[פורסם בהמשכים במכתב העיתי “חדשות בן עזר” בשנת 2022]

תודתי לחברותיי שסייעו בהעלאת הזיכרונות: רותי, דינה, חיה, רחל, אורנה.

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

 

1. בית חדש בשיכון חדש    🔗

הייתי בת שש וכמה חודשים כאשר עברנו לגור בבית חדש בשיכון חדש שהוקם בשנות ה־50 של המאה שעברה ממזרח לפתח תקווה.

הניגוד בין הבית החדש לבין הבית הישן היה עצום. בבית הישן, למעשה חדר ומטבח, לא היה חשמל. היתה מנורת נפט מפוייחת בלבד. אני זוכרת את אימא שלי מגהצת בגדים במגהץ פחמים כבד. בבית הישן היתה בחוץ מקלחת סמוכה לקיר מוקפת בשקים. שם התרחצו גם בעלי הבית שגרו מעבר לקיר. היו שם מים קרים בלבד. האם הוריי הלכו מדי שבוע לבית המרחץ, שאם אינני טועה היה באזור רח' חיים עוזר ומדרחוב ההגנה של היום? אני לא יודעת. חברה שגדלה בתנאים דומים זכרה שהוריה הלכו כל יום שישי לבית המרחץ. האם אני התרחצתי אי פעם במקלחת השקים, לפחות בקיץ, או שהתרחצתי באמבטיית הפח הגדולה, כפי שנהוג היה לרחוץ אז ילדים? אז עדיין לא היה נהוג להתקלח כל יום. הנוהג הזה החל כנראה בקיבוצים. ההורים שלנו, ילידי מזרח אירופה, התרחצו פעם אחת בשבוע. זיכרון מעומעם נותר לי מבית הכיסא היבש שהיה בקצה החצר, שגם אותו חלקנו עם בעלי הבית. כנראה פחדתי מאוד שאפול לתוך הבור. הפחד הזה חזר לפתע כעבור שנים בטירונות הבנות בבה“ד 12. אף אחת לא העזה לשבת על מושב ה”יבֵש", והיה צריך לטפס למעלה ולעשות הכול בכריעה, ממש מעל לבור. אני זוכרת שפחדתי מאוד.

בבית החדש השתנה הכול: היה כמובן חשמל, היתה מקלחת עם מים חמים, והיה בית שימוש עם מים זורמים. הבדלים עצומים, שאני מניחה שהייתי מודעת להם באותו זמן, אך הם לא השתמרו בזיכרוני. כדרך ילדים כנראה הסתגלתי אליהם מיד.

הזיכרונות הראשונים שלי מן השיכון החדש הם בעיקר של בוץ ושל מים. ברחוב הקטן שלנו, רח' נצח ישראל, לא היה כביש וגם לא מדרכה. בצד אחד של הרחוב, הצד שלנו, היתה תעלה די עמוקה. כנראה האזור עדיין לא נוקז כהלכה. בלילות החורף הייתי נרדמת לקול קרקור הצפרדעים. החורף הראשון שלנו בפג’ה היה גשום במיוחד. זכור לי סיפור מפחיד על שתי ילדות קטנות, אחת בת גילי, שאבא שלהן הרים אותן והניח אותן למעלה על ארון הבגדים, כדי שהמים של השיטפונות לא יסחפו אותן. אישור לכך מצאתי לימים בעיתונות הזמן.

תשעה חודשים לאחר שנכנסנו לבית החדש התחוללה באזור המיידי שלנו סערה עזה. מן הגג של השכנים היֶקים, ממש בית אחד לידינו, עפו 200 רעפים. גם לכמה בתים אחרים באזור המיידי שלנו נגרמו נזקים כבדים. גם כעבור שנים כה רבות זכרתי את כל המשפחות שבתיהן נפגעו בסערה ושמותיהן הופיעו בעיתון: ברגנטל, קלייבה, רובניץ, פפר, משולם, נבון, פייס, בן ציון, רוזנבוים. הבית שלנו לא מוזכר שם. הסערה דילגה עלינו. אולי משום כך אני לא זוכרת אותה בכלל.

גם החורף השני היה חורף קשה במיוחד לפי עיתונות התקופה. שיטפונות קשים הציפו את המעברות וגרמו לנזקים אדירים. אבל גם את החורף ההוא אני לא זוכרת – נותר רק זיכרון עמום של מים ובוץ.

קרקור הצפרדעים המונוטוני, הפסקול של ילדותי המוקדמת, נדם כעבור שנים ספורות. כנראה האזור נוקז, שכן התעלה נעלמה במשך הזמן. פסקול חדש החל ללוות את הלילות למשך שנים רבות: יללת התנים. בין השיכון שלנו לבין כפר אברהם, מצפון לנו, היו אז הרבה פרדסים. יללת התנים נשמעה קרובה מאוד, ממש כאילו הם ברחוב שלנו. ההורים שלנו לא יכלו להרגיע אותנו. הם לא הכירו את התנים היכרות של ממש. הם קראו להם שאַקאַלן, ויתכן מאוד שהיללות המצמררות האלה הפחידו גם אותם. גם בלילות הקיץ הכי חמים לא העזתי להשאיר את התריסים פתוחים. למעשה זה היה שיר הערש שליווה את שנות ילדותי וגם את שנות נעוריי. כאשר חוסלה אוכלוסיית התנים בארץ הייתי כבר על סף הגיוס לצבא.

יש גם זיכרון בולט אחד של קיץ. בקיצים הראשונים שלנו בשיכון החדש היה עובר ברחוב שלנו מדי פעם עדר גדול ובראשו רועה בדואי. אני לא יודעת מאין בא העדר הזה ולאן הלך מן הרחוב שלנו, רחוב נצח ישראל, שלא סללו בו כביש כל השנים שגרנו שם. העדר חצה את הגבול הצפוני של השיכון, אשר מעבר לו השתרע שדה בּוּר גדול עד שכונת חסידוף. לאן הלך משם אני לא יודעת, אף פעם לא ניסיתי לעקוב אחריו.

אלה היו השנים בהן התחלנו ללמוד תנ"ך בבית הספר היסודי. העדר הזה, עם הרועה הצועד בראשו, לבוש שמלה וראשו מכוסה בכאפייה, נראו בעיניי כאילו יצאו מתוך ספר בראשית. העדר הזה הוסיף לעבור ברחוב שלנו כל קיץ לפחות עד שהגענו לספר שמואל א' או שמואל ב' – אולי אפילו ספר מלכים.

 

2. הכפר הערבי פג’ה: ראשית    🔗

אני לא זוכרת מתי נודע לי שפג’ה היה כפר ערבי לפני שבנו שם את השיכון שלנו. במבט לאחור נדמה שתמיד ידעתי, אבל אני משערת שהעובדה הזאת לא היתה ידועה לי בגיל 6 וכמה חודשים, כאשר הגעתי לראשונה אל הבית החדש שלנו. כמו אצל כל ילד שגדל בסביבה חדשה, הידע מצטבר בהדרגה, ואם אין מדובר בגילוי יוצא דופן, קשה לזכור מתי בדיוק זה קרה.

אך האמת היא שגם בשנים הבאות לא ידעתי הרבה יותר. רק בשנים האחרונות, עידן ועידנים לאחר שעזבנו את פג’ה, התחלתי להתעניין בעבר הרחוק של המקום בו גדלתי. כיום זה נראה מוזר בעיניי. אבי היה קומוניסט ואני עצמי גדלתי בתנועת הנוער הקומוניסטית. ביקרנו לפעמים בכפרים הערביים באזור המשולש, והיו לנו אפילו חברים ערבים בקבוצה שלנו בפתח תקווה. אבל עובדה, העבר הערבי של המקום בו גדלתי לא עניין אותי במיוחד. אבי טען שהכפר הערבי לא היה בשיכון שלנו, פג’ה עירוני, אלא בשיכון הסמוך. האם זכר זאת באופן אישי? איני יודעת מהיכן שאב את המידע הזה, אבל הוא צדק. הכפר הערבי היה בצד המזרחי של כביש לוד, במקום שאז נקרא פג’ה ותיקים, ואחר כך שונה שמו לנוה כיבוש ולימים שוב שונה שמו לקריית אלון.

כמה פרטים מעניינים על מה שקרה בפג’ה ותיקים, ומה שלא קרה בפג’ה עירוני – מצאתי כעבור עשרות שנים בארכיון פתח תקווה. הקרן קיימת לישראל, שתפקידה היה לפַנות את ההריסות בכפרים הערביים, פנתה אל עיריית פ“ת (16.1.51) ודרשה תשלום עבור פינוי ההריסות של הכפר פג’ה. המהנדס העירוני י. אלפרוביץ השיב (24.1.51) ללישכה הראשית של הקק”ל בירושלים: “השיכון העירוני לא הוקם במקום שהיה בו הכפר הערבי ולכן לא היה פה כל צורך בפינוי ההריסות. כל עבודות הפיתוח נעשו ע”י העירייה בלבד."

בשיכון שהוקם על חורבות הכפר, אז פג’ה ותיקים, כנראה הקק"ל לא ביצעה את עבודות הפינוי וההריסה כהלכה. 300 משפחות של ותיקי ההסתדרות שהשתכנו על אדמות פג’ה פנו במכתב (22.12.50) אל העירייה, וביקשו את הריסת ופינוי החורבות. הם טענו שבחלק מן הבתים הערביים השתכנו משפחות תימניות, וביקשו לפַנותן.

במכתב אחר שנשלח לעירייה (14.12.50) התלונן אחד המשתכנים שקיבל דירה ליד בית ערבי בו גרות 2 משפחות תימניות, וביקש העברה לדירה אחרת. ישנה התכתבות בין אחד יוסף מזרחי לבין העירייה ובה בקשה להרוס את הבית הערבי, כנראה בית אחר, בו השתכנו 4 משפחות תימניות. ראש העיר, פנחס רשיש, השיב שאין אפשרות לעשות זאת כל עוד לא נמצא פיתרון למשפחות האלה. מזרחי איים בשביתת רעב. ב־1952 לא נמצא עדיין פיתרון לארבע המשפחות בבית הערבי, וראש העיר קיווה להעביר אותן לשיכון עמידר, שיכון שנועד לעולים חדשים.

אמנם הכפר הערבי פג’ה לא שכן על אדמות השיכון שלנו, אבל היו גם אצלנו כמה בתים ערביים, וכולנו ידענו שאלה בתים ערביים. בפינת הרחוב הראשי שחצה את השיכון לשניים, רח' גורדון, ממש במקום בו נגע הרחוב הזה בכביש לוד, היה בפינה הצפונית בית ערבי. משפחה תימנית גרה שם. היה להם בן שהיה בערך בגילי, אך מעולם לא דיברתי איתו או עם בני המשפחה האחרים, למרות שעברתי שם פעמיים ביום, בדרך לתיכון ברֶנֶר ובחזרה. הם בפירוש לא נחשבו לחלק מן השיכון שלנו. היה בניין גדול יותר ברח' גורדון עצמו, מצידו הדרומי, וגם שם גרה משפחה תימנית. לשם הגעתי לעיתים נדירות. כעבור שנים רבות מישהו אמר לי שהיה שם מסגד, אבל לא עלה בידי לאמת את הקביעה הזאת. לא זכור לי שמישהו התלונן על כך שגרה שם משפחה תימנית, וגם לא מצאתי שום תלונות שהשתמרו בארכיון.

ברח' שלמה מילר, בחצר של לאה’לה, אחת מחברות ילדותי, היה עץ תאנה גדול. לפעמים היתה נותנת לי לטעום כמה תאנים בשלות. קינאתי בה. כל כך אהבתי תאנים. היו לנו בחצר יותר מ־20 עצי פרי, אבל אף אחד מהם לא היה עץ תאנה. לא זוכרת אף אחד אחר בשיכון שהיה לו עץ תאנה. הורינו לא הכירו את העץ הזה למרות מעמדו התנ"כי כאחד משבעת המינים. מכל מקום, כולנו ידענו שעץ התאנה בחצר של לאה’לה הוא עץ ערבי.

אני לא חושבת שסיפור לידתו ומותו של הכפר הערבי פג’ה הוסתר מאיתנו בכוונה. ההורים שלנו וגם המורים שלנו, לא גדלו ברובם בארץ ולא הכירו אותה היטב. המידע הכתוב היה מועט מלבד מה שנכתב בעיתונים. גם רדיו לא היה אז לכולם, לנו לא היה רדיו בבית בשנים הראשונות שלנו בשיכון. האנציקלופדיה העברית, מקור המידע הכי מוסמך במחצית השנייה של המאה ה־20, הושלמה רק ב־1980 לאחר כחצי יובל שנות עבודה. ספריות העיון היו מעטות. למעשה מקור המידע העיקרי היו סיפורי ותיקים, אך לא זכור לי שמישהו מוותיקי האזור הוזמן אי פעם לספר לנו על הכפר הערבי פג’ה, למרות שהרבה ילדים בבית הספר שלנו גרו בפג’ה עירוני. יתר על כן, אני לא זוכרת שוותיקי האזור הוזמנו לספר לנו על ראשיתה המפוארת של עין גנים, למרות שבית הספר שלנו היה במרכזו של מה שנחשב למושב העובדים הראשון בא"י.

כיום, במאה ה־21, יש כמובן הרבה יותר מקורות, אך למען האמת לא מצאתי שום מחקר של ממש, מחקר אקדמי מוסמך, על הכפר הערבי פג’ה. דווקא על הכפר הערבי מלַבֶּס נערך לאחרונה מחקר ע"י רועי מרום, שהתפרסם בכתב העת “קתדרה” (מס' 146, תשפ"א): “מלבס: הכפר ותושביו עד הקמת פתח תקווה.” על הכפר הערבי פג’ה עדיין לא נערך מחקר של ממש. נעזרתי באתר “זוכרות” ובאתר Palestine Remembered, שניהם אתרים מגמתיים בעלי אג’נדה ברורה, אבל יש בהם הרבה מידע, ובכמה מקורות אחרים, רובם באינטרנט. את המידע שמצאתי אני מסכמת להלן.

מקור השם פג’ה הוא בשיבוש של המילה היוונית פגאי, שמשמעותה מעיינות, על שום הקירבה למעיינות הירקון. שם זה מופיע במקורות מן התקופה ההלניסטית כמו גם במקורות יהודיים. בתקופת המישנה התקיים שם יישוב יהודי הנושא שם דומה לזה היווני: פוגה. הכפר הערבי פג’ה הוקם על שרידי אתר ארכיאולוגי שכלל שרידי עמודים, כותרות עמודים, יסודות בניינים ובור מים. זה לא היה כפר שמקורותיו לוטים בערפילי ההיסטוריה, כפר שהיה קיים מקדמת דנא, מאז ומעולם, כפי שאנו נוטים לא אחת לדמיין את הכפרים הערביים. הכפר פג’ה הוקם בשנות ה־30 או ה־40 של המאה ה־19, אותה מאה בה הוקמה פתח תקווה – אך כ־40 שנה קודם לכן.

האיש שיצר למעשה את המפה הנוכחית של הכפרים הערביים באזור שפלת החוף היה מוחמד עלי פאשה (1769–1849). הוא היה קצין ממוצא אלבָּני, יליד חבל מקדוניה, שנשלח ע"י הסולטן העות’מני בראש יחידות צבא לעצור את התקדמות צבא נפוליאון במצרים. מוחמד עלי הצליח להשתלט על מצרים, ותחת הנהגתו זכתה מצרים לאוטונומיה במסגרת האימפריה העות’מנית. מטרתו היתה להקים מדינה חזקה בסגנון אירופאי, ואמנם בתחילת המאה ה־19 הפכה מצרים למעצמה אזורית. שושלת מוחמד עלי שלטה במצרים מאז עלייתו לשלטון ב־1805, ועד מהפכת הקצינים החופשיים ב־1952 בהנהגת גמאל עבדול נאצר.

מוחמד עלי ערך מסעות צבאיים ברחבי המזרח התיכון, שהביאו לכיבוש סודאן, חצי האי סיני וצפון תימן. בשנת 1931 שלח מוחמד עלי את בנו הבכור, איברהים פאשה (1789–1848), למסע כיבוש של א“י וסוריה. איברהים פאשה הגיע ליפו בלווית צבא של 40,000 חיילים. הוא כבש ללא קרב את יפו, עזה, רמלה, חיפה וירושלים. עכו נכבשה לאחר מצור של 7 חודשים. כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה הביא לשינוי דמוגרפי מהותי בא”י. הוא הביא עמו עשרות אלפי מצרים לשם ביצוע עבודות שונות, וגם כדי לקבץ סביבו אנשים שיהיו נאמנים לו. ביניהם היו עשרות אלפי פלאחים מעמק הנילוס, שהיו חסרי אדמות וללא אמצעי קיום אחרים. האזור של אגן הירקון היה נוח במיוחד, משום הקירבה ליפו, עיר הנמל, וגם משום שזה היה מרכז השלטון המצרי בארץ. המהגרים שהגיעו בעקבות הצבא התיישבו ביישובים קיימים, אך בעיקר בשפלת החוף שהיתה למעשה ריקה. הכיבוש המצרי נמשך כעשור בלבד. איברהים פאשה נסוג בסופו של דבר מא"י והשליטה חזרה לידי העות’מנים. הפלאחים המצרים נותרו במקומות בהם התיישבו. חלק מן היישובים שהוקמו אז: עארה, ערערה, כפר קרע, טייבה, כפר קאסם, אום אל פאחם, ג’לג’וליה, קלנסאווה, סומייל – וגם מלָבֶּס. אז הוקם גם הכפר פג’ה. האוכלוסייה המצרית שמרה על ייחודה התרבותי במשך דורות רבים.

ראשוני פתח תקווה רכשו את אדמות מלבס ב־1878. זה היה הכפר הערבי הראשון שאדמותיו נרכשו ע"י יהודים למטרות התיישבות. הכפר פג’ה¹ היה קרוב מאוד לפתח תקווה, פחות משני קילומטרים ממזרח למושבה. בתחילת המאה ה־20 נרכשו חלקות אדמה אחדות שהיו בתחומי הכפר הערבי פג’ה. סמוך להקמת המדינה כשליש מאדמות פג’ה היו בבעלות יהודית.

אני עושה כאן אתנחתא קצרה כדי להביע את תחושת הפליאה, ההפתעה ואי האמון על כך שחלק זה של ההיסטוריה המקומית לא היה ידוע לי. איני זוכרת שאי פעם למדנו, ביסודי או בתיכון, על ההיסטוריה של האזור שלנו במאה־מאתיים השנים האחרונות. איני זוכרת ששמעתי אי פעם על מוחמד עלי פאשה או על בנו איברהים פאשה, ועל ההשפעה העצומה שהיתה להם על עיצוב האזור בו גדלתי.

יתר על כן, לאחר מלחמת ששת הימים למדתי בקורס מורי דרך שנמשך שנה תמימה. באופן טבעי הדגש הונח אז על המקומות החדשים אליהם אפשר היה להגיע לאחר המלחמה ההיא. אך המחשבה שאפשר היה לקבל תעודת הסמכה בלי לדעת את תולדות אזור שפלת החוף, ממש מרכז הארץ, בלי לדעת מי היו מוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, וכיצד התהוו יישובים כמו מלבֶּס, טייבה או סומייל – היא ממש בלתי נסבלת. ומאחר שהייתי אחת משני הבוגרים שזכו עם סיום הקורס בתעודת הצטיינות, זו לא היתה כנראה ה“פאשלה” שלי.

במהלך השנים נתקלתי בהערות שהתייחסו למוצאם המצרי של הכפרים הערביים באזור שפלת החוף, בדרך כלל מתוך קריאה בעיתונים, אך רק עכשיו הבנתי לראשונה מדוע־מתי־איך כל זה קרה.

בתי הכפר נבנו מלבנים עשויות בוץ וקש. ב־1922 חיו בפג’ה 164 תושבים. הכיבוש הבריטי הביא עימו שגשוג ונוספו בכפר גם בתי בֶּטון. ב־1931 חיו שם 707 תושבים, וב־1945 כבר היו שם 1200 תושבים. ב־1922 נפתח בית ספר יסודי, ובשנות ה־40 למדו בו 771 תלמידים ו־10 תלמידות. אנשי הכפר התפרנסו מגידול דגנים, ירקות, בננות והדרים, שהושקו במי גשמים ובארות. הם עבדו גם כעובדים שכירים במושבה היהודית. לפי תוכנית החלוקה של האו"ם נועד הכפר הערבי פג’ה להיות בתחומי המדינה היהודית.

 

3. הכפר הערבי פג’ה: אחרית    🔗

יחסים אידיליים לא שררו מעולם בין אנשי המושבה לבין תושבי הכפר הערבי. במתקפה על פתח תקווה בשנת תרפ“א (1921) השתתפו גם ערביי פג’ה. בימי המאורעות שהחלו ב־1936 נורו מפג’ה יריות שהגיעו עד עין גנים, והיו גם הצתות רבות בשטחים היהודיים שגבלו באדמות הכפר. במאי 1947 נרצחו שני יהודים: אהרון שבילי משכונת חסידוף הסמוכה לכפר, וצמח הלפרין משכונת גאולה. עקבות המרצחים הובילו לפג’ה. במפקדת “ההגנה” הוחלט על פעולת נקם. יחידה של הפלמ”ח בפיקודו של שלמה מילר הסתערה על בית קפה, בו לפי המידע המודיעיני התרכזו האחראים לרצח. בחילופי האש נהרגו 3 ערבים ושלמה מילר נפצע קשה. הוא הובא לבית החולים ומת כעבור שעות ספורות. הוא נפל בטרם החלה המלחמה בפועל, אך למעשה הוא היה החלל הראשון של מלחמת העצמאות.

רח' שלמה מילר היה הרחוב המרכזי בצד שלנו, הצד הצפוני של השיכון, מצפון לרחוב הראשי, רח' גורדון, ומקביל לו. חלקו המזרחי של הרחוב כמעט נגע בכביש לוד (כיום כביש 40). ממערב הוא נגע בשולי עין גנים, בקירבת לשכת הגיוס שנבנתה שם לימים. זו היתה לשכת גיוס אזורית שהגיעו אליה מתגייסים מרדיוס רחב מאוד. בארץ היו אז 6 לשכות גיוס: ירושלים, תל אביב, חיפה, טבריה, באר שבע – ופתח תקווה. רבבות אנשים שלא היו מעלים על דעתם להגיע לשיכון פג’ה עירוני הגיעו לשיכון שלנו כדי להתייצב בלשכת הגיוס האזורית. כל אחד מהם הגיע אל לשכת הגיוס דרך רח' שלמה מילר. בכל השנים בהן גרתי בפג’ה, מלבד ימים בהם הייתי חולה או הייתי בנסיעה כלשהי, זה היה הרחוב בו הייתי חייבת לעבור בדרך למרכז העיר, לבית הספר היסודי, לתיכון, או לקניות במרכז המסחרי הקטן. בלי להגזים, כמעט לא היה יום בשנים שלפני הגיוס לצבא בו לא עברתי ברח' שלמה מילר.

אני לא זוכרת מתי למדתי לראשונה מי היה שלמה מילר. באותן שנים לא היו הסברים על שלטי הרחובות. אבל מתי שהוא בילדותי ידעתי באופן כללי מי הוא היה: מישהו שנלחם באזור פג’ה במלחמת העצמאות. פרטים שלא היו ידועים לי, או ידועים באופן מעומעם: שלמה מילר היה הבן הבכור של קיבוץ גבעת השלושה הסמוך לפתח תקווה. הוריו היו ממקימי הקיבוץ. הוא היה אחד הטייסים הראשונים של הפלמ"ח. צעיר גבוה ויפה תואר, נערץ ביישוב. הוא היה בן 23 במותו.

“קהל רב עבר על פני הארון שהובא לחצר העירייה. ראש העיריה וסגנו דיברו על רציפות גילויי הגבורה של פתח־תקוה מאז ייסודה ועד הלילה בו נפל שלמה,” נכתב בעיתון “דבר” (22.1.1947). המשוררים נתן אלתרמן ונתן יונתן כתבו שירים לזיכרו.

יממה לאחר הכרזת האו“ם על תוכנית החלוקה, ב־30 בנובמבר 1947, שני אוטובוסים שהיו בדרכם לירושלים הותקפו במרחק של 2 ק”מ מדרום לפג’ה (כיום צומת נחלים). נהרגו 7 נוסעים. אירוע זה נחשב ליריית הפתיחה של המלחמה. ב־17 בפברואר תקפו כוחות אצ“ל את הכפר פג’ה וחלק מתושביו נמלטו. ב־1 במאי נכבש הכפר. נותרו רק כמה עשרות תושבים והוחלט לגרשם. ביוני המליץ יוסף וייץ, איש הקק”ל, להרוס את הכפר. ב־16 ביוני רשם בן גוריון ביומנו כי הכפר פג’ה הוחרב.

על מה שקרה מיד לאחר שהכפר התרוקן מתושביו שמעתי עדות מפי מכר שהיה אז ילד שגדל באחת השכונות של יוצאי תימן. הוא זכר שכל השכונה רצה לפג’ה לאחר שהערבים עזבו. כל מה שאפשר היה לקחת נלקח – אפילו משקופי החלונות והדלתות. הוא הגיע לשם עם אביו והצליח לתפוס תרנגולת מבוהלת, אך כאשר התברר שרגל אחת של התרנגולת שבורה, ומשום כך אינה כשרה, אסר עליו אביו לקחת אותה. מן “הרכוש הנטוש”, כפי שנקרא אז הרכוש שהותירו אחריהם הערבים, נהנו גם הרבה אחרים. יוסי גודלניק, שגדל בשכונת בת שבע הסמוכה, כתב לימים בזיכרונותיו: “אימנו התלוצצה וסיפרה כי התיק היחיד שיש לאבא שלנו במשטרה זה על סחיבת פחים מהריסות פג’ה לטובת לול התרנגולות שלנו.” (יוסי גודלניק, “שכונת ירושלים ושכונת בת שבע”, 2021). וכפי שעוד אספר בהמשך, גם אנחנו נהנינו בעקיפין מן “הרכוש הנטוש” שנותר בכפר הערבי פג’ה.

לפי המקורות בהם עיינתי לא נותר שריד מהכפר מלבד קבר שיח‘. מרכז הכפר היה ממזרח לשיכון שלנו, בשיכון שנקרא בהתחלה פג’ה ותיקים, אחר כך נוה כיבוש, וכיום הוא ידוע כקריית אלון. בילדותי הגעתי מפעם לפעם לאזור ההוא כדי לראות סרטים ב“בית שלמה”, אז בית קולנוע ומאוחר יותר מרכז קהילתי. לא זכור לי שום קבר שיח’, וגם אילו נתקלתי בקבר כזה כל הסיכויים שלא הייתי יודעת במה מדובר. הייתי מגיעה לשם עם החברה שלי נירה כדי לראות סרט, ובוודאי לא כדי לגלות שרידים של העבר הערבי – שכמעט לא ידעתי עליו שום דבר.

העיתונאי דרור אידר, שגדל סמוך לאזור ההוא, כתב לימים כמה רשימות על אזור ילדותו. אידר חקר במשך שנתיים את ההיסטוריה של שכונות פתח תקווה. העירייה הקימה מיצג מרשים בו מוקדש לכל שכונה לוח מעוצב עליו כתובים קורותיה. המיצג הזה יכול היה להיות מוקם בכל אחת משכונותיה הרבות של פ"ת, אך הוא הוקם דווקא בפינה בה נפגש רח' גורדון, הרחוב המרכזי של פג’ה עירוני, עם כביש 40. מעבר לכביש 40 מתחילה שכונת קריית אלון – בראשיתה פג’ה ותיקים. קרוב לוודאי שהמיצג הזה הוקם דווקא שם משום שבאותו אזור הוקמו הכי הרבה שיכונים בעקבות סיפוח אדמות הכפר פג’ה לעיר אחרי המלחמה.

דרור אידר הגיע גם לאזור “בית שלמה”, שם היה המרכז של הכפר הערבי פג’ה: “כשפניתי ללכת, הסתובבתי ונתקפתי בהלם. מולי ניצב גל אבנים מוקף גדר. זה מה שנותר מפג’ה. אולי בית המוכתר, אולי מסגד הכפר ואולי שאריות בית הקפה שבו מצא שלמה מילר את מותו… כשעמדתי שם על גל האבנים החרב של פג’ה, היכתה ההיסטוריה בפניי וניערה אותי… מה שהיכה בי באותה שעת ערב מוקדמת היה ההכרה המחרידה שבמהלך הפוך של ההיסטוריה, יכול היה לעמוד היסטוריון ערבי ליד חורבות מה שהיתה פעם המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, ולתעד את ניסיונם הכושל של היהודים להיאחז במקום.” (“זה או אנחנו או אתם”, “ישראל היום”, 19.04.2013).

תגובה שונה לחלוטין להרס הכפר פג’ה מצאתי באתר ממנו שואב האתר “זוכרות” הרבה מידע: “ייתכן מאוד שיום אחד אפשר יהיה להעמיד לדין את הקרן קיימת על ביצוע מעשי טרור” (Palestine Remembered).

בין שני הקצוות האלה מיטלטלת הנפש הישראלית מאז נהרס הכפר פג’ה וכפרים ערביים אחרים כמותו – ועד היום.

 

4. שיכון עירוני פג’ה: התחלה    🔗

בראשית שנת 1950 התקבל בעיריית פ"ת מברק ברכה משר הפנים חיים משה שפירא. התקבלו גם ברכות מעיריות הרצליה, חיפה, נתניה ועיריות אחרות. כולן היו ברכות לרגל הקמת השיכון החדש. פג’ה עירוני היה אחד השיכונים הראשונים שהוקמו אחרי מלחמת העצמאות בשטחים החדשים. לפתע נוספו למדינת ישראל, שזה אך נולדה, בבת אחת שטחים עצומים חדשים. ואין מדובר רק באזורים נידחים בנגב ובגליל, אלא גם במרכז הארץ – ואפילו ליד ערים ותיקות. העשור הראשון של מדינת ישראל היה עשור של שיכונים. שיכון, שלא כמו שכונה, הוא פרוייקט של עירייה / הסתדרות / מפלגה או גוף מאורגן אחר.

מצוקת הדיור בעשור הראשון של המדינה היתה אדירה. במשך 4 שנותיה הראשונות של המדינה הוכפלה האוכלוסייה. העולים שהגיעו מוקדם יחסית הופנו אל הבתים הנטושים שהותירו אחריהם הערבים. בירושלים, חיפה, רמלה, לוד, עכו ומקומות אחרים השתכנו כ־150,000 עולים. אך מצאי הדירות הנטושות אזל עד מהרה. בחודש מאי 1950 נוספה מילה חדשה לשפה העברית: מעברה. מבין 700,000 עולים שהגיעו מאז קום המדינה ועד סוף 1952 שוכנו כמחציתם במעברות. גם בתחומי הכפר הערבי הנטוש פג’ה הוקמה מעברה גדולה: מעברת עמישב.

הקמת שיכוני קבע פיגרה אחרי השיטפון של גלי העלייה. פעילות המוסדות הלאומיים היתה מכוונת בעיקרה להתיישבות חקלאית לפני הקמת המדינה. המוסדות המיישבים לא ראו עצמם אחראים לקליטה במגזר העירוני. אך בשנת 1948 הוקמה חברת “עמידר” ביוזמת הממשלה והסוכנות היהודית. הם ניסו למצוא שטחי קרקע פנויים בקירבת הערים והמושבות הוותיקות, שתפקידן יהיה לספק שירותים ומקומות פרנסה לעולים. אזור פג’ה היה קרוב לפתח תקווה, עיר גדולה יחסית, ואכן הוקמו שם שני שיכונים חדשים המיועדים לעולים: עמידר א' ועמידר ב'. מאוחר יותר הוקם גם שיכון יוספטל. רוב דרי המעברות עברו לשיכוני קבע עד

1. זה היה אחד המפעלים האדירים של המדינה בראשיתה.

אבל לא רק העולים החדשים נזקקו לדיור. גם הוותיקים ביקשו לשפר את תנאי הדיור שלהם. ותיקים נחשבו אז אלה שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. כלומר, רבים מהם הגיעו לארץ כעשור אחד בלבד קודם לכן, ולא היתה להם דירה משלהם. אזור הכפר הערבי פג’ה, כפר נטוש סמוך לעיר גדולה, היה אזור מתבקש להקמת שיכונים חדשים.

תנאי הדיור של המשפחה שלנו לא היו יוצאי דופן באותן שנים. רבים מבני דורי, וכאמור, אין מדובר בעולים חדשים, גדלו בבתים ללא חשמל, ללא מים חמים, עם מקלחת עראית בחצר ובית כיסא ללא מים זורמים. בארכיון פתח תקווה מצאתי מכתבים קורעי לב בהם תיארו הכותבים את תנאי חייהם האיומים – רבים מהם הרבה יותר גרועים משלנו. כולם מתחננים שיכללו אותם ברשימת המשתכנים. הביקוש היה אדיר, אך היה מכשול אחד מרכזי: לא כולם היו מסוגלים לעמוד בתשלומים. כל משתכן קיבל הלוואה של 500 ל"י בריבית של 5.5% למשך 14 שנים. לא עלה בידי למצוא מה היה התשלום הראשוני, אם היה כזה.

אין לי מושג כיצד העזו הוריי לקחת על עצמם התחייבות כספית כזאת וכיצד עמדו בה. זו היתה ההחלטה הנועזת ביותר בחייהם, מלבד ההחלטה שהחליט כל אחד מהם – לעלות לא"י. הבית בפג’ה היה גם בסופו של דבר ההישג הגדול ביותר של חייהם בארץ.

כל המועמדים לשיכון נדרשו למלא שאלון: שנת העלייה לארץ; שנת בואך לפ"ת; היש לך כסף לשיכון וכמה; היש לך אפשרות לקבל אשראי מאיזה מקום ובאיזה סכום; האם הנך גר בדירה שכורה (בית, צריף) ומהו שכר הדירה.

מאחר שהביקוש היה כה רב צריך היה לוודא שאין לאף אחד מן המשתכנים דירה במקום אחר. מי שהיה לו מגרש התבקש למכור אותו לפני שיקבל דירה. לאדון משולם נאמר כי כל עוד הצריף שלו במחנה יהודה לא הורד מן המגרש הוא לא יוכל להיכנס לדירתו בשיכון העירוני. היו כל מיני תקלות של הרגע האחרון: פניות שהגיעו באיחור, כמו זו של ד“ר צבי סלור; היו כאלה שאושרו בשעתו אך לא היה להם מספיק כסף – וכעת יש; ברגע האחרון הסתדרות פועלי אגודת ישראל ביקשה עבור מישהו דירה; חייל משוחרר שהובטחה לו דירה התלונן שהדירה ניתנה למישהו אחר. והיו כמובן גם מעשי תרמית, שהביאו את ראש העירייה פנחס רשיש לכתוב: “נודע כי כמה משתכנים מעבירים את דירותיהם לאנשים אחרים בלי ידיעת העיריה. אנו מזהירים כי העברה כזו ללא אישור ועדת השיכון העירונית לא תוכר ע”י העיריה. המעביר יפסיד את כספו ותישלל ממנו זכותו לשיכון בכלל.”

באסיפה כללית של המשתכנים, שנערכה בנובמבר 1950, נבחרה ועדה בת 9 חברים. ראש הוועדה היה שלמה פיינשטיין, עסקן ידוע של מפלגת “חירות”, שהיה אחד המשתכנים. בתו של פיינשטיין למדה איתי בבית הספר היסודי, כך שביקרתי בביתם במרוצת השנים כמה וכמה פעמים. האימא שלה נראתה אז בעיני כצברית לכל דבר, מה שהיה די נדיר אז. במהלך המחקר הזה התברר שנולדה בפולין, וכנראה הגיעה לארץ בגיל צעיר. הסבא של שרה’לה, משה תבורי, היה ממייסדי תחנת מכבי אש הראשונה בפ"ת. בעין גנים יש רחוב שנקרא על שמו. הם היו אנשים אמידים, ובמשך שנים היתה להם המכונית הפרטית היחידה בכל השיכון. מזכיר ועדת השיכון היה מ. בן־גל, שגר בשכנות למשפחת פיינשטיין בבית דו־משפחתי. בתו למדה גם היא בבית ספר גורדון – מחזור מעליי.

מאחר שהבתים היו דו־משפחתיים בחרו המשתכנים בעצמם את שכניהם הישירים. ברוב המקרים נבחרו אנשים מרקע דומה: בבית הדו־משפחתי לידינו גרו שתי משפחות יֶקיות; היו 3 בתים עם משפחות דוברות ספאניולית; שני בתים עם משפחות תימניות. ומאחר שהרוב היו “סתם” אשכנזים, היה בדרך כלל מכנה משותף נוסף: המשפחה של לאה’לה, שאבא שלה היה שוחט, חברה עם המשפחה של הדודה שלה, האחות של האימא, שבעלה היה עסקן בולט במפלגת פועלי אגודת ישראל (פא"י), ולימים רח' יוסף פפר נקרא על שמו. ללאה’לה היה גם דוד שגר ברחוב שלנו. שלושה בני משפחה שגרים סמוך זה לזה: תופעה די נדירה באותם ימים, כאשר כמעט כל מי שהגיע ממזרח אירופה איבד את רוב בני משפחתו.

דתיים כמובן חברו עם דתיים. משפחה חירותניקית באזור שלנו חברה למשפחה אחרת עם רקע דומה. ואילו אנחנו חברנו למשפחה של רינה, שהוריה היו קומוניסטים. כמו אבא שלי, שהיה בוגר תנועת נוער ציונית, שהה כמה שנים בקיבוץ הכשרה בפולין, ודווקא בא“י נעשה קומוניסט, גם הוריה של רינה הגיעו לארץ כציונים. אבא שלה היה אפילו חבר קיבוץ גבעת השלושה הסמוך לפ”ת בשנותיו הראשונות בארץ. זה היה מסלול לא מקובל. רוב חברי המפלגה הקומוניסטית בדור של אבי דבקו בקומוניזם לפני שהגיעו לארץ. במשך שנים קיבלה מק“י בשיכון שלנו 3 קולות. כולם ידעו במי מדובר: אבא שלי ואבא ואימא של רינה. שנה אחת קיבלה המפלגה במפתיע 4 קולות. החשד נפל על אימא שלי, שלא היתה חברת מפלגה ואפילו לא אוהדת. אימי הכחישה בתוקף שהקול הנוסף הוא שלה. תעלומת הקוּ”ף הרביעי לא נפתרה מעולם.

גבולות השיכון היו ברורים מאוד ממזרח וממערב. עין גנים ממערב, וכביש לוד, כיום כביש 40 – ממזרח. הגבול הדרומי היה הוואדי, שכבר אינו קיים, הסמוך לתיכון ברנר. הגבול הצפוני היה בית הספר נר־עציון, שמעבר לו השתרעו שדות ופרדסים. השיכון נחלק למעשה לשני חלקים: מצפון לרחוב הראשי, רח' גורדון, שחיבר את השיכון למרכז העיר, ומדרום לו. לא השתמשנו אז במונחים צפון/דרום כדי להבדיל בין שני חלקי השיכון. פשוט אמרנו “בצד השני של השיכון,” והצד השני היה הצד שלא גרנו בו. אני לא זוכרת שצד אחד נחשב לטוב יותר מן השני בשנים שגרנו שם. במבט לאחור אפשר היה אולי לנחש איזה צד יצליח יותר – הצד שהיו בו פחות שטחים פתוחים. אנחנו גרנו בצד הצפוני של השיכון. מצפון לנו היו שדות ופרדסים. גם יללות התנים הגיעו מן הצפון.

