רקע
מוקי צור
לא בעבים מעל

הספר יצא ביזמת קרן דגניה ובעזרתה

ועדה מייעצת:

אפרים בן-צבי, חזי דר,

בלהה לס, איני עבאדי, רחל עבאדי,

הרצל פיין, יובל שיאון

בשיתוף חברי דגניה לדורותיהם

קובץ 2.png

קובץ 3.png

הלאה ירדן, הלאה זול! יהמו גליך,

עלי גדותיך שטוף וגול חרפת ארצך!

כקול רעם הרעם קול בהמון מימיך,

מסילת ציון לנו סול, נחנו אחריך!

הלאה ירדן, הלאה זרום, תכתב לדורות;

כי לילה כיום אנחנו על משמרות.

נפתלי הרץ אימבר


דרכנו היא דרך חדשה: לא דרך הרוח ולא דרך

החומר, כי אם דרך החיים

אהרן דוד גורדון


כשהאוטובוס מתחיל לרדת מפוריה ומתגלה

עמק הירדן אני כבר מתחיל להתרגש. הבית

מתקרב. הבית לא מתחיל בדלת. הוא נפתח כבר

בשער של דגניה

שיחת צעירים, 2008



קובץ 4.png

קובץ 5.png

דגניה: קרבת נפש וּווח בין האנשים

יעקב רבינוביץ


בקבוצה רצינו לראות משפחה.

היחיד עלול להיכשל תחת נטל החיים הקשים –

חיים משותפים ועבודה משותפת יתנו לנו כוח

לעמוד נגד הזרם הסוחף

יוסף ברץ


כאן אני ציפור חופשית, חופשי ממוסכמות,

נימוסים טפלים, דעות קדומות ומנהגים

קרתניים

יעקב ברקוביץ


חופש של ציפור אין אנו צריכים לחפש בקבוצה.

היא משחררת אותנו מהאבקות לפרוטה, אבל

איננה פוטרת אותנו לדאוג למצבה החומרי. אין

בינינו חשבונות, אבל יש לנו חשבון עם העולם

אשר מסביבנו

יוסף בוסל


הילדות המיוחדת הזו. כמה השקיעו בנו.

כמה שפכו עלינו. כמה ציפו מאתנו.

אך אף פעם לא דיברו אתנו על הרעיון.

צריך לעבוד קשה. למה? ככה! צריך לוותר

ולעשות מה שאומרים. למה? ככה! אף פעם

לא דיברו אתנו ברצינות על סוציאליזם. רק

על מה שהיה פעם. ככה אכלו וככה עבדו, כך

עשו תרבות וכך קיבלו החלטות. למה? ככה!

שיחת צעירים, 2008

השדרה אל הבית, שנות העשרים


קובץ 6.png

קובץ 7.png

 

כאן על פני אדמה
   🔗

 

לא בעבים מעל
   🔗

 

רחל
   🔗


זהו ספר על אנשים, על מאה שנות חיים, על תחנות רבות בדרך מתמשכת. המייסדים היו צעירים, היום בני המקום ובניהם כבר יודעים מהי שֵׂיבה. זהו ספר על מקום וספר על הזמן. על ימים שחלפו ועל המנגינה שלעולם נשארת. זהו סיפור על אנשים שתהו על האדם, ביקשוהו בתוקף, ראו אותו בבהירות. מוריהם אמרו להם: היזהרו! בני אדם נשברים, בני אדם הם אינסופיים ואין להכילם במסגרות נוקשות. הם הסכימו, אך סירבו לגמד את חזונם על האדם ולהקטין את דמותו. חיפשו דרך שלא תהפוך את היחיד והחבורה לתוצר בלעדי של כוח ושררה. בדרכם הם חוו אכזבות גדולות אך גם הישגים לא צפויים.

זהו סיפור על אנשים שהגיעו מכל תחנה בהיסטוריה היהודית של מאה השנים האחרונות. מ“שם” בגולה הם עברו ל“פה” לארץ ישראל. שם, במינסק ובדמשק, בצנעא ובווארשה, בקייפטאון ובניו-יורק; פה, הם רצו לבנות את ביתם ולהגשים את חלומותיהם. זהו סיפור על ילדי הארץ וילדי דגניה שביקשו למצוא נתיב מן המקום אל העולם הגדול וסערותיו. הם האמינו כי הם עושים לָעולם גם בזיקתם אל האדמה והחקלאות בחלקתם הקטנה. בזיקתם אל העבודה היומיומית, הם בונים בריקדות של מתקני עולם. בשפת המחנכים, במבוכי החוקרים, באהבתם, במשפחה, נבנית השותפות הגדולה. סיפורה של דגניה הוא גם סיפורו של הקיבוץ הישראלי שצעד כאן את צעדיו הראשונים, בדלות חומרית, בעושר רוחני, בלבטים קשים, ובתודעה ברורה כי יאוש אינו תירוץ, כשם שחלומות ורודים אסור שישקרו. הקיבוץ התגלה כאן כקומונה שערבה לחבריה ולצורכיהם גם בדלות וגם בעושר, כקואופרטיב שמשתף בייצור, כגילוי אחריות לחינוכם של הנוער היהודי ובני הקיבוץ, כמחויב לזירה של משימות. כתשומת לב לעבודה ורגישות לאהבה. אין זה סיפור על מלאכים, למרות שניטש בו קרב על הקדושה בהרבה חזיתות. לא פעם התגלו מגבלות, קוצר רוח וקטנות אנושית, אך היו בו גם חלום מעורר השראה, התגלות הלב, ובריאת תשתית חומרית. הכתובת לעשייתם הייתה ברורה: הנוער היהודי והאנושות. העשייה: אנשים. אך הם חיו בפרט.

זהו סיפור של קשיים. אדמה שלא נענתה, גשמים שסרבו לרדת, שוק מאכזב, טעויות בניהול. הדמוקרטיה הישירה ספגה מהלומות. היו מאבקים עם שכנים, המולת צבאות של המעצמות, ולימים מדינת ישראל ומלחמותיה. היו אסונות ואבל, התאבדויות ומעשי רשלנות. במאה שנים היו תפניות חדות במשק, בתפיסות החיים, לעתים בגלל אופנה חיצונית, לפעמים בגלל קוצר ידה של הטכנולוגיה. דווקא ניצחונות לא צפויים יצרו מצבים שהעמידו בספק את הביטחון הפנימי. השפע שנוצר איתגר את אורח החיים המסתפק במועט.

כפר קטן על בימת העולם


יודעת אני את האדם ואת וחולשותיו.
למדתי את עצמי, את זולתי, ויודעת
את ימי העמל ואת לילות הפקפוקים.
הנני לפעמים כסירה בלב ים המתנודדת עם הרוח.
פעם תוקף אותך גל של מרירות ופעם
בשעות של אסון או שמחה אנו מתלכדים
ומתהדקים עד כדי גוף אחד ונשמה אחת.

לפעמים ראתה דגניה את עצמה ככפר קטן ולפעמים כבימת העולם. לפעמים הייתה רצינית ולפעמים חשה עצמה מגוחכת. לרוב האמינו בה באינטליגנציה הרגשית יותר מאשר בהעפלה אל המופשט. ביקשו פעולה נכונה בין האנשים ולא רק הגשמה של משימות הדור. לפעמים סגרה דגניה את עפעפיה ונרדמה בשיגרת חייה, מחכה לנסיך שיעירה לאתגרים. לעתים ההיסטוריה טלטלה וסחפה אותה אל חופים לא רצויים ולא צפויים. אך היא תמיד האמינה כי כוחה גדול מכוח הסופות הגדולות. “מהפכות עוקרות הרים, אך אין הן משנות את התרכובת שלהם”, אמרה חיותה בוסל והתכוונה לומר כי ניתן לשנות את התרכובת הזאת רק בתהליכים ארוכי טווח. האמונה שצריך לממש את הרעיון, הפכה לעתים לסגידה לפרטים. אלה היו המכשול והגשר: משאבה ומחרשה, אדמה ומטאטא, היו כרוכים במחוות ובחוקים, בתפריט ובנאום. תיקנו תקנונים ודיברו על ספונטניות, עשו מחוות אישיות וטענו לאי סדר.

לראשונים היה ברור שכל אלה קשורים לתיקון העולם. כל כישלון וכל הצלחה ישמשו הוכחות במשפט מוסרי. פרטי החיים המשותפים הם מוצגים בפני חבר המושבעים שאינו נוכח כאן ועכשיו, אך הוא מצוי בעיירה הרחוקה, במפלגה הקרובה, או בקרב נוער שצריך לקבל הכרעה. כל אלה היו הצופים הנעלמים בתאטרון הגדולꟷההיסטוריה. לעתים התאטרון שבתוכו ניהלו הדגנייתים קרב גורלי היה ריק מצופים. הללו חיו בזירה אחרת, בחלקם הגדול לא ידעו כי דגניה קיימת. בדגניה ידעו כי היציעים אינם מלאים, אך שיחקו בידיעה כי אם רק ישרקו כראוי הם יתמלאו שוב. מותר לשלוח את ברץ לשרוק את דגניה בעולם, אך לא להפריז. דיבורים יתרים פוגעים.

דגניה צריכה להשפיע בעשייתה כבמעין פנטומימה קיומית, במעשי מופת שאינם כופים את עצמם. הכול ידעו כי דגניה איננה הצגה. היא הייתה הביוגרפיה של האנשים. הרבה פעמים ביקשו אנשי דגניה שיניחו להם, וגם שיעמוד להם הכוח להניח לעצמם. רגעים של רפיון, של עייפות, של ניתוק, היו יכולים להימשך שנים. לעתים פרישה של אנשים העבירה מסר של אי סיפוק, או תחושת עוול, או הרגשה שצריך להיות אחרת; ולעתים אותתה על ניתוק לא ברור; איש בביתו שהוא מבצרו. החומות שבנה מעידות על הרגשה של מצור, כי אין מאזינים לו, כי אין מכילים אותו בשונותו. היו ביניהם אמנים, ש“חושבים את עצמם”, לדעת רבים, והיו העובדים קשה בשדות ותורמים מזיעתם, אך לא תורמים לקופה המצומקת וגם לא אכפת להם ממנה. להסתגרות כזו יכול להצטרף ממלא תפקיד לשעבר שנחשף לחולשות אנושיות, לתביעות-יתר וקורבניות-יתר. כל זמן שמילא את תפקידו, הוא אצר את הידע הפוגעני בלבו, אך משסיים והחצים עדיין נשלחים אליו, הוא מסתגר עד יעבור זעם.

וכאשר חל מפנה המעורר כוחות רדומים, יצר עשייה, הוא הגיע ממקום אחר, מאתגר כלכלי או התיישבותי או פוליטי. אביב חדש, לבלוב של קשרים חברתיים, של צמיחה משפחתית. אך מי שהיה בעל עוצמה מוצא עצמו זקן, נותר בשוליים. תנחום תנפילוב, האיש הכל-כך גורלי לשנותיה הראשונות של דגניה, עבד בזיקנתו במחסן כלים ישנים. אהוב על הילדים, כי קיבל אותם במאור פנים. אצלו יכלו להשיג פריטי אוספים, כגון ברזלים לפרזול, שהם יפים למשחקי דמיון. כאשר הזדקן יותר, הועבר תנחום לבית אבות מרוחק. המעשה עורר סערת רוחות. בסופו של דבר הקימו בית סיעודי בדגניה. מאה שנים, שבהן רבים מצטרפים לחבורה ועוזבים אותה באופן לא צפוי. תמיד מעט אנשים ביחס לגודל משימה.

לאנשי דגניה הפך המקום הבנוי והשתול לנוף החורג מהביוגרפיה של השותל והבונה. זה כבר לא הנוף הרומנטי עליו חלמו בגולה, וכבר לא הנוף שמצאו הראשונים במקום, נוף הזבובים והחום המתיש. הימים שחלפו היו ימים של כנרת גועשת וירדן דועך, ימים של שדות בוערים ורביצה על הדשא מסביב לאבטיח שחוט. הכול נראה בעתו והבטיח להישאר עוד שנים רבות.

מאה שנים, ואנשי דגניה כותבים עצמם לדעת ותנובת כתיבתם היא בארכיון הקיבוץ. יש המרבים לכתוב ויש המוכנים להעיד על מה שכותבים חבריהם, לחיוב או לשלילה. בספר זה הנוכחות החזקה היא כמובן של הכותבים, אך הם רק חזני תפילתם של האחרים, שליחי צבור. סיפורי חיים רבים הצטרפו לסיפורו של המקום. הביוגרפיות המסופרות כאן הן דוגמאות מן העושר הקיים. הן משתקפות בכתבים וברשומות, בציורים ובתצלומים, בדיני חשבונות, במסמכים, במכתבים, בריאיונות, בדברי הספד, ביומנים פרטיים ובדוחות ציבוריים הנצברים בתיקים, בסיפורים ובשמועות. גם לזיכרון יש היסטוריה.

כשהיינו ילדים היינו מתהלכים בבית הקברות.
דמיינו הרבה סיפורים. על המוות ועל אנשי דגניה.
בדגניה היו הרבה דיבורים וּוידויים, אך לא פחות היו שתיקות.
אנחנו הילדים ידענו כי כאן שותקים, ואם שותקים הדמיון ממלא.
על מה שהגדולים שתקו אנחנו דמיינו. אם הכרנו אדם שהיה
לנו קשה בתביעותיו, החלטנו כי לא נפטר אלא ברח אל הסופים,
נעלם בגלל הקושי לחיות כאן. אולי יום אחד יחזור משם.
נינה בן-משה

אין זה הספר היחידי על דגניה וחבריה. כבר יש מדף ספרים שלם. כל ספר שונה ומיוחד. בתחילה אלה ספרים מלאי חזון וסיפורי ראשית, אחר כך אלבום וסיפורי הווי. גם משוררים וסופרים תיארו עלילות דגניה וערכו חשבונות נפש רעיוניים. דגניה ארוגה מדמיונם של אלה שקראו אותה, שפטו אותה, זיכו והרשיעו אותה, בלי לבוא במקומה. היא חיה כתורה שיודעים על קיומה אך שכחו את גוויליה. היא כארון ספרי קודש וחול ומצטרפת לטקסט רב העמודים של ההיסטוריה.

בשנים האחרונות החל לנבוט ענף חשוב בספרי ההיסטוריה ꟷ ההיסטוריה של החיים הפרטיים. זו ההיסטוריה של אהבה וחיזור, של ריהוט, של גידול הילדים, של בילוי ופולחני חול יומיומיים. יש בה יסוד פולמוסי ברור: לכתוב פחות על מצביאים מנצחים ומאבקי מנהיגים ויותר על המובסים האוכלים ארוחת צהריים; פחות תקיעת חצוצרות ויותר חלילי סוף זולים, פחות מסמכים סודיים של משרדי חוץ ויותר מכתבי אהבה. אך דגניה לא ביקשה להיות פרויקט פרטי בלבד. היא ביקשה מקום בהיסטוריה אלטרנטיבית. לא משוחה בשמן מלכים ולא עם מזבחות של כוהנים, אך נושאת בעול ההרפתקה לשמירה על צלם האדם באשר הוא אדם, לעמידתו על האדמה. מתנגדיה קראו לה “שמן זית זך”, ראו בה חברה שעסוקה יותר מדי במידות הטובות של חבריה ולא פתוחה מספיק אל העולם וציווייו. אך שמן זית זה היה עסוק בהתמודדות עם תנאי טבע מחמירים, עם עמל, עם דלות שעלולה לנוון, עם קירות נוטים המאותתים ללא הרף אותות אזהרה, סותרים את הגן היפה והבתים הצנועים הפזורים בשטח. זהו בית הפורס לחמו לזולת, מקום שהוא גם פעולה אידיאית.

אילו בא יוסף בוסל ממנהיגי ימי הראשית של דגניה לדגניה של היום, היה תוהה בוודאי, האם זו דגניה שיצר? העצים כה גבוהים, זקנים בחצר ובבית הסיעודי, בריכת שחייה ודשאים רחבים, תעשייה גדולה והמון מכוניות. בית העלמין גדול ונופו מלא צל. חברים מדברים על שקלים ועל המדינה, אפילו התפריט בבתים ובחדר האוכל כה השתנה.


אתה שואל מה אפשר להראות למבקר כדי שיבין מהי דגניה.
אני לא הייתי מראה למבקרים את דגניה של היום,
לא את חצר ראשונים, שזו ההיסטוריה, ולא את הירדן, שזה המקום,
לא את העצים ולא את הבתים;
הייתי מראה להם את “ספר השינוי”

לא, היה אומר בוסל, זו לא דגניה שהכרתי. אך לו הקשיב לאנשי המקום היה שומע אותם אומרים בעברית פחות חגיגית ויותר עשירה מהעברית הספרותית שלו:

ꟷ זה נגמר, זו לא הקבוצה שהכרנו… פעם עבודה הייתה עבודה וידעו להסתפק במועט. ומה היום?

ꟷ את זה אני מכיר! היה אומר בוסל. “הקבוצה זה כבר לא מה שהיה פעם”. את זה אמרו כבר ב-1912 ואני בוסל אמרתי תמיד: עם כל היש שבה, עיקרה של דגניה עוד לא הגיע.

יש בקבוצה רגעי משבר ותהליכי צמיחה, מלחמה ושלום, ימים של תקווה ויאוש. מחזור חיי האנשים מלידה עד מוות קושר ומתיר קשרי משפחה, מעמיד יחידים בעוצמה מול מעגלי החברה. בראשיתה הייתה דגניה עדת רווקים צעירים, והמשק ברובו שדות פלחה בעיבוד פרימיטיבי, ללא אמצעים להביא מים לשדה. דגניה היום היא קהילה רבת דורות, עם משק חקלאי מפותח משולב עם תעשייה מודרנית. קבוצת מהגרים מחפשת שורש הפכה לחברה מושרשת שרובה בני הארץ הנושאים מורשת מגוונת ומצולקת מההיסטוריה של העם היהודי בדורות האחרונים. קיבוץ לא יאמן של גלויות וגורלות.

הרעיון המלווה את האנשים לובש ופושט צורה בהתאם למה שנתפש בעיניהם כנסיבות הזמן והאופקים הנפתחים. זהו רעיון נועז, פשוט, של אחווה אנושית אחרת, של עבודה בטבע, מתוך התמסרות לאתגרים הניצבים בפני היהודי והאדם, של חידוש חיי תרבות ויצירת מקום. אך לאורך כל השנים מלווה את היצירה החברתית הספק. האם הרעיון בר ביצוע? מה מחיריו ומה סיכוייו? כיצד ניתן לממש אותו בשינויי הטכנולוגיה, בפסיכולוגיה המגוונת של היחידים והקבוצות, במחזור החיים האנושי, וברתחת הסערות ההיסטוריות?

אין בדגניה מורה בעל סמכות, אב של הרעיון והביצוע, דמות כריזמטית. הכול קורה תוך כדי ויכוח ומשא ומתן. לרגעים מתגלה מנהיגות ברורה. כך בזמן משבר, כגון מלחמה או בצורת, עזיבת בנים או התנגשות בין קבוצות. יש רגעים שדגניה חשה כי האדמה רועדת תחתיה בגלל שינוי הנסיבות, כאשר דור מתייצב מול דור צעיר ממנו. אחת המייסדות כותבת ב-1932: “גדל אצלנו נוער אשר עיניו פקוחות והוא סוקר את מעשינו ונדמה שעוד מעט ייווצר חיץ מבדיל. יהיו שיחשבו אותנו לדור עובר, לאנשים שאמנם עובדים, אך מחשבתם עמדה ואינה עובדת יותר. מתוך חוסר בירור מתאים יטעו לחשוב אותנו ואת תנועתנו לבעל-ביתית ויטו ואוזן לתנועות קיצוניות יותר”.

כעבור שני דורות תהיה התחושה הפוכה, כי קם דור שלא מסכים עוד לצנזר את הלכי הרוח המשפחתיים, את התביעה לביטחון אישי, את הרצון לשוב הביתה מן המשימה אל עלייה מתמדת ברמת החיים. בכל הזמנים גדול הפחד מפני הנפילה החברתית, מפני קריסת המפעל, היישוב, הרעיון, האחווה, יש החשים כי אולי טעו בדרכם, היו קורבן ולא זכו לבטא את עצמם. אמנם מצליחים לרקום חיים המושפעים משאיפות, אך הן לא תמיד ברורות ואם ברורות, הן תמיד בוויכוח. המעגלים שבתוכם מנהלים חיי דגניה אינם בהכרח משלימים, אך יש ביניהם קשר עמוק. מעגל העבודה נוגע גם לצדדים מוסריים ורעיוניים, אך גם מושפע ממצב המשק ומשפיע עליו.

מצבה של דגניה מושפע לאורך השנים מהטכנולוגיה של התקופה, ממצב ההון הלאומי, מיכולת העובדים לקדם ענפי משק, לגייס משאבים אנושיים וכלכליים מהמערכת שנוצרת במקום. אך יכולת זו מושפעת מהאירועים ההיסטוריים שמסביבה: שתי מלחמות עולם, השואה, מלחמת העצמאות וכל מלחמות ישראל, גלי העלייה, ימים של שפע וימים של מחסור. ב-2006 החליטה קבוצת דגניה על שינוי גדול: מדגש על שיוויון ביקשה לעבור לערבות הדדית. בהסכמה רחבה היא מסרה חלק גדול מפירות עבודתה וירושתה לחבריה. שינתה הרבה מאורחות חייה. ואולם, בהסדרים החדשים ניכרים היטב עקבות המסורת השיתופית: דאגה לכולם בהתחשב בצפוי, אחריות הדדית ודאגה לאתוס הייצור והעבודה.

השינוי הדרמטי לווה בתחושה כי הדבר נעשה מתוך כבוד לשורשים, אך האם יביא לפירוק המסורת השיתופית? ואולי יצמיח התחדשות שַתפנית מתוך ניהול דמוקרטי, שחרור הנשים, תרבות ולמידה משותפת ומעורבות בחברה הישראלית? האם דגניה תבקש לשכוח את החלומות שהועמו מזמן, או תשכֵּר עצמה בעבותות של נוסטלגיה? ואולי דווקא בנסיבות החדשות תבקש ליישם משהו מחלומות נעוריה?

ימים יגידו לאן יובילו התמורות. האם על פי הדרך שדגניה עברה ניתן לחזות להיכן תגיע? המעיין בספר זה יגלה כי יש להתייחס בזהירות ובענווה לתחזיות על עתידה של דגניה, כי סיפורה עשוי להוביל למסקנות סותרות. אך נקווה שרבים יסכימו כי זהו סיפור אנושי פתוח. יש אומרים “הכושי עשה את שלו” ויש הטוענים כי זו עוד התחלה.

מקום, כמו ספר, הוא טקסט התובע קריאה ופענוח; על בתיו הנבנים, על עציו הנשתלים, על הגדר התוחמת אותו, ועל השערים הנפתחים בו. מקום יכול להיות שדה המראה לבניו או שדה נחיתה לחולמיו. במסמכיה, באנשיה, במתחיה, ובכישלונותיה דגניה מוחקת ללא הרף את הילתה. אך הקורא את המסמכים מודע ללבטים, נחשף לשאלות הגדולות העולות מן האירועים הקטנים. הקיבוץ, כפי שהגדירה אייל כפכפי, זו חברה שבה הניכור גלוי והייאוש איננו מסתתר מאחורי מחוות ומסיכות. הקיבוץ הוא חברה ומקום שמתקיים בהם מתח בין אלטרנטיבות. זהו מקום השואל ללא הרף על הברית.

זהו ספר מחקר וספר עדות. שני אלה יונקים זה מזה אך אינם זהים. העדויות נמסרו בתקופות שונות, תוך כדי הזמן ואחרי זמן, בסיפורי המקום, באוטוביוגרפיות, בתולדות ענפי החקלאות והתעשייה, ובחיפוש שורשי משפחה. יש בספר עקבות של שיחות עם אנשים רבים. העדויות נמסרו תוך פולמוס, וגם מתוך רצון להעביר את העלילה מדור לדור. כל עדות שבויה במידת מה בפסיכולוגיה של המעיד, אמורה בשפת האירועים שבהם התרחשה, בפרספקטיבה של זמנה. המסמכים המלווים את העדויות מתווכחים אתן. בחלקם הם נכתבו במטרה שונה, מסרו עדות שלא במתכוון. מחקר צנוע זה מפגיש את כולם. מודע לזמן ולמצב הרוח בזמן המחקר, אך גם מנסה לחרוג מהם, לגעת גם בלא ידוע, במה שאינו רק השלכה לחרדות ולתקוות של היום. לשם כך הוא מנהל שיחה עם המסמכים, עם האנשים, עם המסורת המקומית ועם המרידות נגדה. גם התצלומים והאיורים בספר מצביעים על עקבות הזמן. הם נבחרו לא על פי הצורך של חברי דגניה לזהות את הקרובים, את המוכר, אלא על פי יכולתם לתת עדות לצופים הרחוקים מהם בזמן ובמקום.

אם משווים את ההיסטוריוגרפיה המצטברת של דגניה עם הארכיון הנצבר במקום, רואים קווי חיבור ונתק. תמונות מן העבר נראות בעין שונה על ידי הדורות המתחלפים. בעת שנכתב ספר זה עברה דגניה שינוי לאחר דיון קשה ומתמשך. הראיונות שהתקיימו לקראת כתיבת הספר, מחקר המסמכים, הצלילה לתוך ראיונות עם 80 חברים שנעשו במשך השנים, התצלומים שנבדקו, המסמכים הרבים, נראו מזווית הראייה של התמורה שעברה דגניה אחרת ממה שהיה מתקבל אילו נכתב הספר בשנות השמונים של המאה העשרים, לפני המשבר הכלכלי של הקיבוצים, לאחר המהפכה החברתית שחלה בארץ בסוף שנות השבעים. כך גם הייתה ההיסטוריה של דגניה נכתבת אחרת בתום מלחמת העצמאות ובזמן השואה, בימי שלטון המנדט ומלחמת העולם הראשונה. כל תקופה התבוננה אל העבר וחיפשה בו סימני דרך אל המצב והשאלות של ההווה.

ספר זה נכתב מתוך גילוי פרספקטיבות חדשות לשאלות ישנות: שאלת האישה והמשפחה, הסביבה, התקשורת, הוויכוח הפוליטי בין שמאל וימין; אך גם מתוך מבט על רעידות האדמה של החברה הקפיטליסטית וסחף חברת הרווחה בישראל. דגניה פיתחה מסורת זיכרון עשירה. בתחילה ברשימות אישיות, מכתבים, סידור עבודה ופרטיכלים מדוקדקים. אחר כך ביצירת ארכיון, בבית קברות מסודר, בהוצאת ספרים ובחגיגות מדי שנה. היא האמינה כי הזיכרון וההיסטוריה אינם נפרדים זה מזה. לכן גם ניתן להבחין יפה בתפרים: כל תקופה ראתה אחרת את השוני בין מה שזכרו חברי דגניה לבין המסמכים המצטברים.

דגניה כותבת היום את ספר מאה השנים ואין יודע מי יקבל אותו; כיצד יסתובב גלגל הימים. אך התקווה גדולה: לא לשווא. איך אמר אחד מוותיקיה ביום חג לפני שנים? “אומרים כי הנעורים מקווים, הבוגרים טובעים בחיי יום-יום, הזקנים מתחרטים. ואני לא איבדתי תקווה. הקבוצה תמיד נתנה לי חירות לא להשתעבד ליום-יום ואינני מתחרט”. ספר מאה השנים איננו צוואה מַכתיבה או חורצת דין. הוא ירושה העוברת לדורות הבאים שיחליטו כיצד להשתמש בה לחייהם וכיצד למסור אותה הלאה. ובנימה אישית אומר, כי ספר זה צריך להיות מוקדש למי שמבקש אלטרנטיבות, לחולם על תיקון חברתי, שמוכן לקבל השראה מסיפורה של דגניה, למסרב כי חזונו יישאר בעבים מעל.

מוקי צור

אלול תשס"ט


קובץ 15.png

 

מסע בעקבות ספר המאה    🔗


זרעים מדגניה לקיבוץ בברית המועצות
יש לי הרצון למלא את בקשתך בנוגע לקריניצה בעצמי ולא על ידי שליח.
אמנם זה יימשך איזה ארבעה חדשים עד שאתפנה לדבר,
אבל ספק אם יימצא איש אחר בינינו מתאים לתפקיד הזה.
עד כמה שאני יכול להבין, הדבר הכי מעניין בקבוצה כזו,
זה להתחקות על המצב הפנימי, מהלך הרוחות ושאיפות החברים…
יש לי אליך שתי בקשות:
1.   שתשלח לנו זרעים: 5 ק"ג תלתן אלכסנדרוני (יש לנו שטח בהשקאה),
10 קילוגרם חטה גלגולית, 5 דורה, 5 ק"ג שומשום.
רצוי לנו מאד שהזריעה תהיה 12 ממינים מבוררים על ידי תחנת הניסיונות.
את הכסף שתעלה הזריעה והמשלוח תוציא בתור אַוַנס
להוצאות הדרך שלי ואם הנסיעה שלי לא תצא לפועל, אשיב לך.
2.   תכתוב לי מה מצב תנועת הקבוצות בארץ. אם יש וועד קבוצות וכו'.
תכתוב לי מה מצבה של דגניה, כמה יש לכם עכשיו חברים,
מה מצב הרוחות, מה הם היבולים בכל ענף וענף, ביחוד בענפי החלב,
החצירים והירקות (אלה הם בעתיד גם הענפים העיקריים של משקנו)
והסכום הכללי של התוצרת של הענפים האלה.
בב"ח מ. אלקינד
זהו מסמך יחיד שנותר, עד כמה שידוע, של אלקינד בעברית מרוסיה.

בעצם ימי התוהו ובוהו ברוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחלט במפלגת “הפועל הצעיר” לשגר שליח לרוסיה כדי לחפש את העם היהודי. מנהיגי המפלגה היו במבוכה: יוסף בוסל, החלוץ והמנוע של דגניה, סירב לנסוע; לדעתו המערכה תוכרע כאן בארץ ולא בחו"ל. בתוך המבוכה קמה מרים ברץ ותבעה מיוסף בעלה לצאת לשליחות המיוחדת. כבר אם לשני ילדים והיא בהריון, אך ידועה בהתלהבותה ובהחלטות קשות שאהבה לקחת על עצמה, הציעה לחברי מפלגתה כי בעלה יהיה השליח.

מחופש לשבוי ארמני, במסע הרפתקני, נסע יוסף ברץ לטורקיה ומשם בדרך לא דרך הגיע הסיוט הרוסי של אותם ימים. כשעבר ברחובות נובורוסיסק ראה שלט על אחת החנויות: “משרד תעמולה לרעיון הקואופרציה”. הוא מספר: “נכנסתי וביקשתי לעיין באחד הספרים. בעלת החנות הבחינה שאינני מן המקום ובזהירות שאלה על זהותי. כששמעה שאני מפלשתינה הזעיקה את חבריה בקולי קולות: ‘בא קואופרטור מירושלים!’ מיד הקיפוני זקנים וצעירים נלהבים ותבעו ממני לספר על דגניה”.

ברץ היה נציגה של דגניה בת התשע, נציג של טיוטה שלא היה לה זמ|ן לצמוח. המפגש בין דגניה לבין חולמי הקואופרציה ברוסיה המוכה היה מרגש. בין מארחיו היו מייסדי קריניצה, קומונה בת 25 שנים. הם הזדקנו ותהו על המשך הדרך. הגישו ליוסף ספר על קריניצה, הקואופרטיב השיתופי, במלואת לה חצי יובל. חשבון הנפש הצלול וראיית הדברים בפרספקטיבה של ותיקי הקומונה משכו את ברץ. כשנפרדו אמר לו אחד הנוכחים: “הלוואי וגורלכם יהיה טוב משלנו”. הוא דיבר על הזדקנות המייסדים ועל אי יכולתה של הקומונה להעביר את המסר לבניה.

ברץ שמר על הספר בכל התלאות שעבר בחזרתו לדגניה. הוא ידע למי ימסור אותו: ליוסף בוסל, זה המנווט את העניינים צריך לדעת שיש אפשרות שקומונה תתקיים במשך דור, שאיננה רק גחמה של צעירים. הוא גם צריך לדעת מה יכול לפרק את הניסיון. ספר קריניצה יהיה בוודאי יקר לו, וגם דרישת השלום חשובה. מי כבוסל רואה את דגניה כמקום צומח לקראת חיים של הגשמה, ולא רק ביטוי להתקפות אקסטטיות של מילוי משימה, או בועה שמתנתקת מהמציאות כדי לשמור על טהרתה. בדרך ארצה התעכב ברץ בביירות לטפל במשפחה שחלתה ונלחמה על חייה. כשהתקרב לעמק הירדן סיפרו לו כי באותו יום טבע בוסל בכנרת.

ברץ הגיע לדגניה מיותמת מהאיש שהׅנחה אותה. אין לו למי למסור את הספר. נותרה גם השאלה הכואבת, האם תהיה דגניה כקריניצה? האם תהיה רק עוד אפיזודה? האם תגיע לספר המאה? היום אנו יודעים את התשובה. מאה שנה מאז עלייתה של הקבוצה החדרתית לקרקע באום-ג’וני ויש פרספקטיבה וגם בגרות. הספר על קריניצה תורגם לעברית והיה לאבן בוחן לרבים. יוסף ברץ הוסיף לעקוב אחרי גורלה של קריניצה. בארכיון דגניה נמצא מסמך מפתיע. מכתב מקריניצה מ-1926 עם דו"ח של אחד מחברי המושבה המודיע לברץ כי הקומונה עדיין קיימת.


מה קורה בוויה נובה
יש לנו 105 נפשות, 82 חבר, 23 ילדים. 26,000 דונם.
לפי השטח צריכים להיות 280 משפחות לא פחות מ-840 נפשות.
יש לנו 90 פרות וצריכות להיות לפי תקציב קומזס 560.
יש 1,000 צאן צריך להיות 4,200.
יש שלשה טרקטורים צריכים להיות 18.
השנה אנו מתכננים לעשות צעד הגון לקראת הגשמת התכנית המלאה.
אנו מקבלים 160 חברים חדשים, מגדילים את מספר הטרקטורים עד 10,
עדר הפרות עד 250, הכבשים עד 2,000, הלול עד 100 תרנגולות
לגהורן. החזירים עד 30.
מכתב אלקינד ליוסף ברץ, 1930

ב-1930 הגיע מכתב בעברית ממנחם אלקינד מראשי גדוד העבודה השמאלי שעזב את הארץ ב-1928 בראש חבורה שהתאכזבה מכך שארץ ישראל הופכת לקפיטליסטית. חבורת מיואשי המפעל הציוני בראשותו של אלקינד הקימה מושבה שיתופית, “ווׄיָה נובה” (דרך חדשה בשפת האספרנטו), במסגרת התיישבות חקלאית יהודית גדולה שהוקמה על ידי ברית המועצות בעזרת יהודי העולם. רשת זו כללה גם ייישובים והכשרות של “החלוץ” שהוסבו למושבות קבע עם שמות עבריים כמו “משמר”, “יצירה”, “עבודה” (אחד הייישובים השיתופיים המוצלחים ביותר שהוקמו בברית המועצות נקרא, לא פחות ולא יותר, “תל-חי”).

במכתבו מספר מנחם אלקינד על הנעשה בווׄיה נובה ומבטיח להיענות לבקשת ברץ לבקר בקריניצה וגם למסור דו"ח על הנעשה בקומונה הוותיקה לקבוצה הראשונה בארץ ישראל שהגיעה לגיל עשרים… עבור מסע המחקר ביקש תמורה: זרעים מדגניה לחבורה. אלקינד נחשב בארץ למי שאיבד את דרכו, שנפתה ופיתה לייאוש, שניתק עצמו כליל מחלום ארץ ישראל. והנה הוא מבקש, בעברית, לדעת מה קורה בדגניה ובטוח כי דווקא דגניה יכולה לספק זרעים למפעל השיתופי בברית-המועצות… דווקא היא ערובה להמשך הדרך של הפועלים היהודים הבונים עולם מתוקן.


גורלו של אלקינד
המכתב של אלקינד הגיע בשעה שממשלת סטאלין כבר הטילה את טרור
הקולקטיביזציה על חקלאי ברית המועצות במהלכה נרצחו כעשרה
מיליון איכרים. אלקינד לא ידע כי במסגרת הקולקטיביזציה יכניסו
השלטונות לחבורה של גדוד העבודה מתיישבים רבים שאינם בני
הקומונה הארץ-ישראלית וזאת כדי לפרקה. הוא גם לא ידע כי יודח
מהנהלת הקומונה וימונה למנהל חוות חזירים וכי חבריו להנהגת "וויה
נובה" יישלחו לסיביר. ב-1937 הוצא אלקינד להורג כציוני. את רוב
תושבי הקומונה של גדוד העבודה בברית המועצות רצחו הנאצים בפלישתם לרוסיה

והנה מוגש לכם הספר על מאה השנים הראשונות של דגניה.

קובץ 17 א.png
קובץ 17 ב.png

ספר קריניצה, המקור והתרגום לעברית, תרפ"ד


 

כל ההתחלות    🔗


בדואים, בהאים, אלג’יראים    🔗


דגניה לא קמה יש מאין בעמק הירדן. אמנם רבים משטחיה לא היו מעובדים, לא היו במקום עצים ובתים, נופה השתנה באופן כל כך דרמטי, שהקורא במסמכי התקופה לא יוכל לזהות את מקומה. ובכל זאת, היא לא קמה יש מאין. שטחי עמק הירדן ועמק בית שאן היו זירת חיים ונדודים של שבטי בדואים.

שבט הדלאיקה סוהו ודלאיקה עיסה שמכרו את אדמתם לחברת יק"א היו צאצאים של שבט ההייב שהתנחל בצפון-מערב הכנרת ואחר כך הגיע לאזור יבניאל. חלק מאדמות המושבה כנרת, כנרת הקבוצה, דגניה ובית-זרע של היום נרכשו מהם.

לעמק הירדן הגיעו מתיישבים אחרי המרד של ערביי אלג’יר נגד הצרפתים ב-1830. אחרי שמנהיג המרד עבדול קאדר שוחרר מכלאו, לקח את מאמיניו עמו למקום גלות בסוריה ובארץ ישראל, שם בנו כפרים חדשים. מן הגולן ירדה חבורת אלג’יראים לדוג בכנרת. זה היה ראשיתו של הכפר צמח שפגשו ראשוני דגניה וכנרת, כפר קטן שלעתים התרוקן ולעתים גדל. גם פרסים בהאים התיישבו בכמה מקומות בעמק הירדן ובעמק בית שאן. באום-ג’וני ישבה משפחה בהאית, אך לא מהזרם המרכזי המוכר. ראש המשפחה היה מהמתפלגים מהמשפחה המייסדת. בכתבי הדת הבהאית הוא לא מופיע. למשפחה היו 5,200 דונם. 1,000 מהם היו חלק מהנחלה שרכש קלווריסקי פקיד יק"א ב-1905.


[…] כּׅי הַשָּׁעָה מֻקְדֶּמֶת. עוֹד אֲנַחְנוּ
בְּרֵאשִׁיתוֹ שֶׁל יוֹם, וְיׅתָּכֵן
כּׅי אֲנַשׁׅים אֲשֶׁר יָבוֹאוּ אַחֲרֵינוּ
יַבּׅיטוּ בַּתְּמוּנָה הַזֺאת וׅיהַרְהֲרוּ לְרֶגַע:
הׅנֵּה הַהַתְחָלָה… וְלֺא יֵדְעוּ אוּלַי
כּׅי בּׅשְׁבׅילֵנוּ לֺא הָיְתָה זֺאת הַתְחָלָה
כּׅי אִם הַכֺּל – – וּמׅשׁוּם כָּךְ אוּלַי הָיְתָה זוּ
גַּם הַתְחָלָה שֶׁל מַשֶּׁהוּ… זֶה הׅתְעַרְבֵּב אֶצְלֵנוּ
עׅם כֺּל טׅרְדוֹת יוֹם יוֹם, עׅם כּוֹבֶד רֺאשׁ
וּבְדׅיחוּת דַּעַת, עׅם אֲסֵפוֹת רַבּוֹת
וְעׅם בְּדׅידוּת רַבָּה, עׅם שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה
וְעׅם תְּשוּבוֹת מְעַט, וְגַם עׅם קְצָת
- וְזֶה אוּלַי עׅקָּר – קְצָת עֲבוֹדָה, וְלׅפְעָמׅים
אֲפׅלּוּ קְצָת יוֹתֵר מְקְּצָת. כֵּן, זוֹ הָיְתָה בְּעֶצֶם
הַהַמְצָאָה הָעׅקָּרׅית… [ ]
נתן אלתרמן, “כנרת כנרת”
(הוצאת הקיבוץ המאוחד והתאטרון הקאמרי, 1962)

ותיקי דגניה גרו באום-ג’וני עם האריסים ועם המשפחה הפרסית (הבהאית). החושות היו של האריסים. מרים ברץ למדה לחלוב מאשתו של הפרסי. האריסים הכינו דגים לחתונתה של רחל סלוצקי. יש עדויות לשיתוף פעולה חקלאי. לא ברור מתי עזבה המשפחה את העמק. צאצאיה אותרו באנגליה. משפחות אחרות של בהאים התיישבו בעין-גב, בסמרה ליד האון של היום, ובעדסייה שמעבר לירמוק. לימים התחייב הנציב העליון הרברט סמואל לכלול בגבולות המנדט את כל אדמות עבאס, כלומר את כל אדמות הבהאים, וכך עבר הגבול מזרחה מעין גב למורדות הגולן. מאוחר יותר נרכשו אדמות נוספות מהנחלה הבהאית שליד דגניה.

תושבי העמק שקדמו לדגניה סבלו מעוני, מאיומים ביטחוניים ומהתעמרות של השלטון הטורקי שהשתמש במצוקותיהם כדי להחרים אדמות. מיסוי כבד, מצב ביטחון מעורער, עול חובות גדול, עימותים בין המוכתרים המקומיים ופקידי הממשלה, העיקו על התושבים ורוששו אותם. חלקם הפכו לאריסים באדמותיהם כי לא יכלו להחזיר את חובותיהם לנותני האשראי ולגובי המסים ולא רצו לשלוח את בניהם לצבא.

המשטר הקרקעי המסובך ששרר בעמק הירדן, כמו בכל הארץ, כלל אדמות שנרשמו כאדמות פרטיות של הסולטן, כאדמות הכפר, וכאדמות מדינה שהוחכרו לעיבוד בידי החקלאים המעטים שהיו במקום. בים הכנרת שלט מונופול לדיג שהוענק על ידי השלטון העות’מאני למשפחות מסוימות.

על בסיס שיחה עם איני עבאדי


קובץ 20.png

קובץ 21.png


אנשי העלייה השנייה    🔗

הימים של טרם מהפכת 1905 ברוסיה, ולאחר דיכויה, היו ימים דרמטיים לנוער היהודי. יהדות רוסיה פירשה את רעיון האמנציפציה באופן שונה מיהדות גרמניה. אמנסיפציה לא כשחרור היהודים כאזרחים יחידים בני דת משה, אלא כשחרור קולקטיבי, כמעשה של עשייה קהילתית. הוויכוחים להטו ורבים חששו כי הם עומדים בפני קיר אטום ללא מוצא. היו שהאמינו באוטונומיה בתוך המדינה, אחרים האמינו בקהילה לאומית בתוך עולם המהפכה שיקום, והיו שחלמו על שחרור חברתי באמצעות התנועה הציונית. צעירים רבים לא ביקשו להסתגל אלא ליצור, לא להתאים עצמם לתנאים אלא לברוא תנאים חדשים. תאים מהפכניים קמו כדי לממש רעיונות שונים ומשונים וכוח רב גויס למנוע אותם, הן על ידי שומרי החומות הדתיים והן על ידי שומרי המשטר האוטוריטרי של הצאר.

במסגרת רעיון השינוי החברתי, קמו גרעינים שיתופיים שהצטרפו לתנועת הבילו“יים החדשים. ביל”ו (המקוריים) היו קבוצה של סטודנטים יהודים חילוניים שחשבו במושגים של אידיאות ותכניות מדיניות שיחוללו שינוי. הם התאכזבו מניסיונותיהם להתבולל לאחר שהפוגרומים חשפו צד אפל ברדיקליזם המהפכני הרוסי. ביל“ו הייתה תנועה קטנה, מרבית חבריה לא הגיעו למימוש חלומם. בארץ הם ייסדו את גדרה אך לא הגיעו אפילו לשני מניינים. כמה מאות מהמייסדים נישאו עם הרוח ברוסיה, באמריקה ובארץ ישראל. אך הם בכל זאת הטביעו חותם: כעבור עשרים שנה, בראשית המאה העשרים, קמו קבוצות “הביל”ויים החדשים” שהביאו לארץ רעיונות של יחד. הקומונות נוצרו כבר באניות, ואחר כך במושבות.

רעיון השיתוף לא נולד מחובר לרעיון ההתיישבות. אמנם גם במושבות העלייה הראשונה, בראש פינה ובראשון לציון ובמושבות אחרות, היו ענפי משק משותפים ומוסדות לעזרה הדדית, אך הפקידות של הברון רוטשילד בלמה את התפתחותם כי חששה מרעיונות של מהפכה. המוסדות השיתופיים בעלייה הראשונה צמחו מתוך מסורת העזרה ההדדית של הקהילה היהודית המסורתית, מתוך רצון לעמעם פערים כלכליים על ידי צדקה. ואילו רעיון השיתוף בעלייה השנייה בקרב קבוצות הפועלים שנדדו על פני הארץ נבע מחלומות שנשאבו מן המהפכה הרוסית ומהֵדם בציבור היהודי. כאן דובר על שיתוף בין שווי ערך ומעמד.

איך קרה הדבר שבבת אחת העלו צעירים רבים ממקומות שונים, ולא תמיד בקשר זה עם זה, רעיון לשלב ציונות עם חיי שיתוף? שני הרעיונות היו באוויר אך כיצד הם שולבו בעת ובעונה אחת בפינות שונות: טרומפלדור במחנה שבויים ביפן; מניה שוחט בסיור של מהפכנית שהגיעה ארצה בעקבות כישלון של פרויקט מהפכני ברוסיה; צבי שץ, אמן, בוגר בית ספר ריאלי בעיר רומני; יוסף בוסל בלחוביץ וחבורת יוצאי העיר רומני שבראשם תנחום תנפילוב.

הרעיון לא נולד בארץ ישראל, אך עם צאתו לעולם נקשר גורלו עם מה שיתגלה בארץ. התאמה זו בין המפה ששורטטה שם וביקשה את מטמונה כאן, לבין המציאות הארץ ישראלית, לא הייתה מובנת מאליה. חבורות הפועלים שהגיעו לארץ ערכו ניסיונות לחבר את חלום היחד עם נדודיהם ועם עבודתם. חלומם השתלב עם הרעיון של טיפוח אדם שעובד עבודה גופנית ובונה את אישיותו בתוך האתגר של שינוי אישי וחברתי. דגניה לא נוצרה יש מאין. היא קלטה את הלכי הרוח ואת הניסיון של הפועלים הצעירים בעלייה השנייה.

קובץ 23.png

ראשית ההתיישבות היהודית בעמק הירדן    🔗


ההתיישבות בעמק הירדן עמדה בצל תמורות בהתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. בשנות התשעים של המאה התשע עשרה החלו הברון רוטשילד ופקידיו להגשים רעיון יומרני. בעת שנרכשו 80,000 דונם ברמת הגולן הם ביקשו לתכנן התיישבות אזורית, אך בעיות משפטיות הכשילו את התכנית. מתיישבי הגולן נאלצו לרדת מן הרמה ועברו לטבריה נעלבים, מאוכזבים, נרגזים וחסרי כל. סמוך לכישלון זה ערך הברון מהפכה בפעלו. אחרי 19 שנה שבהן תמך והקים התיישבות בארץ, החליט למסור את המפעל.

ב-1900 העביר רוטשילד את שליטתו הרשמית על מפעל ההתיישבות לחברת יק“א, מכר את בעלותו ושילם הון תועפות לקונים. זו הייתה עסקה מוזרה. חברת יק”א הסכימה לקבל את ניהול המושבות בתנאי שהברון יממן את הרכישה וגם יוסיף על ההשקעה סכום כסף גדול. יק“א חששה פן האחריות על מפעל ההתיישבות בארץ תשאב כספים שנועדו להתיישבות החקלאית היהודית של החברה בעולם. התברר כי ההתיישבות בארץ ישראל יקרה יותר מאשר בארגנטינה. רוטשילד הסכים לתנאים. ביק”א הוקם מדור מיוחד להתיישבות בארץ ובראשו עמד, איך לא, הברון רוטשילד.

ייתכן כי פרישתו של רוטשילד מאחריות ישירה להתיישבות הושפעה מהכישלון בגולן. פקידות הברון נמצאה באחת מנקודות השפל המתמשך שלה. קולות הביקורת שהשמיעו ציונים, סופרים ומתיישבים לא התאימו לציפיות ממשפחה כל יכולה כמשפחת רוטשילד. המעבר מרוטשילד ליק“א היה ניתוח קשה בקורות ההתיישבות בארץ ישראל. המתיישבים חשו כי התייתמו מאביהם. גם המבקרים הגדולים של פעולות פקידות הברון היו חרדים מאוד. ואכן החרדה הייתה מוצדקת. יק”א פיטרה את כל הפועלים העבריים שעבדו במושבות. הפיטורים עוררו זעקה ואז היא גם מימנה ירידה מן הארץ של כמה מאות מהמפוטרים. יק"א ביקשה לאותת שאין פניה לפעולה פילנטרופית אלא למתן אמצעי ייצור בידי מתיישבים שיחזירו את חובם וכך ימומנו מתיישבים חדשים. כוונה טובה זו התגלגלה למשטר קשוח של גביית כספים, של אי קריאת הצרכים של מתיישבים ופועלים, של זלזול בעוניים ובמאבקם הבלתי אפשרי בטבע עוין.

חברת יק“א החדשה ביקשה להגשים את הרעיון שלא בוצע בגולן מטעמים פוליטיים: להקים התיישבות אזורית, הפעם בגליל התחתון. בראש פרויקט ההתיישבות בגליל התחתון עמד קלווריסקי, אגרונום צעיר מרוסיה בעל השכלה צרפתית שהתקבל לעבודה ביק”א לא בשל חזונו הציוני אלא בתוקף מקצועו. לימים הוא אכן הוכיח כי המניע שלו היה יותר ציוני מאשר אגרונומי. כאשר פוטר מהחברה אחרי מלחמת העולם הראשונה, הסבירו לו כי אינו מתאים לעבודה ביק"א כי הוא ציוני. קלווריסקי רכש את אדמות מלחמיה (לימים הוסב שמה למנחמיה לכבוד הלורד סמואל, המושל הבריטי הראשון בארץ) וקרא לבני זכרון יעקב לבוא ולהיות איכרים יהודים ראשונים בעמק הירדן. הוא גם ביקש לרכוש קרקעות נוספות בעמק. היה לו נשק לא קונוונציונלי: יהושע חנקין, מתיישב ותיק ועתיר ניסיון בניהול משא ומתן עם בעלי האדמות ערבים.

באותה עת הוקם משרד המומחים להתיישבות שבראשו עמדו האגרונום אהרון אהרונסון (לימים בראשי ניל"י); זלמן סוסקין, מומחה לחקלאות שלמד בגרמניה; יוסף טריידל, מודד, בנאי, מתכנן חקלאות מגרמניה; ואפרים קראוזה, בעל השכלה צרפתית. חברי הצוות ערכו סיורים ותכננו כיצד להפוך את חזון ההתיישבות בעמק הירדן למציאות. קלווריסקי רכש מהבדואים משבט דלאיקה סוהו ומהבהאים של אום-ג’וני 12,000 דונם בין טבריה למושבת כנרת של היום בצפון, ועד בית זרע של היום בדרום. הרכישה הגדולה לא מצאה חן בעיני הפקידות הבכירה של יק“א שישבה בביירות. פריינטה הפקיד הבכיר של יק”א אף ראה בה מחדל גדול: קלווריסקי רכש אדמה ביוקר, בחלקה אדמה לא ראויה לגידולים חקלאיים (כמו המדרונות של מושבת כנרת של היום).

קלווריסקי נקרא לבירור, וזכה לגינוי וגם הוטל עליו קנס כספי. ציוו עליו למכור מחצית מהאדמה ולעבור לגליל העליון, אולי שם יפסיק להשתולל. קלווריסקי מכר חצי מנחלת יק“א לבנק אפ”ק, נציג ההסתדרות הציונית בארץ. רכישה זו של 6,500 דונם מאדמות עמק הירדן ב-1905 הייתה חלק מרכישות הקרקע הראשונות של ההסתדרות הציונית. רשמית לא הוחלפה הבעלות והאדמה נותרה בבעלותו של נרסיס לוון, איש יק"א בפאריס, פן שינוי הבעלות יעורר בעיות משפטיות קשות.


משק פועלים    🔗

פועלי העלייה השנייה פגשו את איכרי העלייה הראשונה כנותני עבודה. הם ראו כי חלומות האיכרים כבו מפני שקיבלו אמצעי ייצור ונאלצו להעסיק פועלים ולנצלם ובהיותם קורבן למבנה המשק שלהם, נבצר מהם לממש את החירות המאפשרת להתחיל מחדש. לראייה זו חברו “הפועל הצעיר” האנטי-מרקסיסטי ו“פועלי ציון” המרקסיסטים והיא בלמה את הרעיונות בדבר משק פועלים, בדבר הקבוצה.

הרעיון לתת לפועלים הנודדים משק, אדמה, אמצעי ייצור, עורר התנגדות. רבים מהפועלים המאורגנים גם חשבו שמשק קואופרטיבי לא יצליח כשסביבו משטר כלכלי המנוגד לו. אולם היו כאלה שסירבו לראות ניתוח זה כמתאים לעם היהודי ולציונות. הם חששו מהקוסמופוליטיות הגנוזה בו, מהאשליה כי החירות תושג בתהליכים מכניים של כלכלה ושל מלחמת מעמדות. לדידם, חידוש האדם היהודי מוכרח להיות חידוש מוסרי, שבו כל יחיד יעמוד בפני האתגר להרחיב את הזירה שבה יתמודד עם התיקון האנושי. יש לעבוד את האדמה מבלי שתהיה לקניין; להשתמש באמצעי ייצור לא כדי להשתחרר מהעבודה, אלא כדי למצוא בה ביטוי. גם הלא-מרקסיסטים ראו בקבלת מקום, רכוש ואמצעי ייצור, סטייה מן הרעיון המרכזי. הפועל המתארגן בקבוצות, הדואג לערבות הדדית, נודד מעבודה לעבודה, הוא שצריך לעמוד במרכז. המרקסיסטים והאנטי מרקסיסטים שללו מתן אדמה לניהול עצמי של פועלים ודחו מכול וכול ניצול כוח עבודה של מישהו אחר. אבל אנשים התחילו לחשוב גם במושגים של משק עצמי, של אחריות למקום ולדרך, של יחד שיוכל למסור מפירות עבודתו לבניית החדש, לאחריות מוסרית כלפי הזולת.


הציונות ועמק הירדן    🔗

איך זה עברו שמונה שנים מאז הקונגרס הציוני הראשון ב-1897 ועד רכישת אדמות דגניה ב-1905 וההסתדרות הציונית לא רכשה כלל אדמה ולא יישבה אף ייישוב בארץ ישראל? הרקע לכך מצוי בתפיסה של הרצל וחבריו. עברו שבע עשרה שנה מאז החלו “חובבי ציון” לרכוש אדמות וליישב מתיישבים בארץ ועד הקונגרס הציוני השני בבאזל בשנת 1898. מהדו"ח של מוצקין בקונגרס התברר כי במהלך העלייה הראשונה יושבו על אדמת ארץ ישראל 5,000 יהודים. מספר זה שאולי נראה היום גדול, נתפס אז כסותר לחלוטין את החזון הציוני. החזון דיבר על תזוזה של עם. כמה זמן ייקח ליישב מיליון יהודים בקצב הזה? מה הסיבה שהמספר הוא כה דל?

לפי הניתוח הציוני של מפעל ההתיישבות הקודם, אי אפשר להביא את המוני היהודים לארץ ב“הסתננות לארץ ישראל”, בהסתפקות בעליית יחידים. כל פעם שמסתמנת עלייה של רבים עקב פוגרומים, או עקב נכונות של משטר הצאר הרוסי האנטישמי להיפטר מיהודיו, או בגלל התעוררות החזון של הוצאת היהודים מהגולה, מיד מטיל השלטון העות’מאני מגבלות, אוסר על רכישת אדמות, אוסר על עלייה. הרצל וחבריו חתרו להסדר מדיני שיעניק תשתית למפעל גדול של הגירה והתיישבות. הם חתרו להשיג הבטחה לאימפריה העות’מאנית כי תוכל להשתחרר מעול ההתערבות של מעצמות המערב תמורת הענקת צ’ארטר, רישיון לבניית ארץ ישראל על ידי העם היהודי.

השקפה כי אין להמשיך את המפעל החובב-ציוני כפי שהוא, הביאה לשיתוק של שנים בעשיה העצמית של התיישבות ציונית בארץ ישראל. ההתיישבות הישנה המשיכה את מאבקיה בעבודה המשותפת והבעייתית של אנשי חובבי ציון עם הברון רוטשילד ויק"א, והתוצאות היו דלות. רכישת האדמות הציוניות הראשונות של כפר חיטין, כנרת, חדרה ובן שמן הייתה מעין פשרה בין יורשי חזון “חובבי ציון” שביקשו עוד דונם ועוד עז, לבין המבקשים את החזון המדיני הגדול. שתי העמדות היו מאוד משכנעות ובלתי ניתנות לביצוע. הכישלון הוליד את תכנית אוגנדה ואת המחלוקת הסוערת עליה. התכנית הגדולה שהצליחה לפלג את הציונים התאיידה. ארץ ההגירה היהודית הייתה ארצות הברית ולא מחוז אפריקאי, הרחוק מדמיונם של היהודים, למרות הרכבת החדישה שנסללה בו. עם מותו של הרצל ובחירת יורשו דוד וולפסון הבלתי כריזמטי, החלה להתגבש פשרה: הציונות תתחיל בפעולות התיישבותית ותוריד פרופיל מדיני. זהו הרקע להקמתה של דגניה.

הקמת המשרד הארץ ישראלי על ידי ההסתדרות הציונית ב-1907 הייתה ביטוי לאותה פשרה בין הציונים המדיניים לבין אנשי הציונות המעשית. בראש המשרד עמד ד“ר אוטו וארבורג, ציוני גרמני, איש מדע והתיישבות. נציג המשרד בארץ היה ד”ר ארתור רופין, איש צעיר, משפטן, סוציולוג והוגה, אדם רגיש ומתוחכם שקיים קשר עם יוצרי תנועת הנוער בגרמניה. היה ברור כי המשרד החדש ינהג באופן שונה מאפוטרופסי ההתיישבות היהודית שעד כה. אך מה תהיה דרכו? אילו יחסים יהיו בינו לבין הממסד של יק“א? בהגיעו ארצה, גילה רופין כי אדמות ההסתדרות הציונית על שפת הכנרת שנרכשו על ידי בנק אפ”ק נותרו ללא עיבוד. הייתה סכנה כי האדמות תחזורנה לבעליהן הקודמים, כי לפי חוקי הקרקעות הנהוגים בארץ אדמה שאינה מעובדת כמה שנים חוזרת להיות אדמת הכלל ופתוחה לחכירה אלטרנטיבית. המשרד הארץ ישראלי, קיבל תחת אחריותו את האדמות. אנשי אפ"ק לא אהבו את העברת האחריות למשרד החדש וגם לא את ארתור רופין שבא לנהל אותו.


ראשית הסכסוך הערבי-ישראלי    🔗

ביולי 1908 התחוללה בטורקיה מהפכת הטורקים הצעירים. תנועות לאומיות החלו בפעילות אינטנסיבית בציפייה כי העמים המתגוררים באימפריה העות’מאנית יזכו בחופש. ערבים, ארמנים, יהודים, קדחו בשמחה בימים הראשונים של המהפכה. המתח בין האוכלוסיות באימפריה הפך לסכסוך בין אומות. אפשר לומר, כי ביולי 1908 פרץ הסכסוך הערבי-יהודי על ארץ ישראל. כבר לא סכסוך של נתינים ואזרחים זרים המתגוררים בשכנות, אלא סכסוך בין תנועות המבקשות לעצמן זהות פוליטית ברורה.

בארץ הפגנות שמחה על ה“חוריה”, החופש החדש. מנהיגים בייישוב היהודי קוראים לעולים מהמדינות השונות לוותר על אזרחותם הצרפתית, האוסטרית, הגרמנית, ולקבל אזרחות עות’מאנית, שכן נפתחה בפניהם אפשרות להשפיע על מהלכי השלטון. כמה מהעולים אכן “התעתמנו”. התקיימו תהלוכות, הונפו דגלים והוצאו עיתונים לאומיים. גם בהסתדרות הציונית חשבו כי משהו גדול עומד להתרחש. כבר אין זה הסיפור הישן של “חובבי ציון”.

רופין לא חזה את המהפכה שפרצה, אך הכין כלים שהתבררו כחשובים למצב החדש. הוא תכנן להקים אוטונומיה יהודית באזור ירושלים וסביב טבריה. קשר קשרים עם יק“א והקים את חוות כנרת להכשרת פועלים להתיישבות לפי דוגמת החווה שהקימה יק”א בסג’רה. בסג’רה התיישבו גרעינים שיתופיים ופועלים יחידים מעדות שונות והתרכז שם גרעין שחתר לשינוי בחייהם של הפועלים במסגרת של ארגון שכונה “החורש”. ביוזמתה של מניה שוחט הגיעו לסג’רה חברי המסדר הפוליטי החשאי “בר גיורא”.

הארגונים וה“מׅסדרים” הללו של פועלים בגליל היו חלק מיוזמה שנבעה מתחושה עמוקה של משבר. צעירי העלייה השנייה חשו כי משימתם נכשלת, כי פועלים יהודים לא יכולים לעמוד בלחץ התנאים המתנגשים בחלומותיהם. המוצא היה להגיע לגליל התחתון, למושבות הפלחה החדשות של יק"א. במושבות הללו חשבו הפועלים למצוא מקום לאינדיווידואליזם יצירתי בעבודה בשילוב השאיפה לשינוי חברתי. שם קיוו למצוא יותר מקום לקבוצות קטנות, משפחתיות. בגליל ראו גם סיכוי לצאת מן הנוף הצפוף והמדכא של הכרם או הפרדס בשפלת החוף.


חצר כנרת    🔗

את התכנון של חוות ההכשרה בכנרת הטיל רופין על צוות ההתיישבות של אהרונסון, סוסקין וטריידל. ברמן, קרוב משפחה של סוסקין, אגרונום ואיש המשרד החקלאי של אהרונסון, הכין תכנית משקית לחווה. חבורת “החורש” של פועלי הגליל ובה אנשים כשלמה צמח ודוד יזרעאלי (לימים במושבה של יק"א בכנרת) למדה את תכנית החצר של ברמן ושללה אותה. הם חשבו שהיא יומרנית ומתעלמת מקשיים. אסור לדעתם להבטיח, ובמיוחד להשקיע, בציפיות שלא תמומשנה. גם השפה הגרמנית שבה נכתבה התכנית רק הבטיחה רעות. ברמן פיקח באותה עת על נטיעת יער לזכרו של הרצל בבן שמן. הגיעה שמועה שאין הוא משתמש בפועלים יהודים לעבודה ꟷ הוכחה נוספת שאין לסמוך על האיש ועל תכניותיו.

הידיעה על המשתלה ליער הרצל בבן שמן הגיעה לקומונה מרומני שחייתה אז בפתח תקווה ולפועלים נוספים בעין גנים. הם הלכו לבן שמן, עקרו את השתילים ושתלום מחדש: הייתכן שיער לזכרו של הרצל לא יינטע על ידי פועלים עבריים? ברמן כעס, אך הבין כי עומדת מולו קבוצה איכותית. הוא הכניס אותם לענייני חוות כנרת שעמד לנהל ובחר בהם להיות הגרעין שיעלה עמו להקימה.

פועלי הגליל בסג’רה ביקשו למנוע את העלייה לחווה החדשה עם איש כברמן ועם תכנית משקית שכישלונה ודאי. אך העולים להקים את חוות כנרת שכנעו את פועלי הגליל שלא לעמוד בדרכם, שכן הם פותחים פרויקט יותר מדי רציני. פועלי הגליל הכריזו על “בויקוט פסיבי”, האומר: חכו ותראו, ואל תופתעו מהאכזבה. המשרד להתיישבות הביא את יוסף טריידל ꟷ מודד, מהנדס, מנהל עבודה וארכיטקט ꟷ כדי לבנות את חצר כנרת. זו נבנתה כהמשך לבית הוואקיל (פקיד טורקי) שהיה במקום. זה היה בית לשיח' הבדואי, מעין מרכז ללקט עונתי. בהיסטוריה של היישוב הוא כונה “החאן”, מלון דרכים, אך לא זה היה תפקידו. האירוניה היא, שחצר כנרת אכן הפכה למעין חאן ציוני, מלון לנוודים צעירים שסקרו ברגליהם את הארץ, החל בתקופת העלייה השנייה ועד שנות הארבעים.


פעם אחת בשנת 1909, ישבנו על הגורן אחרי עמל העונה בקציר ובגורן
ונתפתחה שיחה על עתידנו. באותה שיחה צף לראשונה הרעיון על משק
עצמי, חיי חברה עצמיים והשם “קבוצה” נשמע לראשונה בחלל העולם.
יוסף בוסל היה הראשון שהעז ופרש לפנינו יריעה שלמה על חיינו בעתיד.
תנחום תנפילוב

בחווה הציונית עבדו פועלים רבים, מהם שאינם ידועים בשמותיהם וכונו על פי עדותיהם “האורפלי”, “הגרוזי”. בתוכם הייתה הקומונה, שהרכבה כבר השתנה. אליה והצטרף יוסף בוסל ומיד הפך למנהיג החבורה. מסופר שחברי הקומונה הציעו לרופין להקים משק מסוג חדש: שיתופי ובניהול עצמי, בלי פקיד. הציעו והתחרטו, חששו מכישלון שיחסום אפשרות לממש בעתיד את חלומם. לא נמצא המכתב המציע להקים את הקבוצה החופשית של הפועלים. ידוע כי רופין הוא שהחל להפיץ את הרעיון המשונה של התיישבות עצמאית של פועלים, אך לא ברור האם יוזמתו נבעה מהשיחות וההתכתבות עם הפועלים. במקרה זה עלינו להסתפק בשמועה…


אום-ג’וני: קבוצת הכיבוש    🔗

כמה חודשים אחרי התחלת העבודה בחוות כנרת יצאה משלחת מהחצר לגייס פועלים חדשים. היא הביאה מרחובות חבורת פועלים מיוחדת, לימים הגרעין שייסד את קבוצת כנרת. האכזבה מדרכי הניהול של ברמן לא בוששה לבוא. זו הייתה אכזבה הדדית. ברמן היה איש ציורי מאוד, רוכב הדור על סוס אציל, יודע את ערכו ואת מקצועו. אך ההוצאות בחווה היו גדולות והבטחתו להצלחה מוקדמת התבררה כטעות. הלחץ עליו גדל והוא ייחס את הכישלון לפועלים. כמנהל, ברמן לא היה יכול לשאת את הדעתנות של הפועלים ואת תחושת שוויון הערך שהובילה לסכסוכים בלתי נמנעים.

קובץ 29.png

הפועלים פנו לארתור רופין ואף ארגנו שביתה. ברמן לא ראה בהם בני שיח. רופין חשב שצריך לפעול באופן יותר מתוחכם ולא לגרש את השובתים. ההסתדרות הציונית לא צריכה לראות בפועלים רק מבצעי פקודות. הפרויקט שייך גם להם ותלוי במאמציהם. כפשרה הוחלט לגרש רק את מארגני השביתה אל מחוץ לחווה אך גם לשמור עמם קשר. רופין שכבר ידע כי לא רבים קופצים על ההרפתקה הציונית ומסוגלים להעלותה על פסים, חשב ליצור קבוצות של אריסים ועל ידי כך להניע את הצעירים המיוחדים שהחל לזהות בין אנשי העלייה השנייה. הרעיון דמה לדרך של יק"א שהעלתה על הקרקע יחידים ללא הון על בסיס של אריסות. השביתה שפרצה ב-1909 העניקה לו הזדמנות לנסות את הרעיון. יש אומרים כי הרעיון נולד בשיחות עם הגרעין של פועלי כנרת אך לא נמצאו לכך סימוכין. רופין ביקש לתת חלק מהחווה לפועלים על אחריותם, אף כי ידע כי הוא לוקח סיכון.


רופין ודגניה רופין ראה בדגניה את פסגת הישגיו בארץ. כאן גם
זכה להקשבה רבה ולאהבה גדולה. הוא הכיר את המקום ואת מתיישביו
מיומם הראשון והם הכירו אותו מראשית דרכו בארץ.
הכרעתו להיענות לחלום של הפועלים ולהיאבק למציאת פתרונות
כלכליים להתחלה ולמשברים שעברו, קירבו אותו מאוד לדגניה ולאנשיה.
בטרם הוגלה במלחמת העולם הראשונה לטורקיה, בא וכינס את אנשי
דגניה וכנרת לשיחת פרידה, עודד אותם וגם לקח ענף מהפרדס לדרכו
כדי להריח את ריח ארץ ישראל בגולה. בגיל 60 ביקר בדגניה. אז קראו
על שמו גן ניסיונות לצמחים סובטרופיים, למרות ההתנגדות של תחנת
הניסיונות ברחובות. ב-1944 קראו על שמו את בית הספר התיכון האזורי
בעמק הירדן. באחד מביקוריו הרבים ביקש להיקבר בדגניה. גם אוטו
ורבורג שתמך בעבודתו של רופין נקבר בדגניה.

במכתב לקרן הקיימת בקלן בגרמניה מסביר רופין כי נתן לשישה מפועלי הגליל את חלקות החווה בצד המזרחי של הירדן לעיבוד כאריסים עצמאיים. ששת הפועלים ꟷ אליעזר שוחט, חיים צימרמן, נתן ברגמן, משה קריגסר, ישראל בצר וישראל בלוך, “מטובי פועלי הגליל” ꟷ נבחרו על ידי ארגונים שונים על פי כישרונם ולפי מפתח מפלגתי. הוטל עליהם להוכיח כי פועלים מסוגלים לקבל אדמה ולעבדה בניהול עצמי. רופין ביקש מהממונים עליו שלא לפרסם את הדבר פן יחשבו כי יש כאן איזו תכנית יומרנית ועקרונית, או פתח למחשבות חדשות על אופיה של ההתיישבות העברית. אפשר לנחש כי רעיון להתיישבות מסוג אחר כן עלה בדעתו של רופין, אך הוא ידע היטב מה יחשבו עליו במשרד בגרמניה. המשרד ענה כי הם יודעים שמדובר בפעולה בלתי חשובה. הם לא ידעו כי גם אישה יצאה עם החבורה להרפתקאה ꟷ שפרה (לימים שפרה בצר) ꟷ וגם לא כי למקום הובאה משפחת אברמסון ꟷ משפחת מרובת ילדים שהתגוררה במלחמיה. משה אברמסון היה האופה וממונה על משק הבית באום-ג’וני. ברמן שיתף פעולה והעביר לקבוצה מחרשות ופרדות. קבוצת הפועלים התגוררה באום-ג’וני מספטמבר 1910, כשנה. יש להניח כי ישיבתה במקום שימשה גם כדי להוכיח לשלטון הטורקי בעלות ממשית על האדמה. החבורה התגוררה יחד עם האריסים של הבהאים בעלי האדמות, שרק חלק קטן מהן היה שייך לחוות כנרת. היחסים בין השכנים היו טובים. השנה עברה בהצלחה.

בינתיים, החבורה שגורשה מכנרת ב-1909 בגלל ארגון השביתה התיישבה בחדרה. שם היא גדלה והתגבשה כקומונה קבלנית המקיימת שותפות כלכלית ותרבות משותפת. באותו הזמן נתקל המשרד הארץ ישראלי בבעיה קשה באדמות שרכש בעמק יזרעאל ממשפחת סורסוק שהתגוררה בלבנון. בשנות השבעים של המאה ה-19 ביקשה המשפחה להקים בעמק אחוזות לגידול חיטה. התכנית נכשלה בגלל בעיות ביטחון עם הבדואים ובעיות פוליטיות אחרות, והמשפחה ביקשה למכור את אדמותיה ליהודים. משפחת סורסוק הבינה כי ביכולתה להעלות את המחיר וניהלה משא ומתן קשה עם יק“א ועם המשרד הארץ הישראלי. חברת יק”א שהעריכה כי המשרד הארץ ישראלי אינו משרד רציני, הודיעה כי העימות בין המוסדות למטה מכבודה והיא יוצאת מהסיפור.

קובץ 30.png

ד"ר ארתור רופין    🔗

המשרד הארץ ישראלי קנה את אדמות פולה, היא מרחביה של היום, כבר אחרי מהפכת הטורקים הצעירים, כך שהרגישות הפוליטית הייתה גדולה. היו פקידי שלטון שראו את הקנייה כחלק מהעימות הלאומי. האזור שנרכש היה רגיש במיוחד כי עברה בו רכבת העמק המקודשת על המוסלמים שמקשרת עם הרכבת החיג’אזית המובילה עולי רגל למכה. כה החשיבו את הרכבת, שהאדמות לאורכה הוכרזו כהקדש. קניית אדמות פולה חייבה לשלוח למקום אנשים שיעבדו את האדמה. הרעיון שנלמד באום-ג’וני של קבוצת פועלים נודדת שתחזיק באדמה התקבל, ורופין עם עוזרו יהושע חנקין החליטו לשלוח לשם חלק מהקבוצה שישבה באום-ג’וני וכבר ביקשה לעזוב את המקום. השנה אמנם עברה בהצלחה, אך הם ראו עצמם כקבוצה משימתית נודדת. אולם מה ייעשה באום-ג’וני? ישראל בלוך חבר קבוצת הכיבוש וחברם של אנשי הקומונה החדרתית קרא להם להחליף את היוצאים למרחביה. זו כבר לא אותה קבוצה שיצאה מכנרת. תקופת חדרה סייעה להם להתגבש, לצרף חברים חדשים, לחשוב על עצמם ועל מה שקורה. הקבוצה נקשרה למפלגת “הפועל הצעיר”, מפלגה קטנה שרצתה לגשר בין האינטליגנציה העברית של משכילים, מורים וצעירים לבין הפועלים. היא קיבלה מן התנועה המהפכנית את אתוס החופש ואת אתוס העבודה אך חששה מרעיונות שלא עברו את המעבדה הפנימית של חבריה והתלבטה כיצד לממש חזון כשהמציאות אינה תואמת לא את רצון הצעירים ולא את הפנטזיה שלהם כפועלים. לפני עלותם לאום-ג’וני נדדה הקומונה החדרתית בכמה מקומות וערכה מסיבות פרידה מחברי המפלגה. באותו סיור מרגש לקראת העלייה לאום-ג’וני אפשר למצוא את הרעיונות ואת חזונה של דגניה. יש עדויות של ערבי שינה, שיחה וריקודים ועל שיחות שבהן הועלו ציפיות רבות, לקראת כינון הייישוב החדש. לא נמסר דין וחשבון על השיחות.


צעדים ראשונים באום-ג’וני ובדגניה    🔗

הקומונה החדרתית התיישבה באום-ג’וני בחושות של שימשו את הקבוצה הראשונה. עד מהרה היא הודיעה על שמה החדש: דגניה, על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים באזור. חבריה לא הלכו לספור את מיני הדגן הגדלים בעמק הירדן, הם האמינו למקורות המשנאיים המדברים על חמישה מינים… קבוצת דגניה קיבלה אדמה, מכשירי עבודה ואשראי לקניית זרעים ולקיום החברים. היה עליה להחזיר את חובותיה לאחר הקציר ולקבל משהו מן הרווחים. הקבוצה עבדה במשק הציוני, מודעת לכך שאין זה עדיין משק שלה. באום-ג’וני התגבשה החבורה. על החושות נוסף צריף שהובא בחלקים מחיפה. צילום הצריף ילווה את דגניה כסמל. הוא מגלה חבורה צעירה ותוססת ללא משפחות. יצחק בן-יעקב, שׂערו ארוך, הצטלם עם אייל, חיית המחמד שלו. הצריף נראה כממוקם בשום מקום.

קובץ 31.png

אל ההר צריך לעלות בבת אחת – אחרת נתגלגל לתהום.
אם אין קמח אין תורה. אך אם אין תורה – הכל אין.
חיותה בוסל

תנחום תנפילוב גילה כבר אז כישורים מיוחדים. ראו בו אדם המשלב את איש השדה ורגישות אנושית. ברגישותו ידע להפעיל רגש אבהי כלפי החבורה. חבר שתקפוהו ספקות היה יכול לעבור את הירדן ולבקש להצטרף לחוות כנרת, על יומרותיה הפועליות, או ללכת לתחנת הרכבת בצמח ולעזוב את העמק ואת הרעיון. חברים שלא עמדו בלחץ היו עוזבים לתחנת הרכבת ומחכים שתנחום יבוא אחריהם, ישוחח וינחם. היה ידוע: אם החבר עוזב זמן קצר לפני בוא הרכבת, סימן שאין הוא מבקש שיחת וידוי או בכי מרפא, סימן שכבר הכריע ללכת; אך אם יצא את אום-ג’וני או דגניה זמן רב לפני צאת הרכבת ꟷ הוא מחכה לתנחום. יום אחד הגיעה הרוח לאום-ג’וני והעיפה את הצריף לכיוון צמח. הפעם תנחום לא היה יכול לעצור אותו לבדו. כל החברים רצו והחזירו את הצריף.

בעת שהחבורה שהתה באום-ג’וני התעוררה מחדש בעיה משפטית עם אבו עיסה, ראש השבט הבעל הקודם של האדמות הסמוכות לירדן, שכנראה איבד את הכסף שהרוויח ממכירת אדמתו. כדי לאפשר בנייה של נקודת הקבע לקבוצה, סודרו לאבו עיסה פיצויים ואדמה חלופית בגולן. על בניית הנקודה החדשה במוצא הירדן מהכנרת הופקד המתכנן והמהנדס יוסף טריידל. הסגנון וטיב הבנייה של טריידל מציינים את אחת הסתירות בדרך הבנייה של הציונות. ליוותה אותה תחושה של דחיפות ומצוקה ועם זאת היא הציבה סטנדרטים גבוהים של סגנון ואיכות בנייה. גם אם רמת חיים נמוכה, צריך לבנות לדורות.

החבורה באום-ג’וני מרבה להתווכח, לדבר, אך בעיקר עובדת בשדה. החוקרים בעתיד שאלו, האם ידעו המייסדים בפני איזה הרפתקה רעיונית והיסטורית הם עומדים? הם עצמם מעידים, שחשו בה אך לא ידעו לשרטט את פרטיה. כשבוחנים את הסיפור שסיפרו עם השנים, מתבררת תמונה סבוכה משהו. חברי הקבוצה אמנם לא ידעו בדיוק לאן הם הולכים אך גם נמנעו מלנסח את מה שכן ידעו. אם בגלל שהתקשו לנסח תחושות ומאוויים ואם מפני שחששו מוויכוחים שיפצלו את החבורה. אך הכול הודו שיוסף בוסל ידע. הוא תמיד היה נתון בוויכוח על הדרך, על המתחייב מן הרעיון, נכון להיאבק על החזון ועל פרטי המעשה. הפרטים הידועים על הוויכוחים שנוהלו אינם מתקופת אום-ג’וני, אלא מתקופה יותר מאוחרת. איננו יודעים אם קיבלו החלטות בהסכמה או בהכרעה אחרי ויכוח.


לא לקואופרציה    🔗

ההכרעה הרעיונית הראשונה והחשובה ביותר שהתקבלה בדגניה היה סירובה להפוך לקואופרציה. על פי הצעתו של אופנהיימר, סוציולוג יהודי גרמני שעסק בהתיישבות הגרמנית בפולין, אימצה ההסתדרות הציונית את הקואופרציה כצורת ההתיישבות העתידית. ההסתדרות הציונית כבר ידעה כי אין היא רוצה להמשיך להקים ייישובים על פי מודל המושבה של יק"א. גם הרצל קיבל בהתלהבות את רעיון הקואופרציה. הוא הרי ביקש לראות במפעל הציוני מופת לאומות, לא אוטופיה תלושה מיכולת ביצוע. רופין ראה בהצעה סיכוי להשיג תקציב לדגניה. הוא ידע כי למימוש רעיון כזה תאמץ ההסתדרות הציונית את האמצעים הדרושים ושלח את האגרונום זגורודסקי לשכנע את חברי דגניה ברעיון החדש.

במה נבדל רעיון הקואופרציה ממה שהלך והתבצע בדגניה הצעירה? על פי תפיסת הקואופרציה יש להעמיד בראש החווה אגרונום מומחה ולחלק שכר שונה לפועלים. דגניה סירבה. היא לא רצתה מנהל ולא שכר מדורג. זו ההחלטה הרעיונית הראשונה שתהפוך את דגניה לקבוצה. לשווא יחפשו את פרוטוקול השיחה שהחליטה החלטה כה דרמטית. בחג יובלה של דגניה סיפר זגורודסקי כי בא לדגניה, הציע את ההצעה, החברים פרשו למטבח וכעבור חמש דקות שבו עם התשובה השלילית. עדות זו מדגישה עד כמה רעיון הקבוצה כבר היה מגובש: הם ידעו מה לא.

מייסדי דגניה אהבו לדבר בשם החיים ונגד דוֹגמה מחייבת, אך חשו כי הם נוגעים בשורשים העמוקים של התנועות הפוליטיות שהכירו. המאמין במרקסיזם סבר כי פועל הוא מי שעובד באמצעי ייצור של זולתו וקבל אחריות על מקום ועל משק סותרת את התפיסה הסוציאליסטית של פרולטריון. גם חברי “הפועל הצעיר” שלא היו מרקסיסטים, האמינו בפועל עצמאי הנודד ממקום למקום ובכך מכשיר עצמו להיות איש חופשי הקשור לטבע ולאדם. יוסף ויתקין, אף הוא איש “הפועל הצעיר”, כמעט הודח ממפלגתו כי הציע ליישב פועלים בהתיישבות עצמאית. גם במפלגת “פועלי ציון” ראו בניסיון ליישב פועלים בניהול עצמי ובשותפות אוטופיה.

הקמת דגניה כייישוב עובדים עצמית ובניהול עצמי הייתה לכן סטייה מהתיאוריה. אנשי דגניה וחבריהם הכירו את התיאוריות המפלגתיות ולא רצו לפתוח מולן חזית. לכן הׅרבו לדבר על האופי הניסיוני של הקבוצה. בוסל טען לעומת המפלגות: “איננו מסוגלים להיות פרולטרים, אין אנו מסוגלים לקבל פקודות מאחרים”.

לגרעין הראשוני של מתיישבי אום-ג’וני-דגניה הצטרפו פועלים חדשים, בדרך כלל פועלים שעלו לארץ קצת יותר מאוחר. גלי העולים בעלייה השנייה לא כל כך מובחנים, אך היו ברורים לאנשי העלייה השנייה: הגל הראשון הגיעה אחרי פוגרום קישינב ולפני המהפכה הרוסית הראשונה. אלו היו מייסדים, כמו א“ד גורדון, שלמה צמח, הרב קוק, האחים שוחט. אחריהם הגיעו חרוכי מהפכת 1905 הרוסית הנכשלת. ביניהם ברל כצנלסון, י”ח ברנר, יוסף בוסל. הקבוצה השלישית היו עולי 1912, גל של צעירים מאמין ותמים.


ביום ובלילה
מן ההווי של תקופת העלייה השנייה: שלושה-ארבעה בכל חדר. בשבת
ꟷ חולצה לבנה וגילוח. מעיינים בספר ובעיתון. מחר צריך לכתוב
מכתבים. להתכנס לאסיפה. ללכת לכנרת להרצאה. שתי עוגות וארוחת
בוקר של שבת. אורחים מגיעים מעבר לירדן וצועקים שיעבירו אותם את
הירדן. ציפורה היא הממונה על כך. אוכלים עם ספר פתוח. קריאה
ממושכת. יש לקרוא מעט בזמן מחלה. בעת הכיבוש הגרמני חיים יחד
תחת מנורה אחת. קוראים יחד. כדי לא להפריע, כותבים זה לזה
פתקאות של גילוי לב. קושי השפתיים וקושי הכתיבה מופיעים יחד.
האוכל: לחם טרי מהחיטה הדלייקית. זיתים ירוקים בין תה לתה.
השומר בלילות משגיח על הבצק. צריך ללוש אותו ולהעיר את הישנים.
למנוע את בריחת הסייח. אין למדוד את הזמן על פי הכוכבים המרמים
(בהיעדר שעון). הולכים לקלף שקדים כדי לדבר עם גורדון.
זיכרונות, ארכיון דגניה

ברל כצנלסון חש ב-1912 שהציונות הולכת ונבנית. כבר ידעו הרבה יותר איך ולמה. העולים שהגיעו אז לדגניה היו מבחינה מסוימת בני דור חדש. הם קינאו קצת בוותיקים שידעו את השעה הראשונה. כשהחלו לבנות את בתי הקבע של דגניה על שפת הירדן הסתמן מרד בחבורה. קודם כול בגלל רצון החברים לראות את החצר נבנית על ידי פועלים עבריים. אז החלה תסיסה בכיוון אחר. האם ההתיישבות בדגניה הבנויה אינה ביטוי לתהליך של התאכרות שבו מאבדים את החירות להיות המייסדים ומשתעבדים למעשה הקודם?


לסדר קבוצה בחורן
יום ב' לחודש אב, תרע"ב
לוועד הפועלים, ע"י יוסף בוסל, דגניה
בשבוע הבא, ביום ב' או ד', אהיה בכנרת ואסע משם לעבר הירדן
לג’ילין. בוודאי ידועה לכם ההצעה לסדר קבוצה של פועלים עבריים בעד
המקום ההוא. מן הראוי לדעתי כי איש מן הפועלים יסע אתנו שמה, כדי
לראות את תנאי המקום. ההוצאות לא מרובות. בערך עשרים פר' לאיש
במשך ג' ימי הנסיעה.
בכבוד וברכת ציון
מ. שינקין

שמואל דיין, מנהיג המורדים, ביקש שדגניה תעלה לחורן לחדש את מה שכשל בתקופת הברון. הרי עומדת שם אדמה של יהודים ללא מתיישבים וקבוצה כמו דגניה תוכל לעמוד במשימה שנראית כבלתי אפשרית. צריך לומר שדיין נשאר נאמן לתפיסתו. באמצע שנות העשרים הועלתה הצעה להחליף את אדמות הברון הפנויות בגולן באדמות מוגרבים, אנשי אלג’יר שהתיישבו בכפרים בגליל התחתון. שמואל דיין, אז כבר חבר נהלל, עדיין חלם שבחורן יקום יישוב יהודי והתנגד לכך בתוקף. הוא פעל נמרצות אצל נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן להחלפת האדמות ירדה מן הפרק.

ההצעה להמשיך בנדודים הייתה מאותן הצעות המעמידות חברה בפני הצורך להחליט על זהותה ועל דרכה וכך היא גם נרשמה בתולדות דגניה. יוסף בוסל ותנחום תנפילוב עמדו מאוחדים מול ההצעה של שמואל דיין. זיכרון האספה שלא נרשמה קיבל נוסחים שונים. בזיכרון הדגנייתי תנחום הרים כיסא ובזעם הטיח אותו על הרצפה. עניין זה לא נראה אמתי, כי בצריף באום-ג’וני לא היו כיסאות.


חיפוש אדם
כשהגעתי לדגניה הייתה שמועה כי במגדל התגלה אדם. הדבר הסעיר
מאוד. אדם. קראו לו קיציס. אמרו שהוא חי את החידוש של האדם.
שהוא מסור ורגשי. החלטתי לנסוע למגדל ולראות. הנסיעה היתה
בסירה והגענו למגדל. שם הרי היה נתון לבי לבלה חברתו של
טרומפלדור בקבוצה האינטימית. ראיתי את קיציס לבוש בחולצה רוסית.
הוא היה עטוף בחברות שדאגו לו. הוא היה מודאג כנראה ממצב הרובה,
החולצה. הוא גם שר שירים ברוסית. התבוננתי בו וחזרתי לדגניה.
שאלו אותי מה ראית. אמרתי להם: הוא לא האדם שחיפשתי.
דוד ירמנוביץ, זכרונות בעל פה, 1913

הזיכרון המדומיין כנראה, שהפך אצל נתן אלתרמן במחזה “כנרת כנרת” למאורע שבירת הרהיטים, נבע מהעובדה שתנחום לא ידע כל כך לכעוס. לא איש מלחמה היה אלא איש מגבש קונצנזוס. והנה הוא נלחם, לא מפייס אלא נוקט עמדה. גם הדברים שאמר באותה אספה אינם רשומים במדויק. כנראה דיבר נגד הבולמוס של התנועות המהפכניות להתחיל כל פעם מחדש. מבולמוס זה השתכרו צעירי היהודים, זכו בהתחלות חדשות ובתלישות מצטברת.

תנחום ובוסל סברו כי יש לדעת מה עושים אחר כך עם ההתחלות. ללא קשר עם דגניה, הגדיר הסופר יוסף חיים ברנר את הנושא כאשר סרב לקבל מהילדה רחל קטינקא זר פרחים: “את אוהבת פרחים, אך פירות, פירות אנו מחפשים”. שיכרון ההתחלות מסוכן. המבחן נעוץ בתלם הארוך.


הרעיונות, המעשים    🔗


סגורים ומסוגרים
וכי מה אספר לך?
רוב הימים, רוב השעות ביום ניתנות לעבודה. אותו הזמן הפעוט שאנחנו
משאירים לנו לחופש עובר בלי שמץ נחת. סגורים ומסוגרים מתהלכים
כל אחד בתוך עצמו לתוך ים רגשותיו ושוחה בהם ושותה אותן בצימאון.
עומד לו בזוויתו ושר לו את שירתו העצובה, ביטוי של ערגה וכיסופים
לעליזות וחשש לקפיצת הזׅקנה… השירה עצובה וחשאית, מרעידה את
המחנה.
שמואל דיין לירוחם קליבנוב,
תרע"ד (1914)

מייסדי הקבוצה טיפחו רעיון שלא כל כך הובן: היצירה הקיבוצית אינה פרי רעיון, היא פרי החיים. בכל תפנית בדרך, שינוי או סטייה, העלו את הנימוק שהקיבוץ הוא פרי החיים ולכן אסור למדוד אותו בסרגל של עקרונות קשוחים. הצהרות המייסדים יצרו תמונה שבה נראה הקיבוץ כפרי של הזדמנות, פרי של נסיבות; כאילו מייסדיו לא ידעו מה הם עושים, לא יוצרים כי אם מגיבים. האם נכונה התמונה שלפיה אנשים באו לאום-ג’וני, התבוננו בסביבה, ניתחו את מאזן הנתונים והחליטו להקים קבוצה כדי להתגבר על היתושים והבצורת?

מעיתוני התקופה עולה תמונה שונה. שם מתווכחים על צורת החברה הציונית, עוסקים בניטשה וטולסטוי, מנתחים ניסיונות של קבוצות כיבוש קואופרטיביות באיטליה, מדברים על אוטופיה, מבכים את כישלון המהפכה הרוסית הראשונה, מקיימים ועידות רעיוניות המתכננות את מלחמת המעמדות בארץ ישראל ꟷ נאחזים ברעיונות שהתרוצצו בחוגי הצעירים בעולם. שפע הרעיונות התנגש עם העובדה הנחרצת של כישלון המהפכה הרוסית הראשונה ב-1905, של בגידת מנהיגיה, של קדחת דיבורים שפוקדת אנשים צעירים באופן אובססיבי; קדחת רעיונית שיש להבריא ממנה ולאזור כוח להגשים את תכניה.

הניסיון לשוב מההזדהות הקדחתנית עם כל מה שחדש, סותר ומשתק, הוליד את הרעיון של בחינה מחדש ꟷ לא רעיונית אלא ניסיונית קיומית. בחינה שלא נאחזת במופשט ובוויכוח, אלא במעשה המפרש את הרעיון; לא אופורטוניזם המגיב למצבים, אלא יצירת מצבים המאפשרים מימוש של רעיונות; לא מעשה הקודם לרעיון, אלא מעשה הבוחן אפשרות לממשו. את העשייה ליוותה חשדנות הן כלפי אופורטוניזם הדוחה את האידיאות לקרן זווית והן כלפי הדוגמה החונטת את החיים. כל השנים חזרה והופיעה ברית בין הדוֹגמה והאופורטוניזם. כמה קל היה לגייס תבניות דוגמטיות כדי להצדיק הכרעות אינטרסנטיות, וכמה קל היה להשתמש בעקרון המציאות כדי לוותר על הרצון לבנות אלטרנטיבה.


בחצר לפני מלחמת העולם הראשונה    🔗

לאחר המעבר למקום ההתיישבות הקבוע היה נראה כי פני דגניה להתפתחות מהירה ויציבות חברתית. היא משכה רבים. היו בה אנשי הקומונה ופועלים שבאו לעבוד במקום מי לשבועיים ומי לשנתיים. שתי שדרות הברושים כבר ניטעו והושקו ביד. ניטעו גם דקלי הוושינגטוניה. הייתה חתונה ונולד ילד. טבנקין אמר על האם שהיא כחווה אמנו ובעלה כאדם הראשון, כמוהם גם המשפחה צריכה ללמוד לבד כיצד מטפלים בילד.

ב-1912 פרצה מלחמה בין בולגריה לטורקיה. יהודים נלחמו בשני צבאות יריבים. זה פטריוט לטובת האימפריה וזה נאמן לעם המתמרד נגדה. בפואמה “בין המצרים” מזדעזע טשרניחובסקי מאפשרות המפגש של יהודים משני צדי המלחמה ואינו יודע עד כמה נבואתו תתגשם במלחמת העולם הראשונה. ישראל שוחט נמצא בקושטא וניסה לארגן גדוד עברי פרו טורקי שיילחם בבולגרים. הוא האמין שנאמנות לאימפריה תביא להכרת השלטונות העות’מאניים בחלום המדיני של הציונים. דיברו על גדוד פרשים שיבוא מן הארץ. לפני שהרעיון יצא אל הפועל נגמרה המלחמה. אנשי דגניה לא פרסמו דבר בעניין; יש להניח שלא אהבו את הרעיון. הם ראו את הנשק כמפלט מעבודת האדמה.

