השבוע ארע לי משהו בלתי־רגיל. נתנמנמתי לי, לתומי, בישיבת הבכורה של מועצת־ירושלים ולא נתעוררתי אלא לאחר שכל שלוחי־צבור הלכו לדרכם. פתאם – דברים שאינם שכיחים בעולמנו מתרחשים תמיד במפתיע ־ נפתחה הדלת וכל חברי־המועצה חזרו ונכנסו, בזה אחר זה, פנימה. הצנעתי עצמי מעבר לוילון – וראיתי דברים שלא ראתה שפחה על הים.
מר אגרון פסע בראש חבוש מצנפת יאזידים, ונשא בידיו שני פמוטין־של־כסף… אחריו פסע מר אוסטר בחיוך שלא מעלמא־הדין. בידו האחת פרחי־סיגל ובשנייה – עז קרחת, שאזניה מקורעות. אחריו צעד, כמדומני, מר פרוש. בשניו החזיק מאכלת ובידיו קערת חרוסת אדומה, שדגי־טונס צפים לה בתוכה. אחריו נכנס אדם שלא הבחנתי בשרטוטי־דיוקנו, אך השגחתי בו כי היה כח ורוקק, רוקק ואומר פסוקי־דזמרא. אחריו נשא מישהו לחם ומלח… כך כולם, עד האחרון שבהם!
תהלוכת־רפאים זו, שהיה בה כדי לשלח את זקני כוהניו של מיתרא לרופא־עצבים, עקפה, כשבע פעמים וחצי, את שולחן המועצה, וכשעמדה – חשתי כי דמי אוזל מפני. רמז לו מר אגרון לקשיש שבחבורא ופרש לפניו מפה שחורה. רמז לצעיר שבה והטיל עליה את העז הכפותה. אחר־כך נטלו איש את מקומו…
הנרות כבו ונעימת־רזין, ערבה כתפילת־מוסף־של־מכשפות, עלתה מן החשכה. “הס כל בשר!” קרא מר אגרון, ומר פרוש הוסיף, בקול לחשים: “ש־שא…”
חמשה רגעים עמדתי כך על עמדי, מת יותר מאשר חי! לבסוף החלו הנרות מהבהבים מחדש וכשנסו הצללים מצאתים לחברי המועצה כשהם נוגסים ראשי־שום ומשכשכים יד ימינם בדמי העז הנחורה. בקול רועד, אך חגיגי, חזרו עתה, אחד־אחד, על דברים שלחש להם אגרון באזניהם:
“אני, פלוני בן פלוני, בן בנו של פלוני, נשבע בציץ שבין עיני, למכור מעתה את נפשי לשטן! מכאן ולהבא הריני קם ומכחש בתככי סיעתי, נוטש – למשך כל ימי כהונתי – חרחורי פלגים ורשימות ומונע עצמי מזבחי־ריב. בניגוד למיטב הכרתי הפוליטית וחרף כל עקרונות המוסר המדיני שעליו נתחנכתי, לא אכשיל מעתה כל החלטה הגיונית, לא אחטוף לעצמי כל חתיכה נאה מעל שולחן־הכיבודים הצבורי ולא אומר “לאו” שעה שיש לאמר “הן!”… יודע אני כי שמי הטוב, כבודי כעסקן וכאיש־מעשה ועתידי כשליח־צבור הופכים בכך לעפר ואפר וכי מכאן ולהבא הריני מזווג עצמי לסמך־מים… טפו־טפו! אלא שחביבה עלי ירושלים!”
המועצה כרעה על ברכיה ורק עטישתו של שד מסכן אחד, שאחזתו נזלת, פלחה, כמו שאומרים, את הדממה.
יום שבו הגעתי לנמל ים־הדרום היה יום־טוב־של־סקרנים באילת. איני רוצה להתפאר, אך העובדות, כמו שאומרים, משיחות “בעד עצמן” ולא אני הוא שאשים מחסום לפיהן:
קהל־הצופים שהמתין לי בבואי הגיע לשש־מאות־אלף אש – ובתוכם מאתים־אלף קונדסים, רכובים על כתף־אבא, ושמונים־אלף עוללים על דדי אמם.
המדרכות, שהיו שחורות מאדם, נשתחקו בקצותיהן עד־דק. פרעוש, כך ספרו לי אחר־כך, שיצא מתוך מצנפת אחד העומדים בשורה הקדמית לא הגיע לפי־כותנתם של הניצבים מאחור אלא מקצה שלוש דקות תמימות!
הגנבים, שמעתי סחים, עשו עסקים מצויינים. מבלי להציץ בשעון אחד פעמיים, יכלו לאמר לך את השעה המדוייקת כל חמשה רגעים.
נשיפת הנושפים (בחצוצרות חיל־הים בלבד) היתה עשוייה להשיט צי קטן של שבע ספינות־מפרש – כל הדרך למדגסקאר!
האצות, הנאצות, האלות, הקללות (מאותן שלא נשמעו פעמיים) וכיוצא בכך כל התוכחות והגערות שהטיחו בני־אדם איש בפני אחיו – היו מספיקות לידידי יוסיפון מכאן – עד יום בי"ת הבא!
גדודי חיל־הרגלים פסעו תחלה. אחריהם הפרשים, במדיהם הצהובים. אחריהם גוורדיית חיל־המשמר, בכל גדיליה ופתיליה. אחריה שבע תזמורות, במקטרני־תפוז ובמצנפות שער־שפן. לאחר מכן נסעת אני.
התהלוכה יצאה מהיכל־עציון, עשתה דרכה ברחוב דגי־הפלמידה, פנתה לשדרות־הסרטנים, עברה בשער־הכבוד המעוטר של ככר־הקרפיונים, יצאה מרחוב־הקופים־והתוכיים, נכנסה לרחוב מבואות־ציילון, חלפה על פני התיאטרון החבשי ובנין־האדמיראלים־הפורטוגזיים, חזרה לרחוב אצות־החוף, עקפה את אנדרטת סל־המליחים, יצאה מרחוב האוקינוס־ההודי והגיעה להיכל המוזיאון־הימי. כל אותה שעה לא עמדו ההמונים מרעם ולא חדלו מנפנף לי בידיהם. ימים מעין אלה, חייב אני לאמר, הם מיטב שכרי.
נדהמתי איפוא לשמוע כי פמליית הנשיא הגיעה ולא נתקלה באיש… מחמת ריבוי הסמכויות לא נמצא מי שיקביל את פניו!
אלוהים עמכם, בחורים! כך יוצאים לדרך? כך מתכננים מסע נשיא בעמו? אי אתם יודעים כי אפילו מלך־מנג’וקאו לא היה מוצא כאן ידיו ורגליו, מבלי שיצטייד תחלה במפת רשויות הדרום?
יום אחד, להווה נא ידוע לפחות עתה, נתכנסו קברניטי־האומה והחליטו לקדם את ענייני אילת. ישבו שלושה ימים על המדוכה וגמרו לבתרה לבתרים אדמיניסטרטיביים ולחלקה בין כל דורשי־טובתה. סבורים אתם שאין דבר קל מזה? לנעוץ נעצים במי־ים – קל יותר!
עשרים ושנים יום נמלכו חכמינו בדעתם. למותר הוא לאמר שהביאו עמם לאותה עצרת חמשים־אלף כלכלנים, ארבעים־אלף אלופי־צבא ואם אין זכרוני מטעני – כמאתים־אלף מומחים ממומחים שונים.
סוף־דבר הוא שנמנו וגמרו לתלות שלושה נתחי־גבינה בראש בית־המכס הישן. עמדו ציידי־העכברים של משרד־הבריאות וטבלו כרעי שלושה מעכברוני תמנע בשלושה מיני דיו שונים: שחור, אדום, לבן. מייד שלחום לחפשי ובעקבותיהם – שלושה חתולים.
יכולים אתם לשער עתה בנפשכם מה אירע באותו בוקר ברחבי־הנגב. העכברים, שהריחו ריח גבינה דנית – ריחה של גבינה דנית הולך למרחוק – רצו ריצת־מרתון, בקו ישר כסרגל. יודע אני כי יש סרגלים שאינם ישרים… כוונתי לאחד־ישר, כאותו קו שרצו בו! כיוון שחשו בחתולים נתמלאו חלחלה, זרו תאוותם לכל־רוח ומהרו למצוא לעצמם סתרה באחת המחילות. מייד חזר ריח הגבינה והממם. פשפשו ומצאו להם פתח צדדי במקום מחבואם. כסבורים היו שיערימו על רודפיהם ויצאו מתוך פי־מאורתם בדרך אחרת, אלא שחתולינו – לא אתמול נולדו…
ארבעים־ושש שעות נמשך אותו מרוץ, שחציו רדיפה וחציו מנוסה. בערב – דברים אלו נמצאו כתובים וחתומים ברשומות־דברי־הימים – נתפלגו לשלושה ראשים. אין צריך לאמר שלא עמדו ממרוצתם – לבד מבשעה שנאלצו ליטול מחסה בתוך אחת הפתחים, על מנת לחזור ולהערים על רודפיהם. כך היו נכנסים בפרצה אחת ויוצאים באחרת, מאה פסיעות לפנים ושלוש מאות לאחור… פעמים שעשו דרכם מעגלים־מעגלים. פעמים שנעו בקו־לולייני כחלזון שנתבשם משתי־טפין והוא זוחל לאורך חולץ־פקקים… ופעמים שיצאו וחזרו במין קו, שכמותו לא ראיתי אלא בפסטיבל־הקאליפסו של איי־הים־הקאריבי. סוף דבר…
סוף־כל־הדברים הוא שגם החתולים (“פטר”, “מיכה”, “פומפיאוס”), וגם העכברים (“אלכסנדר”, “מרתא”, “מיקי”) ־ נעלמו מן העין ועקבותיהם נמחו לעד בין חולות־המדבר.
אך יהי נא גורלם כל אשר יהיה – את שלושת־נתחי־הגבינה ראיתי אשתקד במו עיני על לוח זכוכית יפה, בתוך אחד מארונותיו המחוטבים של מוזיאון־אומנות־הממשל באילת.
אם סוף אותו מרוץ הוא עניין השנוי במחלוקת, אין איש מטיל ספק במהימנותו ההסטורית. כל המעיין במפת פיצול רשויותיה של עיר־הדרום ורואה מה דמות ומה צורה יש לה – יורד לסוף כל חכמת קברניטינו: מקום שמצאו בו עקבות רגלים אדומות ־ סמנו את גבול סמכויות משרד הפתוח. אחרון כל עכברינו, מיקי, ציין במרוצתו את גבול רשות משרד־התחבורה – או ראש־הממשלה, שוב איני זוכר.
כיוון שפעוטינו המבוהלים והרעבים רצו כמי שכפאם שד ותקפם בולמוס בעת־ובעונה־אחת; כיוון שחתכו איש את מסלול חברו; כיוון שפנו לכאן, הפכו פניהם לשם ועגו מיני עוגות סביב זנבם – לא היה קל להשלים את שרטוט־המפה. שלוש מאות איש טרחו עליה שבע שנים. ואולם סוף־דבר הוא שראו ברכה בעמלם: אילת עולה ופורחת, עולה ומשגשגת, עולה ומצלחת.
