רקע
דוד בן־גוריון
דרכנו בציונות: הרצאה במושב הועד הפועל הציוני בירושלים

אדר ב' — ניסן תרצ"ה

עלי להתחיל בדבר שעורר בשעתו מבוכה, תקוה והתנגדות; דבר שקוראים לו “הסכמי לונדון”. ועלי קודם כל להעמיד את העובדות על אמיתותן, כי לצערי גם אנשים קרובים ערבבו את הפרשיות. נחתמו בלונדון שלש תעודות. הדבר כולו נעשה על פי האינציאטיבה של ההנהלה הציונית, שהזמינה לבירורים את כל המפלגות שאינן משתתפות בהנהלה: הרביזיוניסטים, הציונים הכלליים, המזרחי ומפלגת המדינה העברית. המזרחי סירב לקבל את ההזמנה. הרביזיוניסטים והציונים הכלליים קיבלו את ההזמנה ובאו בזמנם. חברי ההנהלה מסרו כבר על המסקנות של הישיבה עם הציונים הכלליים. אני אקדיש רגעים אחדים למסקנות של הישיבה עם המפלגה הרביזיוניסטית. נחתמו שלוש תעודות: שתים בשם ההנהלה הציונית — ושתיהן קיימות ועומדות, ובמידה שיש משמעת הן מחייבות את כל חברי ההסתדרות הציונית, והצד השני שחתם עליהם — ברית הצה"ר — הבין כנראה שיש משמעת בהסתדרות הציונית ויש חובת המשמעת, כי אחרת אין ערך לחתימת ההנהלה. ההסכמים שההנהלה חתמה עליהם הם:

א) על דבר תקנת הפולמוס המפלגתי. על שמירת הויכוח בקרב המפלגות בגדר הנימוס הציבורי ועל מניעת כל דבר שיוצא ממסגרת פולמוס פוליטי ואידאולוגי. הסכם זה אוסר מעשי טירור, אלמות, מלשינות וכו'.

אוסישקין נפגם מהדברים שנכתבו בהסכם זה. ההנהלה הציונית מהדברים שנעשו לפני ההסכם. אין חרפה באיסור דברים מגונים. החרפה היא כשדברים אלו נעשים. ואם הם נעשים — יש לאסור אותם. ולנו יש פרצדנט חשוב מאד — יש תעודה אחת גדולה שבה כתוב “לא תרצח” ועוד כמה “לאוו”ים. ואין זה מבייש את ההסתדרות הציונית שהיה לה אומץ־לב להגיד, שדברים אלה ואלה אסורים. לא נהגנו מנהג בת־יענה ולא התעלמנו מהרע, אלא ראינו את הדברים בכל מוראם ואמרנו: דברים אלה לא ייעשו בתוכנו. וזה נותן כבוד גם לצד השני שהיה לו האומץ להגיד זאת. אינני יודע אם לאחר ההסכם יחדלו המעשים. אבל עשינו כל מה שהיה בכוחנו, והסכם זה קיים ועומד.

ב) היה הסכם שני בשם ההנהלה הציונית, וגם הוא קיים ועומד. זהו אמנם רק הסכם זמני. לפי הסכם זה התחייבו הרביזיוניסטים באופן זמני להימנע מחתירה נגד סמכות ההנהלה בעניני סרטיפיקטים ומחרמות נגד הקרנות. הצטערתי לשמוע אתמול מפי אוסישקין, שהפעולות נגד הקרנות נמשכות. הרביזיוניסטים התחייבו להפסיקן. לעומת זאת הודיעה ההנהלה הציונית שכל זמן שהרביזיוניסטים יעמדו בהתחייבותם, תסתלק ההנהלה מפסק־הדין של משפט הכבוד הציוני השולל מאירגון בית"ר את זכויותיו בעליה ובהכשרה בתור אירגון.

אלה הם שני ההסכמים שנעשו מטעם ההנהלה הציונית, והם קיימים. היה עוד דבר אחד. לא הסכם, כי אם הצעת הסכם, ולא מטעם ההנהלה הציונית, כי אם מטעם שני יחידים: האחד אני עבדכם והשני ולדימיר ז’בוטינסקי. זו היתה רק הצעה, והיא נוסחה כהצעה הטעונה אישור. לא היה לה שום תוקף בלי האישור הזה. זוהי הצעת־הסכם בדבר יחסי חברים בין הסתדרות העובדים ובין הפועלים הרביזיוניסטים. ה' גרוסמן, שהוא חרד מאד להחלטות הקונגרסים, טען שהיתה כאן הפרה של החלטת הקונגרס, האומרת “הסתדרות עובדים אחת”. ה' גרוסמן לא אמר את האמת. והוא אמר לא אמת ביודעים, כי היה בידו הפרוטוקול של הקונגרס. ההחלטה של הקונגרס אומרת, שיש צורך בהסתדרות עובדים אחת וכל זמן שיש ארגונים אחרים, יש צורך לעשות אתם הסכמים, כמו שנעשה הסכם עם “הפועל המזרחי”. והצעתנו נעשתה בהתאם להחלטות הקונגרס.

ה' גרוסמן, התובע ממני עלבון החלטת הקונגרס בדבר הסתדרות עובדים אחת, הודיע שהוא לא יקיים החלטה זו וייסד הסתדרות עובדים גרוסמניסטית, ומיד שכח מה שאמר והודיע שהוא מתנגד לאירגון עניני העבודה על־ידי הפועלים ודורש סידור עבודה לאומי, בכוח מרות לאומית. מה טיבה של מרות לאומית זו שאינה מחייבת את ה' גרוסמן? היש לה' גרוסמן מרות לאומית מחוץ לקונגרס ציוני? הקונגרס חייב את הציונים על הסתדרות עובדים אחת, ומי שבועט בהחלטה זו אין לו רשות לדבר על מרות לאומית בעניני עבודה. המרות הלאומית תובעת הסתדרות כללית של העובדים העברים; ומרות לאומית זו אומרת גם, שאם יש פועלים כאלה, אשר מטעם זה או אחר אינם בהסתדרות הכללית, יש לעשות אתם הסכם על חלוקת עבודה צודקת, על שוויון בקבלת עבודה ועל שמירת תנאי עבודה הוגנים. והקונגרס הציוני גינה במפורש מפירי שביתה, וראה בהפרת שביתה היזק וסכנה למפעל הציוני ופגיעה קשה במשמעת הלאומית ובתביעות המוסריות של התנועה הציונית.לכך נתכוונה הצעת ההסכם הלונדונית.

מדוע לא נעשתה הצעה זו ע“י ההנהלה הציונית? מפני שאין דבר זה בסמכותה. כל זמן שאין בסמכות ההנהלה הציונית לעשות ברכוש היהודים כרצונה, אין לה גם סמכות לעשות בעבודה היהודית כרצונה.אני שייך לאגף הציוני המחייב סמכות ומרות לאומית מכסימלית ללא כל תנאים ולא כל שיור: מרות לאומית על העבודה, מרות לאומית על הרכוש, אפילו מרות לאומית על החיים. הכל צריך לעמוד ברשות האומה. מרות לאומית זו נקראת בשם סוציאליזם. וחברי ואני מוכנים לקבל מרות לאומית זו. אני נלחם עליה, היא מעיקרי המטרה הסופית שלנו: להקים מרות לאומית של האומה היהודית בא”י על כל אישיה. על כל רכושה, על כל סדרי העבודה שלה. והמרות הזאת תקום. זוהי התכלית של מדינת היהודים, שהעם היהודי יהיה שולט על אינטרסי הפרט ולא אינטרסי הפרט ישלטו על העם. אבל לא ניתנה עדיין הסמכות הזאת להסתדרות הציונית.ההסתדרות הציונית רואה את עצמה כבר ככוח חשוב. ויש לה הרבה סמכויות, אבל אין היא לוקחת על עצמה סמכות מדומה, כמו מלך בפורים ששם על עצמו עטרת־נייר והוא סובר שנעשה למלך. ההסתדרות הציונית אינה משחקת מישחק מוקיונים. היא יודעת שכיום אין לה סמכות זו והיא אינה תובעת אותה, אין לה עדיין סמכות על עבודה של אנשים, כמו שאין לה עוד סמכות על הרכוש של האנשים, וסידור העבודה של העובדים וקביעת היחסים ביניהם לבין עצמם הוא ענין העובדים. ההנהלה הציונית הביעה משאלה, וכן עשה גם הקונגרס הציוני, שיהיו יחסים הוגנים, יחסי חבר, ובהסכם הראשון שעשתה ההנהלה יש סעיף על כך. ההסכם מחייב את כל המפלגות הציוניות וגם את הרביזיוניסטים להקים יחסי חברים בין עובדים לעובדים, חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאים הוגנים בעבודה. וכל זמן ששום צד לא קיבל חזרה את חתימתו, סעיף זה מחייב.אבל איך יקום הסכם זה — זה ענין העובדים, וכאחד העובדים עיבדתי הצעת הסכם, לא בשם העובדים, כי אם להגיש את ההצעה לדיון העובדים ולאישורם. אחדים מחברי, ודווקא מהשוללים, אמרו שחתימתי מחייבת. הודעתי, גם בעל פה וגם בכתב, כי חתימתי זו אינה מחייבת; על הצעתי יש לדון לגופה ורק אם תכנה מחייב — יש לקבל אותה. תפקידי היה להוכיח שהיא נחוצה ומועילה גם לחברי ההסתדרות וגם לפועל הבית“רי. אתם יודעים שהיה ויכוח רב בהסתדרות, וויכוח פומבי. ההצעה הוצגה למשאל והיא נדחתה ברוב גדול של שלוש נגד שתים.ודחיה זו — אני מצטער עליה ואני גם מתגאה בה. ואגיד לכם מדוע.נדמה לי שחברי עשו משגה, משגה כבד. לא משגה כלפי התנועה הציונית, לא משגה כלפי העם היהודי. הם עשו משגה כלפי עצמם, כלפי הארגון המקצועי, כלפי הבטחת זכות־השביתה, כלפי ביצור אחדוּת העובדים בארץ. ואני מבין סיבות המשגה. יש עבר מר — והוא לא רחוק — יש עוד הוה מר, ויש אידיאולוגיה פסולה השאובה ממקור זר לא טהור, ממקור אנטי־יהודי. היו מעשים רעים, מזיקים ומסוכנים. היה שיסוי פראי, היו פרובוקציות קשות, היה רצון “לשבור”, והיו עוד דברים שאיני רוצה לעמוד עליהם בשעה זו. דברים אלה אינם נשכחים, ולא היה אמון בצד השני.אבל בדחיה זו היה משגה. כי הצעת ההסכם, כפי שציין פה ד”ר הופמן בשם הסיעה הרביזיוניסטית, הכירה בזכות השביתה. והמפלגה אשר עד עכשיו עשתה רושם כאילו היא שוללת זכות־שביתה, שרואה בשביתה מעין פשע לאומי, אם כי חבריה היו עושים לפני הצעת־ההסכם שביתות, ולפעמים בחריפות הרבה יותר גדולה מההסתדרות, — הכריזה בהצעה זו שמותר לשבות. במפלגה זו יש מוסד כזה הנקרא “מנהיג”, — והמנהיג חתם שיש זכות־שביתה, ולא עוד שיש חובת סולידריות בשביתה, והוא חתם על הצעת־הסכם המחייבת את חבריו הפועלים להצטרף לשביתה.