ב-1913 סיים את לימודיו המחזור הראשון של גימנסיה “הרצליה” בתל אביב ꟷ מחזור ראשון ללימודי תיכון ציוניים. הציפייה מן הכיתה הייתה גדולה. ואכן קמה בתוכה חבורה סודית שביקשה להירתם למען המולדת והעם. הם חילקו ביניהם את העבודה. משה שרתוק נסע ללמוד משפטים. בתחילה ביקש ללמוד במצרים כדי להתקרב לפרובלמטיקה של הארץ וערבייה אך לכך לא היה תקציב והוא הפליג לקושטא. אליהו גולומב, ראש הקבוצה, הגיע לדגניה. שם פגש את יוסף טרומפלדור שעקר אז מן הקבוצה שהקים במגדל. הייתה זו קבוצה אינטימית מדי בשבילו וקטנה לנוכח חזונו על המפעל השיתופי הגדול שצריך לקום. כשאר חברי דגניה, גולומב התרשם מאוד מטרומפלדור שהיה בעל מעוף מחשבתי וכוח רצון של ברזל. הוא חרש כמו כולם ואף הניף ביד אחת את סמובר התה המלא. שפע רעיונות ולא איבד אף רגע לישיבה סתם.

בידו האחת לא תמיד הצליח להשתלט על המחרשה באזור זרוע אבנים, אך חברי דגניה העריצו את יכולתו להתגבר. בין טרומפלדור ובוסל התגלע ויכוח. טרומפלדור טען כי החלטות על אודות המשק צריכים לקבל כל העובדים במקום, בעוד החלטות חברתיות צריכה לקבל הקומונה. בוסל טען לעומתו, כי המשק צריך להיות מנוהל על ידי החברה ואין העובדים הזמניים יכולים להחליט על גורלו. זהו אחד הוויכוחים היחידים שנרשמו בזיכרון על בוסל. הוא תמיד התווכח היו אומרים ותיקי דגניה, איך אפשר לזכור על מה התווכח?


ביטוי עצמי לנשים    🔗

ב-1911 הוקמה בחוות כנרת חוות העלמות בניהולה של חנה מייזל. עתה הנשים מצאו בה טריטוריה שבה יכלו לעסוק בשאלותיהן. עתה אם חשו כי אין שומעים למרד שלהן, לרעיונותיהן, הן יכלו לחצות את הירדן ולהצטרף לחווה. הקשרים בין החווה ודגניה היו טובים מאוד. התלמידות הראשונות בחווה היו חנה זילברשטיין ורחל בלובשטיין שלימים נודעה כרחל המשוררת.

לרחל היה חוש הומור מושחז וכריזמה. יום אחד ארגנה ריקוד רונדו שיצא מחצר כנרת, חצה את הירדן, הגיע לדגניה ושב עם כל חברי דגניה לחצר כנרת. הריקוד האכסטטי היה חלק מן הסיפור. שמואל דיין מדגניה ורחל בלובשטיין מחצר כנרת היו מערכת של העיתון ההיתולי שיצא בחצר וייצג את חן הנעורים של העלייה השנייה. הוא עסק הרבה בפרשת הדרכים הקיומית של החלוצים הצעירים: מה לעשות עם הזוגיות והאהבה.

הנשים בדגניה היו מיעוט סוער באותה תקופה. הן האמינו בשחרור הנשים אך לא ידעו מה בדיוק מתחייב מזה מבחינה משפחתית ומבחינת ענפי הייצור. ומה עם קשרים אינטימיים, ומה עם עבודות הבית?


שמעתי את קול הילדים של תימני כנרת    🔗

התגעגעתי מאוד לקול צלצול שפתם של ילדים והנה הלכתי על שפת הירדן לחפש עלי חמציץ להכין חמיצה, ופתאום הגיע אלי קול של ילדים. לא ידעתי מאין בא הקול. התבוננתי מסביבי ולפלא היה הדבר בעיני. רק לאחר שביררתי בבית את הדבר נודע לי שמשפחות אחדות מתימן מתגוררות מן העבר השני של הירדן. נוכחתי שהילדים גדלים ללא חינוך והדרכה. הזמנתי אותם לדגניה לשעות המנוחה שהיו לי מעבודת המטבח, וסידרתי גן ילדים… בימי גשם התכנסנו בחדר מגורים, אך בימי שמש מזהירים, אפילו בחורף, היינו מבלים את זמננו בחוץ, בצל עץ צעיר ורענן. רושם חזק עשה הדבר על הילדים כמו גם על ההורים שלהם. לפני זמן קצר נפגשתי עם חבר מעדת התימנים הראשונים אשר הגיעו לכנרת, והוא אז ילד קטן ועתה אב לעשרה ילדים. בפגישתנו אמר: את, חיותה, היית המורה שלי, ולא אשכחך לעולם. הייתה לי תשוקה לבוא במגע עם הילדים כי היה זה בשנים הראשונות לעזיבתי את העבודה החינוכית בין הרבה ילדים ולבואי למקום שלא היו בו ילדים מחוץ לאחד, הבכור.

חיותה בוסל, 1913


האדמה בוערת    🔗

בשנת 1913 התחילה האדמה לבעור. משה ברסקי, חבר צעיר בדגניה, רכב על סוסו למלחמיה כדי להביא תרופות לאוזניו הכואבות של שמואל דיין. הקבוצה אמנם הייתה קבוצה לכל דבר, אך לא חשבה שביכולתה לשלוח את דיין לביירות להתרפא. העזרה ההדדית הייתה מוגבלת כי התקציבים לא באו מהכנסות הקבוצה, אלא היו צריכים לחכות עד הקציר. משה ברסקי רכב בלילה להביא תרופות והותקף. כנראה ירה בתוקפיו ופגע בהם, אך הוא עצמו נהרג. החברים היו בהלם. כתבו מכתב להורים השכולים שהחזירו תשובה מרגשת. ההורים חיזקו את חברי הקבוצה והודיעו כי האח הצעיר שלום עולה ארצה להחליף את משה והמשפחה תגיע אחריו. מכתב ההורים היה אירוע בחיי דגניה ובחיי העלייה השנייה כולה. הטקסט המדויק אינו ידוע, כי המכתב המקורי לא נמצא. הוא הודפס בכמה גרסאות ומגלה עד כמה אנשים שלא היו שייכים לחבורת הפועלים הזדהו עמהם. האח אכן הגיע ושהה בדגניה כחמש שנים. אחריו עלתה כל המשפחה.


בדואים על גמליהם הרבים
לעמק שלנו חדר שבט בדואים גדול מן המדבר על גמליהם הרבים ויכסו
את פני העמק והטילו את חיתיתם על כל הסביבה. זלמן הודיע לנו
שביכולתו להכין פצצות שכוח הנפץ שלהן חזק מאוד, אך אין בהן כדי
להרוג אנשים. הוא היה בטבריה לתכלית זו וכאן “נתבשל נזיד גדול”,
תסבוכת מיוחדת במינה. ימים אחדים לאחר היותו בטבריה פרצה דליקה
באחד הבתים. מיד נמצאו אנשים בטבריה ודווקא בין “הגדולים” אשר
הלשינו בפני הרשות כי הייתה הצתה מכוונת שנעשתה בדרך של פצצה
וזלמן בין החשודים. ופצצות אלה נמסרות למושבות, מטעמים פוליטיים
שמעורבים בזה החכם באשי ועוד. היו מאסרים רבים והתערבות
הקונסולים. בנו לעת עתה לא נגעה הרעה.
תנחום תנפילוב, מכתב, תרע"ג 1913

מצוקה ביטחונית הורגשה בכל יישובי הגליל התחתון. גם בכנרת ובסג’רה נרצחו אנשים, כנראה כנקמת דם על מות אחד התוקפים את משה ברסקי. נוסף לתלונות לחיל המשמר הטורקי, החלו בסידורי ביטחון ביישובים. צעירי השומר ביקשו לנקום את מות הקורבנות שכן ראו ברציחות אות לכך שמעמדם על היהודים בארץ לא השתנה. השומרים הבוגרים ביקשו לצנן את להט הצעירים. ברקע העימות עמד רעיון שמדי פעם פרץ לאופק הציונות הארץ ישראלית ꟷ רעיון של בדואיזם עברי שנקשר לרעיון השיבה אל אבותינו הרועים. הבוגרים רצו להקים קבוצת רועים במקום נקמה. בדואים עבריים ידעו לעמוד על כבוד העם.

קובץ 37.png

מלחמת העולם הראשונה    🔗

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. החששות היו גדולים, הרי הציונות מפוזרת בין מדינות אויבות. מה יקרה ליישוב היהודי בארץ? כיצד יגיבו השלטונות הטורקיים למפעל הציוני וליישוב היהודי? כל יהודי היה צריך לנקוט עמדה. רבים מיהודי ארץ ישראל ובהם אנשי דגניה היו אזרחי מדינות אויבות לאימפריה העות’מאנית. בשלב הראשון הוגלו אלפי אזרחי אויב באניות אמריקאיות שהייתה מעצמה ניטרלית. יהודים שעלו לארץ מצפון אפריקה הוגלו למצרים ולקורפו כאזרחי צרפת. הוגלו גם יהודי רוסיה שהייתה ארץ אויב. אלפים גורשו בכוח, והפחד היה גדול.

ההסתדרות הציונית העולמית העבירה את משרדיה לדנמרק הניטרלית. אך הציונים התגייסו לכל הצבאות. וייצמן נרתם לטובת אנגליה; משה שרת ודב הוז התגייסו לצבא העות’מאני; מרטין בובר הטיף לגיוס לטובת הציוויליזציה הגרמנית; והיו מגויסים לצבא האיטלקי והצרפתי. בכל הצבאות נמצאו מי שהאשימו את היהודים בבגידה. בארץ המצוקה הולכת וגדלה. בתחילה חדל יצוא התפוזים והיין, אחר כך תקף הארבה. הצבא דורש אספקה והמצב הכלכלי הולך ומידרדר. בקרב הנשארים החל גיוס רחב. צעירים רבים הסתתרו מפני המגייסים. השלטונות הבטיחו שהמקבל אזרחות עות’מאנית לא יגויס בשנה הראשונה. היו הפגנות הזדהות עם האימפריה העות’מאנית ורבים החליפו אזרחות.


טרומפלדור עלה מדגניה למושבה הקטנה מצפה כדי לערוך שם סדר פסח, שכן הגברים הסתתרו מפני הגייסים והנשים נותרו לבדן. הוא כבר הכריע כי לא יוכל להתגייס לצבא הטורקי. ככל הנראה הוא נאסר, נלקח לדמשק ומשם גורש והגיע למצרים. שם כבר הייתה מושבה ישראלית גדולה. הגירוש ההמוני היה רק ראשית הפרשה. שגריר ארצות הברית בטורקיה הנרי מורגנטאו מניע את יהדות אמריקה לערוך מגבית לטובת היישוב הנתון בסכנה. ההסתדרות הציונית בדנמרק הניטרלית מפרסמת ידיעות על המצב בארץ. הגרמנים מבינים כי התדרדרות במצב היישוב יכולה להשפיע על יהודי ארצות הברית ולתרום להפסקת הניטרליות של ארצות הברית בסכסוך.


הברושים והברון רוטשילד
היחס לברושים והאופי של דגניה בא לידי ביטוי בביקורו של הברון
רוטשילד. לפני שבא ניקו החברים את הברושים מן האבק. כל הקבוצה
חיכתה ליד העצים הנוצצים. קבוצת כנרת הייתה שונה. הם השאירו
תורן בחצר: “אם יבוא הברון רוטשילד תצעק חזק ונבוא מן השדה…”
על פי בנציון ישראלי

ארתור רופין מנהל את העזרה בארץ. לראשונה ציונים ולא ארגונים פילנטרופים כמו כי"ח (כל ישראל חברים), “עזרה” או הכוללים, מקבלים אחריות על גורל היישוב היהודי; עד אז נחשב המפעל הציוני למפעל של קבוצת מיעוט. יש גם התנגדות למהלך הזה אך רופין הוא מנהל יעיל וגם דיפלומט. הייישוב בארץ מתחיל להתארגן בעת מצוקתו.

פליטים רבים מגיעים מיהודה לגליל עקב המצוקה. בוסל הוא בין המארגנים את מושבות הגליל לעזרה. רופין מבקש כי העזרה לא תיראה כ“חלוקה”, מבקש להפעיל ולחולל עבודה. בוסל לוקח את עגלותיה של דגניה כדי להוביל פועלים למקומות שיש בהם עבודה. בדגניה תוהים, האין הוא מסכן את המשק שנמצא בתנאים כה קשים? בכספי העזרה מנהלים בעמק הירדן עבודה ציבורית כדי להעסיק מובטלים. מייבשים את בּׅיצת כנרת, בונים חושות (בתי בוץ) למשפחות התימנים בכנרת. חלק מפועלי הגליל אינם מרוצים מהקו שננקט; עם תקציב כזה ניתן לדעתם להקים קבוצות התיישבות חדשות. למשרד הארץ-ישראלי הדבר נראה מסוכן. בוסל חש במתח שנוצר בין הפועלים ומנהלי העזרה ומתפטר מתפקידו. בדידותו מושפעת מהזיקה הפוליטית של הפועלים המתנגדים למדיניות המשרד הארץ-ישראלי. בוסל חבר ב“הפועל הצעיר” התומך ברופין ומדיניותו. חלק מהפועלים, במיוחד מחוגי השומר, חברים ב“פועלי ציון” ושם ההתנגדות גדולה במיוחד. אהרן דוד גורדון מוכיח את בוסל על שהוא עורק. בוסל חוזר לתפקידו. המתנגדים לדרך העבודה הציבורית משכנעים את קלווריסקי, פקיד יק“א בגליל העליון, לתמוך בהקמת נקודות חדשות. הם נעזרים בקפא”י (קרן פועלי ארץ ישראל) של “פועלי ציון” ובתמיכת יק"א. כך נוסדות בזמן המלחמה חמארה, איילת השחר וכפר בר גיורא, הוא כפר גלעדי.


שלא יגרשו את האדם הראשון
יוסף בוסל היה נוטע ודגניה הייתה משק של פלחים, משק של מרחבים
פתוחים, של ההכנסה הכלכלית הנמוכה, של צימאון לגשם. המטעים
חייבו אירגון, השקעות גדולות והרבה עבודה. היותו נוטע, לא הקל על
בוסל בחייו החברתיים. בוסל החליט לטעת בדגניה גן ובו כל הפירות
והמינים. חלקה גדולה שתקבץ את כל שתילי הארץ והגולה. ברל
כצנלסון שמע על המטע המתקדם והגיע לדגניה. הוא היה מלא
התפעלות: “אתה נוטע כאן גן עדן”. "רק שלא יגרשו את האדם
הראשון", השיב לו בוסל, מתכוון לעצמו.
“טעם ראשונים”

בדגניה תסיסה רעיונית. השיחות הן על העיקר: מה משתף את החברים ומה מפריד; כיצד צריכה להיבנות החברה. יש קנה מידה ברור להצלחת השיחות או לכישלונן: מצב הרוח בעבודה. אחרי מרתון שנמשך מיום שישי ועד מוצאי שבת “עם הפסקות קצרות לאוכל ולשינה”, אחרי שהפסימיסטים מגלים אופטימיות והשיחות מגיעות לשיאי התרגשות, ביום ראשון בבוקר מתברר כי השיחה נכשלה: האנשים יצאו לעבודה במורל נמוך.

בוסל מרגיש שעליו לעשות מעשה. הוא קורא לקומונה, לגרעין המייסדים, לשיחה על קברו של משה ברסקי. זה המקום שניתן בו להעמיד את החברים בפני האתגר הגדול. בוסל מציע לחבורת הוותיקים להתפרק ולתת לכל הפועלים בדגניה לקבוע את גורלה במשותף. השיחה נרגשת מאוד, פורץ בכי. בוסל משכנע ומסיימים בהחלטה על שינוי: כל מי שחי בדגניה יקבע את גורלה. הקומונה הצרכנית והחברה העובדת יתאחדו. כל תושבי דגניה נקראים לשיחה חדשה. שוב שיחת שבת של הרבה שעות. ביום ראשון מתברר כי הפעם הייתה הצלחה: המכתב של בוסל לחברו גרשון, שלא היה בדגניה בימים הגורליים, מתאר את התהליך ומסתיים במשפט מפתח: “יצאנו לעבוד בחשק ובמרץ”. בעצם ימי המלחמה דגניה עוסקת בהגדרה עצמית, מנסה לנווט את חיי חברתה מתוך הקשבה עצמית. האם בוויכוחים הללו נזרע הזרע למה שיתפתח בדגניה אחרי המלחמה?

בשנות המלחמה הראשונות חיי העמק תוססים. בקיץ הלוהט מקיימים אולפן לעברית. המורה הוא ברוך בן-יהודה, חניך הגימנסיה “הרצליה”. כל ימיו לא שכח בן-יהודה את התקופה הזאת. גאה היה, שמכל תלמידי הגימנסיה נבחר הוא להיות המורה של דגניה. ברל כצנלסון מקיים בכנרת חוג רעיוני על המצב בעולם. בין דגניה לכנרת מקיימים מקהלה והרצאות. כל פועל שיודע דבר על נושא כלשהו, מרצה. בכנרת מתקיימת ועידה של כל פועלי הגליל ב-1915. צבי שץ, חבר הקבוצה האינטימית שהייתה במגדל, נדדה לבן שמן ושבה לעמק, מדבר על הצורך להקים את הקבוצה המשפחתית האינטימית. הוא רואה את הקבוצה כהמשך לאיסיים הקדומים ולכיתות השיתופיות של הדוחובורים.

על רקע המצוקה ההולכת וגוברת של הייישוב בארץ, קשה להבין את התסיסה הגדולה של השנים ההן. חיי הכלכלה מתמוטטים עד כדי כך שמוכרז “מורטוריום” שמיטת חובות, כלומר, המשק הופך למשק של חליפין. הרעב תוקף במלוא עוזו. הצבא הטורקי, המכין עצמו להתקפה במדבר סיני בכיוון לתעלת סואץ, תובע אספקה. הרבה פיות רעבים בארץ הרוסה.

הצבא הטורקי גייס רבים, חלקם לעבודות דחק: סלילת דרכים, נטיעת שדרות, כריתת עצים להנעת הרכבת כשאזלו הפחמים. מהגליל למדבר סיני הובילו בעגלות חומרים אסטרטגיים. אלפים הועסקו בעבודות אלה וקיוו כי כך לשרוד בימים הקשים. פון קרסן מפקד הצבא הגרמני שמסייע לטורקים בארץ, רואה עצמו אחראי על גורל הייישוב היהודי ומונע מהממשל הטורקי להשתולל. מצב היהודים, במיוחד הציונים, אל מול הסכנות והאיומים של הטורקים היה מורכב. הממסד שתמך בייישוב היהודי בעבר ꟷ כי“ח, יק”א, חובבי ציון ꟷ היה שייך לאויב: צרפת, רוסיה. הקרן הקיימת הייתה חברה רשומה בלונדון. אנשים ומוסדות הקשורים עם צרפת או אנגליה היו צריכים להיזהר. הציונים שדיברו על הקמת מדינה לאומית נחשדו על ידי הטורקים ברצון למרוד. הציבור החרדי, שקיבל במשך שנים עזרה דרך מדינות שעכשיו נחשבו לאויבות, נותק ממקורות הסיוע. שמועות מחרידות על גורלם של הארמנים הגבירו את תחושת האיום.

המסקנות מן המצב היו שונות. היו שהציעו להתמרד; אחרים ביקשו לא להיחשף, לשמור על פרופיל נמוך. אין לנו ידיעות מדויקות, אך יש להניח כי חברי דגניה דאגו בעיקר לשמור על הקיים. הם ידעו שכל היצירה הציונית שלה הקדישו הרבה מכוחם נמצאת בסכנת קיום. דגניה שיתפה פעולה עם הממסד היהודי המאורגן, במיוחד עם משרד ההגירה שבראשו עמד מאיר דיזינגוף שתמך בנזקקים וביקש לשמר את העזרה ההדדית. אך המצב הורע יותר ויותר, הצרכים גדלו באופן מבהיל, האמצעים הלכו ואזלו. ג’מל פחה המושל הטורקי העליון, כינס את נציגי כל הייישוב היהודי, כשישים איש, והודיע להם כי בעצם צריכים היו להוציאם להורג כבוגדים ציוניים הפועלים למען מעצמות אויבות אך הוא יסתפק בהגלייתם. הייישוב בארץ היה עלול להישאר בלי מנהיגות כלל. אלברט ענתבי, מנהלו הצעיר והנמרץ של בית הספר של “אליאנס” בירושלים, התעמת עם המושל הטורקי וטען שהוא עצמו נולד באימפריה ולמרות פעולותיו למען היהודים הוא וחבריו הם אזרחים נאמנים. התערבותו מנעה את הגירוש. זמן קצר אחר כך נאסר ענתבי ונשלח לדמשק. שם הוא התגייס מרצונו לצבא הטורקי ומילא תפקיד חשוב לקראת השלב ההיסטורי הבא.

ב-1916 הקימו מושבות הגליל התחתון והקבוצות מוסד לעזרה הדדית באספקת החיטה. הרעיון היה לרכז את החיטה ולהסתירה מפני הצבא הטורקי הרעב הסוחט את התושבים וחלקה על פי הצרכים. לשם כך הקימו מעין חברת מניות. אלא שבארץ כבר לא התקיימה כלכלת כסף.

חברי האגודה העניקו מניות תמורת הבטחת תשלום אחרי המלחמה. היו כבר מקרים בהם הספסרות גברה ואנשים נשארו ללא לחם. הצבא שדד כל מה שצמח, והכלכלה קרסה. בעמק הירדן הוקמה האגודה החדשה. ברל הציע לקרוא לה “המשביר”: על פי הסיפור של יוסף המשנה למלך מצרים שהגה את הרעיון של אחריות החברה על רעביה. לעתים נקראה האגודה “משביר השבר” ולא במקרה. השבר לא היה כאן רק הרעב אלא שבר של התפוררות החברה.

קובץ 40.png
קובץ 41.png

היה ויכוח בין פועלי הגליל מתי דגניה נכנסה לאגודה השיתופית החדשה. זה היה ויכוח פוליטי. בהנהלת המשביר בזמן המלחמה היו שלושה, בהם יוסף ברץ נציג דגניה. אלא שבעונה הראשונה לדגניה הייתה מחויבות קודמת למכור חיטה למושבות יהודה במחיר הקרן. כשהמשביר נוצר, דגניה המשיכה לספק חיטה לדרום הארץ. היו שחשדו כי דגניה מתחמקת ודואגת לעצמה. את החשד העלו אלה שלא היו שייכים למפלגה של דגניה. גם בימי החירום לא פסק הוויכוח בין המפלגות. עם סיום העונה התברר כי דגניה נאמנה לארגון החדש. החיטה שלה הגיעה למחסנים. מעורבותו הנמשכת של יוסף בוסל בענייני העזרה ההדדית במשך כל תקופת המלחמה תומכת בגׅרסה זאת.

בשנה האחרונה למלחמת העולם פעלה טייסת גרמנית משדה נחיתה בצמח. הטייסים תפסו את בית המגורים היחיד של דגניה וחיילים טורקים התגוררו בחצר ליד הבית. החברים עברו לגור בבנייני המשק. למרות התנאים הקשים, נוכחות הגרמנים דווקא עזרה לדגניה כי נבצר מהצבא הטורקי לבוא לחצר דגניה ולהחרים רכוש ומזון. האספקה לגרמנים הייתה מסודרת והיחסים לא היו רעים. עזר בכך גם הקשר של היחידה הגרמנית עם טריידל, האיש שבנה את החצר. טריידל היה יהודי גרמני שבנה לו ולמשפחתו אחוזה במושבה כנרת. לטייסים היה קצת קשה להבין לאיזה עולם נכנסו אך הם למדו להעריך את חבורת הפועלים בדגניה. דוד שמטרלינג (גלעד) היה נציג הקבוצה כלפי הטייסים.

בסוף 1917 החל כיבוש הארץ על ידי האנגלים. אמנם ההתקפה הראשונה על עזה לא צלחה, אך המתח היה גבוה. משפחת אהרונסון כבר הייתה שקועה בריגול נגד הטורקים והגרמנים. הוויכוח בין אלו שידעו משהו על קיום ניל“י היה סמוי אך סוער. רבים בארץ ובחו”ל פעלו למען אנגליה, צרפת, רוסיה ואיטליה. לא האמינו כי הטורקים והגרמנים ינצחו וחשבו כי על העם היהודי לתמוך באלו שפוליטית הוא חפץ ביקרם. בעמדה זו החזיקו ז’בוטינסקי, רוטנברג, בורוכוב, טרומפלדור וּוייצמן, הגם שמניעיהם לא היו אחידים. מולם עמדו אנשים כמו אפרים רייס מנהל רשת “עזרה” ורופין נציג המשרד הארץ-ישראלי, ויש להניח שעד התקופה האחרונה גם חברי השומר. הלחץ על הציונים בארץ הלך וגבר.

חברי דגניה השתדלו לא ליפול קורבן לתהליך הקשה של קריסת הארץ. הם ביקשו להמשיך לעבוד במשק בתנאים שנוצרו. כשנחשפה פרשת ניל"י כבר אי אפשר היה להגן על החברים. הטייסים הגרמנים אמנם הושיטו יד אך התערבותם לא מנעה גירוש ומאסר. רבים נלקחו למעצר והובלו לדמשק בתנאים קשים ביותר והייתה חרדה לגורלם. נעשה מאמץ גדול לארגן עזרה לעצורים.

בפסח תרע"ז, 1917, הודיעו השלטונות העות’מאניים כי על אנשי יפו ותל אביב לפנות את הערים תוך שבועיים. הבהלה הייתה גדולה. הנה מחסלים את היצירה הציונית, ממיטים חורבן על המשפחות! אהרון אהרונסון, שנמצא במצרים, מעביר אל המרכז הציוני בדנמרק ידיעות כי עומדים לחסל את יהודי הארץ. זה מגייס את ממשלת גרמניה והצבא הגרמני מתערב. הממשל הטורקי מודיע כי אין זה גירוש אלא מהלך להגן על האוכלוסייה מפני מתקפה אפשרית של האנגלים מן הים.

המושבות שולחות עגלות להעביר צפונה את תושבי תל אביב. תלאות הגולים קשות ביותר ורבים נפטרו בדרך. שכונות הפליטים שמוקמות במקומות שונים הן במידה רבה מלכודת: סוכות ולינה תחת כיפת השמיים; באין סידורים סניטריים פורצות מגפות. בקבר מאיר בעל הנס ליד טבריה מצטופפים מאות פליטים וכן על חוף הכנרת באזור בית הקברות הנוכחי של כנרת. דגניה נרתמת למפעלי הצלה.


1917 – לקראת הימים הבאים    🔗

בסוף 1917 שינו כמה מאורעות את הסיפור של הארץ ושל דגניה. הם אירעו ברצף והשפיעו זה על זה: הצהרת בלפור, כיבוש ירושלים על ידי הבריטים, והמהפכה הסובייטית ברוסיה. הצהרת בלפור הייתה קשורה גם ברצון להכניס את ארצות הברית כשותפה למלחמה עם אנגליה, רוסיה, צרפת ואיטליה וגם לרצון של ממשלת בריטניה החדשה לראות את אנגליה עומדת בראש אימפריה גם אחרי מלחמת העולם.

ברוסיה התחוללה מהפכה דמוקרטית. הציונות פרחה בה לפתע. אך אחריה הגיעה המהפכה הסובייטית הקומוניסטית. באווירה רוויה מצבי רוח אפוקליפטיים של מלחמת אזרחים היהודים נפלו טרף למאורעות. “הלבנים” שהגנו על המשטר הישן ולחמו על לאומיות מקומית, ערכו פוגרומים אכזריים. “האדומים” שלכאורה הבינו כי סחף אנטישמי מכוון גם אליהם, לא נמנעו מלהשתתף בחינגת הדמים והשוד. המפליא בתקופת האימה ההיא, שהיה מדובר בהתנכלות לעם אשר 430,000 חיילים מתוכו שירתו בצבא רוסיה. יוסף טרומפלדור, שיצא מדגניה למלחמת העולם הראשונה, לחם בגליפולי בגדוד נהגי הפרידות, הגיע ללונדון לגייס חיילים לגדודים עבריים ונכשל, הגיע לרוסיה בימי המהפכה הדמוקרטית. כקצין בצבא הצאר ובצבא הבריטי עמד בראש החיילים היהודים ברחבי רוסיה. הוא ניסה לארגן גדוד שיגן על היהודים במסגרת צבא המהפכה, על כל גלגוליו, אך המשטר לא הִרשה.

אחרי כיבוש ירושלים ודרום ארץ ישראל, לקראת חג המולד 1917, צבא בנות הברית נעצר. המטה הבריטי ידע מהו המחיר היקר של הקרבות ובחר לעצור ולאגור כוחות לצעד הבא. דגניה נותרה בצד העות’מאני-הגרמני. צפון הארץ היה מלא פליטים ומוכה רעב. הצבא הטורקי נסוג, רעב לאוכל ולמחסה, עבר על פני הצפון כארבה. השלטון שחש שימיו ספורים, נהיה עריץ ושרירותי. בתי הסוהר התמלאו במורדים ובחשודים. הערבים נחשדו לא פחות מהיהודים, שכן הצבא הטורקי הותקף ללא הרף על ידי המורדים הבדואים מערב שהיו קשורים עם קציני המודיעין לורנס ופילבי. בריטניה קשרה עצמה אל המורדים בחוזה פוליטי סודי שהבטיח להם שלטון ערבי אחרי המלחמה. לא רק גיבורי ניל"י נתלו בדמשק, גם מנהיגים ומורדים ערבים.

בצפון הטורקי הייתה דגניה מוגנת על ידי הטייסים הגרמנים שהשתלטו על חצרה. בדרום הבריטי החל לקרום עור וגידים חזון הגדוד העברי הארץ-ישראלי. בין היוזמים אליהו גולומב, שהיה מקורב מאוד לדגניה. בדגניה תהו האם הצעד נחוץ וכיצד ישפיע על הדיוקן החברתי של הארץ בתום המלחמה. הוויכוח בארץ היה חריף. המתנדבים לגדוד העברי הארץ-ישראלי ענדו סרט בד כדי שיזהו את נכונותם להתגייס. בדגניה לא היו כמעט עונדי סרטים. “הפועל הצעיר”, מפלגתם, הביעה חרדה וכעס על הניסיון לערבב ציונות עם המלחמה. דגניה לא האמינה במלחמת קודש אלא בעבודה.

תשעה חודשים אחרי כיבוש ירושלים תקף צבא בנות הברית את צפון הארץ. הכול קיבלו את הצבא המתקדם בציפייה ללחם, לשלום, להגשמת הצהרת בלפור ולגאולה. כשהטייסים הגרמנים נסוגו מדגניה והבריטים טרם הגיעו, פלשו בדואים אל החצר. הם לא תקפו את הקבוצה אלא ביקשו לבזוז את הטייסים שנמלטו. חברי דגניה נסוגו לכנרת ושבו לדגניה למחרת כשהגיע הצבא הבריטי. החוזרים מצאו חצר מלאה בנוצות. נוצות של כסתות וכרים שנקרעו היו תמיד סמל לחורבן, לביזה ולהרס. אנשי דגניה ביקשו לשכוח את האירוע הקשה שחל ביום השמחה לקבלת הבריטים.

נסיגת הגרמנים והטורקים סימנה פרק חדש בתולדות דגניה, אך גם תהליכים של פירוק. הציפיות מהתקופה החדשה היו גדולות. קשה היה לדעת מה ריאלי ומה לא. האם המעבדה של העלייה השנייה תהיה רלוונטית לימים הבאים? צריך היה לעמוד בציפייה, אך כיצד עושים זאת בתנאי החורבן ועם השריטות של שנות הסבל הגדול? כיצד לפתוח שערים לצעירים המגיעים ארצה, ולטפל בחיי הקבוצה פנימה? ארץ נחרבת, רעבה, מלאה פליטים, קיבלה ידיעות על סערת המהפכה הנמשכת ברוסיה, וציפתה למימוש אגדי של ההצהרה שניתנה על ידי ממשלת בריטניה.

האכזבה המתמשכת מן המלחמה ותוצאותיה הדגישה את הכישלון של מנהיגי הדור של כל השיטה הנהוגה באירופה; העמידה בסימן שאלה את יכולתו של דור ההורים לבנות עולם סביר לבניהם. על רקע זה התעוררו הלכי רוח של אבל, ציניות וציפיות משיחיות. על רקע האכזבה מהאדם המסורתי שבנה את העולם שאיפשר את המלחמה הגדולה, צמח חזון של אדם חדש. תיאוריות שוליים שנחלמו בתחילת המאה הפכו בסוף המלחמה לתמרורי דרך. אנשי הרוח שבתחילת המאה בכו על דעיכת העולם, החלו לדבר פוליטיקה, חינוך וכלכלה. זו הייתה שעתם של הניתוח הקשה של פרויד, של הגרזן המרקסיסטי ושל חלום הציונות. לפתע הסיפור של דגניה החל לתפוש מקום בפנטזיית הנעורים של העולם היהודי.

קובץ 45.png


קובץ 46.png

קובץ 49.png

 

חלק א הימים חולפים    🔗


דגניה מתקרבת למאה שנים.

אימפריות נסוגו ובאו, מלחמות עולם

ומלחמות במקום, נדודים, הרס של בית

הורים, מרידות, פרידות ופגישות לאין קץ.

אנשים באים, אנשים הולכים, מחפשים דרך.

בעמק הירדן רעידת אדמה ושנות בצורת,

מלחמות וימי שלום. אופנות תרבות ושפה,

מסורת מתערבבת עם זמנים חדשים, שינויים

וניסיון מצטבר. ימים חולפים ונולד חוט

היסטורי שילווה בתמורותיו את מאה השנים.

מה מכל המאורעות והסיפורים, התהליכים

והשמועות יצטרף למנגינה?


צעדים ראשונים    🔗


סימני דרך – תרס“ד – תרע”ח (1904 – 1918)

תמונה פנורמית של מאורעות ותהליכים שאירעו בדגניה בשנים ההן המהווים סימני דרך לבאים לחפש את הקולות ואת מה שנאמר על-ידי המעשים והאנשים וחותם הזמן טבוע עליהם.

בשנת 1907 עלתה הקומונה הרומנאית של חברי מפלגת התחייה ארצה. כבר על האנייה הם התארגנו כשותפות. בקבלת הפנים שהתקיימה לכבוד הגעתם ארצה רקד זקן הפועלים אהרן דוד גורדון. הוא היה כבר שנתיים בארץ ונחשב לוותיק. הקומונה התיישבה באופן זמני בפתח תקווה והצטרפו אליה עוד ארבעה חברים. ב-1907 החלו לנטוע בבן שמן יער זיתים לזכרו של תיאודור הרצל. נודע לקומונה כי העבודה בוצעה על ידי פועלים לא עבריים. חבריה יצאו לבן שמן לעקור את השתילים ולשתול אותם מחדש בהתנדבות. ברמן, מנהל המשתלה בבן שמן שמונה להיות פקיד ההסתדרות הציונית בחווה שתקום על שפת ים כנרת, החליט כי הקומונה מתאימה להיות הגרעין לפועלי החווה.

באותה שנה עלו ארצה חיותה גבזה ויוסף בוסל. יוסף בוסל הצטרף לקומונה הרומנאית בחצר כנרת והפך מהר למנהיגה הבלתי רשמי. בחצר עולים רעיונות להתיישבות עצמאית של פועלים. עקב שביתה בחוות כנרת יצאו חברי הקומונה את החצר והתיישבו בחדרה. הקומונה קלטה עוד חברים ונודעה כקומונה החדרתית. ישראל בלוך חבר הקומונה נשלח לאום-ג’וני. אז חלק מחוות כנרת, להיות אחד מששת נבחרי פועלי הגליל שיקבלו את המקום תחת אחריותם.

עם פיזור חבורת הפועלים באום-ג’וני ושליחת חלק מחבריה לחוות מרחביה כקבוצת כיבוש של האדמות שנרכשו, הציע ישראל בלוך לחבריו לקבל תחת אחריות הקומונה את אום-ג’וני. ארתור רופין תמך בהצעה. לפני עלייתה לאום-ג’וני הקבוצה ערכה מסע במושבות ובין הפועלים. התקיימו פגישות נרגשות, ערבי שירה ושיחה ובהם בא לידי ביטוי חלום העתיד המשותף. לא בדמות מצע או תכנית אלא כביטוי לרצונות כמוסים. בכ“ה בתשרי תרע”א, 28 באוקטובר 1910 עלתה החבורה לאום-ג’וני. היא קראה לעצמה דגניה ꟷ על שם חמשת הדגנים הגדלים באזור. הם האמינו למקורות המשנאיים המדברים על חמישה מינים…

ב-1911 התחילו לבנות חצר קבע לדגניה צפונית לאום-ג’וני בבאב-אל-תום, “שער הנהר”. בקרב חברי דגניה התעורר ויכוח האם להתיישב במקום או להפוך לקבוצת כיבוש חלוצית נודדת בגולן. ההכרעה על מעבר הקבוצה לנקודת קבע הופכת לתעודת זהות של דגניה: המבחן הוא בתלם הארוך, ביכולת הקבוצה להיות דרך חיים, ביכולתה לממש אחריות של קבע על המקום.

בניסן תרע"ב, אפריל 1912, עברה הקבוצה למקום החדש. באסם בדגניה החדשה התקיימה וועידת ‘הפועל הצעיר’. הנציגים המשתתפים בוועידה עבדו בשדה. בכ' בסיוון נחנכו הבתים החדשים והתקיימה חתונתה של מרים אוסטרובסקי עם יוסף ברץ. באותה שנה הצטרפה לחבורה הקומונה הלודז’אית, שתתיישב לימים בכפר חיטין. בקומונה עשרה חברים וחברה אחת.

ב-1912 הגיע לדגניה יוסף טרומפלדור חבר הקבוצה המגדלאית ועמו חמישה חברים מהקבוצה שהצטמצמה. באוקטובר שנת 1913 נרצח משה ברסקי חבר דגניה כשנסע להביא תרופות ממלחמיה. זה היה הקבר הראשון של הקבוצה. באותה שנה נולד הבן הראשון של הקבוצה גדעון ברץ קשיים התגלו באירגון הטיפול בילד. אליהו גולומב מבוגריה הראשונים של גימנסיה הרצליה וראש המסדר החשאי הציוני של חלק מכיתתו הגיע לדגניה עם ארבעה חברים. הוא עבד בשדות הקבוצה וקיים שיחות עם יוסף טרומפלדור.

ב-1914 הגיע לדגניה שלום ברסקי שנשלח על ידי המשפחה להחליף את אחיו משה ולעודד את הקבוצה. שריפה כילתה את הגורן של דגניה. עקב מלחמת העולם התעורר ויכוח בין חברי דגניה אם לקבל אזרחות עות’מאנית. יוסף טרומפלדור כקצין בצבא רוסיה עזב את הקבוצה על מנת לצאת למלחמה. כעבור כמה חדשים ארבֶּה תקף את שדות הקבוצה. מגיפת דבר תקפה את הרפת.

ב-1915 השתתפה דגניה במערכת של עזרה הדדית בעמק הירדן. בדגניה פרץ משבר. אספות מרתוניות מתקיימות שבוע אחר שבוע. בוסל קורא לחברי הגרעין של הקומונה לאספה על קברו של משה ברסקי ומחליטים לפרק את הקומונה של המייסדים ולשתף את כל פועלי דגניה בחייה הקבוצה. בדיונים אחרים הוחלט לשכור מטפלת לילדים שתעסוק רק בעבודה הטיפולית חינוכית. ההחלטה לא יושמה. הגיע לדגניה ברוך בן-יהודה בוגר גימנסיה הרצליה כדי ללמד עברית, לנצח על מקהלה בעמק הירדן ולהעשיר את חיי התרבות במקום. בתוך התסיסה ומהומת המלחמה התקיים דיון בדגניה על בעיית האישה.

בשנה האחרונה למלחמה נכנסו טייסים גרמנים לחצר דגניה. הם איכלסו את הבית הגדול ב-1917 בצל מאסרים ומחסור יצאו חברי דגניה יצחק בן-יעקב ובלה רייטר (לימים רוזנפלד) עם אברהם הרצפלד לדמשק לעזור לאסירים בכלא שהיה מקום עינוי ומוות לאסירים מארץ ישראל ומסוריה. באותו זמן יוסף בוסל המשיך בפעילות בלתי נלאית למען תושבי האזור שנשארו מחוסרי כל ולמען גולי תל אביב שהגיעו בהמוניהם. הוא יזם הקמת בתי ילדים היתומים והנטושים בטבריה.

גילוי רשת ניל"י ב-1917 הביא למאסר ועינויים של חברים מדגניה וכנרת בידי השלטונות. בדגניה הטביעו את הנשק בירדן. הוא נמשה משם בהוראתו של אליהו גולומב ובביצוע של חבר כיתתו משה כרמי (לימים גדול מחנכי קיבוץ עין חרוד).

עם כיבוש חלק מהארץ על ידי הבריטים פרץ ויכוח על הקמת הגדוד העברי של צעירי ארץ ישראל. דגניה ככלל הסכימה עם א.ד. גורדון שהימים אינם ימי גאולה וההתנדבות לצבא אינה אלא התחמקות מעבודה בשדה.

בימים האחרונים למלחמת העולם פקדו את דגניה מחלות, מגיפת השפעת הספרדית והכולירע. מוות ואבל בקבוצה. קרבות בצמח בין הגרמנים והטורקים מצד אחד, והבריטים, האוסטרלים והניו זילנדים מצד שני. בימים האחרונים למלחמה בעמק תקפו בדואים את דגניה. הם נלחמו בצד הבריטי ונכנסו לדגניה כשהטייסים הגרמנים שהתגוררו בה נמלטים על נפשם. לנוכח האיום, חברי דגניה נסוגו לכנרת והמקום נשדד ונבזז. כעבור יומיים שבו חברי דגניה למקום ופתחו פרק חדש.


מסביב יהום

1903 פרעות קישינב וראשית העלייה השנייה. בקונגרס הציוני הוחלט לשלוח משלחת לבדוק את הצעת אוגנדה. בארץ הוקמה הסתדרות המורים.

1904 עליית הקבוצות מהומל ורוסטוב עולים ארצה אהרן דוד גורדון, שלמה צמח, הרב קוק, האחים שוחט, מניה שוחט וילבושביץ. הרצל נפטר.

1905 נקנו האדמות הראשונות להסתדרות הציונית באמצעות בנק אפ“ק. קלווריסקי רכש את אדמות דלאיקה ואום-ג’וני ומכר חלק מהן לבנק אפ”ק. הוקמו מפלגות הפועלים הפועל-הצעיר ופועלי-ציון.

1906 עלה ארצה דוד בן-גוריון.

1907 הוקם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית. ארתור רופין הגיע כנציג המשרד בארץ ישראל.

1908 הוקמו חוות כנרת ומושבת כנרת.

1909 שביתה בחוות כנרת. רופין החליט להפריד מהחווה את אדמות עבר הירדן באום-ג’וני. עלו ארצה יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון ורחל בלובשטיין.

1910 הוקמה קבוצה דגניה באום-ג’וני.

1911 הוקמה “חוות העלמות”, בית ספר ללימוד חקלאות לנשים בכנרת בראשות חנה מייזל.

1912 למגדל הגיעה קבוצתם של יוסף טרומפלדור וש"ץ. שוב שביתה בכנרת, השביתה הגדולה בעקבותיה גורשו חברי הקבוצה ונדדו לכפר אוריה. ברמן עזב את הפקידות בחצר כנרת. עשר משפחות מחלוצי תימן הגיעו לחוות כנרת והתיישבו בבית המוטורים ומסביבו.

1913 המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה סיים את לימודיו. בדואים תוקפים את המתיישבים היהודים בגליל התחתון. החבורה של כפר אוריה שבה לעמק והקימה בחווה את קבוצת כנרת.

1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה.

1915 הארבה פלש לארץ. נזקים קשים. בכנרת התכנסה הוועידה של הפועלים החקלאיים. צבי שץ נשא בה נאום על עתידה של הקבוצה.

1917 מהפכה ברוסיה. הצהרת בלפור. גירוש תושבי יפו ותל אביב לצפון הארץ. הוקמו גדודים עבריים באנגליה, בארצות הברית. בסוף השנה כובשים האנגלים ובני בריתם את החצי הארץ הדרומי של הארץ ואת ירושלים.

1918 הצבא של אנגליה, אוסטרליה וניו זילנד כובש את החלק הצפוני של הארץ. סוף מלחמת העולם הראשונה.


הדרך לדגניה    🔗

בוניה של דגניה הגיעו מארצות מולדת שונות, בני זמן קרוע, הביאו עמם חלומות וסיוטים. כל אלה נחתו בחצר הקבוצה ופעלו במהומת הימים, בעבודת השדה, בשפת האספות, בהחלטות הוועדות, בייאוש, בגעגועים ובאהבה. אין להבין את דגניה בלי התבוננות בדרים שהובילו את חבריה אליה, בלחן השפות שליוו את דבריהם ובסמלים אותם העלו. הדרכים ניכרו בטעם המאכלים להם התגעגעו ומהם התבשמו, בסלסול המנגינות, בגעגועים למקור ובתביעה הפנימית להשתחרר ממנו. הם היו יסודות שבנו בגלוי ובנסתר את חיי הקבוצה. גם בני דגניה שנולדו בעמק הלוהט למדו לקרוא מבעד לילדותם עקבות של חלומות שבאו מן המרחקים. הדרך לדגניה הייתה חלק מעיצוב המקום, היא סימנה את הגבולות המשתנים בין מה שהיה למה שביקשו להצמיח.


ניגונו של הנער יוסף בוסל    🔗

לחסידי קיידנוב אשר בעיירה לחוביץ ברוסיה הלבנה היה מתהלך בשעות שבין מנחה למעריב ולעתים גם בשעות לילה מאוחרות נער בן 16. מעיניו החולמות נשקף עצב. היה מתהלך ומזמזם בחשאי ניגון של עצבות וחדווה, ניגון של דביקות. הנער חיוור הפנים, רחב המצח ומתולתל השיער לקח את לבי. ליל חורף אחד ואני מעיין בחוברת החדשה של “השילוח” והנה נשמע ניגונו של הנער ביתר צלילות: ציון ציון עיר אלוהינו, מה גדול שברך, מי ירפא לך. ניגשתי אליו ושאלתי אותו לשמו ולמעשיו. השיב ששמו יוסף, שלמד בישיבות סלוצק ולאחרונה אצל ר' איציקל העילוי מפולטבה. כעת הוא מבקש לייסד כאן אגודת נוער ציונית. מאז התקרבנו ושוחחנו תכופות בפגישותינו בקלויז. שם למד את דף הגמרא שלו. הוא דיבר בהתלהבות שליחית, וזירזני לכנס לומדי תורה ולקרבם לציונות. הדבר נדחה מפעם לפעם, כי אני העסקן הוותיק לאמיתו של דבר הייתי החולם והוא, בעל העיניים ההוזות, הלוחם. פעם הגיעה שעת הכושר. לאחר תפילת מעריב, כשנתרוקן בית המדרש ממתפלליו, נשארו כמה בחורי ישיבה ותלמידי תלמוד תורה. עמד הנער ודרש בפניהם על הנחיצות לעבוד את האדמה. יוסף בן איצ’ה בינוש נעשה למנהיג הנוער בעיירתנו.

“דרכה של דגניה”, סיפור חמישים שנות הקבוצה


התמונות מארץ ישראל שאלו מה אני עושה כאן?
דוד שמטרלינג היה סטודנט בווינה. כשהגיעה תערוכת
האמנות מבצלאל בירושלים להציג בווינה היה חשש לעבודות וביקשו מן
הסטודנטים הציונים לשמור על התערוכה בלילות. דוד הסתובב בין התמונות
ושאל את עצמו מה אני עושה כאן? מדוע אני לא שם? החליט לעלות לארץ ישראל.
יהודית גלעד

הגשר מן הגולה    🔗

יצחק בן-יעקב נולד במקרוב, מקום ריכוזם של הטברסקים, מקום פעילותם של רבי נחום הזקן ויעקב יצחק. ר' זכריה ליב אביו. אמו מפרנסת ואופה , האב לומד תורה. הבן בגיל 16 מגלה את השדה, את הרכיבה על הסוס. מארגן חברה שמכשירה עצמה לעבודה בארץ בחטיבת עצים בכיכר. אנשי העיירה תמהים: בן הרב וחוטב עצים? הוא מספק עצים לעניי העיר ואת זה הם מבינים. צדיק נסתר.

מודיע לאביו שיעלה לארץ וקונה קתרוס. אבא מנסה להתנגד: אין לבוא אל הארץ ללא קדושה, בארץ הקודש אין להפיץ את החולין. האב נפרד כשהבן חוצה את הנהר. שישים צעירים מלווים את חבורת העולם ארצה שישים קילומטר. לארץ הוא מגיע עם הקתרוס שהביא מן העיירה. נודד עם חבורתו ולפתע נתקף במחלה קשה עם כאבים גדולים. החבורה ממשכנת את הקתרוס ושולחת את יצחק לרופא איטלקי בחיפה העומד על כך שיש לקטוע את הרגל. החבורה לא נותנת לו לבצע את גזר הדין ויצחק נוסע לכמה חודשים לירושלים לטיפולים בבית החולים וואלאך. ב-1910 מגיע לאום-ג’וני. צמחוני ומטפל בבעלי חיים, יודע לטפל בפרידות אך מטפח גם את האייל כחיית מחמד. לעתים קרובות מקבל התקפות שיגרון שגורמות לו ללבטים רבים ביחס לדגניה. האם יביא תועלת? בן הרב היה לאיש הטכניקה.

קובץ 5.png

לקראת סוף המלחמה יוצא יצחק בן-יעקב לחפש את יעקב ברקוביץ שנאסר על ידי הצבא הטורקי. הוא מוצא אותו מובל מבית הסוהר של שכם עם 100 אסירים חולים מסוכנים. יצחק משחד את השומר הטורקי ומשחרר את ברקוביץ. זה נאסר שוב ומובל לדמשק. יצחק יוצא לדמשק לטפל באסירים. בשובו מדמשק יצחק מקים משפחה ללא טקס: הוא “מתחדר”, נכנס לחדר משפחה, אך באוהל. מחלותיו חזרו והוא יוצא לבתי חולים באירופה לבד. שם הוא נרתם לעשייה בקרב הנוער וגם לפעילות משקית. ב-1923 מתקבלת ידיעה כי משפחתו אותה עזב בדמעות נמצאת על גבול פולין, למעלה מעשרים איש במצוקה איומה. המשפחה מבקשת לחצות את הגבול מפני אימת הפוגרומים ביהודי אוקראינה. יצחק נרתם להבאתם בכל מחיר. הפעם הם עומדים מאותו צד של המתרס. הוא מצליח להביא למעלה מעשרים קרובי משפחה ארצה.

על פי חוברת הזיכרון ליצחק בן-יעקב ו“דרכה של דגניה”, סיפור חמישים שנות הקבוצה


הסרט והחיים

אבא שירת ארבע שנים בצבא רוסיה במלחמת רוסיה-יפן, היה קורפורל, פקיד ראשי בטחנת קמח גדולה, אחראי. יום אחד הגיע ראינוע והראו סרט על פלסטינה, איך היהודים עובדים שם. הראו את רחובות, פתח תקוה, חדרה. הרבה פרדסים. אבא החליט שהוא רוצה להיות שם. סבא אמר: תוציא לך את הרעיון מהראש. סע לאמריקה, אני לא אתן לבת שלי עם הנכדים לנסוע לארץ שכזאת. אך אבא נסע. השנה הייתה 1914.

עליזה נול


אני אורזת וחוזרת לרוסיה

באנו למלון של חיים ברוך ביפו. ראינו שם גמל. הוא היה מאוד מסריח ואמא אמרה: אני אורזת וחוזרת לרוסיה. היו הרבה זבובים ובלילה יתושים. לא היו מיטות ואמא חיפשה מקום להשכיב את הילדים. הוציאו את השמיכות וכך שכבנו אחד על השני. כל הלילה בכינו, אי אפשר היה לישון. אבא ואמא ישבו והסתכלו עלינו. אמא כל היום בכתה.

עליזה נול


אוכספורד של ארץ ישראל
בדרך לארץ פגשתי את יוסף ברץ. הוא הזמין אותי לדגניה.
סיפרתי לחברי יצחק טבנקין שישב בשוויצריה שהוזמנתי לדגניה. "הוא
הזמין אותך לאוכספורד?" שאל. לא ידעתי למה הוא מתכוון.
א.מ. סלוצקין

ברומני אמא איימה שתשכב תחת גלגלי הרכבת אם אסע

בינתיים הגיע יום העלייה. התארגנה קבוצה בת ארבעה חברים והדבר עשה רושם כביר בעיר. כל הנוער בא ללוות אותנו אל הרכבת ומהם שנסעו עמנו מרחק תחנות אחדות. הארבעה היו תנחום (תנפילוב), אלקנה (יוסף אלקין), בצלאל דולפנט ואני (ישראל בלוך). בבית שרר אבל. אמי הודיעה נמרצות: אשכב תחת גלגלי הרכבת ולא אתן לך לנסוע, אך אנו נסענו.

ישראל בלוך


קובץ 6.png

הרחוב מלא אידיאות והנוער צריך להחליט

לפי תנחום תנפילוב, מייסד חבורת רומני שהייתה הגרעין של הקומונה החדרתית, המצע ליצירת הקבוצה היה התסיסה הרעיונית של הנוער היהודי ברוסיה בראשית המאה: “הרחוב מלא אידיאות והנוער היה צריך להחליט לאן ללכת”. הייתה תחרות על כיבוש אנשים לרעיון. היכולת של תנחום לגייס העידה על צדקתו, וצדקתו גייסה אנשים. הרעיונות שהתגלגלו ברחוב היהודי היו שונים וסותרים; הם נבחנו על ידי יכולתם לגייס הקרבה עצמית יותר מאשר ביכולתם להתמודד עם המציאות. הוויכוחים היו רבים. למאבק הנוער הציוני מול הנוער המהפכני הסוער נדרשו כוחות נפש רבים. הרעיון הציוני הסתפק במלחמה בהתבוללות ובהתגוננות לאומית. קבוצות ויחידים חשו כי הם עוזבים את דרך המלך של הניצחון הוודאי והולכים בנתיב צדדי של אוטופיה ציונית קשה להגשמה. שם צמח הגרעין האנושי של דגניה.

על תנחום תנפילוב, מקורות שונים


כמה נוהגים מהבית
תנחום: האספה בקבוצה היא מעין תפילה בציבור. ללכת
לעבודה זה כמו ללכת לתפילה. אל בית הכנסת ממהרים, אך בחזרה
הולכים לאט.

פדיון שבויים ואהבה

יוסף ברץ כתב ליצחק שיביא מדמשק עגלה טובה לדגניה שתהיה פרה טובה ותיתן הרבה חלב. בכסף ששלחתם אני לא יכול לקנות אפילו עגלה קטנה!

הוא נסע לדמשק ברכבת. ליוויתי אותו לתחנה ושבתי לדגניה. כל הגוף כאב לי מרוב אהבה. האם יש דבר כזה חולת אהבה? זה הרי כתוב בשיר השירים… כעבור כמה זמן יצחק חזר. עמו הגיעה חמולה שלמה של יהודים. זקן שמן עם אבנט ספרדי, אישה, חמורים וילדים קטנים. עמוסים עם שמיכות. יצחק מה זה? שאלו החברים. פרות לא הבאתי אך משפחה כן. פדיון שבויים. המשפחה שביקשה לברוח מדמשק הלכה עם יצחק בדרך לא דרך מדמשק לדגניה. זה היה יום שישי. ישבו על יד השולחנות הערוכים. הלוקס בער וכולם באו לראות. הבטתי על יצחק כמו על מלאך.

יונה בן-יעקב, חוברת זיכרון ליצחק בן-יעקב

קובץ 7.png

לשלוח מכתב לבית הסוהר
כנהוג אנו מתכוננים גם הערב לכתוב לכם. בכל שלישי,
בחצות מפריע את דממת הלילה קשקוש אופני העגלה. אני ויוסף נוסעים
לסמך למסור את המכתבים אליכם. העגלה נכנסת
ברעש לחצר התחנה. אחרי רגעים
אחדים יוסף שב ומספר שהגרמני כבר ישב בפתח הדלת וחיכה.
אנו נוסעים בחזרה ונהנים בדרך בשובנו
על המשלחת הטובה הזאת. נדמה ליוסף כי
משתוממים שם על המסע. מה ליהודים האלה ולגרמנים?
יעקב ברקוביץ ליצחק בן-יעקב, 1918

קובץ 8.png

ערב נסיעה לאסירי דמשק

בתיה חביבה,

חצות לילה. לאור כהה של נר חלב כותב אני את המילים האלה. הלילה לא אשכב כבר, כי עלי עוד הרבה דברים לסדר עד הבוקר. בבוקר נוסע אני לבית הסוהר. מעודי לא הייתי פחדן. תמיד אוהב אני את הסכנה ואת ההרגשות החריפות המלוות שלה.

ולמה מפחידה אותי דווקא הנסיעה הזאת כל כך? מאוד קשה עלי הצעד הזה הפעם. מבלי שאבין בעצמי את פשר הדבר, פשוט הלב מנבא משהו לא טוב. הגרמה העייפות שלי לזה? הגעגועים הביתה? איפוא המנוחה שמצאתי בבית? האם אינני מוצא תוכן רב בנסיעתי זו או שחדלתי להאמין בכוחותי וברצונותי? ולמה הספקות האלו?

הה! אל תכתרוני רוחות רעות! אל תעיקו על לבי! רק תציקו ותכאיבו וללא הועיל. כי נסוע אסע…

יצחק בן-יעקב לבתיה קסטלניץ, 1918


חוות שמטרלינג

קצין גרמני הגיע לדגניה. בא להכין את השתלטות הטייסים על המקום. בצמח עמד להיות שדה תעופה של הצבא הגרמני-טורקי. מי יכול לקבל קצין בחצר דגניה? רוב אנשי דגניה ידעו רוסית, עברית ויידיש. שמטרלינג ידע גרמנית ומונה להיות האיש. הקצין הבין כי הוא מדבר עם מנהל החווה ותבע ממנו להגיע שלו אוכל וגם לסוס. שמטרלינג הגיב באופן אופייני: אנחנו כאן לא משרתים איש. אנחנו מאמינים בחרות.

המפקד לא הבין. שמטרלינג גם לא הסכים להביא אוכל לחדרו של הקצין. “בוא לחדר האוכל ותאכל”. אך כשביקש הקצין לשלם עבור האוכל שמטרלינג סירב לקחת כסף. אצלנו זה לא מקובל, אנחנו חיים יחד. כשבאו הטייסים הגרמנים גורשו חברי דגניה מהבית ועברו לגור במחסנים. קצין הטייסים הגרמני היה פוגש את שמטרלינג בכבוד המגיע למנהל החווה. שמטרלינג ניסה להסביר כי אין כאן מנהלים ופועלים, אך הוא לא כל-כך הבין. דגניה כונתה אז “חוות שמטרלינג”.

בחודשים שגרו הטייסים בבית הקבוצה התפתחו יחסים טובים ביניהם לבין חברי דגניה. בימי גילוי ניל"י רצו כמה מפקדים טורקים להעביר את אנשי דגניה לביתניה ואולי שם להוציאם למאסר ולמוות. מפקד הטייסים הגרמנים לא נתן. בעת נסיגת הטורקים מדגניה שהה שמטרלינג בגליל. הודיעו לו שדגניה בסכנה והוא מיהר הביתה. בדרכו פגש שיירה של חיילים טורקים נסוגים. הם היו רעבים, עייפים, מובסים. ביניהם זיהה את מפקד הטייסת. הוא לא היה עוד הטייס המצוחצח שהכיר.

הטורקים בשיירה שגרו גם הם בחצר דגניה, זיהו את שמטרלינג. אחד מהם כעס, תפס את שמטרלינג ואמר: “הכל בגלל שאתם בגדתם בנו. עכשיו אוציא אותך להורג”. הוא כיוון רובהו אך מפקד הטייסים הגרמנים הטה את הרובה ואיים על החייל. הוא הציל את חייו של המנהל-לא מנהל של הקבוצה אותה ניסה לפענח זה כמה חודשים.

יצחק בן-יעקב

בשנת 1932 נסע אליהו גולומב ברכבת בגרמניה. כבר היו סימנים ברורים לאלימות האנטישמית המשתוללת אך כישראלי גאה הוא ישב בקרון ופתח את עיתון “דבר” כדגל. “אתה מפלשתינה?” שאל אותו אחד הנוסעים. “אתה מכיר את דגניה? את שמטרלינג?” זה היה קצין הטייסים הגרמנים ממלחמת העולם הראשונה.

על פי מרים זינגר


מסע בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
באחד הימים הגיעתני ידיעה שד"ר רופין שלח סכום כסף
גדול על שמי ליפו. הצלחתי להגיע ולקבלו, אך שיבתי הביתה הייתה
כרוכה בסכנת נפשות. מיפו הלכתי ברגל לראש העין, תחנת הרכבת
הסמוכה לפתח תקוה.
כל הקרונות היו עמוסים חיילים ושום אזרח לא הורשה לעלות בהם.
הסתננתי לאחד הקרונות בלי לעורר תשומת לב. כשנעצרה הרכבת בטול
כרם, נאלצתי לקפוץ החוצה. בינתים שקעה השמש ובחשיכה זחלתי
עד לקטר, טיפסתי עליו
והסתתרתי מאחרי הפנסים. מצאתי עצמי בצרה חדשה. הקטר התחיל
להתלהט ולא
ידעתי מה לעשות שלא אצלה באשו. למזלי הקטר נעצר מדי פעם לאסוף
קיטור. בהפסקות אלה הייתי יורד ומצטנן קמעה. כך, כשאני קופץ
ועולה, קופץ ויורד הגעתי לעפולה. משם המשכתי ברגל הביתה.
יוסף ברץ

כינור יתום

גדול הוא האסון אך צריך להודיעך כי ביום שלישי, בשעה 11.30 לפני חצות לילה, אור ליום י"א בחשון מתה בתיה [קסטלניץ]. מותה כחייה, רע ומר וקשה היה. היא ממש נשפרה מדלקת הריאה שבאה בעקבות הקדחת הספרדית. דעתה הייתה צלולה למדי, אף כי הדיבור היה קשה מאוד עליה ובשעות האחרונות נפסק לגמרי.

בתיה זו הגאה, שלא נכנעה מפני שום דבר בעולם ושצר היה לה בגבולות כל החיים, בתיה זו נכנעה לד' האמות של קברה האפל על חוף הירדן.

קשה ירוחם, קשה להשלים עם המציאות המרה. האסון הזה הגדול שמצא אותי חולה וחלש, שבר אותי לגמרי. אינני מוצא לי מקום. מעצמי הייתי בורח… יום ולילה כצל היא מלווה אותי כאילו דורשת את עלבונה, עלבון חייה האפורים, ומותה דווקא לעת זריחת שמשה שכל כך רצתה להאמין בזה בימיה האחרונים…

על יד מיטתי בפינה עומד כינורה גם הוא שחוח וקובל כיתום.

אין תנחומין חביבי!

שלום

יצחק שלך

י“ד חשוון תרע”ט

יצחק בן-יעקב, 1918


קובץ 9.png

קובץ 10.png

לפני כל שאלה עמדנו כמו לפני קיר אטום

בחיינו אז בקבוצה לא היה עובר כמעט יום ללא שאלות הדורשות פיתרון. לפני כל שאלה היינו עומדים כמו לפני קיר אטום: אם זאת שאלת השתתפות החברים בעבודת השירותים למען תשתחררנה גם החברות לעבודות המשק היצרניות, ואם זו שאלת שליחות אחראית. והשאלות הללו היו עולות באסיפות ומעוררות ויכוחים כל-כך חריפים עד שאמרו לסכן את קיום הקבוצה.

איני זוכר באם נטל תנחום חלק בוויכוחים האלה, אבל עמדתו נקבעה במעשיו. בוקר אחד והנה הוא עומד יחד עם החברות ומכבס, או משתתף בעבודת המטבח, באפיית לחם. עצם מעשהו זה הספיק כדי להוציא את השאלה מכל ויכוח.

אליעזר משה סלוצקין על תנחום תנפילוב


ריבה
בבית הגדול גרו הטייסים הגרמנים.
אותנו דחקו למחסנים. אבא הזקן היה בין החברים שהתגוללו
במחסנים. כל פעם שנפגשתי עם אבא היינו פורצים בבכי.
ꟷ איך הבאתי אותו לסיוט הזה? בסופו של דבר לקחתי אותו
למלחמיה. אז, שלחו אותי ואת העגלה להביא ריבה מזיכרון יעקב.
שבועיים הייתי בזיכרון עד שריבת הענבים
התבשלה. שתי חביות עץ התמלאו בריבה ואני
רתמתי את העגלה לנסוע חזרה. בדרך החביות התנגשו.
התנגשו והתנפצו. הגעתי
לדגניה והריבה שפוכה על העגלה. לא ידעתי את נפשי.
החברים קיבלו את פני
עצובים ואמרו: כשהיית בזיכרון מבשל ריבה אבא שלך במלחמיה נפטר.
הוא היה בן שישים ושבע.
סלוצקין, בשיחה בעל פה

משק מעורב יבטיח עבודה לנשים וחיי יחד

בבואנו לאום-ג’וני היינו נלהבי העבודה. החיים המשותפים היו לנו מושכל ראשון. מגמתנו הייתה הרחבת המשק וכלל לא חשבנו שדווקא ההרחבה עלולה לפגוע במהות החיים הקיבוציים. לא הרגשנו שבינתיים אנו נאלצים לקבל הרבה עובדים זמניים שאין להם קִרבה נפשית אלינו ושאינם רואים עצמם כחלק אורגני של החברה. ועוד צורת המשק שלנו, הפלחה החרבה לא נתנה עד כה אפשרות להיות מחדשים. ובייחוד לא נמצא לפי שעה פיתרון לשאלת החבֵרה.

עלינו לשנות את מבנה המשק… מחציתו גידולי בעל, ומחציתו גידולי שלחין בשילוב עם גידול בעלי חיים. כך תאוזן חלוקת העבודה במשך השנה וירבו האחראים וייווצר כר נרחב לעבודת האשה. איננו יכולים למשוך המונים, אבל ביכולתנו לשמש דוגמא לאנשים אשר רוח בהם והם שואפים לחיים אידיאלים.

תנחום תנפילוב, אספה, תרע"ז (1917)


בלי תיאוריות בלי תכניות

בארץ בכלל, ובדגניה בפרט, אינם מקובלים התיאורטיקנים המפלגתיים הבאים מאירופה, שבידיהם תכניות מעובדות לשנים רבות. כך נוצרים חיים, שהם אמנם קונסרבטיביים במקצת ובלתי גמישים אבל יציבים ואיתנים כאדמת ארץ ישראל זו ההולכת ומשביחה.

אנשי דגניה לומדים מהחיים, צוברים בחריצות נסיון ועד קנאות הם נמנעים מכל החלטה המקדימה את נסיונם היומיומי. דוגמה לכך יכול לשמש המקרה דלקמן: אחד מחברי דגניה החליט להתחתן עם בחורה שלא מבנות המקום. דנו על כך במפורט בשיחת חברים, אבל שוב: לא דנו כיצד לנהוג בכלל במקרים כאלה אלא הצטמצמו בשאלה היש לקבל את פלונית לקבוצה. ההחלטה הייתה חיובית והיא נתקבלה כחברה שוות זכויות בקומונה. בדרך זו נפתרה גם השאלה על מצב הילדים בקומונה: חינוך הילדים הוא על חשבון הקבוצה.

יוסף טרומפלדור בוועידת צעירי ציון ברוסיה, 1917

קובץ 12.png

חיותה ויוסף בוסל.png


 

חיותה ויוסף    🔗


יוסף בוסל

יוסף היה בן 11 כשנפטר אביו. הוא הלך ללמוד בישיבה בסלוצק, אכל שם “ימים”, כלומר נשלח לאכול בבתי משפחות. בא הביתה רק “בין הזמנים” בחופש מלימודים. אמו האלמנה קיוותה כי בנה יהיה רב. אך הוא בשלו: הוא היה לציוני וביקש ללכת לישיבה הציונית היחידה, ישיבת לידה של הרב ריינס. גם שם חש כי עליו לעשות משהו מהפכני יותר והלך לבית הספר החקלאי של יק“א במושבות היהודיות בדרום רוסיה ב”נובה פולטבקה". בראש בית הספר עמד האגרונום זוסמן שהכשיר הרבה חלוצים לעבודה חקלאית. יוסף טרם היה בן שבע-עשרה כשהגיע להכשרה החקלאית ובתום כמה חודשים שב כדי לעלות ארצה עם חיותה. בעיירה, בלילה היו חיותה ויוסף הצעירים מהלכים ומתווכחים על ציונות ועל חשיבותה של האהבה לאנושות. לפתע פגשו את אמא של יוסף ששאלה למה אין הוא בבית המדרש. המתח היה גדול. במשך שנים השתנה יחס אמו של יוסף לחיותה. בשנים האחרונות העלבון נעלם אך בתחילת הדרך העלבון צרב. האלמנה ביקשה להילחם על בנה הבוגר. האהוב. בעיירה סערו הוויכוחים. חלק ביקשו לצאת אל מרכזי האור וההשכלה וחלק ביקשו לשמר את העיירה על מוסדותיה הדתיים. יוסף היה האח הגדול. היו לו ארבע אחיות. שתיים היו נשואות, אחת חירשת אילמת והקטנה שרה. אחת האחיות היגרה לאמריקה, שתיים עלו עם האם ארצה ואחת נשארה ברוסיה.

הקשרים בין יוסף וחיותה החלו בעבודתם הציונית. יחד מכרו בולים ושקלים ציוניים. אך איך מקבלים רשות מההורים לעלות? אביה של חיותה היה ציוני מתון וחיותה חשבה שמכתב מאוסישקין הממליץ לאביה להרשות לה לעלות יועיל. אך אוסישקין ביקש שלא תעלה ארצה כי לא תדע מה לעשות שם. אך היא החליטה לעלות ויהי מה. האם התנגדה. אחותה נהרגה מברק חודש לפני חתונתה והאם לא יכלה לקבל כי בתה השנייה תצא למרחקים. בינתים יוסף מלמד עברית כדי להרוויח את הכרטיס לאנייה. עלייתם כזוג צעיר לא נשוי ארצה גרמה סערה גדולה בעיירה. הם החליטו שלא להביט אחורה. יוסף לא נפרד מאמה של חיותה. חיותה סיפרה מאוחר יותר שהקושי שלה היה “לעמוד מול נחשול של סבל הזולת”.

אביה ליווה אותה לרכבת ובכה. “ברכבת שתקנו כל הלילה עד לאודסה”. ליל הפרידה של הזוג לא נעלם מילדי העיירה. אחרי הרבה שנים קיבלה חיותה מכתב מבן עיירתה המספר כי נוכח אז כילד בתחנת הרכבת והמאורע השפיע על כל חייו (הוא הגיע למקסיקו…). כשהגיעו לאודסה, הלכו למשרד של הוועד האודיסאי להירשם לעלייה. במשרד פגשו “קרירות מזהירה” כפי שניסחה זאת חיותה. אולם חשו את שמחת ההפלגה. באנייה קראו את “על פרשת דרכים” של אחד העם ואת שירי ביאליק. יוסף ארגן את כל העולים והתיירים הנוסעים ארצה וגיבש אותם לחבורה. ארוחות משותפות וקריאת יחד. בסאלוניקי ארגנו מסיבת פורים. בביירות, פגשו את בני הארץ שבאו ללמוד באוניברסיטה המקומית.

המפגש של המבקשים להגשים בארץ חלום עם הסטודנטים למודי צרותיה היה קשה. לדעת חיותה הם הוציאו את דיבת הארץ רעה. בפתח תקווה חי יוסף בבדידות רבה. פועל בודד בכיכר שוק העבודה. שם כנראה גמלה החלטתו. יש לשחרר את הפועל ממנהלי עבודה ועריצות, יש להקים משק עצמי. חיותה עבדה בפתח תקווה כתופרת. למשפחה כתבו על הפריחה, על עולם יפה וחדש המתגלה כאן. “יש לנו הכול”. כשהמשפחות שולחות כסף, הם מחזירים אותו. כשעלתה אימו, יוסף פגש אותה ברדתה מהאנייה. הם היו חבוקים כאילו העבירו זה לזאת אנרגיה שנשכחה.

לחיותה היה חלום להביא את אביה לארץ. כאשר נודע לה כי חלה, נסעה להביאו אך איחרה את המועד. אביה נפטר. בכל דרכה נראית חיותה כמעדיפה את הציבור, את שחרור האישה, את המהפכה הציונית החותכת שורשים, אולם במשך כל חייה גם עסקה במסירות אין קץ בהעלאת בני משפחתה ארצה, גם את אלה שלא הסכימו עם דרכה החלוצית.


מוכרחים להביט למעלה
היחס שלי להסתדרות הפועלות הוא מיוחד. חושב אני שלה יש
צביון ידוע, צביון שאיננו בהסתדרות הפועלים. אני רואה:
שאלת הקבוצה
אינה יורדת מהפרק. כי רק בקבוצה תיתמך ותיסמך האישה
בהשתחררותה. אנו
חלוצים גם שלא ברצוננו. המצב בארץ, ההסגר,
העמידונו בשורה הראשונה
לתחיית העם. וגם אם נרד, או החיים יפילו אותנו מפסגת ההר,
אנחנו מוכרחים שוב להביט למעלה.
יוסף בוסל

יוסף בוסל: הפקפוקים טמונים בפנים

היחס האמיתי שלך לחיי הקבוצה הוא כמעט תמיד נסתר. בגלוי אתה תמיד רואה את החסרונות ומתאונן עליהם. אצלי ממש ההיפך. הפקפוקים טמונים בפנים ובגלוי אני תמיד חסיד של רעיון הקבוצה. וזה גם מובן. אני לא בונה את חיי הקבוצה על יסוד המשפחתיות והאינטימיות שבהם. אתה יודע שאני הפחות אינטימי שבינינו. גם לי ברור שהאנשים לא יהפכו את לבם בזמן קצר לחייהם בקבוצה… לדידי מספיק אם החברים הכירו את השלילה של החיים מסביבתנו ובכל העולם ומתקשרים יחד בשביל להשוות עד כמה שאפשר את כוח יצירתם, או לפחות את זמן עבודתם בכל יום, את תנאי חייהם ואת סכום הוצאותיהם, את חינוך וטיפול ילדיהם וכו'. צורת חיים זאת שבאה אולי מתחילה רק מתוך הכרה מוסרית מתקדמת, בוראת כבר אחר-כך מושגים חדשים בחיים. הרבה דברים של שוויון, שכיום גם המתקדם החדש לא משיג אותם, ישיגו החברים המנסים לחיות בתוך התנאים החדשים של הקבוצה. אני גם לא מוצא שחיי קבוצה משחררים אותנו שחרור גמור. חופש של ציפור אין אנו צריכים לחפש בקבוצה.

אני אף פעם לא חשבתי שחיי קבוצה צריכים לטשטש את תכונתו של מישהו, אלא חשבתי וחושב גם עכשיו, שצריכים להביא לידי הרמוניה את הקולות השונים שיש למקהלת הקבוצה. אני לא יכול לבטל את החלטתי לחיות חיי שוויון במובן החומרי והרוחני, במובן ההנאה הרוחנית, על ידי שאני נוכח שלי ולחברי קשה הדבר הזה. ילידי חיי השוק אנחנו וקשה לנו בפעם האחת לפרוק מעלינו את המושגים של החברה הישנה. ומזה מובן מה שאני נשאר בעקשנות בחיי קבוצה למרות זה שנחלשו הקשרים הפנימיים ביני ובין החברים הנמצאים עכשיו בדגניה. אני, להיפך, חושב את זה לניצחון לרעיוננו, מה שאיפשר לי לחיות בקבוצה בין החברים האלה ואף פעם לא באנו לידי התנגשות קשה כמו שזה נוהג בכל מקום שאנשים זרים נפגשים יחד.

יוסף בוסל לגרשון גרשוני, 1915


בוסל ויתומי הארץ

בסוף מלחמת העולם הראשונה ריבוי היתומים בארץ זעק. בחלקם הם היו יתומים, בחלקם בני חיילים, מגורשים. 4,500 יתומים מתוך 50,000 יהודים שנותרו בארץ. בטבריה היו כמה מאות. הם גרו בכוכים מוזנחים בעיר. בוסל סידר 40 יתומים במלחמיה (מנחמיה היום), 50 בסג’רה. הציע לקלוט 1,000 יתומים נוספים במושבות. בדרך מטבריה למלחמיה עברו היתומים דרך קבר רבי מאיר בעל הנס שהיה בית למגורשי תל אביב וסביבותיה. פה הבעירו את בגדיהם. עברו חיטוי מדוקדק וקיבלו בגדים חדשים. כל שבוע חיממו בבית הילדים במלחמיה דוד נחושת כדי לרחוץ את הילדים ולחפוף את ראשם. לילדים זה היה תענוג. עם היתומים עבדו חלוצות העלייה השנייה. היה זה מקום הכשרה למטפלת הקיבוצית.

יוסף ליווה את חיותה לחוות העלמות של חנה מייזל בכנרת. זו הייתה מסקנה הכרחית מאי הסכמת חיותה למה שראתה כאי רגישות לשחרור הנשים. לימים הודתה כי אי השחרור נבע לא רק מתגובת הגברים. “ביקשנו מן החברים להשתתף בתורנות באחזקת הבית על מנת לשחרר את החברה לעבודת השדה. אך החברות נבהלו”. האם חששו מתגובת הגברים או לא רצו לעבוד בשדה? חיותה נודדת לקבוצת בנות בפתח תקווה שפועלת בתוך ציבור של מאות פועלים במושבה ומקימה גן ירק ומטבח. גירוש יהודי פתח תקווה, במיוחד פועלים ותימנים, מביא אותה לנדודים.

אמו של יוסף המתגוררת בטבריה בקהילה החרדית קוראת לזוג הצעיר לחוג עמה את הפסח. בהגיעם לטבריה מתברר להם כי נקלעו למארב חתונה. האם הכינה רב וכיבוד. הם שואלים בשביל מה? הרי הם גרים במרחק זה מזו, בין דגניה וכנרת. האם מסבירה כי אפילו צעיר הנוסע מרוסיה לאמריקה מתחתן לפני הנסיעה. מרוסיה לאמריקה מותר ובין דגניה וכנרת לא? הרי שנים הם מאוהבים ודנים על הנישואין. הגיע הזמן. החתונה מתקיימת. חיותה מסדרת סוכה על שפת ים כנרת לשם מגיע הוא מדגניה היא מכנרת. באותו זמן מתפזרת חוות העלמות. חיותה וחברותיה מקימות במקום בית ספר לנשים חקלאיות. זוהי “קבוצת העשרים”, תשע עשרה נשים וגבר אחד. הקבוצה מצליחה וחיותה מחליטה להקים קבוצה דומה במטולה וקוראת ליוסף להצטרף. הרי הוא עייף ממנהיגותו וקבוצת הנשים תזדקק לעזרתו. לאחר פנייה נרגשת של חברו יעקב אפטר, המודיע לו כי אם יעזוב את דגניה תתפזר לכל רוח, יוסף עוזר לחבורה במטולה אך נשאר בדגניה ובתפקידיו הציבוריים.

בחודש החמישי להריונה מקבלת חיותה במטולה מכתב מיוסף שהוא חולה. רכובה על חמור היא יורדת ממטולה וסועדת את החולה.


מכתב הרגעה שהיה לאזעקה

חיותה ושרה

אתן יכולות עוד להיוודע על המקרה שלי ולהיבהל מאוד ולכן אני משתדל להקדים. בשבת בלילה בשעה 11 תקף אותי קור חזק. ממולי ישן הרופא מלכין שהבאנו אותו בשביל שושנה והוא תיכף הבין מה קרה. אני ראיתי את מעט הדם שלי איך שהוא נשפך ולא היה לי שום פחד. הרופא וחפץ התחילו מיד לעבוד ובמשך שמונה שעות גמרתי את העניין. הרופא לחץ את ידי ואמר שאני בן חייל ורק מפני שנשמעתי לו בכול יצאתי מעסק ביש זה. עכשיו אני שוכב כפריץ ומטפלים בי מכל צד. הקיבה שלי רק עושה עוד מעט קונצין אבל גם זה יעבור. אני אשם בזה שקיבלתי שישה כדורי שמטלן ביום אחד בבואי לדגניה. שושנה גם היא הבריאה וגם שמעון נחומקין שוכב אצלנו ומבריא. באי סבלנות אני מחכה לידיעה מכן ואיני יודע באיזה דרך תבוא. כך צריך הכול לטעום. הרגשתי עכשיו טובה.

שלכן, יוסף

מכתב מדגניה למטולה, תרע"ט


לידת הדסה
כששבה חיותה לדגניה נדרה נדר כי אם תצליח להציל את
יוסף ממחלתו תארגן חג הפורים לילדי דגניה ובוגריה, חג ראשון של
אבות ובנים. חיותה ארגנה את המסיבה
ואחר כך החלה לידת הדסה.
הילדה לא נשמה
ונדרש ניתוח. רק מיילדת הייתה במקום ורופא היה במגדל
מרחק של שש שעות.
במקום רופא הביאו את החובש חפץ מהמושבה כנרת.
לילדה קראו הדסה.

הדסה

קראנו לתינוקת על שם אחותי הדסה שנפגעה מברק זמן קצר לפני שנכנסה לחופה עם בחיר לבבה. זה היה בראש חודש תמוז לפני שנים רבות בהיותי עדיין ילדה קטנה. זוכרת אני היטב את היום. בבוקר זרחה השמש ובשעות הצהריים קדרו השמים. ברקים ורעמים מילאו את חלל העולם. אמא נשענה על הספה ושוחחה על החתונה עם בת אחותה, היא בת דודתי. קבעו פרטים שונים ביחס לכל ההכנות הנחוצות והנהוגות בבתי ישראל. והיא אחותי הלכה אל התנור לתת אוכל לאחד הפועלים שעבדו אצלנו בבית החרושת לאריג ולטווייה… מן הארובה נכנס ברק ונהרגה על המקום. אני עוד הספקתי לראות את האש אשר התפזרה על הרצפה ונכנסה אל האדמה. זה היה יום מר ונמהר. הבית נשרף ואתו בית החרושת. מכבי האש ואחרים באו להציל ורצו להוציא מהבית חפצים ורהיטים שונים אך אמא לא נתנה. אם בתי איננה אין לי צורך בשום דבר… כך היו דבריה.

כשהביאו את אבא, מצא את בתו הבכורה קבורה עד צוואר באדמה. אנשים האמינו כי האדמה תספוג את הברק והיא תשוב לתחייה. היא הייתה בחורה מופלאה ביופיה ובטוב לבה. אבא לא בכה ולא זעק ובשקט אלוהי אמר: ד' נתן וד' לקח… בבית אצלנו השתררו האבל והדחקות. כל רכושנו עלה באש. רק הודות לביטחונו של אבא והודות לסבלנותה של אמא אשר קיבלה את המכות מד' באהבה התגברנו. רק דבר אחד ביקשה, שבעד כל התלאות והצרות שמצאוה ייתן לה האל את ארץ ישראל. בכל המשפחה זוכרים את הדסה הקדושה. הטהורה. לארץ הגיעו לפני מלחמת העולם השנייה חמש הדסות וכהנה וכהנה ניספו בחו"ל.

חיותה בוסל


לא רק לחבק את הילד וללקקו כאחת החיות

יש נשים שמשום זה הן רואות לדברים ונכנסות דרך החלון, ויש נשים שעומדות ומתדפקות על הדלת עד שהדלת תיפתח. ולא כל דלת ניתנת להיפתח. לדעתי הדלת היחידה הקיימת שדרכה האישה תיכנס לחיים היא הקבוצה ורק לשם זה בלבד היינו אומרים כדאית הקבוצה.

ואני לעצמי, ודאי שהגורם העיקרי לעקשנותי בחיי הקבוצה היה רק הצד הזה, הלקוי בחברה. היחוסים בין האיש לאישה יכולים למצוא את פתרונם רק בקבוצה, במקום שהאישה תוכל לקחת חלק בחיים עצמם. במקום שההרגלים הישנים לא ישלטו בה לרעה ובמקום שהילד אינו נופל למשא רק על האישה היולדת… ואם היא מטפלת גם בילדים האחרים, הרי זה נחשב כאחד המקצועות של חיינו שהננו מעוניינים לסדרו כראוי. שהאישה תוכל שם גם לחשוב ולהתפתח, לא רק לחבק את הילד וללקקו כמו שעושה כל חיה ובהמה. וגם לטובת הילדים נחוץ שהמטפלת לא תסתפק באינסטינקטים הטבעיים שיש לכל אם ואפילו לכל אישה ולילדהּ או לילד אחר. כי בכדי להיות אם טובה צריכה היא להיות איש טוב ומבין, ובכדי להיות אם מתקדמת צריכה היא בעצמה להתקדם תמיד (תאמין לי גורדון שרחוקה אני מאוד מאותן הדעות המודרניות גרידא).

אלא קרובה הייתי אל החיים ואל דרישות החיים וחשתי תמיד שאם יבוא הזמן שאני אהיה רתוקה לבית, פאסיבית, ובאותו זמן יהיה חברי ציפור דרור, לא אשלים עם זה ואהרוס גם את שלום הבית ואת זה הרגיש יוסף.


בוסל מסרב לשליחות
האווירה באספה הייתה חמה ודרוכה, ההקשבה גדולה והלבבות המו.
תשובת יוסף בוסל הייתה: לא. אינני הולך… לו ראיתי את
הקבוצה והיא שלמה ומגובשת בפנים ונושאיה חדורים אמונה רבה;
לו ראיתי את
משקה והוא חי נושא את עצמו, לו ולו ꟷ מה קל היה לי
לצאת אל הגולה ולומר
להם הנה סללנו לכם את הדרך, טרחנו והכינונו משהו
שכדוגמתו תוכלו לעשות
גם אתם. אולם אם העובדות אינן כן, מחובת כל חלוץ
לשקוד על הקבוצה, לתת
לה את כוחו ואת אונו ולהביאה לנקודה כזאת שלאורה יוכלו ללכת.
כי במה
נקדם את פני החלוצים החדשים ומה הכינונו להם?
מעולם לא ראיתי אותו כה
מרוכז, כה עומד על דעתו.
יהושע מנוח על פגישת “הפועל הצעיר”, תרע"ט. בעקבותיה
נשלח יוסף ברץ

היה זמן שגעגועי גברו עלי ואני אז באתי ליוסף ואמרתי נלך לכל צורת חיים שאתה רוצה ובלבד שנהיה קרובים האחד לשני, שנהיה יחד… ואז ענה לי בעצב שהוא לא מסכים לכך, כי ברור לו שאני אשתעמם וארגיש ריקנות בד' אמותי. כי לו בתור גבר, בכל מקום יש כר רחב ולפעולה אקטיבית. וכך אחרי זה היינו בטוחים שהדרך היחידה לאושרנו המשותף היא הדרך לקבוצה. אך מלאה מכשולים הייתה הדרך הזו ורק יוסף יכול היה להתמיד בה.

הניסיון הראשון לחיינו בתור משפחה בקבוצה היה קשה כקריעת ים סוף. הילדה שנולדה לנו הייתה חולנית בחודשיה הראשונים וכולי השתקעתי בטיפולה המייגע והמעייף. יוסף לקח חלק, הוא היה מסור לה כל רגע פנוי וכל שעה פנויה בכדי להקל מעלי את המשא.

והחברים הביטו עליו באופן לא יפה, הם ראו בזה שעבוד מצידי בכיבוס החיתולים. הוא היה עושה חשבון שאם כל יום נכבס יחד, נוכל בחצי שעה לגמור את הכביסה ועוד נהיה פנויים לקרוא מעט, ואחרי הצהריים נמשיך כל אחד את עבודתו באין מפריע. אך החברים לא יכלו לסבול את זה. זכורני שפעם בזמן ועידת הפועל הצעיר בכנרת התעקש יוסף ורצה שאלך אני לאספה והוא יישאר במקומי אצל הילדה. ולו ראית גורדון את פני חברינו. שפרינצק, אפטר ותנחום, בראותם שיוסף נשאר בבית ואני הופעתי באספה, איזה לעג ואירוניה היו שפוכים על פניהם, ואני ראיתי והבנתי להם, אך בלבי חשבתי שהצדק אתי והניצחון לצדקנו כל עוד יוסף חי… ולא אני בלבד כי גם חברותי כגון חמדה ועליזה לא פעם אמרו לי: עשי הניסיון והצליחי וזה יאיר לנו את דרכנו האפלה. כן, יוסף נתן תקוות בלבנו ואנו קיווינו שיכול נוכל.


המסמכים הלכו לאיבוד
עשר שנים החליפו חיותה ויוסף בוסל מכתבים. זה היה יכול
להיות האוצר החשוב ביותר לתולדות דגניה של
השנים הראשונות. אך בסוף
המלחמה והרדיפות אחר הציונים לקחה שרה בוסל אחותו את כל
המכתבים לסינרה
והשליכה אותם לתוך האש כדי שלא ייגרם נזק
לזוג ולציבור. אילו נמצאו
מסמכים אלה אולי ההיסטוריה של דגניה הייתה אחרת.

יוסף לא העז לחשבו אף רגע אחרי שראה ונוכח עד כמה היה סבלי גדול עד שהבאתי את הדסה לאור העולם, שהיא תיקרא על שמו הוא, וכששאלוהו במטבח על שמה של ילדתו ענה שלא רק שם אחד עליו למצוא בשבילה כי אם שני שמות. כי גם שם משפחה שני עלינו למצוא בשבילה. למחרת היום היה שבת, אני עדיין שכבתי במיטה והוא ישב על ידי ודפדף בתנ"ך וחיפש שם שיתאים ויבטא את רצון שנינו. אך לצערי לא הספיק לגמור את אשר החל.

לו ראית כיצד הביטו עליו חבריו עבור זה והוא הבין שמלחמה לנו בכל המקובל. אך מתמיד ומאמין היה ותקוותנו חזקה הייתה כי סוף סוף ננצח. והנה קרה לי וכל מחשבותי וחלומותי נופצו אל הסלע… רציתי לדבר אתך עוד ועוד ולהחיות על ידי זה את השבר הקרוב, להחיות את העובדות ולהחיות לרגע את יוסף ꟷ אך…

חיותה בוסל, מכתב לגורדון, תרפ"א (1920)


האבל על מות בוסל

הידיעה הנוראה על מות יוסף בוסל הגיעה אלי לירושלים ויום וחצי עברו עד הגיעי הביתה. מה אזכור את מראה הבית עם שובי. דממה ועוגמה. על השולחן אשר עמד בחוץ היו פזורים שיירים של ארוחת הבוקר. חבר אחרון לעס בהיסח הדעת את פתו והוא כאילו לא בעלמא הדין. ישבתי והקשבתי לדממה וספגתי לתוכי את יגון האבלות. מרחוק הגיע לאוזני טקטוק הלוקומוביל ורעש מכונת הדישה. שמש אב חרכה כל חי ודומם והבליטה את הדממה המשמימה מסביב. היה לי כאילו למקום רוחות הובילוני רגלי. והחבר יושב ולועס ומהמטבח מגיע הד קלוש של צעדים ללא הגה של אדם, פתאום העיפותי עין וראיתי על לחי החבר האוכל דמעה אשר ניגרה מהעין בלי דעת בעליה. אבק הדישה עיכב את הדמעה בדרכה. הנה היא תלויה יתומה ואילמת ומביעה ביתמותה את צער דגניה המתאבלת על יוסף בוסל.

חיותה והאם יושבות שבעה. על שרפרף פתוח ספר איוב. האלמנה והאם שתיהן שותקות ואיתן שותק כל אשר בבית. הנה הגיע יום תשעה באב ועלי היה לקרוא איכה באוזני האם ꟷ וקיבל צער החורבן גוון אחר, העמיק והעגים יותר. צער הדורות של האומה על חורבנה התייצב פתאום בכל מוראו; הנה הנה החורבן. לא, איני זוכר אדם שככה התאבלתי עליו. פעמים ואני עובד במטבח לש בצק לאפיית לחם, ופתאום נדחף בכוח מבפנים, הייתי מיישר קומתי מעיף עין לחצר וברור לי, ברור מאוד: הנה אני רואה אותו מהלך שם והרוח מפריעה לו במהלכו…

יהושע מנוח


באין אופקים
יוסף מת בתקופה מכרעת. עתה אין אופקים. באין אופקים יש
חיים פרטיים, ימים אפורים, ימי פילוג. דגניה לא מחדשת
ולא מתחדשת. יוסף
הוא הסמל של הנוער של דגניה. למבטה הרחב והעמוק.
בלעדיו חוסר מעוף
ושאיפה יותר כללית. ירידה ביחסינו ההדדיים והתפוררות.
יומן דוד שמטרלינג

נטענו לזכר יוסף בוסל

גורדון יקירנו

… קוראים אנו מעל דפי עיתונות הארץ על דבר חגיגות ענקיות בט"ו בשבט, על דבר החגיגה במקווה, למשל. ואתם ידידינו הטובים בוודאי חשבתם: אילו זכו חברינו בגליל לראות חגיגת עם זו. ככה הנכם סוברים. ואנחנו זכינו לזה בגליל ובדגניה עצמה. אמנם לא במשטב כזה גדול. אצלכם מספרים היו 3,000 ילדים ואצלנו היו רק 800 ילדים וכ-200 אנשים מבוגרים. אצלכם הייתה תזמורת: גם אצלנו הייתה תזמורת. אצלכם היה גדוד עם סימן מנורה על כובעיהם; ואצלנו התלבשו צעירים טבריינים אחדים, סנדלרים או חייטים, סרטים כחולים, שהיו כתובים באותיות גדולות “מכבי” וצעדו לפי הטאקט כחיילים ממש. אצלכם היו “צופים” מהמין הזה, לנו היו מעטים וגם אלו בחסדי העיר חיפה, ששלחה לנו כ-70 ילדים יפים ורעננים להשתתף בחגיגה.

לעומת זה היה לנו המון של מאות ילדים מטבריה, קרועים ובלואים, הרבה מהם יחפים. חלק גדול זה הפעם הראשונה יצא את העיר, ובפעם הראשונה ראה מושבה עברית. סדר ומשמעת חסרו בהליכתם, ובכל זאת הרגשה מיוחדת, חגיגית, הורגשה באותה “עליית נשמה” בראותנו את השתילים החיים הללו מפוזרים על יד בחורות לפני הנטיעה. ולו ראית את יחסם החמים של הילדים הפשוטים ההם. באיזה כוונה טהורה נטעו את העצים ובאיזה טון פנו אלינו הדגניים שנשמור על העצים הקטנים שיהיו לשנה הבאה גדולים. וכל הנטיעה הזאת היא לשם יוסף ꟷ חורשת בוסל. רוחו של יוסף מלאה את כל החלל שהותיר האיש. ואנחנו יתומי קבוצת אום-ג’וני פגשנו את דמותו לכל צד שפנינו. כרם השקדים שבו נמצא הקהל היה לבוש אדרת חג, כולו עטוף פרחים. וכל עץ ועץ סיפר כמה עמל השקיע בו יוסף. נדמה לי שהילדים הבינו הרבה ממה שסיפרו להם והרגישו את ערך החגיגה. לעת ערב התפזר הקהל ונשארנו במספר יותר קטן להמשיך את חגיגתנו. נשף משפחתי ערכנו לכבוד תנחום וחיה.

