טיב העם היוני. ראשית תרבותם. יפי חכמתם. מתכֻנתם אל מצרים צידון ופרס. ריב שבטיהם ותגבורת העם המקדוני. ערמת פיליף וגבורת בנו אלכסנדר מקדון. מלחמות אלכסנדר. כבוש דמשק וצידון. מצודת עיר צור. מלאכי אלכסנדר בירושלם. אמונת ידוע הכהן וזעף אלכסנדר. מעל סנבלט, ודבתו על ישראל. רשיון אלכסנדר למקדש גרזים ולכהֻנת מנשה. בנין מקדש הכותים. כבוש צור. מות סנבלט וגדולת מנשה. כבוש עזה. מסע אלכסנדר לירושלם. צום ותפלה בישראל. ידוע והסנהדרין יוצאים לקראת אלכסנדר. לב אלכסנדר נהפך לטובה. אלכסנדר מעלה עולות בירושלם, ונותן כבוד לכהנים. פוטר את ישראל מכל מס בשנות השמטה ונותן רשיון לישראל ללכת בחקיהם. בחורי ישראל מסתפחים אל צבאו. אלכסנדר בערי יהודה. הכותים יוצאים לקראתו. אלכסנדר מכיר את מזמותיהם. מושיב את אנדרומך בארץ הכותים לנציב ארץ כנען. כבוש מצרים. גבורת אנשי חיל ישראל. בנין אלכסנדריא. מושב ישראל וזכוים בתוכה. כבוש פרס. תגבורת ארופא על אזיא.

3426–3437

וככל אשר תצא השמש בגבורתה בבקר השכם משערי מזרח, ושפכה את אורה על כל ארצות הקדם, בעוד אשר יכסה החשך את כל פני המערב וכאשר תוסיף ללכת הלוך וקרֵב אל הארצות אשר לפאתי ים ולהאיר את פניה גם עליהן, כן ינטו צללי ערב באפסי קדים; ככה יצאה גם תרבות האדם מקדמת אזיא המזרחית ותלך הלוך ואור, בעוד אשר חשכת לילה פרוּשה על ארופא המערבית. וככל אשר קרבה התרבות אל ארופא, כן הלכה חכמת בני הקדם הלוך וכָהה, עד כי רפה היום לערוב באזיא. פתחי אזיא הפונים אל ארופא, הם איי ארץ יון, על כן היה העם היוני האחרון לכל עמי התרבות אשר במזרח, והראשון, בדבר הגדול הזה לכל עמי המערב, ויגדל בטעם ודעת, בכשרון ומלאכה, בחכמה וגבורה מכל העמים, אשר היו לפניו. אפס, כי הברכה השלמה “תורה וגדולה במקום אחד” לא באה על העם הזה מעולם, כי בעת אשר עמד טעמו בו בכל מלֹא כחו, קצרה עוד ידו ולא יצא לו שֵם בגוים, וכאשר משלה זרועם ממשל רב כמעט בכל הארצות, כבר סר טעמם ויפֹג, ושבטי יון העתיקים התפרקו יבֵשו וַיִבֹּלו ויהיו לדומן!, לספיח אשר עלה במקומם ויאכל את כל לשדם, אך הספיח היה רענן מאד, אף כי לא שרש בארץ גזעו ולא האריך ימים רבים. – הספיח הזה הוא עם מקדון.

תרבות עמי הקדם החלה לבא מעט מעט בארץ יון בידי פלטי צידון ומצרים. והזרע המעט הזה, נשא את פריו בשפע רב, כי רבי כשרון ויפי טעם מאד היו היונים, ומבחר כשרונם היה הדעת את המדה והקצב בכל דבר והסדר בכל מעשה, עד כי ידעו להרך את כל קשה ולהקל את כל כָּבֵד בכל מלאכת מחשבת ובכל דבר חכמת בינה ובכל שיחה ושירה, לפַתֵּח חרצֻבות ולישר הדורים גם בכל דברי הממלכה גם בכל עסקי היחיד.