היתה בהצעה גם הגבלה ידועה. ניתנה זכות יתרה למיעוט. ויתרתי בנידון זה לפועל הרביזיוניסטי. חברי הפליגו בערך המעשי של הויתור הזה. הם חששו שהמיעוט ישתמש בו לרעה. אני חושב זאת למשגה, כי אני מאמין באדם העובד, בין שהוא בהסתדרות ובין שהוא רביזיוניסט. אני מאמין בכל עובד. לא איכפת לי כל כך מה שהוא חושב, מה שהוא אומר — איכפת לי מה שהוא עושה. קובעת בעיני העובדה שהוא חי מהעבודה, שהוא אדם עובד. ואני מאמין יותר מהשוללים באדם העובד. אני מכיר את האדם העובד לא מהיום ואני מאמין ביחוד באדם העובד מישראל, ועל אחת כמה וכמה באדם העובד בארץ ישראל. כי לא קל להיות פועל. לא קל ביחוד להיות פועל יהודי, וקל וחומר — פועל יהודי ארצישראלי. ומי שלא עבד מימיו ונעשה פועל, ובא לארץ על מנת להיות פועל — גנוזים בו כוחות רבים, והם יתגלו, ויש לעזור לגילויים, ויש להאמין בהם. ואני מאמין בהם, ואיני מפחד מהדיבורים ומהאידיאולוגיה של הפועלים הרביזיוניסטים. הם בני־חלוף ויחלפו. שרשם בעבר אשר עבר, ואני דן את האדם לא על־פי עברו אלא רואה אותו באור עתידו. וברור לי שעתידו של הפועל הרביזיוניסטי — אם רק ישאר פועל — הוא עתידו של הפועל העברי ובהקדם או במאוחר ימצא את דרכו הנאמנה בתוך תנועת הפועלים הארצישראלית, כי גם הפועל הרביזיוניסטי הוא נאמן ליעודו, אם כי ברגע הזה עדיין אינו מבין אותו כראוי. חברי השוללים לא עמדה להם האמונה באדם העובד, והם עשו משגה. אני גם מאמין יותר מהשוללים בכוח הסתדרותנו. האמנתי בה גם בשעה שעוד לא היתה, האמנתי בה בשעה שהיתה צעירה וקטנה. אני מאמין כמובן לא פחות עכשיו, כשהיא גדולה וחזקה. ולא פחדתי ממה שפחדו השוללים. אולם חברי השוללים לא בדו את הפחד מלבבם. היה יסוד, יסוד מר, לפחד זה. אבל הם הפליגו בפחד זה, כי לא ראו במידה מספיקה את הכוח העצום של ההסתדרות. הם עשו משגה — כשדחו את ההצעה.

אולם אין זה אלא סילוף האמת כשאומרים שההסתדרות מסרבת לעשות הסכם עם הפועלים הרביזיוניסטים. ההסתדרות דחתה את הנוסח שז’בוטינסקי ואנוכי הצענו, אבל אין היא דוחה הסכם. ההסתדרות מחייבת הסכם עבודה עם פועלים רביזיוניסטים, היא חייבה עצמה על כך עוד בטרם חייב אותה הקונגרס לכך, ואותם החברים אשר אמרו “לא” להצעה זו — אמרו עוד לפני המשאל “כן”, והם אמרו פה זאת אחד, להסכם עם פועלים רביזיוניסטים. ולמחרת המשאל באה ההסתדרות בהצעת־הסכם חדשה — לדעתי הצעה רעה מהקודמת — כי אין בה הכרה מפורשת בזכות השביתה — ואני מקווה שהצד השני יקבל אותה, או לכל הפחות ישא ויתן עליה. כי אין זו הצעה אולטימטיבית. ואני שמח לציין שלפני ימים אחדים נעשה הסכם בחיפה, בחיפה זו שהצביעה ברוב גדול נגד ההצעה הלונדונית, הסכם חלקי במקצוע אחד, במקצוע הזגגות, ושמחתי לשמוע מפי ד"ר הופמן שההסכם בין ההסתדרות ובין הפועלים הרביזיוניסטים יקום. אבל אני מצטער על דחייה זמנית זו.

אולם אני גם מתגאה בדחייה זו. אני מתגאה בתנועה זו שיש בה חירות ויכוח, שיקול דעת ומצפון חפשי. אני מתגאה בתנועה שאינה כפופה לשום דיקטטורה ופקודה של מנהיגים והיא מבררת כל דבר לגופו, מבלי כל פחד ל“מה יאמרו”.

הויכוח הזה שהיה בהסתדרות על הצעת ההסכם הוא לכבוד ולתפארת לפועלי א"י. מעטים הויכוחים בתנועת הפועלים אשר הסעירו ככה את הרוחות. הדבר נגע במעמקי המעמקים של נפש התנועה. ואיני יודע עוד ויכוח כזה בשום מפלגה שהתנהל בסיגנון כה חברי וברמה כה תרבותית. בויכוח זה נתגלה כוח מוסרי גדול. וכל אחד נשאר נאמן למצפונו. כי לא עדר הוא ציבור הפועלים בארץ, ואינו הולך בעינים עצומות אחרי פקודת מישהו.

בין אומרי הלאו בהסתדרות, כמו בין אומרי ההן, יש חברים מכל הסוגים והגילים. איני לגמרי תמים דעה עם אוסישקין שהכריז כאן, שהצעירים צריכים תמיד להישמע לזקנים. הצעירים צריכים להקשיב לדברי הזקנים, לדעת את נסיונם העשיר, אבל הם צריכים לנהוג על־פי הכרתם. לזקנים יש יתרון של נסיון חיים רב, אולם יש גם נסיון חנוט, והחיים אינם קופאים על שמריהם. בתנופת צעירים יש לפעמים יותר חכמה מאשר בכל התורה המשומרת של זקנים. ואני שמחתי לראות חברים צעירים ממני מצביעים נגד דעתי. אבל בין השוללים היו גם חברים ותיקים וזקני התנועה. בין אומרי הלאו היה איש כיצחק טבנקין, בין השוללים היה שמואל הפטר ממייסדי “השומר” ומראשוני החקלאים שלנו בארץ. היו חברים מהמושבים והקבוצות, היו חברים מטובי העסקנים המקצועיים בעיר ובכפר. בין השוללים היו אנשי “השומר הצעיר”, שה' שמורק מלמברג מנסה לפסול את ציוניותם; “השומר הצעיר” אשר הציל את מיטב הנוער היהודי משמד ההתבוללות, מההתבוללות המסוכנת ביותר — מההתבוללות האדומה, אשר השתוללה ברחוב היהודי לאחר המהפכה הרוסית הגדולה; השוה“צ אשר היה לו הכוח להחיות עוד בגולה את הלשון העברית בשעה שכל הציונים על מפלגותיהם השונות היו זרים — למרות כל הכרזותיהם — לדיבור העברי. השוה”צ שעזר ליצירת תנועה חלוצית, שעמד אתנו במלחמה הקשה של כיבוש העבודה במושבה, שהקים מפעלי התיישבות בארץ, שקיים באמונה את ההגשמה העצמית בציונות. האם בציוניותם הם תטילו אתם פגם ודופי?

הרוב של השוללים היה מורכב מזקנים וצעירים, מפועלי עיר ופועלי כפר — אבל לא מאנטי־ציונים, כמו שהעליל עליהם ה' שכטמן. אני מכיר קצת את התנועה הציונית על כל מפלגותיה, ואיני מכיר ציונים יותר טובים ונאמנים כציונים שבמחנה השוללים.

הויכוח שהיה עכשיו בהסתדרות העובדים אינו חדש, ונסיון זה להסכם אף הוא אינו חדש. עוד בימי משפט הרצח ניהלו חברינו בכפר סבא מו“מ עם פלוגת בית”ר, עם הפלוגה של צבי רוזנבלט, על הסכם עבודה. ההסכם כבר סודר — אולם הבית“רים קיבלו פקודה מגבוה להפסיק את המו”מ. אבל איני מתיאש מהסכם. אני מאמין בחברינו, ואני מאמין בפועלים הרביזיוניסטים. תמיד ראיתי בפועל רביזיוניסטי חבר לעבודה, והמאמצים להקים אחדות בקרב הפועלים לא ייפסקו. הם לא חדשים והם לא קלים. היה זמן שרבים מחברי בקרב “פועלי ציון” לא רצו להתאחד עם יצחק טבנקין וברל כצנלסון, שהיו בלתי מפלגתיים — והיה ויכוח רב בתוכנו עד שהוקמה “אחדות העבודה”. היה זמן שרבים מקרב “אחדות העבודה” לא רצו להתאחד עם שפרינצק ואהרנוביץ — כי לא האמינו בסוציאליזם שלהם. ושפרינצק ואהרנוביץ לא רצו להתאחד אתנו, כי לא האמינו בציונות ובעבריות שלנו. הם לא האמינו בציונות של מייסדי “השומר” של יוצרי הלגיון העברי, של ראשוני הספרות העברית הסוציאליסטית. היה זמן שלוקר לא רצה להתאחד עם מרמינסקי, כי הסוציאליזם שלו היה פסול בעיניו. והיה ויכוח במשך שנים — ולבסוף התאחדו. היה זמן ששניהם יחד לא יכלו להתאחד עם הלמן וטרטקובר — כי ה“התאחדות” היתה אף היא פסולה בעיניהם. ושוב נמשך ויכוח כמה שנים — ולבסוף התאחדו.

