ; ואף-על-פּי שבּרוּר לוֹ, שהוּא לא היה משתמש בּזה כּך, הנה בּרוּר לוֹ גם כּן, וּברגש-כּבוֹד שלם, כּי בּעצב יצירה נוֹלדה.

צמצוּם-טעמוֹ, שהכשילו לא פּעם, בּיחוּד בּתוֹר עוֹרך, בּמנהגוֹ לתקן יצירוֹת שלמוֹת של סוֹפרים מתוּקנים, גם הוּא היה לוֹ לברכה בּיצירוֹת שכּוּלן שלוֹ. לא תמיד היה נאמן לעצמוֹ, ועל-כּן לא תמיד ניצח, ולא כּל נצחוֹנוֹתיו היוּ שלמים, אך כּמה מסוֹפרינוּ הגדוֹלים יוּכלוּ להתפּאר בּנצחוֹנוֹת מזהירים כּ“יצר-הרע של אביב”, “איש הקהל”, “אצל הכּלה”, “חיים של פּרנסה”, ונצחוֹן הנצחוֹנוֹת – “נפש רצוּצה”? שאיפה כּל-כּך מתמדת וכישרון ממלא וכ"כ מזהיר כּרוּכים יחד, אינם אלא הוֹפעוֹת בּוֹדדוֹת בּספרוּתנוּ.

אף בּספרי-המקראוֹת שלוֹ רבּה ההרגשה העממית הן בּסגנוֹן והן בּהרצאה. זיו הפּיוּט והאגדה שפוּך שם גם על שׂיחוֹת-חוּלין ועניני דרך-ארץ פּשוּטים, ולא לחנם קנוּ להם מעלה ראשוֹנה תיכף להוֹפעתם. כּאילוּ בּבת-אחת הבליטוּ את הפּיזוּם הריק והנבער של כּל ספרי-הלימוּד שקדמוּ להם. ועד היוֹם אין לנוּ ספר-קריאה עברי אחר, שיש בּוֹ כּל-כּך הרבּה ללמוֹד. גם בּמקוֹם שאיננוּ יכוֹלים למצוֹא את הטעם ההגיוֹני אוֹ הפּיוּטי לבּחירת הניב הרחוֹק והקשה בּמקוֹם השכיח והקל, יש לנוּ ההרגשה, כּי היתה כּוָנה להקנוֹת, להרחיב וּלהעשיר את אוֹצר הלשוֹן של התלמיד. ואם גם הכבּיד בּמקוֹם שצריך היה להקל, הנה לא הקל ראש בּשוּם פּרט, כּי הוּא עצמוֹ דוּגמת כּוֹבד-הראש, דוּגמת היגיעה, החיפּוּשׂ והחתירה אל השלמוּת, ולכן יזהיר שמוֹ עוֹד שנים רבּוֹת בּין גדוֹלי סוֹפרינוּ וּמחנכינוּ.

תרפ"א

להערכתוֹ הנכוֹנה של אדם גדוֹל דרוּש ריחוּק-מה. הכּתמים המצוּיים בּכל אישיוּת, והבּוֹלטים בּיוֹתר מעל שטחה של אישיוּת מזהרת, מגרים בּנוּ יוֹם-יוֹם את היצר של לימוּד-חוֹבה לקטרג; וכן אנוּ מרגילים את עצמנוּ לאט-לאט להאמין, כּי אָמנם השלילה מרוּבּה על החיוּב.

עתה מת בּן-יהוּדה והריחוּק נתהוה פּתאוֹם.

המנוֹח היה בּלי-ספק אישיוּת עברית מזהרת וזהרה ילך ויגבּר בּמידה שמניחי הישוּב והלשוֹן בּארץ יהיוּ לאבוֹת. הפּגימוֹת שהיוּ מרוּבּוֹת ושהדאיבוּ את עיני נקיי-הדעת שבּדוֹר, תיטשטשנה; הבּנים יהיוּ בּני-עוֹנשין בּפני עצמם; המעשׂים הגדוֹלים יתפּשטוּ את הקליפּוֹת שבּמציאוּת והקטנוּת שבּהגשמה – ואז ישוּבּץ המאוֹר בּמקוֹם, שהוּא היה רגיל לקרוֹא לוֹ בּשם “דוֹרִיָה”.

איני יוֹדע בּבירוּר אם היה בּן-יהוּדה מדינאי גדוֹל – אבל הוּא צפה תמיד על כּל הדרכים המוֹבילוֹת אל גישוּם החלוֹם, שבּלעדיו אין חיים לאדם העברי; איני יוֹדע אם היה בּן-יהוּדה עתונאי גדוֹל – אבל הוּא קרקר תמיד את האָזנים, זעזע תמיד את הלב ולא נתן להרדם, ואם כּי ידע את ערכּוֹ של המזרח וחשיבוּתה של תרבּוּת-לשוֹן קרוֹבה, קרא תמיד למדע ולהשׂכּלה ולאמוּנה בּאירוֹפּה; איני יוֹדע גם אם היה בּן-יהוּדה בּלשן גדוֹל – אבל הוּא עשׂה לוֹ את עבוֹדת הלשוֹן העברית פּוּלחן, ויעבדנה ויבעל בּה בּסער וּבדבקוּת, בּאש זרה וּברוּח קוֹדש כּאחד כּהני עכו"ם לפנים.

האין בּכל אלה סמני-מה למיתוס חדש?

בּנינוּ יספּרוּ עליו לדוֹר אחרוֹן.

תרפ"ג

(שׂרטוּטי פּוֹרטרט) השם. רוֹחב ותוֹקף וכבוֹד בּפּסיבדוֹנים הזה – אף־על־פי שמלכתחילה בּא לשם ענותנוּת. האיכוּת הספרוּתית מלאתהוּ מיד. הטעם נסוֹג אחוֹר מן העם אל אחד. וּבעיקר נבלעה הוֹראת כּל מרכּב לחוּד וההרכּבה נעשׂתה לחטיבה. השם אשר גינצבּרג הוּא מעין ג’ירוֹ על גב השטר הספרוּתי של אחד העם. המוּבן מתנוֹדד, להנאת מבטאיו, בּין בּארוֹן דוד גינצבּוּרג וּבין התה המפוֹאר של ויסוֹצקי (הוֹי, התפארת המתה!). מקוֹרבים בּאים בּימים מאודיסה אוֹמרים מתוֹך אינטימיוּת מוּבלטת: ר' אשר. ראוּ, גם בּארי הספרוּת העברית – בּקרוֹבנוּ נקדש. אך השטר יהיה עוֹבר עוֹלמית בּחתימה האנרגית: אחד העם.

הדמוּת. לא זכיתי לראוֹת הגוּלגוֹלת בתפארתה: בּזיקנה וּבחוֹלי היא נראית חנוּטה וּכבדה על הצואר הדק. הקוֹנוּס ההפוּך (הבּסיס בּקדקוֹד החשׂוּף למעלה והראש בּחוֹד הזקנקן האמוּץ למטה) נישׂא על הגוּף הקטן והצנוּם מוּשפל קצת, אך בּלתי־נכנע. העינים עצֵבוֹת (אוֹתוֹ העצב חסר־הפּרכּוּס שמציץ מכּל ארבּעת הכּרכים “על פּרשת דרכים”), אך צוֹפוֹת ישר בּפני בּעל־השׂיחה, כּהוֹגה־דעוֹת, שאינוֹ מוַתר כּלפּי הדמיוֹן. האף היהוּדי החד נוֹשׂא את משקפי־הזהב כּמַטה־לשווּי־משקל, כּי בשׂפתים המלאוֹת והשלוּחוֹת יחד לפנים יש מן האוֹכל אבר מן החיים. למעשׂה כָבדה, כּנראה, המלחמה בּין היצר העכוּר וּבין השׂכל הנאצל. לוּלא שווּי־המשקל יכוֹל היה להיוֹת פּיטן. הסגנוֹן והרגש אינם מעכּבים.

הרצון האידיאוֹלוֹגי. השאיפה היא תמיד להגדיר, וּמתוֹך כּך להגבּיל. “לא זה הדרך”: זוֹ ארוּכּה וכל הכּוֹחוֹת יכלוּ בּהליכה, זוֹ קצרה וחתחתים בּה כּדי ריסוּק־אברים – יש דרך אחרת, יחידה, והיא ארוּכּה וקצרה. לא יביא בּחשבּוֹן את רגלי ההוֹלכים, את הנשימה ואת העצבּים. הרצוֹן הוּא תמיד להיוֹת עקבי. ועל־כּן מוֹתחת את עצמה השיטה (אם יש בּכלל שיטה אצל סוֹפר היוֹדע לכתוֹב והשפּעתוֹ היא מקיפה) בּרצוֹן בּעליה דרך פּחי הסתירוֹת הטמוּנים לרגלי כּל עקביוּת. אין תעוּדה לישׂראל, אך יש מוּסר־היהדוּת. החקוּי לשם יצירה – בּרוּך יהיה, אך יצירת ישׂראל החדשה בּטלה וּמבוּטלת בּפני שני ספרים מבארים. המחקרים ההיסטוֹריים בּאים לחשׂוֹף את העצמיוּת הלאוּמית והמוֹפתים הסוֹציוֹלוֹגיים לזכּוֹת את הקיוּם הלאוּמי. המשך נאמן לקו של רנ"ק. אך הקפּדנוּת כּלפּי בּני־הפּלוּגתא ממעטת את האידיאה הרמה. אהבת־הלאוֹם דוֹלקת כּנר־תמיד. תאוּר־הדלדוּלים וחלוֹמות־הנחמה מוֹציאים אוֹתו ללהב. דרישת הכּבוֹד לפרט ולכלל הישׂראלי מצטרפת לקו סמוֹלנסקין – הרצל, אך מתוֹך הַפְנָמָה יתירה, ועל כּן מַפְרָה יוֹתר.

הסגנוֹן. בּכוּר ספרי־הדעוֹת העברים והאירוֹפּיים הוּתך. מי שבּלע ועיכּל כל־כּך יפה, אינוֹ זקוּק עוֹד לאמצעי־פּליטה מלאכוּתיים. אין לפניו לא עניוּת ולא עינוּי הניב. הכּל נאמר במילוּאוֹ, בּטבעיוּת וּבדיוּק. המחשבה מסלסלת את הבּטוּי. זוֹ דעתוֹ וזוֹ דרכּוֹ. וּמכאן אוֹתוֹ רוֹחב־לב ואוֹתו חוֹסר־דאגה לעתידוֹת הלשוֹן העברית. כּל יסוֹדי הלשוֹן נשמעים לוֹ לצוֹרך: מלוֹת ההגדרה, סממני הציוּר והניבים לתנוֹת צרוֹת. אין בּלשוֹנוֹ מלחמת יסוֹדוֹת, כּמוֹ בּלשוֹן שאר בּני־דוֹרוֹ. כּוּלם הוֹלכים ערוּכים וּקצוּבים תחת שבט המחשבה. כּתבוֹ חרוּת תמיד על לוּחוֹת שלמים. גם אלה שנראים כּשברי־לוּחוֹת (פּירוּרים, ועוֹד) אינם אלא לוּחוֹת קטנים, אין סדק ואין שֶׂרֶט. לא רק הפּוּבּליציסטים שוֹנים בּלשוֹנוֹ, גם משוֹררים מתנבּאים בּסגנוֹנוֹ. הוּא חוּט השׁדרה של בּטוּי הדוֹר.

תרפ"ו

שנים הם בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, שהסתכּלוּ בּמלחמת הרוּח של עמנוּ מעל “ראש הגבעה”: רנ"ק ואחד העם. כּל השאר היוּ רק “תוֹמכים בּידיהם”, בּחינת אהרן וחוּר. מרוּבּים בּיניהם הקוים המַשוים, כּמוֹ רבּוּ גם הקוים המפרידים.

מקצת מן הקוים המפרידים:

רנ"ק – פילוֹסוֹף, מסתכּל “מנקוּדת־המבּט של הנצח”, בּלי קפֵידה פּוֹנה ליחידים, למשׂכּילים, זהיר שלא להרגיז חנם, אך עקבי עד הקצה.

אחד העם – הוֹגה־דעוֹת, מבקר, מבּטוֹ מגיע רק עד “התכּוֹן האוּמה” בּשלימוּתה הרוּחנית, זוֹרק מרה, מדבּר אל הרבּים, מתגרה מתוֹך כּוָנה להוֹעיל, מקפּיד על העקביוּת וּמסתגל.

רנ"ק כּוֹבש את העוֹלם מבּפנים ותוֹלה רק את קצוֹת הרעיוֹנוֹת הרמים בּאילנוֹת רחוֹקים, חוֹקר וּמנתח עד תכלית דעוֹת וּמקוֹרוֹת, חוֹתך בּכח התבוּנה בּלבד, כּמעט בּלי סברה.

אחד העם כּוֹבש את היהדוּת מתוֹך השׂתערוּת מבּחוּץ ונוֹטע יתדוֹת של תוֹרוֹת העוֹלם לקשוֹר יריעוֹת האהל, מלקט וּמצרף דעוֹת וּמקוֹרוֹת לתכלית מוּחלטה, כּוֹפה בּכח הסברה וההסבּר.

תוֹרתוֹ של רנ"ק עוֹמדת בּשלימוּתה, בּלתי נחקרת וסלעית, עד היוֹם, תלוּיה במדרש תגין וגירסאוֹת.

תוֹרתוֹ של אחד העם נבלעה, מתוֹך כּח פּעפּוּע מאין מָשלוֹ, בּאברי האוּמה, שוֹטפת ותוֹבעת צמצוּם הפּרטים בּכללים העיקריים.

ואלה מן הקוים המשוים:

שניהם סלסלוּ בּאהבה מסתוֹרית את המוּשׂג הנפרד של הרוּחני הלאוּמי, מלאוּהוּ תוֹכן וחיוּת, עד היוֹתוֹ יסוֹד וטעם לחיים, לסבל ולקרבּן, וסייעוּ כּך בּפוֹעל למאמצים הלאוּמיים.

שניהם קשרוּ את גוּף האוּמה בּגוּף כּלל האנוֹשוּת, הוֹכיחוּ בּמוֹפתים שאין להזיזם את הרוּחני הכּללי, חשוּ בּכל מוֹראוֹתיה את נפש הכּלל כּאת נפש הפּרט, חרדוּ חרדת אימה בּלתי־פּוֹסקת מפּני החדלוֹן, ונכספוּ לראוֹת את עמם מציאוּת בּעלת אטריבוּטים שלמים; קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת מוּגבּלת בּהוָיה לאוּמית; וסייעוּ כּך להעמקת ההרגשה התרבּוּתית בּחלק העיקרי שבּעם.

שניהם הוֹפיעוּ בּשעת סכּנה קשה לקיוּם האידיאה הלאוּמית ועמדוּ בּפרץ.

שניהם היוּ מוֹרי נבוּכים.

שניהם קנוּ להם את העוֹלם בּמחשבה העברית.

תרפ"ו

מלאוּ עשׂר שנים למוֹתוֹ של אחד מאדירי הפּרוֹזה העברית וּמחדשיה – ש"י אברמוֹביץ. זקן מוּפלג היה בּמוֹתוֹ וּמיצה את חייו וכשרוֹנוֹ עד הטיפּה האחרוֹנה. שלימוּת־גוֹרל כזוֹ יכוֹלה להיוֹת משׂא־נפש לכוּלנוּ. עתה מתוֹך ריחוּק זמן אפשר לסקוֹר את הירוּשה הספרוּתית של היוֹצר וּלהעמידה בשטח־הראוּת של הדוֹר החי. חוֹבה היא כּלפּי המתים והחיים.

עוֹד בּחייו, בּיוֹבליו, היוּ מבקרים, שהעיזוּ להטיל “מעט ספקוֹת” בּמוֹנוֹפּוֹלין של מנדלי מו“ס על הפרוֹזה העברית. גם אחרי מוֹתוֹ נמצאוּ אנשי־אמת שבּיקשוּ לפשוֹט מעליו את בּגדי הכּהוּנה־הגדוֹלה. כּנהוּג, היוּ מן הקוֹראים שנהנוּ והיוּ שנתרגזוּ. כך היה וכך יהיה לעוֹלמים. עתה שתיקה. גם נוֹשׂאי־הכּלים והחסידים אינם מרימים קוֹלם בּהלל הגדוֹל, ואף המתנגדים אינם משמיעים דבר של גנאי. בּאה מעין השלמה קהה עם העבר. גם ספריו העבריים כּמעט אזלוּ מן השוּק והמוֹ”לים אינם ממהרים להוֹציאם מחדש וּלהפיצם בּישׂראל. כּמוֹ כן עוּבדה מצערת היא, שהדוֹר הצעיר – בּפרט בּארץ־ישׂראל, והוּא העיקר בּזמן הזה לספרוּתנוּ – אינוֹ קוֹרא את מנדלי מוֹ“ס אלא מעט מאד. ארץ־ישׂראל רחוֹקה מסגנוֹן החיים שבּכתביו, מסגנוֹן תאוּרוֹ וּמסגנוֹן לשוֹנוֹ. ואף־על־פּי־כן, אין אדם יוֹדע־ספר עברי, זקן אוֹ צעיר, שלא ירגיש ולא יוֹדה בּגדוּלתוֹ של מנדלי מוֹ”ס. הוּא מכבּיד גם בּדממתוֹ הספינכּסית. צלוֹ מוּטל לרוֹחב פּני ספרוּתנוּ ואין

להזיזוֹ. אין גם רצוֹן לצאת לגמרי מתוך תחוּם צלוֹ.

וּבכן, המת מנדלי מוֹ“ס? האם נחנט והוּא משמש רק מצבה לדוֹר הנפילים? היהיה גם הוּא דוּגמת־מה, כּאוֹתם אדירי־הרוּח של הדוֹרוֹת הראשוֹנים, שמעריצים אוֹתם גם כּשאין קוֹראים בּהם? לא! יוֹתר מדי קרוֹב הוּא מנדלי מוֹ”ס לנוּ, לכוּלנוּ, יוֹתר מדי חלשים אנוּ עדיין בּלעדיו, שנסכּים להכניסוֹ לתוֹך המוּזיאוֹם. יוֹתר מדי חיוּניוּת יש גם בּוֹ בּעצמוֹ, שנכפּה עליו את הגוֹלל. עוֹד רבּוֹת עלינוּ ללמוֹד ממנוּ, עוֹד רבּוֹת עלינוּ לחיוֹת מפּיו. ואם גברה השיכּחה מפּני טירוּף־השעה, עלינוּ לסייע לקיוּם זכרוֹ והשפּעתוֹ. הדוֹר שאינוֹ נוֹשׂא עיניו תמיד לגדוֹליו בּעבר, אין לוֹ על מה שיבנה את עליוֹתיו, והוּא שב לזחוֹל על ארבּע.

ש“י אברמוֹביץ בּא גם הוּא עם מקהלת מבשׂרי ההשׂכּלה והחיים החדשים בּישׂראל. הוּא המשיך בּעצם את מסוֹרתם של ארטר וּמאפּוּ (ב“עיט צבוּע”) יחד עם יל”ג, גוטלובר, סמוֹלנסקין, לילינבּלוּם וּברוֹדס. ה“אבות” הם אדוּקים חשוּכים מוֹרדי חיים, וה“בּנים” נלחמים על חייהם וחוֹפש־רוּחם. יש לעמוֹד לימין הבּנים וּלהתגרוֹת בּאבוֹת עד שיתרצוּ לרוּח הזמן. הוּא עשׂה את מלאכתוֹ בּאמוּנה וּבנוֹסח המקוּבּל – בּתוֹספת מקצת השפּעה של הספרוּת הרוּסית. בּדרך האידיאוֹלוֹגית לא חידש איפוֹא כּלוּם. אך הוּא המשיך גם את דרכם של מ. א. גינצבּוּרג וקלמן שוּלמן. יש ליתן ערכי־תרבּוּת לעם ולא רק להטיף להם. וכן נתן את צוארוֹ בּעוֹל חבּוּר ספרי־מדע בּעברית. וּלפי שהוא לקח על עצמוֹ, לפי נטיתוֹ, את מדע־הטבע, ולא מדע הוּמניסטי, כּראשוֹנים, אנוּס היה לבקש לעצמוֹ לשוֹן מדייקת וּמגדירה. וכן הגיע אל סגנוֹן ההלכה והאגדה בּדרך ההגיוֹן והטבע. מספרי־המדע העתיק כּעבוֹר שנים את הסגנוֹן הזה אל חבּוּריו המקוֹריים בּמקצוֹע הספרוּת היפה.

טעוּת היא גם בּידי החוֹשבים, כי לֶפין וצווייפל הקדימוּ את מנדלי בּהנהגת סגנוֹן המשנה. אם כּן יש לצרף אליהם גם את ריב“ל. בּאמת אין ראשוֹניוּתוֹ של מנדלי מוֹ”ס בּזה שהנהיג את סגנון המשנה, כּי־אם בּיצירת סגנוֹן ריאלי לבלטריסטיקה העברית. אחרי תעוֹתוֹ כּמה שנים בּלשוֹן היהוּדית – מתוֹך רצוֹן “לעשׂוֹת לעמוֹ” – שב לעברית והתחיל תוֹפר בּידי־חרוּצים את הטלית הגדוֹלה, שתהלוֹם את נוֹף החיים הגלוּתיים אשר החל לעצב בּאצבּעוֹת־אמן. הטלית הזוּ עשׂוּיה טלאי על־גבּי טלאי: מקרא, תרגוּם, משנה, מדרש, תפילה, תחינה, פּיוּט וכוּ'. הטלאים בּלשוֹנוֹ בּוֹלטים לפעמים יוֹתר מדי, אין עוֹד מזיגת־הצבעים עד כּדי אילוּזיה של חטיבה אחת, אבל הוּא היה בּאמת הראשוֹן, שחיבּר את היריעה של הלשון העברית הגדוֹלה והמאוּחדת ועטף בּה את חיינוּ. זכוּת זוֹ עוֹשׂתהוּ לאב וּלראש־בּוֹנים בספרוּתנוּ. הוּא למדנוּ ערבּוּב הסממנים על דף־הצבעים, הוּא למדנוּ שׂיחת בּני־אדם מן השוּק.

וּמצד התוֹכן: הוּא תיאר את חיי הגלוּת בּ“תחוּם המוֹשב”, את “עמק הבּכא”, מתוֹך טנדנציוֹזיוּת לא פּחוֹת מסמוֹלנסקין ואחרים. עוֹד בּיתר קפּדנוּת ורוֹגזה – כּי פּחוֹת תמים היה מכּל סוֹפרי דוֹרוֹ. אף הוּא התכּון להחזיק לעיני העם את המראה, אשר תפקח את עיניו לראוֹת את מראהוּ המשחת מאדם. אך הוּא היה אמן יוֹתר מכּוּלם, אף כּי לא היה אישיוּת יוֹצרת יוֹתר מסמוֹלנסקין. בּרי לי, שרק האמן שבּוֹ החזירוֹ אל הלשוֹן העברית. מה שאפשר היה לוֹ להשׂיג בּאמצעים שבּלשוֹן היהוּדית השׂיג בּשלמוּת ולא מצא יוֹתר, וזה לא מצא לוֹ. בּכל אמצעיו היה בּעל תביעה קלסית, ועל כּן אנוּס היה לפנוֹת אל לשוֹן שהיא קלסית מטבעה. בּרי לי, שאילוּ כּתב סמוֹלנסקין בּמקרה, יהוּדית, היה מוצא בּה את כּל ספּוּקוֹ האמנוּתי.¹ ועל־כּן בּטא בּרנר בּאמת את הרהוּרי־לבּוֹ בּהכניסוֹ את מנדלי לתוֹך מסגרת של “מעריך עצמנוּ” בּלבד. בּרנר הקטיגוֹר המוּשבּע ראה והבליט את הקטיגוֹריה של מנדלי. אילוּ בּא סניגוֹר לכתוֹב את פּרשת “הערכת עצמנוּ” בּכתבי מנדלי מו״ס, היתה מתקבּלת תמוּנה, שהיא ההיפך מזוֹ של בּרנר. אפשר היה לגלוֹת בּוֹ כּמה דעוֹת חיוּביוֹת על נצח־ישׂראל, על מוּסר היהדוּת, על עממיוּת בּריאה וכו'. מן הצד האידיאוֹלוֹגי יש למצוֹא בּוֹ גם שלילה וגם חיוּב, אם כּי השלילה מכרעת. אך מי שרוֹצה להעריך את מנדלי צריך להעריכוֹ קוֹדם־כּל בּתוֹר אמן. כּי זהוּ הצד המכריע בּמנדלי מוֹ“ס יוֹתר מבּכל סוֹפרי הדוֹר ההוּא. בּרחבי יצירתוֹ יש למצוֹא גם אידיאוֹת סוֹציאליוֹת וקוֹסמיוֹת. גם הפּסיכוֹאנליטיקן יכוֹל היה לבנוֹת עליו בּנין שלם. “כּדרך הטבעיים שמתבּוֹננים בּטבע הבּרוּאים”, כּך הוּא מסתכּל בּעוֹלם וּמעלה מה שעיניו הבּהירוֹת והחדוֹת רוֹאוֹת. וּמשוּם־כּך נעשׂה מנדלי לגדוֹל בּעיני אחד־העם וּביאליק, אעפ”י שבּאידיאוֹלוֹגיה שלוֹ היוּ צריכים להיוֹת כּמה צדדים זרים לרוּחם. דוקא שנים אלה, שהם גוּפם אמנים בּראש וראשוֹנה, ראוּ בּוֹ את עמוּד הספרוּת העברית החדשה.

אמן גדוֹל ואחראי כּזה, צייר קפּדן וּבטוּח כּזה, רחב הבּד וההשׂגה, – למה חדל לקחת את הלבבוֹת? כּמדוּמה, ששתי סגוּלוֹת עיקריוֹת חסר מנדלי מו״ס, וחסרוֹנן מעכּב בּעדוֹ להיוֹת לסוֹפר שוה לכל נפש וּלכל זמן, דוּגמת דיקנס ותיקירי האנגלים, שגם הם נתנוּ את הוָי עמם ודוֹרם בּרחמים וּבסטירה. האחת היא: השטף הספּוּרי, המוּתנה בּדמיוֹן יוֹצר וּבמעשׂה־מרכּבה של עלילוֹת, שהם אחוּזים יוֹתר בּגוֹרל־החיים, שאינוֹ חוֹלף בּעיקרוֹ, מאשר בּטיפּוּסים וּבמנהגים, שהם בּני זמנם. מנדלי נוֹהג בּסביבה וּבאנשים שהוּא מצייר יוֹתר מדי מנהג “הטבעיים”. השניה היא: חדוַת התאוּר, המעלה גם את הנוֹשׂא העכוּר למעלה של ענין. מנדלי מתאר תמיד מתוֹך מלוּי חוֹבה, מתוֹך כּווּץ הפּה, מבּעד למשקפים היוֹשבים ישיבה מהוּדקה על חטמוֹ. על־כּן לקחוּ יצירוֹתיו את לב הדוֹר, שהיה כּוּלוֹ שוֹאף בּקוֹרת ונקמה בּיהוּדים “הרוֹעים בּבצה”. מנדלי סיפּק לוֹ את רגש־הנקמה הזה. אך הדוֹר החדש, הרחוֹק מרגש זה, צריך ללמוֹד את כּתבי מנדלי, כּדרך שלוֹמדים את מדע הטבע, ועל כּן מעטים עתה דוֹרשיו.

לא בּידינוּ הוּא לכפּוֹת את כּתביו על הקוֹרא. אבל עלינוּ לדאוֹג לכך, שיתפוֹס את מקוֹמוֹ הראוּי בּחנוּך הספרוּתי. בּפרט חס לנוּ, הסוֹפרים, לזלזל בּסבא. כּוּלנוּ נתבּרכנוּ ממקוֹרוֹ. מי שלא ניזוֹן ממנוּ בּשעתוֹ חייב להזוֹן בּוֹ עתה עד כּדי שׂביעה; וגם אלה שידעוּהוּ חייבים להפוֹך בּוֹ ולהפוֹך בּוֹ, כּי עוֹד רב יש ללמוֹד ממנוּ. שלשת כּרכיו העברים יעמדוּ בּמדף העליוֹן שבּארוֹן־ספרינוּ והיד תשתלח אליהם מדי פּעם בּפעם, כּמוֹ לקלסיקנים העתיקים, לשאוֹל מהם אמת של בּטוּי וציוּר, תגים ועיטוּרים מקוֹריים.

בּיאליק בּסוף מאמרוֹ, הכּתוּב בּהערכה נכוֹנה וּבהערצה של תלמיד ותיק, מדמה את מנדלי לפַסל וּמצייר תמוּנה רבּת־חיים מבּית־מלאכתוֹ של האמן עם גמר המלאכה. אך לי נדמה, שבּיאליק נתפּס לקסם המשל ולא נתן את דעתוֹ אם הוּא הוֹלם בּשלימוּת את נמשל. בּדרך אמנוּתוֹ של מנדלי מו"ס לא היה לי מימי רוֹשם של פּיסוּל, כּשם שהתמוּנוֹת והנפשוֹת שעשׂה אינן עוֹשׂוֹת רוֹשם של פּסלי־אבן נצבים בּבליטוּתם המוּגמרה והחלקה, בּשווּי־מדה מוּפרש מן האויר, נתפּסים לכל עין וּמעוֹררים את גרוּי המישוּש (בּלזק, טוֹלסטוֹי). אני הייתי מדמהוּ יוֹתר לכייר בּחוֹמר העוֹבד בּאצבּעוֹת ולא בּמפסוֹלת. הוּא מדבּיק גוּש אל גוּש, מרטיב ולש, דוֹחק וצוֹבט וּמבליט, והתמוּנה יוֹצאת אמנם בּוֹלטת, אך צבע החוֹמר אינוֹ סר ממנה ורשמי העיצוּב נכּרים. אף הדמוּיוֹת אינן קמוֹת והוֹלכוֹת, כּי־אם עוֹמדוֹת מוּדבּקוֹת אל כּנן רק מתוֹך העויוֹת של חיים. יש בּוֹ לפעמים גם משהוּ מן החרט, העוֹשׂה מלאכה דקה בּצמצוּם כּל החוּשים על־פּני מתכת יקרה. אפשר גם לוֹמר, שהוּא מצייר בּצבעים ששמנם נתקשה, אך פּיסוּל סמי מכּאן.

עתה, עשׂר שנים אחרי מוֹתוֹ, נדחק ועוֹלה בּי דמיוֹן אחר: רוֹאה אני את מנדלי מו"ס כּאילן עתיק, שענפיו מעוּקלים ועליו מצהיבים בּצבע החלוּדה, כּמוֹ לפני השלכת. רוּחוֹת־סתו מנשבים וּמסערים את הנוֹף הסבוּך, אך העלים אינם נוֹשרים, מצוּמדים הם בּחזקה אל האילן. מעטים הם מן העוֹברים הסרים לשבת בּצל אילן בּעל מראה כּזה. אך מי שיוֹשב תחתיו ונוֹשׂא עיניו וּמתבּוֹנן שעה ארוּכּה בּנוֹפוֹ הנוֹטה, תפּקחנה עיניו ויראה פּתאוֹם, כי ירוֹק הוּא כּוּלוֹ, וּבין העלים הצפוּפים והרעננים יזהיבוּ לוֹ פּירוֹת

בּשלים נחמדים למראה וטוֹבים למאכל.

תרפ"ח

הוּא גַּם בִּי הָרוּחַ נָפַח נָפֹחַ

וּבְלִבִּי שָׂם דַעַת וּבְמָתְנַי כֹּחַ…

בּפליטת פּה אגב שׂיחה יגלה האדם את עצמוּתוֹ. בּחרוּז נשלב לתוּמוֹ יתאר המשוֹרר את עצמוּת שירתוֹ. שני החרוּזים המוּבאים למעלה לקוּחים מאחד שיריו הראשוֹנים, משיר הטבע “תל אביב” (שהוּא, אגב, שיר דתי נאצל). הדעת והכּוֹח ורוּח האלהים, אלוֹהי האוּמה, הם שלוֹשת הדברים, שעליהם עוֹמדת שירתוֹ של יל“ג. לא פּוּלחן ההשׂכּלה בּלבד היתה דרכּוֹ להתבּוֹנן בּכל חיזיוֹן, כּגדוֹל כּקטן, לאוֹר השׂכל הטוֹב, כּי אם תכוּנת יסוֹד בּנפשוֹ. אבל הדעת של יל”ג היתה בּינת הלב יוֹתר מבּינת המוֹח. וּבזה נפלה המשוֹרר רך הימים מיד מרבּוֹ אד“ם, החקרן הקוֹהלתי, המדקדק יפה הרוּח. ואוֹפי לבבי זה של דעת יל”ג העמיד אוֹתה עד היוֹם כּמעט בּטעמה הראשוֹן, עם כּל השינוּיים שחלוּ מאז בּעניינים וּבטעם.

מה שנוֹגע לכוֹח, דוֹמני, שמימי שמוּאל הנגיד לא קם ללשוֹננוּ, משוֹרר גברי כמוֹהוּ. כּבר בּפוֹאימה “אָסנת בּת פּוֹטיפרע” מתגלה תפיסת היד הגדוֹלה. כּבר בּה אנוּ מכּירים את החוֹרש בּקרקע השירה, בּהבדל מן המטייל על פּניה להנאתוֹ. ההבנה בּנפש האשה בּמקוֹם האנחה הפּיוּטית השגוּרה – היא המכרעת מיד. גם רגשנוּתוֹ של יל“ג (ללא צדק שללוּ ממנוּ בּני הדוֹר החדש את תוּמת הרגש ואת הרוֹך הלירי) היתה תמיד, בּפוֹאימוֹת ועוֹד יוֹתר בּשירים הקצרים הטוֹבים, רגשנוּת של גבר מיוּשב הדעת וּכבד הראש, שראה את אבדנה של הנפש מלכתחילה, ועל כּן אינוֹ יוֹדע את בּוֹשת הדמעה בּשעת ליקוּי נשמה. אין להבדיל אצלוֹ, כּמוֹ אצל גדוֹלי המשוֹררים, בּין רחמיו לאחרים ורחמיו לעצמוֹ. מסוּפּקני, אם יש בּשירתנוּ דמעה צלוּלה ואמיתית יוֹתר מדמעתוֹ של יל”ג בּשיריו הליריים, למן “בעלות השחר” ועד שירי הוידוּי הנעלים “שרש נשמתי” ו“אחפּשׂ רוּחי”.

ולא מיוּתר הוּא לחזוֹר וּלהדגיש את ויתוּרוֹ של יל"ג על חיי הנפש הפּרטיים לשם חייה וצרכיה של האוּמה בּשירתוֹ (וּבזה לא צדק י. ח. בּרנר בּמאמרוֹ המצוּין “אזכּרה ליל”ג“, שביקש למצוֹא מעין סתירה בּין חרוּזי המשוֹרר הידוּעים בּ”אתּם עדי" וּבין מה שאפשר להעלוֹת מתוֹך אגרוֹתיו על חייו הפּרטיים, שהיה שקוּע בּקטנוֹתיהם וש“יחסי המשוֹרר אל סביבתוֹ היוּ, לרוֹב, אי־אינטנסיביים, בּינוניים, בּעלי־בּתיים”. דוקא ההבלגה הזאת על הקטנוֹת שבּחיי יוֹם יוֹם, כּנעימוֹת כּמטרידוֹת, שלא לגוֹררן לתוֹך ספירת השירה, מעידה על גבוּרת הנפש). והרי זוהי רוּח האלוֹהים המפעמת את שירתוֹ רבּת המכאוֹב. היא היא הנוֹתנת לה את הכּוֹח להשפיע ולאלף עד היוֹם.

הוּא לא צהל מעוֹדוֹ. לא מפּני שנוֹלד בּעל מרה שחוֹרה והיה מדוּכּא מבּטן, אלא דוקא מרוֹב “כוֹח בּמתניו”, מתוֹך ראייה גבוֹהה הבּאה מזקיפוּת הקוֹמה. ועל כּן נוֹגעת עד הלב האלגיה של המשוֹרר, שבּאה אחרי הרגישוֹ את ה“שבר בּרוּח”, אחרי ראוֹתוֹ את “סלוּק השכינה”. בּכיוֹ של רפה העצבּים, של למוּד הבּכי, אינוֹ עוֹשׂה רוֹשם עמוֹק, אבל הדמעוֹת השליווֹת היוֹרדוֹת על לחיי הגבר, שנתכמשוּ ונתקמטוּ מרוּחוֹת החיים והגוֹרל הקשוֹת, מזעזעוֹת את הלב. האנחה המתמלטת מלב נכוֹן ואיתן שנשבּר נוֹקבת את האוֹזן גם לאחר שהלב הזה בּלה שנים רבּוֹת בּקבר.

ודאי שלא מעט הוּא גם המוֹץ המכסה על בּרוֹ של יל"ג (החיים, בּידוּע, אינם מבחינים בּמוֹץ של יצירת זמנם). אין לדרוֹש מן הקוֹרא, שיהיה גם זוֹרה. את המלאכה הזאת יש למסוֹר לידי הזמן ולידי נוֹטרי כּרם הספרוּת. יש להצטער, שעד היוֹם, מאה שנה אחרי הוּלדת אביה הגדוֹל של שירתנוּ החדשה, אין בּיד הקוֹרא העברי מהדוּרה נאה וערוּכה בּטוּב־טעם של מיטב שירתוֹ. מי יתן והוֹעיל חג היוֹבל הזה לגלוֹת לדוֹר את המשוֹרר בּכל גדלוֹ וטהרתוֹ!

תרצ"א

בּת ליטא גבוֹהה ושחרחוֹרת. השׂיער מפוּקס וחוֹבש את

הגוּלגוֹלת כּשני סרטים שחוֹרים וחלקים. העיניים פּיקחוֹת, עצוּבוֹת ומלטפוֹת תמיד. הזיק עלוּל בּכל רגע להתלקח מאפרוֹ. נחיריים עֵרים. פּה מצניע את שיניו. סנטר חד ואוֹמר רצוֹן. לפנים ודאי ישב תחתיו צוארוֹן פּרוּף עם עניבה גדוֹלה. עתה הצואר חפשי ואורירי. ידיים ארוּכּוֹת. הגוּף הישר ספוּג אויר חדר.

– ציפּוֹרה, הביאי כּיסא! – הבּת היחידה מסירה בּלי חשק את העיניים הנפלאוֹת שהיוּ צמוּדוֹת בּאֵם הנפלאה וּמצדדת את הראש בּבת שׂחוֹק מבוּישת, כּשהיא יוֹצאת לחדר השני להביא את הכּיסא בּשביל האוֹרח.

השׂיחה נאחזת מתוֹך גישוּש בּשני הספרים ושלוֹשת הז’וּרנאלים המתגוֹללים על הספּה. כּמעט הכּל שם טוֹב, טוֹב בּאמת. חוֹבה היא ללמד זכוּת על כּל כּשרוֹן. ביחוּד כּשיש מקצת הוָי נעים ורך ורווּי־דמעוֹת מן העבר הקרוֹב. חוֹבה ליטאית צנוּעה, מתמלאת מתוֹך מסירוּת נפש עקשנית. אף “תנוּדוֹת חזקוֹת” מוֹצאוֹת את הערכתן, אך בּהגבּלה ידוּעה, לפעמים מתוֹך הבלעה ולפעמים מתוֹך הבלטה יתירה. הנפש מוּשרשת בּאידיליה. על יצירתה היא דַבּר בּזהירוּת וּבעדינוּת. יש בּמגירה אילוּ דברים לא מוּגמרים, כּשתחוּש שהגיע הזמן – תפרסם. וּכשתפרסם, תהא זוֹ אידיליה אתרוֹגית: לילוֹת חוֹרף ארוּכּים וּספוּגים ריח תוֹרה: אוָזים מחכּים להיוֹת שוּמן לפסח; כּלוֹת נפש נעלבה של אכּסטרן אוֹ של רבּנית כּשרה; אמרי בּינה עבריים עם פירוּש צ’יחוֹב; משוּבה כּשרה עם ליטוּפי נשמה בּאצבּעוֹת ארוּכּוֹת; וסוֹף גשוּם, עצוּב וחנוּן, כּניגוּן של “מלוה מלכּה”.

