לרעיתי לשושנה

החרוּצה באכרוֹת

לעזר בעבודתה

 

מבוא    🔗

חכמינו אמרו כי “הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו”, ואקוה על כן, כי בעיניהם של הקוראים לא אהיה כמתפאר אם אודיעם בזה כי בספרי זה נתתי להם כמה וכמה מתנות. ואמנה כאן אחדות מהן: עיקרו של ספרי זה, הלא הוא בפרקיו למן ג' ועד ט' ומלבד המתנות שאינן מעטות אשר נתתי לקורא גם בתוך ששת הפרקים ההם נתתי להם כמתנה את הפרקים א‘, ב’, ט' ואת שתי התוספות שבסוף. את שני הראשונים כחלקים מעצם הספר ואת האחרונים כתוספות לספר. ומבלי אשר אודיע לקורא יוכח מהר כי בספר קטן-הכמוּת הזה גלומות ידיעות רבות אשר בשפות לועז יתפשו ספרים רבים. ספרותנו הצעירה עניה היא עדין בספרים מדעיים בכלל ובספרים חקלאיים מקצועיים בפרט. ואקוה כי ספרי זה יתקבל ברצון ע"י הקורא העברי. מובן כי לפני כחמש עשרה שנה בהוציאי את ספרי גידול ירקות היתה ספרותנו המדעית וביחוד החקלאית עניה יותר מאשר עכשיו, ואז תכנתי תכנית להוציא ספרים מדעיים וחקלאיים בכמה וכמה סדרים. בינתים נטרדתי לענינים אחרים, וזולתי קדמוני בכמה ענינים אשר חשבתי אז לכתוב עליהם. אכן הניחו לי רבותי מקום להתגדר במקצוע הנדון בספרי זה.

הקורא המצוּי גם אצל הספרוּת המקצועית שבלועזית יעמוד ודאי תיכף על כך כי בספרי זה הוכנסו פשטות ובהירות בכל הענינים (וביחוד בטבלאות השונות) במדה שאין לראותן בשום ספר לועזי מסוג זה (אני בכל אופן לא ראיתי). ומוּבן כי בכדי להביא לידי כך הושקע ע“י המחבר זמן ועמל רב עד מאד: גם להפוך את המספרים מן השטות המסבּכות (הנהוגות בארצות אחרות ביחוד בארצות האנגלו-זכּסיות) לשטה ההגיונית: העשרונית, ואחר כך לעשות חשוּבים שונים כדי למצא את האפשרוּת לתת בזה לפני הבּהם העברי דרכים פשוטות לחבוּר מספרים שונים. אפשר לאמר, כי דבר זה יכול היה להעסיק אדם לשנים (מוריסון אומר בהקדמה לספרו “פידס אֶנד פידינגס” כי בסדוּר הטבלאות לספרו ההוא הושקעה עבודה ע"י עוזריו בלבד – מלבד עבודת מוריסון עצמו – כדי להעסיק איש אחד במשך שלש שנים) ולולא הייתי צובר רשימות (שנכנסו לספרי זה) במשך עשרות שנים, מי יודע אם הייתי יכול לגשת עכשיו לעבודה זו, אלא שנשתמרו אצלי רשימות רבות מאד: מתוך קריאתי בספרים, מתוך שיחותי עם בהמים ומתוך הסתכלויותי העצמיות בענין זה, אשר נטיָתי אליו התחילה עוד משנות נעורי (בהיותי עדין ברשותו של אבי ז“ל, אשר היה מיסרני באמרי פיו לא פעם על התבטלי “מחיי עולם” ועסקי בשטוּיות של חיי שעה”…), ומאז ועד היום הזה צברתי וכנסתי רשימות רבות מכל הנ”ל ומן ספרים רבים שאף איני זוכר כיום את מקורם, באשר לא רשמתי את אלה בהתכּוני בתחלה לרשום רשימות אך לתועלתי הפרטית. וכשם ששום אדם לא יביט און בזה שלקחתי ממקורות זולתי לשמושי הפרטי, ככה – נראה לי – אין לראות עון בזה שאני מכניס לתוך ספרי ידיעות שקבלתי מזולתי; הן כל התקדמותה של האנושיות באה אך מזה שכל דור לוקח ממה שהכינו קודמיו, מעבּד את זה יפה וּמעכּלוֹ עד שיהיה כחלק משלו, יצרף לכך את מה שיש לו משלו, ויניח את הכל לאלה שיבאו אחריו כי יוסיפו משהו משלהם. ובטוח אני כי יום יבא (אם עוד בחיי או אחרי כן) אשר מישהו זולתי ישתמש אף בספרי זה, לספר אשר יחבר הוא, וברכתי נתונה לו מעכשיו. גאונים יוצאים מן הכלל אשר יחדשו את הכל רק מעצמם מסוּפקני אם היו ואם ישנם כיום; והתורות הדתיות אשר מאמיניהן יאמינו כי נתנו ע"י “התגלות אלהית” – כמה היו?

בתוך הרשימות הישנות הנ"ל היו, כאמור, גם הרבה כאלה שרשמתין מתוך הסתכליותי. והנה להסתכליותי שמשו עדרים לא קטנים של בהמות שונות אשר טפלתי בהם אצל זולתי (לפני כמה עשרות שנים באמריקה, לפני כחצי יובל בכנרת ובשנות המלחמה בבן-שמן ובמקוה-ישראל) מלבד הסתכלותי כל השנים האחרונות בעדרי הקטן שבנהלל.

חלק מן הרשימות הנ"ל (אשר תכנן בערך הכנסתי לתוך ספרי זה) סדרתי עוד לפני כחמש-עשרה שנה והשתמשתי בהן בשעורי לקבוצת העובדות (שהיו אתי שם באותה תקופה) וכן לתלמידי במקוה-ישראל (בהיותי מורה שם). באותה התקופה גם הרביתי לבקש ולחטט במקורות שהיו אז חדשים ואת כל מה שחדשו לי (אותם המקורות החדשים) הוספתי על רשימותי; ואת כלן כמעט סדרתי אז לכעין ספר-למוּד בשביל תלמידותי ותלמידי.

אכן, “עברה גוררת עברה”: באשר באותה תקופה לא זכרתי כבר את שמות המקורות אשר מהם שאבתי במדת מה את רשימותי ולא יכלתי על כן לתת להם זכרון ברשימותי לתלמידים הנ“ל, על-כן חשבתי אז שלא יהיה מן הראוי לתת לפני תלמידי זכרון אף לאותם המקורות שהיו אז חדשים עדין עמדי ואלה שזכרתים עדין; ויוצא ע”כ שגם לאלה לא השארתי זכרון ברשימותי. אכן עתה לא אנהג כבר ככה ובסוף ספרי זה ארשום את כל המקורות אשר אתי עתה. ובזה אני נותן מודעה, כי אין הרשימה ההיא כוללת את כל הספרים אשר שאבתי מהם, ומובן שאיננה כוללת את מקורות הידיעות אשר שאבתי לא מן הקריאה אלא מן השמיעה וכן לא את אלה אשר צברתי בעצמי. כי מילדותי נטיתי לחטט ולחקור בעצמי ולהטות אזן לשיחות עובדי אדמה מארצות שונות והייתי מרבה לרשום פּתקאות מכל הנ“ל ולשמרן. עכשו עבּדתי כאמור את כל רשימותי הנ”ל והגהתים מתוך עיוּן בספרים מקצועיים חדישים ביותר שהשגתי ככל האמור לעיל.

את הגהותי (וביחוד בטבלאות הנוגעות לאבוס בהמות) סדרתי באופן כזה: ברשימות השונות אשר היו אצלי מקודם, יחד עם המקורות החדשים, היו לא אחת מספרים שחזרו כמה וכמה פעמים (עד 8) וההפרשים שבין המספרים במקורות השונים היו לעתים גדולים למדי. לא חפצתי לשער בהם משהו ולקבוע מספרים לפי השערתי בלבד, ונהגתי לחבּר ראשית כל את הספרות שבמספרים אשר בכל המקורות הנ"ל ואחר כך לחלק את תוצאות החבוּר על מספרם. למשל מספר על נתוּן מסוים שמצאתיו חוזר שלש פעמים במספרים מדוּיקים מאד, כגון, 50, 100, 150; חיברתים יחד ותוצאתם היתה כמובן 300. את התוצאה הזאת חלקתי בחזרה על מספר המספרים (3) וקבלתי כמובן 100. ובכן בספרי זה רשמתי לאותו הנתוּן את המספר 100; וכל אחד אף יבין כי הבינוני 100 הוא קרוב למציאות יותר מן הקצוות 50 או 150. ורק במספרים על נתוּנים אשר בהשואה את נתונים דומים הכריע דוקא אחד מן הקצוות, למשל במספרים כדלעיל. אם סבו על דגנים ואם הבינוני מן המספרים בענין כזה לדגנים נתן בכל פעם את המספר הקרוב אל 150 הרי אם לאחד הדגנים היו בשלש רשימות 50, 100, ו-150 קבעתי את המספר 150 בלי כל צרופים. באופן כזה

אמנם הרי מדעתי הכרעתי את הענינים לצד אחד (ולא תמיד אל החדש) אך הן רק צרפתי את דעתי לזולתי שהביא את מספריו בשם איזה נמוק. ומובן שאת כל אחת מרשימותי הישנות וכן את הטבלאות מן הספרים החדישים שהשתמשתי בהם בדקתי קודם לראות אם אין שם איזו שגיאה. בדיקה כזו היתה אפשרית לי (אם כי מיגעת מאד) מכיון שכמעט בכל הרשימות מצאתי גם בטויים למשקלים של כל החמרים המזינים וגם בטוּיים לערכם אם בכלוֹריוֹת או בערכי עמילן ולערכים המזינים של אותו החומר שבדקתי. ורשימה אשר מצאתי בה טעות באיזה ענין, פסלתי לגמרי את המספרים לאותו הענין.

אחד מן הספרים החדשים ביותר אשר השגתיו, לשם בקורת רשומותי, הוא הספר (מהוצאת האוניברסיטה בקמברידג) “הפיזיאולוגי של הפריה-ורביה בפרה” מאת י. האַממאָנד, אשר את שמו בלועזית אזכיר בתוך הביבליאוגרפיה שבסוף ספרי זה. והנה את אותו הספר הזמנתי בזמן המתאים אך הוא נתקבל רק אחרי שספרי נמסר לדפוס ואת הרשימות אשר הוצאתי מאותו הספר לא יכולתי כבר להתאים לשטף הדברים השונים אשר בתוך “כתב-יד” של ספרי, ובמקרים רבים יראוּ כהערות שמתחת לכתב העיקרי. בכל זאת מצאתי, כי נוח יותר לקורא שיקבלם בגוף הכתב ולא כהערות מתחת ובמצב כזה נתתי את הרשימות. והנה אותו הספר יצא אמנם עדין בשנת 1927, ואולם בין המלוּמדים במקצוע הבהמות יחשב עדין כחדיש ביותר וּכדוֹלה ביותר את מעמקי השאלות. את אותו הספר אפשר לראות גם כעין ספר ללקוּט דעות מאת חוֹקרים שונים: הוא מביא שמות של 400 חוקרים שונים מארצות שונות (לבד דעות המחבר עצמו ודעות של בהמים שונים). המחבר מביא את דעותיהם של חוקרים שונים בנוגע לענינים שונים שהוא דן בהן. מובן כי לא הבאתי בזה את כל הדברים אשר באותו הספר ואך תמציוֹת שונות, שיחד יתפשו אולי את חלק המאה מן האמור באותו הספר. לעתים נתתי את הדברים בלשוני אני ולעתים נתתי למחבר של אותו הספר כי ירצה את דעותיו או דעות של חוקרים זולתו. במקרה כזה הכנסתי את דבריו בגרשים: " " וקראתי בשם: “הספר מקמברידג”.

כספר העוסק במקצוע חקלאי רצוי אולי לתת, לקורא המתענין בכך, אי-אלו מספרים (רשמיים מאצל הממשלה) ע“ד החקלאות של ארצנו בכלל. המספרים שינתנו בזה נוגעים לספירה שהיתה מוּכנה אצל ממשלת ארצנו מן השנים 32–33 – 34: שטחה של כל ארץ-ישראל המערבית יאָמד בעשרים וחמשה מליונים דוּנמים כחצי מזה נמצא בנגב ובמדבר יהודה אשר לע”ע אין לבני עמנו דריסת הרגל שם. השטח המעובד בסביבת הישובים שלנו וסביבותיהם יגיע כמעט לארבעה עשר מיליון דוּנם. מן השטח הזה שיכים ליהודים בערך עשרה אחוזים. כל השטח המעובד מחולק כדלקמן:

ליגב בעמקים (פלחה) 3,520,900 דונם

קרקע – אשר יזרע בהרים 2,105,200 "

קרקע בהרים המוכשר ליגב אך אינו נזרע 2,777,100 "

מכוני השקאה, בצות, סלעים, דרכים,

מסלות-ברזל, בנינים ועוד 5,857,000 "

קרקע בהשקאה בעמקים 221,300 "

יערות של עצי סרק 698,200 "

יערות פרי: זיתים 599,300 "

מטעי פרי: פרות שונים 254,500 "

" " הדרים 150,000 "

מטעי פרי: גפנים 117,200 "

" " תאנים 84,800 "

" " שקדים 19,200 "

" " בננים 5,800 "

" " משמשים 2,700 "

כל המספרים הנ"ל שיכים לספירה שמלפני שנה בערך.

ספירה אחרת משנת 1932 מונה בארצנו:

פּרות ועגלות (בהן בערך 12,000 בקר-חלב) 75,000 גלגלות

פּרים מבוגרים ושורים 44,000 "

עגלות ועגלים צעירם מגיל שנה אחת 40,600 "

תוֹאים (ג’אמוסים) 7,400 גלגלות

צאן-עזים (מכל הגילים והמינים) 380,600 "

צאן-כבשׂים (מכל הגילים המינים) 247,700 "

חמורים 74,200 "

סוּסים 14,100 "

פּרדים (כולל כמוּבן גם פּרדות) 5,600 "

גמלים 32,300 "

עופות ממין התרנגולת 1,019,500 "

" " הודים 5,200 "

" " ברוזים 5,900 "

" " אוזים 4,900 "

" " יוֹנים 136,400 "

מעזבונה (אֶכּספּוֹרט) של ארצנו אפשר לע"ע למנות אך את עזבון ההדרים, אשר בשנה הנכחית הגיע בערך לשבעה מליונים תבות ושליש המליון (כל תבת הדרים משקלה בערך 35 ק"ג).

ערכם של התבואות השונות מן היגב בארצנו עצמה בתרצ“ד הגיע לסך (בערך 200,000 טון) 1,250,000 לא”י. ערכם של הפרות השונים (זיתים, ענבים, תאנים, שקדים ועוד אשר הוו יחד בערך 60,000 טון) היה בערך 450,000 לא“י. הערך של פרי האדמה (כגון אבטיחים, עגבניות, ת"א ועוד) וירק שונה היה (בערך 77,000 טון) בתמורה לערך 300,000 לא”י.

מערבה (אימפורט) של ארצנו, בתרצ"ד היה:

תוצאת חלב שנערכה במכס בסך לערך 214,130 לא"י

ביצים (56,982,000 יחידות) שנערכו במכס

בסך לערך 105,600 לא"י

עופות שנערכו לערך 770,350 לא"י

פרות שנערכו לערך 163,000 "

ירק ופרי האדמה שנערכו לערך 105,650 "

פרי טרי ומשומר וכבושים שונים שנערכו עוד 125,000 "

בהמות לשחיטה ובשר מוכן 340,000 "

השמוש של ארצנו בחלב ותוצאת (תוצרת בהמות) אם לבטא את הכל בחלב מלא יגיע לערך (60 ליטר מתוצרת פנים+140 ליטר מתוצרת חוץ) 200 ליטר לנפש בשנה בהשואה לזו שבארצות אחרות כגון:

דנמרק לערך 620 ליטר לנפש בשנה

שויץ 610 ליטר לנפש בשנה

גרמניה 510 ליטר לנפש בשנה

אמריקה 420 ליטר לנפש בשנה

המספרים הנ"ל מוכיחים כי עדין ישנו כר נרחב מאד בפני הבהמים שבארצנו לפתח את מקצוע החלבנוּת.

ומלים אחדות ע“ד הכתיב בספר זה: עם כל רצוני לעשותו כ”דבר השוה לכל נפש" לא יכלתי לכתבו אלא בכתיב התנ“כי החסר. וכאן לא רק עקשנות עקבית (פּרינציפּיונית) שאיני רוצה לותר עליה (דבר חשבי את הכתיב התנ"כי כעיקר השפה העברית) אלא פשוט גם איני יודע את הכתיב החדש. את ה”כתיב הגויי" איני יודע, יודע אני לכתוב עברית וכמה שפות לועז, אך את “הכתיב הגויי” (סליחה!) איני יודע ואודה כי אף אחרי עברי על “דקדוק קצר” מאת פּרופ' ד“ר י. קלוזנר לא “חכמתי” עד כדי כך שאדע “לכתוב נויהאך (נח) בשבע שגיאות”. וגם נדמה לי שאם האגדה של עמנו ידעה פעם לספּר כי ביום שתוּרגמה התורה ליונית (בודאי גם אז בשביל “היונים-הגויים” שבישראל) ירד חשך לעולם לשלשה ימים, הרי האגדה תדע פעם לספר כי מיום שרבו בעמנו אותם “מצדיקי הרבים” (“היונים-הגויים”) ירד חשך לכל הפּחות לישראל למשך כמה דורות, ואני איני רוצה להיות בסוף ימי כ”כסיל ההולך ומוליך בחשך“. ואגב, אחרי שעברתי על הספר הארוך “דקדוק קצר” נדמה לי כי גם בו, כבכל “הספרות לגויים” שבימינו, לא יקראו אותם “הגויים” (אלה שדי להם בסינימה ובפוּלחן הכדור הנפוח) אלא דוקא אלה שמלאו כרסם בש”ס ופוסקים. אך נשוב לעניננו: הכתיב התנ“כי מושך אחריו את הנקוּד ואמנם פה ושם נקדתי איזו אות בכדי להקל על הקורא ואך המסדר בדפוס השמיט לעתים את הנקודות ההן ולעתים גם סר מן הכתיב התנ”כי, היות שסדור-האותיות אשר במכונה, כיום, הלא לרוב אינו מאַפשר את הנקוּד. ואת הקורא הסליחה!

ועוד מלים אחדות: בסוף הספר תבאנה שתי תוספות: אחת בדיון ע“ד המחלות השכיחות ביותר בבהמות שנגדל והשניה בדיון ע”ד “מותר האדם” מבעלי החיים האחרים במה שנוגע לאברי הלדה של הנקבות באלה. הענין האחרון הוא חומר להתנצחוּיוֹתיהם של חכמים שונים: זה בכה וזה בכה ולבי אמנם נקפני על שהכנסתי שם את ראשי בין ההררים אך נדמה לי כי אף אם אין הלכה כמותי מותר לי להשמיע דעה בענין זה. אולי נדע פעם “הלכה כמי?”. ולע“ע יחשוב לו כל צד כי “קוב”ה מחייך לצדו ואומר: נצחונו בני נצחוני בני”!

א.ל. יפה

אחר הדברים הנ“ל תוּבע תודה: 1) למערכת “השדה” אשר הועילה להשאיל 6 קלישאות מאלה שנדפסו בספר זה; 2) לביהמ”ס של פלדמן-ברשדסקי אשר השאיל 3 קלישאות וביה"ס “חדיש” אשר אחת מן הקלישאות שהואילו להשאיל (מחבצה של “באלטיק”) נכנסה לספר זה. ומובן כי תודה רבה מאת המחבר לכל בעלי המשקים ובעלי החוות אשר הרשו למחבר שיצלם בהמות בעדריהם ואף עזרו לו בעשותו זאת.

הנ"ל.

 

חלק א'    🔗

 

פרק א'    🔗

סעיף א. הערות ובאורים למלונים בכללם    🔗

נוסף לדברי במבוא לספרי זה אודיע בזה כי כמעט כל אשר ינתן בסעיפים אלו הכינותי עוד לפני כמה וכמה שנים, מתוך מחשבה להשתמש בחומר זה לשמושי הפרטי (אחר כך השתמשתי בו בשעורי לתלמידותי ותלמידי). אז הייתי מחטט ישר במקורות והייתי מעלה לרשימותי את אשר בקשתי ומצאתי. עתה השויתי את המספרים שברשימותי לכמה מקורות: את המספרים ע“ד התנ”ך והמשנה השויתי למספרים שבתוך הקונקורדנציות של בעער ושל מנדלקרן ולמספרים שבתוך הקונקורדנציה של הרב קוסובסקי ואך את המספּרים שהעליתי מתוך תלמוּד ירושלמי לא יכולתי כמובן להשוות למספרים מאיזה מקור מוּסמך ויוכל היות כי נפלו בכך אי-אלו טעויות. למרות שהייתי נזהר ובקרתי עכשיו את המספרים שנית לפי המקור. טעות גדולה לא יכלה בכ"א ליפול כאן.

בזמנו נגשתי לרכוּז המסמכים (שאני נותנם כאן במלון א') מתוך כונה לסדר מלון למלים החקלאיות הנפוצות בספרותנו העתיקה. התחלתי אז ברכוּז המלים הנוגעות לבהמוּת (מכיון שבתכניתי אז היה לסדר מעין מלון בתוך מלון: לסדר כשמות לפרקים את השמות: בהמוּת, יגב וכו' ולסדר למשל בפרק שיקרא בהמוּת את המלים: אלף, אלוּף, אימר וכו') אז נטרדתי מכל אותה התכנית אלא שבינתים הספקתי לסדר את הפרק הראשון. עתה בקרתי את החומר שסדרתי אז לאותו פרק, שניתי בו משהוּ ואני נותנו בזה גם כהוכחה חלקית להנחתי, כי החקלאות (לכל ענפיה) היתה מפותחה למדי אצל אבותינו מראשית כבוּשו של יהושע עד אחרי החרבן השני; והתפתחותה אז היתה גבוהה לא רק מאשר אצל העמים שכניהם אז אלא אף מאשר אצל עמי המזרח שבימינו (גירא בעיני המתארים ומציגים את אבותינו בכללם בדמוּת עמי המזרח מהיום!). אחת מן ההוכחות לצדקת הנחתי זו יכולות לשמש כמה וכמה מלים הנמצאות בתנ“ך כשמות לכלים שונים אשר אין עמי המזרח כיום משתמשים בהם; ולמשל בעמוס מוצאים אנו פסוק: “כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר” ובישעיהו כ”ח ישנו פסוק דומה לו. בכ“א הפסוק בעמוס הוא עדות נאמנה (עלי בכל אופן) כי אבותינו אז השתמשו בעגלה לא רק לנסיעות (ממה שהערבים למשל לא ידעו עד שיבת שבוּתנו האחרונה) אלא אף להוביל תבואה מן השדות (למה שהערבים לא הגיעו עדין אף כיום הזה). זוהי אך דוגמא אחת חותכת למדי. וכל אשר יתעמק בתנ”ך ויתר ספרינו העתיקים ימצא כמה וכמה הוכחות לכך שאין כלל להשוות את דרגת התפתחותם של אבותינו מאותן התקופות אל דרגת התפתחותם של עמי המזרח לא מן ימינו ועאכו"כ לא מן הימים ההם. כאן אמור הדבר אך כבדרך אגב, שהלא מובן שלא כאן המקום למחקרים אלה, ונדמה שגם בכך די להוכיח (מלבד ל“מושכי הערלה” מהיום) שהחקלאות (לכל ענפיה) היתה מפותחה למדי אצל אבותינו אחרי התישבוּתם בארצנו, והם פּתחוה אז לפי הסדר: בּהמוּת (אנימל האוזבנטרי), יגב (פלחה), ירקנוּת (וג’טבל גרדינג) ויעוּר (פרסטרי). את פרי העבודה הזאת אני נותן כאן כמתנה לתלמידי-החכמים שימצאו בין אלה אשר יקראוּ בספרי זה, ואשר בודאי יהנו מכך, כמוני, וזה יהיה להם מקור למעינות של מחשבות והרגשות נאצלות.

לקמן יבואו מעין שני מלונים. במלון הראשון ינתנו שמות הבהמות השונות (ובסוגרים תנתן נטיית אותם השמות ברבים) ובמלון זה יבואר משמעם בעיקר לפי המובן לי ממקורותיהם של אותם השמות אף אם בּנגוּד לדעוֹת כמה מפרשים זולתי. ואחרי הבאוּר כנ“ל ינתנו שלשה מספרים: הראשון – למספר הפעמים אשר אותה מלה נזכרה בתנ”ך; השני – למספר הפעמים אשר אותה מלה נזכרה במשנה; והשלישי – למספר הפעמים אשר אותה מלה נזכרה בירושלמי (מובן כי המספר האחרון אינו חוזר לכלול שוב את השמות שבמשנה אשר לירושלמי). ולא מניתי ולא נתתי מספרים לאותן המלים גם מספרינו האחרים (מלבד שלשת הנ"ל) יען שהלא אין לדבר סוף, ולהכנס לענין כזה ב“ים התלמוד” אף לא הרהבתי עוז בנפשי, בהיות שזהו “ים נרחב” עד מאד. ואף זאת שאחרי אשר עברתי על הירושלמי וכמעט שכבר לא מצאתי בו שמות נוספים על הנזכרים בתנ"ך ובמשנה, לא התעודדתי כלל לעבודת שוא כחטוּט בספרים אחרים. ואולי עוד אפנה אני, או יפּנה מי שהוא זולתי, ללקט ולצרף יחד את כל השמות אשר למונחים החקלאיים בכללם הנפוצים בספרותנו. בנוגע למלוֹן הראשון הזה לא מצאתי צורך לבאר את שמות הבהמות מעברית ללועזית בהיות ששמות אלה ידועים הם למדי בקהלנו. אך לא כן נהגתי במלון השני הכולל מונחים לחלקי הגוף השונים בבהמות. במלוֹן זה השני נתּן השם גם בלועזית (לפי שהעליתיו מן הספרות המקצועית באנגלית או בגרמנית מכיון ששמות להם טרם נקבעו). כנויים בלועזית לא נתתי אך בשמות העבריים אשר אין לטעוֹת כלל בבאוּרם (לא חפצתי להקשות למסדרי האותיות) או לעתים גם לא לחלקים חצוֹנים שבגוף הבהמות אשר באלה הלא קראתי שמות לחלקים המסומנים במספרים בתמונות השונות ואין אפשרות לטעות בכונת דברי. והקורא יוכל להשוות בעצמו (אם ירצה דוקא) את אותם השמות לשמות הלועזיים שבספרים אחרים.

מובן כי במלוֹני אלה היתה כונתי גם להחיות שמות עברים (מן התנ"ך ומן מקורות שונים) למושגים אשר במשקינו יכנום כיום באי אלו שמות שאינם נוחים לשמוש כנוחותם של השמות התנ“כיים. כגון השם או התואר לבהמה הכרוּכה אחר הרועה ושכל העדר ימשך אחריה. בתנ”ך נמצא תואר פשוט קצר ונחמד לבהמה כזו: “אלוף” או “אֶלף”, ואלו במשקינו ישתמשו רבים לבהמה כזו בשם התלמודי “משכוכית” (שם ארוך ונוח לשגיאות, ואמנם כבר שמעתי מפי כמה חקלאים: “משוכית” תחת “משכוּכית”). וישנן עוד כמה דוגמאות.

בנוגע למלון הראשון יכולים לשאול: מכיון שהשמות מן התנ“ך ומן המשנה נמצאים רשומים כבר בכל כנוייהם בקונקורדנציות של בעער ושל מנדלקרן לתנ”ך ובקונקורדנציה של הרב קוסובסקי למשנה. עי“כ שהם מרוּכזים בספריהם וקל למנותם, למה באתי בכן לתת להם מספרים כאן? ותשובתי היא שבהאמיני כי ספרי זה יהיה נפוץ ומצוּי בידי כל אחד מחקלאינו ובמשקים הן אין להשיג את הקונקורדנציות הנ”ל עלה בדעתי להמציא להם גם את המספרים הנ"ל, בהיות שממילא מצאתי לנחוץ לרשום בשבילם את אותן המלים במלונים מרוּכזים.

ועתה לסקירתי על יחסם של בני עמנו מלפנים למקצוע הבּהמוּת: בתנ“ך מוצאים אנו שמות לבהמות שונות בפרוט גדול יותר מאשר במשנה שחוברה אחרי התנ”ך, ולעומת זו מוצאים אנו במשנה פרוּט רב של שמות בענפי חקלאות אחרים (למשל לירקנות) במדה שאין להם כל השואה בתנ“ך. ונראה לי לבאר בדבר החזיון הזה כך: בתקופת התנ”ך עדין עסקו בני עמנו בעיקר בגדוּל בהמות, המקצוע אשר קבלו מאבותיהם הרועים (הנוֹמדים) ואם כי כבר התקשרו אז לקרקע הארץ, הרי טרם חדרו לתוך תוכה של עבודת האדמה: הם פּתחוּ לע“ע בעיקר את היגב (גדוּל תבואה) אך עדין היה מקצוע ירושתם (גדוּל הבהמות) עיקרי אצלם וחביב עליהם ביותר, וּכצאצאי רועים עדין הבחינו וקראו בשם מיוחד לכל סוג, מין ומשפחה של כל בהמה: תחת אשר בתקופת המשנה (ומה גם בתקופת התלמודים (כגון ירוּשלמי) היה כבר לבם (נאמר בלשון התלמוד) “גס” במקצוע זה: וחבבוּ ביותר את הירקנוּת שהיתה עדין חדשה אתם, ע”כ מוצאים אנו במשנה שפע רב בשמות לענפי חקלאות כגון הירקות והירקנוּת וכבר ישנה שם מעין הכללה מסוימת בקריאת השמות לבהמות. הם מרבים כבר להשתמש (שלא לפי הערך כלל) בשם “בהמה” סתם (449 פעמים בירושלמי). כמו כן למשל אינם מבדילים כבר ביותר בין חמור ואתון. וידברו על חמור בלשון נקבה, אולי יען שהם גדלוּ לשמוּש בעיקר את האתונות. תחת שאת החמורים גדלוּ אולי בעיקר בחוות להרבעה. ובכן אין לדון, כמובן, מן ההכללה, כי לא עסקו בגדוּל בהמות, שהלא מוצאים אנו אצלם גם התפתחות נוספת בענין זה ולמשל השם “טעוּנה” לכבשה הטעוּנה בצמרה לפני הגזיזה, או השם “גזוּזה” למצב הכבשה אחר אשר צמרה הוּרד כבר ממנה.

בתנ“ך נמצא שם יפה “גמוּל” לולד שנגמל, אמנם בתנ”ך מכוּנה באותו שם ולד-אדם, אך בספרות שאחר התנ“ך הן מוצאים אנו את אותו השם כמעט (גימוּל) לולד-בהמה אשר נגמל מחלב. והכי אין להשתמש באותו השם, באחת מצורותיו, לולד-בהמה גמוּל מחלב? ובשם “גימוֹן” הנזכר בספרוּת שאחר התנ”ך, והוא אינו נצרך כבר למושג גמוּל, האין להשתמש בו למחסום אשר יוּשם על פי היונק?

ב“ירושלמי” לא מצאתי כבר תוספת נכרת על ה“משנה” במקצוע הבהמוּת וביחוד לא מצאתי תוספת (נוסף למשנה ולירושלמי) בתלמוד-בבלי ובספרים עתיקים אחרים. אולי יען אשר אחר תקופות המשנה והירושלמי הרי הספרים האחרים או חוּברו בגוֹלה או בתקופות אשר “צרות הגולה” השתרגו והגיעו גם לצואר בני עמנו אשר שרדו עדין בארצנו ובאותן התקופות הן היו בני עמנו רגישים יותר מעכשיו ובצרות, אחיהם היה צר גם לאלה אשר ישבו בשלוה באותו הזמן… ואולי משום כך לא נפנו כבר הלבבות לפּתוּח מוּשגים חדשים… אלא די היה שיכלו להחזיק במה שהורישו להם אבותיהם…

סעיף ב' הערות ומחקרים בקשר עם המלונים    🔗

(המשך)

בנוגע לבאוּרים למלים השונות: התאמצתי שלא לנטות מבאוריהם של המפרשים המקובלים אצלנו ואך באי-אלו מקרים לא עמדתי בכך ונתתי באור חדש, או נכון יותר: שמתי באור לאיזו מלה כהצעה (למומחים ממני בכך) לדון בה ולקבלה או להרחיקה. ונטלתי לעצמי רשות לבא בהצעת כאלה בפני הגדולים ממני בכך מן הטעמים דלקמן: 1) מצד אחד ראיתי כי במשקינו יבקשו מוּנחים לאי-אלה מוּשגים וישתמשו לשם כך בשמות לועזיים או “סורסיים”, ומצד שני ראיתי בספרוּתנו שפע של מוּנחים אשר מוּשגיהם הנכונים אינם ידועים כבר בעמנו כיום; וחשבתי כנכון להציע אי-אלה מוּנחים מיותרים שיחשבו כשמות נרדפים להציעם כמונחים לאי-אלה מושגים אשר אין להם שם בעברית. ומתוך דעתי את הארץ ואת דרכי הצמצום הרב שבספרותנו (העתיקה כמובן), אשר משום צמצומה אין להניח כי קראו לפנים שמות כפולים ומשולשים למוּנח אחד, על כן נעזרתי כמה פעמים בפירושו של איזה ענין בספרוּתנו והרשיתי לעצמי להציע איזה מונח לאיזה מושג (ואין אני אומר קבלו דעתי). דוגמאות לענין זה: “רמך” – פרשתי כאן: “סוס-זכר מיוחד להרבעה” (וזוכרני כי פירוש כזה גם ראיתי באיזה מקום), והנה המלונים (מאחרי יהושע שטינברג) יפרשו את המלה הזאת כפרסית. ובאוּרה (לפי שטינברג) “שפעת סוסים או גמלים”, ובגרמנים: “פפערדעצּוּכט”. ולדעתי שגה בזה שטינברג ושגו אלה שהלכו בעקבותיו, כי איך אפשר ש“אחשתרן יהיה בן לרמך” אם רמך אינו סוס אלא שפעת-עדרי-סוסים. וביחוד אם זה אינו אלא “פפערדעצּוּכט”?! אמנם יש לחשוב שבתקופה אשר בה נכתבה המגילה היו היהודים תחת השפעת הפרסים או קרוב לכך, ואולם המתעמק באותו ספר ימצא כי לא נכתב בפרס אלא בארץ-ישראל לפני תקופת החשמונאים. ובכלל רואה אני את הדרך לתלות כל דבר מן התנ“ך במשהו שמן הגוים כ”דרך גוים" אכן אין זה מעניננו כאן, במקצת עמדתי על כך ב“נתיב” חוברת ג' במאמר “על תנועת האדם”; ובכן אף אם בפרסית ישנו מונח “רמך” או דומה לו למושג זה ופירושו בפרסית “שפעת-עדרי-סוסים” אין זה בכל זאת פירושו של רמך אשר במגילה העברית. אכן במגילה מדוּבּר (במקום אשר רמך יזכר) על שליחים רוכבים על בהמות-מרוץ ומובן כי אלה היו מפורטי הפרסה; והנה רמך אינו פרד כי הלא קימא לן שהפרד אינו מוליד ולרמך הן יש בן ואף בנים (האחשתרנים), ברור גם כן כי אחשתרן הוא ממזר, שהלא אינו נקרא כשם אשר לאביו (רמך) ובכן יכול הוא להיות או פרד (ואז רמך הוא חמור) או ים (ואז רמך הוא סוס). כאן הכרעתי כבר אך מתוך כך ששם לבן-החמור והסוסה ישנו לנו (פרד, פרדה) ושם לבן הסוס והאתון אין במשקינו ומדוע לא לקבל את אחד מן השמות (ים, אחשתרן, לובדקס) למושג זה?!

השורש פּלט יצא אולי אך מתוך חלוף האות פּ באות מ שבשורש מלט. בתנ“ך נמצאות כמה וכמה מלים מן השרש פלט במובן: למלט מצרה (כגון “פּלטני מיד רשע”! – בתהילים) ופעם רק אחת בא שרש זה במובן לדה (“תפלט פרתו ולא תשכּל” – איוב). לעומת זה נמצא אמנם הפעל מלט במובן לדה שתי פעמים ואולם שתי הפעמים לא במובן לדה ממש אלא על מושגים הדומים ללדה. אחת משתי הפעמים האלה בפסוק “שמה קננה קפוז ותמלט ובקעה ודגרה” (בישעיה). המפרשים יפרשו קפוז – “מין נחש” אך אין נחש דוגרת ולכן נראה לי לפרש קפוז – מין עוף מדבּרי. ובין אם קפוז הוא “מין נחש” ובין אם הנו “מין עוף” הרי ימלט ביצים אשר מהן יבקע הולד, ואינו יוֹלד חיים. גם הפסוק השני: “בטרם יבא חבל לה (לעיר) והמליטה זכר” אינו מוסיף חזוּק לשמוש בפעל מלט למושג לדה. לעומת שתי הפעמים אשר הפעל מלט נזכר בתנ”ך למושג הדומה ללדה הרי יוּסב בתנ"ך המושג יָלד אל לידת אדם, בהמה חיה ועוף ובהשאלה גם ענינים אחרים הגון “וכפוֹר שמים מי ילדו” (איוב) "והרה עמל וילד און (או שקר–תהלים) “לאבן (יאמרו) אַת ילדתנו” (ירמיהו) ולדה ממש: “ויוֹלד בנים ובנות” (בראשית כמה עשרות פעמים במובן זה) "שור או כשב (כמו כבשׂ) או עז כי יולד (ויקרא) “ותלדנה הצאן” (בראשית) “ילדו כל חית השדה” (יחזקאל) “ופרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן” (ישעיהו) “כי ילדיו (של העורב) אֶל אֵל ישעו” (איוב). מכל הדוגמאות (וישנן עוד) שהובאו בזה (מספרים שונים בתנ"ך) ברור כבר כי העברי לפנים השתמש בפעל יָלד ובשם יֶלד גם לאדם וגם לבהמה, חיה ועוף. משקינו כיום אחזו בפעל מלט לבהמות ויחזיקו בפעל זה שלא כעברים לפנים, אך בספר זה לא נחזיק אחריהם אלא נשתמש בפעל ילד גם לענין לדת בהמה.

את המלוֹן הראשון סדרתי בעיקר לפי תוכן השמות ואת המלוֹן השני סדרתי בעיקר לפי סדר הא"ב.

סעיף ג' מִלוֹן א' - מִלוֹן למלים העקריות שׁבספר    🔗

מִקנֶה (ר. מקנה) עיקר ענינו הוא: כל אשר יקָנה, ומכיון שלפנים היה עיקר הקנין בבהמות ע"כ ישמש שם זה בספרותנו גם ככולל לבהמות

בִּעִיר (ר' בעיר) כל אשר ילחך דשא

שֶׁגֶר (ר' שגרים) (באנגלית: ליטר) ילד בהמה, או ולדות בהמה מכרס אחת, חיים או מתים, סמוך להולדם.

בהמה (ר' בהמוֹת) כולל כל בהמה, במשנה ישנה פלוגתא בשאלה: מה קרוא בהמה ומה קרוא חיה. בתנ“ך נזכרת המלה הזאת 183 פעמים. במשנה 292 פעמים ובירושלמי 449 פעמים בהיות שהמשנה והירושלמי היו כבר כוללים יחד כמבואר לעיל את מיני הבהמות השונות לתוך השם הכללי “בהמה” תחת שהתנ”ך הרבה לקרא את כל בהמה בשם המתאים לה.

אָלָף (ר' אלפים), אלוּף (ר' אלוּפים). בהמה אלוּפה או למוּדה). אם ללכת אחר הרועה או לענין אחר. כיום רואים אנו בהמות אלוּפות מן הצאן (בעיקר). ואולם בתנ“ך מוצאים אנו כאלה גם מן הבקר, אמנם קרואים בשם “מלוּמדים” ולא בשם “אלופים” כגון “עגלה מלומדה” (בהושע) או “כעגל לא לוּמד” (בירמיהו). בתנ”ך אלף ואלוּף יחד 6 פעמים, לא נזכרו במשנה אך נזכרו בירושלמי 3 פעמים. רבים מן המפרשים ינקדו את המלה בשני סגולים: אֶלֶף. אך לי נראה לנקדה בשני קמצים כנ"ל באשר בנקוד כזה תהי המלה נוֹחה יותר בהרבה. והָרַבים יהיו אֲלָפִים בין כה ובין כה. ואין אני נוטה לַבאוּר אשר בארו מפרשים “בהררי אָלֶף” כאלו הכונה במלה זו הוא לאלפים (וכזאת היא אחת מן הצורות של אֶלֶף). במובן שאני מבאר כאן אלא אני חושב ככמה מפרשים אחרים כי “בהררי אל” מובנו באלפי הרים (דרך הפלגה) ואני מנקד אָלָף דוגמת אטד, אסם.

בּקר (ר' בקרים), הפרוש הוא מובן.

גָמוּל (ר' גמוּלים). גימוֹל (ר' גימולים), ולד שנגמל מהיות יונק. בתנ"ך (בצוּרת גמוּל) פעם אחת, (במשנה איננה) בירושלמי (בצורת גימוֹל) 2 פעמים.

עוּל (ר' העוּלים). עלה (עלוֹת), כל בעל חי (גם אדם) לפני בגרותו הגופנית הגמורה. כדאי שמשקינו ישתמשו בשם עלה (תחת השם “מבכירה” אשר ישתמשו בו, ככתוב ושתי פרות עלות אשר לא עלה עליהן עוֹל, משמע כי ילדו כבר והן פרות (פרות עלות) ומובן שהן מבוגרות גם לעול אלא שטרם עלה עליהן. ונכון יהיה לקרא כה לבקר נקבה בשנת לדתה הראשונה

פָּר (ר' פָּרים), פָּרה (פָּרות). הזכר והנקבה בבקר אחרי שיגיעו לבגרות המינית.

שׁוֹר (ר' שוָרים) זכר הבקר המיועד לעבודה

תוֹר (ר' תוֹרין) כנ“ל. בתנ”ך אך בחלק הארמי

מְרִיא (ר' מריאים), בקר אבוס לשחיטה

תוֹא (ר' תואים), נקרא במשנה ובתלמודים בשם כוי (ר' כוים)

עגל (ר' עגלים). עגלה (ר' עגלות), ולדות הבקר עד לגיל התבגרותם המינית

צֹּאן (ר' צאן) (נקרא בתלמוד גם בשם “בהמה-דקה” ). השם כולל גם את הכבשים וגם את העזים ככתוב: “מן הצאן: כבשה או שעירת עזים” (ויק. ה. ו.) השם צאן קשור הוא בספרותנו העתיקה לכמה מלים שכדאי למשקינו שישתמשו בהן לאותם המושגים כגון: גדרות-צאן, מכלאות-צאן, או צאן-מקושרוֹת¹ שאפשר לקרא בשם זה האחרון גם לצאן הקשורות יחד לחליבה (אם כי המפרשים יפרשו אחרת) או צאן עטופוֹת או סתם עטופים (שהיא כדעת המפרשים צאן רזה וחלשה). וכן נקשרת המלה למלה ברזל (צאן-ברזל) לנכסי קבע, והמלים האלה לא נמנו כאן. צאן כבהמה-דקה בלבד.

שֶׂה (ר' שיוֹת). כולל את הולד הצעיר בצאן ( “לשה בכבשים או בעזים” (במדבר ט“ו י”א ועוד)

טלה (ר' טלאים), יסב על היונק בכבשים בלבד ( “טלה-חלב” או “בזרועו יקבץ טלאים” כרועים היום שיאספו את הטלאים שאך נולדו)

כֶּבֶשׂ (ר' כבשים). כבשה – כבשה (ר' כבשוֹת) מין אחד בצאן אשר יקרא כה גם כיום. כשב (ר' כשבים). כשבה (ר' כשבות) ענינו אחד עם הקודם. ויש כאן חלוף האותיות בלבד. בשתי הצורות יחד

רחל (ר' רחלים או רחלות), בטוי רך לכבשה בגיל הריונה הראשון. והוסב השם הזה גם לבנות-האדם. ומובן כי השמות לאדם לא נמנו כאן

אִמְרָא (אמרות), כבשה טעונה בצמרה

טעוּנה (טעונוֹת), בהמה-דקה לפני הגזזת וכן גזוּזה למושג ההפוך מכך.

אַיִל - (ר' אילים), זכר בכבשים בגיל מבֻגר. והשם הוסב גם לענינים אחרים, ומובן כי אלה לא נמנו כאן

דְּכַר (ר' דכרין), איל (בחלק הארמי של התנ"ך)

תַּיִשׁ (ר' תישים), זכר בעזים מבגר, בגרות הגוף

עָתּוּד (ר' עתוּדים), כנ"ל אך זקן וחזק יותר

צָפִיר (ר' צפירים-ן), כנ"ל בגיל הבגרות המינית

עֵז (ראה עזים-ן) מובנו הוא כרגיל, ואך לעתים יסב שם זה על הגז ואף על גז הכבשים. במובן הראשון

שָׂעִיר (ר' שעירים), בא לרב סמוך לעזים. מובנו עז טעונה

גְּדִי – גְּדִיָּה (ר' גדָים-גדָיות), היונקים בעזִים

פַּלְגָּס – פַּלְגָּסָה (פלגסים) במובנו: גדי או טלה מבוגר לחצאין

כָּר (ר' כרים), כבש מדושן על מרעו לשחיטה

חמוֹר (ר' חמורים) ענינו מובן. לפנים בישראל בעיקר לרכיבה וטעינה (ומכאן גם חַמֶרֶת. דוגמת גמלת, בספרותנו הקדומה). יחד עם המלה אתון וחמורה 132, 185, 138.

אָתוֹן (אתונות), נקבת החמור. בספרות שאחרי התנ"ך תקרא בעיקר חמורה. וכאמור הרי ברוב המקומות תגרוס כבר המשנה חמור בלשון נקבה (וגם אתון וחמורה בלשון נקבה). ואולי ראיה מכך שבתקופת המשנה ידעו כבר את מגרעותיו של החמור לעומת האתון (הן לרכיבה והן למשא) ומעטו להשתמש בחמור בהשואה לשמושם באתון. וסתם חמור קראו לנקבתו. המספרים כלולים ב “חמור” .

עָיִר (ר' עיָרים) הולד במין החמורים עד תקופת הבגרות, לרכיבה או למשא. בתנ"ך הנו נזכר פעם בסגנון מליצי: “בני-אתונו” . יחד עם פעם זו

סְיָח (ר' סיָחים-ן), ולד הסוס. אינו נזכר בתנ“ך אם כי יש לו רמז שם בשם “סיחון” בספרות שאחר התנ”ך יבא שם זה לעתים גם תחת השם עיר - 7, 5.

סוּס – סוּסה (ר' סוסים – סוסות), שם כללי למין זה.

רַמָךְ (ר' רמכים), סוס זכר מיוחד להרבעה

רֶכֶשׁ (רכשים) סוס-ה מיוחדים למרכבות

אַחַשְתְּרָן (ר' אחשתרנים) יֵם-(ה) מיוחדים למרוץ

פֶּרֶד (ר' פרדים), פרדה (ר' פרדות), ממזר מן חמור וסוסה

לוּבְדָקְס (ר' לוּבדקסים), אפשר לתתו לממזר מן הסוס והאתון (יֵם או יֵמים) – – 17, למסתכל יקל מאד להבדיל בין שני מיני הממזרים הנ"ל.

יֵם (ר' יֵמים) לדעתי פרושו בעברית תנ“כית כמו לובדקס בארמית בספרות שאחר התנ”ך.

סעיף ד' - מִלוֹן ב'    🔗

המלון השני יהיה כאמור שונה מזה שקדם לו, בכך שתחת אשר בקודם נתנה בסוגרים הנטיה ברבים, יבוא כאן בסוגרים השם הלועזי לאותה המלה. את השם הלועזי העליתי כאמור מן הספרות האנגלית או הגרמנית ולפי נטית המלה הלועזית יכיר הקורא אם באה מאנגלית או מגרמנית ויוכל לדון אם תרגומי הנו נכון. למלים אשר מובנם בעברית אינו דורש באורים רבים לא אתן את השם בלועזית או אם אתן גם את השם הלועזי אתננו באותיות עבריות, למען לא להכביד על מסדר האותיות.

אֲבִיּוֹנָה (Oestrus), כְּמִיַת כל מין (זכר ונקבה) הדדית.

אבעבוע השחלה (Fallicle) מעין אבעבוע בשחלה אשר בתוכה תבשיל הביצית.

אוֹן (Potency) יכולתו הגופנית של הזכר להזדוג לנקבתו.

אַיְלוֹנִית,(Freemartim) נקבה שאין לה התכונה ללדת.

אַנְדְּרוֹגֶנוּס, גוף אשר מתכונתו להפרות עצמו או להיות עקר לגמרי.

אֲפַרְכֶּסֶת-הַסַּרְעָפָה (Fimbriae), יריעת הסרעפה המקבלת את הביצית מן השחלה ומוסרתה לגיד הסרעפה.

אַשְכּוֹלִית או שַׁחֲלָה (Ovary) בַּלוּט בכרס הנקבה שיפַתח את זרעה. (ביציות).

אֶשֶךְ פַחֲדָיִם (Hoden), בַּלוּט בדַכת (Scrotum) הזכר שיְפַתח את זרעו (תולע). הדכה עם האשכים בתוכה תקרא " מבישים ".

בֶהָם (Stock Breeder), אדם המגדל (או רועה) בהמות, מלה תלמודית, מלה זו ונטיותיה היא בדוגמת יתר המלים אשר במלון א' והיא נתנת כאן רק יען שמספר זה יעסוק בבְהָמוּת. הערוך יבאר בֶּהָם: “רועה ומנהיג בהמות” ונראה לי להרחיב את הבאור גם על מגדל בהמות. בתנ"ך נמצא השם “בוקר” על רועה או מגדל בקר והשם “נוקד” על רועה או מגדל צאן.

בֶּהָמוּת (זואוטכניקה) תורת גדול בהמות וטפול בהן.

בוקר (Cattle Breeder), המגדל או רועה בקר.

בושת (Volva) פה הקֹּבה שֶאל החוץ.

בֶּטֶן, צדי הבהמה ביחוד לצד גחונה.

ביצית (Ovium) תא זרע משל הנקבה.

בַּגְרוּת, תקופת בשֵׁלות מסוימת בחיי הבהמה, ישנה בגרות מינית (Puberty) וישנה בגרות גופנית.

בַּלוּט (Gland) פקעת עצבים וגידים בגוף לתפקיד מיוחד.

גְבִינָה, אין צורך בבאורים.

גֶבֶן (Casein) מלה מחודשת המתאימה לשם קַסעאין יבש ואולם המחלבות כאן תשתמשנה במלה גֶבֶן לגֶלֶד החלב-הרזה כשחלק מן הקום עדין מעורב בקסעאין.

גוּף (קערפער,) באורים למותר.

גוּף-הַתָּא (Plasma), המשהו בתא החיים, אשר לפי שמצאו חכמים הנו עיקר החיים.

גוּף צָהוֹב ( Corpora Lutea), עין בתמונה ג', אותיות 6.

גָחוֹן, תחתית הבהמה, בעמדה על רגליה. עין בתמונה שעל השער.

גִיד-הַסַרְעָפָה (Tube), החלק שבין הסרעפה ואפרכסתה.

גִימוֹן, המחסום אשר יֻשׂם על פה כל ולד לגמלו מן יניקת החלב.

דַכָה (Hodensack ), כיס האשך. נקרא גם מבישים בלשון רבים ע“ש האשכים כאשר בואר לעי”ל בערך אשך.

דֶּקֶר (Katheter), שִׁפוּד הנתון בתוך צנור דק לדקור ולהוציא אדים מקבת הבהמה.

דֶשֶׁן (Fertility ), כל דבר המתאים לדשון השדות.

הוֹר (Parent), כל חי שיצר כבר חיים חדשים.

הַכְלָאָה, זִווּג בין שתי משפחות מבוררות כשהן לעצמן.

הוֹרָשָׁה, הַשְׁאיר משהו לזולת, ביחוד לאחר המות.

הַטָלָה פנימית (Ovulation), הפרשת הביציות בנקבה.

הַרְבָּעָה, לזַוֵּג בהמות. ישנה הרבעה מְמוּתֶגֶת וישנה הרבעה משֻׁלחה (או הרבעת השדה).

וָלָד (Foetus) בעל חי בכרס אמו וסמוך להולדו.

וסת או נדה (Menstruation) ענינו מובן.

זבל (Manure) פֶּרֶשׁ בהמות שתסס והוכן לשדות.

זִווּגֵי-משפחה (In and In Breeding) זווּג בתוך המשפחה

זִווּגֵי נָכְרִים (Out Breeding ), זווּג בין צאצאי משפחות זרות זו לזו.

זֶרַע (Sperma), השם הלועזי יסוב על זרע הזכר בלבד.

חוּג (Kreis), קבוצת בעלי-חיים (או צמחים) הנבדלים במשהו מזולתם.

חוּבְצָה, החלב הנשאר אחרי תעשית חמאה.

חלב, אין צורך בבאורים.

חֲתִיכָה (Embryo ) מלה תלמודית לעֻבר שיש בו גוף אך אין לו צורה עדין.

חמאה, אין צורך בבאורים.

חַמָּר, המגדל, מטפל או רועה חמורים.

חָריץ, בא נסמך אל גבינה. אולי יען שהגבינה היתה מלאה חריצים מן הכלי שקפאה בו.

חָשִׂיף, עמוד לחליבת עזים או כבשות.

טִפוּס (Strain), קבוצת בהמות המתבלטות במשהו.

התיחם (Brunstein ), אביונת הבהמה בחמותה.

יחס-מזין (Nutritive Ratio ) היחס אשר בין כמות החלבון וערכו שיכיל איזה חומר מספא ובין כמויות השומן והפחמימונים וערכיהם אשר יכיל אותו החומר. אם ערכיהם של השומן עם הפחמימונים יחד יעלו על ערך החלבון פחות מן 5 פעמים נקרא לכך " יחס-צר " (Narrow Ratio). ואם היחס הזה יגיע ליותר מן 5 פעמים נקרא לו " יחס-רחב " (Wide Ratio ).

יָלֹד, הבאור למותר. יסוב בתנ"ך על כל חי (עין במחקר בענין זה).

ירוּשה, קַבל משהו מאת הזולת, ביחוד אחרי מותו של הזולת.

יֵתֶר-אוֹן (Prepotency ), יכולת של אחד ההורים (שלא מדעתנו) להטביע את חותמו על הצאצא.

כֶּרֶס, חלל הגוף בכל חי, ביחוד החלק מן החלל הזה האוצר את אברי הלדה הפנימיים.

מוֹרָשָה, שם לפעולת ההורשה. כיום יקראו לכך בשם " תּוֹרָשָׁה ".

מין Gattung)), חֶבר משפחות (בקר, צאן, סוס וכדומה), שמוצאן המשפחתי משותף להן.

מָלֹט, המלה תובא כאן אך לשם המחקר.

מִמְעָט, המספר הקטן ביותר (מינימום).

ממזר(Bastard), צאצא מזווּג נכרים ואשר לא יֵלד.

מִרְבָת, המספר הגדול ביותר (מכסימום).

משפחה (Grade), חלק ממין, אשר יצטין בתכונות משותפות לכל קרוביו כגון (במין הבקר) המשפחה ההולנדית.

מחלקה (Abteilung), שלב מסוים בסולם הזואולוגי (או הבוטני).

מי-גבינה, הנוזלים שישארו אחרי תעשית גבינה.

מיץ-חמאה נקרא גם חובצה.

מערכה (Ordnung ), שלב מסוים בסולם הזואולוגי (או הבוטני), כגון מַפְרִיסִים.

סוּג (Art), שלב מסוים בסולם הזואולוגי (או הבוטני).

סגוּלה (Liability), הרגל אשר יסגל לו בעל החי מסביבתו.

סַיָס, מטפל או רועה סוסים.

סרוּס (Kastration), ענינו מובן.

סַרְעָפָה (Horn ), מה שיקראו במשקינו בשם קרן הרחם.

עֻבָּר ( Embryo ) הולד בראשית פתחו אברים נכרים.

עדר, בעלי-חיים מקובצים ורגילים ללכת יחד.

עַצָה (Fibre ) חומר-גס במספא, קרוב לפחמימונים.

עָקָר-עֲקָרָה, גוף שאין בתכונתו ללדת ולהוליד.

עַשׁתֹּרֶת, קבוצת עדרי צאן (בהחלק העדרים לקבוצות).

פחמימונים (Carbohydrates) קבוצת יסודות מזינים במספא.

פְּלַגָה (Unter Ordnung ), פלגה ממערכה, כגון פלגת השוסעים במערכת המפריסים.

פי הרחם (Muttermund). מובן ועין בתמונה.

פְּלַגְלֶגֶת (Chromosom), חלקים זעירים מאד בזרע הזכר והנקבה.

פָלֹט דומה למָלֹט. הובא כאן אך לשם המחקר.

פֶּרֶשׁ (Dung), ההפרשות החיצוניות של בעל-חי בטרם תהפכנה לזבל.

פֹּתָה (Clitaris ), החלק שעם הקֹבה בנקבה, המפתה, ומגרה את הזכר. יש שיפרשו פֹּתָה פתהן - כמו פאתה – פתהן–פאתהן.

צואר-הרחם (Cervix), עין בתמונה…

נוֹקֵד, מגדל, מטפל או רועה צאן (כמו בֶּהָם).

צֹנֶה או צֹנֶא, נראה שיש כאן חלוף האותיות, כמו צאן. ואפשר אולי לקרא כה לקבוצת צאן הקשורות יחד לחליבה.

קֹבָה (vagina ), חלל האבר המיני בנקבה לפני הרחם.

קוֹף -הסנאי (Cebus ).

קו -העכביש (Ateles-Oten ).

רִבְקָה, שלש בהמות צמודות יחד ברתמה או ברסן.

רֶחֶם (Uterus ), עין בתמונה…

שִׁיבה-אחורנית (Atavism), התגלות תכונות קדומות בלתי מתאימות לחיים מעכשו.

שַׁחֳלָה או אַשְׁכֹלֶת (Ovary), עין אשכלת וכן בתמונה….

שְליל (Foetus ), מלה תלמודית לעֻבר שצורתו נכרת.

שִׁלְיָה או שליא (Allantois או Placenta ), הקרום החצוני של הולד ברחם אמו.

שְׁפִיר (Omnion ), הקרום הפנימי של הולד ברחם אמו.

שָׁפְכָה (Penis ), אבר המין של הזכר.

שִׂפְתֵי הַקֹבָה (Womb ), קצות הקֹבָּה, אלה הפונות החוצה ופנימה.

תאוֹמים, אחים אחיות לכרס אחת.

תַּאֳנָה (Brunst ), תקופת אביונתה של הבהמה.

תוֹלע (Spermia ), הגופים או הגופיפים הזעירים בזרע הזכר.

תוֹרת -החיים, ביאולוגיה. תורת החי – זאולוגיה.

תורשה (Heridity ), תכונה המתנחלת מדור לדור.

תכוּנה (Quality ), נטיה אשר לא נרכשה מן הסביבה אלא נחלוה מהורים.

סעיף ה' - ראשי פרקים להנהלת החשבונות במשק החקלאי    🔗

יש אשר חקלאי בודד או בא-כח של איזה משק-חקלאי יספּר ע“ד הכנסות והוצאות במשק, והנה אם אותו המסַפּר יבסס דבריו על ספרי חשבון אשר ישנם במשק שלו, אז אפשר אך לבקר אם אותם המספרים מתנהלים כיאוּת ואוּלם לדברי מסַפּר כזה יש להתיחס באמוּן גמוּר; אכן אם יבוא איזה חקלאי לספר לך ע”ד ההכנסות וההוצאות במשקו על יסוד השערותיו, תוּכל גם לראות את דבריו לא כמיוסדים על מספּרים מספרי-חשבון קבועים (אלא על השערות ואוּמדנות) וערכן פחות מערך האפס. שום חקלאי, ככל בעל עסק אחר, אינו יכול לדעת אם משקו בכללו הוא כדאי לו ואיזה ענף במשקו הוא הכדאי ביותר וכן הלאָה, אלא אם כן הכל נרשם אצלו, ובמועדו ירשם. כל מספר אשר תזניחו ליום יזניחך ליומים ויותר; ולעתים אף לעולם ועד. ובכן הפעולה החשובה ביותר בהנהלת חשבונות היא עצם הפעולה, ז"א שפעולה זו בל תוזנח; אלא יום יום בשעה קבועה ישבו על החשבונות (אם מעט ואם הרבה) וירשמו את הכל בספר.

אין לטפל כאן בדבר הנהלת-חשבונות בכלל אלא אך בהנהלת החשבונות הנוגעים לענף הבּהמוּת, ומובן שאין כמעט כל הבדל נכר בין הנהלת-חשבונות זו ובין הנהלת החשבונות בענפים אחרים. בהנהלת החשבונות של ענף חקלאי זה יבוקש: 1) למצוא בכמה יעלה למשק ליצור את החלב; 2) האם ביצירת החלב יש ריוח או הפסד או אולי סתם עבודת-שוא; 3) אם אין ריוח או אין זה מספיק, מה הן הסבות לכך; 4) האם יראֶה החשבון אילו נקוּדות שאפשר להאחז בהן למען תקן את המצב; 5) לעתים יש צורך להשוות את המספרים אשר בספרי החשבון העצמיים אל המספרים אשר בספרי החשבון של הזולת למען מצוֹא מהר את התקלות (אם ישנן).

הנהלת-חשבונות רגילה עוסקת כרגיל בכמה ספרי חשבון, אשר העיקריים בהם הם: 1) ספר הרכוש (אינוונטאר), 2) ספר הקֻפּה. 3) ספר לחשבונות בכללם. ספק אם כל חקלאי או קבוצת חקלאים המנהל או המנהלים משק, יקדישו זמן לכך שינהלו ספרי חשבון מפורטים. אמנם במשקים הקבוצתיים כאן ינהלו כאלה, תחת אשר במושבי-העובדים הרי ינהלו הועדים אמנם ספרי חשבון מדויקים; ואולם אלה הם אך לחלק מחשבונות המשקים כגון מסי הממשלה ומסי הכפר, ואולם הוצאותיו והכנסותיו של החקלאי הבודד אינן נרשמות שם כלל.

למעלה נזכרו כמה ספרי-חשבון. כמדומני שאם אפשר למצוא חקלאים בודדים אשר ינהלו את כולם הרי אלה הם יחידי סגולה. אכן מן ההכרח לנהל את חשבון הרכוש (אינוונטאַר) ובמדה חלקית מסוימת אפשר גם מזה בלבד לעמוד על חשבון הרפת במדה כזו שלפחות על הפסדים נכרים אי אפשר יהיה לעבור “סתם ככה”.

להתחיל בהנהלת חשבונות במשק מובן ש“בכל יום זמנו” וביחוד בהנהלת החשבונות שבענף הבהמוּת אשר אין לו כמעט עונות דחוּקות ועונות רוֹוחות. הדבר הראשון שיש לפתוח בו הוא לסדר את “רשימת הרכוש” (מה שנקרא בלועזית: “רשימת האינוונטאר”). באותו יום בשנה אשר יפתחו ברשימת הרכוש (נניח בראשון לניסן) באותו יום בשנה השניה (ביתר דיוק יום קודם: כ"ט באדר) יסכמו את הרשימה, ובדיוק (נניח) בראשון לניסן של השנה השלישית יסדרו את הרשימה מחדש. הרשימה הראשונה תהיה מצורפת מחלקים שונים ותכלול כמובן: 1)את רשימת הפּרות אם בשמותיהן (כשיש להן שמות) או במספריהן, גילה של כל אחת, מתי נולדה, מתי ילדה באחרונה, כמות חלבה ואחוז השומן שבו, ערכה בשוק בכסף, וערכה ב“ספר העדר” או בהערכת החברה לאחריות, וכמובן גם רשימת העגלות, הפר או הפרים. 2) הבנין (או הבנינים) המשמש לפרות ולכל צרכיהן ובערך לפי שויו או (בנין חדש) לפי מה שעלה. 3) גדרות או גידרות. 4) כל הכלים אשר ישתמשו בהם לפרות ולתוצרתן כגון דליים לחליבה, מריצה להוצאת הפּרש וכדומה, כלי קרור לחלב, כלים להובלת החלב בהם, וכו'. 5) כל מיני מספוא המוכנים לפרות אם מספוא מרֻכּז ואם גס, אם קנוי מהחוץ ואם שגדלוהו במשק. 6) זבל (או פּרש שטרם תסס) שישנו במשק. 7) שדות-מרעה (אם יש כאלה), בין שדות-מרעה זרועים לשם זה, או שדות-מרעה בלתי זרועים – כל דבר ירשם וערכו הכספי (במשק) לידו. כעבור שנה יסדרו רשימה כזו מחדש. מובן כי מרשימות הרכוש לא ידעו עדין חשבון, כי הלא במשך השנה יש הכנסות מאותו הרכוש (כגון חלב) ויש הוצאות עליו (כגון מסים, מספוא וכדומה). מן הרשימות השנתיות של הרכוש יראו רק אם הרכוש עולה משנה לשנה מבלי שיוסיפו עליו כסף מן החוץ (וזהו סימן שהרכוש מכניס בכללו) או שהרכוש יורד משנה לשנה (וזהו סימן שאינו מכניס די והריהו נאכל).

כבר נאמר ופה יודגש שוב: כי את ערכיהם של חלקי הרכוש יש לחשוב כמחיריהם בשוק, פחות ההוצאה שמן המשק עד השוק. במקרה של עליה פתאומית או ירידה פתאומית בשוק, מוטב שלא להתחשב בהן בעצם רשימת המחירים, אלא לסמן את ההפרש בצד. למשל: נניח שבנין אחד לרפת עלה 500 לירות אך בשנה השניה לרגלי ספסרות בשוק שוה בנין כזה בשוק 700 לירות (תחת שהבנין הלא צריך היה לרדת משויו) ובכן את הערך הנוסף (נניח 200 ) ירשמו בצד.

קודם נזכר דבר עלית ערכו וירידת ערכו של רכוש, ומובן כי יש רכוש העולה משנה לשנה (כגון אם עגלה בגרה ונהיתה פרה) ויש רכוש היורד משנה לשנה כגון פרה זקנה שהזקינה עוד יותר, או בנין וכלי. עליה-בערך אפשרית לעניננו בבעל-חי צעיר (נניח עד גיל של 7 שנים בפרות) ואולם כל רכוש אחר יורד בערכו והדבר תלוי במצב אשר יחזיקוהו בו. אך יש רכוש שינכּו מעט מערכו (כגון בניני-קבע) ויש רכוש שינכו הרבה מערכו כגון בעלי-חיים וביחוד מכונות מוּרכבות. בדרך כלל יסדרו את הנכּוּיים ברפת ובכל המוּקדש לה (מלבד קרקע וּמלבד בהמות צעירות) באופן שמכל הרשימה ירדו כעשרה אחוּזים לגבי הערך הכללי של השנה הקודמת.

ובכן לפי ההוראות הנ"ל יסדרו את רשימת הרכוּש מדי שנה בשנה, ובשעת הדחק יסתפּקו בכך. אך בכדי שידעו ביתר בהירוּת את מצב הענף, נחוץ שינוּהל עוד למצער חשבון של קֻפּה. בחשבון זה ירשמו את כל הוצאה ואת כל הכנסה שבמזומנים, כגון פרה נמכרה או פרה נקנתה, וכגון אם קנו מספוא או מכרו חלב או הוציאו לקנית איזה כלי או לתקון כזה. את רשימת ההוצאות ורשימת ההכנסות יש לסדר יום יום, שאם לא כן הריהן משתכחות, והחשבון אינו שוה הרבה במצב כזה. פעם בחודש יסַכּמו את חשבונות הקֻפּה. בטרם שיסכּמו את חשבונות הקפּה ירשמו גם את הכסף אשר ישנו במזומן ואת הכספים אשר הפקידו בבנקים ובסכּוּמים צריכים להשתוות שני הצדדים (צד ההכנסה וצד ההוצאה). במקרה שאינם משתוים ואם הסכום הוא פעוט, באופן שאין רצון לחפשו בחשבונות, ירשמוהו בעפרון (כל החשבונות יתנהלו בדיו) אם לצד ההכנסה במקרה שצד ההוצאה יעלה על צד ההכנסה, או ירשמוהו לצד ההוצאה במקרה שצד ההכנסה יעלה על צד ההוצאה.

בעפרון ירשמו גם את כל סכום אשר אינו במזומן (כגון קנו בהקפה או מכרו בהקפה) ובמשק לא ינהלו ספרי חשבון כאלה אשר שם מקומם הנכון, וכבוא היום אשר אותם הסכומים שבהקפה יהפכו למזומנים, כגון אם שוּלם חוב או קבלו חוב, אז ירשמו את הסכומים בדיו. מובן, כי מוּטב שינהלו גם ספרי חשבון כלליים אשר בהם יש מקום מתאים לרשימת פעולות שבהקפה, אך אם לא במשק גדול אשר ינהל חשבונות מדויקים לכל (ובתוך כך גם לעבודה כמובן) הרי במשק קטן, אם ינהל את רשימות הרכוש ואת ספר הקפּה, יעלה כבר בכך על הדרך לדעת את המצב במשקו. וליותר מכך גם אין “ראשי הפרקים” האלה מכוּונים.

סעיף ו' - ראשי פרקים בבנאות (לבנין רפתים ואורות)    🔗

על בנין רפתים, אוּרווֹת וכדומה אין להאריך ביותר בספר זה, כי זה הוא אך ענין צדדי כאן. בניני קבע לבהמות הלא יבָּנוּ במשקינו מטעם ההנהלה הציונית תחת הפקוח של מהנדסים; ואלה הלא מקצועם בכך וצריכים הם לדעת פּרק בבניה לכל צורותיה ומדותיה. וראשי-פרקים אלה יבואוּ כאן ראשית בכדי לתת לעובד האדמה שלנו אי-אלו ידיעות כלליות בענין זה, לבל יהיה כ“גולם” בפני בוני הבנינים במשקו; ושנית, אולי יקרה למי מעובדי האדמה שלנו כי יצטרך לבנות לו בעצמו (כגון בראשית עלותו על איזו חלקת אדמה) את בניניו וינתנו לו בזה ידיעות מספיקות כדי לבנות בנין ארעי בלי עזרת מהנדסים. ולענין:

ראשית כל רצוי כי קרקע המקום המיועד לבנין (ואף איזה שטח מסביבו) יוּרם כרבע מטר ויותר מעל לפני הקרקע שמסביב לבנין אשר יבָּנה. ואם כי עובדי האדמה שבחוץ לארץ יבכּרוּ רצפת עץ על רצפת מלט ואם כי כאן המדובר הוא על בנינים ארעיים, הרי בארצנו יש לבכר את רצפת המלט על רצפת העץ גם בכאלה: ראשית, יען כי בחו“ל קר וכאן חם; ורצפת מלט היא גורם לקרירוּת בתוך הבנין יותר מרצפת עץ. ושנית, לבהמוֹת הן נחוצה רצפה חזקה, ורצפת מלט חזקה למדי תצא כאן זולה יותר מרצפת עץ כזו. וּשלישית, הרי הנקיון נחוץ כאן יותר מאשר בחו”ל, וקל אצלנו יותר להחזיק רצפת מלט בנקיון מהחזיק רצפת עץ. בכן נקבע כי הרצפה בתוך הרפת או האוּרוה תבָּנה מלט וטוב שגם הקירות (למצער עד לגובה מטר מן הרצפה) יהיו מלט. כאן גם תריס, בטוח יותר, בפני עכברים שאינם מרבים נעימות, נקיון ועוד.

הגובה עד התקרה (ברפת סגורה) יהיה לפי החשבון שיזַכּה את כל גלגוֹלת של בקר מבגר באויר כדי 30³ מטר.

עד לפני זמן מה היו האכרים מתחשבים בעיקר בנוחיותן של הבהמות, ואת ה“מעמדים” הקבועים לפרות למשל היו מסדרים באורך _1/22 -3 מטרים, (מלבד בערך 1/2 מטר לאבוס) וברוחב 1.2 מטרים, בזמן האחרון, כשגדוּל הבהמוֹת התרכז יותר בידי החואים, המעונינים למעט בעבודת הנקוי של הבהמות, צמצמו את האורך “במעמד” לפרות למשל עד כדי 1.4 – 1.8 מטרים (לפי משפחת הפרות), בכדי שהפרש מן הפרות יפול ישר לתוך תעלת-הפּרש, והפרות לא תרבצנה עליו ולא תתלכלכנה.

לשורים היו האכרים נותנים “מעמדים” 3.2 – 3 באורך (מלבד לאבוס) 1.4 – 1.2 ברוחב. לעלוֹת (מגיל שנה עד שנתים בערך) היו נותנים “מעמדים” (מלבד לאבוס) באורך 2.7 – 2.5 וברחב 1.0 – 0.8 מטר. לעגלים עד שנה (חפשים בתאים) היוּ נוֹתנים 3 מטרים רצפה בתא. לעגלים קטנים (עד 2–3 חדשים) נתנו _1/22 -2 מטרים רצפה.

את התעלות מאחורי הבקר היו מסדרים ברוחב גדול של חצי מטר וּבעוֹמק גדול של 40 סנטים. עכשיו צמצמוּן עד לחצי בערך. לצאן מבוגרות בדיר סגור יש לתת מן מטר עד מטר וחצי מרובע בשטח הרצפה. הרוחב של האבוס לצאן יהיה 45 – 60 ס"מ. האבוס יהיה נמוך ומלבד מקומות להכנסת ראשיהן של הבהמות תהיה מחיצה בין הצאן ובין האבוס לבל יפול קש לצמר הצאן, הדיר יהיה יבש ומואר כהוגן.

למעלה נִתן שרטוט לבנין של רפת גדולה והבנין מכיל גם עליה גדולה למספוא גס. חלקי הבנין מסומנים באותיות א-ז ופנים הרפת מסומן במספרים של מטרים למדותיו לפי המנהג החדיש (נמחק בקלישה); א תסמן את קרקע הבנין, מורם במקצת מסביבתו. ב תסמן את הרצפה, מביטון. ג תסמן את אורוּר הרפת בשני אופנים: מקום אחד (או שנים) בקיר אשר האויר זורם (סימן חץ) מבפנים החוצה ומקום אחד העשוי באופן שהאויר יזרום מן החוץ פנימה. דרך אורוּר כזו מאיטה את זרמי האויר ולא יזיקו לבהמות. ד תסמן את המקום המשמש תקרה לרפת ורצפה לעליה. כאן בשרטוט כּפוּלים הם, אך מובן כי אפשר לסדר שכבה אחת בלבד שתשמש גם תקרה לרפת וגם רצפה לעליה. ה תסמן את העליה. ו תסמן את הארבּוֹת אשר תוציאנה את האויר מן הרפת, אך מובן שאלה אינן הכרחיות, את האויר מן הרפת אפשר להוציא אם בקירות למעלה, באותו האופן שהוא עשוי לזרום פנימה, או אפשר לכונו אל בין הגג (אם הוא כפול כאשר בתמונה) ולהוציאו דרך ז המסמנת את כּפּת הבנין.

בפנים הרפת היו נתונות המדות כדלקמן: ₄ / 1³ מטר לשביל אשר מאחורי הפרות, רבע מטר לתעלת הפֶּרש, 1^1/₂ ~ מטר ל“מעמדי” הפרות, 60 סנטים לאבוס, 240 – 270 סנטים לשביל האמצעי. את האבוס אפשר לסדר באחת הצורות הנתונות בזה בסימנים א, ב, ג.

על ההבדלים אשר בצורת האבוסים יכול לעמוד כל אדם שיש מח בקדקדו ולכן נדבר כאן אך על המדות של האבוסים: בחלק א.: הדופן הגבוה, גבהו כששים ס“מ, הדופן הנמוך גבהו בערך 18 ס”מ. רחבו בקו אופקי מראש הדופן הגבוה (מבפנים) עד לקו העולה מראש הדופן הנמוך (מבפנים) 70 ס“מ. – בחלק ב: גובה האבוס בערך 18 ס”מ בצדו הפונה לבקר (הצד הימיני בכל האבוסים האלה) וכשלשה ס“מ נמוך יותר בצד הפונה לשביל, רחבו למעלה בערך 40 ס”מ (מבפנים). המדות בחלק ג' הן: גובה הדופן אשר לצד הבקר 15 ס“מ, הרוחב למעלה בערך 60 ס”מ. הוצאת הפּרש (אם אינה נעשית במריצות רגילות) נוחה היא ביותר ע"י מריצות-טסות התלויות בפסים מחֻבּרים לתקרה. הפרות תהיינה קשורות באופן אשר יהיה נוח להן לקום ולרבץ ויחד עם זה לא תוכלנה להפריע בקרניהן לחולב אותן. לקמן תנתן תמונה לקשרי פרות.

