חג הַחֲנֻכָּה אינו נמנה על שבעת מועדי ה' מקראי קודש, הנזכרים בתורה ומציינים את מחזורי הימים המקודשים בשבעת החודשים הראשונים של השנה המקראית, שבהם יש לשבות מכל מלאכה על פי ציווי אלוהי המבקש להנציח את מחזורי החירות המקודשים ואת הקריאה בציבור המציינת את מועדי הדרור והשוויון של כל בני העדה. מחזור שבעת מועדי ה' מקראי קודש מצטרף למחזורי השביתה המקראיים הנחוגים מדי שבעה ימים, שבע שנים ושבע שבתות שנים הידועים כשבת, שמיטה ויובל. מחזורים שביעוניים אלה, המכונים ‘מועדי ה’ מקראי קודש' ו’מועדי דרור', מצוינים בזיקה לשבועה, מלשון שבע, לברית, מלשון שבועה, לשביתה ממלאכה מדי שבעה ימים, ולשבעת מקראי קודש ולמחזורי השמיטות והיובלים. מחזורי השביתה השביעוניים המצווים על באי הברית (ספר ויקרא פרקים כ"ג, כ"ה), קשורים לברכת שמים מחזורית, הנשקפת במחזורי היבולים הנמנים בזיקה לשבעת המינים, הצומחים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי (ויקרא כ"ו, ג–ו). מועדי דרור אלה, המכונים במקרא מועדי ה' מקראי קודש, מצווים בכוחו של ציווי אלוהי על כל עדת ישראל, לשם הנצחת שבועת החירות וקדושת השביתה, הכורכת בין צדק אלוהי לזמן מקודש ולמקום מקודש. השבתות, שבעת מועדי ה', השמיטות והיובלים, המייצגים סדר אידאלי של חירות וצדק, נשמרו כהנצחת הזיכרון ההיסטורי הכרוך בחסד אלוהי, שעניינו המעבר מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.

חג חנוכה, כאמור, איננו נמנה על שבעת מועדי ה' המקראיים המוטלים בשווה על הכלל, אלא שייך לחגי בית־שני שנקבעו בידי בני־אדם כדי לציין ניצחונות צבאיים, פוליטיים ודתיים, או נסים שאירעו לאחת מקהילות ישראל בתקופה זו. רובם של חגי בית שני לא נשמרו לדורות, בשל היותם פרי יוזמה אנושית מקומית ונסיבות משתנות, בתקופה שהיו בה מחלוקות חמורות ששיסעו את העם ופילוגים עמוקים בשאלות דתיות, חברתיות ופוליטיות שנקשרו במאבקים בין בני אור ובני חושך, בין פרושים לצדוקים ובין בני חשמונאי לבני צדוק. חגים שונים שנוספו בשלהי ימי בית שני על שבעת מועדי ה' – מקראי קודש, מועדי דרור, ציינו הטיות אנושיות משתנות, אינטרסים פוליטיים שנויים במחלוקת וזיכרונות מנוגדים של הגמוניות מתחלפות ולא רק ברכה אלוהית נצחית הקשורה בברכת שבעת המינים, בקריאה בכתבי קודש ובמצוות המחייבות את כלל ציבור הגברים היהודי בארץ ישראל.

אזכורו הראשון של חג החנוכה, ששמו נגזר מהביטוי ‘חנוכת המזבח’, מצוי בספר מקבים א שנכתב בעשורים האחרונים של המאה השנייה לפני הספירה, בתקופת מלכותו של השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס, שהיה כהן גדול ומלך בין השנים 134 לפנה"ס–104 לפנה"ס.

ספר מקבים א נכתב בידי מחבר שצידד בבית חשמונאי, שהחזיק במלוכה ובכהונה הגדולה משנת 152 לפנה"ס ועד שנת 37 לפנה"ס, ויצא להלל את מייסדי השושלת, את אבי המלך, שמעון בן מתתיהו, את אחיו יונתן ואת אחיו יהודה המקבי, בתקופה שמלכות בית חשמונאי הייתה שנויה במחלוקת נוקבת בציבור היהודי. הספר שנשמר בנוסחו המקורי רק בשפה היוונית, מספר על המאבק במלך הסלווקי אנטיוכוס אפיפאנס 215 לפנה"ס–164 לפנה"ס, שהיה מעורב בהדחת הכהן הגדול מבית צדוק ובמינוי כוהנים מתייוונים בין השנים 175–164 לפנה"ס, הוא אנטיוכוס הרביעי, שכבש את ירושלים, גזר גזירות וחילל את המקדש, ומתאר את ניצחון החשמונאים שהסתיים בחנוכת המזבח במקדש ובקביעת חג לציון הניצחון. בעקבות ספר זה מוסכם במסורת שהחג נחוג בעקבות ניצחון צבאי של המקבים על היוונים־הסלווקים ששלטו בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית, ניצחון שכלל את שחרור המקדש וטיהורו בכ"ה בכסלו בשנת 164 לפני הספירה. תיאור חגיגות חנוכת המזבח במקדש, שהחלו בכ"ה בכסלו ונמשכו שמונה ימים בהלל ובכלי שיר ובקרבנות, הפך לבסיס שמונת ימי החג שנקבעו לזיכרון לדורות, לפי תקנת יהודה המקבי ואחיו:

"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. [….] ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה, בהלל ובתודה לה'. (ספר מקבים א', פרק ד, נ"א–נ"ז).

אין ספק שהמזבח במקדש בירושלים על הר ציון המקראי, הזהה להר הבית בימינו עליו עומדת כיפת הסלע, הוא העומד במוקד התיאור, אולם דומה שניצחון זה ונסיבות התרחשותו לא היו מקובלים על כלל הציבור. עובדה היא שספרי המקבים, הנקראים בשם זה במקורם היוני, וידועים גם כספרי החשמונאים במסורת היהודית, לא נכללו בכתבי הקודש היהודיים, לא נשמרו בעברית כחלק ממסורת הזיכרון, הקריאה והלימוד, אלא נשמרו רק ביוונית, בכתבי הכנסייה ביונית ובלטינית, בשל עניינה של הכנסייה בסיפורי המרטירים (סיפור האם ושבעת בניה הוא הנודע שבהם)¹ הנזכרים בהם.

אזכורו הראשון של חג החנוכה במקור עברי או ארמי מצוי ב’מגילת תענית' המכונה גם ‘מגילת בית חשמונאי’, שהתחברה בסוף ימי בית שני, לפני החורבן, בשפה הארמית ומנתה בקיצור נמרץ את 36 הימים שבהם אירעו נסים וימים טובים בתולדות ישראל. לזכרם של נסים וישועות אלו אסרו מחברי המגילה להתענות או להספיד בימים שבהם אירעו. כארבעה־עשר מועדים הנזכרים במגילה שייכים לנסים שאירעו בתקופה החשמונאית על פי מסורת בית חשמונאי.