לא היתה שום אפשרות לבחור את מיקום הבית. המיקום נקבע ע“פ הגרלה ללא שום אפשרות ערעור. מכתב קורע לב שמצאתי בארכיון פ”ת הוא מכתבה של אימא של מאירה. מאירה, שהיתה מבוגרת ממני בשנים אחדות, גרה ברחוב שלנו במרחק של שני בתים מהבית שלנו. היא נקראה על שם אביה, שהתגייס לצבא הבריטי, ונהרג 6 שבועות לפני שנולדה, כאשר אונייה בריטית הופצצה ע"י מטוס גרמני סמוך לנמל טוברוק בלוב. אימא של מאירה עבדה במתפרה של קופת חולים במרכז העיר ופירנסה כל השנים את שני ילדיה. היא פנתה אל העירייה בשלב מוקדם, עוד לפני שנערכה ההגרלה. היא ביקשה לקבל בית מחוץ להגרלה – בשורה הראשונה של הבתים, השורה הקרובה ביותר למרכז העיר. היא העלתה 4 סיבות:

א. היא אלמנת חייל שנהרג בטוברוק.

ב. בהתאם לנוהג הקיים בעיריית תל אביב לגבי שיכון אלמנות חיילים ממלחמת העולם השנייה – הן מקבלות בלי הגרלה את הדירה בשורה הראשונה של הבתים הקרובה לעיר.

ג. היא אם לשני ילדים, ועבודתה בקופת חולים של ההסתדרות מתחילה בשעה 4:45 בבוקר, ולכן היא רוצה דירה קרובה יותר לעיר.

ד. אם לא תקבל את מבוקשה תיאלץ לעזוב את עבודתה מחמת המרחק, ולא תוכל לפרנס את ילדיה וגם לא לשלם עבור הדירה.

בסופו של דבר הדירה שנפלה בחלקה היתה הכי רחוקה מן הרחוב הראשי בשיכון, רח' גורדון, שם עבר אוטובוס מס' 80, שהיה הקו היחיד למרכז העיר. החצר שלהם גבלה בחצר בית הספר נר־עציון, שהיה אז הבניין הכי צפוני בשיכון. מעבר לו השתרעו שדות בור ופרדסים. היא לא עזבה את מקום עבודתה כמובן, לא היתה אז תמיכה באלמנות מלחמה, וכל בוקר, לפני שיצאה לעבודה, הספיקה אפילו לקלוע את שתי הצמות העבותות של מאירה.

ברחוב הקטן שלנו, שהיו בו רק 7 בתים דו־משפחתיים, לא סללו כביש כל השנים שגרנו שם. זה היה אמנם רחוב קטן, אך הוא הוליך לבית הספר הממלכתי־דתי נר־עציון, אשר שימש גם כבית כנסת במשך שנים רבות. התלמידים, המורים והמתפללים בוססו בחורף בבוץ, עד אשר לאחר שנים רבות נבנתה מדרכה שהובילה ישירות לבית הספר. מאחר שאנחנו גרנו בצד שממול, הייתי הולכת על המדרכה הזאת, וכשהגעתי לבית שלנו הייתי חוצה את הרחוב בזהירות, בחורף היה שם תמיד בוץ, כדי להגיע הביתה בשלום.

תחנת האוטובוס הקרובה אלינו היתה ברח' גורדון הראשי, מול המרכז המסחרי. מהרחוב הקטן שלנו היינו פונים ימינה לרח' שלמה מילר, ומשם שמאלה לרחוב קטן שנקרא היום רח' עמיצור, אך לא זכור לי שהיה לו שם כלשהו בשנים שגרנו שם. זה היה מרחק של 10 דקות הליכה, הייתי צעירה וזה לא היה מרחק שצריך אפילו לחשוב עליו, אלא אם כן נשאתי סלים כבדים. אבל כאשר קראתי אחרי שנים כה רבות את המכתב של אימא של מאירה, שכבר מזמן הלכה לעולמה, לא יכולתי שלא לשחזר בעיני רוחי את הדרך שעשתה כל בוקר, בשעה שרוב האנשים עדיין ישנו במיטותיהם, ואת הדרך בחזרה, נסחבת עם הסלים מהמכולת אחרי יום עבודה ארוך. שני בתים בלבד הפרידו בין הבית שלנו לבין הבית שלהם. זה היה הבית בו ביקרתי יותר מאשר בכל בית אחר בשכונה. ידעתי כמובן שאימא של מאירה עובדת כל היום, הרי בשעות היום היא אף פעם לא היתה בבית. אבל רק עם קריאת המכתב הזה קלטתי לראשונה את הפרטים הקטנים, המעשיים, המכאיבים כל כך, שהרכיבו את היומיום של אימא של מאירה, שגרה כל כך קרוב אלינו.

השם פג’ה היה למעשה שם משפחה. השמות הפרטיים היו: פג’ה עירוני, פג’ה ותיקים, עמידר א‘, עמידר ב’ – לא שמות של ממש. השיכון שלנו, פג’ה עירוני, לא נבנה כלאחר יד. הושקעה בו הרבה מחשבה: איכות הבנייה, אפשרות של תוספות כמו מחסן, מרפסת, ואפילו גדר – ויותר על כך אכתוב בהמשך. רק על עניין אחד לא נתנה העירייה את דעתה: שמות השיכונים החדשים שהוקמו לאורך כביש לוד לאחר הקמת המדינה. אני מניחה שהעולים החדשים ששוכנו בשיכוני עמידר לא הוטרדו במיוחד. רובם לא ידעו עברית, ואולי גם לא ראו את הדירות שקיבלו כביתם הסופי. משתכני פג’ה ותיקים, שיכון שיועד לוותיקי ההסתדרות, שהוקם ממזרח לשיכון שלנו, בוודאי הוטרדו. הם זכו בשלב מוקדם בשם עברי: נוה כיבוש. השיכון שלנו, לעומת זאת, לא זכה לשם עברי.

המשתכנים היו מודעים לבעייתיות של השם פג’ה. פחות משנה לאחר איכלוס השיכון (6.2.52) פנתה ועדת המשתכנים אל ראש העיר פנחס רשיש, וציינה שהשיכון עדיין לא נחנך רשמית. השלמת בניין השוק תשמש הזדמנות נאותה לעריכת חגיגת חנוכת השיכון. בהזדמנות זו, הם ביקשו, יוכרז על שם עברי לשיכון במקום השם פג’ה הנוכרי. הם מבקשים להורות ליו"ר ועדת השמות העירוניים לכנס את ועדת השמות ולקבוע שם מתאים. כעבור 4 חודשים (15.6.52), מבקשת ועדת המשתכנים להחיש את הטיפול בשני העניינים: פתיחת השוק, שכן היעדר שוק גורם סבל רב לעקרות הבית – ושמות לשיכון ולרחובות. פתיחת השוק וקריאת שם לשיכון ישמשו הזדמנות נאותה לחגיגת חנוכת השיכון. השוק נפתח בסופו של דבר. למעשה זה היה מרכז מסחרי קטן, שהיו בו צרכנייה, מכולת, קיוסק, חנות ירקות, איטליז, חנות תערובת, וגם מספרה קטנה לגברים. שם עברי לא ניתן לשיכון שלנו. כל השנים בהן גרנו בפג’ה הכתובת שלנו היתה: רח' נצח ישראל 4 / שיכון עירוני פג’ה / פתח תקווה. מספרי מיקוד עדיין לא היו אז.

האם זה הפריע לי? בילדותי לא. לא היכרתי ילדים שגרו מחוץ לפתח תקווה. שיכון פג’ה עירוני לא היה מקום שהיתה סיבה להתבייש בו. זה היה שיכון קצת נידח, בעיני רבים ממש סוף העולם, אבל בסך הכול זה היה שיכון של המעמד הבינוני, עם בתים בנויים היטב, חצר גדולה והרבה ירק. בגיל מבוגר יותר, כשפגשתי אנשים חדשים, כאלה שלא הכירו את פ"ת, השם פג’ה התחיל להביך אותי. זה היה שם לא מוכר, שם לא עברי, ולא כולם ידעו אפילו איך לאיית אותו. לצד שמות עבריים יפים ואמיצים כמו נוה עוז, נוה כיבוש, עין גנים, כפר גנים, גת רימון – השם פג’ה, שהיו שביטאו אותו פֶגָ’ה ואחרים פֶגֶ’ה – בוודאי לא היה שם שיש סיבה להתפאר בו. במהלך המחקר הזה נודע לי שבעצם בערבית השם הוא פָגָ’ה.

בסופו של דבר שטחו של מה שהיה הכפר הערבי פג’ה הפך לשמיכת טלאים שנתפרה בחופזה. אוסף מקרי של שיכונים חסרי שם של ממש. השטחים שנרכשו בראשית המאה היו כבר מבוססים כאשר הוקמו השיכונים האלה: עין גנים, כפר אברהם, כפר סירקין. ואילו לגבי השטחים הנטושים, אלה שהיו עד 1948 חלק מן הכפר הערבי, הסתפקו בשמות כמו עמידר א, עמידר ב, פג’ה עירוני – וממש בהתחלה גם פג’ה ותיקים. דווקא המעברה הגדולה שהוקמה על אדמות הכפר הערבי פג’ה, ובשיאה התגוררו בה יותר מ־8500 תושבים, זכתה בשם עברי למהדרין מן ההתחלה: עמישב.

 

5. למה פג’ה עירוני?    🔗

מדוע בחרו הוריי לגור בשיכון פג’ה עירוני דווקא, ולא בשיכונים חדשים אחרים שנבנו באותה תקופה באזור פתח תקווה – איני יודעת. מעולם לא עלה על דעתי לשאול. כיום אני יכולה רק לשער. אבא שלי, סיפרה לי פעם אימי, בכלל לא רצה לרכוש בית משלו. היה לו נוח לגור בדירה השכורה ברח' קיטרוני, למרות שלא היה שם חשמל, המקלחת היתה בחוץ, ובית הכיסא היה בקצה החצר. הוא בילה את רוב שעות היום בבית המלאכה שלו, כפי שקרא לסנדלריה הקטנה, שם היה אדון לעצמו. צרכיו היו מועטים שבמועטים. צבירת רכוש ובכלל ענייני החומר לא עניינו אותו. אימא שלי היתה זו שלחצה ודחפה לרכוש בית משלהם.

אימי נולדה בעיירה מֶרֶטש בליטא, למדה בבית הספר “תרבות”, וכמו ליטוואקים רבים התחנכה בשפה העברית. היא שהתה שנים אחדות בקיבוץ ההכשרה “גשר” בקובנה, אז בירת ליטא, ועלתה לא"י ב־1936 במטרה לחיות חיי קיבוץ. יותר מכל העבודות בהן עסקה באותן שנים היא אהבה את העבודה בגן הירק.

אבי היה חבר תנועת נוער ציונית מנעוריו. באחד התצלומים שהביא מעירו סוקולקה בצפון מזרח פולין, נראים החברים והחברות של האירגון הציוני פרייהייט־דרור. הקבוצה מונה 21 בחורים ו־14 בחורות. הם צולמו ב־1933, שלוש שנים לפני עלייתו של אבי ארצה. ההתכנסות הזאת נערכה לכבוד עלייתו של אחד החברים לא“י. במרכז התצלום ניצבת תמונה ענקית של בר בורוכוב. אבא שלי יושב מאחורי התמונה הזאת – יותר קרוב מכל האחרים לבורוכוב. שמו של בר בורוכוב (1881–1917) נקשר יותר מכל למושג “הפירמידה ההפוכה”. היהודים בגולה, הוא טען, עוסקים במקצועות בלתי יצרניים. חלקם במקצועות היצרניים הוא הקטן ביותר יחסית לשאר האוכלוסייה. הוא ראה בא”י קרקע בתולית בה ניתן יהיה לבנות חברה של פועלים יצרניים.

בורוכוב הלך לעולמו בגיל צעיר, 17 שנים לפני שצולמה התמונה הזאת. הוא היה בוודאי שמח לדעת שצעיר יהודי כמו אבא שלי דבק בתורתו. אבי היה במקום הנכון של הפירמידה. אבי עסק בעבודת כפיים משחר נעוריו. אביו היה שינדלר ואת המלאכה הזאת למד אבי כבר בילדותו. בחורף הכינו את רעפי העץ, ובקיץ היו מתקינים אותם על גגות הבתים. רוב הלקוחות לא היו אפילו יהודים, אלא אוקראינים, בלארוסים ופולנים שגרו בכפרים של צפון מזרח פולין. כישורים רבים נדרשו לעבודה זו, ביניהם נגרות ובנייה – עבודות כפיים שגם בורוכוב היה מגדיר אותן כ“יצרניות” לכל דבר.

לפני עלייתו ארצה שהה אבי שנים אחדות באחת הפלוגות של קיבוץ ההכשרה קלוסובה. זה היה קיבוץ של חוצבי אבנים שהוקם ב־1924. היה בו חידוש: בדרך כלל בחרו חברי “החלוץ” בעבודה חקלאית כדי להכשירם לחיים בא“י. העבודה במחצבה הכשירה אותם לעבודות מסוג אחר: סלילת כבישים ובניין. ההתמחות בעבודות האבן התקבלה ע”י החלוצים בהתלהבות רבה. קיבוץ קלוסובה הפך לחוד החנית של תנועת החלוץ בפולין, והבוגרים שעלו לא“י הפכו למעשה ל”סַיֶרֶת" של תנועת “הקיבוץ המאוחד”. כוח המשיכה של קיבוץ קלוסובה היה באורח החיים הקיצוני מאוד בנזירותו, בהתקדשותו לעבודה הגופנית, ובאידיאליזם הצרוף שלו. עד מהרה קמו פלוגות שאימצו את אורח החיים והערכים שאיפיינו את קיבוץ קלוסובה המקורי. אחת הפלוגות היתה בעיירה קאמין־קאשירסק, אז בפולין וכיום באוקראינה, ושם שהה אבי שנים אחדות לפני עלייתו לא"י.

הוריי נפגשו בגבעת מיכאל, סמוך לנס ציונה, מעין קיבוץ הכשרה בו שהו הגרעינים לאחר עלייתם לארץ, לפני העלייה על הקרקע לקיבוץ של ממש. על תקופה זו בחייהם לא סיפרו הרבה, מלבד הסיפור החוזר ונשנה על לילות החורף בהם העיפה הרוח את האוהל שלהם והמיטות הוצפו במי גשמים. אימי עבדה בעבודה חקלאית כלשהי, גן ירק או קטיף בפרדס, ואני מניחה שאבי עסק בעבודות בנייה משום שאלה היו כישוריו.

בשנת 1934 הוקם מפעל האשלג בסדום. זה היה אחד המפעלים הנועזים ביותר שהוקמו בא"י בשנים שלפני קום המדינה. לצד המפעל הוקם מחנה עובדים גדול. הדרך היחידה להגיע לסדום היתה באמצעות סירות מן החוף הצפוני של ים המלח, שהיה כבר מיושב, אל הצד הדרומי. אשדות משא הובילו את חומרי הבניין, המכונות, המזון והמים. “הקיבוץ המאוחד”, ראש וראשון לכל אתגר חלוצי, השתתף במפעל הנועז הזה. מטרתו היתה לכבוש את העבודה הקבועה במפעל התעשייתי, וליצור חיי חברה בעלי אופי קיבוצי שיובילו בעתיד להקמת קיבוץ בערבה. “הקיבוץ המאוחד” החזיק בסדום פלוגת עבודה מקובצת. כל קיבוץ נתבע לשלוח מיספר מגוייסים לסדום כדי לסייע בהקמת המפעל. אבא שלי היה אחד המגוייסים. גוש מלח פגע באבי במהלך העבודה. מה בדיוק קרה ומה היה טיב הפגיעה הוא מעולם לא סיפר. שעות של חיפושים בארכיון של “הקיבוץ המאוחד” ביד־טבנקין לא העלו שום מידע. לא רק על הפגיעה של אבי – גם לא על שום פגיעה אחרת. יתכן שהפגיעות היו רבות ולא טרחו לתעד אותן.

כאשר חזר אבי אל הקיבוץ לאחר הפגיעה במפעל האשלג בסדום היה עליו למצוא עיסוק חדש. אבא שלי היה מוכשר מאוד לעבודות כפיים. בילדותי, כשהיינו עוברים ליד בניין בתהליך בנייה, הוא יכול היה לעצור ולהתבונן שעה שלמה במהלך העבודה. בילדותו השכירה אימו חדר בביתם לסנדלר. אבי היה מבלה שם שעות רבות ועוקב אחר עבודתו של הסנדלר. וכך, למרות שלא עסק במלאכה זו קודם לכן, כאשר נאלץ לחפש עיסוק חדש הוא החל לעבוד בקיבוץ כסנדלר.

במהלך 3 השנים שהוריי שהו בגבעת מיכאל חל מהפך אצל אבי. הוא הגיע לארץ כציוני אדוק, ובארץ הפך להיות קומוניסט. עד מהרה הושמט שמו מסידור העבודה. הוריי לא הגיעו אפילו עם חברי הגרעין שלהם אל קיבוץ דפנה בצפון, שהוקם ב־1939 כקיבוץ חומה ומגדל. שתי התאונות, התאונה במפעל האשלג בסדום ו“תאונת” הקומוניזם, אליהן נוספו מחלות שפקדו את המשפחה, שינו את מהלך חייהם של הוריי וחרצו במידה רבה את גורלם.

הוריי, שהיו למעשה מגורשי קיבוץ, ניסו את מזלם במושב נטעים הסמוך. הם שהו שם זמן קצר ועל תקופה זו בחייהם איני יודעת כמעט שום דבר. בסופו של דבר הם התיישבו בפתח תקווה. אבי פתח סנדלרייה קטנה במפגש הרחובות חפץ חיים ואחד העם – שני אישים חשובים בהיסטוריה היהודית שאבא שלי היה הכי רחוק שאפשר מאמונותיהם ומדרך חייהם. זה סימל אולי את סיפור חייו של אבי לאחר עזיבת הקיבוץ. אבא שלי היה יכול להיות חבר קיבוץ נהדר: איש עבודה, איש נוח לבריות, מסתפק במועט, ללא שום אמביציות אישיות, איש שהעמיד תמיד את הכלל, בין אם זה קיבוץ ובין אם זוהי מפלגה, לפני צרכיו האישיים – ולא פעם גם לפני צרכי המשפחה.

אני חוששת שגם בורוכוב, אליל הנעורים של אבא שלי, היה מתאכזב בסופו של דבר מדרך חייו. אבי עסק בעבודה יצרנית בפולין, עבודה של בנייה לעילא ולעילא, שהיתה בוודאי זוכה לחותמת הכשרות של בורוכוב. שנותיו בהכשרת קלוסובה, שלא לדבר על העבודה במפעל האשלג החלוצי בסדום, היו בוודאי ממלאות את בורוכוב בגאווה. תעתועי החיים, אולי האירוניה של הגורל, גילגלו את אבא שלי למלאכה היהודית הכי חסרת יוקרה והכי פחותה: הוא הפך להיות סנדלר. אמנם עבודת כפיים, אך בורוכוב לא התכוון לחייטים ולסנדלרים, משלחי היד הכי נפוצים בשטעטל היהודי, כאשר הגה את רעיון “הפירמידה ההפוכה” שלו.

כאמור, אימי היתה זו שחלמה על בית משלה. החלום היה להקים משק־עזר – חלום נפוץ באותן שנים. כדי לטפח גינה ולהקים לול זה היה חייב להיות בית צמוד קרקע – ואת זה לא היה כל כך קל להשיג. רבים מן השיכונים שהוקמו אז באזור פ“ת נועדו למגזרים מסוימים בלבד: שיכון הפועל המזרחי – לדתיים; שיכון העובד הציוני – למפלגות המרכז; שיכון מפ”ם – לחברי מפ“ם. אפילו לשיכון פג’ה ותיקים (כיום קריית אלון), שהוקם באותו הזמן והיה ממש מולנו, הם לא היו יכולים להתקבל. השיכון נועד לוותיקי ההסתדרות – ואבי לא היה חבר הסתדרות העובדים. את שירותי הבריאות קיבלנו מקופת חולים עממית. המשרד שלהם היה ממוקם ב”בית האיכר." זו היתה קופת חולים בלתי מפלגתית, שנוסדה במטרה לספק שירותי בריאות להתאחדות האיכרים, ולהתיישבות העובדת שלא נכללה בהסתדרות הכללית. אבן הבוחן היתה להבנתי: שכיר או עצמאי. לאבי היתה סנדלרייה, צריף קטן שבמשך שנים רבות לא היה אפילו מחובר לחשמל, אבל הוא לא היה פועל שכיר, הוא היה עצמאי. חברוּת בהסתדרות העניקה הרבה זכויות ואפשרויות באותן שנים. כשהתגייסתי לצבא הצטרפתי מיד להסתדרות העובדים הכללית.

לא פלא שמכתב מ־1950 שמצאתי בארכיון פ"ת פונה אל העירייה בבקשה לקבל בית בשיכון פג’ה עירוני: “בגלל אי־השתייכות למפלגה כל־שהיא, שיכונכם בשבילי האפשרות היחידה להגיע לדירה עצמאית.” בהחלט ייתכן שזה היה גם מצבם של הוריי. הוריי כבר לא היו אנשים צעירים כאשר רכשו את הבית בשיכון פג’ה עירוני. אבי היה בן 47 ואימי היתה בת 40. הם חיו בארץ כבר 15 שנים. זו היתה ההזדמנות האחרונה לתקן את חייהם, שלא עלו יפה עד אז, להכות שורשים, “להסתדר”. הם השקיעו בכך את כל הכוחות, החלומות, הכישרונות והיכולות שרכשו במהלך חייהם.

 

6. הבית    🔗

בחיפושים אחר מסמכים על בניית השיכון שלנו, הכי הפתיעה אותי תשומת הלב הרבה שהוקדשה לאיכות הבנייה. זה היה אחד השיכונים הראשונים שהוקמו בשטחים הנטושים בקרבת עיר גדולה. אין ספק, היה חשוב מאוד לעירייה ששיכון פג’ה עירוני יהיה סיפור הצלחה. במסמכים שמצאתי בארכיון התווכחו על הכול: הגג, המרצפות, גובה החדרים. ראש העיר פנחס רשיש הציע להרחיב את החגורה העליונה של הבֶטון כך שהגובה יהיה 2.90 מ' נטו – גם אם זה יחייב תוספת של כמה לירות. היו ויכוחים אם הבתים יכללו גם מרפסת צמודה למטבח, מחסן, ואם כדאי להוסיף גדר אחידה לבתים. בסופו של דבר אף אחת מן ההצעות האלה לא יצאה לפועל: המרפסות, המחסן, הגדר והשער בחזית – את כל אלה הוסיפו המשתכנים בעצמם כבר לאחר שהשתכנו בבתים.

איכות הבנייה היתה באמת טובה לאותם זמנים. גרנו בבית הזה יותר מ־20 שנים והבעייה היחידה שהיתה לנו, וגם זאת רק לקראת הסוף, היתה דליפה של מים מן התקרה באחת הפינות. גם חלק מן המרצפות שקעו, אך זו היתה אז בעייה של כל הדירות בקומת הקרקע.

תוכנית הבית עצמו היתה נזירית למדי. בחדר השירותים לא היתה אמבטיה – רק מקלחת. לפני שבת היו הקרפיונים שוחים באמבטיַת פח גדולה, אולי האמבטיה בה רחצו אותי בילדותי. לאחר שאימא שלי חלתה, הייתי אז בת 11, חסל סדר הגעפילטע פיש. שלא כמו רבים מבני דורי, שמתרפקים על המאכלים מבית אמא, לגבי זאת לא היתה אבידה גדולה. עד היום אני מתקשה לאכול געפילטע פיש.

המטבח היה קטן. אימא שלי כינתה אותו המטבח־של־גולדה. באותה תקופה כיהנה גולדה מאיר כשרת העבודה והבינוי. היא היתה אחראית למפעל הבינוי ההמוני בו תוך שנים ספורות נבנו שיכונים עבור מאות אלפי העולים. גם השיכון שלנו, שלא יועד לעולים חדשים, תוכנן ונבנה במהלך כהונתה. אימא שלי לא סלחה לה על כך שתחת חסותה תוכנן מטבח כל כך קטן. רוב המטבחים היו קטנים באותה תקופה, אולי משום שרוב הארכיטקטים היו גברים, אבל אימא שלי ציפתה מן הסתם שגולדה מאיר, כאישה, תבין יותר את צרכיהן של הנשים עבורן נבנו המטבחים האלה. חדרון הכניסה, ההול, היה קטן מדי כדי להעמיד בו שולחן, כך שאת כל הארוחות אכלו במטבח. אפילו למקרר הקרח הקטן לא היה מקום במטבח, והוא עמד בהול. כעשור אחרי שנכנסנו לבית הוא הוחלף במקרר חשמלי שקיבלנו במתנה מקרובי משפחה מאמריקה. מלבד אימא של מאירה היה כבר אז מקרר חשמלי לכל השכנים ברחוב שלנו.

היו בבית שני חדרים, כמקובל באותם ימים: החדר הגדול והחדר הקטן. החדר הגדול שימש גם כחדר אורחים ובו ישנו ההורים. היו שכנים שהציבו בסלון שולחן קפה נמוך וספה מודרנית אותה היו הופכים בלילה למיטה. אצלנו, וגם אצל רבים אחרים, היה במרכז שולחן גדול עם כיסאות, שם היו מקבלים אורחים, ומתחת למיטה, המכוסה תמיד בשטיח יפה, היתה מיטה נמוכה יותר שהיו מוציאים בלילה. בחדר הקטן ישנו הילדים. לרוב המשתכנים היו שני ילדים, ולצעירים יותר, לפעמים שלושה. אבל היתה לידנו גם משפחה תימנית עם 10 ילדים. איך הם הסתדרו בלילה אין לי מושג. משום מה הוצבה דלת בין שני החדרים, דלת זכוכית עמומה במסגרת עץ. הרבה דברים שאני יודעת על הוריי לא הייתי כנראה יודעת אילו הפריד בין החדרים קיר של ממש. העובדה שאני מבינה אידיש לא רע נזקפת כנראה לזכותה של הדלת הזאת, כי איתי דיברו ההורים עברית בלבד.

כאמור, הבתים לא כללו בסופו של דבר מרפסות, גם לא מחסן וגם לא גדר. את כל אלה בנה אבי במו ידיו. רוב המשתכנים הוסיפו מרפסת, מחסן או גדר לבית. רובם לא בנו את התוספות האלה במו ידיהם, אלא שכרו עובדים מקצועיים. מבחינה זו הבית הדו־משפחתי שלנו היה יוצא דופן.

אבא של רינה היה בנאי מקצועי. בשנותיו הראשונות בארץ עבד בבניין. מאחור, צמוד למטבח, במקום בו רבים הוסיפו מרפסת, הוא בנה חדר של ממש, חדר עם חלונות זכוכית – מה שהיה אז נדיר בשיכון. האופנה של “חדר שלישי” הגיעה לשיכון שלנו הרבה יותר מאוחר, בעיקר אצל היֶקים, אחרי שקיבלו פיצויים מגרמניה. אני בטוחה שאבא שלי, שאהב כל כך להתבונן בעבודות בנייה של אחרים, עקב אחר עבודתו של אבא של רינה. אבל הוא לא בנה חדר של ממש, אולי זה היה יקר מדי. הוא בנה שתי מרפסות, מחסן, גדר, מדרכה, לולים, בריכה לברווזים ובריכה אחרת לכביסה – הכול במו ידיו. הוא בנה הכול בכלי עבודה פשוטים: משור, פלס־מים, פטיש, צבת, סרגל צהוב מתקפל, כף טייחים וכלים פשוטים אחרים.

את הגדר בנה אבי מבלוקים, שתי שורות זו על גבי זו, ועליהם נמתחה גדר תיל, גדר ללא דוקרנים, עם דוגמא של ריבועים הניצבים על קודקודם. בכניסה היו שני עמודי בטון, ועל אחד מהם נקבעה תיבת דואר ירוקה ממתכת עם מיכסה. הוא השקיע הרבה מחשבה בבניית השער. השער, שהיה עשוי מעץ, הורכב מ־7 פסים דקים מאונכים בצורת קנים של מנורה: הפס האמצעי הכי גבוה, והפסים משני הצדדים נמוכים יותר באופן הדרגתי. הקנים האלה הוצמדו לשני פסים מאוזנים רחבים יותר מלמעלה ומלמטה. על כל זה, כנראה כדי לחזק את השער, היו שני פסי עץ מלוכסנים בצורת X, שהיו צמודים לפסים המאוזנים. השער הזה החזיק מעמד כל השנים שגרנו שם. שתי מדרגות הוליכו אל החצר, ומשם סלל אבי שביל מרוצף שהוביל אל הבית ואל המחסן בירכתי החצר.

אבא שלי בנה גם שתי מרפסות. המרפסת הקדמית היתה פתוחה, ללא גג, והקיר שהקיף אותה היה נמוך ושימש לישיבה. שם היתה גם דלת הכניסה הראשית, אך השתמשו בה רק אורחים או זרים. בקיץ היתה שם מיטה מתקפלת עליה אפשר היה לנוח. אני זוכרת פעם אחת בה התכנסו במרפסת הזאת ילדות השכונה, שישבו על המיטה ועל קיר האבן, ואני סיפרתי להן סיפור ארוך, סיפור שקראתי ואולי אפילו המצאתי, והן האזינו מרותקות.

היינו נכנסים לבית מן הכניסה האחורית שהובילה למטבח. אבא שלי בנה שם מרפסת גדולה עם גג ותקרה. אפשר היה לשבת שם גם בימות החורף. עבור מי שגדל בליטא ובצפון פולין, החורף לא היה קר ביותר, מה עוד שלא פעם בבית היה קר יותר מאשר בחוץ. במרפסת הזאת היו שולחן וכיסאות, ובמרכז היה גם כיסא־נוח עליו ישבה אימא שלי רוב הימים בשעות אחר הצהריים וקראה ספרים – גם ספרי ילדים שאני קראתי. אל המרפסת הזאת נסמכה סוכה גדולה שבקיץ היתה מכוסה כולה בענפי גפנים. צמחו שם ענבים ירוקים גדולים ובשרניים. גם בסוכה היתה מיטה מתקפלת עליה שכבתי רוב ימי הקיץ וקראתי ספרים. לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי לקטוף תוך כדי כך ענבים עסיסיים.

בקצה החצר בנה אבא שלי מחסן, ואפילו התקין באחד הקירות חלון. שם היו כלי העבודה שלו, ושם החזיק את האופניים שלו. שם גם אוחסנו צנצנות השימורים שהכינו הוריי בשנים הראשונות. עם השנים נערמו שם כל מיני גרוטאות, כלים מיותרים, ובגדים שנשלחו מן הקרובים מאמריקה ולא היה להם שימוש. שום דבר כמעט לא נזרק אצלנו לפח. אבא שלי בנה גם את ארונות המטבח, המדפים בחדר האמבטיה, וכמובן המדפים והמגרות במחסן. הוא בנה הכול במו ידיו עם משור פשוט, פלס־מים, מטר מתקפל צהוב, פטיש, צבת ומסמרים.

שלוש השנים הראשונות בשיכון היו שנים לא קלות. אבי נסע פעמיים ביום הלוך וחזור לסנדלריה במרכז העיר, ורוב עבודות הבנייה נעשו בשבתות ובשעות שאחרי העבודה. אבל אלה היו שנים של יצירה, שנים של התחלה חדשה, שנים של הרבה תקוות. אולי השנים הכי טובות שהיו להוריי בארץ.

 

7. משק עזר    🔗

משק עזר היה בשנותיה הראשונות של המדינה חלום של רבים. אפשר לומר ששני מניעים עיקריים הולידו את החלום הזה. אחד מהם היה המעמד שהיה אז לחקלאות באתוס הציוני. ישראלים רבים נחשפו לעבודת האדמה בהכשרות החלוציות ובחיים בקיבוץ – הוריי היו ביניהם. גם ילידי הארץ, שנחשפו לעבודה החקלאית בתנועות הנוער, בפלמ"ח ובקיבוץ, חונכו לראות בעבודה החקלאית את העיסוק החשוב ביותר לבניית הארץ.

המניע השני היה מעשי, וייתכן שהשפעתו היתה רבה יותר בשנות המדינה הראשונות. בחודש אפריל 1949 נכנסה מילה חדשה לשפה העברית: צֶנַע. בעצם זה היה תרגום של המילה אוסטֶריטי, תקנות הקיצוב שהונהגו בבריטניה בשנות המלחמה. אפשר היה לקנות באופן חוקי כמות מוגבלת של מוצרי מזון, וגם זאת לאחר המתנה ממושכת בתורים ארוכים. כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה, בה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים באמצעות פנקס תלושים. כדי להילחם בשוק השחור, שהתפתח מיד בעקבות ההגבלות, הוקמו מחסומי ביקורת. פקחים לא היססו לערוך חיפושים אפילו בסליהם של נוסעים באוטובוס. מאכלים זכורים לשימצה במיוחד מאותם ימים היו אבקת ביצים ודג פילֶה. החל מ־1952 הוסרו בהדרגה ההגבלות, ובתחילת 1959 הסתיים עידן הקיצוב על רוב המוצרים.

שלוש השנים הראשונות של עידן הצנע היו הקשות ביותר. לא זכור לי שסבלתי במיוחד מן המחסור. הייתי ילדה קטנה, רזה מאוד וחסרת תיאבון. ובכל זאת אני זוכרת שהתלוננתי על כך שרינה, איתם חלקנו קיר משותף, קיבלה כל יום ביצה שלמה, ואילו אני קיבלתי רק חצי ביצה. קשה לקבוע אם התלוננתי משום שחצי הביצה הזאת באמת חסרה לי, או משום שרינה קיבלה – ואני לא.

באותן השנים, השנים הכי קשות של הצֶנע, תוכנן ונבנה השיכון שלנו. משק עזר, בו אפשר לגדל ירקות ופירות, ובעיקר תרנגולות שיטילו ביצים ויספקו גם מפעם לפעם בשר, היה אפשרות קוסמת מאוד.

לא היה אצלנו בבָּית ספר תנ“ך מלא, רק ספרי התנ”ך שלמדנו בבית הספר. התנ“ך המלא הראשון שהיה לי הוא ספר התנ”ך הקטן שקיבלנו עם סיום הטירונות בצבא. על הדפים הריקים בהתחלה ובסוף כתבנו זו לזו “זיכרונות”. גם סידור תפילה לא היה לנו בבית. ביום כיפור היתה אימא שלי שולחת אותי אל השכנה בֶּלצָ’ה כדי לשאול ממנה את הסידור לזמן קצר, ואחרי שהיתה אומרת את ה“יזכור” הייתי מחזירה את הסידור לשכנה בלצ’ה.

רק עם מעט הגזמה הייתי אומרת שהספר שהכי התקרב למעמדם של התנ"ך וסידור התפילה היה הספר “מדריך למשק עזר.” הספר הזה שמור איתי עד היום, מחוזק בניירות דבק. מדוע נשמר אצלי הספר הזה איני יודעת להסביר. במשך עשרות השנים שעמד על המדף אני לא חושבת שפתחתי אותו אפילו פעם אחת. גם כאשר נפטרתי מהרבה ספרים אחרים במרוצת השנים, לא יכולתי להביא את עצמי להיפטר מהספר הזה. אולי משום שהוא נותר המזכרת היחידה למשק הקטן שהיה לנו בימי ילדותי.

הספר יצא בהוצאת “ספריית השדה” בראשית שנות ה־50. הוא הודפס בניקוד מלא, מן הסתם מתוך הנחה שרוב האוכלוסייה אז עדיין לא שלטה בשפה העברית. בסוף יש גם מילון לכמה שפות: אידיש, ספאניולית, צרפתית. על הכריכה, מתחת לשם הספר באותיות גדולות כתומות, ישנו ציור עדין של 3 עצים ירוקים עם פירות כתומים, כנראה תפוזים. בין העצים צומחים פרחים שונים, גם הם כתומים. בחזית, מצד ימין, ישנו ציור עדין של עז לבנה, ומשמאל 4 תרנגולות עם כרבולות כתומות, ואחת מהן מנקרת בין העשבים. בספר יש 10 פרקים: גידול ירקות לצרכי המשפחה; עצי פרי ליד הבית; הכנת שימורים; החזקת עז־הבית והטיפול בה; לול עופות לצרכי המשפחה; גידול ברווזים והודיים; גידול אווזים; מספוא ירוק למשק עזר; גינת נוי. יש בספר תוכניות למשק עזר בגדלים שונים: דונם וחצי, דונם, חצי דונם, ואפילו תוכנית לבית דו־משפחתי על דונם – בדיוק השטח שעמד לרשותנו.

למשק עזר בגודל שלנו הם ממליצים על 12 עצי פרי. אצלנו בחצר היו לפחות 20, אך לא כולם שרדו. מבין 16 עצי הפרי המומלצים היו לנו 9 עצים, וביניהם גם פטל וגפן הנכללים ברשימה זו. הפטל גדל לצד הבית, הצד הצפוני, והחזיק מעמד שנים ספורות בלבד. הגפנים טיפסו על הגדר שהפרידה בין החצר שלנו לבין החצר של השכן יצחק הגנן. קשה היה להבדיל בין הענבים שלנו לבין הענבים שלו, ויש לי זיכרון עמום על חיכוך כלשהו בעניין זה. רוב הענבים שאכלנו טיפסו על הסוכה שאבא שלי הקים בצמוד למרפסת המטבח.

לא כל הפרקים בספר היו שימושיים: לא היתה לנו עז, בסביבה המיידית שלנו היתה עז אחת בלבד, בחצר של החברה שלי אורה, שהמשפחה שלה הגיעה מתימן; לא גידלנו אווזים וגם לא תרנגולי הודו – רק תרנגולות וברווזים; גם מספוא ירוק לא גדל אצלנו, אבל היתה במשך כמה זמן ערוגה של תלתן. אבל כל השאר היה: ירקות ועצי פרי, גינת נוי בחזית – אבל בלי דשא. אימא שלי גם הכינה שימורים, בעיקר ריבות. מדי יום העצמאות, כאשר לאבא שלי היה יום חופש, הם מילאו בקבוקים במיץ לימון. זה היה מבצע גדול שארך יום שלם, כי היה לנו עץ לימון ענקי בירכתי החצר. המיץ נסחט מן הלימונים במסחטה מיוחדת, את המיץ היו רוקחים בסוכר ומבשלים על אש קטנה שעה ארוכה, עד שהתקבל נוזל סמיך בצבע חום. את תמצית מיץ הלימון היו יוצקים לתוך בקבוקים כהים. הייתי מוהלת את המיץ החום הסמיך במים או בסודה, מעין גזוז ביתי לחודשי הקיץ.

הזיכרון הראשון שיש לי, מגיל 7, היא חפירה באצבעותיי הקטנות באדמה התחוחה כדי לחלץ בוטנים ותפוחי אדמה. כנראה היה קשה להורי להתכופף ולכרוע ברך לזמן ממושך. מכל מקום, אני לא זוכרת שהם גידלו בוטנים ותפוחי אדמה בשנים הבאות. לאימא שלי היתה גינת ירקות במרכז החצר, קרוב למטבח. היא גידלה שם פלפלים, חצילים, קישואים ומלפפונים וגם עגבניות. שנה אחת היא ניסתה לגדל תירס ללא הצלחה. היא שתלה גם הרבה פרחים בחזית: לוע־ארי, ציניה, ציפורן, פרחי כריזנטמה לבנים, והיו גם סייפנים, שאז נקראו גלדיולות, והם נחשבו למלכי הפרחים. לאורך הקיר שפנה אל הרחוב היא שתלה 3 או 4 שיחי ורדים. בקיץ, בימי שישי, היתה אימא שלי מביאה באופן קבוע זרי פרחים לשכנים.

סמוך למחסן שאבא שלי בנה היו הלולים. גם אותם הוא בנה במו ידיו. למעשה זה היה לול אחד בן שתי קומות. בקומה התחתונה היו הברווזים והיתה להם חצר קטנה משלהם. אבא שלי בנה עבורם ברֵכה קטנה, ואת קירות הברֵכה בנה בצורת זיגזג, כמו אקורדיון. זה הצריך עבודה נוספת, אבל הוא היה מרוצה מאוד מן התוצאה הסופית. הלול של התרנגולות היה מעל לול הברווזים. אבא שלי התקין דלת עשויה רשת, שיהיה אוויר, וסולם צר ממנו ירדו התרנגולות לחצר נפרדת, שהיתה גדולה יותר מהחצר של הברווזים. לאורך הלול היה אבוס צר ממנו ניקרו התרנגולות את מזונן. היה תרנגול אחד בלבד בלול. לא היה לי שום מושג אז מה היה תפקידו בלול. יום אחד הוא הצליח לעוף מחוץ לחצר המגודרת שהקיפה את הלול. הוא רדף אחריי ואני נתקלתי בערימת גרוטאות שהיתה מונחת שם והשתטחתי עליה. התרנגול ניקר ברגליי החשופות, ולהוסיף על העלבון הרי השכנה שלי רינה, שהיתה אז צ’ילבה שלי, עמדה ליד הגדר שהפרידה בין שתי החצרות שלנו והתגלגלה מצחוק.

