א. שירתו    🔗

בעברנו מדברי “שירה-כביכול” של הדור הראשון אל דברי השירה האמיתית של הנגיד ודורו – נראה כי אכן במשך זמן קצר מאד, זמן של יובל שנים בערך, צעדה השירה העברית הספרדית צעדי ענק והגיעה ל“שיעור קומה” רם ונישא ביופיה ובנעימותה.

מיוסף בן חסדאי נשארה לנו רק שירה אחת שנקראה בספרותנו בשם “השירה היתומה”, היא שירת תהילתו לשמואל הנגיד; מיצחק כלפון אשר, לפי עדותו של משה בן עזרא בספרו “שירת ישראל”, עשה לו את השירה לקרדום לחפור בו את מחיתו, נשארו לנו רק שירים מעטים, וברובם גם הם חליפות שירים עם שמואל הנגיד¹; על שלמה בן גבירול ושירתו כבר דיברתי בהזדמנות אחרת², ובכן אדבר הפעם על שמואל בן יוסף הנגיד אבן נג’רילה³ ועל שירתו אשר רק בשנים האחרונות זכינו להתגלותה כמעט בשלמותה ע"י החכם דוד ששון בעליו של הדיואן היחיד בעולם, הכולל את כל שלושת חלקיו: בן-תהלים, ובן-משלי ובן-קהלת, גם יחד.

איש מרובּה הצדדים היה שמואל הנגיד: מדקדק – שיכול היה להתאבק בעניני דקדוק עם אחד גאוני הדקדוק, יונה אבן-ג’נאח; תלמודי – שכתב מבוא לתלמוד וספר הלכתא גַבְרְוָתָא; משורר בחסד אלהים אשר גאון המשוררים, שלמה בן גבירול קורא עליו:

הַשִּׁיר הֲלֹא לָכֶם בְּנֵי לֵוִי

וּלְךָ לְבַד מִתַּחְכְּמֹנֶיךָ

אִם עָמְדוּ שָׁרִים בְּמִשְׁמַרְתָּם

הָיוּ נְגִידֵיהֶם סְגָנֶיךָ

א. כט 67–70,

ועם כל אלה יחד הוא וזיר בחצרות שני מלכים אשר במועצותיו ניהלם בכל עניני הממשלה, והם לא עשו דבר עד שמעם עצתו, כאמרו:

כְּבוֹדִי אֶת-פְּנֵי מַלְכִּי, וְכִי כָל-

דְּבַר מַלְכוּת וְעֵצָה בִי גְזוּרָה

וכָל-מִלָּה גְמוּרָה כַּאֲשֶׁר לֹא

גְמַרְתִּיהָ אֲנִי – אֵינָהּ גְּמוּרָה

ב"ת י, יג יד

ואיננו רק יועץ בשער המלך, כי אם גם משתתף בפועל בכל מלחמות מלכיו המרובּוֹת, חודר לתוך מערכות הקרב הסוערות ושמח בּנצחונות אשר ניצח ובאבדן האויב ומפלתו; דבר שלא זכה לו שום משורר עברי למיום שירת דבורה ודוד.

לא אבוא בזה לספר כל תולדות חייו והרפתקאותיהם המרֻבּות. זהו ענין להיסטוריונים. אסתפק בהזכירי רק את אופן עלייתו לגדולה אשר הוא מצלצל כמעט כעין אגדה: מעשה בּבַשׂם יהודי שהיתה לו חנות קטנה למכירת בשמים במַלַקָה. ובנסוע השר אבו אלקאסם אבן אלעריף וזיר המלך חבוס למסעיו באה אליו שפחת השר ובִקשַתּוּ לכתוב לה מכתבים לאדוניה. ויהי בשוב השר לביתו וישאל את שפחתו על כותב המכתבים היפים אשר קיבל ממנה, ותענהו: זהו יהודי בעל חנות קטנה למכירת בשׂמים בשוק. ויקראהו אליו ויחקרהו וימנהו למזכירו. ובהכירו את חריצותו ומבינותו בכל הענינים המדיניים המסובכים התייעץ אתו תמיד, ולפני מותו בבוא המלך לבקרהו והתאונן לאמר: על מי הנך נוטשני? ומי ינהלני בּעצותיו אחריך כמוך? ענהו: לא לי נאוה תהילה על העצות הטובות ההן, כי אם למזכירי היהודי. ומאז היה שמואל ליועץ המלך, לו ולבנו באדיס שמלך אחריו.

בשירת הנגיד משתקפות לא רק קורות חייו ומלחמותיו בפרטי פרטיהם, כי אם גם תכונותיו הנפשיות בתור אב לבניו, אח לאחיו, וידיד לידידיו; בתור יהודי חרד לדת ובתור יהודי לאומי אשר נפשו לציון; בתור רֵע למלך ושרים אשר לפניו נגלו כל תהפוכותיהם ויצריהם, ובא ויוצא בחצריהם אשר עליהם אמר משורר ערבי:

הֱיֵה נָא בְּבוֹאָךְ אֲלֵיהֶם כְּעִוֵּר

וְצֵא שַׁעֲרֵיהֶם וְאַתָּה כְאִלֵּם.

יחיד הוא שמואל הנגיד בין כל המון משוררינו בטיפולו בשירתו, בבניו ובהראותו את אהבתו להם והתעניינותו בקדמתם. משה בן עזרא רק מתאונן ומתלונן על בניו אשר יצאוהו וימררוהו:

מַה בֶּצַע לִי בִקְרֹא לִי אָבִי

בֵּן מַמְתִּיק לִי אֶת-אִמְרוֹתָיו?

קָרוֹב יִתֵּן אוֹתִי תּוֹךְ פִּיו

אָכֵן רָחוֹק מִכִּלְיוֹתָיו

רלו.

ופעם הוא מבקש את שומעי דברו כי ידרשו מעל ספרי תבונה ויראו:

אִם יָעֲצוּ אַחִים כְּרָעָה זֹאת

וְאִם שָׁמְעוּ מְזִמּוֹת זוּ לְרַע חָשָׁבוּ

אוֹ לָעֲגוּ בָנִים לְאָבוֹת כַּאֲשֶׁר

לִי יִלְעֲגוּ בָנָי וּבִי יִרְהָבוּ

כ, מא–מב.

יהודה הלוי מזכיר רק דרך אגב את בתו ובנה בעזבו אותם בנסעו לארץ ישראל:

עֲדֵי כִי אֶטְּשָׁה יוֹצֵאת חֲלָצַי

אֲחוֹת נַפְשִׁי וְהִיא לִי רַק יְחִידָה

וְאֶשְׁכַּח אֵת בְּנָהּ פִּלֵּח כְּבֵדִי

וְאֵין לִי בִלְעֲדֵי זִכְרוֹ לְחִידָה

דיואן ב. 171, 21–24.

ואברהם אבן עזרא רק מקונן על בנו במותו:

אֲבִי הַבֵּן קְרַב לִסְפֹּד

כִּי הָאֵל מִמְּךָ רִחַק

אֵת בִּנְךָ אֵת יְחִידְךָ

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֵת יִצְחָק⁴.

ורק הנגיד מקדיש חלק חשוב משירתו לבניו.

את אחד שיריו (בן-תהלים קלד) הוא פותח בבית:

יְהוֹסֵף יַט לְבַב אָבִיו בְּמִלָּה

לְמִשְׁאָלָה כְבֵדָה אוֹ נְקַלָּה.

רק מלה אחת מצד הבן המתחטא על אביו מספיקה להטות לבבו למלא שאלתו שהוא שואל ממנו, בין אם היא כבדה ובין שהיא קלה. כמה רוך וחיבה אצורים בדברים הפשוטים האלה!

הוא מתעניין בקידמת בנו הילד. ומעניין הוא הסיפור, שהבן מספר עליו לאמר (בכתובת שיר בבן-תהלים סג): “וצוני להעתיק בילדותי ספר אחד, והבטיחני לתת [לי] על כל קונדרס בּטי”ל אחד. ויָצא אל אחת המלחמות, ושלחתי אליו מה שהעתקתי, וכתב אלי זה:

כְּתִיבָתָךְ מְהֻדֶּרֶת

כְּבָרֶקֶת מְסֻפֶּרֶת⁵

וְטוּרֶיהָ מְיֻשָּׁרִים

כְּמוֹ רִקְמָה בְאַדֶּרֶת…

וְרֵיחֵמוֹ כְרֵיחַ מֹר

עֲלֵי כַלָּה מְקֻטֶּרֶת

כְּתֹב וּקְרָא וְשִׂים לִבָּךְ

לְדָת אָרוֹן וְכַפֹּרֶת

וְאִם תּוֹסִיף – לְךָ אוֹסִיף

מְחִיר הַרְבֵּה וּמַשְׂכֹּרֶת"

ב"ת סג, א ב ד–ו

הוא גם משתדל שילמד בנו ערבית ויתקדם בידיעתה. וזה מה שכותב בנו בכתבתו לשיר אשר שלח אליו אביו מעצם שדה הקרב (בן-תהלים צו): “וכתב בכתב ידו שירים ערבים נבחרים, ושלחם אלי ממחנהו היוצא לפשוט בניסן שנת תת”ו, וגזר עלי וצוני לקראם למען ארגיל בהם לשוני לדבּר ולרוץ בלשון הערבי. וכתב לי עמם זה:

יְהוֹסֵף, קַח לְךָ סֵפֶר בְּחַרְתִּיו

לְךָ מִטּוּב לְשׁוֹן קֵדָר וְעֵיפָה

כְּתַבְתִּיו וַחֲנִית הֶרֶג מְלֻטָּשׁ

בְּיָדֵינוּ, וְהַחֶרֶב שְׁלוּפָה

וְלֹא אֶחְדַּל לְהַשְׂכִּילָךְ, וְאִם עַל

סְבִיבִי פָעֲרָה פִיהָ אֲסִיפָה

לְמַעַן מָצְאֲךָ חָכְמָה מְיֻפֶּה

לְנַפְשִׁי מִמְּצֹא צָרִי נְגִיפָה

קְחָה אוֹתוֹ וְשִׂיחַ בּוֹ וְצֵא מִן

קְהִלַּת לַעֲגֵי לָשׁוֹן וְשָׂפָה"

שם, צו א ב ד–ו

ואין זה השיר היחיד אשר כתב לבנו מעצם סערת המלחמה, בהביט מלאך המות אליו באלפי עיניו. ידוע ומפורסם הוא שירו היפה שכתָבו בלילה שלפני המערכה הגדולה:

יְהוֹסֵף! כֹּל אֲשֶׁר אֶשָּׂא וְאֶסְבֹּל

וְכֹל אָבוֹא בְצָרָה – בַּעֲבוּרָךְ

שם, עו, א.

ובו הוא כותב את הבתים אשר בם הננו רואים את עקת נפשו לתוצאות מלחמת מחר אשר תכריע לו את הכף לחיים או למות:

כְּתָבִי זֶה כְּתָב – יֹשֶׁר אֲמָרָיו

וּמִי יוֹרֶה לְךָ יֹשֶׁר כְּהוֹרָךְ?

כְּתַבְתִּיהוּ – וְהַמָּוֶת מְצַחֵק

לְנֶגְדֵּנוּ בְּפֶה רָחָב וְאָרָךְ

וְלֹא אֵדַע בְּקוּם הַצָּר לְמָחָר

הֲלָנוּ אִם לְצָרֵנוּ יְעֹרָךְ

וְאִם נִגְזַר בְּנִי כִּי לֹא לְעוֹלָם

תְּשׁוּרֵנִי וְלֹא לָעַד אֲשׁוּרָךְ

תְּנָה לִבָּךְ בְּשִׁבְתָּךְ אֶל כְּתָבִי

וְקִימָתָךְ; וְאִם תִּישַׁן, יְעִירָךְ

שם, שם ג–ו

והוא ממשיך בצוואתו המוסרית להורותו איך עליו להתנהג בימי חייו.

ובהיות הילד כבן תשע לוקחהו אביו אתו במסעיו, ונפש הילד (כאשר הוא כותב) נכספה אל ביתו ואל קרוביו, אמר לחבר שיר ואביו עוזרהו, והילד כותב: “ועל כן היה נקל עלי למצוא את ארבעה הבתים אשר אמרתי”

בהם הוא אומר:

וּמִי הוּא כְבֶן-תֵּשַׁע וְיוּכַל נְשׂוֹא פֵרוּד?

לְבָבוֹ כְבַרְזֶל? אוֹ כְאֶבֶן מְחֻצֶּבֶת?…

שְׁלוֹמִים עֲלֵי בוֹכוֹת לְנוּדִי, הֲיֵדְעוּ כִי

בְשָׁלוֹם אֲנִי וִיקָר כְּמִשְׁנֶה בְּמֶרְכֶּבֶת?

וְאוּלָם רְצוֹנִי לוּ יְאַבֵּד אֱלֹהִים אֵת

פְּרִידָה, וְלֹא תַעַל בְּלֵבָב וּמַחְשֶׁבֶת

שם צ, ב–ד

איחול תמים של ילד בן תשע, שיכַלה ה' את הפרידה ובני האדם ישבו כולם יחד כל הימים ולא יוסיפו עוד לנוד.

ובקראנו כל השירים האלה לא נתפלא עוד לעובדה שמזכיר יהוסף בן הנגיד בהקדמתו לדיואן אביו, כי בהיותו בן שמונה שנים וחדשַיִם אסף את שירי אביו והעתיקם.

ובמקום אחד בספרו בן-משלי הוא אומר, כי את ספרו זה סידר למען בנו:

נְאֻם חָכְמוֹת וּמוּסָרִים בְּנִיב רָם

שְׁמוּאֵל מִבְּנֵי מוּשִׁי אֲמָרָם

וְלִיהוֹסֵף וְאֶלְיָסָף יְלָדָיו

לְהַשְׂכִּילָם בְּאִגֶּרֶת אֲגָרָם.

בן-משלי תשצה.

אך לא רק דאגות רוחניות בנוגע לחינוך בניו ולמוסרם העסיקו את מוח הנגיד בעצם מערכות הקרבות. היו גם ימים שדאגות ממין אחר לגמרי הטרידוהו בשעות שנפשו הוא בעצמו רחפה בין חיים למות, אלה הן דאגותיו למחלות בניו בביתו. באותה שנה שהחל בנו יהוסף לאסוף שיריו ולהעתיקם תקפתהו מחלת האבעבועות, ובני הבית לא רצו להבהיל את האב בשעות שהוא נמצא בעצם מלחמות ונצחונות, ואין לו אפשרות לבוא הביתה, והעלימו הדבר ממנו, אך למרות זאת, כאב רחום הרגיש לבו פתאום איזו עקה, איזו הרגשת עצב כבדה שלא ידע סיבתה, ורק ביום התשיעי, ברפות מחלת הילד, הגיעתהו הבשורה על דבר חליו והבראתו. בשורה זו נתנה לו חומר לשיר מיוחד ששלחו אל הילד המבריא:

יְגוֹנֵי לֵב כְּמוֹ חִצִּים שְׁנוּנִים

וְלֹא הָיָה בְלִבִּי כֵן לְפָנִים

וְהִנֵּה לֹא מְצָאַתְנִי תְלָאָה

וְלָמָּה זֶה אֲנִי מוֹצֵא יְגוֹנִים?

אֲדַמֶּה כִי יְהוֹסֵף נֶאֱמָנִי

עֲלֵי לִבּוֹ כְמַכִּים נֶאֱמָנִים

לְמַעַן כִּי לְבָבוֹת כֹּל אֲשֶׁר בָּא

עֲלֵי אָהוּב בְּמֶרְחַקִּים מְבִינִים

בן-תהלים פו, א–ד.

ואחרי תארו את המחלה לפרטיה, וחסד ה' אתו שהבריאהו, ובעיקר ששמר את עיניומִגעת המחלה בהן:

וְרוֹאוֹתָיו שְׁמוּרוֹת מִן יְדֵי אֵל

אֲשֶׁר יִשְׁמֹר אֲשֶׁר יִשְׁמֹר אֱמוּנִים

שם שם, יג,

הוא מודיעהו כל אשר סבל לפני קבלו הבשורה הטובה:

יְהוֹסֵף, מַחֲלָתָךְ פִּזְּרָה אֵת

תְּנוּמָתִי בְעֵת אִישִׁים יְשֵׁנִים…

וְקַצְתִּי בַעֲבוֹדַת הַמְּלָכִים

אֲשֶׁר הֵמָּה לְהִלָּחֵם נְכוֹנִים

שם שם, יד–טז.

ואחרי כן הוא מוצא מיני לשון נופל על לשון שונים ממחלתו לסימנים לתוצאות טובות:

בְּנִי, חָלְיָךְ יְבַשֵּׂר כִּי חֲלָאִים

תְּהִי עוֹשֶׂה לְכַלָּה וַעֲדָנִים

וּפֶרַח הַשְּׁחִין שָׂח כִּי פְרָחִים

תְּהִי מוֹלִיד בְּיִשְׂרָאֵל נְבוֹנִים

וְנִקּוּדוֹ יְדַבֵּר כִּי נְקֻדּוֹת

לְכַלָּה תַעֲדֶה וּכְלִיל חֲתָנִים

שם שם, כא–כג.

אחרי עבור שמונה שנים חלה בנו זה עוד הפעם, ועל דבר חליו זה הוא מספר כדברים האלה (שם, קי):

“ויצא דבר מלכות ללכת אל אשונה, וכבר נקבצו בה חילי אשביליה והמון עם אלבּרבּר. והיה מגבורתו עליהם מה ששט בקצוי ארץ שמעו וכעוף התעופף קולו וזכרו, – ובשובו משם נעזר עזר אלוהי… שמע כי קראני חלי כבד ועצום… והכפיל מסעיו למהר לבוא לקראתי. ואחר שעזרני אלהים אחר היאוש ממני ומרפואתי ושלח דברו ורפאני אמר בזה”, והוא מביא את השיר הארוך אשר חיבר על מקרה זה.

בשירו זה הוא מתאר את מקרי מלחמה זו ואת נצחונו הגדול ושמחתו למפלת האויב, ואחרי כן הוא ממשיך לאמר:

אַךְ לְרַע נֶחֱלַף שְׂשׂוֹנִי בְשָׁמְעִי

כִי יְהוֹסֵף בְּצָר, וְצַר לוֹ בְצִירָיו

נַעֲוֵיתִי בְּבוֹא שְׁמוּעָה, וְאֵלָיו

עוֹפְפַנִי זְמַן בְּכַנְפֵי נְשָׁרָיו

וָאֲבַקֵּר בְּנִי בְּעַרְשׂוֹ וְהִנֵּה

גּוּף כְּמוֹ שַׂעֲרָה וְכַצֵּל יְצוּרָיו

רִכְּכוּ אוֹהֲבָיו שְׁחִינוֹ וְלֹא רַךְ

נוֹאֲלוּ רוֹפְאָיו לְחַבֵּשׁ מְזוֹרָיו

אַךְ אֲשֶׁר הוּא לְעַצְּבוֹתַי מְחַבֵּשׁ

שָׂם לְנִגְעוֹ צֳרִי וְרִפֵּא שְׁבָרָיו

שם קי לב–לו

והוא מודה לה' על חסדו אתו.

