שלוֹם רב

מאחר שהגעת בּ"ה ליוֹבל השלם בּבריאוּת הגוּף והנפש וזכית שרבּים וכן שלמים, מוֹקירי שמך וּמעריצי פּעלך, עוֹשׂים את היום זכרוֹן תוֹדה וּברכה על כּל הטוֹב הרוּחני שהענקת להם, רצוֹני להעביר לפניך בּקצרה את טוּבך, כּפי שנראה לי מיוֹם שנוֹדעת אלי ועד היום, והיה זה בּידך מעין תמוּנה שצייר הצייר ונתן לך בּמתנה ליוֹם שׂמחתך. ולא תדקדק עמו אם תמצא קצת פּגימוֹת בּדמיוֹן הפּנים, שכּידוּע לך, רוֹב ציירים מתגדרים בּמיעוּט הדמיוֹן החיצוֹני, שהעיקר אצלם ראיית האוֹפי של המצוּייר.

לפני שלוֹשים ושתים שנים, בּערך, נוֹדעת לי בּשם ש. י. טשאטשקיס, איש צעיר מבּוּצ’ץ, הקוֹבע לעתים קרוֹבוֹת דברי שיר וסיפּוּר בּשתי לשוֹנוֹת בּ“המצפּה” שבּקראקא וּב“טאָגבּלאַט” שבּלבוּב ועוֹד

בּאכסניוֹת ארעיוֹת אחדוֹת בּגליציה. השירים היוּ כּתוּבים עברית עממית, בּסגנוֹן הפּיוּט האשכּנזי, כּמסוֹרת השיר העברי בּגליציה מימי לטריס ואילך, בּלא הקפּדה יתירה בּדיוּק המשקל והחרוּז, אבל הצלצוּל ערב לאוֹזן והתוֹכן מתגנב לבוֹא אל הלב, ועניניהם של השירים על הרוֹב מנהגי ישׂראל, כּמעט בּלדוֹת של עם. והסיפּוּרים, רוּבּם כתוּבים יידיש, היוּ רשימוֹת קצרוֹת מסוּג הרשימה הפּרצ’ית, עם יוֹתרת של רוֹך והוּמוֹר, הדיאלוֹג מצוּמצם ושׂיחת המחבּר מרוּבּה על עצם הסיפּוּר והנטיה היא למעשׂה בּתוֹך מעשׂה (מה שהגשמת אח“כ בּנוּסח גדוֹל בּ”הכנסת כּלה").

לנוּ, צעירי הקוֹראים והכּוֹתבים בּצנעא בּעיירוֹת ישׂראל, היית כּוֹכב קטן עוֹלה בּשמי ארצנוּ החוֹסה בּצל הקיר“ה וחם לה וטוֹב לה בּעניוּתה ההגוּנה, ואם יש שאחב”י קוֹבלים על צרוֹת וקיפּוּחים, אין זוֹ אלא בּת קוֹל של האנחוֹת המגיעוֹת מארצוֹת ממשלוֹת הזדוֹן (רוּסיה ורוּמניה), וגם שאיפתם לציוֹן לא בּאה בּעצם אלא לעשׂוֹת נחת רוּח למנהיגים הגדוֹלים, גבּוֹרים אנשי שם, שאהבת ישׂראל בּוֹערת בּלבּם וּבפיהם, וּבפרט אחרי הסתלקוּתוֹ של המנהיג הנערץ בּאמת, ד“ר הרצל ז”ל. לכוֹכבים גדוֹלים בּספרוּת ישׂראל בּארצנוּ הקטנה לא ציפּינוּ, שגליציה שכחה בּרוֹב הימים את מידוֹת הגוֹדל בּספרוּת, אחרי שהמידוֹת האלה נפלוּ למנה לאחינוּ שמעבר לגבוּל, הלא הם יהוּדי רוּסיה התקיפים, שכּגוֹדל צרתם כּן גוֹדל השׂגתם ויכוֹלתם לפעוֹל גדוֹלוֹת.