גידול האפרוחים היה האירוע הכי מרגש במשק הקטן שלנו. “בגידול אפרוחים בני־יומם יוכל להצליח רק בעל משק שיש לו תנאים ובקיאות הדרושים לכך,” כתוב ב“מדריך למשק עזר”. “לצרכי לול משפחתי מוטב לקנות פרגיות בגיל 8־12 שבועות. פרגיות בגיל זה אינן זקוקות עוד לחִמום מלאכותי.” אימא שלי גידלה את האפרוחים בעצמה. היא היתה מכניסה אותם לאמבטיַת פח גדולה שעמדה במחסן, אולי האמבטיה בה רחצו אותי בילדותי, ומתחתיה דלקה פתיליה שהפיצה חום. אהבתי לאחוז בין הידיים את האפרוחים הצהבהבים החמימים, שרטטו ופרכסו בין האצבעות.

לילה אחד הצליחו תנים לחדור אל לול הברווזים. באזור שבין השיכון שלנו לבין כפר אברהם היה פרדס גדול. מדי לילה הגיעו משם יללות תנים מפחידות. יללות התנים היו שיר הערש של ילדותי, שיר מפחיד כמו רוב שירי הערש של אותן שנים. כל מי שגדל באותן שנים מחוץ לערים הגדולות לא יוכל לשכוח את היללות האלה כל חייו. סופרים רבים תיארו את יללות התנים, ויותר מכולם אולי עמוס עוז, שספרו הראשון נקרא “ארצות התן”.

“טבעת של תנים סובבת לילה־לילה בשולי מעגל הצללים הסוגר על אי האור. עד לפנות־בוקר הם ממלאים את החושך בבכיָם, ורעבם מתנפץ גלים־גלים… יש אשר יידלק אחד מהם בשיגעון, יתפרץ אל מצודת השונא בשיניים לטושות, יטרוף את העופות… אז פוצחים אחיו בקינה, זעקת אימה ואין־אונים וזעם וציפייה ליום יבוא. כמה נבזים, כמה פרועים־לשִמצה הם התנים האלה… בצחוקם העקום. זדון מניע אותם, זדון ללא תקנה, זדון וחילול־הקודש.”

אודה ואתוודה: מעולם לא ראיתי ולו גם תן אחד במו עיניי. אבל ידעתי שהם קרובים מאוד אלינו. לפעמים נידמה היה שהם ממש בחצר שלנו. ממש מתחת לחלון. גם בלילות הקיץ הכי חמים לא השארתי את התריס פתוח.

התנים טרפו את כל הברווזים שהיו בלול. אל התרנגולות, שהיו בקומה השנייה, הם לא הצליחו לחדור. ניתן רק לדמות את קרקוריהן הנואשים של התרנגולות, שהצטופפו בלול שלהן והיו עדות לגורלם של הברווזים. ואנחנו לא שמענו. גם אימא שלי, ששנתה היתה קלה במיוחד, לא שמעה את קרקוריהן הנואשים של התרנגולות, ועל כך ייסרה את עצמה לא אחת. הצער של אימא שלי, שגידלה את הברווזים האלה, היה בל יתואר.

לאחר שנטרפו הברווזים הביאו הוריי לחצר כלב בשם מוקי. הוא היה קשור לעמוד הכביסה, ואמור היה לנבוח בשעת הצורך ולמנוע אסון נוסף בלול. כלבי שעשועים לא היו אז לאף אחד בסביבה, גם לא לשתי המשפחות היֶקיות שגרו לידינו. לא זוכרת שום ילד בסביבה שהיה לו כלב משלו. לכלבים נועדו תפקידי שמירה. אני פחדתי מהכלב ולא העזתי להתקרב אליו. אני כבר לא זוכרת מה קרה לכלב מוקי, אבל אחריו הגיע כלב שחור בשם רקסי, פחות יפה ממוקי, וממנו פחדתי אפילו יותר. זה היה מין פחד יהודי קמאי שאולי ירשתי מסבתותיי הקדומות, למרות שנולדתי בארץ ולא חוויתי באופן אישי את הפחד מכלבי הגויים. אימא שלי לא פחדה מהכלב מוקי וגם לא מהכלב רקסי, והיא היתה זו שהאכילה אותם.

אפרוחים חדשים אימא שלי כבר לא גידלה. מיספר התרנגולות בלול הלך והתמעט. אבי אמנם התנער מכבלי הדת, אבל הוא לא היה מסוגל לשחוט תרנגולת במו ידיו. ברחוב שלמה מילר הסמוך התגורר השוחט אלתר, אבא של לאה’לה, זאת שבחצר שלהם גדל עץ התאנה שנשאר מהערבים. אבא של לאה’לה היה שוחט בשוק הקטן ברחוב חפץ חיים בעיר. בשעות אחר הצהריים היו מביאים אליו שכנים תרנגולות לשחיטה תמורת תשלום קטן. הוא היה יהודי חביב ואהוב על הבריות, חניך ישיבה בליטא, ואת האות ש ביטא כמו ס, כמו הרבה ליטוואקים. עד שאימא שלי חלתה היא היתה זאת שהביאה את התרנגולות לשחיטה. וכך נאלץ אבא שלי לקשור את רגלי התרנגולת בחבל ולשאת אותה כשהוא אוחז ברגליים הכפותות וראשה מידלדל כלפי מטה. אבי החזיר את התרנגולת שחוטה, אבל הודיע שלא יעשה זאת פעם נוספת. הוא לא מסוגל. בלול נותרו עדיין כמה תרנגולות, וכך נשלחתי אני לשוחט עם התרנגולת הבאה בתור.

רוב הילדים שגדלו בעיר, ולא ראו במו עיניהם שחיטה, יתקשו אולי להבין מה שכרוך בכך. מי שראה כיצד תרנגולת נשחטת יתקשה לשכוח את המראה המבעית. רינה, שגדלה לידי, וגם להוריה היה לול תרנגולות ואפילו תרנגולי הודו, זכרה לימים כיצד התלוותה אל אבא שלה בדרך אל השוחט: “פרפורי התרנגולת והקפיצות שלה לגובה לפני המוות – זה היה מחזה נורא שאי אפשר לשכוח אותו.” גם אני התלוויתי אל אמא שלי כמה פעמים בעבר, אך כנראה הדחקתי את המראה הנורא, רק זכרתי שצריך לעצום את העיניים אחרי שהשוחט לוקח ממני את התרנגולת הכפותה. וכך, לאחר שהכול נגמר, הושיט לי אבא של לאה’לה את התרנגולת כשהוא אוחז ברגליה הכפותות, ואני נשאתי אותה כל הדרך הביתה משאירה אחריי שובל של דם.

הייתי כבר כמעט בת 12 כאשר כל התרנגולות נשחטו. לול התרנגולות התרוקן, לול הברווזים כבר חוסל מזמן, והבריכה של הברווזים, שקראתי לה בריכת האקורדיון, כבר התמלאה עלים יבשים ופסולת. הלולים נותרו על מקומם עד הסוף. אבי היה טרוד בעבודות נוספות שהוטלו עליו עקב המחלה של אימי, ופירוק הלול לא נראה כנראה מספיק חשוב. גם אצל שכנים אחרים התחסלו הלולים בהדרגה. כבר לא היה צורך להזדקק לשוק השחור כדי לרכוש ביצים או עוף. ימי הצנע חלפו.

ועם זאת, אפשר היה עדיין לשמוע קריאות תרנגולים רחוקות השכם בבוקר. כנראה היו עדיין כמה משפחות בשיכון שלנו ואולי בשיכונים סמוכים שהיה אצלם תרנגול בחצר. אם יללות התנים היו הפסקול של הלילה, קריאות התרנגולים היו פסקול הבוקר של ילדותי. לפעמים, השכם השכם בבוקר, כאשר אני מתעוררת מוקדם מאוד, ועדיין לא מבדילה בין חושך לאור, אני שומעת עדיין את קריאות התרנגולים באוזני רוחי.

בילדותי המוקדמת הוצבו בקצה החצר שלנו, בקירבת עץ הלימון, שתי כוורות כחולות. דודי, אח של אמא שלי, הביא אותן אלינו. דודי התעניין בגידול דבורים כבר מגיל צעיר. הוא גדל בליטא, שם גידול דבורים הוא עיסוק נפוץ. הדבורים הם חלק מן המיתולוגיה הליטאית הפגאנית ויש אפילו אֵל מיוחד המופקד עליהם. ליטא סיפקה בימי הזוהר שלה את מרבית הדבש לאירופה. דודי גר בדירה קטנה בתל אביב, וחצי הדונם שהיה לנו נראה מקום מתאים לגידול דבורים. כנראה השכנים שהחצרות שלהם גבלו בחצר שלנו לא היו מרוצים. יום אחד הכוורות פשוט נעלמו. מאוחר יותר מצא דודי מכוורת בה העמיד את הכוורות שלו. מפעם לפעם הביא לנו צנצנות גדולות של דבש טבעי. לא היה לי עניין רב בחיי הדבורים ובגידולן, אך מראה שתי הכוורות הכחולות נחרט בזיכרוני, ובמשך שנים רבות המקום בו היו הכוורות מוצבות נראה לי ריק, כאילו משהו היה חסר שם.

היה מתקן נוסף בחצר שלנו, שהובא אלינו מיד עם הכניסה לשיכון החדש, ונותר שם גם אחרי שעזבנו. בין הלולים לבין חלקת הירקות של אימא שלי, היה מתקן לתליית כביסה. המתקן היה מורכב משני עמודי ברזל עבים, לראש כל עמוד הולחם משולש עשוי מברזל גם הוא, ובין שני העמודים האלה נמתחו חוטי ברזל, 4 או 5 שורות, עליהם היו תולים את הכביסה.

בשנים הראשונות שלנו בשיכון היתה מגיעה אלינו כובסת מקצועית. אישה תימנייה, רוב הכובסות בסביבה שלנו היו אז תימניות, ושמה היה נעמי. אישה קטנה וזריזה, לבושה בבגדים מסורתיים, היא נחשבה לכובסת הכי טובה באזור שלנו. היא היתה מעמידה דוד מלא כבסים על הפרימוס, שהובא מן המטבח, והכבסים היו רותחים זמן ארוך עם שבבי סבון. אחר כך היו הכבסים נשטפים במים נקיים ונסחטים היטב, מלאכה שנעמי ביצעה להפליא. ואז הגיע תורו של הכחול־כביסה: “הוא היה משנה את צבע המים לכחול עז. כילדים אף פעם לא הבנו איך הכבסים הטבולים במים כחולים הופכים להיות לבנים בוהקים על חוטי הכביסה. אבל אלה היו מעשי הפלאים של הימים ההם” (אתר נוסטלגיה). כל מי שחי באותן שנים זוכר את הלובן העמוק של הכבסים, אשר שום מכונת כביסה ביתית לא תהיה מסוגלת להפיק לימים. אחרי כל השלבים האלה היו תולים את הכבסים הלבנים הבוהקים על חוטי הברזל המתוחים.

יום הכביסה היה יום קשה ומפרך, ואימא שלי עבדה כמובן לצד נעמי הכובסת. לאחר שחלתה כבר לא היתה מסוגלת להשתתף במלאכת הכביסה, והתחלנו למסור את המצעים, המגבות, המפות והפיג’מות למכבסה מקצועית. אבי התחיל לכבס את בגדי העבודה שלו ואת הבגדים של אימא שלי, ואני כיבסתי את הבגדים שלי. למתקן הכביסה היה עדיין שימוש רב, אם כי כבר לא היה צורך במתקן כל כך גדול.

מתקן הכביסה הזה הביא בשעתו למריבה גדולה בין אבא לאימא שלי. הביא לנו אותו ידידו הטוב של אבי, שהיה ידוע בעיר כ“אפרים השחור”. עיסוקיו של אפרים השחור לא היו ברורים לי גם בבגרותי, ידעתי רק שהיתה לו חלקת אדמה באזור ראש העין בה העסיק פועלות ערביות מכפרי המשולש. בוודאי לא ידעתי שום דבר על עיסוקיו בגיל 6. בכל אופן, היה ברור שמקורו של מתקן הכביסה הזה אינו כשר. אפרים גם לא הכחיש כנראה שעמודי הברזל האלה, שהיו כבדים מאוד, מוצקים וחזקים, נמצאו בכפר הערבי הנטוש פג’ה. זה היה מה שנקרא אז הרכוש־הנטוש, ומאחר שהיו כבדים כל כך, כנראה לא נבזזו מיד. אבא שלי סירב לקחת אותם. אימא שלי סירבה להחזיר אותם. עמודי הכביסה נשארו אצלנו.

 

8. דתיים ו“חופשיים”    🔗

שיכון פג’ה עירוני היה שיכון מעורב מכל הבחינות: פוליטית, עדתית וגם דתית. לא היו הרבה שיכונים כאלה באותה תקופה. היה שיכון מפ"ם, שיכון הפועל המזרחי, שיכון העובד הציוני, שיכון מעונות עובדים, וכמובן שיכון פג’ה ותיקים, שיועד לוותיקי ההסתדרות, ממזרח לנו. כולם שיכונים בעלי זהות חברתית־פוליטית ברורה. היו גם שיכונים שנועדו לעולים חדשים. רוב העולים שהגיעו במסגרת העלייה ההמונית היו חסרי אמצעים, ולא היה באפשרותם להיכנס לשיכונים שהוזכרו כאן ולאחרים כמותם. בסביבה שלנו רוב העולים החדשים התגוררו בשיכוני עמידר לאורך כביש לוד, לא רחוק מן השיכון שלנו.

היו מעט מאוד חרדים בסביבה המיידית שלנו, רק קומץ משפחות, והם התפללו בבית כנסת משלהם בעין גנים. לעומת זאת היו המון דתיים נוסח המזרחי והפועל המזרחי (ב־1956 הם התאחדו ונוצרה מפלגת מפד"ל – מפלגה דתית לאומית), שהתפללו במשך שנים רבות בבית הספר הממלכתי־דתי נר־עציון. בשנים מאוחרות יותר נבנה עבורם בית כנסת ברחוב שלמה מילר. המתכננים היו מן הסתם ערים לכך שחלק גדול מן המשתכנים היו דתיים. בארכיון פ“ת גיליתי להפתעתי שהעירייה שקלה לחלק את השיכון לגושים: גוש בו יתגוררו המשתכנים הדתיים, וגוש אחר בו יתגוררו המשתכנים ה”חופשיים" כפי שנקראו אז החילוניים. שלמה פיינשטיין, שעמד בראש ועדת המשתכנים, ועימו חברי ועדה אחרים, התנגדו לרעיון הגושים. ואם כבר יהיה גוש דתי, הם טענו, הוא חייב להיות במקום הכי מרוחק מן הכבישים המרכזיים, כדי למנוע חילול שבת. הכבישים המרכזיים היו רח' גורדון, שחיבר את השיכון שלנו למרכז העיר, וגם כביש לוד (כיום כביש 40) שהיה אז אחד הכבישים המרכזיים בארץ, והפריד בין השיכון שלנו לבין שיכון ותיקי ההסתדרות.

לא ברור מדוע רעיון הגושים נפל בסופו של דבר. אולי משום שבינתיים נכנסה לתמונה אגודת “האורז” שביקשה גם היא “גוש” לאנשיה. אגודת “האורז” פעלה כארגון אזרחי עצמאי, כלומר האגודה לא הסתפחה להסתדרות הפועלים ולשירותי לשכת העבודה שלה. פתח תקוה היתה מוקפת בפרדסים באותן שנים ורבים עבדו בבתי האריזה. בתקופת המאורעות (תרצ“ו־תרצ”ט) התמעטה העבודה, ואגודת “האורז” התאחדה עם פועלי ההסתדרות שעסקו בעבודות הפרדס. הארגון החדש הזה נקרא: אגודת האורזים העבריים בא“י. לאחר הקמת המדינה, כאשר החלו לתכנן את השיכון שלנו בשטחים החדשים ממזרח לפ”ת, ניסו חברי האגודה להתקבל לשיכון פג’ה עירוני כקבוצה.

יש להניח שפנייה זו חיזקה את ההתנגדות לרעיון הגושים. פג’ה עירוני היה שיכון פתוח לכולם: דתיים וחילוניים, חברי הסתדרות ועצמאיים, חירותניקים (כמו ראש הוועדה שלמה פיינשטיין) ואפילו קומוניסטים כמו אבא שלי וההורים של רינה. יצירת “גושים” היתה משנה את אופיו של השיכון, והיתה מביאה אולי תביעות ל“גושים” נוספים. רעיון הגושים נפל. דתיים ו“חופשיים” גרו זה לצד זה.

ברחוב הקטן שלנו, בו גרו 14 משפחות (בתוכם 3 רווקים), גרו 5 משפחות דתיות. דתיים ו“חופשיים” חיו בדו־קיום ולא זכורות לי שום בעיות בתחום זה. מכוניות פרטיות לא היו, כך שלא היה כמעט חילול שבת בשטחים הציבוריים. גם טלוויזיה לא היתה, כך שבערבי שבת לא ריצדו אורות כחולים מבעד לחלונות בדרך לבית הכנסת. אבא שלי עבד בגינה בשבת, זה היה היום החופשי היחיד שהיה לו, אבל לא ביום כיפור. אבי השתייך לדור שמרד בכבלי הדת. ביום כיפור היה מגיע אלינו ידידו אפרים השחור והשניים היו חוגגים במרפסת האחורית בכוסית וודקה והרינג. הם לא אכלו ככה סתם, רק מפני שהיו רעבים, כפי שיעשו לימים ילדיהם ונכדיהם, שיום כיפור כבר לא יאמר להם הרבה. הם אכלו ביום כיפור בכוונה מלאה, בהתמסרות גמורה, בלי לשכוח לרגע מדוע הם אוכלים ביום בו יהודים מצוּוים לצום. אבל הם אף פעם לא אכלו בפרהסיה. אף פעם לא להכעיס.

גם הדתיים של אז היו שונים. הדתיים הלאומיים היו מעין מיעוט מתגונן עד מלחמת 6 הימים. ההרגשה היתה שרובם יזנחו במוקדם או במאוחר את הדת ולא יישארו בעתיד הרבה דתיים בארץ. הם לא הולידו הרבה ילדים. לרוב המשפחות הדתיות מסביבנו היו שני ילדים, כמו לרוב האשכנזים אז. היו גם משפחות עם 3 ילדים, דתיות וגם חילוניות, אך רובם היו צעירים יותר מהוריי. רק לשתי משפחות חרדיות בסביבה המיידית שלנו היו 5 ילדים. משפחות גדולות יותר היו אז רק לבני עדות המזרח. חזרה בתשובה היתה נדירה. אף אחד מהאנשים בשכונה שלנו לא ניסה אי פעם לקרב אותי אל הדת. כאמור, הדתיים היו במצב של מגננה ולא עלה על דעתו של אף אחד מהם לנסות להחזיר מישהו בתשובה – כשם שלא עלה על דעתו של אף חילוני שהכרתי לחזור בתשובה. התהליך הזה התחיל יותר מאוחר.

עניין הדת גם לא הביא לחיץ של ממש ביני לבין הילדות הדתיות בשכונה. כמה מהן היו מחשבות בקול רם כמה שעות חלפו מאז שאכלו בשר ומתי יהיה מותר להן לאכול מאכלי חלב. אצלנו לא הקפידו על זה, ואני בספק אם הייתי יודעת אפילו שצריך לחכות 6 שעות בין בשר לחלב אלמלא הילדות האלה. לאימא שלי היתה זיקה מסוימת למסורת, היא לא מרדה בחוקי הדת כמו אבי. יש דברים עליהם הקפידה, אולי לא משום דבקות במסורת כמו מתוך הרגל. היא תמיד המליחה את הבשר, ולא זכור לי שבישלה אי פעם תבשיל עם בשר וחלב ביחד. אבל כלים נפרדים לא היו אצלנו, ובוודאי לא כלים מיוחדים לפסח. בפסח אכלו מצות, כי זה מה שהיה. היא לא צמה ביום כיפור, אך חשוב היה לה להגיד את ה“יזכור”. היא לא הדליקה שום נרות: לא נר זיכרון, לא נרות שבת, ונידמה לי שגם לא נרות חנוכה. אבל כל עוד יכלה היתה מבשלת את מאכלי החג המסורתיים.

לא היתה אצלנו מזוזה בכניסה הראשית לבית, ובוודאי לא בכניסה האחורית מן המטבח. הילדות הדתיות היו יושבות לפעמים במרפסת שלנו, אבל אף אחת מעולם לא שאלה אותי מדוע אין אצלנו מזוזה. למען האמת אני עצמי לא הייתי מודעת לכך שאצל אחרים יש מזוזה ואצלנו אין. זה היה לגמרי מחוץ לגבולות העולם שלי אז.

הוריי לא הלכו מעולם לבית הכנסת, אבל אני הלכתי בחגים עם ילדות השכונה לבית הכנסת, שהיה ממש מול הבית. הייתי צעירה מכדי להבין שקומוניסטים לא הולכים לבית כנסת, אבל גם אחרי שכבר הבנתי היה לי חבל לוותר על חוויית ההתקהלות של הבנות מכל רחבי השיכון שלנו, ביניהן בנות שלא היו לי הזדמנויות אחרות לפגוש. הן היו מתקהלות בחצר בית הכנסת, מתגודדות במעגל שמח של פטפוטים, הלצות, רכילויות והחלפת מידע. בעיקר נהניתי מחברתן של הבנות מהחלק הדרומי של השיכון, שהיו מבוגרות ממני בשנתיים־שלוש, ואפשר היה לנהל איתן שיחות מעניינות יותר מאשר עם הבנות מהסביבה המיידית שלנו, שרובן היו צעירות ממני בשנה או שנתיים. אני לא זוכרת אם נכנסתי אי פעם לתוך בית הכנסת עצמו. זה לא היה בית כנסת של ממש, אלא אחד המבנים של בית הספר נר־עציון. בית כנסת אמיתי, כאמור, נבנה בשיכון שלנו הרבה יותר מאוחר. נידמה לי שעד גיל 13 הוספתי עדיין ללכת לבית הכנסת. אחרי זה הייתי כבר ילדה גדולה, וחיי החברתיים נעו יותר ויותר לעבר התנועה.

גם הקשרים עם השכנים לא נקבעו על־פי קנה המידה של דתי או לא דתי. אימא שלי, בשנים לפני שחלתה, היתה מיודדת עם שכנות דתיות לא פחות מאשר עם שכנות לא דתיות. שכנות דתיות לא היו כמובן מעלות על דעתן לאכול משהו בבית שלנו, אבל הקשרים בין שכנות לא התבטאו בהזמנה לכוס תה ועוגה, אלא בשיחות ברחוב או בחצר, לכל היותר במרפסת.

השכנה החביבה על אימא שלי מכל השכנות האחרות היתה בֵּלצָ’ה. היא היתה אישה גדולה, חסונה וחזקה. קווצות שיער צהוב בצבצו מבעד למטפחת שהיתה תמיד כרוכה לראשה. עיניה היו כחולות ועורה היה אדמדם מעט. היא נראתה כמו איכרה גוייה חסונה. לימים נודע לי שאביה היה רב בפולין. היא היתה צעירה מאימא שלי בהרבה והיו לה 3 ילדים קטנים. אימא שלי אהבה אותה ובשעת הצורך גם סמכה על התושייה שלה ועל אומץ ליבה. פעם התגלה נחש בחצר שלנו. אבא שלי כבר יצא לעבודה, ואימא שלי שלחה אותי להזעיק את בלצ’ה מיד לחצר שלנו. בלצ’ה הגיעה מצויידת בטוריה, איתרה את הנחש, ובחבטה אחת רצצה את ראשו.

בבית שלנו לא היה שום סידור תפילה. כפי שכבר הזכרתי, לאימא שלי היה חשוב לומר את ה“יזכור” ביום כיפור לזכר בני המשפחה, שרבים מהם נרצחו בשואה. הייתי נשלחת לבית של בלצ’ה כדי לשאול ממנה את הסידור לזמן קצר. לאחר כמה שנים עזבה המשפחה של בלצ’ה את השיכון שלנו, בעלה קיבל עבודה טובה יותר בעיר אחרת. העתקתי את ה“יזכור” על דף נייר, אני זוכרת שזה היה דף חשבון, והנחתי אותו במגירת שולחן המטבח. מאז אותו יום כיפור ועד יום כיפור האחרון שלה קראה אמא שלי את ה“יזכור” מתוך אותו הדף. לרכוש סידור משלנו לא עלה על דעתי וגם לא על דעתה של אימא שלי. את הבית של בלצ’ה קנתה משפחה דתית. סיפרו שהם בעלי איטליז במרכז העיר. הילדים שלהם היו צעירים ממני בהרבה. לא זכור לי שאי פעם החלפתי אפילו מילה אחת עם מישהו מבני המשפחה. אפילו לא שלום ברחוב.

בשכונה המיידית שלנו היינו 10 ילדות. שתיים מהן היו מבוגרות ממני במיספר שנים, והאחרות היו צעירות בשנתיים־שלוש. שבע מהן היו דתיות. נירה ואני, שהיינו בדיוק באותו גיל, למדנו יחד בבית הספר היסודי והמשכנו יחד ללמוד בתיכון ברֶנֶר. שניהם בתי ספר חילוניים. המטרה היתה לסיים את התיכון עם תעודת בגרות. זה לא היה מובן מאליו אז. לימודים תיכוניים עלו כסף, ולא כל המשפחות יכלו לממן את הלימודים האלה. רבים נאלצו לצאת לעבודה כדי לסייע למשפחה והמשיכו את הלימודים בשיעורי ערב. רבים השיגו את תעודת הבגרות בלימודים אקסטרניים. אלמלא סייע דודי, שלא היו לו ילדים משלו, ייתכן שגם אני הייתי נאלצת ללכת בדרך ה“אקסטרנית”. הרבה ילדים לא המשיכו ללמוד בתיכון עיוני גם מסיבות אחרות. בשני העשורים הראשונים למדינה השכלה תיכונית לא היתה מובנת מאליה. מבחני־הסֶקֶר, שנערכו עם סיום בית הספר היסודי, קבעו במידה רבה מי מתאים ללימודים עיוניים – ומי לא מתאים. מבין 7 הילדות הדתיות בשכונה המיידית שלנו, כולן מלבד אחת פנו למסלולים אחרים. היו אז הרבה מוסדות לימוד, כל מיני סמינרים ואולפנות, שיועדו לצעירות דתיות. אפשר היה להשיג תעודת הוראה גם ללא תעודת בגרות. זאת לא היתה הסללה על רקע עדתי: בדרך הזאת הלכו הילדות של המשפחה היֶקית לידינו, וגם חברותיי התימניות. רובן הפכו להיות מורות וגננות במוסדות חינוך דתיים. כמה מהן החלו את דרכן ביישובי ספר מרוחקים, ובדיעבד הן מילאו תפקיד חשוב בתהליך “בינוי האומה” שהיה אז בעיצומו.

דווקא חייהן של שתי הילדות מן המשפחות החרדיות לידינו התגלגלו אחרת. הדסה גרה ברחוב יציאת אירופה המקביל לרחוב שלנו. היא היתה ילדה לא נעימה, קנטרנית, שהציקה לי לא פעם בילדותי המוקדמת. החצר שלנו כמעט נגעה בחצר שלהם, ולאחר כניסת השבת, בעיקר בקיץ, זמירות השבת שלהם נשמעו היטב בסביבה. הודות להם נחשפתי לשירים ששרים יהודים אשכנזים בליל שבת. הדסה למדה בבית־יעקב החרדי, ובהדרגה התרחקה מחברת הילדות האחרות בסביבה שלנו. היא היתה הילדה היחידה בקבוצת הגיל שלנו שלא התחתנה מעולם, סיפור יוצא דופן כשמדובר במשפחה חרדית.

לאה’לה היתה גם היא ממשפחה חרדית. אבא שלה היה שוחט בשוק הקטן בעיר, וגם אנחנו היינו מביאים אליו תרנגולות לשחיטה כשהיה לנו לול. היה לה אח אחד בלבד, צעיר ממנה. היא היתה הילדה החביבה עליי ביותר מבין הילדות הדתיות בשכנותנו. היא היתה תמיד מגיעה לבית שלנו, משום מה אני אף פעם לא ביקרתי בבית שלהם. היינו מנהלות שיחות ארוכות על כל מיני נושאים, שיחות שיכולתי לנהל רק איתה בשכונה שלנו. לאחר סיום בית הספר היסודי היא המשיכה ללמוד בבית ספר חרדי ברמת גן. היא היתה ילדה נבונה מאוד והיה ברור שהיא תיגש לבחינות הבגרות. אני למדתי שני מחזורים מעליה, וכשהייתי בכיתה י"ב היתה אימא שלה אורבת לי בשעה שחזרתי מהתיכון, ומתחקרת אותי בפרטי פרטים על כל מה שכרוך בבחינות הבגרות. היא ידעה באילו ימים נערכו הבחינות, ואז הייתי צריכה לספק פרטים נוספים: מי המשגיחים, אם כותבים בעיפרון או בעט, אם אפשר לאכול משהו במהלך הבחינה – ואפילו מה היו השאלות. היה ברור שהיא רוצה לדעת מראש כיצד הבחינות האלה מתנהלות כדי שתוכל לעזור ללאה’לה בבוא העת. זה לא היה מוקדם מדי, משום שרק נירה ואני ניגשנו לבחינות הבגרות בשכונה המיידית שלנו, והיה ברור שלא יהיה אף אחד אחר שתוכל לתַשאֵל במשך השנתיים הבאות.

לאה’לה עברה את בחינות הבגרות בהצלחה והמשיכה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, כולל רוסית ולטינית, ואחר כך לימדה היסטוריה בתיכון חרדי בבני ברק. היא התחתנה בשנות העשרים שלה עם בחור דתי באמצעות שידוך, ואפילו הוזמנתי לחתונה, החתונה הראשונה בה נכחתי בה ישבו גברים ונשים בנפרד.

מובן שאף אחת מן הבנות הדתיות לא התגייסה לצבא. זה לא היה מקובל אז גם במגזר הדתי־לאומי. גם הבנות האחרות לא התגייסו. מאירה, שהיתה מבוגרת ממני בכמה שנים, לא גוייסה מפני שאחיה שירת אז בצבא קבע, והצבא לא גייס בעת ובעונה אחת ילדים שאביהם נפל במלחמה. נירה, שחייה התגלגלו באופן שונה כל כך מן הצפוי, ועל כך עוד אספר, היתה בוגרת תיכון דתי וכמובן קיבלה פטור מן הגיוס לצבא. בסופו של דבר הייתי אני היחידה מבין הבנות שאיתן גדלתי, שהתגייסתי לצבא.

אולי משום שגדלתי בסביבה דתית מתונה כל כך, ורוב חברות הילדות שלי בשכונה היו דתיות, מעולם לא פיתחתי את סוג השנאה לדתיים שאיפיינה רבים מבני דורי שגדלו בשמאל. לא זו בלבד, כאשר נעשיתי פעילה בבנק“י, ברית הנוער הקומוניסטי, הרבינו להיפגש עם חברי בני־עקיבא, שהמועדון שלהם היה סמוך למועדון שלנו ברח' שטמפפר במרכז העיר. אחדים מביניהם גרו בפג’ה עירוני. גיליתי שבעצם היה לי איתם הרבה יותר במשותף מאשר עם חניכי השומר־הצעיר, שמפעם לפעם היינו מבקרים ב”קן" שלהם ברח' שפירא למטרת ויכוחים. לא הצלחנו לשכנע אף אחד בצדקת דרכנו, לא את חניכי השומר־הצעיר ולא את חניכי בני־עקיבא, אבל הרגשתי הרבה יותר נוח עם הדתיים. אולי מפני שגם הם, כמונו, היו מיעוט מתגונן, בעוד שחברי השומר־הצעיר, על אף שהיו הרבה יותר קרובים אלינו מבחינה רעיונית, היו אז לגמרי בזרם המרכזי של החברה הישראלית.

 

9. עֵדות: דוברי אידיש, דוברי ספּאניולית ואחרים    🔗

כפי שכבר הוזכר, שיכון פג’ה עירוני היה פתוח לכול. גם השיכונים האחרים שנבנו באותן שנים היו פתוחים בפני כל העדות, אך במציאות חלקם היו פתוחים להלכה בלבד. שיכון מפ"ם, למשל. כמה מבני עדות המזרח היו מעוניינים לגור בשיכון שאנשיו, החילוניים בתכלית, השתייכו לשמאל? כמה מהם היו מעוניינים לגור בשיכון “העובד הציוני”, מפלגה בעלת ציביון מרכז אירופאי מובהק? בסופו של דבר גם רוב המשתכנים בשיכון פג’ה עירוני היו אשכנזים, אך היו גם לא מעט משתכנים בני עדות אחרות.

מכיוון שהרכב האוכלוסייה הישראלית כיום שונה מאוד מהרכב האוכלוסייה בשנתיים־שלוש שלאחר קום המדינה, השנים בהן תוכנן, בוצע ואוּכלס השיכון שלנו, מן הראוי להזכיר כמה פרטים הנוגעים לדמוגרפיה של העם היהודי באותה תקופה.

ערב מלחמת העולם השנייה, למעלה מ־85 אחוזים מתוך 18 מיליון יהודי העולם היו יהודים אשכנזים. יהודי ארצות האיסלם וצאצאי מגורשי ספרד היוו את רוב האחרים. השואה שינתה כמובן את המאזן הזה. רוב הנרצחים היו יהודים אשכנזים. ועם זאת, בשל היותם הרוב המכריע של יהודי העולם, גם לאחר השואה היוו עדיין יהודים אשכנזים רוב גדול.

הבתים בשיכון פג’ה עירוני נמכרו בשוק החופשי. שלא כמו שיכוני עמידר, בהם שוכנו עולים חדשים, רובם חסרי כול, ובוודאי שלא כמו במעברות, אליהן נשלחו באופן עראי עולים ממזרח וממערב, הרי הבתים בפג’ה עירוני נמכרו לאנשים שרכשו אותם ביוזמתם, והיו מסוגלים לעמוד בתשלומי המשכנתא. בהתחשב בהרכב האוכלוסייה הישראלית אז, זה היה רק טבעי שרוב המשתכנים יהיו אשכנזים. ועם זאת, גם בלי פילוח סטטיסטי, אני בטוחה ששיכון פג’ה עירוני היה מגוון יותר מבחינה עדתית מרוב השיכונים האחרים שהוקמו באותה תקופה בסביבות פתח תקווה.

כאמור, האשכנזים היו רוב המשתכנים, ורובם היו אשכנזים “מצויים.” כאשכנזים “מצויים” הייתי מגדירה את היהודים דוברי האידיש, ילידי מזרח אירופה, בעיקר פולין, ליטא, אוקראינה, וארצות אחרות, שהיו חלק מן האימפריה הרוסית עד סוף מלחמת העולם הראשונה. אלה היו רוב יהודי העולם, והם וצאצאיהם עדיין רוב יהודי העולם, אם כי רובם כנראה אינם חיים בישראל.

נראה לי שההבדל העיקרי בתוך הגוש הכי גדול בשיכון, הגוש של האשכנזים ה“מצויים” דוברי האידיש, היה אז בין אלה שהוגדרו כ“ותיקים”, אלה שעלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, לבין מי שנקראו אז “פליטים” בפי הוותיקים, אלה שהגיעו לארץ אחרי המלחמה. אני בטוחה שהוריי ובני דורם ידעו להבחין מיד בין שני הסוגים האלה. אני לא. לרוב הילדים האשכנזים בני גילי היה מבטא צברי. מזיכרונותיהם של ילדים עולים שהגיעו להתיישבות העובדת ניתן להבין שמבטא זר היה כמעט אות־קין בקיבוצים או במושבים הוותיקים. אצלנו, בבית הספר או בשיכון, אם למישהו היתה למ“ד בולגרית, רי”ש סלאבית או עי"ן ערבית, זה לא משך תשומת לב רבה. אני אישית לא הייתי רגישה למבטאים השונים בילדותי, רק בגיל מבוגר יותר נעשיתי מודעת להם.

לצד האשכנזים ה“מצויים”, דוברי האידיש, היו גם אלה שהייתי מגדירה אותם כאשכנזים “עדתיים”. היתה לנו שכנה רומנייה, אשתו של יצחק הגנן, ממש מעבר לגדר. היא לא דיברה אידיש בכלל ואימי היתה מדברת איתה בעברית. לא זכורים לי יוצאי רומניה אחרים באזור שלנו. רובם הגיעו לארץ בשנים מאוחרות יותר.

בסביבתנו הקרובה גרו כמה משפחות הונגריות. החצר של קוטי גבלה בחצר שלנו מאחור, ועץ הלימונים שלנו שלח ענפים גדושים בלימונים אל תוך החצר שלהם. קוטי היתה צעירה מאימי, והיו לה שני בנים שהיו צעירים ממני בהרבה. זכור לי שבנה הבכור המשיך את לימודיו במדרשיית נועם בפרדס חנה, שנחשבה לאחת הישיבות הטובות ביותר וכונתה “אם הישיבות התיכוניות”. כעבור שנים רבות, כאשר הייתי כבר מרוחקת מפג’ה מרחק שנות אור, נודע לי בדרך מקרה שאחד הבנים התיישב בגוש קטיף. ההורים הגיעו לביקור באחד החגים, ובדרך לבית הכנסת נרצח האב ע"י מחבל.

מולנו גרה משפחה הונגרית נוספת. יוכבד היתה גם היא צעירה מאימי בהרבה. היא היתה אישה יפה עם עור פנים צח, אלגנטית יותר בלבושה משאר הנשים ברחוב שלנו, ולראשה תמיד שביס יפה. על הזרוע שלה היה מיספר כחול, וככל הזכור לי זה היה המיספר הכחול הראשון שראיתי בחיי. אני כבר לא זוכרת מתי הבנתי לראשונה את משמעותו של המיספר הזה, שגם בסבון ומים אי אפשר היה להוריד אותו. יוכבד ובעלה, איש שקט מאוד, היו דתיים. בית הספר נר־עציון, שממש גבל בחצר שלהם, לא היה מספיק דתי בשבילם, ושני ילדיהם נשלחו ל“שארית ישראל”. החצר שלהם היתה שונה מכל החצרות האחרות. לא היתה שם גינה וגם לא לולים. ראיתי שם תמיד שורות של בקבוקים עם נוזל צהוב. שיערתי שיש בתוכם שמן, אך לדברי שכנים קרובים יותר אלה היו בקבוקי שמפו לחפיפה. זה היה כנראה מפעל בלתי חוקי, שהטריד את השכנה הכי קרובה אליהם, אימא של מאירה, שהריחות הרעים ממש פגעו בבריאותה.

גם השכן הישיר גדעון, רווק יליד הארץ, סבל מן הריחות הרעים בחצר. לא ברור מדוע צבר חילוני השתכן בבית דו־משפחתי עם משפחה של ניצולי שואה דתיים מהונגריה. כזכור, המשתכנים יכלו לבחור את השכנים הישירים שלהם. לא היה שום קשר בין השכנים האלה שחלקו קיר משותף. כנראה חלק מן המשתכנים, שלא מצאו שותפים מתאימים בכוחות עצמם, “שודכו” זה לזה. אימא של מאירה, אלמנת מלחמה שעבדה קשה לפרנס את שני ילדיה, לא העזה להתלונן. הם היו אנשים ש“לא כדאי להתעסק איתם.” השכן הרווק גדעון גר שם די הרבה שנים, אך בסופו של דבר עזב את השיכון.

