רקע
יעל ישראל
אני ואימא בבית־המשוגעות: רומן

אני ואימא בבית המשוגעות כריכה קדמית (2).jpg
אני ואימא בבית־המשוגעות: כריכה קדמית

 

פרק ראשון: אני ואימא בבית המשוגעות    🔗

מפלצי הקטן נולד באפריל, אבל רק בתום חודש, במחצית מאי, הוצא מתיבת האינקובטור, זרוע כתמתמים סגולים מוזרים. לא ידעתי מה לרשום בתעודת הלידה שלו: 20 באפריל או 20 במאי? אבל החלטתי, ושיתפוצצו האסטרולוגים. כדי להיות בטוחה שאיש לא ישלוט על תאריך הלידה שלו, ביקשתי לרשום ה־1 במאי. פקידי משרד הפנים עיוו את פניהם וחיוו דעתם: “זה גרוע לילד,” פסקו, “מה כבר ייצא ממנו?” אבל לאחר דין ודברים חריף, שבמהלכו כמעט שברתי לפקידה התורנית את אפה המשופץ ועמדתי להכניס ראסיה למנהל האחראי, דּוֹס חסר שיניים עם גַּנְגְּרֵנָה נוראה באזור השכל, מיהרו כולם לעשות כמצוותי. מפקד־האוכלוסין הסתיים לעת עתה בניצחוני המוחץ.

כל מה שנשאר לעשות היה לחכות. המתנתי בחרדה עד שהמפלץ ישיל את קליפת הגולם ויגלה את הוד ברבוריותו. ולא כך היה. תכלת־אדום נצבעה בטנוניתו השחמחמה והתפוחה, ועוררה את רחמי כל האחיות במחלקה.

“כיס המרה שלו מפריש מיצים,” קבעה הרופאה בטיפת־חלב מקץ חודשיים, “אבל את יכולה להתנחם בעובדה שהוא גדל בצורה נפלאה. עשרים קילו בחודשיים! לא נראה כדבר הזה. ותפסיקי מייד עם הוויטמינים, תעברי למחית פירות טבעיים. ושום הורמונים!” צעקה למסדרון כשכבר התרחקתי משם: “גם ככה לא ידוע מה יתגלגל ממנו…”

פעולות האימהות הכי פעוטות היו קשות לי בתחילה. חתלתולי הממזר אומנם ידע להמריא בחלל החדר, אבל לאכול כמו שצריך לא רצה. כבר חששתי שהוא הולך להיות העתק מוקטן וטרחני של אביו, רק פחות בוגדני ויותר מתוק ממנו. בגיל שנה אהב לשחק עם בובות סרטנים שמנמנות ושעירות, קרחות בבטנן התפוחה, עשויות מגומי רך. לפני השינה היה צריך לסלק אותן ממיטתו בכוח ולוודא שהוא נרדם, אחרת הוא היה קורא לעברן, “דדא, דדא,” ומתעקש שאאכיל גם אותן במחית השזיפים המימית שלו.

כשהסכמתי לגחמותיו, עבר הערב בשלום. כעבור שעה־שעתיים, בתום טקס ההאבסה האכזרי של המחית היומית היישר לתוך בטנן החלולה של הבובות, הוא היה נרגע ומואיל להירדם. אבל כשהתנגדתי למשחקיו, או־הו! אם עמדתי על שלי והעזתי להתנגד לשלטון־העד של ילד־עריץ, הסתיים האירוע במשיחת גופו ומיטתו במחית היומית של שזיפים או אפרסקים, או מה שזה לא היה באותו היום, עד שכמעט לא הצלחתי להבחין בתווי פניו, היכן הוא נגמר ומתי מתחיל הסדין. את נשמתי הייתי נותנת כדי להרגיע את כושר ההמצאה הבלתי נדלה שלו. פעם הוא הצליח להסתתר מפניי באמצעות משיחת כל גופו במשחת שיניים שהתמזגה להפליא עם לובן הקיר. לכי תחזיקי בפרינציפים עם מפלצת!

בחצר, כמטחווי מבט מהאימהות המפוטמות כחתולי רחוב צהובי עיניים, הייתי דוחפת את עגלתו, מזמזמת שירי ערש ומתרחקת מההערות הארסיות ומזוגות העיניים הנעוצות בפריק. שיתפוצצו כולם! לפחות בבית הייתי מוגנת מאחורי התריסים, והופה, הבקבוק כבר בפה. שן, שן, ילד קטן, הדבורה מאיה והדובי־שובי תיכף יבואו לבקר.

וככה עד היום הזה. מעין רוטינה שבה אני שבוייה מזה כשלוש־עשרה שנים. אחר כך אני תוחבת לפיו מוצץ גומי רכרוכי ומדובלל, בדיוק כמו שהוא אוהב, וחסל סדר טיפול. ידי השנייה כבר נשלחת למיין בניירות וביומנים. ערמות יש לי שם: מחכות שאעשה בהן סדר.

תמונה של נערה מציצה אליי מבין הדפים. שדיה הגדולים מחוצים בתוך חולצת גולף תכלכלה, ישבנה המפוסל נעול היטב בג’ינס “ליוויס” צמודים, מתרחבים מאוד למטה, עיניה באיפור שקדי מדויק כצו האופנה, ריסיה כפרפרים מעובים במסקרה, שפתיה – לב אדום.

היא זכורה לי מאיזו שהוא מקום. האם זו אותה הנערה שבה התאהב דַארקי לראשונה? ומה היה בה אז שאין בה היום? גמישות העור, בוהק השיער, או שמא יציבותם הממשית של השדיים? ואולי היא בכלל מאלו שמשתפרות עם הגיל?

הנערה הזו זוכרת היטב את דארקי, בשיער כהה ארוך, אסוף לקוקו בסרט קטיפה שחור. את מראהו הנוכרי היא זוכרת כטיפה ענוג ונשי, למרות מבנה הלסת הרבוע, הגברי, ולמרות הגומה המחורצת וההחלטית בסנטר. כך הוא טבוע במוחה של הנערה ההיא. ועל הכתפיים הגבריות המעוגלות היה אפשר לשיר שירים, לחרוז חרוזים. ומה בדבר הגב המשיי, מנוקד הנמשים? והאף הקולוסאלי, המגדלי, שבלט בגאון במרכזו של פרצוף־המיליון־דולר? רק השפתיים, כמו בטעות, חוטיות, הבעתן נוקשה, נטולת ארוטיות.

מבנה־העל המפואר הזה היה נעול במגפי בוקרים בצבע שחור, עם מסמרים כסופים, מאלה שנקנו אז בגרושים בחנויות יד־שנייה בקינג’ס־רוד’ס, ובחזייה גברית ממשי שחור, שגילתה חזה מפותח, נקי משיער. היום היא זוכרת ממנו רק שברירי שניות שבהן הסיט את שערו לאחור בתנועה שובת לב. אולי גם את בקיאותו בהכנת מילקשייק סמיך מגלידת שוקולד ופלחי אבוקדו בשל.

כך, בדיוק כמו עכשיו, כשהיא מהפכת בניירותיה, סתורת שיער ועצבנית, מזיעה בבתי־שחיה ומושכת בעצבנות בתלתליה, הוא מצא אותה שנית, את הנערה בג’ינס וגולף תכלכל, חולמת ליד שולחן בקפה חיפאי מוצף בשמש דבשית. כך בדיוק: מנפחת מסטיק – עדיין הייתה ילדה – ולא ניגש אליה, רק המשיך להביט. ומבטו מהפנט. כצייד מומחה הבליט את אברו שציית לו מייד בשמחה.

זה היה רומן רגיל: נער פוגש נערה. אלא שבחיבוטי תשוקתם נלכדה לה פתאום התחושה הרכה ההיא, העתיקה, המוכרת מהרחם. הוא שאל משהו סתמי. ענתה משהו סתמי. בתחילה אף רצתה לקחתו משם, למהר להשכיב, וחיש־קל לרוקנו מתשוקה, להטמיעו לתוכה, להותיר לה את גופו חף מתאוות ארציות, מוכן למזמוזי־מוח שוקקים, אל תוך לילות ארוכים, לילכיים, בצל סהר לבנה מחציף־פנים.

אבל התשוקה היא חלק מן הנימוס הבסיסי שבינו לבינה, לכן ברור מדוע נפרמו תוכניותיה. מתוך אותו היקש בסיסי אף נמצאה איתו באותה מיטה שבה נספג לתוכה עוד באותו בוקר זרעו הדליל של הֵר קירשֶנלֶקֶר. כג’וקית מומחית רכבה על גבעולו הצעיר והנוקשה של דארקי, בשעה שצדודיתו הנפולה של הר קירשנלקר מביטה עליה מלמעלה ונוזפת: “נו נו נו, כבר משתרללת לה, הקטנטנה.” אבל היא ידעה מה לענות לו, “אקרובטיקה מילולית, קירשנלקר יקירי. הרי אמרת שהכול זה בסך הכול אקרובטיקה מילולית,” וחזרה להתמכר למקצב תנועותיו האיטיות, המתואמות של האגן המוצק, הבנוי כה יפה, מתאים בדיוק להדגמה בשיעורי היציבה של החוג למדעי גוף האדם.

מדעי האדם. כמה רציתי להתמחות בהם. לפענח, לקשר, לתקשר. כמו תמיד בשעה שאני מתכוננת לפגישתנו השבועית, כאשר בניחוח המבטא האנגלוסקסי שלה היא חוזרת וטוענת באוזניי שאני חייבת לשרוף אחריי גשרים עם קשרים גוססים. כשסיפרתי לה את החלום ההוא, שחוזר אליי בעקשנות של בומרנג אחת לכמה חודשים, בו אני נושאת עימי לכל מקום מזוודה בלה ומלוכלכת ובה מזכרות ישנות שמכבידות על מטעני, היא עיגלה את שפתיה ואמרה, "נו, ואת עוד מתפלאת?”

היא לא יודעת כמה פעמים אני דופקת את הראש בקיר ומוחצת את אבעבועות הדם שצצות לאחר מעשה. ומדוע שתדע? תוצר אמריקאי נמרץ שכמותה. חשוכת ילדים כרונית שרוצה לכפות עליי את עריריותה הנצחית. והכול כדי למכור לי תיאוריה של בדידות בעטיפה נוצצת של עצמאות נרכשת. היא אומרת, “למשל, תתחילי בסליחה.”

“אבל זה לא בא בחשבון בשבילי לסלוח ללולה, ולהר קירשנלקר, ולדארקי־בייבי־שוגר־האני,” אני עונה. יותר נכון, יורקת את התשובה כמו זית מקולקל.

“אין התפתחות, אין התפתחות, אין התפתחות,” אני שומעת את צקצוק לשונה מושר באוויר. ועודני שומעת אותה מצקצקת, היא כבר לוחשת, “הזמן רץ, הזמן רץ, הזמן רץ…”

אפילו בשנתי היא אומרת לי את זה. אבל אותי היא לא משכנעת בפירושים האמריקאיים הנמרצים האלה. אותי לא יקנו בפסיכולוגיות של רבע גרוש.

“הכול בראש שלך,” היא חותמת. “הכול רק נדמה לך.”

הפלא ופלא, גם פרינס דארקי, הוד רוממותו הנסיך, חשב שזה הכול בראש שלי, שזה רק נדמה לי, וביעילות גברית טכנית סיכם ש“צריך לראות את המצב בעיניים מציאותיות.” אבל בבוקר, כשאימו נכנסה קוממיות לחדר, הוא ידע יפה מאוד לאסוף את חפציו ולהתעופף משם, או, אם לנסח את זה במילים החנפניות שלו: “להשאיר אתכן, בנות, לשיחה בארבע עיניים.”

אבל בינינו, מה זה אומר “שיחה בארבע עיניים”? שהאישה הזקנה תגיד לאישה הצעירה ממנה להתחפף מקרבתו של בנה, ומהר. מתוך כך היה על דארקי־בייבי להסיק מסקנות חשובות: אימו יחידתו, זו שאמרה לו ששום אישה לא תאהב אותו כמוה, היא עכשיו החיץ הממשי ביותר בינו לבין ירכי אהובתו, המתמוססים במהירות האור לשלולית דם חיוורת.

בדיוק כמו שאני עכשיו לחתלתולי. לפנות ערב הוא מתעקש לרדת למטה, אומר שהוא רוצה לשחק עם ילדי השכנים. אני מסרבת, אז הוא מסתפק בלהשקיף עליהם מהמרפסת ועוקב בערנות אחר מהלכי משחקם, מנדנד את גופו על הסורגים. רק מעקה הברזל החדש שהזמנתי אצל המסגר במרכז השכונתי הכי קרוב לביתי, שומר עליו מלצנוח בסלואו־מושן למטה: עלה עכור, ארגמני, מעוות, בסתיו רומנטי של שוטים. בשלב זה טבעי שהתסריט רק ילך ויתדרדר. כמו חתול הוא ייפול על רגליו הקדמיות המעוקמות וישר ירוץ לכרכר עם הפישרים הקטנים האלה, המסריחים מחמאה, הילדים של השכנה הקרקרנית והמכוערת ממול, שמשום מה מזכירה לי תמיד, בפניה הרחבות והשטוחות ובהבעה הטיפשית הלטושה מעיניה, מין אסלה. אסלה מיוחדת במינה אומנם, תוצרת איטליה, מהסוג שמשיגים רק אצל היבואנים היקרנים בנמל הישן. ועדיין, אסלה.

רציתי להגיד לה את זה. שיש לה פנים של אסלה, אסלה תוצרת־חוץ אומנם, כשהיא הסתכלה בחצי עין על החתלתול והציעה בנדיבות שירותי שמרטפות בחצי המחיר. סיפרה שיש לה קוזינה שזה עתה הגיעה מרומניה, שזקוקה לעבודה דחופה, ואם אני רוצה, היא בהחלט יכולה להמליץ: הקוזינה־ממליגה עושה גם ילדים עם צרכים מיוחדים.

עכשיו היא עומדת בגינה עם הקוזינה הצעירה, והשתיים נוגשות קוממיות בילדי השיכון. למעלה, מוסתרת מאחורי התריסים המשוריינים שסידר לי המסגר השכונתי תמורת הון לא קטן, אני מנסה להסות את אמביציות־ההתאבדות של החתלתול. בידו האחת הוא חובק את ירכיי כדי לייצב את גופו הלא־פרופורציונלי כשל בובת סמרטוטים, ובשנייה אוחז במעקה ואבריו הלא־מהוקצעים כמעט זולגים למטה, אל הדרדקים ואימותיהן בעלות פני האסלה. אבל אני יודעת טוב ממנו מה טוב בשבילו, ולכן אני אוסרת עליו את ההתבזות. נושכת בלשוני, אבל אוסרת. שאף אחד לא יצחק עליו, שאף אחד לא יציק, לא יתעלל, לא יתעמר. שיהיה שמור. רק בעבורי. כמה טוב שיש ילד מפלצת. אף אחת לא תגיד לו “כן” מלבדי. ברבות הימים הרי גם אני אהפוך לזקנה מכוערת. האפשרות שמישהי אחרת תרצה בו מעוררת בי פלצות.

מי קבע שאין יתרונות למפלצות? לאבי, למשל, היה אנדרוגינוס בתור פילגש. היא הייתה אשתו הראשונה. היה לה צל אילוסטרטיבי של שדיים ואיבר לא מזוהה במקום זין. זה היה בשנת 1936. קראו לה מינה. היא הגיעה בטרנזיט משכונת הדוסים. היא לבשה שמלות פרחוניות סגורות עד הצוואר, עם הררי תחרים שכיסו את זרועותיה עד למרפקים. אבי היה פרענק, אבל הוא התלבש כמו אפנדי מרחביה, עם חליפות מגונדרות של שלושה חלקים מטוויד אנגלי, שנמכר רק ב“ספינס”, להן הוא התאים חפתים מוכספים ועניבות ממשי צבעוני. כזה גנדרן הוא היה, ואפילו לא מלאו לו עשרים.

במשך הזמן, כך סיפר, למד לאהוב אותה. למד את היתרונות שיש באישה כמותה. לפעמים יש להם, לפריקים של הטבע, קסם מסוים. קסם חמקמק, מכושף, בלתי מוסבר. במשך הזמן, סיפר לי, הפך להיות לה קנאי יותר ויותר. אחרי הכול, פריקים של הטבע הם יצורים יקרי מציאות: דינם כדין זהב. ככל שנדיר יותר, כך יותר מבוקש. ואבי הרי היה מומחה גדול לאבני־חן נדירות שהסעירו את תנודות הבורסה.

גם למינה היה חיוך חמקמק שהצל על פניה והאפיל את עיניה. כל אימת שצחקה התקדרו עיניה. קמטי צחוקה הקטנטנים ריצדו ברקים כמו אורגיה של שדונים. אימי תמיד חוזרת ואומרת שחתלתולי הוא כישוף שהטילה האישה ההיא, האחרת, על בנות משפחתנו – אם אפשר בכלל להתייחס ברצינות לדבריה, שהרי כבר עשרים שנה היא יושבת בסנטוריום הישן למשוגעים, סורגת את אותו הגרב מכדורי צמר סגולים, המנוקדים פה ושם בכתמי מזון ובקיא הצהבהב של החוסים. היא טוענת שהגרביים מיועדים לחתלתול שלי. כבר שנים אני שומעת אותה אומרת את זה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת את אימי שונאת את מינה. בכל פעם שנתקלה בה עוברת לבדה ברחוב, היא הייתה חוצה את הכביש ויורקת נגד עין הרע. “ההיא” הייתה רבועה ושדיה קטנים ומוצקים ונטולי חלב. אימי הייתה עגלגלה ומלאת חלב ופריון. ובכל זאת קינאה ב“היא”. לכי תביני.

כשדיברה עליה יצא קולה צווחני מהרגיל. היא חירחרה כמו משוגעת. בגלל זה אבי לא רצה לצאת איתה לשום מקום. הוא טען שהיא עושה לו בושות. שכאשר הם הולכים לרקוד או לסרט, היא בטוחה שכל אישה בסביבה היא מינה, ופתאום פורצת על המסכנה בצרחות שמחרידות את האולם. פעם הוא גילה אותה בשירותים של הנשים, חובטת עם ארנקה על ראשה של גברת שחורת שיער, מאשימה אותה בכך שעשתה עיניים לבעלה. “לכי תחפשי את הגברים שלך, יא שרמוטה”, צווחה עליה, עד שאבי סחב אותה משם בכוח. בשביל להרגיע אותה הוא קנה לה אסקימו וניל, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

בשנת 1967 מתה אימה של אימי. לפני כן, היא לקחה אותי אליה, לבית־הזקנים, והסבתא, שהייתה צמרירית כמו גביש ספוג גדול, הוציאה ביסקוויטים לחים ומעופשים מתוך פחית תכולת מרגניות והכריחה אותי לכרסמם עד תום.

עכשיו גם אני באה אל אימי, מדי יום רביעי אחרי הצוהריים, אבל את החתלתול אני משאירה בבית.

בבית המשוגעים מתנהלות השיחות בשקט לא צפוי. אימי נחרדת למשמע קולה של הזקנה מחדר 5, שצועקת משם משהו בלאדינו ומחרידה את תנומת החוסות. מייד ממהרת אימי למקרר הקטן שלה, “פריג’ידר” ישן ובטנוני, ובתנועות נמרצות שלטענה מבריחות את הפחד, היא צוררת עבורי בשקית ניילון כתומה כמה קלמנטינות, “אשל” שהיא שמרה כל השבוע עד שהחמיץ, ביצה קשה וסדוקת קליפה, וגם עוגת שמרים ממולאת בפרג ותפורה בדוגמה של אוזן־המן, שאפתה הטבחית התורנית לכבוד החג.

“ואל תשכחי להחזיר לי את השקית,” היא מציינת בנימה עניינית, כאילו חתמה זה עתה על עסקת נשק, כורכת את הביצה בשתי שקיות ניילון, שקית בתוך שקית, ליתר בטחון. כהרגלה מדי שבוע, היא לא שוכחת להזכיר לי להסיר את הכישוף שהטילה מינה על בנות משפחתנו. “אחותך העקרה, מאיפה זה בא לה, מהמשיח? אדיו סנטו!” היא מטיחה בהתרסה, ורק אז סופקת את כפיה ומכסה את עיניה כנושאת תפילת שבת חשאית. בתום הטקס הקטן היא מקנחת בברכה השבועית הקבועה: “תשמרי על עצמך,” ומצווה: “ואל תשכחי לשים שקית שום ליד המיטה שלו!”

“זה כבר לא יעזור לו,” אני משיבה בגיחוך עקר, אבל אין כל סיכוי שהיא תבין את הבדיחה.

“נוֹ איי מֵאוֺיוֹ,” היא מוחה, “אין טיפת שכל,” ולצורך העניין מדגימה את אי־שפיותי בשתי אצבעותיה לצידי הרקות, בתנועת הברגה כפולה.

בחוץ, אני משליכה את השקית הכתומה של אימי לתוך שקית “האיזבל” הכתומה של העירייה, זו המאוירת בחתולי אשפתות שחורים ומפחידים. הרגשת סיפוק זדונית ממלאת אותי. אחר כך אני עוצרת בקיוסק הפינתי, וקונה ארטיקים מהמוכרת הרוסייה, החמושה בחלוק עבודה תכלכל, חתימת שפם וארשת חמוצה, כאילו כאן לא ארץ ישראל אלא איזה פלך עתיק של אודסה. שני ארטיקים אני קונה, בטעם שוקו־שוקו. אחד אני מלקקת בעצמי, את השני שומרת לחתלתולי. אני מביאה לו אותו נוטף ורכרוכי, ציפוי ה“צימקאו” צף עליו כמו מפרצוני שלג זעירים בקוטב הצפוני. המפלצון, יימח שמו, מורח אותו על השטיח.

אז זה מה שזה, איי שוקולד לאנשים של שוקולד? לאנשים כאלה יש אהבות של שוקולד. תשאלו אותי, יש לי ניסיון. אנשים כאלה שומרים טינה לאנשים אחרים ויש להם כוונות זדוניות. אתם יודעים איך זה: הם תמיד זורקים שקיות כתומות לפח השחור של העירייה. והם תמיד, אבל תמיד, קונים ארטיק רק לעצמם ולא מחלקים ביסים לאנשים בסביבה. כאלה הם אנשי־השוקולד. מתוך הכללה אני יכולה להגיד עכשיו בשקט גמור ובשכנוע עצמי עמוק, שגם דארקי־בייבי־שוגר־האני היה מאהב של שוקולד.

בלילה הראשון, כשאמרתי לו שאני אוהבת שוקולד, אמר: וויי, איזו מקריות, גם אני אוהב שוקולד. כשאמרתי: אני שונאת נשיקות רטובות, אמר: הפלא ופלא, גם אני שונא נשיקות רטובות. כשכעסתי, כעס. כשבכיתי, בכה. כשהשתתקתי, השתתק אף הוא. ווֹט איז בדיוק הדארקי־בייבי הזה, אתם שואלים? הייתי אומרת שחוט השדרה שלו לא היה הדבר הכי עצמאי שפגשתם. יותר נכון לומר, שהוא היה לא יותר מזירוקס חמקמק של לולה הגדולה, מלכת־שבא של הנשים.

“אז יש לך אימא בסנטוריום כבר עשרים שנה ואף אחד לא שפוי במשפחה ואפילו לא נדוניה נורמלית לצורכי המרה,” סיכמה לולה אימו בסיפוק, כאילו הבהירה לעצמה שאני לא מתחרה מספיק רצינית ולכן אפשר לתת לי עצות, “אז קחי לך עשרים לירות, לכי תעשי טיפול פנים. העור שלך נורא שמנוני וזה מביא פצעים. תגידי שגברת לולה שלחה אותך, יש לי שם דיסקאונט.”

המטפחת שבה נופפה על עצמה משבי רוח לוהטים הייתה מאוירת במרגניות כחולות. מתוך תיק הנסיעות הענקי שלה, בעל הקרקעית הכפולה, היא הוציאה פודרייה מוזהבת ואיבקה את מצחה מהזיעה הלבנטינית. בעיניה הסגולות השמיימיות היה אפשר לראות שהיא מתה לנסוע מכאן, ומהר. אז שימי לראשך כובע זהב, אבל עליה, זה כבר לא ישפיע. והיא כמובן לא תצטרך לדאוג לעצמה למקום להיות בו לעת זקנה, הזונה.

“אז יש לך אימא בסנטוריום כבר עשרים שנה ואף אחד לא שפוי במשפחה,” מהדהדת הריש המתגלגלת של הפסיכולוגית האנגלוסקסית שלי: “ומתי כבר תפסיקי טו פיל סורי פור יור סלף?” “לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה,” אני לוחשת לעצמי שלוש פעמים נגד עין הרע. אין מה לדבר, נשארתי מפגרת כמו כל המשפחה. כמו אז, בגיל שש־עשרה האידיוטי.


 

פרק שני: טעויות קטנות, טעויות גדולות    🔗

באותם ימים אהבתי להדהים. בגלל זה היו כמה בחורים שקראו לי "פלפלונת "או “להביור”. לא תאמינו, אבל אחד מהם אפילו קרא לי “סחוגי”! ואני בכלל לא הייתי ממזרה, סתם ילדה. בקושי בת שש־עשרה. והרי כל ילד יודע שמי שמקבל בבוקר פתק ובו כתוב שאוהבים אותו, על־בליינד יתקשר כבר באותו ערב בחזרה. כל הגברים שהכרתי הגיבו ככה.

“והכי חשוב לזכור, דוּשקָה,” סינן מאהבי הקשיש קירשנלקר, “שהסתגלות למצב עד להפיכתו לרוטינה, היא הטעות הכי גדולה. תמיד תפתיעי אותם. תתקפי מכאן, תתקפי משם, והכי חשוב: אף פעם אל תחזרי על אותו הדבר. אולי רק כעבור שנים, כשהכול כבר נשכח… השיכחה, כך קראתי פעם,” הוסיף בפילוסופיות, “מגינה על הרגש העמוק. והכי חשוב לזכור שאסור להתפלש ברגש העמוק הזה בפני מי שזוכר יותר מדי. יש מבין, דוּשקָה?”

אבל בעיית הבעיות הייתה כיצד לספר לאיש שאהבת, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך, על החתלתול, אותו עצם כהה ומעוות שהסתבר שהוא גם שלו. פירוט בכתב לא בא בחשבון, כי אז יישארו ראיות שיגרמו אי־נעימות ללולה, אימו צבועת הפנים.

את העידון הזה למדתי מפרופסור קירשנלקר: “לעולם אל תביכי את אהובייך, דושקה. והכי חשוב, לעולם אל תשאירי ראיות אם את רוצה למות בשקט,” חתך מאהבי הראשון בסטקטו ביום שבו הפליגה ספינתו מנמל חיפה לקוסטה־איזמרלדה.

בתיק הצד שלי, זה הערבי הרקום שהוא קנה לי בעיר העתיקה, היו שני סנדוויצ’ים: אחד עם מיונז וגבינה צהובה, השני עם סלמי ומלפפון חמוץ. הכנתי אותם למקרה שאהיה רעבה: אני תמיד נעשית רעבה במקומות ובמצבים בלתי צפויים. עד שהגענו לנמל, סמוך לצוהרי היום, הגבינה הצהובה התרככה כמו גומי של מכנסי התעמלות ישנים. ליקקתי אותה והבטתי על הר קירשנלקר במבט מאשים. חיכיתי למבט של הכרה, לאיזו מילה טובה. אבל להטיף לו מוסר לא יכולתי. במצבי, לא הייתי יותר מנערה מלווה, וחוץ ממרינה וממני, היו עוד רבות כאלה על הסיפון, מלבד הספנים התורכיים.

לפעמים טובה השכחה, וכמו במקרים אחרים בחיי, גם על סיפון האונייה נהגתי איפוק בגחמותיי. לא עשיתי סצינה, כמו שאומרים, ולא פעם זה עלה לי ביוקר. לפעמים רציתי להשיב כפליים על מילים פוגעות שאמר לי אהוב, אבל לא עשיתי זאת מפאת שנאתי העמוקה לפדיחות. היום אני מודה קבל־עם־ועדה, כי ייתכן מאוד שבכפלי העוגמה שנחסכה ממני נחבאו אהבות־חיים שלא הוגשמו, נישואים פוריים, או לפחות כמה קושאנים בטאבו – לא פעם רק בגלל מבוכתי לענות על מכתב אהבה. וכמה מכתבים נשכחים כאלה, ילודי טרגדיות וילודים ממזרים, נספרו בתולדות האנושות, אה, הֵר פרופסור?

אבל חתלתולי השחור הוא הדבר שבגללו עליי לחרוג ממנהגי, ולי יש מנהגים קפדניים מאוד. למשל, מעולם לא אהבתי להאריך בדברים, ובשביל הדבר הזה אי אפשר להסתפק בגלויה, צריך לפחות כמה עמודים. או פשוט להזמין את דארקי שיראה בעצמו את אשר עולל בחיי…

נכון, מעולם לא ציפיתי שזה יהיה נהדר כמו שמתארים בספרים: חוויה חושנית, עילאית וסוערת, שערי השמיים נפתחים לקראת הבריאה… והנה זה בא, הנה זה בא, עוד דקה, דושקה, עוד דקה… הגוזל הפועה, הסומא, הנאבק בכוח המשיכה, מפליט יבבה מרירה ונשפך לחיקך מתוך זרועותיה העבות של המיילדת, ממהר לינוק את המנה הראשונה מרבות שעוד יבואו: “מטרנה”, מחית שזיפית, תה מסוכר בטעם בקבוק פלסטיק ישן, ובבוא היום גם פירֶה, חתיכת עוף מכובס ושאר חומרים. וכבר על ההתחלה את שוברת לעצמך את הראש: מה לי ולו?

הגברת שהבטיחה לידת־נפל ללא כאבים לבשה חלוק ויקטוריאני. תוך שניות הבחנתי שהיגייניות לא הייתה ולא תהיה נחלת חלוקה המרובב. “לא רחצת מאחורי אוזנייך,” לא נאמר מצידה באירוניה. היא לא ידעה מה זה. היא עבדה בשכר־מינימום, ואת בתי שחיה המדיפים ריח כלור וזיעה רחצה בכיור הקטן שהסתתר בפינת־הקפה לעובדים. וכל זה בקומה השנייה של קליניקה מאובקת, התקועה מיליוני שנים באחוריים המזופתים של התחנה־המרכזית. הגברת לא העלתה על דעתה שהאתיקה הרפואית עשויה לחול עליה באיזה שהיא צורה – בקלות יכלה לעשות בגופי מה שרצתה, וגרידה ויקטוריאנית היא חלום בלהות קטן. פעם שמעתי שאפילו מסרגה עושה את העבודה בפחות לכלוך וטעויות!

אבל העיקר, שום גרידה לא התרחשה. ובזמנו – באחוריים הלא פחות מזופתים של שנות השבעים – לא העליתי בדעתי לבחוש בעצמי במקלות אכילה, ולו רק משום שמסעדות סיניות עדיין לא היו באופנה. והתוצאה? החתלתול נשאר בפנים! האולטראסאונד הראה אותו בבירור: היו לו גפיים מפלצתיות, והזנב הקטן והמחודד שלו התלבש כמו פונפון על הקצה השמאלי העליון של המוניטור. לא פלא, הרי פחדתי שייצא לי קוף או משהו. לכן במשך חודשיים נמנעתי מסרטי זוועה. משהו מזה עוד רשום לי באיזה פתק, לא “תורת ההימנעות” כמו שקרא לזה דארקי־בייבי, אלא הסרט המסוים שממנו עליי להימנע. חוץ מזה כתוב שם ש“עונג אומנם קל למצוא בחרדה, אבל לא מין הנמנע שגם בהימנעות המבוקרת”.

מי אמר את השטויות האלה? בטח לולה. מי עוד יכול לברבר ככה לילדה שבקושי מלאו לה שש־עשרה? טוב, אולי קירשנלקר. אלה היו צמד־חמד. עוד תשמעו עליהם.

וכך, בגלל האיסורים שהעמידה עליי חותנתי המפוקפקת לעתיד, עמדתי חודש תמים בהבטחתי לא לראות סרטים אסורים. משהפרתי את הנדר, התחלתי לחלום סיוטים. בקור־רוח ניסיתי לברר את הסיבות לתעתועים שפקדו אותי במהלך ירחי שנתו של הדגיג בתוכי, אבל זה לא הבריח את הפחד. לפעמים עוזר לך לברר עם עצמך דברים כאלה, לפעמים לא. וההמשך ברור: סיוט הוא סטייה, שהשתלטותו גורמת אנרכיה, שהיא סטייה, שהיא סיוט, שהוא טעות. טעות קטנה בתפיסה של המרחב ושל הזמן יוצרת מייד פאניקה פנימית שמשחררת דמונים חנוקים. והרי לך סיוט הצועד מעדנות כאדון התודעה!

אפילו אז, בתודעתה המחוררת של בת־תשחורת מצויה, ידעתי שאיפה שהוא בתהליך הטבעי של ההריון והלידה התחוללה טעות. היום אני יודעת שסרט האימה רק כיסה על נמר אמיתי, והסיוט שתחילתו בסטיית הנמר הוליד סטייה, ועכשיו לכי תסבירי את זה במילים פשוטות לאיש שזרע בך גם את הזרע, גם את הנמר.

האיש הזה היה בן עשרים ושבע כאשר פגשתי בו. באותה עת הוא עדיין גר עם אימו לולה, ממש כשם שחתלתולי גר עימי כעת. מספרים שעד היום ה־לולה מתחלחלת מן המחשבה שאין מי שירחץ לבנה את תנוכי אוזניו וישגיח שיצחצח שיניים בלילה. מה גם שהתהליך רק הולך ומחמיר, בפרט כשלבנך יקירך יש שיניים שלפחות אחת לחודש חורגות מאורכן המוכר באנושות כנורמלי.

אומרים שאם אוהבת כל דבר בבנה, זה רק טבעי, אבל מה פתאום התאהבתי בו אני? ואני התאהבתי, ועוד איך התאהבתי. אהבתי את שיחתו הקלילה והנמרצת. כיצד ידע לומר לכל אדם את מה שרצה לשמוע. כיצד ידע לחתוך שיחה באמצע, בקלילות שטרם ראיתי כמותה. אהבתי את שערו השחור החלק שהוסט אחורנית ברגעי מבוכה, בתנועה גנדרנית ששברה את ליבי בכל פעם מחדש. אהבתי את פעמון הזהב שהשתלשל מתנוך אוזנו המתוק כמו נזם קדמוני. אהבתי את עורו הזהוב, המנוקד נמשי שמש זעירים ומתמזג עם לובן הישבן. אפילו את רגליו העקמומיות מעט אהבתי. כמו שאמר הר קירשנלקר, באותו חיתוך דיבור ייקי יבש ומריר שלמדתי לתעב, “דושקה, כשאת מאוהבת, אל תיתני לעובדות שוליות להפריע לשיקולי הלב.”

את דארקי פגשתי בחיפה. שום אישה בת־דעת שעברה בסביבה, לא הצליחה להתעלם ממנו. כשעבר ברחוב התנוצצה עליו השמש כמו מחזיר־אור משוכלל, ה“ארמני” נתן ריחו, יימח שמו, עיניו הבזיקו במבע מכמיר של התמסרות ואהבה, ואני כבר ידעתי את כל מה שאני צריכה לדעת על הדון ז’ואן של המזרח התיכון: ובא לציון גואל! עשיתי סיבוב שלם כדי להביט בו בחזרה, ותאמינו לי, זה לא היה קל, בפרט כשאת גוזרת על עצמך הימנעות נזירית מרצון.

אבל בחיי, מעולם לא ראיתי גבר עם שיער כה שחור, עם שיזוף כה עמוק, עם צדודית כה גזורה, עם שיוף כה נכון. כל פומפון במקום, כמו שאומרים, בדיוק כמו בתמונות הכרומו בירחונים תוצרת־חוץ. אבל זה היה כלום לעומת מה שקרה אחר כך.

ברגע שהמלעון ליכסן מבט כחול־אפור ותקע אותו עמוק־עמוק בעיניי – מבט הורג בטליונים, מחסל גדודי נשים נרצעות – ידעתי שזה לא ייגמר בטוב. ואיפה הוא עכשיו, דארקי־בייבי, אה? איפה הוא עכשיו? האם היה מאמין שצאצאו הוא בושה לזן האריסטוקרטי? כי זאת יש לומר כאן ועכשיו: הגן הנדיר אכן התגלגל בחזיר, וגרוע מזה לא יכול להעלות בדעתו שום נתין טרנסילבני מיוחס!

דארקי ואימו שהו אז בכרמל בביקור גומלין אצל ידיד ותיק, שהאם בעלת המידות הטרומיות הכירה בימי המלחמה הגדולה. בביקורה נהגה לולה איפוק בגחמות בנה, וניסתה לא להתעצבן מכל גיחה שלו לשדות זרות. תחת זאת ישבה בבקרים בבתי הקפה המוצפים שמש סתווית, על קפה הפוך וכעכי שמרים, ופיטפטה בגרמנית עם אשת הניצול על תסרוקות נפוחות א־לה־מוד וטיולים לביאריץ ושאמוני. פה אחד הוחלט שהכי טוב לנסוע מחוץ לעונה, לפני שכל השוורצע־חייס מגיחים משום מקום ומקלקלים את התמונה.

באותה עת הסתובב דארקי שלוח ומשחר ברחובות העיר התחתונה, ליד המזח הישן, וצפה על המכולות שפרקו מיני טובין תוצרת־חוץ, ועל הבחורות שהפגינו פיגורה, פריזורה ושיזוף תואם. המוקסינים הספרדיים טופפו בתואם על מדרכות העיר העליונה, והחולצה הלבנה עם סמל התנין הקטן – משאת נפשם של כל הצעירים מבין הילידים שהביטו בו בעיניים מוריקות מקנאה – התנפנפה מעל ג’ינס צמוד שהבליט היטב את הסחורה. אבל לולה לא קיבלה בשמחה את העובדה שבנה יחידה, לו צפתה גדולות ונצורות בשדידת כלכלת העולם, מחזר אחר מקומית, שכל יחסיה עם ייקים התמצו בקשר מכתבים רעוע עם מודעה משכבר, הר קירשנלקר.

מה לעשות שגם עכשיו – עוד שנייה מעגלת לשלושים – חתלתולי הוא עדיין בגדר בעיה? נצר פגום לגזע נכחד? זה לא מצא חן בעיניהם אז, וזה לא ימצא חן בעיניהם היום. מרת לולה תשב במטבחה, תרתיח משרת עשבים מרירה – סגולה לכוח גברא – ותרחם על מר גורלה. אחר כך היא תיאנח ותגיד לדארקי דארלינג שהוא משחית את זרעו לשווא ושהכול בגלל המתירנות המינית.

היטב אני מכירה נשים כאלה שסובלות בשקט למען בניהם. גם אני עלולה להתגלגל בכזאת: שמנה, ורידית ומתלוננת. “דיר מיסיס לולה,” אכתוב לה אנגלית רשמית: “בנך כך וכך… לפני שלוש־עשרה שנה היה הדבר… נא לבוא ולחזות בתוצאה.”

אין מה לדבר, האישה הזאת היא סלע איתן בחיי בנה. עד היום שום משימה לילית־חודשית לא נפקדת מביקורתה המדוקדקת. עכשיו, כשהיא תשמע את מה שיש לי לספר, היא עלולה בהחלט להתפלץ, ודארקי־בייבי יישאר בלי אימא ועם בייבי שהתפחלץ!

חתלתולי־פוחלצי אתה מאוד טעות. איך תסתדר בעולם? ולהשמיד אותך לא בא בחשבון. כל העיתונים אומרים שרגשותיי אליך הם אמיתה. משדיי התפוחים שזלגו חלב ומשחה צורבת נגד פצעים, ינקת תאוותנות לאגדות ולחיים פרועים. אבל, בני, תהייה רציני, אי אפשר להיות בליין עם צורה כמו שלך! שום אישה לא תאהב אותך מלבדי. לו יכולתי, הייתי מחזירה אותך לתוכי. אני מודה: היה לי נעים כששרצת שם. אשמח מאוד להחזירך למשכנך הטבעי, בני, זה רק טבעי. אומרים שיש חתולות הבולעות את גוריהן אחרי שליקקו את פרוותם ממי השלייה. אם אכניס אותך חזרה, חסל סדר האגדה. המיתי ייהפך לבנאלי, והשאלה הנצחית לא תהיה עוד סוגייה מוסרית, כותרת ענק בעיתון או מידע כוזב בעתידות של מסטיק “בזוקה”, אלא הוויה, מצב נתון, נתון סטטיסטי בפרוספקטים של טיפת־חלב.

כמו אני וחתלתולי. אנחנו גרים בקומה התשיעית של רב־קומות ברמת אביב גימל. בשבתות אנחנו מנצלים את המנוי של שכני, נכה מלחמת לבנון, ומטבילים את צרותינו בבריכה של “בית הלוחם”. שם, איש לא נבהל מעקמומיות גפיו של חתלתולי המתרגל שחיית צפרדע, מקרטע בפזיזות על כפותיו האחוריות הנפוחות ומתיז עליי מים ברון ילדותי. מכמיר לב להביט בו. אפילו האימהות האמביציוזיות – נשותיהם הפטרוניות של הנכים המוסתרים היטב בצל העצים – לוחשות זו לזו בקרשנדו, “מסכן, חראם על האימא… הוא דווקא מתוק, בלי עין הרע.”

אהה! דווקא מתוק, הן לוחשות! אבל אם תתבוננו, בננות יקרות, בתווי המתאר המרכיבים את מהותו המעוקמת, הגולמנית, כמו של יצור הנמצא עדיין בתהליכי התהוות או דמות מעוותת מסרטי מד"ב, תבינו שדארקי־בייבי הוא אכן אביו האמיתי. הוא ולא אחר, מסוגנן הגפיים מרבית החודש ופורץ לצדדים רק עם עלות הלבנה. הוא אביו הביולוגי ולא שום גבר אחר, על אף שכל השנים הללו הוא מעדיף להתעלם ממכתבי־בקשתי להכיר בבנו כיורשו החוקי והבלעדי, הנצר של השושלת הטרנסילבנית המפוארת!

למען הפרוטוקול, אני רואה לעצמי לחובה לציין שלא לתמיכה כספית אני מחכה. גם לא לדמי־מזונות. עבר זמני לאסוף פרוטות מזרים ומממזרים. אבל שנואים עליי גברים שמטפטפים את זרעם בלי חשבון. אני משוכנעת שלולה עומדת מאחורי ההתעלמות הגדולה. לולה. אפילו השם שלה עדיין עושה לי חררה. לולה, שנראתה לי אז, שרועה כמו חתולה פרסית מנומנמת במרפסת השמש של מלון “דן כרמל”, כמו מֵיי וסט, עם שדי־מלונים וישבן־אבטיח. מקשה שלמה הייתה לה מאחורה. אם ירצה השם ואזכה, אצלי היא עוד תעבור חוויה מצמררת. אני נשבעת להעמיד אותה בשורה עם בני מינה העסיסיים מזן בלאדי, וגברים שבגברים רכובים על סוסים אביריים יחלפו לידה ויכסחו את אבטיחיה לשניים בעזרת שברייה צ’רקסית.

זוהי לולה הגדולה שהופיעה בחדרנו בזמן שהיינו מיוזעים ממיצי האהבה, ועוד עודפיו של דארקי ניגרים על ירכיי, דרשה שאחזיר לה לאלתר את בנה. במצוות אימו כרך דארקי־בייבי את הסדין על גופו כדוגמת טוגה יוונית, ויצא בצייתנות. אני נשארתי על המיטה כמו זונה, ערומה ומוכתמת מזרע וזיעה. מסתבר שהמנוול גנב לי גם את המגבת…

הרבה עיניים הציצו עליי מאז. עיניים בוחנות שלא אהבו את מה שראו. עיניים שנגעלו או שנבהלו מחתלתולי, על אף שגם הוא, כמו כולם, בקע לעולם בתרועת בכי פלבאית, ומיהר למצוץ את הפטמה הראשונה שנקראה על דרכו מבלי לדרוש תעודות יושר או הוכחות ניקיון. והיו גם זוגות עיניים שהציצו עלינו בפזילה מהוססת, או כאלה שהשתהו טיפ־טיפונת לפני שהביטו, עשו את עצמם כאילו הם רק במקרה משיטים עלינו עיניים, ואז בחנו בקוממיות ובלי בושה, קדימה־הפועל־הדרך־פנויה. והיו גם עיניים נטפלות וחקרניות, או סתם עיניים מסוקרנות מחמת השעמום והחום הבולע את האספלט ברחובות. והכי גרוע, עיני היעכענס הממוחכות, שעד היום מלוות את מבטן בצקצוק קטן וממושך, צצצצ…. נדות לרוע מזלי.

אֶת האמת? אני מרצוני ומיוזמתי לא הייתי מעלה בדעתי להיפטר מהחתלתול. הוא דווקא חמוד, על אף שיצא ממני בקשיים. ואולי בדיוק בגלל זה? מי יידע הקשר הטמיר בין אם לבנה? קשר שהוא לעולם רק מצידה, גם אם במקרה טרחה לאלפו במועד? דארקי הוא דוגמא טובה לכך: מקבל את מרות אימו ושופך את מררתו בתוך נשים אחרות. איזו תקווה יש לילד כזה אצל השדכנים? האם זהו הגורל הצפוי גם לחתלתולי – תמיד קשור לישבני? מיום ליום תגדל הסימביוזה, ובבוא היום לא ארצה לשחררו לרשות זרות. אוי, ומה יהיה מר גורלך בחוץ, חתלתולי, מנת חלקך ימים שחורים ולילות אפורים. אולי כדאי שתישאר בתוכי? בוא, בוא אליי עוללי, שב בניחותא ומצוץ את שארית החלב. שב ואספר לך עד כמה אהבתי את אביך, ואיך אחר כך ברחתי ממנו בבהלה.

ואולי זה הוא שברח? מי כבר זוכר? מי יודע?

לדארקי־בייבי לא היו שום גבות מחוברות. לא היה עליו סימן שיעיד על מוצאו ויזהיר אותי מראש. מתוק שכזה, סרנדות שר בחלונות. אבל שלא יהיה פה שום טעויות, הוא היה מהזן של החיות המטפסות. תמיד התמצא בכול, אפילו האופק והשמיים היו נגישים עבורו, והירח היה בשבילו פריט של אספנים. הוא היה החיה שיכלה להשיג הכול לו רצתה. ושהוא היה גמיש ופנתרי כבר אמרתי? ושעיר, וגביר, ורגיש לעצמו– בפרט זה, בפרט רגיש לעצמו. ומה פתאום התאהבתי בו? ככה שכדאי להגיד את זה כבר עכשיו: הוא היה זַיין־פתיין ולא יותר. גונב־דעת מתוק בשריון קשקשים. הוא היה תמרונאי שיעדיף לנחות בגגות במקום במיטות משתוקקות. בשתיקות שהיו בינינו ידע להמציא סיפורים, ואותי הניח לצידו כמו בובה. ראשו היה מלא באלף ואחד ציז’בטים, זיכרונות מהימים ההם, אתם יודעים, כשהוא ופליקס, חברו הטוב, עוד היו ילדים. ואיך בגיל שבע־עשרה הם קרעו את האופק של נואייבה על אופנוע, אה? את זה הוא סיפר לך, ילדתי? “הארלי דיוידסון”, לא פחות ולא יותר. ואיך הוא שיגע את הראש לכל הפקידות הפלוגתיות בטייסת? את זה הוא לא שכח להשמיט, מחמדי? ואיך שחמט היה המשחק שלהם? לתכנן מהלכים, להמציא קפנדריות. פלרטטן כרוני, זה כל מה שהיה לו בראש.

ולולה. איך יכולתי לשכוח את מדאם לולה? זאתי את צנינותה הצניעה לשעות הקטנות, טֵט־א־טֵט עם בנה יקירה, אבל כשישבה עם חברותיה על קפה־או־לה וכמה פטיסרי מהבולונז’רי בפינה, ידעה להמתיק להן, “איזה בן מוכשר יש לי.” אבל כשהם היו לבדם, היא והבן־פורת־יוסף שלה, היטב ידעה להרביץ בו אמביציות. או־הו, ועוד איזה אמביציות! שילמד פה, שילמד שם, שייסע לפה, שייסע לשם. שיהיה מהנדס בכיר או עורך־דין או חוקר־מוח בכיר. אני מוכנה להישבע שהייתה זו לולה שקנתה לו קונדומים לבר־מצווה.

גם אתה, חתלתולי יקירי, זרמת אליי מתוך שאריותיו של אחד קרוע. כן, כן, לא איש כדארקי־בייבי יזניח את הוראות אימו הגדולה. לא גבר כמותו יפקיר את עולליו בתעלותיהן של עלמות־חן סתמיות, וחוששתני, שאף לא אצל זו הנבחרת. ולעולם, אבל לעולם, לא חשב על העוגמה, על הערגה, על החסר. לא הוא, נוקף ומר, דמו מלא סוכר, היטב ידע כיצד לכלוא אותי.

אבל לא עוד! אני יצאתי מזה. בשן ובעין, ככה אומרים? והעין הזו שלו הייתה כחולה, נגד עין הרע, חה־חה־חה. לא כמו שלך, חתלתולי, המתחלפת כתמרור בין חום לירוק, מבהילה אפילו חתולי רחוב. אבל אתה אל תדאג, אביך עוד ישמע עליך. אני אדאג לזה.

“דאגות?” שיגר הר קירשלנקר אקספרס מ“קלאב מֶד” בסרדיניה, שבוע אחרי שבישרתי לו על הילוד המצפה לנשימה ראשונה בחלד, פלוס סֶט קיץ של “שילב”. “דאגות, דושה, זה לחטייארים שהורידו את הדגל לחצי התורן. אבל את, מיין קליינע, את מיין ליבֶּה, את תפסיקי להעניש את עצמך! חיי! צחקי! התעוררי! עד שתהיה סחוטה ממיצי האהבה. זו כל התורה על רגל אחת,” וחתם בנשיקותיו הדביקות, ממרמלדה או מחומרים אחרים. “ז’ואה דה ויוורֶה, מקסימום ז’ואה דה ויוורה, דושקה,” וגם הבטיח לסיים בקרוב עם כל מה שיש לו לעשות, “ואל תחשבי שאני מתבטל, דושה. יש כאן נשים בערמות, שחיכו כל השנים שקירשנלקר הגדול יבוא ויגאל אותן מבתוליהן. ומצידי, חה־חה־חה, זה יכול להיות גם נא באוזן.” והבטיח לחזור מהר ולהציל את המיידעלע.

“מיידעלע,” כך הוא לחש לי באוזן כשלימד אותי את רזי האהבה, בעשרים שיעורים פלוס־מינוס, ואני עדיין לא מלאו לי חמש־עשרה. במילים מתוקות, כמו שלוחשים לתינוקת. פיסת מרמלדה ישר לפה והופה נשיקה, פיסת מרמלדה ונשיקה, “ואת בעצמך מרמלדה, מיין קליינע, שרק תהיי לי בריאה.”

ואחרי הכול, מה היה הכול אם לא פיתוי קטינות? פיתוי חלקלק שלא במקומו? הר קירשנלקר נסע לקוסטה־איזמרלדה לקדם שם בכבוד זִקנה ושיבה טובה, ודארקי־בייבי־שוגר־האני מילא את מקומו בקוצר נשימה.

חלום שהוא היה. סיוט. בלהה. ואני האווילה קידמתי את צאצאו בשקיקה. רוצה ילדים פתאום. “תחשבי פעמיים כשאת מרגישה את הלחץ הזה בבטן, את הערגה בכוּס, עד שפתאום נדמה לך שאת מוכרחה להתמלא בהם,” נזף קירשנלקר וחבט בקבוק שמפניה בדופן הספינה, אות להשקה. מכל העברים הגיחו תורכים חסונים, וזה היה האות שצריך להתעופף.

כבר באותו יום, על הכרמל, חציתי את הרחוב, צופנת בעיני השמאלית כדור בדולח קטן: בבואתו של דארקי, שהלך והצטמצם בתוך אישוני כמו אישון גמדי ומטורזן, צנוף במצנפת שלג ונעול ערדליים, כלוא בתוכי לעד. אבל כל מה שקרה בינינו לא נמשך יותר מיום־יומיים. ראשית הוא מסר לי את צרור מפתחותיו: דרך־מלך סלולה לחדרו שבמלון, מתחת לפעמו הניאון שריצד באדום ובכחול בפעמים הבודדות שבהן התכווצתי בחיקו וציפיתי לבאות. אוי אלוהים, איזה רחם מתוק, מתמסר שהוא היה. “מאהב הוא בסך הכול מאהב,” שינן באוזניי קירשנלקר כל הימים, וסיכם בסלידה, “ומה אתן מלבישות עלינו את האימהות שלכן, אה? תגזרי כבר את חוט השליה!”

היום אני מודה שהדברים היו סבוכים מדי להתרה. פצלים־פצלים של כוונות טובות. “והכוונות הטובות…” שירקרק דארקי וניפנף בקוקו שלו נונשלנט, “את יודעת היטב להיכן הן מובילות.” עיניו כבר אז היו סדקים עוינים, מבעו קשוח, והלסת החטובה והמפורסמת בתבל, קשה מתמיד. בדיוק כך, עניינית וחותכת, בלי טיפת רומנטיקה ועניינים, חיסל סדר שיחה. כך ציפה לחתום את שטף תגובתי הלמדני, במילים סבוכות ובלתי ניתנות להתרה, כשניסיתי להסביר לו שמה פתאום כוונות בראש שלו, אני אין לי שום כוונות, לא גלויות ולא נסתרות. וחוץ מזה, אם לא אכפת לו, אין בכוונתי להוליך אותו לשום מקום, בטח שלא אל מתחת לחופה. ובכלל, על מה הוא מדבר בכלל? תיכף עוד ישרוף אותי על המדורה, יאשים במעשי שטנה, בריקוד שבעת הצעיפים, בהדחה לזנות ובפיתוי זכרים, ובצ’יק יחזור להתכרבל בחיקה המפכה חמימות מעושה של מאדם לולה הגדולה.

“ואת, גם כן את!” נחר קירשנלקר ממקום משכבו על המיטה הזוגית במלון, “מי את חושבת שאת, מלכת אנגליה? למי את חושבת את עצמך? איזה גבר ירצה להתחמם בחיקך? ואני כבר לא מדבר על מה שיש לך שם בין הרגליים. מדבר סיני יותר סימפטי ממך, ואני בכלל בעד להחזיר אותו למצריים. שנים, שנים אני אומר את זה לבהמה הזקנה, מיסיס מאיר, אבל כמובן, הליידי דה־לה־שמעטה ממילווקי, לא מוכנה לפתוח את הכוּס היבש שלה, שלא לדבר את האוזניים!”

כך הוא פרם אותי שוב ושוב. לחשלני, כפי שהסביר. עד היום אני זוכרת איך ישב על הכורסה היפנית המסתובבת והביע את אי־שביעות רצונו ממני, ובאותה עת שתה את הטורקי הקטן שלו עם שני גרגרי סוכרזית – הרי הוא מוכרח להקפיד על הקילוגרמים, שלא יתאספו המלעונים על המותניים, שלא ישחיתו את יפי גזרתו של הדון ז’ואן האחד והיחיד של המידל־איסט. “תזכרי מה שאני אומר לך, דושקה,” ניפנף באצבעו המורה, ולא הספיק לסיים את דבריו כי כבר שקע בשנת־שיכורים ונחר כמו טנק מימי המנדט.

אחר כך לולה הציעה שלא אלך שולל אחר מראה עיניים ואוזניים. בנעוריו, אמרה, אי אפשר היה שלא להתפעל ממנו. כל בחורה מתחת לשמונים שנה שראתה אותו, מייד עשתה פיפי במכנסיים. היה לו צמד עיניים כחולות הורגות, פירטה לולה, ואף נשרי, בעל־ביתי, שהזכיר לה שרידים קדומים של שבטים גאלים שתעו בפרוסיה במאה החמישית, ומבנה גוף כמו של האתלט שגמר ראשון באולימפיאדה של 1936.

איך היא יודעת את כל זה, שברתי לעצמי את הראש, הקנאה אוכלת אותי כמו סטרפטוקוק מורעב. אבל אז הסתבר ה־כול. לולה השוויצה בטיולי־חשק ומסעות־פאר באוריינט־אקספרס, שש אחרי המלחמה, כשפסעה מגונדרת ושלובת זרוע עם אחד, קירשנלקר עול־ימים, חשוק שפתיים ומטורזן, כל סנטימטר משערותיו עדיין נטוע חזק על ראשו, ללא עזרתם האדיבה של סלוני יופי מכיכר המדינה, משחות הצמחה מסריחות או דבק מגע. “ממש גינת ירקות קטנה צמחה לו שם,” קרצה לולה, “אבל במחילה, עדיין בלי הדחליל…”

“ומה שהלך שם בתא השינה, שלא תתארי לעצמך,” נהמה באוזניי בשקט שטני. אחר כך, כשצחקה, צחקו איתה גם צמד שדיה ועור צווארה נמתח ונרפה, והיא אמרה לי בקור רוח ש“נכד, זה באמת לא מה שהיא צריכה.”

בשבת – שבוע אחרי הפגישה הגורלית עם בנה ברחוב הנביאים – בסוויטת הפרחים במלון “דן כרמל”, היא טרפה טופי־חלב בטעמי תות־מנטה, וגילתה לי עד כמה התקשתה ללדת אותו. על הטופי שלעסה ריצדו נקדודי שוקולד, ולולה לא שקטה, רק בלסה ובלסה. אין מה לדבר: לולה זו, לא ידעה מה זה להיכנע לפיתוי. צמד המילים הללו מעולם לא כיכב בלקסיקון שלה. אם כבר, מוטב לומר שהיא זו שהכניעה את הפיתוי. כבשה אותו כמו שפרידריך הגדול כבש חצי מאירופה הקלאסית. כמו שהיא כבשה את אביו של דארקי בערב קצר ורומנטי בסאן־סבסטיאן, בקפה פינתי נידח ומסריח מעשן, מדגים טריים שזה עתה ניצודו ומקנקן “בוז’ולה” בכמה פזטות.

זה הלך ככה, קצר ופשוט: היא לעסה את אצבעותיו והשקיפה על הים השקוף, החלק כמו שמן, ופיתתה אותו במילים חלקות כמו שמן, עיניה צולבות אותו כמו כדורי סנוקר וצווארה נמס עליו כמו מגדלור בוער. “מיינד יו,” הוסיף דארקי את שלו בטון ארסי – לא יפספס, המלעון, שום הזדמנות להיפרע מהורתו: “מה שמן? – מאזוט! נפט גולמי! כל אוצרות הים הכספי והגולף הפרסי גם יחד! ואפילו של התעלה המצ’וקמקת ההיא, זאתי שתקועה לכם כמו פוסטמה… נו, זאתי שהאנגלים קדחו באמצע, בין מצריים לפלשתינה. לא פחות ולא יותר!”

טבעי לה להיות כל כך עצומה, ללולה. ולא רק משום שהיא אימו של אהובי לשעבר ואבי בני אני חורצת זאת, אלא מפאת התבוננותי המחקרית בתופעות טבע. לא אתפלא אם עד היום היא שולחת את חליפות בנה לניקוי־יבש, הוא, שלפי חישובי הגס צריך לגרד כיום את הארבעים. ואולי היא עדיין מגלחת אותו במו ידיה? תמיד שמרה באדיקות על הגברים שלה. על זה צריך לתת לה קרדיט. כל כך שמרה ונזהרה, שאפילו את הנכד שלה תיכננה לחטוף מפה בטיסת KLM ישירה לקופנהגן, עד שגילתה שהמפלץ אינו מתאים לרשת את ההון שצברה לעצמה.

ואפילו לא עלה על דעתה לשאול לרצוני. פסקה וזהו. קודם כול לחמוס, לבזוז, מהר־שלל־חש־בז, אחר כך לעזוב מייד בטיסה הראשונה, עם דארקי־בייבי ממושמע לצידה. עד שהיא ראתה על מה היא עומדת לחתום, וכמעט התפלצה. “אל תוותרי על הקטנצ’יק שלך כל כך מהר,” יעצה לי כשנפתחו הדלתות והותר זרם ההמונים לכיוון מחלקת התיירים. “בקשיים הם יוצאים ממך, בקשיים תתני להם ללכת.”

“האם את מתכוונת ל־אל תיתני להם ללכת?” תיקנתי במהירות.

“אם את מתעקשת על סמנטיקה זולה,” ענתה לולה בחוסר חשק ועיוותה את פניה הצבועות כתוכייה, והכול כדי להסוות כתמי־כבד חזקים שהעידו על עקשנות, על אופי חזק ועל עמידה על שלה, ואם כבר מדייקים, אז גם על כמה מיליוני חפיסות ה“ז’יטאן” שעישנה. “ותתלבשי יותר טוב. גם לא יזיק לך קצת מייק־אפ. אני בטוחה שתמצאי מישהו שידאג לך,” פסקה והניפה תיק־צד של חברת תעופה תאילנדית.

אני הייתי שם בגדר מלווה. מין טרחה שכזאת. במקום שאקנה לה לאות פיוס תשורת פירות אכזוטיים לדרך ואנשק את הלחי הרכה, המפודרת לבנדר, העזתי לחטט לה בראש בשאלות. בפגייה המתין לי פוחלצי הקטנטן: פג קירח הנושם חמצן נקי ומחובר לעירוי דם השוקל פחות משקית שוקו. במקום זה עמדתי כמו פוסטמה באולם הטיסות היוצאות, והטרחתי את הסבתא הטרנס־אטלנטית שלו בבעיות אימהות. מי שיער אז שלימים אתרגל בישולי גורמה מאבקת “סימילק”, אתפעל במיומנות מתקן לניקוי בקבוקים סטריליים, וארכוש מנוי רב־שנתי לשירות חיתולים, כמו אחת ולדנית מיומנת?

“והעיקר, תלחצי אותם, תלחצי אותם, תשיגי כל מה שאת רוצה,” סיכמה לולה ופרחה משם, מפריחה נשיקות מפודרות באוויר הבשום של אביב מאוחר.


 

פרק שלישי: רחל ואני מדסקסות מכשפות    🔗

כשאימי הגיעה לגיל שלושים, היא התחילה לחשוש שמינה עברה לגור בתל־אביב בעקבותינו, רק בשביל למרר לה את החיים. היא מצאה רמאית קטנה ברחוב ש"ץ שהעלתה למענה את רוח אביה המת, בעל מפעל לסוכריות בטורקיה. אימי שאלה אותו למה מינה רודפת אחריה. עד היום היא זוכרת לאביה את העובדה שמכר למינה סיגריות, הרבה אחרי שהגט כבר ניתן ועוד בברכת הרב, ואבי נשא את אימי הפורה והעביר אליה את זרעו הפורה, ליצירת הפרחים הקטנים, הלא־רצויים, שהיינו.

את כישופיה של “ההיא” התירה אימי בטקסי הסיאנס בביתה של הרמאית מרחוב ש"ץ. היא התחננה לאביה למחול לה על שהתנכרה לו לפני מותו, והכול באמצעות הלאדינו המשובשת של מגדת־העתידות. היא ביקשה מהבריטון המיובל והצרוד של רוחו המרחפת בחדר, המעוטר בגובלנים עם עיטורי שדונים, להבטיח לה שיסלק את מינה אחת ולתמיד מחייה ומחיי בנותיה, כפרותיה.

כפרה אחת ישבה בלוס־אנג’לס. כפרה שנייה בהודו: עקרה, ולא יעזרו גם חסדי הגנגס הקדוש. ואני הייתי של הֵר קירשנלקר, ואחר כך של דארקי, ואחר כך של חתלתולי. גם זו אינה ביוגרפיה הראויה לכבוד גדול.

מלוס־אנג’לס הגיעו המכתבים כמעט תמיד. גם שיחות טלפון בדלילות של אחת לחודשיים: יכולה להרשות לעצמה יותר, הממזרתה, עושה שם כסף בסרטים. מהודו כמעט שאף פעם לא הגיעו ידיעות. כנראה הלכה הפוסטמה לאיבוד בחוף של גואה. ואני נסעתי מפה לשם, עד שקבעתי את מקומי בשיכון לזוגות צעירים ברמת־אביב גימל.

שכנותיי שואלות אותי איפה אני, למה לא רואים אותי בזמן האחרון. בלתי אפשרי להסביר להן שאני מבלה את מרבית זמני הפנוי מהחלפת חיתולים אקסטרא־אקסטרא־לארג' וממעיכת גזרים ואפרסקים לדייסות מימיות בניסוח מכתב לדארקי ואימו.

לא ולא, אין בכוונתי לסחוט מהם רחמים. גם לא לחכות על קוצים לאחד מהלכי הרוח הקטנוניים האלה, המלאים ברחמים עצמיים, המבקרים אותי לעתים תכופות מדי, שינצח אותי ויכתוב את המכתב במילים החנפניות שלו. בכל זאת, עדיין יש בי טיפת כבוד. הבעיה היא שהמטלה הולכת ונעשית קשה ומסובכת מיום ליום. ככל שהעולם מסביבי נעשה יותר ויותר מסוגנן, ככל שהחפצים נעשים יפים יותר ויותר והבתים מאובזרים יותר ויותר, עד כדי כך שאפילו דפנות המראה נראות לי לפעמים כמו יצירת אמנות, כך אני פחות ופחות מאמינה שיש לי סיכוי מתקבל על הדעת לסיים את המכתב.

פעמיים בשבוע אני מנתחת את “תורת הסיכויים” על הכורסה הפרחונית ברחוב פרוג. אני נהנית לסחוט את האגרסיות שלי עד לטיפה האחרונה. ולחשוב שפעם, לפני בוא חתלתולי, הייתי רומנטית!

אני מקריאה באוזניה הפסיכולוגיות את החלום האחרון, מתעלמת מעיניה המשוטטות בחדר בחוסר סבלנות.

“אני צועדת בשוק. נערך שם קרנבל או הפגנה. לא יודעת לאיזו מטרה. אני אף פעם לא מצליחה להבין לשם מה כל הפסטיבלים וההפגנות האלה. אני מסוגלת לעבור ברחוב ולראות ערמת דוסים ולחשוב שהם ‘שלום עכשיו’. בכל אופן, צבעוניותו של הקרנבל מתמזגת באנשים… או שאולי להפך? לא חשוב, בכל אופן, עד שהכול נהפך לבלילה של צבעים. את יודעת איך זה, כמו בפלטה של צייר מתחיל.”

האנגלוסקסית מתנפלת על המציאה: “וואט דיד יו סיי ג’סט נאוו, צייר מתחיל? וואט דו יו טינק אוף דה מטפורה?”

אני מתעלמת, כרגיל, מבליגה על האיבה הקרה שכבר נוצקת בחזי בשכבה עבה, וממשיכה, “אני נסחפת בזרם האנשים, נבלעת בתוך חצר פנימית… כן, עכשיו אני נזכרת, של בית־אבן ישן, בנוי אבני בזלת. את יודעת, מאלה הישנים, הטחובים, כמו שיש בצפת או בירושלים. משהו מסיבי כזה. מהמרפסת של הקומה העליונה אני שומעת מישהו שר שיר ערש. באידיש, לא בספניולית. ברכות שר הקול המסתורי, כמעט בלחישה. אני עולה אחרי הקול המתנגן, נמשכת לתוכו. הדלת הפתוחה שואבת אותי פנימה. האישה שיושבת במרכז החדר, ליד שולחן עץ ערום, אומרת לי, ‘בואי שבי, אל תפחדי, אני מינה. ואת נראית בדיוק כמו הבת של אביך. אבל את עדיין לא יודעת שאת נראית כמוני. הנה, תראי כמה אנחנו דומות. העיניים השחורות, התלתלים… את לא חושבת?’ היא אומרת, ומחייכת חיוך רחב החושף חניכיים מבהילים, נטולי שיניים. אני בורחת משם. רצה, רצה… רק להתרחק ממנה, מהלחישה הנחשית שלה. בולעת את נשימתי בביסים גדולים, מבוהלת מכך שהחמצן עומד להיגמר לי בתוך שניות… אבל אז, זרם האנשים שברחוב בולע אותי לתוכו. אני נעלמת… ואז זה רק פייד־אאוט לתוך תמונה ריקה, שחורה, מכאיבה.”

“אני רואה זה מעניין מאוד,” מעודדת האנגלוסקסית. “בראבו! אתה כבר מצליחה להפנים אימא פוזיטיבי. תספר לי עוד,” היא אומרת, ועיניה ממשיכות בטיולן השגרתי. ראיתם מה זה? המלעונה דורשת ממני לשנות את המציאות שלי כל חמש דקות. “ריאליטי, ריאליטי! תסתגלי למציאות, תסתגלי,” היא משננת. ואני אוהבת גברים יפים, אתלטיים, עם גב רחב ומנוקד נמשים. אז מה? עוזר לי במשהו שאני אוהבת אותם ככה? מישהו מצניח אותם בחינם היישר לתוך מגרש הגולף הפרטי שלי בקיסריה? אבל מערכת השעות מחזירה אותי אליה בכל שבוע מחדש, המכשפה.

“נשים,” אומרת לי חברתי רחל, “לא אוהבות נשים. נשים לא יודעות לפרגן לנשים. זה ברור כשמש.” כשהיא גומרת להרצות לי, היא שולחת אותי לעוד סדנת אסרטיביות, אחת מעשרות סדנאות אינסופיות לשיפור עצמי שבהן היא מכלה את כספה וזמנה.

“את לא אוהבת את הפסיכולוגית שלך, את לא אוהבת את האחיות שלך, את לא אוהבת את לולה, ובטח שלא את אימא שלך. זה מוכיח,” קובעת רחל בנצחנות. היא תמיד דואגת שהמילה האחרונה תהיה שלה. אחר כך לא תהסס לחסל במהירות את כל מוס השוקולד שנשאר במקרר, שמור בצלחת שקופה ומעובה אידי קור. אפילו הטעם המבחיל שקיבל המוס מרוב שהייה במקרר, לא מרתיע אותה. בטח גם לא תטרח לשטוף את הצלחת בתום הבליסה, המכשפה.

“מעניין מאוד,” אני מנסה לחתום את השיחה. אבל רחל תופסת את ההזדמנות בקצה זנבה וממשיכה בהרצאתה: “כן, בטח שמעניין! ומה בנוגע לגברים, אה? מה בנוגע לגברים? את יודעת כמה גברים מאז שחר ההיסטוריה קראו לנשים מכשפות והעלו אותן על המוקד? בכמה מקומות אפילו כרתו להן את הדגדגן! ומה בנוגע לחגורות־צניעות, שביסים, רעלות? כל מיני פרטים קטנים שספרי ההיסטוריה שכחו להרחיב עליהם את הדיבור. את קולטת שבמרחב הגברי ההיסטורי, אין מקום להסברים על מכשפות?”

ובטח שלא על מפלצות, אני רושמת לעצמי בשקט: בטח שלא על מפלצות. ומכשפה הטוענת שנולדה לה מפלצת, ברור שלא תזכה להרבה סימפטיה. אבל אביה של המפלצת, או־הו, אביה של המפלצת זה כבר משהו אחר. משהו מקודש. אפילו אם האבא הוא, נניח, דרקון מפותל־ראשים בעצמו, אפילו אם הוא יורק אש בלילות ובבקרים מחרבן על מבצרים, הוא יכול לנער מעל עצמו את האחריות לתוצר הפגום. ייאמר נא במחילה, הֵר פרופסור, מהו מספר האבות שהתנערו ממפלציהם רק על סמך איזו ספירת־דם מצוקמקת במעבדה בעזה? כאילו שמפלצת רוצה להיות מפלצת. כאילו שהיא עושה דווקא או משהו. איזו מפלצתיות!

כך ממש אכתוב לו, במילים הללו: אתה מפלץ מפוחלץ, לא רק זָיין פחדן, לא רק אתלטי ויפה־תואר כמו אלוהים, עם גב מנוקד נמשים ושיער שחור מוסט לאחור כמו שמשון הגיבור, לא רק בוגדני כמו חתול רחוב, בהחלט מפלץ מפוחלץ. ואני דורשת ממך לבוא ולקבל אחריות. אפרופו, שום לולות לא יתקבלו בדואר חוזר!

שבוע לאחר מכן התמלאה תיבת הדואר שלי בחבילת קרטון, שבולי הכתר ההולנדי בשלושת הצבעים מעטרים את שוליה. הדוור אולי עבר על ההוראות הביטחוניות, אבל אני ידעתי שאין לי כאן עניין עם חבילת נפץ מסעודיה כי אם בדואר חוזר מדארקי ואימו. מי יודע, אולי במקום הטור־דה־פורס הרגיל שלה, היא עשתה טובה ושלחה בייבי־גרו תכלכל לנייטיב’ס שבחזית? תמיד היתה אספנית מצוות. לו תעשה עלייה, מהם הסיכויים שתחכה לה כאן משרה מובטחת אצל הדודות מנעמ“ת, שלא לדבר על איזה תפקיד בכיר ב”בונדס"?

אני כבר יכולה לראות אותה שם, שרועה בהתעלפות צ’כובית על ספות הסקאי של בניין הסתדרות העובדים, בקומה ה־11: נקודה קטנה ההולכת וגדלה, עד שהיא ממלאת את כל המסך בשחור, ואז, גידול, סרטן, פוי! ככה היא תשב על חשבון משלם המיסים במשרד מאובזר עד מחנק, מאחורי סוללת טלפונים ופקסימיליות ומזכירה בכירה־צמודה, ואני ובנה נעשה אהבה לידה, עד שספת־האהבה תעלה באש, עד שנלקק את המיצים הטבעיים של עצמנו, או עד שנזדחל תשושים לעבר השינה הטובה. ונראה אותה אז.

בפגישה הבאה על הכורסה הפרחונית בפרוג 5, האנגלוסקסית שלי משליטה בנונשלנטיות אנינה את קול ההגיון: “אבל זה ברור כאן, הוא לטנטי!”

“מה??? מי לטנטי, מה לטנטי?” אני שואלת בבהלה, בכלל לא משוכנעת שהיא לא גיס חמישי או משהו כזה. סוס טרויאני שנשתל בידי הגרנד־דאמה לולה לקראת ההצגה הגדולה. היטב אני מכירה אותה: תמיד דאגה לסדר לעצמה את הפינאלה. דאם־דה־קאמליה אמטורית מצ’וקמקת לידה.

