– – – ישובנו הישן, ישובנו של היום, לקוי הוא בזה אשר ברובו איננו עובד. ואם כל הישובים שאינם מיוסדים על עבודה עצמית יכולים עדיין להמשיך את קיומם בעזרת הצורות החברתיות והפוליטיות של זמננו – אין גם בזמננו שום אפשרות קיום לישוב חקלאי בתי עובד. כי כבן ובת לאביהם כן השדה והגן לאכר, אשר רק אם את כל נפשו יתן להם ויטפל בהם כאומן בבנו, רק אז יהיו לברכה לו ולמשיבים נפש. אך אם ידי אחרים יטפלו בהם, וישארו זרים עוטי קדרות ומארה. ומי בנו, עובדי האדמה, אשר נפשו לא הקשיבה אל יגון ואבל השדות, גם בכל מושבות ישראל כיום, העורגים ומשתוחחים אל חבת “עובד אדמתו”? ולפני מי מאתנו לא גלוי מצב ישובנו כעת? האדמה לא פוּתחה ולא שוּדדה, ונכרים לה עובדים אותה; שדות מסומרים קוצים, קמה אזובית ושדופה, גנים עזובים, גדרות פרוצות ואכרים רעבים מתנונים. וכל הקלקול לא בא רק באשמת האכרים, כי אם גם כתוצאה ישרה משיטת הישוב הזה, אשר לקוייו אחוזים זה בעקב זה. קנו אדמה ולא הכשירוה, ויחלקו אותה לחלקים גדולים מיכולת עבודתו של האכר לאנשים, אשר לא היה להם קשר נפשי ולא ידיעה נכונה בטיב אותה האדמה בפרט ובסידור משק כפרי בכלל; ואת תנאי התאכרותם עשו כה קשים ומורעלים, עד כדי הטרף כאניה בלב ים. את מעט הביסוס אשר “מנדבים” כבר לאכר, מטפטפים לו טיפות טיפות עד כדי דכדוך הנפש ושברון הגוף.

– – – יש תמהים ושואלים לאמור: “הביסוד מושבי עובדים נצמצם את כל עבודתנו הישובית?” ואולם לא לצמצם אנחנו באים, כי אם לרכז את כל כוחותינו הלאומיים לשיטה של התישבות מתוקנה. תבנה לה “האיניציאטיבה הפרטית”, המפורסמה אצלנו כעת, והמוסדות העומדים מחוץ להשפעתנו, יבנו להם את אשר הם בונים על פי דרכם הם, אנחנו לא נפריע להם; ואולם אנחנו והמשרד הארץ-ישראלי בכספי הלאום צריכים לרכז את כל כובד פעולותינו לבנין אותו הישוב העברי בארץ, אשר אליו נישא את נפשנו, נפש האומה העברית, ואז יהיו נא העבודה הציונית ורעיון הציונות לאחדים, ואל נהרוס בידינו את רעיון תחית עמנו הנהדר והצודק! נמשכים אנו אחרי זוהר התקוה להיות עם חורין חי וגדל בעבודתו בארצו, ואל נא נטה מן הדרך הישרה המובילה לתחיה, ונחצוב לנו קברים חדשים בקרקע התחיה. ואף זאת, כי לא מצערה תהיה גם ראשיתנו בדרך זו. ובכל אופן תהיה דרכנו רחבה הרבה יותר מדרך הישוב הקיים.

מובן, שלא מאליו יעָשה כל הדבר הגדול הזה. הרבה עוז ומרץ וגם מחשבה וסדר דרושים לבנין זה, ואת כל אלה עלינו לתת; וגם מה שאין עוד בנו, נצוה על נפשנו להוציא מתוך גנזי נשמתנו לבנין אוצרות חיינו.

תרע"ד (1914).