ההתחלה הייתה קשה מאוד. תמונות יוסף, משה [ברסקי], ובתיה [קסטלניץ] השרו עצב חרישי בקהל החוגגים. דממת מוות שררה באולם. העיניים מופנות לגיבורי השמחה. ופני אלה מורדים ארצה, מהעיניים זולגות דמעות. קשה מאוד היה… וברגעים אלה נזכרנו בך, גורדון. חסר לנו איש המשפחה. חסר זקן החברה, חסרה לנו מילת תנחומים. גורדון! לו היית אתנו אותו ערב! כמה פעמים הזכרנו את שמך! היכולת להרגיש את זה באותו יום במקווה? סוף סוף פסקה הדממה הקשה. זכר יוסף עורר גם הרגשה אחרת. החלו ריקודים מאותם הריקודים “לשם שמים”. אבל מה קטן היה המעגל של חברי הקבוצה. זה זמן רב שלא שמחנו במידה כזו, אמנם שמחה המהולה בתוגה, אבל משותפת לכולם, גם לדגניה וגם לחברי כנרת. ערב אחד היינו מאוחדים, והצטערנו מאוד שבערב זה חסרו כל כך הרבה ידידים ולא באו מחולדה, חסר אפטר וחבריו במקווה.

יוסף ברץ


 

המשך נלהב    🔗


סימני דרך – תרע“ח – תרפ”ג (1918 – 1923)    🔗

קשיים רבים עברו על דגניה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. עריצות הטורקים הנסוגים הביאה לסבל רב. מאסרים, מגיפות, רעב וקרבות עקובים מדם. בואם של הבריטים הביא אמנם רווחה אך בכל הורגש משבר.

אהרן דוד גורדון הצטרף לדגניה לשנותיו האחרונות. במצוקתה דגניה חיפשה דרך ליצור קשרים עם הגולה ועם הדור שיבוא ויוכל לשקם את המפעל. התארגנה לראשונה שליחות של חלוצי העלייה השנייה לנוער היהודי. דגניה שלחה בשם “הפועל הצעיר” שליח ראשון. בכך הפכה שותפה לשנים ארוכות למפעל השליחות.

יוסף בוסל, מנהיגה של דגניה, טבע בכנרת בג' באב תרע"ט (יולי 1919) והותיר את דגניה באבל כבד ובחיפושי דרך. עם עלייתה המחודשת לארץ הצטרפה רחל בלובשטיין לדגניה. אנשי “אחדות העבודה” המעטים נפרדו מן הקבוצה ברוחה טובה למרות חילוקי הדעות העמוקים רוב הקבוצה שהזדהה עם “הפועל הצעיר”. ערב הפרידה הצטלמו כולם יחד למזכרת. חלום האינטנסיפיקציה של המשק שלא התגשם עדיין, הביא להקמת שני יישובים חדשים על אדמות דגניה ꟷ דגניה ב' ו-ג‘. בקרב חברי דגניה שהדריכו את הקבוצה החדשה בדגניה ב’ התעוררה התנגדות לחיי קבוצה ותמיכה בהקמת מושב עובדים. לימים הם ישתתפו בהקמת נהלל. דגניה קלטה את קבוצת ‘הרחובותים’ אנשי העלייה השלישית. הקבוצה מגובשת חברתית ורעיונית, מביאה עמה את הפתיחות של הנוער באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה ורצון ליתר אירגון ותביעה ליתר קולקטיביות.


מסביב יהום

1917 פרצה מהפכה ברוסיה. מלחמת העולם הראשונה עדיין משתוללת ולקים של רוסיה נכבשו על ידי הצבא הגרמני.

ניתנה הצהרת בלפור המבטיחה בית לאומי לעם היהודי.

מהפכת אוקטובר ברוסיה העלתה את המפלגה הבולשביקית לשלטון. תחילת מלחמת אזרחים.

רוסיה הסובייטית פרשה ממלחמת העולם וצבאות המערב שלחו צבא כדי להתערב במלחמת בין הצבא האדום לצבאות הלבנים.

1918 – 1921 התחולל גדול האסונות של קהילות היהודים ברוסיה ובפולין. באוקראינה ובגליציה למעלה משלשת אלפים פוגרומים. נרצחו בין 120,000 ל-170,000 יהודים. 150,000 ילדים התייתמו מהוריהם.

1919 ראשית העלייה השלישית. יוסף טרומפלדור עומד בראש “החלוץ”, מארגן את החלוצים בהכשרות לקראת עלייתם ארצה, תנועת חלוצים והכשרות של חלוצים פזורים ברחבי רוסיה.

ראשוני העולים שהגיעו ארצה עלו כתושבים ארץ ישראלים החוזרים מגלותם. אליהם הצטרפו עולים הבאים במסווה כי גם הם חוזרים הביתה. אחרי כמה אניות, הגיעה האנייה רוסלאן. קבלת הפנים לאנייה זו הפכה אותה לסמל של ראשית העלייה השלישית.

דיונים ב’חבר הלאומים' על מסירת ארץ ישראל לידי בריטניה כדי להגשים את הצהרת בלפור.

1920 עלו ארצה קבוצות ראשונות של בוגרי תנועת השומר-הצעיר. מלחמה בסוריה בין הצבא הצרפתי וכוחות פייצל הערביים המתנגדים למנדט צרפתי על סוריה ולבנון. בתוך מהומת הקרבות הללו התקפה על תל חי. טרומפלדור וחבריו נפלו בקרב.

בעקבות מאורעות תל חי עלו ארצה תלמידי טרומפלדור מן “החלוץ” בהמוניהם.

לזכר טרומפלדור הוקם גדוד העבודה. החלה תקופת סלילת הכבישים.

בטירה נפגשים נציגי הקבוצות והקיבוצים בארץ.

הוקמה הסתדרות העובדים.

1921 הוקמה דגניה ב‘, ראשונה להתיישבות חלוצית של העלייה השלישית. התקפת בדואים על עמק הירדן. דגניה ב’ נעזבת לזמן מה ועולה באש. ויכוחים על רעיון מושב העובדים.

הוקמה קריית ענבים. קבוצה מדגניה, קבוצה מחולדה וקבוצתו של אליעזר יפה חוברים בהקמת נהלל, מושב העובדים הראשון. הוקמו גבע, כפר יחזקאל ועין חרוד, ותל יוסף כשלוחה שלה.

במאורעות 1 במאי נרצחו ביפו צבי שץ ויוסף חיים ברנר.

1922 הוקמו בית אלפא וחפציבה בעמק יזרעאל. דגניה ג' פרשה מעמק הירדן והקימה את גניגר.

בדגניה נפטר אהרן דוד גורדון.

1923 משבר כלכלי בארץ הביא לסיומה של העלייה השלישית. הסתיימה סלילת הכבישים הגדולים.

רבים ירדו מהארץ. הוקמו קיבוצים עירוניים בחיפה ובתל אביב.

עלייה על הקרקע של מזרע וכפר גדעון.


חברים הנמצאים בדגניה בתרפ"ג: 18 משנה עד שנתיים, 6
מהמייסדים, 1 עשר שנים, 13 מתשע שנים עד שנתיים.
רשימות אנשי דגניה
העוזבים עד סיום העלייה השלישית: בקבוצות השונות 102, במושבים
60, פועלים חקלאיים במושבות 37,
בערים 90, עזבו את הארץ 28, מתו 26.

להסיר את כל השלטים מכל פרשות הדרכים

העלייה השנייה לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה. צאו וראו: אילו לא קדמה לה עלייה ראשונה, ואילו לא באה שלישית ואחריה, הרי אין עלייה שנייה כלל… כל זכותה היא ראשית בזה שקדמה לה עלייה ראשונה, ושנית שבאה מלחמה ובלבלה את העולם והייתה הפסקה לכמה שנים ורק אחרי זה התחיל שוב לזרום זרם העלייה בכוח גדל והולך. ואז באו המכריזים לאמור: עד כאן עלייה שנייה, מכאן ואילך עלייה שלישית. מין תחום תחמו, תחום שבת, שבת לעצמם! ותלו עליו שלט גדול: עד כאן עלייה שנייה.

עברו כמה שנים, שוב באה הפסקה בזרם העלייה ושוב התחדשה. באו המהנדסים שלנו ומדדו: כאן תחום העלייה השלישית! וכך הלכו והציבו ציונים בין עלייה לעלייה והכניסו יתדות ברזל עם ביטון ונתנו בהם סימנים מובהקים ומוגדרים: עלייה זו כך ועלייה זו כך; זו טבעה בזה, וזו טבעה בזה; זו יצרה קרן, וזו אוכלת פירותיה, וזו סתם מעלה גירה כבהמה להבדיל!

אני בטוח שההיסטוריון שיבוא להעריך את התקופה הזו מתוך מבט רחב ומתוך פרספקטיבה של מרחק מתאים, יעקור את היתדות, יסיר את השלטים מכל פרשות הדרכים וימדוד ויסקור את כל השדה, את כל השטח הנרחב אשר יתגלה לפניו.

שמואל אשל


הר סיני בגליציה
בעיירתנו היינו הולכים לטייל פעם בשנה. זה היה בל"ג
בעומר. היינו מתלבשים יפה, עשו לנו קשת וחיצים ונתנו
שקיק עם דברים
טובים. היינו הולכים ל“הר”, קראו לו “חהר סיני”. שם היינו
משחקים ורוקדים וחוזרים הביתה.
יהודית גלעד

קובץ 21.png


הדרך לדגניה    🔗


כניסה מבוהלת לארץ – תקווה מול סכנה

בבואך לרוסיה תרצה בוודאי לפני החברות הציוניות על המצב בארץ, כמו שראית אותו בשהותך פה במשך השבועות האחדים. בוודאי יקבלו חברי ההסתדרות הציונית מתיאורך מושג ברור מהתנאים הנוכחיים בארץ וידעו לכוון את הכנותיהם. אנו נסמן פה את תמצית השיחה האחרונה שהייתה לנו עם כבודו בשאלות העיקריות…

אחינו בפולניה, גליציה וארצות אחרות, עושים שתהיה אפשרות כניסה להמונים גדולים. יש גם שאלת חיזוק מעמדנו בארץ שתיפתר רק בהגדלת מספרנו פה באופן מוחשי בהקדם האפשרי. בהכירנו בנחיצות הכפולה הזו לא נוכל עם זאת להסיח מהתנאים המעשיים, ואסור לנו לשכוח אף לרגע שכניסה מבוהלת באין סדר עלולה יותר להביא רעה תחת תועלת. יכולה לעכב בעד בניין עתידנו במקום להחישו. אם איפוא אנו באים להזהיר מפני הכניסה בזמן שהננו רואים שתפקידנו הוא לזרזו; אם באי רצון אנו פונים לאחינו בגלות ואומרים להם: חכו! בזמן שמשאת נפשנו היא לקרוא להם: בואו! הננו מרגישים על עצמנו את החובה לבקש בכל תוקף מאחינו בכל תפוצות הגולה ולהזהיר שלא בא עדיין הזמן להגירה לארץ ישראל.

המצב בארץ: הארץ נמצאת עדיין במצב של עמידה גמורה. היא סגורה מכל צדדיה ואין לה חיבור עם חו"ל. מלבד זה החיבור בארץ הוא קשה מדי ומסובך עד מאוד. מפני זה אין אפשרות עוד להכניס את החומרים שאפסו לגמרי בארץ ויחד עם זה אי אפשר לגשת לעבודה שתוכל להעסיק מספר גדול של עובדים. צרכי החיים הולכים אמנם ויורדים במחיריהם בזמן האחרון, אבל הם גבוהים עדיין ודרושים סכומים הגונים לקיום המשפחה. על ידי שיבת הגולים וההפסק המוחלט בבנייה במשך כל שנות המלחמה, מורגש מחסור גדול בדירות.

יעקב טהון ליוסף ברץ, תרע"ט


ד"ר הרצל מת אך תקוות ישראל לא מתה

ב“חדר” של רבי איטשה הולנד, אחד מטובי המלמדים, ישבנו תלמידיו בני השבע ולמדנו גמרא. נפתחה הדלת ושני אנשים צעירים נכנסו, פניהם משולהבים, רועדים מהתרגשות ולחשו לרבי: הד“ר הרצל נפטר. באנו להספידו. ניסה הרבי למחות: בפני ילדים קטנים? אך נרתע והתכווץ בפינת החדר. אחד הבאים, מורה בחדר המתוקן שרק הוקם בעיר, עמד על שרפרף והפטיר: ילדים יקרים וחביבים, אבל כבד לעם היהודי, כולנו התייתמנו ומירר בבכי ואנחנו אתו. אף הרבי שלנו שלף את מטפחתו האדומה מכיס הקפוטה וניגב את דמעותיו הניגרות. הנואם המשיך: גלה כבוד מישראל, האיש אשר פני מלכים ורוזנים התייצב, איננו. בעוד כולנו רועדים מהתרגשות, הרים הנואם קולו ואמר: הד”ר הרצל מת, אך תקוות ישראל לא מתה. אתם ילדים קטנים וחביבים הנכם תקוות ישראל, הישבעו כעת, כי נאמנים תהיו לחזונו, חזון הגאולה.

אנו נשבעים! ענינו, ומלבבות תמימים וישרים יצאה השבועה.

שמריהו ברהון


ילדת חוץ בתל אביב ועולה פעם שנייה בעלייה השלישית
דינה ברהון למדה כילדת חוץ בתל אביב. כשפרצה מלחמת
העולם הראשונה הייתה בביקור הורים בהומל
שבאוקראינה ושם נתקעה כרבים
אחרים. שבה ארצה בעלייה השלישית ב-1921.
על דינה ברהון

גם בגולה אפשר לגדל כרובית

גדלתי בעיירה מאד ציונית, סטולין. בין הנוער המבוגר היו יוצאי סמינר ביאליק באודסה. כל העיירה דיברה עברית. לאחר המהפכה התחילו הפוגרומים והשאיפות לעלייה לארץ התגברו. חברתי נסעה לוורשה בדרכה לארץ והזמינה אותי לבוא אליה. נסעתי ימים ולילות מסביב סביב, בת שמונה עשרה בסך הכל, עם צרור קטן ביד בלי בגדים ובלי שום דבר. הפורעים לקחו הכל. הגעתי לוורשה. מהרכבת לא הייתה תחבורה, רק כרכרות ואני הייתי מלאת פחד. לבסוף אחד הילדים הוביל אותי בכרכרה אל קרוביי. נשלחתי להכשרה ושם הייתי כשנתיים. למדתי לחלוב, לכבס ולבשל. טיפלתי בכל הבחורים של ההכשרה. יצאתי למרעה, עבדתי בשדה, הכל עשיתי. כשהזכרתי להם שאני רוצה לעלות לישראל אמרו לי למה לך ישראל, הנה יש לך פה כרוב, כרובית…

מנוחה פיין


מלימודי הקודש לעלייה חלוצית

שמריהו ואברהם היו אחים תאומים. הם נולדו סלוצק, מעוז חשוב למלומדות ורבנות. שמריהו היה תלמיד חכם, אברהם, איש מעשה. האבא נסע לאמריקה ללמד בישיבה של יצחק אלחנן שלימים הייתה ל“ישיבה יוניברסיטי”, האמא נשארה בחנות הקטנה כדי להיות עם ילדיה הרבים. האבא שב הביתה לבר-המצווה של בניו תאומיו. שמריהו, כתלמיד חכם מבין השנים, נבחר להגיד את הדרשה אך מרוב הזדהותו עם אחיו אברהם שהחל לעבוד למען המשפחה סרב לדרוש. בבר-המצווה של התאומים אף אחד לא נשא דרשה.

שמריהו סיים את לימודיו בישיבה, החל ללמוד לימודים כלליים, נדד לאודיסה כדי ללמוד בישיבה הנודעת עם ביאליק, רב צעיר, שמחה אסף ושלמה צמח. שלמה צמח משך אותו במיוחד כחלוץ סופר.

באודיסה פגש שמריהו גם את אשתו לעתיד שבאה לחופשת ביקור הורים מסמינר לוינסקי בתל אביב, אך זוגיותם תצטרך לחכות עד עלייתם ארצה בעלייה השלישית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעת מלחמת האזרחים ברוסיה, היה שמריהו למחנך של נערים פליטים. בסביבה שררו פחד ורצח. אז נפלה ההחלטה לעלות ארצה. הוא נסע ברכבות, בעגלות, נקלע לקרבות בין רוסיה לפולין ובסופו של דבר עלה ארצה עם חבורת חלוצים שעלו מקובנה לארץ ישראל והיו לחבורת חלוצי העלייה השלישית שהשלימה את דגניה.

על שמריהו ברהון מפי בנו מאיר


סבי היה אומר: מי שלא כותב מכתבים אין לו שגיאות

אחותי הגדולה סוניה הייתה סוציאל רבולוציונרית, אברהם איש עסקים, יעקב היה למדן. אמא רצתה שיהיה רב אך הוא התפקר והיה לרופא. אני ואסתר היינו ציונים ואליעזר נטה לסוציאליזם. הוויכוחים בבית היו רבים אך אמא העניקה לנו רוח טובה. המשפחה גרה בכפר, מבצר שהיה חלק אופייני לנוף הפולני רוסי. עד גיל 14 למדתי עם מורים פרטיים בבית של אחת המשפחות, עם ילדים יהודים אחרים בכפר. הלימודים היו לימודים מסורתיים – תלמוד ומשנה, אך גם למדנו את “סוסתי” של מנדלי מוכר ספרים. בגיל 15 נסעתי לקמניץ פודולסק בפודוליה ללמוד בגימנסיה. במלחמת העולם הראשונה היגעתי לאודסה, אז מרכז תרבותי חשוב, והצטרפתי לארגון חלוצי. את הפעילות היו עורכים בבית הכנסת.

מרדכי וינר


הבורגנות הפריעה לי
לא התגעגעתי לגרמניה, התגעגעתי לאמא. לא הייתי
בורגנית, הבורגנות הפריעה לי. הייתי סוציאליסטית לא
במובן הפוליטי אלא במובן האנושי.
צילה ברקוביץ

רכבת לא יכולה לנסוע עם שני דגלים

במשפט ציבורי שהתקיים בעיר, הואשם באזארוב, הבן מהספר של טורגנייב “אבות ובנים” ועמו הנוער כולו, באדישות ובייאוש.

בזמן המשפט הגיעה הודעה כי פרצה מהפכה ברוסיה. יו"ר הישיבה פסק כי בית המשפט החליט לזכות את הנאשם. המהפכה היא ההוכחה לכך שהדור הצעיר לא שקע באדישות. החלו הפגנות הזדהות של הציונים עם המהפכה. היה שימוש בדגל האדום והכחול לבן יחד. הרכבת נשאה את שני הדגלים כשהנהג שלה טען בתוקף: רכבת לא יכולה לנסוע עם שני דגלים.

ההתרגשות הניעה את אוסישקין לקרוא לכל הציונים לכנס גדול ולהזהירם מלהזדהות עם המהפכה. הוא זכר את המהפכנים בדורו ואת הפוגרומים שהניעו אותו להצטרף לחוגי ביל"ו, מהפכנים אך חובבי ציון. אוסישקין ידע עד כמה רעיון המהפכה איתגר וייאש את חבריו הציונים, עד כמה אפשר לטבוע באש המהפכה. הוא הקים את כל הקהל הרב על רגליו וביקש את כולם להישבע “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. הקהל קם ונשבע.

מסביב כבר החלו להשתולל מלחמות האזרחים בין הצבא האדום וצבאות הלבנים והפוגרומים הנוראים. הקבוצה התארגנה לברוח לרומניה. כדי לברוח הם קיבלו אישורים מאודסה ומהתיאטרון כתב מינוי להביא תחפושות לעיר גבול עם רומניה. משם, תוך סכנת חיים, הוברחו בסירות על נהר הדנייסטר. היה זה במוצאי יום הכיפורים.

החבורה הגיעה ל“מסילה חדשה” ꟷ מושבה של יק"א ובית ספר חקלאי בטורקיה. עבדו שם ביער בחטיבת עצים. טיומקין היה שם. טרומפלדור עבר שם. משם הטלטלו 20 יום בספינה עם עוד 500 איש בדרך לארץ. הם סבלו מרעב כי באנייה סיפקו להם רק מים חמים לשתייה. ביפו הוכנסו לבית עולים ונרגמו באבנים על ידי ערבים. שניים מן העולים הסתלקו לאמריקה. הקבוצה הגיעה לרחובות.

מסיפורי הקבוצה הרחובותית


קובץ 24.png

בדגניה


יצחק קצנלסון נפרד מחלוצה
מעולם לא קנאתי עוד באדם, רק בך אני מקנא, אחות, בך
כהולכת ארצה אבות אני מקנה בך בין מקנאים רבים
העזובים כמוני לאנחות.
וראי אף ראי,
כמה טוב אני,
אני מקנא בך ומברכך
ברוכה תהיי לי וברוך אורחך
זה דרכך קודש יהיה ברוך –
ואת אם תראי דבר-מה שחור
נגרר לך מאחרו
אל יחרד לבך, זה צל נשמתי
הוא אחרייך כרוך
בלכתך אל הארץ
הקדשה לרחל תמרי, 1920

החבורה הרחובותית

ככל קבוצות העלייה השנייה, דגניה א' לא יכלה להתקיים בלי תגבורת. הייתה מודעת לכך שכל קליטה היא שינוי, חלמה לכן לקלוט קבוצה אך באופן הדרגתי, לא לפרוץ את החלטתה להיות קטנה. נבחרה לקליטת קבוצת עולים שישבה ברחובות. הקבוצה התארגנה בקובנה שבליטא ובאה ממקומות שונים ברוסיה. חבריה החרוצים הצליחו להקים ברחובות ענף חדש: עגלונים עבריים. הרושם שעשו היה כה גדול, שמשורר העלייה השנייה דוד שמעונוביץ כתב עליהם אידיליה, “יובל העגלונים”. הפועלים הללו נראו בהחלט מתאימים לדגניה, אך לא הסכימו לבוא כיחידים ולא כחוליות. הם תבעו להתקבל כקבוצה. הפשרה הייתה שיגיעו בשתי “פעימות”.

דגניה קיבלה תגבורת חזקה שהשפיעה על גורלה במשך השנים. הקבוצה החדשה תבעה להתארגן אחרת. אנשי העלייה השלישית חשבו יותר במושגים של אִרגון ושיטה. אך דגניה סירבה לא פעם לשיטה אותה הנהיגה. היא ביקשה ברית של חברים, המבוססת על ויתורים הדדיים. היא לא רצתה להיות ארגון. חבריה ביקשו הימנעות מקונפליקטים גם כשאלו נראו בלתי נמנעים. החבורה שהגיעה לדגניה ביקשה סידור עבודה שיפנה לה חלל, אך פגשה גם חששות וגם חוקים בלתי כתובים שאימצו המייסדים.


צבי רזניק התאבד ובפתק שהשאיר נימק את התאבדותו
בהלכי הרוח הגאולתיים ששררו בארץ עם הכיבוש הבריטי
והצהרת בלפור. הוא
חש כי אלה הלכי רוח שקריים ומסוכנים. לאחר שנים
יתאר חברו גרשון את ליל ההתאבדות.

התאבדות על קברו של משה ברסקי

התעוררתי באמצע הלילה הנורא שבו הלך מאתנו רזניק הצעיר ונזכרתי בפרטי פרטים איך חיינו יחד בזמן הגרמנים בדגניה במחסן ובעליית התבן. “מעון” המחצלות שלי היה בשכנות עם רזניק.

בפעם הראשונה הוא נכנס אלי באותו יום כמו שכן לשכן ושאלני “מה אתה קורא?” אני קצת התפלאתי על ביקורו זה כי באותו יום באו אליו חברים ממגדל, ביניהם כספי המנוח. בינינו שיחה על טיפוסי המאבדים עצמם לדעת של נומברג (מדוע דיברנו על נומברג ואם גם ישנם טיפוסים כאלה אצל נומברג לא אזכור).

ואני, כרגיל בשיחה אינטימית, הייתי גלוי לב מאוד ואמרתי לו שלא פעם עולה רעיון נורא בלב צעיר אלא שלי ביחוד קשה לתאר צעד כזה בזוכרי את הסבל שאגרום לחברי… ומפני זה כאשר שאלוני בערב אם ראיתי את רזניק, רצתי ישר לקברו של מש’קה [ברסקי]. אולם החשכה הייתה כל כך גדולה שכאשר התכופפתי על פניו חשבתים לאבנים לבנות. ומשם רצתי לערמת הקש הגדולה ומיששתי בידיים בתוך ה“מערה” ההיא אולי אמצאנו. וכאשר שבתי משם פגשתי את כספי ז"ל ברכיבה שאמר לי שרזניק שוכב על יד קברו של מש’קה.. קצתי ישר לשם ונוכחתי שראיתיו קודם. מיששתי את ידיו ונדמה לי שעודנו חם.

הכנסתי את ידי לכיסי מכנסיו ומצאתי את דברי הפרידה שלו ואותו הנייר שכנראה הציץ מכיסו כאשר ביקר אותי במעוני.

גרשון גרשוני, מכתב לדגניה, שנות השלושים

קובץ 26.png

לקראת הקמת מושב העובדים

בתקופת המלחמה שאלו חברי הקבוצה את עצמם הרבה שאלות. רובן היו מופשטות, כי אילוצי היום-יום היו כה קשים שאף אחד לא ידע מה לעשות בדיוק. אחרי המלחמה צפו כל השאלות מחדש וביתר חריפות: אולי הגיע הזמן לטפל בהן? אך איך הדבר משתלב עם האתגר להגשים מהר את המבוטח בהצהרת בלפור? איך אפשר גם לקלוט עלייה, גם להקים משפחה, איך לנוח ואיך ליצור וממה לחיות?

דגניה ביקשה כנראה לטפל בכל אלה בדרך המיוחדת לה: להקים את דגניה ב‘, להקים את דגניה ג’. אדמות דגניה חולקו לשלשה חלקים, 1300 דונם כל אחד. הקבוצות החדשות תהיינה של אנשי העלייה השלישית, אך תודרכנה על ידי אנשי דגניה. ראשונה הוקמה דגניה ב'. המדריכים של הקבוצה החדשה היו אלו ששאלו שאלות על הקבוצה עוד בתקופה הקודמת. שמואל דיין כבר שאל את שתי השאלות שנראו ללא פתרון: גידול ילדים ואיזון כספי. בדגניה לא ידעו כי המדריכים שהיא שולחת יהיו שנראו ללא פתרון: גידול ילדים ואיזון כספי. בדגניה לא ידעו כי המדריכים שהיא שולחת יהיו צד בוויכוח שהתעורר בין הקבוצה למושב העובדים: שישה ממייסדי הקומונה באום-ג’וני יצטרפו למושב העובדים.

עוד בתקופת העלייה השנייה הוקמו מושבים. הם נקראו “מושבי פועלים”, כמו עין גנים ונחלת יהודה, ומושב כפר מל"ל. בדרך כלל היו אלו שיכוני פועלים צמודים למושבות עם משקי עזר שסיפקו ירקות, ביצים וחלב. רבים דיברו על הקמת מושבים והתווכחו על דרכו של המושב שצריך לקום. ההצעה של אליעזר יפה שנתמכה על-ידי שמואל דיין הייתה שונה מהטיוטות והניסיונות בעלייה השנייה. הם דיברו על המושב כדרך המלך של ההתיישבות הציונית ꟷ יישוב כפרי עם ערבות הדדית ומשקים משפחתיים. היה בהצעתם ניסיון לפתוח דף חדש בהתיישבות ונראה היה כי בכך הם גוזרים על דגניה גזר דין קשה.


בעד המושב לא נגד הקבוצה
ישראלי’ק בלוך מראשוני דגניה היה בעד מושב עובדים, אבל
לא נגד קבוצה. למושב מעלות היכולות למשוך
אחריהן אנשים אך אין צורך
ומיותר להצביע על שגיאות בקבוצה כדי להראות
את יתרונות המושב. כשם
שהארץ לא תבנה רק על קבוצות, כך היא לא
תבנה רק על ידי מושבים. כל הבא
להוסיף ויש בו יסוד של עמל כפיים והשגת הלחם
בצדק וביושר, ברוך יהיה
וראוי הוא לכל תמיכה ועידוד.
יהושע מנוח על ישראל בלוך
קובץ 27.png

קובץ 27 א.png

בסימן פילוג עם המושב

מושבי העובדים היו צריכים לקום כאלטרנטיבה לקבוצות הקטנות והדלות. חברי דגניה פונים אל המורה, אל אהרן דוד גורדון, ומבקשים ממנו השראה וכיוון. מבקשים תמיכה בקבוצה מול המושב. גורדון מסרב. לדעתו הוויכוח על צורת החיים הוא עקר. יש להאמין באדם, באדם העובד בטבע, ולא במבנים שבאים כאילו לחשק אותו ולמעשה בועטים בו. גורדון לא מבקש אנשים יוצאי דופן לקבוצה. הקבוצה תיבחן ביכולתה להרים את אנשיה, את כל האנשים. העזיבה של דיין וחבריו היא סימן לכישלון הקבוצה. גורדון גם לא תומך בדגניה ב' כמושב.

בצל מאורעות תל-חי, כמה חודשים אחריהם, נעו בדואים לכיוון הדגניות. אנשי הדגניות ציפו לרע ביותר. באחת ההתקפות החליט שמואל דיין שעל מגיני דגניה ב' לסגת. הוא ביקש לשרוף את הנקודה, ואכן הרבה נבזז ועלה באש. גורדון אמר כי יכול להיות שעלינו להיות מוכנים לרע מכול ואף למות מות גיבורים. גורדון הוכיח אז כי הוא שונא מלחמה אך מאמין בהגנה עצמית. התקפת הבדואים הסתיימה בהפגזה של הצבא הבריטי, כולל הפצצה מן האוויר. שמואל דיין לא שב לדגניה ב‘. דבורה דיין שבה לדגניה א’ עם משה הקטן, ושמואל ישב בתל אביב. הם חיכו עד שאליעזר יפה וחבריו יקימו את נהלל.

המושב הראשון נולד מפילוג של הקבוצה הראשונה. הפילוג נעשה בנימוס הדגנייתי הרגיל. אליעזר סלוצקין שעזב את דגניה על רקע יצירת מפלגת “אחדות העבודה” סיפר: “קודם הצטלמנו, אחר כך התפלגנו”. דיין וחבורתו חברו לאליעזר יפה וחבורתו. הצטרפה אליהם קבוצה מהעלייה השנייה בחולדה ויחד הקימו את נהלל.


דגניה ב'

דגניה חיפשה בדחיפות קבוצה שתהיה מוכנה להתיישב על ידה. שליחיה הגיעו לקבוצת “עבודה” ꟷ קבוצה משימתית שיתופית נודדת ומבצעת עבודות בקבלנות שישבה בעת ההיא בכפר אוריה. קבוצת “עבודה” שלחה משלחת לברר אם דגניה אכן רוצה להקים דגניה נוספת בקרבתה. בבואם הם גילו הזנחה רבה ומצב רוח שפוף. אנשי דגניה חשו כי הם משאירים על המשלחת רושם קשה וארגנו עבורה שיט לילי בכנרת בליווי הקתרוס של יצחק בן-יעקב. שירה רומנטית והידיעה כי בדגניה התלם הארוך בארץ שכנעו את הקבוצה להגיע לעמק הירדן. בסיסמא “יחי התלם הארוך” פגשה קבוצת “עבודה” את האתוס של דגניה: המבחן הוא בזמן הארוך. כך נוצרה קבוצה חדשה: דגניה ב'.

הקבוצה שהתישבה בדגניה ב' רצתה לקלוט חבורה נוספת מהעלייה השלישית. הם מצאו קבוצת עולים מבוברויסק. הכרעה זו של קבוצת “עבודה” לא מצאה חן בעיני חברי דגניה. האין מקימים כאן עוד קיבוץ שיסבול מהחיכוכים הפנימיים של דגניה? הרי אלה נולדו מכך שהקבוצה הייתה גדולה מדי. קליטת קבוצה כה גדולה תפגע בחברותא. ואולם, הניסיונות של דגניה למנוע את איחוד קבוצת “עבודה” עם חבורת העולים מבוברויסק נכשלו. נכשל גם ניסיון לפשרה, לפיו דגניה ב' תקלוט את החבורה באופן מדורג.

דגניה ב' הייתה לקבוצה גדולה יותר מדגניה, רעבה לקרקע ולאפשרויות פיתוח. 1,000 הדונם שהוקצו לה לא הספיקו. היא דרשה לקבל לרשותה גם את אדמות דגניה ג‘. אלא שדגניה ג’ ראתה עצמה כבר ותיקה ומושרשת. פרץ עימות סוער, שהביא להעברת דגניה ג' לגניגר.

הרעיון של צמצום הנחלה של דגניה ומסירת אדמות לדגניה ב' התבסס על מחשבה שיש להשקיע בציוד ובפיתוח ענפי החי. אך זה התברר כאשלייה, כי לא היה מי שישקיע והקבוצה באמצעיה לא יכלה לבצע את הדבר. דגניה נותרה רעבה לאדמות כי המשק נשאר בעיקרו משק פלחה. היא גם הייתה ענייה מדי מבחינה טכנולוגית כדי להגשים את חזון המשק החדש.

חלף יום השיכרון

חיש קל חלף יום השיכרון הגדול שבא לנו עם פלוש צבא אנגלי לארצנו ꟷ מדבר אחד כאילו השתחררנו. זכור לי היום שצבא אלנבי נכנס לטבריה. הערבים שדדו מחסן שמן שהיה בידי הגרמנים. הם נשאו את השמן בסירים וקערות על ראשם. ואני הקשבתי לשיחם ולשיגם: הממשלה בידכם, המדינה היהודית, ומכם מלך יעמוד עלינו.

חיותה בוסל, רשימות


לא כבישים אלא חקלאות

הנה אנו עובדים כאן כחודש וחצי וכל רגע מטרידה אותי השאלה: מהי עבודתנו כאן? אמנם אנו מכשירים, מסקלים, אך מי יערוב לנו שהיערות שיינטעו כאן לא יהיה גורלם כגורל כרם דסוי אשר משנה לשנה יטלטל כמו בכף הקלע מיד ליד. ובעיקר מה מעיק עלי. כי אינני רואה את עבודות הכשרת הקרקע כתוצאה הגיונית מעבודתנו החקלאית עכשיו. הן ידוע כי במרחביה עומדים אלפי דונם בור, ודומני (הוא אינו בקי בדבר) כי בהרבה מקומות יש שטחים של 800–700 דונמים שאפשר היה לסדר עליהם קבוצות חקלאיות קטנות. היתכן כי רק שינוי האדריסה של מקור הכסף יכריחנו לעבוד עבודה החקלאית ממש? כי סוף סוף כל מגע עם העבודה החקלאית, ולו באופן הכי פרימיטיבי, מכשיר במידה ידועה את האיש החושב להיות חקלאי בעתיד.


כרם דסוי
כרם ענבים שהוקם על ידי קהילת דסוי בגרמניה
בהר כנרת ונכשל.

אמנם אנו עבדנו בגולה עבודה חקלאית. אך ככל אשר אסתכל אראה כי רחוקה עבודתנו שם מעבודתנו פה. דומה כי ככל אשר שוהה כאן יותר ומסתכל יותר אתה רק מתחיל להרגיש את נשמת האדמה, היא מושיטה לך יד חסד ומבקשת אותך, את התקרבותך האמיתית, והסליחה על אילמותה וקשי עורפה ולפעמים אכזריותה. חברי ממשיך לדבר בהתרגשות ודימיתי לראות כי המילה כאן גואלת ꟷ והנחתי לו להמשיך. הוא דיבר בשטף ורק מעט מזעיר אוכל למסור בזה, וכה אמר בין יתר דבריו: חוששני מאוד מפני אווירת הכבישים והכשרות הקרקע. עבודה זו כשלעצמה נחוצה מאוד אך מובטחני שאם לא תבוא בעקבותיה עבודה חקלאית נרגיש במשך הזמן ערעור היסודות במחננו. כי בעבודה זו חסרים יסודות החובה והאחריות שמטילה עלינו העבודה החקלאית, זו שאיננה נמדדת במטרים אלא במלוא כוח היצירה שיש בנו ובכמות המרץ המושקע. לצערנו אנו פוגשים עכשיו גם פועלים חקלאיים, ותיקים ההולכים מן הכבד אל הקל.

יעקב ברקוביץ על העלייה השלישית, ראשית שנות העשרים


תמיד עסוקים בפוסטה, ברכבת ובטלפון

מובן שאין האדם מסתפק אף פעם במה שיש לו, אלא תמיד הוא שואף ליותר, אבל לו ידענו מה שחסר, ולו היו התנאים האלה שעל ידים אפשר היה לתקן, אבל זה חסר. ראשית אין שקט ומנוחה בארץ ואין עם שלם בגולה. כל הדברים האלה מדכאים ומייאשים מאוד, זה עושה את עבודתך היומיומית לאפס מול המצב הכללי. אנחנו תמיד עסוקים בפוסטה, ברכבת ובטלפון, בכל המתיחות של כל מיני שמועות, בכל מיני פוליטיקה, ובמעשה תמיד בהגנה ובהחזקת הרובה.

תנחום תנפילוב, סיון תרפ"א


הכל מתעטף בחומר ולא נראית הנשמה

זוהי כנראה מכת הארץ הזו, הכל מתנדף, מתייבש, הכל, ואין לחלוחית. הכל מתעטף בחומר ולא נראית הנשמה. ואם יש עוד דבר מה בנו, אז זוהי רק שארית מהעבר הרחוק שלנו. אנו מתפרנסים ממזון העבר, ומנקרת המחשבה לפעמים: מה יהיה עתידנו, הנוכל לעמוד על אותו הגובה או שנרד חלילה יותר ויותר? צריך להיזהר מאד מאד לשמור על הדרך. אני לוקח לי הרבה דוגמאות; למשל את הביל"ויים ועוד צעירים טובים ומה שהיה בסופם. אבל מאמין אני שנדע תמיד להבא לשמור את עצמנו ובמיוחד את הדור הצעיר שלנו.

תנחום תנפילוב, תמוז תרפ"א


הדרך ארוכה ואנחנו עייפים
הדרך ארוכה ואנחנו עייפים מכל הזמן שעמדנו על המשמר.
לא התנוונו אלא התעייפנו, ורוצים אנו דם חדש לזרוק לתוך גופנו. אנו
עומדים עתה כמו על יד מיטת בן יחיד ורועדים שמא יקרה אסון. הרעיון
הכביר נספג בכל דמנו וליחנו. את מיטב נעורינו נתנו בעדו ועוד אנחנו
נותנים כל יום, אך אין התקדמות. יש רק שמירה על הקיים וחבל על כל
רגע שעובר.
אני פוחדת שלא נעמוד עוד זמן ארוך, כי כוחותינו
הפיזיים הולכים וכלים. בעקב זה יבוא גם רפיון הרוח. רוצה אני שנספיק
למסור את רכושנו הרוחני שרכשנו לנו במשך הזמן בדם לבנו לחברינו
החדשים הבאים להמשיך את אשר החילונו.
חיותה בוסל, שנות העשרים

המשק החדש

לאחר הכיבוש הבריטי הביא אטינגר, מנהל מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית, את רעיונות המשק המעורב והעיבוד האינטנסיבי שדיברו על השקיה וצמצום האדמות של דגניה כדי לאפשר התיישבות צפופה יותר בעמק. הרעיון היה לצמצם את מספר החברים, להצמיח ענפים רבים יותר, כדי שחברים ובמיוחד חברות יוכלו למצוא עבודות אחראיות ובמשך כל השנה. כבר לא היה זה התכנון הראשוני של עמק הירדן מימי העלייה השנייה כאשר דובר על עמק ציוני הנתון בידי שתים-עשרה משפחות שמעבדות גושי אדמה גדולים בלי השקיה. פרספקטיבה של הקמת מתקני השקיה הייתה חיונית, אך חסרו אמצעים לכך. גם בעיות ביטחון ערערו את יכולת הפיתוח. במחלקת ההתיישבות וּבוועד הצירים היו ויכוחים רבים על כך. לאחר הוויתור על האדמות, בא לדגניה הרעב לאדמות נוספות. בסביבה היו גושי אדמה גדולים מסוג אדמות הג’יפטליק. במקור הייתה זו אדמת הסולטן ועם הכיבוש הבריטי הפכה לאדמת מדינה (משפחת הסולטן הטורקי המודח תבעה בפני בתי המשפט הבריטיים את האדמות כאדמה פרטית, אך הפסידה כצפוי). רבות מאדמות עמק הירדן והבקעה היו אדמות כאלה.

ב-1922 דגניה ביקשה 1,000 דונם מאדמות צמח, אדמת ג’יפטליק שהייתה מועמדת לחלוקה, אלא שערביי צמח טענו שאין זו אדמת ג’יפטליק אלא אדמת “מירי” ꟷ אדמת מדינה שהוחכרה להם. הנציב העליון אמנם אישר להעביר את האדמה לדגניה אך היא נשארה בידי ערביי צמח.

דגניה המשיכה לחפש דרך להרחיב את אדמותיה. במהלך השנים המשיכו יישובי עמק הירדן לרכוש אדמות חדשות אך גם ויתרו על אדמות כדי להקים יישובים חדשים. יישובים ותיקים העניקו אדמות לבית זרע, לאפיקים, ומאוחר יותר למסדה ושער הגולן. דפוס מוזר זה של כיווץ והרחבה גם הביא למתחים בין הקיבוצים והקבוצות שבעמק. ויתורים על אדמות הביאו ללחצים לרכישת אדמות.


זִקנה קפצה עלינו

שבת היום ויש לנו אורחים חשובים. הוגו ברגמן שוחח איתנו על הגורן על שקיעת המערב. הייתה זו הרצאה נאה מאד. היה לילה מרהיב מאד. לאחר ההרצאה ערכנו שולחן, שתינו תה והמשכנו בשיחה והתלוצצנו על מזרח ומערב, על המזבלה הערבית, על החיילים ההודים בצמח המובילים אלינו זבל מן המחנה שלהם ועוד ועוד. השתובבנו עד אור הבוקר. רגעים אלה הזכירו לנו את הימים ההם בהיותנו צעירים. עכשיו בדרך כלל מורגשת בגרות מוקדמת, זקנה קפצה עלינו ורצינות יתר, וחבל.

תנחום תנפילוב, תרפ"א (1921)


פרישה לטובת הקבוצה
מדברים על התבודדות. מי יודע את הסיבות שגרמו
להתבודדות זו. מהו הלוקסוס שהקבוצה אינה יכולה להרשות, הרי לטובת
הקבוצה מכריח את עצמו לפרוש לקרן זוית ובלבד שלא לגזול את שמחת
החיים של יתר החברה.
חיותה בוסל באספה השנתית, 1922

קובץ 31.png

יובל העגלונים

חדר אפלולי ולידו שני אוהלים ꟷ זה היה משכן “קבוצת קובנו” ברחובות. מכאן היו בוקעים צלילי כינור ושירה עליזה של עדת בחורים ובחורות מאנשי צעירי ציון ברוסיה הלבנה. בעבודתם המסורה בפרדס המושבה ובכרמיה, ידעו להוכיח לאיכרים כי לא מצווה ציונית בלבד היא העבודה העברית, כי אם כדאית היא. היו ברחובות מעדרים עברים ושומרים עברים, אך עגלון עברי לא היה. בכל חצר של פרדסן התגוררה משפחה ערבית שלמה, הבעל, האשה והילדים. חרשו, חלבו, הובילו בפרדים. שיכנענו את נותן העבודה שלנו שיקבל לניסיון את אחד מחברינו כעגלון. כעבור שבועיים הספיק הוא לבדו למלא את עבודת המשפחה הערבית כולה. נרעש היה מעבידנו והשמועה עברה במושבה. לא עברו ימים רבים ועבדו במושבה עשרים וחמישה עגלונים יהודים. שמעונוביץ' המשורר בא אלינו לברכנו על נצחוננו, בדמיונו הכפיל העגלונים ובהתלהבותו כי רבה, כתב את האידיליה “יובל העגלונים”.

שמריהו ברהון


קובץ 32.png

הסל והמעדר, הרחובותים היו גיבורי “העגלונים” של דוד שמעוני, ראשית שנות העשרים


דגניה לא יכלה לקלוט 16 איש יחד

לדגניה הגענו בנובמבר 1922. כאן קראו לנו “קבוצת רחובות”, ברחובות קראו לנו ‘קבוצת קובנו’, להבדיל מקבוצות רבות אחרות שהתגודדו באותו זמן ברחובות. כל אחת ומטבחה ובחורותיה הספורות.

גרעין הקבוצה שלנו, יוצאי רוסיה הלבנה, התהווה עוד בדרך לארץ, באנייה. רוב הקבוצות התפוררו. אנחנו החלטנו ללכת להתיישבות. יעקב אפטר אשר ייצג את “הפועל הצעיר” במרכז החקלאי הציע לנו לבחור בין דגניה ג' שהלכה אז לגניגר לבין דגניה א'. הדעות נחלקו. רצו “להתחיל מחדש” ולא ללכת לדגניה הבנויה. אז באו אלינו יוסף ומרים ברץ עם שני ילדיהם. הם ישבו אצלנו כשבוע ימים. ביותר השפיע עלינו אביו של ברסקי (זה שלאחר שנרצח בנו משה, שלח לדגניה תנחומים… את הבן השני).

היינו קבוצה של 16 חברים, אך דגניה לא יכלה לקלוט בבת אחת מספר ענקי כזה. על כן השארנו ששה חברים ברחובות. שלשה מהם הגיעו לדגניה כעבור חצי שנה. את שלוש החברות שלחנו ברכבת, אנו הגברם יצאנו לדרך בעגלה רתומה לשני סוסים ꟷ הנדוניה שהבאנו לדגניה. נסענו ארבע יממות, כאשר אנו יורדים ודוחפים את העגלה השוקעת בחול או מתקשה לעלות בהר. בדגניה בנו אז את הבית הגדול וכבר למחרת בואנו גוייסנו ליציקה…

ברוך ליס


על הרה כנרת חורבן גמור
בליל חורף אחד חשוך וגשום. חברינו בדגניה “מחופרים”
במיטותיהם, שקועים בשינה עמוקה לאחר יום עבודה ארוך ומייגע.
לפתע ניתך ארצה גשם זלעפות:
שבר ענן! חיים ברקוביץ התעורר, המחשבה הראשונה שצצה
במוחו “הבחורים על הגבעה”. חרד לגורלם קפץ ממיטתו והזעיק את כל
חברי דגניה.
כבמטה קסם נרתמו עגלות, נאספו שמיכות, בגדים, נעליים, מזון ו…
קדימה אל שוכני האוהלים בהר כנרת. שם מצאנו חורבן גמור: אוהלים
עקורים, מתגוללים על האדמה הרטובה,
מיטות ספוגות מים, והחברים בחוץ חשופים, רטובים ורועדים מקור.
הסתערנו על השטח, הקמנו את האוהלים ועזרנו להשליט
סדר ככל האפשר. מתוך רגשי אחווה וחדוות החברות
נפרדנו בשירה אדירהוריקוד סוער.
משה קיפניס, “טעם ראשונים”

היו דברים שקבעו את ההררכיה

כשבאנו מצאנו את החברה בדגניה מאוד מגובשת. היו דברים שקבעו את ההררכיה. היו בחדר אוכל שלשה שולחנות: השולחן הצפוני הארוך היה שולחנם של הוותיקים, לכל אחד היה מקום קבוע. ליד הקיר המזרחי ישב דוד אורי, הוא אמר: אני שמח שהחוג הזה של הפרולטריון התרחב, עכשיו יש לי עם מי לשבת.

מרדכי וינר


הר כנרת
קבוצה קטנה שהורכבה מכמה קבוצות קטנות של חלוצים הוקמה
על ההר המשקיף על מושבת כנרת בשנת 1921. כשההסתדרות הציונית
החליטה לא לפתח התיישבות הררית,
ירדו כמה קבוצות מההר והחלו לנדוד על פני הארץ.
קבוצת שפטובקה נותרה על ההר עד שעזבה את המקום ב-1927.
היה זה אחד
הכישלונות הבולטים בקורות ההתיישבות הציונית.

סיפורה של רות

חברת הקבוצה רות נחומובסקי לא הגיעה לעבודה. טענה שהיא חולה אך החברים איבדו אמון בכך והחליטו כי היא מִתחלה. הלחץ היה גדול עד שהחליטו להוציא אותה ואת בעלה מהקבוצה. רות הייתה בהיריון. כשנולד בנה היא חלתה ונפטרה. היה ברור כי לא הִתחלתה. חברי דגניה הבינו כי נעשה כאן עוול גדול, שהם היו אשמים באי האמון. בינתים רצה האב להפקיד את הילד אצל הסבא והסבתא בגולה. רבקה ליס התנדבה לקחת את הילד עמה לאירופה למסור אותו למשפחה. היה בזה לקיחת אחריות מאוחרת. המשימה העצובה הושלמה. בתם של דבורה ומרדכי וינר נקראה על שם החברה שעשו לה עוול. הילד נספה בשואה עם סבו וסבתו.


הייתי שיכור ממראה עיני
בהיותי בגולה ערגתי בחלומותי אל הארץ. בעיני רוחי
ראיתי והנה היא מדבר שממה, ארץ עזובה. בבואי הופתעתי.
הייתי ממש שיכור
ממראה עיני. הארץ הרשימה והקסימה אותי, כבשה את כולי,
בלעה את כל
מעייני ורגשותי, עד כדי כך שאני אשר הספרים ליווני כל חיי,
אפילו בשעות
הקשות ביותר, חדלתי לקרוא מאין יכולת לקלוט עוד רשמים.
מרדכי וינר, “טעם ראשונים”

על אדמת דגניה לא יכולים להתקיים יותר מ-35 משפחות

בנוגע לדגניה ב‘. ההצעה היא של התקרבות דגניה ב’ על ידנו. השאלה הזו התעוררה עוד קודם על ידי חברים אחדים בזמן הסכסוך של דגניה ב‘, ג’, והדבר התחיל להתבשל עכשיו. ווילקנסקי וא. יפה היו אצלנו לפני שבועות אחדים. הם באו כשליחים מהמועצה שנבחרה מטעם ההנהלה הציונית ומחלקת ההתיישבות. אף הם באו בהצעה זו. הם ביקרו בשלוש הדגניות ואחר כך התאספנו אנו וב' יחד. ביררו לנו את כל הטעמים האקונומיים והחברותיים וגם בעיות ההגנה. כל זה מחייב לדעתם שהנקודות צריכות להיות קרובות.

ההנחה הראשונה שלהם היא שכל משפחה זקוקה לא פחות מ-90–100 דונם לקיומה, כי לפי התנאים של עכשיו אין פרספקטיבה לאינטנסיביות עד כדי כך שאפשר יהיה להתקיים מ-50 דונם למשפחה. יוצא שעל אדמת דגניה לא יכולים להתקיים יותר משלושים וחמש משפחות. לפי זה ברור שנקודה אחת היא מיותרת אם יוסיפו חלק הגון של הקרקע. דגניה ב' קיבלה את ההצעה הזאת מיד.

תנחום תנפילוב, תרפ"ב (1921)


קובץ 35.png תמונה קבוצתית של אנשי העלייה השלישית, ראשית שנות העשרים

לא על היסוד הכלכלי בלבד
עד מהרה נוכחנו שהקבוצה לא תצדיק את עצמה אם תשמש רק
אמצעי בלבד, באשר האמצעים שונים הם בעולם
ועלולים להשתנות לעתים
תכופות. כל קיבוץ שחושב להיבנות רק על היסוד הכלכלי, על יסוד טכני
משוכלל, על הנחלה המסודרת, דברים הגורמים לידי
התפתחות של חבר אנשים
אקטיבים והמון אנשים פאסיביים הנכנעים
רק למשמעת הקיבוץ הזה, אינו
מגשים את הרעיון האמיתי של הקבוצה.
ברץ בפגישת הקבוצות, 1923


רבן של התימנים: נשארתי שכוח ועזוב

שלום לקראת מעלת כבוד קבוצת דגניה א'

השם ישמרם ויעזרם בברכה וטובה

אני רבן ישראל הדר במוטור דורש שלומכם ונותן לכם שלום לכל הצעירים והצעירות והילדים והילדות תזכו ותחיו ותעשו ותצליחו ותשישו ותשמחו ובכן שלום להחברים הנכבדים כבוד השם הטוב יוסף ברץ והחבר חיים ברכויש והחבר יעקב ברכויש והחבר בן יעקוב השם ישמריכם ויחייה אתכם אני דוד בן ישראל הדר במוטור בעירום ובחוסר כל ואין מי ידבר בעדי אלא נשארתי שכוח ועזוב כל הזמן ואין לא עוזר ולא תומך ואתם יודעים שיש לי זכות בקר (?) ט“ו שנה ורשימתי אצל רשימתכם וכוחי מכוחכם ואני אחד מהפועלים ואף על פי שאני זקן עברתי בק”ק באדמת כנרת ועכשיו אני דורש מכם עם החבר ברץ מדוע אינו מדבר בעדי שאני מתגעגיע (?) בדירת המוטור ואין לי לא נחת ולא מנוחה לילד בלילה מקול הצפרדעים וביום דפיקת המוטור באוזני ואני כתבתי לחבר ברץ שידרוש לי לפחות צריף אצל הבתים לעת עתה כי יען שדבריו מקובלים במרכז וההנהלה ואני מבקש מכם תעזרו לי ותפדו אותי מן המקום הרע ההוא ותחשב לכם לצדקה ולבניכם אחריכם שאני ואשתי בסכנה עצומה מהקדחת והריח של הביצה ומדוע אלך לאיבוד ואתם יכולים לדבר בעדי ולפדות אותי ואחינו עם ישראל עוזרים לעניי בית ישראל שכן המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ושלם.

דוד בן ישראל


תימני כנרת
קבוצת חלוצים מתימן, עשר משפחות, הגיעו לעמק הירדן
ב-1912 כדי לעבוד בחוות השונות. הם התגוררו בבית המוטורים של
חוות כנרת
ובסוכות שהקימו סביבו. עם בואן של המשפחות חשב ברל כצנלסון
להקים על אדמת יק"א באזור מושב לתימנים אך הממסד לא נענה
להצעתו. במקום מושב לתימנים הוקמה במקום חוות ביתניה תחתית.
לקראת תום מלחמת העולם
הראשונה, אחרי שנבנו עבור הקבוצה חושות למגורים, פקדו אותם
אסונות רבים. החבורה סרבה לעבור למקום אחר ותבעה עוד אדמות.
הוקמו ועדות לבירור השאלה ובסופו של דבר הוקם מושב
התימנים הראשון ברחובות בשם כפר מרמורק. זה קרה 18 שנים אחרי
הגעת הקבוצה לעמק הירדן. הפרידה מן העמק הייתה קשה. במשך כל
השנים קיימו התימנים קשר טוב וחשוב עם דגניה.
לקט מהארכיון

קובץ 35 ב.png

 

א.ד. גורדון    🔗

אהרן דוד גורדון הגיע ארצה בשנת 1904 והוא בן 48. הוא הזדהה באופן מלא עם חלוצי העלייה השנייה, ליווה אותם בנדודיהם, במחשבתם, בריקודיהם, בשירתם, ובמיוחד בייאושם ובקשייהם. חמש שנים לאחר בואו הצטרפו אליו אשתו ובתו. אולם אשתו נפטרה ממחלה וגורדון לא בנה לו בית והמשיך לנדוד ולחיות עם קבוצות שונות. בין השאר בשעת 1914 שהה כנראה זמן מסוים בדגניה, ועזב בכאב ובמחאה שטיבה איננו ידוע לנו.

גורדון המשיך לנדוד אך קשריו עם חברי דגניה נשארו עמוקים. בימי מלחמת העולם הראשונה היה בעמק הירדן, אך לא בדגניה. ברגע של משבר בין דגניה ופועלי העמק תבע מבוסל להמשיך לפעול למען הפועלים באזור. כשהתברר לגורדון ולבתו יעל כי חלה בסרטן הוושט, נענה לפניות החוזרות ונשנות של דגניה והצטרף אליה. למרות הטיפולים הדחופים ומצבי החולשה הרבים שפקדו אותו, עבד ככל יכולתו, פגש בחברים והדריך אותם במצבים שונים. היה עמם בשמחתם ביום חופה ובתוגתם בימי אסון. גורדון היה בדגניה בימי ההתקפה הגדולה של שבטי הבדואים על דגניה ב'. בנו ומשפחתו נרצחו בפרעות באוקראינה אך הוא לא נתן ביטוי לאבלו.

בימי הפילוג עם המושב ביקשוהו חברי הקבוצה להיות להם לקול, אך סירב. גורדון חשב כי צורת החיים איננה הדבר העקרוני והחשוב. צורת החיים צריכה להימדד ביכולתה לקחת אדם מן השוק ולהעלות אותו. צורת החיים או הארגון רק מסתירים אי יכולת להתמודד עם התביעה המוסרית הנובעת מעולמו השלם של היחיד. בשנותיו האחרונות היה גורדון מאוד פורה בכתיבתו. הוא חי עם ילדיה של דגניה ועם החלוצים הצעירים והשפיע על כולם מרוחו. גורדון נפטר ונקבר בבית הקברות בדגניה. בארגז שהשאיר נותרו כתבי יד מהחשובים ביותר שלו.

זקן הפועלים, אהרן דוד גורדון

קובץ 36.png

עוד לא גדלה אומתנו לפי מידת הצרות שעברו עליה ולפי
ערך קומתה שהייתה לה בימי קדם.
א.ד. גורדון

קובץ 37.png

אהבה לטבע, קשר לאדם

ועתה על גורדון

אהבתיו פשוט כאדם כמו שאוהב את הטבע בתור טבע ואני ראיתיו וידעתיו. ידעתי את חייו והליכותיו יותר מכל אלה הכותבים אודותיו וכל כך הרבה חשבתי עליו ובכל זאת לא אוכל להעלותם על הנייר. כן, שני זיכרונות נשארו לנו אחריו. זיכרון כתביו וזיכרון חייו. אם זיכרון כתביו גלויים לאלה שמתעמקים בהם, הרי זיכרון חייו, אותם החיים שבהם עבד את עבודתו, טייל את טיוליו, אותם החיים הטהורים שבהם גם כתב את אותם דברים והמכתבים המלאים אהבה טהורה, אותם החיים קשה באמת למי שהוא לתאר לעצמו אם לא חי במחיצתו.

ועלינו שחיינו יחד אתו מוטלת החובה לגבי הנוער שלנו להאציל מזיכרון חייו ומאהבתו על פרשת דרכיהם הנוגות. מוסיקה נפלאה היו לי דבריו בלילות השמירה על הגורן בדגניה על הטבע הרוסי והשירה הרוסית. אהב הוא לצטט את שירתו הנוגה והיפה של לרמונטוב ובדברו על הנוף הרוסי הרגשתי כמה האדם הגדול הזה ספוג הדרת היערות ולבנת השלג, ובדברו על הנוף בארצנו הרגשתי כמה הרבה לספוג את תוכו את שמש ארצנו, את ארגמן שקיעתה וזוהר זריחתה. את זו הכנרת ושִטפת הירדן, את רכות הבננה וירק הברוש. את הדקלים פורשי הכפיים מסנני שמש ואת עץ ההדס עם פריחתו המשכרת.

כנקודת אור בחיי אזכרו את שיחותיו בדגניה על הגזוזטרה הפונה אל הכנרת, את שיחותיו על טולסטוי. רק מי שעשה אותה מהפכה בנפשו, רק מי שהיה לו אותו הניצוץ, יכול היה לדבר ברוממות כזו על טולסטוי. זוכר אני איך שהיה שם לב לכל אחד מאתנו כשהיה מי שהוא מוריד את ראשו לפעמים מתוך איזה צער כללי או פרטי, או כשהיה רואה פנים נרגזים מאיזה סיבה שישנן לא מעט, היה ניגש ומחבק את אותו חבר ומביט ישר לעיניו, “נו פוריץ” “רק אל ייאוש”. ותיכף הרגשת איזה הקלה וקיבלת איזה תוקף וביטחון מצד אחד ורגש של רחמים וסליחה מצד שני והרגשת שהוא מחבק יחד אתך את כל העולם ואיך מרתק אותך באהבתו הוא אל העולם הגדול, אל הטבע, אל הקוסמוס.


הנה הוא עומד לפני כמו חי כעת ומפזר בגן זבל בקלשון ובאיזה דייקנות וסדר. והנה הוא מערם אלומות בשדה לערמות גדולות וגם כן באותו הסדר והדייקנות. ואתה יודע שאי אפשר לעשות שום עבודה בדייקנות שכזו מבלי להתרכז בה ובכל זאת כשאתה עובד יחד אתו בעבודה זו אתה מרגיש שגם עליך שופעות הרגשות נאצלות ואתה מרגיש שהעבודה היא קדושה. והנך רואה אז את הזוהר השופע משמים על השדות ולבך מתמלא רחמים על כל אלה שאינם כאן ולא מרגישים את זאת. כשהיינו לפעמים מייסרים אותו על זה שהוא לא שומר על בריאותו וכותב בלילות אחרי יום עבודה, היה הוא עונה לנו “כשלא עובדים לא יכולים גם לכתוב ככה” ולא פעם נוכחנו בצדק דבריו. יש ואתה נח איזה זמן מעבודה ונדמה לך שבוודאי תספיק לעשות הרבה לנפשך ולבסוף עובר הזמן לבטלה ואין לך לגמרי אותן המחשבות שאתה חושב בזמן העבודה בשדה. ועובדה שכל הרעיונות האנושיים הכי נעלים באים רק מתוך העובדה ואחרי המחרשה נוצרו. העבודה זו הלבורטוריה [המעבדה] של הרעיונות העמוקים והנוקבים ביותר.

הוא היה אומר באספות בנאומיו “תנו לי שלש מאות בחורים, אבל בחורים, ואתן לכם את ארץ ישראל”. והיו מתלוצצים על הז’יסטה הזאת ואני שאהבתי להתעמק בדבריו, חשבתי לי ככה: הנה למשל דגניה זו שעיני העם והנוער נטויות אליה וגדולי העמים מבקרים אותה בכבוד, והרבה זכויות היא מוסיפה לנו בארצנו, דוגמה זאת הלא רק ששה בחורים שיצרו ולזה אמר גורדון תנו לי שלש מאות בחור שיצרו חמישים דגניות כאלה ואז ארץ ישראל שלנו…

נזכרתי באנקדוטה דגנייתית: משה דיין בנו של שמואל כשהיה עוד פעוט התחצף פעם בפני גורדון. כשהעירונו לו שצריך דרך ארץ בפני זקן, הוא ענה: לא נכון, גורדון אינו זקן, הוא רק צעיר עם זקן…

גרשון ז’וקובסקי, מכתבים מנהלל, שנות השלושים


גורדון ומנורת הנפט

לפעמים, בלילות היינו שומעים צעדים בפרוזדור, הייתי פותחת את הדלת ומציצה: על השולחן עמדה מנורת נפט עם גולה ירוקה וניירות קטנים מפוזרים סביבה. גורדון מתהלך ויחדיו שלובות על הגב ומדי פעם ניגש אל המנורה ורושם משהו…

גורדון מאד אהב את עבודת הבחר1, הוצאת שורשי היבלית. לעתים היה עובד עמנו בירקות. יום אחד היה חמסין גדול ופתאום נשב רוח. גורדון אמר: רוח הקודש…גורדון אהב לספר בדיחות. לעתים היה אומר לבחורים: מדוע אינכם רבים? אתם הרי נוער, צריכים לפעמים להתקוטט קצת…

כששכב על ערש דווי, קרא לאהרונוביץ [ עורך הפועל הצעיר] כי נזכר שלפני עשר שנים כתב מאמר והוא אינו מסכים עם פסוק אחד, הכתוב שם. אהרונוביץ חיפש ומצא את המאמר וגורדון תיקן ומצא את המאמר וגורדון תיקן את הפסוק. גורדון היה מכנה את הויכוחים האינסופיים באסיפות “דולניש” ꟷ הבלים. חזרנו מן השדה הרחוק בעגלה, גורדון התעקש ללכת ברגל. כשהפצירו בו לעלות אמר: חבל על הסוסים, הם עבדו כל היום. לפני מותו, אמר: המעבר הזה, בין החיים והמוות הוא דבר מעניין. צריך לחיות אותו פעם…

חיותה בוסל


גורדון מקבל את אנשי העלייה השלישית

בארץ נראו כבר עקבות החלוצים הראשונים ובוועידה זו נשמע קולם. הם נסכו עליה מצב רוח חגיגי. הפיחו תקוות בלבבות ושמשו בשורה חיה למאורעות שיתרחשו. כל מי שחי בארץ בזמן המלחמה הקשיב לשיחות החברים ולקח חלק בוועידות אשר הוקדשו לשאלה הגדולה: איך נקבל את פני העולים החדשים? מה גדולים היו הגעגועים של הפועל בארץ ישראל לפנים חדשות אשר יופיעו ויושיטו יד עזר להמשך העבודה.

והנה התחילו לבוא ולהראות בארץ ואחדים אפילו השתתפו בוועידה הזאת! דבר העולים החדשים, סיפוריהם, מתארים את חייהם בגולה, תקוותיהם ושאיפתם החזקה לארץ, ריגשו. היו אלה שעות של התרוממות הנפש שלא תשכחנה. דממה גדולה, רוויה קשב בלתי רגיל מלאה את האולם. בתת אחת שונו פני גורדון, השתתק ועיניו הכחולות החלו להאיר באור מיוחד. השראה עליונה ירדה עליו. הוא תמך את ראשו בקצה השלחן כשסנטרו טובע בזקנו הלבן המפוזר וכולו דומיה. פשוט מכל גשמיות הסתכל והאזין לדברים. הוא הקשיב להם כאשר יקשיב אב לבן זקוניו המטופח והאהוב כאשר הוא נבחן אצל רב העיר. הכל גז ונעלם. הוא שכח את עצמו ועמו כל הסובב אותו ונישא בעולמותיו פרי דמיונו ומאור רוחו ונפשו והנה הכל מקבל צורה של ממש.

כתום הוועידה קיימו “נשף” שבו הקריבו שקדים ובוטנים מה שעורר את הרוחות ובהתלכדות גדולה רקדו הורה והעובדה שגורדון היה בין הרוקדים הגבירה את הדבקות וההתלהבות. הוא היה נעול מגפיים ארמניים של עור פשוט וגס ושני תפרים לכל מגף מימין ומשמאל והם מפורזלים, לבוש מעיל שחור עד ברכו וכובע שחור מעוך במקצת על ראשו. כשהוא נכנס לתוך המעגל נלווה אליו הצעיר בין העולים, זה אשר דיבר בוועידה ולקח כה את לבו של גורדון, ורקדו זה מול זה. הזקן בן הששים וארבע, קלות רגליו ותנועותיו רתמיות, עיניו עצומות וראשו שמוט הצידה. ההתלהבות גברה מרגע לרגע ועברה כל גבול. המעגל הלך ורחב, שירה אצורה התפרצה מהפה וכל האיברים בתנועה בחינת כל עצמותי תאמרנה. הכל רקד והתנועע בטקט. האולם התמלא מחיאות הכפיים של העומדים מסביב למעגל והשירה מפי כל הלכו וגברו, הלכו וכבשו את כל הלבבות. וגורדון מתווך ולעומתו הצעיר ושניהם רגליהם מחוללות.

וככל שהמשיך גורדון לרקוד כן גדלה ההתלהבות וכן הלכו פני גורדון וחוורו. אבל הוא לא חדל והוסיף לרקוד בהתלהבות. עיני כולם צמודים אליו מבלי להסירן. פחד גדול אחז את כולנו למראה החיוורון ההולך ומשתפך על פניו ובפעם אחת, כמו על פי צו נעלם הכל וכהרף עין נפסק הריקוד. ומי שלא ראה ריקוד זה לא ראה התמזגות נשמות לנשמה אחת…

י. מנוח, יום השנה השלישי למותו של א.ד. גורדון


תנחום נפרד לנצח מגורדון
הוא מדבר בלחש ולאט, יודע את מצבו שהוא גומר כבר את
חייו. הייתי אצלו שני ימים. יעל מטפלת בו. שכרו לו חדר. לא עמדתי על
זה שיישוב הביתה, מפני שהרופאים אמרו לו שהוא צריך להימצא או
ביפו או בירושלים. לירושלים הוא יעבור כשיהיה יותר חם. הם ירפאו
אותו בקרני רנטגן, אף על פי שהריפוי הוא ללא הועיל. אינני יכול לתאר
לך כמה קשה
הייתה לי הפרידה איתו. התנשקנו. הניח זרועו על כתפי ודמעות נזלו
מעיניו. אני התאפקתי מפני שלא רציתי לתת לו להרגיש שאנחנו נפרדים
אולי לנצח אבל הוא בפרידה ממני הרגיש את זה מאד. אני הרגשי את
זאת וראיתי על
פניו. הוא בירך אותי ואת כולנו מבלי להרבות במילים, אבל מכל לבו,
הוא אמר לי, שאין מילים הרבה לבטא, השתיקה אומרת יותר, ככה
נפרדתי.
תנחום תנפילוב, תרפ"ב (1921)

גורדון: פריצה אל הרגע

מצבי בריחה והכרעה מתחלפים מהר ליוו את היצירה הציונית מראשיתה. ברנר צייר אותם באכזריות, גורדון ניסה להתמודד עם המצב. הוא קרא לכך הזכות לבנייה שמתחילה בגג ולא ביסודות. הוא חשב כי לדורו לא ייחשב הדבר לאסון. הוא מוכרח להתחיל בהכרעה הרצונית, בברית של חלום עם המטרה. הברית, הרצון, המוזנים על ידי חשבון הלב, על ידי דיאלוג של העבודה עם הטבע. לא התמודדות כובשת את הטבע על מנת להדבירו אלא על מנת לצרף את ההכרעה לחיים עם היצירה והמוסר. יש להשיב את האדם אל קצב החיים ולא להתמכר לאידיאולוגיה. העוברים דרך הייאוש יוכלו להפכו לכוח מניע בחיפושיהם אחרי הגרעין הפנימי, יוכלו להפוך את הרגע לפרץ של משמעות יותר מאשר רגע הנבלע בתהליך, יותר מאשר להיות מכשיר מוביל וקורבן למה שגדול ממנו ꟷ המפלגה, הדגל, המדינה.

הרגע הגורדוני הוא רגע של הארה, של פריצת כלא ההדחקות הפסיכולוגיות וההשכחה. הוא היציאה מהכניעה לכוחות הגלות והפריצה אל הרגע המצטרף ישירות אל הנצח.

הרגע אינו מילים ולא דקדוק המארגן את המילים. למרות שניתן לתרגם את גורדון תרגום רומנטי פשוט הדוחה את התבונה ומנסה למצוא משהו החוצה את גבולות המוסר לכיוון של התנסות מיסטית או אסתטית, גורדון איננו שם. הערצת התנסויות כאלו נראתה לו בריחה מהחיים. הוא מבקש את החוויה, את המיזוג של המכלול ושל הקיום האנושי, של ההוויה ושל החיים בבחירה (כך הגדיר גורדון את החוויה). הרגע מתגלה בהכרעה להעמיד עצמך בזירה של מחויבות אישית לחברים המנסים ליצור מוקד חדש שאינו מפריד בין התבוננות למחויבות לפעולה עם הזולת, אלא יוצר גשר מתחדש; כלומר, עבודה המגשרת בין תהליכים ביולוגיים קיומיים לבין תרבות ושפה היא המעניקה פריצה אל הכולל מתוך מודעות למוגבל.


ליוסף ברץ
שמעני, מתקרב יום העשור של גורדון. איני ידוע מה בכוח
הציבור לעשות לשם החייאת יום זה ואיני יודע אם דואג מי שהוא לכך.
אולם חפצי עז שלפחות “דבר” יוכל להוציא מוסף לא של דברים בטלים
אלא של דברים הראויים לאד"ג. אני יודע גם מה קשה הדבר. אבקשך
איפוא, יוסף, שתהא לי לעזר בעניין זה: בין אם יש בעטך דבר טוב, בין
שתגייס את כל מי שנמצא בסביבתך ויכול לתת דבר מה הראוי לכך.
וקודם כל את יעל ואולי יש אצל שמטרלינג ואחרים. כמו כן אולי תוכל
להניע את מרדכי למשהו. אני יודע כמה זה קשה, אבל אולי בידך
הברוכה תצליח לעשות מה שהעורך בכבודו ובעצמו אינו מצליח. העניין
מטריד אותי הרבה ואם לא יצטרפו דברים טובים יהיה מר מאד.
שלך, ברל כצנלסון

עשור למות א.ד. גורדון

קובץ גורדון.png

קובץ 41.png

קובץ 42.png

 

רחל המשוררת    🔗


עם רחל המשוררת

קשריה של רחל בלובשטיין, לימים המשוררת רחל, לדגניה החלו עוד בתקופת שהותה בכנרת. כתלמידה בחוות העלמות של חנה מייזל היא קיימה קשרים עמוקים עם דגניה המתהווה. התפרצות הכריזמטיות שלה באותה תקופת פריחה מביאה אותה לארגון רונדו סוחף מכנרת לדגניה ובחזרה. היא ושמואל דיין עורכים עיתון היתולי לחלוצים. היא רוקמת קשרים עם חברי דגניה. פרידתה בכדי ללמוד חקלאות בטולוז, צרפת, מביאה אותה להתנגשות עם שמואל דיין הרואה בנסיעתה נטישה של החברים ואולי גם של הרעיון. רחל עונה לו בתקיפות כי תשוב ותהפוך את הארץ לגן פורח. אלא שהנסיבות היו טרגיות. פרצה מלחמת העולם הראשונה ורחל נאלצה לנדוד לרוסיה ופגשה את אימי המלחמה והפוגרומים שלאחריה.

מחלת השחפת שבה חלתה כילדה פרצה ביתר שאת. מקורות פרנסת משפחתה הדללו והיא רק חלמה לחזור ארצה ולהתרפא באור השמש הארץ ישראלית. היא שבה לארץ באנייה רוסלאן שבאופן רשמי הייתה אנייה של ארץ ישראלים חוזרים. רק כך יכלו לצאת מרוסיה ולהיכנס לארץ ישראל. כדי לממן את נסיעתה הלכה רחל מבית כנסת לבית כנסת וסיפרה על ימי כנרת. כבר אז הם היו בבחינת אגדה.

טבעי היה שרחל תחזור לחצר כנרת אך לא כל-כך היה לאן לחזור. בקבוצה שנוצרה במקום אחרי עזיבתה את הארץ אמנם היו חבריה אך באותו זמן כנרת הייתה במשבר חמור וחבריה נפוצו לכל עבר. זה הרקע לבואה לדגניה. הזמין אותה כנראה דוד שמטרלינג (גלעד) שהיה איש בעל שאר רוח. רחל התקבלה לחברות בדגניה בימי האבל על מותו של יוסף בוסל. לאחרונה נמצא שיר קינה על מותו שנכתב או הועתק על ידי המשוררת. הסגנון רחוק אך הכתב מסגיר. רחל עבדה בעבודות שונות בקבוצה והייתה בקשר מיוחד עם הילדים. קשר זה בין רחל לילדים מוכר עוד מימי העלייה השנייה. רחל פעילה בתרבות הקבוצה ואף כותבת שיר לדגדגינתון, העיתון ההיתולי של דגניה, המבטא חום והערצה לחברי דגניה אך גם מבטא ראייה עצמית של נציגת תרבות אחרת, מתקדמת ולא כבדה כתרבותה של דגניה. זה קשר את רחל הבוגרת עם צעירות דגניה שהגיעו בתקופת העלייה השלישית.

הרופא שגזר עליה לקבל את דין מחלתה תבע כי תאכל בכלים נפרדים ותשמור מרחק מהילדים. רחל לא הייתה מסוגלת לכך. האמהות דאגו לילדיהן פן יידבקו. את ההחלטה על גירושה של רחל לא פורום רשמי קיבל. חבר אחד הודיע לה. לפי עדותה של יונה בן-יעקב, החברים שידעו נאלמו דום, נמלטו אל השדות כדי לא לראות ולא להיפרד, בעוד חלק מן החברים לא ידעו שהדברים נאמרו. רחל הגאה עזבה מיד את המקום אל בית אביה בתל אביב. משם הגיעה לבית החולים בצפת. חברי דגניה שמרו עמה קשר. גם שלחו את חברתם שפרה ירובסקי לטפל בה. בנדודיה בארץ רחל שמרה על קשר עם דגניה בכל מקום גלותה. לא שכחה את פצע הגירוש אך לא ניתקה את הקשרים. כך קרה לה גם בקשרים אחרים שהיו לה.

ב-1925 כשעמדה לעבור מירושלים לתל אביב כדי להיות למשוררת עיתון “דבר” בעריכתו של ברל כצנלסון, חודשו הקשרים עם קבוצת כנרת שהתייצבה בינתיים. רחל החליטה לצאת למסע שהיה מסע הכתרה כמשוררת הפועלים במחוזות אהבתה: כנרת מימי העלייה השנייה, דגניה בימי העלייה השלישית, ונהלל מקום מגורי מורתה חנה מייזל. את סדר הפסח היא מבלה בכנרת. בדגניה היא זוכה וקבלת הפנים חמה.

חברי דגניה מלווים אותה בנדודיה, מבקרים אותה וכותבים לה, אך גם חשים תחושות עמוקות של אשמה. בלוויה של רחל משתתפים כל חברי דגניה. אחרי מותה פותחים חברי דגניה בבית החולים בצפת ספרייה על שמה ומשתתפים במפעל הגדול לזכרה של רחל: הקמת גן רחל. ממנו אמורים לצאת אל כל הארץ שתילי עץ התמר שנקראו על שמה “דקלי רחל”. את העצים לגן הביא ארצה חיים צדיקוב, חבר דגניה שגלה למצרים.


גישושים מנפש אל נפש
אור בחיי הכניסה רחל בלובשטיין. עוד לפני חתונתי היא
גרה אתי בחדר אחד. הרגשתי, אם כי לא יכולתי להבין אותה והיא
לא יכלה
להבין אותי באופן יסודי, שאנחנו קרובות באיזה אופן. ידענו שתינו
שכותבות אנחנו שירים. את השירים השתדלנו לקרוא האחת לפני
השנייה ולא
הבינונו. זה היה צער גדול מאוד. אני לפעמים ישבתי לידה והיא
תרגמה לי
בעזרת יידיש ואני תרגמתי לה באמצעות השפה העברית הפגומה
שלי. אלו היו
גישושים של נפש אל נפש, שאם כי לא היו כל כך מוצלחים נתנו
עידוד ונתנו אור.
מרים זינגר

דגדגניתון

יוצא לאור שני לוקוסים

דג דגוג ידגדגנו והוא ידגדגך עקב


מעשה אשר היה

ידענו סימבוליזם –

עיין מטרלינג;

ידענו רומנטיזם –

עיין שמטרלינג


יודעים סוציאליזם –

בבן-יעקב עיין

ורק על פוטוריזם

תוהים, הייתכן?

גורדון אחר רגעים

“א דולניש” חרץ;2

לטש לטש עינים

ויירדם ברץ;

ותן הפסיק דבריה3

בשאלה קצרה:

היש לפוטוריזם

מגע לשעורה?

רחל שתקה נכלמת

ותיאנח מר…

והנה על מאלמת

שיחה נסבה כבר

רחל


ואני אמרתי: הבה אפקוד את תנחום בפרח לבן – שמא טרם
ניתק החוט הדק שנשזר מימי שבתנו יחד וחיזקתיו ומתחתיו והוסיף
לשמחני כי מה ישמחני בתבל נוגה זו אם לא רגשי ידידים? ברגע
זה עלו לפני עיני רוחי
פניך כשהם מחייכים ובפיך שאלה: היש לפוטוריזם מגע לשעורה?
נכלמתי והנני
ממהרת לגמור בברכת רעים
רחל

הדודה רחל אוהבת מרחוק

חיהל’ה ותנחום חביבי, מזל טוב, מזל טוב לכם. צר לי שרחוקה אני כל כך ולא לקחתי חלק בשמחתכם. גם אני הייתי עומדת מאחורי הדלת ומצפה בדאגה לבשורה טובה מפי הרופא, גם אני הייתי משתמשת בהזדמנות זו כדי לנפול על צואריו של תנחום… לולא הגורל… נו מילא, אל נזכיר נושנות. גדלו את הקטנטן יפה יפה וספרו לו כי הדודה רחל אוהבת אותו מאד גם מרחוק.

מצב בריאותי הולך וטוב. הרופא מרוצה ממני. הוא עשה לי זריקות שפעולתן משיבה נפש ומזון מכניסים בי בכמות מבהילה. לא ייפלא איפוא כי שמנתי בשישה קילו ועתידה להידמות לגברת פטק, אם אמשיך. שפרה באה היום לשאול לשלומי. חוץ ממנה מצוות ביקור חולים ממלאות רבקה סימה ורבקה וקסלר. ותו לא. ואולם יש לי ספרים וזכרונות העבר וחלומות העתיד והחיים זורמים להם. היו בריאים ואל תשכחוני. אני מנשקת לשלושתכם באהבה רבה.

רחל


קובץ 44.png

אנחנו בריאים ואת חולה – אין לך מקום בינינו

תודה לך חיותה על מכתבך. מגע יד קטנה וחמימה ꟷ ידה של הדסל’ה ꟷ הרגשתי בו. אך גם מעין נזיפה הרגשתי על לכתי מדגניה בלי ברכת פרדה. למה? האם לא תביני? אחד מדגניים אמר לי בשם כולם: “אנחנו בריאים ואת חולה ꟷ אין לך מקום בינינו”. זה היה פשוט מאוד, פשוט עד לזוועה… אבל טבעי ומובן כמו חפירות הגנה ושקים עם חול. ולא על זה כאבתי. כאבתי כי ביום של פרידה (כי הרי היום כולו הוא של פרידה, ולא לחיצת יד ו“שלום” ברגע שעגלה זזה) באותו היום העגום, בכל אשר פניתי ראיתי פנים נבוכים ועינים מושפלות, ושתיקה, שתיקה הכבדה מנשוא. כך בשתיקה נפרדנו… אינני קובלת. יודעת אני כי אין לרכוש רגש של ידידות במשך חודשים מספר. אבל לתומי האמנתי ברגש זה ויתמותי הפתאומית הממתתני יותר מאשר עובדת המחלה כשלעצמה. בעוד ימים אחדים אכנס לבית החולים ואתאמץ להבריא. עוד אכתוב לך, היי שלום, נשקי לדסל’ה, בעצם לכל תינוקיך תאמרי שלום בשמי.

שלך

רחל


גן רחל
בפגישת חברים וידידים מנקודות שונות בזמן הוועידה
החקלאית החלטנו לנטוע לזכרה של רחל בלובשטיין גן עצי תמרים
אשר ישמש התחלה להפצת התמר במשקי העובדים. ההצעה היא
כזאת: במשך שנתיים יובאו
1,500–1,200 שתיל ממצרים ומארם נהרים וינטעו במשתלה אשר
גם תשא את שמה.
מהמשתלה השתילים המושרשים יעברו לגן. היונקים הראשונים
המושרשים יועברו
לנקודה אחרת, אשר גם תשיב את תמורתם בשתילים מושרשים
לעוד נקודה וכן
הלאה. באופן כזה יהיה מחזור קבוע של “דקלי רחל” אשר יתפשטו
בנקודות החל מעמק הירדן. הגן יהיה במקום עבודתה בגן הירקות –
מול בית הקברות.
בן ציון ישראלי ליוסף ברץ איש דגניה

קובץ 45.png

 

שמש חזקה    🔗


סימני דרך – תרפ“ד – תרפ”ט (1924 – 1929)    🔗

בשנות העלייה הרביעית דגניה עברה תהליך של ייצוב ופיתוח.

ב-1924 ניטע מטע הבננות הראשון של דגניה ꟷ יהיה הענף המוביל בחקלאות המקומית משך שנים מרובות.

ב-1925 ביקר בדגניה חיים נחמן ביאליק. אהבתו לשפה העברית, למעשה הציוני, לגבורה נטולת דיבורים יתרים, געגועיו לעבודה קשרו אותו לדגניה כל השנים. באותה שנה ביקר בדגניה גם הלורד בלפור סמל לסיכוי הפוליטי של הבית הלאומי. רעידת האדמה שפקדה את עמק הירדן ב-1927 סדקה את הבית הגדול וגם הפילה את מחנה האוהלים של חברי בית-זרע שחיו באום-ג’וני. חלוצים אלו שבאו מגרמניה סיידו את האוהלים וכשנפלו האוהלים עליהם הם יצאו חוורים מסיד, פצחו בריקודים ועברו אל מקום התיישבותם הקבוע. אום-ג’וני נעזבה. חיים צדיקוב חבר דגניה שגלה למצרים בתקופת העלייה השנייה בהחלטת חברי הקבוצה שביקשו לחלצו מדיכאון, החל לחפש עבורה ב-1927 חוטרי תמרים שהיו לבסיס מטע התמרים במקום ובעמק.

ב-1928 נפתחה בדגניה הכיתה הראשונה לתלמידים מדגניה וכנרת. זה הבסיס לבית החינוך המשותף בעמק הירדן. דגניה כראשונה בין הקבוצות הייתה מעורבת בהקמת “חבר הקבוצות” ꟷ התנועה השלישית של קיבוצי ארץ ישראל.

במאורעות 1929 גלו ילדי דגניה לכנרת. באותם ימי חירום הגיע הטלפון הראשון לקבוצה.


מסביב יהום

1924 משבר כלכלי חמור בפולין וסגירת ארצות הברית בפני הגירה חופשית הביאו ארצה עלייה גדולה. העלייה הרביעית היא עלייה עירונית בעיקר אך עלו במסגרתה גם קבוצות הכשרה חלוציות. תקופה של גידול טבק. הכשרות נוער בפולין היו עתודה חשובה לקיבוצים הקיימים ולהקמת קיבוצים חדשים. כנס נציגי הקיבוצים בבית אלפא בניסיון ליצור תנועה קיבוצית. נוסד תאטרון האהל לפועלי הארץ. עלו ארצה ראשוני חברי השומר הצעיר הרוסי שיקימו את קיבוץ אפיקים.

1925 נוסד עיתון “דבר” בעריכת ברל כצנלסון.

1926 הוקמו רמת רחל, גבת, עיינות, קבוצת השרון, משמר העמק. 500 חברים בקבוצות שיתופיות במושבות. ראשיתו של משבר כלכלי גדול.

1927 בניסיון לפתור את המשבר הכלכלי התקיים משא ומתן לשיתוף פעולה עם יהודים בגולה, במיוחד עם יהודי ארצות הברית הלא ציונים. ועדה באה לחקור את ההתיישבות הציונית בארץ ומציעה צמצום דרסטי של ההתיישבות הקיבוצית. משבר כבד בקיבוצים. הוקם הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר וקיבוץ ארצי עין חרוד. עלו להתיישבות עין שמר, בית זרע, קבוצת שילר.

1928 אבטלה גדולה. פילוג בגדוד העבודה. חבורה ובראשה מנחם אלקינד ירדה לברית המועצות והצטרפה להתיישבות היהודית הסובייטית בקרים. שם היא הקימה את המושבה הקואופרטיבית ווֹיה נובה. בארץ עלתה להתיישבות גבעת ברנר.

1929 מאורעות תרפ"ט. נעזבו עשרה יישובים. משבר מדיני ויישובי. שרידי גדוד העבודה הצטרפו לקיבוץ עין חרוד, לקיבוץ המאוחד. התארגנות ביטחונית של היישובים לעמידה מול התקפות מן החוץ. נוסד חבר הקבוצות המאגד קבוצות ותיקות.


בעלייה הרביעית    🔗

בשנת 1924 התכנסו נציגי כל הקבוצות בארץ לדון במצב הקבוצה ובגורלה. השתתפו בכינוס הן נציגי הקבוצות שהיו בדרך להתיישבות הן אלה שכבר כרעו שנים תחת נטל הקמת היישוב. הכנס היה אופייני לקבוצה: נסער, עתיר מתח וּוידויי. עלו שאלות עקרוניות. היה ברור כי צריך להקים ברית של אחריות הדדית. אך היום-יום ניצח. אנשי הרוח התקשו להסתגל לארגון; אלופי העבודה היו שקועים בעבודה מכדי ליצור את הגוף שיוכל לנווט את הספינה המשותפת.

העלייה הרביעית הצטיינה בכמה תכונות שהפכו אותה לגורם של מפנה חברתי. זו הייתה יציאת אירופה הראשונה שפנתה לארץ ישראל אחרי שארצות הברית החלה להצר כניסת מהגרים ויהודים במיוחד. חוקי ההגירה סגרו את ה“גולדענע מדינה” וארץ ישראל הייתה לארץ הגירה. המשבר הכלכלי בפולין הותיר יהודים רבים בתנאי דחק. אחרים היו מודאגים וחששו לרכושם. גם העשירים זועזעו משינוי המשטר הכלכלי. הון רב התחיל להגיע ארצה ועמו פנטזיות של עשירים וצמצום אופק רעיוני. בה בעת פורחות ההכשרות של התנועות החלוציות במיוחד בפולין.

האם דגניה וחלומה יכולים לעשות לקליטת נוער חלוצי המגיע לארץ ומבקש לבנותה על פי חלומותיו? האם יכולה הקבוצה לקבל אחריות לגורלו של ציבור רחב של חונך בתנועת הנוער או בהכשרות? בעלייה הרביעית היה המפעל הציוני כתובת להמונים אך מספר הבאים הוגבל על ידי חוקי העלייה. המכסות נקבעו על פי מה שנקרא אז כושר הקליטה והתעוררה שאלה את מי להעדיף. האם זרם האנשים המגיע לארץ יכול להיאסף תחת דגלה של ההתיישבות השיתופית? האם זו יכולה להתארגן כדי לפַתֵח את הארץ ולהגביר את כושר הקליטה? האם יכולה הציונות לחכות עד אשר ייווצרו התנאים והיא תהיה מוקד ההגירה ההכרחית לעם שחש במצוקה הולכת וגדלה?

חלק ניכר מן העולים היו בני המעמד הבינוני. עלייה זו של בעלי רכוש פנתה לרוב העירה, ללא יומרה ליצור כלכלה אלטרואיסטית למען אלו שטרם הגיעו. ההשוואה בין עלייה זו שהביאה עמה הון לבין ההתיישבות הקיימת, לא החמיאה להתיישבות העובדת. לכאורה היה כאן מפעל הבונה את עצמו ללא מעורבות של הון לאומי, ללא תפיסה פוליטית של השקעת הון ציבורי.

היו שהחלו לדבר על הקבוצות בבוז: הן נראו כילדים המפונקים של הציונות. כניסה מסיבית של הון פרטי הדגישה את הדעה כי ארץ ישראל אינה הולכת להיות שיתופית ושוויונית. בשנתיים הראשונות של העלייה הרביעית היה גידול מהיר של תל אביב וצמיחה של התנועה הרוויזיוניסטית שדגלה בעליית המונים בלי הבחנה בין חלוצים לשאר יהודי הגולה. מהר התברר כי הארץ אינה יכולה להכיל את העלייה שמגיעה. משבר כלכלי חריף שפרץ ב-1926 סיים את העלייה הרביעית. נדמה היה שהמפעל הציוני מיצה את דרכו.

“ילדי התפנוקים” שבהתיישבות העובדת היו צריכים להגן על מפעלם, והחלוצים שלא מצאו עבודה חשו עזובים לגורלם. הקבוצה הותקפה מכל הבמות. המושב והפרדסים הפרטיים היו באופנה. נוצר מתח בין הרצון של הנוער בגולה להגיע ארצה לבין היכולת הפוליטית להשיג רישיונות עלייה ואמצעי ייצור שיוכלו לקיים עולים. כדי לגייס את המשאבים הנדרשים היה צורך לשתף פעולה עם יהודי ארצות הברית, הציונים והלא ציונים. אך האם יהדות זו תוכל להבין את המפעל ההולך ומוקם?

תנועות הנוער החלוציות היו אז בשיא צמיחתן. ב-1923 היו 35,000 חברי תנועת נוער בעולם היהודי, בסוף שנות העשרים היו כבר 90,000. קמו תנועות של בוגרים והכשרות רבות, אך הן לא יכלו לעלות לארץ. ההתיישבות נעצרה.

ועדת המומחים שנשלחה מארצות הברית כדי לתכנן מחדש את ההתיישבות ולשכנע את הממסד הפילנטרופי להיכנס למפעל, קראה לחסל את כל דרכי הפעולה הקיימות, וכמובן את האוטופיה הקיבוצית. ההסתדרות הציונית הפעילה תכנית חיסכון אכזרית. קבוצות שחיו קודם במושבות וחיכו לקבל אדמה כדי להתיישב, קיבלו עזרה מינימלית מן המוסדות. בעקבות המלצות הוועדה הוחלט להפסיק את התמיכה בקבוצות הנודדות. חברים רבים עזבו. על רקע זה הקיבוצים הקימו ארגונים לעזרה הדדית, למאבק משותף, לפעולה בקרב הנוער, וליצירת מודלים לפעולה משקית וחברתית.

בשנת 1927 קמו קיבוץ עין חרוד, שלימים נקרא הקיבוץ המאוחד, והקיבוץ הארצי השומר הצעיר.

בשנת 1929 קשרה דגניה את גורלה עם קבוצות שלא הצטרפו לתנועות שנוצרו. אלו היו קבוצות ותיקות שכבר שנים ישבו על הקרקע. הן האמינו כמו דגניה בקבוצה ככפר שיתופי קטן הרחוק מדוגמות פוליטיות נחרצות. כאן החלה בפעולה תנועה קיבוצית שלישית: חבר הקבוצות. התנועות הקיבוציות המתארגנות ראו עצמן קשורות לתנועת הנוער בגולה ולהתחלותיה בארץ. דגניה החלה ליצור קשר עם תנועת “גורדוניה” שקמה ב-1924. גורדוניה הייתה תנועה נוער הקשורה ל“הפועל הצעיר” ולרעיונותיו של גורדון. יוסף ברץ, תנחום תנפילוב, חיותה בוסל, דוד שמטרלינג ויהושע מנוח היו חלק מהחבורה הדגנייתית שהגיעה לגורדוניה בפולין. בהכשרות ובמועדונים של התנועה היו דמויות חברי דגניה חלק מן האגדה המושכת אל המפעל. אך האם תקצור דגניה את פי מאמציה אלה? בתחילה היה נראה שלא. הרעיון של דגניה, המבוסס על צלקותיה, היה לא לגדול. גורדוניה באירופה ראתה את עצמה שונה מתנועת “השומר הצעיר”: פחות אליטיסטית ופחות סלקטיבית. אך בבוא בוגריה ארצה השתנתה התמונה והקבוצות שקימו חיו במתח גבוה של בחירת חברים.

