בסוף המאה החמישית התנגשו שתי הדתות, האמנושית מקדם והקתולית מים, וכהניהן משני העברים ירו חציהם המשוחים ברעל אי־הסבלנות וקנאת הדת אל לב כנסת ישראל האומללה. כהני האור החשיכו את שמיה מקדם, וכהני אלהי החמלה רדפוה באכזריות איומה, ותהי בת יעקב כמטרה לחצי שניהם.

ובכל זאת עמד ישראל איתן על משמרתו, משטרת הדת והדעת, ומרכז לאומי כונן לו תמיד בכל ארצות גלותו, אשר ממנו יצאה תורה ואורה לכל הגולים באשר הם שם.

“אשריהם לישראל בכל מקומות מושבותיהם, אף על פי שהם מתיגעים לארבע רוחות העולם, מצפון לדרום ומדרום לצפון, ממזרח למערב וממערב למזרח, הרי הם באמצע, שנאמר כי הנה אנכי מצוה והגיעותי בכל הגוים את בית ישראל, כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ” (תנא דבי אליהו)

אחרי הלל השני היו עוד שלשה נשיאים: גמליאל החמישי, יהודה הרביעי וגמליאל בתראה — הנצר האחרון מגזע בית הלל הבבלי, אשר ארכה ממשלתם חמש מאות שנה.

כריסטימוס ואמברוזיוס, אבות הכנסיה הנוצרית, קנאו לדתם, וישימו משמר לבל יבקרו עוד הקתולים את בתי־תפלת היהודים, לבל יצומו ביום הכפּורים, לבל ישמיעו קול שופר ולא ישמחו בשמחת חג האסיף כאשר הסכינו.

בעת ההיא נגדשו היהודים מאלכסנדריא אחרי שבתם בה יותר מאלף שנה. בראשונה התיצבו נגד שונאיהם, וישימו אות ביניהם למען יכירו איש את רעהו, וישם כל אחד מהם טבעת עשויה מכפּת תמרים על אחת מאצבעותיו, ובאחד הלילות התנפּלו על עושקיהם, ותעז ידם עליהם, כי גם הנציב הרומי החזיק בימינם; אולם קידיל הקנאי קם עליהם בקנאתו ויקהל עליהם עדת קנאים ויגרשם ערומים ויחפים ואת בתי־תפלתם שם לבתי־תפלה קתוליים.

אשה גדולה אחת, היפּטיה שמה, אשר קנתה את לבות כל גדולי הדור ההוא בנועם לקחה ובצניעותה, נסתה להושיע את היהודים, ולא חסו הקנאים גם עליה ויפשטוה ערומה וימיתוה באכזריות איומה.

ובאנטוכיא נואלו ילדי בני ישראל בהכותם את המן בימי הפּורים, ויתלו את תמונתו על צלב עשוי שתי וערב. שמע הקיסר תיאודוסיוס ויתעבר, וישפוך את חמתו על עולליהם וידכאם על ידי שמעון האנטיוכי הקנאי.

הקתולים מקדם כן גם האמגושים מים השתערו על שארית יהודה, ועוד בטרם שאפו רוח מעצבם ומרגזם בימי פירוז הרשע, אשר הרג את היהודים תושבי איספּאהן ואת ילדיהם מסר לכהני צורואסתר לחנכם בעבודת האש, וראש הגולה הונא בר מר זוטרא, אמימר ומשרשיא הומתו, והנה פתאום התחוללה שנית סערת קנאה ושנאה על ידי האיש מצדק, הכהן האמגושי, אשר חבל תחבולה לרומם את אורמוצד אלהי הטוב על אחרימון אלהי הרע, בתקנו סדרים חדשים בדרכי החיים, כי יהיה כיס אחד לכל בני האדם, וגם הנשים לא תהיינה קנין פרטי, כי אם כללי, ובזאת חשב מצדק לשים קץ לכל מעשה רצח ועושק, בהסירו את סבות הקנאה מאיש על רעהו.

מצדק בעצמו היה איש תמים ומאמין אדוק בדת צורואסתר, וכל דבריו יצאו מעמק לבו, וכבקסם משך אליו את ההמון הדל, אשר השתמש בחופש למלא תאותו ויקראו בשם ״זינדא אוסטא" — בעלי דת החיים והאור, ויפשטו ידם לרכוש העשירים, ויכבשו את נשיהם ובנותיהם, וגם המלך עמד לימינם, ותהי מהומה ומבוכה נוראה בכל הארץ.

הדת הקומוניסטית הזאת נגעה בבבת עין היהדות, אשר כל מעיניה אך בטהרת המשפּחה, ומה נשבר לב היהודי בראותו את נשיו ובנותיו צפויות לקלון.

רוח ממרום הוערה על כל בני הגולה ובראשם עמד מר זוטרא השני נשיאם, ויצאו למלחמה לקראת קובד המלך הקומוניסטי, וברוב אונים ובחרף נפש גרש הנשיא מר זוטרא את גדודי מצדק ויפרקו עול מלכות פּרס מעליהם.

שבע שנים משל מר זוטרא על בני הגולה ברוב עוז והדר. אולם לאחרונה, כאשר אנשי חיל היהודים עזבו גם הם את דרכי המוסר, סר צלם ואויביהם התגברו, וראש הגולה ורבי חנינא נתלו על הגשר במחוזא (בשנת ד״א רפ״א). ובכן נפסקה נשיאות ראשי הגולה למשך שלשים שנה.

מענין מאד הוכוח בין אמימר והאמגושי (בסנהדרין ל״ט): ״אמר ליה אמגושא לאמימר: מפלגך לעילאי דהורמיז, מפלגך לתתאי דאהורמיז. אמר ליה (אמימר): אם כן היכי שכיק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה?" כלומר, איככה איפוא ירשה השני להראשון להעביר מים בתעלה דרך ארץ ממשלתו?

עמוק הוא ההגיון בתשובת אמימר, המורה אותנו, כי אי־אפשר לחלק את הבריאה לשתי רשויות, כי כלם נכללים באחד. וזאת היא תמצית היהדות הנאמנה.

הצרות מקדם והרדיפות מים טלטלו את שארית ישראל לארצות ואיים רחוקים לחצי אי ערב תימנה ולהודו המזרחית, ויצילו את נפשם מאויבם הרומי ומצוררם הפרסי־האמגושי; רבים מהם מצאו למו מקלט בארץ חינה ואפגניסטן, ורבים נסו לאביסיניה מעבר לנהרי כוש.

בחצי אי ערב נמצאו מושבות יהודיות עוד מימים מקדם. שם היו בני חורים, בהסתדרם לריפּובליקות קטנות אשר לא עלה עליהן עול רומה ופרס. אולם לא עמדו בקשר ויחס עם אחיהם ביהודה ובבל; ועתה אחרי אשר באו אליהם הנסים והפּליטים הפיחו במו את רוח היהדות הנאמנה עם דרכי התרבות המוסרית של התלמוד, ויעמידום איתן על משמרת האמונה והדת.

בעתים הרעות האלה ומצוקת הגלות נשמו דרכי ההלכה, כי נפש העם השתוקקה לדברים נחומים, דברי אגדה המושכים את הלב והמרוממים את הנפש ותחת בעלי ההלכה קמו הדרשנים בעלי המדרש וההגדה, ויטיפו להעם רסיסי טל של תחיה, להניח רוחם ולנחמם וכה הגידו אז:

"לשעבר, כשהיתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה, דבר הלכה ותלמוד, עכשיו, שאין הפרוטה מצויה והם חולים מן השעבוד, אינם מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות.״ (מדרש חזית על הפסוק סמכוני)

איש בבלי אחד, יוסף רבן שמו, בא בראש המון יוצאים מבבל אל חוף מלבר (בשנת ד״א שצ״ט) ומלך הברהמינים קבלם בכבוד ויתן להם זכות להאחז בארצו ולחיות על פי דתם ולמנות עליהם נשיא מקרבם. ויהי יוסף רבן נשיאם הראשון, והמושל נתן להנשיא את הזכות לרכוב על שנהב בלוית שרים ונוגנים ורץ מכריז עובר לפניו. יוסף רבן זה השאיר את זכותו ומשפטיו לצאצאיו אחריו לדורות אחדים.

ואלה הם דברי הטבלה של נחשת הנמצא בבית גנזי עתיקות של הודו בכתב הודו:

״סבסטרי־סרי מלך המלכים צוה הננו מקבלים מיוסף רבן ועמו מנחה ותשורות הראויות לנו מוגשות באמונה ויראת הרוממות ביאות למעלת גדולתנו, הננו מזכים אותם בזכיות אלה לשאת בגדים בחמשה צבעים שונים, להשתמש במנורות גם ביום, ללבוש בגדים ארוכים, לצאת בגוהקא, להשתמש בכלי מתסה משרב וממטר, בכלי נחשת, בתפּים, בזרי־פרחים, לעטר את שוקיהם ורחובותיהם בזרים, מכל מסי הדירות והערכותיהם, מבתי תפלתם הננו קוראים להם דרור, להזכיות האלה יהיה תוקף ועוז דבר מלך חמשה דורות, לאמר יוסף רבן ינתיל גדולתו לבניו ובני בניו עד דור חמישי זכרים או נקבות כל ימי הארץ והירח״ — ועל החתום סבסטרי־סרי

הנה כי כן, נפזרנו ונדחנו לארצות הקדם ולמדינות הים זה כאלפּים שנה וחיים אנחנו עד כה רק בחסד לאומים, מזכיות הנתנות לנו מאת מושלי הודו המזרחית או מקסרי רוסיה הצפונית.

הוי, עד מתי?!

ונדחי בני ישראל, אשר נמלטו על נפשם מאכזריות הקתולים וחשכת האמגושים, מצאו למו מנוחה בארץ ערב, אשר בה התישבו העברים שרידי חרב נבוכדנצר, ואחרי כן נוספו עליהם גבורי ישראל אשר נמלטו מחרב טיטוס הרומי, וארץ ערב נמלאה משני חרבנות ירושלים ביהודים אנשי חיל וחכמי לב.

המסורת מספּרת לנו, כי מצפון העיר יתרב בחבל הארץ חבור היתה ממלכת יהודים קטנה מבני יונדב בן רכב, אשר צוה את בניו אחריו, כי לא ישתו יין, לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים, ויהיו נוסעים בעדר וישבו באהלים כמצות יונדב אביהם עליהם.

העברים והערבים אחים המה, שניהם בני שם, ומתיחסים כי מצור אחד חוצבו, מאברהם העברי, לכן הם מתאימים ברוחם ובדעותיהם וחיים בשלום, ובני ישראל אחזו את דרכי בני ישמעאל, וישכנו משפּחות משפּחות לבדן תחת ממשלת ראש המשפּחה, ״שיך״ אשר הוא מוציאם ומביאם בעת שלום ובעת מלחמה.

הערבים למדו קרוא וכתוב מן היהודים ויקראום בשם ״עם הספר ואנשי הכתב״. לאט לאט החלו היהודים להפיץ את תורתם בין הערבים, והעברי הרוכב צמד עם אחיו הערבי השמיעהו מעל דבשת גמלו, או בנוחם תחת צל עצי תמרים על נחל מים, את נפלאות אל שדי מימים מקדם, וספּורי האבות אשר רוח התמימות והחן מרחפת עליהם. מטבעו הוא הערבי אוהב שיחה וחזיון, ויחד עם ספורי התורה קבלו הערבים מהיהודים גם את מושגי היהדות ויסודות תורת משה.

ומלך תימן, אבו כרב שמו, היה איש תבונות, ויתיהד. ואגדה ערבית מספּרת לנו, כי שני חכמים יהודים, קאאב ואסד, היו מוריו, ושניהם נצרפו במערה אשר הריקה אש. הם הובאו שמה יחד עם כהני האלילים, אשר השלהבת אחזתם וימותו; ושני היהודים, יחד עם ספר תורתם אשר היה קשור על צוארם, יצאו חיים וקימים. אז עזבו כל יושבי תימן את עצביהם ויתיהדו.

הַשמועה, כי נתן אלהי ישראל ניר לעמו בארץ המאושרה ערב, עשתה לה כנפים בארצות הים באירופּה ותגיע לאזני יהודי ספרד וישישו מאד. אולם ימי ממשלת אבו כרב לא ארכו כי בוגדים קמו עליו וירצחוהו. שלשת בניו עוד קטנים היו, הבכור חסן, השני עמרו והשלישי זרעה; ורביע אבן נסר היה עוצר בעם בשם בית המלוכה, וגם הוא היה יהודי נאמן. אחריו מלך חסן ועמרו אחיו הכהו נפש. אך רוח הנוחם הציקהו ויאנש וימת בתחלואיו (בשנת ד״א רצ״א). הבן השלישי עודנו ילד, ואיש זרוע, לקניה טנוף שמו, עובד אלילים, אחז את שבט המלוכה בידו ויקרא בשם ״נושא הנזמים״, כי התהולל ללבוש שמלת נשים ויעש כל תועבה, ויואל לשקץ את בן המלך זרעה הנשאר אחרי אחיו, והוא היה עלם נחמד מאד, והערבים קראוהו בשם ״דהו נואס״ (בעל התלתלים), כי קווצות ראשו היו יפות ומסודרות מאד. ויהי כאשר נגש לקניה אליו להתעולל בו, הוציא את חרבו מתחת למדיו וידקרהו ויכרות את ראשו מעליו. שמעו בני תימן, כי המלך היפה הכה את המלך המזוהם וישמחו מאד וימליכוהו תחת אביו. ודהו נואס היה יהודי נאמן ויקנא לעמו מאד ובזאת הביא רעה גדולה עליו ועל ממלכתו גם יחד.

והמלך יוסף בעל התלתלים — בשמו העברי, או זרעה דהו נואס — בשמו הערבי, בשמעו את עני אחיו הרצוצים במלכות ביצנץ הרשעה, וינקום את נקמתם מהנוצרים הסוחרים אשר עברו דרך תימן ארצו, וימת אחדים מהם, באמרו: ידעו נא היונים כי יש גואלי דם לישראל. הנוצרים בשמעם את זאת יצאו בחיל כבד לקראתו והבישוף שמעון הסורי הסית את אלאצאבח מלך הכושים, אשר היה עוין את המלך היהודי, ויחד עם הנוצרים עלו להלחם על העיר צפר, ושם כשלה גבורת יוסף ויירא לבל יפּול שבי בידי שונאיו, ויעל על סוסו על ראש צוק גבוה על שפת הים ויתנפּל הימה, וימת מות גבורים במצולת ים (בשנת ד״א רע״א).

זאת היתה אחרית ממלכת היהודים אשר משלה רק שלשים שנה.

לא רק בגבורה הצטיינו יהודי ערב בעת ההיא, כי אם גם במליצה ושיר, ושמואל בן עדיה המשורר עשה לו שם עולם בשירתו ואמונתו, ויהי זכרו לברכה בפי כל הערבים עד היום הזה.

טיפּוס נפלא וזר בתכונתו נראה במחמד נביא הערבים, איש מלא הפכים מן הקצה אל הקצה, מדות טובות ורעות, נעלות ונשחתות התאחדנה בו: יקר וזולל, נדיב ואביר לב, מליץ ולא ידע קרוא וכתוב, נזיר ורודף אחרי תענוגות בשרים, ישר וערום כנחש, גבור ומוג לב, פּרא אדם היה כישמעאל אשר התיחס אליו, ידו היתה בכל ויתרחץ בדמי נקיים כל ימי חייו. וההפכפך הזה ברא תקופה חדשה בתבל באמונתו החדשה ובתורתו אשר נתן לעמו בשם ה׳ האחד. הוא היה חולה מחלת הנכפה ויהי נופל וגלוי עינים, וזאת הוסיפה לו לוית חן וקדושה בעיני מעריציו. כמוהו כן גם תורתו האלקורן מלאה תהפוכות: פּעם היא מדברת על דבר היהודים באהבה, ופעם — בחמת עכשוב.

מורהו ומזכירו היה איש יהודי, ויהודים רבים תמכוהו בראשונה, בהאמינם כי בעזרתו תהיה היהדות שלטת בכל ארצות ערב. רבים מחקי האלקורן המה חקויים לחקי תורת משה, אך מלאים שגיאות גדולות: את הפּרה האדומה יחליף בעגלה הערופה לטהר טמאים, ואם ימצא חלל ולא נודע מי הכהו אז יצוה להביא פרה אדומה; או אם יגרש איש את אשתו לא יוכל לקחתה שנית טרם תנשא לאיש אחר ותגורש ממנו — ההפך הקיצוני מתורת משה.

בראשונה הראה אותות אהבה ליהודים, בצומו ביום הכפּורים וצוותו להתפּלל מול ירושלים, ומאמיניו מצאו עליו רמז בתורה בהפסוק: ״ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אותו והרביתי אותו במאד מאד״, בגימטריא מחמד…

אחרי כן, כאשר נוכחו לדעת, כי הפּרא הזה לא יעצור כח לשים מחסום ורסן לתאוותו ולא יוכל לשמור תורת משה על פי היסוד ״והתקדשתם והייתם קדושים״, החלו ללעוג עליו. אז התקצף מחמד ויהפך לאויב גלוי ליהודים, ויחזה את ״חזון הפרה״ המלא רעל, חרפות ושקוצים על ישראל ויבטל

את צום הכפּורים, ויקבע ימי הצום בירח המקדש להערבים מימי קדם, בחדש ראמאדזשאן, ויצו לשכוח את ירושלים ולשים פניהם בתפלתם אל ההיכל אשר במכה. נהרי נחלי דם שפך בבני ישראל, ויכניעם במלחמותיו, ויכבוש את כל כנסיות חבור החפשיות; את הגברים המית ואת נשיהם החליף בסוסי ערב, והיפהפיה ריחנא מצאה חן בעיני מחמד והיא השיבה פניו ריקם. שתי נשים יפות לקח לו משלל בני חבור, ספיה וזיניאב, וזאת השניה שמה רעל בלחמו, ויהי ידוע חלי עד יום מותו. וגם אותה המית.

זאת היא הבת השניה, אשר קמה באמה, ותשך את שדה.

אולם האלקורן היה כרעל מתנגד אל הדת הנוצרית, ובזה הביא ישועה לבני ישראל.

כשטף מים כבירים שטפה אמונת מחמד את כל ארצות החמדה באסיה המערבית ואפריקה הצפונית. בידם האחת אחזו את ספר הקורן, ובשניה — את החרב ויקראו בקול: ״אין אלהים מלבד אלוה ומחמד הוא נביאו!" ולארץ יהודה הגיעו ויבאו ירושלימה כמבוא עיר מבוקעה, כי היהודים נלאו מנשוא את עול הנוצרים וממשלתם העריצית בקונסטנטינופּול, והכליף עומר בן כתאב, ממלא מקום מחמד, הניח אבן פנה ליסוד בית מסגד במקום בית מקדשנו, ומני אז והלאה היתה ארץ ישראל לנחלה להערבים.

* * * * *

הגדה אחת מבעת את הגיוני הדור ההוא על־דבר מלכות ישמעאל כדברים האלה: התנא רבי שמעון בן יוחאי, האהוב לתורת הסוד ותשימהו לאיש המופת, התענה ארבעים יום ויתפלל, כי יגלו לו מן השמים את אשר יקרה לישראל באחרית הימים, ומכיון שראה שעתידים בני ישמעאל שתתפשט מלכותם בכל העולם, בכה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: רבונו של עולם! לא דיים לבניך מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא שאתה שולח עלינו גם מלכות ישמעאל? וה׳ ענהו: "אל תירא, בן אדם, שאין הקב״ה מביא מלכות ישמעאל אלא להושיעכם מזאת הרשעה והוא מעמיד עליהם נביא כרצונו, ויכבוש להם את ארץ יהודה, ובאים הם ויחזירוה לישראל, ואיבה גדולה תהיה ביניהם ובין בני עשו״. (נסתרות דרכי שמעון בן יוחאי)

הנה כן הביטו בני ישראל על בני ישמעאל כעל גואלי הדם ומשיבי נחלתם להם באחרית הימים.

והכליף עומר הרים למעלה ראש את רב בוסתנאי לראש הגולה וינשאהו, בהיותו נצר מגזע ישי, ויתן לו את דרה בת כוזרו מלך פּרס לו לאשה, וגם חותם־מלך נתן לו לטבוע אותו על כל הכתבים והפּקודות למען ישאו עליהם דבר־מלך. בהחותם היתה תמונת זבוב, לזכר מעשה שהיה.

השם בוסתנאי נגזר משם בסתן — גן בפרסית וההגדה מספּרת נפלאות עליו, כי עוד מבטן אמו קורא להיות נשיא בישראל, לאמר: מלך אחד קם ויאבד את כל זרע בית דוד. ויהי בנום המלך שנתו, ויחלום והנהו עומד בבוסתנו (גנו) ומשחית בקרדומו את כל העצים הרעננים, ויואל להשחית גם את הנצר האחרון אשר נשאר לפליטה, והנה איש שב, אשר מראהו כמלאך ה׳ עומד עליו ולוקח בחזקה את קרדומו מידו ומכהו עד שפך דם. וידור המלך באזני הזקן, כי לא יגע עוד מהשורקה לרעה. וייקץ המלך, והנה דם שוטף ממצחו. ויקרא לאחד מחכמי ישראל לפתור לו חלומו, והיהודי החכם פתר לו את חלומו, לאמר: הגן אשר נתשת, משפחת בית דוד הוא, והשורקה הוא הילד, אשר במעי הנשיאה ההרה, כי היא אוצרת בקרבה את הנצר האחרון לגזע ישי. ויצו המלך וינצרו את הנשיאה כבבת עין, ותלד בן, ותקרא את שמו בוסתנאי, על שם הבוסתן אשר ראה המלך בחלומו. — ויתבשרו בני ישראל, כי ילד יולד למשפחת דוד, ויהללו את ה׳ ויקראו: ״אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך!״ ויגדל הילד וילמוד הרבה, ויתיצב לפני המלך וימצא חן בעיניו. בעמדו לפני מלכו עלה זבוב על רקתו וישכהו עד זוב דמו. וישאלהו מלכו: למה לא תבריח את הזבוב מעל פניך? ויען בוסתנאי ויאמר: מילדותי הורוני, כי בעמדי לפני מלכי לא אניע יד ורגל. וייטב הדבר בעיני המלך, ויתן לו חותם ועליו חקוקה תמונת זבוב, לזכר המקרה ההוא.

(מעשה בית דוד)

ומני אז השתכללה הכנסיה הישראלית תחת ממשלת האיסלם ברוב עוז והדר, ותהי המשרה בעלת דו־פרצופים: הנשיאות של ראש הגולה והגאונות. ראש הגולה היה ראש ההנהגה המדינית ויעמוד בעד עמו מול הכליף המושל ויגבה את המסים וימציאם לגנזי המלכות. הוא היה לבוש בגדי שרד כנציבי המלוכה, וחמשים איש היו רצים לפני מרכבתו, ובכלל ״היה דומה בהליכתו לאחד משרי המלך הגדולים״ (יוחסין). אולם כל דברי התורה וההוראה היו נחתכים על פי הגאונים בסורא ובפומבדיתא.

התמנות ראש הגולה היתה על פי בחירה ודעת הקהל ובהסכם החברים משתי הישיבות, סורא ופומבדיתא. ברוב פאר והדר הוחג חג המלואים לראש הגולה. כל הנדיבים, הזקנים והשופטים התקבצו לסורא, מקום משכן ראש הגולה, באולם גדול המעוטר בשש ורקמה, וכסאות הוכנו לראשי הישיבות, וכסא מהודר ומיוחד לראש הגולה. מימינו ומשמאלו ישבו ראשי הישיבות. אז יקום הגאון מסורא ומדבר להנשיא דברי תוכחה, שלא ירום לבבו מאחיו, כי לא מרות נותנים לו, כי אם עבדות, שנאמר: ״אם היום תהיה עבד לעם הזה״ (מלכים א׳ י״ב).

ביום החמישי הלכו כלם לבית הכנסת וראשי הישיבות סמכו ידיהם עליו ויברכוהו. אז תקעו בחצוצרות ושופר להשמיע את אשר קראו בקול: ״יחי אדוננו הנשיא פלוני בן פּלוני ראש הגולה לעולם! הוא נשיאנו, הוא ראש הגולה, גולת ישראל!״ ומלוים אותו לביתו בתהלוכת כבוד. ולפני ביתו חזרו ותקעו בשופרות, והתרו בו שיתנהג בחסד ומישרים, בענוה וסבלנות, שבני ישראל טרחנים ורגזנים, ויבארו לו את הכתוב ״אלופינו מסובלים״, אם אלופינו בעלי סבלנות, אז ״אין פרץ ואין יוצאת״. וכל ראשי הקהל והעשירים היו משגרים לו דורונות, בגדים נאים, תכשיטים וכלי זהב וכסף, לאות כבוד ותפארת, והנשיא היה מכין סעודה גדולה ליום השבת, כי שם יאכלו עמו ראשי הישיבות, הזקנים וגדולי המלכות הנמצאים שם.

בערב שבת היו בונים לו מגדל בבית הכנסת ומכסים את המגדל שש ורקמה, וביום השבת בבקר מלוים אותו ראשי הישיבות וראשי העם לבית הכנסת והוא הולך לפניהם, כי כן מנהג המלכים והשרים במלכות ההיא. בבית הכנסת היה עובר לפני התיבה חזן יודע פרק בשיר עם מקהלת ״בחורים ותיקים״ מנעימי זמר, ויזמרו תפלות היום ומזמורי תהלים מעין המאורע. בהגיע זמן הוצאת ספר תורה, ראש הגולה יוצא ממקום שהיה מכוסה ועלה על ראש המגדל וקמו כל העם מפניו. ויצא הגאון מסורא ועלה על הבמה וכרע לפני ראש הגולה וישב משמאלו וכל העם עומדים על רגליהם עד שתקנו שלשתם ישיבתם. הגיע זמן קריאת התורה החזן מעלה את ספר התורה אל ראש הגולה והוא קורא בה — כבוד שלא יזכה אליו רק הנשיא ממלכות בית דוד (ירושלמי יומא פ״ז). גם נותנים לו הכבוד בשבת הזאת לקרוא במקום כהן. אחרי כן פותח הנשיא ודורש בהלכה והגדה ואם אינו יודע לדרוש, דורש הגאון מסורא בשמו. ובתפלת הקדיש שאחרי התפלה אומרים ״בחייכון וביומיכון נשיאנו ראש גולת ישראל״. כתום התפלה היה ראש הגולה שב לביתו בלוית סיעה גדולה אל המשתה אשר עשה לכבוד שרי המלוכה.

קבלת פנים בסדר הזה היתה מדי שנה בשנה בשבת פרשת לך ונקרא בשם ״כלה רבתי״ או ״רגלא דריש גלותא״.

אשרי עין ראתה את הפּרלמנט היהודי הזה, ואוי למצב רבנינו בדורנו!

בראשית שנות המאה השמינית התפּרצה רוח עועים במחנה ישראל, ומשיחי שקר קמו להוליך את העם שולל בתעתועיהם וכזביהם. הראשון היה שריני, אשר התימר בשם משיח אלהי יעקב ויבטיח להשיב את הארץ הקדושה לעמו, אחרי אשר יגרש מתוכה את הערבים. ומשיח השקר הזה מצא לו שומעים רבים בין אחיו, כי עת צרה היתה אז ליעקב, הצרות דכאו את רוחם ויהיו צמאי ישועה.

בימים ההם מלך על המחמדים הכליף יזיד, אשר ישב על כסא עומר השני. ויצו המלך להביא לפניו את המשיח, אשר נבהל מאד, ויתנצל באזני המלך, כי מהתל הוא ביהודים. הכליף שלם לו כרשעתו וימסרהו בידי היהודים, אשר נפקחו עיניהם לראות משוגתו. שריני מת והתנועה התמה.

רבים מהנוטים אחרי שריני שבו אל עמם, אחרי אשר על פי מצות משיחם הפרו את חקי התלמוד. ראשי הקהלה שאלו את פי הגאון מר רב נטרונאי, ראש ישיבת פומבדיתא, אם יקבלום. — הגאון הנאור השיב בהגיונו הזך והבהיר: ״אנשים כאלה טוב לקרבם מלדחותם. קבלו אותם ואל תדחו אותם, כי הם כישראלים גמורים״ (שו״ת שערי צדק).

כשלשים שנה אחרי מות שריני קם המתעה השני, אבו־איסי מאיספאהאן שמו. הוא לא היה נבער מדעת, אך הוזה ושוגה בחזיונות ודמיונות, ויהי תועה ומתעה, ויתן תורה חדשה בשם ה', ויאמר כי ציר ונביא הוא שלוח מאלהי ישראל לבשר את גאולת עמו. ומבשרו חזה אלוה, כי חלה במחלת צרעת והשכים בבקר בריא ונרפא מצרעתו. וימצא לו נפשות רבות, ויאספו אליו כעשרת אלפים איש להלחם נגד צוררי ישראל, והוא היה המצביא אותם וירכב לפניהם על סוס אביר, כגבור הודו במלחמה.

את התורה היה מפרש באופן בלתי מקובל, אל התלמוד התנגד, את הגרושים אסר אף אם מצא האיש באשתו ערות דבר, ויאסור גם אכילת בשר ושתית יין, להתפּלל צוה שבע פעמים ביום, בסמכו על הכתוב ״שבע ביום הללתיך״.

אחריתו היתה נוראה מאד, כי נפל שדוד במלחמה וכל אנשי מלחמתו נפוצו, והנמשכים אחריו זכרו את שמו בכבוד וילכו באורחותיו, ויהיו לכתה חדשה בישראל ימים רבים.

התנגדות שני משיחי השקר, שריני ואבו־איסי, אל התלמוד, לא השאירה אחריה כל רושם. כי התנועה הזאת היתה בלולה בהזיות ושגיונות, אשר כאבעבועות פרחו באויר ויהיו כלא היו. לא כן היתה אחרית התנועה החדשה והחזקה, אשר מחוללה היה איש אשר מולדתו שתה עליו הוד והדר, גזע מבית דוד, נצר ממשפּחת בוסתנאי ראש הגולה, לכן היתה התנועה הזאת חזקה ותוצאות פעולותיה רואים אנחנו עוד בדורנו אנו.

ראש הגולה שלמה בן חסדאי מת בלי בנים, ולפי משפּט הירושה היתה הנשיאות לענן בן דוד אחיו, אשר מקדישיו ומעריציו אומרים עליו גם היום, כי הוא היה איש צדיק וקדוש; אך חכמי הדור ההוא לא רצו להעמידו לנשיא עליהם, באמרם: ״כי טינא היתה בלבו, פּריצות וחסרון יראת שמים״, וישימו את חנניה אחיו הקטן לראש הגולה תחתיו. אולם גם מתנגדיו הודו כי תלמיד חכם היה.

והעם התחלק לשתי מפלגות, ואש המחלוקת התלקחה ביניהם, ויענן ענן את שמי ישראל, ויקרע את העם לקרעים. הקראים, או בעלי המקרא, אשר התנגדו להתלמוד, הלכו אחרי ענן נשיאם, ואת מתנגדיהם מעריצי התלמוד קראו בשם רבנים.

הכליף גרש את ענן ועדתו מבבל וילכו ארצה ישראל. ויקרא ענן ריב על התלמוד, באמרו: ״החכמים הוסיפו וגרעו מדברי התורה הכתובה שלא כדת״, ויביע את שנאתו אל מחזיקי התלמוד כדברים האלה: ״לו היו כל מחזיקי התלמוד בבטני, כי אז המתי את עצמי, למען המת גם אותם״. ופתגמו היה: ״חפישו באוריתא שפיר״.

ויבן ענן בית־כנסת בירושלים, אשר עמד על מכונו שלש מאות שנה עד ימי מסע הצלב. ויחוק חקים חדשים הנוסדים רק על הכתוב כפשוטו. את חשבון העבור אשר תקן הלל השני בטל מכל וכל, וישב לקבוע ולעבר ירחים כמלפנים. את חג השבועות תקן לחוג ביום החמשים אחרי השבת הראשונה, ככתוב ״ממחרת השבת״ וכמו שדרשו הצדוקים מלפנים. הוא אסר לרפא חולה, למול ילד ולאכול מאכלים חמים ביום השבת. גם אסר להדליק נר בערב שבת, וישב ענן בחשכת עננו בלילות השבת. כן גם החמיר במאכלים אסורים, אסר לקחת את בת אחיו או את בת אחותו, וגם אסר את הנשואים בין אח ואחות חורגים. נגד זה בטל את התפלין, האתרוג וחג החנוכה, וישכח ענן, או לא הבין, כי בהמצות האלה קשורים זכרונות העם היותר נעלים, ובזאת שלל מהתורה את נשמתה ואור פניה המפיקים חן ונועם, דעת והשכל, הוביש את לשדה וישם כחרש כחה, ויחנטה לבלי שוב אליה עוד חיי נשמות לרומם את הרוח ולשמח את הנפש. הוא קבע לחובה לאפות מצה אך בערבי פסחים מלחם שעורים, למען יהיה לחם עוני, וכל זה יען כי תקע עצמו באותיות שבתורה ולא הבין את המאור שבה.

ראשי הישיבות החרימו את ענן וכל סיעתו ויבדילום ויוציאום מכלל ישראל. והקראים גם הם לא החשו ויפרדו מהרבנים כליל וימנעו מהתחתן בהם ומאכול אתם, ולא באו אל בתיהם ביום השבת, כי לפי דעתם המה הרבנים מחללי שבתות בהדליקם נרות בערב שבת. וידבר סרה על הישיבות וראשיהן, ויפרשו עליהם את משל זכריה הנביא ב״שתי הנשים אשר כנפים להן ככנפות החסידה והנה נושאות את האיפה לבנות להן בית בארץ שנער ולהניחה שם על מכנתה", ויאמרו: שתי הנשים הנה שתי הישיבות של הגאונים בסורא ובפומבדיתא. ועד היום יקראו סופריהם את הישיבות בשם ״שתי הנשים בארץ שנער״.

הנה זאת הפּעם השלישית שנחלק ישראל לשתי מפלגות לוחמות זו את זו: ישראל מעל יהודה, הצדוקים מהפּרושים והקראים מהרבנים, וירושלים, אם העם, אשר ראתה בבנינה את בניה נלחמים, ראתה עתה בחרבנה את בניה נצים ושוטמים איש את אחיו.

הקראים הרימו את ענן נשיאם ויתנו את משפּט הירושה לשאול בנו אחריו. אחרי מותו הורם והוקדש לקדוש נעלה, ומדי שבת בשבתו יזכירו נשמתו לאמר:

״אלהינו ואלהי אבותינו, רחם את מתינו ובראש ובתחלה את רבנו ענן הנשיא איש אלהים, אשר סלל את דרך התורה, האיר עיני בני מקרא, רבים השיב מעון ומעברה, והדריכנו בדרך ישרה, אלהי ישראל ילינהו במלון טוב ובמלון נחמד עם שבע כתות הצדיקים הנוחלים בגן עדן״

אולם התנועה הזאת הוציאה רוח מאוצרותיה, רוח סער לגרש את ההרגל, ותולד את הבקרת המוליכה את האדם קדימה, ויחלו חכמי התלמוד לחקור ולהתבונן במאור שבתורה, ויסירו את החלודה, כי התנועה היא אם החיים.

ושמש היהדות ירדה ממזרח לפאתי מערב ושם שלחה קרניה להאיר ולחמם. במוט נשיאות הגולה לנפול וישיבות סורא ופומבדיתא ירדו מטה מטה אחרי מות רב סעדיה, יצא שר האניות אשר למלך עבדאל־רחמן השלישי לשלול שלל על פני הים וישב אניה בים יון אשר בתוכה היו ארבעה חכמים גדולים ושמותיהם: רב שמריה בן אלחנן, רב חושיאל, רבי משה ורב חנוך בנו. האלכסנדרים פּדו את רב שמריה, ויהי לראש בקהירה; והקירואנים, אשר באפריקה, פּדו את רב חושיאל וישימוהו עליהם לאלוף ולראש, ורבי משה וחנוך בנו הובלו עד קורדובה אשר בספרד.

צרה נוראה מצאה את רבי משה בהיותו שבוי באניה: אשתו היתה צעירה ויפה עד מאד, ושר האניה אבן ראמחאיץ נתן עיניו בה ויואל לענותה. אז שאלה האשה הענוגה והתמה את רבי משה אישה הקדוש בשפת קדש: ״אם הנטבעים בים יקיצו לחיי עולם בעת התחיה?״ ורבי משה השיב בדברי תהלות נעים זמירות ישראל: ״אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים!״ בשמוע האשה היפה את דברי אישה קפצה לתוך הים ותטבע במצולותיו.

בלב נשבר ומלא עצבון, לבוש כלי גולה, הובא רב משה וחנוך בנו לקורדובה, ויושבי העיר זאת פּדום בטרם ידעו, כי השבוים האלה הם הם הכוכבים המזהירים, אשר יזהירו בחכמתם את שמי היהדות בארץ ספרד, והם המה צירי ההשגחה, אשר שלחתם מקדם לים להעתיק את אהלה של תורה מבבל לספרד. ויבא רבי משה לבית המדרש בקורדובה ושם מצא את רבי נתן הדין יושב ומפרש סוגיא תלמודית לפני תלמידיו מבלי הבין את תכונתה. ויהי כראות רבי משה, כי לא זך לקחו, ויטול רשות מרבי נתן ויפרש את הסוגיא בטוב טעם. וישמעו הרב והתלמידים את דבריו וישתוממו על חכמת האיש המסכן, ועוד ביום ההוא מנוהו לדין ומורה על קהל קורדובה, ויסירו מעליו את בגדי שביו וילבישוהו מחלצות, ויושיבוהו במרכבת הכבוד.

בראות השר אבן ראחאמיץ את גדולת רבי משה השבוי גזר לבטל את הפּדיון ויוסף כהנה וכהנה על כפר נפשו.

אז פנו היהודים להכליף הישר באדם עבדאל־רחמן השלישי, והנשיא חסדאי היה המליץ בעדם. וייטב הדבר בעיני המלך, אחרי אשר הוכיחהו לדעת, כי רבי משה ירים את קרן עדתם ולא יוסיפו עוד לשלוח כסף לישיבות בבל, כאשר עשו עד כה. ויצו המלך על אבן ראחאמיץ, כי לא יוסיף עוד להרגיז את מנוחת רבי משה.

הנה כי כן הוקם בקורדובה בית מקלט לתורה אשר הפיץ אורה ליהודי ספרד כסורא ופובדיתא בבבל לפנים.

כרבי משה כן גם רעיו השבוים קבעו ישיבות גדולות איש איש בארץ גלותו. רבי שמריה בקהירה, ורבי חושיאל בקירואן, אפריקה. והראב״ד בקבלתו אומר:

״ומאת ה׳ היתה זאת סבה שנכרת הקם של ישיבות בבל שהיה הולך אליהן מארץ ספרד, ארץ המערב, אפריקה ומצרים.״

ובכן הנצנים, נצני התורה והחכמה, נראו בארץ ספרד הדרומית על ידי התלמודי רבי משה השבוי ועל ידי המדקדקים מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, והגנן הראשי עליהם היה האיש הכביר ורב העליליה, אשר כשמש צדקה השפּיע מאורו על הפרחים הנחמדים האלה. שם הגבר הנעלה הזה הוא אבו־יוסף חסדאי בן יצחק אבן שפּרוט, בן להמשפּחה הספרדית היקרה אבן עזרא. גדול ומצוין היה האיש הנפלא הזה ברוחב לבו, גודל נפשו ועומק שכלו, בידיעותיו הרבות בכל ענפי החכמה וביחוד בחכמת הרפואה. הוא ידע היטב את שלש השפות, עברית, ערבית ורומית, ויפקדהו הכליף למליץ ואיש־הבינים המכלכל דברי המדינות, ויהי רבי חסדאי ליועץ הממלכה בהענינים שבין עם לעם, ועליו היה לקבל את פּני צירי הממלכות האחרות בבואם לחצר הכליף, לקבל מידם את התשורות וכתבי־התעודות אשר הביאו ממלכיהם להכליף.

רבי חסדאי היה גם הפּרנס והאלוף לעדת ישראל בעיר קורדובה, ויהי ראש לראשי הישיבות והדינים, ובימין צדקו תמך את שלשת החכמים, למען יפיצו מעינותיהם חוצה.

לאות ולמופת לכל בני מרי בדורנו, רבני ההתבוללות וכל הנביאי השקר, המתנבאים בשם התרבות שלום שלום ואין שלום, ומורים ומטיפים מעל במותיהם באזני עדריהם, כי אין טוב לבני ישראל כי אם להיות פּזורים ומפורדים בין העמים בכל הארצות, כי רק בני אמונה אחת הנמו ולא בני עם אחד — לאלה המתבוללים נוכל להציג למופת את איש המופת הזה, השר רב חסדאי אבן־שפּרוט הנשיא, אהוב הכליף עבדאל־רחמן, אשר כל מלכי הארצות כבדוהו ונשאוהו למעלה ראש ולא ידע כל עוני, מחסור וגלות, ואחרי כל אלה, התעצב תמיד אל לבו על עמו העשוק והרצוץ, נפשו העדינה עליו השתוחחה בשמעו חרפּת צר מפי המחמדים והנוצרים לאמר: ״אם חפץ ה׳ בכם, מדוע לא השיב אתכם אל ארץ אבותיכם? ואם סר שבט מיהודה, מה אות כי גם תורת מחוקקו לא עברה ובטלה מן העולם?״ ויהי בשמעו על־אדות מציאות ממלכת ישראל בארץ כוזריה, חיתה רוחו ויחל לשגות בה ולחקור אחריה. וישאל את מלאכי הגוים הרחוקים אשר התיצבו לפניו, אולי שמעה אזנם שמץ דבר על־אדות ניר ישראל כגוי יושב על אדמתו. ומה גדלה שמחתו בשמעו מפי מלאכי כורסאן אשר באסיה התיכונה, כי אמנם יש מלך יהודי מושל בארצות הכוזרים, ומני אז לא נח ולא נתן דמי לו, וישתדל לבא בדברים עם הממלכה הישראלית. בראשונה נסה לשלוח ציר מיוחד, יצחק בן נתן שמו, למלך קונסטנטינופּול ומנחה יקרה בידו, ויבקשהו כי יעזרהו להגיע אל מחוז חפצו. אולם מלך קונסטנטינופּול סבבהו בכחש וישיבהו לארצו ספרדה, ומכתב מסר על ידי הציר לרבי חסדאי, כי הדרך אל ארץ הכוזרים היא בסכנה גדולה.

כאשר שמע רבי חסדאי את הדבר הרע הזה, ויחר לו מאד. אולם לא אמר נואש לתקותו עד אשר הפיק את חפצו על ידי צירים יהודים אשר באו אליו ממלך הגבלים, שם האחד מר שאול ושם השני מר יוסף, ועל ידם המציא את מכתבו הנודע אל יוסף מלך הכוזרים.

כל המכתב כתוב בשלהבת אש לאומי, ובסוף דבריו יאמר:

״והבוחן לבות והחוקר כליות יודע, כי לא עשיתי זאת לכבודי, כי אם לדרוש ולדעת האמת, אם יש מקום שיש ניר וממלכת לגולת ישראל ואין רודים בהם ואין מושלים עליהם ואלו ידעתי, כי נכון הדבר הייתי מואס בכבודי, עוזב גדולתי, נוטש משפחתי והייתי הולך מהר אל גבעה, בים וביבשה, עד בואי אל המקום אשר אדוני חונה שם, לראות גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל ״

המכתב ההיסטורי הזה יציג לפנינו כמו חי את תכונת נפש השר הגדול הזה ואהבתו הרבה לעמו.

נפלא היה האיש הגדול הזה בכשרונותיו הנשגבים, בתכונת רוחו, באומץ לבו, בחכמתו הרבה, ביראתו את ה׳ ובידיעתו הגדולה בים התלמוד. בפני רבי שמואל הנגיד הננו רואים את פני שלשת החכמים שעמדו בראש כנסית היהדות בספרד בראשית ימי עליתה. בו נקבצו יחד תכונות הנשיא רבי חסדאי אבן שפּרוט, הגאון רבי משה השבוי והמליץ החכם דונש בן לברט.

רבי שמואל נולד בשנת ד״א תשנ״ג בעיר קורדובה, שם אביו רבי יוסף, מורהו היה רבי משה השבוי, תורת השפה ודקדוקה למד מפי רבי יהודה חיוג' המדקדק, ויהגה הרבה במדעים שונים ובשפות זרות, ולכל לראש ידע היטב את השפה הערבית, אשר בה הצטיין כסופר מהיר.

בהיותו בן עשרים יצא בגולה יחד עם כל יהודי קורדובה מחמת המלך סוליימן אשר הרסה ויחרימה, וימצא מנוחתו בעיר מאלאגה ושם פתח לו חנות־מכלת, אשר ממנה מצא מחית ביתו. בקרבת החנות ההיא ישב המשנה למלך חאבוס הנקרא בשם אלקאסס אבן אלעריף. השכנות הזאת היתה נסבה להעלות את החנוני העני מעלה מעלה ותושיבהו על כסא משנה המלך, וזה הדבר: אחת השפחות אשר להמשנה צותה מאדונה, כי תודיעהו יום יום מכל המקרים אשר יקרו בעיר, ואחרי אשר לא היתה לאל ידה לכתוב צחות בשפת ערבית, בקשה את החנוני, רבי שמואל, אשר קנתה ממנו צרכי אוכל לבית המשנה, לכתוב בשמה את כתביה. כה עשתה יום יום והויזיר התפּלא מאד על צחות הלשון ויפי הכתב, ויבן כי מלאכת שפחתו נעשתה על ידי אחרים. ויהי בהודעו, כי מעשה ידי שמואל החנוני הוא, ויקראהו לארמונו, ואחרי דברו אתו על דבר עניני המדינה מצא בו איש גדל־דעה ורב־כשרון, וישימהו לאיש סודו, ומהיום ההוא הצליח המשנה בכל דרכיו ויעש חיל בעצת שמואל החכם.

ואבן אלעריף המשנה חלה ויאנש והמלך חאבוס בא לבקרו, ויאמר אליו: ״הנך נאסף אל אבותיך ומי יעמוד תחתיך לימיני בהליכות המדינה?״ ויען המשנה: ״לא אנכי, אדוני ומלכי, היה יועצך הנאמן, כי אם מזכירי שמואל היהודי החכם והחרוץ. קחהו, מלכי, אליך והוא יהיה לך לעינים בכל דרכיך, כי גדול האיש שמואל מאד ולחכמתו אין קצה״.

המלך מלא כרגע את עצת משנהו וישם את שמואל אבן־נגדילה למשנה לו במלכותו.

וישר שמואל העברי על העם הערבי בתבונה, במועצות ודעת, וממלכתו עלתה כפורחת, וימצא חן בעיני מלכו ועמו, ויהי טוב ומיטיב לכל, ולא פסע ברגל גאוה על ראשי העם כאשר פסעו עליהם שרי ערב, הגאוה היתה זרה לו, ויעמוד על משמרתו כשלשים שנה.

את גודל ענותו וטוב לבו נוכל להבין מהספּור אשר יסופּר מסופרי ערב בזמן ההוא: בקרבת היכל המלך היתה חנות מכלת ובשמים, והחנוני היה ערבי אדוק באמונתו, עינו היתה צרה בגדולת רבי שמואל העברי, ובכל עת אשר יצא המלך חאבוס נשען על יד שמואל משנהו בקרבת החנות ההיא יצא החנוני הנבער והקנאי ויקלל את המשנה קללות נמרצות. ויהי בשמוע המלך את קללותיו, התקצף ויצו על שמואל לענוש קשה את הערבי הנבזה ההוא, לחתוך את לשונו מפיו, לבל יוסיף עוד לקלל. אולם לב השר היהודי הרחמן לא נתנהו לענוש את הערבי במוסר נורא כזה, ויקראהו לביתו, וידבר אתו טובות ויתן לו תשורות, ומני אז הפך המקלל את הקללות לברכות.

ויהי היום והנה המלך ראה את הערבי עומד על יד חנותו ומברך את רבי שמואל בלשון צחה, וישתומם המלך ויאמר: ״אמנם כן, אדוני ומלכי, הקימותי את דבריך: וישאל את משנהו: ״הככה מלאת את פּקודתי?״ ויען השר הוצאתי מפיו את לשונו הרעה ואהפוך בפיו לשון dir=“rtl”>אחרת״.

והמשנה למלך הערבי היה גם שר התורה ונגיד העם ליהודי ספרד, ויקראוהו בשם ״רבי שמואל הנגיד״. ומה נהדר ונאדר היה המחזה לראות את המשנה למלך האדיר בא לבית אולפנא ויושב ומרביץ תורה באזני התלמידים המקשיבים לקולו!

בעטו אשר בו כתב את פּקודותיו לכל שרי ארצו, היה כותב תשובות בהלכה לכל השואלים אותו דת ודין. רבי שמואל היה הראש והראשון בכל חכמי ישראל אשר נתן נתיבה בים התלמוד על ידי ספרו ״מבוא התלמוד״, וכל דבריו נאמרו בעומק ההגיון והדעת עד להפליא. והגאון המאירי בהקדמתו לאבות אומר:

וכך היה באחרית ימי רב שמואל בן חפני הנגיד הלוי מקורדובה, וברח מצד גזרות למאלאגה, ומצד הפלגת מליצותיו נתגלגל הדבר ונעשה קרוב למלכות בגרנדה, וגם חבר ספר בכל התלמוד קראו הלכתא גברוותא והוא ראוי לסמוך עליו״

ספריו ״בן תהלים״, ״בן משלי״ ו״בן קהלת״ כלם מלאים רעיונות נשגבים ואמרי בינה כיד החזון והמליצה הטובה עליו.

באהבה רבה התרועע עם כל חכמי דורו. ברב האי גאון חזה כל יקר, ואת רבנו נסים תמך בימין צדקו, וכל נפוצות הגולה בספרד, באפריקה ואסיה כלם העריצוהו וינשאוהו למעלה ראש.

ועל כל אלה היה לאב ולפטרון לכל בעלי הכשרון, ויתמכם ויחזיקם עדי אשר הביאם למשאת נפשם.

ובראש כלם קרב הנגיד כמו נגיד את בחיר משוררי זמנו, את רבי שלמה בן גבירול.

וימת שמואל בהיותו בן ששים ושלש שנים וכל בני ישראל הספּידוהו ויתאבלו עליו אבל כבד מאד.

* * * * *

וכעץ כן פריו, כשמואל הנגיד, כן היה גם בנו יוסף הנגיד, אשר ירש את גדולת אביו וחכמתו גם יחד, וימלא את מקומו, ויהי משנה למלכו.

בהיותו בן שמונה עשרה השיאהו אביו אשה לא מבנות העשירים והאצילים, כי אם מעבר לים התיכוני הביא לו אביו את בת רבנו נסים מקירואן, אשר תמכהו תמיד, והעלמה היתה יפה, צנועה ומשכלת. וגם הוא, יוסף, היה יפה תואר, הודו כזית, ובכל זאת הסתפּק במועט ולא התמכר לחיי הוללות ככל רעיו בני נדיבי ערב. וכאביו כן גם הוא נחל שירי תהלה ממשוררי הערבים, אשר שרו לכבודו:

״ברכו את פניו, כי בפניו תראו חיים, שלום ותקוה, ומימיו לא שב איש ריקם מלפניו ״

אולם בשני דברים לא הלך בדרכי אביו, במנותו שרים ופקידים מאחיו היהודים, ובבנותו ארמון גדול למעונו. שני אלה עוררו קנאת רעיו הערבים ויסיתו עליו את ההמון ויתנפּלו על ביתו ביום השבת, לפני שמונה מאות וארבעים שנה, בירח טבת, ויוציאוהו ממרתף הפּחמים, אשר התחבא שם, ויתלוהו על שער העיר בהיותו בן שלשים וחמש שנים. אתו יחד הורידו לטבח יותר מאלף וחמש מאות משפּחות. היום הזה היה יום אבל לכל בני ישראל שנים רבות.

נפש רמה וזכה, כבירה ועדינה, מלאה פילוסופיה ושירה גם יחד, היתה נשמת המשורר בחסד עליון ופילוסוף אלהי, רבי שלמה בן גבירול.

״לפי דעת אפלטון, כל ידיעותינו הן זכירת הנשכחות, אשר

ידענו בעולם הנשמות, כטרם בואנו לעולם החמרי הזה הנה

לא כן היה הדבר אצל הפילוסוף האפלטוני רבי שלמה בן

גבירול הוא לא שכח דבר בעולם השפל מכל אשר ידע

כעולם העליון שכחה היתה, אד לא לפניו, כי אם לפני המלאך

הממונה עי השכחה בעצמו וישכח כדגע לסטור אותו על

פניו, על בן לא חדל בן גבירול מהביע עלי חלד אחרי הולדו

את שידיו, אשר השמיע במרום לפנים עם שרפי אל לא

השכיחו המלאך את התורה אשר הגה ולמד במעמד הנפשות,

ולא כבה את הנר הדלוק על ראשו כירחי קדם שאין בהם

שנים ״ (שולמן, תולדות חכמי ישדאל, בשם החכם זבס)

אחד מחכמי ישראל בזמן ההוא הביע את משפּטו עליו, לאמר:

״דרכי שלמה התנשא מעל לצרכי החומר ומחסורי איש גופני.

נזיר אלהים היה וינזר מכל חמודות בשדים ותענוגות בני אדם

ויקדיש את נפשו הזכה מכל שמץ דופי, כליל לחפצי הרוח

האיש הצעיר בשנים בין חכמי זמנו גבה ויעל על כלם

כתעופת מליצתו. כחן שירתו ונעימת מדברותיו."

בהיותו עוד ילד קטן מתו עליו הוריו וישאר עזוב, גלמוד ועני. הילד האומלל הזה לא ידע משעשועי הילדות ושמחת הנוער. רוח עצבון תקפהו ויזקן בלי עת, והוא בעצמו יתאר לנו את תכנית רוחו, לאמר:

אני השר והשיר לי לעבד.

אני כנור לכל שרים ונוגנים

גוי יהלך על האדמה

ורוחי תעלה על העננים

וליבי בן בלב בן השמונים.

עודנו עומד בין גבול הילדות והבחרות, בחיותו בן שש עשרה שנה, שר שירתו כאיש בא בימים, בה שפך את מרי לבו על גורלו האומלל, לאמר:

מליצתי בדאגתי הרופה,

ושמחתי באנחתי רחופה,

ואם אראה שחוק. יבכה לבי

לחיתי שהיא מני קטופה

ידידי! הלבן עשר וששה,

ספוד ובכות עליהם האסיפה,

אשר חיה להמשך בילדות,

בלחי בחבצלת שזופה

שפטני לבבי מנעורי,

על כן היתה נפשי כפופה

ומה בצע להתקצף, אבל רום

וקוה, כי לכל מכה תרופה

ומה יועיל בכות על המצוקים?

ומה יועיל לדמעה הערופה?

מגנו ואיש חסדו בימי עלומיו היה השר רבי יקותיאל אבן חסאן הנדיב, אשר מצבו בממשלת הארץ בסרגוסה היה כמצב רבי שמואל הנגיד בממשלת גרנדה. אולם לא ארכה מנוחתו, כי הנגיד רבי יקותיאל נפל לפני בני עולה וירצח לעיני השמש, ויגדל האבל בכל מחנה ישראל אשר בספרד, ובן גבירול נשא תאניה על איש חסדו, והקינה הזאת תכיל שתי מאות חרוזים, והבית הראשון מביע את כל תשבחות השר, באמרו:

בימי יקותיאל, אשר נגמרו,

אות כי שחקים לחלוף יוצרו

אראה פני תבל. ידידי, זועפים,

יתנכרו אלי ולא נכרו

על כן שעו מני, אמרר בבכי

אל תשאלו על מה זה שפתי צללו?

סה תקצפו עלי ומה תגערו?

כי סעל ראשי צלים סרו —

אבד יקותיאל, אשר חאבדים

בו עתקו חיל וגם גברו.

רבים קמו על המשורר וידריכוהו מנוחה, עדי אשר התמרמר על העיר סרגוסה ויכנה בשם עמורה, ויצא ממנה וימצא חסות בצל הנדיב רבי שמואל הנגיד, אשר קבלהו אל ביתו ושם במעונו שר שיריו הנפלאים המתנוססים כאבני חן ב״כתר מלכות״, המלאים חקר ודעת אלהים והנם עד היום למשיבת נפשות בני ישראל בצקון לחשם לפני יוצרם בימי מועדיהם וחגיהם ברגש קדוש ומאד נעלה.

בימי הפילוסוף והמשורר רבי שלמה בן גבירול זרח עוד כוכב מזהיר על שמי היהדות והוא הדין רבנו בחיי הספרדי, אשר כתב בערבית את ספרו ״חובות הלבבות״. בו יסד את תורת המוסר העברי (אתיקה) על מכונה לעומת תורת המעשה, אשר היא לבדה היתה דרושה עד הימים ההם, ומורה כי לא רק במעשה המצות והחקים לבדו יזכה האדם את פּעלו לפני אל חי, כי אם בשעבודו אליו את כל כחות הלב והנפש. ויהי הספר הזה לכלי חפץ לכל העם ולמקור מוסר ולקח טוב באמונה הצרופה עד היום הזה.

ואלה דברי רבנו בחיי בקצרה:

״כשם שהאדם מחובר מגוף ונשמה, כן תורת היהדות בהגלותת

בפועל בארחות חיי האיש הישר, אז היא מרכבת מעבודה

גלויה ועבודה צפונה, הגלויה היא ״חובות האברים״.

והצפונה היא ״חובות הלבבות״ אהבת ה׳ והגר האזהרות

לא תשנא את אחיד בלבבך, לא תחמוד, לא תקום ולא תטור,

לא תתורו אחרי לבבכם ועל כל התורה כולה אסר הכתוב

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך״ וכלל גדול אמרו

חכמי התלמוד: ״רחמנא לבא בעי" ונמצא, כי חובות

הלבבות המה נשמת התורה והאמונה ומצות האברים בלי

רגש הלב היא בגויה מתה בלי בלי נשמת חיים׳׳

נפלא הוא משלו על דבר העורים ההולכים אחרי מובילם הפּקח ובנפול האחרון יפּלו כלם ואין כל תקומה להם.

מה נשגבו דברי המשורר האלהי בן גבירול בתארו את מצב עמו:

שבויה עניה

בארץ נכריה,

לקוחה לאמה

לאמה מצריה,

מיום עזבתה

לך היא צופיה.

השב שבותה,

רב העלילית.

* * * * *

מחוצים, לחוצים,

סובלי מעמס:

בזוזים. גזוזים,

נתונים למרמס:

ישמעאל כאריה

ועשו כתחמס,

זה יניחנו

וזה יקחנו

ותשובת אלהי ישראל באה:

״הקולר זה הקול, גולת אריאל?

עמדי וצהלי. בתולת ישראל,

לעת הרשום בספר דניאל!“

ויגוע המשורר ויאסף על עמיו בן חמשים שנה וההגדה מספּרת על דבר מותו לאמר: אחד ממשוררי ערב קנא בבן גבירול על שירתו, ויקם עליו וימיתהו ויקברהו בגנו תחת תאנה. והנה פתאום נשאה התאנה פרחי תפארה והבשילה פירותיה בטרם חנטו יתר התאנים את פניהן. ויהי המחזה הזה לנס, וכל העובר עליה השתומם. בהגיע הדבר אל המלך, קרא אליו את המשורר הערבי ואחרי אימו עליו הודה על הרצח אשר עשה להמשורר העברי.

כנסת ישראל היא התאנה, אשר בן גבירול משוררה הרוה אותה בטל תחיה ויפארה בפרחי קדש פרי השירה האלהית והמליצה הישראלית, חקר אמונה ודעת אלהים, ומפרחיו ענד לראשה ״כתר מלכות״, אשר יתנוסס על ראשה לדור דור.

קרני חוד פני משה, קולות נעימים מכנור בן־ישי, דמעות המקונן בן חלקיהו, ודם התמצית של לב בן אמוץ, ואומץ רוח יהודה המכבי,—כל אלה הם החמר, אשר אלהי הנשמות בלל יחד וייצר את נשמת המשורר רבי יהודה הלוי, ותיטב הנשמה בעיניו, וישש עליה וישקה למו פיו, וצלצל משק זאת הנשיקה הקדושה והנעימה נשמע בכל שירת המשורר עד היום הזה.¹

ראש כל משוררי ישראל מיום נסתם חזון מישראל, רבי יהודה הלוי –אבו אל חסן אל לאוי –נולד לרבי שמואל אביו בשנת תתמ״ו לאלך החמישי, בעיר טולידה, במדינת קשטיליה הדרומית, בארץ ספרד, בחלק ממשלת הנוצרים.

בימי ילדותו יצק מים על ידי רבי יצחק אלפסי, וילמוד גם את חכמת הרפואה אהובת כל חכמי ספרד בעת ההיא, ויהגה בשפות שונות, ויעמיק חקר בפילוסופיה היונית והערבית, ובהתמו את חק למודיו שב לעיר מולדתו, ויבן לו בית, וימצא מחיתו מחכמת הרפואה, כי רכש לו שם תהלה בתור רופא מומחה. אולם בעתותי החופש הפיץ מעינותיו חוצה בבית־תלמודו לתלמידים רבים, אשר שמעו לקחו הטהור בתלמוד ובמדעים שונים.

בנים לא היו לו, אך בת אחת ונכד ששמו יהודה. את בתו היקרה קרא באחד משיריו בשם ״אחות נפשי״ ואת נכדו אהב מאד ויתרפק עליו במסעו. אולם יותר מהם אהב את ארץ קדשנו, ציון אמנו. רוחו עליו השתפּכה ונפשו השתוחחה בזכרו את שמה ויעורר אבל, קינה ונהי על שממותה והריסותה, וירעם את מיתרי כנורו, ויתנה כתנים על מפּלתה ויבכה ענותה. נהרי נחלי דמעה פרצו מעיניו על האם השכולה, ציון הגלמודה, המחכה על בניה השואפים מבור השבי. ופתאום והנה רוח תקוה ונוחם הערה עליו ממרום, ויחלום את שיבת שבות ציון. אז נשמע שירת בני קרח מפי עטו, ויעלנו על הרי הכרמל, הלבנון והחרמון, ישמיענו את משק גלי הירדן, וישביענו נעימות את פני הרי יהודה המתנשאים לשמי התכלת בשיא גאונם.

בהיות המשורר כבן ששים גמר אומר לעזוב את ארץ ספרד ולהרים פעמיו למשואות ארץ הקדושה, מקור הקדושה והברכה העליונה, ויחלט לראות בעיני בשר את אשר חזה בעיני רוחו כל ימי חייו, ״להשתפּך במקום אשר רוח אלהים שפוכה על בחיריו, ולשאוך חיי נשמות אויר ארץ ישראל״.

בתו, נכדו והמון רעיו ותלמידיו לא עצרו כח להניאו מהפק את חפצו, ויפרד המשורר מכל מחמדיו, ויקה מקל נודדים בידיו ויסע ירושלימה. בדרכו עבר דרך ערי אירופה ויבא באניה מצרימה, ובכל מקום בואו קבלוהו גדולי ישראל ברוב כבוד והדר, וינסו לדבר על לבו, כי ישוב הביתה ולא שעה להם.

באלכסנדריה של מצרים ישב באניה לבא ירושלימה. פּה תחדל התולדה לספר לנו את אחרית המשורר ולא תדע מה היה לו, ותחתיה תבא ההגדה בת דמיון העם ותענד עטרה לראשו, והעטרה הזאת הולמתו. הלא כה דבריה:

בבא רבי יהודה לפני שערי ירושלים ועיניו חזו את הריסותיה וחרבנה, התפרצה בת שירתו הנאדרה בקדש וישר את שירו הנודע ״ציון הלא תשאלי", והנה פרש ערבי אחד פגע בו, ויתקצף הערבי בראותו את היהודי מחבק את עפר ארץ הקדושה ומנשק את אבניה, וירמסהו בפרסות סוסו.

אם נכונה היא ההגדה הזאת או לא, אחת היא לנו. אולם זאת תורנו לדעת ולהבין את יקרת ערך הנפש הגדולה בהמשורר הגדול, את אהבתו אשר בערה בלבו לארץ אבותיו, עדי אשר העם בדמיונו בחר לו מיתה קדושה וטהורה כזאת. המשורר הגה כל ימי חייו אך בציון משאת נפשו, ויתם את חיתו בחיקה, בחיק אמו הקדושה, בעת אשר שפתיו שרו את הקינה הקדושה והאדירה ״ציון הלא תשאלי" וישפוך נפשו במקום אשר רוח אלהים היתה שפוכה על קדושי עמו אשר אהב סלה!

נורא הוא גורל הבן־החורג גם בעת שלום, ומה גם בעת ריב ומלחמה, בעת אשר האחים נצים ורבים איש עם אחיו, אז כל החצים ואבני הבליסטראות יפלו על הבן החורג האומלל משני עבריו, ובמטרה הנהו לחצי שניהם, אשר ישימוהו כשעיר לעזאזל לכפּרת פּשעם.

בסוף המאה האחת עשרה, כאשר התפּרצה מלחמת שני האיתנים, הנוצרים והמחמדים, אשר הרעישה ארצות על יושביהן, הוסיפה עוד דפּים אחדים מאדמים בדמי בני ישראל בהתולדה. אירופּה ואסיה התיצבו במערכת הקרב אשה לקראת רעותה, ושתיהן רוו את אדמתן מדמי הבנים החורגים בני העברים האומללים; אדום וישמעאל התנפלו איש על אחיו ובמלחמתם האיומה הכריעו לטבח אלפים ורבבות מבני יעקב האובדים.

בעת ההיא העביר אחד מבעלי הסוד קול במחנה ישראל, כי בסוף מחזור רנ״ו, ד׳ אלפים תתס״ד, יבא הגואל לקבץ את שארית ישראל ולהשיבם לארצם, ובזאת תמלא נבואת בן חלקיהו ״רנו ליעקב שמחה“. והנה תחת שופרו של משיח שמעו קול אויב נורא, קול קנא ונוקם, מפּיות הקנאים ״נוסעי הצלב” לאמר: ״רוצחי גואלנו ימותו או ימירו דתם!"

פּטר הנזיר איש אמיאנס, אשר בטבעו היה איש מתרגש ומתלהב, הוא ובני סיעתו הרימו את אות הצלב ויטיפו לנוצרים לעשות נקמה במושלמים ולהוציא את ״הקבר הקדוש" מידיהם. קולם מצא מסלות בלב האספסוף וההמון הנבער מדעת, ויתאספו גדודים רבים לאלפים ולרבבות, ויקראו בשם אחים, וינהרו מים קדמה, ובלכתם רחצו פעמיהם בדמי היהודים כל עוד לא השיגו את הישמעאלים.

בהתאספם יחד שמו אותות הצלב על בגדיהם, והכהונה הקתולית נתנה להם סליחה וכפרה מראש על כל עונותיהם אשר יעשו בדרכם שהם עתידים ללכת, ובכן נחשבו לקדושים בשם האב ברומה, וכל איש מארצות הנוצרים לא העיז לנגוע בהם לרעה.

בצרפת היו ההרגות מעטות, יען כי נשיאי הארץ עמדו לימין היהודים ויגוננו עליהם. אך בהעיר רואואן, שהיתה אז תחת ממשלת אנגליה, אספו אז המרצחים הקדושים את כל עדת היהודים בבית־תפלתם ויכוננו את להב חרבם אל לבם ויחרצו את משפטם האיום: הטבילה או המות״. כל היהודים אשר בעיר ההיא מסרו את נפשותיהם על קדושת דתם, וכה עשו כל הערים בארץ אשכנז עד הנהר רהיין. ביחוד היה ההרג נורא בעיר מיץ.

לפני המחנה הלך אוז, בהאמינם כי האוז הוא ציר שלוח מאת בן האלהים לנחותם ולהצליח דרכם. אחרי האוז הלכו אלפי ילדים ומחוז חפצם ירושלימה להלחם מלחמת האלהים בכופריו, ובדרכם התנפּלו כחיתו טרף על אנשים נקיים ורצחו וטבחו המונים המונים בשם אלהי האהבה והרחמים.

ועדת ישראל אשר בטריאר, בשמעם כי גדודי נוסעי הצלב הולכים וקרובים אליהם, גמרו אומר למות בידי עצמם, לבל יפּלו בידי המרצחים לחללם, ויהיו הם הראשונים אשר בידיהם שחטו את ילדיהם לבל יכריחום המרצחים להמיר דתם; נשים עדינות ובתולות תמימות העמיסו אבנים על צואריהן ותקפצנה אל נהר מזיל להציל נפשן מתבל וזמה; וכאשר התחננו היהודים לפני הנשיא אגילברט, כי יגן עליהם, ענה הוא אותם קשות: ״הוי, חוטאים, כבדי עון! קצף ה׳ עליכם ועל אבותיכם, כי רצחתם את בנו גואלנו. המירו את דתכם בדתנו ותהיו מאושרים בזה ובבא, אך אם תקשו ערפּכם אז תאבדו כלכם!״ –רבים מהם שמעו בקול המושל ומהרו לקיים עליהם את דיני הטבילה ונכנסו לברית החדשה.

אולם הנצחון הזה הביא אל הכנסיה הקתולית קלון תחת כבוד, כי בני הקהלה הזאת שבו אחרי כן שנית אל אמונתם הקדושה.

בהערים אספּירא, וירמיזא ובנותיהן הכינו המרצחים טבח ואבדן נורא. הנהרגים קדשו את השם ופשטו צואריהם להשחט על שם יוצרם, וגם שחטו בידי עצמם, איש את רעהו, איש את בניו, חתן את כלתו, נשים רחמניות שחטו את בניהם־יחידיהם, וכלם צעקו בקול:

\״שמע ישראל, ה\׳ אלהינו, ה\׳ אחד!״

נשיא העיר וירמיזא הסתיר בארמונו את נכבדי היהודים ומקץ שבעה ימים הודיעם ההגמון, כי לא יוכל להגן עליהם עוד, אם לא ימירו את דתם. היהודים בקשו ארכה עוד ימים אחדים, ולפני הארמון חנו גדודי המרצחים ויחכו לתשובתם. יום השבת הגיע, ונוסעי הצלב טרם שמעו את תשובת היהודים, ויתפרצו הארמונה, וימצא את כל היהודים הרוגים ונשחטים איש ביד רעהו. ראו זאת המרצחים הצמאים לדם וישפכו את חמתם על החללים, ויחללו את כבוד הקדושים ויסחבום סחוב והשלך, ואת הנשארים בחיים, מתי מספר, טבלו במים הזדונים. בין הנסחבים אל בית־התפלה היה עלם אחד ושמו שמחה הכהן, אשר נושאי הצלב המיתו את אביו ושבעת אחיו, ויהי כאשר הובא לבית־התפלה הוציא סכין משרולו וידקור את אחד מראשי הגדוד. כרגע התנפלו עליו המרצחים וידקרוהו וישסעהו לגזרים.

במגנצה מסרו נפשם על קדושת השם אלך ושלש מאות נפש, אשר המיתו איש את רעהו. הגברים שחטו את נשיהם והאמות את צאצאיהן.

בקלן נהרגו מאתים נפש, ושם היה זקן אחד ורבי שמואל בן יחיאל שמו, ובן יחיד היה לו, בחור יפה ומראהו כלבנון, והאב עם בנו ברחו יחד לתוך הנהר ובעמדם במצולה פשט הבן את צוארו, האב ברך על השחיטה והבן ענה אמן בצאת נפשו ואחרי כן שחט מנחם תלמידו את רבי שמואל רבו והוא המית את עצמו.

בכפר מירא נמצאו אז שתי נשים עבריות, האחת היתה חולה מחלת הקדחת והשניה ילדה בן. אתן היתה גם עלמה יפה אחת. ויהי בגשת אליהן הגדודים, יראו הנשים לבל יחללו את כבוד העלמה, ותאחזנה הנשים אותה ותשחטנה אותה, ואת העולל הרך לקחו בעריסתו ותעלנה על הגג ותתנפּלנה יחד עם העולל בקראם ״שמע ישראל" ותמותנה.

בפּראג, בירת ביהם, שמו הנוסעים שמות, באספם את היהודים ויסחבום בציציות ראשיהם אל אגן הטבילה, ואת הממאנים המיתו באכזריות.

ההונגרים היו עוד בני עם עול ימים ומלא כה עלומים, אשר עוד לא הוכו בסנורים מחשכת האמונה הקתולית; הגבורים האלה התיצבו נגד נוסעי הצלב ויכום וימיתום, והנשארים אשר נמלטו על נפשם, שבו לארץ אשכנז, רעבים, קרועים ויחפים, ויחושו את נקמת אלהים בהם על דם היהודים אשר שפכו כמים.

והקיסר הינריך הרביעי, בשובו מאיטליה, ובשמעו את מעשי השוד והטבח אשר עשו נוסעי הצלב ליהודים, הביע את רגשותיו גלוי קבל עמו לאמר: מי מהיהודים אשר קבל את הטבילה שלא מרצונו הטוב, ישוב לדת אבותיו. שמעו זאת המומרים האנוסים וישמחו מאד, ויסירו את המסוה מעל פניהם ומכל האנוסים נשאר בדתו החדשה רק איש אחד, מיכה מטריאר שמו.

ויהודי ביהם בשמעם את דבר המלך הינריך, החליטו לעזוב את ארצם ולהתישב באוסטריה והונגריה. ויאספו את רכושם וקנינם ויכינו לדרך. בין כה וכה נודע הדבר לנשיא הארץ, וישם משמר על בתי היהודים, ויאסוף את זקני העדה וידבר אתם קשות לאמר: ״מהונכם ורכושכם אשר רכשתם בירושלים לא הבאתם אתכם מאומה למדינת ביהם. הקיסר אספסינוס הדביר אתכם תחת רגליו, ומני אז ועד הנה הנכם פזורים בכל ארצות תבל. דלים וריקים באתם לארצי ודלים וריקים תצאו ממנה. ועל דבר פשעכם להאמונה הנוצרית, ישפטכם ראש כהני האמונה".

בדברים הקשים האלה הרגישו יהודי ביהם את הגלות בכל מרירותה, ולא השיבו מאומה, ויעזבו את הארץ ערומים ונקיים מכל רכושם. אחד ההגמונים בדור ההוא מספר, כי הכסף שלקח דוכס ביהם מן היהודים היה יתר רב מהשלל אשר לקחו היונים מהריסות טרויא.

גם ירושלים שתתה את כוס התרעלה מנוסעי הצלב, כי אחרי אשר טבחו את המחמדים, אספו את היהודים והקראים אל בית הכנסת ויציתוהו באש מכל עבריו וישרפום חיים.

וגורל האנוסים היה נורא מאד. מעבר מזה הציקום הכהנים על בגדם בדתם החדשה ומעבר מזה התרחקו מהם היהודים החרדים והקנאים, ויחשבום לנבדלים מקהל ה׳ לא התחתנו עמהם, מלחמם לא אכלו, ויהיו נרדפים מזה ומזה.

בעת ההיא היה הראש לכל הגולה רבנו שלמה יצחקי (רש"י) הקדוש והחביב. ויהי בשמעו את זאת, התעבר על העול הנורא הזה ויקרא להם לאמר: ״חלילה לנו להתרחק מהאנוסים, לחרפם ולבישם, כי כל מה שעשו לא עשו אלא מפני אבחת חרב, וכמעט שעברה הסכנה מהרו לשוב בתשובה שלמה". דברי רש״י גאון העם מצאו מסלות בלבות התמימים ויחדלו מרדוף את האנוסים האומללים.

*

חביב, יקר וקדוש היה הפּרשנדתא רש״י להעם, וההגדה עטרה אותו בספורי נפלאות: לרבי יצחק אבי רש״י היתה אבן טובה, אשר הכהנים הקתולים אבו לקנותה ממנו ולשבצה בעין פּסל מרים אם הנוצרי, וימאן למכרה להם, בהיותו נאמן לדתו. ויהי היום, וימשכוהו הכהנים בערמה אל האניה ויחלו לאיים עליו, כי אם לא ימכור להם את האבן, אז יטילוהו הימה. עודם מדברים והוא הטיל את האבן למצולת הים. וברגע הזה נשמע בת־קול בבית מדרשו בטרויש לאמר: ״הנה בן יולד לך, יצחק, אשר כאבן יקרה יפיץ אורו ויאיר את עיני ישראל בתורה".

הגדה אחרת מספרת על דבר רש״י, כי הגבור האדיר גוטפריד, אחד מראשי נוסעי הצלב, בשמעו את שמע רש״י, סר אליו וישאלהו את אחרית המלחמה. ורש״י השיבהו: ״תלכוד את ירושלים, תמלוך בה שלשה ימים, ביום הרביעי יגרשוך הישמעאלים, ואתה תנוס בחרפּה מן העיר, ותבא הלום עם שלשה סוסים".

אחרי ארבע שנות המלחמה שב גוטפריד צרפתה עם שלשה פרשים, ויזכור את דברי רש"י, ויהי בבואו בשערי העיר טרויש ותפול אבן גדולה ממשקוף השער על אחד הפרשים ותמת אותו ואת סוסו. אז נוכח לדעת את קדושת רש״י ויואל לראותו ולהודותו. אך לדאבונו נודע, כי איש האלהים כבר נאסף אל עמיו.

כמאה שנה אחרי שנולד רבי שמואל הנגיד, נולד רבי אברהם המסכן הנקוב בשמו רבי אברהם בן מאיר אבן עזרא. ויגדל החכם המסכן מכל חכמי ספרד הנגידים אשר היו לפניו. ובאמת היה האיש הזה פלא מאחד הפּלאים שבעולם בכשרונותיו הגדולים, ובשכלו הכביר והנאור הקיף כל דבר גדול וכל דבר קטן, ויגיע בהם לתכלית השלמות. כלו היה חכם חרוץ ומהיר, חריף ומהודר בכל ענפי החכמות, גם בספרות הקראית היה בקי. אולם באשר האור שם גם הצללים, כי היה הפכפך ובמדה ידועה גם קל הדעת, פעם ילחם בקראים ופעם יתאים עמהם בדעותיו. כחו היה יותר בשלילה, ההפך מרבי יהודה הלוי, אשר כחו היה רב בחיוב.

אבן עזרא היה בעל הפכים: מבקר חפשי ומאמין אדוק, פילוסוף בעל הגיון ומאמין בתורת הסוד, ירא שמים ואצטגנין (אסטרולוג) חוזה בכוכבים, בעל בטחון בה׳ ומאמין בהשפּעת הכוכבים והמזלות.

עוד בימי נעוריו התרועע עם גאון המשוררים רבי יהודה הלוי, אם כי רחק ממנו בדעותיו, ויתעלסו שניהם באהבים וכתבו מכתמים איש לרעהו.

אחרי מות רבי יהודה הלוי יתאר אבן עזרא והנה נשמת רבי יהודה קוראת לו לבא אליו לעולם הנשמות ותאמר:

ערבה שנתי לי ואהבתך,

דודי, הערתני ראות צלמך

כתות זבול בחרו כשירך,

הן הם שלחוני קרא בשמך

בא נא ונשירה ועל עפר

נשכב ומה לך לחיות נלמך?!

ויענה אבן עזרא לאמר:

אחי יהודה, שוב שכב, כי אל

מאן לתתי להלך עמד

עוד אעשה בנים ומטעמים,

אכל ולא אטעם במן טעמך

נעצב אני על מלתך זאת

עצב אשר לא אקחה ממך

שירתו נובעת מעומק הגיון, ברק המחשבה וחריפות השכל, אך רוח השירה הנשגבה המרחפת ומתנשאה לשחקים אשר נמצאה בשירי בן גבירול והלוי, הרוח הזאת לא נגעה באבן עזרא, אשר כל כחו היה אך בשירי שנינה והתול המלאים עקיצות וחדודים אשר אין בכל משוררי ספרד משלו.

אבל ברוב חכמתו היה רבי אברהם איש עני ודל, ומערשו ועד קברו ראה רק עוני וריש, ובכל אשר פנה לא הצליח, ויהי נע ונד בארץ, ״שחרו במקום זה וערבו במקום אחר".

בעצמו ישחק שחוק מכאיב לב על רוע מזלו ועניו הנורא, לאמר:

איגע להצליח ולא אוכל,

כי עותוני ככבי שמי.

לו אהיה סוחר בתכריכים,

לא יגועון אישים כל ימי

גלגל ומזלות במעמדם

עון במהלכם למולדתי,

לו יהיה נרות סחורתי,

לא יאסף שמש עד מותי.

ויקח החכם המסכן את מקל־הנודדים בידו וידוד מארץ לארץ. יחד עם יצחק בנו נסע דרך אפריקה הצפונית, מצרים, ארץ הקדושה, משם נסע בבלה לבגדד עיר הבירה, מבבל בא לדמשק, ובכל ארצות נדודיו לא מצא מקום מנוחה. אולם בכל מסעיו התבונן על כל מראה עיניו ומשמע אזניו, וירחב ידיעותיו בהליכות בני ארצות הקדם ותכונות העמים השונים. מארצות הקדם שב לאירופּה ויחן ברומה, ושם השלים את פרושיו על ספרי הקדש, הנפלאים בחריפותם ובסגנונם. בפרושו לספר קהלת שפך את חמתו במרירות על כל הפיטנים ובראשם הקליר, בבקרו את להג לשונם בדברי חדודים והלצות נחמדות.

שנים אחדות ישב ברומה, ואחרי כן עזב את מנוחתו ויואל לשבת בעיר סולירנו, אשר היתה אז הקהלה היותר גדולה באיטליה ותהי גם רוכלת העמים ורבת המרכלת. אך היהודים אשר בקרבה עמדו על מדרגה שפלה בהשכלתם והתפּתחותם ולא הבינו להעריך את ערך החכם הזה, ורק עשיר אחד, ורבי אליקים הספרדי שמו, איש חכם, תמכהו בימין צדקו, וכל בני העיר חלקו כבוד לרבם המתקדש והמתחסד, ושמו שמעי, ותחת מסוה הצדק והיראה דבר סרה בחכמי ספרד ויקראם בשם מינים, כדרך כל המתחסדים עד היום לשים דופי בחכמים בשם האמונה.

על המתקדש הזה התעורר החכם הראב״ע וישימהו למטרה לחצי מהתלותיו השנונים בשירו הגדול ״נדוד הסיר אוני" ושם הראה את כחו הגדול והעז בהלצה, ויתן לחרפת עולם את הקנאים החשכים.

ומשפּט רבי אברהם בן עזרא על איש ריבו התאמת אחרי כן לעיני כל העם, כי המתקדש שמעי התפּאר לאיש בעל מופת, בתתו תמרוקים וסמי רפואה לחולים. והנה עלם נחמד צעיר לימים, ושמו בנימין, מת על ידי תמרוקיו. אז נוכח העם להבין את מרמת קדושם המתעתע.

הרב רבי אברהם אבן עזרא הכחיש גלוי בשדים, רוחות וכשפים ויאמר:

״ריקי מה יחשבו, כי יש שרים ורוחות בעולם, ובשם יעשו

מעשים גדולים, אך הם לא ידעו את השם״

בטבעו היה אבן עזרא איש שמח וטוב לב, לא אהב כסף וימאס בעושר, ופתגמו היה:

״ראוי לאדם שישים עיקר מאכלו לחיות, ולא יבקש החיים בעבור שיאכל״

מאיטליה נסע לונדונה דרך צרפת הצפונית, ויבא אל העיר אשר שם ישב רבי יעקב תם נכד רש״י, אחד מראשי בעלי התוספות, וגם הוא היה משורר ומליץ גדול. כל גדולי צרפת קבלו את החכם הספרדי ברוב כבוד, ורבנו תם שלח לו שיר לכבודו, על דרך משוררי ספרד הגדולים. אבל רבי אברהם השיב לרבי יעקב מכתב מהול בתהלה ותהלה גם יחד:

ומי הביא לצרפתי בבית שיר

ועבר זר מקום קדש ורמס,

ולו שיר־יעקב ימחק כמו מן,

אני שמש וחם שמשי ונמס.

ורבנו יעקב איש תם השיב בענוה:

אבי עזרי ישיבוהו סעפּיו

אשר נתון ידירו ביו אגפּיו,

אני עבד לאברהם למקנה

ואקודה ואשתחוה לאפּיו!

אז השיב רבי אברהם אבן עזרא לרבי יעקב תם באהבה:

הנכון אל אביר עם אל ורועם

להשפּיל ראש במכתב אל בזוי־עם,

וחלילה למלאך האלהים

אשר יקוד וישתחוה לבלעם!

בעלי התוספות מזכירים את שמו שלש פעמים: תענית כ׳ ר״ה י״ג, קדושין ל״ו.

נפלאה היא שירתו במהתלותיה נגד המשהקים בקוביא.

בן חמש ושבעים שנה היה רבי אברהם אבן עזרא במותו בעיר רומה בשנת תתקנ״ז.

לפני צאת נפשו הגיד להעומדים על יד מטתו: ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרון אף העולם.

״רבת צררוני מנעורי, יאמר נא ישראל, רבת צררוני מנעורי,

גם לא יכלו לי. על גבי חרשו חורשים, האריכו למעניתם,

ה׳ צדיק (תהלים קכט)

כל הצרות והתלאות אשר סבל ישראל סבא מנעוריו, הם כאין נגד צרותיו אשר צררוהו במאות השתים עשרה והשלש עשרה, בעצם ימי־הבינים, הימים החשכים אשר בהם התקדרו שמי ישראל וסערות וסופות התפרצו בחמה שפוכה מאוצרות הדת הקתולית בשם אלהי האהבה, החסד והרחמים, וברשע כסל וקנאה אכזריה בדאו כהניה עלילות נוראות, חטאים שלא נעשו, דברים שלא נאמרו. והמרצחים ״הקדושים״, אשר ״רוממות אל בגרונם וחרב פּיפיות בידם״, בתקו את להב חרבם אל לבות בני הגוי הממושך והממורט על דבר עלילת רצח ילדים נוצרים לחג הפסח; על הרעלת מי הבארות והמעינות, על הכשוף וחלול חלת קדשם, – כל אלה בדאו בכונה גלויה למסוך רעל הקנאה והשנאה בלב עמי הארץ וההמון התם, למען ישימו את עם ישראל הפקר וכל אוכליו לא יאשמו.

העלילה הראשונה, כי היהודים שוחטים ילדי נוצרים ללוש בדמם את המצות, עוללו הצרפתים בשנת ד׳תתקל״א, בעיר בלואה לאמר: אחד היהודים בעיר הרג נער נוצרי ואחרי שפכו את דמו בכליו השליך את נבלתו אל הנהר, ויתפוש האלוף תיאובולד, שר הנוף ההוא, את כל העדה העברית אשר בעיר ויובילם אל המדורה אשר ערכו להם. ויגש אליהם הכהן לפני מותם וידבר על לבם, כי יתנצרו ויחיו. אולם הם חזקו איש את אחיו לקדש את השם. ויהי בעלות הלהב, וישאו את קולם וירננו את התפלה ״עלינו לשבח״ וימותו מות ישרים.

פיליפּ אוגוסט מלך צרפת הצטין בשנאתו ליהודים בשורה אחת עם טיטוס, אדרינוס וקונסטנטין צוררי ישראל, ויגזול ויחמוס את עבדי ממשלתו היהודים, ואין אומר השב. וביום השבת, י״ט בינואר, בשנת תתק״מ, בעת אשר כל בני ישראל עמדו בבית־הכנסת לשפוך את שיחם לפני צורם, צוה הצורר לאסרם בבתי־האסורים, ואחרי כן הוציא פקודה לאמר: ״כל משח יד, כל חוב והלואה, שלוה נוצרי מיהודי, הם בטלים, אם אך הנוצרי ישלם את החלק החמישי לגנזי המלך". ובעוד ימים אחדים הוציא דבר מלכות, כי כל היהודים היושבים בארץ ממשלתו יצאו מן הארץ, ויתן להם רשות רק למכור את המטלטלים, ושדותיהם וכרמיהם, גרנותיהם ויקביהם נפלו לגנזי המלכות, ובתי־תפלתם נהיו לבתי־כנסת לקתולים.