(קטע)

בקרוב תמלאנה ארבע שנים ליום עלותנו על אדמת נהלל. ואם כי מוקדם עדיין להוציא מסקנות ברורות ע"ד עתידנו, במובן החקלאי וכלכלי ובמובן הרוחני והחברתי, אך אפשר כבר לראות קוים בולטים במהלך ההתפתחות של חיינו בכל המובנים. וכפי שאני רואה את הדברים, הרי במובן החקלאי והכלכלי אין להתיאש, ולא במגמתי להתעכב על זה עכשיו; ואולם במהלך חיינו הרוחניים והחברתיים, מוצא אני אי-אלו קוים בלתי נכונים, לדעתי.

וראשית לכל ראוּי להתריע על הנטיה לאיבוּן הרעיונות, הניכרת כבר אצלנו. והן אנחנו אמרנו לסלול לעצמנו דרך חדשה להבנותנו בארצנו. כל נסיון לחיים כאלה אין עדיין לא בארצנו ולא בעולם הגדול, והרי שמן הדין היה שלא נוריד “דוגמה מן ההר”, לאמור כזה ראה וקדש! יען כי הדוגמה טרם נוצרה; היא צריכה להיעשות על-ידינו מתוך נבכי חיינו בשביליהם החבויים. ולמרות כל זה הנה רבים מאתנו באים מפעם לפעם בהלכות, לא רק פסוקות למפרע אלא אף מקודשות כבר קדושת-דת וחתומות כבקליפת-שקד מר שאין לפצחה, ולתהות על תכנה. “קדוש, קדוש, קדוש!” וכמו בכל מקום ובכל זמן אשר “קדוש” ייקרא, תובן גם ההזהרה אשר “כל זר בל יקרב!”. חבר כוהנים מתנשא מתנשא לעטור את האלילים הקדושים, ועל פיהם ישק כל העם… ואם יש מקרה שמי מן החברים, או אחדים או רבים מהם (הכל אחד) עושה מעשה הנראה כעבירה על יסודות חיינו, אזי תחת שיהיה אצלנו מהלך מחשבה נכון, לאמר: אם ישנם בתוכנו חברים אשר עשו מעשה הנראה לנו כעבירה, וחזקה על כל חברינו שאינם עברינים מדעת, הרי שאין להם הבנה דומה להבנתנו (אנו הרוב) בענין זה; וכדאי הוא הדבר שנשוחח יחד בשאלה זו, למען אשר יֵיעשו אצלנו דברים או בל ייעשו, אך ורק מתוך הבנה והרגשה כי כך צריך להיות, ולא מתוך מצוות אנשים מלומדה, או חוק מאובן שאסור לשאול לטעמיו. כי במקום שמתחיל החוק המאובן שם מתחילה העבירה עליו, שם מתחילה הערמה והמזימה, ושם מתחילה הבהמיות העדרית. ואנו מה כי נפחד לברר ולבאר את עיקרי חיינו, בשיחה משותפת קבל כל עדתנו?! האמנם כה רעועים הם עיקרי חיינו, עד כי אין הדעת סובלתם?! או שמא יש לחשוש שלא כל חברינו הם מלאי דעת חיינו כמים לים מכסים, ואלה ירצו למחוק את העיקר הנידון, ובכן עלינו, שומרי חומות תחיתנו, להכביר מלים למען הוכיח, כי כאשר ימות הגוף, אשר יוציאו ממנו את לבו למען התבונן בו, ככה יתמוטטו יסודות חיינו, אם נתבונן שעה אחת לטעמיו ונימוקיו של אחד מעיקרי חיינו?… דרך זו, לדעתי, אינה נכונה, והיא תביאנו לא אל מי-מנוחות כי אם אל תהומות-תוהו. דרך זו אינה מובילה אל חיי אמת וצדק, חיי אנשים טהורי לב וגלויי עינים (החיים אשר אליהם נשאפה), כי אם אל חיי שקר וסילוף משפט, אל חיי אנשים אַטומי-לב ושתומי-עין, חיי חיות פרא בסוגרי ברזל, אשר עבדי-זירה מזוינים שומרים עליהם לבל יתפרצו… והאמנם אל חברה כזו נשאפה?