וגם מאליסף בנו השני של הנגיד לא הירפה הזמן ידיו, ובשנה השנייה לאחרי מחלת יהוסף תקפהו במחלת האבעבועות, או כמו שקורא לה הנגיד בשירו: “שחין נערים”, והנגיד מביע רגשותיו למקרה זה גם כן בשיר ארוך, ומתחיל בתלונתו על הזמן:

זְמַן רָע יְצִיקֶךָ בְּפַחְזוֹ וְחֶפְזוֹנָיו

וְשָׂמָךְ כְּמַטָּרָה לְחִצָּיו וְכִידוֹנָיו…

אֲדַמֶּה אֲשֶׁר אֵין לַזְּמַן שִׂיג וְלֹא שִׂיחַ

לְבַד בִּי, וְעָלַי מַחְשְׁבוֹתָיו וְחֶשְׁבּוֹנָיו

זְמַן לִי בְיוֹם אֶחָד וְעָלַי בְּיוֹם שֵׁנִי

וְחָבֵר לְבֶן-אָדָם וְחָבֵר לְמוֹ שׁוֹנָיו

וְאִם אֶת-יְהוֹסֵף יַעֲלֶה מֵחֳלָיָיו, אָז

יְשַׁלַּח בְּאֶלְיָסָף חֲמָתוֹ וְחַרְבוֹנָיו

(שם קלה, א ט יד טז)

ולא רק המחלות קננו בביתו כי גם המוות הפיל חללים בתוך ביתו: בן שלישי היה לו, ושמו יהודה, וכנראה מת בילדותו, ובאוסף שיריו איננו מוצאים קינה עליו. וגם בת היתה לו, ומתה באותה מחלת האבעבועות אשר בה חלה בנו. והוא גם אז נמצא במלחמה חזקה, והוא כותב אל בנו יהוסף ממקום המלחמה על הבשורה הרעה שהגיעה אליו. ואם אמנם הוא מתחיל בקינה על אבדתו וקורא:

גַּל מֵעֲלֵי רֹאשִׁי צְנִיפִים וּמִטְפָּחוֹת

וּקְרַע חֲלִיצוֹתַי לְאַמּוֹת וְלִטְפָחוֹת

וּמְחֵה שְׂשׂוֹנִים מִלְבָבִי וְקוּם וּכְתֹב

סִפְרֵי כְרִיתוּת לַעֲלִיצִים וְלִשְׂמָחוֹת

שם פז, א ג

איננו מאריך בקינתו, ואחרי שלושה בתים הוא קורא:

וּקְרָא “אֲהָהּ!” יַעַן יְהוֹסֵף בְּבֵית אֵבֶל

יוֹשֵׁב עֲלֵי מֵתוֹ וְקוֹרֵא: “אֲהָהּ, אָחוֹת!”

שם שם, ד.

וכל עיקר שירו הוא לנחם את בנו המבכה את אחותו ולהרגיע את רוחו:

אִם אֵין לְהוֹסִיף עַל יְמֵי אִישׁ בְּבוֹא יוֹמוֹ

עַל מָה תְּהִי מוֹסִיף בְּאֵבֶל וּבַאְנָחוֹת?

שָׁלְמוּ יְמוֹתֶיהָ וְשָׁבָה לְאַדְמָתָהּ

מִבֵּית דְּאָגָה אֶל הֲנָחוֹת וְלִמְנוּחוֹת

טֶרֶם תְּהִי רוֹאָה יְמֵי רָע בְּעוֹלָמָהּ

עַד לֹא תְהִי דָוָה כְמוֹ נַעֲנוֹת שָׁחוֹת

שם שם, כא כג.

אך אֵבל גדול וצער עמוק באו לנגיד במות עליו אחיו הגדול ממנו, יצחק, אשר לפי דבריו (שם לד) היה “גדול הדור ורצוי לרב אחיו”, ובקוננו עליו הוא מזכיר מעלותיו ואומר:

עֲלֵי אָחִי וְאָבִי וַאֲבִי כֹל

רְצוּץ מִשְׁפָּט וְאַלְמָנָה גְזוּלָה

וְעַל נָדִיב אֲשֶׁר פָּתַח דְּלָתָיו

לְכָל-עוֹבֵר, וְכָל-דֶּלֶת נְעוּלָה

שם לט, ב ג,

דברים המורים על היותו דיין ונדיב לב.

בהגיע אליו הבשורה כי חלה, לקח אתו רופא ערבי מומחה ומיהר לבוא אליו. אף בטרם הספיק להגיע נתבשר, כי כבר מת:

בְּלֶכְתִּי לַחֲזוֹת אָחִי בְּדַבֵּר

אֲנָשִׁים כִּי בְּחָלְיוֹ דָךְ וְהוּמָךְ

מְבַשֵּׂר רָע בְּדַרְכִּי קָם וְדָמָם

וְשַׂחְתִּי לוֹ: אֱמָר-לִי מָה הֲדִמָּךְ?

הֲיִצְחָק חַי? הֱשִׁיבַנִי: כְּבָר מֵת!

עֲנִיתִיו: הַחֲרֵשׁ! עַפְרָא לְפוּמָךְ.

הֲלֹא רוֹפֵא הֲבִיאוֹתִי, וְרַבִּים

כְּמוֹתוֹ מֵחֳלִי רִפָּא וְסָמָךְ

שם לד, א–ג ה.

אך דבריו כמובן לא הועילו, ובבואו נוכח כי אכן מת אחיו, ומאז החל לחבר קינות מרובות על כל מעשה ועל כל ביקור לקברו מיום פטירתו עד מלאות שנה למותו.

בעוד הנפטר מוּשכב על מטתו נשקהו, ובין יתר דבריו קרא:

נְשַׁקְתִּיךָ וְלֹא שַׁתָּ לְבָבָךְ

וְאַתְּ שׁוֹכֵב כְּאִישׁ בָּרִיא בְעַרְשָׂךְ

שם לח ד.

ומתוך דבריו נראה, כי הוא בעצמו טיפל ברחיצתו ובהלבשתו ובקבורתו, באמרו:

אֲהָהּ עַל אָח טְמַנְתִּיהוּ

בְיָדִי תוֹךְ מְחִלָּתִי

וְהוֹרַדְתִּיו בְּבוֹר עָמֹק

וְהִשְׁכַּבְתִּיו וְיָצָאתִי

כְּאִלּוּ לֹא אֲהַבְתִּיהוּ

כְמוֹ נַפְשִׁי בְיַלְדוּתִי.

שם לז, ח כט ל.

ובשיר אחר הוא מתאר את טיפולו בגופת אחיו:

רְחַצְתִּיהוּ וְהִלְבַּשְׁתִּיו וְשַׂמְתִּיו

בְּמִטָּה, וַעֲלֵי פִי קוֹל כְּחוֹלָה

וְהוֹלַכְתִּיו אֱלֵי קִבְרוֹ וּמַדַּי

קְרוּעִים וַעֲטִיפָתִי שְׂמֹאלָה

וְיָשְׁבוּ אוֹהֲבַי סָבִיב וְקַמְתִּי

וְיָרַדְתִּי וְהוֹרַדְתִּיו שְׁאוֹלָה

שם לט, ה–ז

וכמובן הוא מאחל לנפשו המוְתה במקום אחיו:

וּמִי יִתֵּן וְתִלָּקַח

תְּמוּרָתוֹ יְחִידָתִי

אֲשֶׁר הָיָה וְהָיִיתִי

וְאֵינֶנּוּ וְחָיִיתִי!

שם לז, ז ט

באכלו ובשתותו הוא זוכר את אחיו שאיננו אוכל ושותה עוד:

וְאֶזְכֹּר אֵת מְלוֹנָךְ צָם

בְּבוֹר שַׁחַת בְּבָרוּתִי

וְאֶזְכֹּר שָׁכְנְךָ צָמֵא

בְּקִבְרָךְ עֵת שְׁתִיָּתִי…

וְלֹא שָׁכַב יְמֵי נֹעַר

אֱלֵי צַלְעִי בְמִטָּתִי

כְּאִלּוּ לֹא נְשַׁקְתִּיהוּ

וְעָרְבָה לוֹ נְשִׁיקָתִי

וְלֹא חָלָה לְרָעָתִי

וְלֹא חָדָה בְטוֹבָתִי

שם שם, יד טז לא לה לח.

וככה הוא הולך וממשיך לספר על האהבה והאחווה שהיו ביניהם תמיד.

ביום השני לקבורתו הוא מבקר את קברו ומדבר אליו כאלו הוא עומד חי לפניו, באין יכולת לו להשלים עם העובדה כי אכן כבר מת ואיננו:

לְךָ שָלוֹם! הֲלֹא תִשְׁמַע

בְּקָרְאִי לָךְ בְּכָל-כֹּחִי?

הֲשִׁיבֵנִי, הֲתַכִּיר מַ-

עֲנֵה קִינִי בְּהַצְרִיחִי?

וְאֵיךְ לַנְתָּ בְּקִבְרָתָךְ

עֲלֵי עָפָר בְּבֵית דֶּחִי?

הֲרָפְתָה מִמְּךָ עֶצֶם

ומַכְתֵּשׁ מִמְּקוֹם לֶחִי?

שם מא, ג–ו.

וגם אחרי עבור שנה למותו עוד לא השלים עם הרעיון, כי אכן הלך ולא ישוב, והוא קורא אליו:

בְּחִירִי, קוּם וְשׁוּבָה אֶל מְקוֹמוֹת

וּמוֹשָׁבוֹת לְךָ בֵינוֹת יְשִׁישִׁים

וְאַגִּידָה לְךָ אֵת מִלְחֲמוֹתַי

וְאוֹדִיעָךְ קְרָבַי הַחֲדָשִׁים

שם נ, ג ד.

אך מתאום באה המציאות האכזריה ומַתִּיקָה אותו בחזקת היד מעולם הדמיונות והוא קורא:

וְאֵיךְ יָקוּם אֲשֶׁר נָמַק בְּשָׂרוֹ?

וְעַצְמוֹתָיו כְּמוֹ עֵצִים יְבֵשִׁים

וְאָכַל עָשׁ בְּתוֹךְ עוֹרוֹ בְשָׂרוֹ

וְאָכַל מֵעֲלֵי עוֹרוֹ לְבוּשִׁים

שם שם, ה ז.

וסוף סוף הוא נפרד ממנו בצער עמוק בקריאתו אליו:

בְּכוֹר אָבִי וּבֶן-אִמִּי!

שְׁלוֹמִים לָךְ בְּאַחְרִיתָךְ

אֲנִי הוֹלֵךְ לְאַרְצִי, כִּי

בְּאֶרֶץ סָגְרוּ אוֹתָךְ

וְאָנוּם עֵת וְאִיקַץ עֵת

וְאַתְּ לָעַד בְּנוּמָתָךְ

וְעַד בּוֹא יוֹם חֲלִיפָתִי

בְּלִבִּי אֵשׁ פְּרִידָתָךְ

שם מו, יג–טו.

ואכן גם כארבע שנים אחרי כן, במות עליו בתו ובנחמו את בנו יהוסף עליה, הוא אומר לבנו:

יָסוּר יְגוֹן מֵתִים וְיָפוּג, וְתוּגוֹת מוֹת / אַחִים בְּלֵב לָעַד תְּקוּעוֹת ומוּנָחוֹת

שם פז, יז.

קינותיו על אחיו הן היותר קלות להבנה והיותר פשוטות וטבעיות בהבעתן, בהיותן באמת יוצאות מן הלב מבלי כל הקישוטים המליציים המחושבים.

ועתה נתבונן ביחסו לידידיו:

בהתרומם הנגיד באחד משיריו במעלות ההתפארות המופרזת, בקראו:

בְּרַגְלִי אֶעֱלֶה סֶלַע וְאֵרֵד

אֱלֵי פַחַת בְּמַעְמַקִּים תְּקוּעָה

וְאֶתְפֹּר אֶת שְׂפַת מִדְבָּר בְּמִדְבָּר

וְאֶקְרַע יָם בְּכָל-שׁוּחָה קְלוּעָה

וְאָשׁוּט עַד אֲשֶׁר אֵרוֹם וְאַעַל

אֱלֵי שִׂיאָה תְהִי לָעַד יְדוּעָה

שם טו, יד–טז,

הוא מגיע אחרי השיא המרומם ביותר אל יחסו לידידיו, באמרו:

וְתִמָּצֵא לְצָרַי בִּי חֲרָדָה

וְתִמָּצֵא לְדוֹדַי בִּי תְשׁוּעָה

וְאֶרְצַע אֵת בְּנֵי חֹרִין בְּאֹזֶן

וְלִי אֹזֶן לְמוֹדָעַי רְצוּעָה

וְלִי נֶפֶש לְרֵעִים מַחֲזֶקֶת

וְלִי נֶפֶשׁ לְמַשְׂטִינִים מְנוּעָה

שם שם, יז–יט

ושיר אחר הוא מתחיל בקריאתו:

לְבָבִי תוֹךְ קְרָבַי עִיר נְצוּרָה

בְּתוֹכוֹ אַהֲבַת רֵעַי תְּקוּעָה

שם יח, א.

אהבתו לידידיו חזקה מאד עד כי בשלחו שיר לאחד מהם שהשלים אותו אחרי זמן של רוגז ביניהם הוא קורא אליו בסוף שירו:

שְׁמַע שִׁירוֹ, רְאֵה אֹרֶךְ לְשוֹנוֹ,

אֱזֹן נִיבוֹ, חֲזֵה אֶת-בֵּית נְכֹאתוֹ

אֲרָגוֹ לָךְ בְּיוֹם אֶחָד, וְיָקָר

וְטוֹב מִשִּׁיר אֲרָגוֹ בֶן-שְׁנָתוֹ

וְקָשַׁר מַחֲצִית לִבּוֹ בְקִרְבּוֹ

וְהִנִּיחַ לְחַיָּיו מַחֲצִיתוֹ

שם ל, לד–לו.

ולידיד אחר הוא כותב:

וְאֹהַבְךָ כְּאַהְבַת בֶּן זְקוּנִים

יְחִיד אָב, אוֹ כְאַהְבַת שָׂב צְעִירָיו,

וְאֶדְבַּק בָּךְ כְּיוֹנָתָן בְּדָוִד

וּמֹשֶׁה עִם מְשָׁרְתוֹ מִבְּחוּרָיו

שם יב, יח יט.

ובשיר אחר:

לְךָ מָקוֹם, וְחֵי נַפְשָׁךְ, בְּנַפְשִׁי

וְעַל רֹאשִׁי לְךָ מַעְלָה יְתֵרָה

וְלֹא מֵאָז אֲהַבְתִּיךָ, אֲבָל מִן

יְמֵי יַלְדוּת וּמִימוֹת הַיְצִירָה

שם טז, ח ט,

כאלו מששת ימי בראשית כבר הוכרז כי יאהב את ידידו זה.

ובפנות אליו ידידו המשורר יצחק בן כלפון בצר לו בתארו את מצבו:

וְהוֹד פָּנַי לְיֵרָקוֹן, וְכֹחִי

לְכִשָּׁלוֹן, וְשַׁלְוָתִי זְוָעָה

וּמַטֵּה בָר כְּבָר נִשְׁבָּר, וְעָבַר

שְׂשׂוֹן הַלֵּב, וְשִׁיר נִמְנַע מְנִיעָה

שם סח, ז יא,

ענהו הנגיד:

וְעַתָּה אֵיךְ לְךָ יֵרַע זְמַנָּךְ?

וְיֵשׁ לִי הוֹן וְיַד נָדִיב וְשוֹעִים

אֲנִי זָר מִקְּהָת אִם לֹא אֲשַׁו לָךְ

תְּנוּכֵי הַזְּמַן הָרָע רְצוּעִים

וְנָכְרִי מִמְּרָרִי אִם יְהִי לִי

רְכוּשׁ וּזְמַן יְהִי שַׁלִּיט בְּרֵעִים

שם סט, טז.

בן כלפון זה אשר עליו כתב משה בן עזרא בספרו שירת ישראל (צד סד) כי “הוא היה האחד בין המשוררים העברים שלקח לו את השירה לאומנותו ועשה אותה קרדום לחפור בה”, החליף שירים עם הנגיד, ושיריו הוא ותשובות הנגיד להם נשארו בדיואן הנגיד. הנגיד מתייחס אליו בענווה ומהלל אותו בהתפעלות. באחד משיריו הוא קורא אליו:

שְׁמַע אוֹר מַעֲרָב שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בּוֹ

עֲלֵי מִזְרָח יְהֻלַּל מַעֲרָבוֹ

וְהַנָּבוֹן אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ קְרוֹבִים

כְּחוֹל, כִּי כָל-אֲשֶׁר יָבִין קְרוֹבוֹ

וְהַדּוֹבֵר בְּדַת אָרוֹן יְשָׁרוֹת

כְּאִלּוּ גָר וְשָׁכַן עִם כְּרוּבוֹ

שם סד, יא–יג.

ואכן כלפון מהלל את רוח נדיבותו של הנגיד אשר ממנה נהנה בוודאי לא אחת ולא שתים, וקורא אליו בראש שירו:

נְדִיבוּתָךְ רְחָבָה וַעֲמֻקָּה

וְצִדְקָתָךְ כְּהָרֵי אֵל חֲזָקָה

וְהוֹדָךְ רָב וְכָל-הֵלֶךְ מְדֻשָּׁן

בְּשֻׁלְחָנָךְ, וְדַלְתָךְ לֹא דְפוּקָה

שם ע, א ג.

הנגיד מהלל גם את שירתו של ידידו זה ויחד עם זה מנמיך בענוותו את ערך שירו הוא:

קְחָה אָחִי תְשׁוּבָה לָךְ שְׁלוּחָה

בְּחִפָּזוֹן, כְּמוֹ עָלֶה דְפוּקָה

וּמִי יָכִין כְּשִׁירָתָךְ אֲשֶׁר מוֹר

וְשֶׁמֶן טוֹב עֲלֵי רָאשִים מְרִיקָה

וְכָל-דַּל מִזְּבֹחַ פָּר וְכֶבֶשׂ

יְהִי נֶעְתָּר בְּתוֹרֵי הַמְּלִיקָה

שם עב, ל–לב.

מלבד בן כלפון היו בין ידידי הנגיד עוד משוררים גדולים – ר' יוסף בן חסדאי ושלמה בן גבירול.

השירה היחידה שנשארה לנו מבן חסדאי היא, כאשר הזכרתי, שירת התהילה אשר שלח אל הנגיד, ועליו אומר הרמב"ע בספרו הנזכר (צד סט), כי “דבריו מועטים אך יפים, עליו אפשר להמליץ את הפתגם: טוב מעט ויופי בו מהרבה חסר יופי. הוא חיבר את הקצידה המפורסמת הנקראת בעברית “השירה היתומה”… שירתו זאת היא עדינה ונעימה. הוא הפליא לציר את חזיונותיו והכניס באחדים מן הבתים הרבה מאפני השיר והמליצה, כגון לשון נופל על לשון, דמיון, שלילה וחיוב והתחלצות וכיוצא בהם ועם על זה תבּל אותה במליצות של כתבי הקודש”.

בין הצימודים השונים שבשירתו מצטיין בייחוד הבית אשר בו הוא קורא אל הנגיד:

קְחָה שִׁירָה מְאֻשָּׁרָה יְשָׁרָה

תְּשׁוּרַת אַהֲבָה זַכָּה קְדוּמָה

שם צט, מא.

ויפה הוא תיאור העט בשירתו זאת בהללו את הנגיד לאמר:

לְךָ הָעֵט אֲשֶׁר נֶחְמָד וְנִכְבָּד

וְהוּא נִבְזֶה חֲדַל תֹּאַר וְקוֹמָה

פְּרִי קָנֶה וְקוֹנֶה הוֹד וּמִשְׂרָה

אֲחִי רִמָּה וּמָלֵא תוֹךְ וּמִרְמָה

שְׁנֵי חֶצְיָו שְׁנֵי חִצִּים שְׁנוּנִים

וְרֻקָּתָם לְחֶסֶד אוֹ נְקָמָה

וְסַפִּירִים יְפַזֵּר עַל סְפָרִים

מְשֻׁבָּצִים בְּכָל-מֶשִׁי וְרִקְמָה

שם שם, כט ל לב לג.

והנגיד מתחרה אתו בתיאור העט בשירת תשובתו אליו, באמרו:

יְרֻקָּה מִבְּנוֹת סוּף, גָּדְלָה בֵין

פְּלָגִים וַעֲלֵי יוּבַל אֲמוּנָה

מְצַפְצֶפֶת כְּמוֹ יוֹנָה וְתַחְרִישׁ

בְּהִבָּלְעָהּ בְּתוֹךְ קֶסֶת כְּיוֹנָה

וְחֵרֶשֶׁת – וְתִשְׁמַע מֶחְקְרֵי לֵב

וְעִוֶּרֶת – וְתִרְאֶה כָל-טְמוּנָה

וְתִשְׁפֹּךְ סוֹד קְרָבִים עַל כְּתָבִים

וְלֹא תָכִיל בְּהִנָּשְׂאָהּ טְמוּנָה

וּפִסַּחַת – אֲשֶׁר תָּקוּם עֲלֵי גַב

סְפָרִים מִבְּלִי יָרֵךְ וְקָנָה

וְאוֹמֶרֶת בְּלִי לָשׁוֹן, וְעוֹנָה

וְסוֹפֶרֶת בְּלֹא אֶצְבַּע וּמוֹנָה

שם ק, נא נב נה נז נח ס.