ובכן לקחו יהודי פּאריז והסביבה משענת־נודדים בידיהם ויצאו מן הארץ. אוהביהם נסו לפתותם להמיר דתם, אולם הם ענו בהפתגם הקדוש: ״שמע ישראל" וינועו וינודו ויחפשו להם מנוחה בארצות שונות.

הרדיפות והגרושים, הגזרות והנדודים השפּילו והכניעו גם את רוח ישראל בלבלו את שכלו, טמטמו את לבו, ויבראו בדמיונו הזיות נבערות ואמונות תפלות, צאצאי הגלות האיומה והנוראה. היהדות התעטפה בערפּלי אופל ועב הענן הקדיר את המאור שבתורה, וגדולי האומה וחכמיה החלו להתעסק ולהתענין בלמודי הקבלה ומסתריה, סודותיה ורזיה, ובראשם יצא רבי יהודה החסיד בספרו ״ספר חסידים״, בו נחזה יראת החטא במדה גדושה ונפרזה, אשר תאמין, כי בכל פסיעה ופסיעה ידוש האדם עברות ברגליו, בצאתו, בקומו, בשבתו ובלכתו. בספר הזה נחזה חזון מעציב מאד: איש בן ימי־הבינים, קטנות לב ומח, אשר בכל מקרה קל יראה חורבן עולמות ובנינם, והשטן ירדפהו תמיד לצודו למדחפות.

ישנם ב״ספר חסידים" דעות ומשפּטים הראוים להיות נשמעים מפי חכמי עולם היותר גדולים, כמו:

״הבושת והאמונה נצמדות, כשתסתלק האחת, תסתלק חברתה״

(ספר חסידים סימן ק״כ)

או:

״לא יאמר אדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד דרך רעה

ומוציא את האדם מן העולם אתרחק מהם ביותר לצד חאחרון,

עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ידור בדירה נאה

ולא ילבש מלבושים נאים גם זאת דרך רעה היא וחייב

אדם להתרחק ממנה, וההולך כדרך זו נקרא חוטא״

(ספר חסידים סימן נ״ב)

או:

״מי שאינו מבין לשון עברית, והוא ירא שמים ורוצח לכון,

או אם תבא לפניך אשה, אמור להם שילמדו התפלות בלשון

שמבינים משיתפּלל בלשון הקדש, כי התפלה אינה אלא בהבנת

הלב, ועל זה נאמר. יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו

כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות

אנשים מלמדה"

(ספר חסידים סימן תקפ״ח)

ומה גדלה סבלנותו באמרו:

״אם יטעה הנכרי, צריך אתה להחזיר, ומוטב לו לאדם שיצטרך

לבריות, משיקח ממון נכרים ויתחלל שם שמים, ויאמרו הנכרים

על כל היהודים גנבים ורמאים״

* * * * *

ובאגליה, הארץ אשר בה חיו היהודים בבטחה ובשלוה ויציבו להם יד בכל הערים הגדולות, גם שם בא יום הפקודה, יום הנתן כתר מלכות על ראש ריכרד לב־האריה, בשלישי לספּטמבר תתקמ״ט. שלוים ושאננים ישבו היהודים באי בריטניה בכל ימי מסעי הצלב הראשון והשני, כי הבריטנים מטבעם קרי־רוח המה וקול הכהנים הקנאים לא מצא הד בלבותיהם. אך ביום הכתר התחוללה עליהם ראשונה סערת קנאי הדת המשובה, ומן היום ההוא והלאה הוסיפו לפרוץ סערות ופרעות אשר האריכו כמאה שנה עד הגלותם מארץ בריטניה גלות שלמה.

בשוב המלך ריכרד מבית־התפלה לארמונו, באו גם צירי היהודים בתוך צירי העם להגיש לו מנחה ולברכו. ויסת הבישוף הקנאי הנורא בלדווין את המלך בהם לאמר: ״שלח את היהודים, טמאי הנפש ומקללי אלהים, לבלי יראו את העטרה אשר יעטרוך כל עמי בריטניה״. ריכרד לא שער מראש את תוצאת הדבר וימלא את חפץ כהניו ולא קבל את היהודים, ומשרתי המלך עזרו לרעה, וידחפו אותם ויתעללו בהם. ההמון, אשר עמד מסביב להארמון, קרא מלא אחריהם, והקול נשמע בעיר לאמר: ״המלך צוה להשמיד את היהודים״, והעם הפרוע, יחד עם נוסעי הצלב אשר היו בעת ההיא בלונדון, התנפלו בחמה שפוכה על היהודים ויכום ויכתום כל היום ההוא וכל הלילה, את רכושם בזזו ואת בתיהם שלחו באש. לשוא שלח המלך את שלישו להשקיט את הפרעות אחרי הודעו מזאת, כי ההמון השתובב ויהרגו יהודים רבים, ובתוכם גם את רבי יעקב מאורלינש, תלמידו של רבנו תם. ביום השני שמע ריכרד את כל דבר הנבלה אשר עשו עבדיו, ויצו ליסרם קשה, ויעביר קול בכל ארצו, כי כל איש אשר יערב את לבו לנגוע ביהודי לרעה מות יומת. אולם אך יצא יצא ריכרד למסע הצלב השלישי, התנפלו הנוצרים שנית על היהודים וישימו בהם שמות. – בעיר יורק התבצרו היהודים נגד אויביהם במצודה, ומקץ ששת ימים, כאשר אזל הלחם והמים, קדשו את שם אלהים ובראשם רבי יום טוב הקדוש, וישחטו את נשיהם ובניהם ואחרי כן שחטו איש את רעהו. נשיא הקהלה נשחט בידי רבי יום טוב, אשר ברך על השחיטה. ויהי מספר המתים ביורק חמש מאות איש.

אחרי ריכרד מלך יוהן אחיו, והוא היה איש עריץ ובליעל, וירעץ וירוצץ המלך הנבל הזה את שארית ישראל הנמצא, את עשיריהם הסגיר בבתי־כלא ויענם בענוים קשים למען מצוא כסף כפּורים. את איש עשיר אחד מעיר בריסטול ענה מאד וידרוש ממנו עשרת אלפים שקל, ויצו לעקור את שניו שן אחרי שן, עדי הביא האובד את כל סכום הכסף לידו.

ככה ירדו בני ישראל פּלאים באנגליה ויצאו מרעה אל רעה עדי הגלותם גלות שלמה.

בימים הרעים ההם עלו שלש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה לארץ ישראל, בשמעם כי פקד ה׳ את עמו ועיר קדשו, אחרי אשר המלך הגבור סלדין לכדה מיד הקתולים וירשה ליהודים להתישב בירושלים. סלדין קבל את חכמי ישראל בכבוד, ויבנו להם שני בתי־מדרש לתורה ולתעודה.

* * * * *

בין רוכסי הררי אררט וקוקז נמצאו קהלות ישראל מרובות באוכלוסין, ורבים מהם היו בני חורין, רובי קשת, מזוינים וחגורי כלי־נשק, וישכנו בשני הסלעים ועל ראשי ההרים הרמים, אשר עד שחקים יגיעו, התבצרו ויהיו בטוחים מפחד אויב, ויחיו חיי דרור וחופש. הם המה אבות היהודים ההרריים השוכנים כעת על הרי קוקז ומצטיינים בגבורתם בין שכניהם הצ׳ירקסים והגרוזים.

בין היהודים החפשים האלה החיים על חרבם וקשתם נגלה לפתע פתאום בעת ההיא איש חרוץ וגבור מהיר, דוד אלרואי שמו. על אדות האיש הנפלא הזה כתב החכם המדיני השר האנגלי בנימין די ישראלי ביקונספילד את ספורו הנודע על שמו ויחזה בו חזיונות רבי הערך מאד.

האיש הצעיר הזה היה יפה מראה ונחמד מאד, זך הרעיון ומלא אומץ וגבורה. הוא היה יליד עמאדיה, תלמידו של עלי גאון יעקב בבגדד, ״והיה גדול בתורת משה, בהלכה ותלמוד ובכל חכמה ובלשון ישמעאל״. (ר׳ בנימין מטודילה)

ויהי בשובו לעיר מולדתו הפליא בחכמתו את בני עמו, וימצא חן גם בעיני שר העיר ויתהלך עמו באהבה ורעות. לאט לאט הטה אחריו את בני עמו הגבורים ויהיו נכונים להקריב נפשם בעדו. ויוציא קול קורא לכל יהודי אסיה לאמר:

״ציר שלוח אנכי מאלהי ישראל להוציא את עמו מגלותו

ולהביאו שנית לארץ קדשו, לבנות ירושלים עיר הקדש

ולהשיב לתחיה את הלאום הישראלי״

ויצו אותם כי המון רב מלומדי מלחמה יבואו אליו לעיר עמאדיה הבצורה וכלי זינם תחת מדויהם. ויבאו יהודים רבים ליום הנועד מאת אלרואי גבורם.

השמועה הגיעה למלך פרס, ויקרא את אל־רואי לבוא אליו. ויבוא הוא לבדו ואין איש עמו, וידבר דבריו לפני המלך בלב אמיץ ויאמר: ״אני מלך היהודים!״ ויצו המלך לתפשו, והנה נהיה אל־רואי פתאום לרואה ואינו נראה ויהיו שומעים את קולו ואת פניו לא ראו. ויירא שולטן פרס ממנו, ויחל את פני הכליף אל־מומנין בבגדד, כי יצוה לראשי הגולה והישיבות למנוע את אל־רואי ממפעליו.

ראש הגולה וראשי הישיבות מלאו את מצות המלך ויכתבו אל אל־רואי לאמר:

״מנע עצמך מעשות דברים כאלה, ואם לא, הנך מנודה מכל

ישראל, כי עדיין לא הגיע זמן הגאולת ואותותינו עוד לא

ראינו״

אך גם המכתב הזה לא הרגיע את רוחו ויוסף ללכת בדרכו.

ועיני ההמון הוכו בסנורים ויאמינו באל־רואי ונפלאותיו, ושני אנשים נוכלים הוליכו שולל את העם בהראותם מכתבים שהגיעו להם מאת גואלם דוד רב העליליה, ושם נאמר, כי הגאולה קרובה לבא בחצי הלילה ביום ידוע, וסערה תשאם על כנפי רוח ותביאם ירושלימה, ועליהם לעלות על הגגות ולעמוד שם לבושי בגדים ירוקים ולחכות במנוחה לעת רצון כי תבא.

בלילה ההוא נדדה שנת היהודים הבגדדים וימסרו את כל קנינם ורכושם בידי שני הנוכלים לחלק בין עניי עמם. התור הגיע, וכל העדה עלו על הגגות ויחכו לאות ישועה קרובה, הנשים בכו בכי רב, הילדים צעקו מרה, כלם התרוממו וינסו לעוף ברוח. כאשר עלה השחר נפקחו עיניהם לראות את סכלותם וקלות דעתם, אבל עקבות הנוכלים לא נודעו ורכוש הפתאים נעלם אתם יחד, והבגדדים קראו לשנה ההיא ״שנת המעופה".

סוף דבר: נציב המלך קנה בשוחד את לב חותן אל־רואי, והוא בא אל חדר מטת חתנו הגבור וימצאהו ישן ויהרגהו. אולם גם אחרי מותו רבו המאמינים בו ויעריצוהו בשם ״מנחם״ ומעריציו נקראו בשם ״מנחמידים" ובשמו התהללו.

הנה זה פרי הגלות והבליה!

אם כל חכמי ספרד הזהירו ככוכבים בשמי היהדות, הנה האיש הנפלא הזה האיר כשמש בגבורתה על היהודים והיהדות גם יחד ברוב חכמתו וגודל בינתו הרחבה והעמוקה. אז החלה היהדות להתמוטט תחתיה מאפס יסוד חזק, אהלי התורה נשמו; בתי־המדרש שמהם יצאו תורה ואורה בדורות רבי שמואל הנגיד ורבי יצחק אלפסי, חרבו ונהרסו מחמת קנאת הדת המחמדית ובכל חלק ארץ ספרד הערבי לא דרכה עוד כף רגל יהודי, בלתי אם שם כזב מחסהו, בהסתרו תחת מסוה דת מחמד, ומימות רבי יוסף אבן מיגאש תלמיד האלפסי ורבנו תם הצרפתי לא קמו אנשים גדולים תחתיהם. בימי דלדול התורה ההם קם הגאון הנערץ והכביר הזה רבי משה בן מימון, מלך עם ישראל ברוח וכבריח התיכון המבריח את כל העם מן הקצה אל הקצה.

הרמב״ם – שמו הערבי ״אבן עמראן מוסה בן מאימון עובד אלה״ – נולד ביום י״ד ניסן, שעה אחת ושליש השעה אחרי הצהרים, בשנת ד׳תתצ״ה, בקורדובה.

אביו רבי מימון בן יוסף היה, כאבותיו עד שמונה דורות, חכם תלמודי ודין בקורדובה, וידע גם את ההנדסה והתכונה, ויכתוב ספרים בהחכמות האלה, והוא חנך את משה בנו על פי דרכו ויטביע בלבו תשוקה עזה לתורה, לחכמה, לכל נשגב ורוממות הנפש.

ויהי במלאת לו שלש עשרה שנה והנה ערפּלי חשך העיבו את קהלת ישראל בקורדובה, כי גזרה יצאה מלפני הממשלה המחמדית על הנוצרים והיהודים להגרש או להמיר אח דתיהם, ויעזבו היהודים את העיר ובתוכם גם כל משפּחת מימון, וינודו מעיר לעיר ימים רבים. ובעצם הנדנוד והטלטול נהיה הנער משה לבחור מעם, וילמוד מחכמי הערבים גם את הרפואה, הפילוסופיה וכל המדעים השונים, וילבן ויצרף אותם ברוח בקרת נפלאה ובתבונה רבה, וישנא מאד אח האמונות הכוזבות וכל הבלי שוא ומדוחים, כי שכלו היה חזק ובריא, דורש סדר והגיון, ובצדק כנוהו בשם אריסטו העברי, כי כמוהו היה אוהב את הסדרים וחקר לכל תכלית.

על נקלה נוכל להבין, כי הגיונו הכניע את דמיונו, ולכן לא לקחה השירה את לבבו, יען כי בת דמיון היא, ופתגמו היה: ״מיטב השיר –כזבו", ויחרוץ משפּטו בפירושו להמשנה:

״המתעסק כל ימי חייו לחרוז שירים ופיוטים, אינם אלא

אבוד זמן, כי אין בהם לא תועלת ולא חכמה״

(סנהרדין פ״י מ״א)

זה האיש משה היה איש חי רב פעלים, בעל רצון כביר ונערץ להוציא את מאויו לפעולת כפים. כל התלאות והצרות וכל מחלות הגו והיסורים, גם חרפת יריביו ושוטניו לא הפריעוהו מעבודתו הקדושה, ועל כל אלה היה תמיד מן הנעלבים ואינם עולבים.

בהיותו בן עשרים ושלש שנים כתב את חבורו הראשון ״חשבון העבור". בו כבר הראה את אהבתו לסדר ועומק הגיונו. ואז החל לגשת אל עבודתו הענקית, אל פירושו על ששה סדרי משנה. שבע שנים עבד את העבודה הכבירה הזאת, כמו שאמר בעצמו:

״במה שגזר עלינו האלהים מן הגלות והנדוד בארצות מקצה

השמים ועד קצה השמים – – – הן הלכות החלתי פירושים

במסעות הדרך, ומהם ענינים כתבתים בספינות, התחלתי

לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלש ועשרים שנה והשלמתיו

במצרים ואני בן שלשים שנה״

ובימי נדודיו לא היו אתו ספרי התלמוד והגאונים הדרושים למלאכתו, ויכתוב מלוח זכרונו. ככה היו ששה סדרי המשנה וכל התלמודים וספרי הגאונים רשומים על לוח זכרונו.

בשנת תתקי״ט יצא רבנו משה עם כל משפחתו מספרד למרוקו, ארץ חשכה, אשר מלכה היה מלך עריץ וקנאי, ויכבד אכפּו על כל הנוצרים והיהודים כי יכירו בפיהם את מחמד לנביא. בתי־התפלה של היהודים סוגרו, כל הישיבות נשמו וכל היהודים נאנסו לבא לבתי־המסגד ולקרוא בשם נביאם. אולם בסתר אהליהם ובמעמקי נפשם התחזקו בתורתם ודתם, וגם משפּחת המימוני נשאה למראה עין מסוה על פניה כל ימי שבתה במרוקו.

בעת ההיא קם איש חסיד קנאי אחד ויגזור אומר, כי כל היהודים המתחפשים תחת מסוה הדת המחמדית אין להם חלק באלהי ישראל, אם כי יעבוד את ה׳ ושומר מצותיו והוגה בתורתו. תורת הקנאות הזאת הביאה יאוש נורא במחנה ישראל. החרדים עטו מעטה אבל וילכו קדורנית, ורוח הנוחם הציק מאד. ובני ההמון בשמעם, כי גם בהחזיקם ביהדות אין להם כל תקוה, הפרו את בריתם כליל ויחזירהו במעוז האישלם. אז קנא משה לעמו ויכתוב את ״אגרת השמד״ וישלחה בקהל. באגרת הזאת שם לאל את דברי הקנא ומשפטו גם יחד, וידבר נחומים על לבות האומללים המסתתרים ויוכח בדעת והשכל, כי אונס רחמנא פטריה, וביחוד מפני כי האנוס איננו עושה כל מעשה אלא הדבור בלבד, בהודותו בנבואת הערבי המשוגע, והדבר הזה איננו בכלל ״יהרג ואל יעבור״, ויצו לקרב את כל האנוסים ואף את הקלים בעניני הדת –

״וגם כן אינו ראוי להרחיק מחללי שבת ולמאוס אותם, אלא

לקרבם״

המכתב הזה המיט שואה ואסון על הרמב״ם, כי נתפּש למלכות, ויהי כפשע בינו ובין המות, וירדו הוא ובית אביו באניה בחשכת לילה דרך ים התיכון לארץ ישראל, והוא היה אז בן שלשים שנה. בבואם לעיר עכו קדמו ראשי היהודים את פני האב מימון ובנו משה בכבוד מלכים. שם ישבו כחצי שנה ויבקרו את כל המקומות הקדושים. שלשה ימים התנפּלו על משואות המקדש, יום תמים התבודד רבי משה במערת המכפלה וישתטח על קברות ״ישני חברון״. אחרי כן ירדו מצרימה וישבו בקהירה הישנה. כעבור ירחים אחדים מת רבי מימון ומכל קצוי תבל באו מכתבי תנחומים למשפּחת מימון המפוארה.

ורבנו משה נתן את כל לבו לתורה ולחכמה, ואחיו דוד שלח ידו במסחר אבנים טובות ומרגליות, ויסע עם סחורתו לארצות רחוקות והיה מרויח ועושה חיל במשלח ידו, ויהי הוא חזן ומפרנס את ביתו ואת בית רבי משה אחיו.

בעת ההיא באה על הרמב״ם צרה איומה, הוה על הוה. לו באו צרות כאלה על איש אחר, לא גבור־רוח וכביר כה לב כמוהו, כבד היה אבד בעגיו. דוד אחיו הטוב מיטיבו ומכלכלו טבע בים הודו יחד עם כל רכושו, אחרי אשר נשברה האניה. ויתאבל רבי משה עליו ויתעצב ויפול למשכב ויחלה שנה תמימה, ובעצם הימים הרעים ההם הכוהו בלשון לפני שרי המלכות כי נטה מדת האישלם. כל האסונות האלה דכאו רק את גוו, אך לא את רוחו הכביר והאדיר, כי כח לבבו ובטחונו בה׳ עודדוהו ויקימוהו. אז נהיה לרופא חולים וימצא די שכר לכלכל את ביתו ואת בית אלמנת אחיו הצדיק.

נוראים המה דברי הרמב״ם במכתבו אל מר יפת בעכו, ובתוך דבריו יאמר:

״והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק

זצ״ל שטבע בים הודו ובידו ממון גדול לי ולו ולאחרים,

והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי ונשארתי כמו שנה, מיום

שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה, וכמעט קט הייתי

אובד, ואחרי כן עד היום הזה אני מתאבל ולא התנחמתי,

ואיך אתנחם? והוא על ברכי גודל, והוא היה האח והוא

היה התלמיד, והוא היה נושא ונותז בשוק ומרויח, ואני יושב

לבטח והבין בתלמוד, במקרא ודקדוק הלשון, ולא היתה לי

שמחה אלא בראותו ערבה כל שמחה, והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו

יהפך עלי לבי ויעורר יגוני, לולי התורה מהיא שעשועי

ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אז אבדתי בעניי״

נעלה ונשגב הוא פירושו על המשנה מכל הפּרושים, בסגנונו, בפשוטו ובעומק הגיונו הכביר. וביחוד נראה את כחו באלה המשניות שיש להן תכנית מדעית ושכלית בעניני המתימטיקה, התכונה ונתוח אברי בעלי חיים. בהגיע לענינים כאלה, אז נראה אותו דר בעולמו ושורר בביתו. וביחוד השתדל הרמב״ם להוכיח, כי המשנה תכיל בקרבה תורת המדות ומוסר השכל, וכאוצר כל חמדה – תורת הנפש ותורת החיים – נראתה לו המסכת ״אבות, המלאה פנינים נעימים ונחמדים. ולכל לראש הערה את רוחו ב״שמונת הפרקים״. שם מצא לו כר נרחב לברר דעותיו ומחשבותיו על דבר השארות הנפש וכל נעלה ונשגב בדת ישראל.

בימים ההם כבדה על היהודים היושבים בתימן יד הערבים הקנאים, אשר התנשאו למשול בארץ, ויאלצו את היהודים לעשות ככל אשר עשו אחיהם במרוקו, ויקראו בשם מחמד בפיהם, ויכבדו את אלהי ישראל בלבבם. והנה אח פושע ובוגד בעמו יצא מקרבם וישם דופי בתורת משה, ויקדש את מחמד ותורתו. ולספות צרה על צרה קם איש הוזה ושוגה ויבשר שנת גאולה וישועה, ויצו ליהודי תימן לחלק את כל רכושם בין העניים ולהכון לקראת הגואל, אשר יופיע בקרוב. ותגדל המבוכה בקרב העם – אלה המירו דתם, ואלה שגו בחזיונות שוא. אז פנה רבי יעקב אלפיומי מתימן אל הרמב״ם ויבקש ממנו עצה. אז כתב רבי משה את אגרתו הידועה בשם ״אגרת תימן“. בה הרעיף טל תחיה על הנענים ויאמצם לאחוז במעוז הדת, ויזהירם מלכת אחרי נביא השקר, ומרחוק השתדל בעדם ויט את לבות הפחות והשרים עליהם לטובה. התימנים זכרו את חסדי האיש משה ויזכירו את שמו בתפלת הקדיש לאמר: ״בחייכון וביומיכון ובחיי רבנו משה בן מימון”.

כבוד כזה נעשה רק לנשיאי הגולה ביום עלותם על כסאם.

והשוגה והמשגה הוסיף עוד להוליך את העם שולל בתעתועיו עדי אשר נתפש ויובא לפני אחד המושלים בערב. ״האתה הוא משיח ישראל?" שאלהו המושל. ״כן, אנכי הוא המשיח ואם גם תסיר את ראשי מעלי אחיה“. ויאמר המושל: ״אם יאמנו דבריו אאמין בו גם אני”. ויתיזו את ראשו וימת. אולם גם אחרי מותו לא מתה אמונת מאמיניו בו כי עוד יקום מקברו ויחיה.

ויגדל משה מאד, ויכירוהו כל כנסיות היהודים בכל קצוי תבל לאב ושר התורה ויריצו אליו שאלותיהם, והוא השיב לכלם בעומק העיון ובקצור נמרץ, וידי משה היו מלאות עבודה, בהיותו נגיד העדה וראש הישיבה, בשבתו על כסא דין וברפאו חולים יהודים ומחמדים, עניים ועשירים בלי כל פדות והבדל, ובעצם טרדותיו אלה החל וכלה רבנו משה עבודה רבה וקדושה, מפעל כביר ואדיר, הלא הוא ספרו הגדול ״יד החזקה״ או ״משנה תורה״, אשר כתב בלשון המשנה, להודיע לבני ישראל את המעשה אשר יעשו על פי התורה הכתובה והמסורה. בספרו זה הציג וסדר דין דין על מחנהו, הלכה הלכה על דגלה. מאבני גביש הרבות הפזורות בשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, ספרי, ספרא, תוספתא, מכלתא וספרי הגאונים יצר ובנה בנין עדי עד, מעשה ידי אמן נפלא. ואלה דבריו לחכמי לוניל:

״רק אנשים גדולים כמותכם ידעו מה שעשיתי, שהרי קרבתי

דברים מרוחקים, מפוזרים ומפורדים בין הגבעות״

ובצדק יאמר ההיסטוריון גרץ בספרו הגדול:

״אם התלמוד דמיונו לארמון או מגדל־מתעה (לבירינט) אשר

מרוב חדדיו, תאיו ואולמיו יתעה האדם ויאבד דרכו מבלי

דעת צאת ובא אליו וממנו, הנה היה הרמב״ם היוצר אור

ומורה דרך ומסלת התלמוד, ובכל ימי הדורות, מן חתימת

התלמוד עד הדור האחרון, לא נמצא בכל תופשי התורה

אביר החכמה, גאון הדעת, הוגה דעות וחושב מחשבות, סדרן ופשטן, בעל שכל בהיר והגיון ישר, שהיה ראוי לחבר ספר

כזה שחבר רבנו משה בן מימון “

פּתגמו היה:

״לעולם אל ישליך האדם את דעתו אחריו, שהעינים הן

לפנים ולא לאחור,״

אהבתו לתורה אשר קננה בלבו היתה אהבה רבה, אשר על מזבחה הקריב קרבן כליל את גוו ואת נשמתו גם יחד, ומעולם לא נהנה מתורתו הנאה חומרית. ואלה הם דבריו להלכה ולמעשה ב״יד החזקה״:

״כל המשים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס

מן הצדקה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת,

וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור

ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם

את הבריות״

את התנגדותו לקבל פרס בעד למוד התורה נוכל לראות במכתבו לתלמידו רבי יוסף אבן עקנין, אשר חפץ ליסד ישיבה בבגדד, ואלה דבריו:

״אחרי אשר תעמיס עליך חובה ללמד תמעט במסחר, ואני

לא איעצך שתקח מהם דבר, כי טוב בעיני דרהם אחד

שתרויח מאריגה או מחיטות או מנגרות משתרויח מרשות

ראש הגולה ואם יהיה לך עסק עמהם תשפל, ואם תקח מהם

דבר תתבזה, ועצתי שתעסוק במשא ומתן ותלמד חכמת הרפואה

ותעסוק בתלמוד תורה על דרך האמת״

אולם התורנים הננסים וקטני המח, אלה הקנאים מורדי האור, קנאו בגדולת האיש משה, הענק הרוחני הגדול, וינסו לירות בו את חצי שנאתם וקנאתם, ובראשם היה רבי שמואל בן עלי, ראש הישיבה בבגדד, אשר התנשא בשם ״גאון יעקב" וינהג נשיאותו ברמה, בשבתו על כסא זהב וחמשים משרתים חמושים שומרים לראשו להכות את כל איש אשר יהין להטיל דופי בגדולתו. האיש היהיר הזה אמר להתחרות בארז, להביט אחרי משה, להקטין מעלתו ולהטיל חשד על ספריו, וירח ריח מינות גם בספר ״יד החזקה״ ויאמר כי המימוני הרכיב זמורת זר בכרם התורה התלמודית. תוצאת התנפלותו של רבי שמואל עליו היתה, כי המון העם התרגש ויקם שאון ברחובות אלכסנדריה של מצרים נגד רבי משה בן מימון וספריו. אולם רבנו משה השיב בנחת למבקריו הנשפּטים אתו, כי הוא היה ענו וטהר לב, וענותו הוסיפה לוית חן על גדולתו. וירבו מוקיריו ומעריציו בכל קצות התבל.

הגדול ביריביו היה הגאון רבי אברהם בן דוד הצרפתי (הראב״ד), אשר הקשה אליו מאד בהשגותיו על ספרו, ויערוך לקראתו מלחמה כבדה. אולם חציו התמוללו, ואור פני משה לא הועם, וידו החזקה לא רפתה גם מתנופת יד הראב״ד הקשה.

מן היום אשר ירד משח מצרימה מצאוהו פגעים רעים ונוראים, חלי ומדוה, מחסור ואבדן רכושו, ומות בני ביתו, ולא מצא מנוחה לו. אך בהגיע לשנת החמשים החלה ההצלחה להאיר פניה אליו. בשנה ההיא נולד לו בן שהיה שעשועיו ותקותו בחיים, ובאמת היה אחרי כן ממלא מקומו, כי אחרי מות אשתו הראשונה התחתן הרמב״ם את איש שוע ונכבד במצרים ושמו אבול־מאאלי, איש סוד לאחת המלכות מנשי השולטן הגדול במצרים סלדין. את בת האיש הזה נשא הרמב״ם לו לאשה ותלד לו את אברהם בנו, אשר היה למשיב נפש לרבנו משה לעת זקנתו בחכמתו ובתכונת נפשו, בתמימותו ואהבתו את הבריות. גם את חכמת הרפואה ידע כאביו ויהי גם הוא רופא נפש מלך מצרים, ויהי נגיד לעמו כאביו. אולם לא הגיע למעלתו לא בתורה ולא בחכמה.

ואחרי כל הקטטות וההתנגדות שהתפרצו על האיש משה אחרי ה״יד החזקה״ אשר עשה לעיני כל ישראל, למרות הדבות והמלשינות אשר הביאו עליו מחפשי עולות מקנאה ורוע לב או מעניות הדעת וקטנות המח, אחרי כל אלה לא נפל לבו בקרבו ולא רפתה רוחו העשויה לבלי חת, כי בעצם המון טרדותיו נשאו לבו להשלים עוד בנין רם ונשא, ספר חקר־דת, אשר נקבו בשם ״מורה הנבוכים״. בספר הזה הראה את שיא גדלו וגאונו בפילוסופיה ובחקר אלוה, וימצא פתרונים על השאלות המרעישות תמיד את לב כל איש הוגה דעות, על דבר העולם העליון, תעודת המציאות והבריאה, מגרעות התבל והחיים, והרעות והתהפוכות הממלאות אותם; על כל אלה בקש בן מימון למצא תשובות מספיקות לפי מצב החכמה והפילוסופיה בעת ההיא, וישתדל להתאים את עקרי תורת היהדות עם חקי השכל והדעת. בספרו זה יצא במלחמה גלויה נגד המאמינים בהבלים וכשפים, וישפּל את ערך הקרבנות אשר נתנו לבני ישראל ״למען לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים״, וישתדל לתת טעמים לכל מצות התורה, כי אך לטובתנו ולאשרנו הנה, וכל דברי ה׳ המה מלאי חיים, בריאות ואושר למחזיקים בהם. ולא לבד במחנה ישראל עשה הספר הזה רושם גדול, כי אם גם במחנה חכמי המחמדים והנוצרים הרעיש את הלבבות, ויברא תקופה חדשה בחקר אלוה ויסודות האמונה.

חכמי לוניל, ובראשם רבי יהונתן הכהן, הציעו לפניו שאלותיהם על ידי מכתב וישחרוהו, כי ישלח להם את ספרו האחרון, ואלה דברי מכתב:

״הכי קרא שמו משה, כי מושה הוא את עמו ממי השגגות,

השכל שם אחיהו והתלמוד הוא אביהו, ושפתיו ישמרו דעת

ותורה יבקשו מפיו, בדבש תורה שבכתב ימתיק חכו, ובצל

תורה שבעל פה ישים סבו, הרי תורה בקומו למשפט מפניו

רעשו, וגלי ים הגמרא והסברא מפניו פחדו ויתגעשו, וגם

הכהנים הנגשים אליו מדמי הסכלות יטהרו ויתקדשו, על כן

הננו אתאנו לך להעמיד לימין גודלך גם כשאר ספריך (מלבד

משנה תורה), כי נקשרה נפשנו באהבתם, ואם הם כאן הכל

כאן “

גם חכמי פּרובינציה הוקירו והכירו את ספרי הרמב״ם, ובראשם רבי שמואל אבן תבון, אשר ערך מכתב אל בן מימון ויביע לפניו את מחשבתו לתרגם את ספרו ״מורה הנבוכים" מערבית לעברית, וירמוז לו, כי נכספה נפשו להספח אל תלמידיו, כי ישתוקק מאד לדעתו ולהכירו פנים אל פנים. במכתב מלא תודות השיב הרמב״ם לרבי שמואל על חפצו הטוב ויורהו את מלאכת התרגום על פי כללים ידועים, ולכל לראש, כי יהיה התרגום חפשי. אולם בדבר חפצו לעבור ארחות ימים מצרפת מצרימה לקחת לקח מפיו, לא הסכים, כי מהמון טרדותיו לא יוכל למלא חפצו להתרועע אתו אפילו שעה אחת ביום או בלילה.

ואלה דברי מכתבו:

״אני שוכן במצרים בקאירה הישנה והמלך שוכן באל־קאירה

ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבוד מאד, אי אפשר לי מבלי ראות פניו בכל יום בהשכמה, אמנם כשימצאהו חולשה או יחלש אחד מבניו או אחת מפּלגשיו

לא אסור מאל־קאירה ואני רוב היום בבית המלך, וכשלא

יהיה שום מכשול אשוב למצרים אחר חצי היום, ואני רעב

ומוצא חאכסדראות כלם מלאות בני אדם גוים ויהודים, חשוב

ובלתי חשוב, שופטים ושומרים, ואוהבים ושונאים, ערב רב,

ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה, ארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם, לרצותם ולחלות פניהם למחול על כבודם ולהמתין

עד כדי שאוכל אכילת ארעי במעת לעת ואצא לרפאותם רפואת חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ואני בתכלית

החלשה לא אוכל לדבר, סוף דבר, לא יוכל אחד מישראל

לדבר אלי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז

יבואו כל הקהל או רובם אחרי התפלה אנהיג הצבור במה

שיעשה כל ימי השבוע ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים

וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה״

אלה הם ארחות חיי הגבור הרוחני הזה, כאשר יתאר לתמו בעצמו, ומה רבה עבודתו בקדש!

באחרית ימיו נחם על אשר כתב את ספריו בלשון ערבית. ואלה דבריו בתשובתו לחכמי לוניל:

״ואשר שאלתם שאעתיק את ספרי מורה הנבוכים בלשון הקדש,

מי יתנני בירחי קדם לעשות שאלתכם בזה הספר ובשאר

הספרים שחברתי בלשון קדם, אשר הקדיר שמשי, כי אהליהם

שבנתי ושמחה גדולה היתה לי בזה להוציא יקר מזולל ולהשיב

גזלה אל הבעלים אבל סבות הזמן סבבוני אפילו לכתוב

פרשה קטנה אין לי פנאי לא ביום ולא בלילה״

במכתבו האחרון לעדת לוניל יתאונן ויאמר:

״אני היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שכבר זקנתי ושבתי

לא מרוב השנים אלא מטבע הגוף ידוע חולי.״

ויגוע משה בן מימון ויאסף אל עמיו בהיותו בן שבעים שנה, ביום העשרים לחדש טבת שנת ד' אלפים תתקס״ח, ויספּדוהו כל עמו בכל ארצות פזוריו, וגם הישמעאלים התאבלו אחריו. בירושלים נקבצו כל בני ישראל ויקראו צום, ואחרי קראם בתורה את פרשת התוכחה, הפטירו בנביא שמואל ויסיימו בפסוק:

״גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלוהים!“

אחרי ימי האבל, נשאו את עצמותיו לארץ ישראל, ויקברוהו על יד העיר טבריה, ועל מצבתו חרתו:

״פּה טמון רבנו משה בן מימון מבחר האנושי“.

וההמון ברא אז את הפתגם הנודע:

״ממשה עד משה לא קם כמשה “

בדור הבא בא שלמה הקטן, הגדול בקנאים מיריבי הרמב״ם, וימחוק את הכתבת מעל המצבה ויכתוב תחתה:

״פה טמון משה בן מימון המוחרם והמין ״

אור וחשך נפגשו על המצבה ההיא!

העם חש והרגיש את גדולת בן מימון בחייו ועוד יותר אחרי מותו. כבן עמרם לפנים האיר את חשכת העם בקרני הודו, גרש את האופל במאור תורתו וחכמתו, כי פני משה — כהראשון כן גם השני — כפני חמה, ובמו הגיעה שמש התולדה הישראלית עד חצי השמים.

אין כל מראה טבעי המרומם את נפש האדם אל עולם אחר כמראה ״שקיעת החמה״, אשר בעינינו נראה איך היא, החמה המאירה, הנותנת אור וחיים לכל התבל ומלאה, שוקעת מטה ימה, ומנגה נגדה נשקפת הלבנה החורה והקרה למלא את תפקידה.

יהושע בן נון משרת בן עמרם, ויוסף אבן עקנין תלמיד בן מימון, שניהם ביחוסם לאדוניהם כיחס הירח להשמש.

אחרי מות משה פּנה יום הצלחת העם והתורה גם יחד, צללי ערב פרשו כנפיהם השחורות ויהי חשך ועלטה, העם נקרע לגזרים והמפלגות צררו אשה את רעותה, והפּרץ האיום הזה נתן מקום להאויב הנורא, הלא היא הכנסיה הקתולית, להתפּרץ בתוך העם ולשים שמות בקרבו. פּעם הבטיחו הכהנים הקתולים בחלקת לשונם להנפשות התמות אשר נפלו ברשתם חיים נעימים וחלק בנחלת שדי, ופעם שמו אותות קלון ובוז על בגדי אלה היהודים, אשר מאנו לשמוע בקולם.

בעת ההיא ישב על כסא הכהונה הקתולית ברומה האפּיפיור אינוצנטי השלישי, איש עריץ ועז נפש מכל האפּיפיורים אשר היו לפניו. האפּיפיור הזה השפּיל את כבוד עם ישראל עד עפר וישם עול הברזל של הכנסיה הקתולית גם על מלכי הארצות וירכב את הגמוניו וחשמניו לאלופים על מושלי העם ונשיאיהם. העריץ הזה החשיך את התבל בקנאתו וייסד את משפּטי הבקורת (אינקויזיציון) לשפוט באש את הכופרים המרהיבים עוז בנפשם לפון בקדושת האפּיפיור ואי־שגיונו, ומחביון עוזו בהוטיקן רדה גוים באפּו וישפוך חמתו גם על כנסת ישראל האומללה, ויעיר אזני המלכים והמושלים לבלי תת חנינה לבת יעקב השדודה, ונוסעי הצלב התעוררו שנית ו״האב הקדוש״ נתן להם ״כתבי סליחה לשעבר, וכּפרה לעתיד״ ובשם קדושתו שבו הפּרעות וההרגות ביהודים, ובערים שונות כבר נראה המרת הדת באונס.

במצוקתם הנוראה הזאת שמו היהודים פּניהם אל האפּיפיור אינוצנטי, והוא מלא את בקשתם למראה עין, ובשנת תתקנ״ט הוציא צו לאמר:

״היהודים לא יהיו נסחבים אל אגן הטבילה להמיר דתם בעל כרחם. שלא להרגם בלי משפט, ובימי שבתם ומועדיהם לא יעפּרום בעפר ולא יסקלום באבנים ולא ירגיזו את מתיהם מקבריהם, בי אין להכחיד את היהודים ולהשמידם כלה מעל פני האדמה, למען שתתקיים בהם הנבואה, בי יבא יום ויכירו את טעותם ויקבלו עליהם עול מלכות הבן והאם כאמור בברית החדשה״

ושנאת אינוצנטי ליהודים עברה את הגבול, עדי אשר גם פיליפּ מלך צרפת, אשר הצר לישראל בכל ימי מלכותו, ויאכלם בכל פה, נחשב לו לאוהב ישראל, ובשנת תתקס״ד הוכיחהו במכתב על אשר יאהב את זעומי אלהים, וכה יאמר:

״נפשי תדאב לראות, כי ישנם מלכים שנושאים פנים לבני בניהם של הצולבים, להנחילם יחד בנחלת מאמיני המשיח המלכים האלה נותנים לבן האמה לרשת עם בן הגבירה שמעתי ותרגז נפשי, כי בצרפת החזיקו יהודים מלוי ברבית בנכסי הקדש להכנסיה הקתולית, כי היהודיות מחזיקות בבתיהן שפחות ומיניקות נוצריות, כי עדת ישראל בשאנץ בנתה לה בית־כנסת מחדש המתנשא בקומתו על בית תפלת הנוצרים הסמוך לו, וכי שם לא יתפּללו בלחש, כי אם בקול רם ובזאת יבלבלו תפלות הנוצרים ויפריעו את העבודה והרנה״

הרבה חטאים כאלה הוסיף האב הרומי למצוא בצורר היהודים הצרפתי פיליפּ אוגוסט, כי עוד לא יצא ידי חובתו בשנאתו לעם עולם, ויער אזנו לרדוך באפּו גם את הכופרים, כי שנואי נפשו המה.

ולא לחנם שנא האפיפיור הרומי את היהודים והיהדות, אחרי ראותו בהם מחאה חיה ועזה נגד הדת הקתולית ונגד הכהונה הרומית, אשר בחזקתה הכבידה אכפּה על כל הנוצרים הישרים בלבותם, אשר התמרמרו על מעשי הכהנים המחללים את כהונתם בתענוגות בשרים ותאוות נמבזות, והצרפתים הדרומיים, האלביגנזים, אשר התרועעו עם היהודים ורבניהם וילמדו דעת את דרכם בקדש, חיי משפּחתם וטהרת מדותיהם, ואחרי שימם עין בכתבי הקדש, התעוררו על כל רעות הכהונה הקתולית ומשובתה ויאמרו לפרוק את עול רומה מעל צוארי הנוצרים ולצרוף את הדת הנוצרית ולקרבה אל היהדות אמה — מקורה הראשון.

ואינוצינטי שפך חמתו על הכופרים ויערוך מסע צלב לקראתם להשמידם ובעיר בדרש הרגו עשרים אלף נפש ואת העיר שרפו באש, ואנשי הצבא שאלו את הכהנים להורותם איך יבדילו בין הכופרים ובין המאמינים ולא יספה צדיק עם רשע. על השאלה התמה הזאת השיבו הכהנים, כהני אלהי החמלה והרחמים: ״הכו אל תחמלו, ואלהים יבחר ויקרב את אשר לו! ״ גם במתים עשו שפטים וישליכו את עצמותיהם מקבריהם, ויקראו חרם על ספרי ישראל לבלי קרוא עוד בהם. והיהודים שעירי החטאת, אשר מעולם שתו מצו את כוס החמה, רבים מהם נפלו בנופלים, ורבים נשבו ונמכרו לעבדים. השנה ההיא, שנת תשע מאות וששים ותשע לאלף החמישי, היתה חרותה בדם על לבות היהודים וישימו בה אות ויקראוה בשם שנת יגו״ן.

גם נשים משלו ועוללו בהם בימים הרעים ההם. בעת המלחמה בין המאמינים והכופרים תפשה אשת האלוף מונפרט את כל קהל היהודים וישבי עיר תלוזה ותגזור עליהם אחת משתי אלה: להמיר דתם או לצאת להרג. ותצג את האנשים לבד ואת הטף לבד, והילדים משש שנים ומטה נתנו אל ידי הכהנים להטבילם במים. נוראה היתה צעקת הילדים האומללים בהסחבם בחזקת היד לאגן הטבילה ואין מרחם. רק מתי מספּר בגדו באמונתם ורובם הסגירו למות נפשם על קדושת דתם.

הרעה היותר גדולה אשר עשה אינוצנטי לעם ישראל היא הגזרה האיומה והמאוסה, אשר כל האנשים והנשים מן היהודים מבן שתים עשרה שנה ומעלה ישאו אות קלון מצבע צהוב על בגדיהם, למען יכירום כל רואיהם מרחוק. האות הזה שם שמות בחיי העם פנימה, כי הוקל ערכם בעיני עצמם ויחדלו לשים לב על החיצוניות שלהם, על נקיון גוום וטהרת בגדיהם, על הנוי והיופי, כי לבם ידע מרת נפשם; חדלו מלכת בקומה זקופה וילכו שחוח תחת עול הדומיניקנים והפרנציסקנים, אשר אינוצנטי יסדם להשפּיל את כבוד עם ישראל ולרמוס את גאון יעקב תחת רגליהם.

כלל גדול הוא בחיים, כי בבא רעה על האדם בפרט או על העם בכלל, לא תבא לבדה, כי צרה לרעותה תקרא ומושכת היא אחריה עוד צרות רבות ורעות. ככה נראה בתולדותינו בסוף האלף החמישי, או בראשית המאה השלש עשרה לספה"נ.

אל המון התלאות, הבוז והקלסה מחוץ, אשר הביא עליהם אינוצנטי השלישי בגזרותיו האיומות ובתו־הקלון אשר שם על בגדיהם, נלוו עוד דברי ריבות ומדון, ויקרעו את העם לקרעים, וירבו פלגות בישראל, ויפוצצו את ביתו לרסיסים מפנים.

כל עוד אשר בן מימון היה בחיים, התאפּקו מתנגדיו הקנאים מצאת נגדו בגלוי, ורק בחשאי ובשפה רפה הביעו את טענותיהם ותלונותיהם, ולא השמיעו במרום קולם, כי יראו את כבודו הגדול. לא כן אחרי מות משה החלו מקנאיו ומריביו לבקר אחריו ולתת דופי בספריו, באמרם כי ספרי בן מימון מסוכנים המה להאמונה התמה, כי שיטת בן מימון איננה מודה בכל הנסים שנאמרו בכתבי הקדש לפי פשוטם. ביחוד התמרמרו על ״המורה״ על תתו טעמים להמצות השוללים מהן את חשיבותן התמידית, כמו הקרבנות, כן גם כפירתו בשדים, ברוחות ובכשפים, נגד דעת התלמוד, וידמו כי מחויבים הם לצאת במחאה נגד ספריו ודעותיו.

ובכן קמו אז בישראל שתי מפלגות, מעבר מזה מוקירי הרמב״ם ומעריציו, המקדישים את כל דבריו כדבר אלהים, ומעבר מזה מנגדי הרמב״ם, אשר קראו מלחמה על כל ספריו וביחוד על ״המורה״. להראשונים היה משה גודר פרץ, משובב נפשות נדחות ומנהל לתועי רוח, ולהאחרונים היה כפורץ גדר וכמשגה תמימים לסור מדרך האמונה. כי הנה היהודים אשר בארצות הקתולים, כמוהם כנוצרים, רחקו מכל חכמה ומדע וכל מעיניהם היו אך בתלמוד לבדו, כי יד הקתולים גברה עליהם ולא ידעו דבר בארץ, על כן האמינו רוב חכמי צרפת בכל דבר ובכל מבטא ככתבו וכפשוטו שנאמרו בתלמוד על המלאכים, השדים והרוחות, על השכר החמרי הצפון בעולם הבא לצדיקים, ועל העונש הגופני המוכן לרשעים. בכל אלה האמינו באמונה אומן ויתרגזו על אלה המכחישים בהם. לא כן היו חכמי היהודים בארצות ממשלת הערבים וגם בצפון ספרד ובנגב צרפת, אשר שמה הגיעה תרבות ערב, שם נחה הדעת גם על היהודים, אשר היו יוצאים ובאים בתוך העם ויבינו את החיים וכל צרכיהם, ויהי התלמוד להם רק למורה דרך התורה והמצוה לדעת מה יעשה בישראל, אך חיי רוחם לא התכנסו בו לבדו, הם הבינו לערוך את ערך רבי משה וספריו ויקדישוהו ויעריצוהו מאד.

בראש המתנגדים היה רבי מאיר הלוי אבואלפיא, נשיא וראש לקהלת ישראל בטולידא. ואלה דבריו במכתבו לחכמי לוניל:

״בהגיע תור משנה ספר התורה ואעמוד על ספרי המדע בהלכות תשובה על העולם הבא שאין בו גוף וגויה, קנא קנאתי לצור ישראל וקדושו, ליסוד הצדק ושרשו, בראותי, כי אבדה אמונת תהית המתים״

וחכמי לוניל, ובראשם רבי אהרן בן משלם, השיבוהו קשות ויגערו בו על ערבו את לבו לחרף את יחיד הדור אשר מימות רבינא ורב אשי לא קם כמוהו מורה. ועל דבר אשר לא האמין באגדות חז״ל כפירושן, לא היה הוא הראשון בזאת, אחרי אשר גם הגאונים רב סעדיה ורב האי החלו לפון בפשיטות האגדות. כן גם הנשיא רב ששת בנבנשתי מברצלונא התל ברבי מאיר הלוי במכתם לאמר:

שאלוני ידידי. איר יכונה

בשם מאיר והוא הולך חשכים?

השיבותים כבר קראו חכמים

ללילה אור והוא מן ההפכים״

ורבי מאיר לא לקח מוסר ויוסף להשליך שקוצים על ספרי בן מימון.

גם בארצות המזרח התפרץ הריב והרב רבי שמשון משאנץ, אחד מבעלי התוספות שעלה לארץ הקדושה, ורבי דניאל הבבלי, תלמיד רבי שמואל בן עלי מבגדד המתנגד הראשון לבן מימון, אסרו יחד את המלחמה נגד ספרי רבי משה. ורבי יוסף אבן עקנין, תלמיד בן מימון, וכל חבריו מעריצי משה, פנו לרבי אברהם בנו לתת את יריבי אביו לחרם. אולם רבי אברהם, אשר דמה לאביו הגדול בתכנית רוחו ובענותו הרבה, השיב על־אדות רבי דניאל הבבלי לאמר:

״אני כבעל דינו והוא כשונא לנו, לא אדין אותו לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא חלילה, שמא יהיה בדבר חלול השם יתברך יותר, ובכיוצא בזה למדונו חז״ל לא לידון אינש לא למאן דרחים ולא למאן דסני, ועוד שאמונתו ביחוד השם יתברך ושאר עקרי התורה מתוקנת היא ולא חלק עליו אלא בענין השדים וכיוצא בהם ועוד ששמעתי עליו שהוא דורש ברבים דברי תורה ומוסר ומושך לבם ליראה ולעבודה ומחזיר למוטב חטאים בעלי תשובה״

אבל דברי רבי אברהם הטוב לא הרגיעו את לבות תלמידי הרמב״ם ומעריציו ויפצרו ברבי דוד נשיא הגולה במאסול לנדות את רבי דניאל. רבי דוד מלא את חפצם וינדה את רבי דניאל. לב רבי דניאל כאב עליו על אשר נדוהו ויחלה וימת בדמשק. אחרית רבי דניאל המרה השקיטה את יריבי הרמב״ם בארץ המזרח בדור ההוא.

לא כן היה מצב הריב בארצות אירופה. רבי שלמה ממונפליר (מן ההר), תלמיד רבי יהודה החסיד, יצא במלחמת תנופה על שיטת הרמב״ם, בראותו את הזלזול במצות המעשיות בין יהודי ספרד, כי רבים מהם התחתנו בנוצרים, ויחרוץ משפּטו, כי ספרי הרמב״ם הסבו בכל אלה. ונוסף לזה היה מאמין אדוק בהגשמת הבורא, גם בשכר ועונש על פי תבנית העדן והתופת המתוארים בהגדות חז״ל, גם במציאות השדים, ויחשוב את כל זאת לעיקר מעקרי הדת. ולכן לא לפלא הוא כי מאמין אמונה גסה ופשוטה כזאת ראה בדעות הרמב״ם והשקפותיו מינות וכפירה. ויקם הוא ושנים מתלמידיו, רב יונה ורב דוד, ויקראו בקהל חרם על ספר המורה והמדע ועל כל החוגים בפילוסופיה, וחכמי צרפת משרידי בעלי התוספת החזיקו אתם ויתעוררו באש קנאות ויביעו רוחם ברעש ורגש, ויעברו בקנאתם את המחרימים הראשונים.

החרם העלה את חרון אף מעריצי בן מימון, וראשי שלש הקהלות, לוניל, בדרש ונרבונה, קמו ויחרימו את המחרים רבי שלמה ושני תלמידיו, וישלחו ספרים אל כל הקהלות להזהירם, כי יצילו את כבוד משה רבם ותפארתם. בחמה שפוכה נלחמו המימוניים ומתנגדיהם וגם קהלת מונפליר נפלגה לשתי מפלגות: ההמונים החשכים החזיקו בידי רבם הקנאי הקדוש רבי שלמה ותלמידיו, והחכמים הנאורים רבו בהם, וילחמו איש את רעהו גם באגרוף ובמהלומות, ועוד מעט ונחלק ישראל לשנים — לולא שני הגדולים אשר התערבו אז בהמריבה ובכח האמת השקיטו את הרוחות הסוערות, הלא המה רבי דוד קמחי (הרד״ק) ורבי משה בן נחמן (הרמב״ן). שני הגדולים האלה התערבו אז בתוך המריבים וירגיעו מעט את הלבבות. אך לא תם עוד החזיון המעציב ועוד נתכנו לו עלילות גדולות ורעות מאלה בטרם בא הקץ להשערוריה הזאת.

גם המשוררים אשר בשתי המפלגות ירו חצי לעג איש ברעהו במהתלותיהם. אחד ממתנגדי הרמב״ם הביע את משפּטו:

״מורה נבוכים, החרש, פיך בלום!

הן הדברים לא שמענו עד הלום

ישאו עונם אומרים, כי הכתב משל

והנביא אשר אתו חלום״

והמשורר מהמפלגה המימונית השיב:

״פּתי, במתג ורסן עדי סכלך בלום,

של נעליך, עול, ואל תקרב הלום.

משל להבין אין יד שכל ואיך

תוכל להבין נבואה, אם במראה או בחלום.

רבי דוד קמחי הזקן, בקנאתו לכבוד רבי משה, התאושש וישם פעמיו לטולידא, עיר ממלכת קשטיליה, להטות את לב נשיאה רבי יהודה אלפכר, הרופא הגדול והנכבד בעמו, ואת כל חכמי העדה, כי יחלצו חושים נגד הקנאים. אולם מרוב זקנתו וחולשתו חלה בדרך ולא עצר עוד כח לעשות דרכו הלאה, ויערוך מכתב אל הנשיא אלפכר ויעיר למוסר אזנו על עמדו מנגד בעת מבוכה כזאת והציע לפניו לגער בשלשת הקנאים, רבי שלמה ותלמידיו, כי יחדלו לעשות מעשיהם הזרים.

ומה השתומם החכם קמחי הישיש, אחרי אשר קוה למצוא עזרה מידי הנשיא אלפכר, והנה מכתב מלא תוכחות ומרורים קבל מהנשיא, אשר הביע דעתו, כי לא יתכן דרך הרמב״ם לשלב תורה וחכמה, אמונה ותבונה יחד, כי לא תשא אותן הארץ לשבת יחדו, וישפוך חמתו על בן תבון אשר תרגם את המורה עברית, ועל הקנאי רבי שלמה ושני תלמידיו דבר טובות ויהלל את פּעולתם.

ובין כה וכה ודברי הריב פרצו חוק ויעברו מגבול ישראל אל מחנה הקתולים ואש זרה הוצתה באהלי ישרון ותשם שמות בתוכו, כי בימים ההם כלה האפיפיור הרומי גריגורי התשיעי את פּעלו להכרית את הכופרים האלביגנזים ויאבד כל זכר למו, אולם בזאת לא אמר די ויאמר לצרור את רוח האדם ולשים מחסום גם לשכלו. ובחדש אפּריל שנת ד׳תתקצ״ג פּתח את בית משפט האינקויזיציון לבקר ולבחון כליות ולבות, ואת המשרה הנוראה הזאת מסר להדומיניקנים כלבי־הציד אשר לכהונת רומה. וגם בהעיר מונפליר, מקום משכן הקנאי רבי שלמה, הוקם בית משפּט הדמים לשפוט את הנוצרים שנחשדו בריח מינות וכפירה.

אל האינקויזיטורים המרצחים האיומים האלה התחבר הקנאי החשוך רבי שלמה מן ההר והוא ותלמידו רבי יונה מגירונדי שמו פניהם אל הכהנים הדומיניקנים ויאמרו אליהם לאמר:

״הנכם מבערים אחרי כל פרי כחש אשר בתוככם, ומדוע תעלימו עין מספרי הכפירה אשר בספרתנו? בני עמנו רובם כופרים, כי נפתו לדברי המימוני המצרי אשר כתב ספרי מינות, ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את הרע אשר בקרבנו, והם ספר המדע וספר המורה״

שמעו הנזירים הקנאים וישישו מאד ויתנפּלו ככלבי־ציד על טרפם, והקרדינל הצרפתי הקנאי כאדונו שם לבו אל הבקשה הזאת, כי נפחד העטלף הזה מאור פני ״המורה״, ויצו לשופטי הבקרת ויפשטו על בתי היהודים ויוציאו משם את ספרי הרמב״ם ויעלום על מוקדי אש ברחובות קריה.

ורבי יונה, תלמידו של רבי שלמה, השתדל לפני הכמרים בפאריז, כי יוסיפו עוד להרע, ויאספו את כל ספרי הרמב״ם לפני בית־כנסתם הגדול, ומן אש נר־התמיד הבוערת לפני מזבחם הציתו בספרי המימוני לעיני כל יושבי העיר לשמחת לב כל אויבי היהודים ולמורת רוח בני ישראל החכמים, אשר שם בן מימון יקר וקדוש להם.

השערוריה הנוראה הזאת הרתיחה את דמי שלומי אמוני ישראל ופלצות אחזתם, ומכל עיר ועדה נשמע דבר אלה וחרם על רבי שלמה ורבי יונה תלמידו. רבי שמואל ששפורטא הוכיח קשה במכתבו לחכמי צרפת על הנבלה הזאת, ורבי אברהם בן חסדאי איש ברצלונה, אחד ממכבדי הרמב״ם, גער ברבי יהודה אלפכר על הלבינו את פני הזקן רד״ק, וישלח אגרת תוכחה לכל קהלות ישראל בכל ארצות פּזוריהם. גם הרד״ק מהר עוד הפעם לכתוב לרבי יהודה אלפכר וישאלהו:

״הגם אתה הלרשע תעזור ולשונאי ה׳ תאהב? חלילה לזרע הנשיא הגדול להיות ידו עם מרעים!״

גם רבי משולם בן קלונימוס העיר למוסר אזנו של הנשיא אלפכר על ביישו את החכם רד״ק. כל אלה פעלו על הנשיא לנער כפיו מתמוך עוד ברבי שלמה מן ההר.

גם רבי משה בן נחמן ורבי מאיר הלוי מטולידא לא שמו לפיהם מחסום, כי גדול היה הכאב מאד על שרפת הספרים, ודעת הקהל הישראלי חרץ משפט נורא על רבי שלמה ותלמידיו ותתנם לחרם ולגדופים.

אחד ממעריצי הרמב״ם כתב מכתב מלא ארס על המעשים הנוראים האלה לאמר:

מה בערו האומרים, כי בערו

דברי חמודות יקרו מזהב!

אש אוכלה המה ואיך אש תאכלם?

בינו לזאת, בוערים ועוזרי רהב:

איך זה? אבל עלו כמו תשבי לאל

באש ובמלאך — בתוך הלהב״

והמימוניים לא נחו ולא שקטו עדי אשר נקטו נקמתם מן המלשינים, כי המלך יעקב מארגוניה נאות להם לחדש את הבקורת בדברי המלשינים והעלילות אשר עוללו מתנגדי הרמב״ם על המימוניים. אז הוזמו העדים ויענשו בקציצת לשונם ונחתכו יותר מעשרה לשונות. ורבי אברהם בן חסדאי כתב מכתם על דבר העונש הזה בדברים חדים ונמרצים לאמר:

קמו מורי שוא על מורה צדק ונתנוהו חרץ,

חלק לבם, ויפרץ בם האל פרץ על פני פרץ,

שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ

גם העונש המבהיל הזה לא שם קץ להריב והלוחמים לא הניחו עדין את כלי נשקם, ויעשו נקמות איש באחיו, בית בבית ומפלגה במפלגה עד חרמה, עדי אשר האנשים אשר באו בכתובים עם רבי אברהם בן הרמב״ם היו דורשים ממנו כי יסתיר את שמותיהם לבל יודעו לאנשי מצותם.

ורבי אברהם בן רבי משה, נגיד היהודים במצרים, התאבל ונפשו עליו השתוחחה על כבוד אביו כי חולל ועל ספריו כי נשרפו באש, ויוציא את רוחו בספרו ״מלחמות ה׳״, בזכותו את אביו ברוב אומץ, ובכל זאת לא נתן תפלה במתנגדיו, כי ירש את רוח הסבלנות מאביו הגדול.

ככה נמשך הריב עדי אשר לודוויג התשיעי מלך צרפת הוציא פקודה נוראה, כי כל ספרי התלמוד אשר בכל ארץ צרפת ישרפו באש, וכל איש יהודי אשר ימאן למסור את ספריו יגורש מן הארץ. הפּקודה נמלאה ביום ערב שבת פרשת חקת, ו׳ תמוז, שנת ה׳ אלפים ב׳. עשרים וארבע עגלות מלאות ספרי התלמוד הובאו אל אחד השוקים בעיר פּאריז ושם נשרפו כליל לעיני כל התושבים, כאשר עשו אז לספרי הרמב״ם. שרפת התלמוד היתה אז בעיני חכמי צרפת כשרפת בית ה׳ והיום ההוא נקבע צום לדורות, ורבי מאיר מרוטנברג ורבי אברהם בדרשי חברו קינות על המאורע הזה. אחת מהן היא הקינה המתחלת ״שאלי שרופה באש".

הרעה המרה הזאת השביתה את סערת לב מתנגדי בן מימון, בראותם בזה אצבע אלהים. ורבי יונה, אשר הוא נשאר בחיים מכל ראשי המתנגדים, נחם על מעשהו, אשר בו נתן את לפידי האש בידי הנזירים הקנאים, ויעל על הבמה ויבך ויתודה על מעלו, וידור לעלות לארץ ישראל ולהשתטח על קבר הרמב״ם שבעת ימים, ובהתודו קרא ואמר:

״הנני מכה על פני ובוש ומתחרט על אשר פערתי פי נגד רבנו הקדוש הרב רבי משה בן מימון וספריו והנני מודה מלב ונפש ואמר משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים״

חרטת רבנו יונה הביא את השלום ואנשי המפלגות תקעו כפם איש לרעהו לשלום. אבל רבנו יונה לא יכול לשלם את נדרו, כי עכבוהו בארץ ספרד, ושם יסד ישיבה גדולה. בכל דרשותיו היה מזכיר ביראת הכבוד את ספרי הרמב״ם והיה אומר:

״רבנו משה כתב כן ואנחנו לא נחלוק עליו״

בעת ההיא, בהיותו ״בעל תשובה״, חבר שני ספרים על הנושא הזה: ״אגרת התשובה״ ו״שערי תשובה״ על פי חקי התלמוד.

רבנו יונה לא האריך עוד ימים ולא מלא חפצו להשתטח על קבר הרמב״ם, כי חלה מחלה פתאומית וימת. חבריו ותלמידיו ראו במותו עונש מן השמים על אשר לא קיים את נדרו, ומני אז והלאה התגדל והתקדש שם רבי משה בן מימון בעיני כל ישראל, ואיש לא הרהיב עוד עוז בנפשו לחלל את כבוד מאור הגולה.

נורא היה גורל היהודים באחרית המאה השלש עשרה בגרמניה, כי רודולף הראשון לבית הבסבורג מצץ את דמם כעלוקה, וככל אשר הוסיפו עשיריהם לפתוח לו את צרור כספּם, כן הוסיף להרחיב נפשו וימכור להם במחיר חקים ישרים וזכיות, ואחרי כן הסיר משפטם, ומשובת ההמון התלקחה שנית ויעוללו ביהודים עלילות ברשע, עלילת־דם הארורה ויכריעום לטבח.

בימי חג הפסח שנת ה׳ אלפים מ״ג נמצא ילד נוצרי חלל בסביבת העיר מגנצה (מאינץ). השמועה התפּשטה בין ההמון הנוצרי, כי מינקת נוצרית מכרה אותו ליהודים לאכול את לבו ולשתות את דמו בימי חג הפסח, ואחד הפרשים, רינג שמו, שם את גופת הילד הנרצח על שכמו ויעבור דרך רחובות מגנצה ויקרא: ״מות ליהודים רוצחי ילדינו וגואלנו! ״ ההמון התגודד ויתנפּל על היהודים ביום שביעי של פסח וימיתו רבים מהם וישוסו את בתיהם ורכושם. הקיסר לבית הבסבורג חקר ודרש אחרי כן וימצא את צדקת המרצחים, אחרי קחתו את כל שלל היהודים אשר בזזו לאוצרותיו, באמרו כי יחלקו לעניי הנוצרים. העלילה הנמבזה הזאת פּשטה בכל ערי אשכנז, וגם בעיר מינכן יצא הקול, כי היהודים קנו להם ילד נוצרי וישחטוהו להשתמש בדמו. ההמון השתובב ויסבו את בית־הכנסת, אשר בו התחבאו היהודים, מכל עבריו ויציתוהו באש, וישרפו חיים מאה ושמנה נפשות.

ככה גברו רדיפות היהודים וגזרות קשות התרגשו ובאו בלי חשך. כי שונאיהם הוסיפו עלילה על עלילה, יען מה ומדוע? לא על חטאת מרי, עול ואון, רק מפני שלטון האדם באדם לרע לו. הנוצרים מצאו בהם שיות אובדות ונאלמות הנועדות להיות טרף לשניהם. נקל לשער, כי בעת רעה וחשכה כזאת ירדה חכמת התורה, ודרכי הלמודים שנו את פניהם, ואת מקום העיון וההגיון העמוק של בעלי התוספות, לקחה שטת הלקט בעמרים אחרי הקוצרים. והנה עוד הפעם נקרעו העננים ואור שמש התורה הופיע בתמונת הרב רבי מאיר ברבי ברוך מרוטנבורג, איש אשר רבי שלמה לוריא (מהרש״ל) יאמר עליו בהקדמתו לספרו ״ים של שלמה״, כי אין בכל האחרונים כמוהו. רבי מאיר היה משירי בעלי התוספות ורודולף לבית הבסבורג מנהו לרב הכולל לכל מדינת אשכנז. הוא היה תלמידו של רבי יצחק מוינה, בעל ״אור זרוע״. את התואר ״מאור הגולה״ לא נתנו לכל רב וגדול למן רבנו גרשם עד רבי מאיר, אשר היה נכבד ונקדש בעיני כל העם.

ומרוב הלחץ והמועקה התעוררו יהודים רבים בעלי עושר ונכסים לעזוב את ארץ אשכנז הזעומה ולעבור ארחות ימים, וראשם ואלופם רבי מאיר יצא בראש גולים הוא וביתו להשתקע בארץ ישראל, כי מרחוק שמעו, כי פקד ה׳ את עמו ואת ארצו, אחרי אשר בימים ההם היה איש יהודי לרופא ומשנה בממלכת המונגולים, אשר השתרעה מנהר פרת עד ארץ ישראל, ושמו סעד־עבדאלה, בעל שכל חרוץ ומזג טוב, יפה תואר ומושך את לבות כל יודעיו בהליכותיו הנעימות, ושמעו הולך מרחוק ויגיע לאזני בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה בכל ארצות פּזוריהם.

ויהי אחרי בוא רבי מאיר עם ביתו לעיר לומברדיה, הכירהו יהודי מומר, קניפפא שמו, ויכהו בלשון באזני הבישוף, אשר אסרהו כרגע והקיסר רודולף חרץ משפּטו להאסר במבצר אנסהיים בארץ אלזס (ד' תמוז ה׳ אלפים מ״ו), למען לא ירבו היהודים לצאת בעקבותיו ותתמעטנה הכנסות הממלכה, ואת בתי היהודים אשר עזבו את הארץ וכל שדותיהם נשארו בידי הנוצרים.

כאשר שמעו יהודי אשכנז כי מורם ואלופם כלוא במאסר, אחזם שער, וישלחו מלאכים אל המלך ויאילו לתת לו עשרים אלף שקל כופר רבם. הקיסר נאות להם, אולם רבי מאיר לא נתנם להרבות פדיון נפשו, פן יהיה זה למוקש לחכמים אחרים, כי יאסרם המלך בעבור הבצע.

הנה כי כן ישב רבי מאיר הקדוש בבית כלאו בהיותו זקן וחלש, ומי יוכל לשער זאת בנפשו, כי במצב נורא כזה עוד צלחה בידו להגות בתורה בעיון ובהגיון ולהשיב לכל שואליו דבר בדעת ובהשכל, כי בן קדוש ויקר היה לאומתו, אשר ברוב אומץ תשא את נטל צרותיה, ובשמחה תקרב נפשה על האמת והאמונה.

תחת תשובותיו אשר כתב מבית כלאו חתם את עצמו בדברים האלה:

״עני הנשכח מכל טובה. אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר ב״ר ברוך.״

כרבי עקיבא בזמנו הפיץ רבי מאיר תורה ואורה ממחשכי בית כלאו עד יום מותו. תלמידיו ובראשם הרא״ש ומרדכי אשר על האלפס בקרוהו במאסר ויצקו מים על ידיו.

כעבור ששה שנים מת רבי מאיר בבית כלאו ויורשי הקיסר לא נתנו להביא את גופת האסיר המת לקברות ישראל עדי אשר ישלמו היהודים אוצר רב בעד רבם הקדוש. וישאר האסיר המת בבית כלאו ארבע עשרה שנה, עדי אשר התעורר איש עשיר אחד, ר׳ אלכסנדר זיסקינד ווימפּפן מפרנקפורט, ויפדה את גופת האסיר הקדוש ויביאהו לקברות ישראל בווירמיזא, ובמות הנדיב הזה קברוהו אצל רבי מאיר, כאשר שאל.

אחרי מות רבי מאיר גברו הצרות ודם בני ישראל שטף כנחל מים בערי אשכנז, ועוד מעט היה לשונאי ישראל עלילת הדם, ויוסיפו עוד עלילה בהעבירם קול לאמר: ״היהודים גנבו חלת לחם הקדש מבית־תפלת הנוצרים וידכו אותה במדוכה ויזב דם ממנה״, והמון ריקים ופוחזים הרגו בישראל הרג רב, ותחרבנה מאה וארבעים קהלות, ומספר החללים במשך ששה ירחים בשנת ה׳ אלפים נ״ח הגיע למעלה ממאת אלף נפש יהודים.

אלה קצות התלאות אשר קרו לבני ישראל בארץ אשכנז.

בארץ צרפת, הארץ הנאורה והחפשיה כעת בדורנו מכל ארצות אירופּה, אשר הבדילה כעת את הממשלה מאת האמונה ותשם להק את הפתגם הקדוש והנאור ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״; בארץ היפה הזאת סבלו אבותינו במאות השלש עשרה והארבע עשרה הרבה יותר מבבל הארצות, ולודויג התשיעי הכביד אכפו על יהודי־עבדיו ויכריחם בחזקת היד לשאת את אות־הקלון על לבם ועל גבם לראוה בהם, וכי יזיד איש יהודי לצאת החוצה בלי האות ולקחו ממנו את חליצתו, ויענש עונש כסף לאוצר המלכות. הכמרים הדומיניקנים השגיחו בעין צופיה כי יקיימו היהודים את החק הזה בכל תוקף ועוז. ההמון השתובב משובה נצחת באשמת כהניו החשכים, ופעם בפעם התנפל על היהודים וישמו עליהם נויהם. ויהי היום ויתגוללו הנוצרים בעיר טרויש על היהודי החכם והעשיר רבי יצחק שטלן, ויעוללו עליו עלילה ויתפשו אותו ואת אנשי ביתו ויציגום למשפט לפני הכמרים הדומוניקנים וירשיעום וישפטום להשרף חיים באש. שלשה עשר היו במספרם וכלם עלו על המוקד, ובעמדם בתוך הלהב השמיעו בקול רם את הפתגם הקדוש: ״שמע ישראל!״ משוררים רבים שרו בעברית ובצרפתית קינות על מות הקדושים האלה.

ומצב היהודים הורע עוד יותר במלוך פיליפּ הרביעי (היפה) בצרפת. האכזרי הזה הוציא פתאום פקודה אכזריה ביום כ״ב ליולי שנת ה׳ אלפים ס״ו, הוא היום המר והנורא ליהודים מימים מקדם, יום העשירי לירח אב, לשים בבתי־כלא את כל יהודי הממלכה ביום אחד אין נקי. ובטרם השפּיקו היהודים להנפש מעצבם ומאבלם על חורבן ירושלים וגלות העם, והנה שוטרי הממשלה מזוינים בכלי־זינם החרידום ויסחבום כלם זקן ונער, טף ונשים אל בתי־האסורים ושם הודיעום כי בעוד ירח ימים עליהם לצאת את הארץ, וכל אשר ימרה את החק הזה מות יומת.

החוק האיום הזה יצא לפּועל, ויהי מספּר המגורשים — בשנת ויגרשהו וילך, ס״ו לאלף הששי — כמאה אלף נפש וכל רכושם ואחוזותיהם לקח המלך לאוצרו ולא השאירו להמגורשים רק את שמלתם לעורם וכסף למקנת אוכל ליום אחד. רבים היו אז אשר קשה היה עליהם לעזוב את הארץ אשר בה ישבו אבותיהם מימי קדם, בהיותה עדין מדינה ממדינות רומה העתיקה עוד לפני אשר קבלו עליהם יושבי צרפת את ״הברית החדשה״, ולא עצרו כח לעזוב את משכנותיהם ולנוע בארצות זרות, וימירו דתם. — הוי, כמה מדם ישראל נוזל בעורקי הצרפתים הנוצרים! — ואלה אשר נותרו בארץ אחרי המועד, ואשר דתם לא המירו, נשפטו משפט מות וינתנו להשרף חיים.

ככה כבה נר ישראל בצרפת, ובתי־המדרש הגדולים, אשר מהם יצאה תורה ואורה לכל עם ישראל בארצות גלותם על ידי המאורות הגדולים רש״י ונכדיו ובעלי התוספות בטרויש, פאריז, שאנץ, קינון ואורלינש, כל בתי־הישיבות האלה נמכרו לכל המרבה במחיר, ואת בית־הכנסת הגדול בפאריז נתן המלך פיליפּ היפה מתנה לרכבו.

שרידי החכמים ותופשי התורה נפזרו לכל קצות הארץ ורבים מהם מתו מתגרת הצרות הנוראות, ממחסור, עוני וקלון. עוד היום תעוררנה דמעות העשוקים ואנחת הנרדפים את לבות הקוראים. רבי אשתורי הפרחי, בעל ״כפתור ופרח״, היה אז עוד רך בשנים ואב בחכמה, קרובו של רבי יעקב בן מכיר, והוא מתמוגג בשיחתו וקינתו לאמר:

״מבית הספר הוציאוני, כתנתי הפשיטוני, בלי גילה הלבישוני, בעצם למודי גרשוני מבית אבי ומארץ מולדתי, ערום יצאתי, שולל הלכתי, נער הייתי, מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה לעם לא ידעתי לשונו נדחתי, מנוחה לא מצאתי, עד כי הביאני חדריו מלך שהשלום שלו משבי לארץ צבי״

הנודד הצעיר הזה לא מצא מנוחה לנפשו עדי דרכו רגליו על אדמת ישראל.

רבי אהרן ברבי יעקב הכהן מנרבונה, התלמודי החכם, אחד מגולי צרפת, יקונן לאמר:

״אני הגבר ראה עני הגלות בשבט עברתו על בית יעקב, אשר כעדר נפוץ גלו ונתפּזרו, ממכון שבתי וכסא כבודי באתי לארץ חשך״

איום היה השבר אז בראשית המאה הארבע עשרה בארץ צרפת, עשירי־עם היו למחזרים על הפתחים והאמונים עלי תולע חבקו אשפתות. הפּיטן רבי ידעיה הפּניני מבדרש משמיע בכי בספרו ״בחינת עולם״, קול אנקת אומללים נדחים המלאים יאוש ותוגת עולמים. והנה היום בדורנו שנתה התולדה את דרכה ובעינינו נראה את צללי האומללים מהמאה הארבע עשרה, אשר התגלמו בפליטי אחינו הנמלטים מארץ רוסיה במאה העשרים. הוי, שבו אלינו ימי־הבינים, ולשנת ס״ו למאה הראשונה לאלף הששי ולשנת ס״ו למאה השביעית — תכנית אחת לשתיהן ומצוינות יחד ב״וילך״.

כעבור תשע שנים, בשבת לודויג העשירי בן פיליפּ היפה על כסא מלכותו, בא במשא ומתן עם היהודים על־דבר שובם לארצו, ויאות למלא תנאיהם אשר הציעו לפניו, ואלה הם:

״כי יהיה להם המשפט לשבת בכל מרחבי המדינה, כי לא ישפטום על חטאותיהם אשר חטאו לפני הגלותם, כי ישיבו להם את כל בתי־הכנסת, מקומות הקברות וכי ספרי הדת שלקחו מהם, וכי יהיה להם המשפט לגבות את החובות הישנים מהנוצרים, ושתי שלישיות מן הכסף הגבוי תבאנה לאוצר המלך.״

את כל התנאים האלה אשר המלך בתנאי, ״כי ישאו עליהם את אות־הקלון בגדלו ובצבעו, ולא יתנו כספּם ברבית ולא יתוכחו עם הנוצרים בעניני האמונה״.

ועל פי הברית הזאת נתן להם המלך רשיון הישיבה לשתים עשרה שנה, ואם יחפוץ המלך לגרשם אחרי עבור הזמן עליו להודיעם שנה תמימה מקודם, למען יוכלו להכין את עצמם לדרך.

אך חמש שנים עברו מעת שוב בני ישראל צרפתה, והנה שני מקרים איומים קרום, הלא המה ״גזרת הרועים״ ו״גזרת המצורעים״. נער אחד רועה, בעל דמיון עז, הוציא קול בין ההמון, כי ראה יונה נחה פעם על ראשו ופעם בין כתפיו, ובשלחה ידו לתפשה, נהפכה היונה לעלמה יפה ותאמר אליו: ״אותך הנני מקים לרועה בארץ הקדושה, לך ואסוף אליך מחנה אחים קדושים ונלחמת בהישמעאלים ואנכי אם המושיע אתן לך את הארץ הקדושה ומקום קבר בני״.

דברי המשתגע הזה הלהיבו אח לבות ההמון, ורועי חזירים ותעלולים התקבצו אליו ויהי האספסוף למחנה כבד, ויתגודדו למסע הצלב, וכהן אחד ונזיר דומיניקני אחד הלכו בראשם, ויעשו הרג רב ביהודים בשנת ה׳ אלפים פ׳ ויחריבו כמאה ועשרים קהלות ישראל בנגב צרפת ובצפון ספרד, והנשארים מן ההרגות רשו ורעבו ויסבלו עוני ולחץ עד דכא.

אחרי כן באה עליהם הצרה השניה, הנקובה בשם ״גזרת המצורעים״, כי החולים האומללים מנוגעי הצרעת, אשר היו סגורים מחוץ למחנה, במקום באשה וצחנה ושם נתן להם לחמם הצר, ויהי כאשר לא השיגו די צרכם, התקצפו האובדים ויאמרו להנקם מהעם חרפת רעבונם, וישימו רעל במימי הבארות והנהרות (בשנת ה׳ אלפים פ״א) ומגפה נוראה התפּרצה בעם. הממשלה החלה ליסר את המצורעים במשפט, ויודו על חטאתם, אבל אמרו, כי היהודים השיאום להרעיל את המים בדם אדם, השתנה, שלשה מיני עשבים ועוגת־קדש אחת. את כל אלה יבשו בתנור ושחקו לאבק דק ושמו בתוך כיס לזרוק אותם אל הבארות והמעינות. המלך והעם האמינו בדברי השקר האלה באמרם, כי היהודים חפצים להנקם מהם נקמת דמם השפוך מהרועים. ההמון, התנפּל על היהודים שנית וישפטום בחרב ובאש, והמלך שם עונש כסף על היהודים מאה וחמשים אלך ליטרה. כל העשירים הושמו בבתי־כלא עדי שלמם את המס.

בטרם עברו שלשים שנה התחדשו עליהם עלילות בזויות לרגלי המגפה השחורה, אשר שמה אז שמות בארץ והיו תוצאותיהן: עוני, לחץ, משסה וגלות, כפעם בפעם.

אחרית היהודים בצרפת היתה בימי קרלוס המשוגע וקל הדעת ובשנת ה׳ אלפים קנ״ה — כצפּור נודדת מן קנה״ — הוציא המלך פקודת גרוש כללי מצרפת ביום הכפּורים. החק יצא לפּועל ב״מדת החסד״, כי הניחום למכור את נחלותיהם, והמלך צוה, כי לא יגע איש בנפשם וברכושם עד צאתם. וידודו הגולים לאשכנז, לאיטליה ולפולניה ולכל המקומות אשר מצאו בהם מקלט ומפלט, ורק מתי מספר שמו פעמיהם ספרדה.

שאננים ושקטים ישבו היהודים בארץ איטליה היפה, וכוס התרעלה, אשר ממנה שתו יהודי בריטניה, צרפת וספרד, לא עברה עליהם, וברומה, אשר ממנה יצאה קנאת הדת על כל התבל, לא רבה הרעה על היהודים, עדי אשר חקי הכנסיה ואות־הקלון לא היו נשמרים שם כהלכתם, כי האפּיפיורים היו רק כחצים המשחיתים אך מרחוק, יען כי בני רומה פרקו מעליהם את עול הכהונה, והנהנים רבו איש ברעהו ויהיו טרודים במחלקותיהם וקטטותיהם, ואזלה ידם להרע ליהודים, ורק במרחקים היו נכבדים ונוראים, ובארצם לא הרבו לשים לב אליהם, וזאת היתה לברכה ליהודים, כי מני אז הוטב מצבם הגשמי והרוחני, וימצאו ביניהם עשירים גדולים, ״ויבנו להם בתי מדות ועליות מרוחים, כתבנית ארמוני חמד והיכלי תפארה״.

(עמנואל הרומי)

בימים ההם עלה באיטליה כוכב השחר, אשר בשר את הקץ לממשלת הזדון, שלטון הפּרשים ועריצות הכהונה, בעלי הזרוע בימי־הבינים, הלא הוא החוזה הנפלא והמצוין דנטי. מקוי אור שירתו נמס הקרח הנורא, ורוח שכלו האדיר נשבה באיטליה ותטהר את שמיה מעבי ההזיה וחשכת האמונות התפלות, והעם קם לאור באור חיים חדשים באהבה בלי מצרים לדעת ולחכמת חרשים, ורבים מן החשמנים והרוזנים באיטליה תמכו את החכמה והדעת ויאספו אל ביתם חכמים ומליצים ויכבדו גם את הספרות העברית ורבים מחכמי היהודים חיו למו למורים ויהיו למגן ומחסה לבני ישראל ממשובת ההמון.

פּתאום עלה ענן כבד על שמי היהודים באיטליה בתמונת אחות האפּיפיור יוהן העשרים ושנים, שגניזה שמה. האשה המבישה הזאת הלשינה על היהודים באזני אחיה וכהניו החשכים ותסת כהנים אחדים להעיד עליהם בעדות שוא, כי חללו היהודים את קדשי הנוצרים בדברם דברי קלון בעת הנשאו התמונות הקדושות בהמון חוגג בחוצות רומה. האפּיפיור הוציא פקודה לגרש את כל היהודים מרומה. אולם היהודים קדמו את הרעה, בשלחם מקרבם ציר אל האפּיפיור ולהמלך רוברטו, אשר אהב את ישראל וספרותו, ואחרי תתם כופר נפשם עשרים אלף דינרי זהב על יד אחות האפּיפיור, שככה חמתה ותהי להם הרוחה.

בדור ההוא חי המליץ הסטיריון המצוין בסגנונו ההתולי והחדודי רבי עמנואל הרומי. הוא היה חזון בלתי נפרץ בעם ישראל, אשר ספריו מלאים לצון, פּחזות ועגבים, עדי אשר רבי יוסף קארו ב״שלחנו הערוך״ אסר לקרוא את ספרי עמנואל, באמרו:

מליצות ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, אסור לקרא בהם בשבת ואף בחול אסור״ (הלכות שבת סימן ש״ז)

עליו יאמרו, כי רוחו היה כרוח המשורר הינה בדורו, במצאו בכל ענין דברי חדודים ומהתלות. פתגמיו נוקבים ויורדים עד עמקי הלב, וכחצים ביד גבור כן היתה השפה העברית בעטו להטותה לכל חפצו. ומי מלל אז, כי שפת קדש תמצא און לה להביע את כל מנעמי החיים ותענוגיהם במליצות חדות כאחת השפות החיות והרעננות?

בכשרון אדיר ונפלא הוא מבקר את מפרשי המקרא, בשומו בפיהם שאלות נבערות והוא משיב להם כאולתם. מפרש אחד שואל לאמר:

״הנני גבור בכל אורחותי, כי מצאתי כתוב הפך ממה שקבלתי מאבותי, והאמנתי בכל ימותי, כי התורה נתנה בסיני, ואני מצאתי כתוב בספר מדוקדק ישן והדת נתנה בשושן! "

ועמנואל השיב להשואל האויל כאולתו ויאמר:

״חייך, בסיני נתנה תורה והכתוב האומר והדת נתנה בשושן כונתו, כי התורה נתנה בחדש סיון שהשושנים מצוים בו״

המפרש השני שואל:

״מדוע אמר הכתוב: חנוך לנער ולא אמר ארפכשר לנער.

או מתושלח לנער? ״

ויען עמנואל:

מתושלח וארפבשר באו אלי קבר בכלה,

והיתה להם עם הזמן ברית מלה,

אמנם חנוך בשם נער יקראנו,

יען התהלך חגור את האלהים ואיננו

בחדודים נמרצים כאלה הכה עמנואל את מעקמי הכתובים אשר הפכו את הוד התורה לגועל בנפתוליהם.

ואם כי בההשקפה הראשונה נראה את עמנואל על פי שיריו וספּוריו לאיש שכל מעיניו בחיים היה אך לבקש אהבה בתענוגים, אבל באמת היה הוא ההפך מתכונת בת שירתו. אמו יושטה היתה אשה יראת ה׳, והוא גודל על ברכי רבנים צדיקים וגדולים, ויחדור אל כל חדרי התורה הכתובה והמסורה, ויאמין גם בקדושת האותיות שבתורה, אשר בהן צפונים סודות נפלאים, ויפרש את כתבי הקדש על פי אמונה, וגם יד לו בחכמת הקבלה, ואחרי כל אלה שר שירי עגבים, בשומו על פניו מסוה איש אשר יתלוצץ בכל קדשי האמונה ויהתל בכל הגדולים, בהיותו מסוג האנשים אשר ההתול וההלצה הבאים לידם מושלים בהם ולא יעצרו כח לכלוא בקרבם את התולם, ולכן חטא וחבר לא אחת ושתים על חטא בטוי שפתים בספריו ושיריו.

דנטה המשורר האיטליני ועמנואל העברי התרועעו יחד ורוח השירה הביאם במסורת ברית ידידות איש לרעהו. האיטליני לקח לו לחומר את למודי אבות הכנסיה הנוצרית, והעברי — את כתבי הקדש, התלמוד והמדרשים. שניהם חברו את ספריהם על דבר הגיהנום וגן העדן: הראשון בספרו ״הקומדיה האלהית“¹ והשני בספרו ״התופת והעדן”.

בספריהם אלה נראה את ההבדל בין הרוח העברי ובין הרוח הנוצרי. כי תחת אשר השני ימלא את התופת באויביו ושונאי ארצו ועמו, כהנים, דוכסים, חמשנים ואפּיפיורים, כי יצרפו באש פלדות מחטאותיהם ולעומתם בגן עדנו יושיב רק את ידידיו ורעיו, ויסגרהו גם בפני כל חכמי יון על אשר לא האמינו בגואלו ומשיחו בן מרים; הנה הראשון, העברי, רואה בתופת את רשעי עמו, את עתליה המאבדת את זרע המלוכה, את אבשלום המורד באביו בתוך אנשי סדום ועמורה, וגם את ראשי ישראל, אשר ידעו את מעלת החכמה ולא ראו באורה, בזו לידיעות המושכלות, ואת הסופרים המתקשטים בנוצות זרים, כי ״גנבת דעות נכריות גדולה מגנבת הממוניות״.