היו שלבים רבים באיחוד תנועת הפועלים בציונות, והם לא נסתיימו. הויכוח על הסכם לונדון היה שלב חדש. וכמו שהאמנתי בכל האיחודים שבאו, — האמנתי בהם זמן רב לפני בואם, — כך אני מאמין באיחוד עם הפועלים הרביזיוניסטים. מקודם יבוא הסכם, אחר כך תבוא הסתדרות אחת, וגם אז לא יתם הויכוח, כי יקום אירגון פועלים אחרים. כבר עכשיו מנסה התאחדות האכרים להקים אירגון פועלים חדש, בית“ר כבר אינו כשר ובטוח. הבית”רים כבר הלכו למאסר במלחמתם על עבודה עברית, וימצאו פועלים אשר יהיו יותר נוחים ויותר נכנעים. אין דבר, נמצא דרך גם לפועלים ההם. וזאת צריכה לדעת כל התנועה הציונית. אחדות הפועלים איננה רק ענין מעמדי, זהו צורך ציוני, הכרח ציוני — והוא יקום.מיום היותי לפועל בארץ האמנתי באחדות זו, למרות כל חילוקי הדעות שהיו בתוכנו, כי האמנתי באחדות הגורל של הפועל היהודי ובאחדות היעוד ההיסטורי שלו. ולא נפחדתי מחילוקי הדעות שבין פועלי ציון והפועל הצעיר, בין אחדות העבודה ובין התאחדות, בין צ. ס. ובין השומר הצעיר, בין ההסתדרות ובין בית"ר.

וכמו שהאמנתי באחדות הפועלים כך אני מאמין באחדות ציונות. אני מאמין באחדות ציונות לא מתוך התעלמות מחילוקי דעות שבקרב המפלגות הציוניות. לא התעלמת אף פעם מחילוקי דעות שבקרב הפועלים וחילוקי דעות לא היו קלים בעיני, ואף פעם לא וויתרתי על דעותי לטובת האיחוד.

ובראותי כל הבדלי הדעות והניגודים האידאולוגיים וגם ניגודי האינטרסים — אני מאמין באחדות ציונות, באחדות ציונית מלאה ומקפת. לא רק באחדות של המפלגות הציוניות, אני מאמין באחדות ציונית של כל העם היהודי. ואני מאמין שאנו עומדים על סף תקופה חדשה, אשר בה תאחד התנועה הציונית את כל העם היהודי, על כל מפלגותיו ומעמדיו, תחת הדגל הציוני.

ומכיון שאני מאמין כל כך באחדות ציונית זו, ומכיון שאני רואה את האחדות הציונית כצורך חיוני של התקופה החדשה, שבה אנו עומדים, אני רואה חובה להבחין ולהפריד בין אחדות אמת ובין אחדות רמיה. אל נשא שם האחדות ושם השלום לשוא.

אחדות ושלום אינם מטרה לעצמם, הם רק אמצעי. לשם מה? ואני רוצה להגיד בדברים הברורים והמפורטים ביותר: אם אחדות לשם פירוק ההסתדרות הציונית; אם אחדות לשם הריסת הערך הפוליטי והאורגניזציוני של הקונגרס הציוני; אם אחדות לשם חתירה תחת הנציגות המדינית של העם היהודי; אם אחדות לשם אוונטורות פוליטיות, החלפת המנדט והגשת פטיציות מכשילות לגניבה; אם אחדות לשם שבירת קופסאות הקרן הקיימת; אם אחדות לשם התנפלות על שליחי קרן היסוד; אם אחדות לשם חינוך בריוני של הנוער היהודי; אם אחדות לשם הריסת כנסת ישראל המאוחדת; אם אחדות לשם פיצוץ השמשות בועד הלאומי; אם אחדות לשם הפרת שביתות ומעשי אלמות; אם אחדות לשם גלוריפיקציה של סטבסקי; אם אחדות לשם שבירת הסתדרות העובדים; אם אחדות לשם סידור תהלוכות פרובוקציוניות על יד הכותל המערבי; אם אחדות לשם חילול שמות קדושים כתל־חי ויוסף טרומפלדור; אם אחדות לשם תימרוני שלום; אם אחדות לשם גניבת תעודות ממפלגות אחרות — אלחם בכל כוחותי נגד אחדות שכזו.

אבל אם אחדות לשם יצירת כוח ציוני גדול, לשם יצרת שלטון ציוני בארץ ובגולה, לשם הגברת השפעתה ואמצעיה של ההסתדרות הציונית, לשם הרמת הקרן של הקונגרס הציוני והנציגות הפוליטית הנבחרת בקונגרס; אם אחדות לשם גויס העם היהודי והפעלתו בהסתדרות הציונית; אם אחדות לשם חיזוק הסמכות והאירגון של כנסת ישראל; אם אחדות לשם מלחמה נאמנה על עבודה עברית; אם אחדות לשם ביצור אירגון העובדים ושלמות הסתדרותם; אם אחדות לשם החשה של גאולת הקרקע ובנין הארץ; אם אחדות לשם הגברת הציונות כלפי חוץ, כלפי ממשלת המנדט והעם הערבי — אחדות זו תבורך, תקום ואיש לא יעיז להפריע את בואה.

השלום אינו מטרה, והמלחמה אינה מטרה. המטרה היא הגשמת הציונות; ואם לשם הגשמה ציונית יהיה צורך והכרח במלחמה — נלחם, ונשקיע במלחמה זו את כל התלהבותנו ומרצנו. אנו עומדים בקשרי מלחמה זה שנים רבות, ואם ההגשמה הציונית תחייב שלום — יעשו כולם את השלום הזה. ויש עכשיו, יותר מבכל שעה אחרת צורך רב בשלום — בשלום ציוני. יש צורך באחדות, באחדות ציונית. ויש רק אחדות אחת אשר תכון בתוכנו. לא אחדות אידיאולוגית — זו לא תתכן, לא יהיו דברים אחדים ומחשבה אחת בכל פיזורי ישראל. יש ניגודים, ניגודי אינטרסים, ניגודי תרבויות, ניגודי חינוך, ניגודי מסורת, והם לא יתבטלו כל כך מהר. אולם אפשרית והכרחית — אני רואה זאת כצו הגדול של שעה זו — אחדות הפעולה, אחדות פעולה ציונית. על אחדות זו ורק על אחדות זו יכון השלום.

ה' גרוסמן ליגלג על המו"מ בלונדון ובשמחה לאיד שאל: האם מה שזרעתם במשך עשר שנים תאמרו לתקן עכשיו? רבותי, מה שזרענו במשך עשר השנים אינו טעון כלל תיקון. כל מה שאמרנו במשך עשר שנים אלו — אני יכול לאשר גם עכשיו. אינני צריך לקחת חזרה אף פסוק אחד, אף מלה אחת מכל אשר הגדתי אנוכי או הגידו חברי. כל מה שאמרנו היה אמת — אמת שבהכרתנו. אין לנו תביעה או מונופול על אמת אובייקטיבית, אולם אנחנו האמנו ומאמינים גם עכשיו במה שאמרנו. ודוקא מתוך ידיעה שדברינו היו כנים — רצו חברי בהנהלה, ואני יחד אתם, לעשות נסיון גדול של שלום, של שלום אמת. לא לשם תמרון, ולא מתוך רביזיה בעמדתנו הקודמת, גם לא מתוך הנחה שחל שינוי בצד השני. לא אנו ולא מתנגדינו נשתנו, ואף־על־פי־כך נעשה הנסיון הגדול — והוא עוד לא נסתיים! — כי נשתנה דבר מה, נשתנה דבר מה יותר חשוב מהרגלים והשקפות. והשינוי הזה ציווה עלינו את הנסיון.

שני דברים נשתנו: נשתנתה העמדה החיצונית, הסיטואציה האובייקטיבית של הציונות המתגשמת, ונשתנה המיבנה הפנימי, ההרכב האישי והחברתי של הציונות המתגשמת!חל שינוי בגורמי ההגשמה. לא נתחדש הרעיון הציוני, והדיאגנוזה שקבעה הציונות במצב העם היהודי והפרוגנוזה שנתנה לפתרון השאלה — נכסים רעיוניים אלה קיימים ועומדים זה עשרות שנים. אבל הם היו כל עשרות השנים מקופלים בתוך המחשבה המופשטת, בתוך המוחות והלבבות של חוגים בודדים. רק חוזים בעלי עין חדה וחודרת ראו בתוך הביטחון המדומה ואפשרות הקיום המדומה את הכליון וההרס האורב לעם היהודי בארצות הגולה. העם היהודי בהמוניו לא ראה זאת, העולם החיצוני לא ראה זאת, עכשיו רואים זאת כולם. לא נחוץ דווקא להיות ציוני, לא נחוץ אפילו להיות יהודי — התהום האיומה שעליה אנחנו עומדים פעורה לעיני כל העולם. הדילדול, החורבן והאבדון הצפוי לנו בגולה — הדילדול הכלכלי, התרבותי, האנושי, החורבן האזרחי־פוליטי והלאומי נראה לעין כל. ההיסטוריה אימתה באופן אכזרי את הדיאגנוזה הציונית, והיא מנקרת את העינים ובוקעת שחקים. היש עכשיו עיוור אשר לא יראה את האסון היהודי?

קם גם הפתרון. הפתרון שניתן ע"י חוזים מרחיקי ראות — אז אמרו: חוזים בעלי דמיונות — הולך ובא. מקודם לא האמינו בו, לא האמינו שארץ קטנה ופרועה עזובה ומדולדלת, ארץ לא ריקה ולא פנויה, תהיה שוב למולדת העם היהודי. ולא רק זרים, ולא רק מתנגדים — גם ציונים, גם עסקנים ציונים לא האמינו. רבים מהמסובים כאן לא האמינו. והראיה — שהם נשארו עד עכשיו בגולה. אולם הדבר נתאמת. ואין צורך בחזון, אין צורך בעין מרחיקה ראות — אפשרות הפתרון בולטת, גלויה, כמעט מנקרת העין. נתגלתה יכולת רחבה, נתגלו אפשרויות גדולות לא לעתיד־לבוא — אלא עכשיו, בימינו. החזון ההיסטורי הולך ונעשה עובדה, עובדה מתגברת, מציאות דינמית. זהו השינוי הגדול, האובייקטיבי, שחל בעמדתה ההיסטורית של הציונות המתגשמת.וחל שינוי בפנים, שינוי סובייקטיבי, בתוך התנועה הציונית, בתוך הכוחות המגשימים. וגם פה חל שינוי כפול. חל קודם כל שינוי ביולוגי. הציונות הקונגרסאית מונה כבר כמעט ארבעים שנה — והדור הראשון לציונות זו, הדור ששלטה בו הציונות בטהרת הרעיון ורעננות הרעיון החדש — כמעט שאינו עוד. שרדו רק מועטים העומדים עדיין על משמרתם במלוא כוחם ואמונתם ורעננותם. אלה הם יחידי סגולה. רבים מהחיים אתנו נזדקנו, נזדקנו לא רק במובן גופני, אלא גם במובן רוחני, נפשי. אולם קם דור חדש. הוא עדיין אינו יושב בחדר זה — רק מעטים מתוכו מיוצגים בועד פועל זה. אבל הוא ישנו, והוא מהווה עכשיו את הכוח האמיתי, החי בציונות. הוא עדיין לא בא לידי ביטוי, אבל הוא משמש גורם חדש, מחדש, דינמי, ועליו תבנה הציונות החדשה, ציונות ההגשמה.

