אשתי עמדה בלהט-היום על יד הברז בחוץ, מטפלת בכבסים. נשבה רוח חזקה מן הים: התנודדו ורקדו החולות במערבלות קטנות סביבותיה, התנשאו שולי שמלתה באויר, התנפנפה קווצת-שערותיה מתחת למטפחת, והזרם מן הברז ניסח הצדה ונשבר לקילוחים דקים וטפות בודדות. עליתי מן הרחצה בגלים הגועשים, התיצבתי לפניה כששער ראשי וכסות-ים שלי נוזלות פלגי-מים, ומבלי הקדמות נשאתי לפניה מהרהורי-לב:

"מסחר ומשק! מסחר ומשק! עיפה נפשי מן התועלתיות שבארץ זו! אם מתוך אהבת בצע, אם מתוך אידיאַליות יתרה הגיעו לידי כך, אחת היא לי;אני רק רואה שכולם נתונים למעשיות, רודפים אחרי התכלית, או הפּרטית או החברתית. האם לשם כך התהפך בציריו כדור-הארץ, התגלגלה בחבליה האנושיות תקופות אין מספר, אך כדי להוליד בורג במכונה, סוס למעמסה, פועל חרוץ בבית חרושת, חבר נאמן למפלגתו או עדתו, דבר של שימוש וצורך?

"נשיא ארצות-הברית לחץ כפתור: הוארה תערוכה בשיקאגו על ידי מרץ מקרן אור-כוכב. אבל האם לשם כך נוצרו הכוכבים, וזה סוד רננם במסילותם? האם בשביל זה שגשגו יערות קאנאדה שייעשו לשולחנות ודלתות? האם נקוו האגמים הגדולים בכתף הריזרבה המערבית בשביל לשטוף את הביבים של קליוולאנד ודיטרויט? ויכחיל הכנרת לתת דגי-שבּת ליקירי טבריה?

"מקימים כאן בתי-ספר למסחר ולמלאכה. בלא-עת יקצצו את כנפי הגוזלים שלא יעופו פרע, מזילים את רגשותיהם ההומים אל אפיק צר, שיהיו בעליהם כשרים לתפקיד מסויים. האם יש פלא בדבר שהצעירים והצעירות נעשים קשים ויבשים, יודעים פעולה שישׁ עמה שכר ולא פעולה לשמה, תלמוד לשם מעשה ולא תלמוד לשם הנאת הדעת, מכירים בערגון-בשרים ולא במסירות-הנפש של אהבה?

"מה שם קוראה הנפש למה שהיא באמת רוצה? יופי. תגדלנה, איפוא, הנערות לא לבישול ותפירה וסריגה כי אם ליופי בלבד: לריקוד וזמרה, לתנועת-חן וטוב-מראה. נניח את השירות והשעבוד לזקנות שאינן יכולות להיות יפות. כי היופי זה הכוח המבשם ומרענן את העולם והנותן את הדחיפה לכל פעולה עליונה. פּנים סגלגלים (אותם יש לראות גם במונה-ליזה וגם בישו אשר בהסעודה האחרונה ) נתנו חיות לכשרונות ליאונארדו דה-וינצ’י; מראה ילדה בת-תשע, לבושה שמלה אדומה, זרע את הזרע לקומידיה האלוהית. אלא, מה תעשה נערה שאינה יפה? יהיה כל עמלה למרוק עצמה בדרך זו, להתלבש בדרך זו, שתהיה יותר יפה משעשאה הטבע. טוב יופי מלאכותי מכיעור טבעי. ויגדלו הנערים לשם חכמה, לא חכמת-חיים גרידא הקרובה לערמת חיים, אלא החכמה והדעת שהן אחיות לתפארת. צמא אני לראות עינים פקוחות בבינה, לא עינים תרות ומבקשות רווח לבית-מסחר, לבית-חרושת, למשפּחה או לקיבוץ.

“נציץ בכוכבים, ונראה את הארץ עצמה בתורת כוכב ולא כמכרה-ברזל או כאסם לתבואה. נלמד את כל המדעים לשמם, לא בשביל סיבוב גלגלים והנחת צינורות. תסקור מחשבתנו את תולדות כל האנושיות מתוך פרופורציה צודקת, לא מתוך חרדה על כבוד אומתנו או מעמדנו, אף לא מתוך פרובינציאליות הרואה את אירופּה עיקר ואת סין ומכסיקו ופירו טפל. תהיה התועלתיות סוף-מעשה, חותם-זקנה, הכרח שאנו מתכוונים למרוד בו, לא כל עולמנו מנוער. תובע אני את עלבונה של השירה, של החירות, של ההסתכלות החפשית העושה את האדם עין שבה אלהים רואה את עצמו, בניגוד למאגיקה הדתית או המדעית המורידה את האלים בשביל שיתנו פרנסה לבני-אדם”.

אשתי קיפּלה את הלבנים המכובּסים, והזירה אותם אחד אחד עד ספוג החולות את הטיפּה האחרונה. ותאמר: “יפה הפּילוסופיה שלך לשכבות האריסטוקראטיות בניו-יורק או בהוליבוד, אבל כאן לא במקומה היא. האם להתל בבני הארץ באת? הנה הם יוצאים אל נדי-חולות, אל הרים לא-צמח להם, זרועי אבני סיד ואבני בזלת, אל בּצות משריצות ארס וקדחת. בקושי ובהתאמצות רבה ישיגו טיפּת-מים למחיה;בשיתוף-כוחות ומתוך ויתור איש איש על הנאתו הפרטית יפוררו סלע קרח להצמיח עגבניות וענב;בזיעה ועקשנות יכבשו אבק-חול פרא, רץ ברוח ויוקד בשמש, להפכו בּלטה ולבנה, ולעשותו יסוד מוצק למעון אדם. נעשים פני נער ונערה נוקשים, חרוכים ושעירים, גרודי חול ומצוחצחי רוח, קווצות-ראשם החומות – מלובנות משמש, דעתם – קשה, מעשית וחסכנית. ואתה מצעק: יופי, תפארת! – שמא, ברבות הימים, תרחיב מעט את מושגי-היופי שלך לתת גודל-יצירה וליחס קסם-שיר גם לזה? בינתיים, עזור לי, בבקשה, לתלות את הלבנים בחבל. הרי שם ההדקים”.

הבאתי את ההדקים, ואני מזה והיא מזה, התחלנו מהדקים סדינים וחיתולים אל החבלים. האריגים הלבנים התנפנפו ברוח כדגלים מנופּחים.

העתקת-דירה / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

עוד אני מגלגל דרך החול את הקופסה הגדולה והכבדה שניתנה לי מתנה משכן, ואני רואה כי העגלון כבר בא ועומד עם פרדה שלו ועגלה שלו על יד בית-דירתי.

אמרתי למלא את הקופסה ספרים, ואולם העגלון אומר: “אין צורך. מי ירים קופסה כזאת כשהיא מלאה ספרים? מוטב שנשים את הספרים בתחתית העגלה”.

והעגלה כולה תחתית, רק שני קרשים דקים משני צדדיה, ואיפה יושמו כל החפצים?

התחלנו אני והעגלון מוציאים ספרים החוצה, והתינוקות שלי והתינוקות של השכנים מתקבצים כולם ומתחבטים לרגלינו וקונדס קטן אחד כבר יושב בעגלה ומניף שוט על הפרדה.

הוי, ספרי שלי אשר אספתי ברוב עמל ובמחיר גדול במשך שנים רבות והם כל כך מעטים, והרבה מהם כבר אָבדו לי על ידי השאָלה לחבר טוב (והוא אינו טוב אם הוא שוכח את החוב האלמנטרי להשיב ספר. ואינו דומה ספר לשאָר דברים אשר אדם יכול לקנות אחרים שכמותם בכסף. כי בספר קשורים זכרונות, חוויות, כל סימן-עפּרון כוונה בו. אפילו כריכה צהובה, קרועת-קצה, מעוררת רגשות. ומוזר הוא כי דווקא בספרים, שהם חתיכות חיים אינטימיים, אין בני-אָדם נוהגים אותה הנאמנות להשיב דבר לבעליו שהם נוהגים בסכין וצלחת), על ידי וויתור ומתנה, על-ידי פריקה ממטען יתיר ערב נסיעה, לא בלי צער-פרידה. עכשיו אלה הספרים זרוקים בערבוביה בתחתית עגלה מלוכלכת באבק, משיחות-זפת ופתותי-סיד. בראונינג, אשר כריכתך חומה כשמך, אשר בדפיך הגיתי שנות-עלומים ארוכות, מה יהא עליך? האם תגיע בשלום אל הדירה החדשה? את, חוברת צנומה אנארכיסטית, שבכל טלטולי וגלגולי שמרתי עליך בגלל שיר אחד שבך, “היחף” מאת ארתורו ג’יאובאניטי, ואת נוהרת מאידיאלים של נוער, מתקוות רעננות וחמימות מימי ג’ו היל אשר נתלה, ביל הייוואוד אשר גלה, ואת נעוצה בלבי עם הדגל השחור האומר “רעב!” על עטיפתך – האם לא תישמטי מבין סדקי העגלה? ספר הזוהר הקטן והמנוקד, בשלושה כרכים שחורים, אשר נטפלתי אליך מבלי הבנה יתירה בך, אף-על פּי כן נדבק בי אבק-מה מסגנונך, זיו-מה מפלאיך – האם לא תיקרע ותתמרטט בערבוביה זו? והוי, אחד העם! שלושה כרכים אני רואה, והרביעי היכן הוא?

אני בספרים ואשתי בסירות, קנקנים, צלחות. אולי יקרו לה ספרים יותר מכלים, ואני עתיד ליתן את הדין על חלוקת העולם בינינו. אך ייתכן, כי אחרי רוב שימוש באלה, נקשרה נפשה בה, והיא מרגישה: "צלחת זו שאָכל ממנה חיים גרינברג את הבמקום-דגים-ממולאים שלי, ושיבּח אותם, וסיפּר אניקדוטות מבורכות שלו – מה יהא עליה עכשיו? קדירה לבנה-מצופה זו, אשר יום-יום תפרנס את הילדים במרק-זהב, האם תצא בשלום? פנכאות ורדרדות אלה, עם הפרח הכחול והגדול האחד בתווך, מתנת-אחות, – מכמה משתאות יצאו שלמות, מדינות באמריקה לא שברו אותן, האוקינוס האטלאנטי וים-התיכון לא פגמו בהן – והעגלה הזאת המתנדנדת עלולה לשים קץ להן. והאשה עוטפת בזהירות כל כלי וכלי. ואולם העגלון דוחק: “מהר, מהר!”

והוא מוציא הרהיטים הקלים והפּשוטים – רהיטי ארץ ישראל – שולחנות-עץ וכסאות-עץ לא מצובעים, ארון-בגדים, ספּות אחדות אשר השוכב עליהן בלא מומחיות מתגלגל מצד אל צד ונופל ארצה, והרדיו אשר הובא ממרחקים, ולא זכיתי לשמוע ממנו מנגינה מחוסר תיקונים. הן זה הכל! עוד לא. מעולם לא ידעתי כי כל-כך עשיר אנכי. דומה, אין קץ לשמיכות, בגדים, עטיפות, סדינים, סחבות, קרסים, ווים, ברגים ומכשירים, – איך אוספים את כל הדברים האלה, ואיך לא יאבדו בדרך?

בנה העגלון מגדל-בּבל על עגלתו, ועדיין הרכוש רב. בּא עוד עגלון, שותפו של זה, עם עוד עגלה ועוד פרדה. וגם הוא בנה מגדל גבוה בשמים על עגלתו שלו. וסוף-סוף אנו יוצאים אחר שתי העגלות – התינוק בזרועות אמא, ארבעת הילדים “הגדולים” נגררים אחרינו יחפים ומוזנחים. למי היה פנאי להשגיח עליהם?

בואו וראו, שכנים, איך אברהם יוצא כבד מדירתו!

אנו עולים לדירה החדשה, וכבר החשיך היום, ויצאה הלבנה להאיר. העגלונים פורקים הכל על האדמה הערומה. פה, ביתר קרבה לירקון, העפר אדום הוא ורך, שלא כחולות-הים הזגוגיות והלבנבנות.

הוי, שערוריה! יוצאת בעלת-הבית ומודיעה כי – הדירה עדיין לא מוכנה! – “הן אמרנו לכם שלשום שאנחנו נכנסים בטח ביום השני!” – “מדוע לא באתם מקודם לבדוק? אין לי אפילו מפתח!”

ברוך השם. סוף-סוף נמצא מפתח, ואנו נכנסים אל דירה לא-מוכנה, הרצפה מלאָה סיד ועפר, תריסי-החלונות נצבים בתוך הבית, אין מקלחת לרחוץ הגוף מאבק. הכניסה לבית – סכנת-נפשות מלבנים לא-סדורות.

העגלות כבר פורקו. אומר עגלון א': “שלם לי ואלכה”.

– “ומה? תניחו את הכל ככה על האדמה?”

– “לא אמרתם לי שיש מדרגות, קומה אחת לגובה. אני בעל-עגלה אנכי, לא סבּל!”

ועגלון ב' ממלא אחריו: “רחמנות על הבהמות. רעבות הן מאָז הצהרים. אָנו צריכים ללכת”.

– “גם הילדים רעבים! אבל אם אתם רוצים ללכת, לכו!”

אני פונה כה וכה לבקש סבּל, ואין סבּל בּשכונה. אך העגלונים, לאחר שהשמעתי כי אוכל להוסיף על שכרם, נכמרו רחמיהם עלי, והם התחילו מעלים את החפצים.

הושלך, הוצבר, עורבב הכל – ספרים, שמיכות, מנורות, רפואות ומאכלים, סיד ועפר –מתחת למדרגות, ועל המדרגות, ובתוך הבית החשוך (לא הספקתי להרשם לחשמל, ואין נפט בעששית).

והנה גם אנו מושלכים עם חמשה ילדים רעבים, מלוכלכים ועיפים, בתוך ערימות המטלטלין בדירה החדשה הפונה אל שיירי-הכרמים במזרח, בדרך העולה אל כפר-סומל.

במחזיה קטנה מספּר לורד דונסאני על אחד מאילי הכסף באַנגליה, שהרבה עושר מתרופות, כביכול, לכל מיני מחלות, מוכנות לשימוש בבקבוקים עטופים, בלא עצת רופא, – על ידי תכסיסים של פירסום בעתונים, ברכבות, בשלטים נטועים במגרשים ריקים, בציורים על גבי כתלים.

ישב אותו עשיר וחשב תחבולות ומזימות: איך אתעשר עוד יותר? עלה בדעתו רעיון נפלא: בצינורות הביבים נשפּכים יום יום שיורי-מרק וסתם שופכין שיש בהם אָחוז גדול של שומן. האם אי-אפשר לאסוף שומן זה, לגבּשו בככרות, ולהוציאו לשוק למאכל אדם? שכר פועלים ומומחים, והם עשו ככרות אחדות לדוגמא.

ולעשיר אשה ובת יחידה. עמד וכתב על פּתקא: צ’יזו, והראָה להן: הרי מקור עושר חדש. צ’יזו נשמע לאוזן כמו צ’יז (היא גבינה באַנגלית), ויחשבו הבריות כי הככרות האלה מין גבינה הן. ובכל אשר יפנו, יראו שלטים והכרזות: צ’יזו! צ’יזו! פּוררו צ’יזו לתוך מרק! שימו צ’יזו בעוגות! מרחו צ’יזו על לחם לסעודת-ההפסקה של ילדיכם בבית הספר! אין כצ’יזו לבריאות! חולי שחפת, חולי מחלת כליות, הרבו באכילת צ’יזו! וילמדו כולם להשתמש בצ’יזו.

וכדי לספּק חומר לכותבי המודעות, העמיד העשיר אַנשי-מדע לנסות מה כוחו ומה ערכו של צ’יזו. שמו אַנשי-המדע עכברים בתוך שלושה כלובים: בכלוב האחד עכברים אוכלי שאר מאכלים, בכלוב השני עכברים אוכלי שאר מאכלים מעורבים עם צ’יזו, ובכלוב השלישי עכברים אוכלי צ’יזו בלבד. האכילו את העכברים יום יום, שקלו אותם יום יום וחיכו לתוצאות. והבת היחידה, בעדינות לבה וברחמיה הגדולים על העכברים הכלואים, באָה לראותם בכל בוקר.

ולבת אוהב-אָהוב, והוא כומר צעיר ועני, שיש לו משרה קטנה בבית-מסגד נדח. והיה הכומר שומע נזיפות מפּי הכומר הראשי שלו, על כי אין הוא מטעים בדרשותיו כדת את דבר הישפט החוטאים והרשעים לגיהינום עדי-עד. במעט גיהינום האמין הכומר הצעיר, אך לא בגיהינום-עולם. עמד להתפטר ממשרתו ולהקריב הקאריירה שלו.

קרא העשיר לפניו את הצעיר ואָמר לו: “אַתה חושק בבתי. אין לי כלום נגד זה. כך דרך צעירים. אַתה עני. אין לי כלום נגד זה. לא תמיד העושר ירושה לאָדם. אַתה כומר בבית מסגד נדח? גם לזה איני מתנגד. אין זו נופלת משאר פּרופיסיות. ברבות הימים אַתה יכול להיות כומר בקדתרלה של סיינט פאול, בישוף, אַרכי-בישוף, מקורב למלכות. אלא מה? מה אַתה מתקוטט עם הגדולים ממך במשרה? הגדולים ממך במשרה? עליך לדבּר מה שהם רוצים שתדבּר. מה יזיק לך הדבר?”

באר לו הצעיר שאין הוא מאמין שאלהים מתאַכזר אפילו לרשעים גמורים עד כדי לדון אותם לגיהינום-עולם.

סח העשיר: “עליך לציית לגדולים ממך במשרה. רוצים הם שתאמין – האמן. גם אני הייתי מציית לממונים עלי”.

עד שהאָב מסיח, נכנסת הבת כולה מתמוגגת בדמעות. מה קרה? העכברים מתו עד אחד, הוי המסכנים! איזה עכברים? אוכלי צ’יזו. ואלה שאָכלו צ’יזו מעורבת עם שאר דברים, מהם מתו ומהם חלו; ואלה שלא ניתן להם צ’יזו – בריאים.

רגע התעצב האָב על תוצאות הנסיונות. אַחרי כן התעודד ויקרא: “אַף-על-פּי כן, יאכל העולם צ’יזו!”

“הן לא תרעיל את הבריות?” אָמר הכומר בתמיה.

“כמה אגוזים מתולעים יש בשוק. אַמתיק בהם את צ’יזו, והעולם אכול יאכל!”

רגז הכומר ואָמר: “חייך, אני מתחיל להאמין, כי יש רשעים שיפה להם גיהינום-עולם!”

“בני, חביבי!” אָמר העשיר בּהתלהבות, “עכשיו הוסר המכשול. בתי שלך היא!”

ונתחתנו הזוג במזל טוב.

בזה נגמרת המחזיה, ופטור בלא מוסר-השכל אי-אפשר.

אַתה, צעיר המלא ספקות ונדנודים, צא וראה מה גדול שכרה של אמונה!

יש לך קול נאה לחזנות? אַל תפקפּק הרבה. אַל תעמיק חקור אם יש שומע תפילה ואם אָין. שכור אולם לימים נוראים, ומכור כרטיסים!

יש לך הדרת פּנים ומצח של למדן, זקן ופאות ישוו לך הוד, – יש ישיבות בירושלים. עוד תגיע לגדולות. אַך אַל תתנדנד רגע באמונתך.

יש לך קול נואמים מתוק-מתוק, נוסך קסם על הנשים, אל סינסינטי לך! קהילות שלמות עוד תשאינה אותך על כפּיים. וכשתתבּל דבריך בפסוק עברי, יאמרו: “מה גדולה תורתו!” וכשתשמיע מימרא באידיש, יצחקו בהנאָה, ויאמרו: “הקשיבו, איך הרבן הגדול, המקבל כך וכך דולרים לשנה, כל כך דימוקראטי הוא ואינו מתבייש לומר הלצה בלשון-אם!”

ואם לא זה הז’אַנר שלך, הרי יש עוד אמונות בעולם. האמן בלאומיות. צווח על צרת האומה, והתגאה בפעולת האומר (עליך רק להתגאות. כבר יימצא מי שיפעל!), התחכך אצל ראשי הקרנות, השתתף בכל המגביות, בראשונה בלא-שכר, אַחרי כן בשכר מעט, ולבסוף תשב איתן על הכנסתך, בכל הועידות ייראו פּניך ואַתה מראשי המדברים. אַדמיניסטרציות תקומנה ואַדמיניסטרציות תפולנה, ואתה בל-תמוט.

או האמן בקומוניזם, האמן בסוציאַליזם. חוג את הראשון למאַי בחרדת קודש. דבּר: “פּועלי כל הארצות, התאַחדו”;“הדת היא אפיות להמונים”. שנא בעוז וחום את כל יריבי מפלגתך. והיה כי תתעלה במפלגתך, ועל ידי מפלגתך בעולם. לא עוד תצטרך להיות פּועל. עשירים ונדיבים ישכימו לפתחך (יודעים הם להעריך כוח ממשי), ואתה תשתה תה עם אָדון כך ועם לורד כך. מתוך רווחה תוכל למעט קצת בשנאַת הזולת, ותתחיל לחייך קמעא גם לדת. כלום מוכרח אַתה לשית איבה בין רבי יוסף קארו ובין קארל מארכס, בשעה שאפשר לך להאמין בשניהם? והאמן מעט גם בעמנואל קאנט ובזאב ז’אבוטינסקי, על כל צרה שלא תבוא. –

הכלל, בני, תפוס באמונה ורחק מן הספקנות, וייטב לך בעולם הזה ותאכל את הפּירות בעולם הבא.

חלום על תל-אביב / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

“אבא” – אמרה הבחורה, בת הט"ז, בבית אחד בעיר נום אשר באיזור-הקרח בצפונה של אלאסקה – “ספר לי על דבר תל-אביב”. היא היתה בעלת פנים סגלגלים-יהודיים, ומהתגעגעה על בני-עמה שאינם מצויים תחת מאורות-הצפון, הגתה בתולדות-ישראל מאת גרץ בתרגום אנגלי, ובאנציקלופדיה היהודית, הוצאת פילאדלפיה. היא שמעה ממציאות העיר תל-אביב, ושאלה לפרטים מאת אביה, שהיה מוחזק אצלה ידען בעניני יהדות.

האב הפסיק את הראדיו מנגן, סגר את מאורות החשמל בקנים היוצאים מן הכותל, והניח את האחד שבעמוד-המנורה על יד כורסתו. הבת התקפלה על המרבד לרגליו, והרימה פניה אליו מתוך הקשבה. הוא סיפר:

"תל-אביב שוכנת על חוף ים-התיכון, והיא העיר הישראלית הראשונה, תפארת האומה. באים אליה פליטים מכל העולם. כבוא פליטים – אך ירדו מן הספינה – יקדמו זקני-העיר את פניהם בברכה, וישאלו אותם למלאכתם ומה כסף הביאו אתם. והיה אם העולה לארץ עשיר הוא, וענו זקני-העיר ואמרו לו:

“באת, נפשך בכפך, מגלויות ורדיפות. ראה שלא תחלל את העיר המוכנת לתת לך מנוחה, ולא תביא טומאה אל ארץ מקלטתך, בכספך: לא תעביד בו את אחיך כעבד, ולא תעשה בו מסחר באדמת-הקודש. יוכנס הכסף אשר הבאת אתך לאוצר-הלאום, ורק אוצר-הלאום יקנה קרקעות, בשביל שלא יעלה מחירן. הן רבּים הפּליטים הבּאים, ואנחנו צריכים לרוב אדמה בשבילם, ואיך נרכשנה אם יום-יום יאמיר מחירה מהתחרות הקונים? וכסף-חוק יושב אליך מאוצר-הלאום כפי צורך מחיתך ומחית משפחתך, ותמיכת קרוביך אשר מחוץ-לארץ, עד שתנוח מייסוריך וטלטוליך, ונכנסת אל מחנה העובדים”. ואם עני הוא הבּא, ידאגו זקני-העיר לו ולמשפּחתו לתת להם דירה, מרפּא ומזון, עד הצטרפם גם הם אל שורות העובדים. כי העיר תל-אביב, כולה עובדים: אין עשיר ואין עני בה.

גם הפקידים לעובדים ייחשבו, ומשרתי העם, וכן הם רואים את עצמם. לא יגער פּקיד בּאיש, אשה או ילד, ולא ינהג מעשה-שררה, כי רק עובד בין עובדים הוא. ופקיד הגבוה במשרה אינו מקבל שכר גבוה מפקיד הנמוך ממנו, כי על כן כולם משמשים לעם, איש איש לפי כשרונותיו.

ובתי ספר של חובה יש לעולם חדשים, בהם הם מתאמנים בעברית, שלא תיהפך שפת העיר והארץ לבליל-לשונות מכוער. ומשום פשטות חיי התושבים, היתה השפה רעננה ותמה כשפת-התנ"ך, ואומר זר בל יבוא בה.

מה עושה בכספו אוצר-הלאום אשר בתל-אביב? חלק ממנו – לקניית קרקעות למען בנות דירות ומוסדות-צבור, ועשות גנים לעם;וחלק – לקניית צרכי חיים לאדם ובהמה אשר בה. את הצרכים קונים עד תכלית-האפשרות ממשקי-החוות אשר לישראל בארץ, כדי להרבות עובדי אדמה, שלא תהיה העיר נעוצה בבלימה;ומה שחסר – כי לא כל מאכל בארץ יצמח, ולא יספיק הכפר העברי לפרנס ביום אחד את המוני-העולים, – יקנו, ראשית, משאר עם-הארץ, ושנית, מארצות-חוץ. ומארץ-חוץ אין קונים עד שתתחייב אותה ארץ לקנות בה במדה ממלאכת הישוב העברי, אם מעשי-שדה ואם מעשי-חרושת. למשקי-החוות העבריים, יש משלמים בכסף ויש משלמים ברהיטים, מכשירים, כלי-בית ומלבושים, מהנעשים בבתי-החרושת אשר בגבולות העיר.

