הרובע היהודי בעיר העתיקה, שהצטמצם קצת מאז ימי המהומות הראשונים, עקב הקרבות עם הערבים, היה מוקף שטח הפקר קטן: משני צדדים הבדילו בינו משכנות הערבים, מצד שלישי בתי ארמנים והר ציון, וכפר השילוח מן הצד הרביעי. היתה זו מין מלכודת קטנה ומסוגרת בשטח של 200 x 200 מ'. על פני שטח ההפקר היו מפוזרות עמדות של הצבא הבריטי, שמפעם לפעם ירה לעבר עמדותינו ולתוך הרחובות.

ב-13 במאי, ב-5.45 בערב, יצאו לפתע כל החיילים האנגלים את העיר העתיקה. כוחותינו, שהיו מוכנים לכך בימים האחרונים, החלו מתקדמים לעבר העמדות שנעזבו ע"י הצבא, ובמשך מספר שעות הצליחו לחדור לכל העמדות. התנגדות הערבים הנמצאים בעברם השני של שטחי ההפקר היתה קטנה ביותר, וכן לא נמצא כל מוקש בעמדות שנעזבו (חששנו שהאנגלים מיקשו את העמדות לפני שנעזבו). הניצחון היה, איפוא, שלם באותו ערב, ומצב הרוחות היה יכול להיות מרומם, לולא השמיע לנו הרדיו את בשורות איוב הראשונות מכפר עציון.

אך גם נצחוננו היה זמני בלבד: לא היו בעיר העתיקה חיילים במידה מספקת, בכדי להחזיק בכל העמדות החדשות שנתפשו ולהמשיך בכיבוש. כמו כן היתה עמדה אחת בתוך כנסיה ארמנית – והנוצרים מחו על כך; עמדה זו נעזבה מתוך הבטחה שלא תינתן דריסת רגל לערבים לתוכה. אך גורלה של הבטחה זו היה כגורל כל ההבטחות שניתנו לנו, ועמדה זו גרמה לנו צרות רבות, ביחוד בימים הראשונים. מתוכה התקיפו אותנו קשות, ופעם אחת (ב-16 במאי), התפרצו ממנה הערבים לתוך השטח היהודי, ושרפו בתים. באותו זמן היו פלישות ולחץ מכל העברים והעמדות התחילו להתמוטט. היו מן המפקדים שנבהלו והחלו לחשוב על כניעה, אך מן העיר הזהירו, כי כניעה פירושה אבדון, וכי כולנו עלולים להישחט. ואכן, אז טרם הגיעו צבאות הלגיון לעיר העתיקה, ולו נכנענו לערבים המקומיים – ספק גדול אם מישהו מאיתנו היה זוכה להישאר בחיים. מן העיר הבטיחו לנו תגבורת, ובכוח הבטחה זו הצליח המפקד להשפיע על הבחורים, שיחזיקו מעמד ויהדפו את הערבים. הבחורים תפשו עמדות לרוחב הרחוב והדפו את הערבים.

על כל העמדות הומטרה אש חזקה, ואילו לנו ניתנו מפעם לפעם פקודות שלא לענות באש, אלא במקרה של ניסיון התפרצות, כיון שבעיר מתנהל משא ומתן על שביתת נשק. בלילה הראשון, כלומר, ב-13 במאי, ב-11 שעות בערב, שמענו שתגיע משלחת מן העיר וחיכינו לה. היה זה מאורע גדול ביותר בימים ההם: משלחת באה מחוץ לחומות. אמרו לנו כי יהיו אלה אנשי הסוכנות. לבסוף באו שני פקידים של הקונסוליה הצרפתית (אחד מהם יהודי) בשם הצלב האדום כדי לנהל משא ומתן להפסקת אש. הם שוחחו עם אנשי המטה שלנו ואח“כ עברו אל הערבים. אך, כידוע, שום דבר לא יצא מזה. כל אותן השיחות על שביתת הנשק, שהתנהלו אח”כ גם בעיר, רק הזיקו לנו, כיון שבגללן ניתנו לנו פקודות שלא לענות באש בשעה שהיה צורך בכך. בליל שבת (14.5.48), למשל, ירו הערבים כל הזמן ואנו שתקנו. הייתי אז באחת העמדות הקיצוניות, ורעם הפגיעות של הכדורים על הקיר החיצוני היה כה חזק, שלא יכולנו כמעט לשמוע איש את רעהו. לא פחדנו, אך הרעש כשלעצמו הרגיז את העצבים. התפללנו לשקט מעט, מנוחה כל שהיא לאוזניים. אח“כ החלו להמטיר עלינו פגזים ורימונים, וכן ניסו להתקרב ולפוצץ את העמדות. זה היה ב-16.5. עמדנו ליד החלונות שהספקנו לבצרם באופן חלקי ביותר, כשבידינו רובה או סטן, והשגחנו בשבע עיניים לבל יתקרבו הערבים. ידענו, שכמות התחמושת שבידינו מצומצמת מאוד ונשמרנו לא לבזבז כדורים לשווא. הפקודה היתה: לירות רק כאשר רואים ערבים מתקרבים. והערבים ניסו להתקרב מפעם לפעם. הם התקרבו בצעקות וקריאות, ניסו גם לפתוח בשיחה: שאלו אותנו אם אנו רוצים לקנות לחם או עגבניות, וקיוו, כנראה, שנצא אליהם. הם הונסו ע”י כמה צרורות של סטן ורימונים אחדים. אח"כ נקטו דרכים אחרות: עלו על גגות הבתים הסמוכים, משם הטילו פחים עם חומר נפץ. ראינו את הפחים בנפילתם, אך אסור היה לעזוב את העמדה. התכופפנו, נשמע קול התפוצצות, הטיח מן הקירות ומהתקרה נפל עלינו. התכסינו בעשן, אך לאשרנו לא אירעו אסונות. הייתי אז בעמדה שנמצאה בתוך הרובע הארמני, והערבים עמדו על גגות בתי הארמנים, למרות הבטחת הארמנים לנו, כי לא ירשו לערבים להיכנס לבתיהם.

לפעמים הצליח מישהו מאיתנו, העומדים ליד החלונות, לפגוע ביד המושטת להשלכת הפח, וע“י כך מנע את ההתפוצצות. אנו התגוננו בעזרת רימונים, אלא שגם לערבים לא חסרו רימונים. פעמים אחדות הוכרחנו לסגת מעט. תחילה עזבנו עמדה קיצונית אחת, אח”כ ירדנו מן הקומה העליונה לקומה תחתונה, הצטמצמנו, אך השתדלנו להחזיק מעמד, כל קבוצה בעמדה שלה. היינו בודדים למדי. בעמדה שהייתי בה היה האחראי בחור צעיר מאוד, בלתי מאומן כראוי ונוסף על כך היה כבר עייף עד מוות. מצבנו היה קשה. פעמים אחדות שלח קשרים (נערים ונערות בני 14–15 שאף הם היו מפוזרים בעמדות והכירו יפה את כל המבואות) לקרוא לעזרה, אך לא תמיד זכינו לכך שעזרה תגיע אלינו, ומכיון שגם המפקדים וכן אנשי הרזרבה לא יכלו להיענות בבת אחת לקריאות העזרה הרבות שהגיעו מעברים שונים. היינו מוקפים ים של אויבים, והם השכילו להתקיפנו מכל הצדדים בבת אחת. מפעם לפעם הגיע מפקד הקטע או סגנו, עודד אותנו במקצת, נתן הוראות והסתלק לעמדה אחרת. פעם אחת זכינו לביקורו של ה“לואיס” בעמדה שלנו; פעם שניה לביקורו של ה“ברן” (שני אלה יהו המקלעים היחידים בעיר העתיקה; הם היו מופקדים בידי מומחים, שרצו איתם ממקום למקום ועזרו להדוף התפרצויות אויב). כשהופיע בעל הלואיס בפעם הראשונה קפץ עליו האחראי שלנו לנשֵק לו. הוא הרגיש את עצמו בודד מאוד ועלוב עם הנשק המועט שהיה תחת ידו (שני רובים, מספר סטנים ורימונים), ועם מספר האנשים הקטן שרובם היו עייפים מאוד ועמדו זה היום השלישי במערכה ללא מנוחה כלשהי. היחידות שכוחן לא עזבן עדיין היו שתי בחורות – גננת אחת, שגרה בחדר אחד איתי, ואני. אנו נכנסנו למערכה באיחור מה, וכך היינו עוד רעננים באופן יחסי. ואמנם עשינו כמיטב יכולתנו: החלפנו את הבחורים בשמירה, דאגנו לסידור האוכל, הלינה והשמירה, וניהלנו את כל העניינים הסידוריים שלא דרשו מומחיות צבאית. מפקד הקטע היה מוכן למסור לנו אפילו תפקידים צבאיים אחראיים, אלא שלזאת התנגדנו בתוקף.

בשעות אחה“צ הופיע יעקב, החבלן שלנו, וניסה לחסום בפני הערבים את הדרך להתקרב אלינו ע”י פיצוץ בית אחד שהבדיל בינינו. בשטח ריק יכולים היינו לגלותם ולירות בהם כשינסו להתקרב. הערבים פוצצו בתים בסביבה, אך למרות הכול הלך המצב והחמיר; הפגזים עשו שמות בסביבה ולערבים היו דרכי מעבר שונים דרך מנהרות, מרתפים וכד‘. גם ההריסות שעשו הפגזים פתחו דרך: וכך קרה הדבר שלאחר לילה שעבר בשקט, וחצי יום (17.5), שהצטיין בהרעשת מרגמות בלתי פוסקת, התקרבו הערבים לתוך השכונה מאחורינו (כלומר, נכנסו לרח' חב"ד מכיוון החומה) וברגע האחרון גילינו כי עומדים להתקיף אותנו. נאלצים היינו לוותר על כל התוכניות של נסיגה איטית בשעת הצורך. ההוראה הקודמת היתה לסגת “חדר אחר חדר”, ותוך כדי כך לנסות להדוף את הערבים חזרה. עתה בא סגנו של מפקד הקטע עצמו ואמר לנו לסגת מיד במהירות, לפני שיספיקו להקיף אותנו. נסוגונו במהירות משטח גדול מאוד, ותוך כדי נסיגה אספנו גם את אחרוני התושבים שנשארו בבתיהם, בהם: נשים וילדים, עיוור אחד וזקן. את כולם צריכים היינו להעביר דרך סולמות, מבואות צרים, ובמקום אחד אפילו להקפיצם מגובה של 3–4 מ’, כשהבחורים עמדו למטה ותפשו אותם. אז החל הקרב לאורך הרחובות: בתחילה ברח' חב“ד (שהוא רחוב קיצוני); אח”כ נהדפנו והקרב התפתח ברחוב היהודים (במרכז השכונה). בקצה הרחוב הוצב ברן ערבי שירה לאורך הרחוב; בחורינו התבצרו מאחורי קיר אבנים שהוקם בחופזה יום אחד לפני כן, וענו לו, לברן בסטנים ורימונים. היו אפילו רגעים - בתחילה, לפני שהיה תיאום פעולה בין כוחותינו שנסוגו מעברים שונים – בהם הרגשנו כי אנשים שלנו עומדים במרכז הרחוב ויורים לעומתנו בחשבֲם אותנו לערבים. התחלנו לקרוא אל המפקד ולצעוק אליו: “מוטקה, אנחנו יהודים!”, “מוטקה, אנחנו יהודים!” צעקנו ביחידות וגם במקהלה, אך רעם היריות השתיק את הקולות, ונדמה היה לנו שאין שומעים אותנו. בין כה וכה, והקרב עבר לרח' היהודים, ואז כבר היו כוחותינו מאוחדים. את התושבים העברנו לבית כנסת (האיסטמבולי). הם ישבו שם כולם צפופים ורועדים מפחד וקוראים תהילים. אימהות התרוצצו בבהלה לאסוף את ילדיהן שהתפזרו בזמן הנסיגה, ובעלי הפה שבהם דרשו בתוקף: “כניעה!”

“הניפו דגל לבן” – קראו – “ונציל את נשמותינו, אנו חיינו תמיד בשלום עם הערבים ואף עתה, אם ניכנע, נוכל לחיות עימהם בשלום”.

המפקדה בעיר העתיקה היתה חסרת אונים כמעט. מן העיר הודיעו באמצעות האלחוט, שעלינו להחזיק מעמד בכל מחיר, וכי עזרה לא תאחר לבוא. הודיעו אפילו שהיא עלולה להופיע בכל רגע, עוד בהיותנו בעמדה היו מופיעים מדי פעם בפעם הקשַרים ומבשרים כי מן העיר הודיעו: “מיד תגיע תגבורת”, “בעוד כמה שעות תופיע תגבורת”, “בלילה הזה תגיע התגבורת ללא כל ספק”. בתחילה האמנו בכך בכל לבנו והתעודדנו. אחר כך החלו קטני אמונה שבנו לפקפק בכך, וטענו שהמפקדים בעיר, או אולי מפקדי העיר העתיקה, “מרמים אותנו”.

אך בעיית התושבים היתה חמורה ביותר: האחריות לחייהם שנפלה על שכמנו העיקה מאוד: אם אנו קיבלנו פקודה להילחם עד הסוף, הרי לא יכולנו באותה שעה להפקיר את חייהם. והמצב בחזית רחוב היהודים הלך ורע מרגע לרגע. היו, אמנם, רגעים שבהם נהדפו הערבים עד לרחוב חב"ד, אלא שמיד קיבלו, כנראה, תגבורת וחזרו לרחוב היהודים, ואף ניסו להתקדם הלאה, לכיוון רח' בית אל. והתושבים לחצו וטענו, בלי הרף: “כניעה, דגל לבן! כניעה, דגל לבן”. לבסוף הגיעה הוראה מן העיר להעביר את כל התושבים לבית החולים “משגב לדך” ולהניף על הבנין דגל של הצלב האדום. עמדתי אז בפתח בית הכנסת והוראה זו נראתה בעיניי בלתי הגיונית: להכניס אספסוף כזה לחצר בית חולים, שעה שמתנהל קרב ופצועים מגיעים לחצר בכל רגע? הרי נכביד בכך על הרופאים בעבודתם ונמנע מן הפצועים את קבלת העזרה הראשונה!

התבטאתי בביטוי חריף מאוד, בקראי לתושבי העיר העתיקה בשם אספסוף, אך לא מצאתי לו אז ביטוי הולם יותר. בשעת סכנה זו התנהגו אנשים אלה כאספסוף פרוע, בלי כל התחשבות במצב ובתנאים, וקשה מאוד היה להשליט בהם משמעת וסדר. ידעתי זאת, ועל כן עשיתי הכול כדי לסכל את התוכנית. שלחתי שליחים למטה העיר העתיקה כדי להבטיח לעצמי שהמפקדה עומדת על דעתה, וכי הפקודה יצאה באמת מן המטה ולא היתה פרי החלטתו של אחד המפקדים. בינתיים לא נתתי לאנשים לצאת מפתח בית הכנסת, והחזקתי אותם בלחץ האיום שהערבים קרובים והם עלולים להיפגע אם יעיזו לצאת. הפחד היה גדול ביותר והאיום עשה את שלו.

לבסוף הגיעה הוראה להעביר את התושבים לבתי מחסה. ראיתי אותם בצאתם: מבוהלים, כושלים, איש-איש מהם נושא איתו חבילת בגדים קטנה, שמיכות, כרים. נשים זקנות כורעות תחת עול המשא; אימהות נושאות תינוקות בזרועותיהן ושומרות על ילדיהן האחרים לבל ייעלמו. היה זה אחד המחזות האיומים ביותר שראיתי בחיי (לרבות אותם השבועיים של הקרבות בעיר העתיקה). שוב לא בזתי להם: כה מסכנים היו, חסרי אונים, וספק גדול הוא אם ידעו על מה הם נלחמים. אך ידעו, אולי עוד יותר מאיתנו, בפני מה הם עומדים. שנות “המאורעות” הקודמים – תרפ“ט, תרצ”ו – לימדו אותם שחיטה ערבית מה היא.

ליוויתי אותם וחזרתי לרחוב היהודים. אח“כ נודע לי כי רק חלק מהם הועבר לבתי מחסה, וחלק אחר הגיע עד ל”משגב לדך" ונשאר שם, אם כי דגל הצלב האדום שהונף עליו לא מנע את הערבים לירות לעבר הבנין. גם הרופא, ד"ר ריס, שעלה עם הדגל להניפו, הותקף ביריות. האספסוף הערבי לא רצה להכיר במרותו של הצלב האדום. בינתיים הצטופף הקהל בחדרים ובחצר בית החולים והכביד מאוד מאוד על עבודת בית החולים, הקים רעש וגרם לכלוך ואי סדר. כשפנו אליהם וביקשום לעבור למקום אחר התנגדו בכל תוקף.

– “לכאן הבאתם אותנו, כאן נמות!”, היו קוראים. כעבור יום לא יכלו האחיות והרופאים להמשיך בעבודתם. הם התלוננו בפני המפקדה. באה חברה אחת וניסתה להשפיע עליהם שיעברו למקלט אחר – ולא הסכימו. הופיע מפקד אחד (איש המטה) ואף לו לא נשמעו. הוא התבטא אז, כי קל יותר להדוף התקפה ערבית מאשר להוציא את התושבים מחצר בית החולים. לבסוף הופיע בפניהם מפקד אחד והכריז: “אם לא תצאו מכאן, אזרוק רימון לחצר”. מיד קמו כולם והסתלקו.

נחזור-נא לרחוב היהודים. כאן התנהל הקרב במרץ. לא השתתפתי בו בפועל, כי לא היה כלי נשק בידי, אך התביישתי בפני עצמי ולא רציתי לברוח מן המערכה. ראיתי את הקשרים הקטנים כשהם רצים הנה ושוב מן העמדות שנשארו עדיין בידינו אל המטה וחזרה, והעבירו תחמושת, רימונים ואלונקות. לקחתי איתי שתי תחבושות וכמות תחמושת והתקרבתי לרחוב היהודים. חשבתי: אם יהיה צורך בהם הרי יהיו מוכנים בידיי לכל דורש, ולא יצטרכו לחכות לקשרים שירוצו הנה וחזור. בינתיים נזדמן לי להעביר פצועים לבית החולים. אימצתי את זכרוני והשתדלתי לנצל את כל שזכור היה לי מן הימים שלמדתי “עזרה ראשונה” והוריתי את הקשרים הקטנים כיצד להשכיב את הפצוע באלונקה וכיצד להעבירו מבלי לגרום לו כאב נוסף.

אח“כ נזדמנה לידי מצווה אחרת: בחורה אחת קראה לי לעזור לה בהבאת מים לשתי עמדות מרוחקות במקצת, שהאנשים הנמצאים בהם מנותקים, עייפים וצמאים מאוד. נכנסנו לבתים העזובים, ומצאנו באחד מהם כלי חרס גדול מאוד (טנג’ה בערבית) מלא מים. בדרך הרגילה, דרך רחוב היהודים, אי אפשר היה כבר לעבור. העברנו אותו שתינו דרך מבואות נסתרים, דרך מעברים צרים, מדרגות שבורות למחצה וכו'. מצאנו את הבחורים שבורים ורצוצים ממש. כולם מלוכלכים היו עד לזוועה, בלתי מגולחים, עיניהם אדומות, ברכיהם כושלות. זה היום הרביעי שניתכת עליהם אש בלתי פוסקת והם מתוחים ודרוכים כל הזמן. המים החיו אותם במקצת. אחד הבחורים, שעצביו זועזעו, נלקח איתנו לבית החולים; הוא ניסה להתחמק מאיתנו ובקושי החזקנו בו. אחר כך הלכתי שנית לאותן העמדות להביא לאנשים אוכל. כשחזרתי כבר החל להחשיך. הקרבות שככו במקצת; הערבים יראים מפני החשיכה. לא ידעתי לאן לפנות. נודע לי שהמפקד ניסן, שהיה איתנו בעמדה, נפצע ברגלו, ונכנסתי לבקרו. מצאתי שם את אחת המורות שעזרה לאחיות לטפל בפצועים – והנה היא עייפה מאוד. הצעתי לה להחליף אותה בלילה, כדי שתוכל לישון קצת ומאחר שנשארתי בבית החולים ביקשוני האחיות שאצטרף גם אני לעבודה בביה”ח, ואעזור להן בעבודתן. וכך נשארתי כאן עד אחרי הכניעה לטפל בפצועים.

כך יצאתי לגמרי משדה המערכה ועברתי לשדה אחר, שהעבודה בו היתה אף היא קשה ומלווה מחזות מזעזעים וקשים. אם כי אף היא לא היתה לפי רוחי, וכל חיי רחקתי ממנה, הרי נדמה לי שהתאימה לי יותר מאשר שדה הקרב. כך, על כל פנים, נדמה לי עכשיו, כשנתנסיתי לעסוק בשני השטחים. לא יראתי מפני המוות. בעומק הלב האמנתי “שיהיה טוב”, האמנתי שבי לא יפגע כדור ולא פגז, והאמנתי שבאיזו דרך גם נינצל כולנו (כלומר כולנו, כציבור). לפעמים היתה זו אפילו אמונה טיפשית ומופרזת. לא דאגתי אפילו לאחוז באמצעי הזהירות המקובלים, ולא פעם ספגתי נזיפות על כך מעברים שונים – “איך את הולכת? התכופפי!”, “למה את מתרוצצת בזמן הרעשה?”, “למה את יורדת מן המדרגות בשעת הרעשה עם ספלי התה, כלום חסרים לנו פצועים? אינך יכולה לחכות עד אחרי ההרעשה? לא נמות אם לא נשתה עכשיו תה, או אם נוותר פעם על איזו ארוחה!” ואני בשלי: "וכי מנין לי לדעת מתי מתחילה הרעשה ומתי מסתיימת? “אני אעשה את שלי ואם יפול פגז ויפגע בי, הרי תהיה בכך יד הגורל ותו לא!”

את המוות לא יראתי. אך מדבר אחד יראתי מאוד – מפני האחריות לגורל זולתי. אימון מספיק בשימוש בכלי נשק או בטכסיסים צבאיים לא היה לי. כמעט את כל השכלתי בשטח זה קניתי לי בעיר העתיקה, ומה יכולתי ללמוד במשך חודש וחצי, בשטח הצר הזה ובמחתרת? כשהחזקתי כלי ביד וידעתי שסומכים עליי, היתה הרגשתי קשה ביותר; לעומת זה הרי לא קיבלתי על עצמי בבית החולים תפקידים שלא הייתי בטוחה שאוכל (אף בעזרת רצון חזק) לבצעם. בכל מקרה, הרי יכולתי לקרוא לעזרת הרופא והאחות. אך גם כאן היו מצבים קשים, ועוד אשוב לכתוב עליהם.

גם הרצון המשונה שתקף אותי בערב הראשון לאחר עזיבת האנגלים, לקחת חלק בכל המתרחש, להיות עדה לנעשה מסביב, והעיקר – לראות פעם מקרוב קרב ממש מהו, חלף-עבר לו. זמן רב התאוננתי על כך שמימיי לא שמעתי זמזום של כדור מעל לראשי, מעולם לא ראיתי כיצד יורים ברובה או בכלי נשק אחר ואיך זורקים רימון. רציתי לראות ולשמוע הכול. רציתי להקל על הבחורים שראיתם כורעים ממש מעייפות. והנה אינה לי הגורל לטעום מכל אלה מנה גדושה בזמן קצר, ושוב לא שאפתי לכך. ביחוד כשהרגשתי שהעבודה בבית החולים קשה לא פחות וחשובה לא פחות. בלילה הראשון (ליל ה-13.5) הסתובבתי עם חברתי לחדר (הגננת) בסמטאות ורצינו לדעת מכל הנעשה. אח"כ התאספנו יחד, כל המורות, בדירה שנקראה “דירת המורים” (בשני חדרים גרו שם ארבעה מורים) וחיכינו שיבואו לקרוא לנו לעמדות. אך לא נקראנו. קראו רק לבחורים, ואנו נעלבנו מאוד.

חזרנו הביתה מאוכזבות, ואז נכנס אלינו מפקד אחד לשתות קפה (היתה לי כף חשמלית) וסיפר כי אין לנו כוחות מספיקים להחזיק בכל העמדות, וכי האנשים עייפים. התלוננו בפניו על שאין לוקחים אותנו לשמירה, והוא “קפץ על המציאה” ולקח אותנו לעמדה שלו לשמירה של שעתיים (מ-1–3 בלילה). ע“י כך אפשרנו לשני בחורים לשכב לנוח. היתה זו אחד העמדות המסוכנות ביותר (עמדת “פורת יוסף” שעליה הומטרה אש חזקה למן הרגע הראשון), אך דווקא בשעות השמירה שלנו שרר שקט, עד כי חשבנו את עצמנו למחוסנות בפני התקפות, והצענו למפקדים לשלוח אותנו למקום האש – והיא תיפסק מייד. ביום המחרת עוד לימדנו בביה”ס. אותו יום ביקרו רק מספר קטן של תלמידים, אך אנו עבדנו. בלילה הבא היינו צריכות לצאת שוב לשמירה, אך הפעם, במקום לשמור בעמדות שלנו, הובילו אותנו לעמדות החדשות, אלו שהיו קודם בידי האנגלים. באתי לעמדה שנקראה “עמדת ורשה”, במקום בו היתה לשעבר (בתחילת המאורעות, בדצמבר) חצר “כולל ורשה”. ביקשו אותי להישאר ללון, ולהשתתף בשמירה בשעה מאוחרת יותר של הלילה. הבחורים כבר שכבו לישון על שמיכות שפרשו להם בפינות שונות של החדרים המזוהמים (האנגלים השאירו אחריהם בכל מקום מהפיכה וזוהמה). שני המפקדים היו חדשים במקום, כי המפקד מליל אמש חלה פתאום והוכרחו להחליפו. מקום לינה לא היה לנו – נכנסנו לחדר והמפקד שלנו (אהרונצ’יק, מורה כבן 20, שהספיק להיות כמה חודשים בצבא ולמד שם להסתגל מהר לכל מיני תנאים ומצבים) חיפש לנו מקום לשכב בו. שרר חושך. על הרצפה היו מפוזרים ספרים קרועים, קש, שברי פחים ועוד. הוא ניסה להזיז ברגליו את החפצים הצידה ולפנות על הרצפה שטח ריק, אך לא הצליח בכך. זרקנו את השמיכות על שטח שהיה פחות או יותר ישר (כלומר, למעשה היה מורכב מ“הרים וגבעות”) ושכבנו, ארבעה אנשים, על שטח המספיק ברווח רק לשניים. כל העסק מצא חן בעיני. החידוש שבדבר קסם לי. היינו לחיילים ממש! הבחורים היו פחות מרוצים – הם היו כבר עייפים יותר מן הלילה הקודם ומן המתיחות של כל היום. ב-12 שעות בלילה יצאתי לשמירה. העלוני לקומה שניה, לחדר שחציו האחד התמוטט לאחר שהערבים הניחו שם חומר נפץ באחד הימים הראשונים של המאורעות (בדצמבר). שכבתי על גחוני בחלק שנשאר לפליטה. מימיני היה מונח סטן טעון ושתי מחסניות רזרביות, ומשמאלי שני רימונים. ממולי, במרחק 12 מ', היתה עמדה ערבית ואני הייתי צריכה להסתכל כל הזמן לעבר הרחוב שהשתרע לפני הבית ולשים לב (בחשיכה) אם אין הערבים מנסים להתקרב. “לכשינסו להתקרב – ירי בהם!”, נאמר לי. אני צריכה לירות בערבים מתקרבים! משהו זע בלב. מיששתי בחשיכה את הסטן והשתדלתי להיזכר בכל אשר למדתי בשיעורי האימון בנשק. מי יתן, ולא אתבלבל ברגע הנכון, עליי לזכור ולעשות הכול בדיוק. המחשבה שסומכים עליי הטילה עליי מורא. סמכתי בעיקר על האמונה שלא יקרה דבר בנוכחותי. הערבים, אמנם, התקיפו את העמדה, הכדורים הלמו בחוזקה על קירות הבית, אך ההוראה היתה לירות רק כשינסו להתקרב, וקיוויתי שלא אגיע לידי ניסיון. ואמנם, לא הגעתי. בקומה הראשונה, בדיוק מתחתיי, ישב שומר נוסף, ושומר אחר סייר בכל פינות העמדה.

בבוקר יצא המפקד לערוך סיור בעמדה ולתכן תכניות לבצר אותה. כמו כן דאג לפנות חדרים, לנקותם, ולהכין מיטות בשביל אנשי העמדה. גם זו היתה חוויה בשבילי: ראיתי כיצד בונים עמדה, מבצרים ומסדרים אותה, ושמחתי להיות שותפת לכך. מצאנו שקי חול רבים מפוזרים במקומות שונים, והם שימשו לביצורים. כן מצאנו מיטות. מים לא היו לנו, ומטאטא היה אחד, קטנטן. אך אני התעקשתי וניקיתי במטאטא זה במשך למעלה משעה חדר אחד ואח“כ הלכתי לחדרי לישון: אחה”צ ניקיתי חדר שני והכנסנו לתוכו מיטות. בערב ביקשתי להשתתף בשמירה, אך לא רצו בי – היה להם מספר אנשים מספיק ללילה זה. הלכתי משם, ולא עברו רגעים רבים ונקראתי לעמדה שניה שבה חסרו אנשים, ושם נשארתי עד הנסיגה ב-17.5. כל אותו יום לא זכיתי לראות כיצד יורים. “עשיתי למפקד את המוות” עד שנעתר לי וציווה על אחד הבחורים לירות שתי יריות מרובה לעבר הערבים שהטרידו אותנו כל הזמן בצליפותיהם. יומיים אחרי זה כבר הייתי, כאמור, שבעה דיי. עוד ניסיון קשה היה לי בעת הנסיגה. לפי התוכנית צריך היה האדם שישב ליד חלון מסוים, להישאר האחרון בזמן נסיגה ולחפות באש על הנסוגים. לא ידעתי כי נצטרך לסגת בפתאומיות כזאת (אני, כדרכי, לא האמנתי כלל באפשרות של נסיגה). במקרה ישבתי אני ליד החלון הזה, וכשכולם נסוגו נותרתי לבדי. קראתי אל הבחורים שלא ישאירוני לבדי, אך בתוך הבהלה לא שמעו אותי. לא ראיתי מולי אף ערבי אחד, אך ידעתי שהם עלולים להופיע בכל רגע. ידעתי שחייהם של כל החברים תלויים עכשיו בכושר הפעולה שלי – כלומר, אם אצליח לעצור בעד התקדמותם של הערבים. יראתי מאוד. פתאום נכנס המפקד שבא להודיע לנו לסגת. התחננתי לפניו שלא ישאיר אותי לבדי והוא נשאר איתי עד הסוף. אחר כך נסוגונו שנינו והחברים שהיו כבר ברחוב, מאחורינו, חיפו עלינו.

את יתר הקורות אותי באותו יום כתבתי כבר באריכות. עם ערוב היום הפכתי להיות מטפלת בפצועים, ומכאן ואילך נעשו ידיעותיי על הנעשה בעמדות ועל המצב בכללו מצומצמות. לא היה לי פנאי ולא רצון להתעניין יתר מדי. ידעתי שהמצב חמור ושהידיעות אינן משמחות ורציתי לשמור על קור רוח ועל מצב רוח טוב במידת האפשר, כדי לעודד ולרומם את רוחם של הפצועים. ידעתי שלא אוכל לעזור לאיש אם אדע בפרוטרוט על הנעשה, ואיש גם לא ישמע לעצתי.

אתאר, איפוא, את המשך המאורעות כפי שהם מצטיירים במוחי מן השמועות שהגיעו אליי בהיותי עוד שם, בעיר העתיקה, וגם משיחות עם חברות כאן – בעיר החדשה, וכן ממה שראיתי בעיניי.

ב-17 במאי בערב, לאחר ששככו הקרבות, התחילו החברים לתפוס עמדות חדשות בשטח המצומצם שנשאר בידינו. הקיפו את השטח בעמדות ושמרו עליו בפני התפרצויות חדשות. החברים היו כבר עייפים מאוד והחזיקו מעמד רק הודות לתקווה כי בקרוב תגיע תגבורת. בשטח שנפל לידי הערבים עלו דליקות, הערבים הציתו את הבתים על כל מה שבתוכם. לא היתה כל אפשרות להגיע שמה ולכבות את האש. לא היה גם מי שיעשה זאת.

היה איתנו חייל אנגלי (אלברט שמו), שנשאר לאחר שחבריו עזבו את ירושלים. הוא הסתובב בכל מקום וכנראה מצא בכך ענין. הוא עשה רושם של הרפתקן, אך היה חביב על כולנו ונהגנו בו אז מנהג של “כבדהו וחשדהו”. הוא הבטיח לי כי יגש לראות מה אפשר לעשות כדי לכבות את האש. אינני יודעת מה עשה, והאש כבתה, כנראה, מאליה.