אלמלא פתחתי את יומי בביצייה־של־שש־ביצים, אלא במעט קפה־שחור וביצה רכה בלבד – כשאר כל הסופרים בני־דורי – הייתי מגיע בוודאי לשנות שיבה ובלייה מבלי שתפקחנה עיני. אך תודה לאל, הוספתי כח. ממילא הוספת חכמה. שערתי לי בלבי כי מין פיצול אשר כזה אינו סתמי וכי יש בו הגיון כלשהו!
כל אימת שאני יוצא לאילת אני נוטל עמי את מפתי. לעולם איני טועה, איני מופתע. איני עומד נכלם, כמלווי הרם שבנציגי האומה. לעולם איני ממתין בתחומי רשות אחת, שעה שרשות אחרת מצפה לי… תנו דעתכם לאותה מפה ואין אתם באים לכלל בזיון.
שמענו את קול טחטוחו של המקדח החשמלי. ראינו אור בוקע ועולה מעבר־משם. המתנו לחוצבים כי ילחצו ידים ונגשנו לשולחן־הכיבודים. חיפה־תחתית היתה קשורה עתה, מתחת לפני הקרקע, עם הדר־הכרמל.
אני נושא את עיני ורואה ברנש מוזר עומד לפני ומחייך:
“סרווס!”
סקרתיו יפה־יפה: שפוף במקצת, תפוח שרירים… זרוע ארוכה, אמת־יד קצרה יותר. בהונות רגליו בלתי מפותחים, כשל קוף. ראשו נח על כתפים מושפלות. לסתו כבדה, עיניו מחופות חיפוי כבד מעל לגבותיו. על צוארו ־ מחרוזת שיני־חזיר וקרסי־עצם…
“עם מי יש לי הכבוד?”
“פליאונטרופוס גלילנזיס!” הוא משיב לי וקורץ לי עינו.
“אתה הוא איפוא אדם הכרמל?”
“אני!” הוא מחייך חיוך של מאור־פנים. “שמעתי קול פצפוץ ויצאתי… חוצבים, אני רואה… החלטתם לדור, איפוא, במערות, כמונו אנו, בדורותינו?”
הסברתי לו הכל: רכבת תחתית, קשר ישיר, מטרו…
“מה אתה יודע!” אמרתי לו. “מקצה שנה אחת אתה מוצא כאן, מקום זה שאנו עומדים עליו, קיוסק לממכר־עתונים. כאן נסע, ידידי… עלה ורד… כאן נפגש עם יעלות־חן… אין לך פנה נאה למזמוטי־דודים יותר מן המטרו… סאווא?”
“אהה!” מלמל בדיאלקט ניאדרטלי קדום והסמיק כמין לפתן. “לא אתמול נולדתי, להווה נא ידוע… הרי ש… הרי שזז משהו בכרמל, במרוצת מאתים־אלף השנה האחרונות?”
“הן!” חייכתי אני והרהרתי בנשיקות־האהבה ובלילות־האהבה שבחורי ואדי־סאליב ובחורותיו יחטפו עתה, בזכות רכבת זו, בגני מרומים. “אמנם כן… אף כי יש דברים שאנו עושים עדיין, תודה לאל, כדרך ניאדרטלים… סקולד!”
הקשתי את כוסי בגלגלת־הדישון שבידו. גחנתי וראיתי שהיא מלאה בחלֵב־מוסטאדונים.
דברים רבים אין לה ליפו, אך מה שיש בה – יש בה. לא ביבי־שופכין ראויים לשמם, לא מדרכות מרוצפות, לא גנים ציבוריים… ממילא – לא צל ולא מקום להפיג בו זיעותיך בימי בני־של־תמוז, אך ים ־ יש בה. שמעה מיניה: חוף־רחצה… לא מן המפוארים ביותר, לא מאלה שהיית מבקש לגלגל בהם את ימי פגרתך. וודאי שלא מן הנעימים ומן הנקיים בעולם… אך חוף ככל החופים, ככל אשר יכול חופם־של־עניים להיות.
הוא הדבר: ימם־של־עניים! מה שחסר לו כאן לחול בזהב ובגרגרי־משי, יש כאן למים בתכלת. יתר־על־כן: יש להם כאן משהו מעין ביאוגרפיה. בין צוקים עתיקי־יומין אלה גאל פעם פרסאוס את אנדרומדה, בת מלך כוש, מחיים של שערורייה עם דרקון־הים. במחי־סייף חטוף אחד – אף כי לא פחות מאשר במיליון חרוזים מצויינים של גדולי השירה היוונית! ־ כרת את ראשו והשליכו לכלבים. כך סגר לנו כאן “תיק” מיני ראשון, שנים רבות לפני שהורגלנו בעכברים העורכים אצלנו משתאות בשטח המכונה “גדול”… שנים רבות לפני קאזאבלאן וכל כת־דיליה, לפני שהשלמנו עם פחי־האשפה ההפוכים בנוזהא, לפני שהנחנו לפגרי חתולים, הדרוסים כאן על כל מרצפת, למלא את חדרי־המדרגות.
אלא שלא רק עבר של חשיבות יש לה ליפו. אף עתיד יש לה. מדרשי־אגדה שלנו אומרים, כי מזומנת לה עוד שורה של גדולה. דווקא ימה שלה עומד לפלוט אל חופיה כל שכיות־חמדה ששמרם הקדוש־ברוך־הוא לצדיקים. ניחא! לכשיפלוט – יפלוט… אנחנו בלאו־הכי לא נהא אז בחיים. לנו שמורה כאן, בין שני המיתוסים הגדולים, חמדה אחרת: חוף הרחצה!
ימם של עניים! אתה נכנס לתוכו כלתוך גיגית פושרים משפחתית של פמליא רבת־נפשות. תחילה, במי־אפסיים מקום שהגלים מטילים מין מטלית־של־ים על ירך־החולות, אתה מוצא את הטפליא… פעוטים דקי־גו, שטוחים על בטנם כקציעות־של־תאנים!
בינם לבין ציצית הגלים הראשונה אתה נתקל באמהות, חזן אסור בריתמותיו. בשרן נמס, קפלים, קפלים, זורם תמיד למטה… על כרחך אתה חוזר ומשהה מבטך על המרצחים התמימים, טובחי יפיין, זובחי עלומיהן! כל שרטוט־חן בקלסתר פניו של ינוקא – קמט נוסף על צואר־אמו!
בחופי־רחצה אמידים יותר אתה מוצא אף נשים שאינן מניחות לרב־הטבחים הביאולוגי לשדוד את גופן, על מנת להוסיף לאורגניזם הפעוט יתר כח. אלא שמערכה זו נגד בלייה־שלא־בעתה ואבדן רעננות־החיים עולה הון־תועפות. ככל מערכה, היא דורשת את כל האדם. לכך אין להן, לנשי־הפרברים, לא פנאי ולא מנוחת־נפש. עמן עושים כאן החיים מעשים של גסות פשוטה. די לך להתבונן בשיניהן, כדי להיווכח שהן בונות את גוף ילדן על אפר גופן הן. צחות עורם, שקיפות עיניהם, הקלציום הטוב שבשיניהם, הם לא פחות ולא יותר מאשר מלחי־הסידן, השומנים והפחמנים הכלים מגופן…
כן, על שפת ימה־של־יפו אתה רואה את שעון־החול הביאולוגי בכל אכזריותו: גולה עילית מתרוקנת, תחתית נמלאת והולכת. לכשיקום אותו ינוקא על שתי רגליו, נוצץ בכל פלומותיו, תעמוד לפניו אמו שדודה ונגזלת: אם־פרברים, שזקנה קפצה עליה, זקנה מוקדמת. לכך אמרו “צער גידול בנים…”
הלאה משם אתה מגיע למי־ברכיים, שבהם משכשכים עצמם ישישים שבחבורה. הוא והיא. הנה, מרכינים ראשם בפני גל עולה… אף הם נלחמים, לכאורה, על משהו־ אך לא על חלקת עורם, טבילתם הם אינה טבילה־של־הנאה. לא לים הלכו, כביכול, אלא לאמבטי־של פושרין. נראה שאף המים יודעים זאת והם מלחכים אותם בלשונם ליחוך של ליגלוג.
ובמי חזה אתה מוצא את בני־דורך – לא בני־גילך דווקא! פה ושם אתה נתקל בעלמה חטובת־גזרה, צוצית נאה, הנושאת ראשה על כתפיה כצלוחית־של־פלייטון. פה ושם את מחכך כתפיך בכתף־אטלטין של ספורטאי גמיש, אך בדרך־כלל… בדרך־כלל אין חופה־של יפו מקום חג לגוף היהודי! רבים כאן ארוכי־שער – ומלוכלכי שער. רבים כפופי־הגו, שמוטי־השכם, משוקעי־החזה. יש משהו – סלח לי אלוהי! – בלתי אסתיטי, כביכול, בדרך זו של החזקת־גוף. שיני־כסף נוצצות בפי גברים וכתמי־הריון, גידים תפוחים, אצות־לידה – על ירכי נשים… לא, חופה של יפו איננו מקום חג לגוף היהודי.
אך באור הרחמים של שעת בין ערבים זו, בהמולת החולין של יום־רחצה רגיל, בין קליפות האבטיחים, טפיחות כדורי־הטניס ומזרק גלגלי־הגומי, אתה מוצא עצמך עומד פתאום פנים־אל־פנים מול כל האימה שבמשמעות החוף האחרון. לא דלות בלבד, לא זיקנה קודם זמנה היא שעוללה לנו כך. אנו נמצאים כאן, פשוט, לאחר דרמת הסיוטין של רצח הגוף היהודי, מעבר לקלעים… לאחר אימי־הגטו, חיי־ פארטיזאנים ביערות־עד, קרונות־הסיד החתומים… לא, שום שיפורים לא יהפכו את נוף ימה של יפו לנופו של חוף רחצה “יפה”, חוף זורקי־דיסקוסים… אך איזה יופי, איזו גדלות אחרת אופפת כאן את חוף־הרחמים!
פרישת שלום יש בידי לשר־הבריאות שלנו. מכר ותיק, שאיננו פנוי בשעה זו לעיניינים אישיים, ביקשני לאמר לו משהו. כף רגלו, שהיתה נתונה תמיד בסחבה מסואבת חזרה, כפי שהוא מוסר, לאיתנה והיא חשה עכשיו מחדש את נעימות מגע־האספלטים של שברי־הכביש ביפו… בדרך־כלל אינני מתיר לעצמי גינוני־חשיבות יתרים ולא היית זוקף חטמי לעומת השר, אלמלא נדרשתי לכך. אני מניח שבן־חסותי היה עושה זאת בעצמו, אילו יכול היה לצרף שתים שלוש הברות־של־טעם זו לזו. לצערי, הוא רחוק עתה מן ההגיון יותר מתמיד.
כוונתי לבחור הסימפטי, לבוש־הקרעים, המהלך לו עדיין בחוצותיה של יפו ושוכב לישון על מעלות “יפאור”, שאיננו בית־מלון, כידוע, אלא בית־קולנוע. מובטחני כי נמצא מי שספר לו לשר משהו בענין זה. אני עצמי עשיתי זאת לפני חדשים לא רבים. אז היה מצבו גרוע יותר, שכן ימות־החורף נאים אצלנו, ברחובות יפו, ללינת־לילה פחות מאשר ימות־החמה… אך בשם אלוהים! אל יאמר לי שלא קרא את דברי, או – גרוע יותר! ־ לא שמע עליהם, בכלל, חצי דבר? האם לא נתחייב שם מישהו במשרדו לגזור מתוך העתונות את הקטעים הנוגעים לשר, או לציינם, לפחות, בעפרון אדום לשעה שתהא לו שהות לעיין בהם? ודאי שכן! הצרה היא שאיש לא נתחייב להשיב פעם משהו למישהו… על כל פנים שמרתי לי בעצמי – כך אני עשוי, ישאני אופל! ־ את הקטעים שהעליתי אז כמו שאומרים, על הנייר… לא משום שאני חייב לעשות זאת, חלילה, אלא משום שדברי נראים לי תמיד מלאים חכמה כל־כך!