מתוך שירתו אנו למדים, כי היו לבן חסדאי שני בני אח אשר הנגיד אספם אל ביתו, כנראה אחרי מות אביהם, והוא כותב אליו:

וּפִקְדוֹנִי בְיָדֶיךָ גְאוֹנִי

שְׁנֵי אַחִים פְּלֵיטַת הַנְּשָׁמָה

אֲשֶׁר הֵמָּה בְנַחְלָתָם כְּזָרִים

וְאַדְמָתָם בְּעֵינֵיהֶם כְּאַדְמָה

וְלוּלֵא צִלְּךָ נָטָה עֲלֵיהֶם

אֲזַי נָדוּ אֱלֵי קַצְוֵי אֲדָמָה

שם צט, מד–מו.

והנגיד עונהו על זאת בשירת תשובתו:

וְצִוִּיתָ בְשִׁירָךְ עַל בְּנֵי אָח

אֲהַבְתָּם, וַעֲלֵיהֶם לָךְ חֲנִינָה

וְתֵדַע כִּי חֲשַׁבְתִּימוֹ כְבָנַי

וְכִי עַצְמָם בְּתוֹך צִלִּי דְשֵׁנָה

וְיוֹם בָּאוּ בְמֵי צָרָה, וְחָבַשׁ

לְרֹאשָם סוּף – אֲנִי לָהֶם סְפִינָה

שם ק, סה–סז.

המשורר השלישי שבין מכיריו הוא גאון משוררי תקופת ספרד, שלמה בן גבירול. אך היחס שביניהם הוא כנראה אחֵר מאשר בין שני המשוררים הקודמים והנגיד. היחס הוא כנראה בזה של תומך ונתמך. ישנם שירים שלוחים מבן גבירול אל הנגיד, אך לא נשארו לנו משירי הנגיד אליו, ואולי לא כתב אליו כלל. בן גבירול נתמך במשך זמן בחסדי הנדיב, ומזמן לזמן שלח אליו שירי תהילה ותודה. במות בן לברט הוא קורא אל הנגיד:

שְׁמוּאֵל! מֵת בְּנוֹ לַבְרָט

וְעָמַדְתָּ עֲלֵי כַנּוֹ

וְכָלִינוּ מְאֹד אֵלָיו

וְאוּלָם הִנְּךָ הִנּוֹ

א. כח 1, 2.

ובהיפרד הנגיד פעם ממנו הוא קורא ללבו:

הֲנָקֵל לָךְ פְּרִידַת רַב שְׁמוּאֵל?

וְהוּא אָבִי וּפָרָשִׁי וְרִכְבִּי

עֲזָבַנִי מְשׁוֹמֵם כֶּאֱלִישָׁע

וְלֻקַּח מֵעֲלֵי רֹאשִׁי כְתִשְׁבִּי

א. כז 3/4, 7/8.

ובשיר אחר הוא קורא אליו:

דּוֹדִי, יְדִיד נַפְשִׁי, אַתָּה צֳרִי מַכְאוֹב

וּלְכָל-חֳלִי אַתְּ כִּתְעָלָה וְכִתְרוּפָה

לִמְאֹד אֲהַבְתִּיךָ, אֵין קֵץ לְאַהְבָתָךְ

הִנְנִי בְחָנֵנִי, וְלִבִּי בְזֹאת צָרְפָה

א. כה 31–34.

וכשם שהילל בשיר זה את נדיבותו ואת נכונותו לעזור לכל נצרך, כן הילל בשיר אחר את חכמתו ואת סגנונו, בקראו עליו:

שְׁמוּאֵל הַמּוֹרֶה

פְתָאִים, הַפּוֹרֶה

תְבוּנוֹת, הַיּוֹרֶה

חֲנִיתוֹ בַמּוֹרִים

וּמִדְבָּרוֹ לַהַב,

וּמִכְתָּבוֹ רַהַב

כְּעֶדִי הַזָּהָב

וְשׁוֹרֵר בַּשִּׁירִים

א. ל 81/2, 93/4.

אך פעם אחת, בתאר בן גבירול את בת הגפנים הקרה, דחפתו רוח ההתלוצצות ולא יכול לעצור בעדה, ובדרך הילוכו עקץ את שירת הנגיד עקיצת עקרב באמרו:

וְצִנָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁלֶג שְׂנִיר, אוֹ

כְמוֹ שִׁירַת שְׁמוּאֵל הַקְּהָתִי

א. צח 11, 3/4,

ובזה תיאר את שירת הנגיד במדרגה היותר גבוהה של קרירות וחוסר רגש.⁶

ועתה, אחרי שנתפרסמו לפני זמן קצר שני מכתמים של הרשב"ג אשר מהם נראה כי הוא מתלונן על הנגיד על אשר לא מילא בקשתו בשעת דחקו, אפשר לחשוב כי כתב בית זה אחרי מקרה כזה של אכזבת תוחלת, כנקמה מצדו.

בכל אופן, גרם הבית הזה להעלאת קצפו של הנגיד על בן גבירול למשך זמן עד אשר הוכרח המשורר הגאה והמתנשא לשלוח לנגיד שיר ארוך בתהילה מוגזמת ובחנופה מרובה, כדי להסיר כעסו מעליו, ובו הוא קורא אל הזמן:

אִם אֵין לְךָ נֵזֶר לְהִתְנוֹסֵס

כִּי חֻלְּלוּ נִזְרֵי צְפוּנֶיךָ

מֵעִם שְׁמוּאֵל קַח רְבִידֵי פָז

יִהְיוּ לְךָ עַל צַוְּרוֹנֶיךָ

יָצִיץ בְּךָ שִׁירוֹ כְמוֹ אֵטוּן

קוּם וַעֲרֹךְ וּמְשֹׁךְ אֲטוּנֶיךָ

א. כט 5–10.

ובפנותו אל הנגיד הוא אומר:

הַשִּׁיר הֲלֹא לָכֶם בְּנֵי לֵוִי

וּלְךָ לְבַד מִתַּחְכְּמֹנֶיךָ

אִם עָמְדוּ שָׁרִים בְּמִשְׁמַרְתָּם

הָיוּ נְגִידֵיהֶם סְגָנֶיךָ

שם שם, 57–70.

ומשה בן עזרא, כמו שהוא מבקר בספרו את בן גבירול בכלל על אשר “שלטה נפשו הרגזנית על שכלו ולא יכול לכבוש את כעסו ולהתגבר על השטן שבו” (צד עא), כן הוא מצטער במקום אחר בספרו על אשר “נפשו האצילה הוכרחה לכתוב (אחרי עקיצתו את שירת הנגיד) שיר מלא הכנעה והתרפסות” (קצה).

מלבד חליפת שיריו עם ידידיו המשוררים היו לו חליפות שירים גם עם גדולי התורה בדורו, אשר לפי מנהג הימים ההם היה כל אחד מהם מתאמץ לכתוב שירים. בין גדולי הדור היו רבנו חושיאל אביו של רבנו חננאל מקירואן. והמאורע שר' חושיאל עזב את ארץ מולדתו ונסע לקירואן לייסד שם ישיבה נתן לנגיד חומר לדימוי מקורי יפה באמרו אליו:

וְנָתַשְׁתָּ מְדִינָתָךְ וּבָאתָ

וְקָבַעְתָּ בְאַפְרִיקֵי יְשִׁיבוֹת

כְּעֵין אָדָם אֲשֶׁר תִּרְאֶה לְרָחוֹק

וְלֹא תִרְאֶה לְחָיָיו הַקְּרוֹבוֹת

בן-תהלים א, ו–ז.

וכן החליף שירים עם יחזקיה ראש גלות, הוא נכדו של דוד בן זכאי שהיה ריש גלותא בימיו של הרס"ג, ור' יצחק בן ברוך אלבאליה, ור' נסים בן יעקב מקירואן, שקראו לו גם בשם ר' נסים גאון, והיה חותנו של בנו יהוסף, ור' שמואל בן יוסף ראש כלה הבגדדי, אשר עליו אמר אחרי פטירתו של רב האיי גאון, כי לו היה נשאר בבבל היו בוחרים בו לממלא מקומו של רב האיי:

וְלוּ עַתָּה יִהְיֶה

בְּאֶרֶץ אַבַּיֵי

אֲזַי בִּמְקוֹם הַאיֵי

תְּעוּדַת אֵל, הוֹרָם

וְשָׂמוּהוּ עַל רֹאשׁ

בְּנֵי הַדּוֹר לִדְרֹשׁ

וְקָרְאוּ אוֹתוֹ רֹאשׁ

וְנִזְרָם וְּנְזִירָם

שם עד, טז יז.

בשירי הידידות שבשירה הספרדית בכלל תופש ענין השירים עצמם, או כאשר קראו להם: “מכתמים” או “כתבים”, מקום פחות או יותר חשוב. פעם מתאר המשורר את צפייתו באי סבלנות למכתב ידידו, ופעם את שמחתו העצומה בקבלו אותו. לפעמים מהלל המשורר את שיר ידידו שקיבל, ולפעמים בנוח עליו רוח ההתפארות הוא מהלל במלוא חפניים את שירו הוא. וכמובן ישנם דברים כאלה גם בשירי הנגיד אשר בבחינה ידועה היה הוא מתווה הדרך למשוררים שבאו אחריו.

למחותנו ר' נסים בן יעקב הוא כותב:

וְעַל מַה-זֶּה תְאַחֵר מִן יְדִידָךְ

כְּתָבֶיךָ בְטוּרִים כִּרְבִידִים

אֲנִי לָהֶם, וְחַיֶּיךָ! מְצַפֶּה

וְהֵם עָלַי, כְּפָנֶיךָ, חֲמוּדִים

וְנוֹאָשׁ מֵחֲזוֹת סִינַי בְעֵינוֹ

יְהִי נִכְסָף לְהַבִּיט אֶל רְפִידִים

שם ו, כג.

ובשיר אל ידיד אחר הוא כותב יותר מזה:

וְלוּלֵא כִּי כְתָב שָׁלַח יְדִידִי

בְדָבָר טוֹב לְנֶפֶשׁ הַחֲרֵדָה

וּבִשְׁלוֹמוֹ, – אֲזַי בָאָה לְנַפְשִׁי

בְלֹא עִתָּהּ תְּמוּתָה הָעֲתִידָה

דְּבָרִים נִמְצְאוּ כַצֵּל לְעֶבֶד

וְכַגּוֹאֵל לְאַנְשֵׁי עִיר לְכוּדָה…

קְרָאתִימוֹ וְקָרָאתִי בְקוֹל רָם:

דְּרוֹר נִקְרָא לְנַפְשִׁי הַפְּחוּדָה!

שם יד, יד–יז.

את שמחתו בקבלת שיר ידידו והילול שירו זה בהנמיכו בענווה את שירו הוא, הוא מביע בסוף שירו ליהודה הדַיין:

אִגְּרָתְךָ בָאָה וְהָיְתָה לִי כְמַיִם

קָרִים בְּיוֹם שָׁרָב עֲלֵי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה

מִכְתַּב יְהוּדָה וַהֲגוּת עֵבֶר, וְחָכְמַת

יָוָן וְעַל מִשְׁקַל בְּנֵי עֵפֶר וְעֵיפָה

קַבֵּל תְּהִלָּתִי מְקוֹם שִׁירָךְ, וְאִם לֹא

תֻּתַּן שְׁחַרְחֹרֶת מְקוֹם בָּרָה וְיָפָה

זֶה שִׁיר וְזֶה שִׁיר, אַךְ לְחֹם צַח לֹא אֲדַמֶּה

חֹרֶף, וּבַת מֶלֶךְ אֱלֵי שִׁפְחָה חֲרוּפָה

שם יז, יב יד–טז.

בשיר אחֵר למחותנו ר' נסים הוא מהלל את שירתו שקיבל ממנו, כי היא:

מְאֻזֶּנֶת בְּמִשְׁקַל יִשְׁמְעֵאלִים

וּמוּכֶנֶת בְּחָכְמַת הַיְּוָנִים

וּבָהּ מִלִּים, כְּאִלּוּ הֵם צְלִילִים

וְעִנְיָנִים כְּאִלּוּ הֵם פְּנִינִים

שם נב, יח יט.

ובשירים שונים הוא מרבה להלל את שיריו הוא. אך תספקנה לנו שתי דוגמות קצרות:

בתהילתו לאלהים אחרי אחד נצחונותיו הוא אומר על שירתו, כי היא:

גְּזוּרָה מִפְּנִינֵי הַדְּבָרִים

וּמִצּוּר מַעֲנֶה מִפָּז חֲצוּבָה

שם צז, מד.

ובשיר אחר הוא מתפאר באמרו:

וְאַטִּיף הַחֲרָזִים הַיְקָרִים

וְאֵין לָהֶם בְּתֵבֵל אָח וְדוֹמִים

שם צח, מט.

התפארות זו היתה לפי האופנה של הימים ההם, אותם הימים אשר בם היתה לשירה חשיבות גדולה, וכל משכיל היה מחוייב לדעתה.

 

ב. הנּגיד בתור חצרן    🔗

שמואל הנגיד היה וזיר בחצרות שני המלכים הבֶּרבֶּרים חבוס ובאדיס ויועצם בכל ענייניהם.

העובדה שאיש יהודי הגיע למשרה רמה כזו לא יכלה לא להעיר קנאה בלבות השרים החצרנים והמוסלמים, ולא רק בחצר מלכיו אשר העלוהו למשרה גבוהה זו, כי אם גם בחצרות מלכים מוסלמים אחרים. הנגיד בעצמו כותב בשירתו הידועה בשם “שירה” כל אשר קרהו עם זוהיר מלך אלמחסה וסופרו אבן עבאס לאמר:

בְּעֵת רָאָה אֲגָג שׁוֹכֵן לְחוֹף יָם

וּמִשְׁנֵהוּ בְנוֹ עַבָּאס מְקֹרָא

כְּבוֹדִי אֵת פְּנֵי מַלְכִּי, וְכִי כָל-

דְּבָר מַלְכוּת וְעֵצָה בִי גְזוּרָה

וְכָל-מִלָּה גְמוּרָה כַאֲשֶׁר לֹא

גְמַרְתִּיהָ אֲנִי אֵינָהּ גְּמוּרָה

חֲמָדוּנִי עֲלֵי הוֹדִי וּבִקְשׁוּ

לְהָדְפֵנִי בְיָדַיִם מְהֵרָה

וְאָמְרוּ: אֵיךְ תְּהִי מַעְלָה לְעַם זָר

עֲלֵי עָם זֶה? וּמֶמְשָׁלָה אֲשׁוּרָה

ב"ת י, יב–טז.

ולא הסתפקו במה שכתבו כנגדו אל מלכו חבוס, כי אם החלו להפיח אש קנאת הדת בממלכות המוסלמיות הקטנות אשר בספרד, וכהמן בשעתו לא הסתפקו בהלשנתם על שמואל ומשרתו, והוסיפו לדבר סרה בדברים לוהטים כנגד “עם מרדכי” זה:

וְלֹא אוֹתִי לְבַד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד

בְּדִבָּתוֹ אֲשֶׁר בָּדָא וּבָרָא

אֲבָל בִּקֵּשׁ לְהַכְרִית לַעֲדַת אֵל

שְׁאָר וָנִין וְיוֹלֶדֶת וְהָרָה

שם שם, כב כג.

אך חבוס לא שם לב לכל הקטרוג הזה ואת שמואל השאיר במשׂרתו בכל כבודו הראשון. אך למזלו הרע מת אדוניו זה, ובמשך זמן היה שמואל מלא יאוש מבלי דעת, מה תהיה עמדת באדיס המלך החדש אליו. צורריו שמחו למצבו זה ומיהרו לבשר בחצרות המלכים האחרים בעלי בריתם את הבשורה הטובה, כי המלך המגן על שמואל ומסוכך עליו מת:

וְאָבַד בַּאֲבֹד מַלְכּוֹ שְׁמוּאֵל

וְתוֹחַלְתּוֹ כְּבָר אָבְדָה וְסָרָה

שם שם, ל.

ואל באדיס עצמו כתבו גם כן, והפעם באיומים חזקים:

וְכָתַב צוֹרְרִי אֵלָיו בְּנַחַץ

כְּתָב חָזָק וְרָם מֵאֵין פְּצִירָה

וְשָׁלַח לוֹ: הֲתֵדַע כִּי שְׁמוּאֵל

לְחַיּוֹתוֹ – בְּדָתֵנוּ עֲבֵרָה

וְאֵין שָׁלוֹם וְאֵין הַשְׁקֵט – וְנֶפֶשׁ

יְהוּדִי זֶה בְתוֹךְ גּוּפוֹ נְצוּרָה!

שְׁלַח אוֹתוֹ וְיָסוּרוּ מְדָנִים

וּמִדְיָנִים, וְקַח עָלָיו פְּשָׁרָה

וְאִם אַיִן, דְּעָה כִי הַמְּלָכִים

עֲלֵי מִלְחַמְתְּךָ קָשְׁרוּ קְשִׁירָה

שם שם, לג–לז.

אלה הם דברים ברורים: המלכים השונים נועדו יחד להלחם במלך גרנדה בגלל “נפש יהודי זה” אך באדיס לא התפעל מאיומיהם:

וְכֹה הֵשִׁיב בְּסִפְרוֹ: אִם אֲמַלֵּא

שְׁאֵלָתָךְ תְּבוֹאֵנִי מְאֵרָה

וְאִם אֶמְסֹר בְּיַד צָרָיו מְשָׁרְתִי

תְּהִי נַפְשִׁי בְיַד צָרַי מְסוּרָה

שם שם, לח–לט.

ואז פרצה המלחמה בין שני המלכים.

זוהי רק דוּגמה אחת למה שסבל הוזיר היהודי בגלל היותו יהודי. סבלות זו באה מן החוץ, אך לא פחות מזו רבו הסבלויות בפנים, בחצר המלכות עצמה, מקור האינטריגות גם בין השרים בני דת אחת עצמם בין האחד לרעהו, ומה גם בין בני דת אחת, דת השלטון, ובין בן “הדת הבזויה”, כאשר קרא לה המשורר הלאומי יהודה הלוי בשם הערבי לספרו הכוזרי كتاب الحجة والدليل في نصر الدبن ذليل, אשר הוא בא להגן עליה.

בן “העם הזר”, ככל אשר נקרא הנגיד, היה כעצם בגרון לכל השרים המוסלמים הקנאים חבריו בחצר המלכות.

והנגיד היושב אל עקרבים ידע בענוותו ובמידותיו הטובות, וביחוד בטאקט שלו, להסס קטיגור.

בין אלף ומאה וארבעה ושבעים⁷ משליו בספרו “בן-משלי” ישנם שישים, שבהם הוא מדבר על מלך ושרים והעובדים עבודת המלך, ובהם אפשר להכיר מה הן השקפותיו ומה היא עמדתו בנוגע לכל הדברים האלה.

כמובן ישנם משלים המדברים על יסודות המלוכה והשלטון, כי הם צריכים להיות מיוסדים על היושר ומשפט הצדק והמוסר. רק באלה יכּוֹן כסא ומבלעדיהם חרוב תחרב הארץ עם מושליה יחד. אך אותנו מעניינים הפרטים על המלוכה והמלך כמו שהם בפועל, וכמו שראם הנגיד במעשה בעשרות שנות היותו קשור אל כל אלה.

מה הן מידותיו של המלך והשליט?

המלך הוא הפכפך ברוחו, ועובדו צריך להתחשב בעובדה זו ולכונן על פיה את הליכותיו אתו לפי מצב רוחו. ורק בסבלנות ובאורך רוח יוכל להימלט מתוך לוע האריה שהוא נמצא בו:

הֶפֶךְ בְּמֶלֶךְ כְּמוֹ הֶפֶךְ בְּשִׁכּוֹרִים

יִרְצֶה מְקוֹם אַף, וְיִתְאַנַּף מְקוֹם רָצוֹן

פַּעַם יְנַשֵּׂא מְתֵי חָכְמָה, וְיַשְׁפִּיל אֵת

חָכָם פְּעָמִים, וְיִשָּׂא אֵת מְתֵי לָצוֹן

בן-משלי שמה.

וכן:

מְלָכִים יִסְלְחוּ חֵטְא רַב, וּפַעַם

עֲלֵי חַטָּאת נְקַלָּה רֹאשׁ מְסִירִים

ב"מ תשכז, א.

המבטא “ראש מסירים” הוא אפייני לעת ההיא. אין פה שאלה של הריגת נפש אדם, זוהי רק אופרציה של “הסרת ראש” מעל הגוף.