למחרת נמשכו חילופי היריות וההרעשות, ויומיים אחרי כן נכנס הלגיון למערכה. התחילו בהרעשות תותחים. היו שעות בהן דפקו יריות מכונת יריה בלי הפסק, עד שקשה היה פשוט להתרכז בעבודה. הרעש החריש את האוזניים. העייפות הלכה וגברה ויחד איתה השתרר דיכאון. היו מקרים של הלם, התעלפויות, התרופפות עצבים וכדומה. בחורים בריאים הובאו מזועזעים לבית החולים והאחיות ולפעמים אפילו הרופאים, טיפלו בהם. במטבח היה מוכן קפה שחור לכל מקרה מעין זה. גם הרופאים הירבו לשתות קפה שחור, כדי להחזיק מעמד בעבודת יום ולילה רצופים. האנשים חדלו להאמין בתגבורת, והחליטו שהעיר הזניחה אותנו. זכורתני שהייתי מתווכחת עם העובדות במטבח (שהיו מבנות המקום וחשבו אותנו, אנשי ההגנה, לאשמים בכל הצרה שבאה עליהם). אני האמנתי כל הזמן שהתגבורת בוא תבוא, והיו לי נימוקים הגיוניים לכך. טענתי שאין להניח כי המפקדה בעיר החליטה להפקיר את כולנו ואת העיר העתיקה. אילו היתה החלטה כזאת הרי לא היו דורשים מאיתנו להחזיק מעמד ולחכות לתגבורת (לא הבנתי אז שרצון טוב והחלטות טובות לא היו מספיקים כדי לגייס כוח מספיק ותחמושת מספיקה לצרכי פריצה).

באותו ערב, או יותר נכון – בשחר יום המחרת (כלומר ב-19 במאי), ב-3.40 לפנות בוקר נכנסו הפורצים הראשונים, חברי הפלמ“ח, לתוך השטח. כחצי שעה לפני כן, כשידענו שהם מתקרבים כבר, עוררו את העובדות במטבח והן הבעירו עצים ועמדו לבשל קפה לתגבורת. אז, רק אז, החילונו להאמין כולנו שההבטחות לא היו הבטחות שווא וישועתנו קרובה. הלב פחד ורחב מרוב שמחה והתרגשות. לאחר חמישה חודשים של מצור נפתח פתח לעולם שמחוץ לחומה ע”י צבאותינו-אנו, בכוחנו-אנו, ולא בחסדו של הבריטי! הצבא שלנו לא שכח אותנו, פרץ את החומה ובא להצילנו. החומה – החומה נפרצה… ניצלנו! הפצועים יישלחו העירה. אנו נקבל תגבורת באנשים ובציוד, והפלמ"ח ימשיך במלחמה וישתלט על העיר העתיקה כולה… בא הקץ לסבלנו!

חלק מן הפורצים ואנשי התגבורת נכנסו והתפזרו בשכונה. אחדים הגיעו לבית החולים ואנו שמחנו לקראתם והקפנו אותם בשאלות על הנעשה מחוץ לחומה. שוב לא היינו בודדים, שוב לא היינו מנותקים. נוצר קשר, גשר עם העולם החיצוני.

בינתיים נמשכו בחוץ הקולות והברקים, רעמים כאלה לא שמעתי עוד בחיי. הם פרצו בעזרת “דוידקות”, וקול הנפץ של “דוידקה” הוא אדיר. חשבתי אז שכל העיר העתיקה (כלומר – גם הרבעים האחרים) נכבשה; חשבתי שכוחותינו כבר עומדים ליד שערי מסגד עומר. והנה, עד אשר פנינו כה וכה, נעלמו הפלמ"חניקים כלעומת שבאו; פתע פתאום, לפני שהצלחנו להוציא את ההרוגים, הפצועים והחלשים (הידיעות שהופיעו בעיתונות, כאילו הוצאו הפצועים – אינן נכונות) ולפני שראינו את אשר לפנינו – יצאו הפורצים. הרופאים אמנם הכינו את הפצועים לנסיגה, ערכו רשימות על כל אחד, אך לפני שהספיקו לזוז – כבר היינו שוב במצור.

כשהאיר היום נוכחנו לדעת שלשמחתנו לא היה מקום. נשלחו לנו כתגבורת 80 איש, שרובם אנשי חי“ם (“חיל משמר”), מן המגויסים החדשים, ומיעוטם מפלוגות פל”ם. אנשים מבוגרים (בני 40 ומעלה), בעלי משפחות, שלא ידעו כמעט לאחוז בנשק. הם לא ידעו כלל שישלחו אותם לעיר העתיקה, וכשנוכחו בדבר היו מלאי התמרמרות: היו מקרים של בריחה מן העמדות, של קובלנות על גורלם, ועם רבים מהם היה צריך להילחם שישתתפו בשמירה. ומי עודד אותם? מי ניסה לרומם את הרוח בעמדות? מי דאג לסידורי השמירה ולצרכי האנשים בעמדות? – היו אלה הבחורות. בכל עמדה בה היתה בחורה – היא שהחזיקה את האנשים במקום ואזרה את כל כוחותיה לבל יברחו משם. אף אחת מן הבחורות (וביניהן גם מורות שלא היו אפילו מאומנות למדי בנשק) לא נפלה ברוחה. אף אחת לא איבדה את השליטה על עצביה, לא התעלפה, לא קיבלה הלם או זעזוע – מה שאין כן הבחורים, וביחוד אנשי התגבורת. במשך יום אחד בלבד הגיעו לבית החולים ארבעה אנשים מוכי הלם: אחד מהם איבד את כושר הדיבור למשך 24 שעות.

עמידתה הגאה של הבחורה, ולפעמים מעשי גבורתה, גררו אחריהם גילויי גבורה מצד הבחורים. הם התביישו לפגר אחריהן. התבלטה במיוחד יהודית ג’הרן, בת העיר העתיקה. היא עבדה כחובשת בעמדת ביה“כ “ניסן בק” ונשארה בעמדה עד הרגע האחרון. גם לאחר שנסוגו מן העמדה ניסתה עוד לפרוץ שנית ולכבוש את העמדה. היא הלכה קדימה ותפשה את דגל הלגיון מן הערבים. הבחורים שהתביישו לעמוד מן הצד, הלכו בעקבותיה ואזרו את כל כוחותיהם למאמץ אחרון במצב הנואש בקטע זה של החזית. יהודית הופיעה אח”כ בבית החולים והביאה את הדגל לפצועים, אשר קרעוהו לגזרים. בפשטות סיפרה כיצד נפל לידיה. כל יישותה שפעה מרץ וכולה אמרה חירוף נפש. היא לא נרתעה מפני כול. היא נלחמה על פינת מולדתה. על כתפה היה תמיד תרמיל העזרה הראשונה, ומידה לא הניחה את הסטן. אכן, זו היתה לוחמת למופת.

ובכן, עידוד רב לא הביאה לנו התגבורת, אף על פי כן היתה רווחה כל שהיא. מספר האנשים גדל, היה מי שיחליף קצת בשמירה ואנשינו יכלו לנוח מעט (רק בבית החולים עבדו ללא מנוחה וללא החלפה). כן נוספו לנו מרגמה אחת, רובים, כובעי פלדה, תחמושת, כמות ניכרת וחשובה של חומרי רפואה שהובאה עפ“י הזמנת הרופאים, ונארזה ונשלחה בדייקנת ובמסירות רבה ע”י “הדסה”.

מיד לכשנתגלה לנו שהתגבורת מעטה, התחלנו שוב מבקשים מן העיר תגבורת נוספת ופריצת דרך שתאפשר את הוצאת הפצועים וההרוגים. העיר כדרכה הבטיחה בכל פעם: “הערב! הערב תגיע התגבורת. הערב נפרוץ את המצור”. אלא שגם האופטימיסטים בינינו הפסיקו כמעט להאמין בכך. ביחוד משנוכחנו לדעת, שאמנם נעשים נסיונות של פריצה אלא שאינם מצליחים כי הכוחות הנשלחים הם קטנים, התחילו כולם טוענים כנגד המפקדה בעיר: “מזיניחים אותנו, מזלזלים בנו! היכן הפלמ”ח? מדוע שולחים חי“ש לפריצת הדרך?” חשבנו אז, שהפעם הפורצים הם רק אנשי חי"ש. אני לא נמניתי בין הטוענים. טענתי כי אין מזניחים “סתם ככה” ציבור של אנשים ומקום שהשקיעו בו כוחות ואמצעים מרובים כל כך להחזקתו בימי המצור. אין ספק כי גם בעיר המצב קשה ביותר. אמרתי אז לכל המתלוננים: “כנראה הש-15 במאי חל לא רק בעיר העתיקה אלא ודאי גם בכל הארץ”. הרבה לא ידענו על הנעשה, ומשום כך רבתה הדאגה. חששתי מאוד לגורל תושבי העיר. ברור היה לי שהמצב קשה. ידענו רק, כי ברמת רחל נהדפו מגינינו פעמים מספר וכי האוניברסיטה נמצאת כנראה במצב קשה, כי מפעם לפעם הפסיקו את המשדר שלנו והשאירו את הגל חופשי בשביל האוניברסיטה.

ב-19.5 לפנות ערב (יום אחרי הפריצה) פרצה אש (כנראה בעקבות פגז בעירה) בבנין הסמוך ל“משגב לדך”. יראנו כל הזמן שמא תתפשט האש. הסתכלנו בלהבות העולות והיינו אובדי עצות. לא היו מים לכיבוי האש וכן לא אנשים לעבודה. בצידו של הבית, בעמדת “פורת יוסף”, התנהל אותה שעה קרב עז. הערבים התפרצו פנימה. ראיתי מפקדים מסתובבים בחצר בית החולים. עברתי מאחד לשני ושאלתי אם נעשה משהו לכיבוי הדליקה. וכולם נענעו בראשיהם בשלילה: “אי אפשר לעשות מאומה; נקווה שהאש לא תתפשט”. היו אלה שעות איומות. בית החולים מלא פצועים. לאן וכיצד יברחו מפני האש? ברי היה לי שאם תתפשט האש נישרף כולנו חיים. אך עמדו לנו קירות האבן וכיוון הרוח, שנשב בכיוון הפוך ממקום בית החולים. האש כבתה לבסוף. באותו בנין היה חדרי. שמחתי אז שכל חפציי נשרפו. יישרפו החפצים כופר חיינו! בכלל, רציתי שגורלי יהיה כגורל אחרים, שחפציהם נשרפו בימים הקודמים.

הציפיה לתגבורת מוטטה את העצבים, ובמיוחד סבלו ממנה כמה מפקדים, שישבו בלילות וחיכו להודעות מן העיר, והעובדות ליד האלחוט.

בוקר אחד נכנסתי לחדר האלחוט בשעה מוקדמת. לאחר שישבתי כל הלילה ערה ליד הפצועים, תקפני שעמום וכמעט נפלה עליי שינה. כדי להתעורר קצת יצאתי לטייל במרפסת והגעתי עד החדר המואר היחידי – הוא חדר האלחוט. שם שמעתי שיחה שהתנהלה בלשון גלויה (ללא שפת סתר) בין מפקד מחיל הפורצים שניסו לפרוץ את הדרך ולהגיע אלינו (בני מ.) לבין מפקד שלנו (מוטקה). בני הודיע כי הניסיון לפרוץ נכשל, צבאו נסוג, “להתראות בערב הבא. לכשיחשיך ננסה שנית”. ומוטקה ענה לו: “אין לנו כל אפשרות להחזיק יותר מעמד. התגבורת מוכרחה להגיע. עליכם לעשות הכול! נסו לפרוץ לאור היום, ואפילו אם הדבר יעלה בקרבנות. אנו איננו יכולים יותר להחזיק מעמד!” ובני ענה לו: “אי אפשר, אין כל אפשרות לפרוץ לאור היום. הלילה נפרוץ, הלילה נפרוץ בכוחות מוגברים ונצליח!” אז הרים מוטקה את קולו וקרא נרגז לתוך המשדר: “אם תבואו בערב לא תמצאונו עוד. ל-א ת-מ-צ-או-נו – עוד!”. ליד המשדר ישב אהרונצ’יק, צעיר כבן 20, שנעשה בתוקף התנאים למפקד הרזרבה, והיה רץ יחד עם אנשי הרזרבה לכל מקום שממנו באה קריאה לעזרה, לכל מקום שהערבים פרצו לתוכו. לאחר שנהדפו הערבים היה חוזר למטה ושוכב לישון עד שנקרא שנית. אותו בחור, שנחשב בעינינו לחברהמן ממדרגה ראשונה, בחור שהשתתף במלחמה כחייל בבריגדה והיה בחזית, אהרונצ’יק זה, ישב רועד כולו מחימה ומרוגז. עד שהוכרחתי לאחוז בברכיו כדי שלא יפריע לשמוע את הקולות היוצאים מן המשדר. אחרי השיחה הזאת היו שני המפקדים כה נרגזים ומיואשים עד כי אי אפשר היה כלל לדבר אליהם. הבחורה שישבה ליד המשדר ביקשה שיחליפו אותה ונפלה אין אונים על המיטה. האדם השקט היחיד בחדר הייתי אני. לא ידעתי הרבה על המצב הצבאי בעיר העתיקה. לא ידעתי מה יש כאן לעשות, אך הבינותי כי הגרוע ביותר הוא שהמפקדים אובדי עצות. המפקדים חייבים להתעודד, להחזיק מעמד ברוח איתנה בכל התנאים ובכל מצב עד הרגע האחרון. ניסיתי להרגיע אותם ולא הצלחתי. הם לא רצו לשמוע לי, לא רצו לשמוע דיבורים. אהרונצ’יק טען: “כל זמן שהחיילים נשמעו לי בטחתי בכוחותיי. אך לאחר שאחדים ברחו ממני אתמול בעת ההתקפה, מתוך פחד, ולא נשמעו לי, שוב איני בוטח בעצמי”, יצאתי מן החדר ונתקלתי במרכזת המשלחת החינוכית בעיר העתיקה. ביקשתי ממנה כי תשפיע על אהרונצ’יק שיירגע; ידעתי שהוא מעריך אותה מאוד ויושפע מדבריה. כעבור זמן מה פגשתי במוטקה ואהרונצ’יק והזמנתי אותם למטבח שלי (שנועד לצרכי הפצועים) להתרחץ ולאכול. לאחר שהתרחצו והתרעננו קצת, הגשתי להם ארוחת בוקר שהגיעה אליי (למען הפצועים) בשעה מוקדמת. הביאו לנו מרק פירות (במקום משקה חם). יצקתי אותו לספלים ובל פעם בה התרוקנו הספלים יצקתי שנית, ושוב ושוב. עשיתי זאת מתוך משובה וצחוק. החלטתי להילחם בדיכאון בכל כוחי.

ואמנם הרגעים הקשים עברו. הם התעודדו, קראו לישיבת המטה, והתייעצו ביניהם כיצד לקדם את פני היום החדש (שהיה יום ו' בשבוע, יום מועד לפורענויות). ואכן, היה זה יום קשה מאוד. הערבים ניסו פעמים אחדות להתפרץ, נפלו קרבנות אחדים ומספר הפצועים היה רב. ביחוד קשה היה המצב בסביבת בית הכנסת “ניסן בק”. הפגזים קירקרו את קירותיו מבחוץ, הכיפה התעקמה כולה ובמקום כיפה נתקבלה צורה של קימור כפול. אח:"כ נכנסו הערבים לתוכו ופוצצו אותו מבפנים עד שנשאר ממנו רק השלד. ראיתי זאת ממרפסת הבית שהייתי בו והלב דאב מאוד. באותו לילה ערכו הערבים הרעשה כבדה מאוד. ישבתי יחידה כל הלילה והקשבתי לקולות.

לפנות בוקר נכנסתי שנית לחדר המשדר ושמעתי את מפקד התגבורת שניסתה להתפרץ מבקש מאיתנו (מבפנים) לעזור להם לפרוץ. התכנית היתה להיכנס פנימה בעזרת סולמות חבלים והחברים מבפנים היו צריכים לחפות באש. אז נשלח מוטקה ואיתו יצאו עוד כמה מן הבחורים הטובים והמוכשרים ביותר. השעה היתה כבר מאוחרת מאוד. עוד מעט ויאיר היום. עמדנו דרוכים והסתכלנו בשעון ובשמיים. רצינו לקוות שהאור ימתין לנו קצת. חפצנו לומר כיהושע בשעתו: “שמש באמריקה דום, אל תקדימי להתקרב לחצי הכדור שלנו”. פתאום ראיתי את מוטקה חוזר בפנים מכורכמות. הוא זרק את הכלי שלו על המיטה בכעס וקרא: “לעזאזל, שוב לא הצליחו ובניאן (אחד הבחורים) נפצע. בגללם איבדנו את אחד הכוחות המעולים שעוד נותרו לנו, ולבסוף נסוגו ולא פרצו”.

היום הבא (יום שבת- 22.5) היה יום שקט. אנשים הגיחו מחוריהם, והתעודדו קצת. התרחצנו כולנו, כיבסנו קצת את בגדינו ומצב הרוח היה טוב למדיי. חברתי באה לבשרני כי החפצים שלנו שנשארו בחדר נשארו שלמים מן השריפה ואפשר לקחתם. אני הייתי סבורה כי הכול נשרף בעת הדליקה, והנה הסתבר שהאש לא הגיעה עד חדרנו שהיה חדר צדדי בבנין. החדר היה הרוס במקצת אך החפצים שהיו במזוודות ובארון נשארו בסדר.

הלכתי להוציא אותם משם, ותוך כדי כך חשבתי שהחדר נמצא במקום מסוכן, ואם אפגע ברגע זה, הרי תהיה זו שטות שאין דוגמתה, אף על פי כן, כיוון שלא פחדתי – לקחתי הכול והעברתי לבנין שנמצאתי בו.

השבוע השני גדוש היה הרעשות כבדות, גם הרעשות תותחים. ביום הראשון לפנות בוקר היתה הרעשה כבדה שגרמה לאסונות רבים. בהרעשה זו נהרגו הרב אורנשטיין ואשתו מפגיעה ישירה של פגז.

גם לחדרנו נפל פגז מרגמה. הוא נפל על התקרה המקומרת, ועשה בה חור בקוטר של 70–80 ס“מ בערך. כל חומר התקרה נפל עלינו אך בדרך נס לא קרה דבר. היינו בחדר זה 13 איש, ואנשים שכבו צפופים ואף על פי כן לא נפגעו, מלבד בחור אחד שנפגע בראשו. הוא קפץ ממקומו וקרא: “אוי, הראש!”. ברגע ראשון נבהלנו, אח”כ פרצנו כולנו בצחוק. בחור זה ידוע כמבולבל במקצת, והיו לו הליכות מוזרות והוא היה טוען בעצמו כי הוא משוגע.

עתה לא ידעתי מה לעשות. רצתי למטה (בתוך ההרעשה) לשאול מה לעשות. אמרו לי להישאר בינתיים בחדר (אז כבר לא הייתי בבית החולים. את הפצועים הקלים העבירו ל“בתי מחסה”, ואותי הפקידו עליהם לטפל בהם).

אותו יום היה יום קשה גם בבית החולים. הערבים קרבו לבנין והיה צורך דחוף להקים קיר בטון חדש. אחדים מבין הפצועים קל יצאו לעזור בהקמת הקיר, והמגינים אזרו את כל כוחותיהם להדוף את המתפרצים. הרופאים החלו לחשוב על העברת בית החולים כולו ל“בתי מחסה”. לשם כך צריך היה להוציא תושבים מבתיהם ולבצר חדרים, והענין לא היה פשוט. הדבר נדחה בינתיים, אך אותנו הורידו לקומה תחתונה שהיא בטוחה יותר בזמן הרעשה.

ניסיונות הפריצה נמשכו, אך ללא הצלחה. מאחר שקצרה רוחנו לחכות לתגבורת “יצרנו” לנו תגבורת בפנים: תינוקת שנולדה לאחת ממשפחות התושבים בעצם הימים הללו ביקשנו לקרוא לה בשם “תגבורת” וזה שמה בישראל.

כשהתייאשו מניסיונות הפריצה החליטו לשלוח לנו תחמושת באווירונים, כי תחמושתינו הלכה ואזלה. התכונה לקראת בוא האווירון היתה רבה. העירו אחדים מן הקשַרים הקטנים (מאלה שלא היו אותו לילה בתפקידי תצפית או קשרים בעמדות), וב-2 או 3 אחר חצות הדליקו מדורה גדולה להאיר לאוירון את המקום אליו יש לכוון את ההצנחה. הניסיון לא הצליח והתחמושת נפלה בשטח שלא היתה לנו גישה אליו. ניסיון שני נעשה בלילה אחר, אך הפעם הותקף האוירון קשות ביריות והיה מוכרח לחזור. אותו לילה ליל ל“ג בעומר היה, ואנו היינו היחידים בכל ירושלים שהדלקנו מדורה. אך לא לזכרו של שמעון בר יוחאי כי אם לכבודו של האווירון אשר אח”כ פנה לנו עורף וחזר העירה. למחרת היום שוב הבטיחו מן העיר תגבורת והפעם היה הטון תקיף ובטוח. כאמור, התחמושת שלנו הלכה ואזלה. גם רימונים כבר כמעט ולא היו לנו (עד אז היתה לנו תעשיית בית של רימונים: מקופסאות ישנות יצרו רימוני שפשוף מיוחדים, פרימיטיביים, ובהם השתמשו. אך החומר הגלמי לתעשיה זו גם הוא אזל). יום לפני כן עברה רינה בכל המחנה – נמצאו בחצר 90 כדורים בליסטיים לפגזי מרגמה, ומיד הקיפה שמחה את השכונה. אך מרוב שמחה הרבו כל כך “להרביץ” במרגמות, שעד מהרה נשארנו שוב בלי פצצות. כדורי ברן אזלו וכדורי הרובה, שהשתמשנו בהם בשביל הברן, אף הם הלכו ואזלו. כוחותיהם של המגינים אף הם אזלו לגמרי, והטובים והמוכשרים שבין המגינים כבר היו פצועים או הרוגים. בקיצור המצב היה מיואש ואת כל התקוות תלו בתגבורת שתבוא בערב. וכיון שכך – החלו כולם להאמין שהפעם בוא תבוא. גם המפקדים אמרו: “הפעם נאמרה ההבטחה בטון אחר – הפעם יפרצו סוף סוף”, מצב הרוחות לפנות ערב היה מרומם, וליד המטה התאספו חברים, רקדו ושרו.

אך כוחם של המגינים כבר אפס לגמרי וקשרים בני 14–15 נשלחו לעמדות עם נשק ביד לעצור התפרצויות של ערבים. לבחורה אחת נמסר הברן, שרק שעה קלה לפני כן למדה להשתמש בו. בחורה זו היתה אף היא כל הזמן בעמדה, אך כנראה שכוחותיה הגופניים והרוחניים של בחורה מחזיקים מעמד בשעות קשות ומכריעות טוב יותר משל הבחורים.

עבר הלילה ושוב האיר בוקר ככל הבקרים. נשארנו במצור. הערבים הגיעו כבר מול ביה“כ האיסטמבולי, שבו היו מרוכזים התושבים, ולא היה מי שיהדפם. המפקדים נתכנסו לישיבה והוחלט להרשות לתושבים לפנות אל הערבים, להודיע שאנו נכנעים ולנהל איתם משא ומתן על תנאי הכניעה. מן העיר הודיעו לנו שוב, לבל נעשה זאת, שלא ניכנע, והם מבטיחים לשלוח לנו הלילה תגבורת. אך איש כבר לא האמין להם, ולא היתה אפשרות להחזיק מעמד עד הערב ולהגן על חיי התושבים. הערבים הגיעו כבר עד רח' בית אל. ה”חורבה" היתה כבר שרופה. בית הכנסת “ניסן בק” (שהיה עמדה מצוינת) היה תפוש בידיהם. הם עמדו כמעט בשערי “משגב לדך” וליד ביה"כ האיסטמבולי, ולא היה כל טעם להמשיך במערכה. השכונה היהודית כולה היתה בין כה וכה נופלת לידיהם וכולנו היינו נשחטים.

שני רבנים זקנים יצאו לנהל המשא ומתן עם הערבים. אך חברינו בעמדות, שלא ידעו על החלטת המטה, עצרו בעדם, כי הם ידעו שהתושבים מבקשים כל הזמן להיכנע. אז נלווה אליהם גם חבר אחד מן המטה וכן המוכתר מר ויינגארטן. המשא ומתן נמשך כל היום כמעט. הלכו ובאו והתייעצו. בתחילה רצינו להסכים כי נמסור לידם את הנשק ואנו נצא חופשיים. אך הם דרשו בתוקף שהבחורים הלוחמים ילכו בשבי. בסוף הוחלט שנפנה את השכונה, הבחורים הלוחמים ילכו בשבי, הבחורות הלוחמות תשתחררנה ותעבורנה לקווים היהודיים; כל התושבים וכל הפצועים יעברו גם כן לקווים היהודיים. ברגע האחרון זרקו כמה חברים את נשקם לבור. אך לפני שהספיקו להוציא את הכלים מן המחסנים – התפרץ ההמון הערבי לאחד המחסנים והחל לשדוד את הרובים והסטנים. הם התנפלו על המציאה בפראות והחלו לריב זה עם זה בגלל רובה או סטן. קמה מהומה. רוח של שוד תקפה את כולם. אך אנשי הלגיון הגיעו והניסו את האספסוף הפרוע.

אז החלו ההכנות לפינוי. התושבים מיהרו לבתים שאפשר היה עוד להגיע אליהם וצררו להם בצרורות גדולים מעט בגדים, כלי מיטה ומזון. הבחורים כתבו מכתבים קצרים למשפחותיהם ומסרום לבחורות. בשעה 7 בערב בערך הועברו כולם: התושבים, הבחורות, וגם הבחורים הלוחמים. רק בביה“ח נשארו הפצועים וחברי המשלחת הרפואית. בחורים שהלבשנו אותם בסינורים לבנים ורשמו אותם כסניטרים, וכמה בחורות שעזרו על יד האחיות. כשהחשיך הרגשנו עצמנו בודדים, נתונים לחסדו של הלגיון. האספסוף הערבי החל להשתולל; עבר בבתים, שדד ואח”כ העלה הכול באש. ראינו את רחוב היהודים עולה באש, וידענו שאספסוף זה עלול להתקיפנו ולרצחנו נפש או, יותר נכון לשחטנו – כי הרי שוב לא היינו מזוינים. אפילו לברוח, להסתתר, או להגן על עצמנו בצורה אחרת, לא יכולנו, כיון שהיו איתנו 119 חולים ופצועים. אנשי הלגיון סבבו את הבית והבטיחו להגן עלינו, הם גם יצאו פעם אחת לעצור בעד התפרצות ההמון, אחרי שהרופא שלנו שוחח עם המפקד הערבי והשפיע עליו לעשות כן. 2 מההמון נהרגו ושני לגיונרים נפצעו, וההתפרצות נהדפה. אך החששות הלכו וגברו. מה נעשה אם לא יצליחו הלגיונרים לעמוד בפני האספסוף הפרוע? ומה נעשה אם השריפה תתפשט ותגיע עדינו? לבסוף, לאחר משא ומתן, ולאחר שמר ויינגארטן ובתו חזרו משערי ציון (אחרי שעזרו להעביר דרכו את התושבים), הוחלט שנעבור כולנו לקונבנט הארמני שליד שערי ציון, ואשר בו נמצאת מפקדת הלגיון. שם יכולנו להיות בטוחים.

לבנין זה, שהיה רחוק למדי מן המקום שהיינו בו והדרך אליו היתה קשה, זרועה אבנים ועוברת דרך שערים צרים ונמוכים, ועל פני מדרגות רבות (שיכנו אותנו בקומה השלישית), העברנו באותו לילה את 119 הפצועים והחולים שהיו איתנו. האש הלכה והתקרבה אלינו וידענו שאין מנוס מפניה, עבדנו במהירות ובשארית הכוחות, כדי להספיק להעביר את כולם לפני שהאש תגיע עדינו. כשיצאו האחרונים את הבנין כבר אחזה האש בחצר הבנין. עוד אשוב ואתאר בפרוטרוט את קורות הלילה האיום ההוא, הלילה האיום ביותר בכל ימי המצור. הלגיונרים התייחסו אלינו יפה, השתדלו להראות שהם צבא סדיר ומודרני. הם עזרו לנו בהעברת הפצועים, נשאו אלונקות ותמכו בפצועים אחרים שלא נמצאו להם אלונקות. למחרת הביאו לנו אוכל טוב – ביצים, גבינה ולחם וגם ביסקויטים.

בשעה 10 לערך הופיעה משלחת רפואית של הצלב האדום שעברה יחד עם המשלחת הרפואית שלנו בין הפצועים וקבעה מי מהם פצוע קל שאפשר לשלחו לשבי ומי הם הפצועים קשה שיש להעבירם לקוים היהודיים. עצם העובדה שפצועים ילכו בשבי היתה בשבילנו אכזבה מרה, כי נמסר לנו שלפי תנאי ההסכם צריכים היו כל הפצועים להגיע לקווים היהודיים. אך, כאמור, היינו נתונים כבר בידי הלגיון לשבט או לחסד, ולמעשה, היינו כבר בשבי. הרופאים שלנו עשו כמיטב יכולתם להגדיל במידת האפשר את מספר הפצועים שיועברו לקווים שלנו. הם נלחמו על כל אחד ואחד: תיארו בצבעים שחורים מאוד את מצבו של כל אחד – אך ללא הועיל. 50 פצועים נרשמו לשבי. והערבים בחרו כראות עיניהם. כעבור יום או יומיים יכולנו לראות מטיילים ברחובות ירושלים (אמנם, חבושים עדיין בתחבושות) בחורים שנשלחו העירה כפצועים קשה, ומאידך – כמה פצועים שהיו זקוקים לטיפול רציני נשלחו לעבר הירדן. את המשלחת ליוו צלמים רבים שצילמו אותנו מכל צד. הם היו לבושים מדים כאנשי הלגיון וכאפיות לראשם, אך ראינו ביניהם פרצופים אנגלים.

בשעה 5 לערך הוכרז על הפסקת האש, כדי לאפשר את הוצאת הפצועים דרך שער ציון אל כוחותינו הנמצאים על “הר ציון”. בעיר נעשו כבר הסידורים לקבלת הפצועים. הערבים לא נתנו לנו לגשת עד השער. רק אחד מאיתנו ניגש והודיע לחיילים שלנו שעל הר ציון שאנו מתחילים בהעברת הפצועים ואל יפתחו עלינו באש. הורדנו את הפצועים על אלונקות מן הבנין, מסרנום לידי הערבים והם העבירו אותם דרך שער ציון ומסרום לידי חיילנו על הר ציון.

הלגיון דרש שגם אחד הרופאים ילווה את השבויים. הרופאים סירבו לקבל את ההצעה בטענם שיש בין הפצועים אחדים שמצבם אינו מרשה לקחתם בשבי, ומצפונם הרפואי של הרופאים אינו מרשה להם להסכים לכך. הם אינם רוצים לשתף פעולה וללכת מרצונם הטוב וע“י כך להיות אחראיים להעברת פצועים שתיעשה בתנאים שנקבעו ע”י אחרים. לאחר שהערבים הבטיחו והתחייבו במפורש למלא אחר התנאים שיציגו להם, התנדב ד"ר ריס ללכת עם הפצועים לשבי. 2 סניטרים הצטרפו אליו ו-3 חובשות התנדבו מרצונן להילוות אל הפצועים. אחת מהן היא מאשה ויינגארטן. אחרי שהעברנו את כל הפצועים ואת שני ההרוגים שהיו עמנו – נשארנו עוד כחצי שעה בבנין הקונבנט הארמני. התנהל עוד משא ומתן בנוגע למשפחת ויינגארטן, ולבסוף הוחלט שמשפחת ויינגארטן כולה (לרבות האשה החולה ושתי הילדות הקטנות) תלך אף היא לשבי. אנשי הרפואה וחבר עוזריהם הקטן יצאו את השער במהירות והדרך נסגרה אחרינו. על הר ציון פגשנו בחברים שהביאונו עד בנין המפקדה שלהם, וכשהחשיך ירדנו מן ההר ואמבולנס של מגן דוד אדום הביאנו העירה.

כפי שנודע לי אח"כ מפי מאשה ויינגארטן, שחזרה מרבת עמון, העבירו למחרת את הפצועים על האלונקה דרך כל רחובותיה של העיר העתיקה עד שער האריות. ההמון פגש אותם בקריאות בוז וניסה להתקיפם – אך הלגיונרים שמרו עליהם. הם העבירום (חלק באמבולנסים וחלק במכוניות משא מרופדות-מזרונים) לרבת עמון. היחס היה יפה. מדי יום ביומו נלקח אחד הפצועים בלווית הרופא לבית החולים, שם צילמו את פצעיו, הוציאו רסיסים שנשארו, החליפו גבסים וכו'. אחרי שבוע הוחלט להעביר את הפצועים הקלים אל מחנה השבויים הבריאים אשר במפרק, ולהחזיקם שם בתנאים מיוחדים, ואת הפצועים הקשים להעביר לבית חולים אנגלי מסודר ומצויד יפה אשר בזרקה. אז שוחררה משפחת ויינגארטן וחזרה העירה.