המשפחות ההונגריות היו שונות מן המשפחות האשכנזיות ה“מצויות”. הם לא דיברו אידיש, הם דיברו הונגרית, כשם שהמשפחות היֶקיות לא דיברו אידיש, אלא גרמנית. היו שתי משפחות יקיות ברחוב שלנו. לאבא של בלהה ושרה היתה מכבסה בעיר. היינו רואים אותו רוכב על אופניים עם סל קש ענקי מחובר ל“סבָּל”. שרה היתה מבוגרת יותר וסיימה את לימודי היסודי בנצח־בנות בעיר, ובלהה למדה בנר־עציון הסמוך. הם גרו בצמוד למשפחה ייקית אחרת, עם שני ילדים קטנים, שאחר כך נולד להם בן נוסף, מה שהיה קצת יוצא דופן ברחוב שלנו. הנורמה היתה אז שני ילדים. אבא שלהם היה נהג משאית זבל של העירייה, וזה נחשב אז לעיסוק מכובד. זאת היתה עבודה עם משכורת קבועה ותנאים סוציאליים, שלא היו לעובדים עצמאיים, כמו אבא שלי או אבא של בלהה, שהיה בעל מכבסה. מכוניות פרטיות היו נדירות אז ורק למעטים היו כישורי נהיגה. גם לנהגי אוטובוסים היה אז מעמד נכבד. דוד שלי, שהיה נהג משאית בצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, התפאר תמיד בכישורי הנהיגה שלו, למרות שלא היתה לו אז מכונית משלו.

שרה ובלהה דיברו גרמנית עם ההורים. הייתי אצלם בבית פעמים ספורות בלבד, למרות שהם היו שכנים ממש קרובים ורק בית אחד הפריד בינינו. אני רק זוכרת שקיבלתי שם פעם פרוסת לחם עם גבינה לבנה ובצל חתוך לחתיכות קטנטנות, מאכל שאצלנו אף פעם לא היה, וזה היה טעים לי מאוד. האמת היא שמעולם לא הרגשתי בנוח במשפחות של ייקים, לא אצלם וגם לא בבתים של חברות אחרות שהיו לי במשך השנים. הם היו “לא משלנו”, אולי באופן פחות בולט מאשר השכנים התימנים, אבל נוכח לא פחות ואולי אפילו יותר. אני גם לא זוכרת שהיו להורים של שרה ובלהה קשרים עם שכנים אחרים מלבד המשפחה הייקית איתם חלקו קיר.

על החיץ בין שתי העדות, יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה, נכתב הרבה. בארצות הברית תהום של ממש הפרידה ביניהם. יהודי גרמניה היגרו לאמריקה כחצי מאה לפני יהודי מזרח אירופה והתבססו מהר בחברה האמריקאית. הם די התביישו באחיהם ה“אוסט־יודן” שהגיעו חסרי כול, לבושים בבגדים מסורתיים וללא כל השכלה מודרנית. כיום זוהי נחלת ההיסטוריה. בארץ המצב היה שונה. רוב היֶקים הגיעו מאוחר, כאשר העילית כבר היתה מבוססת והורכבה כמעט כולה מיהודים מזרח אירופאיים. אבל הם התבלטו מיד במקצועות החופשיים ובתחום האקדמיה. וגם אם התרקמו סביבם יותר בדיחות מאשר סביב כל עדה אחרת עד אז, הרי הם כבשו עד מהרה מקום מכובד בחברה הישראלית המתהווה. השכנים שלנו לא היו בעלי השכלה ניכרת, ולפי התרשמותי גם את ילדיהם לא דחפו לרכוש השכלה גבוהה. אבל הם היו אנשים חרוצים וממושמעים, שעשו כל מה שצריך לעשות כדי להתקדם בחיים.

היו להם כמה יתרונות על פני רוב האשכנזים האחרים. לשרה ולבלהה היו בני דודים. האחיות של אימא שלהן גרו בצד השני של השיכון. בת הדודה היתה מבקרת את בלהה, בת גילה, לעיתים קרובות. לרוב הילדים בסביבה שלנו לא היו בני דודים. המשפחות הייקיות היו הראשונות בשכונה המיידית שלנו שהרחיבו את הבית, מה שנקרא אז “חדר שלישי”. כספי השילומים שניתנו ליוצאי גרמניה איפשרו להם תנאי חיים טובים יותר. אני לא זוכרת שהוריי, או שכנים אחרים, מתחו ביקורת כלשהי, אך אולי הייתי צעירה מדי כדי להיות מודעת לכך. יהודי גרמניה, אחרי הכול, סבלו באופן יחסי פחות מיהודי פולין, ליטא, הונגריה, יוון וארצות אחרות. רבים מהם הצליחו לצאת מגרמניה לפני המלחמה, לא אחת עם רישיונות עלייה שנועדו ליהודי פולין וליטא והועברו ליהודי גרמניה, שמצבם נראה נואש יותר בשנות ה־30. מכל מקום, נדמה לי שכיום, כמו בארה"ב, ההבדלים בין יהודי גרמניה ליהודי מזרח אירופה הם נחלת העבר. בשני העשורים הראשונים של המדינה ההבדלים היו עדיין קיימים, וגם כילדה קטנה הייתי מודעת לכך שהייקים וגם ההונגרים הם “לא משלנו” – הם שונים.

בסביבה המיידית שלנו היו לפחות 6 משפחות ספרדיות דוברות ספָאניולית (לא השתמשו אז במונח לדינו). הם לא נראו שונים מן השכנים האחרים, ואפשר היה לזהות אותם רק כשהיו מנהלים ברחוב שיחות בספאניולית. בעל המספרה הקטנה במרכז המסחרי היה ממוצא ספאניולי. היתה לו בת בגילי, אבל לא היה לי שום קשר איתה ואני לא יודעת אפילו היכן למדה, מפני שהיא גרה ממש בקצה השיכון, סמוך לכביש לוד ולשדה הבור הגדול, אזור שלעיתים רחוקות הגעתי אליו. היא גם לא הגיעה אף פעם לאזור שלנו. חברוּת בשנות הילדות היתה קודם כל עניין של גיאוגרפיה. אם מישהי גרה קרוב והיתה יוצאת לרחוב – היא היתה חברה. אם מישהי גרה רחוק יותר ולא היית פוגשת אותה ברחוב – הסיכויים לחברות היו פחותים. רוב החברות מבית הספר היסודי גרו רחוק יחסית, וגם אם ביקרנו לפעמים זו את זו, זה היה כרוך תמיד בהליכה די ארוכה. הילדות בשכונה היו תמיד זמינות.

הקרובה אליי ביותר מבין המשפחות דוברות הספאניולית היתה המשפחה של מאירה. גרנו באותו רחוב, במרחק של שני בתים זו מזו. כבר סיפרתי קודם לכן שאמא של מאירה היתה אלמנת מלחמה. אבא של מאירה, שהיה חייל בצבא הבריטי, נהרג עוד לפני שנולדה. על הפצעים הכואבים ביותר בחיינו אנחנו לא נוטים לדבר בגיל הילדות והנעורים. מיום שהיכרתי את מאירה, הייתי אז ילדה קטנה, ידעתי שאין לה אבא. בגיל מבוגר יותר ידעתי, אני לא זוכרת מי סיפר לי, שאבא שלה נהרג במלחמת העולם השנייה. ידעתי גם שהיא נקראת על שמו. יותר מזה בעצם לא ידעתי. מאירה מעולם לא דיברה על אביה, האבא שלא הכירה. עידן ועידנים אחרי שעזבנו את פג’ה, כאשר התעורר בי הדחף, הצורך, לחזור אל כל מה שנמוג בזמן, חזרתי גם אל אבא של מאירה, היחיד מכל האבָּאים בסביבה שלנו שלא היה נוכח.

אבא של מאירה נולד בטורקיה והגיע לארץ בהיותו בן 10. הוא למד בבית ספר נצח־ישראל בפתח תקווה, השתלם בנגרות, התחתן, ואחרי שנה נולד בן, האח הגדול של מאירה. בסוף שנת 1940 הוא התנדב לשרת בצבא הבריטי. משה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, הוא שיזם את התוכנית לגיוס המוני לצבא הבריטי. עד פברואר 1941 התגייסו יותר מ־3000 מתנדבים ארצישראליים, ואבא של מאירה היה ביניהם. רובם שובצו לחיל החפָרים הבריטי. תפקידם היה לפרוץ דרכים, לסלול כבישים, לבנות ביצורים, להניח קווי מים, ופעולות הנדסה ובינוי אחרות. הגדוד בו שירת אבא של מאירה הועבר לטוברוק, עיר נמל בצפון לוב. זו היתה נקודה אסטרטגית חשובה ביותר, משום שזה היה הנמל היחיד דרכו אפשר היה לקבל אספקה. הבריטים הצליחו לכבוש את טוברוק מידי האיטלקים כשבועיים לפני שאבא של מאירה נהרג. גרמניה שלחה יחידה צבאית בפיקודו של ארווין רומל אל האזור. אל תוך הקלחת הזאת הגיע הגדוד של החיילים הארצישראליים באונייה שהיתה עמוסה בחביות דלק. האוניה הופצצה ע"י מטוס גרמני ורבים מן החיילים נספו. בבית הקברות הבריטי בטוברוק נקברו 15 חיילים ארצישראלים וביניהם אבא של מאירה. היא נולדה כעבור 6 שבועות ונקראה על שמו.

אימא של מאירה עבדה בקופת חולים במרכז העיר ובמשך רוב שעות היום לא היתה בבית. מאירה היתה מבוגרת ממני בשנים אחדות, כך שהידידות בינינו התחילה מאוחר יחסית. היא לא היתה חלק מחבורת הילדות שהיו משחקות ברחוב. זאת היתה בהתחלה ידידות בין נערה מתבגרת לבין ילדה קטנה. כשהייתי בת 10 סיפרה לי מאירה איך באים ילדים לעולם. לא היה לי קודם לכן שמץ של מושג, ואני לא זוכרת ששאלתי אי פעם איך באתי לעולם. מכל הבנות שהיו בשכונה ביליתי הכי הרבה זמן בבית של מאירה. גם עם אימא שלה היה לי יותר קשר מאשר עם האימהות האחרות למרות שרוב הזמן היא לא היתה בבית. מאירה ביקרה גם אצלנו ובמשך תקופה ארוכה הביאה לאימא שלי ספרי קריאה מבית הספר בו למדה. יצא כך שמאירה היתה החברה היחידה מן השכונה איתה נשמרו הקשרים גם לאחר ששתינו עזבנו את פג’ה. שתינו למדנו ביחד בקורס מורי דרך לאחר מלחמת ששת הימים, ומאירה, שידעה הרבה שפות, בעצם מעולם לא הפסיקה לעבוד בהדרכת תיירים. אימא של מאירה נשארה בשיכון שלנו שנים רבות, עד שלא היתה מסוגלת עוד לחיות לבדה.

היו כמה משפחות תימניות בשכונה המיידית שלנו. התימנים, צריך להודות, היו אז בתחתית הדירוג החברתי באזור שלנו. הם היו ה“לא משלנו” הכי בולטים בתקופה בה יהודים אחרים מארצות האיסלם רק התחילו להגיע לאזור שלנו. משפחת יפת, שגרה ברח' שלמה מילר, חיזקה את כל הדעות הקדומות שהיו קיימות אז כלפי התימנים. הם היו היחידים באזור שלנו שזכו בפרס בן־גוריון – פרס של 100 לירות שהוענק אז לכל משפחה שהולידה 10 ילדים. לא זכור לי שהילדים למדו בבית הספר נר־עציון הסמוך, ואני בספק אם הילדים למדו בבית ספר כלשהו – לפחות לא הילדים הגדולים. היה להם חמור שהסתובב חופשי, וגם כלב שלא היה אף פעם קשור. לא פעם, כשחזרתי לבד בלילה, הייתי עושה עיקוף גדול כדי להימנע מן הנביחות המפחידות של הכלב הזה. אף אחד לא העז לבקש מהם לקשור את החמור או את הכלב. הם נחשבו לאנשים ש“לא כדאי להתעסק איתם.”

באותו רחוב גרה גם משפחה אחרת שתאמה את הסטריאוטיפ שרווח אז ביחס לתימנים. את שמם מעולם לא ידעתי, כולם קראו לבעל “השיכור”, ולאשתו הצולעת, שכמעט לא ראו אותה בחוץ, “אשתו של השיכור”. הם חלקו קיר משותף עם המשפחה של חברה שלי אורה. פעם, כשביקרתי שם וישבתי עם אורה ועם אחותה, נשמעו צעקות נוראות מעבר לקיר. היה ברור ש“השיכור” מכה את אשתו, ושני הילדים הפעוטים, אלי וזהבה, לא פסקו למרר בבכי שעה ארוכה. כתבתי ביומן: “דמעות עמדו בעיני כולנו. כולנו בכינו, ממש בכינו, למול המציאות המרה שנגלתה לנו במלוא זוועתה. לא יכולנו להועיל במאומה. נשאר לנו רק לבכות.” אך ברוח האידיאלים הנשגבים עליהם התחנכתי בתנועת הנוער הקומוניסטית, הבעתי אמונה שיום יבוא ובני האדם יחיו חיים טובים יותר, ועם שינוי המשטר תופעות כאלה תיעלמנה מן העולם.

אם שתי המשפחות האלה חיזקו את הדיעות הקדומות שהיו אז כלפי העדה התימנית, הרי המשפחה של אורה הפריכה אותן. אורה, שהיתה מבוגרת ממני בשנתיים או קצת יותר, היא לא ידעה את התאריך המדויק בו נולדה, היתה אחת מחברות הילדות הקרובות שלי, וביקרתי אצלם די הרבה. היתה להם סבתא. זה היה נדיר באותן שנים. לאף אחד אחר בשכונה המיידית לא היתה סבתא. הסבתא נתפסה בעיני בהתחלה כמשהו שיש רק לתימנים, כמו העז שהיתה להם בחצר. לכל האחרים היו רק תרנגולות וברווזים. סבתא של אורה לבשה תמיד תלבושת תימנית, מכנסיים צבעוניים מתחת לשמלה, והיא דיברה רק בשפה התימנית. בקצה החצר, במקום שהיה לשכנים האחרים מחסן, בנו לה חדר קטן בו התגוררה. אימא של אורה כבר לא לבשה בגדים תימניים, היא לבשה בגדים רגילים, חולצה וחצאית ומטפחת על הראש. היתה לה הליכה זקופה במיוחד, ייתכן שנשאה על ראשה כדי מים בצעירותה בתימן. היא עבדה מחוץ לבית, אורה אף פעם לא דיברה על עבודתה, אך כנראה היתה עוזרת בית. היה לי פעם חיכוך שמאוד הצטערתי עליו עם צביה, אחות של אורה, שהיתה צעירה ממני בשנה־שנתיים. השיחה נסובה על כובסות, ואני השתמשתי בביטוי “התימנייה שלנו”, שהיה מקובל אז מאוד כאשר נשים דיברו על הכובסות שלהן, שהיו כולן יוצאות תימן. צביה נפגעה מאוד, היא היתה ילדה דעתנית, בעלת גאווה, ואת מה שאמרתי כבר אי אפשר היה לקחת בחזרה… ועם זאת, יש לציין שלילדות התימניות שהיו חברות ילדותי, אורה ואחותה צביה, היה מעמד איתן לא פחות מאשר מעמדן של הילדות האחרות בשכונה. הן היו ילדות חזקות עם פה גדול, ילדות שידעו לעמוד על שלהן, ומעמדן בחבורת הילדות היה בוודאי איתן משלי.

בשבתות היה אבא של אורה יושב במרפסת עם חיזקי, האח הצעיר של אורה, והם היו קוראים ביחד בתורה בניגון תימני. שאלתי פעם את אורה למה רק חיזקי קורא עם אבא שלה את התורה ולמה היא ואחותה לא קוראות איתם, והיא ענתה לי שזה רק בשביל בנים – בנות לא צריכות לעשות את זה. ועם זאת, התמונה של האב ובנו, יושבים כל שבת במרפסת וקוראים ביחד את התורה בניגון תימני, היא אחת התמונות היפות שאני נושאת איתי משנות ילדותי. ממרחק הזמן אני אפילו מקנאה בכל מי שזכה לזה…

כשהייתי בת 11 הזמינה אותי אורה לסדר פסח. זה היה הסדר הראשון בחיי. גם אצלנו ציינו את החג כל עוד אימי היתה בריאה, אבל רק בארוחה חגיגית בה השתתף גם הדוד היחיד שהיה לי, שהיה מגיע מתל אביב. אבל סדר לא היה. וכך קרה שהסדר הראשון בחיי היה דווקא סדר תימני.

פעם הגעתי לבית של אורה באמצע יום כיפור. כל בני המשפחה היו בבית הכנסת התימני, שהיה מחוץ לשיכון שלנו. אורה העדיפה ללכת עם הבנות בשכונה לבית הכנסת ברחוב שלנו. עד גיל 12 או 13 גם אני הייתי מתלווה לבנות בשכונה ומסתובבת איתן בחצר בית הכנסת, שהיה ממש מול הבית שלנו. בצהריים הלכתי עם אורה לבית שלהם. אף אחד לא היה שם. השולחן בחדר הגדול היה ערוך ומוכן לשבירת הצום. היו שם כל מיני מטעמים, שקדים ואגוזים ופירות מיובשים, והיו גם מאכלים שלא היכרתי ואורה הצביעה על כל אחד מהם ונקבה בשמו. פתאום אורה ביקשה ממני להתכבד. סירבתי. דברי המתיקה נראו נהדר, אבל הרגשתי שזה לא יהיה נכון לאכול באמצע יום כיפור בנוכחות חברה באמצע הצום. אבל אורה לחצה עליי, ממש לא הרפתה ממני, ובסופו של דבר לקחתי מאחת הקערות חופן קטן של שקדים. אורה הביטה בי, עיניה התעגלו, מבטה ננעץ בפה שלי, בפעולת הלעיסה, והיא לא עיפעפה אפילו פעם אחת עד שסיימתי ללעוס את השקדים. האם ציפתה שמשהו יקרה? אני לא זוכרת שדיברנו על כך לאחר מעשה.

היה לאורה בן דוד בשם צדקיה שהיה מבוגר ממני בשנים אחדות. הוא גר בשכונה אחרת. בנעוריי המוקדמים הייתי פוגשת אותו מפעם לפעם כאשר היה מבקר אצלם. הוא היה בחור נאה, אפילו מקסים, ותמיד חבש כיפה סרוגה בצבעי כחול־לבן. מפעם לפעם היינו מטיילים יחד לאורך רח' שלמה מילר, שם גרה המשפחה של טובה. אני לא זוכרת על מה היינו משוחחים, אבל תמיד היה לנו על מה לדבר, ובאופן ברור חיבבנו זה את זו. מעולם לא העלינו על דעתנו להיפגש מחוץ לשכונה, במקום שנהיה בו לבדנו. ההבדלים בינינו נראו תהומיים: הוא תימני חובש כיפה, ואני חברת תנועת נוער קומוניסטית אדוקה, פעילה מאוד בתנועה באותם ימים, וכמובן הכי רחוקה שאפשר מאורח החיים הדתי.

היו בשיכון שלנו גם כמה משפחות שהייתי מגדירה אותן כ“ישראליות”: ההורים נולדו בארץ או הגיעו בגיל צעיר, הם העניקו לילדיהם שמות “מודרניים”, היה להם מבטא כמו שלנו, ובכלל הם היו שונים מן ההורים של רוב הילדים בני גילי, שנולדו בארצות אחרות. בסביבה המיידית שלנו לא היו משפחות כאלה. השכן יצחק הגנן היה אמנם יליד הארץ, אך אשתו היתה רומנייה. הוא לא היה מעורה בישראליות החדשה שנוצרה בארץ. ילדיהם נקראו בשמות הכי “גלותיים” וגם אורח חייהם לא היה שונה מזה של השכנים האחרים.

אני זוכרת משפחה אחת שבלטה ב“ישראליותה”: הם גרו ברח' שלמה מילר, אבל בקטע המערבי שלו, בקרבת לשכת הגיוס, אזור שלא הגעתי אליו באופן קבוע. ההורים היו אנשים נאים מאוד למראה, והיו להם 3 בנות שנודעו ביופיין. הבת הגדולה נקראה שירה, שם שעדיין לא היה נפוץ אז, הצעירה ממנה, שנולדה עם הקמת המדינה, נקראה אומה, שם יוצא דופן לחלוטין, והצעירה ביותר: ליאורה. שמות נדירים בשיכון שלנו, שונים מן השמות המסורתיים שניתנו לרוב הילדים.

בצד הדרומי של השיכון גרה משפחת אורן. זו היתה משפחה “מעורבת” – האב היה ממוצא אירופאי, והאם, אישה שחרחורת ונמרצת מאוד, היתה ילידת הארץ, אולי ממוצא קווקזי. למשפחת אורן היו 3 ילדים: הבן עמוס, לימים עיתונאי שהתמחה במוסיקה ישראלית, והילדות סמדר ואביבית. בעקבות שיעורים פרטיים באנגלית שקיבלתי לפני בחינת הבגרות מאחת המורות הפרטיות הוותיקות בעיר, השקעה שאיכשהו הוריי הצליחו לעמוד בה, התחלתי ללמד אנגלית בעצמי כשאני נעזרת במחברת הדקדוק המעולה שהמורה רשמה במהלך השיעורים, ובה היו מודגמים כל הזמנים הדקדוקיים שקיימים באנגלית. יצא לי שם של מורה טובה בשיכון שלנו, ושלושת הילדים של משפחת אורן נשלחו אליי בזה אחר זה. ההורים היו מודעים לחשיבות השפה האנגלית ואביבית הקטנה נשלחה אליי כבר בכיתה ג' או ד'. זאת היתה משפחה בה הופנמה ה“ישראליות” באופן מלא. היו בוודאי משפחות אחרות כאלה, אחרי הכול זה היה שיכון בו גרו מאות משפחות, אך ללא ספק הן לא היוו רוב בשיכון.

 

10. בתי ספר יסודיים    🔗

שלא כמו בשיכונים אחרים, בהם רוב הילדים למדו באותם מוסדות חינוך, הרי בפג’ה שלנו למדו הילדים בבתי ספר יסודיים שונים: נר־עציון, בית־יעקב, שארית־ישראל, א“ד גורדון. אלה שהגיעו לשיכון כילדים גדולים המשיכו ללמוד בבתי הספר המרכזיים בעיר: מאירה בבי”ס פיק“א, שרה בנצח־בנות, ואילו מֶמֶה מרחוב יציאת־אירופה הסמוך המשיך ללמוד בבי”ס הֶס בעיר.

נר־עציון    🔗

נר־עציון היה בית ספר ממלכתי־דתי, ובנוסח אותם ימים למדו בו בנים ובנות ביחד. רוב הילדים בשכונה המיידית שלנו למדו בבי"ס נר־עציון: חברה שלי אורה, שהיתה כיתה מעליי, אחיה ואחותה הצעירים, ואני מניחה שגם שני הילדים הקטנים שנולדו במשפחה, שאותם כבר לא היכרתי. המשפחה של אורה, כזכור, הגיעה מתימן; גם בלהה, הבת של השכנים היֶקים ברחוב שלנו, למדה שם, וגם שלושת הילדים של השכנים הישירים שלהם, יקים גם כן, למדו שם.

היו גם הורים ששלחו את הילדים לנר־עציון בעל כורחם. לאה’לה, בת השוחט, היתה ממשפחה חרדית. “הייתי ילדה רזה וחולנית, עם פנים ממש ירוקות,” היא זכרה לימים. “אימי חששה לשלוח אותי לבית ספר רחוק מחוץ לשיכון.” אבל הדסה, גם היא ממשפחה חרדית, נשלחה לבית־יעקב, ואילו אחיה, מבוגר ממני בשנה, למד בשארית־ישראל, שֶרית בלשוננו אז, גם הוא מחוץ לשיכון. כאשר בית ספר ממלכתי־דתי לא התאים לאורח החיים של המשפחה עמדו ההורים בפני החלטה קשה. רינה, הבת של השכנים שלנו לבית הדו־משפחתי, הקומוניסטים היחידים בשיכון מחוץ לאבי, נשלחה לנר־עציון. גם הם חששו לשלוח את הילדה לבית הספר החילוני בעין גנים, שהיה רחוק יחסית והיה כרוך בחציית כבישים. רינה למדה 3 שנים בנר־עציון. “ללמוד בבי”ס דתי בילדות המוקדמת, בבית אתאיסטי מובהק, יצר בי קונפליקט פנימי מתמיד," זכרה לימים. “בזכות אבי עם חוש ההומור שלו יצאתי בשלום מהסבך התיאולוגי הזה. הוא אמר שהוא הרב בבית ולכן יש לנהוג לפי המנהגים של הבית – גם אם יש לחם בפסח…” במבט לאחור הלימודים בנר־עציון זכורים לה כחוויה טובה, וגם סייעו לה להשתלב שילוב מלא עם ילדי השכונה.

בי"ס נר־עציון היה פחות או יותר מול הבית שלנו, וגם אם לא למדתי שם, הגעתי לשם לא אחת. זכורות לי במיוחד מסיבות סוף השנה שלהם, שנערכו בחצר בית הספר, ואליהן הוזמנו גם השכנים שהתגוררו בסביבה. ההזמנה, שהיתה בכתב, הונחה בתיבת הדואר שלנו, ועליה הודפסה תוכנית הערב. ברשימת הנאומים והמופעים הופיע גם משהו שנקרא “ענייני דיומא.” לא היה לי מושג במה מדובר, אך מאחר שקראתי באותה תקופה את “שלושת המוסקֶטֶרים,” ספרו של הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא, הנחתי שיקריאו קטעים מן הספר. נידמה לי שרק כעבור שנה, אולי אפילו יותר, גיליתי שהמילה דיומא היא מילה ארמית, ומדובר בעצם בענייני היום. האנקדוטה הזאת, שנותרה חקוקה בזיכרוני, מעידה כמובן עד כמה הסביבה בה גדלתי היתה זרה לעולם האחר אליו השתייכתי.

הילדים הידועים ביותר שלמדו בנר־עציון הם כנראה ילדי משפחת קָצובֶר, שגרו בצד הדרומי של השיכון: צבי ובֶּני, לימים מראשוני המתנחלים בחברון. לא היה לי שום קשר אישי איתם, אך ראיתי אותם ואת אחותם דבורה לעיתים קרובות בדרכם לבית הכנסת בשבתות ובחגים. את בני קצובר הייתי פוגשת בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים כאשר הובלתי מטיילים לחברון. צעיר נלהב, בעל יופי הרצליאני, שניסה לשכנע את המבקרים בצדקת דרכם של המתנחלים הראשונים. משפחת קצובר היתה אופיינית מאוד לציבור המשתכנים בפג’ה עירוני: דתיים חובשי כיפה סרוגה שילדיהם למדו בנר־עציון והיו חניכי בני־עקיבא. היו שהורידו את הכיפה לימים, ואחרים נעשו קיצוניים יותר אחרי מלחמת ששת הימים.

בשנת 2011 עמד בית ספר נר־עציון במרכז החדשות. כאשר עלה שמו של נר־עציון לכותרות הראשיות כבר הייתי מרוחקת מפג’ה מרחק שנות אור. האמת היא שאפילו לא הבנתי בהתחלה שמדובר בבית הספר לידו גדלתי. משום מה זכרתי בטעות שבית הספר נקרא ניר עציון, כשמו של המושב הדתי באזור הכרמל. התברר לי אז שהרבה שינויים חלו באזור מאז עזבנו את פג’ה עשרות שנים קודם לכן. השדות הפתוחים בהם גדלו פרחי בר נעלמו, וגם הפרדסים מצפון לנו, מהם הגיעו מדי לילה יללות התנים – כבר אינם. בכל המקומות האלה הוקמו שיכוני עולים, ובאיזשהו שלב יושבו בהם עולי אתיופיה. ב־2011 למדו בנר־עציון 280 תלמידים, ביניהם רק תלמיד אחד “לבן.” ה“לבנים” האחרים שהתגוררו באזור שלחו את ילדיהם לבתי ספר מחוץ לשיכון. הורי התלמידים האתיופים התמרדו. הם התנגדו לכך שילדיהם ילמדו למעשה בגטו אתיופי. העירייה סגרה את בית הספר נר־עציון בספטמבר 2011. את התלמידים האתיופים פיזרו כנראה בין בתי ספר אחרים בעיר.

הגעתי אל בית הספר נר־עציון שנים ספורות לאחר סגירתו. בכניסה היה שלט כחול עליו נכתב באותיות לבנות גדולות:

בית־הספר ממ"ד “נר־עציון”

הוא פעל בשנים תש“י־תשע”א

הנציח בשמו את נופלי גוש עציון.

בית־הספר חינך תלמידים רבים שהגיעו מהשכונות שבסביבתו

לאהבת עם ישראל, התורה והארץ.

היה מהמובילים והמצטיינים בקליטת תלמידים עולים.

לאורך השנים, העמיד בית־הספר אלפי בוגרים,

התורמים בעשייתם בכל תחומי החיים והחברה במדינת־ישראל.

בעיתונות הזמן נכתב שפעילים אתיופים תבעו להוריד את השלט הזה, שלא שיקף לדעתם את המציאות. אך כמי שגדלה ממש מול נר־עציון אני יכולה להעיד שסופו העגום של בית הספר הזה אינו מעיד על תחילתו. נר־עציון נחשב לבית ספר טוב בשעתו. למדו בו תלמידים מכל מגזרי האוכלוסייה של אותם ימים: ותיקים ועולים, אשכנזים ותימנים ומגוון של עדות אחרות. כיום, לפי מה שסיפרו לי כשעצרתי שם לכמה דקות, המקום הפך לישיבה.

בית ספר א"ד גורדון    🔗

כאשר עברנו לפג’ה הייתי באמצע כיתה א' בבית ספר הֶס. עברנו לבית החדש באביב, כלומר נותרו עדיין כמה חודשי לימוד עד סוף השנה. איך הגעתי לבית ספר הֶס אני לא זוכרת. הייתי בת שש וכמה חודשים. המרחק מהבית שלנו לביה“ס היה כשני ק”מ. לא ייתכן שהלכתי ברגל לבד כל יום הלוך וחזור. לא מתקבל על הדעת שאימא שלי נסעה איתי באוטובוס כל בוקר וחזרה בצהריים לקחת אותי. זה היה גוזל ממנה לפחות שלוש שעות כל יום. לא נראה לי גם שאבא שלי הרכיב אותי כל יום על האופניים שלו הלוך וחזור. הייתי זוכרת הרפתקה כזאת. אבי מעולם לא הסיע אותי על האופניים הישנים שלו. לא על הרָמָה ובוודאי לא על הסַבָּל. כנראה נסעתי באוטובוס לבד, וכנראה גם לא היה שום דבר מפחיד בנסיעות האלה. אין לי אפילו שביב זיכרון מן הנסיעות האלה, שארכו לפחות חודשיים, החל מסיום חופשת הפסח ועד החופש הגדול.

בכיתה ב' התחלתי ללמוד בבית הספר בעין גנים. במשך שלוש השנים הראשונות לימדה אותנו המורה אהובה, ג’ינג’ת אדומת שיער שגרה ממש מול בית הספר, ובכיתה ה לימדה אותנו המורה טובה שחורת השיער, שגם היא גרה בקרבת מקום. אין לי כמעט זיכרונות מן השנים האלה, וזה בהחלט סימן טוב – מכיתה א' בבי“ס הֶס יש לי זיכרונות מכאיבים מאוד. כנראה השתלבתי בקלות בביה”ס החדש, ולא היו לי שום חיכוכים עם הילדים או עם המורים. זה היה בפירוש: משנה מקום – משנה מזל.

בכיתה ו' עברנו ללמוד בבית הספר החדש א“ד גורדון ברחוב וולפסון, קרוב יותר למרכז העיר. היינו שם המחזור השני. לפני שפתחו את בי”ס גורדון המשיכו תלמידי עין גנים ללמוד בבי“ס פיק”א בעיר. רוב הילדים הלא־דתיים משיכון פג’ה עירוני למדו בב“ס גורדון. למעשה, לפחות רבע מן התלמידים בכיתה הגיעו מפג’ה עירוני. אף אחד מהם לא נשר במהלך השנים: התלמידים שמופיעים בתמונה של כיתה ב' מופיעים גם בתמונה האחרונה של הכיתה שלנו בסוף כיתה ח'. מהצד הדרומי של השיכון למדו איתנו חמישה בנים שהיו מן הנחשבים והמרכזיים בכיתה: דודיק, דודו, אליעזר, בני ורן. רן היה הזמר של הכיתה, ובמסיבות השמיע תמיד את שיר השומר: “מעל המגדל סביב אשקיפה, עיני תגמעעַ מרחקים…” אימו היתה “ישראלית” יותר מרוב האימהות האחרות, אולי אפילו ילידת הארץ. המשפחה של רן עזבה את השיכון לאחר סיום ביה”ס היסודי והתיישבה במושב בגליל המערבי.

בני בירך תמיד על הנרות בחנוכה, ואילו דודו הכיר את כל הלהיטים האמריקאיים שאפשר היה אז לשמוע רק ברדיו רמאללה, להיטים שבתנועה שלנו ייצגו את “האימפריאליזם האמריקאי המנוון.” אליעזר היה הצייר של הכיתה, ואילו דודיק היה כנראה הילד הכי מוכשר בכיתה, אך היו לו בעיות משמעת רבות. באותן שנים לא היו מסגרות מתאימות, בוודאי לא בפ"ת, לתלמידים מחוננים.

בצד הדרומי של השיכון גרה גם שרה’לה, שאביה עמד בשעתו בראש ועדת המשתכנים בפג’ה עירוני. המשפחה שלה נחשבה לעשירה ביותר בשיכון שלנו. היתה להם מכונית בתקופה שהמילה מכונית עדיין לא היתה מושרשת בכל חלקי האוכלוסייה, ורבים קראו למכונית פרטית טקסי. סבא שלה היה בעבר מפקד תחנת מכבי אש בפ“ת, ולימים הפך דוד שלה, דב תבורי, לראש העיר של פ”ת. שרה’לה היתה ילדה נחמדה ושקטה, שלא הבליטה את המעמד המכובד של בני משפחתה.

ילדה נוספת שגרה בשיכון שלנו היתה תמר, שגרה בשורת הבתים הראשונה של השיכון, ממש על גבול עין גנים, ומשום כך היא לא נחשבה לפֶגָ’אית של ממש. חבורת הפג’אים היתה חוזרת מביה"ס לעיתים קרובות ביחד. לא הלכנו ברחוב הראשי, רחוב וולפסון, אלא בסימטת כרמלי המקבילה. היינו מתיישבים על גדר האבן מול הבית של המורה טובה, שהיתה מורה שלנו בכיתה ה', ודנים באירועי היום עם הרבה בדיחות וצחוקים. אהבתי מאוד להיות בחבורה גדולה ועליזה כזאת.

רק ילדה אחת מבין בנות הכיתה גרה ממש לידי. נירה ואני היינו הילדות היחידות בסביבה המיידית שלנו שלמדנו בבי"ס גורדון. נירה גרה ברח' שלמה מילר, במרחק שתי דקות הליכה ממני. הייתי עוצרת כל בוקר מול הבית שלהם, ואם עדיין לא היתה מוכנה הייתי מחכה במרפסת. בשלב מסוים, נידמה לי בכיתה ה', היתה לנו כבר שריקה משלנו: קֶה־סֶרָה־סֶרָה – להיט גדול באותם ימים. נירה גם העניקה לי שם־חיבה, שם שרק היא השתמשה בו. לא היה לי אז שום שם חיבה אחר מחוץ לבית.

נירה היתה הילדה היחידה בשכֵנותנו שהיתה קרובה אליי מבחינת רקע המשפחה, תחומי העניין, ואפילו הגיל. היא היתה צעירה ממני בשבועיים, למעשה הילדה הכי צעירה בכיתה. אבל אני הייתי ילדה רזה, ממש ציפּלונית, ילדה שזכתה לכינויים כמו מחט, חוט או סתם מקל – ואילו נירה היתה שמנה וגדולה, ומאחורי הגב כינו אותה דוּבָּה. השם שניתן לה, נירה, שם ישראלי בתכלית, היה יוצא דופן בסביבה שלנו, שם רוב הילדים נקראו ע“ש בני משפחה מן הגולה. ההורים של נירה עלו לארץ בשנות ה־30, כמו הוריי. הם דיברו ביניהם באידיש אך עם הבנות דיברו בעברית – כמו אצלנו. לנירה היתה אחות גדולה, הבדל השנים ביניהן היה רב, וזה לא היה יוצא דופן באותה תקופה – אולי בגלל המלחמה. אחותה כבר לא גרה בבית ונירה גדלה למעשה כבת יחידה. אבא של נירה עבד באחד המפעלים של אזור התעשייה בפ”ת. הוא היה איש שקט, שבמשך כל השנים שהגעתי אליהם הביתה לא החלפתי איתו יותר מכמה מילות נימוס. בערבים הוא קרא את עיתון “דבר”, שהגיע אליהם יומיום, או עיין בספר. היו להם הרבה ספרים שאצלנו בבית לא היו: כרכים גדולים של כל־כתבֵי סופרים ידועים, שהיו אז נפוצים ונרכשו במחירים מוזלים באמצעות מקום העבודה של אבא שלה, שהיה חבר הסתדרות כמובן.

אימא של נירה פיקחה בקפדנות על סדר היום שלה. לנירה לא הרשו לצאת לרחוב כדי לשחק עם ילדות השכונה במחבואים או ברָבּי – המונח הפתח תקוואי ל תופסת. משחקים כאלה גם לא עניינו אותה. היא היתה ילדה שמנה וכבדת תנועה ומשחקים כמו 4 מקלות או חמור ארוך היו קשים לה. משחק כמו בֶּרָלֶה קָדוישֶה, כאשר ילדה אחת מתכופפת והילדות האחרות קופצות מעליה – היה לגמרי מעבר ליכולתה. הילדות בשכונה גם לא נראו מתאימות בעיני אימא של נירה: הן היו פשוטות, הן לא קראו ספרים, ומאוחר יותר הן לא חשבו אפילו על תעודת בגרות. נירה הקדישה את כל שעות אחר הצהריים להכנת שיעורי בית. היא היתה תלמידה שקדנית ותמיד באה מוכנה לכיתה – “דָגרָנית” במינוח של התקופה.

הידידות בינינו היתה ממודרת. לא זכור לי שאי פעם הסתובבנו סתם כך ברחוב ללא מטרה. היתה תקופה שהלכנו במוצאי שבת לראות סרטים ב“בית שלמה” בשיכון פג’ה ותיקים. כמעט תמיד נפגשנו בבית שלה. שיחקנו בריכוז, לוטו, דוּקים, והכי הרבה ב“סופרים”. זה היה משחק קלפים של השלמת רביעיות. 4 קלפים בעלי שם של סופר אחד היוו רביעייה. מתחת לשמו של כל סופר היו רשומים 4 ספרים שכתב. מי שהצליח להשלים יותר רביעיות היה ה“ספרן” הזוכה. באמצעות המשחק הזה למדתי על סופרים רבים שעד אז אפילו שמם לא היה מוכר לי. רובם סופרים עבריים מתקופת ההשכלה או קצת יותר מאוחר. את רוב הספרים האלה אקרא לימים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה, אבל הודות למשחק הרביעיות, שרק עם נירה יכולתי לשחק, שמות הסופרים כבר יהיו מוכרים לי אז.

החל מכיתה ב' ועד כיתה ח', כמעט כל שנות בית הספר היסודי, להוציא חופשות או מחלות, נירה ואני הלכנו לביה"ס ביחד וכמעט תמיד גם חזרנו ביחד.