תרפ"ה (1925)

א) תיקונים אירגוניים:

לקבוע ראשית כל רגלמנט לישיבות הועד, המועצה והאסיפות הכלליות, כדי לעשותן פוריות. יש לתקן שכל שאלה מסתימת בישיבה אחת או באסיפה אחת ויהי מה. אפילו בישיבות הועד אין לתת רשות הדיבור לכל אחד יותר מאשר 5–10 רגעים. במועצה, אחרי שדנים בשאלה אחת כשעה, מפסיקים את הויכוחים ומחליטים. באסיפה כללית מפסיקים את הויכוחים אחרי שעתיים דיון.

ב) מסים:

1) המסים מיועדים להחזקת כל המוסדות הציבוריים של הכפר, והנם חובה על כל הבוגרים הקבועים, אם חקלאים ואם בעלי מקצוע.

2) רצוי להנהיג בכפר שיטה של מס הכנסה, אך מכיון שרוב החברים טוענים עוד נגד שיטה כזו, מטעם שאין עדיין אפשרות לקבוע מהי ההכנסה הנכונה של המשקים השונים, כי על כן תונהג לעת-עתה שיטת מסים המיוסדת על הקרקע וכוחות העבודה שבמשק.

3) מובן מאליו, כי כוחו של ועד הכפר יפה לדון במצבים מיוחדים של חברים ולשחרר אותם, בשנה מסוּיימת, ממסים אם לחלוטין או בחלק מהם.

4) הועד גובה את כל המסים, גם אלה הבאים להחזקתם של מוסדות הכפר עצמם, גם מסים כעין מס קופת-חולים ומסיה של כנסת ישראל, וכל מס אחר אשר על גביתו ע"י ועד הכפר יוחלט באסיפה כללית.

ג) לתיקון המצב החמרי של החברים:

1) להמריץ את גידול הירקות בכל האופנים, הן ע“י הסברה והן ע”י סידור טוב של חלוקת המים להשקאה, ועוד בהרבה דרכים. 2) להרים את מצב הרפת ע“י בדיקת כל פרה ופרה לשומן שבחלבה, והנהגת ספרי היוחסין בעדר. 3) להילחם במחלת ההפלה של הפרות ע”י סידור מקום מרכזי (תאים, תאים) למפילות. 4) בעצי פרי צפוניים, להשגיח, ע"י עזרה של מומחה, על בריאות המטעים, הגנה בפני מחלות ומזיקים, ובירור זנים. אותו הדבר בכרמי הגפן. 5) בפלחה, להנהיג מחזור זרעים מתאים. 6) בלול, דאגה משותפת להשבחת הלהקות והגנה בפני מחלות.

תרפ"ה (1925).

לפני עשר שנים, עם יסודם של המושבים הראשונים בעמק, נמצאו רבים בתנועת העבודה, אשר פקפקו באפשרות קיומם של המושבים בתחומי השאיפות החברתיות של תנועת העבודה. פקפוקים אלה היו כה רבים, עד שגם ללב החברים שבמושבים הוטלה חרדה ודאגה רבה, פן לא יוכלו עמוד בפני לחץ המסיבות שבעול המשק הכבד, ובמשא העבודה הקשה והחיים הרועצים; וסופם להיות כושלים ונידחים ממסילת התום והיושר שבחקלאות אשר התיצבו עליה. – אכן בנוגע להצלחתם החמרית של המושבים לא נמצאו מפקפקים לא בתוכנו ולא מחוצה לנו. הערכה זו לצורת ההתישבות שבמושבי העובדים נפגשה אז, בכל שדרות עמנו אשר התענינו בהתישבותנו, בהערכה הפוכה לצורת ההתישבות השניה – הקבוצה; כולם היו אז בטוחים מצד אחד כי בעצם צורת ההתישבות הזאת – הקבוצה – חתום הערבון המחלט לפסגת הצדק והיושר בחיים החברתיים, ומצד שני פקפקו רובם ככולם באפשרות הצלחתן המשקית והחמרית של הקבוצות, עד שגם ללב החברים שבקבוצות עצמן הוטלה החרדה והדאגה לגורלם המשקי והחמרי.

