על “מגילת העיר העתיקה” מאת עדינה שריון

© כל הזכויות שמורות להוצאת “מערכות”. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לחיבור עצמו

הקדמה למהדורה האלקטרונית    🔗

אמי, עדינה לבית שריון, בת רחביה, ירושלים, לא היתה לוחמת מאומנת מעודה. היא עברה כמה אימוני נשק ב“הגנה”, כפי שהיה מקובל בקרב בני דורה, ובכך הסתכמה ה“הכשרה הצבאית” שלה. אבל כמורה מטעם הסוכנות היהודית, לאחר שכבר לימדה בכמה מקומות ברחבי ארץ ישראל המנדטורית, היא התנדבה להיכנס לעיר העתיקה של ירושליים באפריל 1947, כאשר הרובע היהודי היה כבר תחת מצור ואפשר היה להגיע אליו רק באמצעות שיירות משוריינות של השלטון הבריטי. וכך היא מצאה את עצמה בין מגיני הרובע כאשר יצאו הבריטים מן העיר ב-13 במאי והקרבות פרצו במלא עוזם. לאחר הכניעה, והיא עדיין נסערת ומיוסרת – ונזעמת על ההאשמות שהוטחו בפני המגינים על החלטתם להיכנע – היא כתבה מכתב ארוך לידידה שהתרשמה והזדעזעה ממנו ולפיכך החליטה להראותו למכר, עורך ב“מערכות”, אשר החליט לפרסמו לאחר שעבר עליו במשיכת קולמוס. הספרון שימש כמקור סימוכין לכמה וכמה מן הספרים שיצאו אח"כ על ירושלים, אבל כיום נותרו ממנו עותקים בודדים בלבד. לכן החלטתי שהגיע הזמן להעלות אותו על האינטרנט, שם יזכה לחיי הנצח להם הוא ראוי.

לדעתי זהו מסמך הסטורי חשוב דווקא בזכות הנופך האישי, החד-צדדי ואפילו המשוחד משהו, שהרי הוא מבוסס על הפרספקטיבה הצרה של עדת-ראיה במקום שאינה מודעת לכל פרטי התמונה הכללית, ובוודאי שאינה מסוגלת לראות את המצב דרך משקפיו של הצד השני. ליקוטן של עדויות כאלו, מזוויות ראיה שונות, בצירוף רשומות ונתונים רשמיים – זו הרי עיקר חוכמתה של מלאכת כתיבת ההסטוריה.

חיברתי גם תרגום מקוצר לאנגלית של סיפורה של אמי, שאותו ערכתי מחדש בצורת יומן, מה שמקל על הקורא האנגלי לעקוב אחרי השתשלות העניינים ע"פ הסדר הכרונולוגי שלהם. אולם לפי בקשתה של אמי, הגירסה העברית המקורית מובאת פה כמות שהיא, ללא שינויים. קריאה נעימה!

עמיחי ארגמן

י“ח אלול תשס”ז – 1 בספטמבר 2007

דבר העורך המקורי (1949)    🔗

הכותבת – אחת המורות שהתנדבו לעבודה בקרב ילדי העיר העתיקה בתקופת המצור. היא נכנסה לבין חומות ירושלים בימים הראשונים של חודש אפריל ונשארה שם עד הסוף

חוש בריא של אדם אחראי בפני הדור ובפני האמת, הוא המסעיר את בת ישראל ואינו נותן לה מנוח.

אתה חש בכל שורה בדפים אלה, את הלמות לבן של סימטאות ירושלים, על כל הנועז והכאוב שהתלבט בהן כמלכודת איומה במשך שבועיים ימים רצופים; על מצבם הנפשי של התושבים, המגינים והמפקדים הצעירים שנפלה על שכמם האחריות הרבה לגורל 1,600 זקנים, טף וחולים וכמאה פצועי מלחמה.

יש בין הדפים תיאור ההמונים במצוקתם, תיאורים של יחידים, מפקדים צעירים, נערים שהוטלה עליהם מעמסה כבדה מנשוא, הראויים לשמש חומר קריאה קלאסי לכל יהודי ולכל אדם.

בכוח עצמת הרשמים ושפעת הרגשות, ניתן לכותבת כושר ביטוי ספרותי מעולה. השתלשלות הסיפור, לפי הסדר הכרונולוגי של התפתחות הקרבות בעיר העתיקה, היא כמלאכת מחשבת שיצאה מתחת ידיו של אמן אפי, היודע לשחזר בחוטי סיפורו מאורעות ודמויות בצורה חיה ומשכנעת.

דבר הכותבת (1949)    🔗

הדברים שבחוברת זו נכתבו לא לשם פרסום. היה זה מכתב לידידה קרובה שנכתב מתוך התעוררות פנימית חזקה, מתוך צורך נפשי להשתחרר ע"י הכתיבה ממועקה וממחשבות מטרידות. נתגלגלו הדברים כך שעתה, לאחר ששבויינו חזרו משבייָם, מופיע הוא בדפוס.

סיפור עמידתה של העיר העתיקה הוא סיפור פרשה על מאבקם של האנשים שהיו כלואים בה כבמלכודת במשך שבועות רצופים, על המצב הנפשי של התושבים, המגינים והמפקדים הצעירים (כה צעירים) שנפלה על שכמם האחריות הרבה לגורל 1,600 זקנים, טף וחולים וכמאה פצועי מלחמה ועוד… יתכן ולא היו בפרשה זו גילויי גבורה יוצאים מן הכלל (על כל פנים, במידה שיכולתי אני לראות); אך אם לצרף יחד את הגילויים הפעוטים, היומיומיים והצנועים של גבורה, אומץ לב והתעלות של כל אחד ואחד בפני עצמו – יהיה בהם לא מעט מן המאלף.

כל הכתוב נושא, כמובן, חותם אישי, ועל כן הוא חד צדדי; ועל כן גם ניתן בו מקום רב לדברים או לאנשים שהיו קרובים לי יותר בתוקף התנאים שחיינו בהם. הארכתי בתיאור העבודה בבית החולים וקיצרתי בתיאור המצב בעמדות שהיו חשובות אולי יותר – כי אני בפירוש אינני עוסקת בחלק הצבאי. כתבתי את התרשמויותיי, הערכתי בדברי הערכה לחבר קרוב לי שנהרג ולא הזכרתי כמעט חברים אחרים שתרמו אולי יותר למאמץ המלחמה.

פרשת מלחמתה של העיר העתיקה מול קלגסי הלגיון הערבי ודאי עוד תיכתב. ודברי אלה, שנכתבו במועדם, אינם אלא ראיה של אחת החברות שעמדו עם האחרים במצור, וכפי שנראו בעיניה אותה שעה.

ט' ניסן תש"ט עדינה.