ראשוני הבוגרים הגיעו ארצה כאשר נעצרה תנופת ההתיישבות. הם נדדו בין המושבות, אך החלו להתארגן להתיישבות. היה הרבה בוסר בצורת התארגנות זו. חברי הקבוצות הוותיקות התקשו להשפיע על בוגרי גורדוניה להימנע ממה שנראָה כמחלות הילדות של תנועת הנוער. במיוחד היה קשה הרעיון של בחירה מתמדת של חברים המתאימים לרעיון. הרעיון ש“כל אחד יכול” ל“סלקץ”, להוציא חברים. חברי התנועות בחוץ לארץ התלוננו כי החלוצים מגיעים ארצה בהמוניהם וכאן הם מסולקים מהקבוצות שלהם.

האם הארץ חייבת להרוס את כל מה שנבנה במאמץ כה רב בתנועה הנוער? תנועת הנוער בפולין פנתה לדגניה ול“חבר הקבוצות” וביקשה שימתנו את הקבוצות של גורדוניה בארץ, שלא ישפכו את התינוק עם מי האמבטיה, שיותירו חברים בקבוצותיהן. חברי גורדוניה בארץ מתחילים להתארגן כרשת של קבוצות. אלה חיות בעיקר במושבות ומתכוננות לעלות להתיישבות.


הדרך לדגניה    🔗


אבא צנח על הרצפה

השנה הייתה 1924. הידיעות שהגיעו מהארץ לעיירה היו מעטות והמעט החריד את אבינו. הוא רצה למנוע או לדחות את עלייתו של שלמה ארצה. אך שלמה היה נחוש בדעתו ותכנן את עלייתו בקפידה. ביום עזיבתו היו הכול מאופקים ומכונסים כביום אבל. כאשר ניגש שלמה להיפרד צנח אבא על הרצפה וחסם את דרכו. שלמה נבוך ולא ידע כיצד לנהוג. הוא התלבט מספר רגעים אך בחר בדרך אופיינית לו ולאישיותו העדינה. הוא הרים את אבא ונשא אותו והשכיבו על הספה.

הפרידה היתה קשה מאד. איש לא פצה את פיו. בשתיקה נפרדו ממנו. מבטו החרישי של שלמה חלף על פני בני המשפחה וכך נטש את ביתו, בגפו נטשו. כדי להסתיר מעיני השלטון את יציאתו מן הארץ, המתינה לו עגלה מחוץ לעיירה. עד שהתקבל מכתבו הראשון ꟷ שכן אבל בבית. אך אחר כך התקבלו המכתבים ברציפות כל שבועיים. לכל בני המשפחה כתב בעברית. לאמא כתב ביידיש שלא תזדקק לתרגום. בהתקרב חג הסוכות הגיע מדי שנה אתרוג מארץ ישראל. כל בני העיירה ששו לברך עליו. בעלייתו בשנת 1924 פרץ שלמה את הדרך לשאר המשפחה. עד 1936 הצליח להביא ארצה את אחיותיו. עד למותו הציק לו מצפונו כאילו הוא שהפקיר את אחיו בוזי שנשאר לטפל בהורים ונספה בשואה בלוצק בשנת 1941.

על שלמה כהן


יוסף פיין ממטולה לדגניה

אבא היה בן מושבה, בן מטולה. בעצם לא רצה לחיות בקיבוץ. בדגניה עבד קשה, נתן פתרונות לכל מיני בעיות שאף אחד לא ידע לפתור. אך היה מוכן לצאת בכל רגע לתפקיד בחוץ. עסק בענייני ביטחון, במשא ומתן עם הערבים, בהבאת נשק. אחרי הפרעות של 1929 אבא הבריח נשק בכמויות מירדן, סוריה ולבנון.

על תפקידיו לא דיבר מטבע הדברים. שתיקה זו הביא את חצר דגניה לא פעם לתמיהה. הוא נשאר בדגניה בגלל אמא. היא הייתה בהכשרת גורוכוב, חברת תנועה ברמ"ח אבריה. הם נפגשו בחולדה. ברץ שלח אותם לדגניה ב‘. אבא הגיע לבד לדגניה ב’. עמדו על כישוריו אך לא רצו לקבלו כי היה בן מושבה. מושבה וקיבוץ לא הלכו יחד… כשאבא שמע את גזר דינם והלך לדגניה א' וסיפר ליוסף ברץ. מרים שמעה שהוא מדבר על אשתו הרפתנית ויוסף הזמין אותו לדגניה א'. אבא כבר לא רצה לבוא לקיבוץ אך אמא נסעה בתחילה לבד ונקלטה ברפת. אבא בא אחריה ב-1926.

היה מוכתר של דגניה ויחסיו עם ערביי צמח היו מצוינים. ניהל אתם משא ומתן על רכישת אדמה. הם מאד אהבו אותו. אני זוכר את עצמי עמו בבתים של אנשי צמח. הוא יצר קשרים בלתי רגילים עם הסביבה. דאג לחיבור כפר קמה לחשמל. היה קשור להפעלת הצ’רקסים במלחמת העצמאות. אחרי מלחמת העצמאות ביקש ממנו מפקד החטיבה להיות אחראי על הרכוש הנטוש בכפרים שנעזבו. הוא לא הצליח לשכנע להפסיק עם הביזה והתפטר. שב לדגניה עד שנהרג באותה תאונה נוראה. בן 46 היה.

הרצל פיין


במחתרת חלוצית בברית המועצות

אבא היה שורף את הספרים שקראתי. מותר היה לקרוא רק ספרים יהודיים. את הספרות הרוסית קראתי במחתרת, בעליית הגג. במיוחד את דוסטוייבסקי. אך גם נגד הקומסומול התמרדתי. במסגרתו הלכנו ללמד בכפרים שלא הבינו אותנו ואני חשבתי על עמי. הקמתי קבוצת מחתרת של החלוץ הצעיר בבוברויסק. היו בה 40–35 חברים. פרובוקטור הלשין עלינו.

מכל הקבוצה רק 5–4 הגיעו ארצה. אותי תפשה המשטרה החשאית. מכתב מסוכן בלעתי כדי שלא יגיע לידיהם. ההורים עלו ארצה כאדוקים. בניהם בארץ ובארצות הברית דרשו את עלייתם. הם הקימו את הבית הראשון בעפולה. אני ידעתי: אני רוצה קיבוץ.

פניה ארצי


מתל-חי בברית המועצות לדגניה בארץ ישראל

שלמה קרסנוגורסקי (לימים שני) היה איש העלייה הרביעית. יוצא חוות החלוץ תל-חי שבקרים. חווה זו קמה במסגרת ההתיישבות החקלאית היהודית ברוסיה הסובייטית בשיתוף פעולה עם הג’וינט מארצות הברית. חוות “תל-חי” הייתה מהמוצלחות בקרים, אנשיה ציונים ברובם נרדפו על ידי אנשי המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, הייבסקציה. השם תל-חי הוכר על ידי השלטונות כמו שמות עבריים וציוניים אחרים, משמר, יצירה, עבודה. למרות ההכרה בשם, חברי תל-חי קיימו את פעילותם התנועתית בחשאי. קרסנוגורסקי ברח מברית המועצות ללטביה ומשם הגיע ארצה.


קובץ 50.png

הגורן במנחמיה עולה באש

פתאום מצלצל הפעמון “הגורן במנחמיה בוערת”. כולם עזבו את דגניה ונסעו לכבות את האש. אנחנו הילדים עולים על הגג ורואים את תמרות העשן. כשהתחיל להחשיך ראינו להבות אש. אני רעדתי בפחד. דאגה קשה הייתה באוויר עד שהחברים חזרו.

הדסה בוסל


כרם ראשון

הכרם הראשון ניטע בשנת 1926. המומחה הנודע לכרמים הרוסי קרים שבא מצרפת, התפעל ממנו כל כך שאמר להפיץ את צילומיו באזור גידול כרמי הגפן בצרפת ולהראות את פלאי הארץ. כעבור כמה שנים נעקר הכרם: לכנות האירופאיות אין יכולת עמידה נגד אחוז הסיד הגבוה שבקרקע שלנו. ב-1930 נטענו את כרם ה“סלטי” מייחורים שהובאו מסלט שבעבר הירדן.

מרדכי פקר


געגוע לחוויית המכתבים

לרגל “סידור יסודי” לקראת הפסח מצאתי גם חילופי מכתבים בינינו אשר קשרו קשר מדגניה לפראג. אז היו הקשרים בינינו לבביים יותר. לא מפני שהרגשותינו היו יותר עמוקים. אך כל אחד מאתנו היה, חוץ מבודדים, רק חבר ולא אב למשפחה. ואש הנעורים עוד בערה בעורקינו. בינתיים היכינו שורשים באדמה הזאת, בחברה הזאת, אלו השורשים הם טבעיים וחזקים שאין כמעט צורך לטפל בהם. אך לפעמים צר מאוד על אותם הימים אשר חלפו, בהם היה יכול להיות מכתב אל חבר חוויה גדולה.

מרים זינגר ליוסף ברץ על שנות העשרים


להוציא את שאלותינו מתוך המחנק
בתרפ"ג נערכה פגישה של 200 איש מ-27 קבוצות. "להוציא
את שאלותינו מתוך המחנק" קשה לפתור לכל קבוצה את
שאלותיה לעצמה ואנו נבוכים.

לשמור על כאב נאמן

ברוך תהיה יוסף על דבריך. איני רואה כל יסוד לפקפוק אם לפרסם את מאמרך. הפרטים האלה המקומיים לופתים את העמודים ומזעזעים. מחשש שמא ינצלו אויבים לרעה לא נמנע מלצעוק על הקלקלות ולהלחם על תיקונן. ואשר לרוגז בתוך המחנה בפניו בודאי שאין להרתע… בתחילה רוגז וכעס ובעקבותיהם גם הרהורים אחרים וכאב נאמן.


יוסף ברץ כתב ל“ניב הקבוצה”, ביטאון “חבר הקבוצות”,
מאמר ביקורתי על דגניה וחשש כי העורך מרדכי שניר לא ירצה
לפרסמו. על כך עונה העורך (מימין)

בוודאי היה יפה יותר אילו בשעת מעשה, בפרט זה או השני, היה נקרא חבר הקבוצות לעזרה ולמשפט פנימי מאשר הלקאה עצמית זו ברבים, אבל את הנעשה אין להשיב והשתקתם ודאי שהינה פעולה דלת ערך. על פרט אחד “על החבר שעזב את משקו ומשפחתו” הייתי מייעץ לך לוותר. חשבון נפשו וגורל חייו בעבודה של החבר הזה עמו ולמה להראות עליו באצבע ולהוציאו מרשותו לרשות הרבים? במקום זה יכולה אולי לבוא דוגמא פחות מוחשית אבל אומרת אותו הדבר. דוגמת הזקן ולכתו לחיי עבודה בעצם שעות העמידה. תעיין בזה…

מרדכי שניר ליוסף ברץ, גבע 1930


המברשת
את המברשת בה סיידו את המטבח של דגניה מפני שחור הפיח של
הבישול על עצים היה צריך לפטר. שערותיה נשרו על הקירות. היא
הקריחה. יונה בן–יעקב ויהודית גלעד ידעו זאת יפה. הן היו מסיידות את
התקרה כל שבוע לפני רידתן לגן הירק לאסוף חצילים כדי לבטא את
חירותן כנשים מעבודת הבית. את החצילים היו מוכרות בשוק של צמח
ומוסרות את הכסף לחיותה הממונה על הכסף. היא עמדה על יד השער
וגבתה כל מטבע. יום אחד הגיעו הבנות לצמח עמוסות חצילים והנה הן
רואות ערבי מוכר מברשת סיידים חדשה. הפיתוי היה גדול. אך מה תגיד
חיותה בשער? ההיסוסים היו כבדים וההכרעה נפלה: מברשת חדשה
לקבוצה. כצפוי, חיותה בוסל הגיבה קשה. שק חצילים שלם תמורת
מברשת! פרי עמל של חודשים! יונה סיכמה: לא מצאתי כוח לענות לה
וכתבתי לה פתקה של גילוי לב.

סיורים במצרים לחיפוש התמר

אחרי שקיבלנו את מכתבך יוסף התחלתי להתעניין במשלוח עצי התמר, נסעתי לארג (זה חצי שעה ברכבת וחצי שעה ברכיבה על חמור מקהיר) ליער התמרים בכדי לבחור את המינים. הערבי ששלחו אותי אליו מתעסק בזה שנים רבות והוא שיעץ לי לקחת “עמרי” הנחשב פה בין התמרים המובחרים. הפרי נשמר היטב אחרי ההורדה מהעץ כשנה ואינו מתקלקל. הוא רק מתייבש, צבעו חום, הפרי גדול מלא דבש. אכלתי ממנו תמרים המונחים זה תשעה חדשים והוא נפלא. הערבים שמים לפעמים את התמר הזה אחרי שהוא מתייבש קצת בדבש של חרובים והוא תופח, נעשה גדול. הם משתמשים בזה לחגים, לחולים או לאורחים הגונים. בדרך נפגשתי עם ערבים אחדים ושאלתי מהם איזה הוא המין הכי טוב וכולם אמרו פה אחד: “עמרי” מלך התמרים.

חיים צדיקוב, נובמבר 1927


רעידת אדמה

ב-1927 הייתה רעידת אדמה חזקה מאוד. בצהריים כל הילדים נחו למעלה. זה היה בקיץ. פתאום התחלנו לשמוע צעקות: הילדים! תורידו את הילדים! כל הבית זז כמו אנייה נטרפת בלב ים סוער. הספקנו לרדת למטה. לבוא עד השדרה. רחל תמרי תפסה ברוש כדי להיות בטוחה. אי אפשר היה לעמוד. ממש נפלתי.


אל לנו לצוד אחד את השני בפרזות

ראשית צריכה להיות סליחה כללית על ביטויים חריפים במשך השנה. אל לנו לצוד אחד את השני בפרזות כי אין אנו אמני השפה. כדאי שנוכל להזהר ולהמנע מלשפוט ולהשתמש בביטויים המטעים לפעמים ואינם מתאימים לכוונה הנכונה. אני בשובי מן העבודה בשדה, רחוק מללמד אותה סנגוריה רבה ששמענו כאן על העסקנות הציבורית. עבדו אצלנו שני חברים מקבוצת פרוסקורוב. היינו שבעי רצון מהם. עתה הם הולכים להתיישב במקום קבע עבורם ותנחום ראה לנחוץ ללכת לעזור להם בזה, ולמה לעשות מזה פרובלמה כאילו אנחנו הולכים לגאול את העולם… ואותנו… הכי זקוקים אנו לסממנים האלה? מ' וח' רצו לנסוע קצת לחו"ל וקבלו על עצמם גם איזה תפקיד ציבורי. ואני שואל אתכם: האם במצב זה שאנו דלים בכוחות יש רשות לדרוש מהקבוצה לשחרר כל כך חברים לפעולה ציבורית? במקום להביא לידי גילוי את כל הכוחות הקיבוציים בפנים בתוך הקבוצה, עוסקים אנו יותר מדי במילי ד’שמיא ומתרחקים מן העיקר. אין הכוח הקיבוצי מנוצל דיו וזוהי סכנה לקבוצה.


טלפון ראשון
במאורעות 1929 חוברה דגניה לטלפון. ילדי דגניה פונו באותם ימים
לכנרת. סיפרו לילדים: יש טלפון בדגניה.
קופסא שחורה. אפשר בה לדבר עם תל אביב. אנחנו ילדי דגניה לא
יכולנו להתאפק, ברחנו מכנרת הביתה. אמרנו שאנחנו רוצים רק לשמוע
טלפון ונחזור. נתנו לכל אחד לשמוע בטלפון חזרנו. החברות שליוו את
הילדים בפינוי בכנרת ידעו: עומדים להקים פרוז’קטור. חשמל אמנם
עוד לא היה אך היה גנרטור. לפתע האיר פרוז’קטור את הלילה. אנחנו
חשבנו כי הבדואים האמינו כי היה זה אור אלוהים. כן הסבירו לנו
המטפלות. אחרי שהפרוז’קטור האיר הבדואים לא התקיפו ואנחנו חזרנו הביתה.
הדסה בוסל

יעקב ברקוביץ באספת החברים, ראש השנה תרפ"ה

מסיבת פרידה לשליח וגשם

הייתי נרגש מאד בקוראי את מכתבך האחרון על דבר נשף הפרידה שנערך לכבוד נסיעתו של יוסף לארצות הברית. זה מכבר לא הייתה אצלנו התלהבות והתרגשות כזאת. ועוד יותר שמחתי כי הטבע הוסיף משלו חגיגיות נוספות עם רדת הגשם שכה ציפו לו. כמה טוב שיש לנו מומנטים כאלה, כאן מתגלית הקירבה התרבותית, החברתית והמשפחתית גם יחד של משפחת הקבוצה. אני יודע כמה ערב כזה יכול לתת מזון נפשי לכל אחד מאתנו.

תנחום תנפילוב, תרפ"ו (1926)


נפרדתי מבתי ויצאתי לשליחות

כשבתי מירה הייתה בת שנתיים, יצאתי לשליחות של “הקיבוץ המאוחד” להכשרות בפולין. אנשי דגניה תהו: לקיבוץ המאוחד? אך אני הייתי קרובה ל“שומר הצעיר” הרוסי שהצטרף לקיבוץ המאוחד. לשליחות יצאתי לבדי. המשפחה נשארה בדגניה. כל השנים אני תוהה על השנתיים הללו, איך נפרדתי מבתי?

פניה ארצי, זיכרונות

כשנוסעים – נעשים סופרים

ירוחם חביבי

ידוע כבר אצלנו שכשמישהו מאתנו נוסע לצפת או לירושלים וביחוד לארצות מעבר לים, מיד הוא נעשה לסופר, משורר או פובליציסטן, עד שתמוה לפעמים בעינינו כשאנו מקבלים סתם מכתב, בלי יצירה. 4

יצחק בן-יעקב לדגניה, 1923


האין תיקון?
יאוש כי אין תיקון. רוח לא טובה, הרבה דיבורים, רכילות, דברי פנטייה
באספה, על יד השולחן, אי רצון להרגיש את כאב החבר, אי רצון לעזור,
שמרנות וחוצפה, אי רצון לתת מתנה פרח, דבש, גבינה. תיכף עושים
חשבון. לא חוקה תתקן את המצב, יש להקדיש שנה לשולחן עגול של
הרצון טוב. צילה ברקוביץ, שנות העשרים
קניית הפרות בהולנד

במשך השבוע האחרון עברנו הרבה מאד. עשינו בפריזלנד הקטנה באוטו 1,200 קילומטר. ההולנדים ידעו כנראה שארץ ישראלים צריכים לקנות בקר ושאצלם תמיד יוצא מאוחר ובבהלה, קמו והכינו לנו כבישים לאורכה ולרוחבה של פריזלנד לכל בית בודד בשדה ולכל חלקת שדה, והכבישים הם ישרים ומבריקים כראי. והם עוד לא הסתפקו בזה וסדרו כמעט לכל כפר רכבת קיטור ורכבת חשמל ואניות וסירות השטות בתעלות, והכינו בכל כפר רופא בהמות ומוסדות ממשלתיים ששם אתה יכול לדעת כל פרט ופרט ביחס לכל פרה ואמה וזקנתה ואם זקנתה ꟷ עד ראשית העולם. ועוד יותר עשו, באיזה אורח פלא דאגו שכל איכר ואיכר מקיים כל מילה שהוא מוציא מפיו ואם קנית אצלו, אל לך לתת לו דמי קדימה בפני עדים, עליך לשמוע ממנו מילה אחת ꟷ מכרתי, ואתה בטוח…

יצחק בן-יעקב לדגניה, 1927


גינות נהדרות של חיה תנפילוב

כעת ערב פסח. בכל המקומות מסויד ונקי. גם גינות נהדרות סידרה חיה לפני הבית והן מלאות כבר פרחים. נזכרתי איך קישטה את דגניה בדיוק לפני שנה לפני בואו של בלפור. עתה סידרו פחים בכל הפינות. צבעו אותם בצבע שחור ועשו עליהם מכסה שלא יכולים להוריד אותם.

על חיה תנפילוב


להתגנב אל תוך הלב פנימה

ישנו הרצון לצייר את חיינו בארץ ומחוצה לה בלא שקרים קונבנציונליים, פאתוס מזויף, כי אם חיים. להתגנב אל תוך הלב פנימה, לראות נכוחה איך שהם משתפכים בכל הגידים והנימין היותר דקים. מהלב ועד המוח, ועד הקיבה ועד המין. לבי נוקפני מפני השקר והזיוף והכיסוי הלבן על פני מערומי החיים המתבוססים בדמם, בהדרם ובחטאם. המוסריות הגורדיונית, הגנדרנות לעיתון, אינה הולמת אותי ולמה לי להסתבך בשקריה?

דוד גלעד, יומן, שנות העשרים


קמטים קמטים

היכן האמונה הצעירה ההולכת ממהפכה למהפכה, ממפח נפש למפח נפש ומניצחון לניצחון? חדל בנו העוז והחוצפה לגשת להגשמת חלומות של טוב ויופי ואפילו העוז לחלום גופא על עתיד נעלה.

אם לעבור במבט אחד את שורותינו הרי התמונה די עגומה. וֶטֶרָנִים5 עם נוקשות ומוצקות אבל גם רעדה קלה של עצבנות ניכרת. המצח קשה וגלוי אבל קמטים על גבי קמטים, תאי הסבל וניסיונות קשים. כנפיים קצוצות ופצועות נסחבות באבק הדרכים. האם בזה נסיים את עבודתנו, את היום הגדול של תחיית עם ואדם?

דוד גלעד, יומן, שנות העשרים


ביקור בלפור בדגניה
יוסף ברץ הגיע לדגניה שבוע לפני בואו של בלפור לביקור. התחילה
העבודה! ניקוי רדיקלי בחצר ומחוצה לה. סידור הגדר והביתן מבטון
ורשתות. סידור המדרגות לבית החדש, בכניסה למקלחת, גמר הצריף,
סיוד הרפת, האורווה, החדרים שבחצר. האוכל הובא על ידי גוברמן
מטבריה. סעודה ל–25 אנשים. ערב בואו של בלפור הופיעו וייצמן
וקולונל קיש לתת הוראות אחרונות. היום הגיעו סוקולוב ובנותיו. בלפור
הגיע עם אבטחה של המשטרה המיוחדת… היו נאומים, בלפור נאם נאום
ארוך של שבח והודיה למקום בפרט ולעם ישראל בכלל. שמריהו ברהון
ליוסף ברץ, 1925

קובץ 54 ב.png

קובץ 54.png

קובץ 55.png

 

פריצה וענני סערה    🔗


המפנה

ב-1929 קמה הסוכנות היהודית לארץ ישראל – גוף משותף להסתדרות הציונית ולגופים פילנטרופיים יהודיים לא ציוניים לתיאום הכרעות בתחום בניין הארץ והכוונת המעשה הציוני. היה זה ניצחונו הגדול של חיים וייצמן. אולם התוצאות בשלב ראשון היו מביכות. המשבר הכלכלי שפרץ בעולם ובארצות הברית לא איפשר לממש את הציפיות. מצד אחר, גדלו הפחדים מפני הערבים. במאורעות 1929 פונו עשרה יישובים והייתה תחושה של חוסר אונים. המשטרה הבריטית לא הייתה ערוכה למצב החדש. שנות השלושים החלו בסימן של פיצול ומשבר. עקבות המאורעות של 1929 ניכרו בבלבול ובחילוקי הדעות. המנהיגות המסורתית של הציונות לא ידעה מה לעשות. החלוצים חשו כי הציונות נופלת טרף לפילנתרופים. הפילנתרופים חשו כי על הציונות להיגמל בהקדם מיומרות היתר שלה. המערכה התקשורתית נגד הציונות מהשמאל וההתקפות של תלמידי ז’בוטינסקי יצרו מצוקה גדולה.

דגניה הייתה קשורה למהלכים לא רק כקבוצה בודדת אלא גם כנותנת השראה לתנועות הנוער. תנועת גורדוניה החלה לפרוש כנפיים. צעיריה ראו בדגניה את התשובה לתנועות הנוער המקבילות, במיוחד תנועת השומר הצעיר. דגניה לא הייתה בירת גורדוניה, כמו עין חרוד בקיבוץ המאוחד שהרי מנהיגי גורדוניה לא היו חברי דגניה, אך היא ייצגה את מה שנתפס כנצח הרעיון. אנשיה ייצגו את התבונה המצטברת.

הלבטים היו גדולים ושינויים לא איחרו לבוא. בפעם הראשונה החלו ארכיטקטים לתכנן תכנון אסטרטגי את היישובים כדי שיוכלו לעמוד בהתקפות. קרן “אמיקה” בארצות הברית, קרן חירום שהוקמה לאחר המאורעות, בנתה בתי ביטחון בכל היישובים.

חיים ארלוזורוב, המנהיג הצעיר של “הפועל הצעיר” עשה צעד מרחיק לכת: לנסות שוב לאחד את מפלגות הפועלים. ארלוזורוב הצליח במה שנכשלו הוותיקים. הוא גיבש פשרה: הכרה של “הפועל הצעיר” שהיא סוציאליסטית ומוכנה להניף דגל אדום ולחוג את האחד במאי והכרה של “אחדות העבודה” בראשוניותו של המפעל בארץ ישראל, בתפקידו הבונה ובשורשיו העבריים. אחדות העבודה גם הצהירה על סוציאליזם שאינו מכיל גרעינים של קומוניזם פרו-סובייטי. איחוד תנועות הפועלים הביא לשינוי הדרגתי אך עמוק.

ב-1930 התקיימה ועידת האיחוד בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”. איחוד מפלגות הפועלים סימן את ההתפתחות הדרמטית של שנות השלושים: עליית תנועת הפועלים להנהגה בציונות. העשייה בארץ הפכה מוקד של צמיחת מנהיגות חדשה לציונות כולה. האתוס שגובש בקרב קבוצות קטנות ומפעלים זעירים הועמד במרכז החיים הציבוריים. יוצרי המפלגה החדשה האמינו כי הקבוצה תרמה ראייה מהפכנית של המציאות, בצד פרגמטיות לא משיחית של חקלאים. נוצר צירוף מיוחד של סוכנות יהודית כללית עם יותר משאבים, יחד עם קבוצות גדולות של חלוצים צעירים נחרצים ומנהיגות פוליטית נחושה. רק בפרספקטיבה של הזמן הדרמטי אליו נקלע היישוב היהודי בארץ ובעולם התברר עד כמה השפיעו השינוי במנהיגות. הקולקטיביזציה של החקלאות בברית המועצות קיבלה בראשית שנות השלושים תנופה רבתי ושברה את ההתיישבות היהודית בברית המועצות כמפעל התיישבותי יהודי שיהודי אמריקה ראו בו חלופה לציונות והשקיעו בו כספים רבים. חניקתו של המפעל העמידה שוב במרכז את ההתיישבות בארץ. אלא שרישיונות העלייה היו מעטים וחלוצים רבים חיו בהכשרות ובקיבוצי הכשרה ללא מוצא. בראשית שנות השלושים היה נראה כי המפעל הציוני עומד בפני קיפאון, אך למעשה היה זה מצב של צמיחת כוחות מחודשת שנרקמה עוד לפני עליית הנאצים לשלטון.

מסמך שהגיע לדגניה בשנת 1932 מספר שיהודים לא ציונים מגרמניה מבקשים לשלוח ארצה ילדים להכשרה חקלאית במגמה להשיב את העם היהודי למעשה הייצור. הייצור היה רעיון של ההשכלה היהודית, ללא קשר עם הציונות. הילדים שיוכשרו בחקלאות בארץ ישראל יחזרו לגרמניה ויוכיחו כי היהודי יכול להיות חקלאי. רחה פראייר, יוזמת הפרויקט, מקימה תשתית לארגונה. ביום שתהליך ההקמה של הארגון הסתיים, ביום טקס הפתיחה, עלו הנאצים לשלטון…

הנרייטה סאלד חברת הנהלת הסוכנות היהודית, שלא האמינה בפרויקט של רחה פראייר, הבינה שהגיעה השעה להקים מפעל לאומי של עליית נוער, מפעל של הצלה.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הבין חיים ארלוזורוב כי הגיעה עת גורלית, כי יש למלט את היהודים מגרמניה ולעשות להתיישבותם בארץ. הוא דאג להביא הון יהודי לארץ ולהקים תשתית לקליטה בעת קטסטרופה. חברי הקבוצות ודגניה במיוחד תמכו בו. ארלוזורוב נרצח, אך דרכו נמשכה על ידי יורשיו.

בראשית שנות השלושים החלו בוגרי ההכשרות של תנועות הנוער החלוצי להצטרף לקיבוצים ותיקים. קבוצות אחרות הגיעו למושבות ולמקומות הכשרה נוספים בארץ וציפו לעלות להתיישבות או להצטרף ליישוב קיים. המפגש בין חברי התנועות וחברי הקבוצות והקיבוצים הוותיקים לא היה פשוט. בוגרי תנועת הנוער גורדוניה התאחדו עם “חבר הקבוצות”. גורדוניה הקימה את יישובה הראשון, חולדה. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה החלה מהפכה גדולה בקרב הנוער היהודי. רבים עלו ארצה למרות ההגבלות.


סימני דרך – תר“צ-תרצ”ט (1939–1930)

קבוצה של חברי גורדוניה הגיעו לדגניה. דגניה מסייעת להקמת יישובים חדשים בעמק הירדן. במאורעות היא משתתפת בהקמת יישובי חומה ומגדל. יוסף פיין, העומד בראש העלייה לחניתה, רותם מסביבו את אנשי דגניה. כמוכתר חניתה, הוא משפיע על האזור כולו.

בשנות השלושים מתעצבים הרבה מהיסודות הארגוניים של דגניה החדשה. פחות תוהים ויותר מגבשים דרכים בתחומי הצריכה, החינוך, החקלאות והעבודה. רעיון האינטנסיפיקציה של חקלאות, שעליו דיברו מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, מתגשם סוף-סוף עם חיבור דגניה לרשת החשמל של רוטנברג.

מחלוקת בין דגניה לחברת החשמל על סלילת דרכים עיכבו את חיבורה של דגניה לחשמל. הוויכוח היה על מיקומו של הכביש. האם יחסום את גישתה של דגניה לחוף הירדן או יעבור מדרומה? הפתרון השני נראה יותר לחברי דגניה אך לא היו לה אמצעים להשקיע בכך והדרך נסללה מצפון לדגניה על חופי הירדן והכנרת. ב-1932 חוברה דגניה לרשת החשמל. החלו לפעול משאבות מים וכך התחוללה מהפכת ההשקיה לה ציפו שנים. הצפיפות של חדר האוכל הישן הייתה בלתי נסבלת.

ב-1934 החלו לבנות את חדר האוכל החדש בתכנונו של ליאופולד קראקאור שנחנך ב-1936.

ב-1935 מגיעים לדגניה חניכי גורדוניה. עם הגעתם התהדק הקשר בין תנועת הנוער לקבוצה. בואה של הקבוצה היה קשור בפרוץ מגפה בחולדה שהפילה קרבנות. היה צריך להסב את העולים הצעירים שהגיעו לחולדה למקום אחר וכך הגיעו ה“גורדונאים” לדגניה. כך הם נקראו כל השנים. בואה של קבוצה חדשה עורר שאלות. הצעירים בחנו את הנוף החברתי בקבוצה ולא השלימו עם תופעות שהוותיקים כבר הסכימו לקבל. המתח הטבעי היה עלול להביא לסכסוך. אך דמות הראשונים הייתה כה מיוחדת, והדוגמה האישית שלהם כה חזקה, שלא נוצר עימות גלוי. הם גילו אנושיות סוחפת ואופי מגוון וצבעוני כל כך שהצעירים נקלטו. הגורדונאים שינו משהו באופי של הקבוצה. הארגון נעשה יותר ברור, בעלי תפקיד התרכזו בתפקידם, המוסדות היו לפורמליים יותר. פחות היו יכולים להישען על חברות ועבר משותף. תביעתם של הגורדונאים להביא עוד ועוד מחברי התנועה לדגניה לא התקבלה. דגניה עמדה על זכותה להיות קטנה.

במאורעות תרצ“ו-תרצ”ט (1939–1936) הובן כי על דגניה להשקיע יותר בענייני ביטחון. ויכוח על השתתפות הנשים בשמירה הסתיים בניצחונן: נשות דגניה השתתפו בשמירה.

ב-1936 ניטע גן לכבודו של ארתור רופין שליווה את דגניה מזמן ייסודה והיה לגן ניסיונות שהעניק יידע רב לחקלאי הארץ. דגניה הייתה שותפה להחלטה לא לחלק אדמות שנרכשו באותן שנים מערביי צמח בין הקיבוצים באזור, למרות הרעב לאדמות. במקום זה תמכה בהקמת יישובי חומה ומגדל בעמק הירדן. על האדמות שנרכשו הוקמו מסדה ושער הגולן.

במחצית שנות השלושים דגניה תמכה בהקמת שיתוף בין קיבוצי האזור. היה על כך ויכוח פנימי אך להטוֹ של תנחום הכריע. בויכוח על השיתוף בין הקיבוצים הוותיקים השתקפו געגועיהם של מייסדי קיבוצי עמק הירדן לבני גילם וחששותיהם מפני צעירי תנועות הנוער שהחלו לשנות ברוחם את הקיבוצים הוותיקים. השפיע גם זכר רעיון הקיבוץ האזורי הגדול שהגה שלמה לביא לעין חרוד. כך הוקם ב-1937 “ועד הגוש” של קיבוצי עמק הירדן, אב טיפוס של מה שהתפתח לימים למועצה האזורית המוכרת היום.

יצחק בן-יעקב מארגן יחד עם דב הוז את מועדון הדאייה והטיס בעמק הירדן “השחף”. בעקבותיו הוקמה חברת “אווירון” ברשיון השלטון הבריטי. המועדון הוא הגרעין ליצירת חבורת הטייסים שיקימו את חיל האוויר הישראלי.

גדעון ברץ, בן דגניה הראשון, שותף לרעיון הקמת קיבוץ מסוג חדש והיה בין מארגניו. עקרונותיו של הקיבוץ החדש היו ביקורתיים כלפי דגניה. גדעון וחבריו ניסו לממש את הרעיון אך מלחמת העולם השנייה פרצה והרעיון הותיר אחריו רק מסמכים.

ב-1939, כאשר כבר חשו כי עומדת לפרוץ מלחמה, דנים בדגניה על הגדלה דרמטית של מספר החברים בקבוצה. ישנה תחושה כי הארץ תצטרך לקלוט המונים והמסגרת המקדשת את הקבוצה הקטנה אולי לא תעמוד באתגר. אולם האירועים קטעו את הוויכוח.

בשנות השלושים הפכה דגניה למקום להכשרה וחינוך. קבוצת “הנוער העובד” הגיעה מבן שמן והייתה בין מקימי גינוסר; בוגרי כפר הילדים השתתפו בהקמת תל עמל, היא ניר דוד; קבוצה של “הנוער הציוני” הייתה בין מקימי כפר גליקסון; נוער עולה מגרמניה היה בין מקימי מצובה; קבוצת נוער שנייה של “הנוער הציוני” מטרנסילבניה הייתה בין מקימי אלומות; קבוצות של “המכבי הצעיר” הקימו את מעיין צבי ואת מצובה; קבוצת הנוער העולה השנייה מגרמניה השתתפה גם היא בהקמת מעיין צבי, וקבוצה מקבילה השתתפה בהקמת מצובה. קבוצת “במשעול” של “הנוער העובד” השתתפה בהקמת חניתה; קבוצת “הדס” מבוגרי בית הספר החקלאי שפיה, השתתפה בהקמת קיבוץ גזר; נוער עולה מיוצאי וינה השלימו את חניתה ומצובה; קבוצת בוגרי מוסד “אהבה” הקימו את קיבוץ גבעות זייד ונוער ישראלי בוגר גורדוניה השתתף אף הוא בהקמת גזר. סה"כ עברו בדגניה באותו עשור כ-300 בני נוער.


מסביב יהום

1930 בעקבות משבר הציונות, הקמת הסוכנות היהודית והספר הלבן של פסיפילד המגביל את העלייה, ובעקבות המבוכה הפוליטית, התאחדו שתי מפלגות הפועלים “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”. הוקם קיבוץ נען של חברי “הנוער העובד”. תנועת הנוער “גורדוניה” הקימה את חולדה.

1931 ווקופ, הנציב העליון הבריטי החדש, הגיע ארצה. אחרי ביטול הספר הלבן התעוררה ההתיישבות הציונית. עין החורש עלתה על הקרקע בעמק חפר ורמת יוחנן בעמק זבולון.

1932 קיבוץ השומר הצעיר ס.ס.ס.ר עלה על הקרקע בעמק הירדן. נחנכה תחנת הכוח בנהריים. נוסדו רמת הכובש וגבעת חיים. ראשית התיישבות האלף שבה ניסו לערב התיישבות פרטית ולאומית.

1933 ממשלת המנדט מפרסמת את חוק האגודות השיתופיות שצריך להנחות את נוהלי הקיבוץ על פי המודל ההודי. למרות שהחוק אינו מתאים לקיבוץ, הוא עוזר לייצב את היחסים בין הקיבוצים וממשלת המנדט.

הנאצים עלו לשלטון. ראשיתה של עליית נערים בניסיונותיה של רחה פראייר והמשכה בעליית הנוער של ההסתדרות הציונית בהנהגת הנרייטה סולד. “הסכם ההעברה” איפשר העברת רכוש יהודי מגרמניה ארצה. חיים ארלוזורוב נרצח. חברת הנוער הראשונה הגיעה לעין חרוד.

1935 הגיעה אניית המעפילים הראשונה ולוס. קבוצת “החוגים” שישבה במעין חרוד עלתה להתיישב בבית השיטה.

1936 היטלר פלש לחבל הריין.

הוקמו הקיבוצים שפיים ושער העמקים. מלחמת אזרחים בספרד. בארץ פרצו מאורעות תרצ"ו, המרד הערבי. התקפות בכבישים. שביתה במשק הערבי. התגוננות ויוזמות יהודיות בעמידה מול ההתקפות. הוקם נמל בתל אביב. יוזמה להקמת קיבוצים בשיטת חומה ומגדל מתחילה בקיבוץ תל עמל. הוקמו קיבוץ כפר המכבי של חברי “המכבי הצעיר” וקיבוץ עין הים (לימים עין כרמל).

1937 קבוצת ורקלויטה, תנועת הנוער היהודי הכללי מבית מדרשו של בובר, עלתה ארצה והקימה את קיבוץ הזורע. הוצעה בפעם הראשונה תכנית לחלוקת הארץ, תכנית פיל. ויכוחים גדולים על הגשמתה. מדיניות הקמת יישובי חומה ומגדל נקבעת עתה לא מעט על ידי האפשרות שהארץ תחולק. הוקמו שדה נחום, מסדה, שער הגולן, עין גב, גינוסר, עין השופט וטירת צבי ראשון יישובי הקיבוץ הדתי.

1938 המערב וגרמניה הנאצית חתמו על הסכם מינכן.

ועידת אוויאן של חבר הלאומים מחליטה שאין פיתרון לפליטים היהודים באירופה. בארץ נמשכו המהומות. בגרמניה התחולל ליל הבדולח. הוקמה חניתה בגליל המערבי. יותר מאוחר קמה אילון לידה. קיבוץ דייגים הוקם בחולתה וקיבוץ רועים באלונים. הוקמו מעיין צבי, עין המפרץ, משמר זבולון (כפר מסריק), כפר רופין, נווה איתן, מסילות ומעלה החמישה.

1939 הסובייטים והנאצים כורתים ברית. יחד הם פותחים במתקפה על פולין. מלחמת העולם השנייה פרצה. פולין חולקה בין הסובייטים לנאצים. הוכרז הספר הלבן ובו הגבלות על רכישת אדמות ועל התיישבות יהודית. יישובים חדשים הוקמו תוך הסתייגות השלטונות. כך הוקמו דן ודפנה, שדה אליהו ודליה. לקראת פרסום התקנות הנובעות מן הספר הלבן הוקמו שבעה קיבוצים לאות מחאה בהם מחניים, כפר גליקסון, מעפילים ומשמר הים (אפק) נגבה פורצת אל הנגב. שמחה בלאס הציע להקים מוביל מים ארצי. אחרי פרוץ המלחמה קמו בית אורן, בית הערבה ועמיר.



גורדונאים    🔗



גורדוניה נולדה בצאנז ב-1925. התנועה הייתה פעילה. מחנות, אזכרות לזכרו של א.ד.גורדון, מפקדי זיכרון לחללי הפרעות של 1929. רקמנו לתנועה דגל. בגרעין של גורדוניה היו 80 איש. חולדה לא יכלה לקבל גרעין כה גדול. מגיפה שפרצה במקום בה נפטרו ארבעה החריפה את הבעייה וסוכם לפצל את הגרעין לשניים. חצי לחולדה וחצי לדגניה. אלא שהחברים רצו להיות עם חברי התנועה הקרובים אליהם בגיל ואף אחד לא התנדב להיות חלק מהקבוצה שתלך לקבוצה הוותיקה. התנועה סיכמה את העניין בתביעה כי כל המזכירות תצטרף לדגניה. אז כבר ניתן היה לחלק את הקבוצה.

כשהגענו לדגניה התקבלנו בלבביות על ידי הוותיקים. לא כך על ידי הצעירים. הכשרת מכבי הצעיר ונוער העולה מגרמניה לא קיבלו בברכה את התחרות עם חברי גורדוניה. גם בני הקיבוץ הבוגרים לא היו מרוצים. בסופו של דבר רובם התפזרו ואנחנו נשארנו.

הגורדונאים


מדלגים על החבורה שהגיעה בשנות השלושים
שמתי לב שאנחנו תמיד מציינים את הראשונים ואיך שהוא מדלגים על
החבורה שהגיעה בשנות השלושים. הם אמנם לקחו את העניינים בידיים
ועשו כאן הרבה, לפעמים לא פחות שנים אך הם לא נזכרים בסיפור.
המעניין הוא שהם לא התלוננו על כך בחייהם, רק אנשי התרבות שמו לב
לכך. לעתים הם היו הבנים של הקבוצה הזו. אני לא יכול לומר שהרגשתי
כי מעמדנו בדגניה היה שונה ממעמד בני אנשי העלייה השנייה. אבא
שלי היה איש המטעים. הוא ירש את פקר בגן רופין. מהגן לא נשאר היום
כלום. אבא מאוד האמין באבוקדו, פיתח אותו. הקים משתלה לשתילי
אבוקדו למרות שחזונו על פיתוח הענף לא התקבל על־די מנהלי המשק
לדורותיהם. עכשיו כשהאבוקדו כה מפותח קשה להאמין איך אנשי
המשק היו מוכנים למטע בננות משותף עם אבוקדו אך לא לאבוקדו.
הדבר פגע באבא אך הוא התבצר במשתלה.
חגי אילן


נוער יהודי לא ציוני לארץ כדי להכשיר לעבודה

ביום 7/6 כתבתי לקבוצת דגניה בדבר העברת ילדים מגרמניה יוצאי ביה“ס העממי למשך שלוש שנים לארץ ישראל. לא קיבלתי עד עכשיו תשובה ואינני יודעת אם כבר נידונה השאלה והנני לפנות אליך ולבאר לך את העניין שנראה לי חשוב מאד. נדמה שזהו רעיון אשר אם הוא ניתן להגשמה עלול ליצור אפשרויות גדולות בשביל הנוער בחו”ל. בגרמניה עוסקים אנשים אחדים באופן רציני בשאלת העברת ילדים בגיל 16–14 לארץ ישראל למען יקבלו חינוך חקלאי ארץ ישראלי. הורים רבים מסכימים לשלוח את ילדיהם ולהשתתף בהוצאות. התקציב בחלקו

העיקרי חושבים לקבל מההסתדרויות היהודיות בגרמניה המטפלות בפרודוקטיביזציה של הנוער היהודי ושלרשותן קרנות מיוחדות למטרה זוז זו. ההסתדרויות האלה אינן ציוניות ולא נותנים אמצעים למטרות

ציוניות אבל כדי להעביר ילדים לארץ ישראל לשם פרודוקטיביזציה מסכימות לתת…

רחה פראייר, 1932



ההעברה: מה נוכל להעביר לבניין העתיד?

בעיית העברה: האם הם לא יסתרו את החרם על גרמניה. האם המבצע יעשה ברצינות. האם אחרי שהתחלנו לקבל מאמריקה נקבל מגרמניה. מה נוכל להביא מגרמניה במסגרת זו? חומרי בניין, מכונות לבית ולחצר, מאור חשמלי, כלים למלאכה: נגרות, נפחות, מסגרות, סנדלרות, רצענות, כלי מדידה, מוטורים לדלק, מוטורים חשמליים, משאבות, ממטרות, מקצצות, מגפרים, מחרשות, מכונות קרח, צנורות, כלי קידוח, חומרים וכלים סניטריים, חימיקלים.


מתוך מכתב של יצחק בן-יעקב, 1933


העברה
הסכם העברת רכוש מיהודי גרמניה לארץ ישראל. היזם היה חיים
ארלוזורוב. במסגרת ההעברה הגיע רכוש שאִפשר עלייה, חומרי גלם,
מכשירי ייצור. הרביזיוניסטים הוקיעו את ארלוזורוב על ההסכם.

החלוץ היה בן חסידים ומתנגדים

משפחתי הייתה משפחה ידועה משני צדדיה. אבא ממשפחת אתה שואל מה אפשר להראות למבקר כדי שיבין מהי דגניה. אני לא הייתי מראה למבקרים את דגניה של היום, לא את חצר ראשונים, שזו ההיסטוריה, ולא את הירדן, שזה המקום, לא את העצים ולא את הבתים; הייתי מראה להם את “ספר השינוי”.האלברשטאם, היא משפחת הרב מצאנז. אל קברו של הרבי היו מגיעות רכבות של עולים לרגל. מצד אמא הייתי קשור למשפחת לנדאו, משפחת רבנים מפראג של המאה השמונה עשרה. אחד מראשי המשפחה היה “הנודע ביהודה” לנדאו. משפחה המאחדת את שתי המסורות הייתה בבחינת נס.

החסידים שהשתלטו על האזור הסתכלו על המתנגדים בחשדנות. הם חשבו כי הם סוכנים של ההשכלה. אני נולדתי באושביינצים – המקום שלידו הוקם מחנה ההשמדה בימי מלחמת העולם השנייה. מדי פעם הייתי מקבל הזמנות להגיע לכנסי החסידים ממשפחתי אך לא עשיתי זאת. כשמלאו בר-מצווה לאחד הבנים של הרבי בירושלים הוזמנתי יחד עם אשתי ובאנו. זה היה טקס מפואר. הרבי חבש השטריימל. קיבלו אותנו בחמימות.


שמואל הדס



בקן של גורדוניה אין צֶלֶם

החלטנו להקים את קן גורדוניה. העיירה הייתה תחת השפעת הרבי מבעלז. קמה שערוריה: גורדוניה?! החלו מאמצים לחיסול הקן. מפלגת ההתאחדות תמכה בנו, גם הציונים הכלליים. הצטרפו בנות לתנועה. שוב הייתה שערורייה. הרב המקומי הטיף בבית הכנסת וכל הרחוב החרדי בא לתקוף את הקן. נעלנו עצמנו ואמרתי לרב: רב, לא נכנסים פנימה. היה שם ראש הקהילה מטעם השלטונות. הוא ניגש וביקש להיכנס. הכנסנו אותו. מצא ספר תנ"ך, ספר על ארץ ישראל, תמונה של הרצל, תמונה של גורדון. “אין כאן ‘צלם’. אפשר להירגע”. אני הייתי בן שמונה עשרה.


שמואל הדס, זיכרונות


מבקשים סרטכיפיקטים לעלות ויורדים מן הארץ
חיותה נסעה לקונגרס הציוני. כל הדרך מלווה אותה תחושה שאין הד.
מתנפלים עליה ומבקשים סרטיפיקט והיא לא יכולה לתת. היא מסתובבת
בין החוגים השונים ומגיעה למסקנה כי החוג הטוב ביותר הוא של
גורדוניה. לא נראית תקווה בשטח. יש כאב עצום ותחושה של אכזבה מן
הציונות. הרוויזיוניסטים מתאוננים על הממסד שלא מאפשר עליה אלא
לחלוצים. התרבות הסאלונית מנצחת. ףהיא פוגשת את בני הארץ
והעולים החדשים שהפליגו לחו"ל, לא כדי להביא את בשורת הארץ אלא
משום שנגמר להם ממנה. היא נקראת לנאום נאומים ציוניים אך הדבר
מתרחש בתוך נשף, עם תזמורת. לא מהאזנה ציונית
על פי רשימות חיותה

דוקטור למשפטים מנקה חדרי רווקים

עשיתי דוקטורט במשפטים באוניברסיטה של פרייבורג. ב-1934 עליתי והגעתי לדגניה. עבדתי זמן רב והחלטתי לעבור לכפר יחזקאל. מרים שיאון שגרה אתי בחדר שאלה אותי מה העניין, למה אני אורזת? עניתי לה שהשנה שלי נגמרה ואני עוברת לכפר יחזקאל. היא התעניינה אם דנו עלי ואם כבר החליטו משהו ואמרה לי שאלך לשאול. קיבלתי את העצה שלה ושאלתי אם קיבלו אותי, ואז נודע לי שהתקבלתי כחברה בדגניה א'. ידעתי כי יש לי בעיות בעבודה אך קיבלו אותי ונדרתי כי מעתה לא אוכל אשכוליות טובות, רק פסולת. הזדהיתי עם הוותיקים. אהבתי את המזיגה המופלאה של ערנות רוחנית ועבודה גופנית עם ההסתפקות במועט. עניינם בקריאה ותבונת כפיהם, ידיעתם היסודית את המורשת היהודית ומאבקם העקשני לקליטת העלייה. כתבתי הביתה שקיבלו אותי לחברות ואמא שמחה. אחרי נדודים בעבודות שונות עבדתי עשר שנים ב“חדרים”. ניקיתי את חדרי הרווקים. במיוחד התמחיתי בניקוי בתי השימוש. ד"ר שפירא היה תמיד מספר על הדוקטורית למשפטים המנקה בתי שימוש.


יעל פרנקל, זיכרונות



בהכשרה

יצאתי להכשרה. ארזתי את המזוודה ויצאתי. זה היה במקום של כרם. כרם ליין. השטח היה גדול מהמשק פה. היו בהכשרה מאה חלוצים ומאה איכרים רוסים. נתנו לנו אולם אחד גדול, סדרו מיטות קרשים אחד על יד השני וכך ישנו. החיטה שם הייתה זולה אך אנו היינו צריכים להסתפק בלחם תירס. שבע שנים הייתי בהכשרה. נדדנו מעבודה לעבודה. בעיר. בתעשייה. בוורשה הייתה קומונה של שליחים. עבדנו בטחנת קמח, בתפירה, בבתי חרושת גם כאקונומית. בקור הכי גדול היינו הולכים לחטוב עצים. שליחה אחת אמרה לי: תעזבי את זה. אל תחכי שיחליפו אותך. היטלר יחליף אותך. אז עליתי. זה היה במרץ 1938.

ללא חתימה


הלוך ובכה
הברחתי את הגבול ברכבת מריגה לפולניה כדי לעלות ארצה. ליוותה
אותי לתחנת הרכבת כל המשפחה. התמונה שאני כבר ברכבת, והרכבת
מתחילה לאט לאט לזוז, פני צמודים לחלון, העינים מלאות דמעות וכל
בני המשפחה מתקדמים יחד עם מהלך הרכבת, הולכים ובוכים.
חנן בלקינד, זיכרונות.

משנים עשר נשארו שניים

הגענו חצי שנה אחרי הגאליצאים. שנים עשר בעלי מלאכה. נגר, מסגר, חשמלאי (אני). היינו חבורה תוססת למדי. כשהיה צריך לקבל אותנו לחברים קיבלו רק אותי ואת שושנה. מאד כאב לי. רציתי לעזוב והחלטנו כי זה מה שנעשה. אז החלו הלחצים עלינו שלא נעזוב. שושנה קיבלה את ההחלטה להשאר ואני הלכתי אחריה.

חנן בלקינד, זיכרונות



עשרה מכל גרעין

6,000 סרטיפיקטים חולקו כל חצי שנה לעולם היהודי כולו. פולין קיבלה 3,000. גליציה 1,000. כל תנועת נוער 150–100. לכל תנועה היו כ-10 גרעינים. כך שיכלו לעלות בערך עשרה מכל גרעין. אנחנו קיבלנו שבעה סרטיפיקטים. דגניה הצליחה להשיג עוד שלשה – לחקלאים. הייתי אחד מהחקלאים. כל שנה היינו צריכים להתייצב במשטרה להוכיח כי עדיין אנו משתלמים בחקלאות בדגניה. שלש שנים מאוחר יותר ניתנה לנו אזרחות.

עדה מימון הגיעה לגליציה כדי לבחור פועלות למשק הפועלות. בידה הייתה אפשרות להעניק כמה סרטיפיקטים. שלוש עולות קיבלו את הזכות לעלות לדגניה.



קובץ 7 ג.png

אני לבדי באמריקה, הם יחד בארץ ישראל
התכוונתי להגר לארצות הברית. ערב ההגירה הגעתי למועדון של החלוץ.
אחותי ניהלה שם מסיבה. ראיתי את המסיבה ואת הריקודים וחשבתי. אני
לבדי באמריקה והם יהיו בארץ? ביטלתי את הנסיעה. במסיבה ההיא
ראיתי את חנן.
שושנה בלקינד, ריאיון


הגורדונאים באים

באמצע שנות השלושים קיבלה דגניה השלמה של גורדוניה. בוגרי תנועות הנוער נכנסו לקיבוצים הוותיקים כאשר הוותיקים מהעלייה השנייה כבר נשקו לשנות החמישים שלהם. חלק מבני הקבוצות עזבו. מצבם הדמוגרפי של הקיבוצים היה בכי רע. מצד אחר, חלוצים רבים לא מצאו מקום קבע והתפזרו לכל עבר. מחנות החלוצים במושבות לא הבטיחו המשך. הלחץ הכפול של צורכי היישובים הוותיקים ומצוקת הנדודים של החלוצים הוליד צורך להכניס חברי תנועות נוער לקיבוצים הוותיקים. המהלך לא היה פשוט. בכל המקומות שהדבר קרה היו עימותים. חברי הגרעינים הצעירים היו יותר מאורגנים והאמינו בארגון. במשך שנים הם היו תלויים בממסד הבוגר, שהעניק חינוך, ארגון פוליטי, ולא פעם היה הגורם בבחירת החלוצים שעלו ארצה ברישיונות העלייה המעטים. החלוצים אמנם קיימו דמוקרטיה, אך גבולותיה נתחמו בברור על ידי התנועה הפוליטית.


גורדוניה בארץ מתרחבת
הקבוצות שלנו עומדות כעת בתקופה של התרחבות וגם ביצור ניכר.
בעלייה האחרונה הגיעו אלינו קרוב לשמונים איש והודות לה התמלאו כל
הקבוצות הן באנשים והן בכוחות מדריכים. כרגע קבוצה א' בחדרה מונה
כבר 50 איש, קבוצת רומניה 40 איש, נוסף לזה נמצאת קבוצה ברחובות
המונה 45 חברים, ועכשיו עברה הקבוצה הרביעית לנס ציונה והיא מונה
קרוב ל־40 איש… מצד המפלגה בארץ (“הפועל הצעיר”) אין תמיד
הערכה נכונה של תנועתנו מפני שאין אצלה הבנה לאופיה העצמי של
תנועת הנוער. בתנועתנו אנו בזמן האחרון מתבלט דווקא הרצון לפתח
את ההרגשה העצמית של התנועה ודווקא זה נפגש באי רצון מצד
מנהיגות המפלגה.

הבשלות הנפשית של האנשים, המחירים הגדולים ששילמו, החלומות הפוליטיים הקודחים במצב שנראה כמתדרדר במהירות, עמדו בסתירה לרוחב האופקים ורוחב הזמן של החקלאי הוותיק. תנאי הנדודים והעוני, הקרבות על ימי עבודה והביקורת המתמדת של הקומוניזם ושל הימין הפכו את החלוצים הצעירים למעין בעיה עבור החלוצים המבוגרים. אלה עסקו בחינוך ילדיהם, בקרב מול דלות מתמשכת, וחששו שמא העמידה בלחצי היום יום, השִגרה והתביעות המשקיות מביאים אותם לאי הבנה עם הצעירים החולמים על הגשמת חזון נעלה עם ארגון יעיל.


הצעירים חשו כי רק הנבחרים ישרדו ומתחו על חבריהם ביקורת חמורה. בראשית שנות השלושים לא היה ברור כלל כי האנרגיה הזו תמצא פורקן בהקמת יישובים חדשים. היכולת להקים יישובים חדשים הייתה מוגבלת, והממסד חש כי ההתיישבות עלולה להתדלדל מכוחה. עם זאת היה ברור כי בלי עלייה והתיישבות הסיפור הציוני נתון בסכנה. צל ההצלחות הגוברות של הפאשיזם והנאציזם באירופה רק הגביר את המתח הפנימי.


דגניה עמדה בפני הצורך לקלוט את אנשי תנועות הנוער. גורדוניה הייתה המועמדת הטבעית. בחולדה, בירתה של תנועה זו, הייתה מגיפה והיה צריך לשלוח את האנשים למקומות חדשים. המסורת של דגניה הייתה כי הקבוצה היא למעטים. גורדוניה הייתה תנועה גדולה ומספר החלוצים שביקשה לשלוח היה גדול. דגניה נבהלה והגבילה את מספר הבאים. הגורדונאים שהגיעו מגליציה נשרטו מהעצירה הזו. הם לא ישכחו אותה כל ימי חייהם.


לא מצאנו את נימוקי הוותיקים ואיך הם עשו זאת, אך אנו יודעים כי כל הקיבוצים שקלטו אנשי תנועות נוער היו במתח רב. בעמק הירדן נקלטו בוגרי תנועות נוער בדגניה ב', בכנרת, בבית זרע ובאשדות יעקב. תהליך זה היה מאיים. הוותיקים החלו לחשוב כי מול זרם זה שמשנה את הנוהגים שגובשו, על ותיקי כל העמק להתאחד. מצב זה תרם לחזונו של קדיש לוז בדבר הקיבוץ האזורי, “הגוש”, מה שהתגבש יותר מאוחר כמועצה אזורית עמק הירדן.


כניסת גורדוניה לקבוצה השפיעה לאט-לאט. היה מי שקרא את הצלקות כביטוי לצמיחה של חיים, אך היה גם מי ששפט את המציאות החברתית על פי תביעתו ליצור ברית, להיות חלק מחזון. מה שנראה לחלק מהחברים תוצאה של עושר החיים והריבוי ההכרחי הנוצר בהם, נראה בעיני חלק אחר כחוסר שליטה ובלבול הנובע מתוך חולשה. בעיני בני הקבוצה נראו אנשי תנועת הנוער דוגמטיים, בעיני אנשי תנועת הנוער נראו הבנים כמעשיים מדי ולא בוערים באש הרעיון המהפכני.



קובץ 9 ג.png



בין גורדוניה ל“נוער העובד”

אנשי תנועות הנוער בגולה חלמו לראות בצמיחה של תנועת נוער ישראלית שתמשיך את דרכה של תנועת הנוער שהכירו והאמינו בה. גם גורדוניה וגם השומר הצעיר הצליחו במאמצים רבים להקים תנועות נוער משלהם בארץ. הן התקיימו בצד תנועות הנוער הארץ-ישראליות שקמו ללא זיקה עם תנועות נוער בגולה – “הצופים”, “המחנות העולים” ו“הנוער העובד”. עם האיחוד עם דגניה ועם חבר הקבוצות תבעו אנשי גורדוניה כי דגניה תכניס את ילדיה לתנועת גורדוניה בארץ ישראל. זה נראָה להם טבעי. אם דגניה קשורה לתנועת נוער זו וקולטת אותה, שולחת אליה שליחים – איך זה שבניה לא יהיו חלק מהתנועה? ותיקי דגניה והרחובותים אנשי העלייה השלישית התנגדו לכך. הם ביקשו לשמור על הקשרים עם “הנוער העובד”. “הנוער העובד” סימל עבורם את הכניסה לזרם המרכזי של תנועת העבודה.



נישואי תערובת

פנחס לוביאניקר (לבון) ביקש לארגן את תנועת גורדוניה בארץ ישראל. אי אפשר שתהיה רק תנועה בחו"ל. הוא חשש שהמדריכים שעלו ארצה לא ימצאו דרך אל הצברים. כשגילה לוביאניקר שבדגניה יש בוגר תנועת הנוער הישראלית, חבר “החוג הזקן” שהקים את תנועת ‘המחנות העולים’, הגיע לדגניה לגייס את אהרון קרפוביץ (תבור).


אהרון היה איש מקווה ישראל שעסק בגידול דבורים. היה לו קשה לעזוב את דגניה כדי להתחיל בהדרכה. הוא הגיע לתל אביב עם נחיל דבורים שעורר את סקרנותם של הילדים. נחיל הדבורים סייע לראשית קן גורדוניה. כניסת גורדוניה לתל אביב הדאיגה את ‘הנוער העובד’. ישראל גלילי מנהיג “הנוער העובד” קרא לאהרון לשיחה שארכה כמה שעות לשכנעו אותו כי אסור לפלג בין התנועות. עם שובו של קרפוביץ לדגניה עלתה השאלה האם יש להקים את גורדוניה בעמק הירדן, במיוחד בקיבוצים שהיו קשורים עם התנועה. בימים ההם דיברו על איחוד חבר הקבוצות ואירגון קיבוצי גורדוניה. אהרון נקרא לארגן את גורדוניה בעמק הירדן. אך בבית הספר האזורי כבר פתחו את השערים לחברת דגניה ב‘. נחמה (חפץ) שעטה על סוס בין הקיבוצים השונים וארגנה את הילדים לנוער העובד. אנשי גורדוניה החליטו לדבר עם המדריכה ולשכנעה כי דגניה קשורה עתה עם גורדוניה. נחמה טענה כי לכל ילדי העמק צריכה להיות תנועה אחת, ש’הנוער העובד’ היא תנועת הילדים העובדים בארץ. בין המדריכה נחמה לבין אהרון חבר גורדוניה ניטש ויכוח שנמשך לילה שלם. אף אחד לא השתכנע. למחרת איש גורדוניה ביקש שיחה נוספת עם מדריכת ‘הנוער העובד’. היא טענה כי אין להם על מה לדבר. אך הוא בא כבר לדבר עמה על עניינים אחרים. אלו היו נישואי תערובת בין גורדוניה ל“נוער העובד”…



בני הקיבוץ לא הסבירו פנים

ברטה לא יכלה לסלוח לוותיקים שלא קיבלו את הגורדונאים כשווים ולעתים פשוט לא רצו לקבלם. היו כמה חברים ותיקים עמם היה קשר עמוק, כמו מרדכי וינר ואחרים, אך בני הקיבוץ הבוגרים לא הסבירו פנים. ברטה גנני מגורדוניה הייתה פמיניסטית. היא יצרה קשר עם הוותיקות ובמיוחד עם חיותה בוסל ומרים דויטש שהיו בהחלט פמיניסטיות. כפמיניסטית היא מרדה נגד ההורים ובאה לדגניה, שמרה על שם המשפחה, התעקשה לשמור על הגורן.


חוה גנני, ריאיון


מתגוללים

ביובל החמישים לדגניה כתבה יונה בן-יעקב על המילה “מתגוללים” שהכניס בעלה יצחק בן-יעקב. בטיול להתבשמות מהנוף של משפחתם הוא גילה מעדרים וקלשון שנותרו בשדה. באותו לילה התקיימה אספה על התקציב והדפיציט. יצחק סיפר על טיול הטבע והפרחים שהיה לטיול הכלים המתגוללים. האספה על הדפיציט הולידה את השימוש במילה מתגוללים. לאסוף את הכלים המתגוללים הייתה משימה של ילדים ומבוגרים.

על פי דברי יונה בן-יעקב


בין ירדן לכנרת
היינו עוברים את הגשר והולכים לחוף הכנרת, שהיה יותר רדוד. היו שם
גושי סלע, יסודות של גשר עתיק ושיח אברהם עם הריח האופייני. היינו
מתרחצים בתעלות ההשקיה ובאקוודוקט. נכנסנו במקום מסוים והיינו
נסחפים עם הזרם עד דגניה ב'. אני זוכר את השחייה בירדן. היינו
עוברים את הירדן ומתרחצים בכנרת בצד השני, במקום שעתה משטרת
החופים. התקיימו שם תחרויות שחייה וכדור מים…

שיחה עם עצי הוושינגטוניות

תנחום מקיים שיחה פומבית עם עצי הוושינגטוניה הגדלים על יד חדר האוכל הישן. אלו העצים הראשונים שניטעו על ידו בקיבוץ. הוא מנסה לעכב את צמיחתם אל על. הוא

קובץ 11 ג.png

חושש שהרוח תסחוף אותם. אך בעצם מנסה לברר עמם מה קורה לקבוצה. “התזכורנה ימי ילדותכן והמזון לא הספיק. שלחתן יונקותיכם עמוק עמוק בתוך הקרקע, לחפש מזון ומים. אף אנחנו כך. עתה אתן עולות עלינו. אתן שומרות על סוד חיינו”. מה חיינו עתה? נבוך אני ולא אדע: הנשמרת הקבוצה שלנו בטהרתה השמורה עוד בלבבות האהבה בין העץ והאדם, בין האדם לאדם כבימים ההם?

על תנחום תנפילוב, ומשלו


מה אתה רוקד?
הלכתי לישון ושמעתי שהתחילו לרקוד. ירדתי מן העלייה והצטרפתי
למעגל. יש שהייתי שואל אל עצמי: מה אתה רוקד? ועונה: אני בונה את
דגניה. אני בונה את הארץ.
אהרון הורוביץ, שנות השלושים, “טעם ראשונים”

עוד לא אבדה תקוותנו, ערבים ויהודים

מי לא יודע על פעולותיו של האיש היקר חיים (שטורמן). כמה מן האמת יש בשם של חיים. יומיים לפני האסון נפגשנו יחד באחת מערי הארץ. עמדנו באחת הסימטאות, חיים החזיק תיק מקופל מתחת לזרועו השמאלית. הוא עמד כשאחת מרגליו על המדרכה ועמידתו אלכסונית, שוחחנו על עניינים שונים. מסרתי לו על מצבנו בחניתא והסביבה. מי יודע כמוני כמה חרד היה חיים לעלייתנו לחניתא. לפני עלייתנו הורה לי איך לנהוג בסביבה שפעם עבד בה. מה יהיו היחסים בינינו לבין השכנים. לא פעם ביקר אותי בחניתא. עברנו על מצבנו בארץ, בעמק ובגליל, בשומרון ובחניתא. הוא חי את חיי כל פינות ההתיישבות החדשה. מעטים ידעו את פעולותיו. התעניינותו בשאלת יחסי השכנות הייתה אחת השאלות העיקריות. והנה באותו יום נפגשנו ופתאום מאחרינו ערבי עם כפייה. הוא התגנב אלינו ובשתי ידיו עצם את עיניו של חיים. ברגע הראשון הופתענו. אבל זה היה ערבי מכר טוב לחיים ולי. עבדנו יחד הרבה שנים. הערבי התבייש לפנינו בכפיה שלו. תמיד נשא תרבוש ופתאום כפייה על ראשו. חיים שאל האם אינך מתבייש בזה. הערבי שקע במחשבות ותשובתו קצרה: הזמנים קשים יה חווג’ה חיים. הוא היה נרגש מאד ובאמרו אתה יה חיים כשאני רואה אותך הנני חושב שעדיין לא אבדה התקווה שערבים ויהודים עוד יחיו יחד… חיים בצחוק קל על פניו אמר: יה חביבי ידידינו היקר אני בוטח באלוהים ובערבים, ואלוהים יעזור שהמצב יעבור ונפגש ונשוחח על הימים הקשים שעברו עלינו…

יוסף פיין, 1938


נקירה פנימית
איזה נקירה פנימית, כמו אצל אפרוח המנקר בתוך קליפתו. היספיק
לשבור אותה או שיגווע בתוכה.
דוד גלעד, יומן

עם ערבים

הליכה לצמח שם היו טווים צמר, הנפחיות עבדו, השוק היה מרהיב ובו סוכריות צבעוניות וגושי חלבה, מאוויים לנפש. רכבת צמח הייתה מביאה לנו בשורות רחוקות. פגישות עם ילדי צמח הערבים היו עניין של יום יום. ילדים ביקרו איש את רעהו וגם רבו לא מעט. בכפר היו צופים ערבים. היו להם דגלים ומקלות. במשחק כדורגל אחד של נבחרת דגניה נגד נבחרת צמח, מוכתר צמח בעט את בעיטת הפתיחה, בעיטת הכבוד. ערבים היו עוברים בלילות עם שיירות גמלים. האחרון עם פעמון היה מצלצל לחמר, כדי שמוביל השיירה ישמע וידע שהשיירה בסדר. היה גם דייג אבו מסמס שאסף עתיקות, שמר על סירות המשטרה הבריטית וסירות שהביאו זיפזיף מסמרה.

משה אשל, זיכרונות



ימי משימה    🔗


שיתוף בין קיבוצי


כן, כל רעיון גדול מופיע פתאום. אני אתברך בזה שאחרי עשרים וארבע שנות קיומנו כקבוצה, נרחיב צעד, נפרוש יריעת חיים שיתופית אחת על פני העמק שלנו כולו. אתם טוענים שאין מוכנים לכך? הלא כה טען אבא שלי כלפי! מי נתן לנו את ההכשר והסמיכות שנוכל אנו לחיות חיי קבוצה עשרים וארבע שנים רצופות? אנו צריכים לעשות!

היינו ראשונים ביצירת קבוצה, נהיה ראשונים ביצירת דבר יותר גדול, אזור שיתופי בחיי יצירה. אך בל ניצור תנועה מיוחדת, נתרחק מפוליטיקניות, נהיה בתנועה בה אנו חברים. ניתן אנשים לשירות התנועה, אך בל ניצור תנועה מיוחדת, שמשמעותה פיצול. על ידי האיחוד השיתופי הזה נטהר את האווירה. והלא היו כבר חיכוכים קשים בין קבוצותינו בעמק הזה בגלל קרקע, בגלל אינטרסים כלכליים. בשבילי הדבר הזה הוא חזון, אך בידינו להפוך אותו למציאות חיים רוטטת. בל נשאל אם אנו מוכשרים לכך. נחליט שאנו רוצים בכך. וזה יקום!


תנחום תנפילוב, תרצ"ד (1933)



חומה ומגדל

בשנת 1936 פרצו המאורעות או המרד הערבי. התנועה הנאצית בעולם הלכה מחיל אל חיל. זה העניק רוח גבית ללאומנות הערבית המכוונת נגד היישוב היהודי בארץ. עליית הרבים, במיוחד מיהודי גרמניה, עוררה פחדים אצל הערבים והם חשבו כי מרד לאומי יוכל לחולל מהפך. המרד היה מכוון נגד הבריטים והתכוון לבטל את הצהרת בלפור. התשובה היהודית למרד הייתה פיתוח מואץ של נקודות יישוב חדשות. הבריטים, שביקשו ביטחון, תמכו בפרויקט. הם מימנו את שמירת המקום על ידי נוטרים, דאגו לסלילת דרך. היישובים הראשונים שהוקמו בשנת 1936 לא הוקמו בשיטת חומה ומגדל כפר חיטים וכפר מכבי, אך עליית תל עמל, היא ניר דוד, כבר נעשתה בשיטה שלימים הייתה לסמל, לאתוס מחייב.


אדמות צמח, שהיו אדמות סולטן, נמסרו לאנשי צמח ואלו מכרון בהדרגה ליהודים, אם בדרך ישירה ואם עקיפה. יישובי העמק רעבו לאדמות אך היו צריכים להחליט, האם להוסיף אדמות לקיבוצים הוותיקים או להקים יישובים חדשים. בעקבות משבר בקיבוץ של אנשי השומר הצעיר ס.ס.ס.ר שישב בחצר כנרת, הוחלט לתת לו אדמות כדי לרכז את חבריו במקום אחד. זו הייתה “הנקודה” של אפיקים.


כל חלוקת אדמות מחודשת העלתה מחדש את השאלה כמה יישובים יהיו בעמק. בשנת 1937 הוקמו שער הגולן ומסדה. עין גב הוקמה במזרח הכנרת וגינוסר הוקמה על אדמות פיק"א בצפון-מערבה. כל אלה במסגרת חומה ומגדל. ההחלטה להקים את הנקודות החדשות נבעה מהכרעה פוליטית בעיקרה. הייתה תחושה כי יש למצות את הכוחות החברתיים המתגבשים בקרב בוגרי תנועות הנוער וחברות הנוער כדי לבנות התיישבות שתוכל לענות על האתגרים שהחלו להסתמן כבר אז, במיוחד לנוכח רעיון חלוקת הארץ. רעיון זה הועלה באופן רציני בוועדת פיל הבריטית שבאה לחקור את מאורעות 1936 ולקדם פתרון בין היהודים לערבים.



חניתה ודגניה


חניתה הייתה סמל למעשה ההתיישבות הגדול של חומה ומגדל. להקמתה נלוו תככים בין מעצמות, במיוחד צרפת ואנגליה, היחסים הסבוכים בין קבוצות שונות בדרום לבנון, ומשא ומתן עם ממשלת לבנון. הייתה מעורבת בכך המחלקה הערבית בסוכנות היהודית. לא חסרו גם חשבונות סיעתיים פנימיים. בן גוריון היה נחוש לא להעניק נקודה כמו חניתה לאנשי השומר הצעיר שנחשדו בפזילה לאתגר הגדול. הוא ביקש מועמדים אחרים למעשה הנועז.

בשני עניינים נגעה דגניה לסיפור חניתה. בין מייסדי חניתה היו בני נהלל, ביניהם בנים של חברי דגניה לשעבר. לדגניה היה סיפוק גדול מכך שבני נהלל פרשו מן המושב והקימו בגבעת שימרון ליד נהלל יצירה שאמנם הייתה בלתי מוגדרת, אך דמתה לקיבוץ. לחברי דגניה היה זה מעין צדק פואטי אחרי הפילוג הישן. עליית בני נהלל וחבריהם לחניתה עוררה התרגשות גדולה בדגניה. את מבצע העלייה על הקרקע ארגן יוסף פיין, חבר דגניה. איש בעל תושייה משקית שהיה מעורה היטב בעולם הערבי, כבן מטולה וכמוכתר דגניה פיין לקח על עצמו את עניין חניתה בכל להטו, כישרונו ומסירותו. אמנם היה צעיר ונלהב, אך גם מנוסה ומעורר אמון. העלייה הייתה מפעל גדול ופומבי, שהיה יכול להיגמר בהתנגשות גדולה. חבורות ערביות מתנגשות נלחמו על השליטה בכפרי הסביבה, מעין מלחמת אזרחים ערבית בתוך לבו של המרד הערבי. המשטרה הבריטית ניסתה לעמוד עם היהודים עד גבול מסוים, לנצל את המתח כדי להגביר את השליטה. יוסף פיין האמין כי ניתן להגיע להסדר מקובל על כולם, בזכות הכוונה הטובה ובזכות ההבנה העמוקה של התרבות הערבית. היה נחוש לא לסגת מפרויקט ההתיישבות בחניתה, אך גם חתר לפייס את השכנים. הוא הצליח בשני הדברים. דווקא באזור זה רווי המתח השתרר שקט, בעוד בפינות שונות בארץ נמשכה סערה. פיין לא היה איש סיעתי. הוא זכר כי לעתים קרובות מתבלבלים היצרים המפלגתיים עם האתוס הכללי. הוא ראה את הקמת חניתה בהקשר רחב וחשב שגם לאנשי השומר הצעיר יש למצוא באזור את הסדן שלו היו ראויים. הוא נלחם למען עלייתם לאילון של השומר הצעיר כמו שנלחם להקמת מצובה של חבר הקבוצות, משום שביקש להקים במקום גוש התיישבות גדול.


אבא טרוד למען המולדת
מוטיק והרצל יקיריי,
מוטיק בטח קיבלת המתנה על יד אבא שהבטחתי לך מזמן רב.
לא בי האשמה שלא מילאתי הבטחתי לך תיכף.
זו אשמת אבא שלך ואם נרצה נאמור כי גם אביך איננו אשם.
כידוע לך הנו טרוד במלאכת הקודש שלו בייסוד יישוב חדש.
תדע לך כי זו זכות גדולה עבור האבא שלך ובעד כל המשפחה.
בזה הנני רוצה להשקיט את תרעומתך על אבא של,
ובפרט את תלונתך עלי שאני הוא הגורם לזה.
אמנם אני מודה שאני הייתי גורם גדול לזה שאבא
קיבל עליו את העבודה הזו אבל איני מתחרט ואני גאה
על כך שאחד ממשפחתנו לא יתחרט על זה
ושהוא יגמור את תפקידו וישוב הביתה
אליכם אם ירצה השם בשלום.
אבא שלך סיפר לי כי עוד מעט תהיה בר־מצווה
ואתה רוצה שאקנה לך טלית ותפילין,
גם את זה אני מבטיח לך למלאות אם ירצה השם…

לצאת מחר לפעולה


לכבוד דגניה א'


אני מבקשכם מאוד לקבל עוד היום החלטה אשר תחייב את הח' יוסף פיין להיענות לדרישתי ולצאת לעבודה אשר השעה מחייבת אותה. כל יום דחוי הוא פשע של אי ניצול מלוא האפשרויות לחיזוק עמדותינו והבטחת קיומנו שיכול להתנקם בנו קשה. אין עתה הזמן לעשות אקספרימנטים עם אנשים שאין להם ניסיון מספיק. אנו דורשים איפוא מקבוצתכם שתשחרר מייד את יוסף פיין לשם העבודה הדרושה. אנו מבינים את כל הנימוקים המונעים את יוסף פיין מלהיענות ואותכם מלחייב אותו, אולם הזמן והתפקיד אינם מתירים להתחשב כיום בנימוקים אלה. אני מעז לומר כי אם יוסף לא ישוחרר ממחר לעבודה שבואו נדרש לה, תקבלו עליכם אחריות גדולה. ההחלטה שנתקבלה באסיפתכם להטיל על יוסף להכניס חבר אחר לפעולה, אינה עונה לתביעה שלנו ולצורכי הפעולה. אני חוזר ומבקש לחייב עוד היום את יוסף לצאת מחר לפעולה שבואו נתבע לה.

בב"ח,


אליהו גולומב 12.7.1944



חברת “אווירון”

איש דגניה, יצחק בן-יעקב היה עסוק באותם ימים בהקמת מועדון לחובבי טיס בעמק, שאף הפך לחברה בשם “אווירון”. זה היה חלק מההכנות המלחמתיות של היישוב. היה ברור כי יש להקים תשתיות למה שיתפתח בעתיד כחיל האוויר. מבחינת היקפו זה היה ניסיון תמים. ההתחלות המינימליות הללו אותתו על כיוון שהתגלה במלוא חשיבותו כעבור שנים. בן-יעקב נבחר לתפקיד בגלל יוזמתו, היקף אחריותו, והיותו קשור חברתית לאנשים שהבינו מהו מפעל רצוני וכיצד לרתום אנשים לחזון.



לכבוש את הים או להישאר בדגניה


הנוער העובד עמד להקים את קיבוץ שדות ים. הם דיברו על כך שצריך לכבוש את הים, להיות דייגים. אנחנו, בני דגניה, היינו אנשי ים. ידענו לשחות, הייתה לנו קבוצה של כדור מים. הם התחילו להשפיע עלינו שנלך אתם. היו לנו שיחות וּויכוחים האם אנחנו צריכים באמת ללכת ולהצטרף או להישאר ולהמשיך את דגניה. בסוף החלטנו שזה לא חוכמה להתחיל ולעזוב. צריך להוכיח שהקבוצה קיימת: נכנסנו כולנו לחברות בדגניה.


הדסה בוסל



קובץ 15 ג.png

1939 – התנועה הקיבוצית בלב ויכוח


שנת 1939 הייתה שנה סוערת. המלחמה הייתה באוויר. אמנם המאורעות הסתיימו, אך איש לא ידע אם לא יתחדשו מעשי האלימות. הנאצים היו בתוך מסעות הצלחתם הדיפלומטית. ביישוב ויכוחים חריפים בשאלה מה צריך לעשות. מצד אחד היה פיתוי גדול להזדהות עם רוסיה הסובייטית, המדינה שהבטיחה כי היא סוציאליסטית. אך רוסיה לא הראתה כל סימן כי תקבל לזרועותיה את הציונות. הקומוניזם לא הכיר בציונות ותבע נאמנות מוחלטת. מצד אחר, רבים נסחפו אחרי הכריזמה של הפאשיזם, הרומנטיקה שבו, הרטוריקה, פולחני הכוח והצבא, ארגון ההמונים והמשמעת. גם כשהבינו עד כמה הנאציזם מסוכן לעם היהודי.


העולים הרבים שהגיעו מגרמניה ראו עצמם מומחים לגילוי סימפטומים מסוכנים שהגיעו לכאן מהטוטליטריות המשתלטת. באותה שנה היו הקבוצות תחת רושם הביקורת של ברל כצנלסון על פילוג התנועה הקיבוצית. הוא דיבר על הצורך באיחוד. דבריו הופיעו בספר שפרסם על ויכוחי האיחוד. במועצת הקיבוץ המאוחד בנען הוחלט לאחד את התנועה הקיבוצית. המנהיגות המסורתית של הקיבוץ המאוחד ראתה בהחלטה ניסיון לפגוע באחדות התנועה והפולמוס היה גדול.



קיבוץ חדש?


גדעון ברץ, בנם של יוסף ומרים, בכור בני דגניה, הצטרף בהתלהבות לחבורה קטנה של 40–30 איש שהצטופפו סביב פרופסור פרנץ אולנדורף, תלמידו של מקס פלאנק, מגדולי הפיסיקאים של המאה העשרים. אולנדורף הגיע ארצה והיה לאחד האנשים המרכזיים בטכניון, פרופסור להנדסת חשמל שעסק הרבה בענייני חינוך יהודי, המציא מכשירי שמע והגה בחברה חדשה. החבורה עסקה בתכנון החברה החדשה. לרודולף שטיינר הייתה השפעה גדולה, אך נראה שהגורם המכריע היה מרטין בובר. החבורה חיפשה דרך ליצור את הקיבוץ החדש. היא גם חיפשה גשר אל גנדי בהודו, וכמו מרטין בובר ביקשה לשכנעו בצדקת דרכה של הציונות. גדעון ברץ תרם כנראה מהידע שלו על הקבוצה. הביקורת על הקיבוץ לא הייתה ביקורת של שבירת כלים אלא של חיפוש אלטרנטיבה.


החבורה תמכה באיחוד של כל התנועות הקיבוציות, אך גם ניסתה לבנות לעצמה דרך חדשה. זו הייתה קבוצה לא פוליטית, רוחנית, שמחפשת את היחיד ולא את האינטימיות, או המשק, או את המפעל הפוליטי הגדול. קבוצה המבקשת ומגייסת אנרגיות רוחניות בתקווה להשיג את האדם החדש, את היחיד שאינו כפוף למבנה, למפלגה או לצורכי הכלכלה. היא קראה לעצמה פעם “המשמרת הצעירה”, פעם “הקיבוץ החדש”. אולנדורף, נתן את החסות הרוחנית. מרדכי פלינט, גדעון ברץ ויצחק תבורי הפעילו את החבורה. תהליך ההקמה היה נלהב. הם חשבו להקים יישוב בשיח' אברק ואחר כך על יד כפר עטה. אך כשהרעיון הבשיל פרצה מלחמת העולם השנייה.


אמנם בראשית המאורעות הם כתבו זה לזה מכתבים החושפים את חרדתם מפני הלכי הרוח הלוחמניים והלאומניים שבכל מלחמה, אך לאט-לאט שיתקו התותחים את המוזה. חברים שכבר התכוננו לעלות להתיישבות מצאו עצמם לפתע בפני שתיקה רועמת של המארגנים. בדצמבר 1939 הודיעו לחבריהם שעקב האירועים עליהם לדחות את ביצוע החלום הכל כך חיוני עד שתעבור המלחמה. גדעון ברץ התגייס לצבא הבריטי.



מצע הקיבוץ החדש

הדורות הראשונים הניחו את היסודות. הם יצרו יש מאין; הם הקימו בתוך הים הגדול של החברה והמשק הקפיטליסטיים איים נפלאים של קומונות חופשיות החיות חיי אחווה ושיתוף; הם חוללו את המהפכה הכבירה בחיי הנוער העברי, הוציאוהו מחיק הניוון של החיים הזעיר בורגניים והעלוהו לשביל ההגשמה הסוציאליסטית-פועלית, ובזה סללו דרך לרבים.

עד כאן ההקדמה ההופכת את הקיבוץ החדש לחלק מן המסורת הקיבוצית. נציין עתה מה רוצה הקיבוץ החדש לחדש:


וזהו הראש והעיקר של כל הבעיה. באם האדם בקיבוץ ימצא את סיפוקו, באם הפרט בקיבוץ יידע את ההרגשה הנעלה של חופש וחדוות יצירה, האם ירגיש הפרט שחייו בקיבוץ הם באמת חיי שוויון ושיתוף – מובטח הוא הקיבוץ בהצלחתו בכל השטחים. יש להגיד בגלוי, שברוב הקבוצות והקיבוצים בארץ אין האדם עומד בראש הדאגות. יש מאמצים לשיפורים משקיים, יש קנאות לרעיון, אולם האדם – יסוד היסודות של כל המפעל – מוזנח הוא. כמה מסירות נפש ואהבה יודע הקיבוץ לגלות בטיפול בילד, כמה מאמצים הוא מקדיש לטיפוח החי והצומח! אולם האדם – החבר לא זכה בכל אלה. והסיבות לכך אינן פשוטות כל עיקר.


והן מלכתחילה היה רעיון גאולת האדם מציפורני הבדידות ומועקת החיים – “הצלת נפש האדם במלחמתו נגד כוחות התוהו” – כדברי צבי שץ, המניע העיקרי ליצירת הקבוצה. הן לכך התכוונו ראשוני היוצרים של הקומונה ורק אחר כך נשתלב רעיון זה, הרעיון היותר רחב של יצירה משקית לאומית ופועלית, “של השתחררות משעבוד כפול: לאומי וסוציאלי”, כדברי יוסף טרומפלדור.


אלה שעזבו את המקדש
ראיתי במשך שנותי בארץ בשורות העובדים את אנשינו בתלבטויותיהם
השונות: מפקפקים, תפוסי אפטייה, כופרים כביכול, בעיקר מיואשים
לגמרי. כל אלה לא איבדו את צורתם האנושית כל עוד החזיקו באיזה
מקדש או שהספיקו להתלות במקדש חדש לפני שהתמוטט הישן. אך
ישנם כאלה שעזבו את מקדשם ואחר לא מצאו. אלה מאבדים את שיווי
המשקל הרוחני, הקרקע נשמטת מתחת רגליהם והם מפרפרים ומתלבטים
באוויר בלי טעם ותכלית. רושם איום עושים עלי אנשים אלה. הטובים
שבהם מוצאים את מפלטם – מי באיבוד עצמי, מי בשיגעון ומי בבריחה
מתוך כל המערכה לתוך הרעש וההמולה של איזה קריה בעולם הרחב.
אין הפקפוקים נוראים אם עוד נשאר המזבח ואפשר עוד להאחז בקרנותיו.
יצחק בן־יעקב ליחיאל לוינשטיין 1939

הגדרת הקיבוץ החדש    🔗


הקיבוץ החדש חותר להגשים בתוך הקיבוץ:


  • אוטונומיה אישית מקסימלית בשטח הרוחני.

  • דאגה עדתית לפרט ולצרכיו.

  • חתירה מתמדת לשוויון לפי הכלל: לכל אחד ככוחותיו, לכל אחד כצרכיו.

  • חתירה מתמדת לגילוי אפשרויות להתפתחות אישית, יצירתה ותרבותה, הן בחברי הקיבוץ והן בילדיו.

  • הספקה עצמית מקסימלית, על ידי הקיבוץ עצמו, קיבוצים אחרים, מוסדות קואופרטיביים או פועליים בלבד.


הקיבוץ החדש לוחם לזכות קיומו בחברה הסובבת, על ידי הטפה ומופת:


  • לארגון פדרליסטי ולאוטונומיה עדתית מקסימלית.

  • לחינוך הדרגתי לקראת שוויון ושיתוף על ידי המרצת הארגון העדתי, קואופרטיבי, מושבי, סינדיקליסטי – מקצועי ואסוציאציוני.

  • להעדפת משטר התלות ההדדית על משטר הכפייה מגבוה.

  • לשיתוף בין מפלגתי מסביב למטרות קונסטרוקטיביות או זמניות חינוך אסוציאציוני.

  • להספקה עצמית על ידי מפעלים קיבוציים וקואופרטיביים.

  • לקירוב לבבות בינלאומי בארץ ישראל על מצע אותם היסודות החדשים שהקיבוץ שואף להגשמתם והחדרתם בחברה הסובבת.


הקיבוץ החדש לוחם לזכות קיומו בתוך התנועה הקיבוצית על ידי הגשמת מצעה של המשמרת החדשה:


  • לאיחוד פדרטיבי של התנועה הקיבוצית.

  • לארגון קיבוצים עירוניים.

  • לארגון קיבוצי ניסיון וקיבוצי מעבר.

  • לקשר קיבוצי בינלאומי.



קובץ 18 ג.png


 

במלחמת העולם השנייה בצל השואה    🔗



סימני דרך – תרצ“ט-תש”ח (1948–1939)    🔗


עם פרוץ המלחמה עלתה בדגניה שאלת ההתנדבות לצבא הבריטי. כיצד להתארגן למשימה זו? בימי הגיוס לגדודים העבריים בסיום מלחמת העולם הראשונה חברי דגניה חשבו כי אסור להתגייס ולעזוב את עבודת האדמה. עתה הבינו כי זו מלחמה שונה וחובה להילחם בנאצים. אולם בהעדר גיוס חובה צריך היה להתנדב. כבשאר הקיבוצים, הוחלט בדגניה כי ההחלטה להתגייס לא תהיה של היחיד בלבד. על הקיבוץ למלא מכסה והאספה תחליט. היו שהתנדבו אישית, ולא תמיד האספה אישרה את צאתם. היו שהתנדבותם נקבעה בהגרלה. אלה שנשארו, חשו עצמם מחויבים כלפי ההולכים.


בשנות הארבעים הראשונות, דגניה, ככל הארץ, עמדה בסימן המלחמה. הידיעות המגיעות השפיעו באופן ישיר על הקבוצה. המחויבות כלפי החיילים המתנדבים מביאה לפרסום מסודר של הקורות בדגניה כדי שהם יהיו מעודכנים. שלחו תצלומים וידיעות, אך הם תבעו יותר: קשר רציף. החרדות מהמצב הפוליטי מסביב הביאו לדיונים סודיים בכל מיני פורומים ודגניה שותפה להם. היו גם דיונים על הנעשה באירופה עוד לפני שהגיעו הידיעות הנוראות. כשאלה החלו להגיע האבל היה גדול. בראשית 1943 הגיעו ארצה ‘ילדי טהרן’ שעברו מרוסיה לפרס עם הצבא הפולני. קבוצת ילדים נקלטה בדגניה. מבחן ההזדהות עם הגורל היהודים היה מאוד ממשי.


משק הקבוצה המשיך להתפתח אך הכל נעשה בצל חרדה גדולה לגורל המשפחות שנותרו בגולה. כל אלה מתחו את האנשים ואת החבורה. היה קשה למצוא את הניב המתאים שיהיה גם ער למצבים וגם מוכן לפעול ברכות, באורך רוח ובמאור פנים כמו שהשדה וגידול הילדים חייבו. הימים הדגישו יותר מכל עת את הפער שנפער בין תודעת המשק המתקדם והולך לבין הידיעות המתרבות על שואת היהודים. על הכול הוטל צילה של אי הוודאות לגבי גורל משפחות החברים והוודאות המתחוורת של גודל האסון.


ב-1941 נחנך בית גורדון בהתרגשות גדולה. עם ההצלחה של צבאות מדינות הברית במדבר המערבי, חזר השפע לארץ והעונה התגלתה כעונת הפרוספריטי בקבוצה. אך לא חלה תמורה ממשית באורח החיים. באופן אופייני נבנה גן ילדים חדש אך בלי ברזל שהיה מתכת אסטרטגית… בשנים הללו התגבש כבר אורח חיים ברור לחברת הילדים. בית הספר גיבש נוהגים ועבודת הילדים התארגנה. אולם הסתירה בין האידיליה החינוכית המאורגנת לבין ריסוקן של אשליות על ידי הדה-הומניזציה בעולם יצרה צרכים של נוקשות, של גיבוש כוח מול כוח. של תביעה עצמית גדולה.


עם גמר מלחמת העולם השנייה הגיעה לדגניה קבוצת נוח"ם (נוער חלוצי מאוחד), חלק מ-800 פליטי שואה שהתארגנו בברגן בלזן ועלו על אניית המעפילים ‘תל-חי’. הקבוצה שהגיעה לדגניה התקבלה על ידי בתיה שלימדה אותם להתרגל לישון על מזרון קש אחרי השינה הממושכת על קרשים. היא הביאה אותם לגורן כדי שימלאו ציפות מזרונים בקש, דאגה לבגדיהם ולימדה אותם לשטוף רצפות. בצהריים לקחה את הקבוצה אליה לחדר כי בחדרה כבר היה מאוורר.


קבוצות נוער רבות הגיעו לדגניה בשנות הארבעים: נוער עולה שהגיע דרך שבדיה ב-1940 והתפזר בקיבוצים שונים בארץ; נוער עולה שהגיע מגבעת עדה והלך לקיבוץ גזר; נוער מתנועת גורדוניה בארץ וגרעין ראשון של תנועת “הצופים” מגימנסיה הרצליה שהקימו יחד עם חברת נוער מעין גב את קיבוץ מעגן מיכאל; בוגרי שמיניות במסגרת של שירות לאומי; קבוצת גורדוניה ב' שהלכה לחמדיה; הכשרה מגוייסת של “הצופים ב” שהלכה לקיבוץ חצרים; הכשרה צעירה של בוגרי “הנוער העובד”;


ב-1945 נקלטו חמישה ילדים מסוריה; גרעין “לנגב” מאיטליה שהלך לקיבוץ רגבים; גרעין נוח"ם שהגיע מברגן בלזן וחלק מחבריו נשארו בדגניה; קבוצה של בוגרי גורדוניה מרומניה שהיו לחברי נווה ים; מקבוצה נוספת של יוצאי ברגן בלזן שבעה נשארו בדגניה וכן הגיעה קבוצה של בוגרי גורדוניה מרומניה; קבוצת “החושלים” הכשרה מגוייסת ייסדה את קיבוץ עמיעד. בשנים אלו עברו בדגניה כ-500 בני נוער.