“יודע אני יפה”, כתבתי אז… אך לא! נפסח על כך. כדי לחסוך לו לשר־הבריאות את עתותיו מוטב שנגש ישר לענין, אף כי רוצה הייתי מאד שיכיר את הפרוזה המצויינת שלי… “עכשיו הוא מהלך אצלנו כצל־רפאים. בידו האחת הוא מחזיק פרוסת־לחם שפשפש ומצא לו באחד מפחי־האשפה ההפוכים ובשניה את מכנסיו המזוהמים, המשתלשלים לו למטה, מברכיו. לעתים תכופות למדי הוא צולע ואחת מכפות רגליו נתונה במין־סחבה. בימים אחרונים אלה ראינוהו מושיט יד לגרף־של־רעי ותוחבו לפיו…” דברים מאופקים אלה, שאני מצטטם בזה שנית מתוך מצמוץ שפתיים גלוי של הנאת־סופרים, אינם אלא הקדמה. להלן הוספתי כמה־וכמה פסקאות ליריות, שאף להן נתייחד, כפי שאני מקווה, מקום נאה בספרותנו היפה: “מפעם לפעם, בימי חמה נאים של טרם־קייטא, אתה חש במעין שמחת־חיים המשתפכת על פניו המעונים. אותה שעה הוא עושה רושם נקי יותר. שלו יותר. מסודר יותר, כביכול. על אחד מאיי־הדשא המועטים שלנו, בעיצומו של כרך, הוא מחייך אז לתינוקות ומתגלגל על גבו לבדר עליהם את דעתם. לא הייתי מניח להם לגעת בו אף בקצה הגבוה שבדקלים… אף־על־פי־כן… דומה שכוחות ניסתרים חוזרים ומטילים את רוחו התועה לחוף, אל מול פני ארץ החיים…”
עד כאן. מתוך חשד עמום שעל אף הכל היה גם השר בוחר לעיין פעם אחת בכתבי שכספיר מאשר פעמיים בכתבי שלי, הריני מקצר במקום שיש להאריך. אך רוצה הייתי להניח תחילה, את דעתו: צעיר רודם זה שהרחבתי עליו את הדבור פשט כבר לגמרי את צלם־האלוהים והוא חשוב עתה כמת. עכשיו ־ אין לנו כל צורך למהר!
אלא שעכשיו רוצה אני להוכיח שאמנם קבור בי שרלוק־הולמס. בדברי הקודמים הבעתי מעין סברה כי מטורף צעיר זה הוא מיוצאי צה“ל. עכשיו יש לי הוכחות לכך. בימים אלה הוא הולך ונזכר, כנראה, מחדש ב”גירסא־דינקותא". יש שהוא זוקף קומתו – ככל אשר יכול מטורף לזקוף אותה – וצועד לו בצעדים מאוששים, כביכול, כמי שפוסע בשלשות ובמערך־סדיר. לפרקים הוא נובח לעצמו נביחה־של פקודה ואף פוצח קול, מיני שירי־לכת. פעם אחת ניסינו לברר מהו סח והבחנו במלים מוכרות למדי: “נלך, נלך…” ומשהו מעין “הטל נשקף… הדרך…” וכל כיוצא בכך. בשתי פרוטות וחצי הייתי מוכן לעשות, כאן על פי קטעי־עדות אלה, מעין ריקונסטרוקציה ביאוגרפית. אל אחטא בשפתי, אך נדמה לי שיש לנו כאן עסק עם אחד מרסיסיו השבורים של מגש־הכסף, שעליו ניתנה לנו כידוע מדינת־היהודים. מה שהגשנו לו אנחנו, על מגש־הכרום של הכרת־התודה הוא מקום לינה על מדרגות “יפאור”.
שיקרתי לו לשר בשעה שאמרתי על מכרנו המטורף כי בקשני לדרוש בשלומו. דבר זה עשה, אם לאמר את האמת, מישהו אחר. אשה אחת, שבנה טבע בימי המלחמה בים. חרף כל הוודאות שבדבר ועל אף ההוכחות הרשמיות, אין לבה נוטה לשמוע דברים־של־הגיון. לאחר ככלות הכל לא ראתה עדיין בעיניה שום הוכחה של ממש… שום דבר שיש בו משום ראייה ניצחת לכך, שאמנם טבע ולא חזר. יש שהיא מהרהרת בו, בינה לבין עצמה ורואה אותו מהלך בעולם ו“מודד בנשיקות, כנזיר משולח” – אלתרמן, כמובן – “את כבישיך שלך, אדוני…”. כל פעם שהיא באה אלינו ורואה מן המרפסת את הנער המטורף, נדמה לנו כי משהו צובטה בלבה!
לא הייתי חוזר לגלגל בדברים אלה רק משום שחייל מטורף הוא עלבון־מוות לכל אם, שבנה משרת, או שרת פעם, בצבא. אלא שבינתיים זז אצלנו משהו. לא בתחום אישפוזם של חולי־הרוח, חלילה. בכך אנו עומדים עדיין במקום שעמדנו בו קודם־כן. אך מיום שמלאתי את עטי דיו בפעם האחרונה, נתווספו אצלנו שלושה מטורפים אחרים. אם להוציא מכלל זה את הזקן שבהם, ברנש רב־כח, שיחיה בודאי שנים רבות לאחר שרבים מרופאי־הנפש ילכו לעולמם – זכינו במקומותינו במטורפת אחת ובעוד צעיר מבולבל. את האשה אינני מכיר מקרוב, משום שלא בביתי היא הופכת עולמות. אומרים עליה שהיא מפחמת את פניה, מתגנבת על חדרי־מדרגות ומשקשקת שם ־ באישון ליל! ־ בפחים ישנים, עד שכל שכני הבית מתעוררים אחוזי־בעתה. דבר זה אין סכנתו מרובה, משום שתמיד נמצא מתנדב, המוכן לזרוק ולגלגל אותה מכל המדרגות. היא תזדקק מן־הסתם לחירורג, לפני שתזדקק לרופאי־נפש. אך הצעיר השני… הוא נמצא עתה במקום שבו עמד מיודענו החייל, שעה שטרחתי לכתוב עליו לשר בפעם הראשונה. לפי־שעה הוא נראה לי מתון למדי, לבוש חולצה אמריקנית מצוייצת ומכנסים – ארוכים מכדי שאתאר אותם כקצרים, אך קצרים מכדי שיחשבום לארוכים. יושב לו בקצה־ המדרכה, בתנועת “ההוגה” של רודן. בכך אין אני מתכוון לאמר שהוא הוגה במשהו. אך נדמה לי ועלי אין לסמוך, כמובן – כי אפשר היה עוד להצילו, אלו טפלו בו מייד. אף שגעונו של אותו חייל משוחרר לא יצא – לאחר ככלות הכל – כציצית של אֵש מתוך מצחו. הוא אבד את צלם האדם לאט־לאט… האמנם יש בדעת שר־הבריאות ליתן עכשיו גם לצעיר השני שהות מספקת לכך? אחת לששה חדשים אני נוטל על עצמי להמציא לו ביוליטין רפואי. זהו, לדעתי, שעור־הזמן שבו מספיקים אזרחים־חיילים אלה לפשוט צורת־אדם ואחר־כך – פורתא־פורתא – ללבוש צורת בר־מינן חי!
לא בכל יום מתרחש הדבר, אך כל־אימת שמתרחש, אתה יכול לראות אותי מטיל פגרי־עכברושים לתוך מכוניתו של ידידי, מר שחם, ואותו – מצליף על פני במגבת־רחצה… הויכוח הוא תמיד אחד: מוסר עתונאי מהו? ידידי, אפוטרופסו ופטרונו של “אחיתם”, גורס הלכה כבית־הלל: אין מותחין בקורת אלא על תקלות – ולגופם של דברים ־ולא על עושיהן. הפינה שהוקצה לנו בכתבי־עת מסויימים היא מעין עמוד־נזירים, שעל ראשו אנו חייבים לסגף עצמנו בטהרה. גישתנו החפשית, הפתוחה, הישירה למדורי־הגיהנום של העתונות היומית, אינה כתב־היתר להטלת בוקי־סרוקי על כל המזוור בעיניו שלא כרצוננו. מתריעים ־ ובעוקצנות רבה, סאחתן! – על תקלות, על קלקלות, על שבושי־דברים ומעשים – אך לא על כל ברנש מסכן שנכשל בגריפת־חטמו. כך טוען ידידנו שחם, הוא “אושפיז”. צר לי לאמר שכל ימי גרסתי דברים כהפוכם: כותבים על ברנשים קטנים דווקא – וכותבים כך, שהדברים ילוום, כריח־מנתה, בכל אשר ילכו… השבוע חזרתי ונוכחתי, כי הדין היה עמי.
על אחת המדרכות ראיתי אשה צעירה בכחולים, שפופה על מין שרפרף ופושטת יד. די היה להעיף עליה עין, כדי להבין: מטורפת! “גבר חייה” היסב לו אותה שעה, עם אשה אחרת, בבית קפה סמוך… לא כל מי שמהלך לו בשימוט־מגבעת ובמקל שמקיף לזרועו הוא מטורף גמור, אך ברנש זה – שמו כטרמתידמטי הולך לו לפניו. אין צריך לאמר שאף בת־לוויתו היתה טאראלֵלית ומוטו, אלהי השגעון, מתח תחתיה קו אדום בפנקסיו. לפתע אני רואה שהוא קם, יוצא לו החוצה, ניגש אל האשה בכחולים, מרים את פנכתה, הופכה על כף ידו, נוטל את מעותיה, חוזר פנימה ומסלק את חשבונו למלצר… דברים כיוצא באלה מתרחשים אף בעולמם של שפויי־דעת, אך דא עקא: אותה מטורפת קטנה, ילדה כמעט – הרה ללדת. אני שואל ומספרים לי, כי אשתקד הביאה בדרך זו ילד לעולם, ניסתה לחנקו – ונטלוהו ממנה.
ובכן – הריון שני, לידה שנייה. אל אחטא בשפתי: נסיון־חנק שני… אלו גרסתי הלכה כבית־הלל הייתי מרים מה שקורין זעקה ומתריע על כך בפני… בפני מי, בעצם? מן־הסתם הייתי כותב על ילדים דביליים, נכפים, מוכי־גורל, שאסור להביאם לעולם משום שאף בריאים מזומנים בו למלחמת־קיום אכזרית. מן הסתם הייתי קורא לאדונים מרחוב ביאליק, ממשרד־הסעד, או מלשכתה של המחלקה־הסוציאלית לעיין בפרשת סמרדייקוב של דוסטוייבסקי, אף כי וודאי הוא לי שלא היו קוראים. דברים הנאמרים אצלנו דרך כלל – נאמרים לריק.