---

הסיפור נגמר… אך רציתי לעמוד על כמה דברים שיבהירו את המצב בעיר העתיקה וכן רציתי לספר על עבודתי בבית החולים.

כשבאתי העירה וראיתי את המצב בה, הבינותי כי אכן לא היתה כל אפשרות ממשית להחזיק בעיר העתיקה, וכי הכניעה היתה מוכרחה לבוא סוף סוף. גם לולא נעשו שגיאות מצד העיר, וגם אילו היה לנו בעיר העתיקה חבר מפקדים מוכשר שלא היה עושה שגיאות והיה יודע להשתלט על המצב ואף לחסוך בתחמושת; גם אילו היו מצליחים לפרוץ שנית את המצור ולשלוח תגבורת, להחליף את האנשים העייפים, לפנות את התושבים ולהוציא את הפצועים, גם אז לא היתה אפשרות להחזיק ברובע היהודי בלי סוף. היה צריך לשלוח שמה כוח חזק, שישתלט על העיר העתיקה כולה כשם שהשתלט על שטחים נרחבים כל כך בירושלים החדשה. אך כוחות אלו לא עמדו לרשותנו אותו רגע, כיון שירושלים החדשה והכביש דרשו כוחות רבים. מבחינה צבאית לא היה, לדעתי, בכניעה משום כשלון בעל ערך. כאן עמדו שאלות של מסורת, פרסטיג’ה ואולי גם שאלות פוליטיות. אך היה הכרח לוותר על כך. מאידך סבורה אני שכל זמן שהצלחנו להחזיק מעמד היתה לעובדה זו גם חשיבות צבאית, כיון שריכזנו סביבנו כוחות גדולים של הלגיון והקלנו על המגינים בעיר החדשה. גם הכניעה היתה כניעה של כבוד וגבורה. אין אני סבורה שכניעה של גבורה פירושה דווקא להילחם עד האיש האחרון, כלומר, עד שכולם יישחטו. מספיק הוא שנלחמנו עד הרימון האחרון והפצצה האחרונה. הגענו למצב שמרבית הלוחמים הטובים היו הרוגים או פצועים. כשראו אנשי הלגיון מה היה מספר הלוחמים כיסתה בושה את פניהם, וכדי שלא לבייש את עצמם לקחו לשבי גם מן התושבים. לקחו את כל הגברים מגיל 15–60, והיו בשבי גם בני 70 ומעלה. מבין 290 השבויים חלק גדול היו ילדים או אנשים מבוגרים, שהתחבאו במרתפים ובקושי הצלחנו להשפיע על חלק מהם שיעזור בעבודות ביצורים לצרכי בית החולים, בהעברת אלונקות, ובשאיבת מים לצרכי בית החולים. אלה היו ה“לוחמים” שהלכו בשבי. לוחמים בריאים היו לבסוף 30–35. כלום זו אינה כניעה של כבוד? כשנכנסו הלגיונרים לחדרי בית החולים ועברו והסתכלו בפצועים – היו כולם מדוכאים, ואני טענתי להיפך: “אדרבא, יסתכלו נא, יצלמו כאוות נפשם, יראו למה הגענו בטרם הסכמנו להיכנע. אין אנו עכברים הבורחים מן המערכה. אנו נכנעים רק כאשר מספר האבידות גדול ביותר, כאשר התחמושת אוזלת, כשאין עם מי ואין במה להילחם. רק אז!”

כשאני חושבת עתה על כוחנו לעומת כוחם – אינני יכולה להבין כיצד, בכל זאת, החזקנו מעמד שבועיים ימים. הרי הם היו מרובים כחול הים, וכמה היינו אנחנו? אם אינני טועה (אך יש להתייחס למספרים בזהירות, כיון שאינני בטוחה בבטחון שלם בדיוקם) היו בעיר העתיקה לפני ה-15 במאי כ-100 לוחמים. עם התגבורת הגיעו 80 איש – הרי 180. כ-40 לוחמים נפלו במשך השבועיים (בסה“כ נהרגו במשך השבועיים 62 איש – הי”ד). כ-80 היו בסוף פצועים. וחמישים האיש שנותרו עמדו כנגד אלפי ערבים וביניהם יחידות של צבא סדיר העומד תחת פיקוד בריטי! מה קרה שם? נס? פלא? גבורה? אינני יודעת. כשם שאינני יודעת כיצד נפלה עכו (שעמדה איתן בפני צבאות נפוליון בשעתו), בית שאן, וצפת וחיפה בפני צבאותינו.

אגב, הראשונים שנהרגו ונפצעו היו דווקא החיילים הטובים ביותר. כמובן, טובים ביותר באופן יחסי. חיילים מאומנים ממש לא היו כמעט בעיר העתיקה. היה זה מזל ביש בנקודה זו. דווקא כשהודק המצור היו רבים מן המגינים בחופשה. בין החומות נשארה קבוצה קטנה מאוד של אנשי חי“ש, שאף הם לא היו מאומנים כראוי, והאִימון בין החומות נתקל בקשיים עצומים. השטח היה קטנטן והאנגלים היו בכל פינה, הכול נעשה במחתרת ובתנאים קשים. כדי להחזיק בכל העמדות גייסו את כל הנוער המקומי, ואימנו אותו במידת האפשר. רק בשבועות האחרונים יצאו קצת מן המחתרת. האנגלים לא הקפידו ביותר, ואז החלו האנשים להתאמן בתרגילי לב”ב (לחימה בשטח בנוי). מטווחים לא התקיימו, כמובן, והאנשים ירו יריה ראשונה בחייהם כשהיו כבר בתוך קרב קשה.

בגלל חוסר אנשים אחראיים נעשו בחורות למפקדות גבוהות. היתה שם מפָקֶדת-גוש (בחורה מצוינת), שתי מפָקדות-עמדות. בחורות כאלו יצאו את העיר העתיקה באחת השיירות הצבאיות האחרונות, כיון שהצליחו אז להכניס כמה בחורות במסווה של מורות, להחליפן. כן נכנסו בשיירות האחרונות כמה בחורים, ביניהם שני מפקדים. אך המחסור באנשים היה עדיין חריף. והאנשים היו כה יגעים מחמישה חודשי מצור בשטח כה קטן, ומן ההכרח לשמור לילה לילה כמעט, בלי אפשרות להינפש ולהשתחרר קצת מן השמירה המשעממת.

ומי היו המפקדים? באחת השיירות הצבאיות הצליחו להכניס, תחת מסווה של סניטר, מפקד אחד, שהצליח מאוד. הוא הכיר יפה את השטח, ביצר אותו יפה, פתח פרצות בבתים וסידר מעברים מבית לבית דרך מערות, פרצות וכו'. באופן כזה אפשר היה להתנועע בקלות בשטח מבלי שהאויב ירגיש בכך. מאידך, מיקש מעברים אחרים שהאויב יכול היה יכול לנסות להתקדם דרכם ובאופן כזה קיווה להכביד על התקדמותם. הוא לימד את האנשים כיצד לבצר שטח כמו העיר העתיקה, ואח"כ השתמשו בשיטתו. מיד עם צאת האנגלים נכנסנו לעמדות שלהם והחילונו בפריצות וסידרנו מעברים מעמדה לעמדה גם בעמדות החדשות.

אותו מפקד מוכשר אירגן את החיים בעיר העתיקה. הוא ידע להסתדר יפה עם התושבים, העסיק אותם בעבודות שונות לבל יקבלו כספים חינם, ללא עבודה. הוא פתח מתפרה, מכבסה, מטבח מסודר ועוד ועוד.

לא עברו ימים רבים והאנלים הוציאו אותו משם במרמה (אומרים שהיתה זו פרי הלשנה, אך אין לדעת זאת אל נכון) ושוב אי אפשר היה לו לחזור לשם בשום פנים. המפקד שנשאר במקום היה רק בדרגת מפקד מחלקה ובחור צעיר מאוד (בימים האחרונים, לפני הכניעה, מלאו לו 24 שנים). הוא ביקש כל הזמן שישלחו לו מפקד מן העיר אשר יבוא לעזרתו, כי התפקיד שהוטל על שכמו פתאום, לאחר שמפקד הפלוגה עזב, היה למעלה מכוחו. העיר נעתרה לבקשותיו ובאחת השיירות האחרונות שלחה לו כעוזר בחור צעיר מאוד, בן 19, אף הוא בדרגת מ“מ. הוא היה בין הפצועים הראשונים. עד התחלת הקרבות היה שקט, אך אח”כ קיבל, כנראה, זעזוע קל. המפקד שנשלח עם התגבורת היה בדרגת מ"פ והכיר את העיר העתיקה. תלו בו תקוות רבות, אך הוא הגיע ב-19.5 ב-3 לפנות בוקר, וב-6 בערב כבר שכב, פצוע קשה מאוד בריאה, והיה מחוסר הכרה. וגם כשחזרה אליו הכרתו אי אפשר היה להטרידו ולהתייעץ עימו.

היה עוד בחור אחד בדרגת מ“מ, הוא מוטקה, שהזכרתי כבר את שמו פעמים מספר. הוא היה בתחילה מפקד קטע, אך לאחר שהתחילו הקרבות קיבל על עצמו יותר ויותר תפקידים. מסופקני אם מלאו לו אז 21 שנה. הוא טיפל בכל העניינים בגיהינום קטן זה. הוא שלח את המברקים העירה, עסק בעניינים הצבאיים בפנים, דאג לבית החולים, למטבח, לביצורים, לענייני התושבים – לכל. בימים הראשונים היה עוד מלא מרץ ורצון, רץ ממקום למקום ופעל מצוין. נהנינו ממש להסתכל בו. אח”כ התעייף, רוחו נפלה במקצת, ולא היה לו יותר מרץ (כפי שאמר עצמו). כל היום ישב במָטה, שלח מברקים העירה, טיפל בכל העניינים האדמיניסטרטיביים, ערך תכניות הגנה, אך אל העמדות כמעט ולא בא, והבחורים בעמדות הרגישו את עצמם מבודדים. על כן קם ונוצר מצב בו יכול היה חייל לקום על דעת עצמו, לעזוב את עמדתו, על מנת לבוא למטה להתאונן או לשאול על משהו. ואין להאשים את מישהו; מה אפשר היה סוף סוף, לדרוש מבחורצ’יק בן 20, וכמה אפשר להטיל על שכמו?

היו עוד שני בחורים בדרגת מ"כ, שניהם מצוינים. האחד מהם, עמנואל, היה מפקד רזרבה קטעית, ובמשך כל זמן המצור לקח חלק פעיל ביותר בכל מה שנעשה בשטח הצבאי. עסק בביצורים, באימונים, בסיורים, בכל… בתחילת הקרבות היה בעל הלואיס, שרץ איתו ממקום למקום. אחר כך, משקיבל “הכסנשוס” והלואיס כבד עליו, התחיל להתרוצץ עם הברן. הוא היה הרוח החיה בעיר העתיקה. טיפוס מיוחד במינו, בחור מוכשר מכל הבחינות ויקר מאוד. תמיד חייך, תמיד עודד את כולם… דמות נפלאה. ובחור זה נפצע ב-16.5 (כלומר: מייד עם התחלת הקרבות) ממוקש שעמד להטמין בעצמו, ואיבד את הכרתו. שלושה ימים שכב מחוסר הכרה ומת. עוד אחזור לספר עליו. היתה זו אבידה שאין לה תמורה. ומכה קשה מאוד לכולנו.

המ“כ השני, ניסן, שאף הוא היה מוכשר מאוד, זריז, בעל מרץ רב ועבר מצוין, נפצע ברגלו ב-17.5 ונאלץ לשכב במיטה למעלה משבוע ימים. אח”כ, כשלא יכול היה להתאפק יותר, קם ממיטתו והחל מתרוצץ כשהוא צולע, מעמדה לעמדה, מבַצר, מעודד, נותן הוראות. היה היחידי שהיה לו עוד מרץ לעשות משהו, אחרי שהאחרים כבר כרעו.

נותר עוד מפקד קטע אחד, אברהם (בנו של הרב אורנשטיין, הי"ד). הוא היה מסור מאוד ועבד יפה, במסירות ובנאמנות עד הסוף. עמד עם הבחורים בעמדות עד הכניעה. וגם לאחר שהוריו מתו, שניהם ביום אחד, לא סר אף לרגע ממשמרתו.

מפקד הרזרבה האיזורית (כל העיר העתיקה היהודית נחשבה מבחינה הגנתית כאיזור) אף הוא נפצע בין הראשונים וכשהבריא חזר לקרב ונפצע שנית.

גם אהרונצ’יק נפצע קל כשלושה ימים לפני הכניעה.

זה היה המצב בעיר העתיקה. לא היו מפקדים ואף לא חיילים במספר מספיק. חיילים פצועים נשלחו חזרה לעמדות כשרק יכלו לעמוד שוב על רגליהם. היה הכרח להחליף קצת את האנשים בעמדה ולשחרר מקומות שכיבה בבית החולים.

הנערים והנערות בעיר העתיקה מבני 13–15 לערך היו מאורגנים במסגרת הגדנ"ע. הם למדו להכיר את כל המבואות וקישרו בין העמדות והמטה, בין העמדות והמטבח, ובין העמדות ובית החולים. כשהתחילו הקרבות, נתגלו בהם כוחות יוצאים מגדר הרגיל. הם לא ידעו כל מורא ופחד. בהרעשות הקשות ביותר, תחת מטר כדורים של מכונת יריה, רצו והעבירו ידיעות, אוכל ותחמושת. הם היו נפלאים, נהדרים, אם לא למעלה מזה.

מצב הנשק היה עלוב ביותר. בתחילה היו בעיר העתיקה רובים (במספר מצומצם), סטנים (במספר ניכר פחות או יותר), מספר מאוזרים ואקדחים קטנים, שני טומי, ברן אחד, לואיס אחד, שהובא ברגע האחרון באחת השיירות האחרונות, בעזרתה של יהודית ויינגארטן שהשפעתה על מנהלי השיירות הצבאיות היתה גדולה. היא עצמה הביאה את הלואיס במזוודה שלה (במזוודה שלה לא נהגו האנגלים לבדוק) ושתי מרגמות 2 אינץ'. התגבורת הביאה איתה עוד מרגמה אחת וכן רובים צ’כיים. היו גם בקבוקי מולוטוב, אך בכמות מצומצמת.

נוסף על כך עזרה לנו העיר במלחמתנו ברגמה את ריכוזי הערבים מבחוץ. באמצעות האלחוט נמסרו העירה בקשות לשלוח פגזים למקומות מסוימים והרגמים בעיר מילאו אחר ההוראות.

במשך הזמן היו מקרים אחדים בהם התפרצו הערבים ונאלצו לסגת, ובעת הנסיגה השאירו אחריהם נשק, תחמושת וחומר נפץ. כן נפלו לידינו רובים ושלושה ברנים (בהזדמנויות שונות). כל פעם בה נפל לידינו ברן היתה השמועה מתפשטת במהירות הבזק על פני המחנה וכולנו צהלנו. ברן היה האוצר הטוב ביותר שיכולנו לבקש לעצמנו.

בחומר נפץ השתמשנו לתעשיית הרימונים ולפיצוצים. בנשק זה עמדנו מול טנקים ותותחים ומול ציוד בריטי חדיש וטוב. כשנהרג או נפצע אחד המגינים היו לוקחים ממנו מייד את נשקו ומוסרים לאחר. פעם העיר מוטקה על כך: “ראו למה הגענו!”

דבר אחד לא חסר בעיר העתיקה, והוא: מזון. בתקופת המצור, כששיירות צבאיות בריטיות היו מביאות מזון שלוש פעמים בשבוע, נמצאו בעיר כמה אנשים “משוגעים לדבר” שבמסירות ובנאמנות רבה ובמאמצים גדולים דאגו לכך שלא יחסר מזון בעיר העתיקה גם לכשיופסק הקשר עם העיר החדשה. הם לא נרתעו מפני שום קשיים והיו נושאים ונותנים עם האנגלים, אף משפילים את עצמם, מתרוצצים ומשיגים הכל. גם כשבעיר כבר היה מחסור חריף, היתה כמות הקמח בעיר העתיקה מספקת בהחלט. כיון שהיה לחם, שוב לא רעבנו. היו גם שימורים (סרדינים וריבה), פירות יבשים (למרק פירות), ותבשיל חם בצהריים (עפ"י רוב מגריסים או אטריות). כן דאגנו לכך שהפצועים יקבלו לפחות פעמיים ביום משקה חם. ולעובדה זו היתה חשיבות רבה.

המוסד שעמד על גובה רב בתקופת הקרבות, שהעבודה בו נמשכה ביעילות יוצאת מן הכלל, במסירות בלתי מצויה, במחשבה, בסדר ותוך משמעת מופתית ויחד עם כל אלה בתנאים קשים ביותר – היה בית החולים.

ד“ר לאופר, מרכז המשלחת הרפואית, היה במשך שש שנים רופא צבאי, נדד בכל החזיתות ועבד בכל מיני מצבים ותנאים: אף כי ב”גיהינום" כזה, כדבריו, טרם עבד מימיו. הוא היה אדם בעל ניסיון, מבוגר (כבן 40), תקיף בדעתו ומבין דבר, וידע את אשר לפניו.

המשלחת הרפואית היתה מורכבת משלושה רופאים, אחות לחדר ניתוח, סניטר לחדר ניתוח, אחות ציבורית אחת (שהיה לה ניסיון גם בעבודה בבית חולים), שתי חובשות של “ההגנה”, ואליהם הצטרפה גם מאשה (ויינגארטן) – אחות עפ"י מקצועה, בחורה בעלת מרץ וכוחות פיזיים בלתי מצויים. היא עבדה במסירות יוצאת מן הכלל יומם ולילה, ללא ליאות. כיון שמספר הפצועים הלך ורב – במהירות גוייסו כמה בחורות מן המורות ומן התושבות לעזרת האחיות.

כן עבדו בבית החולים עוד סניטרים מבני המקום וכמה אלונקאים. חבר עובדים זה היה נתון לפיקוחו של ד“ר לאופר שנהג בו ביד תקיפה. הוא שמר מאוד על העובדים לבל יצאו את פתח בית החולים ללא צורך בזמן הרעשות. דבריו היו תמיד: “אם יפגע מישהו מן הרופאים או האחיות יעמיד הדבר בסכנה את בריאותם של רבים אחרים ואולי אפילו יכביד על המערכה כולה”. הוא יצר גם משטר עבודה, דאג שינצלו כל רגע פנוי למנוחה, כדי לאגור כוחות לעבודה. מאמרם של הרופאים היה: “ראשית כל עלינו לדאוג לחיי הפצועים, שנית – להצילם ממום. ורק בדרגה שלישית להקל עליהם את יסוריהם”. לכן לא היססו בשעת הצורך להוריד מן המיטה פצוע קשה ולדרוש ממנו להלך ברגליו, כשלא הספיקו האלונקות והיה צורך להוציא את כל הפצועים במהירות האפשרית ממקום סכנה. הם לא חששו להשכיב את הפצועים בצפיפות, בלכלוך, במרפסת סגורה ובלבד להוציאם ממקום סכנה, אליו עלולים הערבים לפרוץ, או שהוא פתוח לצליפות האויב. הם התנגדו לכל ניתוח שלא ראו אותו כהכרח דחוף ואף התנגדו להחלפת תחבושות, כדי לשמור על התחבושות למקרים הכרחיים. ואם גם ידעו שהפצוע סובל מכאובים בשל כך – הרי הנזק היה בעיניהם מועט מאשר במקרה של פצוע קשה שאין במה לחבוש אותו. הם צפו הכל מראש, ועשו הכל מתוך תוכנית מחושבת. תמיד דאגו להשאיר מקומות פנויים בבית החולים לפצועים חדשים. לא התחילו בניתוח בזמן הרעשה, כשהיה חשש שבכל רגע עלולים להגיע פצועים שיש לטפל בהם. בקיצור, הם הסתדרו בתוך התנאים הקשים בהם נמצאו על הצד הטוב ביותר. גם האחות הציבורית – אורה, שהפכה להיות אחות ראשית של בית החולים, גילתה יכולת ארגונית רבה. כל האחיות והחובשות עבדו במסירות נפש מיוחדת במינה, גילו דאגה רבה והתעניינות בכל פצוע ופצוע, זכרו כל אחד, את דרישותיו ואת אשר יש לעשות למענו. כל אחד קיבל את הזריקה שצריך היה לקבל בזמנה – גם כשהעבודה בחדר “העזרה הראשונה” בערה והובאו הרבה פצועים חדשים. כל רגע פנוי היה מוקדש להקלת מכאובי הפצועים, להקלת סבלם, כשלא היה פנאי – דאגו רק לבריאותו ולחייו של הפצוע. הן לא נרתעו בפני כל עבודה. בעצמן נשאו אלונקות בעת הצורך, העבירו פצועים ממקום למקום; דאגו לסדרים, לביצור החלונות ולהורדת השמשות מהחלונות; למשקה חם לפצועים ועוד ועוד. באותם הימים בהם עבדתי במחיצתן גדלו בעיניי והפכו ליצורים מעולם אחר, טוב בהרבה מזה שלנו. הן היו סמל המסירות שלבשה צורת אדם-ילד. עם זאת יכולת לראות את אורה (האחות הציבורית) או את מאשה כשהן הולכות לפי שיטתו של ד”ר לאופר ומדברות אל הפצועים בתקיפות ודורשות מהם בקול של החלטה ותקיפות לעשות מעשים שהיו קשים ומכאיבים לפצועים – משהוברר שאין ברירה אחרת. כיצד שלחו פצועים שהתחילו להבריא והם עודם חלושים וכואבים, חזרה לעמדות, כיון שהיה הכרח להוסיף אנשים לעמדות ולפנות מקומות בבית החולים.

אכן, המצב הקשה שהיינו נתונים בו גילה שתי תכונות מנוגדות של הטבע האנושי. היה מי שנתגלה כאגואיסט, כפחדן, כטפיל החי על חשבון זולתו. והיה מי שעלה לדרגת מלאך אלוהים, שכח לגמרי לדאוג לעצמו, התמסר כולו לזולת, השתחרר מכל מיני תאוות, יצרים ושאיפות אנוכיות. שכחנו שגם אנו אנשים הזקוקים למנוחה, לשינה, לרחצה, לאכילה. הרופאים היו נוהגים לישון כשעתיים ביממה, מ-4 או 5 לפנות בוקר עד השעה 6–6.30 ואח"כ עוד כרבע שעה או חצי שעה במשך היום.

רבים מאיתנו התעלו ע“י התנאים הקשים והגיעו לדרגה כזאת של מסירות, בה האדם שוכח את עצמו ומתמסר רק לזולת, אך לדרגה זו שהגיעו אליה האחיות דומני שאיש לא הגיע. הן ידעו גם להשתלט יפה על המצב, לעשות הכול ברגע הנכון, בצורה הנכונה ובסבר פנים טובות ושלוות, והעיקר – הן זכרו את כל הפצועים ודאגו לכולם בתוך קלחת העבודה. הן עבדו עבודה מטורפת ביום ובלילה. אם אנו, העוזרות בביה”ח, לא ישנו בלילות – בילינו אותם בישיבה שקטה ליד הפצועים או בעמדות, בשמירה. גם ביום לא היתה עבודתנו מרובה. היו הרבה טרדות, אך לא עבדנו עבודה מרובה, בו בזמן שהאחיות עבדו ממש כל הזמן: הגישו עזרה ראשונה, הזריקו זריקות, והתרוצצו מחדר לחדר.

חדר הניתוח בעיר העתיקה שימש בתקופת הקרבות גם כחדר שינה, חדר אוכל, חדר רחצה וגילוח וכו' לפרסונל הרפואי. לחדר הניתוח היו באים המגינים לשמוע מלת עידוד לפני היציאה לקרב, לקבל מסג' כשהיד שותקה ממש מהלחיצה על ההדק, לשתות כוס קפה שחור לבל תעצמנה העיניים. חשמל לא היה, לא למאור ולא להרתחת הכלים, ואף על פי כן היה הכול מוכן תמיד לניתוח, והניתוחים התנהלו לפי כל חוקי הסטריליות הדרושים ובניקיון למופת.

משנסתיים ניתוח אחד והרופאים שכבו לנוח היתה צביה מתחילה להכין הכול לניתוח חדש, לנקות, להרתיח, לספק את כל הדרוש בלי עזרת מכשירים חשמליים ובחיסכון מקסימלי. היא לא נחה ולא שקטה. אינני יודעת מתי עצמה את עיניה. היא עבדה ללא לאות, ללא רתיעה, וללא כל ויתור – ואפילו הקל שבקלים – על חוקי היסוד של חדר הניתוח.

בכל רגע פנאי היא זכרה את הפצועים הקשים שיצאו מתחת יד המנתח, ורצה לראות את שלומם ולדאוג שיקבלו את הטיפול המתאים אחרי הניתוח. מנין היו לה, לצביה, כוחות לכל זאת? מנין היו לכל האחיות כוחות רבים כל כך? הן הכול נעשה תוך מתיחות עצבים, תוך רעש בלתי פוסק של תותחים ומרגמות, של טרטור מכונת היריה הכבדה, של קולות נפץ אדירים שדפקו על עור התוף של האוזן בלי הרף, בלי הרף… שעות רצופות.

והרופאים – ביום עסקו בהגשת עזרה ראשונה, ועפ“י הזמנת האחיות טיפלו בפצועים הותיקים, במקרים שהיה צורך בכך. ובלילות היו מנתחים. את הניתוחים דחו ללילה, כיון שאז היה עפי”ר שקט יותר. בעת הרעשה אי אפשר היה כלל לנתח. הטיח מן הקיר והתקרה היה נופל על מכשירי הניתוח וחדר גם לפצעים, והיתה סכנת זיהום. כן לא ניתן לרופאים להתעסק בניתוח בעת הרעשה, כיון שאז החלו לזרום פצועים וצריך היה להגיש להם עזרה ראשונה. כיון שלא היה חשמל ואת פנס ה“לוכס” שהיה בבית החולים אי אפשר היה להדליק בגלל אדי האתר של הנרקוזה – השתמשו בפנסי כיס להאיר בהם בשעת הניתוח. לאחר יום של עבודה קשה ומייגעת היו ניגשים בלילה, באור קלוש זה ובתנאים קשים אלה, לעבודה אחראית, קשה ומסוכנת – לעבודת הניתוח. ונעשו שם ניתוחים מכל הסוגים, אפילו בעיניים (מבלי שיהיה במקום רופא עיניים) ואפילו במוח! הכירורג חייב היה להיות מומחה לכול; אך הרי נדרש ממנו מאמץ מיוחד במינו לנתח איברים שאין הוא רגיל בהם; כיצד החזיקו מעמד שבועיים ימים? דומני כי רק בכוח המסירות והרצון החזק.

בנין בית החולים היה בעל שתי קומות. חדרי החולים היו בקומה ב‘. אך עוד ביום 17.5 לפני הצהריים נאלצנו להוריד את כל החולים (היינו – החולים הרגילים של בית החולים – ביניהם כמה זקנים משותקים) ואת הפצועים לקומה התחתונה, כי צליפה בלתי פוסקת כוונה אל הקומה העליונה. וכשהתחילו ההרעשות לא היתה כל אפשרות לגור בקומה שניה, אך הקומה הראשונה לא הוכשרה לתפקיד בית חולים. בה היה רק חדר ניתוח. התחילו, איפוא, להכשיר את החדרים לתפקידם החדש. במקרה הייתי שם אותה שעה ונזדעזעתי למראה הפצועים שירדו בבהלה מקומה ב’ לקומה א', ולמראה האחיות המתרוצצות להכין להם במהירות מקומות משכב. את המיטות לא יכלו כבר להוריד, והפצועים הושכבו בצפיפות על גבי מזרונים, על הרצפה. חדרי היה מול בית החולים. ניגשתי אל האחיות והצעתי להן שאביא את שמיכותיי, אך כולן היו טרודות כל כך שלא שעו לדבריי וגרשוני משם.

כשחזרתי שנית בשעות הערב של אותו יום ראיתי כיצד הפכו את אולם בית הכנסת לחדר עזרה ראשונה – או כפי שקרו לזאת – “חדר מיון”. מראהו היה אז כמראה בית מטבחיים. מסביב שכבו פצועים על מיטות, ספסלי עץ, מזרונים ובזה אחר זה הועלו על שולחן הניתוחים. במספריים גזרו מהם את הבגדים, חבשו, גזרו, חתכו. גברים ונשים שכבו כך לעיני כול: לעיני התושבים שמילאו את החצר, ומפעם לפעם הציצו פנימה להסתכל במחזה. ילדים קטנים התרוצצו מסביב: זה אמו הפצועה שוכבת ונאנקת וזה אביו שוכב על שולחן הטיפול וזועק ממכאובים. זקן אחד, שהרופאים טיפלו בו, זעק כל הזמן באידיש: “גזלנים, הניחו לי, לא מוכרחים לגמור הכול היום; השאירו קצת למחר… גזלנים”. החלל מלא היה אנקות. פצועים רבים היו מבין התושבים, ואלה לא ידעו עדיין להישמר, וכשהתרוצצו להוציא כמה חפצים מבתיהם, נפגעו מחילופי היריות שהתנהלו ברחובות.

החל להחשיך. החצר מלאה היתה אנשים וילדים. מר ויינגארטן, המוכתר, ובנותיו, עמלו לעזור לנו להשליט קצת סדר בקרב התושבים. חלק מהם הכניסו לחדר, ושיטחו מזרונים על הרצפה. אותם שלא נכנסו ישבו כל הלילה על הרצפה בחצר. דאגו עבורם גם ללחם ומים.

באותה חצר היה גם המטבח המרכזי של ה“הגנה”. אך לא היה במה לקנא בעובדות המטבח באותו יום. מכל צד באו אליהן בבקשות ובתביעות. היה צורך באוכל ובמשקה חם לפצועים, אוכל לתושבים, לילדים, לתינוקות. העבודה במטבח היתה כרוכה בקשיים רבים מאוד. נפט לא היה. בישלו במסדרון צר על גבי עצים ערוכים שהציתו בהם אש. העשן צרב את העיניים, הדמיען והחניק את הנשימה. כלים חסרו. המגינים לא יכלו לעזוב את העמדות והקשרים היו מביאים את האוכל מן המטבח לכל עמדה ועמדה, ובכל פעם לקחו עמהם כלים ושכחו להחזירם. זכורני שאני בעצמי לקחתי אוכל בכלים של העמדה שהייתי בה והבטחתי להחזירם, אך אחרי כשעתיים נסוגונו מן העמדה והכלים נשארו בתוכה. עובדות המטבח היו ברובן תושבות המקום: אימהות ואחיות המגינים. נשים פשוטות, ספק אם ידעו צורת אות ואם הבינו את ערכה של המלחמה, בנה של המבשלת הראשית נפצע קשה, אך היא המשיכה לעמוד על משמרתה יומם ולילה ללא הפסקה. כל העובדות עבדו במסירות ובנאמנות יוצאת מן הכלל. מעולם לא איחרו בהתקנת הארוחה. למרות כל הקשיים היו נשארות במטבח לבדן גם לאחר שבית החולים הועתק ל“בתי מחסה” ובאו בריצה כשסירים עם מרק בידיהן לאחר שערבים נכנסו לחצר בית החולים. עד הרגע האחרון עמדו על משמרתן ודאגו להכנת ארוחות חמות לכול, לתה וקפה לפצועים ולרופאים.

ב-17 למאי לפנות ערב התחלתי, כאמור, לעבוד בבית החולים. הכול היה זר וקשה לי. מראה הפצועים, הדם, הזעקות, הצפיפות, הלכלוך – הכול יחד, אחרי יום מלא וגדוש מאורעות קשים (הנסיגה, קרב הרחובות וכו'), הכול המם אותי. לא היה פנאי אפילו להצטער. תערובת של רגשות מילאה אותי. גם לבכות לא יכולתי. בחדר שלתוכו נכנסתי היו 4 מיטות. בשתיים מהן שכבו שני פצועים בכל אחת. המיטות עמדו ליד הקירות, מרכז החדר היה מרופד כולו מזרונים עד כי לא ראו אף שעל רצפה. על מזרונים וסדינים אלה שהיו ספוגים דם, שכבו בצפיפות הפצועים. אף הם – מזוהמים, מלוכלכים, בגדיהם פרומים וספוגים דם. לא היה במה להלביש אותם. כל אחד שכב לבוש בגדים שנשארו עליו לאחר הרופאים טיפלו בו. האחד – רק הלבנים היו על גופו, השני – חולצה, השלישי – רק מכנסיו. וכך שכבו ללא אור בחדר. עליתי לחדרי, הבאתי את שמיכותיי ומסרתין לאחת האחיות; כן הבאתי עימי כמה נרות שהיו לי בחדר וגפרורים. מטעמי זהירות לא היה רצוי להעלות אור. רק בשעת הצורך היו מדליקים נר, מסתירים אותו מאחורי הוילון וכך, לאורו הקלוש, מילאנו אחר הבקשות של החולים ועשינו מה שצריך היה לעשות.