בעדן הוא רואה את חסידי אומות העולם, אשר גברו בחכמתם ובשכלם, בתוך צדיקי וחסידי בני ישראל.

הנה זאת היא הסבלנות התמימה!

אולם לא ארכה שלות היהודים באיטליה, כי הנזירים לא חדלו מהפיח את אש קנאתם בהמון אשר כבר החל להשקות את היהודים בכוס התרעלה אשר אחיהם כבר שתוה בארצות אחרות.

בעת ההיא, בהשנים אשר לפני ״המגפה השחורה“, רבצה מארת ה׳ על יהודי אשכנז, וקללת התוכחה: ״והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה” השיגה אותם, כי חרב חדה היתה מונחת על צואריהם, ולא היה יום שאין קללתו מרובה מחברו, כי כל ענפי החיים נכרתו מהם וכל דרכי המחיה והכלכלה נסגרו בעדם ויסבלו עוני, כפן ומחסור.

מלכי אשכנז התחשבו בעיני עצמם לממלאי מקום קסרי רומה וזוכים בכל זכיותיהם. והנה מעת חורבן ירושלים על ידי טיטוס היה מוטל על כל איש יהודי, מטעם ממשלת רומה, להביא כסף גלגלת זהוב אחד לאוצר המלך, כופר נפשם במקום הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש או במקום מחצית השקל. ובכן לקח לו המלך לודויג איש בווריה¹ את הזכות הזאת ויוציא חק חדש בשנת ה׳, ק״ב, כי כל יהודי ויהודיה היושבים במדינות ממלכת אשכנז, שהגיעו לשנת השתים עשרה ואשר רכושם עולה לפחות עשרים זהוב, מחויב להעלות מס כסף גלגלת להמלך, זהוב אחד לשנה.

בימי המלך הזה גברה השנאה לבת יעקב וגדוד אכרים אשר קראו את עצמם בשם ״מכי היהודים“, ושני אצילים בראשם, אשר הטיפו לשנאה באזני ההמון, באמרם, כי מן השמים הגידו להם כי הגיעה העת להנקם בצאצאי מרצחי בן־האלהים, וכחמשת אלפים אכרים התנפלו על היהודים וישימו בהם הרג רב בקרדומותיהם ובמגליהם. גם האצילים אשר נקראו אז בשם ״פּרשים” (ריטטערס) רבו מאד בארצות הקתולים בימי־הבינים, וימלאו את הארץ חמס ושוד, ויתבצרו במצודותיהם הבצורות על ראשי ההרים ויפּילו את חתיתם על כל העם, וימרו גם במלכיהם, ויפרו כל חק ומשמעת, ויבזו לחכמה ודעת, ויחנכו את בניהם אך לעצור בסוסים אבירים וללחום את אויביהם כל ימיהם. בעלי זרוע אלה היו לעזר לכהונה הקתולית להכניע את מתנגדיה ומה גם את היהודים, אשר סבלו כפלים, אם בתור יהודים וגם בתור סוחרים, כי מדי עבור רוכל מתחת בעמק ומרכלתו על עגלתו, או אנית סוחר כי תעבור על פני הנהר, ותקע הצופה בשופר, והתאספו כל מתי המצודה לקול האות, והאציל הפּרש, יחד עם עבדיו השודדים, טשו כנשרים על סוסיהם ויתנפּלו על העוברים ויבוזו את יגיעם וישלחום בערום ובחוסר כל. ואלה אשר התיצבו נגדם הכו לפי חרב או סחבום אל המבצר וכלאום ב״מגדל הרעב״, שם ענום והרעיבום עד תת קרובי השבוים פדיון נפשם אשר הושת עליהם.

לעתים לא רחוקות יצאו השודדים ממצודותיהם לשוט בכל הנוף מסביב והרסו אל בתי היהודים וסחבו אותם מעל משכבם בלילות, והיה אם לא מהר האומלל לתת להם את כל הון ביתו, הציקו דונג או כופר מרותח אל תוך פיו, או דשו את בשרו בשוטים, או קשרוהו אל זנב הסוס סחבוהו אל המצודה ונתן למות ב״מגדל הרעב״ ואת מעונו שרפו באש.

בעת ההיא התפרצה המגפה השחורה מארץ הסינים לארצות אירופה, ותנף את מגלה על מין האדם ובימים מעטים השמידה עשרים וחמשה מליונים איש, והמות לא הבדיל בין מין למין, בין ילד לשב, בין עם לעם, כי פרש את כנפיו השחורות על כל המין האנושי ויהפוך את כל התבל לחצר מות. אז נכחדו הצדק והיושר וכל מדה נכונה מבני האדם, בטלו כל אחוה וידידות, והפכו לנמרים וללבאים שוקדים על טרפם. והכהונה הקתולית השתמשה במגפה הנוראה ותמסוך רוח עועים בלבות מאמיניה, כי היהודים הסבו את הנגף ומצוה גדולה להשמידם מעל פני הארץ. נפלא הדבר, כי בכל ארצות המחמדים והמונגולים הפראים, אשר גם בהם היתה יד הנגף, לא עלה על לבם לשים את היהודים לשעיר המשתלח ולכלות בהם את חצי זעמם, ורק בארצות הנוצרים, הדוברים תמיד בשם אלהי האהבה והרחמים, שמה ערכו מטבח ליהודים. המגפה התפרצה גם בבני ישראל, אולם לפי הערך היה מספר מתי היהודים מעט מאשר בין הנוצרים, וזאת נתן ידים לעולל עלילות עליהם — בהיותם נודעים בשכבר הימים לשוחטי ילדים ואוכלי בשר אדם — כי הם השליכו רעל בבארות ובמעינות, וגם מפזרים אבק־ארס ברוח לעפּש את האויר למען השמד את כל הנוצרים. ובאמת לא שלטה המגפה ביהודים במדה כל כך גדולה כמו בנוצרים, יען כי היהודים זהירים תמיד במאכלם ובמשקיהם, נבדלים מן הזוללות, ומשתדלים תמיד להציל איש את רעהו מכל נגע ומחלה על פי מצות ״בקור חולים״.

הצרפתים, האנגלים, האיטלינים והספרדים וכל עמי אירופּה יחד לא שפכו את דמי היהודים במדה כל כך רבה כבני אשכנז, אשר ששו למצוא תואנה על בני ישראל ולכלות בהם כל חמתם, ובאולתם האמינו, כי היהודים הרעילו בנטפי ארס ורעל את הנהרות הגדולים, הרהיין והדונאי, וכל האגמים והמעינות, ובערים רבות סתמו את הבארות לבל ישתו האזרחים את הרעל אשר היהודים שמו בהן.

כשבלים בודדות בעמק רפאים נמצאו יחידי סגולה בין הנוצרים, אשר לא נחה עליהם יד ההזיה והבערות, וידעו נאמנה, כי היהודים חפים מפשע, ויעשו לטובת הלקוחים למות ככל אשר היתה לאל ידם, ובהערים שטראסבורג, בזל ופרייבורג נלחמו נגד המרצחים, אבל לא עצרו כח, כי הרוב גבר עליהם. ובשנת ק״ח הוחלט ברוב דעות לגרש את היהודים מכל הערים אשר על יד הרהיין. דם היהודים הותר אז בכל ארץ גרמניה כדם הצבי והאיל, והמגורשים מהערים הומתו בידי בני הכפרים, ובעיר בזל בנו המרצחים בית מיוחד לאותו דבר על אי אחד על נהר רהיין ושם אספו את כל יהודי העיר, אנשים, נשים וטף, וישרפום חיים באש, בט׳ ליאנואר שנת ק״ט, ובעת אשר נפשות בני ישראל עלו על המוקד, נשבעו הנוצרים לבלי תת לכל יהודי לשבת בקרבם במשך מאתים שנה. כגורל קהלת בזל, כן היה גורל קהלת פרייבורג. וגם בשטראסבורג הסיר ההמון את ראש האזרחים וכל ועד המועצה, אשר עמדו לימין היהודים, ויאסרו את היהודים, אלפּים איש במספּר, וסחבו אותם אל שדה הקברות לעדת ישראל, שם הכינו בית גדול של עצים, שמה אוספו כל היהודים ויציתום מכל העברים, ושרפום חיים באש, ורכוש היהודים נחלק בין הנוצרים התושבים ומקלטי הנזירים.

וצרה לרעותה תקרא — המגפה השחורה היתה בעיני הנוצרים כמוסר שדי על עונותיהם וחטאות כהניהם, ולכן התעורר בהם הרעיון לכפר אשמותיהם בתשובה וסגופים, והשבים האלה עברו גדודים גדודים בערי אשכנז, ויעשו כמעשי עובדי הבעל לפנים: היו חובטים את גופותיהם הערומות בשבטים עד שפך דם, ובחבטם היו מרננים את רנותיהם להבן ולאמו. על כן יקראו להם ״מתחבטים״.

״המתחבטים״ האלה קראו באזני ההמון ״פתקא דרקיעא״ אשר קבלו ממרומים ובה כתוב לאמר: הגואל התקצף על בני האדם, אשר חטאו ואכלו בשר בימי התענית, ורק ברחמי האם הקדושה הואיל לסלוח לאלה אשר יעשו את ״תשובת המשקל״ ויחבטו את גופותיהם שלשים וארבעה ימים מסח. המתחבטים כלו את חמתם בבני ישראל, ויביעו את דעתם קבל עם, כי חפצם להכחיד את האומה הזאת ולעשות בה כלה. ויתגאו בשמותיהם ״חובטי היהודים״ או ״צולי היהודים״ וישימו שמות בכל מקום עברם.

יהודי מגנצה, בדעתם כי נכון להם יום איד מאת המתחבטים, ויכונו למלחמת מגן ושלש מאות יהודים חמושי כלי־נשק התיצבו לקראת המרצחים הקנאים וימיתו מהם מאתים איש. אך בדבר הזה העלו עוד יותר את חמת הנוצרים, אשר התנפּלו בחמה שפוכה על רבע היהודים, אשר לא עצרו כח לעמוד על נפשם נגד האויב הרב והעצום מהם, וכששת אלפים איש מן היהודים נהרגו ביום ההוא, כ״ד אוגוסט, שנת ק״י.

גם בעיר קלן בא השוד, אחרי אשר חסידי הנוצרים נכנעו תחת ידי המרצחים ולא עצרו כח להושיע לבני ישראל, כי העם לא הטה אזנו לשמוע בקול שרי המועצה, אשר הוכיחו לדעת, כי היהודים חפים מפשע, ומשובת ההמון התפּרצה בעוצם רוחה וכל היהודים נהרגו ונשרפו עד אחד.

ככה עברו ההרג והאבדן בקהלות ישראל מעיר לעיר בכל גבולות אשכנז. ומי יוכל לספור את כל הערים אשר עליהן עברה הכוס, למן הררי אלף ועד הים הצפוני, ומן נהר הרהיין ועד נהר אודר. בהערים ברפוט, בת שלשת אלפים יהודים, אייזנך וברסלו, אשר בהן נמצאו אז קהלות גדולות ועשירות, — מכל הערים האלה ובנותיהן נשמדו כל היהודים עד אחד, והאבדן הגיע גם עד אוסטריה, ובני ישראל בקרית הממלכה וינה טרפו נפשם בכפם בטרם נפלם בידי ההוללים.

גם על העיר וירמיזה באה הפקודה, כי הקיסר קרלוס הרביעי נתן את היהודים ״במתנה״ להאזרחים הנוצרים. ואלה דבריו בספר המתנה:

״הנה כן העיר וירמיזה ותושביה האזרחים זוכים וקונים את היהודים ויכולים לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו״

ויהי בשמוע היהודים את החלטת ועד המועצה לשרפם חיים, וישלחו מקרבם שנים עשר פרנסי הקהלה להתחנן אל הועד ולבקש על נפשם. וכאשר הושבה בקשתם ריקם, סגרו פרנסי היהודים את דלתות בית הועד ויתנפּלו על ראשי האזרחים בכלי־הנשק אשר הסתירו מתחת לבגדיהם ויהרגום, ואחרי כן נמלטו אל שדה הקברות לעדת ישראל ושם שמו קץ לחייהם ויקברו בקבר אחד, וכל עדת היהודים בוירמזיה, יותר מארבע מאות נפש, מתו כלם מות גבורים, בשנת ק״ט.

הנה כי כן עקבה ארץ אשכנז מדמי אבותינו ורק מעטים מהם נשארו אז בממלכה החטאה הזאת, אשר עצרו כח לקונן קינה ולרשום את אסונם בספר לדור יבא על רבבות בני ישראל אשר נשרפו ונהרגו על לא חמס בכפם.

הוי, ארץ, אל תכסי דמם!

תמונה נוראה מרגזת נפש ומחרדת לב נראה ברוב הארצות, אשר לפני המגפה השחורה היו שם יהודים רבים ויחיו חיי צבור במשטר וסדרים, ורבים מהם היו עשירים בעלי הון, והנה עתה, בסוף המאה הארבע עשרה, נמצאים דויים וסחופים, מוכים ומעונים מידי הכחנים וההמון עוד הרבה יותר מהמגפה הנוראה, הורים מבכים את בניהם, אשר הומתו באכזריות, ונודדים שרידי חרב תועים מארץ לארץ לבקש להם מנוחה, כצללים ינועו וחפץ החיים שודד מהם, כי זכרונות ההרגות והטבח עוד כמו חי עמדו לנגד עיני האומללים.

על הגולים האלה יכונו דברי המשורר לורד בירון:

״מתי, הה, גלה אל כל אפסי ארץ,

תמצא מנוח משוד ומפּרץ?

גם יונה מצאה קן, מעון — כל גבר.

סלע — השפן ויהודה — אך קבר״.

(יל״ג)

אותות סער מתחולל נראה לכנסת ישראל גם בארץ ספרד. אם הישוב הישראלי בכל ארצות אירופה נדמה אז ליונק רך, אשר נטעוהו בארץ ציה וערבה ובנגוע בו רוח שאינה מצויה נתשה אותו ותהפכהו ותדיחהו באפס יד, הנה בארץ ספרד היה ישראל כעץ ארז אדיר זה כשמנה מאות שנה ויך שרשיו בעומק וברוחב הארץ הזאת, ורק סערות נוראות תכופות כימי מאה שנה עצרו כח לשרש אותו ולעקרהו כליל מאיתן עמדתו. ולא רק רוח משחית מחוץ, כי אם גם רוח קטב ופרצים מפנים סערו עליו לפוצצהו. כי האשמות אשר טפלו עליו שונאיו, כי היהודים מתפּרצים לעמוד במקום גדולים, כי ימצו את דמי העניים בנשך ובתרבית, כי נשי ישראל תלבשנה בגדי משי ומתגאות בעשרן, — כל האשמות האלה נכונות בצדק על גדולי ישראל, עשיריו ותקיפיו, ובפשעיהם אלה הביאו נגע לכל העם האומלל, עדי אשר הגאון בדורו רבי יצחק בר ששת (הריב״ש) קרא מעומק לבו כדברים האלה:

״הדור דור יתום, הפּרוץ מרובה על העומד הן לריב ומצה יקומו, ובמעל הזה היתה בראשונה יד השרים והסגנים, העשירים והמיוחסים, אשר יחושו ויחוסו לכבוד עצמם ובשרם ולכבוד קונם אינם חסים“ (שו״ת הריב״ש סימן שע׳׳ג)

המטיף הלאומי בדור ההוא, רבי שלמה אלעמי, חזה חזות קשה על בני דורו ויפרוט את כל עונותיהם בצבעים בהירים עדי אשר כל הגה אשר יצא מפיו עומד כמו חי לנגד עינינו וכל חזיונותיו לקוחים מהחיים, עדי אשר נשכח כי דבריו נכתבו ונאמרו ב״אגרת המוסר״ לפי חמש מאות שנה, ונדמה כי נאמרו היום בדורנו אנו. ויפה אמר עליו המטיף ילינק:

״אשרי העם שמוכיחים כמותו יצאו מקרבו!״

המטיף הנפלא הזה לא נשא פני כל איש. בזעם לשונו יוכיח את הרבנים הגדולים יודעי התלמוד, אשר על קורי עכביש יארוגו את פּלפּוליהם. הוא יעביר את שבטו על החכמים הפּריצים, המקריבים אש זרה על מזבח הדת. הוא שופך את חמתו על העשירים, התקיפים והאצילים העומדים לפני המלכים ומתגאים בעשרם ומכים בלשונם איש את רעהו. —

״מעבר האחד היהודים האומללים נתונים לעם אחר, הרוגים, נרושים ושלולים, ובעבר השני הסמוך לו בני העברים העורים אוכלים בשמחה לחמם, מחללים בחלילים ומתהוללים, לובשים מלבושי נכרים, מוקפי ראש ומגולחי זקן״

כציר אמן יתאר את תכנית בני דורו המתלמדים מאת בני הנכרים לעשות רק כהמקולקלים שבהם, וייסרם קשה על אשר לא ילמדו לעשות כהמתוקנים שבהם, באמרו:

״צאו וראו איך הגוים מכבדים ומנשאים את כהניהם בכבוד ובכסף, עדי אשר שדיהם ונדיביהם נכספים להקדיש את בניהם לכהונת המחיה את בעליה ואתם, עשירינו ורועינו, מנהלים את חכמיבם בלחם צר ומים לחץ לבשתם ולחרפתם וזאת הסבה להשפיל את כבוד תורתנו, והמון העם בראותם חרפת החכמים יבחרו להכניס בניהם בגרועה שבאומנתם מהכניסם בברית התורה לראות ברעתם״

ככה המטיר מוכיח הדור ההוא אש ונפדית על כנסת ישראל, רבניה ועשיריה, במאה הארבע עשרה, על אשמותיהם ופשעיהם, ובתום לבבו אשר בערה בו אש קדש אהבת עמו התחנן לפניהם כי ייטיבו דרכם ויתקנו עותתם.

אחרי כל אלה נחלל את כבוד הרבנות אם נשוה את הרבנים במוסרם אל הכהנים הקתוליים בימים ההם, אשר השחתת המדות ופריעת חקי המוסר גברו בחיק הכהונה הקתולית, כהניה ונזיריה גם יחד, באופן מבהיל ונורא מאד. הרבנים, אחרי כל חסרונותיהם, היו נקיי כפים וברי לבב ויהיו למופת בקדושתם ובפרישותם, ביקרת רוחם ובטהרת מדותיהם. לא כן היו הכהנים הקתוליים והנזירים בימים ההם, בעת אשר אפּיפיורי רומה העתיקו את מושבם להעיר אביגנון אשר בצרפת הדרומית, ושנים־שלשה אפיפיורים התנשאו בזמן אחד והתחרו להשתמש בכתר הקדוש ולכל אחד מהם היתה מקהלה של חשמנים וקרדינלים; כל אחד מהם החרים ונדה את רעהו ויתנהו לחרפות אותו ואת כל קדושיו עמו.

הכהן המלומד ניקולי בספרו ״מחרבן הכנסיה״, מספר לאמר:

״לבל דבר פשע, לכל התועבות והחטאים אשר יעשה אותם האדם המתמכר לתאוות הגוף, ימצא כפרה וסליחה בנתנו כסף די כופר נפשו לעדת הכהנים בתי מקלט הנזירים והנזירות היו למערות פּריצים מלאי תבל וזמה, ערי אשר החלו בני עם הארץ להבדל מהקדושים הקרשים האלה לבל ישחיתו את דרכם״

משובת הקנאה התפּרצה והתגלגלה כשואה בכל ערי ארץ ספרד, ונהרי נחלי דמי היהודים שטפו כמים בכל מרחבי הממלכה. שלשה ירחים ארכו ימי ההרג, ובין המון ההרוגים היה גם רבי יהודה, נכדו של הרא״ש. הקדוש הזה שחט בידיו את אשתו, בניו וחותנתו ואחרי כן שלח יד בנפשו. גם בנו יחידו של החכם והחסיד רבי חסדאי קרשקש, עול ימים בן עשרים שנה, אשר חכה ליום חתונתו עם בת שוע נכבד בעדתו, הומת על קדושת השם, ואביו הפילוסוף ישיח מרה לאמר:

״רבים קדשו שם שמים ובתוכם בני יחידי חתן בן כ׳ שנה, שה תמים העליתיו לעולה,, אצדיק עלי הדין ואתנחם לטוב חלקו ונעימת גורלו.

ובכן גם יהודי ספרד שתו את כוס התרעלה, ואמיצי־הלב היו לנכאי־רוח, חרדים ונפחדים, ״ואם נמצאו ברחוב מאה יהודים, ויבא נער קטן נכרי ויקרא: קומו על היהודים! ויברחו כלם״. כל הערים — שיביליה, טולידה, לירידה, בלינסיאה, טורייל ופלמה — אשר בהן עשו היהודים חיל במלאכת המטוה, חרבו, דרכי המסחר נשמו, נקיון שנים ורפיון ידים, מורך לב ורוח שפלה חלו בהיהודים הגבורים האלה, אשר עוד לפני עשרים שנה היו גבורים אמיצים וישישו לקראת נשק בהלחמם בעד מלכם דון פּידרו. כי אימות מות ובלהות שאול נפלו עליהם מאת הכהן מרטין האיום, אשר התנפּל עליהם עם המון עם רב וישפכו כמים דמי ישראל ולא ידעו חמלה, ובתוך החורבן, על ערמות פגרי אדם נרצחים בכל מיני מיתות משונות, התיצב הקנאי מרטין על הבמה וירעים בקולו להשמיד כלה את היהודים. ובעיר שיביליה, אשר נמצאו בתוכה יותר משלשים אלף יהודים, לא נשארו רק מתי מספר. רבים המירו דתם, ונשים רבות וילדיהן נמכרו מידי שוביהם להמחמדים. עשרים ושלשה בתי־כנסת שהיו בשיביליה, רובם נהרסו עד היסוד, ואלה הנשארים נהפכו לבתי־תפלה לנוצרים. בתוך אלה אשר בחרו לבא במים מבוא במוקדי האש היה גם אחד מבחירי ישראל, שמואל אברבנאל, אבי גדולי ישראל וחכמיו בדורות הבאים. בהיותו קרוב למלך, לא עמד בנסיון וימר דתו ויקרא בשמו החדש בלשון ספרדית דון יואן די שיביליה.

ביום העשירי לחדש אדר שנת קנ״א נולדה החיה המבישה והאיומה חרפת האדם, אשר בשניה החדות ובלשונה הבוערת הכריעה למות אלפי רבבות בני אדם, הלא היא האינקויזיציון בת הדת הקתולית החשכה, אשר פרשה את כנפיה השחורות על כל ארץ ספרד.

לרגלי הרדיפות האיומות והמכה האנושה אשר הוכה ישראל סבא בארץ ספרד, יצאו יותר ממאתים אלף איש מכלל ישראל, ויתנו את דתם כופר נפשם, ויזו עליהם את המים הזדונים. באמירת מלה אחת, בהמירם את האחד על השלשה, הביאו הצלה להם ולנפשות ביתם מהמות הנורא. אולם אך בפיהם דברו, אבל בלבבם לא הכירו את הברית החדשה, אשר באונס קבלוה. כח האגרוף, העינים המזרות קצף, קנאה ואיבה, החניתות החדות, שאגת הרוצחים, אנקת הנרצחים, המית השודדים ואנחת השדודים, קול נחר של יציאת הנשמה מאלפי אחיהם ואחיותיהם, אשר נרצחו לעיניהם, — כל העלילות האלה הציתו אש קדש בלבבם, שלהבת האהבה לדתם הישנה ובוז וקלון, שנאה ואיבה לדתם החדשה, אשר זה עתה הובאו בבריתה למרות חפצם.

משא נפש הנוצרים החדשים, או המרנים, כאשר נקראו בפי הספרדים, ואדיר כל חפצם היה, כי תמצא ידם להסיר את המסוה מעל פניהם ולשוב באהבה יתרה ליהדותם ולדבקה באמונתם הישנה עוד ביתר שאת ועוז.

חלק גדול מן האנוסים הצילו את נפשם בהמלטם אל ארצות המחמדים, לגרנדה, היא ספרד הדרומית, אשר היתה עוד תחת ידי הערבים, לטוניס, מרוקו ואלג׳יר. שם היו חפשים לעבוד את האלהים כחפצם. אולם אלה אשר לא עצרו כח לעזוב את ארץ מולדתם, התחפּשו והסתרו תחת המסוה הקתולית, ובמסתרים שמרו את תורת ישראל עם כל חקיה ומנהגיה, ואך למראה עין היו נוצרים תמימים. הנה כי כן היו היהודים המתנצרים למפלגה מיוחדת, והעם הספרדי קראם בשם מרנים (מוחרמים), וישנאום תכלית שנאה עוד הרבה יותר מאשר שנאו את היהודים אשר נשארו נאמנים לדתם. ובאמת היתה השנאה הזאת לא שנאה דתית, כי אם איבה כלכלית וקנאה בחריצותם וכשרונותיהם בכל ענפי החיים.

האויבים היותר גדולים והיותר נוראים להאנוסים, אשר הציקום ויענום, היו אלה מאחיהם המומרים הבוגדים בעמם, בעלי הנאה ומומרים לתאבון, חפצי חיים בתענוגים. ועוד גרועים מהם היו אלה המומרים להכעיס, אשר באמת לא האמינו בכל דת, אולם בימים ההם לא יכלו הכופרים להתקים, לכן בחרו להם את הדת הקתולית, הפורקת מעליהם כל עול מצות ומעשים, ופותחת לפניהם את כל שערי האושר והחופש בממלכה. המומרים להכעיס האלה הסבו צרות רבות לאחיהם מלפנים, בהביאם את דבת הרבנים וראשי הקהלות רעה אל הממשלה וימיטו עליהם רעות נוראות.

הצורר הרע היותר גדול לאחיו בני אמונתו מלפנים היה שלמה הלוי מבורגוש, אשר שנה את שמו בהתנצרו בשם ״פּאול די סנטה מריה״. לפני המירו את דתו היה שלמה הלוי רב גדול באמת ויתנהג כשומר אמונים, וירביץ תורה ברבים, ויחשב לאחד הגדולים בין רבני ישראל. בשנת קנ״א, שנת הפּקודה, היה כבן ארבעים שנה, ויצא מעמו ויבגד באמונתו, ויתנצר. ובדעתו היטב את השפה העברית כלה את חק למודיו בפּריז בתור כהן קתולי. בערמתו הרבה מצא חן בעיני האפּיפיור בנדיקטוס השלשה עשר, אשר העלהו מעלה מעלה בקדושת הכהונה. ופּאול התגאה ביחוסו, כי חוטר מגזע לוי היה, השבט אשר אליו התיחסה גם אם המושיע, והאפּיפיור הציגהו לפני המלך, אשר נשאהו באותות־כבוד למעלה ראש.

הרב המומר הזה הכאיב את לבות שלומי אמוני ישראל, ביראם פן יטה רבים אחריו. ובאמת השתדל לפתות רבנים אחדים, בכתבו להם מכתבים וישחרם כי ימירו דתם. אך הם לא השיבוהו, כי לבם נבא להם את הרעה הנשקפה לבית יעקב מהרב הנפשע הזה. אולם אחד מתלמידיו, יהושע אלורקי שמו, הוכיחהו בספרו על בגדו בעמו. אבל אחרי כן נמשך החבל אחרי הדלי, ויתנצר גם הוא ושניהם יחד שמו את תורת ישראל לבוז ולקלס וילשינו בעמם לפני המלכים ורבי הכהונה וירדפוהו ויביאו עליו צרות ותלאות אין קץ.

בין היהודים הנמלטים מספרד היה התלמודי הגדול רב יצחק בר ששת (הריב״ש). גם הוא מלט את נפשו מתוך ההפכה בשנת קנ״א וימצא מנוחה לו באלג׳יר, אשר שם הכירחו המושל לרב הכולל על כל קהלות יעקב בארצות מלכותו. ובעירו נמצא אז איש בוגד ובליעל, אשר עמד על דם אחיו האנוסים אשר הרבו לבא שמה. ויסת האיש הרשע הזה את כל העדה, כי לא יתנו לאחיהם האנוסים לעלות אל החוף. שמע זאת הריב״ש ויתקצף ויטל חרם על האכזרים האלה, ויעלה את אחיו האנוסים, ארבעים וחמש נפשות, אל החוף וימלטו.

שלשה שונאים נוראים התאחדו בעת אחת להעיק ולהצק ליהודים: יהודי מומר, מי שהיה רב; נזיר דומיניקני, ואפּיפיור, אשר בני אמונתו בחלו בו. וכלם יחד היו למטה זעם לחכות את עם עברתם. הלא המה: יהושע אלורקי, תלמידו של שלמה־פּאול; וויסינטי פיר־ריר, הנזיר הקנאי הנורא; ובנדיקטום השלשה עשר, אשר קהל הכהנים הסירו אותו מקדושתו.

הנזיר וויסינטי היה מאלה הקנאים בעלי הזיה, אשר יחשבו את התבל לעמק הבכא, וכל מעיניו היה אך להכניס את כל עם ישראל בצל כנפי הקתוליות. ויתאספו אחריו המתחבטים והמתגודדים לאלפים, ויתחבטו לעיני כל העם עד שפך דם, וילהב את שומעי לקחו בקולו האדיר, כי מדי ספרו את ענות נפש הגואל לפני מותו, בכה ויבכו אתו כל עדת שומעיו. הנזיר הנורא הזה היה כשוט שוטף בקהלות ספרד ובא ועמד בבית הכנסת על הבמה, ידו האחת מחזקת ספר התורה ובשניה — את הצלב והרעים בקולו על כל קהל היהודים כי ימירו דתם ויהיו מאושרים, ואם לא — מרה תהיה אחריתם. ויטו אחריו רבים, ויקבלו את התמורה לאלפים ולרבבות, כי אם לא אבו היהודים לשמוע בקול וויסינטי הנזיר, אז גרשם מבתי־אלהים, אשר הפכם בחזקת ידו לבתי־כנסת קתוליים. ובערים הקטנות התחבאו היהודים וספרי התורה עמהם במערות מפחד הנזיר הקנאי הנורא.

והאנוסים בעצמם נפלגו לשתי מפלגות רחוקות זו מזו בהלך רוחם ורגשותיהם: המפלגה האחת — אלה האנוסים אשר בלבם נשארו דבקים באלהי ישראל ובתורתו ובמסתרים בכתה נפשם על המרת דתם מבלתי יכולת לעמוד בנסיון — עמדו מרחוק מעניני הממשלה ודברי ימי המדינות, ויצפּו רק ליום גאולה, אשר יוכלו לשוב לעמם ולתורתם לעיני השמש. חם לא שאפו לעושר במדה מרובה, ויצניעו לכת לבלתי עורר קנאה ושנאה באזרחים. המפלגה השניה — הם המה הנוצרים החדשים, אשר המרת דתם היתה להם כדבר בעתו, כי התענגו על החיים ומנעמיהם, ויתאמצו להשיג עושר וכבוד אזרחים, ויתחתנו עם השרים והדונים הספרדים, ורבים הם עלו למעלת בישופים, ולמען כחש את צור מחצבתם התאמרו לאדוקים קנאים, ויחרצו משפטם, כי חוב על כל איש נוצרי להכריח את היהודים להמיר דתם.

בני המפלגה השניה עוררו קנאה בלבות הנוצרים הישנים, ויביטו עליהם בעיני חשד, כי בסתר אהליהם הם שומרים את היהדות, והמשטמה רבתה מיום ליום ותתפרץ בזעף אף על ראשי הגאיונים, הנוצרים החדשים.

בטולידו עלו אויבי המרנים על מגדל בית־תפלתם, ויצלצלו בפעמונים, והעם התלהב באש קנאות בשמעם את דרשות כהניהם, וישתערו על בתי המרנים, וישרפום באש. המרנים התיצבו נגדם ברוח גבורה למלחמת מגן, אך לא עצרו כה וירמסו בחוצות העיר תחת רגלי מנצחיהם, ורבים מהם נתלו בקלון וחרפּה בשנת ר׳ לאלף הששי. האומללים האלה בגדו בעמם וגורלם היה רע ומר יתר רב מגורל אחיהם אשר נשארו אמונים לעמם ולדתם. אז, אחרי הגיעה הרעה עד נפשם, שבו אל אחיהם. אך בזאת המיטו אסון נורא גם על אחיהם התמימים והנאמנים לעמם.

בקורדובה יסדו הנוצרים האדוקים, בעזרת הקרדינל, אגודה בשם ״האהבה הנוצרית״, ותנאי התנו מראש אשר לא יקבלו אל האגודה איש מן הנוצרים החדשים, לו גם יהיה אחד הכהנים או השרים. ויהי בשנת רל״ג, בירח אפריל, חגו את חג האגודה בתהלוכה קדושה בהמון חוגג עם דגלים, צלמים ותמונת מרים בראשם. כל בתי הרחובות היו מקושטים בפרחים. אולם בתי הנוצרים החדשים, אשר אוסרו מלבוא בקהל ״האהבה הנוצרית״, לא התעדו בעדיים ופתחי בתיהם וחלונותיהם סוגרו. ויהי בעבור התהלוכה לפני הבתים האלה, התלהב חרש ברזל אחד ויקרא בקול זועות, כי עלמה אחת מהמרנים שפכה מי־שפך על תמונת האם. הקריאה הזאת הציתה אש פלדות בלבות כל הולכי התהלוכה, ויקראו: ״תחי האמונה באם ובבן!״ ויציתו אש בבתי הנוצרים החדשים ויכינו מטבח ותטוש המלחמה בכל העיר.

נציב המלך מהר לבוא אל מקום המהומה, ובחמתו המית את החרש אשר הסב בכל אלה. אך המעשה הזה היה כשמן על המדורה וההמון נשא את גופת החרש דרך רחובות העיר וכעשרים אלף נוצרים התאגדו לנקום נקמתו. הנציב ירא לנפשו ויתחבא, וההמון כלה את חמתו בהמתנצרים, וההרגה התפּשטה בכל הערים אשר המתנצרים נחתים שמה ותהי למבול דם.

זהו פרי ההתבוללות!

״מרומה נפתחה הרעה, מפיצת נוראה ממנה יצאה, ממראה חתו כבירי רוח ומפני שמה נחתה אירופּה כולה לבה יצוק כמו אבן, נרמיה מטילי ברזל, קשקשותיה חרבות לטושות, ובשרה ופרסותיה נחושה, אלפי כנפים לה סרוחות טבולות בראש פתנים כלה מלאה רעל ומחמת תנינים נפשה רויה. דמיונה כאריה משחית וכצפעוני במדבר אפריקה שניה חרו

מזאבי טרף, בשריקותיה תמית כשרה מי וסף מעיניה ומגרונה יפוצו נהרי נחלי אש אוכלה, כנשר תעוף תשוט איי טרף. במעופה תכסה את עין הארץ, תוביש פני שמש צהרים, כי

בצלה תכסהו אופל, וכימי מצרים ימש חשך כל מקום אשר אליו תכונן מעופה, כל שדה ברבה, אשר עליו תרים פעמיה, כל עץ פורח אשר עליו תציג כף רגלה, ייבש, יבול, יאכל

ולנצח יחרב תפתח פיה כרצח, נשמת אפה תתן קטב ותהפוך את הארץ למדבר שממה, יא יחיה כל נטע ולא יעלה כל עשב זאת היא האינקוויויציון החיה חרעה והנוראה, אוכלת אדם

היא ומבשרו יא תשבע״

(רבי שמואל אושקי, אחד מקרבנותיה, בתרגום א ש פרידברנ, ב״עמק הארזים״)

* * * * *

המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, הנוראים והאיומים, אשר יחד שפכו את ממשלתם האכזריה על קשטיליה וארגוניה, הם היו המיסדים את האינקויזיציון יחד עם האפּיפיור םקסטוס הרביעי, איש כבד עון מכל האפּיפיורים אשר ישבו לפניו על כסא פּטרוס ברומה, ומעשי זמה ותועבה, חמס ושוד היו כל מעיניו בכל ימי חלדו. זאת השלישיה, האפּיפיור, המלך והמלכה, חסידי האם והבן, כלתה נפשם לבלוע את רכוש האנוסים ויקראו בשם ה׳ להנזירים הדומיניקנים, עמודי התוך להכהונה הקתולית; הם המה הפּראים הפרושים המתבודדים, אשר לא ידעו אשה וחיי משפּחה ולבבם קשה מצור, ולא ידעו ולא הבינו את מדת החסד והרחמים ואהבת האדם.

המשחיתים האלה כרתו ברית את מות, וישימו חוזה עם הכהן העריץ, האכזרי ואביר הלב, אשר כל רגשי חמלה היו מוזרים לו ובפניו נראו פני המפלצת האיומה, האינקויזיציון, בכל חזותה הנוראה, הוא תומאש טורקבימדה, וישימוהו לשופט עליון על כל האינקויזיטורים, לעשות ככל אשר ימצא טוב בעיניו, מבלי שים לב אל דרכי המשפט, חקירת העדים, ומבלי העמיד כל סניגור לזכות הנאשמים. וככה טבל רגליו בנהרי נחלי דמי האנוסים, אשר שפך כמים.

הכתבת, אשר ראה דנטה, המשורר חאיטליני, בחזיונו כתובה על שערי שאול: ״פה אפסה כל תקוה״, הכתבת הזאת התאמתה בבתי־דין האינקויזיציון. כי כל אלה אשר הובאו שמה, לא שבו עוד, ויהיו לברות לאוכלי אדם בשם ה׳ ורוח קטב, צחנת רקבון, משאת עשן וריח צלי אש מבשר אדם עלו תמיד ממעמקי בתי־הכלא הנוראים ההם.

על קירות המבוא בבתי־המשפט כתבו המחבלים והמרצחים הקדושים פסוקים מספרי הקדש: ״קומה אלהים ריבה ריבך״, ״הלא משנאיך ה׳ אשנא״, ״אחזו לנו שועלים" וכדומה לאלה.

בחלקת לשון רמיה דרשו הדומיניקנים מאת הנוצרים החדשים, כי יבאו אליהם להתודות על עונותיהם ונסלח להם וזמן נתן להם להוציא את הפקודה לפועל. אולם לכל אלה אשר יעבירו את המועד, וחטאתם תגלה להשופטים, אחת דתם להעלות על המוקד. מוגי־הלב וקלי־הדעת האמינו בדברי המשחיתים, ויבאו בהמון ויתודו לפני שופטי הדמים על כל פשעיהם, אשר לא פשעו, ויחכו לכפרה ולמחילה. אולם השופטים הגידו להם, כי רק בזאת יכופר עונם, אם יגלו את עונות חבריהם. ובכן הכריחום, כי יעיד איש באביו ובבני משפחתו אשר לבם פונה אל היהדות. רבים נפתו בחלקת לשון הכהנים, ועל ידיהם נוספו עוד המונים נאשמים מוכים ומעונים בכלי־חמשחית, וידי אנשי־הדמים מלאו עבודה אשר נמשכה יותר משלש מאות שנה, משנת רמ״א עד שנת שס״ח, עד אשר לכד נפּוליאון הראשון את ספרד ויבטל את משפט האינקויזיציון בדבר מלכות.

שלשים ושבעה סמנים מסרו שופטי האינקויזיציון למרגליהם, אשר על ידיהם יכירו את המתיהדים: א) כל איש אשר יתמלטו מפיו דברים הרומזים, כי מאמין הוא עדין בביאת הגואל. ב) אם נזהר הוא מעשות מלאכה ביום שבת או מועד. ג) אם ימול את בניו. ד) אם נזהר ממאכלים אסורים לישראל. ה) אם החליף בגד ביום השבת. ו) אם פּרס מפּה לבנה על שלחנו בשבת. ז) אם נמנע מהדליק אש ביום השבת. ח) אם פּייס את חברו ביום הכפורים. ט) אם ברך את ילדיו ולא סמן אות שתי וערב. י) אם יסב פּניו אל הקיר בהתפללו. יא) אם ינענע את גוו בתפלתו. יב) אם ינענע בראשו אנה ואנה. יג) אם יתפלל על הכוס. יד) אם יתן לטעום מכוסו לאשתו ולבניו. טו) אם יקרא תחלים מבלי הוסיף אחרי קריאתו: לשם יחוד האב, הבן ורוח הקדש". טז) אם יאכל בשר בימי הצום לנוצרים. יז) יולדת אם לא תבא לבית־הכניסה אחרי ארבעים יום ללדתה. יה) אם הוסיפו שם עברי להילד. יט) אם מלחה את הבשר לפני בשלה. כ) אם הדליקה נרות בערב שבת. כא) אם לקחה חלה מעיסתה. כב) אם טבלה את בשרה במים במועדה. כג) אם בימי חג הסכות ישלח איש מנות לרעהו או יקבל מנות מאת רעהו. כד) אם רחצה את הילד במים שהונח בהם מטבע זהב או גרגרי דגן לאות ברכה. כה) אם ערך איש שלחן לרעיו לפני צאתו לדרכו. כו) אם אפה מצות לפני חג הפסח. כז) אם אכל מצות בחג הפסח. כה) אם שתה יין בלילי הסדר. כט) אם ימצאו בביתו שופר, מזוזה או תפלין. ל) אם אכל בשר ביום חששי. לא) אם עשה מלאכה ביום הראשון. לב) אם לא ילך לבית־כנסתו ביום הראשון. לג) אם איש גוסס מסב פניו אל הקיר לפני מותו. לד) אם שפכו המים מכל כלי הבית בחצר שמת בה איש. לה) אם מצאו אתרוג או לולב בחג הסכות בביתו. לו) אם מצאוהו קורא בתורת משה או בנביאים. לז) אם רחץ את ידיו לפני ארוחתו.

כל אלה הם סמנים מובהקים, אשר העושה אותם חוטא היא ופושע נגד אלהי הנוצרים, וכל המגלה עונו לפני השופטים שכרו נכון מאת בן האלהים, ואם לא יגיד ונשא את עונו מהאינקויזיציון. גם על שלומי אמוני היהודים, וגם על הנוצרים הישנים, הטילו חובה לבגוד, לרגל ולהלשין על אחיהם ואוהביהם, ודבר השטנה היה סוד כמוס עם השופטים ועדות כל נבל ובליעל היתה נאמנת לחרוץ על פיה משפט מות גם על כל כהן ושופט, אם אך מזרע האנוסים היה.

וטורקבמדה קרא אליו את אנשי דברו, ארבעה עשר אינקויזיטורים, לעיר שיביליה, ויערוך לפניהם קונסטיטוציה אינקויזיטורית, ביום ט׳ לינואר, רמ״ה. כל המיתות, הענויים והיסורים מצרי שאול כאין המה מול היסורים אשר יצר השטן הזה בספר החקים שלו.

את בעלי התשובה, אשר השאירו בחיים, הובילו בבגדי החטאים בתהלוכה עם הדגלים והצלבים, ומן היום ההוא והלאה היו נבדלים הם ובניהם מכל חברת המדינה, ולא נשאו עליהם כל עדי זהב וכסף, משי וצמר, כי אם את המעיל הנקוב בשם ״סמביניטה", כשק עב ואות הצלב יהיה תמיד עליהם לאות חרפּת עולם.

התהלוכה הראשונה היתה בשנת רמ״א, ובה נמצאו שבע מאות וחמשים אנוסים, אנשים ונשים. כלם הלכו יחפים, אך כי קור נורא היה ביום ההוא, נר כבוי בידיהם. העם הביט עליהם במבטי בוז וקצף. השבים האנחו אנחות מרות וימרטו שער ראשם, ובהגיעם אל בית־תפלתם, נגשו שני כהנים וישימו על כל אחד מהם את אות הצלב, באמרם: ״הנה אות הצלב אשר מאסת בו!״ אחרי כן קראו לפניהם את רשימת חטאותיהם, והתשובה היתה להתענות במשך ששה שבועות בכל יום הששי, לעבור ביום ההוא בתהלוכה בבגדי קלון ויחף, ובבית הכנסיה לקום ברצועות על כתפותיהם הערומות, וכל בעל תשובה שיצא החוצה בלי ״סמביניטה״ אחת דתו להשרף באש.

טובים מהם היו אלה אשר מסרו את נפשם על קדושת דתם, כי המיתום ולא הוסיפו עוד לענותם. וזה היה סדר ה״אוטו די־פי — משפּט האש: כל הנדונים למות נסחבו ממערותיהם אל רחוב העיר, ידיהם קשורות אל צוארם בחבלים, לבושים ״סמביניטות", על ראשיהם מצנפות גבוהות וחדות וצלמי בלהות שדי תפתה מצוירים עליהם, ובהביאם אותם אל ככר ההרגה, אשר שם היתה המדורה, צלצלו כל פעמוני בתי־התפלה, והכהנים יצאו בסך ויזמרו: ״אל נקמות הופיע!״ ואחרי קראם לפני הנדונים את עונותיהם ומשפט מותם, מסרום להתלינים, אשר העלום על המדורה להשרף חיים. ורבו מהם הגבורים אשר שרו שירי קדש בהפקירם רוחם לאלהי אבותם.

גם את המתים החרידו ממנוחתם, כי הוציאו את עצמותיהם מקבריהם וישרפום יחד עם תמונותיהם לריח ניחוח להאם ובנה.

כנסת ישראל חזתה נקם בשנים האחרונות בממשלת ספרד, בעת אשר ממשלת ארצות הברית באמריקה הראתה לה את תנופת ידה הקשה ותגרשה כליל מאמריקה.

יבוא יום ואחרית ספרד תהיה כאחרית יון ורומה, ואך שמה ישאר לחרפות ולדראון עולם.

ויד טורקבמדה העריץ הלכה הלוך וקשה על האנוסים והיהודים גם יחד, יען כי שניהם עמדו בהתחברות ובברית אחים, רחמי האחרונים נכמרו על הראשונים, אשר נקרעו מהם ונאנסו להכיר דת זרה, ויורו תורת ישראל לבני האנוסים שנולדו בהתנצרות; במערות, במסתרי היערים ובמרתפים נועדו יחד להתפלל לפני צור ישראל; המציאו להם ספרים, הודיעום את ימי המועדים והצומות, אפו להם מצות והמציאו להם בשר כשר בכל השנה, גם מלו את ילדיהם, וכל הגזרות אשר גזרו המלכות והכהונה עליהם לא הצליחו להפריד בין אחים, כי קרבת המשפּחה והאמונה גברה על כל המעצורים והמכשולים, וכרבות הסכנה כן רבתה ההתקרבות בין היהודים והאנוסים.

ראה זאת ראש המבקרים ויתעבר, ויחזק מוסרות הבקרת ויכבד ידו על הרבנים להסגיר את האנוסים אל הבקרת וצום להכריז בכל בתי־הכנסת, כי כל יהודי מחויב לגלות את פשעי המרנים, ואם לא יגידו ונשאו את עוגנם. אולם היהודים ורבניהם לא עשו את דבר הנבלה הזאת. רבים מהם ברחו וימלטו, ורבים נתנו גום למכים, ויהיו נכונים למות כדין שלשת הדברים אשר עליהם יהרג היהודי ולא יעברם.

היהודים, אשר ישבו בשתי הממלכות הספרדיות תחת ממשלת פרדיננד ואיזבלה הקתולים האדוקים, החלו להרגיש את מצבם ולראות מראשית אחריתם הנוראה, כי לא תהיה להם תקומה בארץ. אולם אהבתם להארץ, אשר בה חיו יותר מאלף שנים, לא נתנתם לצאת אותה בטרם גורשו ממנה בחזקת היד.

בעת ההיא היה השר הגדול דון אברהם סיניור אהוב מאד בעיני המלך והמלכה, ויפקדהו לשר המסים ולראש לכל הרבנים בממלכת ספרד, ובחכמתו ועשרו היה לעזר גדול למלכו בהלחמו על גרנדה עדי אשר כבשה, ויגרש את הערבים מחבל הארץ האחרון להם בספרד. והיה בלכוד הספרדים את אחת הערים והמיתו את כל האנוסים פליטי הבקרת אשר נמלטו שמה, ויהודים אשר לוקחו בשביה נפדו על ידי אברהם סיניור באלפי זהב.

בעת המרה והנוראה ההיא נשא המלך פרדיננד את ראש השר דון יצחק אברבנאל, היהודי המורם מכל אחיו בעשרו, בצדקתו, בחכמתו, בתפארתו וביחש אבותיו, ובני דורו הגידו עליו, כי חוטר מגזע ישי הנהו ונצר מבית דוד, אשר באו לספרד עם הגולה אשר הגלה נבוכנצר מלך בבל. אבי אביו היה השר דון שמואל אברבנאל משיביליה, אשר באונס המיר את דתו וישאר אך ימים מעטים בנצרותו, ואחרי אשר העתיק את מעונו לליסבון בירת פּורטוגל, שב לדת אבותיו, ויהי למגן וצנה ליתר אחיו. ובנו דון יהודה אברבנאל הוא אבי השר דון יצחק, היה עשיר, נדיב ועושה צדקות בעמו. דון יצחק היה שר וגדול במלכות אלפונסו החמישי מלך פּור­טוגל, ובשבת דון יואן בנו על כסא ממשלתו השמיד את כל השרים אהובי אביו, ואברבנאל נמלט בחכמתו ספרדה, אשר שם קדמהו המלך פרדיננד וישימהו לשר הכספים, ועמד על משמרתו שמנה שנים עד יום גלות בני ישראל מארץ ספרד.

בשני השרים היהודים האלה שמו בני ישראל מבטחם וישתעשעו בתקוה טובה, כי השר אברבנאל, בעוז לבבו הטהור ובעצמת אהבתו לעמו ולתורתו, יהיה מחסם ומגנם, כאשר היה רבי שמואל הנגיד לאבותיהם לפני שש מאות שנה. אולם תקותם נכזבה.

אחרי הנצחון הגדול אשר עמד לימין המלך והמלכה הקתולים, וילכדו את העיר גרנדה, ביום ב׳ לינואר, שנת רנ״ב, ויבואו בראש צבאותם העירה בקול המון חוגג; אחרי הנצחון הזה התגברה עוד הקנאה הקתולית בלבות המושלים המהבילים וטורקבמדה ורעיו הנזירים הוסיפו להעלות קצף על ישראל, ויחליטו לגרש את היהודים כליל מארץ ספרד. כתב הדת נתן בהיכל המלך והמלכה לכל העם היושב בארץ ספרד, כי כל היהודים יושבי הארצות קשטיליה, ארגוניה, סיציליה וסרדיניה יעזבו את הארץ עד יום ל״א ביולי בשנה ההיא, וכל יהודי אשר ישאר בארץ אחרי היום המגבל ולא ימיר דתו מות יומת. הרשות נתנה ליהודים לקחת עמהם את רכושם, אבל לא בכסף וזהב וכל דבר חפץ, אשר אין להוציאם אל מחוץ לגבולות ספרד. סבת החק האכזרי חזה הואילו המלך והמלכה לבאר, כי —

״היהודים מסירים את לבות הנוצרים החדשים מאחרי הדת הקתולית ומסיתים אותם לשוב ליהדות, וגם האמצעים אשר עשינו לזאת בתתנו להם מקומות מיוחדים לשבתם הרחק מאחיהם מלפנים, וביסדנו את האינקוויזיציון ליסר קשה את החטאים, כל אלה לא הואילו להפריד בין היהודים והמדנים, וחרפּה היא להאמונה הקדושה״

הצמד הנעים: המלך האכזרי והמלכה האכזריה, מתאמצים להוכיח צדקם בחק הנורא הזה, באמרם:

״חקת עולם היא בהחברה האנושית כבאדם הפרטי לחתוך את האבר שעלה בו רקבון, ויש לחוש שממנו ידבק רעל משחית בכל הגוף, וכאשר ימצאו אנשי בליעל מסיתים ומדיחים

במדינה, אז החובה על הממשלה לבער את האנשים הרעים מקרבה, למען ייטב לכל יושבי הארץ״

השמועה יצאה כברק בכל קהל עדת ישראל בספרד ויתחלחלו למשמע אזנם. שני היהודים הגדולים, השר דון יצחק אברבנאל ודון אברהם סיניור, מהרו להתיצב לפני המלך והמלכה, ויתחננו על נפש עמם להשיב את כתב־הדת, ויוסיפו להבטיח עוד הון על הון אם לא יגרשום. גם אוהביהם משרי המלך הנוצרים תמכום, עדי אשר כמעט נאות להם המלך. והנה פתאום כשד משחת התפרץ השטן טורקבמדה וצלם הצלוב בידו, ויתיצב בעינים מזרות אש קנאה נגד המלך והמלכה ויקרא בקול חרדה:

״הבוגד יהודה איש קריות מכר את משיחנו גואלנו בעבור שלשים בסף, ואתם תאמרו למכרו שנית בעד שלש מאות אלף דינרי זהב! אם בו רצונכם, הנהו לפניכם ומכרוה!״

ובדברו הניח את הצלוב לפניהם ויצא בחרי אף. המלכה האדוקה התפּלצה ותעתיר דבריה אל המלך אשר קים כרגע את כתב הדת.

היהודים התעתדו לעזוב את הארץ. טורקבמדה אסר על הנוצרים לדבר דבר עם היוצאים. הנוצרים החדשים יראו להכנס במשא ומתן עם היהודים מפּני הבקרת. ויתנו היהודים האומללים בית מלא כל טוב בעד חמור אחד וכרם חמד בעד סדין או מטפּחת בד.

טורקבמדה הוציא קול קורא ליהודים להמיר את דתם ולא ירגיזום ממקומם. הרבנים חזקו את רוחם בשם אלהי ישראל לעמוד בנסיון, וכל העם התרומם והתקדש, ויאטמו אזנם משמוע בקול הכהנים והנזירים, ורק דון אברהם סיניור, ראש הרבנים, ובני משפּחתו המיר דתם, כי המלכה הכבידה אכפּה עליהם, באמרה, כי אם לא ימלאו את מצותה, אז תשמיד את כל היהודים ותעש אתם כלה.. ותרב השמחה בחצר המלך בבוא אברהם הזקן בברית הדת הקתולית, והמלך והמלכה והקרדינל היו לסנדקים ולאבות הטבילה ויקראום בשם חדש: קורוניל, וצאצאיהם אחריהם היו לגדולי הארץ ושרי המלוכה בספרד. לא כן עשה השר הצדיק רבי יצחק אברבנאל. כירמיה בשעתו יצא בראש גולים, ויעזוב את מצבו הרם ועשרו הרב ויעמוד כסלע איתן בדתו ואמונתו, ויצא בגולה ויבא לעיר ניאפּול אשר באיטליה.

הצרה הגדולה הזאת אחדה את כל הלבבות, והעשירים, אשר כבר אבדו רכושם, חלקו את שארית הונם עם אחיהם האביונים ויספיקו להם מזון לדרכם.

רבי יצחק אבוהב, זקן רבני ספרד, מהר עם שלשים איש מנכבדי הקהלה לבא ארצה פּורטוגל, ויתיצבו לפני המלך יואן השני, ויצליחו להשיג רשיונו לקהל הגולים להתישב בארצו.

יום העברות הלך הלוך וקרב, ומה קשתה להאומללים פרידתם מקברות אבותיהם, ומה יקרו וקדשו למו רגבי־העפר ומצבות־האבן אשר תחתם נקברו עצמות אבותיהם. שלשה ימים ושלשה לילות געו בבכיה בהתנפלם על קברות הוריהם, עדי אשר גם הנוצרים הישרים בכו אתם יחד. את המצבות הובילו עמהם או נתנום אל האנוסים להסתירן באוצרותיהם למזכרת קדש.

ויצאו בני ישראל בגולה מספרד כשלש מאות אלף נפש, בתשעה ימים לחדש אב, בשנת ״מזרה ישראל, רנ״ב לאלף הששי, כי תחת אשר בהחק נאמר, כי יעזבו את הארץ ביום ל״א ביולי, נעתר להם המלך ויתן להם ארכה לשני ימים ויצאו ביום השני לירח אוגוסט.

ולבל יתעצבו ולא יפּלו המגורשים ברוחם, צוו הרבנים לבחורים ובתולות לשיר שירים יחד עם מקהלות מנגנים אשר הלכו בראש המחנה ויחללו בחלילים ויכו בתפים, בשוררם שירי קדש בעזבם את הארץ אשר בה ישבו חם ואבותיהם יותר מאלף שנה.

כשלש מאות אלף איש יצאו היהודים הגולים מספרד בגזרת המלך והמלכה הקתולים ויעזבו את רבבות אחיהם האנוסים האומללים לתלאות ולמוסר כליות, אשר נצפּנו להם אחרי כן ביד הבקרת הארורה, אשר משלה שם עוד כשלש מאות שנה.

הנודדים התחלקו לפלגות: אלה פנו פּורטוגלה, ואלה ירדו באניות אל צפון אפריקה, לאלג׳יר ולמרוקו; רבים שמו פעמיהם לאיטליה, וחלק גדול מהם נסעו אחרי כן לתוגרמה.

הוי, מי יתנה את צרות הגולים, אשר באו עליהם בנודם, ואת כל הנבלות אשר עשו לחם החובלים, פּקידי האניות, שודדי הים ופראי אפריקה!

רבים מהגולים טובעו בים, רבים נשרפו באש, וחלק גדול מהם נמכרו לעבדים ולשפחות, ורבים מהם תמו בדבר וברעב, ולא נותר מהם כי אם אלפי מספר, אשר כוננו קהלות חדשות בכל המקומות אשר הודחו שמה, ויהיו לברכה לארצות מגוריהם החדשות, והשולטן באיאזיד השני מושל תוגרמה בעת ההיא הביע את משפטו לאמר:

״הנכם אומרים כי מלך ספרד חכם הוא, ראו, הנהו מדושש את ארצו ואת ארצי העשיר עושר רב — ואיה חכמתו?! ״

הנח כי כן יצא החלק העשרים בתושבי ספרד, החלק היותר מוכשר ומצוי בחכמה ובמלאכה, בהם בעלי הון, סוחרים, עובדי אדמה, רופאים ותוכנים, גם אמנים נפלאים, צורפי כסף וזהב, חרשי ברזל ועץ. ויהי אך יצאו היהודים מן הארץ, חשו הספרדים מיד את ירידתם, כי חלפה רוח השקידה במלאכה ומסחר, הערים הקטנות התרוקנו מאין יושב, הרחובות והשוקים נשמו ורוח עבדות, שפלות ובטלה נחה על הספרדים הגאיונים והעצלים, ויסבלו את עול המלוכה ועריצות הכהונה. כל בתי־הכנסת וכל בניני הצדקה שהיו ליהודים בספרד נהפכו לבתי־כנסיה להקתולים ובתי־מושב לנזיריהם, אשר בהם השקיעו את העם במשאות שוא ומדוחים ובהזיות תפלות. בית־הכנסת הגדול בטולידה, אשר בנה השר דון שמואל אבואלפיא לפני מאה וחמשים שנה, היה לבית־כנסיה לקתולים והנהו מתנוסס עד היום לתפארת העיר הזאת בטעם בנינו הנהדר.

ויד האינקויזיציון הלכה הלוך וקשה גם על האנוסים הערבים ועל הנוצרים, אשר נמצא בהם איזו נטיה לתקונים בדת, ותהי כל הארץ למדורת־אש ושדה־־קטל. במות הנזיר טורקבמדה מלא הנזיר דיזה את מקומו, וירבה הרע עוד יותר מהראשון, אולם רשעתו לא ארכה, כי האינקויזיטורים הקנאים משכו חשד גם עליו, כי בן אחד המרנים היה, וישיבו לו כמפעלו.

דון יצחק אברבנאל ומשפּחתו באו לניאפּול, והמלך פרדיננד הראשון באיטליה קבלהו בכבוד וישם עליו משרה כבודה, ויגמול המלך חסד גם לגולי ספרד הרבים אשר באו לשבת בארצו. אולם הגולים יצאו מרעה אל רעה, כי אחרי ירחים מספר פרצה בהם מגפה נוראה. המלך הטוב צוה לקבור את מתיהם באישון לילה, למען לא יתמרמר העם עליהם, באמרם כי מות ואבדון הביאו אתם. אך עוד מעט ודבר הדבר נודע ברבים ויקש דבר השרים והעם על המלך כי יגרשם מן הארץ. אבל המושל הטוב בחר להסיר מעליו את נזר המלוכה מעשות אכזריות כזאת. ויצו לבנות ליהודים בתי־חולים מחוץ לעיר וירפאם וימלא מחסוריהם.

יהי זכרו ברוך.

אחרי מות פרדיננד הטוב בניאפּול ובנו אלפונסו השני ישב תחתיו על כסא המלוכה, נשאר השר דון יצחק אברבנאל על כנו, וגם אחרי אשר ותר אלפונסו על כסאו לטובת בנו, לקח אתו את אברבנאל לסיציליה, ובהיותו נעזב מכל שריו ועבדיו היה יצחק נאמן אתו ומסור לו עד יום מותו.

ויהי בכבוש מלך צרפת את ניאפּול, לקח אברבנאל שנית את מקל־הנודדים ויעזוב את ניאפּול וינוע בארץ, וכל בני משפחתו נפזרו לכל רוח, ויותר מכולם סבל בנו החכם רבי יהודה אברבנאל, כי בפּורטוגל גזלו ממנו את בנו הילד הרך בן שנה אחת, יצחק שמו, ויכניסוהו בברית הדת הקתולית. דון יהודה בכה ויתאבל עליו עד רדתו אבל שאולה, ויביע את רגשותיו בשירו ״התלונה״, אשר בו הוא מצוה לבנו לשוב לדת אבותיו.

אולם במה נחשב אסון אב שכול אחד מול אסון האומה כולה המתבוססת בדמיה בכל מרחבי התבל!

תלאות איומות מצאו את אלה הנודדים אשר חפצו לעלות אל חוף העיר פאס במרוקו. שלש ספינות טבעו בלב ים ושבע עשרה אניות הטיל סער אל חופּי ארץ ספרד. יותר מחמש מאות איש השתגעו מרוב שבר לבם, רבים עלו היבשה ויטבלו נפשם במים הזדונים ויהיו לקתולים, ורק חלק מהם עמדו איתן על דעתם, וישובו לאניותיהם לעבור למרוקו, והמושל בעיר פאס היה אחד מחסידי אומות העולם וישלח להם ״סוסים ופרדים ומורי דרך" להביאם אל מחוז חפצם. בראשונה פגשום המחמדים באותות שנאה, אך המושל הטוב חמל עליהם ויפרנס את ענייהם מכיסו ויצו לבנות להם אהלים קטנים מחוץ לעיר, ושם נחו הנודדים מעט מעמל דרכם.

אך שלותם היתה עדי רגע, כי יד ה׳ היתה בהם ודבר נורא פּרץ במחנם וימותו יותר מעשרים אלף נפש בישראל. הנשארים סבלו רעב ויחיו בחציר נפשם, וביום השבת תלשו את הצמחים בשניהם במאנם לחלל את קדושתו. אבות מכרו אחד מילדיהם למען השקיט את רעבון הנשארים; אמות רחמניות המיתו בידיהן את ילדיהן לבלי תראינה עיניהן במותם מרעב. איש אחד מכר את בנו למען החיות את נפש אביו הגוע מרעב, אך בהביאו את מחיר בנו מצא את אביו מת. בעלי האניות אספו את הילדים הרעבים ויובילום למכרם ממכר עולם. ברברי אחד התנפּל על עלמה עבריה יפה ויטמאה לעיני אבותיה, ואחרי כן דקרה בחרבו לבל תחיה ממנו זרע. בשמוע המושל מוליי־שיך את כל אלה, נכמרו רחמיו ויעביר קול בארצו להוציא לחפשי את כל ילדי ישראל אשר נמכרו בלחם.

החובלים האכזרים ומלחיהם שמעו, כי היהודים בלעו לפני עזבם את ספרד מטבעות זהב, אשר הממשלה אסרה עליהם לקחת אתם, ויבקעו את בטניהם להוציא את הזהב מטעיהם ואחרי כן השליכום במצולות ים.

רב חובל אחד נתן עיניו בנערה יפה, בת אחד הנודדים, ושמה ״פלומה״ (יונה). אמה ראתה את זאת ותדחוף את בתה הימה ואחריה קפצה גם היא ותטבענה יחד. האב השכול והאלמן, יוסף צבתון שמו, כתב קינה מרה על שתי הנפשות היקרות והאהובות לו אשר שכלן ברגע אחד.

את הנודדים אשר הגיעו אל חוף גינואה מצאה רעה נוראה. האניות אשר הוכנו להוביל את הגולים לתוגרמה נתקלקלו בדרך ויתעכבו שם לתקנן. אך ממשלת העיר לא נתנה להגולים לבא העירה, וישבו על חוף הים עד אשר תקנו את האניות. כצללים נעו הנודדים האומללים על יד חוף הים בפנים חורים ובעינים שקועות בחוריהן והוד פניהם נהפך לזעוה. ובין כה וכה והנה החורף בא והאניות טרם נתקנו, ומספר הגולים הלך הלוך וחסר, כי בני הנעורים אשר נלאו נשוא חרפת רעב המירו דתם בעד פת לחם, והזקנים מתו מעוצר רעה ויגון.

לחרפּתנו ולבשתנו יספּר קורא הדורות מהעת ההיא, כי שרידי הגולים אשר נמצאו בגינואה שמו פעמיהם רומתה והנה מתלאה! כי אחיהם היהודים יושבי רומה התיצבו כצר נגדם ולא נתנום לבא העירה, ביראם כי יצר למו בעבורם, ויתנו שוחד אלף דוקטים להאפּיפיור אלכסנדר הששי, כי לא יניחם לבא העירה. אך האפיפיור הזה, אשר התולדה תשוחו לעינינו לאיש משחת ורע מעללים, התקצף מאד על האכזריות הפראית הזאת ובקצפו אבה לגרש את יהודי רומה מארצו. אז הוכרחו קשי־הלב האלה להוסיף להאפּיפיור עוד שני אלפים דוקטים כי יפתח את שערי העיר לאחיהם האומללים ולעזרם…

לא כן עשו קהלות היהודים באיי יון. בבא אליהם מגורשי ספרד חמלו עליהם ויאכילום וישקום ויפדום מעבדות עולם מידי החובלים, ולתכלית זו מכרו את תכשיטי בתי־הכנסת וספרי התורה, ורבי אלקנה קפסלי, הנשיא על האי קנדיה, היה הקורא לפדיון שבוים.

המחנה הנשארה לפליטה היו אלה הנודדים שהגיעו לתוגרמה, כי השולטן באיאזיד השני היה איש טוב ורחמן ויחכם להבין את ערך היהודים ותועלתם הגדולה למלכותו, וידע מראש את האושר והעושר אשר יביאו הגולים לארצו, ויעביר קול בכל מלכותו —

״לכל יהיה רשאי לשום איש ממושלי ארצו לדחוף ולגרש את היהודים, רק כלם יתקבלו בסבר פנים יפים, ואשר לא יעשה כן אהה דתו להמית״

ויבאו בארצו אלפים ורבבות מגולי ספרד ויכוננו קהלות אשר פרחו, שגשגו והתחזקו, ובימי דור אחד עלו היהודים הספרדים בעשרם ובחכמתם על היהודים התוגרמים, ותחשב להם תוגרמה, בצדק, לספרד המזרחית.

מאה ועשרים אלף נפש ממגורשי ספרד עברו את הגבול ויבאו ארצה פּורטוגל, אחרי אשר זקן הרבנים הספרדים רבי יצחק אבוהב הצליח להשיג רשיון המלך יואן השני לתת להגולים מקום לשבת בארצו או לעבור דרך פּורטוגל לארצות אחרות. רוב הגולים בחרו לשבת בארץ היושבת על גבול ספרד, בתקותם, כי המלך והמלכה ינחמו על רעתם ויקראום לשוב לארצם.

אבל לא מחמלת מלך פּורטוגל על הנודדים האומללים נתן את רשיונו, כי אם בעד בצע כסף, אשר לקח מאתם, מאתים אלף זהב, ובאמת שנא את היהודים תכלית שנאה, וירדוף באפו את האנוסים במשפטי האינקויזיציון, כמלכי ספרד הקנאים.

ומנוחת הגודדים לא ארכה גם בפורטוגל, כי חמת־אל רדפתם גם שמה ומחלה מתדבקת פּרצה בהם ותפגע גם בהאזרחים, ותהי צעקת העם גדולה אל המלך, כי ימהר לגרש את היהודים. המלך מלא את חפץ עמו ויצו על היהודים לעזוב את הארץ. חובלי האניות הסבו להם צרות מצירות, את נשיהם ענו לעיגיהם, את רכושם בזזו ורבים מהם הביאו המלחים אל אחד החופים בערבות אפריקה ויעזבום שם ערומים ויחפים, ויהיו לטרף לחיתו יער.

המקובל רבי יהודה חייט, אשר הוא בעצמו היה עם הגולים ויסבול אתם יחד, מספר את כל הקורות אותם בטלטולם הנורא בדברים פּשוטים אך מרעישים את לבות קוראיהם גם עתה, אחרי עבור ארבע מאות שגה.

השערוריות והמעשים האיומים אשר עשו רבי החובלים להגולים הגיעו לאזני היהודים, אשר נשארו עוד בפורטוגל, וייראו האומללים למסור את חייהם בידי העריצים האלה, וידחו את צאתם מן הארץ מיום ליום, בתקותם, כי עוד יחוס המלך עליהם ויניחם לשבת בארצו. אבל תוחלתם נכרתה, כי לב המלך היה קשה כאבן וחמת רוחו נתכה עליהם, וימכור את כל אלה אשר העבירו את המועד, לעבדים ולשפחות, ומהם נתן מתנות לאצילי פּורטוגל, אשר בחרו למו מהם לעבדים ואת ילדיהם מבני שלש עד עשר שנים שלח באניות אל האיים הרחוקים לגדלם שם בהדת הקתולית. קול בכי ההורים, יללת הילדים, תחנוני האמות, אשר התנפלו לרגלי האכזרים, לא העירו את לב המלך הקשה לחמול עליהם, ואם אחת, אשר השוטרים כבר גזלו ממנה שבעה ילדים, התנפלה לרגלי המלך בצאתו מבית־התפלה, ותתחנן לו להשאיר לה את עוללה הרך, צוה האכזר לגרשה מפניו, באמרו: ״הנה הכלבה הזאת מיללת על הכלבים הקטנים אשר לקחו ממנה״. הרבה אמות קפצו עם ילדיהן הימה ויצללו בתהום.

איי תומאש, אשר שמה הובלו הילדים, היו מלאים חיתו טרף ונחשים ארסיים, ושם נשלחו האסירים והמרצחים, ורוב הילדים היו לברות לתניני הים ולא נשאר מהם כי אם מעט מזער אשר היו לעבדי עולם.

בעת ההיא יצא מפּורטוגל השר היהודי אבן יחייא הוא וכל ביתו, בראותו מראש את גורל עמו שמה, וישב בעיר פּיזה אשר באיטליה.

המלך יואן השני מת בלי בנים, וימלוך תחתיו קרובו דון מנואל. טוב המזג ונדיב הלב היה המלך הצעיר הזה, ויהי ההפך מיואן השני בתכונת נפשו, ואור חדש הופיע על שמי היהודים, בחשבם, כי ימצאו חסות בצל מלך צדיק וישר. ובאמת הראה להם מיד את ישרו, בקראו דרור לעבדים היהודים אשר יואן השני מכרם לעבדות עולם, ופקודה יצאה מלפניו, כי מהיום והלאה לא יקבלו השופטים כל עדות בעלילות הדם, בחרצו משפּט כי יסוד העלילה שקר.

נוצרי אחד בעט בחמתו בילד נוצרי וימיתהו. וביראו לבל יודע זאת, השליך את גופת הנער המת בבית אשה עבריה, וימהר להביא את השוטרים לבקש את הילד בבית ההוא. בראות האשה מבעד חלונה כי שוטרי העיר נסבו על ביתה, מהרה לקחת את גופת הילד המת ותחגרהו על בטנה, ותשכב במטתה ותצעק כמו חבלי לידה אחזוה. השוטרים בדקו בכל הבית ולא מצאו. למחרת נודע הדבר על ידי אשת המרצח. השופט הבטיח להאשה העבריה כי נמצא הרוצח, ויבקשה כי תגיד לו את אשר עשתה לגופת הילד הנרצח, ותגד לו את התחבולה אשר עשתה. בשמוע המלך את הדבר הזה הלל את העבריה על חכמתה.

אולם מעטים חיו ימי האורה והמנוחה ליהודים בארץ פּורטוגל, כי בא השטן ויתגלם בנשמת איזבלה השניה בת המלך פרדיננד ואזיבלה הספרדים, ובהנשאה להמלך דון מנואל הביאה אתה את העננים החשכים מספרד ותחשיך גם את פּורטוגל. כי אך בזאת נאותו מלכי ספרד לתת לו את בתם, אם יגרש את כל היהודים מארץ ממשלתו. בראשונה מאן דון מנואל למלא חפצם, כי רגשות היושר לא נתנוהו לעשות נבלה כזאת. אך לאחרונה גברה התאוה על הצדק ובעל כרחו ענה אמן לדברי הנשיאה הקנאית אשר שלחה אליו אגרת לאמר:

״כי עוד אשר י׳שאר יהודי ארור אחד בארצה לא תדרוך כף רגלי עליה׳׳

ככה נכתב ספר הנשואים בין מלך פּורטוגל והנשיאה איזבלה מספרד בדמי עם ישראל. וביום כ״ה לדצמבר שנת רנ״ו יצאה הפּקודה, כי כל היהודים היושבים בפורטוגל ימירו דתם או יעזבו את הארץ, וכל העובר על הפקודה מות יומת. וזמן נתן להם עד חודש אוקטובר בשנה הבאה. בין כה וכה קרבו ימי החורף ורוח סער הרתיחה את גלי הים, ויפחדו היהודים לאחוז דרכם בעתותי הסער ויחכו לימי־האביב. אז התאכזר המלך עוד יותר ועל פי עצת איש יהודי מומר, לוי בן שם טוב שמו, צוה לסגור את בתי־הכנסת ויגזור על היהודים שלא יתפללו, כאנדרינוס קיסר בשעתו. ובראותו, כי גם בזאת לא הצליח להטותם להמרת דתם, שלח פּקודה נוראה לכל פקידי הממשלה להיות נכונים ליום הראשון לחג פסחם לתפּוש בחזקת היד את ילדי ישראל מבני אחת עד ארבע עשרה שנה ולהטבילם לשם הדת הקתולית.

השערוריה האיומה הזאת לגזול עוללים מחיק אמותיהם עלתה ברעתה על כל מפעלי האינקויזיציון. ההורים הנואשים חבקו ואמצו אל לבם את ילדיהם המתרפּקים עליהם בחיל ורעדה, והשוטרים המחבלים סחבו את טרפם בשער ראשיהם אל אגנות הטבילה, אשר היו נכונים בבתי־תפלתם.

הבישוף קותינו מספר:

״בעיני ראיתי נערים ונערות נסחבים בשערם אל אגן הטבילה, אבותיהם מלוים אותם בבכי תמרורים וזעקת שבר כהמר על מת, ובין האולם ולמזבח במקדש הנוצרים ישמיעו קול ברמה ויצעקו חמס על השוד הנעשה להם לעין השמש בצהרים אכזריות כאלה ראיתי פעמים רבות״

זעקת ההורים ויללת הילדים העירו את רחמי הנוצרים הטובים והרחמנים, ורבים מהם עברו על פקודת מלכם, ויסתירו את האומללים בבתיהם להגן עליהם מחמת השוטרים האכזרים. אולם המלך והמלכה הקשו את לבם ולא ידעו רחם.

הילדים הנטבלים נחלקו בין הנוצרים לגדלם באמונתם. רבים מן ההורים היהודים יצאו אז מכלל ישראל למען לא יפּרדו ממחמדי נפשם. אך כל זה לא היה שוה להמושלים הקנאים ויגזור דון מנואל להפוך את כל היהודים הנמצאים בארצו לנוצרים.

תור היציאה הגיע, והמלך צוה על כל היהודים כי יתאספו אל חוף קרית ממלכתו ליסבון. ויתאספו שם כעשרים אלך איש, כלם בוכים ונכונים לעזוב את הארץ. אבל המלך האכזר שם מעצורים ומכשולים על דרכם עד אשר לא הספיקו לרדת אל תוך האניות במועד המיועד, והחדש אוקטובר הגיע, אשר בו, לפי הפקודה, כבר נחשבו כלם לבני מות, אז צוה לאסוף את כל היהודים לככר גדול, ושם נדחקו ונסגרו כבהמות ברפת, ושם הודיעום כי מן היום ההוא והלאה הנם עבדים לצמיתות בידי מלכם וכל אשר יחפוץ יעשה להם. שלשה ימים ושלשה לילות ישבו שם כלואים מבלי לחם ומים, ורבים בחרו לגוע מרעב מהמיר דתם. אז כלה המלך חמתו בהם ויצו לאנשי צבאו ויתנפלו על היהודים האומללים ויסחבום בחבלים על צואריהם אל בתי־תפלתם להטבילם במים הזדונים אשר הוכנו להם שם. רבים מן היהודים לא חפצו להכנע והמיתו איש את אשתו וילדיו ויפלו חללים על קדושת דתם, ואת גופותיהם השליכו הפקידים הימה וקבורה לא נתנו להם. צדיקים וקדושים רבים ובראשם רבי שמעון מימי, ראש הרבנים בפורטוגל, הוא, אשתו וחתניו, הושמו במערות האינקויזיציון ויענום וידושו את בשרם, ואחרי כן סחבום בחזקת היד לטבלם באגנות הטבילה. אבל הם התאבקו בכל מאמצי כחותיהם נגד מטביליהם, ורבי שמעון חרף וגדף את הדת הנוצרית ואת המלך גם יחד, למען יהרגוהו. אך גם את חפצו זה לא מלאו, כי הורידום שנית בבור השבי ושם ענום בכלי־חובלים, ושלשה מהם, אשר בתוכם היה גם הקדוש רבי שמעון, מתו תחת ידי המענים.

פּקידי בתי־הסהר, אב ובנו, היו אנוסים ויחרפו את נפשם למות באישון לילה, ויוציאו את גופות הקדושים, ויקברום בקברות ישראל, למרות החק, אשר מתים כאלה יושלכו הבורה כנצר נתעב.

אל קוברי המתים האלה נלוו עוד אנוסים אחדים ובדומיה קדושה בצקון לחש הביאום אל מנוחתם.

חתני הקדוש רבי שמעון נעצרו עוד במחשכי האינקויזיציון, ואחרי כן העבידום עבודת פּרך, וישפכו סוללות בימי השבת, ובהמשך העת מתו כלם מות קדושים.

אלה הם קצות מפעלי נושאי דגל דת האהבה, החסד והרחמים!

עברו שמונים שנה ונקמת אל שדי חלה בהפּורטוגלים ותבוסתם היתה נוראה ובן בנו של המלך מנואל, סבסטיאן שמו, הוציא להרג את אצילי ארצו במלחמתו באפריקה. אז נמכרו הקתולים לעבדים מידי שוביהם, ורבים מהם נמכרו ליהודים אשר אבותיהם ענום וירוצצום, ובני האצילים הגאיונים התחשבו למאושרים בנפלם בידי יהודים המרחמים על עבדיהם לפי חקי דתם.

אלה הם מעשי בני העם המאמין באלהים קנא ונוקם!

חצי הירח גבר על הצלב, ואחרי מלחמת מאה וחמשים שנה הוכו צבאות הנוצרים לפני גבורי התורכים, ועיר הבירה קונסטנטינופּול עם כל ארץ ממלכת היונים נכבשה לפני בני דת מחמד, והאנוסים הספרדים, אשר היו בהם חרשים גבורי חיל עזרו בחכמתם ובנשקם את התורכים ללכוד את העיר. אז בא הקץ לממשלת הרשעה הקתולית, אשר השקתה את בני ישראל את כוס התרעלה כאלף ומאתים שנה ותחתה התכוננה הממלכה הגדולה והאבירה, אשר היתה למקלט ומפלט לנדחי ישראל מגורשי ארצות הנוצרים עד היום הזה. כי סבלנים המה התוגרמים ואינם מפריעים לבני דתות אחרות מעבוד איש איש את אלהיו.

ודבר מלכות יצא מאת השולטן לכל היהודים אשר במרחבי ממשלתו לבוא עירה קונסטנטינופּול, ותגדל כנסת ישראל בעיר הבירה, וימן השולטן את הזקן רבי משה קפסלי, אשר מצא חן בעיניו בחכמתו ותום דרכו, וישימהו לראש הרבנים וינשאהו לשבת בתוך שני ראשי האמונות, המופתי ראש המחמדים, וראש כהני הנוצרים.

ופליטת ישראל מגלות ספרד מצאה מנוחה לה בתוגרמה האירופּית והשולטן באיאזיט הטה להם חסד ויקבלם בחבה וברחמים ויתן להם זכות אזרח, וקהלות ישראל בתוגרמה, ובראשם הרב קפסלי, הרבו לעשות טוב וחסד עם אחיהם האובדים ויפזרו עליהם הון רב, ויפדו את שבוייהם וימציאו למו עבודה לכלכל נפשם.

רבי שמואל אושקי בספרו ״התנחומות", בשפת פּורטוגל, מביע את שמחתו על הפדות והרוחה שהשיגו מגורשי ספרד בתוגרמה, בדברים האלה:

״ממלכת תוגרמה היא הים הגדול ורחב הידים, אשר אותו בקע ה׳ ברחמיו לשים בו דרך לעבור גאולים; ביום צאתך מארץ מצרים תשליך יעקב במצולות הים הזח את כל צרותיך ופגעיך, שם יטבעו במצולות תהום כאשר טבעו פרעה וחילו בים. שם בתורגמה נפתחו לפניך שערי רחמים, שערי חרות ודרור להיות משפּטך שוה לכל העמים בממלכה הזאת. שם תמלא אחרי כל דברי תורת ישראל באין מכשול ומפריע, והשערים האלה אשר נפתחו לא יסגרו עוד. שם תשנה את מעמדך ממסוה הדת שקבלת לאונסך ושם תמיר ממך את הבגדים הצואים אשר לבשת, תעזוב סתר פנים ומחסה כזב, תשוב לדבר בשפתיך דברים כלבך, לקרוא בשם האמת לעיני השמש, תזרח הלאה את המנהגים הזרים שהיית מתנהג בהם למרות כבוד אלהיך ככל אשר היית אנוס לעשות עד היום בהיותך נודד בין עריצי עמים בממלכה הגדולה הזאת צוה ה׳ לך את הברכה ברכת החופש והדרור״

ובאמת מצאו גולי ספרד מרגוע לנפשם העיפה, כי הממלכה מצאה במו תועלת רבה עבורה, יען כי איבה נצחית היא בין המחמדים ובין הנוצרים, והשולטנים הביטו בעיני חשד על עבדיהם הנוצרים, ולעומת זה בטחו ביהודים, כי יעבדום באמונה, ואנוסי ספרד ופורטוגל הכינו להתוגרמים כלי זין וילמדום להשתמש בכלי תותח. ככה נתנו הנוצרים חרב בידי התוגרמים שונאיהם להכותם ולהנקם מהם את נקמת דם ישראל השפוך.

הרופאים היהודים מצאו חן בעיני השולטן ושריו הרבה יותר מחבריהם הנוצרים והמחמדים ויהיו תקיפים במערכות המלוכה.

רבי יוסף המון מגולי ספרד היה רופא השולטן סלים הראשון, ורבי משה בנו היה רופא השולטן סוליימן השני, ויהי נכבד בחצר המלוכה עוד יותר מאביו. כן גם השתמשה הממשלה התוגרמית במתורגמנים יהודים, כי בימי נדודם למדו לשונם לדבר שפות אחדות.

העיר שלוניקו היתה קהלת ישראל השניה לקונסטנטינופּול, ולא ארכו הימים ותהיינה עשר קהלות, ורבן ממגורשי ספרד, רבי שמואל אושקי המליץ, יביע מליצתו על־אדות העיר הזאת, לאמר:

״שאלוניקו! הנך עיר ואם בישראל, מטע נאמן לתורת ולתעודה, כלה מלאה פרחי תמר ועצי הוד לשם ולתפארת בישראל פּדיה יפיק הוד והדר, כי על מבוע הצדקה ונהרי נחלי החסד והרחמים ידוו אדמתה. בה ימצאו מזור ותרופת כל נשברי לב וכל דכאי רוח הנמלטים אליה מארצות ארופּה ויתר חלקי התבל, והיא תקבלם בחסד ורחמים כאם רחמניה, אם העם הישראלי, בירושלים במועדיה״

נפלא היה המליץ רבי שמואל אושקי, אחד מהאנוסים אשר שבו לדת אבותיהם, ברוח מליצתו הרוממה, ונפלאות עשה לאחיו בספרו ״התנחומות", אשר בו ישא משא על כל הקורות את ישראל מימי היותו לגוי עד הדור ההוא. מטרתו היתה לחזק את ידי האנוסים בשם ה׳ ולהבטיחם, כי יושיעם באחרית הימים כאשר דבר על ידי עבדיו הנביאים.

תכן הספר הוא שיחה בין שלשה רועים: יעקב, נחום וזכריה; הראשון מקונן על תלאות עמו ושני רעיו מנחמים אותו בתנחומות שדי.

יעקב הרועה עומד בדד על ככר נעזב ובוכה מרה על עדרו הנפוץ ונרמס ונטרף בין שני הזאבים, לאמר:

״אנה אפנה ואיפה אמצא מזור למכתי, שכחה לצרות, ותנחומות לנפשי הנוגה? שברי גדול בים וצרותי מלאו אפסי ארץ, בארצות הקדם מקום עונג ושעשועי נפש הנני גולה ונודד מעיר לעיר מסובל במשא צרותי, בערבות אפריקה מקום הזהב הנני עם עני ודל אשר נפשו עליו תשוח, ובארצות המערב באירופּה? איטליה, דמיונך לאריה משחית אשר ערר ישראל הוא לברות לשניו, את דמיהם ישתה ועצמותיהם יגרם על שדמות צרפת יפרח הגפן אשר רוה מדמי ישראל ועפרו ידושן מחלב עמי ומח עצמותיו בתולת בת אשכנז הגאיונה השובכת הררי עד נפצה את ילדי לסלעי הררי אלף ואתם נהרות איתן אשר על איי בריטניה האדירה, מדוע השקיתם את שיותי הנפרשות מים מלוחים, מים מרים ומאררים? ואת, ספרד האכזריה, אשר כלך חנופה ושקר, את הצמאה לדמי עמי ומבשרם לא תשבעי, בך קננו זאבים רעבים לבלוע צאני, לגזוז את צמרן ולהקריב חלבן ורמן קרבן כליל על מזבח כהניך מהביליך ומתעיךי׳

נחום וזכריה רעיו מהרו לנחמו על שבר בת עמו, ויעקב ישא שנית את משאו בהשתפּך עליו נפשו, בזכרו את גאון עמו וכבודו מלפנים בהיותו לאור גוים, וישוח לפניהם את המון צרותיו ותלאותיו מיום אשר חרב בית מקדשו ועל פני כל כדור הארץ נפוצו המוניו עד גירוש ספרד ופורטוגל.

אחרי כן יתנחם יעקב וינחם את רעיו, כי כוס גמולות ביד ה׳ להשקות את כל הגוים אשר הרעו לישראל; גבורי ספרד מצאו קברם באיטליה, הצרפתים נכנעו לפני ספרד, והתוגרמים שברו את גאון האשכנזים הפּראים.

תמצית נחמתו היא: כאשר נתקיימו דברי הנביאים ברעות עמם, כן יקוימו חזיונותיהם בהטובות והישועות, והוא מסים בדברי בן אמוץ:

״האומר לירושלים תושב, ולערי יהודה תבנינה!“

מארץ ערב, ארץ הפּלאות וההגדות, יצא איש פּלאי גבור חיל וחכם בדברי המדינות, דוד הראובני שמו. וינסה להביא פדות וגאולה לישראל על ידי תחבולות מדיניות. האיש הזה הסב תנועה רבה בעם ישראל, ותגיע גם עד האנוסים. דוד הראובני ספר כי הוא אחיו של המלך יוסף, המושל על שבט הראובני, הגדי וחצי שבט המנשי, שלש מאות אלך איש גבורי מלחמה.