1 יסמן את החלקים של אופן קשירה בחומרים הזולים ביותר (והמתאימים ע"כ ביותר לבנין-עץ ארעי). בסמן זה רואים אופן קשירה שהפרה תהיה קשורה היטב למקומה הקבוע, ושלא תוכל להושיט בהרבה את ראשה אחורנית לחולב אך יחד עם זה תהי חפשיה למדי להרים ולהוריד את ראשה, בהיות שהשרשרת תחליק בנקל על מוטות ברזל. 2. יסמן את אופן הקשירה ברפת קבועה, ביחוד כזו העשויה כולה ביטון ובכן (בדוחק) אפשר גם שלא להוציא כסף לסדור קשרים ארעיים אלא לקנות את החלקים בשביל סדור הקשרים ברפת הקבועה ולע“ע להשתמש בהם ברפת הארעית. אותה צורת הקשר רואים למטה בתמונה (בצורה מוקטנת) במספר 2. 3 יסמן את כל החלק שלמטה, זה המראה מעמד לפרה אחת. המספרים 4 (כל השלשה) יראוּ על המחיצה שבין פרה לחברתה. שתי פעמים נראית מחיצה כזו מאחוריה ופעם אחת תרָאה מן הצד. המקום הגבוה ביותר של מחיצה זו מרצפת המעמד יהיה בערך 75 ס”מ. המרחק מקיר האבוס עד קצהו הנכנס לתוך היסוד יהיה בערך מטר אחד. כל אורך המעמד יהיה איפוא בערך 1¹~/2 ~ מטר לנקבות (פרות) ובערך 2 מטרים לזכרים (פרים). המדרון של המעמד ירד אחורה וגדלו יהיה בערך 1¹_/2%.

הבנינים לבהמות יהיו לא רק מאוּוררים היטב (כנ"ל. רוח בל תנשב על הבהמה. ביחוד לא על פרת חלב ובהמה עובדת) אלא גם מוּארים כראוי. יחס השטחים השקופים (חלונות, ואגב שיהיה אפשר לפתחם) לשטח הרצפה יהיה כדי 20: 1 ז"א לכל 20 מטרים מרובעים של רצפה צריך להיות מטר מרובע של חלון. זהו היחס הטוב ביותר. והמקמץ בחלונות, אל יקמץ יותר מכדי 30: 1. החלונות יהיו גבוהים ומסודרים באופן שקרני השמש לא יפלו ישר על הבהמוֹת. במקרה שאין להמנע מכך, יסירו את שמשות החלונות או ימרחום באיזה חומר דומה לסיד, אשר יכהה את קרני השמש.

טוב שדלתות הבנינים לבהמות-גסות בל יסובבו על צירים, כי הבהמות בהתחככן בהן תפילינה את הדלתות ותשבורנה אותן. הדלת הטובה ביותר לבנינים של בהמות בכלל היא זו אשר תחליק הצדה (על גלגלים) לפתיחת הפתח.

למעמדי סוסים, אם הם נבדלים אחד מן השני בתחומים קבועים בלתי מתנוֹעעים, היו האכרים נוֹתנים 3 מטרים באורך 2.-1.8 מטרים ברוחב. במחיצות מתנועעות (כמצויר לקמן) היו נותנים לרוחב רק 1.5–1.7 מטרים. לסוסות לפני לדתן ולסוסות עם סיחיהן היו נותנים חופש בתאים.3.3 X 4 מטרים. לרוחב השבילים מאחורי הסוסים היו נותנים 1.3–2. מטרים לטוּר אחד; 2¹_/4-3 מטרים לשני טוּרים (אחור סוס לאחור סוס). הגובה באורוה סגורה יחשב כדי לתת לכל סוס בערך 35³ מטרים אויר.

סעיף ז' - ראשי פרקים בבנאות (המשך)    🔗

הבהמות בכללן, ובפרט המפריסות רק פרסה אחת (סוס, פרד, חמור) שמטבען לבעוט אחת בשניה, צריכות להיות מובדלות אחת מן השניה אם במחיצה קבועה או אף בקורה תלויה בין אחת לחברתה כדלקמן:

בהמות אלה יש ביכלתן לקום גם כשהן קשורות באופן קצר, ולכן טוב לקשרן באופן קצר כדי שלא תסתבּכנה ותסתכּנה. לבהמות מסוג זה שיש צורך לקשרן באופן שתוכלנה להאריך את השרשרת או החבל המקשרן (כגון מיניקות או מעֻבּרות), אפשר לקשור משקולת בקצה השרשרת או החבל המקשרן וזה יתקצר ויתארך אך לא יסתבך.

הקורא יבין כי הציור שלמעלה הוא מקובץ: א תסמן מראה אבוס לסוס (מן הצד) ולאבוס תמיכה במוט ברזל המשמש גם לקשירת הסוס אליו. הטבעת שעל המוט ( אשר אליה יחברו את קצה החבל או השרשרת) יכולה להעלות ולהחליק למטה, באופן כזה נוח לסוס גם לרבץ וגם לקום ולאכול כשהוא קשור באופן קצר. ג תראה דרך קשירה כשנחוץ שלסוס או לסוסה תהיה האפשרות להיות חפשים יותר ויחד עם זה יש דאגה פן יסתבכו בהיותם קשורים ארוך, ובכן במקרה כזה אפשר לקשור לקצה השרשרת או החבל איזו משקוֹלת באופן שהיא תמשוך אותם למטה כאשר יקרב הסוס אל האבוס. ב. תראה סדור משוכלל יותר למטרה כזו: החבל (או השרשרת) יחד עם המשקוֹלת חבויים בתוך מעטה ברזל. ד. תראה שני ווים לתפיסת הבהמה ברסנה, וו אחד פּתוח והשני סגור. הווים נסגרים ונפתחים עי"כ שיעלו או יורידו את הבורג שמתחת. ה. תראה אבוס לחציר (סוּלם) ו- ו תראינה שני קצות מוט עץ להפריד בין הבהמות, ודרך לתלותו ולחבּרו משני הצדדים.

מובן, כי ככל בעל-חי הרי גם הבהמות אשר יגדל הבּהם אינן נהנות אם תעמודנה קשורות תמיד בתוך בנינים, אך גם להיות גלוּיות תמיד לקרני השמש לא נוח להן. ואף ישנם מקרים אשר בהמות תנגפנה (ולעתים גם נגיפה קשה מאד) בעמדן גלויות לשמש. ונחוצה להן הגנה, אם בתוך בנין (בזמן הטפול בהן) ואם חפשיות בצל עצים כשהן חפשיות (בזמן שלא יטפלו בהן). בא"י שבה שכיחות הגנבות, טוב כי הבנינים לבהמות יסוּדרו באופן שאפשר לא רק לסגרם אלא אף לנעלם. לבנין תהיינה שתי דלתות: אחת מאחור, להכנסת מספוא והוצאת פּרש, ואחת מלפנים, לכניסה וליציאה. הדלת מלפנים תפּתח לתוך גדרה נטועה עצים (מוגנים בפני שִני הבהמות) ששם תוכלנה הבהמות לנוּח בצל. יכולים גם לסדר שבתוך הגדרה יהיה גג על עמודים, שתחתיו תוכלנה הבהמות לעמוד, מוּגנות מפני קרני השמש ופתוחות לרוחות הנעימים אשר יפיחו ביום; ובכל עת תוכל הבהמה לרצונה להסתתר בבנין הקבוע כגון מפני זבובים-מציקים וכדומה.

בכל אופן גם מי שנוהג להחזיק את בהמותיו קשורות, יתן להן חופש כדי 3–2 שעות בכל יום. את הפרות החולבות מוּטב להחזיק קשורות אך בזמן חליבתן ואכלן; טוב כי הפרות לא תחלבנה ברפתן (בכל אופן קל הדבר למשק אשר לו פרות רבות) אלא חדר מיוחד לחליבה יהיה במשק (אף כזה המכיל רק 3–2 פרות יחד) ואפשר לסדר למטרה זו אף חדר קל (מרוּשת כלו נגד זבובים). ולשם תוּכנסנה הפרות לחליבה בלבד, ואחר שהחליבה תגמר ינוקה החדר וירחץ היטב. בכל אופן תהיינה מִכלאות הבהמות מוארות ומאוררות היטב אף כשאין חולבים בתוכן (וביחוד אם יחלבו בתוכן), ומובן כי כאן בארצנו אין כל צורך שיוסיפו לרפת חום מלאכותי (אף בחו"ל אין צורך) ודבר זה יכול אף להזיק בעקיפין. אם גופה הוא יבש, לא איכפת לבהמה אף אם יהיה כפור בחוץ, לעומת זה עלולה היא לחלות מהתקררות אף בקיץ אם תהיה רטובה ורוח תנשב עליה. מובן כי כל בנין אף לבהמות יוחזק בנקיון.

סעיף ח' - ר"פ בתורת השווק והכרוך בכך (אִיגוּד, פרסום)    🔗

מובן, כי בסעיף הנוכחי אין ענין לבעל המשק הזעיר לעצמו, כי מה לזה ולשוק והכרוך בו? אכן רבים מן הענינים אשר עליהם ידובר בסעיף הזה, אם אין בהם ענין בשביל הנ“ל בפרטיותם, הרי יש בכך ענין להנ”ל בכללותם כאגוד לשווק תוצרתם (נניח החקלאית) שהן גם בעל המשק הזעיר נזקק לשוק.

הדבר המכריע ביותר לתועלתו בשוק של יוצר כל תוצרת הוא: 1) לתת ספוק מלא למאויו של הצרכן ולא לחכות לדרישות המפורשות של הצרכן ומה גם לא לתלונותיו; 2) אם התוצרת היא כזו הנצרכת לצרכן יום יום, הרי יש לספקה לו בקביעות.

ואגב: חלק מן התוצרת שבארצנו אינה לרצון לצרכן, ראשית יען כי חלק מן היצרנים שבארצנו יחשוב לעצמו “זכות גדולה” בכך שמבטלנותו במחשכי הגלויות עלה למדרגת יצרן בא“י, וחושב הוא כי “זכות” זו מחיבת את מי שהוא, כי יקנה את תוצרתו אף אם תחת “תאוה לעינים” תהי “גועל לנפש” . שנית: עקב הנ”ל אין היצרן כנ“ל מוצא לנחוץ כי ימלא את הבטחותיו אשר הבטיח כבר לצרכן ועי”ז יואש האחרון סוף-סוף מהשיג תוצרת הגונה מתוצרת הארץ. שלישית: הרי “בתר עניא אזלה עניותא” ובתר השלומיאל השחצן אזלא השלומיאלוּת…. ואותם היצרנים השחצנים בראותם, כי אין תוצרתם נדרשת, ימהרו אמנם להבהל אך תחת להיטיב את תוצרתם למען קנות את לב היצרן, הרי הם מורידים את מחיריה, כאילו יש תועלת בכך; ואולם דבר זה עצמו יעורר עוד יותר ספקות אצל הצרכן ביחס לטיב התוצרת; ודורשיה יתמעטו עוד יותר. אכן יסוד כל היסודות ברכישת שוק לתוצרת אין בכך שיזילו אותה, אלא בזה שייטיבו אותה. תנאי היצירה העברית שבארצנו הם כאלה שהתוצרת העברית מוכרחה לעלות ביוקר יותר מאשר כל תוצרת אחרת מכל ארץ אחרת, והמחירים לתוצרת שמן החוץ הם כאלה אשר התוצרת העברית מכאן אינה יכולה בשום אופן להחזיק קיום בהם; ולא בזלותה תרכוש התוצרת העברית ע"כ את השוק כאן אלא בטיבה ובשפורה.

לא כאן המקום לעמוד על הסבות לנ"ל, יען כי בסבות ההן כרוכות לא רק שאלות כלכליות אלא גם שאלות פוליטיות לא מעטות (אשר בספר מקצועי בל ידוין עליהן), אך העובדה הן קימת היא ואיש לא יוכל להכחישנה. והרי במצב כלכלי שכזה (נשקיף אך מן הצד הכולל שהנו סוף-סוף כלכלי) לא יעלה בשום אופן בידה של התוצרת העברית המקומית להתחרות, על שטח הזלוּת בתוצרת הבאה מן החוץ (שהלא המחירים לתוצרת שמן החוץ הם כבר כאלה שתוצרת עברית לא תתקים בהם כלל). ובמה בכן תוכל זו להתחרות בתוצרת הבאה מן החוץ? הוי אומר בטיב, ואם לא בכך (כגון פרות) הרי ביופי בטריות ואף בהבלטת העובדה שהיא עברית-ארצית, ואת המושג תוצרת עברית-ארצית יש לזהות עם המושג טובה ויפה.

מובן כי בכך שיצרנים יתנו “טנופת” תחת השם “עברית-ארצית” יעשו שתי רעות: 1) מזַהים את המושג “טנופת” עם המושג “תוצרת עברית-ארצית” ; 2) מגַרשים את הצרכן מאותה התוצרת אשר השם הנ“ל מתאים לה… ולענין זה יש לאמור, כי מוטב כבר שלא להבטיח כלום מאשר להבטיח ולא לקים, כי ע”י הבטחות שקר הרי לא רק שיגרשו את הצרכן אלא אף יעוררו את כעסו. אכן לא פחות (ואולי יותר) מאשר נחוצה ידיעה והבנה בשביל ליצור תוצרת, נחוצים כאלה בשביל למכור את התוצרת. לפנים היו אומרים לאמר “סוס גם אחרי נסעו לברלין – סוס הוא” . לפי טעמו של דור-הבהלה הנוכחי צריך אולי לסגנן את הפתגם הנ"ל ולאמר: אוירון תחת סוס. לאמר “גם האוירון אחרי שהתעופף מעל לברלין (או לונדון) אינו יותר מאוירון העשוי מעץ וממתכת” …

ואת העיקר הנ“ל: “ספוק מאויו של הצרכן” לא יראו לעינים ע”י טיסה מעל לבירות התבל, את זה אפשר להכיר אך מתוך למוד והסתכלות במשך זמן ארוך למדי; ולא בראש המלא “ברזל” תחת מוח…

לענין זה של הגדלת הטיב ורכישת האמון של הצרכן כדאי אולי להביא משל קטן. לפני שנים אחדות פרסמה כאן חברה חקלאית אחת (המוציאה לשוק תוצרות שונות ובתוכן גם ביצים), כי הביצים אשר היא מוציאה לשוק הן הטריות ביותר שבשוק ולראיה הבטיחה אותה החברה לצרכן, כי תחת ביצה בלתי טריה אחת תחזיר לו שתים טריות ותחת ביצה מקולקלת אחת תחזיר לו 10 (אם אותה חברה קימה את הבטחתה זאת או לא, היא שאלה אחרת).

לעיניה של אותה החברה יכול היה להיות חשבון פשוט: שאף אם ע“י מודעה כנ”ל תשיג עליה במחירים לביציה אך כדי 10 מילים למאה הרי לפי ממכר הביצים שלה אז היתה משיגה בשנה עודף של 400 לירות בערך. והן ברור כי הקנסות אשר תשלם (לפי הבטחתה) לא יעלו לסכום הנ“ל. ואף זאת שעצם הקנסות (בחזרם ליצרנים העברינים) הן לא יפלו על חברי החברה; בכללם ואף יקטינו וילכו את מספר הביצים הגרועות אשר החברה תקבל מחבריה ותוציא לשוק. אגב: “חכמה” כמו הנ”ל לא נולדה כאן בארצנו. בחו“ל ישנן כמה וכמה דוגמאות כאלה. ואך דוגמא אחת כזו (וממקצוע הירקנות) נביא בזה: מגדל עגבניות מסוים שליד נ.ד. בארצות הברית היה משים בתוך תיבת עגבניותיו פתקא מודפסת אשר עליה נדפס מלבד שמו גם ההבטחה שהחנויות המוכרות את עגבניותיו תתנה תיכף תוצרת אחרת תחת זו שצרכן מצאה ללא טובה, והירקן הנ”ל התפאר אח“כ כי ע”י מודעה כזו כנ“ל שהיה מקַימה כמובן (לכך היה לו סדור מיוחד את החנונים) היה השוק משלם בעד עגבניותיו מחיר גבוה במדה הגונה מן המחיר הרגיל שהיה שורר בשוק, ובסופו של חשבונו היה אותו הירקן משיג הכנסות גדולות מזולתו, ומובן שבעגבניות קשה לנהוג כנ”ל יותר מאשר לנהוג כנ"ל בביצים.

בנוגע לשווק אפשר לקבוע את הכללים המסַכמים דלקמן:

1 ) ראשית כל ומעל לכל יבקש היצרן להכיר את מאוייהם של רוב קוני תוצרתו הממשיים, ז"א אלה שהם קוני תוצרתו ממש ולא שהם מלַהגים סתם ויספרו לו כי “יקנו את תוצרתו אם תהיה זולה ואם” ….

2) מובן כי אין ליצרן לאמיר שערים, אך יעשה לו תמיד את חשבונו: באיזה מחיר יכול הוא למכור את תוצרתו ובל יהיה “זבין וזבן אך בכדי להקרא תגר” וידע כי בכדי להשיג את המחירים הכדאים לו אין טוב מזה שישיג את אמונם של הצרכנים-לקוחותיו.

3) את זה אפשר להשיג ע"י דרכי תום ויושר, דיוק, קיום הבטחות, אדיבות והתחשבות את רגשותיו של זולתו. בל יוציא לשוק תוצרת ש “אין תוכה כברה” ואך מקושטא היא למעלה ותוכה רקב וסרחון, אלא יוציא תוצרת טובה לשוק ויארוז את תוצרתו באופן כזה שטיבה יהיה שוה: מפנים ומאחור, מלמעלה ומלמטה, מבר ומתוך.

4) ידע היצרן גם זאת כי כלי האריזה (וקשוטים שונים לאלה) יכניסו תמיד לבעל התוצרת יותר מאשר יוציא עליהם. ראשית כל יארוז את תוצרתו בעיקר בכלים שצורה קבועה להם (כגון תיבות וקופסאות) ולא בכאלה שהם מחוסרי צורה קבועה (למשל בשקים). שנית תהינה התיבות והקופסאות לא נקיות בלבד אלא גם בהירות בכל האפשר ולא בעלות גון עכור ומה גם לא מלוכלכות. על הוצאות מיוחדות כגון פריסת ניר או סדור עטיפות מניר לתוצרת מסוימת (ומה גם ניר מודפס בשם המוכר וכדומה) אין לחוס, כי הוצאות כאלה מחזירות ליצרן שכר כפול ומשולש. ובל יהיה מאותם “חכמי כלכלת הליז’אנקא” המקמצים מיל ומפסידים עי"כ לירה. טוב גם לסדר קשוטים מיוחדים כגון זֵרים על שפתי הכלים מניר מסולסל או מניר בעל צבעים מושכים (או שניהם יחד).

5) יחד עם זה שהכלים החצוניים אשר בהם ישלח את הכלים המכילים את תוצרתו ממש יהיו גדולים למדי. הרי התוצרת עצמה תהיה ארוזה בכלים קטנים (שאותם ישים בתוך הכלים הגדולים ועל כל כלי יסומן המשקל והכמות). כמות התוצרת אשר תושם בכל כלי קטן, תהיה כזו אשר הצרכן הרגיל יש לו צורך תכוף בה, אמנם דברים כנ“ל מיקרים את התוצרת, אך כאמור לעיל אין בכך אף משהו חשש שיגרש את הקונה ההגון, ולהפך זה עוד ירבה למשוך קונים הגונים, ולמלהגים סתם אין לשים לב בכלל. עוד זאת, שהכלים מלבד מה שיהיו קטנים לפי הנ”ל גם יהיה נוח להחזיקם ביד (אם ע“י אזנים ( “ידיות” ) או עי”ז שכל תיבה וקופסא תהיה קשורה בשרוך נאה אשר שם היצרן או חברתו (או שניהם) וכתבתם יהיה מודפס עליו; וכן צריך שיהיה נוח להציב את הכלי.

6) בל יוציא את תוצרתו כשהיא מעורבת (גדול, קטן, טרי) אלא יוציא את תוצרתו בדרגות שונות. נניח 1, 2, 3 (כרגיל לא נוח לסדר יותר מן 3 דרגות) הדרגות תהיינה: לפי הכמות (ק"ג, ליטר או יותר או פחות) ולפי הטריות וכו'. ונניח כה: דרגא 1 – חלב (חמאה, גבינה) בכמות מסוימת (ק"ג) טרי ומפוסטר (או עשוי מחלב טרי ומפוסטר. דרגא 2 – תוצרת אשר אחת מן המעלות הנ“ל חסרות בה. דרגא 3 – תוצרת אשר שתים מן הנ”ל חסרות בה. ואם יותר מן הנ“ל חסרות בתוצרת, אז מוטב כי החלבן ישליכנה לערמת הזבל של האשפתות, כי מלבד צרות לא ישיג ממנה ואם השוק דורש גם תוצרת כזו, אז בכ”א יזכור היצרן לבל יקרא את שמו עליה.

7) מובן כי ישנו עוד יתרון אשר אפשר למשוך בו את הקונה, והוא להביא תוצרת לשוק בעונה שאין תוצרת כזו שכיחה שם. ואולם יתרון זה הרי לא תמיד תלוי הוא ביצרן (למשל: אחד פרותיו ילדו בזמן מתאים, והשני להפך. אכן משהו דומה ליתרון הנ"ל הוא בכך שבעל התוצרת (מכל סביבה) יביאנה לשוק כלה טריה וטובה ומום אין בה.

עד כאן ע“ד השווק בכללו, ועתה ידובר משהו בשבח האגוד של יצרנים שונים לשווק תוצרתם. על עצם האגוד לא ידובר כאן כי בענין זה אין כלל להשוות את בני ישובנו כאן לזה שבחו”ל. שם האגוד “תורה היא” , אשר יש לכוף אותה כגיגית על היצרנים…. ואלו בישובנו כאן חזקה למדי הנטיה להתאגדות. ואך לאלה אשר יפקפקו בתועלת שבאגוד ויחשבו כי בהיותם נפרדים ישיגו תוצאות טובות יותר מאשר באגוד; לאלה יאמר כי אמנם ליחיד יכול להיות נדמה 1) שהוא ישיג בשוק הפרוע מחירים טובים מאלה שישיג ע“י אגודה מסוימת, 2) גם יכול להיות נדמה לו, כי ההוצאות המיוחדות אשר כל אגודה תאוּלץ לנכות מאת חבריה, הם אך הוצאה מיותרת לו. ואולם יזכור נא כי אפשר שטוב ליחיד המסתובב בשוק אשר גם אגודה מסוימת תסתובב שם. ואולם אוי ואבוי ליחיד המסתובב במקום שאין אגודה כנ”ל/ וכי מי מחויב להכין למענו אגודה כנ"ל? יהיה בעצמו חבר לה!

בקשר עם הנ“ל כדאי להתעכב מעט גם על שאלת הפרסום. רבים מאלה אשר מסבות שונות ימכרו (בזמנים מסוימים) את כל תוצרתם במחירים טובים למדי, יחשבו לעצמם כי “ידם היא העושה חיל” וכו' והם הובטחו כבר בשוק טוב לכל ימיהם; אכן היצרן צריך להבין כי לא יפסיק מלספר לצרכן על דבר הטיב המיוחד שבתוצרתו (אם אך יש בה טיב מיוחד כגון: הטיב בעצם התוצרת, או שבהספקתה הקבועה או שבאריזתה המושכת את העין, וכדומה). חז”ל אמרו לאמר: “הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו” . ואם היצרן בהביאו את תוצרתו לשוק יתן בה לצרכן לא רק את עצם התוצרת אלא שבתוצרתו יהיו חבויים גם כמה יתרונות על תוצרת אחרת (אף אם יעלו לצרכן) עליו להודיע זאת. בל יסמוך היצרן על הנס שע“י עצם העובדה שתוצרתו נפוצה היא בשוק הרי השוק גם יודע אדותיה. כי ישנה ידיעה לשעתה בלבד וישנה ידיעה הנזכרת לזמן רב. ואכן ידיעת הצרכן ע”ד התוצרת שהוא משתמש בה היא אך ידיעה לשעתה. ויכולות לבוא מסבות אשר הצרכן יפותה ע“י תוצרת אחרת ויֵדע כבר אותה ולא את זו “שלי” ולכן צריך להזכיר ולהזכיר בלי הרף לצרכן ע”ד מציאותה ויתרונותיה של התוצרת “שלי” , זו אשר אולי רגיל הוא כבר בה. ואת הידיעות ההן יש לתת לפני עיני הצרכן וכל בני משפחתו בצורות שונות. בקביעות ובהזדמנויות שונות. הידיעות תנתנה בעתונים, בפלקטים, על הלוחות המיועדים למודעות, מעל סרטי התמונוע (ומוטב עוד: הקולנוע) בתיאטרונות לילדים ועוד. ובל יחשוב היצרן כי אם צרכנו העברי אינו רגיל אצל אחד מן צורות הפרסום הנ"ל הרי אין לפרסם שם; יֵדע הצרכן, כי כל דבר החוזר ימשוך בהכרח את העין; וינצל לפרסומו את כל צורה ואת כל אפשרות. לכל חוג צרכנים יהיה הפרסום המתאים לו, ולכל החוגים יחד! ומובן כי על היצרן לא רק לא לשקר (ז"א שהוא יודיע על דבר אחד ויתן דבר אחר), אלא גם שלא לכזב (ז"א שלא יתן דבר מה אשר לא הודיע עליו). יתאמץ היצרן תמיד לשבֵח ולהעלות את טיב תוצרתו וצורתה ותמיד יודיע על זה בכל האופנים.

ישנן ארצות אשר דבר הפרסום יהיה אצל יצרניהן חשוב כמעט כעצם היצור ויוציאו שנה על פרסום כשליש מן התקציב להוצאותיהם השנתיות; אכן כאן אף אם היצרן יוציא שנה שנה אך כעשירית מתקציב הוצאותיו השנתיות גם כן ישיג לא מעט; באשר ההתחרות בשוק טרם עלתה לדרגות שבחו“ל. מקצועות רבים יתנַונו כאן בארץ אך עקב חוסר הפרסום, ולדוגמה: ישנה בארצנו “פנת חמד” אשר במקום אחר אין אף לבקש כזו כי לא קל למצאה, זו היא פסגת הכרמל אשר הקרירות שבה אף בחדשי הקיץ האחרונים עולה על הקרירות שבארצות אירופה ואמריקה, (אשר “סנובי” ארצנו נמשכים לשם ויוציאו על כך עשרות אלפי לירות בשנה). ואולם איך ידע הקהל ע”ד “פנת חמד” זו אם בעלי הפנסיונים אשר על הכרמל אינם מודיעים כלום עליה (אף בזמן שמודעות דומות לא רק מן הלבנון אלא אף מרהודיזיה מתפרסמות בעתוני הארץ)? אכן היחסנות הנפוחה והריקה השוררת בישובנו היא בעוכרו של ישובנו ובעכריו של עמנו לתקומתו בארצנו זו העתיקה-החדשה!

נדמה, כי אין צורך לספר מה לפרסם, דבר זה תלוי בתוצרת אשר רוצים לפרסמה, ותלוי בכמה וכמה מסבות וע"כ דובר כאן רק על עצם הפרסום ואיך לעשותו אך לא מה לפרסם יזכור היצרן כי עליו לפרסם ולפרסם (אמת בלבד! כי כל יצרן אשר יתפאר במודעות במה שאין בתוצרתו למעשה הריהו לא מושך צרכנים אליה אלא דוחה אותם ממנה) לפרסם בכל הצורות ובכל הזמנים ואף כשאין די תוצרת, אז מותר לפרסם שאין די ולהבטיח, כי היא תרבה ותלך. את הצורה המיוחדת איך לפרסם במקרים שאין די תוצרת יכול למצוא כל יצרן נבון.

 

פרק ב'    🔗

סעיף א - ר"פ בתורת-החיים (ביאולוגיה)    🔗

מובן כי בספר זה אין להכנס בתורת-החיים לפרטיה ופרטי פרטיה אלא מכיון שלהצלחתו האפשרית ביותר של הבהם (ביחס לכשרונותיו ותנאיו) נחוצה הידיעה (למצער בראשי פרקים) בתורת-החיים, על כן יבואו כאן ר"פ מזו (על קצה המזלג). תורת-החיים (ביאולוגיה) נבדלת מתורת החי (זואולוגיה) וזו האחרונה מבהמוּת (זואוטכניקה) בזה: שתורת החיים חותרת לחפש ולמצוא את סודות היוצר (או הטבע) הגלומים בכל אשר יש בו רוח-חיים (ורוח–חיים ישנו גם בצמחים) תחת שתורת-החי עוסקת בחפוש וגלוי סודות החיים אשר בבעלי החיים בלבד. תורת הבהמוּת עוסקת בחפוש ומציאת כללים לגדול בהמוֹת והיא שבה אולי לתורות שנמנו ראשונה במדה שהן נחוצות לה בכדי למצוא את אשר תבקש.

לפי שגִלו חכמים עד היום הרי יחידת-החיים הזעירה ביותר היא תא-החיים (להבדיל בין התא-החי ובין תא-החיים). תא-החיים כשהוא נפרד מחבריו, זעיר הוא כה שאין עין-אדם יכולה לתפשו כשאינה מזוינת במגדיל (מיקרוסקוף). החלקים בתא-החיים הם: קרומו, גופו ועיקרו, בבעלי החיים שלעינינו, הרי מליוני תאים יהוו את גופו של כל אחד מהם. כאן יש לנו ענין בעיקר אל בעלי החיים אשר גופותיהם הם לעינינו. אך נתחיל מן הא' של תורת החיים: בדרגות התחתונות של החיים (כגון האמבות ועוד כמה וכמה) הרי לרוב אין אנו מבדילים בקרב גופותיהם חלקים מיוחדים לתפקידים השונים וכן איננו מבחינים בהם בין מין זכר ומין נקבה. הם מתרבים ע“י חלוקה. והחלוקה מתחילה לרוב אחרי זה אשר שני תאים נפרדים זה מזה הזדוגו והתאחדו יחד ונעשו עי”ז פוריים שניהם. כדי להתחיל אחר כך בחלוקת כ“א לשנים, והשנים לשנים עד בלי סוף. את החיים (הן צמחים והן בעלי חיים) ה “עליונים” , יותר מן הנ”ל, אלה המרכבים מתאים רבים (יש שמספרם יגיע למיליוני מיליונים) נכנה בשם גופים, ונראה בהם כאילו חלקו תאי גופם בינם לבין עצמם את התפקידים השונים שהם זקוקים להם אם לכל אחד כבודדים או הנחוצים לגוף כלו, כגוף קבוצי, וכל קבוצת תאים פתחה עצמה (ז"א התגלמה) לצורת אבר מיוחד אשר ימלא תפקידים מיוחדים. ולא רק זה, אלא אם כי ישנן צורות-חיים רבות (ביחוד בצמחים) אשר כל אחת היא מעין אנדרוגינוס אשר לא רק שאין להשוותו אל האנדרוגינוס הנמצא בבעלי-חיים-עליונים שאין ביכלתו להוליד וללדת, אלא להפך הוא יוצר גם זרע זכר וגם זרע נקבה והוא מפרה את עצמו ומביא צאצאים; אכן בדרך כלל הרי ברובם של בעלי החיים אין תכונה כזו שכיחה כלל, בכל אופן אין תכונה כזו שכיחה בבעלי-החיים מן הדרגות העליונות אשר ב “סולם הזואולוגי” .

בספר זה אין אפשרות להרבות בדברים לענין תורת-החיים. הנאמר כאן יספיק אך כהקדמה לתורת-החי (זואולוגיה), אשר אמנם גם בה אין להתרחב כאן ביותר אלא יש כמובן להתרחב בדיון על ראשי-פרקיה יותר מאשר על ראשי הפרקים שבתורת-החיים.

סעיף ב' - ר"פ בתורת החי    🔗

בספר זה הרי דנים אנו על אודות בעלי חיים בלבד (ולא צמחים) ואף מן בעלי החיים דנים אנו אך באלה שמן השלבים העליונים. אלה יתרבו אך מתוך הזדוגות הזכר והנקבה, שבכל מין ומשפחה. להזדוגות כזו מכשר בעל החי אחרי הגיעו לבגרותו המינית. אז מוכן הזכר תמיד, כמעט להזדווגות, אלא שהנקבה, כרגיל, לא תבקש את הזכר אלא בימי תאנתה. בהגיע בעל החי לבגרותו המינית יתעוררו בו בכך כחות אשר יפעילו את אותן קבוצות התאים שבו אשר מתעודתן לרבות את החי.

גדולו של כל חי הוא מֵחלקה של הנקבה; והנקבה מתחילה בכך עוד למראשית הימים אשר בכרסה יחל להתפתח עֻבר אשר יהיה לבסוף לולד אז תלדו ותניקהו מחלבה. ואולם לעורר את התא (או ביצית) הראשון בכרס הנקבה כי יוכל להיות עֻבר גדֵל, זהו מתפקידן של קבוצות תאים מיוחדות בזכר: תא מזרעו יתאחד בתא מזרע הנקבה, בהפגש שניהם יחד בכרס הנקבה, ואחר אחודם יתעורר התא (המשותף אז) להקים מהות אשר היא תהיה לבסוף חיה ועצמאית כהוריה. המהות החדשה אשר תֵרקם ותהיה לבסוף לבעלת חיים עצמיים, תתחיל על כן מתא אחד, אשר יתעורר להתרבות מתוך גדול וחלוקה עד גבול מסוים; וזה יכינו לצאת לחיים העצמיים; ובחיים כאלה ימשיך עוד לגדול, מתוך גידול וחלוקה של תאי גופו, עד לגיל הבגרות והכמישה אשר אחריה יבוא המות.

ובכן מן האמור כאן אנו מגיעים למסקנה, כי בעלי-החיים מן המדרגות העליונות (עדין הרמשים ולא רק בעלי החוליות) קימים לפנינו כשהם נבדלים (בתוך משפחותיהם) לגופים משתי צורות בעיקר, זכר ונקבה, והנקבות תשאנה את האפשרויות ללדת ולדות שיגדלו ויהיו בדמות המין של אמם (נא להבדיל בין מין ומשפחה). יש גם יוצאים מן הכלל (כגון דבורה עובדת שתהפך למלכה). אין נקבה יכולה ללדת אם לא הזדוגה קודם לכך אל זכר אם ממשפחתה או ממינה, כגון סוסים וחמורים (אגב לולד שיצא מהזדוגות כזו האחרונה אנו קורים ממזר).

לכל בעל חי ישנה, כאמור, תקופה של ילדות, היינו לפני שיגיעו הזכר והנקבה לבגרותם המינית, ואז אמנם אפשר לחפש בתוך גופותיהם ולמצוא גם כי קבוצות התאים אשר מתפקדיהן הן פעולות הפריה ורביה יפעלו באיזו מדה (מעין פעולות-הכנה) ואולם בחיצוניותם של הגופים, אין פעולות אלה נכרות ביותר, וכמעט שמלבד באברי המין אין להכיר בין זכר לנקבה. ואולם בתקופה מסוימה מחיי הבהמה (וכל אשר חי הנהו) היא מתבגרת בגרות מינית אף שטרם הגיעה לבגרותה הגופנית. בהגיע בעל החי לבגרותו המינית תתן (בגרות זו) את אותותיה בזכר ובנקבה. בזכר – בזה אשר תכר בו אביונה או כמיה בלתי פוסקת כמעט לנקבה שבמשפחתו או אף במינו, ובנקבה – בזה אשר בתקופות מסוימות תראה גם היא סמנים כאלה. לסמנים כאלה נקרא: תאנה, בתאנתה של הנקבה תבקש להזדוג לזכר.

כרגיל נראית כל הזדוגות אך כהתחברות הגופים של הזכר והנקבה באברי לדתם. ואולם בהזדוגות כזו תתהוינה פעולות (שאינן גלויות לעינים) בפנימיותם של הגופים, אשר בזכר – כאלו יגמרו את תפקידם עם עצם ההזדוגות, ואולם בנקבה הרי אותן הפעולות שכאלו הן נגמרות עם ההזדוגות אינן באמת אלא תחילתן של פעולות פנימיות הגורמות לה שתביא לעולם יצור (או יצורים) חדש בדמות משפחתה או בדמות בעל חי ממינה.

נפסיק מעט בתאור כל המתהוה בתוך גוף הנקבה אחרי הזדוגותה ונראה גם מה מתהוה בגוף בעל החי המבוגר (בגרות מינית) בכלל (גם הזכר שהתבגר וגם הנקבה שהתבגרה בה) למען אפשר יהיה להשקיף ביתר בהירות על המתהוה בתוך הגופים המבוגרים אחר ההזדוגות:

בדכת הזכר נמצאים שני אשכים. זרע הזכר יבשיל שם עי“כ שתא בָּשל באשכים של הזכר המבוגר (בגרות מינית) יהפך לארבעה תאים מיניים, ובינתים יתהוו תאים חדשים באשכים. בתאים הבשלים כנ”ל אנו יכולים לראות את תאי התולע. וכל עוד שאלה אינם נפרשים אל מחוץ לגוף הזכר, לא יראו כל סמנים לחיים עצמיים. ואך בהפרשם אל מחוץ לגוף הזכר (אחרי התערבם בהפרשות מסוג המלֵחה הבאים מבלוטים אחרים שבגוף הזכר) יתעוררו לחיים ותנועה עצמיים. הם בנויים בעיקר מראש וזנב, אך יבדילו (במיקרוסקוף, כמובן) בהם גם חלק אשר יקרא צואר. ישנם זכרים אשר יפרישו מגופם זרע מת, ז"א שאין התולע שבו חי.

לקמן בציור ארבעה גופים בצורת קוים, אות O תסמן תמונה כללית של תולע, אות א' תסמן תולע מזרע של סוס, ב' – מזרע של פר, ג' – מזרע של כבש. מובן כי כל הנ"ל הם מגדלים עד מאד.

כאשר יראו לקמן הרי החלק העיקרי בגוף התולע הוא ראשו, ואמנם הראש יכיל את כל החלקים אשר בכל תא-חי, ומובן, כי עם הראש הריהם חודרים לתוך הביצית שבזרע הנקבה להפרותה. הגוף ה “זנבי” שבתולע יתפתל הנה והנה וידחוף כה את הראש של התולע קדימה. התולע החי פונה בראשו נגד הזרם. הזרע של הזכר יכיל את התולע במספרים עצומים. בחדור ראשו (בלבד) של התולע לתוך הביצית יפָרד

כל זמנו ממנו וישָׁאר מחוץ לביצית, אשר כרגע תנָעל ותתחיל את חיי העֻבר (כמבואר לקמן). חוקרים שונים הביעו את ההשערה, כי הגופיפים האלה (התולע) יכולים לחיות אך בנוזלים בעלי מלחוּת מסוימת, ויען שישנם זכרים אשר בלוטיהם יפרישו נוזלים בעלי חומץ מסויים (מחוזק שונה) ע"כ ימיתו אלה את הגופיפים ההם או יחלישו אותם עד שהחלשים שבהם ימהרו למות ואחרים שהם חזקים יותר, יכולים עוד לשרך דרכם זמן מה. אך גם הם יחלשו. באופן כזה אפשר לבדוק (תחת המיקרוסקוף), את זרע הזכר ולהכיר בכך אם הזכר הוא ראוי לשמוש בהרבעה או לא, ואם בכלל הוא ראוי, מהי אותה הדרגה שהוא ראוי כי יחשבוהו עליה. ויש מקרים אשר זרע הזכר הוא טוב ואפילו מצוין ובכל זאת לא יעבר את איזו נקבה, יען שנוזלי אבריה המיניים של הנקבה יכילו חומצים מסוימים, ואלה ימיתו את זרע הזכר.

הביצית תוצר בגוף הנקבה באשכלתה. האשכולת (או השחלה) בנויה במדת מה ככליות וגם הן תלויות בתוך הגופים בתוך הכרס ואם כי את עיקר הפעולה מתחילות האשכלות אך בהגיע הבהמות לבגרותן המינית הרי את פעולתן (נאמר) המתאמנת תתחילנה מקדם מאד. גם האשכולת (באשך) היא בלוט שמתפקידו ליצור תאי זרע בנקבה (ביציות) ובאותו האופן כמו בזכר. בצעירותן של בהמות נקבות תפרישנה כנראה מתוך האשכלות ביציות בלתי בשלות ואלה תספגנה חזרה ע"י אברי הגוף הפנימיים, ואולם בהגיע הבהמה לבגרותה המינית אז תתחיל להפריש ביציות בשלות והן מוכנות להפראה. החוקרים לא הכריעו בדבר, מתי תפריש האשכולת את ביצוֹתיה, ושונות ומשונות הן דעותיהם בענין זה. איני מתכון להכריע ביניהם, ואך מתוך הסתכלותי במשך עשרות שנים לתנועותיהן והבעותיהן של בהמות המשק, אעיז להביע את הנראה לי (על מה שידובר יותר להלן) שכרגיל נגמרת הבשלתן ונפרשות הביציות אחת לשלשה שבועות אם פחות יום או יותר יום יומים, אך גם יחד עם כל הרבעה תפרשנה (אמנם בהמות הרי אינן נרבעות אלא בתקופת היחום בתאנתן, שהיא כרגיל גם כן אחת לשלשה שבועות בערך) ויש אשר חוקרים יספרו כי מנסיונותיהם להפרת פרות בהפריה מלאכותית שלא בתאנתן היו מקרים שהצליחו בכך. אכן הענין דורש עדין נסיונות נוספים.

סעיף ג'    🔗

בציור הנ“ל (בגלל ההקטנה) נראית האשכולת (מספר 1) כגוף סגלגל וחָלק, כמעט כצורת ביצה רגילה. ואולם האשכולת בעצם פעלתנותה בנקבה מבוגרת אינה כה, אלא דומה יותר לכעין אשכול ענבים שגרגרי ענביו צפופים ודחוקים בו, בהיות שהאשכולת תבשיל ביציות בלי סוף, ואלה הלא הן מגילים שונים. רבות מהן תבלוטנה על פני האשכולת כעין אבעבועות מגודל שונה, וכל אחת מאלה תלך ותגדל ותתרומם מעל לפני האשכולת, והעור באשכולת המכסה כל ביצית ירָאה כעין אבעבוע, יִמתח וילך עד שיתפקע וישפוך מקרבו את אותה הביצית (יחד עם הנוזל שגדלה בתוכו) ואלה תתפשנה ע”י האפרכסות (שבקצות הסרעפות) הפרושות מתחת לשחלות כיריעות של משפכים. ואלה יעבירו את כל זה הלאה לתוך גידי הסרעפות אשר יביאו לסוף את הביציות אל הרחם.

אחרי שהשחלה הבקיעה ביצית או ביציות אל אפרכסות הסרעפות הרי הקרום אשר חפה על אותה הביצית ואשר התבקע או התפקע, הריהו נִצבָּת מהר מאד ויהפך לכעין גוף-צהוב המפריש הַפרשות נחוצות לתוך הגוף בכללו ולאברי המין בפרט, והפרשות אלה לא יתנו לאשכולות כי תפרשנה ביציות חדשות עד התברר, בגוף, גורלה של הביצית (או הביציות בצאן למשל) אשר נפרשה כבר, אם זו הפראה הרי לרוב לא יתן הגוף הצהוב והפרשותיו הפנימיות שהשחלה תפלוט ביציות חדשות עד כמה שבועות שאחרי הלידה (אך יש גם יוצאים מן הכלל), אם הביצית לא הפראה ותתחיל להתפורר או התפוררה כבר אז יצטמק הגוף הצהוב, והשחלות יכולות להפריש ביציות בשֵלוֹת, שוב פעם. כפי הנחוץ. ואולי אפשר לראות בעובדה כי בַּבּר אין הזכר מרביע את הנקבה אלא בהפסקות קצרות (בזכר של יִשוב² תהיינה הפסקות אלה קצרות בהרבה) את יד הטבע שדאג כי בינתים יבורר מצב הביציות אשר נפרשו בהרבעה קודמת?… על דבר השאלה מתי נפרשת הביצית מן האשכולת עין בסוף במחקר ע"ד דם הוסת בנקבות.

הפעולות אשר תתהוינה בהזדוג הזכר לנקבה הן אלו: בזַוגו את שפכתו בקֹבּת הנקבה יֵחם בשרו וזה גורם לכך שאשכיו יפרישו (דרך השפכה) לתוך קֹבּת הנקבה מין נוזל חַורור שבו מעורבים חומרים גם מכמה בלוטים אחרים (מלבד האשכים). הנוזל יכיל כמה וכמה חומרים מיסודות המלֵחה אך עיקרו של אותו הנוזל הוא במחנות התולע הנמצאים בו במספרים עצומים (בערך 30 מליונים לס"מ) ואלה פורצים באוֹן נגד זרם הנוזלים הנפרשים בלי הרף מאברי הלדה של הנקבה. הם יתחרו זה בזה בהתקדמותם לקראת הביציות הנפרשות מן אשכולות (או שחלות) הנקבה, אולי ג“כ בזמן ההזדוגות (אין כאמור הכרעה בין החוקרים בענין זה) ותתקדמנה באטיות רבה לקראת “בחיר התולע” אשר יתקדם וישיג את האחת מהן ויתאחד אתה. ונראה כי הטבע האיט במטרה מכוּונת את נדידת הביציות לקראת התולע הנבחר, בכדי שכל תולע יצטרך לעבור מרחק רב (עד השליש העליון מסרעפות הרחם) והחַלשים שבהם יפַגרו ויכלו בינתים, ואך החזק שבהם ביותר ינדוד דרך כל אותו המרחב, יקדים את חבריו-להתחרות ויגיע עד לביצית אשר תקדם את פניו ותנָעל תיכף ע”י קרום שיצמח לה בן רגע (בהכניס התולע הראשון את ראשו לתוכה) ודרך אותו הקרום לא יוכלו עוד לחדור מחבריו התולעים האחרים. תיכף לכך תתחיל הביצית לגדול ובהגיעה למלוא גדלה תתחלק לשנים ואלה השנים שוב לשנים וכן הלאה, אלא שבינתים תמשיך עדין את נדידתה אל הרחם. שם תדבק ותתחיל את התפתחותה לעֻבר ולולד, אשר יולד באחרונה.

הציור דלקמן מראה בצורות מגדלות מאד: 1) ביצית והמוני תולעים חותרים לחדור אל תוכה דרך קרומה החצוני.

2–5) יראו חלקים מביצית כזו (מגדלים עוד יותר), 2) יראה מצבים שונים בחדירתם של תולעים שונים, וחשוב לשים לב כי לקראת אותו התולע שהצליח לקרב ביותר אל פנים הביצית תרים זו מעין גבנון, הנדחק לתוך הקרום החצוני, ותקדם כה את פניו. 3) יַראה מצב אשר תולע אחד חדר כבר לתוך הבּיצית ( “בגבנון” ) ועם זה יתחיל תוך הביצית להתכוץ למען הִפרד מקרוּמוֹ החצוני. 4) יראה מצב אשר “תוך הביצית” שקלט את ראש התולע התבדל מקרוּמוֹ החצוני, השאיר שם את זנב-התולע ומנע גם את האפשרות שתולע אחר יחדור לתוכו. 5) יראה חלק של ביצית שקלט את ראש התולע ומעין קרנים יתחילו יוצאים מאותו ראש התולע.

סעיף ד' - תורת החי(העֻבר המשך)    🔗

התולע יחדור, כאמור, לתוך הביצית בהִמצאה עדין בשליש העליון של אחת הסרעפות (בדרכה אל הרחם). הביצית תתחיל בפעולה ערה תיכף לחדירת התולע לתוכה ויחד עם זה תמשיך להחליק אל הרחם. בהגיעה לשם תִּצמד אל הדפנוֹת של הרחם ולא תרף מהם עד התפתחה לולד שיולד. ישנם מקרים בלתי שכיחים אשר הנקבה תפתח את חיי העֻבר (עד הבשלתו הגמורה) שלא ברחם אלא אם באחת הסרעפות או אף בתוך חלל הכרס (אם תשמט הביצית לשם, ושם ימצאנה תולע). במקרים נדירים כאלה הנזכרים לאחרונה יסַכן ההריון את חיי האם, והולד אינו יכול להִולד דרך פה הקֹבה (כדרך הרגילה) אלא רופא צריך לעשות נתוּח בדופן הגחון ולהוציא את הולד “יוצא הדופן” ההוא משם. בנשים יש שיצליחו בכך ויצילו גם את האם וגם את הולד “יוצא הדופן” . בבהמות נראה שטרם נעשה כדבר הזה, ואם יקרה בבהמה כמקרה הזה, שאינו שכיח, תלך לאבוּד האם עם ולדה.

התפתחות העובר תתחיל באופן כזה: ברגע שיחדור ראש התולע לתוך הביצית תתחיל שם "מהפכת הפלגלגים- שמִשל התולע ושמִשל הביצית ואחר אחוד הפלגלגים יתחילו חיי העבּר שעליו ידובר בסוף הסעיף.

בציור דלעיל (כמובן מגדל כקודם) רואים אנו: 1) תוך של ביצית אשר ראש תולע חדר לתוכה. 2) התהוות מעין כוכב קוֹרן ליד ראש התולע. 3) ראש התולע כאלו נחלק (וכן נחלק הכוכב) לשנים והכל נודד ומתקרב לגרעין הביצית. 4) החלקים שהתהוו מראש התולע מתקרבים בצורתם לצורת הגרעין של הביצית. זה וזה התקרבו הדדית תחת שה “כוכבים” כאלו התרחקו לצדדין. 5) ראש התולע התקרב יותר גם בצורתו גם בקרבתו לגרעין-הביצית וה “כוכבים” התרחקו זה מזה עוד יותר. 6) “ראש” והגרעין כאלו התחלקו כל אחד וב “כוכבים” כאלו לא חלו שנויים נִכרים. 7) (מכאן ואילך ההגדלה היא פחותה מאשר קודם) החלקים בראש ובגרעין כאלו נחצו שוב. מקרני הכוכבים התהוו כמו ציציות שנדבקו לחלקים הנ"ל וימשכום זה מזה. 8) תא הביצית התארך ובצדדיו הפחוסים “נשקע” מעט, הכוכבים התרחקו ומשכו אִתם כל אחד ואחד את החצי ממספר החלקים שבראש והחצי מחלק הגרעין. 9) מן קרני הכוכבים נשאר רק כעין ערפל, תא הביצית מתחיל להֵחצה. 10) שונה מן 9 בזה שמן החלקים הברורים, שבשני חצאי התא, התהוה איזה ערבוב הדומה לצורה אשר היתה לגרעין הביצית עד 5, והדופן שבין שני החצאין התעבה, והנה יתחלק התא לשנים!

ראש התולע שבזרע הזכר וכן הביצית מזרע הנקבה יכילו בקרבם כאמור מעין פלגלגים. בתאים הנ"ל אשר בזרע בהמות-הישוב נמצאים כמה עשרות פלגלגים כאלה, וצרופיהם יגיעו על כן למספרים עצומים. כל פלגלג ישא בקרבו, כנראה, איזו תכונה אם מן הזכר או מן הנקבה. ראינו כי גרעיני התאים יחולקו: חצי לכאן וחצי לכאן. ואין אנו יודעים, כמובן, אם חלוקת הפלגלגים אשר תתהוה כה לא תהיה מקרית, ולכן הן יכולים גם צרופיהם להיות מקריים. ולהלן נראה איך יכול הבֶּהם לסייע לכך שבכל זאת ישיג במדה מסוימת את אשר יבקש מן ההפריה.

סעיף ה' - תורת החי העֻבר (המשך)    🔗

ה “חתיכה” ³ המתפתחת לעֻבר אשר אברי בעל החי נכרים בו כבר כלם (ואחרי כן לולד גמוּר) תפתח אתה שפיר ושליה. השפיר והשליה יגדלו הרבה יותר מאשר יגדל העֻבר או הולד ותוכם של השפיר והשליה מלא הוא מין נוזל-צהבהב-דמי (מיוחד לשליה ומיוחד לשפיר) ובקרבם יצוף כל הנ"ל. ואם איזו מכה או בדומה לה תנחַת באמו אין לרוב הולד מרגיש בכך. כעבור שני חדשים או פחות מיום העבּוּר (בפרה למשל) יכולים כבר לחוש (בכף היד) את העֻבר: אם יכניסו את היד לפי-הטבעת של הפרה וינסו לסטור (בקלוּת) בכף היד על הדופן הפונה לכרס ישקע אז הולד לתוך הנוזלים וישוב לצוף ולהתדפק על דופני השפיר והשליה כמה שכף היד יכולה להרגיש. לכך נחוצה לא רק מומחיות מסוימת אלא גם דקוּת בהרגשה, ומוטב להשאיר את זה לרופא הבהמוֹת.

אחר שתא פורה התחלק לשנים יתחלקו השנים שוב לשנים וכן הלאה עד למספרים עצומים, כנ"ל. ואף לעין בלתי מזוינת ירָאה גוף חי אשר מראהו בתחילה כעין “חתיכה” חיה סתם ולסוף נכיר באותו הגוף עֻבר וּולד.

ראשית פעולתו של העֻבר היא כאמור לפַתּח את שליתו השולחת מעין שרשים, בצורת פסיגים, לתוך דפנות הרחם ותינק, באופן כזה את כל הלֵחה הדרושה למחיתה ולהתפתחותה ישר מדפנות הרחם (כאשר יעשה צמח-טפיל בצמח המאכסנו). בשם “שליה” נקרא לקרום החצוני ובשם “שפיר” נקרא לקרום הפנימי. זה הוא קרום דק ועדין יותר מן קרום השליה. הקרומים הנ"ל יוציאו מתוכם מעין גידים גידים (או צנורות) אשר בקציהם יתפתח העֻבר ויגדל להיות ולד, החבור בין הולד-העֻבר ובין האם, הוא דרך השפיר והשליה באמצעות אותם הגידים; ודרכם יקבל הולד את כל מזונו. פֶּרש לא יפריש הולד לתוך כרס אמו, שלא לסַכּן את חייה, ומובן שכמעט אין לו אף צורך בכך, מאחר שהוא נזוֹן אך בדם אמו אשר כבר עבר את כל דרכי הזִקוּק באבריה הפנימיים. פסלת מעטה למאד תצטבר בכל זאת במעי הולד, ועליו להפטר מזו תיכף להִולדו. ולכך יועיל החלב החדש של אמו (קאלאסטרוּם) כדלהלן: גדוּלו של ולד במעי אמו הוא מהיר מאד. במשך חדשי ההריון בלבד יגיע כובד גופו של ולד לכמה מיליונות פעם יותר מאשר כובד התא הראשון אשר ממנו הגיע הולד לכל התפתחותו, תחת אשר מיום אשר יולד ולד ועד ליום בגרותו הגופנית הגמורה יכבד גופו של כל חי רק פי 10 בערך. אכן בשנתו הראשונה מהירה התפתחותו הגופנית יותר מכך.

בתמונה דלקמן ישנם שני חלקים: חלק א' (העליון) מראה עֻבר של בקר בראשית התהוותו. (כמעט בגודל הטבעי) עד עכשיו ידוע מבקר אך עֻבר כנ“ל. חלק ב' (התחתון מראה ולד של בקר כשהוא עטוף בשפירו ובשליתו. השליה כאן נחתכה בקצותיה לידי תחומי השפיר. הסִפרוֹת מראות: 1) על “כפתורי” השליה שיחברוה לרחם, 3–2)יראו את גידי הדם העוברים מן הקרומים הנ”ל (שפיר ושליה) לטבור הולד.

כאמור תתגשם ההפריה (באחת מסרעפות הרחם) מתוך חדירתו של תולע אחד לתוך הביצית אשר תקדמנו. והביצית תקדם את התולע (אשר יקרב אליה ביותר) עי"כ שאותו החלק ממנה הקרוב ביותר לתולע שהגיע עדיה, יחוש בו ויתרומם לקראתו. התולע עשוי כאמור: ראש, צואר וזנב; והראש הוא החלק העיקרי בו, זה הנושא בקרבו את פלגלגי התורשה (אורך הראש הוא 3–5 מיקרונים, רחבו כ-1.5 מיקרונים ועביו פחות מרחבו בערך כחצי מיקרון, אורך הצואר הוא בערך 2 מיקרונים וכל הזנב ארכו בערך 20–35 מיקרונים⁴. את זרע הזכר כדאי וקל לבדוק בכדי לדעת אם יצלח הזכר לגדוּל או לא. לשם בדיקת הזרע של הזכר נחוּץ אך “מיקרוסקוף” המגדיל פי מאה בערך. שמִים במיקרוסקוף טפה קטנה מן הזרע של הזכר (בזמן ההרבעה לא קשה לתפוש מעט מזה) ובמיקרוסקוף יש להסתכל: 1) אם בכלל ישנם תולעים כאלה בתוך הזרע, 2) אם ישנם, החיים הם או מתים, 3) אם יחיו, היהיו פעילים ועֵרים או לא, 4) הכלם הם ערים או חלק הוא כמיושן או מת, ומהו אחוז הערים. בכדי להכיר היטב את תנועתם יש להזרים לפעמים מעט נוזלים (מלֵחים) על “זכוכית הבדיקה” ולראות אם תכוף לכך הסתדרו (כטבעם) בראשיהם כנגד הזרם. את זרע הזכר אשר עומדים לתתו כאב לולדות העדר יש לבדוק כמה פעמים, בטרם יוציאו מסקנות עליו. כי לעתים יקרה שאף בזרע של זכר טוב לא ימצאו כלל תולעים ומובן כי בבדיקות כאלה דרושה זריזות, כי התולעים מן הזרע יחלשו וימותו באויר הגלוי, ואחרי כחצי שעה ימותו כמעט כלם.

אם הזכר הוא טוב ובכל זאת אין הנקבה מתעברת יש לחפש בתחלה את הסבה בהפרשות חמוצות שבאברי הלדה של הנקבה. לכך ישנה תקנה פשוטה, שכחצי שעה בערך בטרם שיוליכו, נניח את הפרה לפר, יזרקו לה (מתוך חוקן) לתוך הקֹבה כליטר ויותר מים פושרים אשר הֵמסו בתוכם סוֹדת-הבישול 5–2 אחוזים למשקל המים. במקרים רגילים יעזור הדבר הזה ובמקרים נשנים (שאין זה מועיל) נחוץ לפנות לבדיקת הרופא.

יחד עם ההפרשות החיצוניות של הזכר, בזרעו, יפרישו אברי המין שלו גם הפרשות פנימיות לתוך גופו הוא ולתוך גוף הנקבה (הנקבה עצמה הלא תפריש את הכל לתוך גופה היא) ותפקידן של ההפרשות האלה הוא לעורר את הרוח, לעודד ולחזק.

למעלה כבר עמדנו על כך כי אמנם עד אשר יכּרו אברי העֻבר הרי כאלו אינו אלא “חתיכת” בשר, אך גם אחרי אשר אלה יכּרו ואף אחרי שהעֻבר קבל כבר לגמרי את צורת הגוף ובנינו כשל בני משפחתו, עדין אין הולד משלם, עליו עדין לגדוֹל בתוך הכרס ולגַדל כהוגן את פַּרותו ויתר חלקי גוּפוֹ. והנה יש אשר נקבה תלד בלא עִתּה (על עת הריונה של נקבה נעמוד להלן) והבֶּהם צריך לדון במראה הולד, (כשהנו חי) אם כדאי לו לגדלו או לא.

דרך יניקתו של הולד כל עוד הוא במעי אמו הוא ככה: השפיר והשליה יינקו דם מדופני הרחם (באמצעות הפסיגים) ובגידים מיוחדים ימסרו אותו, כאמור, לגוף הולד דרך טבורו.

תקופת התפתחותו של הולד במעי אמו, למן ראשית הפראת הביצית בתוכה עד הִולד הולד, הוא שונה בבהמות שונות כאשר נראה עוד. לא מובן לנו מדוע אין ימי ההריון לבהמה מכל מין קבועים ומנויים אלא לכל הריון והריון ישנם מִמעט ימים ומִרבת ימים. אך זאת היא עובדא. מובן מדוע אין גידי הדם של הולד מחוברים ישר אל גידי הדם של אמו (אלא בשבילו יסתנן הדם מתוך דפנות הרחם דרך דפנות השליה אל תוך גידיו), יען שראשית יקבל הולד באופן כזה דם המזוקק דרך כמה דפנות (במיוחד בשבילו) ואין דמו נאלח במקרה שבאמו יאלח הדם מחמת אילו גורמי מחלה, ושנית לוא נפתחו גידי הדם של האם ישר אל השליה בלבד אפילו (ועאכו"ב ישר לגוף הולד) לא היה לא הולד ולא רחם האם מתרפאים כה מהר אחרי צאת השליה או הולד והם היו אף מסתכנים בקביעות. דרך התפתחותו של ולד (מן היונקים) במעי אמו דומה לדרך התפתחותו של אפרוח או גוֹזל בתוך ביצתו (במה שכל אחד יכול להסתכל, בכל עת שיוֹציא ביצה מתחת הדוגרת או מן המדגרה ויפתחנה).

בהיות רשת דמו של הולד בלתי קשור לרשת דמה של אמו מובן כבר מדוע שונה המספר של דפיקות לב הולד (שאפשר להרגיש בהן אם יקשיבו לבטן אמו ליד ירֵכה האחורית) ממספר הדפיקות של לב האם (שאפשר להרגישן באופן הטוב ביותר תחת סנטרה). כאמור הרי מצב גופו של הולד לא יושפע ממצב גופה של אמו. יכול להיות שבהמה בריאה ושמנה תלד ולד רזה, ויכול להיות גם להפך. לרוב יהיה בתכוּנתוֹ של הולד להשיג מגוף אמו את כל הנחוץ לו בכדי להתפתח, אף אם האם חשה מחסור ותלאה; ובהִולד ולד חלש ורזה לאם בריאה ושמנה הרי אם לא פעלו בכך ירוּשוֹת קדומות (גם מלפני כמה וכמה דורות) יכלו לפעול כאן ישר תכונות מיוחדות של מי מן ההורים אשר אם במקרה אין התכונות גלויות ביותר לעין, אפשר למצאן חבויות (אם יבקשון). אמנם אין זה משַנה את תכונות הולד אשר את אלה הלא יירש מהוריו, ואולם זה משַׁנה את הסגולות אשר ביכלתו לרכוש מסביבתו ומתנאי גדוּלוֹ. ולמשל: כרגיל תירשנה התרנגולות מהוריהן את התכונה להטיל מעט או הרבה, ואולם לשם יצירת ביצים הן נחוץ לתת לתרנגולות די מזון, ואם זה לא ינתן, לא תוכלנה התרנגולות, להטיל, אף אחרי שתנצלנה כבר את גופן להטלה – יכולות הן לסַגל לעצמן (ואמנם תסגלנה לעצמן במשך דורות) את הסגולה שלא להטיל באין להן די מזון; וסגולה כזו תהיה להן כבר כעין תכונה, ממה שלא יהיה קל אחרי כן להוציאן. או נניח כי לתוך מדגרה הכנסנו 500 ביצים מן להקות תרנגולות בריאות, אשר כרגיל נשיג מביציהן 80 אחוז של התבקעות אפרוחים בריאים, והנה אפילו אם אך פעם אחת כבתה מנורת המדגרה בלילה קר, מבלי ששַׂמנו לב לכך, והביצים התקררו עד שמן האפרוחים מתו אלו בביציהם ואחרים נחלשו עד שלא יכלו להבקיע להם דרך מן הקלפה, והתוצאה היתה כי בקעו מן הקלפות אך 40 אחוז אפרוחים חלשים, במקרה כזה אין לחַפש את הדבר בתכונת ההורים אשר הביאו את הביצים לעולם, אלא בַמקרה שסִגלו לביצים סגולה שונה מתכונתם היסודית. וכן נניח שיש לנו סוּסה אשר כרגיל תלד סיחים חיים ובריאים, והנה ביום אחד מחדשי עִבּוּרה הגבוהים העבדנוה בפרך, והיא הפילה אחר כך סיח מת, הרי אין לאמר כי מתכונתה להפיל נפלים (סיחים מתים).

סעיף ו' - מעבר מתורת החי לתורת הבהמה    🔗

(בהמוּת, זואוטכניקה).

על כדור הארץ הזאת, שאנו חיים עליה נכיר “עולמות” שונים: עולם הדומם, עולם הצומח וכן 1) עולם החי, שהוא רחב למדי. אך כאן נתענין רק באותם בעלי החים הנמנים 2) לקבוצת בעלי-החוליות; ובה נבקש את 3) סדרת המניקים, שבה נפנה אל 4) פלגת ה “יולדות גמורים” . ובפלגה זו נדון בכאלה הנמנים על 5) מערכת המפריסים. מערכה זו כוללת גם את פורסי הפרסה וגם את שוסעי השסע ונפנה ראשית כל אל 6) חוג שוסעי השסע, ובתוך החוג הזה נגיע אל 7) גזע המקרינים (גם המקרין הגדם נמנה על המקרינים). מגזע המקרינים נבור 8) בנצר נבובי – הקרנים; וממנו 9) בחוטר מעלי הגרה. עכשיו התקרבנו כבר אל 10) סוג הבקר (או צאן), וממנו 11) למין בקר-הישוב (או מין צאן של ישוב). נתחיל במין בקר-הישוב ונבדיל בו: 12) משפחות שונות (כגון בירותית ג’ערסית, הולנדית, או במין הצאן נבדיל בין המקומי, המרינה וכו'). בהגיענו אל המין של בעלי החי קרבנו כבר אל קצה הסולם הזואולוגי, וכאשר נדון במשפחות החי נעמוד כבר בראשית הסולם הזואוטכני, ז"א בתורת הבהמוּת. ובטרם נסתכל בסולם הזה, נחזור שוב לסולם הזואולוגי ולשלביו כסדרם: התחלנו 1) בעולם החי, שיחלקוהו לכמה וכמה קבוצות; ובחרנו 2) בקבוצת בעלי החוליות, גם קבוצה זו תמנה כמה סדרות, אך מענינו כאן היא אך 3) סדרת המניקים, ובתוכה 4) פלגת היולדות-גמורים אשר בה נראה תועלת עיקרית לנו 5) במערכת המפריסים. בתוך מערכה זו אמנם נמצא ענין גם בשלבים הפונים לצד פורטי הפרסה, אך נבחור כאן ראשית 6) מחוג שוסעי השסע. 7) בגזע מקריני-הקרנים, וממנו אשר קרניו הם מסודרים משכבות שונות או משכבה אחידה אשר חלל ריק בתוכה. גזע זה יסתעף, ומכל סעיפיו יענין אותנו 8) נצר נבובי הקרנים, מזה 9) חוטר מעלי הגרה אשר מכל סוגיו נטפל בהתחלה 10) בסוג הבקר. ומובן מדוע זה נגש בסוג הבקר אל 11) מין בקר הישוב. ונפנה בו אל 12) משפחות הפרות לחלב. – ומובן כי כשם שעלינו בשלבי הסולם מן 1 עד 12, ברצוננו לערטל אחד מן השני; כה גם נרד בשלבי הסולם (מן 12 עד 1) ברצוננו לעטפם בחזרה ונאמר למשל 12) משפחות פרות החלב הנמנות 11) למין הבקר שבישוב, שהנו כלול 10) בסוג הבקר בכללו. הבקר שהוא 9) חוטר ממעלי הגרה אשר 8) בנצר נבובי הקרנים (מעלי גרה ישנם גם שאינם לא מפריסים ולא מקרינים. ולמשל הגמל) שיצא 7) מגזע המקרינים שבתוך 6) חוג שוסעי השסע אשר 5) במערכת המפריסים 4) שבפלגת הנולדים-גמורים, שנפלגה 3) מסדרת המיניקים 2) שבקבוצות בעלי החוליות אשר 1) בעולם החי. הנקודה הסוגרת את סולם ההשקפה הזואולוגית, פותחת את ההגדרה הזואוטכנית. ומובן כי בזכרנו במשפחות אשר נטפל בהן (כגון משפחת הפרה ההולנדית או משפחת הפרה המקומית) נוכל לכלול גם את הפר בשם פרות, מכיון שלשם הבהמוּת נחוץ פר אחד לכל עדר פרות.

נסקור בתחילה מעט על אותן המשפחות בבקר אשר אין אנו מטפלים בהן כאן בישובנו, ואך נראן אם ביערות הבר או בתוך הזירות. וברור כי בבקר הזה נמצאות כמה משפחות אשר עד היום נשארו בבר ואין להן כנראה כל רצון להִלוות אל האדם. מהן אף תבחורנה את הכליון למשפחותיהן מאשר להלוות לישובו של האדם. וכאשר מהן תִשָׁבנה ע"י האדם, אף אם לא לשמוּשו אלא אך להסתכלותו בזירותיו, תתגברנה אף על הנטיה הטבעית לפריה ורביה (כי הנטיה לפריה ורביה היא החזקה ביותר אשר בכל היצורים) ולא תקימנה ולדות בשבי האדם. וישנן מהן אשר בלית-ברירה תחיֶנה גם בשבי האדם, גלויות לעיניו בחייהן המתאימים להן, אך לרִסנו ולמתגו לא תכנענה בשום אופן, ואת העול לשמשו לא תסכימנה לשאת על עצמן, וּולדות לא תקימנה בשביה אצלו, גם עד כלותן. ומובן שכאן אין לנו ענין רב באלה ואך באותן המשפחות אשר אין עוד לראותן משולחות לנפשן בבר אלא מתגוננות הם בישובי האדם. דוגמאות מכל אלה, בסוגי הבהמה החיה והעוף, הן רבות ואין צורך להזכירן כאן. והנה את כל אלה נכַנה מעכשיו בשם בעלי-החיים המיניקים מן הישוב של האדם. (מקֻבל אצלנו לקראם “מבויתים” וכן יקראו להם גם בכמה שפות-לועז ואולי מתאים שם זה לבהמות החיות בין אותם שבטי האדם אשר יגורו יחד: אדם ובהמה בתוך בנין אחד וע"כ הן “מבויתות” אצלם. אך בני אדם מתקדמים ולוא אך במקצת לא יגורו יחד את בהמתם, וזו אינה בבתיהם אלא בישוביהם ואם אצלנו ישתמשו עדין בשם “בהמה מבויתת” , הרי זה אך תרגום משפות-לועז. בספר זה נשתמש אם בשם “בהמות הבר” או בשם “בהמות הישוב” ). בשם “בהמות הבר” נקרא לאלה אשר עוד כיום לא תחפשנה את קרבת האדם, אף אם תכנענה למתגו. ולכל אלה אשר תשמשנה אותנו ואנו מפיקים תועלת מהן נקרא בשם “בהמות הישוב” (ישנן גם שבויות ולא “מיושבות” כשהנן נצודות על ידי האדם).

מקובל כיום ליחס את מוצאן של כל בהמות הישוב עד להורים קדומים להם שחיו בתקופה אשר לא רק טרם בקשו את הגנת האדם ועדין התרחקו מישובו, אלא אף בצורתם הכללית היו עדין שונים לגמרי מצאצאיהם אשר ישמשונו, ויִלוו אל בני האדם במשך כל ימי תולדותיו, הידועים לנו. לכל החכמים המקובלים בדורנו, ברור כי במשך ימי תולדות האדם הידועים לנו, ישרֵך את דרכו כשהנו מלוּוה בכל אותם בעלי החיים הנמצאים בישובנו גם כעת. וברור להם כי למרות שבאו שנויים כלכליים בכמה מן בעלי החיים (כגון עלית החלב בפרות או גִדול בגופו של הבקר), הרי לא חלו (בתקופות תולדותיו הידועות לנו של האדם) כל שנויים במראיהם החיצוניים, ואף על פי כן יניחו כי במשך עשרות האלפים שנה אשר עברו בטרם בקשו בעלי החיים את הגנתו של האדם, חלו בגופותיהם שנויים רבים עד מאד, עד שבכמה מהם אין לראות דמיון מהם אל אותם בעלי החיים הנחשבים כהוריהם הקדומים ביותר של בעלי החיים אשר אתנו, אף כי נדמה שאפשר להניח (למרות שאין “שכל נסיוננו” תופש את האפשרות לכך, כשם שאינו תופס את אפשרות הקַדמות) כי בעלי החיים אשר אתנו נבראו בצורתם זו למימיהם הראשונים (אין בכך פלא יותר מאשר ביצירת תא-חי אחד) וההתפתחות עדינו באה מתוך בחירת טפוסים, אשר יצאו מכללם, ופתוח אותן מן התכונות שהיו רצויות לבני האדם. אכן לא רק הקב"ה “מוריד שאוֹל ויַעל” אלא אף האדם יכול להוריד משפחה מפותחה שאולה ויכול להעלות משפחה ירודה ל “ראש פנה” . אמנם אין עדין נסיונות מספיקים שיוכיחו זאת, ואולם חוסר נסיון אינו הוכחה. אכן נשתרך כאן בעקבות התורות המקובלות!

איך הגיעו בעלי החיים לאותם היחסים אשר כיום יש מהם לאדם, אין החכמים יודעים. יען כי עדין בראשית הידיעות אשר הגיעו אלינו מתולדותיו של האדם מוצאים אנו כבר את אותם בעלי החיים עמו. ישנן סברות אשר תנחנה שבעלי החיים מאותם המינים היו נמצאים על פני אותם השטחים אשר גם האדם היה חי שם. וכה הכירו לדעת את ארחו ורבעו של האדם, ואת חִתיתו על כל חיות הבר, ובצר להם בקשו הגנה ליד ישובי האדם, וברצון נתנו עצמם להכבש ע“י האדם. וישנן סברות כי בתקופות הקדומות בחרו כל בעלי החיים לחיות בבר מאשר להוָרש ע”י האדם. אלא שהאדם הקדמון צד מהם וכבשם בכח, גִדל מהם – אולי במקרה – והולדות נכנעו כבר ביתר קלות אל האדם, וכה במשך הדורות גדל האדם לעצמו עדרים ולהקות. ואדנותו על אלה לא רק הֵסבה שיגן עליהם, אלא גם גרמה שעינו תחוס על “שלו” ; ולמזונותיו יהיה צד בעיקר מן הבר, וכה נוסף גם הוא על כל חיות-הטרף אשר זִנבו את אותם בעלי החיים אשר עדין נשארו בבר, עד שלבסוף נמצאו ממשפחותיהם רק כאלה שהתקימו בישוביו של האדם.

 

פרק ג'    🔗

סעיף א' תורת-הבהמה (בהמוּת)    🔗

כיום ישנם מן בעלי החיים שבישוב כמה וכמה מיני בהמות ומשפחותיהן. ישנם מינים אשר האדם יחזיק במשכנותיו וישנם מינים ומשפחות אשר האדם ירביצם בשדותיו ליד משכנותיו; ועוד מינים ומשפחות ישנם אשר יסדרֵם בעדרים גדולים, וירעם בכריו, במרחקים גדולים ממשכנותיו. ואת ההשפעות מכל זה אפשר להכיר בנקל: אותם בעלי החיים אשר יוחזקו במשכנות האדם (והמה סמוכים תמיד על מזונות אשר יספיק להם האדם) הרי גופם נוטה לגדול ואבריהם נעשים כבדים. מצד שני יהיו מפונקים, ויכולתו של בעל חי כזה לדאוג לעצמו (כשיבוא לבּר) תחלֵש וכן גם תחושותיו (אינסטינקטים). שערות עורו תהיינה קצרות יותר ועדינות. זריזותו תקטן. המחלות (כעין השחפת, ההפלה ועוד) תתרבינה אצלו; ובכלל יהיה נוטה יותר להדבקות בהן. קצת שונה מהם יהיו בעלי החיים אשר ירביצם האדם בשדותיו הקרובים. אלה אשר ברוב ימות השנה ימָצאו כל היום בשדה החפשי, ואך למלונת הלילה יבואו אל חצרות או למכלאות ולגדרות האדם או לתוך רפתות, דִירים ואורוות אשר שם. עוד שונים יהיו אותם בעלי החיים אשר האדם ירעם בכריו בעדרים גדולים במרחקים רבים ממשכנותיו, ולהם יולדו צאצאים בבר, ושם יגדלו ואולי אף יֵלדו כדמותם. אלה יתרגלו להיות זרים לאדם ולבחול ברעותו. גופם נוטה יותר להיות קל בתנועותיו ומגושם במראהו, שערות עורם תֵארכנה ותֵעבנה. בעלי חיים כאלה ילמדו לדאוג לעצמם; ואף בחורף (מתחת לשלג) ינברו לחפש את מזונם. צבע עורם יהיה נוטה יותר ויותר להתמזג עם צבע סביבתם. חושיהם יתחדדו. יֵחוּסנו בפני מחלות ועוד. ומובן, שגם על אלה אין כל המצבים משפיעים במדה שוה: יש, למשל, יש אשר המרבץ יהיה בכרים אשר במישור ויש אשר יהיה בהרים וכן יש שיהיה באקלים חם ויש שיהיה באקלים קר או באקלים ממוזג, ולכל הדברים האלה ישנה כמובן השפעה על בעלי החיים. למשל: במישור יגדל גופם ויהיה שקול (סימטרי) יותר מאשר בהר. בהרים יקטן מעט הגוף בכללו והתפתחותו תהיה ניכרת יותר בחלקו הקדמי. באקלים חם תהיינה פרוות השער קלות יותר מאשר באקלים קר וכן תתחילנה הבהמות שבאקלים חם להתיחם בגיל צעיר יותר מאשר באקלים קר; באקלים ממוזג יִצרו לוזי החלב יותר מאשר בַקר או בחם, באקלים יבש וקר תאכלנה הבהמות מספוא יותר מאשר בחם או לח ונוסף לכך הרי גם העכול של המספוא אשר יֵאכל כבר, הוא רב בקור ובאויר יבש מאשר בחום או במזג אויר לח (אם זה הוא ענין כללי או עונתי בלבד). החום בכללו יגביל את יכולת העכול ויקטין את התאבון. ולהפך מזה יהיה בקור, ביחוד ביבש, כאמור; ולכן תסֻבלנה הבהמות שומן באקלים קר. עור החיצוני יהיה דק יותר והפנימי – עבה, קשה וגס יותר באקלים חם וההפך בכל זה באקלים קר.