ב-1947 הוקם בית הספר התיכון האזורי בית-ירח על שם רופין. חברי דגניה היו מאוד פעילים בהקמתו.



מסביב יהום


1939 לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ראשוני מתנדבים ארץ ישראלים גויסו לצבא בנות הברית. ניצחונות דרמטיים לצבא הגרמני.

1940 נכבשה צרפת בה הוקמה ממשלת וישי בחסות גרמניה הנאצית. סוריה ולבנון היו למדינות חסות של צרפת של וישי.

1941 איטליה נכנסה למלחמה לצד גרמניה. הפצצות על ארץ ישראל. תבוסות לאיטלקים במדבר. מרד פרו-נאצי פרץ בעיראק. סוריה ולבנון פתחו את שדות התעופה לאווירונים גרמניים ואיטלקיים. הוקם הפלמ“ח. בנות הברית עם כוחות צרפת החופשית פלשו לסוריה. בפלישה השתתפו אנשי הפלמ”ח. אוכלוסייה רבה התפנתה מהגליל. בסופו של דבר הפלישה הביאה לכניעת צבא וישי ולפינוי כוחות צרפתיים רבים חזרה לצרפת. הצבא הגרמני בפיקודו של רומל פעל במדבר בצפון אפריקה והתקרב לאלכסנדריה. איום של כיבוש ארץ ישראל. תכניות שונות לפינוי ונסיגה ותכנית “מצדה” על הכרמל. גרמניה פתחה במתקפה על ברית המועצות. קרבות קשים.

לאחר התקפה יפאנית על פרל הארבור, ארצות הברית נכנסה למלחמה.

1942 מקרב הפליטים הפולנים שגורשו לרוסיה התארגן צבא בפיקודו של הגנרל אנדרס. עם צבא זה עברו לפרס ילדים יהודים רבים. ב-1943 הגיעו “ילדי טהרן” ארצה ורבים מהם נקלטו בקיבוצים. ניצחון של צבא בריטניה על כוחותיו של רומל באל עלמין מסיר את האיום על הארץ. מכמה מקורות ובהם תושבי ארץ ישראל שהוחזרו ארצה על ידי הנאצים, נודעה שואת היהודים המתפתחת. אבל כבד וחרדה עמוקה.

הנאצים נעצרו בסטלינגרד. הוקמו שלושה מצפים בנגב: רביבים, גבולות ובית אשל. נוכחות צבא בריטי גדול במזרח התיכון גרמה להאצה בהתפתחות המשק העברי בארץ ישראל.

1943 השמדת היהודים נמשכה. מרד פרץ בגיטו וורשה ובגיטאות אחרים. מפנה בכיוון המלחמה: כוחות הברית מתחילים להביס את הגרמנים.

1944 הוקמה הבריגדה היהודית ובה ממתנדבי ארץ ישראל. 28 צנחנים יהודים, אנשי ההתיישבות העובדת יצאו אל מעבר לקווי האויב על מנת לעזור למודיעין הבריטי וליצור קשר עם יהודי הגולה הנצורים.

1945 ניצחון על הנאצים. אנשי תנועות הנוער התחילו לארגן בריחה של יהודי פולין אל המערב בכוונה למצוא דרך להבאתם לארץ.

1946 אירגון ההעפלה ארצה. התנגשויות מעפילים עם הצבא הבריטי. ויכוח בעולם על גורל יהודי אירופה. הצבא הבריטי מגרש מעפילים למחנות מעצר בקפריסין. פעולות של ההגנה, אצ“ל ולח”י נגד הבריטים.

1947 משלחת האו"ם מבקרת בארץ ומגבשת תכנית לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות ושיתוף פעולה כלכלי ביניהן. התכנית מקבלת אישור של העצרת הכללית. שמחה גדולה בכל היישוב היהודי. התחילו קרבות בין יהודים לערבים.


כאן אנו עלולים לאבד הכל
אין איש יודע מה יהיה המחר. נראה שהזוועה המשתוללת
עתה באירופה תפגע גם בארצנו ואז כולנו נתגייס להגנה
על כל שעל אדמה שנכבש על ידינו בכל־כך עמל וזיעה.
דם אחינו נשפך עתה בכל רחבי העולם, בכל החזיתות,
בכל הצבאות. חיי רבבות ומיליונים נתונים בסכנה.
בארץ ישראל הסכנה היא פי כמה גדולה.
כאן אנו עלולים לאבד את הכול. את תקוותנו האחרונה.
דברים לקראת הקמת הגלעד באום־ג’וני במלאת שלושים שנה לדגניה

בימי שואה

בראשית מלחמת העולם השנייה גדלה החרדה למפעל הציוני בארץ ולאנשי היישוב. טרם היה ברור שהמשטר הנאצי ירתום את כל אמצעי המלחמה והטכנולוגיה לפרויקט של רצח היהודים. הנאצים עצמם עוד חיפשו דרכים להגירה של יהודים והאופק הרצחני שלהם התברר והלך רק עם מצעד הניצחון של גרמניה ועוד יותר כאשר כבר נראה היה כי הם לא יכבשו את העולם.


מפלת צרפת בראשית המלחמה ויצירת המשטר של פטן בצרפת, שעמד בסימן הכניעה ושיתוף הפעולה עם הגרמנים, הפכו את לבנון וסוריה מבסיס אסטרטגי של בנות הברית לחוליה החלשה במזרח התיכון.


כשמלאו לדגניה שלושים בשנת 1940, הוקם גלעד באום-ג’וני. בין הדברים שנאמרו שם הייתה אמירה קשה: אנו מקימים את האנדרטה, ואם דגניה תיהרס יימצא הגל שממנו יוכלו ללמוד מה ומי היה פה. בימי הקרבות במדבר המערבי יוסף ברץ השתתף בדיונים על אפשרות של פינוי חלק מהאוכלוסייה היהודית מהארץ. השמועה אמרה כי הבריטים מכינים נסיגה עמוקה, וכי אם תיפול מצרים, קו ההגנה שלהם איננו ארץ ישראל.


עשרה מחברי דגניה וחניכים רבים שלה התגייסו לצבא הבריטי, בתחילה יחידים ואחרי כן על פי מכסות שהוטלו על כל תנועה קיבוצית. סביב לגיוס יש מתח גדול. אספת החברים היא הקובעת מי יגויס ומי יישאר בבית. יש המקבלים את מרות הקבוצה ויש הרואים בגיוס עניין הנתון למצפון האישי ויוצאים לצבא למרות דעתה של אספת הקבוצה. יציאתם של חברים רבים מתוך רקמת הקבוצה אינה פשוטה, אך הכול מבינים כי אין מנוס.


עם הכרזת המרד הפרו-נאצי בעיראק בראשותו של ראשיד עלי אל כילאני הופכות לבנון וסוריה משכנות אויבות אך סבילות לבסיס לעזרה לעיראק הפרו-פאשיסטית. מטוסים גרמנים ואיטלקיים מורשים לחנות בשדות התעופה בסוריה ובלבנון. גובר שיתוף הפעולה של היישוב היהודי עם הבריטים. צבא צרפת החופשית, יחד עם אוסטרלים וצ’כים, כולל



קובץ 21 ג.png


יחידה של הפלמ"ח, נכנסים לסוריה וללבנון ופוגשים אויב נחוש ורציני. מולו יש לפנות חלק מהאוכלוסייה היהודית בצפון. החוזרים ימי תל-חי?


בינתים המרידה בעיראק מובסת ויחידות צבא בריטיות מהודו עומדות להיכנס ללבנון. למרות ניצחונם של הצרפתים של וישי הם מנהלים משא ומתן עם הבריטים שמסתיים בכניעה צרפתית, בתנאי ש-35,000 מחיילי צרפת יפונו על נשקם האישי לצרפת. ימים דרמטיים אלו נשכחו. חודשיים אחרי המערכה מהלך יוסף פיין איש דגניה באזורי המלחמה שבסוריה ולבנון ומבריח ארצה נשק. לימים זה היה חלק חשוב מהנשק של ה“הגנה”.


השואה טרם הייתה חלק מסדר היום של היישוב. החלו להגיע ידיעות מקוטעות שלא הצטרפו עדיין לידיעה ברורה. משלחת של ההתיישבות ובה נציגי דגניה מופיעה בהנהלת הסוכנות ותובעת לגלות נחישות ופעולה ממשית לעזרת יהודי אירופה.


עם הניצחון על צבא רומל באל-עלמיין חלפה הסכנה של פלישה נאצית. בצפון שלטה צרפת החופשית. אז הגיעו הידיעות שמאות יהודים נהרגו בפוגרום בעיראק. מתחילות להסתנן הידיעות הנוראות על הקורה ליהדות אירופה. חברי דגניה ידעו כי הוריהם וקרוביהם נמצאים בסכנה גדולה והקשר עמם אבד. בנובמבר 1942 חזרו לדגניה ב' שתי חברות שעם פרוץ המלחמה נתקעו בפולניה בהיותן בביקור קרובים. הן היו בקבוצה של ארץ-ישראלים ששהו באירופה והוחלפו בבני משפחות של טמפלרים, שהתגייסו מרצונם לצבא הגרמני ערב המלחמה, וביקשו להביא לגרמניה את קרוביהם.


עדויות על השואה החלו להגיע גם ממקורות אחרים. כשהחלו להגיע ארצה ידיעות על ממדי הרצח נקבעו ימי צום ותפילה. חרדה וניסיונות שווא להציל, חשפו ביתר שאת את חוסר האונים. היה ויכוח אם קינות ונאומים יכולים לעזור, והאם שתיקות אינן התעלמות



קובץ 22 ג.png

מסוכנת. הגיוס לצבא הבריטי גבר, וגם הגיוס לפלמ"ח. שלוש השנים האחרונות של המלחמה היו שנות שפע כלכלי בארץ. יחידות רבות של הצבא הבריטי שהו בארץ ובמצרים והן נזקקו לתוצרת המשק היהודי. הפריחה הכלכלית, שנקראה תקופת הפרוספריטי, סייעה לקליטת העולים שהגיעו בסוף שנות השלושים. נוצר דיסוננס בין השפע הגואה לבין הגעגוע ותחושת החרדה העמוקה לגורל המשפחות.

הסתירה בין הידיעות על השואה לבין הידיעות על הניצחון בקרב של בנות הברית העצימו את הוויכוח האם יש להפנות מרץ נגד המדיניות הבריטית כלפי העלייה ורכישת האדמות בארץ. נראה כי הסבל הנורא של העם היהודי תובע מקברניטי העולם הלוחם נגד כוחות הרשע לפתוח את שערי ארץ-ישראל. זו היא העזרה היחידה שיכולה האנושות לתת לעם היהודי אחרי אסונו הגדול.


מוליא תנפילוב, מבניה הראשונים של דגניה, בנם של חיה ותנחום, טבע בים התיכון עם 140 חיילים ארץ-ישראלים בהתקפה גרמנית על אוניית הצי הבריטי. לאחר המלחמה, כאשר האב קיבל את התעודה מטעם הצבא הבריטי על נפילת הבן, נשא נאום שביטא בצורה מדויקת את תחושת הכאב והמרי של הרבים.



קובץ 23 ג.png


מנגינת היתומים


פעם קנו לי כינור צעצוע והיו לו מיתרים מברזל וקשת. אני כל כך אהבתי אותו שהלכתי אתו לישון. ההורים שלי גילו שאני אוהב מוסיקה. אבא קנה שני כינורות. זה כבר היה באמצע הבלגן. את אבא לקחו. הכינורות הלכו. העולם הפסיד כנר. אמא לא יכלה להאכיל אותי ואת אחי. נלקחתי לבית היתומים בבודפשט. שם הכריחו אותנו לשמור מסורת. למדתי לכבד את הניגונים, הייתי במקהלה. בבית היתומים עודדו את הילדים למצות את כישרונם. חשבתי כי כך יהיה גם בקיבוץ…. וטעיתי.


ראובן צח, זיכרונות


בני דגניה נראו כבני מלכות.
ילד בהונגריה, משפחתו נספתה בשואה. נדד בין חוות ובתי יתומים.
בדרכו פגש בהרבה אלימות ו התעללות. הגיע למנזר שכפה עליו תפילה.
נותר עם הרבה ביעותים וחלם על ימי רעב ומחלות. זוכר עצמו יושב
מתחת לעץ אגוזים ומתייפח בבדידותו. חשב לנסוע אחרי המלחמה
לארצות הברית. כבר הכול היה מסודר אך הגיעו אנשי גורדוניה ושכנעו
אותו לנסוע ארצה בטרם תסגר הונגריה על ידי הקומוניסטים. נדד עם
חמישים ילדים של בית היתומים שלו לפאריס. הגיע לקרית ענבים אך
אחר כך חבורתו נדדה לדגניה. למרות שקלטו אותו ונתנו לו את החיוני
ביותר בכל זאת חש כי בני דגניה אינם מקבלים אותו. בני המקום היו
נראים כבני מלכות. רוב בוגרי בית היתומים שלו הגיעו לארצות הברית
והוא לא בטוח כי צדק בהכרעתו לחיות בארץ ובדגניה.

היה לנו ברור כי בארץ ישראל נערוק


עם התקדמות הצבא הגרמני ברחתי לתוך רוסיה. שם הצטרפתי לצבא הפולני של הגנרל אנדרס שהתארגן לאחר פלישת גרמניה לרוסיה ובעקבות הסכם בין ברית המועצות וממשלת פולין החופשית. היו שם הרבה יהודים. נדדנו עם הצבא לפרס, לעיראק, למצרים, לארץ ישראל. היה לנו ברור כי בארץ ישראל נערוק. הייתה תזמורת לצבא אנדרס, כל נגניה היו יהודים וכולם ערקו. אני הייתי אחד מ-6,000 שערקו. כשהגעתי למחנה הצבאי בקסטינה, הטמנתי את מדי והגעתי לבאר טוביה. דפקתי על הדלת הראשונה שמצאתי וביקשתי להסתתר. זה היה ביתו של אחיה של חיותה בוסל. הוא שלח אותי לאחותו בדגניה. כך פגשתי את הדסה בתה של חיותה עמה הקמתי את משפחתי.


יהודה ורדי, זיכרונות


האצבעות קפאו בדרכים
היינו סגורים באולם, כרגיל. פתאום נפתח השער הגדול ונכנסו חיילים
במדים שלא הכרתי ונכנס קצין וכמו שהוא נכנס, שלף אקדח וירה
באוויר. המדריכים עמדו להכות איזה ילד והוא ביקש למנוע זאת וירה.
כך פגשתי בצבא הסובייטי בסיום מלחמת העולם השנייה. הם נתנו לנו
אוכל. לנו לילדים הם היו נהדרים. עם הבנות המבוגרות היו בעיות.
הרוסים הם רוסים והם היו צבא כובש. כל אישה שיכלה הסתתרה. אבל
אני הייתי ילד. לאחר ששחררו אותנו לקחו אותי לבית חולים. היו לי
שלשולים ושחפת. מסביב המוני ילדים מתו. כרתו לנו אצבעות שקפאו
בדרכים. טיפלו בנו נזירות והיינו צריכים להתפלל כל יום לישו.
ראובן צח, זיכרונות

דגניה אימצה אותנו

אמא ואני גורשנו על ידי הסובייטים לסיביר. זה היה גירוש אלים. רק מאוחר יותר, כשהגרמנים נכנסו התברר כי הוא הציל את חיינו. שנה לאחר ששהינו בסיביר שוחררנו ונסענו לדרום רוסיה. שם נפרדתי מאמא והסתפחתי לילדים שצורפו לצבא הפולני שהגיע לפרס. המדריכים חיפשו את הילדים היהודים ואִרגנו אותם במחנות לקראת עלייתם ארצה.


היינו מאורגנים ואפילו קיבלנו כובע אוסטרלי ומכנסיים. קשה היה לארגן את נסיעתנו ארצה. נסענו לקראצ’י, עדן ופורט סואץ. אני עבדתי באנייה כאופה. מסואץ נסענו ברכבת עלובה. כשהרכבת הגיעה ארצה ליוו אותנו בתחנות אנשים נרגשים בתפוזים וסוכריות. הגענו לעתלית ומשם נסענו לחוות הלימוד בירושלים. דגניה אימצה אותנו. אנשי דגניה קיבלו אותנו בחום. לאורך הדרך הארוכה פגשנו שתי נשים מיוחדות במינן, הנרייטה סאלד וציפורה שרת. הן דאגו לנו והאצילו מרוחן עלינו. אמא נשארה בסמרקנד עד אחרי המלחמה. אז נדדה לגרמניה והגיעה ארצה ב-1948. אני כבר הייתי בן עשרים. המפגש בינינו היה בתחילה קשה. היינו רחוקים. לאט-לאט חזרנו לקרבת אם ובן. בדגניה הייתי מאומץ אצל יצחק ועליזה נול. הם היו לי לבית אמיתי. בניהם היו לי לאחים.


איצ’וש לוי, זיכרונות.



מדמשק בדרך לדגניה

אבא שלי היה מהמשפחות האריסטוקרטיות של יהודי דמשק, אחרי נישואים ארוכים ללא ילדים אמרה לו אשתו: קח אישה על פני והבא ילדים לעולם. הם לא התגרשו אך הוא לקח אישה צעירה, אמא שלי, ויקטוריה. נולדו להם בן ושלוש בנות. האישה הראשונה נדדה למצרים.


בימי שלטון וישי בדמשק החלו להעביר ילדים יהודיים את הגבול ככדי להציל אותם מסכנה אפשרית. אִינִי אחי ביקש מאמא לרשום אותו ואת אחותי שמחה לעלייה. אמא לא רצתה, אך הילד תבע ללא הרף. יום אחד באו לקחת אותו ואת אחותי והם נסעו. אני זוכרת את הפרידה. לא יכולתי לשכוח את האופניים עליהם רכב בדרך לארץ ישראל. כעבור זמן מה שלח מכתב שהגיעו בשלום ארצה. שהם חיים בדגניה. אבא יצא מדמשק לבקר אותו. אחר כך נסענו, אמא ואני. הגענו לדגניה. אני הייתי ילדה קטנה אך כבר אז שמתי לב לדמותו של יעקב ברקוביץ, האבא המאמץ של איני. הוא התייחס אלי נפלא.

כאשר חזרנו לדמשק החלה הסערה של מלחמת 1948. אסור היה לדבר על היהודים בפלשתין. על מה קורה. על אחינו אמא לא ידעה דבר. היה לנו שכן, קצין סורי שיום אחד הגיע לביתנו וסיפר בהתלהבות שטנקים פרצו ל“קיבוס” דגניה. אמא התעלפה. הייתה משוכנעת כי ילדיה כבר אינם אך אסור היה לה לדבר. אמא החלה להתאבל על ילדיה. לא הגיעה מהם כל ידיעה. הדואר לסוריה היה חסום. יום אחד שאל אותנו הקצין הסורי אם אנחנו רוצות לטייל לג’ולן. ליהודים אסור היה אך עמו אפשר היה. נסענו והגענו למקום שבו היום נמצאת מבוא חמה. ראינו את העמק לרגלינו ואת דגניה. איני שמע כי אישה אחת שולחת דרך אירופה מכתבים לדמשק ושלח דרכה צילום ופריסת שלום.


קרוב משפחה מסר את הידיעות והתמונה לאבא. אמא לא הכירה בתמונה את הילדים והטילה ספק באמיתות פריסת השלום. למרות זאת הכינה חגיגה. היא נדרה נדר שאם תקבל פריסת שלום מהילדים תערוך חגיגה ותשחט כבש. היא הסבירה שזה לכבוד התבגרותי. שנים חייתה בספקות ובאבל. הייתי שומעת אותה בוכה בלילות. אך בימים היא טיפלה בבנותיה בגבורה. ידעתי: אמא שלי חיה פצועה.


כל הזמן חיפשנו דרכים להימלט מסוריה. מדי פעם היה נדמה כי נפתחת אפשרות לברוח ללבנון. צצו הצעות אך הן נראו מסוכנות מדי. שמענו על יהודים שביקשו לברוח, נתפסו ונרצחו. אמא לא רצתה לאבד עוד. אך בכל זאת חיפשה דרך. לאבא היו חברים לבנונים נוצרים עובדי רכבת. נוצרי קתולי ביקש לעזור והציע שהבנות תתחתנה בלבנון בנישואים פיקטיביים וזה יאפשר לנו להגיע לשם. כשנודע לאמא כי הבריחה קשורה בחתונה קתולית, נסוגה מהתכנית.

ב-1956 החלה להתגבש תכנית חדשה. הימים ימי שישקלי והיו הקלות מסוימות ליהודים. המשפחה החליטה לבקש רשות לנסוע לטורקיה. יום אחד שלחו אותי, נערה בת חמש עשרה לשר הפנים של סוריה לקבל ממנו דרכונים כשאמא הולכת לבקש ויזות טורקיות. אני לא ידעתי מה זה שר פנים. שאלתי עליו והוא הופיע. היה מנומס ומאיר פנים. הוציא את הדרכונים מהקופה הנעולה. יצאתי משם בריצה ומולי אמא שהצליחה להשיג ויזות. במונית דרך צפון סוריה חצינו את הגבול. לא ידעתי אז כי באותו יום עצמו התחתן בדגניה אחי איני עם רוחל’ה. בטורקיה הגענו לנציג הסוכנות. אמא ביקשה ממנו להודיע בחיפה לאחות של אבא ולבנים שאנו נגיע.


כשהגיעה האנייה לחיפה זיהיתי מיד על החוף את יעקב ברקוביץ. הסברתי לאחותי שזהו “אבא של איני” אך היא לא כל כך הבינה למה צריך שניים. איני עלה לאנייה להסביר לאבא מה לעשות. הפגישה הייתה נרגשת ביותר. אמא זרקה מטפחות כי לא ידעה מה לעשות. הכול חשו בגודל המעמד.


הגענו לדגניה. אבא היה מבוגר. אמא בת 49. אני הכרתי את נפשה: ידעתי לקרוא את הצלקות של החיה הפצועה. היינו המשפחה הראשונה מסוריה שהגיעה ארצה אחרי מלחמת העצמאות. ההורים הסתגלו למקום. אבא מצא את סבא נטר שהגיע שנים קודם לכן מגרמניה ושכל את בנו במלחמת העצמאות. הרקע התרבותי שלהם היה כל כך שונה. סבא נטר היה איש רדיקלי וחופשי בדעותיו. אבא היה יהודי מסורתי מדמשק, ממשפחה מרכזית בקהילה. למרות ההבדלים הגדולים הם היו לחברים. מי יכול לשכוח אותם יושבים על ספסל אל מול פני הירדן וצוחקים באופן משוחרר. אבא היה יהודי שומר מצוות ואמא בנתה לעצמה מטבח כשר שבו החזירה לעצמה את האמהות האבודה. היא הכינה לכל האחים ארוחת בוקר, צהריים וערב. רכשה לעצמה חברים וחברות. הייתה מעורה ושונה. אבא נפטר עשר שנים לאחר שהגענו לדגניה. אמא המשיכה את חייה במקום, קשרה קשרים מיוחדים עם חברי דגניה. כשאמא נפטרה לפתע הבנתי: אני הייתי עמה כל הזמן. לא עזבנו זו את זו.


שרה הדר, ריאיון



הגענו ארצה בסירה ברגל ובמשאית

יצאנו מהבית אני אחותי ועוד שלושה ילדים. לבשנו בגד על בגד ולקחנו כל מה שיכולנו להחזיק על הידיים. הגענו למקום מפגש. משם לקחו אותנו את כל קבוצת הילדים במשאית. המשכנו ברגל, בסירה ושוב במשאית. הגענו לכפר גלעדי. חיותה בוסל באה לקחת אותנו לדגניה. היינו איני עבאדי, שמחה ואני עם אחותי. ההורים הגיעו ליפו. אמנם אימצו אותי בדגניה אך היה לי קשה, כי לא ידעתי את השפה והייתי מדברת ערבית.


אסתר דגן


ניקח את הילדים לפלסטין
איני היה ילד טוב, כולם אהבו אותו. פתאום פרצה המלחמה, סגרו את
בית הספר אליאנס והילדים היו ברחוב. אשה אחת הייתה מסתובבת
ואומרת “ניקח את הילדים לפלסטין”. רצו לקח את איני. ואיך אני אשלח
אותו? הוא היה בן תשע. עבר הזמן. אמרתי לא יקחו אותו, יופי. לא עבר
זמן, באו שני בחורים ואמרו לי איפוא יצחק? אמרתי להם – מה אתם
רוצים? בכיתי וצעקתי. הלכו להביא אותו מבית הכנסת והוא שמח.
נוסעים! ואני מחזיקה לו את היד לא רוצה לתת לו ללכת. אבא שלו קנה
לו דברים טובים לדרך. שמחה הייתה בת שבע ואיני מושך לה את היד –
בואי אתי. ובסוף לקח אותה אתו. ואיני לא עוזב את אחותו יד ביד תמיד.
אמא ויקטוריה

הרגשתי קשר נסתר לארץ


אחרי שעברנו דרך ארוכה ומרה, אחרי שנים של נדודים בכל העולם, הגענו לארץ ישראל. ביום בהיר ויפה עברנו את גבול מצרים ארץ ישראל. לבי דפק בקרבי ושאלתי את עצמי מה היא בשבילי ארץ ישראל? מה משך אותנו לארץ הדלה הזאת עם המדבר הריק המתפשט מעבר לחלונות קרוננו? בעומק לבי הרגשתי איזה קשר נסתר ביני ובין הארץ הזאת. עברו שעות. הרכבת |נסעה במדבר הריק. ראינו אורחות נודדים וכפרים בודדים. בפחד הסתכלנו מסביב ועינינו חיפשו לשווא יישובים יהודיים. האם הדברים שסיפרו לנו בטהרן על ארץ ישראל הם נכונים? אולי רימו אותנו? בחיינו כבר סיפרו לנו הרבה על דברים שלא התקיימו. איפה הקיבוצים, מושבים ומושבות, שכל כך הרבה דיברו עליהם? ובמחשבות הללו ישבנו בשקט במקומנו וחיכינו. עבר זמן קצר והרכבת התקרבה לתחנה ברחובות. כבר מרחוק התחנה נראתה לנו מלאת אנשים.


אלפי יהודים באו מן הסביבה כדי לראות את הילדים והנערים, שארית הפליטה מן הגולה. הם התנפלו על הרכבת. זרקו לתוך הקרון דברים טובים. שאלו על קרוביהם ברוסיה ובפולין ועל שארית עמנו בארצות הגולה. לשמחתנו לא היה גבול. זמן רב אחרי שהרכבת עזבה את התחנה לא יכולנו להירגע. עברנו כבר בחיינו הרבה תחנות בדרך לסיביר ולאוזבקיסטן הרחוקה. אבל שם אף אחד לא חיכה לנו. שם ראו בנו פליטים זרים אשר באים להפריע להם בחייהם. לגזול את לחמם. וכשעברנו ברכבת את היישובים היהודיים בארץ וכשראינו את השמחה על פני האנשים, הרגשנו שבאנו אל מקום קרוב לנו. נדמה היה לנו שהמקום הזה מוכר לנו, אחרי שנים של נדודים בעולם, שנות קור ורעב, אנו שבים מרחוק אל ביתנו. אבל מה עלובה הייתה שיבתנו! בלי הורים אשר השארנו מתים או קרובים למות ביערות סיביר ובמדבריות אוזבקיסטן. רעבים עייפים ואומללים באנו לארץ ישראל. שלושה ימים היינו בעתלית. אחר כך חילקו אותנו למחנות ושלחו אותנו למקומות שונים…

לפני פסח, הגענו למקום מגורינו החדש – לדגניה. בימים הראשונים היינו קצת עלובים מפני שנפרדנו מכל החברה וקשה היה להתרגל לחיים החדשים, ובמיוחד מפני שלא ידענו את השפה ולא יכולנו לדבר. התחלנו ללמוד אבל גם בלימודים לא הצלחנו, מפני שהיינו חברה קטנה. גם העבודה בשדה גרמה לקשיים והחום הציק לא מעט. הרבה פעמים שאלו אותנו אם רוצים אנו לעזוב את דגניה ולעבור לקבוצה אחרת. אבל לא רצינו… אנו התכוננו להיות אזרחים טובים בארצנו. אבל העבר היה נעוץ יותר מדי עמוק בלבנו מכדי שנוכל לשכוח אותו.


יהודה פליסינג, זיכרונות



ילד טהרן

את הקיץ ביליתי עם אמא באחוזה של סבא. הייתי לפני כניסה לכתה א' ואז פרצה המלחמה. אבא הגיע עם מכוניתו בהחלטה לברוח מיד מזרחה מפני הגרמנים. הנסיעה הייתה רצופה התקפות של מטוסים גרמניים. היינו יוצאים מהמכונית כדי להסתתר בצידי הדרך. התקדמו עד שאזל הדלק. אבא גילה עגלה של איכר והחליף את המכונית תמורת עגלה וסוס. הגענו לקרובי משפחה שלנו שהתגוררו במזרח פולניה. הגרמנים השיגו אותנו שם אך הם נסוגו בעקבות ההסכמה עם הסובייטים. אחרי זמן מה הודיעו השלטונות כי על הפליטים לבחור בין קבלת אזרחות סובייטית לבין חזרה לפולין שבידי הגרמנים. אבא העדיף לא לקבל אזרחות רוסית. כעבור זמן מה בלילה קיבלנו פקודה לעלות על הרכבת. מהר הבנו כי במקום להוביל אותנו מערבה פני הרכבת מזרחה. אחרי ימים רבים של נסיעה בתנאים נוראים בקרונות משא הגענו לסיביר. יחד עם משפחת דודי שכרנו חדר משותף לשתי המשפחות. שתי מיטות היו בחדר, אחת למשפחת דודי, אחת למשפחתי. השירותים היו בחוץ. נכנסתי לכיתה א'. זכורה לי מורה נהדרת, סוציאל רבולוציונרית מהגולות הוותיקות לסיביר.


תיק לנסיעה
מצב הבריאות של אמא התערער וגם אבא חלה במחלה קשה. לאחר
שאמא נפטרה אבא הכניס אותי לבית ילדים. בעודה חולה, אמא הכינה
לי תיק לנסיעה ובו מעט תכשיטים שלה, מטבעות כסף, תמונות מן
הבית, כתובות הקרובים בארץ ואלבום בולים שאספתי בשקידה. ברדתי
מהאנייה בנמל הפרסי, נכר מקומי חטף לי את התיק. ישבתי על החוף ובכיתי.
חזי דר, זיכרונות

כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות הגיעה הממשלה הפולנית הגולה בלונדון להסכם על מתן אפשרות לגולים לעזוב את סיביר. אנחנו הלכנו בעקבות השמש לבוכרה. אך שם התנאים היו קשים הרבה יותר. אבא שעבד בסיביר במקצועו כמהנדס לא מצא עבודה. גרנו בבית חושה עלוב. מזון היה בצמצום רב. אמא חלתה ונפטרה וגם אבא נחלש מאד. בכל התקופה של סיביר ובוכרה אמא לימדה אותי עברית. כשנפטרה אמא הביא אותי אבא לבית ילדים. עם בית הילדים הזה עברתי לפרס. אבא נפטר שבועיים אחרי שנסעתי. על מותו נודע לי אחרי שנה כשכבר הייתי בדגניה…


חזי דר, זיכרונות



עם סיכה בשערותיה

הוריו של משה הגיעו מאירופה שנים אחרי שהבן הגיע ארצה ונקלט בדגניה. תקופה מסוימת התגוררו בדגניה אך האב לא היה יכול לשאת את המחשבה כי אין הוא חי מעבודתו והם יצאו העירה. האם הייתה באה לבקר, תמיד עם סיכה בשערותיה. בביקורה האחרון בדגניה קראה לי, לכלתה, וביקשה לתת לי מתנה: “המתנה היא רק לך ולבת שלך. היא צריכה לעבור בין הבנות במשפחה. תסתכלי מה יש בצִדה השני”. הפכתי את הסיכה ומצאתי צילום של בנה משה. משך כל השנים שהאם נפרדה מהבן, היא נשאה את תמונתו בסיכתה…


שרה הדר, זיכרונות


המוסיקה, העגבניות וצבא אנדרס
לדגניה הגיעה חבורה של “צרפתים”. כך קראו לעריקים מצבא אנדרס
הפולני בכדי להסתיר את מוצאם מהשלטונות. ביניהם הייתה קבוצה של
כליזמרים. יחד עמם קטפתי עגבניות לתוך פחי נפט ללא מכסה שלהם
התקינו ידיות. לתחתית הפחים נדבקה אדמת הבוץ והכבידה על משקלם.
אני הייתי מגיעה לסוף השורה ו“הצרפתים” עדיין באמצעה. אך הם ידעו לנגן.
צפירה דרור, זכרונות

ילד מעפיל


החיים שלי זה כאילו שני עולמות שונים. יש לי מסך שחור שאני לא פותח אותו, לא יכול לפתוח אותו, מפחד לפתוח אותו. גם לפני הילדים. המון שנים אני מתלבט. צריך לדבר. לא דיברתי עם הילדים. תמיד נמלטתי מזה. מרומניה יצאנו בשיירות לבולגריה. ברכבות הגענו אל הנמל ומשם הפלגנו בשתי אוניות גדולות של 15,000 ילדים, אוניות סוחר שהגיעו מארצות הברית פָּאן יורק ופָאן קרֶסֶנט שהוסב שמן ל“עצמאות” ו“קיבוץ גלויות”. אוניות אלו באו לאסוף ילדים פליטי שואה. הרכיבו עליהן דרגשים ב-4 קומות וכ-8,000 ילדים הצטופפו כסרדינים. אין שירותים, אין אוכל, וככה יצאנו.


חשבנו שאם נצא בחג המולד האנגלים יהיו שיכורים ולא ירגישו. כבר בים השחור גילו אותנו וליוו אותנו בפריגטה. כשהגענו לחופי הארץ, קשרו הבריטים עצמם לאוניות, ריססו אותנו ולקחו אותנו לקפריסין. ארבעה חודשים היינו שם. אחר-כך הגענו למחנה עולים ברעננה. במרץ 1948 כבר הייתי בן 15. השתתפתי במלחמת העצמאות בג’נין, משמר העמק וכביש הסרגל.

ראובן דגן, זיכרונות



קובץ 28 ג.png



בדגניה


בובות לגן, ומה עם ההורים שלי?

שלום יוסף,


…יש לנו בובה גדולה שרינה הביאה אותה מאמריקה בלי אף ועם ניתוח על הראש. באות בבוקר רינה ורוחה ושתיהן רוצות להיות אמהות. מתחילות לריב, זו אומרת “אני אהיה אמא” זו אומרת “אני אהיה אמא”, עד שפתאום רוחה אומרת “טוב, את תהיי אמא, ואני המטפלת, תני לי את הילדה ולכי לעבודה”…


יוסף עשֶה חסד איתנו והביא לנו מעבר לים שתי בובות טובות שלא נשברות. בטח מישהו מהחסידות שלך תשאל אותך: “אולי אוכל לשלוח איזה דבר לילדים שלך”? ואז תיזכר שדרושים למחלקה הגיניקולוגית של גן הילדים תינוקות. תביא לנו אחת באמת גדולה ואחת יותר קטנה…


והנה הגעתי לבקשתי השנייה. יוסף אולי תוכל באיזה אופן שהוא להיוודע על דבר אמא ואחי, אולי תודיע להם על בריאותנו ומצבנו?


מרים זינגר, 12 במרץ 1940

מכתב ליוסף ברץ שנמצא בארצות הברית



החששות גדולים: מי ידאג להורים?

אני סובלת את סבל הכלל מפני שאי אפשר לחיות בשקט בו בזמן שמסביב הכול סוער ורותח. אולי לי אין הרבה בעולם, כי אני לא מסוגלת לתת לו הרבה. בלי ספק מה שיותר מתמסרים לכלל, לאומה, מה שיותר גדולה היכולת להתמסרות, האופק נעשה יותר גדול ורחב וזה יהווה תוכן עשיר ברוח האדם. האופק שלי הוא צר כי יכולתי קטנה…


…עבורי קיימת שאלת הוריי והיא מנקרת, לא עוזבת אותי אף לרגע וזה גם מובן. בכל המומנטים שלי בקבוצה בזמן שהיה לי טוב, היו חגיגות שמחה. פתאום הכול נפסק, כי איך יכולתי לשמוח, לבלות את חיי בשקט בזמן שבאותו רגע הוריי רעבים ללחם. הוריי שכל חייהם מסרו רק לנו וכעת לעת זקנתם נשארו עזובים ללא כל דאגה ועזרה, ללא כל טיפול בזמן מחלה, וללא פת לחם. אז תבין כשחיים תמיד עם ההכרה הזו הדמעות עם האוכל היו חונקות אותי בגרוני. אי אפשר היה להירגע והדאגה להם ליוותה אותי מהרגע שהשארתי אותם ועליתי ארצה…


הדסה רוזנברג ליוסף ברץ, קריית ביאליק 15.8.1939


ילדים ביערות… ילדים ביערות
שמועות על רדיפות הנאצים וגירוש היהודים ממקום מושבם באירופה
גרמו למתיחות וחרדה בארץ. זה היה עוד לפני פרוץ המלחמה. נדודי
שינה היו פוקדים את יצחק. באחד הלילות התעוררתי ומצאתי אוותו
יושב על מיטתו, עיניו פקוחות ותוהות לחלל החדר ושפתיו ממלמלות:
ילדים ביערות… ילדים ביערות… כשעיניו לחות מדמעות ואנחה שוברת
לב תלויה באוויר.
יונה בן־יעקב, זיכרונות

כופר היישוב

מגבית מיוחדת לשעת חירום שהוקדשה לענייני ביטחון נוסדה בסוף המאורעות ב-1939 ונמשכה כל השנים. יוסף ברץ איש דגניה היה מיוזמיה וקיבל דוח מדויק מהנעשה בה. לכופר היישוב תרמו רבים את המזכרות והתכשיטים שהביאו החלוצים ארצה. כופר היישוב והגעגועים הביתה אם להבין את המילה התפרקות ככתוב, כמו שהתפרקו מתכשיטיהם אנשי דור המדבר למען העגל רחמנא ליצלן, לא הייתה אצלנו כמעט התפרקות כפשוטה, חוץ מחברות אחדות שנתנו את שעוניהן. אצלנו “פרקו” את הפינות החבויות של הארונות, בהן היו צפונות תמונות, מזכרות מהורים ומהורי הורים, תכשיטים וחפצי זיכרון, שעברו מדור לדור וקשורים ברגשות דקים ורכים. דברים כאלה, אם יד נוגעת בהם, והעין נחה עליהם, ניצבות באותו רגע לעיני דמיונך דמויות העבר היקרות וכל אותן המסיבות הקשורות בהן. חברה אחת מביאה זוג עגילי זהב זעירים, צנועים: “אח כשאני נזכרת שעגילים אלה היו באזני אמא, הרי הם כל כך יקרים לי”. השנייה מביאה גביעי כסף ששמרה עליהם בארונה: הגביעים הללו עוברים במשפחה מדור לדור. השלישית מביאה כפות ומזלגות של כסף. חבר אחד מביא תשמישי קדושה. קופסת כסף מרהיבת עין ביופיה ובחינה המיוחד. זו שימשה במשפחתו מקום משכן לאתרוג. והרי פמוטות וטבעות….


מנוחה פלמוני



כפות, גביעים, קופסאות לסיגריות – לכופר היישוב

הננו ממציאים לך בזה ידיעות על אוצר התכשיטים הנמצא ברשותנו בהתאם לכך. סך הכול נאספו אצלנו 19,500 תכשיט הנחלקים לשלושה סוגים: כסף, זהב ומתכת שונה. כסף: מבין חפצי הכסף ישנם חפצים הנמצאים במצב טוב, בצורת כלים שונים. לכלים אלה אפשר לייחס גם כפות, מזלגות, וגביעים לסידור מערכה שלמה עד שש חתיכות מאותה הדוגמא. הנותר הוא: כפות, מזלגות, ידיות לסכינים, מטבעות כסף, גביעים, שרשרות, צמידים, סיכות, ארנקי נשים, קופסאות לסיגריות וטבעות שבורות. משקל הכסף הוא בערך בין 700–600 קילו.


זהב: יש בין חפצי הזהב השמורים במצב טוב, יפה ועדין, בצורת חפץ ממש. טבעות קידושין במספר רב וגם טבעות אחדות המשובצות אבנים יקרות וחוץ מזה כל מיני שברי זהב כגון: ענקים, שרשרות, סיכות, כתרי שיניים מזהב, צמידים, וכו'… משקל הזהב הוא בערך מ-20 עד 25 קילו.

מתכת שונה: אלה הם כלים לא מכסף ולא מזהב כגון: מחמים, קערות מנחושת ושאר כלים דומים להם.


לילי צדק, 6.8.1939



יום הזיכרון בד' אייר נקבע ב-1940

לכבוד

י. ברץ

דגניה א'


א.נ., אנו מודים לכב' על העזרה החשובה שהושיט לאוצר ביטחוננו ב“יום זיכרון גבורה” – ד' באייר ת"ש. רבה תקווה שיום זה ישאיר את רישומו העמוק ביישוב אף בימים מלאי דאגה אלה ויעודד את הלבבות להתלכד ולהחזיק עמידה איתנה ומבוצרת, ללא ייאוש וללא נסיגה. אנו בטוחים, שגם בעתיד יעמוד כב' לימין מפעלנו במידת המסירות והנאמנות שציינה את פעולתו עד כה.


בברכת חומה ומגדל,

המזכירות הארצית, כופר היישוב


ד' אייר
יום הזכרון למאורעות תרצ“ו־תרצ”ט נקבע לתאריך ד' באייר, שלימים
היה ליום הזיכרון למלחמת העצמאות ולחללי מלחמות ישראל.

דגניה נידונה למוות?

ארשום לזיכרון תמונה דמיונית, שנתרקמה במוחי בשעת קונצרט לפסנתר וכינור של משפחת גולדשטיין (מקורבי רחל המשוררת). הגרמנים מתקרבים לשערינו. דגניה נידונה למוות. ביקשנו רשות מחיילי השטן לערוך תפילה אחרונה. כולנו לבשנו בגדי שבת. השולחנות סודרו כרגיל במסיבות שבת. מפות ופרחים. פרשת השבוע. שירי שבת. יוסף ברץ קם לדבר: חיינו היו נפלאים. ראויים היו שנחיה אותם. היום נמות בעדם. כולנו יושבים מחובקים. באמצע – אושרקה. עיניו עצובות ומבריקות. אני ויהודית משני צדיו. מחבקים אותו בזרוע אחת. כן גם הוא. הילד שאהב כל כך שנשכיב אותו שנינו לישון כל ערב. וכיום…


חבילות לחיילים
בבית החינוך עורכים טקס של שליחת חבילות לחיילים העבריים. בטקס
מעלים על נס את גבורת היהודים מתקופת החשמונאים, גבורת מצדה
ומאורעות תל חי. משתתפים כל ילדי בית הספר. גם נציג החיילים
שמתרגש מהמעמד.

אהרוניק בחולצת שבת לבנה עומד עם כל הנוער במטבח. משפחת גולדשטיין מנגנת. הלב רן ובוכה במסתרים. פרידה מדגניה ומארץ החיים. פתאום קוראים לנו, הגיעה השעה! קמים ומתנשקים, החיילים הגרמנים פוקדים: החוצה! מעגל הורה סביב לשולחן. “אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל”. הריקוד האחרון… הדמיון הזה אחז בי ואינו עוזבני. אם נזכה ונעבור בשלום את מלחמת העולם השנייה, וזרוע הרשע תישבר – נזכיר תמונה זו.


יומן דוד שמטרלינג, 1941


באספה על הגיוס
בזמן הדיון באספה על הגיוס לצבא הבריטי בכיתי. ראיתי שכולם
חושבים שאני צריכה ללכת. בסוף הלכה דווקא ברכה. יויה
וציקה
התגייסו מרצונן.
שושנקה הורוויץ [הופמן], זיכרונות

מולא ניגן במפוחית

קיבלתי מכתביכם וכן המכתבים עבור מולא (תנפילוב). מסרתי לו את כל המכתבים. הוא בא אלי לעתים קרובות ומבלה בביתי כפי רצונו. שלשום היינו יחד במסיבה שאנו מסדרים כל מוצאי שבת עבור החיילים שלנו. ואחרי המסיבה שלנו עוד הלכנו יחד עם קבוצה מחבריו לבית קפה והוא ניגן על מפוחית ואני נהניתי ממנו. הוא בכלל מרגיש את עצמו בטוב אך מי יודע כמה עוד אזכה לראותו כך. בימים הקרובים הם יזוזו הלאה.


חיים צדיקוב, 3.3.1941 ממצרים



נסעתי באנייה מזמרת, שבתי ברכבת בוכיה


באוגוסט 1939 הגעתי באנייה “הר ציון” לביקור בן שלושה חודשים. איזה קבלת פנים ערכו לי! התקבצו משפחה וחברים. התפלאו שבאתי לשלושה חודשים בלבד. “מה, לא תישארי לשלג?” תמהו. חודש אחר כך פרצה המלחמה. במקום שלושה חודשים נתקעתי לשלוש שנים ושלושה חודשים. הגרמנים נכנסו לעיירה ומיד החלה הטרגדיה היהודית. איסור לצאת בערבים, יריות ברחובות, רחוב שלם נשרף, אנשים ללא קורת גג. יום-יום היו פקודות חדשות ביחס ליהודים. למסור את הרדיו ואת הפרוות. אסור לצאת בלי רשיון עבודה. הייתי עוזרת לגננת בבית יתומים. הכנסתי שם אווירה של ארץ ישראל. קישטתי את האולם בפלקטים. עשיתי אילוסטרציות לשירים. הילדים היו משולהבים. ההורים העניים הרעיפו עלי מתנות. בחוץ הסתובב הנאצי במגפיים ובפנים שרנו משירי ארץ ישראל. עבדתי עם הילדים בלב קשה ללא תקווה שאוכל לחזור לארץ ישראל.


יום בהיר אחד הופיעו בעיר כרוזים שהודיעו כי נתיני חוץ יכולים להירשם לשם חילופי אזרחים. לי היה דרכון בריטי. הלכתי בחשש כי לא האמנתי לגרמנים. אך הפעם הייתה זו אמת. בא היום להיפרד מן המשפחה. בבית שוב טרגדיה. אבא התרגש מאוד ואמא אמרה בשקט: “סעי, תשאירי זכר למשפחתנו”. היהודים כבר ידעו אז את הצפוי להם.


עדויות ראשונות על השואה
שמועות על הנעשה באירופה, על רציחות, פוגרומים, גירושים, הובנו
כהמשך למה שהיה ידוע בקורות היהודים – ניסיון לפגוע להשפיל,
לרצוח, אך לא בצורה מסודרת ומתוכננת. היה גם ויכוח גדול איך לפרש
את הידיעות ומה לעשות אתן. ככל שהתקרבה המלחמה לארץ החלו
דיונים שעיקרם היה לא הצלה אלא מה יהיה כאן. טיבועה של אונית
המעפילים סטרומה היכה את היישוב בתדהמה.
עם פרוץ המלחמה הוכנסו הטמפלרים הגרמנים למחנה מעצר בעכו.
מושבותיהם גודרו ואסור היה לבניהם לעזוב את המקום. שומרים יהודים
הופקדו על שמירתן. הטמפלרים התגייסו ליחידת ברנדרבורג, של
מודיעין ושפות זרות, נלחמו בקרבות ו־80 מהם נהרגו. החיילים
הטמפלרים בצבא הנאצי ונשיא המפלגה הנאצית הארץ־ישראלית תבעו
מהשלטונות הגרמניים לדאוג להעביר את הטמפלרים לגרמניה. נפתח
משא ומתן בין אנגליה לבין גרמניה על החלפת יהודים ארץ־ישראלים
שנקלעו לארצות הכבושות לבין הטמפלרים בארץ. במסגרת זו הגיעו
ארצה שתי בנות לדגניה ב'.
עדותה של חייה בר־חיים בוכבינדר

השמועה שעומדים לשחרר אותי על סמך דרכוני עברה במהירות. התחילו לזרום לביתי. ביקשו ממני להעיד מה אירע ליהודי אירופה. נסענו ברכבת עם ליווי גרמני עד וינה. בדרך הורדנו את הטלאי הצהוב. עשרה ימים שהינו שם ורעבנו. נסענו דרך ארצות הבלקן עד לטורקיה. את הבוספורוס עברנו בסירה ומשם ברכבת לסוריה. כשאני נזכרת בקבלת הפנים שנערכה לנו בדגניה ב' אני מתרגשת מחדש. כל הקיבוץ חיכה בשער. סוף סוף להגיע הביתה. אך היה קשה מאוד. בארץ לא האמינו לנו. נסעתי לפולין באנייה מזמרת וחזרתי ברכבת בוכייה.

חייקה בר-חיים, זיכרונות


חייקה בר־חיים ושרה רכניץ חזרו מאירופה
בחדר האוכל של דגניה א' נשמע סיפורה של חייקה בר־חיים. בפנקסי
ברץ נרשם: "היא לא יודעת לספר אך הסיפור נורא

רק הרגשה אחת בלבי: נקמה


שלוש פעמים קיבלתי ממך משלוחי תמונות, אני מודה לך בעדם בשם הילדים. אמנם לא ילדי הגן זכו ויזכו באלה, כי זה מכוון לגיל יותר גדול. כי חבל לתת לילדים קטנים כאלה לקלקל ציורים אשר אם יצבעו אותם אפשר יהיה להשתמש בהם. אשאיר אחדים לימי הולדת ויתרם אתן לילדי “הסוכה” וכבר נתתי אחדים.


יוסף – בינתיים קיבלתי כבר ידיעה וידיעה מרה-מרה מאוד מהקהילה היהודית בפראג. בצורה מסודרת מאוד. כל אחד מבני משפחתי מסומן במספר ידוע וקיבלתי תאריכים מדויקים באיזה ימים נשלחו לטרזין ומשם למזרח. ושם “נעלמו עקבותיהם”. לבי אמר לי את זאת אך בכל זאת קיוויתי שאחד מאחי ואחד מילדיהם נשאר. אך את כולם גמרו. אתה נדמה לי הכרת אותם. אך במה הם שונים מאחרים? ויש באמת רק הרגשה אחת שנשארה בלב: נקמה, אך איך עושים זאת בגילי ובמצבי? יוסף – והדבר הנורא ביותר זאת היא הקלות שאנחנו, ואולי רק אני מי יודע, מקבלים זאת. כאילו קראתי דף עצוב וטרגי באחד הספרים.


מרים זינגר ליוסף ברץ, 1945



קובץ 32 ג.png


מקהלת הקבוצה בראש השנה

מקהלת הקבוצה קרא לכך יוסף בוסל. שיחת חברים מתוך הלב שבה נשמעים הקולות החבויים. דגניה נהגה לקיים אספות שנתיות בראש השנה ובהן בירורים על מה שמתרחש בין אדם לחברו, בינו לבין האידיאה, חשבון לב ששם בסוגריים את המאורעות ההיסטוריים הסובבים. לציון מאורעות כאלה היה מיועד סדר פסח. חלוקה זו אמנם לא הייתה מפורשת אך הדבר בולט בראש השנה ובפסח תש"ג (1943).


באספות השנתיות לא מוזכרת השואה והיא מוזכרת בהדגשה גדולה בחג הפסח. ותיקי דגניה ממשיכים ביניהם שיחה מעיקה על היחסים ומודדים את מידת עייפותם מהאידיאה ואת הניכור אותו הם חשים מעצמם ומהרעיון. צעירי הקבוצה מבקשים לדבר על בעיות ממשיות יותר כמו שוויון בקבוצה או קליטת צעירים. הוותיקים מדברים על בעיית יחסי הדורות שהיא בעיית ראייתם את עצמם ואת מפעלם. הצעירים יותר מעלים ביקורת בשם מערכות שכבר הוקמו בקיבוצים של בני גילם.



מגלים טפח, מכסים טפחיים

מגלים טפח – מכסים טפחיים, כך תמיד באספות. השתלטו בנו יצרים רעים, סיבות רבות לכך. לכל אשר דובר כאן אוסיף גם אחד – אי שוויון. אמנם זה מתבטא בדברים קלי ערך, אבל זה גורם תוצאות לא נעימות בחיינו. אילו היינו אנשים עליונים היינו מתגברים על הדברים הקטנים הללו, אולם דווקא משום שאנו בני תמותה פשוטים, כל דבר מתבלט ומזיק. כיצד מתגברים על היצרים הללו, על זה עלינו לחשוב בצוותא.


רבקה ליס, 1944


השגיאות בחיינו לא מתוך רוע, פשוט עייפנו
הרוח פיעמה שלושים שנה והיא פגה. בקיבוצים הצעירים ישנה חוקיות,
ואצלנו ישנה אי חוקיות ואל לנו להכות על חטא. ישנה בחיינו רגישות
בין אחד לשני כי עייפנו מהחיים. למרות ההרגשה הטובה בין האחד לשני
ישנם דברים טבעיים שקשה לנו לקבוע בהם. הרוח האישית נופלת
וצריך אמנות להמשיך את החיים. יותר נהנה מהחיים אם נביט כך. אנו
מזרמים שונים, אומות והשפעות. לכל אחד עבר שונה. חיי הילדות הם
הקובעים. בין ילדינו קשר בל יינתק. אהבת אחים ואחיות, וזאת היא
הערובה להמשך חייהם. הם אחרים, הם כולם בית אחד. האופק הוא צר
על כן עלינו לתת לכל אחד לצאת מהבית לשנה שנתיים כדי שיכירו את
החיים בחוץ ועליהם להבין שהשגיאות בחיינו אינן מתוך רוע, פשוט
עייפנו. ישנם דברים שלא יחזרו. אין לבקר את העבר ואין לבכותו.
מרים זינגר באספה, תש"ג (1943)


קובץ 33.png


אי הערכה לחבר גורמת לנפילה באידיאלים שלנו

שלשום כשלחצנו ידיים לברכת השנה החדשה נוכחתי שזה מנהג נפלא, כעין קִרבה בין חבר לחברו, כי במשך השנה נוצר משקע של כובד בבן אדם ומתוך ברכה נאמנה אדם יודע לעבור על הכול. שאלת הוותיקים: לפעמים ידענו שהם נושאי הדגל של חיינו ודווקא בקבוצות הוותיקות, אותם הוותיקים שהיו הנושאים התעייפו. הם חדלים להעריך את החיים הללו. והדבר הזה בעצם טבעי. וישנם מקרים של אי הבנה, אולם אי הערכה לחבר גורם לנפילה באידיאל בחיינו. במשך השנים כל אחד מאתנו יתעלה ויצור בתוכו סבלנות ורצון להבנה, אולם פה תופעה ביולוגית, לא חוסר אמון באידיאלים. החיים נעשו אפורים, מתחילים פחות להיפגש. בנוער יש רצון להיפגש, בנוער יש רצון להיות ביחד. טבעי הוא שחיינו הם כאלה כרגע. הבדואי אומר שחייו במדבר הם הטבעיים והטובים ביותר. טבעי שהחיים אגואיסיטים, מה שהאדם יותר תרבותי צריך לדעת להעלות את עצמו.


דוד שמטרלינג באספה, תש"ג (1943)


חשבנו על יומן שבו נוכל להעביר רגשות
חיינו לא כל כך פשוטים וחלקים. אני אשפוך מים קרים על המאמינים
שהדברים יכולים לתקן. אני נלחמת בנפשי במה לפגוע. קשה לי להעלות
את החיים באופן כללי, להתרומם ולהגיד שהצלחנו: החיים הם עמוקים.
מתוך גורלי יכולתי לראות דברים לפני שהזדקנו. קשה היה להמשיך את
החיים. ואני עדה לרגעים אחרים ולא היה לי כוח להודות לאנשים איזה
ארוכה לנפשי הביא רגש יפה, והכול היה נראה יפה, באור אחר. פעם
הייתה הצעה לערוך יומן שכל אחד יבטא בו את המעיק עליו. היה רצון
טוב וחיפשו דרך איך להביע אחד לשני רגשות. לעתים הבוקר אפור,
ולעת ערב הכול מתחלף ברגע, מתוך פגישה נעימה. הייתה מחשבה
בקול. המחשבות נשמעו מבלי לתבוע מן הפרט. המחשבות דרכן נפתלה.
אם השני בא ואמר למה אתה מדבר, הרי זה דבר ידוע, עלי כבר
יהיה להחזיק את המחשבה בתוכי.
חיותה בוסל באספה, תש"ג

הרוגז והמרירות היא מנת חלקו של כל עובד

לדגניה יש סגנון של הבלגה, שתיקה. הרבה שנים שזה מתנגש ואנו רואים כבר את התוצאות. יחסי החברים מושפעים מהמלחמה. התוצאה של אי האמון מתבטאת בכל יום. הפירושים שניתנים לכל המעשים הם לעתים מדהימים. בכל זאת אני חושבת שאף חבר לא



קובץ 34 ג.png


עמד על מה שכל אחד צריך לעשות. בכל חברה יש חוקים השומרים על סגנון אותה חברה. לעתים צריך לשם תיקון להוציא חבר. הרגשנו ירידה ביחסים. והנוחיות האם היא משפיעה על מהלך החיים? בדגניה הדברים עומדים אחרת מאשר כתריאל הביא אותם, עברנו על גבולות ידועים ביחסים. המציאות משפיעה קשה כי עלינו ללמוד כיצד להתגבר יחד. ולא באספות נוכל לתקן. תמיד יש יסוד למרירות. ולא תמיד אפשר לחפש זאת במלחמה. כל פועל רוצה לקרוא אולם גם כל משפחה מולידה ילדים…. האישה צריכה לוותר על הרבה. בן-יעקב מדבר על העלאת המטבח, אבל אנחנו הנשים איננו רוצות לוותר על שום ענף.


פניה ארצי באספה, תש"ג (1943)



קליטת צעירים הכרחית

הסתמכות על הכשרות לא הייתה בריאה והדבר הזה היה מכוון. היו שאלות פשוטות של שיכון והילדים ופשוט כוח עבודה זול. פער הגילים בין חברינו הוא גדול. ותיקים, צעירים ודרגת ביניים כמעט איננה. ישנם כאלה החושבים שהעיקר הוא המלחמה ואחריה הכול יסתדר. אולם טועים. דגניה צריכה עכשיו לקבל חברים מבני 18, 20, 22. נוער רב עבר את דגניה, אולם לא טיפלו בהם כראוי במובן ההכרה. קשה להתקשר לכל נוער שבא ומשום כך מסתגר לו נוער הקבוצה במקומו.


דוד הורוביץ באספה, תש"ג (1943)


הסוס הטרויאני במסיק הזיתים
קיצים ארוכים ויוקדים (מה שהקיצים אז היו לוהטים ויבשים יותר) ואנו
מספר הילדים מבלים את כל החופש הגדול במסיק, עם גלעד. כרגיל
יחפים, מדלגים בין הקוצים בכרם הזיתים בדרך לבית הקברות. העצים
גם הם סבלו מחום הקיץ ואנו מקשיבים לסיפוריו של גלעד. האם יכולנו
למסוק כך יום יום ושבוע אחר שבוע לולא אותם הסיפורים המרתקים
ואותה שירה הנישאת פתאום בהשתפכות נפש בקולן הנמוך והרחב? את
סיפורי האודיסיאה שמענו מפיו עוד טרם ניתרגמו לעברית, והסוס
הטרויאני כפי שגלעד תיארו לפנינו עומד לנגד עיני עד היום.
הדסה בוסל [ורדי], זיכרונות

לחפור בסקרייפר קטן


ענף המִדגה הוקם בדגניה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר ענף ההדרים נכנס למשבר עקב חוסר אפשרות לשווק את הפרי לאירופה. חיפשו ענף חליפי והחלו לגדל דגים – קרפיונים. הלכו לניר דוד אל מילק, וממנו למדו מה ואיך לעשות. ראשון הדייגים היה זלמן שיפריס והוא זה “שלימד את הדגים לשחות” בדגניה. חפירת הברכה בוצעה בעזרת סקרייפר חבית שנגרר אחרי טרקטור. את האדמה שנחפרה שפכו על גדות הברכה וכך נוצרה סוללת עפר שהקיפה את הברכה. הטרקטוריסטים המובהקים היו שלמה כהן ויוסיק בן-יעקב והם השקיעו הרבה ימי עבודה, כי הסקרייפר היה בעל נפח קטן.


הרצל פיין, ריאיון



לא תעשה לך פסל ומסכה

מציעים להקים פסל בדגניה המשקיף על הכנרת. רבקה כותבת לחיילים על הקרב על הקמת הפסל: כולם היו בעד ההצעה והצביעו נגד. איך קרה שדגניה השומרת בקנאות על ההסתפקות במועט פתאום התפתתה לפסל כזה? זה משום שדגניה אוהבת אמנות. הפסל פאולוס הציע להקים את הפסל, אך קיפניס התנגד. מבחינה כלכלית הרעיון נראה בעיניו פסול. שמטרלינג היה בעד. הפסל הוא ביטוי למתח בין ההווה ושורשיו כדי לחשוף את המעשה הניסי. ההצעה נדחתה.


הפגנות ניצחון אחרי המלחמה: יחי פועלי ארץ ישראל"
לח' יוסף ברץ
הַגְשֵם! הננו שולחים לך אחת התמונות של תהלוכות והפגנות החברים
מבוקרשט תיכף אחרי תבוסת הנאצים ברומניה. תחת הסיסמאות "את כל
כוחותינו ניתן למלחמה נגד הפאשיזם" “יחיו פועלי ארץ ישראל” "עלה
נעלה על אף הכול ולמרות הכול", הפגינו מאות חברים. הננו תקווה
שתמונה זו תהיה התחלה לקשר מכתבים גם להבא.
בברכת חברים והגשמה
הגשם!
המזכירות הראשית של גורדוניה, 11.10.1944

אחרי הפגישה ידענו כי יש לנו מקום

קצין סובייטי היה בין כובשי מחנה הריכוז. הוא כינס את היהודים במקום והחל לקרוא ברוסית יחי סטאלין! יחי הצבא הסובייטי! אחרי כמה זמן החל לדבר ביידיש – הרי אינכם מבינים. החלה שיחה. שאלו אותו הפליטים לאן הולכים מכאן? הוא נראה נבוך ואמר: אל תלכו למערב. שם שונאים אותנו. אל תלכו למזרח. גם שם שונאים אותנו. אז לאן הולכים?

אני לא יודע.


היוצאים מן המחנה החלו לשוטט במקומות שונים. ללא כיוון. ללא מטרה. הגיעו למחנה פליטים בגרמניה. אל הצריף נכנס חייל. על שרוולו היה רקום מגן דוד. זה היה חייל ארץ ישראלי. הפליטים הקיפו אותו באהבה ופליאה. המגן דוד שלו היה שונה מזה שנשאו משך השנים. הוא שאל אותם מהיכן באו. בייסקי שהיה לפני המלחמה איש הנוער הציוני אמר לחייל מהבריגדה כי הוא מקיבוץ תל יצחק, הקיבוץ שהוקם על ידי בוגרי תנועתו. פליטים אחרים רצו אף הם ללכת בעקבותיו. קריאותיהם ביטאו את הידיעות המעטות שהיו להם על ארץ ישראל.

  • אני מתל אביב.

  • ואני מירושלים.

החייל הארץ-ישראלי אמר:

  • ואני גדעון מדגניה א'. זה היה הבן הראשון של דגניה,

  • גדעון ברץ.


סיכם בייסקי את עדותו: אז ידענו כי יש לנו לאן ללכת, שמישהו מחכה לנו.


על פי עדות השופט משה בייסקי


לא יכולתי לקרוא מרוב התרגשות
אחרי השואה הייתי מאוד פעיל אך מיותם. היה ברור לי כי כול משפחתי
נספתה. ב־1944 הגיע מכתב. הכרתי את כתב היד. זה היה מכתב מאחי
משה. לא יכולתי לקרוא מרוב התרגשות. מישהו קרא לי. הבנתי כי עלי
מוטלת האחריות להביא אותו לכאן.
יצחק ביטנר, זיכרונות


מרטין בובר והדיון על הכפר העברי

ב-1945 הזמינה האוניברסיטה העברית את נציגי הכפר העברי לעלות לירושלים לדיון על “פני הכפר העברי”. לדגניה היה מעמד מיוחד בכנס. היא הכפר השיתופי הראשון. מפגש זה של מתיישבים, מנהיגים, אנשי הגות ומחשבה מן הכפר עם עמיתיהם אנשי האוניברסיטה פורסם כספר. כאן נוצר המינוח של “ההר והעמק” – הר הצופים מול עמקי ההתיישבות. את המפגש הנחה מרטין בובר. נציג דגניה, יוסף ברץ נשא בכנס את אחת מהרצאות הפתיחה.



המשק בלע את הקבוצה

לקחנו חיי חולין ובאופן מילולי הפכנום לקודש. המשק בלע את הקבוצה, הוא העיקר והיא טפלה לו. התוצאה: המשיג את העבודה, השיג הכול. אחרי ההישג מה יש? אין לדעת, אין רצון לדעת ואין קנאה לדעת… אנו השגנו את העבודה במאמצים וככל שכבדו המאמצים הגברנו את הזוהר מסביבה, הטבענו אותה – את העבודה – באלפי שמשות ומצאנו נחמה.


וחיינו באשליה זאת הנפלאה והמסוכנת, עד יומנו האחרון אילולא הילדים. הם השיגו את העבודה בקלות: כי על כן גדלו בה ועמה. את הקדושה שבה אין הם חשים. משום שקדושה כזו חיה רק באופן מילולי והם משתעממים… ריק כאילו מסביבם.


י.מנוח, 1945


פסח: מצווים לספר על מה שקורה עכשיו


עושים אנו הכנות מרובות לקראת חג הפסח הזה ועורכים את הסדר יחד עם כל היהודים בארץ ובגולה. ונשאלת השאלה: באיזו הרגשות בלב נלך לסדר זה? נקרא את ההגדה על יציאת מצרים, על סבלם ושעבודם של אבותינו בעבדות מצרים, והכתוב אומר: כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ואנו יודעים שגדולה מזה פרשת הייסורים והזוועות אשר באו על עמנו בתקופה שאנו חיים בה. ותוך שמחת החג אנו מצווים לספר ולספר בפרשה זו. וכל המרבה הרי זה משובח.


מצב אחינו הנידחים והפזורים במדינות, השרידים במחנות הבורחים, התועים בדרכים, והמצב בעלייה: המעפילים שלנו שטים בספינות רעועות במרחבי הים, פניהם למולדת. ובשערי הארץ אין נותנים להם לרדת ובאכזריות עד לידי רצח מעבירים אותם לקפריסין…


תנחום תנפילוב, סדר פסח תש"ו



קובץ 37 ג.png



ט"ו בשבט אחרי נפילתו של מוליא תנפילוב

מתקרבים אנו לט“ו בשבט. יום זה כל כך קרוב אלינו בארץ ישראל ופי כמה קרוב לנו החקלאים, להורים ולילדים. שמחים אנו תמיד בחג זה. אבל יום ט”ו בשבט זה יזכיר לנו דבר אשר לדאבון לבנו לא ישמח אותנו. בשעות הנטיעה, ברגע שנכניס את השתיל בתוך הגומה, כל אחד יגיד לשתיל: “גדל צמח יקר ותזכיר לנו תמיד שאתה גדל ומסמל לנו את הצמח החי שלנו היקר מכל שנעקר ונעדר מאתנו”, מוליא היקר שלנו. החייל הרך בשנים שנפל במלחמה זו. החודש אנו נתונים לנטיעת חורשה לזכרו.





בשביל המפעל הזה העזנו לעשות דבר בלתי רגיל, עקרנו דבר ישן בשביל לפנות מקום לחדש. עקרנו עצי פלפלון ועצי אקציה שעמדו בגבולם. הם היו העצים הראשונים שניטעו בדגניה. הם עוררו בנו כל-כך הרבה זיכרונות מן העבר שלנו, מדגניה בהתחלתה.


חלומות ראשונים על נטיעת הרבה עצים בנקודתנו, עצי פרי למאכל, עצים לנוף, עצים לשדרות טיול ועוד ועוד. והנה דווקא את הראשונים עקרנו עם שורשיהם. עקירה זו מסמלת את עקירת אחד ממשפחתנו היקרה.


אבל במקום העצים היקרים העקורים אנו נוטעים חדשים. כולנו: המבוגרים, הצעירים, הילדים נצא בעוד יומיים-שלושה וניטע את החלקה שהוכשרה על ידינו.


עלון דגניה, 1946



הנכדה חזרה למיידנק


שבוע אחרי שסבא שלי נפטר יצאתי למסע לפולין. לא ממש ידעתי איך להתמודד עם שני דברים. הרגשתי מלוּוהָ. כאילו עוד מישהו יושב לידי במטוס ויורד אתי בפולין לחוויה המסעירה שהולכת ליפול עלי. הגענו לאושוויץ. בערב ערכנו טקס ליד המשרפות. לשמע כל העדויות והדלקת נרות הנשמה, נשברתי לראשונה מאז ההלוויה של סבא. לא הצלחתי להפסיק לבכות עד שכולם עזבו אותי והרגשתי, מתוך כל הרוחות הקרירות, מין משב רוח מחמם מנגב לי את הדמעות.


ערב היציאה לפולין כתבו לי אמא ואבא מכתב:

את נמצאת היום במסע ארוך וקשה אל תוך חלק גדול ומשמעותי מההיסטוריה של העם שלנו, העם היהודי. עכשיו, כשאת חווה במראה עיניים את הזוועות שחוותה יהדות אירופה במלחמה הארורה ההיא, אנחנו רוצים להזכיר לך מאיפה את באה. את דור רביעי לחלוצים ציוניים שבחרו בתחילת המאה הקודמת לעזוב את משפחותיהם ברוסיה ולבוא לארץ ישראל החמה, הזרה והקשה, שהייתה כבר אז מוקפת שונאים. הם בחרו להתיישב בעמק שלנו ולהקים בו את ביתם בהתארגנות ראשונית וייחודית. הם הגו את רעיון הקומונה והקימו את התנועה הקיבוצית.


כשאת נכנסת לתוך המחנות האיומים האלו בפולין, קחי איתך את כל הדורות הקודמים של משפחתך, על האומץ שלהם והעשייה הציונית, ובמיוחד את סבא אליעזר והמורשת שלו. דרך אישיותו של סבא, את יכולה לאמץ אל לבך את רוח הלחימה וכוח ההישרדות.


סבא אליעזר נולד בסיביר הרחוקה ובגיל שבע עשרה וחצי, ממש בגיל שלך עכשיו, התגייס לצבא האדום. לקרבות בפולין הוא הגיע כמפקד מחלקת טנקים בגייס החמישי של הארמיה השלישית. בקיץ של שנת 1944 סבא שלך נכנס ללובלין עם הטנק עליו פיקד. רחובות העיר היו מלאים באנשים, הייתה שמחה גדולה. כשהשיירה פנתה ימינה הם ראו את הגדר עם השלט ‘העבודה משחררת’. מיידנק. סבא שלך היה מפקד הטנק הראשון בשיירה ופקד על הנהג שלו לעלות על הגדר ולהיכנס למחנה. כשהם נכנסו למחנה, הם זיהו את האוקראינים שומרי המחנה שעשו לגרמנים את העבודה השחורה. הם ירו במקלעים על הטנקים הרוסיים. סבא וצוות הטנק שלו ירו מכל הבא ליד על האוקראינים. סבא מספר שהוא לא ראה יהודים במחנה, ואם ראה אותם, לא זיהה אותם. במחנה היו כל מיני אסירים. והרבה.


הגענו למיידנק. הרגשתי כאילו אני רואה דרך העיניים של סבא את מה שהוא ראה אז כמשחרר המחנה. סבא סיפר שכשנכבש המחנה על ידי הצבא האדום אף אחד לא הכין את החיילים הצעירים למה שמצפה להם מאחורי הגדר. למרות גילם הצעיר, החיילים היו כבר למודי קרבות, וחוו כבר אבדן של חברים. הם חשבו שהם ראו את הגרוע ביותר, שנגמרו להם הדמעות. כשהם ירדו מהטנקים, ראו מרחוק בניינים מעלי עשן, היה ברור שמה שקורה שם הוא משהו רע, במחנה הסתובבו לובשי פסים, עם עיניים אטומות, שלא הפגינו שום חיות כלפי הפולשים, החיילים גילו ערימות של בולי עץ עם גוויות אדם מוכנות לשריפה. הצעירים עמדו חסרי אונים לנוכח המראות הקשים ופשוט בכו.

הכניסה למחנה הייתה לי קשה. במיוחד כשהמדריך הקריא את המכתב של אמא עם הסיפור שסבא סיפר כמה ימים לפני שנפטר. הפסקה האחרונה במכתבה של אמא נתפסה חזק בנשמה ואזכור אותה תמיד: “והיום, כשאתם נכנסים בשערי אותו מחנה ארור, אני רוצה שתזכרו שאת המחנה הזה כבש יהודי צעיר, נחוש וגאה. תיכנסו למחנה הזה עם הראש מורם, גאים במי שאתם היום, בזמן שאתם זוכרים את כל מה שקרה כאן ואת כל מי שעבר כאן”. כל זמן קריאת המכתב אחזו בשתי ידי. בצד האחד היה אודי, המדריך שלי ובצד השני היה אליעזר הסבא שלי. ואני יודעת שהוא בכה איתי ואני יודעת שזה היה לו חשוב להיות איתי ואני שמחה שהצלחתי לחזור לשם איתו.


ואז הגענו לטרבלינקה. החזקתי מעמד יפה בטקס אבל כשהגיע הזמן לשיר את ‘התקווה’ לא הצלחתי. שמעתי את סבא שר מאחורי ונחנקתי מכל מילה שיצאה לי מהגרון. הסתכלתי לאחור והוא לא היה שם ולמרות זאת קולו רק התחזק והתחזק, כאילו הוא מנסה לשיר בשביל שנינו. הוא החזיק בידי ותמך בי, בנכדה שלו.


אני מאמינה שסבא נפטר ממש לפני שנסעתי לפולין, כי זאת הייתה הדרך היחידה שלו לנסוע איתי לשם… ביום השבעה למותו של סבא, נמסרה לנו עדות שבמיידנק ניספו רבים מבני משפחתנו.


נויה גל-שראי



קובץ 39 ג.png


קובץ 42 ג.png


 

מלחמת העצמאות    🔗


סימני דרך ꟷ תש“ח – תש”ט (1948 – 1949)    🔗

מלחמת העצמאות היא מהפצעים הקשים ביותר שידעה דגניה. סופר כי בין ותיקי דגניה היו שאמרו שהסורים הרי יודעים כי זו דגניה, והם לא יעזו לתקוף אותה כי היא מופת מוסרי… אגדה זו משקפת את הפער הנורא בין תחושת הייעוד האנושי של דגניה לבין מעורבותה במלחמה כה אכזרית. המעבר ממצב של מלחמה מוגבלת, שבה המנדט הבריטי היה לעתים מתווך, לעתים מגן ולעתים מפקיר, אל מציאות של מלחמה כוללת עורר הרבה שאלות. בחודשים שבין החלטת החלוקה לבין הכרזת המדינה, נטשו ערביי צמח, עבודייה וטבריה את יישוביהם. דגניה נחפרה ובוצרה.

בתחילה היה נראה כי דפוסי המלחמה שהתקיימו לפני הצהרת המדינה ופלישת מדינות ערב אולי יסמנו את קווי המִתאר של המאבק שיתחולל. הכיבוש הקל של הכפר צמח מספר שבועות לפני הפלישה הסורית היה יכול להעלות ציפיות כאלה. אבל הן נגוזו כאשר נראו על הרכסים ממזרח שיירות הצבא הסורי היורד אל עמק הירדן.

הפלישה הייתה מאיימת ביותר. הפינוי ברגע האחרון של הילדים מהעמק, עורר את השאלה האם זו שליטה במצב או תחילתה של פליטוּת?

האם דגניה הייתה מוכנה למערכה? המערכה הגורלית עמדה בצל הנסיגה הצורבת מצמח, משער הגולן וממסדה. אז התברר בפני מה עומדת חבורת המגינים. כאן הם עמדו מול צבא סדיר, טנקים, שריוניות, מטוסים וארטילריה. החרדה באה לידי ביטוי חריף בפגישה דרמטית של משלחת ותיקי עמק הירדן עם בן-גוריון ויגאל ידין בתל אביב. בן-גוריון וידין אמרו כי אין מהיכן לקחת תגבורת וקראו למגינים לעמוד בגבורה. בסופו של דבר שלחו שני תותחים “נפוליאונצ’יקים”, תותחים צרפתיים מלפני מלחמת העולם הראשונה. בעיני הלוחמים היו אלה רגעים מכריעים. כולם חשו כי הם פועלים במקום ובזמן שעלולים להביא לחורבן. האנשים שהתמקדו בטנק שפלש לקיבוץ הבינו כי פעולתו עלולה לקבוע גורלות. הוויכוח בשאלה מי הוא זה ששיתק את הטנק יימשך. רבים חשו שפעולתם הביאה למפנה. ואכן, לניצחון הקשה היו אבות רבים. התותחים שהביא צה"ל הגיעו כבר אחרי סיום הקרב הדרמטי על דגניה, אך יש הסבורים שהם זירזו את נסיגת הסורים מצמח.

חברי דגניה היו פעילים בקרב, אך הם לא לחמו לבד. בקרבות השתתפו כל הגברים בדגניה וחלק מהנשים, ובהם צעירים שהגיעו לדגניה במסגרת עליית הנוער ופליטי מחנות שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה, חברים מקיבוצים שכנים, וחיילים מחטיבות גולני וכרמלי ומחטיבת הפלמ"ח יפתח, שבאו לתגבר את אנשי המקום. לאנשי דגניה זו הייתה מערכה על הבית. המקום הופגז והופצץ. לא כאן המקום לנתח את הקרבות, לשוב אל הגִרסאות. דווקא הן מדגישות עד כמה המצב היה קשה. הטנק שנכנס לחצר הקבוצה גרם להלם. קבוצות שונות וחיילים היו ממוקדים ברגע מיוחד זה, שנראָה כרגע של הכרעה. העדויות הרבות וחילוקי הדעות על שהתחולל באותם רגעי הכרעה מבטאות את תחושת הלוחמים, כי היה זה רגע גורלי. נזרקו כמה בקבוקי מולוטוב ונורו פגזי פיאט, מישהו שמע את מלמולו של הלוחם הסורי שהיה בטנק, הוטלו רימוני יד עד שהטנק עלה באש. כיבוש דגניה נמנע. גם בדגניה ב' נעצרה ההתקפה.

באותם הימים, בדמשק, במשפחת עבאדי, שידעה כי שניים מבניה נמצאים בדגניה, שמעו משכן, קצין של הצבא הסורי, הערה תמימה על כך שהצבא הסורי נכנס לדגניה. הוא לא ידע למי הוא מוסר את הידיעה. מדבריו ניתן היה להבין עד כמה הצבא הסורי חש אז את האפשרות של ניצחון.

כ-50 החיילים שנפלו בקרבות צמח והדגניות מהווים עדות קשה לאשר התחולל. הם נקברו בקבר אחים, שכן המערכה נמשכה כמה ימים ואי אפשר היה להביא את הנופלים לקבורה מסודרת. בלוויות דיברו בכאב נורא אך בתחושת ניצחון. החיילים עצמם הבינו עד כמה המערכה הייתה גורלית וכואבת. רבים מן הנופלים באו מאירופה ממלחמת העולם השנייה, לפני השואה או כמי ששרדו את האימה. להם המלחמה הזו הייתה המשך ברור למה שהתרחש שם. זו הייתה תשובתם וכרטיס הכניסה שלהם לחברה הישראלית.

שמונה מחברי דגניה ובניה נהרגו בקרב. יהודית ברקוביץ, בת הקבוצה שנפלה בקרב, סימלה לרבים את דמותם של הנופלים כולם.


מסביב יהום

1948 קרבות במשמר העמק, על הדרכים ובירושלים. בהרבה יישובים פינו ילדים ונשים.

הוכרזה מדינה ישראל. החלה פלישת צבאות ערב. גוש עציון נכבש על ידי הלגיון. בית הערבה ונהריים פונו. נכבשו על ידי הצבא המצרי כפר דרום, ניצנים ויד מרדכי, כמו כן נכבשה גזר. עם הפלישה הסורית פונו מסדה ושער הגולן. קרבות בעמק הירדן. בכל החזיתות עמדו היישובים והקיבוצים בקרבות קשים. הרבה יישובים ערביים ננטשו, נכבשו וגורשו. גרעיני התיישבות עלו על הקרקע תוך כדי הקרבות.

1949 הסכמי שביתת נשק נכרתו עם מדינות ערב. עולים רבים הגיעו מהמחנות בקפריסין, מאירופה וממדינות ערב. 38 קיבוצים הוקמו על ידי יוצאי פלמ“ח, בוגרי חברות נוער וגרעינים שהגיעו ארצה. 14 מושבי עובדים. הוקם הנח”ל. גשר הזיו, הקיבוץ שהוקם על ידי יוצאי בית הערבה וחברי “הבונים” מאמריקה החליט לעבור ללינה משפחתית. אחריו יחליטו לעבור ללינה משפחתית קיבוצים רבים שמוצאם מן המערב.

התפרסם ספר מאמריו של מרטין בובר “נתיבות באוטופיה” ובו ניתוח של הקיבוץ “ניסיון שלא נכשל”.


בטרם הכרזת המדינה    🔗


באקסודוס

הייתי בין 4,500 עולי אקסודוס. הסתדרנו באנייה של 400 נוסעים. ארגנו התנגדות לבריטים שליוו את האנייה. לבסוף האנייה גורשה חזרה לגרמניה. בדרך, בצרפת, הציעו לנו השלטונות לרדת ולקבל אזרחות צרפתית. אך אנו רצינו רק לישראל. הועברנו לליבק בגרמניה שם היינו במחנות תחת פיקוח של המשטרה הבריטית. כשהוסר הפיקוח, יצאנו לצרפת. שם קיימנו מחנה אימונים. אני כחייל סובייטי לשעבר אימנתי את העולים. בסופו של דבר עלינו ארצה.

אליעזר גל


עם 500 תינוקות מקפריסין
ב-23 לנובמבר 1947 הייתי על האנייה מקפריסין לארץ ישראל.
500 תינוקות קיבלו סרטיפיקטים לעלות ארצה.
התמונה הכי יפה בחיי והבלתי נשכחת הייתה
כשראינו את אורות הכרמל לפנות בוקר.
התחילה הזריחה, עלינו עם כל התינוקות על הסיפון ושרנו התקווה…
כמו שאז שרנו… עוד לא ידענו על החלטת האו"ם.
הורידו אותנו מהאנייה לאוטובוסים ולקחו אותנו לרעננה.
שם כבר היה מחנה מסודר.
העמידו אוהלים וצריפים בשביל התינוקות,
500 התינוקות וה“אחים” הפיקטיביים
שסודרו להם במחנות בקפריסין כדי להחיש את עלייתם.
רחל וולוורט, זיכרונות

יום לו ציפינו אלפיים שנה

בחצות הלילה התעוררנו עם צלצול הפעמון. שמענו קולות מכריזים: “תחי המדינה העברית”, “33 נגד 13 לטובתנו”. מיהרנו להתלבש ורצנו לחדר האוכל. כאן כבר מצאנו הרבה חברים וילדים שבאו מי בפיז’מה, מי בבגדי עבודה ומי בבגדי חג. החברים יצאו לרחבת הכביש הגדולה ומעגל ההורה התלכד. ההתלהבות עברה כל גבול. חברים ותיקים יצאו במחול יחד עם תינוקות מן הגן. יפה היה לראות את רחל המורה רוקדת שלובת זרוע עם חן תלמידה. והשמחה עברה את כל הקבוצה. הנה בא היום לו ציפינו זה אלפיים שנה. כל לב פעם משמחה, שמותיהן של וייצמן, שרתוק ויתר הדגולים נישאו על כל שפתיים בהוקרה ואהבה. אחרי כן התכנסו בחדר האוכל ושנית התלקח המחול הבוער ביתר עוז. הובא יין רב, שתו “לחיים” ובירכו זה את זה במזל טוב. החברים יצאו לכנרת ובית זרע לביקור. אך יצאו והנה הופיעו אצלנו צועדים באון ונושאים בקבוק יין עצום בראשם חברי דגניה ב', וההורה התלקחה. גם חברי מעגן, כנרת ואפיקים באו אלינו לחוג את החג. החברים הצעירים הרימו את הבקבוקים ונשאום על הכתפים, ברונדו עברו את כל המשק. לא ישן איש בלילה הזה, ליל הגאולה, כל הלבבות ערים היו, דפקו ופיעמו בחוזקה, ועל כל הקולות גברו הקריאות: “תחי מדינת היהודים!”.

אחד הילדים, זיכרונות


ט“ו בשבט לאחר ההכרזה באו”ם

“וכי תבואו אל הארץ ונטעתם”

את המצווה הזאת אנו מקיימים במיוחד בט“ו בשבט מדי שנה בשנה והשתא על אחת כמה וכמה. השנה ꟷ שנת ההכרזה על תקומתנו המדינית בארצנו. קיבלנו מהקרן הקימת הוראות וסדר טקס מיוחד לחגיגת הנטיעה של ט”ו בשבט, וכן הוראה מיוחדת על נטיעת “עץ המדינה” במקום מיועד ומיוחד. המדינה היהודית קום תקום והעץ שניטע, עץ הברוש, עד הוא כי החלטנו נחושה ורצוננו עז ומוחלט, אשר שום דבר לא יעמוד נגדם.

תוך מלחמת הדמים שכפו עלינו שונאינו נטענו את עץ המדינה. נטענו וניטע עצים רבים מחדש. טקס הנטיעה נפתח בשירת התקווה אשר השרתה חגיגיות והחדירה את רצינות השעה.

9.2.1948


להעביר את הנשק ממקום למקום

היו הרבה סליקים. היינו עובדים בלילות יצחק ואני. היינו יורדים אחרי העבודה להעביר את הנשק ממקום למקום. היו ארגזים עצומים מברזל, עמוק באדמה, היה פתח להיכנס פנימה נעול עם ברגים. עסק שלם. את רוב הנשק הביא יוסף פיין שהיה מתחפש לערבי, נודד לסוריה וכל פעם היה מביא נשק. המחבוא הגדול ביותר היה בשדה בכיוון התמרים של היום. אינני זוכר אם הוציאו את הארגז הזה, הפח העצום היה גדול כמו חדר. העבודה הייתה מאומצת מאד. כך שמרנו על הנשק עד מלחמת השחרור. בזמן הקרבות חילקנו ללוחמים בין העמדות את מה שהיה.

יוסף גנני, זיכרונות


ימי סופה    🔗

השעון שלפני זמן המלחמה

כשהגענו לבר-מצווה החליטו ההורים לקנות לי ולאיני שעונים. לנו זה היה רגע חשוב. כבר נשמעו היריות הראשונות. שעון המלחמה החל כבר לתקתק.

חן ברק, זיכרונות


שירה עצובה ונחלי דם

בליל שבת התעוררנו והנה עין גב מורעשת על ידי התותחים מן ההרים. זו הייתה התגובה הראשונה להכרזתנו על מדינת ישראל ב-15 למאי. בליל שבת התקיימה מסיבת שבת כרגיל. מנורת השבת בעלת שבעת הקנים דלקה באופן חגיגי, שירת התקווה לכבוד המאורע הגדול. אמנם השירה הייתה עצובה ꟷ לפני קרבות גדולים ונחלי דם.

דוד גלעד, יומן, מאי 1948


העגלה והזמן הנורא
ערב הכרזת האו"ם על הקמת המדינה נשמע בדגניה קול זעקה.
ערבי איבד שליטה על עֶגלתו וזו טבעה בכנרת.
צריך לעזור. דניאל בא עם טרקטור. משך בעגלה.
צלל על מנת לדחוף. גרר וחיפש דרך, ובסופו של
דבר הצליח למשות את העגלה מן המים הקרים.
כעבור כמה ימים החלה המערכה הכבדה בה הגנה דגניה על קיומה.
בקרבות נהרג דניאל, בן דגניה, על שפת הכנרת.
על פי יונה בודניק

לחיות בשלום
המדינה העברית מטילה על כל אחד מבניה חובת משמעת
ועזרה הדדית. יש להתנדב לכל גיוס. אנחנו צריכים לעזור לערבים
ולפתח את היישובים שלהם ולחיות עמם בשלום.
יש לשמור על הידידות הזו לתמיד.
נינה, כיתה ד'

נהפכנו לפליטים

אל האוטו שעמד בחצר בית הספר רצנו לקול יריות של כל מיני כלי משחית. כשהגעתי שמה מצאתי על יד האוטו הרבה חברות, וטובה, שארת בשרה של נעמי ביטנר, מיררה בבכי תוך אנחות שוברות לב. היא מסכנה כבר למודת ניסיון: ידוע ידעה כי בלי קורבנות זה לא יעבור ודאגה מאוד לבנה יחידה, אותו הוציאה בכל מיני תחבולות עורמה מן הנאצים ꟷ ועתה היא במערכה…

חברותינו לא בכו, חוץ מרבקה ליס, שראיתיה שטופת דמע, הניבא לה משהו לבה? עובד שעמד בקרבת מקום ניגש אלי, ובשעת פרידה אמר בהתאמצו להעלות בת צחוק על שפתיו: זה לא כלום אמא, בקרוב תחזרו.

כשהאוטו זז הרהרתי: האמנם נוטשות אנו את דגניה בעת כזאת?

הבטתי על שרה מלכין הנתמכת משני צדדיה על ידי שכנותיה. ודאי עוברת נגד עיניה תמונת אותה נערה צעירה, נאה, השופעת כוח עלומים ומרץ, שלפני 38 עברה את הירדן עם שבעה בחורים ופה החלה לגלות את כישרון היוצר שלה…

… הגענו ליבנאל, הכניסונו לבית הכנסת ומיד הופיעו אחדות מנשות האיכרים עם מצות וכדי חלב. כן, בן לילה נהפכנו לפליטים. ראיתי את ר. והנה פתאום חוורו פניה כסיד: הגיעה אליה בשורת איוב, אך היא סירבה לגלות לנו, הדבר נודע לנו רק אחרי שבאה הישועה.

באנו לעפולה, גם פה הופיעו תיכף נשים רחמניות עם כריכים ודברי מתיקה.

בינתיים הגיעו כבר שמות ארבעה מחברינו שנפלו: “העיקר – אמרה מרים ברץ – שיישארו חברינו בחיים; אם נחיה נבנה דגניה חדשה…” לבי התכווץ בקרבי: את כל להט נעוריה שלושים ושמונה שנות חייה היא הקדישה לרגבי אדמה יקרים אלה ועכשיו!… מה הערצתיה וריחמתיה באותו רגע!

אנשי חיפה שנראו מדוכאים, קיבלונו באדיבות ובאחווה והשתדלו לסדרנו ולהקל עלינו את הסבל. למלון “מלמוד” בו התאכסנו בימים הראשונים באו נשים רבות להזמיננו לביתן… מה נורא היה הלילה ההוא! סיוט.

דגניה, קן המבטחים שלנו, נתונה בסכנה על כל מגיניה האמיצים – הרהרתי. והלא רוב בניה הצעירים מפוזרים עתה בכל קצווי הארץ ומהם גם במקומות שאליהם לא הגיעה הרעה… דגניה בלהבות וחונני עפרה נופלים-נופלים: ואני את נפשי הצלתי. אך למה לי נפש זו בתוך שכול וכישלון? האם לא טוב היה לי עשרת מונים לו הייתי שם יחד עם כל יקירי? הייתי יכולה להתגבר ולהועיל במשהו…

היה לילה ארוך-אורך, הוי מה ארוך! כשהאיר השחר, התעוררה בי תקווה:… לא, דגניה עומדת עדיין והיא עמוד תעמוד! לפני הצהריים באו הנערות ששלחון מן הבית ובפיהן שמות ההרוגים היקרים שלנו… איכה נישא את השכול?

מנוחה פלמוני, “בסער ביום סופה”


קובץ 5 ד.png

מבט על גן אלוהים במלחמה

בעוד אנו עולים בדרך העקלתון שבמעלה ההר, חרד הלב… בנסיעות ובטיולים הקודמים, בימים כתיקונם, לא שבעה העין מיפי המראה הנהדר שהיה קוסם לצופה במעלה ההר הזה מהעמק המשתרע למרגלותיו… כל אחד ואחד היה מרגיש במקום הזה שהוא משקיף על גן האלוהים והלב היה שופע רחשי ברכה ותפילה לשלום בניו-בוניו הוותיקים, שימי שמש לוהטים שזפו את פניהם ובירחי עמל ללא הפוגה שחה קומתם והלבינו שערותיהם… מבט אחד אל העמק הזה היה מעניק תמיד כוח, שמחת חיים וחדוות יצירה. אבל היום כשלועי תותחים יורקים אש על השדות האהובים, כשאני נפרדת, יחד עם הילדים התמימים, מכל היקר לנו מביתנו, וכשאין אנו יודעים מה מתרחש כרגע שם בעמק, אי אפשר להסתובב ולהביט אחורנית לעבר העמק בלב שקט ושלו כשם שהסכנתי עד כה…

ובכל זאת ליד הסיבוב האחרון התגברתי על היסוסי, הפניתי את ראשי לעבר העמק ובלב נפעם העיפותי עיני בו. ואמנם היטבתי לעשות: ראיתי שדגניה עומדת על תילה ופניה כתמול שלשום: אי שם מיתמר ועולה עשן, אי שם עולה איזה בניין בלהבות, אבל מיד אפשר היה להבחין, שאלה הם שדות צמח… ושוב רוחש הלב תפילה וברכה למראה דגניה ושאר פינות החמד: יהי רצון שמעוז זה יחזיק מעמד!…

מרים זינגר, “בסער ביום סופה”


ילדים נצמדו לקיר
הכדורים כל הזמן שרקו והילדים היו כל הזמן צמודים לקיר.
אחר כך העלו אותנו על המשאית.
ישבנו צפוף בתוך המשאית. הייתה אש נוראית.
בעלייה מכנרת לפורייה ראינו את שורת הטנקים הסורים
מתקדמת על הכביש מתל קציר לכיוון המשטרה.
את זה אי אפשר לשכוח.
בעלייה ליבניאל חג מעלינו כל הזמן מטוס סורי
אבל בסוף עזב אותנו.
חן ברק, זיכרונות

הטנק בחצר! איפה המפקדה?

