תמונה דרמטית מחיי אנצו סרני לפני הוצאתו להורג

הנפשות:

אנצו

נזיר א'

נזיר ב'

הזקיף הנאצי

המקום – תא צר של עצירים פוליטיים במחנה-ההשמדה במילדורף (המסונף חדאכאו) בשלהי הקיץ 1944. קירותיו של התא בנויים כלונסאות-ברזל, דרכם יכול הזקיף המסייר בפרוזדור לראות מדי עוברו כל הנעשה בפנים. בתא עצורים השלושה: שני נזירים איטלקיים ואנצו סרני, המכונה בפי כל עצירי המחנה “הצנחן” ובאורח רשמי “קאפיטן בארדא”, לפי ניירותיו שנפלו בידי שוביו הנאצים בעת היתפסו, אחרי צניחתו. השלושה לבושים בגדי עצירים מפוספסים, בלויים, שני הנזירים יושבים על דרגש השינה התחתון, אנצו מתהלך בעת שיחתם אנה ואנה, במידה ושטחו של התא מרשה זאת. הם שקועים בשיחה, המשתתקת ועוברת ללחש מדי הישמע צעדי הזקיף מעבר לקיר הכלונסאות. אנצו – כדרכו – מדבר בהתלהבות, תוך גסטיקולציה ערה, ואילו הנזירים נראים מדוכאים, ואך עם להטו של אנצו גוברת והולכת התענינותם בנושא השיחה ¹

אנצו לא, לא, אל תאמר כזאת. האלהים אינו אלא שם כולל להמרת הכוח הקיים, הגלום, לכוח פועל. להמרה זו רגילים לקרוא “בריאה”, יצירת יש מאָין, אך מהאין המדומה – – –

נזיר ב' מדומה? לא, לא, אינך אלא טועה. ולמעשה, הנקודה הזו היא המפרידה בינינו, המאמינים באלהים המוחלט, הכול-יכול ובינך, המנסה להלבישו פירושים על פירושים שונים. זהו! כרגע הוברר לי הדבר בירור יתר: כאן מוקד השוני שבהשקפותינו לפי אמונתנו האָיִן, – המדומה לפי דבריך, – אָיִן ריק מכול הוא, ממש – אָין, עד מגעו הבורא של האלהים.

אנצו יתכן, יתכן מאד כי כאן – לכאורה – מתגלע השוני שבהבנותינו את עיקרי הבריאה; אך משוכנע אני כי עוד נצליח ללבנן עד כדי איחודן למושג המתקבל על דעת שלשתנו. נסו נא להבין: לפי דעתי מגעו של הבורא, – כל בורא – (רואה הבער הרתיעה בפניהם של חבריו, מחייך ועושה תנועה מרגיעה בידו) לא, לא, אל נא תיבהלו, חישבו אל את מחשבתכם בבהירות – והרי תודה כי יש בוראים למכביר, גדולים וקטנים, כל אחד לפי מתכונתו לפי כושרו ויכולתו.

נזיר א' אצלי, הבריאה – פירושה אחד, אחד ויחיד – –

אנצו כל בריאה היא בריאה, – – – היא גאולת הכוחות הרדומים-אך-קיימים, המצפים למגעו של הבורא, כדי להשתחרר מתרדמתם, ובשחרור זה מקור אושרם של השניים, גם של הבורא גם של הברוא – – (נשמעים צעדיו של הזקיף, השיחה נפסקת עד התרחקו. אחרי שתיקה מתחיל אנצו את דבריו בלחש) הזוכרים אתם את תמונתו של מישל אנג’לו, “בריאת האדם”?

