א    🔗

אימתי אנו רואים נכוחה ומעריכים נכונה־יותר את האיש ואת פעלו, או את יצירתו, – האם בשעה שהננוּ בני זמנו של הנערך, ואנוּ שותפים לנסבותיו ולמאורעות הכלליים המשפיעים עליו, או דוקא בשעה שזמנו של זה מרוּחק מאתנו ונוצר מין מרוָח המאפשר לסקוֹר את הדברים בכללם ולהפרידם יותר לפרטיהם? אכן ספק גדול הוּא אם יש לשאלה זוֹ תשוּבה מוּחלטת העשויה להניח את כל הדעות, כי על־כן הכל תלוי במעריך ובאפיו, – אם הוא בעל ראיה אפוּרה, כלומר: – מסוגל להעמיד דברים על עירוּמם, להסיר מלבו ומדעתו כל יחס אישי, כלומר להיות בעל אותה תכוּנה מהוללה שקורין לה “אוביֶקטיביות”, או אם הוא בעל ראיה ארגמנית, כלומר: אין הוא מיטיב לראות אלא בשעה שהענין קרוב ללבו, והריהו כמעט נוגע־בדבר, ונמצא שהוא בעל אותה תכונה “מגונה” כל־כך שקורין לה “סוביקטיביוּת”; ואצל השנים גם יחד אין כמעט כל הבדל בין ראית הענין הקרוב, המכונה “אקטואלי” לבין הענין הרחוק, המכונה “היסטורי”, – כי מי שהוא רומנטיקן בטבעו, רחמנא לצלן, אין טבע זה שלו מַפְלה בין עבר להוה, וכי מי שהנו בעל דוקטרינה עד־תכלית, – אין מאזניו השוקלים מבדילים בין אבן־מצבה לאבן־געש; והקורא דברי־הערכה אם הוא דורש אמת מוּפשטת דוקא, כלומר אמת נפרדת מן האומר־אותה, חפש יחפשנה, כמובן, אצל בעלי הראיה־האפורה, ואלו כותב־טורים אלה מודה־ואינו־עוזב, כי ראיתו ארגמנית היא ללא תקנה עוד.

ב    🔗

יהודי מענין היה יוסף אלמנצי, המכונה יו"אל, לפי צירוּף השמות בנוסח הזמן, – בפירוש טפּוּס מיוחד־במינו: סוֹחר בעל־מדות היה, משהו יותר מאמיד, כלומר בעל אפשרות לחיות חיי תענוגות שכיחים בזמנו ובמקומו; ואם כי לא הוּכתר בשום תואר של מכללה – הנה היה בעל השכלה אירופית ראויה־להתכבד, כי על כן קרא ושנה ואף שמע לשונות קלסיות ומודרניות: – עברית, שומרונית, סוּרית, ערבית, רומית, איטלקית, צרפתית וגרמנית; רוָק היה האיש כל ימיו, על־פי גורל־חיים, אבל לו־לעצמו היה, כמוּבן, חלק בעצוּבו של גורל זה, כי על־כן כל מעיניו היו בעולם הספר, וביחוד מיוחד ספרי־שירה, שאותם לא רק קרא ברוב שעות הלילה ובחלק נכר משעות היום, אלא שקנה אותם בשיטה, בידיעת העיקר, בעקשנוּת רבה ובפזור ממון גדול, שבדרך הכלל היה מקמץ בו עד־תכלית וחוסכו רק לדבר האחד: לקנין הספר וכתב־היד, שהיה מוּפקר בידי אדישי־לב וסוחרים המסרסרים בהם; ותהי ספריתו לבית־נכאת עצום, לשם־דבר, לתהלה ולבית־ועד לחכמי שירה, בעיקר שירת ישראל; וידידות נפש, ידידוּת של אנשי־רוח למופת, נקשרה בינו לבין החכם והחוקר רבי שמואל דוד לוצאטו, הוא גם מחברה של רשימת־הספרים אשר ליוסף אלמנצי, לאחר פטירתו בהיותו בן נ"ט, ואשר עבד עליה יום־יום במשך שלש שנים, והמפורסמת בשם – “יד־יוסף”.