אשר על כן – לשיטתי! לכשיוודע לי שם האיש, שענינים אלה נמצאים ב“תחומי קרינתו” – אכתוב עליו דרך פרט. דברים שאינם שייכים לגופם ואינם ממין הענין, כביכול. “מר פלוני”, כך אטפל בו אני, “מרבה לחטט בחוטמו ומימיו לא ראוהו יוצא בצוארון־נקי… אלמלא היתה אשתו מגלחת את שפמפמה יום־יום – היו גדלים לה עתה תלתלים מתחת לחטמה…”
בקי אני בטיבם של אדונים מעין אלה: כל הוייתם המוסרית תתקומם נגד פגיעה זו בשמם הטוב ויתעוררו לעשות מעשה. מובטחני כי אשה זו בכחולים תיאסף אז, מעניין לעניין,למקום שתיאסף!
דרך אחת אני יודע להביא, בימים אלה, כמה מן הכוהנים־הגדולים לידי הרהור, כל שכן לידי־מעשה: דרך פרט!
לא הכרתיו פנים, לא שוחחתי עמו. איני יודע אם איש־רעים היה, כובש יצרו, מעביר־על מידותיו – או מר־נפש, שומר־טינא, זעום־עפעפים. איני יודע אם בית־שמאי – או בית הלל. איני יודע עם למד עצמו למחול על כבודו – או נתעקש של לקבל תוכחה. ומה אהב, בעצם, יותר ־ את הדין, את האמת, את השלום?
אלמלא פסוק אחד שיצא מתחת עטו הרועד – לא הייתי מבקש לדעת. נפש זו, שכל העולמות, כל הנצחים צרורים בה כבתוך כלא של עפר־ואפר, כיוון שהושבה לאלוהיה שוב אין לה דין אלא הוא. אף פסוק זה, הטחה זו שהטיח בפנינו מעבר לשערי־הנצח, כביכול, מוחצת את לבי!
איני רוצה, כתב לאחיו, כי אנשי צמרת־מפלגתי יטפלו בי בצאתי מן העולם. איני רוצה כי ישאו עלי דברי־הספד. איני רוצה אלא בתלמידי בתי־הספר. ילווני נא הם למקום־מנוחתי האחרון… רבונו־של־עולם! דברים רבים לא ידעתי עליו – ואיני מכחד כלל! אך משהו ידעתי אף אני… כי לא היו לו בעולמו אלא עסקי־צבור. כי חייו היו ענייני־מפלגה וענייני־מפלגה היו חייו. כי שאר מתנות בשר־ודם – מנוחה, רווחה, נחלה, קן־משפחה, בריאות – דברים קטנים העושים את חיינו כדאיים לחיותם – היו מאלה שלא נתן עליהם דעתו אלא לאחר שנתנה על עסקי־הכלל… דברים אלה ידעתי יפה ולא עוד שידעתים משחר ימי נעורי!
לכך איני יכול שלא לשמוע בדבריו קול ענות־יאוש, קול בכייה אלמת, המחתכת בבשרי כאזמל! רזיגנציה? יותר מרזיגנציה. צדוק־הדין? יותר מצדוק־הדין. עלבון? איני יודע… משהו שקט, שקט מאד, עמוק כתפלה אך מר ממוות…
מת קדוש! היה לי מליץ נאמן בשערי־מרום ומחל לי על מוצא־שפתי. לא על דעת המקום ולא על דעת־הקהל – על דעתי שלי אני עומד כאן לפניך ומצהיר כי יותר משאמרת ־כסית ולא אמרת!
כך אתה נפטר לעולמך? מתוך טינא שבלב, מתוך רוגזה? מתוך לחישה שאתה לוחש באזני אחיך? כך אתה פורש מעמנו? בלא ברכה?
הו, לא… דברים שאמרת אינם דומים עלי כברכה ואלו אותם שלא אמרת – אל אחטא לך בשפתי – נשמעים לי כקללה, אלמת אך נמרצת, שאך אלוהים הוא היודע כי היינו ראויים לה, כולנו!
מהו שבקשת לאמר, בדברים שלא אמרת? כי אין לך, לא היו לך, ידידים? כי אינך מפוייס אלא על תינוקות אלו, שלא חטאו?
מפלגתך! האמנם חשוב לנו כל־כך לדעת עם מי נמנית וממי פרשת, על סף פרישתך מארצות־החיים? הרבה, הרבה יותר מכן חשוב לנו כי נבין עם איזו מפלגה, איזו סיעה, איזה פלג, איזו כתה מנית עצמך ברגעי עצימת עינך העייפות.
הנה עם זו:
מפלגת נותני־עצמם־ללא ־שיור, סיעת הנבגדים, פלג העצובים והנבוכים, כת הדקורים, הנכלמים נטולי־התודה!
הללו מועטים הם. אתה מוצא בתוכם יהודים, יוונים, צרפתים, אנגלים, רוסים. מוצא בתוכם עשירים ועניים. מוצא שמרנים וליבראלים מתקדמים ומורדי־אור.
אך מלחכי – פנכא ־ אינך מוצא בתוכם. צבועים ־ אינך מוצא בתוכם. עושי דרכים עקלקלות ־ אינך מוצא בתוכם. ותהי נא זו נחמתנו: רמוך – ולא רומית! כל מלה בדבריך מעידה בך: נופל ־ וגלוי – עינים!
ברומא־של־האנטונינים, סח לנו גיבון, הקימו הקיסרים מין שירות רמכים מיוחד, לשמושם של אנשי־רשות רמי־מעלה. כל חמש שש פרסאות נמצא מין פונדק, ששלושה ארבעה אחשתרנים עמדו בו הכן על אבוסם, מזומנים לדבר־שליחות. על דיין אחד, קיסריוס, מספרים שיצא פעם מאנטיוכיה והגיע, למחרת־היום, לבוספורוס, שעה קלה לפני שהספיקה השמש לחזור ולפשוט את מכנסיה. מהירות של ממש!
פעם אחת ארע בו בפליניוס הצעיר, מושלן של פונטוס וביתיניה, מעשה־שלא־יעשה: מטעמים שהיו כמוסים עמו הניח לאשתו ליטול את רכב־הצבור לצרכים אישיים. על כך, סח לנו גיבון, היה חייב ליתן אחר־כך את הדין בפני טריינוס – באגרת שלמה…
בפליניוס אנו עוסקים, מיניסטר, יקירו־של־קיסר!
אך תנו דעתכם: נסים – אין בעולם… דברים אלו נתרחשו בימים שבין דומיטיאנוס, רב־הטבחים, לבין קומודוס, הגלאדיאטור הקיסרי… במלים אחרות: במאת השנים היחידה שגיבון אומר עליה כי שליטיה הרהרו בה “לא בנוחותם וברווחתם שלהם, אלא בשיגשוגה של האימפריה ובאשרם של המוני־העם…”
הרכב הצבורי! מאז ומעולם שמש, כנראה, אמת־מדה להגיינה הקרוייה “צבורית”!
עד ששר־הפתוח מראה כאן לעתונאים את הג’ין, שנתאבך פתאום כעשן מפי צואר־בקבוק הנפט הראשון שלנו, קפצתי לתוך מכוניתי וחזרתי למלון “דן”. צלצלתי לבואנוס־איירס וצוויתי לשחרר חמשים אחוז מן ה“מלכים” המקומיים. בבריסל הורתי להקפיא את מניות הרדיום של קטנגא ובפיליפינים משכתי ידי מעסקי־קפה. שעה קלה לאחר־מכן שגרתי שנים מטובי אנשי במטוס מיוחד לניו־יורק. בצאתם היו להם בכיסם עשרת אלפי דולאר, אך בשובם – הניחו לפני, על שלחני, חצי מליון. מזלי הוא שהגיעו לוול־סטריט לפני עתוני־הבקר…
היה לי, איפוא, טעם משלי לשמוח על הזהב השחור שנתגלה סוף־סוף בנגב. אך כל האחרים, יהודים שאין להם פרוטה לפורטה, דלפונים שאין ידם משגת דמי קפה… מה ראו הם לשיש על כך?
חלשה דעתי: אומה שאזרחיה משתפים עצמם בשימחת הרבים – למען הרבים! קמתי וחברתי לכבודה תפילה קצרה, מתוך המחזור החדש:
רבונו־של־עולם! באר חפרוה שרים ־ ענה לה! לא יין־של־ פרוגיתא ולא מימי־דיומסית, אלא מים שחורים, שמציתין בהם את האור! שלח לנו, רבונו־של־עולם, מקצת זהבך השחור, שאין כעמך ישראל צריך לו וראוי לו. הראנו נא, בימים נוראים אלה, מה לא עשינו למען שמך הגדול? הראנו כאן דל"ת אמות שלא נסינו להוציא מהן לחם. אם לא לחם – דגים. אם לא דגים – פוספאטים… הראנו עלם רך אחד שלא גזל את מיטב ימי־עלומיו ביטבתה, בעין־יהב או ברמים! וכי לא עלינו לצלפון, לשלעבים, לעין־עירון, לחדוד, לדידון, לכרכום ולכרמון – כפרים ששר־האומה לא שמע את שמעם ולא ראם אף באיצטגנינות שלו – להפוך את עפרם בזיעת־אפיים, ללחם, לא לעוגות? הבט נא משמים וראה את שכנינו: מסובים להם בניחותא, תחת כפי־גשרין שלחדקל, מעשנים נרגילין, מגלגלים קוביא ומאזינים לקול העוד והטנבור – ואתה מוריד להם מעט מי־טללים מלמעלה ומי־זהב למכביר מלמטה! הבט נא וראה מבלי־עולם שבכווית…. מונים חרוזי־תפלה… יורקים, מקצוות־שפמם עד קצה־הגג, ואינם חוששים לא לכנימה־שחורה בפרדסים ולא לטוצרה בכרמי־תאנה, לא לזחל ההלקט־הזיפי ולא לליכסוס בסלק־הבהמות, לא לנברנים, דרבנים, כרסמנים ודרורי־בית ולא לארבה אדום! הגיעה עת, רבונו־של־עולם, לזכותנו בגורל ולזמן גם לנו פס כלשהו ־ לא בשל צדקותינו הרבות, אלא בשל רחמיך! ואין אנו מבקשים ממך, חלילה, אוצרות־חושך. אל תתן לנו, אם לא הוכשרנו לפניך אף טפה מיין־צדיקים שבמרום ולא נופך אחד מכל אבני־החן, שמלאכיך קובעים למעננו בכתרי־חיים של מעלה! יהיו נא שמורים לנו עמך לעתיד־לבוא… אך חי ציתית־הכרום שבכיסי! את הנפט, את הפוספאטים ואת מעט הדשנים שיש לנו כאן באדמתנו אף בלאו־הכי – אל תמנע מאתנו, בשם השטן! באר חפרוה שרים – ענה לה! ולא כמו שענית בזכרון או במצדה אלא כמו שאתה יכול לענות בשעה שאתה רוצה… ראייה לכך: חלץ… השיבנו נא אליך ונשובה, אמן, כן יהי רצון!