לא היה לי כל מושג איך ומה עליי לעשות. החברה שהיתה עימי בחדר היתה כבר בעלת ניסיון. מסרתי לה את תפקיד הטיפול בחולים, ואני הייתי נכונה לעזור לה ולסייע בידה. לא היו לנו בחדר כל ברז וכלי. כל דבר צריך היה להביא מן המטבח. לשם כך צריך היה לעבור בריצה וקפיצה תוך כדי כפיפה במעבר קטן ובו שתי מדרגות (מעבר זה היה גלוי לצליפות, ואכן – ברוב שעות היום צלפו לעברו). אח“כ עברה הדרך את חדר המיון, שמחזות זוועה היו בו דבר רגיל ושכיח כמעט. שם שכבו הפצועים כשהם שותתים דם או נאנקים לאחר העזרה שהוגשה להם, או מהוממים למחצה בהשפעת המורפיום, שניתן להם כדי שיחזיקו מעמד עד הלילה, לכשינתחו אותם. ובכן, נטלתי על עצמי את עבודות השליחות – לרוץ למטבח וחזרה או לבתי השימוש ובחזרה. לאט לאט הסתגלתי אל העבודה, יחסי לפצועים נעשה חם יותר וקרוב יותר. התגברתי על מיני רגשות דוחים (למראה פצע, דם מוגלה וכו'), על בושה וכדומה. הרגשת הצורך וההכרח גברו על הכול. ידעתי שמוכרחים להתגבר, שמוכרחים לעשות הכול – ועשיתי. הרגשת הגורל המשותף לכולנו, דבר היותנו נתונים בתנאים כה קשים ואכזריים במלכודת קטנה זו, כשאנו מוקפים אויבים וכש”העיר זנחה אותנו" או (כפי שאני טענתי) – כשהיא אינה יכולה לעזור לנו, כל זה קרב אותנו במאוד. היינו כולנו עדה קטנה, דלה ועזובה, והשתדלנו להקל זה על זה ויחד עם זאת לתבוע זה מזה. ידענו לנחם איש את רעהן, לעודד, לבדח את הדעת, לבדר את הרוח ולגרש מחשבות נוגות. יותר מכולם הצטיינה בכל מאשה ויינגארטן. פניה היו תמיד מחייכות ועליזות. תמיד צחקה ותמיד היה בפיה סיפור מבדח. בכול ראתה את הצד המגוחך והמשעשע, בנוכחותה היינו כולנו צוחקים צחוק רב, מעומק הלב. אני התגליתי בצורה אחרת – פניי היו תמיד שקטות ומחייכות, והחיוך השקט השפיע לטובה על כמה מן הפצועים שעצביהם זועזעו. ברגעים קשים יותר הייתי מדברת בקול רך ומתחטא. כשפצוע היה מבקש משהו שלא יכולתי לספק לו, כשהתאונן וידעתי שהוא צודק אלא שאין לשנות את המצב, הייתי אומרת לו בקול מתחטא: “אבל חביבי, מה לעשות? אינני יכולה להשיג את אשר אתה מבקש”. לכל אחד קראתי “חביבי”, לילדות שעבדו איתי ועזרו לי הייתי קוראת בשמות חיבה. לאחות אורה קראתי אורה’לה, ואפילו כשכתבתי לה פתקה הייתי קוראת לה כך. כשאחת מן הילדות היתה מתאוננת בפניי על משהו, הייתי עונה לה: “אבל חביבה’לה, מה לעשות? אנחנו מוכרחים להשלים עם הכול, לעבוד למעלה מכוחותינו!” זה היה גם נוסח דיבורי כשנכנסתי למטבח והעובדות בו היו מתלוננות בפניי על גורלן, או כשמישהי מהנשים במקום בכתה לפניי על גורלה ועל המצב האיום; כשפגשתי בבחורה שבכתה למראה אחיה השוכב פצוע או למראה חבר שנפצע או סתם פרצה בבכי מתוך עצבנות – ניגשתי לנחמה; ליטפתי אותה, דיברתי על לבה שתרגע. פעם (ביום הראשון שלי בבית החולים, כשיכולתי עוד להיכנס לחדרי בלי חשש של סכנה מיוחדת) דיברתי על לבה של בחורה אחת שמצאתיה בוכה, שתיכנס לחדרי, השכבתיה על מיטתי, הרגעתי אותה קצת ורצתי חזרה לעבודה. נוסח הדיבור הזה, ההתנהגות הזאת, אינם לפי מנהגי תמיד, ואיש לא דרש ממני לנהוג ככה, המצב – הוא שהביאני לידי כך, הוא שריכך אותי, שקירב אותי אל כל מי שהגורל זימן אותו לחיות איתנו יחד, במקום שלא ידענו אם נזכה אי פעם לצאת מתוכו. כשניסינו לחשוב על עתיד, היינו אומרים: “אם נזכה לצאת מכאן – אזי נעשה דבר זה או אחר”. המלה “אם” באה תמיד בראש, כיון שהדבר היו נתון בסימן שאלה גדול וערפל העיב על השאלה מה יהיה סופנו כאן, האם נזכה לצאת, האם נמות מפגז או כדור, או - - - מסָכּינו של ערבי; האם נישחט כולנו יחד או מישהו מאיתנו ינצל; כל זה היה מעורפל, סתום, בלתי ידוע, וגורל משותף זה קרב אותנו מאוד. היו אנשים שטענו כי עד שנצא מכאן נהיה כולנו מזועזעי עצבים. אני טענתי להיפך. זוכרת אני: באחד הערבים האחרונים עמדתי ושוחחתי עם מוטקה ואמרתי לו: “חושבתני שאם נזכה אי פעם לצאת מכאן, הרי נצא מחוסנים וחזקים יותר ברוחנו מאשר עד כה; על כל פנים, אני אהיה הרבה יותר בריאה ברוחי מאשר עד כה”. מוטקה השיב לי: “יהיו בוודאי גם כאלה וגם כאלה. חלק מן האנשים יצא מזועזע וחלק מחוסן”.

לא ידעתי אז, שנזכה לצאת בדרך שיצאנו אח“כ, ושהגורל שאיחד אותנו כולנו יפריד בינינו אח”כ באכזריות, שרבים ילכו בשבי ואני אחזור הביתה. שהפצועים ילכו בשבי, ואני, הבריאה, אחזור הביתה. רגע הפרידה מעם הפצועים היה הרגע הקשה ביותר מכול, ומשום כך חזרתי הרבה יותר מזועזעת מאשר חשבתי. אבל משעבר הצעד הראשון התחסנתי שנית, וסבורה אני שאותם השבועיים נתנו לי הרבה מאוד לחיי בעתיד. הרבה ביטחון עצמי, אמונה בכוחו של הרצון החזק שיוכל לעמוד בפני כל הקשיים, אמונה בכוחותיי הגופניים והרוחניים שיוכלו לעמוד בפני מצבים קשים, ולא זו בלבד שלא יסירו מעליי צלם אדם (כפי שקורה לפעמים בשעת צרה) אלא להיפך – יעלוני. כי היתה איזו התעלות רוחנית בתוך יוון המצולה הזה…

שלוש יממות רצופות לא ישנתי גם רגע אחד. אח"כ שוכבת הייתי לנוח לחצי שעה, מנמנמת קצת בחצי שעה נוספת, בחלק אחר של היממה; ויחד הייתי מגיעה לשעה-שעתיים של שינה ביממה. מיטה משלי לא היתה לי, ואף לא מזרון לשכב עליו. שכבתי בכל פינה פנויה, בכל מיטה שמצאתי בה שטח פנוי שהיה מספיק לי להניח בו את גופי. אם יכולתי לשכב על גחוני זה היה מספיק בהחלט, מייד נרדמתי (כשרוחי היתה טובה עליי הייתי מתלוצצת ואומרת שאני ישנה בכל פעם במיטתו של פצוע אחר). לכולנו חסרה שינה במידה מבהילה. ולא רק בבית החולים, גם במטה היה כך, וגם בחדר האלחוט ובוודאי שגם בעמדות. לאיש מאיתנו (חוץ מהפצועים) לא היתה מיטה או אפילו מזרון או שמיכה משלו, שכבנו באשר שכבנו ונרדמנו כשרק הצלחנו למצוא לנו עת פנאי. חברה אחת סיפרה: “אני שוכבת לישון כשלידי שוכב אלמוני. מתעוררת ומוצאת שם את פלמוני”. וחבר אחד סיפר בתמיהה: “אני ניגש לבחורה השוכבת ונחה, ואומר לה ‘זוזי’, והיא זזה ומפנה לי מקום”. צחקו לו הבחורים ואמרו: “וכי מה אתה חושב, שאין לה לאותה בחורה דאגות אחרות בשעה זו?” בשבוע השני התחלתי לישון מעט בלילות, אך אף פעם לא היה לי מקום משלי, ורק לילה אחד, הלילה האחרון לפני הכניעה, הביאה אורה מזרון, הניחה אותו במרפסת וישנו עליו שתינו. זה היה הלילה הראשון בו ישנתי כבן אדם.

שבוע ימים לא רחצתי את פניי; לא היה זמן ולא היה רצון לכך. לא חשבתי על כך, שאף אני אדם הזקוק פעם לרחצה. רחצתי את הפצועים כולם, שטפתי את הרצפה, ניסיתי לשמור על תנאים היגייניים כלשהם בתוך יוון הזוהמה ששקענו בה – אך הכול למען הפצועים; אני עצמי לא הייתי צריכה להיות נקיה. על פניי יכול היה לשכון במשך שבוע ימים אבק הקירות והתקרה של העמדה בה הייתי בתחילת השבוע; חולצתי היתה שחורה מלכלוך – למי היה זה איכפת? נעליי איבדו צורת נעל – למי זה איכפת? לא היו לנו כמעט מגבות. חיבלנו כל מיני תחבולות לספק את צרכי הפצועים בכמות מצומצמת של מגבות שעמדה לרשותנו. כל יום כמעט כיבסנו את המגבות במים קרים וסבון. אך להקדיש מגבת לצרכיי-שלי? להביא קערת מים בשבילי? לוכסוס כזה לא יכולתי להרשות לעצמי. לא היה כל מרץ, לא פנאי ולא חשק לדאוג לצרכים כאלה. שערי היה מלא פתיתי סיד וטיח ולא הטרחתי את עצמי אפילו לסרק אותו. לבשתי מטפחת ראש וחסל. רק בשבת בבוקר – כשהרגשתי שלא אחזיק מעמד בשום פנים, וביקשתי שימצאו לי בחורה שתחליף אותי לכמה שעות – התעורר בי הצורך להתרחץ ולכבס את בגדיי. שכבתי לישון ולא יכולתי להירדם. כנראה הייתי כבר יותר מדיי עייפה כדי שאוכל להירדם. אז, בפעם הראשונה, כשהייתי משוחררת מכל דאגה (כיון שנמצאה בחורה שדאגה במקומי לכול) התחלתי להרגיש שאני מזוהמת עד להבחיל, וכי עורי עוד מעט יתחיל להרקיב על גופי. החלטתי שאם אתרחץ ואכבס את בגדיי, אתרענן ואוכל גם לישון. אותו בוקר היה שקט מאוד, ואת כולנו תקף חשק דומה, להתרחץ ולכבס. עמדנו בתור ובזבזתי את כל שעות הבוקר. מצאתי לי איזה חלוק ישן שהתגלגל בחדר, התעטפתי בו ויכולתי לכבס את כל בגדיי, לרבות הלבנים. אח“כ התרחצתי, לבשתי נקיים, ואחה”צ אפילו ישנתי קמעה. אחרי שהתעוררתי נודע לי שחפציי קיימים, הבאתים והחלפתי את חולצתי באחרת. ראני מוטקה ושמח: “טוב מאוד, נתחיל להקפיד על ניקיון ותלבושת – חיילים אנו ועלינו להיות נקיים ומסודרים, נרחיק מעלינו את רוח ה’פרטיזניות', שתקפה את כולנו”. הוא דרש אח"כ מן הבחורים שיתגלחו (כולם התהלכו מגודלי זקן, מלוכלכים ופרועים), הביא כלי גילוח לבית החולים וביקש שיגלחו את כל הפצועים. הפצועים עזרו זה לזה. מי שידיו היו בסדר גילח את חבריו. וכך התרעננו קצת ומצב רוחם הוטב.

גם הבריאים התרעננו והחלו שואבים כוחות חדשים לעבודה ע"י רחצה וגילוח, אך אני המשכתי לזלזל בדבר, ורק לעתים רחוקות הרשיתי לעצמי לוכסוס זה.

אז למדתי כיצד לחיות עם אנשים, כיצד לקבל את אשר דרוש לי, איך לפנות בדרישות, איך להשיג, איך ליצור יש מאין. כשבאתי וביקשתי משהו בקול רך, מתחנן, קשה היה לעמוד בפני הדרישה (והן מעולם לא ביקשתי דבר להנאתי הפרטית, הכול היה למען הפצועים). וכשאנשים השתמטו מלמלא את אשר ביקשתי, כשהקשרים הקטנים היו מביאים לי פח מים מן הבאר ובורחים כדי שלא יצטרכו להביא פח שני, הרי קיבלו אח“כ את גערתי באהבה. אף פעם אחת לא “יצאתי מכליי” בתנאים קשים אלה. לפעמים הייתי אובדת עצות ואז היה קולי מתחנן, בכייני במקצת והשפיע על האחרים למלא את בקשתי. כשנואשתי מן הריצה אחר הקשרים, החלטתי בוקר אחד שאני עצמי אביא את המים. הייתי צריכה לספק אותו יום מים לשני חדרים ששכבו בהם 25 פצועים. היתה לי חבית שמילאתי אותה מים. החלטתי, שבמקום לרוץ אחרי הקשרים ולהצטער ולהתרגז, מוטב לי ללכת בעצמי. שאבתי וסחבתי פחים עם מים ממרחק גדול למדיי. עייפתי וגם בזבזתי על כך הרבה זמן יקר, והדבר עצבן אותי. אך החלטתי לא לפנות יותר לעזרת אף אחד. פתאום הופיע האחראי על הפועלים המקומיים והביא לי שני פועלים מן התושבים שהביאו לי יום יום מים. הם עבדו על כך כל היום כמעט, כיון שבכל פעם שהתחילה הרעשה היו מסתתרים באיזה מקום (ואני כבר הייתי חוששת ששוב נעלמו ולא יחזרו אליי). אח”כ חזרו. אותו ערב נודע לי שאחד הפצועים הוא שסידר את הענין. הוא נכנס למטה והתאונן על כך שמרשים לי לסחוב בעצמי פחי מים רבים וממרחק, אחרי שגם בלאו הכי אני עובדת קשה. אז הבינותי שבמקום לצעוק ולריב יש לעשות לבדי כל מה שאני יכולה, והאנשים סוף סוף יעריכו את המאמץ ואף יעזרו לי. שתי ילדות שעזרו על ידי כשעברתי לעבוד ליד הפצועים ב“בתי מחסה” היו מסורות מאוד ועשו כל מה שביקשתי. הן היו דואגות תמיד שאוכל בזמן, היו משאירות לי מנות גדולות, ואני הרגשתי: הן ידעו להעריך את מסירותי לעבודה. שימשתי להם סמל, וכשראו אותי עובדת, עבדו אף הן במסירות. הן היו באמת נפלאות, ובסוף יכולתי לסמוך עליהן בכול.

כך עזרנו זה לזה, השפענו ועודדנו זה את זה. המלים “יהיה טוב” הפכו ממש לסיסמא. השתמשנו בהן במקום ברכת שלום. כשנפגשנו בחדר, במרפסת או לפעמים בחוץ, היתה השאלה “מה נשמע? והתשובה “יהיה טוב”. כששאלתי את אחד המפקדים “מה נשמע?” וקיוויתי לשמוע מפיו משהו על המצב, היתה התשובה תמיד: “יהיה טוב”. בשורות טובות היו רק לעתים רחוקות; על הרעות לא רצינו לדבר, ועל כן קיווינו ש”יהיה טוב".

אך אחזור נא לספר על הדברים לפי הסדר. ובכן…לאחרונה כתבתי על הערב הראשון שלי בבית החולים. ישבתי ערה ושמרתי על הפצועים. בכל פעם שפצוע חדש הובא לבית החולים, הייתי יוצאת לראות מי הוא. בחוץ התנהלו קרבות קשים, ביחוד בעמדת “פורת יוסף” שליד בית החולים. אחרי חצות שמעתי כיצד מביאים פצוע. לא היה בכוחי לצאת ולראותו. יצאה חברה שניה וחזרה ואמרה: “הביאו את מאיר המורה פצוע בבטנו”. חברת המורים בעיר העתיקה, כבכל מקום קטן, היתה חברה קטנה וסגורה. סיפרתי על דירה שגרו בה ארבעה מורים, ושם היינו מתאספים כמעט בכל ערב. מאיר גר בה. בחדרו היה רדיו וכמעט בכל ערב היינו נכנסים לשמוע את “קול המגן”. בימיי הראשונים בעיר העתיקה, עד שנמצא לי חדר, גרתי אף אני בדירה זו. עם מאיר הייתי יוצאת יחד לשמירה, וכיון שהיה עלינו לעמוד על מקום אחד שלוש שעות רצופות – הרבינו לפטפט. הוא היה בחור מעניין מאוד ומשכיל – “יקה” טיפוסי. למעשה היה אולי האדם הקרוב לי ביותר בעיר העתיקה. תחילה לא היה לי כוח לקום לראותו, אך אחרי כחצי שעה לא יכולתי להתאפק ויצאתי לראות מה שלומו. חדר המיון היה ריק. על הרצפה היתה מונחת גופה מכוסה. לא העזתי להרים את השמיכה, אך כשהסתובבתי ראיתי מבעד לשמיכה את בלורית השערות שעל פיה הכרתי את מאיר. כשעברו לידי שני סבלים שאלתים מי הוא זה והם ענו לי: “מורה”. שוב לא שאלתי… הדבר היה ברור בכל אכזריותו. לא בכיתי אך הורדתי דומם את ראשי וכיסיתי את פניי בידיי. משהו לחץ על הלב בלי רחמים. מאיר… מאיר שהפך להיות רגם, ברניסט. מאיר, שראיתיו בשעת הקרב ברחוב היהודים מתרוצץ משולהב כולו עם הברן ממקום למקום. הוא היה עליז יותר מן הרגיל וזריז מאוד. מאיר — איננו. רץ, נלחם, עבד והגיע עד “פורת יוסף” ושם נפל. בפסח נסע לחופש העירה ולא רצה לחזור לעיר העתיקה. קיבל הזמנה לבוא וללמד בגבעת חיים. אך מחלקת החינוך התנגדה לכך, כי הפצירו בו לחזור לעיר העתיקה. והוא לא רצה. כל כך עצוב היה כשחזר, כה מדוכא, הוא לא רצה לחזור… לא רצה. מאיר… מאיר איננו. קיפח את חייו במקום שלא רצה לחזור אליו…

חזרתי לחדר. רציתי לבכות ולא יכולתי. נאנחתי עמוקות. הייתי יגעה מאוד; זה קרוב לחמישים שעות שלא עצמתי עין אף לרגע. עברו עליי יומיים קשים, מלאי זעזועים, האווירה המדכאה של בית החולים, ועל הכול אסון כזה. אילו הייתי בתנאים רגילים הייתי כבר נופלת למשכב, מתעלפת, חולה, חסרת אונים. כל אלה לא קרו לי כאן. אחרי כמה אנחות התעודדתי, ידעתי שעליי להיות חזקה למען אוכל לטפל בפצועים.

ולמחרת בבוקר התחלתי בעבודה. לא היתה אפשרות להילחם בצפיפות, לא היתה אפשרות להחליף את הסדינים, את הציפות שעל הכרים והשמיכות המגואלים בדם. אך רצינו לפחות לשטוף את הרצפה. כיצד עושים זאת? העברנו את הפצועים השוכבים על המזרונים אשר על הרצפה ממקום למקום. נשאנו אותם על ידינו והושבנום על המיטות. הרמנו מזרון אחד, שטפנו תחתיו, העברנו את הפצוע מן המזרון השני ושטפנו תחתיו. נלחמנו בציפורנינו בלכלוך. הזבובים הטרידו מאוד את מנוחת החולים. השתמשנו במזרק של פליט אך לא יכולנו להילחם בהם. הורדתי את המטפחת מעל ראשי ונפנפתי בה מעל למיטות והמזרונים. בכל רגע פנאי עשיתי זאת; לא יכולתי לראות בסבלם של הפצועים.

עקבות חוסר השינה ניכרו בי. רעדתי בכל גופי, כל האיברים הפנימיים כאילו יצאו במחול שדים בתוך הגוף. ראשי הסתחרר עליי כגלגל; אף על פי כן למדתי לעבור ממיטה למיטה וממקום אחד למשנהו על גבי המזרונים (כי שטח פנוי של רצפה לעבור עליו לא היה), כשאני דורכת על הקצה חיצוני של הרגליים (ליתר דיוק: הנעליים); עברנו במקום ששני מזרונים נפגשו ביניהם, בקו הצר הזה, ואף על פי כן לא איבדנו את שיווי המשקל למרות הסחרחורת, ואף פעם לא נגענו ביד או ברגל הפצועה של השוכבים על המזרונים. להרגשת ההכרח ולרצון החזק אין, כנראה, כל גבול ומעצור. טיפלנו במידה שווה בכל הפצועים. אך היו ביניהם כאלה שהתקשרנו אליהם באופן מיוחד. קראתי להם “הפצועים שלי”. אהבתי את הבחורים השקטים שלא הרבו להיאנח ולבכות (למרות שסבלו כאבים חזקים משל האחרים), שהבינו את המצב ולא דרשו מה שאי אפשר היה להשיג, ושידעו מה הם רוצים. לאחר שעברתי ל“בתי מחסה” הייתי הולכת כמעט יום יום לבקרם. כשנכנסתי ל“משגב לדך” היתה מאשה פוגשת אותי בחיוך רחב: “באת לבקר את ניסן?” ניסן היה מפקד מוכשר מאוד, אמיץ לב וזריז והרגיש עצמו בכל רע שיצא פתאום מכלל פעולה. הוא שכב בחדר בו הייתי אחראית. הייתי מביאה אליו כל מפקד שמצאתי בחצר. משראיתי את מוטקה או אהרונצ’יק עוברים דרך חצר בית החולים לא נתתי להם לעבור עד שיכנסו אליו ויספרו לו על הנעשה. מיום שעברתי ל“בתי מחסה” היה מוכרח להסתפק בסיפורים שלנו או לחכות עד שאחד המפקדים יזכר בעצמו להיכנס ולבקרו.

בחדר הסמוך היו שלוש מיטות. בשתיים שכבו שתי ילדות (בנות 14–15) פצועות קשה, ובשלישית שכב עמנואל, המפקד. הוא היה מחוסר הכרה. עיניו קשורות, פניו חרוכים, ידו האחת קטועה ובשניה חסרות שלוש אצבעות. לידו ישבה כל הזמן חברתו הקרובה, ריקה, שמרה עליו והשקתה אותו תה. כשעברתי אחרי הצהריים ליד החדר קראה לי מתוכו האחות אורה שאבוא לעזרתה. ריקה יצאה לסדר כמה דברים, והיא נשארה כאן לבדה לטפל בו, ונזקקה לעזרה. עד אז לא העזתי להכנס אל החדר. חברתי הגננת התחננה לפניי עוד לפני כן, כשהיינו בעמדה, לגשת לבית החולים, וסירבתי. לא רציתי לראותו במצבו הנוכחי. גם בלי לראותו לא יכולתי בשעות המעטות שניתנו לי לשינה בלילה הראשון, בין שמירה אחת למשניה (לאחר שסיימתי את כל הסידורים בעמדה), לעצום עין, מחמת המחשבות המטרידות על גורלו המר: עיוור ובלי ידיים! לא ראיה ולא מישוש, מה קיום יש לאדם כזה בעולם? חשבתי שטוב המוות מחיים כאלה. לכשגברו הפצרותיה של חברתי ניגשתי איתה לבית החולים, אך לא נכנסתי לחדרו. אך עתה, כשאורה קראה לי לעזרה, לא יכולתי לסרב ונכנסתי. ואז ראיתי שמן הבחור שהיה כולו מרץ, עליזות, יוזמה ורצון המעשה, שהיה כולו חיוך ושירה, נותר שבר אדם שכוב על מיטתו, נושם בכבדות ותוך כדי אנחות מתנועע לרגעים. וזה הכול..

ליד המיטה ניצב מכשיר, ומתוכו זרמה תמיסת מזון שהועברה אל מתחת לעורו של הפצוע דרך המחטים שנתקעו בעור ירכיו. מתפקידי היה להחזיק חזק ברגליו לבל יתרוממו. לחצתי בכל כוחי על שתי הרגליים והשתדלתי שלא לחשוב. ריכזתי את כל מחשבותיי במאמץ להתגבר על הכוח שפעל ברגליים אלה להניען. כה איום היה המחזה, בלתי נתפש כמעט. כשהגיע הערב החלטתי, שמוכרחים להחליף קצת את ריקה. היא ישבה כבר שני ימים ושני לילות ליד המיטה מבלי לזוז ממנה. נמצאה עוד בחורה באה להחליפנו בלילה ולשמור על הפצועים (היא עבדה ביום בקרב התושבים וכן עסקה באפסנאות לאחר שהאפסנאי של ההגנה נפצע). החלטנו שאנו ארבע בחורות בשני חדרים ונוכל, איפוא, להתחלף ולישון כל אחת חצי לילה. היה לנו גם מזרון ריק בחדרנו ויכולנו להסתדר. אך כשעמדה השאלה מי מאיתנו תחליף את ריקה – לא הסכימו שתי החברות האחרות והטילו את התפקיד עליי. באתי והפצרתי בה שתשכב לישון ראשונה ואני אשב במקומה ואחר חצות הלילה נתחלף בינינו. היא סירבה תחילה לעזוב את החדר ושכבה למרגלותיו ובכל פעם התעוררה בבהלה לראות מה שלומו. אח"כ הצלחתי להשפיע עליה שתעבור לחדר השני, ואני נשארתי לבדי. יראתי קצת, כיון שראיתי עד כמה היא חרדה ומבוהלת; פחדתי מפני האחריות הרבה שנטלתי על עצמי ופעמים אחדות קראתי לאחות שתבוא ותראה אם אפשר לעשות משהו. אמרו לי כי אם אראה שאינו שקט אקרא לאחות. אך קשה היה בכל זאת להחליט מה זה “לא שקט”.

ישבתי למראשותי המיטה והסתכלתי בו. המחצית העליונה של פניו היתה מכוסה בתחבושות עד העיניים, והמחצית שמן האף ולמטה היתה כהה מאוד- חרוכה. כשיצקתי את התה לתוך הפה הייתי מגששת בכפית על פני הסנטר ומחפשת את מקום הפה. היה חושך בחדר. אור ירח חדר דרך החלון אך לא הגיע למיטה. יצקתי את התה לתוך הפה וחיכיתי בחרדה לשמוע אם הוא בלע. שתי הילדות שבחדר נאנחו ונאנקו. מפעם לפעם ביקשו דבר מה, מילאתי את מבוקשן וחזרתי למקומי.

הייתי עייפה מאוד, וכדי לא להירדם שקעתי במחשבות. חשבתי על עתידו של עמנואל, כיצד ירגיש לכשתחזור אליו הכרתו, כיצד יוכל להיפרד מכל מה שהיה אהוב עליו, מכל התעסקויותיו. היו לו ידי זהב. הוא היה מדריך נוער מעולה והצטיין מאוד במלאכת יד, בעיקר בעבודה בחבל. היה תלמיד מוכשר והצטיין בלימודיו באוניברסיטה, ומה יעשה אם יתעוור בשתי עיניו? ומה יעשה במרץ הרב הזה שהיה לו? בכל עת שהתחיל להיות בלתי שקט, הייתי מזדעזעת כולי ורצה לקרוא לאחות. לא הבינותי מה הוא אומר והצטערתי על כך צער רב. משקיבל זריקה נרגע, ושוב נשמעה אותה נשימה קצובה וכבדה, אותה אנחה שהיתה מלווה את הנשימה. ואני יושבת יחידה ובחשכה… ושקעתי בזכרונות.

זכרתי את עמנואל בארוחות המשותפות של המשלחת החינוכית בשבתות (הוא נכנס לעיר העתיקה כמדריך לנוער, ורק במשך הזמן תפשו ענייני ההגנה את כל זמנו ולא יכול היה עוד לטפל בנוער). כיצד ניהל את השירה ליד השולחן וקולו עלה תמיד על שאר הקולות. זכרתי את פניו המחייכות תמיד, את בת צחוקו הטובה. זכרתי את “ליל הסדר”, כיצד ניהל את השירה המשותפת בהתלהבות ובשמחה, שיר אחר שיר מבלי שהיה אפשר להפסיקו. הזמן היה קצר; בעשר צריך היה להחליף את השומרים בעמדות, כדי שיוכלו להתחיל במשמרת השניה של “הסדר”. החבר שניהל את הסדר התחנן לפניו: “עמנואל, מספיק. מוכרחים לגמור את ההגדה”, ועמנואל בשלו: “עוד שיר אחד”. לבסוף, כשעמדנו כבר ליד הדלת, התחיל לשיר בהתלהבות רבה את השיר “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, וכולם החרו-החזיקו אחריו. התלהבותו דבקה בכולנו: שרנו בהתלהבות ודבקות ומתוך דמעות תקוה ואמונה: “בשנה הבאה בירושלים הבנויה”…

אותו יום היו החדשות טובות ומעודדות: חיפה נכבשה. הוי, עמנואל, עמנואל, היכן קולך, קול שירתך? היכן ההתלהבות, הדבקות, בת הצחוק הטובה?

ושוב שקעתי בזכרונות. עמנואל מפקד הרזרבה הכורדית. כיצד הבין לנפשם של הבחורים הפשוטים, הטובים והגיבורים הללו. כיצד ידע להשתלט עליהם, ויחד עם זאת לרכוש את אמונם ואת הערכתם בו. כמה הרבה לאמן אותם! משהובא הלואיס לעיר העתיקה מייד אימן את כל חניכיו להשתמש בו (ואכן – הם היו אח“כ המקלענים הטובים; אחדים מהם גם נהרגו אח”כ כשהברן בידם). זכרתי את עמנואל שהיה בא לחצר ביתנו לבקר את “המשטרה הצבאית”, שהיתה אף היא תחת פיקודו ואף אנשיה היו כורדים. לפעמים היה נכנס אח“כ לחדרנו לפטפט קצת, ביחוד בימים האחרונים שלפני ה-15 במאי. זכרתי את עמנואל מנהל לשכת הגיוס שהוקמה בעיר העתיקה אחרי הפסח, ושמטרתה היתה לגייס את הנוער שלא היה עד אז בתוך השורות (הנוער האשכנזי בני הישיבות). הוא הניף אז דגל כחול לבן ליד פתח הלשכה לעיני החיילים האנגלים. כששאלתי את מפקד האיזור: “מי הניף את הדגל?” לא ידע לענות. אח”כ חייך פתאום ואמר: “כנראה עמנואל; המצאה כזאת יכולה לעלות רק על דעתו”.

נזכרתי בשיחה אחת, או, יותר נכון, בהרצאה קטנה על דרכי ההגנה של העיר העתיקה שהרצה לפני חברי המשלחת החינוכית באחד הערבים. הוא היה אז אופטימי, הסביר לנו כמה חשובה יזמתו העצמית של החייל בתוך שטח בנוי, וכמה אין הערבים יודעים להתמצא בקרב כזה. “הערבים הם טפשים” – אמר - “אנו ננצח בעזרת שכלנו”. ואח"כ, בשיחה פרטית אחת בחדרנו, ליד ספל קפה, ראינו גם את הצד השני של המטבע. אז סיפר על חששותיו, על השגיאות הנעשות בעיר העתיקה, על התרשלות מצד מפקדים ועל אי הבנה. סיפר על קשיים שנתקל בהם בעבודתו עם הכורדים, על עייפותו הרבה, על חמשת חודשי המצור שבאו לו מייד לאחר שחזר משליחות של שישה חודשים לקפריסין ועד כמה הוא שואף עתה לצאת מעט לחופשה, למרחב. הוי, עמנואל, עמנואל, אם תזכה לצאת למרחב – התוכל לראותו לפחות בעינך האחת?

כפית התה רעדה בתוך ידי. מיששתי בה את סנטרו, מצאתי את מקום הפה, חיכיתי בחרדה עד שנשמע קול הבליעה… ועוד כפית. הנחתי את הספל בצד, ושוב שקעתי בזכרונות.