וּמשבּאוּ אלינוּ מרוּסיה כּמה פּליטים יוֹדעי עברית וזעזעוּ את אוירנוּ השוֹקט על שמריו, התעוֹררנוּ ושפשפנוּ עינינוּ וראינוּ פּתאוֹם כּי צר לנוּ המקוֹם, מיצרים לנפשנוּ, וניסינוּ להרים כּנף מקיננוּ הזעיר, המרוּפּד קש וגבבא וּמעט נוֹצוֹת מלוּקטוֹת. – ואתה היית מן הראשוֹנים שגמרוּ אוֹמר להפוֹך את חלוֹם שיבת ציוֹן למעשׂה. אחרי הסתלקוּתוֹ של הארי ידענוּ את יוֹרשיו השוּעלים הקטנים וגם בּזנוּ להם מעט וקשה היה לנוּ לחיוֹת בּמחיצתם ורצינוּ לברוֹח מהם וּמהמוֹנם. ואז בּאת בּדרכּך לארץ־ישׂראל לבוּבה, ושם ראיתיך בּראשוֹנה.

בּודאי עוֹד שמוּר עמך זכרוֹן אוֹתה מסיבּה קטנה וּמשוּנה בּערב בּדירתוֹ של ידידנוּ א. מ. ליפשיץ, שהיה בּעירוֹ תל שכּמה פּיוֹת עברים פּנוּ אליו ואל דברוֹ הכּבד בּמבטא הספרדי. החבוּרה קטנה היתה, ששה אוֹ שבעה אנשים עברים, מוֹשכים בּעט או מוֹרים מוּבהקים, ואתה היית העלם מבּוּצ’ץ העוֹלה לדוּכן הספרוּת, האוֹרח העוֹשׂה מעשׂה והוֹלך בּאמת

לארץ־ישׂראל. לשם מה? לא היה צוֹרך בּשאלה. כּל אחד ממנוּ היה מוּכן וּמזוּמן לקוּם ולעלוֹת לארץ־ישׂראל על מנת להתפּרנס שם מפּיתה וּמשנים שלוֹשה זיתים ליוֹם ולחיוֹת חיים של עוֹני, אבל על טהרת הלאוּמיוּת והמוּסר המעשׂי, מתוֹך התעסקוּת בּחקלאוּת אוֹ בּשמירה אוֹ בּכל מלאכה שידענוּ מן המשנה וּמן “הפּוֹעל הצעיר”, אלא שעדיין היוּ כּמה עיכּוּבים. בּעל הבּית, שיצרוֹ היה גדוֹל תמיד לגלוֹת נפשוֹת וּמעלוֹתיהן, דיבּר אוֹתוֹ ערב, כּדרכּוֹ, בּהרחבת הדעת וּבעמקי שׂפה וּבצחוק רוה על כּמה נוֹשׂאים בּבת אחת, וּמיד הציע לפניך להעלוֹת מן הכּתבים שבּאמתחתך כּדי לקרוֹא בּאזנינוּ, ואגב היה דוֹרש בּדרכי כּתיבה בּכלל וּבדרכי כּתיבתך בּפרט וּמזכּיר חיבּוּריהם של גדוֹלי ישׂראל ואוּמוֹת העוֹלם. ואתה פּניך בּערוּ

בּאש הבּוּשה ושׂפתיך נחרזוּ בּרצוֹן וּבמרי כּאחד ושׂערך הצפוּף לחץ על מצחך הנראה כּדוֹאג תמיד, והיה ראשך כּבד וגבּך כּפוּף מעט כּאדם המרבּה ישיבה – ואף־על־פי־כן הלכת אל המעיל, מעיל הבּחוּר מעיירה, שהיה תלוּי בּקוֹלב שבּבּיאה, וּפשפּשת בּכיסיו, וגם בּתיק המוּטל בּפאת הדרגש פּשפּשת