מספוא או מרעה דל וקשה ירחיב את צנור העכול, את חלל החזה והלב. יאריך את המוח ויצֵרו. יאחר את תקופת ההתפגרות, וההפך מכך במספוא עשיר ומדַשן. אִמון האברים אם החיצוניים (ע"י עבודה) ואם הפנימים (ע"י נשימה ועכול) יגדיל ויפַתח את האברים התלויים באותה פעולה, ולהפך.

השפעת הישוב של האדם על בעלי החיים נכרת בכן היטב ובמשך זמן קצר; ואם כי מן הנ"ל אפשר לחשוב שיש לתת את היתרון לחיי הבהמה במרבצי הכרים והבר בכללן, הרי לא כן הוא. והדרך להחזיק את הבהמות במרבצי הבר הנה דרך מפוזרת (אכסטנסיבית) להחזקת משפחות מיוחדות בעדרים גדולים שההכנסה מהם (לפי מספר הגלגלות) מעטה היא בערך; ושִכונם של בעלי החיים בישובי בן האדם היא דרך מרוכזת (אינטנסיבית) להחזקת עדרים קטנים או גלגלות בודדות. וההכנסה לאדם מן הדרך האחרונה (לפי מספר הגלגלות אשר יחזיק האדם) היא גדולה בהרבה מאשר מן הדרך הקודמת (מובן שישנם אנשים “מומחים” או “מסוגלים” באופן מיוחד להפסיד בכל הדרכים….). בזמננו כבר למד האדם לכַון את משפחות בעלי החיים אשר תחת ידו, אל פתוח ורבוי אותו סוג התוצרת אשר במטרות האדם להשיג מהם: אם חלב ושומנו של זה, או בשר ושומנו של זה (כל זה למזונות האדם) או צמר לכסויו או כח לעבודתו מזה.

כל מין בהמות כולל בתוכו כמובן משפחות רבות ושונות זו מזו, ומאלה ברר ויברור לו האדם למטרתו אם את אלה: 1) המרבות ביצור החלב ושומנו, או 2) אחרות המסוגלות ביחוד לנצל את מזון אבוסם ומרעם ליצירת בשר ושומנו, או 3) אחרות המסוגלות יותר ליצור ממזונות אבוסן כוחות בגופן לעבודות האדם. ולמרות העובדא שבדורותינו מוצאים אנו כבר משפחות של בעלי חיים, וכל אחת כוּונה בר למטרה מסוימת, הרי כל בהמה (ביחוד צעירה בימי גדלה) יכולה לרכש לעצמה (ע"י הרגל, האבוס והטפול) סגולות חדשות, המתאימות אותה לסביבתה החדשה ומנַזרות אותה מן הסגולות הקודמות עד עברן ממנה. – להתאמה עצמית זו נקרא “התאקלמות”. ומובן שזה תלוי הרבה גם במשפחת הבהמה בכללה ותכונותיה עצמה. תנאים חדשים ישַנו בהדרגה את צורת הגוף, כנ"ל; גם בקרנים ובפרסות נִכרים שנויים בהשפעת הסביבה. כה תשנה ההתאקלמות את הבהמה ותעבירנה מתנאיה הקודמים לתנאיה החדשים, עד שולדות הבהמה ילמדו כבר ממנה את סגולותיה החדשות כאילו לא היה מוצאם מבהמה שחיתה קודם בתנאים אחרים. וערך הדבר הזה הוא גדול מאד לַבָּהם. ישנם משפחות וטפוסים בודדים אשר יתאקלמו בקלות וישנם להפך אשר יתנַונו ולא יתאקלמו, וכן ישנן בהמות אשר באקלימן החדש תעלינה עוד (בכל המובנים) על מצבן באקלימן הישן.

סעיף ב' - ההפריה והתורשה    🔗

כאמור ישא תא-הזרע בקרבו את כח התורשה של ההורים ויורישנו לצאצאים אשר יתרקמו ליצורים חדשים.

אכן, נראה כי אך לאותם בעלי החיים אשר מדורי דורות יזדוגו בתוך משפחותיהם (חיות ועופות הבר) מספיק כבר אותו המשהו מכל תכונותיהם, שיוכלו למסור אותם לצאצאיהם דרך הגופיפים של תא הזרע המשותף שלהם; והצאצאים ידַמו בַכל אל ההורים; ואולם כמעט שאין לראות עדין כדבר הזה בבהמות אשר נגדל מלבד במדה מסוימה במשפחות עתיקות למדי, תחת אשר במשפחות שעדין אינן עתיקות ביותר, יש עוד לראות הרבה אי-דמיון (אם בצורה או אף בצבע) בין ההורים והולדות וכן בולדות ממשפחה אחת עצמם. ואותו אי-הדמיון יהיה מובן לכל אחד אשר ידע כי כל תא-מיני מכיל בקרבו אילו עשרות פלגלגים (כה יכיל התא הזכרי כמה עשרות פלגלגים וכאותו המספר יכיל גם התא הנקבי) ואפשרויות צרופיהם של אלה מגיע הלא למספרים עצומים, וישנן אפשרויות שונות בכל צרוף (למשל בצבע); וכן אם לַבֶּהם רצויה איזו תכונה, אז מוטב כי יראנה בשני ההורים, שהלא לכתחילה אין אנו יודעים איזה מן ההורים יהיה לו יתר-און בפלגלגי זרעו, ואיזה מהם ישפיע יותר כי תכונה מסוימת תִּורש לצאצא. הן אפשר שבדיוק אותה התכונה שאינה רצויה תִּורש לצאצא, תחת אשר אם שני ההורים ישאו את אותה התכונה הרצויה לבהם, תגדל בשנַים האפשרות כי הצאצא ירשנה.

בידיעות ע“ד חוקי התורשה וחוקי ההתפתחות (שכאן נִתנו רק ראשי פרקים מהם) אשר מצאום חכמים כשוררים בעדרים יכול כל בֶהם נבון למצוא תועלת לעצמו, אם כי לכאורה נדמה שאלה הם חוקים אשר לא בידי האדם לכלאם לו. כי אם אמנם ככה הוא כמעט המצב, הרי יכול האכר לסייע לבצועם של החוקים האלה. נניח למשל כי בעדר בקר מסוים נמצאות שתי פרות, אחת מהן מצטינת בחלב רזה והשניה בחלב שמן, וכן נמצאים באותו העדר שני פרים בעלי תכונות שונות כאלה ונניח כי המגדל שואף להשיג ולדות אשר חלבן יהיה מתקדם ועולה לקראת העשירות בשומן החלב, ובן בעדר החפשי (בהיות שני הפרים חפשים) הן יכול היה להיות מקרה שדוקא הפר הנושא את תכונות משפחתו לחלב רזה ירביע את אותן שתי הפרות, תחת אשר בידי המגדל להוציא מן העדר את הפר שאינו רצוי (או לסדר בדרך אחרת) באופן ששתי פרותיו הנ”ל תזדוגנה לפר הנושא את תכונת משפחתו הרצויה; והתכונות הרצויות הן יכולות להִמסר לצאצאים וענין כזה יכול להיות גם בכמה הזדמנויות אחרות. מובן כי אפשרויות כנ“ל יכולות להיות בכל תכונה ותכונה משל ההורים, ולע”ע בטרם נמצאו החוקים אשר יפעלו בכך ואין לנו אמנם אלא להניח כי המקרה העור הנו הקובע את אופיו של הצאצא לתכונותיו השונות, ואולם הבהם יכול לעזור מצדו שלא להרבות את האפשרות למקרים הבלתי רצויים לו, וישים לב ויבין לבחור בהורים שהם עצמם מתאימים למה שיבקש מהם אם בשומן החלב או גם בצבע הבהמה או בראש גידם-מקרניו וכדומה. יסדר את פני הדברים כי ישיג את מבוקשו שלא במקרה. מן הטבלא דלקמן יש לראות כי אף מן 4 שנויים בלבד יתהוו ששה עשר צרופים שונים זאת אומרת פי ארבעה. ואולם הפלגלגים בזרעם של בעלי החיים רבים הם מכך ולדוגמה בזרע הבקר אשר מספר הפלגלגים בתולע ובביצית יהיה לא ארבעה אלא כארבע עשרות, הרי מספר צרופיהם יגיע למספר העצום אשר בכדי לבטאו נחוצות שלש עשרה ספרות. ואמנם זהו מספר הצרופים בתכונות השונות ומשונות אשר הבקר המזדוג יכול להוריש לצאצאיו. הכל נראה לנו אך כתוצאות המקרה, אך יכול להיות כי במשך הזמן יגלו לנו אי אלו חוקים אשר יפעלו בכך.

בידי הבהם כל אותן התכונות אשר יבקש. נניח למשל כי יש לנו בעדרנו פר אחד מקרין שחור ומוצאו ממשפחה שחלבה שמן, ופרה אחת שהיא דוקא גדומת קרנים ולבנה, חלבה רזה אלא ששלד גופה רחב, והנה רוצים אנו בולד אשר ישא את ארבעת התכונות דלקמן: 1) שחור, 2) רחב, 3) גדום בקרניו, 4) חלב שמן. ובכן אנו מזַוגים את אותו הפר הנושא שתי תכונות רצויות לנו (ושתים בלתי רצויות) אל אותה הפרה שהיא גם כן תשא בקרבה שתי תכונות הרצויות לנו (ושתים שאינן רצויות), ואף כי יודעים אנו כי פלגלגי הזרע (התולע והביצית) ישאו בקרבם (כל אחד) תכונה מסוימת של הבהמה אשר הפרישתם (וגם איש ואשה) ובזווּגם הפנימי יש אשר אונו של האחד יגבר ויטביע את חותמו הוא על הנולד החדש ויש אשר אונו של השני יגבר, נניח כאן כי לארבע התכונות הנ"ל ישנם

טבלא א' צרוף תכונות של הורים בולד.

התכונות שתהינה בכל צרוף

מן הטבלא הנ“ל נראה כי לוא גם היה לנו לבחור מבין צאצאי שתי בהמות לא יותר מאשר בארבע תכונות (אשר בהן ישנן שתים שתים לכ"א) הרי תהיה אפשרות להשיג רק צאצא אחד לששה עשר צאצאים שלהן (במקרה הנ"ל צרוף 4 ) שיצטין בכלן, ובהמה הן תלד כרגיל רק אחת לשנה. וכרגיל הרי גם תלד זכרים, במספר שוה בערך לנקבות, והרי שמכל זִווּג כזה ישנה האפשרות לבֶּהם שאחת לשלשים ושתים שנה בערך ישיג את מבוקשו. ואם נושא כל התכונות הרצויות יהיה אך הזכר בלבד הרי מי יודע אם במשך ימי חייו ישיג אדם מזווּג-תערובת כזה איזו בהמה רצויה לו בַכל. ונניח כנ”ל כי הבקר (כלו הזכרים והנקבות) אינו נושא בכל אחד מתאי זרעו קרוב בערך לארבע עשרות פלגלגים שונים אלא אך ארבעה פלגלגים שונים, גם אז תהיה באפשרות שרק באחד מבין 32 ולדות אשר יוָלד לזוג אחד יהיה צרוף המתאים לַבֶּהם.

סעיף ג' - ההכלאה ההדדית    🔗

ענין למגדלים מומחים יהיה ב“הכלאה הדדית” של בהמות טהורות-היחס, אשר כל אחת מהן מצטינת בתכונה מיוחדת (כגון שומן בג’רסי וחלב בהולנדית) בכדי להשיג מהן צאצא אשר יכיל את שתי התכונות גם יחד. הענין אינו בטיח הצלחה רבה ולא כדאי לבֶּהם, הרגיל, כי יטפל בכך. זהו ענין למגדים בעלי מקצוע ונסיון לא מעט בגדול בהמות ובהבחנת התכונות בכל אחת מהן.

בזווגי-משפחה ישנה הסכנה שחסרונות נמצאים במשפחה יגברו יותר ויותר מתוך הזווגים שבתוך המשפחה. וישנן גם אמונות המניחות כי הצאצאים מזווגי משפחה יש להם נטיה לקבל מחלות, באשר גופם יהיה חלש יותר מן הרגיל. וכן יאמינו רבים כי הצאצאים מזווגים שבתוך המשפחה אינם פוריים למדי בכללם ואף רב הוא ביניהם האחוז של עקרים ועקרות לגמרי. המדע המקצועי אינו יודע עובדות שתאשרנה את אותן האמונות. ולהפך יודעים אנו שע"י זווגי המשפחות באה ההתקדמות הרַבה ביותר אשר בגדול בהמות-הישוב. והדבר הוא גם מובן שהלא תכונה הנשאת בשני קרובים היא קרובה להתנחל לצאצאים משותפים יותר מאשר תכונה הנמצאת באחת משתי בהמות הנכריות זו לזו. ואולם אותן האמנות אשר בוטאו לעיל ביחס לזווג קרובים גם לא הוכחשו, ומוטב להזהר בכך כי עדין רבים הם המסתרים בחוקי התורשה, הסמויים מן העין; ומוטב להשאיר ענין כזה לבהמים מומחים.

כבר נאמר למעלה כי בבהמות אין הנקבות נותנות כי יזוגון לזכר שלא בתאנתן, ולרוב לא ירצה אף הזכר להזדוג אליהן. אלא נוטות הן אליו ונמשכות להזדוג אתו אך בתקופת תאנתן שהיא מתחדשת (בנקבות בלתי מעוברות) בערך כל שלה שבועות.

בהמות שהתעברו כבר פעם וילדו, תתיחמנה לראשונה אחרי הלדה: פרה (מן הרפת אם היא מניקה את ולדה ) אחרי 6 – 8 שבועות. ופרה שיאנה מניקה את ולדה תתיחם לראשונה שלשה ארבע שבועות אחרי הלדה ואחר כך תשוב להתיחם כל 3 שבועות בערך עד שתתעבר שוב. סוסה תתיחם לראשונה (אחר לדתה) בערך כשבוע ימים. לצאן תבא התאנה בתקופה מסוימת בשנה (בסוף הקיץ) ואז תתיחמנה גם הן כל שלשה שבועות בערך. וישנן בהמות יוצאות מן הכלל (ביחוד בארצות החמות) אשר גם בהיותן מעֻברות תתיחמנה (ביחוד אחרי עבור כששה חדשים לראשית עֻברן) ואם כי לרוב אם ירביעון בהתיחמותן כזו לא תתעברנה מכך, הרי ידועים גם מקרים שכן התעברו מחדש, למרות היותן כבר מעברות מקודם. נקבות שטבען ללדת אך ולד אחד אם כי לפעמים תלד אחת מהן גם תאומים או שלישיה הרי לרוב אין שחלתן משחררת לתוך סרעפותיהן, להרבעה אחת, יותר מביצית אחת. בהמה שמטבעה ללדת תאומים (כגון צאן) משחררת משחלתה שתי ביציות להרבּעה אחת. בהמות שמטבען ללדת הרבה ולדות, תשחררנה המובן ביציות רבות משחלתן.

בעלי החיים אשר הנקבות שבמינם תלדה כמה ולדות כרס אחת הרי מובן שהנקבות תשחררנה מתאנתן משחלותיהן כמה ביציות המוכנות להפראה.

פוריותן של הנקבות, אם ללדת שנה שנה ואם ללדת יותר מולד אחד מכרס אחת, היא לרוב תכונה מיוחדת במשפחת הבהמה ואם הבהם ישים לב לכך במשך כמה שנים, יוכל להקים עדר פורה, כגון פרות שתלדנה ולד אחד בכל שנה ושנה, וצאן שתלדנה שנים שנים בכל שנה.

אכרים יאמינו שיעשו את צאנן פורות יותר אם יאבסון וישמינון מעט לפני ההרבעה, ותיכף אחר ההרבעה יפסיקו לצאן את המספוא המרוכז ויאבסון אך במספוא גס או ישלחון למרעה.

ענין משפחתי הוא כנראה בלֵדות אי רגילות כגון פרות היולדות תאומים או שלישיות וצאן יולדות שלישיות או יותר ומלבד בהמות בעלות ערכים מיוחדים, לא כדאי להשאיר בהמות כאלה בעדר. מה גם אם הדבר יחזור כבר בהן או בבנותיהן, בהיות שלעתים תסתכן האם, או הולדות הם חלשים מדי.

ללדת ולדות כנ"ל (יותר מן מספר הולדות בכרס אחת הרגיל למין) ישנן כנראה שתי סבות: אחת שהנקבה האֵם תפריש מן השחלות ביציות יותר משדרוש לפי מינה; וכל הביציות תופראנה. במקרה כזה יהיו הנולדים שונים לרוב זה מזה, כאשר יהיו ולדות אחים או אחיות (אשר לא נולדו מכרס אחת). ומקרה שני יכול להיות כי ביצית אחת שהופראה ותגדל, תתחלק ותתפַתח ליותר מן ולד אחד. מקרה כזה הוא שכיח פחות מן הקודם. הולדות אשר התפתחו באופן האחרון יהיו דומים זה לזה בהחלט.

התמונה דלעיל מראה את אשר אינו שכיח כלל: לדת ארבעה ולדות בכרס אחד ע"י פרה. למעלה נראת הפרה היולדת, ולמטה – הולדות. מן הולדות תלויים שלשה מתים וולד אחד עומד חי.

אכרים רבים ינהגו שלא לגדל עגל או עגלה אשר נולדו עם עוד ולדות מכרס אחת. – חקירות הוכיחו כי במקרה שהולדות בתאומים או בשלישיה הם לא כלם ממין אחד, אין בהחלט לגדלם. ע"ד הזכרים אין מה לדבר, שאין לגדלם לפריה, (אך אפשר לגדלם לשורים), והנקבות תהיינה (כמעט במאה אחוז) עקרות. אם הולדות אשר נולדו מכרס אחת (שלא לפי המספר הרגיל באותו המין) הנן כלן נקבות אפשר לגדלן, אלא שהדבר אינו כדאי אם לא שהן ממוצא חשוב והן בריאות בהחלט.

העקרוּת הגמורה מלידה, אם כי אינה נדירה בבני אדם, הרי נדירה היא יותר בבהמות, ולרוב אפשר למצוא את הבהמה העקרה כי נולדה בתאומים עם בהמה אחרת מן המין הנגדי והתפתחה בכרס אמה יחד עם זוגה בתאומים מתוך ביצית אחת שהפרישה אמה. בספר מקמבריג' יֵאמר: 1. כי נקבות שנולדו בתאומים עם זכרים הרי 95% מהן תהיינה עקרות, 2. שאחת לשמונים לידות של פרות תביא תאומים בכלל, 3. וכי הפרות הפְריזיות תלדה תאומים יותר מאחרות. 4. ושאך לעתים רחוקות יקרו מקרים אשר ביצית אחת שהפראה ע“י “תולע” אחד, תתפתח בתוך רחם המעוברת לשני ולדות, ומה גם ממינים שונים (זכר ונקבה), ושבמקרה כזה תשפיענה ההפרשות הפנימיות משליל האחד על התפתחותו של משנהו, כך שאברי המין לא יתפתחו כיאות אלא “יבולבלו”. תאומים כאלה הם כאמור דומים לרוב אחד למשנהו בַכל, אמנם ישנם תאומים (והם הרוב) אשר אילו שנויים (אמנם לרוב לא גדולים) נמצאים ביניהם. ותאומים כאלה (שאינם שוים בכל) יתפתחו כאמור ברחם המעֻברת בתוך שתי ביציות אשר הפרשו במשך תאנה אחת והפרו כ”א ע“י תולע מיוחד לה, הנקבה ה”אילונית" דומה יותר לזכר מסורס (כגון פרה תדמה יותר לשור מאשר לפרה) ובזכר ה“אנדרוגינוס” אין הסמנים המיוחדים לזכרים (בלתי מסורסים) של מינו בולטים בו ביותר.

ישנם מקרים (ידועים גם בארצנו) אשר עקרה מלדה תגוּרה בעטינה (כגון ע"י יניקת ולדות) ותתחיל לתת חלב. אולי גם במדה הגונה; ובכל מקרה כזה יעשה לו הבהם את החשבון אם החזקתה היא כדאית לו או לא. לוב אין חליבתן המשתלמת על העקרות נמשכת אלא במשך תקופה מסוימת; ושוב אינה מתחדשת.

לע“ע לא בידינו הדבר לקבוע את מין הולד אם יוָלד זהר או נקבה. על מדוכה זו ישבו עדין חכמי התלמוד. כרגיל יחשבו אכרים רבים כי פעם אחת תלד היולדת זכר ופעם שניה נקבה ויאמינו כי העוּלה תלד את ולדה הראשון זכר ואת השני נקבה וכה ילך הענין לסרוגין הלאה, אך הדבר לא נחקר. לע”ע מוצאים אנו את מספר הזכרים הנולדים כי הוא שוה בערך למספר הנקבות הנולדות.

בין אכרים רווחת אמונה כדלקמן: ראשית, כי תאנותיהן של פרות תהיינה שונות בחזקן לסרוגין (פעם אחת – הראשונה אחר לדתה – תהיה אביונתה (בימי תאנתה) חלשה וכמעט בלתי נכרת ובתאנתה השניה לך, תהיה תבענית ביותר לפי תכונת הפרה בכלל) ושנית, כי מזה אפשר להכיר אם תלד זכר בהתעברה או נקבה: אם הפרה תתעבר ב“תאנה שקטה” וילדה נקבה ואם תתעבר ב“תאנה סוערת” וילדה זכר. איני יודע כמה נכונוּת יש באמונה זו. בתוך ספרים מקצועיים מאתי מבוכה רבה מאד בענין זה ואזלת-יד גמורה בכך אם אפשר לדעת מראש אם יולד זכר או נקבה תולד.

“האממאנד” (מחבר הספר הנ"ל) יספר בשם בהמים כי עלות בתאנתן הן תבעניות יותר מפרות זקנות.

סעיף ד' - בחירת בהמות    🔗

בבחירת הזכר לעדר יש לדיק יותר מאשר בבחירת כל נקבה לתוך העדר, שהלא לעדר בינוני של נקבות אין צורך יותר מזכר אחד להרביען, ונמצא שהזכר שקול הוא כנגד כל הנקבות שבעדר. אן התכונות המבוקשות במשפחתו הן מן הבולטות לעין (כגון בשר, צמר) צריכות הן לבלוט בזכר, ואם אינן הן מן הבולטות לעין בזכר (כגון חלב ושומנו) יש לחפשן בבנותיו. האפשרות לשגות בזכר אשר אפשר כבר להכיר את בנותיו המבוגרות היא ע“כ פחותה מאשר בזכר שיש לו אמנם מאחוריו רשימת יוחסין טובה אלא שעדין אי אפשר לדעת אם לא ירש דוקא מהורים קדומים אי אלו תכונות-חבויות בלתי רצויות. בכל אופן את התכונות הבולטות לעין יש לחפש בו. ואם הן נמצאות בו תערובנה במדה מסוימת גם לתכונות שאינן בולטות לעין. ומובן שיש לבקש בזכר את ההבעה הגברית של מינו, כגון בפר יבלטו שריריו המוצרים, מצחו בין העינים יהיה רחב, עיניו יושבות על מלאת, בולטות ומַבטן ער ונעים, האף בולט ונחיריו רחבים. יש שאת התכונות הגבריות הנ”ל אפשר להכיר כבר בעגל צעיר, ובעגל כזה כדאי לבחור ולטפל טוב שישמש פר להרבעה כשיתבגר. בנקבות צעירות אשר טרם ידוע ברור מה הן תכונותיהן החבויות אפשר לחפש בהן ולמצוא את ההבעה הנקבית העדינה. למשל פרה שהבעתה קרובה לזו של שור חשודה להיות אילונית. מובן שגם אחרי הבחירה אפשר לקלקל עוד את הבהמה בחוסר טפול מתאים בה וע“י הרעבתה, ויש לזכור את זאת. וכן יש לזכור שאם כי ישנו בין הבֶּהמים פתגם האומר, כי חצי העדר קים מן הנקבות שבו והחצי השני קים מן הזכר המרביען, הרי לא ירויח אותו הבהם אשר יצרה להקים עדר מכך שירביע זכר טוב לנקבות גרועות ביותר. אמנם במשך דורות אפשר לבחור בהמות טובות אחת לאחת גם מעדר כזה, אך הדרך לכך היא ארוכה ביותר, ובינתים הרי יש להאביס את כל העדר. לפר מבוגר יתנו להרביע בערך 100 פרות במשך השנה. ולפר צעיר יתנו אך כחצי מן הנ”ל, אמנם ישנם בֶּהמים אשר יתנו לפר מבוגר כדי פרה אחת ליום (שזהו קרוב לפי ארבעה) ובשעת הדחק יתנו לו גם יותר. “האממאנד” בספר מקמברידג' יספר לפי תומו כי “את הפר זִוגו לפרות בינונית 5 פעמים בשבוע”. לפי זה יוצא שזוגוהו בערך 260 פעמים בשנה.

שמעתי וקראתי ע"ד אמונה (אשר גם דרוין נתפס לה), כי לזכר הראשון אשר יזדוג אל איזו נקבה עוּלה ישנו יתר-און עליה במדה כזו עד שכמה ולדות אשר תלד אחרי כן מזכר אחר לגמרי, ידמו במרעיהם בכל זאת לזכר עלומיה. לחזיון זה גם קבעו חרמים שם: “טעלעגאניה”. ודרוין גם עמל לבאר את החזון הזה בכמה טעמים; ואולם ברור, כי דבר כזה אינו אפשרי אם נקבל כאמת הגיונית את ענין התאחדות התולע והביצית כידוע לנו כיום. לענין הדמיון-במראה יכולות להיות סבות שונות ואף מקרים פשוטים והן גם בין בני אדם, שהם זרים זה לזה ושמשפחותיהם הנן רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, יש שאנו פוגשים בני אדם אשר בחזות פניהם ישנו דמיון רב מאד ביניהם.

עוד ישנה אמונה כי אם תתרשם האֵם במדה חזקה מאד מאיזה דבר בזמן עִבּורה, הרי אותו הדבר יטביע את חותמו על הולד שבכרסה. את אותה האמונה יבטאו בחוק שיקראוהו בשם התרשמות המעֻברת “מאטערנאל אימפרעס” וגם אמונה זו תתנגד להגיוננו, אם כי הנה קדומה מאד ועדין בתורתנו מוצאים אנו כי יעקב, אחרי אשר לבן היה מחליף את משכורתו “עשרת מונים” (מנקודים לברודים וכן הלאה) היה מתחכם ללבן ושם בשקתות הצאן, בעת יחמן, מקלות אשר פצל בהם פצלות שידמו לעקודים וברודים.

למטה תנתן טבלא לכמה וכמה ענינים ובקשר עם אותה הטבלא תנתנה בזה הערות שונות, הן כמוסיפות חזוק לאותה הטבלא והן כגורעות ומוציאות מכללה אי אילו פרטים: 1) בטבלא ינתנו מספרים לזמני היחום של כל בהמה ובהמה, והנה עזים כלולות כמובן בשם צאן ותאנתן חוזרת כרגיל בכל 4 – 3 שבועות, ואולם עזים לא מעטות תתיחמנה (בתאנתן) כל שבוע בערך ואחרות – כל שבועים-שלשה בערך. 2) משקל הולד ביחס למשקל אמו יהיה בפרה בערך 1:12 ובסוסות בערך 1:10. 3) גדולו המהיר ביותר של בעל חי הוא בבהמה-דקה עד כשנה, ובסוף שנתים בערך יהיה גמר גדולה, בבהמה גסה נמשך הגדול המהיר עד שנתים בערך, וגמר הגדול יהיה בגיל 5 – 4 שנים בערך. 4) בהמות הרועות בקביעות בבר נוטות לקבוע תקופה לתאנתן, באופן שתלדנה עם הצמיחה החדשה (כנ"ל).

את הדופק בבהמות טוב למשש כאמור מתחת ללחי. את המספר נשימותיהן אפשר למנות פשוט ע“י התרוממות צלעותיהן ונפילתן. חום גופן של בהמות הוא נמוך ביותר בוקר ועולה בהדרגה במשך היום עד חומו הגבוה ביותר בערב. ההפרש יהיה בחצי מעלה. הטבלא הנ”ל, ככל טבלא, אינה קובעת ידיעות מדויקות אלא קרובות – לדיוק.

סעיף ה' - כמה זמן יחיה התולע וכמה זמן תחיה הביצית    🔗

תורת מנדל.

בנסיונות שונים בקשו כאמור חכמים למצוא בעובדה כמה זמן יחיו הנ“ל בגוף הנקבה; ואולם כלם העלו חרש בידיהם ורבות ע”כ הפלוגתות השונות בדעות בענין זה. ונזכיר כאן רק מעט מן המחקרים: בארצות הברית שבאמריקה, בתחנת הנסיונות שבקנטוקי, נתחו סוסות כשבע שמונה שעות אחר אשר הרבעו לרמכים בריאים, ועף באחת מן הסוסות לא מצאו גופיף אחד של תולע חי. בתחנת הנסיונות שבאוקלאאמה. אשר בארצות הברית, נתחו חזרות בערך 40 שעות אחרי שהרביעון; ולא מצאו אף תולע אחד חי בכל החזירות. גם לא ידוע לנו מתי נפרשת ביצית מן האשכלת; וכמה זמן תחיה. כמה שעמלו חכמים למצא את הדבר לא עלה בידיהם. ודעותיהן שונות הן מאד זה מזה, בהיות שאין הן מבוססות על עובדות נסיוניות אלה רק אך על השערות, ואם נניח כדברי חכמים אשר יאמרו כי אך בתאנתה תפרוש הבהמה את ביציותיה ואך ביצית אחת, ואם (כאשר מראה הנסיון בסוסות הנ"ל) אחרי 7 – 8 שעות להרבעתן אין אנו יכולים כבר למצא בהן אף תולע אחד איך נדע בכן מתי להרביע אותן, במשך ימי תאנתן, אשר לעתים קרובות תמשך למעלה משבוע ימים? ואם אנו רואים עובדות כי לא רק אותן הנקבות בבהמות שהן חפשיות להתהלך עם הזכרים ואשר תורעבנה כמה וכמה פעמים בכל תאנה הן מתעברות, אלא אף רבן של אותן הנקבות אשר נביאן לזכרים-כלואים כי ירביעון, האין להניח השעה (הן בכלל רבות בענין זה ההשערות על הנסיון) כי בכל הרבעה תפריש הנקבה את זרעה, בדיוק כאשר יעשה כזאת הזכר? והן אם להתעכב על סוסות, ואף אם להניח כי עד ל – 7 שעות בטרם הרגון ונתחון, חיו בקרבן תולעי הזכרים וביציות הנקבות, הרי תקופת התאנה בסוסות נמשכת כחמישים פעם יותר ממספר שעות כנ"ל. ובן מתי להרביען?

גם מכאן אפשר יהיה להוציא מסקנות גם על דבר ההפריה המלאכותית אשר רבים מן הבֶהמים ימלאו פיהם תהילתה: בנוגע לוז – הרי ישנן כמה אפשרויות לרעה: 1) אם אשר יהיה להניח כי הנקבה תפריש את ביציתה לא רק בתאנתה בכלל אלא אך היא כזכר: בהתעוררה מתוך ההזדוגות ההדדית, בכן מי יודע אם תפריש תמיד ביצית (מלבד ביצית תאנתה) כאשר תופרה באופן מלאכותי ולא יהיה לה ההתעוררות לזכר, ובכן הרי שהאפשרויות לעבּורה נפחתו 2) שוב: לא נראה כי הטבע יהיה פזרן ואם הטבע סדר שבזרע של הזכר יהיו מליוני תולעים (תחת שלהפראה נחוץ אך אחד) האם לא דאג הטבע עי"כ לאפשרות גדולה של ברירה מתוך התחרות שבין התולעים (מדוע לא הכין ביציות אחדות בזרע הנקבה, מובן! שהן אז היתה האפשרות הקרובה כי תתעבר ותהרה ולדות רבים ואלה גם ינצלו אחד את השני, מלבד הסכנה הכללית לנקבה האם) והיכן היא האפשרות הגדולה ביותר לברירה: האם בהרבעה חפשית או בהרבעה לזכר כלוא או ביחוד בהפראה מלאכותית אשר תחצה אם לשנים או לכמה חלקים את פליטת זרעו האחת של הזכר? הכי לא מובן איפה הם הסכויים שהביצית המופרשת תפגש עם אחד ממרבית תולעי הזרע של הזכר? כי לא רבות הן כמה וכמה פעמים, אם במשך תאנה אחת יזדוג הזכר אל הנקבה פעמים רבות? נניח אפילו שרק 5 פעמים יזדוג הזכר אל נקבתו בַבּר והן אפשר גם להניח כי בכל זווג כזה תפריש הנקבה ביצית אחת (והרי 5) והזכר הן יפריש לתוכה בודאי 5 פעמים זרע שיכיל תולעי זרע במספרים עצומים פי כמה מאשר בהרבעה אחת. (ועל אכו"כ אם הזרע יחולק להפריה מלאכותית) האין להקשיב בזה לאמונת אכרים כי בבהמות הבר גדול יותר אחוז ההתעברות מאשר בבהמות הישוב?

ועוד לשאלת ההפריה המלאכותית: יש אשר יביעו השערות כי עדין בזמן קדום ידעו הערבים ע“ד זה והיו מפרים באופן מלאכותי את סוסותיהם שנדמו כעקרות. בכל אופן בתקופה החדשה הרי החלו אך בסוף המאה השבע עשרה בנסיונות להפריה מלאכותית. כיום ישנם כבר מטיפים לכך גם כאן, ונסיונות בזה יעשו גם ע”י פקידים של הממשלה, אשר כרגיל אין היא “רדיקלית” ביותר. מחבר הספר הזה לא יעסוק כאן בפרטי הדרים לכך, באשר אינו מאמין בה גם מן הטעמים דקלמן: 1) היה עד ראיה עוד לפני כשלשים שנה (בשנה הראשונה לעבודתו בחוה אמריקנית אחת) לנסיונות אשר תחנת הנסיון של אותה המדינה הוציאה לפועל בעדריה הגדולים של אותה החוה, והתוצאות אז הראו על אחוזי הפריה פחותים לאין שעור מאשר אחוזי ההפריה בנקבות הבריאות, אף אלה אשר הזכרים (פרים ורמכים) לא היו מהלכים חפשי אתן ועאכו“כ אותן הנקבות הבריאות אשר התהלכו חפשיות יחד עם זכריהן (כבשים, עזים וחזירים). (המשק שירצה דוקא להתעסק בכך יוכל להשיג בנקל את הפרטים והעזרה מן הרופא הוטרינרי שלו). 2) אין הוא מאמין כי הטבע הוא פזרן או כי עשה איזו דבר “לא ישר” ולולא היה צורך בכל כמות הזרע אשר כל הזכר יפריש לתוך אברי המין של נקבתו, אז היה הטבע עצמו מסדר שיפריש פחות; ומי יודע אם מלבד עשרות מיליוני התולעים אשר הזכר מפריש לנקבתו, אין צורך (לשם הצלחת ההרבעה) גם בכל אותם הנוזלים אשר יפריש לה, גם בשביל גופה של הנקבה (הן גוף הנקבה יספוג את הזרע הזכר לתוכו), כי מי יודע אם מלבד ההפרשות המיניות הפנימיות, של הנקבה עצמה לתוך גופה, אין צורך לגופה גם בהפרשות החצוניות משל הזכר. אמנם יכולים לבא ולהוכיח את הפזרנות שבטבע ע”י התוספת (“אפענדיקס”. מספרו של ד"ר מ. ברכיהו) הנחשב כיום כמיותר בהחלט באדם; אך אינו יודע אם לא יבוא עוד יום אשר חכמים יוכיחו את נחיצותו של זה. כאמור אין בזבוז בטבע.

מחבר “הספר מקמברידג'” יכתוב בענין זה כדלקמן: “אם כי ההפריה המלאכותית נמצאה כמועילה בסוסות, הרי הצליחו אך בחינות מעטות מאלה שנעשו בפרות להפרותן מלאכותית”. והוא יביא דעות של חוקרים אשר אמרו כי לעתים אפשר להצליח להפרות מלאכותית את הפרה אף בזמן שהיא לא התיחמה (אכן איך יתאימו דברים כאלה לנסיונות אשר הראו לחוקרים כי הביצית נפרשת בפרה אך סמוך לוסתה? תיק"ו!)

אם כי הדבר טרם הוברר למדי הרי נראה: כי ביחס לעבורן ישנו יתרון לבהמות בבר על בהמות כלואות, באשר אחוז הבהמות המתעברות בין אלה שאינן חפשיות להתהלך זכרים ונקבות יחד, אלא הזכר הוא כלוא, והנקבה תובא אליו להרבעה הוא קטן מן אלה שיחזיקון אחרת.

מכאן אנו מגיעים לתורה אחרת אשר אפשר להפיק תועלת ממנה, זוהי תורת מנדל (או המנדליזם). בקצור: מנדל מצא כי אם בהרבעה יתערבב הזרע משני מינים או משפחות השונים בצבעם (תכונה זו נראית לעין, אך יכולות להיות תכונות כאלה שאינן נראות) נקבל מן הזווג ממזרים אשר שני הצבעים משל הוריהם מעורבבים בהם (כגון אם הור אחד יהיה צבעו אדום והור שני צבעו יהיה לבן הרי צבעו של הממזר יהיה צהוב) ואם נוסף ונערבב את הזרע משני ממזרים-אחים כאלה הרי בצאצאיהם (אם מרֻבים הם) נראה 25% בעלי צבע דומה לצבע ההור א‘, 25% בעלי צבע דומה לצבע ההור ב’, 50% בעלי צבע מעורב. וכאמור לעיל הרי הצבע הוא אך בטוי לתכונה הנגלית ביותר לעין, אך בדומה לבצע יהיה גם בתכונות אחרות (משל ההורים) העוברים לצאצאיהם, נניח למשל כי אנו מרביעים פר שתכונת משפחתו הוא חלב שמן על פרה שתכונת משפחתה ותכונתה-היא הוא חלב רזה. פרה אין לה כרגיל הרבה צאצאים בכרס אחד, אך אם תהינה הרבעות אחדות כאלה בין הולדות, הרי בצאצאיהם יהיו 25% בעלי (או בעלות) התכונה של חלב שמן 25% ירשו את התכונה של האם לחלב רזה ובתוך 50% מן הצאצאים תהיה תכונה זו מעורבת עדין. אך אם נוסיף להרביעם ביניהם לבין עצמם תהיה גם בצאצאיהם חלוקה כנ“ל ואותו הדבר יהיה גם בצאצאים אשר הראו כבר פעם אחת דמיון אם להור הזכר הראשון או להורה הנקבה הראשונה. זאת היא “תורת מנדל” בקצור “ואידך זיל גמור”. ומובן כי טוב לבֶהם (או מגדל צמחים) שידע את החוק הזה לכל פריו למען יבין מה לבחור ואיך להתנהג במה שבחר. ומובן שהבהם יכול להיות מופתע פתאום ע”י הופעה של שיבה לקדוּם (אטביזם) שבודאי גם להופעתה ישנם חוקים מסוימים, אלא שחכמים טרם עמדו עליהם לגלותם. ואמנם גם בתוך חוקי הטבע אשר כבר נגלו ע“י מנדל אפשר למצא סתירות, ולע”ע אפשר לבאר בהם רק את החלק מן החזיונות אשר נפגשו בהם בגדוּל למעשה, ואולם המגדל יכול להעזר הברה מאד, בידיעתו בחוק הזה, אם יצא לקראת שכלולים גדולים בגדול. כדאי להוסיף כאן כי כיום ישנן מעין שתי כתות של חכמים הנפלגים בינם לבינם בשאלה אם בכלל ישנן תכונות לבעלי חיים אשר הם מקבלים אותם בירושה מהוריהם או כל בעל-חיי נולד בלי כל תכונות כלוח חלק ואך במשך ימי חייו יסגל לו כל בעל חי סגולות מיוחדות בהתאם לתנאים אשר יגדל בהם. דבר זה רק יזכר כאן אך מובן כי לא נכניס את ראשנו בין ההרריים.

סעיף ו' - התיחסותן של בהמות    🔗

גם בלי מה שלמדנו עד עכשיו יכול הבהם להבין כי האפרות שבהמה מסוימת תירש ותוריש תכונה מיוחדת, החוזרת בתוך משפחתה, היא גדולה יורת מאשר האפשרות כי תכונה שטרם התנחלה במשפחה תתחיל להתנחל בה. מכאן נגיע לענין “גדול טהורים”, בשם זה יכוּון לגדול משפחות טהורות היחס אשר במשך כמה וכמה דורות ירשם יחסן והן פתחו כבר בתוך משפחותיהן כמה וכמה תכונות שהן חוזרות בתוך המשפחות, עד אשר מלבד במקרים יוצאים מן הכלל אין כמעט למצוא באותן המשפחות תכונות הנקראות ע"י החכמים בשם שיבה לקדום (אטאוויזם).

מן משפחות טהורות-יחס כאלה נקח לנו זכרים להרביע את עדרי המשפחות ה“עולות ביחסן”. משפחות “עולות ביחסן” הן בכן משפחות כאלה אשר לנקבותיהן נביא תמיד זכרים טהורי-יחס מסוימים (כגון כאן בארצנו נעלה את עדרי פרותינו ביחס למשפחה ההולנדית) לענין זה ולענין הקודם ישנה תועלת רבה ב“זווגי משפחה”, ז"א שנרביע אב לבתו ולנכדתו ולבת נכדתו וכן הלאה באשר הלא בהרבעת בת לאביה אנו נותנים 3/4 דם מאביו, תחת אשר בהרבעת “נקבה עוֹלה” (ביחס למשפחה מסוימת) לזכר יחסן אחר אף מאותה המשפחה הרי הנקבה תביא לולד 1/2 מדמו וכן יעשה הזכר. ובאפשרויות שדם הבת יתחבר כיאות לדם אביה או שיצטרף לדם יחסן אחר הנכרי לה, הרי יתר-האון של אב ביחס לבתו יהיה בטוח יותר מאשר יתר-האון של זכר הזר לה (מצא מין את מינו וניעור) אמנם בזווגי משפחה דרושה תשומת לב לבל ישתלטו בתוך בתוך המשפחה אי אלו תכונות בלתי רצויות. ומוטב להשאיר את הדבר הזה לבעלי מקצוע מיוחדים מאשר יעסוק כל אכר בכך.

ונדגיש שוב את ההזהרה להזהר ולהזהר מ“זווגי תערובת” כגון לזַוג נקבה מסוימת לפר ממשפחה א' ואת צאצאיהם לזַוג לפר ממשפחה ב' וכן הלאה. בכך לא יעלו את העדר אלא לרוב יורידו אותו. ותחת אשר בשני האופנים הראשונים (גדולי טהורים וגדול של עולים ביחס) נוכל לגדל בהמות מטפוס מיוחד או מקו מיוחד ונעלן בכך, הרי באופן האחרון (גדולי תערובת) אנו קרובים יותר להוריד את עדרנו בסלם יחס מאדר להעלותו. ואמנם אך על ידי שני האופנים הראשונים הצליחו מגדלי הבהמות אשר קדמונו להקים עד היום משפחות, טפוסים וקוים מיוחדים של בהמות בעלות כתבי יוחסין מלפני כמה דורות-אדם. ומובן כי גדולי תערובת אפשר להקים אף בהרבעת בהמות ממשפחות טהורות ביחסן, כגון אם נקח אחת מפרות השוק ונרביענה לפר הולנדי טהור היחס, ואת בתה נרביע לפר ג’ערסי טהור היחס. ובת בתה נרביע לג’ערנזי טהור היחס. למשקינו כדאי בכל אופן שיחזיקו בהמות המתיחסות למשפחות נקיות או שלפי תנאי המקום תעלינו בקביעות בסלם היחס למשפחות מסוימות כגון אם למשל התחיל איזה משק בפרה מקומית או בירותית שהרביעה לפר הולנדי למשל, הרי אם גם את הבת ירביע לפר הולנדי וגם את הנכדה; ישיג נינה אשר בה יהיה כבר 7/8 דם הולנדי ורק 1/8 דם מן משפחת הפרה שבה התחיל את הגִדול; תחת אשר אם למשל ירביע את הראשונה לפר הולנדי, את הבת ירביע למשל לפר ג’רזי ואת הנכדה למשל לג’ערנזי, אז בנכדה ישיג תערובת דמים ואין לדעת מה יצא ממנה. לקמן שרטוט ע"ד אופני הזווגים בקרובי משפחה.

הענינים אשר אודותם דֻבר בסעיף האחרון אינם לע“ע כלם בידינו ואולם כאמור הרי גם עתה בידינו הדבר אם לפתח איזו תכונה אשר נראה בהורים או באחד מהם; ואם לא לפתח איזו תכונה אשר נראה בהורים או באחד מהם; ואם לא. אין אנו יכולים לדעת מראש איזו תכונה הרצויה לנו מאלה שאנו רואים רק באחד מן ההורים, תעבור לצאצא, אך אם אנו מוצאים את אותה התכונה גם בזכר אחד וגם בנקבה אחת הרי ברור כי האפשרות שתכונה כזו תמָצא גם בצאצא שיבא מהם הנן גדולות כפלים מאשר האפשרויות כ י תכונה רצויה כזו תעבור לצאצא כך מאחד ההורים. נניח שוב למשל שאנו מבקשים את הצבע השחור בעד בקרניו, הרי ברור, כי אם נרביע פרה שחורה לפר שחור תוכפלנה האפשרויות להשיג ולד שחור לעומת האפשרויות להשיג ולד שחור מהורים אשר אחד מהם יהיה לבן. וכן בתכונות אחרות. ובכן גם כיום ישנן בידינו אפשרויות רבות להשיג בולדות תכונות מיוחדות אשר אותן נבקש. ביחוד כדאי לבהם שישים לב: כי אם תכונה מתבקשת הנמצאת רק באחד ההורים תרָאה אחרי כן גם בולד שיצא מזווג שלו עם הור שאין בו אותה התכונה, הרי דבר זה יכול לפעמים להעיד על יתר-אוֹן שישנו לאותו הור וכדאי לו לבהם שינצל את הדבר, ביחוד אם אותה התכונה תחזור כתכונה מתנחלת לא רק בולד אחד אלא בכמה ולדות או ביחוד בצאצא של ולד. מכאן נגיע לחשיבות הגדולה אשר ישנה ב”ספרי-עדר" או “ספרי-יוחסין-לבקר” או “ספר-היוחסין-לכבשים”. תועלת כפולה ומכפלת ישנה בכך ראשית הרי יכול כל בהם למצא בספר היוחסין את מבוקשו. ושנית הרי כל חֶבר-בהמים אשר ינהיג “ספר-יוחסין” לעדריו לא יכניס לתוכו את כל בהמה מאותו המין אלא ראשית כל יציג לעצמו מטרה מסוימת (נניח בפרות 4% שומן או 10.000 ליטר חלב) ובתוך הספר תרשמנה אך אותן הבהמות אשר עמדו בבחינה מסוימת. וחבר אנשים הן לרוב יעקוב אחר דבר שהציג למטרתו יותר מאשר היחיד, והרי לנו כבר בחירת בהמות בעצם הכנסתן לספר היוחסין.

כאשר יבקש הבהם בספר היוחסין לבחור לו איזו בהמה בעלת תכונה מסוימת הרצויה לו, אין לו צורך שיחפש יותר מאשר עד ארבעה וחמשה דורות למען לראות אם אותה התכונה המבוקשת חוזרת מהורים לבניהם ולנכדיהם. ואם אינו מוצא את אותה התכונה חוזרת גם בהורים קודמים מכך אין לו להתפעל הרבה כי הלא ככל שנחזור אחורנית לדורות קודמים תחלש האפשרות שינחילו מה לאותו הדור (הרביעי או החמישי) שאנו עומדים בו. ולמשל נניח שאנו מתענינים בתכונה שראינו בבהמה א' ונניח כי זו מוצאה מן ב' ומן ג‘. ב’ מוצאה מן ד' ה‘, וג’ מוצאה מן ו' ז' והוריהם של אלה יצאו מן ח' ט‘, י’ י“א, י”ב י“ג, י”ד ט"ו, ובכן א' ירשה מן ב' וג' חצי מדמה מכל אחד מהם. ומכל אחד מן הוריהן של ב' וג' ירשה אך 1/4 מדמה. מכל אחד מהוריהם של אלו ירשה אך 1/8 מדמה, ואחרי זה 1/16 1/32 1/64 1/128 וכן הלאה והרי ברור שכל אשר נחזור דור, תקטן לחצי מן הקודם, האפשרות שבהמה א' ירשה מדמו, ואין לחטט כל כך הרבה.

סעיף ז' - ענינים שונים בבהמוּת    🔗

יש אשר נקבת בהמה אינה נוטה להתיחם אף כי לפי גילה ולפי התפתחות גופה צריכה היתה להגיע כבר לבגרותה המינית ובהמים ישתמשו בכמה וכמה תרופות לכך: 1) יאבסו את אותה הבהמה ב“אִבוס עשיר” ביחוד בשפון, שבלת-שועל, כוספא של שומשמין, תפוחי אדמה. 2) אם יחזיקו את הזכר באופן שהזכר והנקבה ירבו לראות זה את זו. 3) אם הזכר נשלח למרעה ישלחו לאותו מקום גם את הנקבה. 4) לשטוף את קבת הנקבה מזמן לזמן במים אשר חומם כחום גופה של אותה הבהמה. 5) לעתים יצליחו לזוג את אותה הנקבה לזכר שלה אף שלא בתאנתה ואם כי מהרבעה כזו לא יצא כל ולד הרי לרוב תעורר את הנקבה להתיחמות.

רצוי שכל בהם ירשום את הרבעתה של כל נקבה ויסמן את שם או מספר הזכר אשר הרביע אותה לו ואת יום ההרבעה. ברשימות כאלה הרי ראשית כל ישנה תועלת כאשר באים לרשום איזו בהמה ב“ספר-העדר” שלה ושנית אפשר ע“י כך להקל לסדורים שבמשך, באופנים שונים. ומובן כי אף לשם הנ”ל יש לתת לכל בהמה שם או מספר מיוחד ואת השם או המספר אפשר לקבוע בכפתור מיוחד אשר יושם באוזן הבהמה.

כמה יוסיף הבהם שנה שנה על עדרו, מן הזכרים ומן הנקבות אשר יולדו בעדר, אינו ענין להקבע ככלל כי הדבר תלוי כמובן במצבו המשקי בכללו. אך כלל זה ינקוט כל בהם: כי עדר קטן שאינו נושא מחסור לא באִבוס ולא בטפול, יכניס טוב יותר מעדר גדול אשר אין באפשרות הבהם לספק לו את כל צרכיו. בדרך כלל נוטים הבהמים לחדש את פרותיהם ברפתות אחת לשש שבע שנים בממוצע, ובכן אם למשל רפת מסוימת יכולה להחזיק 6 פרות צריכים לגדל בשבילה עגלה אחת כל שנה, ובמשך שש שנים תתחדש. ולרפת בת 48 פרות למשל יש להכניס שנה שנה 8 עגלות – וכעבור 6 שנים תתחדש, ומובן שישנם יוצאים מן הכלל. בדירים של בהמה דקה יחדשו את הבהמה אחת ל-4 – 5 שנים בערך, בארוות – אחת לעשר שנים בערך.

לעיל ראינו כבר כי הולד יזון (באופן מיוחד) על דם אמו. נצול האם לא ישפיע בכל אופן על הולד, ואם כי כה הוא מצב הדברים, הרי יש לזכור כי אמנם הולד לא ינוצל אך הרי האם תנוצל מאד כבר ע“י הריונה ואין על האדם לנצלה גם הוא מאבוסה המתאים למצבה. וכן אם כי כאשר ראינו הרי בבטן אמו יקבל לו הולד בלי השפעתנו את הדרוש לו, בכ”ז אחרי הִולדו הרי הנו נתון לגמרי לידי הבֶּהם המטפל בו, ועל זה לזכור כי אם יעשקנו ולא יתן לו את הדרוש לו הרי זה ישפיע על התפתחות הולד, והנזק ישוב לבסוף כמובן לבהם עצמו. וכל מה שהולד הוא צעיר יותר כן תכר עליו יותר התנהגות מטפלו בו. בענין התכונות והסגולות ברור לכל החכמים כי כל סגולה אשר יסַגל לו בעל-חי מסביבתו אינו מנחיל אותה כתכונה לצאצאיו (אמנם יכול תלמיד מקשן להקשות, אם כן איך השגנו את אשר לא היה קודם – (כגון תנובות גדולות מאד של חלב ושומנו – כתכונה העוברת בירושה מהורים לצאצאים, אך ענין זה אינו שיך כבר לכאן אלא לספר המטפל איך ורק בעניני התורשה) בספר זה נתנו אך ראשי פרקים מתורת החי ואין להרחיב ביותר את הדיון בכך. בכל אופן כה היא הדעה השוררת בין רוב החכמים. ועלינו לקבלה אף אם מתוך חוקי התורשה האלה לא יובן היטב איך תתנחל אותה הסגולה אשר הופיעה פעם בבהמות או אשר הם סגלו לעצמן וסגולה זו תהיה רצויה לנו, איך תתנחל לצאצאים ולצאצאיהם הם לדורות עולם עד שאפשר כבר לראותה כתכונה שבירושה? הן זו לא היתה לא בהורי אותה הבהמה אשר בה גלינוה לראשונה ועאכו“כ שאין להניח כי היא באה אליהן מתורשת קדומים (אטביזם) בכל אופן עובדא היא כי מתוך בחירת בהמות בעלות תכונות רצויות לאדם הגיעו להרבות את אותה התכונה בעדרינו. ובכן בין אם נבין היטב את אשר חקקו חכמים כחוקי תורשה ובין אם לא את הכל נבין, הרי בכל אופן נפיק תועלת רבה בהיות לנו עין בוחנת על עדרי בהמותינו ונאלף לרבות את פריה של אותה הבהמה אשר נבחין בה תכונות רצויות לנו. נעמוד קצת על המושגים של הירושה לבארם במקצת יותר. “תורשה” זאת היא מלה מחודשת. בתנ”ך אנו מוצאים את המלה ירֻשה והוסבה שם על כל ענין הנִירש. במלה תורשה ישתמשו כיום באותו המובן שמו ירֻשה בתנ“ך. היום יובן בשם “ירֻשה” השגת איזה רכוש חומרי אשר נחלו מאדם ביחוד כזה שהסתלק מן החיים. (אם מרצון או שלא מרצון) תחת אשר המלה “תורשה” תובן עכשיו אך כירושת איזו תכונה, אם רוחנית ואם גופנית אשר הביעו הורים בצאצאיהם. ומובן כי כאן לא נדון בירושות כנ”ל אלא בתורשות. ובין לדעת אלה (כל אישי המדע כיום) כנבטים אל הדרויניזם (תורת ההתפתחות שלו) כאל “הלכה למשה מסיני” ועל אחת כמה וכמה לדעת מי שיכפור בכך ויניח כי אם אמנם בעלי חיים מסוימים לא הצליחו להתאים עצמם לחיים, ואבדו הרי אין זה מחייב בכל זאת לחשוב כי בלעי החיים החיים אתנו במשך כל תקופת ההיסטוריה היתה להם צורה אחרת אז לפני תקופת ההיסטוריה, אלא מותר אולי להניח כי כשם שקבעו חכמים כלל, שאין תכונות משתנות, ככה מותר להם גם לקבוע כלל שאין צורות חיים משתנים; ואולם שאלה זו אינה לענין כאן. מעניננו אך להכיר בעובדא כי גדול כח התורשה העובר מהורים לצאצאים מדור דור. עדין לא נקבע אם גם סגולות שנרכשו ע"י הורים, יעברו בירושה לצאצאים; וכן לא נכנס בכך, אך נראה שנקבעה הלכה בזה שתכונות אשר באו בירושה הנן גם ענין לתורשה. בכל אופן הרי (כפי שצוין) שוררות דעות בחברתנו. 1) שכל בעלי החיים והצמחים אשר אתנו התפתחו והגיעו בהדרגה ובאטיות רבה למה שהם כיום, מתוך שנוים קלים למאד שחלו בהם מקדם קדמתם על הארץ עד היום (אֶבולוציה). 2) כל התכונות אשר ישנן כיום לאיזה בעל חי עברו לו בירושה מן הוריו, אשר להם הורישו הוריהם את אותן התכונות והוריהם הם, עד ראשית כל הדורות אשר בהם נמצאה לראשונה אותה התכונה. 3) כל חי בדורותינו אשר יסגל לעצמו איזו סגולה או הרגל אינה מורישה לצאצאיו.

 

פרק ד'.    🔗

סעיף א' - סמנים בבקר    🔗

בעמוד הראשון של הספר באה תמונה של פרה (תמונה ו') ובתמונה מסומנים חלקי הגוף במספרים שונים מן 1 עד 39. להלן בודאי יזכר כפעם בפעם איזה חל מגוף הבקר וע“כ יקרא כאן בשם כל חלק מגף הבקר לפי הסמנים אשר נתנו בתמונה הנ”ל: 1 הפה, 2 הנחירים, 3 האף, 4 הפנים, 5 העיניים, 6 המצח, 7 האזנים, 8 קדקד הראש, 9 הקרנים, 10 הלחי או הלסת, 11 החוצן, 12 החזה, 13 הצואר, 14 ספגת הכתף, 15 הכתף, 16 השכם, 17 חגורת החזה, 18 השחי הקדמי ובית השחי, 19 הארכובות, 20 הפרסות, 21 שרידי הפרסות, 22 הגחון, 23 “פתח החלב”, 24 ורידי החלב, 25 פני העטין, 26 הפטמות, 27 הבטן, 28 הגב, '28 הכֶּסל, 29 החלצים, 30 השחי האחורי או הירך, 31 פיקות החלצַים, 32 ראש הזנב, 33 בליטות החלצים, 34 הקולית, 35 “סלם-העטין”, 36 הזנב, 37 השוק, 38 אחורי-עטין, 39 צֶבת הזנב.

לקמן תנתן תמונה לכמה חלקים אשר אינם נכרים למדי בתמונה הנ"ל.

בחלק התמונה אשר סומן באות א: 1–1 יסמנו את השחלות או האשכולות, 2–2 גידי הסרעפות. '2 – פה של גיד כנ"ל "2 – אפרכסת אשר עליה נפשת הביצית, 3 – הרחם, '3 – '3 הסרעפות (קרנים), "3 – צואר הרחם (הנכנס לתוך הקבה, 4 – גיד השחלה (לתוך הרחם להפרשות פנימיות '4 – קפולים של גיד הסרעפה. '5 – 5 – קרומים מחברים. 6 – '6 –“6 – 7 – גידי דם. 8 – הקובה '8 “מרזב” השתן. 9 הקרום המחפה את הפה של שלפוחית השתן. 10 – תחומי ה”מרזב" '10 גרון-הקובה, 11 שלפוחית השתן 12) פי השלפוחית '13’13 – שפתי הבושת (הפונים חוצה) ‘13 שפת הבושת (לצד פנים) 14 הפותה ‘14, מבע הפותה. בחלק התמונה אשר סומן באות ב’ ואשר בכלל הוא מגדל במקצת תראנה הסרעפות בכללן ואחת מהן פתוחה, למען הראות את בנינה הפנימי (באות 9) 1 יסמן מעי אשר יעבר בחלק מעברי המין הפנימיים. 2 יסמן את שפת הקרום שליד הגיד 3’ יסמן את מעבר הגיד לסרעפה '4 – 5 – 6 כמו ''2 לעיל. 7 – כמו 1 – 1 לעיל. 8 – כמו 4 לעיל.

במין הבקר נבדיל בין שלשה טפוסים: 1) טפוס של בקר אשר פִּתחו בו תכונות המיַחדות אותו לחלב, ז. א. את המספוא אשר יאכל ינצל במיוחד לרעף החלב “לאקטאציה” (ואגב אין עוד בהמה אשר אפשר יהיה לנצל את המספוא דרך גופה כאשר תהי פרת-החלב) ומובן כי מטפוס זה ישנן משפחות שונות. 2) טפוס השונה (מן הקצה אל הקצה) מן הטפוס הראשון, הוא טפוס הבקר אשר פתחו בו תכונות שייחדוהו לבשר, ז.א. את המספוא אשר יאכל ינצל במיוחד להרבות בשר ושומן-הבשר. ומובן כי גם לטפוס זה נמנות כמה וכמה משפחות. 3) טפוס-ביניים, ז.א. טפוס של בקר אשר ייחדוהו לכך שינצל את המספוא (הנתן לו ) גם לשם יצירת חלב וגם לשם יצירת בשר ושומנו. וגם מטפוס זה ישנן משפחות שונות. וחשוב לבֶּהם שידע להבחין בין הטפוסים הנ“ל עפ”י קויהם החיצוניים.

ראשית כל יש להבדיל וקל להבדיל בין שני הטפוסים הראשונים, בזה שקוי גופו של הטפוס לבשר הם מקבילים זה לזה והקפי גופו נוטים לעגולים, תחת שנהפוך הוא הדבר בטפוס שיש למנותו לטפוס החלב. סימן א' שבציור יסמן את הקו שיקיף את הפרת-החלב בחגורת-החזה שלה. וסימן ב' יסמן את הקו אשר יקיף פרה כזו בחגורת-בטנה. וכן יראה סימן ג' את צורת הקו המקיף את פרת-הבשר בחגורת חזה וסימן ד' – לחגורת בטנה.

ובכן כפי שאפשר לראות מן הציור הנ"ל הרי צורתה של פרת-החלב בחגורת-חזָהּ, תהיה כעין ביצה מארבת וצָרה, אך ישנם עוד סמנים שנעמוד עליהם עוד.

נוסף לכך הרי יבדלו שני הטפוסים הנ"ל בזה שפרת-החלב תראה מעין קוים זויותיים מאיזה צד שיביטו עליה

תחת שפרת-הבשר תראה מעין קוים מקבילים. בתמונה הנ“ל מסומנים הקוים בגופות הפרות. בפרת החלב נוטים הם להתחבר בזויות: 1) למשקיף על פרת-החלב מצדה. 2) למשקיף עליה מלמעלה. וקום כאלה אפשר לראות גם כשישקיפו עליה מאחורה או מפניה, בקצור: קוים זויותיים מכל צד. תחת אשר בפרת הבשר נראים מצדה קוים מקבילים. וקוים כאלה יראו בגופה מאיזה צד שישקיפו עליה. הקוים בפרה מן הטפוס הבינוני יתנודדו בין שני הקצוות הנ”ל.

בפרת החלב: 1) יהיה המרחק בין שתי הצלעות האחרונות גדול (41/2 – 5 ס"מ), 2) העור בכללו יהיה רך ונתפש לתוך היד, השערות בכלל רכות ומבריקות כקטיפה, ביחוד על האזנים, המצח, הבטן והרגלים. 3) בטן עמוקה, אחורים רחבים וארוכים ושוק רחב. 4) העטין גדול ונמשך קדימה (אל תחת הבטן) ולאחור. השערות על העטין מעטות, קצרות, דקות ורכות מאד. עור העטין רך, והעטין בכללו רפה מאד (לא מתוח) אחרי החליבה. הפטמות גדולות וארוכות ובצורה נוחה לחליבה, עורקי הדם בעטין וורידיו יהיו בולטים מאד, ארוכים ומשתרגים מתחת לבטן, עד הכנסן לתוך “פתח החלב” שבשרירי הבטן, אשר יהיה רחב למדי. פטמות נוספות באחורי-העטין נחשבות כסימן להתפתחות גדולה של בלוטי (או לוזי) החלב. וכן יאמינו אכרים, כי אם בשפשפם את העטין יפריש מעין “סוּבין” דק, הרי זה סימן טוב לפרת-החלב. (ההפך מן הנ"ל בפרה שאינה יצרנית בחלב: עטיניה מתוחים גם אחר החליבה. עצמותיה גסות וכל חזותה דומה לשור). מלבד הסימנים אשר יראו אכרים בשלדה של פרת-חלב כנ"ל שהוא עדין בכללו וצורתו “יתדית” (או זויותית) ז א. שלכל צד בגוף יכולים לצין צורה יתדית. יחפשו בעורה שיהיה “קדקד הגב” (המקום בגב שממנו נפרדות השערות לכל צד) קרוב ביותר לאחורים, וכל מה שהוא מתקרב אל האחורים כן טוב יותר (את הסימן הזה לפרת-החלב אפשר להכיר כבר בעגלה).

בענין “קדקדי” השער השונים אשר בפרה שמעתי מכמה אכרים שנתנו לפיהם גם סמנים כדלקמן: ה“קדקוד” אשר בפניה של הפרה: מה שהוא מבין העינים ולמטה (לצד הפה) סימן רע, ומה שהוא מבין העינים ולמעלה סימן טוב לפרה. הסתכליותו בעדרי אשר בנהלל במשך כמה שנים אשרה את ההנחה ההיא. שמעתי כזאת מפי אלו אכרים עוד בהיותי באמריקה, שאלתי אז אכרים אחרים בענין זה ולא ידעו לענות דברים מפורשים.

באופן כנ"ל אפשר לברור את הפרה שעומדים לקנות. בפרים מוטב להביט בעיקר לתולדותיהם במשך כמה דורות אחורנית, אך מובן שישנו ערך גם לחזותו העצמית של הפר ובן הסמנים (שאפשר לגרסם גם על פר) הנתונים למעלה, צריכים לשים לב לחזותו שתהיה “גברית”.

מן הסמנים לבחירת פרות שונות הנתנים לעיל מובן כבר כי אם אמנם הרבה מאד יש לסמוך וצריך לסמוך על משפחת הפרה; בכל זאת יש לבדוק היטב את הפרה עצמה אשר יעמדו לקנות, כי אף אם החליטו כבר על משפחת הפרה (שמתוכה יבחרו) במה שרוצים לקנות, הרי ישנם טפוסים שונים בכל משפחה ומשפחה. ויש שמשפחה משבחת תוציא טפוס גרוע ויש שמשפחה שאינה נמנית כלל למשפחות הפרות לחלב ואין למצא אצלן את אותן המעלות אשר יבקשו מפרה הזו, תוציא בכל זאת טפוס משבח למטרה המבוקשת. אמנם במקרה כזה יש בצאצאי אותו הטפוס בטחון פחות מאשר בצאצאים מבעלת יוחסין, אך כי היא עצמה מקלקלת מעט את היחוס…

כל משפחות הפרות אשר ישנן בשוקים השונים הן פֻּתחו כבר ע“י אקלימים, תנאים ובחירות במשך דורות, ולמה לו לאכר להתחיל מן הא'? מוטב שימשיך במה שהתחילו הקודמים. הן ישנן כבר גם פרות השופעות חלב רב וגם פרות שרב אחוז השומן בחלבן, מובן כי טוב שתכונה להרבות בחלב או בשומנו תהיה בפרה כתורשה שנחלה אותה מדורות קודמים, תכונה כזו אשר נגלתה בהם ובַהמים שמו אליה לב והגדילוה ע”י ברור קבוע. חקירות שנעשו בזמן האחרון, בארצות הברית, הראו כי איכות החלב, (ז"א התכונה לתת חלב בן אחוז שומן מסוים) היא קבועה כתורשה תחת אשר כמות החלב, אף כי בכללה תתנחל גם היא מהורים צאצאיהם, הרית תלויה היא בהרבה מאד באבוסה של הפרה. להכיר את תכונת הפרה בנוגע לחלבה לפי צורת גופה, אינו קל. יחס מסוים קים בין כמות החלב ובין גודל העטין (לא בשרני).

ומובן שכל הפרות יכולות להחלב ואפשר יהיה להוציא מהן חלב (בבשר ובעבודה איננו מתענינים כאן); אך שאלה היא מהי הפרה אשר יהיה כדאי להחזיקה ברפת למען חלבה ושומנו ואיזו היא שאינה כדאית אלא לבשר ושומנו (במה שאין אכרינו כאן עוסקים כלל), או שאינה כדאית שיחזיקוה בכלל.

מלבד הסמנים אשר נִתנו לעיל בכדי להבדיל את פרת החלב מן פרת-הבשר, יש להבדיל בפרות ממשפחות החלב עמן בין אלה הבנויות באופן עדין יותר ויַראו גם בזה סמנים לרעף של חלב ובין אלה המראות סמנים הפוכים מכך. אחד מן הסמנים מסוג זה הוא בפסגת הכתף, אשר בפרת החלב תהיה עדינה וחדה ונהפוך הוא בפרה אשר איננה חולבת כראוי לה, לפי משפחתה.

בתמונה דלעיל יבלוט היטב ההבדל אשר בין הפרה המסומנה בסמן 1 שפסגת כתפה היא חדה ובין זו המסומנה בסמן 2 שפסגת כתפה היא רחבה.

סעיף ב' - משפחות הבקר שלחלב    🔗

למעלה נזכר כבר על דבר טפוסים שונים של פרות הבאות ממשפחות המפורסמות בתכונות השיכות לטפוסן, אך אפשר למצא גם בשוק פרות אשר אינן מתיחסות למשפחות “מיוחסות” ופרות השוק כאלה תראינה סמנים אם לכאן או לכאן. לעתים אפשר לסמוך על סמנים גם בפרת השוק שאינה “מיחסת”, אך לרוב לא; באשר פרות השוק הרגילו תצטינה לרוב בשתים: אוכלות הרבה ו“יוצרות” מעט בין בשר ובין חלב. וביחוד אין לסמוך על כזו שתמסור לבנותיה אף את התכונות הרצויות אשר תמצאנה בה, והבֶּהם צריך ע"כ לדעת ראשית: “מה יבור לו” ושנית איפה יבור לו; ומוטב שיפנה למקום אשר ישיג שם בהמה בעלת יוחסין.

בטרם שייוחד הדבור על העיקר (פרת-חלב) כדאי להכיר במעט גם פרות אחרות.

המשפחה המשובחת ביותר, כטפוס בינוני גם ליִצור חלב ושומנו וגם ליצור בשר ושומנו, היא “קצרת הקרנים” או “דורעם”. מן המשפחה הזו אפשר להשיג גם פרות חלב טובות וגם בהמות-בשר טובות. בני המשפחה הזאת ובנותיה יתאקלמו מהר מאד ויתרגלו בנקל לתנאים חדשים. היא אוספת שומן בגופה אף כשהיא נחלבת או להפך. ובמקום אשר יגדלו אותה בהמות האלה (בעיקר לשומן) ינהגו גם לחלוב את הפרות. בהמות אלה מתבגרות מוקדם.

דומה כמעט בכל לנ“ל היא הפרה ה”הערפארדית" אלא שאינה חלבנית כמוה. כדאי להזכיר גם את המשפחות “דעואן” ו“אבערדין-ענגוס” כל הנ"ל הן גם “עובדות טובות” אך גם מן כמה משפחות המיוחדות לחלב אפשר להרגיל אף את הפרות (וביחוד את “בניהן”) להיות עובדות טובות.

כאן ייוחד הדבור על טפוסי הפרות אשר פִּתחו בה ביחוד את התכונה להיות חולבות טובות.

במשפחות הפרות המפורסמות ביותר כפרות-לחלב יש ג"כ להבדיל בין שני קוים יסודיים שבהן: משפחות מקו אחד מפורסמות בעיקר ברוב השומן אשר בחלבן, אמנם בכללן אין חלבן רב כמו במשפחות מן הקו השני שאלה מפורסמות הן בעיקר בפשע החלב שהן רועפות, אמנם בכללו אין בו אחוז שומן גבוה. אחוז השומן הבינוני שאינו נחשב לא כרַב ולא כמעט, הוא 3.5%. מה שלמטה מכך נקרא כבר חלב אשר אינו שמן ומה שלמעלה נחשב כחלב שמן. לרוב משיגים מן הפרות שמן המשפחות השיכות לקו של החלב הרזה כמות גדולה יותר של חלב מאשר מן הפרות בעלות החלב השמן. השוק יתן ערך רב לשומן שבחלב ביחס ליתר החמרים אשר יכיל החלב. וכאשר יבא הבֶּהם לבחור לו פרה ישים לב אל הדבר הזה. לקמן נתנות תמונות מכמה פרות-חלב ממשפחות שונות וידובר על כל משפחה ומשפחה מפרות אלה.

במשפחות הפרות-לחלב השכיחות כיום בארצנו יש למנות: 1) ההולנדית (או ההולשטנית), בצורה נקיה הצליח עד היום קיומן של הפרות ממשפחה זו וגדולן בארצנו בעיקר בסביבות ירושלים, אם כי הפרים ממשפחה זו הם כיום אבות העדרים בכל משקינו, אפילו בעמק הירדן. צבע המשפחה הזאת ידוע לבהמים מכל משקינו: הצבע היסודי הוא שחור והוא נושא בקרבו על חלקי הגוף השונים בהרות לבנות (שונות בגדלן), בכל אופן תבוקש בהרת לבנה משולשת (כעין קונוס הפוך) על המצח. הן אכלניות טובות וכמות של 4000 ליטר חלב בשנה מהן היא הרגילה, אך יש מהן בארצנו העולות אף לכפלים וליותר ובתבל בכללו ידיעות מהן פרות אשר כמות חלבן הגיע עד 15.000 ליטר חלב בשנה אלא שחלבן של פרות המשפחה הזו כרגיל אינו שמן ביותר אם כי גם לא כחוש ביותר. יש לחשוב שבאופן בינוני יכיל שומן כדי 3,3%, אך מובן שרבות תעלינו על כך. פרות המשפחה הזאת גדולות הן בערך. משקל הפרה המבוגרת הוא בערך 550 – 700 ק“ג ומשקלו של הפר המבוגר יכול להגיע גם לטון ורבע. – משפחה זו נוטה גם להשמנה וערכה של הפרה ה”יבשה" (אם לאבסה לבשר) יכול ג"כ להיות לא קטן.

פרה מן המשפחה הזאת (הולשטין-פריזית באמריקה) נחשבה עד הזמן האחרון כבעלת הריקורד העולמי (במשך שנה תמימה השיגו ממנה 16,956 ק“ג חלב בן 3,1% שומן. ידועה כיום פרה בעלת ריקורד עולמי אחרת (לשומן) מהמשפחה הזאת (אוסט פריזית) אשר חלבה משנה תמימה הכיל 613 ק”ג שומן.

בטרם שמשפחה זו קנתה לה שביתה בארצנו היו נחשבות כאן הפרות הדמשקאיות והבירותיות כפרות חלב המשובחות ביותר. בדמשק עצמה אפשר לראות שני טפוסים של פרות: אחת אשר שלדה (וגופה בכלל) הוא כבד יותר והשניה אשר שלדה הוא קל יותר. הפרה המצרית שתמונה מכזו מראה להלן דומה בהרבה לפרה הדמשקאית הכבדה ונראה שהן קרובות – משפחה. נתראה שגם הפרה הבירותית אינה נכריה ביותר לפרה הדמשקאית הכבדה. לארצנו הובאו כנראה בעיקר פרות דמשקאיות מן הטפוס הקל. זו יש לה שלד דק, ארוך וגבוה. צבען ברבן הוא חום-כהה, נוטה לחום-שחור בצואר ובראש (ביחוד אצל הזכר) ויש מהן שחורות לגמרי. רובן הן חולבות טובות רק זמן מה אחר לדתן וממהרות הן להוריד את כמות חלבן, ואף להפסיק מחלוב לגמרי, חדשים מעטים אחר הלדה, גם אין חלבן עשיר ביותר בשומן. ומובן שישנן יוצאות מן הכלל. הן מצטינות בכלל ביחס של אמהוּת חמה: עצבניות הן ביחס אל ולדיהן. הפרה המבוגרת יכולה להגיע במשקלה עד לחצי טון, והפר המבוגר אף לטון. קשות הן לשמנה, לבשר ושומנו אין ערכן רב. מרבות להטביע את חותמן על ולדותיהן במשך כמה דורות. מן הפרות האלה אפשר לפתח פרות-חלב טובות, אלא שכמה וכמה פעמים נחלו במשקינו אכזבה מהן, בעיקר יען שהן עצבניות כאמור ואף נוטות בקלות להִלקה בשחפת ועוד. בספר העדר של מגדי הבקר העברים בא“י רשומות אחדות מאלה שכמות חלבן עלתה בערך לשמנת אלפים ליטר בשנת תרצ”ד וכמות שומנן עלתה לשלש מאות ק"ג בערך.

הבירותיות בהירות הן בצבען יותר מן הדמשקאיות, שלדן הוא רחב יותר ופחות ארוך וגבוה. אינן כקודמות אלא מרבות חלב אחרי לידתן וכמו כן תמשיכנה להחלב במשך יותר זמן, באון שכמות חלבן במשך השנה אינו פחות (למרות האמונה ההפוכה מכך במשקינו) מאשר מן הדמשקאיות, בכל אופן כמות השומן מחלבן במשך השנה אינו פחות באופן בינוני מאר מן הקודמות, כי לבן הו אשמן יותר (כדי 3,5%). הן ממהרות גם להשמין. מתמזגות יפה עם המשפחה ההולנדית, באופן שולדותיהן מפר הולנדי, ממהרים לקבל את הצורה ההולנדית. גדולי המשפחה הזאת הן באופן נקי והן בתערובת עם המשפחה ההולנדית הם גם טובים לעבודה.