בפירוש על מגילת תענית הידוע בשם סכוליון, שנכתב בעברית משנאית אחרי חורבן בית שני, נזכרת לראשונה הדלקת נרות בחצרות המקדש, המחליפה את מסורת הדלקת האש על המזבח בספרי המקבים, ונגזרת ממנה מסורת הדלקת הנרות בבתים: “מפני שטימאו גויים את בית המקדש, וכשתקפה מלכות בית חשמונאי בדקוהו ומצאו בו שמן טהור והדליקו בו את הנרות. כל אותם ימים שהדליקו בהם את הנרות עשאום יום טוב…מצות נר חנוכה נר אחד לכל בית והמהדרין נר אחד לכל נפש..” (מגילת תענית, מהדורת ורד נעם, עמ' 266).

כאמור, החג נקבע בידי כוהני בית חשמונאי, שהפכו למלכי בית חשמונאי ולכוהנים גדולים שלא כדין, מאמצע המאה השנייה לפני הספירה ועד שנות השלושים של המאה הראשונה לפני הספירה, כשעלה הורדוס לשלטון בכוחם של הרומאים והרג את אחרוני החשמונאים. יוסף בן מתתיהו (פלאביוס יוספוס) מספר שמלכי בית חשמונאי היו שנואים על העם במידה כזו שהפרושים פנו בימי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי (127–76127 לפנה"ס), למלך הסלווקי דימיטריוס השלישי כדי שיציל אותם ממלכות בית חשמונאי וממעשי הזוועה של המלך שהרג עשרות אלפי יהודים, ניהל מלחמות רבות והכביד את עול המיסוי הנדרש מהעם בעקבות מלחמות וכיבושים אלה. בתגובה על קשר זה נגדו המלך אלכסנדר ינאי, שהיה גם כוהן גדול בין השנים 103 לפנה"ס עד מותו בשנת 76 לפנה"ס, הוציא להורג בצליבה 800 מהפרושים ושחט את ילדיהם ונשותיהם לעיניהם לפני צליבתם. מגילת פשר נחום ממגילות קומראן המכנה את הפרושים בשם ‘דורשי חלקות’, מספרת: “ויעש נקמות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים” (מגילת פשר נחום, פרגמנטים 3–4, שורות 5–8; השוו: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק 14, פסקה ב; מהדורת אברהם שליט, עמ' 107).

סופרי בית חשמונאי ספרו בספרי המקבים את סיפור גבורתה של השושלת החשמונאית, שראשיתה במתתיהו החשמונאי ובבנו יהודה המקבי (מלשון מקבת, פטיש), באחיו שמעון ויונתן, בבנו של שמעון, יוחנן הורקנוס, בבנו אלכסנדר ינאי, באשתו שלומציון ובצאצאיהם אריסטובולוס השני והורקנוס השני שלחמו ביניהם על המלוכה והכהונה הגדולה ופנו לנציב הרומי פומפיוס בשנת 63 לפני הספירה, שיהיה בורר המכריע בין שני הטוענים לכתר או מי שיציל אותם איש מיד רעהו, כששניהם היו מלכים כוהנים גדולים שנואים על מנהיגי הפרושים כאביהם אלכסנדר ינאי. מאבק משפחתי זה בין שני נציגי השלטון היהודי החשמונאי, הוא זה שהביא את הרומאים לארץ ישראל. יוסף בן מתתיהו, שישב ברומא בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה, מספר בבהירות על ראשית המעורבות הרומית בארץ ישראל בתקופה החשמונאית כששני האחים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני נאבקו איש עם רעהו:

“לאחר מכן הזעיקו צאצאי החשמונאים במריבתם על המלוכה את הרומאים ואת פומפיוס לבוא ולהתערב בענייניהם..”. (תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ראשון, פרקים ו–ז, מהדורת ליזה אולמן, עמ' 109–116; השוו קדמוניות היהודים, ספר י"ד)

סיפור גבורה שושלתי זה של בית חשמונאי שהרבה במלחמות כיבוש חיצוניות ובמאבקי כוח פנימיים, על מכלול נסיבותיו ומעשיו השנויים במחלוקת של גיבוריו, לא היה מקובל על כלל הציבור בשלהי העת העתיקה. זכרו אינו נזכר לשבח בכתבי כוהני בית צדוק שנמצאו במערות קומראן ונודעו כמגילות מדבר יהודה, וזכרו אינו מצוי במסורת הכתובה של יהודי אתיופיה, קהילת בית ישראל, קהילה יהודית עתיקה מימי בית שני, ששמעו של חג זה לא הגיע אליה. עובדה זו, בדבר ההתנכרות לחג בחוגים שונים לפני החורבן ואחריו, שלא הרבו לתת עליה את הדעת, נובעת מכך שהיו רבים שראו במלכות החשמונאים, מעשה שלא יעשה, העומד בניגוד מפורש למסורת המקרא, המייעדת את המלוכה רק לבית דוד משבט יהודה. היו גם לא מעטים שראו בנטילת הכהונה הגדולה בידי כוהנים מבית חשמונאי, ממשמרת יהויריב, שיבוש חמור של הסדר המקודש ולקיחה בכוח הזרוע של הכהונה הגדולה, שהייתה שמורה רק לבני צדוק ‘זרע אהרון קודש קודשים’, ממשמר ידעיה, צאצאיו הישירים של אהרן הכוהן, על פי הסדר המקראי (שמות כ"ז כ"א; דברי הימים א ה, כ"ז–מ"א; עזרא ז, א–ו; קדמוניות היהודים, ספר עשרים, שורות 224–234: מהדורת א' שליט, עמ' 370–371).

נטילת המלוכה והכהונה בידי בית חשמונאי לאורך מאה ועשרים שנה, שראשיתה במינויים של יורשי אלכסנדר מוקדון, מלכי בית סלווקוס, אלכסנדר באלאס ודימיטריוס הראשון שמינו את עוזריהם הצבאיים יונתן בן מתתיהו ושמעון בן מתתיהו לכוהנים גדולים ולמושלים מטעם המלך, עוררה מחלוקת עזה בתקופה זו בחוגים שונים שהתנגדו לסדרים החדשים המנוגדים לסדרי העולם המקראי, אשר קבעה הכהונה החשמונאית החדשה שמונתה בחסות בית סלווקוס (מקבים א י, יח–כא; שם, יד, לח). המחלוקת העזה של נאמני הסדר המקראי ‘הישן’ שנשען על תוקף אלוהי וסמכות מקודשת, המפורטים במקרא, כנגד נושאי הסדר ‘החדש’, שנשען על תוקף אנושי של מלכי בית סלווקוס, על כוח הזרוע ועל סמכות שנויה במחלוקת שהוענקה למלכים הכוהנים החשמונאים, שלא היה לה ביסוס מקראי, מתועדת בהרחבה במגילות מדבר יהודה, המתארות תקופה זו במשפט שאין לו תקדים:.‘ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית’ (דברי ירמיהו, 4Q387, קטע 3, שורות 7–8).