אבל אז האנגלוסקסית עושה את היומית שלה. אז היא מנחיתה את המכה. בום רעשני מתנפץ בחדר האורחים המכוער שלה ונמרח על הלוסטרות, הפורצלנים, הגלדיולות, הבאטיקים, הגובלנים והפוטלים הפרחוניים: כל הפק"ל הנדוש ההוא של דור המייסדים. היא אומרת שהיא חושבת שאני צריכה למצוא לעצמי גברים חרוצים, שימלאו את כל הפתחים, שישביעו את הרעב, שיסתמו את הערגה. שמעתם? ודארקי, במחילה, שינק עד גיל ארבע משדי לולה, הוא לא בדיוק, איך להגיד את זה במילים עדינות: התוצר הכי מובחר מבני מינו עבור מטרה כבדת משקל שכזו. “אומנם אמרת שיש לו עגיל בתנוך אוזן שמאל, אפילו שניים, כמו אותו נזם קדום. אומנם אמרת שמחלפותיו ארוכות כאותו שמשון גברתני. ואומנם, יש להודות, חוששתני שהוא טווסי כמו ההוא, יימח שמו, אוסקר וויילד. אבל הוא לא האיש שאותו את צריכה לזיין. לא ולא. חדלי לסגוד לאלילי הזהב!” נדמה לי שאני שומעת אותה אומרת.

אני באמת מתפלאת עליה. הרי עמוק־עמוק בביתה, ספון במטבח הפורמייקה קומפלט, מאחורי אידי השום, הלאושטיאן והפפריקש, גם לה יש אחד כזה, סוגד לאלילי הזהב של מטבחו הרומני.

בבית, אני פורמת את המעטפה החומה, הקשיחה. נושרת ממנה מעטפה נוספת, דקיקה. התוך החבוי דל יותר מכפי ששיערתי. בפנים יש איזה ספרון. “תולדות השושלת ואילן היוחסין”. לולה שלחה. שלא אשכח לרגע עם מי יש לי עסק. ואפילו לא מילה טובה. איזה שוקולד שוויצרי. קרנפיות. הגברת הזקנה שבה ומבקרת בחיי, להשפילני עוד ועוד. בשובה, היא תביא תשורות למכביר, עטופות צלופן מרשרש וסרטים צבעוניים, מתולתלי קצוות. אבל מה יש בתוך המתנות? תולעים ומקקים, זה מה שיש! או סתם כלום בתוך כלום. ניירות בתוך ניירות. בלוף בתוך בלוף.

היא תבוא, הוֺ כן, היא תחזור. תסתנן לחיי בלי שאשים לב. תעמוד בדלת ותצחק בקולה הרעשני. שוב תבוא כדי להשפילני. כמו באותו זמן רחוק, במלון, כשמשכה את הסדין מתחתיי, לחשוף את מערומיי, והכניסה את הגברים המחכים לתורם, לשונם כבר בחוץ ומבטם בוחן במהרה את הבשר, כאומד את טיבו, מוצקותו, פריכותו.

בחמש השעות הבאות היא עמדה בכניסה בפיסוק רגליים בעלביתי, ואספה מספיק כסף כדי להכניס אותי למוסד לנערות במצוקה: היא רצתה להרחיק אותי מבנה, אבל חס ושלום לא על חשבונה. אחת לשעה היא עשתה טובה והכניסה אליי עם אחד הקליינטים קנקן “פרייה” שהומתק בסוכר. רחמנות, לתת מייד ויטמינים, שלא תתייבש הילדה המסכנה, אמרה לעצמה בעודה מלטפת את מבושיו הנוקשים של בנה, ושואבת מכך עונג אדיר שקשה לתארו במילים. היה לה חם, לחייה האדימו כמו ורדים בשלים, וכשהפרחים על כובעה וּורידי רגליה פרחו בעת ובעונה אחת, נלחצו ממדיה הענקים בתוך שמלת הבנלון ופקעו בזריזות את קרסי המחוך.

דארקי אהובי, תציל אותי, לחשתי לאוזנם של הגברים האונסים אותי לפי התור. אני עוד אתנקם בך, רוזן יפהפה שלי. אם צריך, שלושים גברתנים אקנה במרוקו כדי שיעמדו אצלך בתור, להמס את תאוותם במעמקי תעלתך הבתולית. קבוצת פרי הרבעה קטלוניים אשכור שיכאיבו לרקטום העדנדן שלך.

“תספר לי שוף־פם מה קרה בחלום,” קולה הקריר של האנגלוסקסית מנסר את האוויר בסקרנות חולנית.

אני יודעת שהיא נהנית מכל הפרטים השפלים. היא סוקרת אותי בעיניה המעוגלות, המיתממות, מוצצת את שפתיה הצבועות בכתום־תפוז ומשלבת זרועות. גם אני משלבת זרועות בזווית מקבילה, אבל מסרבת לסקור אותה במבט נגדי. את עיניי אני קובעת בווילון התחרה: שיא חוסר הטעם בבית שלה. אני מוליכה את מבטי בפֶּן של מאה ושמונים מעלות על הטפטים הפרחוניים ועל הגובלנים, עם ציורי האצילים הפרוסיים בפוזות של קרבות ובמהלך ציד שועלים בארצות השטוחות. בדרך חזרה קולט מבטי בתים צמריריים עשויים מקורי עכביש – יתוש לכוד בתוכם, חצי מכורסם – עד שהוא נוחת שנית על מבטה הבוחן.

“כשאתה חוזרת על הסיפור, אתה עושה קטרזיס,” היא מסבירה בנדיבות. שוב ושוב, כמו לילדה מפגרת.

ואולי אני באמת ילדה מפגרת? כיצד הרשתי ללולה לחרבן לי על הראש? כיצד הפקדתי את גופי ונשמתי בידיו של השטן קירשנלקר? צמד־חמד שהם היו. האם לא היתה זו לולה שסיפרה לי פעם שקירשנלקר היה מרגל ציוני ברוסיה המושלגת? וכיצד בזמן המלחמה הגדולה הוא אנס חבורת כפריות פרתיות כנקמה על שריפת אימו ואחיותיו באושוויץ? “הוא אנס אותן לפי התור,” נהנתה לולה לתאר את פרטי המקרה, “ואחר כך הן חזרו בשביל עוד. על הברכיים הן חזרו בשביל לקבל עוד מהמעדן שרק קירשנלקר אהובי יודע לתת. אבל כמובן, את יודעת את זה ממקור ראשון, נכון חומד?”

לולה אמרה שנתתי לקירשנלקר לשלוט בחיי בגלל שהיתה לו כריזמה. אחרי הכול, ידעה לספר, כל נאנסותיו הפכו חיש קל לאהובותיו. הן הסתירו אותו לפי התור. ממש רבו עליו. כל לילה במיטתה של פרה אחרת. ומניין הממזרים היהודים גדל פלאים בכפר עד תום ספירת ימי המלחמה. אז עשה קירשנלקר עלייה והחל לעבוד בסוכנות, בתפקיד טרנס־אטלנטי רם־דרג שהתאים בול לכישוריו הדיפלומטיים. “ותסלחי לי, ליבשן,” המשיכה לולה בקריצה, “גם לריפוטציה הנוראה שלו בקרב הניצולים. ציפור קטנה לחשה לי שהוא היה זונדר־קומנדו במחנות האלה שלכם.”

האנגלוסקסית טוענת שזה קרה סתם ככה בגלל שאני ילדה מפגרת ומזוכיסטית, המרכזת אליה אלימות ונוכחות שלילית. לעומתה הכריזה לולה, שאדע לי שאונס קבוצתי אך ורק מחשל את האופי, ממריץ את בלוטות הנקמה, מדרבן את כדוריות השאפתנות ומדהיר קדימה את אינסטינקט ההצלחה. המשפט החביב עליה מכול היה, שרק מי שהושפל בילדותו יגדל ויהיה למישהו.

“ואת יודעת את זה ממקור ראשון?” שאלתי.

היא אהבה לשיר את “לולה מרלן” בחיקוי דיטריכי צרדרד, ותוך כדי כך להיזכר בקירשנלקר, מאהבה הראשון. לעצום עיניים ולשפשף את עצם הערווה שלה עד שהתחילה להתנשף עמוק, לרטוט ולהאדים מתענוגות הנוסטלגיה. באותה עת היה בנה הקטן יושב ומביט בה בערגה עד שגמרה. אז הוא היה נשלח למטבח להביא לה קנקן מלא תה עשבים ירוק, קריר ומריר, לאיזון הריגושים האסורים וההורמונים. שם, במטבח, על הקיר הצהבהב מפויח הייתה גלריית התמונות של מאהביה, בהם גם קירשלנקר אלופי, ודארקי הקטן ניסה לנחש מיהו אביו, ובינו לבינו תהה מדוע האבא הזה אף פעם לא בא לבקר.

כשעבר דארקי את העשור הראשון לחייו, שקדה אימי על ההכנה ללידתי המוקדמת: פג קירח במשקל של 2000 גרם עלובים וצינוריות פלסטיק מוצמדות לוורידים. באותה שעה בדיוק, בתא הזכוכית שעל הר־הצופים, בהו עיני הקרח האייכמניות מאחורי זגוגית עבה בצדודיתו החמורה של התובע. אימי הקשיבה לשידורים הישירים מהמשפט ב“קול ישראל”, והצליחה לחשוב רק על מעשי לינץ' ואונס קבוצתי. מתוך הזיותיה במיטת היולדות ב“דאג’אני”, טיפסו עליה החיילים הבריטים והאוסטרלים של בווין־גראד, והשבאב של העיר העתיקה פילחו אותה לשניים עם שבריות מעצמות סוסים. והיא שכבה שם, כבר לא כל כך צעירה אבל כמו תמיד עצבנית וחסרת הגנה, אגנה רוטט מאימה, שדיה התפוחים מחלב מחוספסים כמו עור ברווז שחוט.

שישה חודשים לפני כן, היא בלעה את גלולת הזירוז שרשמה רופאת הנשים מקופת החולים של “הציונים הכלליים”. היא שיכנעה את עצמה שהחומר הכימי יפעל את פעולתו המובטחת, הווסת תגיע בצ’יק ותגאל אותה ממני דרך האסלה: עוד ביצית אומללה שלא תזכה לראות אור יום ואת “דיסנילנד”. באותה עת ממש היה אבי שקוע בענייניו בחדרה הקטן והרווקי של מינה בכרם התימנים, מזיין אותה מאחור ומזיל את זרעו החומצי על עגבותיה הלבנות המוצקות. כמה אהב לחוש אותן מתחת לחלציו, גבריות למגע וטיפה שעירות, בשעה שמחץ באצבעותיו את פטמותיה הקשויות כמו בלוטי אורנים צעירים. הוא אמר שהיא הייתה “שלמות של ניגודים.”

“ולך יש ראש פילטי, מלוכלכת,” מחזירה אותי האנגלוסקסית למציאות של סלונה המכוער. “עוד לא היה לי פציינט מה שמדמיינת את הסקס של ההורים שלה.” בהומור גרוע היא מוסיפה, “תיכף תספר לי שנולדה להם מפלצת, לדֶדי היקר שלך ולמינה הזאתי.”

“לא,” אני צוחקת, “זה לא. לא מפלצת. אבל אימא שלי תמיד אומרת שמפלצות באות בדור שלישי. זה מין חוק גנטי שכזה. כמו עיניים כחולות בדור שלישי, שיער בלונדיני בדור שלישי, רגליים עקומות בדור שלישי, את בטח יודעת”.

האנגלוסקסית מחמירה את מבע פניה יותר מן הרגיל. רציתי שהיא תגיד, “אני מרשה לך לאונן כעת.” אבל היא לא אומרת. היא רק יושבת שם ומכווצת את שפתיה הבוהקות מווזלינה, עד לצקצוק המיוחל, הממושך. כך היא תמיד חותמת את השיחה.

“לא נשאר לנו מאץ' טיים. נמשיך בפעם הבאה,” היא אומרת. “למרות שהגענו לפוינט מעניינת. איי סי היר קשר אדיפלי.”

“את השתגעת? מי אדיפלי? מה אדיפלי? מה בסך הכול אמרתי?” אמרתי.

“בפעם הבאה,” היא אומרת בעליצות, כמו במערכון טלוויזיה גרוע, “בפעם הבאה.”

לפני שיצאתי, הרחתי מהמטבח את ריחם המציק של כופתאות המתבשלות בחמיצת סלק. בעלה השני, הרומני, בסינר משובץ, מוכתם בחרדל דיז’ון, הציץ עליי לרגע ממקומו הסמוך לכיריים החשמליות. אחר כך שמט את עיניו בביישנות, והמשיך לצותת לקציצות הבשר המיטגנות חרש על הלהבות. רק אז שב לבחוש במרץ מחודש בקערת הממליגה, משלים את המלאכה בליפוף מתואם של כופתאות הפפנש.

נזכרתי בדבריה של המנחה בסדנה לנישואים משופרים על פי ההלכה. “בעלים שניים עדיפים,” ציינה בניחותה. “יש להם אורך רוח לאישה, הם מוכנים להשתתף באורח פעיל בעבודות הבית, ובדרך כלל גם יש להם מספיק כסף בבנק. ואסור לכן, בנות, לזלזל בזה.” כך הסביר קולה המלא בכוונות טובות של המנחה בשביס האדום מסריג סינתטי, לנערות חסרות בינה שכמותנו, הנעולות במעון החרדי לנערות במצוקה.

חדווה המפגרת ישבה לימיני, ומרינה המתוקה כמו סוכרייה הייתה סמוכה אליי מצידי השני. החזקנו ידיים בחבורה. היה לנו קל לראות שלמנחה יש כרס מחוזקת במחוך, והעובדה שעשעה והגעילה אותנו כאחד. צחקוקינו הגיעו עד אליה, והיא איימה בעונשים חמורים: מה שקרה לאיוב, כלב לידם. חדווה נבהלה. כאב לה הגב ובמיוחד הציקה לה הבטן. קול התרועה־שברים שעלה מתוך ישבנה כחנוק ממעמקים הכעיס את המנחה והסעיר לרגע את דעת הבנות.

מרינה עודדה אותי לקום. “המורה, המורה, אבל אבא שלי היה בעל שני ובכל זאת אימא שלי שנאה אותו,” אמרתי בתמימות מעושה לקול תרועתן של הבנות.

הפלוץ של חדווה רק הגביר את שנאתה של הרבנית כלפי קבוצת בנות חסרות דרך־ארץ וכבוד כלפי מבוגרים. היא תפסה אותי באוזן, הוליכה אותי בגסות כשני מטרים קדימה והציגה אותי בפני הכיתה. “ככה נראית בת נעוות המרדות,” אמרה הרבנית בקול מאיים.

גוש של פנים מגחכים נהפך פתאום לגוש דומם, עצבני וחרד לבאות. מה יהיה עכשיו: בוחן פתע או עונש קבוצתי? ואולי שוב לא ייתנו לצאת הביתה בשבת? כבר ראיתי בפרצופים הבוגדניים שלהן שהן חושבות על החברים שלהן, על הספידים, על הוורודים ועל הנאפס, ועל חפיסות ה“קודיזל פורטה” שהן בולעות בשישיות כאילו שאלה סתם סוכריות חמוצות, וכיצד הן ימכרו אותי בכזאת קלות לרבנית.

ידעתי שאם לא אעשה משהו תיכף ומייד, אעמוד כך לנצח. העפתי הצידה את זרועה הבצקית של הרבנית ודחפתי אותה בגופי. התנופה גרמה לגופה העבה לקרוס על הרצפה בקול חבטה עמום. גוש הפרצופים הדוממים נהפך באחת לגוש שאגות. המורה ההמומה התעשתה וצווחה, “עוד תראי אצלי, בת נעוות המרדות, עוכרת ישראל, קללה ומארה על ראשך!”

בליל הקולות הצווחניים המשיך להדהד בראשי גם כשכבר התרחקתי משם, דוהרת לכיוון החופש המסנוור של חוף שרתון, כמטחווי נסיעה בקו 405, ולמרבה הפלא הוא תקוע שם עד היום, כשמחשבותיי מנסות לאתר בכוח את הזיכרונות ההולכים ומתחמקים שיש לי מדארקי, כשגם טעם עורו הלימוני וריח ה“אולד ספייס” של צווארו התערפלו אצלי כבר מזמן במכבש התודעה.


 

פרק רביעי: “ההיא”    🔗

לאבי הייתה אנדרוגינוס בתור פילגש, ולי אפילו גבר לא היה. לא ממש. היה לי פעם איזה הֵר קירשנלקר קירח פעמים בשבוע, ולפני איזה מיליון שנה, היה לי תינוק מגודל שנאלצתי לחלק אותו עם אימו הגדולה. ואם מביאים בחשבון את רומן־האביב של לולה לפני חמישים שנה, אז אפילו על קירשנלקר לא הייתה לי בכורה.

לולה הזאת הייתה יכולה לשבת שעות ולספר לי על הגברים היהודים שהיא הצילה במלחמה. “שום נשים,” התרברבה. “נשים רק מביאות צרות. צריך להרוג אותן כשהן קטנות. איך כתוב אצלכם במגילה: כל הבת היאורה תשליכותה? ומה את חושבת שאני, מפלצת? שכל כך קל לי עם דארקי־בייבי? כבר היה לי יותר טוב אם הייתה לי בת, כמוך. בנות זה לוקסוס. בנות זה חשבון בנק גדול. שתדעי לך. גברים רק מרוששים אותך… ולחשוב שאני צריכה לשלם בשביל ארוחותיו של אינפנטיל בן עשרים ושבע!” נשפה לעצמה. “מה יש?” צרחה לעברו, “כולם יכולים לעשות כבוד לאימא הזקנה שלהם ורק אתה נרקב כאן לידי. מתי תביא פעם כסף הביתה, שמעת? כסף! מוֺני!”

ולחשוב שאני עוד ריחמתי עליה באותם רגעים: בעצב תלדי, חה־חה־חה. אחרי שאזלו טיעוניה להשפלת בנה לנגד עיניי, ואחרי שהתקף הזעם נרגע קצת, ביקשה לולה מדארקי לשבת לידה וללטף את ראשה. “לפחות שיעשה משהו מועיל,” אמרה בקריצה, והפשילה את שערה המחומצן מעל עורפה, הטתה את צווארה ללטיפה והמשיכה להתמכר למעשיותיה, כיצד הצילה את היהודים שלה במלחמה הגדולה.

“היהודים שלה,” צחק דארקי.

“ואתה שתוק, פישר, אוכל לחם חסד,” צעקה אליו, ובהבעת ניצחון מתוקה אמרה לי כממתיקה סוד, “עד היום הם שומרים לי אמונים, היהודים שלי. מתוקים שכאלה. איך לדעתך היה הר קירשנלקר מסוגל להכניס לך אלמלא אמתך, אני, שהצלתי אותו מהנאצים?”

דארקי המשיך ללטף, וצמרמורת אחזה בלולה. לרגע נדמה היה שהיא באמת איזו מרטירית. אבל כעבור שנייה היא שוב התחילה להתנשם ולתנשף כמו חתול מרוגז, “ואתה, שווין, חזיר,” צווחה עליו, “איך אתה מעז לתקוע את המכשיר המלוכלך שלך, שאני, אני הענקתי לך ברוב חסדי, בילדה המסכנה הזאת? רחמנות, אושוויץ!”

הילדה הזאת היא עכשיו בעלת ילד משלה. בקרוב בר־מצווה, לא פחות ולא יותר. אולי יש לו קרניים קטנטנות וזנב פצפון, אולי לא. מצלמת הפולארויד ששלחה דפנה מלוס־אנג’לס, מתנה לחג האוהבים, מצלמת את חתלתולי ויורקת ריבועי נייר מסריחים מחומצה, מבריקים ותואמים, בהם נראות עיניו אדומות ושדוניות מהרגיל. אבל על זנב אני לא מוכנה להישבע…

מה לולה הייתה חושבת עליי עכשיו, כשגם לי יש דארקי־בייבי קטן ומפוחלץ משל עצמי, שלא יצלח לשום עבודה? איך הייתה ההגדרה שלה, “אוכל לחם חסד”?

את התמונות, קונטרסטיות מדי, צבעיהן מוגזמים ומלאכותיים כמו סרטי הטכניקולור של שנות החמישים, אני שולחת אחת לחודש לכתובתה הקבועה בקופנהגן. לא אתפלא אם יום אחד עוד תגיע אליי מכולה מלאה במכתביי החתומים, ושני סוורים עם אפודת־חזה עשויה תלתלים מקורזלים ישפכו את תכולתה על סף דלתי. לולה שנאה שמזכירים לה את הטעויות שלה.

גם אבי שנא שמזכירים לו את הטעויות שלו, בפרט את חטאו הגדול: מינה־שבפיה־שתינה. נדמה לי שאני עדיין זוכרת את ריחה: ריח נשכח של קרם פנים זול ודביק מתמצית לילכים, שקניתי פעם בעשרה פרנק בפריז, בסניף נידח של “טאטי”, ליד הרובע המלוכלך של הערבים. אני זוכרת גם את הבייבי־דול מניילון תכלכל שהוא קנה לה באמריקה בשנות השישים. מינה השרירית בטח נראתה בו כמו אלוף הג’ולות של השכונה. אחר כך, כשגרתי אצלה, היא נתנה לי אותו במתנה.

הוא ידע שאני יודעת לאן הולכות כל המתנות. הוא ידע שגם אימי יודעת: אימי השקופה, שכל חייה ליחכה את תחומיו הבלתי מוגדרים של שדה הדיכאון. אבל כל עוד לא דיברו על מינה בביתנו מטוב ועד רע, לא היה אכפת לו מכלום, לאבא שלי. אז מה פתאום אדיפוס בראש שלה? לידיעתה של האנגלוסקסית, הזקן אף פעם לא כיכב בתשדירי הזימה של הזיותיי. אם כבר מדברים, אז בקושי חלף לו שם הר קירשנלקר. אפילו דארקי־בייבי היה אורח לעונה מתה, וגם זה, רק כשלא היו מועמדים מתאימים יותר בסביבה.

הקשבתי לאנגלוסקסית בשעה שדיברה על הבחור הזה, אדיפוס, אבל לא הגבתי. כמו אימי אני, אם כן, שותקת ומקשיבה. אף שאני מסופקת שהיא אי פעם הקשיבה לי באמת, אימא שלי.

פגישותינו מתקיימות מדי יום רביעי בחמש אחר־הצוהריים. צללי עצי הגן מסתירים ממני את עיניה האפורות האפלות, וחלוק התכלת שלה הופך אותה לגוש בשר דומם, כמו גידול סרטני שצריך לעקור במהירות לפני שיצמח בהיסטריה. מישהו בגן מנגן בהרמוניקה. אימי שואלת אם עליתי לקבר שלו. היא מודיעה בקול צורמני שהיא לא תתפלא אם ראיתי שם את הנגרה, את הפוסטמה־אוגורסוזה, מביאה לו נרקיסים סגולים: הצבועה, הממזרתה, חוטפת הבעלים. “ההיא”, נאמר בסלידה מודגשת. גם לא היה אכפת לה בכלל ש“ההיא” כבר מתה לפני עשר שנים לפחות.

ואז היא אמרה, “אחרי שילדתי אותך, הוא לא רצה לשכב איתי יותר.”

תמיד היא עושה לי את זה. רגע לפני שאני עומדת ללכת, היא מנחיתה עליי את הפצצה. את הבום הגדול. הירושימה תינוק לידה.

הקשבתי לה אבל לא אמרתי כלום. כמו אימי אני, אם כן, לא יודעת להגיד. שנים שהיא יורקת אקונומיקה על זכרו של אבא, ואף פעם עוד לא סיפרה לי עד כמה עמוק היה העלבון.

גם אני לא מספרת לה כלום. סתם אנחנו יושבות שם, כמו זרות. שותקות ביחד ומנקרות בשקית של גרעינים שחורים, עד שאחת מאיתנו מתחילה לחרוק בחוסר נוחות על ספסלי העץ הישנים. אחר כך, בחדרה, אני מספרת לה שהחתלתול עלה בשני קילו, שתשמח קצת. מבחינתה הוא עדיין בן שנה, על אף שבעוד חודש הוא בר־מצווה. מתוך ריח הליזול של מיטתה היא עונה לי בקול חלול, “לפני שהוא מת, הוא השביע אותי שאתן, הבנות, תשימו מזוזה על הדלת של הילדים שלכן… את יודעת שאני אף פעם לא האמנתי בשטויות הדתיות שלו, אבל תשימי, שהמכשפה שלו לא תוכל להיכנס אלייך הביתה. חבל עלייך,” היא נאנחת כעבור רגע, אבל מייד מוסיפה בנצחנות, שמשום מה משעשעת אותה מאוד, “את השדים מנצחים רק במגרש שלהם, לא ככה?”

מרוצה מעצמה, היא שולפת חפיסת עוגיות ישנות מארון המתכת, משדלת אותי להתפטם. “כן, כן,” היא אומרת בקריצה מוגזמת תוך כדי לעיסה, “שתדעי לך, יא בינתי: את השדים מנצחים רק במגרש שלהם.”

ואני הרי יש לי שדים לא מעטים משל עצמי. בדרך כלל, הם באים בצבעי סגול ושחור: מאוד אופנתיים בזמן האחרון. בייבי־דארקי הקטן אוהב לשחק איתם במיטתו לפני שהוא נרדם. אני מסלקת אותם, הוא מחזיר, מסלקת, מחזיר. והטנגו נמשך כך עד לפנות בוקר. איזה נודניק, לו לפחות ירש גם את סגולותיו של אביו.

לרגעים זוחל בי חשק עז לנעוץ את אדמומיות ציפורניי ברגליו ובידיו השמנמנות כמו לחמניות. לנעוץ לא כדי להכאיב, רק כדי לראות את השקערוריות הקטנות, דמויות הסהרונים, שמייצרות הציפורניים במעבה השומן הרך, התינוקי עדיין, המסרב להתבגר. להריח ולנשום לתוכי את ריח עורפו. לפעמים אני מדמיינת לעצמי שהוא עדיין מדיף את הבל התינוקות הטוב והחמצמץ, שוכחת שעוד מעט הוא ידיף סרחונות חמוצים כאחד הנערים הגברתנים בשכונה. לפעמים אני רוצה להגן בגופי על המפרקים הרכים, חסרי ההגנה. כבר כשנולד החלטתי: לא אהיה כמו אימי.

בילדותי, גרה בקומה התחתונה שבביתנו מכשפה ערירית ששנאה ילדים. את נקמתה מצאה פעם במפרקיי הרכים, בני השנתיים, כשתפסה בזרועי ומשכה עד שמפרק הזרוע ניתק מתושבתו. היא הייתה שחומה השכנה, שחורת שיער, מחוטטת פנים ורושפת עין, כמו המכשפות בספרי האגדות של ילדותי, והיטיבה להכין כופתאות תפוחי אדמה במילוי מבחיל של צימוקים, שהושרו יום קודם לכן בתערובת של שמן תירס וחומץ בן יין.

בתור ילדה אהבתי לאכול. בתור ילדה הייתי די ערירית. עד לפני שנים אחדות עוד ראיתי את השכנה הזאת, גברת זוּטרָא היה שמה, הולכת ברחוב הישן של ילדותי. אז, כבר היו לה עיניים אטומות וקש שערה היה לאלומות אפרוריות ונוקשות מספריי, כמו בד פשתן מלוכלך שכבר בלתי אפשרי להלבין. עיניה כבר לא זיהו אותי, ובייבי־דארקי הקטן, שהיה אז בערך בן שבע ועדיין קשור ומחוזק למושכות עגלת הטיול שלו, לא הראה שום סימנים שהוא מזהה סוגסטיבית את מפרקת מפרקי הילדים הזאת. לפעמים, בחורף, אני עדיין חשה בכאב עמום, מרוחק, חולף כמו ברק במפרק כתפי השמאלית.

אימי לא פצתה פה. היא נתנה לזוטרא למשוך לי את היד, ורק אז לקחה אותי לסניף “מגן דוד אדום” ברחוב בזל, כדי שהאחים התורנים יקבעו את העצם למקומה.

בארון המתכת האפור שלה בסנטוריום, לצד תרופות לחיזוק הלב וערמת עיתונים ממורטים בצרפתית (“פארי מאץ'”,“מאדמאוזל” ו“אֶל”, שאני מביאה לב מדי חודש), היא שומרת את הגבס הזעיר – גודלו לא עולה על חמישה סנטימטרים, תוכו כבר מרקיב – בתור סובניר. גם קבוצות של תלתלים עבשים היא שומרת בשקית בד קטנה, סמוך לצרור פרחי לבנדר מיובשים, וכן את שיני החלב הראשונות שלי ושל אחיותיי. פעם גם ביקשה שאשמור לה את אלו של בייבי־דארקי הקטן, ומיאנה להגיב כשאמרתי לה שהללו נדרשים לו, חה־חה־חה, לשם ביצוע המטמורפוזה החודשית.

“אחרי שהרסת לי את החיים,” היא נואמת בתוכחה, בחיך חסר שיניים ומלא בגויאבות מעוכות, “תהרסי גם את החיים שלו. טוב את עושה. אדיו סנטו!”

חניכיה המודלקים מגירים את המיץ הארומטי של הגויאבות, בעודי מקריאה לה לאט־לאט, כדי שלא לייגע את זיכרונה הנרפה, קטע מעמודי אסונות הטבע בעיתון. איך כמה אנשים בגוואטמלה־סיטי נקברו מתחת למפולת אדמה למשך חודש שלם, וכיצד אחת מהם, אישה המטופלת בתינוקת בת חודשיים, הקיזה את דמה שלה והזינה בו את התינוקת: טיפטפה לפיה של הפעוטה טיפות־טיפות מהדם הסמיך, עד שהתינוקת שבעה. ואיך אחר כך הילדה התרגלה לאכול רק מזה, ולא הסכימה לינוק שום דבר אחר, אפילו לא את החלב מהפטמות של האימא.

רק דברים כאלה היא אוהבת לשמוע. ואז, כמו בתסריט חולני של דניס פוטר, מתפקידי לנקות לה את הפה ואת הלחיים המדולדלות, כמו לתינוקת ענקית, אומרת לה, “פויה, לכלוכית.”


* * *

“לכלוכית, תראי איך שאת נראית. תסגרי את הרגליים, ילדות לא יושבות ככה,” נוזפת בי אימא. גופה, בחלוק פרחוני מסריח מטיגונים, נשען על הכיור. היא מקלפת תפוחי אדמה וגזר לסלט המיונז של יום חמישי. “בנות יושבות כמו ליידי’ס, כמו מלכת אנגליה… ואבא שלך עוד לא חזר. הוא חושב, הבן־נעוות־המרדות, שאני לא יודעת אצל איזה מסריחה הוא מסתובב.”

על שולחן הפורמייקה הצהוב אני משלימה את גופה הבלתי־פרופורציונלי של בובה עשויה עיני גזר ושיער תפודים, זרועה מגובסת בסד העשוי מתרמיל אפונים. לא מזמן חזרתי מבית הספר. אימא שואלת אם לשמור לי בצד קצת תפוחי אדמה וגזר כמו שאני אוהבת, בלי הרוטב השמנוני השנוא עליי, וכאילו מרשלנות פוצעת את אצבעה בשעה שהיא פותחת את קופסת השימורים. הדם שמטפטף לה מהאצבע מצייר מפרצונים שמנוניים כמו נפט על רצפת הכיור. היטב אני מכירה את התרגילים האלו שלה. יהיה לה על מה לבכות לו כשיחזור.

כשהוא חוזר, הוא שורק את השריקה המשפחתית, קטע הפתיחה מ“הבה נגילה”, אות מוסכם לאיסוף בני משפחה תועים באירועים המוניים. בידיו, משני צידי הגוף, סלים עמוסים שתפרה אימא משקי יוטה ישנים, מלאים בירקות שהוא קנה בשוק. אנחנו רצות אליו בטור ספרתי: הגדולה בראש, והכי קטנה, זו אני, בירכתיים, עוזרות לו לסחוב את הסלים, בעוד אימא מתחפרת ליד הכיור ומחמיצה פנים בהפגנתיות. כשייכנס, היא תבלוש בדשי חולצתו בהבעת גועל, ובאצבע איסטניסית תשלה שערה מאריג הז’קט. אז תבחן אותה מול האור בארשת ניצחון, ופניה יתעוותו ויקבלו בחזרה את צורתן המזוכיסטית הרגילה.


* * *

אני לא יודעת מדוע חזרה וצפה בי התמונה הזו כשפגשתי את מינה. היא לא נראתה לי מבהילה. אפילו לא מבוהלת על נקלה. בסך הכול הייתה סתם אישה קטנה ושקטה. בכלל לא מגושמת, שרירית וענקית כמו שסיפרה לי אימא. אולי הצטמקה עם השנים. היא בחנה אותי בעיניים עצובות, כאילו ניסתה לזהות בי את תווי פניו של אבא, ואז הגישה לי תה נענע ועוגיות ממולאות, מאלה שקונים בגרושים על משקל בשוק הכרמל. היא אמרה שיש בפנים שקדים, והאיצה בי לגמור הכול, אבל שמתי לב שבפנים יש סתם שברי בוטנים קטנים ומגעילים בטעם ישן ומשונה, מריר־מלוח כלשהו, כמו שיש לפעמים בעוגיות בוטנים כשרות לפסח.

תמיד שנאתי כשעשו לי את זה. כשניסו למכור לי משהו נחות בתור הדבר האמיתי. אבל לא פציתי פה. לא אמרתי כלום למינה. גם לא כמה שנים קודם לכן, כשהייתי בת תשע ואחותי מאיה הייתה בת חמש־עשרה, ואבא לקח אותנו לפגישה עם אחד מעמיתיו לעסקים מפוקפקים.

האפנדי גר בשכונה נעלה אפילו יותר מזו שאנחנו גרנו בה. ב“שיכון צמרת” גר תעשיין־הצמרת, שכונה בה אבי חלם לגור. שנאתי אותו כשהתרפס בפני הבכירים והעשירים ממנו, אבל הוא אמר שככה זה בעסקים, צריך ללקק כמה תחתים וחסל סדר פינוקים. “אין מה לעשות בנידון,” קבע, “וגם אתן, בנות, עוד תבינו את זה,” הרצה באוזנינו תכופות. “כן, כן, בבוא היום אתן עוד תבינו שזה המחיר שצריך לשלם. זה מה שבנה את הבית שלכן, זה מה שקונה את השמלות שלכן, את טונות הנעליים שלכן. זה הדרכון לפרפום של החיים.”

שמחתי שאנחנו הולכים לבקר בשכונה הכי עשירה והכי נחשבת בעיר. כבר אמרתי: כילדה, אהבתי לאכול. כשביקרנו משפחה או חברים של אבא, תמיד חיכיתי לתקרובת. אם לא הגישו דבר, הרגשתי מרומה. המשפחות שאותן ביקרנו דורגו על ידי לפי רמת הכיבוד שהוגש. בתים שבהם הוגש רק תה עכור לצד צלוחית ביסקווטים “פתי בר” יבשושיים, לעתים בעלי טעם חשוד של ארונות טחובים, קיבלו ציון נמוך במיוחד. בתים שהיו קצת יותר לארג’ים, והבהילו לשולחן הקפה בעל ציפוי הפורמייקה המסורתי כיבוד מתוחכם מעט יותר, כמו עוגיות ממולאות או אפילו עוגת לייקח, עלו במהרה בסולם הציונים. אבל אצל תעשיין הצמרת זה היה ממש קלאסה. עיניי אורו כשראיתי על השולחן, לצד הוויסקי והערק בשביל הגברים, וקערת הפירות עם תפוזי־ענק וזר בננות מפלצתיות, גם שתי צלוחיות: אחת עם פיסות מוארכות, בלתי מזוהות, מצופות שוקולד, ועוד אחת, אל אלוהי הלקקנים: עם אגוזים מצופים בשוקולד! זו הצלחת שעניינה אותי. זו הצלחת שהרסה אותי. דחפתי למאיה מרפק בצלעות, כדי שגם היא תשים לב איזו חינגה הולכת לבוא: שני האבאים ידברו גבוהה־גבוהה וישתו דרינקים, ואילו אנחנו הבנות נחסל את השוקולדים תוצרת־חוץ.

אבל תעשיין־הצמרת רק שתק ונתן לאבי לקשקש, ובאותה עת ביער בזריזות מופלאה את תכולתה של צלוחית האגוזים המצופים. את הצלוחית השנייה קירב אליי ואמר, “למה שהילדה החמודה לא תאכל משהו,” וצחק צחוק עקום, כאילו הוא עושה לי טובה. אבל הצלחת הייתה מלאה בדבר שהכי תיעבתי: פיסות דרז’ה־הדרים מצופות שוקולד, תרמית מסריחה כמותה לא נבראה, שוקולד לעניים. אכלתי בשקט את קליפות התפוזים המרירות, המגעילות, הזולות, המתפוצצות מ“צימקאו” נחות, תולדת בית חרושת עלום־שם בגדה, ולא פציתי פה. לא רציתי לעשות פדיחות לאבא. לא רציתי להרוס לו את “העסקים”.

גם למינה לא אמרתי דבר. לא הערתי לה על עוגיות הבוטנים הישנות שהגישה לי. לא רציתי להעליב אותה. לא רציתי להעליב את האישה שאהב אבי. חוץ מזה, היא הייתה כל כך שקטה וחביבה, מינה הזאתי, כל כך בלתי מזיקה, כל כך לא כמו שסיפרה לי אימא. ועדיין לא קלטתי בעצמי מה אני עושה בביתה הקטן שבכרם התימנים.

ישבנו בחצר הפנימית, בכורסאות שאריגן הלילכי כבר מרוט ושחוק. מינה התרגשה וקולה נשנק. היא התיישבה וקמה, התיישבה ושוב קמה. אז הלכה להביא מגש נוסף, הפעם עם כוסות שתייה, נדמה לי שזה היה אורנג’דה, בגלל הבועות שגרמו לי לשהק. לצידן הייתה צלוחית עם פיסות רחת־לוקום ואלבום תמונות ישן, מכורך בבד ירוק מהוה. בפי נמסה פיסה מהממתק המזרחי, ובעיניה של מינה התבשלה הציפייה. לרגע קצר כמעט ראיתי שם את צילו של החיוך החמקמק, שעליו סיפר לי אבי בגעגועים.

מבין דפי האלבום נשר חרק מת. הסתרתי אותו מייד בכף ידי כי לא רציתי לבייש אותה. שלא תחשוב שאני חושבת שהיא מלוכלכת או משהו. שלא תחשוב שאני לא נימוסית או שיש לי משהו נגדה. דיפדפתי הלאה וראיתי גלויות שחור־לבן, מצהיבות משנים, חיוכים שקפאו, בגדים של אופנה שחלפה, ואבי בתוכם, זקוף וגאה, מחייך כמו אפנדי, ובשוליים, בכתב מסולסל ובכתמים של עט נובע: מזכרת מקיירו, מקזינו ביירות, מקזבלנקה, מעמאן…

נזכרתי שגם לאימי הייתה סדרת גלויות זהה, מכורכת קרטון אדמדם וקשיח, נוחה לנשיאה בארנק. בטח השתמשה בה כדי לעורר את קנאתן של הבנות בקולג' של “מיס לנדאו”, שם למדה כשאבי חיזר אחריה. היה לה ארוס עשיר, אז למה שלא תשוויץ קצת? לא היו לה הרבה דברים להשוויץ בהם, לאימי, אולי מלבד הצטיינותה בלימודים ובכתיבה־תמה ואוסף המפיות והניירות המוזהבים שלה. היא, שגרה עם אביה, תעשיין הממתקים פושט הרגל, אצל הדודים ברחביה, על הגג, באיזו קובייה עלובה ודולפת שנידב הדוד הקמצן. היא, שלמדה ב“מיס לנדאו” על מלגת הצטיינות, אבל בבית אכלה רק חוביזה, כי אביה הביא פרוטות מהבסטה הקטנה לסדקית ברחוב בן־יהודה. ואחר כך הוא עוד העז, האבא הבוגדני הזה, למכור סיגריות ל“היא”!

“ההיא” היתה מבוגרת מאימי בעשר שנים לפחות. היא גרה לבדה, מינה, ורק עציציה אירחו לה לחברה. למודה שנות בדידות, זה כבר לא הפריע לה במיוחד. היא קיבלה את הבדידות כמו שאחרים מטפטפים חלב או מוהלים סוכר בקפה שלהם: בלי לחשוב הרבה. היא הייתה התגלמות הבדידות האמיתית, הנצחית, שהכרתי בחיי. אפילו כלב או חתול לא היו לה. אפילו לא תוכי. איזה דגיג זהב. משהו.

היא הורתה לי לרדת בקו 4 סמוך לשוק. “ואז את פונה שמאלה, ממשיכה ישר, ואז ימינה. מספר הבית 16,” הסבירה בניגון מזרחי משונה, כשהתקשרתי אליה מהתחנה המרכזית עם האסימון האחרון שנשאר לי בכיס.

מרינה רצתה לבוא איתי. ממש התעקשה, הקרצייה. אבל לא הרשיתי לה. אמרתי שאני נוסעת לגלות. וכשנוסעים למקומות רחוקים חייבים לעשות את זה כמו שצריך. זאת אומרת, לבד. זאת אומרת, רחוק מהעין ומהלב. בייחוד לבבות של אחרים. בדיוק כמו משימה סודית, כמו בלשים בסרטים, כמו ב“משימה בלתי אפשרית”, כשהבוס החתיך, זה עם השיער המאפיר והסנטר המרובע, שכל הבנות במעון אמרו שהוא הורס ושהן מה־זה דלוקות עליו, תמיד משמיד את ההנחיות מייד עם עליית הכותרות. רק כשהסבירו לה ככה, ציורי, היא הבינה, מרינה שלי.

“גם המפרי בוגרט,” הסברתי לה בסבלנות, “לא לקח איתו אסיסטנטית לקזבלנקה.”

אבל מרינה התעקשה, למרות שראינו את הסרט שבוע לפני כן בטלוויזיה, ומייד לחשה לי באוזן ברגש, “שיואו, איזה גבר זה המפיבוקרט הזה?” ואז אמרה, “ומה יהיה על הבטן שלך? איך תסתדרי לבד?” וקבעה בעקשנות מסריחה, “אני באה איתך גם!”

“לא, את לא!” קבעתי. אבל זה לא עזר. מרינה ידעה להיות קרצייה כשרצתה.

כשעליתי על קו 405 ראיתי שהיא התפלחה מאחור. ראשה הצהבהב הציץ אליי מאחורי שביסיהן של שתי דוסיות צעירות בהריון מתקדם, בערך בנות גילנו, שפיטפטו באידיש צורמנית. במהירות קראתי לנהג ואמרתי לו שיש לו משימה בלתי אפשרית: לסלק שרמוטה מהאוטובוס.

מרינה כעסה עליי. היא ניסתה להתנגד ולבעוט, גם קיללה ברוסית ובעברית ובכל השפות שאת קללותיהן הכירה. אבל זה לא עזר לה.

עד אז, עשינו הכול ביחד. גם למקלחת הלכנו ביחד, והצצנו על הבנות שהוציאו שערות מהרגליים ומהשפם עם חוט ובעזרת כל מיני שיטות־סבתא אחרות. אבל לנו היה תער “ג’ילט”. מרינה סחבה אותו מהחבר שלה, פוטיומקין, זה שהיא תמיד דיברה עליו, זה שאפילו שבארץ שינו לו פקידי משרד הפנים את השם למיכה, הוא התעקש להישאר פוטיומקין, על שם איזה סרט רוסי מפורסם שהוא נורא העריץ.

כשבאתי בפעם הראשונה למעון, ראיתי אותה עומדת ליד הטלפון הציבורי וצורחת לשפופרת, “פוטיה, פוטיה!! פראבדה, פוטיה?” כשסיימה לדבר העבירה לי את השפופרת שהדיפה ריח של סוכריות חמוצות, קירבה לאפי שקית עם סוכריות שקופות צהבהבות, ושאלה בקול מתוק מתנגן, “רוצה?”

אני מנסה להיזכר איזה סוג של סוכריות היא אהבה במיוחד, מרינה שלי, ולא מצליחה. אולי כבר לא מוכרים אותן כיום. בטח גם הן היו תולדת איזה מפעל ממתקים מצ’וקמצק בשטחים, 99.9 אחוזי סוכר בארומת טחובה של שקי יוטה שנגנבו מהשלוחים של הצלב־האדום למען אוכלוסיית השטחים, פלוס רבע אחוז צבע מאכל מסרטן. היום אני מקפידה לקרוא את האותיות הקטנות. קונה רק מה שכתוב עליו “אורגני”, או “נטול טטרזין”, לא עלינו. אתמול הוצאתי חפיסת סוכריות חמוצות מיובאות, 25 אחוזי מחית פרי טבעי, ונתתי לבייבי־דארקי. המלעון מצץ אותן לשנייה, ומיהר לירוק אותן האחת אחרי השנייה על ראשי האימהות שישבו למטה עם הבייבי’ס המוצלחים שלהן. שמעתי אותן מקשקשות. איך הן מתכננות כבר מעכשיו מה הן ילבשו לטקס סיום הבי.איי של הבייבי’ס שלהן. הן דיברו על זה לפחות כאילו זה הולך להיות טקס הכתרה מלכותי.

האם גם לולה הגדולה ישבה ככה ותכננה את קולקציית הקיץ שלה לכבוד הכתרתו של בנה? ומה יצא לה מזה? שהפוץ המשוכלל שלה יככב לעד בתשדירי הזימה של אחת פרענקית, מהנייטיב’ס של פלסטינה!

“תזכרי טוב־טוב את מה שאני אומרת לך,” שיננה בפניי. “את חושבת שכל כך קל להיפטר מהילד שלך, ככה אחת ולתמיד? אבל כשהתכשיט שלך יגדל, אז את כבר תראי מה זה…”

“ומה זה?” שאלה מינה בשקט־בשקט, אחרי ששתינו את האורנג’דה וחיסלנו את פירורי עוגיות הבוטנים. ראו עליה שהיא המומה ומבועתת בשעה שהצביעה, כאילו קפאה השד, על הבליטה. אוי ווי זמיר, הבליטה האיומה!

“עוד לא רואים,” מחיתי בילדותיות, מתגוננת מאחורי כף ידי. אבל הקטנטן כבר שחה בתוכי גב. הרגשתי אותו בועט במים, מבעבע כמו שחיין אולימפי.

“מיידעלע, איפה את חיה?” אמרה מינה בהשתאות והצמידה אוזן ימנית לבליטה, “זה גדול לפחות כמו פילון!”

ולא סיפרתי לה שברחתי מהמעון, ושאם זה תלוי בי, אני לא חוזרת לשם לנצח. “הם רוצים שאני ילד אותו וייתן לאימוץ,” קוננתי. ועדיין לא גיליתי לה כיצד איתרתי אותה, ומה בכלל נכנס לי לראש לבקר אותה. אם אימא הייתה יודעת על זה, היא הייתה רוצחת אותי נפש, לאור היום, ובדם קר.

בתוך ריבוע שמש, לבושה בסרונג ישן ומוכתם ממשי לבן, נראתה לי מינה כמו כוהנת גדולה. התחשק לי להישאר אצלה לנצח. היה נעים אצלה בבית הקטן, בצל עצי השיקמה העתיקים. נעים ולילכי. בבוקר היא תכין לי כוס תה חם מוצף בחלב המבעבע במעגלי שומן, וכשאקום להיניק את הבייבי, היא תשקה אותי מהספל כמו שמשקים נסיכה, ובעדינות תמחה את השפם שיצייר החלב על שפתי העליונה. אחר כך היא תרחץ את שדיי התשושים מהיניקה במטלית נקייה בריח לבנדר, וכשאירדם, היא תמשח אותם בשמן המור.

כנראה שמינה נבהלה מהתסריט האידילי שהתבשל במוחי, כי מייד היא אמרה, “מה איתך מיידעלע? מה יגידו במעון? לא חאראם? אחרי שאבא שלך חסך כל החיים שלו כמו חמור בשביל שתלמדי במקומות הכי טובים ותצאי בחורה טובה ומסודרת עם מקצוע ביד. תראי אותי, בלי השכלה, בלי כסף… כל החיים הייתי כמו פרונקל על הגב של אבא שלך.”

“אני לא חוזרת לשם,” פסקתי.

ומינה נאלצה לקבל אותי. על כל פנים, היא לא הצליחה להסוות את העובדה שאני מפריעה לבדידותה המזהירה. הייתי רק בת שש־עשרה, אבל כבר אז הבנתי את זה. הבנתי שלאבי היא מייחלת – אבי, שהיה קבור ארבע אמות עמוק באדמה – ולא לבתו־כפרתו. לא לנצר המקולל של האישה האחרת.

“שיהיה,” נאנחה, “כפרה בשביל אבא שלך, זיכרונו לברכה. היה צדיק גדול, אין מה לדבר. את יודעת,” הוסיפה בלהיטות, “שאפילו שהרב של הספרדים אמר לו שהוא יכול לא לשלם לי את הכתובה בשביל שלא היה לי פרי בטן, הוא כן שילם? וכל השנים, יבורך שמו, היה שם לי קצת כסף בצד. כל חודש כמה לירות, בחשבון קטן ב’בנק המלאכה‘. גם את הכסף בשביל החנות גלנטריה שהוא פתח בשבילי ב’בית רומנו’. את בטח יודעת, שתי חנויות מהחנות שלו. ככה הוא אמר… שתמיד יוכל לראות אותי ולדאוג לי.”

ומי ידאג לי? לולה הייתה בוודאי אומרת שזה לא באשמתה שנכשלתי בהחזקת גבר. “גברים,” ציינה נונשלנט, “יש מכאן ועד להודעה חדשה. שתדעי לך שהחוכמה היא בשליטה.” אבל מה אני אשמה, ינטע, שהבן־יקיר־לך מכר אותי לידייך הענוגות מקץ שני לילות עינוגים? איתו, אפילו מלכת שבא הייתה מרגישה כמו סינדרלה. נראה אותו מחזיק פילגש צמודה, שבנוסף לכל הצרות היא גם אנדרוגינוס.

חיפשתי את פירושה של המילה במילון “אבן שושן”. היה כתוב שם שאנדרוגינוס הוא מין שעטנעז. לא לכאן ולא לשם. לא בשר ולא חלב. אבל כשאימי סיפרה וסיפרה על “ההיא”, עד שכמעט עשתה לנו חור בראש מרוב דיבורים, היא לא טרחה להסביר לכפרותיה הקטנות מיהי “ההיא” ומהי. וחוץ מזה, דחילק, אישה, למה לספר בכלל, למה ללכלך? איזו אימא מספרת דברים כאלה לבנותיה הקטנות?! ככה סתם סיפרה, בשביל לשפוך הכול בפרצוף בלי לעשות חשבונות. כמו שאוטו־זבל שופך אוטומטית את כל החרא של העיר לתוך המזבלה. כמו שדארקי־בייבי שפך לתוכי את מררתו.

שבועיים לאחר מכן, במעון “לכו ונלכה” לנערות במצוקה, כתבה הרבנית גרשון בראש הגיליון את הערכתה: “הנערה הנ”ל היא מופקרת. רק במזל ובחסדי השם־יתברך עוד ייצא ממנה משהו."

המורה שהחזירה אותי ברכבת למעון קראה באוזניי פרקי “תהילים” כל הדרך מחיפה. נשימתה זימזמה עליי ריח רע מהפה ופסוקים על יפי שדיה של השכינה. “תקראי את זה ותתחזק נשמתך,” אמרה לי הרחימאית.

ידעתי שיש לה כוונות טובות. באמת שידעתי. אבל איך היה אומר דארקי־בייבי בכל פעם שהצטנפתי כמו תינוקת בין זרועותיו החזקות, מתאמצת לנשום לתוכי את ריחו המשכר? “את יודעת טוב מאוד לאן הן מובילות, בייבי.”

ריחו היה ריח סבון, וריח אפטר־שייב “אולד ספייס”, וריח דלק, וריח עור חם ושזוף. כאילו הצטרפו כל הריחות הנפלאים בעולם לחינגה קבוצתית. ריחרחתי אותו בדיוק ברגע שלולה נכנסה לחדרנו במלון. לוּ לפחות היה לוֹ מספיק דיגניטי להגיד לה, “תעשי טובה ותצאי מפה, יא בהמה,” ולתת לי מספיק זמן להתכסות כדי שלא ארגיש כמו זונה של חמישים לירות. אבל לא, המלעון לא ידע מה זה כבוד.

“שהוא לא יודע מה זה לתת ריספקט לאישה,” קוננה מרינה כשסיפרתי לה את סיכום מעלליי על הכרמל. “זה לא כמו פוטיה שנותן לי כבוד כמו… נו, כמו ג’נטלמן. עוד שנה אמר, נעשה חתונה,” הוסיפה בסיפוק. “סבתא שלי ברוסיה הייתה תמיד אומרת לי ככה,” חיקתה מרינה קשישה טובת לב בעלת סנטר רכרוכי ושפתיים שנשאבו פנימה מפאת דיפיציט בשיניים: “אישה ללא תכסיסים, היא כמו ממלכה ללא מסים.” ואני, נמשכת אחר המטפורה, הוספתי ביני וביני, “ודרך מלך מחוקה אין בה שום תועלת.” את זה ידעתי אפילו אז, בגיל שש־עשרה ויומיים, מבוטנת בבייבי שעמד להתפחלץ, כי אף אחד לא הסכים למשות אותו מתוכי עם מלקחיים ומגרדת, כמו שמושים גוש של אורגניזם שהחמיץ ומשליכים לתוך צנצנת מסריחה מלאה בפורמלין.

מרינה, לעומתי, ראתה כבר אז את עתידה בצבעים ברורים, עם קווים, תמרורים, שלטים, כל החבילה. אפילו את הנסיעה לאמריקה כעבור שנים, ואת ההתעשרות המהירה על חשבון צופי הווידיאו החרמנים של לאס־וגאס, היא צפתה כבר אז, במחשכי חדרנו הצבוע ברישול בצבע פלסטי ירוק עד לאימרת התקרה, במעון “לכו ונלכה”.

“תיכף שאני יוצאת מפה, אני הולכת לעשות קורס דוגמנות. אני יהיה כמו פנינה רונֶנבלום,” הכריזה, ונישקה את פניה שבמראה. ולי לא היה נעים להגיד לה שגורלן של בלונדות מחומצנות עם שדיים ענקיים ושאיפות גרנדיוזיות, מתמצה על פי רוב בחיים לצידו של אינפנטיל בן ארבעים, שצריך לגלח את זקנו ולנקות את מבושיו. טוב, קחו בחשבון שאת זה אני עוד לא ידעתי אז. הייתי תמימה, כמו שאומרים. ואימי שהייתה משננת באוזניי כל הימים: “לכי תאמיני בגברים.”


 

פרק חמישי: “לכו ונלכה”    🔗

מלכת־הפורנו זהובת השיער מרינה סיכמה שאין טעם להישאר בחוֹר הזה יותר מדי זמן. היא תיכננה לנו עתיד משותף. איך נשדוד בנקים כמו גנגסטריות, איך נשוטט בעולם כמו שתי מיליארדריות, אינקוגניטו מאחורי משקפי שמש שחורים סטייל ג’ינה לולובריג’ידה, הלומות ג’ט־לאג, שתי מזוודות “סמסונייט”, גיליונות חדשים ומבהיקים של “קוסמופוליטן” ותיקי יד קטנים ואלגנטיים של “שאנל”, מלאים במרענני נשימה, בפרוות שועל שקנינו בפריז ברגע של חולשה ובמייק־אפים בכל הגוונים האפשריים.

בדקה לחצות היא פירטה ממעמקי מיטת הסוכנות החורקת שלה, כאילו זו הייתה לפחות מיטת מים קינג־סייז, את אכזבתה הגדולה מפוטיה.

“שהוא אמר שייקח אותי מפה ונברח. כי אם אני יישאר פה עוד רגע אחת אני גמורה, קפוט,” קוננה, ומששמה לב שאין מי שיקשיב לה, הוציאה פצירה והתחילה לשייף את ציפורניה המוכתמות מניקוטין בקול רחש מרגיז.

“את עושה לי חור בראש, תפסיקי תיכף ומייד,” ציוויתי.

מרינה, כמו כבשה טובה, כבשת־הרש, צייתה מייד. היה לי את הכוח הזה עליה. כמו כוחו של דארקי עליי. הכוח המהפנט הזה, השובר אותך לחתיכות, משלא באה הכמיהה על סיפוקה.

להתאחד איתו רציתי. שייקח אותי לאן שהוא נוסע. אבל הוא אמר שלמקומות אליהם הוא נוסע להביא אישה זה יותר מעלבון, זו כבר כפירה בעיקר.

כנראה שיש מקומות כאלה בעולם. מקומות שבהם אם את אישה, מגיל מסוים אין שום בעיה שתיכנסי. זה הגיל שעושה את ההבדל. כשאת צימוקית ואפרוחית, כמו שאני הייתי כשהֵר קירשנלקר פתח אותי, את נחשדת בהיכנסך למקומות כאלה בפיתוי זכרים. למשל, להיכנס ללובי של מלון כשאת בת שמונה־עשרה, זה שונה בתכלית מלהיכנס בת חמישים. אבל התוצאה אחת היא: זו במצוקה, וזו במצוקה. זו מפני שחושדים בה, וזו מפני שחולפים על פניה כאילו הייתה אוויר. ויש כמובן את גיל הביניים הארור: עדיין לא מטרוניתה מכובדה אבל כבר לא ילדונת שזה עתה בקעה מהביצה. אז את מתחילה לפתח טבע שני. בולשת ברחוב, בבנק או בסוּפֶר, לראות מי מן הגברים מפזיל לעברך, אוספת עדויות מוחשיות לערכך ההולך ומידלדל בשוק הבשרים, עוד שתי שניות של תהילה לפני שתדעכי כמו ערמת החסה שם בפינה.

הגבר ההוא למשל, ליד החצילים. איך הוא ממשש אותם באירוטיות. את רוצה שהוא יעשה לך את אותו הדבר בדיוק, לך ולאברייך הגלמודים, ולשיער המחומצן בפעם המיליון, השרוף בקצוות כמו מדבר סיני, עד שבקרוב תיאלצי לרכוש פיאה בבני־ברק. את מעתיקה את מקומך לקופות, שם נדחק ישבן מהודק בג’ינס של מעצבים בין הקופה הראשית לקופת חמשת המוצרים, ומשחילה מבט לעגלה שלו. מה הוא קונה? רק יוגורט ועיתון? נו, רווק על־בטוח. רוצי לך לעברו, רוצי והידחקי בעקבות אברו.

אבל לא, את יש לך מטרה בחיים. את יש לך מטלה. צלב על מפת חייך הצחורה.

בבוקר אני מסיעה את הצלב שלי למעון. הוא משליך מהחלון את חרצני הזיתים שאני נותנת לו במטרה להשתיקו. זיתים הוא דווקא אוהב, והרבה. במיוחד זיתים דפוקים, מאלה הסורים המרירים הקטנים, הקמוטים כמו פניו של בדואי זקן, שהמוכר התימני הקטן בסופר, בפינת המעדנים, אוהב לדחוף לי לתוך העגלה, תוך השמעת צקצוקי תאווה והבטחה ששבע זיתים יקפיצו לבעלי את כוח הגברא. מזמן רציתי להפסיק לפקוד את עמדתו, ולו רק מפני שנמאס לי לשמוע ששבע זיתים שקולים לטיפת ויאגרה, אבל החתלתול מתעקש דווקא על הזיתים המסוימים האלה, ואף שישנה תמיד הסכנה שהוא ייחנק מהם, אין לי שום דרך אחרת להשתיקו. נו מילא. העיקר שהמבטים המציצים עליי מהמכוניות, עושים את עצמם שהם נגעלים ממנו, הם הפיצוי שלי, הם התגמול שלי. אם מתמזל מזלי, החתלתול מצליח לקלוע להם זית ישר בין העיניים.

כשאני מחזירה אותו מהמעון, כבר מחשיך. אני מניחה לו להירדם מאחור, מכסה אותו בעדינות בשמיכת הפיקֶה שהטליאה אימי בשעת ריפוי־בעיסוק בסנטוריום, מקשיבה למלמולי שנתו הסתורה ונושקת לעורף המושלם. מושלם לא פחות מזה הקטיפתי של אביו. לפנות ערב הוא שותה בקבוק חלב שלם, יונק עד לטיפה האחרונה. אפילו חצי סנטימטר לא משאיר לי: הלך ספל הקפה של הערב.

למזלי, לאחרונה גיליתי בסוּפֶר חלב בגלונים משפחתיים מפלסטיק. שני ליטרים שלמים מכילים הגלונים, בונוס קטן מטעם “מועצת החלב” לעידוד הילודה. גם את זה הוא שותה בלגימה אחת, לקול עידודי, “מהר, מהר, תגמור יפה, תהיה חזק כמו סופרמן.” ואם לא סופרמן, אני מתנחמת ביני לביני, אז לפחות תזכור שיש לך רקע משפחתי מפואר לא פחות.

כשהוא נרדם סוף־סוף, אני מנסה להתעמק במכתב. בקצב הזה יגיע אורכו לאורך הגלות. אתם קולטים את גודל העיוות? ארבעים שנה נדדו בני ישראל במדבר, ועוד אלפיים שנה ביטלו את זמנם בתפוצות, ועכשיו כל מה שיש להם בראש זה חלב בגלונים משפחתיים מפלסטיק! זאת בשעה שאנחנו, הבנות שהוזנחו לאנחות במעון “לכו ונלכה”, קיבלנו את הפרוטאינים שלנו בצורת שקיות שוקו עם תוויות כשרות מיוחדת למגזר החרדי. על ספסלים מעץ, מסביב לשולחן המצופה בשעוונית דביקה, ישבנו כל הבנות, שותות חלב ושוקו ומפטפטות, אחרי שמילאנו את מצוות השחרית: נטילת ידיים ותפילה, ושוב תפילה ונטילת ידיים.

מסביב לברזיות השתרך תור ארוך. הראשונות תמיד יצאו מלוכלכות יותר מהאחרונות, והאחרונות יותר מושפרצות מהראשונות. הסינרים הכחולים רוססו בכתמי דייסה וחלב, ואצל השמנות גם בכתמים גדולים של חלמון ביצה ושוקולד למריחה. בראש התור עמדנו מרינה ואני, משגיחות שכל חניכה לא תישאר בברזייה יותר ממה שמגיע לה. בתור תורניות נתנו לנו גם לחלק את החלב. את מה שנשאר ממנו לגמה מרינה בהנאה עצומה, ותוך כדי גרגורים אמרה, “כמו שהיה אצלנו ברוסיה. רק מה,” מצאה על מה להתלונן, “לא מספיק שמן החלב פה אצלכם.” ואני סיננתי לה באיום, “תיזהרי שלא תשמיני. אני לא אוהב אותך יותר.”

אוהב־לא אוהב, אוהב־לא אוהב. את המשחק הזה, על חשבון עלי החרצית שפרחו פרא לצד היבלית בגדר־החיה, ביצעה כל אחת מאיתנו בנפרד על הספסל בגינה האחורית, במקום שבו המשגיחה התורנית לא יכלה לראות אותנו. חדווה המפגרת נדפקה שם פעם מכל הכיוונים על ידי חַבוּשָה, ואף אחד לא ראה. מאוד חסוי היה הספסל הזה.

אבל המשחק לא הביא לשום תוצאה חד־משמעית. פעם אוהב, פעם לא אוהב. אז איך בחורה יכולה לתכנן ככה את החיים? שכובה על הדשא, עיניה התכולות מופנות לשמיים, קרעה מרינה את העלים ובחמת זעם מעכה אותם בכפותיה. חצי מנומנמת הרחתי את המושק החריף שהפיצה החרצית המעוכה, וזרקתי לה, “אם לא תפסיקי, יבואו לאסור אותך מ’החברה להגנת הטבע'.” מרינה נבהלה וחדלה מייד.

עם סיום יום הלימודים, לקראת השעה חמש אחר הצוהריים, לפני שהתפללנו מנחה וצעדנו בזוגות לחדר האוכל, הגיעה הרבנית גרשונה בצעד צבאי וצרחה לתוך מגפון ענקי את סדר־היום של מחר. מה לומדים, מי עושה מה, מועדי הארוחות, ומתי יחולו זמני התפילה.

בשש אפס־אפס התחיל היום, המשיך עד להפסקת האוכל של שתיים־עשרה, ונמשך, עם או בלי זמן פנוי, עד עשר בערב, זמן כיבוי האורות. נאומה של גרשונה גזל עוד עשר עד חמש־עשרה דקות מאותו זמן חופשי יקר־מציאות שהופקד בידינו בפנים חמוצות. ראו עליהן, על הרבניות, שהן עושות לנו טובה גדולה בכך שהן מצייתות להוראות משרד החינוך, שחייבו לתת לחניכות שלוש שעות חופשיות ביום לעיסוקים של פנאי.

“פנאי הוא אם כל חטא,” נאמה גרשונה בפנים חמוצות. “פנאי מביא למחשבות רעות. ומחשבות רעות למעשים רעים. ויתברך שמו, שיודע מה שיש לכל אחת מאיתנו בלב, בטח רואה מה שיש לכן בלב ומתפלץ.”

“לפי איך שאתן נראות, אני מאוד מקווה בשבילו שהוא עיוור,” קראתי לעברה. היא לא שמעה אבל הבנות כן. פרץ של צווחות שמחה וגיהוקי צחוק רמים זעזע את השולחנות המקושקשים.

בחוץ קלעה לי מרינה צמות קטנטנות מהתלתלים, כמו שראתה במגזין אופנה שעושה הכוח השחור באמריקה. צמות קטנות קלעה, ואת שערותיי משכה בעדינות, שערה־שערה. במסירות משכה, כמו אימא קטנה המסירה טוּל מעל עורף תינוקה החשוף. ואת עורפי ליטפה. ליטופים מתוקים, עדינים, ארוכים, מצמררים.

מרינה, כמו שיה טובה, עשתה כל מה שאמרתי לה. הטלתי עליה להעיר אותי בבוקר, לקפל את מצעיי ולהכניסם לתאי, וגם לצחצח את נעליי הייתה חייבת. בתמורה היה עליי להאזין שעות לפטפוטיה על פוטיה. מה פוטיה עשה ומה לא עשה, ומה היא רוצה שהוא יעשה, אבל הוא, החוליגאן־שרמוטה־ארס, מסרב לעשות. הכי גרועים היו הנאומים האינסופיים שהסתכמו בזמזום אינסופי של “מה פוטיה אמר לי, ומה אני אמרתי לו.”

“נו כבר, מה אמרת לו, אני רוצה לישון.”

ומרינה, במבטאה המתוק המתנגן, הוסיפה להרצות כאילו לא שמעה כלום, “אז אמרתי לו שעוד פעם אחת הוא מאחר ככה, אני ישר ילך ויזדיין עם החבר שלו, שימון. את יודעת, זה מהלהקה. שיש להם שמה ברישון את המקלט של העירייה שהם הפכו לאולפן הקלטה. אז את יודעת מה הוא אמר לי, הארס־בן־שרמוטה? אמר שאם אני יעשה את זה הוא גומר איתי בצ’יק־צ’אק, ואז אין לי שום סיכוי בשביל הקריירה דוגמנות. הוא אמר שאני על הגופה המתה שלו יהיה דוגמנית. את שומעת? אז אני אמרתי לו: סתום ת’פה – אבל שתדעי לך שברוסית זה נשמע יותר טוב – סתום ת’פה, כי אם לא, אני נשבעת לך שאני ילך ויספר לכל החברים שלך השרמוטות מה עשית בכסף שהם נתנו לך בשביל להוציא להם ת’תקליט. איך ביזבזת הכול אצל הזונות בתל־ברוך, ובמה שנשאר שתית וודקה וערק כמו מים. מה את אומרת עליי עכשיו, אה?” קינחה בנצחנות.

בערבים, כשהבנות הורשו לשבת בחדר התרבות, לקרוא או לסרוג וגם לשחק במעגל במשחקי חברה: דמקה, ארץ־עיר או מונופול, ישבנו מרינה ואני בחדרנו וקראנו “סינרומן”, בזמן שצבענו את ציפורני הרגליים לכתום־תפוז. מרינה ריכזה את שאריות הציפורניים הגזורות והעלתה אותן באש. היא ביקשה מאלת המזל הפרטית שלה שפוטיה יאהב אותה לנצח, ואם אפשר, שגם תצליח בבחינה בתושב"ע מחר.

אם לא היו לנו שיעורים למחר, הוציאה מרינה נוצת טווס ארוכה וליטפה בעזרתה את זרועותיי וגם את זרועותיה, לכל האורך, מפרק היד ועד לבית השחי וחוזר חלילה, עד שצמרמורת היתה אוחזת את שתינו וגורמת לי לנמנם בשעה שמרינה הנמיכה את הנוצה והעבירה אותה בריחוף על גבי, נמוך־נמוך מתחת לפיג’מה. ואני הייתי נזכרת כיצד לפנות ערב, הרבה לפני שלולה נכנסה בתנופת הטורבו שלה, גם דארקי ליטף את גבי מהצוואר ועד לעצם הישבן, ורגע לפני שהגיעה ידו למקום המחבוא גירגר לעצמו, ורק אז כבש שם את פיו וטרף.

למטה סינוורו פנסי הרחוב את נהגי המכוניות, בואך הכרמל. לולה הייתה באותו רגע באמצע טיסת מונית במעלה ההר. המונה כבר פימפם חמש־עשרה לירות ועשרים אגורות, בשעה שבנה יחידה פימפם אותי והתנשם במהירות עד שגמר בפנים. הודות לאלת־המזל של מרינה, רק אז הנחית הנהג את לולה בכניסה האחורית של המלון: חמדה לה לצון, הכלבה, וזממה להיכנס בחשאי. כל השאר הוא כבר ממילא היסטוריה שהכתימה לעד את אילן היוחסין הדגול שלה.

הרופאה קבעה בקול מחרחר של גוועת שממילא אין מה לעשות. “כשבני אדם מגיעים לעולם, בובל’ה, זה מצווה לקבל אותם כמו שהם,” הרצתה, ובאותה נשימה סקרה בסיפוק שקט את שבועת הרופאים שהייתה תלויה, מאובקת ומוכתמת וטיפה מעוקמת, על הקיר הצבוע חאקי בלשכתה.

גם האנגלוסקסית שלי טוענת בערך את אותם הדברים, הגם אם במינוח קצת שונה, כיאה לרזי המקצוע. “גם את יור סלף יועיל אם תקבלי קצת יותר,” היא משננת תוך כדי ביצוע מושלם של חצי פירואט מוזיקלי בקולה המיובל מסיגריות, ומקנחת ב“הולה” גדול, כיאה למעמד.

אבל מה עושים, כרמן מירנדה, כשזה לא בא לך בקלות? ואל תספרי לי על תוכניות העשרה ומפגשים קבוצתיים. גם ככה חיי כבר גדושים בדינמיקות מסוגים שונים. אני לא זקוקה לעוד כמה מאלה בחיי. צאי וחשבי, כרמן: מהו מספרן של הדתות, הכתות, החוגים, הסדנאות וקבוצות התמיכה, הפועלות תוך כדי יישום מקסימלי של שיטותיהן, בעולמו של אללה? על כך באמת ייאמר: ירחם השם.

בשיעורי התנ"ך והגמרא לא ניתנה לנו הבנות זכות דיבור בזמן שהמורה דיברה, אפילו לא באמצעות הצבעה מנומסת. לשאלות, לבקשות ולמינימום שבמינימום של הערות, הוקדש זמן מיוחד לקראת סיום השיעור. הזמן הזה צומצם במשך הזמן למינימום ההכרחי שאושר על ידי הסטנסילים ששוגרו בקביעות ממשרד החינוך.

“זה בשביל שלא יעלה לכן הראש, בנות,” הודיעה גרשונה. “אישה יראת שמיים נמדדת באיפוקה ובמזגה הנוח.”

“ובצרות מוחה”, התחשק לי להוסיף. אבל מרינה השתיקה אותי בכעס, “אם תדברי, שוף־פם יענישו אותנו. ואז לא נוכל לצאת בשבת לים של שפיים. יהיה לך טוב ככה?”

“אז שלא ייתנו. לא צריך. שלא תהיה יציאה בשבת. ביג דיל! גם כן הפסד גדול. את עם הפוטיה שלך,” אמרתי, נרגזת, “ואת מי תשדכו לי הפעם? אולי את השימון הזה, הצ’חצ’ח מרישון שבחיים לא שמע על דיאודורנט, כאילו אימא שלו עדיין מבשלת על גללים במערה בטוניס?”

“שלא תדברי ככה עלינו, כמו פושטקית. אני מזהירה אותך,” צרחה מרינה כשחזרנו לחדרנו. “שאני אמרתי לפוטיה שצריך לעזור לך בגלל שאת אין לך אבא, ואימא שלך היא קוקומניה, והוא אמר עד חצי המלכות. ואם את לא רוצה לבוא, אז לא. אבל שלא תעליבי,” סיכמה בקול בכייני, והחביאה את פניה העגלגלים בסינרה הכחול.

אחר כך, כשפייסתי אותה, אמרה, “למה שלא תבואי עם החטייאר שלך?” וכשלא עניתי הוסיפה בנצחנות, “אה, בגלל זה את לא רוצה לבוא! שאת הולכת אליו לכל השבת. כמו בשבת לפני שבועיים שחזרת עם כל המתנות… איזה כיף לך… שאני ביקשתי מפוטיה לקנות לי מסקרה חדשה והוא אמר, ‘זה של זונות, אני יקנה לך סוודר חדש, יותר טוב, שיחמם את התחת המזדיין שלך.’ בכלל מעניין אותך מה שאני אמרתי לו בחזרה?” שאלה בפנים נעלבות.

מייד נכנעתי לשטף הנשי הנצחי, זה שלעולם אין ממנו שחרור מוקדם, גם לא על התנהגות טובה, מה הוא אמר לי, ומה אני אמרתי לו, ושאלתי, “נו, מה אמרת לו?”