ותיאור יותר מפורט להפכפכות המלך הננו מוצאים במשל אחר:

יִרְצֶה כְמוֹ נַעַר

יִכְעַס כְּמוֹ בָעַר

יַכֶּה וְהוּא יִשְׂחַק

יָמִית וְלֹא שָׁעַר

קִצְפּוֹ כְלַבַּת אֵשׁ

תִּבְעַר עֲצֵי יָעַר

ב"מ רנא.

המלך הוא אנוכיי, הוא אוהב רק את עצמו ושׂריו הם רק משחק בידו, או יותר נכון:בידי עריצותו ותעתועיו:

לֹא יַעֲבִידָךְ מוֹשְׁלָךְ עַד יְקַוֶּה כִי

יִשְׁקֹט, וְאַתְּ תִּיגַע וְתִיעַף בְּמַעְבָּדָיו

וּתְהִי כְמֶלְקָחָיו בְּיָדוֹ, יְבִיאָךְ תּוֹךְ

הָאוּר, וְיִשְׁמֹר מִשְּׂרֵפָה בְךָ יָדָיו

ב"מ תרפט.

המלך לא יתן לך משרה עד היותו בטוח כי הוא ישב לו במנוחה ואתה תעמול ותיגע בכל מה שהוא מעסיקך. ויפה מאוד הוא תיאור השר והעובד: הוא כמלקחים שבידו לקחת רצפה מתוך האש הבוערת, והשר המכניסו אל תוך האש כמו שמכניסים את המלקחים, איננו שם לב אל זה שעובדו נכווה באש הלוהטת, העיקר הוא שלא תגיע חלילה כל מכווה לידו.

ובכל מה על עובדו לעשות, ואיך הוא צריך להתנהג?

ראשונה עליו להיות סבלן ובעל אורך רוח, רק אז יוכל לקוות כי ישיג מבוקשו:

אֲשֶׁר יַאֲרִיךְ לַעְמֹד עֲלֵי שַׁעֲרֵי מֶלֶךְ

וְיִסְבֹּל סְאוֹן שָׂרָיו וְרִגְשַׁת הֲמוּלוֹתָיו

וְלֹא יֶחֱרֶה לוֹ עַל כְּעָסִים אֲשֶׁר יִרְאֶה

וְיַחְלִיק בְּאִמְרָתוֹ – יְמֻלָּא שְׁאֵלוֹתָיו

ב"מ פה.

אל הסבלנות נלווה ההכנעה. הוא מחוייב להיכנע אל כל השרירות של מלכו ולא להרהר אחריו אם הוא צודק או לא. גם אם עבודתו כשרה בתכלית הכשרות עליו לעמוד לפניו כחוטא המבקש סליחה:

הֱיֵה נָמוּךְ וּמִתְרַצֶּה כְּחוֹטֵא

וְאִם כָּשְׁרוּ פְעָלֶיךָ לְמַלְכָּךְ

וְאִם לֹא תַעֲשֶׂה כָזֹאת תְּאַבֵּד

פְּרִי כֹשֶׁר פְּעֻלָּתָךְ וְדַרְכָּךְ

ב"מ רצד.

ובמכתם אחר:

אִם שָׂר יְשִׂימָךְ לוֹ אָח

אַתָּה הֱיֵה לוֹ עָבֶד

ב"מ רז.

ביחוד הוא צריך לשים לב לא להכעיסו. אם אמרו כבר בספר משלי, כי מתעברו (המביא את המלך לכלל כעס) חוטא נפשו (משלי כ 2), הן לא נשתנו הדברים מאז:

הֲתַכְעִיס מַלְכְּךָ בִמְרִי וְחַטָּאת

וְתוֹחִיל כִּי יְהִי שָׁב מִכְּעָשָׂיו?

וְאֵיךְ יִשְׁבֹּר כְּלִי חֶרֶס חֲכַם-לֵב

וְיִבְטַח עוֹד לְחַבֵּר אֶת-חֲרָשָׂיו?

ב"מ רצג.

ואם יאמר להמליץ על מי שקצף עליו המלך, אל יעשה זאת כל עוד המלך נמצא במצב של “עידן רתחא”, כי אם יזדיין בסבלנות ויחכה עד שוב אפו ממנו, ואז ינסה לדבר אליו רכות, ובתוך דבריו תבוא כמתגנבת המלצתו עליו:

סוּר מֵאֲשֶׁר מוֹשֵׁל חֲסָדוֹ, וְאִישׁ קָצַף

עָלָיו, וְאַל תָּבוֹא בְרִיבוֹ בְהֵרָאוֹתוֹ

וּדְבַר יְשָׁרָה אַל תְּדַבֵּר לְאִישׁ עָלָיו

וּנְטֹשׁ מְיֻדָּעָיו וְסוּר מִשְּׁכוּנָתוֹ

וּבְעֵת אֲשֶׁר יָסוּר חֲרוֹנוֹ – לְאַט הָלֵץ

עָלָיו, וְהָרֵךְ לוֹ דְבָרָךְ לְרַצּוֹתוֹ

ב"מ תתכו.

ועוד עצות טובות לו בילקוטו, והוא מריקן במשליו. בשעה שעובד המלך נמצא בחצר, איננו צריך להתלחש עם חברו היושב אתו ולא לרמוז או לקרוץ אליו בעיניו, כי מי יודע אם לא יחשוב המלך, כי התלחשות זו היא על חשבונו:

דְּבַר סֵתֶר לְרֵעָךְ אַל תְּדַבֵּר

בְּבֵית מֶלֶךְ וְאַל תּוֹרֵהוּ וְתִקְרֹץ

ב"מ רנא, א.

וכן חלילה לו להלל בפניו את אחד השרים, כי מי יודע מה הוא יחס המלך אליו באותה שעה; ומצד שני יכול להיות כי בזה יעלה את קנאת המלך בחשבו כי מהללים את אחרים בהשוואה אליו, ובכוונה להפחית ערכו הוא:

בְּבֵית מֶלֶךְ פְּנֵי שָׂר אַל תְּפָאֵר

וְאַל תָּרִים בְּמוֹשַׁב שָׂר שְׁפָלִים

הֲיַשְׂכִּיל מִי אֲשֶׁר יתֵּן פְּרוּסָה

לְשׁוּעָלִים בְּתוֹך סֻכַּת שְׁחָלִים?

הרכבי צד 431.

ועוד עצה טובה ומעשית:

אִם אַתְּ תְּשָׁרֵת אֶת-גְּבִיר, אַל תִּשְׁוֶה לוֹ

בִּלְבוּשׁ אֲשֶׁר יִלְבַּשׁ, וְעָנְגּוֹ וּמֶרְכָּבוֹ

ב"מ עב.

ביחוד כשזוכרים אנו את המקרים בם השתמשו החצרנים המקנאים בהעלותם חמת המלך בזה שהלשינו לפניו, כי חצר אחד שריו היא יותר מפוארה מחצרו הוא. יודע הוא כמה קשה הישיבה בחצרות המלכים, בסַכֵּן האיש את חייו כזה היורד בים אשר כל רוח תוכל להפוך את ספינתו ולקברו תחתיה, או היוצא למלחמה עם גבור מנוסה בקרב:

שְׁלֹשָׁה יַעֲשֵׂמוֹ כָל-מְסַכֵּן

בְּחַיָּתוֹ, וְכָל-רָמֵי לְבָבוֹת:

סְחַר הַיָּם, וְחֶבְרַת הַמְּלָכִים

וְהִתְחָרוֹת בְּצָר אַמִּיץ קְרָבוֹת

ב"מ א, נו.

ועל רעיונו זה הוא חוזר ומוסיף כי אכן ירוויח איש ברדתו בים לדלות משם פנינים ובשבתו בחברת המלכים להרבות הונו, אך הסכנות הכרוכות בזה גדולות:

לוֹקֵט אֱנוֹשׁ אֶבֶן יְקָרָה מִן

הַיָּם, וְעַל פַּחַד יְהִי בָא בוֹ

וְלַסָּר אֱלֵי מֶלֶךְ יְהִי הוֹן, אַךְ

הוֹן זֶה עֲלֵי כַפֵּי חֲתַת יָבוֹא

ב"מ תשיד.

יפה היא השוואתו את עובד המלך לרוכב על גבי ארי, כל רואיו מפחדים מפניו, אך פחדו הוא בעצמו עוד יותר גדול מפחדם:

רוֹכֵב כְּפִיר – רֵעַ מְלָכִים, יְרֵאוּהוּ

רוֹאָיו, וְיִרְאָתוֹ יְתֵרָה לְמֶרְכָּבוֹ

ב"מ תתרפג.

והוא מקנא בכל האנשים אשר אין ענין להם עם חצרות המלכים והפחד מפני השליטים, והוא קורא:

הֲיֵשׁ שִׂמְחָה כְשִׂמְחַת אִישׁ…

יָשֵׁן בְּלֹא אֵימַת מְלָכִים

ב"מ שעה.

“איש ישן בלא אימת מלכים”! כמה נעימה שנת האיש שאיננו מסובך בכל תהפוכותיהם ועלילותיהם. ואם הוא בכל זאת איננו משליך אחרי גוו כל העבודה הזרה הזאת, וממשיך בה, איננו עושה זאת מתוך תאווה לעושר ולגדולה, כי אם למען יוכל להיטיב לאחרים ולמגר צריו:

לֹא אֶרְדְּפָה אַחַר מְלָכִים בַּעְבוּר

אָכְלִי מְעַט יֶרֶק יְמַלֵּא בָטֶן

כִּי אִם לְשַׂמֵּחַ לְחָבֵר יָחוּס

עָלַי, וְלַגִּיר צָר בְּלִבּוֹ שָׂטֶן⁸

ב"מ תש.

ולא לחינם הוא כותב אל בנו יהוסף מתוך סערות המלחמה:

יְהוֹסֵף! כֹּל אֲשֶׁר אֶשָּׂא וְאֶסְבֹּל

וְכָל-אָבוֹא בְצָרָה – בַּעֲבוּרָךְ

וְלוּלֵא אַתְּ כְּבָר שַׁטְתִּי בְתֵבֵל

וְהָיִיתִי כְמוֹ רַבִּים בְּדוֹרָךְ

ב"ת עו, א ב.

 

ג. הנּגיד מפקּד צבאוֹת מלחמה    🔗

הופעה מיוחדת במינה היא הופעתו של הנגיד בספרות השירה העברית בתור מפקד צבא מלחמה. היו ליהודים בגלות שרי מלכים ויועצי מלכים, אך איש שהוא יועץ המלך בימי שלום ומפקד צבא מלחמה בשעות מלחמה, איש אשר בידו אחת הוא כותב הלכתא גברוותא ובידו השניה מחזיק בחרב ובחנית – היה לעמנו רק איש אחד והוא הנגיד. ועוד דבר: להיות גם סייפא וגם ספרא, לצאת לשדה הקרב בעת צחצוח חרבות ושפעת קלגסין, וגם להעיר כנור ונבל אחרי הנצחונות בשירים נהדרים מלאי עוז וגבורה – כזאת לא היתה בישראל למימי מלכּו הגדול הראשון, נעים זמירות ישראל השר לאלהי ישעו ביום הצילו אותו מכף כל אויביו (ש"ב כב 1). בשירי הנגיד הננו שומעים את הד צלילי השירה ההיא, שירת דוד המדברת על שונאיו כי אמצו ממנו המקדמים אותו ביום אידו (שם 18, 19), ועל נצחונותיו בעזרת אלהיו אשר בו ירוץ גדוד וידלג שור (שם 30), זה האל המלמד ידיו לקרב ואצבעותיו למלחמה (תהלים קמד 1). ובעזרתו הוא רודף אויביו ומשמידם ולא שב עד כלותו אותם (ש"ב כב 38). ואותה הרוח השפוכה על שירת דוד, אותה הרוח המייחסת את הכל לאלהים ויודעת כי “לא בכח יגבר איש” (ש"א ב 9) – אותה הרוח נושבת מבין כל בתי שיריו. ולא רק זאת, כי אלהיו מאמץ את ידיו הוא, כי אם הוא בעצמו יוצא לקרב, והנגיד רואהו בעיני רוחו:

רְאִיתִיךָ – וְאַתְּ תִּשְׁאַג כְּשַׁחַל

וְהִצְמַתָּ בְשַׁאְגָתָךְ שְׁחָלִים

וְשַׁרְתִּיךָ – וְאַתְּ תִּגְאֶה וְתִצְרַח

וְתָרִיעַ וְתָפִיץ הַחֲיָלִים!

ב"ת כט, צה צו.

ומצד שני הננו מוצאים בשירת נצחונותיו את השמחה הגדולה לאיד אויביו המנוצחים ושאיפת הנקם ושילם של הלוחם הרואה את אויבו מדרָך תחת כפות רגליו. פה באה השפעת שירת דבורה הגבורה, זו השירה המתפרצת בפראותה ומלאה עוז ואיל, המתארת בכל פרטי הפרטים את אחרית סיסרא המחפש מפלט לו בצל קורת ידידתו אשת חבר הקיני, והיא “ידה ליתד תשלחנה… והלמה סיסרא, מחקה ראשו, ומחצה וחלפה רקתו” (שופ' ה 26) – הכל נגמר! ואותה השמחה הגדולה לאיד אמו היושבת ונשקפת בעד החלון ומצפה לשוא לשובו עם צבאו המחלקים שלל ולוקחים להם רחם רחמתים לראש גבר (שם שם 30), והנה הקריאה הסואנת: כן יאבדו כל אויביך ה'!

ופה הננו מוצאים את השפעת שירת-הגבורים הערבית, זו השירה שחלק ממנה נאסף בספר הקלאסי “אל חִמָאסה” ובדיואן המיוחס לענתר אבן שדאד, זה שמשון הגבור הערבי. אין רחמים ואין השתתפות בצער. “הבא להרגך השכם להרגו” – זהו הצַו המעשי מבלי התחשבות בסנטימנטליות.

ענתר קורא:

לְכִי אַחֲרַי, עֲדַת הָאֲרָיוֹת

בִּלְהֹט הַקְּרָב בְּעַרְבוֹת הַצִּיָּה

לְכִי אַחֲרַי, תִּרְאִי דְמֵי אוֹיְבִים

מֻגָּרִים, שׁוֹטְפִים בֵּין תִּלִּים וְחוֹלוֹת.

וְגֻלְגְּלוֹת חֲלָלִים קְחִי לְמִחְיָה

לְגוּרַיִךְ הַקְּטַנִּים וְלִכְפִירָיִךְ.

והנגיד שר בצהלה:

וְרָאשֵׁי הַגְּבִירִים בָּאֲדָמָה

תְּאֵנִים – נִמְכְּרוּ אֶלֶף בְּגֵרָה

עֲזַבְנוּם בָּעֲרָבָה לַצְּבוֹעִים

וְתַנִּינִים וְנָמֵר וַחֲזִירָה

עֲלֵיהֶם יִבְכְּיוּן נִינֵי יְעֵנִים

וְתִרְקֹד בַּת שְׂעִירָה הַצְּעִירָה

וְיִכְרוּ עַל לְחוּמֵימוֹ כְפִירִים

וְתַנִּיחַ לְגוּרֶיהָ כְפִירָה

ב"ת י, צט קז קיג קיד

יותר מחמש ועשרים שירות מלחמה ונצחון השתמרו בספרו “בן-תהלים”, ולחציין בערך נתן שמות מיוחדים: שירה, תהילה, בשורה, נגינה, תחינה, זמרה, תודה, זמירה, ועוד. שתים מהן הן בנות מאה ושבעה וארבעים בתים לפני חתימתן, כמספר מזמורי תהלים, ואת האחת הוא שולח לתפוצות ישראל וגם לירושלים, והוא גומר בבתים האלה:

וְהַשְׁמִיעוּ בְאַפְרִיקֵי וְצֹעַן

וְהוֹדִיעוּ בְנֵי בֵּית הַבְּחִירָה

וְהַגִּידוּ לְזִקְנֵי פּוּמְבְּדִיתָא

ולִישִׁישֵׁי בְּנֵי בֵית רַב בְּסוּרָא

ב"ת י, קמו קמז.

ואת השניה הוא גומר בבתים הבאים:

בְּנֵי עַמִּי, עֲנוּ עִמִּי תְהִלָּה

תְּהִי שׂוּמָה לְרֹאשׁ כָּל-מַהֲלָלִים

וְשִׁיתוּ אֶת-אֲמָרֶיהָ נְכוֹנִים

מְסֻדָּרִים בְּפִי שָׂבִים וְעוּלִים

וְכַאְשֶׁר יִשְׁאֲלוּן “מַה-זֹּאת?” בְּנֵיכֶם

לְמָחָר יַעֲנוּ אָז הַשְּׁאוּלִים:

תְּהִלָּה הִיא לְאֵל גּוֹאֵל יְדִידוֹ

חֲקָרָהּ לַעֲנוֹת אוֹתָהּ גְּאוּלִים

תְּהִלָּה הִיא, גְּדוֹלָה וַהֲדוּרָה

לְאֵל הָדוּר וּמִפְעָלָיו גְּדוֹלִים

ב"ת כט, קמה–קמו.

על אחת משירותיו הוא כותב אל בנו ומבקשהו להעתיקה בכתב ידו ולשלחה אל ישיבת ירושלים:

יְהוֹסֵף! קַח לְךָ עֵטָךְ וְיַשֵּׁר

בְּאִגֶּרֶת חֲלָקָה הַכְּתִיבָה

וְהַרְחֵב, כַּאֲשֶׁר הִרְחִיב אֱלֹהַי

בְּמִלְחַמְתִּי צְעָדַי, אוֹת וְתֵבָה

וְחֻקָּה כֹּל אֲשֶׁר עָשָׂה לְנַפְשִׁי

אֱלֹהֶיךָ, וְשַׁלַּח אֶל מְתִיבָה

וּבַשֵּׂר כֹּל נְשׂוּא עָוֹן וְאוֹהֵב

וְשָׁכֵן טוֹב בְּצִיּוֹן הָאֲהוּבָה

ב"ת צז, יח–כא.

ובסוף “זמרה” הוא מביע תקותו בנוגע לה:

וְעוֹד תּוּשַׁר בְּקֶרֶב מוֹעֲדֵי אֵל

וְתוֹךְ חֻפָּה כְלוּלָה בַאֲהָבָה⁹

שם שם, מט.

כנראה חשב כי יקראו שירתו זאת בבתי הכנסת בשעת התפילה. וכן גם בנוגע לשירתו “תהילה”, אשר עליה הוא אומר “חקרה לענות אותה גאולים”.

וכן הוא כותב אל בנו בשירו היפה הידוע “שלח יונה מבשרת”:

וְקוּם וּקְרָא תְהִלָּתִי

בְּמִקְרָא עָם וּבַעְצֶרֶת

ב"ת עז, כט.

ושתים משירות מלחמותיו (קמג וקמד) הוא שולח אל גדולי דורו, האחת אל רב יחזקיהו ראש גלות, והשניה אל רב דניאל ראש הישיבה.

בשירות מלחמותיו משתקפות לנגד עינינו כל הרפתקאותיו. ואם שירי הומירוס האיליאדה והאודיסיאה מדברים בצורה פיוטית על כל פרטי הפרטים של מלחמות היוונים בטרויה, הנה שירי הנגיד מעבירים לפנינו כל עלילות המלחמות השונות שהשתתף בהן, בהבדל זה שבשירי הומרוס יושב לו משורר (או משוררים) ומדבר על עלילות ששמע על אודותן, ופה המדבר הוא איש אשר הוא בעצמו השתתף בכל העלילות האלה, והוא מדבר עליהן תיכף אחרי קרותן, או גם בשעה שהוא שקוע בהן וכל לבו ומוחו נרגשים מהן. ואם הוא כותב למעלה מאלף משליו בבן-משלי בשקט וביישוב הדעת להעלות תוצאות נסיונותיו בחיים על ספר, הנה את שירי מלחמותיו הוא כותב ברעם וברעש, בהסתערות ובהתלהבות.