אחרי נדדו מארץ לארץ בא לוויניציה בשנת רפ״ד. בעיר המרכלת הזאת כבר נשמע על דבר הציר השלוח מאת ממשלת היהודים בחבור, אשר בארץ ערב, לשאול מאת האפּיפיור אשר ברומה ומאת המלכים הקתוליים אנשי צבא וכלי תותח, ובהם יגרש את הערבים ואת התוגרמים מארץ הקדש וישיב את ממשלת ישראל על מקומה כמלפנים. — והימים ימי חזיונות ודמיונות, הזיות והלך נפש לכל בני האדם; ימי הגלות ארצות חדשות הביאו את בני האדם להאמין בכל שמועות זרות ומקרים נפלאים; היהודים נשאו נפשם אל ארץ מגורי עשרת השבטים ובני משה אשר מעבר לנהר הפּלאות סמבטיון, הזורק אבנים בכל ששת ימי המעשה ושובת ביום השבת, והנוצרים גם הם קוו למצוא את מלכות יוחנן הקדוש להם.

תואר פני הראובני ודרכיו המוזרים והנפלאים הועילו להגדיל את האמונה בו ובספּוריו. הוא היה קצר קומה, פניו רזים וכחושים, עצמותיו נחרו מרוב צומות וסגופים וכל גוו היה כשלד חי, אולם עיניו הפיצו עוז ואמץ לב, ויהי עשוי לבלי חת, ודבריו נתנו כבוד ויראה בלבות כל רואיו ושומעיו ולא עצרו כח למרות את פיו ולהטיל ספק בספּוריו הנפלאים.

בבאו לויניציה לא סר לבית אחד היהודים, כי אם ישב בבית רב החובל, אשר על אניתו נסע ממצרים, אולם משרתו בא בדברים עם היהודים הגדולים ונכבדי העדה על־דבר אדונו הציר השלוח לגאול את עמו מארצות גלותו. והציר העברי משה והעשיר מצליח בקרוהו ויאמינו בו, וימלאו חפצו, ויתנו לו ספינה להביאהו רומתה.

ובחדש אדר שנת רפ״ד בא דוד בשערי רומה, ברכבו על סוס לבן ברחובות קריה בלוית עבדו ומתורגמנו. אחד ההגמונים הציגהו לפני האפּיפיור קלמנטי השביעי, ויכבדהו, ויט אליו אזן קשבת ויקבל ממנו את כתבי תעודתו, ויצו לכל ממלכות הנוצרים למלא חפצו בבואו אליהן.

אחרי שבת דוד הראובני ברומה כשנה שלמה בא ספר כתוב בשם מלך פּורטוגל הקורא לו לשחרו בעיר מלכותו. דוד מהר לצאת מרומה וישב באניה אשר דגל יהודה התנוסס על תרנה. המלך יוהן השלישי קדמו בכבוד ויבא עמו בדברים על־אדות הברית אשר יכרות עם שבטי בני ישראל להמציא להם כלי נשק ואבק שרפה.

הכבוד הגדול אשר נחל הראובני מאת האפּיפיור ומלך פּורטוגל נפח רוח חיים חדשים בלבות היהודים ותעורר בקרבם תקוות טובות, כי את אשר לא האמינו ראו עיניהם: איש יהודי זכה להתיצב לפני האפּיפיור והמלך! הלא לא דבר קטן הוא בימים ההם. שמו יצא לתהלה בכל קצוי ארץ, ויהודי רומה והיושבים בערי השדה השתדלו לראות פניו, לשמוע דבריו ולנשק ידיו. אשת השר רבי שמואל אברבנאל, כלתו של דון יצחק, האשה הגדולה בינבינידה אברבנאלה, שלחה להראובני כסף ובגדי חמודות, ודגל יפה ונחמד אשר עליו היו מרוקמים עשרת הדברים. אולם הראובני לא התקרב יותר מדי אל היהודים ואל האנוסים, למען לא תביט עליו הממשלה בעיני חשד. אך בה במדה אשר התרחק מהם, כן התלהבו והשתוקקו הם לראותו. לרבים מהם אבדה בינתם מרוב התרגשותם, ואנוס אחד השתגע ויתנבא, כי הוא בעצמו אלהים בשלשה פרצופים וימת, ויקם לתחיה שלשה ימים אחרי מותו. הכהנים הנוצרים האכזרים המיתוהו, תחת אשר היה דרוש לרחם על האומלל הזה ולרפאותו מחליו.

תקות הגאולה לרגלי בא הראובני התעוררה בלב עלם גבור חיל מבני האנוסים, יפה ונחמד במראהו, מצוין ונחמד בכשרונותיו, דיוגו פּירס שמו, ובעודנו עול ימים, כבן עשרים ושתים שנה, נשא משרה כבודה בבית המשפט הגדול, ויהי אהוב מאד בחצר המלוכה. ובבא הראובני לארץ פּורטוגל בשם מלכות ישראל התלהב עול־הימים הזה ברוח דמיונו, ויהי לחוזה חזיונות על גאולת ישראל, ויתודע אל דוד, אשר קבלהו בפנים אי־מסבירים. הצעיר דמה, כי ציר ישראל ידחהו על אשר עודנו ערל בשר, וילך לביתו, וימל את עצמו בידיו, ובשובו לאיתנו שם פניו שנית אל דוד ויאמר לו: ״עתה תוכל לספחני אליך ולגלות לי סודותיך, כי כבר באתי בברית היהדות וכמוך כמוני״. אך הראובני גער בו לאמר: ״הלא בזאת הבאת סכנה עלי ועליך גם יחד, כי בהודע זאת למלך, יחרוץ משפּטו, כי אנכי הסבתי את לבך מהדת הקתולית״. אבל הצעיר הנלהב לא שם לבו לתשובת הראובני הקרה, ורוח דמיונו התגבר עדיו עוד יותר, ויחזה חזיונות ויחלום חלומות, וינבא לעתידות, ויקרא את שמו: שלמה מולכו״, ויספר, כי מן השמים נשלח לו מגיד לגלות לו סודות ולהנחהו בעצתו ומלאכו צוהו, כי יעזוב את פּורטוגל וילך תוגרמה. וגם הראובני הכריחו לצאת את ארץ פּורטוגל, ביראו לבל ימתחו עליו קו חשד, כי הוא הסיתו להתיהד. ובכן עזב שלמה מולכו את ארץ מולדתו וילך לתוגרמה.

והגר הצעיר הנלהב באש הדת הלהיב גם את לב אחיו בערי תוגרמה. בשלוניקי שמע לקח בתורת הקבלה ובאדרינופּול התודע למרן רבנו יוסף קארו, בעל ״בית יוסף״, אשר עסק תמיד רק בנגלה, ומולכו נתן מרוחו עליו, ויהי גם לו ״מגיד״ ממרומים להנחהו בעצתו, ואדיר כל חפץ קארו היה אחרי כן, כי יזכה גם הוא לקדש שם שמים כמולכו. ואחרי כן ישב מולכו ימים לא מעטים בצפת, וגם שם התפּלאו על יפי תארו, נועם לקחו ומסירת נפשו על התורה.

המקרים בעולם המדיני עזרו הרבה להתקוות והחזיונות של הראובני ומולכו: רומה נפלה בידי הקיסר קרלוס החמישי על ידי חיל ספרד ואשכנז, אשר המלך קארלוס משל עליהם, וחורבן רומה היה מופת לתשועת ישראל.

האנוסים בספרד ובפּורטוגל התעודדו, ויהינו לעשות מעשים שהביאום לידי סכנה נוראה; חבל אנוסים נמלטו באורח פלא מבור שבים בהתעתדם לעלות על המוקד, וימצאו למו מנוס פּורטוגלה, ובטרם עברו את הגבול שבו שנית אל בית האסורים ובחזקת היד הוציאו משם את נשי האנוסים אשר גם הן היו מוכנות להרג.

המקרה הזה הרעיש את שתי הממשלות של ספרד ופּורטוגל והאינקויזיטור סאלאיא כתב מכתב אל המלך בפּורטוגל, אשר בו העליל את האשמה על דוד הראובני וישלך שקוצים עליו, באמרו כי רק הוא הסית את האנוסים לעשות את המעשה הנורא הזה.

המלך יוהן השלישי התעבר על הראובני ויגזור עליו, כי ימהר לצאת את הארץ, וזמן נתן לו אך שני ירחים. בחזקת היד הושיבוהו על האניה והנה רוח סערה התחוללה ותטל את האניה לחוף ספרד; שם נתפּש ויובא לבית האסורים. אך הקיסר קרלוס קרא לו דרור, ויבוא לארץ ממשלת האפּיפיור.

ושלמה מולכו ובני לויתו שבו רומתה לבשר תשועת עולמים לעמו, ובבואו בשערי העיר התרגש ויבך ויתפּלל:

״ה צבאות! עד מתי לא תרחם את ירושלים וערי יהודה על כי הרעות אשר עשו לנו בקרתא זאת להצר לנו ולזרותנו מארצנו? ״

עוד הוא עומד ומתפּלל, ובהגיעו לברכת ״גאל ישראל״ שמעו אזניו את קול מלאכו אומר:

״והיה ירשה שעיר אויביו!

ובברכת ״מקבץ נדחי עמו ישראל״ שמע את הקול מדבר:

״וישראל עושה חיל! ״

ובברכת ״בונה ירושלים״ קרא הקול:

״לי נקם ושלם! ״

ובברכת ״מצמיח קרן ישועה״ ענה הקול:

״והיה ארום ירשה! ״

בגמרו את תפלתו בא רומתה, שם התחפּש וילבש סחבות וילך בחוצות העיר נבזה כאיש מכאובות וידוע חולי, ויעבור על הגשר הנטוי על נהר טיבר קרוב למבצר האפּיפיור, אשר שם יעצרו הדלים והחולים, וישב בתוכם כנגוע ומשמים שלשים יום ויהגה חזיונות ויחלום חלומות נפלאים. אחרי כן מצא לו מהלכים בארמון האפּיפיור קלימנטו השביעי, וימצא מולכו חן בעיני האפּיפיור, ויצו לכל הקנאים כי לא יגעו בו לרעה.

ביום השבת בא שלמה לבית הכנסת הגדול ברומה ושם דרש בפסוק ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳״ וישתאו כל השומעים על נועם לקחו. אולם שונאיו ומקנאיו לא חדלו מרדפו ובראשם היה יעקב מנטינו, איש גדל דעה, אך משחת בתכנית רוחו, וילשין עליו לפני מושלי ויניציה ולפני האינקויזיטורים אשר חרצו משפּטו למות על המוקד. אז הציתו מדורת אש ברומה ואלפי רבבות אנשים נאספו לראות במותו, וגם הביאהו ויעלוהו על המוקד, והשופטים רשמו בספר, כי שלמה מולכו נשרף. ומה גדול היה תמהון לבב כל ההגמונים והחשמנים אחרי עבור ימים מספר בראותם את שלמה מולכו מתהלך שקט ושאנן בארמון האפּיפיור. אז נוכחו לדעת, כי מאת קלימנטו השביעי היתה שומה להציל את נפש אהובו ולשרוף תחתיו את אחד האסירים אשר שפטוהו למות.

ושלמה מולכו נזדמן שנית עם הראובני ויתמהו וישתוממו איש על רעהו, ושניהם חכו לישועות ונפלאות.

אחרית דבר היתה, כי הקיסר קרלוס, אשר שנא את האב הרומי וישנא גם את אהוביו, נתן צו לאסור את שלמה מולכו ודוד הראובני בכבלי ברזל ולהוליכם אחריו מנטובה. דגל הראובני נשאר בעיר רגנסבורג. את הצעיר היפה רבי שלמה מולכו העלו על המוקד וימת מות קדושים, וכאשר הוציאוהו להשרף שמו רסן בפיו לבל ידבר פן יקח בחן שפתיו את העם. ויהי כאשר הרימהו התלין להשליכו אל הלהבה, והנה אחד השרים הופיע ויקרא: ״הסירו את הרסן מבין שניו, כי דבר לי אליו מטעם המלך״. הרסן הוסר והשר קרא אליו: ״שלמה! הקיסר שלחני אליך לאמר: שוב מדרכך וחיה תחיה ותעמוד לפניו! ״ ורבי שלמה, אשר כל משאת נפשו היתה למות מות גבורים קדושים על קדושת הדת, השיב לאמר: ״על אשר התהלכתי בדת הקתולית עשרים ושתים שנה לבי מר וזעף, ועתה כטוב בעיניכם עשו, ונפשי תשוב אל האלהים״. אז השליכוהו לתוך מדורת האש וישב רוחו אל האלהים בירח כסלו שנת רצ״ג.

לא כן היה גורל הראובני, כי מת בבית כלאו הצר, אחרי עונותו ענויים נוראים.

העם לא שכח את הקדוש רבי שלמה מולכו, ורבים האמינו, כי עוד הפּעם העלו איש אחר על המוקד תחתיו, והוא עוד יקום להראותם נפלאות.

זמן רב שלטה האמונה הקתולית שלטת בלי מצרים בכל העמים הסרים אל משמעתה. מאות בשנים החשיכה את התבל בערפּלי אופל ותניאם משום עין בספרי הקדש לבל יראו במו אור חדש. אולם לכל זמן, וקץ בא גם לחשכת ימי־הבינים, ותקופת ״העת החדשה״ החלה להופיע, ורוח ישראל הגדיל עצומיו ויתפרץ בתוך חשכת ימי־הבינים, ויפלס לו נתיב בעד ערפּלי אופל, ויהי לאור גוים. הנזירים נסו בשארית כחם לדכא את ישראל ואת ספרותו כפעם בפעם, ויבשלו ויסוגו אחור מנגה אור הדעת, אשר הופיע בעצם זהרו.

איש בוגד בעמו ודתו, שפל ובליעל, הנבזה והגרוע ביהודים, יוסף פפרקורן, ממדינת מאהרן, אשר היה טבח נבער מדעת, אך התגאה ביחוסו, בהיותו אחיו של רבי מאיר פפרקורן שהיה תלמודי גדול, עזב את עמו ויתחבר עם הדומיניקנים, ויכתבו יחד שטנה על התלמוד ועל ישראל באופן נורא ומבהיל מאד.

סבת בגדו באמונתו היא, כי נתפּש בגנבה עם שבירת מנעול, ויובא לבית האסורים, ולמען הסר את חרפתו מעליו התמכר להכהנים הקתוליים, אשר הכניסו אותו, אשתו ובניו בדת הקתולית. אשתו היפה ונצורת הלב לבבה בעיניה את הנזירים והם הרימוהו וינשאוהו, ובשמו הפיצו עלילות על היהודים, כי מקללים המה את בן־מרים גואלם בתפלותיהם יום יום, ויסיתו את המושלים לגרש את כל היהודים מכל ערי אשכנז, ואת בניהם יכניסו בחזקת היד לדת הקתולית ואת התלמוד יחרימו ויבערו אותו כליל. ובשנת רס״ח הוציא הזד היהיר הזה מחברת מלאה ארס על היהודים, ובה יהתל במו, כי מתודים הם על חטאותיהם לפני תרנגולים ודגים, ואחרי כן ישחטו את ״כהניהם״ ויאכלום.

בראות הבוגד, כי הנוצרים הישרים לא ישימו לב לעלילותיו, התיצב לפני הקיסר מכסימיליאן בעזרת אחות הקיסר, קוניגונדה היפה, אשר נחמה על חטאותיה בימי נעוריה, ותהי לאם הנזירות. האשה המבישה הזאת שמחה לשמוע את כל דברי השטנה מפי היהודי המומר, ותחליט לעזרהו, בחשבה, כי בזאת תמלא את חפץ האם והבן גם יחד. הקיסר מלא את חפץ אחותו ויתן צו למלא את ידי פפרקורן לעשות בספרי היהודים כרצונו.

כזאב טורף התנפּל המומר על ספרי היהודים בעיר פרנקפורט על נהר מיין בליל ראשון לחג הסוכות שנת הר״ע, ויאסור על היהודים להתפּלל בבתי התפלה בימי החג. היהודים התיצבו נגד האח הנפשע הזה, ובעזרת הנוצרים הישרים וראשי העיר הניאו את המומר מעשות חפצו.

הארכי־הגמון במאינץ עמד לימין היהודים, ויכתוב אל הקיסר, כי לא טוב עשה בהרשותו לאיש נבזה כפפרקורן לרמוס את כבוד עמו, אשר בגד בו, תחת רגליו.

הקיסר התהפך בתחבולותיו, פעם נפתה לשמוע בקול אחותו להחרים את ספרי היהודים, ופעם נחם על מעשהו ויצו להשיב את הספרים לידי בעליהם. סוף דבר היה, כי הקיסר צוה להושיב ועד חכמים, ובתוכם גם את המלומד הגדול יוחנן רייכלין, והם יחרצו משפּטם על ספרת ישראל מה יעשה בה.

יוחנן רייכלין היה ראש מחוללי התקופה החדשה, וישם קץ לתעלולי ימי־הבינים, ולכן נחל לו שם תהלה גם בתולדות ישראל.

רייכלין היה איש אמת, אמיץ בדעתו, עשוי לבלי חת, הוגה דעות ויודע שפות הרבה, ולכל לראש היתה ידיעתו רבה בשפת עבר אשר למדה מפי היהודי רופא המלך רבי יעקב לואנץ, אשר קראהו בשם אוהבו וידידו. ואלה דברי רייכלין על־אדות השפה העברית:

״לשון העברים פּשוטה, טבעית, קדושה, קצרה וחזקה במבטאיה היא הלשון אשר בה ידבר האלוהים אל בני האדם ובני האדם ישיחו בה עם מלאכי מרום פנים אל פנים ואין מליץ בינוהם״

רייכלין הוסיף עוד לשמוע לקח מפי החכם היהודי הגדול רבי עובדיה ספורנו, אשר התגורר אז ברומה, ואחרי כן הפיץ את ידיעותיו בשפת קדש, ויעמיד תלמידים רבים אשר כמוהו אהבו את השפה העברית וירוממוה ויעריצוה.

נפלא הוא הדבר, כי זה המלומד הגדול היה, ככל אחיו בני עמו, מלא דעות קדומות על־אדות היהודים, ויודיע גלוי, כי אהבת ישראל רחוקה ממנו, וזאת הביאה ליהודים טובה רבה, כי הדומיניקנים דמו, כי רייכלין יעמוד לימינם ויחד עם המומר פפרקורן ימיטו שואה על היהודים שנואי נפשם. אך שגו ברואה אלה העטלפים, כי לא איש כיוחנן רייכלין יעשה מדחה ויסלף דרכו, כי כגבור מלחמה לחם נגד העלילות והשקרים ותקותם נכזבה.

כמליץ נאמן וישר יצא רייכלין להלחם מלחמת הצדק והיושר בעד עם ישראל וספרותו, והוא היה הנוצרי הראשון אשר הביע את הדבר הנכבד והגדול לתת חרות ושויון משפּט ליהודים יחד עם כל עמי ארץ אשכנז. הדברים האלה היו כקרני אור הראשונות בחשכת ימי־הבינים. לשוא התאזרו העטלפים והמומר בראשם וילחמו נגדו בחמת עכשוב ומרורת פתנים וילשינו עליו, כי לקח שוחד מאת היהודים, ויסיתו בו את כל שונאי ישראל וירדפוהו ויארבו לנפשו. אולם החכם הישיש לא חת מפניהם, ומיום ליום גדלה אהבתו לעם ישראל ויהי למליצם בכל נפשו ומאדו. העם התחלק לפלגות: החשכים החזיקו בידי שונאי ישראל והנאורים עזרו את רייכלין במלחמתו, ושניהם הגישו את משפּטם עד כסא האפּיפיור ברומה.

המלחמה היתה נטושה שתים עשרה שנה ותחץ את קהל הנוצרים בכל הארצות לשתי מפלגות, גם מלכים ונסיכים התערבו בריבו.

רייכלין פנה במכתב כתוב עברית אל רופא נפש האפיפיור ליאון העשירי, בוניט די לאטיש שמו, ויבקשהו, כי יפעול להטות את לב האפיפיור לטוב עליו. באחרונה הצדיק האפּיפיור את רייכלין במשפּטו והחשכים שבו נכלמים, והתלמוד, אשר היה סבת הריב, נדפּס בפקודת האפיפיור ליאון העשירי בשנת ר״פ בידי המדפּיס הנוצרי דניאל בומברג איש אנטורפּן, הוא המדפיס אשר הדפּיס גם את כתבי הקדש הנקובים בשם ״מקראות גדולות״ ואת התלמוד הירושלמי אשר היה למופת לכל המדפּיסים עד היום.

בספרו, אשר כתב רייכלין להקיסר מכסימיליאן, ישפוך את חמתו על הנזירים לאמר:

״הצדיקים המרומים האלה הם מלאים גאון ורמות רוח הם אינם מלומדי תורת הדת, כי אם בעלי מלאכה למצוא שכר מעניני הדת ומי נתן בידכם, תישים וחזירים, שבט הרועים ליסר בו גם אותי? אתה, אדוני הקיסר, תן להם רשות לקחת כסף היהודים כנפשם שבעם ואז ירפּו ממני היהודים כאן למלכות רומה עוד לפני הולדת המחוקק יוליוס קיסר, אוגוסטוס וטיבריוס נתנו להם הרשיון לכונן דרכי חייהם על פי חוקי תורתם והמסורת אשר בידם, גם נתנו להם תודת האזרח להיות שוים במשפטי אדם ככל האזרחים אתה, קיסר רומה ואשכנז, אתה לבדך נתת רשות להדומיניקנים בקולון להועיד את היהודים למשפט האינקויזיציון שלהם למלא אמתחותיהם כסף היהודים, הכסף, אשר גם העריץ פומפּיוס עובד האלילים, בלכדו את ירושלים והמקדש, לא אבה לנגוע בו ולא לקח מאוצר היהודים אשר בבית מקדשם ואת הדבר אשר יאשימוני, כי הייתי לפרקליט היהודים, הלא עשיתי זאת כהמחוקק, השליחים ואבות הכנסיה, האפּיפיורים וכל קיסרי רומה ואשכנז והנני מוסיף לאמר כי היהודים לא לבד שהם אזרחים, כי אם גם אחינו הם בן הדבר, אחים הם לא לי לבד, כי אם גם להנזיר ארנולד איש טונגירון, אחים להנזירים בקולון, יען כי אב אחד לכולנו ״

הקיסר קבל את המגלה הזאת בשנת רע״ג ברצון, וכאור השחר לפני אור היום, כן היתה המגלה הזאת לפני העת החדשה.

הנצחון הגדול אשר נצחו ההומניסטנים ובראשם החכם הגדול יוחנן רייכלין את הנזירים הדומניקנים, עד אשר תחת החרם, אשר אבו מורדי האור לשים על התלמוד ולבערו כליל, התעורר איש נוצרי אחד, דניאל בומברג, וידפּס את התלמוד, ברשיון האפּיפיור, ברוב הוד והדר, וכל חכמי התבל הכירו את פּעלו לטוב. הנצחון הזה סלל מסלה להריפורמציון אשר הרעיש את מצוקי הכנסיה הרומית וירופף את עמודיה.

והמתקן הגדול מרטין לותר (נולד רמ״ג, מת ש״ו) היה כהן נזיר, איש כביר כח לב, מלא רגשות הדת, ובקשה־ערפּו החזיק בדעותיו ובשגיאותיו, ואיש לא עצר כח להשיבו מדרכו. בראשונה היה מאמין אדוק בהאפּיפיור הרומי, כאשר העיד על עצמו:

״הייתי נזיר שכור יין הקנאה באמונתי בהפּפּא, עדי הייתי נכון להמית בידי את כל איש המטיל ספק בקדושתו״

ימים רבים עברו עליו בשחרותו עדי אשר נפקחו עיניו לראות את משובת הדת הקתולית, ויגמור בלבו להלחם בה ולהורידה מגדולתה.

הסבה הראשונה, אשר הסבה את הנזיר לותר להתקומם נגד הדת הקתולית וקדושה היושב על כסא פּטרוס ברומה, היה המסחר הארור בכתבי כפּרת החטאים, אשר החצוף הדומיניקני יואן טצל התעסק בו ויסע מעיר לעיר וידיע בשער קבל עם, כי הפּפּא הקדוש הרשהו למכור כתבי הכפּרה לכל החוטאים, אשר יכפּרו על כל החטאים, אף על גלוי עריות ועל שפיכות דמים, אשר עשו ואשר יעשו. הכמרים דרשו בשבח הכתבים האלה, ואת אומר האפּיפיור נשאו הנזירים על כר משי מרוקם זהב ומשובץ אבני חן. כל הפּעמונים צלצלו וחברת המנגנים שרה שירי קדש והעם מהר לקנות את הסחורה ״היקרה״ הזאת.

ראה זאת מרטין לותר ויתעבר מאד ויוכיח את בני עדתו, כי המסחר הזה יביא רעה רבה על התבל וישקיע את הנוצרים במצולות הטומאה (בשנת שי״ז). אחרי ימים מספר נשמע הקול בכל ארץ אשכנז, כי הכהן מרטין לותר לוחם מלחמת האמת נגד ערמת הדומיניקני טצל. האפּיפיור ליאון העשירי הביט מגבוה על הכהן האשכנזי ויאשר עוד ביתר עוז את כתבי הכפּרות. אז נוכח לותר המאמין התמים לדעת, כי גם הפּפּא לא טוב הנהו מטצל שליחו ויחלט לצאת במלחמה גלויה נגד האב הקדוש וכל קדושיו עמו.

בימים הראשונים היה לותר נראה כאוהב נאמן ליהודים ויהפך בזכותם, ויאמר:

״יש תיאולוגים אוילים המצדיקים את מעשי החמס נגד היהודים, באמרם היהודים הם עבדי הנוצרים אמרו נא לי, מי זה יקבל את תורתנו, לו יהי גם איש רך וסבלן, בראותו את אכזריות הנוצרים המתנהגים עם היהודים כחית השדה? השוטים שבינינו, האפּיפיוריים המאמינים בקדושת האפּיפיור, ההגמונים והנזירים, יתהלכו עם היהודים במדה רעה כזאת, עד כי כל נוצרי נאמן בראותו את מעשיהם עליו להתיהר לו הייתי יהודי וראיתי את מעשי הנוצרים, כי אז בחרתי היות חית השדה מהיות נוצרי היהודים קרובים המה לנו, בני משפּחת משיחנו גואלנו על כן מבקש אני את מאמיני האפּיפיור, כי כאשר ייעפו בקראם אותי ״כופר״,* יחרפוני בשם ״יהודי״ ובכן עצתי לכם אמונה, כי תתנהגו עם היהודים בצדק וביושר הננו מחפים עליהם עלילות כי שותים הם את דמנו, כי ריח דע נודף מהם, הננו מונעים אותם מעסוק באומנות ומבוא בחברת האדם, ובזאת הננו מכריחים אותם לעסוק בנשך ובתרבית, ואיך יבואו המה אלינו? אם חפצים אנחנו להושיעם, אז עלינו להתנהג עמהם לא על פי תורת האפּיפיור כי אם לקרבם בחסד וברחמים״

הדברים האלה, אשר יצאו מפּי כהן נוצרי, לא נשמעו יותר מאלף שנים. רוח יוחנן רייכלין מרחפת עליהם, ויהיו כמים קרים לנפש כנסת ישראל העיפה מרדיפות הקתולים החשכים, עדי אשר נמצאו שלשה יהודים מלומדים ואוילים אשר הציעו לפני לותר, כי יקבל עליו את דת היהדות.

הריפורמציון הלך הלוך וגבור, ויחץ את הדת הנוצרית לכתות ופלגות אין מספר. מהם היו כאלה שכפרו גם באמונת השלוש וישברו את צלמי פסיליהם ותמונות קדושיהם, והנוצרים קראום בשם ״המתיהדים״, הם לקחו להם למופת את האבות והנביאים שבכתבי הקדש, וישבתו שבתם כמו היהודים. הדבר הזה הסב שנאה לישראל גם בלבות הפרוטסטנטים. ככה שבה השנאה לישראל בשני המחנות, הקתולי והפרוטסטנטי, עוד בטרם הספּיק לשאוף רוחו מרוב תלאותיו בימי־הבינים.

ומגלת תענית חדשה החלה ליהודים מימי לותר וקלווין, תקופה חדשה ומרה של גרושים וטלטולים; אך העתים כבר נשתנו ותחת הרג ואבדן באו הגזרות וההבדלות בכל זכיות החיים.

וגם לותר המתקן, אשר בראשית ימי פעולתו דבר טובות על ישראל, נהפך לעת זקנתו, אחרי ראותו, כי היהודים ממאנים לקבל תורתו, ויהי לראש לאויביהם ומנדיהם, ויחרפם ויגדפם, ותגדל שנאתו מאהבתו אשר הראה להם בימי נעוריו. ונסיכי אשכנז, אשר דברי לותר היו להם כדברי האורים, החלו להציק ליהודים בארצותיהם. לשוא השתדל השתדלן הגדול בדור ההוא, רבי יוסף יוזלמן, לכפר פניו, כי לותר לא אבה לראותו ויודיעהו על ידי מכתב, כי תכלית שנאה הוא שונא את היהודים על אשר לא שמעו בקולו לקבל את דתו.

הפכפך היה המתקן הגדול הזה בדעותיו ובמשפּטיו על־אדות ישראל ותורתו, ובהיותו מבשר לעמו חופש הדעות מברית החדשה, החזיק בעבדות האכרים ושעבודם אל האצילים האשכנזים, וכאשר התקוממו האכרים נגד אדוניהם היתה פקודתו אל הפרשים והאצילים: ״דקרו, הרגו, חנקו אותם בלי חמלה! ״ כן גם בהורותו למאמיניו, כי תורת ״הברית הישנה״ בטלה כליל, בכל זאת התיר להנשיא מהסן לשאת שתי נשים על פי ״הברית הישנה״, באמרו כי דת ישראל עודנה בתקפה.

מלאה חמת פּתנים היא מחברתו ״על דבר היהודים ושקרותם״, אשר חברה שלש שנים לפני מותו. בה דורש מבני אמונתו, כי לא יעשו חסד עם היהודים, יען כי תורתם כוזבה ואמונתם נשחתה, והאות על זה, כי זה מאות בשנים הם רצוצי משפּט, נרמסים ונטבחים על החטא אשר חטאו כארבעים שנה לפני חורבן בית מקדשם. שם יכנם בשם נחשים, צפעונים, ילדי השטן ושעירי שאול, וכה מתמרמר עליהם:

״מדוע הם מקוננים על גלותם? מי הוא השטן אשר הביאם אלינו? אנחנו לא הבאנו מירושלים ילכו לארצם ואנחנו נתן להם עוד מתנות כאשר נפּטר מהם כי רבניהם מתירים דמי הגוים, להשבע על שקר, לגנוב ולגזול מהם, רופאיהם משקים את הנוצרים סמי מות להמיתם, ובינינו ימצאו עוד שוטים אשר ידרשו בעצתם עצתי אמונה לשרוף את כל בתי תפלתם, לכבוד אלהים ולתפארת התורה הנוצרית, לדכאם ולרוששם עדי יחיו כצוענים נודדים. לקחת מהם בחזקת היד את כי ספריהם, ספרי התפלה והתלמוד וגם את כתבי הקדש, לאסור על הרבנים ללמד תורה לתלמידיהם, ולבל יעלו על שפתם את שם האלהים, לקחת מהם את כספּם, להשתמש בו לכלכל את נפשות המומרים, להכריח את היהודים הבריאים ואת היהודיות הבריאות לעבוד עבודת עבד כל ימי חייהם, וטוב טוב תעשה הממשלה אם תגרשם כליל מארץ אשכנז עד עולם, ולו הייתי אני המושל. כי אז קראתי לכל רבניהם וגזרתי עליהם להוציא את לשונם מפיהם, אם לא יודו כי תורתנו תורת אמת״

הנה כי כן רבה רעת לותר המתקן מכל הרעות אשר סבלו היהודים מאבות כנסיה הקתולית, יען כי דברי האחרונים לא פּעלו את פּעולתם לרעה על שומעיהם, כי נאורי הנוצרים הביטו עליהם כעל נבלים ורשעים. לא כן דברי לותר, אשר כדברי האלהים היו לכל הנוצרים הגדולים בדור ההוא, לכן הגדילו הרע ויצמיחו ראש ולענה בלבות הדורות הבאים, וישראל סבא סבל וסובל גם היום משתי הפלגות הנוצריות, הקתולית והפרוטסטנטית, גם יחד, ומי יודע מתי יהיה הקץ לצרותיו ותלאותיו?!…

לשוא קותה כנסת ישראל, כי אחרי הקרע הקרע בדת הנוצרית על ידי המתקנים לותר וקלווין תוכל לשאוף רוח ותנוח מעט מהמון תלאותיה זה מאות בשנים, כי מצבה עוד הורע והקתולים כן הפּרוטסטנטים הדריכוה מנוחה וישימוה כעפר לדוש.

הממשלה הרומית, או יותר נכון — האפּיפירים היושבים על כסא פּטרוס ברומה, השתובבו עוד יותר אחרי התקונים, ושטה שלמה של גזרות, רדיפות וצרות נוראות התפּרצו על ראשי היהודים. פּאול הרביעי, המרצח ״הקדוש״, חדש את האינקויזיציון עוד ביתר עז, ויענה בכלי חובלים לא רק את היהודים, כי אם גם את הקתולים אשר צל חשד מינות נפל עליהם, וגם הגמונים ובישופים לא נקו ממשפּטו וישרפם חיים.

והתלמוד, אשר זה כבר יצא זכאי בדינו לפני האפּיפיור ליאון העשירי, אשר עורר את המדפּיס הנוצרי דניאל בומברג להדפּיסו, נשרף שנית ביום ראש השנה שנת שי״ד בפקודת פּאול הרביעי, והמשחיתים האנקויזיטורים לא הבחינו בין ספר לספר הכתובים עברית וישרפו גם את כתבי הקדש.

פּאול הרביעי התחכם להמציא צרות חדשות על היהודים, צרות אשר לא שערון הצוררים אשר לפניו, ויצו להכריז בחוצות רומה לאמר: ״כל יהודי אשר איננו מביא תועלת להכלל יצא מתוך העיר״. וכאשר שאלוהו: ״מה יהיו עניני העבודה לטובת הכלל? ״ השיבם: ״בבוא המועד תדעו! ״. ויעביד את בני ישראל בפרך לחזק את חומות עיר רומה, ותקטן כל זאת עוד בעיניו וישלח את בן אחיו באישון לילה לשרוף את כל בתי היהודים באש. אולם אחד הקרדינלים עצר את בן אחיו מעשות המזמתה הזאת, באמרו אליו: ״השמר לך מעשות הרעה הגדולה הזאת, ומחר ונדע מה יהיו חלומותיו! ״ ויהי ממחרת, ויקרא האפּיפיור לבן אחיו ויאמר לו: ״לא תעשה מאומה! ״ הנה כי כן התענו היהודים תחת ידי המשוגע הקדוש הזה.

פּתאום הוציא פּאול הרביעי פקודה נוראה, כי כל האנוסים, אשר האפּיפיורים שהיו לפניו הרשום לשוב לדת אבותיהם, וזה כחמשים שנה אשר גדלו את בניהם על ברכי דת היהדות, ובעיר אינקונא כבר היה להם בית־כנסת וביניהם נמצאו גם נתיני מלכות תוגרמא אשר באו שמה לרגלי מסחרם, הם, נשיהם וצאצאיהם יאסרו במחשכי האינקויזיציון עדי יעמידום לפני הבקורת, ואת רכושם החרים. הנבלה הזאת גברה ברשעתה על כל הגזל והחמס שעשו כל האפּיפיורים שהיו לפניו.

בעת ההיא הופיעה קרן אור בדמות אשת חן וחכמה עבריה נאמנה לעמה ודתה, דונה חנה גרציה מינדיסיה. האשה הגדולה הזאת נולדה בפּורטוגל למשפּחה אנוסה, ושמה הנוצרי היה ביאטריצי, ותהי לאשה לאנוס אחד מבני המשפּחה נשיא, איש עשיר ורב אוצרות ושמו הנוצרי היה פראנצישקו מינדיס. לבית מסחרו הגדול היו סניפים בארצות שונות. מנדיס מת בימי עלומיו, וישאיר אחריו רק בת אחת ושמה ריינה. ויהי כאשר נוסד האינקויזיציון בפּורטוגל, וחיי האלמנה ורכושה היו בסכנה, מהרה לעזוב את פּורטוגל ותשם מעונה באנטוורפּן, אשר היתה אז עיר רוכלת עמים. אולם גם שם לא מצאה מנוחה, כי גם שם היו האנוסים מוכרחים להשאר בנצרותם, ובן אחיה העלם היפה יואן מיקוויס, אשר מצא לו מהלכים בין רבי המדינה, מצא חן בעיני הרוזנים ברוב יפיו ואומץ לבו, גם עול הימים הזה נשא עליו את המסוה הנוצרית, וברוב עמל ותלאה העתיקו את מעונם קונסטנטינופּולה.

מליץ הדור ההוא, רבי שמואל אושקי, הקדיש לשמה את ספרו ״תנחומות ישראל לצרותיו״ ויספּר בשבחה לאמר:

״האשה חנה היא הנשמה הטהורה אשר שלח ה׳ משמים ארצה וישם אותה בגוית אשה כלילת יופי, וכמו הלב שהוא משכן ההרגשה בגוף האדם, כן היא מרגשת מכאובי האומה וחשה לעזרתה לרוחתה, כרחל מבכה על בניה היא מצירה בצרת עמה, וכאיש אשר אמו תנחמנו, כן יביטו הגולים והנדחים אל אמם זאת, וינהרו ויתחזקו כאמונתם לתורת מושה״¹

יחד עם דונה גרציה ובן אחיה, אשר נשא את בתה ריינה היפה, באו קונסטנטינופּולה עוד חמש מאות אנוסים, וכלם קבלו את דת ישראל בפרהסיא, ויואן מקווים החכם והגבור הצעיר קרא את שמו העברי ״דון יוסף נשיא״. מראשית בואו לבירת תוגרמה נגלה דון יוסף נשיא כנשיא ושר בישראל. בטוב טעם ודעת, בנועם מדברו, בחריצותו ובאומץ לבו וברוב דעתו את עניני המדינות באירופּה ובעשרו הרב מצא לו מהלכים בשער המלכות ויהי מרואי פני השולטן האדיר סוליימן, ויגדל כבודו מאד. וחותנתו חנה היקרה עמדה בראש בית מסחרה ותנהל את כל עסקיה.

בשקוע שמש ישראל במערב (ש״כ) זרחה שמשו במזרח, ובתוגרמה האיר ככב האושר ליעקב — איש יהודי אנוס, אשר במערב היה נכון להשרף על המוקד, נראהו בתור שר וגדול בחצר שולטן תוגרמה, וינשא למעלת דוכס, מושל ושליט על רבבות נוצרים ועל ידו התעלו אלפי אלפים מבני עמו האומללים. מלכי אירופּה חרקו שן בראותם את גדולת יוסף, וישתדלו בערמתם להבאישהו בעיני השולטן. אולם יוסף בחכמתו סכל עצתם, ויתרועע עם בן השולטן יורש העצר סלים, והאב עם בנו יחד רוממו את יוסף וינשאוהו למעלה ראש, ויתנו לו את העיר טבריה בארץ ישראל עם שבע ערי הפּרזות מסביב לה לאחוזת עולם. על כתב המתנה חתמו השולטן סוליימן וסלים בנו יורש העצר ובן בנו, למען יקום הדבר לעולם. גם רשיון נתנו לו, כי בטבריה וסביבותיה ישבו רק יהודים.

סוליימן הגדול מת, וסלים בנו ישב על כסא מלכותו, וביום ההוא נשא השולטן החדש את יוסף נשיא למעלת נסיך (דוכס) ויתן לו שנים עשר איים והאי נקסוס* בראשם למתנה. ויהי יוסף למושל על האיים ויושביהם, ומן היום ההוא נקרא בשם ״דון יוסף הדוכס מנקסוס״. ולא שכח יוסף את אחיו, אשר התענו בארצות המערב תחת ידי הקתולים החשכים, וכיד חכמתו הטובה עליו וידיעתו את הקנאה והמשטמה העזה אשר בין הקתולים והפּרוטסטנטים, חזק את לב האחרונים להתקומם מול עריצות הכהונה הקתולית. ובזאת הפיר את עצת האפּיפיור ליסד ולהנהיג את האינקויזיציון בארץ השפלה. כי בית מועצת הכנסיה באנטוורפּן הפרוטסטנטית שמעה בעצת יוסף ותשב ריקם את חפץ האפּיפיור ופיליפ השני מלך ספרד גם יחד.

כל מלכי אירופה בהיות להם דבר נכבד אל שולטן תוגרמה פנו אל הדוכס יוסף מנקסוס, בדעתם, כי השולטן לא יעשה דבר בלתי אם ישאל בעצת הנסיך היהודי אהובו הנאמן. הקיסר מכסימיליאן מאוסטריה והמלך זיגיסמונד אוגוסט מפּולניה פּנו שניהם אל יוסף במכתביהם ובקשותיהם ויכנוהו בשם ״הדוכס הנאור״, והאחרון הבטיחהו לתת לבני ישראל אחיו היושבים בפולניה זכיות והנחות, אם ימלא הנסיך את שאלתו ממנו.

נקל לנבון דעת, כי גדולת יוסף העירה עליו חמת מקנאים, אשר פרשו רשת לרגליו; אך הוא בחכמתו נמלט מערמתם פעמים רבות והם חרקו שן מרוב קנאה.

הנסיך היהודי והאיש המדיני דון יוסף מנקסוס חשב לעשות גדולות ונצורות לעמו האומלל וכל מעיניו היו לכונן קבוץ מדיני או ממלכה קטנה יהודית, ובהיותו עוד אנוס הציע את חפצו זה לפני הממשלת הריפּובליקה הויניצינית, כי תמסור בידו את אחד האיים אשר לה על הים התיכון, להושיב עליו את היהודים. אך בקשתו לא נמלאה בעקב קנאת הדת הקתולית.

עתה, בהגיע יוסף לרום מצבו ובהנתן לו למתנה מאת שולטן תוגרמה העיר טבריה ובנותיה למושב היהודים, שלח שמה בנאים, ובראשם רבי יוסף אדריט, לכונן ולשכלל את העיר, ויתן בידו תעודה מאת השולטן אל הפחה בדמשק לאמר:

״ככל אשר ישאל מכם סוכן הדוכס דון יוסף תעשו, וכל הבונים ונושאי הסבל הערביים יבכו לבנות את העיר טבריה, ואשר לא ילך עונו ישא״

וכעבור שנה אחת נשלמה כל המלאכה בשנת ה' אלפים שכ״ה.

אז שלח דון יוסף נשיא קול קורא לכל תפוצות הגולה, כי יעלו לארץ הקדושה ויתישבו בעיר טבריה וכפריה, וידרוש מאת העולים, כי יהיו בעלי מלאכה ואנשי עבודה, למען ישכללו את הארץ החרבה והמחכה על בניה.

הקול הקורא הזה מצא לו הד בלב רבים מן היהודים המגורשים מארצות שונות, וביחוד מהמגורשים מארצות ממשלת האפּיפיור. ויוסף שלח את אניותיו לחופּי ויניציה לקבל את הנודדים לבל יפּלו בידי שודדי הים.

את מספר העולים אשר הביא יוסף אל המנוחה ואל הנחלה לא נוכל דעת, אך את זאת נוכל להבין, כי רעיון שיבת ישראל לארצו בימים ההם, לפי תנאי החיים אז, היה מחוץ לגבול האפשרות, ומה גם אחרי אשר גדלו וחשיבותו של הדוכס דון יוסף מנקסוס חדלו במות השולטן סלים אוהבו בשנת של״ד ותוקף ממשלתו רפה. ואם כי מוראד השלישי שמר את פקודת אביו ולא הוריד את יוסף מגדולתו, אך אויבי יוסף ומקנאיו נשאו ראש ולא נתנוהו להשתרר כבראשונה.

ויוסף לא האריך עוד ימים, כי חלה במחלת האבן, וימת ביום העשירי לירח אב שנת של״ט.

השולטן מוראד היה איש כלי ומשחת ויקח בחזקת היד את כל רכוש יוסף לגנזי מלכותו באמרו, כי עליו לשלם את החובות אשר חב הדוכס, ולריינה הדוכסית האלמנה לא נתן בלתי את הנדוניה שהכניסה לבעלה, תשעים אלף דינרי זהב, ואת ארמונו.

על האשה העדינה הזאת נחה רוח החסד וחנינה של אמה דונה גרציה (חנה) מינדיסיה האשה הגדולה, ותעש טוב כל ימי חייה ותהי למשען בשארית הונה לספרות ישראל.

רוב היהודים אשר התישבו בפולניה במאה השש עשרה היו יהודי אשכנז, אשר נמלטו משם מחמת קנאת הדת. הבדל גדול בין גולי ספרד לגולי אשכנז, כי תחת אשר הראשונים הגלו בפעם אחת לאלפים ולרבבות, וימצאו חסות בצל ממשלת חצי הירח ויתפתחו בזמן קצר, הנה האחרונים שתו את כוס גלותם לאט לאט, ושנות מאות נדדו מעיר לעיר ומארץ לארץ, לכן ארכה התפּתחותם מועד ומועדים, עדי החלו לחיות חיי כנסיה.

בפולניה לא השתררה עוד תורת הקנאות של הכהונה הקתולית, וגם מלכיה לא משלו ממשלה בלתי מגבלה כמלכי אירופּה המערבית, כי עוד משנת רס״ד נערכה שם קונסטיטוציון אשר על פיה השתתפו בממשלה גם הרוזנים והאצילים, אשר ריב תמידי היה למו עם מפלגת העירונים והאכרים, ולרגלי ריב המפלגות הונח ליהודים אשר עמדו מחוץ לגבול החיים המדיניים. ואם חפצה הכהונה מקנאת דתה והעירונים מתחרות הפּרנסה לרדוף את היהודים, קמו תמיד הרוזנים והאצילים למגן להם ולא נתנום לנגוע בהם לרעה. התקופה ההיא היתה תקופת הזהב לפולניה, תקופת החופש והאור, וכנסת ישראל מצאה מנוח בארצה, ולאט לאט התפתחה ותהי הכנסיה היותר גדולה בכל כנסיות היהודים בגלותם.

בעת ההיא שלחו היהודים במסחר ידם בקנותם מידי אדוני הארץ את פּרי אדמתם ויוציאום מחוץ לגבול, גם כל מכס ומס הממשלה, ובתי העבודה ליין דגן בידם נתנו, ויהי מספר סוחרי ישראל בממלכת פּולניה יותר משלשת אלפים סוחרים גדולים, וכעשרת אלפים אנשי מלאכה, גם בעלי שדות וכרמים רבים, וחכמים הוגים בתכונה וברפואה, ויהיו להם מהלכים בתוך בני מרום עם הארץ ואציליה, ותחת אותות הקלון, אשר נשאו ביתר ארצות אירופּה, חגרו חרב על ירכם, ויתעדו בעדי שרים ורוזנים.

שני האחים, אברהם יוזפוביץ׳ המומר ומיכאל יוזפוביץ' היהודי, התעלו על ידי המלך זיגיסמונד הזקן. המומר היה שר האוצרות והיהודי היה סוכן המכס והמס. וירם המלך את מיכאל למעלת אציל, וחותמו היה שלט כמראה הרקיע עם חצי ירח וכוכבים ממעל לו. בשנת רע״ד מנה המלך זיגיסמונד את רבי מיכאל למנהיג או לרב הרבנים בליטה ואת רבי אברהם מביהם לזקן הרבנים בפולניה והם והרבנים העומדים על ידם ישפּטו בין איש לאיש ובין עדה לעדה, וחוב היה עליהם ועל הרבנים להביא את כל תרומת המסים בעתם לאוצר המלוכה. אולם היהודים לא אבו לסור למשמעת האלופים אשר המלך הרכיב על ראשם, ולכן היה המלך מוכרח להזהיר את העם, כי לא יפגעו בכבודם. בהם נראה בפעם הראשונה את הטפּוס של הרבנים מטעם הממשלה, אשר העם ממאן להכירם, וישא עליו עד היום את העול הכפול משני רבניו, הרוחניים והגשמיים.

אור וצללים השתמשו בערבוביה בימי המלך זיגיסמונד הזקן. המלך היה איש טוב וסבלן ולכן מצאה הריפורמציון מסלות לה בארץ פולניה. אך לאט לאט חזקו עליו דברי הכהנים הקתוליים להצר צעדי היהודים ולהגביל זכיותיהם, ויאנס לשמוע בקולם ולגרוע מעט את זכיות היהודים. אולם היהודים לא עברו בשתיקה, ויצאו במגלת ספר כתובה בהשכל ותבונה, אשר בה הוכיחו, כי אין לעם אחד לצרור עם אחר בגלל אמונתו; כי הדעות והאמונות מתחלפות ומשתנות (רמז להריפורמציון), ומה גם כי היהודים מביאים תועלת רבה להארץ בהוציאם את תנובתה מחוץ לגבול, וחלף חטים ודגן הם מביאים כסך וזהב; הם המה העוסקים במסחר ומספר סוחריהם בפולניה עולה יותר משלשת אלפים ומספר בעלי המלאכה עוד יותר מזה, בעת אשר בין הפולנים אינם נמצאים כל בעלי מלאכה, וסוחריהם אך חמש מאות איש, ועל פי דתם המה אינם מחויבים להכנע תחת הדת הקתולית, ודבר אין להם עם הכהנים, כי מסורים המה רק לממשלת המלכים, כי רק על פיהם באו היהודים לפולניה זה מאות בשנים.

אבל השנאה והתחרות בין היהודים ובין האזרחים הגיעו למרום קצן, ובשנת רצ״ח, כאשר התאספה הועידה הפּולנית (״סיים״) בעיר פּיטרקוב, החליטו להגביל עוד יותר את משפּטי היהודים, בתתם טעם לדבר, כי ״כנגד התורה האלהית הוא המעשה הזה לתת משרות ליהודים בארצות הנוצרים״, ויגזרו עליהם ללבוש בגדים מיוחדים למען יכירום מרחוק וידעו להבדיל בינם ובין הנוצרים, ויאסרו להם לסחור בערים. הגזרות האלה הכריחו את היהודים לעזוב את המסחר בהערים ולצאת אל הכפרים אחוזות האצילים, ויהיו למוזגי יין ושכר, ויהיו מני אז מסורים להאצילים בכל דרכי חייהם. ככה נהפך להם המשפט לחסד, אשר הכניעם וישימם לעבדים ברוח ובנפש, והאצילים הפּריצים הגאיונים הגדילו עליהם עקב ויתעללו בהם כטוב בעיניהם; ואלה אשר נשארו בערים נהיו לחנונים, מחזיקי בתי מלון ולסרסרים ומשרתים את פני הפּריצים ההוללים הבאים העירה להתענג על תענוגי החיים.

בכלל היו מלכי פולניה מלכי חסד לבני ישראל, אך לא היו יכולים לעשות הרבה לטובתם, אחרי אשר כבר נחשבו לעבדי האצילים, לא עבדים בפועל, כי אם בכח ורוח, בהיותם תלויים בחסדם ומשובתם. המצב הזה הביא אסון נורא על בני ישראל בפולניה, אסון אשר בראשיתו לא הבינוהו, אחרי אשר השיגו את מחיתם ממזיגת היין, מסרסרות וחנונות, ואם רק ידע היהודי לתפוש את לב אדונו ה״פּריץ״, אז היה שקט ושלו במעונו ולא הרגיש את שפלות הרוח וקטנות הנפש, אשר שמו שמות בנפשו פנימה, עדי אשר אבד ממנו דעת ערך עצמו וגאון כבודו, ויהי לסרסר¹ בכל דרכיו וישח וישפּל עד מאד.

בימי ממלכת זיגיסמונד אוגוסט כבר נוסדה האחוה הישועית ברומה, וגם על פולניה הרחוקה שלחו הישועיים את ידם האכזריה, כי האפּיפיור פּאול הרביעי הצורר שלחם שמה לחזק את לב הפּולנים באמונה הקתולית, לבל יפנו אחרי לותר וקלווין המתקנים, וירגיזו את מנוחת היהודים, אולם לא עצרו כח לדכאם כביתר ארצות אירופּה, ותהי פּולניה הממלכה האחת שבה מצאה היהודים מנוחה לגויתם, אך לא לנפשם, רוחם וכבודם.

בשנת ש״י שלח האפּיפיור את צירו הכהן ליפּפומאנו לקראקו להחזיר בתשובה את אצילי פּולניה ומלכה. ויהי בראות הכהן כי דבריו לא יעשו פרי בין הפּולנים, שפך את חמתו על היהודים. והנה אשה אחת נוצרית מעיר סוכאטשוב נאשמה כי גנבה את הלחם הקדוש מבית התפלה ותמכרהו ליהודים, אשר חללוהו. כזאב טורף התנפּל הכהן הקנאי על היהודים ויתפּוש שלשה מהם ועל יסוד כתב מזויף אשר הביא בשם המלך שישב אז בוילנה נשרפו שלשת היהודים החפים מפשע, בשנת שי״ז.

שמע המלך את הנבלה הזאת ויתעבר ויאמר: ״למראה הנבלה הזאת יאחזני שער ותחתי ארגז, וגם לא אובה כי יאמינו שיצאתי מדעתי להאמין, כי בדקור איש את הלחם יזוב דם ממנו״.

הרצח הנורא הזה חזק את כל הפּולנים שנטו אחרי התקונים ויהתלו בציר האפּיפיור וכל קדושיו, ופקודה יצאה מאת המלך כי ״מהיום והלאה, אם יהיה חשד על איש יהודי בדבר רצח ילד נוצרי או גנבת לחם קדוש, אז יובא דבר משפּטו לא לאחד משרי המלכות, כי אם אל ועידת הממלכה ועל פיה יחרץ המשפּט״.

בעת ההיא חבר הקראי יצחק בן אברהם הטרוקי את חבורו ״חזוק אמונה״ נגד האמונה הנוצרית, ויתרגמהו לשפות רבות, כי נכתב בכשרון נפלא עדי אשר החכמים האנציקלופּידיסטנים בצרפת השתמשו בטענותיו נגד האדוקים.

ובממלכת רוסיה, או כאשר כנוה אז, ממלכת מוסקבה, שהיתה כבר לממלכה כבירה תחת ידי יוהן האיום, לא נמצא בה כמעט איש יהודי, כי איבה נוראה השתרשה בלבות הרוסים עוד מסוף המאה החמש עשרה, בעת אשר היהודי זכריה מקיוב בא לנובוגורוד ויסר את לב הכהנים, ובתוכם גם מיטרופּוליט אחד, ורבים מגדולי העם מאחרי האמונה הקתולית־היונית ויתיהדו. ויהי בשלח זיגיסמונד אוגוסט מלך פּולניה את תנאיו על דבר השלום בינו ובין יוהן האיום, וידרוש ממנו להרשות ליהודים הסוחרים מליטה לסחור מסחרם במוסקבה, השיב המושל האכזר לאמר:

,האנשים האלה הביאו לארצנו סמי מות לגוף ולנשמה הם מכרו לנו עשבים, אשר מות בהם, ויחרפו פה גואלנו מושיענו.״

בשנת שכ״ג, בלכוד יוהן האיום את העיר פּולוצק ברוסיה הלבנה, גזר על כל היהודים יושבי העיר הזאת להטבל, ואת אשר מאנו למלא גזרתו — כשלש מאות איש — הטביע בנהר דוויגה. מני אז לא נמצא זכר ליהודים בממלכה הרשעה הזאת, עד ימי מלכות הצר לבית רומאנוב, אלקסיי בן מיכאל, בשנות ראינו רעה ת״ח ות״ט.

באחרית המאה השש עשרה התגברה שנית הכהונה הקתולית על אויביה המתקנים ותשב שנית למשובתה ורשעתה וימלאו בתי־הסוהר ומרתפי האינקויזיציון קרבנות אדם למאות ולאלפים, ותדכא תחתיה את האנוסים בחרב ובאש; על יד הכהונה עמדה כבר החברה הישועית, ויחד הטביעו את האמונה החדשה בצרפת בדמי ההוגונוטים בליל הנורא בר־תלמי (של״ב). החוקרים החפשים נרדפו שנית בכל הארצות ובאטליה העלו על המוקד את החכם ז׳ורדנו ברונו בפקודת האפּיפיור וכל נזיריו.

מארמון הווטיקן ברומה התפּרצה שלהבת הקנאה ותעש את כל אירופּה התיכונה למדורת אש במלחמת אזרחים אשר ארכה שלשים שנה. מצב היהודים הורע ביותר בעלות קלימנטו השמיני על כסא פּטרוס, כי חדש את כל גזרות האפּיפיורים אשר היו לפניו, מערים רבות גרשם כליל, ובהערים אשר הרשם לשבת בתוכן אסר להם לעשות כל מלאכה, בלתי לסחור בבגדים ישנים (שנ״ב). את ספרי התלמוד החרים ויכריחם לשמוע את דרשות הכמרים בבתי־כנסתם מדי שבת בשבתו, ועליהם היה לשלם להכמרים בעד עבודתם.

הנה כי כן היה מצב היהודים רע ומר מאד. ומי פלל, כזאת, כי מעז יצא מתוק ומארץ ממשלת האכזר פיליפּ השני יעלה השחר לכנסת ישראל ותמצא לה מקלט חדש, אשר בו ינוחו יגיעי כח ושם יתפתחו בחומר ורוח ויהנו מברכת האור והחופש! — זאת היא ארץ הולנדיה הקטנה.

העמים הקטנים, אשר ישבו בארץ השפלה (נידרלנד) נלאו נשוא את עול הכהונה ואת עול המלך הקנאי הנורא פיליפּ הספרדי, ויחרדו למשמע אזנם, כי האפּיפיור וקדושיו חפצים ליסד את האינקויזיציון בארצם ולשפוט באש את החדשים הנוטים אחר לותר וקלווין, וימרדו בו ויחלצו למלחמה לקראת הממלכה האדירה ממלכת ספרד, והמלחמה היתה ארוכה בין הננס והענק, אשר נמשכה עשרות בשנים, ויושבי ארץ השפלה הראו לכל התבל, כי לא בכח יגבר עם על עם, כי אם ברוח כביר, ונידרלנד עלתה מעלה מעלה, וספרד החלה לשקוע מטה מטה. פיליפּ השני המרצח הגדול חרק שניו ויתקצף וישלח את שלישו הדוכס אלבו עם חיל כבד מאד להכניעם וישפוך אלבו את דמיהם כמים. אולם ההולנדים נלחמו בחרף נפש, עדי אשר עלתה ידם על יד ספרד הגדולה ויפּרדו מעל הבלגים אחיהם וייסדו למו ממשלה ריפּובליקנית, היא ממשלת הולנדיה.

הממשלה החדשה והנאורה הזאת היתה למקלט ולישע לאנוסי ספרד ופּורטוגל באחרית המאה השש עשרה, וינהרו שמה המונים המונים וישובו לאמונתם ויחיו חיי שלום ושלוה.

הראש והראשון לקוראי הדרור בהולנדיה היה הנסיך הנאור וילהלם מאורניה, אשר נשא על שפתיו את המלה ״סבלנות״, אשר כמעין חיים וישע היתה להאנוסים וישימו בה כל תקותם.

אשה גדולה אחת מבנות האנוסים, מארי רודריגיס שמה, החליטה לבקש לביתה מחסה ומפלט בהולנדיה החפשיה. היא, אישה גאספּאר לופּיץ־הומין ושני בניהם ובנותיהם היו נאמנים להיהדות וילאו לחיות תחת מסוה הקתוליות, ויעזבו את פּורטוגל באניה נושאת אנוסים רבים נמלטים מארצות הדמים, ספרד ופורטוגל, ומנהיג האניה היה יעקב טיראדו, האנוס הנודע באומץ לבו וברוחו הכביר. בת יפה היתה להאשה הזאת ושמה מרים נוניס. כמלאך מושיע היתה רבת החן הזאת לכל האנוסים הנסים, אשר נסעו אתה יחד באניה ההיא. על האניה התנוסס הדגל הספרדי, ומלחמה היתה בימים ההם בין ספרד ואנגליה, ויהי בראות אחד משרי האניות האנגליות את האניה הספרדית, וילחם בה ויקחה שבי ויובילוה לונדונה, ואת מלחיה הושיב במשמר. ויהי כראות השר האנגלי את מרים נוניס ותחשק נפשו בה ויתנה אהבים אתה, ויציע לפניה, כי תהיה לו לאשה, והיא השיבה את פניו ריקם באמרה, כי יהודית היא ולא תוכל להנשא לבן אל נכר. השמועה על־דבר האניה והאנוסים והעלמה היפה הגיעה לאזני המלכה אלישבעת, ותקרא המלכה את היהודיה אליה ותמצא חן בעיניה, ותקחנה במרכבתה ותעבורנה יחד בחוצות לונדון, קרית הממלכה.

מרים הטובה המליצה לפני המלכה על בית אביה ועל כל האנוסים, וישלחום בשלום מאנגליה דרך הים להולנדיה, והנה רוח סערה נשאה את האניה לחוף העיר אמדן, בארץ אשכנז, ובה ישבו יהודים מספר מאז.

האנוסים, אשר מימיהם לא ראו פני איש עברי, באו העירה ויסובבו ברחובותיה ויסורו אל מבוא צר ואפל, ויראו על מזוזות פתחי הבתים גלילי גוילים אשר אותיות עבריות מזהירות עליהם (״מזוזות״), ויבינו כי בתוך בני עמם הם. ויסר הנכבד שבחבורתם, יעקב טיראדו, אל הבית אשר ״מזוזה״ גדולה היתה קבועה על פתחו, והנה הוא מעון הרב רבי משה אורי הלוי, רב העדה, ויספר לו את כל סתרי לבו ויחל את פּניו להכניס אותו ואת כל בני לויתו בבריתו של אברהם אבינו. הרב השיבהו בענות חן, כי לא יוכל למלא את חפצם בעיר האשכנזית הזאת, כי סכנה נשקפה לו אם יודעו הנוצרים כי הכניס גרים לדת ישראל. ותהי עצתו להם אמונה, כי ישימו פניהם אמשטרדמה, העיר החפשיה, אשר הדוכס הנאור וילהלם משפּיע מרוחו עליה, ויורם איך להכיר את אחיהם שם, למען יבחרו להם מקום לשבת בחברתם, ויבטיחם לבוא אליהם אם ידרשוהו ושם ימלא חפצם ויורם את תורת היהדות.

האנוסים באו אמשטרדמה ביום עשרים ושנים לאפּריל שנת שכ״ג, ויתישבו שם באחד ממקצעות העיר ויקראו לרבי משה אורי הלוי ואהרן בנו וכל ביתו לבא אליהם. הרב מלא חפצם, ואחרי הביאו אותם בברית היהדות כונן להם בית תפלה, והשר יעקב טיראדו היה ראש לעדתם, וינהלם בחכמתו ודעתו הרחבה, ולאט לאט שגשגה עדתם ותעל כפורחת.

אולם גם באמשטרדם לא סרה מעליהם אימת אינקויזיציון ויפחדו לעבוד אלהים בפרהסיה ויבואו תמיד לבית כנסתם במתגנבים.

בליל ״כל נדרי״ שנת שי״ז התאספו לבית תפלתם. והנוצרים בראותם אותם מעוטפים מעילים לבנים, דמו כי קתולים הם, שנואי נפש ההולנדים, ואך כמרגלים באו הלום לכרות שוחה להממשלה הולנדית, ויסבו את בית התפלה ושוטרים התפּרצו פּנימה לחפש את צלמיהם ותמונותיהם ולא מצאו. האנוסים התחלחלו בחשבם כי גם פּה השיגום רודפיהם האינקויזיטורים וימהרו לברוח ולהמלט על נפשם. המנוסה הגדילה עוד את החשד עליהם בעיני השרים, אך גדל הדעה יעקב טיראדו באר לראשי השוטרים בשפת רומית, כי לא קתולים המה כי אם יהודים הנמלטים על נפשם מחמת הקתולים הקנאים, ובתוך דבריו הודיעם, כי היהודים האלה בעלי הון רב הנמו ואדירי המסחר, ואם יתנום להשתקע פה, אז יבואו גם אחיהם עשירי פּורטוגל וספרד, ובסחרם יביאו תועלת רבה להולנדיה.

דברי טיראדו מצאו מסלות בלבות ההולנדים וירשום לבנות בית תפלה, ויקנו ככר רחב, ויבנו עליו היכל כמו רמים, ויחנכו אותו באורים ובמנגנים בליל ראש השנה שנת שנ״ח, ויגילו מאד על ישועתם ופדות נפשם בהמלטם מכף עריצים לארץ חפשיה, וישובו לעבוד את האלהים האחד גלוי לעיני העמים.

ובאמת הביאו האנוסים האלה טובה רבה ואושר גדול להריפּובליקה ההולנדית העניה. צירי העם בבואם להתאסף בהיכל הפּרינץ וילהלם, היו מביאים אתם פת לחם יבשה עם גבינה למאכלם, כי המדינה התרוששה בימי המלחמה. והנה כמלאכי מרום הופיעו האנוסים אליהם וברוב מסחרם הרימו את מצבם, ויום יום נהרו אליהם אחיהם האנוסים העשירים, ויעל מספרם לארבע מאות משפּחות, וייסדו שם בית דפוס עברי חפשי מבקרת, ויצליחו. שמעו זאת כל המושלים ויקראו גם הם את יהודי ספרד ופּורטוגל להתישב בארצותיהם. המלך כריסטיאן הרביעי מדניה שלח ספר לעדת ישראל אשר בספרד לבוא לארצו והוא יתן להם זכות אזרח לחיות באמונתם באין מפריע.

ומלך ספרד המתהפך באשמיו, פיליפּ השני, אכלתו קנאה בראותו, כי שני העמים השנואים לו, ההולנדים והיהודים, התאחדו ועושים חיל ויחלה מחלה נוראה: רמה כסתה את כל גוו ותאכלהו בעודנו חי ומרגיש, וכהן תמים נבא לו את אחריתו מראש על הדם הרב אשר שפך וימת מות נבל בשנת שנ״ח ובנו פיליפּ השלישי רפה האונים מלך תחתיו וספרד החלה לרדת מטה מטה.

בעת ההיא התיהד כהן קתולי ושמו ״פרא דיוגו״ ויגלה את דעותיו גלוי לעיני כל הכהנים והנזירים, וישרפוהו חיים ועמו נשרפו עוד קדושים אחדים. הדבר הזה פעל רושם אדיר על האנוסים, ויתלהבו בחשקם לשוב לדת אבותיהם, וישימו פניהם אמשטרדמה, ובין הנמלטים ההם היה גם רבי יוסף בן ישראל, אשר נמלט בעור שניו ויבא אתו אמשטדרמה את בנו הקטן מנשה, אשר גדל ויהי לרבי מנשה בן ישראל הגדול בעמו הנודע לדור דורים בחכמתו הרבה ובפעולותיו הגדולות אשר פּעל לעמו.

שתי השנים האלה רשומות בדם ודמע בתולדותינו בפולניה, כי טבח גדול ונורא ערכו הקוזקים השודדים הפּראים והאכרים האוקריינים, אשר התפּרצו מפּני אצילי פּולניה אדוני הארץ, בפולנים וביהודים גם יחד. בערי הנגב החלו ואחרי כן שטפו בדם גם את גליציה, ליטה ופולניה כלה.

והיהודים קדשו את השם כדרכם תמיד, ויפּלו המונים המונים תחת חרב בוגדן חמילניצקי ראש הקוזקים הנוראים, אשר גזר עליהם ״מות או תמורת הדת! ״ ויבחרו מות קדושים, ותחרבנה שלש מאות קהלות ויאבדו מאות אלפי יהודים. ובפּודוליה, אשר בנגב רוסיה, נכרתו בחרב הקוזקים תשע הידות מכל יושביה היהודים.

בין הפּטיש והסדן הושמו אז יהודי אוקריינה, כי נאחזו בסבכי שני עמים עזים המתגרים זה בזה על דבר אמונתם. הפּולנים החזיקו במעוז הדת הקתולית והאוקריינים — בדת הנוצרית־היונית. ויהי בצאת אצילי פולניה הגדולים, ווישניווצקי, פּוטוצקי וקוניצפּולסקי, לבנות להם ארמונות ומצודות באוקריינה, לקחו עמהם את ״יהודיהם״ ויושיבום בעריהם ובחצרותיהם, וישימום לחוכרים את בתי־הרחים, בתי־המלון, הנהרות לצוד דגים ולמוכסים על כל המסים הנגבים מן האכרים; והיהודים, למרות תקנת הרבנים, חכרו גם את בתי־התפלה אשר להנוצרים־היונים לגבות מס מכל דברי האמונה: טבילת הילדים, נשואים והלוית המתים. אין ספק, כי נמצא בין החוכרים והמוכסים גם עושקים ושואפים לבצע אשר הרעו ורוצצו את האכרים האוקריינים עדי אשר מלאה סאתם.

ואלופי העם ומאשריו לא הבינו כי חסד לאומים חטאת, והטובות אשר יקבלו מאצילי פּולניה תהפכנה לרעות נוראות, כי רק ככלי זעם ומקלות חובלים היו היהודים בידי ה״פּריצים״ הגאיונים, האצילים העצלים למצות את דמי עבדיהם האכרים ובמלאות סאת רשעתם ישתו בעצמם את כוס התרעלה האיומה.

גדולי הדור בעת ההיא היו הוזי הזיות ומחשבי קצין, ובשנת ת״ח פּשטה השמועה כי במדרש הנעלם לזהר פּרשת תולדות נמצא קץ הימין לשנה ההיא, לאמר:

״באלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ותמניא שנין מניה יהיו קימין כל דיירי עפרא בקיומיהון והיינו דכתיב (ויקרא כה) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו כשישתלם הזא״ת שהוא ה׳ אלפים וד׳ מאות ותמניא, תשובו איש אל אחוזתו, אל נשמתו שהיא אחוזתו ונחלתו״

(מדרש הנעלם לזהר דף קל״ט)

ויחזקו את קץ הימין הזה עוד מפסוק אחד:

״זאת מנוחתי עדי עד״

ככה נפלג העם לשתי מפלגות: בני התורה התרוממו מעל החיים וירקיעו לשחקים על כנפי דמיונם, והעשירים אילי הכסף התמכרו אך לבצע ומעשקות וכעלוקות מצצו את דמי העבדים האוקריינים בשם אדוניהם הפּולנים, כאשר יספּר רבי נתן נטע הנובר בספרו ״יון מצולה״, לאמר:

״עם היונים היו הולכים ודלים והיו נבזים ושפלים והיו לעבדים ולשפחות לעם פּולין וליהודים, וכל כך היו שפלים עד שכמעט כל האומות, ואפילו אותה האומה הירודה בין כל האומות היו מושלים בהם״

מפעם לפעם פרצו מרידות הקוזקים נגד היהודים המוכסים והחוכרים והפּולנים האצילים העצלים, אך קץ כל המרידות היה, כי ראשי המורדים הומתו במיתות משונות, והאוקריינים ״הורגעו״. אבל לאט לאט התחזקו הקוזקים על איי הדניפּר, שם לא השיגה אותם יד הממשלה, כי הערבה הגדולה וסלעי הנהר היו להם למגן והאצילים לא ההינו לבא אל מורדות הדניפּר מאחורי הצורים. וככה היו האכרים והאצילים לשני מחנות עומדים במערכות הקרב, ובמצב כזה נמצאה אז אוקריינה בשנת ת״ח.

בוגדן חמילניצקי היה ערום כנחש וגבור כארי, חכמתו להרע היתה עד אין חקר, ובשאפו תמיד להיות שר ומושל, השתמש בשנאת אחיו הקוזקים את הפּולנים והיהודים, ויאספם תחת דגלו, והם הביטו אליו ביראת הכבוד ויסורו למשמעתו. פּעמים אחדות תפשה אותו הממשלה ותאסרהו בכלא, אך הוא בערמתו הצליח לברוח מבית־האסורים וימלט אל ״אחורי המפתן״ ומשם שלח קול קורא אל אחיו הקוזקים כדברים האלה:

״דעו וראו אומה זו של פּולניה מתגברת עלינו בכל יום ומשעבדת אותנו בעבודה קשה, ולא די שהשרים מעללים בנו אלא גם האומה הירודה שבכל האומות (היהודים) מושלים בנו! ״

הדברים האלה הציתו אש קנאה ומשטמה בלב הקוזקים באוקריינה, וחמילניצקי ברוב ערמתו כרת ברית את החאן הטטרי אשר בקרים להלחם בפולניה, הטטרים יקחו להם את הנפשות והקוזקים — את הרכוש. החאן שלח לו את שר צבאו טוגאי בראש ארבעת אלפים טטרים, וביום ד' סיון שנת ת״ח התנגשו בפעם הראשונה חיל הפּולנים עם הקוזקים והטטרים, ותהי תבוסת הראשונים שלמה, ויקחו הקדרים שבי את שרי גדודי פּולניה וימכרום לעבדים.

שמעו זאת היהודים ויתחלחלו, בחושם כי הצרה קרובה לבא, ואחד הרבנים דרש וחשב את הקץ, באמרו כי חמיל יורה בראשי־תבות ״ח׳בלי מ׳שיח י׳באו ל׳נו״, ושתי המלות הראשונות ״חבלי משיח״ רומזות במספּרן על שנת ת״ח. היהודים דרשו דרשות והקוזקים טבחו ולא חמלו ויתנפּלו על הערים פּריאסלאוו, פיראטין, לובן ולחוויץ הנמצאות על חפּי הדניפּר בין קיוב ופּולטאווה, וירצחו את כל היהודים וימיתום במיתות משונות ואיומות.

יהודי הערים פּוגרביטש, זוטוב ובאזובקה, בשמעם את כל הנעשה לאחיהם, התאספו כשלשת אלפים איש וימסרו את נפשם שבי בידי הטטרים הקרימים אשר חמלו עליהם ויכלכלום, ויובילום לערי תוגרמה ושם פדום אחיהם היושבים זה כבר בצל חצי הירח בשלום ויציאום לחפשי.

אומללה היתה העיר נמירוב בפּודוליה. בה הרגו הקוזקים כששת אלפים איש מן היהודים, בהם קדושים, גאונים, זקנים, בחורים ובתולות, טף ונשים, הוקיעום על שפּודי עץ וצלום על האש, את הנשים והבתולות טמאו ואחרי כן כרתו שדיהן ויבקעו בטניהן ויכניסו שם חתולים חיים אשר נשכו את מעיהן בעודן בחיים (כ׳ סיון, ת״ח).

(יון מצולה)

על אחד מפתחי הבתים תלו המרצחים איש שיבה, ועל לבו תקעו במסמרות ראשי צאצאיו פרי דורות אחדים קשורים בחבל לאגודה אחת. ומי ימנה מספר להידים והרגלים המקוצצות, השדים הכרותות והעצמות המנופּצות אשר התגוללו בין ספרי הקדש ותפלין הקרועים וטבועים בנחלי דם.

(סיינקביץ׳)

הרב רבי יחיאל מיכל התחבא, אחרי אשר נתן את כל רכושו כופר נפשו להמרצחים. אך ביום השלישי מצאוהו הקוזקים בחצר־המות ליהודים ושם הרגו אותו ואת אמו הזקנה.

בשתי עלמות חן מהיהודים נתנו השודדים עיניהם ויואילו לקחתן להם לנשים. האחת דרשה, כי הקוזק יקדשה בבית־התפלה לעיני הכהן, ויהי בשבתם באניה לעבור את הנהר אשר מעבר השני עמד בית־התפלה לנוצרים־היונים, קפצה העלמה אל הנהר ותטבע במצולותיו. השניה סבבה בכחש את המרצח אשר חשק בה, כי מכשפה היא ואיננה יראה מכדורי־מות, ותפתהו לנסות לירות בה מרובהו, ויור, ותפּול מתה, מות קדושים.

הפּגרים המתים התגוללו ימים מספר בחוצות העיר, וכמה פצועים חיים מתו מן הריח הקטב העולה מן הפּגרים. שם נמצאו עוד ילדים חיים בזחלם על ידיהם ורגליהם על יד אמותיהם המתות.

״האם כבר יצאה נשמתה, שכבה באשפתות, בטיט וצואה, והילד עודנו יונק משדי אמו וסובר שהיא בריאה״

(צער בת רבים אות כ׳)

פּליטי נמירוב, אשר בתוכם היו גבורי חיל ומלומדי מלחמה, נמלטו להעיר טולטשין הבצורה, ויכרתו ברית עם הפּולנים להגן על העיר עד נטף דמם האחרון. אולם הפּולנים הגאיונים בגדו בהם אחרי קבלם אגרת מהקוזקים לאמר:

״נכונים אנחנו לעלות מעליכם, אם תסגירו בידינו את היהודים הארורים ונשמידם! ״ — לשוא התחננו היהודים הם ונשיהם ובניהם בהתנפּלם לרגליהם ובקראם בקול: ״אל נקמות ינקום מכם את נקמת דמנו! ״ לשוא כל עמלם, כי האצילים דחפום משערי מבצר חוצה והקוזקים התנפּלו עליהם כחיות טורפות וההרגה נמשכה שלשה ימים. היהודים נלחמו כאריות וגם הנשים הגינו על עולליהן כלביאות, ולא נפתו לשמוע בקול מרצחיהם, אשר הציעו לפניהם להמיר דתם ויניחום בחיים, ולא נותרו מהם רק עשרה רבנים, אשר הקוזקים חפצו לקחת כפר נפשם מאחיהם היהודים בארצות אחרות.

אולם גם הפּולנים שתו את כוס התרעלה, כי בעוד אשר ששו בישועתם, בהסגירם את היהודים כפר נפשם, וישתו וישכרו מטוב לב, עלו עליהם פתאום גדוד קוזקים אחרים ואחרי שלחם באש את המבצר, וינתחו את גוית השר טשטוורטינסקי במגרה, הרגו את כל האצילים ברצח נורא. רבים מהשרים הבוגדים, אשר בגדו ביהודים, התחננו על נפשם לפני הקוזקים בהזכירם להם את הברית אשר כרתו עמהם בהסגירם להם את היהודים. אך האחרונים השיבו: ״אין חמלה לבוגדים כמוכם, אתם לא חסתם על היהודים אנשי בריתכם, ואנחנו נחוס על כלבים בוגדים כמוכם?! מותו, בני בליעל! ״

סופר ההיסטוריה של הדור ההוא מספר, כי מהיום ההוא והלאה היו השרים הפּולנים מחזיקים בבריתם את היהודים ויצדיקו עליהם את ענשם בטולטשין.

וגדודי בוגדן חמילניצקי פּשטו בכל ערי פּולניה וישפכו נהרי נחלי דם שנים מספר, עדי אשר הגיעו בשנת תט״ו לוילנה, ויהרגו בתוכה חמשה ועשרים אלף, וגאוני הדור, רבי משה רבקש (מחבר ״באר הגולה״), רבי שבתי כהן (ש״ך) ועוד גדולים מצוינים יצאו בגולה. העיר הוצתה באש ותבער שבעה עשר יום ופליטיה נעו ביערים ויהיו את נפשם בעשבי השדה.

בשתים עשרה השנים ההן, משנת ת״ח עד שנת ת״ך, נחרבו שלש מאות קהלות ונהרגו יותר משלש מאות אלף יהודים.

ושרידי פליטי פּולניה נפגשו אז בכל מרחבי אירופּה, הרבה אלפים מהם נשבו בידי הטטרים ונפדו בידי יהודי תוגרמה. כנסת ישראל הראתה אז את צדקת פּזרונה בכל ארצות פּזוריה. היהודים באיטליה הרבו לעשות חסד עם אחיהם האומללים וינדבו איש איש מהם חמשה ועשרים אחוז ממאה מכסף הכנסתו לשנה לפדות השבויים ולתמוך את הגרים הנודדים.

לאסוננו שנתה התולדה את עצמה כעת בדורנו לעינינו בשנות תרס״ו ותרס״ז באוקריינה הארורה.

אחרי שנות ראינו רעה בארץ פּולניה, שנות ת“ח ות”ט לאלף הששי, ונודדי היהודים בקשו למו מקלט ומפלט בכל קצות הארץ, זרחה למו קרן אורה מארץ בריטניה, אשר לפני מאתים וחמשים שנה גרשתם מקרבה.

ממלכת אנגליה עלתה מעלה מעלה בימי ממשלת המלכה אלישבעת, ותהי לגברת ממלכות אירופּה, ואחריה עוד הוסיף להאדירה ולתת לה עוז ועצמה השר המפקח (פרוטקטור), הגבור הנאור אוליור קרומבל, ויהודי הולנדיה שאפו לבא אל הארץ ההיא ולסחור אותה. אולם הכנסיה האנגלית בת הקתולית הביטה עליהם בעיני אמה, ותשנאם, והעם האנגלי לא ידע ולא הכיר את היהודי זה מאות בשנים, ויבט על כל איש יהודי כעל “שילוק” הדמיוני בחזיונו של שכספּיר חוזהו, הצמא לדם הנוצרי ואוכל את בשרו.

דרוש היה אז איש יהודי גדול בדעת ובחכמה, איש בעל כח רצון אדיר אשר יעצור כח לשרש את המשפּטים הקדומים על־אדות היהודים מלב העם האנגלי ולהטותו לטוב אליהם. והאיש הזה נמצא אז באחד מחכמי אמשטרדם, רבי מנשה בן ישראל.

בן האנוסים, אשר רבי יוסף אביו הביאהו אמשטרדמה בעודנו ילד קטן, היה יהודי נלהב, חכם גדול וסופר נפלא ובידיעתו הקיף את כל הספרות העברית כהשר רבי יצחק אברבנאל בדורו, ויהי איש בעל חן וטוב טעם, וידע שפות רבות, עתיקות וחדשות, ובדמיונו העז שגה גם בקבלה ויאמן בשדים, רוחות וגלגולים, כרוב החכמים ההוזים והשוגים בתקופה ההיא, ועל כל אלה היה נואם נפלא ובכח שפתיו משך אליו את כל האנשים הגדולים בארצות שונות, ובתוכם את כריסטינה מלכת שוידיה, אשר אהבה את הספרות העברית ושפתה, ותכבד מאד את סופרי ישראל. כל חכמי הדור ההוא כבדוהו ומשוררים רבים שרו שירי תהלה לכבודו בשפות שונות.

בעת ההיא גברה באנגליה יד הפּוריטנים, הם המה הנוצרים, אשר סרו מאחרי הכהונה הקתולית, כחשו בקדושת האפּיפיור הרומי ולא הכירו את חשמניו וכהניו, וימאסו גם בתמונות ובצלמים הקדושים, ויאמרו להשיב את הדת הנוצרית למוצאה הראשון, ורוח ספרי הקדש אשר הגו הרבה בהם נחה עליהם, ויקראו בשמות עבריים, ויואילו ליסד “ממלכת כהנים וגוי קדוש” בבריטניה ולהפקיד שבעים זקנים על ממשלת המדינה כמספּר זקני בני ישראל בימי משה ולשום את תורת משה לבדה לספר החקים בממשלת אנגליה, ומשאת נפשם היתה אל “מלכות השמים” אשר תופיע על הארץ לפי החזון אשר חזה דניאל, כי אחרי כלות ארבע מלכיות הרשעה, בבל, פרס, יון ורומה, תופיע מלכות האלהים בצדק עולמים, ואז יקבצו כל נדחי ישראל אל ארץ ישראל והדר ה' יחופף עליהם כבימי צאתם מארץ מצרים.

כהחשמונאים לפנים, היו הפּוריטנים נלחמים אז נגד השקר והצביעות, וקרומבל וכל אנשי צבאו הגו בספרי הקדש וישירו שירי דוד, הימן וידותון; שאול, דוד ויהוא אשר השמיד את עובדי הבעל, היו להם למופת; בכל ספּורי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים ראו הפּוריטנים את תמונתם ותכנית רוחם: אוליבר קרומבל נדמה להם כגדעון בן יואש השופט העברי, אשר בשלש מאות איש רצץ את מחנה מדין, כן הכניע קרומבל את הקתולים והאפּיסקופּלים.

אהבת קרומבל לספרי ישראל הביאה קרבתו לעם ישראל ויביע את משפּטו לאמר:

"מאד נכמרו רחמי על עם עני ואביון אשר בחר לו יה ויתן

להם את תצורתו וחיי עולם נטע בתוכם, אף כי לא יכירו

את מחוקקנו למשיח אלהי יעקב"

ומרוחו זאת הערה על שרי צבאו ומחוקקי הארץ, עדי אשר אחד הסופרים הציע לקבוע את יום המנוחה ביום השבת תחת היום הראשון, ואחד הכהנים, נתנאל הולמס שמו, היה שואף להיות עבד לעם ישראל ויביע את חפצו זה במכתבו לבן ישראל, למען קיים את הנבואה: אפּים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו“. ברוח גבורה נפלאה נלחמו הפּוריטנים בצבאות המלך העריץ קרלוס הראשון עדי אשר שבו את המלך וימיתוהו, ואנגליה נהיתה אז לרפובליקה וקרומבל היה נשיאה בשנת ת”ט.

בראות החכם בן ישראל כי כל מחשבות הפּוריטנים אך לטובה על עמו, בא בכתובים עם אנשים גדולים בממשלת בריטניה על־אדות שיבת היהודים לארצם, והם אמצו את לבבו בתשובותיהם, ולכל לראש שמחהו המזכיר בבית־המחוקקים (פּרלמנט) אדוארד ניקולס בספרו על־דבר היהודים, באמרו שם:

"כל הצרות והתלאות אשר באו על עם בריטניה הן מוסר

שדי על אשר גרשו מארצם את ישראל בן בכורו, וחטאתם

לא תכופר עדי אשר ישיבו את היהודים אליהם ויקרבום

מקרבת אחים, כי ישראל הוא הגוי הנבחר מכל העמים לעם

סגולה, וה' צוה “אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו”,

וכל הטובות והרעות אשר תמצאנה את העמים הן לפי דרכם

והנהגתם עם כנסת ישראל, אשר אלהי עולם קיים אותה לו

לעם עולם וימן לה אחרית ותקוה טובה לקץ הימין, וחובתנו

להיטיב מעמדם להשיב להם טוב וחסד בעד כל הרעות אשר

האפּיפיורים הרומיים עשו למו על אשר תעבו את

עבודת אליליהם, תמונותיהם וצלמיהם"

בשנת תט"ו קרא הנשיא קרומבל את בן ישראל לונדונה ויקבלנו בכבוד גדול, ויכן עבורו מעון טוב ויפה, אשר בו שכן החכם העברי כל ימי שבתו בבירת בריטניה.