בתי-החרושת נבדלים מעל בתי-הדירה ברובע מיוחד. ותנאי אחד יש גם לבתי-החרושת וגם לבתי-הדירה: אשר חלקת עשב וצמחים תהיה סובבת את הבית לכל עבר לפחות בקוטר אורך הבית עצמו. בית שהוא מאה אמה לאורך, מאה אמה לכל צדדיו יש גנת עשב ופרחים. ואם בן שתי-קומות הבית יוכפּל השטח אשר מסביב לו – עד שהעיר כולה טבולה בירק וצבעי-פרחים וריחותיהם.

הרחובות הראשיים רחבים הם, והם עשויים שורותיים שורותיים, רצוא ושוב: שתי שורות למכוניות וכלי-נוע, שתים לאופניים, שתים לסוסים, לחמורים ולגמלים;וכל כלי רכב או מסע שומר שורתו וכיוונו, שלא יתנגשו זה בזה, ולא יפריע האטי למהיר, וימנעו אסון.

ולאורך הרחובות, על יד המדרכות, עצים נטועים, עץ אחד לשתי אמות, או פחות או יותר, לפי טיב העץ;עד שלעיר – מראה יער רענן. ומה נאוו התושבים במלבושיהם הפשוטים, רובם בבד לבן ומיעוטם בבד כחול או אדום, בצאתם לטייל בין העצים בערוב היום אחרי השתטפם מזיעת העבודה.

וחוף הים מגבול יפו ועד נהר-הירקון, ושני עברי הירקון ימינה ושמאלה – עשויים גן צבורי גדול, עבות ועשיר. ובכל לילה מנגנת תזמורת על במה אצל הירקון דרומה, שליש ניגונים קלאסיים, שליש ניגוני ישראל, ושליש ניגונים מזרחיים מעם הארץ. והשטים בסירות עונים בזמר.

שקט, שקט בעיר בלילות. והעובר בין חצרות השיח והפרח הנותנים ריחם בטל-הלילה, ישמע תמיד קול המיה ונגינה. כי אנשים מלומדים מצאו והחיו את כלי-הזמר הישראליים העתיקים – נבל ומינים ועשור ושושנים ועלמות – והצעירים שוקדים עליהם. אף נמצאו מחבּרי מנגינה לכלים העתיקים-המחודשים שהם כל-כך מתאימים לאוויר-הארץ.

כלי-הזמר האלה הונהגו גם בבתי-הכנסת;ובהיותם ישראליים במקורם, לא חל עליהם האיסור של חיקוי לגויים. נשקה האמנות את הדת. בתי-הכנסת בנויים רצפות-שיש, וספסלי-שיש לישיבה, והם בלי גגות והכוכבים מציצים אליהם. רק בעונת הגשמים הקצרה, שתי כנפי-פלדה המקופלות בצדי הבנין, מורמות ועושות כפה מלמעלה. מן המנגינות החדשות, שב ויחי הסידור, ונעשה חביב על העם. אף נעשו תוספות לתפלות. כמו שלפנים נכנסו בהן משירי בן-גבירול והלוי, כן נכנסו בו עתה משירי המשוררים הגדולים אשר בימינו. תחת זה, נוהגים לדלג על פרשות-קרבנות, אם כי עדיין מדפיסים אותן מחמת הידור קדמונים. ובשר בהמה שחוטה לא יבוא אל העיר;כי כלל מקובל על התושבים: כיחס האָדם אל הבהמה, כן יחס האָדם אל האָדם.

ובכל שכונה בעיר, הבנין היותר גדול הוא בית-הספריה. בתי-הספריה מאוחדים ברשת אחת, והם שואלים ומשאילים זה לזה, ונותנים ספרים הביתה לכל נפש. וכמו שלפנים, ספר שנפל היו מרימים אותו בנשיקה, כן עתה מחונך הצבור מילדות לכבד ספר ולשמרו, שלא יתלכלך ולא יתמעך בשימושו, כי עשוי הוא להחכים את הרבים. בספריות – ספרים גם בעברית וגם בשאר לשונות. ויש מאמצים מצד המוסדות הלאומיים להעביר את כל הרכוש המדעי והספרותי של לשונות זרות לתוך כלי עברי נאה. לא לשם רווחי עסק נעשים התרגומים, כי אם מתוך אחריות לדורות הבאים.

חוף הים נשמר בתכלית הנקיון;ובתים להתלבשות, מקלחות ונוחיות בשר ודם יש שם, לפרקי-מקום קבועים, הכל בחנם, לשמור על הצניעות ועל טוהר-הגוף. וכל מקום שיש שם כנופיה של מתרחצים בים ושוחים בו, סירה כחולה-לבנה שטה ביניהם, היא סירת-מצילים מחישה עזרה בעתה".

שאלה הבת: “והאם יש בעלי-מום פֹּרופיסיונאליים ופושטי-יד בתל-אביב?”

– “חלילה מעם ד' שיביישו את עצמם, ואת חברם הנצרך, במתן-צדקה בראש-חוצות. אלא בתי-אולפן יש בעיר, בהם ילמדו גידם ופיסח ועיוור וחלש, מלאכה לפי כוחם. ומי אשר לא יוצלח לעבודה ממום גדול שבו, או מילדות או זקנה, תפרנסנו העיר בכבוד, ולא ייראה בחוצותיה אומלל מופקר לחסדי עוברים ושבים”.

– “והאם יש תאבי שלטון ושואפי כבוד בתל-אביב?”

– “כל איש ואשה בתל-אביב, רק עבודת הלאום לנגד עיניהם תמיד. ולא יתפוס איש משרה להנאתו וטובתו – כי שכר אחד למנקה-הרחובות ולשר-העיריה. ומפּני שהעבודה קשה ומשום ענוותנות שבאנשי-העיר, הכל בורחים מן השלטון. בחירות כלליות ישנן, בהן ישתתף הדר בעיר שנה אחת, כגר כאזרח, כעובד כבטל-שלא-ברצונו;ואיש אשר ייבחר לשלטון, לא יתכחש לבוחריו כי אם יקבל עליו את מלאכת הצבור ויעשינה באמונה”.

– “וקנאת-סופרים יש שם?”

– “איך תעלי בדעתך דבר שכזה, וכולם אהבת-הלאום תפעמם? עושים הסופרים וכן כל האמנים, מתוך רגש של שותפות בעבודה קדושה. ישמח איש על נצחון חברו ביצירה כעל שלו, ויצטער על כשלון-חברו כעל שלו. איש את ידי אחיו יחזק בעבודה. ומשתקפים בשיריהם וסיפוריהם יפי העיר, ושמי ארץ-ישראל, וגבעותיה והרריה, וימה, והצומח אשר בה, ורינת עובדיה בשדה ובבית החרושת, ושמחת אמהות בריאות בהריון ובצמיחת תינוקות. שבט אחד הם הסופרים עם כל העובדים הבונים את בית ד' על אדמתו בצדק ולתפארת”.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אם-הבנים עמדה על יד שולחן העץ החף מצבע, וקלפה במתינות שרשי-סלק, כאגרוף גדלם. היא היתה לבושה פג’מות-משי שחורות עם שולים אדומים לקצה המכנסים, חגורה אדומה המתניה, וזר אדום מסביב לצואר. האדימו אצבעותיה מן הסלק, ואדמו פניה תחת שחור שערותיה הגזוזות מחום היום ומדליקת הפּרימוס ומכונת-הנפט – ותהי כולה סימפוניה של אודם ושחור;עמדה וסלסלה במתיקות וצלילות – כזהר לטוה – בחזנות מתורגמת לקול-אשה לירי:

וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ,

וְיֵדַע כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ,

וְיֹאמַר כָּל-אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ:

יְהוָֹה אֱלֹהַי יִשְׂרָאֵל אֱמֶת,

וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשֶׁלָה.

אילו היה אנסקי חי, והיה בא אלי ואומר: “הראני מה יש בעירך מירושת אבות, מכלי-יקר אשר נשמת העם מכונסת בהם!” – הייתי מציג לפניו את אשתי, ואומר: “הרי פרוכת ארגמן, ארג אָרוג בטהרה בסגנון ישראלי עתיק, רקום באותיות קדושות, רווי תפלה ותחינה ודמעות אשר זלגו אגב אמירת תהלים. הבט ללב, ואל תביט לחיצוניות, אשר בה היא אפיקורסית כמוני ועתים אפילו בוהימית”. עתה, כזמרה, המה החדר מקולה, וכל פעול וכל יצור אשר בו: הסלקים, והשולחן, והצלחת, והקדירה על הפּרימוס, כולם רוח עברה אותם והם חרגו ממסגרותיהם וביקשו לדעת את קונם. אבל אני לא ראיתי את זה אלא מתוך עירפול-מחשבה וכהות-עינים, ונגשתי אליה והתחלתי לפזמן פּזמון ישן: באמריקה… וכאן…

– “באמריקה” – אמרתי, "כבר מחרימה דעת-הקהל את בתי הכנסת הקרויים פּטריות , אלה הצצים באולמי ריקוד וקולנוע ערב החג ונעלמים ככלות החג; וכאן יש התחלה להם. תאמרי: מה לי ולזה? יבואו אנשי האמונה ויתבעו עלבונה של אמונתם!

אומר לך: האמונה העתיקה מתה, ומפני שאני מכבד את אלפיים שנות חייה, בזמן שהיא באמת נתנה דמות לכל הענינים שבין אדם למקום, ומה שחשוב יותר, שבין אדם לחברו, איני יכול לכלכל לא את האורתודוכסים והמתקנים המפילים גורל על לבושה לאחר הסתלקותה, ולא את בעלי התפלה העושים חזנותם מין אופירה, פארודיה של שחקנים לדבר שהיה בו פעם משום עריגה כנה לעולם עליון, ויהא מדומה.

“ראיתי פעם חזן מנעים אל-מלא-רחמים לנשמתו של נפטר גדול. כפת-כמרים היתה חבושה לראשו, ובהתפּללו, שרבב את שפתיו כלפּי חוץ וסגר עיניו למחצה, והבּיט דרך סדק קטן אל הקהל לראות איזה רושם עשה עליהם וכמה דמעות הם שופכים. וידעתי באותו רגע: לא בעל-תפלה הוא אדם זה, אלא זמרן עוגבן;ואשר לפשיטת-השפתים, יש לו לפרויד שם לזה, באנגלית הוא: לייבּיאל אכסהיבּישוניזם, שאפשר לתרגמו התראוות-שפתים, כלומר, הצגת אָדם את עצמו לראווה על-ידי השפתיים”.

– “ומה תאמר על זמרתי?” – שאלה אשתי. “גם היא אינה תפלה בעיניך?”

– "לא. גם אַת אינך מתפללת. ואולם אַת לא לקהל מכוונת דעתך. אַת נתונה כולך לזמרה גופא: מתרפקת על כל סלסול, מחליקה עם כל מעלה ומורד, רוטטת עם כל רטט.

"שתי מדרגות הן באמנות. אחת: בקשת אישור וחבּה מן החוץ; ושניה הגבוהה ממנה: בקשת אישור והנאה מעצמו, והחוץ חשיבותו מועטת. כמעט-אמנים ופסיבדו-אמנים יודעים שיש מדרגה כזאת, והם מתגנדרים כי אכן הגיעו אליה. בה בשעה שהם צמאים למעט הכרה, גוועים לקורטוב של שם טוב, הם מתפארים: “טעמי בלבד מספּיק לי! והמבקרים הטפּשים, והעולם-גולם – מה הם יודעים?”

“ראה ביאליק בחזון איש יושב עירום בין קנה וסוף, גבו אל הקנים והוא כפוף על גבי אגם. אומר ביאליק: “איש פליא זה – אני הוא”. אך אנכי ידעתי את שם הפליא אשר הועלה לפניו על ידי שר-הדמיון, והוא הכיר בו את עצמו. נרקיסוס הוא. הן יודעת אַת את אגדת נרקיסוס?”

אשתי חייכה. כך דרכה של אשה טובה: אפילו אם היא שומעת דברים מפי בעלה בפעם המאה, לעולם הם חדשים בעיניה. אני, מכיוון שתקף עלי יצר השיחה, הוספתי לדבּר כאילו באמת גיליתי לה חדשות:

“נרקיסוס היה רועה את צאן-אפּולון, אלהי השמש. והוא היה יפה כמו אשה נחמדה. עבר על פני אגם. ישב והביט בצלמו. ישב כך הרבה שעות, נהנה מפניו החמודים וקווצותיו זהב וצוארו ההדור. והצאן נתפזרו ואבדו. כעס עליו אפולון, קללו שיהיה יושב כך לעולם. נהפך הרועה לפרח-הנרקיס הכפוף על אגמי מים עד היום הזה. ואַת, בהידבּקותך בזמרת-עצמך, גם אַת רק נרקיסטית אַת”.

– “ולא תדע” – ענתה אשתי, “כי חזן הנהנה מתפלת עצמו, גם הקדוש-ברוך-הוא נהנה מתפלתו”. היא נשאה עיניה, ותוסף: “כל דבקות של אמת, היא דבקות באלהים. אמתותה של הדבקות, היא הקובעת את אלהותה, ולא הדבר אשר דברים בו; כי אין עצם, אין חשק ואין תנועה שאינו יכול להיעשות חלון לגילוי; וגם זמרה כך, וגם אופירה, וגם שחקנות”.

ארבעת הסלקים המקולפים נחו להם אדומים-חכליליים, עקודי עורקים ורדרדים, ודמם נגר על הצלחת הלבנה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מניח אני את כל העסקים, ואיני מהרהר אלא בים.

הוי, טוהר שלו, והוי, חיים שלו!

אך תפקח העיר עיניה, והנה הוא שטוח לרגליה מרבד-כחול חדש מעוגל באופק, מעשה ספיר ומשי, ככר רחבה לתעבורת הרוחות, מקוה לשמי-התכלת על אורם וענניהם. והוא מטבילם במעינותיו, מעשירם בעשרו, שוברם לקוים ירוקים-ירקרקים, מכנסם בשלוליות-ארגמן, ממוגגם בנהרות-סגול.

בימי-סתו אלה נקשרים ממעל לו העננים, נצבּרים צבּורים של ענקי חלזון ודיו סגולה. לא על פני הרקיע הם פרושים, כי אם מודבקים הם לצלעות-המערב, מרחפים לרוחב בין השמים ובין הים, עד שכמעט אפשר להביט למעלה מהם, והם גושי צבע גלמי לאלכימיקה של המים.

גם כי לא יגבהו הגלים המרקדים עלה וירוד, אדיר רעש המשברים בהתנגשם עם החולות המשופעים בסמוך לחוף. והמשברים – שורות שורות, טור אחר טור, עדר רודף עדר; בחופש הם משתערים על החוף, לא מתוך קצב צבאי כי אם מתוך רוגז משותף, זה מקדים קמעא, זה מפגר קמעא וזה יוצא דופן.

משבר שהוא רחוק מן החוף, הוא גם הגדול שבהם. ירוק הוא מתרומם, נצב לשון-איזרמגד, ועד שצורתו שלמה, הוא כושל, מתמוטט, קווצתו נופלת על גופו באשד-קצפים גולש; עוד עמוד-קצף זרוק ממנו כלפּי מעלה, והוא כבר התעגל, השבּר ואיננו, וקצפיו מתפזרים ונשאים על גל חדש הקם. בצללי ענני-סתו המצובעים, זועף המשבר בירק כבד וכחול עמוק עד לשחור; תציץ השמש בו, והוא נעשה ירקרק-שקוף, עליז וקל.

ופלאית רקמת-הקצף הקרובה, זו התארגות בלתי-פוסקת של חוטי-חלב נוזלים, מתגלגלים בעיגולים, משתרשרים בשרשראות, רצים סחרחר כפרחים לבנים מונעים בכברה. ויש שהחלב הופך חום מהרימו ענני גרגירי-חול תוך-תוכו.

וראי טהור יש לים, הוא המקום אשר שם המים שוטפים את החולות ושבים אחור, והחולות נוצצים מרוטב. ברצועה לחה זו אפשר לראות בבהירות את כל העננים, דלוקי יין צהוב בשחר, סגולים ומכסיפים ביום. גם צפור כי תעבור, תיראה בו. עד שהמים נספגים בחול, ונעכר הראי, כבר באים מים אחרים ומחדשים את פניו; כן הוא מאיר וכוהה חליפות.

ובאיזה שפע של צורות שבים המים אחור. בכוח הם שבים, סורקים וסוחפים החולות; והם עשויים זרמים ופלגים וקילוחים, מתנגשים זה עם זה, מתכנסים איש לרשות חברו, סבּים בסיבּובים סחרחריים, תוססים ורצים. צדף כי יתעקש, ולא יחפוץ לרוץ אתם, הרי הם נוטלים החול מסביב לו, חורצים חריץ בהיקפו, עד שהוא מתחיל שוקע. לא לחנם החול כולו ברוד ומשובץ קונכיות וצדפים, כרובד-עוגה עשיר בשזיפים. יש והזרמים והשבים יסלסלו סלסולים דקים בחול, יעשו בהם חצאי-לולאות, זה בתוך זה, כסימני הגידול בקרש המנוסר.

על החול רצות צפרים קטנות, מנומרות, כסנונית גדלן, אלא שמקורן ארוך ורגליהן דקות וגבוהות, והן נוקרות-נוקרות במקוריהן ברוצן. בא גל גדול ועשה בריכה פתאומית על החול, לא תלכנה מסביב לו, כדרך שאני עושה, אלא תעופנה מעבר לו, ושוב הן נוקרות רוץ ונקור. שורה אין-סופית של חורים קטנים מנקדת את שביל-ריצתן. מה שמותן לא אדע; שארותיהן על חוף אגם-אירי באוהייאו, קרויות יונקות-החול. וראיתי בז בודד, גדול, רחב כנפיו החומות-עקודות, אשר עזב את הרריו ובא אל החוף לבקש דג מת או מאכל-נבלה אחר מפליטת הים.

מעטות ספינות-הקיטור על יד יפו. שתים-שלוש הן עומדות להן מפוחמות וסבלניות. וספינות-המפרש, נטולות מפרשיהן, מתרוממות כשלדים דקים בנמל. יצאו שתים מאחיותיהן ברוח-תשרי חזקה ולא-סוערת, ומפרשיהן המרובים מנופחים היטב, והן טסות בלבנוניתן כנגד אופק ענני-הסגול, במרומי השפה הרחוקה של זו צלחת-הים הכחולה, העומדת – וגליה יפוזו.

טעם שאינני אוהב קבצנים הוא שאנוכי אחד מהם. הם – קבצנים בגלוי, מומחים במלאכתם ומצליחים בה; ואני – קבצן בסתר, טירון-עולם ולא-יוצלח. קבצנותי היא טבועת-פנים, דבר שבגזירה; ואפילו אני עובד, איני נפטר מעלבונה של פשיטת-יד.

שנים מלמדים בבית-ספר, אָדון וא“ו-החיבור ואנוכי. א' וא”ו-החיבור לוקח משכורתו בגאון; לי היא ניתנת כנדבה. אפילו אם אעמול כפלים, אפילו אם אתן מיטב מוחי וחלבי בהוראה, לעולם חושד בי המנהל, וחושדים בי התלמידים, כי נקודת-נפשי הפּנימית היא במקום אחר: כי צל בעיני בת-מלכה רחוקה, או הבנין הגיאומטרי של קור-עכביש, מעסיק את לבי יותר מגניבת-דעת מצד תלמיד בשעת בחינה; כי, בהתלבט המורים מתוך צער בשאלה העמוקה, אם יש לחבר כתה ב“ג עם ב”ד, או ג“ח עם ג”ט, אני מאוד אדיש לצערם.

שנים מתרגמים ספר בשביל המו“ל, אני וא' חתימת-שפם. תרגומי שלי מהולל מפי מבקרים וקוראים; של חתימת-שפם – אין איש מזכירו. אף-על-פי-כן, נכנס חתימת-שפם אל המו”ל כאורח טוב;הוא בטוח בהם, והם בטוחים בו. אני בא בשפה רפה. יודעים המו“ל, כי מלאכה שהם נותנים לי ולא אני בחרתיה, או מלאכה שאני בחרתיה והם נותנים אותה לאחרים – נפשי האמנותית רגוזה בגללה. לחתימת-שפם אין נפש אמנותית, ואין דורשים ממנו שימכור אותה. על כן, הוא – מעגלותיו עם המו”ל חלקים; ואני – הליכתי אתם בקושי. בלבם עלי: “ראו-נא את חוצפתו של בעל-חלומות זה הרוצה להגיד לנו מה להוציא אל השוק ואת מי להעביד!” ובלבי עליהם: “ראו-נא את אנשי-המסחר הללו המחליטים מה יהיו בני-ישראל קוראים, ומי יהיה עושה בחומר-הקריאה! וי לספרות, לידי מי היא מופקדת!” וכשאני מקבל איזו עבודה מן המו"ל, גם כי אתן להם את תמצית-כשרוני, הם מרגישים כי צדקה גדולה עשו עמדי.

לא יסלחו לי החנוונים-בנפש הקרויים מנהלים, מוציאים לאור, ממוני-תרבות, שאין אני מכור להם במאה אחוז, כי בפנימיותי אני חפשי מהם, חותר תחת סמכותם, אף בוז אבוז להם. ובשלמם לי, הרגשתם היא כי כסף-חינם הם נותנים לי.

ומקנא אני בקבצנים הותיקים, שקבצנותם היא אומנותם, והיא הולמתם. הקבצנות אינה סימן טוב לחברה (וכן הספסרות, ועריכת-הדין, וריבוי-הרופאים – כי עדה שחייה בריאים זקוקה למיעוט ריפוי, – והנהנים מנדבות-הצבור והם שואפים להיות רודים בצבור). אבל פה על המדרכה הקבצנים חטיבות-צבע הם, – דברים שבּנוי.

הרי הזקנה אצל הגדר, שהיא כולה כפופה, ומצחה קמוט, וחטמה עקום, וסנטרה חד: פושטת היא יד גרומה, פשוקת אצבעות; קפואה היא על מקומה כפסל, ומטפחתה יורדת מעל ראשה ואופפת ברכיה בקיפולים גראציוזיים. תמיד היא מתלבשת בחן: מטפחת אדומה ושמלה כחולה;יש – כולה שחורים עם פס אחד לבן;ופעם ראיתיה בעטיפה אחת גדולה, כחולה, רקומה בפרחים, כרקיע-לילה על משבצותיו. איך באה הנה? איפה תלין? סודית היא כספינכס.

והנה היהודי החוזר במסעדות. מדיו – שמלה מזרחית מלוכלכת, וממעל לה קפוטה מאובקת. בידו – מטה, על שכמו – שק;זקנו מחודד. מסוגנן הוא כמו “היהודי הנצחי” או “המשולח” שב“הבימה”. שחקן הוא, עם חוש לבימוי; והוא מאוד חצוף. אומר הוא “ירחם, ירחם!” בקול פקודה והשבעה. על כרחך תתן! – דרוש לך כוח לקבור פניך בספל-הקפה ושלא לתת!

וזו האם הצעירה – מאדונה עגלגלת וקצרת-רגלים. ערבית היא או בת אחת העדות המזרחיות? מיניקה היא את התינוקת שלה לעיני-כל על המדרכה. שעות על שעות היא ישנה, התינוקת מקופלת בידיה, וכף-יד אחת שלה פשוטה לעוברים. והנה גדלה התינוקת – אבק, רפש וזבובים לבריאות ולכוח הם לה – והיא מתחילה להתגלגל מסביב לאמה מתוך עליצות. סוף-סוף תהיה התינוקת נודדת מעליה, ולא תתן עצמה להיות מנוצלת לצרכי תחנונים. תצטרך האם להמציא דרך חדשה.

מקנאה שאני מקנא בקבצנים עקב הצלחתם באומנות-בחירתם, דרכי לעבור עליהם בחפזון ושלא לתת כלום. ואולם יש לי עוד נימוק לקפיצת-ידי.

באו אלה לנצל ונמצאו מנוצלים. אין הם יודעים היאך הם עושים לעיני תמונות צבעוניות, רוות-סגנון. לא אחלל את הנדבה שהם מנדבים לי שלא בכוונה. אעבור עליהם, איהנה מהם, ולא אשלם להם.

כלב ציד שבשמים / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

שביל-החלב זרם, ברבבות כוכביו ולובן אבקותיו הנוצצים, ממזרח צפונה מערבה. מתחת דממתו שומע אני פתאום קול-דרדור חזק. אוירון הוא, והוא כל כך קרוב לגגות-העיר עד שאני יכול לראות, בליל חסוך-לבנה זה, חלק מכנפיו. הוא נוסך מתוכו עמוד-אור צהוב וחזק. אני מבין למלאכתו. בולש הוא את החוף, אולי נמצאת סירה או ספינה קטנה מתקרבת אל היבשה בתנומת-הלילה להריק מתוכה בגניבה פליטים יהודים, חסרי תעודה, המבקשים להיצמד אל ארץ-מולדתם הקדומה. לא על החוף בלבד נופל האור הצהוב. מגמא הוא את הגגות, גולש על כתלי הבתים, נשפך בחצרות.

ואני נזכר במשהו שקראתי. שופּינהויאר מתמרמר על איש נוצרי קדוש אשר בספר-יראים שלו הוא מזכיר לפי תומו ועל דרך משל: “כעכביש התוסס, מפרפר ומתכווץ מתחת לזכוכית-מבערת עד שהוא נשרף באור-השמש המרוכז”. במשחקים כאלה עסק, איפוא, זה האיש הקדוש! – מפּחד שוטרים מימי הילדות או משנאה לתקיפים שהוא בדמי מאבותי העניים, האוירון הזה נעשה בעיני סמל הרע. ואף על פי שתעודותי כשרות בידי, אני מרגיש עצמי בקרבת עמוד-האור הזרוק ממעל, כאותו העכביש שהזכוכית-המבערת מתקרבת אליו לשרפו, ואני מחיש צעדי. לוא אך לא יפול עלי אותו האור הצהוב!