תרפ"ו

המשוררת בפרוזה

דבורה בּארון, המשוֹררת בּפּרוֹזה סיפּוּרית, כּינסה את יצירוֹתיה, שיצאוּ בזמנים שוֹנים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, בּכרך כּוֹלל אחד – הוּא הספר “פּרשיוֹת”, שניתן לקוֹרא הטוֹב בּליטוּש אחרוֹן.

הרוֹשם הוּא, שלא רק את אמנוּת הסיפּוּר היא מלטשת כּל ימיה, אלא גם את האנשים והחיים שעליהם היא מספּרת, כּדי שהטוֹב והרע שבּהם יהיוּ טוֹב ורע בּתמצית, שהמצב והמקרה יינתנוּ בּתמציתם, שיהיוּ, עם כּל ריאליוּתם, סמל האדם והחיים בּכללוּתם.

היא מספּרת עברית מאד, שיפה הסתכּלה בסיפּוּר המקראי והאגדי שלנוּ, שיוֹדעת את סוֹד הפּסוּק החוֹשׂף, המאמר המגיה אוֹר; וגם מאמני הפּרוֹזה שלנוּ המאוּחרים, בּיחוּד מבּרדיצ’בסקי וּמשוֹפמן, למדה תיאוּר שירי. אבל גם אמנוּת הסיפּוּר האירוֹפּי, בּיחוּד הרוּסי והצרפתי, היתה לה לעינים: מטוֹלסטוֹי וּמצ’יחוֹב, מפלוֹבּר וּמוֹפּאסן, למדה את חירוּת הראיה והתגוּבה.

אוּלם יוֹתר מאמנוּת הסיפּוּר קוֹסמת לנוּ ביצירתה אמת החיים הצרוּפה, זוֹ המיוּסדת על “הבּינה והנסיוֹן”. כּל אוֹתוֹ עוֹלם הנשים מן הדוֹר הקוֹדם, הזקנוֹת והצעירוֹת, בּנוֹת ליטא, הגאוֹת בּעלבּוֹנן והחנוּקוֹת בּגוֹרלן, הנשים ישרוֹת־הנפש המבקשוֹת תיקוּן לעוֹלמן הפּגוּם, הקם לפנינוּ בסיפּוּרי המשוֹררת הזאת וּפגימוֹתיו עוֹלוֹת כּמעט שלמוּת;

כּל אותוֹ עוֹלם הגברים, בּני ליטא, השׂוֹררים בּתקיפוּתם, שימינם אינה יוֹדעת את שׂמאלם, והנדכּאים בּרפיוֹנם, שאינם יוֹדעים את המוֹצא ויוֹרדים בּחשאי אל החדלוֹן – אלוּ ואלוּ, לכאוֹרה עוֹלם שהיה, חיים שהיוּ, מנהגים, עלבּוֹנוֹת, פּחדים, מעצוֹרים שבּנפש – הכּל שהיה, ואף־על־פּי־כן הכּל הוֹוה בחסד אמנוּתה ואמיתה ועוֹמק מוּסרה.

לכאוֹרה, ריאליוּת, אבל ריאליוּת מעוּלפת אוֹתוֹ אד פּניני דק ורוֹעד, העוֹשׂה את הדברים מוּשׂגים ולא־מוּשׂגים, שהווייתם היא טפח מעל לארץ. מצירוּף קטנוֹת, כּאבני־משׂכּית מלוּטשוֹת, תקוּם פתאוֹם תמוּנה,

חיי־אדם, גוֹרל, גדלוּת־נפש. גם חלוּק־אבן קטן, פּשוּט, מעוּט־צבע, יוּצת במגע ידה פתאוֹם בּנוֹגה חזק המאיר סביביו את האבנים האחרוֹת.

אין בּסיפּוּרה פּאתוֹס גדוֹל, אין תיאוּרים רחבים וסוֹערים, אבל בּרוֹב הבחנה והשראה תשלב מזמן לזמן תיאוּר מצוּמצם המסעיר את נפש הקוֹרא בתנוּעת־רגש חזקה.

האנשים העוֹשׂים בּסיפּוּריה נפשוֹת פּשוּטוֹת הם, אנשים מן העם. אף הרבּנים הם אנשי־עם בּמיטב המשמעוּת. עשׂייתם פּשוּטה, יוֹמיוֹמית, אך יש להם הסגוּלה לגדוֹל פּתאוֹם מתוֹך עצמם, כּדמוּת אנשי־קדם בּמגילוֹת־קדם, עד שאתה מוּכן לקרוֹא להם: חנה ואביגיל, עכן וּבוֹעז וכו'.

גיבּוֹר הטרגדיה, הנפלאה בצמצוּמה וּבעוֹמקה, “הלבן”, כּלוּם לא אח הוּא לאיוֹב ולטוּביה? והטרגדיה האחרת, זוֹ שבּסיפּוּר הצלוּל “כּריתוּת”, הנערכת בּבית הרב, האין אתה יכוֹל לדמוֹתה בנפשך בּבית התנא ר' מאיר לפני כאלפּים שנה? וּמעשׂה “הגניזה”, המרעיש בּשקטוֹ, האם לא יכוֹל היה להתרחש בּבבל של האמוֹראים? בּתפיסתה אחד הטבע האנוֹשי ואחד הגוֹרל בּחברה האנוֹשית עם כּל מרחק הזמנים וגוֹדל התמוּרוֹת.

“מה שהיה” קראה לאוֹסף קוֹדם של סיפּוּריה. גם החיים בּליטא, גם החיים “לעת עתה” בּין ליטא וּבין ארץ־ישׂראל, וגם יוֹמוֹ המוּפלא של הילד רמי בּתל־אביב הצעירה – כּוּלם “מה שהיה”, שהיה במציאוּת, שהיה בכליוֹן־נפש, שהיה בחזוֹן. ועל כּן גם מה שהוֹוה וּמה שיהיה.

המספּרת מביאה בראש הספר את הדברים המעטים על הילדה הרוֹאה חנה בסיפּוּר “פראדל”, כּי “קטעי ההוָי” שקלטה היוּ לה אחר־כּך “בּבדידוּתה” ל“מקוֹר של שעשוּעים ונחמה”. נקוד על ונחמה. לא רק למשוֹררת, שעשׂתה את זוויתה זווית־ראיה למרחקים ולמעמקים, משמשים שעשוּעי הדמיוֹן־לאחוֹר, החיים שעל “יסוּרי הלב וחדוַת הלב” נעשׂוּ גבישים מתגוונים – סיפּוּרי־חמד אלה נחמה, אלא גם לנוּ, קוֹראיה מאהבה זה יוֹתר מארבּע עשׂרוֹת שנים, הם נחמה: עוֹד יש עמנוּ, בּתקוּפה עכוּרת־סגנוֹן זוֹ, כּתיבה זכּה כל־כך!

תשי"א

מצח נשפּה עוֹלה אל קרחת מבוּגרת, והפּרצוּף הקצר מסתיים בּסנטר־גוּמה רך, ילדוּתי. העיניים מהירוֹת ועצבוֹת וגם משהוּ מלגלגוֹת. הקוֹל וחיתוּך־הדיבּוּר של שליט בּמשפּחה, והלשוֹן המקהה קצת את הסמ"ך בּשיניים מציגה את הנער. בּשעת הליכה ועמידה: תנוּעוֹת חיוֹת בּלוית חן של פּשטוּת, וּבשעת ישיבה: הבלטת השׂפתיים והפּימה בּחשיבוּת. אין שיווי־יחס בּין הקוֹמה והפּוֹאימוֹת הארוּכּוֹת.

הוּא פּרש השירה העברית לאחר תוֹר הפּרשוּת. אין כּמוֹהוּ דוֹהר על סוּסים אבּירים, לָן בּערבוֹת, גח עם נמרים, נאבק עם לילית ונוֹסע לארצוֹת הקוֹפים. אין כּמוֹהוּ מדגיש בהנאה תפקידוֹ של המשוֹרר בּחברה וּבעוֹלם־יה. ונעימה כּפליים ההכּרה, שיש אחד האוֹמר בּבתים מפוֹרשים, מה שאחרים נראים כמעלימים בנפתוּלי חרוּזים מחוּכמים. ועל כּן גם מיוּתרת הפּרוֹזה שהוּא משפּיע לפעמים: הכּל כּבר נאמר אצלוֹ בּשיר הרץ עלי אוֹרח.

תרפ"ו

אזרח נעים

שׂר השירה העברית מינה לוֹ לדוד שמעוֹנוֹביץ מנת חיבּה והוֹקרה שכם אחד על שאר בּני גילוֹ. אם יש בּתוֹכנוּ משוֹרר, שהכּינוּי “רצוּי לכל אֶחיו” הוֹלמוֹ, הרי זה שמעוֹנוֹביץ. מראשית דרכּוֹ בּשירה קבּלנוּהוּ כּמתנה טוֹבה, שאינה מעוֹררת לא הפתעה ולא הפלאה, אלא רגש של רצוֹן ותוֹדה. משל למי שבּא וּבנה את בּיתוֹ בּתוֹך שכוּנתנוּ, ודגלוֹ עלינוּ אהבה, ואנוּ מעניקים לוֹ מיד וּבשׂמחה כּל זכוּיוֹת האזרח.

בּהליכוֹתיו נתגלה מיד כּאדם בּיקר, נקי־הדעת וּממוּצע־המזג, המכּיר את מקוֹמוֹ ויוֹדע לשמוֹר עליו. אינוֹ רוֹדף אחר הכּבוֹד, אבל גם אינוֹ מוֹחל על כּבוֹדוֹ. את מלאכתוֹ הוּא עוֹשׂה בשקידה וּבכוֹבד־ראש ואינוֹ נכוה מחוּפּתם של אחרים, ולהפך, תמיד יתכבּד בּכבוֹד חבריו הגדוֹלים עם הקטנים. את משקוֹ השירי כּוֹנן בּתבוּנת־כּפים וּבשיטה מתוּכנת יפה בּלא רפיוֹן וּבלא לאוּת, גם בּימים של סערוֹת ולקוּי־מאוֹרוֹת בּבית וּבחוּץ. ועל כּן ראינוּהוּ מראשיתוֹ כּאזרח נעים, טוֹב וּמיטיב עם עצמוֹ ועם הבּריוֹת. על כּן היתה גם מדה מרוּבּה של קבע בּהערכתנוּ את מקוֹמוֹ בּקרית ספרוּתנוּ בּלי מעלוֹת וּמוֹרדוֹת ניכּרים.

בּשיריו הליריים שמר תמיד על המסוֹרת הבּדוּקה של השירה העברית והרוּסית כּאחת. עיניו לא שוֹטטוּ בּקצה ארץ. תחילה היתה צוּרתה כּבוּלה מעט, למלים היה צליל נוּקשה קצת, אבל עמל האמן הביאוֹ עד מהרה לידי חירוּת־בּיטוּי הגוֹבלת לפעמים בּעממיוּת. את תכנם שאב כּמעט מכּל מדוֹרי הנפש של הפּרט והכּלל, ואף כּי לא גילה חדשוֹת, השׂיג לפעמים נצוּרוֹת. מספּר משיריו אלה (כּגוֹן “אחרוֹן”, “חנה”, “ידעתי כּי עמי” ועוֹד) נשתבּצוּ בּכתר שירתנוּ לבלי הינתק. גם בּכמה משיריו הגדוֹלים (כּגוֹן “אשת איוֹב”, “בּבית הנחשים”,) גוֹלל שאלוֹת־עוֹלם בּצוּרה מוֹשכת את הלב, המגרה תמיד את החשק לקראם קריאה חדשה.

אבל חסד עליוֹן ירד על האידיליוֹת המוּבחרוֹת שלוֹ. אלוּ הן בּלי ספק יצירוֹת־נשיקה. עוֹד מראשית שירתוֹ דבקה נפשוֹ בּהויוֹת חיינוּ החדשים בּארץ, חיים קטנים שיש בּהם מירק החלוֹם העדין, מזיו התקוה הטוֹבה וּמחמימוּת האמוּנה הפּעילה. וגם אזרחוּתוֹ הארץ־ישׂראלית נחתמה מיד בּחוֹתם של אמת ונעימוּת. בּאידיליוֹת פּרע שמעונוביץ את שטרוֹ הפּיוּטי בּמלוֹאוֹ. הרוֹשם המכריע בּיצירוֹת־חמד אלה היה תמיד של רעיפה. כּמה רגשוֹת טוֹבים ורעננים הרעיף עלינוּ המשוֹרר בּשוּרוֹת הקצוּבוֹת, הגוֹלשוֹת יחד בּמרוּצת אהבה ראשוֹנה. ורעננוּת זוֹ, הנוֹבעת לא מתכוּנת גיל אלא מיסוֹד קבוּע שבּנפש, עוֹמדת בּעינה עד להפליא למן “בּיער בּחדרה” ועד “מצבה”. לא רק תוֹם ורוֹך פּיוּטי מהלכוֹת עלינוּ האידיליוֹת הטוֹבוֹת של שמעוֹנוֹביץ, כּי גם ראיה נכוֹנה ולעתים גם נוֹקבת וחוֹשׂפת שרשי תהוֹם, אבל כּיפּוּרי האמוּנה יכסוּם עד מהרה בּקליפת־נוֹגה זכּה. פּה יקרן עוֹר־פּניו של המשוֹרר כּבד־הראש בּצחוֹק ילדוּת נבוֹנה, צחוֹק אשר מרפּא בּוֹ.

המשלים והסטירוֹת הם חלק מפּעוּלתוֹ החינוּכית. כּטבע הסוּג הפּיוּטי הזה תכליתם היא לפקוֹח את העינים לראוֹת נכוֹחה. פּה הכּל הוֹלך אחר כּוָנוֹת הלב. וגם בּפינה זוֹ עשׂוּ אצבּעוֹתיו כּמה יצוּרים מוּשלמים הראוּיים לשמש מוֹפת.

עם כּל שפע היבוּל שהביא המשוֹרר הגוֹרנה עד שנת היוֹבל, עוֹד שׂדוֹתיו מוּטלים בּחמה גבוֹהה וקרקעם תחוּחה ותאבת־צמיחה. בּטוּחים אנוּ, ששנת היוֹבל לא תהיה לוֹ “שנת דרוֹר” מעמלוֹ המבוֹרך. רחבת־ידים היא הגוֹרן, ועוֹד רב בּה המקוֹם לאסיפים חדשים כּבדי־תנוּבה.

תרצ"ו

זלמן יצחק אנכי (אהרנסוֹן) נוֹלד בּשנת 1876 בּעיר ליאדי פּלך מוהילוב. אביו היה רב וחסיד חבּ"די. נתחנך בּשנוֹת ילדוּתוֹ בּעיירוֹת אבוליץ וקרוּצ’י, ששם שימש אביו בּרבּנוּת. אחר־כּך למד בישיבוֹת והיה מתגלגל עם יהוּדים נלהבים וּמוּפלאים בּתוֹרה וּבאמוּנה.

בשנת 1903 פּרסם את ספּוּרוֹ הראשוֹן שכּתב עברית, “הינוּקא”, בּ“השלח”. ספּוּר זה עוֹרר תשׂוּמת־לב בּמדה מרוּבּה והכניס את מחבּרוֹ לתוֹך שוּרת המסַפּרים המתיחסים על הרוֹמנטיקה העממית. עוֹד ספּוּר עברי בּשם “צריך” נדפּס בּירחוֹן “הזמן”. אחרי־כן התחיל לכתוֹב בּלשוֹן אידיש, ואת רוֹב ספּוּריו כּתב בּלשוֹן זוֹ. בּהוצאת ב. שימין יצאוּ כּתביו בּשלשה כּרכים: שנים הראשוֹנים בּשם “בּין שמים וארץ”. המבטא את עוֹלם יצירתוֹ, והשלישי בּשם “ר' אלחנן”. בּהיוֹתוֹ בּארגנטינה פּרסם את הפּוֹאימה “אלוּל”. אך את עוֹלמוֹ הספרוּתי קנה לוֹ אנכי בּפואימה החסידית “ר' אבּא”, שפּרסמה תחילה פּרקים פּרקים ואחר־כּך יצאה בּספר מיוּחד. עתה העתיק את הספר בּעצמוֹ עברית והריהוּ מוּגש כאן לקוֹרא.

כּמדוּמה, שאין בּכל ספרוּתנוּ החדשה ספּוּר־חסידים, שיהא כּוּלוֹ מיסוד הדבקוּת כּ“ר' אבא”. הוּא עצמוֹ, הגבּוֹר ר' אבא, המסיח לפי תוּמוֹ (תוֹם ממש) את “הנפלאוֹת והנוֹראוֹת”. עם היוֹתוֹ בּשׂר־ודם פּשוּט, אינוֹ אלא מין “רוּחניוּת”, מין אמוּנה מסַפּרת, המאוֹרע המסוּפּר אינוֹ אלא גניחה, והגניחה נהפכת בּכוֹח הספּוּר למאוֹרע, כּביכוֹל. וע"כ עיקרוֹ של “ר' אבא” אינוֹ בּמעשׂה וּבהרכּבה שבּיצירה אֶפּית, אלא בּרמזי ההרצאה וּבלבּוּב הטוֹן, והם הם המהוים את עצמוּתוֹ הנפשית: הכּסוּפים המתרפּקים בּמתיקוּת מבוּסמת על מה שהיה לפנים בּישׂראל.

בּצדם של ספּוּרי־החסידים אשר לפרץ, בּרדיצ’בסקי ויהוּדה שטיינבּרג יעמוֹד בּכבוֹד “ר' אבא”.

(ההקדמה לספרו של ז. י. אנכי “ר' אבא”, תרפ"ז)

*

אנכי הוּא מן הסוֹפרים, שמפּני פּשטוּת יצירתם בּעלת הקו האחד אתה מתקשה להגדירם, שמא תאמר פּחוֹת אוֹ יוֹתר ממה שהוּרשית לוֹמר עליהם. אין ספק שהוּא רוֹמנטיקן עממי בּמשמעוּתה הטוֹבה של המלה. רוֹמנטיקן הוּא, מפּני שהוּא מתרפּק בּרוֹב רגש על העבר הטוֹב, על מנהגים וּמידוֹת שהאירוּ בישׂראל וכבוּ ברוּחוֹת הזמן החדש, על מה שהיה “לפנים בּישׂראל”, וּמסיח על העבר הזה בּאהבה וּבחסידוּת מוּפלגת, כי ספּוּריו של אנכי הם בּרוּבּם שׂיחת זקנים בּין השמשוֹת אוֹ שׂיחת חסידים על כּוֹס קטנה של “תקוּן” עממי הוּא, מפּני שגבּוֹריו מדבּרים בּלשוֹן יוֹצרם והיוֹצר מדבּר בּלשוֹן גבּוֹריו ודבריהם שוים לכל נפש. לא רק ר' אבא ור' אלחנן, אלא גם גבּוֹריו האינטליגנטיים, מתקני־החברה, כּביכוֹל, התוֹהים והמחַקרים, הם אינטליגנטים וּמתקני־עוֹלם עממיים, המבטאים את הרעיוֹנוֹת החדשים אגב גניחוֹת עתיקוֹת. גם אלה המהלכים תחת שמש ארצנוּ קוֹרצוּ מן החוֹמר ההוּא.

המסַפּר אנכי הוּא בּעל תנוּעה קטנה, אבל היא מספּיקה להניע את מנגנוֹן־היצירה שלוֹ בּבטחוֹן כּמעט מוּבן מאליו, וּמשוּם כּך אין להרגיש שהוּא לחץ בּאיזה מקום את הקוּלמוֹס שבּידוֹ. הדברים כּאילוּ התנגנוּ אצלוֹ ניגוּן חשאי מלא דבקוּת, וכך יצאוּ לאויר העוֹלם כּמעט בּהיסח הדעת. בּמקום שאנכי לא ניגן את סיפּוּרוֹ חסר העיקר מן הסיפּוּר. אנשיו אינם יוֹדעים להרים קוֹל וּלדבּר נמרצוֹת. אין אצלוֹ סצינוֹת “מכוֹערוֹת”, המחבּר אינוֹ מתאכזר לגבּוֹריו, כשר' אבא מתרתח ורוֹצה לקלל את בּני הדוֹר החדש, הוּא מקללם בּשם המגיד מקלם.

כּמדוּמה שבּכל ספרוּתנוּ החדשה אין סיפּוּר־חסידים, שיהא כּוּלוֹ מיסוֹד הדבקוּת, כּסיפּוּר־המוֹנוֹלוֹגים “ר' אבא”. הוּא גוּפוֹ, ר' אבא, המסיח לפי תוּמוֹ (תוֹם ממש) את “הנפלאות והנוֹראוֹת” עם היוֹתוֹ בּעצם בּשׂר־ודם פּשוּט, אינו אלא מין אמוּנה מספּרת. וזה כּוֹחוֹ, כּכוֹחה של יצירה עממית, שהיא מניחה מקוֹם רחב לאמן־הקוֹרא להתגדר בּה ולמלאוֹתה. ואין לך אמן, שנוֹצר לקריאת “ר' אבא” כּמחבּרה גוּפוֹ. גם זה אחד מסימניו המוּבהקים של אנכי, היוֹצר העממי השלם.

שלוֹם רב

מאחר שהגעת בּ"ה ליוֹבל השלם בּבריאוּת הגוּף והנפש וזכית שרבּים וכן שלמים, מוֹקירי שמך וּמעריצי פּעלך, עוֹשׂים את היום זכרוֹן תוֹדה וּברכה על כּל הטוֹב הרוּחני שהענקת להם, רצוֹני להעביר לפניך בּקצרה את טוּבך, כּפי שנראה לי מיוֹם שנוֹדעת אלי ועד היום, והיה זה בּידך מעין תמוּנה שצייר הצייר ונתן לך בּמתנה ליוֹם שׂמחתך. ולא תדקדק עמו אם תמצא קצת פּגימוֹת בּדמיוֹן הפּנים, שכּידוּע לך, רוֹב ציירים מתגדרים בּמיעוּט הדמיוֹן החיצוֹני, שהעיקר אצלם ראיית האוֹפי של המצוּייר.

לפני שלוֹשים ושתים שנים, בּערך, נוֹדעת לי בּשם ש. י. טשאטשקיס, איש צעיר מבּוּצ’ץ, הקוֹבע לעתים קרוֹבוֹת דברי שיר וסיפּוּר בּשתי לשוֹנוֹת בּ“המצפּה” שבּקראקא וּב“טאָגבּלאַט” שבּלבוּב ועוֹד

בּאכסניוֹת ארעיוֹת אחדוֹת בּגליציה. השירים היוּ כּתוּבים עברית עממית, בּסגנוֹן הפּיוּט האשכּנזי, כּמסוֹרת השיר העברי בּגליציה מימי לטריס ואילך, בּלא הקפּדה יתירה בּדיוּק המשקל והחרוּז, אבל הצלצוּל ערב לאוֹזן והתוֹכן מתגנב לבוֹא אל הלב, ועניניהם של השירים על הרוֹב מנהגי ישׂראל, כּמעט בּלדוֹת של עם. והסיפּוּרים, רוּבּם כתוּבים יידיש, היוּ רשימוֹת קצרוֹת מסוּג הרשימה הפּרצ’ית, עם יוֹתרת של רוֹך והוּמוֹר, הדיאלוֹג מצוּמצם ושׂיחת המחבּר מרוּבּה על עצם הסיפּוּר והנטיה היא למעשׂה בּתוֹך מעשׂה (מה שהגשמת אח“כ בּנוּסח גדוֹל בּ”הכנסת כּלה").

לנוּ, צעירי הקוֹראים והכּוֹתבים בּצנעא בּעיירוֹת ישׂראל, היית כּוֹכב קטן עוֹלה בּשמי ארצנוּ החוֹסה בּצל הקיר“ה וחם לה וטוֹב לה בּעניוּתה ההגוּנה, ואם יש שאחב”י קוֹבלים על צרוֹת וקיפּוּחים, אין זוֹ אלא בּת קוֹל של האנחוֹת המגיעוֹת מארצוֹת ממשלוֹת הזדוֹן (רוּסיה ורוּמניה), וגם שאיפתם לציוֹן לא בּאה בּעצם אלא לעשׂוֹת נחת רוּח למנהיגים הגדוֹלים, גבּוֹרים אנשי שם, שאהבת ישׂראל בּוֹערת בּלבּם וּבפיהם, וּבפרט אחרי הסתלקוּתוֹ של המנהיג הנערץ בּאמת, ד“ר הרצל ז”ל. לכוֹכבים גדוֹלים בּספרוּת ישׂראל בּארצנוּ הקטנה לא ציפּינוּ, שגליציה שכחה בּרוֹב הימים את מידוֹת הגוֹדל בּספרוּת, אחרי שהמידוֹת האלה נפלוּ למנה לאחינוּ שמעבר לגבוּל, הלא הם יהוּדי רוּסיה התקיפים, שכּגוֹדל צרתם כּן גוֹדל השׂגתם ויכוֹלתם לפעוֹל גדוֹלוֹת.

וּמשבּאוּ אלינוּ מרוּסיה כּמה פּליטים יוֹדעי עברית וזעזעוּ את אוירנוּ השוֹקט על שמריו, התעוֹררנוּ ושפשפנוּ עינינוּ וראינוּ פּתאוֹם כּי צר לנוּ המקוֹם, מיצרים לנפשנוּ, וניסינוּ להרים כּנף מקיננוּ הזעיר, המרוּפּד קש וגבבא וּמעט נוֹצוֹת מלוּקטוֹת. – ואתה היית מן הראשוֹנים שגמרוּ אוֹמר להפוֹך את חלוֹם שיבת ציוֹן למעשׂה. אחרי הסתלקוּתוֹ של הארי ידענוּ את יוֹרשיו השוּעלים הקטנים וגם בּזנוּ להם מעט וקשה היה לנוּ לחיוֹת בּמחיצתם ורצינוּ לברוֹח מהם וּמהמוֹנם. ואז בּאת בּדרכּך לארץ־ישׂראל לבוּבה, ושם ראיתיך בּראשוֹנה.

בּודאי עוֹד שמוּר עמך זכרוֹן אוֹתה מסיבּה קטנה וּמשוּנה בּערב בּדירתוֹ של ידידנוּ א. מ. ליפשיץ, שהיה בּעירוֹ תל שכּמה פּיוֹת עברים פּנוּ אליו ואל דברוֹ הכּבד בּמבטא הספרדי. החבוּרה קטנה היתה, ששה אוֹ שבעה אנשים עברים, מוֹשכים בּעט או מוֹרים מוּבהקים, ואתה היית העלם מבּוּצ’ץ העוֹלה לדוּכן הספרוּת, האוֹרח העוֹשׂה מעשׂה והוֹלך בּאמת

לארץ־ישׂראל. לשם מה? לא היה צוֹרך בּשאלה. כּל אחד ממנוּ היה מוּכן וּמזוּמן לקוּם ולעלוֹת לארץ־ישׂראל על מנת להתפּרנס שם מפּיתה וּמשנים שלוֹשה זיתים ליוֹם ולחיוֹת חיים של עוֹני, אבל על טהרת הלאוּמיוּת והמוּסר המעשׂי, מתוֹך התעסקוּת בּחקלאוּת אוֹ בּשמירה אוֹ בּכל מלאכה שידענוּ מן המשנה וּמן “הפּוֹעל הצעיר”, אלא שעדיין היוּ כּמה עיכּוּבים. בּעל הבּית, שיצרוֹ היה גדוֹל תמיד לגלוֹת נפשוֹת וּמעלוֹתיהן, דיבּר אוֹתוֹ ערב, כּדרכּוֹ, בּהרחבת הדעת וּבעמקי שׂפה וּבצחוק רוה על כּמה נוֹשׂאים בּבת אחת, וּמיד הציע לפניך להעלוֹת מן הכּתבים שבּאמתחתך כּדי לקרוֹא בּאזנינוּ, ואגב היה דוֹרש בּדרכי כּתיבה בּכלל וּבדרכי כּתיבתך בּפרט וּמזכּיר חיבּוּריהם של גדוֹלי ישׂראל ואוּמוֹת העוֹלם. ואתה פּניך בּערוּ

בּאש הבּוּשה ושׂפתיך נחרזוּ בּרצוֹן וּבמרי כּאחד ושׂערך הצפוּף לחץ על מצחך הנראה כּדוֹאג תמיד, והיה ראשך כּבד וגבּך כּפוּף מעט כּאדם המרבּה ישיבה – ואף־על־פי־כן הלכת אל המעיל, מעיל הבּחוּר מעיירה, שהיה תלוּי בּקוֹלב שבּבּיאה, וּפשפּשת בּכיסיו, וגם בּתיק המוּטל בּפאת הדרגש פּשפּשת

והבאת אל השוּלחן קוֹמץ עלים גדוֹלים וקטנים, ישרים והפוּכים, והנחתם לפניך והיית הוֹפך בּהם בּמבוּכה, בּוֹרר וּמניח, בּוֹרר וּמניח, עד שהתחלת לקרוֹא בּאזנינוּ דבר אחר דבר: סיפּוּר ושיר, ושוּב סיפּוּר ושיר רוּבּם יידיש, שהיא נוֹחה לקריאה בּקוֹל. וקראת בּקוֹל ניגוּן וּבהטעמה שיש עמה הבלעה וּבהבלעה שיש עמה הטעמה, ולא רצית לקרוֹא יוֹתר והיית חוֹכך להפסיק, וּבעל הבּית דוֹחק והשוֹמעים ממלאים פּיהם צחוֹק וּמזרזים את הזריז וּמהנים על מנת ליהנוֹת, וּפניך משׂחק לגלים לבנים ואדוּמים, והאדוֹם מכריע. וּבהפסקה שתקנוּ מעט ולקחנוּ מן הכּיבּוּד, וּבעל הבּית נשׂא שוּב דברוֹ בּהרחבה והשוָה סוֹפרי ישׂראל לסוֹפרי אוּמוֹת העוֹלם ונתן לך כּמה רמזי הוֹראה, וגם שאר בּני החבוּרה השמיעוּך קצת הערוֹת מעוֹדדוֹת. ושוּב דחק בּך בּעל הבּית: “ידעתי שיש לך עוֹד כּתבים, הוֹציאם אלינוּ – ונדעם”. ואתה האדמת מאד וטענת שלא כּדאי. בּאמת אין עמך עוֹד דברים שכּדאי לקרוֹא. ואף־על־פּי־כן הלכת שוּב אל התיק ואל המעיל והבאת שוּב חבילה, קטנה מן הראשוֹנה, וקראת רשימוֹת בּקוֹרת קצרוֹת, שלא בּנוּסח המקוּבּל, נוֹעזוֹת ועוֹקצוֹת, על כּמה מסוֹפרי ישׂראל. ונשתמר בּזכרוֹני ציוּר של “אצבּעוֹת מחטטוֹת בּריאה תלוחה”, כּשדיבּרת על יצירתוֹ של בּרנר וכרכת שבח וגנאי יחד.

וּפתאוֹם הפסקת בּאמצע הקריאה וסירבת לקרוֹא עוֹד ולא הוֹעילוּ כּל ההפצרוֹת: נעלת עצמך ואת המפתח העלמת מעשׂה כּשפים. וכך ישבנוּ ודיבּרנוּ ואתה הסתכּלת בּדוֹברים כּנבהל מעט וכסקרן מעט וּבעיניך תוּגה רחוֹקה אוֹ חלוֹם על ארץ אחרת ושמים אחרים. וכשקרבה שעת חצוֹת נסענוּ עמך ללווֹתך אל “בּית הנתיבוֹת הוינאי”, והיה בּחוּץ דלף של אביב צוֹנן, כּמעט כּדלף של סתיו, ועמדנוּ חמשה אוֹ ששה אנשים בּצוארוֹנוֹת זקוּפים, ואתה נענעת לנוּ מעל כּבשׁ המסע וּבקוֹל של עלם גליצאי הבטחת לכתוֹב לנוּ מארה"ק. אחר זז המסע וראינוּך יוֹצא ללילה שבּסוֹפוֹ שחר ושמש על שׂדוֹת והרים. ושבנוּ משהוּ עצוּבים לכּרך השקוּע בּשינה ונפרדנוּ זה מזה בּחמימוּת יוֹתר מבּשאר הלילוֹת.

וכמה חדשים לא שמעתי עליך כּלוּם, עד שהגיע כּרך “העוֹמר” מיפוֹ וּמצאתי שם את פּרי הילוּליך הראשוֹן, את הסיפּוּר “עגוּנוֹת”, ולא ידעתי תחילה שאתה, טשאטשקיס, הוּא המחבּר, כּי לש. י. הידוּעים נוֹסף שם בּלתי נוֹדע, מוּזר קצת: עגנון. שיערתי השערה, אבל בּלא בּטיחוּת, עד ששמעתי בּפירוּש מפּי א. מ. ליפשיץ, שדיבּר עליך בּגאוָה וּבאהבה, כּאילוּ היית לפחוֹת בּנוֹ שעלה לגדוּלה שם בּמרחקים (ואמנם קיים אחר־כּך אהבתוֹ בּקוּנטרס מהוּדר). הלב נלקח מיד שבי על ידי אוֹתה פּריחה אגדית ריחנית המשׂתרגת על נוֹשׂא יהוּדי מוּפלא. וזע הלב עם אוֹתוֹ ציוּר מצוּמצם ורב־כּוָנה של נפילת ארוֹן הקוֹדש אחוֹרנית מן החלוֹן לתוֹך צמחי הגן. מיד הוּפנוּ אליך העינים בּמלוֹא רוֹחב ספרוּתנוּ ורבּים יצאוּ כּנגדך בּסבר פּנים יפוֹת ונענעוּ לך “יישר כּוֹח” כּלאברך אהוּב שקרא יפה את ההפטרה, ואנוּ התגאינוּ בּחברנוּ שכּכה עלתה לוֹ. אפשר שהכּוֹכב הקטן גדוֹל יהיה.

אחר כּך בּאוּ פּרקי “תשרי” וּ“בארה של מים” ו“אחוֹת” ועוֹד סיפּוּרים־סלסוּלים עבריים־סקנדינביים־עגנוֹניים, כּבדי־הגוּת ונוֹטפים בּוֹשׂמי־שירה – וּמאז ראינוּך תמיד יוֹצא בּכלי־מילת ועוֹשׂה חוּלך שבּת ושוֹקד להפוֹך כּל מציאוּת לאגדה, ונעשׂית בּן־אוּמנוּתם של פּרץ וּברדיצ’בסקי ושאר בּעלי חסידוּת בּספרוּתנוּ. ואחרוֹן אחרוֹן בּימים ההם: “והיה העקוֹב למישוֹר”, שהיה בּעינינוּ כקמיע עתיק, שמרטת יפה והוּא נוֹצץ בּאוֹר חדש, כּאילוּ יצא זה עתה מבּית היציקה: המסגרת והאוֹתיוֹת והנקוּדוֹת הכּל מכוּוָן וּבוֹלט יפה, תאוָה לעינים. סיפּוּר שהיסוֹד האֶפּי והנסתר שנעשׂה נגלה מכריעים בּוֹ את הרגשנוּת והמליצה. ואף שידענוּ את סיפּוּר המעשׂה, היה בּעינינוּ כּארג חדש שארג אוֹרג אוּמן מחוּטים שהפקיע מארג ישן והצדקנו את בּרנר שנעשה לך מוֹ"ל.

וכשזכיתי בּניסן תרע"ד לעלוֹת לארץ, ואתה שרוּי אז בּארץ אשכּנז, מצאתי כּמה “נלבּבים”, שהיוּ מספּרים בּך, בּאברך הרוֹמנטי אוֹהב

הזרוּיוֹת והפּינוּקים, האהוּב על הבּריוֹת והרצוּי לסוֹפרים, שאז"ר רוֹאהוּ כּחבר וש. בן־ציוֹן כּתלמיד וּברנר – כּמפליא לעשׂוֹת. וסיפּרוּ עליך דברים שנראוּ כּאגדוֹת של חוּלין והכּל מתוֹך חיבּה ואמוּנה לראוֹת בּך רוֹב נחת.

והאמוּנה לא הוּפרה: אחרי המלחמה בּאוּ בּזה אחר זה “אגדת הסוֹפר” ו“הנידח” ו“מעלוֹת וּמוֹרדוֹת” ועוֹד, ונגלה “האוֹר הנערב” שצברת וּבכל מקוֹם שבּאת אוֹרך הוֹלך לפניך. וגם “בּנערינוּ וּבזקנינוּ”, אוֹתה סטירה שמחטיה הדקוֹת טמוּנוֹת בּתוֹך מוֹך של הוּמוֹר וליריוּת מבוּשׂמת, ואנוּ בּני מוֹלדתך, ששבילי המעשׂה היוּ נהירים לנוּ, נהנינוּ הנאה כּפוּלה: של אוֹהבי אמנוּת ושל שוּתפים לידיעה. אחר־כּך בּא “בּדמי ימיה”, שבּוֹ כּבר נוֹשבת רוּח המערב והתרבּוּת האשכּנזית טבעה בּוֹ חוֹתמה, אבל טוייתך ניכּרת מכּל חוּט וחוּט, ושׂמחנוּ שחזרת שוּב אל מקוֹם חיוּתה של הספרוּת: אל החיים והמציאוּת. היית כּאוֹתה איילה, שכּל זמן שמגדלת קרניה מפצילוֹת. ראינוּ דרכּך בספרוּת, שאתה חוֹתר לגלוֹת את המאוֹר שבּנשמת היהוּדי, הגבוּרה וּמסירוּת הנפש ואהבת התוֹרה והכּיסוּפים לציוֹן, ורבּים מסיפּוּריך דוֹרשים בּשבח ירוּשלים וּבשבחם של חסידים ואנשי מעשׂה ואנשי נימוּסים וּבגנוּתם של עם הארץ והמתבּוֹלל והצבוּע והצייקן הקוֹפץ ידוֹ מעזרת הפּרט והכּלל; וּבישוּב החדש אהבת את הבּנים הכּשרים למקוֹם ולאוּמה, שידיהם עוֹשׂוֹת בּמלאכת הבּנין ונשמתם נמשכת אל האוֹר הגנוּז, וגם את שירתם ניסית לשיר בּרמז וּבדרש וּבפשט, מתוֹך הבלעה וּבדרך אגב, כּאב אוֹהב שהוּא טרוּד בּתוֹרה ונוֹתן סימנים לבנים אהוּבים. וראינוּ לשוֹנך שהיא חצוּבה מאבני שיש של ספרוּתנוּ, העתיקה והמאוּחרת, ואינך גוֹרס את המליצה החזקה, את הדיבּוּר כּפטיש, אלא את המלים הצנוּעוֹת והמבוּיישוֹת, שאתה מוֹציא ממחבא ספרים נשכּחים, מלים שהעיזוּ להשמיע עצמן רק בּין השמשוֹת בּשעה של שלוֹש סעוּדוֹת, ואתה הבאת אוֹתן לבין הבּריוֹת, כּשאתה מזרזן שיפתחוּ פּיהן וישמיעו קוֹלן. ראינוּ שאתה מקפּיד מאד על בּיטוּיך שיהא צלוּל וריתמי וּמכוון יפה אל המצוּייר וּמדוּייק לפי המקוֹרוֹת (ידענו שידך אינה זזה מספרים וּמגוילים עתיקים ונעשׁית מוּמחה גדוֹל למצוֹא את הדרוּש לחפצך), וכן נדמית בּעינינוּ בּאמת, לא על דרך המליצה, כּלוֹטש אבנים טוֹבוֹת, שנוֹטל מן הגל וּבוֹחן וּבוֹדק וּמלטש וּמשבּץ, ואמרנוּ לפעלך טוֹב, אף שידענוּ שיש מקטרגים על דרכּך וּמוֹנים אוֹתך בּקישוּטים יתירים, כּמי שאוֹמר להתעשר מפּסוֹלתם של לוּחוֹת ישנים, ותוֹבעים ממך דיבּוּר טבעי כּלשוֹן בּני אדם, כּדי שיוּכלוּ לעמוֹד על טיבך האמיתי בּלי כּחל וסרק (מי"ב ואחרים), וגם אני נטיתי איזה זמן לדעה זוֹ, וכמדוּמה שתבעתי ממך כּך בּהערה קטנה על “בדמי ימיה” בּאחת מחוֹברוֹת “הדים”, אבל משעמדתי על טיב יצירתך בּכללוּתה ועל טבעך בּכתיבה (גם זה שנעשׂה לך טבע שני ), ידעתי שאין לבוֹא אליך בּתביעוֹת על מה שאין בּך, אלא יש לשׂמוֹח וּלברך על מה שהשכּין בּך הקבּ"ה מן האמיתי והיסוֹדי והיקר והמעשיר את הנפש היפה. ולא מעט הוּא וכל הרוֹצה ליטוֹל בּא ונוֹטל מכּתביך מלוֹא חוֹפניים. וגם זאת ידעתי, שאין לדין עמך על דברים אחדים שנכתבוּ בּלא רוּח הקוֹדש (את מי אין כּמוֹ אלה?) ושיש בּהם יוֹתר משוּם הרכּב סממנים בּלי מעשׂה בּראשית, כּלוֹמר, בּלי נפיחת נשמה, אבל דברים אלה מעטים הם לעוּמת האחרים העיקריים, שרוּח היוֹצר מתהלך בּהם וּממלאם חיוּת ועדנה רבּה.