והבאת אל השוּלחן קוֹמץ עלים גדוֹלים וקטנים, ישרים והפוּכים, והנחתם לפניך והיית הוֹפך בּהם בּמבוּכה, בּוֹרר וּמניח, בּוֹרר וּמניח, עד שהתחלת לקרוֹא בּאזנינוּ דבר אחר דבר: סיפּוּר ושיר, ושוּב סיפּוּר ושיר רוּבּם יידיש, שהיא נוֹחה לקריאה בּקוֹל. וקראת בּקוֹל ניגוּן וּבהטעמה שיש עמה הבלעה וּבהבלעה שיש עמה הטעמה, ולא רצית לקרוֹא יוֹתר והיית חוֹכך להפסיק, וּבעל הבּית דוֹחק והשוֹמעים ממלאים פּיהם צחוֹק וּמזרזים את הזריז וּמהנים על מנת ליהנוֹת, וּפניך משׂחק לגלים לבנים ואדוּמים, והאדוֹם מכריע. וּבהפסקה שתקנוּ מעט ולקחנוּ מן הכּיבּוּד, וּבעל הבּית נשׂא שוּב דברוֹ בּהרחבה והשוָה סוֹפרי ישׂראל לסוֹפרי אוּמוֹת העוֹלם ונתן לך כּמה רמזי הוֹראה, וגם שאר בּני החבוּרה השמיעוּך קצת הערוֹת מעוֹדדוֹת. ושוּב דחק בּך בּעל הבּית: “ידעתי שיש לך עוֹד כּתבים, הוֹציאם אלינוּ – ונדעם”. ואתה האדמת מאד וטענת שלא כּדאי. בּאמת אין עמך עוֹד דברים שכּדאי לקרוֹא. ואף־על־פּי־כן הלכת שוּב אל התיק ואל המעיל והבאת שוּב חבילה, קטנה מן הראשוֹנה, וקראת רשימוֹת בּקוֹרת קצרוֹת, שלא בּנוּסח המקוּבּל, נוֹעזוֹת ועוֹקצוֹת, על כּמה מסוֹפרי ישׂראל. ונשתמר בּזכרוֹני ציוּר של “אצבּעוֹת מחטטוֹת בּריאה תלוחה”, כּשדיבּרת על יצירתוֹ של בּרנר וכרכת שבח וגנאי יחד.

וּפתאוֹם הפסקת בּאמצע הקריאה וסירבת לקרוֹא עוֹד ולא הוֹעילוּ כּל ההפצרוֹת: נעלת עצמך ואת המפתח העלמת מעשׂה כּשפים. וכך ישבנוּ ודיבּרנוּ ואתה הסתכּלת בּדוֹברים כּנבהל מעט וכסקרן מעט וּבעיניך תוּגה רחוֹקה אוֹ חלוֹם על ארץ אחרת ושמים אחרים. וכשקרבה שעת חצוֹת נסענוּ עמך ללווֹתך אל “בּית הנתיבוֹת הוינאי”, והיה בּחוּץ דלף של אביב צוֹנן, כּמעט כּדלף של סתיו, ועמדנוּ חמשה אוֹ ששה אנשים בּצוארוֹנוֹת זקוּפים, ואתה נענעת לנוּ מעל כּבשׁ המסע וּבקוֹל של עלם גליצאי הבטחת לכתוֹב לנוּ מארה"ק. אחר זז המסע וראינוּך יוֹצא ללילה שבּסוֹפוֹ שחר ושמש על שׂדוֹת והרים. ושבנוּ משהוּ עצוּבים לכּרך השקוּע בּשינה ונפרדנוּ זה מזה בּחמימוּת יוֹתר מבּשאר הלילוֹת.