בסתיו אלף־תשע־מאות־וחמישים היו לנו בתי־הקפה בככר־דיזנגוף לזרא. קמנו והחלפנום באלה של ויא־וונטו שברומא. “באירופה”, כך הרהרנו לנו אז בנפשנו, “נוכל להזין, לפחות, עין בשלגים הגונים…” אך רבון־כל־העולמות מה עושה? על הגבעה האסקוילינית, שבראשה מצא פעם ליבריוס הגדול שלגי־בכורה ודרשם כמין רמז לבנין־כנסייה – הוא תולה לו חמה־של־זהב ואלו כאן, בשדרות־נורדאו…
זכורני שקבלתי אז, במלוני אשר ברומא, גלויית־דאר שסטרה לי על פני:
“שלג בקפה־פראק…”
מאז אינני זז מכאן. ידידי טוענים כי מוטב לי לשאוף, לפרקים, רוח אף מחוץ לתחום ריח עדשיה של “כסית”, אך אני בשלי: הכל, הכל יגיע עוד לכאן, במועדיו הנאים של הקדוש־ברוך־הוא: יהודי מנוחין, ג’ורג' אולמר, שלגי אשתקד, מגדלה הנטוי של פיזה, הארבה ־ הכל! ואף אמנם הגיע, בעזרת־השם, ־ גם הגיע! לפתחה־של־אכסניא ממש! יום תמים כרך כאן לעצי־האקליפטוס מין מטלית אדומה על צמרותיהם, אף צנח על מפת־שולחננו בקפה. נטלתי אחד מהם והתבוננתי בו יפה: מדים אפורים, אחידים בדרך־כלל; חגור אדמדם, תרמיל־גב ומין שמיכת־צמר, המעטפת לכתפיו; מקלע־אוטומטי ומשדר־אישי, ששתי אנטינות מזדקרות לו מבעד לשכמו… אם לא דמה לצנחן, שנידח מן החבורה והוא מחפש עתה, בכרך סואן ובתוך אוכלוסייה עויינת, את קצין העיר – כי אז אין לך בעולם דבר הדומה לחברו.
ארבה זה, סחים לי, אינו מסוכן ולא יגרום לנו נזק מיוחד… צר לי לאמר כי הדבר מעלה על דעתי בעל־בית רע־לב, שגמר בלבו לרדת לחיי־דייריו. תחילה הוא משלח בהם פרקליטים ומאיים עליהם בערכאות. אחר־כך הוא מסרב לרוקן את בור־השופכין, או לרכוש פח־אשפה נוסף, אחר־כך הוא מקים מעין פרגוד בחדר־הכניסה המשותף, מנתק את השירותים ומחתל את חדר־המעלות בחשכה. כיוון שהוא נוכח לדעת כי אין לדברים סוף, הוא מניח להם, אך לכבוש את יצרו לגמרי אינו יכול. מהו עושה? פותח את דלת חדרו ומציף, לפחות, את ההול בפרקי־חזנות, שקולם הולך מסוף העולם ועד סופו.
מה נזק יכול היה הקדוש־ברוך־הוא לגרום לנו כאן, בקרתיאל, לאחר שכילה כל חלקה טובה בדרום? מה יכול היה לעולל לנו לאחר שטפונות־החורף ששילחו את רקבם בעגבניות, בבוטנים ובכותן? מה פרעות היה יכול לפרוע בנו לאחר העיסקא־הצ’כית, הצהרת אידן ושתיקתו של דאלס? לא כלום! שיגר איפוא, ארבה… להזיק? לא! להציק...
יום אחד מצא עצמו צ’ו־פינג – פיטן, פילוסוף ומדינאי רם־מעלה – נעור מכל־חסד. טען רגליו על צוארו ויצא להרהר בטעם־החיים, בתהלה בת־החלוף ובמר־המוות. הגיע למקום פלג שמימיו זכים והוא מפכה, בקול המייה דקה, מתוך נקרת צורים שביער. פתח ואמר:
“הגידי לי את, עין יפה, מה אני עושה עכשיו? מוסיף ללכת בדרך־הישר־ או מתרצה לעובדות־החיים, ונהנה מהבלי־עולם? נוטע עצי־תות בחצרי – או לומד אמנות־חנפים בחצרות דוכסים ורוזנים? עושה לנפשי ולתקנתה ־או תר לי אחר כהונה, ששכרה בצידה?”
דברים אלה שאל צ’ו־פנג את עין־המים הקטנה, ואלו אני – אני שאלתים אתמול, על ספל קפה תורכי, ב“אבו־כריסטי”, את כל ימה של עכו.
אין לך ימים נוראים מימי חשבון־הנפש! שנה שנה אני הופך את הדברים בדעתי – ואיני מגיע לכלל החלטה. סופי שאני נוטע תות וחש לעסוק בהבלי־עולם, עוסק בהבלי־עולם – וחש לנטוע עצי־תות בחצרי אלי שבשמים, עד מתי?
שמא סבורים אתם כי צ’ו־פנג, שהיה חכם ממני, גמר בלב איזוהי דרך נאה, שיבור לו האדם? אלף ארבע מאות שנה חוגגים לזכרו הסינים את “הלולת דרקון־המים”… הרהר והרהר, שקל את הדברים בדעתו הפכם לכאן ולכאן, שאל כל טפה שבנחל־ לבסוף הפיל עצמו לתוכו.
בדומה לפייטן, שתלה על פתחו שיר, ובצדו אלף דינרים לכל מי שיתקן בו מלה אחת – הריני תולה על פתחי, בימים נוראים אלה, משכורת שלושה חדשים, למי שיאמר לי מה לעשות!
במכתב קצר שקבלתי השבוע, מעיר לי ידיד, שחמישים שנות חנוך עומדות לו מאחרי־גוו, משהו לעניינו של השחקן ההונגרי גרגוש, הנאשם במעשה־אונס… וילאם שטרן, הוא כותב לי, מאדריכלי הפסיכולוגיה האכספרימנטלית בגרמנייה, פרסם בשעתו ספר בשם “עדויות ילדים בבתי־דין”. לאחר שחקר את הדברים ואיזנם יפה, העלה מאות מקרים, שבהם שילחו נערים בגיל מיני מסויים את מוריהם לגרדום חומרי ומוסרי, מדעת!
הספר הוא ספר, השיבותי לו, וגזר דינו של שופט בישראל הוא גזר־דין.
אך נניח לחולי־יצר שבנו ונעסוק נא, שעה קלה, בנו עצמנו. אתה עולה לך לתומך במעלות בית זר. משוטט להנאתך בגנים. משתהה לפי דרכך מול חלון־ראווה של מיני־תופינים… לפתע פתאום – ילדונת קטנה! ראשה צולל בדגן־זהב. רגליה דקות, ארוכות כשל איילה, ישרות כשני נרות־חלב… רפאל ומוצארט, ביצירת מופת אחת! משהו נכמר בך, אתה רוצה לגשת, להחליק על ראשה, לקנות לה, אולי, את חפיסת הצלופן, שבה היא מציצה עתה בתאווה גלוייה כל־כך… מותר לך?
חלילה! אל תגש, אל תביאנה לידי חלחלה. אל תחייך, שמא תרים קול־צעקה! ניכר בה כי הוזהרה מפני מחליקי־לשון!
את כל דודיה הגדולים גזלו ממנה. ומאתנו מה גזלו? את כל הטפין הכחולות בעיני־ילדים. את טעם מגען של בלוריות־הפחם המתנפנפות לעיננו. את כל נוף־הקדומים האנושי, נוף ילדי־אדם, שהיה פתוח לפנינו פעם כים!
היכן מותר? היכן מותר עדיין לגשת, כאותו “אידיוט” של דוסטויבסקי, ולאמר לו לילד: “פסוק לי פסוקך?” היכן מותר לנשק לו עתה ציפורן אחת של אצבע קטנה – אפילו אינך מכירו? ילדים קטנים, ילדים יפים, שאם נופלים על מדרכה – הכל יודעים כי מלאך־אלוהים חש אליהם ומניח יד בינם לבין אבני מרצפותיה.
אני יודע: בג’ונגלים! מקום שטוחנים בו עדיין שרשי־מאנדיוקה וצדים בו צייד בחצים משוחי־רעל… הרחק, הרחק משכספיר, משחקני שכספיר, ממעריצי שחקניו של שכספיר….
עוד גן־עדן, אבוד לבלי שוב!
שעות שביליתי בחצור, לא חלפו לשוא… מצאתי את ידידי הארכיאולוגים הופכים רגבים בשיניהם ושופעים שבע־זיעות, ככושים במטעי־גומי, עד שהם מעלים אוזן כד, או חושפים אבן־גויל ישנה. מלאכה מרושלת אינה עולה בד־בבד עם מזגי. עפרתי, איפוא, למענם, בקצה סנדלי בעפר – וחשפתי חומות־אבן. נקשתי בשתי אצבעות ־ וגיליתי שרידי־היכלות. נשפתי על משהו באחד מנחירי – ומצאתי ארכיון עתיק.
אנשי המשלחת יודעים יפה: אלו רציתי לזהם את צפורני, או לכף עצמי מעט יותר, הייתי מגיע אף ללפתני־השזיפים, שהגיש פעם יבין מלך חצור למלכי כנען, בסעודה, שערך לכבודם עם חתימת “הסכם הל”ג"…
אך גם דברים שגילית במעומד, מתוך נמנום למחצה, דיים לשפוך אור חדש על דברי ימי ממלכות־כנען. ראשית כל היו אלה, כפי שמתברר, ערים מעורבות, מפותחות למדי. על כותל אחד האיטליזים מצאתי שלט עברי: “זבדי בן חושים – כשר”. על כותל שמנגד היתה מצויירת אוזן־חזיר ותחתיה כתובת: “יהודים – ליהודה!” המלה “יודי”, היתה כתובה בשתי “דודין”, ללמדך שאף בימי־קדם פרחה האנטישמיות על קרקע־טחב של עסקי־תחרות – וכי מרבית שונאי־ישראל היו בורים למחצה. בחצרו של כלב (כף קמוצה) בן עכבור, מצאנו כתובת אחרת, אירוטית במקצת: “עבד־נגו, לשפחה הכושית ענת ־ תני דעתך על לשונך שתקצר ועל שעות־דודייך כי תארכנה!” ללמדך כי דברים שבינו ובינה היו יגעים מאז ומתמיד.
אף מסמכי הרשות אינם נטולים ענן. מאלף שבכולם ־גלוי דעתו של מלך ירמות, הכותב לו ליבין, בשמם של חמשת מלכי־האמורי: “מנוי וגמור עמנו לקיים את החלטות־חברון ולא לשקוט עד לשעה שבה נכחיד את אישראילו מתחת לפני השמש ונזרוק את היהודים לים!”
משרד ההסברה המקומי – כולו מחמדים! דברי פרשנותו על מערכת מי־מרום היא מלאכת־מחשבת, נוסח “אלאהראם”. לאחר שני הפפירוסים הראשונים של “מצפה־חצור” לא הייתי בטוח כל־כך שאמנם רדפנום “עד משרפות־מים ועד בקעת ־מצפה מזרחה”, ככל הכתוב ביהושע…יתר־על־כן: החלותי חושד בו, בד"ר ידין, כי לא הוא חופר אותם. הם־הם החופרים ־ אותו!
בלונדון, כך אני קורא, הושלמה בימים אלה בניית אחד הקולג’ים – טריניטי, דיוויניטי, משהו כיוצא בכך. ראוהו בוגרים שבסטודנטים ונתחמץ לבם: כעור כל־כך, שומם, נטול־השראה… עמדו וחלפו על פניו במין מצעד־חוצות של תשואות־מחאה. על כרזות שנשאו בידיהם, לקול תפף־תופים, כתבו בלשון־עלומים יפה: “חוסר־טעם הוא עוול, מחוהו מלוח־לבנו!”
