כלב ציד שבשמים / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

שביל-החלב זרם, ברבבות כוכביו ולובן אבקותיו הנוצצים, ממזרח צפונה מערבה. מתחת דממתו שומע אני פתאום קול-דרדור חזק. אוירון הוא, והוא כל כך קרוב לגגות-העיר עד שאני יכול לראות, בליל חסוך-לבנה זה, חלק מכנפיו. הוא נוסך מתוכו עמוד-אור צהוב וחזק. אני מבין למלאכתו. בולש הוא את החוף, אולי נמצאת סירה או ספינה קטנה מתקרבת אל היבשה בתנומת-הלילה להריק מתוכה בגניבה פליטים יהודים, חסרי תעודה, המבקשים להיצמד אל ארץ-מולדתם הקדומה. לא על החוף בלבד נופל האור הצהוב. מגמא הוא את הגגות, גולש על כתלי הבתים, נשפך בחצרות.

ואני נזכר במשהו שקראתי. שופּינהויאר מתמרמר על איש נוצרי קדוש אשר בספר-יראים שלו הוא מזכיר לפי תומו ועל דרך משל: “כעכביש התוסס, מפרפר ומתכווץ מתחת לזכוכית-מבערת עד שהוא נשרף באור-השמש המרוכז”. במשחקים כאלה עסק, איפוא, זה האיש הקדוש! – מפּחד שוטרים מימי הילדות או משנאה לתקיפים שהוא בדמי מאבותי העניים, האוירון הזה נעשה בעיני סמל הרע. ואף על פי שתעודותי כשרות בידי, אני מרגיש עצמי בקרבת עמוד-האור הזרוק ממעל, כאותו העכביש שהזכוכית-המבערת מתקרבת אליו לשרפו, ואני מחיש צעדי. לוא אך לא יפול עלי אותו האור הצהוב!

זכה – נעשית לו עזר;לא זכה – כנגדו. ראויה מימרא זו להיאמר על המכונה. מה יפה מכונת-אויר זו, כולה מתכת נקיה, גלגליה משוחים היטב, כל שרשרת רצה בה בלי מכשלה;כל מיתר של נחושת, כל גיד של פלדה, מקיימים תפקידם בשלמות, נשמעים בדייקנות נאמנה ליד-האָדם המנהלת! הרי זוהי רכיבת-ערבות, שחרור מזחילה, טיסה למרחבים, השמה לאל חומות סין ונרתיקי מנהגים מקומיים. מעכשיו יהיו מושגינו כל-עמיים, כדור-ארציים. ריפורמה באסתיטיקה כאן. חוש היופי שלנו יתפשט לשלושה ממדים, לגובה ולעומד – ולא לרוחב ואורך בלבד. תבנית עיר שלמה תיראה בבת אחת. אל תקשטו עוד את שערי בתיכם;קשטו את הגגות, כי שם פני הבתים!

והנה זה האוירון שתפקידו הטבעי לבוז לגבולות, לגשר ולקשר בין ארצות ולשונות – מה הוא עושה פה?

הוא שומר על גבולות ארץ קטנה, שעם נודד זוכר לה חסדה מימי קדם, מפּני צעיר יהודי וצעירה יהודית, שהם נרדפים ומעונים בכל העולם, מגורשים ממעון ומנודים ממשרה, שכל פּשעם הוא שהם רוצים לבקש פּה, בלא תעודה רשמית, עבודת-כפּים ולחם ולשון-אחים חיה. הוא מעדיף קדושת חתיכת-נייר על קדושת רגשות-אָדם וחיי-אָדם! אך ימצא פליטים כאלה עולים על החוף ומתפּזרים במנוסת-עכברים, מיד יודיע לשוטרים וחיילים, ויבואו, יחפרו אותם ממחבואיהם, יוליכום בכבלים אל בור-שבי בין רוצחים וגנבים, ולבסוף יטילו אותם באניות להשיבם אל הארצות אשר עינו אותם! והם בחורים ובחורות תמימים או בעלי מלאכה עם משפחות, עצמנו ובשרנו, ששלטונות מבולבלים מסלפי-דין שם, ומהדרי פני-עשיר כאן, מנעו מהם את הרשות החתומה לבוא אל נחלה אשר הובטחה להם בספר שאנשי השלטון נשבעים בקדושתו, וגם ניתנה להם פעם ופעמיים, והובטחה להם מחדש בימינו מן השלטון המקומי ומכל העמים אשר נאורים יקראו לעצמם.

אכזריות היא אכזריות מכל מקום, אפילו אם היא מסתתרת מאחורי חוק ומשטר. טמטום-הרגש של האחראים למצב, מומם הוא, עונש מן השמים. וסופו של מום מוסרי, שהוא פוגע בבעליו. היום הם מתאכזרים ליהודי חסר-פספורט וחסר-וויזה, מוזנח מממשלות ומורדף על ידן;מחר יתאכזרו לבני גזעם ומולדתם, ישברו ראשי שובתים, מובטלים, מתקוממים;מחרתיים יהיה יד-איש באחיו בביתם ובמעמדם. כהות-רגש ובלבול-דעת אחוזים ומלופּפים זה בזה.

האוירון טס לעבר יפו, וכרגע הוא שב. ומפני שהוא מגביה עוף, הפך הדרדור לזמזום דק: שוב איני רואה את כנפיו. אף הוא אסף את אורו הצהוב, ונשארו ממנו לעין רק שני מאורות, אחד ירוק מקדם ואחד אדום מאחור: אני שוכח את ריבי אתו. נתעלו המאורות, תפשו מקומם ברקיע. ראה, שני כוכבים הם, אדום רודף ירוק, עפים צפונה בצליבה לשביל-החלב.

יגיד לי איצטרולוג מומחה, מה פירושם של מאדים ואורן, כשהם מזדמנים ורצים יחד בכפת-הלילה הנוצצת?