זכה – נעשית לו עזר;לא זכה – כנגדו. ראויה מימרא זו להיאמר על המכונה. מה יפה מכונת-אויר זו, כולה מתכת נקיה, גלגליה משוחים היטב, כל שרשרת רצה בה בלי מכשלה;כל מיתר של נחושת, כל גיד של פלדה, מקיימים תפקידם בשלמות, נשמעים בדייקנות נאמנה ליד-האָדם המנהלת! הרי זוהי רכיבת-ערבות, שחרור מזחילה, טיסה למרחבים, השמה לאל חומות סין ונרתיקי מנהגים מקומיים. מעכשיו יהיו מושגינו כל-עמיים, כדור-ארציים. ריפורמה באסתיטיקה כאן. חוש היופי שלנו יתפשט לשלושה ממדים, לגובה ולעומד – ולא לרוחב ואורך בלבד. תבנית עיר שלמה תיראה בבת אחת. אל תקשטו עוד את שערי בתיכם;קשטו את הגגות, כי שם פני הבתים!

והנה זה האוירון שתפקידו הטבעי לבוז לגבולות, לגשר ולקשר בין ארצות ולשונות – מה הוא עושה פה?

הוא שומר על גבולות ארץ קטנה, שעם נודד זוכר לה חסדה מימי קדם, מפּני צעיר יהודי וצעירה יהודית, שהם נרדפים ומעונים בכל העולם, מגורשים ממעון ומנודים ממשרה, שכל פּשעם הוא שהם רוצים לבקש פּה, בלא תעודה רשמית, עבודת-כפּים ולחם ולשון-אחים חיה. הוא מעדיף קדושת חתיכת-נייר על קדושת רגשות-אָדם וחיי-אָדם! אך ימצא פליטים כאלה עולים על החוף ומתפּזרים במנוסת-עכברים, מיד יודיע לשוטרים וחיילים, ויבואו, יחפרו אותם ממחבואיהם, יוליכום בכבלים אל בור-שבי בין רוצחים וגנבים, ולבסוף יטילו אותם באניות להשיבם אל הארצות אשר עינו אותם! והם בחורים ובחורות תמימים או בעלי מלאכה עם משפחות, עצמנו ובשרנו, ששלטונות מבולבלים מסלפי-דין שם, ומהדרי פני-עשיר כאן, מנעו מהם את הרשות החתומה לבוא אל נחלה אשר הובטחה להם בספר שאנשי השלטון נשבעים בקדושתו, וגם ניתנה להם פעם ופעמיים, והובטחה להם מחדש בימינו מן השלטון המקומי ומכל העמים אשר נאורים יקראו לעצמם.

אכזריות היא אכזריות מכל מקום, אפילו אם היא מסתתרת מאחורי חוק ומשטר. טמטום-הרגש של האחראים למצב, מומם הוא, עונש מן השמים. וסופו של מום מוסרי, שהוא פוגע בבעליו. היום הם מתאכזרים ליהודי חסר-פספורט וחסר-וויזה, מוזנח מממשלות ומורדף על ידן;מחר יתאכזרו לבני גזעם ומולדתם, ישברו ראשי שובתים, מובטלים, מתקוממים;מחרתיים יהיה יד-איש באחיו בביתם ובמעמדם. כהות-רגש ובלבול-דעת אחוזים ומלופּפים זה בזה.

האוירון טס לעבר יפו, וכרגע הוא שב. ומפני שהוא מגביה עוף, הפך הדרדור לזמזום דק: שוב איני רואה את כנפיו. אף הוא אסף את אורו הצהוב, ונשארו ממנו לעין רק שני מאורות, אחד ירוק מקדם ואחד אדום מאחור: אני שוכח את ריבי אתו. נתעלו המאורות, תפשו מקומם ברקיע. ראה, שני כוכבים הם, אדום רודף ירוק, עפים צפונה בצליבה לשביל-החלב.

יגיד לי איצטרולוג מומחה, מה פירושם של מאדים ואורן, כשהם מזדמנים ורצים יחד בכפת-הלילה הנוצצת?

בלי משים וחנם אין-כסף, בלא כרטיס-הזמנה וללא זגוגית חוצצת, סידר בשבילי “המעביר” תערוכה גדולה של בני ישראל למשפחותיהם ושבטיהם – מאות ואלפים מהם – בשורה אחת: הוא התור של המחכים לאוטו בדרך אל המכביה. שעה – שעה וחצי – שעתים – והשורה, כנחש אין סופי, עודה נעה הלאה-הלאה, ראשה מדי רגע מתגדע וזנבה עוד הולך וגדל.

מי ימנה את מספר הטיפוסים והפרטים? תימנים אזרחים, חין-עברית על שפתותיהם, ותימנים מקרוב באו, דוברי ערבית;צעירים מצרים גבוהים, דוברי צרפתית;הגרמנים, אנשי קומה המה;ומשלנו: הליטאים, הגאליצאים – מהם מתרוססים ומהם מתגרמנים, וצעיריהם וצעירותיהם בעברית ישוקו ויהומו. קרחים ובעלי בלורית, שחורים וראשי שיבה: והעינים המאירות בנהרה פנימית, והעינים המבריקות בכוח איזה סם שנקנה;והשער האדום כחטא, והשער הצהוב ממרחץ פיטום-הקטורת. ולמרות כל השומן והרזון, רוחב האפים וחידודם, הגובה והנמיכות, – יש כאן מעין גזעיות, קרובה לשל האיטלקים, היוונים, והסורים. כשם שטועים אלה שרוצים לסמן גבולות מסויימים לגזעים ולהעלים עין מן התארוגת האנושית הגועשת – זרימת משפּחות זו לתוך זו ונעירתן יחד בדתות, הגירות, כיבושים ומדינות, – כך טועים אלה שרוצים להכחיש לחלוטין את מציאותם של גזע ומשפּחה, ולהגיד כי אין חותם גיאוגרפי, היסטורי ותורשתי, ומוצא קדום – ואם מטושטש ומבולבל – למשפּחות אדם.

אך לא לשם רפרפנות אנתרופולוגית, מסתכל אנכי בשורת האלפים האלה. מבקש אני בכולם את הניצוץ העברי, את הגחלת הישראלית אשר תאחד אותם לאומה אחת, ואשר לאורה אתחמם, – ואיננו. זרים הם לי ואני להם. אפשר המום בי הוא. נצטננתי, נמלאתי שנאה – על כן אין חום לי ואין אהבה. ואני חוזר ושואל: אבל האם קרובים הם זה לזה? האם שופעת חמימות אנושית מן האחד לשני? וראיתי כי למרות היותם עומדים בצפיפות בשורה אחת ולמרות היותם נוהרים אל חגיגה אחת, – סיסמאות יש לעם הזה – ולא רוח אחת;סמלים וגדלים – ולא נשמה. לא אומה היא זאת, כי אם המון מכונס, אספסוף מלוקט: תאגדהו רק ריקנות שואפת המולה וגירוי-עצבים.

כי מה בין המון לבין אומה? ההמון – בן השעה הוא, מתלקט יחד משום תעמולה או משום מקרה מלהיב, ובאופן מקרי הוא מתפרד. האומה – פירושה: היסטוריה אוצלת עמקות לעינים, מסורת בלועה בדם, נימוסים נובעים מן הלב. עד כמה אין שני המושגים מזדהים, אפשר ללמוד מן העובדה שיש וההמון בשגעונו יסתור בין-רגע את אשר בנתה האומה במשך דורות. אכן, סתירה זו לאו בת-קיימא היא. בבושת פנים תשוב האומה אל דרכה ההיסטורית, ותט שכמה מחדש לסבול משרותיה הקדומות. וכאן, בשורת-האדם אשר לפני, המסורת ימיה כימי השרט שעל השרוול, הכפתור שבדש הבגד, ואין היא עמוקה מכך.

מחוסר עיקר פנימי, זקוק ההמון למשמעת חיצונית, ולא – הוא רץ פרע אחרי התרגשותו הרגעית. על כן, ההמון פירושו שעבוד. האומה, היונקת אחדותה משורש-הנשמה של כל פרט ופרט, יפה לה מידה של אנארכיה חיצונית. בטוחה היא כי כל פּרט שלה, בבטאו את עצמיותו ללא-רסן, גם אותה יבטא. כל מה שהפרט קונה בחיפושיו ותעייותיו, לה הוא קונה. ויש פרט אשר יכיל בקרבו מרוח אומתו יותר מרבבות חבריו, ואז הוא “שקול כנגד ששים רבוא”. חרדה האומה על חופש הפרט, כי בנפשה הוא.

ובראש ובראשונה, האומה פירושה אמנות של אמת: לא חרוזים קלים עוברים לסוחר, לא טקסים צווחניים עשויים בכוונה למען ההמונים, כי אם צלילת האמן בבדידותו לעמקי מעמקיו;בקשתו סיפוק לעצמו ורק לעצמו, מבלי עין למחיאת כפים ברשות הרבים או אישורה של כת-ממשלה;עשיית חשבון נפשו הוא בנאמנות, והוא ממילא חשבון הנפש של אומתו.

בערב התהלכתי על שפת הים. לא היו אנשים שם, כי כולם נמשכו אל התהלוכות על אם הרחוב. ערפלים שחורים, נקורי כוכבים עמומים, רבצו בכבדות באפסי המים, ורק בתווך טוותה חצי לבנה משטח-כסף על גבי השחור: לובן מבהיק המעמיק את אופל התהום. לא הן המלים הנכונות. ואמרתי: יבוא מי ויפרוש על המראה הזה, על הרגש הזה, את התהומיות וחרדת-הקודש של השפה העברית, ויהיה במעשהו זה יותר מארץ ישראל, יותר מן האומה הישראלית, מאשר בהתאסף רבבה מבני העם מכל תפוצותיו להשתומם על קפיצה לגובה וריצה לאורך, ואם מצד עצמן הללו מועילות ונאות הן.

הוא סיכל רגל ארוכה על רגל ארוכה בשבתו. שערותיו הגזוזות עמדו מסמרות שחורים וקשים ממעל למצחו המעוגל, מובלט-הגידים. עיניו הגדולות היו שקועות עמוק בחוריהן, כבורות שחורים. גובה-לחייו נוצץ לבן באור החלון: איש אשר בשרו הוא טיח דק על שלדו.

– “הייתי מחרים אותם, שורף אותם עד כלה, את כתבי המשוררים כמהי האלהים. סם-מוות הם מלעיטים להמונים. ומה אם סם-המוות הזה נתון בנרתיק יפה? אני מביט לתוכן. אי-אפשר לשחד אותי בצורה יפה. דווקא מפני שלהם יש צורות יפות, ואנו האתיאיסטים עדיין עניים אנו בצורות, עלינו להשמידם, שלא יהיו גוברים עלינו בהתחרות בלתי שווה…”

הדברים היו זרוקים לפני, מטפחת אדומה לפני שור. נכנסתי תיכף לויכוח, אם כי גם אני אינני מחבב ביותר את השירה החדשה המתיפחת ומתוודית לפני אלהים. כשם שיש העמדת פנים, כך יש גם העמדת רגש. טון של שקר נודף מדברי המשוררים האלה, וזה ריבי אתם, ולא שעיקרי אמונתם אינם רצויים לפני. ואולם כשמעי את יצר ההרס והשרפה המדבּר מגרונו של זה, עמדתי להגן, לא על השירים האלה דווקא, אלא על כל דבר יפה שהקנאי עלול לשברו מאי-הבנתו אותו.

“יש צורה”, אמרתי, “שהיא עצמה תוכן. אם המקרא אומר: לא תגנוב! והמשנה תאמר אין גונבין; אם המקרא יאמר הדלק תדליק, והמשנה אומרת: במה מדליקין ובמה אין מדליקין – הרי שני עולמות כאן, האחד רואה לפניו עם פרוע שצריך לכפות עליו תורה כגיגית, השני רואה לפניו עם עתיק, בעל מסורת והרגלים. וכי רק הרעיון הפורמאלי שבשיר הוא החשוב? שיר קתולי או ישראלי שנולד על טהרת הקודש, אפשר שבלא יודעים תהיינה תאוות-בשרים מצעקות מתוכו. מילטון ביקש להצדיק את דרכי האלהים לעיני האדם, ואולם מחמת המרידה שבנפשו, יצא אצלו אלהים חיוור וחלש, והשטן – אדיר ומפואר. כאן הכוונה הפנימית ניתנת למישוש ביד, ויש שהיא נסתרת יותר. הנואַנסים הנפשיים המתבטאים בצירופי-השיר הם העיקר, ולא אותה השארית שאפשר בקלות לתרגמה לשפה אחרת או לפרוזה”.

– “בלשון אתה בא עלי? יפי-לשון אינו ולא כלום! אני מביט מה שאומרים ולא איך שאומרים. העולם עומד על החומר ולא על הצורה”.

ידעתי כי קשה יהיה לי לבאר, למי שאינו מבין זאת מכבר, כי אין לשון יפה כשהיא לעצמה, אלא יפיה כולה באמתותה, בהתאמתה ל“מה” הבלתי-הגוי שהיא הוגה אותו במפורש. “מה” זה יכול להיות גוון-ירק מיוחד, כפת בחוט-יחסים שבין איש לחברו, אופן של געגועים, אופי של כעס פרטי, או המוני, ואולם אין הוא “מה” שהיה לו ביטוי קודם לכן בתיאולוגיה רשמית או אידיאולוגיה תכניתית, שהרי אז דבר שבלימוד הוא, צף על שטח-התודעה ולא יונק ממעמקים. נאחזתי איפוא, בפסוק האחרון שלו הסובל הארה מדעית.

– “העולם חומר, אתה סובר? הן גם הקדמונים ראו אותו על כל מראותיו וגווניו בתורת צורות שונות של ארבעה יסודות, ולפי ההשערות האחרונות, הכל, אפילו היסודות החימיים, אינו אלא סדרים, בצירופי מספּר שונים, של מרץ אחד הבא בשתים-שלש חטיבות מאוד קטנות. אם באמרך “חומר” לאותו מרץ אחד אתה מתכוון, הלא דבר שבהשערה הוא, איקס לא-ידוע, הנחה פילוסופית אשר המדע משתמש בה עד שתימצא לה הנחה יותר הוגנת לעובדות החדשות המצטברות במשך הימים. ואכן, ביחסיות כבר מדובר על “מאורעות”, אשר בהן חומר ומרץ אינן אלא הפשטות חד-צדדיות לצומת, שבה מקום, זמן, חומר ומרץ – הכל חד”.

– “מספּר וסדר אינם בוני העולם. צריך שיהיה מה למנות, מה לסדר…”

– “זה לא כל כך בטוח. אפשר כי השקפה זו נעוצה בהרגל לשוני, בדקדוק שיש בו נושא ופועל, כגון: האיש הולך. באמת “האיש” הוא עצמו הליכות וזרמים רבים, וה”הולך" הוא המשך לכל ההליכות שמהם האיש בנוי. מבחינת החושים, הדקדוק צודק. ואם, כשאתה אומר “חומר”, למוחש אתה מתכוון, הרי נכון אשר כדי שתהיה תנועה, צריך משהו להתנועע. אבל אין לך רשות להעביר את מושגי המוחש – את דקדוק המוחש – אל עולם פיסי-מתימאטי שמעבר למוחש. ועליך לזכור תמיד כי מוחש זה שהלשון הרגילה קוראת לו “חומר”, הקושי של שולחן זה, המראה של כותל זה, הוא תהליך בתוך נפשך, מאורע רוחני".

– "הנח לי ב’נפש' ו’רוחני' שלך. אין דבר כזה. כל זה מיטאפיסיקה, אמונה טפלה, אדי-רעל שנפחו במוחך אבותיך המאמינים… האדם הוא כולו מכונה חמרית, פועלת לפי חוקים מיכאניים… "

– “אם כן, יקירי, אין תועלת לעשות שיחה אתך. אני שהנני רוח ונשמה, אפשר ודברי מגששים אחר איזו הצלחה רוחנית, אושר שבידיעה, אחד אם אני מנסה להגיע אליה בקפיצות של דמיון ורגש, ואחד אם בצעדים מדודים של הגיון אסור לעובדות. ואולם אתה הנך אבטומט פועל לפי חוקים מיכאניים, ודבריך מין רעש הם שהמכונה משמיעה אגב סיבוב-הגלגלים. כל מלה ומלה היוצאת מפיך, תוצאה היא של מצב המכונה מדי רגע ברגע, ולא צריך דווקא שיהיה איזה קשר הגיוני בין המלים… אם כן, אינני מחויב לשמוע להן”.

בעצם רחוב אלנבי, על גדר לבנה, רצה זקית (כאמיליאון). היתה הזקית למשל על שום שינוי גווניה לפי הצורך, מתוך הסתגלותה לסביבה בשביל שלא תהא נראית. אבל כנראה כוחותיה בּהסתגלות מוגבּלים הם, שהרי כאן על הגדר המסויידת היא בולטת מאוד-מאוד. גופה גבנוני, פיה דומה לשל צפרדע, וזנב-לטאה לה. עורה החטיט והמקרין כפתורים קטנים, מפעפע אדמימות וירקרוקת, פה מכהות ושם מאירות. עיניה אבני-אודם.

כיוון שהרגישה שמשגיחים בה, מיד קפאה על מקומה. ולא זזה משם אפילו כשהמטייל אתי, חבר לעבודה, שלח ידו לקחתה. הוא אחז בה בידו. היא לא זעה. רק צלעותיה נושמות, ועיניה – אלמוגים נוצצים. הוא החזיר אותה אל הגדר. היא רצה מעט ברגל פזיזה, שסועה במעין אצבעות המלפפות בדרך אנושית בצינור-הברזל המכתיר את הגדר. עוד פעם עמדה, סנטרה בולט וצבעיה לוהטים. שוב חשק חברי לקחתה. הוא תפס אותה בגופה מתוך לחץ-מה. פרץ מפי הזקית קול-צריחה כנשיבת-חליל. נפתחו מאליהן הידים המתעללות, והיא ברחה על נפשה אל תוך שיחים, בין עליהם הפכה כולה ירקרקת, ונתעלמה.

כמה מתמיהה זו הבריה המשונה, על הסימטריה הנפלאה של גופה, על צבעיה הנוזלים, על פזיזותה וערנותה. אבל מאוד ייתכן כי הצבעים הם מקרה חימי הבא מערבוביה של סמנים, או מקרה פיסי של בנין תאי-העור וקליטתם או החזרתם את אור-היום. אף ייתכן כי הסימטריה היא תוצאה מסידור חשמלי בראשית התרקם היצור.

אבל מה אעשה בצריחה? אכן, גם אותה אפשר לבאר על דרך של לחץ פיסי. הן קראתם את מעשה-העז ב“תולדות שלמה מיימון”, כתובות בידי עצמו. ואם שכחתם – אזכירכם.

בעודו נער, קרא שלמה בתורת דיקארט כי כל חיה אינה אלא אבטומט, ורק האָדם יש לו נשמה. פּעם טייל עם חבריו מחוץ לעיר, ומקל בידו. עמדה שם עז, רועה בעשב לפי תומה. חבט בה שלמה במקלו. געתה העז געייה גדולה. אמר לו אחד מחבריו: “מה אתה עושה? הן צער-בעלי-חיים הוא”. ענה שלמה: “רק מכונה אבטומטית היא, ואין היא מרגישה כלום”. – “והלא געתה בקול!” – “מה פלא? גם תוף, כשמכים בו, משמיע קול רעש!”

נניח לנער שלמה. לי ברור היה, כשצרחה הזקית, כי צריחתה לא פעולה אבטומטית היתה, לא תוצאה מן הלחיצה, כי אם צעקת-חיים, קול-פחדים, שוועת-צער, קריאת-הגנה בפני המוות. אחרי שתגמור הפיסיקה-חימיקה בניתוח הזקית, עוד יישאר השיור הזה, שהיא חושקת להתקיים כצורתה: אחדות-רצון, שכל התאים השונים, שכל הפעולות החימיות והחשמליות השונות, מכוונים אליה, והיא תמציתם.

דימוקריטוס, בעל האטומים והפירוד, ניצח נצחונות יתר על כל אשר חלם. לא החומר הקשה בלבד – הדברים המוצקים שבמוצקים – נתפורר בידי המדע לפירורים ופירורי-פירורים, אשר מרחבים עצומים (בערך יחסי לקוטנם של הפירורים) יפרידו ביניהם: גם המרץ הזורם נשבע על ידי המדע החדש יחידות-יחידות, קרינות קטועות לשיעורים זעירים. ואפילו התמדת התופעות בזמן נעשית קיצוצים-קיצוצים. המציאות – מציאות לסירוגין היא.

שטות היא לריב עם המדע, והוא עדיין בחיתוליו, ולפי פילולו, דרך ארוכה עשירת-אפתעות לפניו – אולי דרך אין קץ לה. רק זאת אגיד: כנגד כל עדות הריבוי והפירוד, הקיצוץ וההבדל, אני נאחז בצריחת-הזקית ואומר: העולם לפנינו בליל-מראות, בליל-תנועות, בליל-קולות. צעקת-האחדות של העולם, אין אנו שומעים – אבל ישנה. קדמה האחדות לריבוי, והיא תכליתו, היא תפקידו. כמו בזקית מחליפה צבעיה, כן בעולם רב-התמורות, – כל המקרים הגלויים לעין, וכל הגורמים שהמדע חופר אותם ממחבואיהם, אך אמצעיה הם וממלאי שליחותה.

נתפוצץ עצם או מרץ? תדברנה מלים עתיקות. “אשר בידו נפש כל חי”. כל הנמצאים נשזרים במערכת אחת אורגנית בתרקומת-חיים אחת, אשר נקודות-צומת שבה, גיבושים בודדים שבה, נתפוש, ואת כולה לא נתפוש, באשר אי-סופית היא.

שובּר הזמן לרסיסים? “כי בידך נפשות החיים ונפשות המתים”. יש זכרון עליון, שליט בזמן, מאחד את הרגעים הנפרדים ושומר על כל החולף בעינו.

קליפורניה בקלקלתה / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

קליפורניה! חוט-השדרה הכפוף של היבשת הצפונית, ארץ שגיבה בהרי-סלעים שלה, רחבה במדבריות-צבר שלה;ארץ רבת-אקלימים, מפרדסי תפוחי-הזהב, הלימון והאשכולית, ועד ארנים מולכים על שלגים;ארץ-ענקים, אשר עמק אחד מעמקיה היה מקפל בתוכו ממלכה אירופּאית שלמה, ולא נודע כי באה אל קרבו; בדרומה – ההדר, ובצפונה – התפוח, השזיף, והאגס;בדרומה – השמים הטהורים, ובצפונה – העננים והסופות. ושם העץ האדום, האורן הקרוי סיקוויאה, והוא הגדול והזקן ביצורי עולם, שיאו לשחקים, וגזעו רחב עד כדי לתת מעבר לאבטובוס דרך חור אחד שבו, והוא מונה את ימיו מימי חירם, מימי כדרלעומר: כמה שבטים ואומות בילה אחד העצים האלה, ועדיין הוא עושה פרי-איצטרובלו המלא קמח אדום. עמק-המוות בה, ארץ מלח-בורי לבן;ובה בריכות ההשקאה הגדולות, המחייות פּרדסים עצומים, משלחים פּריים עד קצה העולם.

את אדמת-החטה בקליפורניה יחרשו במכונות ענקיות, יוצאות מאה לשורה;את הזרע יזרעו מתוך אוירון, ואת התבואה הבשלה יקצרו במכונות-קצירה מפילות מלוא-פרסאות עד אַרגיעה.

מעולם לא הייתי בקליפורניה, אך בעצימת-עינים בלבד אראה את עריה: לוס אנג’לס, הפּרושה לרגלי ההרים, בנינים טובלים בדשא גבוה בין מגרשי שטחי חול, ואוקינוס טוב ושקוף מלטף אותה מערבה: שם הספריה בנויה בטעם מיסיון ספרדי-אינדיאני, ובקרבתה, נוכח הים, אמפיתיאטרון-האבן הפּתוח של התיאוסופים יורשי האמת ובלבול-הדעת של חולמי-הודו, והגנוסטיקים והמקובלים; והוליבוד על יד לוס אנג’לס, המלמדת לכל העולם נימוסי הגבהת-כוס ונעילת-דלת; סאן -פראנציסקו צפונה, נוצצת בלילות, עם שער-הזהב המוגן בתותחים, והמפרץ – מחסה לאניות יאפּאן וסין ואוסטרליה, ואותן מאירופּה וארגנטינה אשר עברו את מיצר-מאג’לן או את תעלת-פּאנאמה;אוקלאנד היפה והערה. שמות הערים גופם ריח ספרדי-רומנטי להם: איל צנטרו, סאן חוזה, סאן דיאֵגו, סאַן פדרו, סאקראמנטו.

וכמה זכרונות לקליפורניה: רוזנוף, מארץ הדובים, אשר אהב נסיכה ספרדית, וחלם ליסד ממלכה רוסית שם, המשך לאלאסקה, והוא אמר “שלום” לנסיכתו על מנת לשוב, ובלעו הקרח בסיביריה; סוטר הצרפתי, אשר הקים דוכסות-אכרים בחריצותו, והיה העשיר באמריקה, ונתגלה באדמתו הזהב, והיה העשיר בעולם, ונתפשטה שמועת הזהב, ובאה הגירת-הכורים הפרועה, ועקרה את חוותיו, והרסה את משקיו, ובנתה ערים פּתאומיות על קרקעותיו מבלי התחשב עם חוק ועם בעלות, וסופו: קבצן וזקן ישב במסדרון הקונגרס האמריקאי, תבע ביללה מיליונים הרבה על חטיפת קרקעותיו והנזק אשר נגרם לו, ויהי לצחוק.