וּמשראיתי טבעוֹ של סיפּוּרך וכל מה שאתה משקע בּוֹ, נוֹכחתי שכּל החיבּה וההוֹקרה שסיגלת לעצמך מגיעוֹת לך בּדין ולא הקפּדתי עמך, שאתה מקפּיד לפעמים בּתביעת ההוֹקרה יוֹתר משמינית שבּשמינית. ועמדתי על דרכּך המצוּיינת בּמלאכת הסיפּוּר, שאינך אוֹמר די בּסיפּוּר המעשׂה, למשוֹך את הלב הסקרן, אלא אתה מכוין בּוֹ גם ללב ההוֹגה והמתפּעל, שאתה רוֹאה בּסיפּוּר הזדמנוּת יפה להשמיע דברי חכמה וּמוּסר והתבּוֹננוּת המעוֹררים את המחשבה ואתה חוֹרז בּוֹ תיאוּרי חן ויוֹפי ענוּגים שנוֹגעים ללב כּשירים טוֹבים. וזוֹ דרך מיוּחדת בּאֶפּיקה, לצייר לא בּצבעים אלא בּשׂיחה שהיא כּצבע. ועטך יש שהוּא מחוֹלל נפלאוֹת בּדרך זוֹ, שאתה נראה כּמסיח על העצם בּלשוֹן חכמים וחסידים ויראים בּסמלי מסוֹרה וקדוּשה נבחרים בּמיעוּט דברים וּבפרישוּת של דרך ארץ והעצם עוֹלה מאליו והציוּר נעשׂה פּלסטי לא רק מראיית העין אלא גם מראיית הלב, והדברים מאירים ושׂמחים בּאמת. וזה דרכּוֹ של המסוּן בּנוּסח סקנדינביה ודרכּוֹ של פרַנס בּנוּסח צרפת ודרכּם של יוֹסף פּרל וגליקל מהמלן בּנוּסח יהוּדי ודרכּם של הבּרצלבי וּפרנץ קפקא וּבעלי מסתוֹרין אחרים בּמלכוּת הסיפּוּר. ולקיחה זוֹ שאתה לוֹקח ממקוֹרוֹת ישנים חשוּבה כּנתינה, שאתה לוֹקח פּרוּטה וּמחזיר דינר. וזכוּרני מאמר אחד בּסיפּוּר קטן משלך “על אבן אחת”: “אם בּאנוּ לעוֹלם כּדי להסדיר מה שהניחוּ לנוּ דוֹרוֹת שלפנינו, יכוֹלני לוֹמר שבּכמה בּחינוֹת עלה בּידי לסדר ענין הדברים”. ונדמה לי שמאמר זה מסבּיר עיקר גדוֹל בּיצירתך וּבערכּה. וּבזה אני מתכּוין בּעיקר כּלפּי ספרך “פּוֹלין”,

שהוֹצאנוּ ראשוֹנה בּהוֹצאת “הדים” ותחילתוֹ נעוּצה בּאוֹתוֹ ספר שערכת בּשנוֹת המלחמה בּלשוֹן אשכּנז, שכּוּלוֹ כּמחרוֹזת נאה על צוארי כּנסת ישׂראל בּארץ מכוֹרתנוּ ושהשׂכּלת למצוֹא לוֹ מוֹטוֹ נאה כּל־כּך בּסליחוֹת: “פּוֹלין העדינה הקדוּמה לתוֹרה ולתעוּדה – למיוֹם סוּר אפרים מעל יהוּדה”, והחוּליוֹת הנוֹצצוֹת בּיוֹתר בּמחרוֹזת הן: “מעשה העז” וּ“מעשׂה המשוּלח מארה”ק", שבּהם כרכת את פּוֹלין וארץ־ישׂראל יחד וחשׂפת את הדרך המוֹבילה מזוֹ לזוֹ.

ולא יכוֹלנוּ עוֹד לראוֹת עזוּת מצדך כּששלחת ידך בּמלאכת אפּוֹס גדוֹל לישׂראל ושׂמחנוּ ש“הכנסת כּלה” זוּטא נהפכה ל“הכנסת כּלה” רבּתי בּשני כּרכים, ואף־על־פּי שהתפרים ניכּרים בּכמה מקוֹמוֹת, ראינוּ שעשׂית מעשׂה רב בּצירוּף הדברים, בּמילוּאם וּבמיזוּגם והעלית את ר' יוּדיל הבּטלן למעלה של סמל והעמדת אח לבנימין השלישי ולשאר בּטלני עוֹלם שהיוּ בּשעתם מכרה זהב לבעליהם, ואף שהסמל בּבּטלן שלך מצוּמצם יוֹתר, אבל הוּא מוּרכּב ועשיר יוֹתר ממה שנראה בּסקירה ראשוֹנה, ועם היוֹתוֹ קלוּש וחלוּש, כּמעט רוּחניוּת, אתה גוֹזר עליו לישׂא חבילי חבילין של מעשׂים וּמאוֹרעוֹת וטיפּוּסים וסיפּוּרי מעשׂיוֹת ודברי תוֹרה וחכמה ואניקדוֹטוֹת, עד שהוּא נראה כּעמוּס כּל רכוּלה יקרה, ואפילוּ את הגיבּוֹר המרכּזי, הגיבּוֹר בּלי מרכאוֹת, את ר' ישׂראל שלמה הפּרנס, הוּא נוֹשׂא על גבּוֹ ואינוֹ נוֹפל. רק על דבר אחד הצטערתי, על שחזרת על חלק גדוֹל מסיפּוּר המעשׂה בּפזמוֹן ארוֹך ויבש קצת.

אחר כּך הוֹספת על ארבּעת הכּרכים עוֹד שנים: אחד חדש כּוּלוֹ, הוּא הנקרא “סיפּוּר פּשוּט”. והסיפּוּר אינוֹ פּשוּט כּלל, אף־על־פּי שהוּא מספּר בּאנשים פּשוּטים וּמקרים שבּכל יוֹם בּמשכּנוֹת יהוּדים פּשוּטים. וכאן חזרת אל מעשׂה האריגה בּחוֹמר אנוֹשי בּדוֹמה ל“בדמי ימיה” והראית כּשרוֹנך בּמעשׂה פיליגרנא דק מן הדק וּבראייה ללב האדם וּבהבנה עמוּקה בּטויית המזל, ויש שם שאמירה קלה אוֹצרת עוֹלם מלא והערה אגב משרה עמוּד של אוֹר על מחשכּי הנפש והחיים ויש שם למאוֹת ציוּרי חן והוּמוֹר זך שבּזך, ולא הקפּדתי הרבּה שהסיפּוּר יוֹרד מן המסילה הישרה עם פּרשת הטירוּף, שהיא יגעה קצת, ועגלתך מתנוֹדדת והוֹלכת עד שאתה מכניסה בּשלוֹם למחוֹז חפצך.

והכּרך השישי (האחרוֹן לפי שעה) “בּשוּבה ונחת” כּשמוֹ כּן הוּא: סיפּוּרי אגדה מסוּפּרים בּנחת וּבטעם של זקנים וּפתיחתוֹ “בּלבב ימים”, שרבּים עמדוּ על יוֹפיוֹ ויזווֹ ודרשוּהוּ כּמין חוֹמר, והוּא בּאמת סיפּוּר חסידים נאה מאד, מלאכת מחשבת דקה להפליא, הימנוֹן לחסידים הראשוֹנים שעלוּ לארץ הקוֹדש בּדביקוּת גדוֹלה, תוֹכוֹ רצוּף אהבת ארץ־ישׂראל, אלא שהניסים שבּוֹ אינם הוֹפכים כּוּלם בּקסם עטך לחוָיוֹת חזקוֹת, שרק אז הרשוּת בּידינוּ לגלגל בּניסים. ויש בּוֹ בּכרך זה כּמה אגדוֹת של חן צרוּף וּמזוּקק שבעתיים.

הנה סיירתי כּמעט כּל שׂדך וגוֹרנך וּבדקתי בּדיקה חטוּפה את הכּריים והעוֹמרים וגם כּמה צבתים קטנים מיששתי, ויכוֹלני לוֹמר לך: אשריך שהבּרכה היתה שרוּיה בּמעשׂי ידיך, שחרישתך וזריעתך וקצירתך ודישתך נעשׂוּ כּוּלן בּעתן וזכית לכינוּס מבוֹרך לתוֹך אסם נאה וממגוּרוֹת מתוּקנוֹת: ששה כּרכים של דברים מנוּפּים בּצוּרה מרהיבת עין וּבדפוּס משוּפּר שטרחוּ בּוֹ מסדרים אמנים בּהגהה מדוּקדקת וּבכריכה עשׂוּיה בּטעם וּבענוות חן.

וּבכל פּעם שאני נוֹטל כּרך מכּרכיך וקוֹרא בּוֹ סיפּוּר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, מיד עולה לפני קלסתר פּניך כּמוֹ שראיתיו אז בּמסיבּה שבּלבוּב ואני רוֹאה את אוֹדם הבּוּשה הפּוֹרח בּוֹ, ואז אני יוֹדע את האמת שבּיסוֹד יצירתך, ששירתך מהלכת ממקוֹר של תוֹם וצעירוּת שבּנפש. בּמה אברכך? אברכך, שדמוּת רכּה זוֹ, אוֹתוֹ קוּרטוֹב אוֹדם הבּיישנוּת,

שמבצבּצת מתוֹך כּתביך לא תסתלק גם מן הכּרכים הבּאים שתוֹסיף בּעזרת השם על הראשוֹנים. אתה זכית להיוֹת מסַפּר סיפּוּרים בּישׂראל ושכללת אמנוּתך עד דק ולא לכלכת ידיך בּשפיר ושליה שבּספרוּת, ואמנוּתך יש לה חוֹתם וּמטבּעת שלה, שבּהם היא ניכּרת מיד, וכל הבּאים להשתמש בּחוֹתמך ולעשׂוֹת כּמתכּוֹנתך הם כּכלי שני. תעמוֹד לך זכוּתך לימים רבּים.

ואברכך עוֹד, שתראה נחת בּישׂראל וּבארץ־ישׂראל וספרוּתנוּ תהיה כּגן רטוֹב ואתה יוֹשב בּשוּרה ראשוֹנה בּתוֹך שאר גדוֹלי יוֹצרינוּ נהנה וּמהנה, ועמנו יוֹשב לבטח ועיניו רוֹאוֹת את מוֹריו והוּא שוֹתה בּצמא דבריהם. אמן.

הנה ארכה אגרתי ולא הגדתי לך אף את החצי ממה שבּלבּי, ועוֹד חזוֹן למוֹעד וליוֹבלוֹת הבּאים.

תרצ"ח

כּבן שבעים נסתלק הסוֹפר העדין, היהוּדי הנלבּב, האדם האציל זלמן יצחק אנוֹכי (אהרוֹנסוֹן).

איני יוֹדע אם רבּים מבּני הנוֹער הכּירוּ את הסוֹפר הזה ואת יצירתוֹ היחידה במינה. גם יצירתוֹ, כּמוֹהוּ, בּיישנית היתה, פּוֹרחת בּצנעה, בּצידי דרכים, ורק מעטים בּיקשוּ אחריה, אבל כּדאי להם לבעלי הנפש לתוּר קרן יצירה זוֹ, ליטוֹל מעט מזיוה וּמבּוֹשׂמה.

אנוֹכי הוּא בעיקר אחד ממסַפּרי החסידוּת, בּן לוייתם של פּרץ, בּרדיצ’בסקי, יהוּדה שטיינבּרג, והעיקריים שבּגיבּוֹריו: הינוּקא, אלחנן ועל כּוּלם ר' אבּא – הם טיפּוּסים מעוֹלם הצדיקים והחסידים. אבל אם נסתכּל בּהם יפה נראה, שהם עוֹמדים על סוף חוּרבנה של החסידוּת. לא רק הינוּקא המחרף והמגדף (אח־תאוֹם הוּא לנחמן של פייארבּרג), הרוֹצה להחליף את השמים הרחוֹקים בּארץ הקרוֹבה, אלא אפילוּ ר' אבּא, התם והתמים, אף הוּא מסיים את שוּרת הדיאלוֹגים, המתרפּקים על כּל הטוֹב והנאצל שהיה לפנים בּישׂראל, בּקריאה נוֹאשת: “מה יהא בסוֹפנוּ?… שׂריפה… הכּל בּוֹער… היהדוּת… האמוּנה… בּתי מדרשות אחוּזים אש בּוֹערת… הכּל בּוֹער…”

כּמעט על כּל גיבּוֹריו מעיד המסַפּר, כּי “בּלבּם מקננת עצבוּת גדוֹלה”, זוֹ העצבוּת של אנשים, הרוֹאים ללב הדברים, שלבּם נכוה מן היוֹפי שבּעוֹלמוֹ של הקב"ה ועיניהם רוֹאוֹת את הכּיעוּר, את חילוּל הקדוּשה, את סילוּף צלם האלהים בּאדם. מכאן דיכדוּכה של הנפש היפה, מכאן הניגוּן המלוה את הדיבּוּרים והמראוֹת.

ה“ינוּקא”, המוֹרד האוּמלל, נוֹשׂא בלבוֹ “אלהים חדשים, שמים וארץ חדשים, אנשים חדשים, אמוּנה חדשה”; הוּא גם מנסה להילחם להם, אבל הוּא לא ירש את הכּוֹחוֹת הדרוּשים למלחמת איתנים זוֹ, והוּא מסלק עצמוֹ מן העוֹלם מתוֹך הכּרה, “שהוּא נוֹצר בשביל העוֹלם החדש, אך לא בשביל לברוֹא אוֹתוֹ”.

ר' אלחנן, רבּה של עיירת העניים, יוֹדע שעבוֹדת אלוֹהים האמיתית אינה אלא מתוֹך “שׂמחה”. את הסוֹד הזה ידעוּ הבּעש"ט, ר' לוי יצחק מבּרדיצ’ב, המגיד ממזריץ‘, ר’ נחמן מבּראסלאב – הם היוד תקיפים בּאמוּנתם, אף תבעוּ בחזקה את הצדק מן השמים, ואילוּ הוּא ספקוֹת בּלבּוֹ בנוֹגע לעצם הצדק שבּהנהגת העוֹלם – וּמכאן החוּלשה, העצבוּת האוֹכלת מבּשׂר ועד נפש.

התחוּשה של “בּין שמים וארץ” אצל אנכי לא היתה מיוּחדת לעוֹלם החסידוּת בּלבד. גם האנשים האחרים, כּבריאים כּחוֹלים, שהוּא מסתכּל בּהם וּמקשיב לניגוּן נפשם, וּמציירם בּמכחוֹל דק מן הדק, נשמתם היא אוֹתה מטוּלטלת בּין הנשׂגב, החלוֹם וּמשׂא הנפש, וּבין המציאוּת הנמוּכה, החוּלשה האנוֹשית, חוּקי הארץ הרעים. לבּוֹ תמיד עם חוֹלמי פדוּת האדם, גאוּלת העם, מקוֹממי הארץ. כּל פּגימה בעשׂייתם גוֹרמת לוֹ כאב עצוּם, ויש שפּיו הטהוֹר נלאה מלעצוֹר דבר מרי; אבל הוּא, רוֹעה האמוּנה השקט, שב בּעל כּוֹרחוֹ אל הבּרכה.

בּרשימה הקטנה, המסיימת את קוֹבץ סיפּוּריו “בין שמים וארץ” (שיצא ב“עם עוֹבד” בּשנת תש"ה, והוּא כמדוּמה פרי עטוֹ האחרוֹן), הוּא עוֹשׂה חשבּוֹן קטן, אך נוֹקב, עם הגוֹיים, עוֹכרי ישׂראל. שם הרשימה “ביוֹם ההוּא”, וזוֹ לשוֹנה:

"ישבתי בדד בּחדרי, שבוּר משבר עמי, ושמעתי כבת קוֹל מנהמת:

למה רגשוּ טמאים בּגוֹיים ולמה יהגוּ ריק?

גילינוּ לכם את האלהים. משיחכם ואלוֹהיכם בּשׂר מבּשׂרנוּ הוּא. ותוֹרת האדם נתנוּ לכם.

והיטב חרה לכם. תוֹרת האדם, הרחמים והאהבה מכרסמת את נשמתכם.

האלוֹהים אשר שׂנאתם אוֹתנוּ בגללוֹ יכלה כל טוֹמאתכם ורשעתכם.

בּיוֹם ההוּא יוּארוּ כל המעשׂים אוֹר צדקה, רחמים ואהבה".

זהוּ אנכי. זוֹ שׂנאתו וזוֹ אהבתוֹ וחמלתוֹ, כּאילוּ

חוּבּרוּ יחד ה“ינוּקא” המוֹרד, ר' אלחנן מעוּנה האמוּנה, ר' אבא בעל הבּיטחוֹן, בּוֹ בסוֹפר התמים־החכם, בּעל הניסיוֹן העניו, וכתבוּ עמוֹ את השוּרוֹת הזכּוֹת האלה.

תש"ח

יוֹבל של יבוּל הוּא למשוֹרר. אסמיו מלאים בּרכת שׂדוֹת רבּים ועוֹדנוּ נוֹשׂא אלוּמוֹתיו בּרינה וּבקינה. אהה, כּי משוֹרר בּישׂראל לא רק זוֹרע כּי גם קוֹצר בּדמעה!

חמישים שנוֹת עמל יצירה מבוֹרכוֹת אלוּ הרחיבוּ והרימוּ את היכל שירתנוּ ויהי לפלא. הוּא עצמוֹ כּפלא הוּא בּתוֹכנוּ. איש השלימוּת הרוּחנית, ששלימוּתוֹ חדשה עמו תמיד. מימיו לא פרק עוֹל ולא נעשׂה בּעל תשוּבה. אמיתוֹ, גם השׂמיחה וגם העצוּבה, נתגלתה לוֹ בּראשית דרכּוֹ, וּמאז יחזיק בּה ולא ירפּה. מה שחזה מזלוֹ בּעלוּמיו הוּא חוֹזה גם בּזקנוּתוֹ.

בּיאליק ז“ל סח לי פּעם: שירתוֹ של טשרניחוֹבסקי כּוּלה מיסוֹד החי”תין: חוֹסן, חסד וחן. וכדרכּוֹ, הוֹסיף דברי הסבּר: הוּא, ששוֹרשיו בּיהדוּת רוֹפפים, מפליאנוּ לפעמים בּתפיסתוֹ את עיקר מהוּתנוּ. רק בּחסד השיר אפשר להגיע לכך. הוּא, שלמד את הלשוֹן העברית כּמעט כּחיצוֹני, מוֹצא צירוּפי קסם יוֹתר מכּוּלנוּ. אין זה כּי חן של מעלה פּוֹעל בּוֹ.

על שלוֹש החי“תין יש להוֹסיף רביעית: חירוּת. אין עוֹד בּתוֹך מחננוּ הקטן בּן חוֹרין כּמוֹהוּ, רוֹאה את עצמוֹ אדם את אנשי האדמה. על כּן כּה יעיז גם בּ”איך" וגם בּ“מה”. איך תּשכּוֹנה בקרבּוֹ זוֹ בצד זוֹ הערצת הפּגניזם הגוֹיי עם קנאה קשה כשאוֹל לגזע העברי! איך תשלמנה בּוֹ אהבת הכּוֹח עם שׂנאה עזה כּמות לעריצוּת! כּניעה לחוּקי הבּיאוֹלוֹגיה עם האמוּנה כּי אך “כּוֹהני היוֹפי יגאלוּ את העוֹלם בּשיר וּמנגינה” עממיוּת שוֹרשית, גוּשית, עם השׂגוֹת אמנוּת צרוּפוֹת! חיבּת האנקדוֹטה עם קפּדנוּת אדוּקה בּצוּרת השיר!

בּיאליק נחַן בּכוֹח למַצוֹת את עצמוֹ עד היסוֹד גם בּשיר הלירי הקטן, עד שהיה לא פעם הרוֹשם, שצוֹרך לוֹ למשוֹרר בּריוח זמן כּדי להיטען שוּב. את דמעתוֹ “עיצב בּלחץ שינים”. טשרניחוֹבסקי הוּא בכל שיר משיריו כנוֹטל מן הכּרי.

דרך ראייתוֹ וּביטוּיוֹ בשירתוֹ הלירית והבּאלאדית היא מרוּבּת רמזים של תמוּנה ורעיוֹן (לא רמזי לשוֹן כּמוֹ אצל בּיאליק ואחרים), ועל כּן יש ששירוֹ זה ייראה כלא מבוּטא עד תוֹם. עוֹרקי המתכת היקרים נראים כּנמתחים בּתוֹך עפר מחצבתה. החמימוּת אינה כזרם עוֹבר את כּל גוּף השיר, אלא היא ניתזת מתוֹכוֹ יחד עם הגיצים. הציוּר והסמל מתלהלהים בּדרך מרוֹצם. על כּן הוּא קלאַסי וּמוֹדרני כאחד. כּשרוֹנוֹ אינוֹ הוֹלך לקראתך מעדנוֹת, כּי אם כּמזנק עליך להפתיעך, כּי לא תדע מאיזה צד וּבאיזה כוֹח יזנק.

אוּלם בּאידיליה, כּמחוּיב על פּי הסוּג, מהלך מבטחים לוֹ, וּבה ביטא את עצמוֹ ללא שיוּר. בּה הקים מצבת פּאר לדוֹר ולדוֹרוֹת.

המשוֹרר מעיד על עצמוֹ, כּי “שיר גוֹי וגוֹי קְסָמוֹ”. את הקסמים האלה הוּא מעביר בּלי ליאוּת אל תחוּמנוּ, להרחיבוֹ, להאדירוֹ. בּשירתוֹ הוּא נוֹתן לנוּ את רגש העוֹצמה.

תש"ב

לא אדע עוֹד סוֹפר, כּעגנוֹן, שנתאחדוּ בהויתוֹ במידה מרוּבּה כזוֹ גם הרצוֹן וגם המזל לחיים לשמה, לשם היצירה הספרוּתית הטהוֹרה. מהוּת, שכּל היצרים בּה נתוּנים לדבר האחד והמיוּחד, שהוּא האמצעי והוּא התכלית, שהוּא המרעיב והוּא המשׂבּיע. בּחינת ועבדת בּשני יצריך. אף החוּלשוֹת שמנו חכמים בּאדם לא רק שאינן מוֹציאוֹת אוֹתוֹ מן העוֹלם, אלא שהן גוּפן צד גדוֹל בּעוֹלם זה המבוּנה מן המסד עד הטפחוֹת.

כּביכוֹל, התפּשט האדם מן הטבע על מנת לברוֹא לעצמו טבע אחר, שעם היוֹתוֹ אף הוּא מיוּסד על מה שהעין רוֹאה והאוֹזן שוֹמעת והלב חוֹמד, אין הוּא אלא בבוּאה של מה שבּהוֹוה, שנתפּשטה ממנוּ וּמרחפת עליו. ואם יש אחרים שספרוּתם היא אצלם טבע שני, הרי היא אצלוֹ טבע שלישי.

בּחינת מזיגה של גבוּרה וחוּלשה, מידה שנוֹצרה לצוֹרך עצמה ושממצה את עצמה עד טיפּה אחרוֹנה. אין זוֹ כּתיבה של אגדת החיים בּלבד, פּיוּט צוֹרך פּיוּט, אלא יוֹתר מזה – חזיוֹן שאינוֹ מצוּי אלא מעט מאד – שקידה ללא שיוּר להפוֹך את העצם ואת אוירוֹ למעין אגדה. פּירוּרי המציאוּת, הפּתוּכים בּה כמוֹת שהם, אינם אלא רסיסי העוֹפרת בּשוּלי הצעיף, שלא יתעוֹפף בּאויר הקל. מעין כּישוּף עצמוֹ על מנת לכשף אחרים.

הוָיה כזוֹ בעל כּוֹרחה אוֹצרת בּתוֹכה בצד היסוֹד הרוּחני־ההירוֹאי גם יסוֹד אנוֹשי־טראגי, שאינה מניחה לנוֹשׂאה להינער כּפעם בּפעם ולנתק את הכּבלים שחוֹזקם אינו כדוּקם, שאינה מקנה לוֹ את הצחוֹק על הכּשלוֹן כּצחוֹק על הנצחוֹן, שמחסרתוֹ מעט מתכוּנת האֵלים אוֹ האדם העשׂוּי בצלמם. אתה מוֹצא כאן קפּדנוּת אנוֹשית מאד מחייכת בּשׂפתיים קמוּצוֹת, המחייבת מין אויר ממוּזג תמיד, מוּגן מרוּחוֹת־פְּלָשים, אויר קיים שיש בּוֹ משוּם ערוּבּה לבַריוּת קיימת לפי טבעה.

דוֹרשי רשוּמוֹת נאחזים לא בחוּטי השתי־והערב שבּיצירתוֹ, אלא בקשרים המפוּזרים, מדעת ושלא מדעת, בּאריגתה הדקה. יש שהם קוֹשרים לרצוֹנם בּקשרים אלה נֵטֶל העשׂוּי לקרוֹע את גוּפה.

תש"ח

פּעם, אחרי מסיבּה של סוֹפרים שנגמרה לעת מנחת ערב, הלכנוּ כמה חבוּרוֹת בּרחוֹב אלנבּי אל שׂפת הים. אני הייתי בחברתוֹ של בּיאליק, ולפנינוּ, הרחק כּעשׂר פּסיעוֹת, הלך טשרניחוֹבסקי עם קרני והיה מסבּיר לוֹ איזה דבר בּהתלהבוּת שנתבּטאה בתנוּעוֹת גנדרניוֹת של ראשוֹ היפה, מתוּלתל השׂיער.

בּיאליק הפסיק פּתאוֹם את נוֹשׂא שׂיחתו, שלח את מקלוֹ לפניו, הראה על חבירוֹ המשוֹרר ואמר: “יוֹדע אתה, שירתוֹ כוּלה מיסוֹד החי”תין: חוֹסן, חסד, חן". וכדרכוֹ, הוֹסיף דברי הסבּר: כּל שיר שלוֹ כמוֹ דרוּך לקפיצה לאיזוֹ מטרה. גם כּשאינוֹ פוֹגע בּמטרה ממש, אנוּ נהנים מן החוֹסן והדריכוּת המוּרגשים בּוֹ: הוּא, ששרשיו ביהדוּת רופפים ולא עמוּקים, מפליאנוּ לפעמים בּתפיסתוֹ את עיקר מהוּתנו, בּעבר וּבהווֹה. רק בּחסד ההשראה, בּחסד השיר, בּאינסטינקט הפּיוּטי, אפשר להגיע לכך. והוּא, שלמד את הלשוֹן העברית כּמעט כּחיצוני, לבוּש מדי בית־ספר תיכוֹני, מוֹצא צירופי־קסם יוֹתר מכּוּלנו, חוֹבשי בית־המדרש. גם בּהיוֹתם מגוּמגמים קצת הם חביבים עלינוּ. אין זה כי חן של מעלה סוֹכן בּוֹ…

“לדעתי”, אמרתי למשוֹרר, “כּל החי”תין הללוּ נוֹבעוֹת מת“יו אחת”.

“דהיינוּ?”

“התמימוּת, שירתוֹ היא מן הסוּג ששילר קרא לוֹ ‘שירה נאיבית’, והתכּוין לשירת גיתה, בּניגוּד לשירת עצמוֹ, שהיא ‘סנטימנטאלית’. על כּן הצליח כּל כּך בּיצירוֹת האֶפּיוֹת שלוֹ – האידיליוֹת”.

“אפשר שהצדק אתך”, ענה ביאליק כּשקוּע בּמחשבה, “אשרי תמימי דרך”…

*

תמימוּתוֹ של המשוֹרר שאוּל טשרניחוֹבסקי נבעה מטבעוֹ.

תמים היה עם נפשוֹ, עם אופיוֹ, עם העוֹלם על כּל הסתירוֹת שבּוֹ, אף כי ידע יפה אוֹתן ואת הטרגיוּת שבּהן. זוֹ היתה תמימוּת טבעית, עשירה, שנתגלתה בהתפּעלוּתה ובזעמה, בּאהבתה ובשׂנאתה. גם הגנדרנוּת שבּוֹ היתה טבע טהוֹר, כּדרך התיפּוּתם של יצוּרי־טבע. גם המלאכוּתיוּת ההכרחית שבּשיר, היתה אצלוֹ טבעית. מפּני שהוּא נוֹלד בּן־חוֹרין ולא הבין, פּשוּט לא הבין, כּמוֹ הילד בּעל האוֹפי העצמאי, איך אפשר לסבּוֹל כּבלים, איך אפשר להשתעבּד לרצוֹנם של אחרים והוּא לא רצוֹנך. אך ידיעת הטראגיוּת שבּיסוֹד העוֹלם, כּי:

בְּיוֹם בְּרוֹא אֵל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם הָיָה הַכֶּלֶא הַגָּדוֹל.

עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ – וִ“יקוּם” יֵאָמֵר לְבֵית־הָאֲסוּרִים".

לא העבירה אוֹתוֹ על רגש חירוּתוֹ. מכאן היד הרחבה שלוֹ בשירה. מכאן העזתוֹ גם בּ“איך” וגם בּ“מה”. איך תשכּוֹנה בוֹ זוֹ בצד זוֹ – הערצת הכּוֹח עם השׂנאה העזה כמות לעריצוּת! הכּניעה לחוּקי הבּיאוֹלוֹגיה עם האמוּנה, כּי אך “כּוֹהני היוֹפי יגאלו את העוֹלם בּשיר וּמנגינה”! עממיוּת שרשית, גוּשית, עם דקוּת מוּסיקאלית וציוּרית והשׂגוֹת אמנוּת צרוּפוֹת! חיבּת האנקדוֹטה הקלה והרשלנית עם קפּדנוּת אדוּקה בצוּרוֹת השיר! בּוֹ לא היוּ אלה ניגוּדים, אלא דרכי תגוּבה שוֹנים, שלא ראה צוֹרך, שוּב כּילד העצמאי, לכבשם או להעלימם.

רוֹחב נפשוֹ ויחסוֹ התמים עשׂוּהוּ לבעל־שפע. ושפעוֹ וּבריוּת רוּחוֹ עמדוּ לוֹ עד אחרית ימיו. גם מחלתוֹ הממארת לא יכלה להם, כּעדוּת שיריו האחרונים, וּבראשם האוֹדה הנפלאה בעצבה ובמעוֹפה “כוֹכבי שמים רחוֹקים”.

אם יש איזה מוּבן למוּשׂג “העברי החדש”, לא נמצא, דוֹמני, בּשירתנוּ סמל נכוֹן למוּשׂג זה חוּץ ממנוּ. היוּ לנוּ משוֹררים, נשמוֹת גדוֹלוֹת, שהאירוּ לנוּ את שמינוּ הישנים, היוּ גם אחרים שבּיקשוּ להוֹריד לנוּ שמים חדשים; הוּא, טשרניחוֹבסקי, כּאילוּ נשׂא בנפשוֹ מלידה את שניהם כּתאוֹמים. את העוֹז וההדר שבּשניהם ראה ראיה פּוֹלארית; את “בּר כּוֹכבא” ואת “אלי” ראה בשטח אחד.

רק מקרי־חוּץ אוֹ השפּעוֹת־חוּץ עוֹברים יש אשר הטילוּ תיגרה ביניהם. כּשקרא בעלוּמיו, בּסוֹף השיר “נטע זר את לעמך”, את קריאת הפּירוּד:

יַעַן אַתְּ – אַתְּ הָאָבִיב, וְהֵם – רְקַב הַבּוֹר,

היה זה זעם של “רגע קטן”. כּי מאוֹתוֹ “רקב” כּביכוֹל, חצב אחר כּך את האידיליוֹת, אלוּ מראוֹת־החמד שהראוּ לנוּ את פּנינוּ בלא העוית הגלוּתית; מאוֹתוֹ “רקב” שאב את גאוֹן אמוּנתוֹ בכוֹחוֹת הטמוּנים עוֹד בּנוּ; ממנוּ שאב את הכּוֹח לזעוֹם ולקוֹב את טוּמאת הגוֹיים מנדינוּ נצח, כּאשר לא זעם ולא קב משוֹרר עברי לפניו.

היה לוֹ הר חוֹרב בּעל שׂיא משוּלש: החזק, הטוֹב והיפה בישׂראל וּבעמים. כּל השאר הוּא פּסוֹלתם של לוּחוֹת. עם גאוּלת שלוֹשתם – גאוּלת העוֹלם, גאוּלת ישׂראל וגאוּלת המשוֹרר.

מסוּפּקני, אם היה עוֹד משוֹרר אהוּב כּמוֹהוּ בדוֹרוֹת האחרוֹנים. לא רק מן החן האישי הגלוּי ינקה אהבת הרבּים. בּלי דעת נצרבוּ מיוֹפיוֹ המוּסרי. שהרי הוּא בעצם לא תבע לעצמוֹ כלוּם יוֹתר ממה שהטבע חייב להעניק לברוּאיו: חיים וּמזונוֹת וּמראוֹת ושעשוּעים; וכאדם מוּשׂכּל: עמל כּשר ועוֹנג מיצירוֹת־הרוּח. מעט הכּבוֹד וּמעט השבחים שהנחילוּהוּ הינוּ אוֹתוֹ כהנוֹת ילד. הוּא לא ברח מהם, הוּא גם שלח ידוֹ ברצוֹן לקחתם, אך לא רדף אחריהם בּקוֹצר רוּח וּבנפש חמוּצה. אוּלי משוּם כּך השׂיגם על־פּי־רוֹב על נקלה.

בּ“שעת חוּלשה חיורה” שר: “אני – לי משלי אין כּלוּם…”; עשׂה חשבּוֹן עמלוֹ וקבל על מיעוּט הטוֹבה שהגיעה אליו. חוּלשוֹת אנוֹש לא היוּ זרוֹת לוֹ, לאמיץ. וזוֹהי אנוֹשיוּתוֹ. אך לא בזה היה מרכּז נשמתוֹ. כּל אוֹרח־חייו ונוֹהג־חייו היוּ ההפך מבּקשת קניינים. אף כּי חניך בּית־ספר למסחר היה, לא ידע בּעצם כּל חשבּוֹן אחר, חוּץ מחשבּוֹן היאמבים והטרוכיאים בּשיר.

כּהליכתוֹ הגוּפנית, כּך גם הליכת רוּחוֹ היתה “על מרוֹמי שׂדה”, כּמוֹ היה חוֹטר מגזע נפתלי. וּבהליכתוֹ זוֹ היה מדלג על זמנים וּגבוּלוֹת, על לשוֹנוֹת ואקלימים: יוָן ואשוּר, רוֹמי וּפינלאנד, אשכּנז וסרבּיה, אנגליה ופרס. וכל הליכוֹתיו היוּ להביא הבּיתה, אל בּית־האֵם העברי, את שללוֹ החם. אכן משהוּ מן הצייד היה בוֹ, משהוּ מגיבּוֹר המיתוֹס שיצא להביא את “גיזת הזהב”. וכן הוּא מעיד על עצמוֹ: “שיר גוֹי וגוֹי קסמני”.

הרבּה שכבוֹת ורבדים בּשירתוֹ, שכבוֹת שצמחוּ בנפשוֹ ושכבוֹת שהביא מן המחצבה לבניין היכלוֹ: אך בּכל השכבוֹת, מבּית וּמבחוּץ, נוֹדעוּ עקבוֹת הפּלדה החוֹצבת. בּכוּלן דבק מה מחמימוּת הדם שבּיד החוֹצב האמיצה.

הוּא ביקש את הטוֹב, וּמתוֹך כּך בּא לידי התפּרצוּת זעם וקללה, בּראוֹתוֹ את הטוֹב נרמס בּרגל רשע; הוּא ביקש את היפה, וזה הביאוֹ לידי מרירוּת של סאטירה על הכּיעוּר והדוֹמה לוֹ; הוּא ביקש את החזק, וכך בּא לידי ליגלוּג על החוּלשה ואחוֹתה הערמוּמיוּת.

מלבד האכזריוּת בּשׂנאתוֹ את הפּוֹרע, ידע אכזריוּת רק בּתיאוּר, לפעמים עד לגרוֹטסקיוּת, כּגוֹן זוֹ שבּאידיליית בּית־הסוֹהר השניה, המאוּחרת – “ויהי ערב ויהי בוֹקר”. את כּל הטוֹנים, את כּל האוֹקטאבוֹת בּיקש להקיף. הן בּצוּרה והן בּתוֹכן. אוֹתוֹ ליטוּף ענוֹג לציץ ולציפּוֹר ואוֹתוֹ ליטוּף לים ולכוֹכבים. אידיליית־הרוֹך ליד בּלדת־הבּלהה.

הוּא היה משוֹרר, בּכל עת משוֹרר. כּשבּא להסבּיר דבר – התיז גיצים; כּשבּא לבטא רעיוֹן – צייר תמוּנה; כּשבּא להוֹכיח – פּרט על פּי נבל. גם שׂיחוֹ, כּמהלכוֹ, היה כ“על קפיצים”, בּדרך האימפּרוֹביזציה, אף כּי שקדן גדוֹל היה, וּמכין עצמוֹ תמיד. גם מה שלמד בּעל פּה, גם שיטין שהכין לוֹ בכתב להשמיע בּקהל, אמר מתוֹך מאמצי לידה. הנייר נקמט בּעוית אצבּעותיו, והקוֹל הרטיט והבליע את המלים המוּכנוֹת. לפעמים היה זוֹרק “חכמה”, כּדי לכסוֹת על מבוּכת התרגשוּתוֹ. חכמתוֹ היתה חכמת בּשׂרוֹ ודמוֹ, בּמשמעוּת הניצשיאנית. בּשעה שהיה נאמן כּוּלוֹ עם אלה, וכך אמנם היה על פּי רוֹב, היתה חכמתוֹ מנשׂאה אוֹתוֹ אל גבהיו. כּשהיה לפעמים איש־חברה בלבד היה מתבּדח כּתלמיד בּין חביריו.

חזק היה בזכרוֹנוֹ ונוֹעז בּצירוּפי דמיוֹנוֹ – שתי תכוּנוֹת יסוֹד בּיוֹצר מעוּלה.

היה בוֹ רגש־חבירוּת עמוֹק. הוּא, שהיה איש הטאקט והדיסטאנץ, ידע גם מאין רבּים כּמוֹהוּ להתרפּק בּלב מתפּעם של חבר דוֹרש־טוֹב. הוּא לא הירבּה להשמיע שבחים, שוּב כּטבעוֹ של הילד, אך כּשנתפּעל – לא כבש את זיקוֹ והיה פוֹלטוֹ כגילוּי־אהבה ראשוֹן.