קרובה מאד במראה לפרות הנ"ל תהי הפרה המצרית ביחוד תדמה בהרבה במראה לדמשקאות, אמנם לצורת גופה אין אותה מראה של זויות חדות כלפרה הדמשקאית. ובענין זה יש בה הרבה מדמיון הבירותיתאפשר לחשוב כי המצרית היא מעין תערובת דמים מן המשפחות הדמשקאית והבירותית. כאן בארצנו לא יטפלו לא בה ולא בצאצאות ממנה ולקמן תמונה מפרה כזו.

החורניות (או סוריות) במצבן המשולח תמעטנה בחלב ואף קטנות הן ביערך ביחס לקודמות. בצבען דומות הן למשפחה ההולנדית; ובטפול ואבוס טוב יכולים לפתח מהן חולבות טובות למדי ובעלות בשר ושומנו. חלבן מועט אך השומן בחלבן הוא כרגיל גבוה מאשר במשפחות הקודמות (4% –3,5) וספר העדר הנ“ל מונה לא מעטות מבנותיהן (בשותפות עם פר הולנדי) שאין להן להתביש בפני הקודמות לא בכמות חלבן ולא בכמות שומנן שנתנו בשנת תרצ”ד.

המקומיות דומות לקודמות כמעט בכל; אלא שהן מנוונות יותר, על שבמשך דורות נשאו רעב כששה חדשים בכל שנה. צאצאותיהן אינן ממהרות לעלות בחלבן ושומנו כקודמות, אך תמהרנה להתפתח ואין לפסן, ביחודלא תמנענה מהענות לטפול ולאבוס טוב. אמנם טרם ראינו כאן פרה מצאצאיה (בשותפות עם הפר ההולנדי) שתמנינה בין בעלות היצור הגבוה כקודמות. השומן בחלבן מסתובב סביב לארבעה אחוזים. מתמזגות יפה עם המשפחה ההולנדית.

הפרות כאן במשקינו הן ברובן ככולן מעורבות מכל המשפחות הנ"ל ועולות בסלם המשפחה ההולנדית ביחוד (מלבד בסביבות ירושלים אשר שם יחזיקו את הפרה הולנדית הנקיה שהתאקלמה שם). במשקינו התחילו לרוב מפרות מקומיות, דמשקיות, בירותיות או מעורבות (שבעיקר באו מהנ"ל) וישנם גם משקים שהתחילו בפרה המקומית והחורנית (או הסורית); וכל המשקים השתמשו וישתמשו להרבעה בפרים הולנדיים.

עד היום הספיקו כבר אי אלו משקים להשיג מן הטפוס הנ"ל פרה מעורבת בדור השמיני, ז.א. שבדמה יש כבר כמאה ועשרים ושבעה חלקים מן דם המשפחה ההולנדית ורק 1/128 מן דם משפחת הפרה הדמשקאית או הבירותית וכדומה שהתחילו בה; ולשמחתנו אפשר לצַין כי לא נתקימה נבואתם של כמה מן המומחים – לגידול שבארצנו, אשר נבאו בהתחלה כי הפרה מטפוס זה אשר בתחלתה עלתה (הבת) תרד בדור השלישי או הרביעי. כיום אפשר לצין, כי הטפוס הזה הוא עולה ועולה בתכונותיו הטובות כפרת-חלב והוא מתקרב והולך גם לטפוס הפרה ההולנדית הנקיה. ויש טפוסים אשר קשה כבר להכיר בינם ובין הטפוס ההולנדי.

בין משפחות לחלב המשובחות בעולם כדאי למנות כאן ביחוד את המשפחות האנגליות, אשר ממשלת הארץ תעשה בודאי מאמצים (ואולי עוד תצליח בכך) להכניסן לארצנו.

בין אלה תהי משפחת ג’רסי המשפחה המשובחת ביותר זהו טפוס מיוחד לחלב שמן. ריגל מאד למצוא במשפחה זו פרות אשר השומן בחלבן יעלה אף לערך 6%. גם כמות החלב אינה מעטה כלל. כרגיל 4000 ליטר בשנה. ויש בהן פרות משובחות יותר, הנותנות גם בערך 10000 ליטר בשנה. הן ברובן בעלות צבע אחד: צהוב הנוטה לעין השחור, ביחוד הפרים. זאת היא הקטנה ביותר בין משפחות הפרות לחלב משקל הפרה המבוגרת 400 – 300 ק“ג והפר המבוגר משקלו כחצי טון ובודדים יגיעו עד 800 ק”ג.

משפחת ג’רנסי. פרות מן המשפחה הזו נותנות כרגיל חלב בחמשים אחוז יותר מן הקודמות לערך, אך חלבן שמן פחות (בערך 5 אחוז). הפרה ממשפחה זו היא גדולה יותרמן הקודמת (בעשרים אחוז לערך) וכן הפר. צבעה היסודי הו אצהוב-כהה כעין התפוז ובו בהרות לבנוץ

בין הטפוסים האנגלים אשפר למנות כפרת חלב גם את האיירשיר; גם זאת היא פרה טובה בודאי לחלב וגם גדולה היא למדי, אך אם להביא פרות מאנגליה מוטב כבר להביא מן שתי המשפחות הקודמות.

בזמן האחרון הכנסה לארצנו פרה ממשפחה חדשה, משפחת השויציות. קשה לדעת עדין מה יהיה טיבה של משפחה זו כאן בארצנו אף כי ע"ד תהלתן במולדתן (שויץ) שמענו. תמונה מפרה כזו נתנת לקמן.

ישנן עוד כמה וכמה משפחות פרות. כמעט שכל ארץ יש לה משפחות המיוחסות אצלה אך מובן שאין לחשוב כאן את כלן, אף לא את אותן המשפחות אשר בודדות מהן נמצאות כבר בארצנו.

אפשר שיהיה מן המועיל לבֶּהמן שלנו שיחַקו את האכר ההולנדי בגדול עגלות; ולכן תנתן לקמן טבלא לשטת האכר הנ"ל באִבוּס עגלותיו.

אכן אם לגדל עגלות לפי שיטת הולנד כדלקמן או לי שיטות אחרות, צריך הבהם לדאוג לכך שיהיה לו ירק תמיד, אם מרעה טוב שאשר הבהמות עצמן לתחכנה אותו ואם ירק זורע בתנאים שיגדל יפה. כי כל ירק שגדולו יפה, לא רק שהוא נותן כמויות מזון גדולות לכל שטח שדה אלא הוא גם טעים לחיך הבהמות והן מעכלות ממנו אחוזים גדולים יותר מאשר מירק גרוע.

לא כאן המקום לבוא בהוראות איך לגדל ירק טוב (בכל אופן אין זה מנושא הענין כאן) אך יש להעיר כי הירק נחוץ תמיד לבהמות, בכל עונות השנה, ואף במשקים אשר אין להם מים בשפע בכדי לגדל די ירק שונה גם בקיץ, אפשר בכל זאת לגדל ממנו מעט. וטוב מעט מלא כלום, לקמן ידובר ביותר הרחבה בענין זה.

סעיף ג' - הרבעה, עִבור ולדה בפרה    🔗

כאמור ישתמשו במשקינו בפר הולנדי ובו ירביעו את הפרותיהם. והנה מלבד מה שבכלל כדאי שהפרה הנרבעת תוכל להשען בהרבעה על דבר מה בחזה, הרי בהרבעה זו של הפר ההולנדי על הפרות המקומיות הלא גם ישתמשו בפר ממשפחה גדולה וחזקה ביותר לפרות ממשפחות שהן חלשות בהרבה ממשפחת הפר. וברור כי הפרות צריכות לקבל איזה משען בחזן בכדי שתוכלנה לשאת את הפר ולא תכרענה. בזה ינתן שרטוט למעמד מיוחד בשביל להעמיד בו פרה כאשר ירביעוה (אפשר גם סוסה, אלא שנוח יותר לסוסה שהמעמד יהיה גבוה קצת יותר).

המדות לחלקים השונים של המעמד נתונות בתוך השרטוט ואין צורך לחזור עליהן. על עניני העבור בכללו נדבר כבר למעלה, את הבהמה המעוברת, (אם פרה או אחרת), צריך כמובן להאביס היטב אך אין להשמינה, ביחוד לא בהמה בעִבורה הראשון. עגלה מעוברת כדאי להחזיק במרעה טוב בלבד. – להכיר את העבור בפרה אפשר גם ע“י בדיקה פנימית, כחדשים לעבור. ואחרי כשמונה – עשרה שבועות לעבור גם יכולים כבר להרגיש את הולד ע”י בדיקה חיצונית: ישימו בשקט את כף-היד על הבטן, בצד ימין לפני עטין (בבקר בזמן שהפרה שותה) ויחושו בפרכוסי הולד. – חולבות מעוברות חלבן פוחת והולך. חולבות שאינן מצוינות “תתיבשנה” כמה חדשים לפני לדתן, אך חולבות טובות מסוגלות להֵחלב עד לדתן אלא שיאן זה טוב לפרה יש בכך הפסד לבֶּהם וטוב להפסיק כחדשים קודם: יגדילו את ההפסקות שבין חליבה אחת לשניה (אך לימים) אמנם כל חליבה תהיה כראוי, וזה יועיל ל“יבש” את פרת-החלב.

אכרים רבים יחשבו כי לא כדאי לגדל עגלה הנולדת לעוּלה (מבכירה) מעִבּורה הראשון באשר עגלו בכוֹרות הן קטנות לרוב, ואולם אם כי בהולד עגלה בכורה אין טיבה של אמה ידוע עדין למדי; אך אם העולה היא “מיוחסת” ויש לה סמנים טובים, אפשר לגדל את העגלה הנולדת ממנה. אם העגלה היא “בת טובים” ואבי העגלה הוא “יחסן” אין לחשוש אף לקטנותה, בטפול טוב אפשר לפתחה כראוי למשפחתה; ואף גם זאת שעד אשר יכולים הוציא אצלנו את העגלה לשחיטה יכולים כבר לעמוד קצת גם על טיבה של אמה. אמנם זכר-בכור לא כדאי לגדל להרבעה.

הפרות תתיחמנה כרגיל אחת לשלשה שבועות בערך (פחות יום יומים או יותר יום יומים) ותקופת התאנה תמשכך בבקר בערך יום אך גם עד שלשה ימים, הבינוני הוא פחות מיום. בצאן (אולי יען שהוא רגיל למרעה בבר) תהיה עדין תקופת התאנות בסוף הקיץ בעיקר (מותאם ללידתן בתקופת הדשא) אמנם לפרות ולפורטי הפרסה (אשר כרגיל אינם חפשים לבר), תבא התאנה במשך כל השנה. אכן גם באלה האחרונים כשהנקבות חיות זמן רב חפשיות בבר תתיחמנה אך במשך תקופת השנה המתאימה לעת לדתן שתצא בתקופת הדשא; ואז כל 3 שבועות.

את הבקר וכמה מן הבהמות האחרות הִרגיל (כאמור) האדם כבר שהנקבות תתיחמנה במשך כל תקופות השנה, תאנה אחת כל מעל"ע בערך אחת לשלשה שבועות ויוכל הבוקר לבחור לו את עונת השנה המתאימה לתנאיו וירביע בה את פרתו.

אם לסדר, (וכדאי לו לסדר) את הרבעת פרותיו באופן שתלדנה בתקופה שהחלב יכניס לו ביותר, כגון בסוף הקיץ וראשית הסתו. עי“ז ירויח הבוקר גם בכך שבהחל תקופת הירק תהיינה פרותיו מסוגלות עדין לחדש את כח רעפן ולתת שפע של חלב ומפרות כאלה שתלדנה כנ”ל, יקבל הבוקר כדי ששית חלב יותר מאשר לוא ילדו אותן הפרות באביב. מלבד רוחיו בזה (שיהיה לו שפע של חלב בעונה שהמחירים גבוהים).

לפרות-חלב טובות יש נטיה להשמין כאשר “ייַבשון” וטוב הדבר להן, אלא כדאי כי תשמיננה אז על ירק בלבד (בסוף הקיץ יש תירס) שהן בהחלבן יפטמון במספוא מרֻכז. האבוס בירק גם מרפה את האברים הפנימים שלה והלדה תוקל אח"כ. ואם אין ירק, כדאי לתת אז לפרה (ולמעוברת בכלל) מספוא אחר אשר ירכך את הפֶּרש שלה וכן אין להחזיק אז את הבהמה קשורה תמיד, אלא לתת לה את האפשרות להרבה תנועה.

בהתקרב זמן הלדה רואים בבטן שהיא גדלה ויורדה מטה. העטין יגדל ויצבה, פה הקֹבה יהיה הולך וצבה, עד שהעטין ופה הקֹבה יצבו מאד. בעטין לא כדאי לנגוע אז, כי זה יוסיף לגרות את רקמתו והעטין יוסיף לצבות. במקרים מסוימים, כאשר העטין יצבה ביותר, נוהגים לחלוב לפני הלדה, אך יש להמנע מזה ככל האפשר. כאשר יבוא כבר זמן הלדה תהיה הפרה עצבנית, תבחר לה מקום ללדתה, (אם אינה קשורה), תרבץ ותקום חליפות, אינה רוצה לאכול, וברבצה תתאמץ כפעם בפעם לשגר את הולד. לפני לדתה יֵצא מפה הקֹבה שלה מעין שלפוחית מלאה נוזלים, כעין מי סבון צהובים, זו תתפקע והנוזלים יוצקו על פה הקֹבּה להחליק דרך לולד.

בהֵראות (באופן בולט היטב), פה הולד ונחיריו מחוץ לפה הקֹבה, כדאי לנגבם, בבד נקי ורך, מן הלֵחה למען תקל הנשימה לולד בהִולדו כליל, כי יש שהלֵחה מפריעה לולד בנשימתו. – בהולד הולד כליל תהר הפרה לקום על רגליה ונתנתק בכך את הגידים שחברו את שליתה אל שרר הולד, אך ישנם מקרים, ביחוד אחרי לדה קשה, שהפרה נשארת רובצת, ויש שאותם הגידים אינם נפסקים מעצמם; וכדאי שיזדרזו להפסיקם בידים. תופסים ביד אחת את אותם הגידים, בארך כעשרה סנטימים מבטן הולד, וביד השניה ימשכו את הגידים במרחק מה מן היד הראשונה, אז ינָתקו הגידים כהנתק פרי בשֵׁל מן העץ. אחרי אשר הולד נפסק מאמו יחל לנשום דרך אפו. טוב לקשור את שרר הולד (אם כי אין זה הכרח). קושרים את השרר במשיחה (חוט עבה) חזקה שהיא יחד עם זה גם דקה בכל האפשר.

אפשר להשאיר את הולד ליד אמו למשך כמה ימים אך הבוקרים של הבקר-לחלב ינהגו לקחת תיכף את הולד מאמו בשיטה כזו יש לנגב היטב היטב את הולד מכל הלחות הדברה בו ולשפשף (בשק) היטב את כל גופו למען ימהר עורו ליבש ולא יצטנן. אם משאירים את הולד ליד אמו, יש לשום לב אם היא מנקה אותו בלקקה אותו. ויש שנחוץ לזרזה לכך כגון עי"ז שיפזרו על גוף הולד מעט קמח-תירס או בדומה לכך. אחרי הלדה תהיה הפרה צמאה וטוב להשקותה תיכף ללדתה מים פושרים או כדומה לכך (מי חלב פושרים או חלב פושר וכדומה). לרוב תֵּראה אז הפרה כאלו הבריאה כבר מן הלדה אך כעבור זמן מה תרבץ שוב, תתאמץ מעט ותלד את השליה. טוב שאחר לדתה תהיה הפרה קשורה למען לא יהיה באפשרותה ללקק את השליה וזו לא תמשך לפיה שהפרה תבלענה. כי הפרה (וכל בהמה כמעט) נוטה מאוד ללקק את שליתה ברחמי אם, ובהיות השליה רכה מאד על כן תמשך לתוך פה הפרה וזו תבלעינה. אם הלדה היא כסדרה יצא הולד בשלחו לפניו את שתי רגליו הקדמיות וראשו אתן, אך יש וישלח בראשונה את שתי רגליו האחוריות. לדות כאלה הן לדות כסדרן ואין לחשוש למקרים מסבכים. אמנם כל דרך אחרת בלֵדה, כגון אם שהולד ישלח את ארבע רגליו יחד, או שישלח אמנם רק את רגליו הקדמיות אלא שהראש מוטה אחורנית או שהולד ישלח לפניו את אחורו וכדומה, – בכל מקרה אשר אין הלדה כסדרה יש להבהיל את רופא הבהמות אשר יוכל להועיל בלדה, ואין לחכות בכך. עוד עם צאת שלפוחית הנוזלים יכול הבהם לבדוק את פרתו: ירחץ היטב את ידיו במים פושרים וירמן בשמן חם, אז יכניס את ימינו לתוך הקֹבה, ימשש את אברי הולד וירגיש את סדר לדתו של הולד. ואם הוא בטוח שהלדה אינה כסדרה יבהיל את הרופא.

ובן אם הלדה היא כסדרה אין לדאוג ביותר, ואין לגרום לבהלות: הפרה תוסיף להתאמץ, תקום ותרבץ חליפות עד שיאחזוה חבלי הלידה החזקים והיא תרבץ ולא תקום אלא תפשוט את רגליה פעם בפעם ותתאמץ עד שתֵּראינה רגלי הולד אז תוסיף הפרה להתאמץ עוד כפעם בפעם עד שתוציא מפי הקֹבה את ראש הולד (כרגיל) ובצאת ראש הולד כלו יחלק כבר מהר כל גופו אחרי הראש. לרוב אין כל צורך לסייע לפרה בלדתה ואם לסייע לה יש לעשות את הדבר באופן כזה: ירחצו היטב את הידים במים פושרים, ויחזיקו במנוחה אך בחזקה ברגלי הולד (אחרי שנראו רגליו כבר אל מחוץ לקוֹבה) והיה בהתאמץ הפרה ימשכו ברגלי הולד ובחדל הפרה מהתאמץ, יחדלו ממשוך. המשיכה ברגלי הולד תהי בכעין קו קשתי לצד רגליה של הפרה ולא בקו ישר ממנה.

סעיף ד' - סמנים לגיל ולמשקל בבקר צעיר.    🔗

לשער את משקלו של בקר מלבי לסחבו אל המשקל המתאים לו, אפשר באופן דלקמן: מודדים את ארך גופו וכן את היקפו בחזהו והקפו בבטנו ואת של שלשת המספרים אשר יקבלו מן המדידות האלה יכפילו הדדית ואת תוצאותם יכפילו בשמונים; ותוצאת כל החשבון תַראה את שמקלו אם בק“ג או בכל משקל אחר שימדדו בו. למשל: ברצוננו לדעת משקלה של פרה אחת אשר ארך גופה הוא 1.45 מטר; היקפה בחגורת חזה הוא 1.65 מטר והיקפה בחגורת הבטן הוא 2.00 מטר; נכפיל את המספרים הנ”ל הדדית והיתה תוצאתם 4.785 מטרים; את הסכום הזה נכפיל במשונים ויצא לנו 382.8 ז“א שמקל הפרה הוא כשלש מאות ושמונים ק”ג.

אם נחוץ לדעת את גילה פרה לא קשה להכיר את זאת לפי הטבעות אשר בקרניה באופן כזה: נניח שבין שתיים שלש שנים תלד הפרה בפעם הראשונה אז תתהוה בקרניה טבעת (הטבעת הראשונה) ואחרי זה תטביע כל לדה טבעת אחת בקרניה. ויוצא שאם תלד אחת לשנה הרי אם ימנו את מספר הטבעות שבקרנים ויוסיפו שתיים יהיה זה בערך כמספר השנים של גילה. ויש לזכור כי הטבעות עצמן מראות את מספר הלדות ולא את מספר השנים.

את הגיל בולד צעיר ובעוּל או עוּלה אפשר להכיר לפי הסמנים בשִנים הנִתּנים לקמן. לבקר וקרובי מינו ישנן, כידוע שנים אך בסנטר (התחתון) ובחלק האחורי של הלחיים, ואין לו שנים בחלק הקדמי של הלחיים. בתחלתו תהיינה לו אך שנים-חולפות (שני-חלב) ורק אחרי כן תצמחנה בפיו שנים קבועות:

יוצא כי בערך לגיל של 4 שנים תהיינה לבקר כל 32 שניו הקבועות. מעתה אפשר להכיר את גילו אם לא בקרנים כנ"ל הרי לפי המדה שנשחקו כבר שניו הקבועות. אמנם בזה יש לקחת בחשבון את המספוא אשר הבהמה ניזונית בו אם הוא מספוא גס בעיקר הרי תשחקנה השִנים יותר ואם הוא מספוא מרֻכז בעיקר תשחקנה השִׁנים פחות.

ברוב המשקים כאן ינהגו להאביס את הפרות 3 פעמים ביום ואת הרועפות שפע של חלב גם לחלוב לפני כל אִבוס; אך אין צרך לא בזה ולא בזה. בנוגע לחליבה הוכיחו כבר נסיונות, אשר נעשו בזמן האחרון, כי אם אמנם כל פרה הנחלבת שלש פעמים ביום תתן חלב יותר מאשר בהחלבה רק שתי פעמים, אך בתוספת בחלב אינה כדאית בתוספת העבודה לחליבה ואבזריה. ובנוגע לאבוס, הרי מטרתו העיקרית בפרות-חלב היא לגרום לשפעת חלבן, וכבר הוכח כי פרה אשר מנת יומה באבוס תחולק רק לשתים (לבֹקר וערב) וכל היום תהיה לה אפרות ללעוס אך חמרים גסים כעין ירק, חציר וקש, לא תתן כמעט פחות חלב (משום כך בלבד) מאשר זו שמנת יומה תחולק לשלש פעמים ביום. אך מובן שאם ירצו להרגיל את הפרה יש להעבירה באיטיות (גם כל בהמה) לסדר החדש.

האכרים העברים בארצנו אינם נוהגים לעבוד בבקר, ואולם לאכר זעיר שעבודת היגב שלו נעשית במכונות אשר ישיג מהנהלת הכפר ואך דרוש לו לעתים איזו בהמת-עבודה לעבודות קלות, כגון להוציא זבל או להכניס ירק, כדאי לו לאַלף את פרותיו לעבודות כאלה או מוטב שיגדל לו שור או זוג שורים ויאלפם לעבודות כאלה.

לבהמות-עבודה כאלה יש לעתים יתרון אף על סוסים ופרדים בהיות הבקר שלקט יותר וצַיָת יותר מן הנ"ל ואם הבקר לעבודה הם שורים הרי יסתפקו (כמעט בכל ימות השנה) במספוא גס. וכאשר לא יצלחו עוד לעבודה (אחרי שיזקינו) אפשר להרביקם (השמינם) ולמכרם לשחיטה.

במנת בהמה וביחוד זו הממשיכה עדין לגדול יש לתת גם מעט חמרים שונים שאינם נחשבים כמזון לה אך הם נחוצים מאד לבנין שלדה ואין בטחון כי ימצאו דים בתוך מזונה. אצל הבֶהמים, מקֻבלים כבר אי-אלו חמרים אשר יסדרו מהם מנה מיוחדת ויתנוה אם בתוך המספוא-המרכז אשר יושם לפני הבהמות או תושם לחוד במקום קבוע, אשר כל בהמה תשיג מכך לרצונה. התערובת היא כדלקמן: על תערובת של מאה חלקים בערך יותן 75 חלקים דם מיֻבש טחון, בערך 15 חלקים גיר טחון, ובערך 1/2 6 חלקים אשלג-כלורי וכן בערך 1/2 3 חלקים קמח-עצמות שהעבירום בחום גבוה (כגון של קיטור חם) בכדי לנקותן, בערך 1/2 2 חלקים נתרן כלורי, חצי חלק תחמוצת-ברזל ומשהו שלגן-יודי. כל החמרים הנ"ל יעורבבו יחד ויִתנוּ חפשי לפני הבהמות. אין לחשוש שהן תקבלנה מזה בכמות שתזיק להן.

נוסף לחמרים הנ“ל טוב לתת לולדות בתוך החלב הרזה שהם מקבלים (בזמן שהם מקבלות כבר כזה ולא רק חלב מלא) מדה מסוימת של שמן דגים טרי, בערך לפי כמות השומן אשר יוּסר מן החלב שינתן להם, ז”א בערך 35 גרם שמן דגים טרי לכל ליטר חלב רזה, או לפי טעם הבהמה.

הפרה צריכה בערך 20 – 40 גרם מלח-הבשול ביום ואת זה אפשר לתת לה אם בכל יום או אף פעם אחת בשבוע (7 פעם 30 גרם) אך מוטב כי המלח יהיה נמצא בפני הפרה חפשי לרצונה והיא תגש אליו בכל עת שתרצה. טוב לערבב בתוך המלח קמח עצמות דק במשקל שוה למשקל המלח.

סעיף ה' - ענינים שונים בפרות ובולדותיהן    🔗

מובן, כי אחרי אשר הכל בפרה (אחרי לידתה) הוא בסדר אפשר כבר, בלי חשש, לבקש את ההכנסה מחלבה בכל דרך מתאימה. פרות-חלב טובות תתננה כרגיל הכנסות טובות בלי עמל יתר. כימנטיתה של פרת-חלב טובה ליצור בחלבה ערכים מזינים בזול יותר מאשר בעלי חיים אחרים ייצרו כזאת (כגון בבשר, בשומן, בצמר ועוד). – גיל הפרה החולבת הניתן ביותר לניצול נחשב מימי לידתה הראשונה עד לידתה הששית. ובדרך כלל יסדרו הבוקרים את הגדול ברפתיהם באופן שהרפת תתחדש אחת לשש שנים בערך, מחקרים שנעשו בזמן האחרון באנגליה הראו: כי פרות תעלינה את כמויות חלבן למראשיתה של לדה הראשונה ועד סופה של הלדה השביעית ומאז תמהרנה להוריד את כמות חלבן. אותם המחקרים הראו כי את כל “המצוקים” אשר בחלבן (שומן, קאסיעאין, סכר), תרבנה פרות בחלבן ביותר משעת לידתן הראשונ, ומאז תלכנה ותרדנ בכך בהדרגה משנה לשנה או מלדה ללדה. ובכן אשר הוכח עכשו במחקר מיוחד אינו שונה מאשר נקטו האכרים גם קודם והוא שבמשך שש-שבע שנים יחליפו את הפרות הזקנות בצעירות מהן עד כי כל פרה הנכנסת לרפת, אינה פוגשת כבר את חברתה שנכנסה לאותה הרפת לפני שש שנים בערך. אך מובן שבכך אין קנה-מדה קבוע וידוע שאי-אלו פרות הרבו להכניס גם כשהגיעו לגיל העשרים ואף לשלשים ויותר.

זוכרני שתמהתי פעם בקראי באיזה ספר ע"ד פרה ממשפחת אֶגנוס – אשר בגיל של 29 ילדה את הולד העשרים וחמש ואחר כך חית העוד כשמונה שנים מבלי ללדת. איני יודע מה היה בסופה.

התמונה הנ"ל היא מפרה הולנדית אמריקנית אר בהיותה עבר כבת עשרים ושלש שנים וכבר ילדה 21 פעמים (פעם תאומים) עדין היו חולבים ממנה כעשרים ליטר חלב ביום. ובכן הבקר יכול להגיע לגיל של כמה עשרות שנים. ידועה גם פרה בת 37 שים בערך ופרות יוצאות מן הכלל עדין תכניסנה טוב בגיל כזה וכן ידועים מקרים אשר פרות הכניסו לא רע גם בהגיען לשלשים ואולם פרות רגילות ינהגו הבהמים להחזיק רק עד לגיל של 8 – 14 שנים. פרים להרבעה יחזיקו כרגיל עד לגיל של 6 – 12 שנים. וכן ינהגו כיום הבהמים להרביע את עוּליהם אופן שתלדנה ראשונה בגיל של 24 – 28 חדשים לפי המשפחה (בתלמוד במסכת בכורות אנו מוצאים ככלל לדינא את השעורים דלקמן: תלד בראשונה בת שלש וכמוה גם אתון. רחל תלד בראשונה בת שנתים. ועז – בת שנה) נוהגים שלא להרביע עלות שוב אחרי לידתן עד עבור כשלשה ארבעה חדשים.

בנוגע ל“אבוס עגלות” הרי כאמור ישנם אכרים אשר יחשבו כטוב להחזיק את העגלה יחד עם אמה במשך הימים הראשונים להולדה. ואולם אכרים רבים יחשבו כטוב לשתיהן להפריד ביניהן תכף אחרי הלדה בעוד הולד רטוב. ובידים יגבוהו כהוגן (זה נחוץ מאד)ץ בכל אופן יקבל הולד לשתות את חלב אמו בלבד, בעודו חם, אם מפטמות אמו או אחרת ביחוד בזמן הראשון אפשר לתת חלב לולד אם לשתות מן הדלי (בהתחלה יביאוהו לכך ע"י שימת אצבע בפיו והכניסו כה לתוך החלב) או לינוק מפטמת גומי, ואין כל הבדל בדבר, אך יותר שכיח להזניח את פטמת הגומי מאשר את הדלי. – הדלי צריך להרחץ תמיד תיכף אחר שתותו של הולד, בדיוק רב, כי דלי אי נקי עלול להביא מחלות לולד. כמוכן צריך לתת לולד חלב אשר חומו אינו רחוק מחום גופה של הבהמה (בערך 38 סנטיגרד) ואין לשער את החום סתם באצבע אלא יש למדדו במַדחום.

ולד מגודל אפשר להאביס בין בחלב אמו ובין בחלב מן העדר בכללו (מבהמות בריאות כמובן). בזמן האחרון הוכיחו נסיונות שנעשו באי-אלו תחנות לנסיון כי עגלות אשר יאבסון בחלב רזה אינן נופלות בסופן אף במשהו מאלה שתאבסנה בחלב מלא. בכל אופן במשך שבועים עד חודש ימים (לפי מה שיַראה גוף הולד עצמו) יקבל הולד אך חלב מלא (ומוטב מאמו), בכל יום בערך 1/5 – 1/7 לעומת משקל גופו של הולד ורק אחרי תקופה כנ,ל אפשר להעביר את הולד בהדרגה (במשך 7 – 10 ימים) לחלב רזה בלבד.

לפי הטבלא דלקמן (לשיטת הולנד) יוצא כי עד שעגלה מגיעה לגיל של 20 שבועות תקבל כמאתים וארבעים ליטר חלב – מלא ורק אחרי זה יפסיקו לה את החלב המלא לגמרי. צורך בכך אין, אך מובן שהדבר לא יזיק. בחלב רזה או בחובצה כדאי בכל אופן שימשיכו אם בשיטת הולנד (לפי המדות שבמספרים אשר בטבלא דלקמן) או (אם אין הולד מקבל כל-כך הרבה חלב מלא) כדאי בכל אופן לא לצמצם לו בחלב רזה או בחובצה. מי גבינה יכולים להמשיך לתת לולד עד לגיל של שנה בערך ויותר. העגלות תתרגלנה למי הגבינה ותבחרנה לשתותם תחת מים רגילים. וברור שמי הגבינה טובים להן ממים, בהיות שמי הגבינה יכילו סכר בצורה נוחה מאד לעכול ונמצא שהבהמה לא רק מרוה את צמאונה בהם אלא נזונית בהם; ואת המזונות האלה אפשר גם לחשוב בחשבון מנתה. יש לתת לולד מספוא מרכז במדת מה. וירק וחציר לתת לו לרצונו כמעט מן ההתחלה, בכל אופן החל מן השבוע השלישי להולדו, אך לא פטמו בעל כרחו אלא להשאיר לו שיאכל כרצונו. אחרי אשר הולד יעבור לגמרי מחלב מלא לחלב רזה, אפשר להעלות לו את מנת החלב הרזה עד כמה שירצה גם בלי יחס למשקלו, ואת הערך המזין של החלב הרזה יחשבו במנת הולד, ומובן כי החלב המלא הוא יקר יותר מדי מכדי לתתו לולד הבהמה בלי מדה. ואין כמובן צורך לשקול את הולד יום יום. את שמקלו אפשר לשער במדידה פעם בשבוע לערך. בכל אופן יהיה החלב (גם הרזה) חם וטרי ורק בהגיע הולד לגיל של כמה חדשים אפשר להרגיל את הולד בהדרגה לחלב רזה קריר (או אף רק כמים אשר כשהולד הוא גדול) ואולם אף פעם אין לתת לו חלב מקולקל או חמוץ כי זה יזיק לו. גם מי הגבינה הנתנים לולד יהיו טריים.

 

חלק ג'    🔗

 

פרק ה'    🔗

סעיף א' - גדול צאן. הכבשה ומשפחות ממנה    🔗

בארצנו בכללה ישנן אמנם עזים יותר מכבשים (לפי ספירת הממשלה) ואולם במשקים העבריים כאן יגדלו בעיקר את הכבשה ולכן ידון פרק זה בעיקר על צאן-הכבשים. במשקינו (לא כלם) התחילו לטפל בצאן רק מלפני שנים אחדות ואולם כבר במשך השנים הבודדות ההן הצעידו משקינו את הענף החקלאי הזה קדימה במדה רבה מאד. די אך להזכיר כי תחת אשר תמותת הצאן בארצנו היתה מגיעה לעתים עד כדי 50% (ובתוך המשק הערבי שבארץ לא בא שנוי בכך עד היום) הרי תמותת הצאן במשקים העברים כאן אינה מגיעה אפילו לכדי 10%. הכנסת הצאן לארצנו גדולה עדין למדי (בערך תמורת 150 אלף לירות בשנה) ועדין יוכלו משקינו להתגדר בגדולן.

לקמן נתנת תמונה כללית לכבש. וכל אחד מחלקי גופו מסומן בסמן:

1.הפה. 2. הנחירים. 3. העינים. 4 המצח. 5. הקדקד. 6. האזנים. 7. הצואר. 8. הגרון. 9. החזה. 10 השכם. 11. תחתית השכם. 12. הרגלים. 13. השחי הקדמי. 14. חגורת החזה. 15. הכתף. 16–17 הגב.. 17. הכסל. 18. הקולית. 19. קצות החלצים. 20. הצלעות. 21. הבטן. 22. הגחון.

1. המבישים. 24. השחי האחורי. 25. השוק. 26. גיד הנשה. 27. הזנב. 28. החלצים.

צורת הכבש הנתנת בזה היא הצורה הכללית של הכבש ואולם מובן כי ישנם שנויים קלים במשפחות הכבשים השונות. משפחות הכבשים אינן מעטות. כל ארץ גִדלה לה ואף פתחה משפחות כבשים המיוחדות לה. וישנן משפחות, ביחוד מן המשֻׁובחות ביותר, אשר הן גם תמְננה מספר טפוסים מיוחדים. ישנן משפחות כבשים המיוחדות לארצות מסוימות ולא נגע בהן כאן, אך ישנן גם משפחות המפורסמות כמשבחות ברוב הארצות כגון ה“מרינה” וכבשת ה“קרקול”. כאן תתוארנה אך שתי המשפחות האלה ואתן כבשת האליה עזרחת ארצנו.

כאמור, רבות הן משפחות הצאן ישנן משפחות טהורות היחס וישנן משפחות מעורבות. כאשר בבקר, ובדרך כלל יבדילו בין כבשים-לצמר וכבסים-לבשר. מובן, שמכניסים גם חלב מן הכבשות ואולם לא בחלב תצטינה משפחות הכבשים, העיקר בגדולן הוא לצמרן ולבשרן. בכבש-הצמר ימנו 1) בעלי צמר עדין ביותר. 2) בעלי צמר ארוך אף כי אינו עדין ביותר. ומובן כי גם מן הכבשים המיוחדים לבשר ישיגו גז-צמר, ואולם צמרם אינו לא עדין ביותר ולא ארוך. המשפחה המשֻׁובחה ביותר על עדינות צמרה היא ה“מרינה” – עדרי המרינה הראשונים פֻּתחו לראשונה בישובים הספרדיים שבאמריקה. כיום יש כבר מרינות מטפוסים שונים. וכבשות ממשפחה זו יש כבר גם בארצנו. בזה תנתן תמונת איל מאחד הטפוסים העקריים שבמרינה:

אף בתמונה אפשר להכיר כי לכבש זה יש שפעת צמר דק ועדין. כמעט כל הטפוסים שבמשפחה זו מראים גוף שרבים בו מאד קמטיו ורק טפוסים מעטים מאד ישנם אשר אין לראות על גופם שפעת קמטים כזו. משפחה זו מצטינת לא רק בצמרה העדין והרב (בערך 6 ק"ג צמר לגז אחד) אלא אף בבשרה שאינו מעט ואינו דל. משקלו הבינוני של איל מבוגר מטפוס המרינה האמריקנית יהיה כחמשים וחמשה ק"ג. נוסף לכך הרי זו משפחה מן המחוסנות בפני מחלות, זריזה היא ומצליחה אף בעדרים שימנו אלפי גלגלות. תחת אשר במשפחות הבשר אין להחזיק יותר ממאתים גלגלות עדר. המרינה הצרפתית (או הרמבאולס) גם היא מוצאה מספרד. זו עולה על האמריקנית במשקלה (בערך 50% יותר מהמרינה הקודמת גם האיל וגם הכבשה). בשרה טוב למאד גם גזה עולה בטיבו ובכמותו על הגז של האמריקנית.

בזה תמונה מכבשת קרקול יחד עם טלה.

כפי שאפשר להכיר אף בתמונה אין הכבשה המבוגרת מצטינת בצמרה. ואמנם צמרה גס וקצר, אך לטלה הצעיר יש צמר מסולסל יפה ומכאן תשבחתה של המשפחה הזאת. הטלה ישחט בעודו צעיר (כל שצעיר מוטב) בטרם יאבדו הסלסולים והברק בצמרו. ועורו הוא יקר.

מן הכבשות בעלות הצמר הארוך יש עוד להזכיר בלבד את המשפחות: לינקולן, קטסולר, וליינצסטר. ומן המשפחות המיוחדות לבשר (גזתן יבשה, גסה וקלה) יש להזכיר את השרפשייר, ההמפשייר, דרסט, ספלק ואקספרט. כמעט כלן מוצאן מבריטניה אף הטפוסים שבארצות אחרות.

כבשת-האליה שבארצנו כוללת טפוסים שונים. כבשת-האליה נפוצה לא רק בארצנו אלא גם בכמה ארצות אחרות. היא כבשה בינונית גם לבשר גם לצמר משקל המבוגרות (בינונית לזכר ולנקבה) בערך 75 ק“ג ומשקל גזה המבוגרות הוא בערך 2 ק”ג. אין צורך לתארה יותר מכיון שהיא ידועה כמעט בכל משקינו ובזה נתנת תמונתה:

למעלה נתנים פנים לפנים: תמונת איל מקומי ותמונת כבשה מקומית ואף כי אחד איל והשניה כבשה קל בכל זאת להכיר בהן את הבדלי הטפוסיות אשר בין שני אלה. ואמנם כן הוא למרות ששתי התמונות צולמו בעדר אחד: בכבשה המקומית אין כל טפוסיות לא בגדלה ולא בצבעה. טפוסית בה במדה מסוימת היא אך אליתה. ובכך תשבח עדיין בספרינו הישנים ובספרי היסטוריונים לועזים קדומים. נראה שמגדלי הצאן בארצנו לא שמו לב לגדלה מתוך בחירת טפוס מיוחד בה וכנראה לא שמו לב אף לאליתה. זו כנראה היתה לפנים גדולה הרבה יותר מעכשיו. כי בתלמוד נזכר כמה פעמים שבעלי הכבשים הוצרכו לשים עגלות קטנות תחת אליות כבשיהם. לבל תגררנה האליות על הקרקע ותפצענה. וכיום הן לא יזדמן לנו כאן לראות כבשים בעלי אליות כאלה. ואולי באשר הבהמים לא שמו את לבם לטפוס האליות (לבחרן) התנונו אלה במשך הזמן, ואולי בכוונה הוציאו הנוקדים את הכבשים בעלי האליות הארוכות מתוך עדריהם לבל תהיינה ארוכות ביותר. בכל אופן בכל הנוגע לשאר אבריה ולצבעה של הכבשה המקומית אין לראות בה שום טפוסיות, אולי במשך הזמן תקום כזו מבין עדרי הצאן אשר יגדלו ויבחרו במשקים העברי. כי הערבים לא ישימו לב לכך ואף לא ישליכו את יהבם בענין זה על “אללא” אלא יכניסו פעם כפעם לתוך עדריהם גם מן הצאן אשר יובא לשחיטה מארצות אחרות.

ובכן מה שנשאר מן הטפוסיות בכבשה הא“י זוהי בכל אופן האליה שלה שגם כיום היא כבדה למדי, ביחוד בכבשים שמנים, עד שבנקבה היא גם מפריעה לא מעט לזכר הבא לרבעה. זכר “מנוסה” ירים ברגלו האחת את אליָת הנקבה למען יוכל לרבעה. אך זכר צעיר לא יצלח לרוב בהרבעתו. הרועים הערבים כאן ינהגו לאלף לזכרים צעירים את דבר ההרבעה בבוא תקופתה. בעדרים המקומיים ירביעו את הכבשים (זכרים ונקבות) מגיל שנה וחצי בערך עד לגיל שמונה שנים בערך. תקופת העִבור הבינונית בכבשת האליה שבארצנו היא בממוצע 152 ימים. את הולדות ישאירו לינוק מאמותיהם כעשרה שבועות בערך ואחר כך יוציאו לרוב את הטלאים למכירה ולשחיטה. ואת הטליות ישאירו עוד עם אמותיהן עד לגיל 15 שבועות בערך (לפי המרעה). – רועים רבים ינהגו להחליף הדדית את הטלאים והטליות שישאירום לגדול אחר שיגמלום. בכדי שלא יצטרכו לסדר להם עדרים מיוחדים. הרועה בעדר הערבי (אם אינו ממשפחת בעל הצאן) יעלה בזול למדי. אמנם במשקים העברים עולה הדבר כלל וכלל לא בזול. ולאלה כדאי כי יחליפו חלק מרועי צאנם ב”כלבי-רועים" מן המשפחות המיוחדות לכך שישנן בחו"ל.

בעדרי הבקר ילכו לרוב הרועים מאחרי העדרים (בעדרים גדולים ילכו רועים גם לפני העדרים), בעדרי צאן ילכו הרועים בעיקר לפני העדרים. לרועה יש לרוב עז אלופה או כבש אלוף הדָבֵק בו ונמשך אחריו תמיד, וכל עדר צאן מטבעו להִמשך אחר הבהמה ההולכת בראש ולחקות את תנועותיה, אפילו תנועות שאינן הכרחיות לעדר (כגון קפיצה מעל למקום אשר בו היה איזה מכשול לאלופן ואחרי כן הוסר מעקבותיהן של יתר הצאן). את האלופים יגדלו להם הרועים בעיקר מן יתומי הצאן אשר ממילא יהיו נזונים מידי הרועה. אך גם יאלפו כה צאן אחרת שתהיה נזונה מידי הרועה מקטנותה ועי"כ תהיה כרוכה אחריו תמיד. בזה תמונה של אלוף טלאים:

כה יעשו בטלאים ובגדיים בעודם יונקים וכן יאכילום מן הידים אחרי הגמלן. –

סעיף ב' - הכבשה, חלבה והטפול בה    🔗

לא בכל עדרי הצאן יושם לב לחלבן. אך כבשות האליה כאן בארץ תחלבנה; וחלבן, תוצרתו, ותמורתו, יצטרפו להכנסה הבאה מן העדר. ההכנסה תהיה בערך לירה לשנה מכל גלגלת – (אף הבלתי מבוגרת בכלל) מלבד הזבל. ההכנסה היא כללית ומזה בערך ¹_/4 הוא ריוח נקי. ובעדרים שבמשקינו עוד תעלה ההכנסה כרגיל. רועים ערבים יחשבו כי מקבלים הם באופן בינוני מכל חולבת בערך 50 ליטר חלב לשנה (מלבד מה שיונק הטלה) ואין ספק בדבר כי במשקינו ישיגו במשך הזמן הרבה יותר חלב. (כבר ישנם משקים עברים כאן המשיגים מן הצאן כמה פעמים כמות כנ"ל) כרגיל כאן אף ברוב משקינו תסודרנה הצאן (כבשים ועזים) ותקושרנה יחדו בצואריהן לצנא אחד ארוך למדי למען תעמודנה בשקט בזמן שתֵחלבנה. חליבה כזו אינה נוחה לא לבהמות ולא לאדם ואפשר שגם הכבשות תסודרנה כעזים להחלב על חשיף מיוחד (תמונות לחשיף תנתן כשידובר ע"ד העזים). את חלב כל הצאן, מלבד מה שישָׁתה טרי, יסדרו כאן בצורות שונות וחלק ממנו גם יצא לחו"ל בעזבון⁵ הארץ. ואולם רוב התוצרת תרכש בתוך הארץ ועוד נצרכת היא הארץ להכניסה במערבה⁶ מן החוץ יותר מאשר תוציא בעזבונה. במשקינו היו מסדרים עד עכשיו את רוב החלב בצורת גבינה מיוחדת. בזמן האחרון התחילה אגודת המשקים “תנובה” לקבל גם חלב טרי מצאן, עשתה ממנו יוגורוט והחלה בעוד נסיונות.

במשקינו יכינו רק מין אחד של גבינת צאן: הוא הנקרא “ברינזא”. את כל חלב הצאן (כבשים ועזים) יאספו יחד, יסננוהו ובעודו חם (בחום הגוף בערך) או אחרי אשר יחומם באש עד כדי 22–28 מעלות C ישימו בו פפסין באיזו צורה (הכמות לפי הנסיון) ומניחים אותו שיקפא⁷ כה ישאירוהו למשך שעה או שעה ורבע בערך (כמות הפפסין תהיה כזו שאחרי זמן כנ"ל יקפא החלב). אז ישברו את המקפא היטב היטב וישאירוהו לשקוע במשך כמה רגעים. אחר שהגבן שקע ומי הגבינה צפו למעלה, יסננו את החומר (מימי הגבינה או המים אפשר לאסוף תוצרות *שניות ממינים שונים), ישימו באיזה אופן שהוא את* הגבן בדפוסים מיוחדים לכך לפי הצורה הרצויה וישימו עליו איזה משקל למשך מעל“ע בערך (לפעמים נחוץ להפוך באמצע את הגבינה. הכל לפי הדפוס) ואחר כך ישימו את גושי הגבינה או גזריה (אם היה צורך לגזרה) במי מלח בן 14% לכמה ימים (או ישר לכלי המשלוח בתוך מי מלח כנ"ל) וישלחו אותם לשוק (כרגיל ע"י תנובה). מחלב מעורב כנ”ל יקבלו כרגיל 25% גבינה. מחלב כבשים נקי יקבלו בערך 30% גבינה.

הערבים אינם נוהגים לתת לצאנם מספוא, מלבד המרעה. והצאן שלהם נופל לרב מן הצאן במשקינו בכמה וכמה בחינות ואף לגבי מחלות שגם תגרומנה למות. אחוז המתות בצאן משקינו הוא כאמור קטן בהרבה מאחוז המתות בצאן הערבים וגם בכמות החלב תחל ההשבחה להיות נכרת כאמור. הערבי יחזיק את צאנו בחוץ תמיד גם בחום הצהרים בחדשי הקיץ הלוהטים וגם בגשמי החורף העזים והקרים, וצריך לחשוב שאמנם עי“כ חוסן הצאן במדה רבה (החלשים מתו) אכן במשקינו יוחזקו הצאן בזמנים כאלה במכלאות מסוככות, כמו כן לא יאבסו הערבים את צאנם (מלבד לפעמים במעט תבן) אף בתקופות הבצורת וה”יובש" החזקים ביותר, אמנם במשקינו כשאין די מרעה לצאן יאבסון בירק או בתבן, חציר ומרוכזים, ביחוד יאבסו היטב את האילים לפני תקופת ההרבעה. את אלה אין להשמין כי פוריותם תופחת עי"כ. התנועה נחוצה היא ביחוד לאילים העומדים להרבעה.

תקופת ההרבעה היא, כאמור, בסוף הקיץ למען תלדנה הצאן בתקופת המרעה הטרי (אז בסוף הקיץ כרגיל גם תתחלה הנקבות להתיחחם). בעדרים אשר האיל יתהלך חפשי את הכבשות נוהגים לתת איל אחד לכל 50–30 כבשות, לפי בגרותו של האיל עוזוזו. כרגיל תלדנה הצאן בגיל שנתים בערך. אך ישנם גם מקרים אחרים. הערבים (היהודים שגדלו בסביבותיהם) יאכלו בעיקר את בשר הצאן וביחוד הכבשים, ואמנם מן כבשת הארץ אפשר להשיג בשר טעים ושמן למדי. גופה הוא כאמור מגודל בינוני ומבנהו איתן והיא מסתפקת במועט, וכאמור חסונה כבשת הארץ במדת מה ועומדת די יפה בפני תהפוכות אקלימיות אמנם בהחל החורף אפשר לראות בסביבות הערביות פגרי צאן רבים למדי. הכבשה היא לרב גדומה (מחוסרת קרנים) אך האיל יקרין קרנים מסולסלות ארוכות למדי (בערך כחצי מטר) אלא שאינן בולטות ביותר לעינים בהיותן מקוצרות ע"י הסלסולים ובהיותן נוטות אחורנית. גז הכבשים אינו רב, כאמור, אך כל גז ארצנו בשנה (בטרם ירוחץ) מגיע עכשיו לערך חצי מיליון טונים. תקופת הגז כאן היא בערך בימי הפסח ואחריו. הכבשים ירוחצו לפני הגז בכדי שהגז יהיה נקי ואחריו יש לנקות את הכבשים. (וכך ינהגו גם הרועים הערבים). במשקינו ינהגו לטבול גם את הצאן במי חטאת (קטל-דיב או שיפ-דיב).

הרועים הערבים נוהגים לצבוע את הכבשים ביחוד בגבן (“בפני מכת שמש”) ובצלעותיהם, כאשר יוצאו למכירה (בכדי לרמות את העין), כבשת ארצנו אינה מן הפוריות ביותר אך ע“י בחירה וטפול טוב לא ימנע ממשקינו לעשותה פוריה יותר: כבשות הנאבסות כהוגן נוטות ללדת תאומים יותר מאשר כבשות רזות ורעות המראה. אין לדאג פן לא יספיק חלב הכבשה בשביל להניק תאומים, גם בכבשות אשר אינן אבוסות בבית אין לראות הבדלים בין ולדותיהן אם מתאומים הם או מיחידי הכרס. הכבשות אשר תתעברנה מוקדם בעונה נוטות יותר ללדת תאומים מאשר זולתן. שנים שלשה שבועות לפני ההרבעה כדאי לפטם מעט את הכבשות. יש לחשוב כי כבשת ארצנו אינה פוריה ביותר באשר מוצאה מכבשות הערבים הנושאות רעב בראשית החורף מדי שנה בשנה ואם כי זה יהיה בה כבר כתכונה העוברת בירושה, בודאי אפשר יהיה לתקן מהר את הדבר ע”י זווגה לאילים ממשפחות פוריות. לע“ע התחילו במשקינו לדאוג להשבחת צמרה עי”ז שיזווגו אותה לאילים ממשפחות המצטינות בכך כגון המרינה. הקושיים אשר נתגלו בכך מחמת אליות הכבשות בודאי שאינם חשובים ביותר ביחוד שאפשר להסיר את האליות ע“י קצוץ הזנבות מן הטליות בעודן צעירות למדי. (בארצות אחרות נעשה הדבר מטעמים אחרים). אמנם לע”ע לא הצליחו בכך.

בזמן האחרון נעשה באמריקה הנסיון לאבס כבשים באופן כלוא בהחלט ובמזונות מרכזים מן המעבדה החימית. ובאופן כזה לא קבלו אותן הכבשים לא עשב טרי ולא כל מספוא טבעי (מחשש הדבקתן במחלות) אלא מן המעבדה החימית קבלו את כל מזונן מיום הגמלן מחלב אמן וכה החזיקון למעלה משנה ובהיותן כבנות שנה וחצי שחטון ובדקון ולא מצאו בהן כל סמן לאותם הטפילים הגורמים לגזעים השכיחים בצאן שבמרעה ובאבוס הרגיל. הכבשים עד לזמן השחטן היו יפות למראה לא פחות מאחרות.

סעיף ג' - הכבשה(המשך)    🔗

הכבשים כבהמות אחרות אינן רגישות ביותר לקור היבש. וביחוד למעט הקור שבארצנו, אבל רגישות הן, שוב ככל בהמה,לקור הרטוב ולרטיבות גופן אם הרוח תנשב עליו אז. כאשר ירחצו את הכבשים או יטבלון (וגם בהמה אחרת) יש לשים לב שהדבר יעשה ביום שמש שקט. אם אין מחליפים הדדית את שיות הצאן מאיזו סבה שהיא כדי לנהגן למרעה יחד עם הצאן אלא יחזיקו במשק העצמי אז ינהגו את השיות אל המרעה הרך והטרי, אחר השיות ינהגו לאותו מרעה אל הפלגסים (בני השנה בערך) ואחריהם את הצאן המבוגר. את הצאן המסורס אשר יחפצו לפטמן כ“כרים” שמנים יחברו עם הפלגסים שמרעם כרגיל דשן יותר.כאשר יאפס המרעה, כגון בראשית הסתיו,יש להאביס לצאן בדירן מעט או יותר מספוא. הטוב ביותר והנעים לה ביותר הוא חציר תלתן או חציר אספסת וחציר דגנים ובקיה, אחרי אלה תבכר את קש התירס אם אך נאסף כראוי על עליו וה“סלם” יורד לחציר האפרים ולתבן קצוץ. אם המספוא הוא דשן (כגון חציר קטניות) אפשר להסתפק בכך. מירק טרי תאכל הכבשה לערך חמשה ק“ג, מחציר יבש – לערך כשני ק”ג ליום. אם אין לתת לפני הצאן חציר גס או תבן בלבד, טוב להוסיף על כל גלגולת מרבע עד חצי ק“ג מספוא חלבוני מרוכז לפי טיבו של המספוא הגס אשר יתנו לפני הצאן ולפי טיב המרוכזים, ש”ש שלם או לחוץ, קטניות, כוספה וסובין נחשבים כמספוא מרוכז הטוב ביותר לצאן, מרוכזים העניים בחלבון (תירס, דורה, שעורה,וכדומה) אינם כדאים להנתן לבדם לפני כבשות העומדות ללדת, מלבד מה שאין הדבר כלכלי. אחרי אשר הכבשות ילדו כבר, אם אין עדין עשב טרי, יצטרכו לתת לפני המיניקות בערך _3/4–1/2 ק“ג סובין וק”ג חציר טוב. ונוסף לכך ירק או מספוא בדומה לו (שרשים, דלעת) לרצונה של הכבשה, עד שהמרעה יהיה טוב ומספיק. שה בן חדשים אם כי כרגיל עודנו יונק אך אם ירצו לגמלו מבלי לשחטו יצטרך ליום בערך כשמונים גרם מרוכזים ונוסף לכך ירק כמה שירצה. שה בן שלשה חדשים אם יגמלוהו יצטרך בערך ¹_/4 ק"ג מרוכזים ליום וירק יש לתת לפניו כרצונו. אחר כן אם המרעה דשן ומספיק, יסתפק השה בו לבדו.

במרעה ינהגו לנהל את הצאן המבוגר על פני שטחים מצומצמים למען ילחכו את הכל ובאופן כזה יחודש המרעה לגמרי, בקיץ כאשר יתקשה כבר המרעה וביחוד אחר אשר ירעו כבר את הצאן על ה“שלף” ומרעה יבש אחר, יש לתת לפני הצאן גם מספוא עסיסי כגון ירק (תירס, אספסת ועוד) או פרי (דלועים), כמו לבקר כן דרוש מלח גם לצאן וכמו לבקר כן טוב שגם לפני הצאן יִמצא המלח באופן חפשי שילק ממנו לרצונו. מובן שגם מים דרושים לצאן (מן ליטר עד 6 ליטרים, לפי העסיסיות של המספוא או המרעה). אמנם בחרף בהיות הימים קרים או קרירים והמרעה עסיסי למדי, יכול הצאן להתקים גם בלי מים, אך טוב כשיש לצאן אפשרות של גישה למים לשתות כרצונו. כאמור יהיה זמן הריונן של הצאן כעשרים ואחד שבועות בערך, זמן ההריון בשה גדול יארך כרגיל יותר מאשר בשה קטן, גודל השה בהולדו אנו תלוי לא בגודל הכבשה, אמו, לא בגודל האיל אביו.

בתקופת הלידה יהיה הבהם די ער לצאן. כי יש שכבשה תקש למשל בלדתה או גם תמות בלדתה ותשאיר ולד יתום ויש שתלד תאומים ותאמץ את האחד, ביחוד אם אחד מן התאומים הוא חזק והשני חלש והחזק יש בכחו לדאג לעצמו, ולחלש אין כח לקום ולינוק. אם נולדו תאומים והאם נוטה לאמן רק אחד או אף אם נולד יחיד ואין הכבשה נוטה לאמנו, כדאי לסגור את האם ואת ולדותיה יחד לכמה ימים עד שהאם תתרגל לולדותיה ותאמנם, ובינתים נחוץ כמובן לדאג שהולדות יקבלו את מזונם. במקרה שהשה חלש ואינו יכול לגשת לינוק, הרי אחר שיבש צריך להגישו אל אמו ולעזור לו שיתפוש את הפטמה ואף יחלבו לתוך פיו או יחלבו וישקוהו מבקבוק או מכפית (יוציאו חוצה את הטפות הראשונות), אחרי שישקוהו בכפית חלב בכל שעה במשך חצי יום, יקום השה לרוב על רגליו ויתחיל לדאג לעצמו. טוב לדאג לכך שעטיני הכבשות יהיו נקיים אחרי לדתן ושלא יהיה צמר מלוכלך ומדובלל ליד העטינים. במים פושרים וסבון אפשר לרחוץ (בספוג רך) היטב את העטינים אחרי הלדה. השיות בהולדם צריכים למעט מאד חלב (רק שתי כפיות לערך בשעה) ואם השה אינו יונק, תנתן לו כמות כזו חלב צאן או אף חלב פרות טרי וחם, אם בחום הגוף של הבהמה או בחום מאש 38 מעלות C. אפשר להניק לשיות חלב מבקבוק כמו לילד ודבר זה נחוץ, מלבד לחנוך אלפים גם סתם ליתומים, לרוב נוח יותר להעזר לכך ע"י עז חולבת, כאשר תָראה התמונה דלקמן: שבה נראה טלה יתום הגדל כיונק של עז. בצעירתו יונק הטלה כחמש עשרה פעמים ביום,

אך מעט מעט יפחית את מספר הפעמים וכעבור כמה שבועות מספיק לו בינקו 6–5 פעמים ביום, ומובן שבכך יש להתחשב אם ייניקו את השה מן הבקבוק. כרגיל יגמלו את השיות לגמרי בהגיעם לגיל של ארבעה חדשים בערך ואף לשיות נקבות אין לתת לינוק יותר, אין זה טוב לא לצאן, האמהות, ולא לשיות, הולדות, אך מובן שהגמול מן החלב צריך להיות בהדרגה ולא בבת אחת, אחרי שנגמלו יש להרחיק את השיות מן הצאן כדי שגעיתן לא תשָׁמע מאחת לשניה. – כאמור יקבלו השיות הנגמלות את המרעה הטוב והרך ביותר, שיות בהיותן כבנות שבועיים תלחכנה עשב וכן תאכלנה סובין ומספוא רך אחר, וטוב שירגילון לכך לבל יהיה קושי בגמילה, ומשום כך יש ביחוד לשים לפניהן ירק ומספוא אחר בטרם יחלו לגמלם והן תאכלנה ממנו לרצונן, ואחרי שיחלו לגמלן יהיה צורך אך להוסיף להן מן המספוא כפעם בפעם. לתוך הסובין אשר יתנו בפניהן יערבבו מעט כוספא וכל קושי לא יהיה בגמילה. בהגמל השיות מן הצאן אם אין רצון לחלוב את הצאן המבוגר יתנו להן אז מספוא דל עד ש“תתיבשנה” ואחרי ש“תתיבשנה” כליל צריך שוב לאבסן כהוגן.

סעיף ד' - העז    🔗

הרבה ממה שנאמר ביחס לכבשים הוא נכון גם ביחס לעזים וכן להפך. הסעיפים שדברו על הכבשים והסעיפים שידברו על העזים ימלאו על כן זה את זה במדה רבה.

גם בעזים ישנן משפחות רבות אם מיוחדות לחלב ואם מיוחדות לבשר או לשער. בשר העזים אינו טעים כבשר הכבשים ואין לדמות את שערן לצמר הכבשים כי נופל הוא ממנו, לעומת זה תעלה העז בכללה על הכבשה בחלבה. אם כי גם בכך אין כל משפחות העזים מצטינות.

בזה נתנת תמונה מקבצת עזים אנגוריות. בתמונה שני תישים (2–1) ועז אחת (3)

כפי שאפשר לראות מן התמונה הרי זו משפחה מקרינה, (אמנם קרני העז קטנות בהרבה מקרני התישים) הקרנים נוטות אחורנית ולצדדין. משפחה זו מצטינת בשערה שהוא המשובח-ביותר אשר ישנו בעזים. אך מובן שאינו מגיע לצמר הכבשים אמנם עז זו תנוצל ע"י האדם בעיקר לשערה (אך גם בשרה טעים) ואינה מנוצלת לחלבה. מוצאה מאנגורה שבאסיה הקטנה. המקום המצטין בכך שבעלי החיים הבאים משם (עזים, כלבים, חתולים) יגדלו שער ארוך, סמיך ועדין, לפי מינם.

מן המפורסמות הן העזים הסָעַנניות, אלה מוצאן מסענן שבשויץ אך נמצאות מהן כבר מפוזרות בכמה ארצות וגם בארצנו (כמין הקודם):

העז, שתמונתה נִתנה לעיל, נתנה כאלף ליטר חלב בשנה. כפי שאפשר לראות למעלה בתמונה הרי העז היא גדומה (מחוסרת קרנים), צבעה לבן-צהבהב כלו. שערה קצר מאד ורק בגבה יש פס המכוסה שער ארוך יותר. העזים נחלבות במשך 10–7 חדשים בשנה ובתקופת חליבתן הטובה יחלבו מהן 7–5 ליטרים ביום. –

מפורסמת לחלב גם הטוגנבורגית מבִקעת טוּגנבוּרג שבשויץ אשר תמונה מאחת מהן, גִדול אמריקני, תִנתן לקמן. זוהי תמונת עז שנתנה בשנה אחת כאלף ושלש מאות ליטר, כלן מחוסרות קרנים, צבען חום ופס לבן יורד מקדקדן ללחייהן ופיהן, אפן ונחיריהן. בתמונה טפוס בעל שער קצר אך יש במשפחה זו גם טפוס בעל שער ארוך. עזים טובות ממשפחה זו תחלובנה 5–4 ליטרים חלב ליום בימי רעפן הרב ביותר ותחלבנה במשך 10–8 חדשים בשנה. הן גם גדולות יותר מן הסענניות.

העז הרגילה אצל ערבי הארץ והכפריים והנודדים, דומה בהרבה לעז-נבית אשר מגליל נביה שבמצרים. אך אם להשוותה היטב אל הנביות אשר הכניסה הנה הממשלה, אפשר למצוא שנויים רבים ביניהן, נקראנה ע"כ בשם העז המקומית סתם. והנה לקמן תמונות מעזים כאלה, שתמונותיהן צולמו מעזי עדר אחד בנהלל וקל מאוד להכיר, בראשי העזים האלה בלבד, שאינן מטפוס אחד: לאחת אזנים ארוכות (העזים המקומיות מפורסמות בכך) ולשניה אזנים קצרות, ועוד כמה

וכמה הבדלים ישנם ביניהן. וכל מה שנאמר לעיל ביחס לכבשים, נכון הוא גם ביחס לעזים המקומיות; אמנם ברבן קרובות הן לצורת העז אשר בשמאלה של התמונה הנ"ל. התאור הכללי יהיה:

שערה ארוך בערך. התיש יקרין תמיד אך לעז תהיינה קרנים קלות ולעתים תהיה גדמת. משפחה זו דומה לנבית ביחוד באזניה הארוכות מאד עד שכאשר תכוף העז את ראשה לקרקע (למרעה למשל) ידולדלו קצות האזנים על הארץ, ואולי משום כך ישובו קצות אזניהן ויטו לצד מעלה. לפעמים יראו בעדר גם עז שאזניה קצרות (עין בתמונה מימין), צבע הגוף אינו קבוע (כמו בכבשים). לרוב יהיה הגוף שחור, הגחון והרגלים יהיו לרוב חומים. משקל התיש והעז דומה למשקל האיל והכבשה. לעז אין ריח דוחה ואולם ישנו כזה לתיש ביחוד בעונת ההרבעה. אצל הערבים אין חלבן רב (בערך כמו בכבשות) ואולם בין המשקים העברים יש כאלה אשר השיגו מעדריהם (עזים) כמאתים וחמשים ליטר בינונית לשנה. פני העזים ממשפחה זו יבלטו חוצה מתוך כך שאפן, נחיריהן ושפתן העליונה יעגלו לצד שפתן התחתונה. העזים יכולות לשאת קור ורטיבות פחות מן הכבשים. אך גם אותן יחזיקו הערבים לרוב בחוץ ורק בקר הגדול יכניסון לבתיהם. במשקים העברים תוחזקנה העזים יחד עם הכבשים בדירים או במכלאות מקוּרוֹת.

בערים שבארצנו שכיחה העז הדמשקאית. את זו יחזיקו החלבנים העירוניים ומֵחלבה יחלבו פעם בפעם (בסובבם בעיר) ישר לכלים של קוני החלב. זהו חזיון שכיח מאד בין הערבים העירוניים וגם היהודים שגדלו בסביבות ערבים כאלה. זאת היא עז שאינה מקרינה (לא הזכר ולא הנקבה), אזניהן ארוכות אך יש שיקצצון. עזי המשפחה הזאת קטנות במקצת מן הקודמות. הנקבה תחשב כאן כחלבנית טובה. אפשר להשג ממנה גם עד 500 ליטר בשנה. תקופת חליבתן נמשכת באופן בינוני כשמונה חדשים. שערה הוא עדין יותר מאשר בקודמת, והוא ארוך.

העז המקומית תוחזק כרגיל עד גיל של 8–6 שנים. עזים טובות ביותר תוחזקנה יותר. (גם עד 10 שנים ויותר). לרוב תלדנה העזים תאומים ויש שתלדנה שלשה וארבעה ולדות. הגדיות מקדימות להתבגר (בגרות מינית) מן הטליות ואם תוחזקנה יחד עם תישים יש שתתעברנה מוקדם. וצריך להזהר מכך. לא טוב שתלדנה לפני הגיען לגיל של שנתים (כבטליות). כרגיל תתיחמנה העזים בעונה אחת עם הכבשות וגם הן בהפסקות של שלשה שבועות בערך (18 – 21 יום). אך יש גם יוצאות מן הכלל. וגם אצלן ימשך זמן התאנה כביתר מעלות הגרה. התאנה תכר בנקל עי"ז שבתאנתה תנענע העז בזנבה בלי הרף. התישים ככל הזכרים בבהמה מוכנים להרבעה תמיד אך ביחוד מתקופת ההתיחמות של הנקבות עד לאביב. ובתקופה זו ינדוף מהם ריח רע מיוחד להם. לתיש פלגס אשר טרם הגיע לשנתו יָרשו להרביע אך עזים בודדות ולפגס משנה עד שנה וחצי יתנו כעשרים וחמש עזים. ולמבוגר לגמרי יתנו כחמשים.

סעיף ה' - העז בכללה    🔗

גם בעזים ישנה 1) הרבעה בעדר אשר התיש יהלך אז (בתקופת ההרבעה) יחד עם העזים וירביע כל עז (בהתיחמה) פעמים אחדות. ומי שרוצה, (מחמת הבטחון המוגבר שיש עי"כ בהפראת הנקבות) ויש ביכלתו, יסדר 2) מעין הרבעת “הרמון”. היינו שכל תיש יהלך רק עם מספר קטן (כגון 10) של עזים. זה ייטיב בודאי לתיש (שלא ינוצל יותר מדאי), ויכולים לסדר 3) הרבעת כלואים. היינו שכל עז מיוחמת תובא לתיש (הכלוא) וירביע אותה רק פעם אחת. – הטפול בתישים אינו קל. כמעט שאין הוא בהמה אלא חיה פראית. נוגח, קופץ ודורס הכל. לרוב גם אין להחזיקו בדיר אחד עם העזים כי ריחו שאינו נעים יספג בעור העזים והן מוסרות אותו לחלבן. דרוש על כן דיר מיוחד לתישים. נפרד מן העזים. את התיש, כאיל, יאבסו ויכינוהו לעונת ההרבעה אך גם אותו אין להשמין יותר מדי. כי שומנו יוריד את פוריותו. הטוב ביותר הוא להחזיק את הזכר על מרעה דשן ביותר שאז לא יצטרך כלל למרוכזים.

לעזים כמו לכבשים יתאים המספוא. שברוב הוא מתאים גם לבקר ולכן במשק אשר יש בו מכל מיני הבהמות קל לסדר את אבוסן כאחד, ויש הבדל רק בכמות. חושבים למשל כי המספוא המספיק לפרה אחת יספיק בערך לשבעה כבשים או עזים. גם העזים צריכות מספוא עסיסי ביחוד העז החולבת. ובהיות שפע מרעה טוב אין צרך להוסיף מרוכזים אלא לחולבות הטובות ביותר ואך מעט מאד. את העזים החולבות כשיאבסון במרוכזים אין לתת להן (כמו לבהמות אחרות) את המספוא בקערה משותפת אלא לכל אחת לחוד לבל תחמוסנה אלה מאלה. עי"כ גם אפשר יהיה להכיר איזה מספוא אינו נעים ביותר לאיזו בהמה ולתקן את הדבר. לעזים המעוּברות יש לתת די תנועה גופנית כי הן העז היא זריזה מטבעה והדבר נכר ביותר במשחקיה (שביחוד יצטין בהם הגדי). במרעה יבחרו העזים לאכול את העלים מכל מיני עצים ושיחים מאשר את עשב השדה. וגם הן ככבשים (ויותר מכבשים) תנקינה היטב את גבולות השדות ואת צדי הדרכים. במשק שבו רק עזים בודדות (בשביל החלב הנצרך למשפחה) תאובסנה בעיקר על שירי המטבח ומפלי השלחן. לפני העזים כלפני יתר הבהמות יש לשים מלח שילקקו כרצונן וכן מים לשתות. העז זקוקה למים יותר מאשר זקוקה להם הכבשה.

וגם בעז כמו בכבשים ובבקר, יופחת החלב וילך אם לא יוציאו בכל חליבה את כל החלב.

ברבים ממשקינו וממשקי הערבים ינהגו לחלוב את עזיהם עם כבשותיהם יחד בקשרם את כלן בצואריהן יחד אחת לשניה. אך נוח יותר גם לעז ולכבשה וגם לחולב לחלוב את הבהמה הדקה כשהיא עומדת על חשיף גבוה כששים ס“מ וצוארה נסגר לתוך דופן החשיף לבל תתנועע הבהמה ותפריע לחולב, אשר ישב ליד החשיף על שרפרף כמו ליד הפרה בחלבו אותה. לקמן שרטוט לחשיף העזים או חשיף הכבשות אשר ישתמשו בו בארצות הברית שבאמריקה לחליבת הבהמה הדקה. זהו דומה לספסל רגיל אלא שיקבעוהו במקום מסוים לבל יתהפך בעלות הבהמה או בעמדה עליו. גבהו הנוח ביותר הוא כששים ס”מ מן הקרקע עד רגלי הבהמה אך מובן כי כל חולב יכול להתאים את גובה הספסל לפי שנוח לגוף החולב.

חלקי הספסל הם מסומנים בתמונה: א. מסַמנֶת לוח-עץ אשר בתוך חריץ שבסמן ד' אפשר להעלותו ולהורידו אם בשביל הכנסתו של צואר הבהמה לתוך ה“שורג”⁸ ג או בכדי להתאים את ג אל צוארה של כל בהמה (אם ישנן אחדות) ב מסמנֶת את הלוח התחתון (קבוע או לא) שבדופן הספסל. על ג נִדבר כבר. ג' תסמן וו שיחבר את א אל ב בכדי שאם תעלה על הספסל בהמה שאינה רגילה לו עדין אפשר יהיה לסגור את צוארה באופן שלא תוכל להרים את א לצאת ולברוח. סמן ד נזכר כבר. ה תְסמן את חלקי ב אשר יכנסו לתוך ד'. ו תסמן את מדף הספסל אשר עליו עמוד הבהמה (את

ארך המדף הזה ורחבו יתאים לו כל אחד). ז תסמן מקום חלול לקבוע בו את דלי החליבה. וע“י חור כזה אפשר גם להנמיך את הדלי ולהרחיקו מפטמאות הבהמה עד לפנימיותה של ז. ויכולה גם לסמן מסגרת מתחת למדף הנ”ל. ח תסמן את רגלי הספסל. ט – מסגרת תחתונה לרגלי הספסל (לא תמיד היא נחוצה בספסל קבוע) למען חזקן למקומן. זאת היא כל “תורת” החשיף. מי שינסה אך פעם לחלוב את בהמתו הדקה בעמדה על חשיף לא ירצה עוד “לשבור” את גופו למען חלוב מצאנו כשהוא עומד על הקרקע. בין שני האופנים האלה של חליבה יש הבדל כמו בין דרכי אירופה לאסיה.

בכדי להרגיל את הבהמה לעלות בעצמה על הספסל ולהכניס ראשה ב“שורג” אפשר להעמיד עוד ספסל ליד הספסל הראשון ועל אותו הספסל ישימו, בהתחלה, מעט אֹכל לבהמה. היא תעלה על הספסל העיקרי ותכניס ראשה לשורג (אז יסגרוהו ע"י הורדת א') ויקחו את האכל ממנה למען לא תתרגל להחלב אך כשהאכל לפניה. אם יעשו ככה פעמים אחדות תבין כבר הבהמה (אף לקול הקריאה בלבד) לעלות על הספסל בזמן החליבה ולהכניס ראשה לשורג למען תחלב. את אותו החשיף לחליבה כדאי לקבוע במקום נקי בהחלט ולא קרוב למכלאה או לדין (ומובן שלא בתוכם) לבל יספוג החלב ריחות בלתי רצויים ואבק מן המכלאה.

רבים יחלבו את הכבשות והעזים מאחוריהם. אך דרך זו אינה רצויה. אינה נקיה ואינה נעימה ביותר ומוטב לחלבן מצדן כמו פרות. הכל יֵעשה ההרגל ולכל אפשר להתרגל. מובן שגם עטיניה של העז צריכים להִנקות לפני החליבה (טוב להכין ספוג רך ולח לזמן החליבה) את טפות החלב הראשונות אין לאסוף לשמוש אדם (או לולד צעיר של הבהמה) אלא לאספן לחוד ולשפכן לבור הזבל או לתתן לעופות. אופן החליבה בצאן מוטב שיהיה “יבש” בכל כפות הידים כמו בבקר. העז תֵחלב לרוב פעמים ביום ואך אם רואים שהדבר יגרום צער לבהמה יחלבוה שלש פעמים. בכל אופן צריך גם בעז זמן קבוע לחליבה ככל אשר צריך בפרות, אם כי בארצות המזרח תשמש העז גם כיוצרת לחלב וגם ככלי לשמור עליו, והחלבנים יָסֹבּו (כאמור) ברחובות הערים ויחלבו לקונה בכל פעם מעט חלב לדרישתו. מובן שגם בחלב העז כמו בחלב הבהמות האחרות אין בני אדם משתמשים למזון בימים הראשונים. החליבה הראשונה תוקדש ליונק ובמשך חמשת הימים הראשונים אחרי הלדה לא ישתמשו בחלב העז.