כיום עדים אנו לכך שהמצב החברתי במושבים, אף אם אינו מבריק ביותר, איננו בכל אופן מתחת לגובה (סטנדרט) החברתי שבהסתדרות העובדים בכללה. וכן אין המצב המשקי בקבוצות נופל כיום מן המצב במושבים. ומי יודע אם למצב זה לא גרמה, במשקל מכריע, אותה הדאגה והחרדה שבלב החברים בשתי הצורות האלה גם יחד, אלה לגורלם החברתי ואלה לגורלם המשקי. – אמנם אין עדיין “לגמור את ההלל” לא על המצב החברתי במושבים ולא על המצב המשקי בקבוצות, אבל “לברך את הגומל”, על זה שעברו את הנסיון בשלום, אפשר כבר בכל אופן.

אכן אין עדיין לגמור את ההלל גם על המצב המשקי-כלכלי במושבים, אם נבוא להסתכל ולראות באיזו מידה נמלא הבטחון בהצלחתם המשקית. –

* * *

שאפנו בנהלל ונשאף להגיע לחיים שלוים בעבודתנו על אדמת עמנו, בלי דיש ובלי עושר ורק לחם לאכול ובגד ללבוש, ורוח נכונה את אלוהים ואדם. אנו גם שרטטנו לפנינו ביחידות ובציבור את הדרך להגיע אל כל זאת והעמדנו ציונים עליה לפנינו. ובידענו כי על פת לחם יפשע גבר, וכי פשעי יחידים ינגעו מהר את כל הציבור וחוזר חלילה, נסינו ראשית כל לתכן תכניות משקיות כלכליות: א) קבענו שמשקנו יהיה מעורב מכל ענפי החקלאות המתאימים לאזורנו. ראשית כדי להבטיח קודם כל את כל ההספקה לבית; ושנית כדי להיות מוכנים למקרים אשר יכזיבו ענף אחד או משנהו, בשנה אחת או שניה, ואזי נמצא את מצרכינו ביתר הענפים. ב) תיכנו – בשנות עבודתנו הראשונות בנהלל – שדבר כל ענף וענף במשקי חברינו יבורר וילובן מכל צדדיו בפני כל ציבורנו, כדי שנלמד הדדית את הכיוון הכללי של הענף, לשגשוגו והכנסתו הטובה. ואף קבענו אז, בימים ההם, כי נהלל בכללה תדאג לסדר בכל ענף וענף את אותם הצדדים, אשר יקשה לפרט לעשותם לבדו. ולדוגמה: ההדרכה המקצועית בכל ענף; בדיקת השומן בחלב כל פרה לשם בירור וקיום הפרות הטובות ביותר; ההגנה הכללית על שטחי מטעים בפני רוחות ומזיקים שונים, וכדומה. שתי התקנות המשקיות הנ“ל ודומיהן היו מכוונות להרחיק בכל האפשר את הגורמים להיות בנו אביון. אך גם למקרי אסון ופגע והדומה לזה דאגנו, ותיקנו את העזרה ההדדית בעבודה, בעבודת אדם ובעבודת בהמה וגם ברכוש, כהבטחה הדדית מכשלון. ג) וגם את זאת ידענו, כי עודפים מתוצרתנו נאולץ למכור בשוק למען קנות את החסר במשקינו. ורבות ראינו עובדי אדמה “הורגים את זמנם” בזיזי שווקים ואף נכשלים בנפתולי “הסחר-מכר” של השוקים – ונאסור על עצמנו את הקניה והמכירה הפרטית ויסדנו מוסדות משותפים לכך. ד) ובידענו כי בין משלמי שכר ומקבליה מתגלים תמיד (בעטיו של נחש) תהומות מרי ורמיה, נעות-לב וצרוּת עין – אמרנו למנוע את זה ממחננו ע”י היותן אחד ומאוחד מחברים לדעה ושותפים לעמל, החקלאים כבעלי המקצוע, ובעלי המקצוע כחקלאים.