היונים החלו לצאת מארצם, ולהיות לזרוע או לשטן ליתר העמים הקדמונים באחרית מלכי בית פרעה, ויהיו שכירים בחיל מצרים, ובימי כרש ודריוש החלו להתנגח עם פקידי פרס ומדי המושלים באחֻזותיהם, מני אז עשו מלחמות רבות, אשר הכשילו את כח ממלכת פרס מאד מאד, אך פְּרי המלחמות האלה היה מלחמת שבט בשבט גם בארץ יון, עד כי כשלו ויפלו אחד אחד לפני העם המקדוני, אשר בצפון ארצם. תבוסת השבטים הנצים האלה, היו לעם הזה למחיה. פיליף מלך מקדון כרה ליונים העתיקים שוחה גם בזרוע כחו גם בחלקת לשונו. ובשתי אלה עצר בעדם ולא נתנם להתפרץ מפניו, ואלכסנדר בנו, אשר לא קם גבור אדיר כמהו בכל הדורות אשר לפניו, שׂם את היונים לכלי זעם, לחבל בם את כל עמי הקדם ולדכא אותם תחת רגלי גויי המערב.

וקול פעמי החיל הנורא הזה, החל לְהִשָמע בירושלם בהיות העם נדון על דבר מנשה וסנבלט חותנו, ולא ארכו הימים ויך אלכסנדר את דריוש על יד איסו ¹ , 3427–333 וישם משם את פניו אל דמשק וילכדה וילכוד גם את צידון ויצר על צר, אשר לא פתחה לו. ויהי כאשר כבד עליו המצור, וישלח מלאכים ירושלמה אל ידוע הכהן הגדול לאמר: “אם יש את נפשך לשבת לבטח ולמצא חן בעיני, שלחה נא מהר מכלת לחילי, ואת כל המס, אשר העלֵתָ למלכי פרס תעלה לי מן היום הזה והלאה”. ויען הכהן הגדול את מלאכי אלכסנדר, כי לא יוכל לעשות כדבר הזה למלכו לדריוש, כי כן נשבע לו לבלתי הרע לו כל ימי חייו. כשמוע אלכסנדר את דברי מלאכיו, קצף מאד וילעג היוני, אשר רמו עיניו מאד, על הכהן הישראלי על שמרו את בריתו למלכו האמלל. וישלח להגיד לו, כי כאשר יבצע את מעשהו במצור צֹר, ישים אליו את פניו והשיב לו את גמולו, למען ידע הכהן מה טוב לו: הלהיות נאמן למלך פרס הכושל אם להשכיל ולנתק את מסורת הברית ולהיות זרוע לאויבו המצליח?