ג    🔗

אכן, – אהבת הספר ורכישתו בכל האמצעים ובכל הדרכים – לא היתה אצל י. אלמנצי אהבת־קנין מיוחדת־במינה, נגיד, אלא היא נבעה באופן טבעי מאהבת־השירה והזיקה העמוקה אליה, זיקה בתורת קורא וגם בתור המיה פיוטית, בעל נגון הנפש: ואם כי ברוּר הדבר, שהאיש לא היה בעל השראה פיוּטית מעצם טבעוֹ, ואף לא אמן מבורך בחוּשים יוצרי־שירה, – הרי שהיה בכל־זאת בעל רגש־אמת ובעל שכל־טוב ונוסף לכך ידע לקנות לו בשקידה ובמסירות־הדעת את תורת־השיר ולעשות בתחומיה מלאכה נקיה; הן שד"ל בכבודו־ובעצמו לא חרג כמעט ממסגרת זאת בשירתו, – ואולם הן אין כל ספק, שהאיש משורר־בכוח היה, ודוקא אהבת־השירה והזיקה אליה – הוא שעשתה אותו גם חוקר־מקרא ומלומד־שירה ובכלל אישיוּת דגוּלה בעולם הרוּחניוּת העברית ויצירותיה הספרוּתיות; כן, גם יוסף אלמנצי נטל חלק, לפי דרכו ואפיוֹ, באותה תקופה ספרוּתית חשוּבה, שהיא עכשיו בעלת ערך היסטוּרי רב, והיא כמין פרֶלוּדיוּם מופלא להתעוררוּת לאוּמית רבת־הממדים, ולטפוּח של יצר היצירה העברית, מתוך נטיעת בטחון בלב, – כי התחיה השלמה הנה הנה היא בפתח הבית.

ד    🔗

וכל חובב־שירה באיטליה, – אי־אפשר לו בלי חבה מיוחדת, בלי הערצה ממש – לסוניטה, זו הקרובה בעברית בשם “שיר־זהב”, וכל המכבד־עצמו־לדעת בארץ זוֹ, זה דורות רבים, וגם יהודים ביניהם, כמובן, – לא יתכן שלא ינסה את כחו בחבוּר סוניטה, ויהיה על נושא שלא יהיה ולכל הפחות לרגלי איזה חג במשפחה, אם הוכתר מי שהוא בתואר אקדמי, או נשא אשה, או נתכבד במשרה חשובה; תאמרו, – משפחתיות פסוּלה מכניסים להיכל הפואסיה, או מנהג קרתני כאן ושׁמא אפילו סנוביזם מגונה, וכי יש בכל אלה משום חלוּל האמנוּת – הרי אינכם אלא טועים טעות מרה מאד, ויש בכך משום העדר הבנה לנפש האדם העורגת אלי עדנה ורוּחניוּת, גם בשעה שׁאין כוחה רב עמה בנדון זה; אדרבא – ה“חוּלשה” הזאת גבוּרה רבה צומחת הימנה, זוֹ החובבוּת הכללית – מחנכת משוררים, כי על־כן היא יוצרת אוירה טובה ומפרה: שימו דעתכם יפה־יפה, הקשיבו בפשטוּת ובלב בוחן אל זה קובץ שירֵי־הזהב של הסוחר היהודי יוסף אלמנצי, ובטוּחני כי מצוא תמצאו שהאיש חנך את עצמו להיות נדיב־לב, להיות טהור־כונה, להיות צודק, לעודד נחשלים, לחזק אמונה באל, לקשור כתרים לחכמה, לאלף לאוּמיות לבני־נוער, לרומם את קרן המוסר הטוב; יש כאן הרבה תמימוּת – אבל לא פחות ממנה היא אהבת־השירה האמתית; יש כאן מיעוט של השראה אמנוּתית, אבל יש הרבה מאד מן העיוּן־לשמו בספרות עברית קדומה ושמחה לכל נטע רך ולכל ציץ פיוטי בלשון הקודש; וכמה נפלא הוא הטפוח המתמיד הזה של ידידוּת־נפש, אלא קשׁרי חבֵרות בין חכמים יהודים בארץ אחת וגם בכל הארצות, זה הארגון שלא־בכונה־תחלה של כל יודעי עברית ומוקירי שׁירתנו, – זה האינטרנציונל הפיוטי בלשוננו, שהקיף עשרות ומאות אישים חכמים, חוקרים, למדנים, מורי־הוראה, משוררים, מטיפי־מוסר וכו', הה, לוּ מצאנו באנו כוח לחדש ימינו אלה כקדם, ללמוד מאבותינו אלה, בדורו של יוסף אלמנצי, בעיקר, את חכמת הרֵעוּת ברוּח, את הכבוד ההדדי, את המדות התרומיות ביחסים שביניהם!

הנה כי כן יש כמה וכמה בחינות חשובות המצדיקות, לדעתנו, להסיר אבק שכחה גם מאוהב שירה ונזקק לה, כמו יוסף אלמנצי.