אף המחלה שעירערה את גוּפוֹ, הקמיטה והקדירה את פּניו, לא הזקינה את רוּחוֹ. בּשירתוֹ היתה לוֹ עדנה עד עת קץ.

וכן פּתח את שירוֹ המסיים:

כּוֹכְבֵי־שָׁמַיִם רְחוֹקִים, כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם כֹּה

קְרוֹבִים, אוֹרוֹת רְחוֹקִים־רְחוֹקִים מֵעַיִן בָּהֶם מִתְבּוֹנֶנֶת:

אוֹרוֹת קְרוֹבִים־קְרוֹבִים לְלֵב הַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֵמָּה! אֵיפֹה אֲנִי

רְאִיתִיכֶם, וְאֵיפֹה זֶה לֹא רְאִיתִיכֶם, בְּצַעֲדִי בָּאָרֶץ

הָרְחָבָה, בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ הַגְּדוֹלָה, בְּדַרְכִּי

הַצְּנוּעָה־הַצְּנוּעָה מִשְּׂדֵה כְפַר־מוֹלַדְתִּי הַשָּקֵט תְּחוּם

אַנְשֵׁי־לֵב וּתְמִימִים, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ יָצָאתִי עֶלֶם רוֹקֵם

חֲלוֹמוֹת עִם גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת לֹא בָאוּ, נוֹשֵׂא בַלֵּב

כְּמִכְמַנִּים אוֹצַר הַכֹּחוֹת הַטְּמוּנִים, שֶׁפַע כֹּחוֹת נְעוּרִים

תּוֹסְסִים בְּעֶצֶם יִפְעָתָם. עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן, עַד

שֶׁעָמַדְתִּי… לֹא עָיֵף אַף לֹא יָגֵעַ מִמַּעַשׂ – בְּאֶמְצַע

הַדֶּרֶךְ מִלֶּכֶת.

השבוּע מלאוּ חמש שנים מיוֹם שהמשוֹרר “עמד בּאמצע הדרך מלכת”. אך שירתוֹ שהנחיל לנוּ עוֹדנה חיה ורעננה כביוֹם נתינתה. החוֹסן, החסד והחן, ועל כּוּלם התוֹם המבוֹרך, הן הן הסגוּלוֹת המעמידוֹת אוֹתה בקוֹמתה וּבצביוֹנה לדוֹר ולדוֹרוֹת.

תש"ט

על הסופר קלוֹזנר כּוּלוֹ צריך לכתוֹב כּרכים. הן לקרוֹא את כּוּלוֹ מחדש דרוּשים חדשים. בּין חברינוּ הסוֹפרים החיים אתנוּ כּיוֹם אין גם אחד בּעל היקף ויחד עם זה בּעל קו ישר כּמוֹהוּ. עתה, בּיוֹבל הארבּעים לעבוֹדתוֹ הספרוּתית, אוֹ, בּשנה הבאה, בּיוֹבל הששים לחייו, בּודאי ימצאוּ רבּים שיפרשוּ את הפּרשן קלוֹזנר מצדי צדדים.

אני מתכּון בּזה לעמוֹד רק על צד אחד של קלוֹזנר – על העוֹרך. וגם על זה – מקוֹצר רוּח וּמעבוֹדה קשה – רק בשוּרוֹת מעטוֹת.

אחד־העם, מיסדוֹ הרוּחני של “השלח”, היוּ לוֹ כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת בּתוֹר עוֹרך, קוֹדם כּל טבע את חוֹתם אישיוּתוֹ על האוֹרגן שנערך על ידוֹ ועשׂהוּ משוּם כך חטיבה שלימה. הוּא גם ידע להקפּיד בּדברי ספרוּת ולרתוֹם את עוֹזריו לאידיאה אחת. אבל עם כּל הקפּדתוֹ, הדפּיס דברים רבּים שנידוֹנוּ לקיצוּר ימים, ורתימת הסוֹפרים לאידיאה אחת, שלוֹ – קצצה בּאידיאוֹת אחרוֹת, לא לטוֹבת התפּתחוּתה ושׂגשׂוּגה של הספרוּת. ועל־כּן נשלם עד מהרה מעגלוֹ של העוֹרך. דוֹמה היה לגנן שהקצה לוֹ חלקה מגוּדרת יפה ונטע בּה אילנוֹת אחדים סמוּכים זה לזה ועדרם בּשקידה וּבאמוּנה, עד שענפיהם נסתבּכוּ ונעשׂוּ לשער כּוֹתש. ודאי שעלעלה בּהם רוּח מבּפנים, אבל לא היה מקוֹם למעבר הרוּחוֹת.

וכשבּא קלוֹזנר בּמקוֹמוֹ, נעשׂוּ כמוֹ בקסמים רוָחים בין האילנוֹת. השטח נתרחב (אמנם הגדר נפרצה בּמקוֹמוֹת אחדים) והגידוּלים נתרבּוּ והרוּחוֹת התחילוּ מנשבוֹת מכּל העברים. וּבאמת היוּ השנים הראשוֹנוֹת לעריכתוֹ של קלוֹזנר (זמן־מה בּשוּתפוּת עם ח. נ. בּיאליק) שנות שמש ואויר, וּמשוּם כּך גם צמיחה וגידוּל לספרוּתנוּ. דוֹמה היה לגנן אמן, שלמד את מלאכתוֹ בחוּץ, והוּא בּא ונוֹטה תמיד קוים לערוּגוֹת חדשוֹת ושוֹתל ונוֹטע בּלי־הרף מינים וזנים חדשים, וכאילוּ הוּא מדבּיק בּחריצוּתוֹ גם את הנטעים שהוּא מטפּל בּהם ומזרזם על־ידי כך לגידוּל מהיר.

אף־על־פּי שגם קלוֹזנר היה איש מדע־היהדוּת והיה מטפּח את המדוֹר הזה בּירחוֹנוֹ, הרגישו גם האחרים, היוֹצרים האפּיקוֹרסים, כּי “השלח” הוּא בּמה שלהם, ומלבד שנים־שלשה שהגוּ לוֹ שׂנאה (מין שׂנאת־חנם!), לא היה סוֹפר עברי, שלא נתן את ידוֹ בּרצוֹן לגנן נאמן וחרוּץ זה. והשתתפוּת כּללית זוֹ נטעה בּלבּוֹתיהם את ההרגשה של בּרית אחים לגוֹרל וליצירה – הרגשה הדרוּשה בּספרוּתנוּ יוֹתר מבּכל ספרוּת אחרת.

כּמה עוֹרכים היוּ לי עד היוֹם, עוֹרך עוֹרך וּמעלוֹתיו וחסרוֹנוֹתיו, אך תכוּנה אחת מצאתי בּקלוֹזנר, שלא מצאתי כּדוּגמתה בּאחרים, והיא יקרה בּעיני מאד, כּי רבּה בּרכתה לספרוּת: קלוֹזנר אוֹהב וּמוֹקיר תמיד את מה שהוּא מדפּיס. אם גם רפה הדבר וּפגוּם – כּיון שהדפּיסוֹ הוּא מבקש לוֹ תמיד צד זכוּת וּמגן עליו בּכל יכלתוֹ. על־כּן יש לוֹ למתלוֹנן בּאכסניתוֹ רגש הבּטחוֹן. הוּא גם נוֹהג להעיר לפני הסוֹפר בּכתב וּבפרטות מה שיש לוֹ להעיר. המגע החי הזה עם הסוֹפר אף הוּא בּרכה בּוֹ. ועוֹד פּרט אחר, שאין לזלזל גם בּוֹ בּתנאי עבוֹדתנוּ בּספרוּת העברית: קלוֹזנר גם דוֹאג לשׂכרוֹ של הסוֹפר שלא יקוּפּח, אם גם מוּעט הוּא.

המעלוֹת הללוּ בּלבד, בּלי תוֹספת מעלוֹת אחרוֹת, דיין לייחד לוֹ אוֹתוֹ מקוֹם־כּבוֹד בּספרוּתנוּ, שהוּא תוֹפס זה עשׂרוֹת בּשנים.

וּלבסוֹף עוֹד תו אחרוֹן, שלא בקשר ישר עם מלאכת העריכה, אך נכבּד מאד:

אם לא מעטים היוּ והווים המתקלסים בּכבוֹדוֹ של קלוֹזנר (לצערנוּ, גם כּמה סוֹפרים יקרים!) ולפעמים בּצוּרה שאינה מוֹסיפה כּבוֹד וחן לא לכוֹתבים ולא לספרוּת, הנה קלוֹזנר עצמוֹ מימיו לא ירד לפוּלמוֹס של שוּק. ואף שאין דרכּוֹ להיוֹת סלחן וּמחלן והוּא מוֹצא לוֹ דרכים שלוֹ לשלם למשׂנאיו, לעוֹלם אינוֹ עוֹבר את תחוּם הנאוֹת בּספרוּת. וגם בּדבר הזה יחד לוֹ מקוֹם־כּבוֹד.

מי יתן וּמקוֹמוֹ זה יכּירנוּ עוֹד שנים רבּוֹת!

תרצ"ג

נולד בּירוּשלים בּשנת תרמ"ה. הוֹריו היוּ ממשפּחוֹת רבּנים ידוּעוֹת. מוֹצא משפּחת בּוּרלא הוּא מאזמיר שבּתוּרכּיה, והיא בּאה לירוּשלים לפני מאה וּשלושים שנה בּערך.

עד שמוֹנה־עשׂרה שנה למד תלמוּד וּפוֹסקים בּישיבוֹת שבּירוּשלים. בּן י"ח נכנס לבית־המדרש למוֹרים של “עזרה” ולמד שמה שש שנים. בּית־המדרש הזה, שהיה גרמני בּמדה ידוּעה, היה לוֹ, כּמוֹ לרוֹב התלמידים, למוֹרת רוּח. הוּא הצטיין בּיחוּד בּחבּוּרים וּבהוֹראה. זה שש־עשׂרה שנה, שהוּא משמש בּהוֹראה בּבתי־ספר (ירוּשלים, דמשׂק, זכרוֹן־יעקב ולאחרוֹנה חיפה). ממאוֹרעוֹת חייו יש לציין את השתתפוּתוֹ בּמלחמה בּתוֹר מתוּרגמן לגרמנים, כּחייל פּשוּט, כּחוֹבש, כּעוֹבד בּדרכים וכצנזוֹר – וּפעמים רבּוֹת היה נתוּן בּסכּנוֹת קשוֹת.

ספּוּרוֹ הראשוֹן “בּין שבטי ערב” נדפּס בּקוֹבץ “על הסף” שיצא בּשנת תרע"ח. מיצירתוֹ הבּאה בּוֹלטים בּיחוּד הספּוּרים האלה: “לוּנה” (הוצאת “ספריה כּללית”), “בּלי כּוֹכב” (הוצאת “קוּפּת הספר”), “אשתוֹ השׂנוּאה” (הוֹצאת “מצפּה”), “נזרה” (“השלח” תרפ"ו), “גלגוּלים” (“מולדת” תרפ"ז), “בּצל קוֹרתנוּ” (“הדים” תרפ"ח). ואחרוֹן אחרוֹן: “נפתוּלי אדם”.

הפרוֹזה של בּוּרלא היא מן הסוּג המבוֹרך. עוֹד בּדבריו הראשוֹנים נתגלה בּוֹ הסוֹפר השוֹאב ממקוֹר־חיים והמצלל את החוֹמר הנשאב בּרוּחוֹ הפּיוּטית לשירה. לא אסכּוֹלה ולא תרבּוּת צוּרה ציינוּהוּ, כדי־אם תפיסה טבעית, רעננה, בּריאה, משׂחק־דמיוֹן קל וּבטוּי רווּי בּעל ־חן. הוּא קנה לוֹ מיד את לב הקוֹרא.

בּ“בין שבטי ערב” היה ציוּר נוֹף דק, תאוּר טפּוּסים זרים מתוֹך השתתפוּת אנוֹשית. ב“לוּנה” נתבּלט בּוֹ המסַפּר הרוֹאה ללבב, היוֹדע את חוּלשוֹתיהם ויסוּריהם של האנשים הקטנים, השכיחים. בּ“בלי כּוֹכב” – בּעל הדמיוֹן החי, בּעל קסם הספּוּר, היוֹדע לסבּך וּלמזג עלילוֹת הוָי על רקע של חיי שבטים פּראים דלוּקי הוֹד רוֹמנטי. בּ“אשתוֹ השׂנוּאה” – תאוּר רחב וּמפוֹרט של חיי ירוּשלים, מתוֹך התגלמוּת בּנפש המתוֹארת, עד כּדי הזדהוּת עמה, מתוֹך למוּד זכוּת על חוּלשוֹת האדם מפּני יסוּריו הנאמנים.

בּ“נפתוּלי אדם” צוֹעד בּוּרלא עוֹד צעד בּדרכּוֹ הספּוּרית: המחשבה מתרוֹממת וּמרימה את הטפּוּס המזרחי הפּרימיטיבי לגוֹבה אחר, נאצל. “רחמו”, הרוֹכל הדמשׂקי המעוּוָר, הוּא טפּוּס “איוֹבי”, העוֹלה למעלת מעוּנה; פילוֹסוֹף־החיים, שעבר את המדוֹרוֹת העמוּקים של חיי האדם עלי אדמוֹת והגיע לידי השלמה וחיוּב הממש. “השתפכוּת הנפש” וה“הגיוֹנוֹת” אינם מעכּבים התפּתחוּתה של העלילה, המוֹשכת את הדמיוֹן והרגש. טפּוּס השֵׁיך הטוּניסי ניתן בּשלימוּת. “שפיקה” היא נפש מוּפלאה, כּוּלה רקוּמה רוֹך ואוֹר. מבּעד לעיניו הסתוּמוֹת של הגבּוֹר אנוּ רוֹאים בּבהירוּת גם את הנוֹף הדמשׂקי המיוחד בּצבעיו.

(ההקדמה לספרוֹ של בּוּרלא: “נפתוּלי אדם”, תרפ"ח).

*

היתה לי הזכוּת להתבּוֹנן בּיצירתוֹ של בּוּרלא מקרוֹב. טיפּלתי בּספריו ונדמה לי שראיתי משהוּ מלפני ולפנים של יצירתוֹ. בּוּרלא בּא לספרוּתנוּ מעוֹלם שהיה חדש כּוּלוֹ בּשבילוֹ, ועם בּוֹאוֹ כּאילוּ הכניס עוֹלם זה לתוֹכה. לפי בּטוּי של בּרנר העמיד את אהלוֹ המיוּחד בּיריד הספרוּתי שלנוּ, ואהלוֹ זה היה חדש בּמינוֹ, עשׂוּי יריעוֹת שלל צבעים ורקמה. והשוֹכנים בּאהלים היוּ אחרים בּכל הליכוֹתיהם מאלה שהוּרגלנוּ לראוֹת אוֹתם בּספרוּתנוּ. בּוּרלא בּא לספרוּתנוּ כּבעל שפע מבוֹרך ושפע זה שהביא עמוֹ נתקבּל מיד על דעתנוּ ועל טעמנוּ. סוֹד התקבּלוּת זוֹ מוּנח בּזה ששפעוֹ של בּוּרלא קיבּל את הפראתוֹ מבּפנים, מן הספרוּת העברית.

בּוּרלא הוּא מסוּג המסַפּרים המשוֹררים. טעוּת היא לוֹמר, שבּוּרלא הוּא משוֹרר של הוָי ידוּע. אָמנם, העוֹלם המיוּחד שהוּא מגלה לעינינוּ ניתן על כּל סממניו המיוּחדים, לחשים וסַממנים אחרים, של עוֹלם מזרחי. אף על פּי כן הוּא יוֹתר מזה, הוּא משוֹרר. הנוֹאם נוֹתן סימן לדבריו: אִלוּ היה בּוּרלא רק משוֹרר הוָי וּמתארוֹ ואפילוּ אִלוּ היה בּעל כּשרוֹן עצוּם לאין ערוֹך לא היה מתקבּל על רבּים מן הקוֹראים העברים מאנשי המערב, המחפּשׂים תמיד את תוֹך הדברים.

והנה אין עוֹד מסַפּר עברי מן החיים אִתנוּ כּיוֹם שיהיה מקוּבּל על הלבבוֹת כּבּוּרלא, סימן שהוּא משוֹרר הלב, משוֹרר האדם. וּביצירוֹתיו המשוּבּחוֹת, והן מרוּבּוֹת על שאינן משוּבּחוֹת, אנוּ מוֹצאים מעט מאד מן העצמים והדוֹמם, אוּלם מוֹצאים הרבּה מחיי הנפש של גבּוֹריו.

אנוּ חיים כּעת בּתקוּפה בּספרוּתנוּ, בּיחוּד בּענף הסיפּוּר, שהוֹפיעוּ בּוֹ כּמה כּשרוֹנוֹת בּעלי יכוֹלת, אבל דוֹמה כּאילוּ כּל אחד מהם עג עוּגה סביבוֹ וּמכַוץ את עצמוֹ מתוֹך רצוֹן בּעוּגה הזאת. כּל אחד מהם רוֹצה להיוֹת חד בּדרא, וכמוּבן שאין הארץ יכוֹלה לשׂאת הרבּה חד בּדרא כּאלה, וכל אחד מהם נכוה בּחוּפּתוֹ של חברוֹ. היוֹצא מזה שאָמנם הם יחידים בּדוֹר ם אבל נשארים בּיחידוּתם. שבחוֹ של בּוּרלא הוּא, שלא הקים את אהלוֹ מחוּץ למחנה. הוּא עוֹמד בּאמצע המחנה, יריעוֹת אהלוֹ מוּרמוֹת ורוּחוֹת מארבּע כּנפוֹת הארץ מנשבוֹת בּוֹ. אהל זה פּתוּח לרוָחה וּבעליו מזמין את אוֹרחיו לתוֹכוֹ בּעין יפה.

(מתוֹך דברים שנאמרוּ בּמסיבּת סוֹפרים ליוֹבלוֹ של י. בּוּרלא)

לא בנתיב ישר וּבריתמוּס קבוּע שטף פּלג־חייו של איש המעלה הזה, כּי דרך עקלקלוֹת אחז לוֹ. אל מערומי סלעים היה מזנק, מתנפּץ וּמזנק שוּב, מתקצף ונוֹשׂא מימיו וקצפם למרחוֹק, כּנהר סמבּטיוֹן שהוּא רץ ונמהר בּלי ראשית וּבלי תכלית. היש תכלית בּאי־מנוּחה עצמה? לא! היוֹצר והמשפּיע צריכים להיוֹת מחוֹננים מן ההשגחה בּמדה מרוּבּה של עקשנוּת ושווּי־משקל רוּחני, בּבחינת “מעוֹר אחד”. על כּל נחשוֹל ונחשוֹל הקם עליהם הם צריכים לנענע בּראשם. אלה הם האנשים בּרוּכי־האלהים הנכנסים בּשלוֹם ויוֹצאים בּשלוֹם. ואוּלם נתן בּירנבּוֹים היה “אחר”. וה“אחרים” יש בהם אמנם כדי להפרוֹת לפעמים את שׂדה המחשבה והרגש, יש בהם כדי לראוֹת בּתחילת התגשמוּת חלוֹמם, אך גם להואש ממנוּ בּעוֹדוֹ בּאבּוֹ ולסייע לחורבּנוֹ. קללת אלהים רוֹבצת על האנשים הללוּ, הקוֹלעת אוֹתם מצוק אל צוק ומשמיטה בּכל פּעם את הקרקע מתחת רגלם.

נתן בּירנבּוֹים, שנשתחרר עוֹד בּילדוּתוֹ מכּבלי המסוֹרת והדחקוּת הרוּחנית, התנפּל לתוֹך נבכי התרבּוּת המערבית ונעשׂה למטיפה הכי נלהב והכי מלהיב. והוּא שראה בּאביבוֹ את אביב הלאוֹם העברי בּרבּוּי ה“בּוּרשֶנשֵפטִים (סטוּדנטים מלוּמדי חרב וגבּוֹרים לשתוֹת שכר) מכּיר פּתאוֹם בּטרגדית הגלוּת וּמנבּא מעל בּמת הקוֹנגרס הציוֹני עתיד חפשי ויפה־חיים בּמזרח, בּארץ אבוֹת. הוּא ראה את המחשבה הציוֹנית כקוֹפאת על חלוֹמוֹתיה המוּפשטים וחסרי הדם מצד אחד, ואת העבוֹדה הציוֹנית המשרכת דרכה מעבר לחיים מן הצד השני, והטיף בּכל אש התלהבוּתוֹ ל”שיטת החיים" היינוּ, להכניס אל חוּג העבוֹדה הציוֹנית את כל המזעזע את נפש האוּמה ולאחוֹז בּיד את כּל הנימין היוֹצאים ממנה להטותם כּכל חפץ האוֹרג. וכשראה שנבוּאתוֹ מתחילה להתקיים, התנפּל עליה בּחימה שפוּכה וּביקש לכרוֹת את העץ בּלחמוֹ. ואין לך טרגדיה גדוֹלה מזוֹ, כּשאדם נרדף ממעשׂי ידיו הוּא. אדם בּוֹרא לוֹ אלים, הוּא מסייע לבריאתם, ואחר כך הוּא נבעת ממבּטם החי וּמתנוּעוֹתיהם החיוֹת והוּא מכּה בּחרדה גדוֹלה על ימין ועל שׂמאל לנפּצם וּלמגרם. והם, שרוּח חיים נוּפּחה בהם, מחייכים בּלגלוּג דק כּלפּי אוּמנם הדוֹן־קישוֹטי. זמן־מה ראה חזוּת הכּל בּשיטתוֹ של אחד־העם, תרגם את מבחר מאמריו לגרמנית ועמל להפיץ את תוֹרתוֹ של זה בּרבּים למען ראוֹת בּה אחר־כך צמצוּם הגבוּלין, קטנוּת המוֹח וקפּוּח נשמת האוּמה ההמוֹנית “הגדוֹלה והעמוּקה כּים”. פּעם רוֹמם את האישיוּת עד לשחקים והטיף לאצילוּת היחיד, ושוּב יצא וּפשט יד להמוֹן. הלשוֹן העברית, הספרוּת העתיקה, העבר של שנוֹת אלפּיִם המדוּשן בּדמם וּבחלבּם של כּל גאוֹני הרוּח הלאוּמי, נעשׂים בּעיניו כקליפּת השוּם, כּסרח העוֹדף, כנטל עוֹפרת הצמוּד אל כנפי הנשמה הלאוּמית ומשתק את מעוֹפה.

והספרוּת היהוּדית, ספרוּת בּת יוֹמה עניה ודלה, שנוֹצוֹתיה טרם צמחוּ ושצוּרתה טרם נקבעה, היא היא שוֹרש נשמת האוּמה וּממנה חיים לה בּזה וּבבא. כּמלאכי־חבּלה עמדוּ הוּא וּבני סיעתוֹ על בּמת צ’רנוֹביץ וגזרוּ כּליה בבת אחת על כּל העבר העברי. שלוֹם אַש הכניס את “רוּת” הנכריה העלוּבה יפת־העינים תחת כּנפי הלשוֹן היהוּדית שלא תצטרך להראוֹת בּחוּצוֹת בּמערוּמיה העברים; רייזין עשׂה חינגא עם ה“שפחה” המשוּחררת על קברה הרענן של הגבירה צרת־העין; פּרץ ראה בּמוֹעיד הועידה מין אליהוּ חדש, השוֹחט את מאוֹת נביאי השקר אל תוֹך נהר הנשיה ויגל בּרעד וּבניקוּש שנים – וּפתאוֹם פּרש הנביא הזוֹעם ולבש מדי בּד וּמכנסי בּד, טבל ועלה לכהן לאלהי ישׂראל סבא, כּרע כּריעוֹת והתפּלש בּאפר לפני הדר גאוֹנוֹ.

והעבוֹדה, שלא היה זה אדם הפכפך העוֹשׂה מעשׂיו בּקלוּת ראש וּבלי רגש אחריוּת! עדים היוּ חריצי הצער העמוּקים בּצדי שׂפתיו, קוֹלוֹ המלא רעידוֹת כּאב והתלהבוּתוֹ האמתית, מצחוֹ הגבוֹה והאצילי, עיניו הבּוֹערוֹת פּרא והשׂיבה שזרק בשׂערוֹ השחוֹר בּלא עת. עדים הם נדוּדי חייו ועלבּוֹן חייו.

“שיטת החיים”! בּאחד הערבים ראיתי את נתן בּירנבּוֹים בּבית חבר, בּמסיבּת רעים. הוּא היה מסב בּראש השוּלחן על כּוֹס יין, עיניו הבריקוּ זכּוֹת מתחת הגבּוֹת העבוּתוֹת, גוּלגלתוֹ התנוֹעעה על צוארוֹ

כּכדוּר מלא חוֹמר גזי, אפּוֹ הגבנוּני והכּפוּף הזכּיר את חרטוּמוֹ של עוֹף דוֹרס, ידיו הארוּכּוֹת והצרוֹת נפנפוּ בּאויר כּמתאבקוֹת עם אוֹיב בּלתי נראה, והיה מסיח דברים אינטימיים, בּענינים פּרטיים, בּעסקי יוֹם יוֹם, שהם קטנוּתם של החיים וגדלוּתם כאחת, וראיתי כּמה צמאוֹן לחיים וכמה יצר לחיים טבוּעים בּנפשוֹ של אדם טראגי זה. וּברגע ההוּא הבינוֹתי את אי־המנוּחה ואת אי־הקביעוּת שבּלבּוֹ ואת קפיצוֹתיו השוֹנוֹת והמשוּנוֹת על בּמתי המחשבה. אדם זה לא יכוֹל להמתין לפתרוֹנן האטי וההדרגי של חידוֹתיו, הרגשתוֹ את החלל ההוֹוה היתה כּל כּך חדה ועזה, עד שהאפשרוּיוֹת לעתיד נתערפּלוּ בּעיניו ולא ראן כּלל. וּמשוּם כּך נעץ את צפּרני מחשבתוֹ בּשפּוּעי סלעים חלקלקים ולא הרגיש בּתהוֹם הרוֹבצת תחתיו; וּמשוּם כּך היה המחפּשׂ הנצחי, המתחיל בּבנין על מנת לסתוֹר, המתגלגל לתיאבוֹן מראש הר וחוֹשב שאחרים הוֹדפים אוֹתוֹ.

תרצ"ז

בּמלאת שנה לפטירתוֹ של המשוֹרר יעקב שטיינבּרג מגישה אגוּדת הסוֹפרים העברים לקוֹרא אוֹסף זה של שיריו, שלא יצאוּ במכוּנס בּחייו. המשוֹרר עצמוֹ עוֹד תכּן את תכניתוֹ, כּנס את השירים ממקוֹמוֹת פּזוּריהם, אף קבע את סדרם, חוּץ מתשעת השירים האחרוֹנים, שלא הספּיקה לוֹ השעה לסדרם. קראנוּ לספר בּשם “שירים אחרוֹנים” לשם סיוּם מעגל שירי המשוֹרר, שיצאוּ בכרך גדוֹל של כּתביו (הוֹצאת היוֹבל, תרצ"ז) והמדוֹר הראשון בּוֹ נקרא “שירים ראשוֹנים”, וגם משוּם שרוּבּם כּכוּלם נכתבוּ בּעשׂר שנוֹת חייו האחרוֹנוֹת.

האוֹסף אינוֹ גדוֹל בּכמוּתוֹ והוּא כוֹלל בּסך־הכּל מ“ט שירים, ואף כּי, חוּץ מאחדים, רוּבּם נכתבוּ בשנים האחרוֹנוֹת ממש, יש בּאוֹסף כּדי לשקף את כּלל שירתוֹ במרוּכּז, כּאילוּ רוּח המשוֹרר על סף הזקנה, לשם סיכּוּם אחרוֹן, כּביכוֹל, עברה שוּב על דרגוֹת התפּתחוּתה. נמצא בּיניהם שירים מספּר, שנכּיר בּהם אוֹתוֹ תוֹם, מעוּף־רעיוֹן ורוּח־חן של נוֹער שבּספר שיריו הקטן הראשוֹן בּהוֹצאת “יבנה”, ספר שעשׂה בשעתוֹ רוֹשם חזק כּל־כּך על ח. נ. בּיאליק; שירים אחרים מזכּירים בּקלוּת חרוּזיהם, הכּתוּבים בּרוּח־קוֹהלת מוֹדרנית, את שירי “ספר הסטירוֹת” ו”ספר הבּדידוּת", שנראוּ בשעתם כּעין סטיה מן המוּצק אל הנוֹזל; אבל רוֹב השירים הם מאוֹתוֹ סוּג בּשל, כּבד־משקל, צרוּף ותמציתי עד תכלית שבּמדוֹר האחרוֹן בּספר השירים הגדוֹל. כּמה מן השירים האלה נראים לעינינוּ כּיצוּרים מוּגמרים ושלמים, שאין רבּים כּמוֹתם למיצוּי אחרוֹן בּשיריו הקוֹדמים.

כּאן, בּשירים אלה, אנוּ רוֹאים את המשוֹרר חזק־העצמיוּת, הצוֹפה בעוֹלם בּעין פּקוּחה וּבשׂפתים חשוּקוֹת, מתוֹך בּינה ורגש המתקשים להשלים. גוֹרל הפּרט וגוֹרל הכּלל נשלבים, הייתי אוֹמר, נוֹשכים זה את זה, והוּא צוֹפה בשניהם ממצפּה בדידוּתוֹ שׂבע־נסיוֹן, אך לא שׂבע מנסיוֹן. אלא שמידת הזקנה עשׂתה בכל־זאת את שלה, וּמידת היסוּרים של הפּרט והכּלל עשׂתה אף היא את שלה. גם המרי הפך לאחרוֹנה משהוּ דוֹמה לויתוּר. לא ויתוּר שלם, אלא מעין השלמה מדעת, אך לא מרגש, כּמוֹ מאחוֹרי ההשלמה עוֹד יפעל הרצוֹן, שיהיה אחרת, אף כּי הדעת גוֹזרת, כּי אחרת לא יהיה עוֹד.

אף־על־פּי־כן יש מוֹעדים לנפש המשוֹרר, שבּהם היא כּאילוּ מתפּרקת ונכמרת עד דמע בּהתוָדע אליו “כל רוֹך וכל טוֹב”, וּבאחרים משיריו נמצא לא רק את הכּמיהה אלא גם את ההגשמה רבּת־החן של אוֹתוֹ רוֹך אנוֹשי מדמיע (יוּשׂם נא לב לשירים הקטנים והזכּים: “גשם בּלילה”, “ילד על סף שלוּלית”, “חסד קט”, הבּאים בּשכנוּת מכוּונת על־ידי המשוֹרר). השירים האלה חוֹשׂפים את יקר נפש המשוֹרר בּעצם טהרה.

האוֹסף הזה הוּא השלמה יקרת־ערך לכתבי המשוֹרר, עד יבוֹא יוֹם ויצאוּ במהדוּרה מחוּדשת ושלמה.

תש"ח

לב רך ורגש היה לוֹ, אך סוּג בּקוֹצים. מהם היוּ פוֹנים ודוֹקרים חוּצה, וּמהם פּוֹנים וּפוֹצעים את הלב פּנימה.

כּמה נפגעוּ על ידוֹ, אך יוֹתר מכוֹל נפגע הוּא עצמוֹ מעצמוֹ, אף כּי לא הוֹדה על כּך בּפה, כּי אם בּמבּט נדיב למבינים.

גבר גאה היה, משׂחק חזק וּמחמיר על אחרים ועל עצמוֹ, צמא נצחוֹנוֹת מטבע בּרייתוֹ. גם כּשבּא לידי ויתוּר ראה בויתוּרוֹ מעין נצחוֹן.

העריץ את העיקרי והמוּחלט בּשירת בּיאליק; הכּיר בּנס ההתחדשוּת של טשרניחוֹבסקי; כּיבּד את חוּש היאוּת של שמעוֹנוֹביץ – ואוּלם קינא בכוֹחוֹ של חברוֹ שניאוּר. מדי דבּרוֹ בשניאוּר (והוּא ידע את כּל סטיוֹתיו המסוּכּנוֹת, ידע בּצער), המה בקוֹלוֹ משהוּ שנוֹלד בּוֹ עוֹד אז, בּימי הראשית, כּשיצאוּ שניהם, גוּרי־לבאים, אל זירת השירה, וּפסיעוֹתיו של הלה, הגדוֹלוֹת, הרחיקוּהוּ הרחק.

אהב חיים וּברק של חיים, והם שׂיחקוּ עמוֹ במחבוֹאים, התקרבוּ לרגעים והתחמקוּ לימים; אהב חברה, והחברה העניקה לוֹ את זר הבּדידוּת; נכסף להיוֹת ראש המדבּרים, אך בּרקי שׂיחוֹ לא יצאוּ לאוֹפק ונגהם נבלע בּחבוּרת שוֹמעים קטנה; בּיקש תמיד להסבּיר הגיוֹנוֹ על ידי משל מלוּטש, ונעשׂה אחד מכּבדי־הבּיטוּי.

על כּן הקים לוֹ בעמל רב את “בּית הצוֹרף”, שחלוֹנוֹתיו קטנים ואוירוֹ דחוּס, לפעוֹל בּוֹ כוּלוֹ מרוּכּז בּמוֹקד היוצר.

הוּא הביא עמוֹ משהוּ משל יליד־יער אציל. אף כּי שקד על צוּרוֹת־תרבּוּת והקפּיד על נוֹהג של איש־בּינה, לא יכוֹל להתפשט כּליל ממשהוּ יערי זה עד אחרית ימיו. גם חריפוּת שׂנאתוֹ, גם רוֹך אהבתוֹ לא יצאוּ לגמרי מגדר ראשוֹנוּת זוֹ, שהוֹסיפה חיוּת לדבריו השקוּלים בּפלס השׂכל.

כּשבּא יעקב שטיינבּרג בּקיץ תרע“ד, עם פּרוץ מלחמת העולם הראשוֹנה, לארץ־ישׂראל, הביא עמוֹ מטען ספרוּתי נאה ולא כּבד. הוּא היה אחד מסגל החבוּרה הקטנה שהבטיחה הרבּה, מאלה שזכוּ לעמוֹד בּשוּרת המשוֹררים, שבּיאליק ליוה (מתוֹך התעוֹררוּת מתמיהה קצת) את כּניסתם בּקוֹל מבשׂר חם בּמאמרוֹ הידוּע “שירתנוּ הצעירה”. אבל הוּא, שטיינבּרג, נראה אז כּסר אל דרכים סלוּלוֹת בּשירה האינדיבידוּאלית. קצת מוּזר וקצת מתגנדר בּא לארץ מעוֹלם כּתיבה קל, לאחר שפּירסם שלוֹש חוֹברוֹת שירים, שתים האחרוֹנוֹת קלוֹת מן הראשוֹנה, קצת סיפּוּרים ושני נסיוֹנוֹת דרמתיים, כּמה נוֹבילוֹת ושירים בּיידיש. גם מה שפּירסם בּזמן הראשוֹן בּארץ לא העיד עדיין על מפנה ביצירתוֹ. קצת שכּרוֹן תמים ממראוֹת הארץ וקצת התפּרקוּת על ה”שם", על שדמוֹת אוּקראינה ועל נשי פּוֹלין. והנה לא עברוּ עליו שנים מעטוֹת (שנוֹת מלחמה כּבדוֹת גוֹרל וסבל) ונתרחש לוֹ מה שהבּיע בּאחד משיריו בּחוּץ־לארץ וּבדרך סטירה:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַגָּלִיל רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה

אחרי כמה גילגוּלים ראה שטיינבּרג בּארץ יוֹם אחד את השכינה המיוּעדת לוֹ. מעין התגלוּת היתה זוֹ בּשבילוֹ אך כּי לא תפס עוֹד את כּל משמעה. עיניו נפקחוּ לראוֹת את “מעט היקר”, כּלשוֹנוֹ, שיש בּארץ זוֹ וּבאוּמה המתחילה לחדש חייה. וּבמעט ימים הכּיר, כּי היקר הזה, סגוּלת היסוֹד בּאוּמה, בּחלק מן הכּלל וּבמקצת מן היחידים, מוֹרשת קדוּמים מוּפלאה, כּדאי הוּא לתת עליו את הנפש, את כּל הנפש. ואמנם מאז נתן שטיינבּרג את עיקר נפשוֹ על “מעט היקר” של האוּמה והארץ, שחיפּשׂ אחריו בּבוּלמוּס של זעם וצמא ורחמים. הוּא האמין אמוּנה אדוּקה, כּי נמצא לוֹ בנפשוֹ המזרה להבר את הבּר מן התבן.

ספר שיריו שבּהוֹצאת כּתביו ליוֹבל החמישים מחוּלק לשנים. לחלק השני, העיקרי שבּספר, קרא “חרוּזים מבּית הצוֹרף”. אכן רוּבּוֹ של חלק זה יאה לשמוֹ. כּאן החרוּזים רוּבּם התפשטוּ את הקלוּת הראשוֹנה, את הקפּריסה הפּיוּטית ילידת המקרה והרגע, – כּאן הכּל מרוכּז ומזוּקק, מכוּון וּמחוּקק, כּאוֹתם כּלים זעירים ויקרים, המשוּכללים עד דק, הנעשׂים בּבית הצוֹרף. בּאוֹתוֹ זמן שנוֹלדוּ השירים האלה חלה גם לידת הרשימה, זוֹ שחידשה את מטבּעוֹ וייצבה את מקוֹם כּבוֹדוֹ.

נתגלה בוֹ, בּשטיינבּרג, בּתקוּפת יצירתוֹ השניה־הראשה, האֶתוֹס השירי במלוֹא עמקוֹ, שקיבּל, כּביכוֹל, יתר הבלט בּשל חוּלשתוֹ ברוֹב דוֹר היוֹצרים. עדים היינוּ במקרה שטיינבּרג לחזיוֹן לא נפרץ בּספרוּתנוּ. אדם שעמד לוֹ כוֹחוֹ לפרוֹש מבּית־המטבּחים של הספרוֹת ולהתדבק כּוּלוֹ, מתוֹך החלטה שבּרוּח־הקוֹדש, בּעצם הדבר, בּיצירה לשמה. הוּא נראה כמוַתֵּר על הפּרוֹזדוֹרים המבוֹאוֹת והחצרוֹת כּדי להתכּנס

לבית־היוֹצר מתוֹך בּדידוּת. הוּא נראה כאדם שבּחר לוֹ מדעת את גוֹרל הממיתים עצמם בּאהלן של שירה והגוּת. וכיון שתפסוֹ לאֶתוֹס זה, היה הלה מלוה אוֹתוֹ כמלאך, מלאך קשה וקפּדן, אבל דוֹרש טוֹב וּמדריך אמוּנה, רוֹב שנוֹת יצירתו בּארץ. יש אשר נשתוֹמם על גבוּרת הנפש הזאת, על שנוֹת־המסה הרצוּפוֹת, להתפּשט מכּל נוּסח ספרוּתי משׂתרר ולהעמיד לנפשוֹ עיקרים חמוּרים וּקבוּעים של יצירה לשמה, בּחינת “יהרג ולא יעבוֹר”. מעין כּתיבה מתוֹך שׂפתים חשוּקוֹת. וּמאמצים אלה מתוֹך סגפנוּת חברוּתית וספרוּתית, פּרישה מן הכּלל לשם הכּלל, אמנם עשׂוּ פּרי ישוה להם.