ואדמת הרי-געש וחרדות היא. יסודותיה עדיין נוזלים בלהבות: האם מהשפּעתם גדול שם אחוז המשוגעים ואחוז הגאונים?

קן לספרות היא: משם ברט הארט הרומנטי; וג’ק לונדון החזק; ומארי אוסטין, אשר ספגה צבעי הארץ ולמדה לדרכי האינדיאנים וכתבה “ארץ שמש-עד” ו“ארץ מיעוט-הגשם”. משם אדווין מארקהם, אשר בנעוריו עורר את העולם בשירו הפּרוליטרי “האיש בעל האת”;ושם דר כיום הזה, בעיירה כרמל במחוז מונטריי, צופה, ממרום מגדל אשר בנה בעצם ידיו, בערפלים על פני האוקינוס, רובינסון ג’פרס, האפּיקן החפשי והנפלא, טבול בטוהר תרבות-יוון, פזיז כמו שלי ורחב כמו וויטמן, אך כולו מערבי-קאליפורני באווירתו וסמלי-רוחני בתפיסתו – ונוראות יספּר בסיפּורי-שיריו.

ואמרתי: ארץ כזאת ודאי יהיו אנשיה רחבי-לב כמותה, השקפתם תסקור את העולם כמו פסגת-שאסטה מענניה;העושר הטבעי יחייב נדיבות-רוח גדולה, גן-העדן של פרדסיה יבשיל יפי-פנים ויפי-מחשבה. סגולת-שמש תהיה לאדם. הלחנם נדדה תרבות-האדם מערבה, הלוך וגבור? האם לא על יד הרי קליפורניה, שהיא סוף מערב, תיעצר, ותשגה למעלה מכל אשר היה מעולם?

וי, מה שאני שומע מקליפורניה שלי! נועדו יחד אנשי-אגרוף שכירי-רכוש, שוטרי-עיר וחיילי-מדינה, עם “חולצות-כסף” ו“חולצות אפורות” למיניהם, ובמנהיגות “הסקוואד האדום” (מחלקת המשטרה לרדיפת “אדומים”) ובעזרת ויגילנטים (שומרי-לילה, והם אזרחים מתנדבים להשגיח על “השלום”), ובכל עיר ועיר הם הורסים בתי-ועד לפועלים, דוקרים ותולים ראדיקאלים, רוצצים ראשי שובתים באין מעצור.

בסאן-פראנציסקו יימשך מנהיג-פועלים ממטתו, יובא אל המשטרה, יעונה באכזריות ובפצע-יריה ברגלו הוא נשלח הביתה;יפשטו שוטרים באַלות ובפרקי-אצבעות של נחושת אל אספת-עובדים ויכו על ימין ועל שמאל. בריצ’מונד יהרסו בתים ויגרשו משפחות במערומיהן; בסאן דיאֵגו יזרקו פצצת-גז בהמוני-עם; בסאן חוזה אוסרים דברני-פּועלים, ושולחים אותם בגניבה לבתי-כלא רחוקים שלא ידע איש מקומם; בלוס אנג’לס רדיפה כללית על ראדיקאלים, סוציאליסטים, עורכי-דין התובעים עלבונה של החוקה, כל אשר מלה חפשית בפיו ובעטו. ארוכה רשימת הפּרעות, ומי ימנה פרטים?

ובשל מה? דורשים הפּועלים בנמל ובבתי-החרושת שלושים וחמשה סנט לשעה תחת שלושים סנט, משום היוקר המתגבר. בשל חמשה סנט הותר בשרם ודמם של בני-אדם, והיו אזרחים לאכזרים בארץ השפע הגדול, בארץ הזהב והחטה ותפוח-הזהב. מהיכן קטנות-הדעת הזאת על אדמת-אלים?

בשנה זו של בצורת במערב התיכוני, התחילו אכרים יראי-שמים מקללים את שם הממשלה, באמרם: הן היא יעצה לנו להפחית את מספּר הבהמות על ידי שחיטה, ולקמץ במשטחי הזריעה, כדי להעלות מחירי חלב ותירס. עתה לוקה הדגן וגוססות הבהמות מחוסר-מים. אצבע-אלהים היא – על חטא שחטאנו בשמענו בקולה.

באמונה טפלה זו של האכרים מתבטאת הכרה לא-ברורה, כי יש משהו זדוני ולא-טבעי בעצתה של הממשלה. נעוצה עצה זו בפסיכולוגיה של סוחרים, הרואה בלחם ובחלב לא דברים להאכיל בהם בני-אדם, כי אם דברים העומדים למכירה, ואשרי הגורמים להעלאת המחיר! טעות הגיונית יש כאן, אחות-תאומה לטעות השניה הרואה בעבודה לא שותפות לטבע בסיפוק צרכי בני-אָדם, כי אם חומר להעשרת מישהו.

בשיבוש-שכל כזה, אפילו אם אין רוע-לב מלווה אותו, נוקמת התולדה נקמה גדולה. ואוי לטועים הרוצים להפוך טעותם לאמת באמצעים סאדיסטיים של מאסרים ועינויים, רציצת-גולגלות, שבירת-צלעות ופטירת-דם.

הבתים בקאייהוגא עשויים עץ, שתי קומות לבית, וגגותיהם משופעים. לפני כל בית חלקת עשב, ולצדו, – שביל-רכב, הוא דרך-כניסה למכוניות, מוליך אל גאראג' קטן. שתי משפּחות, שתי משפּחות לבית, אחת בקומה הראשונה, ואחת בשניה. אני דרתי למטה.

יום חורף אחד באו הילדים מבית הספר, ובפיהם חדשה: כלב גדול בחצר שלנו, ואין הוא רוצה ללכת!

יצאתי וראיתי כלב ענקי, מאותם החומים אשר טלאי-לובן להם על גבם ומאחורי אזניהם, רובץ מקופל, ראשו על ירכו, על רציף-הביטון המוגלד כפור. עיניו לבנות, פקוחות לרווחה, עם אישונים חומים מורחבים – מביעות ייסורים. גערנו בו שילך – ולא זז. ילדי-שכנים זרקו בו גלידי-קרח שתלשו מן הגדרות – ולא שם לב. זרקנו לו לחם – ולא נענה. הבנתי שחולה הוא.

אילו הייתי אחד קדוש כבודהא או פראנציסקו, כי אז הייתי מכניס את הכלב אל ביתי, מחממו בחיקי, משקהו ומיטיב עמדו. חייכם שלא הייתי ניזוק. ואולם רחוק אני מהיות קדוש, ודאגתי קודם כל לעצמי ולילדי. וטלפנתי לאגודת צער-בעלי-חיים שיבואו ויקחו אותו. אמרו לי מן האגודה: “קשרהו עד שנבוא”. אמרתי: “איני יודע כיצד קושרים כלב גדול וחולה”. אמרו: “אם אין אתה קושר אותו, מה תועלת שנבוא? הן בינתים ילך לו”. מאנו לציית לי. טלפנתי למשטרה. לאחר רגעים אחדים באה מכוניה עם שני שוטרים ועמדה בשביל-הרכב. השוטרים שאלו אותי לפרטים: מתי נכנס הכלב אל החצר? של מי הוא הכלב? ואמרתי להם מה אני יודע ומה אינני יודע. אף נזפו בי שלא הודעתי להם מיד על הכלב החולה.

יצאו השוטרים אל החצר, ענקיים, גבוהים, לבושי-שרד. ידעתי באותו רגע כי מלאכים הם. מאי משמע מלאכים? אין להם אנושיות, אין להם עצמיות, לא חמלה, לא מחשבה, רק עושי שליחות הם, מקיימי-גזירה בקפּדנות, בשלמות. עד שקראתי אותם, היה הכלב ברשותי. עכשיו שקראתי אותם, שוב איני יכול להפסיקם, אפילו אילו רציתי בכך. הוציא אחד מהם מין שוט ארוך, סיבב אותו בתנועה מהירה על גוו של הכלב, והכלב עמד זקוף על שתי רגליו, גבוה מאוד, גבוה כמעט כשוטרים עצמם. נקשר השוט בלולאה מסביב לצוארו, והשוטרים סחבוהו אל תוך המכוניה. זו נסגרה, ונסעה. מקום שבו רבץ הכלב, נמס שם הכפור, ועמדה שלולית קטנה ושחורה על הרציף.

ונצטערתי על מה שעשיתי. לא מפּני שהכלב הולך למיתה בידי השוטרים. בין כך וכך היה נוטה למות. אלא על מה נצטערתי? על שהחרידוהו ממקומו. הנה כבר השלים הכלב עם המות, וביקש לו מקום-מנוחה. הוא נדד מחצר אל חצר. ביתי הוא האחרון ברחוב, כי אחריו יש גדר-ברזל גבוהה של בית-ספר. נכנס אל חצר-ביתי, בחר לו פינה על ידי הגאראג', כרע ואמר: “אין עוד לאן ללכת. כאן אמות. זרקו בי אבנים, זרקו בי לחם – אחת היא לי. לא אָזוז. כלום איני רוצה אלא לגווע פה”.

באו השוטרים, ועל כרחו הזיזוהו, הקימוהו על רגליו. אפילו למות במנוחה לא ניתן לו.

בכל מלוא-הרחוב, בכל רוחב השמים המעוננים ממעל, בכל שטח העיר הגדולה, לא היה מי שיחרד ויחוס על נפש אומללה גוועת. לא אני, ולא השכנים, ולא הילדים.

תאמר: הכל הפקר? נפש ופגעיה, ואין השגחה, ואין סדר בעולם? אך לא כן. לפחות, ישנו הסדר של המשטרה, אשר מכיוון שהוא נמצא, מטבעו של עולם הוא. הכלב היה מוכרח להיכנע לסדר לא-לו, לדין ותקנה שלא להנאתו נעשו.

ותו לא? – ישנו גם הסדר של מראה-עיני. הגאראג', החצר, הבית, הרחוב כולו על שורות בתיו משופעי הגג, והשקמות הערומות, המוגלדות לפניהם, – מתרכזים איך שהוא בכדורי עיני ומהווים בהם תמונה אחת, אירגון אחד, משטר אחד. והלא דבר הוא.

האירגון הראשון – של החוק והמשטרה – אין לו חמלה ואחריות על נפש הכלב. המשטר השני – של העולם הנגלה לעיני על שמיו האפורים והמכוניות השחורות הזוחלות בשלג מתחת – גם זה עיוור הוא מבחינה מוסרית. ואולם העובדה שישנו אירגון וישנו משטר, מעוררת תקווה כהה. אולי מצע והכנה הם למשטר שלישי – משטר של אחריות הדדית ואהבה הדדית בין כל היצורים, של ריכוז כל העולם כמו עין אחת על כל פרט ופרט שבו – משטר של ימות המשיח?

לעיר קאייהוגא אשר באוהיו בא לדור רב אחד, עב-שפתים, שחור-זקן, חריף-לשון. משום כוח-נואמים שלו באידיש, התחיל להיות מוזמן אל אספות פומביות, בית כנסת, בית יתומים, אגודה ציונית, תלמוד תורה, מושב זקנים – כולם קפצו עליו, והרבה משומעיו נעשו חסידים.

פּעם בנסעי ערב-שבת עם חשכה בחשמלית, ראיתיו בעד החלון, כשהוא אָץ על המדרכה, בבגדי שבת שחורים, בדרך אל בית הכנסת, והוא מוצץ בפיו סיגרטה דלוקה ומפזר ענניה לרוח. אין זה עסקי לחוות דעה עליו מבחינה הלכתית. וודאי ידע על פּי מספּר הכוכבים, או עדות השעון, או זמן התפילה, שמותר ומותר לו. על מה התפּלאתי, איפוא? על התאוותנות שבה הוא מושך עוד משיכה ועוד משיכה מן הסיגרטה שלו. ולא כיבה אותה עד שעמד על סף בית הכנסת ממש.

נזדמן לי לשמוע אותו בשעת נאומו. כולו מהפּנט את הקהל, חוצב אש, ובאש הזאת חשמל מיני, קסם-גברים, פריטה על נימי היצר-הרע.

והנה נתפּשטו כל מיני דבות על הרב. אמרו עליו שהוא חפץ להשתלט על הישיבה המקומית, לדחוק ממשמרתו רב זקן ששימש שם ראש ישיבה, ולתפוס את מקומו. אָמרו שהוא גזל בחור-ישיבה עילוי, שהיה תחת השפּעתו, מידי ארוסתו – בתו של רוכל – ושידך אותו לבתו הוא, בת הרב, שהיא חולנית בת חולנית. עוד אמרו שהוא גזל נתינת-הכשרים לחלב של פּסח מידי רב אחר שהיתה לו חזקה מכמה שנים על כך. ופעם לקחו אותו שוטרים בחצי הלילה מערש חליו אל בית המשטרה, ועינו אותו עד בוקר בשאלות על פּצצה שנזרקה על בית-מסחר לעופות אשר מינה שוחטים שלא באישורו. רגשה כל העדה היהודית על השערוריה, וכמעט שפּרצה מלחמה בין המשטרה ובין חסידיו היהודים אשר אמרו לשחררו בכוח-יד. בצהרים שולח לחפשי.

אני בטוח, כי כל אלו ההאשמות והחשדים, אין בהם אמת. כשם שבענין הסיגרטה, היה רק נראה לבן-בלי-תורה, כי הוא מחלל את השבת, ובאמת עשה הכל על פּי דין, כן בשאר הדברים. וכי חסר היה כבוד או כסף? הן את אלה היה נוחל גם בלי פשע. אדרבה, כבודו ומקומו דרשו שלא יפּול עליו אבק-אשמה;ומבחינה כספית, הזיקו לו כל השמועות הפּורחות מסביב לו.

מדוע זה האשימו אותו הבריות? מדוע קמה מסביב לו פלוגתא בין מאמינים ובין מאשימים?

נרגז הוא האיש, יצרים מלחכים את קרביו, עקצים נעוצים בבשרו. על כן, בלא-יודעים, הוא מרגיז ועוקץ את כל הבא במגע אתו, מעורר אי-מנוחה ואי-סיפּוק סביבותיו, וזה מקור כל הזדון המכוון כנגדו. אפשר, אילו היה חוטא חטאי בשרים, כי אז הונח לו. אבל כהונתו אינה מרשה לו להיכנע לחולשות בשר ודם. וכך הוא מתהלך, שואף ואינו מתמלא, נרגן ומתחבט, שולח מעצמו ברקי-חשמל פּסיכיים להלהיב או לפצוע.

אמר רוברט בראונינג: “לא המוגמר בלבד נכנס בחשבונו של אָדם. העולם מביט רק על המלאכה העשויה, מודד ומונה את היצירות הבשלות. ואולם ישנן מחשבות דקות מהיכלאן במלים;דמיונות שאינם ניתנים לפיסול וציור;רעיונות-גבורה שאינם יכולים להצטמצם במעשה צר;חלומות שהם נעלים מקיום – כל מיני התחלות, נביטות ותעיות, – וגם הם שמורים באוצרו של הקב”ה והם באים על שכרם".

במחשבות עליונות כך, וביצרי בשר-ודם לא? – מהו יצר הרע אם לא יצר טוב שאיננו במקומו, שלא מצא לו את הכלי הנכון לביטויו?

יותר משהעולם הוא חמרי, יותר משהוא רוחני, הוא מוסרי. אינני מתכוון למוסר תחום של “עשרת הדברות”, של תרי“ג מצוות, של רשימה מסויימת מ”עשה" ו“לא תעשה”, אלא למוסר הממשי של קשרי-חיים בין אדם לחברו, בין אָדם לחיה ולתבל כולה, של פּתילי כל החברה האנושית הנשזרים יחד לאריג אחד, שם נמתחים, פה נקצצים: זעזועים הזורמים וחודרים זה לתוך זה, בורקים איש לאחיו מרחוק. במצע המוסרי התחתון, (רצוני לומר: האחרון, מתחת לכל הכיסויים והראייות החלקיות) של העולם, אין דבר אובד ללא-תיקון אי-שהוא: לא תאות-בשרים;לא אהבה נדרסת;אף לא רגזים של חיים מסולפים ורצוצים, כמו אותם של הרב דנן.

הבחור’ל הופיע פתאום בחוג היהודי הבעל-ביתי בעיר קאייהוגא על שפת אגם-אירי, כולו מחמדים: פּנים אציליים, גלויים; שחרחר – ועיניו כחלחלות; וריסי-עיניו ארוכות-ארוכות. ידיעותיו אנציקלופּדיות, ובפיו אוצר-מלים אנגלי עצום ומדהים את השומעים: מילון ובסטר הגדול נבלע בו, ושלא כתופשי לשון גבוהה, הוא משתמש במלים בנות שבע-שמונה הברות בדרך נכונה, מנגן בהן ניגוני-שיחה בפסיכולוגיה, ואנתרופּולוגיה, ותולדות הספרות, זורק אניקדוטות בפזרנות.

מהיכן הוא ?

מקארולינה הדרומית. שם סיים אוניברסיטה, ולמרות היותו סך-הכל בן עשרים ושתים שנה, הרבה תארי חכמה לו.

אנחנו הצפוניים, כשמענו כי מן הדרום הוא, מעקמים את פּנינו. הדרום – הרי זו אדמה ארורה, מעון לשנאת גזעים, פורה מעשי-לינץ' לכושים.

הסיפּור תמיד אחד הוא.

מתהלכת לה נערה היסטרית – איזו ג’יין או וירג’יניה – בסימטא עם צללי ערב. היא מתגעגעת על משהו, ואינה יודעת על מה. לובשים געגועיה צורה של פּחדים סתומים. פּתאום עובר עליה כושי. נדמה לה כי הכושי מגלגל לה בעיניו הגדולות והלבנות. היא מרימה קול-צעקה. מופיעים אזרחים לבנים אחדים. הכושי בורח. מתפּשטת השמועה, כי הוא התקיף נערה לבנה, כי הוא אינס אותה, כי הוא חפץ להרגה. בא שריף עם כלביו האמיצים אשר לא פחות מן האזרחים המכובדים הם שואפים דם-שחורים; אלה מריחים ומריחים עד שהם מוצאים את מקום-מחבואו של הכושי בשיחים. ישדל אותו השריף, יבטיחהו כי אם זכאי הוא – ישוחרר, ואם אשם הוא – ייענש רק כפי אשמתו. החוק ישמור עליו, ומוטב שיפּול בידי החוק, מאשר בידי ההמון. הוא נכנע, ובחצות הלילה משתער המון רב על בית-האסורים, מוציאו בכוח-יד, תולה אותו על עץ ועושה גופו ככברה בכדורים, או שורף אותו חיים.

הבחור’ל שלנו מגן על אדמת-מולדתו בזו הלשון: “מה אתם הצפוניים מבינים בדרכי הכושים? אומה נפלאה היא, נושמת כישוף ומסתורין, מחבּבת אבטיחים אדומים וגוועת על נשים לבנות. ואימתי כושי נפלא ביותר? כשהוא מיטגן על האש – צלי אָדם חי! הוי, הריח הניחוח אשר לבשר-כושי נשרף! מה מור, שושנים ואהלות, לעומת ריח זה? הוי, דם כושי תוסס, רותח, מבעבּע, איך הוא משחיר, מהבּיל, מצטמק ומעלה צחנה עריבה על גחלים בוערות! הוי, פּרח-אש אדום העוטף לב-כושי מפרפּר, מטפּס על פּניו, נוטל ריסי-עיניו, רץ בשבילים קטנים, צהובים, בשערותיו המקורזלות! לא! אתם הצפוניים אינכם יודעים תענוג מהו”.

אחד-המסובים, איש בא-בימים ורציני, פּונה אל הדובר: “הן אבותיך נוסו באש כזאת על אדמת ספרד, ובפולין ובאוקראינה, ועדיין הם מועדים לדעת אותה. ואיך יהודי יכול להתלוצץ על כך?”

הבחור’ל מביט משתאה: “אני יהודי? במה אני יהודי? בזה שאבותי קיימו איזו צירימוניה בארבארית בבשרי בהיותי תינוק? בבקשה מכם, אל תכניסוני אל אגודות אשר ידי לא חתמה כי אני רוצה להיות חבר להן. בן כדור-הארץ אנכי, ומה לי ולגדרת-דת, ולכלוב לאומיות? מנו את כל האנשים שבאמת מוח בקדקדם – ניוטון, וקפּלר, וקאנט ומארכס – ותמצאו, כי בני-אדם אוניברסאליים הם, פּועלים בשביל כל האנושיות, ולא פּאַטריוטים צרים!”.

– “והן מתגאה אתה שבן-דרום אתה?” – שאלתי אנוכי.

“זה רק מקרה הוא. אילו גידלוני אבותי בסין, הייתי נעשה בן-סין, והייתי מגיע לידי חולשות-רגש כלפּי מאכלים סיניים – עכבּרים קטנים טבולים בחומץ ומפולפּלים פירורי-שום עם כנפי ארבּה, – ומנהגים סיניים. למה תחשבו, כי חולשת-מצער זו, נטיה תמימה שיש בי להריח קטורת משוקי-כושי נחרכים, פּוגמת היא באנושיותי הקוסמופּוליטית?”

– “הלא כל חריפותך, נצנוצי לשונך, ואף הקוסמופּוליטיות שלך, כולם מעידים שהפּסיכולוגיה שלך יהודית היא” – אמר רופא אחד שבחבורה.

– “הואי!” – תפס לשון רחוב, כלומר: כחש ושטות! – “אין פּסיכולוגיה לאומית. וכי לא נתערבבו העמים אלף פּעמים? לא כל היהודים הושיטו את הפּיקה שבגרגרתם לסייף. מהם לקקו את הצלב, נעשו בישופים ובאו אל חדרי המשכב של נסיכות, ולא כל היהודיות כשרות היו עד שלא נגע בהן אביר עם פּוזמקאות-אַרגמן או הוסאר בעל כובע גבוה. על כן, כל הנותן סימנים בלאומים והשואף שאיפה לאומית – הואי הוא והואי דבריו!”.

– “יש לי דיבורים קצת ארוכים” – אָמרתי לו – “ואם ירשו לי המסובים לשזור אותם עד הסוף, אפתח בהם”.

– “רשות הדיבור לך”, – אמר הבחור’ל בשם כל המסובים.

– “בדבריך” – אמרתי – "יש התכחשות לקיום רוחני שמעל הפּרטים. והלא, אפילו מארכסיסטים גמורים מדברים על הכרת-מעמד, רוח-מעמד. בידעם אשר אם אין רוח אחת לכל הפּועלים, פּור יתפּוררו לרסיסים. ישנה רוח עברית המתקיימת כמו אוירה ממעל לפרטים, היא מותנית מהם והיא גם מתנה אותם, ואין נפקא מינה מה יחוסם הגזעי. יש שהרוח העברית תמשוך לתוך ספירת השפּעתה גם אחת רות המואביה. הרוח הזאת מתפּתחת וזורמת דרך הזמנים, ואין היא רוצה לגווע. אני מתענין בלבוש אחד של רוח זו: השירה העברית. הנה אני רואה את השתלשלותה האורגאנית מימים קדומים ועד היום הזה. האם אומר: ‘די! כאן יינתק החוט!’? הן על תרנגול אשר כרבלתו גאה, כנפיו מאדמות, ונוצות-זנבו שחורות וירוקות, אני חומל שלא יישחט ולא תיפּסק קריאת-זהבו, – ועל השירה העברית אגזור כליה?

"אשתמש בתרנגול זה לדוגמא אחרת. השתתפותי בגורל התרנגול אינה הופכת אותי לתרנגול, אם כי הרבה ממה שיש בו, יש בי. ואף הוא, אילו ניתנה לו ברירה ללבוש ראשי וזרועותי, היה אומר: נאה לי כרבלתי וחביבות עלי כנפי. שיתוף-גורל, הבנה הדדית, אין פּירושם ביטול עצמיות, טשטוש המראה והלשון של הפּרט. הוא הדין בעמים. הן כוס קפה זו בלבד מכחישה את ההתבדלות הלאומית. הקפה – מבראזיל, הסוכר – מפּורטו ריקו, כף-הכסף יצוקה בטיפאני, ניו-יורק, ומוצא הכסף ממכסיקו. השימוש לכל העולם הוא, ואולם בציר גרעיני-הקפה, קטיף קני-הסוכר, כריית הכסף ויציקת הכף – לעמם ולאדמתם הם.

"אין דבר יותר מכליל מן המכונה. אותה הרכבת רצה מניו-יורק ועד קאליפורניה, ואותה חברת ‘השרשרת’ פּותחת חנויות מכולת עם אותן הקופסאות והצלוחיות מאטמפּא ועד וויניפּג. האם תאמר, כי תהיה גם שירה אחת מכונאית לאיש דר באנגליה החדשה הקרה, בפלורידה אהובת השמש, בהררי מונטאנה המתגלגלים? הופעה בריאה ומשמחת היא שמתחילים לצאת לאור קובצים: ‘שירי ניו-מכסיקו’, ‘שירי ניוואדה’, ‘משוררי קארולינה הדרומית’, ‘שירה מערבית-צפונית’. יפים לשירה שרשים ארציים, שמים מיוחדים, פּרחים ופירות מקומיים שהיא מזווגת להם, נדנודי-ים או נפתולי-נהר שהיא לווה מהם את הריטמוס שלה, דרכי חיים מיוחדים הקובעים נשימתה.

“אדם-גולם מבטא עצמיותו ברדיפת רהיטים ותכשיטים, שלא ידיו עשאום: בשטח אשר בו הנאותיו תלויות הרבה פעמים בנגיחת אחרים, בדריסת הזולת. אדם מפותח מבטא עצמיותו במדע ואמנות: מקום אשר בו הנאתו שלו לעולם היא גם הנאת אחרים, כי שם כל איש מתעשר בהישגי חברו. שבט נאור, עם נאור, אף הוא יחיה בשותפות ואַחוה עם כל רעיו בשדה הפּרנסה והכלכלה, ואולם רשות לו לשבת בדד בשביל לחקוק מקוריותו ועצמיותו בשירה, בזמרה, בחיפּושים מיטאפיסיים”.