סעיף ו' - החלב ותוצרתו בעזים    🔗

הטפול בחלב ובכלי החלב יהיה (כמו בחלבן של בהמות אחרות) בנקיון מוחלט. והחלב יקורר קרוב לצאתו מן העטינים. הצבע בחלב הצאן ביחוד בחלב העזים הוא לבן תמיד, בכל אופן יותר מאשר חלב הפרות שבאותם התנאים. בחלב העזים ביחוד יהיו גרגרי השומן קטנטנים למאד ולכן תעלה השמנת באטיות רבה מאד ועד אשר תפרוש השמנת מן החלב ב“העמדה” גרידא יקפא החלב ושוב לא תעלה כל שמנת. אמנם במפרדה תופרש שמנת מחלב עזים כמו מחלב בקר. נסיונות רבים הוכיחו כי לתשושים ולילדים טוב חלב העזים יותר מחלב אחר כי חלב העזים יעכל בקבה בקלוּת גדולה מכל מזון אחר. וילדים כל שהם צעירים יותר טוב להם חלב העזים וימריץ את גִדוּלם. וידועים מקרים אשר ילדים אף שנחשבו כבר כ“מיואשים” ז"א לא חשבו כי יוכלו לחיות, הרי אחר שהחלו להזינם בחלב עזים הבריאו והתפתחו יפה. לילדים אשר יאכילום חלב פרות מהוּל במים באיזו מדה, ימהלו באותה מדה גם את חלב העזים. בעדרים רגילים יניחו לגדיים שיהלכו עם אמותיהם (כטלאים) עד העת שיגמלום. כרגיל יכולה עז להניק גם שלשה גדיים. העזים הן כרגיל פוריות יותר מן הכבשות וכרגיל תלדנה תאומים וכאמור תלדנה גם יותר. אם חלב העזים נחוץ ביותר למאכל אדם יניחו את הגדיים עם העזים אך עד כחמשה ימים ואחרי זה ישקום מן הבקבוק או (מוטב) מן הדלי או ירגילון לינוק מבהמות אשר אין חלבן דרוש לא לאדם ולא לולדותיהן (כגון כבשות שולדותיהן מתו או שיש להן אך טלה אחד ויש ביכלתן להניק לשנים). את השה (גדי וטלה) אפשר להרגיל לשתית חלב כמו את העגל. הגדי זקוק, לפי גילו לשלשת רבעי הליטר או לליטר חלב מלא ביום. בהתחלה יתנו לו חלב מלא ואחרי כשבועים אפשר לתת לו חלב רזה (גם של פרות) בתערובת שמנים (כמו לעגל). החלב יהיה טרי וחם כחֹם גופה של העז. ובהגיע הגדיים לגיל של 5–4 חדשים (אם ישאירום לגדול) יגמלום לגמרי. מקטנותם ירגילו את הגדיים (כמו את הטלאים והעגלים) לירק ולמספוא מרוכז בזה יקילו את הגמילה בזמנה – הגדיים הם “שחקנים” גדולים ויאהבו לשחק ולקפוץ תמיד, וטוב שבדירם יושם דבר-מה שיעסיק אותם בכך. כגון איזו תבה בגובה חצי מטר. והם יעלו וירדו בה. עז מיניקה אינה נוטה להתיחם.

אחוז השומן בחלב העזים הוא כרגיל 4–2, אך לא נדירות העזים אשר אחוז השומן בחלבן הוא בערך 6–5 (חלב הכבשים הוא כרגיל שמן בהרבה מחלב העזים) החלב מעזים חולבות (בעיקר בערים) ישמש קודם כל לשתיה. כרגיל לא יכינו חמאה משומנו לא רק באשר היא לבנה (צבע אפשר להוסיף וגם חמאת הכבשים לבנה הוא) אלא בעיקר יען שחמאת העזים היא מטבעה רכה ביותר. כאן בארצנו יערבבו את חלב העזים לתוך חלב הכבשים ויכינו מן החלב גבינה כמתואר לעיל. בחו“ל יכינו מחלב העזים (לרוב בתערובת עם חלב פרות) מין גבינה שיקראו לה “לימבורגית” ואם כי אין זאת תעשיה מקומית בכל זאת נתעכב כאן ונתן ראשי פרקים לתעשיתה למען עורר את מחלבותינו שיגונו יותר את תוצרותיהן: את החלב (אם חלב עזים לבדו או בתוספת חלב פרות) יחממו עד לחֹם C 32 (מוטב להשתמש בחלב שעדין נשמר בו חמו מגוף הבהמה) בחלב ישימו פפטין שמהלוהו במים רגילים (1 חלק פפטין לעשרים חלקים מים או לפי הנסיון) מן הנ”ל ישימו 5 טפות על כל ליטר חלב ובאותו הזמן יבחשו ויטרפו היטב את החלב. כדאי להוסיף גם “מתחיל” ⁹ בן אחוז אחד חֹמץ ויכסו היטב את הכלי מכל צדדיו בכדי לשמור בכל האפשר על חֹם החלב.בה יניחו את החלב למשך 50–45 רגע שזהו בערך הזמן עד שה“מקפא” יחל לשקוע ומים (מי הגבינה) יצופו למעלה. אז “יחתכו” וישברו את המקפא (בסכין המיוחד לכך) עד שתהינה פרוּסוֹתיו כגודל בינוני של אגוז כל אחת. את החומר יניחו לשקוע במשך 5 רגעים ואחר זה ירבו לבחוש אותו שוב. ואחר זה ישימו את המקפא לדפוסים (כרגיל 10 ס“מ בקוטר 12¹_/2 ס”מ בגובה). מובן שצריך כי מן הדפוסים יוכלו מי הגבינה ליזול. כה ישאירו את הגבינה (עד שאפשר יהיה להפכה מבלי שתתפורר) בחדר שחמו C 20. אחר יום או יום וחצי יוציאו את הגבינה ימלחוה מכל צד וישאירוה על,קרש הקזה" (בחריצים) באותו החֹם עוד ליום ואז יעבירו את הגבינה לחדר השָמוּר שחמו יהיה C 15 והלחות באוירו תהיה מרובה. הגבינה תתכסה בעובש כחול, ובסמרטוט-לח יסירוהו. אז תתכסה בעובש אדמדם דבקי וכה יניחו את הגבינה עד גמר תסיסתה (6–5 שבועות), יארזוה ב“צלופן” או גם בניר-עופרת ויוציאוה לשוק. כתשעה ליטר חלב יעשו ק"ג אחד גבינה בשלה.

 

פרק ו'    🔗

סעיף א' - החלב ותעשיתו    🔗

מבנה העטינים בפרה.

מענינו העיקרי של הספר הוא להורות את הטפול בבהמות החלב (אמנם גם את הטפול בפורסי הפרסה אשר כאן בארצנו לא יגדלום כבהמות חלב) והנה הבהמה שהיא עיקר העיקרים בין בהמות החלב זוהי הפרה. חלבה הוא החלב העיקרי שבמחלבות ומובן שישנה חשיבות מיוחדת לאבר שבה הרועף את החלב. ולכן כדאי שגם ידובר כאן על מבנה האבר הזה בפרה ז"א עטינה.

ובטרם נעבור להסתכל על המבנה הפנימי של העטין ינתנו בו סימנים חיצוניים: עטין טוב בכל בהמת חלב (ביחוד יושם לב לכך בפרה) לא יהיה תלוי כשק-ארוך אלא יהיה רחב ביסודו אשר עם בטן הבהמה. יהיה נמשך קדימה אל מתחת לבטן) ואחורנית (אל בין הרגלים האחוריות). דדיו (או פטמותיו) יהיו מגודל בינוני ומסודרים יפה בעטין (לא אחד ארוך ואחד קצר, אלה מקורבים ואלה מרוחקים) במרחקים שוים בערך אחד מן השני עור העטין יהיה צהבהב, רך וגמיש ומכוסה בשערות קצרות ודקיקות (מובן כי דבר גובהו של העטין וקרבתו לבטן תלוי גם בגיל הבהמה) בפרות יש והפטמות קטנות מאד. ובמקרה כזה אין תקוה שתגדלנה עם גילה של הפרה ומוטב שלא לגדל עגלות מפרה שפטמותיה קטנות או גדולות מן הרצוי. כי הדבר עובר בירושה.

בתמונה הנתנת בזה מָראים חלקים שונים בעטינים. והתמונה בכללה נחלקת לשני חלקים: חלק א‘, העליון, מסומן באותיות a, b, c וחלק ב’ התחתון, מסומן במספרים מן 1 עד 5 כבאור דלקמן:

החלק שלמעלה המסומן באותיות a, b, c מראה (באופן מוגדל) את הבנין הפנימי של העטין: a יַראה את צורת התאים אשר החלב שופע מהם. B מראה צנורות–חלב דקיקים. C יַראה מאספי-חלב גדולים יותר מן הצנורות. בחלק שלמטה יֵראה 1 חתך אנכי בעטין הפרה. ובחתך יראו את בנינו הכללי של העטין ו“ברֵכות העטין” הנמשכות גם לתוך הפטמות. 2 מראה חתך אפקי בעטין הפרה ובחתך יראו את המחיצה בין שני החצאים של צד ימין ושמאל. אמנם קיימת בעטין גם מעין מחיצה בין פנים ואחור באופן שכל אחד מן רבעי העטין אינו מערב את תוכו בזולתו, ואולם מחיצה זו אינה נראית. 3 פטמה (שלמה) מחוברת אל בלוטי “ברֵכתה” 4. חתך אפקי בפטמה לפני החליבה. התאים מלאים והברכה ריקה. 5. מראה מצב הפוך לאחר החליבה: התאים ריקים וה“ברֵכה” מלאה (מתוך גרוי). העטינים של כל חי ובתוכם גם של הפרה אינם אלא בלוטים מזוינים בעורקי דם גידים רבים אשר באיזה אופן יהפך הדם בבלוטים אלה לחלב אחרי אשר תלד הנקבה, והחלב שופע כאשר יְגֹרֵה העטין ופטמותיו (או דדיו) ע“י יניקת הולד או חליבת האדם ויש אשר ע”י גרוי כזה תהיה גם האילונית או העקרה שופעת חלב, כמסופר לעיל. בבהמת הבר אשר עטיניה יקבלו גרוי רק ע“י יניקת הולד, אין העטינים שופעים חלב אלא כמה שהולד מגרה אותם ביניקתו, מה שאינו רב וגם נמשך רק בתקופה קצרה; ואולם האדם פתח ע”י גרויו במשך כמה דורות את אלה בלוטי החלב והן שופעות הרבה חלב במשך תקופה ארוכה למדי. כיום ישנן פרות השופעות גם כדי חמשים ליטר חלב ליום. פרות שמשקל עטינן בתקופת חליבתן יגיע לכעשרים ק“ג וחוט באורך שני מטרים לערך יקיף את עטינן ליד גחונן. לעיל ראינו שמבנה העטינים הוא כבלוט גדול מאד הגומר ב”ברֵכות" ליד הפטמות ו“ברֵכות” אלה נמשכות אף תוך הפטמות. בלוטי העטין “יעבדו” תמיד את הדם המגיע לתוכן ויהפכוהו לחלב אשר יאצרוהו בקרבם ואף בהגיע שעת החליבה “יורידו” את החלב לתוך ה“ברֵכות” והוא מתחיל שופע ביחוד מתוך הגרוי שבחליבה. הפטמות גומרות בשרירים קטנים לרחבן בקציהן ושרירים אלה יכלאו את החלב שלא יטפטף חוצה באין חולב או יונק. אמנם יש ושרירים אלה יהיו רפים בפטמה את או יותר ובמקרה כזה יטפטף החלב – במקרה כזה יש לבקש עזרה מן הרופא. החלב יעובד כאמור מתוך הדם ע“י בלוטי העטין. עורקי דם רחבים יבואו (בתוך כרס הבהמה) אל עטיניה וגידי דם רחבים ומפותלים (הנראים בגחון מתחת לעור) שבים מן העטינים ונכנסים לתוך “באר החלב” הפתוח בשרירי הגחון. לכל אלה יתלָוה השם,חלב” לא באשר יש בהם חלב אלא באשר הם קשורים ביצירת החלב. חלב אין למצוא בדם בשום חלק מן הגוף ואף מן העטינים המפותחים ביותר לא ימַצו הרבה חלב בהשחט הפרה. החלב שופע אך מפרה חיה בזמן שיינקו ממנה או יחליבוה. איך יוצר החלב אין אנו יודעים. תמוה גם שהחלב יכיל סוכר, מה שאין למצוא בשום אבר מן הגוף או בדמו. אנו יודעים מה נחוץ לתת לפרה במספוא שלה בכדי שגופה ייצור חלב אך אין אנו יודעים איך נעשה הדבר הזה.

כאשר ראינו לעיל שופעת הבהמה (וגם הפרה כמובן) חלב בקבל עטיניה גרוי ע“י החליבה. הגרוי הזה צריך להיות נעים לה. החולב מרגיש בחליבתו מתי “נעצר” החלב ומתי מתחיל החלב שופע. ויש פרות אשר אינן “מורידות” את חלבן אף לולדן בטרם “ימעך” את חלבן עד שימשש וילטף את עטיניהן ובחליבה חשות הן גם את מצב רוחו של החולב, אם הוא שקט או עצבני והן גם תמהרנה להגיב על חלוף חולבן או על שנוי בצורת החליבה מספר החליבות ביום, אם שתים או שלש חליבות. אינן חשובות לגבי כמות החלב אשר אפשר יהיה עי”ז בלבד להשיג מן הפרה. אמנם בשלוש חליבות ישיגו חלב יותר מאשר בשתים, ואולם אין התוספת הזאת כדאית בתוספת העבודה ככל שנאמר לעל.

סעיף ב' - החליבה    🔗

בחליבה ישנן כמה שטות: 1) חליבה בידים. 2) סדור שהחלב יזרום בעצמו, 3) מציצת החלב במכונת-חליבה. נתחיל מן השטה האחרונה (הפחות שכיחה כאן) ונתקרב לראשונה בזה נתנת תמונה של מכונת-חליבה וסדור לחליבת פרה במכונה כזו: A יסמן מניע-מוצץ (ואקום) B יסמן צנור אשר בו יתהוה לחץ-המציצה (ואקום) C יסמן ארובת פליטה. D יסמן כד צמוד התלוי בשביל עודפים של חלב. E יסמן מד-לחץ. F יסמן משרוקית המזהירה על אי סדר בענינים. G יסמן ברז לצנור גומי “החולב” H יסמן את הכד העיקרי הקולט את החלב. I יסמן את “המאסף” (שפופרות הגומי שעל הפטמות). Jיסמן את אותן השפופרות עצמן. K יסמן צנור מגומי (קשה) היורד מן הצנור העקרי אל כד החליבה. החליבה תעשה ע"י מציצה דרך הכד שתביא את שפעת החלב שיִגר לכד בדרכו למכונת-המציצה). יש שיטות שונות בדרך המציצה). בהגמר חליבת פרה אחת יפסיקו בברז את פעולת המציצה מן הכד ואז יוסרו הצנורות מעל דדי הפרה האחת ויושמו על דדי הפרה השניה ואת מכסה הכד יעבירו מכד לכד כפי הצורך. דואגים לכך שהמכסות יתאימו מכד לכד או יריקו את החלב. יש הרבה לדבר על אופן זה של חליבה אך כאמור לא נתעכב הרבה על כך.

חליבה כזו נחשבת נוחה לפרה ביחוד כשפטמותיה פצועות במדת מה. במקרה כזה אפשר לנהוג גם בשטה של פתיחת הדדים לתוך כלי שיקבל את החלב כאשר בתמונה ל"ב:

בתמונה שלקמן רואים בצד שמאל שפופרת מכסף המשמשת לחליבה כזו. לתוך כל פטמה יכניסו שפופרת כזו ויגַרו את העטין (ע"י משש) עד שהחלב מתחיל לזרום בעצמו (כאשר תראה התמונה) בתמונה יראו כחגורה עוברת בין הפטמות הקדמיות והאחוריות, החגורה יש במגעה משום גרוי קבוע לעטין לבל יפסק החלב מזרום. (מובן כי החגורה נקשרת על גב הפרה). ובפרה שקטה אף אין כמעט צורך לשמור עליה אחר שעוררוה לרעף החלב ושמו את החגורה מן העטינים לגב.

החליבה בידים יכולה להכלל בשתי השיטות דלקמן: 1) “חליבה יבשה” בכל היד. 2) “חליבה באצבעות” מחליקות. לזו האחרונה, נחוץ למרוח את הפטמות באיזה שמן או שומן (מוטב שומן שאינו מטפטף), יתפשו באגודל ובאצבע (שבימין ושבשמאל) שי פטמות בקציהן שליד העטין וכה כשהאצבעות תהדקנה את הפטמה יחליקו האצבעות עליה עד לקצה התחתון (פעם בזו ופעם בזו לסרוגין) וכה יזרום החלב לתוך כלי החליבה. בחליבה זו ינהגו כאשר תהיינה הפטמות קטנות מכדי להתפש בכל כף היד; ואולם בהיות הפטמות די גדולות לכך מוטב, מטעמי הנקיון, שהחליבה תהיה “יבשה”: תופשים שתים מן הפטמות (כרגיל באלכסון, בכל ליבת ידים) אחת בין האצבעות וכף הימין ואחת בין האצבעות וכף השמאל, סוגרים היטב את האצבעות אל כפות הידים. אחרי זה יסגרו כה את האמות, אחריהן את הקמיצות ולבסוף את הזרתות. מרפים את כל האצבעות מכפות הידים וחוזרים להדקן חזרה בסדר הקודם וכן מרפים ומהדקים חליפות. ע“י פעולה כזו יכלאו (בסגירת האצבעות) חלב בתוך הפטמות; והאמות, הקמיצות והזרתות בההדקן תכריחנה את החלב שכלאו באצבעות כי יזרום החוצה מן העטין לתוך הכלי. הידים יבשות, הפטמות יבשות והחליבה נקיה יותר מן הקודמת. בתחלתה תכאיב חליבה כזו לידים יותר מן הקודמת, אך כאשר יתרגלו לה יהיו זריזים בה למדי וכל כאב לא ירגישו עוד. חליבה כזו היא לרוב גם מהירה יותר מן הקודמת. אמנם רבים ינהגו לסַים את חליבתם ה”יבשה" וכן את חליבתם במכונה (במקומות שהנהיגוה) בחליבת הַחלקה שיחשבוה לממצה יותר. יש נוהגים להרטיב את אצבעותיהם בחלב ועי"כ להחליק על הפטמות. מחליבה מזוהמת כזו צריך להתרחק בכל אופן, ואם כבר לחלוב באצבעות מוטב למרוח את הפטמות בשומן (ויש שומן מיוחד לכך) אך גם מזה כדאי להתרחק ככל האפשר, אלא לחלוב בכל כף היד “חליבה יבשה”.

ישנן בהמות עצבניות (כשהן לעצמן) שאינן שקטות בחליבה ודרך רעה היא מצד החולב האומר להשקיט את הבהמה ע"י מכות וכדומה. מוטב להתאזר בסבלנות, ללטף את הבהמה ולהגות אליה בחבה ואמון עד כדי רכישת אמונה בחולב ורוחו השקטה. אין לפחד ביותר מפני בעיטתה של פרה. חולב מנוסה וזריז יחוש, בידיו החולבות, תיכף (גם מבלי להביט אל רגלי הפרה) כאשר תתכונן הפרה לבעוט; והחולב יכול לתפוש ברגלה עוד בטרם שתספיק להרימה לבעיטה ומתוך כך אולי כלל לא תבעט. ואם תבעט תהיה כבר בעיטתה חלשה מאד.

לא טוב (לא למשק ולא לבהמה) להחליף מזמן לזמן את שעות החליבה כי עצבי הבהמה יפעלו לפי שהורגלו, והקביעות טובה להם תחת שאי-הקביעות יבלבלם ויזיק להם. וכן לא טוב להחליף כפעם בפעם את הידים החולבות. חוש המשוש שבפטמות הוא רגיש מאד, והבהמה תחוש תיכף כי משהו השתנה וחששותיה לולדה יתעררו.

אין לתת אכל לבהמות בזמן שהן נחלבות, אלא לאחר החליבה. דבר כזה הוא, לא רק גורם לאי-נקיון בחלב אלא גם גורם לעצבנות ואי-שקט בפרה. באשר בזמן אכלה רצונה להיות מרוכזת אך בכך, ושלא יטרידוה בחליבה. וכמו כן טוב בכל המובנים גם לחולב, כי בחלבו את כל בהמה בכלל ואת הפרה בפרט תהיה זו מרוכזת ברעף חלבה בלבד מתוך מנוחה והעלאת גרה; ולא בענינים אחרים. אי-רכוזה של הבהמה ברעף חלבה לכלי החולב הוא לא רק גורם להפחתה בחלב אלא יכול גם לגרום לקלקולים בחלב שאמנם אך במקרים נדירים מאד יבחינו בני אדם בכך; ואולם אף כשאינם מבחינים ישנו הקלקול.

הטפול בפרת החלב יהיה בעדינות. ויש למנוע ממנה כל דבר המרגיזה. וכמו כן יש לאבסה (להאכילה) ולחלבה בזמנים אשר ידיקו בהם. ואם יש צורך להחליף את אבוסה של הפרה בל יֵעשה הדבר בבת אחת אלא בהדרגה. ובל יעשו את הדבר הזה בימים אשר בהם יחליפו את המטפלים וביחוד את החולבים. והטוב ביותר הוא כי החולבים בל יתחלפו כלל, טיב הסביבה ועדינות הטפול משפיעים על טיב החלב יותר מאשר טיב המספוא, אם כי מובן שטיב המספוא, מלבד שפעתו, הוא גורם חשוב בהשגת החלב מן הבהמות.

לחליבה בידים ישנם כלים מכלים שונים למן הדלי הפתוח כליל ועד הדליים המכוסים באיזו מדה:

ככל שדלי החליבה הוא מכוסה יותר, כן טוב הוא יותר, באשר ימנע בעד הבצילים והבקטריות שבאויר מחדור לתוך החלב ולזהמו. טוב ביותר שהחלב בל יבוא כלל במגע עם האויר (לקלוט מאשר נמצא בקרבו: חידקים, בקטריות וסתם לכלוך) ומצד זה טובה מכונת החליבה מכל. אם יש צורך לחלוב בידים לתוך הדלי הרי אף אם הבהמה נוקתה היטב מאד לפני החליבה ואין חשש שמגופה יבוא כל הנ“ל ואף אם לחליבה יכניסו את הפרות לחדר-חליבה מיוחד. כאשר ראינו לעיל, הרי בכל זאת עדין נמצא באויר די מכל הנ”ל, ומובן שבכל אשר פיו של כלי החליבה הוא קטן יותר, כן יחדור לחלב פחות מכל הנ"ל.

למעלה נתנו תמונות של כמה צורות כלים לחליבה, הדלי הפתוח אינו רצוי ע"כ כלל. כלי מכוסה מעט במכסה הבולט יותר מדי גם כן אינו רצוי כי זה מפריע לחליבה. צריך למצוא כלי שהוא נמוך למדי באופן שיהיה נח לחלוב לתוכו ומלבד זה אפשר יהיה לסגור את פיו לגמרי תכף אחר החליבה אם לא שיריקו ממנו (לכלי הנסגר לגמרי) את החלב תכף אחרי החליבה.

בתמונה הנ“ל ישנם גם שני חלקים שהם מסמנם באותיות B.A.. חלקים אלה מראים איך יהיה תוך הכלי: כלי חריצים ו”תפרים" היכולים לאגור בתוכם זוהמה או בדומה. קרקעית הכלי לחליבה (וכן כל כלי לחלב) בל יהיה בחריצים (כסמן A ) אלא חלק ומעגל (כסמן B ). ומה שאמור ביחס לקרקעית הכלי הוא מכוון גם ביחס לדפנותיו, תקרתו וכסויו. שום חריץ ושום “תפר” ומסמר בל יהיה בכלי. מובן כי תכף אחר החליבה יש להריק את הכלי, לרחצו ולשטפו היטב היטב, ולתלותו (הפוך) בשמש שייבש. – ויש לדעת כי כמה שיזהרו בחליבה הרי לא ימָלט שהחלב לא יקלוט משהו מן החידקים והבקטריות; והחלב כמו שהוא חם מחום גופה של הבהמה או גם רק מחום האויר מהוה תנאים רצוים לכל אלה לגדולם ורבויים. יש על כן לבקש ולמצוא אפשרות לקרר תכף את החלב (אם הוא מיועד לשמוש מאוחר). מובן כי לא לכל אכר יש מכונת קרור שיוכל לקרר בה את החלב אך ישנם אכרים אשר בתקופות מסוימות בשנה יש להם מים קרים במדה הגונה בכדי לקרר בהם את החלב. ובתקופות השנה החמות אפשר להשיג קרח למען קרר בו את המים שיקררו את החלב.

בתמונה דלקמן נמצאים שני טפוסים של מקררים לקרור החלב במשק בטרם ישלחוהו למחלבה המחוזית, למען יבא שמה במצב טוב ויקבל את התשלום המלא ולא “דמי חומץ”. במקרר מספר 1 יזרמו מים קרים בלי הרף ועל גוף המקרר יזל החלב ויתקרר. במקרר מס' 2 ישימו קרח, בחלקו התחתון, ויוסיפו בחלק הזה מים לקרח בכדי שהקור יגע בדופני הכלי. אחרי אשר ישימו את החלב בחלק העליון יכַונו, בידית הבולטת, את זרם החלב על דפנות החלק התחתון להתקרר.

סעיף ג' - החלב וכלים לחלב    🔗

בודאי יזכור כל חולב כי מטבעה תיצור הבהמה את חלבה לא בשביל האדם אלא בשביל הולד שלה. לכל חולב הזדמן בודאי לראות בהניק הבהמה את ולדה והכיר לדעת את תענוגה מזה ואת מסירותה לכך, הגדולים מאד. וכן ראה והבין כמה שקועה הבהמה במסירת חלבה לולדה וכמה מרוכזים כל עצביה ברעף החלב מ“מעינותיה” לתוך פי הולד. ומי יודע אם לא הודות לרכוזה זה של הבהמה אין היא מרגישה בתמורה הגדולה אשר יעשה החולב בבואו תחת הולד להוציא מן הבהמה את חלבה. ואמנם אפשר לראות כמה בהמות אשר בחלבן תָלֹקנה בלטוּף את חולבן ואף יש שתהמינה בעשותן כזאת בדיוק באותה הֶמיָת הרחמים והעֶרגה אשר נשמע מכמה בהמות בלקקן את ולדותיהן שינקו מעטיניהן. ואם אמנם יש בהמות אשר לא תשכחנה את ולדותיהן אשר יוקחו מהן, ויש גם אשר תפסקנה מתת חלב בהלקח ולדן מהן, הרי רוב בהמות החלב “תאמצנה” את חולביהן כיונקים להן ואת ולדותיהן תשכחנה. ואמנם הבהמות הן אך בהמות ולרוב אינן נוהגות בעדינות יתרה אחת לשניה, אלא “כל דאלים גבר”; ואולם מותר לצפות מן האדם כי יבין להעריך את רגשות האמהות אף בבהמה ויתנהג בעדינות מיוחדת את הבהמות החולבות.

הרי כרגיל בהמת הבר אינה יוצרת חלב יותר מכפי הדרוש לולדה. וגם מהירות זרמתו של החלב מעטיניה תלויה בקצב יניקתו של ולדה. אכן אם היניקה (או בבהמת הישוב: החליבה) נפסקת באמצע הרי זה גורם לה צער ואי-נעימות דומה לאשר ירגיש הצמא כאשר יוציאו פתאם את לגימתו מפיו. אם אין קצב שוה בחליבה אלא היא מהירה לעתים ואטית לעתים הרי זה מרגיז את עצביה של הבהמה (יניקת ולדה אינו כה). צערה יגבר עד שלא תוכל לעמוד בשקט. ויש אשר כה תרגז עד אשר אם יגישו לה את ולדה לא תכירנו ותבעט בו או שתרבץ בעקשנות.

מובן כי החלב הראשון של הפרה שיך לולד וחלב זה הוא מרפא את קבתו מן הצואה (הדבקית כזפת) אשר נאגרה בקבתו בהיותו במעי אמו. אם אין הולד יונק אלא ישקוהו יש לדיק לתת לו את החלב הזה (וכן כל חלב אחר בצעירותו) בעודו טרי מאד וחם. חלב לא טרי וקר יכול לגרום למחלות קבה בולד.

מכל הנ"ל אפשר להבין, שאף בכדי לשמור יותר על הנקיון בחלב אין לתת אוכל בהמות בזמן החלבן, כאמור. ודבר כזה גם מפחית לעתים את כמות החלב, באשר נחוץ שהבהמה תרַכז את כל קשבה ותשומת-לבה לחליבה בכדי שיהיה ביכלתה להיות רועפת חלב. והנה אם יתנו לפניה אוכל בזמן החליבה יגרמו לקושיים משתי בחינות: 1) הקֶשב שלה נבלע בין שני ענינים: גם בחליבה וגם באכילה ואינה מסוגלה לרכז את כל קשבה לחליבה בלבד; 2) גם לאכילה בלבד אינה יכולה לרכז את תשומת לבה ודבר זה גורם להפרעות בהפרשות מיצי העכול שלה ונמצא שבעכולה לא תנצל את כל המספוא שבלעה וממילא הרי גם לחליבתה השניה לא תביא ביכלתה את כל השפע בכמות החלב שיכלה להביא, לו אכלה את אשר אכלה שלא בזמן החליבה. ומובן כי ההפסד חוזר לבעל הבהמה. בהמת בר שאינה רעבה ביותר, לא תנסה אף פעם לאכול או אף להביט עליו בזמן שולדה יונק ממנה. בתחלה תלקק את ולדה ולבסף תשקיע את תשומת לבה בהנקתו, תעמוד דומם או תעלה גרה בנחת; מבטה קופא כמתוך שקט נפשי ואזניה נטויות אחורנית כקַשובות ליניקה. ואף ברפת מסודרת כהוגן אשר שקט יָשׂר בה, הרי אם הבהמה מיניקה את ולדה לא תשעה כלל אל המספוא אשר ישימו אז לפניה אלא תנהום כמו בכר: תתחיל בלקוק ולדה ותגמור בעמידה שקטה והעלאת גרה.

כאמור צריך לשרור שקט במקום החליבה ואף הידים החולבות צריכות להיות אמונות ושלוות. כי בעור פטמותיה תחוש כל בהמה את זעזועי עצביו של החולב, ואלה יעברו גם לבהמה ויעוררו בה דאגה עצבנית לולדה, שהלא כל בהמה הנחלבת היא מרומה ע“י האדם אשר תפס את מקום ולדה והבהמה, גם באמצה את החולב לולדה, תחוש כי מה שהוא אינו בסדר, אלא שאינה תופסת היטב את הענין… אם משהו מזעזע יגיע אליה. יפָּרע השקט שברוחה ודאגתה לולדה תתעורר. בשעת החליבה דרוש שקט ודרוש בטחון בפעולת החליבה בכדי לתת שפע של חלב נחוצים עטינים לא קטנים אולם לא גדלם הוא סמן לרבוי החלב. ישנן בהמות ממין אחד אשר באחת רואים עטין קטן והוא שופע חלב רב ובשניה עטין גדול, וחלבה מעט. בהתמחות מסוימת קל להכיר בעטין אם הוא שופע חלב או לא: עטין שופע חלב יהיה מוצק אך לפני החליבה ואולם אחרי החליבה יהיה רך, תחת שבעטין “הקמצן” בחלב אין כמעט להכיר בכך. עטין החלב בפרה, למשל, (שקל להכיר) נמשך קדימה אל תחת הבטן וורידיו (וכן “וריד החלב” בגחון) הם בולטים ומסורגים ו”פתח החלב" (או “באר החלב”) שבגחון הוא גדול בערך. –

עד כמה רבה התועלת בקרור התכוף של החלב אפשר לראות מן הציור דלקמן:

חלק a שבתמונה מראה בקטריה בודדת, מאלה שחדרו לחלב תכף לחליבתו, חלק b מראה לכמה הגיע רבויה של בקטריה אחת במשך 24 שעות בחלב אשר קררוהו אחרי החליבה, חלק c מראה לאיזה רבוי הגיעה בקטריה אחת במשך 24 שעות בחלב שלא קררוהו.

סעיף ד' - המחלבה בכללה    🔗

נקדים בזה כי אין כאן כל כוונה ותקוה להקים תלמידים ותיקים לחלבנות. כאלה צריכים לקום מתוך עבודתם במשך שנים במחלבות, ואך יען אשר לעתים קרובות יבואו מבני משקינו לעבוד במחלבותיהם הקואופרטיביות שבעיר ע"כ יכוון כאן לתת לכאלה ראשי-פרקים בלבד בהבנת הפעולות אשר ידרשו מהם במחלבות, ואידך זיל גמור.

משקינו כאן ינהגו כנכונה שראשית כל ישאירו די חלב למחית ביתם, ואת השאר ישלחו למחלבה אשר תקבל את חלבם ותעבדנו. למשקי העובדים כאן ישנה אגודה משותפת בשם “תנובה” אשר לה ישנן מחלבות שונות בארץ והיא תקבל מן המשקים הנ“ל את חלבם למכרו אם טרי ואם מעובד, להלן ידובר ע”ד אופנים שונים למשלוח החלב אך לע“ע ישתמשו כל המשקים העבריים שבארצנו ב”כד-לחלב" ככלי להחזיק חלב בו בכל מקום. כדים ישנם שונים ומשונים ברוב הכדים יצומד המכסה לכד ע“י טבעת גומי לבל יזל החלב מן הכד. טבעת כזו אינה סניטרית ביותר ולרוב אף תפול תיכף ותחתה ישתמשו במשקינו בכל מיני סמרטוטים ונייר אשר לאמר עליהם כי “אינם סניטרים ביותר” יהיה “עדין” יותר מדי, אכן ישנם כדים מעשת אשר הם והמכסות להם בנויים באופן שאין צורך בכל הסמרטוטים הנ”ל.וכאן נתנת תמונה לכד שכזה:

ובכן יש לנו כבר כלי פשוט לשמור החלב ומובן שאף אם אין למשק די חלב גם בשביל צרכיו וגם למשלוח למחלבה המרכזית הריהו צריך כלי לשמירת החלב. ישנם כדים אשר המכסה שלהם הוא כפול ומן המכסה התחתון ירד לתוך החלב שבכד מעין כלי קטן בשביל לשים בו קרח או חומר מקרר אחר (תמיסת מלח, קרה) למען לא ימהר החלב להחם.

במשק יש צורך כמובן לא רק בחלב אלא גם בחמאה וכדומה, המחלבות תחבצנה את שמנתן לחמאה בתוך מחבצות גדולות אכן בבית יעשו זאת במחבצות קטנות לפי גודלו של המשק. במשקים הקטנים ביותר (משקי משפחות) ישתמשו כאן לרוב במחבצות מזכוכית במשקים גדולים יותר (משקים קבוצתיים) נוח יותר להשתמש במחבצה ממתכת. תמונת מחבצה כזו נתנה בזה.

למחלבות אשר נדבר בהן יש כמובן ענין בכל חלב ואולם החלב העיקרי שבמחלבות ואשר כמעט אך בו תטפלנה, זהו החלב מן הבקר.

בפרקים ע“ד כל בהמת חלב לחוד (הפרה, הכבשה, והעז) דֻבר קצת בעניני חלבן ותוצרתו, בעיקר ע”ד הטפול בכך בתוך המשקים. אותם הדברים מתאימים באופן כזה אך בשביל המשק הבודד ולפנים אולי נהגו בכלל לא אחרת: אכן כיום הרי שֻנו לגמרי פני הכלכלה של העמים והארצות ובתוך כך גם פני ישובנו אנו כאן. ואם כי בכל הארצות בכללן ירד אחוז האוכלוסיה החקלאית לעומת זו העירונית ואולם אחוז החלבנות בתוך החקלאות בלבדה הלך ועלה במשך עשרות השנים האחרונות בארצות המפותחות ביותר (ולמשל באנגליה תופש משק החלב בערך 25% בתוך החקלאות בכללה ואולי יעלה עוד בעתיד. אכן החלבנות כענף תעשיתי, הנה צעירה עדין למאד ואם להזכיר שוב את אנגליה (יצרנית בקר-החלב המשובח ביותר שבתבל), הרי חלבנות כזו קמה שם אך לפני כחמישים שנה. קודם לכך בודאי לא היתה אנגליה שונה. בענין זה, משאר הארצות בעלות חלבנות זו, שכדוגמתה אפשר עדין לראות גם היום בארצות הירודות: אשר אדם יטַיל ברחובות עיר עם מספר עזים, יכריז על “סחורתו” (שטרם הביאה לאור העולם), נשים תוצאנה אליו סירים או דליים וכשהן צובאות על החלבן הרי זה יחלוב מעזיו לכל כלי את כמות החלב המבוקשת. אכן בארצות כאלה עדיין תשתמש האוכלוסיה העירונית בעיקר בחלב עזים ורק פה ושם ימָצא גם חלבן “מתקדם” אשר יחזיק פרה או פרות אחדות וישביר את חלבן (ולעתים גם מתוצרת החלב הביתית שלו) לקונים השונים. לרוב לא תהיה כלל התחרות בין אותם החלבנים: כל אחד “זכה” וזוכה בקוניו מתוך מכריו “ומְרָחמיו”, אכן בארצות המפותחות יותר, אשר מצד אחד גדל ויגדל מספר אוכלסיותיהן העירוניות ע"ח המספר של אוכלוסיותיהן החקלאיות, ומצד שני גדלה בארצות כאלה גם ההתחרות בין אוכלסיות הכפר בדבר מכירת תוצרותיהן לאוכלוסיות העירוניות, שם (לעניננו הבהמים) מצאו כרצוי להם כי יתאחדו יחד וישבירו יחד את חלבם לעירוניים. גם בארצנו קמה כה לפני כרבע יובל שנים האגודה השתופית של החקלאים-העובדים: “תנובה” ברצות אז החקלאים להמנע מהתחרות הדדית, אשר אז לחצה עליהם בשוקי החלב (“תנובה” מטפלת כיום לא רק בחלב אלא כמעט בכל תוצרת חקלאית, אם שאין זה מעניננו כאן).

אמנם המצב בארצנו אינו טפוסי לארצות אחרות, בהיות כאן אוכלסיה אחת (העברית) מתקדמת והשניה (הערבית) מחזיקה עדין בנושנות ועדין שטופות הן ערי ארצנו למדי בעדרי עזים “מטילות” ברחובות בחברת רועיהן כנ"ל, אך אנו נשקיף כאן רק על האוכלסיה העברית בלבד ועניני החלב ותוצרתו משלה.

ובכן גם בארצנו ישנה כבר תוצרת חלב מיוחדה שהנה אמנם קטנה מאד לעמת תוצרות כאלו בארצות אחרות אך היא הספיקה כבר להגדיל את התמורה בעד חלבה ותוצרתה במשך רבע יובל השנים האחרון בערך כפי חמשים. כיום התרחב דבר האגוד (בצורות שונות) בין יצרני החלב במדה כזו שלא רק לונדון תקבל את חלבה ממרחקים גדולים (גם בערך 300 קל"מ) אלא אף “התנובות” שבארצנו הקטנה תעבירינה כבר את חלבן מאזור לאזור אף במרחקים שקויהם יגיעו לרוב כדי החצי מן האורך הנ"ל (300 קילומטר).

בכדי להעביר חלב במרחקים כנ“ל דרושים כמובן שכלולים מיוחדים גם בתנאי ההובלה המשוכללים בארצות המפותחות ימָצאו תנאים כאלה גם ברכבות וגם באוטומובילים המיוחדים. שם ישתמשו עדיין אך מעט מאד בכד החלב להעברת חלב למרחקים. גם ברכבות וגם באוטומובילים, מסודרים מיני חביות (טנקים) ענקיות שפנמיותן היא מזוגגת או מצופה באיזה אופן אחר (בזמן האחרון ישתמשו בעשת בלתי מחלידה). דופני החביות מסודרות בשכבות כפולות ואויר ביניהן, באופן שמדרגת החום בחלב אשר יכניסו לתוכן נשמרת זמן רב, וכמעט באותה מעלת החום אשר הכניסו את החלב לתוכן במחלבות המרַכזות יגיע החלב אל המחלבות המרכזיות שבערים. כאן בארצנו הרי “חכמה” הממשלה ה”אנגלו-ערבית" לשים מכשולים לכל מה שנוטה להתפתחות, ומובן שגם הרכבת שלה מתאימה עצמה לאוכלוסיה הערבית זו המחזיקה עדין בנושנות “מסילת החמור” הנה הנצרכה לה… (למרות שההכנסות העקריות של הרכבת באות מן האוכלסיה השניה). ובארצנו טרם ישתמשו בחביות כנ“ל ויש על כן שהחלב כשהנו בא בכדים למחלבות המרְכזיות עלה כבר בחומו גם עד כדי שתי עשרות מעלות על החום אשר בו הוציאוהו מן המחלבות המרַכְּזות. ואף כי במכונות קרור לחלב ישומש כבר גם כאן בארצנו (במחלבות תנובה) הרי נראה שעד אשר הנ”ל לא תתחיל להשתמש בחביות כנ“ל ותהיה זקוקה לכד ול”רכבת החמור" לא יבואו שנויים בענין זה. –

בתמונה הנ“ל ירָאו שני חלקים: החלק העליון יראה דוד (טאנק) ברזל (כפול, בכדי שמדרגת חומו של החלב אשר בו בל תשתנה הרבה). הדוד הוא מזוגג בפנימיותו בכדי שהחלב יוכל להשמר בנקיותו. הדוד מסודר על פסי הרכבת. החלק התחתון יָראה דוד כנ”ל מסודר באוטובוס.

כאשר ראינו כבר לעיל מרכב כל חלב: משומן החלב (בערך 3.5%), קפאין, סכר, מצוקים (מינעראלים) שונים ומים. כל החומרים שמלבד המים יקָראו בשם הערכים המזינים" שבחלב. לא כל חלב שוה הוא בהרכבתו. אך היחס אשר בין הערכים המזינים והמים אינו שונה בהרבה מחלב לחלב. בכל אופן מלבד לַשומן, הלא אין ערך רב לשאר. עוד זאת: במשך עשרות השנים האחרונות יעריכו באופן מיוחד את השומן שבחלב (אולי היה כה גם קודם) והמחלבות שתרכזנה את החלב (או את השמנת) תערכנה אותם לפי השומן שבהם. ומכיון שבכלי רגיל אפשר למדוד רק את הכמות של החלב כולו, נחוצה על כן אפשרות למדוד גם איכותו, ז“א את אחוז השומן שבו. והנה לפני כמה זמן (הזמן אינו חשוב) המציא אחד (בשם: בבקוק) אפשרות כזו ומאז יקראו את כלי הבחינה לשומן בשם “כלים לבחינת בבקוק” ובזה תנתן, תמונה ל”ח מערכת הכלים לבחינה כזו מסומנים באותיות ב' ג' ד' ו‘, נוסף לכל זה יש בתמונה חלק אחד המסומן באות א’ ועוד חלק המסומן באות ה' ובאותיות a,b,c כדלקמן.

השטח בתמונה המסומן באות א' מראה על צורתה של טפת חלב טרי מאד תחת המקרוסקופ (חלב איזו שהוא) מוגדל פי 400). כדורי שומן (מגודל שונה) צפים בשאר כל החומר של החלב. אם תושם חומצה מסוימת (גפריתנית) במדה מסוימת בתוך כמות חלב ממדה מסוימת אז יומסו כל החומרים שבו, ובהיות חומר השומן הקל ביותר מכלם יצוף על פני כולם והנה ישתמשו בבקבוקים קטנטנים מיוחדים למטרה זו. קודם ישימו בבקבוק כמות מסוימת של חלב, אחרי זה יחזיקו את אותו הבקבוק נוטה הצדה (אות ב') ויכניסו לתוכו את הכמות הנחוצה מן החומצה. הבקבוק מוטה ובשפופרת זכוכית (פיפעט) תוכנס חומצה ממדה מסוימת ועוד יכניסו לתוך הבקבוק מעט נוזלים צבעונים. אז יסתמו את הבקבוקים בפקקי גומי מסוימים וישימון לתוך מכונת –סבוב (אות ג'). כאן תרָאה מכונת סבוב (סענטריפוגא) המסתובבת ע“י קיטור כשהמכסה שלה פתוח ובקבוקים בתוכה, כאשר ישימו את החומצה לתוך החלב יֵחם הבקבוק מאד ונחוץ שהחום (בערך 55⁰ ) ישמר למען יקל על השומן להתרכז אל הצואר. את חום הבקבוקים אפשר לשמור עי”ז שישימון למים חמים בכלי, ואת חומם בתוך המכונה אפשר לשמור ע“י חמום המכונה. (כאן בארצנו אין הדבר נחוץ אלא בימי חורף קרים). כשם שישנן מכונות שתסתובבנה ע”י קיטור כה ישנן כמובן מכונות שיסובבון ביד; ולרוב ישתמשו בכאלה האחרונות. בטרם שהמכונה תסובב יסגרו בה את המכסה למען הפחית בכך את הסכנה לאדם ממקרה של התפוצצות. את החומר יסובבו במכונה, יען כי השומן הלא קל הוא במשקל מכל יתר החומרים שבחלב, ועל ידי הסבוב המהיר יזרק כל החומר הכבד ביותר אל קרקעית הבקבוק וידחוק את כל החומר הקל ביותר (כאן שומן) למרכז, שזה יהיה כאן בצואר הבקבוק. באופן כזה יאָסף כל השומן לתוך הצואר של הבקבוק (סימן ד' או ו') וקל לראותו. ד' תראה בקבוק אשר יבחנו בו חלב ויש בו 3–7% שומן. ו' תראה בקבוק לבחינת שמנת, ובתוך אותה השמנת שבבחינת התמונה יש 18% שומן. בחלק ה' (שבר מצואר של צנצנת לבחינת חלב) יראו איך צריך לקרוא את סמני השומן שבחלב. a תָראה על המקום בצואר אשר שם ירָאה כבר השומן. B מראה את קו השומן הנכון. זה איננו לא למטה מזה (ליד c) ולא למעלה מזה (ליד b ) אלא בין שניהם.

סעיף ה' - המחלבה    🔗

ידיעתנו לבחון חלב לשומנו אינה מספיקה (הן יודעים אנו שגם בחלב שאינו מזויף יכול להיות שומן באחוזים שונים) ובכן נחוצה לנו גם בחינה שנוכל להוכח על ידה אם החלב מזויף או לא. ואמנם ישנה כיום בחינה לכך ע“י ה”לקטומטר“. לכל אחד ידוע בודאי כי לכל חומר ישנו משקל מסוים (ז"א המשיכה לארץ) ומשקל החומר תלוי לא רק בכמות החומר (זהו משקל מחלט) אלא גם באיכותו (זהו משקל יחסי). עוד ידוע בודאי כי חלב הוא כבד במשהו ממים. על יסודות אלה מיוסדת הבחינה בלקטומטר. הלקטומטר עשוי שפופרת זכוכית בתוך שפופת זכוכית. הפנימית ממולאה בכספית תחת שהחיצונית מלאה בעיקר אויר ואם בקצה האחד יתנו איזה חומר כבד מובן שגם משקל הזכוכית אשר ממנה עשו את שתי השפופרות גם משקל הכספית שבפנימית ובחיצונית (בחיצונית יכול להיות חומר אחר) וגם משקל האויר הנם מכמות מסוימת, וכן עשויה הזכוכית בצורה מיוחדת ובגודל מיוחד. ראשית כל: שהלקטומטר יצוף בנוזלים, ושנית שהכספית תראה בתוך שפופרתה לאיזו מדה הוחמה; וסמנים אחרים בשפופרת החיצונית (כאן על נייר אשר יקיפנה מבפנים) יראו לאיזו מדה היא תשקע בתוך הנוזלים. עתה נבוא לבחינה: את החלב שברצוננו לבחנו נחמם באופן שיעלה כחצי מעלה על 15 מעלות C (בתמונה 60 פרהנהייט שזהי כחמשה עשר C. ) לכל חצי מעלה F (מעלת פרהנהייט = ⁵_/9 סנטיגראד) אשר יעלה חום החלב למעלה מן הנ”ל נוסיף לחשבון הלקטומטר כעשירית המעלה. למשל אם חום החלב הוא 20 C. (F 6⁸ ) והלקטומטר שקע בחלב עד 25, אז נחשב כאילו שקע עד 0.8+25 = 25.8 וההפך במקרה אם החום ירד מן הנחוץ. כגון אם החום הוא 10 C. (F 50 ) והלקטומטר שקע בחלב עד 25 אז יהיה חשבונו 1–25 =24. הכלל הזה אינו מתאים לבחינת חלב במדות חום למעלה מן 21 C. ולמטה מן 11 C. משום כך מוטב להביא ע“י חמום או קרור את חום החלב שיהיה בערך 15 C.. בחלב טרי (אחר החליבה, עקב הקצף שבו) אין הלקטומטר פועל טוב אלא אחר שתים שלוש שעות מאחרי החליבה. חלב אשר שמרוהו (מתסיסה) ע”י חומר חימאים (מלבד פורמלין) אינו מתאים כבר לבחינה כזו. עכשיו נזכור כי ביחס לס"מ מים (מים 1) יהיה משקל השומן מן החלב רק 0.9 ומשקל החלב בלי השומן יהיה 1.036. חלב מלא משקלו 1.032. ובכן אם הוסיפו מים לחלב הרי בזה הוסיפו לו חומר כזה אשר יורידנו במשקל ולהיפך אם יוסיפו חלב רזה לחלב מלא הרי בזה הוסיפו לו חומר אשר יעלנו במשקל. אמנם אפשר כי יערבבו מים (חומר קל מחלב מלא) בחלב רזה (חומר כבד מחלב מלא) ביחסים כאלה שהתערובת תשקל כמו חלב מלא (1.032 ) ובאותה התערובת ימהלו את החלב המלא, ולא נוכל כבר להכיר כלום בלקטומטר, אך אם לנו ידוע מהו בערך אחוז השומן בחלב הבא מאותו המשק אשר נחשדהו, הרי אם נוסיף לבחינה בלקטומטר נעשה גם “בחינת בבקוק” נגָלה את הדבר. ולכן צריך לדעת להשתמש בשתי הבחינות יחד בזמן שהזיפן עשה “זיוף מחוכם”. והבודק ינקוט כלל זה: אם “בחינת בבקוק” מראה כי בחלב אין די שומן (לפי חלב המשק) והלקטומטר מראה בכל זאת את מדתו הרגילה של החלב, הרי סימן שכאן “זיוף מחוכם” אם “בחינת בבקוק” מראה את אחוז השומן נמוך מן הרגיל וכן בחינת הלקטומטר מראה מספרים פחות מן הרגיל, הרי פשוט הוסיפו מים לחלב.

אם שתיהן אינן רגילות הרי פשוט הורידו שומן מן החלב. ישנן עוד בחינות אך כראשי פרקים הרי זה מספיק, ולא נעמוד על עוד בחינות שישנן בכך. הסימנים א‘, ב’, ג' שבתמונה הנ“ל מראים על בחינת חלב ע”י לקטומטר. החלב אשר בצנצנת הגבוהה (סימן א) הוא טוב ולכן שקע הלקטומטר (סימן ב' המראה שפופרת הזכוכית אשר שמו בה כספית באחד מקצותיה למען תשקע עד גבול מסוים) עד הסימן 31 בערך כי בחלב טוב ישקע הלקטומטר לסימנים 30–32. סימן ג' שם מראה את עמוד הכספית אשר על ידה ידעו את חום החלב (כאן F 60 ).

המרֻבעים בצדי הציור מסמנים שרטוטים לחשוב השומן שבחלב או בשמנת: נניח שיש לנו חלב משני משקים, באחד 5% שומן ובשני 3.5% שומן, אך לנו נחוץ 4% שומן. משרטטים מרבע במרעה בתמונה כאן באות ד' מצד אחד של המרבע נכתוב את מספר האחוזים שומן אשר יש לנו בחלב של משק אחד, נניח 5%, באמצע המרבע נכתוב את מספר האחוזים הדרוש לנו, (היינו 4%) נוריד את המספר האחרון מן הראשון ונקבל 1. נציג את המספר הזה בהמשך לקו האלכסוני שבין 4–5. המשק השני שלח לנו חלב ב3.5%. נציג אותו מתחת למספר המסמן את אחוז החלב ממשק א' היינו תחת המספר 5. ואת המספר הזה נוריד מן המספר שהצגנו באמצע המרבע היינו, מן המספר 4 ונקבל חצי – ז“א 5%. את המספר הזה נציג בקו אלכסוני הנמשך מן 3.5 אל 4 היינו ממעל למספרו, עתה נכפיל את שני המספרים העליונים הדדית וכה נעשה גם לשני המספרים התחתונים; את התוצאות מן שתי המכפלות האלה נצרף יחד. ז”א כי על כל חלק אחד (כאן 5) מן החלב בן 5% נחוצים שני חלקים (כאן 1) מן החלב בן 3.5%. ננסה לפעול כה במספרים הרשומים ליד יתר השרטוטים (ה, ו, ז) ונמצא בכלם כדבר הזה וכן בכל חשבון דומה לאלה ולדוגמא נקח כאן את השרטוט האחרון (ז): נניח כי יש לנו שמנת בת 40 אחוז שומן וכן יש לנו חלב בן 4% שומן אכן במחלבה נחוצה לנו שמנת בת 16% שומן, ובכן לשם כך נחוץ לנו שנערבב יחד ליטר אחד (כאן 12) מן השמנת על כל שני ליטרים (כאן 24) מן החלב שתי הדוגמאות שנתנו בזה מספיקות לכל אדם נבון היודע לסדר חשבונות אריתמטיים פשוטים; ומן השמוש בחשבונות הפשוטים הנתנים בזה ימצא כל חלבן תועלת לא מעטה כי הדרך הנתנת בזה לחשובים פוטרת אותו מהרבה מאד יגיעת-מח שמלבד מה שהיא מעיפת הרי גם תרבצנה הטעויות לפתחה…. יותר מאשר בחשובם שנתנו בזה.

סעיף ו - בדיקות אחרות בחלב    🔗

לעובד במחלבות נחוץ לדעת פעם בפעם אם ישנה חמיצות בחלב. בחינה מהירה תעָשה ע“י נייר “לקמוס-כחול”, לטבלו בחלב; ואם ישנה חמיצות בחלב אז יהפך צבע הנייר לאדום או אדמדם לפי מדרגת החמיצות. בחינה אחרת לחמיצות היא ע”י “פנונפטלין”: ישימו מעט מן החלב בבקבוק שקוף, המיוחד לכך, מטפטפים “פנונפטלין” לתוכו ובוחשים מעט: חלב טוב יצָבע לכעין הזהב (מצבע שושנה) ובחלב חמוץ באיזו מידה לא יפעל הפנונפטלין בשנוי הצבע. ובכן בצבע אפשר להכיר אם ישנה חמיצות בחלב ובאיזו דרגא. ישנן עוד בחינות לכך אך את זה יוכל העובד ללמוד בתוך המחלבות.

מובן כי החלב צריך להיות לא רק נקי מלכלוך אלא גם טהור מבקטריות. בדיקת החלב ללכלוך הנה פשוטה. יסננו כמות מסוימת של חלב דרך שכבת צמר גפן מהודק (ישנו לקניה) ולפי מצב צמר הגפן אחר כך יוכר בנקל אם ישנו לכלוך בחלב או לא. ואולם לבדיקת טהרתו של החלב מבקטריות נחוצה מומחיות מסוימת לעבודה במקרוסקופ; וממילא אין המחלבות סומכות בכך על כל עובד. ולכן לא נטפל בכך.

לרוב תמכורנה המחלבות את החלב החי כשהוא פתוח (ישנן מחלבות אשר גם את זה תמכורנה סגור בבקבוקים) אכן על החלב המפוסטר יש לשמור יותר לבל ישוב ויאולח בחידקים, כי אם החלב המפוסטר יאולח הריהו גרוע עדין מחלב חי; כי לחלב חי ישנה גישה נוחה גם לבקטריות מועילות, ולרוב תתגברנה אלה על המזיקות; תחת אשר בחלב שחממוהו כבר פעם, יגבירו את התנאים הנוחים לחידקים המזיקים, ואלה יתגברו על הבקטריות המועילות. קימת פלוגתא בין חכמי המקצוע: “מה יבור לו האדם” אם חלב חי או חלב מפוסטר ולית מאן דפליג כי אם ישנו בטחון שהחלב הוא נקי והוא בא מפרות בריאות. אז מוטב להשתמש בחלב חי; אלא אם קונים חלב בשוק מבלי לדעת מאיזו בהמה הוא בא. אז מוטב שיהיה מפוסטר; ויש על כן ממשלות האוסרות את מכירת החלב אלא באחד מן שני התנאים הנ"ל. וישנן ממשלות המשגיחות על כך כי חלב מפוסטר ימכר חתום בבקבוקים יען כי כאמור יאולח חלב כזה בקלות יתרה מחלב חי. ליציקת החלב אל תוך הבקבוקים וכך לסגירת הבקבוקים ישנן מכונות שונות ולאחת מהן, חדישה ביותר תנתן תמונה בזה.

על העובד במחלבה לדעת לבחון חלב לפסטור, באשר כל חלב שאינו מתאים לכך הרי בפסטור יתגבן במדות שונות ובצורות שונות. אפשר לקנות בבתי מסחר מיוחדים, נוזלים מיוחדים מתאימים ואפשר גם להכין אותם במחלבה אם פונפטלין כנ“ל או פערינגטון. להכין את האחרון קל ביותר. משיגים בבית מרקחת כפתורי (טאבלעטס) “פרינגטון” ויכינו מהם תמיסה עי”כ שימיסו כל “כפתור” כזה בשלשים סמ“מ מים. אח”כ יקחו איזו כמות חלב ויוסיפו לה כמות שוה מן התמיסה הנ"ל. אם התערובת תקבל צבע מוזהב צהבהב או אדמדם אז הנו טוב לפסטור ואם נשאר בתערובת צבע החלב סמן שהנו חמוץ עד כדי להתקלקל בפסטור.

ישנה שטה של פסטור אטי ז"א שיביאו את החלב מהר ככל האפשר לחום של C. 63 וכה יחזיקוהו במשך חצי שעה. וישנה שטה של פסטור מהיר במכונות מיוחדות משטות שונות יעבירו את החלב בשכבה (דקה עד מאד) בין שני דופני המכונה. מחממים אותה הרבה עד כדי שהחלב בדרכו שם יַראה חום של C. 80 ובחום זה ישהה רק רגע אחד. הממשלות השמרניות למחצה תדרושנה מן המחלבות את דרך הפסטור האטי אף כי בזמן האחרון הוכיחו חכמים כי הפסטור המהיר עולה על ההוא. –

עקורו (סטריליזציה) של החלב יעָשה עי"כ שיעלו את חומו לרתיחה. בארצנו אין שטה זו נפוצה ולא נעמוד עליה.

המחלבות תשברנה לא רק חלב טרי וחלב מפוסטר חתום בבקבוקים (ע"י מכונות) אלא גם תוצרת חלב שונה: לבן יוגורד קפיר, שמנת, גלידה, חמאה וגבינה. הלֶבן הוא תוצרת דומה לחלב החמוץ הביתי שבחו"ל אלא שהאחרון יתהוה מחלב חי אשר “יעָמד” לזמן מה עד שיחמץ. תחת שהלבן יעָשה במחלבותינו מחלב מפוסטר;

ויש שיבקרו להכינו מחלב מפוסטר בפסטור ארוך־אטי, ומכיון שחלב אשר הוחם אינו נוטה להחמץ ע“י אותם היסודות אשר יתנו לחלב חמוץ את טעמו הנעים וכדי שיסודות אחרים מאלה והנותנים טעם נעים ללבן יגברו בו, ע”כ יערבבו “מתחיל” לתוך החלב המפוסטר שהוצק בשביל לבן ז“א יערבבו בו חומר המכיל את היסודות הרצוים, ואלה ימהרו לרְבות בו יגברו ויתחזקו ולא יתנו כבר אפשרות ליסודות בלתי רצוים שיתפתחו בו. יסודות ל “מתחילים” כאלה ישנם שונים. לעתים יגבור בלבן בכל זאת איזה יסוד בלתי רצוי כגון יסוד מן ה “מנפחים” (קוליק), סמנו של זה כשימָצא בלבן הוא באבעבועות אויר הנראות בו. מצרה כזו יש להפטר מהר מאד ע”י חטוא (דיזינפקציה) חזק בכלים ובמחלבה כלה. את “המתחיל” הרצוי (ישנם שונים) יערבבו לתוך החלב בעודנו חם (מתחילים שונים ידרשו חום שונה) והכל יעורבב טוב. אז ישימו את התערובת לתוך הצנצנות יסתמון ויעבירון לחדר מקרר (בין 20–10 מעלות לפי המתחיל).

בחו“ל יחבבו מין לבן אשר יכינוהו ע”י מתחיל מסוים. אותו הלבן יקרא “יוגורד” . גם מחלבותינו תנסינה ליצור “יוגורד” , להכין את זה יש ללמוד בתוך המחלבות. במעט שונה מן הנ“ל הוא ה “קפיר” . השינוי הוא נכר למדי בטעם אשר יקבל הקפיר הודות ליסודות שב “מתחיל” אשר ישימו בחלב להכנתו. גם הקפיר יעשה מחלב מפוסטר בחום מסוים. את הפרטים ילמדו במחלבה. את הכלים מכל הסוגים לחלב בכללו ולכל סוגי התוצרות הנ”ל יש להחזיק בנקיון מחלט.

המלים דלהלן הם אמנם בענינם של מנהלי המחלבות ולא של העובדים הרגילים אך כדאי שגם העובד הרגיל ידע מכך: רצוי שהמחלבות בל תהינה תלויות אך בחלב אשר יכנס אליהן יום יום מן המשקים, באשר לעתים יקרה שמן המשק יבא החלב מקולקל ואין למחלבה במה לספק את דרישות קוניהן ורצוי שבכל מחלבה יהיו דודים מתאימים לשמור בהן חלב מיום יום. בזה נתנת תמונה של מערכת דודים כאלה במחלבה גדולה אחת (עשוים מתכת ומזוגגים בתוך). קירות הדודים כפולים הם באופן שהחלב ישמור על מדרגת החום אשר הכניסוהו בו לדוד. מדרגת החום תהיה נמוכה כמובן. את הדודים יש להחזיק כמובן בנקיון מחלט.

כל אחד יודע בודאי עד כמה נוח הוא החלב ותוצרתו לרבויָם של כל מיני חידקים ובקטריות. ויש אנשים שאמנם ישמרו היטב על החלב אך לא ישמרו דים על הכלים ואלה יכניסו לחלב את כל ה “צרות” ההן, אין על כן שעור לנקיון הכלים לכך יכולות לעזור אלה הקונות את התוצרת לצרכי ביתן: כי תשטופנה את כל כלי החלב ותוצרתו תיכף אחר הרקתו). בכדי לנקות את הכלים ישרום קודם כל במים רגילים למשך זמן לפי סוג התוצרת שהיתה בהם. אז ישרום וירחצום במי חטאת צורבים (לרוב סודה) ואחרי כן שוב במים חמים ולבסוף שטיפה במים רגילים נקיים וליבש. במחלבות ישנן מכונות שונות לרחיצת הכלים. באחרונה התחילו להשתמש במכונות אוטומטיות ממינים שונים ואת המכונות ואת אופני השמוש בהן יכולים ללמוד במחלבות.

עד הנה דֻבר ע“ד חלב ותוצרת “נגרת” במחלבה ואולם ישנן תוצרות אשר תעשנה בעיקר מחלק מסוים של החלב אם משומנו או מחלבונו ונחוץ ע”כ להפריד בין השומן שבחלב ובין יתר החומרים שבו. לפנים לא ידעו עדין לעשות כזאת באופן מלאכותי (הפרדה מכנית) אלא היו מעמידים את החלב בכלים והשומן היה עולה למעלה יען שהוא קל מיתר החלקים שבחלב. ב “העמדה” הרי ישיגו את אחוז השומן הגבוה ביותר שאפשר להשיג בשיטה זו: 1) כל שכלי ה “העמדה” יהיו שטוחים יותר. 2) כל שהחלב קריר יותר ו “העמד” במקום קריר ביותר. אכן ההפרדה השלמה ביותר היא לא ב “העמדה” משום צורה אלא ע"י הפרדה. מפרדות ישנן כמובן מכל הגודלים (מחמשים ליטר לשעה ומעלה, לאלפים) ומצורות רבות. בזה נתנת תמונה של מפרדת אחת שאליה מחובר מניע חשמלי ואפשר להניעה גם ביד. מובן כי מפרדה גדולה כגון אלה אשר המחלבות תשתמשנה בהן קשה מאוד או אף אי אפשר (מפרדה גדולה ביותר) להניעה ביד.

את השומן מן החלב יש להפריד כשהנו נקי בהחלט. אפשר גם להפריד את השומן בפעולות חימיות אך זה אינו ענין למחלבות כיום אם לא ל “בחינת בבקוק” . המחלבות תשגנה את השומן כשהנו מעורב בחומרים אחרים מן השארית של החלב וישאיר את החלב הרזה נקי כמעט משומן. ההפרדה יכולה להעשות כאמור ע“י “העמדת” החלב עד שתצוף השמנת למעלה; ואולם גם אם יהיה בזה ענין לפרטים אין בזה לא עניין ולא חשבון למחלבות, ולכן הן מפרידות את החלב במפרדות (ספרטורים). מפרדות ישנן כיום כאמור שונות זו מזו ישנן מפרדות גדולות קטנות וקטנטנות, כאלה אשר יסובבון ביד וכאלה העושות את עבודתן בכח הקיטור או בכח החשמל. ומובן כי במחלבות ישתמשו אך בכאלה. אפשר לכונן שתוצאנה שמנת מסמיכות שונה ז”א באחוז מסוים של שומן. ואת כל מכונה אפשר לכון שתוציא שמנת מן הסמיכות הרצויה ומכיון שהכוונים לכך שונים הם במפרדות השונות לא יטֻפל כאן בזה. כמו כן לא יטֻפל כאן בתאור המפרדות עצמן כי אופני תעשיתן רבים הם. יש אשר תקבלנה את החלב ממעל להן ויש שתקבלנה אותו מתחתן. ישנן “מפרדות צלחות” זו על גבי זו. וישנן “מפרדות דפים” דף ליד דף וכן הלאה. גם המהירות הדרושה לסובבן אינה שוה בכלן וכן אין הגודל בזרם החלב אשר יוכנס לתוכן ואשר יוצא מתוכן שוה תמיד, אך בדרך כלל כל שהזרם הנו גדול יותר וכן כל שהסבוב הנו אטי יותר כן תהיה השמנת דלולה יותר, ולהפך.

ההפרדה המצליחה ביותר היא בחלב תיכף להחלבו. אך אם החלב התקרר עד למטה מן 25–27. טוב לחממו חזרה עד קרוב לחום הגוף בערך. מובן כי זרם וחלב להפרדה אינו צריך להשתנות בגדלו וחזקו כל עוד שאין מהירות סבובו משתנית. אם יש צורך להפסיק את ההפרדה באמצע יסגרו את הברז הפותח את זרם החלב למפרדה. אם זרם השמנת עומד להסתם מחמת סמיכות השמנת, יוצקים חלב רזה פושר או מים פושרים, לתוך המכונה. אחרי ההפרדה מניחים למכונה שסבוביה יחדלו מעצמם; ומשעמדה מהסתובב יפרקוה וישטפוה היטב היטב במים פושרים, ואחרי כך ירחצוה שוב במים חמים מעורבים בסיד או סודה וישטפוה שוב ברותחים. אין לנגב את חלקי המכונה אלא לנערם מן המים ולתתם להתיבש. אם המפרדה תעבוד בקושי מוטב להעמידה ולחפש את הסבה לכך. את זרם החלב למפרדה יפתחו בזמן אשר סבוביה הגיעו כבר למלוא מהירותם. את הסבוב יתחילו באטיות רבה. בכלל תתקבלנה עם כל מפרדה הוראות מבית החרושת לדרכי השמוש בה, ועל הוראות אלה יש לשמור. מובן כי יסודה של המכונה צריך להיות איתן, והמכונה תסודר על יסודה במאזן מים (משקל מים קוראים לכך)

סעיף ז' - עוד ע“ד חבוץ וכן ע”ד תעשית גלידה    🔗

ישנן מחלבות אשר ברצותן כי החלב שישבירו לשוק בל ימהר להעלות את השומן, יעבירו אותו דרך «מכונות בחישה» (הומוגעניזאטאר). והנה אם עודפי חלב כזה אינם עומדים לחזור למפרדה, אם לשם עשית שמנת או לשם תעשית חמאה אלא רק לתוצרת כגון לבן, קפיר וכדומה אז אין כל חסרון בפעולת הבחישה: ואולם בחלב שנבחש אשר יאמרו אח“כ להעבירו במפרדה, יפסידו עי”כ שאחוז השומן אשר יעבור לחלב הרזה יגדל ביחס לחלב רגיל. ואם באים עוד לחבוֹץ לחמאה את השמנת שהפרידוה מחלב שנבחש קודם, יגדל (כנ"ל) אחוז השומן אשר ישאר בחובצה. נסיונות שנעשו בתחנת הנסיונות של מישיגאן (ארצות הברית) סֻכמו במספרים דלקמן: בהפרדת חלב רגיל ישארו בחלב הרזה 0.011% שומן. אם הפרידו חלב מאותו הסוג אלא שנבחש קודם: הרי אם נבחש תחת לחץ של 500 פוט-אונץ (לחץ של 1 ק“ג ס”מ = לחץ של 0.32 פוט-אונץ) אז יהיה בחלב הרזה שירד ממנו 0.066% שומן, אם נבחש קודם תחת לחץ של 1500 פוט-אונץ, ישארו בחלב הרזה 1.060% שומן. אם תחת לחץ של 2500 פוט-אונץ, ישארו בחלב הרזה 1.683% שומן. ואם תחת לחץ של 3500 פוט-אונץ – 2.310%.

בחבוץ שמנת לחמאה, הרי בשמנת רגילה (שלא נבחשה) בת 30% שומן ישאר בתוך החובצה פחות מן 1% שומן, תחת אשר בשמנת כזו שנבחשה למשך תחת לחץ של 900 פוט-אונץ ישארו למעלה מן 6% שומן. אמנם גם משמנת אשר נבחשה כנ"ל אלא שהוכנה לחבוץ בהתאם לשיטות הנהוגות במחלבות («מתחיל» כנ"ל) הרי בחובצה שתרד ממנה יהא בערך רק 3%.

השפעה רבה על הענין הנ"ל ישנה גם למעלת החום אשר בה בחשו את החלב. ולמשל בחלב אשר נבחש בחום של C30° יהיו כדורי השומן גדולים מאשר בחלב שנבחש בחום של C30° וכידוע (עין בדיון כזה ע"ד חלב-עיזים אשר בספר זה) הרי כל שכדורי השומן בחלב הם קטנים יותר כן תקשה הפרדתם.

חלב אשר נבחש (כנ"ל) יקבל במשהו את הטעם של שמנת. בחלב אשר נבחשו כנ"ל ישקע מִשקע מסוים. מִשקה זה אינו בא מאי-נקיון (אם החלב בכללו היה נקי לפני הבחישה ) אלא מפעולות שבירה מסוימות שהבחישה תעשה ביסודות החלב.

כאשר ימנו את הבקטריות (מאיזה סוג ומין שהוא) בחלב שנבחש (כנ"ל) ימצא מספר יחידות רב יותר מאשר בחלב מאותו הסוג אשר השאירוהו במשך אותו הזמן מבלי שבחשוהו. ואין לחשוב כי ע“י הבחישה נוספו בקטריות בחלב, אלא הסבה לרבוי המספר היא פשוטה: כרגיל ישנן בקטריות רבות שהן דבקות הדדית ובמנין נמנית כרגיל כל נקודה של בקטריות ליחידה אחת, ואולם תחת לחץ הבחישה נפרדות הן הבקטריות לא עלה. כרגיל ישנם קושיים בנקוי מכונות בחישה יותר מאשר בנקוי מכונות אחרות אשר שמשו לחלב. הסבה לכך היא: כי ע”י הלחץ שבבחישה יָכְנסו המצוקים שמן החלב לתוך הסדקים והחורים (של המכונה) הקטנים ביותר: ויקשה אח"כ להוציאם בנקוי הרגיל

בנוגע לחבוץ חמאה צריך לזכור את הכלל כי החבוץ בין במשק ובין במחלבה יוצא לפועל על ידי סבוב מהיר אך לא “חלק” . זאת אומרת: השמנת צריכה לקבל “חבטות” תכופות על-ידי כך שיסובבוה בכלי שהנה פוגשת בו מעצורים בדרכה להסתובב כגון זכוכית מרובעת. במשק (ובל תהי עגולה). חבית המחבֶּצה במחלבה בל תסתובב בכוון ההיקף שלה אלא להפך ע“י חבטות כאלה יאסף יחד השומן מן השמנת ויהיו גרגרים ופרוסות. אז יש להפסיק את החבוץ, לרחוץ היטב היטב את הפרוסות למלחן (לפי הנדרש) ולעשותה¹⁰ עד שהחמאה תקבל את צורתה המתאימה. אז יוציאו את החמאה למכירה אם בגושים גדולים או ארוזה לשוק בפרוסות ממשקל מסוים. הטעם הרצוי של החמאה יושג ע”י הכנת השמנת לחבוץ. עד להכנה לחבוץ תוחזק השמנת כמעל"ע בחום נמוך (C7 - 10) לפני החבוץ יעלו את חום השמנת עד C 18 – 24 ויוסיפו לה “מתחיל” אשר יפַתח בה את הטעם ואת הריח המבוקשים. וכה תוחזק השמנת עד זמן החבוץ. לחבוץ אין למלאות ביותר את הכלי, כי אז תסתובב השמנת יחד עם הכלי ולא תקבל חבטות. מן הנסיון ילמדו כמה למלאות שמנת בחבית.

יש אשר החמאה (וכן חלב או שמנת) תהי מרירה או מרה והסבות לכך אינן ברורות למדי. ישנם אשר יניחו כי המרירות באה מתוך שרידי החלב אשר נשארו בחמאה (יהוא הדין בשמנת ועאכו"כ בחלב עצמו) והשרידים נתקפו ע"י בקטריות הגורמות למרירות וישנם אשר יניחו כי המרירות באה מן השומן ולא מחלק אחר. בזמן האחרון קבעו אלו חוקרים כי אם יחזקו חלב או תוצרתו בכלי מתכת (כגון כדים) אשר אינם מצופים בעופרת תהיה פעולה חימית בכך לתת להם טעם מריר.

גבינות ישנן ממינים שונים. שמנות ורזות קשות ורכות. במחלבות יכינו את הגבינות מחלב מפוסטר: אם לא להכין גבינה רזה (מחלב רזה) אלא “גבינה שמנה” מחלב מלא הרי היא תהיה משובחת ביותר אם השומן בחלב לגבינה יהיה 3.5%, החמיצות בגבינה תהיה לפי דרישת השוק. בחלב המיועד לגבינה ישימו “מתחיל” שיתן לה את טעמה. את החלב לגבינה “יקפיאו” ע“י זה שישימו בו פפסין ביחד עם ה “מתחיל” . לגבינה רכה שמנה משובחת ישימו לרוב פפסין בשעור של סמ”מ אחד לחמשים ליטר חלב. את הפפסין ימסו קודם במים (פי 20 לכמותו) ואחרי כן יצקו את התמיסה לאט לאט לתוך החלב, ובשעת מעשה יבָחש החלב היטב היטב. את המתחיל יחד עם הפפסין ישימו לתוך החלב אחרי שפסטרוהו, פסטור אטי, וקררוהו מהר לכדי 23 מעלות חום. מתחיל ישימו בערך סמ“מ אחד לכל ליטר חלב, אחרי 3/4 מעל”ע בערך יתחיל המקפא לשקוע אז ינהגו ככל אשר בואר בנוגע לתעשיות גבינות אחרות. מובן כי במחלבות תכבש הגבינה במכבשים ולא באבנים. ישנם מכבשים מצורות שונות: גבינה יכולה לשמש לא רק כסחורה לשוק האוכל אלא גם לתעשיות שונות, אך כאלה אינן עדין בארץ: כדאי אולי להכין אבקות חלב מן הקסאין והסוכר של החלב כי הדרישה לכן הנה די גדולה בארץ אך לע"ע אין מחלבותינו מטפלות בכך.

תעשית הגלידה הנה נפוצה אמנם למדי בארץ; ואולם כמעט כל תעשית הגלידה אינה במחלבות ואך לפני שנה בערך התחילה מחלבה אחת (של “תנובה” ) להוציא גלידה. אכן תעשית הגלידה היא טבעית כמעט למחלבות וישנן ארצות אשר שם תחשב הגלידה באמת כתעשית המחלבות. גלידה ישנה משני סוגים עיקריים: גלידות השמנת וגלידות המים. באחרונה לא נגע כאן כלל. גם הראשונות נחלקות לכמה וכמה מינים הנכללים בשני סוגים שניים 1) קפואים מתוך סבובו של החומר 2) קפואים בלי סבובים. בסוג הראשון ישנם מינים כאלה שהחומר החשוב שבהם הוא שמנת לבדה וישנם סוגים אשר החומר החשוב שבהם יוכן משמנת וביצים. בגלידה הנמכרת בשוק אין אולי אף ריח של שמנת. ואולם בגלידה נכונה צריך להיות 12% של שומן השמנת או שומן החלב: השמנת תפוסטר קודם בפסטור אטי, אז תקורר מהר ותוחזק במעלת הקפאון בערך כשני מעל“ע. אפשר לא להוסיף ביצים ואפשר להוסיף לשמנת אחוז נכר של ביצים ולסדר אחר כך את אחוז השומן (בחינת בקבוק תראה את אחוז השומן בתערובת) ואפשר לכון את אחוז השומן בתערובת ע”י הוספת חלב רזה: סֻכר יוסיפו לפי טעם השוק וסכר ישנו כמובן גם ברבות אשר יוסיפו לגלידה. ואפשר כמובן להוסיף “טפות” או “אבקות” שיתנו את הטעם והריח הרצויים לשוק. הגלידות שבשוק מכילות גם סוגים שונים של עמילנים ג’לטינים ומיני גומי שונים, שיתנו לגלידה סמיכות תחת השמנת והביצים. לגלידה המכילה שמנת וחלב רזה אפשר להוסיף פפסין בכדי שהקפאתה תהיה כפולה גם ע“י קור ממש והן ע”י “ענזמי” הפפסין. אחרי שכל התערובת היא מוכנה יעבירו אותה במכונה מיוחדת לה אשר תבחשְׁנָה (בקור) היטב היטב ואז יכניסוה ל “מקפיאים” מיוחדים לה. בשוק תשמר הגלידה אם בתוך מקררים מיוחדים ואם עי"ז שיחזיקו את כל הגלידה בתוך קרח כתות מעורב במלח גס (1 חלק מלח 11 חלקים קרח בערך). כראשי פרקים לתעשיה זו, יספיק אשר נאמר כאן; השאר, זיל גמור…

בכל כלי מחלבה יש לעתים קשיים ב “אבן החלב” השוקע לדופני הכלים ונדבק בהם במדה שקשה להסירו. בזמן האחרון הומצאה באמריקה תרופה נגד סוגים של אבני חלב שונים. לפנות לארצות הברית לפי הכתובת: st, New York Oakite Products, 30 Thame.