לבעלי המקצוע אמרנו לסדר ראשית כל משק ביתי בשביל האשה, במשק הביתי אשר הנשים מן המשפחות החקלאיות בכפר מטפלות בו. על-ידי-כך תדע משפחת בעלי המקצוע: א) מהו הלחם אשר יוציאו החקלאים מן הארץ; ב) מהי מידת העמל והעצבון שמשקיע החקלאי באדמה, ואת מלחמתו את הקוץ והדרדר שתצמיח לו; 3) ויהיה העמל לכלכלת המשפחה של בעל המקצוע מוטל על כל המבוגרים שבמשפחה, כמו במשפחות חקלאיות, ולא רק על העובד לציבור בלבד. ובשנית, נסדר את תשלום שכרו של העובד לציבור כמידת ההכנסה הבינונית מענפי המשק, שהגבר במשפחה החקלאית מטפל בו.

הנה כי כן חזינו את חיינו בנהלל בשנותינו הראשונות בה.

והמציאות כיום? – – –

(מתוך הרשימה “פני המושבים לאן?” תרצ"ב).

– – – אכן אם אין מצב רוח הוגן, לא יכול להיות גם מצב חמרי הגון. מן המצב החמרי הקשה ביותר אפשר להתרומם על ידי עצה ותושיה משותפות ומצב רוח אמיץ ומרומם… ולעומת זה הרי מצב רוח רע מביא לאבדון אף מצב כלכלי טוב.

הכל בידינו: העליה בכל המובנים והירידה בכל המובנים.

כנ"ל.

נשאלתי אם כותב אני ומדפיס את מאמרי “בשאלות התישבותנו החקלאית”, על דעת המרכז החקלאי.

אכן לא חשבתי כי יעלה בדעת מי שהוא אף לשאול כזאת, ומכיון ששאלוני, מוצא אני לנחוץ למסור מודעה:

1) חבר אני במרכז החקלאי לפעולות המרכז, אך אין זה מחייב אותי ואת יתר חברי במרכז להסכמה כללית והערכה משותפת בכל הענינים והשאלות.

2) מוצא אני לנחוץ להביא לפני ציבורנו הרחב, דוקא את אותן מהערכותי והשקפותי, אשר אינן עולות בד בבד עם הערכות והשקפות הרווחות במרכז; בתקותי שהבירור הרחב יכוון את הענינים למסלולם הנכון, לפי הערכתי.

3) כל מגמתי בזה, הנה אך ורק להביא את הענינים לידי בירור וליבון חודר ומקיף; ולא אשאל ואפלל כלל כי הערכתי אני תנצח. ומטעם זה גם לא אבוא להשיב על דברי החולקים עלי, אלא אם כן יתנו לדברי פנים שלא כהלכתם. לא עלי המלאכה לגמור, ולא עלי לסגור ולסכם את הויכוחים אף אם אני פתחתים.

4) לא אוכל לקבל את העצה אשר יעצוני, בימים האחרונים, רבים מחברי. כי לא אפרסם את דעתי והשקפותי שאינן מתאימות למקובל, כי אם אלחם עליהן מבפנים, עד שתהיה הדעת נוחה מהן, או שעוד מספר של מומחים בשאלה הנידונה יסכימו להערכתי; יען כי נוכחתי, שאין דרך יותר בטוחה לעורר את ציבורנו אל בירור מקיף בשאלותינו מאשר בדפוס.

5) בבואי לדון בשאלות התישבותנו, אין אני מתכוון אך ורק להתישבות האנשים הנמנים על הסתדרות העובדים, אשר יש לי היכולת להאירם, מנקודת מבטי, בפנים ההסתדרות ומוסדותיה; כי אם זוכר אני גם את כל המון בית ישראל הפזורים כצאן בלי רועה; נאבקים עם מר הדלות והדלדול, ונאחזים בכל קנה קש הצף על פני המים, ובונים עליו מגדלים אשר סופם לתהום ניבט. ולאלה אין לי כתובת אחרת מאשר הדפוס.