עם צאת שלוֹשת כּרכיו בלט המאמץ הזה, שהבשיל הרמוֹניה של יצירה ספרוּתית המעוֹררת פּליאה. שלוֹשת הכּרכים משלימים זה את זה לא רק בּצוּרה וּבסגנון אלא גם בּתפיסה וּבתוך. מוּבן שאין המשקל של שלוֹשתם שוה בכל. פּחת־משקל מוּרגש דוקא בעבה מן השלוֹשה, הוּא כרך הסיפּוּרים, אף כּי גם בּוֹ משוּקעוֹת סגוּלוֹת כּשרוֹנוֹ ונפשוֹ בּמידה הגוּנה, וּבסיפּוּרים אחדים השׂיג שלימוּת של חן התיאוּר ויוֹשר המבנה ראוּיה לתהילה (“בת הרב”, “בּחצר האצילים” וּברוּבּו של “על גבוּל אוֹקראינה”). נראה הדבר, שלא נתרכּז המשוֹרר בּסוּג זה, בסיפּוּר, בּכל אוֹתוֹ כוֹח הרצוֹן ללא שיוּר

שנתן לשירוֹ ואחר־כּך לרשימתוֹ. אחדים מהם נכתבוּ עוֹד בּחוּץ־לארץ וּבלשוֹן יידיש ואחר־כּך העתיקם לעברית. הוֹאיל וניתק עצמוֹ מן ההוָי ההוּא ונתכּנס כּוּלוֹ לתחוּם החוָיה הנפשית והשׂכלית, ראה את עוֹלמוֹ החמוּר בּעיקר בּשיר וּברשימה. ואמנם בּשני סוּגים אלה הגיע למלוֹא גילוּיו. יתכן לוֹמר על שיריו הטוֹבים, מן החלק השני, שהם רשימוֹת, לפי עוֹמק ההתבּוֹננוּת וּברקי ההגיוֹן שבּהם, כּשם שאפשר לוֹמר על רשימוֹתיו, שהן שירים בּהרצאה המרוּכּזת, בּביטוּי הסמלי וּבאמוֹציה החזקה המפעמת אוֹתן. בּנסיוֹנוֹתיו הסיפּוּריים האחרוֹנים כּבר הכריעה דחיסוּת הרשימה את חיוּת התיאוּר. זוֹ שוּרת הרשימוֹת בּעלוֹת האוֹפי הבּלטריסטי שקרא להן “נוֹבילוֹת קטנוֹת”.

בּכלל נטה שטיינבּרג אל המרוּכּז והמרוּמז, אל “השוּרה”. ידוּע כּמה נחשב בּעיניו המשל. מתוֹך חיבּת אמצעי זה הוּא מגיע לעתים קרוֹבוֹת לידי הפרזה, עד שהוּא ממשיל כּמה משלים על אוֹתוֹ ענין וגוֹרם על ידי כך חציצה וטישטוּש הנוֹשׂא, למבוּכתוֹ של הקוֹרא. אבל כּמה ממשליו הם כּחיצים שחוּטים וּבפגעם בּלב הרעיוֹן הם מציתים אוֹתוֹ בנוֹגה חזק.

דרכּוֹ של שטיינבּרג בּרשימה הוּא לא רק ליטוֹל רגבי־מתכת, לצרפם מסיגים ולעשׂוֹתם כּלים מזוּקקים, מדוּיקים עד כּדי מדידה קפּדנית. הוּא גוּפוֹ בוֹדק מוּבהק, שעינו‚ֹ מזוּינת תמיד בּזכוּכית בּדקנית, כּאוֹתוֹ לוֹטש אבנים יקרוֹת המצמצם את כּוֹח עיניו לבחוֹן את האבן כּדי לראוֹת טיבה אוֹ לגלוֹת פּגמיה.

משהגיע להכּרתוֹ המכרעת, הניח כּמעט כּלה את שאר הנוֹשׂאים היפים לבדיקה ונתן על לוּח־אָבניו את אבן־ישראל לכל גילוּייה. אוֹתוֹ שטיינבּרג, שהיה לכתחילה משוֹרר האהבים הקלים, משוֹרר הכּרך והצעירוּת המתפלספת על הריקוּת והשיעמוּם, משורר ה“מחוֹלוֹת” וה“סטירוֹת”, – דוקא הוּא מזקיק עצמוֹ כּוּלו לבחינת היהדוּת ההיסטוֹרית לשם עתידה. אין כּמעט צד בּאוֹתה חטיבה ששמה יהדוּת, לפי תפיסתוֹ של שטיינבּרג, שלא העביר עליו את משקפתוֹ הרגישה, שלא בדקוֹ בדיקת מוּמחה אינטואיטיבי. וכמעט תמיד מלֶוָה את בּדיקתוֹ רוּגזה כּבוּשה ותוֹצאוֹתיה מתלבּשוֹת דברי־חזוֹן קשים ונוֹקבים. להגבּרת החזוּת הקשה יגדיל את הפּגימוֹת הגדלה יתרה, אף כּי לא גלוּיה תמיד, והרמז עשׂוּי להגבּיר את חשדיו של הדמיוֹן. זוֹהי אוֹתה ה“אנטישמיוּת הפּנימית”, שהפרתה כּל־כּך בּדוֹרוֹת האחרוֹנים את ספרוּתנוּ וחיינוּ. אבל שוֹנה היא מזוֹ המנדלאית. הלגלגנית והעקצנית מתוֹך הרחבת הדעת וּבדיחוּת הדעת. זוֹהי “אנטישמיוּת” מיקרוֹסקוֹפית הנוֹקבת ויוֹרדת עד לב הדברים. תחת החקרנוּת המתרגשת, הספקנוּת המוֹחה והקיטרוּג העקשני, מסתתרת אהבה עמוּקה, לפעמים עד כּדי גאות־הערצה, לאוֹתה יהדוּת מבוּקרת כּה קשוֹת. ושגוּ אלה שתפסוּהוּ בזילזוּל בּערכי היהדוּת האמיתיים.

אין להעלים: שטיינבּרג אינוֹ סוֹפר לרבּים. אפשר שבּראשית צעדיו בשׂדה הספרוּת התכּון להיוֹת מקובּל על הרבּים. וּויתוּרוֹ לא בא משוּם שלא החשיב את “הקלוֹת והקטנוֹת” ולא ייחס להן כּל תפקיד בּחיים וּביצירה, אלא מתוֹך שנגלתה לוֹ הסכּנה לעיקר החליט לפסוֹח על הצדדי.

שטיינבּרג העיקרי הוּא סוֹפר למשפּחה קטנה. מסוּפּקני אם גם עתה יצליחוּ מגדלי שמוֹ להוֹציאוֹ לרשוּת הרבּים. אבל הפסדוֹ יוֹצא בּשׂכרוֹ. אם אין יצירתוֹ החשוּבה עשׂוּיה להשׂיג את תהילת הרבּים, היא נחנה בסגוּלה היקרה להנחיל את תמצית נפש מחַבּרה לדוֹרוֹת דרך צינוֹרוֹת סמוּיים מן העין. מי כמוֹהוּ ידע, כּי הערצת הרבּים תלוּיה בכמה דברים, שבּטילתם גוֹרמת בּטילה גם לה. אין הפכפּך כקהל הגדוֹל. לא כן המשפּחה הקטנה, הצפוּפה, הנוֹטעת את צמח האהבה והידיעה האמיתית מדוֹר לדוֹר וּמשקה אוֹתוֹ בדרכים נעלמוֹת אך בּטוּחוֹת.

שטיינבּרג היה איש־הכּבוד. לא רבּים, לצערנוּ, יוֹדעים לשמוֹר כּמוֹהוּ על כּבוד המלה הנדפּסת ועל כּבוֹד עצמאוּתוֹ של הסוֹפר. לכאוֹרה, אפשר לראוֹת בּכך יהירוּת והתנשׂאוּת ויחוּד עצמי, אבל מי שיוֹדע לקלל ולבזוֹת (בּכמה משיריו) את ה“מוץ” של עצמוֹ – איך יהיה חשוּד על יהירוּת? מי שלא פּסק מלהציץ בּעיני הקץ המתקרב – איך יהיה חשוּד על התנשׂאוּת? אין זה כי רגש־כּבוד פּנימי עמוֹק, הכּרת בּעל הנס בּנסוֹ וּבנסם של כּמה מיחידי־הסגוּלה בספרוּתנוּ, לא נתנוּהוּ לעמוד בּמקוֹם שראה פתח לחילוּלוֹ של הנס.

גוֹרל חייו ויצירתוֹ של שטיינבּרג עלה בקנה אחד עם כּמה מן הטוֹבים שבּספרוּתנוּ קמוּצת־היד. מצד זה לא היה ראוּי לקנאה כלל. אך ראוּי היה לקנאה מתוֹך אהבה על מידת עוֹז־הנפש, הגוֹבה והעוֹמק שהשׂיג בּעמלוֹ היוֹצר מתוֹך מסירוּת נפש.

יציאתוֹ מן העוֹלם היתה בחשאי. כּאילוּ הפסיק בּמקוֹם שרצה להפסיק. אף בּזוֹ היה מעין ויתוּר של נצחוֹן.

אֵינִי אָדָם עַתִיק, אֵינִי אָדָם חָדָשׁ,

בֵּן אֲנִי לְדוֹרִי, דּוֹר שׁוֹקֵעִ חוֹלֵף;

וּמֵעַל גַרְעִינִי, גַּרְעִין עֶרְגַּת־אָדָם –

קְלִיפָּה אַחֲרֵי קְלִיפָּה אֲנִי נוּגֶה קוֹלֵף.

סתו, רל"א.

גם יעקב רבּינוֹביץ הגיע לזקנה, בּעוֹד רגליו הקלוֹת מדלגות על גדר הבּחרוּת. בּעוֹדנוּ הֵלך קל בּארצוֹת החיים הועמס עליו משׂא שנים רבּוֹת־תנוּבה. רק חלק מן הפּירוֹת שעשׂה עטוֹ המהיר והמחוֹנן זכה לכינוּס מסכּם וּמגדיר. רוֹב פּירוֹתיו עדיין מפוּזרים בּשדוֹת־הפקר. אך פּניו מזדקרים בּכל שטחי אוירנוּ הרוּחני בּחוֹתמם העצמי.

הוּא מיחידי הסגוּלה בּחבוּרתנוּ, שכּל הגיוֹן, כּל חוּש וכל עצב בּהם משוּעבּדים לספרוּת, הן כּנוֹתנים והן כּמקבּלים. כּל עניני החיים והעוֹלם, הקרוֹבים והרחוֹקים, נוֹפלים אצלם אל פּי העט, וּמשם הם עוֹלים לחיוֹת את חייהם. רצוֹנם וּמזלם עשׂוּם סוֹפרים בּכל נפשם וּבכל מאוֹדם. זה כוֹחם וּבמקצת גם רפיוֹנם.

עינוֹ של רבּינוֹביץ היא של משוֹרר סוֹקר ודיין. אין היא נחה על הדברים חוֹלמת אוֹ תוֹהה, אלא סוֹקרתם והוֹפכת בּהם לבדקם ולדוּנם, אם לשבט ואם לחסד. לא רק בּמאמר הצבּוּרי וּבמסה הבּקוֹרתית, כּי גם בּספּוּר, בּמחזה וּבשיר עינוֹ בּוֹלשת תחת דוֹק הצבע והצליל למצוֹא ולגלוֹת, בּפירוּש אוֹ בּרמז, את המניע המוּסרי והשׂכלי. גם בּלבשוֹ טלית של פילוֹסוֹף, המטיל ספק בּכל החלטיוּת, אינוֹ יכוֹל שלא להכּווֹת מדברי השוֹגים, לדעתוֹ, ולהעמידם על טעוּתם. על כּן כּה רבּה החיוּת בּדבריו, כּה רב בּהם היצר להשׂיח, לישר את המעוּוָת.

הקרקע המוּסרי, בּוֹ נעוּצים שרשי מחשבתוֹ, והחרוּת הגמוּרה, בּחרה לוֹ אישיוּתוֹ, מסייעים בּידוֹ להיוֹת נאמן לרצוֹנוֹ

ולקווֹ. אחרים, שהחליפוּ קו מסילתם, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, חוֹשדים בּוֹ בּסתר וּבגלוּי, שהוּא סטה מקו, אך המיטיבים לראוֹת, גם בהזדמן להם קרוֹנוֹ בּמקוֹמות שוֹנים, רואים יפה את פּסי־קווֹ נוֹדדים עמו. שנוּי האכסניה אינוֹ משנה את עיקרי דעוֹתיו ותביעוֹתיו. רוֹב מאמריו, שראוּ אוֹר בּעתוֹנוּת הבּוּרגנית, כּביכוֹל, יכוֹלים היוּ להדפס בּעתוֹן

הפּוֹעלים שלפני האחוּד. מוּבן, שהפּסלנוּת צרת־העין, המתפּשטת בּגוּף צבּוּרנוּ כּנגע ממאיר, רוֹאה את מקוֹם הדברים ואינוֹ רוֹאה את גוּפי הדברים, לנזקם של הרוֹאה והנראה גם יחד.

אין ספק, שרבּינוֹביץ הוּא איש־הקצווֹת. לגבּי ענינים ואנשים, שנפשוֹ דבקה בּהם לאמוּן ולחיבּה, הוּא סבלן וטוֹב־עין עד כּדי כּסוּי פּשעים, אך לגבּי דברים ואנשים, שנכוה בּרשעתם אוֹ בּרוֹע־כּוָנתם – אינוֹ יכוֹל לנהוֹג מדת ותרנוּת. בּמקוֹם שעיקרי מוּסרוֹ (לא מוּסר מנוּסח כּי־אם מוּסר שבּדם) ואמוּנתוֹ נפגעים, שׂשׂ הוּא אלי קרב, וכשוֹמר־תוֹרה מוּבהק יתגרה בּרשעים בּדברים כּמחטים. אוּלם מתוֹך אינסטינקט מוּסרי עמוֹק נוֹטה הוּא תמיד להתגרוֹת בּצד התקיף, בּצד התוֹקף. התקיפוּת בּעצם קיוּמה וּבכל מקוֹם שהיא מגרה עליו את יצר ההתגרוּת. ולהפך, בּאשר ידבּר על סוֹבלים ונענים, שם יתגלה רוֹך דברוֹ כּמשי, שם יטיף את צרי רחמיו ותנחוּמוֹתיו.

אין להציב גבוּלוֹת בּיצירתוֹ רבּת־האוֹפקים ודקת־התפיסה ולוֹמר: זה עיקר וזה טפל, בּזה הגיע לשלמוּת וּבזה השׂיג רק חצי תאוָתוֹ. כּל חין ערכּוֹ ו“שלמוּתו” של רבּינוֹביץ הם בּזה, שאין להבדיל בּין מאמרוֹ, פיליטוֹנוֹ, ספּוּרוֹ ושירוֹ. בּזה שהוּא פּוֹרח תמיד ועוֹשׂה פּרי תמיד, אוֹ בּלשוֹן שירוֹ: “קוֹלף קליפּה אחר קליפה מגרעין ערגת־האדם” שבּוֹ. בּכּל אוֹתוֹ הסגנוֹן הרוֹטט, האבר מן החי; אוֹתה הסקירה החדה ורבּת־האסוֹציאציוֹת; אוֹתוֹ הצירוּף המפוֹרד בּענפיו והמאוּחד בשרשיו;

אוֹתה הנהיה אחרי האוֹר והגישוּש בּתוֹך האד; אוֹתה המציאוּתיוּת החיוּנית הרוֹעדת כּגשר של נייר על גבּי חלל מסתוֹרין ואינה נקרעת; אוֹתה בּחינת התבוּנה ואוֹתה ההתרפּקוּת האנוֹשית.

אמרתי לכתוֹב ליוֹבל רעי כּאח לי דברים הרצים מלב אל לב, חמים וכוֹאבים, אוּלם האויר הקר, הזר המוּזר, שאנוּ חיים בּוֹ כּיוֹם, אינוֹ יפה לדברים ערוּמים, ויש לחשוֹש שמא יבוּלע להם. איני מאמין שיש בּכוֹח מי מאתנוּ להפשיר בּימים אלה את האויר הזה. מי כּרבּינוֹביץ יוֹדע זאת. על־כּן בּטוּחני בּוֹ, שלא יבוּז גם לשוּרוֹת מעטוֹת, שכוָנתן לסייע מעט לבירוּר אישיוּתוֹ היוֹצרת, ההוֹלכת עמנוּ זה דוֹר שלם ואשר נשתוֹקק לחיוֹת עמה לפחוֹת עוֹד דוֹר אחד.

כּן יהי רצוֹן!

(דברים שנאמרוּ על קברוֹ)

הנה כי כן, אחי יעקב – בּאה שעת הפּרידה, אף כי זמנית, כּכל פּרידה של החי מן המת.

אלי, אל בּיתי, לא תבוֹא עוֹד, עד בּוֹאי אני אליך.

כּימי דוֹר היינוּ יחד בּחיים, בּשאיפה, בּפעוּלה, כּכל אשר ניתן לנוּ. לא אגזים אם אוֹמר כּי במשך ל“ד שנה – חוּץ מהפסקוֹת מעטוֹת שנגרמוּ ע”י נסיעוֹת – לא זזה ידי מתוֹך ידך ועתה בא המות פּתאוֹם והפריד בּינינוּ ביד גסה. בּלכתך לתוּמך בּדרך נפגעת על־ידי גוֹלם־מכוֹנה. איזה גוֹרל! חיכּינוּ לבוֹאך, כּמנהגך יוֹם יוֹם, והנה בוֹששת לבוֹא, עד שהביאוּ לי בערב את הפּתקה השחוֹרה מבּית־החוֹלים.

אם יש ריעוּת, ריעוּת הנעשׂית בּרוֹב הימים כּטבע, כּנשימה – ריעוּתנוּ היתה זאת. הבדלי גיל, הבדלי טעם, חינוּך ואוֹרך חיים לא פגמוּ בה במשהוּ. להיפך, הם הם שכללוּ את יוֹפיה.

בּבוֹאי לארץ־ישׂראל, עלם בּעלוּמי, אפרוֹח אשר אך החל להציץ מתחת כּנפי הספרוּת, מצאתיך סוֹפר מוּגמר, איש הישוּב והציבּוּר, שׂבע נסיוֹן, מחוּשל בּמלחמת דעוֹת, חבר וּבעל־דברים לגדוֹלים וטוֹבים, וּבכל זאת נאחזנוּ איש בּאחיו מפּגישה ראשוֹֹנה על המזרקה לפני בית מלוֹנוֹ של גיסין בּאֵם המוֹשבוֹת ולא הרפּינוּ זה את זה מאז ועד עתה.

מה הדבר שעשׂנוּ לאחדים? דברים הרבּה קשרוּנוּ יחד. אבל אין ספק בּעיני כי אלה היוּ עיקר: הצוֹרך והרצוֹן לשמוֹר בּכל מחיר את חירוּת הנפש בּביטוּי האמת לפי היכוֹלת; הצוֹרך לראוֹת את הישוּב בּגידוּלוֹ כּקיבּוּץ עוֹבד ויוֹצר וּמחנך עצמוֹ לעצמאוּת חָמרית ורוּחנית,

מכּיר בּכוֹחוֹ במידה הראוּיה, לא מתבּטל ולא מתנשׂא; הרצוֹן והשׂמחה לראוֹת בּגידוּלה וּבהתחדשוּתה של ספרוּתנוּ ולשרתה בכל הדרכים הנאוֹתוֹת. לא אינדיבידוּאליוּת מתעתעת ולא המוֹניוּת משטחת, אלא מידה נכוֹנה ויחס נפשי.

אבל מעֵבר לכל אלה הדברים שבּרצוֹן וּבהכּרה היה משהוּ עמוֹק וּמכריע יוֹתר, משהוּ בלתי־מוּגדר העוֹשׂה שני בוֹדדים ללא־בוֹדדים בּעוֹלם הזה. ידענוּ את התגוּבוֹת, את הדעוֹת ואת העצוֹת כּמעט בּלא דיבּוּר־פּה. כּה מוּבן מאליו היה שקוֹרא ראשוֹן לכתב־ידי תהיה אתה, וראשוֹן לקריאת כּתב־ידך אהיה אני. הריעוּת הטוֹבה לא שיחדה את העין מראוֹת את החסרוֹנוֹת; הרגילוּת של שנים לא מחקה את היתרוֹנוֹת; הפּה לא היסס לציין את שניהם. הוּרגש והוּסכּם בּינינוּ: אנשי־גידוּל אנוּ ולא אנשי־הפיכוֹת, עשׂוּיים לנצחוֹנוֹת ולכשלוֹנוֹת, כּל אחד לפי דרכּוֹ וטבעוֹ.

היית נקי־כפיים וּבר־לבב ולא נשׂאת לשוא נפשך. בידיך, ידי זרעם של רבּני ליטא, גדוֹלי תוֹרה וּמוּסר מסתפּקים בּמוּעט, לא דבק מאוּם. בּר היה לבבך, תוֹכוֹ כּברוֹ, כּי שׂנאת ואהבת בּלא חיפּוּיים. לא נשׂאת את נפשך לשוא, לשוּם שוא, לא בחיים, לא בספרוּת, לא בעסקי ציבּוּר ואוּמה.

עניני הישוּב וקוֹרוֹתיו, עניני ספרוּתנוּ וקוֹרוֹתיה, היוּ מקוּפּלים בּך כּפנקס. כּשעלעלת בּפנקס היוּ דפיו פוֹרחים בּרוֹב דברים מאירים ושׂמחים.

קפדן וקנאי היית להגיוֹנך ולדברך. לא קל היה לך להוֹדוֹת מהר בּטעוּתך, אך לבסוֹף הוֹדית בּחן של ויתוּר, בטעם של זקן שקנה חכמה.

היתה בך אחדוּת של הגיוֹן ורגש, ושניהם כּפוּפים היוּ למוּסר יהוּדי ואנוֹשי מוּשרש בּדוֹרוֹת. הגיוֹנך היה חד ונוֹקב, מפליג למרחוֹק וּמקרב רחוֹקים, הגיוֹן של משׂיגי השׂגוֹת בּדברי תוֹרה וּבדברי חיים, ורגשך היה רך ועמוֹק וּמהיר לענוֹת, רגש של משוֹרר ואוֹהב הבּריוֹת.

רגיל היית לחזוֹר על אמרתוֹ של משוֹרר לאוּמה קטנה, משוֹרר אהוּב עליך שתרגמת אחד מספריו, אמרתוֹ של הרמן בּאנג: “האמנוּת הגדוֹלה להיוֹת קטן”. ידעת את גבוּלוֹתיו המציאוּתיים של עמנוּ ורצית לראוֹתוֹ מתקן חייו בגבוּלוֹתיו, ולא פסקת מלשנן לוֹ את תוֹרת “לאט לאט” שלך, שנבעה לא רק מדרכּה של חיבּת־ציון, שהוּרגלת בּה, אלא גם מידיעתך הרבּה והחוֹדרת בּדרכי עמים וארצוֹת. גם כּמעריך ספרוּתי, יחיד בּמינך, אך כּי הראית מלוֹא זרחם של המאוֹרוֹת הגדולים, אהבת בּיחוּד להעלוֹת את נרם של המאוֹרוֹת הקטנים. גם אצל הגדוֹלים בּלשת וּבדקת אחרי הקרנים המוּצנעוֹת.

כּל ימיך נוֹהג היית לפנוֹת אל ידידיך־מכּיריך בּכינוּי: “צדיק”: “מה שלוֹמך, צדיק שלי? מה כּתבת, צדיק שלי? אין כּלוּם, צדיק שלי”. כּאילוּ ביקשת להעמיד את האדם על חזקת המעוּלה שבּוֹ. בּשנים האחרוֹנוֹת, שנוֹת ההתכּנסוּת לתוך עצמך, פסק הכּינוּי הזה מפיך. אין זה כי אם נעשׂית בּעצמך צדיק גמוּר, צדיק תמים. הרבּית להתייחד עם אבוֹתיך הצדיקים וזכרוֹנם היה מרטיט את נפשך.

מיוֹם שירדה הפּוּרענוּת על שכוּנוֹת־הספר של עירנוּ וסכּנת המות מתהלכת בּין יושביהן וּמגיניהן, הרבּית ללכת שמה. כּשהזהרנוּך על כּך, אמרת: “אין כּלוּם. אני הוֹלך לראוֹת את עמי, כּי שם הוּא. בּמה אני מיוּחס מהם, שהם שרוּיים בּסכּנה כל הימים והלילוֹת, ולמה לא אהיה עמהם בּסכּנה שעה אחת?” אחר כּך בּאת משם וסיפּרת פּרטי פרטים על פּלוֹני הספרדי והתימני, האשה הזקנה והצעירה, הבּחוּר המגן, הילד החכם וכוּ'. כּל אחד מאלה מילא את לבּך הדוֹאג והירא.

הרבּה דאג לבּך, הרבּה מוֹרא היה בוֹ. בּיחוּד אחרי מה שקרה, מה שלא רצית ולא יכוֹלת להאמין – שם, בּגיהינוֹם של אירוֹפּה. כּמה מאמרים אחרוֹנים שלך סיימת בּמלים “על כּן נירא”.

עתה הנך כּבר מעֵבר לכל “מורא”. בּאת למקוֹם שם “חדל רוֹגז”. אוּלם לנוּ, הנשארים, נשאר גם המוֹרא וגם הכּאב הגדוֹל על העדרך.

היית נקי כפיים וּבר־לבב ולא נשׂאת לשוא נפשך. חייך וּמעשׂיך היוּ נקיים וּברים ולא היוּ לשוא.

תש"ח

כּאייל שָׂב תערוֹג על אפיקי יצירה. קוֹמתך המדלגה תיראה פעם על גבעוֹת וּפעם בּעמקים. הנה ריעוּ לך עדת צבאים צהוּבּים, והנה יצאת בּעקבוֹת הפּרוֹת הטלוּאוֹת. ואני תמיד אראך בּוֹדד, פּוֹשט צואר, מרים קרן וּמשוֹטט עין אך אפיקי היצירה השוֹקקים בּאזניך. רגליך הדקוֹת, האֵפר הפּזוּר על שׂערך, הצללים הנבהלים בּעיניך – חימדתיך, תנני ללפּוֹת את צוארך וּלהקשיב להלמוּת לבּך, אשר ירעיד כּל גוך בּלי־חשָׂך.

עוֹרך דק להפליא ורזוֹן בּשׂרך יכּה על חי בתמהוֹן. כּל רוּח מצוּיה תרנין את עצבּך החשׂוּפים כּמעט. יחשׂ לידתך לא יתנך למהר רוּץ כּאחד הצבאים הצהוּבּים, אף לא להתערב עם עדר הפּרוֹת הטלוּאוֹת. עת תשרך פּסיעוֹתיך הדקוֹת, הנמהרוֹת־הזהירוֹת, עם העדר הכּבד, ידוּץ לבבך אחרי הצבאים המעפּילים לאויר מעלה, וּבחפזך עם העדר הקל, תתוּר עינך אחרי הפּרוֹת הרוֹעוֹת הרוֹעוֹת בּירק השפלה.

בּינת־עוֹלם בּעינך וחרדת־הרגע תפרפּר על רוֹם מצחך, הבה אקשוֹר לבּי בלבּך ואחרד עמך בּכל דרכיך.

נצח לא אשכּח היוֹם בּוֹ קרבת אלי, ואני יוֹשב על צוּק תלוּי על־פּני תהוֹם פּרוּעה ושר את שיר אבדני.

“שבתי מאפיקי היצירה. האח, רויתי”.

“בּרוך לי תהיה, דילוּגך עלי אהבה”.

“האין ריחי ריח מעיני השׂשׂוֹן?”

“ריחך ריח אפיקי עוֹלם”.

“אוֹדך, אח חוֹנן”.

“ארחַמך, אח חנוּן”.

צלע אל צלע הלכנוּ. מי יפריד בּינינוּ?

כּאייל שׂב תערוֹג על אפיקי יצירה. הישען תישען אלי וצללי עיניך הנבהלים ירקדוּ מוּל עיני.

ואני אקשיב בּאהבה אל הלמוּת לבּך הנד בּקרב גוך האורירי בין הגבעוֹת והעמקים, וארקוֹם בּדממת חן את דמוּת שני העדרים, הקל והכּבד, לתוֹך רקמת שיר אבדני על פּני התהוֹם הפּרוּעה.

תרפ“ו–תש”ו

כּשבּאתי בּשנת תרס"ז לברוֹדי מצאתי לרוּחוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ מתהלך בּתוֹך מנין בּני־העליה מן הנוֹער הלאוּמי בּעיר עתיקת יחשׂ זוֹ. הגבוּל שהעביר אלפים מבּחוּרי ישׂראל נמלטים מן ההפיכה הרוּסית, גל מתגעש והוֹרס להשתפּך הלאה, הביא לקרקע תחוּח זה זוֹרע נאמן. שם נוֹדע לי ראשוֹנה שמוֹ וּפעלוֹ כּמוֹרה וכמעוֹרר, וכשהיה לאחר שנים מספּר לאיש־מוֹפת בּארץ ישׂראל החדשה, לא היה עוֹד כּל תימה בּדבר: בּני בּרוֹדי ידעוּ גם ידעוּ, כּי זאת תפארת דרכּוֹ של אישם־מוֹרם.

יוֹסף אהרוֹנוֹביץ לימד צעירים נלבּבים אלה את הציוֹנוּת נוֹסח רוּסיה, נוֹסח אחד העם ולילינבּלוּם, נוֹסף על תוֹרת הרצל הממריאה: נאמנוּת בּלי גבוּל לבנין הארץ ולתרבּוּת העברית. נוֹסח זה היה שם חידוּש גדוֹל וקסם רב בּוֹ. את מכתביו שהיה משגר מן הארץ היוּ לוֹמדים כּפירוּש מוּסמך לכתביהם של גדוֹלי המחשבה הלאוּמית. דמיוֹנם של אחדים מצעירים אלה היה כּגוֹזלים, שיד גדוֹלה וחזקה הוֹציאתם מקן־אבוֹת רך ולימדתם את הטיסה בּרוּח וּבסערה, ועכשיו הם מתאמנים בּכוֹחוֹת עצמם. אחד אוֹ שנים ממכתבים ארוּכּים וצפוּפי תוֹכן אלה, כּתוּבים בּלשוֹן מפוֹרשת וּמסברת, קראתי גם אני. גם צלם דמוּתוֹ בּמעמדים שוֹנים הראוּני תלמידיו־חבריו, וּבכן נעשׂיתי, כּביכוֹל, שוּתף־מה לאוֹתוֹ סגל חבוּרה.

אחר כּך התחילוּ מגיעים גליוֹנוֹת “הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹנוֹת שבּשׂרוּ בּקוֹל צעיר אך מבוּגר עד להפליא את הנעשׂה והצריך להיעשׂוֹת לשם תקוּמת ישוּב חדש ראוּי לשמוֹ על אדמת המוֹלדת. וּבראש הגליוֹנוֹת מאמרים חוֹצבים בלא מליצה אך בּהגיוֹן חם, בּסגנוֹן אוֹתם המכתבים המתקבּלים בּברוֹדי, וּבתוֹכם גם מוּכּרים מאד – “מכתבים לידידה”.

בּרוּר היה: לכשאגיע לארץ אדרוֹש מיד לשכנוֹ. וכשבּאה אחר כּך ההשתתפוּת מרחוֹק בּדברי־ספרוּת ראשוֹנים בּ“הפּוֹעל הצעיר”, הגיעוּני כּמה גלוּיות שלוֹ כּתוּבות בּאוֹתוֹ כּתב יוֹשר גדוֹל וּפשוּט ורב־מרץ, כּעשׂוּי בּאיזה מכשיר עבוֹדה, כּתב שעוֹרר את האימוּן בּמלוֹאוֹ. ולא ארכוּ הימים וּבמקוֹמם בּאוּ מכתביה הדקים והריחנים בּכתב־ידה הצח של דבוֹרה בארוֹן, כּתב שעוֹרר את החיבּה בּמלוֹאה. והיוּ שני כּתבי יד אלה כּשני צדדים של מטבּע אחד.

וכשהגעתי באביב תרע"ד לארץ היה כּבר אהרוֹנוֹביץ עוֹרכוֹ הטבעי של אוֹרגן הישוּב החדש לאחר כּמה מערכוֹת־מלחמה כּבדוֹת (המלחמה בּועד האוֹדיסאי וּמלחמת “עזרה” חוּץ ממלחמת־תמיד על עבוֹדה עברית בּכל שטחי הישוּב), והיה זה עתוֹן כּמעט מבוּסס עם מערכת והנהלה ועמדה מכוּבּדת, כּחברוּתית כּספרוּתית, ועם שׂכר סוֹפרים מסוּיים וּבטוּח.

העוֹרך היוֹשב על כּסאוֹ, כּסא ערבי (שמחירוֹ שני בּישליקים) בּחדר מזרחי גבוֹה ריק כּמעט, ליד שוּלחן עץ קטן, כּזה המצוּי בּמטבּח של צריף, פּשוּט מעילוֹ והכּתפוֹת מהדקוֹת את הכּתוֹנת הצבעוֹנית על הכּתפים הצרוֹת, קם לקראתי ולחץ את ידי רגע ממוּשך ושאל את שאלוֹתיו והעיר את הערוֹתיו מתוֹך הבּטה פּקחית ודוֹרשת־טוֹב, ולאחר רגעים אחדים, כּשפּניתי לדבּר עם בּן־מוֹלדתי העוֹזר על ידוֹ בּמערכת, היה כּבר עוֹשׂה את ההגהה בּקוֹל ניגוּן וּבפיסוּק טעמים – אז הבנתי לבחוּרי בּרוֹדי בּשלימוּת.

ועוֹד בּאוֹתוֹ יום ראיתיו בּביתוֹ (“איך זה: לא תבוֹא לראוֹת את דבוֹרה?”), בּית קטן בּחצרוֹ של בּית גדוֹל, בּקוֹמה השניה, שמדרגוֹת־עץ שלוֹ בּחוּץ, והוּא, אהרוֹנוֹביץ, עוֹמד בּמרפּסת ליד אוֹתן המדרגוֹת וּמפסטר בּסבלנוּת וּבאהבה את החלב בּשביל בּתוֹ, בּת שלוֹשת הירחים, וּמדבּר אגב על כּל הדברים היקרים, האביביים בּארץ זוֹ, שנראית כּאילוּ נתבּקעה זה עתה מתוֹך בּיצתה, מתוֹך אוֹמן ותוֹקף ואוֹשר בּקוֹל חוֹטמני זהיר – אז אהבתי את האיש.

אחר כּך בּאה המלחמה והמבוּכה והחרדה לבנין המעט שלא יתערער, חלילה. התחילה פּרשת הנגישוֹת והגירוּשים, וּבית אהרוֹנוֹביץ גלה מאוֹנס למצרים. אך עד מהרה ידענוּ, יוֹסף לא ירד מצרימה לעשוֹת לביתוֹ אלא לציבּוּר: הוּא נעשׂה מוֹרה וּמדריך למהגרים.

עם פּתיחת הגבוּלין חזר לארץ והמשיך עריכת עתוֹנוֹ יחד עם חברתוֹ. וּמאז ראינוּ את האיש תוֹך היאבקוּת קשה עם אחרים ועם עצמוֹ, היאבקוּת שיש עמה צער וּמוֹרא. היה משהוּ ישן ונאמן ואהוּב שקשה הפּרידה ממנוּ, שהלב היה עמוֹ לבשׂר אחד והאמין בּוֹ אמוּנה שלימה, וכנגדוֹ היה משהוּ חדש, גדוֹל ורב פּעלים וסיכּוּיים, שמשך וּפיתה וּפתח אפקים – וקשה היה לוֹמר הן וקשה היה לוֹמר לאו – וּלבסוֹף גבר החיוּב וקיבּל עוּלה של “אחדוּת העבוֹדה” ושל ההסתדרוּת וכל הנוֹבע מזה. אבל משניבעה הפּרץ בּאמוּנה האחת (כּי מוניסט היה האיש עד שרשי ציפּוֹרניו) נעשׂתה הכּתיבה כּבדה והססנית וּמתחמקת – עד שפּסקה כּמעט. ואז בּאה לאהרוֹנוֹביץ תקוּפה חדשה: תקוּפה הציבּוּריוּת המעשית. איש העט והחלוֹם היה לאיש העסקים והכּספים: עסקיו וכספיו של ציבּוּר העוֹבדים.

ושוּב עדים היינוּ ליסוּריו המוּצנעים של האיש: יסוּרי חליים ויסוּרי חוֹמר (כּן, הוּא שׂר הכּספים היה גוּפוֹ נתוּן בּמצוֹק חמרי, בּחינת “יפּוֹל מצדך אלף וּרבבה מימינך – אליך לא יגש” – כּמוֹ שקרא על עצמוֹ יהושע בּרזילי ז“ל בּהיוֹתוֹ גזבּר של אפּ”ק). ועל כּוּלם יסוּריו של מי שצעדוֹ אינוֹ עשׂוּי לרוּץ אחרי מהירי־הלכת והוּא מפגר בּעל־כּרחוֹ בּדרך ונשימתוֹ מתקצרת, וּמתקיים בּוֹ היפך האימרה “הלואי אוֹתי עזבוּ ותוֹרתי שמרוּ”, שחוֹלקן בּרצוֹן כּבוֹד לותיק התנוּעה ואת דבריו שוֹמעים תמיד, אך רק לעתים רחוֹקוֹת עוֹשׂים אוֹתם. וּבכל זאת לא זז האיש מן האמוּנה בּציבּוּרוֹ הגדוֹל וּבתעוּדתוֹ הלאוּמית והאנוֹשית ושקד בּכל מאוֹדוֹ לחזק מוֹסדוֹתיו, וכדרך אצילי־הרוּח היה מבקר מבּפנים והן מבּחוּץ, וּבכל שעה שנקרא לעשוֹת בּא ועשׂה, ולא ביקש שׂכר לעצמוֹ, לא שׂכר של חוֹמר ולא שׂכר של כּבוֹד, וכמה מפּעוּלותיו היוּ מוּבלעוֹת בּמעים שנקראוּ על שם אחרים, ולא הקפּיד.

וּבתוֹך מלחמתוֹ לחירוּת המחשבה לא שכח מסוֹרת אבות, ולא היה בּז גם לצדקה קטנה והרבּה להיטיב עם בּני אדם, וּבפרט עם אנשי רוּח. והיה אחד המעטים מאד בּארץ ישׂראל, שיסוּרים של תלמידי חכמים ידוּעים להם, והיה מחזר לדעתם וּמשתדל להמתיקם בּכל יכוֹלתוֹ. ועמדה לוֹ נאמנוּתוֹ לספר העברי, וּביוֹתר לזה שהוּא המשך לתוֹרת בחרוּתוֹ, זה שעוֹמד לשירוּתה של האידיאה הלאוּמית בּכל רחבי גילוּייה. וּבספרוּת כּמוֹ בּפעוּלה אהב את הודאי והבּרוּר והמוֹעיל, ולא גרס, אוֹ פּשוּט לא השׂיג, את המסוּפּק והספקני והעשׂוּי לשם נוֹי אוֹ חריפוּת בּלבד.

וּבמנחת חייו שב אל הספרוּת בּדרך אחרת, לא בּכתיבה של קבע אלא בּדאגה וּבחרדה לסוֹפר ולספרוּת העברית, בּמחשבוֹת וּבמחשבות וּבמעשׂים להוֹציא שניהם למרחב מה. ונעשׂה למתווך בּין דבּרי ציבּוּר העוֹבדים לדבּרי הספרוּת בּארץ, ושאף לאיחוּד הכּוֹחוֹת העליוֹנים לשם יחוּד העם והאדרת המפעל.

אך עוֹדנוּ עוֹשׂה בּמלאכה זוֹ, שסימני בּרכה ראשוֹנים נראוּ בּה, ונדמה היה, לשׂמחת כּל יוֹדעיו, כּאילוּ היתה לוֹ עדנה רוּחנית, שנתגלתה גם בּכמה התחלוֹת חשוּבוֹת של כּתיבה – והנה נלקח ואיננוּ.

אהרוֹנוֹביץ היה איש פּתוֹס־המעשׂה, והפּתוֹס שלוֹ היה יוֹנק מתוֹך אמוּנה שלימה. המדרש והמעשׂה היוּ ממוּזגים בּו לבלי הפרד, ולא היה לוֹ פּתוֹס גדוֹל לזה וקטן לזה, שבּמדרש ראה מעשׂה והמעשׂה היה נעוּץ אצלוֹ תמיד בּאידיאה. והשם “תמידי” שנטל לעצמוֹ פּירוּשוֹ: מתמיד בּרעיוֹן וּבאמוּנה. כּל השינוּיים לא שינוּהוּ.