יש אשר נמצא במשק (או במחלבה) עודף של חלב. לשומן החלב לא קשה כאן עדין למצוא שוק, ואולם לחלב הרזה קשה לעתים למצוא כזה, ובמקרים כאלה יוכלו אולי למצוא תקנה בכך שיהפכו אותו לחובצה. הדרך הטובה ביותר היא שהחלב הרזה יפוסטר, יקורר ויוחזק אחרי כן במעלת חום של 22 בערך לכל 100 ליטר חלב יוסיפו כשני ליטרים “מתחיל החובצה” , החלב יקרש בשלשת רבעי מעל“ע בערך. אז יבחשוהו והוא מוכן לשמוש. במשקים אשר (לא כבמחלבות) אין להם אפשרות נוחה לכל הנ”ל, יקחו חלב כזה בלתי מפוסטר יציגוהו (יעמידוהו) במקום אשר חום כנ“ל שורר בו. במשך מעל”ע בערך (אולי פחות) יקרש החלב אז יש לבחשו היטב ולהציגו בחום של 10% מעלות בערך והוא יהיה לחובצה. אחרי שעשו כבר פעם חובצה כזו טוב כי בפעמים הבאות יוסיפר ממנה לחלב הרזה אשר ירצו שוב פעם להפכו לחובצה. לחלב הרזה אשר יהפכוהו לחובצה, טוב שיוסיפו בערך 1% שומן החלב (אם ע"י הוספת חלב או שמנת). אחרי שהחובצה כנ"ל בשלה היא אין להחזיקה בחום שהוא גבוה מן 22°. כי הקסעאין שבה ישקע ו “מים” יצופו למעלה.

 

חלק ד'    🔗

 

פרק ז'    🔗

סעיף א' - גדול סוסים ויתר פורטי הפרסה    🔗

בסוסים מבדילים כמה וכמה משפחות השייכות לשתי קבוצות: הסוס הקל (לרכיבה ולעבודה קלה) והסוס הכבד (לעבודת משיכה כבדה למדי). והנה לקמן תמונה משני טפוסים לשתי הקבוצות הנ"ל:

את ההבדל שבין בנין הגופים בשני הטפוסים הנ"ל לא קשה להכיר: יש הבדל לא רק בכובד גופם (בערך 800 ק“ג משקל בינוני לסוסים מן הטפוס העליון שבתמונה לעומת 500 ק”ג בערך משקל גופו של סוס מן הטפוס השני) אלא גם הבדל גדול בבניני הגופים: לעליון שרירים מוצקים מאד לעומת שריריו העדינים בערך של התחתון. וביחס לגודל הגופים, הרי גופו של העליון קצר יותר וגם רגליו קצרות יותר ביחס לגופו מאשר בתחתון, כי אמנם חזקם של השרירים (אשר יפעלו כחבלים) המכסים את העצמות (אשר תפעלנה כמנופים) יגדל ככל אשר תקצרנה העצמות. ובכן בסוס-המשא יש לבקש לא את המהירות אלא את הכח והסבלנות תחת שבסוס המרכבה או הרכיבה יבֻקשו דוקא קלות, זריזות ומהירות.

בארצנו וסביבתה גדלו הערבים עד עכשיו בעיקר את סוס הרכיבה הקל ברגליו ולסוסיהם אמנם יצא שם משֻׁבח. ואולם כמו בשאר הבהמות ככה גם בסוס לא שמו לב כלל לסוס-המשא. ואפשר לראות סוסים מקומיים למשא מטפוסים שונים.

וכמעט כולם הם מן הטפוסים הקלים; תחת שאין עדין למצוא כאן סוס מקומי מן הטפוס הכבד. אכן לגדל סוס מקבוצת הסוסים הכבדים לא קשה יותר מאשר לגדל סוס מקבוצת הסוסים הקלים. רבות הן המשפחות גם מהנמנות לקבוצה א' וגם מהנמנות לקבוצה ב'. (לא נמנה אותם בזה, דַיָם הטפוסים שתמונות מהם אשר נִתנו כאן).

גדול הסוסים כמקצוע מיוחד לעצמו, קיַם עדין בארצות שאינן מיושבות למדי ושטחי מרעה רחבים מאד עדין פנוים לכך. ואולם שלא כמקצוע מיוחד אלא כתוצרת לוי במשק, יכול גם האכר בארצנו לגדל סוסים, כל עוד הוא מחזיק במשקו את הבהמה ממין זה. האכר יכול להחזיק סוסה או סוסות (תחת שיחזיק סוסים) ומזמן לזמן יגדל לו סיח מבלי שיפסיד כמעט בעבודת הסוסה כי במשקינו המעורבים ישנן ממילא תקופות אשר לא יעסיקו כלל את בהמות העבודה או יעסיקון אז אך מעט מאד, כגון להכניס משהו; ויכול האכר להרביע את סוסתו באופן שתלד בתקופה כזו.

בתמונה דלעיל רואים זוג סוסות הנגשות לעונת “העבודה הבוערת”: הוצאת זבל ב“עגלה המפזרת”. (שאחרי כן תבוא גם החרישה הקשה והזריעה)אלא שב“עונה המתה” אשר קדמה ל“עונה הבוערת” הספיקו הסוסות “להקים על הרגלים” זוג סיחים יפים למדי, וכבר “אינן חוששות” לעבודה קשה סוסה מיניקה ועובדת צריכה רק מספוא דשן ותוכל אף להיות מעֻברת שוב. –

מן הנ“ל מובן כבר כי בסוסה מעֻברת אין לעבוד קשה, קרוב לימי לדתה ולאחריה, את הסוסות אפשר להרביע במשך כל השנה, הן מתיחמות, לעתים קרובות למדי כאמור, ( החל 9 ימים מאחר לדתן). ה”עונה הנוחה" שלנו מעבודת השדה בבהמות היא מאחרי הקציר (בערך בחג השבועות) עד לפני הזריעה (בערך בחנוכה) וטוב להרביע אצלנו את הסוסות באופן שתלדנה בערך בסוף אב או בתחילת אלול ותהיה להן עבודה קלה או אף בטלה גמורה כשלשה חדשים לפני לדתן וכשנים אחרי לדתן. בארצנו רגילים לעבוד גם בסוס שאינו מסורס, (אמנם קשה לדעת אם הדבר יהיה נוח בסוס מן המשפחות הכבדות) כיום יש כבר בארץ סוסים “כבדים” מיוחדים להרבעה (בחוות הממשלה) ואפשר להביא אליהם את הסוסות. ובכן יוכל האכר להחזיק סוסה או סוסות מן המשפחות הכבדות ולהרביען אף לזכר ממשפחתן או את סוסתו המקומית המעורבת ירביע לסוס “כבד” טהור היחס ויגַדל סיח בדרגה עולה לסוס “כבד”. –

אם הסוסה היא מיניקה טובה אין צורך להוסיף מזון לסיח אלא להגדיל במקצת את כמות המספוא הניתן לאמו והסיח יתפרנס כבר לידה אם מחלבה ואם מאבוסה, בגיל שבועות אחדים יאכל כבר הסיח בערך ק“ג או ק”ג וחצי מרוכזים ליום ויש להוסיף את זאת לאבוס אמו. מוטב שיהיה אבוס מיוחד לסיח, כי הוא יעשקנה באבוסה והיא תקבל את הדבר “באהבה”. כשיגדל הסיח, טוב בכ“א להרגילו לאכול ולדאוג יחד עם זה שלא יעשוק את אבוס אמו. הדבר יְעשה פשוט עי”ז שלעת אשר יאבסו את אמו במרֻכזים יקשרו את הסיח המגודל לחוד לשעה בערך וישימו לפניו מרֻכזים. אחר כך יתירוהו למען יהיה ליד אמו, ואף בלילה. אם לא יתחילו לקשור את הסיח מקטנותו לא יהיה הדבר קל ביותר בהגיעו כבר לחצי שנה בערך, תחת אשר אם חכו (“שברו”) את הסיח בקטנותו ואלפוהו לרסן-קל בערך, יקל אחר כך יותר לשום עליו רסן חזק. ובעמדו ליד אמו לאכול אתה ישימו ברסנו שרשרת המחוברה כבר אל הקיר ליד אמו, ובראותו את אמו שקטה יעמוד כה גם הוא ויתרגל להיות קשור (יש לשום לב ביחוד בהתחלה לבל יסתבך בשרשרת ועל כן יקשרוהו רק ליד אמו, כאשר ישחררו את אמו ישחררו גם את הסיח. במשקים אשר יחזיקו סוסים רבים יחד כדאי להקצות מקום מיוחד לסוסה ולסיחהּ כי ממילא לא טוב לסיח שיסתובב בין סוסים זרים לו (אלה יבעטו בו כרגיל, ויכולים גם להרגו). באופן הנ“ל יגדל הסיח והיה לפלגס יפה ולסוס צעיר בלי “צרות צרורות”. יש לזכור כי הרסן והשרשרת לסיח, וגם לסוס, יהיו חזקים למדי לבלי הנִָתק מהר על ידם, כי עי”כ גם יפתח הסיח מדות רעות (כמשיכה אחורנית) אחרי שיוכח פעם (ומה גם כמה פעמים) כי דבר זה “עזר” לו להשתחרר מ“מאסרו”. סיח או סוס שיש לו מדה רעה כזו אפשר “לאלפו בינה” בכמה דרכם שונות שיחזור מסורו. אחת מהן הטובה והנוחה ביותר היא כזו: במרחק קטן ממנו מאחוריו (³_/4 מאורך שרשרתו) יסדרו קרש, לרוחב מעמדו, שחודי מסמרים יוצאים ממנו ופונים אליו. בהחל הסיח או הסוס לצעוד אחורנית למען משוך ונַתק, ידָקר באחוריו וירתע חזרה קדימה. כה יעשה פעמים אחדות ויפחד כבר מחזור על כך. עוד מדה עצבנית רעה ישנה בסוסים שינשכו ויפרסו פרוסות פרוסות מאבוסם. העצה לכך היא פשוטה גם כן: לצפות את חודי אבוסן בפח או בברזל.

סעיף ב' - על הסוס במיוחד    🔗

הסיח בהוָלדו אין לו, כרגיל, שִנים בסנטרו ואך 4 “טוחנות” בכל לחי. כעבור ימים אחדים תצאנה שתים שתים “נושכות” תחת חוטמו (למעלה ולמטה). כעבור חדש תצא עוד “טוחנת” אחת בכל ללחי. אחר כארבעה חדשים תצא תחת חוטמו עוד שן אחת, בכל צד של שִניו אשר תצאנה אחרי הולדו. ובגיל 8–6 חדשים תצאנה עוד “חותכות” אחת אחת מכל צד של הקודמות בסנטרו, ויתר ה“טוחנות” בלחייו. ויש לו כבר כל “שִני החלב” שלו. בגיל שנה – שנה וחצי נכר כי בשִני סנטרו הראשונות (לפי המספוא) נשחקו ונמחקו ה“גומות”, ובסוף השנה השניה תשחקנה הגומות גם ב“חותכותיו” הקיצוניות. בגיל 3–2¹_/2 שנים תשרנה חותכותיו הראשונות ותצאנה שִנים קבועות (“שיני החלב”, נכרות בנקל בהיותן נבדלות משִׁניו הקבועות בזה שהראשונות קצרות יותר ולבנות יותר מן האחרונות). בגיל 4–3¹_/2 שָנים “תוחלפנה” החותכות הקיצוניות (שמזה ומזה) לגמרי. בגיל שבין 10–5 שנים יֻכּר הגיל בסוס לפי מצב הזוית המתהוה בין חותכותיו וטוחנותיו בכלל ולפי מצב שחיקת השִׁנים בכללן. כי בסוס צעיר (עד 5 שנים) תהיינה חותכותיו נצבות בפיו במצב ישר, ודפניהן שמן החוץ ועד לגומה יהיו עבים יותר מאשר דופניהן שמן הגומה ולפנים הפה, תחת שעם גילו יטו חותכותיו הצדה, שִניו נשחקות בכלל אלא שע"י הטית חותכותיו חוצה וישָחק ביותר דופנן שלצד פנים ויראה עצמו עבה יותר ויותר ועביו יעלה על עבי הדופן שלצד חוץ. במצב זה ישנן כמובן דרגות שונות אשר כל הרגיל אצל סוסים יבחין לפיהן את גיל הסוס עד זקנה מופלגת.

לסיחים צריך כמובן לתת מספוא יותר מרֻכז מאשר לסוס המבוגר ולא רק זאת אלא שהיחס המזין אשר במספוא הנתן לו צריך כמובן להיות צר יותר מאשר במספוא המבוגר. הסַיסים יחשבו, (מתוך נסיונם) כי כל 8–7 ק“ג מספא מרֻכז אשר יאכל הסיח אחרי הגמלו (בטרם יגיע לגיל של שנה) יוסיפו בערך ק”ג אחד על משקל גופו, ושלכל ק“ג במשקל גופו אשר יוסיף הסיח מבן שנה ומעלה יצטרך לקבל בערך 11 ק”ג מספוא מרֻכז; אך מובן שאין זה יכול להתקבל ככלל, שהלא ראשית ישנן משפחות שונות בסוסים שמהם כבדים ומהם קלים ומובן כי הסוסות מן המשפחות הכבדות תלדנה סיחים גדולים יותר מאשר אלה הנולדים לסוסות מן המשפחות הקלות וכה הן יהיה המצב גם בעת הגמלם של הסיחים, ובדרך כלל יכול גוף כבד יותר להוסיף לעצמו משקל יותר; ושנית יש גם הבדל רב בין תכונה לתכונה של כל סיח במשפחתו. בדרך כלל טוב שאת הסיחים הגמולים יאבּסו במספוא טחון או לָחוץ, מאשר יאבסום בגרעינים שלמים. המספוא המרֻכז הטוב ביותר לסיחים הוא ש"ש לחוץ, אחריו יבאו סובין וקטניות טחונות.

סוס מבוגר יקבל בכל יום מספוא מרֻכז (לפי עבודתו וגודל גופו), בערך 4 ק“ג בבטלתו ויותר מכפלים בעבדו. בכמה ארצות אשר בהן יאובס הסוס בעיקר בש”ש, ואחרי אשר שִׁבֳלי הש“ש החלו להפוך את גרעיניהם לכעין הבצק-הרך, יקצרו את הש”ש וייַבשוהו לכעין חציר אשר יקצצוהו אחרי שיבש; ובו בלבדו יאבסו את סוסיהם כשאינם עובדים קשה; ואך ביום אשר הסוסים יעבדו עבודה קשה ביותר, יוסיפו להם מעט מספוא מרֻכז. גם כאן בארצנו כדאי הדבר לסַיסים ואם כה ינהגו ויקצרו את הש“ש בטרם יבשל (כנ "ל) יוכלו להרויח (בשנה גשומה במלקוש) ולהשיג שני קצירים טובים. – ש”ש הלקוי ביותר ב“שְחור” אין לתת לסוסים כי זה גורם להם מחלות קבה.

ערך הסובין באבוס הסוס הוא עולה עוד על ערך הש“ש. כאן גם יעלו הסובין לרוב בזול יותר ממספוא מרֻכז אחר, ביחוד לפי חלבונם, אלא שלא כדאי לאבסו בסובין בלבד (כמרֻכזים) באשר הסובין ישלשלוהו מעט וגם יגרמו לו שיזיע הרבה בעבודתו. אמנם המאבס את סוסו בסובין בימי מנוחה יפָּטר עי”כ מכמה צרות שבמחלות קבה. ובימי עבודתו אפשר לסדר שחצי מנתו היומית, ביחוד מנת הלילה, תהיה סובין. כשהסוס עובד עבודה קשה כדאי שקטניות גרוסות או מחוצות תתפוסנה חלק נכר ממזונו. ואם הסוס יאובס בשעורה או בתירס (העניים בחלבון) יוסיפו לו כמובן על מנתו, (קטניות או סובין) כחמשה עשר אחוז ממנת יומו, ואף כוספא יוסיפו, למען יקבל את המגיע לו בחלבון, ומובן שאם לא יוסיפו את זה, יצטרכו לתת לו שמנים ופחמימנים מיותרים. בארצנו ינהגו להאביס את הסוס בשעורה, ואין זה מפני שהשעורה טובה יותר לסוס (ה"ש יפה לו יותר), אלא יען שהשעורה גדלה יפה בארצנו. בנוגע לטחינת הגרעינים הרי מובן שאין הבדל בין אחד לשני, גם שעורה וגם ש“ש, טוב שיוגש כשהם גרוסים. בסוס מבוגר, אף אם במקרה אין טיב עבודתו וקשיתה משתנה בכל עונות השנה וכן אין שנוים בטיב אבוסו, יכולים לראות בכל זאת שלעתים יעלה במשקלו או ירד ( בגבול של 15 ק"ג), ולפעמים יפסיד גופו כמות ק”ג כנ"ל אף במשך יום אחד אשר הזיע בו הרבה או נשם עמוקות מרוב עבודה קשה, ואין מה להבהל מכך.

בזמן האחרון חשבו חכמים ומצאו, כי הסוס הוא מהיר במקצת מן הסוסה.

לפעמים תהי עבודת הסוס לשאת משאות על גבו (רכיבה) ולעתים קרובות יותר למשוך אחריו משאות. סַיס היודע את כחו של סוסו למשוך אחריו משא במשקל מסוים במהירות מסוימת, ברצותו להגדיל את המהירות, עליו להפחית את המשא וכן להפך. את המשא הכבד ביותר, ביחס לכחו, יוכל סוס למשוך כאשר ימשוך את משאו כדי מהירות של 3–2 ק“מ לשעה. מובן כי בהתאמצות מסוימת יכול הסוס למשוך משאות הכבדים מכחו הרגיל (גם חריש אינו אלא מעין משיכת משא) אך ע”י עבודות קשות מאד יופרע מהלך העכול בקבתו.

טוב כי רתמת הסוס תהיה קלה עליו בכל האפשר ובימות הקיץ החמים (אשר כרגיל יניחו לסוס כמה שעות בצהרים) טוב כי הרתמה תוסר ממנו לשעות המנוחה שהן ארוכות למדי (לצהרים בקיץ כנ"ל). לא טוב כי הסוס יעבוד כאשר כסוי (מאיזה סוג שהוא) מכסה עליו. מתוך כך יזיע והוא עלול להצטנן ומכאן יוכל להגיע לחלאים שונים. מוטב כי בעבודה יהיה הסוס מגולה לגמרי ואך בהפסקות מן העבודה (לזמנים ממושכים באיזו מדה) יושם עליו איזה כסוי אם מזג האויר אינו חם די או אם נושבת רוח קרה.

סעיף ג'- על פורטי הפרסה בכללם    🔗

כרגיל יַשקו את הסוס שלש פעמים ביום, מעט זמן בטרם שיאבסוהו, אך אם ירצו כי הסוס “יתרענן” בעבדו עבודה קשה, טוב להגיש לו גם בשעות העבודה כשתי כוסות מים בכל פעם. להגיש מעט מים לסוס בזמן העבודה אפשר גם בזמן שהוא חורש למשל בשדה, הן כל אכר יקח אתו מים לבהמתו בשדה, ויקח די שיספיק גם לתת כפעם בפעם מעט מים באמצע שעות העבודה. בהפסקת הצהרים כשאינה ארוכה למדי מוטב לתת לסוס את מנת הגרעינים שלו ואך מעט מאד מספוא גס נוסף לכך. למען יהיה קל-תנועה אחרי כן. גם באבוס הסוס כמו באבוסן של בהמות אחרות מוטב לתת קודם את המרֻכזים ואחר כך את המספוא הגס. ובזמן אשר יתנו לו מספוא-גס במדה רבה (כגון ללילה) מוטב לתת לו את זה כחצי שעה אחר שגמר לאכול את המרֻכזים. כי קבת הסוס היא קטנה ואם יאכל הרבה מספוא (גם תיכף אחרי הגרעינים) הרי יהיה מזונו לחוץ ביותר בתוך קבתו ולא יעֻכל דַיו וחלק מן המספוא ביחוד המרֻכזים גם יעבור לתוך המעים במצב בלתי נעכל למדי בקבה, ושוב לא יעוכלו כראוי אף במעים; ולסוס יכולים להגרם כאבי בטן מתוך כך, ולסַיס –הפסד כספי.

בארצות אחרות (המפותחות למדי) ידועות גם במין החמור משפחות בעלות יחס לפי תכונות מיוחדות, מה שאין כן בארצנו וסביבתה. הערבים הן לא פתחו שום בהמה מלבד את סוס-המרוץ היחסן הנקרא “אציל”, והישוב החקלאי העברי אמנם כבר פתח כאן למרות צעירותו מעין “אתחלתא דמשפחה” במין הבקר לחלב, וקרוב לודאי כי לא יארכו הימים והישוב העברי יפַתח כאן גם התחלות למשפחות בצאן, אך לחמור אין עדין תשומת-לב מספיקה אף בישוב העברי. אך כאמור פתחו כבר בארצות אחרות חמורים ה“מתיחסים” למשפחות מסוימות שכל אחת מהן תצטין בתכונות מיוחדות, וכדאי הוא, כמובן, החמור לטפול מיוחד אם לא לשם עצמו הרי לשם הפרדות, הממזרים, אשר יצאו מהרבעת חמור על סוסה. החמור הוא בן-גזע אחד עם הסוס וכאשר ירביעוהו על הסוסה וילדה פרד או פרדה, ואם להפך ירביעו את הסוס על האתון וילדה יֵם. גם בפרד וגם ביֵם קל להכיר שהם ממזרים מן הסוס והחמור. בצורתו הכללית (אזניו למשל) יזכיר היֵם יותר את הסוס, אך בגודל גופו יתקרב לחמור. והמצב הוא הפוך בפרד, אשר בצורתו הכללית יזכיר יותר את החמור (שוב אזניו ביחוד) אך בגודל גופו יתקרב לסוס. אף כי לא קשה כלל להרביע את האתון לסוס, ואם כי היֵם גדול וחזק יותר מן החמור אשר במשפחת האתון אמו, ובתכונותיו ידמה אל הפרדה, הרי גידול יֵמים אינו רגיל; אמנם גדול הפרדים נפוץ ביותר ולא רק סוסות שאינן “בעלות יוחסין” תורבענה לחמורים אלא גם סוסות בעלות יוחסין. ישנם אשר ירביעו את סוסותיהם לא רק לחמורים אלא אף לזכרים אחרים שבבָּר מגזע פורטי הפרסה (כגון הצֶבּר). את צבעו יירש הפרד בעיקר מאביו (אך גם מאמו) ומי שישים לב לכך יבחר לו את החמור בצבע הרצוי לו.

הפרד הזכר הוא עָקר תמיד בהיות שבזרעו אין למצוא כלל את התולע המיוחד לזרע זכרים פוריים. אמנם בפרדות יהיה אחוז קטן גם פוריות והן תוכלנה (ללדת אם תורבענה לסוס או לחמור) אלא שהענין אינו כדאי יען כי בכמה מקרים הרי הפרדה גם כשנתעברה תפיל את ולדה וזו היולדת כבר תלד ולד חלוש אשר לא כדאי אולי לגדלו. כרגיל יעלה הפרד בתכונותיו על הסוס שבמשפחת אמו הסוסה: 1) הוא מסתפק במועט וכרגיל הרי המספוא שיספיק לשני סוסים יספיק לשלשה פרדים (או פרדות) השוים להם (לסוסים) בכובד גופם ובעבודה הנעשית בהם. 2) הפרד יעמוד בחוסר מזון מספר ימים יותר מן הסוס, וגופו ינזק במקרה כזה פחות מן הסוס ובשעת הדחק יעבוד הפרד גם בלי מים מעל"ע או יומיים ושלשה ימים. 3) פרד שהוא בגודל אחד עם סוס מסוים, יש בכחו להוציא עבודה יותר מן הסוס. 4) הפרד הוא מחוסן בפני מחלות יותר מן הסוס. 5) הפרד מתיחס בשויון-רוח אל סביבתו יותר מן הסוס, ולמשל רכבת או אוטו יבהילוהו פחות מאשר יבהילו את הסוס, ולכן במקומות סכנה רצוי יותר לעבוד בפרדHם מלעבוד בסוסים. 6) לשאת משאות על הגב, ביחוד במשעולי הרים, מסוגל הפרד יותר מן הסוס. הפָרדים¹¹ יחשבו כי הפרדה תעלה על הפרד בכל התכונות.

הטפול בחמורים ובפרדים אינו שונה כמעט מן הטפול בסוסים. וכן הגִדול.

סעיף ד' - על זבל הבהמות    🔗

אחרי שעברנו בדיון על כל הבהמות אשר בישובנו, כדאי להתעכב מעט בדיון על תוצרת-הלוי של הבהמות: על הזבל.

הזבל יבוֹא כתוצאת-לוי חשובה-במשק חקלאי המחזיק בעלי-חיים לא נדון כאן הרבה ע"ד תוצאת-לוי זו ואך בקצור נאמר כי ראשית כל יהיה ערכו של הזבל תלוי: 1) במספוא אשר יקבל בעל-החי המפריש את הפרש שיהפך לזבל. 2) ומובן שגם לחומר אשר ישמש רִפוד לבעל-החי ואשר יעורב בפרשו ישנה השפעה מרוּבה על ערך הזבל. 3) תלוי ערכו של הזבל באופן החזקתו: אם יוחזק כשהוא מוגן מרוחות מנדפים וכדומה או לא, כי בזבל יֻתן ערך מיוחד לחנקן שבו. וזה יאצר בצורות הנוחות להתנדפות ביחוד בתוך השתן. מכל 25 חלקי חנקן (חלבון) אשר בעל החי (ביחוד בקר) יאכל, יקבל אך כחלק אחד לגופו תחת אשר 24 חלקים מכך נפרשים מגופו אם בצורת שתן (בערך 20 חלקים) או גללים (בערך 4 חלקים).

ובכן החומר הנקרא זבל הוא ע“כ חבור חומרים כדלקמן: 1) החומר אשר שמש מצע לבהמות (זהו כרגיל קש אך יש שגם בחומרים אחרים ישתמשו (כבתבן) למצע כזה). 2) שירי מספוא אשר עברו דרך קבת הבהמות מבלי שנעֶכלו בהן והבהמות תוצאנה אותם בפרשן. 3) פרש הבהמות עצמו אשר בו ימָצא אותו חלק המספוא שנעכל בגופות הבהמות אלא שהגופות פלטוהו, או יותר נכון: חומרים אשר שמשו קודם כחלקים בבניני גופותיהן של הבהמות ואח”כ נפסדו מלשמש לכך; והגופות פלטו אותם.

מובן כי שלשת סוגי החומרים הנ“ל נמצאים בזבל באחוזים שונים הכל לפי הטפול אשר הבהמות תקבלנה ולמשל יש מי שיתן כמויות גדולות של מצע לבהמותיו ואחֵר אשר לא יתן כל מצע, ובין שתי הקצוות האלה ישנן כמובן דרגות שונות, ומובן כי הרכב הזבל ישונה גם ע”י כך. וכן ישונה כמובן הרכב הזבל לפי החומר אשר ישמש בכלל כמצע לבהמות (קש,כַּבוּל ועוד..) ואגב: השמוש בחומר רב למצע לא רק יגרום כי זבל רב יוָצר במשק בכלל אלא גם שהחומר המשובח ביותר אשר בזבל (האמוניה) ישמר בתוך הזבל ולא יתנדף לאויר בחלקו האחד ולא יוקז בנוזלים בחלקו השני. וכן כל שבמספוא הבהמות הוא עשיר יותר (כגון בפרות חולבות, בסוסים-עובדים וכדומה) כן יעשר הזבל. בנוגע לכמות הזבל מכל בהמה אין מספרים קבועים,באשר הדבר תלוי באופן אשר הזבל ישִָׁמר: אם יניחוהו לגשמים בחורף ולשמש ולרוחות בקיץ הרי מובן כי ישיגו זבל שבכללו פחות הרבה מאשר אם ישמרוהו מהנ“ל, ונוסף לכך הרי ערכי הדשן אשר יהיו בזבל הרב אשר יושג בדרך השניה יהיו פחותים הרבה מאשר בדרך הראשונה. בדרך כלל זבל מוגן בפני השמש, הרוחות והגשמים ישמר בכל זאת בחורף יותר מאשר בקיץ כי גם עצם החום יגדיל את ההתנדפות ממנו. כרגיל יחשבו כי מפָּרה מבוגרת (שמשקלה 400 ק"ג בערך) ישיגו זבל טרי כדי 14 טון מגלגולת בשנה (או יותר נכון יהיה לאמר 7 טונים ל-6 חדשי החורף). אך מובן כי בכל משק אין בקר מבוגר בלבד ורוב הבקר יהיה דוקא בלתי מבוגר ולכן יש לחשוב שרק כחצי מן המספר הנ”ל יושג.

בעצמי נסיתי (במקום חם אחד בארצנו) להחזיק שתי כמוּיות של זבל שקוּלות. אחת בחוץ תחת קרני השמש ואחת בתוך הרפת. והנה אחרי קיץ אחד, חסר למשקל הזבל שהיה כל הזמן בשמש בערך 70% ובאותו הזמן חסר לזבל שהיה ברפת רק בערך 20%. ומובן שיש עצות להפחית עוד יותר את הפחת שבזבל: כגון לכסות את הזבל בשכבת חול או עפר, שעביה יהיה בערך כעשרה ס"מ וכאשר יהיו מוּכנים להוציא את הזבל לשדה אז יסירו את השכבה ההיא וישימוה בצד, בשביל להשתמש בה שוב; או יוציאוּה לשדות יחד עם הזבל (כי ערכה רב כדשן לשדות), ערך הזבל בארצנו הולך ועולה ואכר הגוּן לא יפקירנו לשמש ולרוח.

ההרכב העיקרי של זבל המשק יהיה בכן ראשית כל מן שלשת החומרים העיקריים אשר יבקשו בדשן לשדות: 1) חנקן 2) “פוספטים” 3) אשלגן. וחומרים אלה הם כמובן גם העיקריים שבזבל לא רק בכמותם אלא גם באיכותם.

בתוך פִּרשה של בהמה בכללה, ישנם מן החומרים הנ"ל (במשקלם הכולל) כדי חצי מן החומר היבש אשר האביסו לאותה הבהמה ואולם ביניהם לבין עצמם ישנם הבדלים, למשל: מן החנקן ישנו בפרש בערך שלשת רבעים מאשר קבלה הבהמה באבוסה.

האחוזים הנעכלים בתוך הגופות, גדולים בבעלי חיים צעירים וקטנים מאשר בבעלי חיים מבוגרים שבמַרבק¹² החנקן אשר בפרש נמצא בעיקר בתוך השתן וכן האשלגן. ולעומתם הרי הפוספטים נמצאים בעיקר בחֱרָאִים¹³ באופן כזה הרי שנים משלשת חומרי הדשן העיקריים ביותר אשר בזבל, יבואו מן השתן בעיקר, למרות אשר ברוב המשקים החקלאיים אין כל תשומת-לב לחומר זה וכבר בצאתו מן הבהמה אין תחתה איזה מצע שיספגנו. אכן אם להשוות למשל ק“ג שתן לעומת ק”ג חראים (בזמן צאתם מגוף הבהמה) הרי ערכו של השתן כמזון לצמחים הוא רב בהרבה על ערכם של חראים לכך. (למרות שבאנגליה הוכיחו כי גם מעט החנקן אשר עוד ימצא בחראים, כמעט שאין בו כל תועלת לצמחים; וההפך מכך הוא בחנקן שבשתן, זה נקלט ע"י צמחים בקלות כמעט כחנקן אשר במלחת.

ערכו של זבל יהיה שונה ע"כ 1) ביחס למצע אשר היה תחת הבהמות (או בכלל לא היה כאמור). 2) לפי מצב הבשלות של הצמחים אשר שמשו כמצע. 3) ביחס למספוא אשר קבלה הבהמה שמפרשה הוכן הזבל. 4) ביחס למין הבהמה (למשל הזבל מפרש הסוס, עשיר הוא מן הזבל אשר מפרש הפרה). 5) לפי גיל הזבל. 6) לפי הדרך אשר נשמר הזבל.

סעיף 1) בואר כבר לעיל. בסעיף 2) יבין כל אחד כי כל אשר הבשילו יותר הצמחים אשר ישמשו כמצע (אם אלה הם צמחים ולא חומר אחר) הרי כח ספיגתם גדול יותר, הם יספגו יותר שתן ומובן (לפי הנ"ל) שערך הזבל יהיה גדול יותר. בסעיף 3) יבין הקורא כי מכיון שהפֶּרש יכיל דשנים באחוזים מסוימים ממה שהכיל המספוא אשר נאכל ע“י הבהמה; הרי ככל שהכיל אותו המספוא יותר חומרים בעלי ערכים מדשנים יותר מכך יהיה בתוך הפרש. ביחס לסעיף 4) ג”כ מובן כי מכיון שהסוס למשל יאכל מספוא מרֻכז (ביחס למספוא גס) יותר מן הבקר הרי ערך הדשן בכלל אשר בפרש הסוסים גדול יותר מאשר זה שבפרש הבקר בכלל, וישנם גם הבדלים גדולים בכך, למשל בין הפרש מפרה חולבת לפרש מבקר שירביקוהו לשחיטה (לפי שהראו נסיונות אשר נעשו ב“רוטהאמסטעד”) ביחס לסעיף 5) הרי כל שזבל הנו רקוב יותר, יותר יגדל ערכו כמזון לצמחים מובן שכאן ידובר על שני סוגי זבל נשמרים באופן שוה ויהיה מובן לקורא כי ההשואה כאן היא בין כמויות שוות משני סוגי זבל. אך מובן כי בכל האופנים תהיה כמות הזבל בכללה וחומרי הדשן שיכיל, נפתחים ככל שיתיַשן. בנוגע לסעיף 6 כדאי להוסיף כאן כי בכל צורה אשר הזבל ישמר (בערמה או בבור) ואף בצורה הנאותה ביותר יהיה הפסד מסוים בחומרי דשן ממנו, והטוב ביותר הוא על כן כי הזבל בל יוחזק זמן מיותר בבור הזבל אלא מוקדם ככל האפשר יוצא לשדה או לגן ויכוסה במחרשה תיכף לכך. כי אף אם הזבל יוצא לקרקע-חול-קל בעונת היובש שבשנה יפָסד פחות עדין מאשר בערמה אף בשמירה הטובה ביותר. ומובן שאין להחזיק בקביעות את הבהמות קשורות במעמדיהן וכדאי שבחצר (ליד הרפת או בנין דומה) תוקם סככה זולה (או אף סככות) בשביל שהבהמות תוכלנה לעמוד שם כשהן חפשיות. סככה כזו מלבד מה שהיא טובה לבהמות בכלל (וכבר עמדנו במקום אחר בספר זה על כך) הרי בה תפרשנה הבהמות את פרשן, ובמשך שנים בודדות יכניס ערך ההפרש הזה (אשר בלי הסככה היה אובד) יותר מאשר תעלה הסככה.

למעלה נדבר כבר ע"ד ערכו הרב של המצע תחת בהמות בשביל שמירת יסודותיו של הזבל. ויוער כאן בצער כי ברבים ממשקינו אפשר לראות בהמות במעמדיהן בלי כל מצע תחתן. מלבד ערכו הרב של קש כמצע תחת הבהמות, רב ערכו גם ככסוי על בורות זבל. הקש אשר על הזבל יספוג לתוכו את האדים אשר יתנדפו ממנו ואפשר אחר כך להשתמש באותו הקש כמצע לבהמות ולהפכו לזבל. ערכו של הקש ככסוי לזבל גדול מן ערכם של הגבס הטחון וחומרים דומים.

נסיונות שנעשו ב“רוטהאמסטעד” הראו על הצורך הגדול שישנו ברבוי הקש כמצע לבהמות לוא רק בכדי שיספוג וישמור טוב את ערכי הדשן אשר בזבל. בכלל מובן כי דיון מפורט ע"ד זבל הוא אמנם חשוב מאד אך לא כאן מקומו ויש להסתפק במה שנדון בכך עד כה.

מובן כי בור הזבל צריך להיות מוגן (באיזו צורה) מכמה טעמים דלקמן:

ידוע כמה מטרידים הם הזבוּבים במשק החקלאי גם את האדם גם את הבהמה. הזבוּבים יתרבוּ בפרש הבהמות בעיקר. והנה בסוף שנת 1933 הודיע “הירחון למדעי החקלאוּת” היוצא ברומא, כי המיניסטריון לחקלאות בדניה יעץ לחקלאים כי ישתמשו בתגליתו של פרופ' טוֹמסוּן משם, אשר יעץ כי האכר יערבב, לתוך בור הזבל שלו, את הפרש מן הבקר, מן הסוס ומן החזיר או העופות יחד, יען שמתוך הסתכלוּתו של פרופ' ט. הנ“ל נוכח, כי הזבוּבים אינם נוטים להטיל ביצים בפרש הפרה וזה יבריחם אף מפרשם של יתר הבהמות והעופות. והנה דבר זה אולי הוא נכון ביחס לארצות הצפוניות, אשר שם אולי יברחו הזבובים מפרש הבקר עקב היוֹתו רטוב יותר מדי וע”כ קר בו שם. אך נדמה שכל בּהם בארצנו יכול היה להוכח כי כאן יחבבו הזבוּבים את פרש הבקר אולי יותר מכל פרש אחר, דוקא מפני שהוא רטוב וע"כ קריר בו יותר לצאצאיהם ויבטיח לאלה תנאים נוחים יותר. ובכן באותה התרוּפה שהיא טובה אולי לארצות הצפוניות אין כל תועלת לנו כאן בארצנו.

לע"ע תהיה העצה הטובה ביותר לחקלאינו כי יסדרו כהוֹגן את בורות הזבל שלהם: במסגרת טובה למעלה, אשר לתוכה יתאימו היטב מסגרות מרוּשתות שהזבוב לא יוכל לעבור דרכן. הבור יהיה מכוסה תמיד במסגרות כאלה (טוב לקחת רשת בלתי מחלידה כי האֵדים מן הבור מחלידים הם) ולשם הכנסת פרש לבור ירימו מסגרת אחת (ולא יותר) פעם ירימו את האחת, ופעם את השניה (אחר שיגרשו את הזבובים שמתחת לרשת אשר ירצו להרימה), ותיכף אחרי הכנסת הפרש לתוך הבור תוּשב עליו המסגרת, ואם אמנם בזמן שהמסגרת פתוּחה יכולים זבוּבים לצאת מן הבור, אך הדבר תלוּי כבר בזריזוּתו של הבּהם ובתשומת לבו לענין זה (כשהדבר כבר אפשרי, מרימים מעט את הזבל אל מסגרות הרשתות אשר מסביב לפתוחה). בזבל ישן אין הזבובים מתרבים וממילא לא טוב שלשדה יוּצא פרש בטרם יהפך לזבל (דרושים כששה חדשים עד שפרש טרי יהפך לזבל טוב), ולכן טוב כי לכל אכר יהיו שני בורות כאלה או יותר. ובזמן שהאחד משמש להכנסת הפּרש יכול השני לשמש בשביל הזבל העומד לצאת לשדה. כאן תמוּנה של בור אחד מרוּשת.

מובן, כי ברישוּת כנ"ל יש כדי להגן באיזו מדה בפני הזבובים; אך אין כלל להגן בכך בפני קרני השמש ובפני הרוחות. על כן טוב כי הבור יוּגן גם בגג ולמצער בקיר אחד (מצד הרוחות הקבועות, ז"א בצד מערבית-צפונית).

 

פרק ח'    🔗

סעיף א' - אבוס בהמות בכללן    🔗

מבחינת התוצאות אשר הבהמות תשגנה אין הבדל מה יהיה הסדר בהגשת המספוא לפניהן (מרֻכזים וגסים) אך מכיון שהבהמה בכלל חומדת לאכול את המרֻכזים קודם ורק לאחר כך את הגסים, ואם יערבבו לה את אלה יחד או יתנו את המרֻכזים למטה, אז היא תנבור באבוס ותרבה לשפוך ממנו; על-כן טוב לתת את הגסים למטה ואת המרֻכזים למעלה או טוב עוד יותר להאכילה בתחלה במרֻכזים בלבד ורק אחרי גמרה אותם לתת לה גסים.

בנוגע לשתיה, הרי טוב שהבהמה תוכל לגשת למים בכל זמן שתרצה. הבהמות בבר תלכנה לרוב רק פעם אחת (לכל היותר: פעמים) ביום אל המים, סמן שיכולות הן להסתפק בכך ואין ע"כ צורך להרגיל את הבהמה שבישוב שתגש למים יותר מן פעמים ביום ולכל היותר שלש פעמים ומובן שיכולה הבהמה להתרגל לשתות כמה פעמים ביום. המים והשוקת יהיו נקיים וטהורים תמיד, מים מלוכלכים או שוקת מלוכלכת גורמים לעתים כאב-בטן. הבהמות תוצאנה למים אם לא לפני אבוסן הרי כשתים שלש שעות אחר אבוסן.

עבודת אבריה של הבהמה ביָצרה חלב אינה קלה מעבודת בהמה בשדה או בכל עבודה; וגם העכול של המספוא דורש כחות כמו עבודה הנראית לעין האדם; ומובן כי קל לבהמה יותר לעכל מספוא שהוכשר תחלה לכך מאשר מספוא שלא הוכשר; ומכל הבחינות כדאי לכל בהם כי יכשיר את המספוא בטרם שיגיש אותו לבהמתו. מן ההכשרות יש לראות: גריסת המספוא המרֻכז או טחינתו ופציעתו (לחיצת המספוא במכנה מיוחדת לכך) וקציצת המספוא הגס. יש הנוהגים לשרות או לבשל את המספוא (בין המרוכז ובין הגס), בכדי לרככו לפני הבהמה; ואולם בכך מרובה לרוב ההפסד על הריוח, שכן ראשית יגביל הדבר האחרון את יכלתה של הבהמה ליצור מיצי קֵבה שונים. שנית, בחנו ומצאו, כי הבשול בכללו יפחית את ערכי המזון שבמספוא, ביחוד חלבונים; וכן גם שריה. ובכלל טוב לטחון ולהגיש את המספוא חי מאשר לבשלו או לשרותו. באין ברירה (כגון שאין אפשרות לטחנו) מוטב לשרותו מאשר לבשלו.

חציר טוב אף אין צורך לקצצו אם לא בכדי שהבהמה לא תבזבזנו, ואך את החציר הגס מוטב לקצץ. כל מספוא בל יהיה מקולקל ועבוש. מספוא כזה יכול גם לגרום הפלה למעוברות; וכן חלוף פתאומי במספוא או תבואה לקויה ב“שחור”. קדחת יכולה להגרם ע"י אכילה גסה, מלח רב, מים אי-נקיים ומעמד משופע. מובן כי בהפלה הרי שלא רק הולד נפסד אלא אף הבהמה נפסדת בהרבה והיא אף בסכנה, והפלה פעם אחת יכולה גם להיות בגורמים להפלות אחריה.

אחד מן הדברים ההכרחיים לבהמות ביחוד לבהמות החלב ולבהמות צעירות הוא מספוא עסיסי. נסיונות הראו, כי שתי בהמות אשר יתנון בתנאים שוים בהחלט ורק בהבדל אחד אשר באבוסה של האחת יכניסו גם מספוא עסיסי (לפי החשבון) ואת השניה יאבסו אך במספוא יבש, הרי אף אם אבוסן של שתיהן כאחד יהיה מאוזן כהוגן בכל זאת ישיגו תוצאות טובות יותר מזו שבאבוסה היה גם מספוא עסיסי.

המספוא העסיסי הטוב ביותר הוא ירק עשב טרי מן השדה; - בחו“ל, אשר בחדשי החרף אין להשיג מספוא כזה יכבשו את הירק באופנים שונים, בבנינים מיוחדים לכך, ושם אף יאמינו אכרים רבים כי דבר זה מוסיף לערכי מזונם של החמרים; ובני ארצנו (שרובם אך מחקים את מעשי חו"ל) הכניסו כדבר הזה גם הנה: יסדרו בנינים מיוחדים (נקראים סילו) ליד הרפתים, יזרעו תירס, יקצצוהו ויכבשוהו וכה יטמינוהו לחדשים שבהם אין לאותם המשקים כל ירק; ואולם מלבד מה שכל אותה העבודה הנוספת אשר יוציאו להכנת הכבושים הנ”ל היא מיותרת, ומיותרת גם ההשקעה הנוספת בבנין לכך, הרי גם אין החומר הכבוש כאן יוצא טוב כאשר בחו"ל (מפני החום) ולעתים אף יתקלקל לגמרי, ונוסף לכך אין כמעט חודש בשנה אשר לא יוכלו לגדל אצלנו ירק ואף תירס. בקיץ למשל (אשר במשקינו שאין להם השקאה נוהגים לזרעו אך באביב), הרי אפשר להכין בשבילו שדה בחרישות תקופות וביחוד בתוספת של אבק-סיד ולזרוע בו את התירס אף בסוף הקיץ, באופן שיספיק מספוא עסיסי עד ימי הקור בחורף (בנסיון כזה נוכחתי בעצמי). ועתה אחרי שהמים והסכויים למים עומדים כמעט לפני כל משקינו הרי אפשר לסדר שיהיה ירק טרי במשך כל השנה. אך מכיון שישנם אצלנו משקים שלא מצאו עדין מים נעמוד כאן בקצרה על ענין הכבושים:

התירס ישמש לרוב כצמח העיקרי לכבושים, ואולם גם כל ירק אחר ראוי לכך וביחוד קטניות-קיץ ודגני קיץ, ואלה אף נוחים בכל המובנים לכבושים יותר מן התירס.

בכדי שהכבוש יצליח, נחוץ להוציא את האויר מבין המספוא. ע“י הקצוץ והכבישה, ברגלים, יכולים להשיג את הדבר במדה רבה ואף לאסוף מן השדה גם לקצוץ וגם לכבישה ברגלים נוח כל ירק יותר מן התירס והערך המזין של הקטניות, למשל, הוא גם גדול בהרבה על זה של התירס, כאשר נראה בטבלאות. וגם המספוא הכבוש הנעשה מן התירס ישתבח בהרבה אם יוסיפו לתוכו קטניות. בחו”ל למשל יזרעו בכונה “לוביה” (קאו פי) בתוך התירס העומד להקצץ לכבושים, למען ישתבח המספוא.

ברוב המשקים כאן ובחו“ל כמובן יסדרו כאמור את הכַּבוש בתוך “מגדל החמצה” מיוחד לו, מגדל כזה אפשר לסדר אם מעצים ואם מביטון. אך בנין כזה יעלה לא בזול ולכן התחילו בחו”ל בשנים האחרונות שוב לכבוש בעיקר בתוך בורות מרופדים בשכבת מלט או עצים, ומכיון שלתוך בורות כאלה יכול האויר לחדור ביתר קלות מאשר לבנין גבוה וצר, על-כן התחילו להשתמש בשיטות מיוחדות.

אחת מן השיטות האלה, שהיא קרובה לשכר ורחוקה מהפסד ומסכנות, היא להוסיף סוכר לכבושים כאשר יסדרום: ממַסים כחצי ק“ג סוכר גס בשביל כל מאה ק”ג מספוא (בכמות מים שתמיס את הסוכר). מסדרים את המספוא בשכבות לא עבות, מזים עליהן מן התמיסה, מערבבים וכובשים. כשכל הבור כבר מלא, מכסים אותו בעפר והענין נגמר. תחת מי סוכר אפשר לקחת מי גבינה נקיים (בערך 15 ק“ג למאה ק”ג מספוא (בכמות מים שתמיס את הסוכר).

סעיף ב' - יותר פרוט ע"ד עשית סילעג'    🔗

כאמור אין דעת המחבר נוטה לכך שבארצנו (אשר בכל אופן בהשקאה אפשר לסדר בה כי בכל השנה יקצרו ירק טרי לבהמות) ישקיעו משקינו כספים רבים לסדור מגדלי-החמצה (כאשר יעָשה הדבר בחו"ל מתוך ההכרח שם להצטיד במספוא עסיסי לחורף שיפזר קרחו למשך חדשים רבים ואין כל ירק גדל אז); אך מכיון שכמה ממשקינו אחזו כבר בכך, נתעכב ביותר פרוט על הענין הזה: כאמור יאמינו אכרים רבים כי לסילעג' ישנו יתרון על הירק אשר ממנו הכינוהו והנה בתוך ארצנו טרם נעשו נסיונות מספיקים בענין זה. אף גם למראית עין בלבד אפשר להכיר כי הסילעג' כאן נופל בהרבה (הפסולת לחוד) מן הסילעג' שבארצות הצפוניות, ואף זאת: נסיונות אשר נעשו בענין זה ע"י ממשלת בריטניה באנגליה הוכיחו כי בדרך כלל אין כמעט אף שם הבדל בכך ורק שבאותם היסודות המזינים אשר אין עכולם קל ביותר (וביחוד בשומן ובעֵצה) תפעול פעולת ההחמצה אשר בסילעג' מעין פעולת עכול – מכין, באופן שהאחוזים מהם אשר יעכלו בקיבת הבהמה גדולים הם מאשר בירק אשר ממנו הוכן הסילעג‘; אכן במדה מסוימת יתהוה מעין עכול-מכין (דומה לנ"ל) גם חציר ואף בו יעלו (ביחס לירק אשר ממנו הוכן) כמעט אחוזי העכול (בקיבת הבהמה) לכמה סוגים של חומרים-מזינים. לעומת כל זה הרי ברור כי מירק אין פסולת נופלת באותה מדה אשר תפול מחציר ומסילעג’.

ביחס לפסולת הרי יהיה מובן כי מן הסילעג' אשר יעָשה במגדל-החמצה תפול פסולת פחות מאשר מן הסילעג' אשר יוכן בכל שטה אחרת; ואולם אם יביאו בחשבון את הסכום הרב בערך אשר יש להשקיע בבנין של מגדל-החמצה ואת הרבית אשר סכום כזה גורר אחריו; הרי ספק גדול אם ההפרשים בערך הפסולת יהיו לטובת הסילעג' שבמגדלי ההחמצה כי אכן בטיבו של הסילעג' (מלבד הפסולת אשר תפול ממנו) אין כל הבדל בין אם יכינוהו במגדל-החמצה או בבור (כדלהלן) או אף על פני הקרקע.

כרגיל יכינו כאן המשקים את הסילעג' על פי רוב (או תמיד) מתירס ירוק. אפשר שיעשו זאת יען שגם בחו“ל יכינו לרוב סילעג' מתירס ירוק. גם כאן וגם שם יעשו כה אולי יען שטרם מצאו יבול אחר אשר בעונת ההכנה של הסילעג' יגדל באופן מוצלח כמו התירס, אכן אפשר להכין סילעג' מכל ירק אחר הנאכל ע”י בהמות, למשל מקטניות ומדגנים קטנים והדבר אף קל יותר, באשר את התירס הלא יש הכרח לקצץ בטרם ישימוהו במגדל לסילעג' תחת אשר ירק אחר כגון אספסת, תלתן, אפונה, שעועית, סויה, דגנים-קטנים וכדומה אין צורך לקצץ אלא אפשר לשימם במגדל-החמצה או בבור ובערמה והם יהפכו לסילעג' ועקב זה אשר יש צורך לקצץ את התירס אף אינו מתאים אלא להחמצה במגדל-החמצה.

את הסילעג' אפשר להכין באופן שבסופו יֵצא בטיב ובצבע אחד מן הנמנים לקמן:

1) סילעג' בטעם הפרי הטרי ושעינו ירוק. 2) “סילעג' מתוק”, חום-כהה בעינו. 3) סילעג' חמצמץ, חום-בהיר או צהוב-חום בעינו. 4) “סילעג'-חמוץ” בכמה צבעים.

הסילעג' מן הסוג הראשון אינו שכיח כי קשה להכינו. יבול התבואה אשר יוקח לסילעג' כזה צריך להיות בשל לחצאין (כגון: גרעינים עשביים יהיו מלאים כבר בכעין החלב ותרמילי קטניות תהיינה כבר במלוא ארכם וגרעיניהם מגודלות לחצאין. התבואה תכנס לסילעג' ביום הִקצרה ובהיות שהיבול הוא כבר בשל לחצאין אין החום עולה בסילעג' למעלה מן 30 צעלסיוס. ובאופן זה אין שנוים רבים מתהוים במספוא והוא נשאר ירקרק בעינו; וטעמו יהיה כמעט כטעם הפרי הטרי, הוא נאכל ברצון רב ע"י הבהמות ואחוז גדול ממנו יעכל בקבותיהן.

את "הסילעג-המתוק אין להכין מן תירס אלא מן תבואה שאינה טעונה כה בלחות. לשם עשית סילעג' כזה יקחו יבול אשר הגיע בערך לבשֵׁלוּתו, ויום יום טרם יכניסוהו לסילעג' ישאירוהו קצור בשדה שיבש מעט. סילעג' כזה אינו נעצר (נכבש) ביותר וכמות האויר אשר תשאר בו היא גדולה. חומו יעלה על כן במדה נכרת (45⁰ צלסיוס ויותר) ואין תסיסה-מחמיצה מתהוית בו. הריח בסילעג' כזה יהיה כמו בחציר אשר התחמם בערֵמתו אלא שכרגיל יגרום להתנפחות הבטן, ויכול לגרום מות. אין בו עובש ובהמות תחמודנה לאכלו. אלא שאינו נעכל באחוזים מספיקים כשאר.

הסילעג' החמצמץ הוא הרגיל ביותר. יעָשה מיבול של ירק בשל למדי (או שנבל מעט בשדה) בטרם יכנס לסילעג' וכמות מסוימת מן הלחות שבו התנדף) באופן שהירק מכיל בערך 25%-30% חומר יבש ומוטב שאחוז החומר היבש אשר יכיל יתקרב לשלשים. כרגיל יעלה החום בתסיסתו כדי 35⁰ צלסיוס.

הסילעג' החמוץ יתקבל, כשהירק בהכנסו לסילעג' היה עדין לח ביותר אם יען שאינו בשל או יען שנרטב. החומר היבש שבו לא יגיע אף לעשרים וחמשה אחוזים. ע"י הלחות המרובה נתן הירק להעָצר במידה הרַבה ביותר וכה יוּצא ממנו האויר; התסיסה בו לא תהיה רבה והחומר יחמץ וילך בתוך נוזליו. לסילעג' כזה ישנו ריח של חמאה-מקולקלת ולעתים אין הבהמות רוצות לאכלו וקשה אף לטפל בו.

מן האמור כאן מובן כבר כי תירס אינו הירק היחידי לעשית סילעג' ואמנם כל ירק שהוא דק יותר מתירס (כגון קטניות אם שהן חרפיות אצלנו או שהן קיציות כאן (כגון אספסת וסויה) ודגנים ואף דגן הקיץ כגון “עשב-סוּדַני”) מתאימים לסילעג' יותר מן התירס, וכאשר יעשו מהם סילעג' גם אין צורך לקצצם לשם כך. אם יכינו סילעג‘, טוב שיסדרו כי אפשר יהיה להכינו בזמן שאין עבודה רבה אחרת, וטוב כי יכינוהו מירק שקל לקצרו ולאספו (גם בענין זה יהיה התירס הירק האחרון) ומובן שהסילעג’ יעלה למשק בזול יותר אם יוכן מירק אשר יגדל כאן בשפע ויהיה עשיר ביסודות מזינים; וטוב כי הירק אשר יכנס לסילעג' יהיה נקי מצמחי בר, ראשית יען כי צמחי בר יקלקלו לעתים את הסילעג' בכללן ושנית יען שהבהמות אינן תאבות לאכול את עשבי הבר הקיציים שלנו ובנברן כדי להמנע מלאכול את אלה הריהן גם משליכות חומר רב אשר היו אוכלות אותו לולא היה מעורב בצמחי הבר ההם.

אם הסילעג' יוכן בתוך מגדל צמוד מסביב, יש לדיק כי בכל יום אשר יחדשו את עבודת המלוי בו, בל יכנסו בני אדם לתוכו בטרם נשבה מעט המכונה לתוכו כי תסיסת הסילעג' תיצור אדים היכולים לסכן את החיים.

כמה סילעג' להאכיל לבהמה ביום קל למצוא לפי משקל המספוא האחר אשר רוצים להחליפו בסילעג‘; ולפי ערכו המזין נניח שזה חציר ובכן כאן בארצנו יכיל חציר יבש בערך 90% חומר יבש (בחו"ל יכיל משהו (פחות). סילעג’ טוב יכיל בערך 30% חומר יבש. הערך המזין שבסילעג' דומה כמעט לזה של חציר אשר הוכן מאותו הירק; ובכן כנגד כל יחידת-משקל של חציר צריך שלוש יחידות משקל דומות של סילעג'.

אם בזמן שיכינו את הסילעג' יגיעו לחלקת ירק אשר הלחות בו גדולה עדיין ואין חשבון לבלי לקצרה אז טוב שיקצרוה וישאירו את הירק בשדה לנבול עד כדי כך שאחוז הלחות שבו יהיה בערך כשבעים.

כאמור בראש הקטע הזה נראה למחבר כי לא כדאי להוציא כסף רב כאן לבנין מגדל-ההחמצה, כי מלבד מה שאפשר לגדל כאן ירק בכל עונות השנה הרי גם ספק הוא אם עצם ההשקעה והרבית על כך כדאים הם. אם רוצים דוקא בסילעג' אפשר להכינו (לא מתירס) אף סתם ע"י סדור ירק בערמה. ובכל אופן אפשר לבנות מען “סילו” זול ופשוט בתוך חפירה שבקרקע כדוגמא אשר תרָאה בשרטוט דלקמן.

כפי שמָראה באותו שרטוט יכינו מעין “סילו” עי"כ שיחפרו כמטר בעומק מתחת לפני הקרקע. הדפנות יהיה להם שפוע לצד קרקעית החפירה ואת הדפנות יחפו בשכבת מלט (או חומר אחר) לבל יהרסו (את הקרקעית אין צורך לחפות) אורך החפירה יהיה לפי הצורך להכנת די סילעג' (מטר מעֻקב של סילעג' כבוש יהיה בערך טון ורבע. מובן כי למעלה יקל ולמטה יכבד) והרוחב יהיה כדי השמוש יום יום בשכבה עבה הנוחה להגזר מלמעלה עד למטה, למטה יסדרו שכבת קש שתספוג בערך את הלֵחה שתרד מן הסילעג' (באשר פשוט חבל עליה) אחר כך ישימו את הירק (לא תירס) בשכבות מעובי מסוים; ותחת שיעצרון ויכבשון ברגלי אדם אפשר לנהל ולסובב עליהן בהמות כי אלה תכבושנה את הסילעג' (מובן כי לכבוש במגדל אין בהמות מתאימות) בכל אופן אפשר לכבוש כה את הסילעג' (ע"י בהמות) כל עוד שהערמה לא הורמה ביותר. אם עומק החפירה הוא בערך מטר אחד אפשר באופן נוח להרים את הערמה למעלה מן פני הקרקע כדי חמשה מטרים וזו תלך ותשקע אחר כך עד כדי גובה של 2–3 מטרים מעל לפני הקרקע.

כשם שסדרו שפוע בתוך החפירה כה יסדרו שפוע גם למעלה (כאשר יראה השרטוט הנ"ל). אחרי שגמרו כבר לשים בערמה את כל הירק יסדרו את גב הערמה שתהיה בולטת לאמצעותה של הערמה (לא כאשר בשרטוט למטה: קו ישר בין העִגוּלים כי קוי השרטוט סודרו בדפוס ולא יכלו לסדרם אחרת). למעלה יפזרו מעט קש ועל כך ימתחו רשת מגדרי-עופות. אורך הרשת יהי לצד רוחב הערמה. ומכיון שרשת רגילה לגדרי עופות רחבה הוא אך כמטר או אף רק כחצי מטר, הרי אפשר (בזמן שישתמשו בסילעג') להסיר כפעם בפעם אך פס אחד של רשת כדי שאפשר יהיה להשתמש בסילעג' אשר חָפתה. בכדי שהרשת תימתח, יכרכו בשני קצותיה חתיכות צנור בדומה לדלקמן:

O————————O

הקו שבאמצע כאן הוא ישר ולא שקערורי-בולט כאשר יהיה למעשה יען שבדפוס אין כאמור אפשרות לסדרו אחרת). אחרי שגמרו את כל הנ“ל ישימו על פני הערמה איזה חומר כובש אשר משקלו יהיה בערך כטון לכל מטר מרובע ואפשר לשים למעלה את עפר-חוליתה של החפירה אך נוח יותר כי יסדרו למעלה חבילות-חציר (כבוש) בגובה 4–5 שכבות של חבילות כאלה ומשקלן ילחוץ בערך כדי טון למטר מרובע. ערמת הסילעג' תמהר לשקוע עד כדי החצי מגבהה שהיה לה בתחלה ואז אפשר להתחיל להשתמש בחציר אשר חפו בו עליה אך אם יעשו כה והסילעג' ישאר בלי חפוי הרי יקל לאויר שיחדור לשכבתו העליונה וזו תתקלקל כמובן. מובן כי בסדור כזה של סילעג' תגדל הפסולת (שמן הצדדין) יותר מאשר תהי הפסולת (בתנאים שוים) של סילעג' במגדל-ההחמצה; ואולם אם לקחת בחשבון את ההבדל הגדול אשר ישנו ברבית של סכום הכסף הנחוץ להשקיע במגדל החמצה וסכום הכסף שיש להשקיע בסדור כנ”ל וכן ההבדל בהוצאות לסדור עצם הסילעג' בשני האופנים הנ"ל נדמה כי עדיין יהיה עודף לזכות הסדור המתואר כאן.

סעיף ג' - ע"ד גדול ירק לבעלי חיים    🔗

ברבים ממשקינו הגדולים התחילו בזמן האחרון לזרוע תבואה שהבהמות תלחכנה כמרעה. איני יודע באיזו מדה ישתלם הדבר כי לא בחנתיו בעצמי. אם לנהוג כה יש לזרוע חטה ותלתן, בהיות ששני אלה אינם ממהרים ליבוש באביב, וע"י השקאה, (נניח בהמטרה). אפשר לעתים להשיג מרעה טוב עד אמצע הקיץ (סוף סיון). וכן אפשר (ע"י המטרה) להקדים במרעה לאחר הזריעה, אמנם לכך אין הבדל בין שעורה וחטה למשל. לא כדאי שלמרעה יזרעו שעורה או שעורה ובקיה, בהיות שאלה ממהרים ליבוש באביב (אף אם ימטירו עליהם). מובן כי להשקות את השדה אשר זרעו למרעה אפשר גם באופני השקאה רגילים (מחוץ להמטרה) אך שום השקאה אינה נוחה כהמטרה. מובן כי אחרי השקאה אין למהר ולהעלות את הבהמות על המרעה אלא יש לחכות ימים אחדים עד כדי כך שקרקע המרעה בל יגָּבל כטיט ברגלי הבהמות.

חוברת “הירחון למדעי החקלאות ומעשיותה” מחדש פברואר האחרון היא מקדשה כלה כמעט לדבר “צמיחת מספוא ירוק”. ואותה החוברת תספר, בשתי נוסחאות, ע"ד “המצאתו של שפאנגענברג” איך להצמיח ירק מחוץ לקרקע. פרטי הדברים הם מרוכזים בדברים דלקמן:

מכשיר מיוחד יסודר (שפאנגענברג המציאו) אשר בתוכו יסודר זרע (ביחוד תירס) בשכבות שונות המחולקות (כל שכבה) לחלקים אחדים ועל ידי סדור מיוחד יכניסו מים מדושנם (בדשן מיוחד המרכב מדשנים חימיים שונים) במדה שהמים יכסו את הזרע. ביום הראשון ישאירו את הזרע לשרות בתוך המים במשך כל שעות היום כמעט, בימים שאחר כך יפחיתו וילכו בהשקאת הזרעים, אשר יהפכו בינתים למצמיחי צמחים, (הכל כדלקמן) וכה יעשו במשך שמונה ימים, אשר אחר כך אפשר כבר להאכיל את הצמחים לבהמות אך מוטב להשאיר אותם במכשיר עוד ליומים בלי השקאה אלא להפך באפשרות שהנוזלים יגרו מהם; ואחרי תום כעשרה ימים ינהגו לשטוף את הצמחים, על “מרבד” –שרשיהם וזרעיהם, ולתתם לבהמות. המכשיר לכך הומצא כאמור ע“י האדם הנ”ל, אך אין המכשיר העיקר שבהמצאה, אלא התערובת הנגרת של דשנם חימיים אשר בה יַשרו ויַשקו את הזרע והצמחים אחרי שימהלוה במים, כדי חלק אחד מאותה תערובת (הדומה כמעט לשמנת מסריחה) בתוך 80,000 חלקים מים, ז"א לשמונים ליטר מים ישימו רק גרם אחד מאותה התערובת.

תערובת הדשנים מכילה (מלבד שלשת הדשנים הידועים: חנקנים, פאספטים וקלי) גם סיד, סכר, מים ועוד. פרטי ההרכב של התערובת הם סודו של מר שפאנגענבערג הנ“ל, אמנם בתאורו למשרד הפטנטים באנגליה אשר בה (באותה החוברת) נתנים פרטים בענין זה, ואולם הן הוציא פאטענט על כך ואין על כן רשות לפרסם את אותן הידיעות סתם ככה. ואך קרוב לכך אפשר להביא חשבון לכמויות הדשנים אשר ינהגו בשדות כרגיל; ובכן נחשוב כי הפעולה העיקרית מגבלת היא לשכבת עפר בעובי ¹_/3 מטר. שכבה כזו בשטח של אלף מטר (דונם) יהיה משקלה באופן בינוני קרוב לחמש מאות טון, והמים אשר תכיל בקרבה (אם היא לחה במדה הרצויה לצמחים) יהיו בערך כמאתים טון (או 200 מטר מעוקב) ויוצא כי כל כמיות הדשנים אשר יתנו לשדה כזה ימסו בתוך מאתים טון מים, או אם משקל כל הדשנים ביחד יהיה כמאה ק”ג לדונם הרי זה בערך דומה לתמיסה של חלק אחד מתערובת הדשנים לאלפים חלקים מים (בערך 10 גרמים לפח מים).

שפאנגענבערג בבקשתו לפטנט מאנגליה נותן רשימות שונות של כמויות דשנים לתערובות שונות וכאן העתקה של שתים מהן, אחת לתורמוס היכולה להחשב כאופינית לקטניות בכללן ואחת לשפון היכולה להחשב כאופינית לדגנים בכללם. (ההעתקה נתנת כאן אך כבאור בעברית להוראות אשר יקבלו מן הממציא בלועזית).

לתורמוס: סיד – 500 גרם. סכר – 200 גרם, סופפרפוספאט – 1000 גרם, חומרי אלבומין נמסים במים – 25 גרם, מים – 3000 גרם, Nitric-acid – 100 גרם, Chlorate of Manganese – 5 גרמים, Ammonium phosphate 10 גרם, Potanium acod 50 גרם, chioride Potanium- 5 גרמים.

לשפון: סיד – 1000 גרם, סכר -500 גרם, חומרי אלבומים הנמסים במים – 15 גרם, מים 2000 גרם, Nitric acid – 100 גרם, Calcium phosphate – 250 גרם, Ammonium sulphate -250 גרם, Potanium chloride – 250 גרם, Potanium silicofluoride – 5 גרמים, Citric acid – גרם, Ferrous sulphate – 10 גרם.

איך יורכבו אותם החמרים יחד (אף שהדברים נתנים במאמרים שבאותו הירחון) הרי זהו סודו של הממציא, ומוטב כי יקבלו ידיעות ממנו.

המכשיר הנ"ל מסודר כאמור באופן שהזרע יושם בו שכבות שכבות בתוך אגנים מסוימים.

להלן נתנת תמונה כפולה לאותו המכשיר. אחת כשהמכשיר הוא ריק, ואחת – כשהוא מלא; ואגן עם צמחים עומד לפניו. המכשיר הריק מסומן באותיות a. b. וכו'. a תסמן את האצטבא העליונה לאגנים. B תסמן את אחת מדלתות המכשיר. C תסמן את אחד הברזים להכנסת המים הדשנים לתוך המכשיר. D תסמן את צנור ההספקה. E תסמן ידית של ברז בשביל להשקות בו ובשביל להקיז ע"י את המים. f “סוגר” אחד מן הדלתות. G ידית של דלת. H אשנב להביט פנימה, מסודר עם תריס, לכסות עליו ולהחשיך בפנים, i מחלקה אחת פתוחה. J קרקעית נקובה להשקות דרכה ולהקיז חזרה את המים. K מסעד אמצעי לקרקעית. L מעין מסעד לכל המכשיר. M צנור צדדי להקזה.

עומק האגן הוא בערך מסנטים וחצי עד שני סנטימים, והם ימולאו תירס נניח, לכל העמק. אחרי 10–8 ימים יוציאו מהם מספוא (ירק ושרשים) אר משקלו יהיה בערך פי ארבעה למשקל הגרעינים אשר שמו במכשיר. אחרי אשר יכניסו את הזרעים לתוך אגנית המכשיר, יפתחו אליהם את המים המדושנים בסדר דלקמן: במשך שני ימים הראשונים יכוסו בנוזלים ישרו בם כל יום כשלש שעות בבקר וכשלש שעות לפנות ערב. חרי כל שריה כזו תהי אפשרות לנוזלים שיגורו מן הזרעים בשלשת הימים 3, 4, 5, יוכנסו הנוזלים לזרעים שלש פעמים, כל יום: בוקר, צהרים ולפנות ערב (או בערב) לשעה אחת כל פעם ולאחריה יגרו הנוזלים מן הזרעים; במשך שלשת הימים 6, 7, 8, יוכנסו הנוזלים אל הזרעים בסדר הנ"ל למשך חצי שעה כל פעם. ביום התשיעי והעשירי לא ישקו את הצמחים אך יתנו להם שיגירו את הנוזלים אשר נשארו ספוגים בהם (בתחנת הנסיונות שברחובות יש מכשיר כזה)

טיבו של המספוא אשר יגַדלו כה נבחן בהשואה עם מספוא מסוגים אחרים שהם (מלבד המספוא ההוא): 1) גרעיני-תירס יבשים. 2) סילעג'. 3) חלקים שונים מכרוב-המספוא. בבחינות ההן בקשו למצא מהו המספוא הטוב ביותר ביחס לנתונים דלקמן: 1) טעימוּת המספוא לבהמות. 2) הערכים המזינים (אגב ראו כי אחוז החלבון הנעכל במספוא אשר יגדלוהו כה יעלה בהרבה). 3) ערכי הדשן בּפֶּרש. 4) ההוצאות לגדול כל מספוא. 5) כמות העבודה הנחוצה לגידול המספוא. 6) תוספת במשקל (וגרעון) לבהמות שנאבסו. 7) כמויות החלב אשר תתנה בהמות מכל מספוא. 8) אחוז השומן בחלב שתתנה כה. 9) אחוז המצוּקים (מלבד שומן) שתתנה כה. ההשואות הנ“ל הראו שמספוא אשר גדלוהו כנ”ל יעלה באי אלה נתונים על כל מספוא אחר, וכמעט שאף בנתון אחד אינו נופל מזולתו. מובן כי אם יגדלו מספוא באופן כזה הרי חלקי המכשיר יטו להתכסות בעובש ולכן בכל פעם אשר יוציאו גידול אחד מן המכשיר בטרם יכניסו בו זרע לגידול אחר, ינקוהו היטב.

את המספוא יוציאו מאגנות המכשיר בצורת סבכי-שרשים וצמחים מחוברים יחד כשטיחים עבים, ישטפום היטב וכה יתנום לפני הבהמות. נדמה כי אם יתחילו משקינו לגדל מספוא באופן כנ“ל ישיגו תוצאות טובות יותר מאשר ב”סילות".

סעיף ד' - השיטות לחִשובים באִבוס    🔗

בחִשוב ערכיהם של המזונות אשר ישמשו לאבוס הבהמות, ידועות שתי שיטות. האחת תִקרא כאן: “האמריקנית”, כי מוצָאָה משם. זאת היא שיטת החִשוּבים לפי הכלוריות. וכל ערכו של חומר מזין (חלבון, שומן, פחמימונים) יחשב גם לפי הכלוריות שהוא יוצר בגוף. והשניה היא שיטת “קלנר” או “ערכי-עמילן” שמוצאה מגרמניה ואשר רבים מאנשינו במשקינו, (בעיקר אלה שקבלו תורה זו באירופה), משתמשים בה עכשיו. כל החשובים סדרו להלן לפי השיטה ובעיקר) ואך בתחלה תבואר גם שיטת “קלנר”, הרווחת ביותר בין אנשינו כאן.

ומובן, ששתי השיטות הנ“ל מבוססות הן על יסוד תוצאות אשר הושגו בנסיונות מתוך אבוסן של בהמות. השיטה האמריקנית נבחנה במכונים מיוחדים לכך בעיקר בתחנות הנסיון שליד האוניברסיטאות האמריקניות. וקלנר בחן כמובן את שיטתו הוא בגרמניה ונוכח כי כל ק”ג עמילן-נעכל אשר ינָתן לשור-מרבק, נוסף על האבוס ל“החזקת גופו” (המונח הזה יבואר להלן) יוצא בו 270 גרם שומן נוספים. ומכיון שעמילן במספוא הוא החומר הזול ביותר על כן לקח אותו קלנר כיחידה קבועה בערכי האָבוס.

עתה נבאר יותר את שיטת קלנר: מכיון שקלנר מצא כי כל ק“ג חלבון-נעכל באבוסו של שור כנ”ל יצור בו 0.254 ק“ג שומן, על כן קבע כי,ערכי העמילן” של החלבון הם 0.94. ז“א כי ק”ג חלבון יצור בשור כנ“ל רק 94 חלקים (לעומת מאה) אשר ייצור בו ק”ג עמילן. וככה מכיון שקלנר מצא כי עֵצה ערכה שוה לעמילן קבע את ערכה המזין שוה לערך העמילן. לשומן – נעכל מצא קלנר את הערכין דלקמן: שומן הבא ממספוא גס (מוץ, חציר, שרשים וכדו') ערכו 1.61. שומן הבא מדגנים וממפלי טחנות ערכו 2.12 ושומן הבא מזרעוני שמן ומפלי בית הבד ערכו 2.41. וביתר באור רק הדבר האחרון: ק“ג שומן מן האחרון שיעכל בקבת שור-מרבק יוסיף לו 651 גרם שומן. בהחָלק 651 על 270 תהיה התוצאה 2.41; בחשבון הערכין הנ”ל עדין לא נחשב מה שיוציא השור ללעיסת המספוא ולעכולו. וקלנר מצא את המספרים דלקמן: שור מרבק כשהוא נזון בחמרי מזון הבאים ממפלי טחנות יוציא מכחו ללעיסתם ועכולם עד כדי 30 אחוז (לפי המספוא) מערכי העמילן אשר יקבל מהם. שור כנ“ל שהוא מקבל באבוסו מחמרי עמילן נעכל כדי ק”ג אחד הרי יקבל מכך תוספת למשקל גופו 270 גרם אך לעומת זה יפסיד על לעיסתם ועכולם באופן בינוני בערך 20% מן 270 גרם ז"א 54 גרם וכן הלאה, וקלנר קבע (עין החלק התחתון בטבלא דלעיל המראה) את האחוזים היורדים מן ערכי העמילן של חומרים שונים ללעיסה ולעכול של אותם החמרים.

ועתה אחר הבאור הקצר בשיטתו של קלנר יקשיב הקורא לתורה “האמריקנית” אשר תשמש בספר זה:

גוף הבהמות אשר במשק החקלאי, מורכב הוא (כגופותיהם של כל בעלי החיים וגם של כל הצמחים) מן יסודות חימיים רבים למדי; אולם מלבד אלה אשר יזָכרו להלן הרי כמעט כל היסודות החימיים נמצאים (בכמויות קטנטנות) בגופות הבהמות ואין כמעט צורך כי האכר ידאג להמציאם באופן מיוחד יען כי ממילא נמצאים הם בכמויות מספיקות בכל מספוא אשר נגיש לבהמות לשם המטרות המענינות אותנו. אנו צריכים לדאוג בעיקר כי בתוך המזונות תמצאנה הבהמות די: 1) חנקן. 2) פחמן. 3) מימון. 4) סידן. 5) זרחן. 6) גפרית. 7) ברזל

היסודות שנמנו וכן אלה שלא נמנו נמצאים באברי גופה של הבהמה לא בצורות נפרדות (כל יסוד נפרד מזולתו) אלא בצורות של הרכבים מחמרים שונים; למשל: החנקן בתוך גופו של בעל חי נמצא רק בצורות חלבון, וחלבון הנו הרכב של חנקן, פחמן, מימן, חמצן וגפרית. השומן בגופו של בעל חי הוא הרכב של פחמן, מימן וחמצן. הפחמימונים הם הרכבים גם כן של פחמן, מימן וחמצן אלא שמדותיהם בהרכב הפחמימונים שונה ממדותיהם בהרכב השומן.