אם במעשי־נפל בקשת לעסוק, אני שומע את ידידי קוראים ואומרים לי, מה־לך מפליג בדבריך אל מעבר לים? אין לך רבותות־קופים ארכיטקטוניות במחיצתנו? לא, רבותי! לא על אדריכלים אני סח לכם עתה, אלא על סטודנטים בני־דורם, אזרחי ארצם. על פאר האינטליגנציה הצעירה.
צאו וראו מה בינם לבין זנבות־העכברים אשר למכללותינו! סטודנטים? חובשי בית־מדרש! אך לא, תימק נא לשוני, לא! יוצאי־עיירות – אף בש"ס ופוסקים, בתהילים ובפרקי־מדרשים חיו חיי־רוח סוערים, ואלו הם? פרחי־נייר מדונגים! בטלנים־של־קפטני־משי במכנסי־אתא!
אח, ימי זהבי, תור־עלומי בהיידלברג! ירחי־מאי שלי במכללת סלמנקא! לילי סוף־ינואר באוניברסיטה־של־אוקספורד! מיי גוד! עם אחרון צלצולי־ערבו של ביג־טום, היינו חייבים להמצא פנים לחומות. את ג’ים הזקן רימינו, אך את פאדי־מוליגן לא יכולנו לרמות! הרתחנו לו גרוג, שדלנוהו בדברים, עד שנסתתמו טענותיו…
נו, הבלים! סטודנט לא הייתי מימי. בין בתי הספר הרבים, המוטלים לי כפגרי־סוס על דרך־חיי, אי־אתה מוצא אוניברסיטה. אך חיי־סטודנטים חייתי לא פחות מכל אפרוח־בעל־מח בירושלים. לא פחות – משום שהוא לא חי אותם יותר!
אוניברסיטה! איזו הילת־קסם יש לה למלה זו! אוניברסיטה היא, קודם לכל דבר אחד – שבע־מאות־שנות־הסטורייה. תאי־נזירים. בתי־עקד־ספרים. חומות־אבן לפופות חזזית. קתדראלות ושמשות־צבעונין. אוניברסיטה היא אקלים של כובד־ראש והרהורי־יחיד, גנים בוטניים, ספסלי־הגות בצל עצי־דולב, שלכות אדומות על מים־אפלים, קמרונים מחופי־קיסוס וכרי־דשא גזומים. אוניברסיטה היא גינוני־מלכות, רקטורים, דיקנים, סנאט, אצטלאות־משי וגלימות־אטלס, גווילי־קלף ונאומים לאטיניים. אוניברסיטה היא מקור־כל־חכמה – הרצאות, מבחנים שוטפים, סימפוזיונים…
מעל לכל – הריהי עלומים, במיטב יפיים הפיזי וחנם האנושי. עלומים וסערת־עלומים, חמדת עלומים, חדוות־עלומים. ממילא היא שיט, טניס, מועדוני ג’ז ואידיאלים, שלא העלו מק!
היכן אתן, אוניברסיטאותינו שלנו? הרי אתן כאן… אך הללו מי הם? סטודנטים? אתם, כלבלבים עוורים, סטודנטים? אתם? מחברות־חבור שלי? אתם, משולשים כהי־קדקד? אתם, היפרבולות מעוקמות? אם סטודנטים אתם ־היכן עלומיכם? חוצפת עלומיכם היכן היא? היכן מצנפותיכם, המועפות באוויר? פרעושים אני מוצא בתוכן, לא ראשי צעירים בני־זמננו!
מחר תקימו לנו לולי־אדם בצפת, בבאר־שבע. יודעים על שום־מה? על שום שתגיעו למעלת אדריכלים – ואדריכלים צריכים לכסף קל. מחר תחתמו על חוקי־כשל, שבאו לנו בירושה מחכמי־פומפדיתא. על שום מה, דרך משל? על שום שתהיו פרקליטים־מטעם והאופורטוניזם ייבקע בלבבכם כזבובי־כבשים מתוך ביציהם! מחר תפשטו את עור־חוליכם. כסבורים אתם – מדוע? משום שתהיו לנו רופאים ורופאים זקוקים לרווחה! מחר תתפוררנה אשליותיכם ההומניסטיות כתפוחי־האפר המקוללים של יריחו. אך היום, לעזאזל, היום!
שביתות רבות שבתתם. אף לא אחת בשל עניינים־שברוח. עליכם לא שמעתי כי יצאתם בהפגנת־מחאה נגד בנייני־צבור, שהם חרפה לטעם־הטוב! לא איכפת לכם כי מעטים עליכם חרפה? אתכם לא ראיתי מטיחים אגרוף על דלפקי־האספרסו: “אספו ידיכם, רודפי־בצע! אספו ידיכם, קרתנים! מטה שאתם מציעים – אנחנו נצטרך לשכב בה!” לא איכפת לכם כלל, כי מטילים אתכם לתוך מטה חולה? עליכם לא קראתי כי טחתם את מסכי בתי־הקולנוע בטיח־עפר, על שום שהעלו סרטים גרמניים על בדי־כספם! אין לכם עגבניות בירושלים? או ביצים אין לכם!
הסו, עכברי־לוגריתמים! לא הגה, חי־נפשי! לא פרופסור אני לכם! לקשור קשר אני דורש מכם? להפר, חלילה חוקים? איני קורא לכם אלא להטיל את חוצפת עלומיכם היפים על כף־המאזניים שכנגד לציניזם, אך ווט־דה־הל!
לא עליכם אני תמה, לא על האוניברסיטאות שלנו, לא על הפרופסורים! על שגגה שיצאה מלפני השליט אני תמה! הוא, שאפילו קשקשי־קרפיונים אינו שוכח להפוך ירוק, בבוא להם עת־דודים – איך שכח לתת לכם את היפה במתנותיו – את העלומים?
פרופיסור פיגאן – או פייגין, שוב איני זוכר – חזר בימים אלה על ספון “ישראל” – או “תיאודור הרצל”, איני זוכר – למקום שממנו הוזעק אלינו אשתקד: ארצות־הברית… דבר זה, הנה, זוכר אני יפה!
למותר הוא לאמר שחזר מתוך רוגזה, חזר כנכלם, חזר כאשם שחש לנער חצנו ממנו. האמנם פגענו בכבודו? תמהני! אך אפילו פגענו במקצת – צריך אני לאמר לכם על כמה מכבודו יכול אדם למחול, שעה שהוא רואה תכלית כלשהי למעשיו? תלמידי־חכמים – והבלי נכלמים־ומכלימים, נוזפים־ונזופים? תמהני! תמהני אם לא דברים אחרים הם שהיו כאן בגו! תמהני… הומ… תמהני, אם שמעתם מימיכם את ספור־המעשה ביונה?
האספר לכם אני? הנה אספר… לא, לא אספר! מוטב שאסיח דעתי מדבר־משל… אך הנה אקום לי ואספר!
יום אחד קרא הקדוש־ברוך הוא ליונה ושלחו לנינווה. “הלך וקראת…” זוכרים?
" צר לי מאד!" השיבו יונה. “לא אני!”
“מדוע לא?”
“..משום… משום שאותה שנחאי שאמרת אינה לפי־רוחי כלל!”
קם ונמלט לו על נפשו. זוכרים אתם שקם? זוכרים כי נמלט על נפשו?
טוב ויפה… אך צאו נא ואמרו לי: היכן לא שהה בדרך־נדודיו? בית־שאן, בית־לחם, אשדוד… הראוני עיירה אחת שלא חיזר על פתחי אכסניותיה ולא לן בה מתחת לגשרים? במה כלכל עצמו? גיתית היתה לו, שקורין “ממרוטא”. היה משעין עצמו על עמודי גזוזטראות, פורט שירי־עצבת מתחת לפנסי גז־המאור ומצפה לחסדי עוברים־ושבים. כך נתפרנס, כך החייה נפשו.
כיוון שהגיע ליפו, נשכר להופיע במועדון־ליל, שקורין “עִזֵי־קורפו”. ערב אחד נגש לדלפק, סעד ראשו בשתי כפות־ידיו ושקע בהרהורים.
“הַיי, קיד!” פנה אליו פתאם מאן־דהוא, במדי קברניט.
“הללו!” נענה לו יונה כלאחר־שכם.
“אתה הוא ש־היק! – אתה הוא שאומרים עליך כי – היק! ־ כי…”
“אני, סקיפר! שווה נא בנפשך!”
“הרי שאתה, פשוט…היק! אתה הרי… היק! אתה, אומרים לך…”
“אתה,היק!' יותר ממני!” חייך יונה חיוך מר. “הניחני לנפשי!”
“טאקווילא?” דחקו הזקן במרפקו. מיד הכה באגרופו על הדלפק.
“צ’יקו!” קרא ואמר. “פעמיים, חיש־קל! רואה אני, ידידי, שפניך כאלו נפלו…”
“אם נפלו”, מלמל יונה, “אל תרים!”
טפח לו זאב־הים טפיחת־רעים על כתפו והניח לפניו כוסית.
“לחייך…”
“לחיים!” השיב יונה. “אלו יכולתי לנוס מכאן!”
“לנוס?” תמה הקברניט. “לאן?”
“הינו־הך! קצווי־עולם!”
“המתן נא…” קרא הזקן. "מחר אני מפליג מכאן ב־היק! –בספינתי… יודע אתה לאן?
“ישר להיק', משער אני לעצמי!”
“תרשיש, ידיד, אם שמעת? קצווי־עולם! אם תרצה, אסיעך עמי…”
“צר לי מאד”, מלמל ידידנו יונה, “אלא שאין הפרוטה מצוייה בכיסי…”
“הבלים! תשתכר ללחמך בדרכים אחרות!”
“כגון?”
" שעורים, שתתן לי בעברית! צריך אתה לשמוע את לשון־העלגים היוונית־פיניקית שאנו מפטפטים בה שם, על ספונינו! אין תימה: סיציליה, מצרים, קרתגו… נראה נא עתה, אם יש לך עניין בעסקאות… אני מסיעך, נאמר, עמי ואלו אתה ־ מלמדני עברית כהלכתה! היי, ג’ימי?"
“קפטן”, נתמלא יונה שמחה, “אתה נפלא!”
“חייב אני להזהירך כי אין זכרוני עומד לי אלא בשעת שכרותי. כיוון שאני מתפכח – יורדת עלי שכחה…”
“תנוח דעתך!” צחק יונה. “לא אזוז ממך עד שתדע עברית!”
“לא תקל, חלילה, ראש במלאכתך?”
“אינך מכירני!” צחק יונה.
“דבור־של כבוד?”
“אדוני!” מיחה יונה בלבב־תמים. “אינך מכירני כלל!”
כך ירדו שניהם, בשעת חצות יפה, בגיגית־ימאים אחת, שניתקה מן החוף והחלה צפה לה בעצלתיים בלבב ימי־התכלת.
למחרת נגש אליו זאב־הים הזקן שמח וטוב־לב.
“הרי אתה כאן, אלופי! איך קוראים לו בלשוננו ל… מה־שמו־שם… הנה מתנפנף ברוח…”
“מפרש!” השיב יונה בחפץ־לב.
“חן־חן! ול… נו, שם! ל… איך־קוראים־לו…על קצה לשוני ממש!”
“תורן!” השיב יונה במאור־פנים.