וכמה חדשים לא שמעתי עליך כּלוּם, עד שהגיע כּרך “העוֹמר” מיפוֹ וּמצאתי שם את פּרי הילוּליך הראשוֹן, את הסיפּוּר “עגוּנוֹת”, ולא ידעתי תחילה שאתה, טשאטשקיס, הוּא המחבּר, כּי לש. י. הידוּעים נוֹסף שם בּלתי נוֹדע, מוּזר קצת: עגנון. שיערתי השערה, אבל בּלא בּטיחוּת, עד ששמעתי בּפירוּש מפּי א. מ. ליפשיץ, שדיבּר עליך בּגאוָה וּבאהבה, כּאילוּ היית לפחוֹת בּנוֹ שעלה לגדוּלה שם בּמרחקים (ואמנם קיים אחר־כּך אהבתוֹ בּקוּנטרס מהוּדר). הלב נלקח מיד שבי על ידי אוֹתה פּריחה אגדית ריחנית המשׂתרגת על נוֹשׂא יהוּדי מוּפלא. וזע הלב עם אוֹתוֹ ציוּר מצוּמצם ורב־כּוָנה של נפילת ארוֹן הקוֹדש אחוֹרנית מן החלוֹן לתוֹך צמחי הגן. מיד הוּפנוּ אליך העינים בּמלוֹא רוֹחב ספרוּתנוּ ורבּים יצאוּ כּנגדך בּסבר פּנים יפוֹת ונענעוּ לך “יישר כּוֹח” כּלאברך אהוּב שקרא יפה את ההפטרה, ואנוּ התגאינוּ בּחברנוּ שכּכה עלתה לוֹ. אפשר שהכּוֹכב הקטן גדוֹל יהיה.

אחר כּך בּאוּ פּרקי “תשרי” וּ“בארה של מים” ו“אחוֹת” ועוֹד סיפּוּרים־סלסוּלים עבריים־סקנדינביים־עגנוֹניים, כּבדי־הגוּת ונוֹטפים בּוֹשׂמי־שירה – וּמאז ראינוּך תמיד יוֹצא בּכלי־מילת ועוֹשׂה חוּלך שבּת ושוֹקד להפוֹך כּל מציאוּת לאגדה, ונעשׂית בּן־אוּמנוּתם של פּרץ וּברדיצ’בסקי ושאר בּעלי חסידוּת בּספרוּתנוּ. ואחרוֹן אחרוֹן בּימים ההם: “והיה העקוֹב למישוֹר”, שהיה בּעינינוּ כקמיע עתיק, שמרטת יפה והוּא נוֹצץ בּאוֹר חדש, כּאילוּ יצא זה עתה מבּית היציקה: המסגרת והאוֹתיוֹת והנקוּדוֹת הכּל מכוּוָן וּבוֹלט יפה, תאוָה לעינים. סיפּוּר שהיסוֹד האֶפּי והנסתר שנעשׂה נגלה מכריעים בּוֹ את הרגשנוּת והמליצה. ואף שידענוּ את סיפּוּר המעשׂה, היה בּעינינוּ כּארג חדש שארג אוֹרג אוּמן מחוּטים שהפקיע מארג ישן והצדקנו את בּרנר שנעשה לך מוֹ"ל.

וכשזכיתי בּניסן תרע"ד לעלוֹת לארץ, ואתה שרוּי אז בּארץ אשכּנז, מצאתי כּמה “נלבּבים”, שהיוּ מספּרים בּך, בּאברך הרוֹמנטי אוֹהב

הזרוּיוֹת והפּינוּקים, האהוּב על הבּריוֹת והרצוּי לסוֹפרים, שאז"ר רוֹאהוּ כּחבר וש. בן־ציוֹן כּתלמיד וּברנר – כּמפליא לעשׂוֹת. וסיפּרוּ עליך דברים שנראוּ כּאגדוֹת של חוּלין והכּל מתוֹך חיבּה ואמוּנה לראוֹת בּך רוֹב נחת.