מזון הבהמות בא רק מעולם הצומח (בחיות איננו עוסקים כאן) ומובן כי אם הבהמות הנזונות מצמחים תשיגינה בהם את כל היסודות הנ"ל, הרי שגם הצמחים מרכבים הם מאותם היסודות, ואמנם כן הוא המצב אלא שהרכבי אותם היסודות בצמחים הם בצורות אחרות וכן ישנה היכולת לצמחים שיקלטו את מזונם ישר מעולם הדומם (ז"א מתוך ההרכבות החימיות הפשוטות ביותר) אבל לבהמות אין יכולת כזו ואת היסודות החימיים הפשוטים אשר הרכבו בצמחים לצורה חדשה תקבלנה הבהמות בתוך המספוא.

טבלא ו' הרכבם של חומרים מזינים

ישנם יסודות חימיים הנמצאים בתוך הבנין של כל אחד משלושת החמרים המזינים הנ“ל וישנם גם חמרים חימיים הנמצאים רק באחד מהם (בחלבון) וכן יש לדעת כי בכל אחד מהחמרים שנמנו לעיל ואשר ידֻבר עליהם יותר להלן ישנם הרכבים שונים: בכל פרֻדה (מוליקול) של חלבונים שמנים ופחמימונים נמצאים חלקים זעירים מן היסודות החימיים כנ”ל.

כפי שאנו רואים מהטבלא הנ“ל הרי רק החלבון הנו מרכב אחרת בהחלט מיתר היסודות. בכלם אמנם נמצא פחמן, מימן וחמצן אלא שהחלבון יכיל גם חנקן וגפרית מש”כ בחבריו.

שתי הקבוצות שמנים ופחמימונים תחליפינה זו את זו בגוף הבהמות בקלות מספיקה תחת שאת קבוצת החלבונים תחליפינה אמנם ואולם הדבר אינו כדאי.

שתי הקבוצות הרשומות לאחרונה בטבלא, תקראנה פחמימונים יען ששני היסודות (פחמן ומימן) מהוים את עיקר הרכבם ואף היחס שביניהם אינו משתנה כמעט: באותה הקבוצה נמצא כמעט תמיד חלק אחד פחמן ושני חלקים מימן (לעתים תסֻמן פ"מ).

הנה כי כן מרכב הוא גופה של כל בהמה מיסודות חימיים שונים ומובן כי את כל אותם היסודות צריכה הבהמה למצא באבוסה. וכל בהמה הנאבסת כהוגן תיצור בתוצרתה (אף אם בצורה נסתרת) חום וחלופו כוח.

כמזון לבהמות יקרא המספוא המכיל את אותם החמרים אשר בגוף הבהמה יצרו אם כוח (המתבטא בצורה ישרה בעבודתה) או חום (שאנו נשיגנו בחמרים שישמשו לנו ליצירת חום וכוח: צמר, בשר-ושמנו, חלב-ושמנו).

בכל החמרים המזינים הרי העיקריים הם, כאמור, החלבוניים הפחמימונים והשמנים.

סעיף ה' - ע"ד מנת הקיום ומנת היצור    🔗

בהיות שהבהמה גם כשאינה עובדת וכשאינה יוצרת כח או חום הרי בכל זאת עליה למלאות בגופה את אשר יחָסר ממנו עי"ז שפשוט כל חי בעולמנו מפסיד מתאי גופו בלי הרף; ואם לא נִתן לבעל החי את האפשרות ליצור תאים חדשים בגופו ילך גופו ויהיה נפסד וקל עד שימות; על-כן עלינו לתת לבהמותינו ראשית כל את המזון להחזקת גופן למַה שנקָרא להלן בשם מנת קיומה של הבהמה. לענין זה (מנת הקיום) שוות הן זכיותיהן של כל הבהמות אשר נחזיק במשקינו (רק עקב אשר נחזיקן) בלי כל הבדל: תוצרתן מהי וכמה היא.

אכן אם מלבד (נניח) 5 הק“ג שהבהמה זקוקה להם כמנת-קיומה היא, יש ביכלתה שתיצור גם בשבילנו משהו אלא שלתוצרתה זו זקוקה היא למספא נוסף על,מנת קיומה”; הרי את המספא הנוסף נקרה בשם “מנת היצור”. ועל הבהם לדעת כי בענין זה לא יעלה בידו ל“רמות את הבהמה”: זו תקבל ראשית כל לגופה את מנת קיומה ובל יחשוב הבהם למשל כי אם הבהמה זקוקה לחמשה ק“ג מספא כמנת קיומה הרי בהנתן לה 8 ק”ג (למשל) תיצור בשבילנו משהו מן 5 ק“ג ותקבל כמנת קיומה רק 3 ק”ג כי ראשית כל ינכה גוף הבהמה לעצמו את 5 הק“ג המגיעים לו כמנת קיומו ויהיה ביכלתו ליצור בשבילנו עבודה (בלי שינוצל) רק לפי ערכי המזונות של 3 ק”ג. אמנם יש ביכלתנו (בהתחלה בכל אופן) להכריח את הבהמה כי תיצור בשבילנו למעלה מאשר יַרשו לה כחותיה. אולם באופן כזה אך ננצל את כחותיה והם לא יעמדו לה לזמן רב. כללו של דבר הוא כי כל בהמה יש לה זכות על מנת קיומה ואת המנה הזאת עלינו לתת לה לפי משקל גופה. זכותה העצמית היא ועלינו לקים אותה.

בבהמה אשר אנו יכולים להשיג ממנה גם משהו בעל ערך בשבילנו (ולא בשבילה) כגון וְלָד או צמר או עבודה או בשר או חלב הרי כאמור עלינו להוסיף לה על,מנת קיומה" גם “מזון ליצירת” אותם הערכין שבשבילנו (זאת היא זכותנו אנו בה) ואת “מנת יִצוּרהּ” זו אנו נותנים לבהמה כבר לא לפי משקל גופה אלא לפי יכלתה ליצור את אשר יבוקש ממנה. למשל: פרה אחת משקלה 500 ק“ג ויכולה היא ליצור חלב בערך 10 ק”ג ביום; ופרה שניה משקלה רק 400 ק“ג ויכולה היא ליצור חלב בערך 15 ק”ג ליום, הרי פרה א' תשיג כמנת קיומה כמות גדולה יותר ממנת פרה ב‘. ואולם היא תשיג מנה קטנה יותר ממנתה של פרה ב’ עת “מנת היִצור” תקבענה.

בין שתי המנות האלה (מנת קיום ומנת יצור) עלינו להבחין תמיד. “מנת הקיום” יכולה ברבה להיות טעונה בחמרי מזון גסים ושהן מכילות בעיקר משתי הקבוצות המתחלפות: שומן ופחמימונים תחת ש“מנת היצור” צריכה ברבה להיות טעונה בחמרי מזון עדינים או מרֻכּזים יותר שהם מכילים בעיקר מקבוצת החלבונים. מובן, כי כשם שחשבנו בין יצירות הבהמות גם את גדלה וכובד משקלה, עקב יָצרה תמיד תוספת של בשר ושומן תחת הנפסד בה (וגוף גדול יפסיד כמובן יותר מגוף קטן). כך גם כל בהמה צעירה ההולכת וגדֵלה הרי היא יוצרת בכך תוספת של משקל בבשרה, שנוצרים בו תאים נוספים על הנפסדים, ובהמה כזו הרי היא זקוקה למנת יצור.

ובכן בדרך כלל יודעים אנו כבר להבחין בין “מנת הקיום” (שעלינו לתת לכל בהמה לפי משקל גופה) ובן “מנת היצור” (שעלינו לתת לבהמה שלא בקשר את משקל גופה אלא רק לפי התוצרת שאנו מצפים להשיג ממנה.

כאשר תתקים איזו בהמה, רואים אנו כי חַמה היא, ז“א חום נוצר בגופה. אותו הדבר מוצאים אנו בתוצרת מן הבהמה, אם זהו כח בעבודתה הרי מובן שזה מתגלה בלוית חום. ואם זהו צמר, הרי הוא אוצר בקרבו סגולת חום אחרת. וכן אם הבהמה יוצרת בשבילנו חמרי מזון מאיזו צורה שהיא, הרי גם אלה יאצרו בקרבם כח וחום בצורה חבויה, שתתגלה בנו בהיותנו נזונם בחמרים אלה. נחוצה לנו ע”כ איזו יחידה למדידת הכח או החום. ואמנם קבעו חכמים יחידה כזו וקראו לה בשם “כלוריה”, זהו שעור של כח או חום אשר יספיק בכדי להרים חומו של ק“ג אחד מים במעלת חום אחת נוספת על החום שהיה לו קודם לכן; ואגב: יחידה כזו מספיקה גם כדי להרים משא של חצי טון בגובה מטר אחד או להרים משא של ק”ג אחד בגובה 500 מטר.

כמות חום או כח כנ“ל מתקבל ע”י שרפת ¹_/4 גרם אחד של חלבון או פחמימונים, ז“א אחודם עם החמצן שבאויר. ואין כל הבדל בדבר אם בהשרפם יגלו חום חזק בלהטי להב או שהם נשרפים כה בגופותיהם של בעלי חיים ע”י נשימתם ויגלו אך חום נמוך בגופם. יש כאן רק שאלת המהירות של שְׂרֵפָתָם, אם מהר מאד (בלהט) או לאט לאט (בנשימה).

ובכן גרם אחד של חלבון וכן גרם אחד של פחמימונים שוים כ“א לכדי 4 כלוריות. לא כן הדבר בשומנים. אלה הם מרֻכּזים פי שנים ורבע מן הקודמים, ז”א שגרם אחד שומן יוצר בשרֵפתו (אם בלהט ואם בגוף) כח שהוא מספיק בכדי להרים משא של 9 ק“ג בגובה 500 מטר, או להרים משא של ק”ג אחד בגובה 4 וחצי קילומטר, או יוצר חום להרים את החום של 9 ק“ג מים במעלה אחת ס”ג או להרים את החום של ק“ג אחד מים כדי 9 מעלות ס”ג נוספות. ובכן נוסף לידיעתנו כי גרם אחד חלבון או גרם אחד פחמימונים ערכם כ"א 4 כלוריות וגרם אחד שומן (מכל מין) ערכו 9 כלוריות.

למדנו עד עכשיו: 1) שכל בהמה כשהיא לעצמה זקוקה ל“מנת הקיום” שלה. 2) כל בהמה היוצרת מה בשבילנו זקוקה ל“מנת היִצוּר” אשר יחכו ממנה. 3) למדנו לדעת כי את כל ערכי המזון בכל המנות נוכל למדוד ב“כלוריות” וראינו 4) כי שעור ערכו של כל גרם מזון מקבוצת החלבונים או מקבוצת הפחמימונים (סוכר ועמילן) הוא 4 כלוריות וכל גרם מקבוצת השמנים יוצר 9 כלוריות.

עתה עלינו עוד לדעת כי החלבון אשר נִתּן במספוא לפני הבהמות יוצא כמעט תמיד (בין מ“מנת הקיום” בין מ“מנת היצור”) לחלוף חמרים כמתכנתו, היינו אם להחליף תאי חלבון אשר נעכלו בגוף ואם להשתתף ביצירת ערכים חדשים המכילים חלבון (כגון צמר, בשר וחלב) ולעומת זה הרי יוצאים השמנים והפחמימונים לחלוף תאי גוף ממינם שנפסדו וליצירת משהו מאותם הדברים שהם מבוקשים מהן כגון כח, או שומן בבשר או שומן וסכר שבחלב. השמנים והפחמימונים אשר נגיש לבהמה באבוסה והם “נעכלים” בגופה וישמשו למטרות הנ“ל הרי אם הגוף של הבהמה קבל עודפים מהם יצטברו לרוב בגופה לזמן שיהיה צורך בהם. והחמרים משתי הקבוצות הנ”ל יכולים גם להחליף בנקל אחד את השני ובגוף ישתקעו שניהם בצורת שומן הבשר, ואך לא בנקל יחליפו איזה חומר מקבוצת החלבונים וכן לא כדאי שחומר חלבוני יחליף אותם, כאמור, אלא הדבר יעשה רק בדלית ברירה. – ויכול חלבון לשמש לשרפה בגוף תחת פחמימונים ושמנים, אך כפי שנראה להלן (בפרק ע"ד הכלכלה) לא כדאי כאמור הדבר לאכר. מוטב כי ידאג לכך שהמנות לבהמותינו תהיינה “מאוזנות” יפה, ז“א שלכל בהמה יתן מן החלבונים, מן השמנים ומן הפחמימונים כפי שדרוש לה. ועוד דבר אינו כדאי לאכר והוא להחזיק בהמה ש,מנת קיומה” עולה תמיד על “מנת יִצוּרָהּ”. ויהיה זה סמן נוסף לאכר בבואו להשיג בהמה או להפטר מאחת: אם כל הזמן או רוב הזמן עליו לתת לה במנת קיומה כמות של “ערכים מזינים” השוים יותר מאשר כמות הערכין המזינים שעליו לתת לה ב“מנת יצורה” הרי זאת אומרת שהוא אמנם מקים את גופה של הבהמה והיא יוצרת למענו משהו ואולם יוצרת היא לו כה מעט שכדאי לו להפטר מבהמה כזו בלי מחשבות רבות, תחת אשר בהמה שבמנת יצורה עליו לתת ערכין מזינים יותר מאשר במנת קיומה, בהמה כזו ראויה כבר לבדיקה.

סעיף ו' - ע"ד צרכיהן של בהמות    🔗

למעלה אמרנו כי שתי הקבוצות: שמנים ופחמימונים יכולים להחליף בקלות זו את זו ולא קל להן להחליף את קבוצת החלבונים. תחת שהחלבונים קל להם יותר להחליף אותן, והרי מובן כבר מכך כי ערכם של החלבונים צריך להיות גדול יותר מערכם של שתי הקבוצות האחרות. וערכם של החלבונים גדול יותר מערכם של שתי הקבוצות האחרות. וערכם של החלבונים גדול יותר גם מטעם זה שאותם קשה להשיג בשוק יותר מאשר את השמנים ואת הפחמימונים, ובכן עלינו להבחין כראוי בין החמרים מכל קבוצה וקבוצה הנ"ל.

על מספוא אשר היחס בין הכלוריות מכמות החלבון שבו לבין הכלוריות משתי הקבוצות האחרות הוא צר (למשל 1:2 או 1:3 וכן עד 1:5) אנו אומרים כי “היחס המזין” שלו הוא “צר”, ולהפך מספוא אשר היחס שבו כנ"ל הוא גדול יותר מאשר 1:5 (למשל 1:8) אנו אומרים כי “היחס המזין” שלו הוא “רחב” יש אומרים כי חלבון 1 = פחמימונים 12)

עלינו להבחין בעוד דבר והוא: “חומר יבש” (סמָנוֹ ח"י), זאת אומרת החומר שבכל מספוא כשהוא נטול מכל לחות שבמספוא. הבהמות בכללן ומעלי הגרה שבהן בפרט זקוקות גם לחמרי מזון כאלה אשר פשוט ימלאו כרסן בחומר יבש שאינו עשיר בחמרים מזינים (גם לא טוב שיאבסון אך על חמרים מרֻכּזים). ובכן בבואנו לסדר מנות לאבוס הבהמות שבמשקֵנו לא נסתכל רק בחלבונים, שמנים ופחמימונים אשר שמנוּ לפניהן אלא גם בכמות ה“חומר היבש” בכלל אשר נתנו להן. להלן נִיּתּנים לוחות אשר יַראו מהי תצרכתן של הבהמות מכל סוג ומין ב“מנות הקיום” שלהן ומהי תצרכתן ב“מנות יִצוּרן”.

לצרכיו של כל מין בהמה במשק קבעו חכמים מדות עוד מלפני שנים רבות והראשון בכך היה וואלף לעהמאן. הוא בדק ולפי תוצאות בדיקותיו קבע טבלא לצרכיהם השונים של בעלי החיים השונים שבמשק ואם כי אחריו בדקו חכמים וקבעו עוד כמה דברים בענין זה בכל זאת הרי עד היום נקראת הטבלה על שמו של הנ"ל. וכאן נתן את אותה הטבלה, בעיקר כשריד מעמל ראשונים:

סעיף ז' - טבלאות לצרכיהם של בעלי חיים    🔗

טבלה ז' צרכיהם היומיים של בעלי-החיים לפי ז. לעהמאן:

כל אכר יודע בודאי כי מספוא אשר יחסו המזין הוא צר ירבה את הצמאון, ז"א הבהמות הנזונות במספוא שהוא עשיר בחלבונים להוטות אחרי מים במדה גדולה בלי קשר את האקלים. ולא כן הוא המצב בבהמות הנזונות במספוא שיחסו רחב; וכן צמאות הבהמות הנזונות במרֻכזים, יותר מאשר אלה הנזונות במספוא דל. אמנם אחת היא.

לפי האמור למעלה ידוע לנו כברS כי איננו יודעים אף מעט ע“ד תכונתן של בהמות שונות (בהמות-חלב או צמר או עבודה) לנצל את המספוא אשר נִתּן להן. ואת הטבלאות דלעיל ודלקמן אשר נרשמו ע”י חכמים שונים במוסדות שונים נראה אנו אך כקרובות לאמת ואולם לא כל האמת נמצא בהן, גם יען שלא כל בהמה מסוגלה לנצל במדה שוה את מנת יִצורה כיאות ועד גמירה. וכל מה שהבהמה היא יצרנית טובה יותר, ז"א שהיא יוצרת הרבה ביחוד בחלב, הרי גופה בכללו הוא גם עדין יותר; ויותר קשה לה לנצל את מנת-יִצוּרה עד גמירה. כמו כן נראה שכל פרה מעלה את אחוז השומן בחלבה ככל שתצמצם את כמות חלבה. אמנם עצם הגובה של אחוז השומן שבחלב בכללו שייך לסגולתה המיוחדת של כל משפחה ומשפחה בכללה ולסגולותיה של כל פרה יחידה בפרט. ועוד זאת יען שכל אשר תעלה פרה חולבת ביצורה כן תרד יכלתה לנצל את המספוא אשר תאכל, נמצא כי הופחתו אחוזי החמרים הנעכלים בה מן המספוא שתאכל. בלבד בשביל להתחיל בהם, אך יסתכל בבהמתו ויתאימם לדרישותיה.

בטבלא הגדולה שתַּראה את כמיות החמרים הנעכלים (להבדיל בין נאכל – בפה – ונעכל בקבה ובמעים) בגוף הבהמה (ובגוף האדם) מכל ק“ג של חומר כמו שהוא מוגש לפניה, ינתן גם מספר לכל הכלוריות אשר כל ק”ג חומר כנ“ל נותן לגוף. ובמזונות שבעיקרם הם נִתּנים לבהמות נתִּן בטבלא הנ”ל גם מספר לכמות החומר היבש (כגרַמים מכל ק"ג) אשר אלו יכילו מהם. ליד כל מזון כזה באו גם מספרים ליחס-המזין שלו ובכל המספרים מסוג זה נִתּנו גם מספרים לגרמים (מכל ק"ג כמו שהוא) של הדשנים העיקריים השונים אשר פֶרש הבהמה ממנו נותן. ובאו גם חמרים המשמשים בעיקר כמזון לאדם, יען כי ראשית אין כמעט חומר מזין לאדם אשר לא יוכל לשמש גם לאבוס הבהמה. ושנית יען כי חלק גדול מן החמרים האלה (בשר, חמאה ועוד) הוא זה שאנו מחפשים והוא בא לנו מן הבהמות אשר נגדל ונטפל בהן. והנה לא ימלט כמעט כי בטבלאות, וביחוד בגדולות, לא תפולנה שגיאות אשר תעלמנה מן העין המגיהה; וכל קורא יוכל לבקש ולמצוא אותן בחפשו את ההשואה בין החמרים המזינים ובין הכלוריות. המספר לכלוריות כאן הוא מדויק עד לגבול שבתוך עשרה לפי הרגיל: לעלות עד עשרה מחמשה ויותר, ולרדת מחמשה ולמטה.

בנוגע לכל המספרים אשר ינָתנו בטבלאות דלקמן כדאי להעיר שוב כי כולם הם בינוניים ז“א יוצאים מן המספרים השונים שנתקבלו בנסיונות אשר נעשו בבהמות שונות; והנסיונות הראו גם מספרים גבוהים מן הנתונים בזה וגם נמוכים מהם; וטוב ע”כ שכל בהם ישתמש בטבלאות כאלה בכלל רק כבמפתח

טבלה ח' כמויות מזונות לבעלי-חיים שונים

הערות: המספרים כאן ניתנו בהתאם לנסיוני מאמריקה, מלפני שנים רבות, ובהתאם לספרות אמריקנית שהשתמשתי בה עכשו, רוב המספרים הנִתנים בטבלה זו אינם מתאימים ללמספרים אשר אפשר להשיג במשקינו כאן, יש אשר המספרים ממשקינו גדולים מן המספרים שבטבלה זו, אף כדי פי עשרה ויש שהם קטנים מן המספרים שבטבלה זו אף כדי פי חמשה.

כדאי להוסיף כאן גם את ההערות דלקמן:

1) בגדול בקר הרי בערך ¹_/5 מכל ההוצאות באות בחשבון אבוס, והבֶּהם אשר יקמץ בכך, לא יצליח להורידן (את ההוצאות) בהרבה, א לא שיזיק לבהמה (שזה אומר: יזיק לעצמו) ומוטב כי הבהם בל יחפש קמוצים בכך, אלא יאבס את בהמתו כהוגן מיום שהבהמה נולדת עד שיוציאוה מן הרפת.

2) את אבוסה של בהמה צעירה יש לצָיד במספוא, אשר יכיל את הויטמינים A וכן D (בויטמינים B וכן C אין מחסור בשום מספוא). בהגיע הבהמה לבגרותה המינית ועומדת בפני התפקיד להביא ולדות, זקוקה היא גם ליטמין E. אם הבהמות נאבסות בכמויות מספיקות של ירק, משיגות הן את הויטמינים, אך אם אין הכמויות מספיקות, אז יש להוסיף להן באבוסן שמן-דגים (בערך כארבעים גרם ליום כנ"ל). קל ביותר להוסיף זאת לחלב בולד או למרוכזים במבוגרות.

 

פרק ט'    🔗

סעיף א' - טבלא ט. טבלת המספא    🔗

* כסמת כאן תורגם: גרצ’יכה כשגור אצלינו אף שאין תרגום זה מתאים לפרוש הנכון.

* במשקינו יקראו לזה כוסבה ואולם התלמוד יקרא לזה כוספא.

סעיף ב' - אבוס כללי    🔗

בדפים הקודמים ניתנה רשימה ממיני מספוא ומזון שונים אשר מהם יוכל הבהם לתת לפני הבהמות כדי שָׂבעָן; ואולם דבר זה בלבדו אינו מספיק עוד. ב“ספרי” מוצאים אנו פתגם לענין זה לאמר: “סימן טוב לאדם כשבהמתו אוכלת ושבעה”. ואולי באותה תקופה היה באמת די בכך; ואולם כיום, אחר שמצאו חכמי דורנו וסמנו את הרכבו של כל מין מספוא: בחלבונים, בשמנים ובפחמימונים, הרי מלבד הכלל הכלכלי שנתן לעיל (כי בהמה משתלמת אם ערכה של מנת-יצורה יעלה על ערכה של מנת-קיומה), יכול כל בהם גם לבדוק ולמצוא חשבון כמה יעלו לו החלבונים, השמנים והפחמימונים מכל מין מספוא לחוד, ואם יבדוק ימצא כי אמנם רוב בני האדם יחשבו (בטעות, כמובן), כי מה שהוא ביוקר זה הוא טוב; ואולם הבהמות כולן אינן יודעות כלום מן “החכמה הגדולה” ההיא ועל-כן יש שהן חומדות דוקא באותו מין המספוא שאנו יכולים לספק להן על ידו את החלבונים, השמנים והפחמימונים שהן זקוקות להם לספק בזול יותר מאשר ע“י מספוא אחר; ועל כן על האכר לבדוק, מלבד את הבהמה לפי הכלל הנ”ל, גם את המחירים לכל מיני המספוא שבשוק ביחס להרכבם של מיני המספוא ההם וביחס לצרכם שישנם לבהמותיו בהתאם לתוצרת שהוא רוצה להשיג מהן. לענן זה, האחרון, נקרא בזה בשם “אבוס כלכלי”. ובכן על הבֶהם (המגדל בהמות שונות) להבדיל בין “אבוס” סתם ובן “אבוס כלכלי”. בשביל “אבוס-סתם” אין גם צורך לאכר בספר הנוכחי, יתן לבהמתו משהו באבוסה והיא תאכל מבלי לדאוג כלל לכך אם בעליה יהנה ממנה או לא. אך חושבני שהספר הזה ישמש בעיקר את האכר המבין מה הוא יכול להשיג ע"י “אבוס כלכלי” לבהמותיו.

כמצע לסעיף זה באו לעיל: 1) טבלא מוגהה ע“ד צרכי יומן של הבהמות. 2) טבלת ההרכבים של כל אשר יכול לשמש כמספוא לבהמות, וכל אכר יצטרך להוסיף להנ”ל: 3) רשימה של מחירים שבשוק בכל זמן לכל מיני המספוא אשר ביכלתו לתת לבהמתו. כל אחד יבין כי לא היה כל הגיון לתת בזה גם את רשימת המחירים השוררים כיום בשוק; יען כי אלה הלא משתנים מזמן לזמן תחת שבשְׁתים הראשונות כמעט שאין שנויים חלים. ולמשל בהגיהי עכשיו, לפי מקורות אחרונים, את הרשימות ששמשו לשתי הטבלאות הראשונות ואשר סודרו לפני עשרות שנים, לא מצאתי כמעט מה לשנות בהן. ואם אמנם ראיתי אי-אלו פרכות ברשימה האחרונה (הן כאמור נטל עלי לקבלה כמו שהיא), הרי אין פרכות אלה נובעות מן ההבדלים שבן הישן והחדש. ואגב: מתוך ההגהות וההשואות שבין הרשימות השונות אשר היו אצלי וכן אף מתוך עיון בחומר החדש אשר השגתי עכשיו עמדתי על כמה “עוקצים” בלתי הגיוניים אשר כמה מהם הוכחו במקצת ע“י השואותי במשל שנתתי לעיל במספרים 50, 100, 150 ובכמה מהם יבלוט עדין העוקץ, והנה שתי דוגמאות: 1) בטבלה האחרונה אנו מוצאים א) שחלב רזה מבָקר מכיל בכל ק”ג 40 גרם חלבון, 5 גרם שומן, 57 גרם פחמימונים (סכר החלב), ב) אבקת חלב (רזה בודאי) מכילה 350 גרם חלבון, 1.5 גרם שומן. 480 גרם פחמימונים. ובכן רואים אנו כי החלבון והפחמימונים רוכזו כדי פי עשרה בערך והשומן רק פי שלשה בערך. 2) ושוב אנו מוצאים כמעט את אותו הדבר בחובצה. ואם אמנם אפשר לשער כי מן השומן יתנדף חלק מן השמנים העדינים אגב הרכוז (מה שאין כן בחלבונים ובסכרים) אך לא נראה הדבר שיתנדף עד כדי כך. ועוד כמה דוגמאות אפשר להביא. ולמשל “במיה” ו“אספרגוס”. לפי הרשימה הנתנת כאן בספר (אחרי כל ההשואות) הרי במיה היא עשירה מאספרגוס אך בשומן תחת אשר פחמימונים למשל יכיל האספרגוס פי חמישה מבמיה. אך כל מי שמכיר את שני מיני הירק האלה יראה בודאי שבמיה היא מרוכזת יותר ובכן עשירה יותר מאספרגוס בַכֹּל. –

ובכן אפשר לעמוד על כמה וכמה עוקצים ואולם בדרך כלל הרי הטבלאות אשר ניתנו בספר זה יכולות לשמש עזר גדול בחִשוב החמרים אשר ינתנו באבוס הבהמות. –

לכלכלת האבוס צריך האכר להזדין, כאמור, גם ברשימת המחירים לחמרים השונים, אשר יָשׂרו בשוק מעת לעת ועליו לדעת כי בשוק יעלו המחירים או ירדו לא ביחס לחמרים המזינים אשר יכיל כל מספוא כי אם לפי ההצעה והדרישה אשר ישנן עליו בכל זמן וזמן, ולמשל כיום יָשׂרו בשוק תל-אביב המחירים האלה: 45 מיל לרוטל (2.88 ק"ג) קמח לבן ושלשים-ארבעים מיל לרוטל תפוחי אדמה, ובכן מסקירה ראשונה הרי נראים תפוחי אדמה זלים יותר מקמח אך אם נעין ברשימה האחרונה נראה כי קמח לבן מכיל בכל ק“ג 113 גרם חלבון, 18 גרם שומן, 757 גרם פחמימונים וכל אלה יחד יתנו לגוף 3570 כלוריות, תחת אשר תפוחי אדמה יכילו בכל ק”ג 15 גרם חלבון, 1 גרם שומן, 152 גרם פחמימונים שיתנו יחד 680 כלוריות. הרי שלא רק למזון האדם (זה אינו מעניננו כאן) אלא אף לאבוס הבהמה יש לבחור בקמח לבן בזמן שצריך לבחור בינו ובין תפוחי אדמה.

בהשואה אחרונה השוינו בין כלוריות בלבד ובמקרה זה יכולנו אף להשוות בין כל הערכים המזינים (חלבון, שומן, פחמימונים) כל אחד לבדו, אך לא תמיד יהיה דבר זה קל להשואה. ולמשל נשוה בין פולים (הגרעינים) ובין בקיה (כנ"ל). שני אלה נותנים כמעט מספר שוה של כלוריות ואולם אינם שוים בערכי האבוס המביאים את אותן הכלוריות: בחלבון יעלה הפול על הבקיה, בשומן תעלה הבקיה על הפול וכן בפחמימונים. והנה כאמור לעיל אין הבדל גדול בכך אם הכלוריות באות מן השומן או שהן באות מן הפחמימונים. יש רק הבדל בכך אם הן באות משני אלה או מן החלבון ובאופן כללי יֵרָאה הדבר ב“יחס המזין” של המספוא אם הוא “צר” או “רחב” ועתה אין לנו כבר כל צורך להסתכל בכל אחד מן הערכין המזינים אלא ביחס המזין בכללו אם הוא צר או רחב ובמקרה שאנו זקוקים ביחוד לחלבונים נבחר במספוא שיחסו המזין הוא צר ואת ההפך מזה נעשה במקרה ההפוך.

סעיף ג' - אבוס כלכלי    🔗

ובכן בסדור “מנות כלכליות” לבהמות עלינו להביא ראשית כל בחשבן 3 דברים: 1) מחיר המספוא. 2) כמות הכלוריות אשר יתן, 3) יחסו המזין. ועתה ננסה לסדר מנות לדוגמא: נניח שיש לנו צורך להכין מנת יצור בשביל רפת פרות חולבות היוצרות יחדו ליום 100 ליטר חלב אשר אחוז השומן שבו הוא בערך 3.5. בטבלא מיוחדת בפרק ח' ראינו כי על כל ליטר חלב-פרות כזה צריכים אנו לתת להן מרֻכּזים שיכילו 55 גרם חלבון, 15 גרם שומן, 230 גרם פחמימונים, ובכן עלינו להכפיל אותם המספרים במאה ונראה שאנו צריכים לכל יום 5.500 ק“ג חלבון, 1,500 ק”ג שומן 23.000 ק“ג פחמימונים שיחד יתנו 128.000 כלוריות, ביחס מזין 1:5; ובכן נקח 5 ק”ג עוגות צ“ג שיתנו לנו 13,200 כל. ביחס מזין 1:1 ונניח שמחירם (בתוך משקנו כבר) 7.500 לא”י הטון, ועוד 5 ק“ג עוגות פשתה שיתנו 22.450 כל. בי”מ 1:2 וגם אלה מחירם, נניח 7.500 הטון. נקח 10 ק“ג סובין-חטה שיתנו בערך 75.550 כל. בי”מ 1:4 ומחיר הטון נניח 3.500 ונקח 10 ק“ג תירס אר יתנו 34.100 כל; בי”מ 1:8, ומחירו נניח 6 לא“י לטון, בס”ה יהיו לנו 30 ק“ג מרֻכּזים אשר בכלם יחד יש 95.300 כל. בי”מ 1:4.5 והכל עולה לנו 170 מיל; וחסר לנו עדין בערך 30.000 כל., מחיר הסובין במשק הוא זול למדי ונקח מהם עוד 10 ק“ג אשר יוסיפו לתערובת עוד 25.550 כל. ויעלו עוד 35 מיל. הם יצֵרו במעט את הי”מ של התערובת ואם הם זולים באמת יותר מכל מספוא אחר יכולים אנו לעשות זאת עד כדי למלאות את כל החסר.

נניח כי תירס הוא בזול מאד ונוסיף עוד 5 ק"ג תירס. עכשיו תהיה לנו תערובת כדלקמן:

5 ק“ג עוגות צ”ג…….13.200 כל.

5 ק"ג עגות פשתה…22.450 כל.

20 ק"ג סובין………. 51.100 כל.

15 ק"ג תירס……….51.150 כל

סה"כ ……………..137.900 כל.

נוריד מן התערובת עוגות צ“ג 3 ק”ג וישאר לנו בה:

תערובת זו אינה מתאימה לנו לא רק יען שיש בה יותר מדי כלוריות אלא בעיקר יען כי היחס המזין שבה הוא רחב יתר מאשר דרוש לנו. וננסה ע"כ לסדרה כדלקמן:

תערובת זו יש בה כל הכלוריות הדרושות, עוד בעודף קטן. היחס המזין הוא טוב. ואם רק אפשר להשיג כזו בזול יותר הרי נסדרנה. ננסה גם מנה אחרת: נניח כי המחיר בתוך המשק לפולים טחונים יהיה 6 לא“י. כרשינה כנ”ל 3 לא“י, טופח 2.5 לא”י, סויה 4 לא“י, כל עוגות השמן מחירן שוה 7¹_/2 לא”י, ובכן נסדר:

התערובת האחרונה נמצאת זולה מן הקודמת לה בערך בעשרה אחוזים והיא אף מגוונת יותר. היחס המזין שבה הוא במקצת צר יותר מן המדה אך אין בכך חסרון גדול שהלא קל לחלבונים לתפוס בגוף את תפקיד השמנים והפחמימונים; ובכן יכולים אנו להשאירה כמו שהיא; ואפשר גם להתאים תערובת בדיוק לצרכים (כדאי תמיד להוציא את מספר הכלוריות מן היד במצב “צוחק”¹⁴ אלא שלרוב לא כדאי לעמול על כך אחר שהשיגו כבר תערובת “צוחקת” במדה שכזו.

במחירים לדוגמא אשר פרטנו לעיל חפשנו מספרים שמהותם גלויה לכל עין ואף בלי בחינה יכול כל אחד לתפוס למשל כי בפולים ובסויה (כדוגמת המחירים הנתונה) לא כדאי להשתמש. למחירים בשוק של הצרכים אין כאמור כל הגיון אף פעם. אלה יושפעו מן הדרישה וההצעה שבשוק ולא הדורש ולא המציע יקחו בחשבון (ואף לא ידעו לקחת בחשבון) את הערך המזוני של הדברים אשר ידונו בהם; ואך במקרה יכול להיות לפעמים שהמחירים בשוק יוקצבו כה שהם מתקרבים לערך הדברים מבחינה כלכלית ובמקרה כזה לא תתפוס העין את ההבדלים שבין המחירים והערכים. נקבע לדוגמא מחירים לארבעת מיני הקטניות אשר פרטנו לעיל, באופן כזה: המחיר לפולים הוא אמנם 6 לא“י הטון ואולם לסויה יהיה המחיר 8 לא”י הטון, לכרשינה יהיה המחיר אמנם 3 לא“י ואולם לטופח יהיה המחיר 4 לא”י. במקרה כזה לא קל לעיל לתפוס את הצד המכריע בין פולים וסויה מצד אחד ובין כרשינה וטופח מצד שני. במקרה כזה לא מספיק כבר לדעת את המחירים למיני המספוא השונים אלא נחוץ גם לסדר השואות ביניהם ואת הדרך לעשות זאת נַראה כאן (אגב: בספרות מקצועית שנתפרסמה בזמן האחרון נמצאת הערכה לחלבונים כדי פי 12 לפחמימונים. ומכיאן שבין פחמימונים ושמנים נמצא ההבדל העיקרי (אומנם לא כלו) בזה אשר גרם שומן + 2¹_/4 גרמים פחמימונים, הרי אפשר לאמר כי גרם אחד של חלבון = 12 גרמים פחמימונים = 5 גרמים שומן בערך.

סעיף ד' - אִבוּס כלכלי    🔗

במקרה הנִתּן לעיל דומים כמעט כל מיני המספוא ביחסם המזין (כלם כמעט 1:2) ואמנם תמיד יש לבחון הדדית מיני מספוא שיחסם המזין הוא דומה הדדית ובכל אופן לא כדאי כלל לבחון הדדית סוגי מספוא שונים בהחלט, כגון קטניות ודגנים או עוגות שמנים ודגנים (אכן גם זה אפשרי). ובכן בכדי שלא להטריח את הקורא לעין בטבלת המספוא, נעתיק כאן:

בק“ג פולים נשיג 2970 כל. יחסם המזין הוא 2 מחירם בשוק 6 לא”י

בק“ג סויה נשיג 3590 כל. יחסם המזין הוא 2 מחירם בשוק 8 לא”י

בק“ג כרשינה נשיג 3810 כל. יחסם המזין הוא 2 מחירם בשוק 3 לא”י

בק“ג טופח נשיג 3440 כל. יחסם המזין הוא 2 מחיר בשוק 4 לא”י

ההשואה תתקרב יותר לדיוק עי“ז שישמיטו את המספר המבַטא את המחיר מאחד ממיני המספוא ונבקש למצוא את המחיר ע”י עצם ההשואה. נניח כי השמטנו את המחיר לסויה ואנו אומרים כה: פולים יתנו לנו 2970 כלוריות בק“ג ומחיר הק”ג 6 מיל ובכן אם ק"ג סויה תתן 3590 כלוריות (ובכל השאר היא שוה לפולים), מה שויה בכן.

והנה העין אמנם תבחין תיכף כי פולים וסויה יקרים הרבה מכרשינה וטופח; ואולם העין לא תבחן בהבדלי המחיר שבין פולים וסויה וכן לא בין כרשינה וטופח. כאן נחוצה השואה חשבונית פשוטה בכתב: 8 – 3590 -6 – 2970.

מבית הספר זוכר הקורא עדין בודאי לסדר השואות כנ“ל; ואם לא, יבקש מן הילד שלו ויעשה כזו או למקרה שאין לו כזה נסדר את ההשואה כך: צריך להכפיל 2970 בשמונה לחוד וששה במספר 3590 לחוד ואת המספרים אשר יתקבלו כתוצאה מן המכפלות הנ”ל לחלק אחד בשני ויֵראו או 1.10 ז“א שסויה יקרה מפולים כדי 1.10 או 0.90 ז”א פולים זולים מסויה כדי 0.90 אותו הדבר אפשר לסדר בין כרשינה וטופח (אין בכך כל הבדל). ואפשר לעשות את ההשואה.

כאמור לעיל אפשר לסדר השואות דומות להנ“ל (אם באופן אחד ואם באופן השני) גם בין מיני מספוא אשר ביחס המזין שלהם יש הבדלים גדולים, אך אין ליעץ לאכר שבכלל יסדר השואות כאלה בין מיני מספוא השונים זה מזה בהחלט. כגון בין דגנים ויחסיהם הרחבים ובין קטניות או עוגות ויחסיהם הצרים, כי נחוץ גווּן מסוים במספוא, ראשית יען שגם בערך מזין ממין אחד (כגון חלבון) יש הבדל ממה הוא בא, אם מחומר מספוא שהיחס המזין שבהם הוא צר או להפך, ככל אשר ראינו בטבלא דלעיל; ושנית גם מועיל הגוון במספוא לחבבו יותר על הבהמות וזה מועיל מאד לעכולן. ולרוב אין צורך כלל לטפל בענין כזה, ואך בשביל מקרים נדירים (כגון למקרה שמספוא ביחס מזין צר נראה זול ביותר) נִתּן את זה כאן: והנה קל ביותר לסדר את הבחינה דלקמן ע”י פעולה “מַתמַטית גבוהה”. ואולם יען אשר לרוב האכרים אין אפשרות של גישה אליה, ע“כ ננסה לפתור את השאלה ב”אריתמטיקה" פשוטה. וראשית כל יצוין כאן כי דרך ההשואה שתנתן כאן ואף זו שלמעלה הן אך קרובות לאמת ולא אמת ממשית. אך בכל זאת יש בהן תועלת נניח כי קרה שאפשר להשיג תירס בשלש לירות הטון והמחיר לעוגות-שמן הוא 8 לירות לטון. לפנינו יהיו ע"כ הנתונים דלקמן:

בק“ג תירס נשיג 3410 כל'. י”מ 8 ומחיר כל ק"ג 3 מיל

בק“ג כוספת שומשמין 3870 כל'. י”מ 2 ומחיר כל ק"ג 8 מיל

כאן לפנינו הרבה נתונים שנוכל להתעסק בהם ע“י אריתמטיקה פשוטה ובכן נבליע מהם באופן דלקמן: בכל מין מספוא נחלק את הכלוריות שלו על יחסו המזין. כדוגמא דלעיל ונקבל את המספרים: 726 לתירס ו-1935 לכוספת השומשמים. עתה נשאר לנו לעשות עוד השואה אריתמטית פשוטה ונקבל אם באופן אחד 1.71 או באופן השני 0.59 יצא שאם מחיר תירס הוא 3 לא”י צריך להיות מחיר כוספא 13 לא“י ואם מחיר הכוספא יהיה 8 לא”י צריך להיות מחיר התירס רק 1.75 לא"י.

אמנם שוב פעם יודגש שלא כדאי לאכר שישוה בין מיני מספוא שונים.

דרך קלה ביותר בשביל האכר שיעמוד מסקירה ראשונה על שויָם של מיני מספוא שונים (עוד בטרם בחן ביותר את הדבר), היא פשוט שיביא בחשבון את הכלוריות בלבד ויחַשב כמה מהן יוכל להשיג בעד מטבע מסוים. ומובן כי יסדר גם בזה השואות אך בין מיני המספוא שבכל סוג ולא יערבב בכך סוג בסוג. ולא בענין ההשואות בין סוג לסוג צריך האכר להתחשב במה שנחוץ לו ביותר. למשל אם עליו להאביס בהמות חולבות, תרנגולות מטילות או ולדות גדלים הרי הוא יצטרך ביותר לחלבונים ועליו לבחר במספוא אשר היחס המזין שלו הוא צר, ואם עליו להאביס בהמות-מרבק או עופות בפטום יבחר במספוא אשר היחס המזין שלו הוא רחב, אך בל ישכח לגָוֵן את המספוא בכלל. מובן כי הטוב ביותר היה לו אפשר היה לקבוע מחיר נבדל לכלוריות הבאות מחלבון ולכאלה הבאות משומן או מפחמימונים; (עין לעיל בעמוד 296).

בענין האבוס הכלכלי בחננו עד עכשו אך את המספוא ואולם באבוס הכלכלי יש לבחן גם את הבהמה בלי הבדל מהו המספוא אשר תאובס בו. ולענין זה כבר רֻמז למעלה: כי בהמה אשר הערך הכספי למנת קיומה גדול תמיד (ולא רק במצבים מסוימים) מן הערך הכספי של מנת יִצוּרה הרי אין היא כדאית לאכר שיטפל בה. למשל: נניח כי אנו עוסקים בפרה שמשקלה 600 ק“ג וכמות חלבה בשנה היא 1500 ליטר בשומן % 2¹_/2 ונניח (לשם הקלה) כי נאבסה אך בסובין חטה ותבן חטה. ובכן לפי הטבלאות דלעיל צריכה היא למנת קיומה 9.000 גרם חומר-יבש ביום. 420 גרם חלבון ביום 60 גרם שומן 4.800 גרם פ”מ. לשנה (או 360 יום) היא צריכה במנת קיומה 9240 טון חומר יבש 151.2 טונים חלבון 21.6 טונים שומן, 1728 טונים פ“מ למנת יצורה היא צריכה כששים טונים חלבון, כחמשה עשר טונים שומן וכמאתים וחמשים טונים פחמימונים. בדוגמא זו רואים עד כמה גדולה מנת הקיום ממנת היצור ואם כי למנת הקיום דרוש בעיקר מספוא גס אשר יסֻפק בעיקר ע”י סובין הרי ההפרש בגודל המנות עצמן הוא גדול כה שאין כלל לבחן את תמורתן; וברור שאין חשבון כלכלי להחזיק פרה כזוֹ, בחינות כאלה יכול כל אחד לעשות.

סעיף ה' - ערכי הדשׁן בפרשׁ הבהמה שמכל מספוא    🔗

אם לעשות את אבוס הבהמות כלכלי ביותר, אז יש להתחשב לא רק בענינים הנ“ל אלא לשום גם לב לערכי הדשן אשר יושגו מכל מספוא. והנה למעלה בטבלא למספוא השונה פֻּרט גם כמה מכל מין דשן (חנקן, פוספטים וקלי) ימָצא בתוך הפרש מכל ק”ג של מספוא שונה. בתקופה שמחירי הדשן החימי או זבל הבהמות הוא בזול, לא כדאי אולי להביא את הענין הזה בחשבון; ואולם בתקופה (כגון עכשו בארצנו) אשר המחירים לדשן חימי אינם קטנים כלל והמחירים לזבל בהמות עלו למעלה ראש, כדאי לאכר שיביא בחשבון גם את זה אם כי עי“כ יסתבכו חשבנותיו עוד יותר. ויכול הוא לסדר את חשבונותיו ביותר פשטות עי”כ שאת חשבון הדשן אשר בפרש יסדר לחוד וישוה אותו אך אל התוצאה האחרונה מן השואותיו האחרות במספוא; נקח לדוגמא את ההשואה אשר גמרנו בה את הסעיף האחרון. השוינו בין תירס וכוספת שומשמים ויצא לנו שווי הכוספה לעומת התירס (באותה הדוגמה 1.71 בערך; במחיר כזה המראה על הפרשים גדולים כה במחירים לא כדאי כבר להתעסק בערכי הדשן, אכן מלבד הדוגמא הנ“ל נעשתה גם השואה בין שני זני מספוא מסוגים דומים; ונניח (בהשואה שנעשתה בין שעועית ובין סויה) כי הערכים המזינים שבשתיהן הם שוים אלא שבערכי הדשן שבפרש אשר הבהמה תביא מהן יש הבדלים לא קטנים, נחבר את מספריהם בחבור פשוט ויצאו 56 יחידות לשעועית לעומת 75 יחידות לסויה ונניח כי בהשואת המחירים בשוק לשני מיני המספוא האלה יצא לנו 0.8 לסויה לעומת 1.0 לשעועית במקרה כזה כדאי כבר לעשות גם את ההשואה בצרוף עם ערכי הדשן. ונעשה את זה ככה, נניח כי החנקן (היקר בדשנים חימיים) יעלה כדי 100 מיל הק”ג והמחירים לחומצה זרחנית ולקלי (נקיים) הם 60 מיל לח“ז ו-30 לקלי. פה אנו יכולים ראשית כל להכפיל ולחבר מספרים פשוטים: נניח שיש בשוק מחיר לדשן חנקני (בן 20 אחוזים חנקן נקי) 9 לירות הטון. ונניח כי בכל שמונים האחוזים חמרים האחרים אשר בדשן החנקני (שמִן השוק) אין לנו כל צורך ולכן אינם שוים בשבילנו כלום ורק בחנקן הנקי נתענין על כן. בטון מן הדשן המדֻבר יהיה על כן בערך 200 ק”ג מחירו (לפי 9 לירות) בערך 45 מילים הק“ג. נניח כי חומצה זרחנית נשיג (בדשנים המתאימים באופן כנ"ל) במחיר 40 מיל הק”ג, וקלי במחיר 20 מיל הק“ג, ובכן נביא חשבון פשוט: בטון סויה נשיג 50 ק”ג חנקןX 45 מיל = 2.250 לא“י, 10 ק”ג ח“זX 40 מיל = 400 מיל, 15 ק”ג קלי X 20 מיל = 300 מיל; - שווים של כל הדשנים מן טון סויה הוא ע“כ 2.950 לא”י. אותן הפעולות נעשה בשעועית ונמצא 2.135 לא“י. ההפרש בערך הדשנים יהיה על-כן בסך 0.815 לא”י לטובת הסויה. בהשואת המחירים לערכין המזינים מצאנו נניח כנ“ל 0.8 לסויה לעומת 1.0 לשעועית. נבטא את הדבר בכסף: נניח כי המחיר לסויה היה 8 לירות והמחיר לשעועית היה 7.5 לירות (איני בודק כעת במספרים) יוצא כי למרות שהשוק ישלם בעד טון שעועית 500 מיל פחות מאשר לטון סויה הרי שוה הסויה בעשרים אחוז פחות מן השעועית: עשרים אחוז מן 7.5 לירות = 1.500 לא”י; בחשבוננו יצא כי בדשנים שוה הסויה יותר מן השעועית בסך 0.815 לא“י וברור שסך זה הוא רחוק מן 1.500 לא”י, ביחוד אם ננכה ממנו (כאשר צריך) את הסך 0.500 לא“י שעלינו לשלם בעד הסויה יותר מאשר בעד השעועית. אך נניח כי המחיר לסויה היה (כקודם) 8 לא”י ואולם המחיר לשעועית היה 7.950 לא“י, וכן ההפרש בשווי יהיה רק 5% ובכן 5% מן 7905 הם קרוב לסך 400 מיל נצרף לכך עוד 500 מיל אשר עלינו לשלם בעד טון שעועית פחות מאשר בעד טון סויה ונשוה את הסכום 0.950 לא”י לעומת 0.815 לא“י אשר ע”י ערכי הדשן של הסויה התקרבה בשויה לשעועית הרי שכדאית לנו הסויה יותר מן השעועית.

דוגמאות כנ"ל אפשר לתת הרבה; אך הקורא יעמוד כבר בודאי על הענין הזה ויוכל לעסוק בו כבר למעשה כשיצטרך לסדר מנות לבהמותיו. ואין צורך להוגיעו כאן ביותר.

סעיף ו' - שונות באבוס    🔗

בטרם שנעבור מעניני האבוס בכללו יש עוד לעמוד אך על דברים קטנים; ראשית כל יש להדגיש שוב לבהם כי בסדרו את עניני האבוס שלו כדאי לו כי יסדר את החמרים בשני חלקים: את כל החמרים הגסים (אלה ברובם יש להם י"מ רחב, כגון חצירים, תבן – שונה ועוד) בחלק אחד ומחלק זה יקציב בעיקר את מנות הקיום לכל בהמותיו ומובן כי כדאי לו יותר שיגדיש להן את מנותיהן מאשר יקמץ להן; ואת כל החמרים המרֻכזים יסדר בחלק שני וממנו יקציב בעיקר את מנת היצור של כל בהמה. ואם אין האכר סומך על עצמו שיבין לצרכיה של כל אחת מבהמותיו, ירבה וימעיט את המנות לקיומה או ליצורה לא רק לפי חשבון צרכיה אלא גם לפי מצבה של כל בהמה ובהמה לחוד.

עוד על ענין קטן, ואף כי הוא מובן מעצמו: והוא כי טוב שהאכר ימצא לו מדות שקולות למספוא המרֻכז ובהן ימדוד בכל פעם את המספוא המרכז בשביל כל בהמה ובהמה, מה שנעשה במהירות גדולה הרבה יותר מאשר לשקול את המנות בכל פעם.

יחד עם הסִכומים לענין האבוס ינתנו כאן גם אי-אלו דברים קטנים להקלת הענין בכללו: מובן כי בפני האכר ישנם בכל עונה רק אי-אלו סוגים של מספוא שמסקירה ראשונה כדאי לו לטפל בהם לתעודתו; ואין לו ע“כ צורך להטפל בכל עת ל”תרפ“ט” מיני מספוא. וגם מן החמרים המוכנים לפניו בכל עת יש לו לסקור על כלם יחד רק בסקירה שטחית ואת אלה מהם אשר בחר לתעודתו יחלק ראשית כל לתוך ארבע קבוצות שיש להשוות בתוכן הדדית את מיני המספוא השונים, אך לרוב אין לו להשוות מין מספוא מקבוצה אחת אל מין מספוא מקבוצה שניה. ארבע הקבוצות תהיינה: 1) מיני מספוא מרכזים שהיחס המזין שבהם הוא צר (כגון קטניות, עוגות-שמן ועוד); 2) מיני מספוא מרכזים שהיחס המזין שבהם הוא רחב (כגון תירס ודגנים קטנים); 3) מיני מספוא גסים (כגון חציר, מוץ, תבן); 4) מיני מספוא עסיסיים (כגון ירק, שרשים ועוד). מתוך ארבע הקבוצות ההן יסדר ראשית כל את מנת הקיום לבהמותיו וכמצע לכך יקח משתי הקבוצות האחרונות (יחד) כארבעה-חמשה מיני מספוא אשר לפי הרכבם זולים הם ביותר בשוק (איך לסדר את הבדיקה לזלותו של כל חומר ביחס למשנהו, הראינו למעלה) את מנת הקיום אין לרוב צורך אפילו לאַזן בחמרים מרֻכזים, אך מובן שהדבר אפשרי אם כי אינו כדאי. אחרי אשר יגמור לסדר את “מנת הקיום” יתפוס חמרים מן שתי הקבוצות הראשונות ויסדר מהן את “מנת היצור”. לרוֹב אין צורך שיכניס לתוכה חמרים משתי הקבוצות האחרונות אך מובן שהדבר הוא מותר ואפשרי.

בבוא האכר לסדר את המנות לבהמותיו נוח לו שישים לב אל “היחס המזין” שבהם ול“יחס המזין” שהוא נצרך לו. והנה למעלה נִתְּנו מספרי היחס המזין ליד כל מספוא ומספוא אך בכדי להיות בטוח כנגד שגיאות-דפוס שהן עלולות לנפול ביחוד במספרים ועין המגיה לא תשורן; תנתן בזה דרך קלה לבדיקת היחס המזין: כרגיל הרי תֻּקחנה בחשבון הכלוריות שתתקבלנה מן הפחמימונים יחד עם הכלוריות שתתקבלנה מן השומן וסכומם בחבור יחולק על הכלוריות שתתקבלנה מן החלבון. והנה למדנו כי כל גרם פחמימונים יתן 4 כלוריות וכן כל גרם חלבון; אלא שבשומן יתן כל גרם 9 כלוריות; ובכן הרי שומן הוא עשיר משני הראשונים פי שנים ורבע ותחת להכפיל את גרַמי הפחמימונים והחלבון בפי ארבעה ואת גרמי השומן בפי תשעה הרי יכולים אנו להכפיל רק את גרמי השומן בפי 2¹_/4 ואת התוצאה נחבר ישר אל מספר הגרמים של הפחמימונים ונחלק את תוצאתם הסופית ישר על גרמי החלבון. ולמשל ראשון: פרת-חלב צריכה לקבל במנת קיומה היומית 70 גרם חלבון נעכל+10 גרמים שומן נעכל+800 גרם פחמימונים נעכלים. נכפיל את גרמי השומן בפי ח2¹_/4 ונקבל 22¹_/2. נחבר את הסכום האחרון לגרמי הפחמימונים ותוצאת החבור הזה תהיה 822¹_/2. את התוצאה הזאת נחלק ל-70 גרמי החלבון ונקבל: - 12 ובכן היחס המזין הוא 1 חלבון לשנים עשר (פחות משהו) שומן ופחמימונים. משל שני: שעורה מכילה 85 גרמים חלבון נעכל, 15 גרם שומן נעכל, 614 גרם פחמימונים. ובכן נכפיל את השומן בפי 2¹_/4 ונקבל 33³_/4 גרמים. נחבר את המספר הזה אל הפחמימונים ונקבל 647³_/4 גרמים. את הסכום הזה נחלק על 85 ונקבל 8 ז"א היחס המזין הוא -1:8 וכן הלאה.

כבר הָדגש כי שומן ופחמימונים יחליפו בנקל אחד את השני ולכן אין צורך לדקדק ביותר ביניהם אלא אפשר להחסיר מזה ולהוסיף לזה, אשר לא כן הוא המצב ביחס בין שני אלה יחד ובין חלבונים; וכדאי לדַיֵק בחלבונים. ואך כשיש מקרים של זול מיוחד בחומר חלבוני כדאי להשוותו אל חומר בעל יחס מזין רחב ולתת חלבונים תחת שמנים ופחמימונים.

עוד יודגש כי קל יותר לאַזן מנות גדולות מאשר מנות קטנות ולכן טוב כי הבהם יסדר את מנותיו בבת אחת לחודש ויותר ובל יתעסק בכך יום יום לפי המנות הנחוצות לו לכל יום. וכן יודגש כאן כי יש שכדאי לאכר שבסדור מנותיו יביא בחשבון את ערכי הדשן שהוא יכול להשיג מהם. דוגמאות לכך נִתְּנו לעיל. ועוד זאת: כי אין צורך לשקול את המנות בכל פעם; אפשר לסדר מדות שקולות מראש ולמדוד בהן את המספוא המרֻכז. את המדה למספוא הגס אפשר לתפוס בידים או בקלשון ומוטב לתת בעין יפה מאשר בקמצנות אך נחוץ ללמוד ולהכיר את כל בהמה וטבעה לחוד.

לא מיותר אולי להדגיש כי טבלת המספוא אשר נִתנה לעיל אמנם נִתנה בעיקר בשביל סדור האבוס לכל מיני הבהמות אך היא טובה אפילו לסדור מנות לשלחן.

 

תוספת א': מחלות בבהמות ותרוּפוֹת להן.    🔗

סעיף א - רפוי בהמות    🔗

אקדים גם לפרק זה ואומר גלוי שאין בהכשרתי ואף לא בכונתי לרדת לעומקן של הלכות הרפוי בבהמות והרבה גם פקפקתי אם לתת כאן את הפרק הנוכחי; ואם נצחה בי הדעה לתת אותו, הרי זה משני טעמים. 1) ראשית, רוצה אני להכין את האכרים קוראי ספרי, שיבינו את אשר יאמר להם (או יצוה להם) רופא בהמתם. ומובן כי מכך יהנו שניהם יחד. 2 ) בדמי «נבלע הטעם» של החיים, בסביבות מרוחקות, במקומות אשר אין להשיג רופא בהמות או ישיגוהו רק אחרי עבור זמן רב, ויש לי הרצון לבוא לעזרתם של אחי אשר אולי עוד יזדמן להם שיעבדו בפנות נבדלות ומקומות מרחקים, ואתן בזה לפניהם אך ראשי פרקים מה שרכשתי לי בענין רפוי בהמות במשך עשרות שנות עבודתי בחקלאות והתערבותי בין החקלאים בארצות שונות והקשיבי לשיחתם גם בענין זה.

ולדות זכרים אשר אינם עומדים להִגדל כפרים אלא כשורים לעבודה או לשחיטה, יצלחו יותר לכך (גם לעבודה גם לשחיטה) אם יסרסום בצעירותם. להלן יֻתן הזמן לסרוסה של כל בהמה, אפשר להקדים אך בודאי שאין לאחר. מה שהסרוס נעשה בבהמה (זכר) בצעירותה, יותר יצליח הסרוס ויותר תהי אחר כך צורת נקבה לאותו הזכר.

בארצות אחרות ראיתי אכרים אשר אך במסיגתם למשקם יעלו אולי על אכרינו, ואולם בעיני ראיתים נופלים בהבנתם מן אכרינו, ובכל זאת ראיתים מסרסים בעצמם את בהמותיהם. מובן כי כדאי יותר שהאכר כאן ימסור את הדבר הזה לרופא בהמות ואך למקרים אשר אין הדבר אפשרי ינתנו בזה הוראות. ראשית כל יש להכין מי-חטאת שיחזיקו בהם את הכלים; ובכלי אחר יוכנו מי-חטאת לרחיצת הידים ורחיצת הדכה של הזכר העומד לסרוס. וכן יכינו סכין חד למדי.

הקל ביותר לסרוס הוא השה (אם טלה או גדי). מסרסים אותם בהגיעם לגיל 20–15–10 יום (כל המקדים הרי זה משובח) עוזר למסַרס יחזיק את השה ברגליו אם כשראשו למטה או כשראשו למעלה. (למסרס אחת היא, ואולם לשה נוח יותר כשראשו למעלה כבתמונה. העוזר יחזיק את השה במצב המתואר והמסרס ירחוץ את דכת השה במי חטאת, ילחוץ את אשכיו לצד שהוא התחתון בדכה (בעמוד השה על רגליו) ובתנועה מהירה יחתוך לגמרי את קצה הדכה אשר האשכים נלחצו לתוכו, יחַטא שוב את הפצע ויעזוב את השה לנפשו. אם השה הזדקן כבר במקרה והגיע עד למעלה מן 3 שבועות, יסרקו (בסכין) סדק בדכה בלבד, דרך הסדק ילחצו את האשכים חוצה, יתפשו בם (בידים שחטאו אותם כמובן) וישלפום יחד עם גידי הזרע המחוברים אליהם. יחַטאו את הפצע ויעזבו את השה לנפשו. לשה אשר במקרה עבר כבר את גיל 4 חדשים, יעשו כנ"ל אלא שלא ישלפו את גידי-הזרע, ואך ימלקו (ישנם צבתות מיוחדים לכך) מהם את האשכים, יחטאו את הפצע ויעזבו את השה.

את העגלים יסרסו בגיל 2–3 חדשים, טוב לעקוד את העגל (כל ארבעת רגליו יחד) אך הדבר יכול גם להעשות בעמוד העגל על רגליו קשור אך בראשו לדבר מה. תופשים את הדכה, (העגל יתכוץ עי"ז ויעמוד דום. «פַחֲדַיִם»…). את הדכה ימשכו אחורנית מבין הרגלים יחטאו אותו ויחתכו בו חריץ מול כל אשך, יסלקו אותם מגידיהם (לא לשלוף את הגידים) יחטאו את הפצע ויעזבו את העגל. סיחים של סוסים או עירים של חמורים וכן פרדים יסרסו בגיל של שנה ויותר. הבהמה נשארת עומדת קשורה בראשה, לבל תברח באמצע, תופשים בדכה והבהמה תתכוץ ותעמוד דום ואת השאר יעשו כמו לעגל. את שני החריצים אשר יפתחו בדכה להוצאת האשכים יעשו בכוון אחד עם הקו אשר יעבור בין האשכים לאורך הגוף.

כל סרוס יעשה באביב מוקדם בטרם ישנם זבובים שיטרידו את הבהמה הפצועה. כל בהמה שסרסוה תוצא למרעה דשר ובכלל תהלך חפשית. ישנם מקרים אשר אחרי הסרוס יצבה הדכה ואין זה צריך לעורר דאגה רבה, אין זה אלא ככל פצע שיאלח. תנועה, נקיון ומרעה ירפאו מהר את הפצע. – שור בן שנתים אפשר כבר להרגילו לעול. וכבן שלש שנים יוכל כבר להתחיל בעבודה קלה.

מִבָקָר המועד לנגוח ולפצוע בהמות אחרות וביחוד בקר המועמד לנגוח בני אדם; אפשר להסיר את הקרנים; והבהמה תחוש כי נלקח נשקה ותשָקט בהדרגה. ישנם גם אשר יסירו את הקרנים מבקר, סתם משום שיראו את הבהמה הגדומה יפה יותר מן המקרינה. הקל ונוח ביותר הוא לסדר בולד בהמה מקרינה כי בגדלו יהיה גדום: 4–3 ימים להוָלד הולד יגזזו את השערות ממקום מוצא הקרנים וירטיבו את המקום במי סבון יקחו קנה של סודה צורבת (קאוסטיק סודה) וישרו את קצהו במים עד שירך במקצת אז ישפשפו באותו הקצה כמה רגעים על מקום מוצא הקרנים, כה יעשו כמה פעמים (5–8) עד שלמגע במקום הקרנים יַראה העגל סימני כאב. באותם המקומות יתהוה כעין הגָרֶב אשר אחרי כמה שבועות ישור והבהמה בגדלה תהיה גדומה. אם הבהמה גדלה כבר בקרניה, אפשר לגזור את קרניה אם במשור או במזמרה מיוחדת לכך (ישנן כאלה) אין זה נתוח קשה כלל (אם יעשוהו כהוגן). אחרי כמה ימים ירפא הפצע:

סעיף ב' - הטבלת בהמות    🔗

ישנם כמה מיני כנים התוקפות את הבהמות בחלקים השונים שבגופן. מין אחד הוא כנים קטנטנות לבנות ואך על נייר שחור יראון היטב. רוב הכנים מתות אחרי אשר הבהמה תטבל ב«קטל דיפ» או «שיפ - דיפ». במיוחד נגד הכנים טוב לערבב שמן (ביחוד שמן צ’ג) ונפט בחלקים שוים ולמרוח את עור הבהמה במקומות המנוגעים בכנים ואפשר להכין תרופה כדלקמן. בגיגית לא עמוקה ישימו סיד-חי (שירתח במים) ויכבוהו במדת מים המתאימה לכבותו (לא יותר) אחרי אשר «כבה» הסיד ינפו גפרית לתוך הכלי (כפלים מן משקל הסיד – החי) ויבחשו את זה יחד. אחרי זה יוסיפו ל«דיסה» הנ"ל מים רותחים (פי חמשה עשר ממשקל החמרים החיים יחד) יבחשום וירתיחום יחד במשך 3–2 שעות (יבחשו את ה«מרק» הזה ברתחו ויוסיפו מים תחת המתנדפים) אז יניחו שהחומר ישקע ויגירו ממנו את המים הצלולים. לכל חלק מן המים ההם יוסיפו פי שנים מים ויטבילו בכך את הבהמה (ה«מקוה» תהי פושרת).

ישנם כמה וכמה מינים של קרציות. הן גורמות צער רב לבהמות וישנן קרציות הגורמות לקדחת הבהמות ולרזונן. מין אחד מן הקרציות ידבק באזני הבהמה ויגרום לה קושי לא מעט. למרוח בתערובת טרפנטין ושמן כאשר בשמן ונפט. נגד הקרציות בכלל תועיל הטבילה בתוך «קטל דיפ» (לבקר) או «בשיפ דיפ» (לצאן). ישנן «תעשיות» שונות מן החומרים ההם וההוראות בדפוס אך להשתמש בכל חומר תנתנה יחד עם החומר. המקומות לטבילת הבהמות תעשינה עמוקות מן גובה ראשה של הבהמה אשר אומרים לטבלה. הברכות תהינה מארכות וצרות כדי שהבהמה הנטבלת לא תוכל להסתובב בתוכן ולפנות חזרה. משני צדיהן הצרים של הברכות יסדרו כבשים (או שִפועים) באופן שהבהמה לא תמעד עליהם. אם הברכה עשויה מלט יצפו את כבשיה (ביחוד הכבש המוביל מן הברכה חוצה) בעץ כדי שאפשר יהיה לבהמה לעלות בו (בכבש). מן צד הכניסה לברכה יסדרו גדרה אשר קצותיה תוליכינה אל הברכה, לתוך הגדרה יאספו את הבהמות אשר רוצים לטבלן. ויכריחון לצאת אחת אחת אל הברכה. הבהמה תרד ובטרם תאלץ לשחות יפסק הכבש (השפוע) מתחת רגליה והיא צוללת ונטבלת כולה אז. תשחה לקצה שממול, תעלה ותצא משם. מובן כי מי החטאת שבברכה יתמעטו ולעתים ישנו צורך להוסיף אליהם. בזה תנתן תמונה לטבילת בקר בתוך ברכה.

בברֵכה המלאה לה מי חטאת כנגד הקרציות, תרָאה גלגלות אחת של בקר המתקרבת למוצא הברכה. גלגולת בקר שניה נראית שקועה עדין עד למעלה מצוארה בתוך מי החטאת ואחד האכרים העומד ליד הברכה ימשנה בקרניה ויעזרנה להתקרב למוצא. אחד מן הבקר יעמוד כבר בפתח הברכה מוכן להגרש בדרכו אל תוכה. כאן ירָאו כמה אכרים סקרנים סתם וכמה מן העושים במלאכה. לרוב ינהגו אכרים להטביל בהמותיהם בצבור קטן למען להעזר אחד ע"י השני. (בכל אופן לא פחות מאשר בשנים) ליד הברכה יכינו אם שני חבלים (כאשר בתמונה כאן) בכדי להשליכם ולאחוז בהם בקרניה של הבהמה שאינה שחה טוב לבל תטבע. ומי שאינו מומחה לקליעת קצהו של חבל למטרה, מוטב כי יכין לו שני כלונסאות ארוכים ובקציהם (מצדן האחד) ווים מעקמים (בלתי חדים) אשר יוכל לאחוז בהם את הבהמה בקרניה, או (אם היא גדומה) מתחת לשרשי אזניה ולעזור לה לצאת מן הברכה. את הצאן מוטב להטביל אחרי הגז, בכל אופן בטרם כבדו שערותיו יותר מדי. ואגב בארצנו גם מתאים דבר זה לאקלימנו ולאשר יגרור אחריו: ממילא רבות הקרציות בעיקר בקיץ ובסתו מקדם. וממילא אין ימות החורף מתאימים להטבלה, ביחוד אין להטביל בהמות ביום אשר בו תנשב רוח, לבל תתקרר הבהמה.

הקרציות הן הגורמות ל«קדחת שחור השתן» אשר לבקר. כי במצצן את הדם מן הבהמות תדביקינה בהן מין טפילים הנזונים על חלקים מסוימים מן הדם; והפסלת מהם תקלקל את הדם והוא נפרש מן הגוף בשתן ויתן לו את צבע הדם הכהה. חום הבהמה יעלה במצב כזה לארבעים ואף 41 מעלות. 2–5 שבועות יעברו על הבהמה מיום שתדבק בטפילים עד הגיע הקדחת למדרגתה החזקה ביותר. ואולם כבר אחרי 9–14 ימים להתדבקות המחלה בבהמה אפשר להכיר סמניה: תאבון הבהמה ירד, חומה מתחיל לעלות, הפרשת הפרש מתחילה להעצר ( בהתפתחות המחלה והבהמה קרובה למות יהיה לה דוקא שלשול) וצבע השתן יאדים מיום ליום. לרוב תגמר המחלה במות הבהמה אם לא עשו לה כלום עד שנתקפה כבר. הבהמה אשר הבריאה תהיה כבר מחוסנה בפני המחלה וכיום ידעו כבר גם לחסן את הבהמות בפני המחלה הזאת עי"ז שיזרקו לה אל מתחת לעורה נסיוב שיוכן מבהמות אשר נוגעו במחלה זו.

בצאת ישנה גם כן מחלה הדומה להנ“ל. התרופה הטובה ביותר היא טבילת הבהמות, כנ”ל, באופן שלא תדבקנה כלל במחלה. מי החטאת לטבילה יכולים להיות אם מן המוכנים בשוק או מי סיד-גופרית כנ“ל (אשר יכין לו האכר בעצמו) או במשרת טבק שג”כ יכול האכר להכין לו בעצמו (אפשר גם לקנות «ניקוטין» מוכן) את משרת הטבק יכינו כה. ישרו עלי טבק (וכל פסולת הטבק) במים במשך מעל“ע, אח”כ ירַתחו את הכל יחד זמן מה, לסוף יסחטו את הנוזלים מתוך הטבק שנספגו לתוכו והמשרה מוכנה. לטבילת הצאן ימהלו את המשרה בחשבון שיצא % 025. (ז"א גרם אחד לכל 400 גרם) טבק יבש (לפני ששרוהו) לכמות המים אשר יטבילו בהם את הצאן.

בצאן יראו לעתים שאת בראש שגם זו נגרמת ע“י קרציה קטנטנה התוקפת את חלקי הגוף שאינם מכוסים צמר ארוך (הפנים והרגלים) אך בהתקפה קשה תתפשט הקרצית גם אל חלקי הגוף המכוסים צמר ארוך. היא חודרת לתוך העור וגורמת כאב רב לצאן. טוב למרוח את חלקי הגוף הנ”ל בשמן עד אשר ירפא הצאן מן השאת, או יטבילו את כל הצאן כמו כנגד קרציה רגילה.

קדחת הצאן תבא גם כן ע"י טפיל מקרוסקופי הנזון על הדם ויתרכז בכבד, בטחול ובכליות, חום לא גבוה ושתן אדמדם, קרומי העינים והנחירים יצהיבו ולעתים יצהיב כל העור, בצדי הראש והצואר יתהוו נפוחים שנוזל דליל יזל מהם, הבהמה תתכוץ ברב זמן ההתקפה. רפואה אין.

הבקר וכן הצאן יש שינוגעו בכעין צרעת. הנגע יגרם ע“י רמש קטן ממשפחת העכבישים. הבהמה תתגרד בבליטות הגדרות וכדומה. הנגע יתחיל לרוב מן הצואר והגב ויתפשט על כל הגוף. להחזיק את הבהמה נקיה, ע”י טבילה במי סיד-גפרית 2 חלקים סיד רותח ו-3 חלקים גפרית למאה חלקים מים. להכין כנ"ל.

סעיף ג' - מחלות הבאות ע"י זבובים    🔗

לבהמות מן המינים השונים ישנם זבובים ממינים שונים אשר יציקו להן, אם הזבוב המבוגר או הרִמה תולדותיו. זבוב הבית מציק הוא לאדם ולבהמה אך אינו עוקץ ולכן אינו מזיק באופן ישר (הוא יכול אמנם לגרום למחלות מסַכנות את החיים ביחוד באדם) אך ישנן כמה וכמה משפחות זבובים אשר גם יציקו וגם יזיקו באופן ישר, למשל «זבוב הרפת» אשר יכניס את מקורו לתוך העור וימצוץ דם. וישנו זבוב גדול דוקר באופן כזה בחוץ בלבד ולא בתוך בנין. «זבוב הקרן» (שהוא נח מסביב לקרן הבהמה גם בלילה) ידקור וימצוץ דם. וכן ישנו «זבוב הנבלות» אשר אינו מסתפק בנבלות אלא יטיל את ביציו גם לפצעי הבהמה ושם יגדלו תולעים אשר יציקו מאד ויאלחו את הפצע. וישנם זבובים אשר לא הם הנם המציקים בעיקר אלא התולעים (ולדותיהם). ישנו זבוב גדול אחד שיטיל בקיץ את ביציו בגב הבקר, והרִמה בהתבקעה תנקב בעור ותחדור אל מתחתו ושם תתפתח. ויש אומרים כי הזבוב יטיל על עור הבהמה וזו בלקקה את עור עצמה או של חברתה תבלע ביצים אשר יהפכו במעיה לרִמה וזו תחדור דרך דפנות המעים ודרך פנים הגוף ושריריו אל מתחת לעור הבהמה על גבה ביחוד, שם תנקב הרמה את העור למען שאוף אויר, תזון על בשר הבהמה ודמה עד בגרה ואז תצא דרך הנקב, תפול לקרקע תחדור לתוכו תתגלם ותתבגר. וישנם זבובים דומים לזה בסוסים, חמורים ופרדות אשר יטילו על עור הבהמות ממינים אלה. הבהמות התגרדות בשניהן או תגרדנה את חברותיהן וכה תחדורנה ביצי הזבובים לפיותיהן ומשם לקבותיהן והביצה או הרמה תנדוד דרך כל מערכת אברי העכול עד שתגיע קרוב לפי הטבעת (שם יש לה גם די אויר לנשימה). הרמה תחבר את עצמה לַמעי קרוב לפי הטבעת וכה תחיה, עם התבגרותן תרפנה עצמם ממעי הבהמה וזו תגרפן בפִרשה החוצה ואם לא תטרפנה בינתים ע"י עופות, תחדורנה לקרקע ושם תהינה עד התגלמותן ותבוּגרנה כמו הקודמות.

מין זבובים מיוחדים ישנם אשר יטילו על צמר הכבשים והתולעים, תחדורנה כנ“ל לתוך קבת הכבשה, תחלישינה מאד את הכבשה ותגרומנה לה שלשול חזק ואך בכך תכר המחלה. עוד מין זבוב ישנו בצאן, הדומה לזבוב הבית בצורתו אך לא בצבעו. הנו מנומר וכרסו מכוסה בכעין פלומת קטיפה חומה וצהבהבת. הזבוב יטיל בנחירי הצאן והרִמה תחדור עמוק לחלל החוטם תתבגר שם, בהתבגר הרמה תפיל עצמה לקרקע כנ”ל. וישנו מין זבוב אשר יטיל בנחירי הצאן כנ"ל אלא שתולעיו תחדורנה עד ריאות הצאן. הצאן אשר רֵאתן נתקפה כבר ישתעל, יתעטש ויוריד ריר מן האף. הצאן הנגועה תרבה לפשוט את צוארה ותשפשף את אפה בקרקע, נשימתה קשה, צמרה יתָלש בקלות ועורה צהוב. ויש אשר גם תקבל שלשול. יש אשר רמה ותולֵעה מסוגים שונים תתקופנה כבשים, ביחוד שיות, במעים ובקנה המרה, הבהמות וביחוד שיות תמותנה לרוב אחרי אשר תתנפחנה כאלו מרעב.