פתיחות שירותיו וחתימותיהן מוקדשות כמעט כולן לשיחות עם האלהים ולתודות על עזרתו. ככה מתחיל הבית הראשון בפתיחתו לשיר נצחונו הראשון בתארי ה' המביעים עוז ותוקף המתאימים למלחמה, ממש כפתיחת נחום המדבר על אל קנא ונוקם… אשר בסופה ובשערה דרכו (נחום א 2, 3); והוא קורא:

אֱלוֹהַּ עֹז וְאֵל קַנּוֹא וְנוֹרָא

מְרוֹמָם אַתְּ עֲלֵי כָל שִׁיר וְשִׁירָה

בן-תהלים א.

ואחרי בתים אחדים הוא מביע כל בטחונו הגמור בה' בצורת ויכוח:

וְאוֹמֵר לִי בְּיוֹם צָרָה: "חֲבֵה עַד

עֲבֹר זַעַם", עֲנִיתִיו: “צוּר לְצָרָה!”

וְאוֹמֵר לִי: “הֲלֹא תִירָא?” עֲנִיתִיו

בְּתִמָּהוֹן: אֲדֹנָי לִי – וְאִירָא?!

שם שם, ז ח.

כמה חזק המבטא הקצר “צור לצרה”! עם הצלצול של שתי מליו: צור לצרה; וכן תמהונו: אדני לי – ואירא?!

וכן בפתיחתו לשירתו “תהילה”:

לְךָ הַצּוּר, לְךָ נָאוָה תְהִלָּה

וְאַתָּה אֵל וּמִיָּדָךְ אֱיָלִים…

אֲסַפֵּר אֵת כְּבוֹדָךְ בַּשְּׁעָרִים

ואוֹדֶה אֵת-שְׁמָךְ בֵּינוֹת קְהָלִים

בן-תהלים כט, ה ז.

והנה דוגמה לאחת חתימותיו:

לְצוּר הַמְחַדֵּשׁ חֲדָשָׁיו לְנַפְשִׁי

בְּכָל-יוֹם אֲגַדֵּל חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים

וְלִשְׁמוֹ תְהִלָּה אֲחַבֵּר וְזִמְרָה

וְתִהְיֶה סְדוּרָה בְשִׂפְתֵי גְבָרִים

שם קלו, סז סח.

בשירות מלחמותיו הוא יודע לתאר יפה את שעות הקרב ושאונן והמונן. ככה הוא מתארן ב“שירתו” הראשונה באמרו:

וְנָעָה הָאֲדָמָה מִיְסוֹדָהּ

וְנֶהֶפְכָה כְמַהְפֵּכַת עֲמֹרָה

וְקוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי, כְּקוֹל יָם

וּמִשְׁבָּרָיו בְּעֵת יִסְעַר סְעִירָה

שם י, נה–נח.

הכפלת השם “קול” שלוש פעמים בדלת הבית הזה: “וקול המון – כקול שדי – כקול ים” מכניסתנו כבר אל תוך השאון הנורא. והוא ממשיך:

וְהַסּוּסִים יְרוּצוּן גַּם יְשׁוּבוּן

כְּצִפְעוֹנִים נְטוּשִׁים מִמְּאוּרָה

כְּאִלּוּ הָרְמָחִים הַשְּׁלוּחִים

בְּרָקִים מִלְּאוּ אַוִּיר בְּאוֹרָה

וְהַחִצִּים כְּמוֹ נִטְפֵי גְּשָׁמִים

וְהַגַּבּוֹת כְּאִלּוּ הֵם כְּבָרָה

וְהַחֶרֶב עֲלֵי רֹאשָׁם כְּלַפִּיד

בְּנָפְלוֹ כָבְתָה בוֹ הַנְּהָרָה

שם שם, ס סא סב סד.

כמה חי התיאור הזה: הסוסים רצים רצוא ושוב כצפעונים שהיו כלואים במאורתם ופתאום נפתח כלאם והם נטושים כה וכה בלשונותם הארסיות. והרמחים הלטושים במעופם הם כברקים הממלאים את האויר באורם לרגע. ויפה הוא דימוי החיצים המרובבים לנטפי הגשמים: חיצי מות וטיפות גשמים המחיות את האדמה! והנטפים האלה חודרים אל כל גב ועושים אותו ככברה. רק מי שראה זאת בעיניו יכול לתאר ככה.

ובשיר אחר הוא מתאר את מערכת הקרב בצורה זו:

וְיוֹם צָרָה וּפַחַד חַם כְּתַנּוּר

אֲשֶׁר מִזֶּה וּמִזֶּה לוֹ שְׁבִיבִים

וְכָל-נֶפֶשׁ שְׁחַרְחֹרֶת, וְכָל-לֵב

כְּמוֹ דוֹנַג, וְכָל-פָּנִים צְהוּבִים

וְחִצִּים וַחֲנִיתוֹת הַשְּׁלוּחִים

כְּמוֹ מָטָר בְּאַוִּיר נֶעֱרָבִים

וְעַל רָאשִׁים וְרִכְבֵי סוּס וְשָׂרִים

חֲרָבוֹת פָּעֲרוּ פִיהֶם רְחָבִים

שם צא, לז–מ.

וככה הוא יודע גם לתאר את צבא חילו השואף להראות כוחו וגבורתו בקרב:

וְעִמָּנוּ גְבִירִים כַּכְּפִירִים

וְעָם הַרְבֵּה כְאַרְבֶּה אוֹ חֲסִילִים

וְכָל-חוֹגֵר בְּיוֹם חֵמָה חֲגוֹרָה

וְכָל-פּוֹשֵׁט לְמִלְחָמָה מְעִילִים

וְכָל-מָהִיר אֱלֵי חֶרֶב, וְכָל-רָץ

אֱלֵי הֶרֶג, בְּטוּב לֵבָב וְגִילִים

בְּשִׁרְיוֹנִים מְשֻׁבָּצִים כְּגַלִּים

וּמָגִנִּים אֲדֻמִּים כַּגְּוִילִים

עֲלֵי סוּסִים כְּעָב סוֹעִים וְטָסִים

וּבִמְצָחוֹת וְכוֹבָעִים עֲגֻלִּים

וְלֹא תִרְאֶה לְבַד לַהַט שְׁלָחִים

וְלֹא תִשְׁמַע לְבַד רִגְשַׁת צְהֵלִים

בן-תהלים כט, ל לב–לה לז.

ובעמדם מערכה לעומת מערכה עם חיל האויב הוא מתאר גם את החיל העומד כנגדו:

בְּעֵת רָכְבָּם יְרוּצוּן כִּפְרָאִים

וְרַגְלִים כִּצְבָאִים אוֹ יְעֵלִים

וּמַלְבּוּשָׁם לְבוּשׁ מַלְכוּת וְרִקְמָה

וּמַכְלוּלִים, וְעַל רֹאשָׁם כְּלִילִים

בְּעָצְמָתָם וְצִבְאוֹתָם וְכֹחָם

וּבָהֶם יִמְשְׁלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים

שם שם, מט–נא.

בכל אחד משיריו הוא מתאר את המלחמה בכל זוועותיה, פחדו העצום בראשיתה בראותו את חיל האויב הכביר, תפילתו לאלהיו בעת צרתו, והקשבתו לתפילתו.

בשירתו הראשונה הוא פונה גם אל “ישני חברון”, אבות האומה ודורש מהם בכל תוקף, כי ידרשו מהאלהים לבוא לעזרתו:

וְכָל-שׁוֹכֵב בְּמַכְפֵּלָה! הֲתִשְׁכַּב

בְּיוֹם כָּזֶה? עֲלוּ מִן הַמְּעָרָה!

וְהִתָּלוּ בְכִסֵּא אֵל וְקִרְאוּ

לְאֵל רַחוּם, וְאִמְרוּ לוֹ בְּמָרָה

וְאִם יֹאמַר: עֲלֵי מַה-זֶּה, יְדִידַי?

עֲנוּהוּ: קוּם, וְהָקִיצָה, וְעוּרָה!

פְּתַח דֶּלֶת בְּמָקוֹם צַר, וְהוֹשַׁע

לְעַבְדֶּךָ – וְכָל-דֶּלֶת סְגוּרָה

וְיֹאמְרוּ מִקְהֲלוֹת עַמִּים עֲצוּמִים:

מְבַקֵּשׁ יֵשׁ לְעַנְוֵי שֶׂה פְזוּרָה

שם י, פ–ג–פה צא צד

כי חשוב חשב הנגיד את ישועת האלהים לו לישועתו את עמו ישראל בכלל. בשירים שונים הוא מתאר את המבצרים הענקיים אשר בם התבצרו אויביו ואיך כבשום אנשי חילו. בשיר אחד הוא אומר:

וְרֹאשׁ אֶלוּל עֲלֵי רָאשֵׁי סְלָעִים

מְצָאנוּם, לֹא מְקוֹם עֵשֶׂב וּפֶרִי

וְהוֹרַדְנוּם אֱלֵי אֶרֶץ כְּמוֹ תוֹא

אֲשֶׁר נָגַע אֱלֵי מָרוֹם וְהִמְרִיא

שם מט, כז כח.

ופעם עלה בידו להיכנס הוא וחילו באותם המבצרים אשר הקימו מתנגדיו להתבצר בם, ובשיר נצחונו הוא פונה אל האלהים וקורא:

וְחָשַׁב לְהִנָּצֵל בְּנַפְשׁוֹ בְּמָעוּזוֹ

וּבָא בוֹ וְדָבְקָה בוֹ קְלָלָה כְצָרַעַת

וְנַחְנוּ בְתַחְתִּיתוֹ, וְהָיוּ בְעֵינֵינוּ

אֲנָשָׁיו בְּמִגְדָּלָיו חֲגָבִים וְתוֹלַעַת

וְקַמְנוּ וְעָלִינוּ לְרֹאשׁוֹ בְסֻלָּם מִן

קְשָׁתוֹת וּמַעְלַת חֵץ, לְלֵב רַךְ מְיַגַּעַת

וְשַׂמְנוּ לְפִתְחֵיהֶם מְסִלָּה לְכָל-שׁוֹלֵל

וּבָאנוּ בְחַצְרֵיהֶם מְבוֹא עִיר מְבֻקַּעַת

בן-תהלים קד, טז–יח כג כד.

ופעמים ניצל הנגיד מסכנת מות אשר בינו ובינו היה אך כפשׂע. בנוגע לפעם הראשונה אומר יהוסף בנו בכתובת שעל שיר אביו לאמר: “ואמר [כלומר אביו] בעברו בדרך ג’יאן במקום ארבו לו השר בן אביקרה בכל חיליו פרשים ורגלים, וברח אבי ישמרהו אלהים ונכנס בנהר גדול ועמוק אשר שם, והצילו ה' בו ונצל מהם כי האויבים לא מלאם לבם להכנס אחריו”. ואחרי הכתובת בא השיר אשר בו הוא מדבר אל עצמו, להזכירו כל מיני הטובות שגמלהו האל וביניהן גם המאורע הזה:

זְכֹר אוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ פֹה

כְּאוֹתוֹתָיו לְבָרָיו הַקְּרוֹבִים

בְּיוֹם רָדְפוּ מְלָכִים אַחֲרֶיךָ

לְהָרְגֶךָ עֲלֵי סוּסִים כְּעָבִים

וְיָצְאוּ מֵעֲקַלְקַלּוֹת נְתָנוּם

לְךָ מִפֹּה וּמִפֹּה מַאֲרָבִים

וּבָרַחְתָּ וְנָפַלְתָּ בְנָהָר

גְּדוֹתָיו יִגְּרוּ כִידֵי נְדִיבִים

וּבוֹשׁוּ מֵאֲשֶׁר קִוּוּ, וְשָׁבוּ

בְּפַח נֶפֶשׁ וּבִמְרִירוּת עֲצָבִים.

שם צא ה–ט

ופעם שניה נפל בידי אויביו ואמרו כבר להרגו, וכדברי בנו בכתובתו לשירו, “הצילו ה' בנסים ונפלאות אשר לא נשמעו כמוהם”.

כנראה בה בשעה שאמרו להרגו השׂתער חילו עליהם ונחפזו לברוח, ולא שעו אל הנגיד, והוא נמלט. ויפה היא חתימתו לשירתו על הינצלו ממות:

וּמִי יֹאמַר לְמֵתִים אֵין תְּחִיָּה

אֲנִי מֵת הֹעֲלָה מִן הַקְּבָרוֹת!

שם ז, ק.

ישועה זו הביאתהו לנדור נדר לחבר את ספרו “הלכתא גברוותא”, להתיר בו ספקות בפסקי ההלכות.

נצחונותיו מילאו לבו גאה וגאון בחשבו ביחוד על הזמן אשר בו נאלץ לברוח בימי נעוריו בקורדובה. ובעברו שנים רבות אחרי כן הוא וחילו הגדול על פני מקום שעבר בו בימי בריחתו, חיבר מכתם המביע את רגשותיו באותה שעה:

הֲתֵדַע מַעֲבַר הַחוֹל בְּעָבְרִי

בְךָ חָרֵד וּבוֹרֵחַ בְּמַקְלִי?

וְהַיּוֹם אֶעֱבֹר בָּךְ וַאֲחוֹרַי

רְבָבוֹת כַּאֲבִיהֶם יִשְׁמְעוּ לִי

וְיוֹחִילוּ לְאִמְרֵי פִי כְמָטָר

וְיַקְשִׁיבוּ כְאֶל חָזוֹן לְשִׂכְלִי

שם צג, א–ג.

ואחרי הנצחונות בא הלעג והבוז למתקוממיו, והרגשת שמחת הנקמה מתפרצת בכל תקפה. כבר בשירתו הראשונה הננו מוצאים את הבתים האלה:

עֲזַבְנוּם בָּעֲרָבָה לִצְבוֹעִים

וְתַנִינִים וְנָמֵר וַחֲזִירָה

וְהִנַּחְנוּם מְסֻבִּים עַל אֲבָנִים

וְנִשְׁעָנִים עֲלֵי סִילוֹן וְסִירָה

בן-תהלים י, קז קח.

ההיתול הוא במלת “מְסֻבִּים”…

וְנָתַנּוּ בְשָׂרָם שַׁי לְעַיִט

וְשַׂמְנוּם לַאֲרִי וּזְאֵב תְּשׁוּרָה

וְתָמְהוּ עַל בְּנֵי בָתִּים – סְרוּחִים

מְצָאוּם – לֹא בְצֵל בַּיִת וְקוֹרָה

וְלֹא בָאוּ בְיוֹם שָׁרָב וְחֹם-יוֹם

בְּבֵית שַׁיִשׁ וּבַעֲלִיַּת מְקֵרָה

שם י, קט קיא קיב

השוואת עברם בהיותם סרוחים על ערשׂותם וביום חם היו באים אל בתי השיש שלהם ועליות המקרה. ועתה?

ובשיר אחר:

וְשַׂמְנוּ אֲדָמָה מִדְּמֵיהֶם מְצֻבַּעַת

וְאֶרֶץ בְּפִגְרֵי רוֹזְנֵיהֶם מְבֻקַּעַת

תְּהַלֵּךְ וְתִרְמֹס רַגְלְךָ גֵו וְגֻלְגֹּלֶת

וְעַל אָזְנְךָ נֶפֶשׁ חֲלָלִים מְשַׁוַּעַת

וְנוֹטֵר וּמִתְנַקֵּם וְעָמוּס בְּמַלְקוֹחַ

וְאוֹנֵק בְּחַבּוּרָה מְרִיקָה וְנוֹבַעַת

שם קד כה–כז.

מצד אחד תראה את המתנקם העמוס במלקוח אשר בזז, ומצד שני נאנק בחבורתו הנובעת דם.

אך יותר מכל אלה הוא מתפרץ בלעגו העוקץ להריגת משנאו והחותר חתירות כנגדו, אבן אבו מוסא משנה המלך מלגה, כשנתים אחרי שנהרג ידידו אבן עבאס צוררו הראשון של הנגיד אשר על המלחמה כנגדו שר את שירתו הראשונה. הנגיד חלם אז חלום כי חיבר מכתם בדברים האלה:

כְּבָר אָבַד בְּנוֹ עַבָּאס וְרֵעָיו

וּמוֹדָעָיו – לְאֵל הַלֵּל יְחֻדָּשׁ

וְהָרוֹזֵן אֲשֶׁר נוֹסַד בְּסוֹדוֹ

יְחֻבַּט חִישׁ כְּמוֹ קֶצַח וְיוּדָשׁ

וְאַיֵּה כָל-תְּלוּנָתָם וְרִשְׁעָם

וְשִׁלּוּמָם? – יְהִי שֵׁם אֵל מְקֻדָּשׁ!

שם לא.

ימים אחדים אחרי כן נהרג אבן אבי מוסא, ובהגיע הבשורה אל הנגיד הבין פשר חלומו וחיבר שירתו אשר קראה בשם “בשורה”, אשר בה הוא מביא שיחתו עם מבשרו.

הוא קורא:

מְבַשֵּׂר טוֹב! הֲבִינֵנִי

וְהָרִים קוֹל בְּחַסְדֶּךָ

וְצַפְצֵף לִי כְסִיס עָגוּר

וְאַל תַּמְעִיט אֲמָרֶיךָ

הֲצֶדֶק הוּא אֲשֶׁר אֶשְׁמַע?

וְאֵיךְ הָיָה וְאֵיכָכָה?

הֲבִינֵנִי: הֲגִוְיַת בֶּן-

אֲבִי מוּסַי מְחֻתָּכָה?

וְנִבְלָתוֹ – הֲנִסְחָבָה

עֲלֵי חוּצוֹת וְהֻשְׁלָכָה?

שם, לב, י–יד.

והמבשר עונה:

––– חֲדַה וּשְׂמַח

וְיֵעָלֵץ לְבָבֶךָ

וְקוּם וּרְקֹד עֲלֵי רֶגֶל

וְשׁוּב וּמְחָא בְכַפֶּיךָ

לְמַעַן בֶּן-אֲבִי מוּסַי

כְּבָר נָפַל בְּמַהְפֵּכָה

כְּבָר נִכְסַף לְבֶן-עַבָּס

אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְהָרְגֶךָ

וְהָלַךְ לַחֲזוֹת פָּנָיו

בְּצַלְמָוֶת וּבַחְשֵׁכָה

בן-תהלים שם, טו טז כא–כג.

ועתה הוא מתאר את המחזה בשאול, כאותו התיאור של מלך בבל בפי ישעיה בקינתו המדמה עליו ברדתו שאולה והמלכים אשר שם מקדמים פניו, והוא קורא אל צוררו הראשון:

בְּנוֹ עַבָּס! שְׂמַח כִּי בָא

לְשַׁחְרֶךָ חֲבֵרֶךָ

שְׁבוּ יַחַד, וְהַכֵּהוּ

בְצַלְמָוֶת¹⁰ וְיַכֶּךָ

וְאִם תַּחְפֹּץ קְשֹׁר חֶבֶל

עֲלֵי רֹאשׁוֹ וְרֹאשֶׁךָ

וְיָנוּד עַל אֲשֶׁר הָיָה

וְתָשִׁיב לוֹ בְקִינֶיךָ

שם שם, לב–לה.

יפה הוא התיאור כשיושבים שני הידידים בחושך קשורי חבל בראשם, האחד מול רעהו, והאחד מתנועע כנגד השני ומכהו בראשו.

ואחרי גמרו שיחתו עם המת הוא פונה אל הקברן ואומר לו:

וְאַתְּ חוֹפֵר אֲשֶׁר תַּחְפֹּר

קְבוּרָתוֹ בְיָדֶיךָ

כְּרֵה לוֹ כַאֲשֶׁר כָּרָה,

בְּדִינָךָ וֶאֱלֹהֶיךָ¹¹!

וְהַעְמִיק עַד תְּהוֹם לוֹ וַ-

אֲנִי אֶתֵּן שְׂכָרֶךָ

שם שם, מג–מה.

ואחרי זאת באה הבעת שמחתו ותענוגו:

לְזֹאת אֶלְבַּשׁ וְאֶתְעַטֵּף

וְאֶתְבַּשֵּׂם וְאָסוּכָה

וְאֶתְנַהֵג בְּטוּב לֵבָב

וְאָשׁוּבָה וְאֵלֵכָה

וְאָגִילָה בְמוֹת צָרַי

בְּבֵיתָם אוֹ בְמַעְרָכָה

שם, שם, מז מח נא.

ככה עברו על הנגיד שנות שאון והמולה, שנות מלחמות וקרבות והתרגשות והתרגזות. והנה באו ימי הזקנה, והוא מרגיש כבר עייפות ברוחו.