המגילות, שכולן כתבי קודש, נכתבו בידי כוהני בית צדוק ואנשי בריתם, במאה השנייה והראשונה לפני הספירה, בתקופה החשמונאית שבה היתה מחלוקת גדולה בין הכוהנים שומרי הברית שהאמינו בקדושת הטקסט המקראי ובלוח שמשי קבוע ומחושב מראש בן 364 ימים, המתחיל באביב, באחד בניסן (שמות י"ב, ב), לוח אשר בו לכל יום בשנה יש תאריך קבוע וידוע מראש, לבין כוהני בית חשמונאי שנאלצו לקבל עליהם את הלוח הירחי היווני המשתנה המתחיל בסתיו (האחד בתשרי), משום שהתמנו על ידי יורשי אנטיוכוס, שהיה משושלת של יוצאי מקדוניה שביוון, אשר החיל לוח ירחי יווני משתנה המתחיל בסתיו ודורש עיבור, על כל ממלכתו לשם גביית מיסים לפי הלוח שלו, לצד ציפייה לתשלום המיסים בחגיגות חודשיות לכבוד יום הולדתו לפי הלוח היווני הנודע מימי הרודוטוס. ספר דניאל מזכיר שינוי זה בלשון הארמית: "וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהֹן וְהוּא יִשְׁנֵא מִן־קַדְמָיֵא וּתְלָתָה מַלְכִין יְהַשְׁפִּל. וּמִלִּין לְצַד עליא (עִלָּאָה) יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא; וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת (דניאל ז, כ"ד–כ"ה).²

חלק לא מבוטל מהמגילות שנכתבו בידי כוהני בית צדוק ואנשי בריתם נכתב כספרות מחאה נגד התקופה החשמונאית כמתועד בספרות הפשרים (פשר חבקוק, פשר נחום, פשר תהלים, ובדברי ירמיהו ובחיבורים נוספים המזכירים את הכהן הרשע, הוא הכהן החשמונאי שתפס את מקומם של הכוהנים הגדולים מבית צדוק, יונתן בן מתתיהו שהיה כהן גדול בין השנים 155–142 לפנה"ס, עד שנרצח, או אחיו שמעון בן מתתיהו שהיה כהן גדול בשנים 142–134 לפנה"ס, עד שנרצח אף הוא. לבן בריתו בעולם העליון של הכהן הגדול החשמונאי שנקרא במגילות בשם ‘הכוהן הרשע קראו ‘הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם’ בשם ‘מלכי רשע’ ו’שר בליעל’ הוא המלאך השמימי מנהיג רוחות המשטמה. לאנשים שהצטרפו לכוהנים מבית חשמונאי קראו הכוהנים מבית צדוק ואנשי בריתם' בשם ‘בני חושך’. עוד מתועדת המחלוקת בחלקים מהספרות החיצונית האנונימית, ששמרו נוסחים מתורגמים של המגילות. בין תשע מאות שלושים שרידי המגילות שנמצאו במדבר יהודה, כלולים חיבורים פולמוסיים בשם ‘פשר חבקוק’, ‘פשר חגי’, ‘פשר תהילים’, ‘איגרת מקצת מעשי התורה’, ‘סרך היחד’, ‘מלחמת בני אור בבני חושך’ ו’צוואת לוי'. בחיבורים אלה, שנכתבו בידי ‘כוהני בית צדוק ואנשי בריתם’ שפעלו בהנהגת ‘כוהן הצדק’, או ‘מורה הצדק’ שבן דמותו השמימי נקרא בשם ‘מלכי צדק כהן לעולם’, מתואר המקדש החשמונאי בירושלים כטמא ומחולל, והכהונה החשמונאית המשרתת בו במשך מאה עשרים שנה, מוצגת ככהונה מחללת קודש ומפרה ברית, שבראשה עומד ‘שר משטמה’ ו’כהן הרשע'. הכוהנים האוזורפטורים התעלמו מהסדר המקראי המבטיח בברית עולם את המלוכה רק לבית דויד משבט יהודה, ומבטיח את הכהונה הגדולה בברית פנחס שאף היא ברית עולם, רק לבית צדוק, צאצאיו הישירים של אהרון בן עמרם, הכוהן הגדול הראשון, שיבשו את כל אשר היה יקר לבית צדוק. הכהונה החשמונאית שלקחה לעצמה שלא כדין הן את הכהונה הגדולה הן את המלוכה, שיבשה מכל וכול הלוח השביעוני המקודש, הקבוע, המחושב לפרטיו וידוע מראש, הוא לוח השבתות והמועדים, השמיטות והיובלים, לוח מועדי דרור, הקבוע, המתחיל ביום השוויון של האביב, יום רביעי האחד בניסן אשר הוצג בפתיחת המאמר.

בחיבור החיצוני הידוע בשם ‘מזמורי שלמה’, שהתחבר בידי מחבר אנונימי שצידד בסדרי העולם המקראי והתנגד למציאות המדינית דתית החדשה שקבעו החשמונאיים, נאמר בלשון נוקבת:

אתה ה' בחרת בדוד למלך על ישראל

ואתה נשבעת לו על זרעו עד עולם

כי לא תיכרת ממלכתו לפניך;

ובעונותינו קמו עלינו חטאים

ויתנפלו עלינו וידיחונו

אשר לא הבטחת למו המה לקחו בחזקה

ולא קדשו את שמך הנכבד

וישימו [בראשם] הוד מלכות בגבהם

ויחריבו את כסא דוד בשאון תרועה

(מזמורי שלמה יז, ד–ו; הספרים החיצונים, מהדורת א' כהנא, תרצ"ז, עמ' תנז)

לעומת השיבוש של הסדר המקראי שמתחולל משנת 175 לפני הספירה ואילך – עם עלייתו למלוכה של השליט הסלווקי, אנטיוכוס אפיפאנס, שבחר להדיח את הכוהן הגדול המכהן בקודש על פי הסדר המקודש המעוגן במסורת המקרא, חוניו השני, משום שסרב להחליף את לוח השבתות השמשי בן 364 הימים ש/על פי התנהלה משמרת הקודש במקדש, בלוח הירחי היווני של מלכי בית סלווקוס, הוא יוחנן בן שמעון הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק – מתאר הכוהן יהושע בן סירא בספר הנקרא על שמו, את הסדר המקודש הראוי לברכה, עשר שנים קודם לכן, בימי אביו של חוניו, שמעון בן יוחנן:

הודו למצמיח קרן לבית דוד כי לעולם חסדו

הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו

(ספר בן סירא, מהדורת מ"צ סגל, ירושלים תשל"ב, נא, כח)

מחבר ספר מקבים ב, שנכתב בידי מחבר בעל ערכים שונים מאלה של בעל מקבים א, במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה, בימי מלכות בית חשמונאי, מתאר אף הוא את ההרמוניה האידאלית בתקופת כהונת בית צדוק, בעשור שקדם לעליית אנטיוכוס אפיפאנס לשלטון בשנת 175 לפנה"ס.