תרצ"ח

הפּלא שבּדבר, כּי בּערוֹב יוֹמוֹ היתה לוֹ מעין תחיה. בּשנוֹת תחילת המאה עד אחרי המלחמה כּמעט נמחקה צוּרת מטבּעוֹ. והנה בּאוּ וינא־ניוּ־יוֹרק, ירוּשלים־תל־אביב ויצקוּ לוֹ מוֹניטין חדשים. הזכרוֹנוֹת חידשוּ את זכרוֹ, גם סיפּוּר גדוֹל, תמים וצלוּל משנוֹת החירוּם (“קוֹרוֹת אשה אחת”), ואיזה ציוּרים אנקדוֹטיים מקוּטעים עשׂה עטוֹ, וגם אלה לא חסרוּ חן וחסד־כּשרוֹן. אך החיבּה נתעוֹררה בּשל דברי הזכרוֹנוֹת הקשוּרים בּדוֹר דעה וחלוֹם וּמשׂאת־נפש.

ועוֹד פּלא: עטוֹ, שהיה טמוּן כּמעט בּמשך שנים רבּוֹת, לא העלה חלוּדה. להפך, חוֹד חדש היה לוֹ וגם מעט בּרק. זילבּרבּוּש, היהוּדי מכּל ימוֹת השנה, שידוֹ הרפה סיבּבה תמיד את גלגל־המעשׂה לעשׂוֹת חיים ופרנסה (צנוּעם ודלים למדי), לא גרע בּכל השנים האלה את עיניו המצוּמצמוֹת והנבוֹנוֹת מחזיוֹנוֹת החיים והספרוּת והוֹסיף על רכוּש הנפש. מידת נבוֹנים היתה בּוֹ מראשית דרכּוֹ, מידת תרבּוּת וקלוּת שלטוֹן בּסגנוֹן – מוֹרשת מוֹלדתוֹ מדוֹרוֹת. בּגדוֹלוֹת לא הלך ולזוֹלוֹת לא ירד. בּשעה שאחרים רגזוּ ורגנוּ ונסתלקוּ בּחירוּק פּה בּלא שינים, אגר הוּא נסיוֹן וּמרץ לשנוֹת־עמל אחרוֹנוֹת.

הוּא לא היה מראשי המדבּרים, אף לא מן ההוֹלכים בּראש איזה מחנה. אך מבּני־לויה היה להוֹלכים בּראש והוֹסיף לתהלוּכה לוית־חן. האין עיננוּ נגרעת לפעמים מן האישים המרכּזיים ונצמדת דוקא באחד מבּני־הלויה, שקצב מהלכוֹ, אוֹר פּניו וחכמת עיניו מוֹשכים את לבּנוּ, וּבמידה שנתבּוֹנן בּוֹ נפשנוּ נקשרת בּנפשוֹ, עד כּי דוקא אליו נרצה להיטפל, עמוֹ נרצה להכּנס בּשׂיחה, את דעתוֹ נכסוֹף לשמוֹע בּענין זה אוֹ אחר? האין אשר תעלה בּלבּנוּ לרגע מחשבה: וכי מה חסר זה שהוּטל עליו תפקיד של בּן־לויה ולא הוּרשה ללכת עם ההוֹלכים בּראש השוּרה? האם בּינתוֹ פּחוּתה משלהם? האם קנה דעת פּחוֹת מהם? וכי מדבּרוֹ אינוֹ נאה כּשלהם? האם שקד פּחות? האם אהב פּחוֹת את מין האדם? האם היה מיצר פּחוֹת בּצער אֶחיו? – ויש אשר נשיב לנפשנוּ רגע: אוּלי חסר את הרצוֹן הזה ללכת בּראש, לעמוֹד בּמקוֹם גדוֹלים והסתפּק לעמוֹד אצלם? אוּלי אין אדם מגיע לנשׂיאוֹת, אם אין בּוֹ מרוּח ההתנשׂאוּת? עדיין לא נחקרה פּרשה זוֹ עד היסוֹד.

היש לקבּל את זכרוֹנוֹתיו־מרחוֹק תמיד כּדברים כּהוויתם? בּודאי ימצאוּ בּעלי־זכרוֹן ויוֹדעי־הכּל, שיכחישוּ פּרט זה אוֹ אחר. ואפילוּ פּרטים רבּים. אבל היא הנוֹתנת, שאמן היה האיש ולבוֹ קן־חזוֹן. זכרוֹנוֹתיו הם בּעצם ציוּרים אמנוּתיים. מסַפּרם האמין בּהם, בּכל פּרט

ותג שבּהם. כּמוֹ שיאמין הפּיטן האֶפּי בּכל פּרט שהוּא מסחר. חשבונות של תחרוּת וּפניוֹת של קטנוּת לא היוּ לוֹ. אפשר שהתמוּנה, השמוּרה בּלשכּת־הזכּרוֹן, דרשה הגהה פּה ושם, אפשר שהיה לוֹ “הכרח אמנוּתי” משלוֹ, אבל בּסוּרנוּ אל שבילי ספרוֹ האחרוֹן, אנוּ מתהלכים בּאמת בּשבילי גן עוֹמד בּשלכת, אשר למגע ידוֹ החיה של המוֹליכנוּ יחיוּ עציו ושׂיחיו, יתכּסוּ עלים וינוּעוּ בּרוּח לא מכּאן. והנפלא מכּל: ריח הגן יבוֹא בּאפּנוּ וימלא את ישוּתנוּ גירוי של חלוֹם בּהקיץ.

הוּא מת מוֹת נדיבים. שחרוּרית־שׂערוֹ נשתמרה כּמעט בּשלימוּת. קוֹמתוֹ לא נכפּפה, עינוֹ לא כּהתה ולא נס ליחו. את צעירים התהלך כּאחד מהם. זקנים היוּ עליו למשׂא. מה שקיבּל, קיבּל בּחן וּבתוֹדה, אך חפצוֹ היה לתת, לתת עד הטיפּה האחרוֹנה.

האמנם נתן את הטיפּה האחרוֹנה, והן רק לפני חוֹדש פּרסם כּרך ראשוֹן מזכרוֹנוֹתיו? יש שגם בּן שמוֹנים ומעלה מת קוֹדם זמנו. חבל על דאבּדין.

(למלאת לוֹ ששים)

מבּעל הרשימוֹת התמימוֹת, הרפוֹת, בּ“ספרוּת” וּב“רשפים”,

עד כּוֹתב “תוֹלדוֹת הספרוּת העברית החדשה” שני הכּרכים “ראשוֹנים ואחרוֹנים”, עוֹרך “כּנסת” וכותב “תוֹלדוֹת ח. נ. ביאליק” היתה רבּה הדרך. אף לא קלה. והוּא הלך בּה בלי נפישה, ללא קוֹל תרוּעה וללא קוֹל תלוּנה, מתחנה לתחנה וּמתחוּם לתחוּם, עד שהגיע למקוֹם שהגיע.

עשׂרוֹת שנים שוֹקד האיש שקידה מרוּכּזת על ספרים וכתבי־יד, עתיקים וחדשים, בּוֹחן וּבוֹדק, בּוֹרר וּמכוין, כּדי לחבּר חוּט לחוּט, בּית־ניר לבית־ניר עד שארג מסכת רחבה וחזקה – היא מסכת חיבּוּריו של פ. לחוֹבר.

ואלוּ מקצת זכוּיוֹתיו:

הוּא לא גילגל כּדרך שהיה נהוּג על הרוֹב אצלנוּ, דעוֹת וציטאטוֹת (לעתים משוּבּשוֹת וּמסוּרסוֹת), אלא הלך תמיד אל “החוֹמר הראשוֹן” להעמיד את הדברים על בּוּרים.

גם בּשנוֹת־מסה קשוֹת לאנשי־הרוּח, נשתמרה בוֹ עד להפליא האמוּנה התמה בערכי הרוּח, אמוּנה שבּלעדיה לא יעשׂה גדוֹלוֹת שוּם מבקר וחוֹקר הספרוּת.

הוּא איש המצפּוּן הבּיקוֹרתי, שאין לפניו לא בית־מדרש ולא יחוּס־אבוֹת, לא תקיף ולא נחשל, אלא תמיד “גוּפוֹ של דבר”, היצירה כמוֹת שהיא; ועל כּן גם אמיתוֹתיו וגם שגגוֹתיו שלוֹ הן; גם השפּעוֹת שדבקוּ בו הפכוּ שלוֹ, מתוֹך הזדהוּת שבּנפש.

הוּא נחן בּאצילוּת־רוּח, שעם כּל שמירתה על נקוּדת הכּבוֹד אינה יוֹדעת לא פּרישוּת ולא התנשׂאוּת. מכּאן נכוֹנוּתוֹ המפליאה של לחוֹבר לתת צוארוֹ בּכל עוֹל עבוֹדה, שיש בּה כדי תיקוּן איזה פגם בּחיי הספר והסוֹפר העברי; נכוֹנוּת ליטוֹל מעתים קבוּעוֹת לתוֹרה לשם התעסקוּת בּצרכי ציבּוּר אנשי־העט.

הוּא חבר טוֹב, חבר תרתי משמע. סגוּלה זוֹ היא היא הנוֹתנת לוֹ את היכוֹלת לעמוֹד שנים רבּוֹת בּידידוּת שאינה תלוּיה בדבר עם אחים בּרוּח. חברת סוֹפר תלמיד־חכם כּמוֹהוּ רוֹב בּרכה בה.

חברתוֹ דרוּשה לנוּ, העוֹשׂים בּספרוּת, עוֹד שנים רבּוֹת, רבּוֹת.

עוֹד הדרך רב, עוֹד רבה המלחמה.

(דברים על ארוֹנוֹ ליד בּית בּיאליק)

ליד הבּית הזה תוּרגש בּיוֹתר המכּה המשוּלשת אשר הוּכּינוּ בהסתלקוּתך בּלא עת: לא סיימת את סדר חייו של המשוֹרר הגדוֹל, אבוּקת הדוֹר, אין מי שימלא מקוֹמך כּיוֹשב ראש ועדת הספריה של “בּית בּיאליק” שכּה הרבּה אצלת עליה מרוּחך העשירה, ונפקד מקוֹמך בּ“מוֹסד בּיאליק”, שרבּוֹת עמלת בּיסוּדוֹ, בּהתוית תכניתוֹ וּבפעוּלוֹתיו מיוֹם היוסדוֹ ועד עתה.

אלה היוּ בשנוֹתיך האחרוֹנוֹת התחוּם המשוּלש, בּוֹ התהלכה רוּחך בּכוֹבד ראש, בּמסירוּת, בּנאמנוּת, כּאשר היית מטבע בּרייתך, כּאשר לא יכוֹלת אחרת. בּאישיוּת בּיאליק וּביצירתוֹ לכל גוֹניהן ראית את גילוּי הרוּח הגבוֹהה והמוּשלמת של עמנוּ בדוֹר האחרוֹן, ועל כּן כּה חרדת על כּל תג ותג שבּדמוּתוֹ ושקדת לגלוֹת כּל קמט וכל זיו שבּה, כּדי לציירה בּשלימוּת. לא זכינוּ ולא זכית, בּשל מחלה וּפיזוּר כּוֹחוֹת לכַלֵל את התמוּנה כפי שראה אוֹתה לבּך.

בּ“בית בּיאליק” היית המסייע הראשי בהנחת יסוֹד רחב וחזק למוּסיאוֹן ולספריה, בּידיעוֹתיך הרחבוֹת, בּהבחנתך הבּיקוֹרתית, בּחרדתך לאבני־הפּינה של תרבּוּתנוּ עזרת לכנוּס אוֹצר יקר־ערך המשמש לברכה תלמידי חכמים וסוֹפרים שבּעירנוּ. עוֹד הרבּה יש לעשׂוֹת – והפּוֹעל הראשי איננוּ.

ואחרוֹן אחרוֹן: בּ“מוֹסד” בּיאליק, שהיית הרוּח החיה באוֹפניו, מן המכונים העיקריים בּמשך שנוֹת קיוּמוֹ, לא רק תוֹכן תוֹכניוֹת ועוֹרך היית בּוֹ, אלא יוֹעץ־פּלא תמידי, משתתף בּכל פּעוּלה, חרד לקיוּמוֹ ולשׂגשׂוּגוֹ ורב את ריבוֹ בפנים וּבחוּץ.

אזכּרה את עשׂרוֹת נסיעוֹתינוּ יחד לירוּשלים וּמירוּשלים בּעניני הקוראטוֹריוֹן של “מוֹסד בּיאליק” ודברי דאגתך בּדרך לכבוֹד המוֹסד ולחיזוּקוֹ. רק מעטים ידעוּ כמה נתיסרת בּחשאי על שהצטרכת לקבּל חלק מפּרנסתך מן המוֹסד הזה, אף כּי שֵרַתָּ אוֹתוֹ ברוֹב עבוֹדה קשה, הרבּה יוֹתר ממה שהוּרשית לפי זמנך וּבריאוּתך. אילוּ נצטרפוּ השעוֹת והימים שנתת בּנסיעוֹת וּבישיבוֹת, היוּ עוֹלים לחשבּוֹן גדוֹל מאד, והרבּה נשאר ”מוֹסד בּיאליק" חייב לך.

בּעבוֹדתך וּבשקידתך ללא גבוּל עלית, עמלך העלך בּלי הרף. פּיך לא פסק מגירסא אף יוֹם אחד, גם בּחוֹלייך לא זז הספר מידך. מוֹצאך היה הרנ"ק, רבּוֹתיך וחבריך היוּ פרישמן, בּיאליק וּברדיצ’בסקי. את נשמת האוּמה חיפּשׂת אגב חיפּוּשׂ האמת, וגם מחוּקי היוֹפי לא התעלמת. מלאכתך היתה הבּחינה והשקילה, כּליך – אַמת־המידה והמאזנים.

לא אספּר מה פעלת למען אגוּדת הסוֹפרים, צרכיה וכבוֹדה. על אלה יספּר חבר אחר, בּא־כוֹחה של אגוּדתנוּ.

נוֹצרת לישב בּשלוָה באָהלה של תוֹרה, אך לא הניחוּ לך לשבת בּשלוָה. קריעוֹת קרעוּ ממנוּחתך. לעתים תכוּפוֹת מדי הוּצאת מן האוֹהל אל שוּק העשׂיה, לעשׂוֹת אזנים לספרוּתנוּ. דאגוֹת הכּלל והפּרט הדריכוּך מנוּחה.

נעמת לנוּ מאד, פישל, בּנוֹעם הליכוֹתיך, בּיפי נימוּסיך, בּעבוֹדתך לשמה, בּרגש־הכּבוֹד שלך ללא ויתוּר, בּמאזני־צדק שבּידך, בּחרדתך לאמת וליוֹשר המשפּט. גם רוגזך על דברי תוֹרה היה לנוּ תוֹרה.

חבל שאת המסָכוֹת הגדוֹלוֹת בּהן עמדת שנים ועליהן נתת את נפשך: “תוֹלדוֹת הספרוּת העברית החדשה”, “בּיאליק, חייו ויצירוֹתיו” ו“משנת הזוֹהר” לא הבאת לידי גמר. אם זה גוֹרלם של אנשים נבחרים, להניח מלאכתם בּלא סיוּם – איש נבחר היית, אך לנוּ קשה לכבוֹש את הצער, לעצוֹר בּדמעה.

ר' שמעוֹן בּן אלעזר אוֹמר: העוֹמד על המת בּשעת יציאת נשמה חייב לקרוֹע. הא למה זה דוֹמה – לספר תוֹרה שנשׂרפה. אם אדם סתם שמת נמשל לספר־תורה שנשׂרף, אתה שגללת כּל ימיך את ספרינוּ הטוֹבים ישר והפוּך על אחת כּמה וכמה. עמדתי בשעת שׂריפתך וקשה לי להבליג על הכּאב.

תש"ז

עד כּאן כּתב־היד שהניח פ. לחוֹבר ז"ל מספרוֹ “ביאַליק – חייו ויצירוֹתיו” ושיצא בחייו בשני כרכים.

על פּי התכנית צריך היה הספר להסתיים בכרך שלישי גדוֹל, אוֹ גם יוֹתר מזה, עם נספּחים בּסוֹף, כּדוּגמת הכּרך הראשוֹן והשני (בּתחילה חשב על שני כרכים גדוֹלים בּלבד, אלא שבּהמשך הכּתיבה נתרחבה המסגרת).

בּשנים האחרוֹנוֹת סבל ממחלה אנוּשה, וּבימים שבּין התקפה להתקפה היה עוֹסק, לפי עצת הרוֹפא, רק שעוֹת מעטוֹת בּיוֹם בּעבוֹדה ספרוּתית, בּעיקר בּשלוֹשה דברים: “בּמשנת הזוֹהר”, בּעריכה הסגנוֹנית של האנציקלוֹפּדיה המקראית ואחרוֹֹן אחרוֹן – בּהוֹספת פּרקים לספרוֹ הגדוֹל

על המשוֹרר הנערץ עליו ח. נ. בּיאליק ז"ל.

לפי עדוּת עצמוֹ בהקדמה לנוֹסח הראשוֹן, שיצא בהוֹצאת “דביר” בּשנת תרצ"ז, רוּקם הספר בּסתר חדרוֹ ונוֹלד בּלבּו מתוֹך הכרח נפשי ומתוֹך צוֹרך לבאר – קוֹדם כּל לעצמוֹ – כּמה נקוּדוֹת וכמה קשרים וגשרים בּמסלוּל היצירה של ח. נ. בּיאליק.

עוֹד בּחיי המשוֹרר, כּשהגיע ל. בּספרוֹ “תוֹלדוֹת הספרוּת העברית החדשה” אל פרשת בּיאליק, מצא את הפּרשה הזאת, הגדוֹלה ביוֹתר בּפרק השירה של תקוּפת התחיה – סתוּמה לפנינוּ בכמה וכמה ענינים. והתחיל בּחקירה ודרישה על חייו של המשוֹרר, שבּהם בּיקש למצוֹא את הפּתח ואת המבוֹא לחדרי היצירה שלו, אוּלם לעצם הכּתיבה הגיע רק אחרי הסתלקוּתוֹ של המשוֹרר.

הכּרך הראשוֹן בּנוּסחוֹ הראשוֹן הנ“ל כּלל מ”ח פּרקים שתשעה מהם נדפּסוּ בחוֹברת האֵבל של הירחוֹן “מאזנים (תרצ"ד) ואלה נתפּרסמוּ אחר כּך (בּשינוּיים) בּתוֹספת ששה־עשׂר פּרקים אחרים, בּהמשכים בּעתוֹן “דבר” (תרצ"ה). משוּם מה נפסקה הדפסת הפּרקים בּ”דבר" עד שהספר יצא, כאמוּר, בּאביב תרצ"ז בּהוֹצאת “דביר”.

בּשנת תש“ד (עשׂר שנים למוֹת המשוֹרר) יצא הכּרך הראשוֹן של הספר, מוּרחב וּמתוּקן, בּהוֹצאת מוֹסד בּיאליק ע”י “דביר”. וּבאוֹתה שנה יצא גם הכּרך השני, שבּו הגיע המחבּר עד סוֹף פּרק קי“ח, המטפּל בּשיר “על כּף ים־מות זה” שנכתב בּקיץ תרס”ו. וּבעזבוֹנוֹ נמצאוּ הפּרקים קי“ט–קמ”א, המגיעים עד ראשית תרס“ט והשירים “הם מתנערים מעפר” ו”היה כי יארכוּ הימים", הפּרקים הכּלוּלים בּספר זה.

כ“ג הפּרקים נכתבוּ אפוֹא במשך שלוֹש שנים, בּערך, אלה שנוֹת התגבּרוּת מחלתוֹ, ואת הפּרק האחרוֹן כּתב, כּפי הנראה, כּמה חדשים לפני מוֹתוֹ, שכּן דיבּר עמי פעמים אחדוֹת על כ”ג פּרקים חדשים שהוֹסיף על הספר.

בּיוֹם ו‘, א’ בּאדר בּצהרים, בּיקרתי בביתוֹ, והוּא סיפּר לי על עבוֹדתוֹ המתנהלת בּכבדוּת, וּבעיקר על ספר בּיאליק; הוּא התפּלל על אריכוּת ימים עד שיספּיק לסיים את המלאכה הזאת, שבּה ראה את גוּלת הכּוֹתרת של עבוֹדתוֹ בתקוּפת חייו האחרוֹנה; וּביוֹם השני ד' בּאדר בּשעה 9 בּערב יצאה נשמתוֹ.

כ"ג הפּרקים שבּספר זה נמצאוּ בכתב־ידוֹ בתיק מיוּחד ועל סדרם, בּדרך כּלל היוּ מוּכנים לדפוּס, אלא שעדיין חסרוּ בהם כּמה מילוּאים של ציטאטוֹת ותאריכים, וגם הסגנוֹן בּכמה מקוֹמוֹת היה טעוּן עוֹד שיפּוּר. ביחוד הוּרגש חסרוֹנן של הציטאטוֹת, שהיוּ מסוּמנוֹת בּמספּרים, אבל בּרוּבּן לא צוּין המקוֹר, אוֹ שנשאר מקוֹם פּנוּי לתאריכים ולמראי־מקוֹמוֹת, שצריך היה למלאוֹתם אוֹ לבדקם מחדש. גם בּמוּבאים בּתוֹך הטקסט נמצאוּ פה ושם פּרצוֹת אוֹ חיסוּרים, והיה צוֹרך להשווֹתם עם המקוֹרוֹת.

לפי בקשת מוֹסד בּיאליק קיבּלתי עלי את העבוֹדה הזאת, שעשׂיתיה ברוֹב זהירוּת וּמתוֹך רגש כּבוֹד וחיבּה למחבּר, שהיינוּ קרוֹבים זה לזה כל השנים האחרוֹנוֹת. וּביוֹתר למן הזמן, כּשש שנים, שהיינוּ שוּתפים כּבאי־כוֹחה של אגוּדת הסוֹפרים העברים בּקוראטוֹריוֹן של מוֹסד בּיאליק.

יהי עמלי המעט הזה אוֹת־ידידוּת לגבּי רוּחוֹ של חברי וידידי, הסוֹפר נקי־הדעת, המבקר הישר והמעמיק, ירוּחם פישל לחוֹבר ז"ל.

הוּא לא זכה לסיים את המסכת הגדוֹלה הזאת, שהשקיע בּה כל כּך הרבּה אהבה וידיעה ויכוֹלת־בּנין. אין זה ספר בּיאוֹגראפי רגיל, המסתפּק בּפיתוּח נוֹשׂא התוֹלדה בלבד. הוּא יוֹתר מזה, הוּא ספר־מחקר למוֹפת בחייה וביצירתה, לחדרי־חדריהם של האישיוּת היוֹצרת המרכּזית בּשירתנוּ החדשה.

על פּי ענפיו, ההסבּרים וההיקשים הרבּים, מבּית וּמחוּץ, מקרוֹב וּמרחוֹק, הוּא ספר־השׂכּלה רחב, המקיף את יצירת הדוֹרוֹת, ושׂכר רב בּוֹ לקוֹראיו וללוֹמדיו.

הנה המסד והכּתלים של הבּנין הגדוֹל שאינוֹ חסר אלא את הטפחוֹת. מי יתן ונמצא לוֹ למוֹסד בּיאליק, שהשקיע מאמצים ומסירוּת רבּים בּהוֹצאת הספר, האיש הראוּי להשלים את החסר ולהביא את החיבּוּר כּוּלוֹ לידי גמר טוֹב בּרוּחוֹ של המחבּר כּדי לדוֹבב שׂפתוֹתיו בּקבר.

תש"ח

…בּימי יוֹבל השישים נסעתי עמוֹ לרחוֹבוֹת, בּית־העם היה מלא מפּה לפה קהל שבּא לקבּל את פּני המשוֹרר האהוּב. דּיבּרתי כשעה אל מאוֹת הראשים הנטוּיים אל הבּמה. אך כּל השעה ראיתי רק אוֹתו, היוֹשב ממוּלי בשוּרה הראשוֹנה, לבוּש שחוֹרים וענק לבן לצוארוֹ, נרגש וחיור מסער מחיאוֹת־הכּפּים, והוּא מלטף בּלי הרף את צרוֹר־הפּרחים הגדוֹל שבּחיקוֹ.

איני זוֹכר מה דיבּרתי עליו. אך זאת אזכּוֹר: כּכַלוֹתי לדבּר ניגש אלי, לחץ את ידי ולחש על אזני:

– יפה עשׂית שדיבּרת גם על שירי האחרוֹנים. כּל מבקרינוּ ונוֹאמינוּ זוֹכרים רק מה שקראוּ עד לפני עשׂרים שנה. יבוּשׂם להם!

אחר כּך הוּבאנוּ לבית אחד. שם ישבנוּ עד אחרי חצוֹת בּחבוּרת נלהבים. הוּא הריק על הכּיבּוּד הקל עשׂרוֹת בּדיחוֹת ואניקדוֹטוֹת בּעברית וּבגרמנית וּברוּסית, בּעיקר בּרוּסית. גם צחק להלצוֹת שסיפּרוּ אחרים, מעוֹדָדים על ידוֹ. אף לא מלה אחת על ספרוּת ועל שירה.

אבל לאחר שעה, בּחדר המלוֹן הקטן, דיבּר בּאזני הרבּה על שירה. על המשוֹררים העברים, הצרפתים, האשכּנזים והרוּסים, והעיר רמזי־הערוֹת נוֹקבים עד היסוֹד. דיקלם דפים שלמים מתוך ה“סיד” של קוֹרניי, מתוֹך “ריינקה שוּעל” וּמ“ייבגני אוֹניגין”, וּמחצית “שירת איגור” ושירים ליריים. תמיד מתוֹך הטעמה של הצוּרוֹת הארכאיוֹת. בּשיר האחרוֹן תוֹארוּ הכּוֹכבים. פּתאוֹם קרע את החלוֹן, משכני אליו ונתן לי שיעוּר רב־ענין בּמפּת־השמים הדלוּקה. כּשנתעייף מדיבּוּר התחיל לעשׂוֹת את “מנת ההתעמלוּת שקוֹדם השינה” מתוֹך גמישוּת של תלמיד. וכבר בּלבוּש־השינה ניגש וּמדד את האצבּעוֹת שלוֹ ושלי, אם הן חוֹבקוֹת את הפּרק מעל לכף־היד. האצבּעוֹת קצרוֹת – סימן שלא נוֹלדת להיוֹת מנגן. גם תנוּך־האוֹזן הגדוֹל סימן לפגם מוּזיקלי. ועוֹד כּמה מדידוֹת גוּף – תערוֹבת של מדע אנטוֹמי (הרוֹפא!) עם אמוּנוֹת טפלוֹת. לסוֹף, על דוֹפן מיטתוֹ, פּנה אלי, השוֹכב כּבר תחת הסדין:

– נוּ, אתה ישן יפה? אני, כּשאני נוֹפל על המיטה, מיד אני נרדם וישן כּאלוֹן בּחוֹרף.

אני לא היטבתי לישוֹן בּמיטה הזרה ואחרי הערוּת הממוּשכה. ואוּלם עד אוֹר הבּוֹקר שמעתי את זמר נשימתוֹ הבּריאה, הריתמית. הוּא ישן שנת ישרים. אלהים עשׂה אוֹתוֹ ישר ושלם.

חזק היה מכּוּלנוּ, בּין ער בּין ישן.

תמתק לוֹ שנת־הנצח!

עדת הסוֹפרים העברים סבלה בשנתיים האחרונות אבידוֹת כּבדוֹת, למעלה מן השיעוּר הטבעי. רבּים נסתלקוּ לפני הגאוּלה ואחדים עם הגאוּלה. הראשוֹנים, שלא זכוּ לראוֹת בּעיניהם, בּוַדאי חבלי המשיח הקשים חבּלוּ בהם, והאחרוֹנים, שזכוּ, אפשר שראוּ יוֹתר מן האחרים את האוֹר הגדוֹל, האוֹר שנגה פתאוֹם, ולא עצרוּ כוֹח לעמוד בּוֹ.

הסתלקוּתוֹ של יהוּדה קרני היא אבידה גדוֹלה וּמכאיבה לספרוּת העברית ולמדינת ישׂראל.

הוּא היה המשוֹרר של חיבּת ציוֹן, שנתגלגלה והיתה לציוֹנוּת מדינית, בּוֹנה וכּוֹבשת, לוֹחמת וכּוֹבשת, והוּא היה עמה בכל גילגוּליה המכריעים. עם עלוֹתוֹ לארץ היתה חיבּת־ציוֹן שלוֹ לאהבת־ציוֹן. ייתכן לוֹמר עליו: הוּא בא, ראה ואהב. והוּא היה מוֹניסט בּאהבתוֹ. בּעצם היתה לוֹ כל ימיו רק אהבה אמיתית אחת – אהבת־ציוֹן. גם “שעריו” הראשוֹנים שהקים בּחוּץ־לארץ היוּ פּתחים לציוֹן, גם ה“טרקלינים” וה“אוּלמים” והגברת הנאהבת שלוֹ (שהזכירה קצת את “הגברת יפת־התוֹאר” של אלכּסנדר בּלוֹק), ששר אליהם בּנוֹסח שלו, נוּסח פּייטני, בּהיוֹתוֹ עוֹבד ציוֹני במשׂרד, בּעיתוֹן וּבנסיעוֹת לקוֹנגרסים, לא היוּ אלא התקדשוּת לציוֹן המאוֹרשׂת לוֹ מילדוּתוֹ. רק אדם שיש לוֹ אהבה גדוֹלה אחת יכוֹל לשעבּד לה את כּל מה שלוֹ וּבוֹ.

אך אהבתוֹ של קרני האחת והיחידה היתה רבּת צוּרוֹת וגוָנים; אהבה לנוֹף הארצישׂראלי, הירוֹק והשחוּן כּאחד, אהבה למסוֹרתה הקדוּמה של הארץ, זוֹ הגנוּזה בספרים וגלוּמה במראוֹת, וזוֹ המתהלכת בּחיים בּדמוּת בּני־אדם, אהבה לכל נבט של הישוּב החדש בּכפר וּבעיר, אהבה לקריה הצוֹמחת פּלאים, שראה אוֹתה בראשיתה וגדל עמה, עד כּי גדלה מאד.

אוּלם שאיפתוֹ היתה תמיד אל הפּיסגה. הוּא לא הסתפּק בּשגוּר, בּמקוּבּל, גם בּביטוּי, בּלשוֹן, בּמשקל ובחרוּז, בּיקש את המיוחד, את המטבּע הכּבד, הקשה, הנוֹתן צליל. הייתי אוֹמר, שהיה מרקע תמיד את עצמו ואת ניבוֹ. ואמנם היה משהוּ מרוּקע וקשה במליו וּבחרוּזיו. גם הפּאתוֹס שלוֹ היה כמוֹ מרוּקע על הסדן. וראש הפּסגה של כּיסוּפיו היתה ירוּשלים, ירוּשלים של מטה וירוּשלים של מעלה, שצייר וזימר את שתיהן בּדיבּוּר אחד.

מיד עם בּוֹאוֹ לארץ עשׂה חתך בּין שירתוֹ בּחוּץ־לארץ לבין שירתוֹ בארץ. מיד עמד על הסוֹד, שאין השירה קשוּרה דוקא באביזרים שיריים מתנחלים ונמסרים מדוֹר אחד למשנהוּ. אפשר ליטוֹל מגנזים עתיקים ואפשר לצקת מטבּעוֹת חדשים. הוּא גם התיק עצמוֹ מן הליריקה המוּפשטת ושלח ידוֹ בממש, בּעצם. נתבהק לוֹ כּי השירה גנוּזה בכל ממש, בּכל עצם יוֹמיוֹמי, צוֹמח ודוֹמם, והיוֹדע לכוון את רגע־הרצוֹן ואת מקוֹם־הפּגיעה יעלה את הניצוֹץ מן הגוֹלם ויבהיק עליו אוֹר־יקרוֹת. כּמה גלמים כּאלה החיה קרני בשירתוֹ! כּמה מרוּבּים אצלוֹ שמוֹת־העצם והפּעלים מן הבּנינים הכּבדים!

בּשנת תרפ“ב, סמוּך לעלייתוֹ לארץ, התחלנוּ, יעקב רבּינוֹביץ ע”ה ואני, להוֹציא את חוֹברוֹת “הדים”. בּשביל החוֹברת הראשוֹנה נתן לנוּ קרני רשימה בשם “אמנים בּמוֹלדת”, וּבשביל החוֹברת השניה את השיר הידוּע “עם כּל אבן מתגוֹללת שׂימוּני בפרצה”, וגם רשימה בשם “העם הזמר”.

בּרשימה הראשוֹנה דיבּר קרני בעיקר על אמני הבּימה ותפקידם בּמוֹלדת. הוּא תבע מהם אמנוּת מקוֹרית, אמנוּת עברית בּנוֹשׂא וּבביצוּע. כּי מה יוֹסיפוּ אלה ליצירה העברית, אם גם יגיעוּ במחזוֹת זרים לשׂיא האמנים של אירוֹפּה? והוּא קיים בּעצמוֹ מה שתבע מאחרים. בּמשך שנים רבּוֹת שקד בּועדה עירוֹנית על שמירת צביוֹנה העברי של העיר, בּימוֹת חוֹלה וּבימוֹת שבּתה וחגיה, הישנים והחדשים. עזוֹת ותחנוּנים תבע, אף השׂיג מעט ממה שתבע. דעתוֹ היתה: קב שלנוּ ולא תשעה קבּין של אחרים. רק מן הקב האחד תצמח אמנוּתנוּ המקוֹרית, וּממילא האמיתית.

בּרשימתוֹ השניה “העם הזמר” תיאר את התרשמוּתוֹ העמוּקה מן הטבע הזמרתי של העם הערבי היוֹשב בּארץ. הוּא ראה והאזין ונוֹכח לדעת, כּי העם הזה לשׂדרוֹתיו: ה“חזן” בּמרוֹם המסגד והרוֹכב על החמוֹר ועל הגמל, הנערה הנוֹשׂאת משׂאה על ראשה, הפּוֹחח המתגוֹלל בּאשפּה, מצחצח הנעליים והמכריז על רכוּלתוֹ – פּיהם אינוֹ פּוֹסק מלסלסל בּזמירוֹת. וקרני רוֹצה שנלמד תכוּנה זוֹ מהם, שגם אנוּ נהיה ל“עם זמר”, שאנוּ נזמר את הארץ והארץ תזמר מתוֹכנוּ.

בּוֹדד היה במוֹעדיו, אף כּי שקד תמיד על תיקוּן הציבּוּר. והיה מחזיק בּידוֹ שתי מידוֹת: של בּדיקה ושל ליהוּב. בּאחת בּדק תמיד אם אנוּ עברים כּל־צרכנוּ בבית וּברחוֹב, בּחנוּכּת בּית וּבחג שבּרחוֹב, בּדק וייסר, תבע ונזף, שידל והתחנן; וּבשניה ליבּה בנוּ תמיד את התכוּנוֹת הטוֹבוֹת המקוֹריוֹת, את הטוֹהר והיוֹשר, את האמת ואת הטעם הטוֹב.

עם התגשמוּת הציוֹנוּת הלך מעמנוּ הפּייטן הציוֹני. אוּלי המשוֹרר הציוֹני האחרוֹן מלפני מתן המדינה. הציוֹנוּת היתה בּשביל קרני לא מה שהיתה בשביל רוֹב הציוֹנים: תקוה ולא־תקוה, אמוּנה ולא־אמוּנה, רצוֹן ולא רצוֹן, מעשׂה ולא־מעשה. היא היתה בשבילוֹ הכּוֹל, הראשית והאחרית. היא היתה לוֹ פּסגה של חלוֹם, של משׂא־נפש, של פּיוּט.

חבל על הפּייטן הציוֹני הגדוֹל שנסתלק בּלא עתוֹ, ונחמה לנוּ שזכינוּ לפייטן ציוֹני חזק, נאמן, ואמיתי כיהוּדה קרני.

זכרוֹ בודאי יהיה ברוּך.

תש"ט

(ליובל הששים של יוסף צבי רמוֹן)

בּצאת לפני שנים אחדוֹת ספר שיריו של י. צ. רמוֹן צרפוּ אליו יעקב רבּינוֹביץ וא. קריב מאמרים יפים: קריב קרא למאמרוֹ “האחד המוּפלא”. ויפה קרא קריב למשוֹרר. הוּא אחד ויחיד בּמינוֹ בדוֹר הזה, בּסוּג השירה שלוֹ וּבאישיוּתוֹ השירית. וּמוּפלא בעברית – פּירוּשוֹ שוֹנה, וגם שיש בּוֹ משהוֹ מן הפּלא. כּי שירתוֹ של רמוֹן היא מיסוֹד ההפלאה.

כּל מה שהוּא רואה, יוֹתר נכוֹן – כּל מה שהוּא חוֹזה, הוא ממין הפּלא. כּלומר, את חויוֹת העוֹלם והחיים שלוֹ מלוה תמיד צל הפּלא. והוּא חוֹסה בצל הזה. גם קשי ההויה, גם היסוּרים, גם הנפתוּלים – על אחת כּמה וכמה החלוֹם והחזוֹן –כּוּלם שרוּיים בּצל הפּלא. וידוּע כּי ההפלאה הוּא אחד מעיקרי השירה.

בּשנים הראשוֹנוֹת לבוֹא רמוֹן לארץ ישׂראל – הוּא כבר שנים רבּוֹת בּארץ – בּעוֹדנוּ צעיר, קירבוּ אוֹתוֹ שני סוֹפרים חשוּבים, שניהם בּעוֹלם האמת: אלכּסנדר זיסקינד רבּינוֹביץ ויוֹסף חיים בּרנר. אז"ר, שהיה כוּלוֹ מעוֹרה במסוֹרת, בּהוי הדתי, בּוַדאי נמשך אל רמוֹן מפּני היסוֹד הזה. היסוֹד המסוֹרתי־הדתי שבּרמוֹן קסַם לוֹ, לסוֹפר הנלבּב והעממי ההוּא.

בּרנר נמשך ליסוֹד האחר שבּרמוֹן, לפי תכוּנתוֹ הוּא, יסוֹד היסוּרים. עוֹד בּשנים הראשוֹנוֹת לשירתוֹ נתגלה רמוֹן כּמשוֹרר היסוּרים. יסוּרי האדם בּאשר הוּא אדם, יסוּרי היהוּדי, יסוּרי החוֹשב ויסוּרי המרגיש. וּברנר אהב את בּעלי היסוּרים. הוּא בעצם היה מן הסוֹפרים, הרוֹאים את עיקר כּוֹחה של השירה במה שהיא נוֹתנת בּיטוּי ליסוּרי האדם. לצערנוּ, היסוֹד הזה, יסוֹד היסוּרים, נתרבּה וגדל בּשירתוֹ של רמוֹן. הוּא נעשׂה בעל היסוּרים הגדוֹלים בּשירתנוּ. אבל הוּא הציל את נפשוֹ ואת חייו – וּכשאנוּ מדבּרים על חייו של משוֹרר, הכּוָנה היא לחיים הפנימיים. חז"ל מנוּ בין אלה שאין חייהם נקראים חיים, את האיש שיסוּריו שוֹלטים בּגוּפוֹ. אבל אנוּ רוֹאים איך רוּח חזקה וּגבוֹהה, חצוּבה מספירה גבוֹהה, יכוֹלה להפוֹך גם את מקוֹר היסוּרים הגדוֹלים בּיוֹתר למקוֹר של יצירה. כּי גם היסוּרים נהפּכים בּכוֹח היוֹצר לפלא, לפלא של חוָיה, ועוֹד יוֹתר, לפלא של שירה.