לפנים סיפר על תוכחת ידידו אותו על בחרו חברת המלכים והיכנסו בראשו ורובו במלחמות ותשובתו על דבריו ואי הסכמתו להם:

יְרִיבֵנִי עֲלֵי חֶבְרַת מְלָכִים

עֲנִיתִיו: זֹאת מְנָת חֶלְקִי וְתוֹרִי

וְהִפְחִיד מֵחֲרוֹן אַפָּם וְקִצְפָּם;

הֲשִׁיבוֹתִיו: בְּאֵל מַחְסִי וְשִׂבְרִי

וְשָׂח: מַה-לָּךְ וְלִקְרָבוֹת? עֲנִיתִיו:

כְּבָר נִגְזַר מְקוֹם מוֹתִי וְקִבְרִי

חֲדַל מִנִּי מְעַט אוּלַי אֲבַלֶּה

בְּטוֹב יָמַי וְעַל רֹאשִׁי פְאֵרִי

בן-תהלים נט, ז–ט טו.

אך עתה אחרת ברוחו, עתה הוא נזכר בבתים אשר חיבר פעם בהיותו עייף ונלאה מנדודיו:

הֲכָל-הַיּוֹם נְסִיעָה וַחֲנָיָה?

וְכָל לַיִל מְעוֹן עֵיפָה וְאַיָּה?

בְּיוֹם אֶחָד אֲנִי חָבֵר לְעֹפֶר

וְיוֹם שֵׁנִי אֲנִי שָׁכֵן לְדַיָּה

וְלֹא אֵשֵׁב שְׁנֵי יָמִים בְּבַיִת

וְלֹא אָלִין שְׁנֵי לֵילוֹת בְּבִנְיָה

שם ב, א ד ה.

ועתה הוא שופך את לבו מחדש:

וּמַה-יּוֹעִיל לְנַפְשִׁי הוֹן וְעֹשֶׁר

וּמִכָּל-תַּעֲנוּג נַפְשִׁי חֲדֵלָה

וְעַל פָּנַי מְאוֹר כָּבוֹד וּמַלְכוּת

וְלִבִּי מִנְּדוּדִים כָּאֲפֵלָה,

הֲלָנֶצַח אֱהִי שׁוֹאֵף וּבוֹדֵד

כְּאַלְמָן בָּעֲרָבָה הַבְּתוּלָה?

שם קת, ז י יא.

ובשיר אחר:

הֲלָעַד אֱהִי שׁוֹכֵן בְּאֹהֶל כְּמוֹ עֶרֶב¹²

וְתַחַת יְרִיעָה כָּל-יְמוֹתַי מְדוֹרִי

כְּבָר שִׁכְּחוּנִי הָעֲרָבָה וְהַזְּמַן

יוֹצְרִי בְּעִירִי אָן, יְדִידַי, חֲצֵרִי?

שם קצג.

ככה הרגיש גם את בדידותו בכל שנות היותו שקוע במלחמותיו בעד עם זר.

 

ד. הנגיד בּתוֹר יהוּדי    🔗

יהודי ירא וחרד היה הנגיד ושבתו בחצרות המלכים והשתתפותו במלחמות המרובות לא היטוהו מדרכי היהדות כמלוא נימה. ולהפך, לפעמים הרגיש את יהדותו ביתר תקף. ידע כי גדולתו נותנת כבוד לעמו, וגם זאת ידע, כי בגדולתו הוא מגן וסוכך על בני עמו מפני הקנאים שבקרב המוסלמים. ובבוא צורריו והמקנאים בו, להפיץ כתבי רעל כנגדו, פגעו בו ביחוד בגלל היותו יהודי:

…הֲתֵדַע כִּי שְׁמוּאֵל לְחַיּוֹתוֹ בְּדָתֵנוּ עֲבֵרָה?

שם י, לה,

קורא אבן עבאס אל באדיס מלכו המגן עליו, והוא מוסיף:

ואֵין שָׁלוֹם וְאֵין הַשְׁקֵט וְנֶפֶשׁ¹³

יְהוּדִי זֶה בְתוֹךְ גּוּפוֹ נְצוּרָה.

ויודע הנגיד את העובדה כי:

וְלֹא אוֹתִי לְבַד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד

בְּדִּבָּתוֹ אֲשֶׁר בָּדָא וּבָרָא

אֲבָל בִּקֵּשׁ לְהַכְרִית לַעֲדַת אֵל

וּשְׁאָר וָנִין וְיוֹלֶדֶת וְהָרָה

שם שם, כב כג.

גורלו קשור בגורל עמו, וכן להפך.

בשירתו “תהילה” הוא מדבר על חרדתו פן יבוא לחילול שבת ומועד בימי המלחמה, והוא שמח לראות, כי בכל ימי ביטול מלאכה על פי התורה חלו ימי שביתה והפסקה במלחמה:

וְשָׁמַרְתִּי בְיֹשֶׁר מוֹעֲדֵי אֵל

כְּהִלְכָתָם לְיוֹשְׁבֵי הָאֳהָלִים

יְמֵי שַׁבָּת וְיוֹם שׁוֹפָר וְכִפּוּר

יְמֵי סֻכָּה וְעַד צֵאת הָרְגָלִים

וְהָיָה מִמְּגוֹר חִלּוּל כְּמוֹ אֵשׁ

בְּתוֹךְ לִבִּי, וְאִם תִּמְצָא מְקִלִּים¹⁴

וְאֵל שָׁת כָּל-יְמֵי בִטּוּל מְלָאכָה

חֲיָלִים, מֵעֲבוֹדָתָם בְּטֵלִים

שם כט, קיב–קטו.

וכנגד זה הוא מביע בשיר אחר את צערו העמוק על אשר בגלל נדודיו המתמידים נבצר ממנו לערוך תפילותיו בבית הכנסת בשבתות ובחגים ולשבת בביתו יחד עם בני משפחתו כאשר יעשה גם הדל בישראל:

וְלִבִּי לַעֲמֹד בִּמְעוֹן אֱלֹהִים

בְּקֶרֶב מוֹעֲדָיו נִכְסָף וְכָלָה

וְנַפְשִׁי אֵת נְשֹׂא פֵּרוּד יְהוֹסֵף

בְּשַׁבָּתוֹת וְחַגִּים לֹא יְכוֹלָה

וְכָל-עָשִׁיר וְדַל מוֹעֵד וְשַׁבָּת

אֲזַי שׁוֹמְרִים בְּמִשְׁתֶּה וַאֲכִילָה

וְאֵיךְ אָחֹג אֲנִי בַּחַג כְּשִׁכּוֹר

וְאֶשְׁבֹּת מִשְּׁמֹר שַׁבָּת בְּגִילָה

שם קא, ב–ה.

הוא השתוקק מאד לגאולה ולשיבת ציון, ובתור לוי – לעלות לדוכן בבית ה', ובאחד שירי נצחונותיו במלחמתו הוא קורא:

וְאִם יִיטַב בְּפִי אוֹ פִי בְנִי עַל

מְרוֹם דּוּכָן דְּבַר זִמְרָה וְשִׁירִים

וְאִם אֶרְאֶה בְנֵי אֵל חַי כְּעָבִים

וְכַיּוֹנִים אֱלֵי צִיּוֹן מְהִירִים

בְּחַיֵּי גוֹאֲלִי חָי, עוֹד אֲקַו, עַד

אֲשֶׁר לֹא חַי אֱהִי¹⁵ קִבּוּץ פְּזוּרִים

וְלֹא אֹמַר: אֲנִי אַדִּיר וְהָדוּר

מְקוֹמִי בֵּין מְלָכִים וַהֲדוּרִים

עֲמִידָה בָעֲזָרָה טוֹב לְנַפְשִׁי

וְיָפֶה מִמְּלֹךְ עַל כָּל יְצוּרִים

שם קה, ו–ט יב.

ובשיר אחר הוא מביע כיסופיו לראות עולי הרגל מכל קצות הארץ מחמת ומהלבנון ומשריון באים לציון:

לְבָבִי בְקִרְבִּי חַם וְעֵינִי מְדַמַּעַת

לְמַעַן אֲנִי נִכְסָף לְחַמַּת וּמֵיפָעַת

וְלִרְאוֹת עֲדַת שִׂרְיוֹן מְבִיאָה לְמוֹרִיָּה

בְּשִׁירִים צְרוֹרוֹת נֵרְדְּ חוֹנָה וְנוֹסַעַת

וְאָרְחוֹת לְבָנוֹן עַל אֲרִיאֵל בְּקוֹל זִמְרָה

תְּפַזֵּר כְּתִיתֵי מֹר וְקִדָּה כְזוֹרַעַת

אֱלֹהִים! הֲלָעַד תַּעֲלֶה בַת-אֱדוֹם תָּדוּר

עֲלֵי עָשׁ, וּבַת צִיּוֹן בְּלֵב יָם מְשֻׁקַּעַת?

בן-תהלים קד, א–ג יב.

ועל כאבו הגדול, שהוא נמצא בגולה ולא בארץ ישראל, מעידים הבתים הבאים:

בְּלִבִּי חֹם לְמִפְקַד הַנְּעוּרִים

וְעַל הָגְלַת יְהוּדָה אוּר וְאוּרִים

וְעַל שָׁכְנִי טְמֵא מֵת חוּץ לְצִיּוֹן¹⁶

כְּמָוֶת אוֹ כְמוֹ חִבּוּט קְבָרִים

שם קה, א ב.

לימוד התורה היה הדבר היותר חשוב בעיני מפקד צבא המלחמה הזה, הוא בעצמו הן חיבר את “מבוא התלמוד” ואת “הלכתא גברוותא”, וידועה היא העובדה, כי הרבּה לתמוך בהונו את הישיבות בבבל ובארצות אחרות, ושלח אליהן גם הספרים הדרושים להן, זאת אומרת, הושיב סופרים מעתיקים להעתיק בכתב ידם את הספרים האלה. אך בקראנו את שיריו בבן-תהלים נראה כמה הוא מרבה לדבר בעניין לימוד התורה.

כבר בשירו הראשון הוא מהלל את ר' חושיאל על יסדו הישיבה באפריקה ואומר אליו:

יְהִי לִבִּי וְעִמּוֹ כָל-לְבָבוֹת

גְּאֻלָּתָךְ וְאִישׁוֹנִים וּבָבוֹת

לְמַעַן כִּי הֱטִיבֹתָ לְעַם אֵל

וְאֵל יִגְמֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב בְּטוֹבוֹת

שם א, י יא.

בשירו השני בבן-תהלים הוא מדבר על רֵעיו השנים, שהאחד מהם נאסר והשני נשבה, והוא גומר שירו בבתים המורים על גודל השתוקקותו לשבת אתם שנית “עלי תורה לדריוש כראשונה”.

הוא לא נצרך לחבר שירי תהילה לנדיבים, הוא בעצמו היה הנדיב. את שירי תהילתו הוא שולח לידידיו המשוררים בן-חסדאי ואבן כלפון (תשובות לשירי בן-גבירול לא נמצאו) וידידים אחרים, ובעיקר אל חכמי דורו וראשי הישיבות. ובכן אין התהילות בשירים האלה על נדבות ידם הפתוחה והממטירה כעננים, כי אם בגדולתם בתורה.

בשירו השלישי בבן-תהלים הוא מהלל את מהוללו בזאת, כי “תורת אמת על פיו מסודרת”, ובשירו אל ר' נסים בן יעקב מקירואן הוא כותב:

וְתוֹרָתָךְ שְׂמֵחָה בָךְ, וְשִׁמְךָ

בְּמֶרְחָקִּים כְּמוֹ רֵיחַ שְׁמָנִים

זְקַן יִרְאָה, חֲבֵר תּוֹרָה וּמוּסָר,

יְשִׁישׁ תַּלְמוּד, שְׁאֵרִית הַנְּבוֹנִים

שם נב, ב ז.

ובשירו אל אחד מ“אנשי החכמה” מארצות המזרח:

וְיֵשׁ יַיִן בְּתוֹרַת כָּל-חֲכָמִים

וְתוֹרָתָךְ לְתוֹרָתָם עֲנָבִים

וְאַתְּ שָׁרְשָׁהּ, וּמִפִּיךָ יְנִיקוּן

שְׂרִיגֶיהָ וְיַשִּׁיקוּ יְקָבִים

וְהוֹרָךְ רַחֲבָא תַלְמוּד, וְרָבָא

הֱבִיאָךְ בַּחֲדָרָיו הָרְחָבִים

בן-תהלים נז, טו טז יט.

בסוף שירו על הנס שקרהו בבוא תנין להפוך את האניה שנסע בה, ישנו כעין “אני מאמין” בנוגע למהות האלהים, לתחית המתים, ולשכר ועונש בעולם הבא, והוא אומר גם את שני הבתים האלה:

וְכִי מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֲשֶׁר הִיא

בְיָדֵינוּ – אֱמֶת וּבְתֹם רְשׁוּמָה

וְכִי דִבְרֵי חֲכָמֵינוּ יְשָׁרִים

וְתַלְמוּדָם וּמִשְׁנָתָם נְעִימָה

שם ח, ס–סא.

בדברי שירו הוא מערבב לפעמים ענייני דינים. וככה הוא אומר בדברו על אויבו בשירתו הראשונה, כי לכל רשע “שיחזיק ברשעתו נפילתו מהרה”:

וּמִשְׁפַּט כָּל-כְּלִי מַחְזִיק טְמָאוֹת

בְּגוּפוֹ כִּי טְבִילָתוֹ שְׁבִירָה

וְשׁוֹר נַגָּח אֲשֶׁר אֵין לוֹ שְׁמִירָה

כְּבָר אָמְרוּ: שְׁחִיטָתוֹ שְׁמִירָה

שם י, קלה קלו

ובדימוייו המקוריים הוא מביא לפעמים גם כן דימויים מעולם החוק וההלכה. וככה בתארו עד כמה יקרה בעיניו אגרת ידידו שקיבל הוא אומר:

יָקְרָה בְעֵינַי כַּאֲשֶׁר יֵקַר לְנַפְשִׁי

חָק-מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן¹⁷ וְלַכֹּהֵן תְּנוּפָה

שם יז, יג

ובדברו על ידידיו והערכתו אותם כל אחד לפי ערכו, הוא אומר:

וְיֵשׁ מֵהֶם כְּיָדִי יַד יְמִינִי

וְיֵשׁ מֵהֶם כְּמוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה

שם כד, כג,

מבטא הלקוח מהלכות טרפות.

ובהביאו דברי מי שאומר לו, איך עליו להתנהג בנוגע לידידיו השונים, הוא אומר:

וְהַנְחֵל זֶה בְאַהְבָתָךְ כְּמוֹ בַת

בְּתוֹךְ בָּנִים, וְזֶה חֵלֶק בְּכוֹרָה

שם ח.

רואים כי היה הנגיד שקוע בעניני התורה והתלמוד, וגם בחברו שיריו צפים ועולים על לבו הענינים האלה. וזה אשר אמר בנוגע לבית המקדש:

עֲמִידָה בָעֲזָרָה טוֹב לְנַפְשִׁי

וְיָפֶה מִמְּלֹךְ עַל כָּל-יְצוּרִים

שם קה, יב.

וככה הוא אומר בסוף שירו אל ידידו אבן כלפון:

וְשֶׁבֶת עִם חֲכַם לֵבָב וְנָבוֹן

לְנַפְשִׁי מֵחֲיוֹתָהּ טוֹב וְנָעִים

שם סט, ל.

וכגודל התעניינותו בלימוד התורה והתלמוד, כן גדול קצפו וזעמו על מורי התלמוד שלא כהלכה, אלה כמו שהוא קורא להם, “מתי בטן ואדרת ושיבה”, אשר לפי דבריו:

יְדַמּוּ כִי בְצִיצִיּוֹת וְזָקָן

וּמִגְבַּעַת יְהִי אִישׁ רֹאשׁ יְשִׁיבָה

שם עג, ד.

זהו שיר הלעג היחיד בפי האיש אשר כל דבריו רצינות וכובד ראש. וכמה מוצלח התיאור העוקץ, “מתי בטן ואדרת ושיבה”, למי שהכיר סוג אנשים בארצות המזרח שחכמתם בבטנם ו“בגלימה דרבנן” שלהם, ובזקנם היורד על פי מידותם, ובמצנפתם העבה אשר עליהם מסביב לראשם, אשר עליהם אמר יש"ר דלמדיגו את פתגמו השנון:

אִם בֶּטֶן וְזָקָן עַל חָכְמָה מְעִידִים

אֵין חָכָם כִּתְיָשִׁים וְעַתּוּדִים

ספר אילם.

ואחרי אשר הוא מתאר אופן הלימוד, ש“הרב והתלמידים מנענעים ראשיהם כערער בערבה” והרב חוטף מלשון תלמידיו מלים, לבל יכשלו בשעת הלימוד בפני אדם זר המתבונן בם, הוא אומר:

וְיָשַׁבְתִּי וּפָנַי זוֹעֲפִים מִן

אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְנַפְשִׁי בִי עֲצֵבָה

בן-תהלים שם, יד.

בשיריו ישנן הרבה רמיזות אל מקרים שונים הנזכרים בתנך, והוא ובן גבירול הם המשתמשים יותר מכל המשוררים האחרים ברמיזות כאלה, עובדה המראה כמה היו שקועים בתנך ובכל המסופר בספריו.

וכן משתמש הנגיד יותר מכל המשוררים האחרים במלים ובמבטאים תלמודיים.

ואם נתבונן לעובדה זו, כי כמעט בכל שיריו, יהי נושאם איזה שהוא, הוא מזכיר את שם האלהים, אם לבקשה ממנו, אם להודאה, ואם לספר גדלו וגבורתו בטבע, נווכח לדעת, כי אין משורר אחר בכל המשוררים העברים אשר יזכיר שם האל בכל פניות שהוא פונה כמוהו.

כל העובדות האלה מראות אותנו, כי אכן היה הוזיר הגדול הזה יהודי בכל נימי נפשו ורוחו.

 

ה. הנגיד בּתוֹר משׁוֹרר    🔗

מבקר השירה הספרדית החרוץ משה בן עזרא, שגם הוא בעצמו אחד המשוררים הגדולים, מרומם בספרו “שירת ישראל” את שמואל הנגיד עד לשמים: “שיריו הם כמעין הנובע, מיוסדים במלים נעימות, מרובי גונים, חזקים בתוכנם, יפים בבנייתם, מקוריים ברעיונותיהם, ובהירים במליצותיהם”…¹⁸

ואכן היה הנגיד אחד מגדולי השירה הספרדית, וראוי הוא להצטרף אל “השלישיה” אשר יצר אלחריזי בנוגע לבחירי משוררי ספרד (רשב“ג, רמב”ע, ור"י הלוי) ולהיחשב כאחד מהם.

אך אלחריזי בביקורתו על משוררי ספרד גם מעלה ערך שירתו וגם מורידה, באמרו (שער ג מתחכמוני): “והיו שיריו נגידים וראשים, ועניניו חזקים וחדשים, אך רוב שיריו עמוקים וקשים, וצריכים לפרושים”.

כל עוד לא נתפרסמו לא ספריו של משה בן עזרא ולא הדיואן של הנגיד ופורסם רק ספר תחכמוני בהוצאות רבות, היה אפשר להאמין לדברי אלחריזי, אך עתה כשכל שירי הנגיד לפנינו, עלינו לאמר כי קיפח זכותו של הנגיד בדבריו. הוא היה צודק לו חרץ משפטו זה רק על ספר בן-משלי, אשר בו ישנם משלים שונים הנצרכים לפרושים, לא כן שיריו שבבן-תהלים וביחוד שירי מלחמתו, הם קלים הרבה יותר משירי בן גבירול ומשה בן עזרא.

הוא יודע לתאר את הדברים לפרטיהם על פי כוח הסתכלות יוצא מן הכלל.

