איך מסוגלים אנו להמשיך כאילו מאומה לא קרה. כאילו לא נפלו הנופלים. כאילו לא עברה עלינו מלחמה? האם כדי לשכוח אנו מפעילים כוח, או שמא חולשה היא זו הנובעת מתוך אי-נכונות לעמוד מול האימה?

בהיסטוריה היהודית היו פתרונות שונים – פעם מרד, פעם הליכה ליבנה, פעם בנין העם מתוך הפריפריה. הרצל ניסח אחד מן הפתרונות הללו. אף אחד מהם לא היה פתרון שלם. אולי הגיע גם סופו של הנסיון הציוני?

- איני חושב שיש למישהו זכות להוציא את ילדיו מהארץ כדי למנוע מהם מלחמה. כל דור צריך לשקול בעצמו, אפילו אם טעה לחשוב כי על-ידי יציאתו למלחמה הוא מונע את בניו מלהשתתף בחזיון-האימים – אין לו זכות למנוע מבניו להכריע בעצמם.

- אני מאמינה בגורל. הדברים אינם ניתנים לבחירתנו. נדוּנוֹנוּ לחיות בארץ ולשאת במלחמותיה. זהו מעגל-קסמים. היציאה ממנו היא חלום ואשליה.

- בעולם שכזה צריך להימלט, לברוח, להתפזר אחד-אחד. לשבת על אי בודד אי-שם ולחכות עד שהמגיפה תשיג אותנו. או אולי להילחם את המלחמה עד הסוף, את המלחמה האחרונה. עד כּלוֹת הנשימה, עד אשר יתנו לנו לחיות את חיינו. בשבילי צריך להעמיד את השאלה על חודה: או איש תחת גפנו ותאנתו, או – תמות נפשי עם פלישתים.

- לא חידשנו דבר. דמנו עודו מותר. צריך לשוב למה שהיינו – עם לבדד. אך אנו מבודדים גם מעצמנו, ממקורות היניקה ומחלומות “מה טובו אהליך יעקב”.

- אני מצטערת שאינני סורגת יותר. שאינני מעסיקה את עצמי. שאינני נמלטת מן המחשבות. אך קשה לי הדבר. אני פותחת ספר ואינני יכולה לקרוא. מה צריך לעשות כדי שאוכל לחזור לשגרה?

- אני חושב שהעקר הוא לחיות. לא למען ולא לשם אלא פשוט כאן ועכשיו. זוהי בשבילי ציונות: הזכות לחיות כאן עכשיו.

[מדברי חברים צעירים אחרי מלחמת יום-הכיפורים.]

אחד הדברים המוזרים שהתגלו אחרי מלחמת יום-הכיפורים הוא החיפוש אחר הטון הנכון לבטא את המתבקש להיאמר. מצד אחד ניכר המאמץ של הרבים להקשבה הדדית, לשיקול דברים, לחיפוש דרכים; ומצד שני גוברים הכעס, הפחד מפני דעות, חוסר הסבלנות והעדר הסוֹבלנוּת.

החיפוש אחר הטון הנכון והמלה הנכונה איננו חיפוש חיצוני, אין הוא ענין שבצורה. יש בו ביטוי אמיתי לשינויים שהתחוללו – בכל המחנות. אלו שציפו שיחולו שינויים דרמתיים בציבור עקב המאורעות האחרונים, אינם יכולים למצוא סיפוק במצב שנתהווה. רבים מהם קיווּ, כמיסיונרים לשעה – שהזעזוע יביא את כולם תחת הדגל הנכון – הדגל שלהם. גם אם נבואתם התבדתה, הם ציפו כי כולם ימשיכו להאמין בה, יאחזו בקרנות המזבח שלה, כדי לא להתפורר.

דברים שנאמרו לפני המלחמה נאמרו גם אחריה, אך הם נאמרו בנעימה שונה. והנעימה קובעת את מידת פתיחותו של האדם כלפי עמדות ועובדות של אלו שחושבים אחרת. הדברים נאמרים בלווית הרבה סימני-שאלה וגם אם אין שינוי במלים, הדגש הוא אחר. ואם נאמרים הדברים בבטחון עצמי גדול, אך ביתר מרירות, ומתוך הכרה עצובה – גם בכך יש שינוי.