“אז אמרתי לו שאם אני זונה, למה זה הופך אותו, ושלא 'כפת לי בכלל אם הוא יוציא אותי סוף־סוף מהמקום החרא הזה וייקח לנו דירה בתל אביב, ובחיי אלוהים שאני יעשה בשבילו בוחטות של כסף, כי אני כבר לא 'כפת לי מכלום, אני המים הגיעו לי עד הנה,” אמרה וסימנה באצבעה את איבר מינה, ושתינו צחקנו כמו שתי משוגעות בבית משוגעים, כי ממילא לא היה לנו שום דבר טוב יותר לעשות.


* * *

גם היום אני מוצאת את עצמי לעתים קרובות בלי שום דבר טוב לעשות, אז אני שבה אל המכתב. הניסוחים גוזלים ממני זמן רב, אבל לא זו הבעיה הגדולה ביותר העומדת בפניי. הבעיה המכריעה היא מה לספר ומה לא. מה להשאיר לוט באפילה, ומה גלוי לאור היום. מכתבים כאלה זקוקים לטקטיקה, לא רק לסמנטיקה. הרי לא תשפכי הכול לפי סדר כרונולוגי עקשני ומעייף. מה בא קודם, ומה בא אחר כך. לא יהיה חלקך עם הנודניקיות האלה, שמועכות ומועכות את המילים ומשחזרות בפרוטרוט כל מה שקרה להן במשך היום – מה הן אמרו לו ומה הוא אמר להן, ועד שלא ישלימו את כל בדידי התמונה, לא יירגעו. קצת סבלנות, גבירותיי. או כמו שאומרת האנגלוסקסית החרוצה שלי במבטאה המגוחך, בניסיון לשוות לדבריה אוטנטיות צברית, “שוויֶה, שוויה. אין צורך להתנפל. אני לא הולך לשום מקום.”

ויש לחשוב גם על המכותב. מהם בדיוק צרכיו, מהי מטרתו בחיים, מהם כוונותיו. עד לאחרונת כוונותיו הנסתרות יש לרדת. ובשביל זה צריך להבין לליבו, שלא לדבר על חלציו. ואת לולה, יתברך שמה, אני מכירה לפני ולפנים.

לולה מעולם לא התעניינה בסדרים ובפרטים. תמיד רצתה רק את החלקים העסיסיים, את הלב, את הדם, את הבשר, את הבוץ בפרצוף. אין לה זמן, נהגה לומר, למזמוזים ולמשחקים מוקדמים שאורכים חצי לילה. אז אין שום סיבה שלא אספק לה את הסחורה, ומצידי, במינונים מטורפים. אני מצידי כבר מזמן הבנתי שאיסטניסיות לא תוביל אותי לשום מקום בחיים. וחוץ מזה, הרי יש לי את החתלתול לחשוב עליו.

ביום שבו חתלתולי יעמוד על דעתו, אף שהיום הזה לא נראה לי כרגע בעין מזוינת, מהם הסיכויים שהוא ידרוש ממני דין וחשבון ממצה על שנותיו הראשונות בחלד?

החלד לא היה אז מקום מבריק, אוכל לספר לו בקול ענות חלושה, מלווה בפזילה בלתי משכנעת לכיוון מקלט הטלוויזיה, כאילו אפשר לקבל חיזוקים ממהדורת החדשות. השאלה היא האם תשובתי תספק אותו. קרוב לוודאי שלא. בעוד שאת הקרבת הכול על מזבח הילודה, הרגיש הבייבי שלך לא יותר מעוד פרט סטטיסטי ברישומים של “טיפת חלב”. את מחאתו הרשמית הוא יעביר אלייך בכתב. בשלב הזה, אפילו עם עורך הדין הגזלן שלו לא ייתנו לך לדבר. צער גידול בנים. הרי אפילו עורכי דין היו פעם בנים של מישהי, ועכשיו גם הם פונים אליה רק בערכאות.

על כך הייתה לוליטה מגיבה בוודאי בענטוז מוגזם של עכוזיה המוגזמים, ומסיימת בחבטה שובבית על ישבנו של בנה: “עוד לא קרה שהוא לא יתקשר אליי פעמיים ביום!”

“איך את עושה את זה? לא, ברצינות, איך את עושה זה?” הייתי שואלת אותה בהתפעלות. “יש לך נוסחת קסמים? יש לך איזה כישוף שאני לא יודעת על קיומו?”

“תתארי לך,” תנחר ה־לולה.

“לא, באמת,” אלחץ, אם לא בשבילי אז למען הסדר הטוב, למען הפרוטוקול, למען השכלתן של דורות על דורות של אימהות מתות מסקרנות.

“אל תהיי לי פתאום רפת־שכל, מיידעלע,” תענה לולה בקריצה עקומה. “גבר שלא מחנכים אותו כמו שצריך עוד מהילדות, הוא מקרה אבוד. ובשביל זה צריך הרבה משמעת, הרבה סבלנות. דיציפלינה, מיידעלע, רק דיציפלינה! לא כמוכן, הבנות הצעירות, שאין לכן סבלנות במיל בשביל פרי בטן. רק גומרות חופשת לידה, ישר רוצות קריירה. למה מה קרה? מה בוער? מי רודף אחריכן? מלך אנגליה? אז זה מה שאני אומרת: אחרי שסחבת אותו תשעה חודשים בבטן כמו פועלת מִכרות מחוריינת, כמו סוורית על פרמיות בנמל אשדוד, תני לי סיבה טובה אחת מדוע לתת לו ללכת!”

“אפילו לא איזה בונוס? שחרור מוקדם? משהו?”

התנשפות נרגזת תהיה כל מה שאקבל ממנה בתמורה לשאלה הנלוזה.

אולי אחר כך, כשהיא תשתרע בנוחות על הדרגש בחדר הרחצה במלון “דן כרמל”, ותיתן לידיו המיומנות של המעסה הפיליפיני ללוש את עגבותיה העצומות, המיוחמות, המוכנות לכול, תחליק מתוכה בת־קול רפה של הנאה, והיא תיאות להמשיך בשיחה הקטנה שלנו, טט־א־טט, שתי נשים המפטפטות על קודש־הקודשים: בנן יחידן, הגבר של חייהן.


 

פרק שישי: הכוכבים של יציאת השבת    🔗

כשהוא יצא מתוכי ראיתי כוכבים בעיניים. שחום, סגלגל ופצוע פרץ לשמי האביב הספוגיים היצור שהכאיב לי כמו גדוד של אנסים פרוסים. אפילו קירשנלקר לא הכאיב ככה לפרות הקדושות שלו. אפילו הוא התחשב בנאנסותיו הגויות. “ואל תראי אותו ככה,” הכריזה לולה, “עידון אף פעם לא היה התכונה החזקה שלו.”

כשהסתלקתי בפעם הראשונה מ“מועדון השרמוטות לכו־ונלכה”, כפי שקראנו למעון, מצא אותי קירשלנקר שרועה בפוזה הורגת בחוף שרתון. שכובות פרקדן, טיגנה אותנו השמש איבר אחרי איבר. מרינה, במיני־נמר זערורי מפני שלא היה לה כסף לביקיני, אמרה שבפינה ליד הסוכה של המציל יושב לו חטאייר לתפארת, שמציץ עליי כאילו ראה מוס שוקולד עם הדובדבן בשפיץ.

“חטאייר־חטאייר אבל עם סטייל,” אמרתי לה במטרה להפחית מההתבזות.

הקרניים שהציצו עליי היו אנינות ומדודות: זקן־תיש מחובר לפייפ כבוי, משקפי מצבט, ז’קט לעונת המעבר, קסקט בגוונים מרגיעים של כחול־ים עם צעיף משי תואם, גיליון טרי של ה“טיים” ביד. כל מה שצריך בשביל לגרום לילדה עם רככת לעזוב ישר הכול ולהצטרף לאחד ממעונות היום של ההסתדרות.

אבל באותה עת חשבתי אחרת. טוב, בגיל חמש־עשרה זו לא חוכמה גדולה לחשוב אחרת. הֵר קירשנלקר דל־הציוד גבר על מתחריו שופעי המחלפות, מנופחי הקוביות ורושפי העין, והצמיד אותי למזרן בחדרו הממוזג כבר באותו אחר צוהריים.

“הוטל הילטון, בלובי, שלא תשכחי,” הצריד קולו בבון־טון נונשלנטי, שעה שמסר לי את מרבית פרטי הרנדווּ.

לקראת השעה שלוש, כשהעלמות השזופות העבירו את עצמן לפוזה חדשה במרדפן הנואש אחרי קרני היוּ־וִי, הרצתה לי מרינה את “האני מאמין” שלה בנוגע לגברים שלא יודעים לתת ריספקט לאישה.

“את צריכה מישהו מבוגר,” חירטטה. “מישהו עם ניסיון. זה טוב בשבילך. ושלא תחשבי שאני כמו גולם, מסתכלת ולא רואה,” הפזילה אליי עין עקומה ומייד לקחה אוויר לריאות, “שמתי לב איך את מסתכלת על פוטיה, ממש אוכלות לי אותו בעיניים.”

ידעתי שהיא פשוט לא יכולה לסבול שהדון־ז’ואן הרשמי של “הסוכנות היהודית” עשה לי עיניים, ולא לה, לשם שינוי. אז על מה היא מקשקשת שם? אז מה אם הוא מעדיף פרנעקיות? על עניינים של טעם וריח אין להתווכח. על זה אפילו לולה הסכימה איתי, לשם שינוי.

“נו, טוף, אם התכשיט שלי מעדיף אזייתית, מה אני יכולה להגיד?” עיגלה את שפתיה בטון פולני, שעה קלה אחרי שעטפה אותי בסדין המוכתם, הספוג בליחת הגברים. רגע לאחר מכן טפחה על ישבני בידידותיות, יעני ניסתה לנחם, “שתדעי לך שכל העסק הזה של אהבה הוא לא איי־איי־איי כזה גדול כמו שרואים בסרטים. וחוץ מזה, גם הוא, הבן הדביל שלי שיחייה,” גיחכה, “גם הוא לא מציאה כזאת גדולה.”

“שוף־פם הפנטזיות האינפנטיליות האלה?” נושפת האנגלוסקסית לתוך כפותיה החיוורות ועוצמת את עיניה הפגנתית.

“את כועסת,” אני מציינת.

“וואט דו יו מין, כועסת? מה פתאום כועסת?” היא אומרת בטון ידידותי של כלב ציד. “אבל דארלינג, אתה עושה השלכות.”

גם כן זאתי! כל הזמן רק השלכות יש לה בראש. אבל להתייחס אליי, אליי – זה לא! בדיוק כמו אימי היא, אם כן.

כשאימי תופסת אותי בזרועי רגע לפני שאני עומדת לעזוב את גינת הסנטוריום, אני מסלקת את ידה בעדינות ומסבירה לה כמו לילדה מפגרת שאין לי זמן, אני חייבת לרוץ, בייבי־דארקי מחכה בבית לבדו. אימי מתעלמת וממשיכה לספר לי את קורות הנגרה שלה. איך “ההיא” המפורסמת לא נותנת לה לישון בלילות. איך היא, אימי, מתחפרת בסדין הכחול של הסנטוריום, נושמת לתוכה את ריח הליזול האהוב ומזדחלת לתוך השינה הטובה, אבל כעבור פחות משעה היא מתעוררת מחלום מחורבן: הנֵגרָה מופיעה בכבודה ובעצמה ודורשת את שלה, עיניה הכחולות, פיך־פיך, אשכנזיה מלוכלכת, מביטות בה בהאשמה. ‘תישרפי בגיהינום על זה שגנבת לי את הבעל שלי’, היא קוראת בקול חרוך של נידונים־למוות, ואימא שלי מחזירה לה במבחר לחשים נגד עין־הרע. מעשיות מלפני מיליון שנה, שכבר שמעתי גם מחוממות וגם קרות. לא מעניין אותה בכלל שבבית ממתין לי מפלצי הקטנטן, ושאם לא אגיע הביתה עד השעה שבע, מועד עזיבתה של הבייבי־סיטר, אני עלולה למצוא אותו כורע ברך ליד המיטה ומורח על הקיר גרפיטי עשוי צואה.

שעות לוקח לי לנקות את הקיר. כל תכשירי הניקוי לעקרת־הבית המודרנית שאני מלקטת בהנאה כפייתית בסופר, לא מסייעים בידי להסרת הכתמים. הללו רק מצטברים והולכים, הולכים ומצטברים על מפת חיי הצחורה.

“שוּ הַדָא צחורה? הצחקת אותי. על מה את מדברת, אם מותר לי לדעת?”

כך דארקי. או לולה. ואולי קירשנלקר? או האנגלוסקסית? אבל ככה ללכלך עליי? ככה לפשל? אוף, איזה מפלצון! לא שמע המלעון על המצאת המאה: נייר טואלט? למחרת אני נאלצת לקרוא לסייד כדי שיצבע את הקיר מחדש. חמש־מאות שקלים עולה לי התענוג, לא גרוש פחות. “ושתדעי נשמה, שלפי התעריף זה היה עולה לך יותר. רק מה, אני יש לי לב גדול, לב של מרוקאי, ישר שאני רואה אימא חד־הורית, ועוד… לא נעים לי להגיד, עם בן־פורת־יוסף כמו שלך… ישר מתרכך לי הלב. לא ככה?” מתפאר הסייד וקורץ. “אולי נצא אני ואת לאיזה דרינק, מה את אומרת?”

על הקיר שהיה צמוד למיטתי במעון השרמוטות רשמה מישהי בכתב עגול, ילדותי ורוטט את שמו של הבחור שפתח אותה. גם פרטים היו שם, והסברים מפורטים מדוע אסור לך לתת למרוקאי לפתוח אותך ראשון. אני זוכרת שהקראתי למרינה בקול רם את מה שהיה כתוב שם, כולל הסברים מפורטים על מכלול שגיאות הכתיב שעיטרו את יצירתה של אמנית הגרפיטי האנונימית: “אם תיטקלו בבחור שמו מורדחי, אבל קולם קורעים אותו מורדי, תדאו שזה הארס המרוקעי המנוול שפטך אוטי. אני מזאירה עוטכם שלא תיתפטו לו, אפילו שיש לו מילים יפוט כמו סוקר להגיד לבחורה. וגם למלון ‘אביה’ ולמסאדה שיפודים בתיקווה ולדיסכותק ‘כליפסו’ ברמלה הוא לוכח. אני נפלתי ממנו כחה, שלא תדאו, בנות, מצרות. המנוול קוס־אמו־ערס דפק אותי חזק והכניס אותי לאריון, הרס לי את החיים, כמו שאומרים, וכמו שלא תיארטי לעצמי בחיים שיכול לכרות למישאי. ככה הוא חירבן אותי, הערס, וההיכר, שהלואים ישמור אליכם, בנות, חראם!”

בעודי מקריאה את הרשום על הקיר, ותוך כדי כך יורדת רצח על מבחר שגיאות הכתיב של הוגת־הדעות הצעירה (אהבתי לעשות את זה למרינה, בעיקר כדי לעצבן אותה ולהזכיר לה את שגיאות הכתיב שלה עצמה), פער אליי הכתר הבלונדיני עיניים כחולות ענקיות, ושאל מדוע אני מבלבלת לה את המוח דווקא ברגע שבו היא עומדת להיכנס על קצות אצבעותיה לשנת היופי שלה.

“ואל תשכחי שיש לי אודישן מחר,” גערה.

“לא שכחתי, אני באה איתך גם,” הכרזתי.

“לא, את לא,” מחתה מרינה, “אני מתפלחת משיעור הלכה.”

הרבנית גרשון תפסה אותנו על־חם כשניסינו לעבור את חבושה שנרדם על משמרתו. גרשונה אמרה שאם היינו הבנות שלה, היא הייתה מעיפה לנו כזאת סטירה, שהיינו זוכות להכיר באופן אישי את הכוכבים של יציאת השבת. לחבושה היא אמרה, “מה זה פה, בוּרדֶל? הסברתי לך שבעים פעם מה יקרה אם יברחו מפה בנות. עוד פעם אחת כזאת ואתה תדרוש בשלום השם־יתברך. טפו־טפו, פה זה לא עזרה סוציאלית!” גם לה היה סטייל, לרבנית גרשון, אין מה לדבר.

“אבל את לא, הרבנית, את לא אימא שלנו,” אמרתי, ובתמורה היא סטרה לי. בצוויחות של “אוּמנָה־לך ואומנה־לך,” נמלטנו מזרועותיה העבות והמסריחות.

לכל הרבניות במעון היה את הריח הזה. ריח של זיעה שהחמיצה והתיישנה בבגדים מאריגים סינתטיים, עד שנהפכה לעובש. מרינה אמרה שהן בטח שוכחות להתרחץ, אבל אני תפסתי אותן פעם במקלחת. הן דווקא כן התרחצו, ואפילו די ביסודיות. רק מה? הן לבשו על עצמן חורף כקיץ קומביניזון מניילון ועליו שמלת בנלון: שכבה על גבי שכבה, עד שהן נראו ככה כמו בובות בבושקה. תסירי שמלה אחת ספוגה בזיעה, תגלי שמלה נוספת ספוגה בזיעה, וחוזר חלילה. הן לא שמעו שם על יתברך־שמו, הדיאודורנט.

תקציב הטואלטה של המעון לא היה מי־יודע־מה, אבל אני ומרינה לא ידענו מחסור. מרינה דאגה למלאי התמרוקים שלנו. הייתה לה שיטה: הסוודר הכחול שהונפק לכולן ביומן הראשון בחדר האפסנאות של המעון, איכסן מצוין את כל הליפסטיקים והאייליינרים והמייק־אפים והפרפומים של “רבלון” ו“אליזבט ארדן”, שהיא סחבה מהדלפקים של כל הכולבואים בתל אביב, ירושלים והסביבה. תחתונים וחזיות זו הייתה ההתמחות שלי. כשקירשנלקר ליקק את הדובדבן שלי בפעם הראשונה, הוא קודם כל נאלץ לעבור את סדרת הלבנים המתוחכמים מבית “פברז’ה”.

“איזה ניצנים יפים יש לך, דושינקה, ממש תענוג. פה אחד ופה אחד, ממש חומד. מייד אני הופך אותך לנסיכה שלי. מה את אומרת עליי עכשיו, דוּשָה?”

לו לפחות היה לדארקי מספיק שכל בשביל למלא אותי בלחשים המתוקים האלה. אבל דארקי, נצר מובחר ומצודד לזן הציידים, לא היה מעודן מעודו. בדאי מצטיין, זה הוא דווקא כן היה. את הצ’יזבטים שלו על חפלות במצריים ומסעות לאפריקה התיכונה ואורגיות קומפלט עד למקסימום של תשע בחורות, שמעתי אלף פעם. השיא היה הסיפור על הזיון עם המשוררת הידועה. איך היא פתחה לו את הרוכסן של המכנסיים לאט־לאט, איך היא השחילה פנימה את כף ידה הכחושה והאומנותית, עם העורקים הבולטים וכתמי הדיו הנצחיים, איך עשתה שם מה שעשתה, בחשה ובחשה, סחטה וסחטה, וכל זה בנוכחות אימו הקדושה. לולה אפילו לא צייצה. מייד שלפה צ’ק בלאנקו, ובהבעה של נידונים למוות הזמינה את המשוררת הצעירה לביקור על חשבונה בבית הנופש שלה בקאריביים. אבל המשוררת הצרידה בקולה הדרמטי: לא, היא נאלצת לדחות את ההזמנה הנאה, יש לה עוד בסט־סלר אחד לכתוב לפני שהיא מתפגרת.

אחר כך אמר דארקי, “אין מה לדבר, למשוררת הלאומית שלכם היו ביצים.”

אם אני הייתי משוררת לאומית, האם גם לי הייתה לולה נותנת צ’אנס? האם גם אותי הייתה מזמינה לנופש בקאריביים ומפקידה בידי חשבון הוצאות בלתי מוגבל? והרי לכם תגלית השנה: לולה, המצ’נטית של הפייטנים! לפי השמועה היה לה בריב־גוש מקום קבוע בשולחנות שלהם מתחת לפרגולות האדומות, שמאלה מהשולחן של הידועים־בציבור ההם, מה שמם… “נו, מה שמם, זה עומד לי על קצה הלשון.”

“גם לי זה עומד על הקצה,” ענה דארקי בהיתול פורנוגרפי, אגב התמתחות גפיים חתולית והפניית פניו בעפעוף מלאכי כלפי קרן שמש אחרונה שפיזזה בשובבות על המעקה לפני שתתפגר בכיוון מערב.

“מון דֵייה! בון דֵייה! טוב שמשהו עוד עומד לך,” החזירה לו לולה בקור. אף פעם לא תישאר חייבת, הזונה הבלה. כשפנתה אליי הוסיפה בטון מיואש, “את בטח מתכוונת למדאם דה בובאר ולמסייה דה סארטר. מתי כבר תלמדי משהו, ילדה אומללה.” אבל מייד הוסיפה בגאווה (מעולם לא פספסה הזדמנות להפגנת נכסיה הגשמיים או הרוחניים): “את יודעת בכמה ציירים וסופרים אני תומכת? ולא רק מרקים פטורים ממס הם מקבלים ממני היישר מהחשבון בוואדוז, גם תמיכה רוחנית.”

“בטח, פעם בשבוע על מיטת האפיריון בסוויטת הכלולות ב’הוטל רג’ינה',” נחר דארקי ממקום מושבו במרפסת השיזוף, שעה שצפה משם בפיזור נפש על מורדות הכרמל. אישוניו התמקדו בנוף רק כששתי עלמות בסטרפלס החלו לטופף בנחת על עקבי הפלטפורמות שלהן, לרוחב הטיילת שלמטה.

שחום ושקדי הוא היה שרוע לו שם, מתרגל על צופות פוטנציאליות את הפוזה ההורגת. אלוהים, חשבתי לעצמי בשקט שטני: תחזיר לי את האדוניס המתוק הזה. אם תיתן לי צ’אנס שני, בחיאת אלוהים המתוק, מה שאני לא יעשה כדי שזה יצליח. והפעם אני נשבעת באימא שלי המג’נונה לעשות את זה הרבה יותר טוב. אני מבטיחה. עכשיו, כשאני יודעת במה טעיתי.

“שטויות,” שיגר הקירשלנלקר נחרצות מקלאב־מד, “טעויות הן לוקסוס של עשירים.”

רוצה לומר: הספציאליטה של דארקי־בייבי ושל הגראד־דאמה לולה? איזו אווילה אני. איך נתתי לשמנדריק לתקוע אותי לכל החיים? לא קריירה, לא מאהבים, לא טיסות סופ־שבוע לכרתים, שום דבר חוץ מ“מטרנה” ומוצצים. טראנס־אטלנטית כמו דארקי ואימו, אני כנראה כבר לא אהיה.

ולא שלא היו לי הזדמנויות. בסטוֹנֶר אחד שפגשתי פעם בשוק הכרמל, באחד משיטוטיי בכרם, ליד ביתה הישן של מינה, הזקיר את זרתו הענודה בארבעים קרט והציע לי להצטרף אליו לטיול מסביב העולם, כולל תדלוק שבועי בווגאס. בפעם אחרת, הפוטסמה דפנה שלחה לי כרטיס הלוך ושוב לאל.איי.אקס, נחיתה ישירה בהוראת הכוכבים של מגדל הפיקוח, והופס, היישר לווילה הספרדית שלה מהסרטים. אחר כך הלשין לי מישהו שהיה איתה בכיתה ג', שהכול מעשיות, כל עסקי הסרטים האלה שלה. פשוט מאוד: כבר עשר שנים שיש לה שם מצ’נט פרטי. שלוש פעמיים בשבוע בג’קוזי שלו בהוטל “בוורלי הילס”, קצת חיינדעלעך, קצת פיסעלעך, והמאמאל’ה מסודרת לכל החיים.

“את כל הכסף הוא נותן לה,” אני נזכרת באימא מחרחרת בקול בוכים על “ההיא”. בסירוק מהיר ועצבני היא עוברת על שערי, קולעת לבננה או לתפוח, אפילו שאני בכלל מעדיפה פזור, ומקשטת בסרט משי צהבהב. “שיתאים לשמלה שלך,” היא אומרת וסוקרת את התוצאה. בבית הספר כל הילדים צוחקים עליי. זאתי יש לה גינה שלמה על הראש, רק הדחליל חסר.

לא, לא ארשה שדבר כזה יקרה לחתלתולי. כן טרנסילבניה, לא טרנסילבניה. אני את המפלצון לא מתכוונת לחשוף לביזיונות.

בגינה של “בית הלוחם” מלווה אותי לבית השימוש נכה מלחמת יום־כיפור. אני מציצה עליו מבעד למסך דמעותיי. מחצית פניו נראים לי כמו אדמת הירח אחרי שארמסטרונג השתין עליה: חרוצה מכתשים־כתשים. אבל החצי השני יפה כל כך, רך, עגלגל ורגוע, זוך ניצת ממנו, והעור עדין כמו הלבנה בראשית החודש. הוא נוגע בכתפי בעדינות, ובקול גברי מרשים אומר שהוא רוצה לעזור לי עם הילד. “בואי, בחייך, זה לא נורא כל כך. די, די, אל תבכי. אני לא סובל נשים בוכות,” הוא מנחם וגורר את עצמו במאמצים מגוחכים על הקביים: “שה,שה, אל תבכי, ילדונת. זה לא סוף העולם. תאמיני לי, לא נולד הגבר ששווה את הדמעות שלך.”


* * *

בחשכת חדרנו ב“לכו ונלכה” בכתה גם מרינה. “אל תבכי,” הוריתי לה. אבל היא רק מחתה את אפה ברעש ותירגלה עליי את אחד מתרגילי השתיקה שלה. לא היה לה רפרטואר מי־יודע־מה, ככה שתמיד ידעתי כיצד ומתי הכי קל לעקוף את מצב רוחה המזופת.

“מה יש?” הפצרתי.

“זה הכול בגלל הפוטיה הזה,” הודתה לבסוף. “עכשיו הוא אומר הוא רוצה לנסוע לטקסס. את מאמינה? טקסס! אמרו לו שאפשר לעשות שמה עסקים טובים מגלידה. את מקבלת אוטו־גלידה שיודע לשיר, ועושה מזה בוחטות כסף.”

“אז את תיתני לו ללכת,” שאלתי בספקנות.

“מה פתאום? הוא ינסע לשמה על גופי המתה. כבר אמרתי לו. אז הוא אמר שהוא נוסע רק לשנה, עושה בוחטה של כסף, חוזר לפה, וישר אנחנו בטקסי־ספיישל לרבנות.”

“אז שתקת לו על זה?”

“מה פתאום? אמרתי לו שאני את ההסכמה שלי ייתן רק בעד טבעת. מה, שהוא ינסע לשמה ואני יירקב פה אצל הדוסיות?”

כעבור חודש נסע פוטיומקין לטקסס, אבל כעבור חודש נוסף חזר משם. הוא הסביר שהאוטו ששר זייף נורא, וכמה שהוא שונא זיופים, את זה רק אלוהים יודע. הוא, בתור מוזיקאי שגמר קומה־סום־לאודה את הקונסבטוריון בלנינגרד, לא מוכן לקבל את פרנק סינטרה ממגפון שכל מה שהוא יודע לעשות זה לזייף ברגיסטרים הנמוכים, ועוד מול חבורת ילדים מנוולים שלא יודעים מילה רוסית, ואפילו לא, יופטביומאט, מילה עברית לרפואה!

“אני אעשה ממך ביג סטאר, מרינקה,” אמר למרינה רגע אחרי שהסתיים החיבוק הגרנדיוזי של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן בשדה התעופה. “ואז נתפרנס כמו רוטשלידים. אני אעשה אותך דיווה, יותר גדולה ממרלין מונרו, סו הלפ מי גוד.”

גם קירשנלנקר הבטיח שיעשה ממני כוכבת. הוא הוכיח את זה כבר באותו אחר־צוהריים כאשר הִכּכִיב אותי על גבעולו הרפוי, ואני בסך הכול בת חמש־עשרה. אז מה היה הכול אם לא פיתוי קטינות, תגידו לי? בלחשים מתוקים כמו שמדברים לתינוקת ליטף את עורפי ונישק נשיקות קטנות, תמות, בעלותיות. “זה בעבור שאת הבייבי שלי. רוצה להיות הבייבי שלי?” לחש במתיקות

היו לו שיטות, על זה אין ויכוח. רק על כך שניצל תינוקת בת חמש־עשרה אני לא סולחת. ראה אותה בים, חשב לעצמו מייד: מהר־שלל־חש־בז. ומה זה בכלל קשור לכך שהיא שכבה שם בפוזה הורגת, “עם כל הסחורה בחוץ”, כמו שאמרה הרבנית גרשונה בשאת־נפש, בדרשה של יום שבת?

הרי כל העולם מבוסס על הפוזה ההורגת. כולם רוצים להיתפס בפוזה הורגת, בפרופיל הכי טוב שלהם, שהקמטים לא ייראו, שהצלקת מניתוח האפנדיציט בגיל חמש תיעלם באורח פלא, שהצלוליטיס בירכיים לא יבלטו יותר מדי, שהתפר של הקיסרי לא ייראה, שהכרס תטושטש. אפשר לרטש הכול, ופיניטו־לה־קומדיה. לתת את כל העולם לידיו של צלם מקצועי, להבטיח לו שאם יעשה עבודת ריטוש מצוינת יקבל גם בונוס, ואני משוכנעת שאז כולם יהיו מרוצים.

“ומתי את מרוצה?” חוקרת האנגלוסקסית שלי. (האם שמעתי נימה אנטיפטית בקולה?).

היא עדיין לא יודעת שזה בלתי אפשרי בשבילי לענות. שאני מרוצה רק כשאני לא מרוצה. דארקי כבר היה מוצא משהו מעצבן להגיד על זה. כמו למשל, שהיגיון לא היה מעולם התכונה החזקה שלי.

לפנות בוקר, כשהוא רכן מעליי, ישנוני וחמצמץ מזיעה, גיליתי שלעורו יש ריח של ים: חול חם, דגים ניצודים, שמץ מריחה של מדורה חרוכה בעומק התמונה. חשבתי לעצמי: בטח נדמה לך, מאדאם סינדרלה. אבל כעבור רגע קטנטן, כשפגה שנתי בלהט חיבוקו, נזכרתי שבצוהריים, כשרק נכנסתי למלון, פגשתי בו במעלית.

הוא בדיוק עלה מהבריכה, שקט ומצחיק כזה, חופשי ומאושר באדם. מדיף ריחות של מלח, דגים ושמני־סיכה, לראשו כובע מצחייה מפוספס בשלושת הצבעים: ליברטה, אגליטה, פרטרניטה, המגבת של המלון שמוטה בנינוחות על כתפיו היפות, השזופות. התבוננתי בו טוב, מקפיאה את התמונה לדורות הבאים, לרגעים מתים, צייד בודד הוא הלב. אבל הוא בסך הכול הביט בי באותה משובת־ילדים שהציתה את ליבי בפעם הראשונה, והרקיד בידו טייפ־נייד שמייד עשה לי אסוציאציה של רקדנים כושים, מעוגלי עיניים, שמפזזים במועדוני הג’אז של הארלם בשנות החמישים, על רקע איורים מוכפלים של צלליות טרומבונים.

אני רוצה את דארקי. כמו אז, בחיפה. נקי וחמצמץ מזיעה. לפעמים כואבת לי הקיבה מרוב געגועים לריחו, לעורו הרך, החם, השזוף, למפרקים הרכים שמחברים את זרועותיו לכתפיו היפות והמעוגלות, לנמשי השמש הזעירים שמכסים חצי גב וגולשים אל תוך החצי השני, שחיוורונו מתמזג בביישנות עם לובן הישבן.

אני מתאווה לו. אבל יותר מכך אני מתאווה לצרוח: אני רוצה אותו. אלוהים, כמה שאני רוצה אותו!

אבל איש לא שומע את זעקותיי. בכלל, כאן, בשכונה, איש לא שומע דבר. אנשים מסתובבים פה עם דיסקמנים עשרים וארבע שעות ביממה, צווחים כמו חרשים לתוך הפלאפונים שלהם, שלא לדבר על הקירות ברבי־הקומות מבטון מזוין. הקבלן שהבטיח לי אטימות מוחלטת לרעש, לא ידע עד כמה הוא צודק. “גם את עצמך לא תשמעי,” גיחך בספק סיפוק מקצועי, ספק רמיזה גסה, כשחתמתי על החוזה ביד קלה.

גיחכתי בחזרה. מה עושים בנוכחותו של קבלן להוט מדי? אלה, רק איטונג יש להם בראש. תנסי לספר להם על מפלצונים, ותוך שנייה תראי אותם מתכווצים ונעלמים. מזל שאבי השאיר לי ירושה גדולה. ישר הלכתי וביזבזתי אותה על הדירה הכי גדולה והכי אטומה לרעש בכל מתחם רמת־אביב גימל.

בדירתי יש לחתלתולי חדר מיוחד. כשהוא מטפס על הקירות, הוא משאיר עליהם סימנים של כפות ידיים ורגליים קטנטנות, שכל הזמן רק הולכות וגדלות. פעמיים בשנה אני חייבת לעשות רמונט. גם את זה אוסיף במכתב למרת לולה, ואצרף חשבון־הוצאות. לא זול לגדל פריק.

גם מינה לא הייתה זולה. את זה שמעתי במו־אוזניי ממנהל החשבונות של אבי, האדון לבנון בעל האוזניים כמו של פילון. הכול הוא שמע, אדון לבנון הממזר, והכול הוא גילה לי בתמורה לנשיקות קטנות וכמה משמושים מתחת לדלפק.

“אבא שלך,” היה לוחש לי במתק שפתיים, “הוא נחש לא קטן. את יודעת מה הוא עושה בכל הכסף שלו? את בכלל יודעת משהו מהחיים שלך, פספוסה?”

אבל הוא לא אמר מה בדיוק. עד היום אני לא קולטת כיצד אבי הצליח לפרנס אותנו, ארבע נשותיו המייללות, פלוס אימו הזקנה, פלוס שני אחים לא־יוצלחים, ועוד להחזיק אנדרוגינוס בתור פילגש.

אחרי מותו היא הפכה את ביתה שבכרם התימנים למקדש. מקדש לזכר אבי. על כוננית מצופה בפרוכת ארגמנית רקומה בזהב – פעם סיפרה לי שהיא רקמה לכבודו במו־ידיה – היו לה שבעה פמוטים מכסף, כמניין שבע השנים הטובות במחיצתו.

בראש כל פמוט היה נעוץ נר בצבע ובעיצוב אחר. היה שם נר מוכסף בצורת חייל רומאי, נר בצורת רומח ונר בצורת רובה קצוץ־קנה שנרכש בירושלים מייד לאחר כיבוש הרובע. מין נרות נשמה כאלה. והנרות המזדקרים, הבלתי מתכלים, דלקו יומם ולילה.

גם את חייה הקדישה לו. כל האלבומים בביתה הוקדשו לתמונותיו: אבי במונקו… אבי עטוף ביונים המפוטמות של כיכר סאן־מרקו… אבי עטוף במעיל צמר עבה “מייד־אין־דויטשט־לאנד” ביום מושלג בחזית האופרה של מילנו… אבי בבגדי נופש בוהקים ומגוהצים ליד אגם בקומו. וגם גלויות היו שם, בהמון צבעים ומהמון יעדים, עם בולים בכל מיני צורות וגדלים. גם עם בולים משולשים נדירים, דומים לאלו שהוא שלח לנו.

הגלויות הראשונות מתפייטות על הנוף וכלולים בהן געגועים עזים לריחה ולעורה של מינה: אני יושב בכיכר, היונים מנקרות את קצות נעליי, הרוח משובבת את תלתליי, הוֹ, כמה שהייתי רוצה אותך עכשיו עליי…

הגלויות האחרונות מפרטות ביובש את תכונותיה העיקריות של העיר בה ביקר: פירנצה עיר יפה, מספר תושביה שמונה־מאות אלף, הארנו יפה מאוד, אפילו שהצוררים האלה, יימח שמם ויאבד זכרם, עשו גם פה גטו קטן ליהודים. שמעתי בקולך וביקרתי בסטרזה, היה יפה מאוד. ד"ש חם לארץ והרבה־הרבה נשיקות.


 

פרק שביעי: בלי ידיים, פז’לסטה!    🔗

שנים זה ניקר לי במוח: ממה למען השם היא עשויה? מה בדיוק יש לה שם למטה? איזה מין מין היא מינה?

מרינה הציעה שנלך ביחד לבדוק, אבל לא הסכמתי שהיא תבוא איתי. הכרתי את ראשה הכחול של המלכה המוזהבת מלנינגרד.

בחוף שרתון לא היה גבר שפיספס אותה. רבוצות על הגרגירים הדוקרניים, המעורבבים בחרצנים של משמשים ואפרסקים, חרא של כלבים ומקלות של ארטיקים (כי אף פעם לא היה לנו מספיק כסף בשביל כיסא־נוח), נבחנה הסחורה מכל הצדדים על ידי גברבריה המושחמים היטב של מושבת המשתזפים.

כבר בשלהי פברואר התחיל הטקס, ואם הזדמן לנו להתפלח מהמעון מספיק פעמים במהלך שנת הלימודים, הוא נמשך, ברוך השם, עד סוף נובמבר. עורה של מרינה נצבע אדום בהיר, ועורי, ניזון מהשחימות הטבעית של הגנים “האזייתיים”, השחים עד לצבע המוקה. התלתלים השחורים שלי ומקלוני הבלונד הזהובים שלה היו דקורציה מרשימה על חוף שרתון באותה שנה.

למרינה היה טריק קבוע: איך לקבל בחינם נקניקייה בלחמנייה או חצי מנה פלאפל אצל המוכר בקיוסק, וארטיקים מהרוכל שעבר שם בכל שעה עגולה, עם מנשא על הגב שהזכיר תינוק אסקימוסי המחובר לאימו הגדולה. אבל את מיטב חנחוניה היא ביזבזה על משכירי הכיסאות, שהיו קשוחים במיוחד. כשאחד מהם התרצה למתיקות הנוטפת מן הגוף הזעיר, המחותל במיני־ביקיני ובגופיית חשוף־גב שלושה צבעים שפילחנו בשוק, וניסה לקדם את מזלו בלפיתת ישבנה, הלמה בו מרינה בגב ידה וזעקה, “בלי ידיים, פז’לסטה, כאן זה לא שוק הכרמל!”

אחר כך היינו רובצות כל היום על החול, כי כיסא־נוח לא הצלחנו להשיג, מתרוממות מדי פעם ומדדות מעולפות לכיוון המים, לשטוף זיעה וגרגירים, מנסות למחות בידיים את הסימנים האדומים שהשאירו עלינו, ומרינה אמרה שזה לא נורא, לא יזיק לנו דבר כזה, זה מין פילינג טבעי. “ותשפשפי עוד. חזק, יותר חזק!” היתה מעודדת, ומשפשפת לי את הגב בעצמה, עד שידיה היו מפיקות להט חזק על עורי.

בשעה שעשתה זאת, סיפרה איך ברוסיה היא הייתה הולכת עם אימא שלה והדודות לסאונה, כשנסעו לנופש בדאצ’ה, ואיך הן היו מכות זו את זו בזרדים, להמריץ את מחזור הדם. רק מה, אמרה בגעגועים, שמה היה יותר טוב. שמה, אחרי שהיכו זו את זו במטאטאים קטנים של מכשפות מהאגדות, הן היו יוצאות לשלג ערומות, מתפלשות בו ומטיחות כדורים זו בזו ובילדות הקטנות, ושוב חוזרות לסאונה ומכות את העור הלוהט מן הכוויות.

כשמרינה המשיכה בפטפוטה השוטף, אני הייתי מחדירה כפות ידיים לחול הלוהט ובוחשת בין הגרגרים הדוקרניים, מחפשת אחר גוגואים או מקלות של ארטיקים, ומפצחת אותם בקול נקישה. לפעמים היינו רצות ברגליים יחפות אל המקלחות, מתפללות שלא יהיה שם איש, בפרט לא הדוסיות המסריחות מזיעה, עם גדודי הילדים המנוזלים. וככה היינו רוחצות זו את זו מתחת למטחים הקרים.

בערב היינו מטפסות בשארית כוחותינו לעבר הקיוסק, וגומעות את כל בקבוקי המיץ שהמוכר הסכים לנדב. לפעמים הבאנו איתנו תפוחים חמוצים שפילחנו בשוק כי היו מקור טוב לנוזלים, וגם משהו לבלוס כדי לנחם את הבטן המקרקרת. בשבע בערב כבר היינו בטרנזיט על 405. ואם מרינה הצליחה לתפעל את קסמיה מול נחש המכונית המתפתל לבירה, אז היינו עושות את זה בסטייל, בטרמפ, או אפילו בטקסי־ספיישל, בלי לשלם אגורה.

שנה לפני אותו קיץ גורלי נפטר אבי. הסרטן חילחל לו בעצמות עד שהגיע למפרקת, ומשם זינק בפראות למוח. הגרורות לא השאירו מקום להשערות. בגיליון המחלה נרשם בסמוך לעקומת הגרף המשתולל של הא.ק.ג: מוות ודאי. “ומה זה משנה יומיים יותר, יומיים פחות,” סיכם הרופא ביובש, ניפנף את ידיו באוויר לסמן חוסר אונים, חוסר אכפתיות או סתם חוסר שינה, וסחט פחית “קינלי” מאוטומט־המשקאות.

אימי התלוננה ש“ההיא” מתאבלת עליו לפחות כאילו הייתה ארוסתו הרשמית. ללוויה היא לא התירה לה להגיע. במשך שנים שיחדה את השומר התימני, זה שעד היום יושב ליד הכניסה הצפונית, חמוש בעלי גת ותרמוס עם תה לואיזה, ממנו הוא מציע לאבלים, והורתה לו לא להכניס את הנֶגרָה. והכי חשוב, בשום פנים ואופן לא להניח לה להתאבל על הקבר שלו.

עד היום היא שולחת אותי להחליף את הפרחים בצנצנות המוכתמות ממלח ומכלור. “תשימי הרבה מים, וגם כמה טיפות אקונומיקה,” היא מצווה, “שלא ינבול מהר.”

רבוצה על פיסת הדשא הנבולה ברחבת הכניסה של הסנטוריום, כמו דינוזאור מעידן המזוזואיקון, היא קוטפת פרחים וממוללת אותם בתנועות מהירות, עצבניות, כשולחת איתות מורס לדרי החדרים הפונים לחזית, יושבים במרפסותיהם ובוהים בנו במבט מזוגג השמור רק לטלוויזיה. מה להם ולפריחת האביב המוקדמת!

ואז בא טקס הפתיחה המזוכיסטי, כל שבוע אותו הדבר.

“כבר שלושה שבועות לא באת. ושום מכתב, שום טלפון. תתביישי לך. כמו אבא שלך יצאת.”

“לא נכון, אימא, באתי שבוע שעבר, שכחת?”

“מה זאת אומרת שכחתי? לא שכחתי כלום. תפסיקי לבלבל במוח ותני יד בסריגה, שיהיה לבן־פורת־יוסף שלך משהו חם ללבוש. אני מכירה אותך, את מלבישה אותו בגדים של שכונת מחלול… אח, את זוכרת את מחלול? הייתה לי שמה חברה, לואיזה. למדה איתי ב’אליאנס' לפני שעברה לתל אביב עם בעלה המנוול, זה שמכר שטיחים תורכיים מזויפים בשוק.”

“מה זה קשור, אימא, מה זה קשור לעזאזל?”

“את אל תגידי לי מה זה קשור!”

רגע לאחר מכן היא גוררת אותי לחורשה הסמוכה, לקטיף הזיתים השבועי. החורשה מלאה עצי זית עתיקים, בעלי גזעים מוכתמים ומחורצים כפניו של אינדיאני זקן. אימי סוחטת את שארית פרי הבוסר המידלדל מן הענפים ומכריחה אותי לקחת בשקית הביתה. “תשימי עם הרבה מלח,” היא מורה. “יהיה מוכן עד פסח.”

אני יושבת בצד, נותנת לה לסיים את הקטיף העקר, עקר כמו סוודר הלילך שהיא סורגת כבר חמישים שנה, עקר כמו בנותיה. תוך כדי כך, אני מביטה בתשומת לב בענפים הַמַּשִּׁירִים עלים מיותמים אחרונים מעל השלד הקירח. בקרוב תפרוץ כאן פריחה היסטרית, היא תקבל את האלרגיות שלה, והמצב בינינו רק ילך ויחריף.

פתאום אני נזכרת שגם חדרה של מינה בכרם התימנים היה מכוסה בפרחים. פרחי פלסטיק מכל מיני סוגים וצבעים. “פעם,” סיפרה לי בהתרגשות, “הוא קנה לי תריסר זרים של שושנים. את מתארת לעצמך? תריסר זרים! בכל הצבעים קנה, גם ורודים, גם לבנים, גם אדומים וגם צהובים. מה לא! כל מה שהיה להם בחנות הוא קנה,” התמוגגה. “ואיזה בנאדם הוא היה, אה? איזה בנאדם? איזו נדיבות, איזו נשמה!”

כמעט סיפרתי אז למינה שגם לי יש מחזר שממלא בפרחים את חדרי במעון השרמוטות: הֵר קירשנלקר הנבל.

“נו, בטח, שאת זה לומדים רק באירופה,” התמוגגה מרינה, ומרטה עוד שערה סוררת מגבותיה המושלמות, המצוירות כמו חרמש ירח בלילות הלבנים של לנינגרד. “את רואה איזה ריספקט? הלוואי שפוּטיָה שלי היה לומד ממנו משהו,” ומייד מעכה חצ’קון מכוער שנבט לו הסורר על קצה אפה, ועוד אחד קטנטן סמוך לסנטר.

בניסיונה הבלתי נלאה לשדך לי מועמדים מתאימים לבקיעת הבתולין, הסבירה מרינה, “פה כולם פרא־אדם, חוליגאנים. אני אומרת לך. שלא תפספסי אותו, לא כל יום מוצאים אחד כזה, גם לארג', גם עם נימוסים יפים של ג’נטלמן. שישר רואים עליו שהוא אחד שפותח לך ת’דלת, מדליק לך ת’סיגריה, מביא לך ת’כיסא שתשבי ולא תהיי יותר עייפה בחיים.”

לא, בטח שלא כל יום. מצית סיגריה, מושך כיסא וממתין בנימוס עד שתתיישבי, משלם במסעדה חשבון שאורכו כגלות ציון, קונה תשורה קטנה בפרפומריה: בושם אקספורט או פודרייה זעירה שנכנסת בול לתוך הארנק, ואחר כך ממלמל דברי חיבה כמו לילדה קטנה. ואם תהייה טובה, מיידעלע, אולי גם יקבור אותך במיטה ויכסה בשמיכה.

את אבי קברו בחלקה הצפונית של בית־עלמין גדול, שמאיפה שלא תיכנסי אליו בטוח תלכי לאיבוד. עד היום אני נאלצת להתייעץ עם השומר של “חברה קדישא” מאיפה הכי כדאי להיכנס. הוא מציע לי דרך קיצור: מורה לחתוך את בית־הקברות הצבאי.

אני מצייתת לו. ולא מתאים לי, דווקא, לציית. אבל הירוק המטופח של החלקה הצבאית תמיד עושה לי טוב על הנשמה. כמו ללכת להנאתך בפארק גדול, ריק ומוריק, מדשאותיו קצוצות בדייקנות ובאהבה, ריחו נישא באוויר, חם ומתמסר. לצעוד לאט־לאט, להאזין לשקט הטוטאלי, לשרוק נעימה קלה מהרדיו, להריח את הדשא הקצוץ, הרטוב מזילופי הממטרה, לספוג את השלווה ולהיזון מציוצי הציפורים. חתול טריקולור, שתיכף ומייד תתפוגג דמותו באוויר, ורק חיוכו יישאר למשך כמה שעות תלוי באוויר כמו טומטום, מחייך בעליונות לעוברים ושבים, ישלים היטב את התפאורה. ועוד רגע יחלוף שם גם מוכר הגלידה, ובדנדון פעמונים ומצילות יפר במתיקות נאיבית את השקט הנצחי: אסקימו לימון, אסקימו שוקולד… ואולי אפשר, מותק, להציע לך משהו מוצק יותר ללקק? יקרוץ לי.

גם את חתלתולי אני מביאה איתי הנה לפעמים. הוא משחק עם דלי וכף שקניתי לו בסופר, במחלקת המציאות. בצייתנות הוא חופר גומות באדמה שבין הקברים, מתאמץ להבקיע לעצמו שוחות קטנות שבהן יטמין אחר כך את מטמונותיו: מוצץ ישן, גוגואים, עוגייה רקובה, מטבע של עשר אגורות. במיוחד חביבה עליו החלקה הצבאית. הגומות יוצאות הכי טוב באדמה התחוחה שבתוך הקברים המודשאים: זה עתה הושקו בידי איזו אימא. פעם לימדתי אותו כיצד משחקים בגוגואים, איך קולעים ישר לתוך הגומות, ואיך אחר כך מלקטים אותם מרגבי העפר היבשים וחוזרים על הפעולה פעם נוספת. החתלתול, קשה תפיסה שכמותו, קלט רק את שלב ההדיפה. שעה שלמה הדף את הגוגואים לתוך הקבר, ובכל פעם שאחד מהם קלע בול על המציבה, צהל בצחוק גדול. אי אפשר היה להפסיק אותו. כמה אימהות שכולות פנו אליי אחר כך בתלונה.

אני מספרת את זה בצחוק גדול לאנגלוסקסית שלי. איך המלעון קולע בול לתוך הקברים בחלקה הצבאית. בחדרה הפרחוני, במהלך סיבוב המאה ושמונים מעלות הקבוע של עיניה, היא חוקרת אם לא השתגעתי במקרה. תמיד מדהים אותה מחדש לדעת שיש נשים שאימהוּת היא לא בדיוק הדולסה־דה־לצ’ה החביב עליהן.

“אני באמת לא להבין אותך,” היא מסכמת את הפגישה השבועית, מתרצת בכאב ראש את העובדה שהיא מקצרת היום בעשר דקות. אם זה ינחם אותה, אני מוכנה להגיד שגם אני לא מבינה אותי. בעצם, מעולם לא הבנתי אותי.

לפנות בוקר אני כורכת את המפלצון בתיתול למבוגרים, ויוצאת איתו בדרך החוף המנוקדת חמציצים שתומי־עין וכמה חבצלות של סוף העונה, לכיוון ביתה הישן של מינה בכרם התימנים. פנסי המכונית זורקים אלומות אור על צמחיית הגבעות, נושקים להם בחשכה ומייד מתפוגגים, נושקים ומתפוגגים, כמו בסרט מצויר. כך זה נראה ממהירות שיא של מאה קמ"ש ויותר. אבל כשעוברים לידם בהליכת מטיילים נעימה, מגלים עציצי ענק, שדארקי־בייבי קורא להן מפלצות.

הבית בכרם אפל ומוצלל, מכונס בתוך עצמו. בחצר, גושים אפלים מגיחים אליי מכל העברים. כשעוברים לידם, הם מישירים את עליהם המאובקים, כאילו התעצבו בליבם על שיד נעלמה נגעה בהם ומייד הרפתה. קשה לדעת מה מעציב אותם יותר: זה שנגעו בהם, או זה שמייד הרפו מהם.

עברו לא מעט שנים מאז שהיא מתה, ואיש אינו גר בדירה. המפתח הישן פותח את הדלת בקושי. הצירים משמיעים יללה עמוקה, צרחנית, קורעת לב, שמסתיימת ברטינה ארוכה וחנוקה.

מינה מתה שנים ספורות אחרי שמת אבי. הרהיטים בסגנון הצרפתי שהוא קנה לה ברחוב הרצל עדיין מחזיקים מעמד יפה. כל השידות המלאות בפיתוחים ופיתולים, כל כיסאות העץ שעיטורי לואי הארבעה־עשר המזויפים מפוסלים ברגליהם, עדיין עומדים כמו חיילים ממושמעים בסלון הקטן והמאובק. בזמנו, היא הציעה להוריש לי אותם: אמרה שינחם אותה לדעת שהרהיטים של הזיכרונו־לברכה, הצדיק בדורו, ישכנו בביתי.

כשכל המשפחה עברה לתל אביב, הוא העביר גם אותה מהבית הקטן במקור־ברוך לבית הקטן בכרם התימנים. כששאלתי אותה למה הוא לא קנה לה בית גדול יותר בשכונה יותר טובה, היא ענתה, “לא חראם על הכסף? אני מספיק לי איפה שאני. גם לא אוהבת את הגברות השוויצריות שגרות בצפון העיר. אני הכי טוב לי פה, עם התימונים.”

אחר כך הסבירה שהיא אוהבת לגור במקומות קטנים וחשוכים, עם עצים שנותנים את צילם הטוב על החצר הפנימית, שבבוקר היא מוצפת בשמש מזרחית בהירה שמסמאת את העיניים, ובערב אפשר לראות ממנה את הבטן של הכוכבים.

על המרצפות המצוירות והשחוקות במרפסתה השתרע שטיח רקום. היא סיפרה שאבי הביא לה אותו במתנה, מטורקיה. על השטיח הייתה רקומה דמותו של ה“באשה”, אטאטורק. חלמתי שהיא תשתרע עליו, תפסק את ירכיה בפוזה מסובכת כמו אלילה הודית מציורי הקאמה־סוטרה, ותראה לי מה בדיוק יש לה שם. ואז, ברגע הקריטי, אפלוש לתוכה כמו גינקולוג מתמחה, ובעזרת מפסק ואגינלי חד עשוי מתכת אבדוק את כל הסטיות בגופה.

“סיוט הוא סטייה שהיא סיוט שהוא טעות. טעות קטנה בתפיסה של המרחב ושל הזמן, והרי לכם סיוט הצועד מעדנות כאדון התודעה,” דיקלמתי במהירות מאיזה ספר־הארה למתחילים שמצאתי בספרייה העירונית.

“ווי לי,” הצטווחה מינה. “לא טוב לדבר ככה. בחורה טובה כמוך צריכה להתנהג יפה ולדבר במילים מחונכות. בשביל מה אבא שלך שם אותך שמה, בבית הספר של האדוקים?” קוננה.

“זה לא הוא שם אותי שמה”, ניסיתי לתקן. אבל כמו תמיד, כמו עם אימא שלי, כמו עם האנגלוסקסית, כמו עם חברתי רחל, זה היה תרגיל בבזבוז זמן. מינה העריצה את אבי ולא רצתה לשמוע עליו דבר חוץ ממה שנטבע במוחה בגיל עשרים, כשהתחתנה איתו בטקס צנוע, כמעט בלי מניין, רק עם רב ספרדי ורב אשכנזי משני צדדיו של החתן.

מדי בוקר הוא צפה בה בלכתה עם חברותיה מביתה בשכונת שערי־חסד לבית הספר הדתי לבנות. השדכן שהובא בסוד העניין הודיע שמשפחתה דורשת סכום נכבד בכתובה. אבי אמר, “אשכנוזים־פיך־פיך, רק לנצל הם יודעים,” אבל הסכים לכל התנאים. החופה הועמדה: התגשמות חלומה של כל בתולה כשרה ברובע היהודי, קול חתן וקול כלה, הללויה. אך משפגו ימי הירח והתברר שהכלה לא בדיוק כלה היא, וש“הרווח” שלה הוא לא בדיוק “רווח תקני”, מיהר הרב להורות את פסק ההלכה: “צריך לתת גט, ומייד! שלא ישחית, חס ושלום, את זרעו על זו המינה. שהרי כאן יש רק מינות לשמה,” סיכם בקצרה, ובאותה נשימת מיאוס קבע, “שום דבר טוב לא יצא ממנה, טומטומית גמורה.”

בתום טקס הגירוש הורה הרב על ביטול לאלתר של כל חובות הכתובה. “הרי אני מתירך מהתחייבותיך,” הסביר לאבי, “יען כי הכלה לא עמדה בהתחייבויותיה.”

על מדרגות הרבנות עמד הזוג הצעיר, בקושי גירדו עשרים, והביטו בצער זה בפני זו. הוא הביט בה כשעלתה על האוטובוס וניפנפה לו לשלום בפעם האחרונה. היא מיהרה לכסות את פניה בצעיף לבן כדי שלא תתבזה במבטי הנוסעים, שכבר אמדו אותה בעין בוחנת וזימרו לעצמם בשמחה: הנה פוסעת ובאה לה עוד מגורשת, נכנסה ארוסה, יצאה אסורה, הללויה!

מינה נשלחה לבית הוריה בשכונת שערי־חסד, להחמיץ את נעוריה ולבזבז את חייה לשווא, רק מפני שלא היו לה פתחים וחרירים כמצוות ההלכה. אבי יצא לכבוש גלויות בעסקי אקספורט־אימפורט שביצע במומחיות מעבר לים. עד שכעבור עשר שנים שודכה לו, בעזרת השם והשדכנית של נחלת־ציון, אימי שתחייה.

בכל אופן, זה מה שסיפרה לי מינה. לאימי יש גרסה קצת שונה על ה“מינה הזאת שבפינה־שתינה”. היא דבקה בגרסה שרואה בכול את תעתועי דמיונה של מינה.

“היא רימתה אותו מההתחלה, הנגרה, כישפה אותו!” היא קובעת בנצחנות ילדותית על הספסל שלנו בבית המשוגעים. עם תום מטח התלונות הקבוע, היא מוצצת זית שחור בלשון גרגרנית, וממשיכה באותו קול תלונה מתמשך, “אוףףף, את רואה? עכשיו אני צמאה. לכי תקני לי משהו לשתות.”

אני מוציאה מהסל תפוזים של סוף העונה, שקניתי אצל רוכל אחד, קמוט פנים, מחוץ לסנטוריום. מייד מוצף החדר בריח של סתיו: ימי ראשית בית הספר, עטיפות של ספרים וקלמרים חדשים, ריחם הטוב של ילקוטים חדשים מעור, שיער חפוף וסוודרים עם ארומת נפטלין, וריח זיעתו של עידו, הילד שישב לידי בכיתה אלף וגנב לי את המחק הוורוד, הריחני, החדש, עם ציור הפרפר, ואימא סירבה לקנות לי חדש בטענה שאי אפשר לסמוך עליי יותר.

אני מקלפת לה תפוז, צופה בה כשהיא תולשת ממנו את העורקים הלבנים, מפשיטה באיטיות את הקליפה השקופה, ורק אז מוצצת בריכוז ובתאווה את התוך. אחר כך היא לוגמת את אוויר הסתיו ומציינת לעצמה, “אוח, זה טוב… כל כך חמוץ, שורף את הלשון. אה־מחייה!”

“שתזכי למצוות,” היא אומרת לי אחר כך, ואני נושמת לרווחה: סוף־סוף היא מרוצה.

“אבל מה היה הטעם לרמות אותו? היא הרי ידעה טוב מאוד שהוא יגלה מייד אחרי החתונה,” אני מציינת, כמנסה לייצג את קול השפיות במקום שבו שפיות היא מילת גנאי.

אבל את אימי קשה לשכנע. היא ממשיכה להתעקש על גרסתה.

“ובעד זה,” היא מוסיפה בנצחנות, “'ההיא שמה עלייך כישוף שיבוא לך כזה ילד, שאני מאחלת רק על ראש השונאים שלי. ושהאחות שלך הגדולה המסכנה עוד אין לה שום ילדים, קשורה הרחם שלה, קשורה. ושהאחות השנייה שלך הלכה לאיבוד בג’ונגל של הקופים או של השד־יודע־מה, אדיו־סנטו, ולא בא לה על הלב להתקשר לאימא שלה הזקנה.”

לולה הגדולה היתה שמחה לשמוע את גרסתה של אימי. זה היה עוזר לה להפחית את עקומת רגשי האשם עד למינימום ההכרחי, אף שהללו עונתיים בעיקרם. מדי שנה, באביב, ביודעה שהגיעה יום הולדתו של “היצור” – כך היא מכנה את נכדה עד היום הזה – מתחילים פרפורי האשמה למלא את מכסתם השנתית, עד לפעם הבאה.

מקופנהגן הגיעה גלויה. הציעה, הנגרה, הקוסחווגרה (*חמות מספניולית), הצ’ילבה מתחנפת הזאת, לבוא לביקור נימוסין. משהו קליל. שלא אחשוב, חלילה, שיש בצעד הזה מן ההתחייבות המשפטית. ללא ספק התייעצה עם המתלמד ההוא, עורך־דינה החנפן, רגע לפני שכתבה את הגלויה, ושני רגעים לפני שהתנפלה על שיפולי צווארו הרענן וקברה שם את פיה למציצה.

דואר־אקספרס משגר אליה את התשובה: “לא” נחרץ. ל' בחולם: לא. את מבינה עברית, מדאם לולה? כי אם לא, אני מוכנה להסביר לך גם בשפות אחרות. מגדל בבל קטן אני אשגר אלייך בתמורה. או כתב התחייבות, או שום־כלום! לא סבלנו את כל צער הגלות רק בשביל לקבל קומץ אגרות־חוב ממשלתיות ללא כיסוי, ישר בפרצוף.

ידעתי: בבוא היום גם אני אהפוך וולדנית ונרגנת, סחטנית מצטיינת של רגשות אשם.

* * *

שלוש־עשרה שנים קודם לכן, בסוויטה שלה ב“דן כרמל”, קיבלה אותי לולה לבושה בחלוק משי פתוח, שנתן תצפית מדויקת על המרווח הקמוט בין שתי מחלבותיה היבשות, חרוכות הפטמות. היא רוצה להסביר, התאימה מילותיה, מדוע אני והבן שלה בלתי מתאימים לצורכי השתדכות.

“קודם כול את צעירה מדי, דושה,” פייסה. “חוץ מזה, הבחור שלי עדיין אין לו פרנסה. ואני לא מתכוונת לשלם עוד הרבה זמן בשביל כביסת גרביו של אינפנטיל מצוברח בן עשרים ושבע. אז שתכניסי לך את זה טוב־טוב לראש: אני את ההסכמה שלי בעד חתונה לא אתן, אפילו לא בעד הסכם שלום כלל־עולמי ופירוק החימוש הגרעיני גם.”

וזה עוד היה לפני שהיא שמעה על קיום המפלץ. בשבילה, הוא עדיין היה בגדר נכד מבטיח, נבט מובחר, נצר נבחר לשושלת הטרנסילבנית הדגולה. בטח, אירופה, ערש התרבות. שם העדינות מחייבת. פה, בפלסטינה, כבר היו דואגים לשלוח את בנה יקירה, דארקי־בייבי־שוגר־האני, להביא פרנסה לעשרים פיות רעבים ולארבעים זוגות גפיים מוכי רככת. פה לא היו סובלים הפקרות שכזאת: שיינֶע־בוּחֶר, עם דמיונות בראש ובלי מקצוע ביד, המתנער מחובותיו הבעל־ביתיים.

כמו אבי, למשל. כשמלאו לו שלוש־עשרה שנים, זמן קצר לאחר הבר־מצווה, נפטר אביו מצהבת שפגעה בכבד, נשתלה גם בכליות, וסיימה את חובותיה לאיזון הדמוגרפי של הטבע בטריפת כל מה שנשאר מהלב. אבי לא הספיק לסיים את בית הספר העממי, וכבר מצא את עצמו על לוח מבקשי העבודה. בשוק של מחנה־יהודה נמצא צדיק אחד בעל עגלת רוכלות זעירה שזרק לו קצת פרנסה. בבוקר היה אבי הולך ברגל את כל הדרך משכונת נחלת־ציון לשוק של מחנה־יהודה, שם רכל בכפתורים ובמיני שנצים מיותרים. בצוהריים היה מתחמק הביתה כדי להכין אורז ועדשים או קציצות של חוביזה או במיה במיץ עגבניות לאימו ולאחיו הקטנים. ובערב היה קורא קצת תלמוד וגמרא בשביל הנפש, וגם בשביל הזיכרון של אבא, יימח שמו ויאבד זכרו, מה התפגר לי פתאום כשאני אפילו שערות על החזה עוד אין לי?

ביום שלמחרת שוב אותו הסיפור. כך במשך שלוש שנים. משם עשה אבי חיל ועבר לשמש בתור זבן בחנות הבגדים של אדון הירש. הייקה משולל חוש ההומור אבל בעל טביעת העין הבין שהצעיר הפרענקי יפה העיניים ודק הגזרה ימשוך קונות פוטנציאליות. וכל השאר היסטוריה.

בטרם מלאו לו שמונה־עשרה השתלט אבי על צמד חנויות במרכז המסחרי. הוא נסע בכל רחבי המרחב הערבי: קנה ומכר כפתורים, שנצים ובדים מובחרים. אפילו עד לחצרו של המלך עבדאללה הגיע עם מזוודת הדוגמאות שלו, והמלך פארוק בכלל היה קליינט קבוע. מקץ חמש שנים היה לו מספיק כסף לרכוש חנות נוספת ומחסן עם פתחי אוורור לשמירת הסחורה. חנויות הגלנטריה שלו שיגשגו, אבל לפני שמלאו לו שלושים הן נשרפו עד יסוד בידי השבאב. הללו, אפילו בירית שחורה אחת לרפואה לא השאירו, שלא לדבר על איזה גרב ניילון מעודפי הצבא האנגלי, איזו מלמלה סרוחה, משהו… הכול עלה באש. נשאר קצת רמץ מדורות, מזכרת עוון. וגם השאר הזה הוא בגדר היסטוריה.

מטופל באימי ובאחותי הגדולה הוא התנחל עם עסקי הגלנטריה שלו ב“בית רומנו”, נכנס לעסקי האבנים הטובות וסיפסר קצת בבורסה. בשנת חמישים ואחת נרכש גם בית קטן בשכונת שבזי, שהומר כעבור תקופה קצרה בדירה משופרת ברחוב בן־יהודה, שהומרה בדירה גדולה וטובה יותר ברחוב ארלוזורוב, עם מרפסת גדולה לחזית, שהומרה בדירת פאר עם שלושה כיווני אוויר, חימום מרכזי, שיש באמבטיה וברזים מוזהבים, ליד כיכר המדינה. את מינה הוא שיכן בכרם. בטח חשב שזה מספיק טוב בשביל פילגש, שאפילו אישה כמו שצריך היא לא בדיוק.

“נו, תשפכי, אז מהי בדיוק המינה הזאתי? יצא לך לבדוק אותה?” תיחקרה מרינה כששבתי מתל אביב בשביל לקחת את יתרת החפצים ועוד כמה דברים בעלי נחיצות מיידית, כמו למשל, את הפינצטה הקדושה ומייבש השיער ההכרחי.

“מה עוד?” נבחתי עליה, “אולי את רוצה גיליון מחלה?” והצמדתי את הכרית לפניי בקוצר רוח, אות לסיום השיחה.

“אל תהיי נאחסית,” התעקשה מרינה. לפעמים היא עיצבנה אותי נורא. כשלא עניתי, היא קמה ממיטתה ונדחקה למיטתי.

“תני קצת שמיכה,” תבעה בפינוק, “אני קופאת.”

“שתקפאי, מה 'כפת לי.”

“אל תהיי רעה. תעשי קצת מקום,” נידנדה.

אבל לפעמים היא גם הייתה מתוקה נורא, לא רק מעצבנת נורא. ריח של סוכריות חמוצות ליווה אותו להיכן שהלכה. לפעמים גם ריח חזק של מנטה. נתתי לה להצטנף לצידי והרשתי לה לכרוך את זרועותיה סביבי.

“אבל בלי ידיים,” הזהרתי, “את נשבעת?”

“בהן צדק,” צייצה מרינה בקול מעורר רחמים. כשהשתרר שקט מוחלט בחדר ורק קול נשימותיהן הקצובות של החניכות נשמע, היא אמרה, “אבל תבטיחי שתספרי לי הכול על הזאתי שבפיה־השתינה.”

“מה,” שאלה בשטף ילדותי, "את באמת הולכת לגור אצלה? ומי יטפל בתינוק, היא? את בכלל חושבת שהיא מתאימה? מה יהיה אם היא תפיל אותו מהידיים? הרי בחיים היא לא טיפלה בתינוק, אי אפשר לצפות ממנה שזה יבוא לה טבעי, נכון? ווי, ווי, שאני מתפלאת עלייך שלא אכפת לך בכלל מי יטפל בתינוק שלך. בחיי שאת מופרעת, שתיתני למפלצת לטפל לך בתינוק…

“אני גם כן באה איתך לגור אצלה!” קבעה לאחר זמן מה, כשפינות המזרן התכווצו מצינת הלילה, ומצאנו את עצמנו חבוקות ומכווצות איברים כמו בובה בתוך בובה.

* * *

לאחרונה שמתי לב שבובת הסמרטוטים שאימי תפרה פעם בחוג ריפוי־בעיסוק בסנטוריום, “בשביל הבן־פורת יוסף שלך,” נפערה בבטנה. סכנה חמורה. החתלתול עוד עלול לבלוע את כל תכולתה. כמו נחשים משתלשלים מתוכה גרבי ניילון קרועים בכל מיני צבעים. מעניין מיהן הנשים שפסעו בתוכם פעם, טופפות על עקבים גבוהים לפגישות בהולות בקפה השכונתי, מסתירות מאחורי משקפי שמש ענקיים עיניים טרופות עם עיגולים שחורים, והכול בשביל לברר בקול נרגש, פעם־אחת־ולתמיד, את כל מה שטעון בירור, עד לרנדוו המבוהל הבא עם המנוול שובר הלבבות, אחד מיני רבים… יומיים לאחר מכן.

אני מבקשת ממנה לתקן את בטנה של הבובה. לפעמים אני מבקשת ממנה לעשות למעני עבודות תפירה קטנות: תלאים, תך מכליב, תפר נסתר. יש לאימי סבלנות לדברים האלה. סבלנות שאף פעם לא הייתה נחלתי. גם לסרוג היא סורגת למעני. משאילה זוג מסרגות מעוקמות מאחת החוסות, מעלה עיניים על מסרגה מספר 2, ומנסה ללמד אותי את רזי המלאכה. כבר שנים שאני מסרבת ללמוד.

“בשביל מה?” אני אומרת לה, “הרי יש לי אותך.”

“אבל לכמה זמן?” היא עונה בטון ממזרי. “אה? לכמה זמן? זאת השאלה!”

בשביל משוגעת, ההיגיון פועל אצלה בכלל לא רע. את מינה היא שלחה לקבר עם זר כריזנטמות, ובירכה הגומל על שסוף־סוף נפטרה ממנה. תמיד היה לה מוח מעשי, לאימא שלי, אני לא אומרת שלא. “שלח לחמך על פני המים”, תמיד היה המוטו שלה בחיים. אבל כל זה קרה כל עוד היא הייתה בחוץ והיה על מה לדבר. מאז שהיא בפנים, היא הבינה שזה כבר לא יעזור לה להיות נחמדה: ממילא היא לא תקבל שום דבר בתמורה. מוח מעשי, כמו שכבר אמרתי, בהחלט יש לה.

“תעשי מצווה לאימא שלך הזקנה, ותביאי את הבגדים של האיג’יקו שלך, אני כבר יתקן הכול. אם נחכה שאת תתקני, יבוא המשיח,” היא פוסקת בקנטרנות. אבל מייד מתרככת ומתפייסת, "כבר סיפרתי לך איך הדודה שלי, עליה השלום, טיה רשל, הייתה מלמדת אותי תפירה? איך היינו יושבות בבית שלה שהיה ממש מתחת לשלנו… את זה שחיינו כמו כלבים על הגג שלהם בזמן שהם היו גרים כמו הנסיך רנייה ופרינסס גרייס, עם חימום מרכזי ובשר ולקרדות על השולחן עד שבא להקיא, את זה כבר סיפרתי לך?

“טוב, אל תתעצבני איזָ’ה, בתי, את לא מצפה ממני לזכור מה סיפרתי ומה לא? זה היה ככה: כל יום אחרי שחזרתי מ’אליאנס', היא הייתה מראה לי קודם איך לעשות גזרה על נייר עיתון, ואיך אחר כך לתפור במכליב, ורק בסוף לגמור את הכול בתפר יפה־יפה, קטן־קטן. וזה עוד הרבה לפני שהייתה לי המכונת תפירה של ‘זינגר’. ואיזה שמלות יפות תפרנו אני והטיה, אה, איזה יפות? תשאלי איזה שמלות.”

אני נכנעת, “נו, איזה שמלות, אימא?”

"הו־אה, בחלומות שלך לא ראית כאלה שמלות. הכי יפות בעולם. שמלות עם דנטלים והרבה כיווצים בטליה, כמו שהלכו הכוכבות הכי גדולות של הוליווד. או־הו, איזה שמלות אנחנו תפרנו! כמו של ג’ין הארלו, כמו של גרטה גארבו, כמו של ריטה הייוורת'. וחצאיות וחולצות גם כן תפרנו. והכול בשביל הטיה. בשביל שתצא עם הטיו לסינמה ולבית קפה ולמועדון לילה, ותיראה כמו כל הגברות המגונדרות מרחביה. ורק חולצה אחת, רקומה, יפה־יפה, היא הסכימה לתפור בשבילי…

“אל תשאלי איזו חולצה, משהו־משהו!” היא אומרת כעבור רגע. “עם מחשוף גדול מקדימה, רקמה אַז’וּר בשרוולים ושרוכים מקטיפה אדומה בגב. הטיה מצאה את המודה בז’ורנל שהיא קיבלה מהדודה אנייס שגרה בפריז, עם החתן העשיר שלה, זה שהיה מוכר יהלומים מזויפים לגויים – וככה תפרנו ביחד. ‘אבל את הבד,’ אמרה הטיה, ‘תבקשי מאבא שלך הקמצן. שיקנה מהרוכלים של מחנה־יהודה, יוצא יותר בזול.’ ככה היא אמרה, הטיה. שחס ושלום לא תבזבז עליי קצת בד מהשמלות המגונדרות שלה. את יודעת כמה היו לה? שבעים. ספרתי. שבעים שמלות! שככה יהיה לי טוב.”

“אני הולכת למטבח לבקש כוס קפה. גם את רוצה?” אני קוטעת אותה, מנסה להפסיק את שטף דיבורה. כשהיא מתחילה לדבר על הטיה והטיו, אין לזה סוף.