הנזירים ודאי, כן – – –

אנצו הרי האדם בה ממש מסמל את האָין המדומה, אשר הזכרתי. האם שמתם לב כי האדם כבר קיים, קיים בשלימותו, יפה וחזק, אך רדום, בכל רמ''ח אבריו רדום, כאילו נטול כל כמיהה להתעורר; ואך בקצה אצבעו המורמת, – כמו בכוח משיכתה ההיפנוטית של יד הבורא אפשר לחוש את כל הגלום העלול להתעורר. נקודת השריפה, רטט העתיד כולו, אצור בנגיעה מופלאה זו, זיק ומוקד של כל החיים – – –

נזיר ב' נאה ונאמן תאורך, קאפיטאנו, אך האמנם אינך חש בסתירה שבדבריך?

אנצו סתירה?

נזיר ב' כן, בלי ספק סתירה. לפי אותה תמונה עצמה, הניצוץ האלהי הוא המעתיר על האין, על החומר הבזוי, הנטוש לרקבון ולתולע, מהנשמה האלוהית האל-חומרית, הוא המעלה את הגוף הסרוח הדומן האדמה ומעלה אותו לדרגת אדם-יציר-האלהים.

אנצו (בחיוך של נצחון) הלא משל הוא, משל ותו לא! תנסה לצעוד אתי עוד צעד אחד קדימה, צעד אחד בלבד, – כי אז תבין: כל בָרוּא יכול להיות בוֹרֶא, וכי אין גבול לבריאה, כפי שאין גבול לכוחות הטמירים, המצפים להיגאל ממנוחתם – – –

נזיר א' לא, כי עם בריאתו של ישו שלמה הבריאה. ואילו קוימו מצוותיו, היתה האהבה שולטת בכול, וחיינו היו חיי-שמים עלי-אדמות – – – (צעדים של הזקיף מפסיקים דבריו).

הזקיף אלה, כמו נשים זקנות, מדברים ומדברים. שקט שם. עצלנים בני עצלנים. בפה כוחם גדול. נראה אתכם מחר על יד החפירה. (פוסח בקללה, דופק בקת הרובה על הכלונסאות. רגע של שתיקה.)

נזיר א' (בלעג מר) אהבה – אהבה – חיי שמים עלי-אדמות – – – ההה

אנצו (בכוח) כן, בודאי היו אלה חיי שמים עלי-אדמות. אך האנושות מורכבת ומגוונת היא, אין היא מסוגלת לקבל בשורה אחידה כזאת בבת אחת. תהליך הוא, תהליך שיש להצעידו; וכל הנביאים, כל אחד מהם נתן את חלקו לקידומו של התהליך הזה – גם ישו'. (לאות התנגדותם של הנזירים) כן, כן, מה לכם רתיעה זו? הלא תודו, ידידי, כי הוא לא היה קטן אך גם לא גדול מהם – –

* * *

נזיר ב' (בהתנגדות ניכרת) כך אתה סבור – – –

אנצו (בלהט, נכנס לתוך דבריו) כן, כן, אני יודע זאת. ומההנחה הזו אני רוצה להתחיל בהוכחות למסקנותי, לסתור, – או יותר נכון להרחיב את תחומי הבריאה. ישו, ככל נביא גדול בדורו, נבדך מיתר בני האדם בכך שנטל על עצמו עול האחריות לכלל, קיבל על עצמו את הבריאה מהיש הרדום – כפי שאני מגדיר זאת, או – להפיח בו את הזיק האלוהי, לפי הגדרתכם-אתם. אך בעיקרו היינו-הך הוא. וכאן אני מגיע לעיקר דברי: אני אומר כי כל אדם החש כי משום-מה הוא ולא אחר אחראי לנעשה סביבו, וכי עליו ולא על אחר לנסות לתקן, לשנות, להשכין את הרצוי והטוב בעיניו בזולת, אף הוא הינו כאחד הנביאים או כישו. ויקטור הוגו, למשל, או דאנטה, או דוסטויבסקי וטולסטוי, גם רומין רולאן, – פעלו בהם אותם כוחות. הם הטילו על עצמם את האחריות לקורה בעולם, ואף נשאו בה, מי ביסורים גדולים, מי בקטנים, ומי אף בהנאה אלוהית. ובהתערבות זאת בסדרי העולם – אשרם. והאושר הזה אינו תלוי כלל וכלל במידה של התענגויות מתקתקות מקובלת, כי אם אך ורק בהפעלת ההתערבות הזאת, שהיא מנת חלקם האלוהית, או הנבואית – – –

נזיר א' (נדהם) אמור, קאפיטאנו, האמנם באת לנסותנו, לפחות אותנו להרהורי עבירה?