נמצאנו במקלט העזרה הראשונה. חברות בשירות רפואי. המקלט היה מלא פצועים. לא הייתה אפשרות להעבירם לבית חולים, מפני ההפגזה הכבדה. מדי פעם המשיכו להביא פצועים מהתעלה הקדמית. בחוץ סופה, שורקים כדורים, חגים אווירונים, נופלים פגזים.


קובץ 6 ד.png

במקלט נמצאו אתנו האבות השכולים, שידעו כבר על נפול בניהם ומדי פעם הופרעה הדממה על ידי אנחות עמוקות. דומם התהלכנו בין הפצועים, מסתכלות אחת בעיני השנייה, דרוכות ומקשיבות. לפתע נשמעו צעדים כבדים ומהירים ולפנינו אחד הלוחמים: “הטנק בחצר! איפה המפקדה?” אז קם בן-יעקב (גם הוא נמצא עמנו במקלט), שם את ידו על גבו של הלוחם ואמר: “בוא נחפש את המפקדה” ויצאו. והוא, בן-יעקב, יצא באותו הצעד כאילו הוא הולך למטע הבננות. הבטנו אחריו – האם ישוב, ואם ישוב מה ימצא פה? כעבור כמה דקות שמענו: הטנק בוער! ניצלנו – רטט עבר בנו.

כעבור שנים, כשהעליתי זיכרונות עם חברה שהייתה יחד אתי, התברר לנו, שלשתינו הייתה מחשבה אחת: לפעמים היה מגיע פצוע עם הנשק. הורדנו אותו ממנו והוא היה לרשותנו…


הטנק בוער

מה שאני רוצה אסתר’קה זה לספר לך בקיצור איך אני הרגשתי ביום הגורלי ההוא, בכדי שלא תתאונני שיש לך מי שיכתוב ואיננו כותב: ובכן אסתר’קה תתארי לך את המצב: אנחנו נמצאים בתעלה, ממטירים עלינו אש קטלנית ככה שאי אפשר להרים את הראש ועל הלב מר. ידענו כבר כמה חברים חסרים לנו ופה בא צבי ליס ומספר לי בסוד כי מסדה ושער הגולן עזבו את המשקים. הביני אסתר’קה כמה זה הוסיף למצב רוחי.

ככה כל הלילה עד אור הבוקר ישבנו בתעלה. כל אחד עם מחשבותיו הנוגות. וכשרק העיר הבקר נשפך עלינו מטר יריות בלתי פוסק מכל מיני כלי משחית שרק הספיק להמציא אותם השטן. עשרות מכונות ירייה, מרגמות, תותחים קלים ומרחיקי קלוע, הכול נוחת עלינו בלי הפסק ואנחנו שוכבים בתעלה ומחכים לבאות, כי לענות על אש קטלנית כזאת מרחוק אין הגיון, זה רק בזבוז תחמושת.


קובץ 7 ד.png

פתאום ראינו את הטנקים ואחרי הטנקים הולכים אנשים. ענינו תיכף ביריות ואז האנשים שהלכו אחרי הטנק – חלק חיסלנו וחלק ברחו. והטנק הולך לו ומתקדם כאילו לו לא נוגע הדבר, הנה הוא התקרב לגדר החיצונית, הרים אותה כמו שאת מרימה קורי עכביש ועבר, הנה הוא הולך ומתקרב לגדר השנייה, המרכזית מרים אותה והוא כבר על יד התעלה איפוא שאנחנו שוכבים. ופה התרוממו כולם, כל אלה ששכבו בתוך התעלה, כולם בקומה זקופה, מי בתעלה ומי מעל לתעלה כולם רצים לקראת הטנק, עם מה שיש ביד, רימונים ובקבוקי מולוטוב. כדורים ופגזים שורקים מעל לראש. המוות מרחף מסביב, אבל מי שם לב לזה. העיקר לא לתת לטנק לעבור, לא לתת לדגניה ליפול. ושלום הוכבאום, זה שעובד בלול, קופץ מעל כולם ועובר את כולם עם שני בקבוקי מולוטוב והנה נשמעת צעקה: “הטנק בוער”. אבל עוד לא מאמינים, זורקים עוד בקבוק ועוד בקבוק עד אשר הטנק מתלקח בלהבה חזקה והתחמושת בפנים מתחילה להתפוצץ ומאותו רגע שהטנק נדלק משתנה מצב הרוח וכבר לא איכפת “יבואו עשרות, מאות טנקים, יש לנו במה להלחם אתם, איננו פוחדים עוד מהם”. ככה זה היה אסתר’קה והלוואי שלא יעברו עלינו עוד ימים כאלו…

שלום לך בתי הקטנה ולהתראות בקרוב,

אבא

שלמה קרסנוגורסקי


אבא קיבל כדור בלב

רחלי שאלה שאלות. למה אבא לא אתנו? אם היה נכה, בלי יד, בלי רגל היינו מטפלים בו. אמרתי לה: יש מקום שאי אפשר לרפא: הוא קיבל כדור בלב. לשעת הקבורה של החללים בדגניה לא באתי. זה היה בלילה, לא יכולתי להגיע. אמרו שזה היה זוועה לאסוף אותם…

עליזה נול


חתונה ואבל
משה ואני שרתנו בפלמ"ח. הייתי מזכירתו של חיים ברלב בדרום.
משה נפצע בשיירה לירושלים, נדד בין יחידות. פלמוני, א
בא שלי אמר: תפסיקו להסתובב, חבל על הזמן, תתחתנו וזהו!
החתונה התקיימה בדגניה, הורי משה לא יכלו להגיע
כי לא היה בטוח בדרכים. החתונה עמדה בסימן האבל
הגדול והחורבן של המקום. הגיעו רק מעט חברים.
האחיין הקטן שלי יאיר נשלח עם עודי מן הפינוי בחיפה
להשתתף בחתונה. הילדים שבאו לחוג את החגיגה
הלכו לטייל על שפת הכנרת ומצאו טנק סורי טבוע בים

עם חברת הילדים העולים. התאבלתי לבד

שחר יום ג' הפציע עם רעמי התותחים ושריקות הפגזים, אצתי למקלט. ההפגזה הלכה וגברה, ברור היה כי האויב מתקרב. גברה הדאגה בלב העובדות. השתדלנו להבליג, והנה נכנסה עליזה ובקול שקט, אבל מוחלט פקדה על חניכיה לנעול נעליים ולהיות מוכנים. מיד נתחוור לי המצב. פקדתי גם אני על הילדים העולים להיות מוכנים. כעבור זמן קצר הובהלנו לצאת. הביאונו לקבוצת כנרת. ירדנו לתעלות. שם הוגשה לנו על ידי חברות כנרת ארוחת בוקר ביד נדיבה ותוך הסברת פנים חברית מאוד. ניתנה פקודה להמשיך בדרכנו. את האוטו שהסיע אותנו ליווה אווירון של האויב. מוליק תקע אותנו בתוך עץ. ונעלמנו מעיני השטן. בשעות הצהריים הגענו לגניגר…

… הגיעו הידיעות הראשונות מן הבית. על אחינו ובנינו שנפלו, על ההרס והחורבן. כל אנשי דגניה “הפליטים” בחיפה ואני עם חברת הילדים העולים כאן לבד והיה לי האבל, אבל היחיד. לבי דואב לאסונות היום וחרד לגורל יום המחרת ובמצב כזה היה עלי להחליט כיצד להמשיך את עבודתי בקרב הילדים.

לראשונה עמדה בפני השאלה: האם בכלל אוכל אני ותוכל דגניה למלא את חובתנו כלפי החברה הזאת? האם אין מן הראוי לפנות לסוכנות היהודית בעניין זה שתמצא למענם סידור יותר יעיל? כמה קיבוצים עשו כן. כאן באה חיותה לעזרתי. בביקורה עודדה אותי והחלטנו להשאירם ולתת את אשר ביכולתנו לתת.

דינה ברהון, “בסער ביום סופה”


מנוחה למטפלות בפינוי

לבטי כהן היה רעיון: היא ראתה שהמטפלות סחוטות. הן היו זקוקות לרגע של שקט, בלי רעש ובכי. היא הלכה לבתים פרטיים בחיפה, לפי ספר הטלפונים, בחרה בתים שיארחו את המטפלות ויאפשרו להן לנוח. לכל מטפלת היה זמן מנוחה אחר הצהריים אצל אזרחי העיר.

ברכה וינר, זיכרונות


נזקי מלחמה

מחצית בתי המגורים נפגעו. מוסדות הילדים וחדר הקריאה. רוב הגגות וקירות הפח של הלולים. מחסני האספקה ניזוקו. הבגדים החדשים במחסן הבגדים הופגזו. ברפת נהרגו ונפצעו 30 פרות. העבירו את העדר לחיפה. הוא חלה. 1,000 מטילות הושמדו בלול. כל השדות והמטעים יבשו. נעקרו מטעי הבננות. ניזוקו המספוא והמדגה.

על פי דו"ח לסוכנות, “בסער ביום סופה”


אין בניין שלא ניזוק

אין בניין שלא ניזוק מההפגזות, כדורים והפצצות. אם מעט ואם הרבה, בעיקר הגגות. בניין הגנון ניזוק באופן הרציני ביותר. מהנדסים העריכו שהפסיד למעלה משמונים אחוז מערכו. שני לו מגדל המים.


קובץ 9 ד.png

כל בניין הוא משהו מיוחד לעצמו, אינדיבידואום, הייתי אומר, וכל תיקון אינו דומה למשנהו. בדרך כלל, כדאי לציין, שאין מלאכה כה מעניינת ורבת גוונים כמלאכת התיקונים. שור: שבור, הרוס, מקולקל ובלה מזוקן והנה – מתוקן ומשופץ, צבוע ומסויד. חדש. התחדשות. ואם אני מהרהר, אני ממשיך ואומר: אף הרעיון הציוני תוכנו תיקון הגוף ותיקון הנפש אשר ניזוקו במלחמה המרה של הגלות הארוכה.

יהושע מנוח, “בסער ביום סופה”


פח דבש לפצעים

נפגעה כוורת איטלקית ושתי קומותיה העליונות נתרסקו. מה נדהמתי לגלות לאחר כמה ימים כי בקומה התחתונה שנותרה פתוחה המלכה לא נפגעה וגם הדבורים לא נתרסקו, מצאו דרכן לאותה קומה והתרכזו בה. אין כמעט כוורת שלא נפגעה בכדורים שרבים מהם נמצאים עד עתה בתוכן. גם הרבה חלות נתקלקלו וכמובן גם לא הוסיפו נחת לדבורים. הצריף השני גם הוא כולו נקוב כדורים וקרה גם מקרה מעניין. אחת מחביות הדבש שנפגעה מכדור. אך בשפתה ממש. אילו פגע הכדור יותר נמוך מובן שהדבש היה ניגר ארצה. אכן מדרכי ההשגחה… קיימתי את נדרי ובצאתי מן החפירות שלחתי מיד פח דבש לבית החולים “שוויצר” בטבריה להבראת פצועינו.

אהרון תבור, “בסער ביום סופה”


החמנית המנחמת

זה שבועות עומד לו בית אחד בחורבנו. פחי הגג כפופים ועקומים. יש מהם המזדקרים לשמים. בגינה על יד הבית, משחירות שוחות עמוקות. בכל מקום מפוזרים שברים, רסיסים, עיי מפולת, העין נלאית מראות. ושמש הקיץ מאירה במלוא אורה, ללא בושה על ההרס הזה. והעין אינה מוצאת לה לא מנוח ולא שמחה. אך בתוך כל הייאוש הזה נאבקות מחשבות בחתירה לקראת חיים ובניין, תחילה תוך היסוס ואחר כך בביטחון הולך וגובר. מהו הכוח החשאי הפועל כאן? מי הוא הפלאי השוכן בקרבך ומפעיל את המחשבות הללו, נצנוץ של ירק? ואולי אין כאן אלא מקסם שווא, אחיזת עיניים, תעתוע חלום הנולד בעמקי הנפש, הכלה לגינתנו מאליפת הצבעים? הנה בתוך משטח הדשא השרוף והרמוס נחה עיני על החמנייה, ירוקת עלים, הפורשת את פרחיה הצהובים בכמעין תרועת ניצחון. תרועת ניצחון? לא כך בדיוק, החמנייה לא הפריחה את פרחיה על מנת להריע תרועת ניצחון על הגורל המר של הכמישה מסביב. לא! עומדת היא לפני ביתה של אם אבלה, אשר כל יום חדש עליה להתגבר על סבלה ולשאתו.

חוה נטר, “בסער ביום סופה”


מלחמה ועגבניות

זה היה עוד בתוך הימים הנוראים של מלחמת העצמאות. לא ידענו אם ההפוגה תימשך, האם נגמרה כבר המלחמה. בינתיים צריכים לזבל את החלקות, להכין את חלקת העגבניות. אני יושבת על יד ברוך ליס ואומרת: איך שלא יהיה, אם אנחנו ננצח ואם אנחנו נישאר בחיים צריך שיהיו עגבניות. בוא נרתום את העגלות, נצא לשדה ונזבל את החלקות.

פניה ארצי, “בסער ביום סופה”


קובץ 11ד.png

קובץ 12 ד.png

 

בימים הראשונים של המדינה    🔗


סימני דרך – תש“ט – תש”ך (1949 – 1960)    🔗

עם תום הקרבות של מלחמת העצמאות שבו מפוני דגניה הביתה. הילדים והמטפלות. דגניה עמדה בפני האתגר של שיקום הפצע שנפער: התגלה החורבן הפיסי. זיכרון האפשרות לאבד את הבית ולהפוך לפליטים חילחל למעמקים. האבל על מותם של בנים וחברים והעמידה מול משפחות הנפגעים, כאבו מאוד.

דגניה הוציאה ספר “בסער ביום סופה” לזכר הימים הקשים של המלחמה ובו ביטאה בכנות את שמחת הקמת המדינה אך גם את כאב המחירים הכבדים. הקבוצה הייתה צריכה לעמוד באתגר הערבות ההדדית מבחינה כלכלית. אי אפשר היה שלא לחוש כי נטל האבל לא שווה: השכול והאלמנות היוו אתגר קשה.

דגניה החלה להשתקם, גם מבחינת הבנייה, גם מבחינת החברה. הוותיקים ביקשו להחזיר את דגניה לקו המתמשך שנבנה בימי השלום, לשקם את המשפחות הפגועות, את הבתים, לסלול מדרכות חדשות, לשקם את החקלאות שנפגעה.

דגניה קלטה אנשים חדשים וחלק מהאנשים, ובהם בני דגניה, עזבו, מי ללימודים, מי לפעילות צבאית ופוליטית.

המלחמה העלתה דור חדש, שלא קיבל את המסר של הוותיקים כפשוטו. למרות הערכתם העמוקה לוותיקים הם לא היו כבר רק בנים, תלמידים או יורשים; הם היו חיילים שחזרו מקרב, חקלאים בעלי תבונת כפיים החותרים למקורות ידע חדשים. הבנים היו ביקורתיים יותר, רגישים לפערים בין הכוונות למעשים. בכל זאת הבנים לא העבירו לידיהם את הסמכויות שהיו בידי ותיקי הקבוצה. לעתים הם הסתתרו אחרי תחושותיהם ורגישותם כדי לתבוע יותר ליברליות, זכות לשנות, או להיות יותר תובעניים איש מרעהו. הם נחשפו לאחריות להגן על ההורים וחלומם ולמחיר שהם משלמים על כך.

שלג פקד את דגניה בחורף 1950 היה יחיד בהיסטוריה שלה. נזק ניכר נגרם בבננות, אך היופי בתופעה המיוחדת נחרט בזיכרון.

בשנים אלו דגניה קיבלה אדמות לגידול פלחה בנגב. היה צורך להקים שם תשתית חקלאית כדי להעביר אחר כך את האדמות המעובדות לידי מושבים צעירים. דגניה שלחה אנשים לעבודה חקלאית ומדריכים חברתיים למושבים הצעירים. במסגרת הסיוע האמריקאי לפיתוח החקלאות בארץ, דגניה פיתחה מערכת השקיה מסועפת לאדמותיה.

ב-1955, במלאת לדגניה 45 שנים, התקיים בה משפט ספרותי על הקבוצה בהשתתפות בני הנעורים של דגניה. המשפט נמשך יומיים. באותה שנה התקיים באספה ויכוח על לימודים, הפעם על לימודים גבוהים לשמם, שאין להם יישום בעבודה המשק או הקהילה.

ב-1957 דגניה משקיעה השקעות גדולות בחקלאות. הוקמו רפת מודרנית ולול. לקראת סוף העשור דגניה נכנסה למשבר כלכלי. המנהיגות תובעת הסתפקות במועט. מתקיים ויכוח נלהב על התעשייה האזורית “ספן”.

בשנות החמישים הופיעו חמישה ספרים של חברי הקבוצה: דוד גלעד, “בין ירדן לכנרת”; מרים זינגר, “מסיפוריה של דגניה”; יעקב פלמוני, “במעלה החיים”; יהושע מנוח, “הקבוצה ודמותה”; יוסף ברץ, “כפר על גדות הירדן”, שגם יצא לאור באנגלית, בצרפתית, בספרדית ובכתב בראייל.

בשנים ההן הגיעו לדגניה לעבוד, להתגבש, ולהתחנך קבוצות רבות: גרעין נח“ל של “הצופים”, הגרעין המייסד של תל קציר; חברת נוער “שורשים” מאירופה, מהם נשארים חמישה בדגניה; קבוצת “עמלים” שעלו באנייה נגבה, “הסוללים” מכפר יהושע, נח”ל א' מתנועת “החלוץ”, קבוצת עולים מפרס, נח“ל ב‘, נוער ו’ “איתנים” ועולים, נח”ל “מתנחלים”, שהצטרפו למשמר דוד; שני אולפנים חקלאיים, חברת נוער מפולין, קבוצת מח“ל מדרום אמריקה; נח”ל ה‘, “גדיש” שהצטרף לגונן ונח"ל ו’ שהצטרף לחצרים. סך הכול עברו בדגניה בשנות החמישים כשמונה מאות צעירים.


מסביב יהום

1950 עלייה גדולה למדינת ישראל. תקופת צנע כלכלי. הוקמו מעברות באזורים שונים בארץ. בשנתיים הוקמו 213 יישובים חדשים. חברי הקיבוצים הדתיים שנסוגו מאדמותיהם ביקשו לשנות את קיבוציהם. התנועה לא אישרה והם היו למושבים שיתופיים.

1951 ראשית הפילוג בתנועה הקיבוצית.

1952 היאחזות ראשונה של הנח"ל בנחל עוז. הואט קצב ההתיישבות החדשה. הוקמו 31 יישובים חדשים. הופיע מאמר ראשון על זִקנה בקיבוץ. זקני החברים עוד לא הגיעו לגיל 60.

החלטה על קבלת שילומים מגרמניה מעוררת ויכוחים סוערים בארץ. סנטה יוספטל נוסעת לגרמניה לשכנע כי קיבוצים אינם מנזרים וגם הם ראויים לקבל שילומים. נגד הסכם השילומים מפגינים חברי קיבוצים רבים.

הקמת היאחזות יוטבתה. הוקמה תנועה להעברת עולים מן המעברות להתיישבות “מן העיר אל הכפר”.

1953 הוקם איחוד הקבוצות והקיבוצים של קיבוצי מפא"י בקיבוץ המאוחד וחברי חבר הקבוצות. הואץ תהליך הפילוג.

1954 השלמת תהליך הפילוג. הקמת קיבוץ הנח“ל הראשון נחל עוז. גידול ניכר בהתיישבות המושבית. הקמת עיירות הפיתוח. במשך השנתיים הוקמו 44 מושבים, קיבוץ אחד ו-8 היאחזויות נח”ל.

1956 מבצע סיני. הנסיגה מסיני. הוקם קיבוץ עין גדי.

1958 עשור למדינה. חגיגות תערוכה של המדינה ותערוכת הקיבוץ.

1960 המילה קיבוץ הופיעה לראשונה במילון אוקספורד.


קובץ 14 ד.png

האתגר והמשבר: מדינת ישראל

את הקמת המדינה אחרי מלחמת העצמאות ליוו משברים פוליטיים. צל הפילוג איים על התנועה הקיבוצית. דגניה, הקשורה במפא"י, השתייכה למיעוט בתנועה הקיבוצית. זו כבר לא הייתה אותה תנועה וולונטרית עם ממדים אנרכיסטיים. היא כבר לא נטלה על עצמה עול רק מתוך בחירה. החלום הציוני כפי שהתגבש בשנים שלפני קום המדינה כלל דרישה מהקיבוץ ליטול על עצמו את כל מה שלחברה הסובבת אין כוח לשאת.

ככל שהאתגרים נראו רחוקים מפתרון, כן גדלה הפנייה לקיבוץ. עתה פנתה המדינה לקיבוצים לקחת חלק בתהליך קיבוץ הגלויות. והיה לזה גם ממד פוליטי: דרישה להעביר סמכויות מהתנועה למדינה.

בשנים הראשונות למדינה החלה להגיע העלייה הגדולה והציבה אתגר גדול בפני החברה בארץ. המוני העולים לא היו דומים לעלייה החלוצית הקודמת. הם לא היו צעירים רווקים, שעברו תקופות הכשרה ארוכות, שהתגבשו כקבוצות וראו בקיבוץ את ביתם ואת דרכם האנושית. תקופות הכשרה ארוכות, שהתגבשו כקבוצות וראו בקיבוץ את ביתם ואת דרכם האנושית. הם עלו בזכות המסורת וחלומותיהם היהודיים ולא בשל דגל המהפכה. הם באו כפליטי שואה מצד אחד, וכקהילות רב-דוריות ושלמות מצד אחר. אלה וגם אלה עברו שבר משפחתי וביקשו להתחיל בחיים חדשים אחרי פצעים נוראים.

הממסד הפוליטי החדש החל לגלות את טובות ההנאה המסורות בידי שלטון, אך גם את האחריות הטמונה בו. חברי קיבוץ שהיו מעורבים בעסקי “המדינה בדרך” נקראו לשרת בממסד הצעיר הצומח. במקרים רבים משמעות הדבר הייתה ניתוק מהקיבוץ, ולעיתים עזיבתו. בשל קרבתו לממסד, הקיבוץ אמנם זכה לזכויות אך גם נדרש למחויבות כפולה. בצד האחריות הגדולה לגורלו, נדרש גם לאחריות להתיישבות, לכלכלה, לקליטת עלייה. הקיבוץ היה כבר חברה עם כלכלה וסדרי חברה, עם סיפור וחלום שמכוונים לרגע הקמת המדינה. למול הציפיות הגדולות ממנו, הקיבוץ חשש להתרחב מדי ולאבד את צביונו. דגניה ראתה עצמה מחויבת לחינוך, לעזרה חברתית, למהפכה חקלאית דחופה כדי לייצר מזון. הגם שבדגניה היו חברות נוער ונקלטו בה לא מעט עולים, המאמץ נראה כלא היה מספיק.


הוויכוח היה גדול, בן גוריון בדגניה, 1960

קובץ 15 ד.png

בן-גוריון בא לדגניה ותבע להעמיד את המשק לטובת קליטת העלייה, להעסיק עולים כפועלים שכירים ולוותר על רעיון העבודה העצמית. שכן דגניה היא חלוצה של הלאום, וחייבת להיענות לתביעותיו, גם אם הן פוגעות בעקרונות. ההתלבטות בדגניה קשה: נאמנות למדינה ולבן-גוריון למול עמידה על עקרונות העבודה העצמית. הוויכוח מוצא ביטוי בחליפת מכתבים בין בן-גוריון ליהושע מנוח. דגניה רצתה להיות נאמנה לבן-גוריון, השמאל ייחס לו כוונות להרוס את הקיבוץ, כפי שפירק את הפלמ"ח. בסופו של דבר לא הוכרעה השאלה. דגניה קיבלה עובדים מבחוץ וגם התייסרה על כך. היא עסקה בניתוח עצמי אכזרי התובע נאמנות לרעיונות היסוד, וגם ויתרה לעצמה מתוך שיקולים כלכליים ורעיוניים.

בשנת 1950 מלאו לדגניה ארבעים שנה. היה רצון לארגן חגיגות, אך המצפון הציק. האם ראוי לחגוג כאשר אין דגניה ממלאת את חובותיה כלפי העלייה החדשה? חיותה בוסל שללה את החגיגות. חגיגה צנועה אמנם הייתה אך התלוותה אליה תחושה קשה.


מתימן וגרמניה

באתי משכונה ירושלמית מעורבת של אשכנזים וספרדים. משפחתי מתימן ורוב המשפחה נשאר שם. רק סבתא אחת עם אחותה היו בארץ. כל החגים היינו אצלה. הבית היה מסורתי. מים היה צריך לשאוב ולסחוב. היה תנור קטן עשוי מחצי פח והנשים היו סוגרות אותו בזבל, בחימר ובקש ועושות מזה מיכל לגחלים. היו מדליקים בחצר ומבשלים. כביסה היו עושים בחוץ. בראשית שנות העשרים הגיע הפרימוס. אמא הייתה רוחצת אותנו בגיגית אחד אחרי השני. אבא היה אופה שכונתי. קיבל מהקהילה את משכורתו ואפה בשביל כל השכונה פיתות, עוגיות, לחם, חלות לשבת. ביום שישי היה ממלא את התנור בצ’ולנט לשבת. כל השכונה הביאה את החמין. בשבת בבוקר אחרי התפילה היה אבא פותח את התנור והיו באים לקחת את החמין.

מן “הנוער העובד” עברתי לצריף של “הצופים” שהיה לאחר מכן “המחנות העולים”. בת 15 הגעתי למחנות העולים. המדריך היה נחום שריג. עם סיום בית הספר הלכתי לעבוד בחקלאות בנתניה. עבדנו בהשקיה וב“בחר” אצל חקלאים פרטיים. מן המשחקים, הפעולות והעבודה הגעתי לקיבוץ בית השיטה. הייתי שחורה עם שתי צמות. חיי הקיבוץ היו קשים לי מאוד. אנחנו “ירושלמים טהורים”, לעבוד בשבת היה בשבילנו ממש אסון. אחרי שנה הבנתי שאלה הם החיים ואין מה לעשות.

בבית השיטה פגשתי את נחמיה עמו הקמתי משפחה. הוא היה מקניגסברג. יוצא גרמניה. הגיע לארץ ב-1934. נשלח לחבורה שייסדה מאוחר יותר את בית השיטה. נשלח לעזרה בזמן משבר כבד שפקד אותה עם התאבדות שניים מחבריה ועמידתה על סף פירוק. מבית השיטה התפלגנו בזמן הפילוג הגדול של שנות החמישים. הגענו לאילת השחר יחד עם קבוצה גדולה. אך עקב מקרה קשה של עימות על רקע גזעני עם אחת החברות, החלטנו לעזוב את אילת השחר ולעבור לדגניה. שם כבר חייתה אחותו של נחמיה ולשם הגיעו כמה מאנשי בית השיטה אחרי הפילוג.

גאולה קלבנסקי, זיכרונות


מן הגיטו לחדרי החולים בדגניה

בלה הגיעה מגיטו לודז'. ראתה איך זורקים ילדים מן הקומה השלישית של בית החולים בגיטו. התנסתה ברעב, חייתה את חוסר האונים. “כל בוקר ביקשנו שנוכל להתראות בערב. את הגופות הוציאו עטופות בעיתון. הפשיטו את הגופות כדי למצוא בגדים”. אחרי המלחמה הגיעה לשבדיה ולמדה אחות. היא לא הייתה יכולה להפסיק לאכול ולהשמין. האחיות מסביבה לא הבינו והתרחקו ממנה. עד שסיפרה להן מה עברה. רק לאט התגברה.

בלה עלתה לארץ כמגויסת לחיל הרפואה במלחמה. גייס אותה איש עין גב. כשהגיעה ארצה חשבה שנשארה לבד מהמשפחה. יום אחד נסעה באוטובוס. נוסע פנה אליה וטען כי היא דומה למישהו שנמצא עמו בשירות צבאי. כך מצאה בלה את אחיה לאחר שהייתה משוכנעת כי נהרג בסטלינגרד. ארקוש בעלה עלה מפולין ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים וגוייס לצבא הבריטי בכוונה להיות טייס.

בשנות השישים פתחה בלה את חדרי החולים בדגניה.

על בלה ארקוש


מן המנזר ונרות שבת
ההורים הגיעו לדרום אפריקה מריגה לפני מלחמת העולם הראשונה.
נולדתי לאם יהודיה ולאב שאינו יהודי, שהתגרשו לאחר עשר שנות
נישואין. רוח נוצרית נשבה בבית.
הלכתי לבית ספר קתולי ולמנזר כדי ללמוד.
קיבלתי את הנצרות והיהדות באהבה.
לא ראיתי את הקונפליקט. סבתא קיימה את המסורת בקפידה.
אמא עברה לגור עמה ואני הייתי באה מן המנזר אליהן.
סבתא הייתה מדליקה נרות שבת והכול היה נראה בעיני טבעי וברור.
ג’ירארד הוא ששלח אותי לתנועת הנוער הציונית “הבונים”.
בסבתא טיפלה אישה שחורה שגרה עם משפחתה בסמוך לבית.
יבין ואני ילידי 1935. התחתנו ב-1956.
הוא היה סטודנט שמאלני שפעל יחד עם מנדלה.
כשבאתי לדגניה שמרתי על הנימוסים משם.
הייתי מברכת את כולם בברכת בוקר טוב, גם שלא ענו לי.
הסבירו, כי אין הם עונים כי מרדו בממסד ולא אהבו נימוסים חיצוניים.
אני לא קיבלתי את זה והמשכתי לברך.
תבעתי זאת גם מילדיי. תביעתי זו הקשתה עליהם.
דליה רוזן, זיכרונות

משפחה מתפזרת

שבעה אחים היינו במשפחה בחלב שבסוריה. התייתמנו מאמנו. אבא התחתן עם אישה שנייה שהייתה לנו אם חורגת. בין האחים היה מרחק גיל גדול. הם החלו להתפזר. חלק הפליגו לארגנטינה וחלק מהם הגיע ארצה ולמדו בבית ספר חקלאי. הם הגיעו בראשית שנות הארבעים ברגל דרך כפר גלעדי, מודרכים על-ידי בדואים. חיינו בחלֶב עם אבא, האם החורגת, הסבא והסבתא. ב-1948 ברחנו לביירות עקב המאורעות. סבא היה איש אמיד. עסק במסחר בשמן, בכותנה ובחיטה. האח הבכור היה שותף לעסקי הסבא. סבא וסבתא קיבלו מאחינו כרטיס לארגנטינה אך העדיפו להגיע ארצה. סבא היה ציוני נלהב. במשאית ובמונית הביאו אותנו ארצה דרך ראש הנקרה. ביום הגיענו ארצה צעד בחיפה מצעד יום העצמאות. סבא מאוד התרגש ואמר שלכבוד בואנו ערכו את המצעד…

היינו אמורים להיות עם סבתא אך היא לא תפקדה ושלחו אותנו במסגרת של עליית הנוער לרמת הדסה. משם הגעתי למסדה שם שהיתי שנה. אחר-כך עברתי לרמת יוחנן, קרוב לאחיותי שהיו בכפר אתא. הייתה זו תקופה גורלית בחיי. נקשרתי מאוד למשפחתי המאמצת. בתום ימי בית הספר התגייסתי לנח"ל ובמסגרת זו הגעתי לדגניה ופגשתי בעודי. כך נקשרתי למשפחת גנני.

רמת יוחנן היה קיבוץ מסודר מאוד, מתוקנן. בדגניה היה משהו בלתי אמצעי, התייחסות לאדם מעבר לחוקים שלא תמיד היו ידועים. לנערה כמוני להתקבל למשפחה הגליצאית שחשבה במושגים של השלאכטה הפולנית, לא היה פשוט. אך קיבלו אותי באופן מאוד חם. היו קודים מאוד ברורים למרות שלא היו מפורשים. אסור היה להיות טיפש. אורח צריך להביא דברים. יש להגיש הכול באופן מנומס. אך בעיקר, צריך להיות איש ספר. כל החיים ללמוד. אסור לתת מחמאות. ויש לעשות למען הציבור. רעיונות אלו גבו מחיר ולעתים הילדים הם ששילמו אותו. קראתי ספרים, השתדלתי למלא חלק גדול מהנורמות הנהוגות במשפחתי בדגניה. קראתי את “פן תדיאוש” הפולני וספרות עברית. השיחות האינטלקטואליות בשולחן הציבו בפני אתגר שאהבתי.

חווה גנני, ריאיון


ממושבת יק"א בברזיל

הורי נפגשו בדרך שידוך. סבא היה סנדלר, היה לו מפעל לנעליים. סבא שני היה חקלאי. אבא עבד במפעל למברשות, אמא עקרת בית. כשהייתי בת ארבע עזבו ההורים את פולין לברזיל. חברת יק"א הזמינה יהודים לקבל אדמה בברזיל. שבעים משפחות נסעו להקים מושבה, בתקווה ששם יהיה בית, עץ ואדמה. משפחת אבי נסעה כי הייתה משפחה של חקלאים. כרתנו עצים לריהוט ובניין. הכשרנו קרקע. החיים היו קשים. רבים בכו למה עזבו את פולין. אמי שהשאירה בפולין את הוריה התגעגעה אליהם אך לא יכלה לעזוב את הבית. כיבסנו בידיים בנחל, שאבנו מים מהבאר. בבית דיברו יידיש אך כשהלכתי לבית הספר התחלתי לדבר פורטוגזית. היה בית ספר עברי עם מורה מארץ ישראל. ההורים היו ציוניים. אבא אמר לי: “את יודעת מה זה ישראל? שם גדלים תמרים ומהתמרים מפיקים דבש ואין זקוקים לגשם. התמרים גדלים מהטל…” הוא אמר תמיד: “עוד תהיה מדינה ואני אסע לשם”.

כשגדלתי רציתי העירה, כל החברות שלי היו בעיר. אבא היה מודאג ולא הסכים. “את תלכי לאיבוד בעיר”. בכיתי. כבר הייתי בת שבע עשרה ואבא לקח אותי לסאן פאולו. ב-1942 התחתנתי עם שלמה. אבא רצה שנעלה ארצה כי כבר הייתה מדינה. אך לי היה טוב במושבה. מתוך שבעים המשפחות שהגיעו רובן עזבו העירה. כשראיתי שהיהודים עוזבים את המושבה ובאים אחרים, החלטתי לעלות ארצה עם המשפחה.

ב-1948 עלתה המשפחה מברזיל ארצה. עבדנו קשה אך לא התלוננו. הגיס שלי החל לתכנן שיבה לברזיל. גם אנחנו חשבנו על כך. אך הגיע אלינו אלי הופמן ושיכנע אותנו לעבור לדגניה.

שרה ושלמה קומפינסקי, זיכרונות


בצל הפילוג בתנועה הקיבוצית

בראשית שנות החמישים, בעת המלחמה הקרה, פרץ ויכוח גדול על יחסי ישראל עם ברית המועצות. לנוכח אי הוודאות, הנחישות הסובייטית וההתארגנות של המערב נגדה, נשאלה השאלה מה צריכה לעשות מדינת ישראל? האם עליה לנקוט עמדה במלחמה הקרה? במצוקתה הכלכלית קיבלה המדינה עזרה מארצות הברית, אך גם הייתה מודעת ליחסיה המיוחדים של ארצות הברית עם מדינות ערב והנפט, לאמברגו על משלוחי נשק שהיא מפעילה כלפי מדינת ישראל, לוויתורים לגרמניה המערבית והסליחה המאסיבית לפושעי המלחמה.

בתנועות הקיבוציות הופכים חילוקי הדעות הפוליטיים לדגלים שמביאים בסופו של דבר לסִדרה של פילוגים, טיהורים, ובמיוחד – לאכזבה והורדת דגלים. בן-גוריון מוביל תפיסה אנטי סובייטית במפא"י, מחליט על צעדים שיאותתו ברורות שישראל מוכנה להצטרף למערב. הדבר משתלב בהכרעת מפלגתו לחתור להסכם שילומים עם גרמניה.

תנועתה של דגניה, “חבר הקבוצות”, נשארה מאוחדת. מלבד קיבוץ אחד, ארז, לא היו בה פילוגים. שמרו עליה היעדר המנהיגות הכריזמטית, האופי המאוד מקומי של יישוביה והקשר האמיץ למפא"י. שאר התנועות נקרעות מבפנים. הקיבוץ המאוחד מתפלג, הקיבוץ הארצי “מטהר” את שורותיו מחברים בעלי הלכי רוח קומוניסטים. אפילו הקיבוץ הדתי מתפלג בין המבקשים להפוך למושבים שיתופיים לבין המתעקשים על עקרונות הקיבוץ בטהרתם.

איך קורה פילוג כה עמוק, כה כואב בכל רחבי התנועה הקיבוצית? האם שנות החמישים והמלחמה הקרה מסבירים את הקרע? הוויכוח הפוליטי לא היה חדש, הוא התקיים שנים קודם לכן. אבל באותם ימים הוא נסב על חזון ותחזית, על זהות עצמית ועל הצורך להתאמה למציאות.

האנרגיה שפרנסה את האש הזרה של הפילוגים נשאבה ממשבר הקיבוץ לאחר מלחמת העצמאות על הוויית הקיבוצים השפיעו נפילת חברים, פינוי יישובים, פינוי ילדים וחיים בחברה מפוצלת של מגינים ומפונים; כאבים וחרדות של המלחמה ושעותיה הקשות; וסדר יום חדש המציב מטלות חדשות ודחופות. כל אלה השפיעו על המרקם החברתי. אי היכולת לעמוד בציפיות שנוצרו אל מול חללי המלחמה, ההד החזק של הפוליטיקה בלבבות שעברו מלחמה, ואי ראיית תוצאות שיכלו למחוק צלקות בעת הניצחון.

בדגניה התוצאות לא היו כה חמורות, אך חבריה חשו את הקורה בקיבוצים והבינו כי הפילוג מערער יסודות. הקיבוצים התפלגו בדרך כלל על פי שכבות גיל, ארצות ותנועות מוצא (עולי רוסיה מול עולי פולין, ותיקים מול צעירים, בוגרי הנוער העובד, נוער צופי חלוצי). הנימוקים הפוליטיים הגלויים לוּווּ בתופעות הדומות לגירושים במשפחה ולחרמות בקהילה היהודית המסורתית. אך מתחת לכל אלה היה המשבר שלאחר המלחמה. עזיבה, ירידה מהארץ ורעידות אדמה בחיי המשפחה. הקבוצות של “חבר הקבוצות”, שבראשו עמדו חברי דגניה ואנשי גורדוניה, התאחדו עם פורשי הקיבוץ המאוחד חברי מפא"י. בוועידה בעמק הירדן קם “איחוד הקבוצות והקיבוצים”. נושאי הדגל בטקס האיחוד היו בנציון ישראלי מכנרת, יוסף ברץ מדגניה א' וקדיש לוז מדגניה ב'.

קובץ 19 ד.png

כל סטירת לחי מצלצלת כאזעקה

לא אני שאבוא לשפוט מי האשם בין היריבים בעין חרוד. אך זכותי כאיש תנועה מיום היוולדה לתבוע מאנשי עין חרוד משני הפלגים: שימרו על כבודכם – כבודנו! להווי ידוע: כל המרים יד על חברו בעין חרוד, המתנוססת כמגדל זכוכית בפני העולם היהודי כולו, מרים את ידו על תנועת העבודה כולה ועל ציון כולה! כל סטירת לחי שלכם, חברים יקרים, אף המוסברת ביותר, מצלצלת כאזעקה בכל פינות העולם היהודי מקוטב ועד קוטב.

יהושע מנוח, שנות החמישים


מחבלים בכרם הקבוצה
ארבעה אבות נזיקין מחבלים בכרם הקבוצה:
הפילוג, חוסר התקווה, משקיות יתרה, וטשטוש האישיות.
עיקר הקבוצה התכת הכלל ועשייתו כפרט לכל דבר.
יהושע מנוח

טיול הוותיקים לנגב

ב-1950 ארגנו הצעירים טיול לוותיקים. כאשר חזרנו עייפים וצמאים מן הטיול בנגב, חלמנו בדרך על כוס תה… ומה רבה הייתה הפתעתנו כשנפגשנו בשערה של דגניה במחיאות כפים של בני התשחורת שניצבו בשתי שורות, ובצלצול הפעמון הגדול. בהיכנסנו לחדר האוכל, ראו עינינו שולחנות מכוסים מפות לבנות ועליהן פרחים, יין מגדנות, פירות, ארוחת ערב חגיגית… רק בשביל קבלת פנים כזאת כדאי לחיות בקבוצה.

מנוחה פלמוני, תשי"א


בני דגניה אייכם?

מדברי הבנים: קוראים לכך משבר הקבוצה. ואני צרת הרבים לא תציקני, אף לא תנחמני. אני שואל את עצמי: מה בביתי הקבוצתי שלי? אתם חבריי הצעירים בני דגניה, אייכם? היכן האידיאה הנשגבה, הרעיון המפרה? התעטפנו במחלצות של תיאוריה, והנפש איה?

“דרכה של דגניה”, סיפור חמישים שנות הקבוצה


רומן פלחה נגבי
ראובן דגן הגיע כטרקטוריסט לפלחה של בית זרע בנגב,
אסתר נדיבי הגיעה כמבשלת לפלחים של דגניה בנגב.
כשאוחדו מטבחי הפלחה של שני הקיבוצים, נפגשו.
היא מסוריה והוא פליט שואה

בן-גוריון ליהושע מנוח נגד עבודה עצמית

אתה קובע: אין עבודה אלא עבודה עצמית. זאת אומרת עבודה בתוך המשק העובד. האמנם? האמנם זוהי התורה אשר נקרא לעם, לנוער, לעולים, להמוני הפועלים? שאין הם מקיימים מצוות העבודה, כלומר ההתפרנסות מפרי עמלם וההשתתפות ביצירת ערכי המשק והביטחון והתרבות לעם, אם אינם עוסקים בעבודה עצמית?

ואתה מבהיר: “רק בה (בעבודה העצמית) אפשר להגיע לידי שמחה וסיפוק ולהרגשת יצירה. כל עבודה אחרת היא לעול, ונעשית מתוך אין ברירה והיא מלווה רצון להשתחרר ממנה”. או בלשון של זאב שפר חבר אילת השחר: “פועל העובד כשכיר יום מוכר את כוח עבודתו”. ידעתי שחכם וגדול אמר זאת עוד לפני כמאה שנים, וקרל מארקס שמו. אין לי להתווכח עם קרל מארקס, שראה עבודה שכירה בראשית המאה התשע-עשרה באנגליה כשהיא נתונה כמעט בתנאי עבדות.

אני דן עם חברים בני דורי ושותפים למפעל חיים ולהשקפת עולם, ואני מזועזע משימוש במילים המעליב עד היסוד על ידי ז. שפר – “הפועל השכיר מוכר את כוח עבודתו”. האמנם הוא מוכר את כוח עבודתו, כאשר ימכור איש כפתור או דג מלוח, ואין לו כל עניין יותר לחפץ המכור? האין הפועל שכיר-היום עובד בעצמו, יוצר, משתתף במעשה בראשית, וכוח עבודתו נשאר חלק מגופו ומנפשו, ואם היא עבודה טובה ומוצלחת הוא נהנה מפועל ידיו וגאה עליו? האם באמת השמיע שפר לאוזניו מה שהוא אומר, ושקל דבריו במאזני שכלו ומצפונו?…. אילו לא היינו רואים שלושתנו, גם אתה וגם שפר וגם אני (וכל חברי תנועתנו) בעבודה יסוד ראשוני ומרכזי של כל חיי האדם והעם, לא הייתי עומד ומדקדק עמכם על פליטת פה ועט שלכם, ואילו היה זה רק מקרה בודד, אז אולי לא היה כדאי לאבד על כך זמן. אבל אין זה מקרה ולא בודד, אלא משגה חינוכי כבד, שאמנם הוא נובע ממקור טהור ורצוף כוונה טובה, אבל גם עבירה מתוך מצווה היא עבירה ויש להזהיר מפניה. פיסול העבודה, זלזול בכבודה ובערכה מאיזה טעם שהוא, יש בו נזק מוסרי וחינוכי רב. הוא גם מוטעה ומטעה.


פלח עם חולצת עבודה כחולה
בשנת 1956 עבדתי בפלחה. זה היה האידיאל הגברי.
אפילו מוטי הוד בחופשות מחיל האוויר היה יושב
על הכנף של הטרקטור שלי ומבקש סיבוב.
ללכת עם חולצה כחולה היה כבוד. סימן שאתה עושה משהו.
ראובן דגן, זיכרונות

… איני יכול להצטרף לדברים ולדברי כמה מחברינו, שבעצם העבודה העצמית יש הערבות לכל אותם ערכים מוסריים, החברתיים והציוניים שאנו רוצים ביקרם… אין כל ערובה בעבודה עצמית באשר היא עצמית, לא למשק סוציאליסטי, לא להגינות ולצדק ואפילו לא להתמדה בעבודה. כל הסימנים שציינו עד היום משק פועלים, או יותר נכון, ההתיישבות העובדת, הם פרי החומר האנושי המיוחד והרוח אשר פעמה בתוכו. העבודה ‘העצמית’ היא תוצאה של השאיפה להוגנות ולצדק, למשטר סוציאליסטי ולחיי עבודה, ולא סיבתה. ותיתכן עבודה ‘עצמית’ שאין בה לא הוגנות ולא צדק, שאין בה התקרבות לחיי עבודה, ואינה כרוכה בשאיפה למשטר סוציאליסטי. לא רק חיי בעלי מלאכה וקבלני משנה, שהתחילו בעבודה ‘עצמית’ (לפי הגדרתכם), אלא גם במשקי פועלים ובתאי התיישבות עובדת נראים לכל מי שעינו פקוחה ובלתי מונחית בדעות קדומות ובשגרה כבר בקיעים מדאיגים בערכים היסודיים של צדק והוגנות וכו'…

אל תייחסו לעבודה ‘העצמית’ מה שאין בה. ואל תסמכו רק עליה. ההוגנות והצדק והקשר לחיי עבודה והשאיפה למשטר סוציאליסטי לא יובטחו בשום אופן בכוחה של עבודה עצמית כשהיא לבדה – אם לא תקום השותפות הגדולה והנאמנה בין כל צורות העבודה ובין כל העובדים מצד אחד, ובין העובדים והעם, כלומר המדינה מצד שני. אם משק פועלים, קיבוץ או קואופרטיב יסחר בשוק שחור או יעלים מהממשלה כמות היבול בנגב, ודברים אלה נעשים, אם קיבוצים יפרקו מעליהם למעשה עול העלייה וקיבוץ הגלויות, גם אם ידגלו הערכים אלה להלכה, ודבר זה הולך ומתרחב, לא תעמוד לנו זכות ‘העבודה העצמית’.

חינוך לעבודה עכשיו גם קשה וגם קל יותר מאשר היה בימי העלייה השנייה. קשה משום שיש לנו דבר לא עם יחידי סגולה אלא עם המונים. קל מפני שלצדנו עומד הכרח החיים. ואנשי העלייה השנייה וכל אלה שהתחנכו לאורה חייבים לראות את השינויים העמוקים שהתהוו בהרכב הציבור ובנסיבות חיינו. מגמת פעולתנו לא השתנתה. ערכי היסוד קיימים ועומדים. אבל האמצעים ודרכי הביצוע שהצליחו פעם – לא יסכנו עכשיו, וגם דרכי ההסברה יש להתאים למצב החדש. על חברינו בהתיישבות העובדת מוטלת אחריות גדולה בעיצוב דמותו של דורנו ורק משום כך אני מחמיר ומדקדק כל כך בבחינת דבריכם – ואתכם הסליחה.

בברכת חברים

דוד בן-גוריון

א' באב תשי"ב (23.7.1952)


החבית ויינה
פגישה עם בן-גוריון שבה הוא תובע מדגניה להיחלץ
לכל משימות הדור. האפשר לשבור את החבית
ולשמור את יינה? האם יוכל הבור להתמלא מחולייתו?
למען המדינה כורח הוא לפתח ולהגביר את המשק
ולהרבות את התוצרת. בנים וחברים
נפלו במלחמת העם וצעירי הבנים משרתים בצבא.
מי ישקם, מי יבנה, מי יקדם?
"דרכה של דגניה", סיפור חמישים

העיקר לעולים החדשים: הדוגמא האישית

אסון גדול נשקף לנו אם נעזוב כולנו את המקומות הקיימים ונשליך את עצמנו לתוך העבודה הגדולה שאנו מחכים לה. אנחנו צריכים להוכיח שאיש יכול להתקיים על עמל כפיו. ואם לא נוכיח את זה, איפה ייקחו העולים החדשים את המרץ לעבודת ההכשרה, אם לא יראו את האפשרות לעבור אחרי כן לקיום חומרי ורוחני? כל ניסיון המבטיח לתת דוגמא של חיי שוויון וקיום עצמי בעבודה – עלינו לתמוך בו בכל כוחנו.

יהושע מנוח, ראשית שנות החמישים


המעברה בצמח

המעברה בצמח הוקמה ב-1950. התחילה באוהלים שהיו לפחונים שהיו לבדונים. רוב תושבי המעברה היו תימנים אך היו גם אחרים. המפגש בין קיבוצי העמק לאנשי המעברה היה מורכב. התעסוקה במעברה הייתה מלאה. הם עבדו בקיבוצי הסביבה וגילו חריצות גדולה אך לא ביקשו להיקלט כחברים. את המעברה ריכזה סוניה בריימן מדגניה. היא הפעילה מתנדבים רבים בהדרכת האימהות, בחינוך הילדים קטנים, בהוראה בבית הספר שהוקם במקום. הוקמו גם בתי ילדים. מצד אחד ההתלהבות ותחושת האחריות היו גדולים אך מצד אחר השוני התרבותי היה גדול, בתרבות החומרית, במנהגים, באוכל ובנימוסים. בואם של העולים היה אתגר לחיים היומיומיים של הקבוצות ושל דגניה. היו חברים ששאלו האם יכולה להמשיך בשגרת חייה בעוד מסביבה עולים שזה עתה הגיעו ולא נקלטו? האם גילתה את הכוחות שהייתה צריכה לגלות לנוכח האתגר?


משפחות ממעברת צמח
ממעברת צמח עברו למקומות שונים בארץ:
מושב אליקים 87 משפחות
מושב יכיני 71 משפחות
מושב מרגליות 59 משפחות
מושב פארוד 17 משפחות
מושב רווחה 15 משפחות
מושב פג’ה 10 משפחות
חמישה מושבים אחרים 23 משפחות
לפוריה עילית 10 משפחות
לשיכונים בטבריה 65 משפחות
ב-1955 נותרו במעברה 41 משפחות

פגישה אורגנית עם אנשי המעברה

בתקווה בלב לקראת הקמת מעברה לעלייה החדשה אנו צריכים להיות מוכנים לא רק לתת עבודה, ולא רק לשלוח אנשים לעזרה. פגישתנו צריכה להיות יותר אורגנית. כל אחד לפי יכולתו צריך לתת את חלקו. הילדים, הנוער והמבוגרים. כל שכבה יש לה במה להתחלק עם אלה שצריכים בימים אלה להגיע אלינו. ואז יקרין אורנו את חייהם של הבאים מרחוק וידביק אותם בלהט חזוננו.

חיותה בוסל, יובל הארבעים


הילדים צעקו כנרת, כנרת
בשנת 1949 באה לקחת אותנו חיותה בוסל מבית העולים.
נסענו אתה עד שהתקרבנו והכנרת התגלתה.
הילדים צעקו כנרת, כנרת והתרגשו לנסוע על חופה של הכנרת.
משה הדר, זיכרונות

המתח הגבוה בא מהחוץ

השאלה היא, החיה הקבוצה כדי למלא תפקידים או משום שהיא חיה היא ממלאת תפקידים? העמדת עניינים יישוביים וציוניים חשובים במרכז ענייני הקבוצה אמנם עשויה לזמן מסוים לרומם את הרוחות, לשמור על רמה גבוהה של מתח חברתי, ללכד בני אדם למען מטרות אלו, המקרבות אותנו לייעודים הלאומיים שאליהם אנו שואפים. ואולם, היום כאילו נעשה טפל למחר שצריך לבוא. חיים בתוך זמניות משתנה וחולפת. זהו ריכוז דעת הקהל, הבא מתוך לחץ חיצוני מתמיד, לחץ המביא למתח גבוה וצריך לשמור עליו שלא ייפסק לרגע. משל לחבית נתונה בתוך מים רבים המהווים לחץ על פניה וכאשר בא שפל למים, רפה הלחץ והזדעזעה החבית. חוזקה ויציבותה מעוררים פתאום חששות… סטיכיה וקבוצה אינן היינו הך. סיסמאות שהזמן גרמן, ואף אם נולדו בחיק אידיאה גדולה, אין בכוחן לגבש חברה. הן משתנות ומקבלות מדי פעם צורות אחרות. “חבר הקבוצות” לא היה עצמאי בנידון זה. הוא נגרר. ומתוך שלא רכש לעצמו את חוכמת המתיחות הפנימית, מציאת הנושא שעליו יש לבוא בטרוניות ולתלות את הקולר בצווארו, יש הרושם כאילו הוא הראשון בין הנפגעים…

יהושע מנוח, שנות החמישים


לעמוד במטלות ולהתפנות לזמן פנים אל פנים

מתי ניתן היה להקדיש זמן, לקיים מפגשים, כשהשכם בבוקר היה צלצול ממריץ לקום, לצאת לעבודה ולעשות עד אפיסת כוחות, לחזור לשטוף את החדר, ללכת למקלחת ולחדר האוכל, להחליף את המצעים ואת בגדי העבודה, למיין לשקיות את הלבנים והצבעוניים, לזרוק במכבסה, להביא את הנקיים מההספקה, לשבת בוועדות, להיות בסידור עבודה, להיות תורנים של שבת, להשתתף בגיוסים, לתת נעליים לתיקון אצל יעל פרנקל, למדוד שמלה בהספקה, לפקוד את עזריאל, לקיים ערבי שבתות, חגים, חתונות, לסדר בקיץ את מזרוני הזרדים והכילות שבחוץ, לתקן גרביים באספה, כשהראש נופל בתרדמה משתקת. ללוות חברים ולהספיד, לחלות, להיות אצל חפץ, להרות, ללדת, לארח קרובי משפחה בחגים, לחפש מנורה כחולה, להקשיב לרדיו בחדר האוכל. מתי אפשר היה להתפנות לזמן פנים אל פנים?

מלכה תנפילוב, דברים בכנס בני דגניה, 2010


קובץ 23 ד.png

רצח מירה ארצי

בת עשרים ושתיים הייתה מירה. צמחה וגדלה על אדמת דגניה ותעל לעינינו. ודרכיה אמת, אדיבות, כבוד ואמונה באדם. והנה היא בצבא. מכירים במעלותיה התרומיות, מטילים עליה חובות. הוקסמתי בראותי אותה לראשונה במדים. תוך מילוי חובותיה בצבא לא שכחה את הבית, את המשפחה, את חברותיה וחבריה מן הבית. השתחררה מירה מן הצבא והנה היא שוב בבית מדריכה בעבודה החקלאית בבית ירח, צמודה לקרקע. שותלת שתילים בגינות נוי ומטפלת בהם במסירות…. כחתף בא הרוצח, כמו אופל בילע גוף חמוד עם נפש עדינה והשרה תדהמה מזעזעת, אבל מר ועלבון בקרב משפחתה ועדת חבריה…

מירה, מירהל’ה, מירונת, מירוסיק, בתי בכורתי, חמדתי אשר אהבתי. פרח חן אשר גידלתי באדמת גני השדוד! הנה הובלנוך היום לבית הקברות, הנה הורדנוך לבור קבר, הנה סתמנו עלייך את הגולל… עוד מעט ויתפזרו כל מלווייך ויפנו איש-איש לבהלותיו, איש-איש לשמחותיו, זה דרכו של העולם! רק אנו, משפחתך, רק אביך מולידך, רק אמך שנשאתך תחת לבה, ילדתי, גידלה וטיפחה אותך, לא ישכחוך עד אם בעצמנו נבוא אלייך אל בור הקבר! חברים יקרים, ידידים, מכרים טובים. כולכם מכירים ויודעים אותי: אלפי שתילים גידלתי במו ידי. עשרות ומאות מהם הכו שורש באדמת דגניה והסביבה. את כולם ידעתי לשמר, לחונן, על כולם ידעתי לסוכך בקרה, בגשם, ברוח זלעפות. רק על השתיל היקר היקר שלי מכול, רק עלייך בתי לא השכלתי לשמור, לא השכלתי לסוכך בגופי נגד רוצח שגדע את נופך ביד אכזרית.

פניה ארצי


מירה ארצי
בת דגניה שחזרה לדגניה אחרי שירותה הצבאי
נרצחה בטבריה. הרצח היכה את המשפחה,
הקיבוץ וכל הארץ בתדהמה ויגון.
האם השכולה ספדה לבת בכאב גדול

שלב חדש בחקלאות

חורבנם על ארבע מאות כפרים ערביים התרחש בעת שהגיעה עלייה עצומת ממדים של פליטים יהודים. הייתה סכנה של רעב ומחסור. היה צורך לפרוץ לשטחים חדשים, להקים התיישבות חדשה, להשתמש בידע החקלאי שנצבר, לקלוט משאבים טכנולוגיים מיובאים. היה ברור כי יש להשתמש במנוף של הקיבוצים והמושבים הוותיקים, למסור להם באופן זמני אדמות ומים עד שיוקמו יישובים חקלאיים חדשים. אדמות ומים אלה יוכלו לעצור את סכנת הקריסה של המדינה הצעירה ולסייע לה לעמוד באתגרים החדשים. אתגר חקלאי אדיר הוטל על הקיבוצים, הקיבוץ היה צריך לפתח ענפים חדשים, ללמוד לעסוק בתחומים נוספים. הדגש על חקלאות המיועדת לספק מזון באופן דחוף, שאינה מיועדת להשתלמות מוסרית או יצירת יחס לטבע, לא התקבל על דעת כולם. היו שביקשו כנפיים למטלות ייצור ועשייה אלטרנטיביות בתחום התיעוש והאקדמיה, והבינו כי הקיבוץ יחסום את דרכם ועל כן עזבו. לא מעט מבני דגניה עזבו ויצאו ללמוד, לא בבת אחת ולא בדרמות פומביות. רצונם לפרוש נתפש כחילול הקודש.

עם קבלת האדמות החדשות דגניה עיבדה באופן זמני 60,000 דונם. רוב אדמותיה היו בנגב, מרחבים של אדמות פלחה. דגניה כאילו שבה אל מקורותיה הפלחיים, אך כאן היה מדובר בפלחה עם טכנולוגיה אחרת לחלוטין. צורכי המשק החקלאי הגבירו את מרכזיותו. ההתרחבות הדרמטית של הייצור החקלאי התרחשה בזמן שאת הקיבוצים פקד משבר דמוגרפי עמוק. העול שהוטל על הנשארים היה גדול.

בסוף שנות החמישים קדרו פני החקלאות של דגניה. האדמה הזמנית נמסרה ליישובים שקמו בנגב. בדגניה עצמה הציפו מי תהום את מטעי הבננות, מגפה פשטה ברפת ובלול, והייתה תחושה קשה כי החקלאות אינה מסוגלת לפרנס את המקום. מה לעשות במציאות שנתגלתה? דגניה שלחה כמה מאנשיה ללמוד חקלאות וכלכלה. הם הביאו ידע ושפה חדשים וביקשו להפעילם. הוותיקים התקשו לקבל את התורות החקלאיות והכלכליות החדשות. היה ברור כי באה שעה של חילוף משמרות אך ניכרה בתהליך תבונת הקהילה של דגניה. לא הוכרז עליו ולא התנהלו קרבות אישיים. הצעירים כיבדו את הוותיקים והסכימו כי יש מה ללמוד מהם והוותיקים הבינו מה קורה.

בעת משבר החקלאות בסוף שנות החמישים, לא אפשרה התרבות הפנימית של דגניה להתגבר עליו באמצעות לקיחת הלוואות. דגניה בחרה לחיות בצמצום, כמעט בעוני. זה לא היה עוני שמח כדוגמת עוניים של המייסדים הבוראים תשתיות לעתיד. לא היה בו הביטחון כי זהו רק חלק ממסלול של עלייה. זה היה עוני מלווה בכאב על כי אחרי שנים רבות של עבודה לא מצליחה הקבוצה לכלכל את חבריה בכבוד. באותן שנים ההסתפקות במועט לא הייתה שלמה ושמחה. היא גם הגבירה את התלות בוועדות ובבעלי תפקידים, הגבירה מתחים אישיים. היא העמיקה את הספקות באשר ליכולת החבורה להתמודד עם האתגרים. וכרגיל בכל שנותיה של דגניה, כל מכשול עורר את השאלות על הרעיון, על השיטה, על האנשים, על המקום.


הייתי טיח על טיח

כשעזב המודד את הקבוצה קרא לי בן-יעקב ואמר לי: “לך לטכניון לחבר הפרופסור והוא ילמד אותך למדוד”. נסעתי לטכניון ולא הבנתי כלום. הפרופסור אמר: "תגיד לבן-יעקב שאינך בשל ושאני אבוא לדגניה ללמד אותך איך למדוד. אני הייתי טיח על גבי טיח. רציתי לפעול אך מצאתי את עצמי לא מבין. לא יודע דברים אלמנטריים. כשהרצל פיין חזר מקורס מרכזי משק, הוא הושיב את כל ועדת המשק לקורס על הרווח השולי הפוחת. אני חשבתי כי יש לו קשר לאלוהים. שעליו רק להפעיל את הקסם וזהב יגיע לדגניה. לאבא בן-יעקב הייתה דעה אחרת. הוא פסק את פסוקו: זה לא מביא כסף.

אחרי כל מה שעשיתי בצבא יום אחד פגשתי את אלוף הראבן. בסוף פגישתנו אמרתי לו שנורא מתחשק לי ללמוד. הוא תפש אותי במילה וביקש ממני להתייצב באוניברסיטה העברית למחרת. לא הייתה לי כל תעודה. כשבאתי לאוניברסיטה ראיתי את הראבן ודיין יוצאים מהחדר. דיין ראה אותי, חיבק אותי ואמר לי – התקבלת. נכנסתי לחדר ואכן אמרו לי שאני יכול להתקבל. שאלתי אם אוכל להתקבל בחיפה, אמרו לי תירשם כאן ותוכל להתקבל לשם. החילותי ללמוד. למדתי ערבית. אמר לי גבי וורבורג, קבל פטור מערבית. לך להיבחן. לא הבנתי את השאלות הדיקדוקיות. כתבתי ליד השאלות צלב: אני לא מבין הכתוב. אך כשהגיע הטקסט לניקוד ניגנתי אותו בלב וניקדתי. כעבור שבועיים שאלתי מה קרה, כי לא ענו לי. הקול מהצד השני היה נבוך. מעלת באמון, העתקת. ניגשתי למורה וניקדתי לה את כל הטקסט והיא שאלה איך אתה עושה זאת בלי לדעת את הכללים? היא לימדה אותי כל שבוע. בסופו של דבר התחלתי ללמד ניקוד באוניברסיטה…

ידעתי שעלי להצליח בקורס מרכזי משק. כאן התגלתה כל בורותי. אני למדתי בטירוף יום ולילה. הצעירים עזרו לי. פעמיים מצאתי עצמי באפיסת כוחות אך בסופו של דבר התגברתי. כמה פעמים הייתי מרכז משק.

שיחה עם איני עבאדי


לימודים

אחרי הקמת המדינה ביקשו צעירים ללכת ללמוד. לחברים, במיוחד לוותיקים יותר, זו הייתה סתירה שלא ניתן ליישבה. כיצד לא יתפתו הצעירים לעזוב את האתוס של האדם העובד עבודה גופנית? האין כאן בעצם בחירה בדרך חיים אלטרנטיבית? לא כל חברי דגניה זכרו את דבריו של מורם הזקן א.ד. גורדון, שכבר בשנת 1913 הטיף להקים אוניברסיטה ציונית, להפתעת חסידיו. הנימוקים שהעלה אז היו צריכים להשפיע על האנשים בשנות החמישים והשישים: איננו רוצים בכפר שמתגעגע אל העיר ולא בעיר שבאה לכפר רק כדי להינפש. אנחנו רוצים איש טבע משכיל, ומשכיל היודע לחיות ולעבוד בטבע.

ההתנגדות ללימודים האקדמיים לא הייתה תמיד מפורשת, אך הצעירים חשו בה היטב ודגניה איבדה חלק מבניה על רקע זה. עם זאת החלו גם לצאת אנשים ללימודי הוראה, ניהול, ייצור, כלכלה. לפתע הובאו לקבוצה נורמות חדשות של ניהול מקצועי, של ניתוח כלכלי, של סמכות הנובעת מידע ולא רק מניסיון וכריזמה.


בן-יעקב היה תמיד מסכם את הדיון
אבא בן-יעקב היה האיש שכולם סמכו אליו בענייני משק.
היו בקבוצה הרבה אנשי רוח, חינוך, אנשים עובדים ו
כולם סמכו עליו שהוא יודע מה המשק צריך,
שיש על מי לסמוך שלא יעשה משהו לא מוסרי,
לא משקי שתמיד ישמור על הקופה.
בדיונים משקיים היו מתבטאים רבים.
הוא היה מחכה ומסכם את הדיון – ודעתו הייתה מתקבלת.
סמכותו נבעה גם מכך שהיה פועל טוב בעברו
וגם ידע איך לבטא את החברה דרך המשק.
יצר מסורת שהרבה החלטות משקיות נפלו באופן לא פורמלי.
על אבא בן-יעקב

להסתכל בכל עץ יפה

בסיורינו המקצועיים לא דיבר החבר גלעד אף פעם על מצב הכרם, המטע או החלקה, והיו אלה גפנים או תפוחים, זיתים או תאנים, גישתו הייתה תמיד לעץ בתור פרט, וכל פרט כזה עניין אותו באופן מיוחד, כי ראה בכל צמח נשמה חיה. לפי מקצועי " המתאבק במרעין בישין" לפי דברי הפרופ' יצחק אלעזרי וולקני, הייתי מתעניין בעיקר בעצים חולים ופגועים אך גלעד משך אותי להסתכל גם בעצים הבריאים. לא פעם, כאשר חשבתי כי סיורנו המקצועי תם שמעתי מפיו: בוא אראה לך עוד עץ אחד, עץ יפה…

צבי אבידב


להגן על המולדת בעזרת עצי אקליפטוס

בשנות החמישים עלה בדעתו של בן-גוריון לשתול בצדי הכבישים בארץ עצי האקליפטוס. הכוונה הייתה ביטחונית. אמרו כי העצים יסתירו מפני מטוסי האויב. אחד מיועצי משרד הביטחון חשב כי הם יהיו חומת מגן נגד כוחות שִריון. אצלו בבית אקליפטוס עצר מכונית מידרדרת. ההצעה נידונה בממשלת ישראל ואושרה. היא הייתה טובה מבניין חומה. הביצוע נמסר לבתי ספר ברחבי הארץ. ניצלנו ערמות של קופסאות שימורים ריקות ממלחמת העולם השנייה. הילדים טיפסו על עצי האקליפטוס, אספו הלקטים והוציאו זרעים. זרענו וגידלנו אלפי שתילים. זכינו לפרס בין בתי הספר. בט"ו בשבט יצאנו לשתול יחד עם ילדי בתי הספר במעברה של צמח.

על פי פניה ארצי, 1957


סימני דרך – תש“ך – תש”ל (1960- 1970)

כשמלאו לדגניה חמישים, היה ברור כי אפשר לחגוג. אמנם מדינת ישראל לא הפכה לארץ חקלאית והשותפות והשוויון לא חגגו, אך התלם הארוך של דגניה חגג. הכול ליוו באהדה קבוצה של ותיקים שנסעה ממקום למקום וסיפרה זיכרונות בבתי ספר, בקיבוצים ובכל התכנסות. לכבוד האירוע כתב נתן אלתרמן את המחזה “כנרת כנרת” לתאטרון הקאמרי שחגג את כניסתו לאולם החדש ברחוב דיזנגוף בתל אביב. לכאורה היה זה מחזה המכתיר את רחוב דיזנגוף וערכיו, אך המחזאי הכניס בו הרבה אירוניה וביקורת על הנעשה בעיר המתברגנת. העלאת דמותן של דגניה וכנרת וגיבוריהן הייתה מכוונת נגד מה שאלתרמן ראה כאתוסים המתגבשים בחברה. במחזה הוצגו במסיכות כמה מהגיבורים ומהסיפורים של דגניה. האמן דני קרוון עיצב את התפאורה מתוך היכרות קרובה עם נוף הבראשית שלפי עדותו כבר היה נוף נעלם בעקבות חמישים שנה של עבודת האדם. התפאורה באה לבטא הלך נפש של מאבק אנושי עם הנוף ומאבק פנימי בנפש האדם.

באותה שנה הוציאה דגניה את הספר “דרכה של דגניה” בעריכתו הנאמנה של שמריהו ברהון. נחום גוטמן ואהרון גלעדי הוסיפו רישומים נפלאים לספר. באופן מאוד אופייני, הספר כתוב בלשון רבים, בנוי מעדויות מורכבות ועמוקות מבלי לנקוב בשם מחבריהן. זה היה ביטוי קפדני לרוח השוויון; שלא יפגעו באלה שלא מוזכרים ולא יאדירו את הכותבים. “דרכה של דגניה” ביטא עמדות סותרות אך שפע אהבה לקבוצה וביטחון גמור בסיפורה.

במשק החקלאי של דגניה חלו שינויים. הכרם חוסל. לול המטילות הוסב ללול פטמים.

ב-1965 בא לדגניה גרעין של צופים. הוא קרא לעצמו “דקל” – ראשי תיבות של דגניה קוראת לך". הכרזת הגרעין התקיימה באום-ג’וני. הגרעין השלים את הקיבוץ. לנוכח המצב הכלכלי החמור החלו דיונים על הקמת תעשייה. ב-1966 נחנך חדר האוכל השלישי של דגניה שתוכנן על ידי האדריכל שרמן. התכנון והבנייה נעשו בשנים קשות מבחינה כלכלית אולם התוצאה הייתה מרשימה.

אחרי יום העצמאות של 1967, עם האיום המחודש, החלו ימי הכוננות. חברים רבים גוייסו לצבא והמשק הוחזק בידי ילדיו, ותיקיו וחניכיו. בימי ההמתנה שבו החששות מפני הבאות. מלחמת ששת הימים פרצה בסערה לקיבוץ וההתרגשות הייתה רבה.

ב-1968 נחתם חוזה להעברת “טולגל” – מפעלם של פיליפובסקי ושנקובסקי ליהלומי תעשייה מיפו לדגניה.

בשנים הללו דגניה קיימה אולפנים לעברית במספר מחזורים ובהם צעירים מדרום אפריקה, דרום אמריקה, מתנועת יהודה הצעיר, מבריטניה ועולים מאירופה. חברי דגניה קיבלו אותם על פי המסורת החינוכית ארוכת השנים. בשנות השישים שהו בדגניה שורה של גרעיני נח"ל של תנועות הנוער: “יעלים” הלך ליטבתה, “סופה” לבחן, “עמית” לשדה בוקר, “דגן” לחצרים, ושני גרעיני “דקל” שהשלימו את דגניה. חברת נוער ארבע שנתית התחנכה בדגניה עד 1970.

בסוף העשור הוחל לתכנן מפעל הנצחה גדול – “חצר ראשונים” – שחזור ושיקום של חצר המשק והבניינים שנבנו ב-1911 על מנת להכיל בהם מעין מרכז קהילתי לקבוצה, ארכיון, מוזאון לזכר ימיה הראשונים של דגניה וחדר זיכרון לנופלים במערכות ישראל. על התכנון הופקד האדריכל אלכס קסטן.


זה המאזן של דגניה?
בסוף שנות החמישים בא חיים גבתי לדגניה.
הוא היה איש המשק של “איחוד הקבוצות והקיבוצים”
ולימים שר החקלאות. הוא ביקש לקרוא את המאזנים.
זה המאזן של דגניה? שאל.
משקים במצב הרבה יותר טוב מקבלים אשראי ואתם לא?
משלחת כלכלית של “האיחוד” הגיעה ופסקה: צריך תעשייה.

קובץ 28 ד.png

מסביב יהום

1966 תקופת המיתון. משבר כלכלי בארץ.

1967 מלחמת ששת הימים.

1968 ראשית ההתיישבות הקיבוצית בצפון הגולן ובדרומו.

1969 מלחמת ההתשה. פעולות טרור, הפגזה של יישובים, פעולות קומנדו מצריות, הזזת טילים סובייטיים.

1970 המשך יישוב קיבוצי הערבה. מסתיימת מלחמת ההתשה.

מת עבדול נאצר מנהיג מצרים.

ראשית הנסיון להפעיל מודלים של הדינמיקה הקבוצתית בקיבוצים.

בתנועה הקיבוצית נרשמים ששה אחוזים חברים בני 65 ומעלה. אחוז זה יעלה בשנות התשעים לעשרה.

מסורבי עליה ציוניים מברית המועצות מגיעים לישראל.

1971 הופעה ראשונה של “הפנתרים השחורים” חשפה את הדור השני של העלייה של שנות החמישים ואת היסודות הפוליטיים של המתח העדתי.

1972 הובא לאישור חוק האגודות השיתופיות החדש. ויכוחים רבים האם חברה כקיבוץ זקוקה להגנת החוק. ההתנגדות המרכזית במושבי העובדים.

1973 מלחמת יום הכיפורים. פינוי כל יישובי רמת הגולן. זעזוע ואבל כבד בצד הניצחון הצבאי בסוף הקרבות. תחילה של משבר פוליטי גדול במדינה: תחושה של מחדל מחוסר כוננות, ומפעילות לא מספקת להשגת שלום.

1974 תחילת הוויכוח הגדול על ההתנחלויות שמפלג את החברה הישראלית. בקיבוצים ניכר מתח בין האתוס החקלאי לבין צמיחתה המהירה של התעשייה.

1975 סקרים מורים כי 1800 חברי קיבוץ לומדים במוסדות להשכלה גבוהה. 6% מימי העבודה בקיבוצים מוקדשים ללימודים.

1977 מהפך פוליטי מסיים את תקופת שלטון תנועת העבודה. מילטון פרידמן הקיצוני שבכלכלה השמרנית בארצות הברית בא ארצה כדי להמליץ על כלכלה המבוססת על ביטול הכלכלה הציבורית. ביהודה ושומרון מוקמים היישובים הקהילתיים הראשונים שיתבססו על עבודת חוץ ועצמאות כלכלית של המתיישבים. שר החקלאות אריאל שרון מעודד יצירת כפרים תעשיתיים בגליל כיישובים קהילתיים ללא אמצעי ייצור משותפים וללא ערבות הדדית.

1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים.


מהתאטרון היהודי בפולין לדגניה

לילי מנוח נולדה בפולין. האב בּוּנדיסט, פועל, פעיל ציבור, האם גורדונאית בעלת נטייה אמנותית. הוא פועל, היא בת לבעל בית חרושת לטקסטיל בלודז'. הקשר בין בני הזוג לא היה נראה טבעי מבחינה חברתית. פרולטר ובורגנית. אנטי ציוני וציונית. האם הקומוניסטית הסתייגה מהקשר. עם פרוץ המלחמה הזוג, עדיין לא נשוי, החליט לברוח לברית המועצות. ניסו לשכנע את ההורים להצטרף אך הם החליטו להישאר וניספו בשואה. הזוג הצעיר נדד ברוסיה. האב כבונדיסט נאסר מדי פעם. האם הגיעה עד התאטרון של סטניסלבסקי במוסקבה, אך עם גירוש הפליטים הפולנים ממוסקבה גורש גם הזוג הצעיר למזרח ברית המועצות. לאחר המלחמה חזר הזוג עם ילדיו לפולין. האם הצטרפה לתאטרון של אידה קמינסקה.

לילי הייתה הרבה על הבמה ואהבה את ההווי ואת ריח הדבק. למדה בבית הספר היידי על שם פרץ. אבא היה יידישיסט מאוד פעיל. למרות טקסי הנאמנות הקשוחים לקומוניזם שקוימו בבית הספר ובתנועת הנוער שלה נשבעו אמונה, החינוך בבית הספר היה ברמה גבוהה. הרבה אמנות וידע נמסרו בו.

ב-1957 נפתחו גבולות פולין להגירה יהודית. הדרכים היו לישראל ולקנדה. האב ביקש לקנדה, האם לישראל. הסכימו לעלות ארצה כתחנת ביניים. הגיעו למעברה “משוכללת”, של אסבסטונים ולא פחונים בחולון. המכה התרבותית הייתה קשה, במיוחד בבית הספר. המליצו לשלוח את לילי לקיבוץ מרחביה במסגרת חברת נוער. הייתה שם שלוש שנים, תקופה יפה בחייה. רמת החינוך הייתה גבוהה. מוסיקה ואמנות, חינוך חברתי וקבלת פנים חמה. לקראת כיתה י"ב חברת הנוער פורקה.

לילי חזרה העירה, סיימה את לימודיה בבית ספר “פיטמן” והתגייסה כנח“לאית בודדת. תקופת הטירונות הייתה טובה. הרבה גרעינים חיזרו אחרי “הבודדות”. עם סיום הטירונות הגיעו הבנות לבסיס הנח”ל בכנרת, ציפו להצטרף לאחד משני הגרעינים שהיו אז בעמק. נציגי דגניה הגיעו קודם. לילי סופחה לגרעין “סופה” שהיה מיועד לנווה איתן, אך נשארה עם עוד שלושה מחבריה בדגניה.

דגניה לא עמדה בהבטחות החומריות שהבטיחה לנקלטים אך ברגע של ייאוש קיבלה לילי הזמנה לשתות קפה מהחייל שלמה שגר מעליה.

הצד הרעיוני של הקיבוץ לא דיבר אליה, כן צד העבודה והחיים. למרות שהסתדרה טוב בעבודה ובחברה, לבטיה בדגניה היו רבים. הכניסה למשפחת מנוח הייתה מיוחדת. יהושע היה איש קשה עם עקרונות, אך היה גם משהו רך ומאוד אנושי בקשר עמו. רחל הצעירה ממנו בשנים הייתה אריסטוקרטית, מחויבת לתרבות וכלאה בתוכה הרבה ביטוי עצמי. הייתה לה איזו חוכמה אנושית עמוקה. היא לא התבטאה בחברה כל זמן שיהושע היה בחיים. אחרי מותו היא נפתחה והתגלתה במלוא עושרה התרבותי. הקשרים בינה לבין לילי היו חזקים מאוד.

מתוך ריאיון עם לילי מנוח


ראינו את הדמויות שהסתובבו בחצר

דגניה ביקשה השלמה. היא פנתה לתנועת הצופים והתנועה הביעה נכונות לשלוח גרעין לדגניה. התנאי היה שדגניה תשלח מדריכים להדריך בתנועה. כך הגיע אלינו ראובן ברין, מדריך כריזמטי שהשפיע עלינו מאוד. דגניה החלה לרקום הקשרים עם חברי הגרעין עוד בשנה האחרונה של בית הספר התיכון. דגניה הייתה אז במצב קשה כלכלית וחברתית ודווקא משום כך אני יודע להעריך את המאמצים שעשו לקליטתנו. פעם שלחו משאית לקחת אותנו למסיבה בדגניה. המשאית התקלקלה, שלחו אחרת תחתיה והגענו בעשר בלילה. לא רק שהשאירו לנו אוכל, גם דחו את התחלת המסיבה עד שהגענו.

אומצנו על-ידי משפחות ועל-ידי בני הקיבוץ הצעירים (המקבילים לנו בגיל היו בצבא). הקשרים היו טובים מאוד. ראינו את הדמויות שהסתובבו בחצר. ידענו כי היו זקני הדור ובכל זאת חשנו כלפיהם קשר. עלי באופן אישי עשה רושם תנחום הזקן שכבר לא היה במרכז העניינים אך תווי פניו הרשימו ביופיים וברוחניותם. הוא היה אז מחסנאי כלים. גם ידיו הגדולות של אבא בן-יעקב עשו רושם גדול. הם היו ידי עובד אמיתי. ה’גליצאים' אימצו אותנו. ראו בנו צעירים המרמזים על הגשמת החלום עליו לא הסכימו לוותר.

משה בוך, ריאיון


שלושת המוסקיטרים מספרים ברחבי הארץ
אנו חיים זה חודשיים בהתרגשות מיוחדת של יובל דגניה.
אנו מוצפים בקשות, דרישות והזמנות לביקורים,
לכינוסים, לנשפים ולבתי ספר, לספר על דגניה
ואנו גם לא מסרבים. הולכים ונוסעים בייחוד אני,
יוסף ותנחום.
“שלושת המוסקיטרים” כך אני קוראת לנו.
תנחום קורא לנו “הטרויקה”, יוסף “הארטיסטים”.
מרים ברץ לרבקה בן יהודה, 1960


עלי אפשר לזרוק הכול ותמיד אהיה בית

דבורצ’ה! אַת הפנים והדמות הראשונות שקיבלו את פני בדגניה. שנה לפני בואנו לגרעין באנו למחנה עבודה בסוף י"א. הגענו עמוסי התרגשות, הורמונים וציפייה לחוויות ולהיכרות עם החברה החדשה הזו – הקיבוץ. היה זה במחנה המתנדבים הישן, במקום שבו ניצבים הלולים, אחרי טולגל. על המדרכה בין הצריפים ניצבת מחייכת, צמות אסופות על קודקדך, ידייך נעות בין גופך לגופנו, וכל עמידתך רוכנת קדימה לעשייה ולקבלה. המבט הזה, השפתיים הפסוקות בחיוך אוהב אדם, עפעוף העפעפיים האומר: אין דבר העומד בפני הרצון. הגוף המצומק האומר: בשבילי אחסוך, ואתן לכם. כל אלה קרנו מול פני בין צמרות פיקוס ותמר, בחום יולי, שם באדמת דגניה, שהאירה לי פנים לראשונה.

לעולם לא אשכח את תחושת האושר ששטפה אותי כשחשתי שהגעתי לחוף מבטחים, למקום שבו אני צריכה ורוצה להיות. השלווה הרומנטית מסביב, ריח הרגבים שייחרשו בקרוב, ציוץ ציפור בין אנטנה לחבל כביסה הקשור בנונשלנטיות ליד הצריף, המדרכה המתרוממת מהשפעתם של שורשים עקשניים העולים ממקור עיקש ומאמין ועל המדרכה, ניצבת אַת, מסמלת את כל האהבה והעקשנות הזו. הסינור שלא מש מחזך פעמים הפריע לי כאילו אומר: עלי אפשר לזרוק הכול, ותמיד אהיה בית…

מרגו ורדי על דבורה שפרונג


מצוקה כלכלית

שנות השישים המוקדמות הראו אותות מובהקים של חולשה משקית. דגניה חזרה למילה הארורה “דפיציט” – גירעון. באופן אופייני החליטו החברים להסתפק במועט. כשהודיעו לדגניה כי מצבה מחייב להיכנס למסגרת בנקאית שנקראה אשראי מרוכז – מסגרת שריכזה מקורות והעניקה הלוואות – הגזבר חש הקלה אך מרכז המשק שמר על אתיקה חמורה של ייצור. צריך לעבוד יותר ולהדק את החגורה, טענו בחצר.

הגזבר אמנם הכין הכול למסגרת החדשה, אך היה ברור כי לא יוכל לגלוש להלוואות ופיתוח שאינם נובעים מההון הצבור על ידי עבודה. זו הייתה תפיסה חקלאית.

על רקע האותות הרעים ממצב המשק הוצעו הצעות שכולן חייבו השקעות גדולות והיוו תפנית בדרך ניהול המשק. הייתה הצעה לפתח תיירות, והצעה להקים חממות גדולות לפרחים. ההצעה השלישית הייתה להקים תעשייה. הצעת התיירות נדחתה: דגניה הייתה רחוקה מהמושג. תיירים אמנם היו בחצר, אך זו הייתה תיירות ללא ערך כלכלי. תיירים ומטיילים באו לקבוצה על מנת ליצור קשר, לראות את הדוגמה, להוסיף לתחושה החברתית הכללית, לעזור למדינה, אך לא בשביל להביא רווחים. חממות ורדים גדולות אכן הוקמו, אך מהר התברר כי הן לא ישפיעו הרבה על מצב המשק. לבסוף הוחלט לפתח תעשייה.


צריך מהפכה במשק

בשובי מהפקולטה לחקלאות התחלתי לנתח את מצב המשק. הורגשה עצירה ואפילו ירידה. חלק מהחברים שעברו כבר את גיל הארבעים עזבו את החקלאות ועבדו בשירותים. אמנם העבודה בהנהלת חשבונות נחשבה כעבודה “בתמורה” אך כסף היא לא הביאה.

הבנתי כי צריך לעשות מהפכה במשק. הייתי אז מרכז המשק. כינסנו את בני הארבעים לשיחה והחלטנו שיש להטיל על אמנון ויינר למצוא תעשייה. בחנו תחומים שונים והגענו למסקנה כי איננו רוצים תעשיית עץ או פלסטיק. חיפשנו תעשיית מתכת אך זו לא נמצאה. באמצעות מרדכי ויינר נוצרו קשר עם בעלי מפעל למשורי יהלומים ביפו – “טולגל”. הם הסכימו לשותפות לא במעט בגלל שזו דגניה, שזה מפעל קיבוצי.

כשהמפעל עבר אלינו חשתי אחריות גדולה. מה יהיה אם ניכשל? כל המשק השתנה ואני נושא באחריות. אם זה ייכשל, החורבן יכול להיות גדול. לקחתי על עצמי את השיווק. הבנתי כי הידע שרכשנו דל ומוכרחים להוסיף עליו. רכשנו ידע מחברה בלגית ליהלומים לתעשייה. הם התנו את החוזה כי נשתמש בו קודם כול לצורכי הארץ ורק פריטים מסוימים ניתן יהיה לייצא. התחלתי במסעות על פני אירופה. בבתי קברות ביררתי היכן בתי המלאכה לניסור שיש קונים משורים וכך הגעתי לבתי המסחר והצעתי להם את המסורים שלנו. קנו מאתנו גם בזכות המקום שממנו באתי. הם מאוד התעניינו לדעת איך אני עובד ללא תמורה כלכלית ישירה. איך עובד הקיבוץ. יחד עם זה הבנתי כי עלינו לחקור, לפתח פיתוחים משלנו. אסור למוצר להיכשל.

הרבה פיתוחים היו תוצרת פנימית שלנו. חלק מסיפור ההצלחה אני מייחס לגנים. אבא שלי לימד אותי “אם לא נותנים לך להיכנס בדלת פרוץ דרך החלון”. אין דבר שהוא בלתי אפשרי. אבא שלי כל הזמן למד את המציאות, היה מוכן להשתנות אך לא להסתגל אלא ללכת קדימה.

הרצל פיין


אני מאמין במילה
אני מאמין במילה, במאמר. במילה ברא אלוהים את עולמו.
מילה לא אובדת. לא. אני כותב משום שאין לי ברירה.
אני מוכרח. לכן יש לדברי גם הדים. אך מעטים.
כי אין רעב בארץ, השובע עושה בנו שמות.
אבי וסבי ז"ל לא הטיפו ליראת שמים.
היא הייתה מובנת מאליה.
ואפילו שהתרחקתי אל מחוץ להשפעתם
ונפלתי לספירות מעשים אחרות,
הם משמשים לי רקע, עמודים שעליהם אני נשען.
כל יום אני כותב לכם מכתבים במוחי.
כל שאני רואה, ואני רואה הרבה. אני “כותב” אליכם ומדבר עמכם.
יהושע מנוח למזכירות הקבוצה, שנות

האם צריך תעשייה?

הרצל: הגורמים שהניעו את המזכירות להציע את התעשייה: מסוף תשכ“ד הייתה ירידה תלולה ברווחיות המשק. חשבו שזה פרי הקרה. אבל התברר שלא זו הסיבה. התברר שגם בתשכ”ז לא ישתפר המצב. אחרי כל ההוצאות נשאר לנו 100,000, 150,000 לירות ואין זו רווחיות מספקת. בהוצאות אחזקת אדם קשה מאוד לצמצם. אין בזה פתרון. הדרך הנכונה היא להגדיל את ההכנסות. היו שתי אפשרויות – בשטח בעלי חיים ובשטח של גידולים חד שנתיים. יש שלושה ענפים גדולים: רפת, לול, ובננות וענפים אלו אי אפשר להגדיל. להיפך, הבננות אף קטנו… צריך לחפש ענף שייתן תוספת ניכרת על ידי ספיגת כוח העבודה היוצא מהחקלאות.

בן-יעקב: איני חסיד של התעשייה. אני מכיר בזה שמתשכ“ד עד תשכ”ז נכנסנו לחובות, מחוץ לחדר האוכל. ההוצאות שלנו גדולות מההכנסות. הרבה משקים חיים מחקלאות ויכולים לחיות הלאה רק מחקלאות. אני מודאג. מה נרוויח מכל העניין הזה? האם בבננות אי אפשר להרוויח? או ברפת? אפשר לתקן את הענפים החקלאיים, האם לשם כך צריך לפתח תעשייה?

מנוח: אינני נגד תעשייה, אבל אין היא אידיאל. זה עסק וצריך לבחון אותו אם הוא כדאי. החלטנו לחסל עבודה שכירה תוך שלוש שנים ואיני רואה איך אנו מתקדמים בכך, עדיין רבים הפועלים השכירים אצלנו. אנו זקוקים לפרנסה ואם תעשייה מפרנסת, נעשה תעשייה. מתנגד לשותפות עם קפיטליסטים. אינני רוצה שותפים מבחוץ, נעשה תעשייה בכוחות עצמנו. לא אסכים להקים מפעל המבוסס על עבודה שכירה, על קיום מניצול כוח שכיר וכן שותפות עם בעלי הון. אני בעד הרחבת החממות או שנשוב לגדל ירקות. קשה לראות שאנו קונים ירקות מבחוץ במקום לגדלם. בכלכלה בלבד לא נבנה יישוב כמו דגניה. נתחיל לחיות מיגיע כפינו.

מרדכי ויינר: את הבעיה העקרונית צריך לברר. השאלה היא אם משק כשלנו במבנהו זקוק למפעל או לא. בן-יעקב ניסה להוכיח שאין אנו זקוקים למפעל – נרחיב את החקלאות. מה הסיכויים של המשק החקלאי והתאמת המשק לציבור החי פה? כל משק חקלאי בארץ אינו יכול להיות יוצא מן הכלל במבנה הכלכלה הישראלית. מוכרחים לבסס את הכלכלה על תעשייה נוסף על החקלאות. הייתה פה תקופה שהייצור היה ההצדקה היחידה לקיום המשק החקלאי. כיום התחשיבים מראים שההכנסה של המשק החקלאי היא על גבול הרנטביליות. צריכים להסתגל לתנאי ייצוא, לא רק בחקלאות, אלא גם ייצוא תעשייתי. יש צורך להכניס ענף לא חקלאי שעיקר תוצרתו תהיה ייצוא. כל משק קיבוצי הולך היום בכיוון ענף תעשייתי מבוסס ומיועד לייצוא.

פרטיכל אספה 1967


על יד כל טוש רכוש נטוש

במלאת עשר שנים לעבודתה בניקיון, סידרה לנו יעל פרנקל תערוכת תמונות ומוצגים התופסים שלושה חדרים. הציורים הם פרי עבודתה. לכל תמונה הסברה בחרוזים. בתמונות הללו היא מעבירה לנו את כל סדרי הבית על צרכיו החיוניים הפעוטים והחשובים, היא מבליטה על ידן את הליקויים ומלמדת כיצד צריך להיות, מה צריך לשנות. היא מוכיחה לעתים בקריקטורה, כיצד מזלזלים בתנאי היגיינה הכרחיים ומבזבזים בזה גם את רכוש הקבוצה.

בחדר מיוחד מוצג “הרכוש הנטוש המתגלגל בכל פינה ועל יד כל טוש”… מאות כלי בית וחפצים שנעזבים מתוך רשלנות במוסדות ציבוריים, במקלחות ובחדרי השימוש. אלפי כפתורים, סכיני גילוח, מברשות שיניים, בקבוקים, מטבעות, בגדים שונים ונעליים. חפצים יקרי ערך בייחוד בזמן הנוכחי. הווה אומר: ראה כמה הנך מבזבז ומלכלך על ידי רשלנותך וזלזולך בניקיון וסדר. בו בזמן הנך מקשה על העובדים בניקיון ועל העובדים בכלל. בתערוכה הזאת הושקעה עבודה רבה במשך חודשים, מחשבה וגישה תרבותית לנושא.

פניה ארצי, שנות הששים


יש תולה מוסרו על כל שלט. יש מרעיש בו שמים וחלד.
אך ירחק מוסרו מתוחלת, אם חיי יום יומו הוא בעלט.
תשמור על מוסר תוכך בל תרבה במוסר תוכחה.
פן יהפוך המוסר מסיכה ולתככה – תוכחה.
שמריהו ברהון

מחפשים אקטיבה צעירה

אספה שנתית 1968 ערב יום הכיפורים

שמואל הדס: יש להתרכז בדבר אחד שימנע ירידה, ביצירת אקטיבה קבוצתית. יש חברים טובים, אבל יש ללכדם, להפעילם ולהופכם לפעילים ומפעילים. צריך שיהיו מלוכדים, שיידעו שהם האקטיבה הרואה עצמה אחראית למתרחש ולקורה. נחוץ לנו גוף מגובש שיצור דעת ציבור ויכוון את החיים. לו הצטרף לדגניה בזמנו גוף יותר גדול ב-1936 היה מצבנו היום שונה. אך זה לא ניתן היום לשינוי. יש ללכד את החברים מכל ההשלמות והבנים לגרעין פעיל, אקטיבה קבוצתית שתחליט להרים את המצב. ולהשפיע על הדור הצעיר שישתף פעולה לשיפור המצב ולהרמת הקבוצה. יש חברים צעירים טובים מאוד, ויש להשכיל להפעיל, והדבר תלוי בשכבת הביניים.

הדסה: לפני שנים נבחרה ועדה לתקנון. הלכתי לוועדה בלב שלם, מתוך אמונה שזה יעזור. אך היו חברים שהתנגדו לתקנון וכל הוועדה נכשלה. ברור לי שהבעיה העיקרית אינה התקנון והארגון. זה מקל על החברים ועל נושאי התפקידים, אך נראה לי כי הבעיה המרכזית היא הארגון הפנימי של כל חבר. איך הוא משבץ את עצמו בחיי הקבוצה. האדם הוא העיקר והוא הקובע. האם עשינו די למען האדם. ואיני מתכוונת לצרכיו החומריים. מעניין אותי האדם עם צרכיו התרבותיים, הנפשיים והחינוכיים. ובזה חלה ירידה. קשה להיאבק בסיבות, כיוון שלא רצינו להיות כת מתבודדת, רצינו להיות חלק מתנועה גדולה, לא ללכת בדרך של הסתגרות. מכאן הוצפנו מכל ההשפעות שעלו בעולם. השאלה היא האם אנו יודעים לעכל אותם והאם צריך לקבל אותם.