“מה?” היא מחזירה בפיזור נפש, “קפה? לא, לא קפה. לא צריך שום דבר… טוב, אולי קצת קוניאק… יש להם פה קוניאק? הכי טוב תביאי ערק.”

אני נדהמת. “הם מחזיקים פה משקאות חריפים?”

“לא שאני שמעתי,” אומרת אימא בפיזור נפש, ובלי להקשיב ממשיכה באותו שטף שבא כמו מתוך הזיה. "וכשאנחנו היינו עובדות ביחד, היה טיו דוויד בא הביתה מהבנק ‘אנגלו פלסטינה’, איפה שהוא היה עובד פקיד גבוה, והטיה הייתה רצה לחמם בשבילו את הכיפטיקס עם החמינדוס לארוחת ערב, אפילו שזה לא היה יום שבת, סתם יום רגיל…

“ככה הטיה הייתה הולכת לבשל ומשאירה אותי לבדי עם הטיו, אפילו שאני הייתי מתחננת אליה שלא תלך, שתישאר איתנו עוד קצת, ונהיה כולנו ביחד, יעני פמיליה, חה־חה־חה. אבל הטיה הייתה כועסת עליי ואומרת שאין לה זמן בשביל השטויות שלי, שאפסיק להתפנק כמו תינוקת, והייתה רצה למטבח, לבשל לטיו את המטעמים הכי טובים בעולם… הייתה יודעת לבשל טוב־טוב, הטיה. אפילו היום בא אצלי הריר בפה כשאני נזכרת בבישולים שלה.”

אני מנסה להשחיל מילה: “רוצה עוגייה? אני יכולה לבקש במטבח,” אבל מייד אני נזכרת בשקית הוופלים שהבאתי מהבית. ופלים בטעם שוקו ושקית נוספת בטעם לימון. פתאום נורא מתחשק לי לכרסם אותם ולראות כיצד גופם המוארך מתמוסס בקפה כמו מפלצות ענקיות, רק בלי ידיים ורגליים, גם בלי תווי פנים.

אבל אימא בשלה, ממשיכה לדבר.

"ככה היא פינקה אותו, הטיה רשל. כומו שמפנקים כוכב קולנוע, כומו מלך אנגליה. כומו האפיפיור. ובזמן שהטיה הייתה במטבח, שמה על הפתילייה את החמינדוס להתחמם טוב־טוב, שישחימו, היה טיו דוויד יושב איתי ומקריא לי מהעיתון סיפורים בספניולית ובצרפתית ומחבק אותי חזק־חזק, והידיים שלו היו מטיילות לי על כל הגוף בזמן שהיה קורא, והיה אומר לי: ‘אוך, צ’יקיטיקה, אוך, ארמוזיקה,’ בקול רך־רך כזה, כמו של חמאה נשרפת במחבת, והיה מלטף לי את הפנים ואת הראש ואת הגוף, ואני הייתי מתביישת ומסמיקה ומבקשת מהטיו שיפסיק לגעת לי. אבל הטיו לא היה מוכן לשמוע…

“ובדיוק באותו זמן הייתה הטיה קוראת לו בקול כמו של מלאכים: ‘דווי, מון שרי, ווין… ווין אה טאבל, שרי, בוא לאכול.’ יעני מתנהגת אליו כמו מטרסה, לא כמו האישה שלו. ככה היא היתה מפנקת אותו, טיה רשל. ומתפנקת, בדיוק כמו שחתולה בוכה ומתפנקת, כשהיא רוצה, את יודעת… חתול. וכשהטיו לא היה עונה לה מייד, כי הוא היה עסוק, את מבינה… ב… לפנק אותי… היא היתה מזמינה אותו לשולחן במילים מתוקות כמו חלב ודבש, ואותי הייתה שולחת הביתה לאכול לחם ושמן ובצל, כאילו שאין להם מספיק אוכל גם בשבילי.”


 

פרק שמיני: טייני־פצפוני    🔗

בסנטוריום יש פינה בגן שהיא אוהבת לשבת בה: בצל העצים, במקום שבו אפילו את הוואדי לא רואים. מעצי הזית היא קוטפת עלים וממוללת אותם בעצבנות באצבעותיה שחורות הציפורניים, עד שריח חזק של זיתים מתפשט באוויר. מהענפים היא קולעת זרים ארוכים: מחברת עלה לעלה כמו מחרוזת פרחים, ומצמידה לחזי כמו שבני הוואי מקדמים בהם את פני הבאים אל האי. בכל ביקוריי היא מפקידה בידי שקית ניילון מקומטת שגנבה מהמטבח, מתחת לאף של הפרסונל. בתוך השקית יש הררי זיתים ירוקים, כולם בוסר. היא משביעה אותי לכובשם למענה ולהשיבם מוחמצים בפעם הבאה. כשאני מזכירה לה שרק בשבוע שעבר היא נתנה לי שקית כזאת, ושרק אלוהים יודע כמה שקיות כאלה יש לי בבית, היא משיבה בהמהום, “הפעם תעשי עם הרבה לימון ושום… ושיהיה חריף!” היא מצווה ומעווה את פניה בהגזמה, “לא כמו הפיכס שנותנים כאן. אמרתי לזיווה, זאת התורנית התימנייה הקטנה מהעבודה סוציאלית, שבאה פעם בחודש בשביל לבדוק מי התפגר ומי עדיין לא זכה לביקור של היתברך־שמו – שאני מהזבל שנותנים כאן במעון מקבלת אולקוס. לא רוצה צנימים ולבנייה! לא רוצה פירה ושניצל! רוצה לחם וזיתים! ככה אני אמרתי לה. לחם וזיתים ערבים דפוקים. כמו שהיינו אוכלים בילדות.”

“אבא שלך,” היא נזכרת אחר כך בקול חולמני, “היה אוכל את זה יום־יום. היה כובש אותם בעצמו. לא סמך על הסחורה של הערבים, מה שקונים בשוק מחנה־יהודה. היה אומר שהם משתינים לתוך הסחורה, ושבגלל זה הזיתים מקבלים טעם מר. בגלל זה הוא נהיה ‘ציוניים כלליים’ האבא שלך, בגלל השנאה שלו לערבים. ואיזה חשדן גדול הוא היה? כשפגשתי אותו לא האמנתי: בפעם הראשונה שנכנסנו לדירה שלנו, ששכר בשבילנו הדוד שלי דוויד עליו־השלום, הוא בדק את כל הבלטות. עבר בלטה־בלטה עם פטיש ואיזמל. אמר שאולי ימצא שם כסף… או חס וחלילה, חה־חה־חה, נשק מהסליקים של ההגנה.”

פתאום, כמו נזכרה במציאות של גינת הסנטוריום, ביום קיץ מעיק שמכביד על הגוף בענני לחות, היא שואלת, תמיהה גדולה בקולה, “איפה שמת את כל הכסף שהשאיר לך אבא? תשמרי טוב־טוב על הכסף שלו. שכל החיים שלו הוא עבד כמו חמור בשביל הכסף הזה.”

“מה קרה? איזה חג היום? מה התחלת פתאום להגן על אבא?” כך אני, בטרוניה.

“את שלא תדברי ככה על אבא שלך! היה איש טוב, אבא שלך. לקח אותי מהצריף של אבא שלי על הגג ברחביה ועשה אותי מלכה. אם הייתי נשארת שמה עוד רגע אחד, הייתי קופצת מהגג. אבל אבא שלך היה ג’נטלמן, ואת זה אני ידעתי ברגע שנתתי את ההסכמה שלי להתחתן. תראי מה זה, אפילו את הנגרגורה־אוגורסוזה הוא הציל מחיים של כלב. היה לו לב זהב, לאבא שלך, אז את שלא תדברי עליו כמו פושטקית! עכשיו לכי תביאי עוד שקית מהפרסונל. תגידי לברכה שלוסי ביקשה בשביל הזיתים… נו, יאללה, לכי. למי את מחכה, למשיח?”

בבית, אני נותנת את השקית עם הזיתים לחתלתולי. הוא משחק בהם כמו שאני שיחקתי עם גוגואים בילדותי. אחר כך הוא קולע זית־זית היישר לתוך האסלה או הכיור. האינסטלטורים בשכונה בטוחים שזוהי מין קפריזה של עשירים: לזרוק זיתים לאסלה – גם כן מנהג!

על קפריזות של עשירים שמעתי מהר קירשנלקר. כשדיבר, הוא התכוון בעיקר ללולה. כשלולה דיברה על קפריזות של עשירים, היא התכוונה לקירשנלקר. הם אהבו להלשין זה על זו. במומחיות עשו זאת, בהנאה צרופה. צמד־חמד שהם היו. כשאחוזי הלחות טיפסו עד לתשעים ותשעה במרחב אגן הים התיכון, הם החליטו לקחת נערה אחת לבנטינית, והשתלטו לה על החיים.

קירשנלקר קנה לי בגדים של ילדות: חצאיות מיני זעירות בשלושה צבעים וגרביונים תואמים. הוא אמר שהוא אוהב לראות אותי לבושה בהם, כזאת חמודונת־קטנטונת, עם חזה כמו של סופיה לורן, אבל מידות, ברוך השם, כמו של טוויגי. על אחת מגופיות הטריקו חושפות המותן שהוא קנה לי היה תפור לב גדול, מוכסף, שבור.

“ואם תעשי מהשערות שלך צעפלעך, הוא יהיה הכי מרוצה,” הוסיפה לולה את עצתה. אחר כך מתוך מאינספור מזוודותיה התואמות, המבושמות במבחר בשמי הדיוטי־פרי – “אליאז'” “ל’אר דו טאן” ו“שאנל 19” – היא שלפה תיק אדום קטן עם אבזם מוזהב, ומסרה לי אותו במתנה. “ילך בול עם הגרביים האדומים,” קבעה בהנאה, וסידרה במומחיות את תיק הלכה על זרועי כמו לגברת קטנה, סוקרת בסיפוק את התוצאה.

במעון התלהבו כל הבנות מהתיק החדש, המילה האחרונה בעיתוני האופנה. כולן רצו להשאיל אותו לפי התור. כל מי שיצאה בשבת זכתה לקבל אותו. כשהוחזר לי הארנק מצאתי בו מזכרות: סוכרייה חמוצה, קופסת סיגריות קמוטה, מסרק מלוכלך, קונדום בעטיפה שקופה, כונכייה צבעונית למזכרת, פירורי עוגיה, ופעם, אפילו כדור פלאפל מעוך.

את מה שלא קיבלתי מקירשנלקר ומהמוסד־לגמילות־חסדים של לולה, השלמתי בעזרת שירותי הסחיבה של מרינה. את מבצעינו בכולבו, רוטטות ומסריחות מזיעה בתוך הבגדים הגנובים, הגדלנו לפעמיים בשבוע. כשהתאפשר לנו, חמקנו מהמוסד ונסענו באוטובוס המאסף אל העיר, מתוחות ונכונות לציד. לתוך תיק מיוחד, גמיש ונוח לסחיבה, שנשאה כל אחת מאיתנו על גבה, הוגנבו לפי הסדר בגדים, תמרוקים ותחתונים. אם הזדמן, גם זוגות נעליים. ממתקים נוכסו בקביעות לאוספנו הגדול: חפיסות שוקולדים ובונבוניירות בשלושה טעמים שונים. הכול רק מייבוא. מינימום שוויצריה והולנד. לא התפשרנו על פחות מזה, ו“הליידי גודאייבה” תמיד בראש הרשימה.

וכך התנהלה השיטה: מרינה נכנסה ראשונה לחנות, בדקה אם השטח פנוי מבלשים, ואז סימנה לי בראש להיכנס. אז היא נעמדה ליד אחד המדפים והשימה את עצמה כבודקת את הבגדים, בעוד שאני נעמדתי לידה ועשיתי את עצמי כמתעמקת בתגי המחירים. במהירות שיא דחפתי בגד אחר בגד לתוך תיק הגב שלה. בתום המבצע התחלפנו בתפקידים, אני מקדימה והיא המאסף.

עד היום מתחשק לי לפעמים לנסות את השיטה. לא למען השלל, רק בשביל הספורט: ההתרגשות, תסיסת הזיעה, הולם פעימות הלב עם עליית אחוזי האדרנלין בדם עד להתקשחות הפטמות. בשיא הנונשלנט אני מחביאה שוקולד “פרה אדומה” שעולה לא יותר מכמה שקלים באפודתו של חתלתולי. כשהיה קטן, הייתי מבצעת את הטריק בעזרת עגלת התינוקות שלו. אנשי־ביטחון לא מעלים בדעתם מה אפשר להחביא בעגלת תינוק. את תכולתו של מקרר שלם אפשר להחביא שם. מגירות מלאות בחפצים אפשר לתחוב לתינוק הישן מתחת לישבנו. פעם הגנבתי לשם קופסת מלפפונים חמוצים, ואף אחד לא ראה…

זיעתה של מרינה התפרצה באותם רגעים בריח גופריתי קשה מנשוא. היא, נסיכת הצפון שמעולם לא הזיעה, הוכתמה במעגלים בבתי שחיה ומתחת לחזה הקטן. אבל על זוך פניה המלאכיות לא נרשמה תנודה. בתנועה נינוחה בדקה את שולי הבדים כקונה מתעניינת ובאדיבות ענתה לזבנית, כשזו ניגשה אלינו לשאול אם אפשר במקרה לעזור לנו במשהו.

בחוץ, על הספסל בשדרה, חילקנו את השלל: חצי־חצי. בול חצי־חצי. מרינה רשמה בפנקס קטן את מה שכל אחת מאיתנו קיבלה. “כדי שאחר כך לא יהיו בעיות,” הסבירה. שלא אבוא יום אחד ואגיד לה: תני לי את הסוודר הזה, הוא שלי, הוא מגיע לי. תני לי את החזייה הזו, אני גנבתי אותה, היא שייכת לי. היא רצתה שהכול יהיה מתויק ורשום. תמיד אהבה טקסים קטנים כאלה. גם חובות רשמה בפנקסה הקטן. בטור אחד כל מה שהיא חייבת לי, ובטור מקביל כל מה שאני חייבת לה. אפילו חצאי מסטיקים וקופסאות סיגריות נרשמו שם בטורים מדויקים. היא הסבירה שהיא עושה את זה כדי שאם אבוא אליה בטענות באחד הימים, היא תוכל לשלוף את הפנקס ולהוכיח לי את טעותי.

“למה שלא תעבדי בתור האקונומית של המעון? את מתאימה בול לתפקיד. יותר טובה מכל הדוסיות הקמצניות ששולחים אלינו מבני־ברק. יום אחד יקראו למחסן הפרודוקטים על שמך: מחסן מרינה. אין מה לדבר, יש לך עתיד.” כך קינטרתי אותה פעם כשהיא התעקשה שאחזיר לה זוג תחתונים, שלדבריה היא השאילה לי לפני יציאה לבילוי־מוצאי־שבת עם קירשנלקר.

כמו תמיד כשהעלבתי אותה, גם בפעם הזו ברחה מרינה לייבב בשקט באיזו פינה. בדרך כלל היא עשתה את זה על הספסל מאחורי הבוטקה של חַבוּשָה. ואני ידעתי את זה, ולא הלכתי להתנצל. יענו שיחקתי אותה קשוחה. רק כשהיא נרגעה חזרה, אבל במשך שעות סירבה לדבר איתי. אם רבנו ברחוב ולא היה לה לאן לברוח, היא נהגה ללכת שניים או שלושה מטרים מאחוריי, מוודאת שאינה מתקרבת אליי יותר מדי, מושכת באפה בקולניות כדי שלא אפספס את בכייה, ומסרבת לדבר אליי מטוב ועד רע. כשהגברתי את צעדיי, הגבירה אף היא את צעדיה, אף שהמשיכה להקפיד על אומדן המרחק. פשוט מאוד: היא פחדה שלא תדע לחזור למעון לבדה. אני הייתי המצפן שלה. כמה קל היה להעליב אותה.

בדרך חזרה, בידיים עמוסות חבילות, הכרחתי אותה לתת לי גם את חלקה בממתקים. “אני רוצה גם את המרציפן, את כל החצי קילו,” התקשחתי. “השבוע אני הולכת לבקר את אימא שלי.”

וכמו בכל פעם שהזכרתי את אימי, נכנעה מרינה והסכימה לתת לי כל מה שרציתי. גם את חלקה בממתקים, ואפילו את הסוכריות החמוצות שכה אהבה. כמו שאמרתי, היה לי את הכוח הזה עליה.

במעון החבאנו את המטענים החדשים עמוק־עמוק בארון, במקום שבו אף ילדה לא תוכל לגלות אותם וללכת להלשין בשם הקב"ה לגרשונה ולצבא סוהרותיה. הטובין על כל סוגיהם הוצאו החוצה רק כאשר הוסר האיום, או כשיצאנו העירה. במשך השבוע הסתפקנו בלהסתכל עליהם, להריח אותם, למשש אותם, להעריץ אותם. וכשכל הבנות רקמו פרוכות וילקוטי תפילה בחדר התרבות, אנחנו מדדנו אותם וניסינו את האיפורים.

בהליכה של דוגמנית חצתה מרינה את החדר מצד לצד, מעכסת את הצעדים החדשים שראתה בתצוגת אופנה בטלוויזיה. “הם גם רקדו שמה,” התלהבה, “עם שיר של דיוויד בואי… ואולי זה היה של מיק ג’אגר?” תהתה בקול רם. “לא חשוב… בכל אופן, זה הולך טוב עם הבגדים החדשים,” אמרה ובחנה את עצמה בהנאה מול המראה, תוך שהיא מבצעת חצי סיבוב שהסתכם בשפגט.

“אם תקרעי את השמלה שלך, שלא תבואי אליי אחר כך בטענות ותגידי שאת רוצה את שלי,” איימתי.

“מי בכלל בא אלייך בטענות?” התנשפה. אבל רגע לאחר מכן התחילה להתבכיין, “קמצנית אחת,” וחזרה להתמקד במקצב הדמיוני. “חבל שאין לנו טייפ,” התנשמה תוך כדי ריקוד, “אולי פעם הבאה נסחוב אחד מ’השק”ם'?"

“השתגעת?” נזפתי בה על מנת להפחיד. “את רוצה שייקחו אותנו למשטרה? את רוצה לפוליציה? לקלבוש? את רוצה להיות חוליגאנית? את רוצה שישלחו אותך לסיביר? מילא חולצות ותחתונים ואיפורים, גם כן את עם הרעיונות שלך. אני בכלל לא אתפלא אם בסוף את תגמרי את החיים שלך בבית־סוהר.”

“ואז את תבואי לבקר אותי ותביאי לי בונבונים וסיגריות וסינירומנים?” התחנחנה מרינה, אבל לא הפסיקה להתעמק בעצמה במראה.

“שתחלמי!”

“איזה רעה את,” קוננה, אבל תוך כמה דקות נרגעה. “די, בואי שאני ישים לך ת’איפור. שנראה אם בכלל מתאים לך. שלא נלך למסיבה כמו שתי יחצ’ומות.”

“למי את קוראת יחצ’ומה?” איימתי. “נמאסו עליי תצוגות האופנה הדביליות שלך. את חושבת שתהיי דוגמנית? את?! עוזרת־בית לא תצא ממך. שרמוטה ממרחב־ירקון זה מה שמצפה לך… ואני גם לא באה לשום מסיבה. אני הולכת עם אדי. ישר שנכנסת השבת אני נוסעת אליו לתל אביב, למלון, ואחר כך אנחנו נוסעים לקיסריה, לעשות את הוויק־אנד בבית של חברים שלו. את יודעת, אלה עם הדולפין שמשפריץ בבריכה… נו כבר, סתומה, אלה עם הזרקורים האדומים בחדר השינה, שמסתובבים בשלוש מאות שישים מעלות לפי הנעימה ההיא, נו, זאתי של טום ג’ונס: ליידי גודייאבה… נו כבר, פוסטמה, את לא זוכרת? סיפרתי לך עליהם לפחות חמישים פעם.”

“חשבתי שגמרת עם החטייאר,” אמרה מרינה בקול צונן.

“מה פתאום חשבת? מי מרשה לך לחשוב? חוץ מזה, לא אמרתי שאני גומרת איתו, אמרתי רק שנמאס לי ממנו, בעד זה שיש לו עוד בחורות, ושהוא אפילו לא מסתיר אותן ממני. אפילו ממנו אני שומעת עליהן.”

“אז בסוף גם הוא לא יודע לתת ריספקט לאישה,” קבעה מרינה באכזבה. “איזה שרמוטה־ארס. אם אני יתפוס אותו פעם, אני יהרוג אותו. תגידי לו את זה בשמי,” הוסיפה במתיקות. “שהוא עושה את החברה שלי עצובה, אז אני נורא כועסת.”

“אה, אז בגלל זה את ככה, רעה ועצבנית,” אמרה אחר כך וניגשה למיטתי לפייס אותי. נשיקות תמות, קטנות, מתוקות נישקה אותי, מהמצח ועד הטבור.

“את מדגדגת,” נזפתי והסתובבתי על הבטן כדי לתת לה ללטף גם את הגב.


* * *

במיטה שוכב לו החתלתול. הוא ישן. הוא רגוע. טוב לו. מספיק לו שיש לו מיטה וחדר, ובובות סרטנים במי האמבטיה, ומי שינשק וידגדג בבטן השמנמנה. טוב לו. הוא לא צריך לכתוב מכתבים ארוכים לחמותו הארורה. הוא לא צריך להתמודד עם ניסוחים. הוא לא צריך להיזהר בלשונו, ולחשוב פעמיים אם לצנזר או לא. אותו לא יאשימו בניסיון לסחוט רחמים. הו כן, רחמנות עליה. תראו אותה: יתומה, רככת, פלסטינה. אותו אין סיכוי שיאשימו בדרמטיזציה זולה. אז בנית תפאורה, הבאת מהוליווד שחקנית לא רעה, שירבטת כמה קווים לעלילה, ואת באמת מאמינה שנסתפק בזה? למה שלא תוסיפי גם אונס קבוצתי ומחלה ממארת, ופיניטו־לה־קומדיה?

מה יהיה הסוף איתי, לולה כבר מדברת מגרוני. אלמלא המוסד־לגמילות־חסדים שלה, ייתכן מאוד שלא הייתי פה עכשיו, צמודה לחתלתול כמו אחות־רחמנייה. אבל עקרונות היו לה, ללולה. לא אישה כמותה תעזוב יתומה מסכנה עם כותונת לעורה בלב המדבר. הלכה וסידרה שיישאר לי משהו בצד. הלכה וסיפסרה בליבי. באמת יפה מצידה. ומה בדבר איזה חשבון ואדוזי קטן? מה בדבר איגרות חוב ממשלתיות שפדיונן חל, אם זה לא קשה במיוחד, לפני האלף הבא?

כשהוסע מפה דארקי־בייבי בטיסה ישירה, נקרא מיד הֵר קירשלקר לשוב מפרישתו המוקדמת בסרדיניה, למלא את המשבצת החסרה.

“לטפל בילדה,” כך ניסחה זאת לולה במכתבה. “הרי לא משנה לך שהסחורה פגומה, נכון? תמיד תדע שהיית הראשון שלה,” סיכמה ליידי גודאייבה במברק ששוגר אקספרס עם מעוף הנחליאלים מעל שמי הים התיכון, ובחזרה.

קירשנלקר שב עטור קרקפות. קרבות אינספור ניהל ההוא בתוך מיטת הגריאטריה שלו. הוא עמד על כך שאת המבוטן אסור לסלק ממשכנו. אפילו לאמץ אותו הציע ברוב חסדו.

“תראי,” אמר, “אני נוסע באירופה, רואה ברחוב בחור יפה וחושב לעצמי: אולי זה ילד שלי. רואה עוד בחור בלונדיני שנראה כמו הפרות הפרוסיות שלי, וחושב: הנה עוד ילד שלי פוסע ברחוב. ככה נשטפו ממני הגנים, כמו שחרא נשטף באסלה. אז עכשיו אני רוצה שיהיה לי ילד משלי. מישהו שאני אוכל לקרוא לו ‘במבינו’. מישהו שאני אוכל לרשום על שמו את כל הקושאנים שצברתי בחיי העלובים. תחשבי על זה: בסוף זה ישתלם גם לך, מיידעלע.”

“מניין הנדיבות הזאת?” שאלתי, משוכנעת שגם כאן בחשה ידה של לולה.

“איזו ציניקנית נהיית, דושינקה. פצפונת שלי,” קונן הקירשנלקר וניסה לדגדג את בטני. “אני מתעופף מכאן לאיזה חודש־חודשיים, וכשאני חוזר, מה אני מוצא? את הדושקה שלי קוצנית כמו סברס מצרי. קצת אמונה באנשים, מאמאל’ה, לא תזיק לך,” ונופף בידיו להמחשת הדימוי. “תחשבי על זה כמו על ביזנס.”

אחר כך פירט באוזניי את תנאי ההסכם. אני נותנת לו אפוטרופסות על הקטנצ’יק, ובכך מוותרת על שלל זכויותיי ההוריות. הזכויות ההוריות הקדושות, שקניתי לי בכך שהיצור נידנד לי במשך תשעה חודשים ופרץ מתוכי בצווחות של מרירות או הקלה, במחיצת שלייה מדממת אחת ומקבץ מרשים של הפרשות. אני נותנת לו את הרך היילוד, רושמת אותו בתעודת הזהות כאביו הביולוגי ו… השם ישמרנו מחוזים כאלה! אפילו בת־הטוחן סגרה עם עוץ־לי־גוץ־לי על תנאים הוגנים יותר. לגמדים יש אולי דפיציט בסנטימטרים, אבל חס וחלילה לא באינטגריטי. אבל כשסוגרים עסקאות עם השטן של צי פרות פרוסיות ארורות, אין מה לצפות להרבה. על זה אפילו לולה הסכימה איתי, לשם שינוי.

רק אחר כך הסתבר שהליידי שכחה לספר לו איזה שהוא פרט קטנצ’יק, ממש טייני־פצפוני, באמת בלתי חשוב: שהרך היילוד, העתיד לרשת את כל הקושאנים והיהלומים שהוא צבר בחייו מגזילת ערבים ועולים חדשים מארצות המגרב, הוא לא בדיוק היורש שעליו חלם ממקום גלותו בקוסטה־איזמרלדה. ושאפילו הכפריות הסרדיות מגיל שבע עד שבעים ושבע, שבתוכן נשפך זרעו הדליל, היו משמשות בתור אינקובטורים משובחים ממני ליצירת יורשו הנכסף.

אבל כשהוא גילה את זה, אני כבר נשארתי גם עם הבייבי, גם עם המפלץ.


 

פרק תשיעי: ככה סתם, כאילו כלום    🔗

גוהר מעליה, הבל פיו בריח של מרענן־נשימה נושב על שפתיה, סיכם קירשנלקר את שנתו הראשונה עם פילגשו הקטינה. בחוץ רעמו הברקים העצבניים של שלהי דצמבר, בזיקים חשמליים כמו אצל חולי מחלת נפילה, ובפנים פעלה ההסקה המרכזית בדחיפות של שעות נוספות. בתוך החימום הרב־שכבתי של שמיכת הפוך פלוס יתרונות הסדין החשמלי, הוא איפר את סיגרו הקובני המשובח על בטנה וצהל על שטיחותה המופלאה. “שלא תשתני לי אף פעם, דושניקה!” צהל בסיפוק.

אבל כשאת שותה שיקויים מפוקפקים, אל תתפלאי אם כמו אליסה, את גדלה לפתע על שמרים. ההסדר שהוצע על ידו כבר לא הספיק לי.

בתחילה זה היה שינוי מרענן: פעם־פעמיים בשבוע, בהפוגות שבין השיעורים, טיפסה ה“פורד אסקורט” האדומה עם המושבים המנומרים כל הדרך מתל אביב במעלה הגבעה, העיקר לראות את המיידעלע בפעולה ולקחת אותה בשכיבה על המושב האחורי. בסופי־שבוע, כשהגיעה השעה להתפנות לבתים ההרוסים, נערה־נערה לבית ההרוס שלה, הגיחה שוב ה“פורד” האדומה ונטלה את הדושקה לטיול סופשבוע במרחבי ישראל, לנסות את מגוון התנוחות האפשריות בכל מיטות הקינג־סייז במלונות שעל אם הדרך.

קירשנלקר טען שהוא מכתיב את הקצב, מאיטי למהיר. “והעיקר שיהיה לך טוב, מיידעלע,” גמר ונשף את עשן הסיגר לתוך ריאותיו המזדקנות, מסמא את עיניה המתכווצות באיבה של המיידעלע.

“שאחר כך לא תפיצי עליי שקרים,” אמר.

“היתה לי אחת,” נזכר בגעגועים, “מיידעלע מושלמת. הלכה וסיפרה, הרעה, שלא עשיתי לה טוב, שלא עשיתי לה לגמור. ואני, אני את החיים שלי הייתי נותן בשביל להפוך אותה לאישה! את לא כמו הכלבות האלה, נכון דושינקה?” נשמע קולו המתחנחן בתינוקיות מופרזת.

לולה צדקה. אלה, הגברים, אפילו ממיטת הגיריאטריה מתנהגים כמו מפגרים. חולים אנושים. נטולי תקווה. ומדוע, בעצם? בגלל מוח רופס, אפיסת כוחות, אטרופיה, או שמא בגלל מה שהאנגלוסקסית רמזה, בגלל ההוא, יימח שמו, אדיפוס? גם אם אצא מנקודת הנחה שהיא צודקת, ולו רק מן הבחינה התיאורטית הטהורה, הרי שזה בלתי אפשרי בשבילי לקבל את גרסתה, ולו רק משום שגם אני התברכתי בניקוד גבוה של טטסטורונים, צרור לו שם, חסר אונים, במיטת הנוער בחדר הילדים. ומה אם אסרב לשחררו לרשות רבות? האם אפגע בכך ברשותן של אותן רבות חסרות תואר ופנים? ואולי בעצם תצאנה רבות אלה נשכרות? אחד פחות בשטח, בנות, מה הביג דיל!

“בעד זה שאת יש לך את האיזיקו שלך, שייתן לך כבוד, שימשיך את השם של המשפחה, שיעשה קידוש בשבת, שיקרא קדיש על הקבר של אבא שלך, יימח שמו ויאבד זכרו, הנגרה הלכה וקיללה אותך. את קולטת את זה?” מסבירה אימי, וממהרת לפרט בפעם החמש־מאות את התיאוריה שלה: "אני תמיד ידעתי את זה. בגלל זה התפללתי לאלוהים שישלח לי רק בנות. ידעתי שבבנות ‘ההיא’, הטומטומית, האילונית שלו – טפו! – לא תתנקם. בנות זה כלום, בנות חשובות כמו קליפת שום. אבל בנים… בנים זה דבר אחר. בנים זה קדוש. בנים זה כתר ההלל…

“אבל בפנים־בפנים,” היא מוסיפה פתאום, ופניה מתעוותות מכאב פתאומי, בלתי נשלט, “בפנים־בפנים, איפה שהכי כואב, תמיד ידעתי שיקרה לנו משהו. ידעתי שההיא לא תעזוב אותנו במנוחה. חמש דורות יסבלו מהקללה שלה, אני אומרת לך, חמש דורות! כדאי שתזכרי את זה: חמש דורות מינימום… עכשיו זה בא עלייך, איזיקה מיה. את תופסת מה קרה פה?” היא קורצת לי במבט הכי ממזרי שיש לה במלאי.


* * *

עם כל החבילות והמזוודות המלאות בחפצים שאגרתי בשתי שנותיי במעון, נחתי בפעם השנייה בבית הצהבהב שבכרם התימנים. הפעם, לישיבה של קבע.

מינה פתחה את הדלת והזמינה אותי להיכנס, בחיוך ביישני ובתנועות גוף רחבות ובוצ’יות, שהיה בהן גם שמץ של עדינות מפתיעה. גופה הפיץ שובל דרמטי של בושם כלשהו, מחניק משהו אבל בכל זאת מזמין וסימפטי. רק אחר כך נזכרתי מניין אני מכירה את הריח הזה: היו אלה מי־הקולון החביבים על אבי, מי־קולון צרפתיים ומיושנים לגבר, או כמו שהוא כינה בגאווה מקצועית שנשארה בו מן הימים שבהם היה זבן מצטיין בחנות גלנטריה: “קולוניה.”

בפעם הזו הבחנתי בהמון פרטים שלא השגחתי בהם בביקורי הקודם, חודש לפני כן. אולי מפני שאז התרגשתי מדי ובלעתי את דמותה של מינה במבט קודח, בעיניים שהיו מבולבלות ומסוקרנות, טרודות מדי בשל כל הסתירות בין דמותה האמיתית לדמות שסופר לי עליה במשך שנים. אבל פתאום זה כבר לא היה עניין של מה בכך. לגור אצלה באתי. אולי לתמיד. אבל את זה עוד נראה…

חוץ מזה, היא בכלל לא נראתה לי טומטומית כמו שכולם אמרו, כל הדודים והדודות במשפחה, כל השכנים מהסביבה הקרובה. הם, עם כל הסיפורים האלה שלהם בלאדינו, בסודי־סודות, על טומטומים ואילוניות, מפגרים ונאנסות, יבמים וחליצות, גרושים וגרושות, חולי סרטן וכריתות. תמיד בשושו נצחי, אבל בעצם באופן גלוי לגמרי. מפליא עד כמה גלוי.

פעם, כשעוד גרנו ליד גן־העצמאות, הסתובבה בשכונה שמועה על ילד שנאנס שם בידי שני בחורים, לא עלינו. המבוגרים ניסו להסות את קולם בכל פעם שדובר על כך, אבל אנחנו, הילדים, שמענו הכול. והשמועות חוללו פלא. בתוך פחות מעשרים וארבע שעות הוחרם הגן וננטש מילדים. כולם התמלאו פתאום בתירוצים בסגנון, “יש לי בחינה מחר,” “אני צריכה ללכת לשיעור הרמוניקה,” “אימא שלי קוראת לי למעלה,” כשמישהו הציע שנלך לגן. גם כאשר דיברו בביתנו על מינה, השתררה בבית דומייה קולנית כל כך, שיכולתי לשמוע את ראשי חורק. אם לא שמענו על אודותיה בקינותיה של אימי בחיק השכנה הפולנייה הרחומה מהקומה השנייה, אז שמענו עליה בלחשושיה של אימי בטלפון, בשיחות אינסופיות עם הדודות מירושלים.

אבל באותו יום ראשון אצלה בכרם, היא דווקא נראתה לי בסדר גמור, מינה. מסודרת, לבושה אחלה, מבושמת ונקייה, אפילו קצת מאופרת. לא הבנתי מדוע אימי תמיד טענה ש“ההיא” מרושלת ומכוערת, ובכלל, שהיא נראית כמו מתאבק סלוניקאי גדול־זרועות ומרובה סנטרים.

נשמתי לרווחה. הנחתי על הרצפה את שלוש מזוודותיי ואת חמש־מאות אלף שקיות הניילון הבלתי נפרדות שלי, שהיו גדושות במלבושים, תחתונים, נעליים ואיפורים, שמרינה ואני סחבנו מכל בתי הכולבו האפשריים. אגב כך, שמתי לב שהרצפה בסלון מבהיקה וריחנית: כנראה עשתה ספונג’ה לפני שבאתי. זה הסגיר את התרגשותה ונעם לי מאוד: גם לה חשוב שבאתי לגור אצלה.

בעפעוף מהיר סרקתי את הרהיטים, שהפעם נראו לי ידידותיים, קלילים ונעימים בהרבה מן הפעם שעברה, למרות כל השנצים, העיטורים וההדפסים ההמוניים שבלטו מהריפודים הכבדים. בינתיים מיהרה מינה לפזר את חפציי בארון עץ ישן וענקי, שחרק לו בשקט בפינה. אותו ארון שאבי קנה לה פעם, בוודאי באחד מן המכרזים של “ההוצאה לפועל”, אותם הקפיד לפקוד ביסודיות כדי שלא יפסיד שום עסקה משתלמת.

האיש הזה, שהיו זמנים בהם כמעט נעשה מיליונר, לא הפסיד אף הזדמנות לחסוך לירה. מה שהוא לא עשה לטובת החסכנות הקדושה! בתור אחד שהתנ"ך שלו היה ספרו של דייל קארנגי, הוא נידנד לנו בכל אירוע משפחתי, חג או מועד, עם סיפורו הנודע על היום ההוא, היום הגדול והמאושר ביותר בחייו בשוק של מחנה־יהודה, היום בו הניבו כישורי המסחר והדיפלומטיה שלו פרי מסחרר. כיצד קנה איזו גרוטאה בחצי גרוש, הלך עוד שני מטרים קדימה ומכר לחנות הבאה בגרוש וחצי את המוצר שזה עתה נרכש בחצי גרוש, קנה מהם מוצר נוסף בזיל־הזול וגרף עליו רווח נקי בחנות הבאה, וחוזר חלילה. והשוס הגדול: בתום שעתיים היו בידיו עשרים גרושים שלמים.

“עשרים גרושים שלמים! אתן תופסות, מטומבלות?!” שאג כלפינו, וסיים באנחה גרונית עמוקה, שמטרתה הייתה לסמל ברבים את העובדה הפעוטה שהוא מרים את ידיו מאיתנו, עלוקות על גופו התמים, חסרות כל חוש מסחרי ההולם את בנותיו של סוחר מצטיין מ“בית רומנו”. וכמובן, היה גם את ההסבר הפרקטי: לסבר עיני כול שמעתה והלאה איש איש וצלובו על כתפו, ומה זה משנה עכשיו פרטים תפלים כמו ממה עשוי הצלב – מנוזליה הפוריים של אימי או מלחותה של מינה העקרה?

פלא שהמוטו שלו בחיים היה שגרוש צובר גרוש ולירה יולדת לירה? “והכול באמצעות סבר־פנים יפות,” נאם. “דרך־ארץ. הכול בזכות דרך־ארץ. ודרך־ארץ תרבה תורה.”

האיש כמעט ציטט בעל־פה פסקאות שלמות מספרו של אלילו קרגני, שלא לדבר על כך שדיקלם את רשימת ה“הו’ס אנד הו’ס” של צפון אמריקה באותה קלילות שבה אחרים מדקלמים את “התקווה”. הרצאותיו באירועים המשפחתיים כללו הדגמות מהביוגרפיות של בכירי המיליונרים, כולל של אלה שקפצו אל מותם מגורדי־שחקים בשנת 29' המזל־בישית. ללא כל הבדל בין עיקר לטפל, אוזכרו על ידו פרטים ביוגרפיים עסיסיים ושוליים, חשובים ומיותרים, באותה נימה של חשיבות. צבע נייר הטואלט בבית השימוש של הוונדרבליטים זכה לאותה אנחת התפעלות כמו כמות הזהב שטויחה לתוך הקירות בטירת הרסט, או כמו ארוחת הבוקר של הרוטשילדים.

“עד היום, עד היום מסתפק הברון אדמונד בחתיכה דג מלוח!” הייתה ההתרסה המפורסמת ביותר שלו בפולקלור המשפחתי. היא הוציאה לו שם גם בקרב קרובי משפחה רחוקים, שבכל חתונה או בר־מצווה גייסו את “הדג מלוח של הברון רוטשילד” לטובת תיאור מגבלותיו או יתרונותיו של הבופה. כמה חבל שהוא פיספס את ההזדמנות הענקית להוכיח את התיאוריה שלו בגדול. אילו חי היום, בעידן הדילים האינסופיים והתחרות הפרועה בין הסופרים, הקניונים ורשתות השיווק, ודאי הייתה לו עדנה. בזמנים אחרים, אולי גם במקומות אחרים, ייתכן שגם הוא היה ראוי לסאגה.

עתה עמד ארון הבגדים הישן שקנה אבי במכרז של “ההוצאה לפועל” (“יחזיק שנים, אני נשבע לך, יחזיק שנים!”) בסלון הקטן של מינה, כמו ענק מיתולוגי על רגלי תרנגולת.

אחרי שמינה סידרה את בגדיי על מדפיו המאובקים של אותו ארון יעיל אך מפלצתי, היא הנחתה אותי ביד רפה לעבר הגינה. אחיזתה הקלושה על כתפי הסבירה רבות: את חרדתה, למשל, ואת העובדה שהיא יודעת עוד פחות ממני מה צריך לעשות איתי, וגרוע מכך, עם הרך הילוד. כשהגענו למרפסת הסתבר שהיא הכינה לנו תה עשבים שצבעו מוזר, מין ירוק עכור. היא אמרה שהיא מאוד־מאוד רוצה שאטעם ממנו ואחווה דעה. הסבירה שזוהי תרופת פלא המוכרת למשפחתה מדורי־דורות, מרוסיה או פולניה, או מאיפה שבאו הוריה, אפילו היא כבר לא זכרה. וכבר התחלתי לחשוב שהנה זה בא, הכישוף או השד־יודע־מה: היא עומדת לחסל אותי בהרעלה. מייד נזכרתי באימא, ודמיינתי את מה שהיא הייתה אומרת על זה. בטח שהפוסטמה־אוגורסוזה, הנגריטה, יימח שמה ויאבד זכרה בין החיים ובין המתים, הולכת להרעיל לה את הבת־פורת־יוסף.

“תשתי. תשתי מהר לפני שיתקרר,” עודדה מינה וקירבה גם צלוחית עם שברי בוטנים וגרעינים שחורים ולבנים. “תדעי לך שזאת סגולה להרגעת בטן עצבנית, נשים בהריון וקדחת גברים,” מנתה מינה את התחלואים האמיתים או המדומים שהתה עשוי לעזור בריפויים המסתורי. מייד מזגה בתנופה משכנעת את המשקה המסתורי לא פחות לתוך כוסות זכוכית משוננות שלא התאימו כלל למעמד, מין כוסות קוקטייל כחלחלות, גבוהות עקב, עד שהירקרק של התה התמזג בכחול העמוק של הכוסות ונהפך לסגול מכושף.

מהופנטת, מיקדתי את עיניי בגביעים. מבטי שהתערפל לאיטו גרם למינה לחשוב שאני בוכה. היא ניסתה לנחם, “חראם עלייך. שלא יכאב לך הלב, יא בינתי,” ונגעה רכות בכתפי. מייד גם יישרה את צווארוני, כאילו סילקה שערה או לכלוך דמיוני. נזכרתי מניין אני מכירה את הרפרוף המשונה הזה שהיא נהגה להסתייע בו בכל רגע של שקט או מבוכה. בדיוק כך עשתה אימי לאבי לפני שהלך לעבודה, ורגע לפני שהייתה קוראת אחריו בקול חורפי חורק וישנוני, “ז’קו, רידָה טֵיינֶה? ממחטה יש לך?” ומנקה מכתפו שערה.

“יאללה, אין דבר, כפרה על הלימודים שלך,” הוסיפה מינה. “העיקר שהאיזיקו שלך יגדל יפה ויצמח להיות בחור טוב וגדול בתורה, כומו… כומו אבא שלך, אללה ירחמו.”

מאוששת מחומו של הבית הקטן, ומכך שבכל פינה בשכונה אפשר היה לקנות בייגל’ה חם, או פיתה עם חומוס, פול וביצה קשה ומעוכה עם קצת לימון וכמון, או שקית עם דבייאל שמנוניים וחריפים שסעיד העיראקי היה מטגן על המקום ומוסיף עוד חריף לפי בקשה – התמקמתי בתחושה של רוטשילדית בחדר הקטן שהכינה למעני מינה. את חדר השינה הגדול שלה פינתה, שחלונו המזרחי צפה על החצר הפנימית המרוצפת שכה אהבתי.

נוחם גדול שאבתי מהמרפסת הזו. בבקרים ישבתי בה עם פניי לשמש החורפית וליטפתי את הבטן הגדלה. טפחתי עליה בתנועות קצובות, מעוגלות, כדי להנחיל לבמבינו את קצב הבלוז עוד בשלב העוברי, וגם בשביל לשמוע אותו מהדהד אליי בהסכמה: יופי, עדיין שט לו שם, הדגיג.

לפנות ערב, כשהתעוררתי, מזיעה משינה עמוקה ורגועה, הכינה למעני מינה בחצר הפנימית את השולחן המתקפל עם ארוחת ערב קלה. בצלוחיות חרסינה קטנות וסדוקות, דומות באופן מחשיד לסרוויס המצויר שהיה לנו בבית (גם לה הוא הביא את אותו סרוויס ממילנו?!) שטו פלחי עגבניות, קלחי בצל ירוק, מלפפונים זעירים על קליפתם, קצת זיתים דפוקים, קצת מלפפונים חמוצים, כמה שיני שום פניניות, קצת גבינה, וכמה פיתות חמות שהיא קנתה מהמאפייה שליד הבית.

מינה בירכה “בורא מיני מזונות” ו“שהכול נהייה בדברו”, באותו ניגון ספרדי של אבי, בצעה פיתה עם זעתר וליפפה אותה בקצת לָבנֶה, והאכילה אותי כמו שמאכילים ילדה קטנה. “נַה, קחי, הנה עוד בוּקָדיקוֹ, עוד ביס… רק שתהיי בריאה וחזקה בשביל הצ’יקיטיקו,” וללא שהות הימהמה שיר ילדים ישן בלאדינו.

“איך זה שאת מדברת לאדינו, טיה מינה?” חקרתי.

“את זה אני למדתי מאבא שלך!” הכריזה בגאווה. ראו עליה שהיא מרוצה ששאלתי.

“כשעוד יצאנו,” פירטה בהנאה, "אחרי שנחתמו האירוסין, היינו הולכים בשבתות לטייל בגן־העיר, והוא היה מלמד אותי מילים בספניולית. וגם לבשל אוכל ספרדי לימד אותי. למשל, חמין, ובמיה עם ריאות, וקציצות של ירקות, ובורקיטס של ספינקה (תרד), וגם מאויו עם אגריסטדה (מוח עם רוטב לבן), חמוץ־חמוץ בפה. את זה המנוח אהב הכי הרבה. היה מכין בעצמו, ללקק את האצבעות. והאכיל אותי עם כפית, לאט־לאט, שארגיש את הטעם הטוב של הלימון מתפשט על הלשון ואת המוח מתרכך לי בפה, ואזכור שזה האוכל הכי טעים בעולם…

“לפעמים גם לקח אותי אצל הערבים בעיר העתיקה, לאכול חומוס עם פיניונס והרבה חריף ששורף את הלשון כמו ערימה של פלפלים אדומים קטנים וממזרים.”

“את ממש ג’דה, אה, טיה מינה?” אמרתי, והיא רק אישרה בשמחה, בפה פתוח שחלק משיניו כבר אז היו חסרות וחלק או־טו־טו עמדו לנשור. ציינתי את זה לפניי ברשעות: אז ביטוח שיניים הוא לא מימן לה, הַכִּילַי, אה?

“ואבא, את חושבת שהוא אהב אותך?” שאלתי כשסיימנו לאכול.

“מה איתך, קירידה, יקרה, בטח שאהב,” אמרה מינה, מזועזעת על עמקי נשמתה משאלתי. “וגם כיבד.”

“אז בשביל מה הוא גירש אותך? יכולתם להישאר יחד עד היום,” אמרתי. ורציתי להוסיף: ואז אני ושאר הכפרות לא היינו כאן היום, מפיצות את הביציות המעוקרות שלנו ברחבי הגלובוס. אבל העדפתי לשתוק. גם ככה העלבון היה גדול מדי.

“ירחם השם, אל תדברי ככה,” נחרדה מינה. “בטח שאהב. וגם כיבד. ואיך טיפל בי כל השנים, איך? את זה את לא ראית. טיפל בי כומו שמטפלים במלכה. כומו שמטפלים בתינוקת. אבל הוא רצה שיהיה לו בן זכר – אחרי הכול גבר זה גבר. בן זכר שיבוא איתו לבית הכנסת בשבת, שילך למזבח בשביל לקבל ברכה מהכוהנים, שיתפלל איתו מנחה, שיגיד קדיש על הקבר שלו… אבל לזה,” התחילה בקינתה, “הוא כבר לא זכה, הזיכרונו לברכה…”

בערב היא פתחה את הטלוויזיה וראינו “הכול נשאר במשפחה” ואחר כך את “מבט”, ולפעמים גם את “המלאכיות של צ’ארלי”. בלונדה זוהרת ושתי חברותיה, אחת ארוכה, גבעולית וקופצנית, שתמיד הזכירה לי איטריית ספגטי, והשנייה בעלת פני בובה, קיפצו כל הזמן על המרקע עד שהוציאו לעצמן וגם לנו את הנשמה, או עד שהבוס שלהן בא משום מקום ונזף בהן כמו הרבנית גרשונה לפני תפילת מנחה. את הבוס שלהן לא הראו אף פעם, רק את הקול שלו שמעו. בדיוק כמו המגפון המפחיד של הרבנית גרשונה, לפני ואחרי שצעדנו בשורות לחדר האוכל.

מינה בהתה במרקע ונחרדה, “ווי, זה מדבר כאילו קול השכינה.” אחר כך, כשהבלשיות הזוהרות היו בעיצומו של מרדף מכוניות היסטרי, היא התלוננה שמרוב שהבחורות רצות כל הזמן מצד לצד, הן עושות לה חור בראש. מינה־שבפיה־שתינה נרדמה על הכורסה, ואני, ילדה־לא־רצויה, המשכתי לצפות עד לסיום השידורים בצפירה ודגל מתנופף.

בשבתות באה מרינה לבקר. לפעמים בליווי פוטיומקין וכלבו השחור והמאיים שהמתין בחצר, אבל תמיד עם שקית גדושה בממתקים. את הממתקים הכי מובחרים הביאה, שרק בבוקר עוד ישבו בטח על איזה מדף יוקרתי בחנות כולבו גדולה, ומקץ שעות אחדות נטרפו חינם במעבה לסתותינו ונחתו ישר בקיבה.

מרינה אמרה שלמבצעים אין את אותו טעם בלעדיי. “למה שלא תבואי גם?” קוננה. “נמאס לי ללכת לבדי. ממילא אין לך מה לעשות פה. שאת רק נרקבת לך כל היום עם הקוקומניה!” התלוננה, ונשפה בפליאה, “ווי, פתאום שמתי לב, זאתי אפילו יותר גרועה מאימא שלך המסכנה!”

“השתגעת?” אמרתי, מעלה על פני הבעה נדהמת מרוב צדקנות, “שהבייבי שלי יהיה קרימינל כמוך כבר בבטן?”

מרינה קנתה את זה. תמיד הצלחתי לעבוד עליה, גם כשהגזמתי בדבריי, בעיקר כשהגזמתי בדבריי. יום אחד גיליתי שאנשים מאמינים לי יותר כשאני מבלפת אותם. יכולתי ללכת ברחוב ולפגוש ילדה מהכיתה, ששאלה אותי לאן אני כל כך ממהרת ולמה אני לא יכולה לעצור רגע ולחלוק איתה חצי מנה פלאפל, ובארשת קפדנית לענות לה שבעוד חצי שעה אני עומדת לטוס לברית־המועצות במסגרת חילופי נוער. או, אם פגשתי שכן סקרן שהתעניין בשלומי, הייתי מסוגלת להגיד לו שאני חולת שחפת ועומדים להטיס אותו באמבולנס אווירי לבית מרפא בשוויץ. דברים כאלה.

מרינה הייתה הקליינטית הכי טובה לשקריי והגזמותיי. מתוקה וממושמעת, היא האמינה לכל מה שמכרתי לה. וכן, הייתה גם את אותה פעם, הפעם הכי אכזרית שלי, כמה חודשים אחרי שהגעתי למעון וכבר הפכנו להיות חברות הכי טובות, כששיקרתי לה שפוטיומקין התחיל איתי.

סתם המצאתי את זה. כנראה שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות. מרחתי אותה בסיפורים: איך הוא הציע לי לצאת איתו, לבלות איתו בתל אביב, אפילו לאילת ייקח אותי אם אני רוצה, והכול מאחורי הגב שלה. איך הוא תיכנן לקחת אותי למלון הכי־הכי בתל אביב, ולקנות לי שמלות ונעליים ואיפורים ותכשיטים הכי יקרים בשביל שאסכים להזדיין איתו. ומרינה קנתה את זה. מה זה קנתה? על־בליינד. אכלה את הבלופים מהיד שלי, כמו שילד קונה את השקרים שמפיצים בפניו הוריו בלי טיפת בושה.

זה הרס אותה. חמש שעות ברציפות בכתה. עד שניגשתי אליה, ליטפתי את שערה הבלונדיני הארוך וניחמתי, “די, מרינקה, תפסיקי. זה היה סתם, בכאילו, המצאתי הכול.” וכשלא פסקו געיותיה ופתאום התחוורו לי מעשיי, התחיל גם הייאוש, “די, מריניוש, מרינקה, תפסיקי לבכות.”

מאוחר יותר באותו ביקור שלה בכרם, בשעת ערב מוקדמת, כשמינה יצאה להביא לנו עוד שתייה קרה וצלחת עם פיצוחים שהיא קלתה בעצמה בלילה הקודם, דיווחה לי מרינה מה חדש במעון, והמשיכה בפזמון החוזר: מה אמר לה פוטיומקין ומה היא אמרה לו.

“הבנות נורא מתגעגעות אלייך,” התלהבה, “וגרשונה בכלל נהייתה משיגענע בגלל זה שאת חסרה לה. כבר אין מי שיפריע לה בשיעורי תושב”ע," גיחכה.

“וחדווה המפגרת, מה קורה איתה עכשיו?”

“היא עוד יותר משיגענע ממקודם,” סיפרה מרינה, “ממש קוקומניה נהייתה. דפוקה על כל הראש. אפילו יותר גרועה מאימא שלך. עכשיו דופקים אותה כל השק”מיסטים ממגרש־הרוסים. שמעו יש פראיירית אחת שפותחת ת’תחת שלה בחינם, אז הם באים בחבורות. אמרתי לה: ‘חדווה, תפסיקי עם זה תיכף ומייד, שלא יקרה לך חס־ושלום משהו רע כמו מה ששומעים שקורה לבנות באמריקה.’ שמעתי יש שם בחורות נהיות זונות כבר בגיל עשר. הולכות ברחוב ומלקקות ארטיק, בא איזה ארס ומביא להם זין בפנים. את חושבת שהיא קולטת משהו, המפגרת? נהייתה עוד יותר סתומה ממקודם. אלף פעם אני אומרת לה: ‘חדווה, לא חבל עלייך?’ לכי תדברי עם משוגעים."

“ומה קורה איתך ועם פוטיה?” ידעתי שרק על זה היא בעצם מתה לדבר.

כמוצאת שלל רב ענתה מרינה מיד, “מאז שהוא חזר מטקסס הוא נהייה כזה מתוק, ממש סוכרייה על מקל. אני אומרת לו: ‘ללקק אותך מתחשק לי. אבל אם תהיה רע, קבינימאט, אני ישר שולחת אותך לעזאזל.’ שלא יעשה לי חוכמות, את מבינה?” הוסיפה בקריצה.

“ולאיפה נסע עכשיו הבוגדן, העלוב נפש הזה, הקקהמייקה, החטייאר שלך?” שאלה אותי אחרי שחיסלנו את כל הממתקים. את העטיפות השארנו במאפרה שעשתה מינה בחוג לקרמיקה במתנ"ס שנפתח לא מזמן בשכונה.

“מאיפה לי לדעת?” זעפתי. “ממתי מעניין אותי מה קורה לגיריאטרי הזה?”

“ומה עם הקקמייקה השני, הבוגדן, המנוול, האבא של התינוק שלך? הוא לפחות שולח משהו?” שאלה מרינה בארשת ספקנית, ובאותה נשימה סיכמה לעצמה בייאוש, “ככה זה, כולם אותו חרא, נו־גוד־פור־נטינג,” מתגאה אגב כך בהישגיה האחרונים באנגלית. התקדמה בכלל לא רע מאז שעזבתי, הממזרתה. בטח כבר אז התחילה לתכנן את הקריירה הטרנס־אטלנטית שלה, מול קליינטים שמנים ומזילי ריר בלאס־וגאס.

“והמפלצת, היא מטפלת בך כמו שצריך?” חקרה מרינה כשמינה יצאה מהבית והלכה להביא לנו מרק רגל מהמסעדה התימנית שבפינה, שיהיה משהו לארוחת ערב בשביל לנגב עם הלחוח והסחוג. אוי אוי, מינה־שבפיה־שתינה. איזו אישה!

זה הזמן לספר כיצד הפך אבי את האשכנזייה שלו, האנדרוגינוס שלו, לפילגשו הרשמית, ומדוע אני, שלפחות על פי דעת ההורמונים שלי, אני אישה במלוא מובן המילה, לא הפכתי אשת־חיקו של דארקי־בייבי, ואפילו לא פילגשו החוקית של הֵר קירשנלקר. אבל אבי ידע מה לעשות כדי לשמור את כל הקופה לעצמו. גם אישה, גם פילגש, ועוד אחת שהתאימה בול לטעמו. “אשכנוזית פיך־פיך”, היה מתגאה אבי במינה, “ותראו איך הפכתי אותה לפרענקית!”

זה היה ב־1947, שנה ומשהו אחרי נישואי אבי ואימי. ברחובות צפרו הסירנות של העוצר, ואימי כרעה ללדת את אחותי הגדולה בבית־היולדות של “ביקור חולים”. בדרך לבית החולים, בידיו צרור ורדים נבולים שרכש בחצי מחיר בשוק השחור, פגש אבי במינה.

במקרה פגש אותה. הלך ברחוב, מחשבותיו מרוכזות בעסקיו, ולפתע קלטו עיניו אישה רבועה, לבושה בשמלה פרחונית, מתנודדת לאיטה ומתבוננת כעיוורת בצמרות העצים, עיניה חריצים: לא הרכיבה את משקפיה. מייד זיהה אותה. אוי, מינה־שבפיה־שתינה!

כמעט עשר שנים לא התראו. עשר שנים שבהן הספיק אבי לכלכל היטב את חשבון הבנק שלו ב“אנגלו פלסטינה”, ובהן הספיקה מינה להתחתן עם גבר אחר: אלמן כורדי המטופל בשלושה ילדים, שקיווה כי המפלצת, גם אם לספקו במיטה לא תוכל, לפחות משרתת ואומנת מסורה לילדיו תהייה גם תהייה.

היו אלה השנים הכי גרועות בחייה, סיפרה לי כעבור שנים. האלמן, לא זו בלבד שציווה עליה לטפל במשק ביתו ובשלושת פלצניו הקטנים, המסריחים קבוע משמנת וחמאה, גם הכריח אותה לבצע עבורו את כל הפעולות הבירוקרטיות השנואות עליו: הלכה בשבילו לבנק, לדואר המרכזי, למשרדי הטאבו, שילמה חשבונות, הדפיסה מכתבים בשביל הקושאנים של עסקי הדלא־ניידי המפוקפקים שלו, ויצאה ובאה בענייני שליחויות אצל הקורפוס הדיפלומטי של הצבא האנגלי. בשובה, עוד הייתה צריכה לעשות את כל הבית ספונג’ה, ללכת עד לשוק מחנה־יהודה, לסחוב משם בסלים רופפים של יוטה טונות של ירקות ופירות בשביל המלעונים שלו, שתמיד־תמיד היו רעבים. כשחזרה מהשוק, הייתה צריכה לבשל סירים ענקיים בגודל של פחי זבל למענו ולמען המפלצות הקטנות והרעבתניות שלו, ובסוף היום לכבס את בגדיהם המצחינים בפיילה שבחצר, קיץ כחורף.

יציאתה ממאסר העולם ללא כל חנינה נראית לעין בביתו של סוחר השטיחים הכורדי, התאפשרה רק הודות לאבי, באותה פגישה מקרית אך גורלית בדרך לבית החולים “ביקור חולים”, כשאבי היה בדרכו לאימי, למסור לה את צרור הפרחים הנבולים ולברך אותה על מילוי מצוות פרו ורבו, ומינה הייתה בדרכה למילוי עוד מטלה ממטלותיו האינסופיות של אדונה האלמן.

ובגלל הפגישה האקראית ברחוב: ככה סתם, כאילו כלום, דקות ספורות לפני תחילת העוצר, מתחת לצמרות העצים הגזוזים למשעי כמו תספורותיהם של “הכלניות”, איחר אבי להגיע למחלקת היולדת, ועל כך גבתה ממנו אימי במשך שנים רבות את תשלומי האשמה בריבית קצוצה.

הזוכה הייתה מינה. מייד נרתם אבי לסילוק חובותיה אצל האלמן, והוציא אותה משנות עבדותה ביד חזקה ובזרוע נטויה. בלעדיו עוד הייתה מגיעה עם האלמן עד לקבר, סיפרה לי פעם, וספק אם הַכִּילַי היה שומר לה את החלקה שלצידו.

אבי קנה לה דירת חדר בשכונת מקור־ברוך וגם קיוסק קטן, שעם המעבר לתל אביב הומר בחנות גלנטריה זעירה ב“בית רומנו”, לא רחוק מצמד חנויותיו ברחוב הראשי, והדרך לפילגשותה הייתה פנויה. ואחרי הכול, מה היה זה בשביל אבי – שמגיל שלוש־עשרה פירנס שני אחים נזלנים ואם אינפנטילית – עוד פה אחד להאכיל, לעומת כל המצוות השמנות שיירשמו לו בשמיים?

משפחתו המורחבת התחילה הרבה לפני שמינה נכנסה לחייו, כשאביו הפך לקורבן מספר חמישים ושש קו נטוי שתיים למגפת הצהבת שהתפשטה בירושלים, ואימו נותרה לבדה עם שלושת הילדים, מינוס גמלת־אלמנוּת, כי אביו היה לא יותר מנפח מסכן בנחלת־ציון. בגלל המיזֶריוֹת הללו שנפלו בחלקו בגיל רך, בתור ראש המשפחה האולטימטיבי הבא, נרתם אבי למילוי מצוות יתומים ואלמנות כשהוא בעצמו יתום, כפרה!

כך קרה שהזוכה הישירה מעסקי גמילות החסדים של אבי הייתה מינה. מזלה היה שהיא, בניגוד אליי, ידעה כיצד מעוררים את רחמיו של הגבר, וכיצד בנוסף לשגרים הנשלחים לחלציו סוחטים ממנו מכוֹלוֹת של רגשי אשם. מבחינה זו היה לה יתרון מוחשי עליי. לה לא היה מה להפסיד.

אני, לעומת זאת, ויש לי עדים נאמנים, אפילו מיץ תפוזים לא מסוגלת לסחוט. מעולם לא התמצאתי בחוקיו של המס העתיק ביותר בעולם: מס־מותרות על חברתו של הגבר. אפילו לנדנד להם לא הרהבתי עוז. למרות שאולי לא רואים עליי, כי אני מפטפטת כאן בלי סוף, שתדעו שאני מהשתקניות. במיטה אני בכלל הופכת לאילמת. אף פעם לא היה ולא יהיה חלקי עם הנודניקיות האלה שלוחצות כל הזמן, “אתה אוהב אותי? נו, תגיד שאתה אוהב אותי.” “אתה חושב שאני שמנה?” “תגיד, אני יפה?” עד שלא יוציאו למסכן את כל המיץ מהנשמה, אין סיכוי שיירגעו. מכאן גם תבינו מדוע לא יכולתי לנדנד על דברים מוחשיים פי אלף, כמו מעמד חוקי, הסדר משפטי, מניות בבנק או יהלומים בזרת. בכל האמור לדברים הבלתי נאמרים שבינו לבינה, תמיד הייתה בי איזו אילמות. גם בדארקי, אגב. שנינו לא ידענו לדבר. איך אומרים: להיות דוגרי? להניח הכול על השולחן? לגלות זה את קלפיו המבישים של זו?

לולה צדקה. ברגע שבו נילפת ראשו של בנה בירכי היה עליי להשתמש בנוסחת הפלאים הבדוקה, זו ששנים שירתה נאמנה את הסבתות וסבות־הסבתות שלנו, כל המאהבות היהודיות הדגולות בנעליים האורטופדיות. רגע לפני ההבקעה, הייתי צריכה לנבוח לו באוזן את הנוסחה הרשומה: זהו, בייבי, עד כאן. מכאן והלאה אסורה הכניסה!

אבל אני הייתי עסוקה באותו רגע בבדיקת כושרי להיות כל מה שהוא רצה: מלכת שבא או גננת, מלצרית או חשפנית, שפית ב“קלאב מד” או מנהלת חשבונות מורשה. רק תבחר, מאמי, ואני מבטיחה, עד חצי המלכות פלוס כל הטיפים שאני מרוויחה. התוצאה הייתה בלתי נמנעת: חתלתול קטן ושעיר שמביט עמוק לתוך אישוניי בעיניו הזהובות, הלחות מהתרגשות, ומתמכר לחיוכי בהנאה גלויה.

בעוד שאם את אנדרוגינוס, טומטום לפי לשון העם והרב של נחלת־ציון, את פטורה לחלוטין מכל סוגי הסחיטה והלישה, כמו גם משלל סוגי החנחונים. קודם כול, אין באחזקתך את הציוד הנורמטיבי, וחוץ מהעובדה הקטנטנה אך החשובה לא פחות הזו, שאינך מטרה נייחת לדגירת וירוסים ופטריות, את גם לא מוכרחה לרשום את עצמך בטאבו של שום גבר. מעלה נוספת: את פטורה מתוצאות לוואי בלתי נעימות ומכל הטררם הכרוך בהשתלטותן של חמות וקוזינות על המעמד המשפחתי שנוצר שם בין רגע. רק אמרת ‘I DO’ וכבר את מלווה מישהי עם אקזמה ברגליים לקנות מחוכים וחגורות־בטן אצל “נינהבלה”, וכעבור כמה שנים מדדה על כפותייך הצבות לקופת חולים, לאסוף בשבילה את התרופה לחיזוק הלב, שאת, ורק את, הרסת לה במו ידייך בכך שחטפת לה מתחת לידיים את חתלתולה האחד והיחיד!

“למה שלא תשלחי מכתב לקוסחווגרה שלך, לחותנת האחת והיחידה שלך?” מציעה אימי בנחת ובולעת לי שני שחורים במכה. אנחנו יושבות בסנטוריום, בחדר התרבות, משחקות דמקה.

“כבר שלחתי, הם לא עונים,” אני מחזירה בקול חלול.

“עשית בשכל,” מציינת אימי בקור.

בתמורה, אני מסיעה בחמת־זעם את השחור שלי אל הלבן שלה על לוח הדמקה. אימי מתמהמהת. רואים עליה שהיא חושבת. על מה בדיוק, זאת השאלה: המהלך שלי או שלה?

“נו,” אני מזרזת, “מהלך שלך.”

“פסנסייה,” גוערת אימי, “פסנסייה, סבלנות. עוד לא שמעת שהחיפזון מהשטן?”

“ומי גילה לך, השטן בכבודו ועצמו?”

“מה אתם אומרים על זאת?” קופצת אימי על המציאה. “אני יושבת לי פה וסורגת את אותו הסוודר כבר עשרים שנה, סגורה עם כל הלוֹקוּרוּת, המשוגעות, כשכל הזמן הלוקורה האמיתית זאת את!” אומרת ובולעת לי שלושה שחורים במכה.

“תבלעי, תבלעי, למה לא, שיהיה לך לבריאות.” אחר כך אני שואלת אותה, “את כל הזמן מתלוננת על הנגרה השחורה כזפת. את לא חושבת שזאת בעיה שלך שלא הצלחת להחזיק בו?”

“אטיו, איך זאת מדברת!” מתנפחת אימי על כיסאה וחורקת בקול נוזף של מחנכת. בשנייה הבאה היא אוכלת לי את שארית השחורים שנשארו מיותמים על הלוח. “אני הבאתי אותכם וזה מספיק. אני את התפקיד שלי עשיתי!” בגרון ניחר היא מוסיפה, “זה הוא שלא מילא את התפקיד שלו.”

אבל איזה תפקיד זה בדיוק, את זה היא כבר לא הסבירה. האחות התורנית נכנסה, תמכה בה שתקום ולקחה אותה לבדיקה. בזמן האחרון לחץ הדם שלה נמוך באופן חשוד: היא תמיד מתעלפת.

לפני שיצאה, נתמכת בידיה הכבדות של האחות המצחינה בבתי שחיה מכתמי זיעה ישנה, הפטירה אימי ביובש, כאילו לכיוון שלי אבל בעצם לעצמה, “תעשי מצווה לאישה זקנה ותביאי בקבוק ערק פעם הבאה.”


 

פרק עשירי: סנט־אדי של הבתולות    🔗

גם מהלוויה שלו התחמקתי. כשאני מספרת את זה לאנגלוסקסית, היא כמעט מתפלצת.

ביום שבו נערכה הלוויה שכבתי בחוף שרתון וקרטיב לימון תקוע בין שפתי ונוטף על שדיי, לגופי הביקיני המוזהב שסחבתי מ“השק”ם". כבר אז, בשלהי מארס, היה עורי צבוע לחום־זהוב עמוק וסמוק. גם פניי היו שזופות כמו אינדיאנית. תלתליי נשרפו מהשמש, וקצותיהם הבלונדיניים נפלו על עורפי וכתפיי כמו לשונות זעירות של אש, ושיוו לי מראה פראי ומבהיל מעט, כאילו הייתי המדוזה של קראווג’יו.

על כיסאות־הנוח המפוספסים צהוב ואפור דהוי זיהיתי כמה ילדים שהתפלחו מבית הספר. מדי שעה הם עצרו את מוכר הארטיקים וביזבזו אצלו את דמי־הכיס החודשיים. את הילקוטים הם החביאו בחול: שאיש מיושבי החוף לא יחשוד, חלילה, וירוץ להלשין לזהבי, הסגן מנהל עם החיוך הקפוא כמו של דוקטור מנגלה.

אבל אני אפילו להתפלח לא הייתי צריכה. הלוויה של אבי שימשה תירוץ מצוין להיעדרות מבית הספר במשך יותר משבוע. רק בתום השבעה, כשאחותי הגדולה גילתה שהשתמשתי בפתק שהיא נתנה לי בשביל להתחמק מבית הספר, הוחלט לרשום אותי למעון “לכו ונלכה” לנערות במצוקה.

אימי כבר שכנה אז לבטח בסנטוריום, סורגת סוודרים מצמר מלוכלך בריר ובקיא, ככה שהרבה לא היה לה לומר על ההחלטה לתקוע אותי שם. לפני התעופפותה לאמריקה החליטה אחותי הגדולה לסגור את כל העניינים ולשלוח אותי הכי רחוק שהיא מכירה. הכי רחוק היה מעון “לכו ונלכה”. שם, כזכור, פגשתי ביומי הראשון את מרינה צווחת לפוטיה מילות אהבה, ומדביקה את השפופרת של הטלפון הציבורי בחיידקי שיעול ובריח של סוכריות חמוצות. שם אגרתי את מלאי הסחיבות היקרות שלי מכל הכולבואים ברחבי הארץ. ומשם הוציא אותי בשבתות קירשנלקר לטיולים של “החברה להגנת הטבע”, אבל בעיקר לסיורים מודרכים במיטתו במלון “הילטון”. בפחות מזה לא היה לו נאה לגור.

הצצתי בדמותו שהוכפלה במראה האובלית של שולחן הטואלט בדוגמת הארט־דקו, ושאלתי בקול בוכים האם יואיל לקחת אותי איתו לאן שהוא נוסע. קירשנלקר סידר את עניבת הפפיון הנבחרת: ורדים ושושנים על רקע תכול, אחת מיני רבות באוספו הענקי, מתנות מגרופיות, אתם יודעים, ונחר בחוסר סבלנות, “מתי תיפטרי מהרצון הנשי הדביק ללכת איתי לכל מקום?”

“אף פעם,” עניתי בטון בכייני. “אני אף פעם לא יפטר מזה. אני רוצה ללכת איתך, ודי. נמאס לי מזה שאתה כל פעם נוסע ומשאיר אותי לבד, להירקב במעון עם עוד מאתיים בנות מבתים הרוסים.”

“אני לא הולך לשום מקום, אז תוציאי לך את זה מהראש. אני כל הזמן פה. וכשאת צריכה אותי, את תמיד יכולה להתקשר,” שידל קירשנלקר בנימה נחרצת, שכבר דלק בה קצה־קצהו של חוסר הסבלנות: אוי, הילדות האלה, באמת! כמה שהן קפריזיות ומפונקות. ואיך שהן נדבקות? רק דורשות ודורשות!

ובכל זאת הרהבתי לצייץ, “מה פירוש ‘אתה כל הזמן פה’? אתה אף פעם לא פה!”

עיניו של קירשנלקר ארבו לי מלוכסנות ועוינות, כבר אפופות מיאוס. “אף פעם אל תגידי אף פעם, דושקה,” סינן, “אני פה מתי שאת צריכה אותי, לא?”

באמת? אז של מי הטמפונים שמצאתי פעם באמבטיה? ושל מי העגילים האדומים הזולים שמצאתי על השידה? ושל מי המחברות עם השירים הרגישים בכתב היד האינפנטילי שהוחבאו מתחת לחולצות בארון? של עוד איזו מיידעלע שכיכבה במיטתך, בין הרום־סרוויס לשיחות־החוץ השבועיות לגרושתך?

אבל לא אמרתי כלום. שאני אעז לשאול? למה, מה קרה? מה החגיגה? אילמת ילדה אותי אימי, אילמת אמות.

“גבר מבוגר, מופרע, גרוש שלושה פעמים,” מסכמת האנגלוסקסית, כאילו מנתה רשימה למכולת. “לא מצפים מכאלה להרבה. אבל אותך אני דווקא מבינה. בסך הכול היית נוט מאץ' מור דאן אה בלאדי קיד. ילדה קטנה ומסכנה. איך יכולת לדעת שאת משקיעה את כספך על הסוס הלא־נכון?”

היא צודקת: סוס־סוס, אבל ג’וקי מצטיין הוא דווקא כן היה. אני יכולה להעיד. לא יודעת מי הייתה ההיא עליה הוא סיפר שהיא מצייצת עליו טענות בכל העיר, אבל רשימת הגרופיות הייתה מלאה גם בלעדיה.

“אדי זה כמו סם,” סיכמה פעם מרינה. ואני לא שאלתי מניין גם היא יודעת את זה.