בכתב הבקשה אשר הושיט בן ישראל להמושל הבריטי בשם כל עם ישראל כתב לאמר:

"אחי בני עמי שלחוני להציע לפניך, כבוד רוממות הנשיא

הפרוטקטור, כי תואיל בחסדך לתת לנו רשיון לשוב לארצך,

לחיות בה ולבנות בתי־כנסת לתפלה ונעבוד את האל הגדול

אלהי ישראל באין מפריע, הנה גם מלך עובד אלילים נתן

את רשיונו לחוניו הכהן הגדול לבנות בית מקדש באלכסנדריה

של מצרים, ועל אחת כמה וכמה יש לנו הצדקה לקוות, כי העם

הבריטי הנאור, המכבד גם הוא את אלהי ישראל ותורתו,

ירשנו לעבוד את אלהינו נשיא! אל תשים לבך להמשפּטים

הקדומים אשר שונאינו בדו עלינו. כי שקר בפיהם וזאת

אשר יאשימונו, כי בחרנו רק במסחר, הנני רואה בזה השגחת

ה' להחיותנו הגרושים והגליות הורונו להבין, כי אי אפשר

לנו להרבות חילנו באחוזות ונחלות בארצות שהיינו צפויים

שם בכל רגע לטלטול וגלות וזאת היא הסבה, אשר המסחר

היה מקור מחיתנו, ובכל מקום בואנו הננו מעשירים את

הארץ ומפריחים את המסחר בין עם ועם העיר ליוורנו

באיטליה היתה בגללנו לעיר גדולה ורוכלת עמים בשנים

מועטות, וכמוה כן כל הערים אשר התישבו בתוכן, וכל

הערים אשר גרשונו מתוכן דלו ונתרוששו כן גם האשמה

על דבר הנשך והתרבית בשקר יסודה, כי כשם שמבקש

הסוחר להרויח מסחורתו, כן יבקש המלוה להרויח מכספו,

ויהודי ספרד שהתישבו בתוגרמה והולנדיה ממאסים את

הרבית ושמים את כספם בבתי־האוצר בעד חמשה למאה

אויבינו יאשימונו עוד בדבר רצח ילדים נוצרים, עלילה אשר

עובדי אלילים האשימו את הנוצרים בראשית צמיחתם כן

גם מעלילים עלינו, כי ממירים אנחנו את לבות הנוצרים

מאחרי דתם, בעת אשר התלמוד יורנו כי קשים גרים לישראל

כספחת, וגר שבא להתגיר אומרים לו: מה ראית שבאת

להתגיר? שמא אי אתה יודע שישראל בזמן הזה רוויים

ודחופים, סחופים ומטורפים ויסורין באים עליהם (יבמות

מ"ז) אדמה כי גלותי את חרפת האשמות והעלילות מעל

עמי והנני נשען על טוב לב הנשיא ויועציו, כי ימלאו את

בקשת אחי בני עמי"

ושונאי ישראל לא ינומו לעולם, וימטירו אש וגפרית על עם ישראל ויפיצו חוברות מלאי ארס השטנה בעם על היהודים, ובראשם הכהן הקנאי וויליאם פרין, אשר הפיץ את כל העלילות הנמבזות על עם ישראל בתוך ההמון. אולם הנשיא הטוב צוה על מזכירו תומאש קוליר להשיב על כל דברי השטנה וישימם לאל, ויצדק גם את המעשה אשר עשו בית דין הגדול בירושלים לבן־מרים, ואומר:

"מהם יצאה אורה ותורה לכל הגוים, והם הביאו גאולה

לעולם, על כן חוב קדוש עלינו לעודדם ולהושיעם, כי רבות

לקחנו מהם, וכל אשר לנו מידיהם נתנו"

והחכם העברי בן ישראל השיב גם הוא באון ואומץ לב על כל דברי יריביו באגרתו “תשועת ישראל” ובסופה נשבע שבועה נוראה לאמר:

"נשבע הנני בשם ה', כי שבועתי זאת היא בלי כל רמיה

ותחבולה, ונשבע אנכי בשם אל עליון קונה שמים וארץ,

אשר נתן תורה ומצות לעמו ישראל על הר סיני, כי אין

בינינו המנהג הזה להשתמש בדמי נוצרים ואינו לא מצוה

ולא תקנה מתקנת חכמינו, וככל שידעתי ושמעתי בשמועות

נאמנות וקראתי בספרי ישראל לא עשו זאת מעולם ולא

רצו היהודים לעשות דבר נבלה כזאת ואם שקר מלי, יחולו

על ראשי כל הקללות שבספר תורת כהנים והנשנות במשנה

תורה, לא אראה בנחמת ציון ועצמותי לא תחיינה בעת

יעורו המתים ושוכני עפר יקיצו – אתם הבריטים. חכמי

העם ונבוניו, את פניכם אשחר בהכנעה, הואילו נא לבחון

את דרכי ותשובותי בלי נשיאת פנים. והרחיקו מעליכם כל

משפּט קדום, והוציאו לאמת משפט, ואז תשיבו אלינו את

החסד והרחמים, ותקוים נבואת צפניה הנביא להפוך אל

העמים שפה ברורה, לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד,

כמו ששמו אחד ועינינו תחזינה בנחמת ציון"

וספרו האחרון “תשועת ישראל” הביא תשועה גדולה לעם ישראל, כי הנשיא קרומבל הרשה ליהודים להתישב בארץ אנגליה לאט לאט עד היותם שם לקהלות גדולות כיום הזה.

את רבי מנשה בן ישראל כבד הנשיא קרומבל בכבוד מאד נעלה, ויקבע לו פרס מאה ליטרות שטרלינג לשנה. אולם בן ישראל לא קבל את הפרס. בשנת תי"ז נאסף רבי מנשה בן ישראל אל עמיו בעיר מידלבורג. גופו הובא אמשטרדמה ושם נקבר, ועל קברו הציבו מצבה אשר עליה נחרתו השורות האלה:

"לא מת הרב עוד לא כבה נרו,

"ובעד עמו גם עדן מדברו,

"הנה עורנו חי במרומי ארץ,

“נצח יהיה זכרו בימי הארץ.”

מכל דברי תולדות החכם הגדול הזה הננו רואים, כי הוא היה לאומי בכל לבו ונפשו, ובבקשו בעד עמו לא הבטיח להבריטים ונשיאם, כי היהודים יהיו אנגלים בני דת משה, כי אם יהודים ואזרחים טובים בארץ מגורתם, לכן שמו וזכרו ברוכים יהיו בפיות כל הלאומיים לדור דור.

אוריאל אקוסטה נולד וחונך על ברכי הורים אנוסים מפּורטוגל בשנת ש"נ. נפשו היתה נפש מתפּעלת ומתרגשת. בילדותו הלך בדרכי אביו, אשר היה קתולי נאמן וישמור מצותיה, ויהי כאחד האצילים הספרדים האוהבים חיים לראות טוב, וילמד את חכמת המשפּטים. ויהי כאשר גדל, ויחל לחקור ולהתבונן על כל דרכי הדת הקתולית וכהניה, ותקץ נפשו בהם, ויעמיק חקר בכתבי הקדש, אשר הגה בה במסתרים, והרוח המלאה צדק ומשפט הנושבת מספר־הספרים נשאתהו מעלה מעלה עדי אשר החל לכבד ולהוקיר את היהדות, אשר גם ספרי “הברית החדשה” מעריצים אותה ומודים בקדושתה, עוד מעט ויחלט אוריאל בן האנוסים לעזוב את דת הוריו ולשוב לדת אבות־אבותיו.

לאט לאט גלה את מחשבתו זאת להוריו ולכל בני משפּחתו, ואחרי שפכו עליהם מרוחו נאותו גם הם להתיהד ויעזבו את פּורטוגל ויברחו בהחבא הולנדיה, ויבאו אמשטרדמה בשנת תע"ז ויכנסו כלם בברית היהדות.

אבל אקוסטה לא מצא קורת רוח ומנוחת הנפש גם באמונת היהדות. בהיותו בעל דמיון עז ומתלהב דמה בראשונה למצא באמשטרדם את היהדות הצרופה והתמימה לפי רוח משה והנביאים ובחברת רבני ישראל ימצא עונג רב ומנוחת הדעת, ולא ארכו הימים וימצא, כי חיי הכנסיה היהודית רחוקים המה מהחיים האידאליים, אשר שוה בנפשו, ולפי דעתו המה מתנגדים להתורה הכתובה, ויתרגז ויתקצף, ויבטל את חקי התורה בפרהסיה, ויביע את משפּטו גלוי, כי תורת הרבנים מתנגדת לתורת משה ודעת הנביאים.

נפעמים ונדהמים היו הרבנים וכל העומדים בראש קהלת אמשטרדם, אשר כל בניה מסרו את נפשם על קדושת הדת, והנה פתאום התפּרץ אחד מקרבם ומהרס את כל בנינם, מחלל את היהדות ומשליך שיקוצים עליה, ולא עצרו כח להתאפּק ולחשות, ומה גם אחרי שמעם, כי הפר את חקות התורה לעיני השמש, ובמשובתו הוסיף בוגדים בעם, וגם באזני בני הנכר, אשר באו ממרחקים אמשטרדמה להתיהד, דבר תועה, ויבאש את תורת ישראל בעיניהם. כל אלה הרגיזו את לבות שלומי אמוני הקהלה ויעידו בו לשוב מדרכו, והוא מאן לשמוע בקולם.

אז התפּרצה רוח הקנאות, רוח האינקויזיציון הספרדית והפּורטוגלית, אשר מהן התלקטו השבלים הבודדות, המה האנוסים אשר התיהדו בהולנדיה, והרוח הזאת לא מן היהדות מוצאה, כי אם בת הקתוליות היא; הרוח הזאת לא נתנה עוד את הרבנים וראשי העדה לסבול ולתת לכל איש ללכת אחרי דעותיו בדת ואמונה, וינדו את אקוסטה, ויבדילו אותו מקהלתם אם יוסיף עוד להרגיזם.

ואקוסטה קשה־העורף מאן להכניע ולשום עליו את עול תורת הרבנים, ויתגרה במו עוד יותר, והמה החרימוהו עדי אשר גם בני משפּחתו נבדלו מעליו, וישאר אוריאל בודד וגלמוד מכל אח ורע, ויוסף עוד ללכת בדרכי חקירותיו החפשיות, ויכפּור במציאות הנפש ובהשארותה, ויפץ את דעותיו בעם. אז יצא נגדו הרופא שמואל די־סילוא החכם במחברתו בשפת פּורטוגל הנקובה בשם “מאמר על השארות הנפש” ואקוסטה לא החשה, וידפּיס את מחברתו נגד די־סילוא, אשר בה הביא את משפּטו בפירוש, כי הנפש איננה נצחית. המחברת הזאת העירה עליו גם את חמת הנוצרים וראשי העיר, וישימוהו במשמר ימים אחדים, ויענשוהו לשלם שלש מאות זהובים, והמחברת נשפטה בשרפה.

הנה כי כן היה מצב אקוסטה מורא מאד, מוחרם ונעזב ישב בתוך אמשטרדם העיר העליזה, משמים ואלם היה עצור בתוך חדרו, כי שפת הולנדיה לא הבין ובני עמו הרחיקוהו מעליהם בשאט נפש, לשאת אשה לא היה ביכלתו, וישב כלוא כמצורע בבית נגעו. חיים מרים ובודדים כאלה היו עליו למעמסה, ויט אזנו לשמוע בעצת אחד מקרוביו, לשוב מדרכו ולהשלים עם ראשי הקהלה “ולהיות קוף בין הקופים” (לפי דבריו). ככה עשה ויכנע תחת ידי הרבנים וישב אליהם ויקבל עליו להיות יהודי נאמן כל ימי חייו. אבל יצרו ורגזו הרעימהו שנית, ויוסף לעשות את הרע בעיני הרבנים עוד יותר מבראשונה.

אקוסטה נקרא עוד הפּעם לבית דין והרבנים הגידו לו, כי רק בזאת יכופּר עונו, אם יתודה על חטאתו לעיני כל העם, ולא אבה שמוע, ויחרימוהו בפעם השלישית בחרם היותר גדול ואיום, וישב שנית להתבודד שבע שנים, וכל בני העדה חרפוהו ויבזוהו וירקו בפניו. גם אחיו וקרוביו הציקוהו מאד בחשבם, כי בזאת יחזירוהו למוטב. וכן היה.

בין כה וכה ואוריאל אקוסטה הגיע לחצי שנותיו, אשר עברו עליו ברגזה ובמרירות, ויתנחם, ויבטיח למלא שנית את חפץ הרבנים.

היהדות אינה יודעת מדרכי התשובה בפרהסיה. התלמוד מגנה “מאן דמפרש חטאיה” בדרשו מן הכתוב “אשרי נשוא פשע כסוי חטאה” והתשובה האמתית היא רק בצקון לחש (ברכות לד.), חרטה מעומק הלב על העבר ותשובה לעתיד. אולם רבני אמשטרדם הבינו וסדרו את סדרי התשובה לפי רוח האינקויזיציון בארצות אשר משם באו.

וזה סדר תשובת אקוסטה: בבאו אל בית־הכנסת העלו אותו הבמתה ויפרוט את חטאיו: “חללתי את הקדש, אכלתי מאכלים אסורים, כפרתי בעקרי הדת, הסירותי לבות אנשים מתורת אל חי וכו'”. אחרי הודוי פשטו מעליו את בגדיו עד חצי גוו, וישתטח על פניו וילקוהו מלקות ארבעים חסרה אחת; אחרי כן ישב על הארץ ויקבל נזיפה. ואז התירו לו הרבנים את נדויו. ואחרי כל אלה צוו עליו, כי ישתטח שנית על מפתן בית הכנסת, וכל הקהל ירמסו עליו ברגליהם. כל אלה הוסיפו שמן על מדורת השנאה בלב אקוסטה על הרבנים ובהוכחו לדעת, כי לא יעצר עוד כח להלחם במו, החליט בדעתו לשים קץ לחייו, ולפני מותו כתב מחברת מלאה רעל על ישראל. ויכונן שני רובים, באחד ירה אל אחד מקרוביו שנוא נפשו, אשר עבר על יד מעונו, אבל החטיא המטרה, ובשני טרף נפשו בכפו (בחדש אפּריל שנת ת').

*

הפילוסוף הגדול ברוך שפּינוזה (נולד בשנת תצ"ב) היה מחניכי בית תלמוד־התורה אשר באמשטרדם, וישמע לקח מפי הרבנים רבי שאול מורטירה ורבי מנשה בן ישראל, ויעש חיל בלמודיו ויחכם מאד בתורת ישראל. ובהיותו נער הגה בספרי אבן עזרא, רמב"ם וקרשקש בעל אור השם. אחרי כן למד שפות שונות ומדעים רבים, ולאט לאט התרחק מן היהדות, אשר באמונה יסודתה, ונפשו נקשרה אל הבינה בת־החורין מכל קבלה ומסורת, וינתק את מוסדות הדת וישלך אחרי גוו את כל המצות והחקים, ויתאמץ לשפוך מרוח חופשתו גם על אנשי עדתו.

לשוא נסו הרבנים לדבר על לבו ולהשיבו מדחי, כי נפשם ירעה להם על האבן החן הזאת, בחשבם, כי העלם המצוין הזה יהיה משען לעמו ומבטח לדתו, אשר רבו אויביהם ומנדיהם, והנה פתאום נהפך להם מאוהב לאויב. לשוא היה כל עמלם, כי ברוך שפינוזה נפרד מהם, חדל מבוא לבית הכנסת, לא שם לבו אל קדושת החגים והמועדים, עבר על דיני מאכלים אסורים, ויפץ את דעותיו החפשיות בין בני גילו הכרוכים אחריו.

הרבנים לא עצרו עוד כח להביט בנפש שוקטה על חלול התורה והאמונה. בעת אשר האנוסים פּליטי ספרד ופורטוגל עזבו הונם ורכושם וימלטו הולנדיה כדי לשוב אל קדשי עמם במסירת נפשם, והנה זה בא נער ממחנם לחרף את מערכות ישראל!

שני הרבנים, רבי שאול מורטירה ורבי יצחק אבוהב (רבי מנשה בן ישראל היה אז בלונדון), היו מתונים בדין ולא מהרו להחרימו, כי לא היתה להם עדות נאמנה, כי חלל שפּינוזה את היהדות, אחרי אשר היה צנוע בהליכותיו ולא הכעיסם במעשיו כאקוסטה; חייו היו חיי נזירות ובדידות, ומלבד זאת היה אהוב מאד בעיני מורהו רבי שאול מורטירה. אולם אחרי אשר התחקו על הליכותיו והוא הוציא רוחו בפניהם, הועידוהו לבא לבית דין לגול מעליו אשמתו. ואחרי אשר מאן להכנע, גזרו עליו נדוי, כי שלשים יום יהיה מנודה מחבריו ומכל אדם. אך גם הנדוי לא פעל עליו, בהיותו בעל רצון חזק ורוח כביר, ולא בא אל הרבנים להביע חרטה ועזיבת החטא. הרבנים הבטיחו לו שכר אלף זהובים מדי שנה בשנה אם אך יואל לבא לעתים רחוקות לבית הכנסת. אבל גם הכסף לא הטה את לבבו. אחד הקנאים חשב לשים קץ לחיי שפּינוזה ויארוב לו בצאתו מהתיאטרון ויתנפּל עליו בסכינו ויחפוץ לדקרהו אבל החטיא את המטרה ויגע רק בכנף בגדו. אז עזב ברוך את העיר אמשטרדם מחמת אורביו ושונאיו בנפש, וילך לשבת בבית אחד מאוהביו, איש נוצרי, בכפר אחד בקרבת העיר. קצף הרבנים התגבר עוד יותר ויועדו יחד (בשנת תט"ז) ויחרימוהו בחרם הגדול באזני כל הקהל כדברים האלה:

"בגזרת עידין ובמאמר קדישין אנו מחרימים, מנדים,

מקללים ומאררים את ברוך די איספּינוזה בהסכמת השם

יתברך והקהל הקדוש הזה לפני ספרי התורה הקדושה ותרי"ג

מצות הכתובים בה, בחרם שהחרים יהושע בן נון את יריחו,

בקללה שקלל אלישע הנביא את הנערים ובכל התוכחות והאלות

הכתובות בספר התורה הזה. ארור יהיה ביום, ארור יהיה

בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור

בבואו. לא יאבה ה' סלוח לו, כי יעשן אף ה' וקנאתו באיש

ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה הזה, ומחה

ה' את שמו מתחת השמים, והבדילו ה' לרעה ככל אלות

הברית הכתובות בספר התורה. ואתם הדבקים בה' אלהיכם

חיים כלכם היום והננו מזהירים ומודיעים, כי איש מכם

לא יתרועע עמו ולא ידבר עמו בין מתוך פיהו בין מתוך

כתבו, לא תעמדו בארבע אמותיו ולא תבוא בצל קורתו,

ולא תקראו ספר מספריו שיחבר או יכתוב"

החרם האיום נעשה בנקיטת ספר תורה ובכל המנהגים האיומים. שפינוזה קבל את הידיעה הזאת ברוח קרה ובנפש שוקטה ויאמר: “הנה גרשוני מהסתפּח בנחלתם, ועתה אשב לי בדד ואעבוד את עבודתי באין מפריע”. את מחיתו מצא בכבדות מלטישת משקפים, ובמצור ובמצוק חבר את ספריו הגדולים, אשר במו התעלה והתרומם בראש כל חכמי הדור ההוא.

עד יומו האחרון (מת ארבעים וחמש שנים לחייו, בשנת תל"ז) חי והתנהג כפילוסוף נאמן, המוצא את אשרו וטובו אך במחשבותיו. בצרכי חייו החמריים הסתפּק במועט וישנא מתנות ולא קבל כל פרס מאוהביו הגדולים, כי הוקיר את החופש וימאן להיות אסיר תודה לאיזה איש.

* * * * *

אבל גם אוריאל אקוסטה, אשר הרס רק את חלונות ארמון הדת, וברוך די שפּינוזה, אשר הביא רוח חדשה דרך החלונות השבורים, לא הרבו בוגדים בישראל כאשר הרבו תעתועי השוגים והמשגים, התועים והמתעים, בעלי הדמיון וההזיה, אשר באו אל העם בתעתועיהם ובנכליהם בשם “חכמת הקבלה”, ויביאו רוח משחית ומהרס בקהלות ישראל אשר לא הטהרו ממנו ימים רבים.

שבתי צבי נולד ביום התשיעי לחדש אב שנת שפ“ו בעיר איזמיר־סמירנה, באסיה הקטנה. בתארו ויפיו מצא חן בעיני כל רואיו, נחמד היה במראהו ובמבנה גוו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, זקנו מגודל ויפה, שערו שחור מאד וקולו ערב ונעים ובזמרותיו לקח שבי את כל שומעיו, דמיונו היה עז, וההזיה שלטה בו שלטת בלי מצרים, ויאהב להתבודד תמיד ולהתרחק משאון קריה, לשוח ביערים ולשבת שפי על שפתי הנהרות ולעוף בכנפי דמיונו בשמי הסוד וחכמת הקבלה. הקרובים אליו הגידו, כי ריח טוב היה נודף מגופו. יום יום רחץ את בשרו במי הים. רחוק היה בשחרותו מאהבת נשים. הוריו השיאוהו בימי נעוריו, כמנהג בני ארצות הקדם. אשתו היתה טובת חן, אולם הוא לא קרב אליה, ובדרשה ממנו גט פּטורים, מלא מיד את חפצה. וככה עשה גם לאשתו השניה. ביפיו, פּרישותו, מדברו וזמרתו משך אליו תלמידים רבים, ובהיותו בן עשרים כבר היה לראש ומנהיג לחברת עולי ימים אשר למדם את קבלת האר”י וסודותיה.

ומרדכי, אבי שבתי צבי, אשר לרגלי מסחרו היו לו דברים עם האנגלים התרים והסוחרים בארץ הקדם, אשר העמיקו חקר בדברי הנביאים וישאו נפשם אל העת אשר תגלה “מלכות השמים” על הארץ, ויחכו לקץ, כי יראה כבוד ה' על עמו ישראל וארצו, ודבר הגאולה הקרובה היתה לשיחה בין היהודים והנוצרים. הדברים האלה מצאו מסלות בלב החוזה הצעיר שבתי צבי ותעל בלבו המחשבה, כי הוא נועד להיות הגואל לישראל.

לו קם בישראל בעת ההיא איש חיל ומתיצב לפני מלכים, כי אז אולי נהפכו החזיונות ההם למעשים כבירים. אולם שבתי צבי היה בעל דמיון והזיה, ויאמר לבצע חפצו במסתרי הסוד והקבלה המעשית, ויתקדש וינזר ויענה בצום נפשו ויטבול בשרו במים בקיץ ובחורף. ויהי היום ויגל את לבו לאנשים אשר בחברתו לאמר: “משיח ה' אנכי!” ויבטא את השם ככתבו, כהכהן הגדול אשר עבד עבודתו לפנים במקדש, ובזאת הראה להם כי הגאולה הנה באה.

שמעו זאת הרבנים ויתחלחלו, ויחרימוהו ויגרשוהו מסמירנה. רבים דמו, כי בזאת תמה ההזיה המשיחית; אך דמיונה היה כשביב מסתתר תחת האפר, וכעבור חמש עשרה שנה התפּרצה הלהבה ותהי לאש אוכלה בכל עם ישראל.

שבתי צבי שם פעמיו אל העיר שלוניקי, עיר המקובלים, ושם הפיץ את דעותיו וסודותיו בעזרת הנוכל אברהם היכיני. שם עשה מעשה אשר לא יעשה, כי שלח להביא ספר תורה ויט אפריון ותחתיו ארש את התורה לעיני כל תלמידיו וכל מאמיניו, באמרו: “התורה בת אלהים היא והיא תנשא למשיח בן האלהים”. רבני שלוניקי גרשוהו גם מעירם, ויוסף לנדוד ויבוא מצרימה. בקהירה מצא חסות בצל השר היהודי רבי רפאל יוסף חלבי, איש עשיר ונדיב ומאמין אדוק בהקבלה ומסתריה, ובבית השר הזה החזיק מעמדו ונוספו על מחנה מאמיניו אלפים ורבבות.

ממצרים שב ירושלימה ויעסוק בקבלה המעשית, השתטח על קברי הצדיקים ויבך בכי רב, וכל הלילה שר שירים ערבים לנגה אור הירח. מעשיו הרימוהו והעריצוהו בעיני ההמון ובלכתו ברחוב היה מחלק ממתקים לילדים, אשר רצו אחריו בהמון ובעקבותיהם רצו גם אמותיהם.

בעת ההיא הכביד הפּחה הירושלמי את ידו על היהודים וישם עליהם מס כבד מאד, ולא היתה לאל ידם לשלם את המס, וישלחו כל אלופי העדה את שבתי צבי להשר רפאל יוסף חלבי מצרימה, כי יחלצם מצרתם. שבתי צבי מהר להשלים חפצם ויצליח במלאכותו, כי השר היה ממעריציו, ויפתח לפניו את אוצרו לשלם את כופר נפשות היהודים להפּחה. אז התעלה עוד יותר, ויודיע גלוי לכל העם, כי הוא ציר ישראל וגואלו.

בימי הטבח הנורא בפולניה בידי חמילניצקי, מצאו הנוצרים ילדה עבריה בת שש שנים תועה בין החללים, ויביאוה לאחד מבתי מקלט הנזירים. הוריה הומתו בידי הקוזקים, כל בני משפּחתה נמלטו לארץ הולנדיה, והיא נשארה בודדה וגלמודה. הנזירות חמלו עליה ויכניסוה תחת כנפי הדת הקתולית ויחנכוה באמונתן. אולם הזכרונות מבית אביה לא נמחו מלבה ויעירו בה רעיונות, הרהורים וחלומות ותהי להוזה הזיות. ויהי היום והיהודים פליטי החרב שבו להתישב על חורבות משואותיהם ולקבור את עצמות חלליהם־קדושיהם וימצאו בחצר־מות את העלמה הזאת, שרה שמה, אשר נמלטה באישון לילה מבית המקלט אל שדה קברות ישראל, ויקחוה וישלחוה אמשטרדמה, שם מצאה את אחיה הפּליט. בהיותה רפת העצבים ובעלת דמיונות קראה בשגעונה כי היא תנשא למלך המשיח אשר יבא בזמן קרוב. אחרי שבתה באמשטרדם שנים מספר, שמה פעמיה לאיטליה ושם נהיתה לעלמה פרוצה ושובבה. השמועה על־אדות העלמה היפה ונצורת הלב הזאת הגיעה לאזני שבתי צבי וישלח אחריה ותבוא אליו.

החתונה הוחגה בארמון השר רבי רפאל יוסף חלבי, אשר שש מאד על המקרה הזה, כי האמין בו אמונה אומן. שרה היפה משכה אחריה בקסמיה צעירים רבים, ויכנסו בחברת המאמינים. בשובו שנית ירושלימה ובעברו דרך העיר עזה נטפל אליו נביא השקר נתן העזתי ויהי לנביאו, ויכריז על עצמו כי הוא אליהו הנביא והמפנה דרך למשיח אלהי יעקב. והנוכל הערום שמואל פּרימו היה המזכיר והסופר לשבתי צבי, ואליהם התלקטו נביאים שוגים והוזים הזיות, תועים ומתעים וישובו שנית לסמירנה, עיר מולדת שבתי צבי, ויביאו שממון ורוח עועים בכל מחנה בית ישראל.

יפיה של שרה, כספּו של רפאל יוסף חלבי, ערמתו של שמואל פּרימו המזכיר ועזותו של נתן העזתי – כל אלה הוסיפו אומץ ועוז להתנועה השבתאית, וביום ראש שנת תכ"ו הכריז שבתי צבי על עצמו בתרועת השופר, כי המלך המשיח הנה בא וכל העם הריעו לקראתו: “יחי מלכנו, משיחנו ומושיענו!”

רוח שגעון נחה על זקנים ונערים, נשים ועלמות, ילדים וילדות, ויתנבאו בקהל – באחוז אותם פּלצות ויתעלפו בחוצות – על שבתי צבי ועל מלכותו, והמקובלים ראו בזה את נבואת יואל: והיה אחרי כן אשפוך רוחא על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון, בחוריכם חזיונות יראו". שמטה היתה אז בכל עולם המסחר, כל העם הכינו את עצמם לקראת הגאולה. רבים היו מענים את נפשותיהם בצומות וסגופים לטהר נפשם מחטאותיהם, ורבים בלו ימיהם במשתה והוללות לכבוד המשיח, והגואל בעצמו הלך ברחובות עם מאמיניו ויזמרו את המקרא: “ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל!”

שבתי צבי הוליך את העם שולל ברגשות נפשו ובדמיונותיו, בהאמינו בעצמו, כי הוא הגואל הנאמן, ושרה אשתו השלימה את מלאכתו ברוח תזנוניה אשר שפכה על בני הנעורים, כי התאספו יחד אנשים ונשים וירקדו ויחולו במחולות עד להשתגע, ומרוב הוללות ושמחה שכחו כמעט את אדוניהם העריצים שרי תוגרמה ופחותיה. גם הנוצרים עזרו להפיץ השמועות על־דבר המשיח שעמד לישראל, והסופרים והמזכירים אשר בלשכות מלאכי אירופּה הודיעו במכתביהם לממשלותיהם מכל המאורעות בסמירנה. – בקונסטנטינופּול התעורר פּתאום איש זקן ומקובל, משה סוריאל שמו, ויחל לרקוד כעגל ולשיר כילד, ויפּול ארצה ויתנבא בדברי הזהר להוכיח, כי שבתי צבי הוא המשיח. – על האי אלבה בימה של איטליה נמצא אז חיט יהודי אחד מתנבא על שבתי צבי, כי הוא הגואל, ובהנבאו היה נופל ארצה ומפרכס בכל גוו. גם רבנים רבים גדולי התורה נואלו להאמין בהגואל אשר בסמירנה. גם חכמים ומשכילים היו נתעים אחרי שבתי צבי ויאמינו בו. וראשי הקהלות השתגעו והתהוללו מרוב שמחתם לשמועות הבאות, ויערכו בבתי־התפלה תפלות וברכות לשלום המלך המשיח, ורבים מהן נדפּסו בסדרי התפלה. מדי יום ביום היו מתפּללים את התפלה הזאת:

"ברך נא את אדוננו מלכנו הקדוש והצדיק שבתי צבי משיח

אלהי יעקב ויקוים בו מקרא שכתוב: ונחה עליו רוח ה',

רוח חכמה ובינה וכו'."

ובתפלת “הנותן תשועה” הוסיפו את הדברים האלה:

"הוא יברך וישמור את אדוננו מלכנו הרב הקדוש צדיק

ונושע שבתי צבי משיח אלהי יעקב יר"ה ותנשא מלכותו,

ליה יחיב שולטן ויקר, כל עממיא ולשניא ליה יסלחון, נזר

אלהיו על ראשו, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו, יראו

עינינו וישמח לבנו לבנין בית קדשנו וכן יהי רצון ונאמר

אמן."

שתי האותיות ש. צ. היו מצוירים כמעט בכל בתי־התפלה.

רבי יעקב אשכנזי, אבי בעל “חכם צבי” ואבי’אביו של רבי יעקב עמדין, רודפי השבתאיים, התיר דמו של פרנס אחד על אשר נמנע לברך את שבתי צבי בבית הכנסת, בחשבו אותו למורד במלכות.

הכבוד והגדולה אשר נחל שבתי צבי כמעט בכל כנסיות ישראל החזיקו בקרבו את אמונתו בנפשו, כי הוא בחיר־אלוה. בכל יום באו אליו צירים מארצות שונות ותשורות יקרות בידיהם, כמו אל מלך אדיר, וכלם העריצוהו והקדישוהו, ובכן היה לתועה ומתעה גם יחד. ושמואל פּרימו מזכירו הנוכל והבליעל הוסיף הרע, ויודיע גלוי במכתביו, אשר כנם בשם “כתבי המלך” ויחתום תחתם: “אני ה' אלהיכם שבתי צבי”. במכתבים האלה הרס את כל ארמון הדת ויבטל את כל הדינים, החקים והמעשים, באמרו: כי התורה המעשית בטלה בימות המשיח. הפּרצה הראשונה היתה בטול צום העשירי בטבת ויעשהו ליום חג ומשתה. ואלה דברי המכתב אשר שמואל פּרימו המזכיר ערך לכל כנסיות ישראל בשם המשיח לאמר:

"בנו יחידו ובן בכורו של ה' אלהי ישראל שבתי צבי משיח

אלהי יעקב וגואל עמו ישראל לכל בני ישראל שלום!

מהודענא לכם שאחרי שזכיתם לראות יום ה' הגדול ודבר ה'

ביד עבדיו הנביאים, נהפך מספדכם למחול ויום הצום לששון

ושמחה. כי גואלכם ומלככם מושיעכם בא!"

המאמינים השבתאיים הבהילו לקחת לבניהם הקטנים נשים ולתת את בנותיהם הקטנות לאנשים בני תשע ובני עשר שנים, למען כלות מהרה את הנשמות מ“האדם העליון” על פי הקבלה הפותחת שערי שמים וממהרת את הקץ לההולכים בחשך על הארץ.

בשנת תכ"ו, היא שנת הגאולה אשר הבטיח הגואל מסמירנה, יצא הוא ועדת מאמיניו קונסטנטינופולה להרים את העטרה מעל ראש השולטן ולשומה בראשו, ולפני צאתו חלק את כל הארצות לאחיו: יוסף צבי ואליהו צבי ועוד עשרים וארבעה אנשים ממקורביו, וימן אותם למלכים ונשיאים, ויקראם בשמות מלכי ישראל ויהודה, איש איש לפי שורש נשמתו אשר הגיד להם.

ויהי בהגיעה הספינה אל הדרדנלים נתפּס שבתי צבי בידי השוטרים התורגמים בפקודת הויזיר הגדול, ויאסרוהו בכבלים ויכלא כששת ירחים.

המאמינים הרבו לתת שוחד להפּקידים עדי אשר שמו את מצודת אבידוס במבצר הדרדנלים כהיכל מלך לו ולשרה אשתו וכל אשר אתו, ויקראו את המצודה בשם “מגדל עז”.

המזכיר שמואל פּרימו ונביאי השקר ובראשם נתן העזתי הוסיפו למסוך רוח עועים בעם ישראל, ובהגיע צום הרביעי – שבעה עשרה בתמוז – שלח מכתבים לכל בני הגולה לאמר:

"צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה לכל מאמיניו, כי באותו

היום שרתה עליו השכינה ובאה בו דעת נפש כי הוא המשיח"

ואת יום שלשה ועשרים בחדש תמוז, אשר חל אז ביום השני קבע ל“שבת הגדול” –

“כי הוא יום השביעי לתחית רוחו”

ואלפי אנשים ונשים חגגו את יום השבת ההוא ככל הלכות השבת. ועל־אדות צום האומה הגדול “תשעה באב” צוה בכתב מלכותו, כי היום הזה יוחג ברוב פאר והדר, יען כי הוא יום הולדתו. וזה סדר קדוש היום:

"ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים

לששון, את יום הנחמות הזה, זמן לידת מלכנו משיחנו שבתי

צבי עבדך ובנך בכורך, באהבה מקרא קדש זכר ליציאת

מצרים".

ועל המכתב חתם את שמו:

"נאום דוד בן ישי, נורא למלכי ארץ, הגבר הוקם על על כל

ברכה ותהלה, משיח אלהי יעקב, אריה רבי עילאי, שבתי־צבי"

בתוך המון היהודים אשר נהרו מכל עברים לראות ולהראות את פני המשיח בבית כלאו במבצר אבידוס, היה גם התלמודי הגדול רבי ישעיה מלבוב, בנו של הגאון רבי דוד בעל “טורי זהב” (הט"ז) ונכדו של רבי יואל סירקיש (הב"ח), ועל ידו שלח שבתי צבי תשורה לאביו הגאון הזקן כתונת תפורה בזהב, ויצוהו כי יאמר בעת לבשו אותה “תחדש כנשר נעוריכי”, למען ינוב בשיבה טובה ויהיה דשן ורענן, גם נחמהו במכתבו, כי במהרה ינקום נקמת דם יהודי פולניה מידי שופכיהם.

בהודע השולטן מכל מחשבות שבתי צבי והליכותיו, התקצף מאד ויצו להביאו לפניו. אז נבקה מקרבו רוח התועה והמתעה ונפשו התחלחלה בשמעו את פּקודת השולטן כי ימיר דתו בדת מחמד אם חפץ חיים הוא, ומיד הסיר את כובעו מעל ראשו, לאות כי עוזב הוא את דת ישראל, ואחד מסריסי השולטן שם על ראשו מצנפת תוגרמית ומעיל ירוק, ויכנס לדת המחמדית. השולטן האיר פניו אליו ויכנהו בשם “מחמד אפנדי”. גם שרה אשתו הסוררה המירה דתה ותקרא בשם “פלימה קאדין”. אשת השולטן נתנה לה תשורות וראש כהני מחמד הורה להגרים את תורת הקוראן.

כרעם בגלגל הרעימה השמועה את לבות כל בני ישראל כי “גואלם” המיר דתו. רבים ממאמיניו החזיקו עוד במעוזו באמרם, כי על פי תורת הקבלה מחויב המשיח לכנוס אל הטומאה למען הוציא משם את הנצוצות מתוך הקלפּות. ומזכירו ונביאיו לא חדלו לבשר בשורות טובות מרחוק, ויוכיחו מהזהר, כי המרת הדת הכרחית היא למלא את הכתוב “והוא מחולל מפּשעינו” דאיתעבד חול ובתקוני הזהר נאמר: כי “מלך המשיח הוא טב מלגו וביש מלבר”. התעמולה הזאת הרבתה מומרים ויהודים למאות “לבשו המצנפת” המחמדית, והמאמינים השבתאיים עשו במהלך מעשיהם ואגודתם נוסדה בעיר סלוניקי. לעין כל התחפשו לישמעאלים מחמדים, אך בבתיהם פּנימה עובדים המה עוד היום לשבתי צבי.

בשנים האחרונות לימי חייו התנהג בשגעון, פעם דבר סרה על ה' ועל תורתו, ופעם התרועע עם מאמיניו היהודים וישורר אתם מזמורי תהלים.

שרי הממשלה נתנו צו להגלותו גלות שלמה לארץ רחוקה, לעיר קטנה דולצינה, אשר שם לא נמצא אף איש יהודי אחד. ובשנת תל"ו חלה מחלה אנושה וימת ביום הכפּורים.

בקבורתו התעסקו המחמדים, כי כל מאמיניו ומשפּחתו כבר רחקו מעליו.

הן זאת אחרית התועה והמתעה, אשר התעה רבבות מבני ישראל ובדמיונותיו ושגיונותיו.

באחרית ימי החשך אשר כסה על ישראל ממשובת שבתי צבי וההולכים בעקבותיו, הופיע כוכב מזהיר אחד על שמי היהדות, אשר גם ערפלי האופל, הדמיונות וההזיות בנות הקבלה המעשית לא עצרו כח להחשיכו ולכבותו כליל; אולם את יפעתו וזהרו העיבו ויקטינו ערכו.

שם הכוכב המזהיר הזה הוא רבי משה חיים לוצאטו. הוא נולד להוריו העשירים בשנת תס"ז בעיר פּאדובה, באיטליה. בעודנו ילד הכירו בו הוריו ומוריו, כי לגדולות נוצר. שתי השפות העתיקות אשר רכש לו בילדותו, עברית ורומית, פּעלו עליו פעולה עזה ונשגבה. הראשונה העלתהו לקדשי המוסר והמדות היקרות והשניה הביאתהו להיכלי החן והיופי. נפשו היתה פיוטית ומתרגשת ובת שירתו רוממתהו על על שמי השירה אשר נשמת הלוי מרחפת שם.

בהיותו בן שבע עשרה שנה חבר את ספרו “לשון למודים” בארחות השירה העברית ויקדישהו למורו רבי ישעיה באסאן, ויתן מדה ומשקל להשירה להנעימה במנעמי הזמרה אחותה, ויפּח רוח חיים בהשפה הגוססת וישיבה לימי עלומיה כאחד החוזים מלפנים. שיר חזיונו “שמשון והפלשתים” נשגב מאד, רעיונותיו חדשים וסגנונו ברור ופשוט כסגנון ספרי הקדש. לחתונת בן מורו כתב את חזיונו הנשגב “מגדל עז”, חזיון יפה ומאד נעלה.

גדול ביהודה שמו וספריו הרבים בכל מקצעות הספרות העברית נודעו בישראל. גאוני דורו התלמודיים בשם “גאון” יכנוהו; המקובלים – בשם “בוצינא קדישא, חסידא ופרישא”; החוקרים והמבקרים יקראוהו בשם “החכם הגדול והפילוסוף האלהי” והמליצים והמשוררים ישימוהו עטרה לראשם, וספרו “לישרים תהלה” מופת הנהו לכל המשוררים עד היום הזה; בעלי המוסר בדורנו מקדישים ומעריצים את ספרו “מסלת ישרים”, ספר מלא מוסר בשפה קצרה ונשגבה, מיוסד על אמרי התנא הקדוש רבי פּנחס בן יאיר (ע"ז כ.) “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי נקיות, נקיות – לידי פרישות פרישות – לידי טהרה, טהרה – לידה ענוה, ענוה – לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי רוח הקדש”. את המדות הקדושות האלה באר לוצאטו בספר ויסל מסלה לישרים.

ורוח הדמיון וההזיה אשר שלטה בימים ההם תקפה גם את הענק הגאוני הזה, וישגה בקבלה ויעמק חקר בכתבי האר"י ובהזהר, וברוב כשרונותיו כתב גם הוא את הספר “זהר תנינא” ככל סדר ואפני השפה הארמית, אשר בזהר קדמאה, ויחל לגלות את דעותיו, משפּטיו וחזיונותיו לחבריו הקרובים אליו והם הוציאום בשער קבל עם.

ברוחו הלוהט חזה לו חזיונות ודמיונות כרבי שלמה מולכו וכרבי יוסף קארו מלפנים, ויאמן בעצמו, כי רוח ה' דובר בו וזכה לשמוע סתרי תורה מפי המלאך המגיד סודות ה' ליראיו כהקדושים המקובלים מימים מקדם. כן שר גם מאה וחמשים מזמורים כמתכנת ספר תהלות בן ישי.

השמועה באה לאזני רבי משה חגיז הקנאי הגדול, אשר בחמת אפּו רדף את השבתאיים, כי לוצאטו הולך בגדולות ובנפלאות, ויתקצף מאד, ויתעורר הזקן על המקובל הצעיר ויסת את רבני ויניציה לגעור בו ובכל תלמידיו, כי יחדלו מהגות בהקבלה ולא יפיצו מעינותיהם חוצה. לוצאטו קדם את פני הישיש רבי משה חגיז במכתב, אשר בו הוכיחהו בטוב טעם ודעת על אשר מהר לחרוץ עליו משפּטו בטרם חקרו ודרשו על־אדותיו, ויצטדק לפניו, כי רחוק הוא בדעותיו מהשבתאיים ולא דרכיהם דרכיו. אך הרב הקנא הכביד אכפּו עליו ויביאהו באלה להתרחק מלמודי הקבלה.

כמעט קט קמה הסערה לדממה, ולוצאטו שם פּניו אל עולם המעשה, וישא אשה, ויסע למסעיו במשלח ידו, וכל בני משפּחתו כבדוהו ויאהבוהו. אולם הצלחתו היתה עד ארגיעה, כי נסב עליו הגלגל ועסקי השותפות שהיו לו עם קרוביו לא הצליחו, את הונו אבד בענין רע, גם אביו ירד ממצבו. אז שב לוצאטו שנית להקבלה אהובתו להפג צערו בחזיונות הדמיון. חמת הקנאה התעוררה שנית עוד ביתר שאת, כי כל עוד שהיה לוצאטו עשיר היו הרבנים נוחים לו. לא כן עתה, כאשר סר צלו, קמו עליו עדי שקר ויעוללו עליו עלילות, כי התהלל בספר התהלות שלו שעתיד הוא למלא מקום מזמורי התהלות של דוד, ועוד חטאים כאלה. הרבנים אשר ביניהם היה גם הרב הצעיר רבי יעקב עמדן, בנו של בעל “חכם צבי”, מהרו להכריז חרם גמור על ספרי לוצאטו ודנו אותם לשרפה. אז התרחקו מעליו כל אוהביו ורעיו. ואלם מורהו הגאון רבי ישעיה באסאן לקח חלק בצרת תלמידו ויגן עליו.

בלב נשבר ונפש כואבת עזב הענק הנרדף את בית אביו, את אשתו ובניו, ויקח את מטה־הנודדים בידו וילך אמשטרדמה, ובהיותו בדרך פּקד את תלמידיו במכתב, אשר בו אמץ את לבבם לבל יעזבו את למודי הקבלה ויעמדו איתן על משמרתם.

באמשטרדם לא אבה להתפרנס מחכמתו ותורתו, וילמד אומנות יפה, לטישת משקפים, כברוך שפּינוזה בשעתו ומלאכתו זאת הספיקה לו די מחיתו ומחית ביתו, ויבא אליו את אשתו, צאצאיו וגם את אבותיו.

כאשר הונח לו מעט מרגזו החל שנית לבא בכתובים עם תלמידיו בפּאדובה ויעודדם ויזרזם, כי לא ירפּו את ידיהם מלמודי הזהר והקבלה, אשר הם כל מעיניו.

נפלא הוא לראות, כי בעת שנפש לוצאטו רחפה בשמי הקבלה, בעולם האצילות, נתן חלק גם לרוח שירתו, ובשנת תק"ג הוציא לאור את חזיונו “לישרים תהלה”, אשר בענותו הגיד כי חבר אותו לרגלי מקרה פרטי, לכבוד חתונת תלמידו רבי יעקב די גאוויש.

בחזיונו זה החליט, כי “תהלה” היא בת “המון”, אשר ינוד אל כל עבר, באשר הרוח ישאהו, וילכד בפח אשר טמנה “תרמית” לרגליו, בהציגה לפניו את “רהב” בשם “יושר” בן “אמת” ו“המון” הנבער מדעת נאות לתת את “תהלה” בתו לו לאשה. אך “שכל” רע “יושר” הוכיחו לדעת, כי “רהב” לא בן “אמת” הנהו, ויבא את “יושר” ותהי “תהילה” לו לאשה.

בצדק העיר יוסף כהן צדק, כי באמת נשא לוצטו את המשל הזה על עצמו, כי “יושר בן אמת” הוא משה חיים לוצטו, ולו יעודה “תהלה בת המון”, וכאשר גורש עם אביו אמשטרדמה, התחפּש “רהב” בבגדי “יושר בן אמת” – בעצת “תרמית” – ועוד מעט נפתה “המון” אביה לעצת “סכלות” שפחתו לתת את “תהלה” בתו אל “הרב” המחחפּש, וישמע “יושר” האמתי – הוא לוצטו – והחריש, כי “סבלנות” מינקתו והוא ידיד “שכל”. – לקול רעש חרם! חרם! קול ברמה נשמע ויגלו שמים את מרמת “תרמית” ואת עון “רהב”. וישפטו הזקנים – גדולי הדור – לתת את “תהלה” בחיק “יושר” האמתי, וישירו המשוררים: “חלק תהלה אל יושר הגה, אף אל תהלה יושר חלק סלה”.

ורוח אהבת ציון תקפה את המשורר בעצומיה, כאשר אחזה לפנים את המשורר הנשגב רבי יהודה הלוי, ויחלט לעלות ירושלימה. לשוא התיצבו נגדו כל אוהביו ומעריציו,בהתחננם אליו כי לא יטשם ולא יעזבם, לשוא הפצירו בו תלמידיו להשאר אתם, כי עוד בימי עניו, בעת אשר להט חרב החרם התהפך עליו, נדר נדר: “אם יהיה אלהים עימדי ויוציא כאור משפטי, אז אעלה אני וביתי להשתחוות בהר קדשו”. שם דמה בנפשו להחל שנית להתעסק בלמודי הקבלה, כי כבר קרבה שנת הארבעים לשנות חייו והותר האיסור, אשר אסר על נפשו לבלי למוד את החכמה הזאת, ויקח אתו את בני ביתו ויסע למסעיו ויבא עד העיר צפת. משם שם פניו אל העיר טבריה ועוד בטרם הספּיק לכונן שם מושבו, והנה חמת ה' נתכה על הארץ הקדושה ומגפה נוראה התפּרצה ותפּל חללים רבים ובתוכם גם את רבי משה חיים לוצטו עם בני ביתו.

את קבורתו מצא על יד קבר התנא האלהי רבי עקיבא, אשר נכנס לפרדס ויצא בשלום. וכהלוי כן גם לוצטו, שני שרי קדש, הפיקו זממם לשפוך נפשם על הרי יהודה בהגיעם אליהם.

ואלה הדברים אשר קוננו רבני טבריה וגאוניה על רבי משה חיים לוצטו במכתביהם לפאדובה ואמשטרדם:

"בת קול יוצאת מטבריה, מכרזת ואומרת. על ההרים אשא

בכי ונהי, איכה ישבה בדד? הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו

משפט אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא! שמעו שמים

והאזיני ארץ, כי הרב הכולל המקובל אלהי, רכב ישראל

ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא

כמהור"ר משה חיים לוצטו נפטרו הוא וביתו במגפה לפני ה'

בכ“ו איר תק”ז ויקבר בטבריה אצל רבי עקיבא עליו השלום,

אשר חלקו בעולם הזה ובעולם הבא, לכן הזהרו לעשות הספד

גדול כי אבל כבד זה לנו, גדולה השרפה אשר שרף ה',

כי תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצאה בשפתיו,

ורבים השיב מעון, לא קם עוד בישראל כמשה, ועתה אין

בידינו כי אם להצדיק את הדין ולומד. ברוך דין האמת!"

מסורה אחת אומרת, כי הגאון רבי אליהו מוילנה התפּעל מאד מהספר “מסלת ישרים” ויאמר: “לו היה רבי משה חיים בחיים, כי אז הלכתי אליו ברגלי ללמוד ממנו תורה ומוסר”. ובאמת נעלה הספר הזה על כל ספרי המוסר ונערץ בעיני כל העם.

השבתאיים המפוזרים בפולניה וגליציה התעוררו שנית לצאת ממחבואיהם בשנות המאה השמונה עשרה, ויתלקטו השבלים בעמק הרפאים ויתחברו התועים והמתעים יחד, ויחלו שנית להשליך שקוצים על התלמוד ומחזיקיו, ויכנו את עצמם בשם “מתנגדי התלמוד” ויעזבו את כל תורת ישראל, ומכל המצות והחקים לא השאירו בלתי את בריתו של אברהם, ומכל כתבי הקדש – אך את הספר שיר השירים, אשר בו תלו את כל רעיונותיהם המשונים והזרים, ויזמרו את הכתובים בנעימה יתרה ויתענגו עליהם, ויפרו את כל חקי המוסר והצניעות. שלומי אמוני ישראל רבו את ריב התורה ויתנו אותם לחרם, ויכנעו השבתאיים למראה עינים ויחכו לעת מצא. כי לא היה להם ראש ומנהל, אשר יוליכם וילחם בראשם. אולם כמעט נמצא להם המנהיג אז קמה תנועה עצומה בעם, תנועה מוראה ונגאלה, אשר שמה שמות בכנסת ישראל בממלכת פולניה. המנהיג הזה הוא האחרון למשיחי השקר בזמן והראשון בנכליו ובתועבותיו, הוא הנוכל והנבל יעקב פראנק.

יעקב לייבוביטש נולד בכפר קוראלובקה, בקרבת העיר טרשנוביטש בבוקובינה, בשנת ת"פ, כחצי מאה שנה אחרי מות שבתי צבי. לדבריו היה בן רב, ובעודו ילד התנכר לשובב והולל, חצוף ועז, בעל כח הרצון נורא מאד, ושאיפה להשתרר על רעיו בחזקת היד. בבחרותו היה משרת בבית סוחר עברי, ויסע את אדוניו לשלוניקי, אשר שם התודע להשבתאיים ויתרועע אתם ויקבל מהם את תורתם הבדאית לפרוע מוסר ולחלל את כל קדשי האמונה, ויתאספו אליו אנשים ריקים ופוחזים ויהי להם למשיח.

השבתאיים האמינו, כי בו התגלגלה נשמתו של דוד המלך, אשר היתה גם נשמת אליהו, ישו הנוצרי, מחמד, שבתי צבי, יעקב צבי וברכיה, כי הנשמה המשיחית אחת היא ומתגלגלת ממשיח למשיח.

אשת חן לקח לו בעיר ניקופילס, אשר בבולגריה, והאשה היפיפיה הזאת היתה לו לעזר לצודד נפשות, כשרה היפה לשבתי צבי בשעתו. מאמיניו הרבים המציאו לו הון רב ויכבדוהו וינשאוהו בכבוד מלכים. כלם התימרו בשם “זוהריים” או “בעלי הזהר”, ולמצוה רבה חשבו לחלל את קדושת התלמוד וכל פּקודיו, ולא לבד במאכלים אסורים, כי אם גם בעניני אישות וצניעות. ביניהם נמצאו גם רבנים ומטיפים ובראשם היה אלישע שור, איש זקן נצר מבעל “תבואות שור”, הוא ובניו וחיה בתו שידעה את הזהר בעל פה, ותתנהג במשובה והוללות, ותהי להם לנביאה.

שרידי כת שבתי צבי בפולניה, בשמעם את פּעולות בן ארצם בתוגרמה, פּתוהו מרחוק כי ישוב אליהם ויפּת, וישב לפּודוליה, ושם בעיר הקטנה לנצקורון, בבית אחד מבני חברתם, עשו נבלה נוראה ברקדם את רקודיהם ומחולותיהם הקדושים מסביב לאשה ערומה וינשקוה לסמל “יחוד מלכא קדישא עם מטרוניתא”.

היהודים הנאמנים לדתם, בשמעם את זאת, נסבו על הבית ההוא ובעזרת השוטרים שברו את הדלת, וישימו במשמר את כל עושי התועבה יחד עם מנהיגם יעקב פראנק. אבל הוא הוצא לחפשי ביום השני, כי נתין תוגרמה היה.

רבני ארבע הארצות התאספו אל העיר ברודי ויוציאו חרם גמור ונורא בתקיעת שופר ובכבוי נרות על יעקב פראנק וכל עדתו:

"אנחנו כלנו מחרימים ומשמתים ומנדים את הרשעים האלה

החטאים בנפשותם, ואף זאת אנחנו גוזרים בגזרת עירין

קדישין על כל מי ששידך את בנו או בתו לבני הרשעים,

אנו מבטלים בכח בית דין את קישורי התנאים והחרם חל

על העוזרים והמחזיקים חלילה לשום אדם להיות לו עסק

עמהם במשא ומתן ובהלואה כללו של דבר שמופרשים הם

ומובדלים מכל עדת ישראל והכרזנו על נשיהם ובנותיהם

שהם זונות ועל בניהם שהם ממזרים גמורים, ובחיהם זבחי

מתים, וכליהם מרק פיגולים"

כן גם החרימו את כל איש ישראל אשר יהגה בזוהר או באחד מספרי הקבלה בטרם מלאו לו שלשים שנה ובטרם ימלא כרסו בש"ס ופוסקים.

העתים משתנות. לפני ארבע מאות שנה החרימו הרשב“א והרא”ש את החקירה והחכמה, ובתומתם האמינו כי הקבלה וספר הזהר יחזקו את התורה, ועתה פּקחו את עיניהם ויוכחו לדעת, כי הדמיונות וההזיות צאצאי הקבלה ירעו וישחיתו עוד הרבה יותר את הדת והאמונה מהחכמה והמדע, ובכח החרם, אשר נלחמו אז נגד “מורה הנבוכים”, נלחמו עתה נגד הזהר!

ופראנק ומאמיניו, בראותם כי תיסרם רעתם וכי נבאשו בישראל, וגם שרי פולניה הביטו עליהם כעל מפירי חוק ומחללי דת, התהפכו בתחבולותיהם ויגישו דברם אל הבישוף דומבובסקי ואל כהניו, כי מאמינים הם באלהים בעל שלשה פרצופים ומקדישים את ספר הזהר, אשר יורם את האמונה הזאת, ושונאים המה את התלמוד המורה למחזיקיו להונות את הנוצרים ולהשתמש בדמם לצרכי חג פסחם, ולכן ירדפום היהודים ויציקום מכל עברים.

לאסון היהודים קרה אז מקרה רע ביאמפּולי, עיר קטנה בפלך פּודוליה, כי נאבד נער נוצרי, ויהודי המקום הושמו בכבלי ברזל. המקרה הזה היה כשמן למדורת אש והבישוף דומבובסקי וחבר כהניו השתמשו במקרה לצוד דגים במים עכורים ולהגדיל את הכנסיה הקתולית, ויאירו פניהם אל עדת פראנק ויתנו להם רשיון לשבת בכל המקומות אשר אוו למושב להם. ובכן נהפכו הפראנקיים מנרדפים לרודפים, ויועידו את רבני ישראל להתוכח עמהם לעיני הכהנים על דבר דתם. הבישוף פּקד על הרבנים למלא חפץ פראנק ועדתו. כל עמל וכל הון לא הועילו להשיב את הגזרה. אחרית הוכוח היתה כתוצאת כל הוכוחים אשר מעולם: הבישוף חרץ משפטו כי הפראנקיים זכו, ויטל עונש על היהודים לתת לעדת פראנק חמשת אלפים זהב, ומאה וחמשים זהב לבדק בית הכנסת הקתולי בעיר קאמיניץ, וכל ספרי התלמוד וספרי ההלכה נשרפו בקאמיניץ לעיני השמש. הפרנקיים פּשטו כילק בכל ערי המדינה ויוציאו את ספרי ישראל בעזרת הכהנים הקתוליים, מבתי־המדרש ובתי הרבנים, ויקשרום בזנבות הסוסים ויסחבום על הארץ להמיט חרפּה וקלון על עם ישראל. רק את כתבי הקדש וספרי הקבלה השאירו לפליטה. ויהי אבל גדול ליהודים בכל ארץ פולניה.

הגלגל נסב פתאום, כי הבישוף דומבובסקי מת מיתה משונה, ובמותו חדלו הרדיפות נגד היהודים והתלמוד, והפרנקיים נרדפו שנית מהיהודים, ויגלחום חצי זקנם ופאה אחת למען יכירום כי לא יהודים ולא נוצרים המה. רבים מהם נסו לתוגרמה, וגם שם לא הונח להם. אז בא יעקב פראנק ורבים מסיעתו בברית מחמד, ויתנום לשבת בתוגרמה באשר ייטב בעיניהם.

ואלה דברי פראנק למאמיניו בקבלם את דת מחמד:

"עליכם לדעת, שאי־אפשר לאדם לילך למקום חדש אלא אם

כן יתחיל מראשית, ואין ראשית אלא זה שיסד את הדת

המושלמית. אחריו בא השני וגלה סוד הטבילה, ובו נדבק

עתה על כן התחלתי בסאלוניקי"

מדבריו אלה נוכל לראות את בערותו ואי־ידיעתו בתולדות הדתות, וההמון כבהמה בבקעה הלך אחריו.

וגורל הפראנקיים אשר נשארו בפולניה ופּודוליה היה מורא מאד, כי היו תועים, נודדים קרועים ויחפים, רעבים וצמאים. בצר להם פנו אל אוגוסט השלישי מלך פּולניה בבקשה, כי חפצים הם להתנצר. וישובו שנית אל קיאם, ויעלילו שנית על היהודים את עלילת הדם וישאלו להתוכח עם הרבנים עוד פּעם. אך קהלות פּולניה קדמו את פני הרעה וישלחו מלאך מליץ רומתה אל האפּיפיור קלימנטו השלשה עשר והוא שלח דברו אל נציבו בוורשו להעביר כליל את עלילת הדת מעל היהודים.

הוכוח השני בין הרבנים והפראנקיים היה בלבוב. הבישוף מיאלסקי, אשר נמנה במקום דמבובסקי, ישב ראש. ארבעים רבנים נבחרו, ומתוך הנבחרים נבחרו שלשה: הרב רבי חיים כהן ראפּפּורט אב בית דין בלבוב, רבי דובר אב בית דין ביאזלוביץ, ורבי ישראל בעל שם טוב ממזבוז, שהיה ידוע למקובל גדול ויודע לדבר פּולנית.

הוכוח נמשך כשני ירחים, וראש הרבנים ראפּפּורט גלל ברוב חכמתו את חרפּת עלילת הדם מעל עמו, ופראנק ועדתו הרבה נבדלו מקהל עמם, ויהיו שטן לישראל ימים רבים, עד אשר התבוללו כליל בתוך הפּולנים.

הנה כן החליף המתעה הזה את אמונתו כלבוש. בתוגרמה נהיה למחמדי, ובוורשו קבל את האמונה הקתולית (בשנת תקי"ט) והמלך בכבודו ובעצמו היה לו ל“אבי הטבילה”. רבים מעדתו עשו כמוהו והאצילים בני מרום עם הפּולנים הכניסום בבריתם.

אולם גם הכהנים נוכחו, כי עקבם יעקב פראנק בהמירו את דתו, כי בני עדתו לא חדלו מעשות תעתועיהם ויתנו לפראנק כבוד אלהים, והכהנים מצאו בספרי תפלת הפרנקיים את שמות האלהים וגואלם מחוקים ותחתם נכתב שם יעקב פראנק. אז נגלה תרמיתו ויושיבוהו במבצר העיר טשנסטוחוב וישב שם כלוא שלש עשרה שנה.

ויהי בלכוד הרוסים בשנת תקל"ג את הפּולנים, קראו דרור לפראנק ומחנהו. אז התישב המתעה באוסטריה ושם הוסיף להרשיע כעשרים שנה, בשבתו כאציל בארמונו בעיר אופינבך, הקרובה לפרנקפורט על נהר מיין.

חוה בתו היתה לו לסמל אלהות והיא ביפיה היתה צודה נפשות רבות ברשתה, ואחרי מותו (בשנת תקנ"א) היתה היא הראש לעדת אביה הנוכל, ותתקדש בטומאתה כאביה.

בין מעריציה היה גם בנימין וולף, בנו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ.

הנה כי כן הונה הערום הזה את אחיו בני עמו אשר הוליכם שולל אחריו בימי חייו וגם אחרי מותו.

בטרם כבתה עוד אש המחלוקת בין הקהלות והרבנים על־אדות רבי משה חיים לוצאטו והנה ריב נורא התפּרץ בין האיתנים גדולי הדור ההוא. הנרדף היה התלמודי הגדול אהוב העם רבי יהונתן אייבשיץ, וראש רודפיו היה רבי יעקב עמדין בן בעל “חכם צבי”.

הגאון רבי יהונתן מפּרג נולד בקראקו בשנת ת"נ. אביו הרב רבי נתן ישב על כסא הרבנות בעיר אייבשיץ. בימי ילדותו ניתיתם מאביו. ובעודנו נער התנכר בכשרונותיו הנפלאים, בהשגתו המהירה, בכח זכרונו האדיר ובשקידתו העצומה שחה בים התלמוד וישגשג ויגדל על כל רעיו, ושמו הלך בכל תפוצות ישראל לא רק בתור גאון תלמודי, כי אם גם בתור חכם ומטיף נפלא, יודע חכמות שונות ומקובל גדול.

בהיותו בן עשרים ואחת (תע"א) כבר הפיץ את תורתו ברבים בעיר פּרג ובני־הנעורים למאות ולאלפים “בני־ישיבה” יצקו מים על ידו וישאפו לאמרותיו. כאח וכרע התהלך עם תלמידיו ועל כן אהבוהו מאד. הוא לקח את לבם שבי בשיחותיו הנעימות ומשנה לשנה נתרבו בני ישיבתו ויעלו לאלפים היוצאים והבאים בישיבתו.

ויהי בפרוץ המלחמה בין פרידריך הגדול מלך פּרוסיה ובין המלכה תיריזה הקתולית הקנאית קסרית אוסטריה, והצרפתים בעלי ברית פרידריך הבקיעו אליהם את פּראג, התודע רבי יהונתן אל שר צבא הצרפתים וימצא חן בעיניו וישלחהו בשלום אל העיר מיץ הצרפתית אשר נמנה שם לרב אחרי צאת משם רבי יעקב יהושע פאלק, בעל “פּני יהושע”.

בצאת הצרפתים מאוסטריה, שמה הממשלה בקרת על הנהגת רבי יהונתן ותאשימהו כבוגד בממלכה, ותשם משמר על כל קנינו והונו, ויגבר הקצף על כל היהודים, והמלכה אבירת הלב הוציאה פּקודה פתאומית (תק"ד) לגרש את כל היהודים מארצות ביהם ומהרין במשך ימים מספר ויהודי פּראג, עשרים ואחד אלף נפש, היו אנוסים לעזוב בימי החרף את מעונותיהם. ועל ערי השדה צותה הממשלה לבלי תת ליהודים גם לנוח מדרכם.

רבי יהונתן חש והרגיש בנפשו, כי הוא היה הגורם באסון אחיו, לכן הרבה להשתדל בעבורם, קרא לנדבות במיץ וידרוש מכל עשירי היהודים בצרפת, כי יזילו כסף מכיסם לטובת המגורשים, ויקרא גם ליהודי רומה, כי יחלו את פני האפּיפיור להעביר את רוע הגזרה. גם כהני הנוצרי המליצו טוב על היהודים וצירי ממשלות הולנדיה ובריטניה הפּילו תחנתם לפני הקסרית, ותאות לתת ארוכה לעשר שנים בתנאים קשים ונוראים.

מני אז הוטל החוק האיום על יהודי אוסטריה, כי רק מספֹר קצוב מהם יוכלו לשאת נשים, לפי מספר המתים מכל משפֹחה, בכל שנה, למען לא ירבה מספרם בארץ. ויארך החוק האכזרי הזה יותר ממאה שנה עד שנת תר“ו, ובעד ה”חסד" הזה הביאו היהודים לאוצר המלוכה מאתים אלף זהובים. והרב רבי יהונתן נרשם בתור בוגד ולא יכול להציג כף רגלו על אדמת אוסטריה.

במיץ העיר הצרפתית לא מצא הגאון כר נרחב לעבודתו בהפצת תורתו, כאשר הסכין בפראג, כי התלמידים מפּולניה ומאשכנז לא באו שמה, ויבקש לו קהלה לפי כבודו וימצאה, כי נמנה לרב בשלש הקהלות אלטונה, המבורג וונדסבק, הנודעות בשם “קהלות אה”ו", ושם נתן לו הזכות לשפוט את דיני בני ישראל על פי התלמוד.

בשנת ת"ק בא רבי יהונתן לעיר אלטונא, אשר בה ישב הרב רבי יעקב עמדין, בן הגאון “חכם צבי” הנודע במלחמתו עם השבתאיים.

רבי יעקב עמדין (יעב"ץ) נולד בשנת תנ“ו. בתכונתו והלך רוחו נדמה לאביו, כי כמוהו גם הוא שם לו למטרה לבער את הקוצים מכרם ישראל וילחם בחרף נפש עם יריביו ומתקוממיו. שונה היתה תכונת יעב”ץ מתכונת אייבשיץ, כי תחת אשר השני היה איש רעים, בעל לב שמח ופנים מאירים ומסבירים לכל אדם, וכבקסם משך אליו את לבות כל רואיו, היה הראשון איש קשה, קפּדן ואינו נוח לבריות, פּניו זעפו תמיד ורוחו סערה, ויהי אמיץ בדעתו ולא חת מפּני כל.

בבוא רבי יהונתן לאלטונה חלק כבוד רב לר“י עמדין, ובעלותו הבמה לדרוש נטל רשות מהרב רי”ע גם שלא בפניו, ויזכיר את שמו ברוב כבוד והדר. אולם רי“ע לא האיר פניו אליו, כמו לבו נבא לו, כי מלחמה נוראה תהיה ביניהם, והמלחמה לא אחרה לבא: בעיר המשולשת הזאת היתה אז שעת פּורעניות, כי במשך שנה אחת מתו שמה שמנה עשרה נשים בשעת לדתן, וכל אשה הרה במלאת ימיה ללדת היתה צפויה למות, ויגדל הפחד בעיר. בימים ההם האמינו היהודים ברבניהם, כמו הנוצרים בכהניהם, כי עושים הם נפלאות גדולות וכחם רב לאמר למלאך המשחית: “הרף!” ומה גם רבי יהונתן, אשר זה כבר נודע למקובל קדוש ומפליא לעשות בקמעותיו וברכותיו, ובכן היה אנוס לתת קמעות לדורשיהם ממנו. עברו ימים מעטים, והנה שמועה נוראה באה מפרנקפורט לאלטונה, כי הקמעות נפתחו שמה ונמצאו בהם רמזים על שם שבתי צבי על פי סדר חלופי אותיות א”ת ב"ש.

הקמעות הובאו לידי ר“י עמדין ואש קנאת ה' התלקחה בו. בראשונה פחד מאד לצאת במלחמה גלויה נגד הגאון היחיד בדורו, אשר מספר תלמידיו הכרוכים אחריו נמנה לעשרים אלף איש. אך באחרונה לא הבליג על רוח קנאתו ויעל על הבמה בבית־תפלתו הקטן שהיה לו בביתו, ביום ה‘, ט’ שבט תקי”א, ויכריז את הדברים האלה:

"שמעו נא רבותי! כתוב והייתם נקיים מה' ומישראל, הנה

נא ידוע דבר הקמיע, כי נשאלתי עליו מיחידים ומהקהלה

להגיד להם דעתי, ואני בתום לבבי השיבותי לשואלי דבר,

כי בודאי היא כתובה על דרך מינות ש“צ שר”י, ועל דבר

זה קמו עלי ריקים ופוחזים להרגני בכן אני מחויב לנקות

עצמי בפומבי מחשד שנאת חנם אין לי עסק עם האב"ד

מהרי"א, לא איש ריב אנכי עמו, רק עם בעל הקמיע, לכן

אני אומר ומקיים ומאשר הדבר, שהקמיע ההוא שהראוני

ושאלוני עליה מין גמור הוא מי שכתבה ונתנה לתרופה.

אני מחליט את הסופר לאפיקורס, יהיה מי שיהיה, אבל לא

אוכל לאמר שרי"א הוא האיש שכתבה, אך מאחר שיצא הקול

כי מידו באה ותחת ידו המכשלה, בכן הוא מחויב לנקות

עצמו להודיע לרבים צדקתו ולהציל עצמו וזולתו מחשד נקי

הנם, כי מידי הרהור לא יצאנו"

הכרוז הזה העלה עליו חרון אף כל פרנסי העיר, ויגזרו על כל בני הקהלה לבל יוסיפו עוד להתפּלל בבית־התפלה של ר"י עמדין והעובר יהיה מוחרם ובית־התפלה יסגר.

אולם לא איש אמיץ לב כרבי יעקב עמדין יכנע, ועוד ביום ההוא כתב מכתבים לגיסו רבי אריה ליב העשיל הרב באמשטרדם, לרבי שמואל הילמן הרב במיץ, ולרבי יעקב יהושע פאלק בעל “פני יהושע”, הרב בפרנקפורט דמיין, בדעתו כי הרבנים האלה שונאים את מהרי"א.

ורבי יהונתן לא החשה גם הוא, כי ביום כ“ו שבט תקי”א הקהיל את כל בני עדת העיר המשולשת לבית־הכנסת הגדול באלטונה וידרוש לפניהם, ובתוך דרשתו נשבע בקול מול ארון הקדש שבועה חמורה כדברים האלה:

"הנני מעיד בי ה' הבוחן לבבות וכל פמליא של מעלה, כי

מנוקה אני מעון הזה ואין בי אפילו שמץ בשמצה מכת

הש“צ ימ”ש, ובזה אני מקבל עלי בפניכם וה' עד ובלי ערמה

ובחרם גמור בכל אסורים וקללות וחרמות שבתורה, כי חס

ושלום ללכת אחרי צבי שבור ולהיות נדוד אחרי כת ואמונה

הכוזבת הזאת, ואם יש בי שמץ מינות ח"ו לילך אחרי דעת

ואמונה הכוזבת של הרשעים הולכי תהו כת ש“צ ימ”ש ירד

אש ולהבה גפרית משמים לכלות אותי, והריני מחרים כל

רשעי הכת הזאת ומי שכתב הקמיע הקטנה כנודע, אשר כתבו

שם והעלו על שמי שאני כתבתי, וגם על הכותב יהיה מי

שיהיה, או אני או אחר, בכל חרמות וארורים שבתורה.

והריני מחרים גם כן כל פה דובר נבלה לפגום בכבודי שהוא

כבוד התורה, ואם כבודי מחול, כבוד התורה ולומדיה וכבוד

אבותי מי ימחול?"

פרנסי הקהלה התעוררו עוד יותר לקנא קנאת כבוד רבם המחולל, ויכבידו את אכפם על ר"י עמדין עד אשר יצא מאלטונה אמשטרדמה.

אש המחלוקת אחזה את כל העם ויחלק לשתי מפלגות “אייבשטיצים” ו“עמדינים” ויגדל הריב עד שפך דם.

בין כה וכה הובאו עוד קמעות אחדים שנתן רבי יהונתן אייבשיץ במיץ והוא בעצמו הכירם שבאו מידו, ובהם נמצא רמזים עוד יותר ברורים, כי כותבם מאמין בש"צ. אז נועדו שלשת הרבנים, רבי יעקב יהושע פאלק, רבי אריה ליב העשיל מאמשטרדם והרב הילמן ממיץ, ויחרצו את משפּטם לאמר:

האיש שכתב הקמיעות הוא מוחרם ומנודה ונבדל מקהל

ישראל, על כל יהודי כשר החובה לרדפהו, ועל כיוצא בו

נאמר מורידין ולא מעלין גם העומדים לימינו הם מוחרמים

ומנודים"

ככה היו כמעט כל בני ישראל מוחרמים – האייבשיצים מהעמדינים והשניים מהראשונים.

הממשלה הדנית התערבה בהריב הזה ואחרי בקרה את הקמעות על ידי המומר קרל אנטון, אשר היה לפנים אחד מתלמידי אייבשיץ, הוציאה דבר מלכות להזהיר את היהודים לבל יוסיפו לחרחר ריב, ורבי יהונתן אייבשיץ נבחר שנית לרב באלטונה, ותכון רבונותו עוד ביתר שאת.

אולם נצחונו זה לא ארך, כי אויביו הרבים, ובראשם רבי יעקב יהושע, בעל “פּני יהושע”, כתבו לקהלת אלטונה, כי רבם הוא מוחרם ומנודה. אז התלקחה המחלוקת עוד יותר, ויתאזר רבי יהונתן ויחבר את ספרו “לוחות העדות” (בשנת תקט"ו) אשר בו הראה את חכמתו והגיונו הגדול, ויוכיח לדעת, כי הקמעות החשודים נקיים הם מדעות שבתאיות ורק אויביו הכניסו בהם כונות זרות ויזיפום, ויפנה אל הגאון הצעיר והגדול בדורו רבי אליהו מווילנה, והוא השיבהו כדברים האלה:

הגיעוני מכתב עם פירושים אמתים, אשר יסודתם בהררי

קדש, ספר תורה בעוה"ד שרוי בצער, והוא הודיע צערו

לרבים ומי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה לעשות שלום,

שישתקע אש התבערה, אש זרה ממחלקת, אשר לא כדת

ד“ש תמיד הצעיר אליהו במהור”ד שלמה זלמן פה ק"ק ווילנא

יצ“ו יום ה' ח' ניסן תקט”ו"

המחלוקת הזאת ארכה שש שנים ותשם את כל העם לים נגרש; אך אין רע בלי טוב, כי הועילה הרבה לגרש את העננים ערפּלי ההזיות משמי ישראל, ותשם קץ להבלי הלחשים והקמעות, אולם גם כבוד התורה חולל לעיני כל העמים. גם הגאון רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, כתב מכתב להקסרית מריה תיריזה נגד ר"י אייבשיץ.

הגאון רבי יהונתן אייבשיץ מת בשנת תקכ“ד, ורבי יעקב עמדין – בשנת תקל”ו.

שמי היהדות כסו בערפּלי הבערות בארץ פּולניה. ההמון הגס היה הולך ודל בגלל כל הצרות והתלאות אשר עברו על קהלות פּולניה בשנות המאה החמש עשרה מעברת הקוזקים, וימעטו וישחו וישקעו במצולות הבערות. התורה אשר הפיצה אורה וחיים בכל פנות העם בכל ימי גלותם היתה נחלת הרבנים, אשר הרימו את עצמם מעל לעם, ויגדל הפּרץ בין העם ומוריו. ההגיון בספרי הנביאים, ורוח השירה והמליצה, אשר המתיקו תמיד את מרירות חיי העם, לא נפרץ בפולניה, כי הרבנים שמו את כל מעינם אך בתורת ההלכה לבדה ואת ההגדה אהובת ההמון ובת הרגש גרשו כלה מנחלתם; הפלפּול והחדוד היו כל גאונם ומשושם ובמו התגאו הלומדים על ההמון. המוכיחים והדרשנים היו מיראים ומפחידים את שומעיהם בענויי שאול ומצרי התופת על כל עברה קלה, תחת אשר היה עליהם להטיף להם בדברים נחומים על לבם הנשבר מהעוני והלחץ, אשר סבלו מעם הארץ מחוץ ומעול המצות והחקים אשר הכבידו עליהם רבניהם מבית.

היהודים הפּשוטים המפוזרים והמפורדים בכפרים ובקהלות קטנות על אדמת האצילים בין האכרים הגסים והנבערים, רחקו כליל מן התורה והדעת ויהיו נבזים ושפלים בעיני בני התורה, ויבדלו לשתי מפלגות בכל ארחותיהם וגם בלבושיהם — ללומדים ולעמי הארץ.

אך לכל זמן והעם התנער מעפר שפלותו וישבור את העול והמשא הכבד, אשר הכבידו עליו רבניו ומוכיחיו וימצא את גואלו ומושיעו באחד מבניו, רבי ישראל שמו, ויתן לו את השם ״בעל שם טוב״ לאות כבוד ותהלה, למען הבדילו מכל ״בעלי השמות״, אשר רבו בימים ההם.

רבי ישראל בעל שם טוב נולד בשנת תנ״ח, בעיר קטנת אוקופּ, היושבת על הגבול בין שתי הארצות, פּולנית ובוקווינה.

אביו רבי אליעזר היה איש המוני, מתפּרנס על ידי שרה אשתו, שהיתה מילדת. יחיד היה ישראל לאבותיו, וההגדה מספרת על־אדות לידתו כדברים האלה:

רבי אליעזר היה דר בכפר ויצטיין במדת הכנסת אורחים עד להפליא, ומלאכי מעלה הואילו לנסותו באיזה נסיון. סמאל המנסה תמיד את בני האדם אבה לעשות זאת, אך אליהו המלאך הטוב גבר עליו, והוא עשה את המסה בהתחפּשו לפני רבי אליעזר בדמות עני ביום השבת אחר הצהרים, מקלו בידו ותרמילו על שכמו ואומר אליו ״שבת טוב!״, והנה תחת לגרשו מעל פניו, כדרוש לעשות למחלל את השבת, האכילהו את הסעודה השלישית וסעודה ״מלוה מלכה״ ויתן לו מקום ללון, ולמחרת בבקר הושיט לו נדבה הגונה וישלחהו בשלום ולא הזכיר לו כלל את חלול השבת. בראות אליהו את סבלנותו, גלה לו את הסוד, כי הוא בא לנסותו, ויבטיחהו בעד זה, כי יוליד בן ויקרא את שמו ״ישראל״, לקיים מה שנאמר ״ישראל אשר בך אתפּאר״.

מה רבה הסבלנות והטוב הצפונים בההגדה התמימה הזאת המכלכלת בקרבה מדת אברהם העברי הראשון, להכניס אורחים ולהאכיל רעבים אם גם שונים המה ממנו בעניני אמונה ודת.

בן שנים אחדות היה הילד במות עליו אביו, ולפני פטירתו לקחהו אביו על זרעותיו ויאמר לו: ״זכור תזכור כל ימיך שה׳ אתך, לכן לא תירא מכל דבר. הנני מת!״

דברי אביו הוחקו במוחו הרך ויחזקוהו ויאמצוהו לעשות גדולות ונצורות. זמן מעט אחרי מות אביו נשאר גלמוד גם מאמו ויהי נעזב ובודד בימי ילדותו.

היתום הקטן חונך וגודל תחת השגחת אנשי חסד, אשר מסרוהו אל ה״חדר״ ללמדו תורה ומצות. ה״חדר״ אשר הפילוסוף שלמה מימון, בן הדור ההוא, מתאר אותו לאמר:

בחדר כזה נמסר ישראל היתום הקטן, זה הילד המלא חום ורגש, בעל דמיון עז ונפש מתפעלת ומתרגשת, המגעגעת על הדר הטבע ומרחביה; ילד כמוהו לא עצר כח לשבת תחתיו בחדר המעופּש ההוא ולשמוע את הלמודים היבשים מפי מלמדו הצנום והכחוש, אשר אין כל רוח חיים בקרבו. נפשו החפשית קצה להיות כלוא תחת שבט נוגשו, ופעם בפעם התחמק מחדרו וימלט היערה מחוץ לעיר, ויחפשו אחריו וימצאוהו יושב בשדות בר ודשא ומתענג להביט אל תכלת השמים או אל עצי היער הגבוהים ולשמוע את קול רננת הצפרים ושטף מימי הנהרות הזכים השוטפים בהמולה נעימה מתחת ההרים והגבעות. כל פחד ומורא לא עצרוהו מלכת בדד בנבכי היערים, כי על כל שעל ומדרך כף רגל היה מרגיש את אלהיו עמו, ודברי אביו האחרונים לא משו ממנו כל ימי חייו.

אנשי חסדו לא הבינוהו ובראותם את משובת הילד עזבוהו לנפשו, ויחל לדאוג בעצמו לכלכלתו ומחסוריו, וישב שנית החדרה, אך לא בתור תלמיד, כי אם בתור עוזר להמלמד.

כי נער ישראל התגברו רגשותיו ודמיונותיו בקרבו, וכמו בקסם משך אליו את נפשות הקטנים אשר נקשרו בנפשו, ומלבד עבודתו להוליכם החדרה בבקר ולהביאם הביתה בערב, עוד היה בן לויתם גם בבית הכנסת להורותם אמירת ״אמן, יהא שמיה רבא״, ״קדושה״ ו״ברכו", ויאהב מאד את מלאכתו זאת עם בני חברתו הקטנים.

אחרי עבור זמן לא רב נראהו בתור ״שמש״ בבית־הכנסת. אז היתה הנהגתו זרה ונפלאה, כל הלילה היה ער, וביום ישן שנתו, באמרו:

בחצות הלילה, בעת אשר היה יחידי בבית־הכנסת, היה הולך בבית הנה והנה וירם קולו בשירה וזמרה, אשר אהב מאד כל ימי חייו. ומאמיניו ספרו, כי —

כל באי בית־הכנסת הביטו עליו כעל איש משתגע וחסר דעת, אולם אהבוהו מאד על שרתו אותם באמונה.

למודיו היו: ספר הזוהר והתקונים, שנחשבו לו לספרי תורתו, ופתגמו היה תמיד: ״שבו גנז הקב״ה לצדיקים לעתיד לבא את האור שברא בששת ימי בראשית, ושהיה הבורא מביט בו מסוף העולם ועד סופו״. גם הספר ״עין יעקב״ היה מענינו הרבה, ואת שני הספרים האלה אהב כל ימי חייו. ההגדה מספרת, כי אחד קדוש ומקובל נורא, רבי אדם שמו, השאיר את כתביו הקדושים אחרי מותו לבנו ויצוהו למסור אותם לידי רבי ישראל בן אליעזר בעיר אוקופּ. הבן מלא את פּקודת אביו, ואחרי עמל רב מצא את ישראל השמש וימסור לו את כתבי אביו, אשר האירו עיניו בקבלה המעשית.

אהבתו להתבודדות ושאיפתו אל הדר הטבע, אל היערים והנהרות, אל הסלעים והמערות לא נתנוהו לשבת בעיר בתור שמש בבית הכנסת וימצא לו משרת ״מלמד״ בבית יהודי כפרי אחד ושם מצא חן גם בעיני האצילים הפּולנים, בדעתו לדבר כן בשפת פּולנית.

אחרי שנות מספּר הננו מוצאים אותו באחת העירות הקטנות אשר בסביבות העיר ברודי, הנקובה בשם טלוסט, ושם נהיה למלמד, ויהי אהוב וחביב בעיני כל בני העיר, עדי אשר באו אליו בדברי ריב ומשפט. בין האנשים אשר התודע אתם נחשב גם רבי אפרים מעיר קוטוב, אבי הרב רבי אברהם גרשון מברודי. הנכבד רבי אפרים הציע לפני רבי ישראל המלמד הצעיר, כי יקח לו את בתו לאשה. רבי ישראל נאות להצעתו בתנאי, כי איש לא ידע מזאת עד יום חתונתם.

רבי אפרים מת, והרב מברודי בקר את כתבי אביו וימצא את ספר התנאים, אשר בו ארש אביו את אחותו לישראל המלמד, וישתומם מאד, ולא הבין איך עשה זאת אביו בלי ידיעת אחותו, אך את הנעשה אין להשיב, ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי.

עברו ימי האבל והנה ישראל בא לבית הרב רבי אברהם גרשון מברודי לבוש כאחד האכרים, כי כן היה מנהגו תמיד להראות את עצמו כעם הארץ, ויתיצב בפתח והוציא מצלחתו את ספר התנאים וימסרהו לידי הרב, באמרו: ״הבה את אשתי!" הרב נפעם, כי לא פּלל כזאת, אשר אביו יתן את בתו לאיש המוני וגם כזה, ויקרא לאחותו, והיא מאנה להתנגד לרצון אביה המת, ותאות להנשא לו. קודם החופה דבר החתן עם הכלה ויגלה לה את האמת ויביע לפניה את חפצו להתחפש גם לימים הבאים עד זמן ידוע, וישביעה לבל תגלה מזה לכל איש. היא נאותה לכל תנאיו ותנשא לו.

הרב רבי אברהם גרשון לא אבה, כי גיסו הבור ישב אתו בברודי ויקן לו סוס ועגלה, ויצא ישראל ואשתו מן העיר ויסעו ממקום למקום לתור למו מנוחה.

באחד הכפרים אשר בין שתי הערים קוטוב וקוסוב התישב ויחי חיי צער. מקור מחיתו היו הסוס והעגלה אשר גיסו הרב נתן לו. אשתו ישבה בכפר והוא התבודד על ההרים הגבוהים בסביבות הכפר ויתעמק במחשבותיו העמוקות. פעמים אחדות בשבוע היתה באה האשה אל אישה עם סוסה ועגלתה, הוא העמיס טיט על העגלה והיא הובילה את הטיט להערים הקרובות למכרו. צרכי חייהם היו מועטים, רבי ישראל הסתפק בחלת לחם אחת בכל ימי השבוע.

שם ביפה נוף ההוא בחלק ארץ גליציה הסמוך לבוקווינה אשר הצטיין בזמן ההוא ביפיו ובהדרו, שם בין ההרים הגבוהים המכוסים ביערים גדולים, היה מבלה מיסד החסידות והיוצר תקופה חדשה בחיי היהדות את זמנו בשקט ובטחה בחיק הטבע אשר אהב מאד. שם גמלו מחשבותיו והגיונותיו הגדולים והעמוקים כהטבע בעצמו, אשר בראו שיטה חדשה ומהפכה כללית במחנה רבבות אחיו עד היום הזה.

בחצי ימיו יצא רבי ישראל מבין ההרים אשר התהלך שם לפני האלהים אל אחיו אל העם, ויחל לעבור בערים, וימשוך את לבות ההמון אחריו בענותו וצדקתו, בתכנית רוחו העדינה ובמזגו הטוב והשמח, ויחיה לב נדכאים בהורותו להם, כי לא רק בלמוד התורה לבדו יזכה האדם את ארחו, אם לבו איננו תמים ורוחו בלתי נאמנה, וחלילה להאדם להתגאות על חברו בידיעותיו ולמודיו, כי עון פלילי הוא. וגם אל שטת הקבלה הישנה המורה את דרך התשובה הסגופית, הענויים והצומות, התנגד בכל כחו, ורק להדבק בה׳ צוה למאמיניו, לעבוד את ה׳, בשמחה ובטוב לב. ״עבדו את ה׳ בשמחה וגילו ברעדה״ היה פתגמו תמיד ובזאת חזק ידים רפות וירומם את רוח ההמון, אשר מוריו השפּילוהו ויכניעוהו עד דכא.

ואלה הם דבריו ותמצית שטתו:

ה״דבקות״ או ״עבודה בשמחה״ הוא השם האהוב לו והשגור תמיד בפיו. בטוב טעם ודעת באר את ענין הדבקות לאמר:

שיטת האר״י ותלמידיו לומדת הרבה דברים המתנגדים אל החיים: הצומות, הסגופים, הבכיות, גלות והנדודים, השינה על הקרקע ואבן למראשותים, אכילת הלחם באפר ושתית מים מהולים בדמעות לקיים את הכתוב ״ושקויי בבכי מסכתי״ — נגד כל אלה יצא רבי ישראל בעש״ט ומחה בכל כחו, באמרו:

ויהי בשובו לגיסו הרב מברודי למד את הלכות השחיטה והבדיקה ויהי לשוחט ובודק קבוע בכפר קשולביץ וימצא את מחיתו מהכפרים אשר סביבותיו. אחרי זמן לא כביר חכר בית־משקה אחד באחד הכפרים ושם ישבו רק אשתו ובנו צבי ובתו אדל הקטנים, והוא בנה לעצמו בית קטן ביער ושם התבודד לנפשו כאשר הסכין עד אז. את ביתו בקר רק בימי שבת ומועד, או כששלחה אשתו אחריו לבוא לשרת את האורחים, אז היה בא לשרת לפניהם כאיש המוני פּשוט, מבלי הראות אף תנועה אחת של תלמיד חכם.

