איך מסוגלים אנו להמשיך כאילו מאומה לא קרה. כאילו לא נפלו הנופלים. כאילו לא עברה עלינו מלחמה? האם כדי לשכוח אנו מפעילים כוח, או שמא חולשה היא זו הנובעת מתוך אי-נכונות לעמוד מול האימה?

בהיסטוריה היהודית היו פתרונות שונים – פעם מרד, פעם הליכה ליבנה, פעם בנין העם מתוך הפריפריה. הרצל ניסח אחד מן הפתרונות הללו. אף אחד מהם לא היה פתרון שלם. אולי הגיע גם סופו של הנסיון הציוני?

- איני חושב שיש למישהו זכות להוציא את ילדיו מהארץ כדי למנוע מהם מלחמה. כל דור צריך לשקול בעצמו, אפילו אם טעה לחשוב כי על-ידי יציאתו למלחמה הוא מונע את בניו מלהשתתף בחזיון-האימים – אין לו זכות למנוע מבניו להכריע בעצמם.

- אני מאמינה בגורל. הדברים אינם ניתנים לבחירתנו. נדוּנוֹנוּ לחיות בארץ ולשאת במלחמותיה. זהו מעגל-קסמים. היציאה ממנו היא חלום ואשליה.

- בעולם שכזה צריך להימלט, לברוח, להתפזר אחד-אחד. לשבת על אי בודד אי-שם ולחכות עד שהמגיפה תשיג אותנו. או אולי להילחם את המלחמה עד הסוף, את המלחמה האחרונה. עד כּלוֹת הנשימה, עד אשר יתנו לנו לחיות את חיינו. בשבילי צריך להעמיד את השאלה על חודה: או איש תחת גפנו ותאנתו, או – תמות נפשי עם פלישתים.

- לא חידשנו דבר. דמנו עודו מותר. צריך לשוב למה שהיינו – עם לבדד. אך אנו מבודדים גם מעצמנו, ממקורות היניקה ומחלומות “מה טובו אהליך יעקב”.

- אני מצטערת שאינני סורגת יותר. שאינני מעסיקה את עצמי. שאינני נמלטת מן המחשבות. אך קשה לי הדבר. אני פותחת ספר ואינני יכולה לקרוא. מה צריך לעשות כדי שאוכל לחזור לשגרה?

- אני חושב שהעקר הוא לחיות. לא למען ולא לשם אלא פשוט כאן ועכשיו. זוהי בשבילי ציונות: הזכות לחיות כאן עכשיו.

[מדברי חברים צעירים אחרי מלחמת יום-הכיפורים.]

אחד הדברים המוזרים שהתגלו אחרי מלחמת יום-הכיפורים הוא החיפוש אחר הטון הנכון לבטא את המתבקש להיאמר. מצד אחד ניכר המאמץ של הרבים להקשבה הדדית, לשיקול דברים, לחיפוש דרכים; ומצד שני גוברים הכעס, הפחד מפני דעות, חוסר הסבלנות והעדר הסוֹבלנוּת.

החיפוש אחר הטון הנכון והמלה הנכונה איננו חיפוש חיצוני, אין הוא ענין שבצורה. יש בו ביטוי אמיתי לשינויים שהתחוללו – בכל המחנות. אלו שציפו שיחולו שינויים דרמתיים בציבור עקב המאורעות האחרונים, אינם יכולים למצוא סיפוק במצב שנתהווה. רבים מהם קיווּ, כמיסיונרים לשעה – שהזעזוע יביא את כולם תחת הדגל הנכון – הדגל שלהם. גם אם נבואתם התבדתה, הם ציפו כי כולם ימשיכו להאמין בה, יאחזו בקרנות המזבח שלה, כדי לא להתפורר.

דברים שנאמרו לפני המלחמה נאמרו גם אחריה, אך הם נאמרו בנעימה שונה. והנעימה קובעת את מידת פתיחותו של האדם כלפי עמדות ועובדות של אלו שחושבים אחרת. הדברים נאמרים בלווית הרבה סימני-שאלה וגם אם אין שינוי במלים, הדגש הוא אחר. ואם נאמרים הדברים בבטחון עצמי גדול, אך ביתר מרירות, ומתוך הכרה עצובה – גם בכך יש שינוי.