בבקרים, כשהוא בא להוציא אותי מהמעון בעזרת הפתק הכול יכול, פותח הדלתות והלבבות: הסיפור שהוא בעלה של דודתי חולת הפרקינסון, נסענו ב“פורד אסקורט” האדומה לנגב חומוס בעיר העתיקה. בתום הארוחה, קירשנלקר, ורוד מנחת, רכש לעצמו מיני זוטות תפלות וענתיקות זולות בכוכיהם האפלוליים, המחניקים מבשמים זולים, של הערבים.

במיוחד אהב לקנות בחצי מחיר פגיונות ישנים ורהיטים ענתיקה, ששווים הרב ניכר בהם מתחת לשריטות ולבלאי המצטבר של השנים ומזג האוויר. הוא ידע להשיג אותם במחירי מציאה. כזה היה קירשנלקר, רק המובחר שבמובחר: ממחרוזות ענברים ועד לנשים, אבל תמיד בחצי המחיר. “זו כל החוכמה,” העיר בסיפוק כשעלה בידו להשיג פסלון קווקזי נדיר בחמש לירות.

ענתיקות היו בשבילו כמו לחם. הוא העריץ אותן. יכול היה להסתובב שעות בשווקי העתיקות ולהריח את העובש שמפיקים הרהיטים הנושנים מבין קרביהם הרקובים. פעם רכש ערמת עורות נחש יפיפיים, שלמעט ריח העובש שדבק בהם, ללא ספק משהייה ארוכת טווח באיזה בוידעם, הם זהרו בשלל צבעי הקשת. מאיפה להם נחשים אדומים, צהובים וסגולים, שברתי לעצמי את הראש. אבל קירשנלקר היסה אותי ואמר שלא שואלים יותר מדי שאלות כשעושים ביזנס. אחר כך מכר הוא אותם במחיר מופרז לאיזה סנדלר־על, שעיצב נעליים לפי מידה לכל נשות חברי הכנסת והקורפוס הדיפלומטי.

את העיר העתיקה אהב במיוחד. לא פעם ולא פעמיים סחב אותי לשם. מתגנדר באנגלית אוקספורדית, ניסה על הערבים את מבטאו המצוחצח, פרי שנות שנוֹר ארוכות באנגליה ובאמריקה מטעם ה“סוכנות היהודית”. הוא התחנף לסוחרים הערבים כדרך שמתחנפים לאפנדי, וניסה להשפיע עליהם לתת לו את הענתיקות בהנחה גדולה. פעם שיקר להם ואמר שהוא תייר, שבא כל הדרך מניו־זילנד לנשק את אדמת הקודש ולפסוע בנתיבו של הצלוב. בפעם אחרת המציא איזו מעשייה, לפיה שירת פה ב־44' בדרגת סרג’נט־מייג’ור בצבא האנגלי, ש“כידוע היה תמיד בעד הערבים ורק בטובתם רצה”.

“יזראלי’ס אר נו גוד,” כך התחיל תמיד את נאומו, בודק אגב כך את התרשמותם של הסוחרים, באותו מבט מדושן שבו סקר את התפעמותן של אהובותיו.

“הו יס, איי נו, יזראליס אר נו גוד. ווי ניו דאט סינס דה ביגינינג אוף דה העפלה. יהודים אר ביג באסטרד’ס, דונט דיי? ניסו לסבך אתכם במלחמת העצמאות, ואחר כך אין סיקסטי־סבן. נוט וורי נייס מצידם. אבל אתכם לא קל לסבן, נכון? אתם יודעים מה אתם רוצים. אתם יודעים מה טוב. ותאמינו לי, עכשיו, אפטר דה וואר אוף סבנטי־טרי, אתם קרובים להשיג את זה יותר מאי פעם. ותמיד תזכרו: לא לוותר להם על אף צעד ושעל,” זימר קירשלקר לערבים שלו, שהביטו בו במבט אטום, כאילו חזו באסטרונאוט המגיח בצעדי דבקה מקרבי טיל שיגור סובייטי.

“נוור סיי נוור,” הזכרתי לו, משחקת עם כל הלב את דמותה של כלה־ילדה מפאתי גולדר’ס גרין, כנדרש מן המעמד.

אבל הערבים לא השתכנעו. כנראה שגם הם גילו בשיפולי מבטאו המאומץ את השרידים היקיים או הפולניים, אף פעם לא ידעתי מה בדיוק, אותם חשב שזנח לנצח על גיגית המעפילים בדרך לפלסטינה.

“למה בכלל באת לכאן,” שאלתי פעם. “היית מתעשר כפליים בכל מקום אחר. באמריקה יכולת לבנות אימפריה שלא הייתה מביישת את יוּ הפנר.”

“אני לא מתלונן,” ענה קירשנלקר ועיווה את פניו בחיוך עניו ומעושה. “גם ככה נגסתי נתח גדול מהעוגה.”

כשלא יצאנו לטייל בארץ, נשארנו בחדרו שבמלון. הוא אהב לגור בבתי מלון. טען שככה קל יותר להיפטר מכל הפרטים המאוסים והתפלים של החיים, שלא לדבר שכך קל לו יותר להדוף את שידולי אהובותיו לחלוק איתו קורת גג.

“אף אישה לא אוהבת שאישה אחרת נוגעת לה בחפצים,” קרץ. "ככה שאף אחת לא רוצה לבוא לגור איתי במלון…

“ומיינד יו, גם החדרניות כל אחת מיידעלע בפני עצמה,” הוסיף אחר כך בהתגרות. “אומנם אף אחת כאן היא לא מיידעלע משובחת כמוך, פלפלונת שלי. אחת כמוך לא משיגים כל יום, שתדעי. אבל כשהאינסטלציה שם למטה דורשת את שלה, אני מוכן לקבל כל מה שבא.”

“גם זיבה ועגבת?” שאלתי, מפנה אליו גב זועף.

“איך את מדברת, ילדה?!” אמר קירשנלקר בנימה מזועזעת. “בחורה כמוך, טובה ומחונכת. אחרי שאבא שלך שלח אותך לבתי הספר הכי טובים בשביל שתצאי בחורה טובה עם מקצוע טוב ביד. אני לא מבין אותך בכלל. את נשמתי נתתי לך. את אוני ואת הוני גם יחד. אבל אם את מחכה שאני אהיה השפוט שלך, אז את טועה ביג־טיים. בשביל זה קיים מוסד הנישואים, שאני את תמיכתי בו הפסקתי לתת לפני עידן ועידנים.”

אחר כך נזכרתי שגם לולה הזכירה את זה פעם. מתוך כורסת הנצרים שבה ישבה כמו מלכה מודחת, שפתה התחתונה משורבבת כילדה (דארקי לא חזר בזמן, וגם לא התקשר להודיע מתי הוא בא), הסבירה לי כמו שמסבירים לילדה מפגרת שנישואים זה רק בשביל העניים והרגשניים. ומפני שהיא ובנה אינם משתייכים בשום פנים ואופן לאחת משתי הקטגוריות הנלוזות הללו, ברור שאין טעם להטריח אותה בשאלות בדבר אפשרות העמדת חופה לזוג הצעיר, ולו גם במחיר המתת חסד למפלצת שעתידה להיוולד מכל הטררם.

“עסק ביש,” הפטירה בנענועי ראש מיואשים, “בזה אני מסכימה איתך לגמרי, מותק. אבל אל תצפי ממני לאמפטיה. אני אין לי סנטימנטים מיותרים לבזבז. אני את כל מה שהיה לי ביזבזתי לפני שנים בקזינו־קירשנלקר.”

“את רוצה להגיד לי שגם את היית מאוהבת בו?” שאלתי בתדהמה. התגלית היממה אותי. גברת כוס־הברזל הייתה מאוהבת! ועוד באנס הפרוסיות, קירשנלקר!

“את רוצה להגיד לי שאף פעם לא סיפרתי לך?” הוסיפה לולה בבת־צחוק רפה ומהורהרת, אבל כעבור דקה או שתיים התחילה לצהול כמו סוס משוגע.

“נו, שוין, אז באמת מגיע לך שאני יספר. הרווחת את זה ביושר, כמו שאומרים. הוא אומנם לא שווה את זה שאני אספר עליו משהו, המנוול, הבאסטרד, הנו־גוד־פור־נטינג, אחרי הכול הוא שבר את לבי. לרסיסים שבר. חרץ חריצים קטנים ולא התבייש ללקק את הדם. כזה ערפד הוא היה. יותר גרוע מדארקי־בייבי, בני האימבציל שיחייה.”

משתם מטח תלונותיה הקבוע על בנה, הואילה מלכת שבא לספר לי את כל הקורות אותה ברומן האביב הנודע.

“שלא תראי אותי ככה, מיידעלע, עם כל העודפים פה ושם,” הצטחקה ודקרה בחודי ציפורניה הצבועות את משמני מותניה. "פעם היה מה לראות. אבל גם את תלמדי, בובל’ה. הגורל הזה לא פוסח על אף אחת…

“אבל כמו שאני הייתי אז,” הוסיפה לאחר זמן מה בהתענגות עצמית שעלתה על גדותיה, "לא ראית אישה בחיים שלך. ‘ככה בדיוק אישה צריכה להיראות,’ היו אומרים החברים של אבי. הרבה רצו אותי אז, הרבה. אבל מתוך כל הגברים שהסתובבו סביבי כמו זבובי זבל מסביב לדבש, אני בחרתי בבנדיט הזה, בזנאי הזה, קירשנלקר.

“ואיזה פנים היו לו אז, אה, איזה פנים? אל תשאלי. יפה כמו אלוהים. עם שערות שחורות־שחורות, פה אדום־אדום, ועיניים כחולות־כחולות. כמו האגמים בשוויץ, כמו בריכת שחייה בקוט־דאז’ור ביום קיץ לוהט, אה־מחייה! והגוף – אדוניס. בנוי לתלפיות היה הגוף שלו. לכתוב עליו שירים. לחרוז חרוזים. את הלשון התאוותי להשחיל בין שפתיו המתוקות: שני דובדבנים אדומים, שני בוטנים מסוכרים, שני תותים עסיסיים של סוף העונה. את עורפו המתוק רציתי לכסות בנשיקות חמות, תמות: זה שלי וזה שלי וגם זה שלי. על ישבנו סטרתי קלות: היה לו אז ישבן מתוק, קפיצי כזה, משהו אתלטי פחד. כדורגל קטן היה לו שם מאחור. ומלפנים: אוי, את שני כדורוני הטניס שלו חלמתי ללקק עד שהוא ישתין מרוב עונג. רציתי לעשות אותו מלך. ככה אהבתי אותו. כאילו יקדה בתוכי אש ענקית. וכולה בשבילו…”

“ומה קרה אז,” שאלתי, מיתממת, מסוקרנת לדעת מתי באה הנפילה.

“זה היה חייב לקרות, את לא קולטת? אבל לא לפני שהבנתי שאם את רוצה לישון בשקט, את חייבת לעשות בדיוק להפך,” נידבה לולה.

“מה, מה לעשות?” אני, בהיסטריה.

“מה זאת אומרת??? לגרום להם להעריץ אותך כמו מלכה!” הסבירה לולה. “וזאת בדיוק הבעיה שלך, חמודה. קודם שאלת אותי למה הפסדת את דארקי, בני האימבציל שיחייה. אז עכשיו אני מסבירה לך את מה שלמדו דורות על דורות של נשים על עורן המדמם. ואם את רוצה להמשיך לשחק את טיטאניה ולהתאהב בחמורים, אז בבקשה. אבל אני מציעה לך הצעה חד־פעמית: להסתכל טוב־טוב וללמוד ממומחית.”

“מה, מה ללמוד ממך?” מילמלתי, כבר נאטמת.

“הוא היה יכול לתלות את ליבי על פגיון, ואני לא הייתי מצייצת,” קראה לולה ברגיסטר העמוק והדרמטי של רובינא. “לקחת את פיסת הבשר העלובה והרוטטת הזאת, להשחיז עליה סכינים, לרטש אותה בנייר זכוכית מספר שבע, לנעוץ בה סיכות קטנטנות ולבסוף לגרד בפומפייה. הכול הרשיתי לו לעשות. רק שיישאר איתי עוד קצת, עוד יום, עוד שעה, עוד דקה. שייתן לי את הזכות להאזין לקולו הצלול, המופלא. קורא, זה הגבר, משיריו של גתה. מזמזם לי אריות שלמות באוזן בשעה שעשינו אהבה. את מתארת לעצמך? כזה מתוק הוא היה כשרצה… אבל מתי הוא רצה, אה?” נבחה בייאוש.

“מתי?” שאלתי נלהבת, נסחפת אחרי סיפורה כמו ילדה קטנה. ומצד שני, הרי יש גם את הנקמה: אולי גם אותה הוא פידח? אולי גם לה הוא הבריז?

"בערב, כשסיימתי לעשות שיעורים ובאתי לחדרו העלוב והמסריח, מצאתי שם לפעמים על השידה ליד המיטה ליפסטיק, ממחטה רקומה ומבושמת, או מחברת אדומה עם שירים רגישים, כתובים בכתב־יד ילדותי רגיש. ‘של מי זה?’ תבעתי לדעת. והוא רק אמר בקול אטום וחסר עניין, ‘אני באמת לא יודע, לא שלך?’… מה שלי? מה שלי? כמעט חנקתי אותו. בקלות יכלה הפוליצאיי לתפוס אותי ולתקוע אותי לקלבוש למאה שנה בלי חנינה. אבל אני הלוא עוד הייתי ילדונת: תמימה ומבוישת ובלי טיפת ציניות בנשמה. כל אחד היה יכול למרוח אותי כרצונו, ואני אפילו לא הייתי מבחינה. אז בקול דק ורועד צייצתי שאני אוהבת אותו, שאני לא יכולה לחיות בלעדיו.

“נו, ומה את חושבת עשה מלקק דובדבני הבוסר הזה?” המשיכה בהתרסה מייד לאחר שמחתה את זיעתה בתנועה בימתית עדינה. "צחק לי בפנים! זה מה שהוא עשה. אמר לי שלא אהיה דרמטית. שהוא לא יכול לחכות לי כל היום עד שהואיל לבוא מהבית העשיר שלי בשביל לבקר פוֹאֵט עני. ‘ולמה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת שאת לא יכולה לחיות בלעדי’?' נחר בבוז. ‘הרי לא תקפצי לנהר. לא תשספי לעצמך את הגרון. לא תחתכי את הוורידים באמבטיה. לא תיתלי את עצמך על הקורה בחדר השינה. לא תשאפי אופיום עד שתפרח לך הנשמה. לא כשיש לך בבית חמאה ומרמלדות לארוחת בוקר וצלי פסיונים לארוחת ערב. לא כשרועי הזונות האלה שאת קוראת להם ‘ידידיך’ ו’מכריך’, מסתובבים לך בין הרגליים ומרחרחים לך את התחת כמו לכלבה. וכל זה בזמן שאני יושב לי כאן לבד כמו כלב, מחכה לך שתבואי וכמעט גווע ברעב. אז שלא תדברי לידי על סבל.'

“מייד הרגשתי רע. איך אני מסוגלת להעליב את היצור היפה הזה, הרגיש, הנפלא, שכותב שירים כאלה יפים ויודע להתווכח על ניטשה ועל אוטו ויינינגר במשך שעות, בזמן שהבטן שלו נדבקת אל הגב וריאותיו מופקרות לאנחות? איך אני מסוגלת להיות כזאת רעה ואכזרית, ולהאשים את הגבר הטהור הזה, עם העור הרך־רך? אין זאת אלא שאני כלבה בריבוע. רק לעונש ראויה. כמעט רציתי לבקש ממנו, ‘בוא, הנה הישבן הערום שלי. קח אותי, תלקה כמה שמתחשק לך, אני פרתך.’ את חושבת שבזה תמה ההתבזות? למחרת חזרתי לקבל עוד מהמנה שמיסמרה אותי למיטתו במשך כמעט שנתיים, עד לסוף הגימנסיה, כשסוף־סוף התפכחתי והבנתי מה בדיוק עליי לעשות.”

“מה, מה לעשות?” שאלתי, נרגשת.

“איזו שאלה? לענות אותו בחזרה!” פיזמה לולה בסיפוק, ושלפה בזריזות, בציפורן צבועה לאדום עמוק, עוד בונבון כלוא בעטיפה. אז קילפה אותו בעצלתיים, דחפה לפיה ולעסה במרץ, בתנועות מוגזמות, נהנית מהליקר שנשפך לתוך החיך ועוקץ את הלשון, ובסוף ליקקה את שפתיה המתוקות והשמיעה קולות מצמוץ של הנאה.

“איך הבנתי את זה, את שואלת? אינטואיציות!” קבעה בגאווה. “חוץ מזה, להבדיל ממך, גברת נכבדה, הלוא לי יש, מלבד השטויות הרגילות ועיתון ‘לאישה’, גם שכל בקודקוד היפה. אני לא איזו קוטלת־קנים עלובת־נפש שמייללת במיטה. שם, באותו חדר רווקים מסריח מזרע, מוודקה ומהפרפום הזול של הזונות שלו, התקשחתי כאחד הלוחמים בצבאו של פרידריך הגדול. שם, בחדרו של קירשנלקר עול־הימים, ולא בשום מקום אחר. ועל כך אני מודה לו עד היום. מברכת הגומל לסנט־אדי של הבתולות. יבוא יום וגם את תודי לו. וכן,” קרצה לי, “גם לדארקי־בייבי, בני האימבציל שיחייה.”

כשסיימה את סיפורה מיהרה לרדת לבר של המלון. לפני שהלכה קרצה לי בשנית, ואמרה שהיא הולכת למצוץ עוד קנקן לימונדה טרייה, מתובלת בשני שלישים וודקה צוננת ומקושטת בדובדבן מסוכר ובצרור רענן של עלי נענע: בדיוק כמו שהיא אוהבת. ואם יתמזל מזלה, הצרידה בטון פאם־פאטאלי מזדקן: אולי גם תמצא לעצמה איזה גבעול סלרי צעיר ובריא לנעוץ בו את השן המתוקה.

באותו ערב כמעט אהבתי את לולה הגדולה. והרי תמיד כסס בי החשד, שכל אחת מאיתנו סוחבת שנים בדיוק את אותו הסיפור.


 

פרק אחד־עשר: כישופי רב־מג    🔗

לפנות ערב, עורו הנושק לעורי מקנה לגופי תחושה של חמאה מומסת, ידעתי שהטיל בי את כישופיו, כישופי רב־מג שכוחם חזק שבעתיים בשש בין־ערביים.

פיו סגול מנשיקות ועיניו מנומנמות, משום שהשעה כבר מאוחרת, התבונן בי בנה של לולה בצמצום עיניים, ונראה לי כך כסיני חכם, כבד־שנים, פניו החרושות יגעות מעמל כשהוא יושב על כס המשפט ומעשן מקטרת שלום, ועליו, רק עליו, מוטל לנבא את גורל האנושות מכאן ועד לאחרית הימים.

ידעתי שאין לי שום סיכוי מולו. לא כך. לא כשאני מנצלת עד תום את שאיפתי האומללה לנסוק לשחקים, שהם שלו לעד, להגביה עוף במרחבים. כמו שנאמר, “אז שימי לראשך כובע זהב, אבל עליו, בייבי, זה כבר לא ישפיע…”

ובשחקים הללו שלו, הבתוליים לעד, תמיד נחבאו סיפורים מצמררים שמוצאם בדבקות בלתי רגילה בהרפתקאות. טיול הלנדרוברים בארגנטינה. תחרות ה“קאמל טרופי” בציילון (ציילון, הוא אמר, לא סרי־לאנקה: איזה מתוק. וכמה מרגשת הייתה מחוותו לכסות את כתפי תוך כדי הגיית המילה הרכה?). המסע לתוך הסוונות של אפריקה התיכונה. חציית מדבר סהרה בזחילה, וכמובן, הסנפלינג בטיבט. ואיך הם חצו את התעלה ב־73', אה? כמו אינדיאנים. כשהמצרים ברחו להם עם הזנב בין הרגליים, והשירו את נעליהם לתוך החול כמזכרת עוון, פלוס סירחון של זיעת נעליים.

או קורס הטייס שלו, למשל. שעות סיפר לי על כך, הבריטון המטופח שלו עולה ויורד מרוב התרגשות. איך הנמיך מטוסו, ובתוך כך כמעט גילח חרטומו כשיפוד שדה שלם על פועליו המבוהלים. איך הרגיש בפעם הראשונה כשמטוסו כבש את האופק ונכנס בתוכו בלופ מהיר, עד שנפרם כעבור דקותיים שנראו כנצח. ואיך זה לחוש את ההמראה בכל תא בגוף ואת התרווחות המתוקה באברים, רגע אחרי שגלגלי המטוס נוגעים בקרקע. כשדיבר על כך נצצו עיניו. וגם כשלא היה כל צורך בכך, אהב ללבוש את סרבל הטיסות האפור, המנוקד בסמלי כל החילות.

חודשיים אחרי שלולה חמסה אותו ממני, שב דארקי מאחד מטיוליו הממושכים במזרח וחזר להשתכן במיטתי. הוא היה מסוגל להגיח למעון בכל שעה, כמו קירשלנקר לפניו, עם הסבר מניח את הדעת פחות או יותר. למשל, שהוא בן־דודי שחזר מחוץ לארץ אחרי שלא התראינו עשרים שנה. כל זה בשביל לקחת אותי לתל אביב: פעם למנת פלאפל בשוק בצלאל, ופעם, ברגע של התעלות, לארוחה צרפתית ב“אלהמברה”. לפעמים הבהיל אותי לציד אלמוגים בנואייבה, ולפעמים לשקוע במימיו החמימים של נחל ערוגות, בלי לעשות דבר חוץ מאשר להתמסטל מצמחיית הצוקים, ולהמתין בשקט, אולי יגיח לו הפנתר המוגן ששמו בֶּזֶדּוֹב.

עשינו כל מה שהתחשק לנו. ליתר דיוק, כל מה שהתחשק לדארקי באותו רגע.

כשלא היה לו מצב־רוח, או כשעישן יותר מדי, נתקענו בבית. דארקי היה נכנס לאחד מהלכי הרוח המשונים האלה שלו ונטפל לאיזו שטות. שעות היה מתקן איזה חפץ מטומבל. אהבתי להביט בו כשתיקן משהו, איזו פתילייה מקולקלת, מקלט רדיו, מאוורר תקוע. הכול ידע לתקן. בתנועות שקטות ומהוקצעות נגע אהובי במכשירים קודחים ומטרטרים, ובמגע של קסם התאים את כל החלקים. לפעמים התאוותי להיות כנף שבורה של ונטילטור או חוט בעירה של טוסטר ישן, רק שייגע גם בי ככה, בעדינות כזו, ברכותו ההורסת.

אבל כשדארקי התחיל לתקן משהו, זה היה בלתי אפשרי לשכנע אותו לעשות משהו אחר. שעות זה לקח לו, שעות. פעם ביקשתי ממנו להדביק לי נעל קרועה. מדי שבוע התחננתי שיחזיר לי אותה מתוקנת. אחרי חודשיים התייאשתי. הנעל נעלמה בדירתו השכורה המלוכלכת, בין ערמות המנועים המשומנים, שברי האופנועים וה“לנדרוברים” המפויחים בחצר.

כשדארקי מיזמז מנורה ישנה או תנור שהעלה עובש, אני עישנתי לעצמי את הנשמה. מסטולית לגמרי, הייתי צוחקת שעות ומביטה בתקרה, כיצד מתמזגים כתמי העובש על הקירות עם אמרת התקרה, והופכים למפת תחרה נדירה ביופייה. לפעמים היה דארקי מלכסן אליי מבט סיני ומביט בי בחיוך ספוג עשן, חוכך בדעתו אם להצטרף אליי למיטה. אז היה ניגש אליי, משתרע לצידי ומועך פטמה, מלטף בלטיפות ארוכות וסודיות את פנים ירכי עד שצמרמורת מטריפה הייתה בולעת אותי, מכניס אצבע לפי ויונק את רוקי, מלטף בלשונו את שמורות עיניי ועוגב על ישבני, חודר אליי רק כשהייתי ממש מוכנה, אף פעם לא לפני שהודיע קבל עם ועדה, “אני נכנס, טוב?”

להתפלא עליו. כזה רך ומתוק הוא היה. ובה בשעה כה גחמני, ליבו אכזרי. אך ללטיפותיו היה מגע של קסם: אצבעותיו מרחפות. רציתי להתנפל על עורו ולגמוע את ריחו בלי לעשות חשבונות. התאוותי להצטנף בחיקו כמו בתוך רחם.

אבל לא. זה לא הספיק לו. לא לו. אמר שהוא רוצה למקום אחר. לדהור על האופנועים שלו, להסיע את ה“לנדרוברים” בדיונות טיז־אל־נבי, להטיס את המטוסים הקלים לשום־מקום. לא יסתפק זה הגבר בפחות מטונה פלדה שוודית משוריינת.

ומי מימן? לולה כמובן. מזל שיש להם, לאלה, את הלולות שלהם. את כל הרנטות, הפנסיות, החסכונות, ולפעמים גם את שארית המשכנתה השנייה שהן נאלצות לקחת בבנק (“תעשה לי טובה, אדון גולדברג, אני אישה אלמנה,”) הן משקיעות בטמטום ליבן בבניהן־אהוביהן.

בערך כמו שאני לחתלתולי. אני משתדלת להיענות לכל פיפס שמגיע מהמיטה שלו, למלא כל קפריזה, בין אם בכוחי למלאה, בין אם לאו. את תנובת שדיי תרמתי למענו עד שחצה את גיל ארבע. רק כשכבר היה קשה להיניקו מפאת התארכות הניבים, הפסקתי את ההתמכרות.

על כן אני מדגישה קבל עם ועדה: אין בליבי דבר עליכן, בנות. אדרבה, תעשה כל אחת כחפצה. באמת. אבל מותק, למה שלא תחשבי פעמיים לפני שאת עושה מעשה? זה לא ידרוש הרבה. רק פרק בתכנון. ואת זה קל מאוד ללמוד בכל קורס בסיסי בהנדסת־ייעול.

גם דארקי, מצודד מבט שכמותו, נושא לעד את עולה של הורתו, לא חשב לרגע שני סנטימטרים מחוץ למעגל הרדיואקטיבי של עצמו. גם התוצאות לא עניינו אותו. כמו אחד שסתם השקיע בלוטו (“בסך הכול רציתי עודף מחמש שקל,”) רק מפני שהיו לו רזרבות בארנק.

“אני לא רוצה לפגוע בך,” הודיע ערב לפני נסיעתו בקול ספוג רחמים עצמיים, עיניו המונגוליות המלוכסנות, היפיפיות, רחומות פתאום ומלוחלחות כמו עיניו של יתום מכונם מביאפרה. אבל לב לא היה לו בשביל ללכת בזמן, לפני שיהיה מאוחר מדי. “אני לא הגבר בשבילך,” ידע לומר לי כבר בלילה הראשון ההוא, על הכרמל. אבל למחרת חזר בריצה בשביל לקבל עוד מהצוף.

עד כדי כך הוא הרגיז אותי. עד שממש התחשק לי לדרדרו לתהום, לשסע בו את שפיץ נעלי, ואז, בהינף אחד, לספוג את מה שיישאר ממנו בעווית ירכי. איך ייתכן, פראו דוקטור, שמישהו יעורר בך תחושות שונות כל כך, מנוגדות כל כך, שנלחמות בתוכך כמו הגלדיאטורים בקולוסיאום הגדול של רומי? אלוהים אדירים, את מתפללת: רק שלא יפרק אותי לרסיסים.

בזמני, גם אני נשאתי את התפילה. בדומייה. שלא ישמעו ויגחכו. היטב אני מכירה את כל הלוֹלוֹת: מהר מאוד הן שוכחות שכולנו אחיות לאותה צרה. ובתפילתי ביקשתי אותו לעצמי. במלואו. מהיום ועד להודעה חדשה. אף שבתוכי כבר ידעתי מפורשות שאפילו חמישית מהחלום הזה אין לו סיכוי להתגשם.

ואני כבר מתכננת לי איך ייראו חיינו המשותפים: גרים בדירה מרוהטת קומפלט, ספה יאפית מ“קסטיאל”, עציצי גרניום, כוננית עם ספרי אמנות מומלצים, הולכים למופע ב“צוותא”, לסרט צרפתי, לתערוכה, לסופר, הוא דוחף עגלת מצרכים ואני מדדה מאחוריו עם עגלת התינוק, מורה לו בקול רך או גוער, תלוי במצב־הרוח (או בביזיון של ליל אמש?) מה להכניס לעגלה ומה להוציא מתוכה תיכף ומייד: “אנחנו לא צריכים קורנפלקס, תיקח במקום זה פצפוצי אורז, חני’לה אוהבת את זה הרבה יותר מהקווקר המעופש שאימא שלך מתעקשת להביא לנו.” מאוחר בערב, מצטנפים כמו עוברים מול הטלוויזיה ועושים אהבה עד שהספה תישרף. ובשבתות, כרגיל: מפגש זוגות. אישה־אישה מפגינה את רכישתה המצטיינת: בעל היושב במעגל עם יתרת הבעלים ודנים הם על יתרות חוב, איגרות חוב ומשכנתאות בריבית קצוצה.

מזל שלולה עוררה אותי בזמן מהחלום הדפוק, אף שגם בלעדיה היו ימים שבהם חשדתי מאוד בתצלום הפוטוגני המוטבע בראשי, בו על כל עציץ להימצא במקומו ועל כל שערה על אחת כמה וכמה. אני מודה: הסתנוורתי.

“איך גוף כזה קטן יכול לייצר כל כך הרבה אגרסיות?” משתאה האנגלוסקסית.

באמת ציפיתי ממנה לאיזו פליאה. לאיזו מחווה דרמטית כנתבע מן המעמד החגיגי. אחרי הכול, לא בכל יום מאשימים אותך בסוצ’יופתיות. רציתי להתריס, לענות אותה, לענות לה, “כנראה שזה בא עם ההורמונים.” אבל החלטתי לשתוק. הרי האנגלוסקסית היא אלגנטית מדי. התנסחויותיה לעולם אינן ישירות, ואם יש משהו שהיא מצטיינת בו, זה קפנדריות ראויות לשמן. קשה לצפות ממנה לשידורים ישירים בנוסח לולה שתחייה, או אפילו אימי, תיבדל לחיים ארוכים.

“למה תמיד אומרים על אישה שעומדת על שלה שהיא תוקפנית, ועל גבר שעומד על שלו שהוא אסרטיבי?” מנדנדת לי רחל, חברתי הפמיניסטית דה־לה־שמטע מעידן השמטע.

“אולי בגלל שהוא עומד על שלו?” אני מציעה בהיתול משחק־מילים. אבל אין כל סיכוי שהיא תבין את הבדיחה. “שלו…עומד…” אני מנסה. אין קול ואין עונה.

“נו,” חוזרת רחל ומנדנדת, “למה אישה העומדת על שלה תמיד נחשבת תוקפנית, אה?”

“למה באמת? יש לך הסבר?” אני עושה את עצמי שאכפת לי ועונה לה, רק מפני שאני יודעת שהיא רוצה שאשאל כדי שהיא תוכל לענות. יותר נכון, להרצות. היא נורא אוהבת לדבר. בפרט על מה שהיא שומעת בכל חוגי ההעשרה הפמיניסטיים והרוחניקים האלה שלה.

“מפני שלא נותנים להן לבטא את תוקפנותן, זה למה! מצפים מהן להיות קטנות ומתוקות כמו ילדות טובות,” מונה רחל את סדרת האשמותיה כלפי עולם הגברים, כחורצת את גורל האומה והפנתרים השחורים.

“את באמת חושבת שמצפים מהן?” זאת אני ששואלת, מיתממת, ובעיניים מצומצמות שמעצבנות את רחל יותר ויותר.

“למה את מתכוונת?” היא עונה בכעס.

“לא יודעת. תשכחי מזה. אני סתם מבלבלת.”

“לא, התחלת, אז תגמרי!”

“אם את מתעקשת,” אני עונה. “אבל שתדעי לך שזה לא באחריותי… אבל באמת, תסבירי לי, מאיפה נכנס לך לראש שנשים לא מבטאות את תוקפנותן?”

“די!” מסכמת רחל בכעס. “אי אפשר לדבר איתך. לא זו בלבד שאת לא פמיניסטית, את גם שונאת נשים, בחיי… אבל אני לא מתפלאת עלייך, תמיד ידעתי את זה,” היא מוסיפה במיאוס.

ברגעים כאלה תמיד בא לי לשאול אותה: אז מה אם אני שונאת נשים? הרי ההיסטוריה מלאה בבתולות־ברזל ששונאות כל מה שזז: גברים, נשים, ילדים, הכול הולך. הנה, תראי את הילדות השובבות האלה מסיילם. איך הן העמידו כפר שלם על הרגליים, ולמען הנקמה הקדושה, למען השנאה הצרופה, הן שלחו נשים טובות אל הגרדום בתור מכשפות. והנשים הטובות, או־הו, גם הן היו עושות בדיוק את אותו הדבר אם רק היה יוצא להן. כן, כן. ולא רק בתור סמלים את מוצאת את בתולות־הברזל, גם בתור תמרורים. תמרורי־דרך במשעולי החיים. ממיטת המזוכיזם ועד לשולחן השופטת. אבל בעיקר במיטת המזוכיזם את מוצאת אותן, ובפרט בבית־היולדות. זה הלוקסוס שלהן, את מבינה? הרגע שבו מותר להן רשמית להטביל את ציפורניהן בדם ליבן ולזעוק: אה־מחייה! ואם לא שמת לב לזה עד עכשיו, בתי, שימי לב שבתי־היולדות מלאים בבתולות־ברזל שעשו להן עוול, ועל כך הן עוד יגבו מחירי גזלה. הן חסרות רחמים, בתולות־הברזל, בין אם הן מצייצות במיטה, “אויש, מה שהמנוול עשה לי,” ובין אם הן מזדרזות לסדר, בראש מלא רולים, את כל הכלים לטובתן: בחשבון הבנק, בכספת, בטאבו, ואל תשכחי, מיידעלע, את הביטוח־חיים.

“שיעבוד, מה יש? שיוציא לעצמו את הנשמה. בשביל זה הם קיימים!” קובעת אימי בתנופה. “אם לא עבודה, הם כבר מזמן היו בעולם הבא, נוחרים שמה כמו טרקטור רקוב מימי המנדט. שלא יהיו לך טעויות, בתי: הם חולים על זה! הם מתים על זה! רק תנסי לקחת מהם את העבודה הקדושה שלהם, ובמזל תראי את השמש זורחת מהתחת.”

עטיפת השוקולד המריר שהבאתי בשבילה מהבית מסנוורת אותה. קרני השמש נשברות על העטיפה הכסופה ושבות אליה בחזרה. “שמש של לוֹנסוֹס (בלאדינו: שמש שקרנית),” היא נוהמת לעברי בהנאה של פעוטה, מפנה את עיניה לקרניים שמסתננות מבין חרכי העננים, ונאנחת בהשלמה. אין מה לדבר: זאת רואה נכוחה, זאת אומרת את מה שהיא חושבת בלי להתבייש. חברתי רחל, נשיאת הפמיניסטיות דה־לה־שמעטע, לא תסלח לעצמה אם תיתפס בפומבי במילים המפלילות הללו, אף שגם היא, כמו כולנו, נגועה באותן אמביציות. מכירים אותה.

“מכיר אותכן,” הצהיר קירשנלקר ושף כפיו בהנאה כאשר בישרתי לו את הטעון בישור. "מכיר אותכן ואת שכמוכתן. מכיר אותכן ומצפצף עליכן. כולכן אותו הדבר. גולד־דיגר’ס. רודפות בצע קטנות. בגלל זה תמיד שמרתי לעצמי חשבון בנק בכספת פרטית בוואדוז, שהאקסיות לא יוכלו להגיע אליו.

“פעם הייתה לי אחת,” נזכר בערגה, “מיידעלע מושלמת. הלכה הרעה וגילתה את המספר ואת הקוד הסודי גם יחד. כמעט השתבצתי על המקום. לא מספיק שחמדניות אתן, גם תככניות אתן חייבות להיות? ועם מוח של מאסטר־מיינד. את זה אני בעצמי מודה, למרות שמעולם לא החזקתי מכן יותר מדי. לחמם את המזרון, בשביל זה אתן טובות.”

“איך אתה מדבר,” הרצנתי, משתדלת לאמץ את גרוני בטון של מורה בכיתה אלף. שישקשק קצת, המנוול. “אתה נעלם לי לחודש־חודשיים, וכשאתה חוזר, מה אני מוצאת? את קירשי שלי חמוץ וממורמר כמו חופן דובדבני־בר מחוץ לעונה.”

“ועם מוח פצפוני, אה?” כך קירשנלקר, הממשיך את הלך־רוחי.

“קלעת בול.”

מכאן ואילך, מובן מאליו שלא יכולתי לחזור בי. קירשנלקר היה גמור בשבילי. ידעתי כי הכי טוב שימצא לעצמו מיידעלע חדשה, ומוטב אחת שלא תעז לצייץ בין לבין סדרת הזיונים המופתיים. אחת שמחפשת תומך נדיב ומבוגר לפעמיים בשבוע, פלוס אמצעי מניעה וביטוח שיניים מקיף. לא חסרות מיידעלעך שיסכימו לסידור הזה, הגם שבסופו של דבר הוא זמני. פנסיה הרי לא תשיגי מסידורים כאלה, מותק.

“מה נכנס לך בראש, בובל’ה? את חושבת שאני אתן לך ללכת סתם ככה?” הקשה קישרנלקר.

לא היה מנוס מכך. ידעתי שאם לא אמצא לעצמי מחליפה, הוא לא יעזוב אותי במנוחה. לבושתי הרבה השתתפתי בטקס החלפת המשמרות. שימנתי את שירותי הסרסרות, כמו שאומרים, והצעתי לו את מרינה. מכרתי אותה בגרושים. הקרבתי אותה לפניו על טס כסף. כמו תרנגול הודו הגשתי לו אותה, מצופה בדובדבנים ובפלחי לימון ואננס מקופסה, ביחד עם מילוי הערמונים והתפודים הצלויים, און־דה־סייד. העיקר שיהיה לו מתוק. העיקר שיהיה לו חם על הנשמה.

אגב, הוא, כפוי הטובה, אפילו תודה לא קיבלתי ממנו עד היום.

לא היה קל לשכנע את מרינה, אבל כבר אמרתי לכם שהיה לי את הכוח הזה עליה. הכוח שיש לאנשים מסוימים עלייך, בגלל שאת אוהבת אותם יותר מדי.

השפעתי עליה שקירשנלקר יעשה בשבילה את מה שפוטיה שלה לא עושה, וכמו שרואים עליו, גם לא יעשה לעולם.

“אם יש מישהו במדינה שיכול לעשות ממך סטארית כמו פנינה רוזנבלום, זה קירשי,” הבטחתי לה בביטחון של סרסור־זונות.

“אבל מה אני יעשה אם פוטיה יגלה? מה אני יעשה אם הוא יידע שבגדתי? אז אני בטוח קאפוט!” התלוננה מרינה בקול בוכים.

הרגשתי שהיא עומדת להתפתות. קריירת דוגמנות קסמה לה הרבה יותר מהזדקנות בכורסה רעועה לצד נגן טרומבון רומנטי, הגם ששמו אכזוטי כמו פוטיומקין, והוא מבטיח הבטחות גדולות ונצורות בלשון רכה ובחיכוך גרוני של נגני ג’אז, ומנגן להפליא על גיטרה בס, ובשבתות גם על גיטרה חשמלית כמו אלוויס.

לא הרפיתי ממנה לרגע. המשכתי ללחוץ. "כדאי לך להיפגש איתו. הוא נורא לארג'. בעצמך אמרת. וגם ג’נטלמן. הרי אמרת שהוא יודע מה זה לתת ריספקט לאישה. חוץ מזה, הוא גם מכיר את כל מי שצריך להכיר במדינה הזאתי. הוא יפתח לך דלתות, אדי, שלא תאמיני למה שאת רואה בעיניים שלך.

"פעם ישבתי איתו במסעדה אחת, יוונית, לא רחוק מהקרייה, וכל מיני גדולים כאלה מהממשלה עברו לידו ואמרו לו שלום והביאו לו צ’פחות בגב ועשו לו כבוד מלכים. פעם אחרת אני יושבת איתו בבית קפה בסוף אבן־גבירול, איפה שמתחיל הגשר הקטן…

“בקיצור, ככה אנחנו יושבים, אוכלים, מנגבים, שותים ‘שיבאס’ – אבל לי המניאק הסכים לקנות רק ‘קולה’, אמר שאני עוד קטנה – אז ככה אנחנו יושבים, צוחקים, מקשקשים. מפה לשם הזמן עובר, כמו שאומרים, בנעימים. ופתאום את מי אני רואה נכנס בדלת? תשמעי טוב־טוב: את ראש הממשלה! לא פחות ולא יותר. בחיי, כמעט נפלתי מהרגליים. ישר אמרתי: שיואו, תראה מי בא, ראש הממשלה! אבל אדי רק פיהק וחייך בלעג והלך לטפוח לו על הגב, כאילו איזה סחבקים גדולים הם.”

“אבל למה שאני ילך איתו, למה?” קבלה מרינה. “הוא חטייאר. וחוץ מזה יוצא לו מהידיים ריח שאני לא סובלת, כאילו מרח את עצמו באפטר־שייב של זקנים.”

“מה 'כפת לך, חטייאר־לא־חטייאר. מה זה בכלל שייך,” ניסיתי לשכנע, כבר חסרת סבלנות. חששתי שהיא הולכת לפוצץ את זה. “תחשבי על החוויה. על הבילוי. על ההתנסות. פשוט לוקסוס. הוא לוקח למלונות הכי טובים ולמסעדות הכי על־רמה. וגם לחוץ לארץ, אם תהיי מספיק טובה.”

ומרינה עדיין לא השתכנעה. ידעתי שכאן צריך עוד לחיצה קטנטנה אחת בנקודה הנכונה: “אז לפחות תלכי בשבילי.”

זה עשה את הטריק. מרינה הסכימה. שיה מתוקה־מרירה עם ריח של סוכריות חמוצות. כבשת־הרש שלי. עזר כנגדי.

בשבת תוכנן המסע לפרטי פרטיו. היא תיסע עם קירשנלקר, בעוד שאני אחפה עליה ואספר לפוטיומקין ששתינו נוסעות לעשות את השבת אצל אימי בבית המשוגעים.

שבת הגיעה. השאלתי למרינה את התיק האדום, מתנתה של לולה. הלבשתי אותה כמו שהוא אוהב, עם כל המינים והפונפונים והשוונצ’ים האפשריים, והוספתי כמה טיפים לכבוד המאורע.

“הוא אוהב שמנשקים אותו באוזן,” יידעתי את אוזנה השמאלית.

אבל קירשנלקר פישל בגדול. המאורע התחיל בכך שהמנוול לקח אותה למלון של רבע כוכב בכיכר האופרה, אפילו רום־סרוויס לא הזמין לה, ונגמר בכך שהוא זיין אותה מאחור כמו שמזיינים בהמה. אחר כך הוא אמר לי שלא הצליח להתאפק: היא פשוט נורא הזכירה לו פרה פרוסית אחת שקיבלה אותו לילה־לילה מאחור, באסם של השכנים, כל ימי המלחמה.

“כמו חזירה זיינתי אותה,” התגאה, “אבל את הזרע לא שפכתי בפנים. שנאמר בתורה: לא תשחית זרעך לשווא, ובטח שלא ברקטום של פרה פרוסית.”

“איזה פרה פרוסית בראש שלך, איזה פרה פרוסית?” צרחתי עליו בשארית הנשמה.

הרי מדאם לולה כבר גילתה את כל הקלפים בחפיסה: איך הכול סבך של שקרים, כל הסיפורים האלה על הפרות הפרוסיות שלו. כל האורגיות הדמיוניות באסם של השכנים שכביכול הסתירו אותו במלחמה. כל הלילות הלבנים, כשמצד אחד תחת של פרה ומצד שני עטינים של פרה אחרת. איך הכל מצוץ מהאצבע. “ועוד איך מצוץ, אבל בינינו, לא בטוח שדווקא מהאצבע,” כך לולה, פורנוגרפית עד הסוף.

“איך הם אנסו אותו לפי התור, את זה הוא סיפר לך?” נאנחה לולה, והמשיכה לפרט בטון של זבנית: “היו שם לפחות חמישה חיילי ורמכט מצחינים עם כובעים מצחיקים וחנות מכנסיים פתוחה. לפי התור הם זיינו אותו, בהתאם לגובה הדרגה: הקצינים ראשונים והטוראים המחוריינים אחרונים. מזיינים ושרים את ההורסט־וסל. ואפילו לא שכחו לזרוק לו כמה גרושים בתום החגיגה. את זה הוא סיפר לי רק אחרי הרבה זמן, כשלחצתי עליו. המסכן העדיף ליילל כמו נקבה, רק לא לספר לי. בכוח הייתי צריכה לחלוב את זה ממנו. ולא שאין לי שיטות, הרי את מכירה את השיטות שלי, חמודה. מי כמוך יודע שאם יש בנאדם שיכול להוציא את המיץ מכל האיסָר הראלים שלכם, ומכל האלף והביתים והגימלים המהוללים שלכם מהשב”כ, זו אמתך הנאמנה… ואדי, שקרן כמוהו עוד לא נולד. אבל אחרי טיפול קצר ומהיר הוא התחיל לזמר," סתמה לולה. אבל ראו עליה שהיא מתענגת על זיכרונותיה, ממש שואבת מהם סיפוק זדוני, מקטרת אגב כך עשן בסיגר שלה, “נו טוב, מספיק עם הנוסטלגיה. הכול כבר היסטוריה…”

רק כשהתעוררה משרעפיה המשיכה לספר: “ואיך מצאתי אותו ביער, רעב ומסריח כמו חולה צרעת, גם את זה הוא לא סיפר לך, נכון? ואיך טיפלתי בו ימים כלילות כמו תינוק מורעב מביאפרה? ואיך שמרתי עליו כאילו היה בני היחיד, עוללי היקר מפז? את כל זה הוא בטח לא סיפר לך, אני בטוחה. אדי שלי הוא יותר מדי ביישן, יותר מדי רגשן, ויותר מדי מעודן מכדי לקלקל את התיאבון לילדות עבריות טובות, עם סיפורים מלוכלכים על טבעו המזוין של העולם. וחוץ מזה, הרי הוא לא יותר מפחדן מחורבן וגאוותן לא קטן. אני חותמת שהוא לא סיפר לך.”

לא. על זה הוא באמת לא התוודה בפני אף פעם, סנט־אדי שלי.

בשובה למעון מההוטל כוכב אחד בכיכר האופרה, חיוורת ובוכייה, ביקשה מרינה להיכנס למיטתי, לפחות עד שתרגיש שהיא עומדת להירדם: היא רעדה. אבל אני סירבתי בתוקף. עד היום אני לא מבינה מה נכנס לי לראש שהחלטתי לסרסר בה כך, ועוד עם אשמאי זקן, קדורני וציני כמו קירשנלקר.

תוצאות סרסורי, אגב, היו הרות־אסון. אבל את זה למדתי רק כעבור שנים, כשלי כבר היה דארקי קטן ומפוחלץ משל עצמי, ולמרינה היה צי של לימוזינות כסופות בחניון של המלון הכי מפלצתי בנבאדה.


 

פרק שניים־עשר: מיס מותרות    🔗

“אז מה עשית שם?” חקרתי את מינה תוך כדי התרווחות בכורסה הפרחונית המהוהה בחצר הפנימית.

לצידי עמד השולחן המתקפל הרעוע, עמוס בצלוחיות גדושות עד שפתן במיני פיצוחים: גרעיני אבטיח ומילון, שקדים קלויים, בוטנים מסוכרים וגם אגוזי מלך, בדיוק מה שאני הכי אוהבת. “ובדיוק כמו שאבא שלך עליו השלום אהב הכי הרבה,” אמרה מינה לא פעם ולא פעמיים, אחרי ששבה מקניותיה בשוק הכרמל. בוקר־בוקר שידלה אותי לאכול מהם. “סגולה להריון קל,” הסבירה, “וחוץ מזה, ידוע שגם עוזר להוציא את הפחד מהלב.”

“איך עוזר להוציא את הפחד, איך?” שאלתי אותה בייאוש יום אחד, כשנמאס לי לשמוע את הפזמון החוזר. “הרי כולו מלא בשומן, טיה מינה. מה שזה עושה לי, זה רק להשמין אותי יותר ויותר. גם חצ’קונים נהיו לי מזה. תתארי לעצמך איך אני איראה בסוף, כמו קריקטורה: פילה מתבגרת בהריון מתקדם משדלת פיל צעיר להפוך אותה לנערה הגונה, אבל מה לעשות שזה לא מתאים לו עכשיו – מסתבר שזוהי בדיוק השעה שבה הוא מטפס על שדי אימו ויונק עד הטיפה האחרונה. והכל באשמתך,” איימתי. ומינה נבהלה. גם עליה, איזה כיף, היה לי את הכוח הזה.

“אז מה עשית שם, בחנות הגלנטריה שלך, אה, טיה מינה?” שאלתי שוב. “אהבת לעבוד ליד אבא שלי?”

“בטח שאהבתי,” אמרה מינה בסיפוק, קילפה בוטן קלוי והכניסה לי אותו לפה. “נה, שיהיה לך לבריאות.”

“בטח שאהבתי,” אמרה שוב כשגמרתי הכול לאכול. “הייתי מוכרת כל מיני סדקית… מסרקות, חוטים, מסרגות, פסים של תחרה, כפתורים…. הכול היה אצלי. המודה האחרונה. והיו נכנסות אצלי נשים נחמדות, גם הרבה אדוקות מבני ברק, ודיברתי איתם והמלצתי להם איך לשלב את הכפתורים במודל של השמלה. ובצוהריים הייתי הולכת לחנות של אבא שלך שהייתה לא רחוק, שני רחובות על יד – אבל שתדעי לך שהחנות של אבא הייתה הרבה יותר גדולה ומפוארת משלי – וביחד היינו נכנסים לחדר מאחורנית, שהוא עשה אותו קיצינט, ואבא שלך זיכרונו לברכה היה מוציא מהאוכל שלו ושם מפית יפה על השולחן, ועל המפית היה שם את האוכל, מחלק חצי־חצי, והיינו אוכלים ושותים ומדברים על המכירות שלו, אם הצליח למכור או לא כל כך.”

“למה הוא לא לקח אותך למסעדה? ככה הוא התקמצן עלייך?”

“למה התקמצן? איך את מדברת, ילדה? לא התקמצן ולא בטיח. אבא שלך עליו השלום היה אומר שהאוכל הכי טוב בעולם זה האוכל הפשוט מהילדות. פיתה עם שמן זית וזעתר של הערבים, במיה עם עגבניות. אבל הכי הרבה אהב חוביזה. תמיד היה אומר לי שהעניות מעשירה. היה מספר שאפילו הברון רוטשילד מכין את ארוחת הבוקר שלו בעצמו. ככה הוא היה אומר, אבא שלך, ‘העניות מעשירה.’ עד היום אני שומעת אותו אומר את זה…”

“ומה אכלתם?”

“אה, הרבה דברים טובים וטעימים,” אמרה מינה, בולעת אגב כך את רוקה מרוב תענוג. "בדרך כלל סנדוויצ’ים עם חביתות, וליד זה הרבה עגבניות ומלפפונים קלופים וצנוניות קטנות, ופרוסות של בצל אדום וקצת נענע ופלפל חריף בשביל הטעם. אבא שלך אהב את זה הכי הרבה. היה אומר שירקות זה הכי טוב והכי בריא בשביל הגוף ובשביל הנשמה…

“אבל לפעמים אכלנו נקניק ‘קוניאק’ שהוא היה קונה על משקל ב’אס', שמה בהרצל, על יד הדואר. ליד הלחם עם הנקניק, היינו שותים בירה לבנה שהוא היה קונה בקיוסק של התוניסאי בפינת הרצל ויפו־ת”א, איפה שהיו מוכרים סנדוויצ’ים טובים – מתי שאבא שלך היה נוסע לחוץ לארץ, הייתי אוכלת שם. בסוף הארוחה אבא שלך היה מוציא בקבוק קטן עראק ושותה קצת, רק כמה לגימות בשביל הטעם, שלא ישתכר, חס וחלילה. לפעמים היה מכבד גם אותי, אומר לי: ‘נה, אשתי, תשתי, תעשי לי טוב על הנשמה ותשתי.’ והחביתות שלו, אוח…" התמכרה מינה לזיכרון העמום שפלש לבלוטות הטעם שלה ואיים לחדור אפילו לשלי.

“כאלה טעימות היו החביתות שלו, שמנות מאוד וגם חריפות ושרופות בפינה. לפעמים היה הזיכרונו לברכה מטגן אותם עם הרבה שמיר או בצל ירוק או פטרוזיליה או פינוקיו, הכול לפי העונה. מאוד טעים היה…. אבא שלך ידע לבשל טוב מאוד.”

“זה לא הוא שבישל, זה היה אימא שלי,” שיקרתי. רציתי לבחון את תגובתה. האם נדמה היה לי שמינה מחווירה?

“וכל היום היית יושבת על התחת בחנות כמו איזו פוסטמה, ומחכה שהוא יבוא להוציא אותך לצוהריים? לא השתעממת?” שאלתי אותה אחרי הפוגה קטנה: מינה נראתה לי בשוק לא קטן.

“למה להשתעמם?” קראה מינה בתדהמה. “חוץ מזה, הייתי יוצאת לבדי הרבה. הזיכרונו לברכה היה שולח אותי כל פעם בשביל משהו אחר. פעם בשביל שאמסור בשבילו חבילה, פעם בשביל לשלם בבנק. הייתי הולכת לדואר המרכזי בלילינבלום, למס הכנסה, לשחרר חבילות במכס, וכל חודש, ב־15, הייתי צריכה לשלם את המס־מותרות. כל חודש ב־15 בדיוק, היה אסור לטעות ביום. ואיזה תור היה שמה, הו־אה, איזה תור,” נזכרה.

“איזה מס אמרת?” שאלתי.

“מס־מותרות,” הסבירה מינה. “זה עוד מהזמן של דוב יוסף. את לא מכירה בעד זה שאפילו לא נולדת והאחיות שלך עוד היו כאלה פצפוניות,” סימנה מינה ילדה דמיונית בגובה של כיסא. "ותאמיני לי, יותר טוב שלא ידעת מזה. רק כאב ראש זה היה. כל חודש לעמוד בתור, וכולם נדחפים, ובחורף עומדים בחוץ כמו כלבים בגשם ובקור. אפילו גגון אסבסט לא היה שמה. אפילו את הטובה הקטנה הזאת הם לא יכלו לעשות בשבילנו, לשים בחוץ איזה ספסל, איזו שמשייה, משהו… פעם בקיץ התעלפתי. אבל אנשים טובים לקחו אותי בטקסי ספיישל ל’מגן דוד אדום', ושמה האחיות שמו לי קומפרסים קרח על הראש ונתנו לי בקבוק אורנג’דה בשביל שיעלה לי הסוכר. כשחזרתי לחנות של אבא שלך, הוא כל כך הצטער עליי עד שאמר לי, ‘יותר טוב פעם הבאה אני ילך בעצמי. חבל עלייך, אשתי.’ אבל בחודש הבא הוא שוב פעם היה עסוק והתחנן שאלך במקומו…

“מס־מותרות,” אמרה מינה כמעלה באובך זיכרונות עתיקים, "לא תתארי לעצמך איזה בוג’ראס זה היה. ובעד זה שהייתי הולכת לשלם בשבילו כל חודש, את יודעת איך אבא שלך היה קורא לי? מיס מותרות… מינה־מיס־מותרות. ככה הוא היה קורא לי, " אמרה מינה וציחקקה בסיפוק. “לא רע בשביל מינה הקטנה משכונת שערי חסד, מינה הטומטומית הבלומה, שכל הילדים בשכונה צחקו עליה ואמרו שאף פעם לא ייצא ממנה שום־דבר, אה?”

ראו עליה שהיא מתמכרת לזיכרונותיה, מינה, וששום־דבר כבר לא אכפת לה, כי זה כל מה שנשאר לה בעולם, הזיכרונות מאבא שלי.

“בונפרטה.”

“מה?” שאלה מיס מותרות. ראו עליה שהיא מבוהלת. עוררתי אותה משרעפיה. בטח חלמה עליו: חודר אליה מאחורנית, לש את בשרה, נותן לה את מה שאימי הייתה צריכה לקבל באופן חוקי, מוסרי ובלעדי.

“ככה הוא היה קורא לי,” הסברתי, “בונפרטה.”

“אבל למה?” השתוממה מינה. היה לי רושם שהיא לא כל כך הכירה אותו, את האבא הגדול שלי.

“תגידי, היה לו גדול?”

תחילה נראה שמינה לא הבינה, עד שקלטה פתאום. “מה איתך? לוקורה!” נסערה ומיהרה ללכת למטבח, ממלמלת לעצמה כל הדרך בלאדינו, “לוקורה, לוקורה, שיגעון, שיגעון,” במבטאה האשכנזי המגוחך.

היא חזרה משם רק כעבור רבע שעה, עדיין נסערת מאוד. פניה היו מרותקים אליי, ממוגנטים. “מה יש לך נגדו?” אמרה בקול מתחנן, “הרי הוא כל כך אהב אותך. הכול הוא היה מוכן לעשות בשבילך. שאת היית הכי קטנה, הצ’יקיטיקה שלו, האוּג’וּלו שלו.”

“בטח,” נחרתי, מותירה עליה רושם עצום בדרך שבה אמרתי את זה: יורקת את המילה מהפה כמו בוטן מקולקל שמותיר בחך טעם מגעיל, בלתי נמחה.

היא הזדעזעה, מינה. משום מה כולם מזועזעים ממני. אפילו האנגלוסקסית. היא חושבת שאני עושה לה את זה בכוונה: לעשות רעש, למשוך אליי תשומת לב. “סטופ דואינג אקטינג אאוט!” היא נוזפת בי, “איץ' נוט גוד פור יור קומפלקשיין.”

נזכרתי שפעם אמרה לי מישהי, אחת סתומה לחלוטין, קרוב לוודאי רחל, נשיאת השמטעס, שאני מדברת ככה, בגסויות יעני, כי אני כמו ילד מפונק שאורב לשכנים וזורק עליהם מלמעלה ביצים סרוחות, רק בשביל לראות אותם מזדעזעים. גם כשניסיתי להסביר לה שהזעזוע נמצא עמוק באוזנו של המאזין, לא בלשונו של הדובר, היא לא קלטה כלום. דקויות מעולם לא היו הקטע החזק שלה. אבל ככה זה אנשים: שומעים רק את מה שהם רוצים לשמוע, מבינים רק את מה שהם רוצים להבין, מזדעזעים במקומות הלא־נכונים, ואני חוששת מאוד, שקוראים רק את מה שהם רוצים לקרוא. אז איזו תקווה יש לי מול דארקי ואימו?!

אני חוששת שלעולם לא אסיים אותו, את המכתב. הרי הדברים מסביבי רק הולכים ונשברים, הולכים ומתכלים, הולכים ומתקלקלים: פה שריטה, שם איזה כתם, פה משהו נשבר, שם משהו נתקע. והכי גרוע, שלעולם אין לך על זה שליטה. מה שהתחיל נפלא, פשוט מושלם, נראה בתוך כמה שנים כמו גרוטאה מחירייה. אז זה מחייב אותך לשכתב כל הזמן. להתחיל מחדש כל הזמן. ואין לזה סוף, אין לזה סוף. לעולם אין לזה סוף!

גם לא לחתלתול, יצור אפוף בקריזות שכמותו.

“כבר מאוחר,” אני מכריזה בטון חסר־אונים, מנסה לשכנע אותו לעזוב את הטלוויזיה ולפרוש למיטה. המפלצון מסרב. דבק! לא מגיע לי קצת מנוחה? לפעמים אני נאלצת לגרור אותו בכוח מהסלון דרך המסדרון עד לחדר שלו. כמו אימי אני, אם כן. מושכת בזרועותיו וגוררת אותו על הרצפה, בשעה שגופו הגדול והחזק מסמן פס ארוך ומכוער על השטיח מקיר לקיר שהדבקתי לאחרונה. הרשע, אפילו לבכות הוא מסרב. יש לו כבוד. לא יראה לי שכואב לו. לא ייתן לי את הסיפוק להביט בו בחולשתו. אני חוששת שהתפוח נפל לא רחוק מהעץ. אפשר לזהות אותו בערוגה, בין כל העשבים השוטים, אפילו שיצא, אם להודות על האמת, קצת מצ’וקמק. לא מבכירי גזעו, כך אומרים לי. ואולי הם צודקים במאת האחוזים במה שהם אומרים? איזו תקווה יש במדינה הזו למי שאינו נמנה על המובחרים, הבכירים והמפורסמים?

“טֵיינֶה נֶגרֶגוּרה, לבונפרטה,” היה אבא אומר בייאוש. “יש לה לב רע ופה גדול. מדברת מכאן ועד להודעה חדשה. רק תיתני לה, היא תשתלט על כל הבית.”

“היא כבר ממילא השתלטה,” הייתה אימא עונה באדישות. לזכותה יש לציין שהיא לא התרגשה ממנו. לא החזיקה ממנו יותר מדי, כמו שאומרים. מסתבר שגם לא מאיתנו. כשצריך, הייתה מפליקה סטירה פה, סטירה שם, משליטה קצת משמעת. סדר הרי צריך שיהיה. היא לא סיפרה לו על זה, כמובן: הוא לא היה יכול לסבול שמרביצים לילדים. לוּ סיפרה לו, מהם הסיכויים שהוא היה קורע לה את הצורה? לא במכות, מה שנכון נכון. נקודה לזכותו. הייתה לו יד רכה. אבל גם מילים יכולות להרוס, ראיתי עד כמה. אחר כך היא הייתה עומדת שעות על יד החלון, בוכה בשקט, שאף אחד לא ישמע. ניקתה את כל התריסים בבית עם הדמעות שלה.

אבל אני שמעתי הכול. הכול אני שמעתי. “יש לה אוזניים של מרגלת,” הייתה קובעת אימא, ודפנה הייתה מפליטה גיחוך קצרצר, קופצת על המציאה ומוסיפה עקיצה משלה, “יש לה אוזניים של דמבו, לבונפרטה שלנו.”

כעבור שנים קניתי אחד כזה, דמבו ממולא בצמר, בצבע ורוד בהיר עם אוזניים בוורוד כהה, חמוד כזה, בשביל החתלתול. דווקא דומה לו קצת. שעות על שעות הוא שיחק איתו בזמן שישב מול הטלוויזיה וצפה בסרטים מצויירים. היה ממולל את הפיל השמנמן והמעוך באצבעותיו הקטנות השמנמנות, מוצץ לו את האוזן הענקית, מזיל עליו ריר בטעם “קוקה קולה”, מורח עליו נזלת ירוקה וממרח שוקולד, עד שעורו הוורדרד של דמבו נצבע ירוק־כהה ואפור מכוער, עם כתמים חומים בקצה האוזן. פעם, כשלא נזהר בשעת המשחק ונחתך באצבעו, נצבעה כל בטנו של דמבו באדום עמוק, שעם השנים נהפך לחום מלוכלך. עד היום הוא מוצץ לפעמים את פילון הצמר שלו, שואב הנאה עמוקה מהטעמים והריחות המבאישים.

“אני לא מבינה אותך,” מנדנדת אימי בכל פעם שאני באה לבקר, “למה שלא תביאי אותו פעם? שנראה אותו סוף־סוף. שנַשוּף על הבן־פורת־יוסף שלך, איך גדל וצמח למעשים טובים. עד מעט בר־מצווה, לא? כבר עלה לתורה? את הרי יודעת שזה מה שאבא שלך הכי רצה!”

באמת, מה עוד? שתחלום! איך אמרה לולה? “אחרי שאת סובלת ככה, כמו כלבה פצועה, אחרי שאת צורחת את נשמתך לבורא, והוא אפילו לב אין לו בשביל לירוק עלייך, תני לי סיבה טובה אחת מדוע לתת לתינוק שלך ללכת.”

ומה שהכי גרוע, שאף אחד לא הכין אותך לזה. לא באמת.

פה את מקבלת איזו שריטה, שם איזו מכה קטנה מהבן המעצבן שישב מאחורייך בכיתה ג' ואהב לחבוט בגבך לפני כל הפסקה, פה קצת שפשופים ברגליים אחרי שנפצעת במשחק כדורגל אלים עם הבנים, בואי נאמר שגם איזו תאונה קטנה, באמת לא משהו רציני, כשראשך נחבט פעם בקצה ארון המטבח, וירד לך המון דם, ואימא צרחה עלייך, אבל אחרי שנייה עטפה בתחבושת ואמרה בקול חם, אולי בפעם הראשונה ששמעת אותה מדברת אלייך ברכות, “לא נורא, קירידָה, יקרה, יעבור עד החתונה,” והוסיפה קצת קפה שחור, סגולה לעצירת הדם.

אבל כל כך הרבה דם, לא ראית בחיים שלך! כל כך הרבה כאב, לא הרגשת מעולם! אפילו לא כשהוציאו לך את הפוליפים בגיל ארבע, כשמלמולו הרך בשפה לא־מובנת של הקצב שחתך אותך, לא הצליח להרגיע אותך, וכשבתום המעשה הוא צבט אותך בישבן אפילו לפני שפגה השפעת סמי האתר והכאב עוד היה עמום, עד שאפילו הגלידה הוורודה שנתנו לך בחדר ההתאוששות הגדול, לצד ילדים אחרים שזה עתה נטבח גרונם, לא הצליחה להפיג את העלבון. כאב כזה איום, שלא הרגשת אפילו כשניתחו לך את האפנדיציט, אפילו לא כמו בווסת הראשונה שחתכה לך את הבטן לחתיכות, עד שהחלטת שבחודש הבא היא לא תגיע, לא, את לא תרשי לה להגיע.

מעולם לא תיארת לעצמך שדבר כזה יכול להתקיים במציאות. זה בטח רק בסרטים, שם גונחות גברות הרות עם ליפסטיק ורימל ואודם בלחיים ומורחות את ייאושן המדומה על גבי המסך בהוראת הבמאים. לא כך תיארת את מאורע הבריאה. אומרים בעצב תלדי, אבל עד שאת שם, ממש שם, אסורה בשלשלאות וכפותה בקרסולייך מתחת לנורות הניאון החותכות בעיניים, בתוך אדי הכוהל הרפואי שמונים אחוז ושאר סוגי הגועל נפש, את לא מבינה באמת את הבדיחה הגדולה שסיפר אלוהים על חשבונך.

מינה הזמינה את האמבולנס בשעה שתיים בלילה. אבל עד שראיתי את ראשו המוארך של החתלתול מגיח החוצה עם זרם הנוזלים, מצומק ואדום כמו צימוק קליפורניה, עברו שעות, כל כך הרבה שעות, אפילו לא ספרתי כמה. במקום שירגיע אותי השעון המעורר שהיה תלוי על הקיר מעל לראשי, מדביק בתקתוקו את קצב ידי המיילדות, הוא הטריף לי את השכל. הזמן זחל בעצלנות נוראית, כאילו הוא עושה לי דווקא. קירות הרחם לחצו פנימה, לחצו החוצה, כאילו רצו להפוך את עצמם מן הפנים אל החוץ, וחוזר חלילה, כאב מדביר ולחץ זוועתי שכמותו מתעורר בבטן רק בשעה שמשתוקקים לחרבן נורא אבל לא מצליחים: החרא תקוע עמוק בפי הטבעת כמו פקק שעם סרבני בבקבוק יין עתיק שהחמיץ מזמן.

לצידי עמדה מינה. משום מה, הרשו לה להישאר. כנראה סברו שהיא אימי. ראו עליה שהיא בשוק: פעם אחת בחיים שלה היא תחווה את זה. לא מיד ראשונה, אומנם – את זה פלאי הרפואה עדיין לא המציאו – אבל כמו שזה באמת, בגודל טבעי, בצבעים טבעיים. עוד דקותיים יישפך הגור הסומא, הפועה, לידיה הבלויות, העריריות, המזדקנות, ופריחה תתפשט בעור מצחה הקמוט מרוב בהלה אבל גם מעוצמת האושר.

למרות ההלם היא ניסתה לעזור, לעודד, להרגיע. קשקשה לתוך אוזניי מלמולים רכים כמו שמרגיעים חתולים או תינוקות עצבניים. מחתה זיעה מעל המצח והרקות, ליטפה את הראש, החזיקה את היד, הֵטִיבָה את הכרית. חיקתה יופי את מה שרואים בסרטים. עשתה את עצמה מין אימא. במקום שיעמוד לידי דארקי, או אפילו לולה הגדולה בתור אימא מחליפה.

כל מיני נוזלים בצבעים מוזרים ובמצבי צבירה שונים ומשונים זלגו מתוכי במהלך שעות האינקובציה שלו בתוכי: סירב להגיח לעולם, העקשן. למד טוב־טוב את השיעור מהאבא הערפד שלו. מינה הספיגה אותי בפדים, וכשנגמרו הפדים, בכל מיני סמרטוטים עלובים שהיא הוציאה מהתיק שלה או מצאה בסביבה. ספגה וספגה עד שכמעט פרחה נשמתה כשראתה מה יוצא משם.

“ווי, איזה כמות…” נפלט לה, משתאה למראה מה שעוד עתיד להגיח, ואיך תדע אם תצליח לעמוד במשימה? אולי תתעלף כשתחזה במפלצת מגיחה ממעמקי בטני הדוויה? למשמע גניחותיי הזדעזעה כולה ורצה לקרוא לאחיות, עם כל פיפס שיצא ממני בנשיפה חלושה: אפילו לצרוח לא היה לי כוח. ואני תמיד חשבתי שצעקות זה הבונוס של הלידה. לפחות פה מותר לצרוח. נשים יולדות נראו לי כאילו שלצעוק זה חלק מהספורט שלהן, חלק מהפורקן. משהו הדומה לאורגזמה. אבל כנראה שגם הן זייפו, חלקן למען יראו הבעלים וייראו, חלקן למען הסרבנים שנשארו מאחורה בחדר ההמתנה, שישמעו וירעדו ויעשו בתחתונים: וויי לי, מה מכינה לי שמה האישה!

“עוד לא הגיע הזמן,” נזפה האחות התורנית במינה. “אל תקראי לי כל חמש דקות. ממילא היא רק בחודש שמיני. ובכלל עדיף שהוא יישאר בפנים כמה שיותר. כל כך רע לו שם? שיחכה קצת, שוויה, שוויה, לאט־לאט, כלום לא בוער.”

“את לא רואה שהילדה סובלת? חראם עליה…” ניסתה מינה, קוראת חלושות אחרי האחות הרגזנית שהתפוגגה מהחדר בחצי שנייה.

“סובלת־לא־סובלת,” קראה האחות מהמסדרון בטון מתנגן. “כולן אומרות את אותו הדבר. פה במחלקה זה הפזמון החוזר.”

תמיד החשדנות הזו. גם כאן היא פועלת את פעולתה, לא רק במס הכנסה. אפילו על ערש דווי יחשדו בך. זומם זה להוציא מהמערכת במרמה עוד תרופות, עוד משככי כאבים, עוד רחמים. כל המחלקה האונקולוגית שמעה את אבי צורח את שארית נשמתו לפני שיעבירה לבורא בשלמותה, אולי רק עם כמה חורים, חריכות מסיגריות. אבל הרופא התורן פסק, “שיפסיק לעשות את עצמו,” וסירב לרשום “קודאין”.

מינה השתדלה למעני, אבל מינה לא הייתה לולה. לולה הייתה מעמידה את כל המחלקה על הרגליים, חת־ושתיים, עד שהיו שופכים לרגליה את שארית תכולת ה“אפידורל” של המחלקה לעשר השנים הבאות. לולה הייתה שולחת גדודים של אחיות לבלוש אחרי הרופא התורן המשתמט, זה שאמר שהוא קופץ רק לשנייה לחדר המנוחה, אבל בסוף תפסו אותו מול הטלוויזיה, גונב חצי שעה ממשחק הכדורגל של הליגה. אם צריך, הייתה מטיסה הנה מדרום אפריקה את הדוקטור המעופף ההוא, כריסטיאן ברנרד, רק בשביל שייתן הופעה של השגחה צמודה על המוניטור של הא.ק.ג, סתם ככה, ליתר ביטחון, לקול תשואותיהן המרעידות של כמה אחיות חינניות בעלות פוני וצעפלעך, שיתקעו בו את מבטן המעורפל ויתלו עליו את ליבן השבור.

אבל לולה לא הייתה לצידי. בטח לגמה באותו רגע מרטיני צונן עם איזה ילדון שרירי שאספה בדרך, נוגסת בזית שלו ללא שהיות. לולה לא אהבה עיכובים, ואני הרי הייתי מין עיכוב שכזה, מטלה, כתם מעצבן על מפת חייה הצחורה. ממיטת היולדת ב“קרייה” ראיתי אותה מתבוננת בדארקי הגדול בעין עקומה, ואז חושפת שד קמוט ובארשת רחומה מצמידה את פיו ליניקה.

“תגידי לה שתפסיק לצעוק,” יעצה האחות למינה. “זה לא יעזור לה. אני אומרת את זה בטובות. פעם הבאה אני כבר לא אהיה כל כך נחמדה. תגידי לה שאני ממליצה לה להירגע. הכי טוב שתחכה עד שיגיע הרופא התורן.”

מינה רק עמדה שם, חסרת־אונים. אשתו הראשונה של אבי, שגורשה מפניו רק מפני שלא היה ברשותה ציוד ילודה תקין, עמדה לידי, בתו הכורעת ללדת, וגופה המזדקן מתכווץ לתוך עצמו כאילו היה עובר קמוט בבקבוק פורמלין. ראו עליה שעוד רגע היא עומדת להתעלף, או במקרה הכי גרוע לפרוץ בבכי היסטרי, ולבסוף, למרבה הבושות, להתמוטט כמו חיה עכורה על הרצפה הקרה.