דומה כי יש חיפוש אחר שפה משותפת, אחר התלכדות חברתית, מתוך ידיעה כי גורל אחד לנו. אך מצד שני, יש רצון להתגברות על מבוכה פנימית על-ידי בהירוּת בדרך, על-ידי עשיה ברורה ועל-ידי קביעת מטרות ארוכות-טוָח. ובכך יש פתח רחב למאבק נגד פשרות ובעד ויכוח אידיאולוגי נוקב.

מצד אחד ישנה תביעה לשינוי רדיקלי, ומצד שני – רצון לחזור למקורות. התביעה לשינוי היא ביטוי לרצון להיות אדונים לגורלנו, והתביעה לחזור למקורות נובעת מצמאון רוחני לקני-מידה ברורים.

שאלותיהם של צעירים לעת כזו מעוררת הערצה מהולה בפחד. הורים שראו פרדוכס בכך שבניהם הולכים למלחמות, רואים פרדוכס בכך שעדיין הם שואלים שאלות “כל-כך ישנות”. הרי הם התפללו לראות את בניהם משוחררים מן המלחמה ומן השאלות גם יחד. הם רצו לראות בבניהם דור החי מעבר למדבר השאלות, דור שהגיע לארץ המובטחת של התשובות. קיום השאלות נובע, כביכול, מרשעות השואל, מתוך תכונותיו המעוּותות כ“יהודי גלותי”, או מתוך חוסר חינוך. אולם עצם קיום התכונות הללו בדור הצעיר והחובה המתעוררת לחנך את הנוער, הם ביטוי לכך שהנורמליזציה לה קיווּ ההורים טרם הגיעה.

נראה כי החינוך “הצליח” במשהו לגרום להרגשת חובה לגילוי בטחון עצמי, חוסר לבטים, כושר הכרעה, ואפילו לניסוח המבוכה בסימני-קריאה, באמירות בוטות ומוחלטות, מתוך אמונה שהפשטנות תצילנו מן הסבך. ההיסטריקה של “אופטימיסטים”, המגלים חבלה מאחורי כל ביטוי שלילי, הרואים נסיון להדחה ופיתוי בכל הרהור – דומה ביותר לזו של אלו שכבר מצאו את כל גיבורי הקשר המסתורי העומדים מאחורי כל הכשלונות. לגבי הראשונים קיימות רק בעיות חינוך, תקשורת, טיב הראִיה של המציאות ולגבי האחרים אין קיימת אלא בעיית טיב ההנהגה המדינית שביכלתה לשנות הכל.

בשתי התפישות גם יחד יש נסיון לגמד את המשבר. לנתק את החינוך ואת התקשורת או את ההנהגה מתהליכים חברתיים אמיתיים – זהו מעשה מזוייף, למרות שהוא מבטא צורך אמיתי לברוח מחוסר-הוַדאוּת ולענות במעשה על כל מצב של מבוכה. אני מבין כי יש חשש שמרוב ניתוחים, מרוב וידויי חולשה – נימנע מעשיית האפשרי. אך היום, יותר מתמיד, אנו זקוקים לקני-מידה שידריכו עשיה. הצורך במנהיגים או באנשי-רוח, באמונה או במפקדים אינו יוצר אותם אוטומטית. תנאי מוקדם להם היא שפיוּת ותעוזה. יש צורך ללכת מעבר לאופטימיות היסטרית ומעבר ליאוש משתק; לעודד שאילת שאלות; לקראות בהן אישור למעשה-הבחירה המתחָייב מעצם חיינו בארץ. אין זה קל, אך כציונים עלינו לדעת שהצלחנו להעביר את מרכז הכובד של ההיסטוריה היהודית הנה – ובכך אנו נושאים במשא כבד. השאלה “על מה אנו נהרגים” היא בעצם השאלה “לשם מה אנו חיים”, “האם לחיות בארץ”. שאלה הנראית אפיקורסית יכולה להיות ביטוי לרצון לבחור. היא מבטאת ערעור על השייכות האוטומטית הבלתי-שואלת, הבלתי-מחפשת. וזה הסיכוי הטמון בה.

עם חלוף הזמן הפכה ההקשבה שלאחר המלחמה לדממה. תחושה של פחד תקפה את רובו של הציבור, פחד בפני תשובותיהם של מנהיגים ובפני שאלות מרגיזות של “נוער חצוף” – אלבומי מחדלים מימין ומשמאל, ניגוחי פוליטיקאים, ירידה ונסיון להיאחז בשיקומו המהיר של הצבא – התחילו להיות חלק מהנוף הציבורי. אך מתחת לפני השטח רוחשות עדיין השאלות.

