פורסם ב-“דבר” 14 אפריל 1943
א: פינוי המונים 🔗
המלחמה הזאת כבר ראתה פינויים של המונים רבים. הנאצים עקרו אוכלוסיות שלמות מתוך שיקולים מדיניים שלהם (השתלטוּת על שטחים, השמדה, סיפוּק פועלים זולים); אולם גם האומות המאוחדות נאלצו לנקוט באמצעים דומים מתוך שיקולי התגוננות עצמית. הדוגמאות הטיפוסיות הן: פינוי מאות אלפי הגרמנים מהרפובליקה הסובייטית שעל הוולגה ופינויָם של היפנים באמריקה המאכלסים את חופי האוקיינוס השקט.
אמנם, ריחוקוֹ של חיל-היבשה היפני מחופי אמריקה הניח אפשרות של פינוי מאורגן ומתון, אולם עובדה זו לא נטלה מחומרתוֹ. כל פינוי מאונס של המונים כרוך בניתוק מכאיב של חוטי-חיים אנושיים. הכרח היה לעקור אוכלוסים מעוּרים עשרות בשנים (בכללם משפחות מעורבות), לספק להם מחנות מגורים מבוּדדים; למכור את נִכסיהם, משקיהם ועסקיהם לאנשים שימשיכו בעיבודם ובהנהלתם. זולת זה, התנגדו מושלי מדינות רבות באמריקה, מתוך טעמים שונים, לקבלתם של ה“אורחים” האלה. אולם השלטונות התגברו על הקשיים ושיכנו את רובם בעמק נרחב בקליפורניה, במחנות ארעיים, שנבנו במגרשי-מרוץ ובשטחי-ציבור אחרים, שהצבא קיבלם לרשותו.
“אל תחשבו – כותב אחד מעיתוני אמריקה – שהיפנים הוצאו ממיטותיהם באישון לילה ונשלחו למחנות. לא ולא. הצבא נתן להם שהוּת מספקת לחסל את עסקיהם ולהתכונן לדרך. אני נמצא עתה במרכז הרובע היפני ובוחן את היחס אליהם. רבים מכרו את עסקיהם. אחרים את סחורותיהם. בתי מלון, בנינים, משקים ורכוש, שלא היה סיפק בידי בעליהם למכרם – הבנק הפדראלי קיבל אחריות עבורם. וכן מרשה הצבא למאות משפחות מעורבות לעבור למחנות ומניח את כל ההקלות וההנחות הרצויות”. והמחבר מוסיף תיאורים רבים, מהם מזעזעים, המוכיחים את ביצועו ההומאני של פינוי-המונים זה – המלוּוֶה בחוויות-צער, על אף נטייתם הכללית של היפנים לקבל את הדין.
ב: שׁיכון לפועלי מלחמה 🔗
הגידול העצום של הייצור המלחמתי בארה"ב מלוּוה בשורה של בעיות חדשות, ואחת מהן – בעיית השיכון לַמיליונים הרבים של הפועלים החדשים, שנקלטו בעבודות שהזמן גרמן, ואשר באו מכל חלקי הארץ רחבת הידיים. הטיפול בבעיה זו הוטל על “הוועדה הלאומית לשיכון בימי חירום” שרכשה לה כבר ניסיון בשטח זה. מזמן שממשלת רוזוואֶלט חתרה בתכנית “המערכה החדשה” (ניו דיל) להבטיח תנאי-שיכון הוגנים ובתנאים נוחים לדלת העם שבפרברים ובשכונות-העוני ליד הערים.
מובן, כי שיכון המוני ומזורז כזה כּרוך בקשיים מרובים. תחילה הוא מחייב שיקול-דעת לגבי המקום, אם בקרבת המפעלים (שיש בה משום נוחיות אולם סכנות-הבטחון מרובות), או בריחוק מהם (שהיפוכם בו). השכונות החדשות מחייבות גם הקמת מוסדות רבים, שירותים לאספקה ומים, למאור ולתחבורה, להנהלה וחינוך, לנופש ובילוי זמן וכיוצא בהם. עִתים השכונות ארעיות הן, שכן לאחר גמר ביצוע עבודות מסוּימות – מפרקים אותן “ומניעים אותן על הגלגלים” למקום אחר. ערים נודדות! בעיית השיכון עומדת גם בקשר למפעלי החרושת המלחמתית שהממשלה מקימה בארצות אמריקה הדרומית. המונים רבים של מחוסרי-עבודה כרוניים, מחוסרי-בית, פרנסה ולחם, מנושלים, חלכאים ונדכאים – הפכו, בעטייה של המלחמה (אירוניה של גורל) ללוחמים ועובדים, ואורח-חייהם שונה מן הקצה אל הקצה.
את התפקיד הכביר הזה מבצעת בהצלחה הוועדה הנ"ל בראשותה של דורותי רוזנמן, אשתו של השופט היהודי שמואל רוזנמן, חבר בית הדין העליון.