נזיר ב' אחת מהשתים: או כי אתה גם אתה ניחנת באותו הזיק, – או כי חילול הקודש בדבריך – – –

אנצו לא זה ולא זה. הקשיבו נא היטב, ידידי, וענו לי. האמנם אף כאן, בשאול זו אשר יצרה הטומאה עצמה בגילומה, – האמנם עדיין תחָפשו גאולה במופלא מכם, שאינו שוכן בכם עצמכם? שאין לכם שליטה עליו? ראו, אני פה, דוקא פה, למדתי ואף הבנתי מהו מקורו של האושר – – – (צעדי הזקיף מתקרבים, השיחה נפסקת במתיחות עילאה)

הזקיף החרישו, טינופת (דופק ברוגזה ברובהו לאורך כל הכלונסאות, מתרחק בריטון)

נזיר ב' איך, איך אמרת? מקורו של אושר?

אנצו (עדיין בלחש, אך שיחתו סוחפת את שלשתם וקולם הולך וגובר) פשוט בתכלית הפשטות: תעודתו של האדם, של כל אדם, היא לנצל הכוחות הטמונים בו עד תומם. וזהו המפתח היחיד לאושר האמתי, בין אם יושג תוך הרגשת שמחה-של-יצירה או ביסורים. גם השמחה וגם היסורים הם אך ורק תופעות-לוואי שאינן משנות את אושר-ההפעלה של היכולת כולה. (בחיוך) כדי לשׂבֵר את האוזן, החקלאי שבי ימשיל לכם משלו: האם חשבתם אי פעם על געגועיו של קרקע-בור?

נזיר א' קרקע-בור? געגועים? געגועיו של קרקע-בור?

נזיר ב' מה לאלה ולאושרו של אדם? לְמה כונתך?

אנצו קרקע-בור, אשר לא עוּבַד, הרי האלהים נחנק בו, בכל טפח עפרו. אין לכם חקלאי נאמן אשר לא ירגיש כזאת בראותו חלקת אדמה שלא נחרשה, שלא נזרעה. אמנם נכון הוא כי לשם כך עליה לעבור מצבי מכאוב ויסורים שונים, עליה להיפלח, להיקרע לנירים נירים, ויתכן כי עצם ההצמחה מחובה מלווה היא מאמץ ואף מכאוב, אך בלעדי העלאת היבולים אין היא מגיעה לסיפוק ולפורקן; והרי זה העיקר. (בחיוך) גם לאדמה נשמה. אל תתפלאו, גם האדמה עלולה לכאוב. גם היא שואפת לשחרור הכוחות בהם הוטענה. כל הכוחות מיסודם נכספים להתפרקות.

נזיר ב' (בנדהם מעצם הגילוי) אני – אני הבנתי. כן, כן, הבנתי. כונתך לגאולתם של כוחות האלוה הקיימים ככל יצור שבעולם ומשוועים לבטוי. הבנתי. הלא זוהי הנהייה הנצחית להתגלות. (אל נזיר א') מה תאמר אתה? הרעיון הוא – גאולת הכוחות האלוהיים הצפונים בכול, – גאולה, אף תוך יסורים. זהו; בדיוק נמרץ; הבנת? בכך ניתן לך פירוש בהיר ביותר לסוד האפוקליפסה. (אל אנצו) הפלאת חשוב, הפלאת הסבר, קאפיטאנו. איך אמרת? ביסורי החריש והפילוח, במכאוב הכרייה והצמיחה נגאל הקרקע משלוות המוות – – –

אנצו (נכנס לתוך דבריו, כאילו קורא, זועק ומשווע) לוא אך יתגלה כוחו, לוא אך יתגלה – כן, זוהי המטרה. לכך, לכך נתכוונתי. (בראותו אותות תמהון בעיני הנזיר א' פונה אליו) העוד תחמה, ידידי?