וחל שינוי שני. שינוי חברתי, לא רק חילוף־החומר הציוני, אלא גם חילוף המשמר בציונות. צמח ונצטבר כוח מגשים כאשר לא היה אף פעם.

ראשוני הציונים היו לא רק אלה אשר הגו את הרעיון הציוני: קלישר, הס, פינסקר, הרצל, סירקין, ברוכוב. ראשוני הציונים היו גם אלה אשר הגשימו בראשונה את המפעל הציוני. ועדיין איני יודע ערכם של מי גדול יותר. ובראשונים אלה היו אנשי ביל"ו. זו היתה ההעפלה החלוצית הראשונה, הצבת הראשונה שנעשתה בנס. לזמן מה כאילו נפסקה, נשתתקה. אולם המעין הטמיר לא דלל. וכעבור דור אחד פרץ מחדש — ומאז הוא מתמיד והולך, מתמיד ומתגבר, ובארץ נצטבר כוח חלוצי גדול, הוקם צבא רב של מגשימים אשר לא הסתפקו בפרוגרמה, באומר ודברים, אלא העמידו את עצמם כל חייהם יום יום ולילה לילה לשירות המפעל, בעבודה ובהגנה. הרבה זמן לא הבינה ולא העריכה התנועה הציונית את הפלא החלוצי הזה, היא ראתה מה שמתהוה. ואחד העסקנים הציונים שאל פעם את אחד מהחלוצים האלה: “מה זה חלוצים, הייתכן שיהיו אנשים המעמידים את כל חייהם לשירות ההגשמה?”. וזה היה הרבה שנים לאחר הופעת החלוצים האלה בארץ — אמנם הם היו אז רק מעטים, רק מאות אחדות. הם עכשיו רבבות, ואירגון אחד שלהם מונה עכשיו בארץ שבעים אלף. ואין כוח ציוני ככוח הזה. זוהי ציונות אחרת, ציונות אשר לא ידעתם, ואשר רבים מכם עוד לא הגיעו אליה אפילו היום!

כוח ציוני זה הצטבר לאט לאט — וזהו הרכוש הגדול ביותר אשר התנועה הציונית עשתה. וכוח זה בא לידי גילוי רב בקונגרס השמונה־עשר — ובזה היה ערכו ההיסטורי של הקונגרס השמונה־עשר.

התרעמו עלי על שאמרתי בקריאת־בינים: “הלואי ורבו קונגרסי פראג”. בישיבה האחרונה של הועד הפועל הציוני, לפני שנה אמרתי: הערכת הקונגרס הי“ח, הערכה אובייקטיבית, תבוא רק בקונגרס הי”ט. ידעתי שיש שתי הערכות, יש שתי הערכות לא רק של הקונגרס, אלא של כל הופעות החיים. יש אנשים שאזנם שומעת רק את ההמולה החיצונית ועינם רואה רק את הקצף שעל פני הדברים. המולה זו וקצף זה מתפרסמים על ידי סוכנויות טלגרפיות ועתונאים זריזים ושטחיים באותיות של קידוש־לבנה על עמודי העתונים, האוהבים חומר מגרה, סנסציוני, צעקני. אך יש אנשים אחרים שאזנם ערה למתרחש במעמקים ועינם חודרת לתוך תוכם של הדברים, מבעד לקליפה החיצונית.

את ההמולה והקצף של הקונגרס האחרון אינני מחשיב, ואיני מתגעגע עליהם. אבל לא בהם היה ערכו של הקונגרס. המאורע הגדול והחשוב של הקונגרס הי“ח — היה גילוי הכוח החלוצי הרב של מגשימי הציונות, וריכוז מיטב הנוער והעם הציוני שהתאסף סביבים. ובישיבה זו שמעתם דו”ח ממה שנתן לנו הקונגרס האחרון, ממה שהוא נתן לישוב, למפעל הציוני, לתנועה־הציונית — במשך שנה וחצי שלאחר הקונגרס.

וגם על פעולה זו יש שתי הערכות. ושתי הערכות אלו נשמעו מפי באי־כוח מפלגה אחת, מבאי כוח הציונים הכלליים, הדומים כאילו זה לזה בעמדתם הסוציאלית ובחינוכם החברתי: אוסישקין ושמורק. אוסישקין אמר: הנהלה זו היא ההנהלה הטובה ביותר שהיתה לנו בשנים האחרונות. שמורק אמר: הנהלה זו הגרועה ביותר שהיתה לנו בשנים האחרונות. אוסישקין העריך רק את ההנהלה, הוא לא העריך את עצמו, את אמתיותו, את אובייקטיביותו. הדברים שאמר והדברים שלא אמר הולמים את אוסישקין: והדברים שאמר שמורק הולמים את שמורק. שמורק לא הסתפק בהערכת ההנהלה. הוא העריך גם את עצמו. הוא הבטיח אותנו שאינו מדבר כאיש מפלגה, שאין לו כל פנייה מפלגתית, שהוא מדבר רק כאיש אובייקטיבי, רק מתוך אהבת האמת, ורק מתוך דאגה לציונות כולה. מתוך הערכה עצמית זו נתן הערכה שלילית על ההנהלה. ושתי הערכות אלו של שמורק ראויות זו לזו.

אולם יש זכרון — ונחוץ מאד שלתנועה הציונית יהיה זכרון. זהו המושב השני של הועד הפועל בירושלים, לאחר קונגרס־פראג. ולא במקרה נתאספו שני המושבים האלה בירושלים — גם זהו פרי הקונגרס בפראג. ובמושב הראשון דובר הרבה על ההנהלה — ואיך דובר! במנוד־ראש, בביטול, כמעט ברחמנות. ואז יעצו להנהלה שתמהר להתפטר, והציעו למנות הנהלה זמנית ולקרוא לקונגרס דחוף ולהציל את התנועה מהאסון הגדול והנורא של הנהלה עלובה ומחוסרת יכולת זו, אשר נכשלה בה התנועה. הפעם, לאחר פעולה של שנה וחצי, נשמעו דברים אחרים. המבקרים המושבעים חיפשו בנרות איזה כשלון, איזו הזנחה, איזה משגה — וקשה היה להם למצוא. עוד יותר קשה היה להתעלם מההישגים ומהכיבושים, ואין כל צורך ללמד זכות על פעולות הנהלה זו. ואני אהיה אחרון שאנסה לעשות זאת. אני חבר בלתי מתוּיָק בהנהלה, ופחות משאר חברי עסקתי בפעולותיה. פעולות אלה אינן זקוקות לסניגוריה. העושים אינם אהובים על כולכם — אבל במעשים לא יכפור איש.

אמנם נעשה נסיון ע“י בא־כוח מפלגה אחת להפקיע את זכות ההנהלה מהמעשים אשר עשתה. גם ה' סופרסקי כחברו שמורק אין לו כמובן כל פנייה מפלגתית ורק אהבת האמת האובייקטיבית לנגד עיניו, והוא אמר: אמנם רכשו את החולה, אבל מהי הרבותה? עלו לארץ חמשים אלף יהודים, איזו שייכות יש להנהלה לדבר זה? נדחתה לע”ע המועצה המחוקקת! אבל זה עשתה הממשלה עצמה. סודרו עניני הכספים, אולם יד הפרוספריטי באמצע. השיגו מילוה של חצי מיליון? מה בכך? נמצאו אנגלים שיש להם הרבה כסף ורצו לעשות עסק טוב ונתנו כסף להנהלה. כל אחד מקבל מילוה בתנאים אלו. האין כל זה פשוט בתכלית הפשטות? ואמנם אילו לא רצו בעלי הקונצסיה למכור את החולה והממשלה לא היתה מסכימה להעברת הקונצסיה ליהודים — האם יכלה ההנהלה להכריחם על כך? ואילו לא היו כלל יהודים שרוצים ומכרחים לעלות — האם היתה ההנהלה עושה עליה גדולה כזו? ואילו הממשלה לא היתה מעכבת את הקמת המועצה המחוקקת — האם יכלה המחלקה הפוליטית לעשות זאת בעצמה? ואילו לא היה בנק אנגלי גדול מסכים להלוות לנו כסף — האם היו חברי ההנהלה מוציאים את הכסף מכיסם? כל זה נכון וקיים ושריר. הכל כאילו נעשה מאליו: הממשלה פתחה מאליה לרווחה את שערי הארץ והכניסה חמשים אלף יהודים, והבנקים נתנו מאליהם הלואה והקרדיט של ההנהלה הציונית עלה מאליו, והכנסות הקרנות גדלו מאליהן, והחולה עברה אלינו מאליה — הכל נעשה מעצמו, מאליו; את כל זה יודע סופרסקי עכשיו, לאחר מעשה. אולם הוא לא ידע זאת מיד לאחר הקונגרס, ובמושב הקודם של הועד הפועל הציוני. אז נשמעו דברים אחרים לגמרי מפיו של סופרסקי ומפיו של עתונו הנקרא בשם “הציוני הכללי” (בתוך מפלגות שונות בציונות אוהבים מאד את סגנון הסגי נהור, והכל נקרא בשם הפוך מתכנו). עתון “ציוני” ו“כללי” זה ניבא מיד לאחר הקונגרס שהנהלה זו עתידה להכשיל את ההסתדרות הציונית, להביא לידי פשיטת רגל כספית, להחליש ולהרוס את עמדותינו הפוליטיות, להוריד את כבודנו בעיני הממשלה, לשתק את פעולת הקרנות, להבריח את ההון מן הארץ ולהמיט שואה על הציונות, ושונאי ההנהלה לא רק ניבאו לכשלון. הם ציפו לו, התפללו אליו ועשו את כל אשר ביכלתם להביא אותו. אז לא סמכו על הסטיכיה, לא האמינו שמאליו יבוא הכשלון; הם היו אקטיביים. הם הכריזו על חרם על הקרנות, הם חתרו תחת הקרדיט של הסוכנות, הם ניסו להבאיש את ריחה בישוב וכלפי הממשלה, הם הכריזו ששערי הארץ ייסגרו, הם הפיצו פַּניקה, ועשו את כל אשר בידם למען מנוע כל פעולה חיובית בידי הנהלה זו. ואין זו אשמתם כלל וכלל אם המעשים באו ונעשו.

