מאה ועשרים אלף נפש ממגורשי ספרד עברו את הגבול ויבאו ארצה פּורטוגל, אחרי אשר זקן הרבנים הספרדים רבי יצחק אבוהב הצליח להשיג רשיון המלך יואן השני לתת להגולים מקום לשבת בארצו או לעבור דרך פּורטוגל לארצות אחרות. רוב הגולים בחרו לשבת בארץ היושבת על גבול ספרד, בתקותם, כי המלך והמלכה ינחמו על רעתם ויקראום לשוב לארצם.
אבל לא מחמלת מלך פּורטוגל על הנודדים האומללים נתן את רשיונו, כי אם בעד בצע כסף, אשר לקח מאתם, מאתים אלף זהב, ובאמת שנא את היהודים תכלית שנאה, וירדוף באפו את האנוסים במשפטי האינקויזיציון, כמלכי ספרד הקנאים.
ומנוחת הגודדים לא ארכה גם בפורטוגל, כי חמת־אל רדפתם גם שמה ומחלה מתדבקת פּרצה בהם ותפגע גם בהאזרחים, ותהי צעקת העם גדולה אל המלך, כי ימהר לגרש את היהודים. המלך מלא את חפץ עמו ויצו על היהודים לעזוב את הארץ. חובלי האניות הסבו להם צרות מצירות, את נשיהם ענו לעיגיהם, את רכושם בזזו ורבים מהם הביאו המלחים אל אחד החופים בערבות אפריקה ויעזבום שם ערומים ויחפים, ויהיו לטרף לחיתו יער.
המקובל רבי יהודה חייט, אשר הוא בעצמו היה עם הגולים ויסבול אתם יחד, מספר את כל הקורות אותם בטלטולם הנורא בדברים פּשוטים אך מרעישים את לבות קוראיהם גם עתה, אחרי עבור ארבע מאות שגה.
השערוריות והמעשים האיומים אשר עשו רבי החובלים להגולים הגיעו לאזני היהודים, אשר נשארו עוד בפורטוגל, וייראו האומללים למסור את חייהם בידי העריצים האלה, וידחו את צאתם מן הארץ מיום ליום, בתקותם, כי עוד יחוס המלך עליהם ויניחם לשבת בארצו. אבל תוחלתם נכרתה, כי לב המלך היה קשה כאבן וחמת רוחו נתכה עליהם, וימכור את כל אלה אשר העבירו את המועד, לעבדים ולשפחות, ומהם נתן מתנות לאצילי פּורטוגל, אשר בחרו למו מהם לעבדים ואת ילדיהם מבני שלש עד עשר שנים שלח באניות אל האיים הרחוקים לגדלם שם בהדת הקתולית. קול בכי ההורים, יללת הילדים, תחנוני האמות, אשר התנפלו לרגלי האכזרים, לא העירו את לב המלך הקשה לחמול עליהם, ואם אחת, אשר השוטרים כבר גזלו ממנה שבעה ילדים, התנפלה לרגלי המלך בצאתו מבית־התפלה, ותתחנן לו להשאיר לה את עוללה הרך, צוה האכזר לגרשה מפניו, באמרו: ״הנה הכלבה הזאת מיללת על הכלבים הקטנים אשר לקחו ממנה״. הרבה אמות קפצו עם ילדיהן הימה ויצללו בתהום.
איי תומאש, אשר שמה הובלו הילדים, היו מלאים חיתו טרף ונחשים ארסיים, ושם נשלחו האסירים והמרצחים, ורוב הילדים היו לברות לתניני הים ולא נשאר מהם כי אם מעט מזער אשר היו לעבדי עולם.
בעת ההיא יצא מפּורטוגל השר היהודי אבן יחייא הוא וכל ביתו, בראותו מראש את גורל עמו שמה, וישב בעיר פּיזה אשר באיטליה.
המלך יואן השני מת בלי בנים, וימלוך תחתיו קרובו דון מנואל. טוב המזג ונדיב הלב היה המלך הצעיר הזה, ויהי ההפך מיואן השני בתכונת נפשו, ואור חדש הופיע על שמי היהודים, בחשבם, כי ימצאו חסות בצל מלך צדיק וישר. ובאמת הראה להם מיד את ישרו, בקראו דרור לעבדים היהודים אשר יואן השני מכרם לעבדות עולם, ופקודה יצאה מלפניו, כי מהיום והלאה לא יקבלו השופטים כל עדות בעלילות הדם, בחרצו משפּט כי יסוד העלילה שקר.