“בהיות עיר הקודש מיושבת במלוא השלום, והחוקים נשמרים על הצד הטוב ביותר בזכות יראת הקודש של חוניו כוהן גדול ושנאתו את הרשע, קרה שגם המלכים עצמם נהגו לכבד את המקום ולפאר את המקדש על ידי משלוח מתנות מכובדות ביותר” (מקבים ב, ג, א–ג; מהדורת דניאל שוורץ, ירושלים תשס"ה, עמ' 101).

בעל ספר מקבים ב פונה באיגרת ליהודי מצרים מספר להם את השתלשלות המאורעות בימי יהודה המקבי שהביאו לקביעת שני חגים, חג שמונת הימים הוא חג טיהור המקדש בעשרים וחמישי בחודש כסלו, אותו הוא מתאר כחג סוכות, (מקבים ב י, א—ט) וחג המכונה יום ניקנור בשלושה עשר לחודש אדר (מקבים ב טו, לו) המציין את עזרת האל וישועתו. לפי ספר מקבים ב נקבעו שמונה ימים לזכר המאורע הראשון משום שכך עשה שלמה בחנוכת המקדש על פי ספר דברי הימים ב ז, ח–ט. בעל מקבים ב המבקש להדגיש את תשועת האל, שזכרו נעדר כמעט לגמרי מהסיפור בספר מקבים א, המפאר בעיקרו רק גבורה אנושית, מספר:

“ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות, בזכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות כשהם רועים במערות כדרך החיות. לכן, בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו. והם קבעו, בצו משותף ובהחלטה לכל עם היהודים, לחגוג את הימים האלה שנה בשנה”. (מקבים ב, י' ו–ח, מהדורת ד' שוורץ, עמ' 208)

הפנייה של מחבר האיגרת לקוראיו במצרים, כוללת הפצרה להשתתף בחגיגת החג לזכרו של סיפור נס של ירידת אש מן השמים על המזבח, בדומה למה שאירע בימי משה בחנוכת המשכן, בימי שלמה בזמן חנוכת המקדש ובימי נחמיה בזמן חנוכת המזבח בבית שני. האיגרת המבארת את קריאת החג בשם סוכות או סוכות ואש, מזכירה הדלקת נרות המנורה (שם, פרק א), מפרטת את שאירע בשנות השבעים והששים של המאה השנייה לפני הספירה, וחוזרת באופן מודגש על ההתערבות האלוהית בניצחונות יהודה המקבי: “ומקבי ואלה אשר עמו, כשהאלוהים מנהיגם קדימה, לקחו את המקדש ואת העיר” (שם, י, א). הספר איננו מפרט מה היא הדרך שיש לחוג בה את החג ומה הוא הריטואל המציין אותו. כאמור, ‘בני צדוק הכוהנים’ המודחים ו’אנשי בריתם' מקרב העם, וחבריהם במקדש חוניו במצרים, לשם ברח הכהן הגדול המודח, חוניו בן שמעון, נאמני הברית, שבחרו בסדר המקראי המושתת על ברית ועל ברית כהונת עולם לאהרן ובניו, כמפורט במקרא, ראו תקופה זו כתקופת קרע נורא בעם, ושיבוש כל סדרי העולם המקראי, וכתבו בלשון נבואה מפי הנביא ירמיהו: “ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית.” (לעיל).

יוסף בן מתתיהו, כוהן ממשמר יהויריב, שכתב ברומא בשפה היונית בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה אחרי חורבן בית שני, אינו מזכיר את השם חנוכה בספרו קדמוניות היהודים, אלא מציין שקוראים לחג שנחוג “מאותו זמן ועד היום” בשם “אורים”, משום שהישועה באה כאור שזרח פתאום" או “משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה” (קדמוניות יב, ז, ו–ז: מהדורת א' שליט, כרך ג, עמ' 62).

יוסף בן מתתיהו מתאר את נסיבות קביעת החג לדורות על יסוד ספרי החשמונאים: “ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו (חג) האורים”, (שם).

דבריו של בן מתתיהו שהיה כוהן ממוצא חשמונאי, נשמרו רק בשפה היונית עד המאה העשירית לספירה כאשר תורגמו מיוונית לעברית בספר יוסיפון. חיבוריו עוברים בשתיקה על המחלוקת בין שני בתי הכהונה במאה השנייה לפני הספירה, אולם דברי ההפצרה של בעל מקבים ב באיגרת הנכתבת כמה עשורים אחרי התרחשות המאורעות במאה השנייה לפני הספירה, מעידים שחג זה, שהיה שנוי במחלוקת נוקבת בין שני בתי כהונה, בית צדוק המודח מאז 175 לפני הספירה והמצדדים בו, שישבו ברחבי הארץ, במדבר יהודה ובמצרים, ובית חשמונאי שתפס את מקומו בחסות המלכות סלווקית, משנת 152 לפני הספירה (מקבים א י, יח–כא; שם, יד,לח), לא היה מקובל על כלל העם בארץ ובתפוצות.

מסורת חז"ל המוקדמת, הממשיכה את מסורת הפרושים אויביו של אלכסנדר ינאי, עברה בשתיקה גמורה על חג החנוכה והשכיחה את שאר החגים החשמונאיים המנציחים ניצחונות צבאיים, הן משום שהפרושים התנגדו לשלטון החשמונאים ואף לחמו נגדם, כעולה מדברי יוסף בן מתתיהו על המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שתלה שמונה מאות פרושים (קדמוניות היהודים, ספר י"ג, שורות 372–383: מהד' שליט, עמ' 106–107), וכעולה מעדויות במסורת חז"ל על מחלוקות בין ינאי לפרושים, והן משום שחכמים הציבו דגם הנהגה חדש אחרי החורבן, שאינו מצדד במלוכה, איננו כפוף לכהונה העוברת בירושה מאב לבן מדור לדור, ואיננו מבוסס על ייחוס שבטי העובר בתורשה ועל בחירה משמים של זרע קודש, אלא אך ורק על סגולותיו של היחיד, תלמיד החכמים, שמעמדו אינו מותנה בייחוסו, אלא אך ורק בחכמתו ובלמדנותו ובמידת קבלתו על ידי חבריו ותלמידיו.

מספריו של יוסף בן מתתיהו, 'מלחמת היהודים ברומאים' ו'קדמוניות היהודים', אנו לומדים על השנאה שרחש העם, בהנהגת הפרושים, למלכים החשמונאים, שנהגו בעריצות ובכוחנות ורצחו רבים מבני משפחתם, מבני עמם, ומבני עמים אחרים, כשנלחמו מלחמות כיבוש לשם הרחבת נחלת ממלכתם וכפו גיור על האדומים וניהלו מלחמות אחים מרות והכבידו את עול המיסים על העם בשל המלחמות הרבות שתבעו כסף רב. מדברי קודמיו של בן מתתיהו, מחברי מגילות מדבר יהודה, עולה כאמור לעיל השנאה שרחשו הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם, בראשות “כוהן הצדק”, לכוהנים החשמונאים, בראשות “כהן הרשע”, שהדיחו אותם מכהונתם ותפשו את מקומם. ממסורת חז"ל אנו לומדים שחכמים לא קבעו לחג החנוכה מסכת במשנה ולא מצאו לנכון לדון בדיני חנוכה ברבדים הקדומים של דברי חכמים. בספרות חכמים המוקדמת אין כמעט זכר למאורעות תקופת המקבים – אין מזכירים את גזירות השמד של אנטיוכוס אפיפאנס המתועדות בספר מקבים ב או את המלחמות והניצחונות של החשמונאים הנזכרים בספרי מקבים א ו־ב ואף לא את הבריתות עם הרומיים שכרתו המקבים המתועדות שם.