אולם מכל ״פרנסותיו״ היה סובל מחסור ועוני, וההגדה מספרת, שפעם אחת לא היו לו מצות לפסח, וירתום את סוסו בעגלתו ויסע לכפרים הקרובים ושחט בהמות הכפריים ועופותיהם והביא קמח ובשר לפסח. כשבא לביתו ירד גשם שוטף ונחמץ הקמח. השוחט העני בדק שנית את סכינו ויסע לכפרים אחרים והביא עוד הפּעם קמח לפסח. בשובו ובהיותו סמוך לביתו לא עצר סוסו כח לעלות ההרה עם המשא הכבד ויפול תחת כובד המשא וימת. אז נפל רבי ישראל במבוכה ולא ידע מה לעשות, כי לעזוב את הקמח לא יוכל, פּן יחמיץ או יגנב, ולשאתו הביתה לא יוכל, כי כבד הוא מנשוא. ויתקשר בעגלה ויחל למשכה עדי כלו כחותיו ויעמוד באין אונים. אז חמלה ההשגחה על עניו ותשלח לו את אליהו מלאכה התמידי בתור אכר אחד עם עגלה ויקשור את עגלת רבי ישראל אל עגלתו ויביאנה אל ביתו, ואת עור נבלת סוסו המת פשט לו האכר וימכרנה במחיר ארבעה זהובים אשר בהם הלביש רבי ישראל את עצמו [ו]בניו לכבוד ימי החג.

הגדות שונות מספּרות איך נתגלה גדלו בעם על ידי רבנים שונים, אשר התאכסנו בביתו, ובהיותו כבן ארבעים כבר נתפּרסם שמו בין כל מפלגות העם בתור בעל שם עושה נפלאות ורופא חולים וישתקע בעיר מזיבוז, זו העיר הקטנה המפורסמת כקדמותה, בית־כנסתה הגדול עומד יותר משלש מאות שנה, ומספרים שבבית־הכנסת ההוא עוד היה מתפלל רבי יואל סירקש (הב״ח) בהיותו רב שמה. מזבוז מצוינת גם במצב מקומה היפה, ביערותיה, בהריה ובקעותיה, דברים אשר לקחו את לב בן־הטבע וחניך־היער הזה.

אז נהרו אליו תלמידים תלמודיים גדולים מכל עברים, ובתוכם היו האחים מרגלית בני רבי מאיר בעל שאלות ותשובות ״מאיר נתיבים״, ורבי יעקב יוסף אשר הוא היה אחד ממיסדי הספרות של החסידות.

אחד האחים מרגלית הביא לו את בנו הקטן, שאול שמו, בן שבע שנים. הילד היה יפה מאד וקולו היה נעים ונפלא. הבעש״ט, אשר מעודו אהב את הזמרה, בקש את תלמידו, כי ישאיר לו את הילד תחת השגחתו. האב נאות לזאת, הילד התחנך על ברכי רבי ישראל, ונתפרסם שמו, ויהי לחזן מפואר ויכונה בשם ״קשטן״ (ערמון) על שם צבע שערו הערמוני אשר היה לו, הוא אבי ה״קשטן״ השני מדובנא וזקנו של ה״קשטן״ השלישי, הוא החזן המהולל צבי וינטרוב מקניגסברג הנודע בזמירותיו הנדפּסות.

באחד מימי האביב ורבי ישראל הלך לטייל עם תלמידיו כדרכו, ויתיצב תחת אחד האילנות להתפּלל תפלת המנחה. פתאום נשא עיניו אל צמרת האילן ונפשו התדבקה אל הטבע, אל הריונו, אל פטורי הציצים אשר מהם יתפּתחו העלים, ויזכור גם את שטתו שעודנה גם היא בתחלת פרחי אביבה, ויעמוק במחשבותיו ויסתכל בתלמידיו ועל הסתגלותם לשטתו ותורתו, ויתאנח ויאמר:

מתנגדיו ושונאיו היו רבים מאד, אשר לרוב היו מן הלמדנים היבשים אשר לא היה להם כל רגש לדבר נאצל, נעלה ונשגב והיו רק כ״אוכלי האותיות״ בתורה, ואת גדלם מדדו באמת בקיאותם בתלמוד ובדינים, ובמה נחשב בעיניהם איש כרבי ישראל, אשר ידיעתו בתלמוד היתה לא יותר מבינונית. ויהי היום ויועידוהו לעמוד לפני משפּט הועד של ארבע הארצות. פּרנס הועד היה אז רבי אברהם אבלי ברבי ישראל איסר מלובלין. הוא הציע לפני הועד, כי הבעש״ט הוא עם הארץ ואיך יעוז להיות רב לתלמידים. וישלחו אחרי רבי ישראל והוא הופיע לפני הועד. ויפן רבי אברהם אבלי אליו ויאמר:

ורבי ישראל השיב בתמימותו:

תוכחתו הנמרצה בתשובתו הקצרה הזאת מכלכלת בקרבה את כל שטתו, כי לא בדינים יבשים וחקים קשים תכון היהדות, כי אם בכונת המעשים ונשמתם.

בהיותו כבן ששים מתה עליו אשתו, אשר רבות סבלה אתו בימי נדודיו, ויותר הוא לבדו עם בתו היחידה. אז החלה נפשו הפיוטית לגעגע על הארץ הקדושה, לשאוף את הרוח הצחה והמבריאה על הרי יהודה, ולהתדבק עם יוצרו על אדמת קדשו. אולם את חפצו זה לא הוציא אל הפועל, כי סערה גדולה עמדה לשטן לו על הים והיה נאלץ לרדת בחוף קונסטנטינופּול, ומשם שב מזיבוזה.

שם, במזיבוז, התודע לעת זקנתו אל הגאון התלמודי רבי דובר, הוא המגיד ממזריטש, אשר בראשונה היה ממעריצי שטת האר״י ומתנגדי שטת הבעש״ט, ומרוב ענויו וסגופיו חלה ויאנש, הרופאים לא מצאו לו מזור, ויפתוהו מכיריו לנסוע לרבי ישראל ויפּת. הבעש״ט קבל את מתנגדו במאור פנים וירפאהו מחליו, ובהיותו בביתו ימים רבים השפיע עליו מרוחו ושטתו, ובו מצא הבעש״ט את יורשו הרוחני, אשר הפיץ את דעותיו בין תלמידיו הרבים, אשר נפוצו אחרי כן בכל מרחבי הארצות ויהיו ל״צדיקים״ או ״יהודים טובים״ כאשר יכנם ההמון.

על יעקב פרנק ועדתו אשר המירו דתם אמר הבעש״ט:

באביב, אשר אהבו תמיד, בשנת תק״ך, בימי הפסח, חלה רבי ישראל מחלה אנושה. תלמידיו הרגישו את חולשתו ולא עזבוהו עד חג השבועות. בליל החג התאספו כלם לביתו והוא השמיעם עוד את לקחו ומוסרו. בבקר גלה להם כי יומו בא ויברכם.

אלה דבריו האחרונים לפני השיבו את רוחו לאלהיו אלהי ישראל.

הענק התלמודי הזה נולד בוילנה בשנת ת״פּ.

בהיותו ילד בן שבע דרש בבית הכנסת הגדול בוילנה דרוש ופלפול עמוק אשר למדהו אביו התורני רבי שלמה זלמן. הרשיון לילד קטן לדרוש בבית הכנסת הגדול דיו להראות, כי כבר הכירוהו כי לגדולות נוצר. הרב בוילנה בעת ההיא רבי העשיל התפּלא והשתומם על כשרונותיו, ויצו את אביו להביאו לביתו ביום השבת בעת הסעודה השלישית אשר אז התאספו כל גדולי העיר בבית הרב. הילד הובא ויראה נפלאות בכשרונותיו ובבקיאותו הרבה ויפליא את כל הנאספים. ונוסף על זאת היה גם מראהו יפה מאד וחכמתו האירה את פּניו הזכים והיפים, גוו היה בריא ועיניו היו בהירות וחודרות, וכמו בקסם משך אליו את לבות כל רואיו.

ארבעה אחים צעירים ממנו היו לו, כולם היו גדולים בתורה ובחכמה, אולם הוא התנוסס עליהם כנזר תפארה בגדלו וחכמתו. כל מורים, רעים וחברים לא היו לו, בחדר לא התחנך, בישיבות לא למד, כי עמו היה מקור החכמה, ועוד מבטן אמו נוצר להיות גאון הגאונים, ויהי מורם מכל בני דורו. רק זמן קצר מאד יצק מים על ידי הגאון רבי משה בעל ״פּני משה״ על הירושלמי.

שם אמו טריינה מעיר סעלץ הקטנה הסמוכה לבריסק דליטה, ומצבת קבורתה מול קבר אליהו בנה הבכור, ועליה חרותים המלים האחדות ״אם ה־בנים שמחה״.

אשתו היתה בת איש עשיר מעיר קידן. אחר חתונתו בחר לו מקומו לשבת בבית קטן באחד היערים הרחק מתשואות קריה לבל יפריעוהו מעבודתו הקדושה. כל איש לא ידע את מקומו איה, אך אשתו הצנועה היתה עמו יחד לשום עינה עליו ולכלכלו.

בהיותו כבן עשרים לבש כלי גולה ויתהלך בארץ, כי כן היה משפט גדולי ישראל לפנים ללכת בגולה לראות בשלום אחיהם המפוזרים ולדעת את דרכיהם. ולמרות הסתתרו והתחפשו הלך שמו לפניו וינהל כבוד ותהלה בערי פּולניה ואשכנז, עדי אשר הגאון הישיש רבי יהונתן אייבשיץ פנה אליו במכתב על דבר הריב בינו ובין הגאון רבי יעקב עמדין.

מקץ חמש שנות נדודים שב מגלותו לעיר וילנה וישתקע בה, וישב לשבת לפני ה׳ וישקוד על דלתי התורה והחכמה. פרנסי העיר קצבו לו ולביתו כלכלה שבועית, אך השמש מעל בשליחותו שבועות מספר והגר״א וביתו סבלו רעב ולא הודיעו זאת לכל איש לבל יביישו את השמש, אשר חלה למות ולפני מותו התודה על מעלו ויודע הדבר בקהל.

בני דורו הגאונים היו רבי יהונתן אייבשיץ, בעל ״אורים ותומים״, רבי יעקב יהושע, בעל ״פּני יהושע״, רבי יחזקאל לנדא, בעל ״נודע ביהודה״, רבי יעקב עמדין, ומכל אלה לא זכה גם אחד לעשות לו שם עולם כהגאון רבי אליהו מווילנה. כנזר הקדש היה בראש כל הגאונים, ובכל זאת לא קבל עליו את משרת הרבנות ולא עשה את התורה קרדום לחפור בה, גם לא הפליא את רבני דורו בתשובותיו ככל הרבנים, ולא נמצא ממנו אך תשובה. סגור היה בחדרו הקטן, ויאר כל מחשך בכל פנות התורה ברוח בקרת נאמנה, ויוציא לאמת משפטו מבין רוכסי הפּלפּולים, ויסר את המון השגיאות אשר נפלו בספרים הישנים, ויבאר את ספרי הקדש, ויצרף את המשנה, הבריתא, בבלי, ירושלמי, מכלתא, ספרא, ספרי, תוספתא, מדרשים, זוהר, תקונים, מעשה בראשית ומעשה מרכבה עד כתבי האר״י, לפלס דבריהם ולהגיה אורות מאופל השבושים, ויכתוב ספרים על הדקדוק, על האלגברה ועל התכונה.

וכגדלו כן ענותו, ויאהב לשמוע תורה ומוסר מכל איש, ופעמים רבות קרא אליו את רבי יעקב המגיד מדובנה, כי יחזק את לבו במוסרו הנעים ובמשליו הנפלאים. ויהי אחרי חלותו מחלה עזה ובשובו לאיתנו כתב לרבי יעקב מדובנה כדברים האלה:

״אספּרה נא לידידי כעל גמולות שגמלני ה׳ ברוב טובו, חלץ נפשי מתחלואות קשות. הפליא לעשות עמדי יבא ידידי לביתי ואל יאחרו פעמיו להשיב רוח ולהשתעשע אתי.״

״ועלה האיש ההוא בעירו — נתעלה האיש בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל, וכל עלוייו לא היו איא מעצמו״ (מדרש שמואל רבתי פ״א)

מלבד גדלו בתורה, היה הראשון להרמת ערך החכמות בקרב עמו. הוא פקח עינים עורות לראות את תפארת המדעים, הוא היה אבי בקורת התלמוד, ויאבד וישבר את בריחי הפּלפּול המהביל והעמיד במקומו פּלפּול של דעת והגיון בריא, ועם כל עצמת חסידותו ויראתו אהב והוקיר את המדעים, כי הוא בעצמו עסק בהם ונטע האהבה אליהם בלבות בניו ותלמידיו, ולאחד מתלמידיו רבי ברוך משקלוב צוה —

״שיעתיק מן החכמות ללשון הקדש כל מה שאפשר, כי כפי מה שיחסר לאדם משאר חכפות לעמת זה יחסר לו לאדם עשר ידות בחכמת התורה״

רבי חיים מוולוזין, בחיר תלמידיו, בעל ״נשמת חיים", מעיד עליו לאמר:

״ובמה יגיעות יגע זה האדם הגדול בענקים, לא יאומן כי יסופּר, עד שהוציא כל ענין ברור לאמתו, אף כי גדל בשבלו ועומק בינתו מכמה דורות מלפניו, עם כל זה לא אבל ולא שתה כמה ימים, ותדר שנתו מעיניו בלילות, עד כי חשך משחור תארו, ונתן נפשו עליו, עד אשר האיר ה׳ עיניו לבא עד תבונתו, וברגע קטן האירו פניו הטהורים מחדותא ונהירו דאוריתא, וביחוד מגרסותיו הנקיות, אשר המציא חסד ויתיר וחלוף משורה לשורה ומדף לדף וגם לכמה דפיו, לא יאומן ולא ישוער יגיעותיו הרבות והעצומות שהיה לו, והיה שוקל וסופר אותיותיהם עד דאנהורי ליה משמיא. — לבי יהנה אימה מדי דברי בו בהעלות על זכרוני עודנו בחיים היתו עומד ומשמש לפניו יתברר כאחד מצבא מרום במרום, שימו לבכם והתבוננו וראו מי ראה באלה בדורות אלו, ומי שמע בזאת בכמה דורות שלפניו? הנמצא במוהו?״

בפירושו על משלי, על הפסוק: ״ערב לאיש לחם שקר״, יאמר:

״ערב לאיש לומר פּשטים שקרים וחלוקים״

וכן בכמה מקומות הביע את שנאתו לפלפולים וחדודים, כי אך תורת אמת היתה בפיהו וההגיון היה נר לרגליו בכל הליכותיו בקדש, ויצו ללמוד ולדעת בראשונה את כל כתבי הקדש דעת שלמה וברורה עד הנקודות, הטעם ותורת הלשון כלה, ואחריהם את סדרי המשנה על בורים, אחרי כן יהגו בתלמוד בדרך ישרה ופשוטה.

אך שלום ושלוה השתררו במעון הגאון עד שקפצה עליו רגזה של ה״חסידות", כי כשמעו את מעשי החסידים אשר הפיצו דעות חדשות בקהל וילעיבו בתורה ולומדיה ויסורו מן הדרך אשר התוה למו מיסדם רבי ישראל בעל שם טוב איש המופת, כי השמחה אשר היא היתה אבן פנתו נהפכה להוללות, ותחת אשר כונתו היתה לרומם את דלת העם מעלה, הורידוהו מטה, במאסם את התורה והדעת והשליכו את כל יהבם על ״צדיקיהם״ ו״יהודיהם הטובים״, אשר הריקו את צרור כספם בתור פּדיון נפשותם בעד תפלותיהם, ותחת אשר הבעש״ט חי חיי עוני ומחסור והסתפק במועט, התעדנו המה ה״צדיקים״ על תענוגי החיים ויבנו למו ארמנות תפארה, וירבו למו כסף, זהב וסוסים, וישכנו כרוזנים בארמנותיהם, וינהרו אליהם ״חסידיהם״ אשר עזבו את נשיהם וטפם בבתיהם בעירום ובחוסר כל, וצבאו בפתחי ״רבותיהם״ ולקטו מעל שלחנם, ויאכלו לחם עצלות ואנשי ביתם סבלו רעב וכפן.

בשמוע הגאון את כל אלה, לבש קנאה ויקרא חרם בבתי־הכנסת אשר בוילנה על החסידים וצדיקיהם, וצירים וספרים יצאו מלפניו אל כל קהלות ישראל להודיעם את דבר החרם.

הד קול החרם נשמע בכל מקום אשר בני ישראל נחתים שם, ולרגליו נצתה אש המחלוקת בכל העם, ויחלק את העם לשנים: לחסידים ומתנגדיהם. הריב הגיע עד המלכות, כי נמצאו קנאים כאלה, אשר בחומם עשו מעשים אשר לא יעשו, ויוציאו דבה על הגאון רבי שניאור זלמן לפני ממשלת רוסיה, ויתפש ויובא לבית הסוהר. אך אוהביו וחסידיו החישו לו פדות. רבי שניאור זלמן נסה דבר לרבנו הגאון להצדיק את נפשו, אך באשמת קרוביו ובאי ביתו הקנאים לא נתנו הגאון לראות את פּניו.

נפלאים הם דברי רבי שניאור זלמן על־אדות הגאון, באמרו במכתביו:

״מי יתן ואמצאהו ואערכה לפניו (לפני הגאון) משפטנו להסיר מעלינו את כל תלונותיו וטענותיו, כי לפי הנשמע אין במדינת ליטא מי שירים לבבו שלא לבטל דעתו מפני דעת הגאון החסיד לאמר בפה מלא אין בפיהו נכונה חם וחלילה״

דברי הרב מלאדי, אשר היה ראש חסידי חב״ד מענדים זר פרחים לראש הגאון רבי אליהו ומראים לנו את גדולתו וצדקתו באופן נפלא מאד.

הגאון ידע מראש, כי לא בכח יוכל לעצור את זרם החסידות, ויקדם לחזק את מוסדות התורה למען היות לה מבצר מפני החסידות אויבתה, וייסד את בית מדרשו הגדול, ויתאספו אליו כל גדולי העם, ויאצל מרוחו עליהם, ויהי הבית הזה למופת לבתי הישיבה אשר יסדו תלמידיו אחרי כן, ובראשם הגאון הגדול רבי חיים מוולוזין.

מבית מדרש רבנו יצא איש אשר גדול היה בעיני קסרית רוסיה, כתרינה השניה ותמנהו ליועץ המלכה, הוא הגאון השר רבי יהושע צייטלין, אשר ארמונו בעיר שקלוב היה למקום מקלט ומפלט לכל גדולי הדור ההוא. שמה התאספו כל העדרים לתורה ולחכמה והשר רבי יהושע ורבי משה בנו הצדיק תמכום בימין צדקם.

(פיז, קריה נאמנה)

הגאון החרוץ והנאור רבי מנשה מאיליא היה גם הוא משומעי תורת רבנו אליהו ובקרתו החדה והחריפה מידו היתה לו.

אהבתו לארץ הקדושה היתה רבה מאד, ונפשו נכספה לחונן את עפרה. אך סבות שונות הפריעוהו מהפק חפצו. אבל תלמידיו עלו ארצה ישראל ויכוננו בעריה ישיבות לתורה אשר רוח קדשו מרחפת עליהן.

בן שבעים ושמנה שנים היה במותו (בשנת תקנ״ח) וכל העם התאבל על קדושו וגאונו כי לוקח ממנו.

הגדות שונות נבראו בפי העם אחרי מותו וכלן מענדות עטרות לראשו. אולם לא ההגדות תרוממנה את הגאון הענק הזה, כי אם מעשיו ופעולותיו יעריצו ויקדישו את שמו לעולם.

רבי משה בן מנחם מנדלסון נולד בשנת תפ״ט. אביו היה סופר עני בעיר דסוי ואמו היתה יהודיה כשרה וצנועה, ומשאת נפשם היתה, כי משה בנם הקטן יגדל ויחכם ובעודנו ילד בן שבע רך וענוג נשאהו אביו על כתפו לוטה באדרתו בבקר בשעה הרביעית לבית־המדרש ללמדו שם תורה.

בהיותו בן עשר ידע כבר את כל ספרי הנביאים בעל פה, גם הבין את דקדוק הלשון ושמושה, עדי אשר נסה לחבר איזה שירים. מורהו בתלמוד היה הגאון רבי דוד פרנקל, בעל ספר ״קרבן העדה״, אשר היה אז אב בית דין בדסוי ואחרי כן בברלין.

עוד בשחר ילדותו מצא את הספר ״מורה הנבוכים״ להרמב״ם, ויתאמץ בכל כחו לקרוא בו ולהבינו, ויהגה בו יומם ולילה, עדי אשר השחית תארו ומבנה גוו וגבנון היה לו מלפניו ומאחוריו, וכה היה פתגמו תמיד במסבת מרעיו בדרך התול והלצה:

״בן מימון היה הסבה להשחתת תארי ורפיון גוי, אבל הבריא את נשמתי וירומם את רוחי״

בן שלש עשרה שנה היה בהפרדו מהוריו העניים וילך ברלינה לשמוע לקח מפי מורהו רבי דוד פרנקל, אשר נמנה שם לרב, כי נפשו גרסה לתורה ולחכמה, הסתפּק במועט מאד, ובקנותו ככר לחם רשם את הככר לכמה סעודות ולכמה ימים, לדעת עד היכן יגיע ספּוקו.

את חכמת החשבון למד מפי איש יהודי פּולני, רבי ישראל זאמושץ, ואברהם קיש מפּראג הורהו את השפה הרומית.

המלמד והבלשן סולומון גומפּרס הורהו אנגלית, צרפתית ומדעים שונים.

בעת ההיא היה בברלין איש עשיר ונדיב, אייזיק ברמן שמו, ויתודע משה אל הנדיב ההוא אשר לקחהו אל ביתו, וישימהו למורה לבניו. אחרי היותו ימים רבים בבית ברמן נהיה לסוכן בבית מסחרו ומשכרתו היתה לא מעטה.

בשנת תקי״ד התודע העלם העברי, אשר שמו כבר נודע לחכמי ברלין בתור חוקר והוגה דעות, להפילוסוף האשכנזי לסינג, אשר אהבהו מאד ויהיו אחים ורעים כל ימי חייהם.

ויהי היום, ויכתוב מנדלסון מאמר פילוסופי עמוק מאד, ויביאהו אל לסינג לשמוע את חות דעתו עליו. לסינג לקח את המאמר מידו, ויאמר לו: הניחהו אתי ואשימה עיני בו. אחרי ימים אחדים בא משה ללסינג לשמוע משפטו על מאמרו, אבל הוא השיאו לענינים אחרים ועל־אדות המאמר לא דבר אתו מאומה. ככה עברו ימים מספר. בן מנחם בקר את לסינג עוד הפעם וישאלהו: הגד נא לי, חביבי, איה מאמרי אשר נתתיו לך, ומה משפטך על־אדותיו? ויען אותו לסינג לאמר: עוד לא קראתיו, כי טרוד הייתי מאד, אבל ראה שם על שלחני ספר קטן, קחהו ושים עיניך בו. בן־מנחם לקח את הספר, וירא וישתומם, במצאו את מאמרו כבר נדפס, ולסינג הושיט לו גם צרור כסך ויוסף להגיד לו: קח לך משה את הספר ואת צרור הכסף מחיר עבודתך אשר שלח לך המוציא לאור. משה שמח מאד במתנת חלקו בראותו בפעם הראשונה דבריו נדפסים.

ויגדל משה מאד ויעש לו שם בין הפילוסופים והחוקרים הגדולים בארץ אשכנז וימצא חן בעיני כל יודעיו ומכיריו.

אוצר יקר יעדה ההשגחה לבן־מנהם בבית גנזיה ופרומיט גוגנהיים שמה. את העלמה הזאת בחר לו בשנת תקכ״א בהיותו בעיר המבורג. רבות בנות העשירים נשאו עין אל הפילוסוף העברי, אולם בן מנחם מאס בעשרן ורום עיניהן ויבחר לו אשה כלבבו, אשה משכלת, מצניעה לכת ויראת אלהים.

ברתולדי אוירבך מתאר את הפּגישה הראשונה של בן־מנחם ופרומיט יעודתו ואלה דבריו:

״בן־מנחם המורם מעם, אשר קראוהו בשם ״סוקרטוס העברי״, בהיותו בימי הקיץ בעיר פירמונט, הכיר את הסוחר גוגנהיים מהמבורג ויתרועע אתו.

— רבי משה, — הגיד אליו גוגנהיים — הואל נא ובחר לך עת לבא המבורגה ובקרני בביתי, ושם תראה את בתי העדינה, ואולי הוכיח ה׳ אותה לך לאשר. ואז אחשב בעיני למאושר בתבל.

בן מנחם מלא את חפץ ידידו ולא ארכו הימים ויבא המבורגה וישחר את גוגנהיים בבית מסחרו.

— סורה נא אל מעוני, — אמר אליו גוגנהיים אחרי רגעים מספר — שם תתודע לפרומיט בתי ותשוח עמה.

בן מנחם עשה כן.

ויהי ממחרת ויסר בן־מנחם שנית אל בית מסחרו של גוגנהיים ואחרי באו עמו בדברים שאלהו:

— ומה משפט בתך על־אדותי?

— הלא איש נבון הנך, — השיבהו גוגנהיים — ולא תחשוב זאת לחטאה לילדה תמימה, כי נבהלה בראותה אותך.

— יען כי איש נבון אנכי? — שאל בן־מנחם.

— כן הדבר, — השיב גוגנהיים.

— בכל זאת — הוסיף בן־מנחם — הרשני נא לבקר עוד הפעם את מעונך ולברך את בתך ברכת הפרידה.

ויבא בן־מנחם אל מעון גוגנהיים וישב על הכסא מול העלמה וישוחח אתה. פתאום פנתה אליו העלמה בשאלתה:

— התאמין, אדוני החכם, כי הזווגים מיועדים מאת ההשגחה?

— אין כל ספק, — השיב הפילוסוף, — ומבשרי אחזה זאת. הלא תדעי, עדינה, את המאמר התלמודי, כי ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים ״בת פּלוני לפלוני!״. גם קודם יצירתי הכריז המלאך באזני על האשה היעודה לי, ואזני הקשיבו, כי ליעודתי יהיה גבנון נורא מאד. אל רחום וחנון! — קראתי מנהמת לבי, — בתולה גבנת, הלא קשת רוח מרת נפש תהיה כל ימי חייה. רחמני נא, אלי, ותנה לי את הגבנון ואנכי אשא ואסבול באומץ לב כאחד הגברים.

ויהי אך כלה בן־מנחם את ספורו, מהרה העלמה לתת את ידה לו ותהי לו לאשה.״

בספרו ״פידון", אשר תרגם מספרי פּלאטון מיונית לאשכנזית, על־אדות חיי הנצח לנפש האדם, עשה לו שם גדול, כי תרגם לשפות רבות ונדפס שלש פעמים במשך שנתים.

ויהי היום והכהן הנוצרי לווטר ערך אליו מכתב גלוי בספר אשר הוציא לאור על־אדות הדת הנוצרית, ויפרוש לו רשת בהקדישו את ספרו לשם בן־מנחם, ויציע לפניו אחת משתי אלה, או לשים לאל את דבריו או לקבל עליו את הברית החדשה.

בלי חמדה יצא בן־מנחם, אשר מטבעו היה איש שוקט ושאנן, אל המערכה, וישיבהו בדברים נכוחים, וגם נזהר מאד לבלתי התגרות בנוצרים. בתוך יתר דבריו יאמר:

״אמנם אחת אשאלך כי תצא אש בבית מגורי ותבער תחתיתו ועמודיו ירופפון, האמלט על נפשי אל העליה? האקוה להמיט על הגג בנפול העמודים אשר הבית נשען עליהם? הלא הדת החדשה נוסדה על הישנה, ואם אמצא מגרעות בהאם איך אבחר את בתה?"

דברי תשובתו הרעישו את כל חכמי הנוצרים ויצדיקוהו בריבו עם הכהן לווטר.

באחד ממכתביו יוכיח ויטיף מוסר לראש משכילי וינה, אשר בעט ברגל גאוה במעשי המצות והחקים, בחרצו משפט, כי אך הם בעוכרינו בהבדילם אותנו מן העמים החפצים לחברנו אליהם באהבה. נגד טענת ראש המתבוללים הזה יאמר בן־מנחם לאמר:

״בכל קשי ערפּנו נעמדה נא על נפשנו לסכל את התחבולות, אשר יחבלו לנו אנשי און, האומרים כי היום קרבו אלינו ונקרבה אליכם, המה רק עקב יגדילו וממקומם לא ימושו, כאשר יתאוה הזאב לדבקה אל השה ולהיות עמו לבשר אחד, לאמר להביא את השה אל קרבו ולהפוך בשר כשבים לבשר זאבים, כן המה אומרים לעשות לנו״

עוד יוסיף בן־מנחם להתמרמר נגד ההתבוללות, באמרו:

״רחוק אני מהנחת אשר דעתך (דעת המבורג) נוחה מרוח הסבלנות השפוכה כיום על כתבי העתים כל עוד אשר חפץ ההתחברות בדברי דת אורב במסתרים, מסוכנת סבלנות כזאת הרבח יתר מרדיפות בגלוי על כן עוד יותר ראוי לנו המעט מכל העמים לעמוד איתן על עמדנו לשמור את דתנו״

באחד ממכתביו, אשר כתב בשנת תק״מ, ישפוך את מרי שיחו על־אדות מצב היהודים בימים חהם:

״יש לי ילדים, וחובתי לחנכם אןלם איזו הדרך אשר בה אדריכם? ומה היא התעודה אשר אשים לפניהם בנתיבות החיים? אם יהיו לסוחרים העוברים ארצות במרכולתם, ובעבדרם את נבול ארץ זכסן יפּילו השוטרים גודל לגלגותם ועל פיהו ישימו עליהם מס. או כי יהיו לחכמים ולמלצים לדעת איך להרנין את לב אחד מעצלי המושלים בארץ הקדם, בהיותו סרוח על משכבו ומפהק בכל פה, ולספר באזניו את אגדת הטבעות, אשר יחד נשתוו ואין יודע להבדיל ביניהן? — רק המכונן צעדי גבר הוא יודע! ״

אחרי מות לסינג התקרב בן־מנחם אל החכם חרדר. אהבתם איש לרעהו גדלה מיום ליום וישפוך מרוחו עליו, עדי אשר הרבה לדבר טובות על היהודים ויחרף את הנוצרים המשתדלים להעבירם על דתם.

באחרית ימיו היה כמלאך מושיע לעמו, בעמדו בפרץ לפניו נגד הגוים, ועל ידי אחד מאוהביו הנוצרים, השר דוחם, כתב ספר, אשר בו נקה את עמו מכל החטאים אשר טפלו עליו שונאיו, ויעורר את המושלים לתקן את עותתם ולהיטיב מעלליהם נגד בני עמו אשר סבלו עד כה בלי משפּט. דבריו לא שבו ריקם ועוד בשנה ההיא (תקמ״ב) הוציא יוסף קיסר אוסטריה את כתב הסבלנות ליהודים בארצו.

בתרגומו על התורה הרעיש את לבות שלומי אמוני ישראל. אלה מהללים ואלה מחללים אותו. הרב רבי הירשל לוין מברלין הללהו ויסמוך ידו עליו, והגאון רבי יחזקאל לנדא בעל ״נודע ביהודה" ורבי רפאל מהמבורג אמרו לקרא עליו חרם. אך בשמעם כי המלך ושריו חתמו ידם על התרגום הזה, רפתה ידם.

בספח ״ירושלים" הגדיל את כבוד ישראל ותורתו, בהוכיחו לדעת כי לא רק באמונה יסוד הדת, כי אם במעשים ובמשמרת החקים אשר צוה ה׳ לעמו על ידי משה בחירו.

ומגורת בן־מנחם על־אדות בניו תמיד במכתביו לאוהביו באה ונחיתה, ודברי נבואתו על ההתבוללות: ״הזאבים יכרתו ברית שלום עם הכבשים, יבלעום בכל פּה ומבשרם לא ישבעו", באה אחרי מותו ובצאצאיו נראה הנגע.

למרות רוח פרומיט אלמנת בן־מנחם, היהודיה הנאמנה והאשה הכשרה, סרו בנותיה מדרך אבותיהן הצדיקים התמימים, ובפחזותן מהרו לבלע את עצות אביהן הפילוסוף האלהי ותפרנה את כל מחשבותיו.

רחל, הבת האהובה לבן־מנחם, מאסה באלוף נעוריה אשר בחר לה אביה, ותשב אל בית אמה עם בתה הילדה אשר ילדה לאישה. הנראטה מאנה להנשא לאיש, כי לא האמינה בישרת לב הגברים, אחרי אשר לא חננה בתפארת נשים; ובריינדל־דוריטה הבכירה גם היא השליכה שקוצים על אישה ואלוף נעוריה שמעון פייט ותעזבהו עם בניה גם יחד, ושלשתן המירו דתן ותלכנה אחרי מאהביהן ועוגביהן הנוצרים אשר שתו בחלקות להן ויצודון למדחפות.

מבית בן־מנחם יצאה הרעה ותפרוש מוטות כנפיה על כל בתי ישראל העשירים, ורבים מצאצאיהם הזניחו את אבותיהם וילכו אל מחנה אויביהם ויתנצרו.

הזאבים בקשו את קרבת השיות הנדחות, ובנות ישראל, אשר הצטיינו תמיד בצניעותן ותום דרכן, וכל כבודן היה באהלן פנימה, פתחו אז לרוחה את היכליהן לפני בני מרום עם הארץ והסופרים הגדולים אנשי השם התאספו בבית האשה הנריאטה הרץ הגדולה והמהוללה בחכמתה וביפיה. בבית ההוא נוסדה ״אגודת הצדק״ שבה נכנסו הרבה גברים ונשים, וראשית תקנתה היתה ״הדבקות העצומה״ וינהגו כלם לדבר איש לרעהו בתואר ״אתה״ ולהיות כמו נשמה אחת בהרבה גופים. שם היתה קרבת הרוחות עיקר, שווי הלבבות ליסוד ההזדוגות האמתית, שהטבע תאחדם, וכל הזווגים הנעשים על פי הדת והנימוס לתועבה נחשבו להם, לחטאים נגד הטבע, ולא יכופּרו בלתי בבטולם. גם כתב מיוחד (כתב עברי) היה להם לכתוב איש לרעהו, שלא יהיו דבריהם מובנים לאחרים שאינם מבני חברתם.

רוח פרצים, רוח ההתבוללות התפּרצה גם בבתי היראים והחרדים, כי כ״אגודת הצדק״ בין הנשים המשכילות כן נוסדה ״חברת הטוב והתושיה״ בין האנשים המשכילים, אשר כל חפצם היה בראשונה להשכיל את העם, ללמדו ולרומם את רוחו, למען הוסיף עשות טוב ותושיה. ראש החברה ההיא היה דוד פרידלנדר. אך מעט מעט הרחיקו ללכת הלאה ויגרשו מבתי־ספרם את הלמודים העבריים; נדחתה התורה הישנה עם תרגום בן־מנחם מפּני ההשכלה החדשה, ויכניסו גם ילדי נכרים בבתי־הספר. החרדים על הדת היו עוינים אותם וירדפום בחמתם, אולם התלמידים המשכילים היו לקנאי ההשכלה וילחמו עם שונאיהם וישפכו לעג כמים על ״מורדי האור, המשמרים הבלי שוא״, ותהי המלחמה קשה מאד, ויחלק העם לשנים, אלה קנאו לדתם, ואלה — להשכלתם, כמלחמת החסידים והחילנים מלפנים. רק בזאת נפלאו המשכילים מאבותיהם ההילנים לפנים, כי האחרונים ישבו עדין על אדמתם ואהבתם לארצם נתנה כח להחסידים להתגבר על אחיהם מנדיהם. לא כן בדור הזה, דור הגלות, על אדמת נכר, ונפשות צעירי עמנו קצו מפני עמל גלותם ושפלותם, כשל כח סבלם להיות עוד גרים זרים, עשוקי צדק ורצוצי משפּט, ונפשם כלתה לאור וחופש, — וההשכלה נתנה להם תקוה מדומה, כי על ידה יושעו תשועת עולמים, על כן היתה יד בני הדור החדש הלוך וגבור, כי הממשלה היתה בעזרתם וילכו קדימה קדימה אל המקום אשר משם עוד לא ישובו.

כהאסיר היוצא לחפשי מבית־כלאו לא ישבע חופש, כן משכילי הדור ההוא לא ידעו שבעה מפּרי הדרור, ויעברו גבול ויפרו חוק; ודוד פרידלנדר ומרעיו שלחו ספר אל הכהן הפּרוטסטנטי וו. טלר, כי געלה נפשם באמונת אבותיהם, והם נכונים לבא בברית הדת השלטת, אם יפטרם מהאמין בעקרים אחדים אשר לא כרוחם. אולם הכהן השיב פניהם ריקם באמרו:

״האמונה איננה סובלת כל פשרה, ואך לצחוק הוא האיש המחלק אותה לשתים, בתתו אומן באלהים ובכחשו בהשטן והשרים, כי כלל אחד לה הכל או אפס! ובטלה מקצתה — בטלה כולה״.

בין הנסחפים בזרם השוטף בעת ההיא בישראל חיו הסופר לודויג ברנה והמשורר הינריך הינה; שני גאונינו אלה נסחפו עם הזרם ויביאו רוח חדשה, רוח שנינה ובקרת עזה בספרות אשכנז. פנינים רבים כאלה גזלה ההשכלה מעמנו ותביאם אל מחנה האויב.

אמנם חלילה לנו להאשים את בן־מנחם בכל המהפכה הזאת, כי כאשר לא נפל כבוד בן עמרם אף כי בן בנו נזר לבושת, כן לא חולל כבוד בן מנחם על אשר נדחו בנותיו אחרי ההוללים בעזבן את אלופי נעוריהן ואת ברית אלהיהן, כי רבות הצטער הצדיק על בנות ידידו ר׳ משה חלפן, אשר המירו דתן ותשפטנה את אחיהן על־אדות ירושת אביהן. גם את הגאון השר צייטלין מאוסציה קרו מקרים כאלה.

לא חכמת בן מנחם ולא השכלת פרידלנדר העמידו את השקוץ המשומם בהיכל ישראל, כי אם תעתועי הקוסמת היפה ביפיה וחכמתה להרע באולמה, הנריאטה הרץ, כי תחת אהבת הורים השמורה בכל חומה באהלי יעקב, הרבו בתוכנו עגבים ותאות זמה, ויתברכו בלבבם, כי בדרכי חכמי העמים הם הולכים. הסופר האשכנזי שלגל, תלמידו של המשורר גתה, הכהן הגדול בההשכלה היונית האלילית, התפּרץ אל בית הערץ ושם חלל את כבוד בנות ישראל וימשוך אחריו את הנריאטה היהודיה היפה, ואחריה נמשכו כל רעותיה ובתוכן גם בנות בן מנחם.

בחיי ישראל התרוממו האיש והאשה לאב ואם, לבותיהם נשלבו יחד בבן או בבת הילוד להם; הנפש הנוספת עשתה את הבית למקדש מעט, אשר לא נזירים יכהנו בו, כי אם אבות ואמות המה כהניו, משרתי האל הקדוש השוכן בתוכו.

חיי טהרת המשפּחה לא נתנו קטורה באף משכיליברלין, הנשים השאננות בטרקלין הנריאטה הרץ לא שמו לב לדעת, כי אין גם אחד מכל העמים, אשר יעריך ויוקיר, יעריץ ויקדיש את האישות כישראל. רבניו אמרו:

״כל אדם שאין לו אשה, איננו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם״

* * * * *

״כל אדם שאין לו אשה שרוי בלי שמחה, בלי טובה, בלי ברכה״

* * * * *

״לעולם יהא אדם אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו״

* * * * *

״לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו״

* * * * *

״אתתך נוצא — נחין ולתיש לה״

* * * * *

״אוקירו לנשייבו״

הרבנים שמו את כבוד חאשה בראש כל התנאים בספר כתובתה, באמרו:

״ואנא אפלה ואוקיר ואיזון בדת גוברין יהוראין דפלחין ומוקרין לנשיהון״

אך כל אלה לא מצאו חן בעיני משכילות ברלין וינהו אחרי גתה ואליליו, אחרי שלגל ורעיו, אשר התעון בתהו וצלמות, תבל המה.

שקר בפי האומרים, כי היהדות מואסת בחן וביופי. כבוד היופי יופיע בדברי ימינו מדור דור. התורה מספּרת מיפעת רחל ויוסף, כתבי הקדש מהללים את היופי של דוד ודניאל. בתלמוד נאמר:

״לא נבראה אשה אלא לנוי״

יבא ״שיר השירים״ ויטפח על פני אלה השוללים מן היהודי את טעם החן והיופי. ומה נשגב מאמר רבא על דבר האשה:

״אם בנוה משתעי קרא, במה טובה היא שהכתוב משבחה, ואם בתורה משתעי קרא, כמה טובה היא שהכתוב משבחה״

זאת עלינו להודות, כי חסרנו אז דבר אחד, אשר על מנהיגינו היה למלאותו, וזה הוא: ״הנימוס״. אך לא את ״המוסר״, כי במוסר היינו מצוינים מכל העמים. אבל רועינו קלי הדעת בדור תהפוכות ההוא החליפו את ח״נימוס״ ב״מוסר״, ותחתיו הביאו את התבל והזמה באהלי יעקב הקדושים.

אבל עיני כל העם לא הוכו בסנורים ויחזו נכחות ויעמדו איתן על משמרתם.

מרום ונשא מכל חכמי הדור ההוא היה רבי שלמה מימון בחכמתו, בכשרונותיו המפליאים ובתבונתו העמוקה והרחבה בפילוסופיה, אשר לא קם כמוהו בעמנו מימי ברוך שפּינוזה. אולם מרים ורעים היו ימי חייו הקצרים והמלאים עוני, מחסור, בוז ושפלות הנפש, רדיפות ומכאובים עד אין קץ.

על שגיאותיו לא נכסה, כי הוא בעצמו גלה בספר זכרונותיו את כל מגרעותיו, ובאמת נראו כתמים במאור הגדול הזה; כי אנשים חשכים ונבערים אבדוהו בידיהם, ולולא הבערות והאכזריות שפגעו בו, כי אז בלי ספק התפּתח והיה לברכה לכל התבל בכלל ולעמו בפרט.

רבי שלמה בן רבי יהושע מימון נולד בשנת תקי״ד. ליטה היתה ארץ מולדתו, אבותיו וזקניו ישבו באחד הכפרים מאחוזות הנסיך רדזיויל, בקרבת העיר נישווי’ז. אדון הכפר, אשר בו נולד מימון, היה איש קשה, צר עין, זולל וסובא, כל ימיו בלה בעיר ורשו ואת אחוזתו הפקיד בידי אחד מסוכניו, איש אכזרי ורע מעללים, אשר שם את עבדי הנסיך כעפר לדוש. על יד הכפר ההוא היתה מעברה לעבור דרך הנהר, המעברה היתה רעועה, וכאשר הביא המקרה לאחד האצילים לעבור דרך המעברה ההיא ויתקצף על החוכר היהודי וצוה להכותו בשבטים עד שפך דם. ויתחכם רבי יוסף חיים החוכר, אביו־זקנו של מימון, ויעמיד איש על המצפּה, והיה אם יעבור שם אציל פּולני השמיע קול שריקה, למען יברחו כל בני ביתו. ויהי היום, ויקר מקרה כזה, ויברחו כל בני בית החוכר וימלטו על נפשם. אך יהושע, אבי רבי שלמה, בהיותו עדין ילד רך, לא עצר כה לברוח, ויתפש בידי עבדי השר ויביאוהו לפניו. "שתה יין־שרף! " צוה האציל את הנער העברי בהושיטו לו כוס. וכאשר סרב הנער לשתות, גער בו האציל: “אם תמאן, יהודי קטן, לשתות יין־שרף, אז שתה מים”. ויצו להביא הין מלא מים, ויכו את הנער האומלל, עדי אשר כלה לשתות את כל ההין.

יהושע אבי שלמה היה תורני, ואחרי תתו לבנו ראשית דעת בעברית שלחהו העיר מירה, לשמוע לקח בחדר רבי יוסל המלמד, אשר, כדברי ר״ש בזכרונותיו, ידע רק להכות את תלמידיו באכזריות נוראה, ואת החדר מציר מימון בצבעים איומים.

מן החדר הובא אל הישיבה, ויעש חיל בתלמוד, ובבית אביו היה ארון מלא ספרים שונים והמה עצורים לנער למען יהגה רק בתלמוד כל היום. ויהי היום, ויתגנב שלמה ויפתח את ארון הספרים ויעט אל השלל הרב ויתבונן בספרי זכרונות דברי הימים וחכמת הטבע הכתובים עברית, ועיניו ראו אור חדש, ובראשם התענין מאד בספר אחד מחכמת התכונה, וישקוד עליו בסתר ויבן אותו, והוא היה אז בן שבע שנים. ויהי לו היום להגיון בתלמוד והלילה לדרוש בחכמה. ויצא לו שם בחכמתו ותורתו, עד אשר רבו והתקוטטו עליו אנשים לקחתו לחתן למו, ויתחרו איש ברעהו לקנות את ה“עלוי” מיד אביו ברוב מוהר ומתן.

בן אחת עשרה שנה היה שלמה והרחים טעונים על צוארו; חותנתו מררה את חייו ותענהו, ויברח מפניה ויהי למלמד נערים.

חיי הנער־האיש מעת נהיה למלמד היו מרים ואיומים מאד. ככה התגלגל תחת שואה בערי פּולניה ומאופל וחושך שאפה נפשו הגדולה לאור החכמה והדעת.

בהיותו בן שש עשרה שנה קצה נפשו במלמדות, כי נלאה נשוא את צרותיו, וינע וינד מעיר לעיר ויתחבר אל החסידים, ושבועות אחדים הסתופף בבית רבי בר ממזריטש, תלמידו של הבעש״ט. אך גם שם לא מצא מנוח לו, כי רוחו היתה שואפת לארץ גרמניה, להשתלם שם במדעים. אחרי אשר רכש לו ידיעה רבה בספרות אשכנז ובהיותו בן שלש ועשרים עזב את ארץ מולדתו, אשר לא ראה אותה עוד כל ימי חייו.

גורל אחד בחיים היה להמשורר רבי משה חיים לוצטו ולהפילוסוף רבי שלמה מימון. הראשון גורש מארצו מחמת הקנאים וימת בּמגפה בעודנו באבו בעיר צפת, והשני נרדף ממורדי האור מעיר לעיר עדי אשר גוע ברעב באבי ימי עלומיו. שני הכוכבים המזהירים האלה כבו בשמי היהדות ויתעלמו תחת ערפּלי החשך בעצם זהרם ויפים.

בראשית הקיץ שנת תקל״ז בא מימון עירה קניגסברג, אשר בה חי אז הפילוסוף הגדול קנט. שם התראה בתארו המוזר ובבגדיו המגואלים, אשר עוררו רק תמהון וגועל נפש בלב תלמידי המכללה, אשר אליה פנה, כי ינהלוהו בעצתם למען יוכל ללמוד את חכמת הרפואה. אולם בזאת הפליא את לבם בתרגמו לפניהם את הספר פידון של הרמבמ״ן מאשכנזית לעברית צחה, ויתמהו איש אל רעהו, ויוכחו לדעת, כי ברכה בה“פּולאק” הזה למרות שפתו היהודית המלאה שגיאות גסות בחקי הלשון האשכנזית. אז שמו לבם אליו ויכסו מערומיו וישלחוהו ברלינה, ויהי נע ונד מעיר לעיר בחוסר כל, ויסבול רעב ונדודים עד אין קץ. בעוני ומחסור כזה הגיע מימון ברלינה. ויעבור דרך שער האחד הנקרא בשם “שער רוזנתל”, הנועד להיהודים העניים ההולכים רגלי. שם נשאר בבית ה“הקדש” ימים מספר, עדי אשר ישיג רשיון מראשי העדה לבא העירה. הפּרנס בא והוא היה “ירא שמים” קנאי, ובראותו את כתבי מימון על הספר “מורה הנבוכים”, חרה אפּו בו ויגרשהו בחרפּה מן ה“הקדש”.

ברגע ההוא חרב בית מקדשו וכל תקותו לבא ברלינה נכזבה ובלב נשבר נפל על יד השער מחוץ לעיר ויבך בכי תמרורים עד כי הוכה בקדחת. ואיש צבא נוצרי עמד שם על המשמר, ויכמרו רחמיו על “העני הפּולני” ויגד זאת להסוכן אשר על ה“הקדש”, ויאספוהו שנית הביתה עדי שובו לאיתנו ואז גרשוהו וילך לו.

אנה ילך האומלל הזה? לא ידע נפשו! ויתע מכפר לכפר, אל אשר הובילוהו רגליו, ובדרך נלוה אל אחד העניים הקבצנים המחזרים על הפתחים, ושניהם הלכו לעיר פּוזנה.

ומימון מספּר בזכרונותיו:

“לא ידעתי דבר עם אנשי המקומות האלה, אבל מחזה פני הרזים והדלים העירו לפעמים רגשי חמלה בלבות הנפגשים בי, ויתנו לי נדבה קטנה להחיות את נפשי”

כעבור חצי שנה בא מימון לפּוזנה. הרב רבי צבי הירש חריף קבל את הפילוסוף הליטי במאור פנים, ואחרי הוכחו לדעת, כי תלמיד־חכם הוא, הובילהו לבית אחד העשירים. העשיר מלא את חפץ הרב ויפנה חדר מיוחד בעד מימון ויצו לתת לו מטה, כסא ושלחן. בערב, אחרי אכלו לשבעו, שכב לנוח על מטתו, ולא היה גבול לשמחתו, באמרו לנפשו: "הבאמת לפני הציעו את המטה הזאת? " ועל הלילה ההוא כותב מימון בזכרונותיו:

“באמת אוכל להעיד, כי לא שבעתי עונג כזה מימי, כאשר שכבתי במטה, אחרי אשר רבות סבלה לה נפשי ששה ירחי עמל, אשר מנו לי כל הימים, אשר התעניתי בדרך ולא מצאתי מנוח לכף רגלי. שכבתי במטה ואישנה אז ינוח לי מרוב התלאה והעמל אשר שבעתי בדרך”

למחרת בבוקר בא הרב לבקרו במעונו ולדרוש שלומו, ומרוב רגשות הנפש לא יכול מימון להתאפּק ויקרא בקול שמחה: "רבי! הלילה שכבתי במטה! " דמעות התפּרצו מעיני הרב ויצו להכין בעדו בגדים וכל מחסוריו.

שנתים ימים בלה מימון בפוזנה ויהי למלמד בבית איש עשיר אחד, והימים ההם היו היותר מאושרים בימי חייו. אך מעט מעט נבאש בעיני הקנאים, ויחלו לרדפו ולהציקו. ויהי היום ובאחד הבתים בתרו דג, והנה כמו אנחה שמעו אזני המבשלת יוצאת מפי הדג, וילכו וישאלו את פי הרב, ויאמר “גלגול נפש אדם הוא” ויצו לשים את בתרי הדג בתכריכים ולקברו בכבוד. השמועה הגיעה לאזני מימון, ויצחק ויאמר: “לו הביאו לי את הדג המדבר הזה, כי אז אכלתיו בכל פּה”. דבריו אלה העירו עליו את חמת הקנאים, ויצר לו המקום בפוזנה וישם שנית פעמיו ברלינה.

הפּעם לא הלך עוד רגלי, ויסע במרכבת הדואר, ולא עבר דרך שער עמק השושנים ולא נתעכב עוד בה“הקדש”, ויבא העירה ויסר אל ראש חכמי ישראל, רבי משה בן־מנחם, ויהי לו שיח ושיג עם הרופא מרדכי הרץ ועם עוד רבים מחכמי הדור ההוא, ויפליא את כלם בחכמתו, ובן־מנחם דבר עליו טובות באזני עשירי העיר, וימציאו לו מחיתו. שם שקד על ספרי פילוסופיה ויבא עד תכונתם. אולם גם שם לא ארכו לו ימי שלותו, כי קנאים פגעו בו שנית ויביאו את דבתו רעה באזני ראשי עדת ברלין וגם לב בן־מנחם רחק ממנו. ויוסף לנדוד ולשוב ברלינה פעמים מספר ולא מצא מנוחתו, כי שונאיו ומקנאיו הקדימוהו בכל מקום להלשין עליו ולהשניאהו.

בבואו לאחת מערי הולנדיה סר אל אחד הנדיבים ויראהו את מכתב בן־מנחם המגיד תהלתו. הנדיב קרא את המכתב ותחת לתמכו, כתב על המכתב לאמר: “גם אני… מעיד, כי נאמנים דברי בן־מנחם בשבחו של הנוכחי”…

בבואו לברסלו התודע להמשורר האומלל אפרים קו המתיאש, ויחד סבלו מחסור ועוני. שם באה אליו אשתו ויתן לה ספר כריתות, כי מאן לשוב עוד לארץ מולדתו.

בשנת תקמ״ח שב מימון ברלינה בפעם הרביעית, אחרי מות בן־מנחם, וינסה לבוא בכתובים עם ראש הפילוסופים עמנואל קנט, וזה האחרון השיב כי “כל קוראי ספרו “בקרת השכל המפשט” לא הבינוהו כשלמה מימון”. גם גיתה התפלא על כשרונות היהודי הליטי, ובשמעו כי חי הוא במחסור, קרא ברגש: "ועם כל זה כותב הוא ענינים עמוקים כאלה, ומי יתן ויבא מימון אלי! "

בסוף ימיו אספהו השר קלקריית אל ביתו, שם חלה את חליו, והשר הטוב נשא וסבל ממנו בסבלנות גדולה מאד, וימת ר׳ שלמה מימון בשנת תק״ס, בן ארבעים ושש שנים. גופו הובא לעיר גלוגא, והקנאים התעללו בו ויקברוהו “קבורת חמור” ולא ידע איש את קבורתו, כי כל ציון ומצבה לא שמו על קבר הפילוסוף הזה.

שקר הדבר אשר בדאו עליו, כי שנא את התלמוד, הלא כה דבריו בזכרונותיו:

“איני יודע מה עולה מצאו בלמודי המוסר של התלמוד, רק חסרון אחד נמצא בהם שדרוש להם כח גדול להתגבר על היצר: על פי למודיו על היהודי להתקדש גם במחשבותיו, ונודע מדרשם על הפסוק “לא יהיה לך אל זר”. איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע. ידרש לי ספר גדול אם אחפוץ לפרוט כל הלמודים המוסריים הנמצאים בספרי התלמוד”

זאת היתה אחרית האיש אשר רוחו הכביר יעדו להיות גאון בתבל, בישראל ובאדם. ידי הקנאה והבערות הרחיקוהו מעל עמו וימררו את חייו ויקטפוהו מעץ החיים במבחר שנותיו.

שני המושגים, “הלאומיות” ו“ההתבוללות”, אשר הם כעת רוח החיה באופני היהדות בדורנו, בתור שני הפכים קצוניים ונלחמים איש את רעהו, שני המושגים האלה לא חדשים המה באמת, כי כבר היו בעולמנו גם בדור העבר, בראשית המאה התשע עשרה, אם כי חסרו להם השמות הנקובים להם עתה, כמו ששנאת ישראל קדמה להשם “אנטישמיות”, המצאת דורנו.

רוח ההתבוללות תקפה בעצם עוזה את הדור אשר אחרי בן־מנחם. צאצאיו יצאו כלם מקהל ישראל אחרי מותו, ואחריהם נסתחפו בשטף העובר רבים מאלופי ישראל בארץ גרמניה, גם רבות מנשי ישראל עזבו את בעליהן ותלכנה אחרי עוגביהן הנוצרים. ודוד פרידלנדר, אשר התימר בכבוד בן־מנחם מורהו, פנה אל אחד מראשי הכהנים הנוצרים בברלין, לפשר בין הדתות, העברית והנוצרית, למען יוכלו העברים והנוצרים לבא יחד בברית הנשואים ולהיות עם אחד. הכהן לא נאות לו ועצתו הופרה. ככה התחזקה תנועת ההתבוללות ותגיע עד מרום קצה, עד אשר המתיאשים דמו, כי כלה תעשה בשארית ישראל.

והנה כמו ממרומים התפּרצה הרוח הלאומי ויגרש את ערפּלי ההתבוללות משמי היהדות, ולעת קץ המאה השמונה עשרה החלה ההשכלה לשנות את דרכה לטוב, ומתוך הרקבון אשר פּשה על אדמת ישראל, צמח פרי חדש לעמנו, ודור חכם נולד לו.

ואלה הם ראשי החכמים בדור ההוא: רבי נחמן קרוכמל ורעהו רבי שלמה יהודה רפאפּורט בגליציה, רבי שמואל דוד לוצטו ויש״ר רגיו באטליה, רבי יום טוב ליפמן צונץ, רבי מרדכי יוסט, רבי מיכאל זכס, רבי זכריה פרנקל ועוד בגרמניה.

קרוכמל ורפּאפּורט מתנוססים כאבני נזר בדברי ימי אחינו בני גליציה. הראשון נולד בעיר ברודי, על גבול ארץ רוסיה, ביום ז' אדר תקמ״ה, והשני בעיר לבוב בשנת תק״נ. שניהם היו בני אבות יקרי־ערך ורמי־היחש.

רבי נחמן מאס כל ימיו ברבנות וישב בעיר הקטנה זולקיב הסמוכה ללבוב. אליו נועדו חכמים רבים לשמוע חכמתו ותורתו, כי לא קם חוקר מעמיק כמוהו בתולדות עם ישראל ובהליכות חיי רוחו לתקופותיו. הוא הוקיר דבריו גם בפה וגם בכתב, וסגנונו היה קצר מאד, ובחייו לא הדפּיס מאומה. אך אחרי מותו קבץ החכם צונץ את כתביו ורשימותיו הקצרות בכמותן, וגדולות מאד מאד באיכותן, ויקרא את הספר בשם “מורה נבוכי הזמן”.

רבי נחמן קרוכמל היה הראשון אשר באר בטוב טעם ובהגיון נמרץ את סוד נצח ישראל, לאמר:

"שלש תקופות הן לכל עם ועם, כמו לכל דבר המתהוה בטבע תקופת הצמיחה והעליה, תקופת העמידה ותקופת הירידה אולם באומתנו, הגם שביחס אל החומר וחיצוניות החושיות נכנענו גם אנחנו לסדרי הטבע הנזכרים, עם זאת הדבר כמאמרם ז״ל. “גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לעילם שכינה עמהם”, חיינו שהרוחני הכללי שבתוכנו יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני חלוף, כי ירב פעולת הרוחני עוד לאגוד גם אותן הקהלות השונות יחד על ידי אגודת מה עם רחוקם זו מזו ורוב ההשתנות בהן עד כי ישוב לחיות אומה שלמה וגוי גדול בפנים יותר מבראשונה כאלו היו לגוף גדול רוחני בעל אברים רבים שונים ומתאחדים בפעולת כללותם והנה לא יתכן כל זה לפי המבואר בקודם, בלתי אם רוח האומה עז ונכון, נותן חיות ועצמה ליעפי הצרות, מעיר נרדמים ומחבר נפרדים. " (מורה נבוכי הזמן, שער ח, ט)

* * * * *

"ואלה הן תקופותיו:

“מאברהם עד משה תס״ה שנה, תקופת הצמיחה. — ממשה עד מות שלמה תע׳׳ז שנה, תקופת העמידה, תקופת המעשים — מימות שלמה עד הריגת גדליה שע״ה שנה, תקופת הירידה, תקופת הכליון — מימי חורבן הבית עד אלכסנדר הגדול שלש מאות שנה, תקופת הצמיחה השניה — מאלכסנדר עד הריב בין הורקנוס ואריסתובל, ר׳׳ס שנה, תקופת העמידה השניה. — מריב שני האחים עד חרבן ביתר, מאתים שנה, תקופת הירידה השניה” — בימי רבי יהודה הנשיא ונשיאי ישראל אחריו, תקופת הצמיחה השלישית — במאה האחת עשרה בספרד תחת ממשלת הערבים, מרבי שמואל הנגיד עד הרמב״ן, תקופת העמידה השלישית — מימי הבינים עד נפּוליאון הראשון, תקופת הירידה השלישית"

יחיד הוא עם ישראל בכחו זה על פני כל התבל, כי אחרי נפלו יקום שנית לתחיה, אחרי אשר למראה עין אפסו כחותיו ועל ידי כחו הרוחני ינצל מכליון החרוץ על כל העמים.

רבי שלמה יהודה רפּאפּורט גם הוא הסכים לדעת רבי נחמן קרוכמל, לאמר:

“קיום אומתנו הנבחרה זה כמה אלפים שנה הוא אחד מן הדברים אשר יתפּלאו וישתוממו עליו כל העמים, אשר על פני כל האדמה, עת אשר יראו לאומים קדמונים, אשר נתנו חתיתם בארץ החיים אשור, בבל, פרס, מדי, יון ורומה, כלם שלטו על קצות הארץ הנושבות בימיהם ויבנו להם עמודי אבן ומוסרי עולם, להקים שמם לדור אחרון, וכלם חלפו הלכו להם והיו כלא היו, גם מרבית תרבותם תמו לנצח, ואשר מהם יעמדו, המה רק כמו עדים נאמנים על גובה רוחם ודרכם כסל למו, ואין נסתר משטף הזמן, כי יעבור והיה לו למרמס, ויהודי עוד דר עם אל ועם קדושיו נאמן, עיניו חזו קורות כל האומות מראש ועד סוף, איך עלו מעלה מעלה, גדלו והצליחו, ואיך ירדו מטה מטה, עדי פסו מחלד, כי נבלעו בארץ נשיה, וכצללים על הקיר עברו אחד אחד ואינמו”

אמנם כן! הדברים האלה אינם חדשים כעת לנו, כי כבר שמענום. אבל זאת לנו לדעת, כי קרוכמל ושי״ר הם המה הראשונים, אשר יצרו את הדעה הנשגבה הזאת, והם המה אבות הרעיון הלאומי, אשר נוסד על בסיס המדע.

ושני הגאונים החכמים האלה נרדפו מהמקנאים והצבועים אשר התקלסו בהם ויקראו אחריהם מלא. רבי נחמן קרוכמל בהגיונו הקר ובשכלו העמוק הביט ברוח קרה ובסבלנות על ההתקוממות נגדו. וכה יכתוב להמשורר מאיר לטריס באחד ממכתביו:

“וכשתחקור תמצא שכן הדבר נהוג עם אחרונים ועם ראשונים עד הנביאים ע״ה, ההמון הולך אסור בזיקי כל כהן אליל, כל מתקדש ומתחסד, חרטום ואשף, בעל שם ובעל שד, והמתקומם כנגדם ישסו וישליחו בו את החיה הרעה בעל פיות רבות וחסרת עינים ככה המשיל וגדר את המון האספסוף פרידריך המלך החכם לעם פּרייסן”

חכמי הדור ההוא פּעלו פעולה עזה וכבירה בחכמתם והגות רוחם גם על החכמים הנוצרים, ויחלו גם המה להעמיק חקר בכתבי הקדש ובתולדות עם ישראל, ובשנת תקצ״ו הדפּיס החכם הנוצרי פרנץ דליטש את ספרו (בשפת אשכנז) “לתולדות השיר והמליצה בישראל”, ושם יאמר:

"מי מאתנו יכחש, כי עם ישראל הוא המצוין והנפלא בכל העמים, וספרותו ותולדותיו נכבדות לנו, הן אוצר כל כלי חמדה לשירת ישראל הלאומית. תולדת ישראל מספּרת לנו מקרים שקרו לעם הזה או מצירת לנו מצב ישראל בעתים שונות, ובכח המליצה לשפוך רוח חן עליהם, אם נשבצם במשבצות השיר — הנביאים וחזיונותיהם, כבוד הכהן הגדול בעמדו לשרת בקדש, חיי היהודים בירושלים ומרכזם, בכל אלה נמצא הדר הפּואזיה מרום ונעלה מאד, וכמעט שאין לנו חפץ עוד במליצה ושיר ליפּותם: חוב המשורר רק לסדר לנו הכל או חלקים ממנו בסדר יפה, וכרוח הפּיוטי יחדור בעזרת שני התלמודים הגדולים ובתי הישיבות בבבל וארץ הקדושה, וכאשר יגיע אל הר בית ה׳ יעמוד וישתומם בהדרת הכבוד פּה יגלו שמים חדשים לפניו וציוריהם יקרים ונעלים יותר מציורי פּלטון היוני, פּה ילמוד יותר מאשר ילמד בפארטינון של אתונא, יותר מאשר ילמד בואתיקן ברומה "

דברים נאמנים ונשגבים כאלה על־אדות שירת ישראל לא שמענו עוד עד הימים ההם מפּי מלומד נוצרי, ודבריו ראוים להשמע גם בימינו אלה להמתחכמים בעמנו המכחישים בשפתם והבוזים ליקהת אמם. יבוא הנוצרי דליטש ויטפּח על פני הבנים הסוררים האלה ויבושו; יקראו את דבריו בספרו ויבינו מה פעל ישראל סבא בימים מקדם.

באחרית המאה השמונה עשרה זרח אור חדש על שמי חכמת ישראל, אשר לא היה דורש לה זה כמאתים וחמשים שנה, מימי רב עזריה מן האדומים, וחכמים רבים קמו בארצות גליציה, איטליה וגרמניה, אשר חפשו בנר התבונה את אוצרות ספרת ישראל העתיקה ויוציאו מני חשך אבנים יקרות וישימו מהן אבני פנה לארמון חכמת ישראל, אשר נבנה בדור הוא. ראש הבונים היה, בלי ספק, רב יום טוב ליפּמן, המכונה דר. ליאופּולד צונץ. נולד ביום י״ד אב ה׳ אלפים תקנ״ד, ומת י׳ אדר שני ה׳ אלפים תרמ״ו.

החכם הגדול הזה חקר ודרש בספריו על הדרשות, הפּיוטים, הסליחות והקינות, וידבר נכבדות על כל הצרות והתלאות אשר השיגו את אבותינו בכל ימי־הבינים מידי אויביהם, ועל כל הגדולות אשר יצרה רוחם בעת ההיא.

“הצרות והמחשבות הן הנה המרכז והבריה התיכון המבריח את כל תקופות התולדה הארוכה והאיומה הזאת, הצרות והמחשבות, הן הנה כהעדשה (נקודת השרפה) בתוך הזכוכית המלוטשת, המקבצת אליה את כל קרני האור הבוקעים דרך בה, יען כי בהן מתכנסות ומתרכזות כל רגשות הנפש וכל רחשי לב אומה שלמה במשך אלפי שנה”

את כל מרי שיחו ואהבתו הרבה לעמו האומלל יביע בספרו ״הפּיוטים מימי־הבינים", אשר בו אצר את כל דמעות העם ודמו, אשר נשפך בכל מרחבי ארצות אירופּה.

" א) אם ישנן מדרגות בסולם הצרות הבאות על בני האדם בתבל, אז עלה עם ישראל על הדרגה הראשית במעלה היותה עליונה ב) אם סבל רעות רבות וצרות ארך זמן המכאובים וקבלת יסורים באהבה מנשאים את רוח האדם ומטביעים בנפשו חותם רוממות ואצילות, אז אין בעם ישראל מרום ונשא בין כל העמים עלי אדמות ג) אם נוקיר ונכבד איזו ספרות ונשתומם על רוב עשרה ורום ערכה, על כי נמצא בתוכה חזיוני תוגה מרעידי לב ומרגיזי נפש, הנה ברגש בבור נביט ונשתומם על חזיון התוגה אשר גבוריו הם מליציו אשר ישתרע על במת התבל זה באלפּים שנה — ישראל בעמים! "

המיסד את חכמת ישראל מעביר את קורות העם האומלל בארצות פּזוריו ואת כל אשר עבר עליו מתגרת ידי שונאיו, אשר לא חמלו על השה האובדת התועה בערבות ציה בין זאבי טרף; הוא משמיע את הד קול העם הנאנח והנאנק בפיוטיו, סליחותיו וקינותיו, אשר נוסדו על רוב הצרות שבאו עליו ומתמרמר על אכזריות רודפיו, לאמר:

״פּזור היהודים, אסון נורא הוא בפני עצמו, יען כי מטבעם הם נוהים לקבוץ ואחדות, והחזיון הזה די הוא להעיר רחמים וחמלה בלב כל איש אשר לא יחסר לו רגש אנושי ולתת להם חן וחסד בעיני הבריות ובפרט אם יזכרו העמים, כי בשבת ישראל על אדמתו היו מגוננים על הגר הגר בתוכם, ונצטוו פעמים עשרות לאהוב אותו ולכבדו, אבל עריצים הקשיחו את לבם ויענו את העם הנרדף הזה, ימוצו את דמם, יכבידו את עולם עליו במסים כבדים ושונים. "

הלא כה דברי המדרש:

"כמשוכת הדק — כשם שהמשוכה הזו מתהדקת בבגדיו של אדם והוא מפשר אותם מצד זה והיא מתהדקת מצד אחר, כך היא מלכותו של עשו, גובה אח הארגון ועד שלא יגבה את הארגון הרי הגלגלת “באה עליהם ועד שזאת ניגבת באים עליהם טירבוס וטירוגין” (פּסיקחא, כי תשא)

צונץ התרעם והתקצף מאד על אלה הסופרים והחכמים אשר בשאט נפש מבעיטים בחכמת ישראל מימים קדומים, ויחרצו משפטם, כי חכמת ישראל בעת ההיא אבדה ואין לה כל ערך מדעי. על המתחכמים האלה יאמר:

"אין כל תקוה לנו מסופרים וחכמים בעיניהם, אשר ידונו ספרים כתובים בלשון עבר לשרפה, ומשתדלים בכל כחם לעקור ידיעת שפת עבר מישראל; יען כי ספרים כאלה תוכם רצוף אהבת ציון, כבוד לימי קדם, אהבת לאום ישראל, כבוד לאם אשר נתישנה בצדק; חיינו היא תורתנו לדעת המעשים אשר יעשה ואשר עשה אותם היהודי וחי בהם חיי לאום גם בימי נדודיו וטלטוליו, למען תהיה לעם תקוה, כי מריח מים — מי התורה — עוד יפריח ויחליף גזעו, יצמח מתחתיו והיה שנית לעם חי חיים בריאים ורעננים ככל העמים הבריאים והשלוים "

החכם הלאומי הגדול שד״ל יחרוץ משפּטו על צונץ באחד ממכתביו לאמר:

“עמוקות מני חשךְ מגלה, המוציא לאור תעלומות וצלמות, ובלעו יוציא משני המות, מחיה מתים במאמרו, כי טל אורות אורו, הנותן תחיה ליורדי נשיה, המקים לאין מספּר ישני אדמת עפר אם יסתר דבר תושיה במסתרים והוא לא יראנו? הלא הוא בעיניו יקחנו ואל גבולו יביאנו, הוא האיש הדורש משפּט ומהיר צדק להגיד ליעקב חטאתם ולבוזי יהודה אשמתם, אלה כי חרפו ויגדילו, ואלה כי שכחו עצמם ורוחם השפּילו”

(אוצר נחמד)

הנה כי כן האריך ימים החכם הגדול הזה, ויהי שלם בגופו ונשמתו עד יומו האחרון, ויהי מלא כח עלומים לתורה ולתעודה, עדי הפקידו את רוחו לאלהי הרוחות ביום העשירי לחדש אדר שנת תרמ״ו, ויובל לקברות ביום הפּורים. כל העם ספדו על בחיר חכמיהם וסופריהם בדור ההוא, על האדרכל הגדול, אשר הניח את אבן הפּנה להיכל חכמת ישראל.

המטיף והמשורר הגדול רבי מיכאל זכס הראה גם הוא את חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים, בתרגמו את שירי הפּיטנים הספרדים והאשכנזים, ויוסף בסגנונו הנפלא לוית חן על יפים וילבש את ספורי האגדות ואת המשלים אשר בתלמוד והמדרשים לבוש המליצה והשיר. ויהי כאשר הגיעו המליצות והשירים האלה לידי הפיטן הינה, הכיר מיד את הסגנון הפּיוטי הנפלא של משוררינו בימי־הבינים, ותצלח עליו הרוח לפאר ולרומם את גאון משוררי ישראל רבי יהודה הלוי וכיד השירה הטובה עליו הציג לו מצבת עולם וזכרון נצח בפיוטיו.

בימינו כל איש היודע אך קרוא ספר מאיזה עם שיהיה שמע את שם רבי יהודה הלוי, וידע כי משורר גדול היה לישראל, אשר בכבודו יתימר לעולם. ובעד זאת עלינו להיות אסירי־תודה לרבי מיכאל זקש בעד פּעלו ועבודתו הפּוריה והרעננה בכרם ספרות ישראל.

הגלות והעבדות הכניעו אח רוח היהודי וישפּילו את גאונו הלאומי ויטעו בלבו מחשבות ועצות אירך לזכות את ארחם בעיני שכניהם או אדוניהם הנוצרים ולמצוא חן בעיניהם, וחכמי הנוצרים, אשר התימרו בשם אהבת האדם, היו משמיעים תמיד את משפּטם, כי על היהודים לשנות את דרכם ואת חקיהם לקרבה אל דרכי עם הארץ ואז ייטב להם. הד הקול הזה מצא מסלות בלבות משכילי היהודים, ויחלו לתקן את הדת.

ראשי המתקנים האמינו גם זאת, כי מלבד אשר ימצאו חן בעיני השרים הנוצרים בתקוניהם, יביאו גם תועלת רבה לעם ישראל, כי על ידי התקונים האלה ימשכו את לבות בני הנעורים לדת ישראל, אשר זנחוה בדור ההוא. ובאמת כאשר נפתחו שערי ההיכל בברלין, היה הדבר חדש, וככל דבר חדש משך אליו את הלבבות ואחד מראשי המתקנים, אליעזר ליברמן שמו, יקרא אל העם, בספרו “אור נוגה”, לאמר:

"שאו נא עיניכם, אחי, וראו! גדודים גדודים הבאים בשער בית ה‘, שופכים נפשם לפני האלהים, אחרי אשר חלפו שנים רבות, ולא זכרו עוד את דבר קדשו, שבחו כל יסודי הדת ופנת תורתנו הקדושה, כי גדלה השערוריה בקרב ישראל: ברוב בתי כנסיות, רבים יושבים, מדברים ומתלחשים כבבתי שכר עד שהיינו על זה משל בגוים, לעג וקלס בלאומים, ותהי ראשית משלם על כל מצה ומריבה לאמר. “במנהגי היהודים בבית תפלתם”, גם קטטות ומריבות, חרפות וגדופים בבית אלהים הקדוש, עד שכל השומע תצילנה אזניו. אחי ועמי! למה לא נקח מוסר מן העמים, הביטו בגוים וראו איך הם עומדים בבית תפלתם באימה ויראה, בדרך ארץ ומוסר וכל חושיהם ורגשותיהם אל דברי המטיף נתונים — עתה פקח ה’ את עיני אחינו משכילי לב וחושבי שמו יתברך, בהכינם להם היכל ה׳ בנוי לתלפיות, מתאספים כלם מדי שבת בשבתו ומקשיבים בשום לב את דברי מטיפם בעינים מלאות דמעה, אשר יודיעם את דברי אלהים חיים בטוב טעם ודעת, תחת אשר עד כה לא הבינו מאומה מדרשות ופלפולי הרבנים, עד שבמשך הימים כבתה שלהבת אמונתנו מלבם, ויפנו עורף לדת ישראל. גם בנות ישראל אשר לא הבינו מאומה מעבודת יוצרנו עד כה, ובהגיע תור חדש, שבת ומועד, תחת אשר היה להן להשתעשע בדברי אלהים חיים, להבין עצם היום ולהתענג על ה׳ ונפלאותיו, בלו כל היום בחיק ספרי הבל וספּורי עגבים, אשר השרישו בלבבן שורש פורה ההשחתה. "

אבות המתקנים היו: הרבנים רבי שמואל הולדהיים, (נולד בשנת תקס״ו בעיר קמפן ומת בשנת תר״כ בברלין), ורבי אברהם גיגר (נולד בשנת תק״ע ומת תרל״ג). שניהם היו אנשים גדולים ומצוינים בכשרונותיהם. הראשון היה תלמודי גדול ורב פעלים, תקיף בדעתו ועשוי לבלי חת. מפעולתו נשארה לנו הקהלה המתוקנת בברלין, אשר בה נראה חפץ התקונים עד הקצה האחרון. והשני היה חכם חרוץ ולא הרחיק לכת בתקוניו כהראשון. אולם שניהם שגו את שתי השגיאות הגדולות בחשבם, כי בתקוניהם יסירו את החיץ המבדיל בין ישראל לעמים ויהיו אזרחים גמורים בעלי זכיות כמו האשכנזים הנוצרים; ושנית, כי ירימו את היהדות הצרופה וימשכו אליהם את לבות בני הנעורים על ידי דרשות מטיפיהם בהיכליהם. ויחלו בעבודת אלהים אשר ערכוה כתבנית העבודה בבתי־כנסיות הנוצרים, ויכלו בכל קדשי ישראל בהסירם את השפה הקדושה מבתי־התפלה ואת הלמוד העברי מבתי־הספר, ויסדרו למו תפלות בשפת אשכנז במקום התפלות העבריות וימחו מסדר התפלות כל זכר ציון וירושלים ותקות ישראל לשוב אל ארץ אבותיו, באמרם:

“אשכנזים אנחנו בני דת משה וארץ אשכנז היא ארצנו”

ויוסיפו עוד סרה, בהעבירם את חקי המאכלים האסורים לישראל, ויתירו להתחתן בעם הארץ, וכל הבן הילוד ימול אך לפי חפץ ההורים, ואת יום הראשון בשבוע הקדישו תחת יום השבת, ואחרי אשר לא נשאר להם דבר, בדאו מלבם את “המשלחת”, או את המלאכות והמטרה אשר מנה ה׳ לבני ישראל בגוים בכל ארצות פּזוריהם.

החרדים לדבר ה׳ ובראשם הגאונים רבי עקיבא איגר, חתנו רבי משה סופר (בעל “חתם סופר”), רבי מרדכי בנט, רבי יעקב ליסא ורבי שמשון רפאל הירש, יצאו במערכה ללחום בקנאה גדולה נגד המתקנים ותקוניהם.

נפלאים המה דברי רבי שמשון רפאל הירש בתוכחתו לבני דורו:

“ואתם, בני עמי, הטרם תדעו כי בדרך הזה, אשר החלותם ללכת רע ומר תהיה אחריתנו כי על ידכם יקרע בית ישראל לשני קרעים לשמצה בקמיהם ולאבדן נחלתנו, ואם הסרים למשמעתכם יפשעו בתלמוד ויתירו לנו מאכלים ונשואים האסורים לנו, אז לא תהיה עוד תקומה לבריתנו יחד ובדמע נפּרד איש מאת רעהו מי יתן ואחר יקום, גדול ממני בתורה וחכמה, גדול ממני בכח דבר ה׳ להשיב לבבכם אל האמת ותשובו ותחיו אכן אם לא תשימו אל לב, תוסיפו סרה, תדעו, כי תוחלתכם נכזבה ועצת נפתלים נמהרה — העולה על רוחכם היה לא תהיה, לא נהיה כגוים אשר סביבותינו ואתם, אם לא תשובו, את שמכם תניחו למשל וישנינה בקרב ישראל עד עולם ורק בזאת תדעו לנו, יען אשר רק במעול מעל בקדש דמיתם לרפאות שבר נחלתנו, כמעט הבאשתם ריח כל תרופה וכל תקון בעיני ההולכים בתום בכל חדש, אף כי בקדש יסדתו, ימאסו, מדאגה מדבר פז ממקור נרפש בדמות עצתכם נובע”

החכם רבי דוד קאסל יצא במחאה נמרצה נגד המתקנים וישב לאל את כל משפטיהם, באמרו:

"הם אינם מוצאים בדת ישראל דבר הראוי להתקיים, ואולם דמיונם לפלוני הכפרי, אחרי אשר לא ידע קרוא ספר, חפּש אחרי משקפים לקרוא על ידם — הם יוצאים מן הגיטו בחפּזון ומשאירים את כל אשר להם בהגיטו, גם את המדות היקרות אשר שמרו עלינו כל ימי שבתנו בה, הם אומרים כי החובה עלינו לבטל את החלק הלאומי מדתנו למען נהיה נאמנים לארץ מולדתנו. אבל יגידו לי, כמה אנחנו גורמים הפסד לארץ מלדתנו? שמא הם יראים, כי בעת יתקע ה׳ בשופר גדול לחרותנו נמהר לעזוב את ארץ מולדתנו ונעזוב בה את בתינו ורכושנו, את מסלות הברזל אשר בנינו ואת שטרות המדינה אשר קנינו, הבזאת יהיה הפסד לארץ מולדתנו? הם מחליפים את השם “יהודי” על “ישראל” וחושבים, כי בשנוי השם ירמו את איביהם! מלאך המות ימצא את החולה גם אחרי שנוי שמו, ואויבינו ימצאונו גם תחת השם “ישראל” הם מתפּארים, כי סבלנים המה בדעות ודת לעומת אחיהם החרדים הממאנים בתקונים דתיים, אך זאת היא ענוה וסבלנות! עשרים ושמונה אנשים המתקנים נדב לבם לסבול את דעת ודת כל עם ישראל?! "

הריב בין המתקנים והחרדים התפּרץ מאד ויגיע עד הממשלה. גם חכמי הנוצרים התערבו בו. ומה יקרו דברי הכהן הפּרוטסטנטי פּולוס ניימן נגד המתקנים, באמרו:

“את התקון הדתי אנכי מבין כי יתאוו בני דת אחת לשוב למקורם הדתי, באשר היתה אמונתם בראשיתה ואולם מה הם עושים המתקנים הברלינים? הם יבררו להם מן הדת הישראלית כל דבר קל החביב להם וירחיקו כל דבר הקשה להם לקיימו וכן לא הם סרים למשמעת התורה, כי אם התורה סרה למשמעתם הבזאת תהיה דת ישראל מתוקנת? אם תשמעו למצער לדברי הנביאים, אז עליכם לדעת, כי כל התורה היתה חביבה להם ומפורש כתוב בתורה ה׳ ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם המשורר הקדוש התפּלל גל עיני ואביטה נפלאות מתודתך ואלו היו המתקנים בעלי דת באמת, כי אז יגעו ועמלו בתורה להבינה הם אומרים כי כבר נשתבחו המצוות המעשיות מאליהן, ואולם איזו מצוות נשתבחו — האם רק מתורה שבעל פה? הלא זנחו כבר מצות מילה ושבת הכתובות בתורה שבכתב כן אינם נזהרים במאכלות אסורות, ובמה הם נקראים יהודים? אתם אומרים, כי לפי השקפתכם אי אפשר לכם להתפּלל עוד לביאת משיח במובן מדיני ולאומי, טוב איפוא, האם מאמינים אתם בגאולה רוחנית? ולמה הרחקתם מסדר התפלה כל רמז לה? מה תשליכו שקוצים על העבר הנעלה שלכם? הנביאים העידו כי כאשר התקצף ה׳ על אבותיכם הרחיקם מעל אדמתם ואתם נותנים עוד שבת והודיה להשם על פזרו אתכם בגוים אם כן הדבר, היכן רמוזה בתפלתכם הדת החיובית, דת ישראל? אם אי אפשר לכם לצפּות לגאולה עתידה במובן לאומי ומדיני, אם תורת ישראל קדושה היא לכם אך ברוחניותה ולא בחקיה, הנה ראו לכם להתנצר, כי בדת הנוצרים תמצאו את כל מאויי נפשכם לפי השקפתכם ורצונכם”

אחרית הדבר היתה, כי המחדשים נקרעו כליל מאת המשמרים ויהיו לשני מחנות בערי אשכנז ואמריקה עד היום הזה.

רוב מנינה ובנינה של האומה הישראלית, כששת מליונים במספּרם, עצורים בבור השבי או עמק הבכא הגדול ארץ רוסיה.

המחברים הסכינו לספּר בראש ספריהם הנדפּסים תחת השגחת הצנזורה הרוסית את נדבת לב עם רוסיה ורוב חסדו לעמנו, כי האינקויזיציון לא שלטה בכל מרחבי הארץ ההיא ומלכיהם מלכי חסד המה; אבל הם, המחברים, שכחו אך דבר אחד, כי בכל ממלכת מוסקבה לא יכלו היהודים לשבת, כי לא נתן להם כל מדרך כך רגל בתוך הארץ פּנימה, ואיך יכלה האינקויזיציון לשלוט שם?

הראשון למלכי רוסיה אשר החל לסדר את תורת החקים בארצו, היה הצר אלכסיי בן מיכאל בשנת ת״ט, ורוח קנאות של הדת הקתולית היונית מרחפת על כל חקיו, המבדילים את חיי בני האמונות האחרות מעל הנוצרים, וחק אחד יורה, כי בעלי אמונות אחרות אשר יזידו להסיר את לבות המאמינים הישרים מדתם, אחת דתם להשרף חיים, “מבלי כל רחמים בדין”.

פיודור בן אלכסיי מלך רוסיה, בחוקיו — בתנאי־השלום שנעשה בין ממלכת פולניה ובין ממלכת מוסקבה, בשנת תל״ח — אומר, כי רשות לכל סוחרי פולניה לסחור במוסקבה ולסוחרי מוסקבה לסחור בשלש הערים קראקו, ורשו ווילנה, מלבד היהודים הנמצאים באחת משתי הממלכות.

פּטר בן אלכסיי, הנקוב בשם “פּטר הגדול”, בשעה שקרא חכמי חרשים ממערב אירופה לתקן ולשכלל את ארצו הפּראית, לא קרא את היהודים, באמרו:

“ארשה להמחמרים שנואי נפשי לבא ולשבת בארצי ולא ליהודים הרמאים והנוכלים”

בהיותו באמשטרדם, בקשוהו היהודים להרשותם לסחור בארצו, והשיבם:

“הנכם חושבים, כי ערומים אתם ותוכלו להונות את הרוסים אולם אני מבטיחכם, כי בני עמי ערומים מכם ולא תוכלו לסובבם בכחש”

בשנת תפּ״ה מת פּטר הגדול ואשתו יכתרינה הראשונה מלכה תחתיו. הקסרית הזאת הראתה את שנאתה ליהודים בכתב הדת אשר נתנה בשנת תפּ״ז, לאמר:

“את היהודים, אנשים ונשים, הנמצאים בערי רוסיה ואוקרינה, ישלחום בלי איחוד עד מעבר לגבולות הממלכה ושלא לתת להם לשוב עוד הפּעם לרוסיה, ולשמור את הפּקודה הזאת שמירה מעולה, ובצאתם את הארץ לא יקחו בידם מטבעות זהב וכסף”

בשנת ת״ק חזקה הקסרית אננה בת יוהן את חק הגרוש ובכתב דתה נאמר, כי נמצאים במחוזות רוסיה הקטנה עוד מאה ושלשים חצרות אשר בהן יושבים חמש מאות ושבעים ושלש נפש יהודים איש ואשה.