הבחור’ל לא ענה, כי אם התחיל נוהם ממזמורי התפלה העגומים של הכושים במדינתו, אשר לב כולנו פתוח לקראתם.

ד"ר אייזן, קצר-קומה, רחב-פּה ומשופּע-המצח, רופא שיניים בקאייהוגא, השכיל במלאכתו, ועשה לו בנין על שפת גן העיר, ובו שלוש קומות. בשניה עסק בריפוי שינים, עקירתן ויצירתן;בראשונה, שהיתה חצי-מרתף, היה מאכסן אמנים אביונים – פּסלים לא-מומחים, ציירים שלא זכו לפרסום, – נותן להם מטה ושולחן ככלות הפּרוטה מכיסם. היו ממלאים ביתו ציורים וקישוטים, מעולים וגם טפּשיים.

חיבת-אמנות היתה בו מאָז. התחיל גם בעצמו עוסק באמנות. פּעם נכנסתי אל חדר-מלאכתו, בית-היוצר לשיניים, ומצאתיו מעצב בפחי-נחושת פּניו של כושי. אמרתי לו: “כמה אתה מתעלה. לשעבר, היית אמן לשיניים בלבד. עכשיו, נעשית אמן לפנים שלמים!” ענה לי בלשון גסה: “אָמן אנוכי גם לדברים שבצנעא”.

לא ידעתי מה בקומתו השלישית. יום אחד אמר לי: “בוא ואראך את המוזיאון שלי”. “מה מוזיאון הוא זה?” – “בנעורי למדתי פילוסופיה. מוזיאון פילוסופי הוא, שאני מתקין לי בעלייתי, והוא טרם נגמר. רצוני להכניס בו כל רעיון בפילוסופיה, שאפשר לציירו באופן מוחשי”.

עליתי אתו. ראיתי צעצועים מצעצועים שונים. הוא העבירני על פּניהם, וביאר לפני פשרם: –

“הרי פה מערה קטנה, מאחוריה דולק אור, ובתוכה אנשים מרותקים בכבלים”.

הדוקטור לחץ כפתור. על פּסים אשר לפני פי המערה, התחילו רצים כלי-מסע קטנים עם בהמותיהם, גברים ונשים קטנים נושאים בידיהם פּסילי-עץ, דגלים, וכדומה. צלם של הצעצועים הרצים חלף על הכותל במערה הפּנימית.

אמר הדוקטור: “הן תכיר, כי זו מערת אַפּלאטון היא. האנשים המרותקים במערה, ופניהם אל הצללים, מדמים בנפשם, כי רק הצללים ממש הם. ואילו שחררו אחד מהם והעלו אותו לאור היום, היה תחילה מוכה בסנוורים, ואחרי כן היה רואה את העגלות והאנשים והפּסילים באופן מטושטש מאד, והיה סובר כי אין בהם הממשות אשר לצללי מערתו שהורגל בהם. ורק לאחר התאמנות רבה, היה מבין כי אותם היו צללים, ואלו – דברים של ממש. ואפשר שהיה מתרגל להביט גם בשמש, אשר בראשית צאתו מן המערה, חשבה לאין-ואפס, כי לא יכול לראותה, מרוב אור שבה. ואילו שב אחרי כן אל מערתו, והיה מספּר לחבריו הקודמים, המרותקים בתוכה, על החפצים אשר ראה מחוץ למערה ועל השמש, היו אומרים: אך דובר-הבלים הוא ורוכל-דמיונות. – דמינו כולנו ליושבי המערה. העצמים של העולם הזה, שהם צללים של האידיאות הנצחיות, אנו חושבים אותם לממש, רודפים אחריהם ונהרגים עליהם;ומי שדבק באידיאות הנצחיות, חולם ובעל-הזיות ייקרא בפינו”.

על יד המערה, עמדה אמבטיה מלאה מים, ובה ספינת-עץ זעירה, ובתוך הספינה ספּנים-בּובּות. מעל האמבטיה היתה תלויה חופּה כחולה, משובצת כוכבי זגוגית. הדוקטור לחץ כפתור. נדלקו הכוכבים. המים התחילו מכים גלים, והספינה חגה מצד אל צד. המפרשים התנפּחו ברוח חזקה. הספּנים רצו הנה והנה, וצעקו (אנגלית) בקול-צפצוף: “מה קברניט הוא זה שהוא צופה לכוכבים ממעל, בשעה של נחשולים גדולים במים למטה: ההוא יציל אותנו? ולא עוד אלא שהוא מונע מפּינו את היי”ש הטוב!" והם התנפּלו על הקברניט שביניהם, אחד מסכן שהיה מביט בכוכבים בשביל להוליך את הספינה נכונה, וקשרו אותו בחבלים. הם בחרו מתוכם מנהיגים חדשים, שאמרו להם: “שתו יי”ש, מזגו שכר, התעלסו ככל העולה על רוחכם, וככה תינצלו!" הספּנים פתחו חביות-מזג והשתכרו. נתחממו דמיהם, והם התחילו מכים איש את אחיו. ספינתם נהפּכה על צדה וצללה, על ספּניה וקברניטיה, בתחתית האמבטיה.

“גם זה מאפּלאטון”, אמר הדוקטור כתום המחזה: “הספינה – ספינת-המדינה היא. על הפילוסוף-המשורר, הצופה כלפּי מעלה ושואל: מה מורות האמיתות הנצחיות? – ילגלגו גסי-התפיסה, ויאמרו: נטול-המציאות הוא. תחת זה, יבחרו במנהיגים שיש להם חוש-מציאות, כביכול, ואין להם עסק עם הכוכבים. ומה מנהיגים אלה עושים? משקים הם את ההמונים תשוקת-בצע, יין-פּאַטריוטיות ותאוות-דמים;וסוף ספינתם – טובעת, עקב אשר לא שמעו בקול המבין בכוכבים”.

על שולחן אחד מן הצד עמדו כמה שעונים. “מה אלה?” שאלתי.

“אלה שעוני-לייבניץ הם”, אמר הדוקטור. "כשאָנו רואים בעולם דברים שהם מזווגים ומתאימים זה לזה, כגון זכר ונקבה, או אוכל ומאכל, או חומר ורוח – אשר עם כל זעזוע במוח יש לעומתו שינוי במחשבה – אפשר לבאר את ההתאמה בכמה דרכים. נייחד דיבורנו על שאלת החומר והרוח שבנו: הגוף והנשמה. אלה איך הם פּועלים יחד? יש אומרים שהנשמה משפּיעה על הגוף והגוף על הנשמה, – כי רצייה העולה ברוח, מתבטאת בריצת-רגלי;ולהיפך, סטירה שמישהו סוטר על לחיי, מעוררת תשוקת-נקמה בנשמתי.

יש אומרים: הנשמה כולה רוח, ואין היא מתפּשטת במקום;והגוף כולו חומר, והוא מתפּשט במקום. היאך יהיו משפּיעים אהדדי, ואין לשון משותפת ביניהם? ובכל זאת אנו רואים שהם פּועלים מתוך התאָמה! הווה אומר: אלהים הוא המכוונם ומדריכם, בכל עת פּעולתם, שיהיו פועלים יחד.

שוב יש אומרים: למה לנו להטריח את האלהים, שיהיה מכניס אצבעותיו בכל רגע ורגע במציאות? הן יכול הוא לכתחילה לעשות את הגוף והנשמה באופן כזה שלעולם תהיינה פעולותיהם מתאימות זו לזו. אין כאן לא השפּעה הדדית, אף לא טיפּול אלוהי בהם לאחר עשייתם;שכן חפץ האלהים לתת להם מידה של עצמאות, שיהא זה נוהג לפי חוקיו וזו לפי נטיותיה.

המשיל לייבניץ את שלוש השיטות לשלושה זוגות שעונים, שבהם כל שעון ושעון פּועל בהתאם לבן-זוגו".

הדוקטור הורה על השעונים העומדים על שולחנו:

"הנה זוג שעונים. ראה, כי שעון אחד לוחו שחור, ומחוגים וספרות שבו – לבנים;השני – לוחו לבן, ומחוגים וספרות שבו – שחורים. על הראשון כתוב: חומר; על השני: רוח. כעת שני השעונים הולכים ביחד, עד לשעה, לדקה, לשנייה. מתחילה לא היו עושים כן. היה האחד רץ ואחד מפגר, עד שעמדתי וקשרתי את המנגנונים של שניהם על ידי מוט נחושת, והתחילו תנועותיהם משפּיעות זו על זו, עד שלבסוף נשתוו והם פּועלים כאחד. הוא משל לשיטת ההשפּעה ההדדית.

הנה עוד שני שעונים, החתומים: חומר, רוח. שניהם נבדלים זה מזה, ובכל זאת הם פּועלים כאחד. מה טעם? מדי יום ביומו, אני בא ומכונן אותם, ומאַטט את האָץ, ומאיץ במתרשל. היא שיטת ההתערבות, הנקראת בז’רגון של האסכולות: אוקאזיונאליזם.

שוב זוג שעונים, אחד שחור כנגד חומר, ואחד לבן כנגד רוח, ושניהם פּועלים בד בבד, אף על פּי שלעולם אין אני מכונן אותם. מראשיתם נעשו ביד שען מומחה וחרוץ על דרך שלא יתקלקלו במשך עשרות שנים, שלא יהיו טעונים כינון, ושיהיו פועלים בדיוק גמור כאחד. היא שיטת ההרמוניה הקבועה מראש, שלייבניץ עצמו היה נביא לה.

אין לייבניץ מזכיר אלא שלושה זוגות שעונים, ואני הוספתי עליהם עוד זוג אחד, לצייר את שיטת בן-דורו, שפּינוזה. ואני תמה על לייבניץ שנתעלמה ממנו האפשרות הרביעית. לפי שפּינוזה, חומר ורוח, המתפּשט והבלתי מתפּשט, שניהם אינם אלא שני תארים לעצם אחד;ומפּני שעצם אחד מתגלה בהם, על כרחם פּעולותיו של האחד מקבילות בדיוק לפעולותיו של השני. אין השפּעה הדדית בין המוח החמרי והמחשבה הרוחנית;אין אלוהים מתערב בהליכותיהם מבחוץ;אין הם עשויים בראשית הזמנים להיות פּועלים מתוך הרמוניה – אלא שני פנים הם לעובדה אחת, שני גילויים לישות אחת. הרי, איפוא, שני שעונים, אחד שחור (כנגד חומר) פּונה מזרחה, ואחד לבן (כנגד רוח) פּונה מערבה, והם מתאימים זה לזה במהלכם, בדיוק מוחלט, מפּני שהמנגנון החבוי אשר לשניהם – אחד הוא. באמת, אין זה אלא שעון אחד אשר שני פנים לו".

היו שם, במוזיאון של ד"ר אייזן, עוד כמה דברים. ואזכיר כאן מקצתם. על כסא רבץ הפוך, חללו למעלה וגגו למטה, כובע-צילינדר גבוה, מאותם שרבּנים, חתנים ודיפּלומאטים לובשים בעתות חג. לכובע היתה דבוקה פתקה האומרת באותיות גדולות: אני. הדוקטור הכניס את ידו לתוך חללו הריק של הצילינדר, והתחיל מושך ומוציא ממנו: כוכבים, שמש, ירח, חיות, עופות ובני אדם – הכל בזעיר אנפּין. “מה זה?”, שאלתי. ענה הדוקטור: “זה האני של פיכטה. מאן דהוא אמר על פיכטה: הוא קסם תבל ומלואה מתוך האני הנקי, כמכשף זה המוציא תרנגולים וארנבות מתוך כובע ריק”.

הכניסני הדוקטור אל תוך תא אפל. מיששתי וגיששתי סביבותי, ונגעתי במשהו חם ושעיר. נגחתני קרן כקרן-הפּרה. תיכף שמעתי סביבותי קול מהמה של הרבה פרות: “מו, מו, מו”. נבהלתי. “אל תפחד”, אמר הדוקטור. “אחד ממשלי הגל הוא. מרגלא בפומיה דהגל: העצם המוחלט, אשר אין בו שום סתירות וניגודים, דומה ללילה אפל אשר בו כל הפּרות שחורות הן. – זה הלילה, ואלו הפּרות!”

לבסוף באנו אל פינה שבקצה-החדר. “הסתכל בזה”, אמר הדוקטור. אמרתי: “כלום איני רואה אלא מסמר חלוד, ועליו – בגד קרוע”.

“מסודות העולם הוא”, אמר הדוקטור. "הנרי ברגסון ביקש להוכיח, כי אף-על-פּי שהנשמה תלויה בגוף, ועם הישבר הגוף נפגמת גם פּעולת הנשמה, בכל זאת אין הם לא מזוהים זה עם זו, לא דומים זה לזו, לא מקבילים זה לזו. הוא אמר: בגד תלוי במסמר שבקיר. אני מפּיל את המסמר – מיד הבגד נופל. אבל אין זאת אומרת שהבגד והמסמר היינו הך, או שהם דומים או מקבילים זה לזה. ענה לו אחד מתלמידיו:

“אבל, פרופיסור, הנשמה אינה בגד והגוף אינו מסמר…”

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לגברת הקאייהוגית היו שני אורחים: שליח מלומד מבתי-ספר אידישאים שבליטא, ומשורר עברי צעיר מבני המקום. ביקשה הגברת להצטיין. והיא הגישה לשולחן סאלאד מפואר, מוכתר צנוניות אדומות: והצנוניות – קלפּותיהן חתוכות עד לזנב-השורש ומקופּלות פּנימה, עד היות להן דמות שושנים קטנות.

שני גברים ואשה אחת – מן הסתם יתנגחו הגברים בויכוח. אמר המשורר מקאייהוגא: “צריך לקחת את כל הלשד התרבותי שבאידיש, הן בלשון והן בספרות, ולהכניסו אל הסדן העברי, כי אידיש – כמו ארמית – היא ענף חולף וארעי לעברית הקיימת”. והמלומד מליטא אמר ההיפך: “צריך להכניס את כל הטוב שבעברית העתיקה והאריסטוקראטית אל תוך האידיש החיה וההמונית”.

עכשיו, כשהוגשו הצנוניות, אמר המלומד בהתפּעלות: “מה יפה!” – אמר המשורר: “לא יפה כלל!” – תמהה הגברת: מה הבוז הזה לטרחתה ועמלה? והיא שאלה: “כלום אין הן דומות לשושנים נחמדות?”

פּתח המשורר ואמר: "זה חטאן של הצנוניות שהן משתדלות לחקות משהו אחר תחת לגלות את עצמיותן. מהו היופי של צנוניות? שהן קשות, עגולות ומלאות, מאוד אדומות, ובשרן מבהיק לבן מתחת שכבת האודם הדקה, שהיא כאילו טבועה בו, עד בלי יכולת להבדיל בין קליפּה לבשר. אילו רחצת אותן שיהא אודם שלהן זורח, וחתכת מהן פלח דק לחשוף את צחור-הלובן – די לך. היופי של שושנים מהו? שהן עשויות פטורים-פטורים, רכים, רוטטים, מכונסים איש בתוך אחיו: גביע-שני מלא קפלי-קטיפה, נתון בתוך כתר ירוק עולה מן הגבעול.

תלוי יפיו של דבר בתפקידו הטבעי, בהכרח-גידולו, בשאיפות חמריו: עצם התאים של השושנה – מיצים שלה, אבקת-זהב שלה – צרים את צורתה וקובעים את צבעיה, שתהא נפתחת כך כנגד השמש, שתהא מראה צבעים אלה ונותנת ריח זה לרמשים השדכנים. ואולם שורש-הצנונית טמון באדמה. תפקידו הוא לאגור מזון לקראת גויעת הראש הירוק – על כן הוא מתעגל כבטן קטנה ולובש חולצת-ברזל מאָדמת לשמור על רקחיו המרירים. אך מה בתאי הצנונית וחמריה יכריח אותה שתהיה עשויה קפלים-קפלים? לא כלום;רק רצונך העריץ שיווה לה צורה זו. הפסדת את יפיה שלה, בהתאמצך לתת לה יופי שאינו שלה.

גם חפץ מלאכותי יפה הוא במידה שהוא נאמן לתפקיד שנועד לו. סתם אוירון וספינה הם יותר יפים מסתם בית;כי האוירון והספינה – תבניתם מכוונת לצרכי טיסה ושייט, והבית יכול לצאת ידי חובתו בין עגול בין מרובע, על כן יותר מקום בו למותרות, לחסר ויתיר, לסגנון מחוקה: באנק אַמריקאי בעיר-השדה עלול ללבוש צורת היכל יווני. ברבות הזמנים, כשייטבו אוירון וספינה מבחינה הנדסית, ייטבו גם מבחינה אסתיטית. וכן הבית, אם יהיו כתליו וחלונותיו מכוונים בהחלט לשימושו – לאיוורור, לקרירות וחום, להשמעת-קול ודיכוי-קול, לקלות העליה בו – ייף אף הוא. וראינו כי הרכבות החדישות – תחת להיות תיבות ארוכות – נעשות בצורת גלים שוטפים לשם מהירות התנועה. ולא יארך יום וגם האבטובּוס, שעכשיו מגושם הוא, יהיה נתפס ל“שורה השוטפת”, ויהא חנו כחן אווז-הבר במעופו או השיבּוטה בציפתה.

וכבר אמר אַפּלאטון, כי אין יפיה של חרב דומה ליפיו של סוס-מרוץ: זו צריכה להיות דקה, מבריקה, מכוונת לדקירה נקיה; וזה צריך להיות עז-שרירים, פשוט-גרון, קל-רגל, בנוי לריצה מהרה. וגם המלה יפה בעברית יש בה משום הוראת מועיל, ראוי, כשר למלאכתו.

ומכאן תפארתן של חורבות. טעם אחד שהן נאות בעינינו: זכרונות המתעוררים למראיהן – פולחנות ונימוסים שחלפו, דורות שחיו ואינם. ואולם יש טעם יותר פּנימי, יותר מותנה בגופו של דבר, והוא: הבנין החרב הוא מיושב במצבו הטבעי, מאוזן כמו. איזהו היכל נאה? כל שאבני-תקרתו המושכבות מתאימות בצורתן וכבדן לכוח-הסבל של העמודים התומכים בהן. הנאתנו היא משלום תוך-כדי-מלחמה. התקרה נמשכת לארץ והיא לוחצת מלמעלה, העמודים הזקופים דוחקים כנגדה מלמטה;ואין כח אחד מעדיף או גורע מן הנחוץ לתפקידו. יהיו העמודים עבים והגג קליל – תיפּגם הנאתנו. ועל דרך זו ביאר שופּנהויאר את אכזבתנו האסתיטית כשאָנו מוצאים כי עמודים ותקרה שחשבנום לאבן – מעץ מצובּע הם: אין השאיפות הטבעיות של החומר שלהם מחייבות את צורתם.

בא ארדיכל טירון ועשה היכל אשר קורות-גגו בולטות יותר מדי מעל הכתלים, או הוא מוסיף צעצועי-טיח – מיני ליצנים או פרחים שאין בהם צורך לגוף הבנין. במשך הזמן, יתמטמט הגג שאינו מקודש לכתליו, סופה ושלג יעשו שמות בצעצועים המודבקים, – יחרב הבית. או אָז נעשית התקרה השמוטה מכוונת בדיוק לכוחו של הכותל התומך;אבני הכותל עומדות או מתפּזרות כפי נטיותיהן הפּנימיות;כל יתיר בהן מחוק;הצורה אינה כפויה על הבנין מבחוץ, כי אם מתאמת בשלמות לחומר שלו. מה שלא עשה הארדיכל בבנין, עושה הזמן בחורבן, והבית בא על תיקונו ותפארתו".

המשורר העיף עין אל צמח מטפּס שהיה על יד החלון, נעוץ בארגז מעוטף נייר ירוק. גבעולי הצמח הדקים והמסובּכים נמשכו על פּני כל החלון, והעלים נקהלו בשפעם מלמעלה בסמוך לתקרה.

“הביטו נא” – הוסיף ואמר – “על צמח זה. כמה מכוער הוא! גבעול בשדה – צינור הוא להעביר שרף מן האדמה אל העלים;ואולם אלה חוטי-הברזל העטופים גומי – אפשר כי חשמל העבר יעבירו, אבל לא מיץ חי של שיח פּורח. עלה רענן ביער אוסף קרני-שמש ליצור בכוחן סוכר לצמח, והוא מתפּשט על גידיו ועורקיו לתשמיש זה. ואולם אלה העלים של נייר! למה, דווקא, יהיו עשויים בצורה זו ולא בצורה אחרת? מה שייכות יש בין חומר-הנייר ובין תבנית-העלה? וודאי, אפשר לעשות כלים נאים מנייר בתור שכזה. אבל נייר האומר לחקות עלה-צמח חי – מיאוס הוא”.

הגברת טיפּסה על מדף אצל החלון, קטפה עלים אחדים ונתנה אותם לתוך יד המשורר.

לתמהונו של זה, היה הצמח טבעי וחי!

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פעם ניסיתי לאַבּד את עצמי לדעת. בחרתי בטביעה, בשביל שאתיחס על תלמידיו של שלי, אף הושפּעתי משירו של הפּייטן האובד, ג’והן דייוידסון: שם מסופּר על צבי מודח, צבי הדור, אשר אילן נאה של קרניים לראשו. הוא ברח ממאָה ציידים, כולם ג’נטלמנים, ומכלביהם רמי-היחס. סגרו הציידים על הצבי מכל עבר. רץ דרך מערה: מצא כלבים על פּתחה של המערה. נכנס ביער: מצא ציידים, שומרים לו ברובים. עיף, נושם בקושי, הריר נוטף מפּיו הרך, הדם בעיניו הנוגות, רגליו כושלות, עשה דרכו בין גדרות-ברזל אל הכפר. שוב ציידים רכובי-סוסים לפניו. רק צד אחד עודו פנוי – הצד המוליך אל הים. עבר את החולות, והכלבים מתקרבים אליו מכאן ומכאן, ומן היבשה באים הציידים על סוסיהם. נתן עיניו בים. שם, לפחות, אין שיניים ואין רובים. נכנס במים הסוערים. נכנסו הכלבים אחריו. הרחיק לשחות עד מקום שאין הכלבים מעיזים לבוא שמה. רגע התנדנדו קרניו היפות, קרניו הרחבות והענפות, מעל פּני המים – ותשקענה. ומאת הג’נלטמנים עם כלביהם רמי-היחס שבו אל הכפר מאוכזבים.

אפפוני אנשי מסחר, סבּוני קונים המודדים ערכי בתועלת שהם יכולים להפיק ממני. בּעד פּרוטות מספּר שהם נותנים למחייתי, רוצים הם לנגרני כשולחן, לנטוע אותי כעמוד-טלגרף, לגלגלני כגלגל-עגלה. ובני המשפּחה המאכילים אותי, אף הם רואים אותי כאוכל לחם-חינם. שכרתי לי סירה, ויצאתי בים מעונן ואָפור, מגעיש גליו. הסירה נתמלאָה מים עד חציה, אבל לא נהפּכה. פּסעתי מעבר לה, וירדתי תהומה. עוד אני שוקע, והנה אני מרגיש כי אני עולה גם עלה, נמשך כמו בשפופרת מוצצת – מעלה מעלה. נחתי במין סדין של אויר מרטט, מחליף צבעים, נשזר במהירות תחתי כמו רשת של מאורות-צפון. ושמעתי קולות מספּרים ממעל לי:

קול א': מקומו לאָן?

קול ב': נועד הוא למקום גבוה מאד, אלא שלא גמל כל-צרכו, והוא נגוע בשתי מחלות קשות ומסוכנות. לא יוכל לבוא אל מקומו עד שיתרפּא מהן.

קול א': מה מחלותיו?

קול ב': מחלתו האחת – יחיד הוא. אין הוא רוצה להיות נכלל עם שאָר הבריות. עוד בהיותו ילד, קראוהו בשמחת-תורה לעלות למפטיר “עם כל הנערים”, כעס ואמר: “עם כל הנערים איני רוצה!” מחלתו השניה – שהוא לקקן: חושק בשירים יפים, שקיעות יפות, נערות יפות. אין הוא רוצה להביט פני עמל וזקנה;שונא חולים ורצוצים;ואף על פּי שעני הוא, הוא גם שונא עניים. שירת-העולם כוללת בתוכה גם שעבוד, יסורים ומרירות, והוא תמיד רודף מותק. וגם עתה, ביקש לו מנוס מיסורים.

קול א': האם נרפּאנו פה, או ישוב אל האדמה?

טרם ידעתי מה, נפתח פּי ואמרתי: עד שאַתם משיבים אותי, תנו לי להסתכל קצת בנעשה פה.

אָמרו לי: טייל והסתכל. אך דע, כי אין לך שהות כאן. בעוד רגעים מועטים ייבּקע האויר תחתיך, ותושלך ארצה, עד בוא מועד.

קמתי, והתחלתי מתהלך אָנה ואָנה. אני משער, כי זה היה באויר העליון ביותר המקיף את כדור האדמה, והוא איזור חשמלי. ואולם מושגי המקום שלנו אינם חלים שם. מקום אחד היה זה – ובכל זאת הרבה מקומות;כי חדרו לשם במהותם, ולא רק באור שלהם, גם נשמת השמש וגם נשמות הירח והכוכבים. הן גם בארץ, כשאתה עומד במקום אחד, עיניך מקיפות כמה אַמות מסביב לך. אך יותר נכון להשוות את המצב שם לדגל, אשר אף-על-פּי שהוא עצם אחד, הוא מקפּל בתוכו עם שלם; או למלה כתובה, אשר אף-על-פּי שהיא מספּר קוים שחורים, כלולים בה המון מחשבות. גם מושגי הזמן מטושטשים שם, אם נמוד אותם לפי מידותינו הרגילות. סוב קרן-זוית בהיום – והשלשום, או איזה יום רחוק שברחוק מן העבר או העתיד, נשפך אל עצם היום הזה. וראיתי, כי צדקו הנוצרים והמקובלים באָמרם, כי אפשר לשלושה שיהיו אחד, או לעשרה שיהיו אחד. ישנם דברים אשר לדרי-מטה הם סוד או נס, ענין שבאמונה, ולדרי-מעלה הם עובדה רגילה, שאין תמהים עליה כלל.