והאמוּנה לא הוּפרה: אחרי המלחמה בּאוּ בּזה אחר זה “אגדת הסוֹפר” ו“הנידח” ו“מעלוֹת וּמוֹרדוֹת” ועוֹד, ונגלה “האוֹר הנערב” שצברת וּבכל מקוֹם שבּאת אוֹרך הוֹלך לפניך. וגם “בּנערינוּ וּבזקנינוּ”, אוֹתה סטירה שמחטיה הדקוֹת טמוּנוֹת בּתוֹך מוֹך של הוּמוֹר וליריוּת מבוּשׂמת, ואנוּ בּני מוֹלדתך, ששבילי המעשׂה היוּ נהירים לנוּ, נהנינוּ הנאה כּפוּלה: של אוֹהבי אמנוּת ושל שוּתפים לידיעה. אחר־כּך בּא “בּדמי ימיה”, שבּוֹ כּבר נוֹשבת רוּח המערב והתרבּוּת האשכּנזית טבעה בּוֹ חוֹתמה, אבל טוייתך ניכּרת מכּל חוּט וחוּט, ושׂמחנוּ שחזרת שוּב אל מקוֹם חיוּתה של הספרוּת: אל החיים והמציאוּת. היית כּאוֹתה איילה, שכּל זמן שמגדלת קרניה מפצילוֹת. ראינוּ דרכּך בספרוּת, שאתה חוֹתר לגלוֹת את המאוֹר שבּנשמת היהוּדי, הגבוּרה וּמסירוּת הנפש ואהבת התוֹרה והכּיסוּפים לציוֹן, ורבּים מסיפּוּריך דוֹרשים בּשבח ירוּשלים וּבשבחם של חסידים ואנשי מעשׂה ואנשי נימוּסים וּבגנוּתם של עם הארץ והמתבּוֹלל והצבוּע והצייקן הקוֹפץ ידוֹ מעזרת הפּרט והכּלל; וּבישוּב החדש אהבת את הבּנים הכּשרים למקוֹם ולאוּמה, שידיהם עוֹשׂוֹת בּמלאכת הבּנין ונשמתם נמשכת אל האוֹר הגנוּז, וגם את שירתם ניסית לשיר בּרמז וּבדרש וּבפשט, מתוֹך הבלעה וּבדרך אגב, כּאב אוֹהב שהוּא טרוּד בּתוֹרה ונוֹתן סימנים לבנים אהוּבים. וראינוּ לשוֹנך שהיא חצוּבה מאבני שיש של ספרוּתנוּ, העתיקה והמאוּחרת, ואינך גוֹרס את המליצה החזקה, את הדיבּוּר כּפטיש, אלא את המלים הצנוּעוֹת והמבוּיישוֹת, שאתה מוֹציא ממחבא ספרים נשכּחים, מלים שהעיזוּ להשמיע עצמן רק בּין השמשוֹת בּשעה של שלוֹש סעוּדוֹת, ואתה הבאת אוֹתן לבין הבּריוֹת, כּשאתה מזרזן שיפתחוּ פּיהן וישמיעו קוֹלן. ראינוּ שאתה מקפּיד מאד על בּיטוּיך שיהא צלוּל וריתמי וּמכוון יפה אל המצוּייר וּמדוּייק לפי המקוֹרוֹת (ידענו שידך אינה זזה מספרים וּמגוילים עתיקים ונעשׁית מוּמחה גדוֹל למצוֹא את הדרוּש לחפצך), וכן נדמית בּעינינוּ בּאמת, לא על דרך המליצה, כּלוֹטש אבנים טוֹבוֹת, שנוֹטל מן הגל וּבוֹחן וּבוֹדק וּמלטש וּמשבּץ, ואמרנוּ לפעלך טוֹב, אף שידענוּ שיש מקטרגים על דרכּך וּמוֹנים אוֹתך בּקישוּטים יתירים, כּמי שאוֹמר להתעשר מפּסוֹלתם של לוּחוֹת ישנים, ותוֹבעים ממך דיבּוּר טבעי כּלשוֹן בּני אדם, כּדי שיוּכלוּ לעמוֹד על טיבך האמיתי בּלי כּחל וסרק (מי"ב ואחרים), וגם אני נטיתי איזה זמן לדעה זוֹ, וכמדוּמה שתבעתי ממך כּך בּהערה קטנה על “בדמי ימיה” בּאחת מחוֹברוֹת “הדים”, אבל משעמדתי על טיב יצירתך בּכללוּתה ועל טבעך בּכתיבה (גם זה שנעשׂה לך טבע שני ), ידעתי שאין לבוֹא אליך בּתביעוֹת על מה שאין בּך, אלא יש לשׂמוֹח וּלברך על מה שהשכּין בּך הקבּ"ה מן האמיתי והיסוֹדי והיקר והמעשיר את הנפש היפה. ולא מעט הוּא וכל הרוֹצה ליטוֹל בּא ונוֹטל מכּתביך מלוֹא חוֹפניים. וגם זאת ידעתי, שאין לדין עמך על דברים אחדים שנכתבוּ בּלא רוּח הקוֹדש (את מי אין כּמוֹ אלה?) ושיש בּהם יוֹתר משוּם הרכּב סממנים בּלי מעשׂה בּראשית, כּלוֹמר, בּלי נפיחת נשמה, אבל דברים אלה מעטים הם לעוּמת האחרים העיקריים, שרוּח היוֹצר מתהלך בּהם וּממלאם חיוּת ועדנה רבּה.