כבר ראינו כמה כוחו גדול בתיאורי המלחמות והנצחונות והמפלות בשירי מלחמותיו. אך בשיריו ישנם גם תיאורים אחרים, ופעמים רבות במאמרים קצרים המוסיפים חיים לדברים. בספרו בן-קהלת נמצאים תיאורים כאלה על ליקוי חמה, ליקוי לבנה, רעש וסופה. והנה בתים אחדים מתיאורו את הרעש:

עַמּוּדֵי שָׁמַיִם רָפוּ

וִיסוּדַת אֶרֶץ נִשְׁמָטָה

קִירוֹת נָשְׁקוּ זֶה לָזֶה, שׁוּר

גָּבוֹהַּ עַל אֶרֶץ נָטָה

חוֹמָה רָמָה עַל גַּב קַרְקַע

כַּחְבֹט זֵיתִים כֵּן נֶחְבָּטָה

יוֹנְקִים נָפְלוּ מֵחֵיק אִמָּם

מֵחִיל אוֹתָם לֹא לָקָטָה

עַל שׁוֹכְנֵיהֶם בָּתִּים נָפְלוּ

עַל שָׁרְשֵׁיהֶם אֶרֶז שִׁטָּה

כָּל-עוֹמֵד קָרַס, כֹּל מַצַּע

מִטָּה נָפַל מֵעַל מִטָּה

בן-קהלת שנא, כב כג כו כז לא לג.

ועל אש ברקים ורעם:

שָׁמַעְתִּי רַעַם בַּגַּלְגַּל

נִבְלֵי עָבִים בּוֹ נִבְקָעוּ

בָּא פִתְאֹם עִם אֵשׁ בָּרָק וַ-

יִּירָא כָל-הָעָם וַיָּנוּעוּ

וַיָּמוּתוּ בִּשְׁאוֹן קוֹלוֹ

צֹאן וּבְהֵמָה בַּאֲשֶׁר רָעוּ

אִישׁ נָפַל, נָשִׁים הִפִּילוּ,

גַּבּוֹת זָעוּ, לִבּוֹת נָעוּ

וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ לַהְבוֹת

אֵשׁ, בִּתְהוֹם רַבָּה שָׁקָעוּ

הֵקִיא דָג אֶת-בִּלְעוֹ, וּבְנֵי

לִוְיָתָן בַּסּוֹף נִבְלָעוּ

שם שעו, א–ה.

באחד שיריו הוא מתאר מחלתו אחרי שובו מעוטר בזר הנצחון מאחת המלחמות:

שַׁבְתִּי בְלֵב עָלֵץ וְאוּלָם פְּקָדַנִי

צוּרִי בְתַחְלוּאִים בְּטוֹבָה מְסֻבָּלִים

אֵחַם בְּעֵת בּוֹאָם כְּתַנּוּר בְּגֶחָלִים

אֶשְׁטֹף בְּעֵת שׁוּבָם כְּנָהָר וְכִנְחָלִים

אֶצְרַח בְּרַעַד, אַחֲרָיו אֵשׁ, וְאַחְרֵיהֶם

זֵעָה – בְּמֵימֶיהָ עֲצָמַי מְטֻבָּלִים

אֵשֵׁב וְאִשָּׁעֵן כְּזָקֵן, וְעֵת מִשְׁכָּב

אֶשֹּׂם וְאֶתְנוֹדֵד בְּעֶרֶשׂ כְּתַעְלוּלִים

כּוֹשֵׁל בְּעֵת קִימָה, מְתָאֵב אֱלֵי נוּמָה

צָמֵא אֱלֵי מַיִם מְתָעֵב לְמַאְכָלִים

בן-תהלים פח, כה כו כט לא לב.

פעם שב בנצחון ממלחמה וחלה, והוא מתאר כאבו:

כְּאֵב הֶאֱבִיד לֵחִי וּמֹחִי וְכָל-כֹּחִי

וְשָׁלַל תְּקוּמָה מֵעֲקֵבוֹת וּפַעְמָיִם

אֲדַבֵּר וְאֵין מֵבִין, וְאָשׁוּר וְלֹא אַכִּיר

וְאַבִּיט אֱלֵי עוֹרִי וְהִנֵּה כְּכִירָיִם

וְאֶעְטֹף וְאֶתְגּוֹלֵל בְּצִדַּי עֲדֵי יִגַּע

שְׂמֹאל אֶל מְקוֹם יָמִין וְרֹאשׁ אֶל כְּרָעָיִם

וְלִבִּי בְּבֵין זֵעָה לְזֵעָה כְצָף בֵּינוֹת

יְאוֹרִים שְׁנַיִם נֶהְדָּפִים וְנַהְרָיִם

סְבַלְתִּיו וְאֵין לִי גוּף לְבַד מִמְּלוֹא עוֹר מִן

עֲצָמוֹת בְּפֶה וָלֵב וְאֹזֶן וְעֵינָיִם

שם קמב, טו טז יח–כ כב כה ל.

גופו כלה ונשאר לו רק עורו, שהוא כשק מלא עצמות, ועוד אברים אחדים.

בשירי הנגיד הננו מוצאים הרבה ממעוף הדמיון והביטוי החזק, ביחוד בשירי מלחמותיו, ובם הרבה מהמקוריות, ואולי לזה התכוון אלחריזי באמרו: “ועניניו חזקים וחדשים”. אך יותר מאשר בכל המשוררים האחרים הננו מוצאים בשיריו הרגשת הקצב, הריתמוס. כמו שהרגשת הקצב מקילה למשורר הערבי והספרדי לחבר שיריו על פי איזה משקל שהוא ממשקלי התנועות והיתדות, ככה עולה היד המשורר שהרגשת הקצב היא מפותחה אצלו יותר לחבר בתיו וצלעותיו באופן כזה, שהמלים שבהן מתחלקות לפי העמודים של שלוש או של שתי הברות, ולא לחלק את המלים לשני חלקים, האחד לעמוד האחד והשני לעמוד שלאחריו. ולפעמים חילק מלה לדלת וחלקה השני לסוגר. הנה למשל שירתו הראשונה ברוב בתיה ישנה חלוקה זו, כגון:

אֱלוֹהַּ עֹז–וְאֵל קַנּוֹא–וְנוֹרָא

מְרוֹמָם אַתְּ–עֲלֵי כָל-שִׁיר–וְשִׁירָה

וְהַטּוֹבָה–אֲשֶׁר לִי אָז–עֲשִׂיתָהּ

עֲלֵי כָל-טוּב–שְׁמַעְתִּיהוּ–יְתֵרָה

וְאוֹמֵר לִי–בְּיוֹם צָרָה–חֲבֵה עַד

עֲבֹר זַעַם–עֲנִיתִיו–צוּר–לְצָרָה

שם י א ו ז.

או בתאורו את החיילים:

וְכָל-חוֹגֵר–בְּיוֹם חֵמָה–חֲגוֹרָה

וְכָל-פּוֹשֵׁט–לְמִלְחָמָה–מְעִילִים

וְכָל-מָהִיר–אֱלֵי חֶרֶב–וְכָל-רָץ

אֱלֵי הֶרֶג–בְּטוּב לֵבָב–וְגִילִים

עֲלֵי סוּסִים–כְּעָב סוֹעִם–וְטָסִים

וּבִמְצָחוֹת–וְכוֹבָעִים–עֲגֻלִּים¹⁹

שם כט, לב לג לה.

בהרגשה זו חונן גם בן-גבירול, אבל לא במידה כזו, ובזה הם יחידים בשירה הספרדית.

וככה גם בענין הרמיזות, זאת אומרת, הזכרת מקרים שונים מהתנך, הוא ובן-גבירול מצטיינים בזה, שבכל הזדמנות הם רומזים למקרים הנזכרים בתנך יותר מהמשוררים האחרים, ואפילו ר' יהודה הלוי בעצמו. בקינתו על רב האיי גאון הוא אומר:

וְקִרְעוּ כֶאֱלִישָׁע עַל

אֲדוֹנֵהוּ וְכַאְחִיָּה

בן-תהלים טו, יא,

רמזים לאלישע בעלות אליהו השמימה ולאחיה השילוני בהיפגשו עם ירבעם.

לאחד ידידיו הוא קורא:

וְאִם נִגְזָל אֲנִי מִבֵּין בְּנֵי אָב

כְּבִנְיָמִין–הֱיֵי אַתָּה יְהוּדָה

שם ו, יד כו,

רמז לדברי יהודה אל יוסף באמרו לקחת את בנימין אליו.

לידיד אחר:

לְמַעַן שָׁלְחוּ אוֹתָךְ בְּבוֹר אֵין

לְךָ מֶנְהוּ יְצִיאָה בַחֲבָלִים

שם נה, טז,

רמז לירמיהו שהוציאוהו מן הבור בחבלים.

ובקינה על אחד מקרוביו:

וְאֶבָּהֵל וְאֶבָּעֵת, כְּאִילּוּ

סְעִפַּי כַּעֲדַת אַחְאָב נְפוֹצִים

שם סב, יד,

רמז לדברי מיכיהו בן ימלא לאחאב: ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים (מ"א כא 17).

רבים מאד בשיריו השיבוצים מקטעי פסוקים בתנך, והם נמצאים כמעט בכל שיר ושיר.

אך ביחוד הוא מצטיין מכל המשוררים האחרים בדימוייו המקוריים, כאמרו אל ר' חושיאל:

וְנָטַשְׁתָּ מְדִינָתָךְ וּבָאתָ

וְקָבַעְתָּ בְּאַפְרִיקֵי יְשִׁיבוֹת

כְּעֵין אָדָם אֲשֶׁר תִּרְאֶה לְרָחוֹק

וְלֹא תִרְאֶה לְחָיָיו הַקְּרוֹבוֹת

שם א ו ז.

או על התנהגות החצרן עם המלך:

לָשׁוֹן רַכָּה תָשִׁיב קֶצֶף

מֶלֶךְ – כָּאֵשׁ אַפּוֹ בוֹעֵר

כִּדְמוּת מָטָר הַנּוֹזֵל אַט

מַשְׁקִיט גַּלֵּי יָם הַסּוֹעֵר

בן-משלי תרפד.

ובאחד ממכתמיו בדַמותו את האשה היפה לתפוח, הוא אומר:

חֲלָקָה כְמוֹ עוֹרוֹ,

מְתוּקָה כְמוֹ טַעְמוֹ,

אֲדֻמָּה כְמוֹ גִלְדּוֹ,

וְיָפָה כְמַרְאֵהוּ

בן-תהלים קלב, ב,

גיבוב דימויים מרובּים על עצם אחד, ובחלק מהם מקוריים, הננו מוצאים בשירו אשר בו הוא מספר על הנס אשר קרהו בנסעו ודג ענקי בא להפוך את האניה אשר נסע בה:

וְהִבַּטְתִּי אֱלֵי צוּרָה אֲיֻמָּה

אֲבָל הָיְתָה בְתֹכֶן דָּג רְקוּמָה

< כְּלִוְיָתָן אֲשֶׁר סִפֵּר²⁰, כְּנָחָשׁ

עֲקַלָּתוֹן, כְּמוֹ תֹמֶר בְּקוֹמָה

וְרֹאשׁ לָהּ כָּאֳנִי שַׁיִט בְּמִדָּה

עֲלֵי פָנִים מְנֻשָּׂאִים כְּרָמָה

וְעֵינַיִם כְּמַעְיָנִים, וְנָחִיר

כְּמוֹ כִבְשָׁן, וְלָהּ רַקָּה כְּחוֹמָה

וּפֶה עָמֹק וְרָחָב כִּמְעָרָה

תְּעַר נָהָר אֱלֵי תוֹכוֹ בְצָמָא

וּבִשְׂפָתוֹת כְּנֹאד עַל נֹאד נְפוּחִים

וּבֵינֵיהֶם כְּפִי תַחְרָה פְרוּמָה

וְגוּף לָבָן, וְגַב יָרֹק, וְצַוָּאר

כְּמוֹ מִגְדָּל, וּבֶטֶן כַּעֲרֵמָה

וּבִסְנַפִּיר כְּמוֹ חֶרֶב לְטוּשָׁה,

וְקַשְׂקֶשֶׂת כְּסוֹחֵרָה אֲדֻמָּה²¹

בן-תהלים ח, כח–לה.

ורוח הדימויים איננו מרפה ממנו, והוא ממשיך בם גם בנוגע לעצמים אחרים:

אֲזַי נָמֵס לְבַב כָּל-אִישׁ כְּדוֹנַג

וְכַמַּיִם ושִׁבֹּלֶת זְרוּמָה

וְשִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי לְנַפְשִׁי

כְּרָחֵל יוֹם טְבֹחַ נֶאֱלָמָה

שם שם, לט מ.

בשיריו ישנן חזרות רבות מאד.

כבר בשיר הראשון שבדיואנו, בבית הראשון הננו מוצאים חזרה:

דְּבָרֶיךָ כְּמוֹ גֶשֶׁם נְדָבוֹת,

וְנָדִיב אַתְּ וְתָקוּם עַל נְדִיבוֹת

שם א, א.

וכך בבית שבסופו חזרה כפולה:

לְמַעַן כִּי הֱטִיבֹתָ לְעָם אֵל

וְאֵל יִגְמֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב בְּטוֹבוֹת

שם א, יא.

ובשירו השני:

בְּיוֹם אֶחָד אֲנִי חָבֵר לְעֹפֶר

וְיוֹם שֵׁנִי אֲנִי שֵׁנִי לְדַיָּה

שם ב, ד.

וכמה יפות ועזוּזות הן חזרותיו הקצרות בשירתו הראשונה אחרי נצחונו במלחמתו:

וְחָרָה לִי, וְחָרָה לָאֱלֹהִים

וְאַפּוֹ בוֹ כְאֵשׁ נִשַּׂק וְחָרָה לא;

וְיָעַץ הוּא, וְיָעַץ אֵל, וְקָמָה

עֲצַת הָאֵל אֲשֶׁר אֵין לָהּ הֲפָרָה מד;

וְקָם הַצּוּר, וְקָם הַצָּר לְנֶגְדּוֹ

וְאִיךְ תָקוּם בְּקוּם צוּר הַיְצִירָה? נא;

וחזרה בת שש פעמים בשני בתים:

וְיֵשׁ פּוֹצֶה, וְיֵשׁ דּוֹרֵשׁ דְּמֵי דָל

וְיֵשׁ גּוֹמֵל, וְיֵשׁ שָׂכָר לְתוֹרָה ט;

וְיֵשׁ כּוֹרֵת עֲלֵי נַפְשִׁי בְרִיתוֹ

וְיֵשׁ גַּם לִי בְרִית אָבוֹת שְמוּרָה י;

ובשיר אחר:

וְיֵלֶד -אִישׁ, וְיֵלֶד -יוֹם, וְיַלְדֵי

בְנֵי אָדָם לְיַלְדֵי יוֹם אֲכוּלִים

בן-תהלים נה, ח.

ולפעמים באה החזרה בראש זוג בתים, או בראש הדלת והסוגר של אותו בית, כגון בשירתו השנייה “תהילה” (ב"ת כט):

הֲלִי תַעַשׂ… (א) – וְלִי תִשְׁחַט… – וְלִי תִזְבַּח… (ב); הֲכָל-שָׁנָה אֲנִי…

(ג) – וְכָל שָׁנָה אֲנִי… (ד); לְךָ הַצּוּר, לְךָ נָאֲוָה תְהִלָּה… (ה); וְאַתְּ מֵסִית…

– וְאַתְּ מֵסִיר… (ו); שְׁנֵיהֶם בֵּין… (יז); – שְׁנֵיהֶם לָמְדוּ… (יח); ועוד כאלה וכאלה.

ובאחדות מחזרותיו הוא אוהב לסבּך את הדברים באופן שהקורא או השומע נצרך לעיין היטב בדברים, כדי להבין כוונתם, כגון בקינתו על אחיו:

וְלוּ אֵיטִיב וְאֶשְׁמֹר אֵת

בְּרִיתוֹ שֶהֲפֵרֹתִי

אֲזַי בָאָה בְּיוֹם בָּאָה

חֲלִיפָתוֹ חֲלִיפָתִי

שהכוונה היא: אזי באה חליפתי (מיתתי) ביום שבאה חליפתו (מיתתו).

ובשיר אחר, בדברו על מחלת בנו, הוא מודה לה' על שמרו את עיניו מהתעוור:

וְרוֹאוֹתָיו שְׁמוּרוֹת מִן יְדֵי אֵל

אֲשֶׁר יִשְׁמֹר אֲשֶׁר יִשְׁמֹר אֱמוּנִים

בן-תהלים פו, יג,

שהכוונה היא: האל השומר את מי ששומר אמונה.

ובדברו על כאב הפרידה:

וְאִלּוּ טָעֲמָה זֹאת הַפְּרִידָה

פְּרִידָה נִכְרְתָה כָעֵת פְּרִידָה

שם פב, ד,

שהכוונה היא, לוּ טעמה פרידה זו את טעם הפרידה, כי עתה נכרתה רעתה, לא הוסיפה עוד לעַנות את בני האדם.

ככל משוררי ספרד הוא אוהב להשתמש בצימודים שונים, כגון בנדבת הנדיב:

יַצִּיל אֲשֶׁר שֻׁטַּף בְּשִׁבֹּלֶת יְגוֹנִים

וָדָל אֲשֶׁר הֻנַּח וְשִׁבָּלְתוֹ שְׁדוּפָה

שם יז, ט.

על ידי הצימוד השלם בשם “שבלת” בא גם צימוד בין שרש “שטף” ל“שדף”.

ולהפך מזה:

אֲשֶׁר אִם תִּשְׁאֲלוֹ רָקִיק לְאָכְלָה

אֲזַי יִתֵּן בְּפָנֶיךָ רְקִיקָה

שם עב, ו.

ובאותה שירה:

וּמַה-יּוּכַל עֲשֹׂה תַיִשׁ לְלַיִשׁ

וּמַה-כֹּחַ בְּכֹחַ וַאֲנָקָה

שם שם, יד.

ביחוד רבו הצימודים בשירתו “תהילה” (ב"ת כט). כבר בבית השני הוא אומר אל ה':

הֲלִי תִשְׁחַט כְּפִירִים כַּצְּפִירִים

וְלִי תִזְבַּח שְׁחָלִים כִּרְחֵלִים

לְךָ הַצּוּר, לְךָ נָאוָה תְהִלָּה

וְאַתָּה אֵל וּמִיָּדָךְ אֱיָלִים [ה]

וְאַתְּ מֵסִית בְּבוֹא קִצָּם נְסוֹגִים

וְאַתְּ מֵסִיר בְּיוֹם נָקָם בְּדִילִים [ו]

וְּמֵאָז חִלְּלוּ²² רָאשִׁים כְּרָשִׁים

וְקֶדֶם זָבְחוּ אֵלִים כְּאֵילִים [יט]

וְאַלּוּפִים בְּחֵילוֹ לַאֲלָפִים

וְלוֹ רָאשִׁים, וְעַל רֹאשָׁם דְּגָלִים כד

וְעִמָּנוּ גְבִירִים כַּכְּפִירִים

וְעָם הַרְבֵּה כְאַרְבֶּה אוֹ חֲסִילִים [ל]

וְּלַמְבּוּשָׁם לְבוּשׁ מַלְכוּת וְרִקְמָה

וּמַכְלוּלִים וְעַל רֹאשָׁם כְּלִילִים [נ]

לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵי חֵיל צָר בְּחֵיל²³ צוּר

אֲשֶׁר יִקַּח חֲיָלִים בַּשְּׁעָלִים [ס]

וְשָׂם שֶׁקֶר בְּפִי צִירָיו וְתָרָיו

וְשָׂרָיו, לַהֲמִיתָם מוֹת נְבָלִים [עג]

אֲשֶׁר עָלָה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ לְהַפִּיל

נְפִילֵיהֶם בְּאַפּוֹ כַּנְפָלִים [צג]

וְשַתָּ קַשְׁתוֹתֵיהֶם כְּמוֹ קַשׁ

וְחִצֵּיהֶם כְּמוֹ חָצָץ פְּסוּלִים [ק]

וּבַהְבִיאָם עֲרָבָה שָׁת עֲרָבָה

לְבֶן-עַבְדּוֹ כְעִיר חוֹמוֹת וְחִילִים [קכא]

ברוב הבתים האלה הננו רואים, כי אחרי הצימוד האחד בא עוד צימוד בהשפעת הראשון.

כדרך המשוררים הערבים אשר משירתם הושפע הנגיד הרבה, אוחז גם הוא במידת ההתפארות, בהרימו ערכו וערך שיריו. תכונה זו היתה למשוררים כעין עידוד עצמי ומניע להתרוממות הרוח. בנגיד בעל המשרה הגבוהה והאיש מרבּה הצימודים בהצטיינות בכל אחד מהם, נמצאה הכרת ערך עצמו וערך יצירותיו במידה מרובה.