האם התמוטט הבנין? מה מקומי בו? מה היחס בין חיי לבין המתרחש?

שינויים יתחוללו בארץ – אין מנוס מכך. השאלה איננה אם יחולו שינויים אלא אלו שינויים. האם השינויים יחוללו תחיה חברתית, רוחנית ותרבותית, או יהיו ביטוי לתשוקה לחיות את ההתפוררות עד תום…

ראוי שנזכיר לעצמנו את דבריו של בנציון ישראלי¹:

“יש ומאוַיים ושאיפות צומחים בתוך תנאים של שפע ועודף… מקורם העיקרי של המאוַיים הוא העודף ואין הם עוברים בהרבה את גבולותיו. יש במאוַיים אלה בסיס של בטחון אוביקטיבי, שתנאי השפע ערבים להם. לא מקרה הוא אם הם שלוים יותר וזורמים בנחת יותר, כאילו במישור. אבל יש ומאוַַיים ושאיפות צומחים בתוך תנאים של רזון… והם ממריאים עוף ופורצים בכוח ובלחץ גבוה מאוד. ואם אין בהם משום בטחון אוביקטיבי מספיק של תנאי עודף ומשום שלוה של תנאי שפע – הנה יש בהם משום בטחון סוביקטיבי רב, שאינו קשור, עקב בצד אגודל, בתנאים חיצוניים. מאוַיים אלה נישאים כאילו על-פני ארץ הררית, עולים הרים ויורדים בקעות, ויש בהם משום להט ויקוד, דוגמת המאַיים העזים הנוצרים דוקא במדבר”.

אין להיבהל מהשאלות הנשאלות ואין לקבלן כפשוטן. יש בהן הרבה עקרוּת ופחד, אך יש בהן גם גיוס כוח יוצר, חיפוש אחרי מוצא. אני מאמין שהשובע המדומה מסביב יכול גם הוא להצמיח “להט ויקוד”.

בשנים האחרונות היה נדמה כי יצירתנו בארץ אינה תלויה בבטחון הסוּבּיֶקטִיבִי, אלא בתנאים החיצוניים. היתה תקופה בה חשבנו כי ייתכן שנוכל בלעדי גיוס כוחות-נפש פנימיים. אולם שגינו. על השגיאה שילמנו מחיר כבד. היא עצמה הביאה אותנו לעצימת עינים כלפי התנאים בהם חיינו.

חיבור זה הוא סוּבּיֶקטיבי מאוד, אך נקודת-המוצא שלו היא הרצון לברר כמה מהשאלות שהתעוררו – במעגליהן השונים: בתחום האישי, בבחירת החיים בארץ-ישראל, בנוער הישראלי, במקורות העליה השניה, בנוער היהודי בארצות-הברית ובמעגל המלחמה.

הדברים נכתבו במשך שנים וליווּ את נסיונותי להתמצא במצבים המתחדשים. אך דוקא לאחר שהצטללו סערות המלחמה וחזרנו אל שיגרת החיים, כשהתברר כי הלחץ החיצוני עודנו בתקפו והחברה הישראלית מגלה סימפטומים ברורים של מחלה – החלטתי לבדוק את עצמי ולנסח מחדש את דרכי.

מדוע צריך אדם לספר על עצמו כדי להביע את מה שהוא חושב? הייתי מעדיף, לוּ רק יכולתי, למסור את עיקרי דברַי בלי לספר משהו על עצמי. אלא שקיימת בי הנטיה לסגת אל תבניות מוצקות מדי כדי לאַחוֹת קרעי-לב ולהצמידן למערכות אידיאולוגיות שפקע מיתרן. חשוב לי שהקורא יבין כי דברי הם סוביקטיביים מאוד. נקודת-התצפית שלי מעצבת במידה רבה את השקפתי.

הביוגרפיה שלי איננה הבסיס לדברי. היא רק מגבילה את רוחב המבט ואת כושר הביטוי; יש ואני חושב מחשבה, ולפתע עולה בלבי תמונה של אדם בו פגשתי, הנראה לי מקור וגבול לדברים העולים בי. נראה לי כי רשאי הקורא להכיר את התמונות שאני נושא בלבי.