ה' שכטמן מהסיעה הרביזיוניסטית גילה את מקור העליה הגדולה: היטלר. ויודע אני שהיטלר שימש מקור לכמה הופעות ותורות ומעשים בשטח ציוני מסוים, שאין לראותם כברכה לציונות. אולם העליה שהיטלר גרם לה יש בה ברכה ציונית, אם כי שכטמן וחבריו התאמצו דווקא כאן להפריע למעשים שסייעו לעלית יהודי גרמניה. הסרת הטבעת פעלה תמיד בהיסטוריה היהודית יותר מכמה וכמה נביאים. וכמה ציונים טובים נמנעים עוד עכשיו מלבוא — מפני שסכנת ההיטלריזם טרם הגיעה אליהם. ואנו יודעים שאילו לא באו מים עד נפש לא היו ההמונים באים לארץ. וזהו גדלה של הציונות שהיא יכלה בשעת צרה לתת מקלט לאלפים מהרוסי המלכות השלישית ולהפוך חורבן קיבוץ יהודי למקור של הצלה ובנין. אבל שערי הארץ לא היו פתוחים לרווחה, — עוד עכשיו אינם פתוחים לרווחה, — והמצב הפוליטי לאחר הקונגרס לא היה מזהיר כלל וכלל, בקונגרס השמונה־עשר ולאחריו לא היתה הרגשה שיש אפשרות של קליטה המונית. להיפך, היינו אז שרויים בדאגה קשה. עוד בכרוז הראשון שפירסמה ההנהלה מיד לאחר הקונגרס ציינה את ההופעות המדאיגות במדיניות ממשלת המנדט, ולהופעות אלו נוספו ההפגנות וההסתה מצד הערבים. וההנהלה התחילה את פעולתה בשטח העליה בתוך תנאים קשים ומחרידים. ובצעדנו הראשון קיבלנו מכה קשה מאת הממשלה. השדיול הראשון שקיבלנו לאחר הקונגרס היה כחביטת גרזן בראשנו. ועדיין זכור הדבר כיצד קיבל הישוב וכיצד קיבלה התנועה הציונית כולה את המכה ההיא. נתחדשו גזירות על התיירים, החל ציד על עולים בלתי חוקיים, והשתררה בחו“ל הרגשה כאילו נסגרה הארץ בפנינו. כששבתי לפני שנה מלונדון בשליחות ההנהלה בעניני העליה מסרתי דו”ח בועדה הפוליטית של הועד הלאומי. ואחד העסקנים החשובים של הישוב הבעל־ביתי, העומד בראש העיר העברית הראשונה שלנו, הגיד בועדה שיש לו ידיעות ממקור נאמן שבקרוב תפסיק הממשלה את העליה. לא היה שחר לידיעות אלו. אבל זו היתה ההרגשה אז. ואותו מר סופרסקי הרואה עכשיו שעליה של חמשים אלף מסתדרת מאליה, חזר על בדותה זו של סגירת הארץ בישיבת הועד הלאומי. וההנהלה רצתה אז לגייס את כל הישוב למלחמה בעד הרחבת העליה — וסופרסקי וחבריו בהסתדרות הציונים הכלליים החליטו שאין להענות להנהלה זו ואסרו על חבריהם להשתתף בועדה הפוליטית. שמא יעזור הדבר לפעולות ההנהלה. והזמנו באי־כוח של אירגון כלכלי חשוב, של התאחדות האכרים, לפנות יחד עם באי־כוח החרושת והתעשיה לממשלה. והוא סירב — והציונים הכלליים מסיעתו של סופרסקי עובדים יחד את אירגון זה. ובעתון של אותו אירגון נדפסו מאמרים נגד דרישות העליה “המופרזות” של הנהלת הסוכנות — וחבריו של סופרסקי משתתפים בעתון זה. עמדנו בהתאבקות קשה את הממשלה לא רק בדבר העליה, — כי אם בדבר שהוא יסודה ועיקרה של הציונות, ושבו תלויה אפשרות העליה — בדבר העבודה העברית. ואותו עתון כתב שיש לצמצם גם את העבודה העברית. וסופרסקי וחבריו לא מחו נגד עתון זה.

אני שמח לציין שיחס תמוה זה לא היה היחס הכללי של הישוב, וחוגים בעלי משקל רב בארץ — עמדו לימין ההנהלה בהתאבקותה הקשה בעניני העליה. אישים כרוטנברג, נובומייסקי, פולק, שינקר, באי־כוח פיק"א, החקלאים הלאומיים נענו ברצון לתביעתנו ועזרו לא מעט.לא אעמוד על החתירות מצד אחד שנעשו במשך זמן זה תחת הפעולות הפוליטיות של ההנהלה. נקווה שפרק מעציב זה נסתיים. אולם כשעושים חשבון — יש לעשות לא רק חשבון ההנהלה, אלא חשבון התנועה, וחשבון המפלגות השונות בתנועה. ההנהלה צריכה ללמוד מהשגיאות אם נעשו כאלה, ויש צורך שגם המפלגות ילמדו מהשגיאות שעשו.גם בענין המועצה המחוקקת לא היה הכל חלק מצד הישוב. אוסישקין אמר שההנהלה הצליחה בדבר זה מפני שכל הישוב היה מאוחד בהתנגדותו. לצערי אין זה כל כך מדויק. עתון יומי אחד, המתיימר לדבר בשם “רוב” הישוב, פירסם מאמר בעד המועצה המחוקקת. ואיש מהציונים “הכלליים”, הקרובים מאד לעתון זה, לא מחו, כי לעתון זה יש זכות גדולה: הוא נלחם בהסתדרות העובדים ומגין על הספסרים.

מלבד הפעולות הבולטות אשר נזכרו בדינים וחשבונות של המחלקות השונות של ההנהלה יש צורך לציין עוד דבר אחד שאינו ענין לשום מחלקה: לאחר הקונגרס בפראג הורמה קרנה של ההסתדרות הציונית ושל ההנהלה הציונית, לאו דווקא של הנהלה זו, אלא של ההנהלה כמוסד העליון של התנועה הציונית. כל אחד זוכר עדיין בכמה ביטול וליגלוג התייחסו חוגים חשובים בישוב בשנים האחרונות לכל “הבטלנות” הזאת של קונגרסים ציוניים, הסתדרות ציונית והנהלה ציונית. בכמה זילזול דיברו על מוסדות לאומיים, ובכמה בוז שמו את “המוסדות” במרכאות כפולות. בשנה וחצי אלה הורם כבודה של ההסתדרות הציונית, גדל ערכה של ההנהלה הציונית, נתחדש דרך ארץ ציוני. זהו נכס חשוב וכיבוש רב.

והמעשה, אשר נעשה אחרי פראג, אינו מעשה יחידים. איני מזלזל בערך אישים. יש אישים גדולים בציונות. לא תמיד דיבוריהם מוצלחים. ולא פעם גרמו בפליטות הפה שלהם מבוכה והתרגזות בתנועה. אולם מעשיהם ומפעליהם הגדולים נעשו כבר לנכסי צאן וברזל של תנועתנו ושל ההיסטוריה העברית, ועוד כוחם אתם, ועוד נתכנו להם עלילות. אבל אישים נתונים לתנודות ולמצבי רוח רגעיים. והיו הרבה נידנודים בתנועה הציונית שלא היה בהם הכרח פנימי, אלא באו כפרי מצבי רוח אישיים, מצבים רגעיים וחולפים. הכוח שעשה את הפעולה הציונית לאחר פראג — אינו כוח אישי, אלא כוח קיבוצי, כוח של תנועה חלוצית מגובשת בעלת רצון היסטורי ודרך כבושה. כוח זה הטביע חותמו על פעולות הנהלה זו, וכוח זה הולך וגדל, מוכרח לגדול עם גידול ההגשמה הציונית. כוח זה לא ימעד ולא יישבר, וכל כלי משחית לא יצלח עליו. במשך שתי השנים האחרונות גדל כוח זה כפליים, מ־35,000 נעשו ל־70,000. אין זה 70,000 קולות בבחירות, אין זה 70,000 שוקלים, אין זה 70,000 תורמים — הוא יותר מזה. אלה הם 70,000 מגשימים, 70,000 אנשי צבא ציונים. כדבר הזה עוד לא היה בציונות. וזהו השינוי הרב שחל בהרכב ובמבנה הפנימי של הציונות מימי פראג ואילך.

ושני שינויים אלה קובעים את המצב החדש. השינוי החיצוני במצב העם היהודי, גילוי חורבן היהודים בכל מוראו — גם לעיני היהודים עצמם וגם לעיני העולם הבין־לאומי — השינוי שחל בארץ, התגלות האפשרות והיכולת הגדולה של הפתרון הציוני. והשינוי הפנימי, התנערות התנועה, הופעת נוער ציוני רענן ורב אונים וגידול כוח מגשים העומד לשירות המפעל והתנועה, לא רק כוח שוקלים ותורמים, אלא כוח חלוצי העומד בחזית העבודה ובנין וההגנה, — שינויים אלה מצריכים ומאפשרים אחדות ציונית מחודשת. בישיבה זו, כמו בישיבות הקודמות של הוע"פ הציוני, ראינו אותם האנשים ושמענו אותם הדברים, כאילו שום דבר לא נשתנה. ויש אומרים: אין אלו מוכשרים להשתנות. לא נכון הדבר הזה. הם מוכרחים ועתידים להשתנות. ישנו חומר שאינו עלול להשתנות בטמפרטורה נמוכה. אבל ברגע שמכניסים אותו לטמפרטורה גבוהה, מיד הוא מתהתך, ואפשר לצקת אותו אותו בדפוס חדש. ברגע היסטורי זה יש, מוכרחה להיות, טמפרטורה ציונית גבוהה. ואני מאמין שאפשר להתך מחדש את החומר הציוני, גם הגרוע והמקולקל, ולצקת אותו בדפוסים חדשים שיהלמו את צרכי השעה הגדולים. יש גם מנגד רב־אונים אשר יכשיר את ההיתוך הזה, יחשל את הדפוסים וייצוק לתוכם את החומר החדש והישן כשהוא מצורף ומזוקק למלא את התפקידים החדשים העומדים כרגע לפני התנועה הציונית.