זכרתי את הסיפור אשר סיפרו לי על יום המלחמה עם החיילים בעיר העתיקה. זה היה בסוף חודש מרץ (ימים אחדים לפני שהגעתי לעיר העתיקה). קצין אנגלי שנודע לו מקום המרגמה שלנו בא למקום ולקח אותה. עמנואל רדף אחריו והוציאה בכוח מידיו, ואז התפתח קרב תחת פיקודו של עמנואל, שגרם לאבידות בקרב האנגלים ולבסוף הוכרחו להיכנע; הם קיבלו פקודה לא לגרום לעצמם אבידות בנפש בגלל חיפושי נשק. לא נתקררה דעתו של עמנואל עד שקיבל מאת הקצין הבטחה שיותר לא יעסוק בחיפושי נשק, וכי מותר לנו לשאת את הנשק בגלוי (אחרי כמה ימים בא קצין אנגלי חדש לעיר העתיקה ודרש להסתיר את הנשק, אך הבטיח שלא יערוך עוד חיפושים).

ונזכרתי באותו ערב שישב בחדרנו וסיפר לנו איך יצא לסיור בלווית עוד בחור בשטח הערבי ופתאום נתקלו בערבים ולא היתה להם כברת דרך לסגת. הוא תיאר אז את הרגשותיהם ומחשבותיהם כשעמדו פנים אל פנים מול המוות וכיצד הצליחו בכל זאת להימלט בזריזות. הוא היה אז עליז ומחייך כבכל יום. המאורע לא עשה עליו כל רושם מיוחד. זה היה ימים אחדים לפני ה-15 במאי והוא סיפר לנו כי האנגלים והערבים מכינים לנו מערכה כבדה. “אך אין דבר, יכול נוכל גם להם. יפלו בוודאי רבים, אך סופנו לנצח. הפלמ”ח מן העיר יפרוץ את הדרך ויבוא לעזרתנו“. והוסיף אח”כ: “משונה, אנו מדברים על רבים שיפלו במערכה ואיש מאיתנו אינו יודע מי ומי יהיה בנופלים; והרי כל אחד מאיתנו עלול ליהרג?” ושוב חייך… קם ממקומו, ברכנו לשלום והסתלק. העבודה חיכתה לו; לא היה לו פנאי. ועל אף שהיה כה עסוק, הרי לא קרה שתבוא בחורה חדשה לעיר העתיקה ולא יראוה כעבור כמה שעות בחברתו. הוא הכיר כל אדם בעיר העתיקה. כל ילד, כל נער, את כולם אהב וכולם אהבוהו. אחד המורים אמר עליו פעם: “איני יכול לתאר לעצמי את העיר העתיקה בלי עמנואל”.

וכשהתחילו הקרבות ראינוהו מתרוצץ ממקום למקום משולהב ובפנים מתוחות. בתחילה נשא את הלואיס, אח“כ מסר אותו לאחד מחניכיו ונשא את הברן. היה מלוכלך כולו, פניו עייפות, עיניו אדומות, אך כולו שופע מרץ ושפתיו מחייכות. ב-12.30 בלילה (ליל ה-13 במאי) כשראה אור בחדרנו, קרא בקול מן הרחוב: “יפה, עדינה – אפשר לעלות לשתות קפה?” נכנס, שתה, סידר אותנו בשמירה בעמדה שלו והסתלק. למחרת באתי אליו בתלונה, מדוע פרצו אנשיו את הדלת של המכבסה כשנכנסו לפרוץ בחדר פרצה חדשה, אשר הובילה ישר לעמדת “פורת יוסף”. ומדוע השאירו את הדלת פרוצה, הן יגנבו את כל הבגדים מן המכבסה! על כך ענני בכעס: “אין לי פנאי עתה לדאוג לבגדים, עליי לשמור על האנשים בפני הסכנה, עליי להכין דרך בטוחה לאנשים לעבור בה ולמען שמור על חייהם”. רק אחרי כמה ימים הבינותי שצדק. רק אח”כ ראיתי עד כמה לא חשובים היו הבגדים אשר בסופו של דבר גם נשרפו כולם.

בפעם האחרונה ראיתיו כשבא עם הברן לעמדה שלנו. ירה כמה צרורות ומייד נקרא לחזור לעמדתו, ל“פורת יוסף”. האחראי על העמדה שלנו קפץ עליו אז לנשקו.

הגיעה שעת חצות. לא יכולתי יותר להחזיק מעמד. עיניי נעצמו מאליהן. החלטתי לצאת ולהעיר את ריקה, אך היא ישנה שינה עמוקה, עייפה היתה ולא יכולתי להעירה. לא רציתי לעשות זאת בכוח והצעתי לשתי החברות האחרות ששלושתינו נקבל על עצמנו להחליפה במחצית השניה של הלילה. הן סירבו. האחת פחדה להיכנס אל עמנואל, והשניה טענה שהיא אחראית לחדר זה ואינה מחוייבת לשמור על פצוע השוכב בחדר השני. ביקשתי שתחליף אותי לחצי שעה בלבד, אנוח קצת ואחזור לשבת בעצמי ליד עמנואל. היא הסכימה, אך כעבור כמה רגעים קראה לי בבהלה: הוא נעשה שוב בלתי שקט. קראנו לאחות שהצליחה להרגיעו ע"י זריקה. שוב חזרתי לשבת על ידו.

בינתיים שמעתי קול צעדים במסדרון, מן המטה נשלחה בחורה להעיר את העובדות במטבח, עליהן היה לשפות את הסירים ולהכין קפה לאנשי התגבורת שעמדו להיכנס בכל רגע לתוך השטח.

הלב פחד ורחב, בכל רגע עלולה התגבורת להופיע. “עמנואל, השומע אתה? התגבורת מתקרבת”. עמנואל לא זע ולא נע. בחוץ התנהל קרב איתנים, הרעש החריש את האוזניים, אך הוא נסך בטחון בלב. אלה הם כוחותינו. ואני ישבתי וחשבתי כיצד אפשר יהיה להכין קפה למספר כה רב של אנשים. לפי הידיעות שנמסרו מן העיר עומדים להגיע 1,200 חברי פלמ“ח משער ציון, קבוצה גדולה של אנשי אצ”ל משער יפו והלח"י יבואו משער שכם (דאגותיי היו לשווא, המספרים היו קטנים בהרבה מ-1,200. הגיעו רק חברי פלמ“ח הפורצים ו-80 חברי חי”ם שהגיעו בעקבותיהם).

ושוב נמשכו הרגעים בלי קץ ואני כה עייפה. פתאום החל עמנואל מתנועע, גופו החל צונח מן המטה, והוא התחיל קורא בקול מרוסק. לא קלטתי את פשר המלים שאמר. רציתי לקרוא לרופא, אך פחדתי לעזבו, פחדתי שמא יקרה לו משהו אם אלך ממנו. התחלתי לקרוא לחברות אשר בחדר השני, קראתי בקול, צעקתי, זעקתי – לא נעניתי. נבהלתי מאוד. נבהלתי מפני הבדידות, מפני חוסר הידיעה מה לעשות לפצוע וכן מן העובדה שאין עונים לי. מה קרה שם בחדר השני? הנפל פגז? הנהרס משהו? בפעם הראשונה פרצתי בבכי. בכיתי בקול רם, וחשבתי אולי ישמעני מישהו בוכה וייכנס אליי. הילדות הפצועות ששכבו בחדר התעוררו ודיברו אל לבי: “אל תבכי, עדינה!” אבל לא היה כבר בכוחי לעצור בעד הדמעות. לפני כמה רגעים עוד הסתובבו המבשלות במסדרון, ודווקא עכשיו דמם הכול. פתאום שמעתי קולות מדברים ואנשים רצים. התגבורת הגיעה. השמחה בחוץ היתה עצומה, ואני הייתי בכל רע. התחלתי לצעוק: “הצילו!” ונכנסה אליי בחורה אחת. הושבתי אותה במקומי ופרצתי החוצה בצעקה: “למה השארתם אותי לבדי?” אח“כ צעקתי: “העירו את ריקה!” ומייד רצתי וקראתי לרופא. חזרתי לחדר שלי. ריקה כבר התעוררה ונכנסה אל עמנואל, גם הרופא נכנס אליו. צנחתי על הכסא אין אונים. לא היה לי כוח לקום, לא היה בי כוח לפתוח את פי… פתאום פרצה אורה לתוך החדר בחברת פלמ”חניק אחד, חבר שלה. “הרי לפניכם אחד מן הפורצים”. הקפנו אותו בשאלות. רצינו לשמוע חדשות. זה ארבעה ימים שלא ידענו דבר על הנעשה מחוץ לחומות. הוא סיפר על כל המתרחש, על נפילת כפר עציון, נהריים, עטרות ונווה יעקב, אך גם על הנצחונות בירושלים. אני התעניינתי לדעת כל הזמן מה ידע עלינו הקהל בעיר. הצטערתי כל כך כששמעתי שכולם מודאגים בגללנו. היה רגע של התרוממות הרוח, ושוב נזכרתי בעמנואל, ונכנסתי לראות מה שלומו. בו ברגע שמעתי צריחה חדה וראיתי את ריקה נופלת על המיטה בצעקות ובבכי. היא רקעה ברגליה, הניעה את ידיה וצעקה: “אינני רוצה, אינני רוצה, אינני רוצה”. בעמל רב עלה בידי אחד הסניטרים להוציאה החוצה ולהשכיבה בחדר המיון על הספסל. אח“כ ראיתי את אורה מחזיקה בידיה וברגליה, מנחמת אותה, והיא עצמה את עיניה, זולגות דמעות. אני כבר לא בכיתי, כי הגעתי לאפיסת כוחות גמורה. התרוצצות הרגשות בתוכי היתה גדולה. מצד אחד, השמחה על בוא התגבורת, ומאידך – מותו של עמנואל. וכמה כאב הלב על כך שעמנואל מת דווקא שעה שבאה התגבורת, ולא זכה לראותה. חזרתי לחדר וישבתי על כסאי ופתאום נזכרתי כי שתי הילדות הפצועות נשארו לבדן בחדר עם המת. ידעתי שאיש בוודאי אינו חושב על כך ברגע זה. רציתי לקום ולבקש שיוציאו אותו, אך רגליי לא נשמעו לי, לא יכולתי לזוז. רגע אחד המשכתי לשבת, ואח”כ החלטתי: אני מוכרחה לקום ויהי מה. תוך התאמצות יצאתי ומסרתי זאת לאורה. ומייד באו ולקחו אותו לחדר המתים. הילדות ישנו.

כשהאיר הבוקר כלו כוחותיי כליל. ירדתי לחדר המיון, ראיתי את ריקה בוכה וזועקת ואת יעקב הסניטר יושב לידה. אמרתי לו: “יעקב, מה יהיה? אם אתעלף, היכן ישכיבו אותי, הרי אין אפילו היכן לשכב”. הוא נבהל למראה פניי, וקרא למאשה, שהביאה לי כוס קפה ואף ולריאן. התעודדתי קצת והחלטתי שמוכרחים להמשיך להחזיק מעמד.

אורה ביקשה רשות להכניס את ריקה לחדרי שהיה מול בית החולים. הזהרתי אותה שהחדר נמצא במקום מסוכן. אך היא לא מצאה מקום אחר לריקה, שאי אפשר היה להרגיעה, ועלתה לחדרי. שתיהן ברחו מן החדר כשחדר לתוכו משהו (שלא הספיקו לעמוד על טיבו) והתגלגל דרך הדלת החוצה (כנראה רימון שהתפוצץ לאחר שהן הספיקו להימלט). בחוץ נמשכו הקרבות, ואני, שלא ידעתי עדיין כי הפלמ"ח עזב אותנו, חשבתי כי הפורצים ממשיכים בקרב בתוכנית להשתלט על העיר לכל רובעיה. אך הייתי כבר עייפה מאוד, עצביי נחלשו ואני הסתובבתי וטענתי: “די, מספיק, שלא יכבשו היום את הכול. יוותרו על הכיבוש הזה ויהיה קצת שקט! קצת שקט מבקשות אוזניי, קצת שקט… אינני יכולה יותר… אי-נ-ני יכו-לה יותר… אינני יכולה יותר גם לטפל בפצועים; מדוע אין לוקחים אותם העירה?” קשה היה לי להניע איבר. בדרכי מן הדרך למטבח וחזרה הנעתי את רגליי בקושי רב. אורה ראתה זאת ושלחה אדם לבקש כי ישלחו את אחת הבחורות העובדות באלחוט לעזור לנו בעבודה. אך היא לא יכלה לעזור לנו הרבה, כי בעצמנו לא ידענו איך להסתדר בצפיפות ובזוהמה. אף על פי כן היה בעזרתה משום הקלה ועידוד.

אני עבדתי בהפסקות. ניגשתי לעבודה במרץ רב, ועבדתי בקצב מהיר שלא השאיר מקום למחשבה ולהרגשת עייפות. פתע עייפתי מאוד וצנחתי על איזה כר לנוח. אח"כ קמתי ושוב עבדתי במרץ, ושוב צנחתי ונפלתי. כשגמרנו את עבודת הניקיון שכבתי לנוח, ואת ארוחת הצהריים חילקה הבחורה שבאה לעזרתנו.

ישנתי כשעתיים והתעוררתי לקולות נפץ חזקים, היתה הרעשה איומה. התעוררתי מתוך בכי, בכי של חולשה. יצאתי לחדר המיון ומצאתיו מלא פצועים. הרגשתי שלא אוכל עוד לשאת כל זאת. בדרכי עברתי ליד מקום הבישול, והעשן שעלה מן העצים הבוערים, נכנס לעיניי שבערו מאוד. כששאלוני מדוע אני בוכה, עניתי, כי עשן נכנס לעיניי. התביישתי לומר, שאלה הן דמעות של עייפות. ראיתי את האחיות כשידיהן מלאות עבודה והתביישתי בפניהן. הצעתי להן את עזרתי והן אמרו לי לעבור בין הפצועים החדשים ולשאול לחפצם. הגשתי לכל אחד מהם משקה חם. השקתיו וישבתי לידו. כשנכנסתי למטבח התאוננה בפניי המבשלת הראשית על קשיים רבים בעבודה ומחסור בכלים. אמרתי לה: “שרה, אני זקוקה לקפה בשביל בנך הפצוע”. “וכי למה זה רק בשביל בני? קחי קפה עבור כל הפצועים”, ענתה.

אז פרצה השריפה בבית הסמוך (באותו בנין שבו היה גם חדרי). ראיתי כיצד האש מתפשטת ואי אפשר לעצור בעדה. הרופאים והאחיות התרוצצו כשידיהם מלאות עבודה. היו פצועים רבים באותו ערב. אך אני הסתובבתי נכאה וחשבתי על גורלנו המר שדן אותנו להישרף חיים בתוך בית החולים. כשכבתה האש, ביקשה אותי אורה שאשכב לישון. בחדר ישבה שוב ערה הבחורה מיום אתמול ואורה רצתה שלפחות אני אנוח קצת, וכשאחרים יכרעו מרוב עבודה אוכל אני לשאת קצת בעול. אף היא השתדלה לחלק את הלילה למשמרות בינה ובין מאשה, ולתת לפחות שעתיים-שלושה שינה לעיניה. נכנסתי לחדר. מצאתי באחת המיטות פינה ריקה. שכבתי ומייד נרדמתי.

התעוררתי כשנכנס ד“ר ריס לשאול אם יש אצלנו מיטה ריקה בשביל פצוע לאחר ניתוח. מצאנו דרך לשחרר את אחת המיטות. החברה שישבה ערה היתה כבר עייפה מאוד, ואני הצעתי לה להחליף אותה. היא הלכה לישון למקום אחר ואני ישבתי במקומה; הכניסו את הפצוע שנפגע בריאה, וצריך היה לשים מאחוריו הרבה כרים, כדי שיוכל להימצא במצב של “חצי-ישיבה”. ד”ר ריס דרש ממני כרים, ולא היו לי. אך עמדתי מייד על הצורך הדחוף (הפצוע היה במצב קשה), העירותי כמה מן הפצועים האחרים ולקחתי מהם את הכרים. כאב לבי על כך. ידעתי שגם בלאו הכי קשה להם. אך מה לעשות, וכאן עמדה לפניי שאלת חיים או מוות! הרופא הסביר לי שעליי לשמוע על הפצוע לבל יתנועע, וכן למשש את פניו ולהרגיש אם אינם מצטננים, ובו בזמן לבדוק את מהירות הדופק בצוואר. אם ארגיש שהוא מצטנן יהיה עליי לקרוא מייד לאחות. הפצוע היה מחוסר הכרה. ישבתי לידו והכרתי בו את מרדכי, מפקדי לשעבר (בעיר החדשה). הוא היה מפקד בדרגה גבוהה ולא היו לי קשרים ישירים עמו, אך היה נכנס לעתים קרובות למשרדנו והכרתיו יפה. מהבעת פניו של הרופא הכרתי שאין הוא תולה תקוות רבות להצלת חיי הפצוע. הוא היה מפקד התגבורת שהגיעה באותו יום לפנות בוקר. נפצע ביום שהגיע למקום.

ישבתי לידו ועשיתי כמצווה עליי. הוא הצטנן מפעם לפעם ולפחות עשר פעמים קראתי לאחות להיכנס לחדר. בכל פעם הייתי רצה בבהלה, חוששת שמא הגיע הקץ, האחות הזריקה לו זריקות ושוב הרגשתי שפניו מתחממים. הוא הזיע והאחות נתנה לי צמר גפן וספירט לנגב את מצחו. מפעם לפעם ניסה להזיז את ידיו ואני נלחמתי איתו בכל הכוח להחזירן למקומן.

הלילה נמשך בלי קץ. הבדידות העיקה עליי רציתי לפחות לשוחח עם מישהו, אך כל הפצועים ישנו. מהחדר השני שמעתי קריאות של הפצועות. נכנסתי ומצאתי ילדה כבת 14, שנשארה לשמור עליהן. היא שכבה על הארץ וישנה. לא יכולתי להתעכב, כיון שפחדתי לעזוב את הפצוע שלי. טלטלתי אותה, והכיתי אותה עד שהתעוררה. אחרי כשעה שוב שמעתי קריאות ושוב היתה הילדה ישנה; מסכנה שכזו, אך לא יכולתי לחוס עליה, ושוב נאלצתי לעוררה בכוח.

סוף סוף האיר היום, הפצועים התעוררו והיה לי עם מי לשוחח. התעודדתי קצת. נכנסה האחות צביה, רחצה את הפצוע והלבישה אותו נקיים. היא סיפרה לי כי מצבו קשה. הוא איבד הרבה דם ובנק הדם בעיר העתיקה התקלקל מאין קרח. בשעת הניתוח לא היו כמעט סיכויים להצילו אך המנתחים התעקשו ועקשנותם עמדה להם. ניסו את כל התחבולות הרפואיות ובלבד שיחיה… ובלבד שיחיה. ביקשתי לנדב לו מדמי, אך הרופאים דחו את ההצעה. לעומת זאת הלכה צביה והביאה את ד“ר ריס לטפל באופן רציני בפצוע זה, ואמנם ישבו על ידו ד”ר ריס, ברזילי הסניטר וצביה במשך שעות אחדות, עד שמצבו הניח את הדעת ואפשר היה לקוות שיצא מכלל סכנה. הוא קיבל פלסמה ואני ראיתי כמה התלבטו המטפלים בו בהתקנת המכשיר להזרמת הפלסמה. גם על הקשיים הטכניים היו צריכים להתגבר.

אותו בוקר היו פצועים רבים בסביבה שלנו וכן בסביבה הערבית. היתה גם הרעשה כבדה, מכונת ירירה כבדה אף היא עבדה ללא הרף. עם כל התפוצצות חזקה היה הפצוע שלי מזדעזע ואני חששתי לו. פתאום התנפצו כל הזגוגיות ושברי זכוכית נפלו על המיטות והמזרונים. הפצוע התעורר פתאום והמלים הראשונות שביטא כשחזרה הכרתו היו: “את הזגוגיות יש להסיר או להדביק עליהן בד”. ושוב נשמעה התפוצצות חזקה והוא נזדעזע. עמדתי לידו ורציתי להרגיעו ואז אמר פתאום: “את מתייחסת אליי כאל ילד מסכן”. אח“כ הכיר את אחד הפצועים ואמר לו: “שלום לך, אני רואה שגורל משותף לנו”. התחילו לשוחח. אליי הסתכל כל הזמן במבט מוזר, ולבסוף שאל אותי: “פנייך מוכרים לי, ואיני זוכר היכן ראיתיך”. הזכרתי לו שעבדתי במשרד תחת פיקודו ומייד נזכר בכול. שמחתי כל כך לראותו בכך; הוא היה בעיניי כמת שחזר לתחיה. אח”כ נמסר לטיפולו של הרופא ועוזריו ושוב לא טיפלתי בו. דרשתי שיורדו כל החלונות והדבר נעשה. אח“כ החילונו להסיר את שברי הזכוכית מעל כל המשכבים. היתה זו עבודה שדרשה סבלנות בלי סוף, אך גם סבלנות נמצאה לנו כשהיה הכרח בדבר. אותו יום נמנו הרופאים וגמרו אומר לפנות מקום בבית החולים לפצועים חדשים שיגיעו. לשם כך החרימו שני חדרים ב”בתי מחסה" והעבירו לאחד מהם את החולים הקבועים של בית החולים ולחדר השני, שהיה למעשה דירה קטנה בת חדר, מרפסת ומטבח, את הפצועים שלא היו נזקקים לטיפולם של רופא או אחות. אלה היו לרוב פצועים שהיו להם גבסים, פצועים שבתנאים רגילים יכולים היו להישלח הביתה ואמא היתה מטפלת בהם. הצעתי את עצמי לטיפול בפצועים אלה, כי לא הייתי מרוצה מחברתי לעבודה בחדר הקודם. היא השתייכה לאותם אנשים שבתנאים קשים התגלו בה כל התכונות השליליות: בעיניה מצא חן כל העסק. כל חייה שאפה לטפל בפצועים והיא בחרה לעצמה כל הזמן את העבודות שגרמו לה הנאה, מבלי להתחשב בצרכים הדחופים ובתנאים. היא שאפה לשלטון, ורצתה שהכול ייעשה כפי שהיא רוצה. ויתרתי לה כל זמן שהיה הכרח בדבר, אך שמחתי לאפשרות להיפטר מן השיתוף איתה. במקומי החדש הייתי חופשית לנהוג כרצוני והייתי מרוצה. נמסרו לי שתי קשריות נחמדות לעזרה בעבודה, והזכרתי כבר שהיו טובות ומסורות מאוד. היה לי מטבח קטן שנעזב ע"י תושביו הקודמים. האשה שגרה בו מסרה לי הכול. היתה זו אשה טובה ושקטה שביקשה רק דבר אחד: לשמור על הכשרות. הסכמתי לכל ולא התקשיתי ביותר. הייתי רגילה בדבר. הקשריות היו הולכות פעמים אחדות ביום לבית החולים להביא אוכל ומשקה חם מן המטבח. בתחילה פחדתי לשלחן בזמן יריות. אך מוטקה אמר לי בתוקף: “החיים מוכרחים להימשך. הפצועים צריכים לקבל את האוכל בזמן. הילדות מוכרחות ללכת”. רק בזמן הרעשות כבדות היו הילדות מחכות ומתעכבות עד עבור זעם. החדר היה גדול, אך כיון שהיו לי כתריסר פצועים לא יכולנו להימנע מצפיפות. לא חסרו גם קשיים אחרים: הייתי צריכה לדאוג להבאת מים, וכאמור – נתקלתי בקשיים. כלים היו נגנבים ממני מפעם לפעם והצטערתי על כך, כיון שרציתי להחזיר הכול לבעלת הבית בשלמות. חשבתי אז שאצטרך פעם להחזיר הכול. באותה חצר גם היה המטה וחדר האלחוט, ובחוץ היה תמיד רעש שנאלצתי להילחם בו. כן היו באים לשאול ממני כל מיני כלים, מים, ולפעמים גם אוכל, כיון שלשני המוסדות הללו לא היו אנשים שידאגו לצרכיהם. כמו כן הרבו לבוא מבקרים אל הפצועים, וכיון שבחדר היתה הצפיפות גדולה גם בלאו הכי – היו הביקורים מעצבנים אותי מאוד. הם הפריעו בעבודתנו. אינני יודעת את צדקתי. לפעמים היה לי גם מוסר כליות. הפצועים הרי שמחו שבאו לבקרם, מדוע מנעתי זאת מהם? אך אני טענתי שגם בבית חולים מסודר אין נותנים למבקרים להיכנס בכל שעות היום, וכאן בתנאים קשים אלה, ובצפיפות על אחת כמה וכמה. לפעמים כשהרגשתי שאני חוטאת, הייתי מוותרת קצת. בשעות בהן לא היתה לי עבודה מיוחדת בחדר לא הקפדתי. כן לא הייתי מקפידה כשרוחי היתה טובה עליי. אך כשהייתי עייפה ועצבנית הייתי רעה מאוד, והתייחסתי בחוסר סבלנות למבקרים.

בימים הראשונים הנהגתי ששתי הקשריות תהיינה ערות עד חצות הלילה. אני שכבתי לישון בערך בשעה 10, ובחצות היו מעירות אותי ושוכבות לישון ואני שמרתי עד הבוקר. ישבתי לבדי, ערה ליד הפצועים. בשעות בהן היה שקט בחוץ הייתי נלחמת כל הזמן בשינה או שהייתי מסתובבת במרפסת ונכנסת מפעם לפעם לחדר האלחוט. כששמעתי קולות מבחוץ, הרעשה כבדה או מכונת יריה דופקת, הייתי שוקעת במחשבות נוגות. בחדר עם פצועים לא היתה הרגשה של אנשים הנלחמים בחזית ועלולים ליפול בקרב. היתה הרגשה כי אם יתקיפונו קשות, אם האויב יפרוץ פנימה, לא נוכל אפילו להגן על עצמנו, אז נישחט מבלי שנוכל להגן על עצמנו. איש לא דיבר על כך, אך אני ידעתי שהבחורים (וביניהם גם אנשי צבא די טובים, וגם מפקדים) מדוכאים מאוד בגלל מחשבות כאלו.

ביום שישי אחד (21.5, בבוקרו של אותו יום שמעתי את מוטקה צועק לתוך המשדר: "אם תבואו בערב לא תמצאונו עוד), פגשתי בחצר מפקד אחד, פצוע בידו, כשהוא מסתובב ליד חברי המטה, עצבני מאוד ונרגז. מוטקה אמר לי: “אם הבחור הזה לא ישכב עכשיו לישון, הרי ישתגע בעוד חמש דקות. אולי יש לך כדור שינה?” דיברתי על לבו של הבחור שייכנס לחדרנו ונסדר לו שם משכב. הבטחתי לו כדור שינה. השכבתי אותו, חלצתי את נעליו, הסרתי מעליו את הסוודר שהיה לבוש בו, נתתי לו שני כדורי שינה בבת אחת, מזגתי לו מן הקוניאק שהובא לאחד הפצועים ע“י המבקרים. ישבתי לידו והשתדלתי להרגיע אותו. והוא כולו רועד מכעס, רוקע ברגליו חורק בשיניו וצועק: “ימח שמם, שילכו לעזאזל שם בעיר. ימח שמו של הממ”ז. מה הם חושבים לעצמם שם בעיר, מדוע הפקירו אותנו? הרי הערבים ישחטו אותנו, אני אומר לך: ‘הם ישחטו אותנו!’” ישבתי לידו, חייכתי, הייתי שקטה, רציתי לטעת בו מעט מן האמונה והשקט שמילאו אותי. הבטחתי לו שיהיה טוב, שבוודאי תבוא הישועה ברגע האחרון, עוד יימצא איזה פתרון. עוד יהיה טוב. ועוד אמרתי: אני נולדתי במזל טוב, כל חיי שפרה עליי נחלתי, תמיד היה גורלי טוב. אם אני קשורה לעסק הזה, הרי יש כל הסיכויים שיהיה טוב. אלו היו הוכחותיי, הוכחות הגיוניות יותר לא היו בידיי. הבחור נרדם בהשפעת הכדורים והקוניאק, ואני עמדתי בפתח החדר ושמרתי שהעוברים והשבים במרפסת לא ירעישו. העמדתי פנים כאילו חולה מסוכן מאוד נמצא בחדר. מפעם לפעם היה מתעורר נרגז, ביחוד כשגבר רעש היריות והפגזים בחוץ, ואז התחלתי באמצעות מלים מרגיעות וכוסית קוניאק ליישן אותו שנית.

לפנות ערב עמדתי על המרפסת. ראיתי את בנין “ניסן בק” הולך ומתקרקר. ראיתי כיצד רצים נושאי אלונקות במגרש הגדול והריק ומביאים את ההרוגים לקבורה במערה בתוך החצר. ידעתי שבין ההרוגים נמצאים חברים טובים. ידעתי שגם עמנואל ומאיר בתוכם. ידעתי שעד היום התגלגלו הגופות בחדרים הסמוכים לבית החולים בלא קרח, וחיכו לפורצים שיפרצו לנו דרך החוצה ונוכל להוציאם לקבורה (ידעתי שמאשה נקראה לזהות את המתים. רק לה היה הכוח הנפשי להיכנס לעשות מלאכה איומה זו). הסתכלתי בלוויות איומות אלו (שנערכו תוך כדי ריצה) ל-25 הרוגים. איש מן החברים לא נראה מלווה את ההרוגים למקום מנוחתם האחרונה. איש, מלבד נושאי האלונקות המבוהלים שרצו לקול הפגזים הנופלים מכל צד. ראיתי זאת, ומייד לאחר כך נכנסתי לחדר בפנים מחייכות; הפצועים אינם צריכים להרגיש את המתחולל בנפשי.

בחצות הלילה התחדשה הרעשה כבדה. הבחור המזועזע התעורר וקרא בבהלה: “עדינה! הלבישי לי את הסוודר. הנעילי לי את הנעליים, אני אקפוץ מן החומה”. עשיתי כבקשתו. אם דבר היותו לבוש נוסך בו ביטחון – יהי כך. הוא סבל מאוד מן העובדה שידו היתה פצועה ולא יכול היה להחזיק בנשק בשעה שהיה חזק ובריא בשאר אברי גופו וגם רגליו היו בסדר.

אחד הפצועים קרא לי. ניגשתי אליו: זה היה יוסקה, אחד “הפצועים הפרטיים” שלי. יוסקה היה פצוע בקרסול הרגל; הוא נפצע בעת הקרב ברח' היהודים. אבן כבדה נפלה עליו ופצעה אותו. הייתי אז בין נושאי האלונקה כשהעבירו אותו לבית החולים. הוא צעק: “רגלי נשברה. אל נא תטלטלוני כל כך!” ואחרי רגע ביקש: “חברה, המשיכו להילחם, אל תתנו להם להתפרץ”.

בבית החולים היה שקט תמיד, למרות הכאבים שסבל. הוא היה מרפד את הגבס בכריות קטנות שתמכו ברגל מכל צד, ולימד אותי כיצד לעשות זאת. הייתי מיישרת את הכריות ומסדרת אותן לפי הוראותיו. למדתי להבין אותו וידעתי את כל “שגעונותיו”. היה בחור ביישן במקצת וסבל מן ההכרח להימצא כל הזמן בחברה גדולה בלי יכולת לצאת לרגע.

בקיצור, אותו יוסקה קרא לי בחצות אותי ליל השבת ואמר: “עדינה, יודעת את? כל הפצועים בחדרנו הם פצועים קלים ויכולים בשעת הכרח ללכת. ברגע של בהלה יסמכו בוודאי על עובדה זו וישכחו כי איני יכול לרדת מן המיטה”.

קור עבר בבשרי. בפעם הראשונה ביטא מחשבות שכנראה הציקו לו זמן רב. עניתי מייד: “יוסקה! יהיה לבך סמוך ובטוח שאני אשאר האחרונה בחדר זה!” אמרתי זאת בביטחון מלא. ידעתי שכשם שלא ברחתי מן העמדה כשהשאירוני לבדי אחרונה, כן בוודאי יעמוד בי הכוח הנפשי שלא לעזוב את הפצועים ולהישאר בחדר זה עד הרגע האחרון. אבל כשחזרתי לשבת יחידה בחשיכה חשבתי: "מה פירוש הדבר להישאר האחרונה? והרי לא רק אומץ לב דרוש לי, עליי מוטל גם להגן על הפצועים, לדאוג להם, מה אעשה אם יקרב אלינו האויב? אל מי אפנה לעזרה וכיצד אגן על הפצועים? לא היה פתרון לשאלות אלו ועל כן לא המשכתי להרהר בדבר. שוב הייתי מוכרחה להאמין שלא אגיע לידי ניסיון.