החכמים, ממשיכי הפרושים, שזכרו לרעה את מעללי בית חשמונאי בתקופת הפרושים, העדיפו להתרחק מזיכרון מלחמות החשמונאים ומהנצחת הניצחונות החשמונאיים, מזיכרון השושלת החשמונאית המלכותית הקשורה במלחמות אחים, הזכורה לדיראון, ומנסיבות המחלוקת בין שני בתי הכהונה, בית צדוק ובית חשמונאי, ובחרו להחליף את הזיכרון ההיסטורי העוסק במעשי אדם שנויים במחלוקת שעמדו בסימן מריבה, גזל והדחה, הריגה, רדיפה ורצח, בזיכרון מתחום האגדה והישועה האלוהית, תחום הנס והפלא, שאפשר היה להתאחד סביבו ממרחק הזמן ולייחל לחזרתו בנסיבות משתנות.

הזיכרון מתמקד בסיפור חדש לגמרי, סיפור נס פך השמן שנמצא במקדש, שהייתה בו מנת שמן להדלקת המנורה ליום אחד, ונעשה נס והשמן הספיק לשמונה ימים. חכמים קבעו את טקס הדלקת הנרות, המיוחד לחג החנוכה לבדו, כציון לזכרו של נס פך השמן, המעיד על ישועה אלוהית בתחום הקודש, ולא על מעשי בני אדם בתחום החולין. ב’מסכת סופרים', אחת מהמסכתות הקטנות שהתחברה בימי הגאונים, בשליש האחרון של האלף הראשון, מצויה הכרזה פיוטית על מטרת הדלקת הנרות, הנאמרת מיד אחרי ברכת ההדלקה ולפני שאר הברכות, הכרזה הקובעת את הנס האלוהי ואת הישועה השמימית במוקד הזיכרון, ועוברת בשתיקה על הגבורה האנושית ועל הנסיבות ההיסטוריות השנויות במחלוקת:

"הנרות האלו אנו מדליקין

על הישועות ועל הנסים ועל הנפלאות,

אשר עשית לאבותינו על ידי כוהניך הקדושים,

וכל שמונת ימי החנוכה הנרות האלו קודש,

ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד,

כדי להודות שמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך"

(כ:ד, עמ' 343–344)

רק בתלמוד הבבלי – שנחתם כשבע מאות שנה אחרי התרחשות המאורעות, נזכר ניצחון החשמונאים בנוסח מגילת תענית והסכוליון המובא לעיל:

“מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ”ה בכסלו דחנוכה תמניא [שמונה ימים] אינון דלא למספד בהן ודלא להתענות בהן. כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה (בבלי, שבת כא ע"ב)

פך השמן, האש שנדלקה שוב על המזבח ומנורת המקדש, הכרוכים בזיכרון הנס שארע במקדש המחולל, בזיקה לחותמו של הכוהן הגדול, זיכרון עתיק לכאורה שמקורותיו מאוחרים למעשה, הפכו לסמליו של החג שהתחבב על העם בשל זיכרון הישועה והנס האלוהי במתחם המקודש שהיה ואיננו. זיכרון זה של נס שהתחולל בעבר, בזיקה למקדש ולישועה אלוהית, הפך לתבנית מיוחלת לישועה נסית שעשויה להתחדש בעתיד. ביטוייו השונים של החג במהלך הדורות מיוצגים בנרות ופתילות ושלהבות ממינים שונים, המסמלים את ניצחון האור על החושך, ואת ניצחון הצדק האלוהי על העריצות האנושית. רעיונות אלה, אשר באים לידי ביטוי חזותי במנורות חנוכה מסוגים שונים, המרמזות על זכר מנורת המקדש, ועל זיכרון הקדושה והטהרה, התקווה והישועה, לעומת ניסיון הטומאה, העריצות, החורבן והגלות, זכו לפרשנות אמנותית יוצרת לאורך הדורות.

הדלקת שמונה נרות במנורת חנוכה במהלך שמונה ימים, כשבכל יום מדליקים נר נוסף עד לשיא שבו דולקים שמונה נרות ושמש, והצבת הנרות הדולקים בחלונות או בפתחי הבתים – מסמלות את ניצחון האור על החושך, את ניצחון הטוב על הרע, את ניצחון התקווה על האפלה, את ניצחון הנס האלוהי על פני שרירות הלב האנושית, את ניצחון החירות על השעבוד, ואת ניצחון הטהרה המקודשת על הטומאה המחללת והרודפת. הנרות סימלו במובלע ובמפורש את ניצחון היהדות המתבדלת השומרת על זהותה המובחנת, באמצעות דת, זיכרון וריטואל, ספר ולימוד, תקווה ואמונה – על פני כוחות אליליים, שביקשו להטיל עליה את מרותם המאחדת בכוח גזרות שמד משתנות לאורך הדורות.

במהלך ההיסטוריה היטשטשו המחלוקות והמאבקים הקשים הפנים־יהודיים, שהיו קשורים בחג זה בשתי המאות האחרונות לפני הספירה, וחג החנוכה, חגם של מלכי בית חשמונאי ששיבשו את הסדר המקראי, את מסורת המלוכה ואת שושלת הכהונה הגדולה, בשעה שהדיחו את בית צדוק, צאצאיו הישירים של אהרן הכהן, שרק לו ולבני בניו אחריו הובטחה כהונה גדולה זו, ונטלו שלא כדין את המלוכה המובטחת רק לשבט יהודה והביאו לסיומו הבלתי צפוי של הסדר המקראי בן אלף השנה, שברובן עמד מקדש בירושלים שרק בני צדוק כיהנו בו – הפך לחג האורים, חג עממי שנכרכו בו זיכרונות רבים ושונים על הניגוד בין היהדות לבין האלילות, בין האור ובין חושך, בין הישועה למפלה, ובין התקווה לגאולה למציאות הגלות.

תיאורים אגדיים של ניצחונות החשמונאים המשיכו להתחבר במהלך הדורות. בין המאה השנייה למאה החמישית לספירה התחברה בארץ ישראל בלשון הארמית, מגילת אנטיוכוס, המכונה גם בשמות מגלת חנוכה ומגלת בני חשמונאי, המכילה מסורות נוספות על אלה הידועות מספרי המקבים ומספרי יוסף בן מתתיהו. המגילה שמועד חיבורה המדויק שנוי במחלוקת, נכללה בסוף העתקות כתבי יד של התנ"ך ובתוך מחזור התפילות והיו קוראים בה במקור הארמי או בתרגומה העברי בקהילות שונות בציבור לאחר ההפטרה בשבת של חנוכה.