וראיתי שם הרבה נפשות, ומצאתי כי כל נפש בהיותה בארץ בונה בעצם ידיה את משכנה לעתיד. מקבלת היא את אשר חשקה בכל לב בעולם הזה.

ראיתי שם אשה אחת, משוטטת באויר, ורהיטי בית כבדים מקיפים אותה, ואין היא יכולה להיפּטר מהם בשום פּנים. שאלתיה: מהו? והיא אָמרה לי, כי בעלה היה עני מאד, והיא תשוקה היתה לה לרהיטים יפים כדי שתוכל להתפּאר בהם בפני השכנים. העבידה את בעלה בפרך, עד שמת בלא-עתו, ובלבד שיהיו לה רהיטים. עכשיו, הרהיטים דבוקים בה בכל אשר תלך;אין להם שום ערך פּה, ואין בהם שום תועלת: והיא מפצירה שיקחו אותם ממנה, ואין שומעים לה.

שוב ראיתי אָדם אחד נושא מיחם על צוארו. הוא סיפּר לי כי הוא חמד במיחם אשר לשכנו, שאַל אותו ממנו, ולא השיבו. דחה את השכן בכמה תירוצים, כגון, שהוא מסר את המיחם לתיקון או שהוא ימרוק אותו תחילה, אחר כך ישיבנו;ולבסוף, נדד השכן לעיר אחרת, והמיחם נשאר אצלו. כאן הוא מתהלך ומתחנן שיקחו ממנו את המיחם, ואין שום בריה רוצה בו. הוא פגע פה בשכנו מלשעבר, וגם השכן מיאן לקבלו. צחק השכן ואמר: “אין שותים תה במקום הזה. חשקת במיחם;הרי הוא לך מתנת-עולמים”. וכך האיש אָנוס לשאת אותו – משא מרגיז ומגוחך.

וראיתי תאוותן, חומד נשים. ובתולות ונשים נלחצות אליו בכל גופן, והוא אינו חושק בהן כלל. הוא מצעק: “הנחנה לי!” והן אומרות: “הן אחרינו רצת כל הימים;קבל את אשר חשקת!”

וכן אַכלן: תרנגולות צלויות באות אל פּיו, והוא מתעב אותן, אבל מוכרח הוא לבלוע אותן, והוא עושה כן מתוך עקימת פּנים.

ואחד מבקש כבוד: נשמות שפלות מעריצות ומשבחות אותו. והוא מתבייש בכך, ומצטער על כך, אבל אין הוא יכול להשתיקן.

וראיתי שם שחקן, תאב-תהילה מלפנים, ורעם של מחיאות-כפּיים רודף אחריו בכל אשר יזוז.

והיה שם אחד אשר בחייו קישט את ביתו בספרים הרבה: לא שנה בהם, ולא השאיל אותם לאחרים, רק הציג אותם לראווה לעיני אורחים, והתגאה במהדורות ראשונות שרכש לו, ויקרי-מציאות שקנה במשיכה. עכשיו, הספרים נדים מסביב לו על ארונותיהם ואצטבאותיהם – מסגרת ענקית, שחורה ומוזהבת – והם אך מבליטים את דלות נשמתו כשהיא לעצמה.

תאמר: גיהנום שם! ולא כן.

ראיתי שם גם משוררי-אמת, אמני-אמת, אשר לא היה להם כלום בעולם הזה, והם אף הם לא ביקשו להם כלום, בלתי אם להיות יוצרים איש איש יופי מיוחד שלו. עכשיו, אין שום דבר מכביד עליהם, אזלין הם ערטילאים, ויוצרים הם מראות וצלילים, איש להנאתו ולהנאַת חבריו. נשמתם עשויה כמין אור, ומן האור הזה נטוות ומתהוות התמונות והמנגינות המקיפות אותם ומתחדשות בכל עת. ייתכן, שברוב הימים יצליחו שוכני-הארץ לתפוס מה מן הציורים והניגונים האלה.

וזה לא סופו של דבר;כי נפש המתאמנת נצחים אחדים (ושם נצחים לשעות נדמו) בעשיית מראות וצלילים, מתעלה להיות עושה עולמות של ממש ובריות של ממש. והעולמות האלה אינם נולדים כתיקונם בבת אחת, כי אם הולכים הם ומשתלמים, הולכים ומשתפּרים עם עשייתם. ויש שהם נראים עת רבה כתוהו-ובוהו גמור, עד שקמעא-קמעא מתחיל מסתמן ומתבהר בהם רעיון-יוצרם. ונודע לי כי, כדבר מינים מישראל וכתות מן העמים, כן הוא: גם הארץ שלנו לא בידי אלוהים עליונים יצירתה, כי אם בידי כוח נמוך ממנו. אל-ילד הוא, שאינו למוד במלאכתו, והוא מנסה כמה נסיונות וסותר ובונה, ובונה וסותר, ולא תמיד ידו נשמעת לרצונו. על כן עולמנו כל-כך לקוי הוא במצוקות וחטאים, והוא משווע לתיקון וגאולה.

אך מעט מזה נגלה לי, והנה נבקע האויר מתחתי, כמין פי-מערבלה נפתח בו, ונמשכתי ארצה בסופה. שמעתי שכשוך-מים סביבותי, ולטפתני רוח. מצאתי עצמי בתחתיתה של דוגת-אינדיאַנים גדולה;ושני נערים, מבני-הגויים, בלונדים וגבוהי קומה, לבושי כסויות-רחצה, וכתפיהם האדירות אדומות מחריכת-שמש, איש איש מחזיק במשוט אחד, משיטים את הדוגה בקלות על פּני משברים גדולים. שאלני האחד מהם: “האם טוב לך?” – “טוב”, אמרתי. עצמות-כתפיהם פּעלו כמו גלגלים מהירים, בחתרם במשוטים בחריצות.

והיו בעיני כמלאכים. ונזכרתי במה שאָמר גריגור הקדוש בראותו ילדים אנגלים נמכרים לעבדים בשווקי רומא: “אַַל תקרי אנגלים אלא אנגילים (מלאכים)”. וברכתים בלבי.

מהרה הגענו ליבשה, והם הביאוני עד בית אכרים. ואדוני הבית השקוני ברנדי והשכיבוני על ספּה לנוח.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בכל יום רץ בני הבכור אל מגרש רחוק בשביל לטפּס על עץ-תות אשר שם ולקטוף עלים – מאכל לתולעי משי שבקופסת-נעליים בביתנו.

מביצים-נקודות בוקעים התולעים, כל אחד עורק-חיים קטנטן, דק ומתפּתל. ותיאָבון לו, והוא מתחיל לכרסם את העלים הרעננים. וכל מה שהוא הולך וגדל, תאבונו גדל אתו, ועל בני לרוץ פּעמיים ביום למלא את פיותיהם של דו-תריסר התולעים, כי רק עלי-תות יאכלו, ומחוסר זה מזונם האחד – ימותו. הם משמינים ומאריכים, וארכן שבהם נקרא בפי הילדים “מר לאנגר”, ואם נקבה היא – “גברת לאנגר”. אומרים הילדים (אני סומך עליהם), כי בעלי הפּסים השחורים זכרים הם, וכלילי-הלובן – נקבות. אחרי ימים של אכילה, הם מטפּסים לצדה של הקופסה, ומתחילים לארוג בריר שבפיהם מין פקעת או קור של חוטי-משי, איש איש מסביב לעצמו, והפּקעת נרקמת לנרתיק קטן, צהבהב או ורדרד, מעוגל בקצותיו ומשוקע באמצעיתו, דומה בצורתו לאגוז-בטנה. היא הגולמית. נח-לו התולע בנרתיקו כעשרים יום, ושינויים כבירים נעשים בו בסתר. לבסוף הוא בוקע מן הנרתיק – על ידי דפיקה בראשו, וכנראה, גם בעזרת איזה נוזל פולח הנפרש ממנו – בצלם פרפר, עדין, לבן-כנפים וחרד: שתי נוצות-אזניים לו ומקור קטן, המשווים לו פנים של ינשוף זערור, וגופו נאד-קטיפה מארך ולבן. הילדים, הבודקים את הגולמיות הורדרדות מדי בוקר, עליצות תסעירם: “יצאו פּרפּרים!”.

אך חצי-רגע הפּרפּר נח, כאילו להריח את עולמו החדש. מיד הוא מתחיל לפרכס בכנפיו ולרמוש. לעוף אינו יכול – עבה גופו מכפי כוח-כנפיו, אך פרכוס-הכנפים מסייע לו ברמישה. בקצות-רגליו ישנן צפּרנים זעירות, ואם אתה שם אותו על אצבעך, הוא נאחז בצפּרניו, דמות צפּור קטנה, ומפרפּר בכנפיו.

בקופסה, הפּרפּרים המפרכסים מתחילים לבקש זה את זה. עוורים הם מעט, וכמו אָדם בלתי בקי בהלכותיהם, אין הם מכירים בין זכר לנקבה. שנים נלחצים יחד, ומטים זנבותיהם זה לזה בחצי-עיגול. בקצה הזנב יש מעין פּי-טבעת, ובו עוקץ קטן, שחור. בעוקץ הזה הם יעודים לחדור אל רחם הנקבה, ולתת לה בעדו את עודף ליח-החיים המעיק להם. אבל מצא זכר – זכר. הם מתפתלים מעט יחד ונפרדים מתוך אכזבה. לבסוף מצא אחד מהם נקבה, והוא דבק בה מתוך חרדת-גוף ופרפּור כנפים מורמות, ראש אצל ראש, גו אצל גו. הוא נשאר קשור אליה יום שלם, כשכנפי שניהם רוטטות ברגש. בא עוד אחד, גברתן בעל כנפים עזות ומטפחות בחזקה. הוא כבר נטפּל אל הרבה זכרים שבקופסה וסטה מאליהם. בנפתוליו, נמחקה אבקת-הלובן שעל כנפיו, ומתגלים בהן עורקים חומים. עכשו הוא מוצא נקבה שבקרבתו, והיא תפוסה. מנסה הוא לדחוק את צרו ממקומו, אך אינו מצליח. לבסוף הוא מתיאש, פּורש הצדה, מוריד כנפיו ונח. הנקבה מרחיקה מעל עצמה את בן-זוגה המוצלח, ועתה הוא כולו מדולדל וחצי-מת. היא לוחצת עשרות פּעמים בשתי רגליה האחוריות את צדי בטנה, ועם כל לחיצה יוצאת מקצה-זנבה נקודת-ביצה, כעדשה קטנה וצהובה. היא היתה מוסיפה ללדת, אילולי בא אותו גברתן חצוף, אשר חיכה לתורו, ונזדקק לה. תגרשנו – תתחיל שוב במלאכת הטלת הביצים.

בדרגת-התולע, הם אוכלים בזוללות. בדרגת-הפּרפּר, אין להם בעולמם אלא תשוקת האהבה בלבד. והפּרפּר-הנקבה – לה גם משרת בניית-עתידות. מאות ביצים תלד. לבסוף, כמו הזכרים, תחלשנה ותתיבשנה כנפיה, וגופה לאט לאט ייבש ויכלה. אין מוות פּתאומי להם, כי אם צמיקה אטית מתוך נמנום.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

ביטול עונש לפושע / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

יש סתירה במלים בדברי הוגי דעות שאינה סתירה בהגיון. למשל, בעמוד אחד יאשר ההוגה את שיטת הצבעים הפּסיכולוגית של גיתה, ובעמוד אחר יאמר: הגאוניות מרחפת בשלוה מעל מקרי הזמן כקשת עומדת בצבעיה מעל לאשד-המים הרותח. – פּשוט, בבואו לתת את המשל, דיבר בלשון בני אָדם והעלים עין לרגע מתורת הצבעים שלו. אילו ביקש לזכור בכל רגע את כל רעיונותיו, היה נאלץ לעשות ריפורמה כה שרשית בלשון עד שהיה נעשה בלתי-מובן. אין ביכלתו אלא להבליט רעיון אחד בבת אחת, ולבאר אותו רעיון על פּי מושגים המקובלים בעם.

אם בדברי-עיון כך, בדברי מעשה לא כל שכן. רוצה נואם לתקן פּרט קטן בחברה, – ישתמש לצורך זה בכל רגשות שומעיו, ואפילו רגשות שבנאום אחר יקרא להן זדוניות. יודע הוא, שאם יחפוץ לתקן בבת אחת את כל המעוותות, גם תיקון קל אחד לא יעלה בידו.

אני אומר את זה בתור התנצלות על עצמי. לפני ימים אחדים גיניתי את ציד הממשלה על שבי ארצם ואת האכזריות שבה מושמים אנשים נקיים בבתי-סוהר כמו רוצחים וגנבים. לשיטתם דבּרתי, ולא לשיטתי. כי רוצחים וגנבים הם אנשים כמוני וכמוך, וההתאכזרות החוקית אליהם, מקורה ברגשות “התחסדות” ורדיפת-הזולת ודעות מוטעות וחשבונות מוטעים.

שיטת העונשין תלויה באמונה כי יש לאדם שליטה על עצמו, חופש-רצון. אילו האמינו כי אין אָדם אחראי למעשיו, כי פעולותיו של הפושע הן תוצאָה לתסבוכת של כמה גורמים – תורשתיים, חברתיים, פּסיכולוגיים, – כי אָז היינו צריכים לברר את הסבך הזה, ללמוד ולהבין אותו, ועל פי בינה בגורמים להחליט מה ייעשה לפושע, שייטב גם לו וגם לנו. אָז היה יוצא רק שויון אחד לפושעים, השויון של יחס אנושי אליהם. למעשה, היו הפתרונות לשאלותיהם מאוד שונים: זה היה נשלח לבית ספר, כי מוחו היה מורעב;זה לעבודה מועילה בשכר הגון, כי ידיו חסרו פועל;זה למסיבת נשים נחמדות, כי תשוקתו אליהן, המוצדקת כשהיא לעצמה והבלתי מתמלאת משום קשרי-משפּחה, גרמה לו שיהיה רוצח;זה למלאכת ארגון אחראית, כי בשל צורך כשרונו זה נעשה ראש לחבר-שודדים. תחת זה, הקלנו מאוד על השופט: ינתן בעד גניבה כזו וכזו, עשר שנות עבודת פּרך;בעד רצח כזה וכזה, מאסר עולם; ובעד רצח מאופי אחר, תליה או שריפת-חשמל. אם שואלים למוטיבים, הרי זה, על פי רוב, רק כדי לחזק את האשמה, להראות כי לאָדם זה היה טעם לביצוע מעשה-הפשע, ולא כדי להבין לנפש הפושע.

כמה אי-הבנה ואי-צדק בשויון גס זה, בחוקה אחת זו לכל הבריות השונות. איני רוצה להיכנס בעובי המיטאפיסיקה לדון אם באמת יש בחירה חפשית ואם איננה. אחת אני יודע: כי בחירה מוסרית אפשרית רק במקום שיש חופש אישי גמור; ואולם, אם כובלים את החופש האישי על ידי אַלימות, כפיה ואיומים, הרי בזה בלבד מקפחים את האָדם בתור יצור מוסרי, קובעים את התפתחותו כלפי נשיאת-אחריות למעשיו! הטלת העונשין המצטדקת בעיקרון חופש-המצפון, היא עצמה כורה לו קבר.

ומופרך הוא “למען ישמעו וייראו”, כי לפי זה היה יוצא כי כל מה שהענשים נעשים קשים יותר, הולכים הפשעים ומתמעטים. ואין הדבר כן. מדינות אשר שם העונש הוא יותר אכזרי, שם הפּשע הוא יותר נפוץ. וכי היו מעשי-גנבים פחותים באנגליה לפני מאה ועשרים שנה כשהיו תולים אָדם עבור גניבת שה או סוס? אכר עני היה גונב שה מחמת הרעב המציק את בני-ביתו ולא היה מתחשב עם החוק. בשיקאגו ייתכן שצעיר יהרוג לשם הזדעזעות-העצבים שבדבר, למרות דין-התלייה הנהוג באילינויס. האמת היא, כי חומרת הענשים וחומרת הפשעים שקולות הן זו כנגד זו;יונקות הן ממצב פּסיכולוגי אחד של שאיפת דם-קרבנות וזלזול בחיים.

נטיל בכף-המאזנים גם את העובדות כי רוצחים גדולים – “פּאטריוטים” הם נקראים, גנבים גדולים – “אנשי צדקה”, פאראזיטים מלידה – “חברה עליונה” ו“אצילים”, וכי החוק בא בעיקר לשמור על הגזל אשר בבתיהם של אלה, – ויקל לנו להניח להם ולעבדיהם (רבי-מדינה שלהם, מחוקקיהם, שופטיהם ושוטריהם) שיהיו מחזיקים ביהס אי-אנושי ואי-מדעי לפושעים. ואנחנו מה כי נתן ידינו להם?

בוידוי “אשמנו, בגדנו, גזלנו” יש אמת פּסיכולוגית. זרועים ונובטים בכל אחד מאתנו האפשרויות של כל מין-האָדם כולו. בי ובך שוכנים רוצח, גנב, חוטף וזולל. מי מאתנו אינו חייב חוב נושן שהוא מסיח דעתו ממנו? בבית מי אין ספר ציבורי שנתגלגל לידו, והוא אינו מתכוון לגנוב אותו, חלילה, אלא שהוא “שוכח” להשיבו? מי מאתנו לא חפץ לפעמים במיתת איש-ריבו, או שארו או אהובתו ? “הפּחדן יעשה זאת במלה, הגבור – בחרב!” – עתים יבוא מקרה טפל ויוציא את ה“בכח” אל “בפועל”, וימצא עצמו אזרח, אשר אך אתמול חי בשלווה, מכובד בעמיו, ענין לבלשים וחקירה וסנסאציה עתונית. מעבירות מוסריות וודאי שאין אָדם זכאי, ואולם גם מפּשעים חוקיים אין אחד מאתנו נקי: רק מזל הוא שלא נתפשנו. מרובּים החוקים, ומי אינו רומס אותם יום-יום מדעת או שלא מדעת;וכמה מן החוקים ראויים הם להיות נרמסים, או מהיותם טפלים או מהיותם מזיקים.

ימים רבים יעברו עד שישתנו דעת הקהל וצורות המדינה, ותיעקר תשוקת הרדיפה מן הלבבות. בינתיים, צריך להיטיב הדברים עד כמה שאפשר: להרבות ברופאים ומורים בבתי סוהר, ולמעט באנשים אגרוף;ועל כולם, לבטל, על ידי איחוד כל המפלגות והאינסטנציות, את עונש המוות. כי כל הטבה שתיעשה, מה תועיל לאחד שכבר הומת? אין כיפּורים לקיפּוח חיים.

סימן לגולם, שהוא נוח לעבור מויכוח פּרינציפּיוני אל האשמה אישית. אתה טוען לו בהגיון, והוא עונה לך שאַתה מזייף־שטרות, רודף זמה, אַכזר לילדיך. האשמה יותר קרובה לענין, ואַף־על־פּי־כן בלתי מוצדקת בויכוח, היא שאתה בעצמך אינך מקיים את העיקרים שאַתה מליץ להן. לכל היותר, זה עושה אותך למוג־לב או צבוע, אבל אין זה סותר את האמת שבמחשבתך.

ובכל זאת, ישנם דברים אשר בהאָמרם מפּי האחד יפים הם, ואותם הדברים גופא בהאָמרם מפּי השני, כעורים הם, כי הם “אַרבע כנפות” לבנה על בגדים צואים.

לפני מכתב חתום נורמן בנטוויטש, והמכתב אומר כדברים האלה: “…אינו דומה עם ישראל לשאר העמים. אין לנו כוח מדיני או צבאי, ואפשר לנו לבנות את ביתנו הלאומי רק בזכות מוסרית בלבד… חלילה לנו מסגל לעצמנו את הלאומיות־של־מדינה של עמים אחרים, שהיא זרה למסורת שלנו, כשם שזרה לנו הטמיעה הדתית של יהודי פּרטי… נייסד ארץ דו־לאומית, לא רק מפּני שהערבים לא יסכימו למדינה יהודית בחלק מארץ שהיא קדושה להם, אלא גם מפּני שהאפאראטוס של מדיניות יעצור בעד התפתחותנו התרבותית… אין זו לשון־הכנעה, כי אם קיום העיקרים העבריים בהנהגה בין־לאומית, כמו בהנהגה פרטית: כי היא חכמתך ובינתך לעיני העמים…”

אילו היו דברים מעין אלה יוצאים מפּי א. ד. גורדון או י. ח. ברנר, הייתי מחבבם, ומכל מקום מכבדם. עכשיו שאני רואה את השם החתום עליהם, הם מעוררים בי גועל־נפש כמים שיש בהם סוכר הרבה.

ידעתי כי כל מדינה, וגם מדינה ישראלית עלולה להיות כך, דרכה לאכול הרבה ולתת מעט, כוח־השומר שבה מכלה יותר ממה שהוא שומר, ובכל מקרה של התנגשות בין תקיפים ובין חלשים, היא מעמידה עצמה לשירות התקיפים. כשמגיעה עת קימוץ, יקצצו רבי המדינה בקצבה לבתי חולים, בתמיכה למובטלים, ובמשכורתם שלהם לא יקצצו, או יקצצו רק מעט למראית־עין. והם ובניהם משומרים ממלחמה, ומלחמה סוחפת בזרם־התלהבות את כל הרוגז המצטבר בעם עקב שגיאותיהם הכלכליות. על כן נוחים הם, לאַחר נשימה של שלום, לפתוח במלחמה חדשה.

עוד ידעתי כי עם הוא מושג כמו־אורגאני, על־אורגאני, אבל לא אורגאני ממש. עמים ולשונות עוברים זה אל תוך זה בהדרגה, על ידי ערב משפּחות, על־ידי דיאַלקטים מודרגים. באָה המדינה וחותכת בעמים החיים והזורמים גבולות מיכאניים ומתים, ועושה מלחמה בעד הגבולות האלה.

ואם בא האחד ואָמר: יחיה עם אחד בלא מדינה, במובן של קיום עצמיותו בלא נשק כלפּי־חוץ ובלא כפיה כלפּי־פּנים, הייתי מקשיב לו הקשבה מעולה.

ואולם אם האחד חוסה בצל מדינה צבאית וציית גדולה, מתנועע בחוגים אשר עשרם בא להם מקאפּיטאליות חיה על מלחמות ונשמר להם באַלימות של משטרה וצבא, והוא אינו נותן בגדו לכל יחף הדורש, אלא אוחז ב“שלי־שלי” הקשור בשופטים ובבתי אסורים, והוא אוכל לתיאָבון בשר בני עוף ובני בהמה, מעונים ושחוטים – הרי מפּי אשר כזה יש לאי־מדיניות ואי־אַלימות שהוא מייעץ לאומה סחופה ודלה – ריח של יום טוב, של דרשה בהיכל ביום א' לשבוע, של שכרון מלים יפיפניות שאין עמהם מעשה, והגרוע מזה: של סגירת גורל עם־ישראל בידי עמים שיש להם מדינה על ציה וצבאָה…

לא שאני חומד צי וצבא לישראל. אליליות היא להאמין כי באלה תקפו של עם. תקפו של עם הוא בכלכלה בריאָה לגופו, בשירה בריאָה לנפשו. ומכיוון שכל האנושיות גוף אחד היא, אי אפשר שעם אחד יזיק לחברו ולא יהיה ניזוק. אָסון ונגע לאחד העמים הם אָסון ונגע לכולם. “וחיית את עצמך” תובע ואינו סותר, “ודרשת טוב לחברך”.

מי בא להפריד בין תרבות ובין מדינה? וכי נימוסים וסדרים הגנוזים בספרי התלמוד – תרבות הם, ונימוסים וסדרים שפּרלמנט ישראלי יחפּוץ להנהיג כיום הזה – על סוג מדינה ייחשבו? אָמנם, אפשר לה למדינה להיות אַנטי־תרבותית, מוצצת לשד עמה וקוץ ממאיר לעמים־שכנים, ואולם אפשר לה גם להיות מכשיר וביטוי לתרבות גבוהה. המושג “מדינה” מאד מורכב הוא, ואפשר להטעים בו כמה צדדים ולהכניס בו כמה תכנים.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

שמירת עתונים מימים עברו, אינה ענין לבעלי-עתון בלבד. צעקת מעשים תוך כדי היעשותם, התגובה היום-יומית עליהם, ערכן רב עד-אין-שיעור להיסטורין של העתיד. מה יהיה ערכו של קומפליקט שלם של “דבר” או “הארץ” 1929, בשנת 1999?

אין אנחנו יודעים מתן-שכרם ההיסטורי של ידיעות, מאמרים, מודעות. עם חלוף הזמנים, ישתנו כמה ערכים, ואיזו רשימה בקרן-זוית, שכותבהּ בשעתה בז לה בלבו, והקוראים סקרו אותה סקירה חטופה, אפשר תתעלה להיות תעודה יקרה.

נניח שהיה עתון בירושלים בשנת 1 לספירת האומות; ובפנה צנועה בעתון זה, היתה מודעה קטנה, לאמר: “אגודת הנגרים בנצרת מברכת את חברה יוסף ורעיתו מרים להולדת בנם ישו. יזכו לגדלו למצוות, לחופה ולמעשים טובים”. מה היו תיאולוגים נוצרים נותנים לכם בעד קטע-עתון כזה? אין אנחנו יודעים מי ומה נולד בתוכנו כיום. – מה היו בעינינו שני עתונים, אחד של קנאי ירושלים ואחד של האופוזיציה של רבי יוחנן בן זכאי?