זה היה הלילה האחרון ששמרתי בו. למחרת היום אמרה לי האחות אורה, שאין טעם בשמירת לילה ליד פצועים קלים. אני יכולה לשכב בחדר הפצועים, לכשיצטרכו לי יעירו אותי. התחלתי לישון בלילות – בכל לילה בפינה אחרת של החדר. אך שנתי היתה עמוקה, כי כבר היה לי דפיציט הגון. לא שמעתי בשנתי לא פצצות ולא הרעשות, רק דבר אחד שמעתי: כשמישהו היה קורא לי. כשהשם “עדינה” היה נישא בחלל החדר מייד הייתי מתעוררת, מכירה לפי הקול מיהו הקורא בשמי, ומייד ידעתי היכן אני ומה הפצוע רוצה ממני. למרות השינה העמוקה היתה בי, כנראה, איזו מתיחות ודריכות אף בתוך השינה וכשהתעוררתי ידעתי מייד את אשר לפניי. כשהתחלתי לישון בלילות, הייתי יותר שקטה ביום וכושר עבודתי עלה. טיפלתי הרבה בעניינים סידוריים. בבוקר הראשון לאחר לילה של שינה נכנס הפגז לחדרנו וד“ר ריס שבא, ראה זאת, דרש שנעבור לקומה התחתונה. גם זה היה מתפקידו של הרופא, נוסף לטיפול בפצועים, לעבודה הגדולה בחדר הניתוח, לא שכח לדאוג למקום בטוח להשכיב בו את הפצועים. היה זה בדיוק ברגע שגמרנו לנקות את החדר מן המפולת ומשכבת האבק העבה שכיסתה את הכול. חדר מוכן בקומה תחתונה לא היה לנו, וכל היום נדדנו ממקום למקום עד אשר ביצרו לנו את חלונותיו של אחד החדרים שהחרימוהו מן התושבים. התרוצצתי כל היום אחר מנהל העבודה במקום והוא רץ לאסוף את הפועלים, הוציאם מן המרתפים שהסתתרו בהם ונלחם איתם שיעבדו. היה צורך להרוס קירות כדי להשיג אבנים לביצורים ואח”כ לשאת את האבנים אל החדר. בכל הרעשה חדשה היו הפועלים בורחים וצריך היה לחפש אותם מחדש. התרוצצתי, התרגזתי, רבתי, עבדתי בעצמי קשה בניקוי החדר, בהעברת המזרונים מלמעלה, כן הורדתי לי מלמעלה כלים למטבח, חבית למים, ועוד… בחדרים הסמוכים, שאף הם נעזבו ע“י יושביהם, מצאתי מיטות, ניקיתי אותן, ושש מהן הכנסתי לחדרנו. יותר לא יכולתי להכניס מחוסר מקום. המזרונים על הארץ דרשו הרבה פחות מקום. מצאתי גם סדינים וציפות והחדר קיבל צורה נקיה פחות או יותר (ליום-יומיים, אח"כ התלכלך הכול שוב מן האבק הרב והעשן של הפגזים). לבנים נקיים לא יכולנו לקבל. המכבסה סיפקה כביסה נקיה רק לחדר הניתוח ולפצועים הקשים ביותר. יותר מזה אי אפשר היה לכבס בתנאים כה קשים. בערב באה האחות אורה והביאה לנו מתנות: סדינים אחדים, שוקולד לפצועים, סיגריות ו… סינור לבן עבורי! הסינור היה גברי (הכפתורים היו מצד ימין) והיה גם קרוע קצת בשוליו. הוא היה לבן בסך הכול חצי יום, אח”כ הפך להיות חום ואח"כ שחור, עד שהפכתיו לצד השני ושוב שינה צבעיו במהירות. אך בכל זאת היתה זו מתנה חשובה. אותו ערב התקשטתי בו והלכתי להתגאות בפני החברים אשר במטה ובאלחוט. התנהגתי כילדה קטנה שקנו לה שמלה חדשה. מוטקה שפגש אותי בחצר הסתכל בי מגבוה בחיוך, כשם שאדם מבוגר מסתכל בילדונת קטנה, ואמר בחיבה: “עדינה’לה חובשת”. ככה שיחקנו כילדים קטנים. דרך אחרת לשעשוע או בידור לא נמצאה לנו.

אחר כך נודע לי מהיכן נמצאו המתנות שהביאה אורה. תחנת “טיפת חלב” נמצאה בין רחוב חב“ד ורחוב היהודים. אחרי הנסיגה ביום 17.5 לא יכלו להיכנס אליה. אך באותו יום, תוך כדי קרבות, נסוגו הערבים במקצת והכניסה לתחנה מצד רחוב היהודים נפתחה. אורה שמעה על כך ומייד הניחה את כל העבודות בביה”ח ורצה לשם להוציא את אבקת החלב של התינוקות שהיתה בתחנה כדי לחלקה בין התינוקות. בינתיים לא משכה את ידה מכל מיני מצרכים אחרים שיכלו להיות לתועלת.

למחרת היום בשעת אחה“צ היתה הפגזה חזקה. פתאום שמעתי קריאות: “עזרה ראשונה! עזרה ראשונה!”… יצאתי לראות מי הצועק, והגעתי עד מרתף אחד שבו הצטופפו בבהלה כמה משפחות של תושבים וילדים. במסדרון שכבה אשה זקנה וגנחה. שני קשרים באו בעקבותיי. שלחתים בחזרה להביא אלונקה ולקרוא לבחורים שיעזרו לשאתה. מן הגברים שהיו בתוך המרתף איש לא העז לבוא לעזרתי. אי אפשר היה להוריד את האלונקה לתוך המרתף, כיון שהמדרגות היו צרות מאוד. סחבנו את הפצועה למעלה. היא נפצעה בשתי רגליה ובגבה וזבה דם כולה. פשוט לא היה במה להחזיק. החזקנו בשמלתה וסחבנו אותה למעלה כשאנו מתגאלים בדמה, השכבנוה על האלונקה והחילונו לשאת אותה לבית החולים. השטח היה פתוח והפגזים נפלו מכל צד. הלכתי בראש האלונקה: שני בחורים שתמכו באלונקה בידיות האחוריות נבהלו מן ההרעשה ורצו כל הזמן. הם דחפו את האלונקה ואילצו גם אותי לרוץ. והדרך, ככל הדרכים בעיר העתיקה, זרועה אבנים ולה עליות ומורדות ואף מדרגות צרות. כשהלכנו על המדרגות מיהרו כל כך עד שהפילוני כמעט מכל המדרגות. ואני מצעקת כל הזמן: “למה אתם רצים כל כך? חכו רגע!” לא יכולתי להבין למה אנשים יראים כל כך. יחד עם זאת חשבתי עם הקשרים הקטנים הרצים כל היום והלילה (בחשיכה), בדרכים אלה ובמצב יריות והרעשה. כיצד עמדו בכך ילדים? לבסוף הגענו לחצר אחת, ומכאן הלאה לא הסכימו הבחורים ללכת. הם היו עייפים ואי אפשר היה לעמוד לנוח. הכניסו, איפוא, את האלונקה לאחד הבתים ואני רצתי הלאה לבית החולים לקרוא לעזרה. כשנכנסתי – התנפלה עליי אורה בצעקות: “מה את מתרוצצת בזמן הפגזה?” אך אני הייתי מבוהלת וקראתי “הבאנו פצועה”. למראה פניי נבהלה אף היא - שכחה שבתור עובדת רפואית אסור לה לרוץ לשווא בזמן הפגזה ולסכן את חייה ללא צורך הכרחי, וע”י כך להקטין את מספר עובדי הרפואה המצילים חיי רבים – לקחה תחבושת ורצה אחריי. נכנסנו לבית. בחדר הפנימי ישבו תושבים: אנשים, נשים וטף, ויללו. בחדר השני היתה מונחת האלונקה, והפצועה יללה כל הזמן: “ראטעוועט! הצילו!” אורה החלה לטפל בה וקראה לי לעזרה. מראה הפצעים היה איום. כשניגשתי לתת לה מעט מים, וצריך היה להגביה את ראשה, הרגשתי כאילו הגב עומד להישבר לשניים.

פתאום נפל פגז ליד החלון, הזגוגיות התנפצו ורסיסים נפלו על זרועי ושרטו אותה. קפצנו החוצה, לחדר שני. אורה נענעה בראשה בעצב: “אין להניח שאפשר יהיה להצילה”. בינתיים לא יכלה כבר לחזור לבית החולים. מכונת יריה החלה מטרטרת בלי הרף מעבר החומה. לבסוף, כשפקעה סבלנותה, יצאה בריצה והגיעה בשלום.

אנו המשכנו לחכות. עם אלונקה אי אפשר היה להתחמק במהירות כזאת. חיכינו עד שהשתתק קצת הרעש בחוץ, ואז הגענו לבית החולים. לכשמסרנו את הפצועה לידי הרופאים שוב לא היה לנו מה לעשות ואני ביקשתי לחזור. אך הבחורים שהיו עימדי היו עדיין עייפים. אחר כך נתברר לי שהם מזועזעים מכל הענין. שוב נתקלתי בתופעה המעניינת, שדווקא אני, הבחורה, לא זועזעתי והייתי מוכנה מיד להמשיך בעבודתי. והם הבחורים, לא יכלו לזוז ממקומם והיו ממש מזועזעים. אחד מהם סיפר לי אחר כך שהוא מפקד, נכנס לעיר העתיקה מרצונו הטוב, התנדב לכך, ופה פתאום רפו ידיו ואינו יכול לעשות מאומה. כמו כן סיפר לי שהשתתף כבר בקרבות, כי נפצע וכשיצא מבית החולים נודע לו שמכל המחלקה שלו נותר רק הוא יחידי בחיים. כנראה שאותו זעזוע התעורר בעיר העתיקה מחדש.

השארתי את הבחורים לנוח. הבאתי להם קפה מן המטבח ונכנסתי לבקר את הבחורים “שלי”, את ניסן ואת מרדכי. ניסן התעניין לדעת מה נעשה בחוץ, וסיפרתי לו כל אשר ידעתי. בינתיים עבר זמן רב והתחלתי לדאוג לפצועים אשר ב“בתי המחסה”, שהרי השארתי שם את שתי הקשריות הקטנות לבדן. הפצרתי בבחורים שילכו ובקושי “סחבתי” אותם בחזרה. האחד היה ממש שבור ורצוץ; ניסיתי לעודדו ולא יכולתי. הוא מצא לו פינה שקטה ושכב כשראשו צונח על ידיו. הבאתי לו סיגריה שהשגתי אצל מישהו בפרוטקציה (ושנחשבה לאוצר יקר) ועזבתיו לנפשו. אחרי יום או יומיים התעודד קצת וחזר לעמדה. ראיתיו אח"כ ביום הכניעה כשמסר לי פתקה להעבירה להוריו בעיר.

ביום השלישי העבירו פצועים נוספים מבית החולים ל“בתי מחסה”. בחדר שלי לא היה מקום, ועל כן הכינונו חדר שני. שוב הוטל עליי לסדר הכול, לפנות חדר מרהיטים שנתגלגלו בו, לדאוג לביצור החלונות, למיטות ומזרונים. הקשרים נשלחו לפשוט בבתים העזובים ולהוציא מזרונים, שמיכות וכרים (פעולה חינוכית ממדרגה ראשונה! אך כלום היתה לנו ברירה?). נמצאה בחורה שהיתה אחראית לחדר שני, אך היא היתה חלשה במקצת ונכנסתי מפעם לפעם לעזור לה. כן דאגתי לאוכל לשני החדרים וכן גם לשני חדרים אחרים בבנין הסמוך, שחברי אצ“ל הכניסו לתוכם חברים פצועים משלהם, אשר הוצאו מבית החולים. למרות השיתוף שהיה בין ה”הגנה" ואצ“ל הם היו מחפשים להם בכל פעם שטח קטן שבו יהיו עצמאיים. אחרי איחוד שקם בינם לבין ה”הגנה" לאחר הפסח (שיתוף פעולה היה גם קודם אך אחרי הפסח החליטו להתאחד איחוד גמור), נמסרה להם עמדה של ה“הגנה”. עמדה מצויינת, מבוצרת יפה, על כל הציוד שבה (היה שם טומי פיני אחד – אוצר יקר בעיר העתיקה). רופאים ואחיות משלהם לא היו להם, ועל כן נזקקו לרופאי ה“הגנה”. אך לפצועים הקלים הקימו מיד פינה משלהם. כשפניתי אליהם וביקשתים לאכסן את הפצועים שלי עד שיבצרו לנו חדר (זה היה לאחר שנכנס הפגז לחדרנו) עמדו איתי על המקח בגלל כל פצוע שהכנסתי. הם טענו שאינם יכולים לסבול צפיפות (כאילו אנו נולדנו על מנת לחיות בצפיפות). אך כשצריך היה להביא אוכל מן המטבח היה זה נוח מאוד לבקש ממני שאדאג גם בשבילם.

אך שוב סטיתי הצידה. סיפרתי על התרחבות הסניף של בית החולים ב“משגב לדך”. קיבלתי אז עבודה ודאגות נוספות, אך מאחר שבלילות ישנתי, לא היה כבר קשה לעבוד ביום.

בערב היום בו העבירו לנו פצועים נוספים מבית החולים, בא ד"ר ריס, בדק את כל הפצועים ואמר לי להכין לשניים מהם אמבטיות חמות לפצעיהם. הפצעים יקדימו להירפא ואפשר יהיה לשלוח את האנשים חזרה לעמדות. מנין לקחת מים חמים? על כך לא קיבלתי תשובה. לא קיבלתי אפילו את התחבושות הנקיות שהרופא הבטיח לשלוח לי, ואפילו לאחר ששלחתי את אחת הקשריות להביא לי אותן, נתנו לה רק חלק מהן.

הרופאים והאחיות היו עסוקים מאוד בטיפול בפצועים חדשים שבאו במספר רב. בתחבושות וחומרי רפואה בכלל נהגו חיסכון רב, מכיון שאי אפשר היה לדעת מראש כמה זמן נצטרך להחזיק ככה מעמד. נכנסתי למטה וביקשתי נפט, בתחילה אמרו לי כי אין להם נפט. אך כיון שהרביתי לבלבל את מוחם נתגלה בקבוק הנפט. כך אחזתי בכל האמצעים – הפכתי ל“נודניק”, לאדם תקיף בדעתו, לסחבנית (או “גנבה” בלשון פשוטה), לבכיינית (כשחשבתי שהבכי יעזור), למרשעת, לקמצנית, לכול – ובלבד שאקבל את מבוקשי. צרכי הפצועים הפכו למין מטרה נעלה, למין אלוהות שסגדתי לה והייתי מוכנה לכל קרבן בגללה, וככלות הכול היו הרבה-הרבה דברים שחסרו לפצועים, דברים אלמנטריים ביותר (כגון אויר לנשימה, ביטחון ועוד) שלא יכולנו להשיגם.

ובכן, השגתי את בקבוק הנפט. מסרתיו לשכנה אחת והיא הכינה לי מים חמים לאמבטיות. גם תחבושות השגתי: לאחר שניגשתי בעצמי, בשעה מאוחרת בערב, לבית החולים, קיבלתי את מבוקשי. ניגשתי לחבוש פצעים גדולים פתוחים – בפעם הראשונה בחיי. מראה הפצעים היה קשה, אך הן למדתי כבר להתגבר על כל מיני רגשי זוועה. היה חושך בחדר. הדלקתי נר, אך הוא כבה מפעפ לפעם ע"י הרוח הנושבת; נכנסתי לחדר שני לבקש מאת האחראי על הקשרים את מנורת הנפט שהיתה לו. הוא סרב למסרה לי אפילו לחמש דקות. ברגע זה נכנס מוטקה ואמר: “אם הדבר נחוץ לפצועים – מוכרחים לעשות זאת. הפסק את הכתיבה ומסור את המנורה”…

ביום ד', ב-11.30 בלילה, הופיעו פתאום ד“ר לאופר וד”ר ריס וביקשו שהקשרים אשר גרו בשכנותנו (וגרמו לרעש רב שהפצועים סבלו ממנו מאוד) יעזבו את חדריהם ויפנו אותם למען בית החולים. אח“כ פנו אליי והודיעו לי שהם עומדים להעביר עתה, בלילה, את כל בית החולים אל הבנין שלנו, ומאחר שאין להם יותר משני חדרים קטנים של הקשרים, הריהם חושבים להשכיב את הפצועים על המרפסת. המרפסת היתה מלאה רהיטים שהוצאו מן החדרים שנכנסו לתוכם, הרופאים הטילו עליי לפנות את המרפסת, לנקות ולהכין אותה לקראת בוא הפצועים. כשניסיתי למחות ולומר שאיני יודעת לאן להעביר את הרהיטים עתה, בחצות הלילה, לא רצו לשמוע לי. יש הכרח בדבר – הערבים קרובים מאוד לבית החולים וישנה סכנת ניתוק. “את מוכרחה למצוא דרך להכין את המקום, השתמשי באינטלגנציה העצמית שלך”. הסתכלתי כה וכה – אין איש. נכנסתי למטה, מצאתי שם את מלכה המורה (בחורה מצוינת!) וקראתי לה לעזרה. אחר כך נמצאו לי עוד שתי בחורות. הזזנו הצידה את כל הרהיטיים, הערמנו אותם זה על גבי זה בצידי המרפסת, וראה זה פלא: המרפסת פונתה. אח”כ שטפנו את הרצפה והכינונו הכול במשך זמן קצר ביותר, עמדנו לחכות לפצועים שיגיעו. אך הזמן עבר והם לא הגיעו; שלוש הבחורות הלכו, אני נשארתי. מלכה ביקשה שאקרא לכשאצטרך לה. הסתובבתי זמן רב וכבר חשבתי שכל התוכנית בוטלה.

פתאום ראיתי אותם באים… שורות-שורות של פצועים שיכלו באיזה אופן שהוא לעמוד על רגליהם. המחזה היה איום. הם היו עייפים כולם;העירו אותם משנתם וציוו עליהם ללכת. הם תמכו זה בזה ואזרו את שארית כוחותיהם לעבור את הדרך שלא היתה ארוכה ביותר, אך גם לא קצרה, ועברה דרך מעלות, מורדות צרים, פתחים נמוכים וכדומה. הם באו בידיים ריקות: ולי לא היה אף מזרון אחד על מה להשכיב או להושיב אותם. הושבתים על הרצפה ליד הקירות. הם ישבו, נאנחו, וביקשו מקום להניח את ראשם. הייתי אובדת עצות. פתאום התחילו לזרום המזרונים (סבלים מן התושבים הביאו אותם בזה אחר זה) ומייד אחריהם – אלונקות עם פצועים קשה. הייתי יחידה, והאלונקאים מאיצים בי: “מהרי, העבירי את הפצועים. יש לקחת את האלונקות בחזרה, על מנת להביא את הפצועים האחרים. יש להזדרז לפני שיאיר היום ולפני שתתחיל הרעשה”.

ביקשתי לקרוא למלכה, אך היא נקראה לפני כן לעזור בעבודת ביצורים. קראתי לחברה אחרת, אך היא ניעורה משנתה ולא הבינה מה נעשה סביבה. אחרי כמה רגעים חזרה למשכבה. בינתיים הגיעו עובדות מבית החולים, ושוב לא הייתי בודדה. עבדנו במהירות, אך חסרו לנו מזרונים, שמיכות ואף מקום פנוי. כן היו פצועים קשה שצריך היה להשכיבם דווקא במיטה. נכנסתי לחדרי, עוררתי בזהירות את הפצועים “שלי”, הוצאתים החוצה והשכבנו במקומם את הפצועים הקשים. העובדות והאחיות מבית החולים היו זרות בבנין ולא ידעו להתמצא בו בחשיכה. בכל דבר קטן פנו אליי. ידיי היו מלאות עבודה. כשהאיר הבוקר וכל הפצועים שכבו כבר, צנחתי אין אונים על איזה כר שמצאתי ונרדמתי. אך הרגשת מוסר כליות לא נתנה לי מנוח. אחרי חצי שעה בערך התעוררתי, הכרחתי את עצמי לקום ושלחתי את אחת הבחורות, שעדיין התרוצצה בין הבחורים למלא את מבוקשם, לנוח במקומי. התחלתי אני להתרוצץ. התחלתי לדאוג לצרכיו של כל בית החולים, לרבות חדר המיון שהועבר עוד באותו הלילה לבנין שלנו, לשני חדרים בקומת המרתף. האיר היום, וכבר הובאו פצועים חדשים, וכבר החלו בהגשת העזרה הראשונה ואפילו בניתוחים דחופים (שנעשו בשעת הדחק גם ביום) במקום החדש. הייתי צריכה לדאוג למים ואוכל לכולם. הסתבר ששתי הקשריות הקטנות לא היו יכולות לשאת בעצמן סירים עם אוכל למאה איש ומעלה, ולשם כך צריך היה לשלוח פועלים. פתאום התברר שהעובדות במטבח, שכעסו על שהשאירו אותן לבדן בחצר “משגב לדך”, החליטו לא להכין ארוחת בוקר. רצתי למטה, עוררתי את מוטקה, והוא יצא לסדר את הענין. בקיצור – ארוחת בוקר הגיעה אלינו בשעה 10. והפצועים רעבים וצמאים.

בינתיים התחילו לסדר את הפצועים בחדרים. הרופאים עברו בין הפצועים, כל מי שנראה להם כמבריא נשלח לעמדה או לחדרי הרזרבה (ברזרבה היו חיילים שנקראו לעזרה בכל פעם שאיזו עמדה היתה זקוקה לה, והם אשר הדפו את ההתפרצויות הקשות), והחדרים סודרו מחדש למען הפצועים הקשים. אשה אחת באה לקרוא לי להביא מיטות מהבתים הסמוכים, שנעזבו על ידי יושביהם. נשאנו בעצמנו את המיטות, ניקינו אותן והאחיות סידרו את הפצועים. רק התרוקנה המרפסת מפצועיה, התחילה הרעשה חזקה. פגזים נפלו בקרבת מקום ורסיסים נכנסו לתוך המרפסת. נשארו בה עדיין ילד אחד וזקן אחד. התכופפנו ומשכנו את המזרונים עם הפצועים לתוך החדר.

האחיות חילקו בינינו את התפקידים. נקבעו בחורות עובדות יום ועובדות לילה, ולכל אחת או שתיים מהן נמסר חדר לטיפול. גם האחיות חילקו ביניהן את שעות העבודה. לי נמסרה הנהלת המטבח והדאגה לניקיון. צריכה הייתי לדאוג לחלוקת ארוחות, למשקה חם (שהובא אף הוא מן המטבח) ולמים לכל בית החולים. אותו יום היו הרעשות רבות וממושכות ופצועים רבים זרמו במספר גדול לבית החולים. לא ידעתי כמה מנות לחלק. מדי פעם באו ומסרו לי שחסרות עוד מנות. הפצועים החדשים היו מפוזרים בחדרים שונים בקומת המרתף, בתוך חדרים פרטיים שתושביהם נתבקשו לפנותם למען הפצועים הללו. פעמים אחדות ירדתי בעצמי עם מנות האוכל; לא רציתי שכל הזמן תתרוצצנה הילדות. ההרעשה נמשכה בהפסקות כל היום, ואם היתה סכנה בהליכה זו עם מנות האוכל, רציתי, לפחות, להסתכן כמותן. ראיתי אז את הפצועים השותתים דם, השוכבים בחום בחדרים השונים. לא היו עובדות במספר מספיק לטפל בכולם. הם שכבו וגנחו, כשהזבובים מטרידים אותם. גם לי לא היה זמן להתעכב לידם. כלים לאכילה היו לי במספר מצומצם מאוד. צריך היה להקפיד כל הזמן שהכלים המלוכלכים יחזרו אליי, לרחוץ אותם במים קרים (גם אם היו מכוסים שומן) ולצקת בהם מנות חדשות בשביל אלה שטרם קיבלו. בשעת הארוחה התמלאה המרפסת מחדש בפצועים, שלא מצאו לעצמם מקום אחר (התושבים הבריאים הצטופפו במקומות ריכוז אחדים, בבתי כנסת, בתנאים קשים מאוד, ובצפיפות, מחנק וזוהמה. רק בודדים מאוד יכלו להישאר בבתיהם). לא היה, איפוא, מקום לאותם הפצועים שנשלחו מבית החולים. נמצאו להם מזרונים והם חזרו לשכב במרפסת, והתושבים, שרבים מהם התעצלו לעבוד וצריך היה להוציאם בכוח לעבודות הכרחיות – הצטופפו בשעת חלוקת האוכל מסביבי כדבורים מסביב לדבש. הם רצו שאחלק להם מנות עוד לפני שחילקתי מנות אוכל לפצועים או לרופאים. הייתי כועסת, מגרשת אותם והם חוזרים. העול היה כבד באמת.

כל דבר נתקל בקשיים. צריכה הייתי בעצמי לחפש אנשים שיביאו אוכל מן המטבח, לדאוג לכלים, למים. הפכתי להיות האחראית והמספקת של כל הצרכים החומריים (להבדיל מן הצרכים הרפואיים) של בית החולים. למדתי אז לפרוץ דלתות, להיכנס למטבחים, להחרים כלים, צלחות, כפות, ספלים ועוד. הכול היה נעלם ממני. עם כל ארוחה שנסתיימה נדלדל האוצר. עברתי, אמנם בחדרים ובלשתי אחר כל צלחת, או כף, אך לאחר כל ארוחה חסרו לי מחצית מספר הכלים שהיו לי לפניה, עד היום לא ברור לי לאן נעלמו. האם היו בינינו אוכלי צלחות וכפות? כל האווירה הזאת הכבידה מאוד ועל אף היותי רגילה בעיר העתיקה (גם לפני תקופת הקרבות) לאווירה של “סחיבות” (לקרוא לזה גניבות הרי אסור) – לא יכולתי מעולם להשלים עמה ותמיד הרגיזה אותי, ביחוד כשתמיד עמדה בפניי השאלה היכן להשיג כלים במקומם. פעם אחת הלכתי למטבח ביה“ס להביא כלים. לא מצאתי, כי כולם נלקחו כבר לעמדות ולמטבח הראשי, חלק גדול מן הכלים הלך לאיבוד בעמדות שנעזבו על ידינו; אך מצאתי בביה”ס סינורים של ילדים ומפות. לקחתי איתי ערימה גדולה של כלי לבן אלה והשתמשנו בהם בבית החולים במקום מפיות, מגבות, סדינים קטנים ועוד. לכל דבר נמצא שימוש, הכול היה חסר, וכל מה שנמצא הביא תועלת.

היו כמה חולים שלא יכלו לאכול לחם: מזונם היה מוכרח להיות נוזלי. האחיות דרשו ממני להכין להם תה. התחלתי “לשנורר” פרודוקטים בכל מיני מקומות, לרבות המטבח המרכזי. זה נתן לי מעט עלי תה, זה נתן סוכר, כאן השגתי פתיליה ובמטה מעט נפט. קיבלתי גם אבקת חלב וכך סיפקתי גם את הדרישה הזאת. כשראיתי אח"כ כיצד אחד הפצועים הללו שנפצע בפניו (הלסת התחתונה נפלה והתפרדה מן העליונה) מתחנן בבית החולים בעיר שיתנו לו עוד משהו לשתות ואינו מקבל את מבוקשו, חשבתי על כך שאנו, בתנאים שלנו, הצלחנו לספק את צרכיו, ואילו בבית חולים בעיר, שיש לו את כל התנאים הטובים ונהנה אפילו מחשמל, שמספקים רק לבתי חולים, בבית חולים זה אין מוכנים למאמץ נוסף למענו. נראה הדבר שאדם מוכן לעשות הרבה יותר דווקא כשהתנאים הם קשים ביותר. כשהכול בא בקלות, שוב אין רצון להתאמץ אפילו מאמץ קל.

כשהתחילו לרוקן ביום האחרון את המחסנים נתנו לי מצות ואפילו ביסקוויטים. הייתי מאושרת שהיה לנו מה לטבול בתה ולהאכיל בו את הפצועים הקשים.

יום הכניעה (יום ו', י"ט אייר, 28.5) היה יום קשה ומבולבל. אנשים הסתובבו מדוכאים, מבולבלים, חיילים עזבו את העמדות ובאו למטה לשאול על הנעשה. הם נדרשו לחזור לעמדות ולהחזיק בנשק. קשה היה להשיג מישהו שיעזור להביא את האוכל מן המטבח, שילך לדלות מים. כולם טענו: “למה לך מים, למה לך אוכל? הרי אנו נכנעים, אנו נוסעים לרבת עמון!”

אך בית החולים מוכרח היה להמשיך בעבודתו הרגילה. פצועים המשיכו להגיע, היינו מוכרחים להמשיך לדאוג לכול, כאילו אנו נשארים – הרי לא ידענו כיצד יתפתחו העניינים. זכורני שבמטבח ביקשו ממני להחזיר להם את סיר הבישול שמסרו לי להעברת האוכל, כדי שיוכלו להשתמש בו לצורך הטמנת החמין בתנור לכבוד שבת. בשעות הצהריים באו בריצה העובדות מן המטבח – בידיהן סירים עם ארוחת הצהריים והן מספרות שהערבים כבר נמצאים בחצר “משגב לדך”. נמצאו כמה בחורות אמיצות שרצו לשם והביאו את האוכל שנשאר. הביאו הכול, גם את מה שנועד לעמדות. ניגשתי למטה וביקשתי שיודיעו בעמדות כי ישלחו אליי את הקשרים לקבל את האוכל, אך איש לא נתן ליבו לכך. גם לחם, כלומר, פיתות, לא הביאו לנו – המאפיות כבר לא עבדו אותו יום. חילקתי את המרק לכל מי שנמצא בקרבת מקום, ואת מרק הפירות החלטתי להשאיר לערב.

בינתיים – שמועה רודפת שמועה. כל אחד מספר סיפור על המשא ומתן, ועל תנאי הכניעה. חברה אחת באה מודאגת: “עדינה! הערבים נמצאים ליד בית הכנסת האיסטמבולי.” ביקשתי לא לשמוע ולא לדעת דבר: “עליי לדאוג עכשיו לחלוקת הארוחה. אל תטרידו אותי בסיפורים, איני יכולה להועיל דבר. אהיה לפחות שקטה ואעשה את מלאכתי באמונה”. מפעם לפעם נכנסתי לחדרים לבקר את הפצועים. כולם היו מדוכאים מאוד. לא היה כבר כל טעם ולא רצון לשום דבר. ניגשתי אל יוסקה, סידרתי את הכריות מתחת לרגלו, והוא התחנן לפניי: “בואי, שבי קצת על המיטה”. ישבתי רגעים מספר ומייד נקראתי החוצה. צריך היה לסיים את העבודה בחוץ. ברגעי הפנאי הייתי מסננת מים לשתיה. ומביאה לכל חדר בקבוק מים מסוננים וכוסיות. אך הבקבוקים היו מתרוקנים במהירות רבה. הפצועים הירבו לשתות. הימים היו חמים והאחיות אמרו שיש להשקותם כמה שהם מבקשים, כדי למנוע ע"י הנוזלים את עליית החום. ומה היה לנו בשבילם מלבד המים?

לאחר שנחתם ההסכם על תנאי הכניעה הייתי סבורה שכבר יוצאים מכאן מייד. מיהרתי לחלק את מרק הפירות. לא רציתי להשאירו לערבים. כשגמרתי לחלק לכל הפצועים יכולתי להרשות לעצמי להיות רחבת לב. בינתיים פתחה האחראית את אחד המחסנים והוציאה משם את כל מה שיכלה למצוא - קופסאות בשר משומר, גבינה, ריבה, מצה ועוד. הלוחמים שהחלו לחזור מן העמדות, ואשר לא אכלו למן הבוקר, התנפלו על המציאה. עמדתי מן הצד וראיתי, כיצד מתפזרים כל הכלים שאספתי בעמל רב, כיצד מלכלכים את המטבח והמרפסת שכל הזמן דאגתי לנקותם. שוב לא היה חשוב לי דבר, שילכלכו, ישברו, יקלקלו, וכי מה? להשאיר לערבים? רוחי היתה נכאה, קשה היה עדיין להשלים עם המחשבה על כניעה ושבי. הצטערתי שאינני בחור. רציתי שגורלי יהיה כגורל כולם, אך לא רציתי ללכת כבחורה לשבי הערבי. רציתי באותו רגע להיות בחור וללכת עם כל הבחורים. בחורים מסרו לי מכתבים למסור בבתיהם. לקחתים והטמנתים בתוך בגדיי וחזייתי. חשבתי: אם יילקח ממני הסינור, הרי יאבדו גם המכתבים אשר בכיסי. עשיתי הכול בהגיון, אך בלבי לא האמנתי שאמנם אגיע העירה. קשה היה גם להאמין שהערבים יעמדו בדיבורם ויקיימו הבטחות.

התחיל להעריב. בית החולים התמלא אנשים שבאו להיפרד מעל הפצועים. שוב לא כיהינו בידם. עמדנו והסתכלנו במחזה המעציב. פצועה אחת, אסתי, ביקשה סידור מאת חברה שבאה לבקר אותה. השגנו לה סידור מאצל אחד השכנים והחברה ישבה לידה וקראה לפניה את תפילת המנחה. הפצועים היו מדוכאים מאוד. אחד מהם מצא אקדח, חטף אותו מיד אחת הבחורות ורצה, כנראה, לאבד עצמו לדעת. הבחורה פרצה בצעקות, הגיעו בחורים והוציאו את הכלי מידיו.