מלחמת-העולם השניה זכורה לי מאטלס רוסי עב-כרס שהיה בספריתו של אבי. בני-המשפחה הבוגרים היו רכונים אל המפות, נעצו בהן סיכות קטנות כדי לסַמן את התקדמות הכוחות וניתחו ללא הרף את מהלכי הקרבות. נציגי ההיסטוריה בביתי היו דוֹדַי: דוד אחד היה קצין בבריגדה היהודית, דוד שני מפקד בהגנה המבוקש על-ידי הבריטים. ב-1946 באה דודתי ממחנות-המוות והביאה לי ספר מאוּיָר על רובינזון קרוזו, ספינתה שלה היא שנטרפה.

כילדים היינו משחקים בחצרות ירושלים משחקים נוראים שחיקו משחקי הגדולים עם החיים והמוות.

גיבורי ההיסטוריה היו חלק ממשחקי-הילדוּת שלנו. שני עצי-חרוב ניצבו בחצרנו. הם היו לבית-ספר ללָחמה נגד מרגלים. בתחילה היו המרגלים גרמנים, אחר-כך הפכו לאנגלים ולבסוף לערבים.

את המרגלים “גילינו” תמיד בין תמהוני ירושלים. זקנה אחת שהיתה יושבת מדי יום על כיסא-קש בחצר הסמוכה וסורגת, היתה מוקד חשוב לסקרנותנו ולמאבק שניהלנו במרגלים עד חרמה. כיצד יכלה זקנה לשבת על כיסא-נצרים ולסרוג כאשר מסביבה מתרחשת דרַמה כה כבירה? כנראה לא זקנה היא זו אלא מרגלת נוראה.

העוצר שהוטל על-ידי הבריטים בירושלים היה לנו חג. בתי-הספר הושבתו. ההיסטוריה הלכה אז מקושטת בגדרי-תיל, פורחת בכומתות אדומות. הבוז שרחשנו כלפי החייל הבריטי הזר היה כבוז שרגיל לחוש ילד בן שש-שבע כשהוא פוגש באיש הרע של הספרים, כשמאחורי גבו עומד הגיבור הכל-יכול, שיסיים את האגדה ב“הפי אנד” הכרחי.

לקראת הכ“ט בנובמבר החילותי להבין את המתחולל. בן תשע הייתי. לקראת ההצבעה באו”ם העירו אותי הורי. כל בני-המשפחה ישבו רכונים-קשובים לשמוע את האותות מתוך הרדיו הגמלוני. תוצאות ההצבעה נרשמו על גב של ספר בעל כריכת תכלת ולפתע התברר כי אכן יש מדינה ליהודים. יצאנו אל הרחוב, רקדנו, התנשקנו, הנפנו דגלים. אך היריות הראשונות העידו על המלחמה המתקרבת.

במלחמת הערבים ביהודים נתקלתי כבר מספר ימים קודם-לכן. בבית-הקולנוע שהיה על גבול אחת השכונות הערביות, הוצג סרט, ביידיש דוקא. היומן שהקדים את הסרט הראה את עבדאללה מעבר-הירדן, כשהוא סוקר את חיל-המדבר רכוב הגמלים. קהל הצופים בבית הקולנוע, שברובו היה ערבי, הריע. אז חשתי לראשונה תחושת מצור.

משהחלו הקרבות חלה תמורה בחיינו. מזכירתו של אבא עם משפחתה עברו לגור עמנו. רבצנו בקומת-הקרקע על מזרנים. החלונות היו אטומים בשקי-אדמה נגד רסיסים. הילדים גידלו בצל וצנוניות, ליקטו חוּבֶּזה בשדות, אספו תרמילי-נחושת ולא האמינו כי אכן סכנה מרחפת על ראשם. רק מרמזי דברים אפשר היה לנחש מה חשו ההורים. מלאי-השימורים בבית הלך ואזל. מנות-הלחם היו קצובות, ותורי פחים ציפו לחלוקת המים. אנחנו, הילדים, לא הפסקנו לשחק. המשחקים היו קשורים למציאות שסבבה אותנו: הכנו כלי-נשק ארוכי-טוָח מגומיות, תיכנַנו בניית מטוסים מגיגיות-פח עזובות והפקנו פניצילין מעלים רקובים. חיפשנו מקורות חשמל, ואפילו אירגנו הפקה של הצגה בשם “הגנתה של ירושלים”, שהכנסותיה היו אמורות לעזור ליהודי העיר העתיקה שהתישבו בקטמון (ההצגה לא בוצעה מעולם משום שלא מצאנו אולם מתאים).