הנני מודיע על כן גלוי לכל, כי כל אחריות הדברים, אשר פרסמתי ואשר אפרסם עוד, נופלת אך ורק עלי בתור אדם פרטי, ואין שום מוסד וציבור אחראי או ערב במשהו לדעותי ודברי; אף אני נמנה בתור חבר לאותם המוסדות והציבורים, בשביל פעולות ומעשים המשתפים אותי אליהם. ומובן גם שאין מערכות העתונים, אשר בהם אני מדפיס את דברי, אחראים וערבים להשקפותי ודברי, בין אם הוסיפו שם את “הערכת המערכת” שלהם או לא. העתונות בארץ-ישראל עדיין נותנת את האפשרות להביע דעות והשקפות אשר אינן רווחות בקהל, או אף מרגיזות קצת את עצביו.

תרפ"ו (1926).

– – – החשש “מה יאמרו” אינו קיים אצלי, ולא חשבתי עליו אף פעם. מה לנו בחיפוש דרכינו ולאשר יאמרו עלינו, בין אם יאמרו כי נבוכים אנו או יאמרו כי מתעים אנו. עלינו לחפש את דרכינו לאור היום.

החברים המכירים אותי יעידו עלי שאינני מ“אדוקי דת”… המושב. בכל אשר דברתי וכתבתי, לא תקפתי אף פעם איזו צורת ישוב, ורק הגינותי על צורת ההתישבות הבודדת בפני יריביה, שוטניה ומחרימיה, אשר רבו מאוד; רק נלחמתי באלילות אשר בהקדשת צורות ופיסול צורות; בהפחתת זכויות לנושאי צורה אחת לעומת נושאי צורה אחרת, בהיות זו הפחתת זכויות לחלק מחברי הסתדרותנו. כי בשבילי קיים רק נושא אחד: האדם. וכל המסב חרות לאדם – טוב הוא, וכל המסב סבל והגבלות לאדם הנו רע בהחלט, אף אם יאמר עליו (או ביחוד אם יאמר עליו), כי יתקן עולם במלכות שדי, או במלכות החברה הסוציאליסטית, או החברה האנושית. כי אם אין ערך וחשיבות לאדם היחיד, ממה איפוא יתלכד הערך לעם ולחברה ולאנושות?

ואין ברצוני להיכנס כאן בשאלות תקציבים ותנאים, בהשוואות בין משקים למשקים מצורת ישוב אחת לצורת ישוב אחרת, יען כי זה יעביר את הויכוח לשטח אחר לגמרי, אשר אני כופר ביסודו, והוא השוואת היכולת של צורת ישוב אחת לעומת הצורה האחרת. אני מאמין באדם, ואינני מפקפק אף רקע, כי השג ישיג כל אדם את כל אשר יתמכר אליו בכל נפשו ומאודו. המושב, הקבוצה הקטנה והגדולה, פרוח יפרחו כאחת, אם חבריהם ישימו את כל מעינם בעבודתם ובפיתוח משקם עפ"י קוים מסויימים וברורים מראש; אך לא יתקיימו – אם לבם ינוד בקרבם ועל סעיפים יפסחו…

תרפ"ז (1927)

אני משיב בזה על מכתבו של הח' כ., באשר הנו פונה בשאלות ישר אלי.

לא אנסה להוציא מלבו את החשד שכאילו כל כוונתי, בכתבי את מאמרי ההוא, היתה לפגוע בבן-שמן. כשם שלא נסיתי להוכיח לחברים אחרים, אשר אמרו למצוא כוונות אחרות בכתיבתי.