כל הילדים שהגיעו לכיתה שלנו מפג’ה עירוני היו ממוצא אשכנזי, רובם כנראה ממשפחות של ותיקים. כזכור, ותיקים נחשבו אז אלה שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. אך לבי“ס גורדון הגיעו גם הרבה ילדים מרקע שונה. היתה קבוצה גדולה של ילדים וילדות מרח' רמב”ם. גרו שם באותה תקופה הרבה דוברי ספָאניולית, גם הם ותיקים בארץ. הם העניקו למנהל ביה“ס, שהרכיב משקפיים, את הכינוי “שָשוּטוֹ” – עיוור בספאניולית. משום מה כמעט כולם באיזשהו שלב נשארו כיתה. כנראה היתה איזו דיעה קדומה נגדם, שכן חיים ואברם, שבאו מרקע דומה, אך גרו ברחוב אחר – לא נשארו כיתה. ילד אחד מרח' רמב”ם, רזה וחלוש מאוד, שנעדר מן הלימודים למשך תקופות ארוכות, נפטר זמן קצר לאחר סיום הלימודים. שמו המקורי היה שלום, אך באיזשהו שלב החליפו לו את השם והתחלנו לקרוא לו רפאל. זה היה המוות הראשון שחוויתי מקרוב. ילד שהיכרתי במשך שנים, שנה אחת אפילו חלקנו שולחן – איננו עוד. הלכנו עם המורה ל“שבעה” בביתם. מאחר שקרובי משפחה מבוגרים לא היו לנו, לא הזדמן לי עד אז להיות נוכחת ב“שבעה.”

היו כמה תלמידים ממוצא עיראקי, שהגיעו לארץ כילדים קטנים. הייתי מיודדת עם שתיים מהן וגם ביקרתי בבתיהן. אחת מהן נקראה קלארה, אך המורה החליפה את שמה לשם עברי כבר בתחילת כיתה ב‘. זה היה מקובל מאוד באותם ימים. חברה אחרת היתה מרים, והיא נחשבה לילדה הענייה ביותר בכיתה. בתמונת סוף השנה של כיתה ד’ היא לבושה בבגדים קרועים. לא שמרתי על קשר איתה, אך כמה שנים לאחר סיום היסודי שמו של אביה התנוסס על כמה בניינים בעיר. הוא הפך לקבלן מצליח.

אפרים גר בשכונת חסידוף, לא רחוק ממני, ולאביו היה דוכן ירקות בשוק הגדול. הוא נעדר הרבה מן השיעורים, כנראה עזר לאביו בשוק. הוא היה ילד פיקח מאוד, מבוגר מגילו, ואולי באמת היה מבוגר מכולנו בשנתיים־שלוש. כל המורים שלנו לאנגלית היו ממוצא עיראקי. בדור של הורינו צרפתית וגרמנית נחשבו לשפות התרבות באירופה, ורובם לא ידעו אנגלית.

הילדים שלמדו איתנו הגיעו מרדיוס רחב מאוד: עין גנים כמובן, שיכון מעונות עובדים, האזור ליד מגרש “הפועל”, האזור מעבר לוואדי, ואפילו ממרכז העיר. הילדה הבלונדינית נעמי, אהובת הבנים, שדיברה עם הוריה בפולנית, הגיעה מרח' סלנט בעיר. מבין כל ילדי הכיתה רק נירה גרה לידי. הפג’אים האחרים גרו בחלקו הדרומי של השיכון ולא היו כמעט הזדמנויות לפגוש אותם מחוץ לבית הספר.

במשך שלוש השנים האחרונות של ביה"ס היסודי היו לנו שני מורים עיקריים: המורה דויד והמורה שלמה. המורה דויד היה המחנך שלנו, ואילו המורה שלמה, שהיה המחנך של הכיתה מתחתנו, לימד אותנו טבע. הניגוד בין שניהם היה עצום: המורה שלמה היה צעיר מאוד, יליד הארץ, חברה’מן שידע לארגן משחקים, מסיבות וקומזיצים. המורה דויד היה יליד הונגריה, הוא היה ניצול שואה, אך מעולם לא סיפר לנו כיצד ניצל ומה עבר עליו בזמן המלחמה. זה היה שנים ספורות לפני משפט אייכמן, שפרץ את חומת השתיקה של שורדי השואה.

המורה דויד אהב מאוד את הספרות העברית שנכתבה באירופה: מיכ“ל, יל”ג, ביאליק, טשרניחובסקי, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם ואחרים. היו לי הרבה חילוקי דיעות איתו במהלך שלוש השנים שחינך אותנו. הוא היה אוהד מובהק של הימין הפוליטי. בטיול כיתתי לירושלים הוא אירגן לנו מפגש עם פרופ' יוסף קלויזנר, אחד מאנשי הרוח הבולטים אז, שהיה מועמד מטעם תנועת “חרות” לכהונת נשיא המדינה. אך עם זאת הוא היה איש רחב אופקים, הוא השאיל לי פעם ספר שירים של המשורר ההונגרי הלאומי שנדור פֶטֶפי, ואפילו כרך של “הברית החדשה”. אני חייבת לו הרבה תודות על כך שנטע בי אהבה גדולה לספרות העברית, יותר מכל מורה אחר שהיה לי אחריו – גם בתיכון ובאוניברסיטה.

 

11. תיכון בְּרֶנֶר    🔗

תיכון ברנר היה התיכון היחיד בעיר בשנת לימודיי הראשונה מלבד תיכון ישורון הדתי. כמו בימי ביה“ס היסודי גם לתיכון הלכנו נירה ואני ביחד: שריקת קֶה־סֶרָה־סרה מול הבית שלה, נירה ואימא שלה נפרדות בחיבוקים ובנשיקות במרפסת כאילו נירה יוצאת למסע ארוך – ואנחנו יוצאות לדרך. התיכון היה בעצם קצת קרוב יותר אלינו מאשר בי”ס גורדון. היינו חוצות את רח' גורדון, הכביש שחילק את השיכון לשניים, והולכות לרוחב החלק הדרומי של השיכון עד הוואדי הסמוך לביה"ס. בימי גשם אי אפשר היה לחצות את הוואדי, ואז היינו הולכות לצומת עין גנים, פונות שמאלה, והולכות לאורך רח' עין גנים עד התיכון. זה נחשב אז לסיבוב גדול.

אוכלוסיית התלמידים היתה הרבה יותר מגוונת מאשר בביה“ס היסודי. כולם למדו בתיכון ברנר: ילדי הפרדסנים מאזור רח' רוטשילד, ילדים משיכון מפ”ם שהיו חברי “השומר הצעיר”, וכמובן ילדים מאזור פג’ה רבתי: עירוני, ותיקים, שיכוני עמידר. הרבה ילדים הגיעו ממקומות רחוקים יחסית: כפר מל“ל, נווה ירק, מחנה ישראל, מושב בני עטרות, כפר מעש, קריית מטלון. לראשונה בחיי פגשתי ילדים שבאו ממשפחות עשירות מעבר לכל מה שיכולתי לדַמות. ילדה אחת טסה עם משפחתה בסופשבוע אחד לקפריסין כדי לחזות במשחק כדורגל. קפריסין היתה רחוקה אז כרחוק הירח. גם מבחינת ההישגים הלימודיים היו פערים עצומים בין התלמידים, ובכיתה יו”ד פתחו כיתה מיוחדת לתלמידים שהתקשו בלימודים.

שני תלמידים מן המחזור שלי הגיעו להישגים גדולים במיוחד: חנה צדיק־שזיפי התבלטה מיד ביכולת הריצה שלה. התמזל מזלה והמורה לספורט, יוסף לוין, הבחין מיד בכישרונותיה, טיפח אותה וכיוון את דרכה. “היא החלה את קריירת האתלטיקה שלה ב’הפועל פתח תקוה', ולימים הפכה לאחת האתלטיות הבכירות והמשפיעות במפת הספורט הישראלי.” (ויקיפדיה).

בן מחזור נוסף שהגיע לגדולות היה אריק שפירא, חתן פרס ישראל למוסיקה בשנת 1994. אריק היה מלחין פורה מאוד, שחיבר יצירות מודרניסטיות שונות מאוד מן המקובל. הוא ניסה למצוא חלופה לאסתטיקה האירופאית, ושאף ל“מוסיקה חפה מסנטימנטליות. מוסיקה יבשה כמו הסלעים שבארץ.” (“אריק שפירא – כחוח בין שושנים”, עורכת בת־שבע שפירא, אוריָן 2007).

מנהל תיכון ברנר היה יצחק מייזלר, שהקים לימים בירושלים את בי“ס בויאר לתלמידים מחוננים ממשפחות מצוקה. לפעמים היה נכנס לכיתה שלנו למלא את מקומם של מורים שנעדרו עקב מחלה. שיעוריו היו תמיד מרתקים, וזכור לי במיוחד שיעור על שלבי התפתחותו של האדם הקדמון. מייזלר היה תמיד הוגן מאוד כלפיי. בבתי ספר אחרים בארץ היו תלמידים שממש הושפלו ונרדפו ע”י מורים בגלל חברותם בתנועת הנוער הקומוניסטית. אני מעולם לא נרדפתי ע"י מורה כלשהו בתיכון, אם כי לא אחת השמעתי את דיעותיי במהלך השיעורים.

ועם זאת, ארבע השנים שלמדתי בתיכון ברנר לא היו שנים טובות. רמת הלימודים היתה כנראה טובה למדי. מעטים בישראל, בעצם בעולם כולו, יכולים להתהדר בחתן פרס נובל שיצא מבית ספרם. מבית ספרנו יצא חתן פרס נובל לכימיה ב־2011, הלוא הוא דן שכטמן. הוא סיים את התיכון כמה מחזורים לפניי, ושמעתי עליו לראשונה רק כאשר זכה בפרס נובל. חלק מהמורים שלימדו אותו לימדו גם אותי. המורה שלו לפיזיקה התראיין אפילו בעיתונות לאחר הזכייה של תלמידו. המורה הוותיק למתמטיקה, ברוך גורדון, היה איש מקסים, מין סבא חביב, וכנראה מורה מצוין. אבל מה לעשות, אני לא התעניינתי במתמטיקה. גם בפיזיקה ובכימיה לא התעניינתי במיוחד, אבל אלה היו מקצועות שבמגמה הספרותית למדו שנה או שנתיים בלבד. והכי חשוב – הם לא נכללו בבחינות הבגרות.

לא הייתי כמובן היחידה שהיו לה קשיים במתמטיקה. קיץ אחד ניתנו בחופש הגדול שבועיים של לימודי מתמטיקה מרוכזים לתלמידים המתקשים. בשנים הבאות לא ניתנה שום עזרה. כדי להמשיך ללמוד בשנת הלימודים הבאה נאלצתי כל קיץ להתכונן לבחינת־מעבר במתמטיקה. להוריי לא היתה היכולת לממן עבורי שיעורים פרטיים. לאחר כיתה יו“ד הודעתי להורי שאיני חוזרת לבית הספר. אבא שלי בכה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את אבא שלי בוכה. לעזרתנו התגייסה המפלגה. רוב חברי המפלגה הקומוניסטית בפ”ת היו ילידי מזרח אירופה. הם קיבלו חינוך מסורתי בחדר, לכל היותר בישיבה, אך את השכלתם החילונית רכשו רובם בכוחות עצמם. המשכילים ביותר בסניף שלנו היו החברים יוצאי עיראק. וכך התנדב חבר מפלגה עיראקי, שכבר נחלץ מן המעברה והתגורר במרכז פ"ת, ללמד אותי בקיץ מתמטיקה. אני חייבת לו הרבה, הודות לו הצלחתי איכשהו לעלות מכיתה לכיתה, אך זוכרת כיום רק את שם משפחתו: קוג’מן. ייסורי המתמטיקה העכירו את כל שנות התיכון, ובסופו של דבר התברר שהיו מיותרים לחלוטין. בבחינת הבגרות במתמטיקה נכשלתי ממילא, אך היו לי ציונים גבוהים מאוד במקצועות אחרים, ולפי הכללים אז הציונים הגבוהים “חיפו” על הכישלון במתמטיקה.

מובן שאיני יכולה להאשים את תיכון ברנר. האשם היה נעוץ בשיטה: במשך 10 שנות לימוד הושיבו תלמידים בעלי פוטנציאל של פרס נובל במדעים עם תלמידים שמתקשים בנוסחת האלגברה הכי פשוטה. הפסד עצום לכולם: למצטיינים שהיו יכולים להגיע הרבה יותר רחוק, וכמובן לנחשלים, שלא היה להם שום סיכוי במירוץ המתסכל הזה. ובאותה מידה: אני, שקראתי חצי תריסר ספרים בשבוע, ישבתי באותה כיתה עם תלמידים שמעולם לא קראו ספר בחייהם. אני עדיין זוכרת את ההלם שאחז בי כאשר פגשתי בספרייה אחת מבנות הכיתה, היינו אז בכיתה י"א, והיא בחנה את הספר שלקחתי הביתה. התברר שהיא מעולם לא שמעה על הסופר הרוסי לב טולסטוי – אפילו שמו לא היה מוכר לה.

למרבה הצער לא זכיתי לפיצוי של ממש בשיעורים האחרים. המקצועות האהובים עליי ביותר היו ספרות והיסטוריה, אך בשנתיים הראשונות לימדו אותנו מורים צעירים חסרי ניסיון שעזבו אחרי שנה אחת. אחד מהם היה צעיר מאוד, קראנו לו המורה שמוליק, הוא היה בעל ידע מזהיר בספרות, אך לא הצליח להשתלט על הכיתה. אין מראה עצוב מזה של מורה השולח מבטים נואשים בתלמידה היחידה בכיתה שמאזינה לו.

בכיתה יו“ד היה לנו מורה להיסטוריה, עולה חדש מפולין. אהבתי את ניתוחיו המרקסיסטיים, שתאמו אז את מה שלמדתי בתנועת הנוער הקומוניסטית. גם הוא לא הצליח להשתלט על הכיתה. העברית שלו היתה רעועה והתלמידים ממש צחקו לו. גם את מבטיו הנואשים אני זוכרת. כמו המורה שמוליק לפניו, גם הוא עזב את ביה”ס בסוף השנה. עצוב לחשוב שבתקופה בה הייתי מסוגלת לספוג כל כך הרבה, תקופה בה הייתי פתוחה לכל כך הרבה עולמות חדשים – כל כך מעט ניתן לי.

כפי שכבר סיפרתי, במשך 8 שנים תמימות, החל מכיתה ב' ועד סוף כיתה ט‘, נירה ואני למדנו באותם בתי ספר. שבע מתוך השנים האלה למדנו באותה כיתה. נירה לא היתה אף פעם במעמד המוצהר של “החברה הכי טובה”, אבל זאת היתה ידידות יציבה יותר מכל ידידות אחרת שהיתה לי עד אז. באמצע כיתה ט’, בשיעור גדנ“ע, שברה נירה את הרגל בקפיצה ליריעה. הרגל שלה היתה מגובסת תקופה ארוכה, ואני נשאתי כל אותו זמן את הילקוט שלה לביה”ס. הילקוטים היו כבדים אז, עשויים מעור, כך שנשאתי ביד אחת את הילקוט שלי וביד השנייה את הילקוט שלה.

היו שש כיתות ט' כשהתחלנו ללמוד בתיכון ברנר. לקראת כיתה יו"ד החליטו להעביר שלוש כיתות לתיכון אחד־העם במרכז העיר. אחד־העם היה בעצם ותיק יותר מתיכון ברנר, זאת היתה הגימנסיה הראשונה בפתח תקווה, אך מסיבות שאינן זכורות לי, ואולי גם אז לא ידעתי, לא התקיימו שם לימודים בשנה שלמדנו בכיתה ט'.

על־פי ההיגיון היו צריכים לעבור על רשימת הכתובות של התלמידים ולחלק אותם בין שני בתי הספר בהתאם לכתובת המגורים. אך לא כך קרה. אולי חלוקה כזאת נראתה מסובכת מדי עבור פקידי משרד החינוך, ואולי רצו לשמור על שלמות הכיתות, למרות הידיעה שכעבור שנה הכיתות תתפרקנה ממילא עם המעבר למגמות השונות. כך או אחרת, כיתות ט1, ט2, ט3 נשלחו לתיכון אחד־העם, ואילו הכיתות האחרות נשארו בתיכון ברנר.

בחיים הקשים מאוד שהיו לי אז, עקב מחלתה של אימי, זו היתה נקודת אור גדולה: אני נשארתי בתיכון ברנר. נירה, לעומת זאת, נשלחה לאחד־העם. אימא של נירה לא הסכימה לקבל את הדין. היא ניגשה למחלקת החינוך בעירייה והתחננה שישאירו את נירה בתיכון ברנר. היא היתה אישה שידעה להפעיל את בלוטות הדמעות בשעת הצורך, ומשלא הצליחה בטוב – ניסתה ברע. גם הצעקות לא הועילו.

המשמעות של המעבר לתיכון אחד־העם היתה לא פשוטה: גם לקום מוקדם יותר בבוקר ולחזור הביתה מאוחר יותר, וגם לשלם במשך שלוש שנים את דמי הנסיעה באוטובוס הלוך וחזור, שלא לדבר על כך ששהות ממושכת כזאת בעיר מביאה גם להוצאות נוספות. אימא של נירה לא הסכימה לוותר. קשה לדעת אם השיקול הכספי מילא תפקיד, או שפשוט לא יכלה להשלים עם האופן השרירותי בו בוצעה החלוקה הזאת. היו אז בפ“ת שני בתי ספר חילוניים בלבד: תיכון ברנר ותיכון אחד־העם. אבל היה גם תיכון אחד דתי. תיכון ישורון היה תיכון דתי בנוסח המתון של “המזרחי”, בנים ובנות למדו שם יחד. גם מיקומו היה עדיף: הוא היה קרוב יותר לתחנת האוטובוס לפג’ה מאשר תיכון אחד־העם. וכך בכיתה יו”ד עברה נירה ללמוד בתיכון ישורון. במשך שמונה שנים, יותר ממחצית חיי, הלכנו נירה ואני ביחד לביה“ס, ובדרך כלל גם חזרנו ביחד. פתאום, כשהגעתי לכיתה יו”ד – נירה כבר לא היתה.

המעבר לתיכון ישורון שינה את מערך היחסים בין נירה לביני. עד מהרה רכשה נירה חברות חדשות בתיכון הדתי. עד אז לא היתה לה אף חברה ממש קרובה. המשפחה כולה התקרבה אל הדת, ואבא של נירה התחיל ללכת לבית הכנסת בחגים. כמוני, נירה ניגשה לבחינות הבגרות בסוף כיתה י“ב, וכמוני גם היא נכשלה במתמטיקה. אך שלא כמוני, שהציונים הגבוהים במקצועות אחרים איפשרו לי לקבל את תעודת הבגרות מבלי להיבחן שוב, נאלצה נירה להיבחן שוב במתמטיקה. היה לה כבר אז עזר שכנגד, בן דוד של חברה מתיכון ישורון. לא רק שעברה בהצלחה את בחינת הבגרות החוזרת במתמטיקה, אלא ששנה לאחר מכן כבר נערכה חגיגת הנישואים עם אותו בן דוד של החברה מתיכון ישורון. אני הייתי אז טירונית בבה”ד 12 ולא יכולתי להגיע לחתונה.

האופן בו התפלגו דרכי חיינו, והשינויים שהתחוללו בחייה של נירה עם המעבר לתיכון הדתי, השפיעו השפעה עמוקה על ראיית החיים שלי, השפעה שהיתה מֵעבר להיבט האישי. אני גדלתי בעולם שהיתה בו חוקיות ברורה. מהלך ההיסטוריה לא היה אוסף של מקרים שרירותיים, היתה חוקיות מדעית בהיסטוריה: קומוניזם קמאי, עבדות, פיאודליזם, קפיטליזם, סוציאליזם, והשלב הסופי שעדיין חיכינו לו – קומוניזם. אפילו בספרות דברים לא קרו ככה סתם באופן שרירותי. כאשר למדנו את המחזה היווני “אנטיגונה”, הסבירה לנו המורה שגדולתם של המחזות היווניים היא בכך שהאירועים נבעו מאופיים של הגיבורים, ולא התרחשו סתם כך באופן שרירותי. והנה קרה משהו שקשור ישירות לחיי שהפריך את כל מה שהאמנתי בו עד אז.

היו הבדלים רבים ביני לבין נירה, גם משום שגדלנו במשפחות שונות מאוד זו מזו, וגם משום קווי אופי שונים. אבל בסופו של דבר מה שהביא לשינוי הגדול בחייה של נירה היה פרט אחד קטן, שלא היתה לו שום משמעות כאשר התחלנו ללמוד בתיכון ברנר שנה קודם לכן: נירה שובצה בכיתה ט3 ואילו אני שובצתי בכיתה ט5. לא היה שום הבדל בין שתי הכיתות האלה. והנה, הפרט הפעוט הזה עיצב בדיעבד את מהלך חייה של נירה: היא עברה ללמוד בתיכון דתי, המשפחה החלה להתקרב אל הדת, היא פגשה באמצעות חברה לכיתה בחור דתי. סביר מאוד להניח שאילו היתה נירה לומדת בכיתה ט5, כמוני, היא היתה מסיימת את לימודיה בתיכון ברנר, ואז מתגייסת לצבא כמו רוב בנות הכיתה. זה היה מהלך החיים השיגרתי של בוגרות תיכון חילוניות באותה תקופה.

באותן שנים הושמע הרבה ברדיו שיר חדש שנקרא “הכל בגלל מסמר קטן”. נעמי שמר חיברה את הלחן ואת המילים (רק מאוחר יותר נודע לי שזהו למעשה תרגום של שיר ילדים אנגלי). להקת פיקוד צפון הופיעה לראשונה עם השיר הזה, והסולן היה לוליק לוי. זה היה להיט גדול שביצעו אותו מאוחר יותר גם אריק לביא וזמרים בולטים אחרים. סיפורו של השיר הוא כזה: מסמר קטן נפל לפתע מפרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר, ללא המסמר נפלה הפרסה עצמה, והסוס התחיל לצלוע על רגלו הימנית. חץ אוייב פגע בו אז, והרוכב נפל מגב הסוס. האוייב אז הסתער, הקרב הסתיים בתבוסה, והעיר נפלה בידי האוייב. כך, בגלל מסמר קטן – נפלה העיר. האירוע ששינה את חייה של נירה היה אפילו פעוט יותר מן הסיפור על המסמר הקטן ששינה את תוצאות הקרב: נירה למדה בכיתה ט3 ולא בכיתה ט5 כמוני.

ההורים של נירה המשיכו לגור בשיכון פג’ה עירוני במשך שנים רבות. את נירה עצמה פגשתי כמה פעמים נוספות. פעם אחת כאשר ביקרתי בבית בו התגוררה עם בעלה בחיפה, ופעמיים־שלוש כאשר הגיעה לבקר בשיכון שלנו, שגם אני כבר לא גרתי בו באופן קבוע. לאחר שאביה נפטר, כך נודע לי הרבה יותר מאוחר, מכרה אימא שלה את הבית, שבמשך השנים נוסף לו “חדר שלישי” באמצעות סגירת מרפסת המטבח, ועברה לגור בחיפה.

אציין כאן כמה מורים שהתפרסמו לימים    🔗

בכיתה ט' היתה לי מורה לאמנות שהיתה משכמה ומעלה. שמה היה גילה בלס־כהן. לימים נודעה כמבקרת אמנות חשובה, כפרופסור בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת ת“א, ולזכותה נזקפת הקמת ארכיון “בית ציפר” לתיעוד האמנות הישראלית. היא הגיעה אלינו מת”א ולימדה אותנו שנה אחת בלבד. זכינו בה לפני הנסיקה הגדולה שלה, ולמיטב זיכרוני שום מורה לאמנות אחר לא הצטרף לסגל המורים לאחר עזיבתה. הודות לה רכשתי מושגי יסוד בתולדות האמנות, וזכורים לי בעיקר השיעורים שעסקו באמנות יוון העתיקה.

ישראל לאו, לימים הרב הראשי של מדינת ישראל, הגיע אלינו גם הוא לפני ההמראה הגדולה שלו. הוא לימד אותי תלמוד בכיתה י“ב. המורה שקדם לו היה יהודי מבוגר, גלותי למראה, שהתייחסנו אליו בלגלוג. הרב לאו היה צעיר מאוד, ובעל יכולת דיבור כובשת. האמת היא שלא היה לי עניין מיוחד בתלמוד, וזה גם לא היה מקצוע מרכזי, אם כי היה כלול אז בבחינות הבגרות. אבל הרב לאו הסביר את סוגיות התלמוד בצורה כה ברורה ובהירה, שהתלמידים הקשיבו לו גם אם לא היה להם עניין מיוחד בנושא. בחינת הבגרות נערכה בע”פ, ומאחר שהייתי הנבחנת האחרונה, התברר שהייתי היחידה בכיתה שקיבלה ציון 10. על ההישג הזה העיבה רק הערתו של הבוחן, יהודי דתי מבוגר: חבל שאת לא בֵּן…

מורתי לספרות בשתי הכיתות העליונות של התיכון היתה מי שנודעה לימים כסופרת הילדים האהובה אסתר שטרייט־וורצל. אסתר נולדה בפ"ת למשפחה מיוחסת. אביה, שלום שטרייט, היה סופר ומבקר נחשב. הוא נפטר כשהיתה בת 14 בלבד. בילדותה חלתה בשיתוק ילדים, וכשהגיעה אלינו, אישה צעירה על סף שנות ה־30 שלה, צליעתה היתה ניכרת.

כזכור, חברתו של אורי, אחד מספריה האהובים ביותר, היתה נערה נכה בשם דליה. פגם כזה עלול להצמיח בדיחות וחיקויים מצד תלמידים, אך איני זוכרת שמישהו ניסה אי פעם לחקות את הליכתה. לא אחת נאמר על סופרי ילדים שבאיזשהו מקום הם נשארו ילדים בנשמתם. במבט לאחור נראה לי שזה היה נכון לגבי אסתר, ורק כך אני יכולה להסביר כמה אירועים מאותה תקופה.

כאשר הציגה עצמה לראשונה היא אמרה לנו מיד שתפקידה ללמד אותנו ספרות ולשון. לגבי הוראת לשון, היא הבהירה, היא מבטיחה ללמד אותנו את כל מה שנדרש כדי לעבור את בחינת הבגרות – אבל לא יותר מזה. אין לה עניין מיוחד בנושא הזה והיא בפירוש אינה אוהבת ללמד לשון. כמי שהיתה מורה בתיכון בעצמה, זו נראית לי כיום הצהרה מדהימה מפי מורה. הרבה מורים לא אוהבים ללמד נושא כזה או אחר, אבל לא יעלו על דעתם לומר זאת לתלמידים בגלוי. המפליא הוא שקיבלנו את זה. אולי מפני שהיינו דור צייתני כל כך, ואולי משום האישיות המיוחדת שלה.

היתה עוד אפיזודה קצת מוזרה בתקופה בה לימדה אותנו. יום אחד היא באה לכיתה והתחילה לדבר במבטא גרוני: האות חי“ת והאות עי”ן. היא הסבירה לנו שזהו המבטא הנכון של העברית, והיא החליטה לאמץ אותו ככל יכולתה. ניסיון כזה עלול היה לעורר לגלוג וחיקויים מצד התלמידים, אבל זה לא קרה. קיבלנו אותה לגמרי כפי שהיא, באופן שאולי לא היינו מקבלים מורים אחרים. בשלב מסוים היא זנחה את ניסיונותיה לדבר במבטא הנכון.

היא היתה מורה־בסדר־גמור, הכינה אותנו כנדרש לבחינות הבגרות בספרות ובלשון, אבל לא הרגשתי שנפתחים בפניי עולמות חדשים. יתכן שחשה בעצמה שההוראה איננה הערוץ המתאים ביותר לכישרונותיה. לימים פרשה מן ההוראה והקדישה עצמה לכתיבת ספרי ילדים. ספריה זכו להצלחה גדולה. היא התחברה אל עולמם של הילדים באופן העמוק ביותר, אולי כי בה עצמה נותר עדיין משהו מן הילדה – ילדה נכה שאיבדה את אביה בגיל צעיר. לא שמרתי על קשר עם אסתר. לא שלחתי לה אף פעם דברים שפרסמתי בצעירותי. משום כך הופתעתי כאשר יום אחד, כחצי יובל לאחר סיום התיכון, היא שלחה לי באמצעות חברה שלי שפגשה במקרה את אחד מספריה המצליחים ביותר, “אורי”, שזכה גם לעיבוד בטלוויזיה. התרגשתי מאוד מן ההקדשה שנפתחה במילים: “לנסיה היקרה, אני זוכרת אותך בהמון ידידות…” – עד היום איני יודעת מדוע זכיתי למתנה כזאת ממורתי. אבל כזאת היתה אסתר.

השנה בה סיימתי את התיכון נחתמה בסיפור עצוב. אחת התלמידות הבולטות במחזור שלנו היתה אבישג רייכר, שכולם קראו לה שָגי. למדתי איתה ארבע שנים בתיכון, ובשנה האחרונה היא ישבה מושב אחד לפניי. שגי בלטה קודם כל ביופייה. עם שיער בלונדיני ועור פנים צח היתה שגי אהובת הבנים, אך גם חביבה מאוד על הבנות. היא היתה בת יחידה להוריה, שגרו בשיכון מעונות עובדים. אביה היה איש ידוע בפ“ת, הוא ניהל את “בית נֶטַע”, מרכז לתולדות כיבוש העבודה העברית, תיעוד ההתיישבות העובדת, והתארגנות תנועת הפועלים. הוא פירסם גם כמה ספרים על תולדות פתח תקווה. כשהיינו בכיתה י”ב חלתה שגי במחלה קשה שלא שמעתי עליה עד אז: סרטן הדם. המחלה לא פגעה ביופייה וגם לא במזגה הטוב. זו היתה שנה מתוחה, השנה של בחינות הבגרות. ידעתי שאכשל במתמטיקה, אך לא ידעתי אם אשיג ציונים גבוהים די הצורך במקצועות האחרים. שגי היתה מעודדת אותי ומנסה לפזר את דאגותיי. במקום שאני אנסה לחזק אותה – היא היתה זו שניסתה לחזק אותי. שגי השיגה את תעודת הבגרות ואפילו הספיקה להירשם ללימודים באוניברסיטה. היא מתה עוד לפני ששנת הלימודים נפתחה. זה היה המוות השני שחוויתי מקרוב. הילד רפאל, שלמד איתי בביה"ס היסודי, היה ילד חולני כל השנים, כך שמותו היה צפוי יותר. שגי היתה בעיניי הכי נסיכית מכל הבנות שהיכרתי עד אז: יפה, עליזה, נעימה, תלמידה טובה, בת טיפוחים למשפחה נכבדה, היה לה כבר חבר אז – היה לה הכול.

ההורים השכולים תרמו את הדירה בה גדלה בתם היחידה לעיריית פ"ת. לימים הוקם שם “בית תלמיד”, ספריית עיון קטנה אליה הגיעו תלמידים מן הסביבה כדי לעיין בספרי עזר. בדיוק הספרייה שהיתה חסרה לי כל כך בשנים בהן גדלתי.

 

12. ספריות    🔗

בילדותי המוקדמת החלפתי ספרים בספריית ספיר הקטנה, שהיתה ברח' אחד העם במרכז העיר, קרוב מאוד לסנדלריה של אבי. אני לא זוכרת איך הגעתי לשם אחרי שעברנו לגור בפג’ה, ואני מניחה שהורי החליפו עבורי ספרים. בבי"ס גורדון היתה למרבה המזל ספרייה. שם גיליתי את הכרכים של הספר “המבול” של הנריק סנקביץ', הסופר הפולני שזכה בפרס נובל, שקראתי הרבה פעמים וגם שיכנעתי כמה חברות בכיתה לקרוא. את הרקע ההיסטורי לא ממש הבנתי, כך התברר לי לימים, מה שלא גרע מן ההנאה שבקריאה.

הספרייה בה קראתי את רוב הספרים, וקראתי הרבה מאוד באותן שנים, היתה ספריית הפועלים ברח' וולפסון, שהיתה חלק מבניין ההסתדרות. באותן שנים לא היה מדף פתוח אפילו בספריות המרכזיות בתל אביב, וגם בספריית הפועלים בפ"ת לא היה כמובן מדף פתוח. הספרנית הוותיקה רחל המליצה על הספרים שכדאי לקרוא לילדים שהגיעו בלי רשימה. אני הגעתי תמיד עם רשימה. קראתי את רוב הספרים שילדים ובני נוער קראו אז, אך יותר מכל קראתי את הספרים שהיו נפוצים בקרב תנועות השמאל. רבים מהם היו ספרים על רקע מהפכת אוקטובר או מלחמת העולם השנייה: הגווארדיה הצעירה, כיצד התחשלה הפלדה, הטייס הקיטע, אנשי פאנפילוב, לנינגרד במצור, הרחק ממוסקבה, גורלו של אדם – ספרים שתורגמו לעברית בתקופה בה ברית המועצות היתה בשיא מעמדה בעקבות הניצחון המכריע על גרמניה הנאצית.

ספרים אחרים נכתבו בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי על קולחוזים מאושרים: מלט, קציר, כפר החרושת. אלה היו ספרים שנקראו בעיקר ע“י בני הדור הקודם, אפילו ב”השומר הצעיר" הם כבר לא היו נפוצים אחרי גילויי הוועידה ה־20, אבל אצלנו עדיין קראו אותם באדיקות. אילו היתה לי גישה לספרייה עם מדף פתוח, קרוב לוודאי שהייתי מגלה גם ספרים אחרים, שלא ידעתי על קיומם. איזה הפסד!

בעייה קשה יותר היתה השגת ספרי עיון. בבית היו לי למעשה רק שני ספרים כאלה. הוריי קנו עבורי בתשלומים את האנציקלופדיה “יזרעאל”. ככל הזכור לי הם קנו את האנציקלופדיה מסוכן שעבר מבית לבית, הביא בכל ביקור כרך חדש, וגבה אז את התשלום. לא זכור לי שחיפשתי אי פעם ערכים באנציקלופדיה, אולי לא הבנתי אפילו שזוהי מטרתה, פשוט קראתי את הערכים שעניינו אותי לפי הסדר.

ליומולדת ה־11 הביא לי דודי במתנה את “דברי ימי ישראל” של ההיסטוריון היהודי היינריך צבי גרץ. שלושת הכרכים האדומים, עם ניקוד מלא, עדיין מונחים אצלי בארון הספרים. לא נגעתי בהם יותר מיובל שנים, אך גם לא הצלחתי להביא את עצמי להיפטר מהם. בעשור האחרון הגעתי לקברו של היינריך גרץ בעיר וורוצלב בפולין, לשעבר ברסלאו בגרמניה, והודיתי לו מעומק הלב בשם הילדה שהייתי, אם כי התאכזבתי מאוד לגלות שאפילו מילה אחת בעברית לא היתה כתובה על מצבתו.

בתיכון העדיפו המורים דווקא את ספריו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, ואז נאלצתי להגיע אל בית התלמיד, שהיה ממש רחוק מפג’ה, באזור רח' רוטשילד, האזור של בי“ס אחד־העם. הייתי מגיעה הביתה מהתיכון מאוחר אחרי הצהריים, וכבר לא נותר זמן להגיע אל בית התלמיד ולקרוא את ספרי ההיסטוריה של דובנוב, או את ספרי העזר לתנ”ך של גורדון או קסוטו. את הספרייה ליד בניין העירייה, עם מדף פתוח והכול, פתחו כבר אחרי שסיימתי תיכון.

במהלך שיבה מאוחרת אל השיכון שנקרא פעם פג’ה עירוני, גיליתי במרכז המסחרי הקטן שלט בו כתוב באותיות גדולות: “הספרייה העירונית, פג’ה עירוני”. ובאותיות קטנות יותר: “עיריית פתח־תקווה, המחלקה לתרבות”. בשלט נפרד צויינו גם זמני ההשאלה: ימים א' ג' ה' 16:00–18:45. לא מצאתי שם שום ספרייה והמרכז המסחרי נראה שומם למדי. נכנסתי לחנות ירקות ושאלתי על הספרייה. המוכר אמר שהספרייה סגורה כבר שמונה שנים לפחות. שאלתי מתי הספרייה נפתחה, אך את זאת הוא כבר לא ידע, על אף שלדבריו החנות בבעלותו כבר עשרות שנים. בקיצור, מסתבר שהיתה באזור בו גדלתי ספרייה. אמנם היא היתה פתוחה 3 פעמים בשבוע בלבד, וגם זאת רק למשך פחות מ־3 שעות, אך ספרייה היתה, ונותרו אפילו שני שלטים למזכרת שאיש לא טרח להוריד לאחר סגירתה. בכל מקרה, בשבילי זה היה מאוחר מדי. בשנים בהן נזקקתי לספרייה לא היתה בשיכון שלנו שום ספרייה. המשתכנים בפג’ה עירוני, ביניהם הוריי, לא חשבו כנראה על ההיבט הזה של החיים בשיכון החדש. מבחינתי, זאת היתה אולי ההחמצה הכי גדולה.

 

13. עמנואל זמיר    🔗

באמצע שנות ה־50 הגיע אל השיכון שלנו עמנואל זמיר, אחד המלחינים הכי בולטים באותן שנים. הוא נותר בזיכרוני ככוכב שביט זוהר שהאיר לרגע את שמי השיכון שלנו, שרוב משתכניו היו פועלים, פקידים, מורים, בעלי מלאכה, סוחרים קטנים – בוודאי לא מוסיקאים ומשוררים.

עמנואל זמיר קיבץ סביבו קבוצה של ילדים מהשיכון, רובם מהכיתה שלנו ככל הזכור לי. היינו מגיעים לביתו פעם בשבוע עם החלילית, כלי הנגינה הנפוץ ביותר באותן שנים. לא הצטיינתי במיוחד בנגינה בחלילית. למען האמת לא זכור לי שהצלחתי להפיק יותר משניים או שלושה שירים. אחד מהם היה: “באר בשדה / חפרוהָ רועים / ועדרי זָרים יעַטרוהָ / נדדו, הלכו בעקבֵי הרים / רועים אשר כָּרוהָ.” שיר שהוא עצמו כתב והלחין. בפגישות בביתו, תמיד במרפסת הפתוחה, הוא לימד אותנו את שיריו. הכי נחרט בזיכרוני השיר “דֶבּקָה החמור” (ידע שור קונֵהו וחמור וגם חמור ידע החמור –אֵבוס בעליו…)

למדנו את השיר עוד לפני שהושמע ברדיו. היו אז שתי תחנות רדיו בלבד: קול ישראל וגלי צה"ל. כולם האזינו לתחנות האלה וכל שיר שהושמע ברדיו היה מוכר לכולם. היינו צוציקים בכיתה ו' והתגאינו בפני כולם שאנחנו למדנו את השיר הזה עוד לפני שהשמיעו אותו ברדיו.

עמנואל זמיר היה “טרובאדור של הזמר העברי”, כך הוא מוגדר באתר “זֶמֶרֶשֶת”. את אהבתו זו ניסה להנחיל בעיקר לילדים ולבני נוער. הוא עודד כישרונות צעירים, ניצח על מקהלות ותזמורות עממיות, ניהל להקות וחוגי זמר, אירגן וניהל טקסים ועצרות בחגים ובחגיגות יובל, כתב מסכתות והמנונים (כמו המנון הנח"ל “מגל וחרב”). הוא הירבה לנסוע “מחג אל חג ומחוג לחוג,” מכפר למושב ומקיבוץ למעברה ולעיירת פיתוח. אני מניחה שהחוג הקטן שלנו היה חלק מן הפעילות הזאת. הוא ראה בנו אולי שליחים שיסייעו לו להפיץ את הזמר העברי בכלל, ואת השירים שלו בפרט. למעשה הוא היה זה שהקים את תנועת הזמר הישראלי, שמנתה בשיאה 5000 חברים (מתוך אוכלוסייה של 2 מיליון). ניתן לומר שהתנועה מתקיימת עד היום באמצעות מופעי שירה בציבור וריקודי עם. הרבה משיריו עדיין זכורים הודות לריקודי העם.