הרי שיננא! מה הייתי עושה בלעדיך? עכשיו אחזור לי למקומי בירושלים ואפתיע את שתי דודותי, תפח רוחן, בעברית שלא שמעתה אמן־יולדתן, ישאנה אפל!"
למחרת חזר יונה ויצא מתאו. כיוון שעלה למעלה שמע את רב־החובלים גוער בימאי צוער:
“הי, שם!” קרא ואמר. “ראש חזיר! טלנו לקרדום והשחז לי את צדו החד!”
“חודו־של־קרדום,”מיהר יונה לתקן, “קרוי בעברית עושף!”
“תודה!” השיב זאב־הים כמרטן. "הנה שמעת, חמורותים! השחז לי את ה…אוף!
“עושף,” חזר יונה ולוחש לו. ולצדו השני קוראים – בית בקוע!"
“בית ב… הנה שכחתי! מה הייתי עושה בלעדיך!”
למחרת נראה לו רב־החובלים כמשתמט מפניו.
“היי, סקיפר!” קדמו יונה עם השכמה. “נעמה לך שנתך?”
“אם נעמה?” רטן זאב־הים. “נעמה, אלא שנדדה מעיני… אך סלח לי, סחורה זו…”
“סחורה?” שש יונה להשנותו. זו שמטעינין על גבי ספינה? שיחנה!"
“שיחנה!” זאב־הים רקק לתוך חבית־המליחין שעל ידו ונתן בו עין שטופת־דם. “מה הייתי עושה בלעדיך! ואלו עכשיו, צרה צרורה… ידיד־נפש, חפצתי לאמר… הניחני נא לנפשי! כפים, אינך רואה? שיני־סלע…”
“הללו – שני־סלע?” נכנס יונה לתוך דבריו. הרי ששוניות!"
“המ…” מלמל הקברניט. לחם־עצלות, רואה אני, אינך טועם אצלנו… שוניות – יהי שוניות! סור נא עתה הצדה, שסמוכים אנו לחוף ושאון־הגלים אינו מוצא חן בעיני כלל!"
“שאון גלים?” קרא יונה, ברוב שובה ונחת. “דכי!”
“נו, לך דבר עמו!” נתכרכמו פני הזקן.
“מהו שאמרת?”
“פורקא מדונא! הנה מה שאמרתי!”
“דכי”, הטעימו יונה. וכיוצא בכך: דלי! דכיי, דכיו, דכייכם…"
נתן בו הקברניט עין אחת אדומה ואלו את עינו השנייה שימט עד קצוות כתפיו. מיד עקר רגליו ונסתלק.
למחרת השכים קום ורמז לו כי חשקו ללימודים פג במקצת… מה רמז הרמיזו? “דק”, ככל אשר אומרים אצלנו: צווה על שנים מאנשיו לחבוש לו אמתחת קמח ישנה לראשו ולהטילו הימה. וימן ה' דג גדול…
איני יודע מה רמז אלופנו דורי לפרופיסור. הרמיזו, משער אני לעצמי, כדרך שרומזין לו לאדם… יש אומרים שלא שסעו אלא באמצע דבריו. אחרים אומרים ־ באמצע שיחתם הטלפונית. מכל מקום ־ רמזו לו ונרמז!
אך חייב אני לאמר כי הדין – עם אנשינו שלנו. טרחנים אלה, כיוון שנשכרו על ידנו, בשעת חצות של רוממות־רוח, לסייע לנו במלאכתנו – שוב אינם נותנים מנוח! הנה מציעים הצעות, הנה מתכנים תכניות. הנה דוחקים בנו, מאיצים בנו… הנה מצלצלים ־ ישר אל גשר־הפיקוד!
שמרנו אל מעקשנים, שמרנו נא מתמהונים קצרי־רוח. שמרנו מדוחקי־קצין, שנשכרו להשיא לנו עצות – ומשיאים!
מדינה שכלכלתה ריאלית, כמזמוטי בת־קולו של צל עם הדה של בבואה, עשויה להפתיעך בפכחונה. דרך־משל: החלטה שהחליטו חכמיה להפקיע את שער היתרי־היציאה. משל אחר: החלטה שהחליט אחר־כך פקח שבהם לא להפקיעו!
צחקתי עד שנעקרו שיני! צחקתי לתוך ממחטתי במועדון “רוטארי.” לתוך עתוני, בתא המאניקיוריסטית שלי. לתוך שרוולי בקפה… עז כזו לא הכניסו, לא הוציאו רבנן! אני עצמי לא הפכתי עדיין הפוך כל־כך, לא שפכת שפוך כל־כך, לא קפכתי קפוך כל־כך! מלצר, כוסית כפולה למועצת־המלך! עוד אחת! עדכן כאן לפנינו חמישיות וזקפן על חשבוני!
הבה נראה, אלופי, היכן אנו עומדים… מפותי איין? ב“דופין” שלי, כרגיל! המתינו לי עד שאחזור…נאו־היר־דיס:
מין אטלס יש לי, מכורך כריכת־בד אדומה. אני מיפיתיו, אני ערכתיו, כן, אני הוא שכירתתיו, דרך כארתוגראפים, כירתות גראפי… עמדו כף־אלף: “מחזורים”… דגלוני סיכה, הנעוצים בו כבתוך פקק לכל ארכו עשויים שלושה גוונים: צהובים – כנגד אנשי־מנגנון, כחולים – כנגד אנשי־צבור ושליחי־מפלגה. לבנים – כנגד שאר כל אנשי־מעלה. בערבים, לפני שאני יורד להמשיך במערכת הפוקר שלי, אני מסיט אותם על פי רשומות שבידי: פלוני חזר, פלוני יצא, פלוני חזר ויצא… נאו־היר־דיס:
כל אותו ספור־מעשה בהפקעת מחירי־היציאה אינו ספור־מעשה כל עיקר! סתם פולמוס אקדמאי! נקרא נא להצעת מאה וחמישים הל"י של שרינו הכלכליים “צו מועצת המלך”. לזו של שר־הפנים – שלושים ושלושה אחוז נוספים על דמי כרטיס־מסע – “מסמך קיקרו”…יפה! הריני רכון על לוחותי, מעשן, טועם כריך אחר כריך, מדיח גרוני בספלי־מוקה ומנסה לנחש: באיזו מדה תשפענה שתי הצעות אלה על ראשי־הסכה שלי! נאו־היר־דיס:
דגלון זה שבידי מרבה לנוע. הנה הוא בבאנדונג, הנה בניו־דלהי. הנה הוא בלונדון, הנה בקופנהאגן… תן עליו אצבעך והשקיעהו בקצה הגיגית מכאן – מיד צף ועולה לו, כאותו אגוז, בקצה שמנגד. מפתח־השמות שבכתבי מזהה אותו מיד כפלוני, ששמו זכור לי יפה, אך נאמר כי שכחתיו.
דגלון שני: ארצות אמריקה־הדרומית־לאטינית! שנה שנה אני מסיטו ממקומו ומחזירו למקומו, בזריזות ידי משחיז־סכינים. מתפצל מתחת לצפורן אצבעך ככסף־חי! אני מזהה אותו מיד: פלוני, שנאמר כי שכחתי את שמו, אף כי עודנו שמור בזכרוני יפה. נאו־היר־דיס:
בין שיעלו את מחירי־הכרטיסים בשלושים ושלושה אחוז, בין שישיתו עליהם יותרת של מאה וחמישים ל"י – לא ישארו בביתם! שניהם שלוחי־ציבור מופלגים. נמצא שכל אותו ספור־מעשה איננו ספור־מעשה כל־עיקר!
הלא, דגלונים לבנים: מומחים מיסטיים לציד משקיעי־הון; שותפי־משנה לבתי־מלון חשאיים; סיטונאים; פרקליטים, שעסקי־שלומים מושכים לכיסם זהב, כחוט שומן מפי עורב; ספסרים, סרסורים, עקלנים, פזלנים וחרומי־חטם! גם אם כופים אותם לרצות דמי־עונשין לא ישארו בביתם. כשם שירדו לקושטא לייצא מעילי־גשם, כך יחזרו מדרום־אפריקה עם חרסינת מטבח… נמצא שכל אותו ספור־מעשה איננו ספור מעשה כל־עיקר!
ואנחנו, פשוטי־עם? אתם ואף אני? אם אין מעלין, אם פוחתין לנו – יש לאל ידינו? את חנגאות סאנקט־האנס־אופטן באוסלו – הוא יום כף־דלת שעות־האור שלעשרים ואחד ביוני – החמצנו בלאו־הכי ואלו סרטנים אין מתירים לצוד שם אלא בימי סתיו! משמע שלא נחמיץ שם השתא יותר משהחמצנו אשתקד בבית־גוייא בפואנדטודוס, ליד סראגוסא, שאף אותו לא ראינו…
ירצו, יעלו במאה חמישים! ירצו – יעלו בשלושים וחמשה אחוז! בעיות לא תהיינה כאן לא לצהובים, לא לכחולים, לא ללבנים – ולא לשחורים!
בימים אלה קבל טושטוש, מלון־דבש קטן מיקנעם, פרישת־שלום חיה מאווקאדו אחד בנכר. ידידי, כותב לו בן־ארצו הנרגש ממרחקים. אתמול עלינו סוף־כל־סוף, על שולחנה של פרדריקה, מלכת יוון! מובטחני שקראת על כך בעתונים: זה לא מכבר שגרה לה נציגותנו באתונא חפיסונת אחת משלנו – ואורו עיניה. עמדה והזמינה אצלנו, ככל אשר שמעת, חמישה קילוגרמים לשבוע, במשך כל ירחי עונת־השפע.
…למותר הוא לאמר לך כי אפילו כאן, על שלחן־מלכים ממש, בין סכיני זהב, אורכידיאות ומפיות־בד נאות, תחובות בצמידי־שן, לא בכל שוררת הרמוניה… ביצי פו־יונג, דרך משל! לעולם אינן משמשות עם ביצים, הקרויות כאן בתפריט “א־לא רוס”, במלוחית אחת… כל מקום שאתה רואה בו יין לבן, אי אתה מוצא זכר לבשר־כבש. כנגדו אתה מרבה למצוא כאן במחיצתו שפעת־דגים, או בשר־עוף…אך אפילו זבחי־רב אלה נראים לי כנשיקת־שלום לעומת שחצנותו של מאנגו מצרי אחד. בשום פנים לא הסכים לעלות עמנו אתמול על אותה לשון!
צר לי שלא היית כאן, במסיבת היכרות שערכו לכבודי במרתפי הארמון. מי לא היה עמנו? זנבות דגי־לאכס, רכיכות־ג’אמבו, גבינת־רוקפורט (א־פרופו: מה בחצירים? זיבלו השתא?) שקדים הודיים, עוגות־אורז יפניות, אספרגוס, לשון מעושנת, אנצ’ילדה מכסיקנית ורבים, רבים אחרים… את נאום הברכה נשא קנקן יין־רומאני־סן־ויאן, אלף תשע מאות ארבע עשרה, שהיה מבוסם למחצה, אך עליז כרגיל:
“כבוד רב הוא לנו” – אמר אותו פטריארך בגילופין – “לקד – קד – קדם פני אווקאדו ישראלי, אף כי…רצֵה, משמע, לאמר… אף כי חייב אני לאמר ש… אר־ר… אינני יודע מדוע לא ראינוהו בחברתנו עד עתה?!”