נוצרי אחד בעט בחמתו בילד נוצרי וימיתהו. וביראו לבל יודע זאת, השליך את גופת הנער המת בבית אשה עבריה, וימהר להביא את השוטרים לבקש את הילד בבית ההוא. בראות האשה מבעד חלונה כי שוטרי העיר נסבו על ביתה, מהרה לקחת את גופת הילד המת ותחגרהו על בטנה, ותשכב במטתה ותצעק כמו חבלי לידה אחזוה. השוטרים בדקו בכל הבית ולא מצאו. למחרת נודע הדבר על ידי אשת המרצח. השופט הבטיח להאשה העבריה כי נמצא הרוצח, ויבקשה כי תגיד לו את אשר עשתה לגופת הילד הנרצח, ותגד לו את התחבולה אשר עשתה. בשמוע המלך את הדבר הזה הלל את העבריה על חכמתה.
אולם מעטים חיו ימי האורה והמנוחה ליהודים בארץ פּורטוגל, כי בא השטן ויתגלם בנשמת איזבלה השניה בת המלך פרדיננד ואזיבלה הספרדים, ובהנשאה להמלך דון מנואל הביאה אתה את העננים החשכים מספרד ותחשיך גם את פּורטוגל. כי אך בזאת נאותו מלכי ספרד לתת לו את בתם, אם יגרש את כל היהודים מארץ ממשלתו. בראשונה מאן דון מנואל למלא חפצם, כי רגשות היושר לא נתנוהו לעשות נבלה כזאת. אך לאחרונה גברה התאוה על הצדק ובעל כרחו ענה אמן לדברי הנשיאה הקנאית אשר שלחה אליו אגרת לאמר:
״כי עוד אשר י׳שאר יהודי ארור אחד בארצה לא תדרוך כף רגלי עליה׳׳
ככה נכתב ספר הנשואים בין מלך פּורטוגל והנשיאה איזבלה מספרד בדמי עם ישראל. וביום כ״ה לדצמבר שנת רנ״ו יצאה הפּקודה, כי כל היהודים היושבים בפורטוגל ימירו דתם או יעזבו את הארץ, וכל העובר על הפקודה מות יומת. וזמן נתן להם עד חודש אוקטובר בשנה הבאה. בין כה וכה קרבו ימי החורף ורוח סער הרתיחה את גלי הים, ויפחדו היהודים לאחוז דרכם בעתותי הסער ויחכו לימי־האביב. אז התאכזר המלך עוד יותר ועל פי עצת איש יהודי מומר, לוי בן שם טוב שמו, צוה לסגור את בתי־הכנסת ויגזור על היהודים שלא יתפללו, כאנדרינוס קיסר בשעתו. ובראותו, כי גם בזאת לא הצליח להטותם להמרת דתם, שלח פּקודה נוראה לכל פקידי הממשלה להיות נכונים ליום הראשון לחג פסחם לתפּוש בחזקת היד את ילדי ישראל מבני אחת עד ארבע עשרה שנה ולהטבילם לשם הדת הקתולית.
השערוריה האיומה הזאת לגזול עוללים מחיק אמותיהם עלתה ברעתה על כל מפעלי האינקויזיציון. ההורים הנואשים חבקו ואמצו אל לבם את ילדיהם המתרפּקים עליהם בחיל ורעדה, והשוטרים המחבלים סחבו את טרפם בשער ראשיהם אל אגנות הטבילה, אשר היו נכונים בבתי־תפלתם.
הבישוף קותינו מספר:
״בעיני ראיתי נערים ונערות נסחבים בשערם אל אגן הטבילה, אבותיהם מלוים אותם בבכי תמרורים וזעקת שבר כהמר על מת, ובין האולם ולמזבח במקדש הנוצרים ישמיעו קול ברמה ויצעקו חמס על השוד הנעשה להם לעין השמש בצהרים אכזריות כאלה ראיתי פעמים רבות״
זעקת ההורים ויללת הילדים העירו את רחמי הנוצרים הטובים והרחמנים, ורבים מהם עברו על פקודת מלכם, ויסתירו את האומללים בבתיהם להגן עליהם מחמת השוטרים האכזרים. אולם המלך והמלכה הקשו את לבם ולא ידעו רחם.