הוא הותיר אחריו יותר מ־250 שירים. חלקם פסוקים מן התנ“ך אותם הלחין, אך לרובם הוא כתב גם את המילים. זה לא היה שכיח באותן שנים. היתה חלוקה די ברורה בזמר העברי: הפזמונאי כתב את המילים, המלחין כתב את הלחן, והזמרים שרו את השיר. אוצר המילים שלו היה עשיר מאוד, כמו־תנ”כי, ולא כולם הבינו את מילות השירים. עושרו הלשוני היה כנראה בעוכריו. רבים משיריו שובשו והיו גם מקור לבדיחות, כמו השיר “מי טלולה תחול לה,” שאפילו זמרים התקשו בו. הוא חיבר שירי רועים: באר בשדה, צליל זוגים; שירי התיישבות: אל אדמות לכיש (בבור עתיק יומין היונים תהימנה מנקיקיו, עורק מים עוד נחצוב…) שירים על נושאים תנ"כיים: בת יפתח, ושילחתי אש בחומת עזה. השיר “כאגדת רבקה” (מילים: בנימין גון), מתאר את רבקה רכובה על גמל אל האיש שנועד לה: בני אִמי ברכוני וישַלחו אותי ואת מינִקתי על הגמלים, אחרי האיש על הגמלים…

עמנואל זמיר הושפע מן המוסיקה הערבית, בעיקר הבדואית. הוא נולד בפתח תקווה ב־1925. משפחת אימו חיה 6 דורות בארץ. אביו היה ממייסדי המושבה ומראשוני הפרדסנים. פועלים ערבים רבים עבדו במושבה ובדואים רבים גרו בסביבותיה. הוא כתב שירים רבים על חיי הכפר הערבי. “דבקה עבאיה”: אתקשט לי בעבאיה ואצא לכפר…; “ערב שח”: ערב שח על פי הבאר, עורי בת, מלאי כד…; “לי יומי ולי לֵילי ובוקרי לי” הוא לחן ערבי לו התאים מילים בעברית; ב“דבקת החמור”, השיר שלימד אותנו לפני שהושמע ברדיו, הפזמון הוא בערבית. בהשפעת המוסיקה הערבית הוא ניסה ליצור סגנון חדש של זמר עברי. עמנואל זמיר למד בגימנסיה אחד־העם בפתח תקווה. הוא היה בן מחזור של הסופר חנוך ברטוב, שהעלה את דמותו בהרבה אהבה בספרו האוטוביוגרפי “של מי אתה ילד”, שם העניק לו את השם עמיחי.

עמנואל זמיר היה “רווק זקן” במושגי התקופה. ואז הוא התחתן פתאום עם בחורה בשם שרה’לה, שהיתה צעירה ממנו בשנים רבות. איני יודעת מדוע חש צורך להזמין אותנו, פּישֶרים קטנים, לחתונה. אך זמן מה לפני החתונה הוא אמר לנו שלא יוכל להזמין את כולנו, ולכן החליט לערוך הגרלה ולהזמין שניים מאיתנו. כל אחד כתב את שמו על פתק קטן, הוא ערבב היטב את הפתקים בתוך כובע, ואחד הילדים הוציא מן הכובע שני פתקים. נירה ואני זכינו בהגרלה. השמחה היתה רבה, מה עוד שנירה גרה ממש לידי, כך שלא הייתי צריכה ללכת לבדי או עם אחד הבנים בקבוצה. החתונה התקיימה באולם “חן” ברח' פינסקר בעיר, והשתתפו בה זמרים ידועים של התקופה. אני זוכרת את הזמר מישה אפלבאום ששר שירים רוסיים פופולריים באותן שנים, וגם הצמד אילקה ואביבה הופיע בשירה. החתונה הנהדרת הזאת, שעד היום נותרה חקוקה בזיכרוני, סימנה את הסוף. עד מהרה עמנואל זמיר ואשתו הצעירה שרה’לה עזבו את השיכון שלנו – וחוג הזמר התפרק.

התהייה מדוע עמנואל זמיר השתכן בכלל בשיכון הנידח שלנו מצאה את פיתרונה רק לאחרונה. כאשר עיינתי בתיק פג’ה בארכיון פ"ת לצורך כתיבת הזיכרונות האלה, נתקלתי בכמה מסמכים הנוגעים לעמנואל זמיר ולבני משפחתו. התברר שאביו של עמנואל זמיר, חיים־זלמן פישצנר, רכש דירה בשיכון שלנו והעניק אותה בשלב מסוים לבנו עמנואל. האחים והאחיות התנגדו לכך בטענה שהופעל על אביהם לחץ, והוא העביר את הדירה על שם אחיהם בלי שיתייעץ עם שאר ילדיו. הם תבעו לבטל את “העברת זכויותיו של אבינו על שם בנו עמנואל ולהחזירו על שם האב.” דרמה משפחתית בלתי צפויה שהתנהלה מאחורי הקלעים בתקופה בה לימד אותנו עמנואל זמיר את שיריו החדשים.

באתר “זמרשת” מצאתי פרטים נוספים: לאחר מות אימו של עמנואל זמיר עבר אביו האלמן לגור בפג’ה עירוני והבן עמנואל טיפל בו. כנראה אז הוענק לו הבית. אלא שהאב נפטר תשעה חודשים לאחר מות אשתו (בגיל 84), ואז האחים והאחיות (עמנואל היה הבן התשיעי מתוך עשרה ילדים) תבעו את חלקם בבית. כיצד הסתיימה הדרמה המשפחתית הזאת לא נכתב שם.

עמנואל זמיר נהרג בתאונת דרכים שש שנים לאחר שחוג הזמר שלנו התפרק. הוא גר אז בחיפה, עם אשתו והבן שנולד להם, במתחם הדירות שראש העיר אבא חושי הציע לסופרים ולאמנים במחיר מוזל. הוא היה בן 37 במותו. זו היתה אבידה עצומה לזמר העברי. “הוא נשאר בתולדות הזמר העברי כמי שהתווה את הדרך והורה את הכיוון לזמר הכפרים ולשירת הפסטורלה הישראלית,” כתב עליו לימים חוקר המוסיקה הישראלית נחומי הרציון (“מוזיקה בישראל”, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2014). את האור שהביא לחיי בתקופה הקצרה בה התגורר בשיכון שלנו אני נושאת עימי גם היום.

 

14. שמיכת טלאים ושמה פג’ה: לפני 1948    🔗

פג’ה רבתי, השטח של הכפר הערבי עד תחילת המאה ה־20, הפך במהלכה של המאה לשמיכת טלאים. חלקים משטח הכפר, בעיקר בשוליים, נרכשו כבר בתחילת המאה והוקמו בהם יישובים יהודיים. בשנת 1945 התגוררו ביישובים האלה (עין גנים, כפר אברהם ושכונות סמוכות, כפר סירקין ושכונה סמוכה) 370 יהודים. השטחים שנרכשו ע"י יהודים היוו 30 אחוזים מכל שטחי הכפר, כ־1600 דונם.

עין גנים    🔗

עין גנים הוקמה כמה עשורים לפני הקמת המדינה, בשטח שהיה הקצה המערבי של הכפר הערבי פג’ה. אדמות עין גנים נרכשו בתחילת המאה ה־20 ע“י הוועד האודסאי באמצעות הלוואה מקק”ל. בחול המועד סוכות 1908 נחנך שם מושב עובדים – הראשון מסוגו בארץ. שטח המושב חולק ל־31 חלקות, ולפי התקנון כל משתכן היה חייב לעבד את אדמתו ללא עבודה שכירה וללא פועלים ערביים. הוחלט שעברית תהיה שפת הדיבור במושב.

“הפועלים שהתנחלו בפדג’ה קראו למושב שלהם בשם ‘עין־גנים’,” דיווח באותה שנה “הפועל הצעיר”.

“פועלי עין־גנים חלקו ביניהם את האדמה והקצו 100 דונם ממנה לפרדס משותף” (אדר ב', תרס"ח). מושב הפועלים הזה ידע עליות ומורדות, אך ב־1922, 14 שנים לאחר היווסדו, סיכם “הפועל הצעיר”: “אם בדגניה הונח היסוד לרעיון על דבר צורה חברתית חדשה בעבודתנו, הרי על מושב הפועלים בעין־גנים יש לאמור, שהוא היה משק המעבר, שהכין את הקרקע לצמיחת הרעיונות החדשים בעבודתנו החקלאית, שאנו מכנים אותם כיום בשמות: “הקבוצה” ו”מושב העובדים." (טבת, תרפ"ב).

עין גנים נחשבה כבר למקום ותיק כאשר נבנה השיכון שלנו בתחילת שנות ה־50. כזכור, למדתי בביה"ס בעין גנים מכיתה ב' עד כיתה ה'. על הגבעה עליה ישב בית הספר היה גם בית כנסת, שהוקם עדיין בתקופה בה רחוב עין גנים היה “רחוב שהוא מושב.” שיעורי התפירה עם המורה חנה, שגרה גם היא בפג’ה עירוני, נערכו בעזרת הנשים של בית הכנסת הזה. במורד הגבעה היתה כיכר דשא מוקפת בכמה עצי ברוש. היתה שם פעם באר, כך התברר לי במהלך המחקר הזה, אך ב־17.07.1951 הוחלט בישיבת העירייה לסתום את הבאר, לסדר עליה גינה, ולהעמיד לוח שיש במקום עליו יהיו חרוטים שמות בני עין גנים שנפלו במלחמת השחרור. שם נערך מדי שנה טקס הזיכרון של יום העצמאות. הנחנו זרים על המצבה, ונירה קראה שם את “מגש הכסף” של נתן אלתרמן. על ראש הגבעה המשקיפה על הכיכר היתה ברֵכת מים גדולה עשויה מבֵּטון. אני לא זוכרת אם היו ילדים שניסו לטפס אי פעם על הסולם הצר שהוליך אל ראש הברֵכה, מה שהיה כמובן אסור בתכלית האיסור, אך אני זוכרת שחלמתי לא פעם על טיפוס בסולם הזה.

מלמעלה אפשר היה בוודאי לראות באופן הברור ביותר את ההרים הכחולים במזרח, ההרים הכחולים שהייתי רואה כל יום בירידה מעין גנים לפג’ה. אבא שלי היה עוצר לפני העלייה ומוליך את האופניים הפשוטים שלו, ורק במורד היה עולה שוב על האופניים ומדווש בירידה מעין גנים לפג’ה.

בין רחוב עין גנים לבין ההתחלה של השיכון שלנו היו בתים קטנים עם חצרות. על גדר אחת החצרות טיפס צמח השעונית. הייתי נעצרת שם ומתבוננת מוקסמת בפרחים הסגולים דמויי השעון. נידמה לי שאפשר היה גם לינוק את העסיס של הפרחים, אבל אולי אני מערבבת את הפרחים האלה עם פרחי הלָנטָנָה, בחצר ממול למרכז המסחרי של פג’ה, שם הייתי תולשת תמיד מאחד הפרחים כמה גביעים זעירים ויונקת את הצוף המריר. השעונית והלנטנה היו תחנות העצירה הקבועות שלי בדרך מעין גנים לפג’ה.

גם כשעברנו ללמוד בבי“ס גורדון היה עלינו לחצות את רחוב עין גנים. עד סוף כיתה ח' הגעתי כל יום מימי השבוע אל עין גנים, ולעיתים קרובות גם בשבתות ובחגים. אי אפשר היה להגיע למרכז העיר בלי לחצות את עין גנים. זאת היתה הדרך הכי קצרה והכי הגיונית. גם קו 80, עורק החיים שקישר את פג’ה למרכז העיר, חצה את רח' עין גנים. וכך, למרות שלא גרתי בעין גנים, היה האזור הזה חלק בלתי נפרד מחיי. עין גנים היתה בדרך למרכז העיר, וכל מי שגר בשיכונים שמסביב לפ”ת נזקק להגיע לעיר: לצורך קניות, קופת חולים, ספרייה, וכמעט כל הסידורים האחרים.

ועם זאת, איני יכולה להגיד שידעתי הרבה על תולדותיה של עין גנים. קראתי בעניין רב רשימה שכתבה הסופרת רות אלמוג על עין גנים. רות אלמוג גדלה בחלק המערבי של פתח תקווה, האזור של רח' רוטשילד, בו גרו הרבה פרדסנים ובעלי מקצועות חופשיים, כמו הוריה שהיו שניהם רופאים. ברשימה בשם “גן עדן של פתח תקוה” (הארץ, 3.3.2006) היא כותבת:

“עין־גנים היתה בשבילנו – ילדי פתח תקוה של תקופת המנדט – מיתוס. עין־גנים היתה המקום שישבו בו וכתבו יוסף חיים ברנר, כפי שאפשר ללמוד מ’תמול שלשום' של ש”י עגנון, וא“ד גורדון, ‘הזקן’, ויעקב רבינוביץ, שגם עבדו בה, וגם המשורר דוד שמעונוביץ. פתח תקוה הוגשה לנו בבתי הספר כמיתוס, שמספר על ביצות, קדחת, פרדסים וגיבורים. ואילו המיתוס של עין־גנים היה קשור בספרות ובאידיאולוגיה, במאבק על עבודה עברית ועל כיבוש השמירה.”

כאשר היתה מגיעה בילדותה אל ברֵכת הבטון העגולה על הגבעה בעין גנים תמיד היה בה איזה חשש: “נקודה זו, שעליה השקיף בית הבאר שעל הגבעה, היתה תחנת הגבול שחצתה בין המוכר ללא ידוע, בין המושבה לכפרים הערביים שסבבו אותה.” ככה, אני מניחה, נתפסה עין גנים בעיני הנוער הטוב בשנים שלפני קום המדינה. עין גנים היתה מיתוס, יעד עלייה לרגל. עין גנים היתה הגבול האחרון. מעבר לה היו רק כפרים ערביים.

לא כך לגבי. פג’ה היה המקום בו גרתי מגיל שש. הגבול האחרון שלי היו ההרים הכחולים שנשקפו אלי בירידה מן הגבעה של עין גנים כאשר חזרתי מבית הספר או ממרכז העיר. עין גנים עצמה היתה מקום מבויית לחלוטין. למעשה, עין גנים היתה רחוב בלבד. לא הרבה ידעתי על עברה המפואר. אני לא זוכרת מתי נודע לי שזה היה מושב העובדים הראשון שנוסד בעלייה השנייה. ידעתי משהו על א“ד גורדון שגר שם בצריף בימי העלייה השנייה, אך לא ידעתי באיזה צריף מדובר. היו אז כמה צריפים אחרים בסביבה. אף אחד מעולם לא הצביע על צריף מסוים ואמר: כאן גר א”ד גורדון. אחדים מסיפוריו של י"ח ברנר למדנו בתיכון שנקרא על שמו, בהמשך רח' עין גנים. לא זוכרת שמישהו מן המורים ציין שברנר התגורר, גם אם תקופה קצרה בלבד, ברחוב בו נמצא תיכון ברנר.

גם את שיריו של דוד שמעוני למדנו, נידמה לי שכבר בבית הספר היסודי, אבל לא זכור לי שידעתי אז שגם שמעוני חי ועבד בעין גנים. לא ידעתי הרבה על תולדות פתח תקווה – וגם לא על תולדות עין גנים. מקורות המידע היו אז מועטים. מקור מידע נגיש היו סיפורי ותיקים, אבל לא זכור לי שמישהו מוותיקי האזור, שהכיר את עין גנים הישנה, הוזמן אי פעם לבתי הספר בהם למדתי כדי לספר לנו על תולדות המקום. לא זכור לי גם סיור מאורגן לאורך רח' עין גנים, בו סיפרו לנו על תולדות הרחוב ועל חשיבותו. זה לא היה יוצא דופן באותן שנים. גם במקומות אחרים בארץ לא נערכו סיורים מאורגנים של בתי ספר סמוך למקומות המגורים. עדיין שלטה אז המורשת של המסע הארצישראלי, זו שהגיעה לידי גיבוש במסע הפלמ“חי. השכונה בה גדלת לא נחשבה ל”מולדת“. נוף המולדת ה”אמיתי" היו המקומות הרחוקים: מצדה, עין גדי, המכתשים בנגב; ואדי לָמון, הכינרת, הגלבוע, אולי התבור. אלה היו המקומות הארצישראליים האמיתיים – לא איזה צריף מסכן ברח' עין גנים. מי יודע, אולי משום כך אף אחד לא נאבק מאוחר יותר לשמֵר משהו מן העבר של עין גנים.

כל הבתים הראשונים של מושב העובדים הראשון שהוקם בא“י נהרסו. גם הבתים המאוחרים יותר נהרסו, כולל הבית של המורה אהובה הג’ינג’ית והבית של המורה טובה שחורת השיער. על הריסותיהם הוקמו בנייני קומות. כאשר כל זה קרה, בשנות ה־80 של המאה שעברה, כבר הייתי מרוחקת מכל האזור הזה ת”ק על ת"ק פרסה. לא העליתי אפילו על דעתי שיתעורר בי אי פעם הרצון לחזור אל כל המקומות מהם רציתי תמיד לברוח. אבל בעשור האחרון התעורר בי לפתע הרצון לבקר במחוזות ילדותי ונעורַי, ובשנים האחרונות ביקרתי שם שלוש פעמים.

במהלך הביקור האחרון נודע לי שהבית הפרטי היחיד ששרד ברח' עין גנים הוא ביתה של סופרת הילדים תמר בורנשטיין־לזר, שנולדה בעין גנים ב־1927 וחיה שם עד יום מותה בגיל 93. המורה תמר לימדה בבי“ס גורדון בשנים בהן למדתי שם. היא לא לימדה אותי, היא לימדה את הכיתות הנמוכות, אך היתה בולטת מאוד בגובהה ובשערה הבלונדיני הארוך. לא ידעתי אז שהיא סופרת, אבל מסתבר שפירסמה ספרים כבר אז, ואפילו זכתה בפרס יציב לספרות ילדים. היא התחילה לכתוב את הסידרה שגיבורה הראשי הוא קופיקו כאשר למדתי עדיין בביה”ס היסודי. היא כתבה 165 ספרי קופיקו במשך השנים, אך כאשר שמעתי על קופיקו לראשונה הייתי כבר מזמן מחוץ למערכת החינוך.

במבט לאחור: היתה בבית ספרנו מורה שנולדה בעין גנים, ואיש לא העלה על דעתו “לגייס” אותה להוביל סיור היסטורי קצר ברחוב, או לפחות לספר לתלמידים על העבר של המקום. בביקורי האחרון, יותר מיובל שנים לאחר שסיימתי את לימודי בביה"ס בעין גנים, היה הבית של המורה תמר מוקף בחומה גבוהה ועליה צילומי כלבים מפחידים. את הבית עצמו לא ניתן היה לראות. קופיקו הוא כנראה הדמות הידועה ביותר שפעלה בעין גנים מאז שנות העלייה השנייה. פחות משנתיים לאחר הביקור הזה נודע לי שגם הבית של אימא של קופיקו נהרס. שני בניינים רבי קומות יוקמו שם.

ובכל זאת לא הכול נמחה לחלוטין. לאחר שנהרסו הבתים המקוריים, נותר צריף אחד בצומת הרחובות וולפסון ועין גנים. כיצד חמק הצריף הזה משיני הדחפורים לא לגמרי ברור, אך בשנת 2003 שוקם הצריף. זה היה הבית של האלמנה פסילוב, ובימי העלייה השנייה התגורר שם הסופר יוסף חיים ברנר. לפי השלט המותקן שם הצריף בנוי על בסיס אבן, וקירותיו בנויים “שתי וערב” בסגנון שנודע כ“בנייה בגדדית”: שלד עץ אותו מילאו באבנים ובוץ ואת הקירות חיפו בקורות עץ. יוסף חיים ברנר גר שם זמן קצר בחדר ללא תקרה. שם כתב את הסיפור “עצבים” שנחשב לאחד מסיפוריו החשובים. אולי התכוון לצריף הזה כאשר כתב בסיפור על “המבוי האפל הצדדי שמעבר לגבעת בית־הכנסת.”

גם כמה מיבנים בחצר ביה"ס בו למדתי בילדותי השתמרו. בית הכנסת בו לימדה אותנו המורה חנה תפירה עדיין שם, גם אם לא שוּמַר בצורתו המקורית. מצאתי שם שלט של “יד למחתרות” ממנו נודע לי שבעזרת הנשים, המקום בו למדנו תפירה, היה סליק של “ההגנה”. כמה חבל שלא סיפרו לנו על כך בזמן אמת!

ברכת המים העגולה מגודרת כיום בגדר ירוקה גבוהה, ויש גדר נוספת מסביב לסולם. כנראה לא הייתי היחידה שחלמה לטפס על הסולם הזה אל גג הברֵכה. יש לי זיכרון עמום, שאיני בטוחה אם היה או לא היה, שבימי ילדותי טיפסתי פעם אחת בסולם אל גג הברכה. לא הייתי לבדי, זה היה כנראה עם ילדים אחרים, אך פרטי המעשה, שהיה או לא היה – השתכחו ואבדו. מה שלא אבד במרחבי הזמן הוא מראה ההרים הכחולים. לא ידעתי אז שאלה הם הרי יהודה. ידעתי רק שאי אפשר להגיע אליהם. ההרים הכחולים, שנשקפו אלי כל יום בירידה מעין גנים לפג’ה, היו מראה התשתית של ילדותי, נפשי יצאה אליהם, וממרומי ברכת המים הם נראו הכי הכי כחולים. גם הרי האנדים והרי ההימלאיה, אותם אראה לימים, לא יהיו כל כך כחולים.

מעונות עובדים    🔗

בהמשך רח' עין גנים, קרוב יותר לתיכון ברנר, הוקם שיכון חדש נוסף בתקופה בה הוקם השיכון שלנו. ככל הידוע לי קודם לכן היה שם פרדס. שיכון מעונות עובדים היה הרבה יותר קרוב למרכז העיר. השיכון היה קטן יותר מפג’ה עירוני, וגם צפוף יותר. אם בשיכון שלנו היו בתים דו־משפחתיים על שטח של דונם, הרי בכל בניין במעונות עובדים היו 4 דירות. בבניינים עצמם היתה תחושה עירונית: מדרגות ומעקה שהובילו לקומה השנייה, ותיבות דואר בכניסה. היה להם שטח גדול יחסית לבתים עירוניים, והוא חולק שווה בשווה בין 4 המשפחות. אפשר היה לנטוע כמה עצים, לגדל ערוגת ירקות, גם לשתול פרחים. אך השטח היה קטן מדי כדי להקים משק עזר עם לולים. סוג האוכלוסייה היה שונה מאשר בשיכון שלנו. לא היו שם דתיים, ובוודאי לא חרדים. אבל זה לא היה שיכון חילוני מובהק כמו שיכון מפ"ם, שהוקם גם הוא באותו הזמן. היו שביקרו בשבת בבית הכנסת, מה שלא מנע מהם להאזין לתוכנית לפרקי חזנות ששודרה ברדיו בשבת בצהריים. כמעט כל המשתכנים היו ממוצא אשכנזי, היו רק כמה משפחות ממוצא ספרדי שהיו מעורות היטב בחיי הארץ.

זה היה שיכון מפא"יניקי־הסתדרותי באופיו. היו לי שם כמה חברות במרוצת השנים והגעתי לשם די הרבה. אחת מהן היתה אורנה, ששיתפה אותי בזיכרונותיה מן השיכון במכתב מרגש:

“אבי היה חבר באצ”ל ובעל השקפות ימניות קיצוניות ביותר, והוא היה חייב להסתיר את זהותו. הוריי קיבלו את הדירה במעונות עובדים רק בזכות העובדה שאימי היתה חברה בהסתדרות. אימי השתייכה לזרם המרכזי, למפא“י. אבי היה אומלל מאוד באותה תקופה. תמיד היה לוקח אותי הצידה לחדר אחר כדי שאימי לא תשמע, ומלמד אותי שירים מהאצ”ל: ‘שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן.’ גם את השיר על אַנַבֶּל לי הוא לימד אותי, כי זה היה שיר שז’בו הגדול – זה היה הכינוי לז’בוטינסקי – תרגם מתוך כתביו של אדגר אלן פו. אבי היה פליט טראגי של תנועה חשובה שחבריה האמינו בכל ליבם, דמם ונפשם, שהם עושים את הדבר הנכון, והם גם היו מוכנים לתת את חייהם למענה. כשפירקו את אצ“ל ולח”י אבי הרגיש כאילו שפירקו גם אותו. בנוסף, אני הרי הלכתי לתנועת השומר־הצעיר, ואחר כך הייתי פעילה במר“ץ. אבי סבל מזה מאוד, ואמר לי שאני לא מבינה מה אני עושה.”

אבא של אורנה חי למעשה כ“אנוס” בשיכון מעונות עובדים. גם הילדים ידעו שאסור לדבר על עברו של אביהם. היו לו ידידים בשיכון, אך הוא מעולם לא דיבר איתם על עברו. אחד מידידיו הטובים היה דווקא אבא של רינה הקומוניסט. מי יודע, אולי דווקא איתו הוא הרגיש טוב יותר.

המשפחה של אורנה עזבה את השיכון לאחר שסיימה את ביה"ס היסודי. הסיבה לעזיבה היתה מעשית: הדירה במעונות עובדים היתה קטנה מדי כדי לגדל בת מתבגרת ושני בנים קטנים. לרוב המשתכנים היו שני ילדים.

משפחתה הקומוניסטית של רינה, איתם חלקנו קיר משותף בפג’ה, עברה לאחר כמה שנים למעונות עובדים. מאחר שאימא של רינה עבדה בקופת החולים של ההסתדרות, יש להניח שהיו מתקבלים גם כאשר הוקם השיכון, כאשר רקע המשתכנים נבדק, למרות שהיו ידועים כקומוניסטים ומעולם לא חיו כ“אנוסים”. אני לא מאמינה שאנחנו היינו מתקבלים, שכן אבי לא היה חבר הסתדרות – מכשול גדול באותן שנים.

גרו שם אנשים שאצלנו בפג’ה כמעט אי אפשר היה למצוא. אחד המשתכנים, למשל, היה עובד ההסתדרות. הוא שיכנע את ההורים בשכנותו לחתום במחיר מוזל על “דבר לילדים”. את העיתונים היה מחלק אחת לשבוע בעצמו. אני לא יכולתי אפילו לחלום על עיתון ילדים של ממש. אחת לשבוע הופיע מדור מיוחד לילדים בעיתון הקומוניסטי “קול העם”, העיתון היחיד שהגיע אלינו הביתה בימי ילדותי. למדור הקטן הזה חיכיתי כל ימות השבוע. שלחתי אליהם אפילו שירים אחדים, כולם התפרסמו, וגם זכיתי בפרס: ספר ילדים של רוזה וול, סופרת ילדים שהיתה קרובה למפלגה. אבל עמוד אחד מצומק לא יכול היה כמובן להשתוות לעיתון ילדים של ממש. אילו היה שכן פונה אישית אל הורי ומסדר להם חתימה על עיתון ילדים במחיר מוזל, אני בטוחה שעל אף המצוקה הכספית היו הוריי נענים. אבל שכן כזה, או דומה לו, לא היה.

האיש הידוע ביותר שהתגורר במעונות עובדים היה ראש העיר פנחס רשיש. הוא היה איש חזק ורב פעלים, אולי ראש העיר החזק ביותר בתולדות פ“ת. “בולדוזר של עשייה” כינו אותו. במשך 16 שנים פעל כראש עיר, וזאת לאחר עשור בו עמד בראש מועצת הפועלים המקומית. בתקופתו נבנו כמה ממוסדות הציבור המשמעותיים ביותר בעיר: בניין העירייה, שנבנה בסגנון הבאוהאוס, זכה לשבחים רבים בשעתו; התחנה המרכזית נחנכה בזמן כהונתו; גם בניין יד־לבנים נחנך בתקופתו – הראשון מסוגו בארץ (1953). אבל רשיש גם הרס הרבה. “מדיניותו, מעשיו ותוכניותיו של רשיש הזכירו שורה משיר האינטרנציונל: “עולם ישן עדי היסוד נחריבה,” כתבו עליו לימים (זלמן חיימוב, ארכיון פ"ת). העיר איבדה מבנים היסטוריים רבים. היא איבדה גם את גן המייסדים היפה במרכז ההיסטורי של “אם המושבות”. על הבאר הראשונה שחפר שם יהודה ראב לא ידעתי אז שום דבר. שיחי ההיביסקוס אדומי הגביעים, שאני זוכרת משנות ילדותי, כוסו בשלמת בטון ומלט. הוקם שם עמוד בטון גבוה עם שעון בקודקודו, והמקום זכה עד מהרה לכינוי כיכר השמוק, והיו שכינוהו כיכר המיואשים, בשל סוג האוכלוסייה שנמשכה לשם. כמובן, לא יהיה זה הוגן לגמרי להאשים ראש עיר כזה או אחר בחורבן המבנים ההיסטוריים של המושבה הראשונה שהוקמה בא”י. באותה תקופה עצמה נהרסה גם הגימנסיה העברית הראשונה שהוקמה בא”י, גימנסיה הרצליה (1959). כזאת היתה רוח התקופה. ועם זאת, דומה שפתח תקווה שמרה פחות מערים אחרות על אוצרותיה ההיסטוריים.

מבחינת סוג האוכלוסייה אני מניחה ששיכון מעונות עובדים היה מתאים לנו יותר מאשר שיכון פג’ה עירוני. חברותי שגדלו במעונות עובדים זוכרות ילדות מאושרת: “היתה שם שדֵרה יפהפייה, ממש כמו שמורת טבע, ושם התקהלו הילדים,” זכרה חברתי רינה. “היה הווי שכונתי עשיר: משחקי רחוב, וגם קבוצות ‘מציצים’ שעקבו אחרי הזוגות הרבים שבילו שעות ארוכות על הספסלים לאורך השדרה.”

ואילו חברתי רותי זכרה: “בימי הקיץ החמים היינו עוברים מחדר מדרגות אחד לשני, כי שמה היה קריר. היינו יושבים בכניסה ומשחקים בכל מיני משחקים: 5 אבנים, ריכוז, סבלנות. לפעמים ההורים עצמם היו מכינים לנו משחקים או דפים ועפרונות צבעוניים. היו המון ילדים בני גילי, בילינו יחד, בנות וגם בנים, ולא היה רגע אחד של שיעמום.”

אני מאמינה שהייתי רוכשת שם יותר חברות – אולי אפילו חברות לחיים. ההבדלים ביני לבין רוב הילדות בנות גילי בשכונה שלנו בפג’ה עירוני נעשו בולטים יותר ויותר ככל שבגרנו. מאידך, אילו גדלתי במקום כמו מעונות עובדים, יש להניח שהייתי נחשפת פחות למגזרים השונים של האוכלוסייה הישראלית.

באופן די מקרי צמחו באותה סביבה שני סופרים חשובים, שתיארו בספריהם את פתח תקווה של בני דורם: יהושע קנז וגדעון תלפז. הם לא גדלו בשיכון מעונות עובדים, אלא באזור הסמוך, שהיה ותיק יותר. יהושע קנז מתאר בספרו הראשון “אחרי החגים” את המושבה של זמנו. נזכרים בו השוק הגדול, בית הכנסת הגדול, וגם הגבעה ומגדל המים בעין גנים. גיבור ספרו הידוע ביותר, “התגנבות יחידים”, נקרא מְלָבֶּס, שמה הערבי של פ"ת שהשתמר היטב בקרב אנשיה. גם גדעון תלפז העלה בספרו הראשון “שכונת חאפ” זיכרונות ילדות ונעורים מן המושבה, וגם בספריו האחרים אפשר לזהות את המקום בו גדל. אימו של גדעון תלפז החזיקה קיוסק קטן ממש על גבול מעונות עובדים. חברות טובות שגדלו בשיכון זוכרות עד היום את עוגות הנפוליאון המפנקות שנמכרו בקיוסק שלה. המשוררת אורנה רב־הון (לבית ויסוקֶר) גדלה בשיכון מעונות עובדים, ולמדה בבתי הספר עין גנים וגורדון בשנים בהן אני למדתי שם.

כפר אברהם    🔗

אם מושב עין גנים היה הגבול המערבי של הכפר הערבי פג’ה, הרי אדמות כפר אברהם היו הגבול הצפוני של הכפר. אדמות אלה נרכשו בכסף מלא ב־1913, והמקום עבר כמה גלגולים עד אשר ב־1932 הוקם שם מושב עובדים דתי. כפר אברהם לא היה רחוק מאיתנו. ילדים מכפר אברהם למדו בביה"ס הממלכתי־דתי נר־עציון ברחוב שלנו.

הגעתי לשם לעיתים רחוקות מאוד. רדיוס השיטוטים שלי בתקופת הילדות ואפילו הנעורים היה די מצומצם. רוב ההליכות היו לכיוון מערב – אל מרכז העיר. למקומות היישוב האחרים בסביבתנו – צפון, דרום, מזרח – לא הגענו הרבה. אף אחת מבנות גילי בשכונה לא רכבה על אופניים. אבי רכב על אופניים יומיום למרכז העיר. גם אבא של בלהה, השכן היקֶה שהיתה לו מכבסה בעיר, רכב יומיום על אופניו ותמיד סל קש גדול היה מונח לו על הס­בָּל. אבל אנחנו, בנות גילי, לא רכבנו על אופניים. אולי מתוך שמרנות, אולי מפני שלא היה אח גדול שילמד אותנו לרכוב, ואולי משום חששן של האימהות מנפילה או מתאונה. עובדה זו צמצמה בהכרח את רדיוס השיטוטים באזור. לא היתה לי שום סיבה להגיע לאזור כפר אברהם, מלבד כמה ביקורים במוסד “עלייה” הסמוך, שם למדה בימי נעורינו חברתי אורה באיזו מדרשייה דתית.

במהלך המחקר הזה גיליתי שהיו באותו אזור שתי שכונות ותיקות – שכונת ירושלים ושכונת בת שבע – שאפילו לא שמעתי עליהן כל השנים שגרתי שם. אם שיכון הוא פרוייקט ציבורי, בו כל הבתים זהים, והמשתכנים נבחרים לפי אמות מידה מסוימות (שנת עלייה לארץ, דתיות, השתייכות למפלגה או להסתדרות וכיו"ב), הרי שכונה היא מקום שהתהווה באורח אורגני. אנשים התיישבו שם בתקופות שונות, בנו את בתיהם, ולא היו תלויים בגוף מאורגן כלשהו שיקבע אם הם “מתאימים” או לא. מובן ששיכונים ותיקים יכולים במשך הזמן לקבל ציביון של שכונות. יוסי גודלניק, שגדל בשכונת בת שבע, העלה את דיוקן שכונתו בזיכרונותיו. השכונה הוקמה ב־1936 ע"י יוצאי יוון וכללה 7 בתים. במשך הזמן השתלבו שם גם אשכנזים, כמו משפחתו שהגיעה לשם ב־1939. לאחר קום המדינה השתכנו שם גם יוצאי עיראק, בולגריה ואחרים.

השכונה הכי קרובה אלינו היתה שכונת חסידוף. רק שדה בור הפריד בין הרחוב שלנו לבין השכונה. בי"ס נר־עציון היה למעשה הגבול הצפוני של השיכון שלנו. מעבר לו השתרע שדה פתוח. בילדותי גידל שם איש בשם עקיבא, ריג’לֶה, שנחשב למאכל מזין במיוחד עבור תרנגולות. כמה פעמים התגנבתי לשם עם ילדות מהשכונה שלנו וקטפנו ריג’לה עבור התרנגולות. הרבה אנשים החזיקו אז לול עופות. פעם אחת תפס אותנו עקיבא ואיים עלינו שאם יתפוס אותנו שוב הוא ישבור לנו את העצמות. ברחנו משם בריצה הכי מהירה שהיינו מסוגלות לה, וזו היתה הפעם האחרונה שהגעתי לשם.

מֵעבר לשדה הזה היתה שכונת חסידוף. גרו שם כמה ילדות שלמדו איתי בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי, וביקרתי אותן כמה פעמים. בתמונת המחזור של כיתה ח' לא מצאתי אף אחת מהן. כנראה המשפחות שלהן מצאו מקום מרכזי יותר מן השכונה הנידחת הזאת והילדות עברו לבתי ספר אחרים.

במסגרת “השיבה המאוחרת” למחוזות ילדותי, גיליתי שלט הנצחה מפתיע. התברר שהבית ברח' צירלסון 15 היה בית מסתור של מנחם בגין. מקום מגוריו של מפקד האצ“ל היה אחד הסודות הכמוסים בתקופת המחתרת. בגין ומשפחתו נדדו משום כך מדירה לדירה. פתח תקווה היתה אחד הבסיסים החשובים של האצ”ל, וכך בשנת 1944 העבירו את בגין ומשפחתו מת“א לפ”ת. הם שהו זמן מה במחנה יהודה, שכונה תימנית אוהדת, אך בני המשפחה בלטו שם שלא לצורך. אז עברה המשפחה לשכונת חסידוף, שכונה נידחת בירכתי פ“ת, בה שהו 9 חודשים. מתוך סקרנות ניסיתי לחפש מידע נוסף על השכונה הזאת, שהיתה כל כך קרובה אלינו. התברר שמלבד הסיפור על מנחם בגין לא ניתן היה למצוא שום מידע על השכונה הזאת בכל מרחבי המרשתת. גם אנשים שגרו סמוך לשכונה לא ידעו מתי נוסדה ומיהו חסידוף על שמו נקראה. לאחר חיפושים רבים מצאתי מחקר גניאולוגי שערך מישהו ממשפחת חסידוף על מוצא המשפחה וקורותיה. לפי המחקר הזה ראובן חסידוף הגיע מגרוזיה לא”י בסוף המאה ה־19. הוא הקים שכונות בירושלים, וב־1937 הקים גם את שכונת חסידוף בפתח תקווה.

כפר סירקין    🔗

אזור כפר סירקין היה הגבול הדרומי של הכפר הערבי פג’ה. גם לשם לא הגעתי בימי ילדותי, מלבד ביקור אחד בבית הספר לקצינים כשהייתי בכיתה ז'. אני לא זוכרת מה היתה מטרת הביקור, כנראה לרגל יום העצמאות, והביקור כלל גם הופעה של להקת הנח"ל שהיתה אז בשיא זוהרה.

אדמות כפר סירקין נרכשו לפני 1948. קבוצת פועלים שעבדו אצל איכרי פ"ת החליטו להתיישב על קרקע משלהם. הם רכשו 1050 דונם מן הכפר הערבי פג’ה, כל משפחה קיבלה 5 דונם, וב־1934 החלו בבניית הבתים. שנים קשות עברו על המתיישבים בשנים שלפני קום המדינה. כפר סירקין היתה קרובה יותר אל הכפר הערבי מאשר כפר אברהם או עין גנים.

“כדורים עפו מעל כפר סירקין,” דיווח עיתון “דבר” ב־ 11.8.1936. “אמש ב־8:30 נשמעו 2 יריות מהכפר הערבי פג’ה הגובל עם כפר סירקין. יריות בסביבה לא פסקו כל הלילה. בדרך כלל מורגשת בלילות האחרונים תנועה מוגברת של ערבים מן הפרדס הערבי הגובל עם כפר סירקין.”

גם אדמות שכונת בילינסון הסמוכה נרכשו מן הכפר הערבי פג’ה באותה תקופה. ביקרתי שם פעם או פעמיים בילדותי, להוריי היו שם מכרים, אבל אף פעם לא הזדמנתי לשם מאוחר יותר. כיום זוהי שכונת יוקרה עם בתים צמודי קרקע.

במהלך מלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בכפר סירקין מתחם צבאי. לאחר קום המדינה שימש הבסיס כבית ספר לקצינים. במהלך השירות הצבאי ביליתי כמה חודשים בבה"ד 1. תפקידי כפקידת דואר הביא אותי במגע עם הרבה צוערים. מאחר שהייתי אחראית על כל דברי הדואר, התחלתי להתעניין במקומות מהם הגיעו הצוערים. זכיתי אפילו לפרסום צנוע כעירונית שמכירה את כל הקיבוצים והמושבים. הצוערים, שרובם היו באותן שנים בני קיבוץ ומושב, היו עורכים לי לא פעם חידונים בידיעת הארץ. אולי הודות להם זכיתי להשתתף מאוחר יותר בתוכנית הרדיו “מחפשים את המטמון”. המטמון, שהגעתי אליו לאחר שרכשתי לא מעט תשובות מן המאזינים, התגלה בסביבות קיבוץ נירים בדרום. סכום הכסף בו זכיתי איפשר לי לפתוח חשבון בבנק לאומי שקיים עד היום. את מושב כפר סירקין עצמו, מחוץ לבסיס הצבאי, לא הזדמן לי להכיר אז היכרות של ממש.