לפתע, באמצע ההרפתקה, נודע לי כי המשפחה עומדת לצאת את הארץ כדי להצטרף לסגל הדיפלומטי הישראלי החדש. טרם הסתיימו הקרבות, אחרי פריצת הדרך לירושלים, הגענו לתל-אביב. לאחר-מכן יצאנו את הארץ במטוס קטן. מאירופה הפלגנו באניה לעבר מונטבידיאו, בירת אורוגואי. תקציב המדינה דאז איפשר רק נסיעה באניה קטנה, שהספיקה כבר פעם אחת לטבוע, והיתה מתנהלת בכבדות, כשבטנה עמוסה מאות מהגרים מאיטליה.

כשהגענו למונטבידיאו הצטופפו בנמל אלפי אנשים. שאלתי את אבא בדאגה מהולה בפחד: “מי הם האנשים הללו?” אבא השיב לי: “אלה בודאי קרוביהם של מאות המהגרים האיטלקים המפליגים עמנו יחד.” אולם משהתקרבה הספינה אל החוף החלו להישמע קריאות נלהבות: “אורוגואי!”, “ישראל!”. דגלונים של שתי המדינות הונפו למאות. כשירדנו מכבש האניה החלו לנשק אותנו והכל בכו. הצטופפו מסביב והעניקו לי זר-פרחים שהיה גדול ממני. פרצתי גם אני בבכי.

זו היתה פגישתי הראשונה עם יהודי התפוצות.

חצי שנה לאחר-מכן עברנו לארגנטינה. התרגשות רבה אחזה את הקהילה לקראת הגשת כתב-האמנה מידי שגרירה הראשון של מדינת ישראל.

אט-אט התחלתי להתרגל לעובדה שאני בנו של דיפלומט. בביתנו נערכו קוקטיילים משעממים, כמו כל הקוקטיילים בעולם. התחלתי להכיר גם את היהודים “המכובדים”, את הנאומים הארוכים שאינם אומרים מאומה. קומם אותי התואר שהודבק לי – “בן המיניסטר”. כתגובת נגד מצאתי עצמי בתנועת נוער. היתה זו תנועה קטנה, תנועת-ילדים, והיא אשר סיפקה לי את צרכי החברתיים-רוחניים.

בבית השגרירות היו פסלים של חלוץ וחלוצה, שהשקיפו על המדרגות הרחבות, שהובילו לחדרי-הקבלה הרחבים. ראיתי תמיד שמץ של אירוניה במבטם של החלוצים על באי הקוקטיילים למיניהם.

בשגרירות נערכה חגיגת הבר-מצוה שלי. היו בה המוני אדם, ברובם זרים לי. אז לא הבנתי מדוע אבא יִחס לטכס חשיבות רבה כל-כך. לאחר שנים כשחזיתי במסיבות בר-מצוה מפלסטיק של אחרים, וזכרתי את מאבקי עם עצמי נגד ההתלהבות שלא חסרה לי מהמתנות הפרושות על השולחן, תמֵה הייתי על חגיגה זו.

שנים רבות לאחר-מכן סיפר אבא בפרק מזכרונותיו על ישיבתו הוא, בגיל בר-מצוה, בעליית-גג בקייֶב, בעוד הפוגרום משתולל בחוץ. בשבילו, כנראה, היתה מסיבת הבר-מצוה שלי, בשגרירות של מדינת ישראל העצמאית, תשובה לשאלה טורדת מתקופת ילדותו.

שהינו בארגנטינה בתקופת נשיאותו של פרון. זו היתה הפעם היחידה שחייתי במשטר הבנוי על התלהבות המונים, על כוח הכריזמה. ראיתי הפגנות של המונים, כרוזים וסיסמאות, נסיון להשפיע באופן אלים בבתי-ספר ובאמצעי-התקשורת, אך היתה גם התלהבות כנה של פועלים ואיכרים.

משך ארבע שנים ביקרתי בחמישה בתי-ספר, ביניהם בית-ספר קאתולי. היה זה בית גדול ואפור, עמודים בחזיתו. הוא הזכיר סיפורים ששמעתי על כנסיות חשוכות. היה לי מורה ללטינית – צנום וחיור, עיניו גדולות, מהלך עם גלימת-כומר שחורה. הוא הטיל עלי פחד של ממש. ראיתי בו סמל לאינקויזיציה. ייתכן שדמותו היתה נוראה מאישיותו, אך למרות נסיונותי לשכנע את עצמי שאני הישראלי צריך להתיצב ולהילחם, או שאין מה לחשוש בפני הגלימה השחורה, פחדתי פחד של ממש ממה שנראה היה לי כסיוט יהודי.