וּמשראיתי טבעוֹ של סיפּוּרך וכל מה שאתה משקע בּוֹ, נוֹכחתי שכּל החיבּה וההוֹקרה שסיגלת לעצמך מגיעוֹת לך בּדין ולא הקפּדתי עמך, שאתה מקפּיד לפעמים בּתביעת ההוֹקרה יוֹתר משמינית שבּשמינית. ועמדתי על דרכּך המצוּיינת בּמלאכת הסיפּוּר, שאינך אוֹמר די בּסיפּוּר המעשׂה, למשוֹך את הלב הסקרן, אלא אתה מכוין בּוֹ גם ללב ההוֹגה והמתפּעל, שאתה רוֹאה בּסיפּוּר הזדמנוּת יפה להשמיע דברי חכמה וּמוּסר והתבּוֹננוּת המעוֹררים את המחשבה ואתה חוֹרז בּוֹ תיאוּרי חן ויוֹפי ענוּגים שנוֹגעים ללב כּשירים טוֹבים. וזוֹ דרך מיוּחדת בּאֶפּיקה, לצייר לא בּצבעים אלא בּשׂיחה שהיא כּצבע. ועטך יש שהוּא מחוֹלל נפלאוֹת בּדרך זוֹ, שאתה נראה כּמסיח על העצם בּלשוֹן חכמים וחסידים ויראים בּסמלי מסוֹרה וקדוּשה נבחרים בּמיעוּט דברים וּבפרישוּת של דרך ארץ והעצם עוֹלה מאליו והציוּר נעשׂה פּלסטי לא רק מראיית העין אלא גם מראיית הלב, והדברים מאירים ושׂמחים בּאמת. וזה דרכּוֹ של המסוּן בּנוּסח סקנדינביה ודרכּוֹ של פרַנס בּנוּסח צרפת ודרכּם של יוֹסף פּרל וגליקל מהמלן בּנוּסח יהוּדי ודרכּם של הבּרצלבי וּפרנץ קפקא וּבעלי מסתוֹרין אחרים בּמלכוּת הסיפּוּר. ולקיחה זוֹ שאתה לוֹקח ממקוֹרוֹת ישנים חשוּבה כּנתינה, שאתה לוֹקח פּרוּטה וּמחזיר דינר. וזכוּרני מאמר אחד בּסיפּוּר קטן משלך “על אבן אחת”: “אם בּאנוּ לעוֹלם כּדי להסדיר מה שהניחוּ לנוּ דוֹרוֹת שלפנינו, יכוֹלני לוֹמר שבּכמה בּחינוֹת עלה בּידי לסדר ענין הדברים”. ונדמה לי שמאמר זה מסבּיר עיקר גדוֹל בּיצירתך וּבערכּה. וּבזה אני מתכּוין בּעיקר כּלפּי ספרך “פּוֹלין”,