נזיר א' לא, לא תמהון הוא זה, כי אם תהייה, תהייה לגילוי הפשוט והגדול כאחת. רפואה, רפואה היא לנו, ביאושנו, קאפיטאנו, רפואה ועידוד. אך איך, איך ידעת לעודד, להעלות אמונה אפילו פה, בגיהנום זה על אדמות?

אנצו (צוחק) פה? המחשבה בכל מקום חופשית היא, למחשבה אין כבלים ולא גבולות, ולרחף בה אפשר גם כאן. (בחיוך) וביחוד – כשיושבים עם שני חברים כמוכם, להם נהירים כל שבילי הפילוסופיה והדת, – ממש תענוג הוא. תענוג לשוחח אתכם. (מנמיך קולו למישמע צעדיו של הזקיף הקרב. הצעדים עוברים תוך רעש דפיקות מקלו המועבר על כלונסאות התא)

נזיר ב' (אחרי רגע שתיקה) הוא עבר. תוכל להמשיך, קאפיטאנו; אושרו של אדם, אמרת קודם – –

אנצו (בחיוך) לא רק של אדם; לי נדמה כי כאדם כן גם חיה, ואף כל חפץ דומם – – (רואה בתמהונם של שני שומעיו) כן, כן, גם כל חפץ דומם, טוען הוא כוח מסויים ושואף לפירוקו – –

נזיר א' האם, – האם לא הגזמת במקצת? גם חפץ דומם – שואף?

אנצו לא, לא הגזמתי. אין לי ספק כי גם כל חפץ דומם. תאר לעצמך – אבן, אבן על ראש ההר; הרי שיש בה כדי לעורר שלגונות סוחפים, אדירים, בעצם היותה במקום שהינה. או, למשל, קפיץ, – כן, קפיץ מתוח; האין הוא אחוז יסורים איומים ושאיפה עצומה להתפרק ממתיחתו? מה מאד נכסף הוא להרפייה. ומשיפורק – יבוא על סיפוקו, יגיע למצב שאפשר לכנותו “אושר”. ואם חפצים דוממים, בלתי מסובכים בגוני-רגשות כן, הרי שכל היצורים החיים על אחת כמה וכמה. כי תבינו, הכוח ההיולי הזה אינו אלא סוד החיים עצמם, הרוח שבהם.

נזיר ב' כן, בלי ספק היא גילומו של אלהים בם, – בכולם – – – –

אנצו אני מקבל גם הגדרה כזאת. תכנה את תמצית החיים הזו כאשר תכנה, אך למעשה השם אינו משנה את העיקר. אולם דבר אחד ברור הוא: אסור, אסור לבזבזה, לחנקה, את התמצית הזאת; יש להוציאה מתרדמתה, להפעילה, גם תוך מאמץ על-אנושי. כי אם לא כן, אין החיים ראויים להיקרא חיים.

נזיר א' (במרירות) רוצה לומר כי גם פה, גם פה, בגיהנום הזה, יש מקום להפעלת הכוחות האלה?

אנצו (בעוז) ודאי, דוקא פה, ואולי אף יותר מאשר שם, מקום בו יוכלו הכוחות האלה לנובע, כמאליהם – – –

נזחר א' (בחוסר אימון) איך, איך אפשר פה? כשכל מבואות העולם נעולים לפניך? כשהשטן עצמו מהלך כאן סביבך ברגלים פשוקות, כאילו כל הדרכים נפתחו לרווחה לפניו בלבד? מה, מה תוכל לעשות בם? פה, במקום אשר אף לשקוע בתפלה אלמת לא ניתן לך?