הבכי פרץ גם פרץ, סוחף ומר. חשדתי בה שלא רק עליי או על עצמה או על הילדים שלא היו לה ושלא יהיו לה לעולם, היא בוכה. על אבי שלא הותר לה לבקרו בבית החולים היא בכתה, נושמת לתוכה את ריחות הליזול שנדפו מהרצפה, את ריח האקונומיקה שהגיע עד אליי מדלי מיותם שהשאיר הסניטר, את ריח העמילן שנדף בתקיפות מהמצעים, ואת ריח המחלות והתרופות שאמורות לרפא אותן. בכתה על הרגעים הגדולים שנגזלו ממנה במחלקה האונקולוגית של “איכילוב”.

מתוך ענן הערפל המר שעטף אותי רציתי להגיד לה, “טיה מינה, באמת לא הפסדת כלום,” ולנחם בשקר גס, “כשקברו אותו, אני בכלל הייתי בטיול בנואייבה.”

אבל מינה לא הפסיקה לבכות. גווה רטט מרוב צער ועלבון. היא לא שמה לב שעוד שנייה ייצא לו החתלתול כדי לבקר בפעם הראשונה את המקום הזה, שלא הכי כדאי לבקר בו. המקום הזה, שתמיד אני מייעצת לכל מי שרק יכול לוותר עליו לגמרי. תאמינו לי, זו לא אבדה כזאת גדולה כמו שחושבים.


 

פרק שלושה־עשר: בית־בובות    🔗

גבר גדל־גוף היה אבי. מאה ועשרה קילו משקלו, מטר שמונים ושלושה גובהו, בלי כרס ונעליים. בזמנים שבהם צמחה כרסו עד למידת כרסה הוולדנית של אימי, אף חצה את סף המאה והפליג אל משקלים קולוסאליים יותר, שרק גרמו לו להיראות הדור יותר: לבוש בחליפת צמר שלושה חלקים עם חולצה לבנה, בעניבתו האדומה נעוצה סיכה מוזהבת ובה יהלום קטן, ועוד אחד, תואם, בטבעת הזרת. “כי ככה צריכים להתלבש כשעושים ביזנס,” הסביר לנו, הבנות.

ממסעותיו הביא לי בובה גדולה מדברת, מטרייה שקופה עם איור של לבבות כסופים, מערכת של בגדים לבובות, וחמור אפור שבמהלך השנים הקריח והזדקן רע. אחיותיי הגדולות קיבלו מזוודות איפור מתקפלות ומסרקים קטנים לשיער, משובצים באבנים טובות בדוגמה של שושנים. לאימי הוא הביא בשמים פקוקים בחותמות שעם, שהוא שיבח את ייחוסם וקרא להם “קוֹלוֹניָה”, וענקים מפוארים עשויים מתערובת של זהב וזהב לבן, שהוא קרא להם “קוֹליֶה”, וכשהיה כאן צנע, גם מטרים של בדים משובחים תוצרת אנגליה: טוויד לחורף ופשתן בצבע טבעי לקיץ. “רק דה בסט אוף דה בסט, גֶרלִי,” התפאר בפני אימא.

גם מינה זכתה לקבל תשורות קטנות בשובו: צעיפי משי דקיקים וארוכים שהתנוססו כדגלים על גופה המסורבל, שרשרות אתניות מחרוזי עץ ואצעדות מזהב, שבטח גרמו לה להיראות כמו אישה אפריקאית, ומדי פעם גם סדרות שלמות של מחוכים שחורים מבתי האופנה של פריז ומילנו. הוא אמר שמינה נראתה בהם פגז, “דינמיט משחק ילדים לידה.”

מכולה שהגיעה מנמל חיפה פרקה בביתנו את רכישותיו לבית. כשהיה מודרני באירופה לשמוע פטיפון, קנה פטיפון עם סדרת תקליטים ישנים וחורקים של טינו רוסי ואדית פיאף, ובשביל אחותי הגדולה שלושה אלוויס פרסלי ושני קליף ריצ’רד, שתוך חודש־חודשיים נשחקו עד דק. כשהטלוויזיה נהייתה פתאום במודה קנה טלוויזיה, אפילו שפה עוד לא חלמו להתחיל בשידורים. גם שואב אבק היה לנו, ורדיו מפלצתי, שהיה אחד מרכישותיו הראשונות, עליו הניחה אימי חפצי נוי מאובקים וחסרי שימוש, כמו מאפרות הקרמיקה שהכנו לה לכבוד יום האם, או בקבוקי שמן “עץ הזית” שקישטנו בשיעור מלאכה בתלבושת של פודלים סרוגים בצהוב, עם פונפון אדום בתור זנב. פעם הוא הביא מייבש־שיער שנראה כמו אקדח, ופעם מצלמה משוכללת עם סט עדשות תואם: הוא טען שרכש אותה מאיזה צלם אופנה שפשט רגל.

“ממתי יש לך קשרים עם צלמי אופנה צרפתיים?” תמהה אימא, ואבא לא ענה. כעבור חודשיים הגיע גם מיקסר ענקי, ולצידו, מונחים כמו תינוקות בתוך קרטון שהכתובת “שביר” צורחת ממנו מכל עבר, צבא אביזרים לכל סוגי הסחיטה, הלישה, הקיצוץ והמעיכה האפשריים. הכול רק “מץ” ו“בראון” – צליליהם הפרוסיים מצאו חן בעיניו, שלא לדבר על כך שהוא התמיד לבטוח בפיינשמקריות שלהם, גם כשאיזה מכשיר שקנה או השיג בדיל מפוקפק התחיל לרטוט כמו חולה מחלת נפילה. את אבא זה בכלל לא עניין. הוא המשיך להתעקש ש“אין כמו התוצרת הגרמנית.”

רק אחר כך התברר היקף עסקיו עם בתי החרושת הגרמניים. הם סיפקו לו אבנים מזויפות שהוא מכר במחירים מופקעים כאבנים טובות, הדבר האמיתי. היקף הזיוף וההונאה היה כה גדול, שעד היום לא קמו מתחרים שיצליחו להשתוות לרשת הרמאים שהוא יצר, שיווק ותיחזק. לקונים הוא מכר זירקוניה בתור יהלומים, אבל כשפעם הזמינו אותו חוקרי המכס לחקירה, הצליח המאסטר־מיינד של האבנים לשכנע אותם שרק פלסטיק פשוט הוא מייבא מהגויים.

מתוך חדר החקירות יצא אבי מהודר אפילו יותר מכפי שנכנס: כל דש וקפל במקום הנכון. הוא דרש וקיבל תער, סבון, מגבת ו“גם קולוניה,” ואפילו מתא המעצר, המכיל מיטה אחת בקושי ורבע אסלה מצחינה, הוא יצא כמו ג’נטלמן, הסיכה הקטנה נעוצה בעניבתו בדיוק בזווית המתאימה.

הם לא הצליחו לשבור אותו. עם שחרורו תוגבר קצב נסיעותיו לחוץ־לארץ. הוא אמר שלא ייתן לכלבים את התענוג הזה. אותו לא יעצרו, קבל בקול רועם, גם לא פלוגות מס הכנסה שהספיר הזה, יימח שמו ויאבד זכרו, הוא וכל צרי המוחין שלו, משסה באזרחים תמימים, שמה בסך הכול הם רוצים, מה? לעשות כמה לירות ולהקים פה תעשייה כמו בכל מדינה נורמלית? “כמה חבל,” אמר תמיד, “שלא שמעתי בקולו של החבר שלי מהבית־ספר, מה שמו, מלמד, ולא נסעתי איתו לוונצואלה. היום כבר הייתי נעשה שמה מיליונר גדול.”

“ואיך אבא, איך אני הייתי בתור בת של מיליונר?” הייתי שואלת בפעם האלף, מטפסת על ברכיו ומחככת לחי בלחיו הגלוחה למשעי: אף פעם לא השאיר עדויות.

“אז הייתה לך בארמון שלנו קומה שלמה רק בשבילך, ולונה־פארק פרטי רק בשבילך, ופוני קטן רק בשבילך, ומכונית קטנה רק בשבילך, והמון־המון צעצועים רק בשבילך. ובחדר שלך היה בית־בובות ענקי,” היה מונה אבא נפלאות עצומות בקול רך, מדגיש את המילה בובות.

“אבל את זה,” שכנע בטון מחניף, “אני מבטיח להביא לך בפעם הבאה.”

“אבל אני רוצה עכשיו, אַבּי. אני רוצה עכשיו”!

“אבל את לא יכולה לקבל עכשיו, מאמא. אמרתי לך, את לא יכולה לקבל עכשיו,” היה עונה אבא. “אני אביא לך פעם הבאה, טוב? ומי רוצה לאכול ארוחת ערב ולהיות הילדה הכי הטובה של אבא?”

“לא נכון, לא נכון, פעם הבאה אתה תשכח,” ולצורך העניין רקעתי ברגליים.

“אנ’לא, אני נשבע לך שאנ’לא אשכח,” אמר אבא. “בואי לאכול, אוג’ולו, עיניים שלי. נכון שאת רוצה שאבא יכין לך ביצה אה־לה־קוֹק, נכון, מאמא? ומי רוצה סנדוויץ' עם גבינה צהובה, גיבץ' שאימא הכינה וסלט ירקות נהדר, וגם שוקולד עם אגוזים? ומי האוג’ולו של אבא? בואי, בואי מהר לאבא. בואי, נשמה.” היה מרכך את קולו יותר ויותר, עד שהוא נשמע כמו מרגרינה שנמסה לאט במחבת. תוך כדי כך, היה מסרק את שערי בשתי אצבעות עבות, שתי וערב במעבה התלתלים האסופים לתסרוקת בננה.

ואולי זה היה תפוח?

“תגידי, את זוכרת אולי איזו תסרוקת היית עושה לי כשהייתי קטנה?” אני מתחקרת אותה מייד עם כניסתי לחדרה ביום רביעי לפנות ערב, קצת לפני שנסגרים השערים למבקרים. “אז מה אם איחרתי פעם, מה תעשו לי, אה?” אני נובחת בזעף על האחות התורנית, זו המשופמת ובעלת המבט החמוץ תמידית. שתקפוץ לי!

“מה נכנס לך בראש?” נובחת גם אימי. “תפסיקי לנדנד ותעשי משהו מועיל. הנה”, היא מורה על ערמת צמרים ישנים וצמד מסרגות מעוקמות, “תני פה יד. אני רוצה לגמור עם הגרביים האלה לפני שיבוא המשיח.”

“אולי תעזבי לרגע את הסריגה?” אני מנסה.

“לא יכולה, חייבת לגמור,” עונה אמי לקונית, כאילו שהיא ממהרת לאיזה מקום.

“את באמת מאמינה שתגמרי עם זה פעם?”

“תתארי לך,” עונה אימי, והלעג בקולה נשמע צורב ואירוני מתמיד.

אני נכנעת. משחילה כף יד בתוך כונכיית הצמר המסריחה והקשה כמו ברזלית ניקוי, עליה מגלגלת אימי את החוט. דקות ספורות מהדהד השקט, ורק קולן המרגיז של המסרגות נשמע. אבל אני נחושה בדעתי לנצח. למה שרק היא תצבור נקודות? לא שזה עוזר לי במיוחד. כמה שאני מנסה לשדל אותה שתפסיק עם הסריגה המיותרת הזאת, ככה היא מתעקשת לגמור עד הסוף.

“אולי בכל זאת?” אני משדלת. “תעשי טובה ותנסי להיזכר איזו תסרוקת היית עושה לי כשהייתי קטנה.”

“טוב, בואי נראה אם אני בכלל זוכרת משהו מכל זה,” אומרת אימי בקול ממאן. מרגישים עליה שהיא חושבת שהיא עושה לי טובה גדולה. “את הרי יודעת טוב־טוב שהוא גרם לי לשכוח הכול… גם את הזמנים הטובים, כשעוד היינו כולנו משפחה אחת, יעני פמיליה,” היא צוחקת במרירות. רק אז היא כאילו מתרצה, “תני להיזכר. אני חושבת שזה היה תפוז… בעצם אולי קלמנטינה. לא, בטוח שתפוז! כזה עגול ויפה. ושמתי לך גם סרט כתום גדול מסביב לתפוז. שלא יטעו לחשוב שזה תפוח.”

גם כשקצת גדלתי, היא המשיכה לאסוף את תלתליי הקופצניים לאותן תסרוקות משונות, מופרכות, שהיא המציאה. את כל משפחת הפירות והירקות היא ניסתה על ראשי. מזל שאז עוד לא היו בשוק מיני ליצ’יס וקרמבולות. אני לא מעזה לחשוב מה היה עולה בגורל קודקודי, אילו נמצאו לה עוד כמה סוגים של פירות טרופיים.

“את באמת חושבת שאני זוכרת משהו מכל זה?” מפהקת אימא, וממשיכה ללפף חוט צמר סביב אמותיי, כאוסרת אותי בסד דמיוני.

* * *

“אבא! אבא הגיע!” קוראת אחותי הגדולה בהתרגשות.

טרטור מנועה של המונית שמביאה אותו מנמל חיפה נשמע דחוס ועצבני, כשהוא מטפס בנשיפות־פיח בהולות עד לקומה השנייה. מהמרפסת אני רואה אותו מוציא את המזוודות מתא המטען, משדל את הנהג לעזור לו, “תהיה חברמן, תשים פה יד.” אחר כך, בקול מעודד, ורגע לפני שהוא משאיר לו טיפ נכבד תוך כדי קריצת עין עקומה של שותפים לדבר עבירה: “עשינו את זה, אה? בראבו! מה הבאתי, אתה שואל? הכול, זה מה שהבאתי. כי אין פה שום־כלום בשממה הזאת, בנוּ־ווֶר הזה, בגוֹד פורסייקן קאנטרי הזה, בארץ המזורגגת הזאת.” ובתור ציוני־כללי שרוף, הוא מרצה לו על יתרונותיה של התחרות החופשית הבריאה ונגד המדיניות הכלכלית שהמציאו המפ"איניקים, “יימח שמם ויאבד זכרם,” הוא יורק את שמם של שנואי נפשו כאילו ירק בוטן מקולקל, “טפפפו!” אחר כך הוא נותן לנהג טיפ שמן – שלא ישכחו פה, חלילה, מי בעל־הבית.

“ילדות, רדו למטה, תעזרו לי לסחוב,” הוא קורא אחרי שהמונית מתרחקת, ואימא מסננת מהכיור בקול הורס, “לכו, לכו, שאחר כך הוא לא יגיד שאני מסיתה אותכן נגדו.”

בקריאות “אבא, אבא, מה הבאת לי?” אנחנו שועטת למטה.

“הוא הבטיח שיביא לי מכנסי סנט־טרופז,” מספיקה אחותי לומר בהתנשמות.

“לי הוא הבטיח בובה בארבי,” אני מתרברבת. אולי הוא הביא לי אותה? אני אהיה הילדה הראשונה בכיתה עם בובה בארבי!

“את לא קצת גדולה בשביל בובות?” לועגת אחותי הגדולה, ואחותי השנייה מזמררת בשביל להרגיז, “תינוקת, תינוקת, ילדה של אבא,” ושתיהן צוחקת והודפות אותי בברכיים בזמן שהן מטלטלות את המזוודות בדרך למעלה.

“ברוך הבא!” אומרת אימא בפנים חמוצות ובטון סרקסטי. “טוב שנזכרת לחזור.”

“מה יש, מה קרה?” אומר אבא, נחוש בדעתו לנשקה. אבל היא דוחקת אותו הצידה. רואים שאבא חוכך בדעתו מה הכי כדאי לו להגיד לה עכשיו. “אז אני מבין שלא קיבלת את הטלגרמה ששלחתי מנאפולי… רציתי להודיע שאני מאחר ביומיים־שלושה, זה הכול,” הוא מוסיף בקול מתחטא. “התעכבה העסקה עם האיטלקים. זה מה שקרה. אני אשם שלא קיבלת את הטלגרמה?”

“ממש יומיים־שלושה!” מסננת אימא בקולה הלעגני השמור למקרים כאלה. “ממש יומיים־שלושה!” ואז באה הצוויחה, “שלושה שבועות אתה מאחר לחזור, שלושה שבועות! ושום מכתב, שום טלפון!”

בינתיים מפזרות אחיותיי על הספה בסלון את תכולתן של שלוש מזוודות עור ענקיות, שריחן חם, מסקרן ומבטיח. גם אני עוזרת להן. תיכף אגיע לבובה שהוא הבטיח לי. ואולי יהיה שם גם בית־בובות קטן בצבעים תואמים של ורוד, וגגון אדום עם שבשבת, ובתוכו רהיטים קטנים ואנשים תואמים לבושים בבגדים קטנטנים ומגונדרים? עוד יש תקווה, אני מתעודדת. הנה, אפילו עוד לא רואים מפה את הקרקעית.

“שיוואו!” צווחת אחותי בהתפעלות, ומודדת מכנסיים מפוספסים באדום וצהוב. במותניים הם מגיעים לה עד לפופיק וחושפים חצי בטן, וברגלים הם מתרחבים כמו אוהלים. “סנט־טרופז. בול מה שרציתי,” היא מכריזה בגאווה.

“אני מקווה שאת לא חושבת ללכת ככה,” סונטת אחותי הגדולה, ומודדת אותה במבט מחסל מלמעלה למטה, “כי תדעי לך שזה נורא נועז.” בקול מזלזל היא מציינת, “בכלל יהיה לך אומץ ללבוש את זה, עם כל הפופיק בחוץ?” וממהרת להוסיף שמן למדורה, “את גם נורא לבנה!”

“אל תהיי יורמית,” עונה אחותי השנייה ומתעלמת בכוונה מרמיזותיה של אחותנו הגדולה. בינתיים היא ממשיכה למדוד חצאית מעל המכנסיים, אפילו בלי לטרוח לפשוט אותם. רק אז היא עושה את המכה הגדולה: “תני לי שבוע ואני נעשית שוקולד, אפילו יותר מבריג’יט בארדו. את יודעת טוב מאוד שבבית הזה רק אני משתזפת כמו כושית. לא כמוך, סבונית אחת, סנובית, קנאית־”

“למי את קוראת קנאית, יא חתיכת אפס, סתומה אחת!” חותכת אותה אחותי הגדולה, אבל רואים עליה שהיא רחוקה מלהתעצבן באמת. החפצים הגודשים את המזוודות מעניינים אותה הרבה יותר. באותו רגע היא כבר מנסה את המסקרה החדשה שהביא אבא. “את זה אני לוקחת לעצמי,” היא מודיעה בטון נחרץ, קובעת עובדה משפחתית לא הכי נדירה.

“שתחלמי,” אומרת לה אחותי. והן ממשיכות לריב.

באותו זמן גם אבא ואימא ממשיכים לריב במטבח. אימא אומרת לאבא שהוא פושע בינלאומי, שככה אין לו לב להשאיר אותה לבד בבית עם הילדות, אפילו בלי להרים טלפון. אבא מתפתל ואומר לה, שאם הוא היה במצב אחר, אז הוא היה עושה כדבריה, ושהיא חייבת להבין באיזה מצב נאחס הוא היה שם, לכוד בין שתי חברות שכל אחת מהן רצתה לפוצץ את העסקה. באותה הזדמנות הוא גם מנסה לשדל אותה, בקולו הכי חמאתי ופייסני, להביט בצבא־המתנות שהביא לה. מה זאת אומרת “הביא”? שום הביא. קיבץ בידיים אחד־אחד כמו שמלקטים פרחים לנסיכה. “כמו סריס אני, הלכתי רגלי מכולבו לכולבו, בקור הכלבים של מילנו, רק בשביל לבחור בשבילך את הבגדים הכי־הכי, את הקולוניות הכי באופנה, כמו שהולכות הגברות באירופה.”

“בואי, בכבוד,” הוא מחזר אחריה בתום הפוגה קלה, שבה אימא יוצאת כמו קומביין חורק מהסתגרותה בבית השימוש. “בואי תראי איזה יופי של בגדים הבאתי ממילנו, הכול רק שיפון ומשי נקי. בואי תראי איך הילדות נהנות,” הוא מתפעל. “ילדות, אתן נהנות,” הוא שואל, וניגש לבדוק אם קניותיו עלו יפה. הייתה לו עין טובה: תמיד קלע בול למידותינו, אפילו כשגדלנו משנה לשנה, לפעמים גם מנסיעה לנסיעה.

“שאני אתן לך את התענוג?” אומרת לו אימא בקול ספקני, כאילו הצליח לרצות אותה, מחייכת את אחד מחיוכיה הספורים, העקומים.

“בואי יא עיני, בואי יא רוחי. בכבוד, עד חצי המלכות,” אומר אבא בקול רך, ומוביל אותה בהילוך תיאטרלי מגוחך אל עבר הסלון, שם אנחנו מתפרקדות בין המזוודות, בתוך עשרות השמלות ועשרות זוגות הנעליים שכבר הוצאנו, כמו בתוך כונכייה ענקית עשויה מבגדים.

הוא דולה מהכונכייה בגדים ועוד בגדים, כמו מתוך מזוודה שאין לה ראשית, גם לא אחרית, ואני מייד מתלהבת, “זאת המזוודה של מרי פופינס!”

“בראבו, איזה דמיון, אוג’ולו, את ממש שייקספיר,” מתמוגג אבא, ומונה כמו כרוז בשוק הכרמל: “זה קניתי במילנו! זה ברומא! זה בפירנצה!” כאילו זכה בהגרלה.

“לך, לך,” צוחקת אימא, ספק נוזפת, ספק מלטפת, דוחפת אותו ממנה, “מה קנית כל כך הרבה.”

“מה פירוש ‘מה קניתי כל כך הרבה?’ בשביל מי אני מרוויח כסף, אה? בשביל מי, טרונצ’ו? זה לך,” הוא אומר בנדיבות וזורק שמלה כחולה, אוורירית ויפהפייה לחיק אחותי. “וזה לך, אוג’ולו,” הוא מוציא מכנסיים ירוקים מפוספסים עם כתפיות גומי כחולות־ירוקות, וביד מלטפת מלביש אותם עליי. ו“זה,” הוא מכריז חגיגית ומוציא צעיף שחור ענקי, שזור בחוטי זהב, “בשביל אימא. אז שלא ייכנס לכן לראש, ילדות, לקחת את זה לעצמכן. אתן שומעות? כבר יש לכן מספיק דברים. כל הזמן אתן רק רוצות עוד, עוד, עוד… שום דבר לא מספיק לכן,” הוא אומר בשקט כבוש, ומסתכל במיאוס על אחיותיי הגדולות.

“ולמי זה?” שואלת אחותי הגדולה וחוטפת בתאווה, מתוך שקית פלסטיק מבושמת בריח של חוץ־לארץ, מין חלוק משי לבן בעל דוגמה מוזרה.

“זה בטח לא בשבילך, טרונצ’ו, טיפשונת,” אומר אבא בטון של “יש לי חדשות בשבילך”, וחוטף לה את החלוק מהידיים.

“למה רק לאימא הבאת חלוק כזה, אה?” מתלוננת אחותי הגדולה. “גם אני צריכה אחד כזה. לא היה מזיק לך לקנות שניים. איזה קמצן אתה, א־באאא,” היא מקוננת בפינוק.

“תתביישי לך, איך את מדברת לאבא,” אומרת אימא, מתגייסת פתאום להגן עליו. הרי בסוף היא ממילא לא לובשת את מה שהוא קונה לה. בסוף הכול עובר לאחותי הגדולה.

“דֶּשָׁה לָהּ,” אומר אבא, “תעזבי אותה.” ולאחותי הוא מרצה בחשיבות, “זה חלוק מיוחד במינו.” רואים עליו שהוא נהנה להסביר את רזי האופנה האחרונה, ואגב כך מריח את הבגדים וכפי הנראה שואב מכך סיפוק עמוק. “הצרפתיות קוראות לו בשם משונה, כנראה אינדיאני… סרונג'… זהו, ככה קוראים אותו בפריז. זו המודה הכי פופולרית שהולכת עכשיו בשוק. אני אקנה לך אחד כזה בפעם הבאה, דפנהל’ה. רק תרשמי לי איזה צבע את רוצה.”

“לא צריך, ז’קו,” אומרת אימא. “אני כבר אתן לה את מה שהבאת לי. אתה יודע שאין לי כוח בשביל כל המודה הזאת שאתה מביא איתך, פעם ככה ופעם ככה. אפשר לקבל מזה כאב ראש. אני לא מבינה איך הגברות באירופה משתגעות לקנות כל עונה גרדרובה חדשה. מה אני, פרינסס גרייס? יותר טוב שדפנה תלבש את זה, עליה גם עומד יותר יפה.”

“לא, לוסיל,” מתעקש אבא. “אני קניתי את זה בשבילך. דפנה יכולה לחכות עוד כמה חודשים. לא יזיק לה לחכות פעם. אני כל הזמן אומר לך שאת מפנקת את הילדות יותר מדי.”

“אני מפנקת יותר מדי?” אומרת אימא בקול נדהם ששוב חוזר אליו הטון הלעגני. “למה, מי קונה להן כל שני וחמישי סמרטוטים שהן לא צריכות? מי ממלא את הארונות בזבל? מי מרשה להן לחזור מאוחר? אפילו על זה שהן כבר מזמן לא באות איתך לבית כנסת ולא שומרת שבת, אתה לא אומר כלום. נוסעות בשבת, מעשנות בשבת, מדליקות אור, מדברות דיבורים מלוכלכים, הולכות עם בחורים – דברים שפעם היה עולה לך הדם לראש בגללם! עליי אתה צועק אם חס ושלום הדלקתי בטעות אור בשבת, ולהן אתה הכול מוותר־”

“את לא תקבעי לי,” רועם קולו של אבא, “מה להגיד ומה לעשות עם הבנות שלי. זה הבית שלי ואני יעשה בו מה שאני רוצה.”

“זה הבית שלך?” אומרת אימא ומתנפחת וקולה נעשה איום מתמיד. “טוב לשמוע. סוף־סוף אתה מדבר. סוף־סוף שם ת’קלפים על השולחן. זה הבית שלו, שמעתם? אם זה הבית שלך, אז מה מונע ממני לקום וללכת בזה הרגע? שהפוסטמה שלך תבוא לגור פה. שתנקה אחריך ותבשל לך ותגדל את הבנות שלך. למה אתה לא הולך אליה, אה? תלך אליה כבר, דבק. היא בטח מתגעגעת אליך, הנגריטה. ובטוח שיותר ממני,” וקולה שנעשה דק ושקט יותר ויותר מחרחר פתאום: “לך, לך אליה כבר, למינה־שבפינה־השתינה שלך.” אומרת את זה כאילו ירקה עליו את שמה של הנגרה, כמו חרצן זיתים שמושפרץ מהפה, והשפיץ הקטלני שלו עוד עלול לפצוע בטעות עובר־אורח תמים שהזדמן לסביבה.

“זה מה שאת אומרת, שאני ילך?” אומר אבא בקול הכי שקט שלו, זה שבא לפני הסערה, לפני שהוא עושה את המכה הגדולה. “את רוצה שאני ילך? אמרת – אמרת. אז הנה, אני הולך,” הוא אומר, וחוטף מידיה בגסות ובהפגנתיות את חלוק המשי הלבן, ותוך כדי כך כמעט מפיל אותה אחורנית. “זה הולך אליה,” הוא קובע, ודוחף את החלוק מתחת לבית שחיו, מנסה להתנתק מאימא כמו מישהו שמסלק מעליו חרק גדול.

“שלא תעיז,” צורחת אימא ומנסה לחטוף לו את החלוק בחזרה. “מצידי תלך ואל תחזור. אבל את זה אתה משאיר כאן!”

“תראי אותי,” אומר אבא, ובתנועה הפגנתית מכניס את החלוק לשקית הניילון הריחנית, זאת ששמתי עליה עין עוד מקודם, כי רציתי להשוויץ איתה בפני כל הבנות מהכיתה. אבל אבא לא מקשיב למחאותיי וממשיך לדחוס לתוכה מכל הבא ליד, עוד ועוד פריטי לבוש ומתנות, צעיפים, מטריות, קומביניזונים, חגורות, מוצרי קוסמטיקה ותכשיטים קטנים, עד שהשקית כמעט מתפקעת.

“שלא תעיז, זה שלי,” צווחת אחותי הגדולה, ומושכת בחזרה שמלת מיני אדומה והורגת מבד ברוקד, עם רקמת חרוזים במחשוף, בדיוק כמו זו שראינו בשבוע שעבר על אחת מהדוגמניות בחוברת החדשה של “בורדה”, ואחותי הגדולה ציינה בידענות שהיא נראית פצצה, בול אורסולה אנדרס, טוב, אולי רק בלי הבלונד המחומצן והחזייה המדליקה מ“ד’ר נוֹ”.

“שום דבר כאן לא שלך,” צווח אבא לעבר אחותי הגדולה. “הכול כאן שלי. אז תכניסי לך את זה טוב־טוב לראש. ואת,” הוא אומר במיאוס לאימא, “את תני את המעיל פרווה שקניתי לך שנה שעברה. אני לוקח גם אותו.”

“בשביל שתיתן לנגרה שלך?” אומרת אימא בקול מאיים, וזזה הצידה כאילו הוא עומד לרצוח אותה. “שתחלום. אין לך טיפת בושה. אפילו מהפה של הבנות שלך אתה גונב.”

“זה הדברים שלי ואני אתן אותם למי שאני רוצה,” אומר אבא וצורר את יתרת החפצים לצרור ענקי.

“כן, יודעים, לפוסטמה שלך,” אומרת אימא ביובש.

“נכון,” אומר אבא, “הכול בשבילה.”

“אז הסמרטוט הלבן היה מהתחלה בשבילה, אה?” אומרת אימא בטון של מישהו שפתאום הבין משהו חשוב. “שחקן עלוב. תּוֹדֶה שהבאת אותו בשבילה. בשביל מה עשית לי את כל ההצגה? יכולת להגיד כבר בהתחלה.”

“נכון,” אומר אבא בטון יבש, שקט מאוד, מנותק כזה, כמו תמיד בשעה שאיבד בבת אחת את העניין במה שקורה סביבו. “באמת הבאתי בשבילה.”

אימא השתתקה. אימא קפאה על מקומה. אבל כשאבא הלך פרצה ההיסטריה.

אימא נשכבה על המיטה ובכתה שלושה ימים ברציפות. אפילו לחלון לא קמה, כדי לבכות לצידו כמו שהייתה רגילה. אפילו בשביל להתקלח לא קמה, או בשביל ללכת לפטפט עם השכנה הטורקייה, ובטח שלא בשביל להכין לי סנדוויצ’ים לבית הספר כמו שהייתי רגילה. דפנה, אחותי, נאלצה לבשל ולנקות את כל הבית במקומה.

אחרי שנגמרו לאימא הדמעות והיא קפאה ופניה אל הקיר, מסרבת להרפות משמיכת הפוך שלה שכבר הרקיבה מזיעה ומדמעות, וממאנת לדבר מטוב ועד רע איתנו או עם אבא שחזר בשביל לפייס אותה ולהשכין שלום־בית בהמלצת הרב, הוזמן אמבולנס שאסף אותה לבטנו החלולה על אלונקה, כמו שאוספים מישהו שעבר הלם קרב: לא רואה, לא שומע, שקוע בעצמו לנצח.


 

פרק ארבעה־עשר: מבחן־בד    🔗

במה הסתכם הונו של אבי? את זה אפילו מינה לא יכלה לומר לי, על אף שהייתה המוציאה לפועל של כל חשבונותיו בוואדוז. גם לא אדון לבנון, הדמבו הפרטי שלו, שנשלח כל שני וחמישי, מצויד בצבא תיקי קרטון ממורטים ובלשון חלקה, להכניע את פקידי מס הכנסה. עד היום טוענת אחותנו הגדולה דפנה, שעל בטוח יש עוד חשבונות חסויים שלא נדע עליהם לעולם. דרך המצ’נט הפרטי שלה בבוורלי־הילס היא הפעילה שרשרת רצון־טוב, שהגיעה עד צנעת הכספות של “בנק הסחר העולמי”, אבל אפילו זה לא עזר. פעם אמר לה השוגר־דדי שלה, שתדע שהיה לה אבא גאון פיננסי. הוא אמר את זה תוך שהשפיך בין שפתיה, ודפנה דארלינג הביאה לו כזה ביס, שראה במו עיניו איך הדובה הגדולה כורעת ללדת עשיריית כוכבים חדשים בשמיים.

ובמה הסתכם הונה של לולה? למרות ההטעיות ומסכי העשן, תמיד חשדתי שמחזור עסקיה של לולה לא התמצה בזוטות. שפלויות, זה דווקא כן. ואם יורשה לי לציין, בהמוניהן. אני מכירה את כל המניוברים, היה לי ממי ללמוד: להחזיק לנושים בזנב עד שיתפוצצו, לתחמן אותם בסלולומים נדירים בתעוזתם, בקפנדריות מפוארות שהפתיעו אפילו את ה־לולה עצמה בתחכומם, לקצוץ אותם דק־דק, קטן־קטן, כמו סלט ערבי משובח, כמו גוויה בתוך מזוודה, עד שיתחננו להשתחרר מהחוזים הדרקוניים שהמציא צבא־פרקליטיה. כמו באותה פעם שבה הציעה לי, ברוב נדיבותה, מפזרת אגב כך שובל מסריח של “שאנל 5”: “תתחמני אותם, תתחמני אותם, תקבלי כל מה שאת רוצה. אבל באלגנטיות, בסטייל.” והוסיפה בנביחה, “פה זה לא שוק הכרמל!”

“בסופו של דבר,” סיכמה בנועם כשישבנו על גדות הבריכה ב“דן כרמל”, מנפנפת במניפה יפנית וקורצת למולאטו קטן ומעורר תאווה שעשה בטן גב בסמוך לבריכה, “המידות הטובות תמיד משתלמות.” אגב כך קינחה את מצחה בקלינקס ריחני, במחווה לאה של כוכבת מזדקנת, הפזילה בתאוותנות לעבר המולאטו, ורק אחר כך אל שולחנות הבופה שנגדשו במזון מעורר תאווה לקראת ארוחת הצוהריים. אז התרוממה בכבדות ודידתה על עקביה לשולחנות המחופים סאטן לבן, קורצת לי לחוש אחריה, שלא אפסיד את ארוחת הצוהריים הקומפלימנטרית שמגישים כאן, העיקר לנצל את מלוא השקעתה בחדר המלון. “אם ישאלו, תגידי שאת הבת שלי,” קרצה.

כמו אבא שלי היא לולה, אם כן. גם אבי היה מעודד אותנו להגיד באוטובוס שעדיין לא מלאו לנו חמש שנים, אפילו שכבר היינו גמלים בני שמונה ועשר, העיקר שניסע בחינם. שום כרטיסן בר־דעת לא האמין בכך, אבל בעודו נדהם מהחוצפה, היה פוער פה ומשלח אותנו אחד־אחד פנימה. החוצפה היא שמשחקת כאן תפקיד. או כניסוחה של לולה, “תפתיעי אותם, תפתיעי אותם, תזכי בכל הקופה”.

זמן קצר לאחר מכן, כשבלעה בביסים ענקיים את המטעמים שהקריב למענה צבא־המלצרים, ערבים מהגליל קרוב לוודאי, ששלו עבורה מיני שרצים מעודנים מהבופה המוצל שבפאתי הגינה, הוסיפה בסיפוק, “כן, כן, ילדתי, ככה ורק ככה יש לך צ’אנס להקטין את חובך אליי. את מבינה מה שאני אומרת, יפתי?” אף שהתמדתי להביט בה במבט אטום וחסר הבנה.

“מה את מתפלאת לי?” סיכמה. “הרי כולנו מנצלים ומנוצלים. אוכלים אחד את השני בלי מלח. ככה שהכי חשוב זה הנימוס,” אמרה, והפליטה גיהוק קטן אגב השמעת אנחת רווחה בין מנה למנה. “הכי חשוב זה הנימוסים הטובים, הגלזורה, הפריזורה, הסנריו. הכי חשוב זה סנריו כתוב היטב… פעם עוד תביני.”

כשראתה שהצד השני אינו קולט במה מדובר, אטום כמו בלטה בלי זוּלה של דולרים, נאנחה פעם נוספת מפאת המעמד המבזה, עיוותה את פניה באוףףףף ממושך, ומייד כמו נתקפה במחלת השיכחה, התעלמה מקיומי, העמיסה מזלג בפאטה כבד־אווז טרי, ותקעה לעצמה ישר בפה. ישבה לה שם ובלסה, בלי שום איזון לטעמים הדומיננטיים ולשומנים. מה עם איזה עלה של חסה, זנב מלפפון, רבע צנון, חצי אספרגוס, שביבי בצל ירוק, עלה של נענע, משהו? לא, רק פאטה נקי, חי, מתנועע, מתפוצץ מכולסטרולים, הדגמה מוחשית לטכניקת הציד שלה.

“איך אמרת שאבא שלך היה אומר לך, ‘העניות מעשירה’? אז זהו, שלא,” סיכמה לולה וציחקקה, שוקעת אינסופית בגן העדן של הגרגרנים, פרי בואך המחלקה לטיפול נמרץ.

ככה זה עם גרגרנים, תמיד רוצים לחסל את כל הבופה. מי כמוני מבינה את זה. אפילו אם מדובר בחתונה עם מזנון חופשי, תמיד מקנן בי החשש שבאיזה שהוא שלב יתייצב לצידי מלצר קמצן ויאסור עליי לתקוע מנה נוספת. לפעמים, בארוחות־מזנון שאני מוזמנת אליהם, בלי החתלתול כמובן – אותו אני לא מעזה להביא מפאת ההתבזות – אני זוללת את כל מה שיש על השולחן, עוד לפני שמגישים את המנות החמות. רק מהלחמניות אני עלולה לדרוש שלוש או ארבע פעמים במהלך הארוחה. הוא הדין בשתייה קרה וחמה ובמזטים. אם גם הבר חופשי, סביר להניח שאסיים את הארוחה במצב שאינו כשיר לנהיגה.

ככה זה עם גרגרנים. כשהם שקועים עמוק באורגיה השמיימית שלהם, חסר לכם להפריע. הם יספרו לכם המון דברים, או שלא יספרו כלום – אחת היא להם. ואם אתם מאמינים שבאותם רגעים מופלאים הם יורו לכם את סוד החיים, יתוודו בפניכם על עוולות שעשו, וכיצד ומהיכן שאבו את נכסיהם המופלגים, אתם באמת נאיביים, מיידעלעך. אז פלא שלא הובהר לי מעולם במה הסתכם הונם של כל הלולות והקירשנלקרים, וממה בדיוק הוא עשוי? מה קרה, אתם שואלים? הייתי צריכה להמציא בכוחות עצמי את הסנריו. כמו תמיד. כמו עכשיו, עם המכתב לדארקי־בייבי ואימו הגדולה, שכנראה כבר לא יסתיים לעולם.

ומרינה? במה מסתכם הונה של מרינה שלי, כבשת־הרש שהדיפה ניחוחות של וירוסים וסוכריות חמוצות? באיזה חשבון בנק נקי ממס היא מחזיקה את רווחיה? באיזו מכונת כביסה יעילה היא מלבינה את דולריה? עד שלא קיבלתי עליה דיווחים ישירים מלאס־וגאס, לא ידעתי עד כמה עשתה חייל, הזונה. אבל הייתי צריכה להבין את זה כבר אז, כשארונות המתכת המשרדיים שלה בחדרנו שבמעון התפוצצו מאותם פריטי לבוש יקרים ובלתי נחוצים ומטונות של איפורים משובחים מכל בתי האופנה בפריז, ניו יורק, לונדון, רומא, ברלין… “יו ניים איט, בייבי, תדעי שאת הולכת להיות הדבר הבא.”

ככה שיכנע אותה איזה מפיק סרטים משופץ, מטוגן, ממותח ומאובזר, שראה אותה מסתובבת כמו פושטקית ליד שרשרת המזון בטיילת של תל אביב, לבוא אחריו לבית־הבושת הכי גדול בעולם בנאוודה. אבל אני לא מתלוננת ואף לא מתחסדת. בסוף באמת השתלם לה, לכבשת־הרש הקטנה.

והונו של קירשנלקר? את הסוגייה הזו תמיד ניסיתי לפענח ולא הצלחתי, כמה שלא השקעתי ברחרוח שיטתי סביב שולחן הטואלטה שלו, היכן ששמר, או שהתיימר לשמור, בסמוך לאפטר־שייבים יקרים ושקיות בד גדושות במריחואנה משובחת, את המסמכים הנוגעים לעסקאותיו. אפילו על מאהבותיו האינסופיות הצלחתי לסחוט יותר אינפורמציה מאשר על היקפיה המדויקים של נחלתו. כשהתקשר בקוד הסודי לחשבונותיו החסוים, הייתי אורבת ומשתדלת לקלוט מידע. אתם מבינים, רציתי שיהיה לי איזה יתרונצ’יק עליו, איזה פוֹר קטן. נורא התחשק לי להלשין עליו למישהו: מסתבר שבכל זאת למדתי משהו מהגרנד־דאמה לולה.

הנה, אפילו על אבי הלשין מישהו. והכי קטע, שזה היה מנהל־החשבונות המניאק שלו: החנפן הכרוני, הרכרוכי, עלוב הנפש, אדון לבנון עם אוזני הפילון. פעם הוא אפילו התוודה בפניי, בתמורה לנשיקה רטובה ומצחינה בריח של ריקבון חניכיים ומיצי קיבה, מתחת לשולחן המתכת המשרדי, וגם סיפר בפרוטרוט איך בדיוק תיחמן את הביזיון, עד שיצא לפועל אחרי הרבה זמן, יותר מדי זמן. עד שהוא כמעט התייאש: כבר חשב שלעולם לא יצליח לתקוע את הבוס שלו בקלבוש לאיזה מאה אלף שנה ולהשתלט על כל עסקיו.

זה לא עזר לו, כמובן. הוא שכח פרט קטן, ממש טייני־פיצפוני. פרט קטן אבל חשוב מאוד באיזון הבופה: את שרשרת המזון. את העובדה שהוא, יצור קטן ומושתן בגובה דשא וחיוך מזויף של פקיד ממשלתי, הוא, שההישג הגדול ביותר בחייו היה להפוך לפודֶל של אבי – כל מה שהיה מסוגל לגנוב מתחת לשולחן, זה מקסימום עשרים לירות. זאת בעוד שלאבי היו כל סוכני החרש שבעולם, ומרגלים בכל ערכאה אפשרית במדינה. וממילא, גם כשעצרו אותו לבסוף הודות לנדנודים הכפייתיים של הדמבו, הוא הצליח להשתחרר בפחות מעשרים וארבע שעות. נקי ומבושם ועם פרח בדש הוא יצא משם, ומייד חזר למשרד עם חיוך מפה ועד להודעה חדשה, ממציא תוך כדי שיחה קלילה עם עובדיו הנרצעים את הנקמות החדשות במכס ובמס הכנסה, והעיקר, במדיניות הכלכלית של “הסנילי, הדיקטטור, הנו־גוד־פור־נטינג,” שר האוצר ספיר שנוא נפשו, שכבר עמד אצלו על הכוונת הרבה זמן, וניפח לו את כיס המרה עד להתפרצות המרה הבאה.

וכשם שאבי תיכנן נקמות בזמנו, וכשם שלולה צברה נכסים בזמנה על חשבון יהודים תועים שהובאו ארצה בגיגיות רעועות, וכשם שקירשנלקר תיחמן ילדות קטנות על חשבון הפרוסטטה העתידית ועשק קושאנים של ערבים, עשיתי אני את שעות אחר הצוהריים שלי בתחמונים רק בשביל לברוח מהמוסד.

כל עילה הייתה כשרה לכך. כל טריק מלוכלך התאים, והפרוצדורה רק הלכה ונעשתה קלה יותר ויותר ככל שתכפו בריחותינו מהמוסד. אפילו לשקריו הלבנים של קירשנלקר ולפתק הכול יכול שלו, פותח הדלתות והלבבות – זה בדבר דודתי שתחייה, חולת הפרקינסון או ההנטינגטון – כבר לא הייתי זקוקה. עד כדי כך הייתי מוצלחת. רמאית מדופלמת הגיחה מתוכי. ואיך לא? הרי למדתי ממומחים.

הקורבן היה חַבוּשָה. גבר שעיר ופרימיטיבי זה, שישב יומם ולילה על משמרתו האומללה בפתח המוסד, לרוב ללא נעליים ומסריח תמידית מערק, דיגדג את בלוטת ההתאכזרות שלי. על חשבון עליבותו השחזתי את כישרונות המרמה שלי עד דק. וחוץ מזה, ממילא הוא היה רוב הזמן שיכור כלוט. ידעתי שמצווה לתחמן אותו. אפילו נזיפותיה של גרשונה לא שינו את עמדתו הבסיסית כלפי החיים, שהורכבה מאפטיות קיומית־חושנית וישנונית ובוז כלפי נשים אשכנזיות. תיחמנתי אותו בקלות. אם לא בכמה גרושים, אז בתעלולים. ואם לא בתעלולים, אז במזמוז חפוז במפתח מכנסיו הדל. ממילא כבר לא עמד לו: הערק, הבירות וה“ברנדי מדיצינל” ששתה בטונות, חיסלו אצלו את האפשרות לאזן בקבוק בירה על ציודו הנבול. ואם בכל זאת נקלעתי למצב ביש, כי פעם בשנה בכל זאת התרומם הציוד הפאתטי שלו כעגורן, שלחתי את מרינה להשלים את המלאכה. לא במקרה קראו לה, ועתה מסתבר שעדיין קוראים לה ככה בכמה מקומות אסטרטגיים בעולם: המלכה המוזהבת מלניגרד. תמיד הייתה לה חולשה לארקציות. כבר בנערותה היא שאפה לככב בדרמת־הליבידו הכי גדולה בעולם.

יום אחד היא קראה בעיתון שמחפשים שחקנים לסרט חדש. ההתייצבות נועדה ליום רביעי בשעה ארבע אחר הצוהריים, במחסן תלבושות סמוך לנמל הישן. מרינה שיכנעה אותי ללכת ביחד איתה. “גם לך לא יזיק להופיע באיזה סרט,” שידלה. “תראי לכל החטייארים כמה את שווה. וגם תעשי נחת לאימא שלך. פעם האימא הקוקומניה שלך סיפרה לי כמה היא אהבה לראות סרטים מהוליווד, אז אולי ימצא חן בעיניה שהבת שלה נהייתה אקטורית. אולי היא סוף־סוף תתרפא.”

בשביל זה היינו צריכות להתלבש הכי יפה שרק אפשר, ומפני שלא הצלחנו להרכיב תלבושות הורסות מהמלתחה הגנובה, אז שבוע לפני המועד המיוחל התפלחנו לשעתיים מהמעון, ועשינו סיבוב בכל החנויות הגדולות ברחוב בן יהודה – וזה לא שבירושלים היו מציאות גדולות – אבל בסוף הצלחנו למצוא משהו מתאים, עם מחשופים, שנצים, שרוכים וכל מה שצריך בפנים.

כבר בשעה שלוש וחצי התייצבנו, מאובזרות, מאופרות ועם כל הפק"ל בפרונט (חזיות הפוש־אפ מבית “פאברג’ה” עשו את השאר) בשערי לופט ענקי ומוזנח בנמל הישן. תור ענקי השתרך בקדמת האולם, מורכב מכל הצ’חצ’חים והפרחות של תל־אביב־רבתי, מתוחזקים בספידים, ג’ל וקילוגרמים של פלטפורמות.

על הכניסה ניצחו שתי עוזרות הפקה מחוצ’קנות עם ווקי־טוקי ביד והבעה של כלבות שמירה מצטיינות מרוחה על הפרצוף. “אחת־שתיים, עבור, אחת־שתיים, עבור. יוסי, את מי להכניס עכשיו? הכבשים מחכות בתור.” וכשעברה לידי הצעירה שבהן, בת גילי כמעט, היא דחפה אותי ביד גסה ונבחה, “יאללה תיכנסי, חברה, יש לך מזל,” ובאותה ארשת של שמחה לאיד, על כי נפלה־הפרה־רבו־פושטיה, זירזה אותי להעמיד את סחורתי בפרוֺנט מלא מול סוללת הבוחנים.

מרינה נשארה מאחור, פעורת פה: היא הייתה בטוחה שמחפשים פה בלונדות כמו בהוליווד, ומה פתאום אחת לבנטינית עם שיער כהה ומקורזל, עיני ציון רושפות ועור בצבע החאקי, תצליח להקדים אותה במירוץ לצמרת? אבל אז הסתבר שעומדים לצלם פה סרט בורקס, ורק מועמדים אזייתיים נחשבים פה לבעלי סיכויים.

בפנים ישבה חבורה צוהלת של בוחנים מקטרי עשן ולועסי מסטיק, וכבר ראיתי בפניהם התאוותניות ובפוזות המופקרות שלהם שהם מאנייקים אחד אחד – ומה אתם מתכננים עליי, אם אפשר, במטותא, לדעת? ג’ינג’י קצר קומה ניגש אליי, ובארשת פנים של דוד חשקני מאופרטה זולה הביט בי מלמעלה למטה ותקע לי ביד דף נייר. “תלמדי בעלפה,” הורה, “וכשתדעי הכול תגידי לי… אם את בכלל מסוגלת לקרוא, זאת אומרת,” פילבל בעיניו ברוב חוצפה.

זמן לא ארוך לאחר מכן, כשעשיתי איתו את הבחינה, בה גילמתי את הפרחה והוא את הארס, הפלקתי לו אחת עד שכמעט עפה לו העין השמאלית הפוזלת לתוך העין הימנית הבריאה. מרינה צחקה כמו משוגעת כשתיארתי בפניה את המאורע. אבל בסוף זו היא שקיבלה את התפקיד. ראיתם מה זה?! כשצריך לשחק שרמוטה מרוקאית משוק הכרמל, הם לוקחים בלונדות רוסיות!

“את יודעת מה אני הכי רוצה?” אמרה בקול של ילדה כשכבר יצאנו משם. “הכי אני רוצה בעולם להיות כוכבת גדולה. כמו מרלין מונרו. שכולם יאהבו אותי. שכולם בעולם יהיו מוקתמים ממני.”

“את רוצה מה?” צווחתי, עטה על טעותה. שיבושי הלשון שלה תמיד עשו לי מצב־רוח טוב.

“מוקתמים, אמרתי מוקתמים,” ענתה מרינה, כבר פגועה.

“מוקסמים בראש שלך, יא סתומה. אומרים מוקסמים. כמה פעמים אני עוד אצטרך ללמד אותך עברית כמו שצריך?” צרחתי לה לתוך האוזן. “הכי טוב תחזרי לרוסיה, חתיכת שרמוטה.”

“אני אהיה מקתימה. מקתימה! ואת לא, אוֺמנָה לך ואומנה לך…” ייבבה מרינה בילדותיות הולכת ומתגברת.

כדי לפצות אותה נסענו בקו 4 ל“כולבו שלום”, שם סחבתי למענה חצי קילו מרציפן, חפיסת סוכריות גומי־יין בצורות של גמדים וחיות פרה־היסטוריות, וגם שוקולד לבן מיובא, הכי טעים שבנמצא, עם צימוקים ואגוזים קצוצים. אבל מרינה רטנה ואמרה שהיא לא אוכלת מזה, זה עושה לה חצ’קומים, ועכשיו, כשהיא עומדת להיות כוכבת קולנוע, היא לא יכולה להסתכן בחצ’קומים. “זה מה שאת רוצה, שיהיו לי חצ’קומים? שאני יהיה מכוערת ומגעילה כמו חדווה היחצ’ומה?” קוננה.

היא צדקה. באמת רציתי שיצוצו לה כמה “חצ’קומים” שיכערו את שלמות עורה ויכתימו את יופייה. כמה פעמים הסברתי לפמיניסטית דה־לה־שמעטע שלי, חברתי רחל, שנשים לא בדיוק מחבבות נשים? זה מין ספורט קטן שלהן שהן מטפחות בחיבה ובהתמסרות, לנקר אישה ברעותה, לשפשף ציפורניים בקירות הרחם. “והשוס הגדול: שהן אפילו לא שמות לב כשהן עושות את זה, זה בא להן טבעי. יוצא מבפנים. אז תפסיקי להאשים אותי, רחלה, כי אני לא יותר גרועה מאף אחת אחרת. ככה זה. עובדת חיים. והגיע הזמן שתכניסי את זה לעצמך טוב־טוב לראש. תאמיני לי, תחסכי ככה המון כסף.”

“מה???” אומרת לי רחל וכמעט ומתפוצצת. “מה את רוצה להגיד בזה?????”

“מה, לא הבאת לי בקבוק ערק????? ביקשתי ממך, לא?” מתפוצצת גם אימי מעצבים. “כמה פעמים ביקשתי ממך, ואת – כלום, קיר. בשבילך ביזבזתי אחר צוהריים שלם והייתי צריכה לריב עם הגברת חווה בשביל שתיתן לי לטלפן אלייך ולהגיד לך. ככה זה, כפויית טובה. בנות גידלתי ורוממתי והן פשעו בי, ככה היה אומר אבא שלך. מאיפה, מאיפה באה לי מפלצת כמוך?!” ותוך כדי דיבור היא בולשת במהירות בתיק שלי, לבדוק אולי בכל זאת הבאתי משהו. “מה, באמת לא הבאת כלום?” בתדהמה, בחוסר אמונה, באכזבה של ילדה קטנה.

כלום, בדיוק. זה מה שמגיע לך.

אבל לא אמרתי לה, לאימא שלי. כמו אימי אני, אם כן, אילמת. את חייה במחיצת אבי העבירה באילמות. מקסימום הרשתה לעצמה יבבות חטופות ליד החלון בחדר השינה וכמה חרפות רפות שהוא בקושי שמע. אבל מאז שהיא כאן, במעון – נפתח הסכר! זאתי פותחת ג’ורה על כל מה שזז. מאשימה את חברותיה לחדר בגניבה ובריגול, בריגול־נגדי, בהלשנה, אספיונז' וסאבוטז'. מאשימה את מינה בשרשרת האשמות שאין להן כל שחר. מאשימה את אבי בתלונות מצוצות מהאצבע, כאילו שהוא עדיין חי וקיים, נושם ומתנועע, ומסוגל לענות לה, לענות אותה, אולי אפילו להחזיר לה את וסתה. מאשימה את אחיותיי שהן מוגות לב וכפויות טובה, משום שהן אף פעם לא באות לבקר. מאשימה את מסעודה, המבשלת התורנית טובת הלב, שהיא מרעילה לה את התה. ולסיכום מאשימה אותי בכך שיש לי ילד־מפלצת ואפילו בעל אין לי כדי שישמור עליי, “שאלוהים ישמור, קירידה, תעשי טובה ותתחתני כבר.” ולא עוזרים לי כל הטיעונים שאני מגייסת כדי להסביר לה שאין שחר להאשמותיה, וחוץ מזה, שאני גם לא מתה להתחתן.

“שקודם תודי בזה שהרסת לי את החיים,” היא מתפרצת, “אחר כך נדבר.”

מייד היא נפנית בפנים נפולות לארון המתכת, מרשרשת בכוונה איזה חצי שעה בניילון ישן, ובסוף מוציאה ופלות ישנות ומסריחות מסולר או משמן מכונות – קשה לזהות את החומר השמנוני החשוד – ותוחבת לי בארשת נרגנת לתוך היד: “נה! קחי, תאכלי קצת, לא יזיק לך. את נראית כמו מקל ארטיק. יותר גרוע, כמו מוזלמן. איפה שהיו היימח־שממים, הנאצים. איפה שמתה הדודה שלי המסכנה, טיה אירנה, אלוהים ינקום דמה.”

מייד אחרי שאנחנו מחסלות הכול, לא משאירות אפילו פירור לרפואה, היא פותחת בגערה ארוכה, “ותשאירי משהו לאיז’יקו שלך, את לא חייבת לזלול הכול! חוץ מזה, אם לא תיזהרי עוד תשמיני.”

“רק לפני רגע אמרת שאני רזה כמו מקל,” אני מנסה את הודו רוממותו, קול ההיגיון. לכי תדברי עם משוגעות.

“את יודעת מה אמרה לי האחות?” היא ממשיכה אחר כך, כבר מפויסת, בקולה סיפוק גדול, שנובע, קרוב לוודאי, מעליית אחוזי הסוכר בדמה, ולאו דווקא מקורת־רוח פתאומית הנובעת מקרבתה לבתה, מכורתה.

“אמרה המלעונה, הבת־נעוות־המרדות, שהלחץ־דם שלי השתפר. אמרה שכבר אין לי היימח שמו ויאבד זכרו, זה… מה שמו… הכולסטרול. ירד כמו פחדן. בצ’יק־צק ירד, ועכשיו הוא למטה, עם המכנסיים נופלים מהטוסיק ובלי תחתונים. כמה פחדן – ככה ממזר! ועוד אמרה, הפוסטמה־אוגורסוזה, שאני יחיה עד מאה ועשרים, וגם אז יישאר לי לתת עודף. נו, מה את אומרת עליי עכשיו?” היא חותמת בנצחנות.

“לא, מה פתאום, לא אכפת לי שהיא תמות.” אני אומרת לאנגלוסקסית. “מצידי שתמות. מצידי שתמותי גם את. יש כמותכן מיליונים, מיליונים…”

“היי, מה זה? רק רגע,” מחזירה האנגלוסקסית את השיחה שתי שניות אחורנית, כמנסה לצוד את הזמן האבוד על סרט הקלטה דמיוני: “ואט דו יו מין ביי דאט?”

“בדיוק כמו שזה נשמע.”

“תסבירי, תפרטי,” היא עונה בקול צונן.

“טוב, את הרי יודעת שאני מטורפת. אני לא מאוזנת. אני אחת שמסוגלת לומר באדישות שהיא לא אוהבת את אימא שלה. את יודעת מה? אני אפילו מוכנה להיות הרבה יותר לארג’ית. אני אחת שמסוגלת לומר בפשטות שהיא שונאת את אימא שלה. מה יש לך להגיד על זה עכשיו, אה?”

שאלה פתוחה משאירה לי האנגלוסקסית, ממתינה להסבר מפורט.

“מה יש להסביר בזה?” אני ממשיכה. "כל החיים מאז שאני מכירה אותה, היא שוכבת על הספה ופניה אל הקיר. יותר נכון, ככה היא התנהגה בבית. היום זה כבר אחרת. היום היא גֵ’דעה, אימא שלי. מלכת־שבא קטנה. אמזונה. אבל אז, בבית, היא חיה ופניה אל הקיר. ואנחנו מאחור, אוויר. ועכשיו היא עוד מעזה להתלונן שאנחנו לא באות לבקר. את קולטת? ככה היא חיה שנים. בדיוק בפוזה הזאת אני זוכרת אותה: פנים לבנות, עיניים אדומות מחוסר שינה, קמטי דאגה תמידיים על הפנים, חלוק מהוה ומסריח מבישולים, נעלי בית קרועות, מסריחה מזיעה, משמני בישול, מדם של וסת, שיער פרוע, שוכבת על המיטה או על הספה בסלון ופניה תמיד אל הקיר, או מקסימום אל שידורי “הטלוויזיה הלימודית” שפתוחים כל הבוקר ברציפות. כמו מומייה, כמו אחת אובססיבית, כמו מדיאה. מה לעשות שככה היא נתקעה לי בראש? ‘ומה איתנו?’ רציתי לצעוק לה באוזן, לעורר אותה. ‘מה איתנו? מה אנחנו, הבנות שלך, שקופות? לא אכפת לך מאיתנו?’ שום דבר. נאדה. לכי דברי אל הקיר…

“אבל מאז שהיא בבית־משוגעים היא דווקא השתחררה, אימא שלי. את זה אני חייבת לציין לזכותה. מאז שהיא תקעה שמה את עצמה, היא כבר לא בדיכאון. עשה לה טוב הבית־משוגעים. אז מה את אומרת,” אני קורצת לאנגלוסקסית, “אולי כדאי שגם אני אנסה את זה פעם? שמעתי שזה לא פחות טוב מחופשה בבּוֹרָה־בורה.”


* * *

“את והאימא הקוקומניה שלך.” צווחה מרינה ברגע שבו הצליחה להשתחרר מלפיתתי.

רגע לפני כן עוד הלכנו מכות, ואני הצלחתי להשכיב אותה על הרצפה המלוכלכת של חדרנו במעון, ודרשתי שתודה בכך שהיא אבודה, שפנינה רוזנבלום כבר לא תצא ממנה עם צורה מעפנית כמו שלה, ובטח שלא מרילין מונרו, אהובתה.

“חתיכת שרמוטה,” סיננתי ברשעות. “האימא השרמוטה שלך זיכרונה לברכה הייתה בוכה אם הייתה רואה איזה זונה מסריחה ומפגרת ומחוצ’קנת נהייתה ממך.”

“והאימא שלך טרלולה, אז שלא תעליבי,” התנשפה מרינה ונשכבה על מיטתה, מוכנה לפרוץ כל רגע בבכי. “וגם את טרלולה. צמד־חמד, את והאימא המשיגענע־קופ שלך.” כשנרגעה קצת אמרה, כמעט מפויסת, “ואני דווקא מרחמת עליה, על האימא הטרלולה שלך… היא נורא מסכנה. מתי, מתי כבר נלך שוב לבקר אותה? את יודעת שבגלל שאני אין לי אימא, אני אוהבת נורא את האימא שלך? היא נורא מתוקה ונורא טובה כזאת. היא תמיד נותנת לי ופלים ומביאה לי על המצח נשיקה כזאת גדולה ורטובה בסוף הביקור. ככה אני אוהבת אותה, בכזה גדול,” אמרה מרינה, מסמנת באוויר משהו בגודל של פיל.

“יופי לך,” החטפתי עמומות. “אולי באמת יותר טוב שאין לך אימא.”


* * *

“אימא, אימא, אימא, אימא.” בשיא התובענות.

החתלתול, היישר מהעריסה. זה, עריסה בגודל של פיל יש לו. עוד מעט בר־מצווה, ועדיין מכורבל בעריסה ומחרבן בסיר קטן הצמוד למיטת התינוקות הענקית שלו. הזמנתי במיוחד מאיזה נגר־צמרת בשכונה. חמשת אלפים שקל עלתה לי.

“די כבר, ניג’ס,” אני מחטיפה אליו עמומות מכיוון שולחן הכתיבה. יש סיכוי שאגמור פעם את המכתב? בקצב הזה הוא כבר נראה כמו כתב־האשמה. אולי יותר טוב שאפנה לעורך־דין פלילי שינסח עבורי את התביעה? ומה בדיוק אני תובעת, אם אפשר לדעת? אפילו אני כבר לא יודעת. היה רצוי שאלמד כמה טכניקות מלולה. אבל לא, אני תמיד חייבת לפעול במסגרת המוסר הרצוי. במסגרת הכבוד העצמי ורגשות האשם המייסרים. כאילו שאכפת למישהו!

“נו, די, בוא אליי, תינוק שלי, מתוק שלי, אהובי. שה־שה, די לבכות. ומי הילד הכי טוב של אימא? ומי רוצה לקבל סוכריות בצורת חיות וגם שוקולד עם אגוזים? בוא יקירי, בוא אהובי, בוא אוג’ולו שלי, עיניים שלי, עד חצי המלכות אתן לך. גם את הירח אקטוף למענך,” אני טופחת על גבו טפיחות קצובות, מרגיעות, שומעת את גרונו הנשנק מבכי, ולא מסוגלת לעשות כלום, רק להמשיך לכתוב.

* * *

כשמרינה יצאה לחופשה ארוכה מהמעון בפעם הראשונה (המפיק השמן השיג לה חופשה בת שבועיים כדי שתצטלם לתפקיד המפגר שנתנו לה בהפקת הבורקס הכי יקרה בארץ), אני נשארתי לבדי במעון, ביחד עם כל המטומטמות וחדווה המפגרת באמצע, עם כל המקרים הסוציאליים שגדשו את המוסד בטונות. בלי מרינקה שלי שתלטף אותי ותתאהב בי בכל יום מחדש, הרגשתי כמו יתומה. בלי כסף, בלי אימא, בלי אבא, בלי סחיבות מבתי הכולבו הכי־הכי בארץ, בלי שום־כלום. אפס מאופס.

אז החלטתי לנסוע לאימי במוסד. החלטתי להתחנן בפניה שתחליט להיות נורמלית. שפעם אחת בחיים שלה תעשה את מה שנכון לעשות ותחזור לחיות איתי. נגור ביחד, נגדל עציצי גרניום, נשקה את הגינה, נזלול בונבונים ממולאים בקרם מנטה ומצופים בשוקולד מריר, כמו שהיא אוהבת, נטפח את פנינו בקרם פנים יקר תוצרת־חוץ, ונבזבז בתחושת נקמה מתוקה את כל הירושה. רק שתבוא. וכך לא איאלץ לבגוד בה עם שנואת נפשה, המינה־שבפיה־שתינה.

לך תדבר עם קיר. אימי כבר התחפרה עמוק־עמוק בחדרי החוסים, ואפילו התחילה ליהנות מהרעש המונוטוני שהפיקו הסכיזופרנים, מהחיטוטים הגובלים בעבירה פלילית של הפארנואידים בארונות שלה, ומהפודינג האדום, המוצף בגושישי קורנפלור, שהגישו יום־יום בארוחת צוהריים, ואת מה שנשאר חיממו והעזו להגיש בערב בתור חמיצת בורשט – אלה הרי ממילא לא ירגישו בטעם: חמוץ, מתוק, מה זה כבר משנה… “כמו קירות אלה, ולכי תדברי עם קירות,” סיכמה אם־הבית בשקט שטני.

כן, באמת, לכי תדברי עם הקיר. אימא הייתה במוסד ולא רצתה לצאת משם מכאן ועד עולם. מינה הייתה רכה וחביבה, כמו סופגניה או רכיכה, כמו רהיט ישן ואפטי, כמו נעלי־בית משובצות מצמר רך. אבל לכי תחיי כל החיים עם נעלי־בית! היא הייתה שקועה כל כך באבל הנצחי שלה על אבי – שאפילו פילגשות רשמית לא רצה לתת לה – ובכל זאת המשיכה להעריץ את הרצפה שעליה דרך כאילו היה אלוהים קטן, בשעה שאני בטוחה שבמשך כל הזמן הזה הוא ישב למעלה בבוידעם וצווח מפחד. מרינה כבר חגגה על קריירה של כוכבת בינלאומית, אם ירצה השם והמפיק השמן שהייתה מוצצת לו בהפוגות שבין הצילומים. הגברת לולה המשיכה לשבת על התחת הגדול שלה, המוצף בצלוליטים מגוהצים היטב (“חמש פעמים בשבוע במכון עיסוי שוודי־תאילנדי,” התפארה), והחביאה מתחתיו קושאנים גנובים של אדמות ערבים. דארקי־בייבי, פרינס מתוק שלי, המשיך לבזבז את הבטריות על מבצעי גבורה ראוותניים בדרום אמריקה, הונולולו, קטמנדו, השד יודע איפה ולמה, וזאת עדיין בחסות הונה של אימו הגדולה. אחיותיי הגדולות הלכו לאיבוד, זו במיטת המצנט שלה בבוורלי־הילס, וזו אצל איזה גורו בפוּנָה. ואבא כבר היה אז עמוק־עמוק באדמה.

“תביני אותי,” אמרה האחות הראשית בטון מתחשב, הגם אם פדגוגי. "כבר לא היה מה לעשות איתה. היא הפסיקה לנשום, הלב נדם, גם המוח הפסיק לשלוח חמצן. מה רצית שנעשה? שנתקשר אלייך באמצע הלילה? אפילו הרופא התורן היה בפאניקה. זה קרה פתאום, באמצע הלילה, בלי הודעה מוקדמת. ככה זה קורה בדרך כלל. ואני דווקא הייתי מרוצה מההתקדמות שלה בזמן האחרון. גם אמרתי לה את זה בשבוע שעבר. הכולסטרול שלה ירד, גם הלחץ דם, אפילו הסוכר התייצב. אבל בשבוע האחרון המצב הידרדר פתאום. ככה זה הבנאדם – יום אחד הוא חזק כמו שור, למחרת דועך כמו עכבר. אני יודעת שזה נשמע רע אבל ככה זה. קרובי משפחה לא אוהבים לשמוע את האמת…

“תראי, תוך עשרים וארבע שעות היא לא נשמה יותר, אימא שלך, ככה זה עם שבץ, אין פה שום מיסתורין… אבל אין דבר, יותר טוב ככה בשבילה… וגם בשבילך, תאמיני לי,” אמרה האחות המתחשבת, והניחה את ידיה השמנמנות והמטופחות על חזה, אולי כדי לאמת את דבריה. “האמת היא…” צייצה, אבל הלכה בלא לציין מהי האמת.

ואלה מניין הנכסים שצברה אימי בחייה:

בת אחת שאת פניה לא הראתה כאן מאז המהפך של 1977, וגם נשבעה שלא תחזור, אפילו יתחלף לו השלטון בלי שאף אחד ישים לב.

בת אחרת, שנשבעה שהיא את הפנים המכורכמות והנרגנות שלה לא תראה בחצי הכדור המערבי בחצי המאה הבאה, אבל להיקבר בחושת־סמים מסריחה בגואה, ידעה גם ידעה.

ובת נוספת, שמניין נכסיה יורד משנה לשנה, ועתה הוא כולל דירת פאר שהתיישנה, כמה רהיטים וצעצועים שבורים ומקולפים ללא תקנה (נזק קטן, המפלצון, נזק קטן), חשבון בנק ההולך ומידלדל, חובות שהיא צברה בלא הכרה, ומפלצת קטנה ומתוקה שאיש לא רוצה לבקר.

באמת, כוכבת גדולה היא הייתה אימא שלי.


 

פרק חמישה־עשר: חמוש בייסורים    🔗

האנגלוסקסית התחלחלה: “אבל החתלתול, מה יהיה על החתלתול?”

“שיישאר פעם לבד. לא יקרה לו כלום. כבר נמאס לי מהתפקיד כפוי הטובה הזה שכולכם מנסים להלביש עליי.”

“מה????” נזדעקה האנגלוסקסית.

כן, כן, אל תתפלאי כל כך, גברת אנגלוסקסית. גם אני רוצה להרגיש פעם איך זה להיות תינוקת של כל העולם. מה יש, לא מגיע לי? שנים! מה זה שנים? ימים כלילות עשיתי בניקוי אוזניו המתארכות אחת לחודש, בניקור הלכלוך מאחורי הקרומים המתוקים, מכמירי הלב, שבין גפיו העליונות לתחתונות, שלא לדבר על ההאזנה השוטפת לבכיו הצווחני ולמטר תלונותיו, חמושה בחיישן אלקטרוני משוכלל ששלחה לי אחותי הפוסטמה מלוס אנג’לס, המילה האחרונה באביזרים לאם הטרייה, שלא תחמיץ, חלילה, שמץ מנשימתו של המלאך, או, תסלחו לי על הביטוי, אימהות יקרות, איזה פלוץ מסריח מחלב מקולקל. על כן עכשיו, כשתמונת נעוריי ההולכת ומתמעטת ניבטת בי מלוח הקיר הצהבהב, לוטשת בי עיני ילדה מגודלת, תלתל שובב מצית מרד סריסים וקלסתר עגלגל, עליי למהר־שלל־חש־בז ולגבות את החוב. עתה, ולא בפעם אחרת. כי לא תהיה פעם אחרת. את לא קולטת? לא תהיה פעם אחרת!

את סמיכות תלונותיי למותה של אימי הסבירה האנגלוסקסית על נקלה, נעזרת לשם כך בספרי העזר לפסיכולוגיה ובכל הטרמינולוגיה המייגעת, המנוסה כל כך והמעושה כל כך, אותם הטעינה פעם אחר פעם על הפציינטים שלה, ללא תוצאות ריפוי משמעותיות. לא אכפת לה בכלל שאני חייבת לקחת פס מכל הבלגן, איזה שבוע שבועיים בבהאמס, מסריחה מבושם הקניות של הדיוטי־פרי, גוררת אחרי שובל ארוך ומטופש של מעריצים עם חיוך ברליאנטיני והילוך לטיני, ובסוף גומרת עם בקבוק בירה “נשר” ביד וחיוך דבילי, מרוחה על הספסלים המסריחים של התחנה המרכזית הישנה.

את החתלתול לא אשכח. אשכן אותו במעון משובח. אחד שיעילותו עולה בעיניי בפרט בזכות מלחמתו העקשנית בסבתות מתחכמות, שמתות או שסתם מתעלמות. שלא תגיח פתאום הסבתא הטרנס־אטלנטית המחומצנת שלו ותחטוף אותו ממש מתחת לאף של האחות התורנית, ועוד בשעת סיבוב הפרסונל. לצרכיו המיוחדים תענה היטב תוכנית הריפוי־בעיסוק, עם המקרמה, בובות הלֶבֶד הדביליות והמוביילים מצדפים ומכוסות של לבן, שמכינים שם, כך שמעתי, כסגולה נגד עין הרע, עם עיטורים של חרוזי חברון תכולים בתור “חמסה חמסה”, או אולי סתם בתור עיניים. על כך ששוכנים שם בעיקר חוסים בני עדות הפולנים, הייקים והרוסים – מה להם ולחמסות נגד עין הרע – כנראה שאין נותנים שם את הדעת, בפרסונל המעומלן נצחית, השוכן באגף המזרחי, שטוף השמש הנצחית, עציצי הפילודנדרון היבשים ותצלומה של האחות הרחמנייה, זו שמשתיקה את כל האומה בהינף אצבעה.

פעם ראיתי שם את האחיות צורחות זו על זו במבטא אנגלוסקסי, מבהילות את הפרסונל הנחות יותר (בעיקר עוזרות בית מראש־העין הסמוכה) לנקות את קיאו של אחד החוסים, ומסיימות בנזיפות קולניות במיוחד בפרסונל הערבי (מסתבר שהללו מגיעים אפילו מג’נין, סכנין ורמאללה). במקום כזה אשכן את צאצאי? להטעינו גזענויות? לא חראם?

“טוב עשית שלא נסעת,” שיבחה אותי האנגלוסקסית חדורת הרוח האנטי־מעמדית, וברק ניצת בעיניה (האם מפני שהבינה שכבר אין חשש לעתיד הדקורציה של דירתה?). על הבוקר היא תתקשר קולקט למסעוד ולצוות השיפוצניקים שלו, שזה עתה הגיחו בלתי רחוצים ממחנה הפליטים בלטה, ותבשר להם בשמחה שיתחילו בשיבוץ הבלטות החדשות ובהתקנת המטבח האמריקאי קומפלט, ויסיימו עם השפריץ המיוחד לתקרה האקוסטית, שהזמין בעלה הרומני, המוזיקאי לשעות הפנאי.