ואנו עומדים כרגע לפני תפקידים חדשים וגדולים. השאלה המרכזית בשעה זו היא למה אנחנו נתבעים ולמה אנחנו מוכנים. אם כולנו נדע ונכיר למה אנחנו נתבעים — והדבר עכשיו יותר קל מאשר לפני שנתיים — אני מאמין שנמצא בנו את הכוח המשותף ליענוֹת לתביעה.כשבסוף הקונגרס הי“ח מצאתי את עצמי להפתעתי בתוך ההנהלה הציונית, שאלתי את נפשי: מה זאת ציונות בשעה זו? לא שאלתי את עצמי מהי המטרה הסופית של הציונות. מטרה זו אני מכיר זה עשרות שנים. בלי אמונה במטרה זו לא היו חברי ולא הייתי אנוכי מוצאים בנו את הכוח לעשות במשך שנים עבודה קטנה זו שעשינו במושבות יהודה והגליל בראשית העליה השניה: להתהלך ביום עם צמד בקר בתלם או לעמוד בלילה על יד הקיר ברובה ביד. במטרה הסופית לא חלים שינויים ואין היא מתחדשת מזמן לזמן. אולם בהגשמה הציונית חלים שינויים. ההגשמה הציונית אינה נעשית בבת־אחת. יש שלבים בהגשמה — ובכל פעם, בכל תקופה יש לדעת מהו השלב שעלינו לעבור. זהו הבירור שיש לעשותו מפעם לפעם, ולא הבירור שניסו לעשות בקונגרס הי”ז. אין ויכוח טפל מהויכוח ההוא על מטרה סופית. וויכוח רביסיוניסטי זה נזדמן לי לעשות לפני הרבה שנים, כשלא היה עדיין רמז לתנועה רביזיוניסטית. הדבר היה לפני עשרים שנה, בשנת 1915 באמריקה, לאחר פרוץ המלחמה, כשגורשתי יחד עם יצחק בן־צבי מהארץ ע“י ג’מאל פשה. בא אז לאמריקה גם פנחס רוטנברג, והוא הביא אתו הצעות גדולות על־דבר לגיון יהודי, על סידור “ממשלה” יהודית של יהודי אמריקה ועל הופעה מאורגנת של העם היהודי בועידת השלום (שנראתה לנו אז קרובה) לשם דרישת ארץ־ישראל לעם היהודי. רוטנברג ביקש אז לצרף לתביעה זו את כל היהודים, והוא פנה לחברו במפלגת ס. ד., לחיים ז’יטלובסקי, שהתנגד אז לציונות. המעוף של רוטנברג לקח את לבו של ז’יטלובסקי והוא נתן יד למפלגת פועלי ציון. אולם ז’יטלובסקי דרש אז מדינה יהודית, לא פחות ולא יותר (אוסישקין: אני דורש יותר — מלכות בית דוד). הערה לעורך: לא ברור אם מדובר בהערת שוליים. אני דורש עוד יותר: מלכות שדי עלי אדמה, אחרית־הימים של הנביאים. ז’יטלובסקי לא רצה להסתפק בתביעות הצנועות של פועלי ציון: הכרת זכות העם היהודי לבנות מחדש את מולדתו ועמד בכל תוקף על הדרישה של הכרזת רפובליקה יהודית בא”י. ואני, הציוני הותיק, הייתי צריך להתווכח עם ז’יטלובסקי בעל־התשובה. הוא טען שגאולת העם היהודי צריכה לבוא מיד ובשלמות, ואת המדינה היהודית עלינו לקבל מועידת השלום. ואני טענתי, שגאולתנו אינה ענין של אקט חד־פעמי, אלא פרוצס היסטורי, ולא אקט חיצוני שיינתן ע"י הממלכות, אלא מאמץ פנימי של העם היהודי, כי בעצמנו נצטרך לבנות את הארץ — ובמשך הרבה שנים. והמדינה הוא ענין לעתיד.

אני מאמין עכשיו שהעתיד הזה אינו כל כך רחוק. כשבאתי לארץ בפעם הראשונה — והייתי אז צעיר בעשרים ותשע שנים משאני היום — לא האמנתי שאראה בעצמי בהגשמת הציונות. עכשיו, לאחר עשרים ותשע שנים, אני מאמין שאין הדבר מן הנמנע ושאזכה לראות את זה בחיי. אבל גם עכשיו אני יודע שזהו פרוצס ממושך, פרוצס שיש בו שלבים רבים. ובכל שעה אנחנו חייבים לדעת מהו השלב הקרוב, ובכל שעה עלינו לעשות את המאמצים הקשים לעבור משלב לשלב. לא די להביט לראש הפיסגה ולעמוד במקום אחד. ובסוף הקונגרס האחרון שאלתי את עצמי: מהו השלב הקרוב? ונתתי לעצמי ולחברי את התשובה: 50 אלף עולים לשנה. ציונות בשעה זו פירושה עליה של 50 אלף יהודים בשנה. לכך עלינו לכוון את כל המאמצים של התנועה. אין זו תכנית לתמיד, זו היתה התכנית לשנתיים אלה. האם היה הדבר נתון מאליו? ההיו 50 אלף מונחים בקופסה, כפי שאפשר לחשוב מדברי סופרסקי? לא. עוד עכשיו אין עליה זאת מונחת בקופסה הציונית. נדרשו לכך ועוד נדרשים גם עכשיו מאמצים גדולים; המאמצים עוד לא נעשו. כי עליה אינה הסעת יהודים לארץ. עליה — זוהי השרשת העולים בארץ. ואם באו 50 אלף אין לנו הבטחון שהם באמת השתרשו והתערו בארץ, ועלינו לעשות עוד מאמצים למען השרשה זו.

אבל כשאני שואל את עצמי עכשיו: מה זאת ציונות בשעה זו, מהו השלב הקרוב — איני אומר עליה. לא מפני שיש לנו עליה מספיקה. העליה שישנה אינה מספיקה, ואפשר ויש חובה להגדילה. יש גם הכרח להשביח את הרכבה, כי קטן יותר מדי הוא חלק העליה העובדת. כי לרגל מיעוט עליה עובדת זו אנו משמיטים עמדות־יסוד בעבודה ומאבדים את המושבה. אין אנחנו יכולים להסתפק לא באיכות הקיימת של העליה ולא בכמותה. והכמות כאיכות חשובה. כי הכמות כשהיא לעצמה יש לה חשיבות איכותית. כי הכמות חשובה לא רק בשביל הצלת עוד אלפי יהודים — גם בהצלה זו אין לזלזל כלל וכלל, — אלא שיש ערך פוליטי, ערך מכריע לכמות. כי אין יודע מה ילד יום. ואנו מצווים להגדיל את כוחנו בכל מהירות ובמלוא האפשרות. בכמות יש מנוף פוליטי, מנוף פוליטי עיקרי. גודל העליה משנה את כל הקונצפציה הציונית גם בעיני העם היהודי וגם בעיני העולם. גודל העליה עושה את הציונות המדינית לעובדה, לכוח. העליה ההמונית הזו היא העובדה הפוליטית המרכזית של שעה זו. ועלינו להגביר ולהגדיל עובדה זאת. לכן חשובה כל כך התעשיה, כי התעשיה קולטת המונים. משום כך חשובה העיר, כי העיר קולטת המונים. והכמות חשובה — פני שהזמן קצר. שאלת הזמן והטמפו היא שאלת גורל בשבילנו. ויש לנו ויכוח רב עם הממשלה על הטמפו. ואילו הייתי בא להגדיר את המצב הפוליטי שלנו בשעה זו הייתי מגדיר אותו בשני מרחקים: במרחק שבין תפיסת הטמפו שלנו ובין תפיסת הטמפו של הממשלה מצד אחד, ובמרחק של תפיסת הטמפו של הממשלה עכשיו ובין תפיסת הטמפו של הממשלה לפני שנתיים מצד שני. ויש עדיין מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, ואני חושש שמרחק זה יישאר זמן רב. ותהיה לנו התאבקות ארוכה וממושכת עם הממשלה, כי הממשלה האנגלית, וגם הנוחה ביותר והידידותית ביותר, היא קודם כל ממשלה אנגלית, ולא ממשלה ציונית. אולם בא שינוי בתפיסת הממשלה, לעומת התפיסה שהיתה לה לפני שנתיים, אך עוד היא רחוקה מתפיסתנו אנו. וההתאבקות בינינו במקומה עומדת. ודווקא מפני שיש ערך מכריע לכמות העליה, ויש ערך מכריע לטמפו, עומד עכשיו במרכז תפקידנו דבר שני — והדבר הוא: חקלאות.

יש לקח אחד בהיסטוריה העולמית. כל מי שלמד תולדות רומא זוכר את הפרק הדרמת שנקרא בשם המלחמה הפּוּנית. בלשוננו ראוי להגיד המלחמה הכנענית. היה מצביא כנעני גדול, מגזע קרוב לעברים הקדמונים. היה לו שם עברי ותואר עברי: חניבעל, השופט מקרת־חדשת (קרתגה). זה היה אחד המצביאים הגדולים בתולדות העמים, ואולי הגדול שבהם, והוא עמד בקשרי מלחמה את רומא הצעירה. והוא הראה נפלאות במלחמה, הוא עמד בראש צבא שכירים, בני עמים וגזעים שונים, והוא הוליך אותם מאפריקה הצפונית לאיטליה, דרך הררי אלף וחדר ללב איטליה ועשה שמות במחנה הרומאים, נגדו עמד צבא רומאי גדול, יותר גדול מאשר לו, והוא הנחילם מפלה אחרי מפלה. אבל לא עמדה לחניבעל כל גבורתו וכל גאונותו הצבאית והממלכתית — כי הוא היה לא רק מצביא גאוני, אלא גם איש ממלכה גאוני. והוא הוכרע ונפל לבסוף, אם כי נגדו עמלו גינרלים בינונים מחוסרי כשרון. הבינוניות הרומאית ניצחה את הגאונות הכנענית. כי קרתגה היתה מדינת־עיר, ורומא היתה מדינת־כפר, ובהתאבקות הנואשת שבין עם־עיר ובין עם־כפר ניצח עם־כפר. וכל עשרה המסחרי של קרתגה וכל הגאון של גדול מצביאיה לא הועילו. גבורת חניבעל נשברה במלחמתם העקשנית של אכרי רומא: אכרים אלה לא נרתעו מהמפלות הקשות שנחלו זו אחר זו — כי הם היו מעורים בקרקע ומחוברים לאדמתם. והם התגברו על קרתגה ומחו אותה מעל פני האדמה מבלי להשאיר לה שריד ופליט.

ואנחנו באים שוב מדינת־עיר ונעשים גם פה לעם־עיר — ומסביבנו עם מעורה בקרקע, ולא רק פה בארץ, אלא בכל הארצות השכנות. ויש בידינו להקים מדינה עירונית גדולה בתל־אביב ובחיפה, עם מליון תושבים ויותר — ואולם סופה יהיה סופה של קרתגה. תקראו על המצב הפנימי של קרתגה בימי חניבעל — ותמצאו את דמות דיוקנה של תל־אביב: אותה התרבות התלושה, אותו חוסר השורש, אותה התלות בסביבה כפרית זרה, אויבת, אותה העצמיות המדומה. הנחכה גם לאותו סוף?

גם המושבה שלנו מתעיירת. מתוך 300 אלף היהודים שבארץ רק כארבעים אלף — 13% — חיים מחקלאות, ועדיין אין אני בטוח אם ארבעים אלף אלה מחוברים לקרקע.