הקסרית אלישבעת בת פּטר הגדול שפכה את כל חמתה וקנאת דתה על היהודים שנואי נפשה. ויהי בשנת תק״ג, כאשר הגישו פקידי המלוכה וראשי האזרחים בקשה אל הקסרית לטובת היהודים בעיר ריגה, בבארם את הנזק הרב אשר יסבלו הנוצרים מגרוש היהודים, אשר רק הם המה רוח החיה באופני המרכלת, ובצאת היהודים את העיר תשאה שממה, כתבה הקסרית על שולי הגליון, אחרי הגמרה לקרוא את כתב הבקשה, את הדברים האלה:

"מאת אויבי המשיח לא אחפּוץ כל רוח בעסקים. "

עד כמה גדלה שנאת בת פּטר הגדול לעמנו, נוכל להבין מהנהגתה עם אחד מגדולי חכמי הרפואה מבני ישראל שקמו בדור ההוא, הוא הדוקטור אנטוני סאנשיס. הוא נקרא לרוסיה עוד בשנת תצ״א ויהי ראש וראשון לכל רופאי הצבא, ויכבד מאד בעיני כל העם. עת זקנתו התפּטר ממשמרתו הרשמית ויקדש את כל עתותיו חנם לעניי העם. פּתאום השיג פּקודה מאת המלכה אלישבעת, כי יעזוב את ארץ רוסיה. הישיש התם לא הבין את דבר הפּקודה הקשה הזאת, ויצא לשבת בפּאריז, ושם קבל מכתב מאוהבו השר רוזאמובסקי כדברים האלה:

“לא מאשר יזעף עליך לב הקסרית גרשתך מארצה, כי לא מצאה כל עולתה בך, אך חפצה היא, כי המלומדים הנמצאים בארצה יהיו נוצרים, ועתה נודעה כי הנך אחד ממחנה משה והנביאים”

בימי הקסרית יכתרינה השניה, או “הגדולה”, נפלגה ממלכת פּולניה לשלשה חלקים, לרוסיה, לאוסטריה ולפרוסיה, ומספר היהודים אשר באו תחת ידי הרוסים בשנת תקל״ב היה יותר ממליון. שרי המלוכה אבו לתת משפּטי זכיות ליהודים, אך הקסרית הקשיחה לבה, ובימיה ובימי פּאול בנה הבדילו את היהודים לרעה, ויציבו גבולות למושבותם, וישימו מס מיוחד על שלטון הקהל, אשר פּשט את עור היהודים מעל עצמותיהם.

אלכסנדר הראשון בן פּאול הואיל לקרב את היהודים אל עם הארץ ויפתח להם את בתי־הספר, אשר היו סגורים בעדם עד אז, והיהודים שלחו את בניהם להמכללות ללמוד את חכמת הרפואה, אולם מורי המכללות שמו מעצורים ומכשולים על דרך התלמידים, במאנם לתת להם כתבי־תעודה אחרי גמרם את חקי למודם, אם לא המירו את דתם, ושר ההשכלה הסכים לפעלם ועצת הקיסר הופרה.

בשנת תקס״ד יצאה הפּקודה לגרש את כל היהודים המוזגים והחוכרים מכל הכפרים. משפּחות רבות רוששו ודלו עד מאד. לשוא השתדל בעדם שר הפנים בעת ההיא, הנסיך קוראגין, כי יד שונאי ישראל היתה תקיפה והם הלשינו על היהודים, כי מנצלים הם את האכרים. ובכן נשבר בעת ההיא מטה לחם לאלפי משפּחות.

אחרי מלחמת הצרפתים ברוסיה, בשנת תקע״ב, הביע הקיסר את תודתו ליהודים על אמון רוחם למלכם ולארצם בעת הרעה ההיא, ובשנת תקע״ח צוה אלכסנדר הראשון, כי היהודים יבחרו להם צירים בתור מליצים בעד העם, אשר ישבו בקרית המלוכה יחד עם השרים ויועצי המלך, למען יוכל להועץ אתם איך להיטיב את מצבם.

ראשי היהודים מכל מקומות מושבותיהם התאספו בעיר וילנה ויבחרו שלשה מהם: את רבי זונדיל זוננברג מגרודנה, רבי בינוש ברץ מויטבסק ורבי מיכאל איזנשטט ממוהילוב. האספה הוציאה פקודה לכל היהודים הנושאים עטרות כסף על טליותיהם למסרן לידי אלופי הקהל ובמחירן המציאו לידי הנבחרים סך שלשת אלפים ושש מאות וששים אדומים הדרושים להוצאת הצירים פּטרבורגה. אולם גם הצירים האלה לא הביאו ישועה לעמם, כי פקידי הממשלה הוסיפו לגרש את היהודים מן הכפרים אל הערים, ומצב היהודים היה נורא מאד גם בימי אלכסנדר הראשון הטוב והמיטיב.

הצר הצורר ליהודים יותר מכל קסרי רוסיה היה ניקולי הראשון אחי אלכסנדר, אשר עלה על כסא מלכותו בשנת תקפּ״ה, ובשנים הראשונות למלכותו נתן חק, כי היהודים ירימו אנשים לצבא תחת כופר הכסף אשר שלמו עד אז.

ותרומת האנשים לצבא בידי ראשי הקהל היתה אסון נורא ואיום לישראל שנים רבות. שוטרי הקהל הנקובים בשם “החוטפים”, עשו את מעשיהם האכזרים כשעירי תפתה: גזלו את הילדים הקטנים מחיק אמותיהם ואת הנערים מזרועות אבותיהם וימסרום לצבא, וירבו בבתי ישראל יגון ואנחה. הילדים הובלו כפותים כשיות נאלמות בעגלות גדולות הרחק מגבול מושבות ישראל לגדלם שם בבתי אכרים רוסים עד מלאת ימיהם, ואחרי כן עבדו את עבודת הצבא עשרים וחמש שנים. אלפי נפשות נגזרו מעמם, אך רבים מהם זכרו את אמונתם וישאו ויסבלו כל הצרות מידי מעניהם עדי נתן חופּשה להם כתום שנות עבודתם, וישובו אל עמם ואל משפּחתם. אז גברה המנוסה מן הארץ ורבים נמלטו לארץ מולדובה, רומיניה, להציל את ילדיהם. יום יום תכפו הצרות על בני ישראל ברוסיה, דת נתנה לגרש את כל היהודים היושבים על הגבול או על חוף הים הרחק חמשים פרסות. פּקודה יצאה על עדת פּטרבורג, אשר נוסדה בראשית ימי אלכסנדר, להגרש מן העיר ולא ישארו בה כי אם אלה אשר ימירו את דתם. על האצילים פּקדה הממשלה לבלי יפקידו יהודים בתור סוכנים על אחוזותיהם ולא יחכירו להם את נכסיהם ובתי־משקיהם.

המהפכה הנוראה הזאת המיטה שואה על רבבות אלפי ישראל, רשו ורעבו, ורבים מתו ברעב. כל משאת נפש הצר היתה, כי היהודים יתבוללו בעם הארץ, ויצו להמעיט את בתי־הדפוס ולקחת מיד היהודים את ספריהם ולשומם תחת הבקרת ולאסור את כל הספרים אשר עין הבקרת לא חלה בהם. בחזקת היד המירה הממשלה האכזריה את בגדי היהודים ותגלח את חצי זקנם ופאת ראשם ותסר את המכסה מעל ראשי הנשים ויהיו בני ישראל ללעג ולקלס בעיני שכניהם.

תקופת הזהב היתה ליהודי רוסיה בימי מלך אלכסנדר השני, משנת תרט״ו עד תרמ״א. המלך הטוב הזה הגדיל חסדו עם בני ישראל ויעש להם הנחות, הקל את המסים ואת חקי עבודת הצבא, וירחב את חוג מושבותם, וירשה להסוחרים ממדרגה ראשונה ואת החרשים לשבת בערי־המלוכה ולכונן להם קהלות בתוכן, פתח לפניהם את כל בתי־הספר. אז נוסדה חברת מרבי ההשכלה בישראל, ויפיצו דעת בעם. הצעירים שטו אל בתי־הספר כצמאים למים, ויחלו להתנכר לעמם, בחשבם כי בא הקץ לצרותיהם. ובאמת עשו חיל בכל ענפי המדעים ברבע המאה ההיא. השמות: רובינשטיין במוסיקה, אנטוקולסקי בפסלות, אורשנסקי בדת ודין, בהרב ולבנדה בספרות, מאירים ככוכבים מזהירים בתקופה ההיא.

אולם לא ארכו להם ימי שלותם. כי אחרי אשר אלכסנדר השני נפל חלל ביום הראשון לחדש מרץ תרמ״א, ואלכסנדר השלישי עלה על כסא מלכותו, התקדרו שמי היהודים ברוסיה בענני אופל ועת צרה היתה ליעקב, כי פרעות ורעמים התפּרצו עליהם בכל קצות הארץ. הפּרעות האלה שמו שמות בעם ישראל, והממשלה הוסיפה לחוק עליהם חקי און, אשר נועדו בשם “חוקי מאי”, והם העיקו את היהודים עד דכא.

הסופרים והחכמים מבני ישראל אשר החלו להתבולל עם העם הרוסי בימי אלכסנדר השני, פּקחו את עיניהם לראות נכוחה, כי לא בהתבוללות תושע האומה האומללה, ורגש לאומי התעורר בקרבם וישובו אל עמם וירימו נס ציונה.

הסופר המהולל לבנדה התרגש מאד מן המהפכה אשר נהיתה במוחו ולבו אחרי הפּרעות, בראותו כי חרב בית מקדשו — האידיאל הקוסמופּוליטי היה כלא היה, ויחלה מחלת הרוח וימת מעוצר רעה ויגון.

בתקופה ההיא נולדה התנועה הקדושה — הציוניות, וטובי העם התיצבו בראש התנועה, אשר רק ממנה יהל אור תקוה לעם ישראל.

שתי הארצות הקטנות, מולדובה וולכיה, אשר בדרום אירופּה, התאחדו בדור האחרון ותהיינה לארץ אחת בשם רומיניה.

הארץ הזאת היתה לפנים, בימי ממשלת רומה, ארץ מקלט, ארץ גזרה, המועדה לכל המרצחים והשודדים, אשר שלחתם שמה הממשלה להתם פּשעם ולכפּר עונם. צאצאי האסירים ההם התבוללו עם בנות הצוענים הנודדים בערבות הארץ ההיא, ומהם יצאו הרומינים המרעישים את העולם בימינו ברשעתם ובשנאתם ליהודים.

בני ישראל ישבו בארץ רומיניה בימי ממשלת רומה, עוד בטרם הגלו האזרחים אצילי רומיניה שמה.

לאט לאט נוספו על היהודים התושבים מאחיהם מכל הארצות אשר סביבותיהם, מתוגרמה, פּולניה והונגריה. כי המסחר היה נפרץ מאד בין הארצות האלה, ויהודים היו לרוח החיה באופני המרכלת. גזרת תרומת הצבא מאת יהודי רוסיה גם היא הביאה נמלטים רבים משם לרומיניה בימי ניקולי הראשון.

ראשי אגודות הנזירים ברומיניה ואדוני הארץ, בחפצם להושיב את הארץ הנשמה וערבותיה, קראו ליהודים מקרוב ומרחוק לאלפים ולרבבות, ויפקידום על בתי־משקיהם ועל אחוזותיהם וכפריהם, ויתנו להם חוקים טובים. והיהודים, אחרי אשר הציבו להם יד בחיים, הביאו אליהם את בני ביתם, קרוביהם מיודעיהם מארץ מולדתם. גם המלחמות בין רוסיה ותוגרמה הביאו לרומיניה יהודים רבים משתי הארצות הגדולות האלה.

החסידות גם היא בראשית הוסדה שלחה שרשיה בארץ החדשה הזאת, ותתכונן בקהלות רבות, ולרגליה נהרו המונים ממעריציה ומחזיקיה. האצילים ושרי המלוכה שחרו את פני “היהודים הטובים” וקדושיהם, ויתנו להם לאיש ועדתו לשבת בתוכם ויעשו להם הנחות רבות.

במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים ישבו היהודים ברומיניה כל עוד אשר סרה אל משמעת שולטן תוגרמה, וחכירת בתי־היין וכל מחיה בכפרים בידם היו מאת האצילים, אשר גוננו עליהם. ואם גם הוציאו המושלים לפעמים חוק אכזרי לגרש את היהודים מן האחוזות והכפרים, אז היו האצילים למגן להם ולא נתנו לנגוע בהם לרעה, כי אהבום בגלל כשרונם ויושר דרכם. והיהודים השתדלו להסב אליהם את כל בתי־האורחים והמלונות אשר בדרכים, למען אשר לא יאכלו אחיהם הבאים אל הארץ לסחרה את לחמם טמא בבתי הגוים, ובתי־המלון לא הביאו אז למחזיקיהם שכר רב, כי אם עמל וצרה, בהיותם צפוים אל מחנות השודדים והמרצחים אשר פרשו רשתם על כל הדרכים והמסלות. גם בתוך הערים הכינו בתי־אורחים כחקות ישראל מאז להכניס את אורחיהם בכל עיר ועדה במאור פנים.

הרומינים, אשר כל משאת נפשם אך לשאת משרה ופקודה בממלכה, עזבו את המסחר וכל חרושת המעשה ליהודים, אשר בחכמתם וכשרון מעשיהם כוננו בתי־עבודה, ואנשי המלאכה היו לאגודות המתנהלות על פי חוקים טובים המגוננים על המלאכה ועובדיה. עשירי העם כוננו בתי־מסחר ובתי־אוצר לסחר כסף, אך בנשך לא שלחו ידם, כי מצאו מחיתם ברחבה, ורבים מהם חיו בטוב ובעושר.

אולם לא לעולם חוסן, כי באחרית המאה השמונה עשרה רבו הנודדים מגליציה ורוסיה, אז עברו הימים הטובים ויגדל המחסור במולדבה, אך בוולכיה עדין לא ידעו רע, כי שטף הנודדים טרם הגיע אליה.

בשנת תר״ח, שנת המהפכה לרוב ממשלות אירופּה, התעוררו גם הרומינים משנתם לפרוק את עול מלכות תוגרמה מעל צוארם. היהודים היו בין הראשונים להתיצב במערכה וללחום את מלחמת הדרור, וילחמו בחרף נפש. תופשי הממשלה החדשה הבטיחו לתת להם זכיות ומשפּטי אזרח. סוף דבר היה, כי הדרור בא לארץ רומיניה, אבל תקות אחינו נכזבה עד היום.

הממשלה החדשה, תחת המלך קרל פון הוהנצולרן, אשר עלה על כסא מלכותו בשנת תרכ״ו, חדשה גזרותיה על היהודים. מן הכפרים, אשר בהם היה מקור מחיתם, גרשתם, את המסחר סגרה מפניהם, בבתי־הספר לא קבלה ילדיהם לחנכם. ההמון השתובב ויתנפּל על בני ישראל כחיות¹ יער וירדפו אחריהם עד חופּי הדונאי ויטביעום במי הנהר. לשוא צעקו היהודים מעצמת מכאוביהם לכל ממשלות אירופּה, כי אין קול ואין עונה, אין חומל ואין מרחם על יהודה השדודה!

בשנת תרל״ח, אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה, בהתאסף ראשי הממשלות בברלין והשר בנימין ביקונספילד בראשם, זכרו לטובה את יהודי רומיניה ויכתבו בספר הברית לחובה על ממשלת רומיניה לתת משפּטי אזרח ליהודיה. אך ממשלת הזדון לא מלאה חובה עד היום וחמת ההמון נתכת עליהם בכל עת. רבים מהם עזבו את הארץ הארורה מבלי שוב עוד אליה. בין היוצאים נמצאו אנשים גדולים וחכמים כהפּרופיסור שלמה זלמן שכטר ע״ה, ראש בית מדרש לרבנים באמריקה, והרב גסטר בלונדון.

מספר היהודים בעמק הבכא הזה לא הגיע עדין לשלש מאות אלף, ורק למאות אחדות מהם נתנה זכות אזרח, וכל המון בית ישראל נחשבו לזרים ונרמסים תחת רגלי המולדבנים הפּראים בלי חמלה.

אחי ואחיותי השומעים! הננו יושבים כעת בערב הזה באולם גדול ומתענינים בתולדות אחינו ברומיניה, ובאותה שעה מתגוללים שם אלפי אחינו ואחיותינו עם צאצאיהם הקטנים בדרכים, נסים ונמלטים מחמת רודפיהם ומתמוגגים ברעב ובקור, עדי אשר ממשלת אוסטריה, העוינת גם היא את היהודים על פי דרכה, נכמרו הפעם רחמיה ותצו על שומרי הגבול לבל יניאו את הנמלטים מבא בארצה, ואת האזרחים בקשה, כי יקדמום בלחם ובמים.

שבו עליך ימי־הבינים, ישראל סבא! הוי, עד אנה? עד מתי ?.²

חכמת בן־מנחם היהודי האשכנזי רכשה לו אוהבים רבים גם בצרפת ובאהבתם אליו השתדלו בעד עמו לשחררו ולזכותו במשפּטים טובים.

בראש כל אוהביו הצרפתים היה הגרף מיראבו, אשר כתב ספר על־אדות בן־מנחם ולא שכח חנות גם את עמו וידבר משפּטים את שונאי ישראל. ועל ידו החזיק הכהן הנאור גריגואר, וידרשו טוב גם ליהודים אשר בצרפת.

עוד לפני המהפכה בצרפת, אשר החלה בשנת תקמ״ט, החל לודויג הששה עשר לשום לבו ליהודים, ובבוא צירי היהודים מאלזס, ובראשם רב נפתלי איש אדלסהיים (סרף בר) מליצם, לפני המלך להתאונן על גורלם, הטה חסדו להם ויסר מיהודי אלזס את כל שארית חקי גרמניה, אשר נשארו באלזס ולותר, ארצות אשכנז לפנים, ויעבר את מכס־הגלגלת מהם וירשם לשבת בכל רחבי הממלכה. אך שווי־זכיות טרם נתן להם.

המהפכה באה ונהיתה. הצרפתים המיתו את מלכם, הפכו משורש את כל הסדרים הישנים וישביתו את הדת הנוצרית וכהניה גם יחד, וירדפו בחמת אפּם את כל שומרי הדת ובעלי האמונה, ואך את שם השכל והתבונה העריצו והקדישו. אז סבלו גם היהודים היראים מרודפי המאמינים. הרב רבי דוד סינצהיים מוירצבורג, אשר גר בשטרסבורג ונחשב לראש התלמודיים בדור ההוא, נמלט על נפשו, אחרי אשר העידו בו, כי שמר את השבת והמועדים.

אחדים מן היהודים אשר גרו באלזס נאשמו על אשר אפו מצות לחג הפסח. אולם הם התנצלו בטוב טעם ודעת, באמרם כי לא חג דתי הוא להם, כי אם חג החרות, והמצות הן זכרון החופש והדרור אשר נחלו אבותיהם בצאתם מארץ מצרים. האמתלה הזאת מצאה חן בעיני ראשי המהפכה ולא נגעו בהם לרעה.

אז נתנה הממשלה את משפּט היהודים לפני הקהל לענות בו, וצוררי ישראל נמצאו גם בין ראשי העם בעלי החרות. אולם מליצי ישראל ואוהביו לא החשו, ובכל מאמצי כחותיהם נלחמו בעד חרותם, ובראשם הגרף מיראבו, הכהן גריגואר והיהודי שלמה זלקינד הורויץ מעיר הקטנה זמלין, פּלך קובנה, תלמידו של הגאון רבי אריה ליב מוולוזין, בעל “שאגת אריה”, אשר לוה את רבו בצאתו מרוסיה לשבת על כסא הרבנות בעיר מיץ הצרפתית. משם בא פּריזה. ביום עסק במסחר בגדים ישנים, ובלילה למד דעת שפות שונות, עדי אשר נודע שמו בין החכמים, והממשלה מנתהו לפקיד ולסוכן בספריה הגדולה. הורויץ היה איש חפשי קיצוני, אולם את עמו לא עזב וילחם בעד חרותו וזכיותיו בפיו ובעטו בחרף נפש.

מה יקרו ונשגבו דברי הגרף מיראבו באזני ראשי ממשלת העם הצרפתי:

“אויבי ישראל מתחלקים בטענותיהם: אלה דואגים פן יעלו היהודים בכשרונותיהם על הנוצרים ויסיגו גבולם, ואלה חורצים משפּט כי היהודים נבערי דעת הם ולעולם לא יגיעו למעלת הנוצרים האזרחים והלא דבריהם סותרים זה את זה! יתאחדו נא אויביהם, ואז אולי נתן לדבריהם אוזן קשבת. צרפתים! החופש הדתי קדוש יהיה בעיניכם ושם אי־סבלנות לא יזכר ולא יפקר בתוכנו, גם סבלנות לא אבקש, כי בה טמונה רוח עבדות המשפּלת כבוד האדם אנכי אך חופש אבקש חרות גמורה השוה לכל תנו חופש וחרות לעם אובד ונדח, התועה בכל מרחבי התבל בלי מבטח ומפלט, העם אשר כלם ישפּילוהו וידכאוהו הסירו מקרבכם את גאון הלבב וגאות הרוח פרי האצילות אויבת העם! אל תשלחו את בני יעקב בעלות השחר בטרם תברכוהו בזכיות ובמשפּטים צדיקים ויהיו כמוכם”

גם הכהן גריגואר נשא משא באזני נבחרי העם כדברים האלה:

"זה אלף ושמונה מאות שנה היה העם מיהודי מרמס לרגליכם. אמנם חרה בהם אף ה', אבל האם נתן לכם המשפט להיות כלי זעמו? אבותיכם כלו חמתם בעדר האומלל, וישפכו דמי ישראל כמים הבאמת תחשכו, כי די לכם בהשאירכם אותם בחיים? הן עומדים אנחנו על סף המאה השמונה עשרה, הבה, נקדם את פני המאה החדשה באותות אהבה, שלום ואחוה, היהודים גם הם בני המשפּחה הגדולה, משפּחת האדם! תחזק נא אגודתכם עם אחיכם אלה, כי עצמכם ובשרכם המה פּתחו שערים ויבא גוי אומלל ומצא לו מקום להניח את ראשו ולמחות דמעתו מעל פניו! ואני כהן נוצרי, הנני לצאת ראשונה ולחבק בזרועותי את היהודי אשר אפגוש באהבה כרע באת לי!

הצדק גבר על הרשעה, ובשנת תקנ״א בטלה הכנסיה הלאומית את כל החקים המעיקים ליהודים ותקרא דרור בארץ צרפת ותשם חקה אחת לכל יושביה. ורבי יצחק בר מלותר, ראש צירי היהודים להכנסיה הלאומית, הוציא קול קורא לאחיו ויעוררם לאהוב את ארץ מכורתם ובלתי שכח את עמם, ואלה דבריו:

"אזרחי צרפת ובני ישראל אנחנו, קומו נא ונשא ידינו קדש ונשבעה לחיות שני אלה יחד: צרפתים, בעמדנו בנפשותינו להגן על ארץ מולדתנו היקרה, ובני ישראל, בשמרנו את תורת אלהינו על שני אלה אנחנו נשבעים בשם אלהי ישראל! "

בעלות נפּוליאון בונאפּרט על כסא מלכותו, אחרי הרגיזו את כל ממלכות אירופּה, לחם בתוגרמה, ובצורו על העיר עכו קרא לבני ישראל לבא אל תחת דגלו ובשכרם ישיב להם את ארץ אבותיהם. שביב תקוה התגנב אז בלבות בני העם המפוזר והמפורד, ויהי מלך צרפת בעיניהם כמלך כורש בשעתו, ויכונו לקראת הגאולה. אך תקותם זאת נשארה מעל בהשבר גאון הגבור הכביר הזה.

צוררי ישראל, אשר לא ינומו לעולם, הלשינו על בני ישראל, כי מנצלים הם את עם הארץ בנשך, ויטו את לב הקיסר האדיר לשלול מאת היהודים את זכיותיהם, אשר נתנה להם הממשלה הלאומית. ויקרא הקיסר את ראשי היהודים וחכמיהם וישם לפניהם את שאלותיו, למען ידע ויבן מתשובותיהם אם יוכלו להיות אחים להצרפתים ובנים נאמנים לארץ מולדתם. מאה ואחד עשר איש היו הקרואים מכל ארצות ממשלתו, וישכילו בחכמתם להשיב דברים נכוחים מבלי נגוע לרעה בדת ישראל, ויפיקו ממנו רצון, ויבחר מהם שבעים איש, כמספר הסנהדרין מלפנים בשבתם בארצם הקדושה, ויצו כי ראשי הסנהדרין ישימו דברי התשובות ההן לחק, אשר היהודים בכל מקומות מושבותיהם יקימו ויקבלו עליהם ועל דורותיהם אחריהם לחק עולם.

ובכן זכתה כנסת ישראל לראות את סנהדריה יושבים בפּאריז, בשנת תקס״ו. רבי דוד סינצהיים היה הנשיא, רבי אברהם סנרי אב בית דין ורבי אברהם די קולונא מאיטליה החכם.

הרב יצחק בר נשא מדברותיו באזני הסנהדרין לאמר:

“יותר משבע עשרה מאות בשנים הנה עברו מאז גבר האויב על עם ישראל, ויבעלוהו לגיונות, ויהי עבד לרבים, ובכל צרותיו ומצוקותיו אשר מצאוּהו נשאר נאמן לאמונתו ודתו, והנהו עומד עד היום כצור מעוז וכסלע איתן לאות ולמופת לעמים רבים הבה, אדוני היקרים! היום הזה יום אורה ושמחה לנו בני ישראל, אשר בו זכינו לראות את גאון לאומנו מימים מקדם, ועד הסנהדרין, מחוקקי ישראל, אשר בוטל בהריסת בית קדשנו ובחורבן ארצנו, הועד הזה שב לקדמותו בחסדי מלכנו כימי עולם לתת לנו חקי צדק לרוח המקום והזמן, אשר בו אנו חיים אחינו בני ישראל! התפּלאו והשתוממו על מסתרי מעללי יה, כי את אשר לא סופּר לאבותינו ראינו, ואשר לא קוו לשמוע הקשיבה אזננו הן רבות חליפות ותמורות אין קצה ראינו מאז גלינו מעל אדמתנו. עמים רבים וגדולים היו כלא היו, אלה באלה התבוללו ולא נודעו עקבותם. לא כן חלק יעקב, כי נשארנו לעם אחר — עתה, בצל מלכנו מושיענו, אשר לו עמים יקראו ואל זרועו ייחלון, בצל הגבור הכביר הזה נמצא חסות ובא תבא תשועתנו ולא תאחר”

אולם על מפעלות הסנהדרין בצרפת יאות המשל הידוע "ההר התחולל ויולד עכבר! " כי לא חדשו ולא תקנו החברים מאומה, ויהיו רק לכלי חפץ בידי שרי הממשלה, ויעמדו על משמרתם רק כשוטרים נאמנים למלאות חפץ רבי המלוכה, ואחרית הסנהדריה היתה הקונסיסטוריה, הוא הועד העליון המפקח על הרבנים רועי הקהלות. המוסד הזה נשאר בתקפו עד דורנו זה, עד אשר הממשלה הצרפתית הבדילה את האמונה מממשלת האזרחים, ותהי אחרית הקונסיסטוריה כאחרית הכהונה הקתולית.

את אשר פּעל ועשה משה בן מנחם בארץ אשכנז ברוב חכמתו לטובת בני עמו, עשה החכם ריב״ל בארצו, ארץ רוסיה, לטובת אחיו הנענים והנגשים, בני הגלות המרה, ועבודתו היתה פוריה. הוא הקריב את חייו כליל על מזבח אהבת עמו מבלי שום לבו אל עניו ודלותו, חליו ורפיון גוו, אשר שללו ממנו את כל רגעי מנוחתו. כל ימי חייו היו חיי עוני ולחץ, מחסור ומצוק, עד אשר לא היה לו גליון ניר שלם לכתוב עליו את רעיונותיו ויכתבם על גזרים ופיסות, אשר בהם הנחילנו את ספריו הנעלים והנשגבים אשר אין ערוך להם בספרות העברית.

רבי יצחק בר לוינזון נולד בעיר קרמניץ, בערב ראש השנה, שנת תקמ״ח. בן שלש שנים היה בהחלו ללכת אל “חדר” מלמדו לשמוע לקח בלמודים. בהיותו בן תשע כבר כתב הגיונותיו על דבר הקבלה. בראות רב העיר קרמניץ את מעשי ידי העלם, השתומם בחרדת קדש, ויזהיר את אביו להסתיר את הדבר הזה ולהשגיח על בנו, כי לגדולות נוצר.

בשנת תקע״ב, שנת מפּלת נפוליאון ברוסיה, הראה ריב״ל את אמון רוחו לממשלת ארץ מולדתו, והגינרל גירס שם עליו משרה כבודה. אולם מרוב עבודתו חלה מחלת־העצבים ובפקודת הרופאים עזב את ארצו וילך ארצה גליציה. שם התודע עם החכמים הגדולים: רבי נחמן קרוכמל, רבי שלמה יהודה רפּאפּורט, פּערל, ערטר ועוד, ויכרות אתם ברית אהבה נאמנה, וכלם הכירו כי ברכה בו. שם נהיה למנהל ספרי חשבון באחד הבנקים. אחרי כן עזב את משרתו זאת ויהי למורה עברית בהגימנזיון בעיר טרנופּול.

בשובו לרוסיה היה כבן שלשים וחמש שנים ויתודע אל הרוזן ויטנשטיין, וישא חן בעיניו ויקחהו לארמונו בעיר קמינקה, וישב אתו בכל ימי הקיץ, בשנת תקפּ״ג. ובלכת השר לשוח, קרא אליו את לוינזון ויתענג בחברתו, חכמתו ונועם לקחו, עדי אשר שמע לעצתו בענינים רבים.

אחרי כן שב ריב״ל לעיר מולדתו קרמניצה שם¹ חלה את חליו המסוכנה, ולא עצר כח לעזוב את מטתו כשתים עשרה שנה. אולם נפלא היה החכם הזה בכחות נפשו הגדולה — גוו רפה ונחלש, ונשמתו התחזקה מיום אל יום, וישקוד על למודיו וישתלם בשפות עברית, ערבית, כשדית, רומית ויונית, ויעמק חקר בפילוסופיה. כח זכרונו היה חזק מאד. והשר הפּולני טשאקי, אשר ישב אז בקרמניץ, היה לו לעזר בבית עקד ספריו הגדול, ויתהלך עמו כאח ורע. ככה התפּרנס החכם הגדול הזה במזון רוחני, ויחי חיי רוח ונפש וימצא כליל בעולם האצילות.

באחד ממכתביו יאמר החכם ריב״ל:

“לא היה בכחי כמעט לאחוז ספר בידי ודמיוני² כי האותיות של הספרים נגלו לפני בערפל עם כל זה נרשמו בזכרוני ספרים שלמים וגדולים עד היום הזה” —

חברת המלומדים הנוצרים הכירה אותו לאחד מחבריה הנכבדים, וחברות שונות בארצות שונות פּנו אליו בשאלותיהן על־דבר היהדות וספרותה.

את ספרו המהולל “תעודה בישראל”, אשר בו הציע אמצעים מועילים לרומם את עמו ממצבו השפל, הקדיש לשם הקיסר ניקולי הראשון, והוא הכיר את פּעלו לטוב ויכתוב אליו מכתב תהלה ואלף רובל נתן לו למנחה.

תמים היה החכם ריב״ל עם ה׳ ואמונתו וישנא את התקונים, אשר מהפקרות וחופש אי־אחראי מוצאם. ואלח דבריו בענין זה לאחד אוהביו, בשנת ת״ר:

"ועל דבר הרב הזה, אשר אמרה לי שגם הוא מסכים לזה לדחות את היום הקדוש ליום הראשון בשבוע, אוי להם לאנשים הללו הרודפים שלום ורעות ואחדות עם יושבי הארץ בחלול ברית ה׳, ואוי לו להרב הזה זקן ממרא אשר שיבה זרקה בו, ועוד ידו נטויה לבחוש ולנתוץ ולהרוס יסורי התורה! העולה על לבם היה לא תהיה. כבר אמרתי לאחד מכת זו שטען לפני בענין זה להחליף את השבת ליום הראשון, ואמרתי לו: מה יום השבת שהוא נקבע מאת ה׳ אתם מחללים, מכל שכן שלא תשבתו ביום הראשון אשר תקבעו אתם! ואם כן גם זה וגם זה יהיו לבם חול. ביום השבת תתנהגו כגויי הארצות, וביום הראשון תתנהגו כיהודים״

את המשפּט החרוץ הזה נראה בעינינו בדורנו בארצנו החדשה, כי רוב אחינו מתנהגים ביום השבת כנוצרים, וביום הראשון — כיהודים נאמנים…

סופר לאומי היה ריב״ל בכל תקפו ורוח לאומית מבצבצת מכל ספריו הגדולים: “תעודה בישראל”, “בית יהודה” ו“זרובבל”, בהם חשף את ההוד וההגיון הלאומי בתבונה ודעת ובכשרון נפלא.

מושיע וגואל היה לעמו בספרו “אפס דמים”. בו שם לאל את העלילה האיומה והנתעבה, אשר הנוצרים העלילו על היהודים, בשם “עלילת דם”. הספר הזה פעל פעולה גדולה על לבות חכמי העמים, כי הדוקטור לוי, בן לויתו של השר מונטיפיורי, תרגמו אנגלית, וכל חכמי תבל פזרו לו תהלות ותשבחות.

אחד המתקנים שאלהו:

"איך נוכל להתפּלל היום “לשבור עול הגוים”, בעת אשר כבר קבלנו משפּטי אזרח? "

על זאת השיבהו בהשכל ודעת:

"יסוד סדר תפלותינו היה בדור החשמונאים, בעת אשר אבותינו ישבו בארצם חפשים מכל שעבוד מלכות אחרת, ובכל זאת סדרו תפלתם, תפלות אלו המדברות מהסרת עול מעל צוארנו, כי נודע שעשרת השבטים גלו בין אנשים פראים ועמים אכזרים, וידוע שמחובת היהודי להשתתף בצרת אחיו ולהתפּלל בעד הכלל, ולא די לנו אם נחיה אנחנו בטוב ובנעימים, כי איככה נוכל ונראה ברעה אשר תמצא את אחינו בארצות הרחוקות וכן מתפּללים אנחנו דרך משל יום יום שלש פעמים “רפאנו ה׳ ונרפא” ואנחנו כולנו איננו חולים, אבל משתתפים אנו בצרת החולים מאחינו. "

ריב״ל היה האחד והמיוחד בין כל סופרי ישראל, אשר עורר את עמו לעבודת האדמה, ודבריו עשו רושם גם על הממשלה הרוסית, ביסדה מושבות ליהודים בפלכי כרסון ויכתרינוסלב. ככה נלחם בעטו לטובת עמו האהוב לו עד יומו האחרון.

שרי הממשלה: אוברוב, ביביקוב והגרף טולסטוי, על כפּים נשאוהו, ויבקרוהו במעונו הדל ויחליפו עמו מכתבים, ויתיעצו עמו בכל הנוגע לשאלת היהודים בעת ההיא.

הגאונים הגדולים בדור ההוא וגם קדושי החסידים פזרו לו תהלות על ספריו, אשר בהם הרים את קרן עמו וכבודו לעיני כל העמים.

רבי דוד לוריה מביכוב, גאון המתנגדים, ורבי אברהם מטריסק, קדוש החסידים, שניהם החליפו מכתבים עם החכם ריב״ל ויוקירו ויעריצו את שמו לעין כל.

במלאת להענק הספרותי הזה שבעים שנה הגיעוהו ברכות מאליפות מחכמי התבל, יהודים ונוצרים, ובראש כלם מתנוסס לתפארה מכתב מידיד נעוריו החכם אריה ליב לנדסברג מקרמניץ, אשר התגורר בעת ההיא בעיר אודסה.

בתוך יתר דברי מכתבו יאמר לנדסברג:

"את הנך, חג השבעים, חגותי במסכת רעים, ועליה נסכתי נסכים, נסך יין ונסך דמעות גיל, ושתיתי לשלומך כוס לרויה עתה זקנים אנחנו שנינו. שנינו באנו בימים ושנינו עומדים היום בצל גבור חלדנו אל תבהל ברוחך לכעוס על כי ימיך פנו בצרה ועברה, מה לך להביט מאחריך? הביטה את אשר לפניך, ראה חננך אלהים לשון למודים אף עט סופר מהיר נתן בידך לאמר זה חלקך בארץ החיים ועליו תחיה התבונן נא איפוא! החונן לאדם דעת קראך מבין אלפי ישראל ושמך לרופא נאמן לפקוח עינים עורות ופקודתו זאת שמרה רוחך השלמת, אחי, מלאת את חובך באמונה עתה שלום לך, איש חמודות! שלום לספריך ולמעונך, עלית קיר קטנה ודלה, אשר לא תסולה במקדש מלך. שלום גם לתנורך המגין בעדך מחצי החורף שלום לשלחנך הטהור, עליו כיום כלילה תבונן לחמה של תורה לאחיך בני עמך, ואתה פת במלח תאכל עליו דיך. שלום לעטך המעתיק רעיונותיך שלום לכסאך מכון שבתך מאז זה ארבעים שנה. שלום לספריך צאצאיך הנאמנים, שלום לכלי מקטרתך אשר בידך תמיד המעלה קטורה באפּך לריח ניחות לך שעל פיו תכונן מחשבותיך על שפת עטך שלום לארונך שומר יגיע נפשך, לא זהב וכסף, כי אין בארון אף שקל אחד, כי אם כתבי ידך היקרים מפּז שלום למטתך השלמה, אשר תחליף את עצמותיך ברוכים יהיו כלמו, כי המה רק המה בעלי בריתךָ דורשי שלומך ובאחרונה תעלה ברכתי גם על ראש ההר הגדול, הענק בין הררי קרעמניץ, הר עתיק יומין הנצב מול חלון ביתך ונשקף מול מאור פניך — הן זאת היא ברכת ידיד נעוריך, המחבקך מרחוק ומתפּאר בך לאמר: רעך אני לעולם! ״

ביום כ״ד שבט שנת תר״ך מת האיש הגדול הזה בעיר קרמניץ, בהיותו בן שבעים ואחת שנה, ויספּדוהו כל עם ישראל.

בהיותי בעיר קרמניץ, בשנת תרנ״ב, הלכתי לראות את הבית אשר בו שכן הריב״ל ז״ל, אשר בו בלה את כל ימי חייו הרעים והמרים, בו כתב את כל ספריו הנפלאים והמאירים ככוכבים בספרותנו, בו שר עם השרים הצרים לבני עמו ויוכל להם, בו העלה את נר החכמה לעמו ויברא תקופה חדשה בספרות ובחיים. ברגש קדש מהרתי לבא אל הבית — והנה שמה אחזתני, בראותי ממעל למשקוף הפתח תלוי שלט ועליו כתובים בשפת רוסיה: “פּה ימכר כל משקה חריף ממינים שונים”. באתי הביתה — והנה אכרים שותים בו לשכרה ומתגוללים בקיאם. אויה! — קראתי מנהמת לבי ואאלם דום. בעצבון נורא שבתי למעוני ושעפּי השיבוני: "הזה הוא מקום משכן הענק הספרותי הזה, נר ישראל, אשר הקריב את חייו לטובת עמו? האם לא היו מציבים לו בני עם חי ונאור אחר במקומנו מצבת זכרון אחריו? ואתנו אין מי אשר יתעורר לקנות את הבית הקטן הזה ולהקדישו לבית עקד ספרים עברים על שם רבי יצחק בר לוינזון, בעליו מלפנים. קללת ה׳ רובצת על אחינו בני רוסיה ועל חכמיהם ובחיריהם גם יחד, עדי אשר גם קוראי הדורות וסופרי דברי ימינו אינם שמים לבם גם להחכמים היותר גדולים כריב״ל ז״ל. הלא חרפּה היא, כלמה נוראה, כי בונה התולדה שלנו, הפּרופיסור צבי הירש גרץ, לא זכר בספרו “דברי ימי ישראל” גם את שם האיש המצוין והנעלה הזה, בה בעת אשר לא העלים עינו מהקטן שבקטנים מחכמי בני ישראל בארץ אשכנז. שנאת חנם ומשטמה הבאה מאי־ידיעה שולטות בלבות חכמי היהודים באשכנז לחכמי רוסיה הגדולים וטובים מהם.

בושה וכלמה!

זה האיש משה נולד בשנת תקע״ב בעיר באנן באשכנז. אביו־זקנו היה יהודי פּולני, והוא למדו את תורת ה׳ ויחנכו על פי מורשת הדת, ויטע בלבו נטעי נעמנים, אשר אחרי כן עשו פרי הלולים לעמו ולארצו.

בימי עלומיו לחם בחרף נפש את מלחמת העובדים העשוקים מעושקיהם בעלי ההון, ויתמכר כליל לתנועת הסוציאליות ויהי תלמיד נאמן לקרל מרכס ופרדיריך אנגלס, אבות התנועה הזאת ומחולליה. אולם המקרים אשר קרו בעת ההיא בעיר דמשק, עלילת הדם הנתעבה, אשר שמה שמות שמה בעדת היהודים, עוררו את לבו לשוב אל חיק הורתו, ויחבר את ספרו ״“רומה וירושלים”.

הספר הנפלא הזה ערוך בתבנית שנים עשר מכתבים, אשר כתב לעלמה חכמה אחת, ובהם הוכיח אותה לדעת, כי שוא היא ההתבוללות, ותשועת ישראל היא אך בו בעצמו, בלאומיותו ובשובו לארצו.

תמצית דעותיו בספרו “רומה וירושלים”:

א) היהודי יהיה זר ונכרי בעיני כל עמי אירופּה גם אחרי אשר יתנו לו זכיות וחרות בשם אהבת האדם, יען כי בן בלי ארץ הנהו.

ב) טיפּוס היהודי, רגשותיו וארחות חייו לא ישתנו לעולם, לא הזמן ולא המקום יעצרו כח לשנותם.

ג) אם הזכיות והחרות יוכלו היהודים להשיג רק במחיר לאומיותם, אז עליהם להקריב את הראשונות בעד האחרונה, אשר היא מקור חייהם.

נפלא הוא הדבר, כי תלמידו של מרכס התרועע בשנות הששים במאה שעברה¹ עם רבי צבי הירש קלישר, רבי אליהו גוטמכר, רבי דוד גורדון והפּרופיסור גרץ בדבר הלאומיות ושיבת ישראל לארצו.

מה נמרצו דבריו במכתבו הרביעי ליהודי אשכנז המתבוללים, באמרו:

“לשוא תסרקו את שער ראשכם המסולסל לפני המראה השכם וסרוק להחליקו, כי היא לא תצלח, קווצות התלתלים השחורות לא תהפכנה לצהוב וחלק ולחטמיכם אין כל תקות אלא בקציצה הגזע היהודי הוא מקורי ולא המקום ולא הזמן ישנוהו ובעיר תבן המצרית נמצאה מצבה, אשר הוקמה עוד בימי משה, ועליה חרותים פני העברים אשר עשו בלבנים, ובחזותם נכיר את תמונת היהודים אשר תארם כתואר היהודים של זמננו”

משה הס הקדיש את חיי המשפּחה בישראל, באמרו, כי אחרי עשרים שנה אשר נבדל מעמו, שב אל חדר הורתו, זכרון לאומיותו, מורשת אבותיו, וכמו בקסם פּעלה עליו תמונת אמו האשה האומללה ומרת הנפש, ותחדש בקרבו רוח נכון ולב טהור. והוא מוסיף:

“לא לחנם אמרו חכמינו כי לא נגאלו בני ישראל אלא בזכות נשים צדקניות, כי בזכות אמי נגאלתי גם אני מגלות הטמיעה וההתבוללות” —“אהבת המשפּחה בטהרתה היא מקור החיים לישראל, ואלה דברי האלהים אל אבינו הראשון ונברכו בך כל משפּחות האדמה.”

* * * * *

“רק דעתם הבריאה של היהודים בכרה את אהבת האם לילדיה על אהבת האשה, ודמות דיוקנה של האם הזאת נצבה כמו חיה לנגדי, פניה מאירים, אף כי חורו, שחוק מכאיב לב מרחף על שפתותיה, עיניה הכהות יורדות ונוקבות עד תהום העתיד”

* * * * *

"אומלל הוא המתבולל המתחפש והמכתש לצור מחצבתו, אומלל ושבע קלון, כי הוא יפּול באין מעמד אך שוא לכם, בוגדים! אף אם תחפשו באפר על עיניכם, אף אם תשנו את שמותיכם ותמירו את דתכם, גם אז אם יהיה שם היהודי מנואץ, יהיו פצעיכם הרבה יותר מפצעי אוהב עמו ומולדתו באמת כי זה האחרון יסבול בעד אידיאל, ואתם — בשביל מה?! "

ואלה דברי משה הס על־דבר אחינו האורטודוכסים:

"כארצות המבדילות בין הים והקדם — רוסיה פולניה — חיים רבבות אחינו, אשר יומם ולילה ישפכו שיחם לפני אלהי אבותיהם, כי יחונן את ארצם וישיב בנים לגבולם, המה ישמרו את משמרת לאומיותם, את רוח החיים בהיהדות, רב יתר מאחינו המערביים, אשר בחפצם להחיות את כל העצמות היבשות שבנוף הדת, לא שמו את לבם אל הנשמה אשר בקרבה, אל התקוה בתחיתנו הלאומית, אשר חיתה אותנו בכל סערות הזמן שהתחוללו עליה, אל רבבות אחינו אלה מי יתן ואלכה ואקרא אליהם לאמר הרימי נסך בת עמי! הרימי, אל תיראי! בך טמון הגרגר המלא דשן וחיים אשר כגרגרי הזרע שפוני החנוטים אשר במצרים ישנו שנת עולם, אבל יונקתם לא חדלה ועוד ישובו לתת פרים בעתו, כאשר יהיו שתולים על פלגי מים חיים באדמה פוריה, אשר טל השמים ירד עליהם והאור והאויר ילוו אליו להחיותם ולהפרותם "

על התקונים והמתקנים ישפוך חמתו, באמרו, כי לא תקנו את האמונה, כי אם קלקלו אותה, בשלחם יד בנפשה ויהרסוה ממסד ועד הטפחות, בהשליכם מתכנה את התקוה האחרונה, שיבת עם ישראל לארץ ישראל. והוא מצהיר:

“אך לשוא נמנע מאידבר מקחת חומר מחיי היהודים למנגינותיו, כי לא הציל נפשו משנאת האשכנזים, אשר חללו שמו בהוסיפם לו דמתקרי “יעקב מאיר ליפּמן בר”, גם ברנה לא הועיל לו מאומה בשנותו את שמו מ”ברוך ל“ברנה”, כאשר יעיד על עצמו באחד ממכתביו בשפתו הסטירית "כאשר אנית אויבי חושבת להשבר אל הסלע “ברנה”, ישליכו מיד את עוגן ההצלה “ברוך”, ואנכי נותן לאויבי עוד חרב יותר חדה באמצי לי את שם קדשי “משה” ורק היטב חרה לי כי לא נקראתי בשם “איציג”

במכתבו השביעי יביע את משפּטו על־דבר המשמרים והמתקנים בדברים האלה:

“כשאני לעצמי, לו בעל אשה ובנים הייתי, אז למרות דעותי החפשיות הייתי אומר הלואי שיהיה חלקי עם היהודים הגמורים יראי אלהים ומדקדקים במצות, ולא רק כהליכות חיי בשוק, כי אם גם בסתר אהלי הייתי זהיר לשמור ימי מועד ושבת כדת וכדין בכדי להחיות בקרבי ובקרב בני משפּחתי הבאים אחרי את זכרונות עמנו ומסורות אמונתנו הקדומות לפליטה גדולה אין ספק, כי לו היו דברי נשמעים, כי עתה עזרתי ברב או במעט לשכלל את סדר העבודה בבתי התפלה, להעמיד לבני הנעורים מטיפים חכמים, אך לא לשנות את נוסח התפלה, או לאמרה בלשון אחרת כי כשם שלא אבוש בעמי המכיר את מקום גדולתו בדברי ימי עולם והצפוי עוד אלי כבוד וגדולה יתרה כימים יוצרו, כן לא אכלם בשפתו הקדושה וחצופים כעיני אלה אשר יבוזו ליקחת אמם ויגרשוה מהסתפּח בנחלת חיי האומה, ועוד יעמיקו סרה בכתב על המצבות אשר על קברי מתיהם כתובות אשכנזיות תפלות היהודים מלאו תמיד את חדרי לבבי יראה והדרת קדש, הד אלפי דורות, אשר שפכו בהן את שיחם בצר להם יצלצל באזני בשמעי אותן כל מבין שפת עבר אי אפשר שלא יתרגש לשמוע את התפלות האלה, המרוממות את הרוח מעלה מעלה”

מה נעימה היא ההגדה הישנה, אשר יספּר משה הס לידידתו במכתבו העשירי:

“מעשה באחד האבירים שהלך לארץ הקדם לצור על ירושלים ואת רעתו החכם היהודי עזב בארץ מולדתו לאחר ימים, בשוב האביר ממסעו, בא אל היהודי, אשר הגה בספריו, וידרוש שלומו, ויושט לו שושנת יריחו למנחה ויהי בקחת היהודי את השושנה מיד האביר, התרגש מאד משפחתו ודמעות חמות נשרו על עליה היבשים, ותשב לתחיה ותעלה נצתה, ויהי לנס — אל יפּלא בעיניך, אמר היהודי אל רעהו הנוצרי, כי השושנה בגעת בה רוח האהבה וחם לה, ותחי, אף כי זה זמן רב אשר עקרוה מאדמת מטעה גם ישראל ישוב לעלומיו כחבצלת, והניצוץ הקדוש, אשר כבה כמעט, ישוב ויבער כלפּיד אש בשובו אל ארצו ויחבק באהבה את הורתו — אדמתו”

בהגיון נמרץ ובדברים כמתלהמים ישאל את הבוגדים בעמם, לאמר:

"אתם, אשר תמאסו תורת דתכם ואמרות חכמיכם תנאצו, הגידו נא, מה היה ליהדות וליהודים לולא כרכו את עצמם הדק היטב בספר תורתם כזבוב הצבוע הזה בחביון שליחו, עד בא עת תחיתם הרוחנית לבקוע את השליה ולהגביה עוף יחד עם שאר העמים הנאורים לנגה השמש? האם היה ביכלתם לעמוד ולהתקיים בתור לאום במשך זמן קרוב לאלפים שנה ולקחת חלק בהשכלות המצרית והמחמדית? האם לא ספו תמו כבר מן הארץ, לולא בראו להם, בשקוי עצמותיהם בכל מקומות פּזוריהם, אדמת קדש, תחת ארץ אבותיהם הקדושה אשר גורשו ממנה?! "

משה הס מת בשנת תרל״ה בפאריז בירת צרפת.

אמנם כן, זה משה האיש הוא אבי כל הציונים והלאומיים ברעיונותיו ובאהבתו הטהורה לעמנו ולארץ קדשנו.

ראש וראשון לכל הרבנים היראים אשר נתנו את ידם להתנועה הציונית או לישוב בני ישראל בארץ ישראל, היה הגאון הגדול רבי צבי הירש קלישר ז״ל.

הגאון הזה נולד בשנת תקנ״ה בעיר ליסה, בארץ אשכנז. בהיותו עוד עלם הראה את גדלו בתלמוד ונושאי כליו, ויהי תלמיד לגאון הגאונים רבי עקיבא איגר, ויחבר פּירוש על חשן המשפּט בשם “מאזנים למשפּט”, וינחל לו שם גדול בין הגדולים אשר בדור ההוא, ויהי מורם מהם בזאת, אשר לא התנהג ברבנות על מנת לקבל פרס, ויהי סוחר רב פעלים. אדיר כל חפצו היה להושיע את עמו האומלל, להרימו ממצבו השפל. ומלבד גדלו בתורה היה סופר מהיר בשפת קדשנו. רבו המאמרים אשר כתב בעתונים שונים, וחכמי ישראל פזרו לו המון תהלות על רוחב ידיעותיו והגיונו הישר.

נפלא היה הגאון הגדול הזה בתכונת נפשו העדינה. כארבעים שנה הורה צדק בעיר תורן באשכנז, חנם אין כסף. וכאחד מבני עדתו נשא בצרכי העיר כל ימי חייו. ויהי כאשר הקריבו לו בני עדתו תשורה ליום כלולת בתו, השיבה להם וימאן לקבלה. בכל לב ונפש דאג לאלפי עניים ואביונים, אשר נהרו אליו לשמע שמו הטוב.

בשנת תק״צ החל רעיון ישוב ארץ ישראל לפעמהו, ויערוך שאלות ותשובות לרבו רבי עקיבא איגר ולרבי משה סופר בענין בנין בית המקדש ומזבח, וימצא את תשועת עמו רק בשובו לארצו כנבואת החוזים, ויחלט, כי לא באותות ובמופתים תבא הגאולה, וחוב קדוש עלינו לחיות את אדמת ארצנו מערמות העפר אשר נערמו עליה במשך אלפּים שנה, ולקבץ עליה את נדחי בני ישראל לעבדה ולשמרה, ואז יקבץ ה׳ את כל העם לנקבציו, כדברי בן אמוץ.

בהרעיון הזה שם כל מעיניו ויערוך מאמרים רבים כתובים באש אהבה, ובספריו “דרישת ציון” ו“שלום ירושלים” הוכיח את קדושת הדעה מן התורה, הנביאים ודברי חז״ל, וישתדל להראות, כי נחוץ להרחיק את היהודים בארצנו הקדושה מן הבטלה והעצלות, ולהרגילם לעבודה וליגיע כפּים.

נשמתו של הגאון הציוני הזה מרחפת כעת על המוסד “בצלאל” ומתענגת על התגשמות רעיונו, אשר הרה והגה כל ימי חייו ורוחו חודרת עמוק עמוק בלב מיסדו, בצלאל דורנו, הוא הפּרופיסור שץ.

על נקלה נוכל להבין, כי גם נגד הגאון הגדול הזה התעוררו מתנגדים רבים מאלה התמימים המקוים אל גאולת העני ורוכב על החמור, שיראו לנפשם פּן ישבר מטה לחמם. אך הראשון לציון לא חת מפּניהם וילחם אתם בדברים חוצבים להבות אש ויהס אותם.

במרוצת הימים החליף מכתבים עם כל גדולי עמנו ועשיריו בכל ארצות פּזוריו, וימשוך אליו את הפּרופיסור גרץ ומשה הס, והם עזרוהו להוציא את חפצו הקדוש לפּועל. בערים רבות בארצות שונות התעוררו אז טובי העם ליסד חברות לישוב ארץ ישראל, ורבי צבי הירש קלישר היה רוח החיה בהן ולא נח ולא שקט עדי אשר העיר את חברת “כל ישראל חברים”, תחת הנהגת השר כרמיה, ליסד את המושב “מקוה ישראל”, אשר הוא אבן הפּנה לישוב הארץ. השר משה מונטיפיורי היה מבעלי בריתו כל ימי חייו.

“בגאולת הארץ תלויה גאולת ישראל” — הפתגם הזה היה שגור בפי הגאון הנאור הזה, ובכל מאמצי כחותיו נלחם עם אלה המתחסדים הבוטחים רק על ה׳ באמרם: הלא כתוב מפורש הוא “אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפּץ”.

נגד קטני המח האלה יצא מזוין במאמרי חז״ל בספרו “דרישת ציון” ויוכיחם לדעת, כי תשועתנו תלויה רק בנו והגאולה לא תבא לעולם פתאום על ידי נסים ונפלאות, כי אם קמעא קמעא, כשחר נכון מוצאה, ובראש כלם הרים לנס את מאמר הזוהר פרשת וישלח, כדברים האלה:

“בזמנא דקודשא בריך הוא יוקים לון ויפיק לון מגלותא הדין יפתח לון פתחא דנהורא רקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מינה, עד רקוב״ה יפתח לון תרעין עלאין פתיחין לארבע רוחי עלמא — לבר נש דאתישב בחשוכא ודיורי הוה בחשיכא תדיר כר יבעון לאנהרא ליה בעיין לאתפתחא ליה נהורא זעירת כעינא דמחטא, ולבתר רב מיניה, כך אינון ישראל”

* * * * *

“שובו אלי ואשובה אליכם פתחו לי פתח כמחט של סדקית ואנכי אפתח לכם פתח כפתחו של אולם” (ילקוט)

* * * * *

“הביטו וראו, הלא גם בצרפת והולנדיה החל אור החופש להופיע רק כסדקית של מחט, ואחרי כן התגבר והתפּשט בכל נגה עזו גם על ארצות אחרות”

* * * * *

"האם נופלים אנחנו מכל העמים? אשר כולם מקריבים דמם ונפשם כעד ארצם הביטו אל האיטלינים, ההונגרים, הרומינים, הסרבים והיונים, איך השליכו את נפשם מנגד בעד חרות מולדתם וארץ ירושתם, ואנחנו בני ישראל, בני הארץ הקדושה הנתונה בידי זרים, יושבים ומחשים, כמו כבר נכבה השביב הלאומי האחרון בקרבנו הוי בושה וכלמה! "

בשנת תרכ״ה נוסדה בפרנקפורט על נהר מיין חברת “ישוב ארץ ישראל” גדולה על ידי הגאון הזה. מטרת החברה היתה לקנות אחוזות בארץ הקדושה ולהושיב עליהן אכרים יהודים לעבדן ולשמרן. על ידו עזרו אז הגאונים רבי אליהו גוטמכר, רבי יהושע מקוטנה, רבי נתן אדלר מלונדון ורבי מיכאל זכס מברלין.

בטבעו היה איש חלש ורפה אונים, ובכל זאת החליף מכתבים עם אלפי אנשים וינהל את כל האגודות אשר נוסדו בערים שונות, וברוחו הכביר עודד את כל הפּועלים לטובת הרעיון הנשגב הזה.

רב טוב וחסד עשה לבני רוסיה ופולניה, אשר התגוררו בארץ אשכנז, ויהי להם כאב רחמן, מושיע וגואל. גוו היה חלש וצנום, אך רוחו הכביר היה עשוי לבלי חת, כל חושיו לא עזבוהו עד יום מותו, ויעסוק בעריכת מכתבים עד ימיו האחרונים.

ויאסף רבי צבי הירש אל עמיו בשנת תרל״ח, בשנת השמונים לימי חייו. כל העם התאבל על מות רבם הראשון לציון, ודעותיו מצאו מסלות בלבות כל הוגי דעות ואוהבי עמם, ושמו נשאר לברכה ולתהלה בפי כל הציונים הנאמנים.

אחד מתלמידיו הנאמנים כותב:

“כל הטובל עטו בדיו לכתוב נגד חברת ישוב ארץ ישראל, הריהו כאילו טובל עטו בדם אדם, ולא באדם פרטי, כי אם בדם אומה שלמה”

ומי יתן והגאון הציוני הזה יהיה למופת לכל גאוני זמננו ויתנו ידם לההולכים באורחותיו להשיב את עם ישראל לארץ ישראל!

לפני עשר שנים, בהיותי בעיר בופאלה, צפון אמריקה, שחרתי את בית־האוסף (מוזיאון) ובתוך שאר דברים עתיקים ראיתי אבן גדולה ועליה חרותה הכתובת הזאת בעברית:

“שמע ישראל, ה׳ אלהינו, ה׳ אחד!”

ובאנגלית כתובים הדברים האלה:

(תרגום)

אררט

עיר מקלט ליהודים, נוסדה על ידי מרדכי עמנואל נח. בחדש תשרי ה׳תקפ״ו, ספּטמבר א׳תתכ״ה, בשנת החמשים לחרות אמריקה.

המצבה היפה הזאת משכה את לבי לחקור ולדרוש על דבר האיש הזה, אשר בראשית המאה העברה כבר השתדל למצוא מקום בטוח בעד עמו. והנה הודות לידידי הרב הד״ר מרדכי זאב רייזין, אשר הוציא ספר מיוחד על־דבר תולדות האיש הנפלא הזה בשם “מרדכי עמנואל נח”, ובו באר את חיי האיש הזה, תכנית רוחו ופעולותיו ויציגו כמו חי לנגד עינינו.

היהודי האמריקני הזה נולד בפילדלפיה, בשנת תקי״ח. אביו של מרדכי עמנואל נח היה אחד מגבורי המרד באמריקה נגד אנגליה. אמו התיחסה על משפּחה פּורטוגלית עתיקה, שנמלטה לאמריקה, ובאחת ממחברותיו מזכיר נח את אחת מקרובותיו אשר נשאה על בשרה את הסמנים מהחבלים, אשר בהם נאסרה בידי האינקויזיטורים, שנשארו בה עד יומה האחרון.

סופרי הדור באמריקה מספּרים, כי הנשיא הראשון, אבי המדינה, ג׳יאורג׳ וושינגטון, היה בין הקרואים אל חתונת הורי נח. אמו מתה עליו בעודנו נער קטן, ואביו מרוב יגונו על אשתו האהובה, התחמק ונעלם ועקבותיו לא נודעו. קרוביו חמלו עליו ויתמכוהו. בעיניו זכה לראות את האמריקני הגדול בנימין פרנקלין הזקן מתהלך לטיל עם אשתו בחוצות פילדלפיה. גם את הנשיא הראשון, וושינגטון, ראה בפתחו את הקונגרס האמריקני. זכר הגדולים האלה לא מש מנגד עיניו עד יום מותו, ויעוררהו לעשות ולפעול גדולות בעד עמו.

מחיתו מצא ממלאכת פּתוחים, ובאחזו במלאכה לא הניח את ידו גם מלמודיו, ומדי ערב בערב היה בא לבית אוצר הספרים “פרנקלין” ושם התמיד נח בקריאתו את הספרים היפים והמעולים. בשקידתו ובהליכותיו משך עליו את לבות הגדולים, אשר נתנו לו חופּשה ממלאכתו ויתנו לו פקודה בבית המפקח על אוצרות הממשלה. על ידי משרתו זאת רכש לו ידיעות רבות שעזרו לו הרבה אחרי כן בעבודתו לעמו.

בטבעו היה איש חולם חלומות ומתפּעל מכל דבר נעלה ונשגב. ותולדות היהודים אשר קרא פּעלו עליו פּעולה כבירה עדי אשר החליט להתראות כסמל היהדות לפני אחיו הנוצרים ולשרש מלבם את משפּטיהם הקדומים על עמו.

גוו היה חזק, קומתו גבוהה ופניו הפיקו חן ורצון, וכל רואיו הכירו כי אציל ומורם מעם הנהו. עם כל זה היה יהודי נאמן בכל נפשו ומאדו, ויהי בקי בכל חקי ישראל ומנהגיו, ומסור לאמונתו בכל לבו. פּעמים רבות עורר עליו שנאה וחמת נקם במאמריו הנפלאים נגד האנגלים שהיו גוזלים בעת ההיא את משפּט האניות אמריקה בים, ואחדים מהם צדו לקחת את נפשו, ויזמינוהו למלחמת־הבינים, אשר נחשבה בעת ההיא באמריקה לדרך היותר רצויה, אשר בה יוכל איש להציל את כבודו. אבל היהודי האמריקני הזה היה עשוי לבלי חת ובשלש מלחמות־בינים הראה לשונאיו את גבורתו בחרבו כמו בעטו, ואחרי המיתו את אנשי־חרמו, התרפסו שונאיו לפניו ושמו נתעלה ונתגדל.

בהיותו בן עשרים ושמונה שלחה אותו ממשלת ארצות הברית באמריקה בתור צירה לארץ טוניס, ובשנת תקע״ג יצא לדרכו באניה, ובעת ההיא התפּרצה המלחמה הגדולה בין אנגליה ואמריקה. ויהי בקרוב האניה, אשר בה נסע נח, אל חוף צרפת, פּגע בה צי אנגלי וישב אותה שבי. כל הנוסעים הוצאו לחפשי, אך נח לבדו, בתור פקיד ממשלת אמריקה, נתפּש כאסיר מלחמה. האנגלים התנהגו אתו בכבוד, ואחרי אשר הובא לונדונה קראו לו דרור על דברתו שלא יעזוב את הארץ בלי רשיון. ככה נשאר באנגליה ירחים מספר ויתחקה על הארץ וחיי יושביה. ממשלת בריטניה נתנה לו חפשה ללכת לדרכו ויבא לטוניס. שם הראה את ידיעתו בדיפּלומטיה, אולם שונאיו בארצות הברית לא נמו ולא ישנו, ויבזוהו בעיני הממשלה, עדי אשר הנשיא מונרו, שהיה אז שר החיצון, פּטרהו ממשמרתו. ואלה דברי המכתב אשר כתב אליו השר מונרו:

“אדוני! במנותי אותך לציר בטוניס, לא ידעתי את אמונתך המונעת אותך מלמלא את פקודתך, ועתה מצא נשיאנו לנכון להסירך ממשמרתך — עבדך הנאמן, ג׳ימס מונרו”

המקרה הזה הלהיב עוד ביתר עוז את אש אהבתו לעמו ולדתו. ובשנת תקע״ו השתקע בניו־יורק ויהי לעורך העתון “NATIONAL ADVOCAT” ויכהן בו באמונה עשר שנים, ויהי לאחד האנשים היותר מפורסמים בניו־יורק.

נח היה חבר נאמן לעדת “שארית ישראל”, הקהלה הראשונה בניו־יורק. ובשנת תקע״ח, כאשר הקימה לה העדה הזאת בית־תפלה חדש, היה הוא ראש הנואמים, ואת נאומו המלא אהבה לעמו ולדתו ולרעיון “שיבת ציון”, אשר האמין בו בכל חום לבו הטהור, הדפּיס בחוברת וישלחה לכל גדולי הארץ וביניהם שלשת הנשיאים, י׳פרסון, ג׳ימס ומדיסון, וכלם השיבו לו דברי חן ואהבה.

מתנגד קצוני היה נח לעבדות הכושים בארצות הברית, וינבא על מלחמת־האזרחים, אשר נהיתה אחרי כן. למעשי צדקותיו לא היה גבול, ויהי אב ליתומים ומושיע לכל אובד דרך, ובהתגבר ההגרה מאשכנז לאמריקה בשנת תר״ח, היה נח למלאך מושיע ליהודים האשכנזים הנודדים, ורבים מהם אשר נעזרו על ידו, הם כעת העשירים היותר גדולים בארצות הברית. הוא היה הנשיא הראשון של הלשכה הניו־יורקית לחברת “בני ברית” ואת משרתו זאת נשא עד יום מותו.

בשנת תקפ״ה נסה נח להוציא מן הכח אל הפּועל את הרעיון הגדול, רעיון תחית ישראל בתור עם, ויקן מאת מדינת ניו־יורק אלפּים וחמש מאות וחמשה אקרים אדמה על האי ״גרנד אילנד", בקרבת העיר בופלה, במקום אשר תעלת (קאנאל) אירי משתפּכת לתוך הנהר ניאגרה, אשר שלם בעדם ששה עשר אלף תשע מאות ושמונים וחמשה דולר.

נח לא חשב להמיר את ציון בגרנד אילנד, ויאמר:

“המדינה הזאת תעמוד תחת חסותה של ממשלת ארצות הברית, אבל היא לא תהיה בשום אופן המקלט האחרון של ישראל. היהודים לא יתיאשו לעולם מהשיג עוד הפּעם את ארץ אבותיהם באסיה הקטנה המדינה בגרנד איילנד היא אך מקלט לפי שעה”

את שם העיר אשר אמר נח לבנות בגרנד אילנד קרא “אררט” וכמו נח הראשון קוה גם הוא להיות אבי עולם חדש, אשר יסדו ברוח דמיונו ויכנהו בשם ההרים אשר עליהם נחה תבת נח אחרי המבול ומשם יצא ויבן את כל היקום שנית.

נפלאים מאד דבריו בקול־הקורא אשר שלח אז בכל תפוצות ישראל בסגנון שר ושופט אל כל הסרים למשמעתו, ויועד את היום החמשה עשר לירח ספּטמבר בשנת תקפּ״ה ליום חנוכת העיר ״אררט״ בבופאלה. החג הוחג ברוב פּאר, התותחים השמיעו קולם, להקת מנגנים נגנה בכלי־שיר, גדודי צבא הלכו בסך, ונח נשא מדברותיו על ערך היום הגדול ההוא שבו קם עם ישראל שנית לתחיה.

החג עבר ואתו יחד גם הרעיון הגדול, שלא מצא מסלות בלבות היהודים, והעיר “אררט” נשארה חרותה על המצבה המתה, המעידה על מחשבה טובה אשר קננה בלב איש יהודי באמריקה.

מרדכי עמנואל נח מת בשנת תרי״א, בן ששים ושש שנים, ויקבר בחצר הקברות של עדת “שארית ישראל”.

וזאת היא הכתבת על מצבתו:

“נתקררה היד החמה, כהתה העין המפיקה טוב וידידות, חדל לפעם הלב הרחב, כי מתחת למצבה זו ינוח עפרו של מרדכי עמנואל נח, נולד בפילדלפיה בתשעה עשר יום לחדש יולי שנת א׳תשפּ״ה, ומת בניו-יורק בעשרים ושנים לחדש מרץ, שנת א׳תתנ״א”

מחברתו “שיבת היהודים”, אשר נדפּסה לפני שמונים שנה, מכלכלת בקרבה את הרעיון הנעלה, אשר על־אדותו כתבו אחרי כן משה הס ב״רומה וירושלים“, דר. ליאון פּינסקר במחברתו ״אוטואמנציפּציון” ודר. תיאודור הרצל ב“מדינת היהודים”. אך בזאת נבדל מהם, אשר הם דברו לאחיהם בני עמם, והוא קרא לכל עמי התבל כאחד הנביאים לפנים, אחרי אשר יוכיחם ויראם את המאור אשר בתורת היהודים ואת הטוב אשר לקחו כלם ממנה, ואחרי כן את הגמול אשר גמלו להם, ישים פּניו אל בני ארצו אזרחי אמריקה לאמר:

״אחים! גרשו מקרבכם את המשפּטים הקדומים שנשתרשו בלבותיכם מילדותכם, למדו לדעת את היהודי היטב וכבדו את יתרונותיו, ראו אותו בתוך בני משפּחתו, הטוב שבאבות, האמתי שבאוהבים ראו את ילדיו ואת לבותיהם המלאים אהבה והכרת תודה, ראו את הנשים העבריות ואמונתן לבעליהן, את האמות העבריות ואהבתן לצאצאיהן שימו אל לב את החוב הגדול שהתבל חיבת ליהודי כאשר קוראים אתם את ספרי משה הנפלאים, זכרו כי משה היה יהודי. כשאתם שופכים את נפשכם בתהלות דוד, זכרו כי יהודי היה בן אמוץ המעלה את רוחכם על כנפי התקוה והבטחון, יהודי היה ומי נתן לכם את בריתכם חחדשה עם גואלכם גם יחד, אם לא אנחנו?! ״

יקחו נא אחינו הארציים את עמנואל נח למופת להם; הוא היה הארצי הראשון, אך בראותו את תקותו נכזבה, שם פּניו אל ירושלים, כי אך מציון תשועה!

צדקו מאד דברי “אחד העם” באמרו:

“אם נרשה לנו לדמות את הדעה הציונית לאיזו אמונה, אז נוכל לחרוץ משפט, כי הדר. ל. פּינסקר היה מחוקקה ודר. ט. הרצל — שליחה”

רב פעלים הזח נולד בשנת תקפ״א בעיר טומאשוב, פלך לובלין בפולניה. מאביו החכם וחוקר קדמוניות, רבי שמחה, נחל ליאון את ההגיון הנמרץ ורגש אדיר לכל דבר נשגב ונעלה.

רבי שמחה פּינסקר לא נתן את ליאון בנו החרוץ על ידי מלמדים, והוא בעצמו חנכהו וילמדהו כיד הפּדגוגיה הטובה עליו, בהיותו מורה בבית־הספר אשר רבי בצלאל שטרן יסד אותו.

מבית הספר הזח נכנס להגימנזיון, אחרי כן גמר את חכמת המשפּטים ויצא מוכתר בתואר ״מעותד״ (קנדידט). אולם השערים היו ננעלים לפני בני ישראל יודעי דת ודין, כי רק מעץ הדעת הרשום לאכול כנפשם שבעם, אך אל עץ החיים לא הניחום לנגוע בו, וישם את פניו לעיר חרקוב ויגמור שם את למודי חכמת הרפואה וישתלם בה אחרי כן בגרמניה, ויקבע את ישיבתו באודסה, ושמו היה נודע בכל ערי רוסיה הדרומית לרופא מומחה, וינהרו אליו חולים מכל הנוף ההוא לדרוש בעצתו יותר מארבעים שנה.

גם מהספרות לא משך ידו, ויוציא לאור את העתון “ציון” יחד עם הדר. עמנואל סולובייצ׳יק. בו הראה את גודל אהבתו לעמו. בסניף האודסי אשר לחברת “מרבי ההשכלה” היה לחבר הועד ורבות פּעל לטובת הפצת הדעת בעמו. בכלל היה הדר. פּינסקר פּועל צדקות הרבה, וכל הונו פּזר למעשי צדקה שונים.

בשנת תרמ״א, אחרי הפּרעות והרעמים שהיו באודסה, החל הרוח הלאומי לפעמו ויוכח להבין ולדעת, כי —

“אין מקוה לישראל להרגיעו בארצות גלותו, אחרי אשר השנאה לישראל מקורה ברגש טבעי עמוק, כי מחלת הנפש היא העוברת בירושה מאבות לבנים” (“אוטואמנציפּציון”)

סערות תימן אשר התחוללו אז על ראשי בני ישראל בערי רוסיה הדרומית, נגעו עד לבו הטהור ויחלה מחלת הלב, ויסע לוינה להתרפּאות ושם נפגש את אוהבו מנעוריו המטיף ילינק ולפניו הוציא את כל רוחו והמהפכה אשר נהיתה במחשבותיו על דבר עמו ועתידו. המטיף הויני, אשר כל ימי חייו הטיף לאור, לחופש, להתקדמות ולאהבה כללית, לא יכול להסכים להדעה הלאומית, אשר החריבה את מקדשו הקוסמופּוליטי ויתנגד לו, באמרו, כי רעיונותיו של פּינסקר המה פרי הצרות והפרעות אשר ראו עיניו, ותקותו שעשעתו כי יעברו העננים ופני השמים יטהרו שנית מן האנטישמיות. פּינסקר יצא במלחמת דברים נגד אוהבו בעתונים שונים ויצא כמנצח. אז הוציא לאור את מחברתו הנפלאה, המכלכלת בקרבה את תמצית דעותיו, בשם “אוטואמנציפּציון”, אשר בה הביע את משפּטו, כי אין לנו להשען על חסד לאומים, שישוו את זכיותינו, ורק בנו בעצמנו עזרתנו. ואם אין אנחנו לנו — מי לנו?

במר נפשו יתאונן על אשר התקרר הרגש הלאומי בבני ישראל ושואל:

“הרגש הלאומי — מאין נקחהו? הלא זה הוא אסוננו הגדול, כי לא עם אנחנו, כי רק יהודים אנחנו”

אחרי כן, בראותו את היציאה המבוהלה והעליה לארץ ישראל, מצא בה את הרגש הלאומי והחפץ הנמרץ בלב העם אשר הכיר כי בית נאמן דרוש לו.

“רחוק, רחוק מאד מאתנו החוף אשר אליו נשא את נפשנו אך לעם נודד זה אלפי שנה, גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר”

דברי פּינסקר אלה במחברתו היקרה יאירו תמיד ככוכבים על שמי התנועה הציונית ולנגה זרחם ילכו הציונים בדרכם הארוכה והמלאה מעקשים ואבני נגף ולא יכשלו.

המחברת הזאת הרעישה אז את לבות כל טובי עמנו, ותהרס ותנפּץ את כל המשכנות המבטחים, אשר המתבוללים בנוהו ברוח דמיונם.

כאשר נתפּש שטקר הצורר לישראל בשבועת שקר, לשמחת לב כל היהודים ואוהביהם, אמר פּינסקר לאמר:

"לא מפּאת שקריו ונבליו של שטקר נשקפה לנו הסכנה, כי אם מפּאת הקורטוב של אמת הנמצא בדבריו באמרו עם האשכנזים, עם מתוקן ומסודר יושב על אדמתו, והיהודים נודדים בלי מעון ומשען על פני האדמה — הלא אמת הדבר! "

בראשונה היה פּינסקר אך לאומי ארצי. זרה היתה לו האהבה לארץ אבותינו, אהבה שאינה תלויה בדבר, אשר רק אנחנו, חניכי המקרא והתלמוד, מבינים אותה. הוא ידע רק את “הארץ הקדושה” המקודשת בקדושת האמונה, ולא בקדושה לאומית, ועל כן היתה בעיניו קדושה לשעתה ולא לעתיד לבא, ויביע את משפּטו במחברתו לאמר:

"לא לארץ קדשנו עלינו לשאת נפשנו עתה, כי אם לארצנו, רק כברת ארץ גדולה דרושה לנו, אשר לנו תהיה, ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה, שמה נביא אתנו את מולדתנו מקדם. את אמרות האלהים ודברי הנביאים, כי אך הלא הם המה אשר קדשו גם את הארץ ההיא, לא ירושלים או הירדן קדשו את הנביאים, כי אם הנביאים קדשו אותם ואם אולי תוכל ארץ קדשנו להיות ברבות הימים גם לארצנו, אזי מה טוב! " (במחברתו)

אחרי כן פּעלה עליו התנועה של “חבת ציון” וימצא בה את משאת נפשו, את חפץ אחיו ההמונים לחיות ולהיות לעם, ויהי לחובב־ציון נאמן, ויתמכר אל הדעה הזאת בכל לבו ונפשו.

מה טובו דברי אחד ממקורביו אחרי מותו בתארו את אהבתו וקרבתו לעמו בדברים האלה:

״כרופא אמן וחכם מדיני גם יחד נגש הדר. פּינסקר אל ישראל סבא החולה, ואחרי הטיפו נטפים אחדים בלבו ובמוחו, התעורר החולה משנתו הארוכה ויקם על רגליו, וישם פעמיו אל הדרך המובילה אל ביתו "ואיה מקום ביתך? התדע למצוא את הדרך? " שאלהו הרופא — "ידעתי! " ענה החולה, “אל מעוני הישן, אך אם אתה לו תלוני בדרכי, פּן תכשלנה דגלי ונפלתי׳ — הרופא שמח על עבודתו ולא חס על עמלו ויובילהו אל מחוז תפצו”

כח זכרונו העלה לפניו תמונה מחיי ילדותו, בעמדו יחד עם אביו החכם הגדול בבית־הכנסת בחצות הלילה באחד מלילות ה“סליחות”, ובהגיע רבי שמחה להפזמון: “אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלהים מושפּלת עד שאול תחיה” בכה מאד. וישאל הילד את אביו: "מדוע תבכה, אבי? " האב באר לו את פּשר הדברים ויבך אתו יחד.

התמונה הנעימה והקדושה הזאת הוסיפה עוד חבה לחבתו את ציון ובני עמו.

אהוב וחביב שם האיש הגדול הזה להעברים המעריצים את השפה העברית, בדעתם להוקיר את ערכו ופעולותיו בתור סופר עברי מקורי.

נשגב ונעלה הוא בעיני הלאומיים, על היותו מן הראשונים לפתור את השאלה: "מה אנו? אם בני עם אחד, או בני אמונה אחת אנחנו? " והוא בשכלו החד, בלבו החם והמלא אהבת עולם לעמו, יצא כגבור לקרב נגד אלה המתבוללים האומרים כי נודדים אנחנו בגוים ותקומה לא תהיה לנו עוד בארצות החיים, וישמיע משפּטו בשער קבל עם, כי עוד לא אבדה תקותנו לשוב לארצנו ולאור באור החיים ככל העמים החיים.

המשפּט הזה חדש היה בספרות העברית החדשה, והמבטאים “רוח התורה”, “רוח הלאום”, “כח ישראל”, ו“תחית האומה” היו מוזרים לאוזן הקורא העברי.

סמולנסקין היה ראש הלוחמים נגד המתקנים והמחקים את הגוים אשר בקרבם הם יושבים. וירעם בקולו, כי —

"לא ככל הגוים המה בית ישראל, אחרי אשר באה שמש ממשלתו זרחה שמש תקותו, אשר חזקה את רוחו בפנים, ושנאת כל העמים לבני ישראל אמצה את לבו מחוץ, ויהי לאדיר בגוים, לעז באומות שנאת כל העמים לבני ישראל יצרה את העם הזה בתמונת עם שוכן לבדד, אשר תקותו כבר עמדה לו להחיותו אלפים שנה ולהצילו מתעצומות המקרים ושני הזמן, ומי אשר אלה לו הוא לא ימצא חפץ לחזור על הפתחים לבקש בלויי סחבות, או גם בגדי פאר לשום עליו, למען יתהדר בעיני שכניו, כי הדרת זקנים שיבה! "

פּרץ סמולנסקין היה אחד החכמים החוזים, הרואים את הנולד, ויער למוסר את אוזן הבוגדים בעמם, אשר למען אות נפשם מכרו את עמם וקדשי־קדשיו בעד ברק שווי זכיות, ויאמר:

“מי יודע אם לא יבאו עוד שנים, אשר לא יהיה עוד לנו חפץ גם בארצות אשר עתה נשב בהן שקט ושאנן כי יש לאל יד מקרה אחד להשפּיל אותנו ולגזול משפּטנו ואין אומר השב”

* * * * *

"מדוע ישנאו כל העמים את ישראל?

על השאלה הישנה הזאת מצא פּתרון חדש ונכון, לאמר:

"לו היה ישראל גוי איתן וכביר בה, כי אז יראו מפניו ויתנו כבוד לשמו אך אחרי אשר כבודו נלקח ממנו בהגלותו מארצו, מי יאהבהו ומי יכבדהו? ולכן אין דרך אחרת להושיע להם בלתי אם לתת להם כח ועוז כמו לכל העמים וישובו ויעמדו על רגליהם ויחיו! "

על־אדות ערך השפה העברית לעם ישראל הוא מחוה את דעתו בפתיחתו ל“השחר”:

“מה תתן לנו שפת עבר? — ישאלו. אני אשמיעם מה תתן היא לנו היא תתן לנו כבוד ועוז, היא תקשרנו מעדנות להקרא בשם ישראל כל העמים יציבו להם מצבות אבנים, יבנו מגדלים לבל ימח שם עמם ושפתם מקרב הארץ, המה כלם ייחלו בכליון עינים ליום ישועה עת תשוב הממלכה להם, ואם היום ההוא ירחק חק לא יחדלו מצפּות ואנחנו, אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא זכר, רק המצבה האחת, הזכרון האחד הנשאר לנו מחרבות מקדשנו, היא השפה העבריה, והמה יבושו או ימאסו בה, לכן המואסים בשפת עבר ימאסו בהגוי כלו, לא שם ולא זכר להם בקרב בית ישראל, בוגדים המה בעמם ובאמונתם, ולכן ידעו כלם מראש, כי כאשר נטיתי ידי על המתקדשים החנפים, כן גם ארים את ידי על המתחכמים הצבועים אשר ידיחו את בני ישראל בחלקת לשון מאחרי ירושת אבותיהם”

פּרץ סמולנסקין נולד בחמשה עשר לחדש אדר, פּורים־שושן, שנת תר״ד. בשנה ההיא אשר ממשלת ניקולי הראשון גזרה לשרוף באש את כל ספרי היהודים אשר ימצאו בלי חותם המבקר. החק הזה נחתם בטבעת המלך ביום השביעי לירח מרץ תר״ד, שחל להיות ביום הפּורים, ולמחרתו נולד הסופר הגדול אשר נלחם בכל עוז נגד המתבוללים בדור ההוא, אשר בחזון לבם ראו את הטמיעה להישועה האמתית לישראל.

אביו משה היה יהודי עני אשר מצא מחיתו מבטלנות, חזנות ומלמדות. אמו הצטינה ביפיה ובמשלי העם אשר היו שגורים בפיה, ותהי חביבה בעיני רעותיה על מתק לשונה. מקום מגורם היה בעיר מונסטירשצ׳ינה, פלך מוהילב, על נהר דניפּר. אחרי הולדת פּרץ הורע מצב הוריו, ובמלאת לו שנה אחת העתיקו מעונם מהעיר לכפר “פלום” ושם החזיקו בית משקה לאכרים. ככה גודל פּרץ בין חביות יין דגן, בשאפו אל קרבו עשן מקטרות האכרים. אחרי שנים אחדות נשרף המלון וגם כלי ביתם היו למאכלת אש, ויצאו מן הכפר בחסר לחם, וישובו עם ששת ילדיהם מונסטירשצ׳ינה.

משה סמולנסקין נדד לערי רוסיה הקטנה לבקש לו מקור למחיתו, ואם פּרץ נשארה עזובה עם ששת ילדיה בלי משען, ותחיה את נפשה ונפשות עולליה בכבוס חטים ותפירת שקים ותשתכר מעשרים עד שלשים קופּיקות ליום, ובצאתה מביתה עזבה את ילדיה שוכבים בשתי מטות שבורות, רעבים וקפואים מקור.

והימים היו ימי ניקולי הראשון, ימי חטוף ילדי ישראל למסרם לצבא ויתפּרצו ה“חוטפים” בבית העזובה בעצם היום, בעת אשר האם לא היתה בביתה, ויתפּשו את בן משה הבכור וימסרוהו לצבא. המקרה הנורא הזה עשה רושם חזק על פּרץ הילד הרך ויתאר אותו אחרי כן בשרד נאמן בספרו “התועה בדרכי החיים”.

רבקה, אם הסופר, העזובה והעניה, מבלי שים לב לעניה ורעבון ילדיה, מסרה את פּרץ בנה אל ידי אחד המלמדים, ובשמחה רבה שלמה את שכר למודו, כי הילד עשה חיל, ובהיותו בן ארבע שנים כבר קרא עברית, בחמישית החל ללמוד גמרא; אך בהיותו בן שש חלה מחלת האבעבועות וישכח בימי מחלתו את כל אשר למד, ובשובו לאיתנו החל ללמוד עוד הפעם מאלף־בית ויעש שנית חיל בלמודיו.

בשנת תרי״ג מת משה אביו אחרי שובו אל ביתו והחלו למצוא מחיתו. האלמנה נשארה שנית עזובה ורעבה יחד עם בניה היתומים.

פּרץ הקטן לקח ילקוט קטן על שכמו ובו פת לחם וגבינה יבשה ופוזמקות שחלצה לו אמו מרגליה, וילך רגלי להעיר שקלוב (בספּוריו מוסבת שמה “שכולה”), אשר שם למד ליב אחיו הגדול ממנו. פּרץ מצא חן בעיני ראש־הישיבה וימציא לו בבתי נדיבי העיר בבית איש יומו. שם התודע להמלמד הזקן “אידל רב הירש׳ס”, אשר ידע שפות רומי ויון, וישב בדד בביתו, ויאצל מרוחו על פּרץ הנער. בחורי הישיבה קנאו בו וישטמוהו וירדפוהו עדי אשר נאלץ לצאת מהישיבה אל בית המדרש. אבל גם שם מצאו עונו, כי גנב נרות מהשמש למען יוכל ללמוד לאורם את למודיו החיצוניים, ויגרשוהו וילך לו משקלוב לעיר ליבאויץ. שם התאכסן בביתו של הצדיק ר׳ מנחם מנדיל ירחים מספר ובמשך העת ההיא למד לדעת את דרכי החסידים. מליבאויץ׳ הלך לעיר ויטבסק, שם השתלם בשפה הרוסית וילך לעיר מוהילב, עיר הפלך, ויהי שם ל“משורר” עוזר להחזנים, וינסה גם לדרוש דרשות בבית המדרש אשר לחברת תנ״ך בשכר רובל אחד לשבוע.

בהיותו בן עשרים בא לעיר אודסה. שם מצא את מחיתו מהוראת שפת עבר בבתי העשירים, ויורה את תוי־הזמרה. כעבור שנים מספר לשבתו באודסה ידע גם את שתי השפות, צרפתית ואשכנזית. יודעיו ומכריו העידו עליו, כי תכנית רוחו היתה טובה ונדיבה וידו היתה פתוחה תמיד לכל קשי יום.

בשנת תרכ״ז הוציא לאור בפעם הראשונה את עבודתו הספרותית בשם “בקרת תהיה”, על ידי אר״ז, מו״ל את ״“המליץ”. במחברתו זאת בקר את הספר “אלישע בן אבויה” ללטריס ובקרתו זאת עשתה רושם עז על הקוראים עברית.

בסוף הקיץ תרכ״ז עזב סמולנסקין את אודסה וילך ארצה אשכנז. בדרכו סר אל העיר פּראג, שם התודע אל הגאון הנאור רבי שלמה יהודה רפּאפּורט ימים אחדים לפני מות הגאון, ולהדר. הלר, האיש הטוב אשר קרבהו כל ימי חייו. בפּראג למד את מלאכת השחיטה ואחרי קחתו ״קבלה" מרבני פּראג שם פּעמיו להעיר וינה.

בוינה החל להוציא לאור את “השחר” בשנת תרכ״ח, בעזרת אחיו ליב, המטיף ילינק והדר׳ שלמה רובין. ברוב עמל וחרף נפש הוציא את ״השחר״ שתים עשרה שנה.