הדלקת הנרות בחנוכה קשורה בתודעת בני זמננו עם חגי האור של העמים השונים בתקופת החורף, בכלל, ועם נס פך השמן ועם חשיבות פרסום הנס, בפרט, ומוצאו של מנהג זה במסורת חכמים שיצאו לעצב מחדש את הזיכרון ההיסטורי, שכן המקורות הקדומים ביותר אינם מזכירים כלל את חובת הדלקת הנרות או את נס פך השמן. ספר מקבים א ו־ב מתמקדים בחנוכת המזבח וברצף ההיסטורי־אגדי של אש המזבח, ואילו מסורת חכמים דנה בהדלקת נרות בפתח הבית הסמוך לרשות הרבים או בחוץ כדי להאיר את רשות הרבים ולפרסם את הנס, כאמור בברכת “שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה” (בבלי, שבת כ"ג ע"א). עוד דנה מסורת חז"ל באיסור השימוש באור הנר או בשמן שבנר, משום שנר חנוכה דומה למנורת המקדש והחנוכייה שיש בה שמונה נרות ושמש הפכה לזיכרון למנורת המקדש בת שבעת הנרות, שכמותה אסור היה לעשות על פי המסורת. כאמור, מסורת חז"ל במשנה איננה עוסקת בחנוכה, אולם בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, נקבעה סוגיה הדנה בנרות החג, בעקבות הדיון במשנה על נר השבת.

הנר עצמו, הכלי שבו הדליקו את השמן, נחשב כחפץ של מצווה שאסור להשתמש בו. בדברי חכמים העוסקים בעיקר חובת מצוות הנר, בהדלקתו, ובמיקומו, מצוי דיון מפורט במרכיביו של נר השמן, בכלי חרס, בשמן הזית ובפתילה, מצד אחד, ובשאלת החייבים והפטורים מהדלקת הנר, מצד שני.

לא נותרו בידינו ביטויים חזותיים של מנורת חנוכה מהעת העתיקה, מהמאות שלפני הספירה, וככל הנראה לא היו כאלה, ועל כן פתוחים כל אפיקי הפרשנות היוצרת בפני אמנים בני זמננו בדבר זיכרונות מוחשיים של ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, של מנורת המקדש ומנורת חנוכה, של זיכרון הנס האלוהי והגבורה האנושית ושל ביטוי סמלי של מאבקי חירות בשעבוד בכל תקופה ובכל הקשר. ככל הנראה מנורת חנוכה בתקופת התלמוד הייתה נר חרס רב פיות (ראו שלום צבר, “גבורת החשמונאים באמנות היהודית של ימי הבינים ותקופת הרנסנס”, בתוך: ימי בית חשמונאי, ירושלים תשנ"ו) והוא התרקם לצד דימויה של מנורת המקדש על שער טיטוס מן המאה הראשונה לספירה, שהוא כידוע הייצוג המכריע שהטביע את רישומו על הדמיון היוצר. אולם במהלך הדורות דימויי הנרות מ’הסכוליון למגילת תענית', דימוי אש המזבח מספר מקבים שהתגלגלה לאש המנורה ודימויי המנורה שהייתה במקדש, השתנו כל העת. מכלול התמורות והשינויים בתפיסת המנורה ובתפיסת הנרות היה רב מספור, אולם המבנה של שמונה מכלי הדלקה או שמונה נרות ושמש, נשמר כל העת. בעבודתם של אמנים בני זמננו נמצא ביטויים שונים לירושלים של הזיכרון המיוצגת במזבח ובמנורה, בנס ובפך השמן, באור ובהשתקפויותיו בזהב, באותיות השם האלוהי וברמזי הזיכרון האנושי, שכולם כאחד מעלים פירוש מעורר מחשבה לחג האורים ולזיכרון התקווה והישועה, תקוות שהן מותר האדם, היודע להבחין בין המצוי לרצוי, ובין אפלת השעבוד בכל הקשר, לאור החירות המקודש מאז ומקדם.

ואיך הפך חג חנוכה שהפך בעת העתיקה מחג גבורת המקבים, שהיה חג שנוי במחלוקת משום שסיים את העולם המקראי וסדריו, לחג שעיקרו נס אלוהי הקשור בפך השמן הקטן שהספיק להדלקת הנרות במשך שמונה ימים – לחג של גבורה ציונית?

מנורת חֲנֻכָּה הקשורה למנורת המקדש, שימשה במשך הדורות חפץ זיכרון מקודש, והדלקתה יצרה מסורת שקשרה בין ההווה, שעמד פעמים רבות בסימן חוסר האונים של הגלות, לבין אור הנרות שיצר אתר זיכרון מואר באור זיכרונות נסים, גבורה, ישועה ותקווה. המושג בן זמננו, חֲנֻכִּיָּה, שמעמעם את הקשר למנורת המקדש, לפתילות השמן ולחנוכת המזבח שעמדו ביסוד החג, התחדש רק בסוף המאה התשע־עשרה בביתם של אליעזר וחמדה בן יהודה בירושלים.

קודם לכן, במשך יותר מאלפיים שנה, היה חפץ ריטואלי זה מתואר תמיד כמנורה או מנורת חנוכה, כפתילות בשמן זית או כמנורה הקשורה במישרין לזכר מנורת המקדש. במהלך הדורות לבשה מנורת חנוכה צביון משתנה שקשר בין זיכרון העבר לתמורות ההווה, ובין זיכרון מילולי עתיק החבוי בסבך העבר, לבין תמורות תרבותיות המגלות את השפעתו רבת המשקל של ההווה המשתנה ללא הרף, בכל תקופה ותקופה.

חותנו של בן־יהודה, שלמה־נפתלי יונאס, פרסם ב"הצבי" מאמר לקראת חג החנוכה של שנת תרנ"ד (1894), שבו קרא ליהודים לראות בחנוכה לא רק חג של הדלקת נרות, אלא זכר לגבורתו של יהודה המכבי, שלדבריו היה דמות היסטורית ולא רק סמל דתי, אשר הנהיג את העם בתקופה קשה וניצח את היוונים ואף הביע תקווה שיקום גם בדורו “יהודה המכבי”.

בנימין זאב הרצל כתב ב'מדינת היהודים' בשנת 1896 כי “דור המכבים יקום ושב לתחיה” – כשדמיין את גבורת המכבים לעומת חולשתם של יהודי הגלות. מרטין בובר היטיב לנסח את המהפך – התנועה הציונית “יצרה מחג החנוכה את חג המכבים”.