למנוע את הזבובים מכל המינים מהתישב בכלל על בהמה יש למרוח את עור הבהמה בבחישות שונות כדלקמן: 1) חלק אחד נפט על כל 4 חלקים שמן זית לבחוש היטיב ולמרוח בזה את עור הבהמה אחת לשלשה ימים בערך. 2) חלק אחד נפטולין 4 סבון רגיל, 35 חלקים נפט 150 חלקים מים. ימסו את הסבון בתוך המים ואת הנפטולין בתוך הנפט, אחר כך יצקו לאט לאט את תמיסת הנפט ונפטולין לתוך תמיסת המים וסבון ובשעת מעשה יבחשו היטב את כל התערבת ועוד ימשיכו לבחוש כרבע שעה. – מן הבחישה הזו ימרחו במברשת את עור הבהמה כל שלשת ימים, לבחוש לפני השמוש. את הרמה המתגלה על גב הבהמות מתחת לעור אפשר להוציא משם אם עי“ז שילחצו על העור מסביב לאבעבועות הרמה, או בצבת דקיד. וכן אפשר ללקט בצבת דקיק את הרמה המתגלה בפי הטבעת בהטיל הסוס את פרשו), ולאבדן. רמה בקני הנשימה תתקופנה ביחוד את הכבשים בצאן. תרופה בדוקה אין עדין והשיות שנתקפו תוך שנתן הראשונה תמותנה לרוב. וישנן רק תרופות העוזרות מעט. ראשית לא לרעות במקום רטוב אלא יבש ועי”כ לא תחזק ביותר ההתקפה: ושנית יש כמובן להפריד תכף בין החולים והבריאים, טוב שכל מגדל בהמה-דקה יסדר לו תבה שבהִסגרה תהיה אטומה לגמרי, ואשנבים קבועים בה, למען אפשר יהיה להביט לתוכה מן החוץ. גודל התבה יהיה כדי שתכנס בהמה דקה לתוכה ברוָחה. יסדרו אפשרות להכניס אדים לתוך התבה ויסדרו לתבה ארֻבה עד לגובה גדול להוצאת אדים. מכניסים בהמה לתבה ויסגרוה. ותכף לכך יכניסו לתוכה אדי כלורין או אדי גפרית ויחזיקו בה את הבהמה כל כמה שתוכל שאת (משקיפים דרך החלונות) כאשר יראו בחלון כי הבהמה נוטה כמעט להחנק ימהרו לפתוח את הדלת. יוציאוה, ויכניסו אחרת לאותה הפעולה. מלבד אשר חלק מן הרמה תמות גם תרבה הבהמה להתעטש אח“כ וכה תוציא אף רמה חיה ואפשר יהיה להרגה. מועיל גם שיכניסו בכפית לקנה הנשימה של הכבשה שמן זית (שני חלקים) וטרפנטין (חלק אחד) מכפית אחת עד חמש (לפי גודל השה או הכבשה) בשביל בהמות החולות ברמה ותולעה בקבה יכינו תערובת של טרפנטין בחלב (חלק טרפנטין בתוך 16 חלקים חלב) וכפעם בפעם ישקו מזה בכפית את הבהמה הנגועה (מכפית עד חמש לפי הגודל כנ"ל) או יכינו תערובת מן שמן זית או שמן פשתה (8 חלקים) וטרפנטין (1 חלק) ומן התערובת הזו ישקו לצאן 85–30 גרמים בכל פעם. עוד תרופה: יערבבו בנזין – (1 חלק) בתוך חלב טרי (8 חלקים) יבחשו היטב את התערובת קודם וישקו כנ”ל. כאשר יגשו להשקות את הבהמות ברפואות כנגד תולעי הקבה יש להרעיב את הבהמה (לא לתת לה כל אוכל במשך חצי מעל“ע או 3/4 מעל”ע אז ישקוה ברפואה ואחר כך ירעיבוה עוד במשך שעתים, כה יעשו במשך 3 ימים רצופים ואחרי שבוע או עשור יחזרו על כך, גם כן במשך 3 ימים רצופים. יש שגם עגלים הנם נתקפים ע“י תולעים בקני הנשימה, יסדרו תערובת כדלקמן: 1 חלק חומצה קרבולית 7 חלקים טרפנטין ושמונה חלקים שמן זית, מן התערובת הזו יזרקו בערך 15 גרמים לתוך הקנה (במזרק שעם «מחט» בין שתי טבעות שבקנה). זורקים פעם אחת ואחרי הפסקה של כמה ימים יזרקו פעם שניה ולעתים יזרקו גם פעם שלישית כעבור כמה ימים. ברפוי נגד «תולעי-הסרט» ירעיבו את הבהמה כנ”ל ואחרי זה יתנו לה (לפי גדלה) 10–4 גרמים ליום מן אבק - «אגוזי ארכה» במשך כמה ימים.

ישנן תולעים (לא רמה) בקבות ומעים של בהמות (ביחוד בצאן) אשר אינן רמה ואין מוצאן מזבובים אלא הן תולעים בנות תולעים. נפוצה ביחוד וקשה ביחוד התולעת אשר שמה ידוע בין רופאי בהמות בשם האֶמָאנקוס – קאָנטאָרטוס. לרוב אין תרופה כבר לכבשה (וביחוד לצעירה) אחרי אשר סמני המחלה התגלו כבר בה. הטפיל יחדור לקבת הבהמה ע“י המרעה, ביחוד מרעה לח הנמצא בצל, ומוטב להבריא את המרעה. דרך הבראת הצאן היא עי”ז שבמשך שנתים ישקו את כל הצאן בתמיסה של 1% גפרת-הנחשת. 35 גרמים לשה (טלה וגדי) מבני 1/4 שנה עד שנה ובערך 70–60 גרם לפלגסים (מן שנה עד שנתים) ולצאן מבוגר (מבן שנה ומעלה) כמאה גרם לולד צעיר מרבע שנה אין לתת את התרופה. ישנן עוד תרופות ומוטב לפנות רל רופא הבהמות.

סעיף ד' - בעיקר ע"ד ההפלה בבקר, עקרוּת זמנית ומחלות בעטין    🔗

בהפלה אנו מבדילים שתי צורות: הפלה מתוך מקרה חיצוני והפלה מתוך מחלה. הפלה מתוך מקרה חיצוני כגון מכה קשה או עבודה קשה אמנם אינה מסכנת את שכנותיה של הבהמה שתדבקנה בכך אך מסכנת היא את המפלת עצמה: 1) שלא תחלים בכלל, 2) שאמנם תחלים בכללה אך באברי העבור שלה ישאר איזה פגם אשר ימנע ממנה את העבור. 3) בהמה שהפילה פעם אחת (מתוך איזה מקרה) היא עלולה להפיל בשנית ובשלישית מסבה אשר זולתה לא תפיל מכך ובכן מלבד מה שע"י הפלה אף ממקרה חיצוני נפסד הולד הרי תסתכן גם האם. בהפלה מתוך מחלה יש להבחין בשתים: 1) הפלה מתוך מחלה כללית. זו אינה מסכנת את שכנות הבהמה אך תוצאותיה למפילות יכולות להיות כמו בקודמת. 2) ויכולה להיות «הפלה מדבקת» וזו היא ראשית כל, מחלה מדבקת המתפשטת בעדר ושנית היא גורמת לרוב לעקרוּת זמנית ז.א. הבהמה תהיה נרבעת כמה וכמה פעמים עד שתתעבר.

ההפלה המדבקת ישנה בארצנו בכמה וכמה עדרים. חושבים כי היא נכנסה לארצנו אחרי המלחמה עם הפרות מן המשפחה ההולנדית; ואולם זוכרני שרופא- בהמות אחד העיד בפני כי הוא ידע את המחלה עוד לפני המלחמה בעדר של «המושבה האמריקנית» מירושלים. אין לי סבות שלא להאמין לדבריו של אוותו הרופא, אך בכלל אין דבר זה נוגע בהרבה לעניננו. כאן חשובה לנו עצם שאלת העקרות הזמנית. אשר רופאים רבים יקשרוה באיזה אופן אל ההפלה המדבקת ויניחו כי כשם שישנה הפלה מדבקת כך ישנה עקרות מדבקת.

בהפלה מדבקת מקֻבל כי הבהמה תפיל כרגיל את ולדותיה בשני עבורים רצופים ואחרי זה אם לא תהיה כבר עקרה לצמיתות הרי תתעבר ותלד כבר רצופות למרות זה שהיא נושאת בקרבה את חידקי ההפלה ותדביק בכך בהמות אחרות. ומאמינים כי עגלה עד לחצי שנה אינה עלולה להדבק במחלה זו, ז.א. שאף אם היתה בין חולות ההפלה המדבקת עד קרוב להיותה בת חצי שנה אלא שהפרישוה אחרי כן בהחלט מכאלה ומן מקום נגוע, הרי אינה עלולה להפיל בזמן הריונה. נגד ההפלה המדבקת ממש (ז.א. שהבהמה לא תפיל) יודעים הרופאים רפואה כעת, ואולם לע“ע אינם יודעים רפואה לרפאות את הבהמה מן המחלה בכללה. אכרים רבים יחשבו כי פרה הנגועה במחלה זו לא כדאי להחזיקה כשהיא לעצמה (מלבד מה שהיא מדביקה את המחלה לחברותיה) אך על האכר לחשוב בכל מקרה את תנאיו המיוחדים. לי עצמי היתה פרה שעוד בעִבּוּרה הראשון הפילה (בשבעה חדשים לעִבּורה) ואחרי זה הפילה עוד שתי פעמים בכל פעם בחדש השביעי (עכשיו היא יולדת כסדרה) ובאותן שלש שנות הפלתה חלבתי ממנה שנה שנה רצופות כארבעת אלפים ליטר חלב. חלבה היה שמן מאד והיא הכניסה רוחים גם בשנות הפלתה. «בספר מקעמברידג» ידובר ע”ד עקרות זמנית בפרות. מחבר הספר יאמר כי לענין זה לא סודרו חקירות מיוחדות שם ואך לפי החומר ההסתכלותי אשר השיגו שם בדרך אגב יחשוב כי פרה אשר אין ערכה רב, אינה כדאית בטפול. הוא מיעץ לנסות בשטיפת הקוֹבה בתמיסת «סודה-דופחמנית % 0.5 . הוא מיעץ (כאשר יעשו בהמים) שאם הפרה אינה שקטה לאחר ההרבעה; והיא מתכוצת והולכת בכדי להוציא את זרע הזכר מקרבה; ליצוק עליה דלי מים קרים ולקשרה נבדלת מבהמות אחרות.

סעיף ה' - מחלות בעטינים ועוד    🔗

כרגיל, ביחוד בעָלוֹת, יִצְבֶּה מאד העטין, לפני הלֵדה ועוד יהיה נפוח גם אחר כך כמה זמן אחר הלדה. ויש (ביחוד בפרות מבוגרות למדי) אשר נפיחוּת מיוחדת נראית ימים ללדה יִּצבה העטין. על כן אם אין העטין נפוח אחרי הלדה אין להיות בטוח שלא יצבה אחר כך ואין למהר לפטם את הפרה במרֻכזים לבל ירבה חלבה ביותר תכוף ללדתה. ומוטב כי כשבוע שבועים אחר הלדה יאבסו את הפרה בירק בלבד ואך בכמות המספיקה לה. המזדרזים להאביס את הפרה במרֻכזים למען תַרבה בחלב הרי במקרים רבים יצא שכרם בהפסדם. כנגד האפשרות של נפיחות בעטין אחרי הלדה, גם טוב מאד שהפרה תֵחלב אחר הלדה לעתים קרובות, ביחוד אם היא עָלה, ובכל פעם יעָשה מָשָׁש (מסש) בעטיניה. המשש בעטין הוא טוב בכלל לחולבת אף שלא תכף ללדתה. יש אשר מפטמות העטין או מפטמה אחת יטפטף החלב. זה אינו בא מתוך גדלים של נקבי החלב בפטמות (יש גם פטמות אשר תטפטפנה חלב למרות קטנן) אלא יען כי שרירי הפטמות התרופפו ואינם עוצרים את החלב. מועיל לטבול את הפטמות למשך 5 רגעים בתמיסת אלום (כף אלום לליטר מים) או פעמַיִם ביום בתערובת מתמיסת טַנין (% 5) בתוך גליצרין. יש אשר להפך: «הפרות עוצרות את החלב». רבים חושבים כי זאת היא מחלה ולא כן הוא אלא פשוט הפרה תכַוץ את צנורות חלבה (אף שאינה יכולה לסגרם כליל). הטוב ביותר הוא שהחולב ירכוש את אמונה של הפרה.

יקרה אשר בקיץ ובסתיו (בהֵאבס פרות על מספוא יבש) יהיה טעם מריר לחלבן, ביחוד מפרות החולבות כבר מזמן, או שהן מעוברות מזמן. חלב כזה אם הוא לשמוש בבית אפשר להרתיחו תיכף אחרי החליבה ולקררו תיכף (במים קרים) ולא יֵהפך למר. אם אין לבשל את החלב (למשלוח למשל) אז אם אפשר להאביס את הפרה בירק יחדל חלבה מהֵהפך מר. ואם אי אפשר הדבר הזה, טוב לערבב חלב כזה בחלב מפרה «חדשה»; ואולם חלב מר יזכיר בכללו כי צריך כבר ל«יבש» את הפרה.

דלקת העטין. יש דלקת מדבקת ויש שאינה מדבקת אלא מפני איזו סבה תהיה נפיחות בעטין. דלקת העטין זו שתבא בפרות צעירות אחרי לדתן היא השכיחה ביותר. כבר נאמר לעיל, כי פרה קרוב ללדתה (לפניה ולאחריה) תַאבס בעיקר בירק, ואוכל מרֻכז בל ינתן לה. בפרות זקנות אין לרוב כל קושי ואולם בְעָלוֹת ובפרות צעירות בכלל יש לעתים צרות גדולות: dir=“rtl”>העטין יתנפח ויהיה חם וככל שיתנפח כן יכאב יותר לפרה; והיא אינה נותנת שיחלבוה. והחלב שבעטינים ילחץ עליהם עוד יותר וינפחם, החלב יתגבן בתוך העטינים וקשה להוציאו משם. לעתים יגרום מצב כזה שחלק מן העטינים או כלם יאבדו לגמרי. הדבר הראשון הוא (כנ"ל) לבלי להאכיל פרה אוכל מרֻכז. יש לחלבה לעתים קרובות ולשים על העטין תחבשות חמות מאד (להזהר מהתקררות), ימרחו את העטין במשחה דלקמן: חלק קמפר, חלק תמצית בֶלַאדוֹנה, חלק תמצית-הַנְבָנָה, שלשה חלקים וזלין. אם המחלה נמשכת ותמאן להרפא סמן או ל«דלקת המדבקת» או לשחפת בעטין וראשית כל יש להפריד את הבהמה החולה מיתר הבהמות.

לא בכל מקרה תֻכרנה מחלות העטין, הנזכרות לאחרונה, ע“י התנפחות העטין. לרוב יכולות הן להיות בעטין מבלי שהעטין או החלב יעוררו איזה חשד. הנזק וההפסד מכל אחת מהן הוא רב מאד ויש להזקק לרופא בהמות. מדלקת המדבקת בעטין ירפאו בעיקר ע”י חטוי פנימיותה של העטין נניח בזה.

שיכניסו לתוך העטין מי-סובלימט % 0.1.

ישנם בארצנו משקים אשר ההפלה המדבקת שוררת בהם, אכן נדמה שאין משק אשר לא יסבול מן העקרות הזמנית. ונדמה כי העקרות הזמנית נפלה בחלקם של כל המשקים כאן אשר יחזיקו את פריהם כלואים והם מביאים את הפרה בתאנתה אל הפר לרבעה. איני יודע אם צרה זו נמצאת גם בעדרים אשר הפרות והפרים יהלכו יחדו תמיד, אומרים שלא. ואם כן הדבר אז דומה כי מה שהפרה אינה משיגה בעדרים ה«מודרניים»: הרבעות אחדות בתקופת תאנתה הרי היא מקבלת ע"י הרבעות אחדות במשך תאנות אחדות, אלא שאם נכון הדבר כי אלה המהלכות בעדר יחד עם הפרים תתעברנה בתאנתן הראשונה, הרי העדרים ה«מודרניים» רק «ירויחו» את זה ששבועות וחדשים יעברו בטרם תתעבר בהמתן. ובענין זה של אי-התעברות בזמן, יש הפסד לא מעט: ראשית, אי אפשר לכַון את תקופת החליבה לתקופת השנה הרצויה (גם לעדר אפשר להוציא את הפר אך בתקופה מסוימת). שנית, יכול להיות הפסד בחלב בפרות אשר תקופת חליבתן אינה קשורה בתקופת עִבּוּרן, ושלישית יש גם הפסד בולדות.

על העקרות הזמנית דברו הרבה במשקינו לפני כמה שנים ונשמעו אז בענין זה גם כמה דעות שנכזבו אחרי כן. בזמן האחרון נלאו כנראה משקינו מדבר בכך אם כי כל שנוי לטובה לא בא, ובמשקים רבים אין העקרות הזמנית נראית כמקרה, אלא להפך כמקרה יֵרָאה שם אם פרה תתעבר מהרבעה ראשונה.

לאי התעברות הפרה בין אם באופן זמני ובין אם באופן קבוע יכולות להיות כמה סבות אשר אולי לא קשה להסירן; וכדאי שהבֶהם יתיעץ במקרים אלה ברופא הבהמות ורק דברים אשר יצוה הרופא לבֶהם לעשות את זה יעשה, כגון: א) במקרים שאברי הלידה של הנקבה תפרישינה חומצות המצמיתות את זרע הזכר, שבמקרה כזה טוב לשטוף לפני ההרבעה את dir=“rtl”>הקֹבה במי סבון או בשני אחוזים סודת-הבשול שהמיסוה במים. ב) במקרים שהנקבות מסֻרבלות-שומן יש שלא תתעברנה; וטוב לרזותן מעט ביחוד עי“ז שירגילון לעבודה ויעבדו בהן. ג) גורם לאי-התעברות יכול להיות גם בחוסר תנועה של הבהמה ע”י היותה קשורה תמיד כמעט (דבר זה יכול להביא לידי עקרות גמורה בדור השני או השלישי). ד) הפלה מדבקת וכן מחלת הפה-והטלפים יכולות להביא לידי עקרות זמנית. ה) ויכול להיות קטר-הרחם הגורם לעקרות זמנית או אף לעקרות מוחלטת. ו) פי הרחם יכול להיות סתום בפני חדירת הזרע לתוכו, אם ע“י ליחה כעין מוגלא ואם ע”י צלקות שהתהוו שם ביחוד מחמת פצעים בלידה קודמת. ז) וכן ישנם מקרים של התכוצות צואר הרחם עד לבלי תת לזרע הזכר שיחדור לרחם.

במקרה של עצירת השליא הרי אם שתיות חמות לא תועילינה וביחוד אם «הקֵבה קשה» יתנו לפרה כליטר שמן (מן המטבח) אשר שמו בו פלפל טחון או זנגביל (14 גרם) או יתנו לה מלח משלשל (אנגלי) 650 גרם בארבעה ליטרים מים פושרים או שחור-השיפון (ערגאט) 30 גרם או תמצית מכך 1 דראם.

בכדי להמנע מעצירת השליא (אם לא שאיזו מחלה גורמת לכך) טוב שתכף ללדה ישקו את הבהמה ב«מרק-חם» או מים חמים (חום הגוף) סובין, כוספא ומלח.

כשם שיש מקרים של עצירת השליא כך ישנם מקרים אשר השליא תצא עם הרחם. אם אי אפשר להבהיל במקרה כזה את רופא הבהמות תכף ומיד ירחצו את הרחם במי-חטאת פושרים, ישיבו את הרחם לתוך הגוף ויקשרו את גוף הבהמה כמו בתמונה דלקמן למען לא יצא הרחם שוב. את הקשורים יסדרו ככה שהבהמה תוכל להטיל גללים ולהשתין. ליד התמונה של הפרה דלעיל נמצאת צורה של חִתּוּל איך שיסודר על י הטבעת והבושת באופן שהרחם אמנם יֵעצר אך לא הפֶרש.

למעלה נדבר גם על דבר קשירת השרר בולד הנולד. השרר יקשר תכך להולדת הולד. אם מעי-השרר נקרע או שאי אפשר לקשרו ודם יטפטף מן השרר, ישימו שם אלום, או יגעו בברזל מלֻבן. יש אשר במקרים כאלה יסבול העגל בשרר שלו. וכרגיל קשורה בכך גם מחלת הפרקים אשר תתקוף את העגלים ורפואה לעגל החולה אין.

למעלה דֻבר גם ע“ד חשיבותו של חלב ה«קולוסטרום» לולדות. אם יש לולד עצירות, מחמת החוסר ב«קולוסטרום» טוב לתת לו כשלשים גרם שמן קיק ויעשו לו (לפעולה מהירה) חוקן מן שמן המטבח או ממי סבון. הפרה אשר מחלבה ישקו את העגל (טוב שתהיה חולבת חדשה) תקבל מספוא משלשל. יש אשר להפך לעגל ישנו שלשול חזק, אם רגיל ואם מדבק (שלשול לבן) מועיל לתת לעגל «מרק» מפשתה: יבשלו פשתה וישקו לעגל את המרק המתקבל מכך. וכן טוב מרק מן השפון. ביצה חיה שטרפוה בשמן זית (כחצי כוס) מועילה גם כן. וכן מי-סיד. השלשול יגרם לרוב ע”י כמות גדולה יותר מדי של חלב, ע"י חלב קר, חלב בלתי טרי וחלב אי נקי. מועיל גם לתת פפסין (30 גרֵיינים) לפני שישקו את העגל חלב.

סעיף ו' - מחלות שונות    🔗

על הפלה בבהמות, הן הפלה רגילה והן הפלה מדבקת, נדבר כבר לעיל. ישנן כמה מחלות שרפואה להן טרם ידועה אך הושם לב כי בהמות היכולות להשיג מלח כחפצן תחלינה פחות מבהמות אחרות. וכדאי שהבהמה תוכל להשיג תמיד מלח ללקיקה, ועל זה נִדבר כבר.

מן המחלות השכיחות בבקר והתוקפות גם בהמות אחרות, ביחוד צאן, היא מחלת הפה והטלפים: כל גוף הבהמה אך ביחוד אברי פיה והעור שבין טלפיה יכוסו באבעבועות קטנות המתפקעות והולכות, ומוגלא דלילה תופרש מהן. סימני המחלה בולטים בריר הרב אשר תוריד הבהמה ובעור הנגוע בין הטלפים (עין תמונה נ"א סמנים.1,1) חום הבהמה יעלה, תאבונה ירד. כרגיל תמשך המחלה הזאת 20–10 יום ואם לא תסתבך המחלה במחלות אחרות תבריא הבהמה לרוב. אמנם יש שהמחלה תגרור אחריה אבדן הטלפים או לקויים בכלי הנשימה ובמקרים כאלה תמות הבהמה לרוב. חלב הבהמות המנוגעות מזיק אף לאנשים ומובן כי יזיק לעגלים וכן לכל בהמה. כיום ישנו «זרק» המגין על הבהמה אך מובן כי אף על בהמות אשר זרקו לגופן את אותו הזרק יש להגן גם ע"י חטוי טוב וקרנטין. הזרק בכללו יחַסן את הבהמה לזמן קצר בלבד.

מחלת ההתנפחות רגילה ביחוד בבקר אך מובן שהיא יכולה לתקוף את כל בהמה. ההתנפחות תבא ע“י אדים המתהוים בקֵבה ממספוא אשר לא נעכל שם, ביחוד ממספוא ירק שיש בו רטיבות מאגלי טל או גשם (בהתחיל המרעה אי להוציא עליו את הבהמות כשהן רעבות). התרופה הראשונה היא לתת סודה מעורבה בשמן ומים (יוצקים מבקבוק לפי הבהמה), פחמי-עץ טחונים הם ג”כ טובים (יוצקים כנ"ל), יקשרו מקל בפי הבהמה (במשיכה לקרנים) שפיה יהיה פתוח. יש להעמיד את הבהמה באופן שהצד הקדמי שלה יהיה גבוה מן הצד האחורי, אך התנועה טובה לה. ובדלית ברירה, כאשר הבהמה תרבץ כבר מבלי יכלת לקום, ותפשוט את רגליה, אז ינחרוה.

לשחפת בבהמות אין אנו יודעים עדין רפואה בדוקה וכמובן גם לא לשחפת בעטין. שחפת בעטין תוכר בנקל עי"ז שבחלב ישנם פרורי גבינה. חלב כזה אף אחר שהרתיחוהו אין לשתותו ואף לא לתתו לבהמות. אמנם בראשיתה אין השחפת בכללה מדבקת ביותר ואולם אחר שהתפתחה כבר באיזו בהמה, תדבק בקלות לכל בהמה אף שלא ממין החולה ואף באדם. בהתפתח המחלה יכוסה הגוף אבעבועות מגודל שונה (מכאן «טובער» טוברקולוזיס) ישנו זרק מיוחד להכיר את הבהמה החולה בעודה נראית כבריאה. אך בכלל הרי זה ענין לרופאים.

התמונה הנ"ל מצרפת משלשה חלקים 3–1. 1.1 מראה על הסמנים הבולטים במחלת הפה והטלפים: חלק זה מראה את פיה של בהמה חולה והקצף יזל ממנו ובצד נמצא טלף מרגל אחת והפצעים בולטים בעור שבין השסעים.

קנסר הלחי. מחלה זו נראית בסמן 2 אשר בתמונה המצורפת הנ"ל. קנסר הלחי הוא שכיח בבקר. האכר יבדיל בנקל בין סתם צביתה בלחי ובין קנסר הלחי, לצביתה רגילה אין השפעה על גוף הבהמה תחת אשר קנסר הלחי יגרום לרזונה של הבהמה ולמותה. מובן כי צביתה רגילה יכולה לפעמים להתפתח לקנסר הלחי, ואין לאכר לטפל בכך אלא לדרוש ברופא הבהמות.

סמן 3 בתמונה הנ“ל יעיר תשומת-לב שהוא לנקודה שבגוף אשר שם יכניסו את הדקר (סמן a3) לכרס הבהמה במקרה של התנפחות מֵאכל, אשר אין כבר כל תקוה אחרת להציל את הבהמה. גם במקרה כזה רצוי יותר שהאכר עצמו בל יעשה זאת (הענין דורש מומחיות ונסיון) כי הוא עלול לאבד בידים את הבהמה. סמן a3 הנ”ל יראה את טפוס הדקר המיוחד לפעולה כזו. הדקר נתון בשפורפרת. אחרי שידקרו את הבהמה יוציאו את הדקר לבדו אך את השפורפרת ישאירו בתוך הנקב בכדי שדרכה יזרמו האדים המיותרים מבטן הבהמה. מובן כי הבהמה המָראה בתמונה הנ"ל אינה נפוחה ולהפך: ואך לשם קמוץ בתמונות סומן עליה בזה גם המקום לדקירה, מכיון שתמונתה נתנה ממילא בזה.

נחזור למחלת «קנסר הלחי». המחלה שכיחה ביותר בבקר ואולם היא תוקפת גם את כל בהמה ואף את האדם. הטפיל במחלה ההיא הוא כה גדול שאפשר גם להכיר את מציאותו בעין בלתי מזוינת (ומה גם ב«מגדיל» רגיל) בצורת נקודות צהובות בחלק המנוגע. המחלה תִגָלה לרוב בלחי בחדור הטפול לתוכה דרך שנים חולות. אך המחלה תחדור גם לפה וללשון בכלל ולעתים גם לריאה ולמעים. בהתקדם המחלה תִפְשֶׂה בכל הגוף, הרפוי בעיקרי הוא ב«יוד-האשלגן» נמס במים: 12–8 גרמים (לפי גודל הבהמה) יתנו לבהמה יוד-אשלגן כל יום במשך 6–5 ימים רצופים עד אשר הבהמה תתחיל להזיל דמעות מן העינים וכנזלת מן האף: יפסיקו לשנים-שלושה ימים ושוב ישקו את הבהמה ברפואה הנ"ל במשך שבוע ימים.

דומה במקצת למחלת הטלפיס (אך לא למחלת הפה) היא מחלת הרקבון ברגלים השכיחה בצאן בשתי צורות: 1) מדבקת. 2) ובלתי מדבקת. רקבון הרגלים שאינו מדבר יגרם עי“ז שעצמים זרים (אבנים, קסמים) ינָעצו בין הטלפים ושם יתהוה פצע ואחריו תתהוה דלקת שאם לא ירפואה בזמן תתפשט על כל הרגלים. הנגע יפשה עד שהטלף ישור. זה יקרה ביחוד בעבור הצאן ממרעה הררי למרעה בבצות. כרגיל תגלה המחלה יותר ברגלים הקדמיות מאשר באחוריות. ברפוי ינַקו ראשית את הטלפים ויחתכו מהם כל חומר קרני מיותר אז יחטאו את הרגלים במי חטאת (או בבחישת גפרית נחשת וסיד 3%+8% למאה מים, או במי קרבון 0.7%) או ימרחו במשחת «אנטימין». בצורה המדבקת יפרידו תכף את הצאן החולה מן הבריא ויטפלו בחולים באופן הנ”ל.

בסוסים ביחוד, יראה לעתים חוסר תאבון. כמה גורמים ישנם לכך: 1) פצעים בפה היכולים להתהוות מדקירות בו וכדומה. 2) אכילה גסה קודם לכך. 3) מספוא בלתי מתאים לבהמה. 4) אי-סדר בשנים ועוד. ברוב המחלות מסוג זה ימָצאו גרעינים שלמים בגללי הסוס. חודי שִׁנַים אפשר להסיר בכלים מיוחדים לכך, לעורר את התיאבון בכלל אפשר ע“י אוכל מרוכז מגרה: 30 חלקים ש”ש. 20 חלקים תירס טחון. חלק אחד כוספא ונוסף לכך כחצי החלק מלח, כחצי הכף «גענטין» וכחצי הכף גפרית-הברזל, יערבבו את הכל יחד היטב היטב ויאכילו את הבהמה.

סעיף ז' - מחלות שונות    🔗

מחלה אמנם בלתי שכיחה אך גם בלתי נדירה במשק המחזיק פרות «החולבות טוב» היא המחלה הנקראת «קדחת חלב» או «שֶׁתוּק שאחרי הלדה» המחלה היא מיוחדה לפרות השופעות חלב רב. אינה תוקפת עלות בלידתן הראשונה ולא שכיח שהעולה תתקף אף בלדתה השניה. בפרות העלולות להתקף במחלה זו. תתקפנה לרוב במשך 3–1 ימים אחרי הלדה ובמקרים נדירים גם אחרי כמה שבועות ללדה ובמקרים נדירים יותר אף זמן רב אחר לדתן. בראשית ההתקפה תחזיק הפרה את ראשה מורד, רגליה כושלות, עיניה נוטות להֵעצם ואינה רואה אף לא את המספוא אשר יושם לפניה ואף לא את ולדה. בהִתקפה יותר תחלש עד שתרבץ ולא תוכל לקום, חוּמה יעלה, ביחוד יהיו ראשה, קרניה ואזניה חמים ביותר (ישנם מקרים שאברים אלה יהיו דוקא קרים), את ראשה תניח על צדה הימני. לעתים תרים ראשה ותחבטהו בקרקע ובאותו הזמן תתעַוֵתנה רגליה כמו בשבץ. אחרי התקדם המחלה עוד יותר, ירד חום גופה למטה מן הרגיל וקבתה נעצרת. עד עכשו מצאו את התרופה הטובה ביותר למחלה זו בהכנסת אויר לתוך העטין: תמונה נב. התמונה מסומנה ראשית באותיות a. b. c ושנית באותיות א,ב,ג, ד a תסמן פרה בראשית הִתקפה במחלה הנדונה, b תסמן פרה הנמצאת כבר במצב של התקפה קשה. C תסמן את המכשיר המתאים להכנסת אויר בעטין וחלקי המכשיר מסומנים באותיות עבריות: א' תסמן משאבת-אויר רגילה ואמנם כשאין מכשיר מיוחד לכך אפשר להשתמש במשאבת- אויר אם משל אפנים ואם משל סַפָר. ב' תסמן צלוחית מלאה צמר-גפן אשר דרכה יסתנן האויר בטרם יזרום לעטין. ב' תסמן צנורות זכוכית תקועים בפקק הצלוחית ודרכם יעבור האויר אל תוך הצלוחית וממנה. ג' תַּראה צנורות-גומי שאפשר להאריכם כמה שרוצים. ד' תַּראה שפופרת מתכת (ונקבים בצדיה) אשר תוכנס לתוך הפטמות למען הכניס אויר לתוכן. הטבעת העבה של השפופרת הזו באה למען לא תפול זו מן הפטמה אחר שהכניסוה לתוכה. טוב כי מכשיר כזה ימצא בכל משק גדול (אם זאת היא קבוצה או בועד הכפר של מושב) ה' תַראה שפופרת כנ“ל נפרדת מן המכשיר הנ”ל ומתחת לטבעת המעֻבה שבה ישנה גם טבעת רחבה יותר. צנור כזה יכול כמובן להיות במכשיר הנ"ל אך אפשר גם להשתמש בו באופן נפרד מן המכשיר בכדי להוציא חלב מפטמות הפרה.

נשוב ל«קדחת העטין». ראשית כל ירתיחו את כל חלקי המכשיר כדי רבע שעה, אחרי כן ישטפום במי-חטאת (מי-קרבול 5%) גם את העטין יחַטאו אחרי שירחצוהו במים פושרים. ישאבו אויר לתוך פטמה אחת עד אשר אותו רבע עטין יתמתח ויתקשה; יוציאו מהר את השפופרת מן הפטמה ויקשרוה באופן שהאויר בל יצא ממנה, אז ימלאו (במכשיר) אויר לתוך הפטמה השניה ויקשרוה גם היא וכך לשלישית ולרביעית. אם רבעי העטין יַרָפו ואינם עוד מלאים אויר (כדי היות העטין קשה) ישאבו שוב אויר לתוך חלק העטין שאינו מלא. יותר מפעמַים אין כרגיל צורך לעשות את זאת. אחרי כשלש שעות תקום הפרה ואחרי כמעל“ע תשוב הפרה לבריאותה. בכל אופן תהיינה הפטמות קשורות 24 שעות לבל יצא האויר מתוכן. מובן שבמשך אותו המעל”ע אין חולבים את הפרה ואין הולד יונק ממנה. וממילא אין לה חלב במחלתה זו.

«אנטרַקס» זוהי מחלה קשה מאד ותבא כחֶתף. היא שכיחה בעיקר בבקר אך גם בצאן ובפורטי הפרסה ותדבק גם באדם ובחיות. תרופה טרם ידועה. המחלה מדבקת מאד ונחוץ לחַאט את מקום החולה או המתה באופן טוב מאוד.

אנטרקס-השרירים תוקפת את כל הבהמות אך בעיקר את הבקר (את האדם לא) בגיל מחצי שנה עד ארבע שנים. עגלים צעירים מחצי שנה ובקר בגיל גבוה מן 4 שנים אינו נתקף. המחלה מדבקת בהתחלה תפסיד הבהמה את תאבונה, תהיה חלשה ומדוכאה, חומה יעלה. לסוף יִצְבוּ שרירי הבהמה ולא תוכל להניעם ואחר זמן מה תמות. נגד המחלה הזאת יש זרק אך זה ענין לרופא.

בזמן האחרון יש התקדמות רב ברפוי בהמות. בחו"ל יש כבר בתי חולים לבהמות אשר בהם גם ינתחו בהמות אחר שֶׁיְיַשנון באופנים שונים.

 

תוספת ב' - ע"ד «מותר האדם מן הבהמה»    🔗

הדיון דלקמן לא יתעכב על שאלת «מותר האדם» בכללה כי מובן שלשאלה זו בכללה אין כלל וכלל מקום בספר זה, הדיון בזה יהיה אך ע“ד פרט אחד משאלה זו: הדיון יהיה רק ע”ד אברי הלדה (והקשור בהם) בנקבת האדם ובנקבות בעלי החיים אשר במשק. ולא אני הנני המתחיל בדיון שכזה, כבר קדמוני אחרים בכך, וגם הם חפשו (כמוני) ללמוד מן האדם על בעלי חיים אחרים וממילא נמצא אתה למד גם מן האחרונים על הראשון.

רבים יראו אולי מעין «חלול קדושת האדם» בהשואות אשר תעשינה בין טבעו בענינים הנ“ל לבין טבעם של בעלי חיים אחרים, ואולם הן גם בכך אין אני ראשון ואף אלה שקדמוני בדיוניהם על ענין זה יכלו לסמוך כבר על אחד מקדמונינו אשר כתב בספר קוהלת (המקודש) כי «מותר האדם מן הבהמה אין!» אכן איני חושש להתרעמותם של אלה אשר קוהלת – כספר מכתבי הקודש - קדוש הוא בעיניהם. ידוע לי כי אלה סבלנים הם. חושש אני דוקא שאקבל למטרפסי מן המטיפים ל «חופש ההבעה של הדעות» בידעי כי כל הטפתם היא מכוּונת אך ורק להנאתם הם עצמם וחלילה להם מסבול דעות אפיקורסיות אצל זולתם, ואלה הן למרות היותם כרוכים אחרי התורה שיצאה מבית ספרו של ט. דרוין: שמוצא האדם הוא מן הקוף; הן יחשבו כי צאצאי הקוף הם אך אלה שאינם כרוכים אחרי רעיונותיהם הם, אך הם עצמם הן «בני עליון» כלם… אך נשוב לעצם הענין: כאן אין אנו דנים ע”ד האדם בכללו אלא אך על אברי הלדה שבנקבת האדם (והכרוך בהם) בהשואה לאלה שבנקבות אחרות. בענין זה כדאי לשמוע ראשית כל את דברי פרידנטהל (החוקר המוסמך) אשר כתב בספרו (איני זוכר עכשו את שם הספר שבו קראתי את דבריו) כי אחרי חקרו וחפשו הרבה מאד למצא דבר-מה שיבטא את «המותר» המיוחד שבאדם ואשר אינו כה ביתר החי לא מצא את זה לא במשקל מחו של האדם שהן אם אמנם זה המח עולה באדם על המשקל היחסי (ביחס לגוף) יותר מאשר ברוב בעלי החיים, הרי יש גם בעלי חיים שמשקל מוחם ביחס לגופם יעלה עוד על זה של האדם, כגון הקוף הסנאי וקוף העכביש (אכן בזמן האחרון לא ישימו חכמים לב למשקל המוח ביחס לגופו של בעל חי אלא לקמטים שבקרום המוח…).

פרידנטהל הנ"ל מצא רק שהאדם עולה על כל החי (ואף הקופים כלם הנחשבים כקרובים ביותר לאדם) בגִווּן הרב מאד והעשיר מאד שבאברי המין והלדה שלו ביחוד בנקבה.

בענין זה (של אברי הלדה) הורו חכמים הלכות שונות ואם כל דבריהם הם כקבלה מתוך נסיונותיהם (לי אין כאמור אפשרות לעסוק בהסתכלויות בתוך פנימיותם של גופים ואין לי אלא הסתכלותי בחצוניותם), מובן שנקבלם,; כמאמר חז"ל: אם קבלה היא – נקבל; אכן אם גם דבריהם של החכמים מיוסדים הם אך על הנחות מתוך הסתכלויותיהם לחיצוניותם של בעלי חיים ואדם, והם מלאים סתירות כרמון מותר גם לי להניח הנחות אחרות (הבאות מתוך הסתכלויותי) בכמה וכמה ענינים.

ידוע בודאי לכל בֶּהם כי הנקבה שבכל בהמה ובהמה לא תזדוג לזכר אלא בתאנתה. הגורמים לתאנתה הם כנראה בהבשלת ביצית (או ביציות) בשחלתה; ושלא בכונתה של הנקבה יעורר בה הטבע אז כְּמִיה לזכר שבמינה בכדי שזה יזדוג לה ויפרנה. עובדה היא אשר ראיתיה בעיני: שבין אם הנקבה הָפרתה או לא ובין אם הרבעה או לא, הרי כמעל“ע אחרי הפסקת תאנתה, תּרבָּץ (הסתכלותי היתה בפרות בלבד) ותַראה סמנים כעין צירי-יולדה קלים, אז תפליט מן הערוה שלה מעט דם, קרוש למחצה. כרגיל, מעט הוא מאד הדם ההוא ומי שאינו מסתכל טוב לבהמה או לא יחפש בכונה לראות את זה, גם לא יראהו, ואולם במשך זמן הסתכלויותי בכלל, הזדמן לי גם לראות שתי פרות (אחת באמריקה ואחת במשקי-בנהלל) אשר היו מוציאות דם בשפע. וזו שממשקי בנהלל גם היתה חוזרת ומוציאה דם מערותה כמה פעמים במשך כמה ימים רצופות אחרי תאנתה והיתה גם מלכלכת את אחורה בכך. חפשתי (ע"ד ענין הדם) בספרים לוֶטרינריות ולא מצאתי כלום על כך. דברתי על זה (לפני כמה שנים) עם וטרינה מקֻבל כאן בארץ והופתע לשמוע על כך. הוא אמר לי כי לא הזדמן לו אף לשמוע על כך ואף לא מצא כלום בספרים על ענין זה. הוספתי לחפש על ענין זה בספרים וטרינריים ואף בספרים של רופאי נשים. והנה בספרים וטרינריים לא מצאתי עד הזמן האחרון כלום מענין זה ואך בספרים של רופאי נשים מצאתי שהם יבארו כי נשים תהיינה נִדות באשר העור הפנימי של רַחמן יתפורר אז ויופרש החוצה. דברי אני כאן יצלצלו אולי כדברי נגוד לחוקרים ומחקריהם, בכל זאת אעיז להניח כאן: ראשית כי מוצא הדם לא רק אצל הבהמה והעוף (דם בביצה לפעמים) אלא אף אצל נדת האדם הוא אחד בכללו; ושלא מן הרחם מוצאו אלא מן השחלה: מהתפקעות הקרום (בשחלה) אשר יכסה על הביצית. ידוע כי למרות אשר משקלה של אשה בינונית הוא קטן למדי (בערך רק 1/10 ביחס למשקלה של פרה בינונית (הרי מדות השחלות בשתיהן שוות הן כמעט. בתרנגולת שהיא קטנה מאד (בערך) אין אותה ההתפקעות גורמת לרוב שהדם יגר ארצה, אם יען שמחמת מעוטו אינו מספיק להיות נפרש החוצה, כדם וסת, עד שהוא נספג חזרה ע”י הגוף (מלבד במקרה שיפול לתוך החלמון או יקלט על ידי הביצה בדרכה) הפרה מכיון שגופה הוא גדול מאד ביחס לשחלתה הרי החלק הגדול ביותר מן הדם יספג אולי ע“י הגוף עצמו ורק חלק קטן מאד יספיק להגיע החוצה; וכאמור יכולים לראותו למרות מעוטו, ונוסף לכך הרי ישנן גם פרות (בעיני ראיתי) המפרישות החוצה דם אולי לא פחות (גם בכמות וגם באורך הזמן) מן נדת האדם הרגילה. שנית, מי יודע אם בתקופות הקדומות (עת היה טבע האדם לא רחוק עדין מטבע הבהמות) לא היו גם נדות האדם דומות בענין זה לבעלי חיים זולתן? הן רואים אנו שבענין תקופות הוסת אין הבדל רב בין אדם ובהמה מן השוסעות; ולוא היה צורך (כדברי חכמים) שהאשה תחדש (בכל אחת מוסתותיה) את דפני רחמה הפנימיים בכדי להכין מצע חדש לולד האדם שהוא «בחיר היצורים» ואשר משום כך גם יהיו אברי המין באדם בכלל ובנקבת האדם בפרט מפותחים יותר מאשר בשאר היצורים, מדוע בכן יהיו אברי המין והלדה מפותחים ומגוונים גם בקופים העליונים הכי גם הקופים שיכים ל«בחיר היצורים»?! אמנם חכמים יניחו כי מוצא האדם הוא מן הקוף (אכן אני סובר אחרת כי מוכן אני להניח כי האדם הראשון היה «פרא-אדם» פי שבעים ושבעה מן הקוף), אך הכי משום כך כבר יתעלה גם הקוף להיות «בחיר היצורים», «עליון» על בעלי חיים אחרים? אני כופר בהחלט כי ישנו מוֹתר לאדם על בעלי חיים אחרים (מלבד בשפה) ולוא היה הטבע רואה צורך שנקבת האדם תחדש את דופני רחמה בכל אחת מוסתותיה, היה הטבע רואה צורך לסדר כה גם ביתר היצורים בעלי הוסת. ומה גם שאותו הוסת הגדול באשה אינו מוסיף לאשה כלום (ואולי הוא גורע עדין) לא «כמותר האדם» ולא לחִזוק התפתחותה לשַמש כאֵם. והן האשה (שרב עצבון הריונה ולדתה יותר מבכל החי) זקוקה בודאי לפתוי מיני יותר הרבה מכל נקבות החי. ועוד: רופאי נשים יכתבו כי אשה הנושאת רעב אינה מוציאה דם-נדה (גם בתלמוד ישנה הנחה כזו) ובכל זאת הן יאמרו כי אשה כזו תתעבר, ועתה אם להניח כי הטבע יגן על גוף האשה שלא ינוצל יותר מדי ולכן הרי בנשאה רעב ואין לה במה לחדש את אשר יפסד בקרבה, אין רחמה מחליף את עורו הפנימי אחת לשלשה שבועות; הרי הולד מאשה רעבה אינו «בחיר היצורים»? וגם זאת שבודאי היה הטבע שומר עליה שבזמן נשאה רעב לא רק לא יחודש רחמה אלא אף לא תתעבר כלל (מה שמנצל ומכער את גופה פי כמה וכמה מן הוסת, (וכנ"ל ישנה בתלמוד הנחה כזו). מכל הנ”ל מותר להניח (כנגד דעת חכמים) כי גם מקור הנדה באשה הוא מהתפקעות הביצית שלה מן השחלה, שזאת הנה פעולה פנימית שאינה פוסקת במבוגרת עד נָבלה ואינו נפסק בה אף שבשעת רעבון (ולכן תתעבר). אלא בהיות הטבע חסכני מאד, יגביר על כן אז את יכולת הספיגה של האברים הפנימיים והם קולטים בחזרה את כל דם הוסת (חלק מדם הוסת הן יקלטו גם בזמנים רגילים, גם לפי דעת חכמים) תחת שלוא היה דם הנדה בא מן פצעי הרחם וחבורותיה לא היה מספיק להספג חזרה, בהיות שהרחם נפתח ישר לקֹבָּה וזו הרי שפתיה גובלות כבר את החוץ. ועוד זאת: עובדה היא כי בנקבות הבהמות (ואי אילו חיות) יוצא לרב דם הוסת אחר תאנתן-אביונתן. הכל יודעים כי לרוב הרי לפני שדם הוסת (נקרא לו כך) יוצא מנקבות הבהמה תכמדנה להזדוגות; ואז תהי האפשרות להרביען ולעברן (אריות בגנים ראיתי מזדוגים כמעט יום יום), ולוא היה הדם בא גם בנקבות שאינן שיכות ל«מין הנבחר» - מחמת התחדשותה של הרחם הרי היה דוחף עם עצמו חוצה גם את העֻבר, ונמצא שמלבד באדם, «בחיר היצורים», לא היתה נקבה מתעברת. איני יודע אם אביונת הנקבה באדם תגבר ביחוד לפני וסתה או אחריה (לוא גם נתקבלה הנחה שאפשר לשמוע עדות מנשים, מניח אני שעדותן על כך בענין זה לא תהיה נאמנה, לא יען ש«נדים פסולות לעדות» בכלל, אלא יען שהנשים העבריות הורגלו במשך אלפי שנים לראות עצמן אסורות לבועליהן קרוב לוסתן: גזרה שמא «תראה»… וכשבועים אחר אשר «תראה» כבר; ואולי משום כך בלבד לא תהי להן אביונה מלפני וסתן עד אחריו. (אמנם שמעתי עדיות אחרות, עין לקמן) ואפשר שנקבת האדם הקדומה היתה לה נטיה מיוחדת לגבר דוקא בימים שלפני וסתה ואז בודאי סדר הטבע את האפשרות שהיא תתעבר גם לפני וסתה (שלא כהנחת הרופאים). כי הלא אין הטבע מסדר את עניניו סתם לשם משחק או «ספורט». והן לא יתכן כי העֻבר יוָצר בנקבת האדם ורק אחר כך יתחדש הרחם – ז"א שתוצע תחתיו עריסתו – ובמלים ברורות יותר: שהנקבה תסוגל להתעבר בולד ורק אחר כך יחודש רחמה כמצע לאותו הולד. ןעוד זאת: (עין במקום אחר) בקשו חכמים את תולע-הזכר בנקבות של בהמות וחיות כמה שעות לאחר הזווג ולא מצאוהו; ואם נניח כי גם בנקבת «בחיר היצורים» לא יאריך ימים ביותר, איך פרו ורבו היהודים ועמי המזרח אשר ביניהם נחשבה הנדה כטמאה עד «טבלה» אחר הטהרה (כשבוע שבועים מראשית «ראותה») הן גם אם ביצית בנקבה נפרשת אחר נדתה, יעברו כמה וכמה ימים עד שביצית יכלה להזדוג (זווג פנימי) עם התולע? לפי הנחתי אתי שַפיר: לפי הנחתי שבכל הזדוגות תפריש כל נקבה (מכל בעלי החיים ואף מ«בחיר היצורים») ביצית, אפשר להניח כי ביציות הוסת (כה יקרא להן כאן) היו אמנם כלות לריק תמיד, אלא שבבוא «ימי הטהרה» ואשה הזדוגה (זווג חיצוני) לבועלה היתה מפרישה זרע לתוך עצמה בזמן שהבועל היה מפריש זרע לתוך גופה…

עתה נשים לב לעובדא אחרת: ידוע כי לעתים (אמנם רחוקות) יקרה שנקבה תתעֵבּר בשנית אחרי שהתעברה כבר פעם אחת. כי מקרה כזה הוא אפשרי בנקבות הבהמות יעידו גם ספרים משל חכמי דורנו. אמנם לא הזדמן לי לשמוע או לקרוא בספרים חדישים על מקרים כאלה בנקבת האדם (לא ראינו אינו ראיה) ואולם עלי נאמנה אף עדותם של חכמי התלמוד ואצלם מצאתי (בתוך דיון להלכה מסוימת) הנחה בלתי מפוקפקת: כי אחר ש«יסריח» (ז"א יִקלַט) הזרע משל זווג אחר (בדברי חכמים: «איש») «יכולה אשה להתעבר» מזווג («איש» כנ"ל) שני. ונניח שאין להשוות את «בחיר היצורים» ליתר בעלי החיים; אך ב«בחיר היצורים» עצמו איך תוכל להיות אפשרית עבּוּר בתקופת עבור? הן הרחם צריך להתחדש גם לפני העֻבר השני ובעצם התחדשותו הריהו מדיח חוצה את העבור הראשון. אכן «תודה לאל» שלפי דברי החכמים מדורותינו אין צורך בהתחדשות הרחם בנקבות שלא מ«בחיר היצורים» (אולי יען ש«לא יָדעו חכמים» כי גם מאלה יצא דם בתאנתן…), לולא זאת הן לא היתה שום נקבה (אף שלא מ«בחיר היצואים») יכולה להתעבר תוך עבוּרה מבלי להדיח מקרבה את העֻבר הראשון…

אכן לא היתה לי ואין לי האפשרות לנתח בהמות בזמנים מתאימים ולהסתכל לפנימיותן וביכלתי עד עכשו היה רק להסתכל לארחן ורבען של בהמות חיות; ובכל זאת אעיז שוב להניח את ההנחות דלקמן: 1) כל דם וסת, בכל נקבה, יבא מן השחלה ולא מן הרחם. 2) מתוך העובדא שדם-הוסת בבהמות מסוימות (בנשים איני יודע ברור למרות הכל) יפרש כמעל“ע אחר גמר תאנתן, אני בא למסקנה שהביצית (או הביציות) נפרשת בהתיחמותן החזקה ביותר של הנקבות אשר לרוב תהיה בחצי השני של זמן התאנה, ז”א בסופה, ואז תהיה גם ההרבעה. 3) אני מניח כי בכל הרבעה והרבעה תופרש ביצית (כאן ישנה עוד אפשרות לחקירות). עד כמה שאני הספקתי להסתכל הרי בהמה שלא תורבע כלל בתאנתה תפרוש דם כמעל“ע אחר גמר אביונתה; ואולם בהמה אשר בתאנתה ירביעוה תקדים מעט בהוצאת דם-וסתה, ואפשר להניח כי מכיון שע”י רָבעה תפריש שחלתה ביצית (כהנחתי לעיל) הרי הביצית שהיתה עתידה להתבקע מן השחלה בסוף התאנה (וזו תזל אז דם) נפרשה במוקדם ע"י ההרבעה.

כאן אמסור ע“ד דעות שהן שונות ואף הפוכות זו מזו; במבוא של הספר הזה הזכרתי כבר את שם «הספר מקמברידג’». מחבר אותו הספר אשר עסק בחות האוניברסיטה ההיא בבחינות רבות, יודע כבר עד”ז שפרות מוציאות דם; ובמקום אחד בספר הנ“ל יכתוב כדלקמן: «יותר נסיונות היו נותנים תוצאות רבות- ערך לא רק ע”ד מקור האביונה בפרות אלא גם ע“ד וסתה של אשה (ובכן גם הוא משוה את שני הדברים). הוא מביא בענין זה דעות רבות עד מאד הן של חכמים והן של בֶהמים רגילים ואותן הדעות הן שונות מאד ואף יש מהן משונות מאד (ז"א שהכל נאמר בהשערות גרידא). בין הדעות אשר יביא בשם בהמים נשמעו כדלקמן: 1) לעתים רחוקות ראו דם בפרות. 2) בפרה שהרביעוה אין דם ואך בכזו שלא הרביעוה (אני ראיתי בעיני גם מכאלה וגם מכאלה). 3) הרבעה רבה תביא לדם (ממש ההפך מן 2). 4) פרות עלות תוציאנה דם תמיד וזקנות לא תמיד (אין זה מתאים לאשר ראיתי אני: דם תמיד בכלן). ועוד כמה וכמה דעות סותרות זו את זו הוא מביא בענין זה. המחבר בהסתכלויותיו היה רואה דם בערך 2–3 ימים מהחל התאנה (ז"א כיום יומים אחר הִפסקה). עד כאן מדעות בֶהמים רגילים ואולם גם דעות חכמים שונים יביא אותו הספר והן מתנגדות אחת לשניה. ולמשל בשם פרענקעל יביא המחבר: כי נסה ומצא שהריסת «הגוף-הצהוב» באשה, ימנענה מהיות נדה בוסתה הרגיל (ז"א דם לא יגר אז ממנה). ועל פרענקעל יחלקו «האלבאן וקעהלער» שגם הם נסו אותו דבר כפרענקעל; וכיומים אחר שעשו זאת נגר דם נדה מן אותה האשה (או הנשים) ולפי הזמן אשר אותו הדם נגר ממנה הסתדר אח”כ הוסת שלה, ולא היה הבדל באיזה זמן (ביחס לוסתה הרגיל) עשו זאת. הנ“ל יביעו את דעתם כי לא «הגוף הצהוב» יוַסת את הוֶסת אלא אי אלו «הורמונים» הבאים מן השחלות. ולדעת המחבר הנ”ל ודעת רוב החוקרים שיביא יוצא כי «הגוף הצהוב» יעשה זאת. החוקרים הנ"ל יספרו כי מן שלש נשים הם הסירו את שחלותיהן לגמרי וכיומים אחר כך היו לנדות (דם נגר מהן) ועל כך יאמר המחבר של «הספר מקימברידג» כי לא הרחקת השחלות גרמה לדם הנדה באותן שלש הנשים אלא זה שבשחלות הלא היו «גופים צהובים» ואלה הן הורחקו יחד עם השחלות.

כיון שאנו עומדים בענין זה נביא כאן עוד כמה ידיעות מן הספר הנ“ל: המחבר הנ”ל אינו אומר את דעתו ע"ד מקור הדם בנדת האשה ואך בנוגע לפרה יאמר בפרוש את דעתו כסִכּוּם לנסיונותיו כי דם- וסתה יבא מכך שהקרום אשר יחפה על הביצית בשחלה יתפקע, אך גם יביא דעת חוקר אחר שיפקפק בכך, ועוד דעות חוקרים המסייעים לדבריו.

דעת המחבר הנ“ל בסיוען של דעות חוקרים אחרים היא, כאמור, כי «הגוף הצהוב» הוא אשר יוַסת את תאנת הפרה; ואם יעצרוהו (במובן התלמודי: ילחצו כדי להוציא ליח) דרך פי-הטבעת ויוציאו את ליחו ממנו, הרי כיומים אחר כך תתיחם הפרה. בנסיונות אשר עשה המחבר בחות האוניברסיטה של קמברידג' הפיל את «הגוף הצהוב» (דרך פי הטבעת) מן השחלות של שתי פרות. מן האחת 7 ימים אחר תאנתה הרגילה והיא התיחמה שוב (למשך 10 שעות) כעבור 53 שנות לנ”ל. 6 ימים אחר כך שחטוה ומצאו כי הביצית לא התבקעה (לא מסופר שם 1) אם בתאנתה האחרונה הרביעוה, 2) איך יניח המחבר בנגוד לנסיון זה כי הדם בפרה יבא מהתפקעות עור השחלה להוציא ביצית). בפרה שניה עשו כנ“ל 7 ימים אחר תאנתה הרגילה והיא התיחמה 48 שעות אחר כך (למשך 12 שעות). אחר 13 ימים (20 לתאנתה הרגילה) שחטוה ומצאו שרק אז התבקעה ביצית משחלתה. ובדרך אגב: באותו הספר יסופר בשם חוקרים שונים וגם מנסיונות המחבר עצמו כי: באשה תתבקע הביצית כרגיל 12 יום לפני נדתה (אם אמורים הדברים על אשה נשואה או לא אין שם הדברים ברורים). נדת האשה תבא בזמן ש«הגוף הצהוב» בשחלתה הגיע למרום התפתחותו: וחוקרים אחרים סִכמו («קאָנדלוּדעד») כי התבקעות הביצית משחלת אשה תהי בעצם ימי נדתה. חוקר אחד («סיגעל») אסף עדויות מפי נשים ע”ד ימי התעברויותיהן ויצא לו כי הפוריות תתחיל מראשית ימי הנדה (סמן שאז תהי כבר ביצית בתוך רחמה והן בימי הנדה היתה נדחת חוצה לוא היתה זו התפוררות קרום הרחם) וזו תלך ותגדל עד ליום הששי שאחר כך (מה טעם? אולי יען שבהזדוגות תיפרש ביצית וזו תהי בשלה יותר ויותר). במשך הימים 12–6 תהיה הפוריות הגדולה ביותר (הבשלה מלאה בביצית שתפרש) ומאז עד ליום 22 תלך הפוריות ותרד; ועקרות מחלטת תהי מיום 22 עד התחדש דם נדתן. חוקר אחר («היפף») נתח נקבות-קופים בשעת נדתן ולא מצא ביציות בשלות בשחלותיהן. מחבר הספר הנ"ל יספר מנסיונותיו כדלקמן: דם-נדה יבא: 1) בכלבה לפני התפקעות ביציותיה וסמוך לכך. 2) בפרה לאחר ההתפקעות וסמוך לה ובאשה – 12 יום בערך לפני ההתפקעות. והוא כותב שם לאמור: יוכל היות כי דרגת התפתחותו של «הגוף הצהוב» למִדה הנחוצה כדי לעורר את קצב (וסת) נזילת הדם בנקבות של בעלי חיים שונים אינה אותה המדה שהיא נחוצה בהם לשם התפקעות הביצית, ולכן יבא דם הוסת אצל הכלבה למשל לפני אביונתה ואצל הפרה לדוגמא אחר אביונתה. וקשה איך יהיו כה הדברים אם גם האביונה וגם הדם יבואו בכל נקבה מתוך הבשלת ביצית (או ביציות, כגון בכלבה) בשחלתה. האממונד יגמר «הרושם הכללי מנסיונותינו העצמיים ורשמיהם של חוקרים רבים זולתנו (מתוך נסיונותיהם בכלבות, בחולדות ובנשים) הוא – בנגוד לרשמיהם של חוקרים אחרים – כי אותן הליחות (נוזלים) אשר יפתחו את «הגוף הצהוב» הן הן אשר יפתח גם את ה«ביצית». והוא כותב כי מחקרים הראו שהרכב הליחה שבגוף הצהוב דומה בהרבה להרכב של «קאַרוטין» אשר יושג מליחת עלים ירוקים של צמחים שונים; והוא דומה בהרבה גם לחומרי הצבע הצהוב אשר בחלמון של ביצת תרנגולת.

בנוגע לגדלה של ביצית בשלה בפרה יביא מחבר הספר הנ"ל גם את אשר מצא בנסיונותיו וגם אשר מצאו חוקרים אחרים ואין הדברים משתוים ביותר. אך אפשר לקבל את הדעות המכריעות אשר לפיהן הרי בפרה אורך ה«דיאמרטאר» בביצית בשלה הוא בערך 1·1 סנטימטר ומשקלו בערך 0·3 גרמים

המחבר הנ“ל כותר בספרו הנ”ל, כי «אפשר להניח» (מה להנחות של השערות לגבי נסיונות?) שהתאנה תתגלה בהגיע הביצית למצב מיוחד, מתוך מצבו של «הגוף הצהוב» אשר יפסיד את ליחו (התנַונות) וגם כאשר יעצרו את הליחה מן הגוף הצהוב בידים תבוא תאנה (אולי גם ההזדוגות תזעזע את עצבי הנקבה במדה כזו שליחת הגוף הצהוב תעצר?). לפי המחבר הנ"ל תמשך התאנה בפרות מן 6 עד 30 שעות ובאופן בינוני – 17 שעות ולפי הנסיונות בחות קמברידג' (לא פורש אם היו אלה בצרוף הרבע או לא) אין ביצית נפרשת מן השחלה עד עבור יום יומים מראשית ההתיחמות.

דעת בהמים (שיביא המחבר) היתה כי יש אשר מעגל-התאנה בפרה יקצר (עד כדי 4–3 ימים) ויש אשר יארך עד כדי 4–5 שבועות) ובהמות אשר מעגל תאנתן הוא ארוך מדי או קצר מדי, הן לרוב עקרות.

בעונת השנה החמה יארך המעגל ובקור יקצר.

בהמה שמנה ביותר אינה נוטה להתיחם ונהפוך הוא בבהמה רזה ביותר. על כן יקרה ששמנות אינן נרבעות ואינן מפרות. «בהמים מנוסים» הגידו למחבר הנ“ל, כי בהמה אשר תרעיף שפע של חלב אינה נוטה להתיחם והמחבר מביע את השערתו, כי אותם הכוחות של הבהמה אשר יצטרכו לפתח את הביצית ינוצלו ע”י רעף החלב ולכן לא תתיחם.

בנוגע לתפקידן של שתי השחלות בנקבה הראו הנסיונות של המחבר הנ"ל כי הן תבשילנה ביצית לסרוגין ואך פעם אחת (מכל הפרות ששחטו אחרי התיחמותן) מצאו אחת אשר הביצית נפרשה בה מאותה השחלה, אשר גם בפעם הקודמת הפרישה ביצית.

והנה מכל אשר הובא בזה אפשר להוכח, כי למרות נסיונותיהם של חוקרים שונים, הרי אינם יודעים יותר מזולתם (השערות מתנגדות זו לזו ישמיעו). איני יודע אם דלו את נסיונותיהם עד תמם. נדמה לי, שלוא עמד לרשותי הון מסוים בשביל נסיונות, הייתי מוצא ומגלה דברים שטרם נגלו, באשר הייתי מכַון את החקירה לצדדים שטרם נגעו בהם אחרים; אך הן כל אדם יחזה לעצמו הצלחה יותר מלזולתו.

אחרי אשר הדיון הנ"ל סודר כבר בדפוס הזדמן לי להפגש ולשוחח באותו ענין את חבר אחד העוסק בחקירות על אות הנושא. אותו החבר הביע בפני דעות מתנגדות בהחלט לדעותי (המבצבצות מן הדיון שבעמודים הנ"ל) ולבקשתי הועיל אותו חבר לצטט ולשלוח לי בכתב מן הספרים אשר מהם שאב את דעותיו שהביע לענין זה. לקמן אדון שוב באותו ענין לאחר שאעתיק בזה את אשר כתב לי אותו החבר:

1) בספר של Pritz Kohen בשם Das Leben des Menschen
כרך V עמוד 204 כתוב כדלקמן: (תרגומו של אותו החבר) “היות ואין דם הוסת דם טהור אלא תערובת של דם, לשד - «משין ורקמות שנתעכלו; היהו מכיל «תסָסי-עכול» (Verdaungsfermente) מרובים. תססים אלו מעכלים גם את «החומר המקריש שבדם וכתוצאה מכך אין דם הוסת נקרש. «וכן מתהוות – כדאמרי נשי – «חתיכות» ז”א דם קרוש וגושים «הרי זה סמן כי (שלא כרגיל) הסתנן, מתוך העורקים, דם «נורמלי לתוך דם הוסת».

«2) בספר של פרופ. ק. באש (בתרגום רוסי) בשם Гигиена и диететика женщины

בעמוד 34 כתוב: בדם הבלתי «נקרש של הוסת נמצאים חומרים מעכלים, וכך יותן הקרום «הרירי של הרחם לתהליך (פרוצעס) הדומה לעכול-המזון».

«3) בחוברת של ד“ר מ. אהרונובה בשם «ההיגיינה של «חיי האשה» עמוד 21 כתוב «אפיני לדם הוסת שאין הוא נקרש». מן הנ”ל יוצא: א) שדם הוסת אינו נקרש. ב) אם יש אשר ימָצאו בו חלקים קרושים הרי זה «שלא כרגיל». ג) הגורם לאי ההתקרשות של אותו הדם נמצא בכך ש«תסס עכול» נמצאים בו. ד) אלה האחרונים יעכלו לא רק את «החומר המקריש» שבדם אלא אך «רקמות». ז"א הרקמות של הרחם.

והנה אחרי אשר עברתי על הדברים הנ“ל הבלגתי על רגש הבישנות ושוחחתי בענין זה עם עשרות נשים מכרות. השיחות היו מסתימות בְסִכום בצורת שאלות ותשובות. שתים מן הנשים הנ”ל היו מיַלדות מנוסות. לשתים אלה הצגתי גם את השאלה: «מהו מקורו של דם הוסת? שתיהן ענו לי כי מרבותיהן (באוניברסיתות שונות) שמעו שמקורו מהתפקעות קרום הביצית (ע"כ בנגוד לדעות שהובאו לעיל). עתה אכלול את כל הנשים אשר שאלתין למצבן הפרטי בענין זה ואמסור (באחוזים) את השאלות ואת התשובות:

שאלה א' האם בדם וסתך רואה את גם דם קרוש?

תשובות: כן 72%, לעתים בלבד 11%, לא 17%.

שאלה ב: האם בכל ימי וסתך ובמשך כל הזמן שהוא נמשך תראי דם קרוש?

תשובות: כן 66%, נדמה כי בעיקר בסוף הוסתים 17%, אינה רואה דם קרוש 17%.

שאלה ג': מתי במשך החודש יש לך הנטיה החזקה ביותר להזדוגות?

תשובות: בזמן הוסת 56%, תיכף לאחר הוסת 16%, לא שמו לב 28%.

שאלה ד': הקרה לך לראות דם קרוב להזדוגות, שלא בתקופה קרובה לוסת?

תשובה: מעט דם רואה היא אחרי כל הזדוגות (רק אשה אחת).

שאלה ה': השמעת בין נשים שהתעברו מזווג שבזמן הוסת?

תשובות: כרגיל תזהרנה נשים בכך מטעמים היגיאֶניים אכן רווחת אמונה בין נשים כי אז יהי הזמן הודאי ביותר להתעברות 100%. אחת מן הנ“ל (מילדת) הוסיפה כי יודעת היא ע”ד עקרה שהיתה מנצלת את אותה אמונת הנשים.

ועתה בניגוד לדברי החכמים הנ“ל ע”ד «תססי העכול המרובים» שבדם הוסת וע"ד הלעג למה «דאמרי נשי» אפשר להניח:

1) רוב מכריע מן הנ"ל (72–83%) הרהו יֵשׁוּת שצריכים להתחשב בו. הכי במקרים מציאותיים כאלה אם ישנן רבות ומעטות נוכל לאמר כי המעטות תהוינה את הכלל והרבות תהוינה את היוצא מן הכלל? ובכן רֻבן הגדול של הנשים רואות דם קרוש בנדתן ועל כרחנו עלינו להניח כי מקור כל הדם (בין הנוזל בין הקרוש) אחד הוא ושלא הדם הנוזל בא «מרקמות שנתעכלו» והדם הקרוש בא «מתוך העורקים».

2) אין צורך להניח כי ה«תססים המעכלים» אשר בצנורות שבדם הוסת יהיו שונים בהרבה מן אלה «התססים המעכלים» אשר בצנורות העכול, וכשם שאין אלה «מעכלים» את צנורות העכול להפרישו חוצה כה לא תוכלנה לעכל את הרחם ולהפרישו חוצה ובכלל הרי כח-עכול רב כזה דומה כבר לכח העכול אשר בחומצות חימיות מסוימות; ולוא היה כח עכול כזה מעורב בדם הוסת היה מעכל גם את כל דבר אשר יבא במגע בו (כגון הקֹבה והבושת והחומרים אשר הנשים מספיקות ומנגבות בהם את דם וסתן), והן ידוע לנו שהדבר אינו כן! ובכן מותר להניח כדלקמן: דופני הרחם מפרישות (בזמן הוסת) «תססים מעכלים» וכל דם אשר יבוא במגע את הנ“ל יעוכל ולא יקרש עוד. והיה: אשה (בכללה או נשים בוסתים מסוימים) המפרישה בוסתה דם רב הרי רק חלקו החיצוני יבא במגע את דופני הרחם ו«התססים» שיפריש; ודם זה «יעוכל», תחת אשר שאר כל הדם לא «יעוכל» והוא נקרש. בהנחה זו יש כדי לבאר את כל התשובות הנ”ל של נשים

3) תשובתה של אשה אחת (כנ"ל, אמרה לי שהיא בריאה בכל המובנים) כי רואה היא מעט דם אחרי כל הזדוגות. (מקרים באלה ידועים בנקבות של בהמות) אפשר לבאר ע“י הנחתי כי בכל הזדוגות תופרש ביצית. בעיקר אני כופר כי שפכת איזה זכר תפצע איזו נקבה (בנקבות של בהמות אשר תוציאינה דם אחר הזווג «יאמרו אינשי» כי שפכת הזכר פצעתה) וחוזר אני להנחתי כי בכל זווּג תפריש הנקבה ביצית ודם יזל אז משחלתה (ידועה העובדה כי אשה אשר תזדוג זמן קצר לפני הופעת וסתה תקדים עי”כ את הוסת! ויש נשים (אמרו לי) אשר בהזדוגן סמוך לגמר וסתן אז תראינה דם שוב פעם. אלא שכאשר תתפקע ביצית בשלה בהחלט והדבר יהיה בזמן (הוסת) הכָשר לכך מן הטבע אז יזל דם רב עד כדי כך שמלבד הכמות הנספגת חזרה ע"י האברים הפנימיים גם תופרש כמות מסוימת חוצה, תחת אשר במקרים האחרים אין כמות הדם רבה ואין הוא נפרש החוצה אלא נספג חזרה, ורק אצל נשים בודדות ירב הדם גם במקרים האחרונים עד שחלק ממנו גם יפרש חוצה (כגון באותה האשה שענתה בחיוב על שאלה ד' שלי).

4) לדעתי יש יסוד שנאמין לאמונת נשים כי הזדוגות בעצם זמן הוסת יבטיח ביותר את העבור (באשר אז הן נפרשת (לדעתי) ביצית בשלה בהחלט) ומובן מדוע נשים תזהרנה מכך «מטעמים היגיאניים» (אפשר גם להוסיף: «הרגלים דתיים») שהן אפילו גברים (מלבד אולי הגסים ביותר שביניהם) יזהרו בכך.

 

רשימת המקורות (או ביבליאוגרפיה)    🔗

כפי שנאמר כבר בהקדמת הספר אין ביכלתי לתת רשימה מלאה למקורות אשר שאבתי מהם. זוכרני כי השתמשתי (לרשימות אשר תכנן נכנס לתוך ספרי זה) גם במקורות ספרותיים אשר את שמותיהם ואת מחבריהם של אותם הספרים לא אזכור עכשו ומכיון ש“נכוֵתי” כבר בכך ע"כ ארשום כבר אולי יותר מן הרגיל, - ביכלתי יש לרשום את שמות כל אותם הספרים ומחבריהם אשר הספרים נמצאים עכשו ברשותי ואשר בדפדפי עכשו בהם (בישנים) מצאתי כמה וכמה דברים שמצאתים גם ברשימותי ובן מניח אני כי לרשימותי שאבתי מספרים אלה; ומובן שארשום את שהשגתי וקראתי עכשו.

ברשימת הספרים שאתן בזה יהיה הרוב מתקופה שלפני שנים רבות והמעט: ספרים מן הזמן האחרון, אשר באלה השתמשתי עכשו בעיקר לשם בקרת רשימותי הישנות למען הִוָכח אם אותן הידיעות, אשר רשמתי פעם, טרם התישנו, בפני חדשות מהן.

את רשימת הספרים שאתן בזה אסדר לפי הסדר בשנות הדפסתן.

1. Zuchiungsbiologie – Dr. C. Kronacher, Berlin 1912.

2. Die Haustierzucht – Dozent K. Schröter, Hamburg 1914.

3. Lehrbuch der allgemeinen Tierzucht – Dr. G. Busch Stuttgart 1915.

4. Handbuch der Schafzucht – I. Beyne, Leipzig 1916

5. Geschlechtsleben der Haussäugtiere – Dr. Med. Vet. R. Scgmalz, Berlin 1921.

6. Grundriss zum Studium der Geburtshilfe – München 1921.

7. Sterilität der Haustiere – Dr. T. Oppemann, Hannover 1924.

8. Feeding Farm Animals – T. Shaw, New-Yorl 1910.

9. Cheese Making – L. L. van Siyke ph. D. and Ch. A. Publow A. b. D. C. M. New-York 1910.

10. Animal Breeding – T. Shaw, New-Yord 1910.

11. Feeds and Feeding – W.A. Henry D. Sc. Agr Madison Wis 1911.

12. Profitable Stock Raising, C.A. Shamer, New-York. 1911.

13. Profitable Stock Raising – C.A. Shamer, N.Y. 1913.

14. Life Stock Judging and Selection – R.S. Cutris B.S.A.N.Y. 1915.

15. Productive Dairying – R. M. Washburn B. Agr. M.S.A. London 1917.

16. Productive Sheep Husbandry – W.C.Cotfee, Lonbou 1918.

17. Goat Keeping – W. Powell-Owon, London 1918.

18. Milk ang its Products – Pr. H.H. Wing, N. Y. 1919.

19. Cattle Raising and Managemend – W. Housman London 1919.

20. Dairy Cattle and Milk prodnction – CH. H. Eckles. B. S. D. M, Sc. N. Y. 1920.

21. Dairy Farming – Ch. H. Eckles D. Sc. And G. T. Woren Ph. D. N. Y. 1920.

22. Judging Farm Animals-CH. S. Plumb, London 1920.

23. Diseases of Cattle חבור מקֻבץ מן 13 מחברים Washington 1923.

24. Diseases of the Horse חבור מקֻבץ מן 12 מחברים Washington 1923.

25. The Physiology of Reproductin in ths Cow, J Hammond, Cembridge 1927.

26. Feeds and Feeding – Pr. T. B. Morrison N. Y. 1928.

27. Ensilage הוצאה שניה, ב“דפוס הכתר הבריטי” שם המחבר אינו נזכר. London 1931.

28. ד"ר ש. פרוינד: הפרה, תורת הלדה והמחלות הכרוכות בה. תל-אביב 1932.

29. ד"ר ז. הירש: גדול צאן בארץ-ישראל תל-אביב 1933.

30.The Milk Trade ספרים מקֻבצים מן 14 מחבריםLondon 1933.

1. Uddor Diseases of the Cow – A. S. Alexander T. H. A. S. M. D. C. Boston 1934.

2. Manures and Manuring הוצאה ששית, ב“דפוס הכתר הבריטי”. שם המחבר אינו נקרא על הספר.

3. Goat-Keeping for Amateurs, H. S. Holmes Pegler, dir=“rtl”הוצאה שניה London

4. Sheep. Vinon’s Country Series

5. The Horse, " " "

מלבד השתמשי בספרים הנ"ל יתכן שלספרי זה נכנסו גם רשימות אשר רשמתי לי מתוך קריאה בירחונים ושבועונים מקצועיים שונים אשר בכמה מהם אני קורא ותיק ואני קוראם עד היום הזה. מבין אלה כדאי להזכיר ביחוד את דלקמן:

“השדה” ירחון ידוע למדי לכל קורא בארצנו. “בוסתנאי” שבועון כנ"ל. הנדפס באוניברסיטי שבקמברידש “Journal of Dairy Research”, “Monthly Bulletin of Agricultural Science and Practice” היוצא ברומא.