הענק התלמודי הזה נולד בוילנה בשנת ת״פּ.

בהיותו ילד בן שבע דרש בבית הכנסת הגדול בוילנה דרוש ופלפול עמוק אשר למדהו אביו התורני רבי שלמה זלמן. הרשיון לילד קטן לדרוש בבית הכנסת הגדול דיו להראות, כי כבר הכירוהו כי לגדולות נוצר. הרב בוילנה בעת ההיא רבי העשיל התפּלא והשתומם על כשרונותיו, ויצו את אביו להביאו לביתו ביום השבת בעת הסעודה השלישית אשר אז התאספו כל גדולי העיר בבית הרב. הילד הובא ויראה נפלאות בכשרונותיו ובבקיאותו הרבה ויפליא את כל הנאספים. ונוסף על זאת היה גם מראהו יפה מאד וחכמתו האירה את פּניו הזכים והיפים, גוו היה בריא ועיניו היו בהירות וחודרות, וכמו בקסם משך אליו את לבות כל רואיו.

ארבעה אחים צעירים ממנו היו לו, כולם היו גדולים בתורה ובחכמה, אולם הוא התנוסס עליהם כנזר תפארה בגדלו וחכמתו. כל מורים, רעים וחברים לא היו לו, בחדר לא התחנך, בישיבות לא למד, כי עמו היה מקור החכמה, ועוד מבטן אמו נוצר להיות גאון הגאונים, ויהי מורם מכל בני דורו. רק זמן קצר מאד יצק מים על ידי הגאון רבי משה בעל ״פּני משה״ על הירושלמי.

שם אמו טריינה מעיר סעלץ הקטנה הסמוכה לבריסק דליטה, ומצבת קבורתה מול קבר אליהו בנה הבכור, ועליה חרותים המלים האחדות ״אם ה־בנים שמחה״.

אשתו היתה בת איש עשיר מעיר קידן. אחר חתונתו בחר לו מקומו לשבת בבית קטן באחד היערים הרחק מתשואות קריה לבל יפריעוהו מעבודתו הקדושה. כל איש לא ידע את מקומו איה, אך אשתו הצנועה היתה עמו יחד לשום עינה עליו ולכלכלו.

בהיותו כבן עשרים לבש כלי גולה ויתהלך בארץ, כי כן היה משפט גדולי ישראל לפנים ללכת בגולה לראות בשלום אחיהם המפוזרים ולדעת את דרכיהם. ולמרות הסתתרו והתחפשו הלך שמו לפניו וינהל כבוד ותהלה בערי פּולניה ואשכנז, עדי אשר הגאון הישיש רבי יהונתן אייבשיץ פנה אליו במכתב על דבר הריב בינו ובין הגאון רבי יעקב עמדין.

מקץ חמש שנות נדודים שב מגלותו לעיר וילנה וישתקע בה, וישב לשבת לפני ה׳ וישקוד על דלתי התורה והחכמה. פרנסי העיר קצבו לו ולביתו כלכלה שבועית, אך השמש מעל בשליחותו שבועות מספר והגר״א וביתו סבלו רעב ולא הודיעו זאת לכל איש לבל יביישו את השמש, אשר חלה למות ולפני מותו התודה על מעלו ויודע הדבר בקהל.

בני דורו הגאונים היו רבי יהונתן אייבשיץ, בעל ״אורים ותומים״, רבי יעקב יהושע, בעל ״פּני יהושע״, רבי יחזקאל לנדא, בעל ״נודע ביהודה״, רבי יעקב עמדין, ומכל אלה לא זכה גם אחד לעשות לו שם עולם כהגאון רבי אליהו מווילנה. כנזר הקדש היה בראש כל הגאונים, ובכל זאת לא קבל עליו את משרת הרבנות ולא עשה את התורה קרדום לחפור בה, גם לא הפליא את רבני דורו בתשובותיו ככל הרבנים, ולא נמצא ממנו אך תשובה. סגור היה בחדרו הקטן, ויאר כל מחשך בכל פנות התורה ברוח בקרת נאמנה, ויוציא לאמת משפטו מבין רוכסי הפּלפּולים, ויסר את המון השגיאות אשר נפלו בספרים הישנים, ויבאר את ספרי הקדש, ויצרף את המשנה, הבריתא, בבלי, ירושלמי, מכלתא, ספרא, ספרי, תוספתא, מדרשים, זוהר, תקונים, מעשה בראשית ומעשה מרכבה עד כתבי האר״י, לפלס דבריהם ולהגיה אורות מאופל השבושים, ויכתוב ספרים על הדקדוק, על האלגברה ועל התכונה.