חייב ההיסטורין בהקשבה לכל הצדדים, כל הזרמים, בסיכום כל הפרטים של מאורעות התקופה הנחקרת על ידו. מה תעודות תיטבנה לו מעתונים שוטפים? והיום בארץ נעשים מעשים גדולים, נפעלות פעולות קדחתניות, סוערים כוחות וזרמים וכתי-כתות ומחלוקות. אף ישנן נביטות חבויות ואטיות, אשר אחריתן מי יראה מראש? –

האם לא שכל פשוט הוא שנהיה קצת אחראים בפני הדורות הבאים, ונשמור בשבילם, לא אוסף מקרי, או ליקוט מבורר (מה נבור, אם אין אנו יודעים את החשוב בחשבון אחרון?), כי אם מספר הגון – נאמר 100 – קומפּלקטים שלמים ומלאים של כל עתון מובהק היוצא בארץ?

הקושי שבשמירת עתונים כפול הוא.

ראשית, ישנה שאלת השימור. על פּי רוב, נייר-העתונים אינו משובח, והוא מצהיב ומתפורר לאחר חדשים מועטים. ואפילו נייר טוב, סופו כליה, אם אין תנאים מיוחדים לשמירתו: איורור וחיטוי, החזקתו במקום מוגן בפני רמשים, מחוסן מאש, נקי מאבק, לא יבש יותר מדי ולא טחוב יותר מדי: מדע שלם הוא, שבתי-נכאת וספריות גדולות טורחות בו.

שאלה שניה היא תפישת-המקום. נסו לשמור על העתון היומי החביב עליכם, במשך שבועות אחדים בלבד. תראו כיצד הבית מתמלא מהם, כל הארונות והארגזים עוברים על גדותיהם, ואין נחת. עתה צאו וחשבו על שמירת קומפּליקטים יום-יום, שבוע-שבוע, במשך שנים רבות.

העתונות העברית הולכת ומתרחבת, וצרים לה מעונותיה גם בלאו-הכי. איפה תמצא את החדרים, והנוחיות, והתנאים, והכספים, ואנשי-המדע לימודי-השימור? לא עתון בודד יפתור את השאלה באמצעיו הפרטיים.

לאשרנו, לא יחידים אנו במערכה זו. ישנן ארצות עשירות משלנו, אף יותר מפותח אצלן חוש-השמירה לנכסים היסטוריים.

ביחוד שמו לבם לכך ראשי הספריה העירונית בניו-יורק. שם מצוקת-המקום היא שאלת-השאלות. אבל מה צמצום יעלה בידם בסידור-האצטבאות, בעת שעתון של יום אחד בלבד, הוא כרך ענקי? אחרי רוב נסיונות המציאו מין צילום מוקטן, הדומה לסרטי הקינמה. בסרט מצולם כזה, תופס “ניו-יורק טיימס ליום א'” העצום, נופח מועט משל קופסת-גפרורים שווידית. את הסרט אפשר להעביר לפני פּנס-אור, ולהראות את גליונות העתון כסדרם, מוגדלים על בד.

הדבר עודנו בתקופתו האכספּרימנטלית, והוא עולה בכסף רב. אבל, אם תחשבו שבשיטה זו רק חדר אחד נחוץ לאלפי עתונים, והם שמורים היטב לדורות, ואפשר להראות את הגליונות לחוקרים מוסמכים בלא קושי, ואפשר לעשות כמה העתקות על פי טופס ראשון – תהיינה ההוצאות קטנות בעיניכם לעומת הצורך להדפיס מספר גליונות על נייר טוב, ולהרבות בחדרי-שמירה שאין בהם בטחון משריפה, תעלולי-אקלים ומזמוז בידי חרקים.

יתאחדו העתונים שבארץ, בצירוף הספריה האוניברסיטאית ומחלקת-התרבות שעל-יד הסוכנות היהודית, בענין זה הנוגע לכולם: יקימו ועד לחקור ולעיין בשאלה, ואחרי-כן, יפקחו בכוחות משותפים על שימור העתונים ושימושם. עת לעשות – בטרם יאכלו סס ורקבון את הקומפליקטים הראשונים עד אין השב.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בסוד המונאדות / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אם הסתכלות מתימאטית היא שהוליכה את לייבניץ אל רעיון המונאדות, ואם פנייה דתית בו לקיים את הנשמות בפרטיותן – מכל מקום השקפתו היא מהפּכנית והרת-תולדות מאין כמותה.

דבריו כאילו מכוונים לכתחילה נגד שפינוזה. אתה, שפינוזה, מתחיל באחדות אין-סופית, ואני אתחיל בריבוי אין-סופי. אתה ממוגג את כל הנשמות להיות זעזועים ארעיים וסופיים בתוך ים-הרוח האין-סופי, ואני רואה את הנשמות נבראות עם העולם וכלות עם העולם, אבל לא נולדות ולא מתות, לא נבנות ולא מתפּוררות, הואיל, וכל אחת מהן היא פשוטה ובלתי-מורכבת. אתה מניח את הגופות חלקים המתהווים ונפסדים בתוך עולם חמרי נצחי ואין-סופי, מקביל לעולם הרוחני, ואני אין לי אלא נשמות בלבד – הן-הן יסודו של עולם. אתה מוצא את האחדות העיקרית בעצם מסתתר מאחורי שני גילוייו ברוח האין-סופי ובחומר האין-סופי, ואני מוצא את האחדות עם בריאת כל הנשמות – והיא המקשרתן יחד. לך – סובסטאנציה אחת בת הרבה אופנים;ולי – ריבוי סובסטאנציות מותאמות-הפעולה.

באישור הנשמות בתור הנושא היחידי לכל העולם, ובמתן מראה-עולם אחר לכל נשמה ונשמה, מתקרב לייבניץ אל ברקלי. אבל יש כמה הבדלים ביניהם.

ברקלי נגש מצד הרוח האנושית, ורואה את העולם המוחשי – את הבשר הנגלה ואת חמרי-הדומם – רק מעין חלום או מקרה בתוך הנשמה הפרטית, נעדר קיום בפני עצמו. לייבניץ נגש מצד המוחשי, מהרהר אחר מהותם הפנימית של הדברים הגלויים, ונמצא למד שאי-אפשר לאטומים האחרונים להיות חמריים, או מתפּשטים במקום. כי כל המתפּשט במקום – עד כמה שיקטן – הריהו ניתן להתחלק עוד ועוד; ואטום המתחלק אינו יכול לשמש יסוד: קיבוץ הוא, שאפשר לו להצטבּר ולהתפּרד, ואין בו משען קיים. נאלצים אנו, איפוא, להגיד, כי האטומים האחרונים, המונאדות, בלתי-חמריים הם – נקודות מולידות כוח, מקורות פשוטים, בלתי מתפשטים במקום ובלתי מתחלקים, אשר רק בציבורם ובכללותם הם משתקפים בנשמותינו כמוחשיים מתפשטים ומתחלקים.

עוד הבדל בין לייבניץ ובין ברקלי הוא זה: תוכן הנשמות – הרגשותיהן – לפי ברקלי הוא מתחוקק בהן מבחוץ על ידי אלהים לפי סדר שהוא רוצה ולפי דוגמא שיש בו. הסדר הרצוי לפני אלהים נותן לנו את האפשרות של מדע (ברצותו, ישנה מן הסדר ויהיה נס). הדוגמא שברוח-אלהים, והיא נדפסת בכמה מהדורות בנשמותינו הפרטיות, נותנת לדברים את האובייקטיביות שלהם, את האופי החברתי שלהם, המציין אותם מחלומות-שינה והזיות-שגעון. לייבניץ סובר, כי הנשמות (אחד השכליות שלנו, החושניות של החיות, המעורפלות של הצמחים, והמטושטשות של הדומם), יש להן עצמאות גמורה. רגשותיהן, חוויותיהן, פעולותיהן, כל המקרים המזדמנים להן, טבועים הם בתוכן מראש. והדבר הוא מאד נפלא ונורא. מצד אחד, אפשר לקרוא לזה חופש מוחלט, כי הכל נובע מתוכנו – אפילו מראה מחוז שאנו נוסעים בו בפעם הראשונה, אפילו מלקות שאנו לוקים בידי אחרים, אפילו אסון ומוות הבאים עלינו. מצד שני, אפשר לקרוא לזה עבדות מוחלטת: אין פעולה מבפנים על החוץ, אלא הנשמה – על כל פעולתה והכרתה – אבטומט רוחני היא, מקיימת את המוטל עליה לפי הגזירה הטבועה בה, מן העולם ועד העולם;מראשית בריאתה לפני התמורה הנקראת לידה – בצורתה הארצית הנוכחית – מעבר למוות, והוא אינו אלא שינוי בדרך ההרפתקאות הפּנימיות – עד אחרית הזמנים. גם אני על כל גלגולי, גם אוהבי ויריבי, גם המונאדות שבכל פּרוסת-לחם שאני אוכל, בכל גפרור שאני מצית – איש איש מאתנו מקיים בשלמות את תפקידו החיוני העצמאי, ללא מגע והשפּעה מבחוץ. אף-על-פּי-כן כולנו מתאימים זה לזה, וכל פּעולותינו מסתדרות בהארמוניה אחת. ההכרח הפּנימי של כל פּרט עשוי מראש להיות מתנגן בדרך נכונה עם ההכרחים הפּנימיים של כל שאַָר הפּרטים.

מגשר לייבניץ מנפשות-הדוממים, מן המונאדות המונחות ביסוד המתכות וביסוד בשרנו אָנו, עד המונאדות שהן נפשותינו, ועד המונאדה העליונה – האלהים – על ידי הירארכיה של נשמות, שונות בדרגות-ערכן, בעוצם חוויותיהן ועשרן. בדרך זו, מתערער הניגוד שבין בשר ורוח. כל תא-בשר הוא כמו נהר המלא “דגים” חיים, וכל “דג” בפני עצמו הוא שוב נהר כזה המלא “דגים”, והרווח שבין “דג” ו“דג”, אף הוא מלא “דגים”, עד האטומים היסודיים, המונאדות. הבּשר שלי, איפוא, אינו אלא קיבּוץ של הרבּה נשמות הנלווה אל הנשמה שלי. אבל, כשם שאין השפעה מנשמתי על נשמת חברי, כך אין השפעה מנשמתי על הנשמות המרובות המהוות את גופי. הללו מקיימות את האיבולוציה הפּנימית שלהן, ורק ההארמוניה הקבועה מראש היא העושה שתהיינה פעולותיהן מתאימות אל צרכי הגוף כולו, והיא הגורמת שהגוף והרוח יהיו פועלים כאחד.

אין ההארמוניה הכללית נסבלת על-ידי הפרט שלא בהכרתו: שותף הוא לה על-ידי היותו ראי לכל העולם כולו. אין חוויותיו אלא השתקפות המציאות הכללית של המונאדות בתוכו, במידה שהוא כשר לה: אין נשמת-צמח משגת מן העולם מה שמשגת ממנו נשמת-אדם;ואין השגה אחת לשני בני-אדם שונים, ולא לאדם אחד ברגעי-חיים שונים או בעברו ממקום למקום. אכן, רגע-חיים, נקודת-מקום שאדם עומד בה, וחוויה פנימית שלו – הכל מותאם ומזווג יחד – פועל-יוצא מכל העבר של נשמת-האדם ובן-התאמה למצב כל מונאדות-העולם באותו רגע. מן הצורך להטעים: ראי, ולא חלון פתוח. כי אין כאן משום השפעה: יש רק התאמה בין חווית-פנים ההולכת בדחיפת-עצמה ובין מציאות-חוץ;בין המונאדה האחת ובין האין-סוף של מונאדות אחרות. ומוכרחים אנו לייחס לכל מונאדה משהו “נתון” ומקורי לכתחילה;שאם לא כן, יהיה “עולם גדול” ריק משתקף בכל “עולם קטן” ריק – ומה יצא לנו, אם לא ריקנות גמורה?

במקוריות הנתונה וההתפתחות העצמאית של המונאדה ישנו עוקץ אשר יוגה את המדע ממסילתו, או, לפחות, יצר מאד את גבולותיו. וההשערות המדעיות האחרונות מאשרות את חזון-לייבניץ. כוונתי שהטבע, במקום להיות נראה במשטר חוקי שיש בו חזרות תמידיות, יהיה נראה כמשטר היסטורי שאין בו חזרה לעולם.

זה ההבדל בין תורת ההיסטוריה לתורת המדע: הראשונה מתענינת בסינתיזה, בצומת הגורמים השונים בדרך שהם מזדמנים יחד ושוטפים יחד בעת מיוחדת; השניה מתענינת בניתוח – להוציא ולהבדיל מתוך הערבוביה של גורמים שונים את הקבוע ונחזר, את המידה הכללית, את החוק המופשט החל על כמה וכמה עובדות בודדות, את החומר היסודי האחד אשר מתחת לכל החמרים מרובי הצבע והתכונה, או המרץ היסודי האחד אשר מתחת לכל הפעולות. אבל, אם החומר עשוי מונאדות-מונאדות, וכל מונאדה היא מקורית ועצמאית בהחלט – העתיד שלה יוצא רק מתוך העבר של עצמה – איך יהא חוק אחד חל על שתי מונאדות, או אפילו על שני זמנים שבחיי מונאדה אחת? הבדל-מקום קטן שבקטנים יספיק לציין מונאדה אחת מחברתה בתור ראי למלוא-עולם ולשנות את כל התפתחותה להבא. והבדל-מהות קודם להבדל-מקום, באשר השני אינו אלא סימן לראשון.

יוצא שחתיכת-ברזל פה אינה דומה לחתיכת-ברזל שם – זו כוללת את עברה שלה, וזו את עברה שלה. אי-אפשר להוציא איזה חומר מתוך תרכובת חימית ולהגיד עליו שהוא חדש ורענן כבתחילה. מה שעבר עליו כתוב בו;יצור היסטורי הוא; זקן הוא משהיה קודם הרפתקאתו;ולא עוד, אלא שהרפתקאתו קצובה לו מראשיתו של עולם וקשורה עם אחריתו של עולם: אלא שהתפיסה של החימיה גסה היא מהכיר את עצמאותו המקורית, את תולדותיו הפנימיות. מכאן, שחוקי-הטבע שימושיים הם ולא ידענים, לא מזדווגים עם מהותו של דבר. נכונים הם כסטאטיסטיקה לגבי הרבה פרטים ביחד, אבל לא נכונים כנבואה למעשי כל פרט ופרט. לעיני מדע עדין-מכשירים ודק-הגיון יהיו מעשי הפרטים נראים כאנארכיים. האנארכיה למראית-עין תיבטל רק אם נוכל לחדור לפסיכולוגיה של כל מונאדה, לקצב הפּנימי שלה. מי שירצה להכיר את הטבע לאמתו, יצטרך לגשת אל פעולות-הדומם באותה אמת-מידה שהוא נגש בה אל הנפשות היותר קרובות לו – ולא להיפך: לגשת אל נפשות חיות באמת-הממידה שעד כאן היתה משמשת לחקירת פעולות מיכאניות.

קיום / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מספּר לורד דונסאני: ישבתי בקומה הרביעית של מקרצף-שחקים שעמד להתיפּות בצבע חדש, והבטתי בעד החלון. פּתאום חשתי כי משהו מתרגש לנפּול מעל ראשי. פּיגום של צבּעים היה זה, שניתק מן החבל שלו בקומה העשרים או העשרים-ואחת, והתחיל נופל ויורד. כעבור הפּיגום על פּני, ראיתי צבּע אחד, נאחז בידו האחת במעקה הפּיגום הנופל, ובידו השניה עושה דבר-מה בחריצות מסורה וזריזות נמרצת. קראתי אליו “מה אתה עושה?” ענה לי: “אני חוקק שמי באולרי בעץ-הפּיגום לזכרון!” רגע – נתפּזרו עצמותיו של החוקק-שמו-אגב-נפילה, והפּיגום הוכה לשברי-שברים – לא יחובּר קיסם אל חברו.

אם נרחיב את פּירוש המלה שם עד שיכיל גם שמות לכל הנעשה בעולם-רגשותיו של אָדם, הרי אותו חוקק-שמו הוא האָמן השוקד להציל חוויות חולפות ממלתעות הזמן. כל אָדם הוא יחיד ומיוחד. הכל אוכלים, אבל אין ראובן ושמעון אוכלים על דרך אחת וטועמים טעם אחד באכילתם. הכל אוהבים, אבל אינו דומה רגש-אהבה שבראובן לרגש-אהבה שבשמעון. אפילו בן אשר קלסתר-פּניו והרגליו דומים בדיוק לשל אָביו, אף הוא חי חיים שונים מחיי-אָביו מחמת הבדלים במקום, בידיעות נקנות, בהשפּעות-דור. חס אָדם על כל רחשוש שלו, על כל רעיון בוזק לו, על כל התרגשות מתנוצצת בו עד אַרגיעה, – והיה רוצה לקיימם לעולם. ביחוד, צר לו על אָבדן מראות ורגשות הנמנים על ספירת התפארת, הימחות סערות המזעזעות את הנשמה עד תהומותיה. ואולם רק ליחידים ניתן כוח-הביטוי להלביש רטט המתעורר נוכח אשת-חן, אילן-נוי, פני מוות יפים – מלבוש אמנותי קיים. ומה דלים שרידי החיים המוצאים איבונם באמנות לעומת החיים עצמם בראשוניותם. אפילו ההבעה היותר כנה, אינה אלא תרגום באבן, צבע, צליל או מלה, לתבונה מבריקה הברקת-חסד לא-מפוללת, לניצן-אַהבה, יפרח פּעם ולא יוסיף. ומה גם שההבעה מתחללת על ידי התפּארות, התגנדרות, משחק-עגבים עם קהל.

נוחות המידות הללו להיצמד אל המביע מאַחר שיודע הוא בעצמו כי קיום-מלאכתו תלוי בהתקבלותה על ידי אחרים, אישור הדורות הבאים. ואם יאַבד את דורו, מה ערובה יש לו שיגיע בכלל אל דורות-עתיד? על כן מתאַמץ הוא למצוא חן, וממילא ילכלכהו אבק שחקנות מתיפיפת.

אבל גם מפעלי האמנות העשויים ברוח אמת וטהרה, מתרסקים ואובדים עם עבור התקופות. לכל היותר, נהפכים הם למזון לתקופות חדשות, חומר לעיכול ועיבוד והפראָה, אבל שוב אין הם מתקבלים כמו שהם, כי בהמשך-הזמנים משתנים דרישותיהם וטעמיהם של בני-אָדם. החוקק והפּיגום, בו יגליף את שמו, שניהם כליה אחת צפויה להם. לא זכו – יאכילו עש וסם ותולע. זכו – ייהפכו זבל לשדות-תרומה.

כוחו של האמן הוא שמלאכתו יש בה כדי להדליק באחרים מאור שהודלק בו תחילה. על כרחנו נאמר, איפוא: האור שבנפש – חווית האמת והיופי – הוא העיקר, ולא הכלי, על ידו יועבר מאיש לאיש, מדור לדור. החשיבות העליונה שייכת לחיים שאָדם חי לעצמו, ולא לתמונה שבה הוא מצייר את חייו לאחרים. ומי שחייו נעלים ועשירי-צבע בתוכו פנימה, וכוח לבטא את חייו אין לו, את הפּחות-במעלה הפסיד.

נניח, שהיה אלוה שרוי באפלה ואי-ידיעה. ופתאום התרחשו בו מכאובים אחדים, פּרפּורי-חשק מעטים, מעט נצנוצי-צבע, שתים-שלוש דקירות-מכאוב קשות – ונעלמו ואינם, ושוב הוא שרוי באפלתו. אפילו רק מאוויים אחדים מטורפים הרגיש, מספּר ייסורים קטועים ללא-פשר – האם אין זה טוב מלא כלום? ואולם אם אין לו אפשרות לחזור ולהרגיש בעצמו, ולצרף לידת-רגש חדש ללידת-רגש קודמת, הרי דומה הוא כאילו אינו. אין הוויתו הוויה; אין קיומו קיום. והנה, כל בן-אָדם הוא אלוה שכזה.

מה חמלה יש על זעזועי-יצר של נער, לא באו על סיפּוקם;על שאיפות אידיאַליסטיות שלו המצטננות עם בגרותו;על מראות-עננים, תחזינה אותן בצורה זו רק עיניו הצעירות ורק פּעם אחת? מי יחוס על יפעת-משורר, קשרה אומה שלמה ברשתותיה כמה דורות, והנה בולעה האומה, נישתה לשונה ותרבותה – ואפילו שם-המשורר בפי-מלומדים נזכר, הוא במקוריותו, טעם הרגישו בו בני-אומתו, אבודים?

כמו שכל מאמצינו לקיים חוק ומשפּט, הם צל כהה למוסריות קפּדנית ונוראה המתקיימת בטבע ממילא, ואין איש יימלט ממנה – כך יש להאמין כי הנסיון הרפה של בני-אָדם לחקוק שמם ומפעלם בהיסטוריה או בתערוכת-האמנות של הדורות, הוא סימן ורמז לאלמוות הנתון להם ממילא. כל חוויה אשר לכל נפש;כל רגש ורחשוש;כל שאיפה נסתרת, אחת נתבטאה בעקיפין, אחד לא נתבטאה כל-עיקר;כל דליקת-חשק חנוקה, כל הרהור דרוס ורצוץ – כולם נקפאים ומתרקמים אל תוך תארוגת-הזמן. קרינות, העתקות, והעתקי-העתקות מהם, משמשים לזון ולתת צורה לעתידות מופלאים, והם בעינם עומדים עדי-עד.

אחרי כהות עיניו של גוסטאב תיאודור פכנר, עוד המשיך בנסיונותיו האסתיטיים והפסיכולוגיים, והיו תלמידים נאמנים לו לעזר.

יש ובעצם מדידתו את רגישותה של אוזן חתול או סנאי או יתוש לצלילים דקים, היה מלווה את מלאכתו בשיחה בעלמא, ואפילו שלא כענין, כי מאז נתעוור עוורון חלקי, ועורפל לפניו העולם החיצוני, גברו בתוכו השאלות המציקות לו מבפנים, ונזלו בשיחה. נתגנב-נא אל תוך המעבדה המאופללת, דקורת הפּנס הצהוב מפינה אחת, ויחד עם שלושת-ארבעת תלמידיו נקשיב לדבריו, היוצאים שקולים ואטיים, כאילו היה קורא אותם מתוך כתב מטושטש ההולך ומתברר לפניו אגב קריאה:

הגרעין, כהתנפחו והתפקעו ברוטב-האדמה, וודאי הוא מרגיש כי מוות בא עליו. אבל לא. חיים חדשים לו, עולים ירוקים-רעננים מעל לאדמה באוויר החפשי. והירק מרטט שמח זמן רב בשמש, ולבסוף צירים יאחזוהו. פחד-מוות יפחד. אבל לא מוות הוא זה, כי אם פקע הוא אשר גדל ממנו, ועתה הגיעה שעתו להיבקע ולהיות לפרח לבן או צהוב, עשיר בריח וצבע, לא ידע אותם הגבעול.

עובּר במעי אמו, מה ירגיש כבוא שעתו להיוולד, והוא נדחף החוצה מכל היקר והנעים לו? כי הנה הוא מת, אבל חיים חדשים מחכים לו, גבוהים מעל חייו הקודמים, כשם שחיי העובּר הם גבוהים מעל חיי תא-הזכר ותא-הנקבה טרם התאחדם. אדם, בהתפּורר גופו במחלה או בזקנה, מה הוא חושב? כי הנה הוא מת. אבל לא. בינתיים כבר הוכנו בו התנאים ללידה חדשה. והיא לא רחוקה, בתוך איזה עולם מעבר לכוכבים. הריהי כניסה לחיים חדשים בתוך זה העולם גופא, בזה כדור-הארץ עצמו, אלא שאין לנו מושג בהיר מהם, כשם שאין לעובּר מושג בהיר מן הנכון לו בצאתו מרחם, או לגרעין מושג מן הגבעול הירוק. העובּר והגרעין, בחיותם את חיי-עצמם לשעה, כבר מכינים הם את חיי-עתידם, בדרגה נעלה יותר, ובכל דרגה – שותפים הם לחיי הארץ וחוקיה.

מהו הירק הזה, הנפרש כשמלה בכל השדות, ההומה גלים-גלים בכל היערות? לצמחים, צבע-קיומם הוא, מכשיר ליצירת מזונם מאוויר ואור-שמש. יש צמחים החיים בלא הכחול והצוהב אשר לפרחים, אבל מעטים הם הצמחים החיים בלא ירק, והם הטפילים והירודים שבהם.

אדם בלדתו ילד ובבנותו בית לתשוקתו, גם את משפּחתו ואת עירו הוא בונה. וכן כל אשר נשמה בו, פירוש-מעשיו לא בעצמו בלבד הוא מונח, כי אם גם בכלל שהוא מרוקם בתוכו. דורשים הצמחים את הירק לחיונה, אך פירוש הירק מעבר לצמחים הוא.

בטרם עטוף צמחים את הארץ, בטרם היות יבשה נושאת יערות, כבר כיסה אותה ירק – הוא הירק הכחלחל אשר לים. כמו כל החי האורגני, כן גם הארץ יש לה צבע משלה. כמו שיש צפרים צהובות, צפורים אדומות, צפרים כחולות, צפרים ירוקות, כן יש כוכבים צהובים, כוכבים אדומים, כוכבים כחולים, כוכבים ירקרקים. הירוק הוא הצבע היסודי אשר לכדור הארץ;ולעולם הארץ מחזרת אחריו. לא פתרון הוא זה, כי אם הוראת-דרך לפתרון, כי כדי שנעמוד על סוד הצבע של הארץ, עלינו לעמוד תחילה על הכלכלה של הכוכבים כולם.

החיות והצמחים משלימים זה את זה, איש נותן לאחיו אשר יש לו ואשר חסר לאחיו. מלמדת הפיסיקה כי האדום והירוק צבעים משלימים הם. וראה! מאחר שהשתמשה התולדה בירק בשביל הצמחים, בבואה לצבּע את בשר-החי, נטלה את הצבע המשלים לירוק, את האדום. לא במקרה ולא בפירוד משאר העולם, בשר-ודם שלנו הוא אדום: אדום הוא באותו החוק אשר סוף-היאור ועלי-העצים ירוקים הם.