הייתי מוֹסיף על שני היסוֹדוֹת האלה שבּשירת רמוֹן, היסוֹד הדתי ויסוֹד היסוּרים, יסוֹד שלישי – הוּא יסוֹד השכּרוֹן. יש בּנפשוֹ של רמוֹן, וכן בּשירתוֹ, אוֹתוֹ רוּח השכּרוֹן, הנוֹסך את החמימוּת, את הקסם, את החלוֹם, את דוֹק ההזיה, שהם כּל־כּך חשוּבים בּשירה. מצאתי בין השירים הראשוֹנים שבּקוֹבץ “כּתרים” שיר קטן בּשם “תפילה”, וּבוֹ שוּרה, שהיא מבטאה לדעתי, את עיקר עוֹלמוֹ הנפשי של רמוֹן:

“חֵלֶף חַיִּים וְאָשְׁרָם שִׁירָה תַּנְחִלֵנִי”.

מי שיכוֹל להגיע להכּרה כזאת, לרצוֹן כּזה, לשאיפה כזאת, מי שיש לוֹ הכּוֹח הנפשי לזרוֹק את החיים ואת האוֹשר וּלבקש לוֹ רק את התמוּרה האחת הזאת, את השירה, מי שמעמיד את כּל הוָיתוֹ על הנחלה היחידה הזאת, על נחלת השירה – הרי הוּא משוֹרר שלם, מפּני שהשירה ממלאה את כּל עוֹלמוֹ, עד אפס מקוֹם לדברים אחרים.

גם לזה דרוּש שכּרוֹן. בּלי היכוֹלת הזאת להשתכּר ממציאוּת מוּפשטת, כּמוֹ השירה – אין אדם יכוֹל להגיע לתשוּקה כזוֹ. יש אצלוֹ שוּרה של שירים קטנים על הארץ. וגם בּהם אנוּ מוֹצאים, מלבד היסוֹדוֹת הדתיים, מלבד ההזדהוּת עם יסוּרי הארץ עצמה – צריך לזכּוֹר מה היתה הארץ בּשנים ההן, לפני כארבּעים שנה – את יסוֹד השכּרון הזה. הוּא משתכּר מכּל מראוֹת הארץ, בּלי הבדל. זה מראה על רוֹחב הנשמה, על התפיסה הנפשית של המשוֹרר: השרוֹן, גאוּת הים, שׂפת הכּנרת, סלעי הארץ, קברוֹת הקדוֹשים, עדרי צאן, בּדרכים, הלבנוֹן בּשלגוֹ וּבאשוֹ – כּוּלם נוֹסכים עליו במידה שוָה את הפּלא ואת האמוּנה ואת השכּרוֹן.

ידוּע לכל מי שקרא את שיריו של רמוֹן, אם מעט ואם הרבּה קרא, שרמוֹן אוֹהב מאד להשתמש בּפוֹעל “חזה” וּבשמוֹת “חזוֹן”, “חזיון”, לפעמים “חזיוֹן אל”. המלה הזאת אינה מרפּה ממנוּ. מסוּפּקני אם יש אחד מעשׂרה שירים, שאין בּהם המלה הזאת בּצוּרה זוֹ אוֹ בּצוּרה אחרת. כּדאי להתעכּב קצת על חזוֹנוֹ של רמוֹן. לא אעמוֹד על כּל צדדיו. הוּא אצלוֹ בּיטוּי עשיר מאד. הוּא מייחס את החזוֹן לכל מיני גילוּיים: גילוּיי אדם, גילוּיי טבע, גילוּיי אוּמה, גילוּיי גאוּלה. הייתי רוֹצה לוֹמר מלים אחדוֹת על האוֹפי של חזוֹנוֹ. החזוֹן שלוֹ, אוּלי בהבדל ממשוֹררים אחרים – ויש לנוּ משוֹררים גדוֹלים בּעלי חזוֹנוֹת גדוֹלים – עיקר אוֹפיוֹ בזה, שהוּא חזוֹן שקט. חזוֹן בּיישני, גם בּהיוֹתוֹ כוֹלל וחוֹבק־עוֹלם הוּא אישי וצנוּע מאד. וּכשם שיש חבלים־עבוֹתים, מוֹשכי משׂאוֹת גדוֹלים, ספינוֹת אדירוֹת, והם עבים, מפּני שהם צריכים להיוֹת בּעלי חוֹזק גדוֹל – יש לפעמים חבל דק מאֹד, שאינוֹ עוֹשׂה רוֹשם של חוֹזק רב, אך מכּיון שהוּא עשׂוּי משי אמיתי, גם חוֹזקוֹ גדוֹל, הרבּה יוֹתר גדוֹל ממראהוּ. כּך יש גם שירים כּאלה. והייתי מכנה את שירוֹ של רמוֹן, את שירוֹ המוּבחר, המזוּקק – פּתיל משי טהוֹר.

אני מאַחל לוֹ, לרמוֹן, שעוֹד שנים רבּוֹת, אחרי הששים, יוֹסיף לשזוֹר את פּתיל המשי הזה, שהוּא כּל־כּך־דק, כּל־כּך עדין, כּל־כּך יפה־צבע וכל־כך חזק. חזק והתחזק!

תש"ט

זכרוֹנותיו של אדם גדוֹל וּמפוּרסם, אם בּעולם המדיניוּת ואם בּעוֹלם היצירה הרוּחנית, מעוֹררים תמיד ענין בּקהל. מבקשים למצוֹא בהם פּשר למניעים החיצוֹניים והפּנימיים, שעשׂוּ, אוֹ שסייעוּ לעשׂוֹת, את האישיוּת למה שהיא; מבקשים למצוֹא בהם אישוּר, אוֹ להפך, סתירה, לכמה מוּשׂגים שנוֹצרוּ ביחיד אוֹ בציבּוּר, אשר ליווּ מרצוֹנם אוֹ בעל־כּוֹרחם את מפעל חייה, להכּיר את תכוּנוֹתיה ואת הכּוֹחוֹת שבהם התנגשה בדרכּה, כוחות שסייעוּ, מתוֹך חיוּב אוֹ שלילה, להתגלוּתה ולעלייתה.

זכרוֹנוֹתיו של אמן הם בּדרך כּלל רפלכּסים פּיוּטיים, אישיים בּיוֹתר, כּאוֹרוֹת חוֹזרים, הגוֹששים על פּני שטח ששקע בּעבר, בּזמן ששלהבת היצירה אף היא עוֹמדת כּבר בּשקיעתה. בּדוֹמה לזה גם איש המדע, הנראה לנוּ על פּי רוֹב בּזכרוֹנוֹתיו כפוֹשט את הסבר המוּשׂכּל החמוּר שלוֹ, את האיצטלה דרבּנן, וּמתגלה כמוֹת שהוּא בחיי יוֹם יוֹם, בּלבוּש החוֹל, מניח כּביכוֹל חיי עוֹלם שלוֹ כדי לעסוֹק בּחיי השעוֹת שבּהן היה “כאחד האדם”. משוּם כּך רוֹב ספרי הזכרוֹנוֹת מקוּטעים, מדלגים מענין לענין, אישיים ולפעמים אינטימיים בּיוֹתר, ויש בּהם מקצת מיצוּרי הדמיוֹן אוֹ מיסוּרי הוידוּי.

ספרוֹ של וייצמן, שהוּא איש מדע וּמדינאי “פַּאר אכּסלאנס” כּאחד, שוֹנה מספרי זכרוֹנוֹת אחרים בּעיקר בּזה, שהוּא בנין ארדיכלי מתחילתוֹ ועד סוֹפוֹ. עם כּל הפּרטים האוֹטוֹבּיוֹגרפיים, הן האישיים והן של הסביבה, עם כּל הדגרסיוֹת התיאוּריוֹת מכּוֹבד־ראש אוֹ מהוּמוֹר, הוּא ספר מכוּון כּוּלוֹ לתכלית הסבּרת דרכּוֹ ורצוֹנוֹ של המחבּר, הרוֹאה עצמוֹ, בּצדק, אחראי במידה מרוּבּה למפעל היסטוֹרי גדוֹל. והדרך היא דרך ארוּכּה של ניסוּיים וניצוּל הזדמנוּיוֹת, של כּשלוֹנוֹת והצלחוֹת, של חרדה ובטחוֹן. והרצוֹן – לבנות בּנין מבוּסס על יסוֹדוֹת של מציאוּת, ראציוֹנליים וּמוּסריים כּאחד. גם הפּרטים הנראים כּמקריים בּלבד משמשים לאמיתוֹ של דבר את התכלית המרכּזית – את המפעל הציוֹני.

היסוד האוֹטוֹבּיוֹגראפי, שאינוֹ מוּעט כּלל בּספר, מוּבלע בּעמוּד־האש של המפעל ההוֹלך תמיד לפניו. מבּחינה זוֹ הוֹלם את בּעל־הזכרוֹנוֹת התוֹאר המסוֹרתי “עבד ישׂראל”. גם המדע שהוּא משרתוֹ (בּיחוּד בּראשית דרכּו) מתוֹך שקידה עצוּמה, אינוֹ אלא אמצעי־עזר בּדרך אל המטרה הגבוֹהה – גאוּלת ישׂראל. וּמעניינת בּנידוֹן זה הערה דרך אגב של המחבּר. בּדברוֹ על פליכּס פרנקפוּרטר, שהוּא בעל השׂכּלה והתעניינוּת

מרוּבּוֹת־צדדים, הוּא אוֹמר על עצמוֹ, כּי חוּץ מציוֹנוּת וכימיה, אין לוֹ ענין אמיתי בשוּם מקצוֹע אחר. וכימיה – פּרוּשה כאן מקצוֹע־עזר לעבוֹדה הציוֹנית, בּעקיפין אוֹ במישרים. בּתחילה לא היה הדבר כּך, אבל לא ארכוּ הימים ונתבּרר כּי אמנם כך הוּא.

אף תיאוּרי האנשים הרבּים והשוֹנים, גדוֹלים וקטנים, שהוּא מתאר (ויש בּתוֹכם כּמה כּאראקטריסטיקוֹת מצוּינוֹת, המעידוֹת על כּוֹח ראייה ויכוֹלת עיצוּב, כּגון הנער־המשרת בּמעבּדה, ראש המשטרה הרוּסי, צבי אַבּרסוֹן ואחרים), גם האישים שלא מבּני־בּרית, מוּארים על פּי יחסם אל העניין היהוּדי והציוֹני. כּמעט כּוּלם, כּיהוּדים כנכרים, מפּשוּטי־עם ועד ראשי־עם וּמנהיגי מדינוֹת, כּוּלם משוּעבּדים אצלוֹ ל“דיבּוּק” היהוּדי־הציוֹני ונערכים בּעיקר על פּיו.

לפי מה שבּעל־הזכרוֹנוֹת גוּפוֹ מתגלה בזכרוֹנוֹתיו, הרי זוֹ אישיוּת, שעם כּל פּיזוּרה הרב בּ“קשרים” וּב“מגעים” (מלים חביבוֹת עליו) עם אנשים וארצוֹת, המבלה את רוֹב ימיה בנסיעוֹת, בּקוֹנגרסים וּבאסיפוֹת, הרי היא מכוּנסת כּוּלה בעצמה וּבאידיאה שלה, שאין להפריד בּיניהם; עם כּל הספקנוּת, ולעתים גם הרגשת החוּלשה, אי אפשר שלא תראה עצמה מרכּז ושלא תהיה רגישה לגבּי אלה שרוֹצים אוֹ שנראים כּרוֹצים לפגוֹם בּשלימוּת השיטה. ואז תבוֹא ההערכה הבּיקוֹרתית, הגלוּיה אוֹ המסוּתרת; אוּלם הבּוֹשׂם שהמעריך נטל עמוֹ מן הספירוֹת הרמוֹת של עוֹלם המדע והמדיניוּת בּתקוּפה שהיתה אידיאליסטית בּיסוֹדה, מתלוה אל הערכוֹת להמתיקן וליטוֹל את עוֹקצן. גם הנימוּס הענותני, ה“אנדרסטטמנט”, המיוּחד לסגנוֹן ההרצאה האנגלי בדוֹר שעבר, מעביר אוֹתוֹ בשלוֹם בּמקוֹמוֹת שצפוּנים בּהם מוֹקשי ההתנשׂאוּת והפּגיעה.

בּכל הפּניוֹת שהוּא פוֹנה, בּכל פּעוּלוֹתיו והערכוֹתיו, גם בּמקוֹם שהרגש והדמיוֹן שוּתפים להם, אנוּ רוֹאים את המדינאי הריאלי, את הנסיין המוּבהק, המעוּנין בּתוֹצאה יוֹתר מאשר בּאפקט. גם כּשהוּא נוֹתן ידוֹ ליצירת רוֹשם (כּגוֹן פּתיחת הפּאר של האוּניברסיטה בּאמפיתיאטרוֹן על הר־הצוֹפים בּאביב 1925, בשעה שלמעשׂה לא היתה עוֹד אוּניברסיטה), עינוֹ נטוּיה אל התוֹצאוֹת, אשר אמנם אינן מכזיבוֹת, הוֹאיל והחשבּוֹן וההצלחה עלוּ במקרה זה בקנה אחד. משוּם כּך הוּא מחנך תמיד את עצמוֹ, וּמשתדל לחנך את האחרים, בּמידת הסבלנוּת, לויתוּר לשעה לשם הישׂג מתמיד. והוּא טוֹבע אמרוֹת רבּוֹת, כּאפוֹריזמים של חכמים עתיקים, אוֹ משתמש בּאפוֹריזמים של אחרים הבּאים לסייע לוֹ. למשל, אחת מאמרוֹתיו האוֹפייניוֹת: “ישנם זמנים בהם הדרך הארוּכּה היא הדרך הקצרה”. החידוּש וההדגש במאמר חז“ל זה הם בּ”ישנם זמנים". אין הוּא אוֹמר, שהדרך הארוּכּה היא תמיד הקצרה, אלא שישנם זמנים כּאלה. והוּא עוֹמד תמיד על המשמר להאזין ולהבחין בּכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּסתר כּדי להשתמש בּהם לצרכּוֹ. וּבמקרים רבּים הוּא אמנם יוֹדע לכוון את המעשׂה הנכוֹן לרגע הנכוֹן. וכשהוּא מצליח, הוּא רוֹאה בהצלחה מעין רצוֹן ההשגחה ולבּוֹ מתמלא רגשי תוֹדה. מדי פּעם בּפעם תשוּב להציקוֹ “הבּעיה הנצחית של דרך הפּעוּלה הנכוֹנה”, ולבעיה זוֹ הוּא מקדיש את מיטב מחשבתוֹ ורצוֹנוֹ.

לא לחינם הוּא מעיד על עצמוֹ, כּי “אחד־העם היה אחד הכּוֹחוֹת המעצבים את רוּחוֹ בשנוֹת בּחרוּתוֹ”. הוּא עזר בּידוֹ להגיע אל מה שנראה לוֹ כּפתרוֹן לסוּגיה הציוֹנית החמוּרה, הפּתרוֹן שהוּא קבע לוֹ שם “ציוֹנוּת סינתיטית” (בּקשר עם זה עוֹלה מאליה האסוֹציאציה של הממציא הכימי). וכן הוּא אוֹמר בּאחד המקוֹמוֹת שבּספר: “היתה ציוֹנוּת הרצלית, שהלכה אחרי מראוֹת מדיניים גדוֹלים ודחתה את העבוֹדה המעשׂית; והיתה ציוֹנוּת אחד־העמית, שהדגישה את ההתקדמוּת האיכוּתית של ההתישבוּת בארץ־ישׂראל. בּשנים המאוּחרות יוֹתר נתמזגוּ שתי vהשקפוֹת. והרבּה מחשבה ועבוֹדה הקדשתי להשׂגת המזיגה הזאת”. השאיפה למציאוּתיוּת, לפרימאט של המעשׂה על הדיבּוּר, של היצירה על הג’יסטה, מקרבת אוֹתוֹ אל תנוּעת העבוֹדה בארץ ועוֹשׂה אוֹתוֹ למליצה הגדוֹל, עד כּדי הזדהוּת עם מפעליה הקוֹנסטרוּקטיביים. ואמנם הוּא גם נתמך על־ידה בכמה מוֹמנטים מכריעים.

לא רק בּימים שבּהם טיפּל בּהכשרת הקרקע להכרזת בּאלפוּר, אלא עוֹד שנים קוֹדם לכן, בּשבתוֹ במאנצ’סטר כּוּלוֹ נתוּן לביצוּר עמדתוֹ המדעית, הוּא שוֹמע כּבר את הקוֹל הקוֹרא לוֹ אל מערכוֹת עמוֹ. וכן הוּא כוֹתב: “הנה אני יוֹשב כּאן בּשלוָה במאנצ’סטר ועוֹשׂה למען הקאריירה המדעית שלי, בּעוֹד אשר שם, בּעוֹלם הציוֹני, בּעוֹלם היהוּדי, בּעוֹלם בּכלל, שאלוֹת חשוּבוֹת משוועוֹת לטיפּוּל”. העוֹלם הציוֹני, העוֹלם היהוּדי, העוֹלם בּכלל אינם אליבּא דאמת אלא עוֹלם אחד: העולם הציוֹני. וזה, יחד עם התפקיד המעשׂי שהוּטל עליו על ידי צ’רצ’יל בּמלחמת העוֹלם הראשוֹנה, מוֹציאוֹ מן החוּג הפּרוֹבינציאלי למחצה של מאנצ’סטר ומביאוֹ ללוֹנדוֹן, לבמת העוֹלם, שכּכל חוּטי המדיניוּת העוֹלמית נפגשים שם. כּאן הוּא מקבּל את שיעוּרי השׂחיה הראשוֹנים בּמי הפּוֹליטיקה הגבוֹהה, וּמכאן הוּא מפליג למרחבי האוֹקינוֹס להביא לעמוֹ ממרחק את לחם הגאוּלה. לעתים קרוֹבוֹת לחם ממש.

המאבק האישי, הפּרטי, הוֹלך וּמצטמצם וּמתעלם כּוּלוֹ בּמאבק הכּללי, בּמערכה על הגאוּלה האמיתית, שלפי מערכוֹת העוֹלם ולפי מצב עם ישׂראל בּאוֹתה שעה, אינה יכולה לבוֹא “בבת־אחת, אלא קמעא קמעא”, כּפי שאמרוּ עוֹד חז“ל על “גאוּלתה של אוּמה זוֹ”. וּבספר זכרוֹנוֹתיו מוֹביל אוֹתנוּ ד”ר וייצמן דרך כּל שלבי המערכה, על התקדמוּיוֹתיה ונסיגוֹתיה, בּשעת התקפה ובשעת התבּצרוּת מתוֹך חירוּק שיניים, אך תמיד מתוֹך אמוּנה ובטחוֹן שההתקרבוּת אל המטרה לא תיפּסק.

עם כּל שׂנאתוֹ את האשליוֹת, עם כּל ראייתוֹ תמיד את הסכּנוֹת והמוֹקשים, רוּחוֹ נישׂאת וּמחוּזקת על־ידי האמוּנה, שסוֹף האוֹר לבוֹא. ועתה אשריו שזכה למה שלא זכוּ מנהיגים גדוֹלים אחרים – לראוֹת בּזריחת־הבּרק של הגאוּלה, אף כּי לא לגמרי לפי שיטתוֹ. ואוֹשרוֹ בודאי יגדל עוֹד יוֹתר, שלא רק הוּא, אלא האוּמה כוּלה יוֹדעת ומכירה, שהוּא היה המכין הגדוֹל של פּעמי הגאוּלה. הוּא העביר אוֹתה בחתחתי דרכּה, בּין צוּקי מגוֹר ועל פּתחי תהוֹמוֹת, ועתה שהוֹפיעה בהדר גאוֹנה, מצאה אוֹתוֹ במקוֹם הכּבוֹד שנוֹעד לראש קוֹראיה־קרוּאיה.

עוֹד רק מלים מספּר על סגנוֹן הספר. אין ד"ר וייצמן סוֹפר שאוּמנוּתוֹ בכך. הספר הוּכתב בּעיקרוֹ מפּיו; ועל כּן אין לבקש אצלוֹ את העוֹשר והגיווּן, את ההברקוֹת, הצירוּפים והגילוּיים המפתיעים שנמצא אצל אמני המלה הכּתוּבה (מה שנמצא, למשל, בּמידה מרוּבּה בספרי הימים של ד"ר הרצל). אבל יש בּוֹ משהוּ מקסם אחר, שמשווה עליו יוֹפי לא מעט. הלשוֹן השקוּלה, המכנה את הדברים בּשמם, ההרצאה הפּיכּחת והפּיקחית, המגלה את שני צדי המטבּע, של המלוּמד בּנסיוֹנוֹת, יחד עם הבּהירוּת והדיוּק המדעי, המעדיפים לפעמים לוֹמר פּחוֹת מאשר יוֹתר – משווים לוֹ פּשטוּת שיש בּה מן האצילוּת, ולעתים גם מן הטוֹן הנישׂא.

בּסקירתי הקצרה היתה לי היכוֹלת לעמוֹד רק על קצת קוים יסוֹדיים שבּספר גדוֹל זה. יש בּוֹ פּרטים למאוֹת, פּרטים מאלפים וּמעניינים מבּחינוֹת שוֹנוֹת. הרוֹצה לדעת כּוּלם, ילך אל גוּף הספר. מוּבטח לוֹ שייצא ממנוּ ברכוּש לא מעט, ויתבּסם מחכמת בּעל־הנסיוֹן הגדוֹל, נסיוֹן בּכל המובנים שיש למלה זוֹ בּלשוֹננוֹ.

תש"ט

(על שירת יעקב כּהן)

בּת־שירתוֹ של יעקב כּהן, אחד היוֹשבים ראשוֹנה במלכוּת שירתנוּ החדשה, נעשׂתה בת חמישים. דרך ארוּכּה, רבּת מראוֹת וחליפוֹת, עברה שירה שוֹפעת זו: למן “רחשי אביב” (השיר האחר, זה שנדפּס בּספר השנה של סוֹקוֹלוֹב, יפה רק לצוֹרך התאריך) ועד לדרמה השירית “אַחר”, שנתפּרסמה בכרך האחרוֹן של “התקוּפה”; למן החרוּזים האביביים:

שׁוּר, מִתְחַדְּשִׁים מַעֲשֵׂי־בְרֵאשִׁית!

חַיִּים רַכִּים, צְעִירִים,

נוֹבְעִים, פּוֹרְצִים בַּעֲתֶרֶת

אוֹרוֹת, פְּרָחִים, שִׁירִים.

* * *

אָשִׁיר עִם קְהַל נוֹגְנֵי־יַעַר,

מְשׁוֹרְרֵי הַתְּחִיָּה,

עִם הֶעָלִים, עִם הַצְּלָלִים

אַמְתִיק סוֹד דּוּמִיָּה –

ועד דבריו האחרוֹנים, הסתוויים, של בּן אבויה לפני מותו:

אֶפְשָׁר, אָסוּר לְאָדָם לִדְרֹשׁ הַרְבֵּה,

וְכָכָה בָאתִי גַּם אֲנִי עַל עָנְשִׁי.

בּדרך ארוּכּה זו עברוּ על שירת כּהן גילגוּלים רבּים, ואף־על־פי־כן נשארה – כּיצירת כּל משוֹרר בּעל עצמיוּת ואוֹפי – אחת בּמהוּתה, בּנשמת אפּה: שירה של יפה־נפש.

בּמוֹעד הראשוֹן ליצירתוֹ היה יעקב כּהן המשוֹרר הלירי, וכן תיארוֹ בּיאליק בּהימנון שלוֹ ל“שירתנוּ הצעירה” בשנת תרס"ז: “הרך והמשוּח, היפה־פה והמעוּדן, הקל והמרפרף – כּולוֹ משי ורוּח בּוֹקר…” – ויפה תיאר. הוּא, כּהן קיים בּעצמוֹ בשלימוּת את תביעתוֹ של וורלין מן השירה: “ראשית כל – המוּזיקה”. שירתוֹ סימלה בספרותנוּ שנים רבּות את המוּּזיקאליוּת, הן בּתכניה, הן בּתפיסתה והן בּלשונה. אף שיריו הלאוּמיים, הציוֹניים, המרדניים, הם ראשית כּל מנגינוֹת. כּולם שמרוּ אצלו את הפרימאט הנגיני.

אחר־כּך עבר הליריקן הטהוֹר רוּבּוֹ אל שירת־הנוֹשאים, אל ההתפּשטוּת האוּניברסלית: אל הפּוֹאימוֹת הקוֹסמיוֹת והלאוּמיוֹת, אל המיסטריוֹת והסימפוֹניוֹת, אל השירוֹת האֶפּיוֹת אל השירה בפרוֹזה, הטאגורית והניצשיאנית, אל המנגינות ההיסטוֹריוֹת ואחרוֹן אחרוֹן – אל הדרמה לצוּרוֹתיה השוֹנוֹת.

רצוֹנוֹת שוֹנים הניעוּ שירה רבּתי זוֹ, ששלחה זרוֹעוֹתיה לחבוֹק עוֹלם וּמלוֹאוֹ, גוֹרל אדם וגוֹרל עוֹלם, עבר ועתיד, חיים ומות, כּמיטב הדוּגמאוֹת של שירת־המוֹפת העוֹלמית, בּיחוּד זוֹ של גיתה (הוּא תירגם, כּידוּע, את “טאסוֹ”, “אפיגניה” ו“פאוּסט”). לשוֹנוֹ נתחסנה ונתגבּשה וקיבּלה אוֹפי קלאסי. בּעיוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת, אנוֹשיוֹת וּלאוּמיוֹת, שימשוּ ענין לשירתוֹ. אבל בכל גילגוּליה ונדוּדיה היא נשארה, בּמיטבה, כּהנית, כּלוֹמר, מוּזיקאלית.

בּשׂדה הדרמה, השׂדה שאוֹתוֹ בּעיקר הוּא עוֹבד זה שנים רבּוֹת, קנתה לה שירת כּהן זכוּת ראשוֹנית כּמעט. בּשקידה כזוֹ, בּתוֹקף רצוֹן וּבהיקף כּזה לא כתב עוֹד דרמוֹת שוּם משוֹרר עברי (חוּץ משוֹהם שנפטר צעיר). בּאחדוֹת מהן הגיע למדרגה גבוֹהה של אמנוּת פּיוּטית. אין ספק שהוּא הניח את היסוֹד לדרמטוּרגיה עברית רצינית, ולא יתוֹאר בּנין דרמאטי בספרוּתנוּ, שלא יתבּסס בּמידה מרובּה על היסוֹד הזה. אפשר שתגיע גם שעתן של כּמה מהן לעלוֹת על הבּמה, לכשתגיע הבּמה העברית לדרמה, שערכּי הפּיוּט והלשוֹן, ולא רק האפקט והפוֹלקלוֹר, מכריעים בּה.

אפשר שנטיה יתירה זוֹ לשירת־נוֹשׁאים החלישה את יסוֹד האצילוּת האינטימית של שירת כּהן, עם שהרחיבה תחוּמיה והעלתה אוֹתה לאויר מרוֹמים. אפשר שהמשוֹרר נתפס בּמידה יתירה לאמוּנה בכוֹחוֹ של הרצוֹן השירי לשלוֹט בּכל נוֹשׂא, וּבזה פגע בּעצמוֹ בשרשים העדינים של נטע שירתוֹ. אבל גם רצוֹנוֹ של משוֹרר אינוֹ מספּיק לנַכּר את טבע שירתוֹ. והיא, בּכוֹח עצמה וטבעה, מקיימת את עצמה בכל מקוֹם שניתן לה. ציצי הליריקה הכּהנית הענוּגה עוֹלים מחגוי כל יצירוֹתיו, אף מאלוּ הבּנוּיוֹת שיש ממחצבוֹת־עולם. עצם טהרת הלשוֹן וצירוּפיה הרכּים מהוים אצלוֹ אלמנט שירי.

לא רק הליריקן הטהוֹר, אלא גם המשוֹרר המוֹרד, הציוֹני השלם, הקוֹרא לגזילת הבּנים מאבוֹתם, השר לחרב הנוֹקמת והגוֹאלת, “ציר הגאוּלה, עצם מן הגאוּלה” – הוּא תמיד “העדנה הראשוֹנה”, תמיד יעקב כּהן: כּוֹהן לאל עליוֹן ש השירה הצרופה.

תש"י

עיקר נוֹשׂאה של הליריקה – צער האדם ותוּגת חייו, כּפרט וככלל, מבוּטאים בּשׂפת צלילים וּמראוֹת. הבּיטוּי העברי “השתפכוּת הנפש”, אף על פי שקיבּל בּרוֹב הימים גוֹן של זילזוּל, עדיין הוא הוֹלם יפה את סוּג השירה הזה. הנפש, שסאת יגוֹנה מרוּבּה מהכיל, והיא “משתוֹחחת והוֹמה”, יש לה צוֹרך להשתפַך בּתלוּנה וּבתפילה, בכיסוּפים וּבהתרפּקוּת, בּזעם וּבפיוּס וכיוֹצא בהם, ולמשוֹרר ניתנוּ הצלילים והמראוֹת לבטא את כּל אלה על הצד היוֹתר יפה.

גם השׂמחה משמשת לפעמים עילה ונוֹשׂא לשיר הלירי, אבל אין כּוֹחה יפה לפעוֹל על הנפש כּאחוֹתה התוּגה. אוּלי משוּם שיגוֹן החיים מרוּבה משׂשׂוֹנם. אך אם אין המשוֹרר בּדרך כּלל עשוּי לשׂמוֹח על גילוּיי החיים, הוא עשׂוּי ועשׂוּי להתפעל מגילוּיים של יוֹפי ושׂגב שבּהם, וביחוּד מגילוּיי יוֹפי ושׂגב שבּטבע. הסתכּלוּתוֹ היא תמיד בּחינת ראייה ראשוֹנה וּמראה עיניו – בּחינת התגלוּת. ועל כּן הוּא בא לידי השתוֹממוּת והתרוֹממוּת הרוּח, מעין רגש מעוֹרב של גיל ותוֹדה, של הנאה וברכה.

וגם התוּגה, שנתלבּשה בביטוּי שירי (אוֹ בכל בּיטוּי אמנוּתי אחר), נהפכת לחויה של התעלוּת הרוּח, ותחת לדכּא את נפש הקוֹרא היא מרוֹממת וּמרנינה אוֹתה. היא גוֹרמת לה מין עוֹנג שבּצער.

שירתוֹ של יעקב פיכמן ניחנה במידה מרוּבּה בכוֹח זה – שעוֹצבה מרנין את הנפש.

למן השיר הקטן שנכתב בּשנת תרס"א “ליל קיץ”, המתחיל כּך:

מָה שָּׁקַט לֵיל תְּכֵלֶת עַל שִׂיחֵי הַגַָּן!

מֶה עָבוּ מִסָּבִיב הַצְּלָלִים!

עֵדִים רַק כּוֹכָבִים, וְעֵינָם עֵין רָז,

קוֹרֶצֶת מִבַּעַד לֶעָלִים.

לֹא תָבִין הַקָּמָה לְרִמְּזָם עָד מָה.

וּלְנַפְשָׁם מַבִּיטִים יְעָרוֹת –

ועד השירים הקטנים, שירי ערוֹב היוֹם, שקוּיי השקיעה הבּהירה, שהוא משבּץ עד היוֹם ברשימוֹתיו בּגליוֹנוֹת השבּת של העיתוֹן “דבר”, מצייר פיכמן בּצלילים עדינים ועמוּקים את רחשי הנפש המתפּעלת מן הטבע והחיים, שהם לוֹ כחלוֹם מכאיב אך נוֹשא אוֹשר.

גם מעט שוּרוֹת המחאה והזעם על הכּיעוּר, גם הקריאה לסערה המטהרת אינם משנים את פּני שירתוֹ מיסוֹדם. הכּיעוּר בּצוּרוֹתיו השוֹנוֹת אינוֹ מעביר אוֹתוֹ על דעת נפשוֹ, על ידיעתוֹ כי היוֹפי, כּמו האמת, הוּא אחד תמיד בּכל מראיו וגוֹניו, ולגילוּיי הכּיעוּר אין מספּר, ועוֹד בּראשית דרכּוֹ גמלה בו ההכּרה:

שָׁוא תַּחְגּוֹר חַרְבְּךָ נֶגְדָּם, הַחוֹלֵם!

הִיא לֹא תַפִּילֵם, הוֹי רַבִּים מִנְּפוֹל הֵם!

ועל כּן לא יפריש למלחמה בהם אלא פּרוּרים מעיקר כּוֹחוֹ.

הליריקה, כּמוֹ האפּיקה והדרמה, לגבּי המשוֹרר, היא תכוּנה ולא צוּרה אוֹ סוּג שהוּא בּוֹחר לעצמוֹ לרווחתוֹ. רק לעתים נדירוֹת מאד נמצא את סוּגי השירה האלה מאוּחדים בּמידה שוה בּאישיוּת יוֹצרת אחת. וגם בּמקרים המעטים האלה, אם נתבּוֹנן בּהם יפה, ניוכח לדעת, כּי אחד הסוּגים הוּא תמיד היסוֹד המכריע.

יעקב פיכמן, שכּתב, נוֹסף על שיריו הליריים הטהוֹרים, גם הרבּה בּלדות, שירי מראוֹת, שירים סיפּוּריים וּפרשוֹת דרמתיוֹת, עיקר יעוּדוֹ הפּיוּטי הוּא – הליריקה. ועל כּן יש לשירתוֹ תמיד סימני־היכּר שלה, בּצליל, בּצבע, בּסמל, והם חוֹתמוֹ, כּנעימת־החוֹתם של מנגן גדוֹל.

לא רק “רוּת” ו“שמשוֹן” ו“דוד” ו“יוֹאב” וּפוֹאמוֹת אחרוֹת, אלא גם הפּרוֹזה, וּביחוּד מסוֹת־הבּיקוֹרת האוֹפייניוֹת שלוֹ – כּוּלן “דברי זמר”. עם כּל התפיסה השׂכלית, החדירה האינטוּאיטיבית, הניתוּח והמוֹפת הבּאים להוֹכיח וּלבסס – דוֹק התכלת של אוירוֹ הלירי עוֹטף אוֹתם וּמשוה להם גוֹן וּבוֹשׂם, והם מדבּרים אל החוּש והלב, אל הרגש הטעם הטוֹב, יוֹתר מאשר אל ההגיוֹן והמוֹח.

רחב וּמגוּון היקף החויוֹת וההתרחשוּיוֹת בּשירתוֹ רבּת הנוֹשׂאים והשנים. לא מעט מן הסערה כבוּש בּ“אוֹהלוֹ השקט”, אבל מחוּסן הוּא מבּפנים מפּניה, כדבר חרוּזוֹ:

אַךְ בְּסַעֲרוֹתָיו הַלֵּב לֹא דַּל.

אין פיכמן מתחמק מבעיוֹת העוֹלם, הלאוֹם והאדם, החברה והחיים, הוּא מגיב עליהן לעת מצוֹא, אך בּמגע עט־הזהב שלוֹ נהפּכוֹת גם תגוּבוֹתיו האקטוּאליות ל“תפילה זכּה” בהיכל הבּריאה.

עוֹלמוֹ הוּא עוֹלם מלא פּלאי יוֹפי, כּגן מלבלב, ולבּוֹ לא ישׂבּע מקלוֹט את מראוֹת הפּלאים ורמזיהם, אף כּי לא נעלם ממנוּ, כּי בּין הפּרחים מקננים גם נחשים ועקרבּים. אין הוּא שוֹכח כּי לא כל הדברים קיימים לעד. יש גזירה של כּמישה ומות. אך המשוֹרר יוֹדע:

יֵשׁ גִּיל אֵין נִיב לוֹ בְּאָבְדַן דְּבָרִים.

כּי האבידה אינה אלא הכנה למציאה חדשה. כּשם שהטבע והחיים מתחדשים בּכל יוֹם תמיד מתוֹכם, כּך גם נפש המשוֹרר נתוּנה תמיד לתהליך של התחדשוּת מתוֹכה, העוֹשׂה אוֹתה מסוּגלת לקלוֹט את חידוּשי הטבע

והחיים.

רבּת פּנים ורבּת תכנים היא שירתוֹ של יעקב פיכמן. היא נבטה וצמחה וליבלבה עד שהגיעה לגמר בּישוּלה. לבגרוּת הצליל, לגיבּוּשוֹ ולמליאוּתוֹ הגיעה בספר “פּאת שׂדה”, וּביחוּד במדוֹר “זמרת ערב”. מה שהיה קוֹדם בּגדר “גבעוֹלים” ו“צללים על שׂדוֹת” (שמוֹת ספרי שיריו הראשוֹנים) נעשה לקציר מבוֹרך בּספר הזה, שיצא בשנת תש"ה. ובספר השירים הגדוֹל “דמוּיוֹת קדוּמים”, שיצא לפני שנתיים, הראה את מלוֹא אוֹנוֹ בתיאוּר מראוֹת, בּעיצוּב נפשוֹת רבּוֹת, עוֹשרן וחסרוֹנן הפּנימי, בּעתרת ניב וּבשיכלוּל צוּרה.

בּדברי־הלוי לספר “דמוּיוֹת קדוּמוֹת” הּא כוֹתב:

“עם כּל מה שהעוֹלם שמם עלינוּ ולא היה זה עוֹד האדם העוֹלה, שראינוּהוּ באביב חיינוּ, לא עשׂיתי שקר בּנפשי, וגם בּימים הקשים, שטרם פּסקוּ, יש שפּיעמוּ את לבּי כּמקוֹדם אוֹר העוֹלם ואוֹר האדם; ולא התכּחשתי להם בּשירתי – גם מפּני האמת, וגם מפּני הצוֹרך שבּהם, למען נכשר לחיוֹת ולהקים עוֹלם לדוֹרוֹת יבוֹאוּ”.

וזה ערכּה החינוּכי של שירתוֹ (גם שירת־הבּקוֹרת שלוֹ), שהיא ממעטת בּחישׂוּף הכּעוּר והרע, אך קוראת בכל קסמי קוֹלה וּבלי־חשׂך ליפה ולטוֹב.

מי יתן ותישמע שירתוֹ, המרנינה את עוֹצבנוּ יוֹתר מיוֹבל שנים, עוֹד שנים רבּוֹת בּמלוֹא ליחה וריחה!

תשי"א

כּדי להעריך בּשלימוּת את תנוּבת שירתוֹ של שניאוּר בּמשך 25 שנה של יצירה, צריך לכתוֹב ספר. חבל שבספרוּתנוּ החדשה אין מנהג זה נוֹהג אפילוּ ביחס לגדוֹלי־גדולים. חסרוֹן זה גוֹרר אחריו בּהכרח “המעטת הדמוּת” בּרבוֹת השנים ועם צמיחת הנטיעים החדשים. בּרשימה קטנה זוֹ ניתן לי להתווֹת איזוֹ קוים בּאוֹפי־יצירתוֹ של המשוֹרר, כּפי שהוּא מתגלה בשני כרכי־שירתוֹ¹.