אני באתי רק להעריך עובדות, קיימות בתוכנו, לפי ראות עיני אני. ומכיון שמעשים אלו אשר באתי להעריכם, נדשים בעקבינו יום יום עד הראותם בעינינו כנים ונכוחים כנכון היום, ולדבר עליהם רגילים כבר בסגנון השיחות על מזג האויר, – וכאן הן הרעה החולה בכל חטאת-קהל, – כי על כן בחרתי לדבר בסגנון בלתי רגיל, אולי יפנה את תשומת הלב של קהלנו אל עצם העובדות והערכתן. וכן בחרתי לתת השוואות מתוך עובדות אחרות, אשר קהלנו הבין להעריך אותן נכונה. קטיף פתח-תקוה, למען לקרוע את העינים… כי בטוח אני שאין איש בציבורנו אשר בבואו להעריך, לדוגמה, את המעשה של קניית בשר מאטליזים לא יהודים, או קניית חלב ממשק לא עברי, יוכל לראות את זה אחרת מאשר עבודה לא עברית במשק עברי, ולדוגמה הקטיף בפתח-תקוה… האסון הנו רק בזה שאין אנשינו מתעכבים רגע כדי להעריך את המעשים אשר ידושו בעקביהם, גם באותם הרגעים אשר יקרעו כדג את איש אחר, העושה מעשה דומה בערכו למעשיהם הם… ובחרתי גם להעמיד עובדות מול עובדות, ואת העובדה שבגנים בבן-שמן הורידו ערבים את הכרובית אשר קנו בגן, העמדתי מול העובדה שבפרדסים בפ"ת הורידו ערבים את הפרי אשר קנו בפרדס, ואנו הבינונו “להוריד את השמים לארץ” עקב זאת… ומובן שלולא כתבתי סתם על “גנים במשקינו”, לא היה הקורא מתעכב על זה. כשם שלולא כתבתי סתם על קניית בשר ודגים וחלב לא עברי, אלא הייתי קורא בשמות חברי הסתדרותנו העושים זאת, היה הקורא מתעכב יותר על זה. ובדיוק כמו זה אשר בהזכירי את שם “קטיף פתח-תקוה”, הרי הקורא מתעכב יותר מאשר בכתבי סתם “עבודה ערבית” במושבות.

ואולם אני לא באתי ל“הוקיע לעיני השמש את החוטאים, אלא להפנות תשומת לב אל החטאים, ולעורר את קהלנו להערכה אחרת. ואין לשאול מדוע לא כתבתי ע”ד קבוצת הפועלות וע“ד דגניה בשנה שעברה. ראשית, לא כתבתי בשנה שעברה על ענין העבודה הזרה בצורותיה השונות, מפני שלא כתבתי בשנה שעברה על זה ואין צורך בנימוקים. ושנית, הן לא השנה, ולא בשנה שעברה ולא בבאות התמניתי לכתוב על כל דבר, ואינני מחוייב גם לדעת את הכל ולחקור את הכל, ולא ידועה לי כל עובדה כי ערבים הורידו פרי אשר קנו בגן קבוצה זו משק אחר. וכן הטענה מדוע לא פניתי למוסדות מרכזיים, אינה לענין, כי אינני “תובע כללי”, ולא אהיה “תובע כללי” המגיש תביעות למשפט. אני “מושך לפעמים בעט סופר”, מעריך חזיונות מחיינו לפי ראות עיני, ולזאת יש לי זכות מלאה, אם כי הנני בן-תמותה העלול לשגות. והטענה למה לכתוב בעתונים, היא אמנם טענה נכונה… ולעתים קרובות הנני טוען אותה לעצמי… אך לזולתי אין רשות לטעון כנגדי על זה. וכבר התרגלתי לא להקשיב לטענות כאלה… ומה ראתה בן-שמן על ככה להיעלב בזה שהזכרתי את שמה?! אין בזה כל עלבון! אם העובדה אשר ציינתי אינה נכונה בהחלט, הרי יש כאן עלילה, דיבה, ובכל אופן לא עלבון. ובעצם ציוּן העובדה הקיימת, מה יש מן המעליב? אינני חושב כי חברינו החוטאים בעבודה זרה, בזה שהם קונים תוצרת לא עברית, צריכים להיעלב על זה, מוטב שיעזבו את הדרך הזאת, אף מבלי שיתוודוּ עליה… הנני מצטער מאוד שחברינו בבן-שמן מצאו פגיעה בכבודם בדבר הזה, אך אין זה מצדיק בהחלט, ובכל לבי הייתי רוצה להניח את דעתם. ולכן הנני מציע להם שיכנסו, גם שלא בפני, למי מן חברינו בתל-אביב, המושכים בעט-סופר, וירצו בפניו את טענותיהם, ואם ימצא כי אמנם פגעתי בכבודם, אשא בכל קנס אשר יטילו עלי לטובת הקהק”ל..

תרפ"ח (1928).