פתאום באו לקרוא לכל התושבים. שלחנו את הילדות אשר עבדו בבית החולים להצטרף אל הוריהן. לא ידענו אל נכון מה יהיה גורלנו וחשבנו שמוטב לא להפריד בינן לבין המשפחות. אחת המורות הצטרפה אלינו לעזרה, אך שאר הבחורות הלכו אף הן. גם המגינים התאספו כולם והלכו (אח"כ סיפרו לי שהם צעדו בשורות כיאות לאנשי צבא, וכך יצאו לשבי). יראנו, שמא יפתחו חיילינו בהר ציון בהתקפה מבלי שידעו כי נשארנו כאן לבדנו, אך לא יכולנו לעשות דבר. המשדר היה כבר שבור. חיילי הלגיון ביקשו להיכנס לבית החולים אך האחיות עצרו בעדם, באמרן – “רק אחרי שתהרגונו תוכלו להיכנס”. אורה ראתה את הלכלוך ואי הסדר שבסביבת המטבח ואמרה לי: “לא טוב הדבר. אל נא נתגלה בצורה כזאת לעיני אויבינו. נשמור על צורת חיים תרבותית, במידת האפשר, עד הרגע האחרון”. התחלנו לנקות ולסדר הכול. אורה עצמה עזרה על ידי.

הילדות-הקשריות כבר לא היו איתנו. לעומת זאת היו לנו ארבעה בחורים שהלבישו אותם בסינורים לבנים והרופא רשם אותם כסניטרים. לאחר שהוברר לנו שהערב כבר לא נצא מכאן התחלתי לדאוג לארוחת ערב. לשמחתי הרבה נותרו לי שתי חבילות מצה וכמה קופסאות ריבה. הכינונו כריכים ממצות וריבה וחילקנו לפצועים. אך משקה חם לא היה לנו, גם מים לא היו. בחבית נשארה רק כמות קטנה של מים ולא יכולנו לגשת אל הבאר לשאוב מים נוספים, כיון שהלגיון הקיף את הבית, ובשכונה פשט האספסוף הערבי. לא היה כדאי להסתכן בגלל המים. שמרתי על הכמות הקטנה שנשארה לי למען הפצועים הקשים. אך כולם היו צמאים וכל אחד היה בא לבקש מעט מים. עמדתי ליד החבית כשוטר ולא נתתי לאיש לשתות. אנשים התחננו לפניי: “רק טיפה אחת”. אך הייתי תקיפה בדעתי: המים נועדו לחולים הקשים! פתאום עלה בדעתי להכין תה. מילאתי פח מים, מצאתי פרימוסים והחלטתי להרתיח תה. אך הפרימוסים התקלקלו. קראנו לאחת הבחורות שנשארה איתנו והיתה מומחית לבישול על עצים, והיא קיבלה על עצמה להרתיח מים באש העצים. פתאום נזכרה שליל שבת הלילה. אמרתי לה: “אין דבר, הפצועים צמאים מאוד ויש ביניהם פצועים שזקוקים מאוד לתה זה, בשבילם מותר גם לחלל את השבת”. אח“כ נוכחתי שאין לי סוכר בכמות מספקת. החלטתי להגיש את התה בלא סוכר ולהמתיק רק את המשקה של הפצועים הקשים. אך פתאום קמה בהלה. האספסוף הערבי החל להצית את הבתים ברחוב היהודים. הוא היה משולהב כולו ורצה להתפרץ אלינו. הלגיון הבטיח לשמור עלינו, אך אף על פי כן החלטנו להעלות את הפצועים ששכבו בקומת המרתף (הם נפצעו ביום האחרון ועדיין היו זקוקים לטיפול) אל הקומה שלנו. המרפסת היתה כבר מלאה ולא היה מקום להניח מזרון. אך לא היתה ברירה. צופפנו עוד יותר את השוכבים. המרפסת היתה חשוכה, ואני הסתובבתי וחיפשתי מקום לאחד הפצועים שהעלוהו זה עתה. פצועה אחת בכתה לפניי: “למה העלוני הנה. היה זה טוב למטה. מדוע מטלטלים אותי?” הבטחתי לה שכאן יותר בטוח. פתאום נשמעו קריאות: “כל הפצועים שיכולים לקום יקומו ויעזרו לפתוח את השער. המתים נשרפים”. לא הבינותי את פשר הקריאות. כנראה שרצו להוציא את גוויות המתים מן הימים האחרונים, שלא הספקנו עדיין לקברם, דרך השער אל הרחוב שליד החומה, כיון שהאש מרחוב היהודים התקרבה אל החדר בו שוכנו הגוויות. בינתיים נפרץ השער ע”י הלגיונרים ומר ויינגארטן ובתו נכנסו דרכו מבוהלים. הם ראו את האש מרחוק וחשבו כי בית החולים כבר עלה באש. אחרי משא ומתן עם אנשי הלגיון הוחלט להניח לעת עתה למתים, ולהציל תחילה את החיים, ע"י העברתם אל מפקדת הלגיון, בקונבנט הארמני.

בבית החולים הסתובבו כל הזמן חיילי הלגיון והסתכלו בחדרים. לא הצטערתי על כך. אדרבא, יראו נא מה רבים הפצועים וידעו כי לא לשווא נכנענו. נכנענו רק לאחר שסבלנו אבידות רבות. חיילים אלה התנהגו יפה. קציניהם הסתובבו ושמרו עליהם. הם גם הסכימו לעזור לנו בהעברת הפצועים.

ידענו שלא נוכל להעביר את כל הפצועים באלונקות. כיון שהפצועים היו רבים, ואלונקות היו לנו במספר מצומצם, וכן צריך היה למהר ולהחיש את הענין. מאשה העבירה קול במחנה: “כל פצוע המסוגל לעמוד על רגליו, ואפילו אם הוא צולע, יקום וילך ברגליו. נצא שיירות-שיירות ונתמוך זה בזה”. אח"כ התחילו האחיות לעבור בין הפצועים, להנעיל את מי ששכב יחף ולדבר על לב הפצועים שלא האמינו בכוחותיהם, כי אכן, יקומו וילכו ברגליהם, כיון שאין ברירה אחרת.

הבנין היה חשוך. מנורות נפט קטנות עזרו לגרש ולו במקצת את החשיכה, אך לא לבטל אותה. האחיות הסתובבו מבלי לדעת אל נכון מה לעשות, אף העובדות שהתרוצצו ממקום למקום. ראיתי שלא אוכל לעשות מאומה. נכנסתי לאחד החדרים וישבתי בפינת אחד המזרונים, הפצועים היו נרגשים. איש לא ידע מתי יוציאוהו מכאן. שמענו מרחוק את קולות הצהלה של האספסוף הערבי וההרגשה לא היתה בטוחה ביותר. הפצועים החלו לראות שחורות. אך לי כבר לא איכפת היה מאומה. למעשה הייתי מוכנה באותו רגע שתיפול פצצה ותהרוס את הבית כולו על יושביו. לא היה לי כבר מרץ ורצון להמשיך בנדודים, לנדוד עם מספר כה גדול של פצועים ממקום למקום. לא היה לי גם יחס של אמון לערבים – לא היה הביטחון שאמנם במפקדת הליגיון יוטב גורלנו. ההגיון אמר שזוהי הדרך הנכונה, אך הרגש התנגד לכך. הייתי עייפה, אמרתי לפצועים שאם יצטרכו לי, יעירו אותי והחילותי לנמנם. התעוררתי אחרי כחצי שעה. כולם התפלאו: כיצד יכולה את לישון ברגעים כאלה? שיירות ההולכים (או הצולעים) כבר היו נכונות לדרך. יהודית ויינגארטן הלכה בראש. ניגשתי אל אורה וביקשתי שתמסור לי איזו עבודה. היא הציעה לי לעזור בהעברת האלונקה של פצועה אחת, שמצבה היה קשה מאוד. אחזתי באחת הידיות ובשלוש האחרות אחזו שלושה בחורים (איני זוכרת אם היו יהודים או ערבים; דומני שערבים). כשהגענו לפתח צר שצריך היה לעבור אותו ולפנות מייד שמאלה, נדחקתי קצת הצידה על ידי הסיבוב. האלונקה שקעה לצידי, לא עצרתי כוח להחזיק אותה במצב מאוזן והפצועה החליקה ונפלה. היא החלה צועקת: “למה אתם מפילים אותי?” נבהלתי, שהרי ידעתי שאסור לגרום לה לתזוזה חזקה. החילותי לקרוא לעזרה ואורה באה והשכיבה אותה שנית. ניגש יוסף הסניטר ולקח מידי את ידית האלונקה. חזרתי וביקשתי לי עבודה אחרת. מסרו לי מזרון לשאתו. היתה עימנו עוד בחורה עם מזרון. ערבים נשאו אלונקות ואנחנו נשלחנו ללוותם. שמעתי את יהודית צועקת: “מאשה, האש בחצר!” לא ידעתי בדיוק לאיזו חצר היא מתכוונת, אך רק ברגע זה תפסתי את חומרת המצב. שוב אנו צפויים להישרף באש; עתה לא יעמוד לנו יותר כיוון הרוח. עתה רצים הערבים מבית לבית ומציתים את הכול.

יצאתי בשיירה. עברנו דרך מערבים צרים, הדרך היתה זרועה אבנים, המזרון הכביד על כתפי, פעמים אחדות החליק ונפל, אך אני השתדלתי שלא לפגר. הרמתיו ונשאתיו הלאה. הערבים אף הם עמדו מפעם לפעם והניחו את האלונקות, אנו הפצרנו בהם שימשיכו ללכת. חשבתי כל הזמן כיצד עצרו הפצועים, שהלכו ברגל, כוח לעבור את הדרך הקשה הזאת? כיצד הצליחו לעבור בצליעה דרך זו?

הגענו עד חצר הקונבנט הארמני. שם היו אלונקות מפוזרות. יהודית שוחחה עם הקצין הערבי, שסמל הצלב האדום על זרועו, והוא נתן את פקודותיו לחיילים להעלות את הפצועים למעלה. אני לא הספקתי לעלות. כשהשתחררו כמה אלונקות לקחנו אותן אתנו ועמדנו לחזור. הקצין ליווה אותנו, אך משהגענו עד הרחבה שליד רחוב היהודים (החקורה הספרדית) ראה מרחוק את האספסוף הערבי כשהוא בוזז ושורף, נתמלא חימה ועזב אותנו על מנת להכות את הפורעים. שמענו גם יריות ואני כולי חוסר סבלנות. מה יועילו לנו עתה המכות הללו? עלינו למהר לחזור לבית החולים ולהמשיך בהעברת הפצועים, להציל אותם מן האש.

סוף סוף הגענו בחזרה עד בית החולים. הסתבר שהאש עודה רחוקה, אך מספר הפצועים שיש להעבירם עודו רב. שוב יצאנו ללוות את השיירה כשאנו נושאות מזרונים. ליד גדר הקונבנט הארמני מבחוץ פגשנו ביהודים יושבים על גבי הקרקע. נסתבר שאלו הם אחרוני התושבים שלא הספיקו לצאת דרך שער ציון. היו ביניהם זקנים ואף תינוקות, מחזה מזעזע. זוג זקנים ניגש אל אחד הערבים והתחנן לפניו שיביאו להם מים. הם הביאו ספל מים והזקן קד והשתחווה לפני הערבים. בושה כיסתה את פניי: העד כדי כך הושפלנו? האין להם לזקנים אלה כל רגש של כבוד? אם עם תינוקת על זרועותיה רצה אחרי אחד הערבים. היא סיפרה שהבטיחו לה להביא לה משהו למען התינוק. לא יכולתי להאשים את המסכנה, אך ההשפלה דיכאה אותי. אלא שלא היה זמן להרבות במחשבות. בחורה אחת שהיתה ידועה לי כבלתי שפויה בדעתה, הסתובבה אף היא בין הערבים. הוכרחתי להציגה כמשוגעת (“הדא מג’נונה”). הם נענעו בראשיהם בחשד. האמנם היא מטורפת? יחסם היה הגון, היו מוכנים לספק את המים ואף ריחמו במקצת על הזקנים והתינוקות, אך לשאת פצועים התעצלו במקצת והשתדלו להשתמט. וסוף סוף מה מחייב אותם להתאמץ ולשאת אלונקות כבדות שבהן שוכבים אויביהם?

המשכתי בדרכי. שוב הנחתי את משאי בחצר וחזרתי. פתאום שמעתי קול קורא לי: “עדינה! לכי לעזור לשאת את שאר ישוב” (אחד הפצועים). התחלתי לרוץ לקראת הפצוע, והנה ראיתי מחזה מדהים: שאר ישוב דילג על רגלו האחת כשהוא נשען על כתפי שני ערבים. הרגל השניה היתה כולה נתונה בגבס. הערבים לא נהגו בו זהירת ועדינות מיוחדת והוא נאנק מכאב. אך לפני שהספקתי לגשת אליו ראיתי לתמהוני הרב את מרדכי כשהוא הולך יחידי עטוף בשמיכה. רגליו היחפות והדקות נתונות בתוך נעליים גדולות, ולאור הירח נראו פניו חוורים ונפולים (האחות תיארה אותו אח"כ בדמות מלאך המוות שיצא לטייל ואמנם התיאור התאים למציאות); נדהמתי: האמנם עד כדי כך הגיעו פני הדברים שפצוע מסוכן, שבתחילת הערב קיבל גם חום גבוה (לאחר שנודע לו על הכניעה) וכתוצאה מזה נתנו לו זריקת מורפיום, לפצוע כזה נתנו ללכת ברגל? פחד תקפני. השארתי את שאר ישוב בידי נושאיו השניים וניגשתי אל מרדכי. תמכתי בו והלכתי לידו. הוא התאונן בפניי: “הבטיחו לי שיקחו אותי באלונקה”. עניתי לו בקול בוכים: “אבל, חביבי, אינך יודע כלל באיזה מצב אנו נמצאים! האש הולכת וקרבה לבית החולים והאספסוף המשתולל בעקבותיה. עלינו להוציא את כולם ולהצילם”. הוא שתק רגעים מספר, אח"כ התגבר, כנראה, על חולשתו, ואמר: “אני הרי הולך לבדי; הניחיני ולכי לעזור להוציא את הפצועים האחרים”. לא קמה בי הרוח לעשות כדבריו. חששתי שמא יפול בדרך, ויישאר לבדו ברחוב השומם בין ערבים. חשבתי גם שאם אלך – אוכל להעיף עין מפעם לפעם גם לצד שאר ישוב, שלא יעזבוהו הערבים. הדרך קשתה על המפקד הפצוע, והוא נאנח כל הזמן. ניסיתי לעודדו: “עוד מעט, עוד מעט נגיע”. יראתי שמא יבקש לעמוד לנוח. לכך כבר לא הספיקה סבלנותי.

הגענו לחצר ועברנו אותה. עלינו למעלה, העליה עד הקומה השלישית היתה מאוד קשה. הפצוע נאנק. עצרתי את נשימתי וביקשתי רק דבר אחד – שנגיע עד הדיוטה השלישית ללא תקלה. והגענו. אך מזרון לא נמצא לנו. מצאנו שק חול מונח ליד הקיר. הפצוע ישב עליו ואמר כי הוא מסתפק בכך ואני יכולה כבר ללכת. ירדתי בריצה מעל המדרגות. פגשתי באהרונצ’יק כשאחת מעיניו היתה קשורה. “לאן?” שאלתיו. – “לעזור בהעלאת האלונקות”. רעדתי כולי. האמנם לכך הגענו, שפצועים שעינם קשורה יעבירו בלילה אלונקות? ניסיתי לעכב בידו, אך הוא אמר: “מוכרחים לעזור”. ירדתי למטה והנה ניגשה אליי יהודית ובקשה בפיה: “אין לי יותר כוח ללכת”, אמרה, “עייפתי מאוד. אמרי נא לאחותי שתמסור את המזוודות לקצין השמן, והוא כבר ידאג שהכול יגיע בשלום”. נדהמתי, אך שתקתי. חברתי שעמדה לידי פרצה בקריאה: “יהודית! הפצועים נמצאים בסכנה, ואת דואגת לחפצייך?” כתשובה פתחה יהודית בצעקות: “מה אתם רוצים ממני? עשיתי היום מספיק למענכם. מגיע גם לי משהו. ביתנו על כל אשר בו עלה באש. מזוודות בודדות אלו נשארו לנו מכל רכושנו. זה מגיע לי! אתן יש לכן בתים בעיר. תגיעו הביתה. ואני נשארתי בלא כלום! אם אני רוצה, הריני יכולה לומר לקצין שלא יעלה את הפצועים למעלה”. ומייד, לפני שהספקנו לפתוח את פינו, פנתה אל הקצין באנגלית: “אינני מרשה להעלות את הפצועים למעלה כל זמן שלא יובאו לי חפציי”. רמזתי לחברתי שתשתוק ואני התחננתי לפניה: “יהודית, השתדלי להעלות את הפצועים, אנו זקוקים לאלונקות. תני להציל את הפצועים, אל תשאירי אותם כאן בחצר, בין הפצועים הערבים המוטלים בכל פינה. יהודית! בידי אביא לך את חפצייך, רק דאגי לפצועים!” היא נרגעה ואני לא רציתי עוד לחכות לשומר אשר ילווה אותנו. יצאנו עם אלונקות בידינו לעבר בנין בית החולים. בדרך שאלתי את עצמי: האמנם נספיק להגיע לפני שהאש תתפשט? או אולי, חלילה, כבר נשרפו כולם? היתה לי הרגשה של מוסר כליות על שיצאתי מבית החולים בשעה שחלק מן הפצועים, וכן הרופאים והאחיות, עוד נשארו בו. ואני הרי אמרתי פעם שאשאר אחרונה. שאלתי את עצמי מה אעשה אם אמצא את הבנין באש? האקפוץ לתוכו או האם אציל את חיי?

עברנו בקרבת האספסוף הערבי. החשנו את צעדינו עד כדי ריצה ממש, והאספסוף לא הרגיש בנו. הגענו בשלום. האחות מיינה את הפצועים. עברתי אחריה בחדרים. ראיתי את הפצועים כשהם מודאגים וחסרי סבלנות. “מתי יגיע תורנו?” אך האש עוד היתה רחוקה. נרגעתי במקצת. מסרתי למאשה את דברי אחותה והיא נדהמה: “השתגעה?” אמרה, ומסרה את הענין לטיפולו של אביה.

שוב יצאנו בשיירה. אלונקות מובלות ע"י ערבים, שתי בחורות ובחור כשמזרונים על כתפיהם (הוחלט שבחור אחד ילך איתנו, למען לא תישארנה בחורות לבדן בין הערבים). הגענו עד פתח הכניסה לחצר הארמנית. הערבים הניחו את האלונקה ולא רצו ללכת. הבחור והחברה השניה המשיכו ללכת ואני נשארתי לשמור על הפצוע. זה היה יעקב, החבלן שלנו, בחור בריא וגבוה וכנראה שהכביד כהוגן על נושאיו. התחלתי להתחנן לפני כל ערבי שעבר שיעזור לי בהעברת האלונקה הלאה. אך כולם השתמטו ממני. פתאום עבר לידי הקצין שסמל הצלב האדום על זרועו. פניתי אליו באנגלית (הוא דיבר אנגלית רהוטה), וביקשתיו שידאג להעברת האלונקה. בלא חפץ נתן את פקודתו לארבעה ערבים שהסתובבו בקרבת מקום. הם הרימו את האלונקה והמסע זז. כשנכנסתי לחדר נזכרתי במרדכי שהשארתיו על גבי שק חול. נזכרתי גם שהבטחתי לאורה לעלות למעלה ולראות אם דאגו לו למזרון. עליתי ומצאתיו שוכב על מזרון ושק החול משמש לו במקום כר. שוב כאב לבי. הוא היה פצוע בריאה וזקוק לכר רך מאחורי גבו. אך שוב לא יכולתי לעזור לו במאומה. ירדתי למטה. ברגע זה הכניסו לחצר את יוסקה. שני ערבים טלטלהו קדימה. רגלו, שכה הרביתי לפנקה, לרפד אותה בכריות ולהניחה תמיד במנוחה, רגלו זו היתה תלויה ומטולטלת מצד אל צד. על גבו היה תרמילו ובו כמה חפצים ששמר תמיד במיטתו. הוא נראה עייף מאוד. הבינותי כמה הכאיבה לו הדרך האיומה שעבר. הערבים הושיבוהו על הארץ על גבי אבנים. הורדתי מעליו את התרמיל והנחתי מתחת לרגלו. אם אין כריות, יהיה לפחות תרמיל. הוא התחנן לפניי: “עדינה, תשארי איתי, תתמכי ברגלי לכשיעלוני למעלה”. עניתי: “לא, יוסקה, אני מוכרחה לחזור ולהציל את הפצועים”. החבר ושתי בחורות חזרו מן הבנין. יהודית כבר לא היתה, היא עייפה מאוד והלכה לנוח. החלטנו שאי אפשר להשאיר את הפצועים לבדם בחצר, ועל כן הציעה אחת הבחורות שהיא תישאר עם הפצועים, ושלושתנו נחזור לבית החולים. שומר אחד מאנשי הלגיון הלך איתנו להגן עלינו בפני האספסוף, ולהודיע ללגיונרים שיניחו לנו לעבוד.

הגענו עד חצי הדרך, והנה אנו רואים: אלונקה עם פצוע קשה מונחת בצדי הדרך. מה לעשות? ערבים ניגשו אלינו. ביקשנום לעזור בנשיאת האלונקה, שלושה מהם החזיקו בשלוש ידיות. הרמתי את הרביעית והחלטתי לחזור עימהם, החבר והבחורה השניה בלווית השומר המשיכו בדרכם. אח"כ חשבתי כי היה זה מעשה טיפשי ביותר, הרי יותר נכון היה שאנו שתי הבחורות נלך עם השומר, והבחור יחזור עם האלונקה, אך כיון שהוא שתק כל הזמן (הוא היה המום במקצת) לא יכולנו להציע לו זאת. הלכתי כברת דרך קטנה, ופתאום ניגש אליי ערבי ואמר בערבית: “את, גברת (סיט), תני לי לשאת את האלונקה”. מסרתי לו, המשא היה כבד למדיי. הלכתי בצידי האלונקה לשמור על הפצוע לבל יעזב עוד. ערבי אחד שהלך בקרבת מקום התקרב אליי והלך לצידי. וערבי, אפילו אם הוא לגיונר, ואפילו קיבל פקודה חמורה לנהוג עימנו יפה, כיאות לחייל בצבא “מודרני” ומסודר, הרי סוף סוף היה ערבי. בנוכחות בחורה לא יכול היה לשלוט ברוחו. בכל מצב אחר הייתי בוודאי פורצת בצעקות, מקללת אותו או “לפחות” “מעיפה” לו סטירת לחי כיאות לו. אך עתה ידעתי שגורלו של הפצוע תלוי בהתנהגותי, ידעתי שהוא עלול שוב להיעזב על אם הדרך. הייתי מוכרחה לשאת הכול בשתיקה. התנערתי מעליו: החשתי את צעדיי והתרחקתי ממנו. התפטרתי בשתיקה מן הצביטות וממגע היד המטונפת הזאת. כשהונח לי, חשבתי במרירות: “מה עוד נכון לנו בליל אימים זה? על אילו מכשולים נצטרך עוד להתגבר?”

כשחזרתי לבדי בפעם האחרונה לבית החולים נשארו עוד חמישה פצועים שצריך היה להעבירם. איני זוכרת מה נשאתי איתי לאחרונה, אם מזרון או שתמכתי באלונקה. הלילה היה כה איום, עד שקשה לי להיזכר בפרטי המאורעות שאירעו בו. זכורני רק, כי לאחר שהגעתי לחצר הקונבנט הארמני ראיתי שכמה פצועים שלנו נשארו שכובים על אלונקות בחצר זו, בין הפצועים הערבים שהיו מוטלים אף הם על גבי הקרקע, או על אלונקות. החלטתי שאסור להשאירם לבדם. חשבתי, אמנם, כי ישאר בחור איתם, אך כיון שהסניטרים כולם היו כבר למעלה בבנין, נשארתי לבדי.

לא נעם לי הדבר להישאר יחידה כאן. הן את הטוב המועד לבחורה יחידה בין ערבים כבר טעמתי! ישבתי ליד הקיר דומם. איש מן הפצועים לא זע ולא קרא לי. הם ישנו כנראה. גם ערבים לא נראו בסביבה. אחרי זמן מה הגיעו האחיות והרופאים ומזוודות קטנות בידיהם, שארית חפציהם. הם סיפרו שיצאו האחרונים מן הבנין לאחר שהצליחו להוציא את כל הפצועים לפני שהאש הגיעה לבנין (האש הגיעה עד החצר, והחדר שלתוכו הוכנסו קרבנות היומיים האחרונים עלה כבר באש) – המתים נשרפו, אך לפחות הצלחנו להציל את החיים.

האחיות והרופאים עלו למעלה ושוב נשארתי לבדי. איני יודעת כמה זמן ישבתי. הרגעים נדמו כשעות ארוכות. לבסוף ירדה אורה בלווית החובשת מלכה ושני סניטרים. שבעת הפצועים שנשארו בחצר היו שכובים על אלונקות בצורה מיטות עשויות מחומר שקל לשאתו (אלומיניום). מיטות אלו אי אפשר היה להעביר מבעד הפתח הצר שהוביל אל החצר הפנימית שליד הבנין. נאלצנו להעביר כל אחד מן הפצועים לאלונקה רגילה, לעבור את הפתח בשניים, כי לא היה מקום לארבעה נושאים. היה זה פתח נמוך, וצריך היה להתכופף. מתחתיו היו שתי מדרגות שצריך היה לעבור אותן תוך כדי כפיפה. אחר כך הנחנו את האלונקה בעבר השני, העברנו את המיטה ריקה דרך הפתח, שוב העברנו את הפצוע אל המיטה, ומשם למעלה אל המרפסת, וממנה לקומה השלישית. מלכה היתה כבר יגעה מאוד מאוד (היא עבדה גם בלילה הקודם, בשעות שאורה ואני ישנו). גם ה“סניטרים” היו יגעים. את רוב העבודה עשתה אורה, כשאני עוזרת על ידה. היא העבירה את כל הפצועים דרך הפתח, וכן העבירה אותם מן האלונקות למיטות וחזרה. את העלאת האלונקות לקומה העליונה קיבלנו על עצמנו, שני הסניטרים, החובשת ואני. התחלקנו זוגות-זוגות. בחור ובחורה לפנים, בחור ובחורה מאחור, כדי לחלק את הכובד באופן שווה. מפעם לפעם היינו גם מתחלפים במקומות, כי בזמן העליה במדרגות היה הכובד עובר אחורנית. כן היו הפצועים מטלטלים מצד אל צד, וכל הזמן פחדנו שמא יפלו. היינו תומכים באלונקה מכל צדיה לבל יפלו. כשראיתי שמלכה עייפה מאוד הצעתי לה שהיא תלך כל הזמן לפנים. היא טענה כל העת שכוחותיה עוזבים אותה, עוד מעט ותיפול, אף על פי כן לא רצתה לעזוב את הפצועים והמשיכה עד הסוף. לו אמר לי איש, שאני אוכל לשאת אלונקות כבדות על גבי מדרגות, שאוכל להעביר בשתיים (יחד עם עוד בחורה אחת בלבד) אלונקות דרך מעבר צר, נמוך ומורכב ממדרגות, לא הייתי מאמינה לו לעולם. אך זו היתה עובדה; מול פני האש המתקרבת – יכולנו לעשות הכול, הכול. את שני הפצועים האחרונים העברנו דרך המעבר הצר, אך אורה החליטה שלא להעלותם למעלה. לא היו כבר כוחות לכך, ולא היה הכרח בדבר. “סניטר” אחד נשאר לשמור עליהם. רגעים אחדים לפני כן, כשאורה נשארה לבדה, שמענו קולות מעברה. שאלונה לפשר הדבר, והיא אמרה: “לא כלום, המשיכו”. אחר כך סיפרה לנו כי נער ערבי נטפל אליה, והיא נתנה לו סטירת לחי. מייד הופיע אחד הלגיונרים ונתן לו סטירת לחי שניה.

ב-5 לפנות בוקר עלינו למעלה. מצאנו את כל הפצועים שוכבים, זה בכה וזה בכה; זה על מזרון, זה על שמיכה וזה על מיטה קלה. רבים ישנו, במסדרון מצאנו שתי בחורות יושבות ליד מיטת אחת הפצועות ובוכות. “מה קרה?” “אסתי גוססת”. גם זה היה מוכרח לקרות לקראת סיומו של ליל בלהות זה. אסתי, מה חמודה היתה! היא באה לעיר העתיקה בסוף הפסח. פגשתיה בחדר האוכל ביום בואה. היתה קצת נבוכה. היא נכנסה לעיר העתיקה על מנת להחליף את אחת הבחורות שהיתה כבר זמן רב במצור. נכנסה תחת המסווה של מורה (ואמנם היתה זמן מה מורה לאנגלית בבית הספר “אוולינה דה רוטשילד”), אך לא התכוונה לעבוד בהוראה. עזרתי לה להסתדר. הוריתיה אל מי תפנה. אחת המדריכות במועדון הכירה אותה עוד בעיר החדשה, והיא הביאה אותה באותו ערב שבת לארוחה המשותפת של המשלחת החינוכית. וכך נכנסה לחברתנו. כולנו חיבבנו אותה. מינו אותה למזכירת קטע. כשהתחילו הקרבות דאגה לכל העמדות אשר בקטע, דאגה להמציא אוכל ונשק לאנשים. עברה מעמדה לעמדה, עודדה את האנשים, שאלה לצרכיהם. בשקט הלכה לה. במין שלווה מיוחדת במינה. בין פגזים וכדורים טופפה בטוחות. כדור חוזר פגע בצידה. הפצרנו בה שתשכב, אך היא סירבה. אין צורך ואין פנאי לשכב. זכורתני כיצד נכנסה לעמדה שהייתי בה וראתה כי כל הכריכים ששלחה לארוחת הבוקר התכסו שכבת פיח מן הפגזים. גערה בנו: “מדוע לא כיסיתם את האוכל?” “אסתי”, אמרתי לה, “כשנופל פגז אנו רואים פח עם חומר נפץ בנפילתו. אין איש נותן עוד את לבו לאוכל שלא יתלכלך”. “אינך צריכה לספר לי על כך”, אמרה, “הייתי באנגליה בזמן ההפצצות, ואני יודעת שצריך לחשוב על כל דבר ולדאוג גם לאוכל שלא יתלכלך”, אמרה והלכה. אחרי כרבע שעה הופיעו כריכים חדשים – נקיים, מכוסים, במו ידיה. גם לאחר שנסוגונו מן הקטע שלה התרוצצה בין העמדות לדאוג לכולם ולעודד את כולם. היא בלשה אחרי העריקים והחזירה אותם לעמדות. פעם מצאתיה בוכה בחצר, הכנסתי אותה לחדרי, השכבתיה על מיטתי והלכתי לעבודתי. היא חזרה אליי אחרי זמן מה שקטה יותר. ושוב המשיכה בעבודה. גרם לה מזלה שנקלעה לעמדה אחת בדיוק בשעה שערבים התקרבו אליה והניחו חומר נפץ בקרבתה. הבנין התפוצץ ועשרה חברים נפצעו. היא היתה היחידה שפצעיה היו קשים מאוד. הרופאים לא האמינו שיצליחו להצילה. אף על פי כן עשו הכול. אסור היה לגעת בה או להזיזה. כנראה שנפגעה בחוט השדרה, כיון שחצי הגוף התחתון כולו היה משותק. היא שכבה כל הזמן וגנחה. מאכלה היה נוזלי בלבד, אך היתה כל הזמן בהכרה מלאה. אח"כ ביקשתני שאומר לאהרונצ’יק להיזהר מפני החייל האנגלי שנשאר איתנו. קראתי לאהרונצ’יק לגשת אליה והיא גילתה לפניו את דאגותיה. גם במצב הקשה שהיתה נתונה בו המשיכה לדאוג לכולנו.

לבי התכווץ בקרבי. הסתובבתי ליד המיטה. חשבתי – אולי עוד תגיד משהו. אך היא שכבה דומם. נשימתה שקטה מאוד, שוב לא נאנחה. פניה היו שקטים, שלווים, כשם שהיו בהיותה בריאה…

אורה ניגשה. הסתכלה בה, הרימה את השמיכה וכיסתה את פניה. נגמר הכול, ובאיזו פשטות אכזרית!…

לא עצרתי כוח יותר. ניגשתי לחלון ופרצתי בבכי. איני יודעת על מה בכיתי יותר, אם על חייה הצעירים של אסתי שנסתיימו כך בשקט; אם בגלל ליל האימים שעבר עלינו, או אולי מתוך חולשה. היה זה בוודאי איזה כאב עמוק יותר עם חולשה שגרמו לבכי. הסתכלתי בעד החלון וראיתי את הרובע היהודי, את שלדי הבתים העשויים אבן שנותרו אחרי השריפה. אותות ההרס האיום ניכרו גם מרחוק. היכן הם בתי הכנסת המפוארים של העיר העתיקה?