שהוֹצאנוּ ראשוֹנה בּהוֹצאת “הדים” ותחילתוֹ נעוּצה בּאוֹתוֹ ספר שערכת בּשנוֹת המלחמה בּלשוֹן אשכּנז, שכּוּלוֹ כּמחרוֹזת נאה על צוארי כּנסת ישׂראל בּארץ מכוֹרתנוּ ושהשׂכּלת למצוֹא לוֹ מוֹטוֹ נאה כּל־כּך בּסליחוֹת: “פּוֹלין העדינה הקדוּמה לתוֹרה ולתעוּדה – למיוֹם סוּר אפרים מעל יהוּדה”, והחוּליוֹת הנוֹצצוֹת בּיוֹתר בּמחרוֹזת הן: “מעשה העז” וּ“מעשׂה המשוּלח מארה”ק", שבּהם כרכת את פּוֹלין וארץ־ישׂראל יחד וחשׂפת את הדרך המוֹבילה מזוֹ לזוֹ.

ולא יכוֹלנוּ עוֹד לראוֹת עזוּת מצדך כּששלחת ידך בּמלאכת אפּוֹס גדוֹל לישׂראל ושׂמחנוּ ש“הכנסת כּלה” זוּטא נהפכה ל“הכנסת כּלה” רבּתי בּשני כּרכים, ואף־על־פּי שהתפרים ניכּרים בּכמה מקוֹמוֹת, ראינוּ שעשׂית מעשׂה רב בּצירוּף הדברים, בּמילוּאם וּבמיזוּגם והעלית את ר' יוּדיל הבּטלן למעלה של סמל והעמדת אח לבנימין השלישי ולשאר בּטלני עוֹלם שהיוּ בּשעתם מכרה זהב לבעליהם, ואף שהסמל בּבּטלן שלך מצוּמצם יוֹתר, אבל הוּא מוּרכּב ועשיר יוֹתר ממה שנראה בּסקירה ראשוֹנה, ועם היוֹתוֹ קלוּש וחלוּש, כּמעט רוּחניוּת, אתה גוֹזר עליו לישׂא חבילי חבילין של מעשׂים וּמאוֹרעוֹת וטיפּוּסים וסיפּוּרי מעשׂיוֹת ודברי תוֹרה וחכמה ואניקדוֹטוֹת, עד שהוּא נראה כּעמוּס כּל רכוּלה יקרה, ואפילוּ את הגיבּוֹר המרכּזי, הגיבּוֹר בּלי מרכאוֹת, את ר' ישׂראל שלמה הפּרנס, הוּא נוֹשׂא על גבּוֹ ואינוֹ נוֹפל. רק על דבר אחד הצטערתי, על שחזרת על חלק גדוֹל מסיפּוּר המעשׂה בּפזמוֹן ארוֹך ויבש קצת.

אחר כּך הוֹספת על ארבּעת הכּרכים עוֹד שנים: אחד חדש כּוּלוֹ, הוּא הנקרא “סיפּוּר פּשוּט”. והסיפּוּר אינוֹ פּשוּט כּלל, אף־על־פּי שהוּא מספּר בּאנשים פּשוּטים וּמקרים שבּכל יוֹם בּמשכּנוֹת יהוּדים פּשוּטים. וכאן חזרת אל מעשׂה האריגה בּחוֹמר אנוֹשי בּדוֹמה ל“בדמי ימיה” והראית כּשרוֹנך בּמעשׂה פיליגרנא דק מן הדק וּבראייה ללב האדם וּבהבנה עמוּקה בּטויית המזל, ויש שם שאמירה קלה אוֹצרת עוֹלם מלא והערה אגב משרה עמוּד של אוֹר על מחשכּי הנפש והחיים ויש שם למאוֹת ציוּרי חן והוּמוֹר זך שבּזך, ולא הקפּדתי הרבּה שהסיפּוּר יוֹרד מן המסילה הישרה עם פּרשת הטירוּף, שהיא יגעה קצת, ועגלתך מתנוֹדדת והוֹלכת עד שאתה מכניסה בּשלוֹם למחוֹז חפצך.