נזיר ב' באמת, איך?

אנצו הקשיבו נא, ידידי, אספר לכם משהו, אולי יהיה בדברי כדי להסביר, – אם כי ודאי תתמהו לשמוע – – – (רגע של שתיקה מתוחה) התדעו, אוצר היה בידי, אוצר נדיר מאד במקומנו זה, אוצר שרוב העצירים, – אפילו אתם השניים –, היו מתקנאים הי, אילו ידעו – – –

הנזירים אוצר?

אנצו (בחיוך) כן, ממש אוצר: אמפוּלה של ציאנקלי, שיש בה כדי לשחרר כהרף עין את נושאה מכל מכאוב מיותר. (הנזירים נרתעים) כן, כן, יודע אני: עדיין מכריזים אתם: חטא הוא. אך אין הכרזתכם אלא מהפה ולחוץ, ידידי. יש בכוחה של אמפוּלה כזאת לפתות גם אתכם, כן, כן, לא תכחישו זאת. ראיתי אתכם, את שניכם, במצבים שונים ביותר, – לא אחת ולא שתים – – –

נזיר ב' (מרכין ראשו מבוייש) אני מודה, צדקת, קאפיטאנו, צדקת.

אנצו ומדוע זה, נחשו נא, מדוע לא גאלתי עצמי בה, באמפולה קטנה זו? מדוע? הלא בבירור ידעתי כי לא אצא עוד חי מכאן, אני, הצנחן, וכפי שהם קוראים לי – “המרגל”. – הרי הדבר ברור, ברור לכלנו; ובכל זאת לא השתמשתי בה. מדוע? לא מרתיעה מפני המוות; המוות מתוק הוא לעומת כל הנסיונות, בהם ידעתי כי אתנסה פה, וּכבר נתנסיתי, וכי אין לי מהם מנוס. אם כן, הקשיבו נא ואומר לכם מדוע: כי גם פה, גם פה היו לי תפקידים, (לתמהונם של השניים) כן, כן תפקידים, תפקידים שאיש לא פירשם לפנַי, איש לא הכתיבם לי, – אני עצמי ידעתים. עדיין בליעת האמפולה היתה בחזקת מותרות; עוד לא הרשיתי לעצמי פתרון קל כזה.

נזיר א' תפקידים? תפקידים – אמרת?

אנצו כן, כל עוד היה בעצם הופעתי פה, בין אנשי המחנה, משום בשורה, כי עוד קיים מחוץ לחומותיו עולם אחר, וכי יש למען מה להמשיך, אף בקיומם העלוב פה, בעינויי המחנה האיום הזה, – כל עוד יכלתי לעודד את אלה אשר רוחם נשברה בהם כמעט כליל, ולוא אך אחד מהם, – אסור היה לי – –

* * *

נזיר ב' הבנתי. כי אכן גם פה, בתא הזה, גם לנו לשנינו בישרת, גם אותנו עודדת – –

נזיר א' גבורה, גבורה היא – – –

אנצו לא, בהחלט לא. אין כל גבורה בכך; לא ולא האמינו לי. יש בדבר מקורו של אושר, של אושר גדול. כל הסבל הכרוך בפירוקו של הכוח הזה אינו עומד בכל השוואה עם מידת הסיפוק בעת גלותך אותו. ואם תשקלו היטב מה עדיף, הרי שבלי ספק לא תוותרו על הסיפוק הזה, לא תסכימו לבזבזו לריק, חס וחלילה – – –

נזיר א' אמור נא, אמור, קאפיטאנו, מניין לך מקורות כה עמוקים של אמונה ברה וכבירה זו? לך, דוקא לך, שהנך – (מגמגם) ש – הנך –

* * *

אנצו (בצחוק עליז) שהנני יהודי? זאת רצית לומר?