מרים ברץ: הקבוצה זה בית, זו משפחה עם מגרעותיה ועם כל הטוב שיש במשפחה. אל נחשוב שלפנים הקבוצה הייתה טלית שכולה תכלת. תמיד היו חילופי דברים. היו פעילים והיו פסיביים. אבל היינו פחות במספר. הצרכים היו פחותים והיה יותר קל למלא את התפקידים.

עובד פלמוני: בעיני מקור החולשה בכך שמספר קטן מדי של חברים מזדהים הזדהות מלאה עם הקבוצה. המספר הולך ומצטצמם. האם הקבוצה מוכנה להחליט עקרונית, לחייב, לא לעודד שובתים ומתחמקים, לתת עידוד למזדהים, לחרוצים ולמסורים. הקבוצה זו חברה וולונטרית, מבוססת על רצון חופשי ומפני שאנו דלים בכוחות, והמאיימים בשביתה הם בעלי כוח וחבל לאבדם, אנו נוטים ללכת לקראתם בלי סוף. הפעם הראשונה שעברתי את סף הייאוש הגעתי למסקנה, לפני חצי שנה, עכשיו אני חושב אחרת, שדגניה תהיה הקבוצה הראשונה שתישבר. אבל בעבודה נרפאתי ואני חושב שניתן לעשות משהו. אם מספר החברים המזדהה עם הקבוצה קטן והולך זה פעם ייגמר. כישלון המשק הוא סימפטום של כישלון חברתי. יש כישלונות משקיים בשנים האחרונות וזה נובע מחוסר הזדהות עם היצירה המשותפת.

הרצל פיין: לבעיית ההזדהות אצלנו לא נמצא פתרון בכלים ארגוניים. אילו עשינו תקנון וארגון לא היינו מתקנים הרבה. השאלה היא של האדם – נאמנות ליושר, צדק לאדם ועם. האיש נקרע בין הנאמנות לקבוצה ולצרכיו הפרטיים. היה טוב שזה היה מאוזן. בזמן האחרון יש חוסר איזון. מנצח הכוח החזק והשולט, בכל שטח אנחנו רואים את זה. אנו צריכים לחפש דרכים לציון לשבח. איזה כלי ביטוי שיציין תופעות חיוביות ולהילחם באחרות.

חזי דר: השלמות גדולות בנו את הקיבוצים. בבית זרע היו השלמות גדולות. הקיבוצים שעברו מעדה קטנה לקבוצה גדולה בכוחות עצמם מעטים הם. לדגניה לא היה גרעין של תנועת נוער. המעבר מעדה קטנה לקהילה ללא השלמה של גופים מגובשים גרם למצב של היום. דגניה צמחה מאינדיבידואליסטים. אותה קבוצה הרואה עצמה כמזוהה ואחראית לקבוצה צריכה להקדיש את כוחה לבנות יחסי חברה. זה ייעשה בצוותות של ענפים, לא באספה. בתחום זה נחוצה קצת יותר פורמליות, דפוסים דמוקרטיים יותר בתוך הענפים יתרמו לליכוד הענפים וליחסי חברים טובים יותר. בשנים האחרונות הוזנחו קבוצות ההורים שליד מוסדות הילדים. צריך להרבות ולטפח את כל שלבי הביניים שבין הפרט והציבור. חידוש מסיבות השבת הוא דבר גדול. המועדון צריך לקבל תפקיד יותר מרכזי ממה שיש לו היום. הפעולה העיונית שנפסקה, גם זה גורם מלכד שאבד. המפעלים האזוריים הם גורם המפורר את החברה. לעומת זאת התעשייה שאנו מקימים בדגניה היא דבר טוב.

יבין רוזן: אני חבר חדש יחסית ואני נמצא בקיבוץ ובדגניה מתוך הכרה מלאה. האזנתי לדברי החברים ולצערי עלי לציין שיש פער גדול בין דבריו ומעשיו של כל דובר. אדם צריך לבחון את עצמו, למה הוא חי פה. באופן עקרוני אין מקום שאינו לוקה בחסרונות. הקבוצה אינה נמצאת באי בודד ואף בסביבתנו כן. אם חבר יוצא לעבוד במפעל אזורי או מחוץ לבית, אין רצון לחזור לחיים השגרתיים בבית. גם במשק יש הפליות. יש אנשים “אצילים” ויש פחות. יש פער בין החבר ובין המוסד הנקרא קיבוץ. המצב בדגניה לא חמור, זוהי תופעה הנובעת מהתפתחות ומעלייה ברמת חיים. איני יודע אם אפשר לחזור למה שהיה. אנו נמצאים בתוך מציאות וצריך לחשוב מה הלאה. את גרעין ההשלמה שקיבלנו לא הצלחנו לקלוט. השכבה הצעירה מתקשה לקלוט גוף זה.

שמריהו ברהון: כשהראשונים באו הם התמרדו במה שקדם. חשבנו שניצור עולם חדש, האמנו כי בנינו יהיו טובים מאתנו וחשבנו שאין צורך לחנך, באופן טבעי יגדלו איך שרצינו. וטעינו. בחוסר הפעילות טעינו. לא רק שלא חינכנו אותם כראוי, השֹבענו את ילדינו בריטונים וביקורת. למרות זאת איני מתאונן, יש לנו בנים טובים החיים את חיי החברה והשתלבו בעבודה. בקבוצה נשמרים העקרונות ואפילו אם לא הגענו לשלמות, מה שיש שווה ובעל ערך. לוּ רק חדלנו לרטון וטיפלנו יותר בדברים.

אברהם שפירא: אני נמצא באזור הערפילים. האידיאלים הקבוצתיים מתנגשים במציאות החברתית הקיימת. בספר של ז’אן פול סארטר, שבו ניסו להבדיל בין חברה אורגנית, קבוצה בלשוננו, לבין סדרה, חברה בלתי אורגנית כמו תור לאוטובוס. בחברה אורגנית יחסי האנשים מבוססים על קשרים אישיים. בסדרה כל אחד זר לשני. חברים העירו בצדק שמשהו התערער ביחסים בין החברים. ויחסים כאלה חייבים להתקיים. בעייתנו היא יצירה של יחסים אורגניים בין החברים. קיימת התארגנות תת-קבוצתית, אלא שהיא לא פועלת לליכוד חברתי אלא להיפך. מחנכים חברים לתפקידי ביצוע, אבל חסרה לנו מנהיגות מוסרית בתוך הקבוצה. היא יכולה להיות חשובה ביצירת דעת קהל.

מאיר ברהון: באסיפות השנתיות באים לתקן ליקויים וטבעי שלא מדברים על החיוב שלנו. רוב החברים רואים בצבע שחור. אנחנו צריכים לבדוק, כשמדברים על מגרעות הקבוצה ואיך לתקן. צריך כל אדם לחשוב על התיקון של עצמו ולא להטיף לזולת. כדאי שהאספה תהיה המוסד העליון של הקבוצה, אי אפשר כל שבוע לדון בכל דבר. ניפגש לעתים יותר רחוקות ונדון בדברים יותר יסודיים. דברים חשובים לא מגיעים לדיון באסיפות ויש שבאסיפות נתקעים בקטנות וזה משבש את ניהול העניינים.


ישיבה מסביב לאבטיח
התקופה היפה הייתה הישיבה על הדשא
של הצעירים כמשפחות צעירות.
הישיבה מסביב לאבטיח השחוט,
הוצאת לב האבטיח ביד פורעת, סדר האהבה
והפשטות הצעירה ההיא, זה פרק בלתי נשכח של נעורי בדגניה.
לילי מנוח

דגניה מול תפיסת כלכלה מרחיבה

במסורת הכלכלית של הקיבוץ נבנו שני מודלים שונים. לפי מודל אחד, הקיבוץ צריך להיות גדול וקולט כמה שיותר חברים, והמשק שלו חייב לגדול כל הזמן על מנת שיענה על הצרכים של קיבוץ הגלויות והקמת הבית לעם היהודי. מעורבות כזו חייבה הרחבה דרמטית ומתמדת של המשק, שיעבוד של ההון העצמי וגיוס מקורות חיצוניים למען הגברת הייצור. במרכז עמדה היזמות ולא הרווח. האדם נבחן ביצרנותו והחברה נבחנת ביכולתה להכשיר אנשים לעבוד ולהניעם ליצור משק שיכול להיות בסיס להרחבה נוספת. לפני הקמת המדינה משמעות התפיסה הזאת הייתה הסתפקות במועט. המשק היה תמיד רעב לידיים עובדות ולהלוואות, כי כך הוא בנה את עצמו.

תפיסה זאת לא הייתה מקובלת בדגניה, ועמדה במרכזו של ויכוח סוער בכנרת. מייצגה שם היה בנציון ישראלי. לעומתה הייתה גישת חברי דגניה, ואהרון שידלובסקי בכנרת, לפיה העבודה היא עניין מוסרי, ויש לחיות רק ממה שאתה מייצר. אין להשקיע אלא את פירות העבודה. אין להרחיב את המשק ולקלוט חברים שאין בשבילם סביבה מוסרית ומשקית נכונה ומושכלת. הקבוצה מציבה סטנדרטים ולא רומנטיקה של הישגים משקיים.

דגניה טענה כי הקבוצה לא תהפוך לחברת המונים. עליה לשמש הבטחה, מודל, להינזר ככל האפשר מן הדחף של קליטה לא מבוקרת וגיוס של הון להשקעות.

עליה להעדיף משק קטן ונטול חובות. תפיסה זו נשמרה במשך שנים רבות.

דגניה העדיפה דלות על פיתוח עם שקיעה בחובות, והתפתחה רק כשיכלה להתפתח. בלי עול הריבית, היה לכן מצבה טוב לאין ערוך מקיבוצים אחרים.


קובץ 35 ד.png

פרופיל קבוצתי

בפרופיל, כמו בפרצוף האנושי, תכונות הקבוצה נראות בחדות אחרת. איני תמים ואיני מתמם, הן לא נאה לאדם בגילי להעמיד פנים! אף אינני נטול אינפורמציה, כמו שאומרים אצלנו “אינני חי על המארס”, אולם שרוי אני בעמדה מסוימת שניתן לי לראות את העובדות של חיים בקבוצה בפרופיל. ואם לא בפרופיל מלא, הרי לפחות שלושת-רבעי פרופיל ומזווית כזו מתגלים פני הדברים, כמו פני אדם, באור אחר ובחדות יתר מאשר בראייה חזיתית, מולית.

הקשבתי קשב רב לדברי החברים ולדברי חברנו ‘החדש’ שלא התיישן עדיין והוא עודנו במצב של “סוקר מן הצד”. ואולם, מה ששמעתי מפיו של זקן ורגיל זה היא חזרה אל הנוסח של ‘עיון בתורת ההלקאה העצמית’ הקלאסי של העלייה השנייה וה“פועל הצעירניקים”…

הרי זה באמת מתמיה ומביך כי אתה רואה באמצע הרחוב ההומה, בתוך המולת החיים והעשייה, כשאנשים אצים למלאכתם וטרודים בדאגות החיים העולות מתוך לחץ המעש והיצירה ומן ההוויה החברתית השוטפת וזורמת בערוצה הטבעי, והנה לפתע מזדקר לו אדם ופורץ: “יתגדל ויתקדש”.

תגובתם של הנתקלים בחיזיון שכזה עשוייה להיות בלשון הצברים “מה פתאום”?! כיצד עולה על דעת חבר כי אין שיתוף ושוויון בחיינו? הלא יש ויש גם שיתוף וגם שוויון וגם עזרה הדדית, אבל אין אנו מסתפקים ביש. אנו מבקשים יותר מזה. וכי מה הגורם לכל הביקורת והקובלנות, אם לא שאיפתנו העזה להגביר את השיתוף, ואין להגביר דבר שאינו במציאות כבתחילה. הלא כל עצם מהותם של חיינו, גופם ונשמתם, הם הצוותא וההדדיות, ובכל האסיפות אנו עמלים על שכלול סרך היחד שלנו.

ואשר לשוויון? ודאי שאנו חותרים להגדיל את השוויון בחיינו; אולם עלינו לדעת כי יש סיכוי למאמצינו רק להרחיב את השוויון, אבל לא להעמיקו מאחר שזה נגד חוקי הטבע. אי השוויון הוא אחד מאתנו, כטבע הביולוגי. בעולם החי והצומח אפשרי הדמיון בין היחידים אבל לא השוויון.

להרחיב את השוויון כיצד? יש אפשרות להגיע לשוויון מסוים במזון, בבגד, במעון ובכל הצטרכות. האם נוכל להשוות אנשים גם בכישרון, בחן, בתמונות מלידה, בבריאות ובגורל חיים הצפוי להם?! והלא דווקא אלה הקובעים את מקומו של הפרט בסולם החיים…

ודאי שאין חיינו טלית שכולה תכלת, ואין במציאות כלל חיים כאלה. היכן תמצאו מחנה שכולו טהור? אפילו הנזירים שהם פורשים משוק החיים ובורחים אל מדבר החיים על מנת להתקדש ולהיטהר, אף הם אינם זוכים לחיים של תכלת זכה. אף חייהם משופעים בעבירות, בעוונות ובמומים מוסריים והם תמיד עסוקים בהטלאת טליתם.

מתוך תגובה בכתב של יעקב פלמוני לדברים שנאמרו באספה השנתית, תשכ"ט (1969)


דגניה האמינה בי

הייתי חייל בהנדסה קרבית, מאוד הזדהיתי עם הצבא. כה קסמו לי חיי הצבא שבשלב מסוים באתי לשגרירות ארצות הברית ובקשתי להתנדב למלחמת ויטנאם. הגעתי לטולגל לאחר שהקיבוץ אפשר לי לשרת בצבא קבע ואחרי עוד מספר שנים לצאת ללימודים – האמין בי. הלכתי ללמוד בטכניון הנדסת תעשייה וניהול, למרות שלא השלמתי את לימודי בבית ירח. את תעודת הבגרות עשיתי בכוחות עצמי, אחרי יום העבודה ברפת.

בזמן הלימודים. נכנסתי לעבודה חלקית ב“ספן”. פה ושם עבדתי בטולגל ולאט לאט עבר לשם מרכז עבודתי. כשהרצל בקש לנהל את “ספן”, הציעו לי להחליפו. הרצל הכניס אותי יפה מאוד לעבודה. ליווה אותי, יחד עם לילי, בקניית החליפה הראשונה, לימד אותי לענוב עניבה ובהמשך נסע עמי להציגני בפני קונים ושותפים בחו"ל. הוא עשה זאת למופת. הרצל היה אחראי להסכם הידע שנחתם בין טולגל וחברה בלגית מובילה. אחרי שעזב הם תבעו לשלם להם על זכויות. הסכמתי לחתום, אבל סירבתי לתת ערבויות. צריכים להאמין לי. כאשר אני מבטיח, אני מקיים.

שלמה מנוח


 

בסימן תעשייה    🔗


סימני דרך – תש“ל – תש”ם (1970 – 1980)    🔗

שנות הששים לדגניה התחילו בחגיגה. הסתמנה עלייה בתעשייה אך לא היה ברור מה טיבה ומה מגבלותיה.

מלחמת ההתשה עדיין במלוא עוצמתה ודגניה נחלצה לעזרתם של שכניה. ב-1972 באו משה דיין שר הביטחון ודוד אלעזר הרמטכ"ל לגייס את איני עבאדי לתפקיד ביטחוני. באספה העריך משה דיין כי עם צאתם של הסובייטים ממצרים ייקח למצרים שנים להתכונן למלחמה. למרות התנגדות המזכירות לגיוסו של איני, פניית משה דיין ודוד אלעזר התקבלה ברוב גדול.

משבר מלחמת יום הכיפורים לא פסח על דגניה. סערה של עצב ושל תהיות.

ב-1979 נחנך המפעל האזורי הגדול לחקלאות ברמת סירין. מים הועלו לרמה בתקווה כי האדמות החדשות תתרומנה רבות לכלכלת דגניה. המימון למפעל החקלאי בא בחלקו הגדול מהצלחת התעשייה.

האדישות התחילה לכרסם בחיים הדמוקרטיים. נערכו ויכוחים על מיעוט האנשים באספה הכללית. יש שטענו כי הסיבה היא התחשבנות בין החבר לקיבוץ ­­­­­ꟷ חבר שנפגע מאותת לחבריו כי נפגע על ידי כך שאינו בא לאספה. יש שטענו כי החברים מרוכזים עתה בחדרם ובמכשיר הטלוויזיה. יש שטענו כי האספה לא מוכנה מספיק, ואחרים אמרו כי היא “מבושלת” מראש. הכל הסכימו כי יש לעשות מעשה אך ההצעות למעשה היו מעורפלות וסותרות.

ביום הכיפורים התקיימו אספות שנתיות ובהן נידון מצב החברה. הביקורת הייתה גדולה אך הסיכום אחיד: “סופה של הידרדרות עלייה”. חבר אחר מסכם: עם ההצלחה המשקית בא הפיכחון מההצלחה המשקית.

הסידורים הפנימיים בדגניה הלכו והשתנו. רכב נוסעים אחד שעמד לרשות החברים בדגניה הוכפל לשניים. על ידי זה נקבע העיקרון של הרכב לחבר שינחה את הקיבוץ שנים רבות. למרות שבדגניה הלינה המשפחתית הייתה נהוגה כל השנים, בשנות השבעים הגיעו למסקנה כי יש לקצר את שעות העבודה של החברה בקיבוץ. הדבר גרם ללחץ גדול יותר על ציבור החברות שצריכות היו למלא את הצרכים של המשק הנחשב למשק הנשי: בשירותים ובחינוך. התמורות באורחות החיים ניכרו בפרטים הקטנים: הוחלט לחייב את החברים ב-50% מתיקון האופניים. בוטל ההסדר שלפיו הקיבוץ משלם לחברים העובדים בחוץ תוספת ביגוד של שלושים לירות. החלו לחלק לחברים תלושים היפים לרוב מוסדות הצריכה בקיבוץ. לדגניה הגיעו בעשור שתי חברות נוער לארבע שנים “עופרים” ו“שחף”.


משכונת הפועלים לדגניה

כל השנים שאלתי את עצמי איך הגעתי לדגניה. אמנם הייתי יחד עם אשתי ב“תנועה המאוחדת” ברחובות ומסלול התנועה היה יכול להביא אותי לקיבוץ, אך ככל שאני מנתח לעצמי את הדבר נראה לי כי גורם אחר היה המכריע. זו הייתה שכונת הפועלים ברחובות בה גדלתי. אבא שלי היה צבע. בכל השכונה לא היו אמצעי ייצור מרובים. התושבים היו פועלים שכירים ובעלי מקצועות אך לא מקצועות חופשיים. נפחים, פועלי בניין, צבעים. הם היו בעלי הכרה פועלית עמוקה. היו ביניהם אנשים ממפלגות שונות והוויכוחים היו יכולים להתלהט. בקבוצת העבודה של אבא היו שלושה קומוניסטים. העיקר היה לעמוד במצבים של חוסר עבודה. היה ברור כי יש ערבות הדדית. חילקו את העבודה במשורה בין הפועלים על פי צורכי המשפחה. הדבר שקרוב ביותר למה שהתרחש שם היה מתן בסתר. לא לתת לאף אחד ליפול. מה שהתרחש שם השפיע עלי מאוד.

לימים, הרגשתי שיש צורך לערוך שינוי בדגניה, חשתי כי נהיה במשבר עמוק אם לא נעשה את השינוי, אך לא עשיתי זאת משום שהייתי זר להווי של דגניה, משום שלא יכולתי להעריך את תרבות המקום. אני מניח כי היו שחשבו כי תמכתי בשינוי משום שהייתי זר לדגניה של מעלה. אך מן הבית אני מביא אותו אתוס מיוחד של שכונת הפועלים שבה היחד היה פחות ממוסד וגלוי, אך נסמך על קשרי עבודה וחברה עמוקים.

אהוד לס


לא רק על המייסדים

כששמעתי שהולכים לכתוב ספר רציתי להתראיין. לא יכול להיות שיהיה עוד ספר רק על המייסדים והבנים. לא ייתכן כי סיפור הנקלטים ייפקד שוב. אני חי כאן שלושים שנה יחד עם משפחתי. הגעתי לדגניה אחרי שירות בצבא קבע כמהנדס. כשהייתי צריך לקבל הכרעה לאן לפנות, פגשתי את חברי ליחידה עוׄדי גנני והוא הציע לי לעבור לדגניה. הרעיון נראה לאשתי מוזר אך אחרי תקופה מסוימת החלטנו להגיע לדגניה.

מבחינה ממסדית דגניה קלטה אותנו למופת: דירה חדשה. בתי הילדים קלטו נהדר את הילדים. אך היה איזה מסך שלא יכולתי לשבור, איזו זרות במלאכת החיים. הנוהגים היו כל-כך שונים. תקציב במקום משכורת. לא היה קשר בין תקציב לעשייה. מצד אחד רציתי להתרגל, מצד אחר בדקתי את עצמי, את השיטה. לא פעם חשבתי על עזיבה. מה שהפתיע היה החשד שבו הרגשתי: האנשים ביקשו ממני הסבר למה באתי. האם בגלל מצב כלכלי או בגלל בעיות במשפחה. הם לא היו יכולים לקבל שבאנו בלי להיוולד במקום ובלי להיות בני גילם של המייסדים. חיפשתי הסבר לעובדה שלא יכלו לקבל אותנו כפי שהיינו.

חשתי שהם שומרים על מחיצה. שיש ביני וביניהם מחסום, קרום לא חדיר. לוותיקים התייחסתי בפליאה ובהערצה. שעות הייתי יכול להתבונן בהם עובדים. צבי ליס שעבד תוך נכות היה מניף את הקלשון בצורה שנראתה בעיני כפעולה טהורה, ללא זיוף, היודעת את מגבלות הכוח וחותרת אל העיקר. אצל אחרים בדגניה ראיתי גם את התכונות הללו אך גם איזה שהוא זיוף, התחמקות. אצל הוותיקים גיליתי הזדהות טוטלית עם המקום, עם הפעולה.

אהוד לס, ריאיון


הבה נבנה קבוצה מחדש

הבקיעים שנגלו ביסודות הם תוצאה של גורמי הזמן ושל טבע האדם. התפתחות המדע והטכנולוגיה במשך התקופה הקצרה הזאת נתנה אותותיה באורח החיים של האדם בן זמננו. שוב אין לדבר על חקלאות כערך עליון. רמת החיים של ההמונים קפצה ועלתה במהירות גדלה והולכת. התקשורת ההמונית של הרדיו והעיתונות ובזמן האחרון הטלוויזיה, הביאה לכל פינה בעולם וגם אלינו את התרבות והפילוסופיה ואת אורח החיים היומיומי של העולם המערבי. גשם השפע והמותרות של “אכול ושתה” בלי כל שאיפה חברתית אנושית לשינויים.

הקבוצה אמרה עבודה עצמית. היא לא אמרה אוטרקיה, סיפוק עצמי של כל הצרכים. היא לא אמרה מוכרח להיות סנדלר בקבוצה, מוכרחה להיות תופרת, חשמלאי ומנהל חשבונות. אמרנו לא מנהלים עם פועלים שכירים, לא אמרנו שאסור לקנות שירותים. יש מקום למהפכה בארגון כוח אדם. לשלוח בנים ללמוד כדי שיידעו לנהל חברה ומשק…

שמואל הדס, שנות השבעים


משה דיין התרגש ותבע

נושא האספה: תביעת משרד הביטחון והצבא להשארת איני עבאדי בתפקידו בעזה לתקופה נוספת. באי כוח הצבא ומשרד הביטחון לאספה: משה דיין ודוד אלעזר.

יחזקאל יו"ר פותח: התאספנו לפי בקשת שר הביטחון לדון בהמשך הישארותו של איני בתפקידו בעזה מאחר שהמזכירות נתנה תשובה שלילית לפניית הצבא…

משה דיין: אני קצת בהומור שאלתי על סדר הערב, אך לאחר שדדוׄ סיפר לי שהוא רוצה לערער על החלטת המזכירות באספה הכללית, אני אינני יכול לבוא לדגניה בלי להתרגש. אני לא רק אוהב את דגניה אלא הזיכרונות הכי חריפים מהמדבר והירדן והאנשים הנפלאים. לא נשארו לי בשום מקום זיכרונות כה חריפים. לא יכולתי לפתוח בלי להגיד את הדברים האלה. איני הוא אחד האנשים היחידים שלא רק יודע ערבית אלא ערביסט. הוא בשורה הראשונה של הערביסטים. הוא עולה על פרופסורים באוניברסיטה שאנו עובדים אתם. הוא בקי בבעיות החקלאות וזה חשוב. איני הוא בן אדם, הוא דגנייתי, הוא אנושי. המדיניות צריכה להיות אנושית. והוא מג"ד, כלומר איש צבא. את השלב הראשון במלחמה כבר עברנו, חמש שנים, שתי שנים של הפסקת אש. לאחר שהרוסים יצאו, צריך תקופה של שנים בכדי להכין מלחמה. צריך במינימום אנשים להחזיק את מירב העוצמה.

ב-1972 הגיע משה דיין לאספת הקבוצה.
הוא ביקש להשאיר את איני עבאדי בשירות צבאי
כמושל עזה בניגוד להחלטת מזכירות דגניה.

בנצי: כששוקלים את העניין בצורה קרה, יוצא שהנימוקים שלנו הם חסרי חשיבות לעומת הנימוקים של הצבא. ואולם, כיום, בסיטואציה של המשק, שירותו של איני לא נוח. אם אנחנו רוצים לשמור על המשפחה שהיא יקרה לנו, אני חושב שצריך לתת לאיני מנוחה, שרוחלה תוכל לצאת ללמוד וחיי המשפחה פה יהיו תקינים. איני טוב לכם? הוא טוב גם לנו. יש לאשר תקופה של חודש חודשיים שאיני ימסור את העניינים בכדי שיוכל להתארגן והמשפחה תוכל להמשיך את חייה התקינים.

שרול: אין לך זכות מוסרית להגיד לשר הביטחון ולרמטכ"ל שלא ניתן את איני.

איתן פרץ: אי אפשר לבוא עכשיו למשרד הביטחון ולהגיד: “הבטחתם”. את ענייני המשפחה יפתרו איני ורוחלה בעצמם ולא האספה.

בנימין: אני רוצה לחזק את דברי איתן. אני מתנגד לדברי בנצי שאמר אנחנו ואתם. המדינה קודמת.

חגי: הטיעונים של דגניה כנגד התותחים הכבדים, זה כמו להרוג זבוב בפח גדול של נפט.

הדסה: איני נמצא לפי דעתי כיום בלחץ כזה שהוא עצמו אינו יכול לעמוד בו. אנו חייבים לעזור לו. כמו שאז התחשבנו ברצונו של איני, גם עכשיו אנו צריכים להתחשב ברצונו. השיקולים הללו הביאו אותי למסקנה לענות בשלילה.

לזי: אני עוד לא שמעתי בצורה ברורה את דעתו של איני. אני מציע שעם כל האי נעימות איני צריך לקום ובמשפטים קצרים להביע את דעתו.

איני: נכון שבזמנו זו הייתה משאלה שלי. נאמר שהיציאה האחרונה שלי השאירה משקע חברתי וזה הוחמר כשביקשתי שתבוא המשפחה להיות על ידי. לכן לא היה לי תוקף מוסרי לבוא ולהעמיד את המשך השירות שלי כמשאלה אישית. אני מבקש לראות את העניין כחופשי לחלוטין להכרעה לחיוב ולשלילה, להחליט החלטה בלתי תלוייה. במידה וזו תהיה החלטת הקבוצה, תוכל הקבוצה ביחד עם המשפחה למצוא פתרונות לבעיית המשפחה.

דיין: לו חשבתי שהנושא הזה הוא נושא פרטי לא הייתי בא לאספה. העמדתם את העניין של טיפול איני בקצת ילדים, באמת, רבותי בואו נעשה טיול למחנה הפליטים.

היו"ר חזי: מי בעד להמשיך את הדיון עכשיו? 55. מי בעד להמשיך את הדיון באספה הבאה? 43.

בהצבעה חשאית 81 הצביעו בעד אישור הבקשה של משרד הביטחון, 12 נגד.


קיבוץ מחפש חוק

החיפוש אחרי משענת חוקית לקבוצה בא ממקורות שונים ואפשר לבדוק את משמעויותיו המשתנות. בתחילת הדרך הוא הסדיר את יחסי הקבוצה עם המדינה שהייתה לה זרה ꟷ השלטון העות’מאני על תנודותיו ורמת תפקודו המשתנה. מבחינה זו היה להתיישבות אינטרס דומה לזה של המוסדות הפוליטיים פילנטרופיים שעמדו מאחריו. אך כבר בשנים הראשונות עלה רעב לחוק שיסדיר את יחסי הפנים בקבוצה, את מחויבות חבריה אליה, את מחויבויות הקבוצה כלפי נושאיה. ככל שגברה המבוכה בפנים, והוויכוחים גדלו, כן היה צימאון להסכמה שתשען על חוקים. בין החברים הייתה אי-הבנה. רבים האמינו כי כל ההסדרים שהקבוצה עשתה, התקנונים שהעניקו אחידות לתגובות הממסד ולתביעות של יחידים, הם חוק. אך במהרה התברר כי אין החוק עובד. אין שופטים ואין בית-סוהר, אין שוטרים כופים וכוח. התקנונים כולם מיוחדים לקבוצה של בעלי רצון טוב. ההסכמה החברתית השתנתה ועמה מידת ההזדהות עם המערכת של חוקי הארץ, של התקנונים וההכרעות של האספה הכללית. בתקופת היישוב הייתה מערכת מורכבת של משפט בריטי מנדטורי, משפט עברי-דתי, והחלטות קבוצתיות והסתדרותיות, שתבעו משמעת בתוקף לחצים חברתיים.

לא רק בענייני ההסדרה הפנימית של הקהילה אלא גם בעמידה בגיוס משאבים וכוחות למען הציונות ומטלותיה. הקבוצה רצתה לקחת חלק וקיבלה על עצמה חובות שלא באמצעות חוק. תופעה זו הגיעה לשיאה בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר כל קבוצה קיבלה על עצמה מכסת גיוס לצבא הבריטי, לפלמ"ח, למשימות התיישבות. ללא כוח כפייה, חברי הקבוצה לקחו על עצמם משימות בהתנדבות ובלי להעזר במשמעת למערכת המרכזית.

עם הקמת מדינת ישראל, למרות ההזדהות החזקה עם המדינה וחוקיה, הקבוצה השתדלה שלא לנסח את זהותה ומחויבות חבריה האחד לשני באמצעות חוקי המדינה. האמינו כי המדינה תכבד את רצון הקבוצות להתמיד במערכותיהן הנפרדות. מבחינה זו קו פרשת מים מעניין הוא פילוג התנועה הקיבוצית, תהליך דרמטי וכואב שלא נזקק למערכות המשפטיות כלל. עם כל המתח והקרע העמוק, עם הידיעה כי המדינה תעזור, כל התהליך נעשה בבוררות פנימית של התנועות והמרכז החקלאי.

רק בשנות השבעים החל הקיבוץ לבקש ניסוח משפטי של עקרונותיו ודרכי ארגונו. על הקיבוץ היה להיות מוכן שפתרונות בהסכמה שנתן בעבר, יצטרכו לעבור את בתי הדין. אפילו ביחסים שבין החבר, משפחתו, החברה והרכוש. תהליך זה הועצם עקב עלייתם וירידתם הכלכלית של קיבוצים רבים, עקב שינויים דרמטיים בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית, שהעלו את הצורך של יחידים וקבוצות להגן על עצמם בתוך השינויים הסביבתיים. עד שנות השבעים האמינה דגניה בתהליכים לא פורמליים, בהידברות, בהסכמים המושגים ברצון טוב. אולם השינויים הכלכליים שעברה בשנות השבעים והשמונים הפכו את דגניה לגוף זהיר ומתוחכם בהכרעותיו הכלכליות-משפטיות. כרגיל בהתפתחויות כאלה, המעבר לשפה ולמגבלות משפטיות אינו כה נהיר לחברי הקבוצה שברוב הכרעותיהם היומיומיות משתדלים לסדר עניינים מבלי להיזקק למעורבות משפטית.


חוק ללא סנקציות

המחקר שלנו על תפקיד החוק בתוך החברה הקיבוצית היה השני בעולם. הראשון נעשה על-ידי חוקר אמריקאי בשנת 1954. אנחנו, כמובן, היכרנו את הנושא מבפנים. לנושא זה יש השלכות תיאורטיות מעניינות: קיום של חוק בחברה וולונטרית, כאשר צווים ונורמות משפטיות אינם מלוּוים בסנקציות. לנושא זה, חוק ללא סנקציות, יש עניין מיוחד למשפט הבינלאומי. כל המדינות יחד מהוות קהילה המנסה ליצור חוק בתנאים שאין בהם ריבון הכופה את החוק. הקהילה הבינלאומית היא בבחינת קיבוץ, המאגד את כולם על בסיס וולונטרי. בשבטים מסוימים במזרח אפריקה קיימות קהילות בהן שורר חוק ללא ריבון וללא סנקציות. התהליך המשפטי נושא אופי של משא ומתן ליישוב סכסוכים במקום יישוב מיכני של כללים אובייקטיבים לשם מיצוי הדין. צריכים היינו לבדוק את הנחות האמירה או הקביעה שלא יוכלו להתקיים זכויות הפרט ללא מערכת בתי המשפט.

אברהם שפירא, ריאיון

עבדתי בראש גדול
תמיד עבדתי בראש גדול.
הפריעה מאוד האבטלה הסמויה, אי הסדר,
אי החשיבה לטווח ארוך והרכילות.
התנגדתי לנהוג על פי עריצות של תקדימים.
צריך להתייחס לכל אדם ולכל מקרה.
משהו מסביב יצר הורדת רמה מתמדת. חסרה לי אמנות.
לילי מנוח

מהפכת המים

בסוף שנות השבעים נפתחה הדרך למהפכת מים בעמק הירדן. ההשקיה הפתוחה של מטעי הבננות הציבה בעיות קשות בגלל כמות המים שהיא תבעה, הנזק לאדמה כתוצאה מבעיות ניקוז, הצורך להפעיל מחזור דחוף של החלפת אדמות. הפתרון היה להחליף את ההשקיה הפתוחה בתעלות בהשקיה בלחץ, בממטרות וטפטפות, אך המשאבות הקטנות לא הספיקו.

את תכנית האב למערכת החדשה הכין שמחה בלאס, אבי האקוואדוקט של עמק הירדן, אבי תכניות המים הגדולות בארץ וממציא הטפטפות. לפי התכנית היה צריך להניח צינור מים ראשי מסביב לאדמות העמק, שממנו מסתעפים צינורות מים בלחץ לחלקות. מפעל כזה אפשר היה להקים באמצעות חברת המים הארצית “מקורות”, אבל החיבור לרשת המים הארצית פירושו היה למסור את השליטה על המים לגוף בעל אינטרסים שקשור עם גורמים רבים אחרים. אפשרות אחרת הייתה להקים לצורך זה שותפות של קיבוצי האזור. יצירת שותפות כזו, אחרי הרבה שנים של מתיחות וצבירת שריטות, הייתה בגדר מהפכה ניהולית גדולה. אבל התקופה בשלה לתמורה. באזור כבר פעלו המפעלים האזוריים, שהפגישו את ההנהלות של כל הקיבוצים.

למרות זאת, על הקמת איגוד המים היה ויכוח גדול. המנהלים הצעירים של קיבוצי העמק גרסו פעולה משותפת. גילם של המנהלים תרם לכך: הם הכירו איש את רעהו והיו להם גם חוויות דוריות משותפות. הם ביקשו להשתחרר מהשכבה הגילית הבוגרת יותר, שלה היו מחויבים בביתם. וכך, סביב מהפכת המים וההנהגה הכלכלית האזורית שהתגבשה במפעלים המשותפים של קיבוצי עמק הירדן נוצרה חבורת מנהלים שהשפיעה באופן משמעותי על ההתנהלות הכלכלית של קיבוצי האזור ועל התנהלותה הפנימית של דגניה.

מדינה בזעיר אנפין?
הקבוצה היא מבחינה ידועה מדינה בזעיר אנפין.
ומה שהיה אפשרי בימי ראשית אינו אפשרי כיום.
העניינים השתנו, קיבלו ממדים אחרים, האוכלוסייה גדלה והתרחבה.
בעבר שרר חופש גדול והרבה מאוד דברים היו מובנים מאליהם.
פעם בשנה, ב“ימים נוראים” היו מתכנסים, מדברים ברגש,
בפאתוס ובהתלהבות. שפכו את הלב,
עוררו לפעמים לדמעות, לחרטה ולמעשים טובים.
כיום ערכם שחוק.
יהושע מנוח
קובץ 6 ה.png

 

לקראת שינוי    🔗


סימני דרך – תש“ם – תש”ע (1980 – 2010)    🔗

חג השבעים לדגניה התקיים באום-ג’וני. רבים התנגדו לחג גדול. חששו מבזבוז כספים, כי החג יהיה פוליטי מדי, כי דגניה לא תראה טוב. חיים חפר כתב את ההצגה, יצחק שאולי ביים, חיים ברקני הלחין, אסתר דר הפיקה ונינה בן משה השתתפה בבימוי ובהפקה. חברים רבים היו מעורבים בהקמת ההצגה וההצלחה הייתה גדולה. התגובות, גם של אלה שהיססו, היו נלהבות.

בדגניה נבנתה ברכת שחייה ויש חשש כי החוף המסורתי של הכנרת יוזנח.

באספות השנתיות מעלים את שאלת המשמעת בעבודה ואת החשש מפני שקיעה בקטנות. יש התובעים מחברי הקיבוץ לגלות יותר מעורבות בנעשה בארץ ובחברה. מביעים דאגה לדמוקרטיה לנוכח עליית משקלה של התעשייה. מצד אחר, חברים מעלים את הבעיה של משק התובע החלטות מהירות, ארגון יעיל וידע רב שאין לחברים המשתתפים בהליכי הדמוקרטיה הישירה. יש מי שמעלה את שאלת המשמעות הכלכלית של העבודה שצריכה להביא מקורות מספיקים לקיום אורח חיים של רווחה.

בימי האינפלציה הגדולה בראשית שנות השמונים דגניה התרחקה מעסקי השוק האפור, אך לעומת משקים חקלאיים היו לדגניה רווחי הון גדולים מחסכונותיה. במשבר הכלכלי של הקיבוצים שהחל ב-1985, דגניה בשיאה הכלכלי. בדגניה מסבירים את הדבר באורח החיים הצנוע, בחיסכון, בהתנגדות להרפתקאות כלכליות שכֹה אפיינו את דגניה.

טקס בר מצווה לבני הדור השלישי לדגניה צוין בחגיגיות. מחלקים לחברים מקררי “סיביר” קטנים. יש מי ששם לב לתמורה העקרונית המתרחשת.

ב-1989 הוחלט לחזור לשיחה השנתית של הכיפורים. הנושא: קליטת בנים. חיפושי הדרך לפני הלימודים הגבוהים וההחלטות הגורליות על עבודה והקמת משפחה, מגבירים יציאה של בני הקיבוץ ל“שנת חופש” ונדודים בעולם. הקיבוץ רוצה את הבנים בבית, מציע להם טיול מקוצר לשלושה חודשים במימון הקבוצה.

אם בדורות הראשונים אחת מבעיות המפתח הייתה יכולת החלוץ לעזור למשפחתו בגולה, עתה מתעוררת שאלת העזרה של ההורים לבניהם העוזבים את הקיבוץ. דגניה מחליטה על עזרה לפי המצב של הבן או הבת. התנאי: שההורים כבר עשר שנים חברי קבוצה.

שנות האלפיים ניכרות בהתפתחות המהירה של אמצעי התקשורת. מכונית עמוסה על גדותיה הביאה מכשירי טלוויזיה לכל חברי דגניה. מטלוויזיה עם תחנה אחת התפתחה טלוויזיה מסחרית ואחריה טלוויזיה רב ערוצית. בהמשך לאלה, החלה הגלישה הגדולה במחשב ובאינטרנט. בכל משרד בקיבוץ וברוב הבתים התאזרח מסך שהחל לארגן את החיים. מוחשבו גם סידורי העבודה והרכב. הקשרים במשפחה השתנו. מי יכול היה להיזכר בימים העתיקים של הוויכוח על תקציב הבולים? הוקמו רשתות חברתיות ויכולת תקשורת חופשית וגדולה.

התחילו למחשב גם את הארכיון של הקבוצה. באמצעותו נקשרו קשרים חדשים עם חברים ובנים שעזבו את הקיבוץ. האם כל אלה יחזקו את הקשר בין החברים או יגדילו את הריחוק ביניהם? נקבע תקציב נסיעות לחו"ל וחברי דגניה החלו לתור את העולם. לחצר הקיבוץ הגיעו רוחות של רפואה אלטרנטיבית וחכמות מזרחיות. יותר ויותר נזקקים לאנשי מקצוע בתחום החברתי, התרבותי, הכלכלי, בחלקם חברי הקיבוץ שלמדו ובחלקם אנשים מבחוץ. גברה ההשפעה של מערכת החוק ושל עורכי הדין על חיי הקיבוץ וחבריו.

הדיונים על השינוי באורחות החיים הגיעו להכרעה.


מסביב יהום

1981 האינפלציה הגדולה

עליית יהודי אתיופיה שלב א'. במלחמת הבחירות נשמעת הסיסמה נגד הקיבוצים “ברכות המיליונרים”. הליכוד נשאר בשלטון ונראה כי שני הגושים חוסמים זה את זה בעוד לשון הביניים הם החרדים.

פינוי ימית.

איחוד בין ‘הקיבוץ המאוחד’ לבין “איחוד הקבוצות והקיבוצים”: נוסדה “התנועה הקיבוצית המאוחדת”. מוסה חריף מנהיג התנועה הקיבוצית ניספה עם אשתו ובנו בתאונת דרכים.

1985–1982 מלחמת לבנון.

1983 משבר כלכלי גדול פוקד את הארץ. האינפלציה מגיעה ל-100%. משבר הבנקים גורם להלאמתם.

1985 המשבר מחריף. האינפלציה מגיעה ל-400%. מתקבלת תכנית לייצוב המשק הפוגעת במשק היצרני. הריבית מגיעה לגובה של 100%. שבר גדול בחקלאות. המושב והקיבוץ במשבר פיננסי גדול.

1988 לראשונה מסתמנת ירידה במספר חברי הקיבוצים. לעזיבת בני קיבוצים רווקים מצטרפת עזיבת משפחות צעירות.

1989 נפילת המשטר הסובייטי והקמת “חבר העמים”. חומת ברלין נופלת ומסתמן עידן חדש. בין הבנקים, המדינה והקיבוצים נחתם הסכם למניעת קריסתם של הקיבוצים ושל הבנקים.

1990 עלייה גדולה מחבר העמים. מתגבשת תכנית “בית ראשון במולדת” לקליטה ראשונית של עולים חדשים בתנועה הקיבוצית. לראשונה מוצעת תמורה לאדמה חקלאית העוברת שינוי ייעוד, מתוך כוונה להגדיל את הבנייה במרכז הארץ.

הרב ש"ך נאם את “נאום השפנים” שבו הוקיע את הקיבוצים.

1991 פרצה מלחמת המפרץ. הישראלים עם מסיכות גז בחדרים האטומים. טילים נופלים על ישראל. עקב המלחמה, עשרות מקיבוצי “הקיבוץ הארצי” משלימים את מעבר הילדים ללינה משפחתית.

1992 יצחק רבין נבחר כראש ממשלה.

1993 נחתם הסכם אוסלו לשלום בין הפלשתינאים וישראל. ציפיות לעידן חדש וחששות כבדים.

1994 הסכם שלום עם ירדן נחתם בערבה.

נרצח יצחק רבין.

1996 נחתם הסכם משלים בין הקיבוצים לבין הבנקים והמדינה. הסדר זה כלל תשלום חובות באמצעות מכירת מקרקעין.

2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל-אקצה.


דגניה בת שבעים ואנחנו בני שמונה עשרה

דגניה את בת שבעים ואנחנו בני שמונה עשרה.

כשנולדנו את כבר היית סבתא,

סבתא מבוססת.

פינקת אותנו, היינו חסרי דאגות,

ילדים.

את נתת הכל ולנו נשאר להנות מילדותנו.

חיינו רק את הסובב אותנו.

החיים היו אזי יותר פשוטים, לא ידענו מה מעל,

מה מעבר ומה מתחת לדברים.

קיבלנו את החיים כמו שהם ורצינו שהכל

יימשך כך תמיד.

גדלנו וגם את השתנית.

התחלנו לראות את הדברים אחרת.

ועכשיו ההשתלבות וההשתנות בתוכך עדיין

לא ברורה לנו, עדיין מעורפלת.

יהיו דברים יפים ורגעים קשים

אבל העובדה היא

אנחנו מתקבלים לחברות

בני המחזור

דברי מחזור הבנים שהתקבל חברות כקבוצה ב-1980


מנהיגות של הדור השני

החבורה שירשה את הדור הראשון בהנהלת המשק ירשה מעמד של הנהגה לא פורמלית אך סמכותית. הייתה להם הרגשה של כוח. הם ידעו מה קורה בקיבוצים אחרים והיו ביקורתיים מאוד לגבי המתרחש. הם ידעו כי המשבר הצפוי בתנועה הקיבוצית אינו נוגע לדגניה. הם תבעו מהתנועה הקיבוצית לקבל את המעמד שהיה להם בדגניה אך בתנועה הקיבוצית הסתייגו, כי הם השמיעו קול שונה כל-כך בגלל ההבדל בין מצבה של דגניה למצבם של קיבוצים אחרים. המעורבות הפוליטית של קבוצה זו, תמיכתה ברבין מול פרס, העמידה אותם באופוזיציה. בעמק הירדן הם היוו חבורה מלוכדת, שאיימה על רבים; כינו אותם “החונטה”. בניהול של דגניה, גם כאשר נדדו מתפקיד לתפקיד, הם המשיכו להתערב בנעשה בתפקידיהם הקודמים.

בתקופת שלטונו של רבין נחשפה החבורה לזירה הציבורית והכלכלית של המדינה. הם ידעו שלא כל הארץ היא דגניה, אך יכלו להתמודד עם זה בידיעה שיש להם שורשים, רקע, סמכות של קבוצה. חלק מהם עזבו את דגניה, חלק עדיין מעורבים בחייה.

בתחילת משבר הקיבוצים נפלה פצצה בחצר דגניה. התברר שאחד החברים היה שותף לדוד בלאס, איש הכסף האפור, שהונה את התנועה הקיבוצית בגדול. החבר בן לאחת המשפחות המושרשות במקום. האירוע היכה קשות בחברה. צריך היה לעזור למשפחה בממד המשפטי, ולא להסתיר דבר בפני החוק. סוּפה נכנסה אל תוך הבית, איימה לפרום יחסים, להעמיד במבחן את המוסריות והנאמנות.

המסורת או התבונה הקהילתית של דגניה עמדו במבחן חמור, והפעם לא של עמידה בקרב, שכול או פילוג רעיוני. זה היה מבחן מוסרי ואנושי. הכאב היה גדול. דגניה לא חיפתה על האיש ומעשיו, אך גילתה אחריות למשפחה. בעקבות המשבר הפיננסי של התנועה הקיבוצית נתבעה דגניה להגיש עזרה הדדית. התנועה ביקשה כסף והייתה מוכנה לשלם ריבית כל-כך גבוהה. אך הימים היו ימי חירום. דגניה ביקרה קשות את הממסד התנועתי אך גם תמכה.


לסיציליה עם חוברות “השדה” וניסיון משדות דגניה

רציתי להתנסות במשהו אחר. הצעתי לצאת לעזור למדינות רחוקות. במשרד החוץ הציעו לי לצאת לנפאל. אחר כך הציעו את סיציליה. הגעתי לפרויקט של הקמת חווה ל-3,000 פרות חולבות. אני באתי עם ניסיון חקלאי של דגניה ועם חוברות “השדה”. למדתי לבד. היינו שני ישראלים במקום. בחנו אותי מומחים בוגרי אוניברסיטאות איטלקיות עם עניבות, ואני צעיר דגנייתי הייתי צריך להצליח בכל המבחנים. הבאתי מיכון אותו הכרתי ותפעלתי בארץ. הם לא תמיד האמינו אך אני ידעתי לתפעל וללמוד. הצעתי לבוס שלי ללמד את איכרי הסביבה לגדל מספוא ושהם יספקו לנו את המזון. הסתובבתי בין האיכרים ופיזרתי ידע. הם הודו לי האספקה הוזלה באופן דרמטי. ההצלחה הייתה גדולה.

כעבור שלוש שנים ביקשתי לחזור הביתה לדגניה. הבוס רצה לקנות את שירותי אך אני סירבתי ונותק הקשר. למדתי המון מהתקופה הזו. זו הרי הגשמת האתיקה של החקלאות כאן בארץ: שיתוף בין המומחה לחקלאי הפועל, בין המנהל ועובדיו. ההשכלה והידע מופצים חינם. כל חקלאי יבין את המאמרים ב“השדה” ולפעמים גם יכתוב אותם. כל מומחה יקשיב לניסיון הנצבר בשדה. כשחזרתי הלכתי אמנם ללמוד, אך מה שלמדתי בעבודה היה הבסיס. לעבוד וללמוד, ללמוד תוך עבודה.

לפני שש שנים נסעתי לחווה בסיציליה. רציתי לגלות מה קרה מאז. החווה לא הייתה. כביש ושדה ריקים מאדם ומבהמה. הסתבר שחוזה החכירה בין הבנק ליזם היה ל-25 שנים והוא הסתיים. החווה נמחקה. לא מצאתי במקום שום דבר.

אני אוהב את דגניה ובשבילה חזרתי. החווה כנראה לא הייתה בית.

אריק בלקינד


ההצלחה בגלל שיתוף הפעולה

את תקופת ההצלחה הכלכלית בדגניה התחלנו בתפיסה שאפשר להתקדם בעזרת שיתוף הפעולה. שהמלחמה הפרטית של כל קיבוץ על כל נכסיו מביאה לפיגור טכנולוגי ומעשי. יש לחתור לתכנון לטווח ארוך. לגדל אנשים. דומה שהיום השקפה זו קשה מדי לאנשים. הגזברים רעבים לכסף מיידי. אמנם הידע היום רחב ומעמיק, אך מה קורה לאנשים? קשה עליהם המחשבה כי יש לעבוד יחד ולטווח ארוך.

אריק בלקינד


פרנסה – המילה ששבה ללקסיקון הכלכלי

האם ניתן להגדיר את הכלכלה הקיבוצית לאור מה שמתפתח בדגניה כל השנים הארוכות? המילים שבהן משתמשים מלמדות הרבה. שנים רבות לא השתמשו בדגניה במילה “פרנסה”, גם כאשר המאמצים הכלכליים היו מרוכזים באספקת הצרכים לאנשים ולבהמות. ואילו בשנים האחרונות מדברים הרבה על פרנסה, כאשר המאמצים מרוכזים בחיסכון מפעלי ובניהול פיננסי. בשנים ארוכות של דלות מחפירה נשענו בדגניה על אתוס יצרני התובע אורח חיים צנוע, כדי להשקיע בפיתוח המשק ולא בפרנסה ממנו. חלק מההכנסות הושקע ברכישת אמצעי ייצור נוספים המכוונים לקליטת אנשים חדשים, וחלק הושקע בחינוך בקבוצה ולקבוצה, בשליחות ציבורית, וביצירת שירותים, כולל אמצעי ביטחון לקבוצה כיחידה חברתית. הכלכלן יהודה דון יקרא לכך כלכלה אלטרואיסטית, כלכלה המודדת את עצמה בערכים שונים מפרנסה או מרווח. הרווח הוא תנאי לפיתוח ולא מטרה כשלעצמה. העובד עובד בשביל הזולת, בשביל המשק והמשימה, וכל אלה צריכים גם לפרנס אותו.

בתחילה תפסו השיקולים הכלכליים את מקומם הלגיטימי במסגרת הניסיון להגיע לעבודה משוחררת ויצירתית. חברי קבוצה רבים היו משוכנעים שיצירתיות קודמת לרווח, שעבודה למען עבודה היא ההוכחה לפריצת הדרך של הקבוצה. החלוץ ניכר על פי אחריותו למחנה ההולך אחריו, הזקוק לו. על המשק להכין את השטח לאלו שיגיעו מאוחר יותר. ויש לעשות זאת באופן מודע, מתוך החלטה דמוקרטית של כל העובדים.

הדבר היה קשור בראייה הציונית והסוציאליסטית של החברים. חשוב היה שהמשק ישרת את הכלל, יהווה מעבדה לחברה ולדרך חיים המסוגלות לעורר השראה. הכלכלה היא חלק אורגני מתהליך רחב, חלק מהמציאות החברתית ובת בית בעולם המוסרי. היא תשתית חומרית לתרבות.

היו חברים בדגניה שהבינו את האתגר של שילוב הכלכלה במארג החברתי בתוך כפיפות של המבנה הכלכלי של הקבוצה לתמונת העולם המוסרי הנבנה והמתחדש. לדידם היה צורך מתמיד למצוא תבניות שתשמרנה את השקפת העולם, את החוזה הבסיסי. הם האמינו כי העבודה החקלאית הקשה היא המסגרת הנכונה לכלכלת הקבוצה. העבודה היא כעין תפילת קבע. אין לשנות את הטקסט שלה. היא השגרה הבונה גאולה.

היו חברים שלא היו מוכנים לשנות את דרכי העבודה והייצור, לקלוט טכנולוגיות חדשות. שכן הללו מלוּוֹת תמיד בסגידה לפיתוח, במקום הדאגה ליציבות גם ביחסים עם הטבע. גורדון קבע שהמסקנה העקיבה מהערצת הטכנולוגיה החדשה והקבלה של סמכותה היא המלחמה והחורבן העצמי. אין כאן שלילה של עצם השימוש בטכניקה. אין התנגדות לקידום העבודה החקלאית, לשימוש במדע. “עבודה מקולטרת” קרא לכך יוסף בוסל, שילוב בין עבודה וידע. היו בדגניה שהאמינו כי העבודה צריכה להתנזר מפיתוח. אחרים חשבו כי דווקא פיתוח טכנולוגי והיכולת לקרוא הזדמנויות כדי להתקדם, גם אם נכנסים להרפתקה ולאי ודאות, מקרבים את העבודה ליצירה. היצירה פותחת תמיד ממדים חדשים, אופקים לא ידועים מראש. לדידם כל מכונה חדשה, כל פיתוח ואתגר חדש הם עדות אנושית לקׅדמה. כאשר שלמה לביא שלל בראשית העלייה השלישית את ההסתפקות במועט בתנועה השיתופית, הוא לא התכוון לצריכה ברמה גבוהה יותר אלא לאופק הפתוח מבחינת העבודה, למׅגוון גדול של מקצועות וטכנולוגיות המאפשר לפתוח את שערי הקיבוץ בפני אנשים רבים ושונים.

שתי הגישות הללו היו לא רק השקפות עולם אלא טיפחו טיפולוגיה אנושית אחרת והיו תוצאה שלה. אך הייתה ביניהן השקה גדולה שנבעה מהמחויבות החברתית של האנשים זה לזה. ומההסכמה כי שתי הדרכים נבחנות גם ביכולתן לקדם את המטלות שהחברה נטלה על עצמה. וכך, חברים ששקעו בעבודה שגרתית קשה או בפיתוח טכנולוגי מובהק נקראו לפתע על ידי הקבוצה או התנועה למלא תפקידים בחוץ. ניסיון של שנים הופרע על ידי הקריאה למשימה. מצד אחד דגניה היא זו שבחרה בתלם הארוך ꟷ היכולת לבדוק את עצמה בפרספקטיבה ארוכת טווח. מצד אחר היא קראה לאנשיה להפסיק מסלול בעבודתם ושלחה אותם לפגוש נוער, לעסוק בשאלות ביטחון, להדריך קיבוצים אחרים.

הראייה הכלכלית של הקבוצה הייתה קשורה בעובדה שהקבוצה יושבת על אדמת הלאום, עובדת עם קרנות ציבוריות, ופועלת כחיל חלוץ, לא למען עצמה. למרות היותה קשורה למערכת הפילנטרופית שהתגבשה בעם היהודי שנים רבות, הקבוצה ראתה עצמה כמערכת משרתת, אמנם עם צרכים ורצונות משלה. כך גם הציונות ראתה את מערכת גיוס הכספים שלה, שעזרה בהקמת הקיבוצים, כמערכת של מיסוי רצוני שבה הפילנטרופ מבין כי כספו יוצא על בסיס של החלטה דמוקרטית שלה שותפים אזרחי החברה שבהקמה. בהחלטות אלו לחיילים יש מה לומר לגנרלים: העובדים הם אזרחי המבנה החברתי.

זו לא הייתה אידיליה. חיים וייצמן אמר כי חלק נכבד מהתקציב הציוני מגיע מן הרעב של החלוצים. הוא לא התכוון לחשוף ניצול, גם לא לעצב אידיאולוגיה המצדיקה ניצול. הוא התכוון להדגיש את הפרדוקס של כלכלה המאמינה בפיתוח כדי ליצור משק, והיא מבוססת על דלות הון המחויב לספק הרבה עבודה, ויחד עם זה לפתח טכנולוגיה ולחיות בממד עתידני; משק שלא מתכוון לחסוך לפנסיה לחבריו או לשלם רווחי הון או קניין, כמו רווחי נדל"ן; אלא משק חלוצי התומך בעבודה, בחיי יחד, ברווחה לעובד ובמילוי משימות ציבוריות.

משנות השמונים החלה דגניה לחשוב בדרכים חדשות. המילה פרנסה הופיעה בגדול יחד עם המילה הון. העבודה כאורח חיים החלה להמדד בקריטריונים של רווח. הטכנולוגיה נמדדה אף היא בקריטריונים של השקעה ורווח ולא בקריטריונים של מתן עבודה ואורח חיים.


לשוב אל הצעירים

נדמה לי כי אין מודעות לצורכי הצעירים. צריך ללכת לקראתם. לתת תנאים למשפחות צעירות שיוכלו להתיישב בסביבה. הצעירים רוצים בעצם משפחות הגרות קרוב זה לזה ולא ברעיון של שותפות של קיבוץ.

מעניין שהרבה פעמים אלו הנמצאים כאן טוענים כי כדאי ללכת. הם מתרעמים ומקטרים על מר גורלם אך לא זזים. דווקא הם נשארים. נדמה להם, ואולי גם לאחרים, כי הם נשארים מחוסר ברירה. צריך לדאוג לפגישות. לחגים כלל קיבוציים כדי להיפגש. מפגש חשוב בשבילי הוא כדורגל של יום שישי בשלוש אחר הצהריים. אני אוהב לשחק אך עוד יותר להיפגש. הפגישה היא יותר מפגישה ꟷ היא משהו עם תוכן, בדלת האחורית.

ענר יעקובי


להשתחרר מהעיניים השואלות
כמה זמן אחרי שהנהגנו שינוי אמר לי חבר:
"עכשיו אני יכול לקחת הפסקה, לשוב הביתה לעדור בגינה
ולא לחוש את העיניים השואלות של השכן המבקש לדעת
מה הוא עושה שם בגינה שלו באמצע יום העבודה?
הוא עושה זאת? זו בעייה שלו!"
שיחת חברים על השינוי

תמונת מצב – השינוי והסמל

ראיתי זאת אחרי השינוי שעשינו. דחפתי לשינוי מתוך קריאה פנימית של המצב. אולם כשהתפרסם דבר השינוי הבנתי כי דגניה אינה עוד קיבוץ שהשתנה, אלא הקבוצה הראשונה. סמל. השאלות והטענות שקיבלתי אחרי ההחלטה רק הבהירו לי עד כמה עדיין אנו קשורים לשורשים הדגנייתיים. שאסור לנו בשום אופן לאבד את הערבות ההדדית, את התרבות המשותפת, את כל מה שאנו נושאים מן השורש.

דגניה עבדה על השינוי חמש-עשרה שנים. עברה אותו רק כשהיינו בטוחים, כשהיינו בשלים לו. אני חשבתי כיצד להגביר את היסוד הקהילתי. להבטיח את העתיד של המבוגרים של הנכים.

ꟷ אני רואה את השינוי כשׅדרוג ולא כשינוי. תמיד היינו קבוצה ולא קיבוץ. משפּוּחֶה ולא משפחה או חמולה. יש בינינו ויכוחים וחרמות אך בסופו של דבר אנו קשורים אחד בשני בקשרים מיוחדים. בתוך כל הוויכוחים יכולת לראות את נציגי הצדדים יושבים יחד. משוחחים. ברור להם כי הם חלק מהמשפּוּחֶה. כשפניתי לחברים שיצאו לטיול משותף חששתי כי בתוך כל המתח של ההחלטה הם לא יבואו. והם התייצבו. יותר ממאה חברים וילדים באו פעם אחת ואחר-כך באו מאה וחמישים.

ꟷ אתה שואל אותי מה החלום, מה הסיוט ומה התחזית?

ꟷ דגניה לא תישאר כפי שהייתה, כשם שלא נשארה גם קודם. היום דגניה לא קולטת חברים חדשים. אני מקווה שהרבה בנים יגיעו לדגניה החדשה. הם עדיין ירצו לעשות למען ביתם וביטחונם, לממש את פירות השינוי המרמז על התרופפות הקשרים. אך אני רואה כי יש נביטה חדשה של רצון להיות יחד, לממש את הערבות ההדדית, ליצור קהילה משמעותית, ואולי יותר שוויון. הזמן לא תמיד יעשה את מה שמצפים ממנו. אני אופטימית.

שיחות עם חברים


או-או, גם וגם, שיחה על דגניה של היום

ꟷ את הכול תרגם הזקן יהושע מנוח ללשון קצוות. או-או. אני חושב במושגים של גם וגם.

אי אפשר היה להמשיך בדרך שהלכנו. היה צריך להציל את התוכן המרכזי: חיי היחד.

ꟷ דגניה הייתה פרגמטיסטית, לא אידיאולוגית. היא הגיבה למצבים, לא חלמה על תפיסה כוללת. וככה נשארנו.

ꟷ הפרגמטיזם לא מדויק. פרגמטיזם אינו פעולה שההזדמנות מכתיבות אלא תפיסה האומרת כי חזון לא מספיק וצריך לקרוא את המציאות כהזדמנות להשיג משהו יותר ממנה.

ꟷ צריך לראות כי הפעם אין התמורה דומה לזו שידענו בעבר. נדמה לי כי ויתרנו על חלום השוויון. גם אם את השותפות שמרנו. מה שהשתנה בשטח לא היה כל-כך דרמטי. מה שהשתנה, זו הבוטות הלשונית שליוותה את השינוי. גם בעבר דברים נעשו לא בדיוק על פי הכללים, החוקים והמשפטים, לא על פי הבעיות והאנשים. אך אז ההפרות היו שקטות, עם רשת הסוואה, עתה הכול נעשה בגאווה של המממש את עצמו, ולכך תהיינה תוצאות.

ꟷ דגניה של היום היא ניסיון לבנות חברת רווחה במדינת רווחה. ניסיון אולי יותר עניו מדגניה של המקור אך הרבה יותר אחראי כלפי שותפיו.

ꟷ השאלה היא מי הם השותפים לחברה המשתנה? האם חברי הקבוצה של היום, בניהם ונכדיהם הנמצאים בה, או שהתפזרו ממנה? האם העולם הצמא לחידוש ותיקון מוסרי, או העם היהודי והחברה הישראלית, רואים בדגניה על עברה ומציאותה מקור השראה? הסידורים החדשים מצביעים על הרבה מחשבה אך יש בהם גם ויתור על החלום.

ꟷ תחת הדיבורים הרוממים של פעם, השירה, הווידוי, התוכחה, ביקשו הפעם לדבר בפרוזה, במשפט, בלשון ארגונית, כלכלית, מדינית.

ꟷ אני לא האמנתי בעבר במעשה שמכניס חברה לכתונת לחץ. למצב של צביעות ובושה. עתה החל מעשה של תיקון. פחות להתבייש, יותר להעניק מתוך חירות.

ꟷ האם יש דרך בין הבוטות לבין ההדחקה? האם יש סדר שיוכל לאפשר מפגש אוהב ופתיחות כלפי הלא נודע, השונה, האחר? אני מחפש דרך שאיננה כופה. לא כופה הררכיה ולא כופה שוויון ההופך הררכיה חדשה. משהו המכיר בשוויון בין שונים. לא פרטים מבודדים אלא הכרה בריבוי דרכים.

ꟷ אם הייתי צריכה להראות למישהו את המקום שדגניה פסקה להיות דגניה, הייתי לוקחת אותו לשכונה הנבנית על ידי המשפחות. שם כבר כל אחד עושה את מה שבא לו.

ꟷ הסימפטומים לשקיעה היו תמיד מסביב. לא בדור אחד ולא לקראת תמונה מוגדרת. תמיד. במצוקה הגדולה, ברווחה העודפת. תמיד היו סימפטומים של שקיעה, של אובדן דרך. ובמשך הזמן התברר כי זו הייתה ראשית צמיחה חדשה. גם עכשיו.

ꟷ השינוי של היום לא דומה לשינויים ולנסיגות שהיו בעבר. הוא אינו מסתתר מאחרי הסברים של המשך המופיעים כשינוי. הוא מבקש להסיר את הסבירות של נקודת המוצא. הוא מודע רק למחיר היצירה ולא לערכה. הוא לא מתאבל על שאבד אלא שמח בניתוצו.

ꟷ אני הייתי בעד השינוי כי חשתי כי האנרגיה נגנזה. כי צריך שאיבה חדשה של כוחות, כי יש להפוך את הזעזוע.

ꟷ אני הייתי נגד השינוי כי רציתי לחנוט את המת. לא האמנתי כי דגניה יכולה להיות דגניה מתוך רצון ושמחה. חשבתי שלפחות לא ישנו את ההסדרים ואז יישמר הניסיון בזיכרון.

ꟷ אני הייתי בעד השינוי בגלל המשפחה שלי. ידעתי כי להם הוא חשוב. אך דגניה כבר לא תהיה מה שהייתה וזה כואב לי.

ꟷ אני חשבתי בעבר וחושב עכשיו כי השינוי הוא לא סוף, הוא רק התחלה. אני יודע כי מה שקובעים כהחלטה משפטית קשה לשנות. זה לא כמו בעבר שהחלטנו החלטות דרמטיות אך יכולנו לשנות. היום זה יכול להגיע לבית משפט.

ꟷ לכן צריכים זהירות. ובכל זאת לא צריך להסתתר מאחרי סעיפים. אם נרצה נוכל לשנות גם לכיוונים נוספים.

שיחה של חברים בדגניה לקראת הספר

קובץ 14 ה.png

ברור לי כי יכול לצמוח משהו שונה בדגניה.
זו שאלה של קבוצת חברים שעתה כל אחד בביתו חולם חלומות.
אך הם יכולים להיפגש יחד ולמצוא כי להם רעיונות דומים.
אז הם יעשו משהו עם תחושת האחריות שלהם.

 

חלק ב המנגינה לעולם נשארת    🔗


הימים חולפים שנה עוברת. משבר בעולם, מלחמה בארץ אך השיר ממשיך והמנגינה לעולם נשארת. נפליג אל תחומי החוצים את הזמן בדרכים אחרות. התחומים המתגלגלים בין דפי ההיסטוריה ומטביעים את חותמם בקצב משלהם.

עבודה, אהבה, משפחה, חינוך, תרבות, זקנה, מחלה, מילוי משימות, המקום ותכנונו. כל אלה עוברים מתקופה לתקופה ומותירים אחריהם מנגינה מתמשכת. יש מהם המציבים

זיכרון לדורות ויש הנותרים כאתגר או ככתב חידה. המנגינה נשארת: פעילויות העוקבות אחרי מחזור החיים של האדם. יש בהן המתבצעות תוך לבישת מסיכות ויש תוך כדי הסרתן. יש הנאמרות במילה, יש בשתיקה ויש המתנגנות ומעבירות לחניהן מדור אל דור. לעתים הן מתגלות בעטם המושחז של בעלי הפולמוס ולעתים מסתתרות מאחרי שירת שבח. הרי גם מי שהפך את דגניה למשנה סדורה יודע כי היא התגלות של חלום בחיי המעשה, והחלום תמיד לא מסודר, לא הגיוני, אחוז בסתירות אנושיות. משפיע על ההולכים פקוחי עיניים.

.אדם שלא עובד עושה חלודה בעצמותיו
.יעקב פלמוני

קובץ 2 ו.png
קובץ 3 ו.png

 

עבודה    🔗


מהפכת העבודה הייתה צעד דרמטי ששילב את החלום החברתי, הלאומי והאישי של חברי דגניה. היא עמדה במרכז הוויתה. במעבר לאורח חיים של עבודה מצאו אפשרות לבנות גשר לאדמה, שיתוף פעולה בין האנשים ואתגר יצירתי. אם מרקס ביקש לבטל את הניכור בעבודה ולהשיב את פירותיה לעובד, גורדון ביקש להשיב דרכה את האדם אל הטבע ואל היצירה. אם מרקס ראה בעבודה מקור לזכות הפוליטית של הפועל לתבוע לעצמו זכויות אנושיות, גורדון ראה בה מקור לחיוב החיים המביא בעקבותיו מחויבות מוסרית ויכולת שלא לכלוא את היחיד בבדידותו.

חברי דגניה חיו את העולם הרעיוני הזה. הם לא האמינו ב“דת העבודה”, שהיו מי שייחסוה בטעות לגורדון. הם האמינו כי בעבודה יוכלו למצוא סדן לכוח היצירה שלהם, לאוטונומיה החברתית שלהם, גשר אל הארץ ותרבותה החקלאית התנ"כית הקדומה, ולקִדמה המדעית. חיבור כזה יאפשר שיתוף פעולה עם הטכנולוגיה המתפתחת. ברל כצנלסון קרא לכך “תבונת כפיים”.

הצורך להדגיש את שוויון ערך העבודה ודרכו את שוויון ערך האדם, התגלם גם בהדגשת עבודת הכפיים לפני כל העבודות האחרות. המהפכה האישית בעבודה הביאה את בני הדורות של החלוצים, לפני ואחרי ייסוד דגניה, להצטלם כשהם עובדים, לשוחח בלהט


קובץ 4 ו.png

על ענייני עבודה, להתגאות בהישגים, בתוצרת וביכולת לנווט מכשירים ולהתגבר על מכשולים. בדגניה נפגשו שתי מסורות חקלאיות התיישבותיות בארץ: משק המטעים ומשק הפלחה; משק מושקה וציפייה לברכת הגשמים; המשק העשיר בעצים, והשדה הפתוח של הפלחים. אליהם צורף משק הבית, במיוחד הרפת והלול.

לאורך השנים תקפו את החקלאות משברים רבים. בחלקם הם חייבו לעשות שינויים במשק. ממשק פלחה עברו למשק אינטנסיבי מושקה, למטעים; ממשק של אספקה עצמית של צרכים רבים עברו למשק שמוכר את תוצרתו וקונה את רֹב מצרכיו. מעבר דרמטי וחשוב במיוחד היה המעבר למשק תעשייתי. הדגש על העבודה מופיע באלבומי הצילומים של דגניה ושל כל ההתיישבות. העובדים הצטלמו בעבודה. צילומים אלו נעלמו בשנים האחרונות. חברי דגניה הצטלמו ליד הקלשון יותר משהצטלמו ליד המחשב.



לא יכולתי למבטים

עזבתי את דגניה. לא יכולתי למבטים. כשהייתי חורש הם היו בוחנים אותי מה אני עושה בסיום התלם. אם הייתי עוצר לסיגריה זה היה אות לאי מסירותי האינסופית. הם לא אמרו דבר. רק הסתכלו. אני לא יכולתי לשאת את מבטיהם.

רוזנברג, זיכרון מהעלייה השנייה, בעל פה


.שבוע של תלישת עדשים
.היו עבודות כלליות. אני זוכרת שבוע של תלישת עדשים.
.בעבודה הזאת השתתף גם גורדון אם אינני טועה.
.כולנו קיבלנו כאב גב.
.אבל ביום שגמרנו את התלישה באופן ספונטני הסתדרנו בתהלוכה,
.לקחנו קלשונות עליהם העמסנו ערמות של עדשים ובשירה נכנסנו
.לחצר. באמצע הצהריים, באמצע החום האביבי סידרנו תהלוכה
.מסביב לשובך. רקדנו. שרנו. אלה היו ימי אור.
.מרים זינגר

במטע הרגשתי חופשי

כשהרופא אסר עלי לנעול מגפיים ב-1956, נאלצתי לעזוב את המספוא. אין מספוא בלי מגפיים. כך הגעתי למטעים: תמרים, זיתים וכרם ענבים. ברובם הם היו בעבודיה. עיקר עבודתי היה בתמרים. הייתי מטפס עליהם כמה שיכולתי ואיך שיכולתי. יוחנן הבין אותי, הרגשתי את עצמי חופשי.

שלמה קרסנוגורסקי



איש אדמה, מסתור נהדר

דמותו של קרסנוגורסקי האיכר, איש האדמה, זכורה לי עוד מימי ילדותי. כשהיינו משחקים במחבואים הייתי מסתתר מאחריו. גופו היה לי למסתור נהדר.

על שלמה קרסנוגורסקי



בכלי העבודה ראינו את הנשק המחולל מהפכה

האמנו שההרגשה הזאת של קדושת העבודה צריכה ללוות את הבאים אחרינו לארץ, את החלוצים החדשים. ההתלהבות הפרימיטיבית מפגישת יהודי רוכב על סוס, נושא חרמש על כתפיו, יהודים המעמיסים תבואה, מובילים זבל, הלא זה אשר נתן לנו את הסיפוק המלא! בחרמש, בכלי העבודה ראינו את הנשק המחולל מהפכה בחיינו. בעוברי בכרם התקרבתי לעץ, למדתי תכונות הצמח, האין בכל זה לתת סיפוק לאדם היהודי?

בזמן האחרון חל שינוי ביחס לעבודה. התחילו לברר ולהבחין: עבודה זו רצויה לי ולא אחרת. לא כך צריכה להיות הרגשתו של עובד האדמה. לו זכרתם את חובת החלוציות הייתם אוהבים את כל העבודות והייתם רואים בכל עבודה, ולו הקשה ביותר את נשמת חיינו, נשמת תקוותנו. אין לספר רק על מה שהיה בעבר, אלא להמשיך בדרך.

תנחום תנפילוב באסיפת חברים על צעירי העולים, קיץ תרע"ט



הערוגה והסלון

עבדתי בכל העבודות. אני עוד זוכרת את הערוגות הראשונות של פרחים או ירקות ששתלנו בערוגה אחת חיותה ואני; שיחקנו שעות בערוגה אחת: מדדנו אותה, טאטאנו אותה, עשינו אותה כמו סלון ממש.

מרים זינגר



חולבת ושרה

פנסי נפט מפויחים היו תלויים מן התקרה. לא אחת כיבתה אותם הרוח באמצע חליבת הלילה, אולם מצב רוחנו התגבר תמיד על כל התקלות. לעתים קרובות היינו מלווים את החליבה בשירה חרישית.

בחורף הייתי לוקחת אתי את הילדים בלכתי לחליבת הערב והריהם יושבים ומשחקים על ערמות החציר הירוק – תלתן או אספסת – ואני חולבת ושרה עמהם.

מרים ברץ


ידיים כבדות
אני זוכרת את סבא אליעזר על הידיים הכבדות והגדולות שלו,
שידעו לעשות הכול ביופי ובעדינות.
מעולם לא הביא לנו מתנה קנויה. תמיד ממעשה ידיו.
אהבתו הגדולה לפרח, לעץ, לאדמה, באה לידי ביטוי באמרתו
“היופי של הגינה הוא האדמה שלה”.

קובץ 6 ו.png


רחקה ‘רות’ מהשדות

האיש אשר על במת המכונה העושה כול, קציר ודיש כאחד, לאט את פניו, ומעיניו אשר מחסה משקפיים להן לא תראה כל קרן אור של שמחה בקציר. כלתה רגל חמור ואף צהלת סוס לא תישמע. רעש אופן וגלגל, אש ועשן צחנת השמן הרע. רחקה ‘רות’ מהשדות ורוח ה’מגילה' שהנה-הנה רחף במשב קדומים – חלף עבר.

דוד זכאי, ‘ירק לשבועות’, דבר, ה' בסיון תש"י



רתוק כלב למלונתו

כזו הייתה דרכו של עובד האדמה מעולם: הוא שוכן ועמל בלב השפע, בתוך אוצר המזונות לגוף ולרוח, ואילו הוא עצמו נשאר לרוב עני ברוחו ובגופו. פת קיבר ופסולת פירותיו נותרו, כרגיל, למען שולחנו הוא, הגשמי והמגושם. וכן גם היה ערוך שולחנו הנפשי, הוא אשר בקתתו נטויה במרחבי-שדות כביכול בחיק אלוה, הוא הצופה מיום היוולדו בכל חדוות היקום – מה היה פרצופו הנפשי? השמש ביום וכוכבי-מרום בליל פרשו עליו את חופתם הנצחית, כאילו היה החתן הנצחי ביקום, ואילו הוא עצמו – כאותו בן מלך באגדה – רתוק היה, ככלב למלונתו. ואם יצר שירה בחייו, ואף נעלה ביותר, הרי זו הייתה זמרה עממית בלבד, קצרת נשימה כמידת אותו נופש המועט שבמועט, אשר נפל בגורלו. השירה הגדולה, הפורשת אברותיה נוצרה לרוב על-ידי פייטני הקרת, אשר בימי שבת ומועד ובכל שעת רצון ביקרוהו, את עובד האדמה המגושם שלנו, “השוכן בלב השירה והפיוט”.

דוד גלעד, “בין ירדן וכנרת”


מאמר שהתפרסם בעתון “דבר” ב-1950 על-ידי דוד זכאי
על חקלאות מנותקת מאדמה עורר את דוד גלעד לענות.
חליפת הרשימות עוררה הד בקרב רבים.

הרגשתי שצריך לתת

הציונות שלי באה לי מן התפילה, שחזרתי עליה יום-יום “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. גם לסוציאליזם נמשכתי, מבלי להיות במפלגה. כשראיתי מה שראיתי בבואי לדגניה הרגשתי: “פה יש הכל”. מאז צללתי בחיי יום-יום. אף פעם לא בחרתי לי עבודה. חסר איש במטבח – הלכתי למטבח, הרי לא יוציאו בעל מקצוע מן הגן או מן הרפת?! נאנח הסדרן ‘אוי מי ישמור היום?’ – הלכתי לשמור. אין מי שיסדר עבודה, לא ייתכן אפרוש לחדרי וכאן העבודה לא תסודר?! סידרתי את העבודה במשך שנים.

לא היו לי הרבה פרובלמות: הרגשתי שאני צריך לתת. הלוואי ויכולתי גם עכשיו לתת מה שדרוש לקבוצה. תמיד הייתי שלם עם חיי בקבוצה. היה טוב לשמוע את המחסנאית אומרת: אתה צריך מעיל. אתה זקוק לחולצה. לא הנצרך הוא שדאג לעצמו. הלוואי והיה נוהג זה נמשך עד היום.

חיים ברקוביץ, “טעם ראשונים”


תחושה מיוחדת לעבודה
ראיתי אותו מברר תפוחי אדמה, עגבניות.
איך היה בשתי ידיו בבת אחת בזריזות ובצורה אסתטית
תופש את הפרי לפי הגודל ללא התלבטות והיסוס.
עם כל המהירות הייתה גם דייקנות בעבודתו.
הייתה לו תחושה מיוחדת לגודל, למשקל ולצורה.
מין תפיסה נעלמה, מין קואורדינציה של תכונות
בין מישוש ומשקל, שידע לצרף אותן וליצור שלמות.
וכך גם בביטוי.
רחל מנוח על יעקב ברקוביץ

קלשון בקלשון לא יפגע

כשתנחום סידר את הערימה היה תענוג להסתכל בה. קו ישר לגובה ולכל העברים. ותנחום סידר ערימה גבוהה, משום שמכזאת נוח להגיש לתוך מכונת הדיש ויש בכך משום חיסכון. משגבהה הערימה, שוב אין העגלון זורק את אלומותיו ישר על הערימה והמסדר מסדר, אלא הסדרן מקבל את האלומות בקלשון שהוא מושיט. הקלשונות טובים ונוחים לזריקה ולתפיסה בתנופת יד נכונה. העגלון נועץ קלשון באלומה וזורקה למעלה בכיוון לערימה, והמסדר לוכדה בקלשונו, זורקה במהירות למרכז ומושיט את קלשונו שוב ושוב. וכך חוזר חלילה עד שהעגלה מתרוקנת מאלומותיה. זוהי עבודה נעימה המעוררת קצת יומרה והטעונה מהירות וזריזות ושיש בה משום חילוץ עצמות והתעמלות אברי כל הגוף. הקצב גובר עם מהירות התנועות ואז יש להיזהר שקלשון בקלשון לא יפגע.

יעקב ברקוביץ



הוא למד לקח

כאשר נפל בגורלה של אחת החברות למלא תפקיד ה“עובדת בחדרים”, לנקות חדרי רווקים, היא התלבטה מאוד איך להביא לידיעתו של שמטרלינג שאין זה הגיוני ולא אסתטי לשכב במיטה בנעליים שבוץ האדמה הקדושה מכסה אותן. להטיף לו מוסר לא העזה, הייתה צעירה ממנו וחדשה במקום. אך החליטה לפעול.

באחד הימים יצא שמטרלינג (גלעד) כמנהגו יום-יום לטבול בירדן והנעליים זרוקות בחדר טובלות בבוץ. ניצלה את ההזדמנות ומיהרה לצחצח נעל אחת, את השנייה הרחיקה מן המצוחצחת. בערב התקיימה הרצאה בקבוצת כנרת והכל נהרו לשם. שמטרלינג, לא הלך, כי לא מצא אלא נעל אחת. חיפש חיפש ותמה לאן נעלמה רעותה. הוא פשוט לא הכיר בנעל המצוחצחת את בת זוגתה. את ההרצאה החמיץ אך את הלקח למד.

מתוך “טעם ראשונים”

אם יראוני שוטף רצפות – אני אבוד
באחד הימים פיין שוטף את רצפת חדר האכילה. ראיתי אותו פתאום
מציץ בחלון ובחיפזון רב מוריד את שרוולי חולצתו. “מה קרה פיין?”
אני שואלת והוא: "שקט. הנה בא אלי המוכתר מצמח (פיין היה מוכתר
דגניה), אם יראני שוטף רצפות – אני אבוד. כל הכבוד שהוא רוחש אלי
יהיה כלא היה".
מנוחה פלמוני

קובץ 6 וא.png

תפילת החורש

החורש יושב על מחרשתו, הניח את המושכות מידיו והתפלל חרש; מי ייתן ואהיה גם אני כאדמה זו הטובה, כזו האדמה! בחורף נחרשים פניה תלמים-תלמים, קמטים-קמטים, מתוך דאגה ללחם, ובקיץ הופך כל עשב ופרח ענוג לקוץ דוקרני; הרים של נטל וצער כבד מעיקים על גבה וייסורים וסכסוכי דמים לאין קץ של יצוריה. בניה מזקינים אותה זה שנים אין ספור אך מדי אביב באביבו נשכח הכל מלבה והיא שוחקת לפתע בשחוק גדול… כן ישב החורש על מחרשתו והתפלל חרש: מי ייתן ואהיה כמוך, האדמה הטובה, מי ייתן ואהיה כמוך!

דוד גלעד, “בין ירדן לכנרת”, תרצ"א



סדרן העבודה היה ממונה על בור הזבל

שנים היה אבא בן-יעקב סדרן עבודה בדגניה. איך יכול היה? הרי סידור העבודה היה ידוע כעבודה קשה וטורדנית? אבא היה ממונה על ערימת הזבל. דמותו כממונה על ערימת הזבל חקוקה בדמיונם של כל ילדי דגניה. בערימת הזבל היו שני קילשונים. באחד היה אבא בן-יעקב מסדר את ערימת הזבל. כשהיה חבר בא לבקש משהו מהסדרן היה אבא בן-יעקב מוסר לו את הקלשון השני כדי שתוך כדי שיחה יעמיס. החבר שפנה, גם אם הייתה לו פנייה ארוכה ביקש לקצר את השיחה: להעמיס ולדבר קשה. וכך יכול היה אבא להיות סדרן שנים ארוכות.

אליעזר משה סלוצקין


עבודה בחדרים ותמונות
יהודית גלעד דאגה לתמונות בחדרי החברים. לא רק צילומים אלא
תמונות אמנות שגייסה מחבריה. היא קנתה מסגרות וזכוכית בטבריה
וסידרה את התמונות. לאנשי הכספים היו טענות על רכישת הזכוכית.
אך היא המשיכה במשימתה. זה היה חלק מעבודתה ב“חדרים”:
כשהבחורים הרווקים היו קמים לעבודה הייתה היא מסדרת את המיטות
שלהם ואת החדר כולו.
על יהודית גלעד

להוציא עבודה

מיכון לא היה, תורת הייעול לא ידעו אז. עבדו בטוריות כבדות או בחרישה בפרידות והסיסמה הייתה להוציא עבודה. החיים היו אינטנסיביים מאוד ואינטימיים מאוד. הליכוד בין החברים היה רב. חדר האוכל היה מרכז ומלכד, בו היו יושבים עד שעה מאוחרת בערב אחרי יום עבודה ארוך. ערב אחד היה זה בחודש שבט וגשם כבד ירד. הכול היה כבר זרוע, ורבה הייתה הציפייה לגשם. פתאום נכנס אחד החברים ובישר: “מטפטף”! ומילת קסם זו הביאה להתלהבות עצומה. אותו לילה רקדנו עד הבוקר-אור בהורה סוערת.

עזריאל שלו


העבודה מקור השראה ותנחומים
סוף סוף הנני ככל בני האדם. לא תמיד היו חיי קלים וחלקים. אולם
תמיד, בצער ובסבל, הייתה לי העבודה מקור של השראה ותנחומים
וקשרתי את גורל חיי בעבודה, כשם שקשרתי את גורלי בארץ הזאת,
אהובת נפשי, לה אני נכונה למסור את כל אשר ביכולתי, והיכולת שלי
היא מוגבלת – עבודה בכל כוחותי הפיסיים. האמנם לא יבינו אותי?
מדוע אין מתרעמים על בני אדם שמוסרים את חייהם ללימודים, לקריאה
בספרים, לעסקנות ציבורית?… מדוע שונה מצבו של אדם ואישה
בייחוד, שמסורה בכל לבה לעבודה ובה רואה את חזות הכל, בה מוצאת
את סיפוקה הנפשי והרוחני; מה חטאה?
מרים ברץ, תשי"ג

ירקות מדגניה לדמשק

ירקות שווקו מדגניה לדמשק. גידלנו 40 דונם כרובית, ימים ושבועות היינו מתהלכים קפואים ורטובים בין עלי הכרובית, כשסכינים עקומים בידינו… את הפרי שיווקנו לדמשק, היינו אורזים את ראשי הכרובית היפהפיה בסלים ענקיים, תופרים את כיסוי-השקים במחטי סנדלרים, מעמיסים את השקים על עגלות רתומות לפרדות ויאללה – לרכבת בצמח.

… ארצי ביקש ממנהל התחנה לעכב את יציאת הרכבת כיוון שהכרובית מאחרת בגלל בעיות של בוץ. ארצי ביקש ומכיוון שהיה ידוע על-ידי מנהל תחנת העמק כדייקן עיכבו את הרכבת והיא הגיעה באיחור של 32 דקות לדמשק. האם זו אגדה על ארצי, על תחנת הרכבת או ידיעה חשובה על כך שהיה קשר מסחרי לדמשק?

פניה ארצי, “טעם ראשונים”



חיים עם הגב השבור סחב

כשעבדנו בחצר הביא שקי דוּרה ותבואה בשביל הרפת. הגרעינים נארזו בשקים גדולים, עם פסים כחולים. דחסו לשק כזה 125 קילו. ואני חשבתי: איך ארים שק כזה מעגלה או משאית. היססתי. אך כשראיתי כי חיים ברקוביץ עם הגב השבור, לוקח את השק על הגב, עולה על המדרגות עם השק עד למעלה, ואני לא? לקחתי גם אני.

יצחק ביטנר


לקבל שוט
חיים ברקוביץ היה הבוס של הפרדות, הבהמות והסוסים. היית צריך
להגיע אצלו לדרגה מסויימת בשביל לקבל שוט. אתה ראוי כאשר
הבהמה מטופלת כראוי. שטופה ונקייה. אם היה רואה כתם לבן יבש על
הבטן של הפרדה היה אומר: "אדוני, תחזיר אותה חזרה ותשטוף
אותה".
יצחק ביטנר

דגניה בלי מלאכים
כילדים בגן חשבנו שהבליטה שעל גבו של חיים ברקוביץ אינה אלא
הכנפיים המוסתרות מתחת לחולצתו. אחד הבנים אמר שהוא בטוח
שחיים הוא מלאך שנשלח מהשמיים כדי לעזור לבני האדם. ביום פטירתו
אמר לי אותו ילד שבגר בינתיים “מהיום דגניה בלי מלאכים”.
על חיים ברקוביץ

הוא תמיד שם

חיים ברקוביץ יום-יום משכים לקום לפני כולם ומאחר לחזור הביתה. אני זוכרת אותו סובב בחצר, מאכיל את הפרדות, מסדר, מנקה, סוחב על גבו את השקים הכבדים. הוא תמיד שם. החצר לא קיימת בלעדיו. הכל איכפת לו, שק עזוב, כלי עבודה נטוש, פרדה חולה, עגלה שבורה, הכל עניינו ואחריותו. כשראינו אותו ידענו שיש מי שדואג ועושה והדבר נותן הרגשת ביטחון ורגיעה.



להמית עצמי באוהלו של הטבע

בדגניה ניתן לי להגשים את חלומות נעוריי – עבודת אדמה, ממנה אני מפיקה עד היום נוי ותפארת וגם ייעוד סמוי: דגם להפצת היופי וחדוות הנתינה: שתילים, ייחורים, הדרכה מקצועית וייעוץ. אם היהדות התירה להמית עצמה ‘באוהלה של תורה’ למה לא מותר לי, להמית עצמי באוהלו האינסופי של הטבע?

פניה ארצי


פקולטה להזרעה מלאכותית

הודות לחום הקטלני בא חוסר התיאבון, ליאות ורפיון ונוסף לזה קדחת הקרצית שהשאירה את עקבותיה ברפת בצורה ניכרת.

בשנת תש“ג יצאו מהרפת עשרים וחמש פרות מסיבות שונות כגון: עקרות, מחלות, אי-רנטביליות, וזה גרם להפחתה ניכרת בתנובת החלב. גם ההתעברות לא הייתה טובה ביותר השנה. בעיקר בין העגלות, ואותן המבכירות שהסתמכנו עליהן כעל מלאי שיבוא במקום הפרות שיצאו, איכזבו אותנו קשה כי רק מעטות התעברו. ייתכן מאוד שאילו הסתייענו בהזרעה מלאכותית היינו מצליחים להקטין את אחוז העקרות. סוף-סוף עמדנו על צורך השימוש בהזרעה מלאכותית והחלטנו שמנחם ואקס ישתלם באמנות זו ולשם כך ייסע בקרוב לעין חרוד ל”אוניברסיטה" של ד"ר שטורמן לגמור פקולטה להזרעה מלאכותית. אדרבא יגדיל תורה ויאדיר…

רבקה ליס


טרדות וחיי יצירה
יובל שנים לא ידעתי את מלחמת הקיום הקטנה של יום-יום.
כל אותו שעבוד רוחני וגופני לדאגת הקיום. תאמרו:
זקוק אדם לדאגות ואף לטרדות וייסורים. אמנם כן!
הם ישנם בחיינו. אבל אשרינו,
שאלה הם טרדות וייסורי יצירה.
אבא בן-יעקב, “טעם ראשונים”

פרוספריטי

את תנובת הדיוג הראשון – אכלו תל אביב וחיפה. וזה גרם לכך שהמומחים רוצים להפוך את כל דגניה לבריכות דגים. ואז לא נצטרך לעבוד ולעמול כי לביצה של זהב יהפוך הכול. לא נזדקק עוד ללחם וחלב, כי דגים נאכל ונשבע זהב.

אגב, הודות לבריכות ולנהרות בבית – התפתח מאוד ענף השיט ובנינו בביצות ובאגמים, למדו לעבור אורחות ימים… הודות לפרוספריטי, לא ידעו בכסף מה לעשות וחכמי מדינה פקדו לבנות בתים. קומות עיליות, מרפסות, משכנות מבטחים לדורי דורות…

רבקה ליס, 1944


עימות עם צייר מבקש צבע בחייו
אני הייתי מרכז העבודה אך מי ששלט למעשה היה אבא בן-יעקב.
הוא היה אומר לי את מי להוכיח.
מה להגיד, הייתי עושה מה שאמר. פעם שלח אותי אל הצייר.
הוא לא אהב את הרעיון שהצייר עובד בצריף המיוחד שלו.
בן-יעקב שלח אותי אליו לשאול מה הוא עושה.
מה התפוקה שלו.
אני לא בדיוק הבנתי ונכנסתי ל“סטודיו” המאולתר ומצאתי את הצייר,
מסתובב, מחפש את עצמו. “מה אתה מחפש?”
שאלתי אותו. “את הצבע” אמר לי כשהוא עומד ליד החלון מחפש את
השקיעה.
ואני הבנתי שהוא מפוזר, הצבעתי בניצחון על הצבעים שהיו על
הרצפה. “כאן הם” אמרתי בקול מנצח והוא הסתכל עלי בייאוש מוחלט.
איני עבאדי , ריאיון

קובץ 10 ו.png

מתפלל בחשאי לחיים

המילה מהפכה מצלצלת כבר יותר מדי ומרגיזה את העצבים העייפים. כל צלצול ואפילו הכי פשוט וטהור חולף, צלצול של חליל רועה המחלל לכבוד האביב מקשה, הפנים מתכרכמים באודם של כעס ובושה.

אני סרוח על האדמה הקשה פרקדן ומתפלל בחשאי לחיים. פינה קדושה ויקרה. את ההרהור על תרבות האדמה על תרבותנו של החקלאות אני ממשיך באיטיות. אבל הרגשתי טובה מאוד.

דוד גלעד, יומן



איש דגניה

בשבילי דגניה הייתה משה קריגר. איש מספוא. איש של עגלות, איש חצר והווי. הוא היה בכל מסיבה. לשונו חמה ומספרת מסיפורי החצר. הוא היה מעורב ושמח. כשהיית אתו חשת את דגניה כיחד צבעוני ותוסס.