והכּרך השישי (האחרוֹן לפי שעה) “בּשוּבה ונחת” כּשמוֹ כּן הוּא: סיפּוּרי אגדה מסוּפּרים בּנחת וּבטעם של זקנים וּפתיחתוֹ “בּלבב ימים”, שרבּים עמדוּ על יוֹפיוֹ ויזווֹ ודרשוּהוּ כּמין חוֹמר, והוּא בּאמת סיפּוּר חסידים נאה מאד, מלאכת מחשבת דקה להפליא, הימנוֹן לחסידים הראשוֹנים שעלוּ לארץ הקוֹדש בּדביקוּת גדוֹלה, תוֹכוֹ רצוּף אהבת ארץ־ישׂראל, אלא שהניסים שבּוֹ אינם הוֹפכים כּוּלם בּקסם עטך לחוָיוֹת חזקוֹת, שרק אז הרשוּת בּידינוּ לגלגל בּניסים. ויש בּוֹ בּכרך זה כּמה אגדוֹת של חן צרוּף וּמזוּקק שבעתיים.

הנה סיירתי כּמעט כּל שׂדך וגוֹרנך וּבדקתי בּדיקה חטוּפה את הכּריים והעוֹמרים וגם כּמה צבתים קטנים מיששתי, ויכוֹלני לוֹמר לך: אשריך שהבּרכה היתה שרוּיה בּמעשׂי ידיך, שחרישתך וזריעתך וקצירתך ודישתך נעשׂוּ כּוּלן בּעתן וזכית לכינוּס מבוֹרך לתוֹך אסם נאה וממגוּרוֹת מתוּקנוֹת: ששה כּרכים של דברים מנוּפּים בּצוּרה מרהיבת עין וּבדפוּס משוּפּר שטרחוּ בּוֹ מסדרים אמנים בּהגהה מדוּקדקת וּבכריכה עשׂוּיה בּטעם וּבענוות חן.

וּבכל פּעם שאני נוֹטל כּרך מכּרכיך וקוֹרא בּוֹ סיפּוּר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, מיד עולה לפני קלסתר פּניך כּמוֹ שראיתיו אז בּמסיבּה שבּלבוּב ואני רוֹאה את אוֹדם הבּוּשה הפּוֹרח בּוֹ, ואז אני יוֹדע את האמת שבּיסוֹד יצירתך, ששירתך מהלכת ממקוֹר של תוֹם וצעירוּת שבּנפש. בּמה אברכך? אברכך, שדמוּת רכּה זוֹ, אוֹתוֹ קוּרטוֹב אוֹדם הבּיישנוּת,

שמבצבּצת מתוֹך כּתביך לא תסתלק גם מן הכּרכים הבּאים שתוֹסיף בּעזרת השם על הראשוֹנים. אתה זכית להיוֹת מסַפּר סיפּוּרים בּישׂראל ושכללת אמנוּתך עד דק ולא לכלכת ידיך בּשפיר ושליה שבּספרוּת, ואמנוּתך יש לה חוֹתם וּמטבּעת שלה, שבּהם היא ניכּרת מיד, וכל הבּאים להשתמש בּחוֹתמך ולעשׂוֹת כּמתכּוֹנתך הם כּכלי שני. תעמוֹד לך זכוּתך לימים רבּים.

ואברכך עוֹד, שתראה נחת בּישׂראל וּבארץ־ישׂראל וספרוּתנוּ תהיה כּגן רטוֹב ואתה יוֹשב בּשוּרה ראשוֹנה בּתוֹך שאר גדוֹלי יוֹצרינוּ נהנה וּמהנה, ועמנו יוֹשב לבטח ועיניו רוֹאוֹת את מוֹריו והוּא שוֹתה בּצמא דבריהם. אמן.

הנה ארכה אגרתי ולא הגדתי לך אף את החצי ממה שבּלבּי, ועוֹד חזוֹן למוֹעד וליוֹבלוֹת הבּאים.

תרצ"ח