ג: משהו על מסתרי הריגול הנאצי 🔗
כי הריגול הוא אחד מכלי-הנשק היעילים במלחמה – הרי זה מן המפורסמות. ומדינות “הציר” שתיכנו מזמן את התבערה העולמית, ודאי ששכללו גם נשק זה. כיצד מסייע הריגול הימי ל“עדר הזאבים” של הצוללות במלחמתן כנגד הספנות, סוּפר על-ידי מרגל נאצי שנאסר לא מזמן בלונג איילנד.
בשעת החקירה גילה, כי מיד עם הכרזת המלחמה של אמריקה כנגד גרמניה, נתקיימה באינסבורג (בין מינכן לנירנברג) ועידה בראשותו של האדמירל קארל דיניץ (מפקד צי הצוללות הגרמני ועתה מפקד כללי של הצי במקומו של ריידר – Raeder – שסוּלק) ובהשתתפות נציגי הימיה היפנית. וועידה זו עסקה בשיטות הטיבוּע. המרגל שנאסר הוּבא לוועידה מאמריקה, בכדי לשרתה בידיעותיו על חופי ארצות-הברית.
בראש הריגול הנאצי באמריקה עמד ד"ר טומסון, קצין צי גרמני לשעבר. זמן רב היה לברנש זה שׂיח ושׂיג בחוגי השלטונות והחברה הגבוהה באמריקה, והוא שאירגן רשת מורכבת של מרגלים, המאותתים לצוללות האורבות לטרף. לולא הם – ספק אם קרבנותיהם היו כה מרובים.
רשת כזאת פרשו הנאצים בארצות שונות לרבות בבריטניה, בייחוד מאז 1935, כשנכרת החוזה הידוע לחילופי-ידיעות בינה לבין גרמניה. זכור כיצד הדהימה את העולם הידיעה על הצלחתה של צוללת גרמנית1 לחדור למימי הבסיס הסקוטי המוגן יפה סקפּה-פלאוֹ2 ולטבע את האניה “רויאל אַאוּק”3. ביצוע דבר זה נתאפשר לא הודות לגבורה מיוחדת, אלא לפעולתו של “שען שויצרי” שלא היה אלא מרגל ימי נאצי. הלה הצליח להשיג תצלום שדה-המוקשים, שדרכם חדרה הצוללת לנמל, עשתה בו כבתוך שלה, ונעלמה יחד עם ה“שען האלמוני”.
לריגול הצוללות שלוש מחלקות-יסוד: האחת – לסיפּוק ידיעות על אניות-סוחר של האויב; השניה – להכנסת מרגלים לארצות אויב; השלישית – להבריח לגרמניה את מרגליה המצויים בארצות-חוץ וכן לסייע לבריחתם של קציני-צי ומפקדי-צוללות שנפלו בשבי.
אין ספק כי גם הריגול היעיל ביותר לא יעמוד ל“ציר” ביום פקודה.
ד. המלחמה הראשונה בגאזים 🔗
מלחמה זו עתירת-אפתעות עשויה אולי, להפתיענו בשלבי-משבר במלחמת גאזים. שיקולי-מוסר ודאי לא יעכבו את האויב, שהכניס את המארה הזאת במלחמה הקודמת בחזית המערב (באפריל 1915; עד לפני גמר המלחמה נפגעו כמיליון אנשים; הממציא – היהודי הגרמני פריץ האבר), ומאז פיתח ושיכלל את התעשיה הכימית שלו.
לפיכך ראוי לספר בזה בקיצור על מלחמת הגאזים הראשונה בהיסטוריה.
היה זה בשנת 1456, צבא תורכי עז נפש עמד אז בשערי בלגראד – עיר המפתח לשדות-הדגן הנרחבים של הונגריה. בראש המגינים עמד המפקד ההונגרי הוניאדי, שהצליח, בעזרת אלכימאי זקן, להיחלץ מהמיצר.
האלכימאי הכין גיגיות רבות מלאות נוזלים מרְעילים שונים, טבל בהן המוני סחבות, ותלה אותן לייבוש בשמש. אח"כ ערם ערימות גדולות – וערך אותן בקו החזית.
עם שחר נשבה רוח בכיווּן אל עמדות התורכים. שלוש פלוגות של הונגרים יצאו לתקוף את האויב. אותה שעה היה האלכימאי מהלך מערמה לערמה ושולח בהן אש. ענני עשן צהוב-ירוק התאבכוּ ברוח אל עבר האויב – בגזרם על אנשיו מיתת-חנק תוך עינויי-גסיסה קשים. אף האלכימאי מצא את מותו בקרב – ואִתו ירד לקבר סודו.
כותב רשוּמות הזמן ההוא ציין, כי “היה זה דבר מבהיל… אסור לנוצרים להשתמש באמצעי קטלני כזה נגד בני דתם, מה שאין כן נגד תורכים, או כופרים אחרים…”
היה זה לפני חמש מאות שנים בקירוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.