אל רבי נסים, תלמידם של ר' חושיאל ורב האיי גאון, הוא כותב:

דְּבָרַי רֹאשׁ לְכָל-רָאשֵׁי דְבָרִים

וְעַל שִׂיחֵי נְגִידִים הֵם נְגִידִים

וְיָמוּת בֶּן-בְּנִי וּבְנוֹ זְקֵנִים

וְשִׂיחַי אַחֲרֵי מוֹתָם יְלָדִים

שם ו, יז יח,

ועל שתי שירותיו “תהילה” ו“שירה” הוא אומר:

וְאֵם הַשִּׁיר עֲקָרָה מִלְּהוֹלִיד

כְּמוֹתָן, וַאֲבוֹת הַשִּׁיר שְׁכוּלִים

שם כט, קמב.

אך יותר מזה הוא מתפאר במעשיו.

אל אבן כלפון ידידו הוא כותב:

אֲנִי שׁוֹתֵק – וְשֵׁמַע מַעֲשַׂי עַד

לְמֵרָחוֹק בְּשׁוֹפָרוֹת תְּקוּעִים

וְאֶתְחַפֵּשׂ – וְלִי דָבָר וּמִפְעָל

אֲשֶׁר יִהְיוּ בְדוֹר אַחֲרוֹן שְׁמוּעִים

בן-תהלים סט, כד כה.

באחד שיריו הוא מגיע בעקיפין אל חפצו לתאר גדולתו, וכמו ההקדמות בשירי התהילה שהן מדברות על ענין אחר לגמרי עד בוא זכר המהולל כאלו במקרה, כן הוא מקדים להתפארותו סיפור שלם. הוא מתאר את הזמנתו פעם “לחכמים ולזקנים ולצעירים לימים”, והם נענו להזמנתו:

אֲזַי בָּאוּ אֱלֵי מַצָּע מְשֻׁבָּץ

בְּאַרְגָּמָן וּמַכְלוּלִים רְקוּמִים

עֲלֵי מַטַע אֲהָלִים עַל עֲנָפָיו

בְּנֵי תוֹר שׂוֹחֲקִים יַחַד וְהוֹמִים.

וְשָׁלַחְתִּי לְבֶן-יוּבַל וּמִהֵר

בְּכִנּוֹרוֹ וּמִנָּיו הַשְּׁלֵמִים

שם צח, ו ח יא;

והם שותים את “בן שׂרק ונכד הכרמים” עד אשר השתכרו והיין “השכיבם לעת ערב כאלו במקבת ביד יעל הלומים”. ובבוקר בהקיצו אותם לא יכלו להרים ראשם:

כְאִלּוּ אֵין לְשׁוֹקֵיהֶם בְּהוֹנוֹת

וְאֵין לָהֶם בְּצַוָּארָם גְּרָמִים

שם שם, לג.

הם לא הכירוהו ושאלוהו מי הוא, והוא עונם:

אֲנִי נֶכֶד קְהָת וּשְׁאֵר מְרָרִי

מְתֵי הַשֵּׁם מְשִׁיבֵי הַטְּעָמִים

וּבֵין אָבִי וּבֵין מֹשֶׁה נְבִיא אֵל

שְׁאֵר בָּשָׂר וְקִרְבַת הַלְּחוּמִים

וְלִי עֹשֶׁר וְכָבוֹד רַב, וְלָאֵל

לְבַדּוֹ עֹז וְתַעְצוּמוֹת עֲצוּמִים

וּפִתְחוֹן פֶּה עֲלֵי פִיּוֹת עֲרֵבוֹת

וּמַשָּׂא רֹאשׁ עֲלֵי רָאשִׁים כְּסוּמִים

וְּמַמְלָכָה עֲלֵי גִנְזֵי זְהָבִים

וּמֶמְשָׁלָה עֲלֵי גִנְזֵי מְרוֹמִים

בְּמוֹשָׁבִי חֲכָמִים מַחֲרִישִים

וּמַשְׂכִּילִים כְּאִלּוּ הֵם אֲשֵׁמִים

וְאַטִּיף הַחֲרָזִים הַיְקָרִים

וְאֵין לָהֶם בְּתֵבֵל אָח וְדוֹמִים

שם, לז לט מב–מה מט.

ואת זכרון מצבו הקודם הסיפוק נפשו בהשתנות מצבו הננו מוצאים באחד מכתמיו הקטנים, שחיבר בעברו על מקום מלא חול, אשר בו עבר בימי נעוריו בברחו מקורדובה:

הֲתֵדַע מַעֲבַר הַחוֹל בְּעָבְרִי

בְךָ חָרֵד וּבוֹרֵחַ בְּמַקְלִי

וְהַיּוֹם אֶעֱבָר-בָּךְ וַאֲחוֹרַי

רְבָבוֹת כַּאֲבִיהֶם יִשְׁמְעוּ לִי

וְיוֹחִילוּ לְאִמְרֵי פִי כְמָטָר

וְיַקְשִׁיבוּ כְאֶל חָזוֹן לְשִׂכְלִי

שם צג, א–ג.

את אחד שיריו אל אחד ידידיו גומר הנגיד בבתים האלה:

וְיֵשׁ מִלָּה בְצַד מִלָּה שְׂנוּאָה

וְאַחֶרֶת אֲהוּבָה הִיא לְמִלָּה

וְכָל-מִלַּי אֲשֶׁר אֶבְחַר אֲהוּבִים

בְּמַחְבֶּרֶת כְּמוֹ חָתָן וְכַלָּה

שם נג, יח יט.

ואמנם כן, ישנה הרמוניה שלמה במלים המהוות את שירי הנגיד, ונעימה היא קריאת שיריו בכל החליפות השונות אשר בהם ובכל הפשטות אשר בה הוא מדבר. ואכן צדק המשורר משה בן-עזרא באמרו: הוא כיסה את המלים והכוונות בהוד מלכות, והלבישן הדר האצילות, ושת עליהן מעיל החכמה, והעדה אותן ביפי המליצה.²⁴

משורר גדול היה הנגיד בזמנו וגם היום מרנינים שיריו את רוחנו.

 

ו. הנּגיד בתור ממשּׁל    🔗

“ומה שנוגע לפתגמיו ומשליו המחוכּמים המפוזרים בחיבוריו המרובּים… הם מפורסמים וגלויים יותר מן הנס על הגבעה ומזהירים יותר מן השמש בעצם השמים”.²⁵

בדברים האלה מעריך משה בן עזרא את משלי הנגיד אשר נאצרו הספרו בן-משלי, במספר אלף ומאה ושישה ועשרים.²⁶

בנו אליסף, שאסף את כל משלי אביו ויעלם על ספר זה, אומר בהקדמתו (הערבית) כי הם "מדברי החכמה של האומות השונות והעמים הנפרדים, הנמצאים בתוך ספריהם… ונלוות אליהם המצאותיו על פי מה שמצא הוא לנכון להוסיף, ומה

שהרשה לו זמנו ויכולתו".

אך אין כל ספק בדבר, כי חלק גדול מהמשלים האלה הם תוצאות רוחו ופרי כל הנסיונות המרובים אשר נוסח בהם בחייו.

בחיבור משליו אלה הוא מתגלה לפנינו כאיש חכם, פּיקח, מיוּשב בדעתו, היושב לו בקור רוח, מזויין בדעת החיים על הרפתקאותיהם וגילגוליהם, ודעת בני האדם על מעלותיהם ומגרעותיהם, מידותיהם הטובות והמגונות, – ומנתח באיזמל ביקורתו את כל ההופעות השונות. מעורר לטוב ומגנה את הרע ומהנה את קוראי דבריו מכל הרכוש המוסרי והמעשי אשר רכש בימי עניו ומרודו ובימי גדולתו וזהרו.

כמובן אין כל אפשרות לדבר על יותר מאלף ומאה משלים שונים ומשונים בתכנם. יובאו פה רק אחדים מהם לדוגמה, “ואידך זיל גמור”.

שונא הוא את העצלות ואת בקשת נדבת נדיבים, שהיא כתוצאה ממנה:

פִּיךָ אֲשֶׁר שָׁאַל – תְּפֹר אוֹתוֹ

בְחוּט, וְאִם רָעְבוּ יְלָדֶיךָ

כִּי לֹא יְהִי סָר מִמְּךָ רָעָב

קָרְךָ²⁷ בְּפֶה, כִּי אִם בְּיָדֶךָ

בן-משלי, תתצט

בְּעֵת תִּדַּל רְכַב עַל גַּב אֲרִי אֶל

מְזוֹנֶךָ, וְאַל תִּשְׁאַל לְאִישִׁים

וְאַל תַּחְמֹד, לְמַעַן כִּי בְחָמְדָךְ

לְבָבָךְ תַּעֲצִיב מִלְּבַב אֲנָשִׁים

קלא.

יִגְעַל בְּמַתַּת בַּעֲלֵי הוֹן וּמִקְנָה²⁸ אִישׁ

נֶפֶשׁ, וְיִבְחַר בַּעֲבוֹדָה, וְטִיט יָבוּס

וּנְשֹׂא כְבַד עֹל בַּעֲבוּר מַאֲכַל פִּיהוּ

מִפְּאֵר וְכָבוֹד עַל נְקַלָּה וְשׁוֹר אָבוּס

תקפד.

ובאחד ממכתמיו הוא אומר:

וְלֹא יַגַּע אֱנוֹשׁ אֶל מַאֲוַיָּיו

בְּ“מִי יִתֵּן” וְ“לוּ” מֵאֵין עֲשִׂיָּה

בן-קהלת רלז, ד.

הוא מיעץ לעובד להחזיק בעבודתו בדבר אחד, ולא יתפזר לעבודות שונות:

אֱחֹז אַחַת וְאַל תֹּאחַז וְתַנַּח

וְאַל תֶּרֶף בְּדָבָר עַד לְכַלּוֹת

אֲשֶׁר דֶּרֶךְ יְחִידָה יֶאֱחֹז לוֹ

יְהוּ כָל מַהְלְכוֹתָיו לוֹ נְקַלּוֹת

יא.

פְּצֵה²⁹ לַאֲשֶׁר יָעַץ חֲבֵרוֹ בְעֵת אַחַת

בְּעֵצָה וְחִלּוּפָהּ: עֲצָתָךְ בְּזֹאת תּוּפַר

הֲיֵשׁ לַעֲשׂוֹת מַעְשִׂים שְׁנַיִם בְּיַחַד? אוֹ

לְקוֹסֵס בְּשִׁנַּיִם וְלִתְקַע בְּקוֹל שׁוֹפָר?

תתקב.

ובעשותו עבודתו, אל ימהר בה כי אם ישים לבו שתהא בלי כל דופי:

לְיַפּוֹת מְלַאכְתֶּךָ שְׁקֹד, לֹא לְמַהֵר

מְלַאכְתָּךְ, וְאִם שָׁלְמָה לְשָׁנָה תְמִימָה

וְאֵין שָׂח לְךָ: לָמָּה עֲשִׂיתָהּ בְּשָׁנָה?

כְּמוֹ יֵשׁ אֲשֶׁר שָׂח: זֹאת מְלָאכָה נְעִימָה!

תשב.

במכתמים שונים הוא מדבר על זאת, שאין לאדם לגלות סודו למי שהוא, כי כל סוד עלול להתפרסם, והנה אחדים מהם:

חֲסֹם פִּיךָ, וּמֵרֵעָךְ

כְּמוֹ נַפְשָׁךְ צְפֹן סוֹדָךְ

וְאָז תִּפְנֶה בְּכָל-מִפְנֶה

לְמַעְלָה מָעְלָה יָדָךְ

תקכא.

לָמָּה אֱהִי מֵרִיב בְּרֵעִי עַל כִּי

עָמַד וְגִלָּה סוֹד בְּלִבּוֹ שַׂמְתִּיו?

אִלּוּ שְׁמַרְתִּיו לֹא יְדָעוֹ, לָכֵן

לֹא הוּא מְגַלֵּהוּ, אֲנִי גִלִּיתִיו

תרצט.

סוֹד בָּא בְתוֹךְ אָזְנַיִם

אַרְבַּע³⁰ וְלָשׁוֹן אֶחָד³¹ –

הוּא סוֹד, וְאִם הוֹסִיף עוֹד

נוֹדָע לְכָל-אִישׁ יָחַד

תתמ.

אִם לֹא יְהִי לִבָּךְ כְּקֶבֶר לְסוֹדָךְ, אֵיךְ

תָּרִיב בְּרֵעַ לֹא קְבָרוֹ בְתוֹךְ קִרְבּוֹ?

אִם לֹא יְכִילֶנּוּ לְבָבָךְ – וְהוּא סוֹדָךְ

לֹא סוֹד חֲבֵרָךְ – אֵיךְ יְכִילוֹ לְךָ לִבּוֹ?

ומלבד המשלים החוזרים על עניין אחד יש במשליו עניינים בודדים, ויש שהם מוצלחים ביותר בתכנם ובסגנונן:

על קשי תיקון מומי איש מושרשים:

בְּנִי יָשַׁב, וְיָשַׁבְתִּי לְצִדּוֹ

אֲנִי, לִשְׁמֹר לְשׁוֹנוֹ בַּשְּׁעָרִים

וְחָטָא פִיו, וְשַׂחְתִּי לוֹ: שְׁתֹק לָךְ!

וְהִרְבָּה לַחֲטֹא עוֹד בָּאֳמָרִים

אֲנִי סוֹכֵר יְאֹרִי בִצְרוֹרוֹת

וּבָא שֶׁטֶף וְגָבַר עַל צְרוֹרִים

קיג.

למלמד חכמה לכסיל:

אֱלֵי מָתַי תְלַמֵּד דָּת לְבַעַר

וְתָבִין לֵב לְלֵב הוּתַל וְנֻטָּשׁ?

וְכָל-חֶרֶב אֲשֶׁר לֹא הִיא כְשֵׁרָה

לְהַכְרִית עֵץ – עֲלֵי מַה-זֶּה תְלֻטָּשׁ

ט.

למגיד סוד:

הִכָּה בְפִתְחִי וְדִבֵּר: מְהֵרָה

צֵא! כִּי בְפִי סוֹד-אֱמֶת לֹא בְחַנְתּוֹ

קַמְתִּי וְשַׂחְתִּי: יְהִי לָךְ אֲשֶׁר לָךְ,

אִלּוּ בְפִיךָ אֱמֶת לֹא צְפַנְתּוֹ

שסב.

לאיש הנכנע לאשתו:

אַל-נָא, בְּנִי! אַל-נָא תְהִי אֵשֶׁת

אִשְׁתָּךְ, וְתִהְיֶה אִשְׁתְּךָ אִישׁ אִישָׁהּ

שגא.

למדבר במושב חכמים מבלי לחשוב על מה ידבר:

זְנָבוֹת לַאֲנָשִׁים אֵין, וְאוּלָם

אֱנוֹשׁ יוֹצִיא בְלִי תֹכֶן אֲשֶׁר נָב

וְהַמְדַבֵּר בְּשַׁעַר אֶת-נְבוֹנִים

בְּלֹא מֶחְקָר – יְהִי כֻלּוֹ לְזָנָב

תכח

לאומר: לך ושוב ומחר אתן:

חֲסָדֶיךָ לְיוֹם כָּזֶה אֲקַו, לֹא

הֱיוֹתָם לִי בְאוֹצָרְךָ צְפוּנִים³²

יְעַדְתַּנִי לְמָחָר בִּשְׁמוֹנִים

תְּנָה-לִי כֹה שְׁמוֹנֶה מִשְּׁמוֹנִים

וּמַה-בֶּצַע לְמֵת הַיּוֹם בְּצָמָא

בְּגֶשֶׁם יִרְעֲפוּ מָחָר עֲנָנִים

וּמִי יֹאמַר בְּבוֹא טוּבְךָ, אֲשֶׁר³³ לֹא

אֱהִי שׁוֹכֵב בְּקֶבֶר בֵּין יְשֵׁנִים?

תעז.

העני המדבר:

שָׂח רָשׁ: הֲלֹא תִרְאוּנִי

בַּכֹּל נְמִבְזֶה אָנִי

אִם בָּעֲנָוָה אֵלֵךְ

אֶהְיֶה מְקֹרָא עָנִי…

אוֹ אִם לְדַבֵּר בַּטּוֹב

אַרְבֶּה – כְּסִיל שָׁתוּנִי

אוֹ אִם אֱוִיל יִתְרָאֶה

לָהֶם – אֲנִי לוֹ שֵׁנִי

אַחַי! תְּמוּתָה וּשְׁאוֹל

טוֹבוּ לְאִישׁ מֵעֹנִי

א' צ.א.

למעיר לו על שַׂעֲרָה לבנה שצמחה בשערותיו:

וְאוֹמֵר: אֶחֱזֶה שַׂעְרָה חֲדָשָׁה

עֲלֵי רֹאשָׁךְ, כְּחוּט כֶּסֶף נְתוּנָה,

עֲנִיתִיו: קַח לְךָ אֵת הַחֲדָשָׁה

בְּמַתָּנָה, וְהָשֵׁב לִי יְשָׁנָה.

זְמַן הֵקִיץ וְהִכָּה בָחֳלִי רָע

קְוֻצוֹתַי, וְכָל-רוֹפֵא בְּשֵנָה

לְמַעַן אֵין יְכֹלֶת בָּם לְהָשִׁיב

שְׁחוֹרָה, אוֹ לְהַשְׁחִיר הַלְּבָנָה³⁴

בן-קהלת קסה.

בימים ההם, לפני המצאת הדפוס, היו סופרים שהעתיקו על פי הזמנה כל מיני ספרים. רבים מהם היו עמי-הארץ שכל ידיעתם הצטמצמה ביפי כתבם (הודות להם נמצאו אלפי שגיאות בהעתקותיהם). על אחד מאלה כתב פעם לאחד ידידיו, שישגיח עליו בהעתקת המקרא שמסר לידו, באמרו אליו באחד שיריו:

וְהַסּוֹפֵר אֲשֶׁר תָּכִין

יְהִי מֵבִין כְּמוֹתֶךָ

וְצַוֵּהוּ וְתִהְיֶה כֹּל

עֲבוֹדָתוֹ עֲלֵי פִיךָ

וְיִשָּׁמֵר בְּכָל-טַעַם

וּבַמְּנִידָה וּבַסְּמִיכָה³⁵

וְתִהְיֶה אַתְּ לְעֵזֶר לוֹ

יְהִי צוּרָךְ בְּעֶזְרֶךָ

בן-תהלים כו, ג–ה ז.

ובבן-משלי מצא דימוי למעתיקים האלה:

אֲשֶׁר יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב הַסְּפָרִים³⁶

וְלֹא יָבִין בְּפִתְרוֹן הַדְּבָרִים

כְּמוֹ אוֹפֶה אֲשֶׁר יָכִין סְעֻדָּה

וְהוּא רָעֵב וְיֹאכְלוּהָ אֲחֵרִים

הרכבי צד 150 משל 136.

ולעגו הוא שופך על אלה המשתדלים לקנות להם ספרים מבלי לקראם ולהבינם (כנראה היו גם אז אנשים שרצו לקשט את ארונות ספריהם בספרים יפים, ואולי גם בכריכות יפות), ואומר:

אֲשֶׁר יָגַע וְקָנָה לוֹ סְפָרִים

וְלִבּוֹ מֵאֲשֶׁר בָּם רֵיק וְרֵיקָם

כְּפִסֵּחַ אֲשֶׁר חָקַק אֱלֵי קִיר

דְּמוּת רֶגֶל וּבָא לָקוּם וְלֹא קָם

כה.

ויפה הוּא מכתמו על חובת האדם להתקדם יום יום, באמרו:

אֶשְׂמַח בְּיוֹם אוֹסִיף בְּצֶדֶק עַל

אֶתְמוֹל, וְאִם לֹא אֹסְף אָז אֶעְמֹל³⁷

מַה-טּוֹב בְּחַיִּים אִם פְּעֻלָּתִי

הַיּוֹם כְּמוֹ הָיְתָה בְיוֹם אֶתְמוֹל?

נח.

 

סוף דבר    🔗

מרובּה הצדדים היה שמואל הנגיד ובכל מה שעסק בו הצטיין תמיד.

ועלינו להודות לחכם דוד שׂשׂון אשר לו היתה הזכות הגדולה לגלות לעינינו את הנגיד בכל זהרו ויפעתו, אחרי היות כל אוצר שיריו ספון וטמון באחד בתי אחינו שבארם צובה [הספר הופיע באוקספורד תרצ"ד].³⁸