דומה כי יש חיפוש אחר שפה משותפת, אחר התלכדות חברתית, מתוך ידיעה כי גורל אחד לנו. אך מצד שני, יש רצון להתגברות על מבוכה פנימית על-ידי בהירוּת בדרך, על-ידי עשיה ברורה ועל-ידי קביעת מטרות ארוכות-טוָח. ובכך יש פתח רחב למאבק נגד פשרות ובעד ויכוח אידיאולוגי נוקב.

מצד אחד ישנה תביעה לשינוי רדיקלי, ומצד שני – רצון לחזור למקורות. התביעה לשינוי היא ביטוי לרצון להיות אדונים לגורלנו, והתביעה לחזור למקורות נובעת מצמאון רוחני לקני-מידה ברורים.

שאלותיהם של צעירים לעת כזו מעוררת הערצה מהולה בפחד. הורים שראו פרדוכס בכך שבניהם הולכים למלחמות, רואים פרדוכס בכך שעדיין הם שואלים שאלות “כל-כך ישנות”. הרי הם התפללו לראות את בניהם משוחררים מן המלחמה ומן השאלות גם יחד. הם רצו לראות בבניהם דור החי מעבר למדבר השאלות, דור שהגיע לארץ המובטחת של התשובות. קיום השאלות נובע, כביכול, מרשעות השואל, מתוך תכונותיו המעוּותות כ“יהודי גלותי”, או מתוך חוסר חינוך. אולם עצם קיום התכונות הללו בדור הצעיר והחובה המתעוררת לחנך את הנוער, הם ביטוי לכך שהנורמליזציה לה קיווּ ההורים טרם הגיעה.

נראה כי החינוך “הצליח” במשהו לגרום להרגשת חובה לגילוי בטחון עצמי, חוסר לבטים, כושר הכרעה, ואפילו לניסוח המבוכה בסימני-קריאה, באמירות בוטות ומוחלטות, מתוך אמונה שהפשטנות תצילנו מן הסבך. ההיסטריקה של “אופטימיסטים”, המגלים חבלה מאחורי כל ביטוי שלילי, הרואים נסיון להדחה ופיתוי בכל הרהור – דומה ביותר לזו של אלו שכבר מצאו את כל גיבורי הקשר המסתורי העומדים מאחורי כל הכשלונות. לגבי הראשונים קיימות רק בעיות חינוך, תקשורת, טיב הראִיה של המציאות ולגבי האחרים אין קיימת אלא בעיית טיב ההנהגה המדינית שביכלתה לשנות הכל.

בשתי התפישות גם יחד יש נסיון לגמד את המשבר. לנתק את החינוך ואת התקשורת או את ההנהגה מתהליכים חברתיים אמיתיים – זהו מעשה מזוייף, למרות שהוא מבטא צורך אמיתי לברוח מחוסר-הוַדאוּת ולענות במעשה על כל מצב של מבוכה. אני מבין כי יש חשש שמרוב ניתוחים, מרוב וידויי חולשה – נימנע מעשיית האפשרי. אך היום, יותר מתמיד, אנו זקוקים לקני-מידה שידריכו עשיה. הצורך במנהיגים או באנשי-רוח, באמונה או במפקדים אינו יוצר אותם אוטומטית. תנאי מוקדם להם היא שפיוּת ותעוזה. יש צורך ללכת מעבר לאופטימיות היסטרית ומעבר ליאוש משתק; לעודד שאילת שאלות; לקראות בהן אישור למעשה-הבחירה המתחָייב מעצם חיינו בארץ. אין זה קל, אך כציונים עלינו לדעת שהצלחנו להעביר את מרכז הכובד של ההיסטוריה היהודית הנה – ובכך אנו נושאים במשא כבד. השאלה “על מה אנו נהרגים” היא בעצם השאלה “לשם מה אנו חיים”, “האם לחיות בארץ”. שאלה הנראית אפיקורסית יכולה להיות ביטוי לרצון לבחור. היא מבטאת ערעור על השייכות האוטומטית הבלתי-שואלת, הבלתי-מחפשת. וזה הסיכוי הטמון בה.