וכגדלו כן ענותו, ויאהב לשמוע תורה ומוסר מכל איש, ופעמים רבות קרא אליו את רבי יעקב המגיד מדובנה, כי יחזק את לבו במוסרו הנעים ובמשליו הנפלאים. ויהי אחרי חלותו מחלה עזה ובשובו לאיתנו כתב לרבי יעקב מדובנה כדברים האלה:

״אספּרה נא לידידי כעל גמולות שגמלני ה׳ ברוב טובו, חלץ נפשי מתחלואות קשות. הפליא לעשות עמדי יבא ידידי לביתי ואל יאחרו פעמיו להשיב רוח ולהשתעשע אתי.״

״ועלה האיש ההוא בעירו — נתעלה האיש בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל, וכל עלוייו לא היו איא מעצמו״ (מדרש שמואל רבתי פ״א)

מלבד גדלו בתורה, היה הראשון להרמת ערך החכמות בקרב עמו. הוא פקח עינים עורות לראות את תפארת המדעים, הוא היה אבי בקורת התלמוד, ויאבד וישבר את בריחי הפּלפּול המהביל והעמיד במקומו פּלפּול של דעת והגיון בריא, ועם כל עצמת חסידותו ויראתו אהב והוקיר את המדעים, כי הוא בעצמו עסק בהם ונטע האהבה אליהם בלבות בניו ותלמידיו, ולאחד מתלמידיו רבי ברוך משקלוב צוה —

״שיעתיק מן החכמות ללשון הקדש כל מה שאפשר, כי כפי מה שיחסר לאדם משאר חכפות לעמת זה יחסר לו לאדם עשר ידות בחכמת התורה״

רבי חיים מוולוזין, בחיר תלמידיו, בעל ״נשמת חיים", מעיד עליו לאמר:

״ובמה יגיעות יגע זה האדם הגדול בענקים, לא יאומן כי יסופּר, עד שהוציא כל ענין ברור לאמתו, אף כי גדל בשבלו ועומק בינתו מכמה דורות מלפניו, עם כל זה לא אבל ולא שתה כמה ימים, ותדר שנתו מעיניו בלילות, עד כי חשך משחור תארו, ונתן נפשו עליו, עד אשר האיר ה׳ עיניו לבא עד תבונתו, וברגע קטן האירו פניו הטהורים מחדותא ונהירו דאוריתא, וביחוד מגרסותיו הנקיות, אשר המציא חסד ויתיר וחלוף משורה לשורה ומדף לדף וגם לכמה דפיו, לא יאומן ולא ישוער יגיעותיו הרבות והעצומות שהיה לו, והיה שוקל וסופר אותיותיהם עד דאנהורי ליה משמיא. — לבי יהנה אימה מדי דברי בו בהעלות על זכרוני עודנו בחיים היתו עומד ומשמש לפניו יתברר כאחד מצבא מרום במרום, שימו לבכם והתבוננו וראו מי ראה באלה בדורות אלו, ומי שמע בזאת בכמה דורות שלפניו? הנמצא במוהו?״

בפירושו על משלי, על הפסוק: ״ערב לאיש לחם שקר״, יאמר:

״ערב לאיש לומר פּשטים שקרים וחלוקים״

וכן בכמה מקומות הביע את שנאתו לפלפולים וחדודים, כי אך תורת אמת היתה בפיהו וההגיון היה נר לרגליו בכל הליכותיו בקדש, ויצו ללמוד ולדעת בראשונה את כל כתבי הקדש דעת שלמה וברורה עד הנקודות, הטעם ותורת הלשון כלה, ואחריהם את סדרי המשנה על בורים, אחרי כן יהגו בתלמוד בדרך ישרה ופשוטה.