אֹזן שומעת תוכחת חיים כזאת היתה לסנבלט, כי רוחו כלכלה במלוא גדלו את מוסר היוני, אשר רוח הכהן הישראלי קצרה מהכיל אותו, כי מהר שכח הכותי את חסדי דריוש, אשר הגדיל עמו הרבה יותר מאשר גמל לידוע, כי את סנבלט שם לאחשדרפן ויבגוד סנבלט בדריוש אדוניו ואיש חסדו, ויעזוב אותו בצר לו ויאסוף שמונת אלפי איש, ויסע אל מחנה יון, וַיִוָסֶף גם הוא על שונאי המלך, אשר גדלו ואשר נשאו, וישמח אלכסנדר לקראת הבוגד. וירא סנבלט, כי האיר המלך האדיר את פניו אליו, וימלאה לבו לחלות את פניו על דבר כהֻנת חתנו, ויספר לו בסגנון אבותיו המלשינים, כי ישראל עם נורא הוא מאז, הנותן חתיתו על גוים וממלכות, על כן אין טוב למלכים האדירים, כי אם להשבית כל מרכז להם, ועתה אם ימלא אלכסנדר את ידו לבנות מקדש בראש הר גרזים, אשר שם יכהן מנשה, אחי הכהן הגדול אשר בירושלם, ונחלק העם לחצי, וסר כחו ונפוץ עֻזו. ויך בלשון את ירושלם ואת מקדשה, ויוכח לאלכסנדר, כי אין שֹוה להניחם, וייטב הדבר בעיני המלך ויתן לו את שאלתו. וימהר סנבלט וישב אל מקומו, ויגש אל המלאכה, ויבן את מקדשו בכל עֹז ולא שבת אף רגע עד כלותו אותו, וימלא את יד מנשה לכהן בו² ). ועד כה ועד כה עברו לאלכסנדר שבעה חדשים במצור על צֹר עד לכדו אותה (3428–332), ושני חדשים במצור אשר צָר על עזה, ובתוך הימים ההם מת סנבלט ויהי מנשה תחתיו לראש, וידוע הכהן לא עזב את בריתו עם דריוש מלך פרס, אף כי ראה, כי הולך הוא ומט לפני אויבו ההולך וחזק. ואלכסנדר וחילו גבר גם על עזה וילכדה, אז שׂם את פניו ירושלמה לפקוד עליה את עֲוֹנָהּ. כשמוע הכהן הגדול את שֵמע החיל הנורא הזה ההולך וְקָרֵב אל ארצו לכלותה, ויאסוף את כל העם אל בית ה‘, ויערכו שם תפלה לאל מעוזם בעת צרה ויעלו עולות וזבחים³ ). והכהן הגדול ראה, כי האויב קרוב אל שעריו וכל הרעה כלתה אל עמו, וידע כי הפעם נקי הוא מאלתו, ויקם בעוד לילה וילבש הוא וכל שרי הכהנים את בגדי קדשם ואלף איש משרי ישראל עטו בגדים לבנים. ויצו הכהן הגדול לפתוח את שערי העיר ולבלתי סגור אותם. ויצא הוא וכל הכהנים והשרים מהלכים צמדים ולפידים בידיהם, ופרחי הכהֻנה נושאים לפניהם את כלי הקדש וילכו בסדר הזה, עד אשר פגעו במחנה היונים. כראות השרים אשר ברגלי אלכסנדר מרחוק את חבל הכהנים הזה ההולך ונוסע לקראתם אמרו בלבם, כי כלה יעשה בם המלך בחרות אפו בם. ואנשים נמצאו בתוך המחנה, אשר לא שכחו להעיר את חמתו ולשום בעיניו את מורדים חלקם⁴ ), ומה השתוממו לראות, כי אך נראה נראַה הכהן הגדול בהדרת קדשו, מהר האדיר הנורא למלכי הארץ וירד מעל סוסו וישתחו אפים ארצה אל הכהן התמים, אשר בידו אין חרב ואין חנית, בלתי אם שֵם ה’ החקוק על ציץ נזר הקדש אשר על מצחו, הוא כל עזו וכל תפארתו. ויהי כאשר שאל פַּרִמֶנְיו השר את אדוניו על הדבר הזה, וישיבהו אלכסנדר, כי מראה דמות כמראה האיש הקדוש הזה מרחפת לנגד עיניו ורודדת עמים במלחמותיו⁵ ). אחרי הדברים האלה החזיק אלכסנדר מקדון בימין הכהן הגדול ויבאו יחד אל עיר הקדש ואל המקדש ויעל שם עולות וזבחים ויכבד המלך את הכהנים מאד, וישלח את כל העם לבתיהם שמחים וטובי לב. ממחרת הקהיל את כל ראשי הכהנים והעם ויצַוֵם לבקש ממנו את כל אשר תאוה נפשם, ולא בקש ידוע ממנו דבר, בלתי אם רשיון לישראל, ללכת בתורת אלהיהם ולכלכל את כל דבריהם בארצם ובעריהם על פי החקים האלה, ולפטור אותם מכל מס בשנת השמטה, שנת שבת הארץ, ויעתר להם אלכסנדר. ויוסף הכהן, ויתחנן אל המלך לתת גם לישראל אשר בבבל, בפרס ומדי ללכת בחקי התורה, ויתן להם גם את שאלתם זאת בשמחה ובטוב לבב, ויאמר להם, כי מלא ימלא להם כל משאלותיהם. ואל המון העם הנקהלים סביבותיו פנה ויקרא: “מי האיש אשר תשאהו רוחו ללכת אחרי בצבאותי ובטבתי לו ומלאתי את יד חיל ישראל לשמור את מצותיהם גם במחנה” – ויאותו רבים מן העם וילכו אחריו⁶.