עם חלוף הזמן הפכה ההקשבה שלאחר המלחמה לדממה. תחושה של פחד תקפה את רובו של הציבור, פחד בפני תשובותיהם של מנהיגים ובפני שאלות מרגיזות של “נוער חצוף” – אלבומי מחדלים מימין ומשמאל, ניגוחי פוליטיקאים, ירידה ונסיון להיאחז בשיקומו המהיר של הצבא – התחילו להיות חלק מהנוף הציבורי. אך מתחת לפני השטח רוחשות עדיין השאלות.

האם התמוטט הבנין? מה מקומי בו? מה היחס בין חיי לבין המתרחש?

שינויים יתחוללו בארץ – אין מנוס מכך. השאלה איננה אם יחולו שינויים אלא אלו שינויים. האם השינויים יחוללו תחיה חברתית, רוחנית ותרבותית, או יהיו ביטוי לתשוקה לחיות את ההתפוררות עד תום…

ראוי שנזכיר לעצמנו את דבריו של בנציון ישראלי¹:

“יש ומאוַיים ושאיפות צומחים בתוך תנאים של שפע ועודף… מקורם העיקרי של המאוַיים הוא העודף ואין הם עוברים בהרבה את גבולותיו. יש במאוַיים אלה בסיס של בטחון אוביקטיבי, שתנאי השפע ערבים להם. לא מקרה הוא אם הם שלוים יותר וזורמים בנחת יותר, כאילו במישור. אבל יש ומאוַַיים ושאיפות צומחים בתוך תנאים של רזון… והם ממריאים עוף ופורצים בכוח ובלחץ גבוה מאוד. ואם אין בהם משום בטחון אוביקטיבי מספיק של תנאי עודף ומשום שלוה של תנאי שפע – הנה יש בהם משום בטחון סוביקטיבי רב, שאינו קשור, עקב בצד אגודל, בתנאים חיצוניים. מאוַיים אלה נישאים כאילו על-פני ארץ הררית, עולים הרים ויורדים בקעות, ויש בהם משום להט ויקוד, דוגמת המאַיים העזים הנוצרים דוקא במדבר”.

אין להיבהל מהשאלות הנשאלות ואין לקבלן כפשוטן. יש בהן הרבה עקרוּת ופחד, אך יש בהן גם גיוס כוח יוצר, חיפוש אחרי מוצא. אני מאמין שהשובע המדומה מסביב יכול גם הוא להצמיח “להט ויקוד”.

בשנים האחרונות היה נדמה כי יצירתנו בארץ אינה תלויה בבטחון הסוּבּיֶקטִיבִי, אלא בתנאים החיצוניים. היתה תקופה בה חשבנו כי ייתכן שנוכל בלעדי גיוס כוחות-נפש פנימיים. אולם שגינו. על השגיאה שילמנו מחיר כבד. היא עצמה הביאה אותנו לעצימת עינים כלפי התנאים בהם חיינו.

חיבור זה הוא סוּבּיֶקטיבי מאוד, אך נקודת-המוצא שלו היא הרצון לברר כמה מהשאלות שהתעוררו – במעגליהן השונים: בתחום האישי, בבחירת החיים בארץ-ישראל, בנוער הישראלי, במקורות העליה השניה, בנוער היהודי בארצות-הברית ובמעגל המלחמה.

הדברים נכתבו במשך שנים וליווּ את נסיונותי להתמצא במצבים המתחדשים. אך דוקא לאחר שהצטללו סערות המלחמה וחזרנו אל שיגרת החיים, כשהתברר כי הלחץ החיצוני עודנו בתקפו והחברה הישראלית מגלה סימפטומים ברורים של מחלה – החלטתי לבדוק את עצמי ולנסח מחדש את דרכי.