טושטוש הקטן נתמלא חימה ושיגר את אגרת־ידידו אלי. “צא וראה”, הוסיף בכתב־ידו, “מה ערך יש כאן להסברה! טבחיה של מלכת־ההלנים הופכים כל שיח בעולם, כדי למצוא משהו ראוי ללפת בו פיתם של רוזנים ־ ועל האווקאדו שלנו אינם שומעים אלא דרך מקרה! היכן היא, לעזאזל, אותה הסברה שלכם?”
“שמע נא”, השיבותי לו אני. “אם תזכיר לי עוד פעם את שמה, אשליכך לברווזים! אינך יודע, כי ההסברה היא, לדעת אברכים מסויימים בירושלים, תעמולה למה שאין לנו. לעולם לא למה שיש לנו?”
הבוקר הבחנתי בנימת־שיבה חדשה, שהחלה נוצצת בשערי. נטלתי שלוש אצבעות והחלקתי את צדעי, דרך חיבה: “בחור מסכן! לאט־לאט…” כיוון שהגעתי לשפוליה של רקה, עלה פתאום קול זמזום באזני. חקרתי ומצאתי כי מתחת לצפורן, בתוך תוכה של חמאת־הזוהמה, מסובים להם על אצבעי שני נגיפי־צינה.
“ימי־החלמה!” אמר הקטן שבהם, חידק מאוס, מן הנמושות שבפצילים. “הי, לואיס?”
לואיס שפימת־סנטרו רעדה כמין פודינג, פרץ בצחוק:
“מדוע לא? כל זמן שלא יעניקו כאן לרופאים משכורת שמנה יותר, יכולים אנו לחיות חיים שקטים!”
“אדרבא”, נתעטש בעל־דבבו, “ליזה היפה, הנמצאת עתה בליחת צמר־גפן שמתחת למיקרוסקופ, קמה הבקר בעשר! על שום מה, סבור אתה? על שום שהבקטריולוגים אחרו היום לעבודה איחור דמונסטראטיבי!”
“כך היא דרך־העולם, ידידי! אלמלא ערכו להם אדונים אלה שביתונת קלה מפעם לפעם, היו מכלים אותנו מן העולם!”
לואיס הרכיב רגל על רגל והמשיך:
“רואה אתה ברנש מגושם זה, המיסב לו שם, למעלה, על קפה הפוך? צר לי עליו, שהרי הוא, סוף־כל־סוף, העולם בו אנו חיים! שווה נא בנפשך: רופאי קופת־חולים הצהירו עתה, שמכאן ולהבא ידרשו שלוש וחצי ל”י תמורת כל ביקור־בית שיערך עד שעה שמונה, חמש ל“י תמורת ביקור שיערך עד עשר, ושבע – לאחר מכן!”
“מה בכך?”
חישבתי ומצאתי כי בדרך זו לא יוכל להרשות לעצמו ליפול עתה למשכב אלא בשעות־הצהרים בלבד. בחגים יוכל לחכות, אולי, עד לאחר שקיעת־החמה, אך רק פעם אחת, בשביעי־של־פסח, יוכל לחוש עצמו ברע לאחר־חצות…"
היתה לי בידי סיגריה בוערת. נטלתיה וחרכתי בה את אצבעי, עד שהשחירה. לא משום שיש לי בלבי טינה כנגד חיידקַי – אינם טובים ואינם גרועים מן האחרים ־אלא משום שהרעלת־ניקוטין באה עלי, בדרך־כלל, בשעת־הינשופים! מוטב שאגמל, איפוא, מן העישון בעוד מועד!
פתיחתה של תערוכת־הנשק בככר פלומר מציפה את לבי רגשי־שמחה. לא משום שאני שש כל־כך לשמוע את “שיר הנצחון” של קרימיסי, את “אגמונט”, או את דברי ראש־העיר, לא! שש אני, פשוט, לחזור ולהתראות עם ידידותי, נשי הקולונלים!.
עשוי אדם לטעות, לפרקים, בזהותם של קציני צמרת: טייסים, סייסים… קאפוצ’ינים, אוגוסטינים, כרמליטים, בנדיקטינים – היינו־הך – כולם נאים, כולם ראויים לאצטלתם, כולם משמשים את אומתם באמונה! אך לעולם, בשום פנים, בשום זמן מן הזמנים איננו מסוגלים לטעות בין אשת קצין בכיר, למי שאיננה אשת בכיר! שתי גלוסקאות לפניך: לא די לנגוס קרן אחת, כדי להווכח שזו עשויה גבינה וזו קמח פשוט!
דרך־משל: אותה שחרחורת! כמדומים אנו שהיתה חתלתולה רגילה למדי. בן־לילה נשתבח, כביכול גזעה! צפורנים יש לה פתאום כשל סיאמית, צמר כשל אנגורה ו“מייאו” שלה – נוסח פקין!
לפנים לא יכלה להראות לך את האיים האנטיליים על המפה. עכשיו… הוּהָא! מתי למדה להכין כריכים דקים כל־כך? לעטוף עצמה שתיקה אשר כזו? להסיע את ילדיה במכונית לגן? לאסוף כלי־חרס, תכשיטים, מיני־עתיקות? מתי הכחיל כל־כך דמה? מה שלא עשה השכל ולא יכול היה לעשות הזמן – עשו, כנראה, עלי טרף אחדים על כתף בחיר־לבה!
“לא שהיא טחה על פניה טיח תפל”, אומר סיר בנג’מין בבית־ספר לסקאנדלים. “אלא שהיא מפרכסת אחר־כך את צווארה ברשלנות כזו, שדומה עליך כפרוטומא משופצת: ראש מודרני, על גבי טורסו עתיק־יומין…”
לא שהיא רוגמת אותך במילים גדולות ממידת פיה, אלא שהיא מקדמת אותך במלים קטנות כשיעור־קומתך. ראשה, היה אומר אולי סיר בנג’מין – עודנו ראש גברת שאינה יודעת פורטו־ריקו היכן היא, ואלו מצנפתה – מצנפת מי שעתידה להיות אשת מושל־נצרת!
עד שהמצעד צועד ־ ארע מה שציפיתי כי יארע, מה שחשתי כי יארע, מה שהיה חייב, מה שלא יכול היה יכול שלא להתארע…
יום שמלאו בו שתים – עשרה שנה לקיומנו, מאה שנה להולדת הרצל, מאתים שנה לפטירת ר' ישראל־בעל־שם־טוב – קם ידידנו איצ’ה והכריז אנימו־אט־פידה, על רפובליקה חפשית, עצמאית, מפורזת, חילונית, דמוקרטית, מתקדמת ובלתי־תלוייה, בתחום המרחבי של עין־הוד.
“יחסינו עם ישראל,” הצהיר ראש־מועצת־העוצרים בנאום־החבית שנשא אתמול באזני ‘חולצות האוכר’ של כפר־האמנים, “יהיו מבוססים אף להבא על אי־הבנה הרמונית, אלא ששוב לא נכיר לא בבוליה ולא בפתקי־האתראה האדומים שהיא שולחת לנו. עין־הוד תחתור לעצמאות כלכלית, תטפח את משקה, תייצר פאסקינים, מודיליאנים ומאטיסים, תייצא חפצי־עתיקות, תשווק מגילות – חתומות יותר וגנוזות יותר ממגילות ים־הערבה – ותבריח משקאות, סיגרים, קפה…”
היהיה לה צבא משלה?
“לא!” השיב איצ’ה ברתחת־לשון, שהיית יכול להעלות בה את טמפרטורת הים־הלבן לדרגת חומו של כסף־מדחומים־חי, בפי־טבעתו של עולל חולה־אדמת. “נסיון שכנתנו מוכיח כי צבא ־ אי־אפשר לו בלא אלופי־משנה; אלא שהללו נעשים, חיש־מהר, מיוחסים כל־כך, ששוב אינך יכול לספר להם אפילו דבר־בדיחה. עין־הוד תשאר פתוחה לחתולות־מין של כרום ופלטינא, אך תגיף שעריה בפני חתולי־דרגא של כותפות ומדים־לבנים…”
לא משום שהבטיח לי כהונת שגריר במרומי־הכרמל, אלא משום שכבוד קציני הגבוהים יקר לי, רוצה אני להעיר:
ידידי האדמיראלים! שקע־האוקינוס שבין מינדנאו לגואם, עד היכן מגיע? שנים־עשר־אלף רגל? דבריו שלו היו עמוקים הפעם יותר!
עמדתי על אם־הדרך והניפותי יד. מכונית, שחלפה על פני, נעצרה במפתיע.
מישהו פתח לי את דלתית־הירכתים:
“לאן”"
“מקום פלוני”, אמרתי אני. “לפי דרכך?”
“לאו דוקא”, השיב הוא. “הכנס…”
היתה זו מכונית שכורה, שמכרי עשה בה אותה שעה בשליחות כהונתו. נסענו עד שהגיעה שעתי לרדת.
“חן־חן!” אמרתי לו. “גזלתי את זמנך…”
“זמנה של המדינה…” אמר וקרץ לי בעיניו. “יהא עלי להגיש בגללך חשבון נוסף!”
נפנפתי לו בידי ונפרדנו לשלום. אם יאמרו לי עתה כי חסך לה למדינה במסעיו עשרת אלפים ־ לא יתמיהוני…
שנים אחדו קודם־לכך נזדמנתי לאחת מערי־השדה של גרמניה. תור־האינפלציה היה אז בעיצומו. מחירים רשמיים לחוד ־ ומחירי שוק לחוד. כרטיס־נסיעה בחשמלית, או מברק של מאות מילים – עלו לך פרוטות… אך חפיסת ־ גפרורים עלתה אלפים! שטרות־כסף היו מתגוללים אז במגרות כאבנים שאין להן הופכין.
אותה שעה עשיתי שם במעין־שליחות. נגשתי אל אחד משרי־הכספים שלנו, כשכשתי בזנבי ובקשתי:
“חצי מארק, דמי כרטיס־למוזיאון..”
“לא!” השיבני אותו אדם. “פרוטה אחת מושכת שתיים וכספי־צבור הם כספי־צבור!”
“חצי־מארק, לעזאזל! אינך יכול לקנות בו אפילו ספל־קפה!”
לא מש ממקומו כסלע־גיברלטר!
את דירר ראיתי שם, בקונסטהאלה, על־אף־הכל. לתיאטרון לא התרתי לעצמי ללכת, אך מוזיאונים – אפילו גרמניים – הוצאת מכלל טאבו… מי הלווני אז חצי מארק? כמדומני ידידי מתי!
חזרתי ארצה ואני שומע כי אותו קפדן מבית־שמאי, שהחמיר עמי כל־כך, חזר אף הוא. למותר הוא לאמר, חזר יפה: רהיטים הביא עמו, מערכות כלי־חרסינה… על חשבונו, כמובן, על חשבונו שלו!
אף־על־פי־כן – כלל הוא שנקוט עתה בידי: ראית ברנש שריח יושר נודף ממנו כמלפפון וצדקותיו מכסות אותו כשחין? ראית גזבר שאינך יכול לסחוט ממנו מפרעה קודם זמנה? ראית פקיד־בכיר, שאומרים עליו כי אין להוציא ממנו פרוטה מיותרת לדברים שאינם דרושים, ככיכול, לגופם? פשפש נא בכליו! יש לו רהיטים וינאיים בביתו!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.