שני הכּרכים, שיצאוּ מתוֹך טיפּוּל של טעם ומסירוּת, בּהידוּר ענו הבּא מהכּרת עשירוּת שלא קפצה פתאום, מצטרפים יחד למלוֹא קוֹמתוֹ של המשוֹרר. “גשרים” הוּא יוֹתר תמים, “ירוֹק”, ו“חזיוֹנוֹת” יוֹתר מבוּגר, “זהוֹב”, מגוֹן השבּוֹלת הבּשלה, אך שניהם נעוּצים זה בזה, כּעוֹלים בּקנה אחד. אף בּראשוֹן אין המשוֹרר רוֹצה להיוֹת “פּיטן צעיר”, שעיניו חוֹלמוֹת וידוֹ על הלב. השם “גשרים” בּלבד נוֹטל את הנשימה הלוֹהטת וּמרוֹץ הדוֹפק, שאנוּ רגילים למצוֹא בספריהם הראשוֹנים של משוֹררים. גשרים כּאן, ארכיטקטוּרה פילוֹסוֹפית, גשרי עוֹלם, מעין “הגשר הרעוּע” של ר' ידעיה הפּניני, ותחתיהם “ים זוֹעף”, תהוֹמוֹת, סוֹערים וריקים, ואנוּ מוּבלים על הגשרים בּעל־כּוֹרחנוּ מראשם “האחוּז בּחבלי ההעדר” ועד תכליתם – מי יוֹדע מה תכליתם? אי־ידיעה זוֹ הרי היא כל טעמה של השירה. ו“חזיוֹנוֹת” אף הוּא “שירים וּפוֹאימוֹת”, כּראשוֹן, ואחרי ה“פּתיחה: לחזיוֹן”, בּמקוֹם ש“המחוֹלל, המוּקיוֹן היהיר” מצטווה לעמוֹד, כי “בשׂערו זרקה שׂיבה”, בּאוֹת ה“מרגניוֹת” המזדוגוֹת יפה עם הרוֹמנס שבּתחילת הכּרך הראשוֹן “את כּל לבּה מסרה לוֹ”; “ננסי מטר” מקבּילים אל “נוֹפל שלג” וכו'. בּמידה שאנוּ עוֹלים אל גוֹבה השבּוֹלת הוֹלכים ה“קשרים” הירוּקים וּמתמעטים, אך הם נראים בּכל־זאת בּקנה וליח־האדמה בהם.

שניאוּר נחתם סמוּך להוֹפעתוֹ בטבּעת הכּוֹח. “שמשוֹן שצמחוּ לוֹ בן־לילה שבע מחלפוֹתיו”. כּך, כּמדוּמני, “הגדיר” אוֹתוֹ ביאליק. נטל עליו, איפוֹא למלא תפקיד “הגבּור” היחיד. תפקיד קשה וּמרגיז. שבעים ושבע עינים הסתכּלוּ בלי־חשך בּמחזה. רוּבּן בברק לח מתוֹך פּרפּוּרי השתתפוּת ושׂמחה בלב, אך לא עין אחת חכּתה לראוֹת “בּסוּר ממנוּ כוֹחוֹ”. ועינים רעוֹת אלוּ הדריכוּ את מנוחתוֹ של “המשׂחק” אדיר־השרירים ואלצוּהוּ לפעמים להחליף את תפקידוֹ העיקרי בתפקיד “צדדי” של מיזנטרוֹפּוּס (“ערבית”, “משׂטמה”, “כּוּלכם תבוֹאוּ” ועוֹד). אך בעצם היה טרוּד להכּוֹת את ה“פּלישתים” מכל המינים, לשמוֹר על “נזירוּתוֹ” – סוֹד גבוּרתוֹ – ולרדת מזמן לזמן:תמנתה" ו“עזתה”. בּדרך גם קרהוּ לפגוֹש “כּפיר שוֹאג לקראתוֺ” וגם לרדוֹת דבש דבוֹרים שמצא… בּעוֹד שבּחוּרי ה“פלשתים” בּיקשוּ להכשילוֹ ב“חידוֹת”…

יחד עם קלוּת־התנוּפה המפליאה שאנו מוצאים בּשירתוֹ של שניאוּר, איננוּ יכוֹלים להשתחרר מרוֹשם ההשתדלוּת “למלא את התפקיד”. הראיה הבּוֹקעת אינה מוּרכּבת על טוּב־לב ופשטוּת היחס, המציינים תמיד את המשוֹררים הבּרוּכים. האהבה, יסוֹד היסוֹדוֹת בשירה הלירית, בּאה כמעט תמיד “בּקליפּת איבה”; ואף בּלי הקליפּה היא רק “ריקוּד אהבה”. זוֹהי הטרגיוּת הכּבוּשה, המוּסוָה, המוֹצצת את עצמה, בּליריקה השניאוּרית.

על־כּן גם ניזוֹן שניאוּר בּשנוֹת גבוּרתוֹ מצד הקהל בּ“הערצה” וּביחס של “פּחד” ידוּע, אך לא זכה לאהבה ולחסד כּמשוֹרר אחר בּן גילוֹ וקוֹמתוֹ. מה שסוֹלחים ל“אהוּב” אין סוֹלחים ל“נערץ”. עם רפיוֹן הפחד רוֹפף גם הפּרסטיז'. אך שניאוּר הוא נאמן לעצמוֹ וּממשיך את תפקידוֹ במנה ידוּעה של בּוּז, כּיאוֹת לגיבּוֹר אמיתי.

שיריו הקטנים של שניאוּר, אינם יצוּרים נחמדים, החיים והמלבּבים בּקטנוּתם הטבעית, אלא הם חצוּבים כּרגבים מן החוֹמר, שממנוּ נבנים בּנינים גדוֹלים. ועל־כּן יש שהם אפוֹרים מצבע האבן או אמוֹצים מצבע החוֹמר, אך יש בּיניהם שנעשׂוּ מן החוֹמר היקר, זה שבּא לקשט את הבנין הגדוֹל, ואלה מחוּטבים וצבעם שוֹקט וּמאיר בּאוֹר־יקרוֹת (“בּדרך”, “פּעם בּגן”, “פּזמוֹן ערב”, “תפילה”, “שירת הדרך”, מכתבי בּציר“, “בּפּרדס האפל”, “נגינוֹת לילה” והסוֹניטוֹת הנפלאוֹת “טעמים” ו”ממרחקים"). לבּוֹ של המשוֹרר, כּנראה, גס בפּרוּטוֹת אלוּ והוּא משלשלן כּלאחר־יד “מתוֹך שרווּלוֹ”. אין זה “גברי” למדי בעיניו להיוֹת ליריקן טהוֹר, בּחינת נוּקבא. אין בּליריקה משוּם “זירה”, והעוֹשר בּמקצוֹע זה מצטרף אצלוֹ כּמוֹ מפּסוֹלתם של לוּחוֹת גדוֹלים. ועל־כּן גם כּה מרוּבּים הגוָנים בּשיריו הקטנים: שיר רעיוֹני, כּמעט דידקטי, ליד שיר לירי יותר ציוּרי ליד נעימה עממית, שיר סרקסטי ליד אידיליה צלוּלה. בּכוּלם מרוּבּה החן על החסד, הצבע על הניגוּן.

אך תפארת כּוֹחוֹ של שניאור מתגלה בּפּוֹאימוֹת הגדוֹלוֹת. אלוּ יוֹרדות עלינוּ כזרם מתכת נתכה. לפעמים בּמצב נוֹזל יוֹתר מדי. שאלוֹת החיים, האדם והעם הן תמיד השְׁתִי במסכת הרחבה. הרעיוֹן הבנוּי קוֹמה על קוֹמה, אל על, נוֹהג ודוֹפק בּתמוּנוֹת הרתוּמוֹת. לא טֵימוֹת שוֹלחוֹת יד אל זר־הדפנים הן אלוּ. חלילה! נסערת־רצוֹנוֹת היא נפשוֹ של המשוֹרר והיא מבקשת תיקוּנה – לא רק בּאשה… ישנן תביעוֹת חזקוֹת לאמת חזקה, ותהי גם מרה ו“גסה”, לחיי יצירה מתוֹך חירוּת גדוֹלה, לפרצוּף־אדם לאוּמי. אך הראיה הבּוֹקעת, ההסתכּלות הפיסיוֹלוֹגית, מַטָה אצלוֹ את האינטוּאיציה האדירה כלפי השלילה הקוֹלנית המתגנדרת בּבוּז (מלה אוֹפיית בּשירת שניאוּר) והוֹפכת לפעמים את זוֹ של החיוּב הטוֹב לדבּרנוּת של גבוּרה, כּזוֹ שבּ“מנגינוֹת ישׂראל” ו“אספרטקוּס”. האינטוּאיציה הצרוּפה, זוֹ שמרעידה את כּל העצבּים בּעין הרוֹאה־את־הנוֹלד, זוֹ שעלוּלה אחר־כּך להתמיה את בּעליה עצמוֹ, בּאה אצלוֹ על פּי רוֹב בּשעת החזוֹן ההסתכּלוּתי הסַטירי, כּמוֹ ב“ימי הבּינים מתקרבים”. הטלית הרחבה עם הציציוֹת הנגררוֹת מאפילה על הראשים וּמשמיעה בקוֹל רוֹעם את כּל פּרשת “בּראשית בּרא” עד “ויכוּלוּ”, אם גם לא תמיד תתנוֹצץ עליה עטרת־הכּסף ולא תמיד כּוּלה תכלת, וּבהתבּוננוֹ בה מקרוֹב נראה בה אדרת איש־העם טלוּאה בפסי־תכלת רחבים, הוּא נוֹתן ביטוּי רוה־דם לגלוּי ההירוֹאי שבּהוי הישׂראלי, בּיחוּד כּשזה בא בהתנגשוּת עם הצביעוּת הגוֹיית (בּסוֹף “ימי הבּינים מתקרבים” וביתר אצילוּת בּ“וילנה”). יש גם חפץ לפצח בּמלקחים הלטוּשים של הרעיוֹן השירי את אגוֹז החידה אשר להויה (“אבנים גלוּמוֹת” ועוֹד). ציוּרי הטבע תלוּים בּאזני בת־שירתוֹ כנזמים כּבדים, נזמי־ענבּר משוּבּצים מעשׂה מחשבת. סגנוֹנוֹ השוֹטף והנמרץ בּפּוֹאימוֹת הוּא זה של פּרוֹזה מן הסוּג הנעלה. יש בּוֹ משֶׂגֶב התמוּנה והחוּש יוֹתר משׂגב ההגוּת והרוּח. צבע־בּשר וּברק־עין וצעד נכוֹן. בּרצוֹן נארח אתוֹ לדרך, אף כּי ניזהר להמתיק אתוֹ סוֹד נאמן ורחשי־יקר. לב מי לא עלץ לשמע חציבת מקבתוֹ הרחבה בלשוֹן. היא החרישה במשך שנים את קוֹל המפסלוֹת הדקוֹת, המנקשוֹת בּחריצוּת בּחדר־המלאכה אשר לשירה העברית החדשה.

עתה נפרץ חדר־המלאכה. רוּחוֹת וּזוָעוֹת הפכוּ את סדריו. האמנים אשר שקדוּ על אמנוּתם נעקרוּ ממוֹשבוֹתיהם. מהם נקלעו אל עוֹלמוֹת־תוֹהוּ זרים וּמהם מעפעפים בעינים לֵהוֹת בּשמש מוֹלדת נכספה, קרוֹבה וּבלתי־מוּשׂגת. היצירוֹת השיריוֹת המוּגמרוֹת והמכוּנסוֹת כּאילוּ ניטלה מהן סגוּלת המגע החי שבּין המשוֹרר והקהל, נפרשׂוּ ונתכּנסוּ לתוֹך תערוּכה, שמעטים מבקריה. אף בּין אלה המעטים מתי־מספּר הם המסתכּלים התַּמים טוֹבי הטעם והלב, רוּבּם “חכמים” רעי־נפש והם חסידים להכעיס.

היוֹבלוֹת לעת כּזאת עלוּלים רק לדכּא ולהכאיב. היצירוֹת תלוּיוֹת לבדן כּמיוּתמוֹת בּאוּלם התערוּכה השוֹמם. האמן מתהלך מרוּגז ומדוּכדך מאחרי החלוֹנוֹת הפּתוּחים, אוֹ מתערב בּקוֹל רם וצוֹרם עם המבקרים, כּמתנכּר.

עת היא לעוֹדד גם את החזקים. עת היא להזכּיר לברכה, בּלי קטוֹרת־תוֹעבה, את זה בהיר המוֹח והעין, גדוֹל הכוֹח, העוֹמד תחת שמי אדוֹני ולוֹפת בּשתי ידיו את עמוּדי שירתנוּ.

בּאחד הימים בּשנת תרפ"ב, בשנה הראשונה להוֹציאנוּ, חברי המנוֹח יעקב רבּינוֹביץ ואני, את החוֹברוֹת לספרוּת “הדים”, הביא אלינוּ אברהם שלוֹנסקי את חברוֹ, כּוֹתב שירים גם הוּא, בּחוּר ווֹהליני, שעבד אז בּגליל, כּמדוּמה בּסג’רה – את יצחק למדן. בּחוּר גבוֹה וצנוּם, עצוּב ושתקן, מכוּנס בּעצמוֹ כּשוֹמר איזה סוֹד מכאיב. וּבחוֹברת ד' של “הדים” בּאוֹתה שנה הדפסנוּ שני שירים קטנים שלוֹ. בשיר הראשוֹן היו החרוּזים האלה, העירוֹמים מכּל מכלוֹל פיוּטי:

שָׂא הָעֹל

יוֹם־יוֹם, יוֹם־יוֹם

• הֵן זֶה הַכֹּל – –

וָדֹם.

כּמעט לא יאמן: בּן עשׂרים וּשתים היה אז וּכבר דיבּר בּשירוֹ כבעל־נסיוֹן המכּיר את גוֹרלוֹ וּמשלים עמוֹ. אבל זאת לא היתה השלמה של הינזרוּת, של “שב ואל תעשׂה”, להיפך: היה בה ציווּי לנפשוֹ: “שׂא העוֹל!” מה טיבוֹ של עוֹל זה נתבּרר אחר כּך בּשיריו הבּאים, בּרשימוֹת וּבמאמרים וּבכל העשׂיה הספרוּתית הלמדנית רבּת־העקשנוּת ורבּת המכאוֹב, שמניעה העיקרי: אמוּנה מתוֹך ראיה וּתחוּשה טראגית. נתגלתה בוֹ אישיוּת רגישה, סגפנית, מתבּוֹננת, השוֹקדת על בּחינת עצמה ועוֹלמה, על פּחדיה ויעוּדה בלי הרף וּבלי פוּגה.

כּעבוֹר חמש שנים, בּתרפ"ז, יצא ספרוֹ הראשוֹן, הפּוֹאימה “מסדה”, פּוֹאימה זוֹ שנעשׂתה לספר־הדוֹר של העליה השלישית הצעירה, השם “מסדה” נעשׂה במשך השנים שם נרדף ללמדן.

יוֹתר מכל משוֹרר עברי אחר מבני גילוֹ זכה למדן לתת בּיצירה אחת בּיטוּי נוֹקב, פּשוּט וּמתקבּל על הלב, לדוֹר הצעיר, הנסער והמעפּיל, אחרי מלחמת העוֹלם הראשוֹנה וכל הפּוּרענוּיוֹת שבּאוּ על בּית ישׂראל בּעקבוֹתיה. בּה נראתה לוֹ לדוֹר הצעיר, ארץ־ישׂראל מבצר אחרוֹן של עתיד העם, חייו, תקוָתוֹ וּגאוּלתוֹ. לא מסדה הרדוּמה של קוֹמץ גיבּוֹרים־קנאים, מקדשים בּמוֹתם את שם האוּמה, אלא מסדה חדשה לעברי החדש, שבּא לידי ההכּרה הנוֹאשת־הגוֹאלת, כּי:

פֹּה הַגְּבוּל, מִזֶּה וָהָלְאָה אֵין גְּבוּל עוֹד

וּמֵאָחוֹר – לְאֵין מוֹצָא אֶחָד יוֹבִילוּ כֹּל הָאֳרָחוֹת – –

סִיַּמְּנוּ סִפְרֵי כָּל הַדְּרָכִים – –

מֵעַתָּה סֵפֶר בְּרֵאשִׁית חָדָשׁ נִפְתַּח עַל הַחוֹמָה.

בּה, בפוֹאימה “מסדה”, נמצא הפּרק הנוֹדע “שלשלת המחוֹלוֹת”, וּבוֹ הבּית שהרקיד והלהיב וריתק דוֹר שלם של חלוּצים הוֹרסים אל המוֹלדת:

לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת

מִנִֹי אָבוֹת אֱלִי בָּנִים,

מְנֵי מְדּוֹרוֹת אֱלֵי מְדוּרוֹת

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת.

יש לשׂים לב בּיחוּד לשני החרוּזים: “מני אבוֹת אלי בנים, מני מדורות אלי מדורות”, האוֹפיינים כּל־כּך לכלל יצירתוֹ והשקפת־עוֹלמוֹ של למדן. בּרית־חיים, בּרית־עוֹלם של המסוֹרת הישׂראלית והמארטירוֹלוֹגיה הישׂראלית היא הערוּבּה לתקוּמתה של האוּמה, הגאה והאוּמללה באוּמוֹת. פּנים חדשוֹת וטעם חדש ניתנוּ כאן למסוֹרת הקדוֹשה והגבּוֹרה גם יחד. והרי זוֹ זכוּת גדוֹלה ולא־מצויה הרבּה לכל משוֹרר.

אך המחבּרת “מסדה” בּעלת המהדוּרוֹת הרבּוֹת, שהיתה לספר לימוּד וחשבּוֹן הנפש וחישוּל הרצוֹן לאלפים ולרבבוֹת, כּאילוּ הצלה על מה שבּא אחר־כּך בּיתר בּגרוּת־יצירה, בּיתר היקף וחדירה, מבּחינת היחיד והכּלל, בּספרי השירים הגדוֹלים ורבּי התוֹכן “בּרתמה המשוּלשת” וּ“במעלה עקרבּים”. האקוֹרד ההוּא, הצעיר־הבּוֹגר, כּאילוּ ניצח מראש את האקוֹרדים הבּאים.

וחבל! בּרבּים מן השירים שבּספרים האלה גבר כּוֹחוֹ הפּיוּטי של למדן וּביטויוֹ נתחסן. כּדרכּם של כּמה משוֹררים גדוֹלים בּספרוּתנוּ: יל"ג, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי, שלח גם הוּא את קרני התבּוֹננוּתוֹ אל העבר הישׂראלי, הרחוֹק והרחוֹק מאד, למצוֹא שם סמוּכין לרעיוֹנוֹ וּלהלך־נפשוֹ. בּדמוּיוֹת עתיקוֹת – למן אברהם, יעקב, ויוֹנה ועד חוֹני המעגל ורבּי עקיבא – הלבּיש את מערכוֹת נפשוֹ ועוֹלמוֹ. בּהן נתן בּיטוּי לפי דרכּוֹ לשניוּת הנצחית בּתוֹלדוֹתינוּ בּין המרד מתוֹך כּאב וּבין הסם המרדים את הכּאב, בּין גילוּי הסכּנה וּבין הכּיסוּי עליה, בּין הרצוֹן לעצב את הגוֹרל וּבין הכניעה לוֹ מתוֹך ויתוּר. רחב ונתגוון שׂדה־יצירתוֹ, אך הדגל “מסדה” שהרים לא פּסק מלהתנפנף עליו.

וּמעלה יתירה בוֹ בלמדן – שאישיוּתוֹ ויצירתוֹ חד הן. כּזו כן זוֹ אינן מבקשוֹת להן גינוּנים חיצוֹניים, לא להטי לשוֹן ולא שימוּשי ציוּר מפתיעים, לא רמזי מסתוֹרין ולא פּאתוֹס של משׂחק־אמן, והריהוּ תמיד כּאדם המשׂיח נפשוֹ בשיר, לפי הבּיטוּי העברי הקדמוֹן: דבּר שיר.

הכּרה כּבדה וטראגית הביא עמוֹ למדן מבּית אבּא, הכּרה שהיא כמכוָה חתוּמה בנפש, מכוה חיה וצוֹרבת, ללא יכוֹלת להבליג עליה ולהשתיקה אפילוּ לשעה, בּכי מחלחל עוֹלה מכּל מה שהוּא כוֹתב, אם זוֹ פּוֹאימה אוֹ שיר אוֹ רשימת־הערה בשוּלי הגיליוֹן. ואם יש אשר גם נעימה סאטירית נשמעת מדבריו, הרי היא מוּפנית פּנימה יוֹתר מאשר חוּצה. מקרים וּמראוֹת שנטבּעוּ בוֹ בעלוּמיו אינם מרפּים ממנוּ וחוֹזרים וּמבקשים להם תיקוּן בּכתב, ודמיוֹנוֹ כמי ששרוּי תמיד בּפחד מפּני האשליה, והוּא חוֹזר וּבוֹדק עצמוֹ אם לא נתפס לה בבלי דעת, כּדי לשוב אל חישׂוּף הסכּנה ואל האזהרה מפּניה. גם בצהוֹל הנפש רגע עם פּלאי הגאוּלה והתמוּרה, יצוה עליה את ההסתכּלוּת בּמראות הנגעים ולבּוֹ שוּב מלא חרדה וּבפניו שוּב “תו הקפּדנוּת אשר לבית שמאי!”

כּביאליק כּן גם הוּא “אינוֹ מחבּב יסוּריו”, אבל הוּא מקבּלם בּאין בּרירה ומתוֹך הכּרה שהם גוֹרל לוֹ ויעוּד לוֹ, כּשם שהיוּ גוֹרל ויעוּד לאוּמה מאז ומעוֹלם, והם גם הקרקע שממנוּ יצמח נס גאוּלתה.

וכדרכּוֹ ביצירה כך גם דרכּוֹ בעריכה. שבע־עשׂרה שנה הוא עוֹרך וּמוֹציא לאוֹר את הירחוֹן “גליוֹנוֹת”. כּל הסגוּלוֹת שמנינוּ בשירתוֹ נמצא בירחוֹנוֹ, ועל כּוּלן תתבּלט: עבריוּתוֹ המוּחלטת. כּוּלוֹ דאגה אחת: למקור, ליצירה העברית על טהרתה המסוֹרתית, הישנה והחדשה. לא טהרה מאוּבּנת־שמרנית, אלא חרדה בלתי פּוֹסקת לקו ההיסטוֹרי הלאוּמי־העברי שלא ייפּגם. הרבּה משוֹררים וסוֹפרים צעירים הכניס למדן בּמשך חמש עשׂרה השנים האלה לאכסניתוֹ החמה, שוֹני מזג ודרגה, אבל את כּוּלם צירף למניין, המניין שלוֹ, שניגוּן מצוֹרף מ“שיר השירים” ו“איכה” יוֹצא מתחת חוּפּת הטלית הפּרוּשׂה עליהם – טליתו האבהית של יצחק למדן.

תשי"א

המשוֹרר אברהם בּרוֹידס – שספרוֹ “מאדם לאדם” יצא ב“מוֹסד בּיאליק”, אחת ההוֹצאוֹת המכוּבּדוֹת בְיוֹתר, ושזכה ב“פּרס בּרנר” – הוּא חזיוֹן חדש בּשירה העברית. הוּא אוּלי המשוֹרר הפּרוֹליטרי הראשוֹן בּשירתנוּ. אמנם היוּ בשירה העברית משוֹררים אחדים, שכתבוּ על נוֹשׂאים סוֹציאליים, אוֹ נכוֹן מזה, סוֹציאליסטים, כּגוֹן קמינר, שרשבסקי, יהל"ל, אבל שיריהם נסבּוּ, בעיקר, על האידיאוֹת הסוֹציאליוֹת, שניסרוּ בחלל העוֹלם; הם עצמם היוּ רחוֹקים מעצם החיים, מסבלוֹ היוֹמיוֹמי של הפּרט העוֹבד בּתוֹך חיי החברה. דבריהם לא נקשרוּ בחויה הנוֹבעת ממציאוּת של חיי יוֹמיוֹם עבריים. אפילוּ ראשוֹני המשוֹררים בּארץ היוּ שרים על הנוֹף, מתפּעלים מן התחיה הכּללית, מן התחוּשה החדשה כאן, בּהבדל מן התחוּשה בגוֹלה. כּל זה היה חשוּב ויקר מאד. אבל עצם החיים בּארץ לא הבשילוּ עוֹד את הצוֹרך בּמשוֹרר הסוֹציאלי. היינוּ: ניגוּדי החיים בּחברה, ההבדלים המעמדיים, לא היוּ עדיין כּה בּוֹלטים וּמכריעים, שהמשוֹרר יוּכל למצוֹא בנוֹשׂאים האלה ענין לשירתוֹ. בּרוֹידס – אוּלי משוּם שהיה צעיר מאד בְּבוֹאוֹ לארץ ונכנס מיד לחיי עבוֹדה ועמל, ואוּלי גם משוּם שבּא מוילנה, העיר שהיתה ספוּגה את הרגשוֹת ואת הנוֹשׂאים האלה – היתה לוֹ מלכתחילה הכשרה נפשית לשירה הזאת. על כּן יש לוֹ לברוֹידס, מלבד הערך השירי העצמי אשר ליצירתוֹ, בּמידה מסוּיימת גם זכוּת של ראשוֹניוּת. והיא זכוּת גדוֹלה, העוֹמדת לוֹ ליוֹצר לעַד.

חשיבוּת יתירה לשירתוֹ של בּרוֹידס, שהיא פּרוֹליטאַרית וגם עברית עד מאד. כּי המסוֹרת של החיים העבריים ושל השירה העברית גידלה אוֹתה. על כּן אתם מוֹצאים את שירתוֹ הסוֹציאלית שאינה תלוּשה ממקֹוֹרוֹת ישׂראל, מזכרוֹנוֹת עברוֹ ומחזוֹן עתידוֹ, כּמוֹ אצל משוֹררים סוֹציאליים יהוּדים בּשׂפוֹת אחרוֹת. בּאוֹתה המידה שהוּא מסוּר למוֹרשת אבוֹת, למסוֹרת הבּית והמשפּחה, לארץ, לחזוֹן הלאוּמי. וּראוּ: אין אצלוֹ כל סתירה בין אלה. אדרבּה, הם משלימים זה את זה השלמה טבעית. בּאוֹתה מידה שאפשר לוֹמר עליו שהוּא משוֹרר סוֹציאלי – אפשר גם לוֹמר שהוּא משוֹרר ציוֹני. בּמידה שאוֹמרים עליו שהוּא משוֹרר הבּית והמשפּחה – הוּא גם משוֹרר העם והאדם בּכלל.

את שירת בּרוֹידס מציין העדר גמוּר של סתירוֹת, אף כּי, פה ושם, ניכּרים, כּמוּבן, מאבקי־נפש פּנימיים, שאין כּל אדם חפשי מהם והמשוֹרר בּפרט. בּרוֹידס יוֹדע לפעמים לא רק לבכּוֹת ולהיאנח אלא גם לזעוֹק, להרים קוֹל גערה ומחאה. אבל הוּא יוֹדע גם לנחם, לעוֹדד ולסלוֹח. יש שעת כּעס, כּשהדברים נוֹגעים אל הלב, ויש גם שעת רצוֹן ורחמים – כְּשהדברים נוֹגעים אל הלב. את ספר שיריו של ברוֹידס “מאדם לאדם” אוּלי הייתי קוֹרא בשם אחר קצת, יוֹתר רך: “מלב ללב”. כּי ברוֹידס, לפי ממדיו הוּא, הריהוּ מטיפּוּס המשוֹררים לעת מצוֹא, באוֹתוֹ מוּבן שגאֶתה קרא לשיריו “געלעגענהייטס געדיכטע”. המשוֹרר האמיתי הוּא לא זה המוֹשיב עצמוֹ אל השוּלחן ואוֹמר: “הבה אכתוֹב שיר”, כּי אם זה המתעוֹרר לכתיבה ע"י דחיפה של מאוֹרע פנימי, אוֹ בּהשפעת גוֹרם־חוּץ המזעזעוֹ.

בּרוידס הוּא ליריקן לפי מהוּתוֹ, והוּא מאמין, כּי מה שהוּא הרגיש וחזה מבּשׂרוֹ, צריך להיוֹת ממילא גם הרגשת הזוּלת, האחר. וזהוּ קו התוֹם שבּשירתוֹ. ואכן שירת בּרוידס שוה לכל נפש. ראיה לכך, שרבּים משיריו מצאוּ להם מוּסיקאים שהלבּשוּם צלילים, וּמצאוּ בהם את ההתאמה בין הבּיטוי המילוּלי והצליל.

יש שדוקא הדברים החילוֹניים, הפּשוּטים, הקטנים והמצוּיים בּיוֹתר, שבּני־אדם רגילים לעבוֹר עליהם ולא להרגיש בּהם, הם היסוֹד והנצח בּחיינוּ. וּברוֹידס נטפּל לאוֹתוֹ חוֹמר רגיל, שאחרים דשים אוֹתוֹ בעקביהם, ועל כּן שיריו הטוֹבים עשׂוּיים לעשׂוֹת רוֹשם תמיד, כּמוֹ חזיוֹנוֹת הטבע המשמשים תמיד עילה להסתכּלוּת מחדש.

ספר שיריו של בּרוֹידס, כּפי שציין בּצדק המשוֹרר ד. שמעוֹני, בּטקס חלוּקת “פּרס בּרנר”, אינוֹ מצוּמצם בּנוֹשׂאיו. השירים למדוֹרוֹתיהם מקיפים שטחים שוֹנים של דרך אדם הכּוֹאב ולוֹחם בּקשיוּת־עוֹרף את מלחמת קיוּמוֹ וזכוּתוֹ לחיי חירוּת וכבוֹד.

תש"ח

גם יצחק לופבּן עזבנוּ לאנחוֹת. בעקבוֹת יעקב שטיינבּרג ויעקב רבּינוֹביץ הלך גם הוּא. בּתי־נירים גדוֹלים ומרכּזיים בּארג הרוּחני של העליה השניה נקרעים בּזה אחר זה. איך יעמוֹד הארג הנשאר?

י. לוּפבּן היה פּוּבּליציסט מוּבהק, אחד המעטים שעמדוּ לה לספרוּתנוּ בדוֹר האחרוֹן. גם לפי המזג המגיב, גם לפי יכוֹלת הבּיטוּי, גם לפי היקף ההשׂכּלה. אך לשלוֹשת אלה, שהם תנאי־יסוֹד לכל פּוּבּליציסט ראוּי לשמוֹ, נצטרף היסוֹד העיקרי, זה שנוֹתן לוֹ את הזכוּת המוּסרית לעסוֹק בּדברים העוֹמדים ברוּמן של האוּמה והחברה: האמת והאמוּנה. בּלי יצר טוֹב זה לגלוֹת את האמת, ותהא מרה כּמוֹת, ולדרוֹש את קיוּמה בכל התנאים, בּלי האמוּנה, שדבר האמת עשׁוי להיוֹת נשמע וּמקוּבּל – אין הפוּבּליציסטיקה, ותהא מזהירה בּיוֹתר, אלא “שיר עגבים יפה קוֹל”.

מצד הלבוּש קיבּל ל. מצוּרוֹת־המוֹפת של המאמר המרכּז־אירוֹפּי והעברי כאחד. מכּאן – הגיהוּץ החיצוֹני, הבּרק והחריפוּת; וּמכאן – הפּתוֹס החם והשרשים בּמקוֹרוֹת. הפּתגם הזר, הציטוּט הקלאסי והמימרה המקראית והאגדית לא רק שלא צררוּ זה את זה, אלא אף השלימוּ זה את זה על פּי רוֹב בּמטבּעת סגנוֹנית אחת. בּיחוּד בּשנים האחרוֹנוֹת.

וּמצד התוכן קיבּל מרבּוֹת גדוֹלים וכן שלימים, מאלה שהניחוּ את היסוֹד לאידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית־החברוּתית של הישוב. וּמה שקיבּל קיבּל בּשלימוּת, בּעין יפה ובנאמנוּת, וטיפּח וריבּה את שקיבּל בּמיטב הרצוֹן והכשרוֹן.

איש עניו בהליכוֹתיו, כּמעט נחבּא על הכּלים, יוֹשב בּפאת השוּלחן גם כּשנקרא לעלוֹת, הוֹלך בּקטנוֹת בּחיי יוֹם יוֹם – היה בכתיבתוֹ בעל השׁגוֹת גדוֹלוֹת וּבעל טוֹן גבוֹה בּיוֹתר. כּאילוּ שמר על מתכּוֹנת חוּמוֹ שלא יתבּזבּז על הטפל. אף כּי לא היה מפקד, היה לוֹחם אמיץ ומטיב להגן על העמדה שהוּפקדה בידוֹ.

מזמן לזמן ניסה את כּוֹחוֹ בביקוֹרת וּבמסה ספרוּתית. כּאן היוּ הפּתוס והמוֹפת האירוֹפּי פּוֹגמים בּמקצת. הערכים הפּוּבּליציסטיים והאסתיטיים שבּידו לא תמיד העניקוּ לדברים את החיוּניוּת ואת כּוֹח־השיכנוּע הדרוּשים. אבל גם בהוֹפעוֹת־אוֹרח אלוּ היתה מידת תרבּוּת ורצוֹן למצוֹת את העיקר, והדברים שנכתבוּ בכוֹבד־ראש נקראוּ בהנאה.

ארץ־ישׂראל והציוֹנוּת המגשמת היוּ האלף והתיו של עוֹלמו. הוּא בודאי היה אוֹמר (מתוֹך חוּלשתוֹ לגבּי המלה הזרה): הפּרימאט שלוֹ. מהן לא זז ולהן שיעבּד את חיי רוּחוֹ.

צעיר מאד היה בעלוֹתוֹ בשנת 1909 לארץ מדמביץ, העיירה הסימפּאטית, שישבה כמעט בין גליציה המערבית והמזרחית ונטלה ממעלוֹת שתיהן לעשׂוֹתן מזיגה של לאוּמיוּת מוֹדרנית וּמסוֹרת עממית עדינה. וּמשעלה לארץ דבק בּה והתערה בה לקבּל ממנה ולתת לה. גם זוֹ מידה של אמת ואמוּנה. יציאוֹתיו המעטוֹת לחוּץ־לארץ, שבּעיקרן היוּ מילוּי צו, לא עשׂוּ רוֹשם. שרשים עשׂה רק בּארץ־ישראל, כּאן היה גידוּלוֹ וכאן היתה חיוּתוֹ.

ארבּעים שנה, ימי דוֹר שלם, שימש דוּכן אחד, עבד אֵל אחד. לא דבר קטן הוּא בדוֹר שכּוּלוֹ היה הפיכוֹת וגילגוּלים, שגם החשוּבים חזקים לא יכלו לשמר את קוָם. אוּלי משוּם שהיה בוֹ ממידת הקנה, נשאר נעוּץ בּמקוֹמוֹ בשלימוּת יוֹתר מן הארזים.

הנאמנים והנעימים מסתלקים אחד אחד. מזלוֹ היטיב עמוֹ, שעוֹד הראהוּ את קימת החזוֹן. אך כּבר בּראשיתה של המדינה ראה את הסכּנוֹת הצפוּיוֹת לה מבּית, והזהיר מפּני אמוֹת־מידה שאינן הוֹלמוֹת את המציאוּת הרוֹפפת עדיין. כּגוֹדל החזוֹן וכגוֹדל נס התגשמוּתוֹ צריכה להיוֹת גדוֹלה אחריוּתם המוּסרית של המגשימים. אם ביסוֹדוֹת יהיוּ בקיעים – איך יעמוֹד הבּנין בּפני רוּחוֹת שאינן מצוּיוֹת? מי יתן ואזהרוֹתיו האחרוֹנוֹת ישמשוּ לנוּ צוָאה של דוֹרש טוֹב!

מבחר מאמריו בוַדאי עשׂוּי לשמש ספר של חינוּך והוֹראת־דרך בּמסילוֹת שעבר היישוּב בּמשך ארבּעים שנה.

תש"ח

והאמנת בּעצמך, והאמנת בּאדם, והאמנת בּכל אשר יש להאמין – כּי תהיה כּוּלך מלא חיים. וּביוֹם רע, בּבוֹא עליך יסוּרים, והיוּ יסוּריך גדוֹלים, עמוּקים, קדוֹשים.

א.ד. גוֹרדוֹן: האדם והטבע

לא הוּא העלה את צירוּף המלים: דת העבוֹדה. אבל הוּא עשׂה אוֹתה. ייתכן לאמר: הוּא היה עוֹבד את העבוֹדה. איזה תוֹקף הכרה, איזה עוֹמק אמוּנה, איזה כּוֹח רצוֹן היוּ דרוּשים לאדם זה, בּעל הגוּף הרוֹפף בּן הארבּעים ושמוֹנה, כּדי ליטוֹל על עצמוֹ את עוּלה של עבוֹדת אדמה בתנאים הפּרימיטיביים בּארץ ישׂראל לפני כּחמישים שנה!

זוֹהי העמדת הרצוֹן כּנגד העוּבדה. והרי זוֹ היתה דרכּוֹ בחיים וּבכתיבה. מכאן גם הסתייגוּתם של טוֹבים וכן נאמנים מכמה גוֹנים שבּתוֹרתוֹ (בּרנר, אהרוֹנוֹביץ, יעקב רבּינוֹביץ ואחרים). מטעם פשוּט: הם לא קוּרצוּ מן החוֹמר שלוֹ.

אין לטעוֹת: א. ד. גוֹרדוֹן לא היה נזיר. על כּל פּנים לא בתוֹרתוֹ ולא בשאיפתוֹ. אדם בּעל חיוּניוּת יוֹצרת כּמוֹהוּ, אוֹהב הטבע והחיים, התרבּוּת והיוֹפי האמיתי – אי אפשר לכנוֹתוֹ נזיר. היה בוֹ אפילוּ משהוּ מן הויטאליזם (כּמוּבן על יסוֹד מוּסרי איתן!): “כּי תהיה כוּלך מלא חיים”.

הוּא לא הוֹדה בעוּבדוֹת הרעוֹת, המסוּלפוֹת. על אחת כּמה וכמה שלא ניענע להן ראשוֹ ולא נכנע להן. הוּא האמין כּי רצוֹנוֹ של האדם מספּיק לשנוֹת את העוּבדוֹת, לתקנן, להעמידן בּמקוֹם הנכוֹן. ולוֹ עצמוֹ הספּיק הרצוֹן לעשׂוֹת משהוּ בגבוּל יכוֹלתוֹ – עד קצה גבוּל יכוֹלתוֹ.

עם כּל העצבוּת השפוּכה עליו, עם כּל הצער היהוּדי שבּגוּפוֹ, בּפניו וּבעיניו – היתה בוֹ תמיד גם איזוֹ חגיגיוּת, בּמדרגוֹת שוֹנוֹת. ענונוּתוֹ לא דכּאה את הכּרת החשיבוּת שבּעשׁייתוֹ, בּמוֹפתוֹ. מכאן ההסבּר לאירוֹניה המעוּטפת, שעיתים היתה נשמעת מדבריו שבּעל פּה וּבכתב.

לא היה איש דת – ועשׂה אוֹתה; לא היה פּילוֹסוֹף – ותוֹרתוֹ היא ענין לפילוֹסוֹפים; לא היה איש עבוֹדה – ועשׂה עבוֹדה להוֹעיל; לא היה סוֹפר – וכתב מאמרים אחדים למוֹפת.

בּחזירתוֹ בחוֹרף תרפ"ב מוינא, עם ודאוּת הקץ הקרוֹב, נפגשתּי עמוֹ ליד הגימנסיה “הרצליה”. היה יוֹם טבת בּהיר, מסוֹער קצת. אדרתוֹ וכוֹבעוֹ, עם פּשטוּתם האיכּרית, הזכּירו את חוּץ־לארץ. רזוֹנו הגדוֹל, צהיבוּת פּניו ועמקוּת עיניו העידוּ על מה שמקנן בּוֹ. הוּא קידמני בשלוֹם כּמעט עליז, אחר הניח, כּהרגלוֹ, את ידוֹ על שכם הדוֹבר בּוֹ כמחבּק, וסיפּר מה אמר לוֹ הרוֹפא המוּמחה בבירת הרפוּאה:

– הוּא ניסה לרמוֹת אוֹתי, אך אמרתי לוֹ: “אין צוֹרך. אני יכוֹל לשׂאת את האמת”. אז יעצני למהר לחזוֹר לארץ ישׂראל. והנה אתה רוֹאה: חזרתי… וּמה? עדיין אתם הסוֹפרים חוֹשבים, שספרוּתכם תהיה מתוּקנת בּחיים האלה שאתם חיים בּעיר? גם לסוֹפר אין תקנה אלא בחיי עבוֹדה, בּחיי טבע. זכוֹר זאת ואמוֹר לחבריך.

ידוֹ נחה עלי כנטל יגוֹן. אבל בּדבריו היתה רינה. רצוֹנוֹ חגג את נצחונוֹ גם על המות.