בסתיו אלף־תשע־מאות־וחמישים היו לנו בתי־הקפה בככר־דיזנגוף לזרא. קמנו והחלפנום באלה של ויא־וונטו שברומא. “באירופה”, כך הרהרנו לנו אז בנפשנו, “נוכל להזין, לפחות, עין בשלגים הגונים…” אך רבון־כל־העולמות מה עושה? על הגבעה האסקוילינית, שבראשה מצא פעם ליבריוס הגדול שלגי־בכורה ודרשם כמין רמז לבנין־כנסייה – הוא תולה לו חמה־של־זהב ואלו כאן, בשדרות־נורדאו…

זכורני שקבלתי אז, במלוני אשר ברומא, גלויית־דאר שסטרה לי על פני:

“שלג בקפה־פראק…”

מאז אינני זז מכאן. ידידי טוענים כי מוטב לי לשאוף, לפרקים, רוח אף מחוץ לתחום ריח עדשיה של “כסית”, אך אני בשלי: הכל, הכל יגיע עוד לכאן, במועדיו הנאים של הקדוש־ברוך־הוא: יהודי מנוחין, ג’ורג' אולמר, שלגי אשתקד, מגדלה הנטוי של פיזה, הארבה ־ הכל! ואף אמנם הגיע, בעזרת־השם, ־ גם הגיע! לפתחה־של־אכסניא ממש! יום תמים כרך כאן לעצי־האקליפטוס מין מטלית אדומה על צמרותיהם, אף צנח על מפת־שולחננו בקפה. נטלתי אחד מהם והתבוננתי בו יפה: מדים אפורים, אחידים בדרך־כלל; חגור אדמדם, תרמיל־גב ומין שמיכת־צמר, המעטפת לכתפיו; מקלע־אוטומטי ומשדר־אישי, ששתי אנטינות מזדקרות לו מבעד לשכמו… אם לא דמה לצנחן, שנידח מן החבורה והוא מחפש עתה, בכרך סואן ובתוך אוכלוסייה עויינת, את קצין העיר – כי אז אין לך בעולם דבר הדומה לחברו.

ארבה זה, סחים לי, אינו מסוכן ולא יגרום לנו נזק מיוחד… צר לי לאמר כי הדבר מעלה על דעתי בעל־בית רע־לב, שגמר בלבו לרדת לחיי־דייריו. תחילה הוא משלח בהם פרקליטים ומאיים עליהם בערכאות. אחר־כך הוא מסרב לרוקן את בור־השופכין, או לרכוש פח־אשפה נוסף, אחר־כך הוא מקים מעין פרגוד בחדר־הכניסה המשותף, מנתק את השירותים ומחתל את חדר־המעלות בחשכה. כיוון שהוא נוכח לדעת כי אין לדברים סוף, הוא מניח להם, אך לכבוש את יצרו לגמרי אינו יכול. מהו עושה? פותח את דלת חדרו ומציף, לפחות, את ההול בפרקי־חזנות, שקולם הולך מסוף העולם ועד סופו.

מה נזק יכול היה הקדוש־ברוך־הוא לגרום לנו כאן, בקרתיאל, לאחר שכילה כל חלקה טובה בדרום? מה יכול היה לעולל לנו לאחר שטפונות־החורף ששילחו את רקבם בעגבניות, בבוטנים ובכותן? מה פרעות היה יכול לפרוע בנו לאחר העיסקא־הצ’כית, הצהרת אידן ושתיקתו של דאלס? לא כלום! שיגר איפוא, ארבה… להזיק? לא! להציק...