הילדים הנטבלים נחלקו בין הנוצרים לגדלם באמונתם. רבים מן ההורים היהודים יצאו אז מכלל ישראל למען לא יפּרדו ממחמדי נפשם. אך כל זה לא היה שוה להמושלים הקנאים ויגזור דון מנואל להפוך את כל היהודים הנמצאים בארצו לנוצרים.
תור היציאה הגיע, והמלך צוה על כל היהודים כי יתאספו אל חוף קרית ממלכתו ליסבון. ויתאספו שם כעשרים אלך איש, כלם בוכים ונכונים לעזוב את הארץ. אבל המלך האכזר שם מעצורים ומכשולים על דרכם עד אשר לא הספיקו לרדת אל תוך האניות במועד המיועד, והחדש אוקטובר הגיע, אשר בו, לפי הפקודה, כבר נחשבו כלם לבני מות, אז צוה לאסוף את כל היהודים לככר גדול, ושם נדחקו ונסגרו כבהמות ברפת, ושם הודיעום כי מן היום ההוא והלאה הנם עבדים לצמיתות בידי מלכם וכל אשר יחפוץ יעשה להם. שלשה ימים ושלשה לילות ישבו שם כלואים מבלי לחם ומים, ורבים בחרו לגוע מרעב מהמיר דתם. אז כלה המלך חמתו בהם ויצו לאנשי צבאו ויתנפלו על היהודים האומללים ויסחבום בחבלים על צואריהם אל בתי־תפלתם להטבילם במים הזדונים אשר הוכנו להם שם. רבים מן היהודים לא חפצו להכנע והמיתו איש את אשתו וילדיו ויפלו חללים על קדושת דתם, ואת גופותיהם השליכו הפקידים הימה וקבורה לא נתנו להם. צדיקים וקדושים רבים ובראשם רבי שמעון מימי, ראש הרבנים בפורטוגל, הוא, אשתו וחתניו, הושמו במערות האינקויזיציון ויענום וידושו את בשרם, ואחרי כן סחבום בחזקת היד לטבלם באגנות הטבילה. אבל הם התאבקו בכל מאמצי כחותיהם נגד מטביליהם, ורבי שמעון חרף וגדף את הדת הנוצרית ואת המלך גם יחד, למען יהרגוהו. אך גם את חפצו זה לא מלאו, כי הורידום שנית בבור השבי ושם ענום בכלי־חובלים, ושלשה מהם, אשר בתוכם היה גם הקדוש רבי שמעון, מתו תחת ידי המענים.
פּקידי בתי־הסהר, אב ובנו, היו אנוסים ויחרפו את נפשם למות באישון לילה, ויוציאו את גופות הקדושים, ויקברום בקברות ישראל, למרות החק, אשר מתים כאלה יושלכו הבורה כנצר נתעב.
אל קוברי המתים האלה נלוו עוד אנוסים אחדים ובדומיה קדושה בצקון לחש הביאום אל מנוחתם.
חתני הקדוש רבי שמעון נעצרו עוד במחשכי האינקויזיציון, ואחרי כן העבידום עבודת פּרך, וישפכו סוללות בימי השבת, ובהמשך העת מתו כלם מות קדושים.
אלה הם קצות מפעלי נושאי דגל דת האהבה, החסד והרחמים!
עברו שמונים שנה ונקמת אל שדי חלה בהפּורטוגלים ותבוסתם היתה נוראה ובן בנו של המלך מנואל, סבסטיאן שמו, הוציא להרג את אצילי ארצו במלחמתו באפריקה. אז נמכרו הקתולים לעבדים מידי שוביהם, ורבים מהם נמכרו ליהודים אשר אבותיהם ענום וירוצצום, ובני האצילים הגאיונים התחשבו למאושרים בנפלם בידי יהודים המרחמים על עבדיהם לפי חקי דתם.
אלה הם מעשי בני העם המאמין באלהים קנא ונוקם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.