שוב גבר זרם הדמעות. הכול הכאיב לי. כל דבר שראו עיניי היה בו מן המכאיב והפוגע. אורה היתה היחידה שלא בכתה. היא ביקשה שניכנס לאחד מחדרי הפצועים, נשכב באיזו פינה ושם נוכל לבכות. אל נא יראונו הערבים בבכייתנו. עשינו כבקשתה. היא צדקה, אך לא היה לי כבר כוח לחשוב על כך. כשפניתי להיכנס לחדר פגשתי בקצין הערבי. הוא שאלני מה קרה לפצועה השוכבת בזה. הניעותי בראשי בעצב, כשעיני אדומות: “מתה”, אמרתי לו. הוא הסתכל בי דומם. נדמה לי שאפילו השתתף בצערי.

נכנסתי פנימה. הפצועים היו מפוזרים בארבעה חדרים, ושכבו צפופים למדיי. כמעט כולם ישנו. גם הרופאים, האחיות והעובדות היו עייפים מאוד ושכבו לנוח. אני בלבד לא הרגשתי עדיין בעייפות, בזכות השינה שישנתי בלילה הקודם. עברתי מחדר לחדר לראות, אולי יש לעשות משהו למען הפצועים. לא היו שמיכות במידה מספקת. ראיתי ילד פצוע, שידעתי כי חומו עלה אתמול, והנה הוא שוכב בלתי מכוסה. לא יכולתי למצוא בשבילו שמיכה, אך קירבתי אותו אל הפצוע ששכב לידו וכיסיתי את שניהם בשמיכה אחת.

אחר כך התברר לי, כי על אף דאגת האחיות להעביר לכאן את הכלים והמכשירים מבית החולים, הרי כיון שמסרו הכול על ידי הערבים, הגיע רק חלק קטן מן המכשירים. כל מכשירי חדר הניתוח אבדו בדרך. כן לא נמצאו לנו אף סיר ובקבוק. היו איתנו 119 פצועים וחולים (החולים של בית החולים “משגב לדך”). חלק מהם לא יכול היה לקום ממקומו. מה לעשות? חיפשתי ומצאתי בקבוק חרס של מים והשתמשתי בו במקום בקבוק. העברתי אותו מאחד לשני על פני ארבעת החדרים. אחר כך הכשרנו קופסת פח (מסוג הקופסאות של ביסקויט “פרומין”) לשמש במקום סיר. כל מי שיכול היה לצלוע איך שהוא ולהגיע עד בית השימוש עשה זאת. מי שהיה זקוק לעזרה, היינו תומכות בו משני צידיו ומובילות אותו לשם בכבוד רב. עם כל הכאב והסבל שנגרם ע"י כך לפצוע ואי הנעימות שנגרמה לנו, היה בכך מן המגוחך וכולנו צחקנו.

ככלות הכול נשארה בעיה שלא יכולנו לפתרה. שתי ילדות פצועות קשה ואי אפשר היה להן להתרומם. מה לעשות, והילדות בוכות ומבקשות סיר? בתחילה טענתי שנצא מכאן עוד מעט, ושתחזקנה מעמד עד שנגיע העירה. אך ה“עוד מעט” לא בא. העניינים נמשכו בלי סוף, ובלי שנדע מתי יהיה הסוף. פניתי אל האחות לבקש עצה, אך אף אחת לא מצאה עצה. בסוף מצאתי יעה של אשפה. החלטתי להשתמש בו אם כי היה מלוכלך מאוד מאוד. רציתי לעטפו בנייר, אך לא נמצא.

הזוהמה כבר לא השפיעה עלינו. הכול מסביב היה מזוהם בין כה וכה. בתי שימוש היו באמצע המסדרון וריחם הלך מקצה הבית עד קצהו. זבובים בהמוניהם זמזמו מעל לראשי הפצועים, ביחוד לאחר הארוחות. מצאנו איזה מטאטא וטאטאנו את החדרים. אך כיון שהפצועים שכבו צפופים, אי אפשר היה לעשות את המלאכה בשלמותה. פתאום החל אחד הפצועים להקיא, ולא היה במה לנגב את קיאו. הוכרחנו להקדיש למטרה זו צמר גפן נקי שהגיע בחבילה שניצלה מבית החולים שלנו. הערבים הביאו לנו מים בפחים וכן הביאו שני ספלים ששימשו את כל הפצועים. לא דאגנו אפילו לשטוף את הספלים. הם הועברו מיד ליד ומפה לפה. לאף אחת מאיתנו כבר לא היה מרץ ולא רצון להתגבר על הלכלוך. מאשה היתה היחידה שהתעורר בה הרצון לרחוץ את הפצועים. לבחורה היו כוחות יוצאים מגדר הרגיל. היא גם לא ישנה בלילה האחרון (כשאנו ישנו), ועבדה בחדר הניתוח במקום האחות שנפצעה קל בידה מרסיס של פגז. אך מאשה עצמה התייאשה לבסוף מניסיונה לרחוץ את הפצועים, והפסיקה אותו.

בתחילה הייתי אני הגיבורה. הסתובבתי בחדרים למרות הצעותיהן של האחיות שאנוח קצת. אך בשעה 9 לערך, כשישבתי קצת לנוח, נפלה עליי שינה. ראשי צנח על קצה המזרון ונרדמתי. התעוררתי והתביישתי קצת; הצעתי לחברה אחת להחליף אותה ושהיא תנוח. רצון לעשות משהו לא היה כבר, אך מוכרחים היו למלא אחר הדרישות העיקריות של הפצועים.

בשעה 7 לערך באה אחות והבטיחה ארוחת בוקר לכולם, אפילו חלב. סניטר אחד, מר ויינגארטן ובתו יהודית טיפלו בדבר. הם הלכו עם האחות לראות או לסדר משהו. הובאו לנו ביסקויטים יבשים. חילקנום – אך לא כל הפצועים יכלו להינות מהם. הובא קומקום תה – לפי דרישת יהודית – בשביל משפחת ויינגארטן. יהודית עמדה על כך שרק בני משפחת ויינגארטן ייהנו מתה זה. האם ניסתה למחות על כך. בסוף התרככה קצת ואז ניגשתי וביקשתי שיקדישו כוס תה אחת למען פצוע קשה שהלסת התחתונה שלו נעקרה ממקומה, ואינו יכול לאכול. הם נאותו ומזגו ספל אחד גדול ומלא שהספיק גם לפצועים קשים אחרים.

בשעה 12 לערך הביאו לנו כיכר לחם לאיש, שתי ביצים וגבינה. שמנו הכול בסינורינו, ועברנו בין הפצועים וחילקנו מן הסינור. הסינורים כבר מזמן איבדו את צבעם הלבן, אך מי שם לב לניקיון?

עתה החלה המשלחת הרפואית של הצלב האדום בלווית המשלחת הרפואית שלנו לטייל בחדרים. עברו פעמים רבות בכל חדר, ואח"כ התעכבו ליד כל פצוע ופצוע. שאלוהו לשמו ולגילו ושוחחו עם הרופאים שלנו. ליד כל פצוע התנהל מעין ויכוח קטן, והכול באנגלית. צלמים צצו מכל עבר. ביקשו שאעמוד במקום פלמוני ויצלמוני, אך אני התחמקתי בכל פעם. הרופאים ביקשו מאת הפצועים לא לשוחח עם הערבים ולהשאיר את כל המשא ומתן להם, לרופאים, כדי שלא תהיה כפילות. אהרונצ’יק שכב כגוסס. האחיות אמרו שגם פניו היו כפני גוסס ממש. עברתי לידו ושאלתי: “נו, אהרונצ’יק, איך מתקדמת הגסיסה?” הוא גער בי “היזהרי, הם נמצאים בכל פינה, ובוודאי יש ביניהם מי שמבין את שפתנו”. אך כל ההתחכמויות לא הועילו, ושמועות החלו להתפשט במחנה הקטן שלנו, שרוב הפצועים ילכו לשבי ועמהם המשלחת הרפואית כולה, ואף מר ויינגארטן.

הציפיה לדעת מה יהיה הסוף היתה גדולה. העניינים נמשכו בלי סוף. המשא ומתן בין הרופאים משני הצדדים היה ממושך. הרופאים שלנו נלחמו כאריות על כל פצוע ופצוע וניסו להעביר העירה מספר גדול ככל האפשר. אחד הפצועים שהיה מחוסר הכרה, התעורר בדיוק ברגע שהרופאים ניגשו אליו וענה יפה לכל שאלותיהם. היה זה מקרה בלבד, אך שימש עילה בידי הרופאים הערבים להטיל דופי ברופאים שלנו ולא להאמין בדבריהם.

בשעה מאוחרת של אחה"צ הוקראה רשימת הפצועים ההולכים בשבי. היו ברשימה 51 פצועים. נדהמנו לשמוע את שמותיהם של שלושה פצועים קשים, שהיינו בטוחים כי הם בוודאי יישלחו העירה. היו ביניהם גם הפצוע שהיה כל הזמן מחוסר הכרה, וכן יעקב החבלן שהיה פצוע בשתי רגליו ולא יכול היה לקום ממיטתו. יעקב היה מאוכזב מאוד. הוא היה בטוח על פי מראה פני הרופא הערבי, כי ירשמוהו ברשימת המשתחררים. ישבתי לידו והוא אמר לי כי צריך לצלם את שתי רגליו ולשימן בגבס, אחרת אין להן תקווה. הרופא הכחיש זאת אחר כך ואמנם מאשה סיפרה לאחר שובה מעבר הירדן שמצבו טוב. כן הצטער מאוד שלא יוכל להמשיך במלחמה. “אני שואף להגיע העירה, להבריא ולקחת נקם”. הוא טען שיוכל להביא תועלת אפילו בעת שישכב בבית החולים, כשם שהביא תועלת בעיר העתיקה, כשבאו אליו לשאול כיצד להתקין מוקשים והוא חיבר חלקים ונתן הוראות בשכבו במיטתו. זוכרת אני: יום אחד התפשטה השמועה בעיר העתיקה שיעקב נהרג – מייד נפלה רוח כולם, והמשדר שירה העירה קריאת יאוש: “נשארנו בלי חבלן”. פתאום הופיע מחייך בפתח חדרנו ואנו לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. צר היה לנו מאוד על יעקב שילך בשבי.

הערבים הציעו לנו, שכל הרוצה יתן להם כסף והם יביאו לו שוקולד, סיגריות, ביסקויטים ובננות. הדבר לא מצא חן בעיני. אך רבים מהפצועים קנו להם באופן זה כל מיני מצרכים.

הרופאים ביקשו מאת האחיות להחליף את התחבושות לכל הפצועים כדי שלא יגיעו לשבי ואף לא העירה כה מלוכלכים. דאגו גם לקחת נעליים, סכיני גילוח ומשחת נעליים מן הפצועים שנרשמו להישלח העירה ולמסרם להולכים בשבי. כשריכזנו את כל השבויים בחדר אחד, התחלתי עוברת מאחד לשני להיפרד מעליהם. לחצתי את ידו של כל אחד ואחד וברכתים לשלום. ליד אחדים מהם התעכבתי – קשתה הפרידה. ניסיתי עוד לרפד קצת את רגלו של יוסקה, אך הוא אמר שאין צורך בכך: “אינני מרגיש כבר ברגל”. דמעות חנקו את גרוני: האמנם, האמנם – ילכו הפצועים בשבי? האמנם, לאחר שהצלנו אותם אתמול מן האש, נעזבם עתה? הם ילכו בשבי ואנו נגיע העירה. השתדלתי לכלוא את הדמעות, אך כשיצאתי למסדרון לא יכולתי עוד להתאפק. אורה גערה בי: “חכי עוד מעט, לכשנהיה מחוץ לחומות תוכלי לבכות כאוות נפשך, אך, כאן, בין הערבים – שיצחקו למשובתנו?” היא צדקה, אך לא יכולתי כבר לעצור ברוחי, הרגשתי שעצביי אינם מחזיקים יותר מעמד. מאז ומתמיד קשה עליי הפרידה מאנשים שהתקשרתי אליהם וחייתי יחד עמם ומה גם בתנאים אלו.

ברחתי מפני הערבים, ונכנסתי לחדר הפצועים שהיו צריכים להישלח העירה. פצוע זקן אחד ביקש מים. הוא היה טרדן גדול ובכל רגע ביקש משהו אחר. לא יכולתי עוד לשלוט בעצמי ופרצתי בצעקות: “גם עכשיו אינך שוכח את המים? אינך יכול להתגבר על הצמא? מה אנו בעיניך, חמורים? האין לנו רגשות? ברגע של פרידה מעל הפצועים צריכים גם כן לחשוב רק על המים שלך?” ידעתי שלא צדקתי בדבריי, אך לא ידעתי את נפשי.

מרדכי הסתכל בי ונוגות ואמר: “גם את כבר אינך שולטת ברוחך?” ישבתי לידו, שכחתי שהוא פצוע קשה, שכחתי שאתמול קיבל חום מהתרגשות ושלא צריך להרגיזו. ישבתי לידו ומררתי בבכי. “כל כך הרבה חברים נהרגו ונפצעו, ועתה עוד ילכו פצועים בשבי?” קראתי מתוך דמעות.

פתאום נכנסו שני לגיונרים שפניהם פני אנגלים טיפוסיים. הם שאלו אם אני מדברת אנגלית, וסיפרו לי כי בחדר השני יש לימונד. חיפשתי את הלימונד והגעתי עד חדר השבויים. היה שם פח מלא משקה ואהרונצ’יק עמד לחלקו בין החברים. טפחתי על גבו ואמרתי: “אהרונצ’יק, לקחת על עצמך את תפקידי?”

הוא הציע לי מייד לעשות זאת בעצמי. שמחתי על כך. לפחות זכיתי לחלק לימונד לפצועים לפני הפרידה. ניגבתי את דמעותיי והתחלתי לחלק במהירות את הלימונד בשני הספלים ולהעביר מאחד לשני. בחוץ האיצו בי: “עלייך להזדרז, עוד מעט נצטרך ללכת. השער ייסגר”. יצאתי פעמיים באמצע וראיתי שהפצועים עודם שוכבים. רק עתה החלו בהעברתם. חזרתי והמשכתי. השארתי מן הלימונד גם לפצועים האחרים שעוד נשארו. שמעתי אז את השבויים שרים את שיר הפרטיזנים. השירה היתה רווית עצב ותקוה גם יחד. היה בה משהו מלא רגש ומזעזע. שוב לא עצרתי בעד דמעותיי. עד היום מצלצלת באוזניי השירה ההיא, אותו שיר הפרטיזנים בפיהם של שבויים.

ערבים הצטופפו בפתח והקשיבו משתוממים. עיניהם פתוחות לרווחה וניצוץ של התפעלות בהן, פליאה עם יראת כבוד. שלוש חובשות התנדבו ללכת עם השבויים. מאשה (שרצתה גם להילוות אל אביה), חוה קירשנבוים ומלכה שליט. הערצתי אותן על נכונותן ללכת. אך החלטתי שאני לא אלך, אם לא יציעו לי זאת. אחרי מה שקרה לי אמש ידעתי אל נכון שלא יהיה קל לבחורה בין ערבים. תועלת רבה ביותר לא יכולתי הרי להביא, כיון שלא היו לי ידיעות ברפואה. כן חשבתי שההורים לא יסלחו לי על כך שבחרתי ללכת לשבי מרצוני הטוב. זה יהיה קצת יותר מדי בשבילם. החלטתי להשאיר את עתידי ביד הגורל. לא אציע את עצמי. נראה כיצד יתגלגלו העניינים מעצמם.

יצאתי לעזור בהעברת הפצועים האחרים. הצטערתי מאוד מאוד על שאנו יוצאים הראשונים. רציתי לראות כיצד השבויים נלקחים מכאן. להשאירם בלכלוך זה ובחוסר כול היה קשה מאוד. אך איש לא שאל לרצוני. הורדנו את האלונקות למטה. הודיעו לנו להזדרז – לפני שהשער ייסגר ותיגמר תקופת שביתת הנשק. הערבים לא נתנו לנו כבר לגשת עד שער ציון (רק האלונקות הראשונות הגיעו עד השער). הם נשאו בעצמם את האלונקות אל החברים מן העיר שחיכו מעברו השני של השער. היה זה נוח למדיי לא לשאת את האלונקות למרחקים, אך חששנו במקצת לגורל הפצועים. חסרו לנו אלונקות והיינו צריכים כל פעם להאיץ בערבים שיביאו לנו בחזרה אלונקות. בסוף נשארה אשה זקנה אחת חולה בלא אלונקה. לקחנו כבר את כל האלונקות מן השבויים, וגם שני המתים שהיו עימנו הורדו. האחת היתה אסתי, והשני יצחק הברניסט שמת בצהרי היום בתוך החדר שהיו בו פצועים רבים. במשך כל הזמן היה מחוסר הכרה, נשם בכבדות ופתאום נעשה לא-שקט. אחות ניגשה וקראה מייד לרופא. נתנו לו זריקה ואחרי כמה דקות הרימה האחות את השמיכה וכיסתה את פניו… הוא נשאר שוכב בחדר הפצועים זמן רב. לא העזנו לגשת אליו. בסוף ניגשו הסניטרים והוציאו אותו למסדרון.

בתקופת הקרבות התפרסם בינינו בשם “יצחק הברניסט”, כי לא הניח את הברן מידיו אף לרגע. הוא המשיך לרוץ לעזרת כל עמדה עד היום האחרון. כשמרבית המפקדים והלוחמים כבר היו פצועים וחסרי אונים – עוד ראו את דמותו החסונה רצה ממקום למקום. בכל מקום הביא עמו ביטחון ואומץ לב. אצבעותיו היו למשותקות כמעט מן הלחיצה על ההדק, אוזניו נחרשו מרעם היריות, אך הוא המשיך להתרוצץ. הוא היה בן העיר העתיקה ונלחם את מלחמתה-מלחמתו: גיבור וחזק היה, וכוחות בראשית אלה הגלומים בו מצאו את אפיקם הנכון על ידי הדרכתו הנכונה של עמנואל מפקדו. יצחק היה בשביל כולנו סמל הגבורה ומשנפצע ביום האחרון הרגשנו בעליל שמלחמתנו מתקרבת לקצה. שוב לא היה על מי לסמוך.

כשהייתי עוברת במסדרון, הייתי מתעכבת ליד גופתו. הוא היה מוטל מת. הזקנים האינוולידים נשארו בחיים. נשאנו אותם עמנו ממקום למקום: אמש והיום. ויצחק הצעיר, הגיבור והטוב, היה מוטל מת…

ובכן, כיון שלא נמצאה לנו אלונקה בשביל הזקנה, החליטה אורה, ששתינו נתמוך בה והיא תלך ברגליה. הורדנוה למטה וערבים עצרו אותנו וביקשו לקחתה. היא התחילה לצעוק כי פחדה מפני הערבים. נשארנו עומדות. קיוינו שתגיע אלינו אלונקה, אך אלונקה לא הגיעה. עבר אחד הרופאים והערבים הסכימו שהרופא ואני נמשיך ללכת עמה. עודנו הולכים, והם דרשו פתאום מן הרופא לחזור: אחד הערבים בא במקומו ואני נשארתי על מקומי. הגעתי עד קרוב לשער ציון וראיתי מרחוק אלונקות. הצעתי לערבים להשכיבה על אחת מהן. אחר כך רצתי ולקחתי לי אלונקה שניה. רציתי לקחת עוד אחת, אך הערבים כעסו עליי. נשאתי איתי את האלונקה בחזרה בשמחה של נצחון. הצלחתי להביא לפחות אלונקה אחת לשבויים. אם לא תהיינה להם אלונקות אחרות, תישאר לפחות זו האחת למען הפצועים שאינם יכולים ללכת ברגליהם.

כל הפצועים כבר הועברו. נשארה רק המשלחת הרפואית. נכנסנו שוב אל השבויים שהתרכזו בחדר אחד, הם ישבו ושרו בשקט. מן הפינה עלה קול חליל… לאחר שנחרץ גורלם התעודדו כולם. היה רגע של התרוממות הרוח. הרגשתי בעליל כי את רוחנו לא שברו: למרות הכול נשארנו איתנים וגאים. הם לא יכלו לנו.

ד“ר ריס נכנס, והשמועה פשטה בין השבויים: “גם הרופא הולך איתנו”. אחד מהבחורים קרא: “סלמתק יא דוקטור”, ושירה אדירה פרצה מפיות החברים. ד”ר ריס היה נרגש מאוד, זקף קומתו ועיניו התנוצצו. הורגש שגם הרופא וגם הפצועים התעודדו אהדדי.

קיויתי כל הזמן שאולי נתעכב כאן ובינתיים יצאו השבויים לפנינו. אך נקראנו ללכת. החשנו את צעדינו והגענו עד שער ציון. השער עצמו היה פרוץ לאחר פריצת הפלמ“ח ב-18 במאי. הפתח, בצדו הפונה לדרך אל הכותל המערבי היה חסום על ידי גל אבנים, ועליו גדר תיל. משני צידי התיל נשארו מעברים צרים, אלא שצריך היה לטפס מצד אחד של הגל, ואח”כ לרדת מצדו השני. אנו עברנו במהירות ובקלות, אך כיצד עשו זאת התושבים? וכיצד העבירו אלונקות? והן היו גם מספר פצועים, שבגלל מחסור באלונקות, נאלצו לעבור ברגל את הדרך!

עברנו כברת ארץ קטנה, ומייד פגשנו בחיילים יהודים. לכאורה, היה זה מאורע משמח להיפגש עם חיילים יהודים, בשטח שנכבש על ידי צבאותינו. אך לבנו לא היה פנוי לכך, היינו מדוכאים מדי. הובאנו למפקדת הר ציון (בדרך ראינו את חבילות התושבים מפוזרות על ההר. חבל מאוד שלא יכלו לקחת הכול עמם!). חברה אחרת החלה מייד להתווכח עם כל חייל שנפגש בדרכה ולהתאונן בפניו על התגבורת שהובטחה לנו ולא באה. השתקנו אותה. לא היה עתה כל טעם בדבר, והרי סוף סוף לא חייל זה או אחר אשם בדבר. הכניסו אותנו לחדר האוכל והגישו לנו תה. חברים התלקטו סביבנו, התפתחה שיחה. כל אחד מאיתנו החל לספר על התלאות. פתאום ראיתי את אורה פורשת לקרן זווית ובוכה. ניגשתי אליה; חשבתי שמישהו פגע בה. אך איש לא פגע בה. אלו היו אותן הדמעות שהצליחה לעצור בעדן כל זמן שהיינו עם הפצועים ובין הערבים. עתה שוב לא היה הכרח לעצרן. הערצתי אותה: היא התאפקה עד הרגע האחרון. כל אותה השיחה המתנהלת עתה, אמרה אורה, יש בה משום חילול הקודש. כל מה שעבר עלינו הרי זו פרשה כאובה ויקרה, שאי אפשר לפרטה כך לפרוטות. הבינותי ללבה.

אף אני פרשתי מן החבורה. עברתי ליד חלון הצופה כלפי ימין משה וחלק גדול מירושלים החדשה, העברית, נשקף לנגד עיניי. שאלתי וחזרתי: האמנם כל זה בידינו?

היתה שעת בין הערביים והכול הזהיר בזוהר השקיעה. עברתי לחדר שני וגם בו ראיתי אותו הנוף. הייתי לבדי. שוב לא חששתי מפני הבדידות. להפך, הייתי זקוקה לה. רציתי להתייחד עם עצמי. הדמעות החלו זולגות מעיניי, בכיתי חרישית. כל רגשות הסבל, המסירות, הדיכאון וצער הפרידה מצאו להם פורקן בדמעות אלו. זכרתי את החברים שהלכו ולא ישובו עוד. זכרתי את החברים האחרים שאף מעליהם נפרדתי, אך בתקוה להתראות. זכרתי את מראה החורבן של הרובע היהודי בעיר העתיקה. אותו רובע שעליו מסרנו את נפשנו, שבגללו נהרגו ונפצעו החברים, שבגללו הלכו בשבי. זכרתי את בתי הכנסת המפוארים, זכרתי את מראה האספסוף הערבי המתרוצץ עם לפידים בוערים להצית הכול. מה מדכאת היתה הכניעה, אך לא היתה ברירה אחרת, לא היה טעם להמשיך במלחמה בלא תחמושת. היינו מאבדים את כל אשר איבדנו וגם מוּצאים להורג או נשחטים. כך הצלנו לפחות את הנפשות.

אך כמה כואב הדבר לצאת את העיר העתיקה כמנוצחים? כיצד אבוא הביתה? שוב זורמות הדמעות, חרש-חרש. איש לא הפריע לי. שום עבודה לא חיכתה לי. הייתי חופשיה לנפשי ולדמעותיי…

כשדלל מקור הדמעות יצאתי למסדרון. ישבתי לי על ספסל ומייד נתלקטו מסביבי כמה חיילים. שוחחנו בשקט, סיפרתי מה שסיפרתי. הם שאלו על ההרוגים שהוצאנו. סיפרו שהיו שלושה הרוגים. נבהלתי; האמנם מת מישהו בדרך? אחד מן ההרוגים שכב עדיין כאן בחוץ. ניגשתי אליו ולא העזתי להרים את השמיכה. אחד מן הבחורים עשה זאת. הכרתי בו את יצחק הברניסט. פניו היו כעוסים אך דוממים. התברר אח"כ שהבחור טעה והיו רק שני הרוגים. הבחורים סיפרו לי כי כל הפצועים נשלחו באמבולנסים העירה.

כשהחשיך ירדנו מן ההר אל הכביש. הסירונו מעלינו את הסינורים הלבנים כדי שלא נתגלה לעיני האויב הנמצא בסביבת שער יפו. לקחתי את הסינור בידי – יישאר נא למזכרת. כל חפציי נשארו ב“בתי מחסה” כשברחנו מן האש. תישאר, איפוא, מזכרת זו. ירדנו למטה, ושם חיכה לנו אמבולנס שהביאנו העירה. נסעו עימנו שתי זקנות מתושבי העיר העתיקה. האמבולנס הביא אותן לקטמון. ישבנו במכונית הסגורה. לא ראינו את הנעשה בחוץ, אך ידענו: אנו נמצאים בקטמון העברית! לא היה כבר כוח לשמוח על כך: העיר העתיקה כולה ערבית – קטמון עברית.

מוטקה, כשנפרד מאיתנו לפני לכתו לשבי, אמר לנו: “אין דבר חבריה! בעוד שבועיים ישובו כוחותינו ויכבשו את העיר העתיקה כולה על רובעיה”. כן, מוטקה, עוד נשוב ונכבוש!

האמבולנס הביא אותי עד פינת הרחוב, משם הלכתי ברגל. יראתי מן הפגישה עם ההורים. מי יודע מה עבר עליהם בשבועיים האחרונים? הן לא שמעתי מהם דבר! מי יודע מה נעשה בעיר בשבועיים האחרונים. הדרך אצה לי, רציתי כבר להיות בבית. אם נגזר עליי לחזור הביתה, הריני רוצה להגיע!

אותו יום היה יום טוב. היה חשמל בבית. צלצלתי בפתח ושמעתי את אמא קוראת: “זאת עדינה!” אמא מכירה כל אחד מאיתנו בבואו על פי הצלצול בדלת. זכרה את הצלצול גם לאחר חודשיים ימים שנעדרתי מן הבית.

שניהם, אמא ואבא, רצו לפתוח את הדלת. כשראוני פרצו בבכי. גם אני פרצתי בבכי. נפלתי על צווארם וקראתי: “אבל נכנענו, והפצועים הלכו בשבי…” גם ברגע זה לא יכולתי להשלים עם העובדה שחזרתי הביתה כשאחרים, ודווקא הפצועים שטיפלתי בהם ואף עזרתי להצילם מן האש – הלכו בשבי.

בבית חיכתה לי ארוחה חמה (הן היה חשמל), מים חמים להתרחץ וגם… וגם… וגם מיטה, מיטה ממש, מוצעת בכלי לבן. האומנם? האומנם אתרחץ שוב ואשכב במיטה נקיה, כאשר השבויים עודם מתגלגלים בזוהמה ההיא ובבגדיהם המלוכלכים? האומנם?

קשה היה לי להירדם. הכול היה כה זר ומוזר, ואפילו מיותר. האומנם הגיע לי כל זה? אך משנרדמתי שוב לא התעוררתי עד לפני צהרי היום שלמחרתו, שעה שבאו אליי החברות שיצאו יום קודם לכן, והחלטנו ללכת לבקר את הפצועים.

את הימים הראשונים ביליתי בהתרוצצויות. נדדנו בזמן ההרעשות מבית חולים אחד למשנהו. שמחתי כי כל הפצועים הגיעו בשלום. לשבת לבדי בבית לא יכולתי. שוב יראתי מן הבדידות. נפגשתי כל הזמן עם החברות שיצאו עימדי. לכולנו היתה שאיפה אחת – להיפגש ולדבר שוב על העיר העתיקה. כל דבר אחר לא עניין אותנו: לא מצבה של ירושלים, לא חדשות מן המדינה, שום דבר! היה לנו חלל גדול בחדשות. לא ידענו על מה שהתחולל במשך השבועיים הראשונים אחרי ה-15 במאי. על כן לא יכולנו גם לקרוא עיתון. לא הבינונו דבר וגם לא רצינו להבין. חשבנו ודיברנו רק על העיר העתיקה. כשנפגשנו עם אנשים שלא היו עמנו, סיפרנו להם על מה שעבר עלינו. כשנפגשנו בינינו, הפכנו והפכנו באותם הדברים, ובשאלה הנצחית: האומנם נעשה לנו עוול? האמנם הזניחו אותנו מתוך כוונה רעה או התרשלות? וכן שאלנו את עצמנו: לו הצלחנו להחזיק מעמד עוד יום אחד, האם היתה התגבורת יכולה להגיע, והאם היינו נמנעים מכניעה ומפינוי העיר העתיקה? תשובתי לכל השאלות הללו היתה שלילית. היו לנו מזל רע וזה הכול. העיר היתה מותקפת מכל צדדיה וכוחותיה דלים. היא לא יכלה לעזור לנו. גם תגבורת לא היתה מצילה את המצב. גם לו החזקנו מעמד (בעזרת תגבורת ותוספת בתחמושת) עוד ימים מספר, גם אז לא היינו משנים דבר. לעיר העתיקה היתה תקוה רק אילו מגיעים כוחות גדולים מאוד וכובשים את כל רובעיה, כשם שנכבשו קטמון והמושבה הגרמנית, או כשם שנכבשו יפו וחיפה. כוחות כאלה לא היו לנו בירושלים, ומצבה היה קשה גם בלאו הכי. אך איני מצטערת על מה שעבר. אני גאה בעמידתנו במשך השבועיים. אני גאה שנכנענו בכבוד, לאחר שאזלה התחמושת והאבידות היו כה כבדות.

והיה גם ערך ממשי וצבאי לעמידתנו. ריתקנו אלינו כוחות גדולים של הלגיון במשך שבועיים והקלנו על העיר החדשה במלחמתה.

נוחו בשלום, הרוגינו, על משכבכם. לא לשווא היתה מלחמתנו. לא לשווא קיפדתם את חייכם, ו“אין דבר, עוד נשוב ונכבוש את העיר העתיקה כולה”.

●

ביום הרביעי לאחר שובי תקפתני חולשה. הייתי ירודה בשל ההתאמצות הגופנית וחוסר השינה. אוכל טוב ומבריא לא היה כבר בביתנו. שכבתי כל היום וביקשתי שישבו על ידי, כי יראתי מפני הבדידות. ואכן… זכרון הלילה שישבתי ליד עמנואל החל להטרידני כמין סיוט.

גם זה עבר. התחזקתי בגופי, התחסנתי ברוחי, חזרתי להתעניין בכל הנעשה מסביב. קראתי עיתונים וביניהם גם ישנים שאמא הסתירה עבורי. שמעתי הרצאות מפי קציני הסברה צבאיים על המצב במדינה ובחזיתות השונות. התעניינתי בנעשה בעיר החדשה. הצטערתי על כל אשר עבר עליה. אך זכר העיר העתיקה עודנו חי ושמור בלבי. ועד היום – הוא הנושא העיקרי בשיחותיי. כבר עברו ארבעה שבועות מיום שיצאנו. עדיין העיר העתיקה נמצאת בידי זרים ועומדת בחורבנה. אך חזקה התקוה והאמונה: עוד נשוב ונגאל, נשוב ונגאל. שוב לא נמצא בה את בתי הכנסת המפוארים, אך גם לא יחיו בה יותר תושביה חיי ניוון (כפי שהיה לפני המצור). יהיה זה בית עתיקות גדול, מקום קדוש, שהתקדש עוד יותר בדמם של חברינו, שאליו יעלו לרגל יהודים מכל העולם. העיר העתיקה תשוב להיות שלנו!

ירושלים, כ“א בסיון תש”ח – 28.6.48