מן הירק הכללי אשר לגבעולים, לעלים, ומתחת לקליפּות הבדים, עולים הפּרחים והנצנים לצבעיהם. חילקו הטבעוניים את צבעי הפרחים לשני סוגים: אלה שביסודם הצהוב, ואלה שביסודם הכחול. פרח שהוא נמצא בצהוב, גם בלבן ואדום יימצא, אבל לא בכחול. פרח שהוא נמצא בכחול, גם בלבן ואדום יימצא, אבל לא בצהוב. האם לא הקבלה כאן אתנו? כי העור הקורם על בשר-ודם אדום של בני-אדם, אף הוא בשני צבעים יסודיים הוא בא: לבן-ורדרד עם שער צהוב, וחום-שחרחר עם שער שחור. אכן, בהיות האנושיות מין אחד, מצויים בנו טשטוש ודרגות-ביניים יותר מאשר בצמחים;ובהיות המוח והדמיון היצירתי עיקר בתהליך חיינו, ולא צבע-העור, חסרה בעורנו כל הססגוניות העליזה אשר לצמחים.

האם נהנים הצמחים מצבע עצמם? בראותנו את הירק המרהיב של דשא עשב, את הגביעים המסנוורים אשר לפרחים, וודאי יעלה על דעתנו כי יש מי מתענג עליהם גם כשאין אנחנו מסתכלים בהם;כי כל שפע-הצבע הזה, כל אפשרות-ההנאה הזאת, לא בלי הנאה מקבילה לה נוצרה. כמה יצורים בעלי-עין ישנם על הארץ זולתנו, ומהם, כגון פרפרים ודבורים, גם כאלה שהם מעורבים במשק-החיים ובסודות-האהבה של הפרחים. אך לא יספיקו אלה למצות את כל התענוג שבצבע, עד שנייחס לצמחים הנאה מצבעי-עצמם. מכיוון שלא גילינו בצמחים עינים מפותחות, כמו שיש לחרקים וליונקים, או עין אחת כדורית, ענקית, כעין-האוקינוס אשר לארץ (בה הארץ רואה על דעת עצמה, נוסף על מה שהיא רואה באמצעות יציריה, את השמש, הירח והכוכבים), עלינו להחליט כי הצבעים המוצגים לפנינו כדברים חיצוניים, לא כן הם מוצגים לפני הצמחים. אבל לא בשל כך נשלול מהם הנאת-הצבע. אדם יוצר העושה תמונה או מנגינה, הנאת-מי גדולה יותר, של היוצר או של המקבל? הוה אומר: הנאת היוצר בגעש-יצירתו גדולה היא עד אין ערוך מהנאת המסתכל, שאין רטט-יצירה מפעמו. אם הנאת-מסתכל אין לצמחים מצבעי עליהם ופרחיהם, הנאת-יוצר מי יכחד מהם?

דומות יצירות-הצבעים בידי הצמחים, לגידולים וחזיונות בפנטסיה שלנו. אפשר לומר: הופך הצמח את האור לצבעים, על דרך חזון ודמיון. האור נופל לבן (או צהוב או ורוד) על הצמח. אבל לא כקבלו אותו, יתן הצמח את האור בחזרה. משתף הוא לו כוח-יצירה שלו, והופכו לגוון ירוק או כחול או כתמי-ארגמן על רקע לבן. כן יעשה הדמיון היצירתי שלנו למוחשים המגיעים אליו מבחוץ. משתף הוא להם את רגשות נפשותינו, את הכמיהות והשקיקות של רוחנו, ומלביש אותם דמות חדשה. ואפילו פרח לבן הנותן בחזרה את אור-הצהרים בלבנינותו, גם הוא מוסיף רוך ויופי ללובן שקיבל. איפה נראה טוהר-אור כמו בצבע הלבן של החבצלת?

השמש אגרוף-אלוה הוא, המחזיק במכחול קרני-האור ומעבירן יום-יום על הארץ. והצמחים, בעזרת חמרים עדינים לקוחים מן האוויר, בוררים מן הקרנים האלה את הנחוץ להם בשביל לארוג אריגי-פטוריהם המזהירים.

כמה פרחים שצבע אדיר להם, אין ריח להם;וההיפך נדיר. והוא, מפני שבשעה שהצבעים בעיקר להנאת-עצמם של הצמחים נעשו, ריחותיהם של הצמחים עשויים בעיקר בשביל אחרים. כמו הקולות לנו ולצפּרים, כן הריחות לצמחים. אופן-ביטוי הם כלפּי אחרים, דרך-התקשרות עם החברה. נוגעים הפרחים איש בבני-מינו על ידי בשמים השלוחים מאתם. ומפני שבראש ובראשונה כל יצור חי והוגה לעצמו, ורק אחרי-כן מדבר הוא אל אחיו ומתחבר אתם, בדין שיהיו הצבעים – הפנטסיה הנפשית של הפרחים, – עדיפים מן הריחות – אמצעי-התחבורה ביניהם. אכן, יש מזמר לעצמו;וכן יש פרח נותן ריחו לעצמו.

בצדו של רעיון הכינוס לכתבים ישראליים שהגה ח. נ. ביאליק ז“ל, יש להעמיד את רעיון הניצול לכתבי אומות העולם, בחינת “וינצלו את מצרים”. מצע עיוני לניצול יש למצוא במשנת הרנ”ק. לכל אומה יש שר או מזל שהוא חיותה הפנימית – הרוחני שבה – והוא הנותן צורה לדתה, משפּטיה ומנהגיה. אומה מתנוונת וגוועת מחמת הפרת הקשר בינה ובין הרוחני שבה. אין הרוחני מת עם מיתתה של אומה, אלא עושה אומה אחרת כלי לעצמו (אם הראשונה לא צלחה לכך), או נהפּך לקנין אנושי כללי (אם הוא כבר בא על ביטויו השלם באחת האומות). מכיוון שכל האומות כלות, וישראל, הדבק ברוחני המוחלט, מקור כל הרוחניים, אינו כלה, נמצא שישראל הוא היורש האחרון לרוחני שבכל עם ועם;הוא הים אשר כל נהרות-התרבות השונים מוליכים אליו את מימיהם ומלחם, והוא מטהר ומזקק את כולם לאור הרוחני המוחלט.

אין מקוריותו של יחיד ועם בכליאת עצמו בתוך חומה חסרת-חלונות, בל תגענה אליו השפּעות זרות, אלא בבריאות-תאבונו, בכוח-עיכולו להפוך את כל הבא אליו לחלק מעצמיותו. האם רק שופטים ושוטרים נקח מבּריטאניה, ואת פראנסיס בּייקון ואת סמואל טיילור קולרידג' לא נקח? פּליטים מגרמניה האמולה נקבל, ואת גיתה שלהם ואת שופּנהויאר שלהם יסגרו בארונות ולא יזרימום אל תוך אפיק עברי? כספים מיהודי אמריקה נגבה, ואת פראנקלין ואת אמרסון לא נגבה מהם? את חג מלחמתנו עם יוון נחוג, ואת פּגישותינו החיוביות עם יוון בתלמוד, ברמב"ם, בתרגומי הומירוס לטשרניחובסקי, לא נהיה חוגגים וממשיכים?

התוכן המוצע לכינוס הוא מפורסם, הגם כי כללי הוא ולא מפורט, אך צורתו לא כל-כך ברורה. יש לשער כי כנגד עיני המורה עמדה ספרית-מידות, עם כרכים בעלי-משקל בפורמאט אחד, הכל מנוקד, מבואָר ומואָר מכל הצדדים האפשריים. התלמודים, למשל, ייכנסו מנוקדים בשלמותם, החלקים הארמיים מתורגמים עברית ומודפסים בשתי הלשונות עמוד מול עמוד (והוא הדין בחומר ה“מכונס” מכל הדיאלקטים היהודיים בכתב אשורי), והחנוט והגנוז שבהם ייהפך חיוני על-ידי עדירתם וחרישתם, בידי מומחים, מן הבחינה הלשונית, המשפטית, הפולקלוריסטית, ההיסטורית, הביאוגראפית, וכו'. סופר גדול ביותר כגון הרמב"ם, הואיל ומלאכה אחת שלו מפיצה אור על כל חברותיה, ייכנסו כתביו, לרבות התרגומים הקלאסיים ממנו, גם הם בשלמותם.

שני כללים נקבעו על-ידי המורה לכינוס.

האחד – שיהא נעשה לפי ערכיו של האָדם המפותח בן-זמננו (זמננו יהא מכיל מאתים שנה לפנינו ומאתים שנה אחרינו). מכיוון שהערכים האלה מרובים ושונים הם – מה שלא חשוב מבחינה ספרותית או אסתיטית-מוסרית יכול להיות חשוב מאוד מבחינה היסטורית או אנתרופּולוגית – גדולה תהיה אחריות המכנסים בהשמטה, לא מפּני שיהיו גונזים את המושמט כדרך ה“חותמים”, אלא מפּני שיהיו מקצצים בכינוס והופכים אותו ללקט. בסך-הכל אחרון כל הערכים מפרנסים זה את זה, ורבות לאחד מהם היא רבות לכולם.

השני – שיהא נעשה מתוך אחריות לאומית מכוונת ובכוחותיה המלוכדים של כל האומה באשר הם, ולא על דעת יחידים ובדרך מקרה, כמו שהיה עד עכשיו.

אותם שני הכללים הנוהגים בכינוס, נוהגים גם בניצול. מתוך ערכיו וצרכיו המרובים של האָדם החדש ייעשה, ומתוך אחריות לאומית צופה לתזונת הרבה דורות, מקפּידה בנאמנות מדעית ויושר ספרותי, ומגייסת לשם כך את טובי הסופרים והמלומדים אזרחי-העברית בכל הארצות. וירוחקו חילופיהם: בּיבּליאותיקות שווקוניות, סילוף-מקורות וקלישות-לשון בתרגומים.

מה יהא הניצול מכיל? אין לי הסמכות והידיעות לעבּד ראשי-פרקים בשביל לשון לועזית שאני מכיר בה, לא כל שכן בשביל לשונות שאיני מכיר בהן. אני מתאר לי שבניצול, בין שאר סוגים, ייקבעו מתורגמים, מבוארים ומוארים:

הזאגות הסקאנדינאביות, האפּוסים ושירי-האגדה הקדומים של יתר עמי אירופּה (מאנגלית “ביאוולף” והמחזורים של המלך ארתור ורובין הוד).

הברית החדשה וכתבי אבות-הכנסיה ורבות-המסתורין הנוצריים.

ההיסטוריונים והבּיאוגראפים הכבירים: הירודוטס, פלוטרך, גיבון, רינן, מומסן, פרסקוט, ועוד. (גרץ יהא נמנה על סוג אחד של הכינוס ) .

הפּילוסופים והוגי-הדעות העיקריים של האנושיות: לא ליקוטים נבחרים כי אם “כל כתבי”.

החיבורים הראשיים של אבות-המדע: רוג’ר בּייקון, ניוטון, דארווין, מארכס, איינשטיין, ועוד (אין זה נכון מה שאמר אחד-העם כי דברי פילוסופיה ומדע, שלא כדברי שירה, תוכם נבלע והם מתישנים. אַפּלאטון הוא רענן לעד. וגוסטאב תיאודור פכנר, שופּינהויאר וברגסון, האם לא כשירה נדמו? וגאוני-המדע זרעו בספריהם כמה ניצוצות, חדו כמה חידות, העתידים להתלקח ולהיפּתר בדורות אחריהם. ויש גם תחית-המתים לרעיונות מדעיים-פּילוסופיים: מושג האינטלכיה של אריסטוטלס, למשל, חוזר ומופיע בלייבניץ, ובימינו, בהאנס דריש).

המשוררים, הרומאניסטים, הדראמאטורגים והאסייאיסטים הגדולים של אומה ואומה, כעתיקה כחדשה. (כל המחזות של איסכילוס, סופוקלס, אבריפידס, ואריסטופנס, שם יהיו).

מה יפקח על הניצול? ועד מקבּיל לועד המפקח על הכינוס. התפקיד הוא לא לשנה ולא לעשר שנים, ואם ימות אחד מן הועד, יהיה אחר נבחר במקומו והעבודה לא נפסקת.

עד כמה שאפשר, יטיל הועד המפקח את עמל-התרגום ואת ההוצאות הכספּיות לספרותה של ארץ אחת, על הקיבוץ היהודי היושב באותה ארץ, כלומר, שיהודי אנגליה יהיו אחראים בעד כל המועבר לעברית מכתבי האנגלים, שיהודי אמריקה יהיו אחראים בעד העברת אוירוינג, אמרסון, ווהיטמאן, פּו, תורו, יאשיה רויס, וויליאם ג’יימס, לאפקאדיו הרן, רוברט פרוסט, רובינסון ג’פרס, ועוד;(מלאכת שקספּיר, שעבודת-ענקים היא, אפשר ישתתפו בה יהודי אנגליה ואמריקה יחד). וכן יהודי פולניה, ליטה (יש-יום ונוכל להוסיף: רוסיה), וכולם. הרווח בכך כפול ומכופל מכמה טעמים: השיתוף הבין-ארצי של כל היהודים בעבודה אחת, וכל ארץ חלק מיוחד בה;טבע התרגום העברי שטוב לו להיעשות בידי אנשים שהם אזרחים בארץ המקור ובספרותו;המיתר של פּאטריוטיות מקומית שיגרום לריבוי מרץ וכסף;המגמה של נשיקת-תרבויות, תחת מלחמת-תרבויות, הפודה מחילוק-הלב;הסיכוי לתמיכה כספּית ומוסרית מצד ממשלות, אוניברסיטאות ואקאדימיות מאומות-העולם (למה יהא חדר בארמון הספרות העברית גרוע בעיני שלטונות מביתן ביריד-המזרח?).

אכן, יש תפקיד שלישי – נוסף על הכינוס והניצול – אשר, כמו השני, יהא נופל ברובו על קיבוצי הגולה לארצותיהם, הוא תפקיד ההענקה, כלומר, הרקת כל הטוב שבעברית ואגפיה לאחר התנ"ך, אל כלים אנגליים, צרפתיים, וכו'. וגם זה יפות לו אחריות מרוכזת ועין-חוזים מדריכתו.

אני משער כי אתה נער שגדל בסימטאות ירושלים או באחת מערי החוף או באיזה כפר קטן בהרי נפתלי. מילדותך היית ער ורגיש לגבי המוסיקה של מלים. שמעת פעם בבית הספר:

מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק,

מֶלֶךְ-מוֹאָב מֵהַרְרֵי-קֶדֶם:

לְכָה, אָרָה-לִי יַעֲקֹב,

וּלְכָה, זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל! –

מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל,

וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָֹה?…

והדברים משכו, סחפו, ספגו אותך, צלצלו באזניך שעות רבות אחרי-כן. לא ידעת בקורת מהי, אך ידעת הנאתך. גדלת – והכרת את ספר איוב, את שלמה בן גבירול ואת יהודה הלוי. מה יקר לך תיאור, כמו: “עבי-שחקים כשוורים געו” – ואיך ששת על הפסוקים המעוגלים, השלמים של אברהם מאפּו ואגדות-ביאליק.

ופתאום הרגשת בכוחך אתה. היה זה לפנות ערב, וראית ערבי בכסות-צבעונין רוכב על חמור וענני-אבק מתנשאים מאחוריו, ונפתחה נפשך לשיר על השעה הזאת ומתיקותה. ואולי היה זה באיזה בוקר כשנתקשרו ענני-סתיו אפורים וכספיים לראשי ההרים – וידעת פתאום כי הרחוק קרוב הוא, בתוכך הוא, בשפת עמך ובשפת לבך להביעו. מלים ברורות לא היו לך. אף על פי כן ננעץ קול בנפשך: להיות משורר עברי! מה נפלא ונורא הדבר! להיות אבן בכתר אחד עם נביאי קדם, עם פּייטנים ומשוררים מלפני אלף שנה, עם מיכ"ל ועם ביאליק! להוסיף הוד משלי, יופי ממראות עיני ורגשות בני דורי – ליפי הלשון העברית! שכור היית מן הרעיון.

סוד הוא. אבא ואמא לא יבינו. החברים לא ישכילו. שמים עליך כל מיני תפקידים, מושכים אותך אל כל מיני משחקים. ואתה, עיניך פקוחות אל צבע, אל מראה, כל חושיך אל צליל וריח, והכל נהפך לעלילות-חלום אצלך, נטווה לתוך זמירות לא-הגויות; ומעשה זר לרוחך.

עצל אתה וגם סורר. הנך בירושלים. אתה נעלם לשעות, מסתכל ברחובות בתהלוכת נזירות, נכנס אל מקומות משונים: אל מיסיון אנגלי, אל בית יראה יווני-אורתודוכסי, ומקשיב לתפילות מוזרות; נטפל אל יהודים מעדות שונות; מסתכל באומנים בשעת מלאכתם: חרש-כסף וחרש-נחושת, אורג מרבדים עתיקים, ומניח אבנים מהוקצעות לבנין מודרניסטי. והכל נפלא בעיניך.

קצת ערבית קלטת מילדותך. אך נתן לידך בית-הספר מפתחות, והתחלת מבקש דברי שיר בערבית: קדומים, משונים, מסולסלים, פראיים. והאנגלי מושל בארץ. אותיות אנגליות למדת משלטים. נזדמנה לידך אנתולוגיה, והנה שמות: לונגפלו, וויטיאר, טניסון. לא נחת עד שירדת לסוף דעתם. לאט לאט, תגיע מאלה אל יותר קשים: אל שקספּיר, אל קיטס, אל בראונינג, וכל אותה העת, אין התנ"ך והאגדה העברית זזים מתוך חיקך.

יש שר בשמים – או אינסטינקט פנימי – המוליך את המשורר בדרך היותר הוגנת את התפּתחותו. זקנה ירושלמית מספרת שיחות מלפני מאה שנה: שאר השומעים משתמטים מפניה; אתה עושה אזניך כאפרכסת. ילדים ערבים יש להם אמונה טפלה בנוגע לאיזה מעין: אתה מקשיב יפה יפה לפטפוטם. באמונה טפלה זו – שלב אחד בסולם-יצירתך, אוזן אחת לכלי שאתה עתיד להתקין ברבות-הימים.

אתה מרגיש את חולשתך בתלמוד. כל מבטא ארמי קורא לך כמנגינה נשכחה. ואתה קובע מקומך עם בחורי ישיבה – ואפילו אם אתה זר להם והם זרים לך – והוגה בסוגיות המפולפלות. מנדלי וביאליק ידעו – ואתה מכלי שלישי תשאב? לא כזה יהיה המשורר העברי של מחר. ומעלה יתירה לך מהם, ששכבת-הלשון החיה ורעננה בפי תינוקות, היא טבעית לך.

ובינתיים בגרת. כמה הרפתקאות עברו עליך. נתפשת למקומות שלא בחרת בהם: בחנויות עמלת, בשביתות השתתפת, בבית אסורים ישבת. ראית במות אביך, ובגידת אהובתך חזית. טעמת מרירותה של עניות. וגם כוס תהילה וחיזוק ידים שתית מיד מכובדיך. כאותו ברווזון מכוער של אנדרסון, הגעת לשחות ברבור בין הברבורים, רואי צלמם במים.

בראשונה הלכת בדרכים סלולות: שרת על אביב, ועל חורשי אדמה מאחורי הבקר, ועל אהובה נאווה בתלתלים. ופתאום אתה משיג מה גדול עולמך: ראה, כל האגדות היהודיות, הנוצריות והערביות הקשורות בארץ, בידך חומר הן. מקומן ולידתן ידעת, ועשירה שפתך לבטאן בהידור לא עטו בצורתן הגלמית. כל הפּעולות והמלאכות של אומנים, סגנונות חיים של עשיר ועני, של אפנדי, של כומר ארמני, של פלח, של אכר יהודי, של זגג זקן נושא חבילתו, של אם צעירה בקיבוץ, של ילד תימני בכרם התל-אביבי – אתה חיית אותם. כל חליפות הטבע של הארץ, קיץ וגשם, והתקדרות ערב, ופריחת בוקר, וצילליות גמלים נגד הים בשחר, והים בנוחו ובגעשו – את כולם אתה מקבל בתוכך. איך נצבות לנגד עיניך הדמויות הכבירות של ההיסטוריה היהודית באָרץ ובכל ארצות הגולה, ואומרות: "בננו אתה, היה לנו לפה. וכשבילי-חלב רוחניים, פּרושות לפניך בנגוהותיהן, הפּילוסופיות הגדולות: ברונו ולייבניץ והגל – והן אומרות: “הפוך אותנו למיתוס חי!”

אתה העברי החפשי, אין אתה צריך לחוש ללאומיות. בגאוניותך העברית אתה כותב, וממילא הכל טבוע בחותם שפתך העברית, וטבול במעמקיה של זו השפה, וממילא הכל נובע מתהומות הנשמה העברית. וכי היה מחברו של “איוב” פּחות עברי מפּני שהוא מדבר על איש בארץ עוץ? וכי היה מילטון העיוור פּחות אַנגלי, בכתבו: “ובראש, אותך, ציון, מדי לילה אבקר, ואת נחליך המרננים בזרמם, ונושקים את רגליך הקדושות?”

בודהא וישו, זבס ותור, ישרתוך, ותחת כנפי שכינת עבר תכניסם.

וגדולים מכל ספגת ולמדת וראית, חייך אתה: זו אפוס האפוסים, בבואה לכל העולמות, נחלה אשר כל האלים, למן מלכת האהבה ועל מלאך המוות, כולם נאבקים עליה ומשתלטים עליה חליפות. האמת היותר פּשוטה והיופי היותר עליון – שניהם אחד הם. האם עוצר אתה כוח לראות עצמך כמו שהנך, בכל זרימת רגעיך, על תפארתך וחולשותיך, גבורותיך ופחדיך, בלי דעה קדומה לבלי משוא-פנים? שיר את עצמך, ושרת גם את דורך וגם את אומתך, לכל הדורות וכל האומות.

פשוטות / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אָמר וויליאם ג’יימס: שתי הנאות הן: אחת, הבאה מגילוי חדשות;השניה, הבאה מהכרת דבר הנזכר והידוע מאָז. ספּור בלשים ועתון הבוקר – אתה קורא בהם פּעם אחת, ושוב אין אתה רוצה לחזור עליהם. לא כן פּסוקי התנ"ך, או שיר מאת וורדסוורת. יותר שאתה מכירם, יותר הם חביבים עליך. אם יש בהם חידוש, הריהו חידוש לעומק. כלומר, עם כל קריאה אתה מגלה בהם צד שהיה נסתר ממך. השיר, כמו העולם, מוכן לתת לך כפי עשרך, בגרותך, כוח הבנתך.

עבר אותנו בולמוס החידוש. הוצאת-הספרים מדפסת את תרגומו של הרומן האחרון אשר צודד את וינה ולונדון; בית-הספר רודף אחרי השיטה האחרונה בפדגוגיקה; הסרט מוכרח להמיר מדי שבוע;עתון עם עתון מתחרה להקדים ולהשיג את המלה האחרונה של לויד ג’ורג' או של לאנסבורי, את ההצהרה האחרונה של הסניגוריה או הקטיגוריה ברצח השעה. – נשים אל לב פּעם כי אלו רק חדשות פורמאליות ושטחיות הן: שמות חדשים ושחקנים חדשים לרגשות אנושיים עתיקים, למעשים אנושיים שימיהם כימי-עולם; וכי החידוש האמתי, בישן-נושן הוא צפון.

ביום אביב חמים, בנשוב רוח עזה, ואפילו ריחו של אבקת-חוצות, משהו חמוד וחודר בו: תחיית ימי הילדות, התעוררות האדמה, לבלובו של עולם החוזר מדי שנה בשנה, כאשר “שוב הכוח השמימי מחדש את פּני כל הנמצאים”; – ביום אביב כזה, טוב לאדם כי ירענן את עיניו ויקער את אזניו לדברים הפשוטים שבפשוטים, שהם הנס והם היופי. ונאמר בכמה נוסחאות: הכסיל מצפּה לקריעת ים-סוף, לרכב-אליהו; האָדם המפותח רואה את אלוהיו בנחל שבאָחו, בעגלת-פּרדות נושאת אבנים מסותתות.

תרנגול ותרנגולת המנקרים באשפּה; צבעי זנבו של התרנגול המתנפנפים ומתנוצצים ברוח;וקריאת-זהבו המסתיימת בחלחול דק של זחיחות-הדעת בגרונו;זהב-קש ואודם-עפר; ילדים חופרים גומה ומשחקים בכדורוני-חרס;השפּעת-חמה;צמחי בר העולים בצדי דרכים, ואפילו מסדק שבמרצפת-עיר הם פּורצים: לא זרעם ולא השקם איש, “אבל אני אומר לכם, כי שלמה המלך בכל הדרו לא היה לבוש כאחד מאלה”; טפּות גשם ראשונות הנכנסות לתוך האָבק ומתגלגלות על האָרץ כנטפי-כספּית; ציצים קטנים המבצבצים צהובים וסגולים על כל מגרש מוזנח;נמלים הרצות בכביש סלול שלהן, שקודות על מלאכתן; חיפּושית-זבל המגלגלת משאה לפניה;התגלות סוד הכתיבה לעיני ילד;נער ונערה המרגישים ראשונה מותק קרבתם, כאילו לא היתה כזאת מלפניהם; סבא וסבתא המזקינים יחד, שבעי תלאה;קברים, והרז והרחש הדוחפים בני אָדם להקים מצבות…

אל תנודו למי שעוזב קנאות-אמונה וקנאות כפירה, תבשילי-מיניסטרים וסעודות-פומבי, ופונה אל כד הקמח אשר לא תכלה וצפּחת השמן אשר לא תחסר.