נזיר א' אודה ולא אבוש: כן. שהרי אנחנו, – אנו נצטווינו להאמין, – ואילו –

אנצו (בצחוק נכנס בתוך דבריו) ואילו אני, שיהודי הנני, – איש לא כפה עלי אמונה – – –? (צוחק) הקשב ואומר לך: (בכובד ראש, כמתוודה) מעודי, מעודי זכיתי כי משום-מה כל חיי לא היו אלא פירוקם המתמיד של הכוחות שניתנו בי, – ביודעים או שלא ביודעים, – כל יום וכל רגע; ולאו דוקא תוך הנאה רגעית, תוך מתיקות וצהלה. אך מי זה אמר כי אלה הם סימני-הכר יחידים לאושרו של אדם? לא היה ולא נברא. כי אך ורק השחרור של המרץ שניתן לך, אף אם הנך נשרף כלך אתו ביחד, – אושר ייקרא. קראו לכך “אמונה”, קראו לכך “אלהים”, – הינו-הך; לי ברור הוא כאורו של יום זהו האושר ואין אחר בלתו. ואני, באורח פלא, זכיתי לאושר זה במידה גדושה; גם כאן: בפגישות עם הנידונים למוות, כמוני, כשליחו של העולם החופשי שלא נחרב עוד ולא ייחרב. גם פה, בתא הזה, בשבתי אתכם, עם שניכם, זכיתי לאושר זה. ואפילו בפגישתי עם הזקיף השחצן, אשר תחלה סטר על לחיי, ואחרי שיחתי אתו בוש והגיש לי סיגריה, לפייס אותי ולרצותני; גם בו זכיתי לגלות שמץ של מה שראוי להיקרא “אדם”, והרי שגם בכך מצאתי זיק של אושר. ועל כן, תבינו, כל עוד יש בי כוחות להפעילם, אסור לי לבזבז אותם, להחניקם באיבם, כי מתן עליון הוא. ועל כן לא בלעתי את טיפות האמפולה, המפסיקה שריפה קדושה זו ומצלילה אותך במתיקותו של המוות והחידלון. וזאת אני יודע: אם בכלל קיים המושג המציאותי של “אדם מאושר” – הרי שאני הוא.

נזיר ב' כעת, רק כעת תפסתי כל כוונת דבריך, תמצית תורתך. סרו, סרו כל ספקותי ולא יבואני עוד. אתה, אתה פיענחת את מקור האמונה, את סודה, הנתפס אך בחוש; והנה אתה ידעת, אתה נתת בטוי לניחושינו, לתחושתנו העמומה של המרץ האלהי אשר בנו, ועוררת כוח להיאבק על קיומו. בכול, אפילו בחפץ דומם ובחיה תמימה אותו מצאת, כתוכן עליון בם. (מחבק את אנצו) ברוך תהיה. זהו הרגע הנעלה והמאושר בחיי. ודוקא פה, בגיא-צלמוות זה, למדתי, ומפיך למדתי, קאפיטאנו. (נשמעים צעדיהם של אנשי המשמר, וחריקת מפתח בדלת התא).

הקול (מעבר לדלת התא) קאפיטאן בארדא, לחקירה. מיד.

אנצו (מתישר מלוא קומתו, מתקן מראה לבושו) כן, אני בא. (לוחץ ידי הנזירים) היו שלום, ידידי. (יוצא)

נזיר ב' אלי, אלי, עתה? דוקא עתה? ברגע הגדול הזה? מה נוראים משפטיך.

נזיר א' מי יודע, מי יודע, אם עוד נזכה לראותו אי פעם. לבי מנבא לי רעה – – – (כורע על ברכיו ביאושו)

נזיר ב' ובכל זאת, אל תחשוש; הלא שמעת, מפיו שמעת הבשורה. בכל מקום, בכל אשר יימצא, כוחו הטמון יפעל בו, לא יכזיב. לא, כזה לא יאבד, אף בגוב האריות לא יאבד, כל יסורים לא יוכלו לו.

מסך