והדבר המרכזי, הקובע בשעה זו הוא: חקלאות, קרקע. גם צורך זה לא נתחדש לגמרי עכשיו, תמיד ראינו בחקלאות את היסוד, את הבסיס. אולם היקף הצורך הוא חדש. אנו עומדים עכשיו לפני מידות חדשות. היקף העליה — 50 אלף לשנה — משנה בהחלט את היקף צורך הקרקע, העליה היהודית יוצרת שוק גדול, שוק עירוני, ושוק זה מבצר את הכפר הקיים שאינו יהודי, ומיקר את הקרקע שאינה יהודית ומכביד פי־שבעה את גאולת הקרקע ואת האחיזה בחקלאות. ואם לא תהיה פרופורציה מתאימה, נורמלית בין התישבותנו העירונית ובין התישבותנו החקלאית, ואם העליה תלך ותגדל — ויש תקוה שהיא תעלה על 50 אלף, אם כי גם ה־50 אלף אינם מונחים בקופסה — אנחנו אבודים. כי כל עליה גדולה שלא באה אתה גאולת קרקע רחבה ואחיזה חקלאית רחבה — כורה תהום בינינו ובין קיום לאומי בריא ועתיד לאומי מובטח. העליה מחייבת קנה־מידה חדש במאמצנו החקלאי — גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי. מידת זרת בהתישבות חקלאית בשעה של עליה רחבה היא הרת אסון וחורבן. והתנועה הציונית צריכה לדעת שלא רק יש צורך בקנה־מדה רחב של התישבות חקלאית, אלא שיש אפשרויות רחבות של התישבות חקלאית: עדיין יש קרקע פנויה במידה רחבה. אולם הזמן דוחק, ואם לא נחוש נחמיץ את האפשרות. עלינו למהר ולרכוש את הקרקע שישנה במידה שישנה. אולם הארץ קטנה, שטחה מצומצם והיש הנמצא בעיר הוא מעט — ומלבד הקרקע שאנו קונים וגואלים עלינו ליצור קרקע חדשה. האפשרי הדבר?

דברו כאן על הכיבושים המשקיים של ההתישבות העובדת, ומדדו את הכיבושים האלה בפונטים של רווח. רווחים אלה חשובים מאוד, מפני שהם רווחים של משק עובד, כלומר רווחים ממשיים, הבאים מעודף של תוצרת, מיתרון של כשרון עבודה, מיכולת משקית מוגברת, לא כרווחים המדומים של הספסרות, שאינם אלא גילגול ממון יהודי מכיס אחד למשנהו. אולם הכיבוש האמתי של משקי העובדים, של משקי ההסתדרות הציונית — ולא במקרה משקי ההסתדרות הציונית הם משקי עובדים — הוא לא ברווח הכספי שלהם, אלא בערכם הפוליטי הגדול. מהו הערך הפוליטי הזה? משקי העובדים הגדילו את שטח הארץ פי עשרה. המשקים האלה הוכיחו שלקיום משפחה עובדת לא נחוצים 250 דונם, אלא מספיקים 20 דונם. הברון עשה התישבות והוציא על התישבות זו פי כמה מאשר הוציאה ההסתדרות הציונית. בעשרים השנים הראשונות להתישבות הברונית עלו 1000 אכרים ב־90 מליון פרנק זהב — הדבר היה לפני 50־30 שנה, כשערך פראנק הזהב היה פי כמה משהוא עכשיו, והמינימום אשר ניתן לאכר היה 250 דונם. ועד היום יש לאכרים בסג’רה, מסחה, מלחמיה ויבניאל מינימום של 250 דונם. עבדתי לפני 28 שנים במושבות האלה — וכשעברתי בתוכן לפני כמה שבועות מצאתי בהן כמעט אותו המצב הירוד והדל של הימים ההם, ואותו השטח הגדול לכל אכר. ואילו היה השטח של 250 דונם המינימום ההכרחי לאכר — היינו אבודים. כי לא היתה מספיקה האדמה גם לתושבים היושבים מכבר בארץ. אם היחידה ההתישבותית היא 250 דונם — אין אדמה בא“י להתישבות חדשה, לא לערבים ולא לנו, והמעשה הפוליטי הגדול אשר עשו משקי העובדים של ההסתדרות הציונית — שהוכיחו בעובדות חיות שאין להפריכן ואין להטיל בהן ספק, שהיחידה ההכרחית בהשקאה אינה אלא 20 דונם, ועכשיו מנסים עוד להוכיח שגם 12 דונם מספיקים, — ובעשרים דונם אלה אפשר להתקיים ברמת־חיים יותר גבוהה מאשר במאתים וחמשים דונם של ההתישבות הישנה. ומעשה זה הגדיל את שטח הארץ פי עשרה, פי שלושה־עשר. זוהי הדרך השניה ברכישת קרקע — דרך יצירת א”י חדשה, אשר לא היתה כלל במציאות. כי לאדמה יש שלושה ממדים. על שנים אין לנו שליטה: על הרוחב והאורך. הם נתונים מהטבע ואי אפשר להרחיבן ולהגדילן. אבל יש ממד שליש פריון־הארץ, ואותו אפשר להגדיל פי כמה, ועל ידו מגדילים את אפשרויות ההתישבות. רכישת קרקע והגדלת פריון הקרקע — אלה הם שני הדברים הנתבעים מאתנו עכשיו בקנה־מדה רחב ושניהם דורשים גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי.

בפעולתנו הפוליטית הצלחנו לרכוש את החולה — אבל רכשנו רק זכות. בלי יבוש, בלי השקאה, בלי התישבות, ובלי התישבות עובדת, אין לזכות זו כל ערך. הממשלה לא תיבש בשבילנו את הקרקע, אם כי חובתה לעשות זאת, היא לא תסדר השקאה והיא לא תיישב יהודים. אנו בעצמנו חייבים לעשות זאת אם אין ברצוננו לעשות פלסתר את הכיבוש הפוליטי ברכישת החולה.

החולה שימשה הזמה ניצחת לעלילת הנישול, לעלילת חוסר הקרקע. כאן היה שטח גדול ופורה פנוי במשך מאות שנים, ואלה שהעלילו עלינו ואלה שטענו למחוסרי קרקע ערבים לא ראו צורך ויכולת להשתמש בו, אם כי היה בידם. ובשטח זה תעשה התישבות חדשה מבלי לנשל את מי שהוא, אלא להיפך מתוך הענקות ביד נדיבים לאלה שיש להם חזקה כלשהי באדמה זו. למעשה זה יש ערך פוליטי רב במלחמה הקשה שבה אנו עומדים על התיישבותנו בארץ. אבל מה שעלול להעשות כאן אינה אלא טיפה. בעליה גדולה זו יש צרכים יותר רחבים — וישנן גם אפשרויות יותר רחבות. כוונתי גם לאפשרויות פוליטיות בשביל רכישתנו והתאחזותנו הקרקעית באיזורים אחרים בארץ. ושוב גם בנידון זה יש מרחק רב בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, אך יש גם מרחק בין תפיסת הממשלה לפני שנים אחדות ובין תפיסתה עכשיו. התשובה שניתנה ע“י הנציב למשלחת הערבית שבאה לדרוש איסור על רכישת קרקע של יהודים, התשובה אשר אמרה שהשאלה העיקרית בא”י היא הגדלת פריון האדמה, יש לה ערך פוליטי יותר גדול מכמה הכרזות של מיניסטרים בפרלמנט על שמירת המנדט. הגדלת הפריון זהו מרכז הכובד של השאלה האגררית בארץ, ובה הפתרון הנאמן גם לצרכינו אנו וגם לצרכים של החקלאי הערבי. בתפיסה זו התקרבה הממשלה לתפיסתנו אנו. בתפיסה זו יש אפשרויות רחבות. אבל אפשרויות אלו תעשינה פלסתר אם לא יהיה לנו כוח כספי גדול ואם ההסתדרות הציונית לא תעשה לגורם קולוניזטורי בקנה־מידה רחב.

אולם חקלאות אינה רק קרקע בלבד. הדבר שהופך קרקע לאחיזה לאומית ממשית הוא — עבודה עברית. היש עוד צורך להסביר חשיבות העבודה העברית? איזו מפלגה ציונית אינה דוגלת בעבודה עברית עכשיו. אבל אילו הייתי בא לקרוא תגר על כמה מפלגות ציוניות, לא הייתי עושה זאת על יחסם לקרנות, ולא על יחסם למשמעת, ולא על יחסם להנהלה — אלא על יחסם הפושע לעבודה עברית. למרות כל הכרזותיכם הטובות, לא הערכתם ולא: החשבתם שאלה גורלית זו. מוסינסון קובל על הפועלים, למה הם מסדרים משמרות. מה עשו הציונים הכלליים לעבודה עברית לפני המשמרות? הופמן קובל למה בורחים מהמושבה. מתי קראו הרביזיוניסטים ללכת למושבה? אם כמה בית“רים הלכו למושבה — לא הלכו ע”פ קריאתכם. אתם לא חינכתם אותם לכך. בתורת בית“ר, שחברו מנהיגיכם, יש הכל: יש “מדינה עברית”, יש “לגיון יהודי”, יש “מוניזם” ציוני — אבל אין בה חלוציות, ואין בה עבודה ואין בה חקלאות. כי מה לחלוציות ולעבודה ולחקלאות עם “מדינה עברית”? ואם מעטים הלכו למושבה — הלכו בעקבותינו, שלא באשמתכם. וכשהלכו — נסיתם אתם לעשותם נשק בידי מנשלי העבודה העברית נגד לוחמיה. וכשנפרצה חומת העבודה העברית בכפר סבא למדתם זכות על הפורצים, עד שהבית”רים נעקרו גם הם מכפר סבא. ואם איני מתפלא על לימוד הזכות של הופמן ומוסינזון — איני יכול להבין כיצד מצטרף גם אוסישקין למלמדי זכות אלה.

אוסישקין היה מהראשונים שהכריז על עבודה עברית כעל עיקר העיקרים בבנין הארץ, ובמשך עשרות שנים נשאר נאמן לעיקר זה. אבל מהי הזכות שהוא מלמד עכשיו על מחרימי הפועל היהודי? וודאי יש נימוקים וסיבה להחרמה זו. כל בוגד ועוכר מולדתו יש לו נימוק וסיבה. יש קושי בעבודה עברית? וודאי שיש קושי. יותר נוח ויותר זול ויותר קל להעביד פועל ערבי. ויש להרכין הראש בפני כל אכר המקיים עבודה עברית. הפועל העברי “יקר” בכל המובנים, הוא זקוף קומה ודורש זכויות אזרח. אין להתעלם מקשיים אלה ואחרים ודומה להם, אבל אין ללמד זכות על המחרימים. אמנם ידעתי שהפרדסנים אינם רואים עצמם תלויים כלל וכלל בתנועה הציונית ובדעת הקהל היהודית. תפוחי הזהב אינם נמכרים ליהודים ואין הכרח לדעתם לעבדם ע"י יהודים. אם פועלים ערבים מקומיים אינם מספיקים, אפשר לסדר עליה חורנית ומצרית.