 

15. שמיכת טלאים ושמה פג’ה: אחרי 1948    🔗

השינויים הגדולים בשמיכת הטלאים שנקראה פג’ה אירעו כמובן אחרי 1948. הוקמו שיכונים מכל הסוגים: שיכוני ותיקים, שיכוני עולים – וגם מעברה. שמיכת הטלאים הזאת הורכבה מכל מיני אריגים: קטיפה ומשי פה ושם, הרבה מאוד כותנה, וגם לא מעט סמרטוטי ריצפה.

פג’ה ותיקים – נווה כיבוש – קריית אלון    🔗

אם השיכון שלנו, שהיה ממערב לכביש לוד (כיום כביש 40) נקרא אז פג’ה עירוני, הרי השיכון ממול, ממזרח לכביש לוד, נקרא בראשיתו פג’ה ותיקים. השיכון נבנה ע"י חברת “סולל בונה” ביוזמת העירייה והסתדרות העובדים, ונועד לוותיקי ההסתדרות. האוכלוסייה שהשתכנה שם היתה הומוגנית יותר מן האוכלוסייה בשיכון שלנו, שכללה דתיים וחילוניים, חברי הסתדרות ועצמאיים, מפלגות שמאל וימין, וכמובן שלל המפלגות הדתיות שפעלו באותם ימים. מבחינות אחרות שיכון פג’ה ותיקים לא היה שונה מן השיכון שלנו: גם הוא הוקם בתחילת שנות ה־50, והוא כלל כמה מאות משפחות שהשתכנו בבתים דו־משפחתיים, עם חצר גדולה שאיפשרה משק עזר.

מאחר שהשיכון הזה היה מרוחק ממרכז העיר אפילו יותר מן השיכון שלנו, הגעתי לשם רק אם היתה סיבה מיוחדת. המקום הכי מושך היה קולנוע “בית שלמה”. נירה ואני היינו הולכות מפעם לפעם במוצאי שבת לראות שם סרט. רובם היו סרטים הוליוודיים פופולריים, אף אחד מהם לא הותיר בי זיכרון של ממש, אבל שתינו נהנינו מאוד. האזור של “בית שלמה” היה מרכזו של הכפר הערבי פג’ה. שם מצא את מותו שלמה מילר, החלל הראשון של מלחמת העצמאות, כאשר יחידה של הפלמ“ח בפיקודו הסתערה על בית הקפה בו התרכזו האחראים לרצח שני יהודים. לא היה לי אז שמץ של מושג מה אירע שם לפני הקמת השיכון. ידעתי כנראה ש”בית שלמה" נקרא ע“ש שלמה מילר, שהרי הרחוב הסמוך לבית שלנו נקרא גם הוא על שמו. אבל “בית שלמה” היה בעיקרו של דבר בית קולנוע אליו הולכים לראות סרט במוצ”ש – ותו לא.

בפג’ה ותיקים גר מנהיג המפלגה הקומוניסטית בפתח תקווה, יהושע אירגה, שנקרא בפי כל – שיקֶה. בגיל 10 התחלתי ללכת לבית שלהם מדי שבת אחרי הצהריים. היינו שם כחצי תריסר ילדים, כולל בנו של שיקה, לימים רופא ידוע בתחומו – כולנו ילדים של חברי המפלגה ואוהדיה. המדריכה הראשונה שלנו היתה צעירה שחרחורת ממוצא עיראקי בשם שולה, שהגיעה אלינו ממעברת כפר ענא, בה התגוררו אז רבים מעולי עיראק. אחריה הדריכה אותנו צעירה ממוצא בולגרי בשם אסתר. היא נישאה כעבור כמה שנים לאיתן קלינסקי, לימים עיתונאי ומשורר, שהוריו גרו בשיכון פג’ה ותיקים, לא רחוק מהבית בו נערכו הפעולות שלנו.

המפלגה הקומוניסטית היתה מורכבת אז בעיקר מעולים חדשים, והמדריך הבא שלנו, יענקלה, היה מעולי הונגריה. רק מאוחר יותר “זכינו” במדריך יליד הארץ. בעקבות הפילוג שאירע במפ“ם והצטרפותו של משה סנה למק”י, הרי הצעירים שהלכו בעקבותיו, רובם ילידי הארץ, הפכו במשך הזמן למדריכים בבנק"י – ברית הנוער הקומוניסטי. בינתיים רכשה המפלגה מועדון ברח' שטמפפר במרכז העיר ושם נערכו הפעולות שלנו. יענקלה כבר הדריך אותנו במועדון החדש. אחריו הגיע ביצ’יק, חניך “השומר הצעיר” לפני שהצטרף למפלגה הקומוניסטית. הוא היה זה שהדריך אותנו במשך רוב שנות נעורינו, עד הגיוס לצבא.

גם אל “בית שלמה” הפסקנו ללכת עד מהרה. כשבגרנו מעט העדפנו לראות סרטים בבתי הקולנוע המרכזיים של פ“ת: “היכל” ו”הדר". כנראה גם אחרים נטשו את קולנוע “בית שלמה”, שהפך בשלב מסוים למרכז קהילתי. כבר לא היתה שום סיבה להגיע לשיכון פג’ה ותיקים. אז כבר השתרש שמו החדש של השיכון: נווה כיבוש.

שלא כמו השיכון שלנו, פג’ה עירוני, הרי פג’ה ותיקים זכה לשם עברי. מדוע הם זכו ואנחנו לא זכינו איני יודעת, אבל אני יכולה להעלות השערה. שיכון פג’ה עירוני היה פתוח לכולם: דתיים וחילוניים, שכירים ועצמאיים, חברי הסתדרות וכאלה שאינם, בני עדות שונות, אנשי “חירות” כמו שלמה פיינשטיין, שהיה אפילו ראש ועדת המשתכנים, וגם קומוניסטים מוצהרים כמו אבא שלי וההורים של רינה שחלקו איתנו קיר משותף. הכלל הבנגוריוני “בלי חירות ומק”י" לא היה תקף בשיכון שלנו.

פג’ה ותיקים הוקם ביוזמת ראש העיר פנחס רשיש כשיכון לוותיקי ההסתדרות. זו היתה משוכה שלא כולם יכלו לעבור. לא כל אחד יכול היה להתקבל להסתדרות העובדים. אבא שלי, למשל, לא היה חבר הסתדרות. הוא היה בעל עסק. לא היתה כל חשיבות לכך שהפועלים הכי פשוטים בבתי החרושת השתכרו יותר ממנו, ונהנו גם מזכויות סוציאליות, כמו חופשה שנתית, שלא היתה לאבי מעולם. הם היו פועלים שכירים – ואילו אבא שלי היה “קפיטליסט”. ייתכן מאוד שרוב המשתכנים בפג’ה ותיקים היו באמת ותיקים יותר בארץ, ידעו יותר עברית, ורבים מביניהם השתייכו לציבור של א"י העובדת. ייתכן שהציבור הזה דרש שם עברי ביֶתר תוקף. מכל מקום, כבר בשלב מוקדם זכה השיכון לשם עברי למהדרין: נווה כיבוש.

אין ספק שהשיכון הזה זכה להצלחה גדולה. זהו אולי השיכון הכי מוצלח שהוקם על שטחו של הכפר הערבי פג’ה לאחר 1948. בשנת 1975 נערך כנס שכונות מטעם שר העבודה בהיכל התרבות. מבין 46 שכונות פועלים ציינה ועדה מיוחדת את נווה כיבוש, שזכתה אז גם בתעודת הצטיינות. שלושה הישגים הודגשו במיוחד: איכות חיים, פעילות חברתית, קליטת עלייה.

זה לא שהשיכון עצמו קלט עולים חדשים – בשכונת יוספטל, שנבנתה סמוך לנוה כיבוש, שוכנו עולים חדשים. גם ליד השיכון שלנו שוכנו עולים חדשים, אבל אנחנו לא היינו “שכונת פועלים”.

מחצית היובל של השיכון נחגגה בבניין הקהילתי “בית שלמה”, שם ציינו את הציביון הפועלי של השיכון, שמנה 306 משפחות (עלון פ"ת, דצמבר 1975, עורך: זלמן יואלי). לנו לא היה מרכז קהילתי כמו “בית שלמה”. לנו היה רק בי“ס ממלכתי־דתי, ששימש חלק מן המשתכנים בלבד. בנווה כיבוש, בה לא היו הרבה דתיים, היה בי”ס יסודי ששירת את מרבית אוכלוסיית המשתכנים. סביר בהחלט להניח שאיכות החיים בנווה כיבוש היתה טובה יותר מאשר בשיכון שלנו. אולי המרחק שלהם ממרכז העיר עודד פעילות חברתית מקומית. ובעיקר: האוכלוסייה שם היתה הומוגנית יותר ולא מגוונת כמו אצלנו. לצירוף “ותיקי ההסתדרות” היתה גם משמעות מעשית.

במשך הזמן התברר שגם בפג’ה ותיקים/נווה כיבוש לא נפתרה בעיית השם. בשמיכת הטלאים שנקראה פג’ה, גם מי שאימץ בשלב מוקדם שם עברי למהדרין, עדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה. השם נווה כיבוש נשמע תקין ונכון בשנות ה־50. זה היה סמל לכיבוש העבודה העברית ע“י פועלי פ”ת. המילה כיבוש התחברה יפה גם לצירופים אחרים: כיבוש השמירה העברית, כיבוש השפה העברית, וכיבושים ציוניים אחרים. לאחר 1967 המילה כיבוש כבר לא נשמעה כל כך תקינה. וכך, בשלהי המאה ה־20 אימץ השיכון שם חדש: קריית אלון. לאחר מות יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ולימים שר בממשלה, החליטה ועדת השמות להנציחו בקריאת שכונת הפועלים הוותיקה על שמו.

במסגרת “השיבה המאוחרת” אל מחוזות ילדותי הגעתי גם לסיור קצר באזור שהיה פעם פג’ה ותיקים. שכונת וילות יפה ומטופחת עם הרבה צמחייה ירוקה. “בית שלמה”, שעומד במקום בו עמד בית הקפה של הכפר הערבי פג’ה, המקום בו נהרג שלמה מילר, החלל הראשון של מלחמת העצמאות – עדיין משמש כמרכז קהילתי. הבניין עבר כל מיני גלגולים: בית קולנוע, ספרייה, אולם אירועים לילדי ביה“ס הסמוך, אולם חזרות של להקת המחולות של פ”ת, וכיום הוא משמש כנראה כמועדון לגימלאים. לזכותם של התושבים: הבניין עדיין עומד על תילו ותמיד מוצאים לו שימוש. במקומות אחרים היו הורסים בניין כזה בלי הרבה לבטים אילו לא נמצא לו שימוש מעשי־מיידי.

אישה שגרה בקירבת “בית שלמה” הצביעה לעבר בית סמוך וסיפרה שזה היה ביתו של דב תבורי, שהיה ראש עיריית פ“ת (1978–1989). דב תבורי היה הדוד של שרה’לה שלמדה איתי בביה”ס היסודי, זו שאביה היה ראש ועדת המשתכנים של שיכון פג’ה עירוני. אני זוכרת במעומעם שבאחת המסיבות שנערכו בבית של שרה’לה, אולי מסיבת בת מצווה, הוא אירגן את המשחקים. ניסיתי למצוא את הבית של שיקֶה, שם נערכו הפעולות הראשונות של “ילדי עמל”, תנועת הילדים של המפלגה הקומוניסטית. הכול השתנה לחלוטין מאז, הבתים הורחבו ושונו ללא הכר. נידמה לי שזיהיתי את הרחוב, אבל מאחר שלא זכרתי את שמו, אני לא בטוחה שזה היה אמנם הרחוב, ואת הבית עצמו ממילא לא היה שום סיכוי לזהות.

עמידר א' עמידר ב'    🔗

שיכון עמידר א', כמו השיכון שלנו, היה סמוך לכביש לוד, מצידו המערבי של הכביש. הוא נבנה על אדמות הכפר הערבי פג’ה, ושוכנו בו עולים חדשים בשנות ה־50. אבי היה מדווש לשם כל שבת על אופניו ואיתו צרור עיתונים. באותן שנים פירסמה המפלגה הקומוניסטית, שרוב אוהדיה הגיעו לארץ בעלייה ההמונית, עיתונים בשפות רבות: אידיש, בולגרית, רומנית, הונגרית, ואולי גם שפות אחרות. העיתונים האלה היו חשובים עבור אותם אוהדים שלא קראו עברית, ועל אף המצוקה הכלכלית הם שילמו בשמחה את הכמה גרושים עבור עיתון בשפה שלהם.

אבי התיידד עם כמה מקוני העיתונים אותם פגש כל שבת, ואחד מהם הפך לימים לידיד קרוב. ראובן הגיע לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה לאחר נדודים ברחבי רוסיה האסיאתית. אחד מילדיו למד בבי“ס גורדון בו גם אני למדתי. ראובן היה השַמָש של ביה”ס שלנו. הוא היה זה שניקה את חדרי הלימוד כל יום אחרי הלימודים. בנו, שלמד מחזור אחד מתחתיי, עזר לו בעבודה. סיפרו שאחרי שעות הלימודים הבן הסתתר, ולאחר שכל התלמידים התפזרו הוא ניגש לעזור לאביו. לא היתה לי אז שום היכרות אישית עם ראובן, לא ידעתי שהוא היה אחד הקונים הקבועים של עיתוני המפלגה, שאבי היה מוכר בשבתות בשיכוני עמידר. היכרתי אותו הרבה שנים אחר כך, לאחר שהוא ואשתו קנו דירה במרכז העיר. הם אירחו תמיד את אבי בלבביות ובנדיבות. הבן, שכבר מילדות הצטיין בלימודים, נעשה לימים פרופסור לכלכלה באחת האוניברסיטאות הנחשבות בארה"ב.

אני כמובן לא נלוויתי אף פעם אל אבי בחלוקת העיתונים השבועית שלו. אבל הגעתי לעיתים די קרובות לשיכון עמידר א' כדי לבקר חברה. המרחק בין הבית שלי לבית שלה היה כרבע שעה הליכה. רבקה השתתפה גם היא בפעולות של “ילדי עמל”, תנועת הילדים של המפלגה. היא היתה בת יחידה, הוריה תמיד חששו לה, ומעולם לא הרשו לה לצאת לטיולים או למחנות עבודה. הוריה דיברו בולגרית בלבד, אך קיבלו אותי תמיד במאור פנים, ואהבתי לבקר שם. הדירה שלהם היתה קטנטנה. לא היתה להם חצר גדולה כמו בשיכון שלנו, וגם לא היו מרפסות ומחסן. אבל לא היתה לי אף פעם הרגשה שאני מבקרת בבית עני. היה להם כל מה שצריך: מטבח וחדר אמבטיה מסודר. ההבדל בין דירה בשיכון עולים לבין בית צמוד קרקע כמו בשיכון שלנו לא נראה לי כל כך גדול: כולם בישלו אז על פתיליות וקנו כל יום בלוק קרח למקרר. בעיניים של ילדה לא ייחסתי חשיבות גדולה לחצי הדונם שהיה לנו. חצי הדונם הזה לא רק שאיפשר את שתי המרפסות הגדולות, את המחסן ואת הלולים, אלא איפשר גם הרחבה של הבתים במרוצת הזמן.

רבקה המשיכה לבקר בפעולות שלנו בתנועה גם כשעברנו למועדון החדש במרכז העיר. אבל לאחר סיום כיתה ח' היא הפסיקה לבוא. אולי איבדה עניין, ואולי חשה שהחברות שלה בתנועת נוער קומוניסטית מעכבת את ההתערות שלה בחברה הישראלית. שמרנו על קשר רופף, והיא אפילו הזמינה אותי לחתונה שלה. היא התחתנה בגיל 17, החתונה הראשונה של חברה בת גילי. ככל הידוע לי המשיכו הוריה לגור בשיכון עמידר.

בערך מול שיכון עמידר א‘, אך ממזרח לכביש לוד, הוקם באותן שנים שיכון עמידר ב’. עמידר ב‘, כמו עמידר א’, היו שניים מן הטלאים הפחות מוצלחים בשמיכת הטלאים הגדולה שנקראה פג’ה, אלה היו טלאים של כותנה באיכות נמוכה, אבל לא טלאים של סמרטוטי ריצפה. גר שם ילד בשם מרקו, שהגיע גם הוא לפעולות שלנו במסגרת “ילדי עמל”. אביו היה פעיל מאוד במפלגה. איש קטן קומה, תזזיתי ונמרץ, שתמיד התרוצץ במועדון המפלגה ותמיד עשה משהו. ככל הזכור לי הייתי בביתם פעמיים בלבד, כנראה בשתי הפעמים לרגל מסיבה כלשהי, אולי מסיבה לכבוד הבר מצווה. אני זוכרת שהשמיעו שם תקליטים, לאנשים מעטים מאוד שהיכרתי היה אז פטיפון בבית. משפחתו של מרקו הגיעה מבולגריה. גם האב וגם הבן נשאו את השם מרקו, כפי שמקובל היה אצל הספרדים. רבים מעולי בולגריה אהדו את המפלגה הקומוניסטית בשנים הראשונות שלהם בארץ, אך רבים מהם התרחקו בהדרגה. גם אבא של מרקו, שהיה פעיל בולט בימי ילדותי, כבר לא נראה במפלגה בימי נעוריי. מרקו הבן עזב גם הוא את התנועה עם סיום ביה"ס היסודי. מעולם לא שמעתי מה עלה בגורל המשפחה.

בעקבות “השיבה המאוחרת” שלי אל מחוזות ילדותי, גיליתי שישנו באזור שהיה פעם עמידר ב' (וכיום הוא חלק מקריית דדו), מרכז קהילתי שנקרא ע"ש מרקו לוי. התברר שמרקו האב, שנולד ב־1915 בבולגריה ומת ב־1988 בישראל, היה פעיל מאוד במבצע שיקום השכונות של שנות ה־80, שהתבצע עם עליית הליכוד לשלטון. הוא פעל לקידומה ולחיזוקה של השכונה שהיתה פעם עמידר ב', ואף היה במשך שנים רבות יושב ראש ועד השכונה. את המרץ הרב שהיה אצור בו ואת כישרון הפעילות שלו, שהשקיע בשנותיו הראשונות בארץ בפעילות במפלגה הקומוניסטית, הוא השקיע בשנים מאוחרות יותר בשכונה בה גר, ואף זכה לכך שהמרכז הקהילתי ייקרא על שמו: בית מרקו.

עמישב    🔗

למעברת עמישב, דרומית־מזרחית למרכז הכפר הערבי, וסמוך לכפר סירקין, לא הגעתי באותם ימים. המעברה הוקמה ב־1951, בערך באותו זמן בו אוכלסו השיכונים החדשים באזור שלנו. זה היה טלאי נוסף בשמיכת הטלאים שנתפרה על אדמות פג’ה הערבית אחרי 1948. בתקופת השיא גרו שם כ־8500 תושבים, רובם עולים מעיראק, אך גם מאיראן, מרומניה וממקומות אחרים. מעברת עמישב, כמו כפר סירקין וכפר אברהם, היתה רחוקה יחסית: כלומר, קרובה מאוד ברכיבה על אופניים, אך די רחוקה להליכה ברגל. ואיזו סיבה כבר היתה לנו להגיע למעברה?

אבל היו כמה אנשים מן המעברה שהגיעו אלינו. חלק ניכר מעולי עיראק, ובעיקר הצעירים המשכילים, היו חברי המפלגה הקומוניסטית. מאחר שהשיכון שלנו לא היה רחוק, כמה מהם היו מבקרים אצלנו בערבים מפעם לפעם. יושבים במרפסת, שותים כוס תה עם עוגה, נהנים מן האוויר הצח וממשבי הרוח בין עצי הפרי הרכים שניטעו לא מכבר. זכור לי במיוחד חבר מפלגה צעיר בשם אלפרד. הוא היה אחד הפעילים המרכזיים מבין החברים העיראקים. במבט לאחור אני מניחה שבעיניו של אלפרד, שחי בתנאים הקשים של המעברה, הבית שלנו נראה כארמון: מרפסת ששיחי גפנים מטפסים עליה, גינה גדולה עם עצי פרי, לול תרנגולות, מחסן גדול שהיה אולי יציב יותר מן המבנה בו התגורר במעברה.

רבים מבין חברי המפלגה ואוהדיה ממעברת עמישב השיגו אותנו תוך שנים לא רבות. אלפרד עצמו, ככל הידוע לי, הפך לבנקאי מכובד. הרבה סיפורי הצלחה צמחו שם. הסיפור הכי ידוע הוא כנראה סיפורם של האחים פראג‘. את פראג’ הגדול פגשתי בילדותי פעם או פעמיים במסיבות של המפלגה. הוא לא היה חבר מפלגה, והגיע כנראה עם חברים מהמעברה. את מקצוע הצילום הוא למד עוד בבגדד. באמצע שנות ה־50 הוא פתח חנות צילום קטנה ברח' מוהליבר במרכז פתח תקווה. שם נקבעה הסיסמא הידועה: מהיום להיום. כעשור מאוחר יותר נפתח סטודיו לצילום בת"א, וב־1972 רכשו האחים פראג' את מתחם “ארמון דויד” ברח' דיזנגוף.

את מעברת עמישב, כאמור, לא היכרתי מקרוב, אך בעקבות הסיפורים האלה מצטיירת מעברת עמישב בעיניי כמדגֵרה של כישרונות גדולים ממנה בקעו הצלחות מרשימות. המצליחים כנראה עזבו את המקום, אך יש להניח שרבים נשארו שם. במסגרת מבצע שיקום השכונות של שנות ה־80 שוקם האזור בו היתה המעברה. מאחר שלא היכרתי את המקום בשנים בהן גרתי באזור, לא היה שום טעם להגיע לשם במסע “השיבה המאוחרת” שערכתי.

אציין רק פרט מעניין אחד: מכל שמות השיכונים שהוקמו על אדמות הכפר הערבי פג’ה מיד לאחר 1948, השם עמישב הוא היחיד ששרד עד היום. השמות המקוריים האחרים: פג’ה עירוני, פג’ה ותיקים/נוה כיבוש, עמידר א' ועמידר ב' – לא שרדו.

16. כביש לוד    🔗

אם היה יתרון כלשהו למגורים בפג’ה זה היה הקירבה לכביש לוד. הכביש היה במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלנו. היו שכינוהו כביש לוד־חיפה, גם כביש ירושלים, אבל אני היכרתי אותו בשם כביש לוד. כיום הוא ידוע ככביש 40. בשני העשורים הראשונים של המדינה זה היה אחד הכבישים המרכזיים בארץ. זה היה הכביש היחיד שקישר בין חיפה ואזור הצפון בכלל – ובין ירושלים, באר שבע, ואזור הדרום כולו. כביש החוף הושלם רק באמצע שנות ה־60. עד אז היו נוסעים דרך פתח תקווה כדי להגיע מחיפה לתל אביב. גם לאחר שהושלמה סלילת כביש החוף היתה עדיין חשיבות רבה לכביש הזה.

כביש לוד היה עורק החיים שלי. צינור החמצן. משם יכולתי להימלט מן הצרות של הבית, מלימודי המתמטיקה המלחיצים בתיכון, ומן השכונה שלנו, שאף פעם לא חשתי שייכות של ממש אליה. נסיעה בטרמפים היתה עדיין מקובלת מאוד בעשורים הראשונים של המדינה. כבר בתקופת ביה“ס התיכון התחלתי לנסוע בטרמפים עם חברות לגליל וגם קצת לנגב. לקראת הצבא כבר נסעתי בטרמפים, לא פעם לבד. הוריי כמובן לא ידעו על כך. תמיד המצאתי סיפור כלשהו – ביקור אצל חברה מהתנועה ברמלה או בת”א, אצל בת דודה של שותפתי לנסיעה בקיבוץ כלשהו, ויעדים דומים. אימי חשדה, אבל לא היתה שום דרך לגלות היכן אני נמצאת באותם ימים קדם־טכנולוגיים. לרוב האנשים לא היה טלפון בבית, וגם כאשר נעשו הטלפונים נפוצים יותר – לנו עדיין לא היה. אימי היתה אימא יהודייה טיפוסית בנוסח המזרח־אירופאי: היא תמיד דאגה. לא רציתי להדאיג אותה יותר מכפי הצורך, מה עוד שרוב שנות ילדותי ונעוריי עמדו בסימן מחלתה.

שומר פתאים ה': הגעתי פעם לבדי סמוך לשטח אש של צה"ל באזור בית גוברין; חברה ואני חצינו את הגבול בטעות בקירבת תל דן; טיפסנו יום שלם לבדנו במצוקי עין גדי ללא שום טיפת מים איתנו. מעולם לא קרה שום דבר רע: לא נפלתי ממצוקי עין גדי וגם לא בירידה מן הארבֵּל; לא שברתי יד או רגל; מעולם לא ניסו לשדוד אותי או לאנוס אותי. ישראל היתה ארץ בטוחה למדי בעשור שבין מלחמת סיני ומלחמת 6 הימים, וגם בשנים הראשונות לאחר הניצחון הגדול.

לנסיעה ארוכה היה קשה לתפוס טרמפ מהשיכון שלנו. לנסיעה לדרום הייתי הולכת עד סיבוב כפר סירקין, כי לשם הגיעו רוב המכוניות שיצאו מפ"ת. בנסיעה לצפון הייתי הולכת לצומת ראש העין, כי גם לשם הגיעו יותר מכוניות ממרכז העיר. שם נקבעו מושגי הצפון/דרום בתודעתי. עד כדי כך, שמאוחר יותר בחיי, כשהגעתי למקומות לא מוכרים, הייתי מניחה עליהם בעיני רוחי את הצמתים המוכרים כל כך, צומת כפר סירקין או צומת ראש העין, אפילו הצומת בו נפגש רח' גורדון עם כביש לוד. לא תמיד זה עבד, אבל ככה נטבעה בי שושנת הרוחות: צפון, דרום, מזרח, מערב.

 

17. משתלבים ולא משתלבים    🔗

הזכרתי כבר כמה פעמים שהאוכלוסייה בשיכון עירוני פג’ה לא היתה הומוגנית כמו ברוב השיכונים האחרים שהוקמו סמוך לאותה תקופה באזור פ“ת: שיכון מפ”ם, שיכון העובד הציוני, שיכון הפועל המזרחי, וגם שיכון ותיקי ההסתדרות הסמוך אלינו.

אצלנו לא היו מקומות ציבוריים שיאפשרו מפגש של ציבור המשתכנים המגוון, מלבד המרכז המסחרי הקטן בו נמכרו בעיקר מצרכי מזון. לא היה גן משחקים ראוי לשמו, וגם לא גינה עם ספסלים בה אפשר היה לשבת סתם כך ולגלגל שיחה, כמו במעונות עובדים, שם היתה שדרה יפה בה שיחקו ילדים וישבו גם מבוגרים. היו שני מגרשים קטנים ריקים ליד המרכז המסחרי, שאמורים היו אולי להיות גינות, אך לא היה שם שום דבר שימשוך אנשים לשהות בהם, וככל הזכור לי לא היו שם אפילו ספסלים, לפחות לא בתקופת ילדותי.

היו לנו שני מוסדות ציבוריים בלבד: בית הכנסת וביה“ס הממלכתי־דתי נר־עציון. אם ניתן לדבר על אחווה קהילתית כלשהי שנוצרת במקום בו חיים אנשים שנים רבות זה לצד זה, היא יכלה להיווצר בעיקר אצל הדתיים שחיו בשיכון, שפגשו כל שבוע אותם אנשים בבית הכנסת, ואשר ילדיהם למדו בנר־עציון. ואפילו לא כל הדתיים נכללו במגזר הזה: החרדים התפללו בבית כנסת מחוץ לשיכון וגם ילדיהם נשלחו לבתי ספר מחוץ לשיכון. המוסדות הציבוריים בשיכון היו מיועדים לסוג הדתיים המוגדרים כדתיים־לאומיים, חובשי הכיפה הסרוגה. ההצעה שהועלתה בזמן הקמת השיכון לייחד לדתיים “גוש” נפרד לא היתה חסרת בסיס. נותר רק לנחש כיצד היה מתפתח השיכון אילו היו מפרידים בין הדתיים לבין ה”חופשיים".

במבט לאחור היו לא מעט אנשים בשיכון שלנו שהייתי מגדירה אותם כ“לא משתלבים”. אבל גם בין ה“לא משתלבים” היו דרגות שונות. באזור שלנו היו בכל זאת כחצי תריסר משפחות חרדיות. היתה גם אחווה עדתית מסוימת בין התימנים או הספרדים דוברי הספאניולית שגרו לידינו. היתה גם אחווה מסוימת בין שתי המשפחות הקומוניסטיות שחלקו בית דו־משפחתי, אך לאחר שהמשפחה של רינה עזבה את השיכון – נותרנו אנחנו הקומוניסטים היחידים.

היו משתכנים שהבינו מהר מאוד שהשיכון הזה לא מתאים להם. משפחת כספי, שהחצר האחורית שלהם גבלה בחצר האחורית שלנו, היתה ביניהם. הם היו צעירים מהוריי והיו להם שני ילדים שנקראו דורון ורננה. שמות יוצאי דופן בסביבה שלנו, בה רוב הילדים, אפילו אלה שנולדו לפני המלחמה, נקראו ע“ש קרובי משפחה מהגולה. לאבא שלהם היתה בלורית צברית, בהחלט יוצאת דופן בשיכון שלנו, והוא התלבש כמו הקיבוצניקים של אז. הלול שלנו גבל בחצר שלהם והאימא היתה משוחחת לפעמים עם אימא שלי, אולי מְתנה באוזניה את הצרות שהיו לה עם השכנים האחרים. בנוסף לכך הם היו מַפָּ”מניקים, מפלגה שלא היו לה הרבה תומכים בשיכון שלנו. הם גרו בשיכון 3 או 4 שנים ואז מכרו את הבית שלהם ועברו לגור בשיכון מפ"ם.

גם השכנים איתם חלקנו קיר משותף, ההורים של רינה, שהיו קומוניסטים כמו אבא שלי, עזבו את השיכון שלנו. הם עברו לגור בשיכון מעונות עובדים ליד עין גנים, שיכון חילוני באופיו עם גוון שמאלי, שבנוסף ליתרון הזה היה גם קרוב יותר למקום העבודה של אימא של רינה, שעבדה במתפרה של קופת חולים ברח' רוטשילד במרכז העיר. ההורים של רינה לא מכרו את הבית בפג’ה, אלא השכירו אותו לזוג צעיר. בני הזוג היו כנראה ילידי הארץ, ונולדה להם במשך הזמן ילדה לה קראו יְהָבָה. יתכן שנולד גם בן כאשר הייתי בצבא ולא הגעתי הרבה הביתה. הם חיו בשיכון שלנו 16 שנים בניתוק מוחלט מן השכנים, גם מאיתנו שחלקנו איתם קיר משותף, ואפילו את שם המשפחה שלהם מעולם לא ידעתי.

גם אנחנו לא ממש השתלבנו בשיכון. מבחינה חברתית חייו של אבא שלי התנהלו לגמרי מחוץ לתחומי השיכון שלנו. המקום היחיד בו היה יכול לפגוש אנשים היה במרכז המסחרי הקטן, שם היה קונה תערובת עבור העופות. בעל החנות היה איש דתי מזוקן, צעיר יחסית, איש חביב ונעים הליכות. קרה פעם שבעל החנות נתן לאבא שלי בטעות שני שקי תערובת וביקש תשלום עבור שק אחד בלבד. בבית נוכח אבי בטעות ומיד מיהר לחנות והחזיר את שק התערובת. בעל החנות הפיץ כמובן את הסיפור בקרב הלקוחות, והמוניטין שהיו לאבי כאדם ישר מאוד הגיעו גם לשיכון. אבא שלי היה אדם ישר כסרגל ומעולם לא היה עולה על דעתו להרוויח על חשבון מישהו אחר. לימים סיפרו לי אנשים שהכירו אותו שהמחירים שדרש עבור עבודתו בסנדלרייה היו נמוכים יותר מן המקובל באותה תקופה.

לאחר שאימי חלתה היה אבי מביא גם את מצרכי המזון. אימי היתה קונה קבועה בצרכנייה, שם היו המחירים זולים יותר, אבל הצרכנייה היתה קצת יותר רחוקה, והיו שם גם יותר קונים, כך שאבי העדיף את הקיוסק, שהיה ממש על הכביש הראשי. למעשה זה היה רק בהתחלה קיוסק, היה להם מתקן לגזוז, ואפשר היה לקנות שם מסטיק, שוקולד, גרעינים, קרטיב או ארטיק, בייגלה או עוגה. במשך השנים זו נהייתה יותר ויותר חנות מכולת, אם כי אנחנו הוספנו לקרוא לה קיוסק. השירות שם היה מהיר יותר מאשר בצרכנייה או במכולת הוותיקה יותר שהיתה במרכז המסחרי. לא אהבתי ללכת לשם. לייזר היה איש זועף ולא נעים, לא פעם הוא דיבר על המשפחה שלנו באידיש עם קונים אחרים שעמדו שם, לפעמים דברים מעליבים – אולי חשב שאני לא מבינה. נאלצתי ללכת לשם כי אבי קנה את מצרכי המזון בהקפה, לייזר היה רושם את הסכום בפנקס מיוחד, ופעם בשבוע היה אבי משלם עבור הכול. זה חסך לו כנראה זמן וטירחה. פנינה, אשתו של לייזר, היתה דווקא אישה נחמדה, ותמיד קיוויתי שהיא תשרת אותי.

ככל הידוע לי אבי אף פעם לא ניהל ויכוחים פוליטיים עם השכנים או עם הלקוחות שפגש בחנות התערובת או במכולת. הלהט הפוליטי שבער בו מצא את תיקונו בסנדלריה הקטנה שלו בפינת רח' אחד העם ורח' חפץ חיים. כמעט תמיד היו שם אנשים. רבים מהם היו אוהדים של המפלגה. חלק מהם היו מעין “אנוסים”, את ילדיהם שלחו לתנועות נוער אחרות, “הנוער העובד” או “השומר הצעיר”, חלילה לא לבנק"י. אבל הם עצמם אהדו את המפלגה הקומוניסטית, ובעיקר את ברית המועצות, לה זכרו עדיין את הניצחון המכריע על גרמניה הנאצית.

היו שם כמה מבקרים קבועים, שחלק מהם גם אני היכרתי. הכי קבוע היה חיים רייזר, שגר במרחק לא רב משם. הוא היה משכיל יותר מאבא שלי. הוא היה זה שדיבר רוב הזמן: על הוגי דעות סוציאליסטים שאת ספריהם קרא בנעוריו; על תנועת הפועלים העולמית; על פולין של ימי נעוריהם. אני זוכרת ששם שמעתי לראשונה את השם פּילסוּדסקי, מנהיג פולין בתקופה בה היו שניהם צעירים. כמובן, הם דיברו גם על ענייני היום השוטפים.

אבא שלי עסק כל אותו זמן בעבודתו. סנדלרות בעיקרה היא עבודה של הידיים. הראש נשאר פנוי. אין פלא שסנדלרים רבים הופכים להיות במרוצת השנים מֵעין פילוסופים. יהודי בשם קמינסקי היה מגיע לפעמים, הוא היה מבוגר יותר, ואבא שלי, שאיבד את אביו בגיל צעיר, ראה בו מעין דמות של אב – כך סיפר לי לימים.

שלמה שפרנסקי, אבא של נסיה שפרן, בסנדלריה שלו בפינת הרחובות חפץ חיים ואחד העם בפתח תקווה.

והיה גם פּוֹלָצ’יק הזקן, שעבד בדואר, אולי היחיד מבין באי הסנדלרייה הקבועים שהיתה לו עבודה קבועה ומסודרת. איש חביב, שדיבר מהר מאוד, ואיתי תמיד אהב להתבדח. ידעתי שהוא אב שכול, תמיד חשבתי שבנו נפל במלחמת העצמאות, ורק עשרות שנים מאוחר יותר, כאשר חקרתי את תולדות הטיילות בארץ (בספרי “הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה” יד בן צבי 2013), גיליתי שבנו של פולצ’יק היה אחד מחניכי “השומר הצעיר” שנהרגו ב־1942 מפיצוץ רימוני יד שהונחו ליד מדורה בעין גדי במהלך מסע למצדה. לא במקרה זה נודע לי בתקופה כה מאוחרת, כאשר גם אבא שלי וגם פולצ’יק היו כבר מזמן בעולם האמת. אבי לא סיפר בבית על האנשים אותם פגש בסנדלרייה שלו. הוא לא אהב לדבר על אנשים אחרים. הוא החשיב זאת לרכילות. כשסיפרתי לו פעם על איזו שמועה לא נעימה שהתהלכה על אחד מחברי המפלגה בסניף שלנו – כעסו היה לא יאומן. לא ראיתי אותו אף פעם כועס כל כך.

אחד המבקרים הקבועים בסנדלרייה היה עולה חדש בשם מָייֶבְסקי, שהגיע לארץ מפולין בעליית גומולקה של סוף שנות ה־50. הוא גר ממש מול הסנדלרייה והיה עוצר שם כמעט כל יום. מרבית הדיונים ב“פרלמנט” של אבא שלי נערכו באידיש כמובן, אבל כשאני הייתי עוצרת שם הם דיברו לכבודי בעברית. מייבסקי לא ידע עברית ולחץ עליי כל פעם שפגש אותי לענות לו באידיש. פעם אחת ניסיתי. הם כולם פרצו בצחוק. “זי רעדט אזוי ווי א גויֶה,” הגיב אחד מהם ברוח טובה. האידיש של ילדיהם הצברים הזכירה להם את האידיש הקלוקלת של השכנים הגויים בעיירות שלהם, שרוב התושבים בהן היו יהודים.

חייו של אבי התנהלו רוב השנים מחוץ לפג’ה, ועוד יותר בשנים האחרונות שגר שם. בבוקר היה רוכב על אופניו לעבודה, בצהריים היה חוזר, ישן שעתיים, ושוב חוזר לעבודה. בימי רביעי היה נשאר בעיר מאוחר, כי אז התקיימה האסיפה השבועית של חברי המפלגה. מועדון המפלגה היה בחצר גדולה, שהיו בה צריפים נוספים, בפינת חובבי ציון וחיים עוזר, חצר שכבר איננה קיימת כיום. בצריף לא היה חשמל, רק עששית נפט, והיתה שם אווירה מסתורית שהקסימה אותי כילדה. הגעתי לשם בעיקר כאשר נחגגו חגי המפלגה: מועד המהפכה הבולשביקית, ויום ה־1 במאי.

מאוחר יותר רכשה המפלגה מועדון גדול ברח' שטמפפר, שהיה קודם לכן מועדון ביליארד, והיה סמוך למועדון הנוער. במפלגה הקומוניסטית חל עד מהרה שינוי גדול. המפלגה התפלגה לשניים: פלג אחד, בראשות משה סנה ומנהיג המפלגה הוותיק שמואל מיקוניס, חזר למעשה לציונות; הפלג האחר, שאימץ את השם רק“ח, היה ערבי ברובו, אך היו בו עדיין גם חברים יהודים. סניף פתח תקווה ברובו, אולי בהשפעת מנהיג המפלגה הוותיק בעיר, יהושע אירגה, תמך ברק”ח. אבי, כמו רוב חברי המפלגה בסניף, הלך עם רק“ח. ברית המועצות הכירה רק בפלג אחד מבין השניים: רק”ח. זו היתה תקופת פריחה עבור החברים שהלכו עם רק"ח. מי שהיה צעיר דיו נשלח ללימודים בארצות הגוש הסובייטי. אחרים נשלחו לביקורים בברית המועצות, ואפילו אבי זכה בערוב ימיו להשתתף במשלחת כזאת. המועדון הגדול ורחב הידיים ברח' שטמפפר הפך במשך הזמן למקום מפגש של חברים ואוהדים: שיחקו שם דומינו, שתו כוס תה, דפדפו בעיתונים, ושוחחו על ענייני היום. נידמה לי שרובם, אולי אפילו כולם, היו גברים. אני כבר הייתי מרוחקת מן הפעילות הקומוניסטית אז, והגעתי למועדון הזה פעם או פעמיים בלבד. אבא שלי היה שם אחד הקבועים. לעיתים קרובות היה חוזר הביתה בחשיכה. הקשר הקלוש שהיה לו עם האנשים בשיכון שלנו התרופף עוד יותר.