חגי


הגויאבה של חיותה
בדרך של מוביל המים כנרת בית-שאן נהרסו מבנים, נעקרו עצים
והתנכלו גם אל עץ הגויאבות רב הפארות אשר בגינתה של חיותה. היא
הזדעזעה ונצטעקה: הייתכן לעקור עץ ותיק עתיר זכויות שמפירותיו
נהנים ילדים וחברים? לא יהיה כדבר הזה. לעומתה טענו אנשי המעשה:
מה אתך חיותה? הורסים מבנים כדי להעביר את המוביל ואת חסה על
עץ? הבטיחו לה לנטוע עץ אחר במקומו. הנידה ראש ושאלה:
התיתנו לי גם השנים הדרושות להניב אחרי? העץ לא נעקר.
אמנון וינר, “טעם ראשונים”

ריקוד החבילה

גאה היה מיכה על נירים היוצאים ישרים מתחת ידו, על תנופת חרמשו שהיא ישרה וקצובה ו“קוצרת עקביו” של הקוצר לפניו, על הפרגוסון שלו המשיג את כל הפרגוסונים על הכביש, על עגלות הירק והחציר הבנויות במו ידיו, שהן גבוהות וסדורות וישרות. חדווה הייתה נסוכה בעבודתו.

כמדריך ידעתי, אם לחנך ילדים לעבודה – טוב למסרם למיכה ליס, לא הרבה להדריך ולהסביר. הדוגמה האישית הספיקה. הצעירים ידעו. ליד מיכה אסור לפגר. במפגר ובמתרשל לא היה גוער, די היה בלגלוגו הדק מן הדק, באמירה כלאחר יד והעבודה הייתה נעשית כהלכה. החברה אהבו לעבוד לידו, גאים בלומדם אצל מיכה את ‘ריקוד החבילה’.

חזי דר, 1958



תענוג ורווח

שר החוץ של איטליה בא לביקור בדגניה. בא עם פמליה מרובת מלווים, מזכירים ועיתונאים. הוא לא התעניין בצד החברתי של הקבוצה אלא דווקא בחקלאות. הוא היה אגרונום. ברפת פגש את אריק שדיבר אתו איטלקית. אריק הפתיע אותו במידע על הפרות ותנובת החלב הגבוהה. כשהראו לו את שיטת ההאבסה האוטומטית העיר: עם משונה! עבודה שמעניקה תענוג מעבירים למכונות שמכניסות רווח.

אריק בלקינד



קובץ 12 ו.png


סטודנט ראשון באוניברסיטה

הלכתי ללמוד באוניברסיטה. הייתי הראשון בדגניה שקיבל אישור ללמוד באוניברסיטה. מכיוון שהייתי אמור ללמד בבית ירח, הדבר התקבל בלי בעיות מיוחדות. ערב יציאתי בא אלי קיפניס וטען שעלי לוותר לאשר גלעד כי הוא מבוגר ממני. הוא ביקש דחיית יציאתי ללימודים בשנה. הסכמתי. זה היה מסע קשה להגיע לאוניברסיטה בתנאים של התקופה. הלימודים השתלבו מהר בהוראה. למדתי היסטוריה וסוציולוגיה ולאט-לאט התחלתי להתרכז בסוציולוגיה. קיבלתי עידוד רב מהמורים. הם קראו לי להמשיך את הדרך האוניברסיטאית. פרופסור חיים אדלר בא לאספה של דגניה לשכנע את החברים.

התחלתי ללמד באוניברסיטה עוד בטרם הייתי דוקטור, גם התחלתי לחקור. במחקרי יצאתי מתוך הנחה ששיטת הלימוד של בית ירח שחילקה את התלמידים לרמות על פי ההישגים הלימודיים שלהם טובה יותר מהשיטה בה תלמידים מכל הרמות לומדים יחד. השוויתי את ההישגים הכוללים, הלימודיים, החברתיים, האישיותיים עם עוד ארבעה בתי ספר אזוריים ונוכחתי כי הנחותי לא התאמתו. להיפך.

חזי דר



קובץ 12 וא.png

 

משפחה    🔗


החבורה הצעירה שהייתה צריכה לקבוע כיצד תוקם המשפחה בנסיבות החדשות, חייתה בצל סתירה פנימית שהלכה ונפרשה בפני החברה. זו הייתה הסתירה בתרבות האירופית מאז ההשכלה, בין רעיון האזרחות השוויונית של היחיד בחברה תבונית דמוקרטית לבין האמונה כי הזכויות האזרחיות של היחיד אינן מבטלות את כוחה וסמכותה של המשפחה. הרי במשפחה ממשיך להתקיים היחס הבלתי שווה אל האישה ושוררת בה רוח החברה הפטריארכלית המעמידה במרכז את הגבר.

הדעה המקובלת, גם בין מהפכנים הייתה, כי המשפחה היא שגואלת את האנושות מהסיכון של הציבור ליהפך להמון, לבודדים המנצלים איש את אחיו וזרים זה לזה. גם אם אלה שחיים ללא קשרי משפחה קוראים לעצמם יחידים, למעשה הם עלולים להפוך לאיברים של אספסוף המייחל לעריצות שתנהל אותו. מצד שני, אם תפקיד המשפחה הוא לשמור על האנושות מאימת הבדידות והעריצות, האם המחיר מחייב להנציח את שיעבודה של האישה?

מצד אחר התעוררה השאלה האם המשפחה נכנסת לעידן חדש, רומנטי, שבו תאבד את האופי הקר התבוני של החוזה, של המפעל המשותף, של האחריות לגידול הילדים, של קבלת סמכותו של הדור המבוגר וראש המשפחה אשר הכתיב למי להינשא ושמר על מרותו במשפחה עד יום מותו? משפחה כזו שתעמוד דווקא על יסוד האהבה, המיניות והחירות יכולה להעניק כוחות כדי להשתחרר ממוסכמות ומשליטת יתר של מוסדות החברה.

היו שחששו מפני התפתחות כזו שתחשוף את ‘היער החבוי’ בתוך כל אדם, אם לצטט את קאנט המחמיר והמפוכח. בתפיסה כזו נראה היה להם כי התמוטטות המשפחה המסורתית תהיה תהליך אלים ומעורר יצרים שיסכן את החברה. משפחה המבוססת על רומנטיקה עלולה לפורר את ההתארגנות החברתית. על כן יש לסייג את השינוי במעמדה של האישה ולצנזר את המהפכה.

לעומתם היו שהצביעו על כך שטענות שמרניות אלו הופכות את המשפחה לשומר יעיל של המשטר הקיים, המנציח את העוול לאישה; לדעתם המשפחה היא המעצור היעיל ביותר שהקימה החברה בפני המהפכה. אם רוצים להינתק מכבלי הקיים, אם רוצים לקפוץ אל העתיד המתוקן, יש לעשות מהפכה דווקא בתא היסודי של שימור החברה, במשפחה.

קווי המִתאר הללו של השינויים במשפחה ושל המאבק על שימורה הגיעו אל הדור החלוצי בדרכים שונות ומגוונות: דרך הרומנים הרוסיים, ההגות האירופית, הספרות, השירה, האמנות הפלסטית בחוגים שונים באירופה, כולל בקרב יהודים וציונים. החלה קריאה אחרת של המקורות הספרותיים, של עלילות המקרא, הזדהות עם גיבורות המהפכה הרוסית. אפילו בחברה החרדית החלו, מצד אחד, לנשב רוחות של חיפושי דרך, ומצד אחר מלחמות מנע שיעצרו את הסופה שבפתח. השמרנים איימו כי תוצאות התהליך תהיינה כה גרועות, שיש להיצמד לעולם הישן גם אם אין מאמינים בו. החלוצים ראו היטב כי הסיכון גדול, וחיפשו דרכים לעשות את המהפכה וגם לא ליפול קורבן לתוצאותיה. הם ביקשו שהאהבה לא תהפוך לניצול הדדי וציני של אנשים. הם ביקשו שההיענות ליצר תישען על מחויבות מוסרית, תהפוך ליצירה, לדיאלוג, לאחריות לדור הבא.

אולם מעבר לתמורות בהגות המציאות הייתה חזקה מן התאוריות המבולבלות. השידוך-דעך בגלל ההגירה, המלחמה, הגיוס, המצוקה הכלכלית, ההתעוררות הפוליטית, הפוגרומים שערערו את המבנה המשפחתי הישן בלי טקסים והוד. יתומים, חיילים, נודדים, מהגרים ופועלים היו צריכים להגיב על המצבים החדשים. גם כאשר שמרו על נוהגים ישנים, הם התקיימו בידיעה על ערעורם.

מותם של ילדים וביקורת רופאים ומומחי היגיינה על הנהגים המסורתיים העמידו את המשפחה החדשה בפני אתגרים קשים. הייתה מודעות לכך שהמסורת הישנה התפוגגה, אך לא ניתן היה להמציא נוהגים חדשים המעניקים גם ביטחון רפואי וגם ביטחון רגשי, נותר רק להתלבט. הסופר יוסף חיים ברנר היטיב לתאר את הדילמה: ההיאחזות בישן אינה אמתית, כי היא נובעת מנימוס חיצוני ושטחי, מעצלות; ההערצה של החדש שטחית לא פחות, זרועה פראזות והתנהגות של בוסר. המשותף בין עריצות המסורת לבין בוסר המהפכה אינו מעלה את האהבה אלא מערער אותה. היכולת לגלות בתוך המהומה הזאת אהבה המכוננת יחסים המורדים במוות, היא אתגר חי, מחייב, למרות שלא נראה שבכוחו לנצח את כוחות התוהו.

אהרן דוד גורדון האמין במשפחה. הוא נאבק בנטייה לנזירות שהתגלתה בעלייה השנייה, שנראתה לו תרופה כוזבת לבעיות האמתיות. הוא האמין כי הכוחות שיתגלו תוך כדי היחס החדש לטבע ישפיעו גם על המשפחה כפי שהוא ראה אותה, שיש בה שוויון ערך בין נשים וגברים. לא הייתה לו נוסחה, גם לא לוח זמנים. נראה לו כי בכל רגע הסיפור עומד בפני מבחן-על. הקמת המשפחה לדידו הייתה הכרעה שצריכה לקבל את גיבוי החברים וגיבוי התרבות ולא להישען על הורי החברים שאינם נוכחים.

הערובה לחיי המשפחה נמסרה לקבוצה. אם היה ערעור עליה או גילויים של אי נאמנות הם נתקלו בלחץ חברתי, כמו בקהילה היהודית הקלסית. חברת הקבוצה אמרה לבעלה היוצא לשליחות: ‘אם תבחר אישה אחרת אשכנע את דגניה לגרש אותך, ואת הילד אקח לעצמי’. אולם בצד הפיקוח הציבורי והביקורת על פריצת גבול המשפחה הייתה הבנה לאהבה אפלטונית מן הצד, ליחסים של קשרי נפש, לשיחות וידוי, לגילויי יחד שאינם סגורים במשפחה.

קווי המִתאר של המשפחה נמתחים, נתונים לוויכוח. השוני הגדול בתפיסות של החברים בנוגע למשפחה היה תלוי לא מעט בדפוסים שהביאו עמם או שמרדו נגדם. יש הנצמדים לדימוי המשפחה שממנה באו, ויש המחפשים דפוסים חדשים כדי לעמוד במטלות של שחרור האישה, של העול הציבורי, של הקשר בין המשפחה לבין העבודה והקהילה.

מתעוררות שאלות רבות, אך נפתח גם שיח. המשותף לכולם הוא התפיסה שהמשפחה היא אי של אינטימיות, שייכות, אהבה, שאינם נמדדים בסרגל של הכלל. המשפחה עומדת מול האינטימיות הקבוצתית. האם המתח שנוצר ניתן לגישור? כבר בוסל תובע כי המשפחה תהיה שטח פרטי. המשפחה היא מקום המקלט מפני עודף הפיקוח, השטח שבו מותר ורצוי להיות שונה.

בשנים הראשונות של דגניה התמורות נערמות באופן קווי: בא רווק ומוצא את בת זוגו. הם מביאים ילד ונוצרת משפחה קטנה. אחר כך נולדים ילדים לילדים, והמשפחה הופכת להיות משפחה רב-דורית. אולם הדור השני רואה את המשפחה באופן הרבה יותר פשוט וטבעי. בלי עודף שיחות וּוידויים נוצרת משפחה פחות הרפתקנית, המאמינה בפשטות של יחסים, באיכות חיים מינימלית, ובקשר הדוק בין הדורות. נראה כי הדגם החדש כבר יכול להעיד על יציבות רבה: הקבוצה הפכה לפדרציה של משפחות. אך דור אחד אחרי זה המשפחה הופכת למרכז של חיים. היא כבר משפחה רב-דורית, עם נוכחות עזה של הדור המבוגר. הבית הופך לפדרציה סבוכה של משפחות המקיימות קשרים מעבר למקום. הילדים מתפזרים בארץ ובעולם, סבים וסבתות יוצאים למלא תפקידים מחוץ לדגניה. אולם לבטי המשפחה לא מסתיימים.

במהלך השנים המשפחה קיבלה יותר ויותר תפקידים שמעבר לאינטימיות ולרגש. היא הפכה יותר ויותר לתא של צריכה ואחראית על החינוך ועל ליווי של האדם גם כאשר הוא עוזב את הקיבוץ. בקיבוצים אחרים התהליך השתקף במעבר ללינה המשפחתית אך גם בדגניה עלתה חשיבות המשפחה. רבים האמינו כי הקבוצה תהפוך לקהילה של משפחות שתאזן בין צורכי הכלל וצורכי המשפחה. הדירה המשפחתית התרחבה. התקציבים נמסרו יותר ויותר להחלטת המשפחה עד לכינונו של התקציב הכולל שהעביר אליה אחריות וניהול של חלקים גדלים של מערכת הצריכה.



לא ייגמר האביב

יקר שלי תנטשקה!

כקו אור, כזוהר ביום מעונן, כלטיפת יד רכה לחולה באפס תקווה, כבלזם ללב דווי, זהו היום ההוא, ברוך האור והאושר בשבילי. כמלאך הופעת בשבילי שם בתל אביב על יד השער. כל כך פתאומי, עד עכשיו קשה לתפוס איך יכולתי לשאת עלי את חדוות הפגישה, איך הלב לא נקרע משמחה. הלכתי אתך העירה, האם הקשבת לדפיקת לבי הסוער?! דיברתי על הבית, על השדה, כמות החלב, על כל חבר וחבר לחוד. השתדלתי להתגבר על שפע ההרגשות, מבלי לעצור הלכתי באמצע הרחוב, הייתי צריכה לחבק אותך בלי סוף ובלי גבול.

הגד תניטש, האם חיכית בבוקר מעונן זה להפתעה כל כך יקרה? אבל מהר עברו השעות הספורות ושוב שקעה השמש, השמים קודרים, כי אינך אתי יותר טנקה. געגועים! מה יונק בשקט את הלב, בשקט בקול דממה דקה, מלודיה חרישית, שירת האהבה, אביב החיים – חדוות החיים!

תניטשקה! למחרת באתי לפרדס, בעובי העצים הענקיים, לספסל ההוא באתי. הכול היה ספוג ריח האביב, הכול נשם בשירת נשמותינו אז בערב ההוא… הכול צהל… העצים הרמים האלה! זיכרונות העבר הרחוק אנחנו עוררנו בהם! גם הם לפעמים צעירים היו… גם נשקו, גם הם נשקו כן, גם שרו תנטשקה! האם נזדקן פעם? היבוא זמן שגם אנחנו נחיה בזיכרונות? או לא, לנצח נפרח, כי לא ייגמר האביב, ותמיד יגיעו זרמים חדשים של כוחות צעירים מחיים ומרעננים. ובאותו אש הנוער נלחץ אחד לרעהו את היד, והנשיקה תהיה תמיד חמה, צורבת. המבט מלא חיבה, בהיר, חודר לעומק הנשמה, לעומק, מקום פניני האהבה הטהורה והקדושה שלי! יקר שלי, האין זאת? לנצח, לנצח יהיה ככה?…

חיה לתנחום, ג' באדר תרפ"א


אם אשגע, אשגע רק אחד
כשעזבתי את בן-שמן אמרתי ליצחק שעדיין נשאר שם שידאג לחברה
שלי, כיוון שהסתבכה עם בחור שיכור.
מרוב השגחה היא תפסה אותו.
אני קינאתי נורא. “גמרתי אתך, אני לא רוצה להכיר אותך”.
כך גמרתי אתו.
הוא היה בדגניה עם חברים מלוצק. הם דהרו על סוסים.
“השלישייה הדוהרת” קראו להם.
אני הייתי בגניגר. לחנוכת חדר האוכל בגניגר הוזמנו חברי דגניה א'
וב'. יצחק בא גם הוא. הוא ידע שאני שם. ניגש אלי ואמר: "אפשר
לרקוד אתך פולקה?" אמרתי לו: “למה לא?”. רקדנו.
אחר-כך הוא הודיע לי “עם אוטו משא זה את באה לדגניה”.
האוטו עמד על הכביש ואני נסעתי אתם.
נסעו גם אבא בן-יעקב ויוסף פיין. כשראו אותי התלחשו. יוסף פיין
אמר: “מה, זאת נוסעת לעמק הירדן? היא תשגע את כל הבחורים”.
אמרתי: “אם אשגע, אשגע רק אחד”.
עליזה נול

יהודית שזורה בשירת חיי

יהודית כהן שזורה כבר מזמן, אולי כבר כשנה בשירת חיי. טוב או קשה אבל היא בכל פעם מופיעה. הייתי מבקר אותה. בערבים באוהלה היפה. ושתי עיניה החגיגיות דלקו כשני נרות. אבל היא חיכתה לרגע הגדול ואני בקוצר הרוח שלי מתחתי מדי פעם את המיתרים עד הדיסהרמוניה ולהיקרע. אבל הגורל הטוב שמר עלינו. כמה שנות בדידות וחיפוש אחרי הבת זוג בהגשמת חלום ללא תועלת הכריחוני לא פעם להושיט את ידי אחרי משהו שגדל בצדי הדרכים אולם תמיד נרתעתי אחור וטוב, או כמה טוב! יהודית, הנשמה הטהורה הזו אשר היא כפלא בעיני וגם בעיני האחרים אינה יודעת ואומרת פקפוקיה בגלוי. הודעתי לה שאינני יכול להמשיך בתור “חבר” בשל עינויים גדולים מנשוא, ביקשתי ממנה להתרחק ממני. היא עזבה את אוהלי ואני כמו ששכבתי על מיטתי סרוח בכדי להירדם כדי שאוכל לקום, התהפכתי מצד אל צד. קור נורא אחזני. קפצתי ממיטתי ונכנסתי למאפייה. זה היה ביום שישי. ישבו כמה חברים ושתו. החנקתי את דמעותי. בעוד ימים אחדים יהודית מזמינה אותי לטיול. אני בחוצפתי כמו שחשבתי החילותי לחלום שהיא תודה באהבתה אלי. והיה זה ערב מופלא. עצי שקדים לבלבו בפרחי לבן בתוך חשכת הליל כמו האהובה המסתתרת ומחכה לקראת אהובה… לחצתי את ידה, בשובנו הביתה קטפתי ענף לבן פורח, הגשתי לה והתנשקנו.

הייתי מבולבל כמו בן כפר אשר זכה במיליונים על הלוטריה (הפיס), אנחנו שנינו מאושרים עד פחד שמא הגורל הקנאי יתנקם בנו.

עליתי על אותו שביל של אהבה שדורכות בו חיה ואדם. הנני מרוכז מסביב זה וחדור שיווי משקל של האדם ההולך בדרך טבעו ואושרו. הקטנתי גם על גובה של געגועים וסבל, חדלתי להתבודד כקודם וזה מעיק עלי אבל הנני מאושר עד אבסורדום.

דוד גלעד, יומן



חתונה

היה יום שישי בהיר וקל, הלב היה שוקט ונוח, חיוך הקביל את פני הכול, אנשים וצמחים, הסייח הדוהר ואף הפרדה הבועטת ומתכוונת להזיק…

אף בחצר הייתה מורגשת תכונת החג. המטאטא טאטא ועגלה הלכה ואספה ערימות של חול וחצץ ופסות נייר, והובילה לבור הזבל, אחד החברים זמר את ענפי העצים הנמוכים, קטף עלים ופרחים והביאם לחדר האוכל, קישט בהם את הקירות והתקרה והשולחנות. מבעוד בוקר יצאו שתי עגלות, האחת לטבריה להביא צורכי אוכל, יין, שקדים ופירות ואחת למלחמיה להביא את השוחט לסידור הקידושין. בעגלה זו נסע החבר המתנגד לטקס הדתי…

צעירות המטבח בהולות היו ועסוקות בהכנות מיוחדות, המוסיפות טורח ודאגה, הסינורים התנופפו אנה ואנה אגב הליכה נחפזת מהמחסן למטבח וחזרה, תוך כדי דיבורים ותרעומות, בחור שטף את הרצפות, ניקה את התקרה, הסיק את התנור, רץ לחצרן וסידר אתו את ענייני המטבח.

העבודה בשדה ובגן התנהלה כרגיל עד הצהריים. מאחרי הצהריים שבתה העבודה, החורשים באו מן השדה בשורה, כשהפרדות סוחבות את המאזניים בוו הפלס הקשור למוסרה אחת של הרתמה ומעלות אבק, העגלות הועמדו בשורה, עגלה לעגלה ומחרשה למחרשה, וכלי העבודה האחרים – ליד קירות האבן של החצר, ופנים החצר הנקייה עכשיו שלא כרגיל, ריקה ושקטה, האנשים בחדריהם מתגלחים, מתלוצצים, מתלבשים בנקיות. נמצא חבר היודע לכתוב ‘כתובה’, שני חברים טובים וחביבים חתמו את עדותם, השוחט בא.

בערוב היום התנהלה חבורה קטנה של צעירים וצעירות בפנים שוחקות ובלבבות אכולי געגועים, משפחת עובדים מאוחדים בנפשם, בעבר עשיר סבל, שמחה, התלהבות וניסיון חיים משותפים, כשהם מתאזרחים בחיים האלה, מכים שורשים יותר ויותר ובתקוות יפות, בשאיפות נשגבות, ואמונה בניצחון האמת והיופי על השקר והכיעור בעולם הזה. התנהלו וטיילו בנחת לאורך השדרה הארוכה היפה של עצי החיים, כשצמרותיהם זמורות כשערות ילדה ענוגה, עד לעיגול הברושים שעל חוף הירדן, שהוא כאילו עשוי לדבר זה: להעמיד בו חופה. עמדה חופה של שמיכה קשורה לכלונסאות הפרדס בשרידי חוטי האילום. הבחורים התלוצצו וניסו לעמוד במקום החתן. השוחט נתבלבל וראה עצמו בתוך חבורת לצים ופקפק אם כל העניין כולו אינו בעצם מעשה-ליצנות גרידא…

ארוחת הערב הייתה רגילה כמעט אולם ניקיון שרר בכל הפינות, ואור גדול

היה שפוך בחדר-האוכל המרווח של אותה משפחה גדולה, עד שמבחוץ סִנוור האור את עין הרואה. על השולחנות עמדו בקבוקי יין מעטים שנתרוקנו והלכו לאט-לאט במשך הערב. נרות גדולים דלקו והוסיפו חן של חג למצב הרוח החגיגי, שנתרקם עוד בשעת הליכה בתלם אחרי המחרשה במשך היום. שירה חרישית הרמונית פרצה והשתפכות מלבבות רבים כאילו הרגשה אחת ממלאה את הלבבות, שירה שבאה להשרות שמחה והביעה תוגה חרישית ועמוקה, שירה מהולה שמחה ועצבות גם יחד, שקראה לריקוד שוקט מביע סבל וצער שבעליית רוח… כמאליהן משתלבות ידיהן של שניים-שלושה הרוקדים ועיניהם עצומות מתוך התרכזות פנימית, שכחה עצמית, התמסרות גמורה, מעין התפשטות הגשמיות…


קובץ 18 ו.png

קובץ 18 וא.png


כל היום לא ראוה. סגורה הייתה בחדרה יחידה, סגורה בתוך עצמה אגב תפירת שמלת החופה. זאת ביקשה נפשה: שמלה מיוחדת ליום זה. דמעות חמות נשפכו אותו יום באותו החדר. געגועים עזים לאמא. היכן היא היקרה? ולנגד עיניה מתגלגלים ימי חייה העשירים בתמורות החל מילדותה בכפר, בגרותה בעיר, בגימנסיה, באוניברסיטה, בחברת סטודנטים, שיעורים, השכלה, טיולים, מחקרים, משפחת הורים, אח ואחות, ונסיעה ל… מרחביה ולדגניה, פועלת חקלאית, והנה יום ההכרעה בחייה, חיי האישה…

נכנסה – והריקוד נפסק… רחבת כתפיים נראתה בשמלת החתונה הלבנה הזו – דקה וגבוהה, כולה לובן וטוהר, שתי צמות דקות וארוכות עד לברכיה תלויות לה על גבה, צמות משי שופעות ריח משכר, קלת רגל, כאילו מרחפת מעל לרצפה אדומת המרצפות הרחוצות למשעי, צעדה בחדר האוכל ולא ישבה… תשעה קבין בריקוד נטלה היא, ללא עייפות. הרגל המטופפת, הידיים, העיניים, הראש, הכתפיים והצמות השקטות – כל עצמותיה אמרו: הרגשת חיים עמוקה מלאה על גדותיו, סימני אומץ וגבורה, ריכוז עולמה בשעה זו. פתאום – והיא עוזבת את ידי החברים ופורצת לתוך העיגול כפרוץ הסערה, תחילתה שוקטת ואחר כך מתרחקים החברים ועוזבים אותה בודדה בעולם מחולה העליון, מרחיבים את העיגול, שירה ומחיאות-כפים נישאות באוויר כמקהלת ניצחון, שכחה ושיכרות שולטות בחדר, עיני כול נעוצות בה, בזה מחול החיים הנערצים ברגע רב אושר ועזוז של אישה מלאת כוחות חיים שנעצרו וחיפשו לעצמם מוצא, מחול האושר שנמצא על קרקע חיים חדשים אחרי נדודים וגישושים ושכאילו נתרכז ונתגבש ברגע האחד הזה…

הערה: מרים שמרה את הבטחתה להוריה ועמדה תחת החופה. אחריה לא המשיכו במסורת זו.

שמואל דיין, חצי יובל לדגניה, 1935



הפסקתי לרקוד כשהגיע זמן החליבה

מזה חודש שעברנו לבתים החדשים – בתי הקבע. הוחלט שעם גמר הקציר וחנוכת הבית הראשון, נערוך את חתונתנו, אליה נזמין ידידים מכל הארץ: ממטולה עד ירושלים. שרה מלכין באה במיוחד ותפרה לי שמלת כלולות שעלתה כ-4 בישליקים. גם נעליים קנתה לי, הייתי לבושה כמלכה. החופה נערכה כדת וכדין. הובא מניין מטבריה ואהרון אחי העמיד אותי בחופה. משך כל היום עד שעה שלוש, בישלנו ואפינו. הספקתי לטבול בירדן, ובשובי מן הטבילה כבר ראיתי את המניין מטבריה… כולם לבושים בגדי חג, האווירה הייתה חגיגית ומשפחתית. הגיעה השעה. כבר עמדתי תחת החופה. יוסף לא עבד אותו יום. הוא התהלך כחתן, הכריז והודיע בקולי קולות שהוא מתחתן.

… מיד אחרי החופה נסעו אנשי טבריה, ואנו בני דגניה ואורחיה המשכנו בשירה ובריקודים עד אור הבוקר. הפסקתי לרקוד רק כשהגיעה שתי ללכת לחליבה.

מרים ברץ, “טעם ראשונים”

שני התיאורים של חתונת יוסף ומרים ברץ שהייתה גם מעין חגיגת
פתיחת החצר החדשה של דגניה.

ביומן העבודה כ“ט בסיון תרע”ב רשום: ביטול עבודה כללי – חתונת מרים ויוסף – זה לא מדויק. אבא באמת לא עבד – אך אמא מספרת שעבדה עד לפני החופה.

אמא מספרת: ובאותו יום שישי, יום חתונתנו, הגיעו רגלי מיפו וירושלים, מחדרה ומזיכרון. כמאה איש הגיעו. את החופה קלע אחי אהרון, כולה משיבולי חיטה. וכך שמחנו ושרנו עד מאוחר. באחת בלילה עזבתי את האורחים והלכתי לחלוב. כולם שכבו לישון. היה שקט.

גמרתי את החליבה ועליתי למעלה והנה אני שומעת ניגון חסידי צובט את הלב. אחד האורחים ישב על המרפסת הקטנה מול החרמון, וניגן בכינור. לא יכולתי להתאפק ובאולם הגדול והריק, בשתיים בלילה יצאתי בריקוד לבדי. קפצו החברים והאורחים מן המיטות והצטרפו לריקוד. בינתיים זרחה השמש ועברה השבת ואנחנו שרים ורוקדים, עד למחרת בשלוש בלילה רקדנו ועם בוקר יום א', יצאנו לעבודה.

איה על מרים ברץ



חתונה עם גורדון

כעת הסכת ושמע. ביום א' דראש השנה חגגנו ברוב פאר והדר את חתונתי עם מרים ולפני הכול אני רוצה לערות על הנייר את נשיקתי החמה לך שהיא טמונה בי מהרגע הראשון שבו הודעתי לגורדון שלנו שאני ומרים נישאים. מובטחני שלו היית בבית ודאי שאתה היית הראשון שהייתי מגלה לך את זה שכל-כך ביקש לו את גואלו, כמו שהייתי רגיש תמיד בבית אתך. אך היה דבר הגורל כך וחסל.

ובכן מזל טוב לך יקירי מעומק לבי. וכעת יש לי תשוקה משונה: הייתי רוצה להיות על ידך בזמן שתקבל את מכתבי זה. אני מתאר איך שבאותו רגע תתחיל לרוץ ולחפש בצדי הדרכים איש אשר יבין לשמחתך ותחפש איש דגניה אשר תתנפל עליו בנשיקותיך ובעיניך אשר תזרומנה גיל. אך אלה תעתועים ובכן נעזוב את זה. יוסף יקר! לו ידעת כמה לבי פתוח אליך עכשיו ולא מפני שהמרחקים מבדילים בינינו וגברו געגועי, אלא האמין, מהרגע הראשון לא מצאתי לי אחר אשר לבו ירגיש את האושר האנושי היפה אשר לדגניה הנבנית.

ואל תחשוב שהיה משום המעטת הדמות לערב זה שלנו. אני אמנם חפצתי שהדבר יעבור בשקט גמור. אך לו ראית באיזו מהירות חשמלית פשטה השמועה ואיך שפנו הלבבות לעומתנו, ובאיזה זריזות ומרץ הוכן הכול לכבוד הערב, החל בקישוט חדר האוכל בשפעת ענפי תמרים וירק וגומר בהכנת דברים טובים ביד רחבה. וכל-כך העניקו לנו חמימות ודבקות עליונה של גוף ונשמה ואיך שהתעוררה השמחה עם מצבנו המיוחד. וכמה שהקריבה לנו חיותה בהבנתה האנושית שהיא הייתה כל הזמן אתנו בחדר האוכל ובבכי קורע לב רקדה אתנו מה טוב ומה נעים שבת אחים…

וכמה הייתי מאושר שזכיתי שגורדון סבא יקר שלנו שכל-כך דאגנו לו בהיותו בצפת פתח לנו את הנשף ובהרימו את כוסו אמר לנו מילים אחדות חמות ספוגות אהבה גורדונית בלי מיצרים.

וכולם בלי יוצא מן הכלל הראו כל-כך הרבה אחווה וידידות שבכוחם היה להשכיח את אותו עצב הטמיר המלווה את האוהבים שרק אני ומרים ידענוהו בערב זה.

וכל זה אתה למד כמה לא חסרנו אהבה וכל טוב בערב זה ובכל זאת נדמה לי ואני כמעט בטוח כי יש עוד דבר מה שאתה בייחוד היית מרגיש את זה, איזה הרגשה מיוחדת דגנייתית משפחתית המיוחדת רק לך אשר היית אב ראשון לדגניה.

כשאני נזכר איך שאתה היית מונה את צעדינו ובכל אספה שלנו, בייחוד כשדנו על שאלת המשפחה היית רואה את הסוד הנחבא אצלך בפינות הפה לאמר: מי ייתן וכלו הרווקים מתוך הארץ וצמחה לנו ישועה.

עוד דבר: בכל התקופה שהתרקמה אהבתי עם מרים אתה לא היית בבית. ורק לפרקים היית בא ומעיף מבט על הזוג המתחיל לקרוא יחד וכל הזמן היית עסוק בחוץ וחסר לי כל הזמן הסיוע שלך. הטיפוח שלך שטיפחת את כל הזוגות שלנו וכך נגזר עלי העביר את כל המלחמה במשך חצי שנה ויותר. לפי שתשאלני מה עניין המלחמה לכאן הבה ואספרה: הזוכר אתה, יוסף, את אותו הפרק בקריניצה שבו ישנו הסעיף בתקנת החברים כי החבר מתחתן עם אותה צעירה שנשאה חן בעיני הקבוצה? כמה יש בזה מן ההבנה האנושית לא אדון עכשיו, על זה יוכיח הספר והתפתחות חייהם הלאה. אנחנו אף פעם לא הבאנו לידי ביטוי באספותינו שום מחשבה על זה.

הכי זה במקרה ככה? בכל זאת זכרתי תמיד את דבריך כי האיש האומר שאני נשאר בדגניה הוא כבר איש דגניה…

כרגע חלפו מחשבותי אלה.

יעקב ברקוביץ לברץ, 1921


להתחדר
להיכנס לחדר משפחה . המילה מודגשת במיוחד כשאין טקס של חתונה.

איך התחדרנו

איך התחילו רומנים בדגניה? בקריאה בשניים. “הם כבר קוראים יחד” התלחשו. היה זה סימן שיחסים מתרקמים בין בני הזוג. היינו יחד ארבע צעירות בחדר. כשהיה בחור של אחת החברות נכנס לחדר היו האחרות מסתלקות. אף אני ויצחק היינו קוראים יחד. מה?… את אחד העם.

הרומן נמשך זמן רב ומקום לשנינו לא נמצא. יצחק גר אז עם חיים ברקוביץ. כשנשלח חיים לעבודות חוץ נתפנה מקום באוהל. הייתה זו הזדמנות לפתור את הבעיה שלנו. הססנו כיצד לעשות זאת? מה פתאום אכנס לאוהל? “חתונה” הייתה מילה פסולה וכל טקס – מנהג זעיר בורגני.

ערב אחד אזרתי עוז ועל בהונות רגלי נכנסתי לחדר הצעירות שבו גרתי, נטלתי את מזרון הקש ואת כלי המיטה הדלים ומהמרפסת הצפונית בקומה העליונה של הבית הראשון, זרקתי אותם ישר לזרועותיו של יצחק, שהיה שותף למבצע וחיכה לי בחוץ למטה. עם כל ה“רכוש” הזה נכנסנו לאוהל וכך “התחדרנו”.

כשחזר חיים, הציק לי מצפוני והתנצלתי בפניו. הרגיעני במאור פנים ואמר: “אל תדאגי לי, העיקר שלכם טוב”.

יונה בן-יעקב, “טעם ראשונים”

אם תהיה חתונה תהיה נדוניה
אמא ואבא שמעו שאני כבר עם יצחק באוהל. אמא לא הסכימה שזה
יעבוד ככה. התישבה ורקמה מפה יפהפייה של אמנון ותמר. רקמת משי.
לילות על לילות רקמה. היא סידרה לי נדוניה. אספה קערה מאמאיל עם
ציורים ירוקים וסיר לילה ואת הנדוניה שלחה לדגניה. התביישתי. רכוש
כזה? הכול הלך חזרה חוץ משתי השמיכות שאמא רקמה והמפה.
שמתי שלושה ארגזים באוהל. כיסיתי אותם בנייר ירוק. הוא היה סמל
לירוק שביקשתי סביבי. אך רצפת האוהל הייתה אדמה. באתי לחיים
ברקוביץ ידידי הטוב וביקשתי מחצלת. מחצלת חגיגית על האדמה.
- לקנות מחצלת על האדמה? ומה רע באדמה?
יונה בן-יעקב

התחתנתי שלוש פעמים

עם השאיפה לחידוש ערכים שברנו כבלי מסורת: לרוב לא נהגו להעמיד חופה. המאורע צויין במסיבה ובברכות ואותי בירך גורדון.

אמי כתבה לי: בשם אלוהים, אל תתחתני עם אוֹסט יוּדֶה (יהודי ממזרח אירופה). לא שעיתי לאזהרתה והתחתנתי עם אוסט יודה. כיון שכך, רצתה להכירו, זכותה! החלטנו לנסוע אליה לצ’כוסלובקיה. כדי להשיג ויזה, נזקקנו לכתובה. לשם כך צריך היה לעבור טקס רשמי.

בטיול לתנור עברנו דרך אילת-השחר ושם נערכה במקרה חתונה. בעזרת ידידו של יעקב שכנענו את הרב וקיבלנו ברכתו כששנינו עומדים מתחת לאותה חופה ששימשה לפני חצי שעה את הזוג המאושר מאילת-השחר וכך זכינו לכתובה.

בוטח במסמך הרשמי שבידו נסע יעקב לקבל ויזה. להפתעתו סירבו לו מנהיגי הקהילה האשכנזית בטבריה בטענה כי הכתובה לא ניתנה במחוז השיפוט שלהם.

הוא הדין בקהילה הספרדית שגם אליה פנה. יעקב לא התייאש והציע שיעמידו לנו חופה אחרת. אך גם הצעה זו לא נתקבלה כי בעיניהם נחשבנו בכל זאת נשואים.

הבעיה נפתרה ביבניאל בעזרת ד"ר אשרמן. הוא אסף מניין והשוחט במקום העמיד לנו חופה כשרה.

כשהכתובה היבניאלית בידינו השגנו ויזה ונסענו אל אמא בצ’כוסלובקיה.

חתונתה של מרים זינגר, “טעם ראשונים”


קובץ 18 וב.png

סיוד הדירות בחופשת לידה

יהודית גלעד קיבלה בית חדש אך לא מסויד. היא לא השלימה עם המצב ובעזרת כיסא העומד על שולחן סיידה את ביתה. הרי קיבלה לפני כן חופשת לידה… ראתה בסיפוק את ביתה מסויד והחלה לחשוב ומה עם האחרים? בעזרת כיסאות על שולחנות סיידה את כל בתי החברים…

שנות העשרים.

יונה בן-יעקב, “טעם ראשונים”


מתנות לנישואין

התחתנו בכנרת. השיא אותנו הרב קורן. אשתו השאילה את הטבעת. כשבאנו לדגניה ביקשנו להימלט ממסיבה. תנחום כעס: אתם “תתחדרו” ולא יהיה כלום בדגניה? הביאו יין לחדר האוכל והיה שמח. הרפתניות קנו לי מחצלת. גיסיה נתנה לי את ביאליק ב-3 כרכים. מנוח סידר לנו ארון מארגזים. תפרו לארון וילון. שמנו בחדר פרחי בר.

נעמי ביטנר



חתונה בגיל חמישים

אבא שלי התחתן בגיל חמישים. אמא הייתה צעירה ממנו בעשרים שנה. הוא היה איש העלייה השנייה. הצטרף לדגניה אחרי שהכיר את יצחק בן-יעקב בכלא בדמשק בימי המאסרים ההמוניים בעקבות פרשת ניל"י. כשפגש את אמא שבאה מלטביה בבית אחותה, החליטו להינשא. ביום נישואיהם נפטרה מיכל, בת דגניה, הקבוצה הייתה באבל. אבא החליט להינשא בבית חברו הטוב ממושבת כנרת, האח חפץ. הנישואין היו, אך חגיגה גדולה לא הייתה.

שלמה מנוח



בשביל להתחתן צריך להתגרש

חנן התחתן חתונה פיקטיבית. כלתו נעלמה בארץ. כשהחלטנו להתחתן הייתה לנו בעיה. היה צריך להתיר את הנישואים הפיקטיביים. חיינו יחד אך ציפינו שלוש שנים עד שנמצאה ‘אשתו’. בעת החתונה הייתי כבר בחודש השישי.

שושנה בלקינד



חתונת אמת ונישואים פיקטיביים

צבי הגיע לשליחות מטעם דגניה והציע לי לעלות כבת זוגו. אמרתי: מגיע לי סרטיפיקט. אחכה. חיכיתי וקיבלתי סרטיפיקט אבל אז אמרו שהשעה שעת משבר ואת צריכה לצרף בן זוג פיקטיבי. כשהגענו ארצה בעלי הפיקטיבי לא הסכים להתגרש. “אני לא רוצה לוותר על נתינותי הפולנית לטובת האנגלית”. לשמחתי גם צבי וגם אשתו הפיקטיבית לא עשו בעיות ואנחנו התחתנו.

טובה ליס



הייתי כה עייפה שלא נרדמתי

שלושים שנה הכנתי את החתונות בדגניה. בערב הייתי מכינה בצק בבית הספר. לא היה לנו מערבל במטבח שלנו בדגניה. שלום הוכבאום וטובה ליס היו עוזרים בקיץ. החתונות התקיימו בחוץ. לילה לפני החתונה הייתי כל-כך עייפה שלא הייתי נרדמת.


שמלה תכלת לכלה

לחתונה לא רציתי שמלה לבנה. זה היה אז במודה: אין צורך בשמלה לבנה לכלה. באתי למחסנאית ואמרתי שאני רוצה שמלה תכלת. אין בעיה. קחי סדין תכלת ותפרי שמלה. אני לא רציתי. נסעתי לטבריה וקניתי בד. מרים תפרה לי את השמלה אותה רציתי. החופה התקיימה על שפת הכנרת, במושבת כנרת. החתונה עצמה בדגניה, בדשא שליד חדר האוכל הישן, כל בית זרע הגיעה. כל דגניה. האוטובוסים הביאו את אורחי המשפחה. מרים ברץ וטובה ליס רקדו שֶרָלֶה.

אסתר דגן


הזמנות שונות לחתונה

ההזמנה לנישואיהם של לילי ושלמה הייתה מוקד בו התגלו העולמות השונים. יהושע מנוח תבע הזמנה הכתובה רק בעברית עם תאריך עברי. ההורים של לילי לא הסכימו להזמנה שהאורחים לא יידעו מתי לבוא, וחוץ מזה הרי האבא היה יידישיסט… ומה לו ולעקשנות העברית. שלמה ולילי עצמם חשו לא בנוח בנוסחאות שהוצעו ולכן הוצאו שלוש הזמנות. לידידי משפחת מנוח תאריך עברי, למשפחה של לילי תאריך לועזי ובצבריות ידידותית על-ידי הזוג הצעיר. בחתונה האמא שרה, חנן בלקינד שר שירים ביידיש והרצפלד שר את שורו הביטו וראו. מי אומר שעולמות לא יכולים להיפגש?

לילי מנוח



משפחתיות וחמולתיות

כל מי שמדבר על דגניה מעיד על משפחתיותה. זה אומר כי דגניה היא משפחה, וזה אומר כי המשפחה חזקה בדגניה; זה מרמז על כוחן של המשפחות בדגניה, וזה מבקש להדגיש כי המשפחות אינן שולטות בהחלטות של דגניה, ובתוכן יש חילוקי דעות עזים ולגיטימיים בין דורות, בין אחים, בין מצטרפים וילידים. הכול מדגישים כי בניגוד לקיבוצים אחרים דגניה הייתה יותר משפחתית.

היו שדיברו על התייצבותה של המשפחה בדור השני תוך קריצה הרומזת על פרצות במסגרת בדור הראשון, על רומאנים, לבבות קרועים, ויכוחים עזים על מהות המשפחה ותפקידיה. רבים מדגישים כי בדור הראשון הייתה הדגשה על היחד וצרכיו, ועל המשפחה, המקדישה עצמה לעבודה ולמשימה ומזניחה את טיפוח הרגש. הצורך לעמוד באתגרים ובחומרת ההסתפקות במועט הביאו את המייסדים להתעלמות ממחויבותם לבניהם הזקוקים לעידוד, לביטחון באהבה, לחינוך ולהצבה כלכלית. את אלה הם הפקידו בידי החברה. תחושה זו הייתה כה חזקה, שבני הדור הצעיר, בבוא הזמן, התקשו להבין את צורכי הוריהם המזדקנים. היה ברור להם שכפי שדגניה לקחה על עצמה לדאוג לילדים כן עליה לדאוג להוריהם.

גלגוליה של המשפחה בדגניה במשך מאה שנה מאפשר לנו לראות תמורות דרמטיות והמשכיות מפתיעה. דגניה קמה בעת שהוויכוח על המשפחה התגלגל עמוק אל חיק המציאות החברתית היהודית. אך השנים שחלפו העידו, כי נקודת המוצא הביקורתית כלפי המשפחה לא החלישה אותה. הנתק הבין-דורי שעליו הוכרז בימים ראשונים התכוון לאפשר לחלוצים להקים תרבות אחרת, אך לא ביקש להתיר קשרים. שאלות של זוגיות, חתונה, הבאת ילדים לעולם, שחרור נשים, חינוך המשכי, הזדהות עם תנועת הנוער – כל אלה עוררו הרבה תהיות והביאו לפתרונות נבוכים, ולעתים לפתרונות בוסר, אך יצרו


קובץ 24 ו.png

אפשרויות של דרכי ביטוי חדשות וחיבור מחודש על מסורות קודמות. המשבר הגדול ביותר שספגה המסורת המשפחתית בקיבוץ לא אירע בקיבוץ אלא באירופה הנצורה, בשנות השלושים, ובשואה בשנות הארבעים. חברי דגניה ידעו כי הוריהם ובני משפחתם מחפשים דרך לעלות ארצה אך אין ביכולתם לעשות זאת בגלל מיעוט הסרטיפיקטים ואי היכולת של הארץ לקלוט עולים רבים. כאנשים המלווים את החלוצים הם הכירו יפה את הדילמה.

בשנות השבעים כבר היה ברור כי המשפחה היא גורם החשוב בחיי הקבוצה. מי שרוצה לחזק את הדימוי של הקבוצה לא מהסס לקרוא לה משפחתית. אין זו הקריאה הקודמת, ליצור את משפחת הקבוצה, אלא הכרה כי בקבוצה יש מקום לגיטימי למשפחה, והקשרים המשפחתיים הם קנה מידה גם להצלחתו של הקיבוץ. האם זהו כפר עם חמולות המתמודדות זו בזו? יש לכך סימנים, אך האינטליגנציה הרגשית בדגניה, כצו פנימי, לא מאפשרת לתרבות כזו לצמוח.

שנות השמונים הן שנות ההכרה הרשמית בתהליכים שקרו. הדבר היה ניכר באופן שהוותיקים היו מעבירים כספים לבניהם בחוץ. אלו כספים מתוך התקציב שקיבלו מהקבוצה כתקציב אישי, ועתה הוחלף הנוהג בהכרה של הקבוצה בו כתקציב בר-הורשה. קביעת זכות ההורשה הייתה מלווה בשאלות ראשונות על הפנסיה לחבר הקיבוץ, על הפקדת כספים לחברים שבעתיד יפסיקו לעבוד, ולא למשק העובד. בשלב זה ההחלטה לא נפלה.

הניצחון הגדול של המשפחה התרחש בתהליך ממושך של שנים, והביא בעקבותיו שינויים: דרישה למימוש עצמי וחיפוש אחר רמת חיים הביאו לאיחור בהקמת המשפחה, לשינויים בנורמות המשפחתיות, להקטנת מספר הילדים. מחדש עלו שאלות של שחרור האישה, וגם ביקורת על כוחו של החינוך על-ידי המשפחה לנוכח השפעת הרחוב, שהיום אינו מצוי רק בקבוצה ובקבוצת הגיל. התקשורת האלקטרונית והאנטנות אל העולם שגבהו כל כך מהווים מקור השפעה ומגבירים את הפחד מפני הוויה מקומית מדי, מקורקעת מדי, את הפחד מפני תרבות כפרית סגורה.


 

חינוך    🔗

שאלת החינוך הייתה חלק בלתי נפרד מאמות המידה לקיום הקבוצה לאורך זמן: אם איננו מסוגלים למסור לצאצאינו את אמונתנו, כנראה אין בה ממש. קיום הקבוצה היה קשור בהתמודדות עם שאלת המשפחה ועם התפיסה של חברה מתקדמת המסוגלת להעביר את דרכה מדור לדור. במרכזה של שאלת החינוך הייתה שאלת היכולת לשנות משהו במגבלותיו של האדם כפי שנתגלו בהיסטוריה האנושית, אך גם היכולת להתחבר למגבלותיה של כל מהפכה בחיי החברה. הייתה דרישה להילחם כדי לקדם את האדם, אך לא לשגות באשליות ולא לתבוע משהו שיביא רק להדחקה של מאוויי אמת.

כעשרים שנה עברו מאז נולדה בפאריס חברת “גוט דה לי” (טיפת חלב) ועד לידת התינוק הראשון בדגניה. הרעיון כי ניתן להציל תינוקות ממוות על-ידי משטר של היגיינה לא היה מקובל אפילו במשפחות שהאמינו כי הן מתקדמות. בתנאים של מחזוריות המגפות בארץ ישראל, שהמיתו ילדים כה רבים, מחלות ותנאים בריאותיים קשים, היה ברור כי את הטיפול בתינוק ואמו יש להשתית על בסיס חדש, לא זה המקובל במסורת. המהפכה הכוללת בחיי החלוצים כללה את המהפכה בטיפול. אם מת תינוק, זה היה ערעור נורא על כוחה של הציונות. לא כך היה בדור קודם של עולים ארצה; משפחת בן-יהודה, שבה נפטרו כל כך הרבה ילדים, לא ראתה את מות הילדים כפוגע ברעיון של בואם ארצה, כסותר את אמונתם הציונית, את דיבורם העברי. בקבוצה השאלה נגעה להגנה על התינוקות והאמהות, מבלי שהדבר יחייב את האם לחזור לדפוסי הטיפול הישן, שמנע מהאישה לעבוד בעבודה המעניקה לה חיים פעילים בחברה. שכן המחיר של שיבה לתרבות המסורתית פירושו היה ויתור על שחרור האישה.

ההכרעה להקים משפחה, ובמיוחד להביא ילדים לעולם, לא הייתה מובנת מאליה. הסבא והסבתא היו רחוקים, וגם המסורות הפדגוגיות. מצד אחד עמדה מסורת המגלה את סתירותיה, ומצד שני אי ודאות כואבת. ההורים הראשונים בקבוצה נראו כאדם וחווה, כך אמר אחד החלוצים. הם היו צריכים להתחיל הכול מחדש.

נראה היה שהסתירה בלתי ניתנת להתרה ובמהלך יצירתה של מערכת החינוך הצטברו הרבה תחושות קשות אצל הורים וילדים כאחד. הדילמות היו גלויות וגורליות להמשך חיי הקבוצה. החברים עבדו למען הילדים, אך לשם כך “נטשו” אותם; הם הקימו מערכת חינוך בלי תנאים חומריים מספיקים ותוך כדי לבטים על תפקידה של המשפחה בתור נושאת רעיונות שיש לשנותם. הצד ההיגייני בטיפול החדש תבע משטר, סמכות של אנשי רפואה, והיה קר ומנוכר. אפיינה אותו, למשל, הפרדה של ילדים חולים מהוריהם. ואילו מצד הקבוצה הטיפול בילדים היה חם. הייתה זו מסגרת של חיים בטבע, של חירות, אך כל אלה בתנאים של תרבות ענייה. הילדים גדלו באווירת חופש, עם הרבה טיולים, קִרבה לצומח, הרפתקאות, אך גם היו נתונים לניסיון לעצב מסגרת שתדריך אותם להמשיך בדרכם הייחודית של ההורים.

ההכרעה בדגניה להביא ילדים לעולם הייתה מלווה בדיונים מעמיקים בשאלה מה מצפים מהמשפחה. היו שנטו להדגיש בנייה של משפחה אחרת מהמקובל בגולה, מבית אבא. והיו שראו במשפחה מקום מפלט מובהק מהחיפושים הקדחתניים של המהפכה.

שתי העמדות חיו יחד בשלום, ומרים ברץ, האם הראשונה, גילמה את שתיהן. היא לחמה לשחרור האישה העובדת, והביאה הרבה ילדים לעולם. היא חייתה את חיי הציבור, אך שלחה את בעלה לפעילות ציבורית לפני ששלחה את עצמה. היא הייתה דמות מרכזית, אך ניווטה על פי אינטואיציה ולא על פי קווי אידאולוגיה.

דבורה דיין, האם שנייה בדגניה, ראתה את המשפחה וגידול הילדים כתחום שלא נקבע על פי קווי המִתאר של החברה, אלא נשאר באחריות ההורים.

קובץ 24 וא.png

חיותה בוסל ביקשה לראות בקבוצה מקום שמאפשר לעשות את מהפכת האישה כשותפה לחזית המאבק החברתי וכנושאת המאבק לשחרור אנושי. יוסף בוסל הוא הראשון שהעלה את התביעה לשחרר את הילד משלטון הוריו.

האם היו מסקנות מן העימותים הללו? זה לא תמיד היה ברור. כבר בעלייה השנייה דובר על הקמת מוסד לחינוך הילדים, אך הרעיון נדחה מפחד שמוסד כזה ייראה כבית יתומים. בשנת 1915 דובר על טיפול משותף בילדים על-ידי החברים הרווקים והנשואים כדי שהאישה לא תנותק ממקום עבודתה. דובר אז על הבאת מטפלת שתעבוד עם הילדים בלבד. אך דגניה העדיפה להביא מורה לעברית לחברים.

בשנת 1918 התכנסה ועידת הפועלות בשרונה. התכנסו שם כ-200 פועלות, ובהן אמהות רבות עם תינוקותיהן, והיא נקראה ועידת התינוקות.

איננו יודעים מה בדיוק נאמר באותם ימים סוערים, שבה השתתפו גם כמה גברים שהיו קרובים לרעיון שחרור הנשים. במשך כמה ימים התקיימו שיחות וידוי. בסיומה הוחלט להקים בתי ילדים לטיפול בילדי הפועלים.

כאן הוקמה התשתית לחינוך המשותף.

קובץ 24 חיבוק.png

ניסיונותיה הפדגוגיים של דגניה החלו כנראה כמה שנים קודם לכן,

בשנת 1913 כאשר חיותה בוסל הגננת הגיעה לדגניה וגילתה כי הילדים בקהילת חלוצי תימן, מעבר לירדן, אותן עשר משפחות שהתיישבו על גדות הירדן, אינם הולכים לגן ילדים. היא הביאה אותם יום-יום לדגניה ופתחה גן ילדים לא ממוסד. היה זה גן ילדים ששהו בו ילדי התימנים, שכן ילדי דגניה היו צעירים מדי. הגן פעל לפי העקרונות שפותחו בארץ בהשפעת המסורת הגרמנית. גם מסורת מונטסורי הייתה מורגשת.

כאשר הגיעה מרים זינגר – גננת ידועה מצ’כוסלובקיה – בעלייה השלישית לדגניה היה עליה לחכות שנים עד שהתקבלה כגננת. היא הביאה עמה מסורת שונה, ולא הסתגלה להסתפקות במועט. ידיעתה הדלה בעברית ונטייתה הרומנטית עיכבו את השתלבותה במערכת החינוך, אך משהייתה לגננת השפעתה הייתה גדולה.


קובץ 28 ו.png

הבנים שהתבגרו בדגניה קלטו את עולמם של הוריהם במסננים מאוד מיוחדים. הקשרים עם הסבים והסבתות הרחוקים היו חלשים בהשוואה לדופק החיים החקלאי, להשפעת הנוף, לשפה העברית.

בית הספר האזורי לילדי עמק הירדן הוקם בדגניה בשנת 1928. הוכנסו בו רוחות החינוך המתקדם – מהפנימיות שהוקמו ברוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, מהפדגוגיה של דיואי ושל זרמים שונים. את רוחו של בית החינוך המשותף ייצג המורה יעקב בנאי (בודניק). החינוך חיבר חברת ילדים דמוקרטית עם לימודים המדגישים התנסות, עבודה, טיולים, פיתוח האמנויות. את הילדים כיוונו להיות מה שהוריהם רצו להיות: אנשי טבע ועבודה, החיים בחברה מאורגנת שמחנכת לערכים. בית הספר המשותף היה צריך להיות מה שהקבוצה השתדלה להיות.

הילדים למדו לא רק את האלף-בית, אלא את שמות הצמחים בשדה, את גיבורי התנ"ך, את השירים העבריים החדשים והישנים. הם נבחנו ביכולת לעזרה הדדית, אך גם בחברה’מניות לוחצת.

בית החינוך לוּוה בהרבה מתיחויות שנבעו מהיחסים בין המורים ובין הקיבוצים השותפים למפעל, אולם היה זה מפעל חינוכי חשוב ביותר. מוריו היו מן המעולים בארץ, ושיטתו הטביעה חותם עמוק על תלמידיו.


קובץ 29 ו.png

יעקב בנאי עזב את בית הספר. האתוס של בית הספר היה צריך לעמוד במבחנים קשים יותר ויותר. המאורעות ההיסטוריים, ובהם התנופה של הפאשיזם מצד אחד והשמאל הקומוניסטי התובעני מצד אחר, חידדו עימותים, סדקו את האמונה החינוכית שפרנסה את בית הספר. אמנם המבנה החינוכי נשמר, אך הוא לוּוה בסימני שאלה: האם דמוקרטיה יכולה לעבוד בבית ספר? ומה מקום ההורים והמדריכים? הסדקים התרחבו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. קשה היה להחזיק בהומניזם, שעליו ניסו דגניה ואחרים להגן, מול ההתרחשויות מסביב.

ייסוד בית-הספר התיכון בית ירח בשלהי מלחמת העולם ובתוך תקופת מלחמת העצמאות היה עלייה בקומת החינוך. הרבה חלומות נרקמו סביבו בדבר השכלה חקלאית והשכלה כללית שיעצבו מצע הומניסטי רחב לחינוך, שעליו תיבנה התודעה הקיבוצית שתבטיח המשך למהפכה שחוללה הקבוצה. העימות בין בית הספר כסוכן תרבות לבין החיים של דגניה ככפר חקלאי התובע חיי עבודה, לא היה עימות עקרוני. דגניה לא ערערה על יציאה ללימודים. הלומדים לא ערערו על אתוס העבודה. אך במעשה המתח התרחב. בני דגניה הבוגרים חשו כי עליהם להמשיך בלימודיהם, ואילו המשק קרא להם להישאר נאמנים לאדמה. לכך נוספה החוויה העמוקה של המלחמה, שהדור מצא עצמו בתוכה.

כל אלה סדקו את ההוויה החינוכית. חיי הנפש של הנוער מצאו לעצמם מטרות אחרות ושונות מהתמסרות ללימודים. בכל זאת נראה כי בית הספר הצליח לנטוע בתלמידיו סקרנות אינטלקטואלית רבה. רבים מבניו יצאו ללימודים גבוהים. בבית ירח הפכו כמה חניכים להיות דור של מורים מיוחדים, שלימדו יחד עם המורים המייסדים, שהגיעו בתקופות שונות מן המחקר החקלאי ומהעשייה החברתית-מדינית.

דגניה לא הנהיגה את הלינה המשותפת לילדים, כפי שהיה נהוג בתנועה הקיבוצית מאז אמצע שנות העשרים. לאנשי העלייה השנייה סידור זה לא התאים, שהרי נותרו מאוד אינדיבידואליסטים. הלינה המשותפת הייתה פרי רוחם של אנשי העלייה השלישית, שביקשו להרחיב את השיתופיות בכל תחום קיומי ומול כל אתגר שנתגלה. בית הילדים המשותף ענה על בעיות היגייניות, על חיי משפחה בתנאים מינימליים, שאינם יכולים לאפשר לילדים אוכל, גג ובריאות. הלינה המשותפת הייתה מורשת השחרור של הנשים כאמהות. היא יצרה חברת ילדים אינטנסיבית שהייתה מסוגלת להעניק ביטחון לילדי הקיבוץ, ליתומים בקיבוץ ולילדי החוץ. היא הייתה מסוגלת להעניק רמת חיים שההורים לא יכלו להעניק לעצמם. בדגניה, שלא הנהיגה לינה משותפת, נאלצו המשפחות לחיות בצפיפות גדולה (וכאשר הקיבוצים עברו ללינה משפחתית, מקץ כמה עשרות שנים, היה המעבר קשור ברוב המקרים עם הרחבה ניכרת של הדירות ובהתאמתן ללינת הילדים).

חברים צעירים שהגיעו לדגניה ביקרו אותה לא פעם על הייחוד החינוכי הזה. הם חשדו כי שיטת הלינה המשפחתית נובעת מאי אמון בקיבוץ ובקבוצה. היו גם מי שסברו כי המחיר על כך הוא שבניה של דגניה נדחפים לעזוב אותה.

בשלב מסויים דגניה רצתה לעשות פשרה ולכונן לינה משותפת בגילים הצעירים. הוויכוח להט, ובסופו הונהגה, במשך כמה שנים, לינה משותפת, אך רק מגיל ההתבגרות עד ההליכה לצבא.

מאוחר יותר, לינה משותפת של גיל מסויים זה, בוטלה גם היא.


יגדלו ילדים נמוכים, ידיים ורגליים רזות, ראש ובטן גדולים

היה זה ב-1912, כאשר עברנו לבתים החדשים מאום-ג’וני; באו אלינו אנשי מדע בלוויית האגרונום יצחק וילקנסקי, כפי הנראה חקרו את תנאי הארץ, היה זה בחודש תמוז – חום, יובש, יתושי קדחת והסביבה זרועה ביצות, האנשים הביטו בנו ופנו בשאלה: רוצים אתם ליצור משק מודרני? להכניס קולטורות חדשות? לגדל פרות המניבות הרבה חלב? גזעים טובים של עופות בחום ובקדחת הזאת? לא! פה תתקיים רק הפרה הערבית, התרנגולת הערבית וגידולי שדה – חיטה ושעורה. וילדים תרצו לגדל? יגדלו ילדים נמוכים, ידיים ורגליים רזות, ראש ובטן גדולים – אלה יהיו הדורות הבאים של העמק הזה.

כך פסקו המומחים.

מרים ברץ, 1960



האם הוצאות החינוך תיפולנה על החברים הרווקים

הטענה שהוצאות החינוך תיפולנה למעמסה על החברים הרווקים – ודאי שאין לה יסוד, העבר כבר הוכיח שאף חבר אחד מבין החברים הרווקים לא התאונן על ריבוי ההוצאות שעלה בחלקו בדברים שאין הוא מפיק מזה תועלת, ואני בטוח שכל אחד ואחד יהיה מרוצה מזה שגם הוא משתתף בעניין כל-כך חשוב. בקבוצה אני רואה השתחררות מדאגות פרטיות קטנות ויש בה כדי להפנות את האדם למחשבה עליונה וליצירת ערכים חשובים, ואחת הדרכים לכך – החינוך והטיפול המשותף, שהוא משחרר את המשפחה מהרבה טרדות.

תנחום תנפילוב, תרע"ו, מתוך ‘ספר הזיכרון’



חמש אגדות פלאים

חמישה הם. חמישה עולמות, חמש אגדות פלאים. גדעון בן שבע, ולו עיניים חולמות וצוחקות כאחד, פה נבון, תנועות חופשיות של בן כפר. והוא ניגש בחיפזון מחושב על ידך, ושופך עליך קיתון של שאלות. ואין להוליכו שולל על-ידי תשובה עקלקלה, או להפנות את תשומת לבו לעניין אחר, כדרך הגדולים. הוא יביט ישר לתוך עיניך במבט רציני ואירוני כל שהוא, ודומה כי מבטו זה חודר עד חביוני נשמתך ומוחך. והגדול עומד בלי מגן בפני הפעוט, נכלם ומנוצח. בחברתו אין לנוח, כשם שנחים בחברת ילדים. במציאותו עליך להיות ניצב על משמר רחשיך כי הוא יבין, יתפוש, ירגיש בהם, יתהה על קנקנם, יוציא מסקנות. בחברת גדולים הוא כדג במים, אישון זה שמטר גובהו. עם הילדים הוא משתעמם קצת, מפוזר מאד, מוותר בהרבה, מלטפם כלאחר יד ומשתמט לבסוף ונטפל אל גדולים, לוקח חלק בשיחתם ואז רק עיניו נוצצות וצחוקו מצלצל.

רחל המשוררת על גדעון ברץ, הבן הראשון של דגניה (מתוך מחברת, עיזבון ברל כצנלסון)


נולד בן, נולד בן!

אני נזכרת באותו בוקר בטבת, שתקפו אותי צירי הלידה, היה שקט בחצר, כולם היו בשדה, רק מרים בבגדי עבודה, עמדה על יד מיטתי, החזיקה בידי והוקל לי.

כשפילחה הצעקה הראשונה של הילד את אוויר העולם, פתחה מרים את החלון ונשמעה הקריאה המהדהדת בכיוון חדר האוכל: “נולד בן! נולד בן!” מולה נולד ותנחום היה רחוק בשדה.



קובץ 32 ו.png


ובערב כשנכנס לחצר, כדרכו, על עגלת גלגלי העץ הגדולים, עוד הייתה מהדהדת בחצר הקריאה: “נולד בן”. הוא ירד מן העגלה, הניח את השוט, קשר המושכות, שפך תערובת והוסיף מים לפרדות, ובצעדים עייפים עבר את החצר, נכנס והציץ בילד בהפתעה ובסקרנות וברק אושר האיר בעיניו. ושוב – הוריד את הקסקט, חלץ נעליו וקילף חותלותיו, לקח את הבגדים וירד למקלחת המחצלות הרחוקה.

חיה תנפילוב, “טעם ראשונים”



גן הילדים הראשון

בחורף תרע"ט ואני עדיין במטולה, מסיימת את עבודתי בקבוצת הפועלות אשר התארגנה שם בעזרתי, חליתי בשפעת קשה ובמשך שבועות שכבתי בחום ארבעים ומעלה. אולם רק החלמתי וכבר נקראתי לבוא לדגניה על מנת להתחיל ביסוד הגן הראשון. הילדים עדיין בירושלים בטיפול רופא עיניים מומחה. כל המחלות לא פסחו על ילדינו: גרענת, קדחת, דיזנטריה וכו'. ויוסף כותב לי באחד המכתבים שלו: מרים והילדים עוד לא באו מירושלים, ואין אני יודע מתי חושבים לבוא. בכל זאת כדאי היה חיותה, להשתדל ולבוא ולעשות את ההכנות הדרושות.

כגננת שעבדה שש-שבע שנים במקומות שונים בארץ הוטלה עלי על-ידי הקבוצה לפתור בבת אחת את שאלת האם והילד. כי לא יכלה האם בקבוצה להתמסר למשק, לעבודה ולחיים, כל עוד לא נפתרה שאלת הטיפול בילד. אך לא בלב קל ניגשתי אל המלאכה, זו מלאכת הקודש, אשר הרבה תקווה תלו בה חברי דגניה הראשונים. פחדתי שמא אכשל. גדול ומכובד היה התפקיד אשר קיבלתי עלי – רבה האחריות.

גם במקומות שעבדתי עד אז, בתור גננת, לא הייתי שלווה, למרות האמון שנתנו בי. הייתי תמיד מתוחה ומלאה מחשבות, שמא לא יצאתי ידי חובתי, והדרך לא תמיד הייתה סלולה. לא רציתי להמשיך מתוך אינרציה את אשר התחילו אחרות לפני – אולם עמדו לי המסירות ואהבת הילדים. ילדי ישראל בארץ ישראל – האם מלתא זוטרא?

לא השלמתי עם העובדה שבמקום אחד היו ילדים מטופחים ומטופלים וכנגד זה התהלכו ילדי התימנים בלי כל השגחה, עצובים ואין דואג להם. הכנסתי את כל הילדים לגן למרות רצון ההורים, ועשיתי הכול עד שהפך לבם של הילדים לטוב אל הילדים התימנים ויחד התחילו לחיות את חיי החברה בגן הילדים.

חיותה בוסל


אין נשיקות
גדעון בא לפסח הביתה גדול ובריא. הוא בגודל כמעט של הבחורים
הגדולים. שרה’לה נרגשה מאוד רצה לקראתו,
התרגשה כולה מרוב שמחה והוא – נתן לה רק את היד.
הוא כבר גדול ולא מסכים שיתנשקו…

פועל בטחנת הקמח בצמח מבקש לחנך את בניו בדגניה

לכבוד חברי דגניה א'

א.נ.

מלפני כשבועיים דיברתי עם הא' ברץ ובן-יעקב על אודות שני בני אברהם ואליהו שביקשתים להכניס אותם לגן הילדים שלכם בתור חניכים והם דחו את בקשתי זו מזמן לזמן. ועתה, אני בא במכתבי זה לבקש אותכם למלא את בקשתי זו ואם יהיה איזה צורך במשכורת שהיא בשבילם, הנני מבקשכם להתחשב עם מצבי החומרי, שהנני פועל פשוט ב“טחנת הירדן” ומשכורתי הפעוטה מספיקה לי בדחק ולקבוע את שכר הנ"ל כפי ראות עיניכם. כמו כן הנני מבקשכם לשים לב לעניין הזה שבפעולה הזו שתפעלו תפדו שני ילדים בישראל ותחנכו אותם ברוח השפה העברית ואל תעזבו אותם להתחנך בסביבה הערבית הזו. הנני מקווה שבקשותי אלו יתאשרו על-ידיכם ולא תשיבו פני ריקם ותודה למפרע.

והנני מחכה לתשובתכם בהקדם האפשרי.

בכבוד רב ובברכת התחייה.

יוסף חליאוה, תרפ"ד



אמא רוחצת אבא מנגב

כולנו גרנו בבית אחד, בחדר אחד, אחר-כך סגרו להורים את המרפסת בקרשים. השירותים היו בחוץ. בקיץ היו בני הבית ישנים יחד בחוץ. את הכילה היו מטבילים במים. זה היה המזגן הראשון. ההורים היו מביאים מים, ממלאים את הגיגית במים חמים ורוחצים אותנו. אמא רוחצת, אבא מנגב. לפי התור.

יויה ברץ שפירא


הילד ה־100 היה הילד הראשון
רציתי להרתיח את החיתולים בפרימוס בפינה.
חברה אחת אמרה לי: “זה לא הילד הראשון בדגניה, זה הילד המאה”.
זה כל־כך פגע בי. אצלי זה הילד הראשון.
נעמי ביטנר

פתחנו חדר ילדים

בבית הגדול לקחנו חדר לחוד בשביל הילדים. בתחילה גרו המשפחות עם הילדים. כשהילדים גדלו קצת הם עברו לחדר הילדים. בחדר היו ילדי רבקה וברוך ליס, ילדי ועוד מישהו. ילדים אחרים היו באים לחדר הילדים כי דוד היה מספר סיפורים.

יהודית גלעד


על מחברות הילדים ביאליק שר
על המחברות שלנו היה כתוב השם "בית החינוך המשותף למשקי עמק
הירדן" ובדף האחורי של המחברת, תמונתו של המשורר ביאליק וברכתו
לילדי ישראל:
ילדי ישראל טהורים בני טהורים, יתנכם אלוהים רבבות רבבות, כצמח
השדה וכפרחי הבר, ונזרעתם בארץ, והשרשתם בה, ודבקתם באדמתה
ולא תינטשו עוד ממנה. והיה כאשר תגדלו ועבדתם את ארצכם ואת
עמכם בידיים אמונות, בלב טהור וברוח נכונה, והייתם כולכם ששון
להוריכם ותפארת לארצכם ¬ אמן ואמן – ממני האוהבכם מאוד מאוד.
ח.נ. ביאליק

בסוכה עם הסיפורים

השבת שמטרלינג תורן בסוכה. ידענו – הילדים – שמובטחת לנו שבת טובה ותורנות עליזה, משום שהתורן עצמו היה שופע עליצות ושמחה. “תאכלו יפה ילדים ואני בינתיים אספר לכם איך לימדו את הדב לרקוד”. ואחרי הסיפור על הדב באו עוד סיפורים שלוּווּ תמיד בתנועות ריתמיות מצחיקות ולקול מצהלות הילדים, ששכחו שצריך גם לאכול.

ובזאת לא נגמרת התורנות. אחרי ארוחת הבוקר הייתה נרתמת עגלה, ולאן נוסעים? כמובן לצמח לראות אווירונים ומרוץ סוסים. מי נהנה מטיולים אלה יותר? אף פעם לא ידעתי, אך ברור שגם אנחנו הילדים וגם העגלון עצמו.

שלומית שביב, 1957


סוכה ראשונה עם הילדים
גלעד בנה אתנו הילדים את הסוכה הראשונה בדגניה, בין הדקלים
הגבוהים על יד חדר האוכל הישן. ברוך ליס משך באפו ולגלג. גלעד
אמר לנו: ילדים אל תשימו לב, תראו שהוא גם כן יבוא לשבת
בסוכה.
יהודית גלעד

האוסף יכול להיות מסוכן

כל הזמן היינו אוספים ואוספים. צעצועים לא היו אך אוסף מטבעות ובולים היו לנו עניין מרכזי, אורחים שהיו מגיעים לדגניה היו צריכים להוסיף לאוספים בעל כורחם, כשנעלמו מטבעות, החשדות היו תמיד עלינו.

דבר נורא קרה לנו כשמצאנו בחדר של האורח אליהו אפשטיין (אילת) אותו לא הכרנו פנקס מלא בולים שלא הכרנו. הורדנו אותם כדי לצרפם לאוסף. רק אחר-כך התברר לנו כי הורדנו את כל הבולים מהדרכון של השליח המיוחד שלא היה יכול לצאת למסעו החשוב לשבטים הבדואים… שנים הוא תהה מה בעצם קרה לדרכנו.

על פי יוכבד וינר, הדסה בוסל, מרים זינגר



בית ספר עמלני דמוקרטי

אבא היה מחנך ידוע. הוא התבקש להגיע לדגניה כדי לנהל את בית הספר המשותף. הוא לא היה חבר בקבוצה למרות פעילותו הקדחתנית בבית הספר. היה מקובל אז כי המורים הם קהילה נפרדת מההורים. זוהי מסורת שהגיעה מהפנימיות השונות שהוקמו ברוסיה לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה. בתי יתומים לא יכלו להכיל הורות ממוסדת והרעיון של רפובליקת הילדים לא אהב כבלים. לאי הרצון של אבא להיכנס כחבר לקבוצה ניתנו גם הסברים שאני שמעתי, הסברים שהיו צבועים בקרעי הפרידה בינו ובין אמא. בכל אופן אמא הייתה חברת דגניה והוא תושב.

בית הספר היה דמוקרטי למופת, עם חיים עצמאיים של קהילת התלמידים, עבודה בשדה, פעילויות נושאיות והרבה נאמנות לרעיון ארץ ישראל העובדת.

ערב כניסתי לבית הספר התאהב אבא באחת המורות. הדבר גרם למשבר קשה במשפחה. הקבוצה עמדה לצדה של אמא ולא היססה לפטר אותו. הוא מאוד הופתע אך היה נחוש בדעתו. אמא לא סלחה ואני חייתי בצל הפרידה. הילדים בבית הספר קיבלו אותי רע. הבת של המנהל. הבת של המנהל שסרח. ביקשתי לי משענת. היום אני יודעת כי הדבר גרם אצלי לקונפורמיזם. ביקשתי לעצמי אישור באהבתם של הסובבים. ביקשתי להיות בסדר. אך מצד שני הייתי מוקסמת מכל מי שבדגניה העז להיות שונה, לחצות את הקווים. הייתי קשורה לגננת שלי, למרים זינגר. היא באה לדגניה מפראג, מהעולם הגדול של קפקא וברוד, של התרבות הבלתי מוכרת על-ידי יהודי פולין ורוסיה. היא התלבשה שונה, דיברה על אלוהים, ועל אהבה. שנים חיכתה עד שהוכרה כגננת בדגניה.

נינה בן-משה


להתארגן כחברת ילדים

יעקב ברקוביץ לקח אותנו לגורן עם שתי ציפות למלא אותן בקש: להכין לעצמנו מזרונים. התחלנו להתארגן כחברת ילדים. היינו עשרה ילדים. המטפלת שלנו הייתה ברטה גנני.

קבוצתנו היא הקבוצה בזעיר אנפין
בתחילת השנה נודע לנו שעוד מעט אנחנו נתארגן ומדריכתנו תהיה
צפירה פלמוני. אנחנו כמובן שמחנו מאוד. אבל כל פעם נדחה הארגון
עד שבאחד מערבי חופש סוכות, התאספנו בסוכה, כל אלה שהיו צריכים
להיות בקבוצה. בסך הכול שישה ילדים: נחמן, יחזקאל, שרה, מיכה
ליס, צילה ואני, והקבוצה הזאת היא הקבוצה בזעיר אנפין. פתחנו
בשירה ואסתר והדסה אמרו כמה מילים. אחרי זה שרנו עוד כמה
שירים ואחר-כך אכלנו דברי מתיקה. עכשיו אספר לכם קצת על
הפעולות הספרותיות שלנו. כל יום שלישי בשבוע אנו מתאספים בסוכה,
צפירה מקריאה סיפור ואחר-כך משוחחים עליו. או שאנו מדברים על
איזה נושא מחיי היהודים בזמנים שונים.
בכל יום שבת בערב או ביום ה', ככל אשר צפירה קובעת, אנחנו
מתאספים ויוצאים לפעולת שדה או לטיול. אנחנו אוהבים ביותר את
הפעולות הללו מפני שהן יותר מעניינות.
בזמן האחרון, לפני חודש או חודשיים קבענו כי בכל יום שלישי –
במקום פעולות ספרותיות מספרים לנו חברים שונים על דגניה
בתחילתה, את התנאים ואת המניעים העיקריים שגרמו לייסודה.
יונה קרסנוגורילד

קובץ 35 ו.png


קובץ 36 ו.png

מרים לימדה אותנו לחפש עתיקות

מרים לימדה אותנו לחפש עתיקות. היה ערבי שהיה הולך על שפת הים ומחפש מטבעות. החברה מדגניה היו קונים ממנו. מרים עודדה אותנו לכך. כשמפלס הים ירד יצאתי גם אני לחפש מטבעות ומצאתי מטבעות עתיקות מכל התקופות, ואפילו מטבעות זהב.

גד הורוביץ


ילד חקלאי
הילדים לא גמרו את הלחם שלהם לאכול וחנה מספרת להם בכמה קושי
עושים לחם. חורשים וזורעים, קוצרים ודשים. וכה וכה כשהיא גמרה
אומר רובין: “ומזבלים” מדוע שכחת?
מרים זינגר

תורנות וסיפורים

את ארוחת הערב היו מגישים לילדים בבית הילדים בתורנות, כל פעם חבר אחר. אנחנו היינו שמחים כשדוד גלעד בא. הוא היה מלא סיפורים וחיוכים. לא כעס ולא שפט – סיפר סיפורים.


ישנים בחוץ

בקיץ היינו ישנים בחוץ כל דגניה מיטות, מיטות עם כילות. זו הייתה תקופה נהדרת. עונת הפריחה למספרי הסיפורים. מי שידע לספר סיפורים היה מלך. יעל פרנקל הביאה עמה ספרים של האחים גרים. היא הייתה מראה תמונות ומספרת על פיהן. גם אורחים שהגיעו מטבריה היו מספרים סיפורים.

גד הורוביץ


ריקוד
הייתי שוכבת ופתאום שומעת נגינה של פסנתר או של מפוחית פה,
תיכף הייתי קמה לרקוד. לא ויתרתי אף פעם.
היינו רוקדים בלי סוף. זו הייתה מין התפרקות כזו.
היינו מזיעים, רצים להחליף חולצות ואחר-כך
היינו יורדים לטבול בירדן.
הדסה בוסל

לשיר ולרקוד אנחנו יודעים יחד, מתי נלמד לקרוא יחד?

לפעמים אני חושבת על עצמנו, הנוער, ורואה בנו הרבה חסרונות, ביניהם וזה חשוב אולי. שאיננו יודעים להתעמק. הכול שטחי אצלנו. יש לפעמים שאני קוראת בספר ואני מרגישה שלא ירדתי לעומקו. לו היינו קצת יותר חברתיים יכולתי בוודאי לשוחח עליו עם חברה יותר מבוגרת ממני ובלי ספר, הייתה מסייעת לי בכך. אך יחסים כאלה לא קיימים בינינו, לצערנו הרב. יכולים אנו לרקוד ולשיר וזה בקלות יתרה, אך לשוחח על איזה שהוא ספר קצת יותר קשה ולא תמיד שיחה כזאת אפשרית. ואגיד לך את האמת, משהו מזה נותן לי חדרי החדש. שכנתי, לא אגיד שהיא סמל השלמות אך עולה עלי בהרבה. והרבה פעמים היא המכניסה אותי, פחות או יותר לגוף הספרים. אנחנו משוחחות. הרבה על ספרים ועל כל מיני שאלות העומדות בפנינו. ואני מרגישה כי שיחות אלו מוסיפות לי הרבה. פעם לא הבינותי את הדרישה לחדר משותף לילדות, אך עכשיו אני רואה שחדר כזה יש בו צורך באמת.

איה ליהושע מנוח


לתת יותר מכפי יכולתנו
ילדינו התרגלו לדרוך ברגליים יחפות על האדמה החמה,
הלוהטת מחום השמש. בגדי העבודה, ואף המטולאים ביותר,
לא גרמו להרגשת נחיתות. התפארנו בידינו המגושמות והמיובלות.
כשבאו תיירים ומבקרים הם ראו אותנו כאנשים המאושרים ביותר
בעולם.
תמיד ידענו מחסור, אך הרעב היה להישגים בעבודה וביצירה.
תמיד רצינו לתת יותר מכפי יכולתנו.
חיותה בוסל

הציפורים פורחות מקני ההורים

שרק’ה הולכת לחניתה. כך דרכו של עולם. הציפורים פורחות מקני ההורים. בין חניתה ודגניה יימתחו חוטים… חניתה זה המשך דגניה, זהו כבוד גדול היום במחננו ובמחנה בכלל


בית הספר מטייל

בפסח נסענו מדגניה לטיול עם עגלה וזוג פרדות. שני מורים יצאו אתנו, יעקב בודניק ויעקב פלמוני. בלילה הראשון נסענו לכפר תבור. בבוקר השכם עלינו לתבור לראות את הזריחה. דוד בא עם העגלה לצד השני של התבור. היו בה מזון ותרמילים. ביום השני הלכנו ברגל לכפר ברוך, לנו כנראה בכפר יהושע. משם הלכנו למשמר העמק. עברנו דרך ואדי מילק לכרכור. בעגלה נסע רק מי שהרגיש לא טוב. הלכנו למרחביה והגענו לבית אלפא. מבית אלפא חשבו כי נחזור ברכבת העמק לצמח אך אנחנו לא הסכמנו וחזרנו הביתה ברגל. הטיול נמשך עשרה ימים.

עמוס ברץ


טיול מחנך
עשרה ימי טיול ברגל. עם מיטב המורים. פגשנו בו ערבים ותנ"ך,
התיישבות ישנה וחדשה. צמחים ובעלי חיים.
עגלה עמוסה בקש, חפצים ורובה מוסתר ליוותה אותנו.
ממד ההגנה היה ממד שליווה את הטיול כולו.
הלכנו ברגל לכרכור וחזרה דרך ואדי מילק,
עמק יזרעאל ובית שאן.
לא הייתה חוויה חינוכית מקיפה ועמוקה מהטיול.
הדסה בוסל, 1944

לעולם לא אשב בעיר

מה זאת עיר? מבקש אני שיסבירו לי: חיים בודדים, לא בחברה. כשאני הייתי בחיפה יומיים רציתי כבר כל-כך לשוב הביתה, אל הלימודים ואל חברת הילדים. ומה לי בחיפה? אני יושב בבית ואוכל תפוחי עץ… שום טעם לא מצאתי בחיפה העיר. ובתל אביב האוטומובילים רועשים על היום, חנויות בכול. את זאת איני סובל. אני רוצה לראות חיים פשוטים. אנשים עובדים אדמתם. לראות מעט ירק, חיים הוגנים.

מוליא תנפילוב



שרים

היה כבר פסנתר. סבל מצמח הביא אותו על גבו לחדר האוכל. פרופסור שור היה מגיע לדגניה ומגיש קונצרט. תקליטים עוד לא היו, גם רדיו עוד לא היה. אז היו שרים… זה היה ההווי התרבותי. אנחנו הילדים היינו מצטרפים. עד שיוסף ברץ הביא ויקטרולה. כשחזרתי מאירופה אחרי מסע שליחות והבראה עם אמא הבאתי תקליט של מנגינת השיר שנודע אחר כך כ“טיטינה אוי טיטינה ממשלת פלשתינה”. אחר-כך בא הפטיפון ושלושת אלבומי תקליטים של שחרזדה, שני קונצרטים של בטהובן ואת הכול היו מנגנים בסוכה.

הדסה בוסל


מרים עם המשרוקית
למרים זינגר הייתה משרוקית בה היא קראה לילדים בכנרת.
הילדים הערבים בצמח קראו לה “מרים הבוליס”,
מרים מהמשטרה, בגלל המשרוקית.
גד הורוביץ

יום סרט… של הקרן הקימת

קמנו השכם בבוקר במהירות, לעסנו את הלחם בריבה ופנינו מועדות אל תחנת הרכבת. הנסיעה ברכבת בתוך קרונות הבהמות עברה בשלום. כשהוצאנו סוף-סוף את ראשנו מתוך האפלה והמחנק מצאנו עצמנו בחיפה. עד הצהריים סיירנו בחיפה ואחרי הצהריים החלה הפעולה. לידי כל זוג נתנו קופסת קרן הקימת, חבילת סרטים וסיכות. מיד התחיל משא ומתן עם בן הזוג. מה הוא יחזיק ומה אני אחזיק? מה הוא יגיד ומה אני אגיד? איך להתנהג עם העוברים ושבים ואיך לתבוע מהם שיתרמו. אחרי הכנות מועטות וניסיונות שונים, יצאנו אני וחווה מזוינות ומוכנות להתנפל על כל עובר ושב. בראשית הפעולה היינו מבולבלות. נמצאנו בתוך המון גועש וסואן שאפפנו מכל עבר… הפגישה הראשונה עם המציאות הייתה קשה וקרה. אדון שמן אחד, חובש משקפיים דחפני בכעס, מלמל איזה מילים בגרמנית ואחר-כך צעק: הצדה! לא להפריע! נסוגנו אחורה ברעד. לא העזנו להוציא הגה מפינו. מהאדונים כבר קיבלנו את חלקנו… ועכשיו ניגשנו אל הגבירות. זו הייתה גברת מפורכסת בעלת תסרוקת משונה. ניגשנו אליה: לקרן הקימת! היא נעצרה, הסתכלה מגבוה וחייכה חיוך של בוז והמשיכה את דרכה. מעתה ידענו גם את הגבירות… ובכל זאת לא התייאשנו והמשכנו את דרכנו. בקופסא צלצלו כבר כמה מטבעות.

הדסה בוסל, 1944


חינוך לא פורמלי בסוכה
סוכה בנויה מקני סוף בצל העץ הענף, סוכה אשר הוקמה על-ידי
שמואל אשל “בעל המצאות”. שם בתוך הסוכה ההיא, בחורף ובקיץ
ריכזנו את ילדינו בשעות חופשיות מלימודים. ולא היה לנו קר בחורף
כי תנורים טרם הכרנו. ולא היה חם בקיץ. בתור מאוורר שימשה
הרוח אשר נשבה בין הסדקים ועץ החרוב הצל עלינו.
יונה בודניק

מלחמת מצווה נגד הצרעות

על עבודתנו בסוכת הילדים קשה לכתוב. הרי זו שרשרת של לבטים אשר שאלות-יסוד רבות בחינוך הילדים, דמותם החברתית הנפשית מקושרות בה.

ישנם ימים טובים, המצב רוח מרומם, הילדים שמחים ובכל מורגשת עליצות. ישנם ימים קשים. ילדים נכשלו ואנחנו נכשלנו, ואז נדבק בך הייאוש המר, יש רצון לצאת לשדה, לטפל בעצים, הירקות, לבוא במגע עם האדמה ורק לא עם לב האדם…

מקום ראשון תופש בחיינו הירדן. מדי יום אנו מבלים בו כשעה וחצי. בייחוד מאושרות הקטנות כשאני מרשה להן לעבור בעצמן את הירדן. זו ממש תעודת בגרות בשבילן. זרם הירדן חזק מאוד. מה טוב לקפוץ למים, מי על הראש ומי על הרגליים, ולפעמים גם ליפול כך ממש פרקדן והבטן אדומה וכואבת כל היום.

גם בדבורים וצרעות התברכנו השנה. ועיניים, ידיים ורגליים מתנפחות לא פעם מעקיצתם הקשה. הילדים הגדולים התמחו בהשמדת צרעות. זוהי מלחמת מצווה ממש ולו ראיתם באיזה התלהבות יוצאים למלחמת קודש זו! לו נלחמו כל צבאות הברית, היה הניצחון אתנו מכבר…

ועוד רבים ושונים העניינים, מהם גלויים ומהם סודיים שסופם להתגלות. אלה המבשלים תירס ברפת ואלה השטות בסירה על בריכת הדגים, מי העוסק במעשי קונדס ושובבות וכאלה הזוללים תאנים עד אשר השפתיים תיפצענה. ואחת קטנה ושחרחורת היושבת בפינת ה“סוכה” מאחורי שולחן והספר אינו זז מידיה. ישנן כתבניות שיש להן קשרים עם חיילים שלנו וגם שאינם שלנו.

במלחמת העולם השנייה


לימודי המשך ברפת ב'
כשגמרנו ללמוד בבית הספר סידרו לנו חדר ברפת ב' ומורה שלימד
בבית החינוך היה בא ללמד אותנו. לא היה כל סדר בלימודים. כל פעם
למדנו נושא אחר. לא היה כל כך טעם בלימודים. כשהיינו לבד לקחנו
לשם פטיפון וכל היום ניגנו. אכלנו חרובים ממחסן פרות – וזה היה
הלימוד. יעקב פלמוני החליט ללמד אותנו בבית גורדון. הוא נתן לי
להכין הרצאה על העגבנייה. מה אני יודעת על עגבנייה? כתבתי מה
שקראתי בספרים אבל לא כל-כך הבנתי. בדגניה לא רצו שנצא לעבודה
רק שנלמד.
שושנה הופמן

קובץ 39 ו.png


הורים וילדים

כל השיטות הפסיכולוגיות, המשקיפות כל אחת מנקודת ראות משלה, על נפש הילד – כולן כאחת מחשיבות מאוד את גורם המשפחה בחינוך. כן גם בקבוצה חשיבות וערך לגורם הזה. המשפחה היא המשענת הנאמנה לילד ברגעים הקשים שבחייו. היא אשר בכוחה להקנות לו את הביטחון בכוחותיו ואת האמון בזולת, בחבר, ובחברה שהוא חי בה… על כן צריכה דאגתנו להיות לא רק להכשרת המטפלת והמחנכת, אלא גם להכשרת ההורים לקראת ייעודם כדי שיהיו ראויים לתפקידם. אמנם הרבה עושים האינסטינקט והאינטואיציה, בייחוד לגבי האם. הם מעוררים בה סגולות אשר לא ידעה אותן טרם נולד לה ילד. אולם כל זה בשטח הטיפול הגופני; ביחס לטיפול הרוחני, אין די באינסטינקט בלבד. הורים אשר אינם יודעים ומכירים את יסודות נפש הילד, עלולות לשגות. על כן מחובתנו האלמנטרית לשקוד ולסדר חוגי חברים – הורים ואלה המתעתדים להיות הורים, אשר ישקדו וילמדו להכיר את מהות אישיותו של הילד כדי לדעת כיצד להתנהג עמו.

חיותה בוסל, תש"ט



היה לנו חינוך מיני

היה לנו חינוך מיני. אני זוכר עד היום, זה נקרא “מכתבי אבטליון”, איזה זקן שכותב מכתבים לילדים ומסביר להם את הכול. הילדים היו מחולקים לפלוגות עבודה. בכל פלוגה היו כמה גדולים, כמה בינוניים, כמה קטנים. הייתה גינה והיה עלינו לנקות את הבית. הגדולים השגיחו על הקטנים. היו תחרויות על הגינה היפה ביותר. בישלנו לבדנו. את העונשים הייתה מטילה אסיפת הילדים. היו מקבלים אזהרה קטנה. ארבע אזהרות קטנות היו אזהרה גדולה.

עמוס ברץ



קובץ 40 ו.png

הגננת הייתה קשובה לכל ציפור

עבדתי עם ציקה הגננת שנה. זו הייתה חוויה מיוחדת. היא הייתה קשובה לכל ציפור, ערה לכל צמח. אהבתי תמיד טבע אך אתה גם ידעתי. היא העניקה לי חוויה של פגישה עם החי והצומח כאן בבית, בארץ ישראל. היא העניקה לי חוויית פגישה עם הילד הגדל כאן על פני האדמה. כל השנים, כשכבר לא עבדה הייתה מזמינה אותי להקשיב לקולה של ציפור לא מוכרת.

לילי מנוח



יש לשנות את השיטה ולהנהיג לינה משותפת

כששבתי הביתה מהצבא באתי לידי הכרה כי יש לכונן בדגניה לינה משותפת לילדי התיכון. ראיתי בכך דרך למנוע את עזיבת הבנים שהייתה גדולה. בסך הכל הייתי בוגר צבא אך קיבלתי תמיכה מיונה בן-יעקב ורבים אחרים. אך הייתה גם התנגדות עזה של משפחות. אני לא יכול לשכוח את תגובתה של מנוחה פיין שטענה כלפי שלא איכפת לי מהילדים. העברנו את החיילים מן הצריפים ונולדה הצריפייה של בית ירח. אחר כך החלטנו להרחיב את ההחלטה ולהעביר גם את הילדים החל מכיתה ו' גם לבית. לצורך זה בנינו את בית יצחק על שמו של יצחק בן-יעקב. יונה הייתה מעורבת מאוד בתהליך והתכנון היה מדוקדק. המתכנן היה האדריכל אפרתי. אני זוכר שהוא היה בעד לשכן שני ילדים בחדר, אנחנו היינו בעד שלושה. אפרתי טען כי שלישי יהיה קרבן בגלל המספר הלא זוגי. התפשרנו על ארבעה ילדים… את הילדים הפעלתי ביצירת גן נוי מסביב לבית יצחק, שטח שבעבר היה חצר פרות.

חזי דר


אופניים ליחיד או לכלל
אספתי חלקים שונים מן המחלבה. מישהו הביא לי מיבנאל כיסא וכך
בניתי אופניים לבני. כשראו אותו רוכב על האופניים קמה צעקה: זה
שוויון? החליטו כי כל היום יעמדו האופניים בסוכת הילדים לשימושם.
בערב ייקח אותם אורי.