ויצא אלכסנדר לשלום ביום השלישי, ויבקר את ערי ישראל הקרובות ובכל מקום קדמו אותו באהבה וכבוד מלך⁷ ). והשמועה עוברת, כי גלה אלכסנדר מקדון את לבו אל הכהנים, כי חפץ הוא להקים את פסל תבניתו לזכר עולם במקדש ישראל, אשר כבד בכל לבבו. ויען אותו הכהן הגדול, כי תחת מצבת הזכרון הדוממה, אשר אין בידם להקים מפני הָאִסָר אשר אסרה תורת ה' לעשות כל פסל וכל תמונה, ישימו לו זכרון חי, אשר לא יסוף לעולמים מישראל, כי שֵם אלכסנדר יהיה לשֵם עולם גם בקרב ישראל, וכל הבן הילוד לכהנים בשנה הזאת, אלכסנדר יהיה שמם. וישמח על הדבר הזה המלך, אשר כגדול אֹמץ לבו, גדל טוב טעמו, וכרבות גבורתו רבתה חכמתו⁸ ). והכהנים שמרו את מוצא שפתם, ויעשו כאשר דברו. ושֵם אלכסנדר נקרא למן העת ההיא על נפשות רבות מישראל עד היום הזה.

ויראו הכותים כי מצאו בני ישראל חן בעיני המלך בצאתם לקראתו בכבוד והדר, ויעשו גם הם כמעשיהם ויחליקו לשון לבני ישראל, אשר ראו כי גדל כבודם בעיני האדיר, ויאמרו להם, הלא אחים אנחנו. ויצאו לקראת המלך עד מסבי ירושלם בכל הסדרים אשר יצאו כהני ירושלם ושריה לקראתו, ויבאו גם שמונת אלפי האיש, אשר באו לעזור לו במצור צור, ויחלו את פניו לבקר את שכם, אשר היתה להם לראש עריהם. ויאמר להם אלכסנדר, כי לא יוכל הפעם להתמהמה עוד, אולם בעברו בארץ הזאת בשובו מהכות את פרס, אז יסור גם אל עירם. ויגשו אליו ויבקשוהו, כי יפטור גם אותם מן המס בשנת השמטה. אז השתומם מאד אלכסנדר, כי ידע את הרע אשר חרשו זה מעט על בני ישראל להצמיתם, וישאלם: “המבני ישראל אתם?” ויתהפכו בלשונם ויענוהו “בני ישראל אנחנו אך יושבי שכם עירנו יקראו גם צידונים”. וַיַעֲמֵד אלכסנדר מקדון את פניו, וישאלם בקול מושל: “המבני ישראל אתם אם לא?” אז נבהלו הכותים ויענו ויאמרו “לא!” ויאמר המלך: רק לבני ישראל נתתי הנחה, אך בשובי מן המלחמה וחקרתי למולדתכם, אז אראה מה לי לעשות, וישובו ראשי הכותים ריקם, ואת שמונת אלפי האיש צוה ללכת אחריו מצרימה ויתן להם שם נחלה.

ויצג את אנדרומך אחד משריו בארץ הכותים⁹ ) לנציב על כל הארצות, אשר מן הלבנון עד נחל מצרים, וילך מצרימה וילכוד אותה וייסד שם עיר גדולה במורד נהר שיחור, ויקרא לה אלכסנדריא כשמו, ויתחזקו בני ישראל מאד במלחמה הזאת, וישליכו נפשם מנגד, על כן קרא גם אותם לשבת בעיר יחדו עם היונים, ויתן להם מקום על יד שפת הים¹⁰ ), ויתן חקה אחת ומשפט אחד לבני שני העמים האלה, וימלא את ידם לקרוא את שמם מקדונים ואלכסנדריים¹¹ ). ויסע משם מדבַרה לוב הנגבה, וישב משם ויסע צפונה, ויערוך לקראת דריוש על יד עיר נֵיגומֵלָה הקרובה לארבאל אשר בארץ אשור, ויך את חיל פרס ותפולנה בידו כל ארצות פרס ומדי (3429–331) ותשבות פרס מממלכה, ותסוב אל אלכסנדר מלך מקדון ויון. ותמלוך ארופא למן היום ההוא ואזיא היתה למס.