אבל אין זו חובה ציונית, אין זו גם חכמה ציונית, להקל באופן מוסרי על המתנכרים האלה לערער את כל יסוד קיומנו בארץ. התועיל “הטפת מוסר?” במצבנו אין אנו רשאים להסתלק אפילו מהטפת מוסר. אילו היתה אתמוספירה ציונית בישוב, אילו היו כל החוגים הציוניים בארץ יוצרים לחץ מוסרי מספיק, אילו היתה הרגשה כללית שהחרמת העבודה העברית ממיטה שואה על העם היהודי ועל הישוב הקיים — לא היה כל כך קל גם לנשל פועל יהודי, ולא היה אפשר לעתונים “ציוניים” לעמוד לימין המנשלים.

ואיני רוצה להתעלם משום קושי. ישנם קשיים לא רק מצד האכרים — ישנם קשיים גם מצד הפועלים. יש משיכה לעבודת הבנין, לחרושת, לאו דוקא בעיר. גם הפועלים שבמושבה אינם כולם פועלים חקלאים. יש הבדל רב בשכר העבודה שבחקלאות ובבנין, ויש דאגה לעתיד, יש דאגה לקרובים. עלינו לראות את הדברים כהויתם. אולם לא נרמה את עצמנו בתרופות־אליל. ולשוא חיפש אוסישקין את מקור הרעה בהבדל ההשקפות החברתיות שבין האכרים והפועלים. ואני רוצה לשאול את אוסישקין שאלה מוסרית: מדוע חייב הפועל להתאים את השקפותיו להשקפות נותן העבודה? (אוסישקין: כאשר אני רוצה להקל על נותן העבודה ועל מקבל העבודה, ואני מבין מאד את הפסיכולוגיה של האיש המזמין פועל ורוצה לחיות אתו כבן בית. אני חושב שיש בין הפועלים כאלה המתאימים לאכר זה, ויש פועלים כאלה המתאימים לאכר שני, ויש צורך לעשות את כל מה שאפשר כדי להקל על שניהם. חברי היקר אוסישקין, אני מכיר את הענין זה הרבה שנים. אילו היתה תורתך נכונה, מה היינו צריכים לעשות כשבאנו לארץ לפני 30 שנה? מצאנו אכרים שהיו טריטוריאליסטים ושוללי ציון — כלום היינו צריכים להתכחש אז לציונותנו לא"י? מצאנו אכרים שהיו אידישיסטים. פנקסי ועד המושבה בזכרון יעקב התנהלו באידיש, הדיבור העברי בפתח תקוה נחשב לאפיקורסות. כלום היינו צריכים להתכחש לעברית? בידואים, מוגרבים וצ’רקסים שמרו על המושבות העבריות ועל כבוד בנות ישראל. כלום היינו צריכים להתכחש לשמירה עברית, ולהגנה עצמית? בפתח תקוה קרעו בני המושבה את הדגל הציוני שהניפו הפועלים בקבלת פני החכם־באשי מקושטא — כלום היינו צריכים להתכחש לדגל הציוני?

פה ניסה אחד הרביזיוניסטים להגיד שהפועלים לפנים היו יותר טובים והיחסים עם האכרים היו בסדר, אך מכיון שהפועלים יצאו עכשיו לתרבות רעה אין עבודה עברית במושבה. למי מספרים בדותא אוילית זו? האם לא הכריזו לפני 29 שנים חרם על הפועל העברי בפ“ת, לא חרם אישי, אלא חרם מאורגן מטעם ועד המושבה, בגלל מחאת פועלי המושבה נגד הפוגרומים ברוסיה? האם לא היו בני העליה השניה לצנינים בעיני המתנכרים עוד לפני 20 או 30 שנה? מתי שררה האידיליה הזאת בין הפועלים והאכרים? מהרגע הראשון לבואנו לארץ העמדנו בפני התאבקות קשה. לא באנו לארץ למלחמה, באנו לעבודה. וכל מה שמצאנו בארץ קומם אותנו — כי היינו ציונים ולא יכלנו להשלים את הטריטוריאליזם, את ההתבוללות הערבית והצרפתית, את הריקבון המוסרי והחברתי. עבדתי בזכרון יעקב והתפלצתי לשמוע את דברי הניבול הערביים של תינוקות המושבה וילידיה, אשר נתחנכו ע”י שפחות ערביות בסביבה של ילדים ערבים שגרו בחצר האכרים. ההיינו צריכים להסתגל לכל זה? הכרזנו מלחמה על כל זה. זה היה ה“קלאסען־קאמף” שלנו ואין אנו מתחרטים על מלחמתנו; את הדגל אשר הרימוני נשאנו ונישא ברמה.

מצאנו גם אכרים אחרים ששמחו לעליתנו והבינו את חשיבות הפועל היהודי והשומר היהודי. אנחנו לא היינו החלוצים הראשונים. קדמו לנו אחרים. ואלה שנשארו נאמנים לחלוציותם — הבינו אותנו. ואנחנו ידענו להעריך אותם. החלוציות אינה המונופול שלנו. בגליל מצאנו אכרים שהיו קרובים לנו, אכרים עובדים ואכרים ששמרו על עבודה עברית. עוד היום קיימים בינינו וביניהם יחסי חברים. אנחנו ידענו להעריך מציאות של אכר כמו קרול בפתח תקוה. ואנחנו יודעים עכשיו להעריך את הגבורה והנאמנות של אכרי רעננה והרצליה. רק לפני שבועות אחדים נזדמנתי בישיבה של הועד לעבודה עברית, ושמעתי דברי החרדה של אכר בהרצליה, ה' הירש, והרגשתי שיש להתגאות באכרים כאלה. גם הוא דבר על הבריחה מהחקלאות — אבל דבריו היו כנים וספוגי צער. עם אכרים כאלה ימצאו הפועלים שפה משותפת. יש חלוצים בקרב האכרים ויש לא חלוצים בקרב הפועלים. יש הרבה פועלים שאינם חלוצים. לא כל מי שבא לעבודה בארץ בא עם חינוך חלוצי ועם הכשרה חלוצית. סופרסקי וחבריו פסקו עוד לפני שנים אחדות שאין צורך בחלוצים, שתקופת החלוציות עברה. ורבים מהמעמד הבינוני אשר נתחנכו על תורתו של סופרסקי מוכרחים ללכת לעבודה, הם או בניהם, מבלי שהיתה להם כל הכשרה חלוצית. אבל יש הבדל אחד חשוב: הפועל גם כשאינו חלוץ נכנס למסגרת חלוצית כשהוא נכנס להסתדרות. אכר גם כשהוא חלוץ נכנס למסגרת לא־חלוצית כשהוא נכנס להתאחדות האכרים. והבדל האופי והמהות שבין שתי המסגרות הללו משמש מפריע גדול להבנה הדדית. הסתדרות העובדים בנויה בפנימיותה, ביסודה על משמעת ציונית וזיקה ציונית. ואילו היתה גם התאחדות האכרים בנויה על יסוד זה — לא היה קשה למצוא סידור משותף ומוסכם.

והתנועה הציונית כולה, על כל מפלגותיה וסיעותיה, על כוחה המוסרי, הפוליטי והחמרי, נתבעת עכשיו לעמוד בפרץ גם בלחץ מוסרי וגם בעזרה ממשית, חמרית; עליה לתת עזרה גם לאכר המקיים עבודה עברית וגם לפועל המקיים עבודה חקלאית. כי בנפשנו היא. החלוציות האישית של הפועל והאכר צריכה עכשיו לביצרון וחיזוק על ידי החלוציות הקיבוצית של התנועה הציונית כולה.

תגבורת החקלאות היהודית בקנה־מידת העליה המתרחבת — זהו עכשיו התפקיד המרכזי והראשוני של הציונות. והחקלאות פירושה: קרקע ועבודה. לשם כך — כל המאמצים הפוליטיים והכספיים, לשם כך — אחדות התנועה הציונית, לשם כך — הסתדרות ציונית בעלת תוקף וכוח ואמצעים.

ביצור החקלאות, ביצור שאר עמדותינו, לא יכון בלי הקמת שלטון ציוני, שלטון ציוני תקיף, כלפי פנים וכלפי חוץ, שלטון מכוון, יוזם ובונה אשר יתכן וינהל את כל הפעולה הציונית ויתאים את עבודת המוסדות הלאומיים והלאומיים למחצה ויסייע לכל איניציאטיבה פרטית, שיש בה ברכה לכל, ויפנה אותה למסלול הבנין התכניתי, אשר יזיין את מפעלינו הציוני בהון לאומי ובאפשרויות כלכליות רחבי־היקף ובתכנית מחושבת ושיטתית לקראת יצירת משק לאומי רב־ענפים ועמוק שרשים בכפר ובעיר, שיעמוד בפני כל רוח מצויה ולא מצויה; אשר יבצר וישליט את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי, יעמוד באמונה לימין העובד העברי ולימין אירגונו הכללי והאחיד, ויאחיז את הפועל החקלאי בקרקע ובמשק ויכשיר את התנאים הפוליטיים והכספיים להתישבות חקלאית מתרחבת, מעונפת ומגוונת על יסוד עבודה עברית; אשר יחזק את אירגונו הכללי והמאוחד של הישוב הא"י על כל חלקיו וחטיבותיו על יסוד של שויון גמור בזכויות וחובות; אשר ישקוד על החינוך הציוני של העם היהודי וההכשרה הציונית של הנוער, ועל גיוס ההמונים והפעלתם בתוך התנועה וההסתדרות הציונית; ואשר יעמוד כנציג יחיד ומוסמך של העם היהודי על משמר זכויותינו הפוליטיות ויטפח את קשרי הקואופרציה עם ממשלת המנדט והעם האנגלי מצד אחד, והאוכלוסין הערבים בארץ והעמים הערבים אשר מסביבותיה מצד שני.

שלטון ציוני זה צריך לקום בכוחות המשותפים והמאוחדים של כל חלקי התנועה הציונית. אנו מוכנים להרתם במלוא כוחנו בהקמת שלטון זה יחד עם כל אלה שנכונים לכך. היינו בודדים — אבל גם כשהיינו מועטים לא היינו מחוסרי אונים. מנין בא כוחנו בציוניות? מפני שמצינו מלוא תכנה ההיסטורי של הציונית ללא שיור, והעמדנו עצמנו בלא תנאי לרשות הגשמתה השלמה. וכל אלה המוכנים כמונו להשתתף בתום לב ובאמונה במפעל ההגשמה הם בני־בריתנו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!