בשנת תרמ״א הורע מצבו החמרי ותעל על מחשבתו להוציא את כל ספריו ומאמריו בעשרים ושנים חלקים. ויסע פּטרבורגה לאסוף חותמים על ספריו. תלמידי בתי־החכמה בבירת רוסיה, בשמעם כי בעל ״השחר״ בא, קדמו את פניו ברוב פּאר וכבוד, ובשהותו שמה חזק בלבם את הרוח הלאומי, ולאות הכרה הגישו לו תשורה: עט זהב ועליו חרות הפסוק ״ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה".

אחרי הפּרעות שחלו בנגב רוסיה בשנות תרמ״א־מ״ב, כאשר התעוררה התנועה הציונית, התעוררה גם נפשו של פּרץ וייסד חברה ציונית בוינה. אחרי כן התרועע עם האנגלי אליפנט, בתקותו, כי על ידו יוכל לעורר לבות מלכים לטובת שיבת ציון.

בשנת תרמ״ד חלה מחלת שחפת הריאה והגרון, עצביו רפו מאד, ובכל זאת לא הניח את עטו מידו. הרופאים צוו עליו במפגיע לנסוע למיראן באיטליה, ויתגורר שם במלון אורחים, לא יצא מחדרו ולא ראה פני אדם. הרופאים פקדו עליו, שלא יכתוב, אולם בחושו כי קצו הולך וקרב, מהר להשלים את ספּורו “הירושה” בטרם יכלו ימי חיי המספּר. בחפּזון גדול כתב על פּסות ניר עדי אשר בעמל רב הצליח ליאון אחיו לקרוא את דבריו, וידפּיסם ב“השחר” אחרי מותו.

ימים אחדים לפני מותו כתב לאחד מעוזריו, המשורר מנחם מנדל דוליצקי, כדברים האלה:

“חלש הנני כל כך, עד כי גם לכתוב שתים שלש שורות יכבד ממני, וזה רגעים אחדים הניחו לי מכאובי בלי שפק נלאו מרוב עבודה, ועל כן אמהר כתינוק הממהר לצאת מבית הספר לכתוב לך בטרם אתפש בכף ועוני אשא הנני שוכב על ערש דוי, גרוני נחר, קולי נחבא וסמפּונות ריאתי בחלילים יהמיו”

לפני צאת נפשו בשרו לו על דבר האספה הציונית הראשונה אשר נאספה בקטוביץ, ותארנה עיניו משמחתו ויברך את הנאספים על ידי טלגרמה.

בחמשה עשר בשבט שנת תרמ״ה גוע פּרץ בן משה סמולנסקין ואתו יחד גם עתונו “השחר”.

על מצבת קבורתו נחרתו המלים האלה:

תאניה ואניה

מר תיליל העבריה —

על מבחר בניה עלה הקרץ,

נותן תקוה ללאומי

עלה שמימה ותחשךְ הארץ,

השחר אורו קדר

והחץ אל לבי חדר

ויפרצני, הה, פּרץ על פּרץ,

ביום מת אביר סופרי ישראל,

פּרץ בן משה סמולנסקין ז״ל,

ביום ט״ז שבט תרמ״ה

בשנות המהפכה הגדולה בצרפת, בזרוח שמש החרות על הארץ היפה הזאת ושווי זכיות נתנה ממשלת העם גם ליהודים הנרדפים ותשימם לאזרחים; בתקופה הנפלאה ההיא סבלו היהודים התמימים והנאמנים לאמונתם מאלילת ״התבונה החפשית", כאשר סבלו בימי־הבינים מהסכלות והבערות, כי החפשים הכבידו את אכפּם על בני ישראל לעזוב את אל חי בגלוי ולעבדהו בסתר, כמלפנים בארץ ספרד.

כתום התקופה ההיא נולד יצחק משה (אדולף) כרמיה בעיר נים, בשנת תקס״ו, לאביו דוד כרמיה, אחד מעדת היהודים הפּורטוגליים, איש חכם והוגה דעות פילוסופיות.

בעודנו ילד הראה את כח זכרונו הנפלא, ובשמעו פעם אחת שיר מפּי המשורר טאלמא, שנהו בעל פה. המשורר השתומם וישאלהו: ״לאיזו מטרה למדת את השיר הזה?״ – ״לא למדתי״, ענה יצחק משה הילד, ״רק שמעתי אותך משורר ואשנהו״.

מפעלי נפּוליאון בונפּרטי הגבור בעת ההיא פעלו על נפש הילד הנפלא הזה וישקו את נפשו באומץ ועזמה להצטין בלמודיו על כל בני גילו בחכמת המשפּטים, ויתחרה אתם במדברותיו ויהי הוא המדבר הראשון למשוך אליו את לבות שומעיו בקסם שפתיו, וינהל לו שם כבוד בצאתו מוכתר בתואר ״עורך דין" אחרי השלימו את חקי למודיו בפּאריז.

בעודנו עלם עול ימים התיצב לפני הקיסר נפּוליאון בשם כל צעירי פּאריז, לבקש את חרותם, אשר לוקחה מהם, לשאת כלי נשקם, כאשר נשאו בימי ממשלת העם.

האמת היתה נר לרגלו בכל ימי חייו, ובעבורה נלחם עד יומו האחרון. פּה נראהו עומד להגן על איש חיל אחד אשר קרא ״יחי הקיסר!״, עומד למשפּט לפני שרי העם ומתחנן בעדו כי יקראו לו דרור; ושם נראהו כמושיע וגואל לעול ימים אחד, אשר נאסר מפקידי הקיסר על אשר שר את שירת המרסליזה; פעם יצא לעזרת המבקר מטעם הקיסר, אשר בחירי העם שמוהו בבית־הסוהר, ופעם יצא להושיע לעורכי העתונים אשר בעד דבריהם החפשים עמדו למשפּט לפני שופטי הקיסר, ותמיד הצליח להציל את העשוקים מידי עושקיהם כח, כי אדיר כל חפצו היה להביא חרות גמורה וצדק עולמים לכל איש באין הבדל אם נטה בדעותיו אל ממשלה זו או אחרת. הוא לחם נגד העבדות והמועקה, ואחת היתה לו מחיק מי יצאה – מהמלך או מהעם.

ככה עלה הענק הגאוני הזה מעלה מעלה, ויהי אהוב הצרפתים בתקופות השונות אשר עברו עליהם, ויעש גדולות ונצורות לטובת ארצו ומולדתו, ארץ צרפת, אשר אהב.

ויגדל יצחק משה ויצא אל אחיו בני עמו, ויקדש את כל ימי חייו בעבורם, והצרפתי הגדול הזה היה יהודי נאמן, מסור ללאומו בכל לבו ונפשו עד נשימתו האחרונה.

ומה יקרים דבריו אשר דבר אצל קבר הכהן הנוצרי, גריגואר, אשר כתב ספר יקר ומועיל על דבר חרות היהודים, עוד לפני המהפכה בשנת תקמ״ט, באמרו:

״כהן נוצרי! בני ״ישראל המפוזרים בכל קצוי ארץ יספדו

עליד לשמע שמעך ואם החכמה תציב לך מצבת עולם והחרות

תכירך לאהבה, הלא גם האמונה תעריצך ותקדישך, כי תו

סבלנות התוית עליה, ואני היהודי וכל עמי ביתך לא נשכחך

לנצח״

אהבתו וקנאתו לעמו הרהיבו עוז בנפשו לצאת לקרב בספרות נגד נפּוליאון השלישי, ויוכיחהו לדעת, כי לא טוב עשה בכתבו בהקדמת ספרו ״חיי יוליוס קיסר" דברים לא טובים על־אדות היהודים, ויאמר:

״ומה יאמרו גדולי העם? ומה יאמר ההמון החשוך על אדות

בני ישראל, אם מלכם ידבר ככה בספרו קבל עם?!“

באחד המשאות, אשר נשא בשנת תרכ״ו לפני הועד של ״חברת כל ישראל חברים״, אמר את הדברים האלה:

״מה רבו השנויים שנעשו בזה בזמן קצר, בעוד הייתי נער

(תן אמנם הזמן לא מצער הוא, כי הרי אני בן שבעים ואחת

שנה), אף במה נחשבו טפחות ימים אלה מול הנצח בעודני

נער לא יכלתי לעבור בחוצות עיר מולדתי מבלי שמוע חרפות

וגדופים מיילדי הנוצרים בני גילי וגם מהגדולים כמה

מלחמות הוכרחתי ללחום באגרופי עם מגדפי בעבור היותי

יהודי, אמנם, אדונים נכבדים, בשמחת לבי הנני מודה

לפניכם, כי נאות אנכי לובש להיות יהודי והשם הזה הוא

כבודי וגאוני״

כל ימיו היה מצטער על אי־ידיעתו את השפה העברית, ובשנת תרל״ט, כאשר בקרהו פרץ סמולנסקין בפּאריז, הביע את צערו לפני הסופר העברי לאמר:

״בכל לבי נכון הייתי להקריב עשר שנים מחיי לו מצאה

עוד ידי ללמוד שפת עבר״

באחד מנאומיו לעת זקנתו הביע את רגשותיו לאמר:

״בבא רגע פקודתי אז אפרד מחיים ברוח נכון ובלב יודע,

כי במשך חמשים שנה רצופות מימי חיי התאמצתי להגיע אל

המטרה הנכבדה, אשר הצבתי לי בראשית פעויותי ומעשי,

והוא לעשות מצדי כל אשר ביכלתי ללחום מלחמת חובה

בעד אחי בני עמי להשיג בעבורם שווי זכיות ולחדש כנשר

נעוריהם ואם יחנני יוצרי ויוסיף לי עוד ימים אז אכפּיל

עוד השתדלותי בענין הקדוש הזה ולא תרפינה ידי עד

צאת נשמתי״

בשנת ת"ר התפּרצה העלילה הנמאסה, עלילת הדם, בדמשק. הנחשדים עונו בענויים נוראים. אז התעורר כרמיה ויחד עם השר משה מונטיפיורי ורבי שלמה מונק נסעו מצרימה אל הכדיב לקרוא דרור להאסירים. המושל המצרי מלא חפצם ויתן פקודה להנציב בדמשק להוציא את היהודים האסירים ממסגר. בקרוא כרמיה את הפּקודה, מצא בה את המלה ״חסד״, ויתיצב שנית לפני המושל ויעיר אזנו, כי לא ״חסד״ מבקש הוא מאתו, כי אם ״משפט״. השליט הודה לדבריו ויצו לשנות את תוכן הפקודה.

בהיותו במצרים יחד עם רבי שלמה מונק, שמו עיניהם אל המעמד המוסרי של אחינו שמה, וימצא את דרכי החנוך אבלות ואת מצב הנשים כי ברע הוא, כי הגברים חשבו את נשיהם כשפחות, לפי רוח עמי הקדם. ויהי ביום השבת, בהתאסף העם בבית הכנסת, עלה כרמיה על הבמה ויטף באזניהם דברים כבושים. ואחרי כן יצא בקול קורא כתוב עברית וערבית על ידי החכם מונק ליהודי אלכסנדריה וקהירה ליסד בתי־ספר מתוקנים לילדי ישראל. דבריהם מצאו מסלות בלבות ראשי העדות ויקומו למלא את החפץ הנעלה הזה, וכרמיה הבטיחם לשלוח להם מדי שנה בשנה ששת אלפים פרנק. בתי הספר הוקמו, וכרמיה נוכח לדעת, כי אך טוב לישראל ליסד חברה אחת גדולה, אשר תחבר את כל נכבדי ישראל בכל ארצות פזוריהם בשם ״חברת כל ישראל חברים״, אשר מטרתה תהיה להיטיב מעמד בני ישראל בכל הארצות אשר הם נדחים שמה ונרדפים מאויביהם.

בשנת תר״ך יסד את החברה הצרפתית, וחיש מהרה מצאה החברה מהלכים בארצות שונות. כרמיה הקדיש את רובי עתותיו לטובת החברה הזאת בכל דבר הנוגע לטובת אחיו בני עמו.

המושבה הראשונה בארצנו הקדושה, ״מקוה ישראל״, נוסדה על ידי החברה הזאת, וקרל נטר צירה.

בשנת המהפכה, שנת תר״ח, נבחר כרמיה לבא בסוד הממשלה הזמנית בתור שר המשפּטים. בעלות נפּוליאון השלישי על כסאו התאנה לכרמיה וישימהו בבית־הכלא. אך עד מהרה נחם על מעשהו ויקרא לו דרור. באחרית ממשלת נפּוליאון, בשנת תרכ״ט, בהיותו בן שבעים וארבע שנים, נמנה שנית לשר המשפטים

* * * * *

ויהי אחרי מלחמת הצרפתים באשכנזים ונפּוליאון הסגיר את חרבו לידי וילהלם מלך פרוסיה, והוא הובל שבי ארצה אשכנז, השתערו הצרפתים וישתוללו בחוצות, ותהי הסכנה רבה מאד. בשעה האיומה הזאת התאזר היהודי הזקן עוז ויעל על מעקת העם וירם את קולו האדיר ויאמר: ״צרפתים! תקותי לא תטשני עתה להאמין שכולכם יודעים אותי, או אשר ישנם רבים ביניכם היודעים שהאזרח כרמיה ידבר טוב על בני ארצו. הרגעו נא!" העם שקט ומיד נלוו אל כרמיה השרים גומבטה, פאוור ופּיקרד, ויעברו כלם במרכבה פתוחה בחוצות העיר, וכרמיה, מרוב התלהבותו, שכח את כובעו, ויסע בראש גלוי אל ארמון המשפט. שערו הלבן הראו להעם, כי לא חורף אחד הלף עליו. כרמיה הרגיע את העם ויהי מושל זמני ירחים מספר עדי אשר מסר את הממשלה לידי גומבטה, והוא נשאר על משמרתו עד אשר השלימה צרפת עם פּרוסיה ועד אשר נוסדה הריפּובליקה בארץ.

כל גדולי אירופּה התפלאו על חכמתו הכבירה, אשר רק הוא הציל את ארץ מולדתו מחרפת צר ואויב.

בשנת תרל״ג, בהיותו בן שמונים, נבחר לשבת בסוד הסינאט הצרפתי לכל ימי חייו.

בכל גדלו לקח חלק בעניני הצבור היהודי, ויהי סגן הנשיא בבית מועצות הדת בפּאריז, ואחרי כן נבחר לנשיא. כאשר גזרה ממשלת שויצריה למנוע מבני ישראל משפּט אחיזה בארץ, אסף השר כרמיה מאתים איש מראשי העם ויבא אל המלך לודויג בבקשה להעביר את הגזרה הזאת והמלך מלא את חפצו.

את השבועה המיוחדה ליהודים בארץ צרפת, אשר המיטה חרפה עליהם, העביר כרמיה בחכמתו ובהשתדלותו. ליהודי אלג׳יר נתן חופש להתאזרח בצרפת והחק הזה יקרא עד היום בשם ״חק כרמיה".

עיני הזקן הביטו גם מרחוק, ויושט יד עזרה גם ליהודי רוסיה, בהמליצו עליהם לפני הקיסר אלכסנדר השני, אשר היטיב את מצבם.

בן שמונים היה בנסעו עירה בוקארסט לדבר עם המלך קארול על־אדות היהודים ברומיניה, ובדברים נשגבים הוכיח את יועצי העם הרומיני באספתם, ובתוך יתר דבריו אמר:

״יהודי אנכי, אדוני הרומינים, ככל אחי היהודים המעונים

תחת ירכם, וממשלת צרפת מנתני לשר המשפטים, והשר

היהודי הזה עומד כעת לפניכם להתחנן על אחיו בשנת 1848

חתמתי את כתב הדת בשם ממשלת צרפת לתת דרור גם

להכושים השחורים, ועתה מפּיל אני תחנתי לפניכם לתת

לאחי בני אמונתי את אשר נתתי להשחורים. ״

בן שמונים וארבע שנים היה האיש הגדול הזה במותו,

בשנת תר״מ.

צרפת בכתה על אבדן אזרחה המצוין, וכנסת ישראל יללה תמרורים על בנה מושיעה ומצילה, אשר שמו וזכרו לא יסוף לדור דורים.

בין כל הנדיבים, המושיעים והמצילים שקמו בעם ישראל במשך ימי גלותו בארצות פּזוריו, לא זכה גם אחד מהם לפרסום גדול בכל משכנות יעקב כאשר זכה לזה האיש משה מונטיפיורי. השם הזה נהיה לסמל גדולה ונדיבות, ישועה וחסד, צדק ותום גם יחד.

משפּחת מונטיפיורי מוצאה מאיטליה, וברמסגט, ב״אהל משה ויהודית“, נמצא כתב־יד משנת תק״א וכותב הגליון ההוא חתם את שמו בראשו: ״יוסף בן הרבני הישיש יעקב מונטיפיורי מעיר פיזרה”. בכתב־יד ההוא מצויר גם תמונת הדגל העתיק של המשפחה העתיקה הזאת. בדגל ההוא נראה דמות אריה ומתחתיו רשומה הכתבת ״הוה גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים“; גבעות קטנות ומתחתן הכתבת ״אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי”, ועץ ארז ותחתיו רשום: ״וצדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה".

כל הציורים האלה נמצאים גם בדגלו של רבי משה ובטבעת חותמו; אך תחת הכתבות הארוכות קבע את המלה העברית ״ירושלים" ואת פתגמו האנגלי: ״התבונן ותן תודה!״

כותב הגליון היה אחד מאבות־אבותיו. אביו רבי יוסף אליהו היה איש חכם, ויאהב מאד את הגננות, ויהי איש מצליח, ויתגורר בלונדון.

בחורף שנת תקמ״ח נסע יוסף מונטיפיורי יחד עם אשתו עירה ליורנו באיטליה. שם ילדה לו רחל אשתו בן, הוא האיש משה, אשר לגדולות נוצר, ביום א׳ תשעה ימים לחדש חשון.

חנוכו היה בבית־הספר ובכלותו אותו נספח אל אחד מבתי־המסחר ויעבוד שם באמונה, ובלילות החורף נטל עליו ללכת מבית המסחר אל בית הוריו ולשאת את כל המכתבים אל הדואר. אך שנים מספר שרת בבית־המסחר ויהי אחרי כן לסרסור בהבירזה ויעש חיל ויעשר.

חרד על דבר ה׳ היה עוד מילדותו ובערבי שבתות ומועדים בפנות היום מהר לעזוב את בית־מסחרו, מבלי דאוג על ההפסד אשר הגיע לו מזה.

בשנת תקס״ט, בהיותו בן חמשה ועשרים שנה, היה אחד מן החלוצים אשר התנדבו לעבוד בצבא ולהגן על הארץ, תחת פקודת המלך ג׳יאורג׳ השלישי, ויעל בעבודתו למעלת ראש (קפּיטן). כה עברו עליו שנים מספר בעבודה רבה, בעסקי מסחר, עבודת הצבא והשתלמות במדעים, עדי אשר בא היום היותר מאושר בימי חייו – לפי דבריו – זה יום כלולתו, ובשנת תקע״ג בא מונטיפיורי בברית הנשואים עם יהודית בת לוי ברניט הכהן, אשה נפלאה בכל דרכיה וטובת לב מאין כמוה.

היום ההוא היה קדוש בעיניו כל ימי חייו, ובספר זכרונותיו משנת תר״ח, בהיותו בן ששים, שלשים ושתים שנה אחרי חתונתו, יביע מונטיפיורי את רגשות נפשו על־אדות נשואיו לאמר:

״היום חלפו שלשים ושתים שנים למן היום אשר זכני אל

שדי בטובו לתת לי את יהודית היקרה לאשה ואני חייב

להודות לו על החסד הגדול הזה אשר היה למקור אשרי

בחיים. ומן היום הראשון לנשואינו ועד היום מצאתי תמיד

סבות חדשות לאהוב ולכבד את אשתי יותר יותר, כל שנה

חדשה הביאה עדות חדשה על תכונת נפשה הנפלאה, אשר כל

מעשיה מכוונים לעשות את אישה לאיש טוב ונדיב יריק

ה׳ את ברכתו עליה ברכת כל טוב סלה״

את ארחות חייו נראה באחת מרשימותיו בספר זכרונותיו:

״בשעה השביעית הנני קם להתפלל, בשעה התשיעית הנני

אוכל ארוחת הבוקר, בעשירית אני הולך אל הבירזה,

בחמישית – ארוחת הצהרים, בששית הנני לומד שפת עבר

ושפת צרפת עד העשירית הנני קורא והוגה בספרי הקדש.

חסל סדור היום – בכל ימי שני וחמישי בשבוע הנני הולך

לבית הכנסת. ערבי ימי שלישי וחמישי בכל שבוע אני

מקדיש לבקורים משתתף אנכי באספות רבות למעשי הצדקה

של קהלת הספרדים לפעמים הנני מבלה בחדר הקהל את כל

היום מן השעה העשירית עד חצות הלילה, מלבד שתי שעות

לארוחת הצהרים בערב הנני מקבל את הבקשות של עניני

עדתי ועונה עליהן בערב אחד עניתי על שלש מאות וחמשים

בקשות של נשים עניות״

בספר זכרונותיו הננו מוצאים פתגמים מלוקטים מסופרים שונים, כמו:

״המדבר זורע והשותק קוצר״. ״איש חכם לא ידרוש לנפשו יותר ממה שהוא יכול לקחת במשפט, להשתמש במדה ובמתינות ולחיות בשביעת רצון״, ״ספר טוב הוא לנו לאוהב נאמן, ליועץ טוב ולמנחם בעת צרה״. ״למודי הדעת יכלכלונו בימי הנעורים, יענגונו בימי הזקנה ומנוס ומשגב לנו בימי הרעה״

בשנת תקפּ״ח, ביום כ״ה לפברואר, כתב כדברים האלה:

״יצחק גולדשמיט בא אלי להתיעץ אתי באיזה דרך נוכל להשיג את הזכוי המחלט לעמנו אני ורעיתי הלכנו אחרי כן לבקר את חנה רותשילד ונשיח אתה ואת בעלה הרבה על אדות זאת רותשילד אמר כי בקרוב ילך אל הלורד המזכיר להתיעץ אתו, וחנה הגידה, כי אם בעלה לא יעשה זאת אזי תלך בעצמה דברי חנה אלה בסגנונם הקצר הזכירו לי את אחותה, היא אשתי היקרה, באומץ רוחה״

שנים רבות השתדלו בעמל רב על־אדות הזכיות ולסוף עלתה בידם.

בשנת תקצ״ח השתתף מונטיפיורי עם רותשילד במלוה גדול להממשלה האנגלית, חמש עשרה מליונים ליטרה שטרלינג, אשר נתנה את הסכום הזה לאדוני העבדים בהודו על קראם דרור לעבדיהם, ומונטיפיורי כותב בספר זכרונותיו, כי אחרי אשר בצע את העסק הגדול הזה, ישב ארצה להתענות על חורבן ירושלים, בהיות היום ההוא ערב תשעה באב. אכן חזון יקר הוא לראות עשיר גדול כזה שומר בדיוק את מנהגי דתו ולוקח חלק באבל לאומו.

בשנה ההיא בקרה הנסיכה ויקטוריה ואמה את רמסגט ותתארחנה בבית מונטיפיורי.

בעלות ויקטוריה על כסא מלכותה, לא שכחה את היהודי הטוב ותנשאהו למעלת ״סיר". וביום ההוא כתב בספר זכרונותיו את הדברים האלה:

״אני כרעתי ברך לפני המלכה בארמונה, והיא הניחה חרב

על שכמי השמאלי באמרה אלי. ״קום, סיר משה!" אין די

מלים בפי להביע את רגשות לבי ברגע ההוא, ומלבד זאת גדלה

שמחתי בראותי, כי בתור האולם הגדול, בין יתר הדגלים,

מתנוסס גם דגלי, אשר הכתבת ״ירושלים׳׳ עליו אקוה, כי אמי היקרה תגל מאד בכבודי״

בשנת תקצ״ט בקרו משה ויהודית בפעם הראשונה את הארץ הקדושה ויעשו צדקה רבה לכל היושבים בה. בבואם ירושלימה בא הפחה לבקרם במעונם, ומונטיפיורי הוכיחהו לדעת, כי אך טוב ליהודים לעסוק בעבודת האדמה. הפחה יעץ, כי ההתחלה תהיה מצערה, לבלתי העיר חשד בלב השולטן ושריו.

ויהי לעת ערב, בשבתם יחד במעונם וישוחחו על־דבר גדולת הארץ בימים מקדם, והנה שועל קטן התגנב מבעד החלון לחדרם. ויזכור מונטיפיורי באנחה עמוקה את דברי המקונן:

״על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו.״

בנסעם מירושלים חברונה בקרו את קבר רחל, ותרא יהודית את הקבר והנה רעוע, ותצו לתקנו ולבנות עליו אהל חדש על הוצאותיה.

בשנת ת״ר קרה מקרה נורא בדמשק, כי היהודים היושבים בה נפלו בצרה גדולה בגלל עלילת הדם אשר עוללו עליהם כי הרגו כומר קתולי אחד ומשרתו להשתמש בדמם בחג הפסח. מאה ועשרים נפשות נקיות נאסרו והשלכו אל בית־חאסורים ויעונו באכזריות חמה. אז מהר מונטיפיורי לנסוע יחד עם כרמיה מצרימה ותוגרמה, ובעמל רב נתנו חופשה להאסירים, ויגולו את החרפה הזאת מעל היהודים היושבים בארצות הקדם.

כשלשלת ארוכה המלאה חוליות, כן היו ימי חיי הגבר הוקם על הזה מלאים צדקה ומעשים טובים, ולא הניח אף יום אחד ממאת שנותיו, אשר לא היה עושה בו איזה טוב וחסד לפרט או להכלל, מבלי הבדל בין דת לדת ובין עם לעם, ויקדש את שם ישראל לעיני כל הגוים.

שבע פעמים בקר את ארץ ישראל, וישחר את רומה, פרס, מרוקו, תוגרמה, מצרים ורומיניה, ובכל מסעותיו הביא ישועה וגאולה לאלפי אחיו בני עמו האומללים.

כמלאך גואל ומושיע הופיע פעמים לאחיו ברוסיה, בימי ניקולי הראשון ואלכסנדר השני, ויפיל תחנתו לפניהם להקל מעט את עולם מעליהם. בנסעו בערבות השלג ברוסיה רדפו זאבים אחרי מרכבתו ולא השיגוהו ויהי לנס. על נהר דווינה נשבר הקרח תחתם, אחד מאנשיו טבע והוא ואשתו נצולו ויהי לפלא.

העם חש והרגיש את רוב אהבתו אליו ופעליו הטובים. ויהי במלאת לו מאה שנה, בשנת תרמ״ח, חגג כל העם את יום הולדתו, ומכל ארצות פזוריו הושיטו לו ברכות ותהלות אין קץ. גם בני עמים אחרים רוממוהו ויעריצוהו בכל העתונים, בשפות שונות, עדי אשר גם המלאך הרע עורך העתון הרוסי ״נוביה ורמיה" ענה אמן על כל הברכות בדברים האלה:

״יקר וגדול הוא העברי הזקן הזה אמנם עברי הוא רק על פי

מולדתו, אבל נוצרי הנהו על פי רגשותיו, מעשיו הטובים

ומדותיו הנעלות המה ממש מדות נוצרית לכן קדוש שמו

ונערץ גם בפיות שלומי אמוני הנוצרים. ״

הסופר הנחמר זכר מזח, בעתונו ״על הבמה״, הוציא קול קורא לאחיו הנוצרים, כי גם המה יחוגו את חג בן מאה שנה, ובתוך שאר דבריו יאמר:

״כהגדה יפה משנות קדומים מחיי האבות בספרי הקדש בא

לנו דבר החג מעבר לים מארץ בריטניה. הן יקר החזיון

בימינו למנות שנות מאה לחיי האדם. ואף כי בהמלא המספר

לחיי איש מלא רוח חכמה ונדיבות! לולא נמצא ביהודים

כל דבר טוב לעמוד נגד צורריהם בלתי אם האיש ואחד

הזה, אשר מאת שנים חי בצדקה ובמעשים טובים, אזי רב

להם, כי ברכה בם וטובה מרובה הביאו בעולם״

אחד המשוררים שר לכבודו את השורות האלה:

״משה עמנו מארץ מצרים,

״משה עמנו מארץ הישפּניה,

״משה עמנו מארץ גרמניה,

״משה עמנו מארץ בריטניה״

ימים אחדים לפני מותו, כאשר הושיט לו רבי דוד גורדון את המזכרת לכבודו בשם כל ״חובבי ציון״, ובשמעו על־אדות התנועה הקדושה, תנועת שיבת בנים לגבולם, קרא הזקן הגדול ברגש: ״הולי־לאנד! הולי־לאנד!"¹

וימת משה אהוב העם בשנת תרמ״ה, ויבכה עליו כל העם בכל ארצות גלותו.

היחיד והמיוחד בין הגאונים במאה האחרונה בתכנית רוחו, ברוחב נפשו ובנדבת לבו הטהור, היה הענק התלמודי ואבי תורת המוסר בדורנו, רבי ישראל ליפּקין.

הוא נולד לאביו הרב רבי זאב וולף, בשנת תק״ע, בעיר זאגר, פּלך קובנה, אשר שם ישב על כסא הרבנות. אביו גדל וחנך אותו על ברכיו וישפּיע עליו מרוחו. הוא נשא לו אשה מעיר סלנט וקבע שם את דירתו ויקרא על שם העיר הזאת, בשם ״רבי ישראל סלנטר“. שם למד תורה מפי הרב רבי הירש ברודא האב״ד דשם. יקר ונעלה מכל רבותיו ומוריו היה בעיניו רבי יוסף זונדל, אשר שמהו למופת בשטת למודו ובעומק עיונו, בדיוקיו לחובות הלבבות ותקון המדות, ויקראהו בשם ״אור עולם”. בעודנו ילד חזקה עליו אהבתו לתורת המוסר על נטיתו הטבעית אל הפלפּול הצנום והיבש.

בשנת תר״ב נקרא לוילנה להיות ראש ישיבת ״תומכי תורה". שם הראה את גדלו וגאונו בתלמוד. אחרי כן יסד לו ישיבה במגרש העיר זאריצה, וירביץ תורה לתלמידיו הרבים שלש שנים. נדיב אחד, רבי חיים בסקיס שמו, נהלו וכלכלו בכל מחסוריו בכל העת ההיא.

מטיף מצוין היה וכל משאותיו היו בתקון המדות ומוסר והשתכללות הדעות ביהדות הצרופה, ויער למוסר את אזני שומעיו על היושר והאמונה במשא ומתן ועל אהבת המלאכה. גם יסד חברות ללמודי המוסר, ועל פי הצעתו שבו והדפיסו בוילנה את הספר ״תקון מדות הנפש" לרבי שלמה בן גבירול, ואת הספר היקר ״מסלת ישרים" לרבי משה חיים לוצטו, ואת הספר ״חשבון הנפש" לרבי מנחם מנדל לעפין מסטנוב.

שמו נתעלה ונתקדש בעיני העם עדי משך עליו את עיני הממשלה ותקראהו להיות מורה התלמוד בבית מדרש הרבנים בוילנה, אשר נוסד בשנת תר״ח. אבל קדוש ישראל זה חזה מראש את אחרית הבית, כי ברכה לא תהיה בו, וימאן לתת את שמו על המוסד ההוא, ויצא מוילנה לגור בקובנה וייסד שם ישיבה בבית המדרש של רבי הירש נוויאזר, אשר החזיק בו.

תשע שנים עבד שם בחרף נפש ויפץ את שטתו החדשה במוסר ובמדות בין עולי־הימים, עדי אשר חלה מחלת העצבים ורוחו סרה מעליו. הרופאים שלחוהו להתרפּאות בגרמניה, וישב שנים מספּר בהלברשטט, בבית האחים הירש, אשר כלכלו את כל מחסורו. אחרי אשר רפתה מחלתו ממנו התישב בממל ושם החל להוציא ירחון בשם ״התבונה״, אשר כלכל בקרבו עניני מוסר ותקון המדות, אבל לא עלתה בידו להוציאו לאור רק שנה אחת.

בריאותו כשלה שנית, ויתבודד בבית מדרשו. לפרקים בקר גם את חתנו בוילנה, רבי אליהו אליעזר גרודזנסקי. בנוח עליו הרוח התאושש לגדור גדרים על טהרת הקדש, מבלי חוס על עמלו, ויענה בדרך כחו ויסע לפּאריז, וייסד שם קהלה לאחינו בני ישראל יוצאי רוסיה ופולניה, אשר התגוררו בבירת צרפת.

יחד עם הגאון רבי יצחק אלחנן יסד את המוסד ״חזוק לומדי תורה״ בקובנה, לחנך ולגדל רבנים בישראל.

מלבד מאמריו שנדפסו ב״התבונה״ לא חבר כל ספר לדפוס, אבל תלמידיו כתבו והדפיסו את אשר שמעו מפיו.

הוא היה רגיל לאמר:

״הכל טועים המתנגדים בחשבם שאין ליהודי צורך ברבי

טועים, והחסידים החושבים, כי יש להם רבי. גם הם טועים״

הסופר הנודע רבי משה ליב לילינבלום כותב (בתקופת ״חטאת נעורים״) כדברים האלה:

״נעלה הוא רבי ישראל על כל גאוני ליטה ורבניה בזאת,

אשר יש לו רעיון פנימי וחפץ נמרץ להפיח רוח הרגשה

במעשי המצות ולעורר בלב העם חשבון צדק על מעשיו

בצרוף מדות מוסריות ואלו היה רבי ישראל חנוך וגודל

בחנוך מסודר והיה מקבל השכלה אירופית, אז היה בלי ספק

אחד מהמצוינים בתבל, המביאים תועלת רבה לכל המין

האנושי.״

העם ידע את קדושו ויעטרהו בעטרת הגדות, אשר מהן ובהן נוכל להבין את יקר רוחו ומזגו הנפלא:

– מדוע לא יתחיל החזן את תפלת כל נדרי? – שאלו

ראשי העדה בערב יום הכפורים עם חשכה, – הלא פנה

היום והכוכבים כבר נראו בשמים!

– הרב רבי ישראל עוד לא בא! – ענה השמש

– צאו, בקשוהו, חפשוהו, – קרא ראש העדה, – אין

זאת כי אם אסון קרהו, חלילה

הרצים יצאו, בקשוהו ולא מצאוהו וישובו ריקם ויחרד

העם וייחלו עד בוש, ויתפללו בחרדת קדש.

העם כלה את תפלת בל נדרי, והרב התגנב בלאט וינש אל

מקומו

– מה קרך, רבנו? – שאלוהו מקורביו

– אין דבר, – ענה הרב במנוחה, – מצוה באה לידי

וקימתיה בלכתי אל בית ה׳ להתפלל, שמעתי מאחד הבתים

קול ילד בוכה תמרורים סרתי הביתה והנה אין שם איש,

כל בני הבית הלכו אל תפלת כל נדרי ויעזבו את הילד על

ידי אחותו הילדה, אשר גם חיא נמה שנתה על כן נשארתי

עם הילדים העזובים ואתאמץ להרגיע את הילד הקטן ולישנהו

עד שוב אמו הביתה

כל העומדים מסביביו התבוננו כי בגדיו קומטו מאד

ונוצות בשערות ראשו, בזקנו ועל כובעו

– רבנו! כל נדרי! – גמגם אחד התלמידים אל מורו

– בני! – ענה רבי ישראל – ״דרשו את ה׳ בהמצאו,

קראוהו בהיותו קרוב״ הורנו החוזה בן אמוץ, ואני מצוה

גדולה באה לידי, מצות פּקוח נפש, השקולה בנגד כל התורה

כולה, ואיככה יכלתי לעבור עליה ולבכר את התפלה בצבור על

פניה?!

בפרוץ החלי־רע בוילנה עלה רבי ישראל ביום הכפורים בבית הכנסת הגדול על הבימה ויקדש את היום ביין ויברך ברכת מזונות ויאכל ממתקים לעיני הקהל, למען יראו את קדושם אוכל וילכו לביתם ויאכלו גם המה.

רוח הצדק המרחפת על פני האגדות האלה תורתנו את תכונת נפש הגאון הנעלה הזה, כי רוממה ונשגבה היתח ומלאה שירה אין קץ.

רבי שניאור זקש מספּר, כי רבי ישראל בקש לתרגם את התלמוד לשפת רוסיה, וכל מעיניו היו אך להפיץ אור על היהדות לעיני כל העמים, למען יראו כי ברכה בה.

בגדיו היו תמיד נקיים, שער ראשו וזקנו מסורקים, נעליו מושחרים ומוגהצים, וימשוך עליו עיני רואיו בנקיונו, ומחזות חצוניותו הכירו את פנימיותו.

* * * * *

נצר נחמד פּרה בשורש קדוש ישראל זה, הלא הוא בנו הדר. ליפּמן ליפּקין.

בילדותו היה אמון על התלמוד ונושאי כליו על ברכי אביו הגאון, ואהבתו היתה רבה לחכמת ההנדסה, ויהגה בה בחדרי חדרים.

בידים ריקות יצא עול הימים ליפּקין מבית אבותיו, וינע לארץ גרמניה ויסבול שם עמל ומחסור, וישקוד על דלתות בתי־המדרש למדעים בקניגסברג, ואחרי כן בעיר וינה, ומשם יצא מוכתר בעטרת דוקטור בחכמת הרפואה. בשנת תר״ל בא פּטרבורגה. חכמי רוסיה התפלאו על עוצם כשרונותיו ויתנו לו את שם הכבוד ״מגיסטר לחכמת ההנדסה״.

בשנת תרכ״ח המציא מכונה נפלאה, אשר תקרא עד היום הזה על שמו ״מכונת ליפּקין״.

נעלה ומורם היה הדוקטור ליפּקין מכל אחיו המשכילים בדור ההוא, תקופת השלילה וההריסה, תקופת ההתבוללות, באהבתו את עמו, דתו ושפתו בכל חום נפשו, ויהי אהוב לבריות ובעל מדות מצוינות כאביו הגאון.

ימי חייו היו מעטים ורעים. בן שלשים שנה היה במותו, וכל ימיו, אשר בהם בקש חכמה ודעת, סבל עוני ומחסור באופן מבהיל נורא. גם אחרי השלימו את למודיו חי חיי עוני ומצוקה.

סופר מהיר היה בשפת עבר, ורבו מכתביו אשר החליף עם החכם חז״ס ואחרים מחכמי הדור ההוא.

באחד ממאמריו יתאונן ליפּקין על המשכילים הצעירים, לאמר:

״באין מורה ומנהל, כשרונותיהם של בני הנעורים תמס

יהלכון, ובגששם באפלה למצוא פתח החכמה, ידפקו על פתחי

השיר והמליצה, ויאמרו ללשוננו נגביר, ידרשו אל המתים

ומאשפּתות תהום הנשיה יעלו בחכה אבני חצץ אשר יחשבון

לפנינים, ועל כן אף כי שם החכמה על דגלם, אל פתח החכמה

עוד לא באו״

קדוש שם האב, ויקר שם הבן בפיות כל בני עמם לדור דור.

עיר קטנה היא סטנוב בפלך פּודוליה, אצל העיר פּרוסקורוב. מספר יושביה שלשת אלפים ושש מאות. ובכל זאת גדלה שני חכמים גדולים ונודעים לשם בדור המאספים.

הרב החכם הגדול מנחם מנדל לעפין נולד בשנת תק״ג. בעודנו ילד התנוססה בו רוח חכמה. בקי היה בכל הש״ס וחריף כאחד הגאונים. בבית המדרש מצא את ספר האלים ליש״ר מקנדיה, ועל ידו נפקחו עיניו ויחל לחקור במדעים, ומרוב שקידתו חלו עיניו ויסע ברלינה לדרוש ברופאים. שם התודע לבן־מנחם, אשר קרבהו כל ימי שבתו בברלין.

שנתים ישב בברלין ואחרי כן שב לביתו בעיר מיקולאיב הקטנה, באחוזת הרוזן אדם טשרטרינסקי. ויהי היום ויקרה הרוזן עם אוהבו החכם אקלשמיט לבקר את העיר ההיא, ויסורו אל החנות הקטנה אשר החזיקה אשת מנחם מנדל לעפין, וירא הרוזן את הספר של המהנדס וולף מונח על שלחנה, וישאל את החנונית: למי הספר הזה? ותען: אישי הוגה בו יומם ולילה. לעפין התיצב לפני הרוזן – הוא היה איש אשר לא תואר ולא הדר לו, פניו היו מלאים אבעבועות; אולם בפתחו את פיו לדבר אורו עיניו וישא עליו הוד ועוז, כי חכמת אדם תאיר פניו. השר השתאה על חכמתו ויאהבהו, ויספּיק לו די מחסורו, ומן המותר לו חלק רבי מנדל לעניי משפּחתו.

ויותר שהיה לעפין חכם, עוד למד דעת את העם ויחבר ספרים רבים: ״אגרות החכמה“, ״חשבון הנפש״, בעקבות החכם האמריקני הגדול בנימין פרנקלין. ואחד החכמים המליץ עליו: ״נר שהדליק גוי מותר לישראל להשתמש בו”. הוא תרגם את הספר ״מורה נבוכים" להרמב״ם תרגום חדש, ואת הספר ״רפואת העם" להדר. טיסאט לעברית. אחרי כן תרגם את ספרי תהלים, משלי וקהלת לשפת יהודית המדוברת. אחדים מחכמי הדור ההוא השליכו שקוצים על תרגומו זה, באמרם, כי בזה חלל את כבוד השפה העברית ממש כמו הריב בין הסופרים ה״עבריים״ וה״יהודיים" בימינו אלה על־אדות ה״גבירה״ וה״שפחה״.

בני עירו קראוהו בשם ״רבי מנדל זבארזר או סטנובר.

בסוף ימיו ישב בבית השר הגאון רבי יהושע צייטלין בתור מורה לצאצאיו. וימת בשיבה טובה.

* * * * *

החכם השני היה רבי יצחק בן משה הלוי מסטנוב. נולד בשנת תצ״ב. מלבד גדלו בתורה היה מדקדק נפלא ומליץ מצוין. בהיותו לאיש בא ברלינה והעשיר איציג דניאל וחתנו פרידלנדר המציאו לו את מחיתו. רבי יואל בריל מזכיר את שמו בבאורו על תהלים ומכנהו בשמות ״רבי, אלופי ומיודעי״.

ספרים רבים חבר ואי־אפשר לי לפורטם. ואלה היותר גדולים מהם: ״אדר היקר״, מכלכל בתוכו מליצות ושירים. ״ספר החזיון״ – מדעים שונים, נכתב בסגנון ה״תחכמוני״. בשער הספר לא הודיע את שמו, אך בראשי החרוזים רמז עליו. רבי נפתלי הירץ ויזל כבדו בשיר תהלה, ובסוף השיר אמר: ״ומי לא יבין מאותות בו שמת, מי הוא הצורף ומי עשה את הכל?״. ״ויעתר יצחק״ – על תפלות ישראל. ״אמרי בינה״ – לאחד את הקבלה והחקירה. ״ספר המדות״ על מדות האדם. ״זוהר תנינא״ בארמית ובסגנון ספר הזוהר. רבי יוסף אב״ד בפרנקפורט כותב בהסכמתו את הדברים האלה:

גם חבר ספר ״זמירות אסף״ בסגנון ספר תהלים, ויכנה את שם מחברו ״אסף״. ״משלי אסף״ בסגנון ספר משלי. גם באר את ספרי תהלים, איוב, מורה נבוכים, הכוזרי וספר המדות לאריסטו.

עבודה רבה עבד רבי יצחק בכל ימי חייו ונפטר בעיר ברלין בשנת תקס״ה. על מצבתו חרותים הדברים האלה:

רבי יצחק סטנוב הצטין בסגנונו הנפלא מכל סופרי ״המאסף״ ושיריו עולים ביפים על כל שירי משוררי הדור ההוא.

וסטנוב העיר הקטנה מתהללת ומתפארת בשני גדוליה אלה לדור דור.

בשם הזה נקרא איש הפּלאות, סמל החסד והצדקה, על שם בגדו אשר נשא עליו, מעיל בד, מיום בואו העירה וילנה עד יום מותו, יותר משלשים שנה.

הוא בעצמו התפרנס מהדוק עלי־טבק להריח. את מלאכתו זאת עשה בלילות, וכל הימים היה מסבב את העיר ותבת ברזל בידו, ובקול עצוב קרא להעוברים ברחוב:

״צדקה תציל ממות! זכרו את יום המיתה!׳׳

וכל אחד, כיהודי כנוצרי, אשר פּגשהו, נדבו לו מאומה.

אביו היה רבי בנימין אשיניקר, מכפר אשיניק, בקרבת העיר סמרגון, ויהי בעל נכסים רבים ואיש טוב ומיטיב לכל. לעת זקנתו ירד ממצבו וימת בעוני, ובניו התפּזרו זה בכה וזה בכה. שמעון בנו בא לוילנה וראשית מלאכתו היתה בבית משרפת יין־דגן, ואחרי כן בהדוק עלי־הטבק. ויהי היום וישמע שמעון את שמע בית המדרש הנודע בשמו ״רמליס קלוז", כי רבי שבתי המנקה ארובות העשן נדב את ביתו ללמוד בו תורה והוא בעצמו התגולל בעלית קיר הבית ההוא, אף כי ביתו ורכושו היה. שמעון השתומם למשמע אזניו ורוח הצדקה החל לפעמו, ויחל לאסוף נדבות כסף בעד בני הישיבה אשר למדו שמה.

יום יום, מעלות הבקר עדי ערב, בקיץ ובחורף, התנודד האיש הנפלא הזה ברחובות העיר וירם קולו המהול בתוגה וחמלה ויקרא: ״זכרו את יום המות!" ולפעמים השתטח על הארץ ויפרוש את כפּיו לעורר את לבות העוברים לרחם על אחיהם הרעבים. כיהודים כנוצרים שמו לב לקריאתו ולתחנוניו, וישימו מטבעות כסף בארגזו, ובראותו כי נמלא הארגז, שם פּעמיו אל האופה ויקח לחם ויתן לבני הישיבה. וכל שמחתו היתה בהושיבו את הבחורים סביב השלחנות ובתתו לאיש איש מהם לחם עם גבינה. גם אל בתי העניים הביא אוכל ויופיע תמיד בבתיהם כמלאך מושיע.

ויהי היום, ויוגד לו, כי איש עני אחד יושב באבלות וכל בני ביתו רעבים. חיש מהרה הכין אוכל בשק, וישאהו על כתפו ויבוא אל בית האבל העני כמנחם אבלים, ויעזוב את שקו בבית האבל, ויתגנב ויצא. מעשים רבים כאלה עשה יום יום.

מקרה קרה, כי גונב ממנו תבתו, ויפּול ויתעלף, ולא יכלו להשיב רוחו אליו. אך השמש מ״הקלוז״, אשר ידעהו היטב, לקח תבה אחרת וישם כסף בתוכה וישימה בידי רבי שמעון, אז פקח את עיניו ויקם על רגליו. ויבן העם, כי האיש שמעון אך על צדקתו יחיה.

לעת זקנתו תארו נדיבי הנוצרים את תמונתו ויעשוה פסל מסכה, באחזו ככר לחם בידו האחת ובשניה את תבתו, וישימו את הפסל בהמוזיאון בוילנה. המשורר הפּולני קאראטינסקי שר שיר נכבד על־אדותיו באחד הירחונים הפּולנים.

הרב הגאון הנאור הזה היה אחד מהלאומיים הגדולים וה״חובבים״ הנלהבים בתקופת ״חבת־ציון“. שמו יהיה נצחי בספר התולדה הציונית. הודות לחריצותו ולמסירת נפשו נמשך ״הנדיב הידוע” אל התנועה הלאומית אשר פעל ועשה את מעשיו הגדולים בישוב ארץ־ישראל. הוא היה הגשר המאחד והמשלב את שתי התקופות, של ״חבת־ציון" ושל ה״ציונות“, ובצדק קראהו הד״ר הרצל בנאומו על הקונגרס השני בשם: ״הציוני המדיני הראשון”.

בגלובקה העירה הקטנה, פלך ווילנה, נולד הרב הגדול הזה ביום כ״ז ניסן, תקפּ״ד, לאביו רבי יהודה ליב, אשר היה גדול בתורה ובקי בספרות ימי־הבינים ובלמדו את שמואל בנו תורה למדהו גם את ״מורה הנבוכים״, ״העקרים״ ו״הכוזרי״, ויטע בלבבו מדות נעלות ומצוינות. בהיותו בן שמונה שנים כבר התפּתחו כשרונותיו וירא נפלאות בשאלות החשבון, לתמהון כל יודעיו ומכיריו.

בהגיעו לחמש עשרה שנה נתפּרסם בשם ״העלוי מגלובקה" והרביץ תורה ברבים, בלמדו שיעור יומי בתלמוד. בהיותו בן שמונה עשרה כבר קבל סמיכה מהגאונים ראשי־ישיבת וולוז׳ין בעת ההיא, רבי יצחק וחתנו רבי אליעזר יצחק, אבל לא השתמש בסמיכתם, כי לא אהב את הרבנות, ויהי לסוחר פשתן במשך חמש שנים. בשנת תר״ח, אחרי אשר מתו עליו חותנו וחותנתו, ומסחרו התחיל לרדת מטה, נאות לבני עיר־מולדתו גלובקה ויקבל עליו את משרת הרבנות.

בשנת תרי״ד נקרא לעיר שאקי בתור רב, וישב שם שש שנים על כסא הרבנות עדי אשר העיר סובאלק לקחתהו אחרי כבוד וימלא את מקום הגאון רבי יחיאל הליר. מני אז נתפּרסם שמו לא רק בתור רב מובהק וגדול בתורה, כי אם גם בתור חכם ועסקן צבורי. אז החלו ימי המרד בפולין ותהי כל הארץ למדורת־אש ורבים מאחינו בני ישראל נאשמו במרידה נגד הממשלה. אז התאזר רבי שמואל מוהליבר עוז ויעמוד בפרץ להגן על עדתו, בדרשותיו בבתי־כנסיות הניא את לב הצעירים לבלי התערב עם שונים, וכמליץ יושר התיצב לפני שרי הממשלה בתור סניגור לעמו ויצל נפשות למאות שהיו בסכנת הרג וגלות. הממשלה הכירתהו לטוב ותכבדהו באות־כבוד על ישרו ותום דרכו. וכאשר רצה להעתיק את דירתו לעיר אחרת, התאספו ראשי הקהלה בביתו ויתחננו לפניו, כי לא יעזבם, ונציב הגליל גם הוא בקשהו להשאר בסובאלק.

בשנת תרכ״ח נהיה לרב ואב״ד בעיר ראדום. שם ישב על כסא הרבנות חמש עשרה שנה, שם תקן תקנות טובות בעניני הצבור וכל בני העדה ההיא אהבוהו ויעריצוהו. החסידים חפצו לעטרהו בשם ״אדמו״ר״ והיו באים לביתו להתברך מפּיו ולהגיש לפניו בכתב איש איש את משאלותיו, אבל הגאון התלמודי הזה, תלמידם של גאוני וולוז׳ין, התנגד לדבר הזה. אולם כשראה, כי למרות כל התנגדותו לא ירפּוהו החסידים ועונים ״קדוש" לעומתו, השתמש באמצע רדיקלי אחד: באחד השבתות, בסעודה השלישית, כאשר נאספו החסידים מסביב לשלחנו, כמנהג כל האדמו״רים, קרא רבי שמואל פתאום להרבנית, כי תבא גם היא אל השלחן לאכול אתו יחד– ורק אז נבהלו החסידים ויעזבוהו, ויתרחקו ממנו.

רבי שמואל התחיל להרגיש בנפשו כי הוא לא נוצר לעסוק רק לטובת עיר אחת, ויחל להרחיב את העסקנות הצבורית שלו לטובת העם כולו, ויכתוב מאמרים ב״הלבנון״ על־אדות ״החנוך״ ובאחד ממאמריו התמרמר לאמר:

״מדוע זה מאסו בני עמנו בכל מלאכת־יד? אבותינו הראשונים

היו עובדי אדמה ורועי צאן, מגדולי חכמי חתלמוד ז״ל

היו בעלי מלאכות שונות, וכל זה לא האפיל זוהר מעלתם,

ונהפוך הוא, כי על חכמתם הרבה נתוספו טהרת הלב ומנוחת

הנפש, ורק אנחנו כלימה תכסה פנינו ללמד את בנינו אומנות!

הגם לאכול לחם בלתי מגואל בעושק ותרמית, רק מעמל ויגיע

כפיו, – הנם זה לאשמה תחשב? – – – הן מצב עמנו

פרוע מאד ועל ארחות חייו מוטלות אבני־נגף שהמחסור

והעוני ומדוע יחשו גדולי עמנו? ואמרתי אל לבי בלי

תפוגה צרת אחיהם נגעה עד חדרי לבם, אבל מחשים יעז

כי מחכים לתשועת ה׳ ותקותם היא מעוזם אז שאלתי לנפשי

לאמר: הן אם ירעב אדם ללחם, הישקיט רעבונו בתקוה?

ואם יצמא למים, היכבה צמאונו בתוחלת? אמנם יען כי

לא נרעב ללחם ולא נצמא למים, רק על צרת הכלל תכאב

נפשני ע״כ די והותר תקוה קלה להשקיט על ידה המית

נפשנו. היתכן דרכנו זה? ״

בשנת תרי״ג נתקבל לשבת על כסא הרבנות בעיר ביאליסטוק. שם עסק תמיד בכל צרכי העדה ברוב מרץ ועוז בתור רב ואב״ד ובתור גאון ישראל שם לבו לכל דבר הנוגע לכל העם כולו. הוא ראה את מצב עמנו, כי נורא הוא; ראה איך התורה הולכת ומשתכחת והדור הצעיר עוזב את המסורת ומתרחק מצור מחצבתו; ראה כי הממשלה רודפת את אחינו בשצף קצפה ותהפוך מאות עירות לכפרים בכדי לגרש את היהודים מקרבן; ראה את כל הגזרות והגרושים הנעשים לעיניו – כל אלה גזלו את מנוחתו; כל קן ישראל המשולח ממקומו, כל עיר שנהפכה לכפר הדאיב את רוחו והפציע את לבו הטהור ויבן ויחקור ויחפש עצה להציל את עמו מכליון וחדלון, וימצא, כי דבר אחד חסר לישראל, דבר שיחזק בקרבו את תקותו הישנה באופן כזה שהתקוה לעתיד תחיה ותעודד גם את ההוה. הדבר הזה הוא ארץ־ישראל. ואחרי שבא להחלטתו, לא נח ולא שקט עד עשותו את הדעה וההרגשה הזאת לקנין העם כולו. גדולי אחינו ראו את האהבה הקדושה והעזה הבוערת בלב גאון ישראל זה ויסתפחו אליו בעבודתו־לטובת התנועה של ״חבת־ציון".

אז יצא לארצות־המערב ויבא פּריסה ויתודע אל הרב רבי צדוק הכהן הטוב והמיטיב ואל מיכאל ארלנגר ובעזרתם התיצב לפני הברון אדמונד רותשילד – ״הנדיב הידוע״ – ויפּל תחנתו לפניו על עמו וארצו. בדבריו שיצאו מלבו הטהור ובדמעותיו אשר שפך על עמו האומלל וארצו השוממה עורר את לב הברון הנדיב לארץ אבותינו, אשר מלא את ידו למצוא מספר משפחות המסוגלות לעבודת אדמה לנסות על־ידם אם יצליחו בעבודתם. הגרש״ם שב לביתו וימצאם וישלחם לארץ־ישראל. הם המה אכרי ״עקרון" המצוינים בעבודת אדמתנו.

בשנת תרמ״ה היתה האספה של ״חובבי ציון" בעיר קטוביץ. ומה נהדר היה המראה לראות, כי הגאון יושב לימין הנשיא ד״ר ליאון פּינסקר באספה ההיא ושני הגדולים האלה, הרחוקים בדעותיהם איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב, והרעיון הקדוש של חבת ציון קרבם ויאחדם בדעה אחת ושניהם היו לרוח החיה בכל פעולות התנועה הלאומית.

בשנת תר״ן, כאשר נתקבל הרשיון מאת ממשלת רוסיה לכונן את חברת התמיכה לישוב ארץ־ישראל באודיסה, נסע הגרש״ם לאספה האודיסית הראשונה ומשם עלה בראש השירה הראשונה לארץ־שראל לבקר את עריה הישנות ומושבותיה החדשים. פּקידי המושבות של הברון, ראשי העדות והרבנים ובראשם הרב רבי מרדכי גימפּל מרוזנוי, שכבר ישב בארץ הקדושה, קדמו פניו בכבוד מאד נעלה.

בשנת תרנ״א, כאשר נפוצה השמועה, כי הברון הירש הולך לכונן מושבות לבני ישראל, נסע הגרש״ם עוד הפעם לארצות־המערב, בחשבו להטות את לב הנדיב לארץ־ישראל. כל נסיעותיו נסע על חשבונו הפרטי והנה אחד העשירים חפץ להשיב לו את הוצאותיו. רבי שמואל מאן לקחת, באמרו אליו:

– ומי ישיב לכבודו את הוצאותיו?

בשנת תרנ״ג קרא רבי שמואל אספת החובבים להעירה דרוזגניק, פּלך גרודנה. שם זכיתי להיות אתו יחד ולהתענג על שיחותיו העמוקות והמלאות חבה ומסירת נפש לעמו ולארצו. עיניו האירו באש־עלומים ומבטיו היו מלאים חלומות וחזיונות מרחוק כאיש עול־ימים ולא יכולתי להאמין, כי כבר עברו עליו שבעים שנה.

אל האספה ההיא התאספו צירים מערים רבות ובתוכם היו: אלכסנדר צדרבום, מו״ל ״המליץ״, בן־עמי, יהושע סירקין, הרב רבי פנחס רוזובסקי, ד״ר יצחק דמבו ועוד רבים מהחובבים המצוינים. רבי שמואל הלהיב את שומעיו בנאומו, ובערב זה, ז׳ אלול תרנ״ג, נחלט ליסד את המרכז הציוני בביאליסטוק בשם ״מזרחי״.

שם המרכז הזה היה אחרי־כן למורה־דרך למיסדי מפלגת ה״מזרחי״ בתנועה הציונית.

הרב המטיף הציוני רבי יצחק ניסנבום, אשר הוא היה מזכירו, כתב, כי במשך חמש שנים נשלחו על־ידי פקודתו כעשרת אלפים מכתבים על־דבר חבת־ציון ועל חלק גדול מהם חתם בעצמו. הוא קרא את אלפי המכתבים על־דבר התנועה, אשר הגיעו אליו מכל קצוי ארץ ויתענין בכל השאלות אשר הציעו לפניו עד יומו האחרון.

כאשר קם יוצר ה״ציונות״, ד״ר תיאודור הרצל, ויקרא את הקונגרס הציוני הראשון בשנת תרנ״ז, שמח רבי שמואל מאד על אשר זכה לעת זקנתו לראות כי עבודתו הקדושה נמסרת בידים אמונות. ובמכתבו למר אוסישקין כתב את דבריו אלה:

״מכתבו היקר קבלתי, ורב תודות לכבודו על הפריסת שלום,

אשר הביא לי בשם האיש המצוין ומאד נעלה הד׳׳ר הרצל,

וייטיב כבודו להשיב לו בשמי שלום באהבה רבה מעמק לבבי

והנני מחבק אותו מרחוק על פעולותיו הגדולות, אשר אקוה,

כי הוא ורעיו הגדלים לא ינומו ולא ישקטו עד אשר ירימו

את כבוד ישראל בגוים לישב שאנן על נחלתו וה׳ אלהי

ישראל יהיה בעזרם״

במכתביו לד״ר הרצל חזק את רוחו לבל יסוג אחור מפני המפריעים והמכשולים שעל דרכו ויצטער מאד על אשר לא יכול לקחת חלק בהקונגרס מרפיון בריאותו וישלח תחתיו את נכדו הד״ר מוהליבר.

ככה עבד הגאון הנאור הזה את עבודתו הקדושה עד נשימתו האחרונה ביום ה׳ י״ט סיון, שנת תרנ״ח.

יהי זכרו ברוך לדור דורים.

(לקט פּרורים מנאומי)¹

(א)

מלך מצרים גזר על הזכרים מיתת הגוף, ואחינו חחרדים, ביחוד בפולניה, המיתו את בנותיהם מיתת הנפש; חיות ובריאות הן בגופן, אך מתות בידיעות עמן ומולדתן.

(ב)

הקוסמופּוליטיות היהודית, המורה את מחזיקיה וצועקת ככרוכיא: כי אך בני אדם ישנם בעולם, ובני עמים אין, היא בעיני כמו השתפנות (קומוניות) בין עניים המחזרים על הפּתחים וקוראים: כיס אחד יהיה לכל באי תבל.

(ג)

בארצות הברית אינן מתאימות שתי הדברות “זכור” ו“כבד” וכשני הפכים הנה בעיני התלמיד, אשר אבותיו אינם זוכרים את יום השבת לקדשו; אם יקיים הילד מצות “כבוד אב”, עליו לשכוח את הדבור “זכור”, ואם יזכור את השבת, אז אי אפשר לו לכבד את הוריו המחללים את היום השביעי.

(ד)

שירי לרמונטוב הרוסי נעלים הם ביפים, ובכל זאת אשרי אוזן הילד, אשר לא שמע את שיר הערש שלו ותחתיו שמע את שירת־הערש הפּשוטה אשר שרו לנו אמותינו: “טובה תורה מכל סחורה! ”

(ה)

כל עוד אשר הנוצרים מצלצלים בפעמוניהם בבתי־תפלתם עלינו לאחוז בכל מנהגי אבותינו בתור מחאה חיה נגד השקר הגדול…

(ו)

לא חברת “דורשי צדק” דרושה לנו באוקרינה, כי אם חברת “דורשי דמים”…

(ז)

יש הבדל גדול מאד בין תורת דרוין ובין תורת אחינו המתבוללים. כי תחת אשר הראשונה הוכיחה לדעת, כי בני האדם הם צאצאי הקופים, הנה האחרונה שמה את בני האדם לקופים ותלמדם איך לחקות את מעשי שכניהם…

(ח)

זה אלפּים שנה אנו נשאים על אניתנו הישנה והרעועה במרחבי ים הנצח; מחלת הים שמה שמות בתוכנו; אנו נעים ונדים לכל רוח באין מעמד. באה הציונות — וקול “ארץ, ארץ! ” נשמע בעולמנו.

(ט)

רק שמות אחרים נתנו המתקדמים, הרדיקלים מזמרי־ה“מרסיליזה”, לרגשותיהם ומפעליהם ולא חדשו מאומה, בלתי את שנוי השמות: תחת “האלהים” — “הטבע”; תחת “העדה” — ה“הסתדרות”; במקום “התפלות” — “שירי חופש”; במקום “עולם הבא” — “החברה העתידה” ותחת “גן עדן” — “השויון הגמור”; במקום “הימים הנוראים” — “הנשפים הגדולים”. רק השמות השתנו אבל תכנם אחד הוא.

(י)

הננו חושבים את עצמנו לעם הנבחר מכל העמים, כי באמת יצרנו יצירות גדולות, אשר הביאו ברכה לכל יושבי תבל. — והתבל מה היא אומרת? היא אינה מכרת תודה לנו על פעולתנו, היא רודפת ושונאת אותנו תכלית שנאה, ואחרי אשר ירשה את כל קנינינו הרוחניים, דורשת היא מאתנו לרדת מעל במת החיים, וגורלנו כגורל המלך ליר בחזיונו של שכספּיר והננו חיים רק בזכות אבות…

(יא)

מר מאד גורל האנשים החיים על פי הלוח. שלומיאל שכני הוציא את תנורו ממעונו בראשית ימי האביב, החליף את בגדי החורף על בגדי הקיץ הקלים והדקים, וכמוהו עשו כל בני ביתו; הקור גבר, השלג נפל, הוא חלה בדלקת־הריאה, אשתו — ברומטיות, ילדיו חשו בגרונם. הרופא בא ויגער בו: “אתה הסבות בכל אלה. למה היית פּחז כמים, להוציא את תנורך ולהחליף בגדיך בטרם יבואו ימי הקיץ? גמולך בראשך! ”

“הלוח, הלוח היה בעוכרי! ” — השיב שלומיאל בבושת פּנים.

רבים הם בעמנו החיים על פי הלוח ומתימרים במאה העשרים, בטרם יבא האביב הנכון…

(יב)

המתאשכנז, הבז ליקחת אמו היהודיה הפולנית, הושיבה בחדר המבשלות, ובני עמנו הושיבו את היהדות אצל התנור והכירים ואינם מניחים אותה לבוא אל חדריהם פנימה…

(יג)

גורל ישראל בעמים, כגורל העני הבא אל קרובו העשיר. הוא מבטל את ישותו, מתבלבל ואינו יודע איך לשבת, איך לאכול, איך לכלכל דבריו במשפּט וסדר, מביט רק אל אדון הבית, עונה אמן על כל דבריו, ירא להתנועע, אולי יפריע בתנועותיו את מנוחת קרובו העשיר, הולך אט על ראשי אצבעותיו ומפחד אולי יעשה מדחה ויהי לבוז בעיני איש־חסדו.

מה נוראה ומאוסה היא העבדות, כחמרית כרוחנית!

(יד)

נורא מצב האיש, אשר כה זכרונו יעזבהו ויד “פּורח” שר של שכחה תגבר עליו; ישכח את עברו כליל ומלוח זכרונו ימחו כל הרשמים מאתמול, ישכח גם את שמו, שם משפחתו, ארצו, עירו ושם אבותיו, אינו יודע את מעונו, כשה אובד הוא תועה נודד ברחובות קריה.

“מי אתה? מאין באת? ” — ישאלוהו השוטרים והוא מביט עליהם בעינים מפיקות שממון ותמהון.

חיי האומלל הזה כחיי כל החיות, אשר אין להם עבר ועתיד זולתי ההוה. אין להם כל מושג מאתמול ומחר בלתי היום.

זה גורל כל שוכחי לאומם ודברי ימיו.

חיים תחלואים כאלה — טוב מהם המות.

(טו)

הנה הם שבים אלינו, אחינו המתקנים, החלו לבקש את אבדתם, את היהדות, אשר אבדה להם במשך מאות השנים האחרונות; הם עפו דאו קדימה קדימה ובחפזם לא הרגישו, כי הורקו כליל מתכנם ויותרו כלים ריקים, חביתות יפות בלי יין. עתה החלו לשוב אחורנית לחפש את עצמם…

(טז)

בדבר אחד אני דומה לאנטישמיים: שונא אנכי כמוהם, ואולי עוד יותר מהם, את אלה היהודים, המתכחשים לעמם ומסתירים את יהדותם בבואם בחברת אינם יהודים; ובהגלות “חרפּתם”, יכרעו ברך לפני רעיהם ויבקשו סליחה על חטאת הוריהם, אשר דבקה בהם, בהיותם יהודים.

הנני שואף נקם מהכריות השפלות האלה, בראותי את שפלות נפשם, כריעותיהם והשתחויותיהם על כל צעד וצעד, וכל חייהם אך שלשלת ארוכה של עלבונות, יסורים רוחניים ומכאובי נפש בלי חקר.

(יז)

המתבוללים ושיטתם הנושנה — מימי החוזה אשד על נהר כבר בבבל, באמרם: “היה נהיה ככל הגוים! ” והם שבים על קיאם דור אחרי דור — יזכירוני את הספּור ההתולי של ההומוריסטן האמריקני מרק טוויין בשם “רומן של שבע שנים בשבע שורות”:

“הוא והיא יושבים תחת האלון; הוא כורע על ברכיו ומלחש באזנה: “אהבתיך! אהבתיך! ” היא מתאדמת ונופלת בין זרועותיו; הוא קורא: “נשבעתי! ” והיא משיבה: “עד נשמתי האחרונה! ”

נוסח זח ישנה שבע פּעמים בשבע שנים.

אולם איך יקרה כזה בשבע שנים רצופות?

התשובה: שנויים קלים נעשו בספּוֹר המעשה בכל שנה ושנה:

“היא” היתה אותה שהיתה בשנה הראשונה, אבל “הוא” היה בכל שנה ושנה איש אחר…

כנסת ישראל היא אותה הכנסיה אשר התנתה אהבים עם הכשדים בימי יחזקאל, נפלה בזרועות הפּרסים, היונים, הרומים, הספרדים, הצרפתים, האנגלים, האשכנזים, הרוסים והפּולנים, ובכל פּעם היא קוראת בקול:

“היה נהיה ככל הגוים! ”

ובת־קול משיבה:

“והעולה על רוחכם היה לא תהיה! ”

(יח)

עליכם לעזור לאחיכם האומללים הבאים אליכם מארצות גלותם.

זכרו תמיד את תשובת הילדה הקטנה אשר נשאה על זרועותיה ילד קטן עמוס עליה משא לעיפה. העוברים השתאו עליה וישאלוה:

“איך תעצרי כח לשאתו? “

“הלא אחי הוא! “ — השיבה הקטנה לתומה.

אל תתאוננו על משאכם וסבלכם, אשר תסבלו מאלה האביונים הדורשים עזרתכם, — הלא אחיכם המה!

(יט)

האדם הוא קונסרבטיבי בטבעו, איננו יכול להשתחרר מן ההשפּעה המתמדת המשפּיעה עליו החברה שגדל וחי בה, אלא אחרי מלחמות פּנימיות קשות ורבות. — על בני עמנו הוטל הגורל להלחם מלחמות כאלה זה מאות בשנים בכל ארצות גלותנו.

(כ)

הוי, לאומים! מה אתם דורשים מאתנו? הנכם חפצים כי נוציא מקרבנו חושבים, פילוסופים להספּיק לכם מזון רוחני; כי נמציא לכם כותבי דברי ימיכם, משוררים לשיר את שיריכם ולספּר לכם את אגדותיכם; חכמים אשר יורוכם וינהלוכם בעצותיהם, את כל זאת אתם דורשים מאתנו!…

אבל אנחנו חפצים לשיר, לחלום, ליצור ולעבוד את עבודתנו אנו בעד עצמנו; אז נגדל לנו ולכם פּרחים שיהיו הרבה יותר יפים מאותם שאנו מוציאים כעת בארצות גלותנו, מפּני שהפּרחים העתידים ישגו ויפרחו במקום שיש בו די אור, אויר ומרחב, — על אדמתנו; שם יתפּתחו וישתכללו לפי חוקי הטבע, תחת קוי אור החופש והדרור.

הוי, לאומים! השיבו נא לנו את אשר גזלתם ממנו, ותוכחו כי כנים אנחנו והצדק אתנו.

(כא)

ביום שקט ושלו, בעת אשר כל בני אדם ישוטו ברחובות ומטיילים, אז לא על נקלה נכיר את האומללים הנודדים הסובבים בעיר ונעים ככלבים; לא כן ביום סגריר וסופה, בעת אשר איתני הטבע ירגזון, וכל איש מתחבא במעונו, אז רק חלאת מין האדם ישארו בחוץ כפופים שחים ורועדים מקור וכפן. - כיחיד כעם!

*

אוהבינו ואויבינו

(כב)

אוהבינו אומרים: כי טובים אנחנו וחוב קדוש מוטל עליהם להתקרב אלינו ולבלענו בקרבם.

אויבינו אומרים: כי רעים ומשחתים אנו ואין כל תרופה לנו בלתי להשמידנו כליל.

שומר ישראל ישמרנו ויגן עלינו משניהם ועלינו להזהר יותר מהראשונים הטובים, החפצים להמיתנו במיתת־נשיקה - ההתבוללות.

* * * * *

במלאות לד”ר נורדו ששים שנה

(כג)

זה האיש הגדול, מקס נורדו, לנו הוא. בצדק נוכל לשמוח על אבדתנו, אשר מצאנו בו. הסופר הענק הזה תעה בדרכו בימי נעוריו, נפל שבי בידי עמים זרים ויסכון לשבת בתוכם וללכת בדרכם. לאט לאט שכח את עמו ובית אביו. באזנינו שמענו את גאונו וגדולתו מספּרים בכל הספרויות השונות, ולא ידענו, כי אחד מבנינו הוא, עד שקם מנהלנו האלמותי ד”ר תיאודור הרצל, וישיבנו אלינו. גם הוא, הרצל, בא מן הנכר ומן הנכר הביא אתו את רעהו הגדול. עתה לנו הוא, לנו הוא עם כל כשרונותיו ויתרונותיו; לנו הוא עם כל גדולתו וגבורתו בספרות. וזה יותר מעשר שנים אשר הוא עומד בראש מחנהו בתור משנה להמנהיג, כעמוד אש יאיר לנו את דרכנו המוליכה ציונה. הבה נברכהו, כי יזכה לראות בנחמת עמו וארצו, אשר יאהבם בכל חום נפשו הגדולה והנפלאה.

* * * * *

קריעת ים סוף

(כד)

לא רק עם ישראל היה אנוס לעבור את גלי הים האדום למען השג את חפּשו, כי אם על כל עם ועם לעשות דרכו בתוך ים אדום המהול מדמו ומדמעותיו המלוחות עדי יקרא דרור לו מפּרעה שלו וממשלתו האכזריה.

(ברנה)

* * * * *

ההוגונוטים

(כה)

בעת אשר הציגו בפעם הראשונה את האופּירה של המנגן והמנצח מאיר־בר, “הוגונוטים”, על הבמה, והקיסר פרידריך ווילהלם היה בתוך המון הרואים, הביע את משפּטו ואמר: הקתולים נלחמו את הפּרוטסטנטים, והיהודי עמד וצפה מרחוק ויחבר את המנגינה לענג את לבות כל בני־תבל…

* * * * *

ילדיהם וילדינו

(כו)

כל הילדים בני עמים אחרים נולדים קוסמופּוליטים, ואך בהכנסם בבתי־הספר יחלו להתפּתח ולהיות לאומיים; לא כן ילדי עמנו, אשר דמם שופך בעד עמם בהיותם בני שמנת ימים, ולאומים הם רק עדי אשר יכנסו לבתי־הספר, ואחרי כן יהפכו לקוסמופּולטיים עד יום מותם.

* * * * *

זכות אבות

(כז)

זכות אבות היא הרוח החיה בדברי ימי כל עם ועם בכלל ובחיי האדם בפרט. אבל בלי איזו פעולה ממשית מהבנים, זכות אבות לא מעלה ולא מורידה.

אשרי הבנים ההולכים בעקבות הוריהם הטובים, הטוים וממשיכים את המטוה אשר אבותיהם הנחילום, — אז זכות אבותם מסייעתם.

אוי להם לבנים שאינם מכניסים מאומה לאוצר אבותיהם, אלא מוציאים את שארית ירושתם, — עליהם גם זכות אבותם אינה מגינה.

לאבדון הולכים המתיאשים היהירים ותחתם באים פּועלים חרוצים חדשים והיו המה ליחסנים ולראשי הדורות הבאים.

* * * * *

שכינתא בגלותא

(כח)

העם הולך בגולה, מארצו בבלה; אחד מהכהנים הולך יחף בערבות המדבר, על יד חמורו המסובל בצרורות גוילים, אשר עליהם כותבים ספרי התורה והנביאים, שנאספו כולם ברוב עמל. והוא, הכהן הנודד האומלל, נוצרם כבבת עינו, למען הביאם בשלמות יחד עם בני הגולה לארץ שבים, לבל יאבדו חלילה בדרך המסוכנה והנוראה.

הכי ידע הכהן והאם חש ההלך הרעב והצמא, הערום והיחף, שעל חמורו עמוס עתה האוצר של כל המין האנושי כולו וגורל עמו בפרט בהתפּתחות חייו הרוחניים, שאם קומץ הגוילים האלה יאבד בדרך, אז ישתנו על ידי האבדה הזאת כל פּני חיי הרוח של האנושית כולה?!

? (ארנסט רנן)

* * * * *

דו־פרצופים

(כט)

כהאליל יאנוס הרומי, אשר היו לו דו־פרצופים, באחד מהם נראה למקורביו ולמעריציו, ובמשנהו — נגד כל יושבי תבל, כן גם אנחנו, עם הגלות, הסכנו במשך אלפּים שנה בארצות פּזורנו לשאת עלינו דו־פרצופים, באחד מהם נתראה בינינו, בבתי־כנסיותינו ואספותינו, ובשני — נגד כל העמים בכל הארצות אשר הודחנו שמה.

* * * * *

החיים והמות

(ל)

שאל שאלו את אחד חכמי ארץ הסינים:

— מה הוא המות?

תשובתו היתה:

— הלא את מהות החיים, אשר אנו מחוברים אליהם, איננו יודעים, ואיך נוכל לדעת את מהות המות בטרם מתנו?

* * * * *

התרבות וההשכלה

(לא)

בחכמות ובמדעים החמריים יש השתנות והמצאות חדשות בכל דור ודור, אבל בתורת הצדק והמוסר אין כל שנוי וחדוש; כל הנביאים והחוזים אשר היו מעולם, כל המחוקקים ובעלי המוסר בכל מקום שהיו, נבאו והורו לשלום כללי, לאהבה, לאחוה בין כל חברת האדם בדרכים וקוים שונים המובילים להמרכז היחידי.

זה הוא סוד האלמות של הנביאים וספרי הקודש, בעת אשר חכמי יון היותר גדולים כמעט נשכחו עם חכמתם גם יחד, ודברי נביאינו מזהירים ככוכבים כל ימי השמים על הארץ.

היופי והטעם משתנים ומתחלפים לפי רוח הזמן וקדמת התרבות; לא כן הטוב והיושר, צאצאי ההשכלה הנצחית, חיים וקימים לעולמי עד בלי כל שנוי ותמורה.

האמת רק אחת היא ולהשקרים — אין מספּר.

* * * * *

חזות עמי

(לב)

בחזיון לילה ראיתי את תמונת עמי הסב. לא כמנצח ומלא הוד גבורים ראיתיו, כי אם בדמות זקן מכוסה אפר על ראשו הלבן, תחבושת על רגלו הצולעה, סחבות וסמרטוטים מכסים את גופו הפּצוע מאלפי הרמחים והחניתות אשר בתקו אויביו בבשרו, נדכה, כפוף ושחוח; אבל בקרב גויתו הפּצועה והבלה צפונה נפש צעירה, מלאה רוח עלומים; בתוך גלגלתו הלבן תולדנה מחשבות חדשות וגדולות מרגיזות תבל ויושביה; בעיניו הכהות צפונים מבטים חודרים למרחוק; בלבו רצון עז, דעת תקיפה, חלומות נשגבים, חזיונות נפלאים ושירים נאדרים מלאים קדושה ורוח אלהים.

ככה ידוד הנודד הנצחי, בימינו — תורת אלהיו, בשמאלו — כנור דוד מלכו; מגין על בניו ומחזק את לבם בתנחומות אל.

* * * * *

היהודים והיהדות

(לג)

אחד מחכמינו המערבים אמר: “עלינו להשיג ליהודים שוי־זכיות, ולעשות ליהדות תקונים”. ובאמת טעה טעות גדולה: היהדות דורשת דרור משעבוד בני אדם לדעות כוזבות על אודותיה, והיהודים דורשים תקונים בחייהם הגלותיים ושיבתם לארץ מולדתם.

* * * * *

— מדוע נקרא חצר־המות בשם בית־החיים? — שאל אחד את אחד הרבנים המתקנים.

הרב לא ענה דבר.

— אני אבאר לך, רבי, את כונת השם הזה, — אמר השואל — יען כי חצר־המות הוא מקור החיים לרבני הריפורם בעלי ה“הקדיש” ו“אל מלא רחמים”…

(לה)

כל מכת שבט אשר נפלה על גוף היהודי היתה שלהבת אש להחם את נפשו, בית־כלאו היה לארמון מפואר, כל ספר מספריו, אשר נשרף בימי־הבינים, היה לעמוד אש להאיר לכל התבל כולה.

(אמרסון)

* * * * *

מצבנו במאה העשרים

(לו)

גירוש היהודים מאנגליה בימי אדוארד הראשון, מצרפת בימי פיליפּ היפה, מאשכנז בשעת המגפה השחורה, מספרד במלוך פרדיננד ואיזבלה, — כל הגרושים האלה היו רק אמצעים ידועים, שהיה בהם עוד חלק ידוע של יושר ורחמים, לעומת המיתה האטית על ידי שלילת האויר לנשימה והאור לעינים; מלבד זה הנה נפתחו אז לפני המגורשים ארצות חדשות: להיהודי אנגליה — צרפת, ליהודי צרפת — אלזם, לותר ואשכנז, ליהודי אשכנז — פּולניה בימי קאזימיר הגדול, ליהודי ספרד — טורכיה בימי השולטן סלים. עכשו אין מגרשים את היהודים באופן גלוי; בוחרים יותר להניחם במקום אחד ולחנקם לאט לאט. כשהם רוצים לנוס מבור שבים הם מוצאים בכל מקום כידונים וחניתות מכוונים כנגדם; בכל מקום פּוגשים אותם בהגבלות וגזרות. באופן כזה נעשות הארצות, שבהן היהודים נרדפים, לבתי־כלא גדולים, שבהם הם הולכים ומתנונים…

אויבינו עובדים במרץ פּראי של שאיפת רצח בכדי להאביד אותנו כליל. להכחיד את הגזע הזה — זה הכלל העקרי היסודי שעל פיו נקבעים שם כל מיני חוקים כנגד אחינו האומללים. רוצים לעשות את היהודים לפאריים, לחלאת מן האנושי, לחיות השדה; רוצים לשלול מאתם את הזיק האחרון של כבוד האדם, את האפשרות האחרונה לחיות חיים נורמליים.

הנה זה הוא מצב ישראל בין העמים במאה העשרים, המתהללת בתרבותה ובקדמתה ואחינו המתבוללים ונביאיהם הקוראים שלום שלום, הולכים חשכים ועוצמים את עיניהם מראות את ענות עמם האומלל.

(נורדו באחד מנאומיו)

* * * * *

תמונת היהודי הפּולני במאה החמש עשרה

(לז)

גבו כפוף מרוב השתחויותיו לפני הפּאן הנאור, עורקיו רועדים מפּחדו תמיד מפּניו, מהלכו בזהירות כמהלך החתול, כמתגנב וירא פן יעורר עליו חמת אדוניו או אחד ממשרתיו הרשעים, תנועותיו מלאות חנופה, עבדות והכנעה, למען לא יכעיס את מושלו מהיר החמה, קולו רך וחלש כמתחנן למען יעורר רחמיו, גחוכו עצוב, צחוקו מקוטע, נעצר ושפל, ראשו יורד למטה על חזהו, פּניו המפיקים חכמה ושכל חורים מרוב עבודת מוחו התמידית, עיניו שפלות, ירא הוא להביט נוכח, ואך מתחת לגבותיו הוא מתבונן במורא הנה והנה פן יקרב אליו פתאום אחד מפּקידי החצר ובידו שוט אלה או מקל חובלים להכותו, הוא מתבונן מאחוריו פן ישלח עליו הפּאן המתלוצץ את כלביו הרעים לנשכו, בביתו הקטן והצר רפש וחלאה, עוני ולחץ, למען לא יחמסו ממנו את כל אשר לו; בגדיו קרועים, נעליו מטולאים, למען לא יפשיטום מעליו; מסביב לו עצב ודאגה, אין קרן אור, אין שביב של שמחה; בעברו אין כל זכרונות טובים, בהוו אין מנוחה ובעתידו אין תוחלת ותקוה.

זאת היא תמונת היהודי הפּולני במאות החמש עשרה, שש עשרה ושבע עשרה.

(באגרוף)

* * * * *

על האהבה

(לח)

גתה, האשכנזי הגדול, אומר:

יכול אתה לבטל את השמחה והעצבות, את הכעס ואת הצחוק, את חגאוה והענוה וגם את השנאה, והעולם יעמוד ויתקיים בלעדיהם; יכול אתה לבטל גם את הבטחון והכבוד, ועדיין התבל לא תחרב.

בטל את האהבה — והעולם יחרב! הפּועל יחדל מלחבב את פּעולתו ולחוס עליה שלא תשחת ותלך לאבוד; ההורים יחדלו מלאהוב את ילדיהם עם רוב טנופם וגודל צרכם להם; הבנים יחדלו לאהוב את הוריהם עם נפלם עליהם למשא ועם הבדלם מהם בדעות; אנשי האמת יחדלו מלאהוב את האמת והיושר; האזרחים יחדלו מלאהוב את ארצם, — והעולם יחרב! ²

(לט)

בכדי להקרא יהודי, צריך האדם לקיים לא רק סעודת פּורים ומיני מאכליה המטוגנים בשומשמין ובדבש, כי אם גם לצום תענית־אסתר; לא רק לשתות ארבע כוסות יין ולאכול תופיני מצה בפסח, כי אם גם לבער את החמץ מן הבית ומן הלב…

(נורדו)

* * * * *

שרה ברנרד

(מ)

אגדה צרפתית מספרת, לאמר:

בשנות השמונים למאה התשע עשרה, אחרי מלחמת אשכנז וצרפת והראשונה נצחה את השניה ותנהל בחזקת היד את שתי הארצות אלזס ולותר; בעת ההיא פנה אחד מבעלי התיאטרון בברלין אל המשחקת היהודיה הצרפתית שרה ברנרד וישאל אותה על דבר המחיר אשר תדרוש בעד עלותה על הבמה בברלין.

— את שתי המדינות, אלזס ולותר! — השיבה שרה בגאון צרפתי.

— המחיר לא רב הוא, — השיב האשכנזי — אבל לפני תתי את המחיר הזה עלי לשאול בראשונה את הנסיך ביסמרק.

האשכנזים צחקו על משאלות המשחקת, אבל הצרפתים התימרו והתגאו בה ובתשובתה הלאומית.

בנות ישראל! קחינה לכן למופת את שרה אחותכן והיו בנות נאמנות לארצכן ולעמכן.

* * * * *

הצרפתי, האמריקני והיהודי המתבולל

(מא)

— בוז ולעג לכם הינקים, בני ארץ קולומביה, חנונים, סוחרים, אשר אין לכם כל מושג מיחס אבות וגאון הורים; אינכם יודעים את מוצאכם וגזעכם ורק אל ההון והעושר כל מעיניכם!

את הדברים האלה קרא צרפתי בן משפּחה רמה אל אחד האמריקנים העשירים.

— אמנם כן! — השיב האמריקני — את אבות־אבותינו אנחנו האמריקנים איננו יודעים כמוכם, אבל את אבי אנכי יודע ומכיר וגם כל בני ארצי האמריקנים יודעים איש איש מהם את אביו; אבל אתם צרפתים, המתימרים ביחס הורים, אינכם יודעים מי הוא אביכם…

אומלל משניהם הוא היהודי המתבולל בכל מקום שהוא. הוא יודע את אבות־אבות־אבותיו עד אברהם אבינו יותר מהצרפתי; הוא מכיר את אביו ויודע אותו כהינקי; אבל איננו יודע את עצמו, מי הוא? מה גזעו? את אחיו לא יכיר ובני ארצו אינם רוצים להכירו.

* * * * *

מטרת החיים והמטרה בחיים

(מב)

בדורות הקדמונים השתדלו החוקרים להשיג את מטרת החיים; רבים מהם דמו בנפשם, כי מצאוה ורבים אמרו נואש לכל יגיעם ועמלם.

ובדורנו, דור הגשמי והחמרי, הזניחו חכמינו את מטרת החיים בכלל, וכל אחד מהם מבקש לו מטרה בחיים בפרט, והפּרט דחה את הכלל.

(מג)

ניטשה האשכנזי יורה, כי “הכח הוא היושר”, ונביאי ישראל וחכמיו בכל דור ודור הורו, כי “היושר הוא הכח”. ההבדל הזה הוא ישן נושן, הוא ההבדל בין התרבות העברית להתרבות היונית.

* * * * *

(מד)

התלמוד קורא:

“אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם!”

ופה באמריקה, בשומנו לב אל “בתי מושב הזקנים”, עלינו לשנות את הנוסח, לאמר:

“אוי לאבות שגלו מעל שלחן בניהם! ”

(מה)

“האלהים שובר את הכלים שהוא משתמש בהם” — כתב הרצל. המשפּט הזה נתקיים עליו בעצמו, כי נקטף בלא עתו…