“דונט וורי, בי הפי. הכול יהיה בסדר. עוד שנתיים־שלוש כאלה בסלון המשופץ שלי, ואת תהייה כמו חדשה,” הבטיחה בטון משכנע, מלווה את עצמה בניעור כפיים להדגשת כוונותיה הטובות.

“אני לא דואגת. אני בטוחה שמהר מאוד תמצאי לך פראיירית חדשה,” שיגרתי לה בחיוך פרידה ידידותי, והלכתי להתבונן בתשומת לב באיזה פרט שסיקרן אותי כבר הרבה זמן: איך בדיוק מכין בעלה הרומני את הממליגה, עם חמאה או מרגרינה? מוסיף גבינת צ’דר או כולסטרול גבוה אחר? ומה בדבר רסק העגבניות? עשוי טרי או מקופסה? יצאתי משם עם חיוך מאוזן לאוזן ועם מתכון קומפלט, מלווה בצקצוקי לשונה של האנגלוסקסית, שנדהמה מההפרה הבוטה כל כך של כללי הטקס.

אבל כיצד איעלם מכאן, ועפעפיי תפורים לטבורו של חתלתולי ואישוני עקודים? (בטח, כל הלילה נאלצתי לשבת לידו: הייתה לו נזלת וכאבה לו הבטן. התחנן שאשיר לו שירי ערש בצרפתית, כפי שעשיתי בינקותו.) ככה שגם עכשיו – מה עכשיו? תמיד! – זה אני והוא, הוא ואני. עייפים, מרוטים ומתוסכלים. שמוטים על הספה המוכתמת ממאכלים, משתעלים סילוני מוגלה ירוקה, בוהים חצי בוקר כמו גלמים בשידורי “הטלוויזיה הלימודית”, ואחר הצוהריים בולסים את כל השאריות מהמקרר. ואין מי שירגיע, ואין מי שישאל: את צריכה משהו? לעשות לך כוס תה? להביא לך כדור? ללכת למכולת? לקנות לך יהלום 18 קראט? לסגור את האוברדרפט שלך? להשאיר לך כרטיס פתוח לטיול בירח? להחזיר לך את אבא שלך, אימא שלך, עלומייך הדפוקים? האם כך יבוא היום שבו אקונן על וסתי האבודה ועל מעיין האסטרוגנים שייבש?

אבל אז, במעון “לכו ונלכה”, אפילו לא שמענו על אסטרוגנים, וטטוסטרונים היו בשבילנו מושג הלקוח מעולם החלל, שכבש שנים ספורות קודם לכן את החרמש הצהוב בשמיים, ותלה בו דגלון, ולא תאמינו בגלל מה: פשוט כי לא היה שום עץ להשתין עליו בסביבה. ומרינה, שהיו לה פנים עגולות ומתוקות כי גם היא נולדה במזל הירח, אמרה שברוסיה היא שמעה שבמזרח־התיכון נראית הלבנה כמו בננה שהתיישרה, וכמה התפלאה כשנחת הפרעוש הקטן של “אל על”, ובחלון האובלי הקטן שליד ראשה נתלו ענני צמר־גפן־מתוק ובתוכם ירח־בננה זוהר ומחציף, אבל, צחוק־צחוק, כעבור דקותיים התברר לה שגם הוא כה עגול ומכסיף, בדיוק כמו הירח הכתום חלמוני שצף בחלונה בלילות הלבנים של לנינגרד, כשעדיין חלמה לעשות עלייה עם יתר בני משפחתה.

“בשביל זה באתי לפה?” קוננה. “שאתם תוכלו להגיד שאני יחזור לרוסיה, כי מי אני בכלל ומי צריך אותי פה? בשביל שהחברה הכי טובה שלי תבגוד בי עם פוטיה?”

“מי בוגד בך? מי בוגד בראש שלך?” נבחתי עליה, ללא הועיל.

אחרי שחשבה שאני בוגדת בה עם פוטיה הסהרורי, הוא עם הסקסופון המעוקם והבגדים המסריחים מבירה, היא לא דיברה איתי איזה שבועיים. בימים עברה לידי ולא הביטה בי, כאילו הייתי אוויר, והקפידה לצחקק ולהתלחש עם ילדה אחרת, אפילו עם חדווה המפגרת, שזה כבר היה שיא ההתבזות. אחר הצוהריים הן היו יושבות זו לצד זו על הספסל ליד הבוטקה של חבושה, כמו שתי אהבלות, ופלירטטו איתו כאילו שבכלל יש בשביל מה: הוא עם החטטים המגעילים שלו מעיראק והריח המסריח בפה מעראק. בלילות, בחדר שלנו במעון, היא כבר לא נישקה אותי ולא ליטפה אותי עמוק מתחת למחשוף הגופייה.

עד שלילה אחד הגיע פוטיה וניסה, ברוסית המתנגנת שלו, לתווך בינינו. באנגלית גרונית הוא שר סרנדה של אלוויס פרסלי וחיבק חזק את מרינה מצד אחד ואותי מהצד השני, וככה ניענע אותנו – רגוזות ועצבניות ומפנות מבטינו לצדדים, שתי צ’ילבות מתחנפות – כמו שמנענעים תינוקות.

“אר יו לונסם טונייט?” שורר פוטיה וניענע. “לונטם טונייט” ונענוע, עוד איזה “לונסם טונייט” ונענוע קטן, עד שכמעט נרדמנו מרוב עונג, וגם, אם להודות על האמת, מרוב עייפות. מתוך שרעפי הכמעט־שינה הרגשתי יד חמה אוחזת בשדי הימני, אוחזת ומועכת, אוחזת ומוחצת, אוחזת ומלטפת, אוחזת ולא מרפה, חודרת אל מתחת לחולצה.

אוי ואבוי לי, חשבתי, הפאניקה כבר מחלחלת בתוכי בטורים צורמים: עכשיו מרינה על־בטוח תחסל אותי. עוד דקה, אני – כמו שהיא תמיד אומרת, בין אם צריך ובין אם לא – אהיה “קאפוט”. חראם עליי, כמו שאומרות הפרחות הכי גרועות של המעון. עכשיו היא תוכיח לעצמה, אפילו שאין לה בכלל סיבה מפני שאני מעולם לא נמשכתי לפוטיה שלה, שיש לי משהו איתו. ואז לכי תכחישי, לכי תוכיחי לכבשת־הרש הקטנה שלא היה ולא נברא: לא דובי קוטב ולא סוסים לבנים.

התפלאתי ששום דבר מזה לא קרה. מרינה הייתה שקטה כמו כבשה. היא ישבה בצידו השני של פוטיה והייתה שקטה כמו חתולה. כמו בלילות הכי קרים והכי עצובים שלנו, אחרי שקיבלנו מגרשונה עונשים קשים והרגשנו בודדות כמו כלבים עזובים, ומרינה הייתה נדחקת למיטתי ומלטפת אותי בהתמכרות והנאה, ואני הייתי עושה את עצמי שאני מתנגדת, אבל בלב הייתי מתפללת שהיא לא תפסיק לעולם.

ופוטיה, מה הוא עשה באותם רגעים מתוחים? בטונים נמוכים וצרדרדים המשיך פוטיה לשיר את הגרסה הסלאבית לבלדה של אלוויס, ובאותם רגעים נדירים שנראו לי כמו חתיכת נצח בריח של “גולדסטאר”, הוא המשיך למעוך שד מכל צד: שלי רך ושופע, של מרינה קטן ומוצק. בטח גם הרגיש באצבעותיו הנוקשות מפריטה אינסופית על הגיטרה בפטמה הענקית שלי ובפטמה הקטנטנה והקשויה שלה, שכמו שהוא אמר לה פעם, מזכירה לו דובדבן בוסר כמו שהיה ברוסיה, ולפעמים גם בלוט של אצטרובל מהקיבוץ.

עד שנהייה לי רטוב למטה וחשבתי שבטח גם למרינה כבר רטוב למטה, כי פעם היא סיפרה לי בסוד כמוס, והבטיחה שלא אספר, גם לא לחמור ולסוס, שבחיים היא לא הרטיבה ככה עם גבר, כמו שהיא מרטיבה עם פוטיה שלה, אולי חוץ מאשר בלנינגרד, עם בת־דודתה.

בלנינגרד, כך סיפרה לי מרינה בסוד כמוס, אחרי שחזרנו משיעור הלכה והתחפרנו במיטתה, היא שכבה במשך שנה וחצי עם בת־דודתה. כשמשפחתה עשתה עלייה נשבר ליבה, והיא כמעט שנשארה מאחור עם יתר הסירובניקים. כל זה בשביל להישאר במחיצת אהובתה, לישון במיטתה ולינוק משפתיה. כעבור שנתיים, כשגם הבת־דודה עלתה לארץ, למרינה כבר היה את פוטיה שלה, ובת־הדודה התחתנה בשידוך. פעם הן נפגשו, ומרינה אמרה שזה כבר לא היה זה. כל הקסם נעלם. היא כבר לא נראתה לה מושכת, בת־הדודה, עם הכרס שהתחילה לצמוח בהיסטריה ובתוכה תאומים סיאמיים, עם הסנטר הכפול שגדל לה על הפנים, עם הידיים המסריחות ממריטת עופות ואדומות מקילוף קילוגרמים של סלק.

“ווי, איך שזאתי השתנתה,” התפלאה מרינה. “נהייתה בלעבוסטע. החלוק שלה הסריח מטיגונים והשערות שלה היו פרועות כמו משיגנערית. כמעט לא הכרתי אותה. אחר כך פגשתי את הבעל שלה, אחד גרוזיני מסריח, ואמרתי לה, ‘ווי, קטי, מה עשית? תראי איך את נראית?’ והיא עשתה פנים ואמרה שהיא אוהבת אותו. לא האמנתי לה… אולי היא רצתה שאני יקנא, עכשיו שאני עם פוטיה שלי, והיא ככה לבדה, עם הגרוזיני־ארס שלה ושני הבנים המסריחים והפוזלים בבטן.”

אחר כך, כשכבר כמעט נרדמנו, הוסיפה מרינה בעצב שצליליו הכבושים נשברו בתוכה, "אני לא רוצה להיות בלעבוסטע. אני לא רוצה להתחתן עם גרוזיני. אני לא רוצה. אני רוצה שתמיד נשאר ביחד, אני ואת, ונהייה דוגמניות בהוליווד, ונלך שמה עם בגדים יפים ופרפומים ופרווה של דובים לבנים. וכבר לא נצטרך לגנוב את הבגדים שלנו. וכבר לא נצטרך להיות נחמדות לכל מיני ארסים, רק בשביל שיקנו לה ליפסטיקים. ויהיה לנו בחדר שלנו במלון הכי גדול את השוקולדים הכי טובים בעולם, והכול בחינם. והכול נעשה ביחד, ולכל מקום נלך ביחד מחובקות, אני ואת. וגם נלך שמה בהוליווד, איפה שיש את הרצפה עם כפות הידיים, וישימו לנו שטיח אדום מתחת לרגליים ונשים את הידיים שלנו בבטון, כמו שעושות כל הכוכבות…

“את יודעת איך אני אהבתי אותה, את קטי?” אמרה אחר כך. “כמו שאני אוהבת אותך. אולי אפילו יותר ממך – אל תיעלבי. היא הייתה כמו אימא שלי, קטי. כמו תינוקת שלי. מתוקה־מתוקה כמו חלה. והייתה כזאת יפה. היו לה פנים של מלאך, אפילו בלי חצ’קום אחד, ושערות שחורות ארוכות שלא היה שום צורך לעשות להם אבו־עגילה. ככה אני אהבתי אותה,” אמרה מרינה וכבשה את כל הקיר שלצידה לשם הדגמה. “ואז הלכה והתחתנה עם הגרוזיני…”

עכשיו היינו היא ואני, באותו חדר ובאותה מיטה, רק עם פוטיה באמצע. את האמת, די נבהלתי. לא ידעתי מה הולך לקרות עכשיו. חששתי ממה שמרינה תגיד ותעשה אחר כך, כשהכול ייגמר ושום מילה לא תיאמר. אבל אז הרגשתי שיד נוספת אוחזת ומועכת את שדי השמאלי. יד רכה, קטנה, פועמת, לחה מהתרגשות. ובלי שהספקתי להתנגד כבר הושכבתי על המיטה ופוטיה היה מעליי ובתוכי, מרינה מעודדת אותו ומנשקת אותי על פי, עם כל הרוק והלשון בפנים, כמו שתמיד התחננה בפניי שארשה לה לעשות, ואני בשום פנים ואופן לא הרשיתי.

טופלתי ככה אולי חצי שעה, אולי יותר – כבר לא הצלחתי לעמוד על משמר הדקות – נקדחת מכל הכיוונים ולא פוצה פה. לא היה לי נעים להגיד לפוטיה שהוא לא בדיוק הטעם שלי, מה גם שלמרות הכול, למרות הפחד והסלידה, קדחתי למטה, ומרוב בלבול ותאווה אפילו רציתי שימשיך. ומרינה, גם היא ניצלה את ההזדמנות לעשות לי את מה שכבר המון זמן רצתה לעשות לי ולא הרשיתי. טיפלה בי כהוגן, הזנזונת הקטנה, אפילו שאחר כך לא דובר על כך בינינו, גם לא במילה. אפילו שבלילות הבאים היא כבר גלשה למיטתי בלי לבקש רשות, ועשתה את מה שעשה לי פוטיה שלה, גנחה וקדחה, ליקקה ונישקה, מצצה אותי מכל הכיוונים, ממלמלת תוך כדי מעשה מילים ברוסית מתפנקת, כאילו שהייתה מין תינוקת ענקית שנצמדת לשד של אימא שלה ומסרבת להרפות.

אתה רואה מה זה, חתלתולי־תינוקי? לא רק אתה רוצה להיות תינוק לנצח. כולם שואפים שיקראו להם תינוקל’ה, וימצמצו בפה מרוב עונג על פלאי המלאך הקטן, המתוק, עגול העיניים, עם הפוצ’קלה והמוצ’קלה בלחיים הוורדרדות. זהו. שלי פשוט נמאס לתת להם, לכולם, את מנת הפוצ’קלה היומית. שנים שאני מתכננת את ה“חסל סדר עזר כנגדם” הזה.

“עזר כנגדו של מי?” תשאל בוודאי האנגלוסקסית בתמיהת טיפשים ותמימים, ותפער את פיה כשאתחצף ואעז להשמיע את תיאוריית־הקשר שלי. אני מצידי, בפה מלא ופלה מעוכה, אענה לה בפליאה נרגזת, “מה פירוש מי?” ומייד בתום הפגישה ארוץ לקיוסק להאביס את עצמי בעוד כמה “פסקי זמן” וב“מקופלת” בריאה. זאת בשעה שבמקום אחר ובזמן אחר איזה גרישָה מזמר יה־חלילי־לי־יה־עמלי־לי ורץ לשדה האפוף טללי בוקר, לצעוק על איזה אחמד בעל גרנגרנה ברגל ועשרה ילדים יתומים, שיזיז כבר את התחת שלו ויזרע איזה מלפפון בריא, וכל זה בלי שמישהו בסביבה יצייץ אֶה־בֶּה־מֶה.

הרי כולם פה, ככה לימדו אותנו בשיעורי האזרחות, שדרש משרד החינוך מכל מוסדות החינוך הממלכתי־דתי: הם עזר כנגד. מי בפה, מי בלב, מי במעדר, מי בחוקה, מי במצווה, מי בחרב. אז את מי מעניינים ניואנסים, כמו למשל, מי מחזיק את החרב, ומי, במחילה, מקבל אותה בפה?

אז עכשיו אני שואלת אתכם: עזר כנגדו של מי, אה, עזר כנגדו של מי?

חבל שהאנגלוסקסית לא התעקשה שאקום ואקח לי חופשה לפני שאמשיך להידרדר ככה. חבל שמבצע רענון הסלון שלה, שאני מימנתי עבורה, היה חשוב לה יותר ממני. דווקא הצטערתי שהיא לא דורשת ממני שאצא לחופשה. שייאמר במפורש בסלון המכוער שלה משהו בסגנון החופשי הבא: “למה לא, עופי ליומיים־שלושה, לא יזיק לך, כאילו מה כבר יש לך לחפש פה.” וכל זה באותו נפנוף זרועות נונשלנטי שבו היא מכבדת אותי אחת לחצי שעה. ועוד יותר הצטערתי על כך שאני זקוקה לאישור שלה. מה אני, עוד תינוקל’ה מגודלת? עוד אחת שלא יכולה להחליט בשביל עצמה? עוד פרה בעדר? עוד אחד שמנטליות “העזר כנגד” העבירה אותה על דעתה?

“שָה, שָה… די, חתלתול שלי, די לבכות,” אני מהסה את בכיו החנוק של המפלצון, מערסלת את גופו הגדול בזרועותיי ומרחרחת בצווארו אחר עקבות סבון ה“נֶקָה 7”. לוחשת לו מילים נעימות בלאדינו, ועוד כמה מילים מתנגנות שאני זוכרת משיעורי הצרפתית. מלטפת את העורף הסמור ומנשקת על עיני השקד הגדולות שמביטות בי בהתמכרות. מכור לאהבתי כשם שאני מכורה לאהבתו. זקוק לי כשם שאני זקוקה לו. שאף אחד לא ינסה לומר לי אחרת. וכך, כמו תמיד מסתבר לך, יא טומטומית, שהאינסטינקטים האימהיים ממשיכים לפעול גם בחופשה.

לא טוב לו, לחתלתול. זאת עובדה. הוא מחותל היטב, חמוש בייסוריו. אפילו פיפי אין לו בחתול האקסטרא־לארג' למבוגרים, מאה חמישים ושבעה שקלים לחפיסה פלוס מע"מ, שני תריסרים בסיטונות, שאני קונה כבר שנים בבית המרקחת השכונתי, עושה את עצמי בטון מזוין כדי לא לשמוע את לעגן של השכנות, שאחר כך, בקול של חמאה רוחשת במחבת, מזמרות לי באוזן, “נו, אז איך הוא גדל? בלי עין הרע, בלי עין הרע…”

לא טוב לו לחתלתול. לא נוח לו. ובצדק. מי אני שאכפור בעובדות? יום צאתו לעולם ניבא לו את העתיד הכי עגום שבנמצא. ומי האיש שיקום ויכפור בעובדות? מי האיש שיש לו מספיק אומץ לקום, לנשק את כפות רגליו העקומות ולבכות: חטאנו, אשמנו? מאה “מיה קולפה” ועוד מאה כבר לא יועילו כאן. הוא אבוד, וזה גמור. ולא יועילו גם הסבריה המתחכמים של האנגלוסקסית, “אולי זאת את שגמורה? אולי זאת את שמרגישה אבודה?” כי אני פה לא לוקחת עוד שום צ’אנסים. אני את שלי עשיתי. ניסיתי. איש לא יוכל לומר שלא ניסיתי. הכול ניסיתי. ושום גברים, שום חיים חדשים. חיים של הקרבה. חיים בלי זיהומים. שייצמד לפטמה וימצוץ כל עוד אני נושמת. שיטפס על שרפרף קטן, ובגיל ארבע, כשכולם כבר רצים למטה ובוכים, “אימא, אימא, אני רוצה לכדורגל.” “אימא, אימא, אני רוצה לצופים.” – ואני בתגובה, “די כבר, יא חתיכת נודניק!” – וימצוץ את שארית החלב. למה לא? עד חצי המלכות. הרי הוא כל חיי, הוא כפרתי. זרע קטן, מותפח, שעשה פעם את כל הדרך המפרכת בשחיית ראשנים מאומצת ובחששות כבדים מעלה בתעלה הלחה והמלאה במיקרובים, עד שהתאחד, בשעה טובה ומוצלחת, עם הביצית הרקובה, שכבר הייתה אז, ככה לוחשים לי ההורמונים, במצב של היסטריה כללית ורגע לפני גלישה לאסלה: חיים של עזר־כנגד.

עזר־כנגד בתחת שלי.

לפני שלולה ילדה את דארקי, כך היא גילתה לי פעם בסוד, היא נשבעה לעצמה שלא תיתן לו ללכת. גם יכריחו אותה, גם יטילו עליה חרם־דה־רבנו־גרשום, גם יקבעו בערכאות שעליה לשחרר לאלתר את זכרותו של בנה, לא תיתן לו ללכת. על כך היא נשבעה לעצמה עוד לפני שמניין ביציותיה נשם לרווחה: אה־מחייה, סוף־סוף אחת מאיתנו שיחקה אותה, הממזרה! אבל בעוד שאני ניסיתי לאצור בתוכי בכוח את זרעו ההרפתקני של בנה, ששייט בחופשיות של היפי במעלה הווגינה הנערית שלי, היא כבר חשבה על כל הדרכים לשחרר אותו ממני. ככה זה: צער גידול זכרים. החיתולים המסריחים? חודש סיוט צמיחת השיניים? התשלומים הענקיים למורים הפרטיים הגזלנים שלו בכיתה אלף? הסדינים המסריחים מקרי־לילה? הצחקת אותי! הכול דמגוגיה פושרת של אימהות. אז מה אם בדרך יש כמה חיתולים מסריחים ומוצצים מרופשים? תחשבי על היתרונות, מאדאם, על המחיר שייגבה מהם כשיגיע המועד. תאמיני לי, לא תצטערי.

בעודי נערה, כשגופי הצעיר התנשם בתוך סוודר הגולף התכלכל בשעה שפוטיה ומרינה עשו בי מעשים מגונים, לא חשבתי שככה זה הולך להיות. חשבתי לתומי, שהנבט שאנצור בתוכי יקבל יום אחד חיים משלו, יזדקר החוצה וירים ראש בגאון, כמו נבט זעיר ההולך ותופח במהירות־שיא כמו בצילום של הילוך מואץ, עד שיבוא היום הגדול והוא ייצא לקורס קצינים, הגאון הקטן, השיינה־בּוּחֶר, מפריח אגב כך נשיקות באוויר לאימא שלו: “ד”ש חם לאימא הכי נהדרת בעולם, ממני בנך האוהב. נ.ב. אל תשכחי את העוגות והדברים הטובים בשביל החבר’ה." לאידיליה המשפחתית הנוצצת הזאת התחברתי כשפרינס דארקי עשה את דרכו בתוכי, מגיע עד קצה העולם, וחוזר משם בחרטה, שרביטו נבול, היישר לזרועותיה העבות באריג הבנלון המסריח של אימא שלו. צער גידול זכרים בתחת שלי.

במעון הכינו אותנו לרגע הזה, הנפלא. גרשונה וצבא סוהרותיה, בבטן ממוחכת וקומביניזונים מניילון מסריחים מזיעה, תיארו את הרגע הקדוש, ביאה ואורח כנשים, ומה שהכי חשוב, הרגע לו ממתינה כל בת ישראל כשרה, שהתברר אחר כך כלא יותר מעוד תמונה קבוצתית מיום שגרתי באיטליז: שרועה פרקדן על המיטה הגניקולוגית, רגלייך אסורות בסד וברכייך מפושקות – כמה שאפשר להכניס, מותק, וגם להוציא, לעולם אל תשכחי, הכי חשוב זה שלב “הלהוציא”. אז אחרי כל זה, שלא יצפו מאיתנו לתכנן בלב שקט חופשות לאקפולקו, את סיומה של עבודת המאסטר בכימייה, ואת חידוש הקריירה במשפטים (“לא רצית פעם להיות מהנדסת?” “אני נשבע שבספר־המחזור הייתה זו את שכתבת שישר אחרי הצבא את נוסעת ללוס אנג’לס, לעשות תואר קולנוע.”)

אוף, בטח יקונן לו החתלתול כשיגדל למצוות ומעשים טובים, גם כן זאתי עם ה“נערה הייתי וגם זקנתי” הנודניקי שלה. מה חטאתי ומה פשעתי שאני צריך להאזין לבכיינות שלה? אבל בינינו, הרי לא יהיה לו האומץ להגיד את זה. ובדיוק על זה אנחנו בונות, בנות. ידענו טוב־טוב מה אנחנו עושות.


 

פרק שישה־עשר: עקרון העינוג ההדדי    🔗

התיאוריה של אבי נכשלה. פעם הוא אמר לי: אם תמלא אחר תשוקותיה של האישה, היא תהיה כפרתך. תענג אותה, תמסמר אותה, תראה לה מה זה – ככה אמר אבא שלי – ובצ’יק תראה איך היא נהפכת לחמאה. תמסמר אותה למוחך, כך הוא אמר, תמסמר אותך למיטתך, אם אפשר גם לכיסך. אבל בפרט לחלצייך. וזו כל השיטה.

אולי זה עבד עם מינה, אני לא אומרת שלא. גם אימי לא עמדה בפרץ. אבל עיקרון “המסמור ההדדי” לא תמיד עובד. וחוץ מזה, מי אמר שמישהו פה רוצה למסמר, או, במחילה, להתמסמר? הנה, אני לא הפכתי לשפחתו של דארקי, וחוץ מאשר להשתעבד לציפייה האידיוטית שתבוא איזו גלוית כריסטמס עם פתיתים מוזהבים וענני צמר־גפן ורוד מאימו הגדולה, הרי שלא יצא שום דבר מהלילות ההם על הכרמל.

ובכלל, מי ממסמר את מי? מי פה הַמְּמַסְמֵר, ומי המתמסר? היה זה קירשנלקר, הוא ולא אחר, שקונן פעם באוזניי, “לא האמנתי שאישה תהרוס אותי ככה.”

אפילו הוא שיעבד את עצמו לאישה. וזו לא הייתה אני, אם לא אכפת לכם. ביום שבו שפך בפניי את כל הקישקעס, פלוס טיפים נחוצים, הופתעתי מהתגלית המהממת.

“תתחמני אותם, בובל’ה. תתחמני אותם,” אמר קירשנלקר. “תקבלי כל מה שאת רוצה. ככה זה תמיד עבד אצלי. עד שיום אחד נפלתי. חזק נפלתי. שלא תדעי מצרות איך נפלתי. עד שאמרתי סטופ! עד כאן, גבירתי הנכבדה.”

“ומי הייתה המאושרת, אם יורשה לי לשאול,” שאלתי חגיגית.

“שלא תדעי מצרות,” שורר הקירשנלקר בניגון של תלמיד חכם. ומייד אחר כך, בנימה מעשית בנוסח “משתתפים בצערך”, פירט ביובש, “אבל בעצם, על מה אני מדבר, דושקה. הרי גם את היית שפוטה שלה.”

התמיהה שאחזה בי לא הרפתה גם כשהוא התחיל לזמר.

“כן. בדיוק. היא ולא אחרת,” אמר קירשנלקר, "ה־לולה שלך. תתארי לך שאני, הדון־ז’ואן האולטימטיבי של המידל־איסט, נפלתי בידיים שלה. מה אני אומר נפלתי? לחתיכות היא שברה אותי. לחתיכות. עשתה ממני זבל. מֶטֶ’ר־די של החיים שלה. מה מט’ר־די? פיקולו קטן ומושתן. ילד הייתי לידה. כל כך מאוהב הייתי, עד קצות שערותיי המטומבלות, שלא נתתי לעצמי דין וחשבון על מה שאני עושה. והיא ראתה את זה, וניצלה. ראתה, ולא שכחה לתקוע את הסיכה.

“כן, כן,” הוסיף קירשנלקר בקול אכול מסיגריות וגעגועים, "ככה זה כשמאוהבים. פתאום נהפכים לגלמים גמורים. פתאום מתחילים להסתובב ברחוב עם מבט מזוגג של זומבי, הבטן כואבת, משלשלת כמויות מסחריות, הפה יבש, המוח ריק כמו אוטוסטרדה טיז־אל־נבי בנגב. וכל הזמן הפזמון החוזר מנדנד בראש: ‘לולה, לולה, לולה, היכן את אהובתי הנצחית?’ הפכתי להיות פרודיה של גבר. הייתי מסתובב בעיר כמו מוכה־ירח, מדדה על הקביים שלי שפעם נקראו רגליים, מחכה שמכונית תגיח מאיזה רחוב צדדי ותמרח את הקישקעס שלי על הכביש. שלא אצטרך להמשיך ולהתבזות בתחושה האיומה שאני כבר לא מכיר את עצמי. אפילו הכלב שלי כבר לא הכיר אותי. אני מוכן להישבע לך, דושינקה, שאפילו הריח של הגוף משתנה כשמאוהבים. הוא הופך… גופריתי כזה. כן, זהו בדיוק. כמו ריח של ביצה סרוחה. והכול בגלל פחד הנטישה.

"ואם את דווקא מתעקשת להתעכב על הפרטים התפלים, אז ככה זה קרה: ב־1944 היא הצילה את חיי. כמעט הייתי קפוט, כמו שאומרים. אכול מרעב ומאקזמות, והמדונה דה־לה־שמעטעס באה ומצילה אותי. ולא סתם הצילה אותי, גם סחבה אותי על הידיים שלה: הייתי רזה כמו ילד בן עשר. על הכתפיים שלה היא נשאה אותי, וכל הדרך הזכירה לי את מה שעשיתי לה כשהיינו ילדים קטנים ומטופשים. ‘יקירי, לא תזכה לראות אור יום אם לא תתוודה,’ אמרה לי במתק־שפתיים נוראי, ואני, אכול חטאים ואקזמות, כל מה שרציתי היה טיפת מים וחתיכת לחם יבש עם קצת חלב חם.

“וככה, כל הדרך אל המחבוא שהיא סידרה לי במרתף של הבית שלה, היא תיארה באוזניי לפרטי־פרטים את מה שקרה לה אחרי שלטענתה זרקתי אותה. ‘בקושי בת שבע־עשרה הייתי,’ זימררה באוזניי בהתרגשות שמזמזמת לי בראש עד היום, ולבטח תישאר שם גם אחרי שהתולעים יכרסמו את מרכז הזיכרון שלי: 'בקושי בת שבע־עשרה, ואתה הפכת ילדה תמימה לזונה מסופלסת!” ‘את לא מגזימה קצת?’ ניסיתי להשחיל מילה בשארית האוויר שנשאר לי בריאות. אבל באותה הזדמנות גייסתי את כל הכוח שהיה לי, וחייכתי חיוך עצוב כמו של הילד הבוכה מהתמונות שמוכרים עד היום בתחנה המרכזית. אחרי הכול, את כל הדרך היא סחבה אותי על הידיים שלה, לא? הייתי מוכרח להיות קצת מנומס.

“מן הון להון,” המשיך קירשי, והפסיק רק כדי לקחת שאיפה ארוכה מהסיגר. “א־פרופו, את מכירה את הביטוי הזה? עוד מדברים אצלכם ככה? אני לא חושב. בכל אופן, בפלמ”ח היינו אומרים ‘מן הון להון’. למדנו מהערבושים את הטרמינולוגיה הדפוקה, שבאה ביחד עם התחתונים המלוכלכים שלהם, האוכל המשומן שלהם והלבנט הקדוש והמזוהם שלהם, שכבר שנים הם חיים בו כמו עכברושים ופתאום באים וצורחים שהם רוצים מדינה. פתאום נהיו לי אלה לעם, איזו בדיחה, היחפנים המכונמים של העולם! כל השנים בישלו על גללים במערה, חמדאלילה, פתאום הם רוצים קבינט וממשלה? לא תודה! אני את החארטה־ברטה הזה לא קונה. מכיר היטב את כל הטריקים. אמרתי לה, לזקנה, למיסיס מאיר שלכם, חמישים פעם אמרתי לה: ‘או שאת עושה עם זה משהו כבר עכשיו, לא יודע מה, נניח, נותנת להם מדינה, או יותר פשוט, זורקת אותם לבריכה, או שתצטערי על זה עד שתפרח נשמתך הצולעת. אבל, בשם האלוהים, את חייבת לעשות משהו! רק צעד דרסטי יעזור כאן!’ איפה! לך תדבר עם קירות! מיינד־יו, אפילו הקיר היה יותר קומוניקטיבי ממנה. זאתי עד היום יושבת על התחת השמן שלה, במטבח המשומן שלה, מקוננת, סופרת חללים, מקימה ועדות חקירה, שותה את התה עם ביסקוויטים מעופשים שנשארו אצלה השד יודע מאיזו מלחמה, אולי מחבילות הצנע של דוב יוסף, חה־חה־חה, וכשנגמרות כל ועדות החקירה, הולכת לבשל לעצמה מרק מרגלי פרה. ככה הם אוהבים את זה בממשלה. זה כל מה שגברת הראשונה שלנו יודעת לעשות, את מאמינה? אז אחר כך, שהמנהיגים המנופחים שלכם לא יבואו לבלבל לכם את המוח. תגידו שקירשנלקר כבר אמר את זה מזמן, כשכולכם עוד עשיתם בתחתונים…

“מכל מקום,” המשיך קרישנלקר לאחר הפוגת־רגיעה, שבה נכווה מהקפה וניקר בפיזור נפש בקראוסון־חמאה שהוגש לו על ידי מלצר מרושל: "מן הון להון אני מנסה לייבב קצת כדי שהפרימדונה תרחם עליי. את יודעת איך זה, לדגדג קצת על בלוטת האשמה. אבל הזונה קשה וקרה כמו פלדה שוודית. לא יודע איך נהפכה לכזאת כלבה. ואני דווקא זכרתי את לולה בתור אחת מתוקונת. כמעט כמוך, מיידעלע. רזה וקטנה, עם פנים מלאכיות כמו של המדונה, ושיער בצבע שחור־עורב, קלוע בשתי קוקיות חמודות כאלה, כמו הצפלעך שלך, מותק… בואי הנה, תני לי נשיקה…

“פחות משבע שנים עברו מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה והרסתי את חייה – כדבריה, על כל פנים – ואת רואה איזו אש קרה היא נהייתה? ואני, בינתיים הרגליים שלי קופאות בדרך ונהיות גושי קרח, בזמן שזאת משחקת לי את מאקייבלי. אינקוויזציה פרטית היא הקימה במיוחד למעני. מדור בשאול. חדר עינויים בשב”ק. הסי.איי.איי, הק.ג.ב, השטאזי והסיקוריטטה גם יחד, ילדים פישֶרים לידה. אתה עוזב אישה לכמה שנים והיא הופכת לחיה רעה. כלום לא נשאר בה מהמלאכית הקטנה. פתאום היא למדה לדרוש, פתאום למדה לבקר, פתאום היא מתחילה לעקוץ. באה ומשחקת לי את ושתי…

"ככה זה, כל התהליך בקיצור נמרץ: יום אחד הן מתחילות לפתוח את הפה, ומאז הן לא סוגרות אותו. זה לא טוב להן, וזה לא טוב להן. תהיה ככה ואל תהייה ככה. תלך־תבוא, תלך־תבוא. מתי בדיוק זה קורה להן? אני לא ממש יודע. עוד לא הצלחתי לשים את האצבע על הרגע הארור שבו חלה התפנית האיומה. בהתחלה יש לך ילדה ביד, סוכר, דובשנית קטנה. כעבור שנה יש לך מזל אם אתה מצליח לקרוא עיתון בבית־שימוש בלי שיצעקו לך באוזן מה לא בסדר עם החיים שלך, עם הצורה שלך, עם הצבע של החרא שלך…

"כשכבר הגענו אליה הביתה – והכול התרחש, את זה אני מספר לך רק בשביל שתביני את חומרת האירוע: במהלך עוצר והאפלה – היא מכניסה אותי לאמבטיה מוארת באיזה מאתיים נרות עם ריח של קטורת, מפשיטה אותי כמו בטקס טבילה דתי, ומתחילה לרחוץ אותי כמו שרוחצים תינוק מגרגר. כשאני כבר חצי רדום מההנאה ומהאדים של המים שהרתיחה בשבילי העוזרת שלה – אגב, אני רושם לי: מיידעלע לא רעה בפני עצמה, חושב לעצמי איך הייתי תוקע אותה לו רק הייתי יכול – אני מרגיש פתאום את היד שלה חודרת לתוכי, מפשפשת לי בביצים. נזכרה לשחק לי עם הקטן, ואני אפילו אין לי כוח בשביל להתנגד. ומה היא ציפתה, הזונה, שבמצבי יעמוד לי?

"כמעט שנה וחצי לא זיינתי, וכבר האמנתי בכל ליבי שאני עם האיבר גמרתי לתמיד. קפוט. התחלתי להתרגל לזה בתור עובדת חיים. שינשור, למה לא? שיתנדף. מה הוא כבר חשוב. יש מצבים – עוד תלמדי בעצמך, ילדתי – בהם אתה מגלה שהגוף, שכל כך החשבת אותו פעם, ושמבחינות מסוימות הוא הדבר היחידי שיש לך ביד בשביל להרגיש קשר למציאות, לעולם האמיתי, הממשי, ולא לאיזו פנטזיה דבילית של אלוהים – הוא בעצם החלק הכי פחות חשוב שיש לך. קשה לקלוט את זה, אני יודע. אבל כשזה כבר קורה: אה־מחייה, איזו הנאה, איזה תענוג! וחסל סדר איבר. שזה, בסופו של דבר, המחיר הכי זול שצריך לשלם בשביל התחושה הנפלאה של ריחוף בתוך מצב תודעה נקי, תמים ונצחי כמו של תינוק או מלאך, בלי שום מחשבות מלוכלכות.

“את מבינה, מיידעלע? את מבינה את גודל האושר? את קולטת את עוצמת השמחה שיורדת עליך כשאתה מגלה שאינך עוד שפוט של שום כּוּס? יא חביבי, ואיזה כוּס מתוק היא הייתה, לולה שלי, אה, איזה כוּס מתוק? אפילו אז, באמבטיה שלה, כשכל מה שרציתי היה שיתנו לי עוד קצת זמן בשביל להיפרד מהמוזלמניות שנכפתה עליי, ולהתחיל להתרגל לעובדה שאני חוזר להיות גבר עם כל הפק”ל, יכולתי להיזכר בניחוח הכוס שלה. דבש טהור! מולסה! יין מתוק לקידוש! שמפניה של הטבע! אושר אופף אותך כשאתה בא בשערי הריח הכי משכר בעולם. ואת זה אלוהים ברא! אז שלא יספרו לי את כל המייסעס על דינים והלכות טוהרה! מי שבורא טעם כזה נפלא, טעם החיים, לא ייתכן שהוא בתול בנשמה. אני מסרב להכיר באלוהים כזה. אם כי לי, באופן פרטי, חה־חה־חה, יש תיאוריה על בורא־עולם. תמיד האמנתי שהוא מניאק וחרמן לא קטן. תזכירי לי פעם, מותק, לספר לך את כל התיאוריה.

"מכל מקום, הרי לא זה הנושא שלנו עכשיו, בורא־עולם, נכון, בתי? הנושא שלנו היום הוא כיצד לחנך את אחותנו הקטנה, המיידעלע שלי, שמחממת בזה הרגע את יצועי, כמו ההיא, המיידעלע משוּנם, שחיממה את יצועו של דוד, המלך הזקן. נכון, להביור שלי? נכון פלפלונת? נכון שאת השונמית הקטנה שלי? נכון שאת לא תחזרי על הטעויות שלי?

"מכל מקום, בזמן שאני רואה כוכבים בעיניים, כי נדמה לי פתאום, לזוועת ליבי, שבכל רגע המנוולת הולכת למחוץ לי את האיבר ולחסל את מה שנשאר מהביצים, אני מרגיש יד נוספת בוחשת לי במרץ רב בבייצקעלך. מה מתברר? זאתי הכניסה את העוזרת שלה כדי שתרחץ אותי טוב־טוב! יעני נותנים לי כבוד מלכים של שכיב־מרע. מה שלא עשה לי היטלר, תעשה אישה נוקמת. אישה מאוהבת ונקמנית. ואלה הכי גרועות…

"אחרי שהן רחצו ומיזמזו אותי בכוחות משותפים איזה חצי שעה, הן גררו ביחד את גופי המותש למיטה שבה ישנתי אולי שבעים ושתיים שעות ברציפות. אני לא יודע אם במזל ניצלתי מידיהן או שאולי התודעה שלי הייתה בחופשה ופשוט לא הרגשתי בשנתי מה הן עשו בגופי. מבחינתי, אולי הן חגגו על הזין שלי, ואני לא ידעתי. אולי הן שרו מזמורי פריון והעמידו לי אותו בעזרת כל מיני משחות אפרודיזיאק פרימיטיביות, והכול בלי שאדע, ואפלוט בלי שאחוש. אגב, איזה בזבוז…

"כשכבר קמתי משנת־המתים שלי, באמת היה נדמה לי שאני רואה ניצוץ של לעג בעיניה של העוזרת הקטנה, וכבר התחלתי לחשוד באיזה מצבים היא ראתה את הזין שלי שהיא ככה מאושרת. לולה ציוותה עליה להביא לי לאכול, ובכוחות משותפים הן ערכו למעני שולחן קטן ועליו מפית צחורה, לפי מיטב כללי הטקס שכבר שכחתי מקיומם – הכללים שה־לולה כל כך מכבדת ומעריצה – ועל המפית נחו בשלמות משגעת כל המעדנים שהיה אפשר להשיג באותם ימים רק מתחת לשולחן, אצל הספסרים של השוק השחור: בטח שילמה בכּוּס המתוק שלה תמורת חתיכת לקרדה. אבל הזונות לא נתנו לי לגעת בכלום! אפילו לא בזנב מכונם של איזו לקרדה מצחינה. לא לפני שלולה הקריאה בפני את כתב־ההאשמה.

"מגילה הייתה לה שמה. אבל לא אלאה אותך, בתי, במה שהיה כתוב שם, בכל האותיות הקטנות, הדרקוניות, כי את בטח יכולה לתאר לעצמך. גם את הרי מכירה את מיטב מתרגיליה של הזונה הגדולה מבבל. יודעת לסדר לעצמה טוב־טוב את ההצגות שלה. רובינא שלנו הייתה אמטורית מצ’וקמקת לידה. מן הון להון, החתימה אותי זאתי על כל מיני חוזים וספחים וספיחי־ספיחים, שבגלל שהייתי חלש ושתוי והזוי, לא הצלחתי לרדת לפשרם, לא הצלחתי להבין את גודל הזוועה, ולמען האמת, גם לא רציתי לדעת. לא היה אכפת לי לא לדעת על איזה חוזה דרקוני אני חותם. גם לו השטן בכבודו ובעצמו היה מחתים אותי באותם רגעים, הייתי חותם כמו בתולה.

“לא תאמיני מתי התברר לי על מה חתמתי,” אמר קירשנלקר בפרץ של צחוק צרוד ומריר, פאוסט זקן המגרגר כמו תינוק. "רק אחרי איזה עשר שנים או יותר, באחד מביקוריי בממלכתה, התברר לי על מה. ואני כבר לא מדבר על החוזה העסקי שהיא החתימה אותי, בו נקבע שעליי להעביר לחשבון הבנק שלה מחצית מרווחיי בעתיד: מישכנה, כמו שאומרים, את החיים שלי בתור דמי־מזונות לבן שלה, למשוש חייה. פרינס דארקי, ככה את קוראת לו, נכון? אגב, תגידי, הוא זיון שווה? את יכולה לספר לשוגר־דדי… נו טוב, התולעת נופלת לא רחוק מהעץ, אז בטוח שגם הזרע לא עושה בושות…

"כן, כן, פרינס דארקי הוא בני ויורשי החוקי. פרינס דארקי הוא בנו של היהודי חדל־האישים, הנוכל והנדיב הידוע, קירשנלקר. ולא שאני רשום, חלילה, על איזה מסמך רשמי. דאגה לכל, הריץ’־ביץ' שלנו, חסרת הלב הזאת. החתימה אותי על אפס דרישות בנוגע ליורש העתידי, שבאותה עת היה רק בגדר פנטזיה אימהית מטורפת, פרי תכנון לטווח ארוך. שלא אבוא יום אחד ואדרוש זכות אבות. היום, אם שמעתי נכון, אתם קוראים לזה גניבת זרע, נכון? ובצדק רב, אם יורשה לי לומר.

“ככה שעכשיו היא מנסה לכפר ולסדר לי יורש חדש, את הבכור שלך, את המפלצת הקטנה שלך, את הנכד שלי, לא פחות ולא יותר. מוח משוכלל ומלוכלך של מפיק הוליוודי שמן עם סיגר תמיד היה לה, אני לא אומר שלא.”

“איך יכולת, איך?” שאלתי. “איך יכולת להסתיר את זה ממני כל כך הרבה זמן?”

“רק זה מה שחשוב לך?” שאל קירשנלקר באכזבה. "ציפיתי שתגלי קצת רחמנות על אדם זקן. אבל כרגיל, זה יהיה רק תרגיל בבזבוז זמן. אתן הרי אין לכן לב. אתן כמו כלב אכול עגבת, צרעת וכלבת גם יחד. רק לבכות על עצמכן אתן יודעות. קצת סימפטיה לגבר שלכן, זה לא! אבל מה אגיד ומה אספר? אולי זה מה שכבש אותי בה… וגם בך… ובכל יתר הזונות המסופלסות שלי. אני אוהב אתכן קשוחות, מה לעשות. כמה שאתן מציקות לי יותר, ככה אני יותר מרוצה. כמה שאתן מטפסות עליי יותר חזק, ככה אני יותר רגוע. כמה שאתן מוצצות לי את הכדוריות האדומות ובלבנות משחקות ביליארד, ככה אני יותר נהנה. היה לי ממי ללמוד. הייתה לי הגרנד־דאמה, המורה הדגולה, שכולכן, א־פרופו, תלמידות של בית־רבן לעומתה. זאתי הרי הוציאה פטנט על המוצר. ומאז יש לה קושאן על הלב שלי.

"רק אחרי שנים היא גילתה לי בסודי־סודות, ששנים על גבי שנים היא תיכננה את הנקמה שלה. היא לא האמינה למזלה הטוב, כשהיימח־שמו עלה לשלטון והתחיל להשחיל יהודים. ידעה בדיוק איך לנצל את מהלך ההיסטוריה. וא־פרופו, עקבתי אחריה, ומסתבר שהיא משתמשת בטריקים המלוכלכים הללו עד היום. שנים הזהרתי את הזקנה הגדולה מפניה. אבל לך תזהיר חכמים בעיני עצמם. והתוצאה? כל הבונדס כורע ברך בפניה כאילו הייתה מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה. וכמה השקות למעונות־יום לילדים תימניים מכונמים היא פקדה בחייה המקוללים, את יודעת? יותר טוב שלא תדעי. ‘הוועד למען החייל’ תינוק מגודל לידה. ‘מפעל הפיס’ גבנון על אפו של יהודי זיס לעומת מפעל־חייה האיתן. לולה הגדולה, נקודותיים, מצנטית. גם כן בדיחה גרועה!

"את בני, דמי וזרעי היא גנבה ממני, ואני האוויל הלכתי אחריה והתאהבתי כמו משוגע. את הוני, אוני, חיי וזהותי גם יחד, היא גנבה. אחר כך הלכה והפיצה שקרים בכל הארץ שהייתי זיין של פרות פרוסיות בימי המלחמה. הכול כדי שאחיי היהודים ישנאו אותי כאילו ראו את הפנים של הצורר הכי גדול שלהם. וככה, בכל רגע ורגע שהיא הלכה והפכה מגעילה יותר ויותר, אכזרית יותר ויותר, מנוולת ונקמנית יותר ויותר, אני הלכתי והתאהבתי בה יותר ויותר. הבטתי בה, וכאילו ראיתי את פני השכינה. יכלה לירוק עליי, ואני הייתי מתמוגג. יכלה לדרוך עליי, ואני הייתי עומד דום ושר ‘התקווה’ או את ‘האינטרנאציונל’, תלוי מה שהיה במודה באותה תקופה. כל ליטוף שליטפה אותי הרגשתי שאני עומד להתעלף מרוב עונג. כל זיון שזיינה אותי – ושתדעי לך, בתי, למרות כל השמועות הזדוניות, לא אני זיינתי אותה, זאת היא שזיינה אותי, אם לא, אל תקראו לי קירשנלקר־פותח־הבתולות – כל זיון כזה הרגשתי כאילו חרב נתקעת לי בזין.

“ואת ההרגשה המכאיבה־מתוקה הזאת,” סיכם לאחר הפוגה שבה הרשה לעצמו אנחה ארוכה ונשיפה מהסיגר, "אני סוחב בתאים האפורים והמכורכמים שלי עד היום, כשמיידעלעך כמוך מנסות להמס את שריון הצב שלי. כן, כן, לא זה שפיתחתי עם השנים, או שאתן חושבות שפיתחתי עם השנים – אני מכיר היטב את הלך המחשבה הדפוק שלכן: כל אחת מכן בטוחה שהיא זאת שתשבור אותי, היא זאת שתביא תיקון לנפשי הדוויה, היא זאת שתמס את שריון הקרח שלי, היא זאת שתציל אותי מעצמי, מבדידותי הנודעת, מצייקנותי באהבה. לא, בתי, לא השריון הזה, זה שנניח שפיתחתי עם השנים, אלא את השריון האמיתי, הבלתי־חדיר. זה שפיתחתי בחמש־שש השנים שהיא חגגה על הזין שלי.

"ומאז, כל ילדה מגיל שבע עד שבעים ושבע חושבת לעצמה: ברוך־הבא־הדרך־פנויה. כל אחת מכן, כל ערפדה מוצצת דם שכמותכן, כל רומנטיקנית מטומטמת שגודלה על מבחר כתביה של האחות הכי מכוערת לבית ברונטה, ומאז היא משוכנעת שעליה ורק עליה כתבו את ‘ג’יין אייר’, כל ספחת אינפלטילית כזאת בטוחה שהיא הנפש היקרה והחד־פעמית שתצליח להציל אותי מפני עצמי. שהיא בת־המזל, שבתמימותה וברעננותה המופלאה תרפא את העצב הקבור בנפשי הקודרת והגלמודה. מניין אתן תמיד יודעות לקבוע, בהתבוננות חודרנית של פסיכולוג חובבן, שיש בתוכי המון עצב ובדידות תהומית, אה? ו’כמה שאתה רך בפנים, אדי, את זה רק אני יודעת. אף אחת לא תאהב אותך כמוני‘. ומי תרפא אותי בנשיקה קטנה וברוך אין קץ עד שבא לי להקיא? ומי תנסה לרוצץ לעד את שריון הקשקשים שלי באותן ‘שיחות וידוי’ אינסופיות ומגוחכות שנמשכות עד סוף הלילה ועד הבוקר שלמחרת, עם כל הפאניקה הפתטית של ה’לברר אחת ולתמיד’, שתמיד מלווה בהצגות פרמיירה מוצלחות במיוחד ובטונות של דמעות, שמורחות את כל האייליינרים והמייק־אפים שלכן, עד שאתן נראות כמו פרסומת ל’מדיאה'? כמובן, המיידעלע החדשה ברשימה! את כל הטריקים המתועבים שלכן אני מכיר. באות ונדבקות. יותר משוכללות מסוּפר־גלו. נצמדות לכל החורים שלך, נופלות על הברכיים ומנשקות לך את הרגליים, מרטיבות את חולצתך הכי יקרה בדמעות, רודפות אחריך בכל העיר, לכל אתן מסוגלות. מפלצות אהבה על שתי רגליים!

"ואני, אני אף פעם לא הצלחתי להבין למה אתן מוכרות את עצמכן ליצורים פחותים מכן, רק מפני שהם מצוידים בוויברטור משוכלל. הנה, את אשתי השלישית נאלצתי להוריד כל חודש־חודשיים מהמדף הדקורטיבי בסלון שלנו, עליו הייתה תולה את עצמה בשביל הספורט, אחרי שטענה שבגדתי בה עם כל סגל השגרירות. את אשתי השנייה, השמוצניקית המהוללת, הייתי צריך לקרצף מהרצפה בכל פעם שחזרתי הביתה משליחות: השתכרה, זאתי, כמו בנותיו של לוט, ואני כבר לא מדבר על הספידים שהייתה לוקחת בכמויות מסחריות ועל כל הקוקאין שמילא לה את הנחיריים – וכל זה עוד בקיבוץ של השמוץ! את אשתי הראשונה, זאת שהכרתי בפריז המשתקמת חודש אחרי שברחתי מלולה, הייתי נאלץ לעורר בסטירות לחי איומות בכל התקף של היסטריה: הייתה בטוחה שאני מזיין את כל החברות המגונדרות שלה, אלה עם תסרוקות הפאפיֶה־מאשֶה המפוחלצות בספריי והעקבים המחודדים כמו אפו של אשמדאי. ומה אני אגיד לך, בייבי, היא באמת צדקה. באמת זיינתי את כולן…

“והנה, כאן, בחדר הזה ממש, גם את קיבלת ממני את השיעור שמיסמר אותך למיטתי ליותר משנתיים, נכון, מיידעלע?”


 

פרק שבעה־עשר: הולך לאיבוד בסמבטיון    🔗

שנים יראתי את מכתבו של דארקי. אם לא יבוא, יחסל אצלי כל תקווה. אם יבוא, יחסל את שרידי הפנטזיה – וגם ספר כבר לא ייצא מזה. אבל שום מכתב לא הגיע מדארקי. הוא נשאר אילם, כפי שהוטבע במוחי מאז גיל שבע־עשרה: שקט, עצור, מתוח, מסוגר בעצמו, נרגע לכמה דקות רק כשהוא מוצץ פיסת ג’וינט, לעולם לא עונה לשאלותיי. את טענותיי כלפיו תצטרך כבר מישהי אחרת להשמיע.

היכן דארקי עכשיו? אולי על ראש ההימלאיה, מכתיר את הפיסגה בדגלון פלסטיק של יום־העצמאות? אולי בוונצואלה, מפקח על עשרה כושים קטנים לשוט בקאנו במעלה ג’ונגל עבות? אולי צולח את הסמבטיון בגפו, לזכר אבותינו המרטירים. אולי נקבר חי בראש הר־געש ביפן, או הלך לאיבוד במדבר סהרה. את שרידיו תמצא יום אחד יונה קטנה יתומה. עם עלה־זית דהוי במקורה תתעופף לה, כמו הנחליאלים, מארצות הקור אל חלוני, ובמחווה של רצון טוב תברכני בדרישת שלום ותשיר על ראשי דמעה.

במקומו, הגיע מכתב ממרינה. צורף אליו כרטיס טיסה במחלקה הראשונה. כבשת־הרש הקטנה, בעלת הריח של סוכריות חמוצות, התעשרה, ועכשיו היא מנפנפת בפני כול בכבוד עושרה. מסתבר שבינתיים גם האנגלית שלה השתפרה. כבר איננה נזקקת לשירותי התרגום שלי (“וואט מאסט איי דו? וואט מאסט איי דו?” הייתה צווחת לי בייאוש כשדגרנו על שיעורי האנגלית). פעם ראיתי אותה בסרט כחול ששאלתי מחנות הווידיאו: הזנזונת מצצה שם באנגלית אוכספורדית מושלמת ממש, ואולי היה זה פשוט דיבוב מצוין.

אבל אפשר להבין את הקסם. תמיד הייתה לה מין אנרגיה עצבנית של מהמרים, שיש גברים המוצאים אותה מאוד מינית ומושכת. חוץ מזה, היא תמיד התלבשה כמו זנזונת, עם כל הסחורה בפרונט, ובלי להשאיר טיפת מקום לדמיון. את מאורות המהמרים של לאס־ווגס היא כבשה בסערה, ועתה היא זוממת להלבין את כספי־האתנן שלה בתעשיית המצוות של הרבי מלובאביטש ובתרומות מהוגנות ל“סוכנות היהודית”. רוצה היא, כך היא כותבת בעברית נמלצת, את עזרתי בהפיכתה לאזרחית מהוגנת כבעבר (מתי בדיוק, שפנפנה שלי, היית אזרחית מהוגנת?). כמו כן, מודגש בשלושה סימני קריאה עבים ובקו אדום: רוצה היא עד מאוד להשיב את ידידותינו על כנה!!!

לשם כך נאלצתי לעזוב לרגע את המכתב הנצחי לדארקי ואימו, כדי לענות לה: זין בעין, זה מה שתקבלי ממני, כבשת־הרש הקטנה, למרות שאני בטוחה שלא חסרים לך כאלה בסביבה. אני לא משלימה עם זונות שגונבות מתחת לאף של החברות הכי טובות שלהן. אגב, כדאי לכן לנסות את זה פעם. אם לא למען הניסיון הקדוש, אז סתם בשביל הבדיחה.

תנסי פעם לנסוע לאיזה שבוע־שבועיים. הוא יגיד לך שהכול בסדר, אין לך מה לדאוג, הכול עליו, וחוץ מזה, הרי השארת לו טונות של אוכל בפריזר. כשתחזרי, אל תתפלאי אם תמצאי את החברה הכי טובה שלך גונחת במיטה שלך, צוללת ברגיסטר המסוים של האורגזמה שלך, ועוד מעזה לנגב את עצמה במגבת הכי רכה שלך, ולקינוח לרסס את עצמה בבושם האהוב עלייך. תנסי את זה פעם, אני מאוד ממליצה. מחסל את כל הווירוסים ואת שארית הרחמים המסולפים על זונות של חמישים לירות.

“אני באמת לא מבינה אותך. אותך ואת שנאת הנשים שלך,” כך חברתי רחל, בארשת מיואשת.

“דונט דו איט טו יור סלף,” כך הפסיכולוגית, בארשת רחומה. “לא הגיע הזמן לשכוח? לסלוח?”

* * *

“ששש…” צווחה מרינה ברגע שהתגנבתי לחדרנו במעון בשעת ערב מאוחרת, קצת אחרי כיבוי האורות.

“מה ששש… את מפגרת או מה?” נבחתי עליה ופילסתי את דרכי בחשיכה. “אל תהיה שפנה, תדליקי כבר את האור.”

הייתי דיי מצוברחת. באותו ערב התברר לי שלא זכיתי בתפקיד שכה חשקתי בו בסרט הבורקס.

“ל…לא…” גימגמה מרינה בלחש, “מה פתאום מפגרת בראש שלך.”

היא אפילו לא ניסתה למחות על עלבונה כמו שהייתה רגילה. בדרך כלל היה פורץ בינינו ויכוח חריף, שהסתיים רק כאשר היא הייתה מתחננת שארשה לה להיכנס מתחת לשמיכה. אני, כהרגלי, הייתי מוחה. בסוף הייתי מרשה לה, אוגרת טינה ומאזינה כיצד הולך ודועך מטח יפחותיה.

אבל הפעם הייתה מרינה שקטה־שקטה. התפלאתי שהיא עדיין לא נעלבה. נראה אותה, גיבורה גדולה. בתוך שניות היא תרוץ למקלחות כדי לבכות את עצמה למוות. נהניתי לראות אותה מתייסרת ככה. ככל שנעלבה, כך רציתי להעליב אותה עוד ועוד. לראות אותה בוכה, והכול בגללי, כמו שאבי היה מתמלא סיפוק שקט בראותו את אימי מספיגה את התריסים בדמעותיה.

“זה בגללו,” לחשה מרינה בקול חנוק, מהופנט: “את לא רואה שהוא יושן? מסכן. לא ישן אולי שבועיים…” והצביעה ברוך על הקלסתר הרך, הכי יפה במזרח התיכון.

דארקי, בחיי! ראשו על הכרית ושערו השחור הגולש מפוזר על הסדין הלבן עם האימרה המפוספסת, בעלת הרקמה החוזרת על עצמה: “לכו ונלכה”, “לכו ונלכה”, “לכו ונלכה”.

דארקי, אדוניס בנעלי בית ונמנמת ורודה, עיניו עצומות ופיו פתוח קמעה. גופו העצום נם את שנת היופי שלו. חזר, זה הגבר העז, החד־פעמי, מאיזה מסע לילי מפרך או מטיול בערבות הפמפס, וכך, בתוך שנייה, הופכים להם כל הגברים הקשוחים לילדים מתים לישון.

לא התאפקתי. ניגשתי ללטף את ראשו. את הקודקוד המושלם, שרק נזר עשוי עלי זית חסר לו. יפי השכינה וכל מה שבא ביחד איתה: עיטורי זהב ושנהב, כותנת יוסף, שוש וקינמון. נער שער ב“פלייגירל”. זה סופג מבטים מדיטטיביים מצד עלמות כפי שאחרים סופגים קרני שמש מסרטנות. אז מה אכפת לי? שילכו לעזאזל כל הכללים והחוקים, ובהזדמנות זו גם גרשונה וצבא סוהרותיה. אני את שלי אקבל עכשיו, גם אם אחר כך יוגש לי חשבון ארוך וקטנוני.

התחלתי לגפף אותו, ללטף את שריריו, את הפסוקת המשובשת בשערו הארוך, את לחיו הרעננה, הוורודה משינה, את בדל האוזן שנזם זהב בצורת פעמון קטן רקוע משתלשל ממנה, את הכתף השזופה שהציצה אליי ברכות אין־קץ מבין כפלי הסדין הגס והדוחה של המעון. רציתי גם להגניב יד וללטף את קווי המתאר של ישבנו, שגירה אותי מתחת לסדין.

ומרינה בשלה, פתאום נהייתה לי צדקנית, ממשיכה לייבב בקול ספוג באהבה ואכול מקנאה, הכול שמעו אצלה: “ששש… שלא תפריעי לו. את לא רואה שהוא רמוס?” כאילו נגעה בשכינה בכבודה ובעצמה, ובשל המעשה הפזיז התעוורה ונסתתמה. כזו היא עוצמתה של השכינה.

ואני בשלי. מלטפת, ודווקא בהפגנתיות. כפי משתדלת לאגור את כל הנעימות והחמימות שאפשר לספוג בשלושים שניות למען חצי שנה של עריריות מגופו האדיר, הנפלא. “תשתקי כבר, סתומה. על מה את מדברת. לא רמוס, אומרים רצוץ. תלמדי כבר עברית או שתחזרי לסיביר.”

לפתע האדוניס מתעורר לו. פוקח עין ומתמתח כמו יפיוף בסרטים. בצד יושבות להן השתיים, לוטשות בו מבט גווע של נידונים, פעורות פה, מזילות ריר, מתוחות ונרגשות כמו שתי פרות פרוסיות. והוא, מה הוא בסך הכול עושה? מותח זרוע שרירית שחמחמה בסלואו־מושן ארוך, חושף בית־שחי לח ומרתק. להסתכל בו, ולמות. אני רוצה לומר משהו אבל שותקת. אילמת נהייתי. ממשיכה לאכול אותו בעיניי. גם מרינה לא מסתפקת במבט הרחימאי הדגול שלה אלא קובעת בתחינה, “איזה מסכן, אל תעירי אותו, חבל עליו, את לא רואה שהוא נורא עייף?” ממש מפשיטה אותו בעיניה, בולעת רוק ברעש כאילו שיש לה דלקת בגרון.

באותו רגע בא לי להעיף לה סטירה. שתסתום. יותר טוב, שתתעוור. הוא לא בא עד הנה בשביל להזין את הפנטזיות של זונת־צמרת מלנינגרד. הוא בא לפה בשבילי. אולי מרד סוף־סוף באימו הגדולה וב“לנדרוברים” הנצחיים, והוא עומד לספר לי שהנה, או־טו־טו הוא כולו לרשותי?

אבל כל מה שהוא מבקש, בקולו החלומי, הצרוד משינה, המאנפף הזה שלו, זה שאם לא קשה לנו שנביא לו כוס מים, ואם אפשר שיהיו קרים, ו“אם זה לא יותר מדי קשה לכן, בנות, אז שיהיה בבקשה קולה, עדיף דיאט.”

כיצד יתפתח מכאן התסריט, אתם ודאי שואלים? בואו נאמר, ביקש מים, הביאה לו פצצה. גם פצצת־מים תהלום היטב את המאורע. אבל ככה להנחית עלי פצצת־סרחון? מה בדבר איזו ג’סטה רומנטית? סרנדה מתחת לחלון או שינה בתוך צדף? אם רומיאו יעז לבקש מיוליה שתביא לו נעלי־בית, מהי הסבירות שהיא תתקע לו אותן ישר בפרצוף?

גם כדור הוא רוצה, מסתבר אחר כך. “אם לא קשה לכן. ושיהיה ‘אופטלגין’ בבקשה. בעצם, יותר טוב ‘קודיזל פורטה’. יש לי כ־כזה כאב ראש,” הוא ממשיך לאנפף בקול החלומי שלו, בטון מתרפס בנוסח של “ממש לא נעים לי לבקש, בנות”, אבל כל אידיוט שעיניו בראשו יבין מיד שזו סתם פוזה.

לוקח לנו קצת זמן לעכל את הבקשה החריגה. אנחנו לוטשות בו עיניים כמו צמד פרות מטומטמות, בשעה שהוא מחזיק בראשו כשמשון הקודח האוחז בעמודי הקולוסיאום. זה הקודקוד היפה, המושלם, הגאוני, שאנחנו שפוטות שלו מאז שאנחנו בנות ארבע בערך. כן, וגם מבקש הוא רשות להתקלח. מייד שני זוגות עיניים נזעמות בוחנות אותו בעין מקצועית של בעלבוסטע, מלקקות ממנו את כל המיקרובים כמו אוכל־נמלים משוכלל: רואים עליו, על הפרחח, שלא התקלח שבוע מינימום. ומי יודע עם מי הסתובב ובאיזה מגבות התנגב? וכבר מתחשבן לו המוח היכנעי, שגם לו אנחנו נכנעות בהשלמה מאז שאנחנו בנות ארבע בערך: זומם זה הזכר להכניס לנו בוץ הביתה!

את מרינה שלחתי כדי שתבדוק אם הדרך פנויה וכבר אפשר להגניב את דארקי למקלחות. את עצמי הקדשתי לביצוע תפקיד חיי, נזהרת ממוחי הלוחש לי בדהירת־סטקטו: זהו, בובה, הזדמנות חייך, קחי אותה או שתבכי לנצח. במלוא גופי הסתערתי על דארקי, התרפקתי על שריריו, על חזהו החלק משיער, התמרחתי על זרועותיו, ירכיו, פיו, שערותיו, נוטפת על כל פיסה חשופה או לבושה בגופו, גופי כבר כואב מערגה.

“היי, מותק, לא כל כך מהר. ולא עכשיו,” אמר דארקי בצחוק מתוח וניסה להרחיק אותי מגופו כמו שמסלקים ילדה תובענית, מסריחה מזיעת־משחקים, ידיה דביקות מסוכריות.

“לא עכשיו? אז מתי?” זאת אני, בקול מאוכזב של נידון למוות, ברגע שהוא שומע שהערעור שלו לעליון חזר בגלל טעות טיפשית של “רשות הדואר”.

לפני ששמעתי את המלל המתוק, המבטיח: “יהיה לנו עוד המון זמן. יש לנו שבועיים ביחד עד שאני טס לירח,” ראיתי את מרינה מציצה בדלת, עושה את עצמה כאילו שהיא לא רואה את ההתרחשות הפורנוגרפית, ולוחשת לי, “בואו, בואו, זה בסדר. לפני חמש דקות גם גרשונה הלכה לישון,” ומייד הוסיפה בצחקוק פורנוגרפי, “היא בטח מיאוננה עכשיו וחושבת על הקדוש־ברוך־טפו.”

“מאוננת, אומרים מאוננת, חתיכת סתומה,” נבחתי בתשובה, ובעדינות הנחיתי את גופו הרדום של דארקי לעבר חדרי האמבטיה בפרוזדור שלנו, מתמכרת לנגיעות החפוזות והמשכרות בעורו הלוהט.

יכולתי לראות על פניה של מרינה שהיא מתה להישאר ולהציץ לו, אולי אפילו מתכננת לנו עוד איזה מאורע מלוכלך בשלישייה, מהסוג הזה שבו היא והפוטיה שלה שיתפו אותי בניגוד לרצוני לפני כמה חודשים. רציתי לצעוק: דארקי הוא שלי. שלי בלבד! אני לא מתכוונת לחלק אותו עם שום זונות. דארקי ואני נטוס לירח. דארקי ואני נייסד שם שכונה שלמה שתחייה רק מאהבה. ונקים בית מאהבה. ונגדל עשרה ילדים רק מאהבה. הכול רק מאהבה (ומהבדיחה הנבזית של ניל ארמסטרונג: השאיר שאריות אכולות של מנות־קרב לג’ון גלן). דארקי ואני. דארקי ואני זה הכול. דארקי ואני זה עולם ומלואו!

אלא שמרינה חשבה אחרת. אחרי שדארקי יצא מהמקלחת, רחוץ ורענן, מבושם עד להתעלף בסבון “מאַחָה” (שהיא השאילה לי בפנים חמוצות כדי שאתן לו להתרחץ, ובטח גם רשמה בפנקסה הקטן), מרגיש טוב יותר אחרי שבלע איזה חמישה “קודיזל”, היא התחילה עם הקטע המסריח שלה, של להתחנף ולהתרפס ולהסתובב לו בין הרגליים, ולהראות לו איזו כוסית מדהימה היא, וכמה הרבה היא יודעת על גברים ואהבה. שיחקה את המשחק הרוטיני שלה וגנבה לי את התפקיד הראשי, בדיוק כמו ששבוע לפני כן היא הצליחה לשכנע את סוללת הבוחנים של סרט הבורקס, הכול בעזרת פניה המלאכיות וחיוכיה החלקלקים והמפתים, שהיא מתאימה לתפקיד יותר ממני. שמעתם מה זה? סיבירית שכמותה בתפקיד של פרחה מרוקאית!

גם דארקי, כמו כולם, הלך שולל אחר המחלפות הזהובות, והוא, בכלל, כך נשבע לי שמונים פעם, מת על פרענקיות. רק אחר כך התחיל לגרד בי החשד: אולי זה לא באשמת הבלונד המפורסם? אולי זה לא קשור לאגמים הכחולים, המסנוורים, לקרני־הגאמה שהפיקו עיניה? אולי הכול קרה רק מפני שהוא זנאי מסריח? מה את אומרת על זה עכשיו, יֶנטֶע? לפני שאת הולכת להכניס סטריכנין לכוס הקפה של החברה הכי טובה שלך, כדאי לך קודם לשגר פצצת אטום לזנאי התורן שיושב לך בארון. תתרגלי את זה, לא יזיק לך. כמו ג’ון גלן אחרי שארמסטרונג גנב לו את ההצגה. על מנת להבטיח את השליטה על שעת המוות – מחר או במאה הבאה – תוכלי לכוון בעצמך את מנגנון ההשהיה, ומאז יש לך מנטרה קבועה: מחר או במאה הבאה, מחר או במאה הבאה, מחר או במאה הבאה, שבה תשתעשעי בכל פעם שקצת מחורבן לך על הנשמה.

ובנוגע לדארקי. דארקי הועף מכאן בבעיטת פנדל עצומה,לא־רוצה־לראות־אותך־מכאן־ועד־להודעה־חדשה, בכי בטונות עד שהכרית נרטבה, וכוסות של וודקה וברנדי “מדיצינל” בלילות, כדי שיהיה אפשר סוף־סוף להפסיק לבכות. רק כעבור שנים, כשיורשו המעוות השמיע קול ציוץ מסוכן מכיוון העגלה וביקש את “א־בא, א־בא,” חשבתי פעמיים על כל העסק והחלטתי שלא מוותרים על צופן גנטי רק מפני שיש לו אופי של זונת־צמרת.

אבל הזמן החולף בריצה אינו מבשר טובות, ומכתב עדיין לא הגיע. וגם, אני די בטוחה בכך, כבר לא יתקבל. ושום לולות, כפי שכבר הסברתי בעבר, לא יתקבלו בדואר חוזר. אני כבר רואה בעיניה של זו, המינה: “מזיינים אותה, ממלאים אותה, עושים לה ילד, אז שתגיד תודה!” אז תודה, אבל לא תודה. השלמתי עם כך שאני את המכתב כבר לא אסיים. ואם אי פעם ירגיש החתלתול צורך דוחק לאתר את אילן־היוחסין שלו, שיכתוב בעצמו. אני אפילו מוכנה לפתוח למענו חשבון חיסכון לקניית מחשב מאובזר בסי.די.רום, בוירטואל ריאליטי, באימורטליטי, בסופר־נטורליטי, ובכל יתר הריטואלים המיותרים שזקוקים להם בשביל להתחיל בכתיבת מכתב מנוסח־היטב לאיש שאחראי למספר הכרומוזומים שלך. אולי החתלתול יצליח בכך יותר ממני. אולי הוא יגמור לכתוב את המכתב.

קצת לפני שאני מסיימת, אני פורעת חוב קטן. אני יודעת שאתם מתים לדעת מה קרה עם מרינה. לא שזה חשוב עכשיו. מצד שני, גם לא אכפת לי לספר.

האמת היא שלא סילקתי אותה מחיי כל כך מהר. מרינה התחננה שאסלח לה, ולפרק־זמן קצר באמת סלחתי לה, או לפחות ניסיתי. מדוע סלחתי? לא יודעת. אולי כי היה לי פשוט וקל יותר לפגוע בדארקי ולוותר עליו, מאשר לפגוע במרינה ולוותר עליה. עד היום אני לא יודעת, למרות ניסיונותיה של האנגלוסקסית להסביר לי.

ערב אחד, כשהיא באה לבקר אותי בגלותי המזהירה בחביון ביתה של מינה – בייבי־דארקי כבר היה אז בן חודשיים וינק במרץ – אמרתי לה שלא תבוא יותר. ככה סתם. בלי שום הסבר. ראיתי את העיניים הכחולות מוצפות דמעות, את הפה המתוק מרעיד, את הכתפיים היפות רוטטות, נשברות לאלפי געיות קטנות, ולא אמרתי כלום. לא פציתי פה, לא ניסיתי לנחם, לא חזרתי בדבריי, לא הצעתי לה להיכנס מתחת לשמיכה כמו שאהבה. עשיתי את ליבי קרח. הוראתי לה לצאת מהבית, ולא לשוב הנה לעולם.

אני דווקא פרחתי בחצר הפנימית הנעימה של מינה. שותקת מול העובר שגדל בתוכי במהירות מחרידה, ואחר כך החליק מתוכי גדול ומעוות, בגעיות בכי ארוכות היישר לידי המיילדת, שנזפה, “תלחצי, תלחצי, את לא רוצה שניאלץ להוציא אותו עם מלקחיים, נכון? את לא רוצה שייצא לך תינוק עם ראש מרובע, נכון?”