אך שלום ושלוה השתררו במעון הגאון עד שקפצה עליו רגזה של ה״חסידות", כי כשמעו את מעשי החסידים אשר הפיצו דעות חדשות בקהל וילעיבו בתורה ולומדיה ויסורו מן הדרך אשר התוה למו מיסדם רבי ישראל בעל שם טוב איש המופת, כי השמחה אשר היא היתה אבן פנתו נהפכה להוללות, ותחת אשר כונתו היתה לרומם את דלת העם מעלה, הורידוהו מטה, במאסם את התורה והדעת והשליכו את כל יהבם על ״צדיקיהם״ ו״יהודיהם הטובים״, אשר הריקו את צרור כספם בתור פּדיון נפשותם בעד תפלותיהם, ותחת אשר הבעש״ט חי חיי עוני ומחסור והסתפק במועט, התעדנו המה ה״צדיקים״ על תענוגי החיים ויבנו למו ארמנות תפארה, וירבו למו כסף, זהב וסוסים, וישכנו כרוזנים בארמנותיהם, וינהרו אליהם ״חסידיהם״ אשר עזבו את נשיהם וטפם בבתיהם בעירום ובחוסר כל, וצבאו בפתחי ״רבותיהם״ ולקטו מעל שלחנם, ויאכלו לחם עצלות ואנשי ביתם סבלו רעב וכפן.

בשמוע הגאון את כל אלה, לבש קנאה ויקרא חרם בבתי־הכנסת אשר בוילנה על החסידים וצדיקיהם, וצירים וספרים יצאו מלפניו אל כל קהלות ישראל להודיעם את דבר החרם.

הד קול החרם נשמע בכל מקום אשר בני ישראל נחתים שם, ולרגליו נצתה אש המחלוקת בכל העם, ויחלק את העם לשנים: לחסידים ומתנגדיהם. הריב הגיע עד המלכות, כי נמצאו קנאים כאלה, אשר בחומם עשו מעשים אשר לא יעשו, ויוציאו דבה על הגאון רבי שניאור זלמן לפני ממשלת רוסיה, ויתפש ויובא לבית הסוהר. אך אוהביו וחסידיו החישו לו פדות. רבי שניאור זלמן נסה דבר לרבנו הגאון להצדיק את נפשו, אך באשמת קרוביו ובאי ביתו הקנאים לא נתנו הגאון לראות את פּניו.

נפלאים הם דברי רבי שניאור זלמן על־אדות הגאון, באמרו במכתביו:

״מי יתן ואמצאהו ואערכה לפניו (לפני הגאון) משפטנו להסיר מעלינו את כל תלונותיו וטענותיו, כי לפי הנשמע אין במדינת ליטא מי שירים לבבו שלא לבטל דעתו מפני דעת הגאון החסיד לאמר בפה מלא אין בפיהו נכונה חם וחלילה״

דברי הרב מלאדי, אשר היה ראש חסידי חב״ד מענדים זר פרחים לראש הגאון רבי אליהו ומראים לנו את גדולתו וצדקתו באופן נפלא מאד.

הגאון ידע מראש, כי לא בכח יוכל לעצור את זרם החסידות, ויקדם לחזק את מוסדות התורה למען היות לה מבצר מפני החסידות אויבתה, וייסד את בית מדרשו הגדול, ויתאספו אליו כל גדולי העם, ויאצל מרוחו עליהם, ויהי הבית הזה למופת לבתי הישיבה אשר יסדו תלמידיו אחרי כן, ובראשם הגאון הגדול רבי חיים מוולוזין.

מבית מדרש רבנו יצא איש אשר גדול היה בעיני קסרית רוסיה, כתרינה השניה ותמנהו ליועץ המלכה, הוא הגאון השר רבי יהושע צייטלין, אשר ארמונו בעיר שקלוב היה למקום מקלט ומפלט לכל גדולי הדור ההוא. שמה התאספו כל העדרים לתורה ולחכמה והשר רבי יהושע ורבי משה בנו הצדיק תמכום בימין צדקם.

(פיז, קריה נאמנה)

הגאון החרוץ והנאור רבי מנשה מאיליא היה גם הוא משומעי תורת רבנו אליהו ובקרתו החדה והחריפה מידו היתה לו.

אהבתו לארץ הקדושה היתה רבה מאד, ונפשו נכספה לחונן את עפרה. אך סבות שונות הפריעוהו מהפק חפצו. אבל תלמידיו עלו ארצה ישראל ויכוננו בעריה ישיבות לתורה אשר רוח קדשו מרחפת עליהן.

בן שבעים ושמנה שנים היה במותו (בשנת תקנ״ח) וכל העם התאבל על קדושו וגאונו כי לוקח ממנו.

הגדות שונות נבראו בפי העם אחרי מותו וכלן מענדות עטרות לראשו. אולם לא ההגדות תרוממנה את הגאון הענק הזה, כי אם מעשיו ופעולותיו יעריצו ויקדישו את שמו לעולם.