אני משיב בזה על מכתבו של הח' כ., באשר הנו פונה בשאלות ישר אלי.
לא אנסה להוציא מלבו את החשד שכאילו כל כוונתי, בכתבי את מאמרי ההוא, היתה לפגוע בבן-שמן. כשם שלא נסיתי להוכיח לחברים אחרים, אשר אמרו למצוא כוונות אחרות בכתיבתי.
אני באתי רק להעריך עובדות, קיימות בתוכנו, לפי ראות עיני אני. ומכיון שמעשים אלו אשר באתי להעריכם, נדשים בעקבינו יום יום עד הראותם בעינינו כנים ונכוחים כנכון היום, ולדבר עליהם רגילים כבר בסגנון השיחות על מזג האויר, – וכאן הן הרעה החולה בכל חטאת-קהל, – כי על כן בחרתי לדבר בסגנון בלתי רגיל, אולי יפנה את תשומת הלב של קהלנו אל עצם העובדות והערכתן. וכן בחרתי לתת השוואות מתוך עובדות אחרות, אשר קהלנו הבין להעריך אותן נכונה. קטיף פתח-תקוה, למען לקרוע את העינים… כי בטוח אני שאין איש בציבורנו אשר בבואו להעריך, לדוגמה, את המעשה של קניית בשר מאטליזים לא יהודים, או קניית חלב ממשק לא עברי, יוכל לראות את זה אחרת מאשר עבודה לא עברית במשק עברי, ולדוגמה הקטיף בפתח-תקוה… האסון הנו רק בזה שאין אנשינו מתעכבים רגע כדי להעריך את המעשים אשר ידושו בעקביהם, גם באותם הרגעים אשר יקרעו כדג את איש אחר, העושה מעשה דומה בערכו למעשיהם הם… ובחרתי גם להעמיד עובדות מול עובדות, ואת העובדה שבגנים בבן-שמן הורידו ערבים את הכרובית אשר קנו בגן, העמדתי מול העובדה שבפרדסים בפ"ת הורידו ערבים את הפרי אשר קנו בפרדס, ואנו הבינונו “להוריד את השמים לארץ” עקב זאת… ומובן שלולא כתבתי סתם על “גנים במשקינו”, לא היה הקורא מתעכב על זה. כשם שלולא כתבתי סתם על קניית בשר ודגים וחלב לא עברי, אלא הייתי קורא בשמות חברי הסתדרותנו העושים זאת, היה הקורא מתעכב יותר על זה. ובדיוק כמו זה אשר בהזכירי את שם “קטיף פתח-תקוה”, הרי הקורא מתעכב יותר מאשר בכתבי סתם “עבודה ערבית” במושבות.
ואולם אני לא באתי ל“הוקיע לעיני השמש את החוטאים, אלא להפנות תשומת לב אל החטאים, ולעורר את קהלנו להערכה אחרת. ואין לשאול מדוע לא כתבתי ע”ד קבוצת הפועלות וע“ד דגניה בשנה שעברה. ראשית, לא כתבתי בשנה שעברה על ענין העבודה הזרה בצורותיה השונות, מפני שלא כתבתי בשנה שעברה על זה ואין צורך בנימוקים. ושנית, הן לא השנה, ולא בשנה שעברה ולא בבאות התמניתי לכתוב על כל דבר, ואינני מחוייב גם לדעת את הכל ולחקור את הכל, ולא ידועה לי כל עובדה כי ערבים הורידו פרי אשר קנו בגן קבוצה זו משק אחר. וכן הטענה מדוע לא פניתי למוסדות מרכזיים, אינה לענין, כי אינני “תובע כללי”, ולא אהיה “תובע כללי” המגיש תביעות למשפט. אני “מושך לפעמים בעט סופר”, מעריך חזיונות מחיינו לפי ראות עיני, ולזאת יש לי זכות מלאה, אם כי הנני בן-תמותה העלול לשגות. והטענה למה לכתוב בעתונים, היא אמנם טענה נכונה… ולעתים קרובות הנני טוען אותה לעצמי… אך לזולתי אין רשות לטעון כנגדי על זה. וכבר התרגלתי לא להקשיב לטענות כאלה… ומה ראתה בן-שמן על ככה להיעלב בזה שהזכרתי את שמה?! אין בזה כל עלבון! אם העובדה אשר ציינתי אינה נכונה בהחלט, הרי יש כאן עלילה, דיבה, ובכל אופן לא עלבון. ובעצם ציוּן העובדה הקיימת, מה יש מן המעליב? אינני חושב כי חברינו החוטאים בעבודה זרה, בזה שהם קונים תוצרת לא עברית, צריכים להיעלב על זה, מוטב שיעזבו את הדרך הזאת, אף מבלי שיתוודוּ עליה… הנני מצטער מאוד שחברינו בבן-שמן מצאו פגיעה בכבודם בדבר הזה, אך אין זה מצדיק בהחלט, ובכל לבי הייתי רוצה להניח את דעתם. ולכן הנני מציע להם שיכנסו, גם שלא בפני, למי מן חברינו בתל-אביב, המושכים בעט-סופר, וירצו בפניו את טענותיהם, ואם ימצא כי אמנם פגעתי בכבודם, אשא בכל קנס אשר יטילו עלי לטובת הקהק”ל..
תרפ"ח (1928).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.