המגורים בפג’ה נעשו יותר ויותר מכבידים. אבא שלי הזדקן, פג’ה השתנתה, פתח תקווה השתנתה, כל הארץ השתנתה. אחרי שנות המיתון הקשות, אשר הותירו אחריהן את הבדיחה המרה על האחרון שיעזוב את הארץ ויכבה את החשמל בשדה התעופה, הגיע תור הפרוספריטי. מלחמת ששת הימים הביאה לשגשוג שלא היה כמותו עד אז. אם פעם היתה בשיכון שלנו מכונית פרטית אחת, הרי בשנים שלאחר המלחמה כבר אי אפשר היה לספור את כל המכוניות בשיכון. השכן הרווק מולנו, גדעון, מכר את הבית שלו. השכן החדש היה בעל משאית. המשאית הענקית חנתה ממש מולנו והמנוע טירטר במשך שעות בלי הפסקה. זה כבר לא היה הרחוב השקט של פעם. ובכלל, הכבישים התמלאו במכוניות, ואבא שלי כבר התקשה לנווט על האופניים הישנים שלו בין האוטובוסים, המשאיות והמכוניות הרבות. כנראה היו גם כמעט־תאונות עליהן לא סיפר לנו.

אימא שלי היתה עקרת בית כל השנים שגרנו בפג’ה. נותרה תמונה אחת מן השנים הראשונות שלה בארץ בה היא קוטפת תפוזים בפרדס. נשים רבות עבדו אז בקטיף. פ"ת הרי היתה בירת הפרדסים באותן שנים. כל הנשים ברחוב שלנו היו עקרות בית מלבד שתיים: אימא של מאירה, שבעלה התנדב לצבא הבריטי ונספה באונייה בריטית שהופצצה, ואימא של רינה, שגרה רק שנים ספורות בשיכון שלנו. שתיהן עבדו במתפרה של קופת חולים בעיר.

אימי היתה בידידות עם שכנות אחדות שגרו בסביבתנו. בשנים הראשונות היתה מביאה פרחים לשכנות כל יום שישי מגינת הפרחים שלה. אבל לא זכורה לי שום שכנה איתה היתה מיודדת במיוחד. הידידות הגדולה היתה דווקא עם אחד השכנים. השכן אלימלך גר ברח' שלמה מילר הסמוך. הוא היה מגיע אלינו כמעט כל יום בשעות אחר הצהריים. היתה לו בעבר חנות מכולת גדולה במרכז העיר, אך בתקופה בה היה מגיע אלינו כנראה מכר או הפסיד את המכולת. אין לי מושג כיצד התקיימה המשפחה. היו לו שלוש בנות שהיו מבוגרות ממני בהרבה. רק הצעירה ביניהן גרה עדיין בשיכון, בחורה גנדרנית שהיתה מדדה כל בוקר כלוליינית על עקבים בגובה מפחיד בדרכה מן הבית אל תחנת האוטובוס. אלימלך ואימא שלי היו יושבים שעות במרפסת ומדברים. הם דיברו כמובן באידיש. ידעתי מספיק אידיש כדי להבין פחות או יותר את מה שאמרו, אבל אין לי שום מושג על מה דיברו – בילדותי לא היה לי עניין רב בשיחותיהם של המבוגרים. ממש הסתובבתי להם בין הרגליים, וכיום אין לי שמץ של מושג על מה דיברו כל יום במשך שעות ארוכות. זה לא היה קשר רומנטי – לפחות לא קשר שהתממש. אחת מחידות הילדות שכבר אין כל סיכוי לפתור.

כשהייתי בת 11 אימא שלי חלתה במחלה שלא היה לה מרפא באותן שנים. היא לא היתה מרותקת למיטה. היא המשיכה לבשל, להדיח כלים ולנקות את המטבח, אבל ספונג’ה וכביסה, שלא לדבר על קניות בצרכנייה, כבר היו מֵעבר ליכולתה. עד למותה, כעבור 16 שנים, היא לא יצאה מן הבית מלבד כמה שהיות בבית החולים “תל השומר”. טיפולים אלטרנטיביים אצל הרופא הטבעוני ד"ר נצח, שהיה מפורסם באותם ימים כמחולל ניסים, לא הועילו. אבל הנסיעות אליו מדי שבוע במשך תקופה ארוכה, נסיעות שהיו כרוכות בהזמנת מונית מיוחדת, וגם בשעות עבודה שאבי נאלץ להפסיד, רוששו אותנו כליל. לאחר שהתברר סופית שאימי כבר לא תחלים מן המחלה, שגם עיוותה לחלוטין את צורתה, הפסיק אלימלך לבוא אלינו. גם עם השכנות נותק הקשר, מלבד שיחות אקראיות עם אשתו של יצחק הגנן מֵעבר לגדר שהפרידה בין שתי החצרות.

בלי הרבה הגזמה אני יכולה לומר שלא היה רגע אחד בחיי שהרגשתי שייכות של ממש למקום בו גדלתי. בילדותי זו היתה תחושה עמומה ומעורפלת, אך ככל שבגרתי התחושה נעשתה ברורה יותר. תחושה זו הגיעה לשיאה דווקא בתקופת הצבא. כשהגעתי הביתה לחופשות כבר היו הבנות איתן גדלתי במקומות אחרים לגמרי בחיים. אבל הבית בפג’ה נותר הבית המרכזי גם בשנים הבאות. לא נישאתי בגיל צעיר כמו נירה, שבנתה לה חיים חדשים בחיפה כשנה לאחר סיום התיכון. גם לא נשארתי בירושלים, כמו רינה וכמה חברות אחרות, שאחרי הלימודים באוניברסיטה העברית קבעו שם את ביתן. גרתי בכל מיני מקומות, אבל הבית היה עדיין בפג’ה: שם היו רוב הספרים שלי; שם היו מחברות השירים שכתבתי בילדותי; שם היו היומנים שניהלתי באותן שנים; שם היו הציורים שציירתי במשך תקופה קצרה בחיי; שם היו מחברות מבתי הספר ומהאוניברסיטה ששמרתי; שם היו ערימות מכתבים מכל ההתכתבויות הרבות שהיו לי בעידן בו מכתבים נכתבו על נייר. לטוב או לרע – זה היה הבית בשנים המעצבות של חיי. הגעתי אליו בגיל שש והוא נותר הבית עד שנמכר, כשהייתי כבר עמוק בתוך שנות העשרים של חיי.

לא קל לעזוב בית. כמו בכל מקום אחר, אנשים עזבו את השיכון שלנו מכל מיני סיבות. אני מניחה שמעטים מאוד עזבו רק מפני שהשיכון לא התאים להם מבחינה חברתית. בדרך כלל היתה סיבה נוספת לעזיבה. אני יודעת בביטחון גמור מדוע החליט אבא שלי לעזוב – בגלל המרחק ממרכז העיר. לגבי אחרים אני יכולה רק לשער. ברחוב שלנו, שהיו בו 14 משפחות, עזבו 6 ונשארו 8 במועד בו נמכר הבית שלנו. אני מניחה שבאופן כללי זה נכון לגבי השיכון כולו: רוב המשתכנים, גם אם רוב לא גדול, נשארו בסופו של דבר בשיכון עד הסוף. כמובן, לעזיבת הבית בפג’ה נלווה גם שיקול כלכלי. המונח בית “צמוד קרקע”, עם כל ההילה שנוצרה סביבו, עדיין לא היה קיים אז. כאשר אבי מכר את הבית שלנו, הוא הצליח להשיג תמורתו דירה מוזנחת של שני חדרים במרכז העיר. גם ההורים של רינה מכרו את הבית בפג’ה סמוך לאותו זמן. הבית בפג’ה היה שווה ערך לחדר אחד בדירה שקנו עבורה בירושלים לקראת נישואיה. חצי הדונם שנלווה לכל אחת משתי הדירות האלה לא העלה את מחירן. הנהייה לבית “צמוד קרקע” התחילה הרבה יותר מאוחר.

בשלושת הביקורים שערכתי בשנים האחרונות בשכונת ילדותי, נוכחתי לדעת שהרבה שכנים מדור ההורים שלנו, המשתכנים המקוריים, נשארו בפג’ה עד הסוף. מקור מידע חשוב היתה העובדת הפיליפינית שטיפלה באחת השכנות. השכנה ויקטוריה היתה אחת מדוברות הספאניולית באזור שלנו, אישה חברותית שלא פעם החלפתי איתה מילים כשהייתי עוברת ליד הבית שלהם. עם ויקטוריה עצמה כבר אי אפשר היה לדבר. המטפלת הפיליפינית, שגרה שם כבר 9 שנים, ידעה לספר לי מי חי ומי מת. השכנה היֶקית, שבעלה היה נהג משאית זבל של העירייה, היתה עדיין בחיים ועברה ממש לאחרונה לדיור מוגן. בבית הסמוך, ההורים של חברתי אורה כבר לא היו בחיים. גם אחיה חיזקי, שהיה קורא כל שבת עם אבא שלו את התורה בניגון תימני, כבר לא היה בחיים. הוא נהרג בתאונת דרכים. השכנה ההונגריה יוכבד, עם המיספר הכחול על הזרוע, מתה לפני כמה שנים. הבית שלה חולק לשתי דירות קטנות ומושכר עכשיו לשתי משפחות. גם הבית של הדסה, שאת זמירות השבת שלהם היינו שומעים כל ערב שישי, חולק לשתי דירות נפרדות. בבית הסמוך אלינו, הבית של יצחק הגנן, חיה עדיין אשתו, השכנה היחידה שאימא שלי היתה מדברת איתה מֵעבר לגדר לאחר שחלתה. גם עם אלמנתו של יצחק הגנן כבר אי אפשר היה לדבר. גם בה טיפלה עובדת פיליפינית. שתי הפיליפיניות היו מיודדות. שמחתי בשבילן שמצאו זו את זו בשיכון שלנו, שלא היה הרבה מה לעשות בו.

בביקור הראשון שלי שם העזתי אפילו להיכנס לחצר שלנו. בעל הבית היה בחצר, והוא סיפר לי שהוא חי בבית שלנו כבר הרבה שנים. למעשה רק משפחה אחת גרה בבית הזה לפניו מאז שאבי מכר את הבית. הוא ציין גם שהאזור הידרדר בשנים האחרונות והוא מתכונן למכור את הבית בקרוב. סקרתי בחטף את העצים בחצר וגיליתי רק עץ אחד מוכר: עץ התפוזים. העץ שהייתי יושבת מתחתיו בחורף, מקלפת את הפרי אחרי ששירטטתי 4 קווים מאונכים בסכין, ופעם אכלתי אפילו 10 תפוזים בזה אחר זה. העץ עדיין מניב פירות, הוא אמר לי. בביקור הבא שלי באזור, כעבור שנים ספורות, הבית היה מוקף חומה גבוהה. לא העזתי אפילו לצלצל בפעמון.

 

18. הֲכָלָה    🔗

היה גם צד שני למטבע.

ממש באותה תקופה בה אוכלס השיכון שלנו, אירע הפילוג הטראגי בתנועה הקיבוצית. חברי הקיבוצים נחשבו לאנשים האיכותיים ביותר שחיו אז בארץ. מלח הארץ לכל דבר. הזרם הקיבוצי הגדול ביותר היה “הקיבוץ המאוחד”. זה היה חוד החנית של התנועה הקיבוצית, מעין חיל חלוץ, נחשון בכל המשימות המרכזיות: התיישבות, הגנה והעפלה. אנשי “הקיבוץ המאוחד” התיישבו במקומות המסוכנים ביותר ויזמו את המפעלים הנועזים ביותר. אחד מהם היה הקמת מפעל האשלג בסדום, מפעל בו השתתף גם אבא שלי. והנה בשנת 1951, שנים ספורות לאחר הקמת המדינה, התפלגה תנועת “הקיבוץ המאוחד”. זה היה פילוג אכזרי שהיה מלוּוה באלימות משני הצדדים, וגם בטרגדיות משפחתיות קשות. קיבוצים ותיקים, וביניהם עין חרוד, גבעת חיים ואשדות יעקב התפלגו: עין חרוד איחוד, עין חרוד מאוחד; גבעת חיים איחוד, גבעת חיים מאוחד; אשדות יעקב איחוד, אשדות יעקב מאוחד. לא כל הקיבוצים יכלו להתפלג לשניים, רוב הקיבוצים היו קטנים מדי לשם כך. וכך נאלצו אנשי ה“איחוד” שבקיבוץ שלהם היה רוב ל“מאוחד” לעבור לקיבוץ אחר של ה“איחוד”, ואילו בקיבוצים בהם היה רוב ל“איחוד” עברו אנשי ה“מאוחד” לקיבוץ אחר של “המאוחד”.

גם קיבוץ דפנה בצפון שילם את מחיר הפילוג: 27 חברים ו־32 ילדים עזבו את קיבוץ דפנה שהשתייך ל“מאוחד” ועברו לקיבוץ כפר גלעדי שהשתייך ל“איחוד”. קיבוץ דפנה היה המקום בו הייתי נולֶדֶת אלמלא הפך אבי, שהגיע לארץ כבורוכוביסט מושבע, להיות קומוניסט. הוריי נאלצו לעזוב את גרעין ההכשרה בגבעת מיכאל סמוך למועד בו עלה הגרעין על הקרקע במסגרת מבצע חומה ומגדל. כבר אז, כתריסר שנים לפני הפילוג הנורא, הקיבוץ לא היה מסוגל להכיל שום חילוקי דעות.

אין טעם לפרט כאן את הסיבות שהביאו לפילוג בתנועה הקיבוצית. כיום רק ותיקי הקיבוצים והיסטוריונים שמתמחים בתולדות א"י זוכרים מה בדיוק קרה שם. אני מעלה פרשה רחוקה זאת כדי לציין ולהדגיש שהאנשים שהקימו את הקיבוצים ההם היו באמת “מאותו הכפר”. רובם באו מרקע דומה, הם היו בוגרי תנועות נוער ציוניות והכשרות חלוציות, היו להם ערכים משותפים, הם בחרו בדרך חיים דומה. אבל הם לא היו מסוגלים להכיל אנשים שחשבו אחרת.

לאנשים שגרו בשיכון בו גדלתי לא היה שום מכנה משותף. לא היתה לי שום חברה שיכולתי לומר עליה: אנחנו שתינו מאותו הכפר. אבל היתה תכונה אחת שאיפיינה את השיכון הזה, שאנשיו היו שונים כל כך זה מזה: הכלה. הדתיים הרבים שגרו בשיכון הכילו את ה“חופשיים” – ולהפך. לא היה שום “מחוץ לחירות ומק”י" כמו בקואליציה באותן שנים. ראש ועדת המשתכנים היה חירותניק ידוע. ככל הידוע לי לא היו “אנוסים” בשיכון שלנו. אף אחד לא נאלץ לחיות כ“אנוס” כמו אבא של אורנה במעונות עובדים, שהיה צריך להסתיר את העבר שלו באצ“ל כל השנים. יכולת להיות כל מה שרצית להיות בשיכון שלנו. וזה לא התבטא רק בהשקפות הפוליטיות או בענייני דת. בשיכון שלנו הכילו אנשים שבמקומות אחרים אולי לא היו מכילים. בשני הבתים הערביים הנטושים ששרדו בשיכון התיישבו משפחות תימניות. אני לא זוכרת שום תלונות על כך, וגם בארכיון פ”ת לא מצאתי עדויות על התנגדות כלשהי, או דרישה להוציא אותם מן הבתים בהם התיישבו – קרוב לוודאי ללא אישור משום גורם רשמי. אצלנו הכילו גם את משפחת יפת, אלה שזכו בפרס בן גוריון כשנולד להם הילד העשירי. החמור שלהם הסתובב חופשי ברחוב, והכלב שלהם, שאף פעם לא היה קשור, אילץ אותי לעשות סיבוב גדול כאשר חזרתי לבדי בשעות הלילה. אני לא בטוחה שבמקומות אחרים זה היה עובר בשתיקה. אנשים התייחסו אליהם בידידות, ואני זוכרת שבילדותי גם אימא שלי היתה מחליפה דברים עם גברת יפת בדרך לצרכנייה.

למדתי שגם במקום בו האנשים זרים, שונים ורחוקים, גם במקום בו את יחידה־במינה, בלי אף אחד אחר עם סיפור־חיים כמו שלך, יהיו אנשים שאפשר למצוא איתם מכנה משותף. גם בצד השני של המתרס – ובפג’ה היו כמה וכמה מתרסים שהבדילו ביני לבין אחרים – תמיד יהיו אנשים שאפשר לבנות גשר כלשהו אליהם, שאפשר לסלול נתיב כלשהו כדי להגיע אליהם. יש רווח ויש הפסד לגדול עם אנשים “מאותו הכפר”. יש הפסד ויש רווח גם לא לגדול עם אנשים “מאותו הכפר”. כפי שכבר ציינתי כמה פעמים: שיכון עירוני פג’ה היה פתוח לכולם. זה היה חוזקו. זאת היתה גם חולשתו.

 

19. העצים מתים זקופים    🔗

אחרי שאימא שלי חלתה גינת הירקות נעלמה תוך זמן קצר. גם הפרחים בחזית נעלמו אחד אחד. פרחים אדומים, שאיני זוכרת את שמם, הם צמחו מפקעות בצל ונראו כמו צבעונים ענקיים, הוסיפו לפרוח באביב שנים רבות אחר כך – עד שחדלו. היחידים שהחזיקו מעמד עד הסוף היו שיחי הוורדים. הפטלים הוורודים היו צונחים כמו סוכריות ורודות מסביב לשיחים, עד שאיבדו את צבעם הוורוד והתמזגו עם האדמה החומה. את מקומם של הירקות והפרחים תפסו האינג’יל והסָיידֶה, העשבים הרעים השכיחים ביותר באזור שלנו, שאז ידענו רק את שמם בערבית.

מלכי החצר היו העצים, ואותם אני זוכרת הכי טוב. הירקות, רוב הפרחים, וכמובן הלולים, נעלמו עוד בהיותי ילדה. העצים ברובם שרדו עד הסוף. עד היום אני מסוגלת לשרטט מפה מדויקת של העצים שהיו בחצר, וזאת אף על פי שלא אני טיפלתי בהם רוב הזמן. לפעמים השקיתי אותם, לפעמים קטפתי פירות – זה הכול. העצים היו הממלכה של אבא שלי, למרות שהוא לא ממש אהב פירות ואת הרוב אכלנו אני ואימא שלי. מהיכן שאב אבא שלי את הידע שלו על עצי פרי אני לא יודעת. היה לו הרבה ידע על קורות עצים בפולין, עיסוקו הרי היה התקנת רעפי עץ, הוא הכיר את החומריות של העץ באופן הכי אינטימי, ובמיוחד של עץ האלון, שנחשב לעמיד ביותר וממנו נעשו רוב הרעפים. אבל עצי פרי הם עניין שונה לחלוטין. אולי שאב את הידע שלו מן “המדריך למשק עזר” ואולי עקב אחרי השכן שלנו יצחק שהיה גנן במקצועו. ואולי היה לו כבר ידע מוקדם יותר: מקיבוץ ההכשרה קלוסובה שם שהה כמה שנים, או מגרעין ההכשרה בגבעת מיכאל, הגרעין שהקים לימים – בלעדיו – את קיבוץ דפנה.

בשנים הראשונות הוא ניסה אפילו לגדל עצים שהיו נדירים באותה תקופה בגינות פרטיות. יש לי זיכרון עמום של עץ בננה קטן עם מפרשים ירוקים נעים ברוח, סמוך ללולים. את עץ האנונה אני לא זוכרת אפילו, כנראה לא החזיק מעמד זמן רב, ודיברו גם על עץ הלחם, שאין לי אפילו מושג כיצד הוא נראה, שכנראה הוריי ניסו לגדל בלי הצלחה.

היו בחצר שלנו כ־20 עצי פרי. עצי נוי לא היו בכלל. היו הרבה עצי הדר: תפוזים, קלמנטינות, מנדרינות, וליד הגדר בחזית היה עץ סָצוּמוֹת. היה עץ לימונים ענק בקצה החצר, סמוך לחצר של קוטי. הבן שלהם היה ממלא מפעם לפעם דלי שלם בלימונים שצמחו על הענפים מהצד שלהם. אימא שלי כעסה, אבל אבא שלי טען שיש מספיק בשביל כולם.

הייתי יושבת לפעמים על קצה הגומה שחפר אבי מסביב לעץ, מקלפת את התפוזים אחרי ששירטטתי 4 חתכים מאונכים בסכין קטנה, ואוכלת אותם אחד אחרי השני – הגעתי פעם ל־10 תפוזים בזה אחר זה. רק עץ אשכוליות לא היה בחצר שלנו, ואני דווקא אהבתי אשכוליות.

היה עץ תפוחים אחד, תפוחי עץ גדולים וירוקים מזן “אלכסנדר”. התפוחים היו חמצמצים, ועד היום זהו התפוח הכי אהוב עליי, בעוד שתפוחי העץ האחרים מתוקים לי מדי. היו שני עצי שזיף: שזיפים אדומים ושזיפים ירוקים, שהיו מוצקים יותר. אף אחד מהם לא היה מזן “סנטה רוזה”, שנחשב לשזיף הטעים ביותר. הורי הזכירו מפעם לפעם את ה“סנטה רוזה”, שכדאי שיהיה בחצר, אך בסופו של דבר הסתפקו במה שיש. לא היה מי שיאכל אצלנו כל כך הרבה שזיפים, ואימא שלי רקחה מהם ריבות בסופו של דבר. גם כשהיתה חולה הצליחה איכשהו לרקוח את הריבות האלה, ושתיים־שלוש צנצנות שרדו אחרי מותה. כנראה הייתי זקוקה לאישור מן החוץ כדי להעריך כראוי את הריבות שהכינה אימא שלי. את הצנצנות שנותרו לאחר מותה הבאתי אל הדירה השכורה בתל אביב אותה חילקתי עם חברה, שציינה שוב ושוב כמה הריבה הזאת טעימה, עד שהתרוקנו הצנצנות, ותפסתי לראשונה שריבה כזאת לא תהיה עוד.

היה עץ חבושים גדול ומן הפירות שלו הכינה אמא שלי ליפתן. עץ החבושים מת אחרי שנים רבות, אבל לא הרגשנו בחסרונו, כי אימי כבר לא היתה מסוגלת לחתוך את הפירות הקשים האלה, ורובם נשרו מן העץ והרקיבו. היה עץ שסק גדול ליד הגדר שהפרידה בין החצר שלנו לבין החצר של יצחק הגנן. עץ השסק הניב אשכולות גדולים של פירות צהובים, אבל היה צריך לעטוף את הפירות בשקיות נייר לפני שיְכַלו אותם הציפורים, וזה היה התפקיד שלי. השסק היה פרי אהוב במיוחד, מפני שהבשיל לפני כל פירות הקיץ האחרים. המילה שסק לא היתה אז נפוצה כל כך, ורבים קראו לפרי הזה בשמו הערבי (לימים התברר לי שמוצא המילה טורקי): אַֹסקֶדיניֶס. אבא שלי נטע עץ שסק נוסף בחזית הבית, יותר כעץ נוי מאשר עץ פרי, כי באותו זמן אימא שלי כבר לא היתה מסוגלת לטפל בגינת הפרחים שלה. העץ לא החזיק מעמד הרבה זמן, אולי בגלל הצל שהטיל עליו הבית, אבל אבי לא טרח לעקור אותו, והעץ המת הוסיף לעזובה שהחלה להשתלט על חזית הבית, שהיתה פעם מלאה בפרחים.

גורל דומה נפל בחלקו של אחד מעצי הגויאבה שהיו לנו. העץ הראשון הניב גויאבות לבנות, ולימים הוסיף אבי עץ של גויאבות אדומות. העץ נשתל בשטח שבין החדר הקטן והמחסן, ואולי גם הוא ניזוק מפני שהיה קרוב מדי לבית. גם את עץ הגויאבה המת לא טרח אבי לעקור. הוא הזדקר שם עד הסוף כמו גֶדֶם יתום.

העץ הוותיק, לעומת זאת, זה עם הגויאבות הלבנות, הצליח כבר מן ההתחלה, והיה אחד העצים הגדולים ביותר שהיו לנו. הוא ניצב ממש בכניסה, סמוך לשער. זה היה העץ הכי קרוב לרחוב. ככל שחלפו השנים החלו הילדים, שעברו ברחוב שלנו בדרכם לבית הספר, לקטוף יותר ויותר מן הגויאבות הבשלות. אין לדעת אם הילדים נעשו יותר חצופים עם שינוי רוח התקופה, או שפשוט חשו שאין כבר מי שישגיח על העצים בחצר ומותר לקטוף כמה שרוצים. אבא שלי טען שיש מספיק בשביל כולם. זה היה נכון, אף אחד לא אכל אצלנו כל כך הרבה גויאבות, אימא שלי היתה מכינה מהם מפעם לפעם ליפתן, אבל רוב הפירות היו נושרים מן העץ ומרקיבים. אילו היו הילדים קוטפים את הפירות הגבוהים, זה לא היה מצער אותה כל כך, אבל הילדים קטפו כמובן את הפירות הנמוכים, וכך היה אבי צריך לטפס על סולם כדי להגיע אל הפירות הגבוהים. אימי עמדה מפעם לפעם ליד החלון, ומבעד לווילון עקבה אחרי השודדים הקטנים, שללא שום פחד קטפו את הפירות, ולא רק מבעד לגדר, מבחוץ, אלא העזו אפילו להיכנס לחצר. לגשת לבית הספר ולהתלונן היא כבר לא היתה מסוגלת. היא כתבה מכתב למנהל, אך כנראה מעולם לא קיבלה תשובה. אני כבר לא גרתי בבית אז ולא ממש עקבתי אחר המאבק הנואש להצלת עצי הפרי שלנו. הילדים לא הסתפקו בגויאבות. במשך הזמן הם חדרו גם למרכז החצר ושדדו את עץ הרימונים. כנראה לא רק ילדי בית הספר – לילה אחד מישהו ממש “גילח” את העץ.

עץ הרימון היה מבחינות רבות מלך העצים בחצר שלנו. הוא היה עץ יפה להפליא, ובעונת הפריחה, כאשר היה מכוסה כולו בפרחים כתומים, שום עץ אחר לא יכול היה להשתוות לו ביופיו. את הפירות היה צריך לעטוף בשקיות נייר כדי שהציפורים לא ינקרו בהם. הפירות היו גדולים וגדושים ובלילות אפשר היה לשמוע את רעש החבטה כאשר היו מתבקעים על אדמת הקיץ הקשה מכובד משקלם. בשנים הראשונות היה אבא שלי מכין יין רימונים. לא זכור לי שטעמתי אי פעם מן היין הזה, שנשמר בבקבוקים כהים במחסן, כנראה הייתי צעירה מדי. במשך שנים היתה אימא שלי מכינה עבורי את גרגרי הרימון בקערה. היא ידעה שלא אהבתי את הצבע הצהוב שהיה נספג בידיים. שום סבון לא הוריד את הצהוב הזה. וגם לא תמיד היתה לי סבלנות לקלף את הרימונים. בידיה הנפוחות, המעוותות והמדולקות היא היתה מבקעת את הרימונים, מפרקת אותם למקטעים, ומוציאה מכל מקטע צהוב את קבוצת הגרגרים שהיתה שקועה בו.

בשנות הנעורים היתה מגיעה אלי רינה, שגרה פעם בשיכון שלנו ואז כבר גרה במעונות עובדים, בערב יום כיפור. לפעמים הגיעו גם חברות אחרות. היינו יושבות מתחת לעץ הרימון וזוללות רימונים, עד שנראו ראשוני המתפללים בדרכם לבית הכנסת ברחוב שלנו. זה היה מין טקס יום כיפור פרטי שלנו.

עץ הרימון סימן גם את הסוף. יום אחד, במקרה זה היה ערב יום כיפור, טיפס אבא שלי על סולם כדי לקטוף רימונים. אחד משלבי הסולם קרס ואבא שלי נפל ונפגע קשה בגבו. אבא שלי היה העוגן של הבית. הוא היה זה שהחזיק את הבית. ועכשיו הוא שכב במיטה חסר אונים, ומולו שכבה אימי המומה מן האסון. המפלגה נרתמה לעזור לנו. אני כבר הייתי רחוקה מן החיים הפוליטיים, אך אבי היה עדיין חבר מפלגה נאמן. הם דאגו למצוא עבור אבי, שהיה צמוד למיטה, בית החלמה למשך שבועיים או שלושה. זאת היתה עזרה עצומה במצב בו היינו אז. ההתאוששות מן הפגיעה ארכה די הרבה זמן, אבל אבי החלים בסופו של דבר. הוא כבר לא היה מסוגל לרכוב על האופניים שלו אל מרכז העיר. הוא ניסה כמה פעמים לנסוע באוטובוס, אבל הוא היה רגיל להיות אדון לעצמו, ולא יכול היה להסתגל לשיגרה החדשה. הוא החליט למכור את הבית. אימא שלי קיבלה את ההחלטה בהכנעה. רק מאוחר יותר התברר שהחלטתה היתה נחושה להישאר בחצר שלנו, שכל כך אהבה, גם אם רוב מה שבנתה במשך השנים כבר לא היה שם – לא התרנגולות ולא הברווזים, לא הירקות ולא הפרחים. נותרו רק העצים. זה היה המקום היחיד שהיה לה אי פעם שהיה באמת שלה, והיא החליטה להישאר שם עד נשימתה האחרונה.

 

20. פג’ה נעלמת מן המפה    🔗

מקור המידע הראשון אליו נהוג לפנות כיום הוא כמובן ויקיפדיה, וכך עשיתי גם אני. הכפר פג’ה נוסד בשנות ה־30 או ה־40 של המאה ה־19, כתוב שם. תאריך נטישה: 15 במאי 1948. יישובים יורשים: קרית אלון, קרית דוד אלעזר, הדר גנים־עמישב, קרית חזני, קרית ספיר. מלבד עמישב אף אחד מן השמות האלה לא היה קיים בשנים בהן אנחנו גרנו בפג’ה. יתר על כן, אף אחד מן השמות האלה לא היה קיים גם כאשר עזבנו את פג’ה, כעבור חצי יובל כמעט.

היו גם הפתעות אחרות. “שם הכפר השתמר ככינוי לכלל השכונות בעיר המצויות ממזרח לכביש 40 (דרך ירושלים), בין צומת גנים לצומת סירקין,” כתוב בוויקיפדיה. ממזרח לכביש 40? ומה עם פג’ה שלנו, פג’ה עירוני, שאדמותיה היו חלק מן הכפר הערבי, והיתה בפירוש ממערב לכביש 40?

אתר “זוכרות”, שכל מטרתו לזכור את הכפרים הערביים שהתקיימו לפני 1948, מצהיר: “אנחנו פועלות אל מול מאמצי צנזורה, השתקה והסתרה של העובדות ההיסטוריות.” ניתן היה לצפות שאתר “זוכרות” ידייק יותר בקביעת גבולותיו של הכפר הערבי פג’ה, אך גם שם כתוב: “שם הכפר השתמר ככינוי לכלל השכונות בעיר המצויות ממזרח לכביש 40.” גם הן שכחו את שיכון פג’ה עירוני, וגם את שיכון עמידר א' – שניהם בפירוש ממערב לכביש 40. אירגון “זוכרות”, שתומך בזכות השיבה, דווקא היה “מרוויח” מצירוף השטחים שהיו פעם פג’ה עירוני ועמידר א' לשטחו של הכפר הערבי…

בתיאור ה“יישובים יורשים” אף אחד אינו מדייק. באתר “זוכרות” כתוב ששטח הכפר שימש בתחילת שנות ה־50 כמעברה. הן לא זוכרות ששיכון פג’ה ותיקים, כיום קריית אלון, הוקם ממש על חורבות הכפר הערבי, ואילו מעברת עמישב הוקמה דרומית־מזרחית לכפר.

לגבי סוג המשתכנים בשיכונים השונים שהוקמו על אדמות הכפר הערבי פג’ה – אף אחד אינו מדייק. אתר ויקיפדיה בערך “פתח תקווה” מציין שעולים חדשים שוכנו בקרית אלון, בעוד שהשיכון נועד במקורו לוותיקי ההסתדרות. גם בערך “פג’ה” חוזרים על הטעות הזאת. אני לא לגמרי מופתעת. שמיכת הטלאים שנתפרה באזור בו גדלתי היא באמת פתלתלה וחמקמקה, אבל בכל זאת לא ציפיתי לכל כך הרבה טעויות, שכמובן ציינתי רק חלק מהן.

כל השמות החדשים בהם נתקלתי – קריית אלון, קריית חזני, קריית ספיר, קריית אליעזר פרי, קריית דוד אלעזר, ואולי עוד כמה קריות ששכחתי – בילבלו אותי לחלוטין. בזמן שאנחנו גרנו בפג’ה לא היתה שם אפילו קריה אחת. היה ברור שאני זקוקה למפה מעודכנת של האזור. יצא כך שנפל לידיי מדריך רחובות של פתח תקווה משנת 2009. מדריך קצת ישן, אבל לא בהרבה, לכל היותר 8 שנים כאשר הגיע לידיי. שמות אזורים הרי לא משתנים בקצב כל כך מהיר. מצאתי מיד את שני העמודים עליהם שורטט האזור שחיפשתי. ציוני הדרך היו: כביש 40, כפר אברהם, עין גנים. שמות מוכרים. השם פג’ה עירוני לא היה שם. למען האמת השם פג’ה לא הופיע בשום מקום. חיפשתי את רחוב נצח ישראל, הרחוב בו גדלתי. את הרחוב הזה היה קצת קשה למצוא, כי השם הופיע במאונך במקום בו שני העמודים מתחברים. אבל רחוב שלמה מילר הסמוך נראה בבירור. במבט נוסף גיליתי גם את בי"ס נר־עציון. זהו האזור בו גדלתי – אין ספק. אבל מה שמו של האזור הזה כעת? ככה הרגיש אולי חוני המעגל.

מפה מאוחרת יותר, שמצאתי במרשתת, התחילה להבהיר מה קרה: השם פג’ה איננו מופיע בשום מקום. פג’ה – יוק. שיכון פג’ה עירוני פשוט נעלם מן המפה. במפה הזאת גיליתי שהאזור בו נמצא רח' נצח ישראל, הרחוב בו גדלתי, נקרא כיום קריית חזני. מיכאל חזני, התברר, עלה מפולין לא“י ב־1932 והתיישב במושב כפר אברהם הסמוך. הוא היה פעיל במפלגת “הפועל המזרחי”, היה חבר כנסת והיה גם שר בממשלה. זכרתי שהבן שלו, שלא היכרתי אישית, למד בבי”ס נר־עציון ברחוב שלנו. כנראה היה תלמיד בולט, חברות הילדות שלי, שלמדו איתו, הזכירו אותו הרבה. קריית חזני כוללת את מחציתו הצפונית של שיכון פג’ה עירוני, שיכון שהוקם בשנות המדינה הראשונות, את שכונת חסידוף הוותיקה, שהוקמה עוד לפני קום המדינה, ואת שיכון תקומה, שלפי מיטב זיכרוני בנו אותו אחרי שעזבנו את פג’ה, או בשנים האחרונות שגרנו שם.

שני השיכונים והשכונה, שיש לכל אחד מהם היסטוריה שונה לחלוטין, אוחדו תחת שם אחד, ובכך נמחקה למעשה ההיסטוריה המורכבת של האזור. לא רק ההתיישבות המצרית מאמצע המאה ה־19 נמחקה למעשה ממאפייניה העיקריים ואינה זכורה עוד כיום כהתיישבות בעלת אופי קולוניאלי של הכיבוש המצרי – אלא גם ההתיישבות היהודית מאמצע המאה ה־20 איבדה את מרכיביה המיוחדים והרבגוניים. אם מישהו ינסה אי פעם לחקור את השיכונים והשכונות היהודיים שהוקמו על אדמות כפר המהגרים המצרים פג’ה – צפויה לו עבודה קשה.

ניסיתי לפענח מאילו טלאים הורכבו הקריות האחרות ששורטטו על שמיכת הטלאים המחודשת. התבוננתי בשטחה של כל קרייה כזאת על המפה, וניסיתי להיזכר מה היה שם קודם לכן. קריית אליעזר פרי היא בעיקרה שיכון העולים עמידר א'. שם היה אבא שלי מחלק את עיתוני המפלגה הקומוניסטית בשבת, ושם גרה בעבר חברתי לתנועה רבקה, שהוריה דיברו רק בולגרית.

קריית דוד אלעזר, הנקראת גם קריית דדו, שם החיבה של הרמטכ“ל על שמו נקראת הקריה, היא בעיקרה שיכון עמידר ב', שם גר בשעתו הילד מרקו, שהמתנ”ס המקומי נקרא ע"ש אביו, גם הוא מרקו: בית מרקו לוי.

הכי עניינה אותי קריית ספיר: לפי המפה היא נמצאת מדרום לרח' גורדון, הרחוב הראשי בשיכון שלנו. זהו המקום שהיה פעם הצד השני של שיכון פג’ה עירוני. השיכון שבו גדלתי פשוט נחתך לשניים. הטלאי הגדול שהיה פג’ה עירוני נגזר לשני טלאים קטנים יותר, וכל אחד מהם חובַּר לטלאים אחרים. הצד הדרומי חובר לעין גנים, לא ברור מן המפה לאיזה חלק של עין גנים, ואילו הטלאי הצפוני, הטלאי שלי, מחובר כאמור לשכונת חסידוף ולשיכון תקומה.

בעבר היו השיכונים השונים נפרדים זה מזה. בין שיכון לשיכון נותרו די הרבה שטחים ריקים, כך שאפשר היה לדעת בדרך כלל היכן מתחיל שיכון אחד והיכן מתחיל השיכון הבא. במרוצת השנים השטחים הריקים התמלאו בשיכונים חדשים. אם פעם הפריד בינינו לבין שכונת חסידוף שדה גדול, השדה בו קטפתי בילדותי ריג’לֶה עבור התרנגולות, הרי שדה הבוּר הזה אינו קיים עוד. הכול בנוי בנייה צפופה. רק מי שגדל שם, כמוני, יכול לדעת, או לפחות לשער, היכן עבר הגבול בין שיכון פג’ה עירוני לבין שכונת חסידוף. הטלאים החדשים שנוספו לשמיכת הטלאים הישנה היו ברובם מאיכות נחותה. אם פעם זו היתה תערובת של משי וקטיפה, הרבה כותנה, ופה ושם סמרטוטי ריצפה – דומה שהתוספות המאוחרות היו ברובן באיכות של סמרטוטי ריצפה. שכונות יוספטל ותקומה נחשבות לשכונות חלשות במיוחד.

כזכור, כבר בשנה הראשונה בה אוכלס השיכון שלנו, פנתה ועדת המשתכנים אל ראש העיר פנחס רשיש, וביקשה ש“יוכרז על שם עברי לשיכון במקום השם פג’ה הנוכרי.” הם ביקשו להורות ליו“ר ועדת השמות העירוניים לכנס את ועדת השמות ולקבוע שֵם מתאים לשיכון פג’ה עירוני. בארכיון פתח תקווה השתמרו שתי פניות בעניין זה. השנה היתה 1952. שנים רבות חלפו מאז והנה הבקשה התמלאה. הושלם הניתוק בין הכפר הערבי פג’ה, כפר שהוקם ע”י מהגרים מצרִים באמצע המאה ה־19 כאשר האזור נכבש לזמן קצר ע“י מצרָיִם – לבין ה”יישובים היורשים" שהוקמו ע"י מהגרים יהודים באמצע המאה ה־20. פג’ה נעלמה מן המפה. יש להניח שהשם פג’ה ישתמר בקרב האנשים שגרים שם למשך זמן מסוים. כמה זמן אין לדעת.

סוף