דבריו של הרצל השפיעו על תנועת “חובבי ציון” אשר הוקמה ברוסיה וברומניה בסוף המאה ה־19, בתגובה לאנטישמיות וכחלק מן ההתעוררות הלאומית באירופה בכלל ואף בקרב היהודים. תנועת חובבי ציון הייתה הבסיס לתנועה הציונית, שנוסדה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל באוגוסט בשנת 1897.

חנוכה הוא החג הראשון שתנועת “חובבי ציון” אימצה כחג חילוני. וכך אמר מנחם אוסישקין, מראשי התנועה, בנאומו לפני הסתדרות המכבי באודסה ב־1917: “המכבים מצוינים ומפוארים מאין כמוהם ברוחם, רוח עז. ובימינו אלה אשר הפשרה והוויתור והדלות הרוחנית הם מסימניהם המובהקים, ראוי לכם צעירי ישראל שתזכרו ותעריצו את זכרו של אותו הנער (אחד משבעת בניה של אם הבנים בספר מקבים, שהעדיף למות על קידוש השם ולא לאכול מאכל טריפה בפקודת אנטיוכוס). אל פשרה, צעירי ישראל, אל ויתורים בחייכם ובשאיפותיכם הרוחניות”.

השירים הציוניים החתרניים מלמדים על מעבר מהחג הדתי החוגג את הנס האלוהי לחג החילוני החוגג גבורה אנושית. המעבר התחולל באמצעות מחיקת הנס האלוהי שהוסיפו חכמים – נס פך השמן – והפיכתו לתעוזה אנושית ולגבורת הגשמת חזון של בני הזמן.

חיים גורי מספר שמורו, אהרון זאב (1900–1968), שהיה מורה אהוב בבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב, ומשורר ילדים נפלא, כתב את השיר המתריס ‘אנו נושאים לפידים’ לכבוד חנוכה ‘שבו יצא ללמד את ילדי בית הספר שההיסטוריה איננה פרי מעשה נסים אלוהי, אלא פועל יוצא מבחירתם ומעשיהם של אנשים מישראל שפנו אל העבודה הקשה. וזה מזכיר את אמרתו של ברנר שאין משיח לישראל וצריך לגשת לעבודה’. את השיר האהוב כתב אהרון זאב והלחין מרדכי זעירא, בראשית שנות השלושים של המאה העשרים:

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ,

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ, לָאוֹר,

וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ.

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ,

הָהָרָה עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ.

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –

וַיְּהִי אוֹר!

כל חג מאז ומעולם היה נושא לזיכרונות שונים ומשתנים, לצומת של זיכרון, פולמוס ומחלוקת. והנה חג חנוכה כחג חילוני המהלל גבורה אנושית בראשית הציונות, בנוסח שירו של מנשה רבינא “מי ימלל גבורות ישראל” שבו שורות הפתיחה של השיר שהיו שגורות על כל פה, הן לאמתו של דבר פרפרזה על פסוק מספר תהילים המחליפה את גבורת האל בגבורת ישראל: ”מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ” (תהלים ק"ו ב). היה זה ביטוי מתריס לחג חנוכה הציוני שרצה להעלות את הגבורה האנושית על נס ולא את הנס האלוהי, את גבורת המכבים החשמונאים ולא את גבורת האל³:

מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל,

אוֹתָן מִי יִמְנֶה?

הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר

גּוֹאֵל הָעָם:

שְׁמַע!

בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה

מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה,

וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל

יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל.

והשיר האירוני מכולם המייחס את הישועה האלוהית לנס מעשה ידי אדם – "האירו הדליקו נרות חנוכה רבים – על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים ".

מילים: מרדכי ריווסמן

עברית: אברהם אברונין;

יְמֵי הַחֲנֻכָּה חֲנֻכַּת מִקְדָּשֵׁנוּ,

בְּגִיל וּבְשִׂמְחָה מְמַלְּאִים אֶת לִבֵּנוּ,

לַיְלָה וָיוֹם סְבִיבוֹנֵנוּ יִסֹּב,

סֻפְגָּנִיּוֹת נֹאכַל בָּם לָרֹב.

הָאִירוּ, הַדְלִיקוּ נֵרוֹת חֲנֻכָּה רַבִּים!

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר חוֹלְלוּ הַמַּכַּבִּים.

נִצְחוֹן הַמַּכַּבִּים נְסַפֵּר, נְזַמֵּרָה

עַל הַיְּוָנִים אָז יָדָם כִּי גָּבֵרָה,

יְרוּשָׁלַיִם שָׁבָה לִתְחִיָּה,

עַם יִשְׂרָאֵל עָשָׂה תּוּשִׁיָּה.

חג חנוכה הציוני הפך היום שוב לחג דתי המצוין בחנוכיות ענק של תנועת חב"ד המצפה בכל יום לביאת המשיח ומעלה על נס את הנסים והנפלאות אשר חולל אלוהים, אותו אלוהים שציווה בחומש לפני אלפי שנים רק על מקראי קודש מועדי דרור: רק על קדושת ההשבתה המחזורית של 52 שבתות השנה מדי שבוע בכל שנה ושנה בעלת מספר ימים קבוע וידוע מראש, ורק על ההשבתה של שבעה מועדי דרור בשבעת מועדי ה' בתאריך קבוע וידוע מראש מדי שבעת חודשי השנה הראשונים בשנה שמשית בעלת מספר ימים קבוע, 364, המתחילה בחודש האביב, וציווה על שמיטות מדי שבע שנים ועל יובלים מדי שבע שמיטות, שבשמו חשבו כוהני בית צדוק נאמני הברית המקדשת את שבועת החירות, השביתה והדרור ואת הדעת, האמת והצדק, שהמקדש מחולל וטמא עד כדי כך שראוי לצאת מירושלים וללכת למדבר ולקחת איתם את ספריית המקדש שנמצאה בין מגילות קומראן ולהמשיך ולכתוב כתבי קודש על הלוח המקודש הקבוע והידוע מראש שבגלל החלפתו בלוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו, עזבו את המקדש ואת ירושלים, ולהמשיך לכתוב על מלחמת בני אור נגד בני חושך, אלה שגזלו מבית צדוק את הכהונה הגדולה ומשבט יהודה ובית דויד את המלוכה.

כוהני בית צדוק ואנשי בריתם הנציחו את שירת הקודש ששמרה את לוח השבתות של מועדי דרור שעל פיו התנהלה עבודת משמרת הקודש במקדש לפי ההיסטוריוגרפיה הכוהנית מימי דויד בן ישי משבט יהודה, שחילק את משמרות הכוהנים לעשרים וארבע קבוצות מתחלפות מדי שבת, יחד עם צדוק בן אחיטוב הכוהן הגדול (דברי הימים א כ"ד), בסיום מגילת תהלים מהמערה ה־11 בקומראן.