תנועת-הנוער אליה השתייכתי הפגישה אותי לראשונה עם א. ד. גורדון. חשתי אליו קשר מיוחד משום שמצאתי בו גבורת-נפש – אליה נכספתי – חוסר פשרה, יכולת פריצת דרך. אך בעצם היו כתביו חתומים בפני. לא הכרתי עדיין את עושר תורתו וטרם התוַדעתי לטרגיוּת הרבה שאפפה אותו.

תנועת-הנוער היתה זעירה ובלתי-מאורגנת. אך משום כך זו היתה תנועה בה הרגשתי אחריות מרובה, למרות גילי הצעיר. אז עמדתי בפעם הראשונה בפני אנשים כמדריך. העמידה כתובע משהו מחייהם של חניכי בעצם נוכחותי, הטרידה אותי מאז. מעולם לא הובלתי אנשים לקרב. היותי מדריך, או שליח, החי בתוכו תביעה לשנוי רדיקלי בחיים, היתה פסגת האחריות בפניה עמדתי. שום תפקיד ציבורי לא הטיל עלי אחריות דומה. האם אני עצמי מסוגל לחיות את הדברים בהם האמנתי? האם לא הייתי נופל קרבן לפחדי בדידותי ומטיל עליהם כאשמת בגידה?

חזרתי לארץ בהיותי בן שש-עשרה. הורי המשיכו בשליחותם הדיפלומטית, אולם אני עזבתי את ה“קריֶרה” הדיפלומטית. השנים שעברו עלי בדרום-אמריקה הותירו מִשקע עמוק. העברית שלי נתגמגמה, הציונות שלי גדלה ונולד הצמאון העמוק לבית. הנדודים “דה לוכס”, להם זכיתי, הספיקו כדי לחדד רגישוּתי כלפי אלה שהפגינו שייכות מובנת מאליה.

כשהצטרפתי לתנועת-הנוער בארץ כבר ידעתי שאינני מצטרף לחברת ילדות, שהרי אינני יכול לשוב לחברה אותה עזבתי בשעה שהיתי ילד.

“התנועה המאוחדת” אליה הצטרפתי היתה עסוקה אז עדיין בספיחי הויכוח עם המַרכּסיזם על דרך תנועת-הפועלים. המַרכּסיזם היה זר לי – לא בגין תכנוֹ כבגלל חסידיו. מעולם לא חיבבתי את ה“טוֹן” הבטוח בעצמו, את המפתח הכולל לבעיות היקום והאדם. חשתי בכך משהו מזויף. לא שאני עצמי לא נדרשתי לטון זה, אך אולי דוקא משום כך לא הרגשתי בנוח. מצד שני חשתי קנאה גדולה בלהט האמונה של המרכסיסטים הצעירים (שלא ידעו הרבה על מרכס ואף לא רצו לדעת). להם הספיקו בהחלט עיקרי האמונה – עודף הערך, הבוז לקפיטליזם, הצורך במאבק – שהיו להם כל-כך קדושים, עד שפחדו לערבב אותם בשיקוליו האינטלקטואליים המורכבים של מרכס. מהויכוחים דאז קיבלתי על עצמי משהו מביקורת המרכסיזם על הנזירים מפוליטיקה ומחיי כלכלה. הבנתי שפוליטיקה היא כמו ג’ונגל – צמיחתה הפראית יכולה לקעקע כל יסודות ביתך, אך אין אתה יכול להימלט מנוכחותה.

בשנים ההן חשבתי שה“טון” המיוחד שליוָה את המרכסיסטים הוא נחלתם שלהם בלבד, אולם מאוחר יותר נוכחתי לדעת כי גם יריביהם מרבים להשתמש בלכּסיקונים חובקי-עולם ומנופחים, אלא שלא תמיד בלויית אותו להט והתחייבות אישית.