הזמן עבר וגם מרינה פרחה. התפרחחה לה מהקן, שוחרת פני גלות רחוקה. תחילה שמעתי על קורותיה מפוטיה, אותו עזבה זמן קצר אחרי שזרקתי אותה. אחר כך התחילו להגיע המכתבים. ערמות של מכתבים בדואר־אוויר, ולעתים גם באמצעות מכרים משותפים. את כל מכתביה החזרתי חתומים, כמו שעכשיו לולה עושה לי.

אני נשארתי עוד שנה־שנתיים בביתה של מינה, ונהניתי מטיפולה המסור בחתלתול. היא היניקה אותו מבקבוק, נשאה אותו כאילו החזיקה בידיה המגוידות את אחד מכלי הזכוכית השבירים והיפהפיים שהביא לה אבי מוונציה, הביטה לתוך עיניו הפעורות – נכדו היקר – ברכות מפליאה שלא הייתה מעולם בעיניה של אימי כשהביטה בי, ושרה לו שירים ישנים באידיש רכה. פתאום שבה אליה שפת ילדותה, אחרי שנים ארוכות של שיכחה והטמעות בזהות הספרדית הנלעגת, השאולה, שהלביש עליה אבי, כשבאותה נשימה לעג לה, “אשכנוזי פיך־פיך, פוטו ראסו פיל טאביח”.

כעבור כמה שנים קניתי את הבית החדש ברמת־אביב־גימל, בשני תשלומים שווים שאיפשרה הירושה הנדיבה שהשאיר אבי, ועברתי אליו עם החתלתול על מטלטליו הרבים (רק המוצצים שלו שקלו יותר משני קילו!), וכמה חפצים שלי, בעיקר מחברות עם שירים, חלומות וציורים מנעוריי האבודים.

ודארקי, אחרי שלא ביקש סליחה, מפני שבלתי אפשרי בשבילו לבקש סליחה – הדבר הרי מנוגד לקוד הגנטי שלו – אמר לי בפשטות אדישה, אפילו בלי להפזיל אלי מבט רחום, “אז מה עכשיו?” ושמתי לב שהתשובה שלי לא מעניינת אותו. בזוויות מבטו קלטתי את קוצר־רוחו מנדנד לו ובא, וכבר תיארתי לעצמי איך ייראו חיינו המשותפים אילו אתפתה להזיה האינפנטילית ואכריח אותו להישאר איתי: בכל פעם שהוא יקלוט איזו “הונדה” בסביבה, הוא יפזול אליה בחמדה.

“ומה בכלל מצאת בו,” הוסיפה הזונה מלנינגרד את עקיצתה בדואר־אוויר מנבאדה: “הרי גם הוא נו־גוד־פור־נאטינג, כמו כולם. בדיוק כמו שאמרתי לך אלף פעם ולא רצית לשמוע, כי חשבת שאני יותר מדי טיפשה מכדי שיהיה לי משהו חשוב להגיד. ומה יצא לך מזה, מה? שהלכת ונקברת עם המפלצת שלך, ועם האימא הקוקמאניה שלך… אגב, מה שלומה?”

אכן, צדקה כבשת־הרש שלי. אני בעצמי ובכבודי מחזקת את הארגומנטציה: אכן הערצתי את דארקי על שום לוזריותו. תמיד נמשכתי לגברים נרפים, לא־יוצלחים, שהפרויקט הכי מוצלח בחייהם היה הרגע שבו פרצו לאוויר העולם בצוויחה מרירה, היישר לידיה השמנות של מיילדת אנטיפטית, בשעה שכל הקרובים בסביבה צווחו בכל הכוח שהיה להם בריאות: “בן, במזל טוב! שיהיה במזל טוב!”


 

פרק שמונה־עשר: סיפור על כריזנטמות    🔗

אם־הבית התקשרה.

“יש לי כמה חפצים עבורך,” חתכה בקול קר. “אני ממליצה לך לבוא ולאסוף אותם. ובהזדמנות הכי קרובה,” ציוותה.

ניסיתי לתהות על פשר הנימה העניינית. בעבר היא תמיד דיברה איתי בסחבקיות, כאילו שירתנו באותה יחידה או הלכנו לאותו גן־חובה.

“לא, לא, לא! לא בא בחשבון,” חרצה אם־הבית. “אני מאוד מצטערת. אין לנו מקום בשביל הזבל’ה הזה. תבואי ותיקחי. והכי מהר שאת רק יכולה. אחרת,” איימה, “אנחנו זורקים ה־כול.”

“מה פירוש ‘אתם זורקים ה־כול’?” צרחתי לה בחזרה. “איך לכם לב? אין לכם נשמה? אין לכם טיפת בושה? ככה עושים לאנשים מכובדים שנתנו לכם את כל החיים שלהם במתנה?”

“זאת המדיניות,” הצהירה אם־הבית בנימה רשמית. ולכי תתווכחי עם מדיניות.

כעבור מספר ימים, ביום שישי אביך אחד בשעות הצוהריים המאוחרות, טיפסתי באיטיות במעלה ההר, מתפללת ששום גורם לא יעצור את מכוניתי למען איזו בדיקת פתע או זיהוי רשיונות. לאחרונה, כך שמעתי, רבו המחסומים בדרכים, ושום ציוצי “אֶה־בֶה־מֶה, זה לא אני, זה לא אני,” לא עוזרים כאן.

החלטתי לנסות את הכביש הישן, העמוס פחות בשעות כאלה. התנחמתי בכך שעל הנסיעה הארוכה יפצו האורנים היפים, שלצידם אורניות קטנות המסתתרות בין הגזעים כספחות ריחניות, ויש אומרים גם טעימות, אפילו אם אחר כך מתגלה קלונך ברבים. בשטיפת קיבה, שעתיים אחר כך, יתגלה לך שהן גם, איך להגיד את זה בעדינות, טיפהל’ה מורעלות? רק את שרידי הג’יפים השרופים, שנצבעים מדי קיץ על ידי פקחי מע"צ בצבע בורדו נגד חלודה, לא שמחתי לפגוש.

בעודי נחנקת מן החום היבש המקדם את פני העולים לבירה, הבחנתי מולי בבחור המאותת בתנועות מסורבלות, כל איבר בגופו מלא ייאוש ותובענות. מייד קלטתי את הפאניקה על מדי־הזית: מחפש טרמפ, כנראה, ולפי בהילות תנועותיו, מת לעשות את השבת בבית. מקרוב אובחנו מדי “שריון”, מבט אובד, פנים כהות מאוד, עיניים מעוגלות בוהקות בתחינה ילדותית, ומבטא גרוני זר ומשובש: “גיברת, גיברת, אני לנסוע אילת. גיברת לקחת אותי אילת?”

“לא יכולה,” לאטתי באותו טון ממש. “מצטערת. אני לנסוע ירושלים.”

“גיברת, גיברת,” התעקש החייל, “אני לנסוע אילת. אלוהים לעזור לגיברת אם אותי לקחת אילת.”

כשלא עניתי, נעמד החייל מול מכוניתי וחסם בגופו את שלדת המנוע. ניסיתי להתחמק בעקיפת גופו העקשן והגוץ, אבל מרוב אימה ובלבול הוא כמעט נחבט אל השמשה, ממשיך באותה טרוניה מעצבנת, “גיברת, גיברת איפה אילת? אני לנסוע אילת. אתה לקחת אותי אילת? שמה יש משפחה.”

“לא יכולה, מצטערת,” שמעתי את עצמי עונה בתמיהת־גאווה, וניסיתי להזיז את הזרוע שחסמה לי את שדה־הראייה. “בבקשה לזוז!” תבעתי נחרצות, והוספתי הסבר שהלך והתבלבל, “אני לא לנסוע אילת. אני לנסוע ירושלים. יש עוד שעה פגישה חשובה. אני לנסוע ירושלים, לא אילת.”

החייל המבולבל ניסה נימה נעלבת, ואני, מתקשחת יותר ויותר, התעקשתי לסלק אותו משמשת המכונית, כמו שמסלקים חרק גדול וגבישי שנדבק לווילון.

באותו רגע החליק על הכביש השומם ג’יפ של מ.צ, עמוס בנהג ובשלוש חיילות חיב"ה צחקקניות. הג’יפ נעצר, ונהגו, סמל־ראשון בעורף האויב, שהדיף ריח חריף של זיעה מהול באפטר־שייב זול, יצא ממנו בקלילות האופיינית לשמנים מסוימים, בוחן בחצי עין את התפעלותן של הנערות מגזרתו המעובה ומחן תנועותיו המסורבלות, וניגש באדנותיות למכוניתי, ידו שולפת, מוכנית, את פנקס התלונות, והשנייה כבר מוכנה בהיכון על הנצרה.

“חייל, מה אתה מחפש פה?” תיחקר הסמ"ר בקול של גבר לעניין.

“אני לנסוע אילת. אני מבקש גיברת לקחת אותי אילת. שמה יש משפחה,” חזר החייל על דקלומו הבכייני.

“חייל, עמוד דום ושלוף מיד כרטיס־חוגר. בפקודה!” נבח הסמ"ר תרגולת־קרב.

“אני לנסוע אילת,” התבכיין החייל, “אני לא לעשות כלום לגיברת. אני לנסוע כל היום מהבסיס בסביל ללכת אילת.”

“גיברת,” פנה אליי הסמ"ר בקול גברי שמשמעותו תמיד אחת היא: ‘את אל תדאגי. מייד נסדר פה את כל העניינים.’

“אין צורך לעצור אותו,” ניסיתי. “הוא לא עשה שום־כלום. בחיי. תעזוב אותו, בבקשה.”

“גברת,” פקד הסמ“ר, “אני מחלק פה את הפקודות. מה בדיוק הוא עשה לך, אה? את יכולה לספר לי הכול. מייד אני מזמין ניידת־מצ”ח, ואת תראי איך הכושי־סמבו הזה עושה אחורה־פנה בריצה.”

“אבל הוא לא עשה כלום, אני נשבעת לך. הוא לא עשה כלום,” ניסיתי לצייץ עם גבור הייאוש.

“גברת, אל תבלבלי ת’ביצים,” חתך הסמ"ר בקול של ‘אני לא עשו אותי באצבע’: “אני יודע מה ראיתי. הוא ניסה להיכנס אלייך לרכב בכוח, ואו־טו־טו, אם לא הייתי עובר כאן בזמן, את היית מתפללת לבאבא סאלי ובוכה לו מדוע לא שלח לכאן איזה גבר לעניין בשביל להציל אותך מהאנס הסדרתי הזה, מהכושי־ממבו הזה, מהאפס המאופס הזה.”

“אבל אני לא…” מחיתי, “אני לא מתפללת לשום באבא סאלי.”

“שום אבל,” חרץ הסמ"ר בתקיפות, ולחייל זרק בזלזול, “אני לוקח אותך למעצר. תתכונן. ואני מבקש ממך בטובות להתכופף לבדיקה, בלי לעשות בעיות.”

“אבל…” צעקתי.

“אמרתי כבר, שום אבל,” קטע הסמ"ר. “אל תעשי לי גם את עניינים. אני בסך הכול מבצע את העבודה שלי. ואולי גם את מאלה הבכיינים, הצפוניים המג’נונים? קודם אתם רועדים מפחד, אחר כך בוכים ומתלוננים עלינו שאנחנו מתנהגים עם הערבים כמו עם חיות. יופי!” נחר בבוז, “שמענו עליכם!”

בינתיים ירדו החיילות הצחקקניות מהג’יפ ועודדו בקול צווחני את הסמ"ר הפופולרי שלהן להכניס את החייל לקבינה בכוח. “בכוח,” צעקו, “תכניס כבר את האתיופי המסריח. איתם זה הולך רק בכוח.” ואחת החיילות, שחרחורת, בקוקו עבות מעוטר בפונפון ורוד ושפתון אדום זועק, הוסיפה את עצתה, “תיזהר שהוא לא יסובב לך את היד, אלישע. אולי תשים לו אזיקים?”

“זה רעיון,” אמר הסמ"ר בקול מרוצה והחטיף חיוך זימה לחיילת, שענתה לו בהסמקה בתולית קלה.

“אני מבקשת ממך להתחשב בנסיבות. אני מבקשת שתשחרר אותו,” גימגמתי. “זה הכול באשמתי. תאמין לי. הנה, אני מוכנה לקחת אותו לאילת, אפילו שבכלל לא התכוונתי. בכלל לא אכפת לי לנסוע לאילת. זה משחק־ילדים בשבילי. מצידי גם לדימונה. אפילו למצריים. אתה יודע מה? זה בכלל בדרך שלי. אני גרה בבאר־שבע. הנה, תכניס אותו למכונית ונגמור את הפרשה בטובות. אני אפילו מוכנה לחתום לך שאין לי ולא יהיו לי שום טענות נגדך.”

“ומה עם הצבא, אה, גברת? מה עם הצבא? גם לצבא לא יהיו לך טענות?” אמר הסמ"ר בטון מוחץ.

“גם לצבא, אני נשבעת. הנה, תן לי את התעודת־חוגר שלך ואחתום לך על מה שאתה רוצה,” הוספתי בשארית כוחי.

“גברת, את נאיבית.” נדמה היה לי שהסמ“ר מתרכך קצת: “תאמיני לי, את לא מכירה אותם. כולם הומואים וקרימינלים אחד־אחד. אני מתפלא שבכלל גייסו אותם לצה”ל.”

כעבור דקותיים שנראו לי כנצח, אחרי שהסמ“ר חכך קצת במוחו הרופס, הסתבר לי שלא התקוממתי כמו שצריך, שכן הוא כבר כלא את החייל האתיופי בצידו הימני של המושב, צרור משני צדדיו בזרועותיהן העבות והמסריחות מזיעה של חיילות החיב”ה הרעשניות. עתה הן התחלקו במסטיק “בזוקה”, וכיבדו בחיוך משדל וחנפני גם את הסמל־הראשון.

לפני שהספקתי למחות על מהלך כליאתו של החייל, כבר נהם מנוע הג’יפ וטס בעיקול העולה מעלה אל ההר.

נשארתי לבד. הרגשתי כמו מטומטמת. לא, לא מטומטמת. יותר טוב, בת־זונה. זאת המילה המדויקת: בת־זונה. בגללי ייכלא המסכן ב“כלא ארבע”, בגללי יכלה את ימיו בין קירות מסריחים מעובש ומיטה מסריחה מרוק ומשתן, ישתה ממסטינג חלוד מזמן המנדט, ויחרבן במחראה יותר גרועה מזו שיש במחנה פליטים, ואני כלום לא אכפת לי. קוטפת לי אורניות לסלט, נושמת את ניחוח החורש כמו ג’אנקית של “רשות שמורות הטבע”, מהרהרת על הא ועל דא, על ההצגה שאלך לראות הערב עם חברה, על הקפה ועוגה שנגנוב חצי שעה לפני שהיא מתחילה, אם רק יהיה קצת זמן ונמצא בצ’יק־צ’ק מקום חניה, וממשיכה לי בדרך היפה והירוקה הזאת כאילו כלום לא קרה.

אם־הבית קידמה את פניי בחיוך ממתיק־סוד, וסחבה אותי בזרועי לכיוון המחסן. “הנה, הגענו,” אמרה בסיפוק, ואף ציינה חגיגית: “פה אנחנו שומרים את כל החפצים של החוסים,” כאילו בישרה במהדורת החדשות על תגלית רפואית נדירה.

“אימא שלך תפסה הרבה מקום בחדר הזה,” אמרה אם־הבית. “גם דברים שהיא הביאה איתה כשנכנסה לפה, וגם המון דברים שהיא צברה. את תופסת? תראי, תראי כמה דברים היא אגרה. לא יאומן. אני אומרת לך, ממש לא יאומן. תראי מה הבנאדם אוגר בחיים הקטנים והעלובים שלו.”

לרגע תפסה אותי הקריזה. התחשק לי לומר לה: “קטנים ועלובים בראש שלך!” אבל לאחרונה החלטתי להפסיק את מלחמותיי הקטנות בצרי־המוחין. שידברו, מה אכפת לי. לאשפז אותי בכפייה הם כבר לא יצליחו. ואם יאשפזו, גם־זו־לטובה, כמו שהיה אומר אבא שלי. נגיד להם בפה אחד “בכבוד”, ויבוא שלום־על־ישראל.

הנה, עובדה, זה קורה בכל יום. מספר שכנים שוחרי כוונות טובות אשפזו את שכנם, בחור שתקן וערירי, מפני שהכנימות בעציצי הכריזנטמות שלו עוררו את אלרגיות האביב שלהם בצורה מוגזמת, והרבה, הרבה לפני תחילת העונה. כך הם התלוננו בפני כתבת־טלוויזיה נמרצת, שבאה לראיין אותם לאחד ממוספי החשיפה של סוף־השבוע. “בסך הכול התכוונו לטובה,” אמרו השכנים בקול אחד.

גם הכתבת הצעירה, החרוצה והמזועזעת התכוונה רק לטובה. הרי יצאה בשם חופש הפרט והעיתונות החוקרת לחקור את כל צדדי המקרה, ולא פסחה גם על עדי ראייה מקריים שעברו ברחוב וראו כיצד חובטים בבחור מכל עבר, וכן על צבא האחים של בית־החולים הפסיכיאטרי, שכבלו את הנ"ל בניגוד לרצונו, על אף שהוכיח להם בשלל מסמכים רשמיים את חפותו ושפיותו.

בעקבות המשדר התקשרו מספר צופים מזועזעים למוקד החירום של הטלוויזיה, ומחו בשם יפי־הנפש של האומה. צופות בעלות לב רחמן שלחו מרק קר, צעיפים מסריגת יד ולחמניות מאפה־בית לכתובתו של הבחור המסכן, ושתיים מהן אפילו שלחו תמונה מחניפה של עצמן מימי הצבא או האוניברסיטה. כמו כן, הוקמו שלוש ועדות חקירה לבדיקת האירוע, והבטחה חגיגית של ראש לשכת בריאות הציבור שמקרים כאלה אינם מתרחשים במדינה. לאחרונה אושפזה אחת מהשכנות ברחוב שלי בדרך דומה. אז שיאשפזו, מי אמר שזה רע.

הנה, אימי הספיקה, בעשרים פלוס־מינוס שנותיה בסנטוריום, להעשיר את מטלטליה במאות עבודות רפיה וחנוכיות ממקלות של ארטיקים, וגם, כך הסתבר לי כששבתי הביתה מצוידת בשני ארגזי ענק מעץ טיק ישן, חתומים בפלומבה עות’מנית עתיקה ומוכתמת – גם בערמות של נייר. מה אומר ומה אספר: ניירת בטונות הייתה שם. גלילי נייר השתלשלו מכל פינה, כתובים בכתב־חרטומים, שרק חסדי המזל וזכוכית־המגדלת עזרו לי לפענח אותו.

שעות לקח לי מיון ארגזיה ופענוח כתביה. תהיתי מה יש שם בכלל. על מה בכלל כתבה, האימא ההיסטרית שלי, האימא האילמת שלי? האימא הזו שלי, שבכל שנותיה לא הצליחה להגיד דבר־טעם אחד? ובכלל, על מה היה לה לכתוב? הרי מעל לעשרים שנה היא נרקבה במוסד. אז למי, למה, והכי חשוב, בשביל מי כתבה? ואולי גם היא, כמוני, הייתה מכותבות המכתבים שלעולם אינם מסתיימים? מאלה האוספות עדות לעדות, פרט לפרט, למסמך־הרשעה שאורכו כאורך הגלות, אבל בסוף, כשמגיע רגע האמת, טומנות אותו בבוידעם?

באותה שעה שבה התחלתי למיין את כתביה של אימי, חזר החתלתול ממשחק כדורגל עם ילדי השכונה. אימם, “פני אסלה”, לא מרפה ממני בזמן האחרון. רוצה היא, כך היא אומרת לי במתק שפתיים, מ־מ־ש מ־תמוגגת מ־שמחה: “את המתכון ליצירת ילדים מתוקים, מופלאים כל כך, כמו זה שלך. יש לך ילד לנצח. את יודעת איזה הישג השגת בחיים?”

החתלתול נכנס פנימה, מיוזע כמו חזיר שחוט, מסריח כמו ששחקני כדורגל בדרך כלל מסריחים אחרי שבת בליגה, ומייד הצטנף לו בפינה החביבה עליו על הספה בסלון וקבר את מבטו האטום בטלוויזיה. צורך זה הנער שלי תשדירים, כמו שאחרים צורכים סמים.

בדיוק כמו אימא שלי, חשבתי לי. מה אני מתפלאת על כך שהדמיון הגנטי הולך ומשתלט על כל פיסה טובה? כל בני משפחתי מגלים אט־אט את האמת המסתתרת מאחורי מכתבי השטנה הארוכים, כתבי הפלסטר, הכרזות האשמה.

עם פניה אל הקיר שכבה גם אימי אולי עשרים שנה בבית שלנו, ולפעמים קברה את מבטה האטום בטלוויזיה. בסנטוריום, כך מסתבר מעיזבונה, היא דווקא פרחה. אפשר לומר זאת לפחות על פי הפרי העצום שנתנה. כל כך הרבה ניירת! ואני אפילו לא חשדתי בה. לא העליתי בדעתי שהיא כותבת ספר. ומכתבים. המון מכתבים. מכתבים שנכתבו ולא נשלחו ליעדם. מכתבים שנשלחו אבל חזרו חתומים, מוכתמים בחותמת האדומה של “רשות הדואר”. סריות של מכתבים, מהודקים בשדכנים או בגומיות כחולות, ומסודרים בסדר מופתי לפי תאריכים ומכותבים. אלפון מסודר, כמעט ממוחשב, היה לה שם.

כתבה, זאתי, לכל מי שהיא אי פעם הכירה. לכל מיני דודניות רחוקות, לחברות נשכחות מספסל הלימודים, לשכנות מלפני עידן ועידנים, לקרוב משפחה אחד (“חסר בושה,” כעדותה), שהיא השאילה לו פעם חולצה ישנה של אבי והוא לא טרח להחזירה, לרב שחיתן אותה, למורתה מבית הספר “כל ישראל חברים”, שלא נתנה לה המלצה למלגת לימודים גבוהים במכורתה הרוחנית: פריז הנכספת. בקיצור, למי לא כתבה! זה כלל גם מכתבים ארוכים ומפורטים לנגרה, לפוסטמה־אוגורסוזה, למינה־שבפיה־שתינה שלה. זה כלל, אל־אלוהים, מכתבים לאבי שכבר היה אז עמוק בקברו בבית העלמין “קריית שאול”, ולו ידע איזה צימעס היא עשתה מהחיים שלו, היה קובר את עצמו חמישים אמות עמוק באדמה. זה כלל גם מכתבים לאחיותיי בניכר, וכן־כן, גם מכתבים אליי, ממוענים ומסודרים, שמעולם לא נשלחו ליעדם.

אם ארך המיון שעות ארוכות, ארכה הקריאה ימים, אפילו שבועות וחודשים. לוּ היה לי את מי לשתף בחוויה, ייתכן שהיה הדבר מקל עליי במקצת את הקריאה. אבל לא היה לי את מי לשתף, וכמות כזו של שנאה ומרירות באישה אחת, זה יותר מדיי. כמות כזו של תלונות, טרוניות, כעסים, עקיצות, ביקורת, תובענות, מזימות, האשמות, הזיות־שווא וכאבי לב, בייחוד כאבי לב, ובייחוד הזיות־שווא, וכל זה בעיזבונה של אישה אחת, זה יותר מדי. הרבה יותר מדי. לא יכולתי להתמודד עם כל זה לבדי. אבל את מי אשתף? את החתלתול הרי לא מעניין שום־דבר חוץ מכדורגל וטלוויזיה. הפקסים ללוס־אנג’לס וללקנאו (מסתבר שמצאה שם, הפוסטמה, גורו חדש), לא נענו. כנראה שאימי הממזרה צדקה באשמותיה. מסתבר שאלה, אחיותיי, באמת הלכו לאיבוד: זאת בווניס־ביץ', האחרת בחוף של גואה.

יכולתי לשגר להן, לאחיותיי הנכבדות, את המכתבים החתומים והמיותמים שהשאירה להן אימי. אולי הייתי מעירה אותן מתרדמתן האפתית. אבל כמו תמיד, החלטתי שאמשיך לבדי. הלוא יש לי שתי ידיים טובות, זוג עיניים שעדיין לא נזקק למשקפיים ומוח שזוכר הכול. ה־כול.

“הכול היא זוכרת,” הייתה אימי אומרת, “אני מרחמת על מי שנכנס לה לראש.” אבל גם היא, אימא שלי, הכול היא זכרה. דבר לא שכחה. דבר לא החמיצה. דבר לא ניצל מטלפי זיכרונה.

רק אז הסתבר לי שהמכתבים הצהבהבים, המוכתמים בפינותיהם ממהדקים חלודים, היו סיפתח לדבר המרתק. הסתבר לי שגם ספר היא כתבה! מתי הספיקה את כל זה? ומדוע הסתירה? מדוע לא סיפרה? ובכלל, כיצד הצליחה אימי להסתיר ממני את העובדות? אני, שהקדשתי את ימיי, חיי ולילותיי לתיעוד תולדות משפחתנו הארורה?

אני שוברת לעצמי את הראש: הרי מדי יום רביעי אחרי הצוהריים התייצבתי אצלה בדייקנות של שעון. הרי האחות האחראית הייתה מדווחת לי, בדייקנות של שעון שוויצרי, על מהלכי תנועותיה במשך השבוע, וכשצריך, אף הייתה מרימה טלפון, ובין פטפוט סרק אחד למשנהו זרקה הלשנות על פשלותיה של אימי. ומה בדבר העדות המוחשית ביותר? הרי טונות של נייר צרכו מכתביה וספריה! איך מסתירים כל כך הרבה ניירות? ומי ידע על כך? מי חבר לקנוניה? מי חמד לו לצון? אולי אם־הבית הייתה שותפה למזימה? האם ייתכן שראיתי חיוך לעגני, דק שבדקים, חומק על שפתותיה הסדוקות, הזקוקות דחוף לטיפת וזלינה, בשעה שסיפרה לי על עיזבונה של אימי ושיבחה בפניי את מגוון חוגי הריפוי־בעיסוק שמציע המוסד? (“מדוע שלא תתרמי משהו לחוגי הריפוי־בעיסוק שלנו? לא משהו גדול. משהו קטן לזכר אימך.”)

מה היה עליי להבין מכך, שאימי כתבה ספר בשעת ריפוי־בעיסוק? איזו פלצות! איזו מפלצתיות! אבל גם, יש להודות, כמה מקורי! הרי כולנו, יש להודות גם על כך, חיים תחת הרושם הרומנטי שספרים נכתבים בעליות־גג טחובות, או, אם אתם רוצים דווקא את הפרשנות המודרנית, על מעבד־התמלילים ברגע גנוב של השראה. באמת, איזו מקוריות מצידה של אימי. איזה אומץ. ככה להודות בנורא מכול, באמת הגדולה, המבישה: שספר כותבים בשביל לחרבן את מה שנאגר כל השנים בנשמה? בחיי שהיא הייתה אמיצה, אימא שלי.

אז אימא כתבה ספר! הייתם מאמינים? איזו תגלית מדהימה לרווחת האומה. ממזרה. אוי, כמה שהיא הייתה ממזרה. לא סיפרה לאבא שלי, גם לא לאחותי הגדולה, אפילו לא לי, הגם שבמשך שנים היא שחקה את עור התוף שלי באותן זוטות מייגעות ומטורפות שלה. זאת במקום שתגיד תכל’ס, במקום שתשפוך הכול על השולחן הסדוק שתמיד עמד בינינו.

אבל אני מבינה: במשפחתנו היו כולם מומחים בהשתקות, בחצאי אמירות, במיני הטעיות ומניוברים. הכול כדי לא להגיד, לא לדבר, לא לספר, לא לשפוך דוגרי. הרי לכם חדשה מרעישה: יצאה זאת ממעגל המניוברים, ואנחנו אפילו לא ידענו…

“אז ככה זה, אה? את רואה, כל יום את לומדת משהו חדש… ואגב, למה שלא תתרמי משהו לחוג הרַפיָה שלנו?” אמרה אם־הבית בקריצה דידקטית ומבטה שמנוני כמו וזלינה. ואולי יש משהו בדבריה, אני לא אומרת שלא. אולי גם החתלתול יכתוב פעם ספר? מי יידע במה יתגלגל החזיר? הרי אפילו הרופאה ב“טיפת חלב” אמרה.

אבל ברבות הימים התחילה מחשבה חדשה לשחוק לי את קרום המוח. באמת כל הכבוד לה לאימי על כך שכתבה. אבל מדוע לא שלחה? מדוע לא פירסמה? איזו משמעות יש למכתב שלא שולחים אותו? לספר שאין מפרסמים אותו? איזה כוח יש למה שנעשה בכוח, ומעולם לא זכה לצאת אל הפועל?

לאחר זמן־מה מחשבה נוספת החלה להציק לי: מגיע לה, באמת. מגיע לאימי שכתביה יפורסמו וקולה יישמע. באמת, בכבוד, עד חצי המלכות. לא ככה? לא תגידו שאני צודקת? האם לא אמר לה אבי, לא פעם ולא פעמיים, “בכבוד, יא עיני, בכבוד, יא רוחי, עד חצי המלכות, יא לוסיל”? אמר, ולא קיים. אז מי יקיים את ההבטחה, מי?

“את! אלא מי?” נבחה חברתי רחל ופניה אורו. סוף־סוף הצליחה לתפוס אותי בלשוני.

אני, מה פתאום אני? רציתי לומר לה. הרי איש איש וצלובו על כתפו. ואני בדיוק בדרך לפרסם את ספרי שלי, הספר שלולה לא חלמה עליו אפילו בחלומותיה השחורים ביותר. הרי מישהו צריך לפרנס את החתלתול, והונורר טוב לשם כך לא פחות מעיזבונה של מיסיס לולה. אז מה לי ולצלבים של אחרים?

אז עכשיו גם אתם תסבלו מהדילמה. שלא תחשבו שזה ילך לכם ככה, בקלות, בנעימות, תוך כדי טקס הבטן־גב ואכילת תפוח חמוץ או ענבים של סוף העונה. על אפכם ועל חמתכם אעמיד אתכם בפני מצב שלא ינעם לכם במיוחד, שאולי אף יגרום לכם להצטער על כך שבכלל הטרחתם את עצמכם עד הלום, הרגע שבו אתה חייבים לעזוב את הספר שלי ולרוץ לעשות פיפי. תיכף אפתח לכם צוהר לספר הבא: ספרה של אימי. לפחות את המעט הזה אני חייבת לה, הגם אם על חשבונכם: פרעתי את כל הסדרים המקובלים בעולמכם, עשיתי לכם בלגן קטן בסדרי הקריאה, אז אין דבר, מעליש, תעשו טובה ותנו לה את הכבוד המגיע. מה אכפת לכם? הרי ממילא כבר לא תדעו לעולם במה התגלגל החזיר…


 

הסיפור של טִיָה דוֹדּו: (פרק ראשון בספרה של אימי) ו־פרק תשעה־עשר ברומן שלי    🔗

שבע שנים חיכתה לוסיל לבטנה שתתפח, שבע שנים, ומואיז קצה נפשו בציפייה. רק דודו נותרה לצידה בערבים הארוכים שבהם הלך מואיז לענייניו, לבוש בהידור כאטאטורק, ורק תרבוש אדום, מסורתי, לראשו.

כחרקים קטנים, כזוחלים מאוסים, גונבו השמועות לאוזניה. ליחששו שהוא נראה במחיצת נשים. אומנם, לא מפי השכנות שמעה אותם דיבורים מרטיטים, חדים כלהבה בבשר החי, אך שמועות דרכן להתגלות, מקצתן מרשלנות המספר, מקצתן מזדונו.

גם דודו ניסתה להסתיר ממנה סיפורים. אך בליבה ידעה לוסיל היטב: מזה זמן רב שאינו בא אצלה, וגבר הוא, אל תצפה ממנו שיתנזר.

רבות שמעה על־אודות הנשים המוסלמיות. עוד כשלמדה בליציאום, שמעה את לחשושי המורות הרווקות, בעלות התסרוקות החמורות והמדים החומים, כאשר פקדו אותן, את התלמידות, מדי בוקר, חצי שעה לפני הלימודים, ומילאו את ראשן בנימוסים והליכות. הנשים המוסלמיות מופקרות הן ומעניקות חסדים לכול, והכול בזיל הזול – כך אמרו המורות. והאם לא ראתה כיצד המשרתת המוסלמית הקטנה והגסה, אף שטרם מלאו לה חמש־עשרה, שולחת במואיז מבטים של תאווה בעיניה העגולות כעיני פרה? אינה יודעת בושה מהי! והוא, לא פעם ולא פעמיים כבר אמר לה שיבשה היא ושאין לו מה לעשות אצלה עוד. לאחר הדברים הללו סגר בקפידה את דלת חדר השינה ויצא את הבית, מותירה ללא נשמה על מיטת הכלולות שבה איבדה את תומתה.

דודו באה אצלה, ישבה על קצה המיטה הזוגית, המחופה אפיריון־תחרים כבד, שהביאה לוסיל כנדוניה לבעלה.

בנעוריהן, נרגשות לקראן חופתן הממשמשת ובאה, רקמו האחיות מונוגרמות בחוט אדום על כלי־לבן ששמרה אימן לכבוד המאורע, ואף הכפילה את הנדוניה כששמעה שלוסיל עומדת להינשא למואיז, עשיר השכונה, שנודע ברובע כמי שמהלכיו אצל אטאטורק עוד יביאו לו כבוד ועוצמה. באצבעותיהן הדקיקות עיטרו האחיות את שולי הציפות ורקמו גימורים עדינים לסדינים, שנקנו בחמישים מג’ידייה לאַמָה, אצל מוכר בדים באיזמיר.

ישבו האחיות ורקמו. רקמו ורקמו עד יום חתונתן. אך חמישה חודשים לאחר שנישאה לוסיל למואיז, ברח חתנה המיועד של דודו לארצות רחוקות, למצוא שם זהב, שאמרו כי מתגלגל הוא ברחובות, ומאז לא חזר. פעם שמעה כי ראו אותו בניו־יורק, מוכר גלידה לגויים בעגלה רעועה בעלת גגון עשוי ברזנט צבעוני, עם חרוט בדוגמת גביע גלידה בראשו. דודו הצטערה לשמוע את הבשורה, אך בליבה הייתה מרוצה על שחתנה לא גילה שום זהב ולא הפך עשיר מופלג. להפך, מתפרנס הוא מגלידה, מי היה מאמין. כך היה קל יותר לעכל את האינפורמציה.

שלחה דודו יד חיווריינית שגונה חולני – אחד מסימני ההיכר לאנמיה שלוקה בה כל משפחתנו – והניחה אותה בזהירות על בטן אחותה המבוגרת ממנה בשנה, אותה בטן עליה נאמר שהיא יבשה, וחשבה לעצמה: מה מצא גיסה קר הלב לבייש כך את בטנה החלקה והבתולית של אחותה?

ישבו השתיים לבכות בצוותא, אישה־אישה שקועה בצרותיה. לפעמים התחלפו מבלי משים, ובכו אישה על צרות רעותה.

כך היה מימים־ימימה. כך גם בגיל חמש ושש, כששתי הבנות התארגנו חרש נגד הוריהן, למגר בכוחות משותפים עונש שהוטל עליהן או להשיג מתנה ששתיהן חשקו בה מאוד. כך ב“כל ישראל חברים”, וכך גם בין ידידותיהן הספורות מבית־הספר ומהשכונה. ברית־סתרים נרקמה בין האחיות.

“את זוכרת…” אמרה דודו וליטפה רכות את שיער אחותה, מסיטה תלתל סורר שנדחק בין האוזן לגבה. “את זוכרת את מוכר המאליבי, זה שהיה יושב כל יום בשער של הבית־ספר?”

“איזה, זה הזקן עם הרגל הקצרה?” אמרה לוסיל בחוסר חשק, אך סובבה את פניה אל אחותה.

“בדיוק. איזה מסכן הוא היה, אה?” התמכרה דודו לזיכרונותיה.

“אבל הוא היה מוסלמי. מה נזכרת בו פתאום?”

“לא יודעת. אולי בגלל שראיתי ברחוב זקן אחד שהיה דומה לו.”

“איפה הלכת, יא דודו?” נחרדה לוסיל. “את הולכת לרחובות של המוסלמים?”

“מה נכנס לך בראש, אֶרמַנָה, אחותי? לא אצל המוסלמים. רק קרוב. מתחשק לי לפעמים לטייל. ואין איפה ללכת בשכונה הזאת.”

“לא טוב את עושה,” לחשה לוסיל.

“אל תדאגי לי, ארמנה, אני סתם מטיילת. אולי יום אחד תבואי גם? לא יזיק לך לצאת קצת. תראי את האור והשמש, כמה יפים הם בבוקר… והרי עוד מעט אביב.”

“חס ושלום,” נחרדה לוסיל. “איפה שהמוסלמים? מה שמואיז יעשה לי אם הוא ישמע.”

“די, מִיָה ארמנה, תירגעי. אדיו־סנטו. מה כבר אמרתי. ואיפה בכלל נעלם המארידוֹ הנכבד שלך, בעלך, אם יורשה לי לשאול?”

לוסיל לא ענתה. היא הסתובבה על בטנה והפנתה את פניה אל הקיר, כמו בכל פעם שהייתה עצובה, ודודו ידעה: זה האות לסיום השיחה.

אבל הפעם עמדה דודו על שלה. “אל תהיי עצובה, לוסי, מיה ארמנה,” התחננה דודו, והתחילה ללטף את אחותה מגבה ועד לצווארה, מפשילה לשם כך את מפל שערותיה השחורות העבות. “רוצה לשחק כמו שהיינו קטנות? אני אכתוב לך משהו על הגב, ואת תנחשי מה כתבתי.”

גופן של האחיות היה חלק ושברירי ואותות השנים לא ניכרו עליהן. מראן היה כשל נשים שמורות ועקרות. עור בטנן היה מתוח כתוף, ולא גלש באלפי כפלים מלידות מרובות, כפי שקרה לכל נשות השכונה שהן הכירו. עור צווארן היה חלק ורך, שקוף כמעט, דרכו ניתן היה להבחין בעורקים כחלחלים ובאותו גוון חולני משפחתי, שנדמה כמכוסה פוך, שהעניק להן לווית־חן ואצילות. גם אבריהן האינטימיים היו כשל הנערות: צרים ובתוליים. רק בשערן החלה ללטף השיבה.

ראתה דודו בצר לאחותה, ליטפה את שערה השחור־כחלחל, שחוטי השיבה נדמו בו כעורקי שנהב בלב מפל־עד, ובליבה טיכסה עצה.

בימים שלאחר מכן הלכה לראות פני חכם ידוע, אדוק באמונתו, שלא התפקר כדרכם של רוב יהודי העיר. נמהרת, חרדה, כאחוזת תזזית, בליבה פחד יותר מאשר תקווה, פסעה בסמטאות האפלות של העיר, ואף עברה דרך שכונותיהם של המוסלמים. רחוק מאוד גר לו החכם. רחוק מכל מקום שהכירה.

לפני פתח ביתו, ששכן בכיכר־שוק צפופה ומטונפת, השתרך תור ארוך של נשים יהודיות. גם כמה מוסלמיות באו, כי שמעו של הרב יצא למרחקים. סיפרו שעושה הוא נפלאות בחיי העקרות. אחת אפילו התגאתה שאחרי ביקור אצל החכם באו לה הבנים בסריות: שלישיות ורביעיות. לא רק נשים עניות שיחרו לפתחו של הרב. גם גבירות ששילמו ביד רחבה באו עד לביתו, אף שנזהרו מאוד פן תתלכלך שמלתן בבוץ ובמי השופכין של תעלות הביוב. גם דודו נזהרה מאוד שלא תינזק אדרתה החדשה: היטב ידעה שאין אחותה רואה בעין יפה את שיטוטיה בשכונותיהם של המוסלמים.

יהודי העיר האמינו בחכם כאילו היה אליהו הנביא, אבל גם התורכים בטחו בו: שיחרו לפתחו לשאול את פיו ולהאזין לעצתו המופלאה, והוא לא הפלה בין יהודים לגויים, אף שנאמר, “השמד את הגויים אשר באים להורגך.”

עברו יום ויומיים עד שזכתה דודו להיכנס אצל הרב. בהשראת האצטגנינים שאל לשמה, לשם אחותה ולשמות הוריהן הנחים בשלום על משכבם. גם את תאריכי הלידה חקר, ודודו סיפרה וסיפרה, פלטה עוד ועוד מידע, גם את פרשת אהובה הבורח שכיום מתפרנס, כך אומרים, מגלידה, אשרי המאמין.

בטורקיה של אותם ימים התפקרו הכול, ואף מי שנשאר בחזקת יהודי עירב אמונתו באחרות. על כן, אל ייפלא הדבר שרב יהודי עירב תורות זרות בקדושת הקבלה, שאומנם נאמר, “אין מזל לישראל,” אבל למי זה אכפת?

החכם האזין לבכייה של דודו ונתן בידיה אבקה וקמיע שתשים בתשמישי אחותה ובעלה, אך מיאן לנבא לה או לאחותה. רק אמר מילים שהיו מופלאות מבינתה ונסתרות מעיניה: “בת תהיה לך.”

לקחה דודו את שנתן לה הרב, ומבולבלת וחרדה השאירה סכום כסף נכבד בקערת הנחושת, שניצבה, זוהרת בבדידותה, על השידה הערומה. אז מיהרה להצפין את הקמיע בחריט קטן, עשוי בד, ויצאה, וליבה הנסער עימה.

דודו לא סיברה את אוזנה של אחותה לפשר היעדרויותיה התמוהות. והרי הן מיעטו לצאת בחברה. תמיד נהגו לשבת בבית: לסרוג, לרקום, לצייר בצבעי מים, לקרוא בצוותא מספריהם של בלזק ופלובר בשפת המקור. מעולם לא עשתה אחת מהן צעד בלי שתדווח לאחותה.

“דודו, מיה ארמנה,” חקרה לוסיל, “איפה היית? כל כך מאוחר. דאגתי לך. כמעט פרחה נשמתי.”

“אמרתי לך כבר, סתם מסתובבת,” סתמה דודו.

“ארמנה!” נזפה לוסיל.

ודודו, כדי להעביר נושא, אמרה, “זוכרת, לוסי, איך אימא הייתה מוציאה את השמיכות והכרים שלנו להתאוורר בגינה, ורק בערב הייתה מחזירה למיטות שלנו? אז היום ראיתי בבית אחד, שהמוֹסָה, המשרתת, מוציאה את השמיכות והכסתות ושמה אותן, לא תנחשי איפה, על האוטומוביל של בעל־הבית! היית מאמינה, יא לוסי? אם הייתה לי מוסה כזאת רשלנית, על הראש היא הייתה מקבלת ממני… מי היה מאמין, לשים מצעים על האוטומוביל, עם כל הלכלוך שהצעצוע החדיש הזה צובר ברחוב.”

“אימא, באמת!” אמרה לוסיל בבוז לאחר שתיקה ארוכה ומהורהרת. בשקט כבוש אמרה זאת, אך גם בתקיפות, כאילו ירקה את המילה, עד שליבה של דודו קפא בקרבה. “אל תזכירי לי את אימא!”

“די לוסי, קירידָה, יקרה, תירגעי. אל תהיי עצובה. הנה, אני שותקת,” אמרה דודו וחתמה את פיה בתנועות מצחיקות, כאילו נעלה ארון או ארגז נדוניה.

“רוצה שאקריא לך מ’אבא גוריו'? הרבה זמן לא הקראנו בקול רם. או שאולי נקרא היום את ‘יריד ההבלים’? הבאתי במיוחד מהספרייה עותק מתורגם לצרפתית. אומרים שזה ספר יפה מאוד,” ניסתה דודו לנחם את אחותה. מאז ברח חתנה, כל מה שיש לה בעולם זה הספרים שלה. הספרים שלה, ואחותה. אחותה האהובה, היקרה. הכול תעשה כדי להעלות שוב את החיוך על פניה, כדי לראות את עיניה מנצנצות במשובת־משחק, כמו באותם ימים רחוקים שבהם הן רצו בבית בצווחות של אינדיאניות, ואימא מיהרה להשתיקן.

“אם את רוצה,” ענתה לוסיל בחוסר חשק.

בילדותן הייתה לוסיל הרוח החיה. כה ערנית ושובבה הייתה. אמרו שהיא מסתובבת בחדרים כרוח־סופה. דודו תמיד קינאה בהערצה שזכתה לה אחותה. כל מכריהם היו משבחים אותה על חוכמתה, על ערנותה ויופיה, ואביהן היה מניף אותה אל־על ומסיים בטפיחה מרוצה על ישבנה. אימן הייתה מביטה על המעמד ומחייכת במאור־פנים, אך כשהלכו האורחים הייתה נוזפת בלוסיל ואומרת לה שהיא מתנהגת כמו פוּטַנָה, זונה. אחר כך הייתה מכבה את האור בחדרן וגם את האור הקטן במסדרון, ואפילו לא ניגשה אליהן, לא אל לוסיל ולא אל דודו, לנשקן ולברכן ברכת ליל מנוחה. כך היה מדי לילה. שנים על גבי שנים.

“די, לוסי, אל תבכי,” הייתה דודו מנחמת את אחותה ונכנסת אל בין סדיני מיטתה. אבל לוסיל הייתה מפנה את מבטה אל הקיר וממשיכה לבכות בשקט, בחסדי החשיכה.

את הקמיע שנתן לה הרב הצפינה דודו מתחת לכרים הרקומים של אחותה, ששכבו, רפויים, על מיטת־הכלולות שיחלה לעצמה בסתר ליבה. אומנם, לא נישואיי בדידות כאלה יחלה לעצמה, כי אם נישואיי רעות ואחווה, כפי שקראה ברומנים־הרומנטיים שהביאה לפעמים מהספרייה, ו“יימח שמו של פֶּפִּי שברח ככה,” וחישבה לעצמה את מספר הילדים שיכלו להיות לה עד עתה.

שקטה ומוזנחת אך חושיה ערניים השגיחה לוסיל בהליכותיה המוזרות של אחותה. עם חלוף הימים אף הבחינה בזיק חדש שניצת בעיניה השחורות של דודו, שלרגעים נדמה לה כאותו להט משיחי המופיע בעיניהם של חוזים ומשוגעים.

דודו הסתובבה בחדרים כרואה אותם בפעם הראשונה. מזגה, שבימים כתיקונם היה מחוסן אך נוגה, הפך להתרגשות משונה, מדבירה, ולוסיל חשדה: מי יודע, אולי התאהבה אחותה? התרגשותה הדביקה את כל בני הבית: את המשרתים, את המבשלת כבירת הממדים, את הילדונת המוסלמית הרזה כחוט השערה שעזרה לה, ואף את לוסיל עצמה, שהעדיפה להאמין שהשינוי טמון באביב המתעורר. הרי אחותה הייתה תמיד כה רגישה: לריחות הפריחה הייתה השפעה הרסנית על נחיריה, ועם בוא אביב נתקפה במבחר אלרגיות שונות ומשונות.

בבקרים ישבו השתיים במרפסת המזרחית על ספסלי אבן הבנויים לצידי המעקה, עליהם הניחו המשרתות בתפזורת כריות ארגמניות, רקומות בזהב, כמנהג המוסלמים. ריח חריף של אזוביון עלה מן הכריות, יען כי כל החורף נמו את שנתן בארגז המצעים, ורק שקיות פשתן ממולאות בעשבים מרירים אירחו להן לחברה. רק בשבוע שעבר הורתה דודו להוציאן החוצה ולהפגינן ברבים, אבל המשרתות שכחו לאווררן. תמיד צריך להגיד להן מה לעשות, אחרת הן לא יודעות לבד מה לעשות, חשבה לוסיל, והחליטה לאזור עוז, לקרוא למשרתת ולנזוף בה. אבל אפילו לזה לא היה לה כוח.

באותו בוקר הם אכלו את פת השחרית במרפסת. הימים כבר היו שמשיים דיים, גם אם עדיין חמימים במשורה. לוסיל בהתה בספל הקפה שלה, ודודו הביטה בה בעין דאוגה. מדוע היא כה רשלנית? חשבה לעצמה. לו לפחות הייתה מתלבשת יפה ומסדרת את שערה, כמו בימים לאחר שנישאה, אולי היה מואיז בא עליה, וסוף־סוף היה בכיו של ילד מעורר לחיים את המשפחה.

אבל מואיז דיפדף בעיתונו, ובלי להביט באשתו או באחותה, ואף בלי לומר מילה, סיים את ארוחתו בחוסר חשק ופנה לצאת לעבודתו, כמנהל מפעל גדול לממתקים.

“מואיזיקו, כבר אתה הולך? לא תאכל עוד משהו? אולי תיקח איתך כמה בורקיטס? ומתי אתה חוזר?” התחנחנה לוסיל.

מפל של שאלות. כמו בכל בוקר. איך לא נמאס להם מהמשחק הזה? ומה יהיה הסוף איתם? חשבה דודו, ושבה להתעמק בציורה.

אגמים תכולים ציירה, ובתוכם שטים איילים קצוצי קרניים, מכונסים בתוך עצמם ומתוך צוואריהם הארוכים, הברבוריים, צומחים פרחים סגולים ופרפרים שחורים ענקיים, פרוסי כנפיים, ורק אחד מהם, הכי קטן ומבויש, מסתבכות כנפיו בקרני האיילים, והוא נמרח בצבעי סגול מלוכלך היישר לתוך אגם המים.

אמונה על רקמתה הירהרה גם לוסיל. הרהוריה היו נוגים, שקופים. בפניה המיוסרות עוד ניכרה עדנה רכה, כתחינתו של תינוק להורתו, מושיט ידיים, מבטו מתחנחן, מתחנן שתיקח אותו על הידיים, אולי שם יזכה למעט מנוחה. אבל המנוחה לעולם אינה באה, חשבה לוסיל. לא, המנוחה לעולם אינה באה. לא ייתכן שתבוא. אולי כבר יותר טוב שאני ככה, עקרה וערירית, סיכמה לעצמה.

על מה היא מהרהרת לה, חשבה דודו, וקישטה את הפרפר הקטן בכובע תחרים ורוד, כמוכן ומזומן לחתונה, ומייד התחרטה ומחקה אותו בתנועה עצבנית מהירה, מחשש שתסגיר את מחשבותיה. על מה היא חושבת כל היום, אחותי הגדולה המסכנה? ודאי על בעלה שמאס בה. באיזה מבט משלים ועיניים נוגות, כמו הייאוש שנוחת על העולם לאחר הסופות הגדולות, היא מביטה בו. ובשביל מה? בשביל מה? הרי היטב היא יודעת שהוא לא ישוב לחזר על פתחה. אז בשביל מה העמדת הפנים? מדוע היא מתחנחנת? שתתגרש, וחסל. ליבה של דודו נחמץ בקרבה על מאמציה הנלעגים של אחותה להחזיר אליה את גוף בעלה, שלא לדבר על ליבו. אך מייד ריחמה עליה וגל של אהבה שטף אותה: בליבה של לוסי ודאי מתבצרת תקווה חשאית, שאולי, אולי, בחסדי המזל והאל הטוב, ישוב אהובה לבקש בשנית את ערש כלולותיהם.

“נדמה לי שבזמן האחרון הוא יותר רך אלייך, אני צודקת?” ניסתה.

לוסיל הרימה ראש סמוק ונתבלבלה. קצה אצבעה נדקר: עסקה באותה עת בהשלמת רקמה זעירה ומסובכת, עליה טרחה מאז ראשית החורף. טיפת דם זעירה נצטללה באזור הפצע.

כמו דם הבתולין, חשבה דודו בשמחה: כבר סימן טוב. בחסדי המזל והקמיע יחזור מואיז לחיק אשתו, ובפסח הבא, אם ירצה השם, יתברך הבית הזה בפעיית תינוקות. כך גם אני, חשבה דודו, אזכה לבת קטנה, כפי שניבא הרב. תהיה לי בתה של לוסיל לבת חכמה ויפה, מאירה כמו הלבנה במילואה, בלי עין הרע. אימה תגדל אותה למצוות, ואני אלמד אותה לצייר בצבעי מים, לרקום רקמות מסובכות, וגם את כתבי פלובר, אהובי, אקריא בפניה.

“לא נכון, לא קורה כלום,” לאטו שפתי לוסיל בבושה. צווארה הסמוק נצטלל לשקיפותו המורגלת רק לאחר דקות ארוכות של שתיקה.

“לוסי, קירידה, תראי מה עשית… עכשיו יורד לך דם,” אמרה דודו בתוכחה, הכול כדי להפר את השתיקה המביכה. מייד אספה את מכחוליה ובקול מרגיע הורתה, “הנה, את תשבי לך פה ותנוחי, ואני אלך למטבח להביא קפה שחור ותחבושת.”

רק יצאה דודו מן המרפסת ולוסיל הנכלמת הפכה את כף ידה וטיפטפה באיטיות דמעה אדומה על התחרה הצחורה, תוך שהיא מזרזת את התהליך על ידי טפיחה קלה בגב ידה. משלא הצליחה במעשיה, לחצה בכוח על האצבע, וכמות דם ניכרת – דומה שכל דם גופה – נאספה כפרי קטן ובשל בסמוך לשפת הציפורן, וזו המשיכה לנטוף באיטיות על המפה.

הבינה דודו שבעזרת אביזרי הקסם שנתן לה הרב, לא תועיל לרפא את מומי אחותה. גמלה החלטה בליבה לגלות את אוזנה ולדון עימה בשעת כושר, ועתה הייתה השעה כשרה לכך יותר מתמיד, כשהיא נבוכה, עצובה וניכר בה שאפסה תקוותה.

“הרב הבטיח שתהיה לך בת,” שיקרה.

“בת?” נזדעקה לוסיל. “מה את אומרת, ארמנה?”

סיפרה דודו לאחותה – וכדרכה בפרוטרוט – את המוצאות אותה אצל החכם היהודי: איך ישבה שכם לשכם במחיצת נשים מסריחות, כיצד ריר ילדיהן המזוהמים זב על נעליה, כיצד שוחחה עם אחדות מן הגבירות המגונדרות שמגיעות אל הרב מקצה העיר, היכן שגרים העשירים הכי גדולים, ורק את סכום־העתק ששילמה לו לא הסגירה. “נתתי לו שני מג’ידייה,” שיקרה. אף הצליחה להעלות חיוך על שפתיה הדקות של לוסיל כשתיארה לה את הטקס רב־הרושם, אך הנלעג מעט בעיניה, שבו ליווה החכם את דבריו, אך השמיטה את דבר נבואתו, אם מחוסר תשומת לב, אם מפחד שהייתה בו תחילתה המזעזעת של הכרה חדשה.

בינה לבינה חזרה דודו על המילים האסורות שהידהדו בראשה כמו מטחי תופים, ועיניה שהיו כה שחורות רשפו כעיני דבורה הנביאה. אף המשרתות הבחינו בסערת הנפש שכססה בליבה של דודו, ורק לוסיל, שנתמלאה תקווה חדשה בשל דברי אחותה, לא שמה ליבה למתרחש.

אך התקוות המחודשות לא החזירו את בעלה אל מיטתה. מדי ערב יצא את הבית, ולא חזר עד אור בוקר ראשון. במיטתה, בלילות, שכבה לוסיל בעיניים פקוחות. גם דודו שכבה במיטתה נבוכה ופקוחת עיניים, מטכסת עצות חשאיות ונושאת תפילה עמומה לאלוהים שינחה אותה ויתקן את הטעון תיקון, אך האלוהים היה צייקן מתמיד.

חרף דברי החכם לא נעתרה לוסיל לדברי אחותה, שהפצירה בה, שוב ושוב, לא להפקיר את עצמה לחסדי המזל ונבואתו המעורפלת של איזה רב שרלטן, ובמקום זאת לקחת את גורלה בידיה ולפתות את מואיז שיבוא אצלה, ולא חשוב איך ומתי.

בילדותן הייתה לוסיל הפעלתנית והעצמאית מבין השתיים. את הבית כיתרה כרוח סופה, ובין החדרים התרוצצה כאחת הילדות המוסלמיות העניות, הבלתי מחונכות, שאימן כה הזדעזעה מהן. את דודו הייתה לוסיל סוחפת אחריה, נוזפת בחיבה, “יא פוסטמיקה, נו כבר, בואי. עד שתבואי יבוא המשיח.” אך יום אחד, בחופשת הפסח, כשחזרה דודו עם אימה מקרובי משפחתם שגרו באדירנה, השגיחה כי אחותה, שנשארה בבית עם אביהן, השתנתה לבלי הכר. היא לא הבינה מה קרה לה, וחששה שמשהו איום ונורא קרה. שמא היכוה ילדי השכונה? שמא נקרעה שמלתה האהובה? שמא העליבה אותה הטבחית השמנה, שלשונה הארוכה פגעה אפילו באימן החריפה? ואולי העניש אותה אבא ואסר עליה לאכול ממתקים? היא פחדה לשאול, ולוסיל סתמה את פיה.

מאז התהפכו היוצרות. דודו הייתה מנסה להצהיל את רוחה הנכאה של אחותה, מציעה לה משחקים משותפים, ערבי קריאה ושירה או סתם התרוצצות בגינה, ואף עודדה אותה להשתולל בחדרים, למרות שאימן התמידה בכעסה. בתום לימודיהן בליציאום, כשגל החתנים התחיל לזרום באיטיות אך בבטחה, הייתה לוסיל היפה מתחבאת בחדרן וממאנת לצאת כדי לפגוש את חתניה או לדבר עימם מטוב ועד רע, ודודו, שהייתה פחות יפה, פחות בהירה ופחות שנונה, הייתה משדלת את אחותה במילים רכות לצאת ולהפגין את יפי מידותיה. מאז נגזר עליה להפיח רוח־מרד בעצמות למודות הכניעות הסתומה של אחותה הבכירה.

“לוסי, קירידה, מה יהיה עלייך?” אמרה דודו, אובדת עצות. ובאמת, מה יהיה עליה? כמו שכיב־מרע היא נראית. ילד, רק ילד יגאל אותה מהציפייה המתישה, ומהחיים הארורים האלה, תמיד על סף המתנה.

“את צריכה ילד, קירידה,” אמרה. “תגידי למואיז. תבקשי ממנו. תתחנני אליו. לא משנה מה תעשי, אבל תעשי משהו. את מוכרחה!”

“מה… גם כן את… את עם העצות שלך,” התפרצה לוסיל, “אני לא צריכה שום ילד… ואימא…”

“מה, מה בנוגע לאימא, מה זה בכלל קשור לאימא?”

“וגם אימא,” שטפה לוסיל, “גם היא לא הייתה צריכה ילד. תאמיני לי. הכי טוב שלא הייתה מביאה אותנו בכלל.”

“אל תדברי ככה, לוסי. אלוהים רואה ושומע,” התחלחלה דודו, ולא הייתה מסוגלת להודות בפני עצמה שגם היא מרגישה כך לפעמים.

בשקט נשאה לוסיל את מריה, ולא טרחה להסביר לאחותה הקטנה. גם לא סיפרה לה על ההשפלה הגדולה, האיומה, כיצד הפצירה בבעלה פעמים אינספור להיכנס למיטתה, לשמשה ולאהבה, לעשות לה ילד. כיצד ביקשה לטעת בו אמונה מחודשת ברחמה הבוגדני, והוא מתמיד בשלו. ממאן להיכנס להיכן שמן הכתובה עליו להיכנס. “אני אין לי מה לעשות אצלך יותר,” הטעים בוזו, ובלי להוסיף מילה הלך לו אל הנשים המלוכלכות שלו.

לא תעשה זאת שוב. לעולם. אחת היא לה אם תזכה לילד, אם לאו.

אך דעתה של דודו נחושה הייתה להביא אור חיים ופטפוט־תינוקות לבית הקודר, המלא באנחותיהן של שתי עקרות והגבר שעליהן.

בסימני חן נסתרים, המובנים רק לעיני הגברים, החלה קורמת דמות אישה לנוכח עיני גיסה, שמעולם לא הביט בה בעיני גבר חושק. לפעמים חשפה לרגע שוק לבנה ומוצקה, שיד ענוגה ירדה וגירדה אותה בחשאי לאורכה בציפורניים שקופות ומשויפות, במין איוושה של חשק. לפתע פתאום הסגירה לאוזניו את מלמול הטול המתחנחן של תחתוניתה, והכול כבדרך אגב, בעודה חולפת לצידו ולגופה ניחוח קל של יסמינים. כשאיש מן המשרתים לא שם לב, החטיפה את כף ידה על גבו, בספק ליטוף ענוג ומזמין, ספק מגע חמקמק ומקרי של זרים.

אישה. כה שונה מן הזונות עימן התרועע, הירהר, תפוס בשרעפיו ובבשמיה: שיער כה שחור, מפלים, גלים גועשים השיער השחור הזה שלה. הורג. כה גבוהה היא. כה דקה. כה חזקה. ועם זאת, כה חיוורת. כה שונה מאחותה, ועם זאת כה דומה לה. כמו הצד השני של אותה מטבע עתיקה. דבר חדש שלא התנסה בו. אישה חדשה המבטיחה טעמים חדשים. אל לו לחשוש שכמוה כאחותה היבשה. ודאי, איך לא שם לב לאיתותיה עד עתה? איתותים חשאיים, אומנם, אבל היטב מכיר הוא את דרכן החרישית והחמקמקה של הנשים. לעולם לא יודו בתאוותן בפה מלא. אבל, אוהו, איך שאחר כך הן באות ומתנפלות! כמו נמרות מורעבות. כמו חתולות מיוחמות. היטב הכיר כמה כאלה בחייו: שקטות־שקטות, אבל מים שקטים חודרים עמוק. ומה היו כל הסימנים, כל האותות החמקמקים, אם לא מטרה לחלציו? פתאום גם נזכר במיני מבטים וחיוכים ושתיקות מלאות משמעות. לא, לא ייתכן, לא ייתכן שהכול היה ככה סתם, כאילו כלום. האישה הזאת רוצה אותי, הירהר מואיז. איך זה שעד היום לא קראתי את הסימנים?

בלילה צהוב של סיוון הכינה דודו שיקוי מן האבקה שהפקיד בידה החכם הזקן, ומהלה טיפות אחדות ביין־הכורמים הסגלגל ששתה גיסה.

מה שלא עשה השיקוי, עשו נשיקותיה. היא הפתיעה אותו בתשוקתה. כה הסעירה אותו, עד שקצרה רוחו לבוא אל חדרה. אבל דבר אחד התנתה עימו בתוקף: רוצה היא, כך אמרה, שיאהב אותה על מיטת כלולותיו כמו שאהב את אחותה לפניה. שם, או בשום מקום אחר. מואיז, נסער ובעל חשק שהעבירו על דעתו, לא תהה על פשר הבקשה המשונה והסכים מייד לבקשת גיסתו, ורק העיר, בקול רועד מציפייה, שאשתו ודאי ישנה שם.

הבטיחה לו דודו שאין עליו אלא להיכנס לחדר משכבו, כאשר תורה לו לעשות כן. בינתיים שיאגור און באכסדרה המבושמת ריחות פריחה. כשיבוא, הבטיחה – מזמינה וסמוקה מציפייה – תצפה לו על מיטת אחותה, מוכנה ומזומנה ללהט נשיקותיו.

נכנס מואיז לחדר השינה של אשתו, שנעתרה בתימהון ובשקיקה לאהבתו. בחסות החשיכה והתאווה שפיעמה בו לא דיקדק בפני האישה שבמיטתו.

דומות היו האחיות.

רק בבוקר נוכח לראשונה באשתו השוכבת לצידו שבעה וערומה, ולא התחיל להבין אפילו את קצה המזימה שרקחו שתי הנשים הספונות בביתו.

דבר לא נאמר עוד. בשולחן ארוחת הבוקר שתקו הכול. שתיקה שבהסכמה, או שמא הסכמה שהשתיקה יפה לה. רק לוסיל הבהיקה בברק ירח־דבש, כרסה מתמלאת.

דודו השימה עצמה עייפה וטרודה, ונמלטה כל העת ממפגש עם עיני גיסה, שאהב אותה לרגע ועתה סקר אותה בריחוק גא ומתנשא: מבע של זלזול מעורב בתימהון לפשר מעללי הנשים ההפכפכות, הבוגדניות האלה.

ככל שחלפו הימים תכפו תירוציה של דודו על מיני מיחושים שפקדוה. בכך ביקשה להסביר את היעדרויותיה התכופות משולחן הסעודה ומאירועים משפחתיים. מרבית הזמן ביקשה בליבה לא להימצא בקרבת בני הזוג, שעדנה מחודשת התחילה לטפח את יחסיהם, קרוב לוודאי בשל הבטן התופחת. אך בעיקר התפללה דודו שלא להיתקל במואיז במסדרונות. גם מחברת אחותה נמנעה.

לוסי תמהה אך לא שאלה שאלות מיותרות. תמיד הייתה מודעת לאורחותיה הגחמניים של אחותה, והעובדה שבעת האחרונה החמירו ההתנהגויות המשונות, לא הטרידה אותה כעת. כעת הייתה לה הבטן שלה. מקץ שני ירחים בישרה לבעלה ולאחותה, בסודי־סודות ובשמחה גדולה, שהינה מצפה לילד, שיגיע, אם ירצה השם, בחודש אדר הבא. כך לא נותר בידה זמן רב לתהיות.

דודו נתכנסה בעצמה יותר ויותר. היא עשתה בחדרה ימים כלילות, כמו הלטאות הפחדניות שפקדו את הבית בלילות הקיץ ונפוצו לצדדים כל אימת שהודלק האור. לא הייתה בבשורה כל שמחה לגביה כפי שציפתה. כל אימת שחשבה על כך נתמלאה כעס. הנה נושאת אחותה ילד ברחמה ועוד מעט קט תהיה אישה לכל דבר.

ומה איתה? מה בדבר נבואת הרב? מתי תתפח בטנה?

דברי החכם המשיכו להתמיה אותה. ככל שהפכה והפכה בדבריו, לא הצליחה למצוא לעצמה פיתרון. מדוע אמר שתהיה אם לילדה? והרי גבר אין לה. מי יבוא אל מיטת עקרותה? מי יעשנה אישה?

שעות ישבה, משמימה, ליד חלון חדרה, עיניה מצפינות אל האופק הרחב, משייטות בין עננים הצפים כמקצפת ביצים על הכחול העמוק. כשנמאס לה להתבודד קראה אליה את אקשוֹטֶה, המוסה החביבה עליה, וציוותה עליה להחליק את המצעים המשומשים שעל המיטה, להביא לה כוסית ליקר אניס או איירן חמצמץ שתשיב בו נפשה, או לפתוח חלון זה ולסגור אחר. את מרצפות חדרה ספרה אלפי פעמים כשפסעה הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד שיתגבש בה מה.

בילדותן, אחרי אותו חג פסח משונה שבו השתנתה לוסיל לבלי היכר, כששיחקו ביחד בחצר האחורית, יען כי אסור היה להפריע את מנוחת אימא מפני שתמיד התאוננה על כאבים (פעם כאב לה הראש, פעם הבטן, ופעם הוורידים שהתנפחו ברגליה כמו בלוטים אדומים קטנים, מייד לאחר לידת לוסיל), הייתה דודו מעודדת את לוסיל לקפוץ בחבל ולשחק בקול רם, אך לוסיל הייתה משתיקתה בנזיפה, “די, די, יותר טוב שאימא לא תתעורר.” או “את רוצה שאימא תתעורר? יהיה לך טוב אז?”

היא לא הבינה מדוע לוסיל כה אומללה, אך ליבה אמר לה שיש לחמול על אחותה הגדולה ולדאוג לה. אימן שכבה כל היום במיטה, ואם הן העזו להיכנס לחדרה – ברשותה או שלא ברשותה – הייתה משלחת אותן בחרפות. רק אחותה נותרה לה – והיא לאחותה. אז איך אפשר אחרת?

אבל מה פשר דברי הרב? חשבה לעצמה ולא נרגעה. דברים משונים כל כך אמר. דברי הבל, בלי ספק. איך תהיה לי בת ואני אפילו גבר אין לי? מבלי שהשגיחה הסתננה לה גם המחשבה האסורה: יכולתי להיות עכשיו במקומה, קורמת בשר וגידים חדשים. יכולתי להרות ילד, כמו שאמר הרב. יכולתי, זו לא הייתה בעיה גדולה. הן אותי חשק. אל מיטתי חשב שהוא בא. אל בטני שלי חשב שהוא נכנס. את שדיי חשב שהוא ממעך. את פי חשב שהוא נושק. את לשוני חשב שהוא יונק. לתוכי חשב ששפך את זרעו. מדוע, בשם אלוהים, שלחתי אותו למיטתה?

שלום מחודש שב לשכון בין לוסיל ומואיז. בלילות היה בא אצלה כמו בימים רחוקים ונשכחים שלאחר ירח־הדבש. גון עורה נתעורר כמו נתכסתה דוק חמים. השמש שזפתה. גם על הלכות משק־הבית חזרה לפקוד ביד רמה. את מיטתה האהובה, שבעבר עשתה בה ימים כלילות, קוראת, חולמת, או כותבת לעצמה, פקדה עתה רק בלילות. גם הכסתות לא ידעו עוד בכי מרורים. עם צי משרתיה אירגנה ניקוי קיץ יסודי, ופיקדה בראוותנות על צבא העוזרים, ואף תפרה וילונות משי חדשים. זחיחות דעת מילאה אותה למראה עבודתה, ועוד יותר לנוכח כרסה המתעגלת, העטופה סינרים וחלוקים חדשים, רחבים.

דודו, שבריאותה התרופפה עד כי לא יכלה עוד לקום ממיטתה, יצאה את קונסטנטינופול בעצת הרופאים, לעשות את ימי החום בעיר־קיט לחופי הים השחור. בליבה החליטה לנסוע לבלי שוב, אף שלאחותה הבטיחה כי תחזור עם הלידה.

כך נולדה אימי, בליל שלג אחד, לילה שסערה קשה כל כך השתוללה בו, עד כי הרוח קרעה את השלווה גם מפני הרגועים שבאנשים והחלה משברת עצים ובתים. איש לא ידע מה יצפון המחר, שמא סופה אדירה תבקיע או רק מטח כביר יפתח את לב השמיים. דוממים התהלכו הכול בחדרים, כאילו פסעו על כסתות וכרים. צעדים חרישיים הידהדו על המרצפות הקרות, שהיו מאוירות במשולשים חיוורים של ירוק, כתום ושחור, נגד עין הרע. אפילו המשרתת המוסלמית הקטנה והבכיינית לא העזה להפר את הדממה.

השלג כיסה כל פינה, עד שגם את העולם כבר אי אפשר היה לראות: התכסה לו, כול כולו, בכסתות רכות ולבנות שצנחו כנוצות זעירות על המשקופים ועל החלונות, והסתירו את החצר, את העצים ואת אורות בתי השכנים.

כך, איטי וצח, מפויס מליל אמש, הביא עימו הבוקר את המשרתים המוסלמים, עיניהם חכליליות מחוסר שינה, מרעידים בדרדסים ובאברקיים מפשתן גס, נזופים על עצלנותם החורפית, שיצאו אל החצר הקדמית הקפואה ופינו את משטחי השלג ליציאת רכבו של הרופא. שלג צמרירי כמו ברזלית ניקוי נאסף בערמות ובתלוליות, פושר ומלוכלך בקצותיו, צח ובתולי בפנימיותו, ועל המשרתים מוטל היה לגרף חלק ניכר ממנו מפני שחסם את שער הברזל המפורזל, שעיטורו תערובת מוזרה של אורנמנטים מכל הדתות: אותות קדושה מיסטיים וחיות אחרות.

טרם הספיקו המשרתים להשלים את מלאכתם כראוי ולפנות דרך ל“בשה”, שעתיד היה לצאת למלאכתו בתוך שעה, פרצה המבשלת היהודייה בצעקות שמחה, בדרכה לבשר לשכנות את הבשורה. מתנשמת מן המאמץ בישרה להן בקול גדול ש“הגברת לוסיל ילדה בת בריאה!”

“מזלטו! מזלטו!” שרו השכנות ניגוני ברכה מסורתיים בקולן הרם, עת שהגישו דולסֶה־בלנקו לטעימה ראשונה.

אך לוסיל לא נתמלאה שמחה כפי שציפתה. את חדרה שוב מיאנה לעזוב, ואת בתה מיאנה לראות או להיניק. מינקת מוסלמית שהובהלה לרובע השלימה את תפקידה בהכנעה. לוסיל ביקשה להיוותר לבד בחדרה, אף לאחותה לא קראה. האנמיה שלה כססה בגופה ביתר תוקף, עד שגון פניה נעשה לבן ומפחיד. כאחת הנשמות התועות נראתה. כמומייה מבהילה הסתובבה בחדרה הלוך ושוב, הלוך ושוב, כמצפה שיתגבש בה מה. פעם אף הבהילה את המשרתת המוסלמית הקטנה – זו שפעם חשדה בה שהיא עושה עיניים לבעלה – בשעה שזו נכנסה לחדרה בלי רשות, ובראותה את לוסיל מסבה באדישות על מצעי התחרה, צרחה באימה: “ג’ין, יא ג’ין! שד, יא שד!”

מקץ שלושה חודשים השיבה לוסיל את נשמתה לבורא, ובכך נצטרפה ליתר בני משפחתנו השוהים בשמיים. כשקרה המקרה נשכה טיה דודו את לשונה, ולא הפסיקה עד שהלשון זבה דם, וזאת כדי להעניש את עצמה על היום הארור שבו הלכה לראות את פני האמגושי.

כעבור שנה, ואף לא יום אחד יותר, נישאה למואיז בטקס קטן, וקרובי משפחתנו היללוה על ההקרבה האנושית היפה והנאצלה למען זכר אחותה המתה ולמען אלה החיים: גיסה שבור הלב, והילדה שמעולם לא זכתה לאהבת אימה.


אני ואימא בבית המשוגעות כריכה אחורית (2).jpg
כריכה אחורית

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!