בלוח נצחי מקודש זה דויד בן ישי ‘נעים זמירות ישראל’ חיבר עשרה תהילים לכל יום מימות השנה (360X10=3600) שאותם שרו הלוויים על מעלות המקדש באוזני העם. עוד חיבר 364 שירים לכל יום ויום מימי השנה, שירים אשר אותם רק הכוהנים שרו לפני המזבח בתוך המקדש דבר יום ביומו, בעת העלאת עולת התמיד בזריחה ובשקיעה. עוד חיבר בעל תהילים 52 שירים לכבוד כל אחת מ־52 שבתות השנה שבהן מעלים הכוהנים את עולת השבת בנוסף לעולת התמיד, ו־30 שירים נוספים לשנים עשר ראשי החודשים הקבועים ול־18 ימי שבעת מועדי ה' הקבועים בניכוי השבתות, שבהם מעלים את עולת המוספים בנוסף לעולת התמיד, בלוח שבו כל אחד מתריסר חודשי השנה מונה שלושים ימים ומתחיל ביום קבוע בסדר רצוף בכל אחת מארבע עונות השנה החופפות: החודש הראשון בכל אחת מארבע העונות יתחיל תמיד ביום רביעי, החודש השני ביום שישי והחודש השלישי ביום ראשון. היום ה־31 בחודש השלישי, השישי התשיעי והשנים עשר, שיחול תמיד ביום שלישי, נקרא יום פגוע מלשון פגע=פגש בעברית מקראית, משום שבו העונות פוגשות האחת ברעותה. דויד חיבר ארבעה שירים מיוחדים לימים הפגועים ובכך השלים את 4050 שירי שירת הקודש שחיבר בהשראה אלוהית. חלק משירים אלה מצאנו במערות קומראן והם נקראים בשם ‘שירי עולת השבת’. כל שיר מתחיל בציון מספר השבת בחודש ברבעון שיש בו שלוש־עשרה שבתות עם תאריך קבוע של השבת בנוסח ‘זו שירת עולת השבת הראשונה ברביעי לראשון.. זאת שירת עולת השבת השנייה באחד עשר לראשון וכו’. עוד נמצאו שירים נוספים לימי השבוע המתחילים בתאריך המדויק ונמצאו מזמורי תהילים נוספים שלא נכללו בספר תהילים בנוסח המקרא הקאנוני.

כך נחתמת מגילת תהילים מהמערה האחת עשרה בקומראן המתעדת את היקף היצירה השירית הקשורה בלוח השנה הכוהני:

"ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש

וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים

ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות

ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה

ארבעה וששים ושלוש מאות

ולקורבן השבתות שנים וחמישים שיר

ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות וליום הכיפורים שלושים שיר

ויהי כול השיר אשר דבר ששה וארבעים וארבע מאות

ושיר לנגן על הפגועים ארבעה

ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים

כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון".” ⁴

אין בידינו למתוח קו ברור המבחין בין story לבין history, שכן כמו שאמר תומאס מאן בפתיחת ספרו ‘יוסף ואחיו’:

“עמוקה היא באר העבר. האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? אכן ללא תחתית היא, אם – ואולי רק אם – עבר פירושו רק עברהּ של המהות האנושית, אותה מהות חידתית המכילה בתוכה את הוויתנו־אנו השטופה בתשוקה טבעית ואומללות על־טבעית; שמסתריה, כמובן, הם הרישא והסיפא של כל דיבורינו ושאלותינו, מְשווים דחיפות בוערת לכל מוצא שפתינו ואינטנסיביות לכל שאלותינו. שכן ככל שנעמיק להטיל את משקולת האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר. עד כמה שנסתכן ונתיר את החבל, הלא הם ייסוגו שוב, עוד ועוד, אל המעמקים. שוב ועוד הן המלים המתאימות, שכן הבלתי ניתן לחקירה מהתל בלהט חקירתנו במעין משחק תעתועים: הוא מציע לכאורה מאחזים ומטרות, שמאחוריהם, ברגע שהצלחנו להשיגם, נפתחים בכל זאת מרחבי עבר חדשים”.⁵

אנחנו רק יודעים בוודאות דבר אחד. במאה השנייה לפני הספירה, עם עליית אנטיוכוס אפיפאנס לשלטון בשנת 175 לפנה"ס, התמוטט העולם המקראי עם הדחת חוניו בן שמעון ממשפחת הכוהנים לבית צדוק, מהכהונה הגדולה, ומינוי כוהנים מתייוונים תמורת כסף או תמורת שירות צבאי שהפכו לכוהנים גדולים ולמלכים בניגוד מוחלט לסדר המקראי שהיה מבוסס על עיקרון תורשתי מקודש. כוהני בית צדוק אשר האמינו בקדושת לוח מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור שתואר לעיל, לוח שמשי קבוע, שעליו הושתתה הברית בין אלוהים לעמו ושרק על פיו היו יכולים לכפר בעד הארץ ולשרת במשמרת הקודש במקדש, נטשו את המקדש שהיה כפוף ללוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו שהיה הלוח היווני, מימי הכהונה המתייוונת והכהונה החשמונאית משנת 175 לפנה"ס ואילך.

עבורם לא הייתה שום סיבה לחוג את חג חנוכה החשמונאי שהיה קשור בגבורת המקבים, כי היה זה חגם של בני חושך ובני עוול שחיללו את קדושת המקדש ועבודת הקודש בלוח הירחי הזר של בית סלווקוס. הכוהנים בני צדוק פרשו מקרב העם כפי שציינו במפורש במגילת מקצת מעשי התורה, והמשיכו לכתוב ספרים ושירים המנציחים את העולם המקודש שהאמינו בו שהיה מושתת על הסדר המקראי המבוסס על לוח השבתות והמועדים שנשמר בידי בני שבט לוי שהיו מופקדים על עבודת הקודש, והתנכרו לחלוטין לעולם המשובש שחיו בו בעל כורחם כמודחים ומובסים בימיהם של בני חשמונאי שהצטיינו במלחמות וכיבושים ושפיכות דמים. זווית ראייתם של המודחים והמובסים ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, על המדיחים והגזלנים שתפסו את מקומם בכוחם של שליטי בית סלווקוס שמינו אותם לכהונה הגדולה ולמלוכה בניגוד מוחלט לסדר המקראי, התגלתה לנו רק משעה שהתגלו מגילות קומראן, פוענחו ונדפסו בעבודה משותפת של עשרות חוקרות וחוקרים מהארץ ומרחבי העולם במשך עשרות שנים. חג החנוכה אינו נזכר באף מגילה ממאות המגילות וקטעי המגילות שהגיעו לידינו, אבל הכוהנים מבית חשמונאי מכונים במגילות שכתבו הכוהנים מבית צדוק ואנשי בריתם בשמות גנאי רבים מספור, החל מ’כהן הרשע' ו’מלכי רשע' ו’ממשלת בליעל' וכלה ב’אנשי העוול', ‘בני חושך’, שר המשטמה ורוחי המשטמות, בני שחת ובני בלייעל. כנגד כל היסטוריה הנכתבת בידי המנצחים כדי להאדיר את ניצחונם ולהשכיח את קודמיהם, קיים תמיד גם סיפורם של המנוצחים והמובסים המספרים סיפור היסטורי חלופי מנקודת מבטם.