המגע עם נוער קסם לי תמיד. לא אימצתי לעצמי את השקפתה הקלסית של תנועת-נוער לפיה הגיל הנוֹ ערובה לאידיאליזם לוהט. עודני מאמין בפגישה החינוכית, הבלתי-אמצעית, אך אני יודע שבתוכה גלומה גם אכזבת הפרידה, אי-היכולת להישאר בקשרים עמוקים לאורך זמן. אני מכיר בצורך במסגרות, במורשת תרבותית, בערכי מוסר, בהכרעות המתחשבות במציאות כלכלית ומדינים – אלא שאחריהם צריך לבוא המִפגש – האני-אתה. נדמה לי כי התנסיתי בחוָיה זו. נוער פתוח לכך יותר כתוצאה מרגישותו, חיפושיו, מיעוט נסיונו והעזתו. אלא שהיעדר העושר החוייתי-ביוגרפי וההיתקלות בחיי-שגרה גורמים לכך שהמפגש האמיתי נוטה להימחק במהירות, הופך לנוסטלגיה ריקה. קשרים נוטים להפוך למחסומי-תקשורת וזכרונות על מִפגשי העבר – למצבה על קבר הקשר האמיתי.

מסיבה זו לא אימצתי לעצמי את השקפתו של בּובּר על הדו-שיח כפשוטה, למרות שרישומה על דרכי היה רב. אני מאמין בכוחה הגנוז של התרבות האנושית על חוקיה וגיבושיה ההיסטוריים, למרות שאני יודע כמה בעיתית היא העמידה מולם, מתוך נאמנות היחיד החי בין ניתוק לשייכות. אני מאמין בתרבות האנושית לא כעמידה נגד השינויים המהירים המתחוללים בעולם, אלא כיכולת לשמור על הרציפות תוך השינוי, כתביעה מתמדת להשתמש בשינויים לשם בנין החברה האנושית.

מאז היותי ילד חלמתי על קיבוץ. דרך-חיים זו סימלה עבורי את הסירוב לקבלת השקר החברתי. בקיבוץ רציתי לגלות חברה המושתתת על כּנוּת וקִרבה ממשית. ביסודו של דבר נמשכתי אליו בעבור אנשים. בדמיון ובחיי-המעשה, אך גם במשברים שעברתי, תפסו האנשים מקום מכריע. הרגעים הקשים שהיו מנת חלקי היו אלה בהם חשתי כי גשרים הנבנים בזהירות רבה או בפלא פגישה פתאומית, הם דבר רופף.

רציתי בקשרים הצומחים מעשׂיַת-יחד, מאחריות משותפת, לא רק מתוך צלילה איש לתהומות רעהו. לא רציתי בחבורת אינטלקטואלים, אלא בקבוצה החיה חיים משותפים.

מילדותי נמשכתי אחר גיבורים. היתה זו אולי תגובה של ילד שלא הצטיין בחוסן פיסי. אינני זכאי ואינני יכול לנתח את הדברים לעומקם. הזדהיתי עם אנשים עליהם קראתי. גיבורי ילדותי השתנו והפכו לגיבורי-רוח, בחייהם – קדוּשה, התמסרות אישית, הרפתקאות רוחניות, נדודי אמת. אולם פחדתי מתלישות, מהיעקרות מעורקי-החיים הממשיים, מהיצמדות אל כל מה שהוא מעבר, שאיננו בהישג-יד, לא משום שהוא טוב ורצוי, אלא משום שהוא מעבר.

הערצתי את הבודדים, המשוגעים לדבר, המסוגלים למרוד במוסכמות, לנתק עצמם מסביבה, אך ראיתי גם גבורה באלה שהיה להם אומץ לקשור את גורלם בגורל אנשים אחרים ולחיות על-פי קצב האדמה על עונותיה. החלוץ ביטא הרבה מן המאוַיים הללו. הוא חי תמיד באזורי-הגבול של נפשו. על הסף. בכל ההתחלות. בטוהר. אולם גם לעמדתו זו היה מחיר. היה בה איזה רצון שלא להתבגר לעולם, לקיים נאיביות מודעת, הנועלת עצמה בפני דרכי העולם, או אורתודוכסיות מחמירה עם עצמה ועם הסביבה, ללא מתוך שמחת העשיה אלא מתוך יראת ה“מה יגידו”.

חלק מהדברים הללו אינם אלא “קריאה לאחור” של מניעי הצטרפותי לקיבוץ. היום קשה לי לבודד את חלומותי דאז ממאוַַיי היום. אני זוכר בבירור את העימות החריף בין מה שרציתי לבין מה שיכולתי להגשים בחיי בקיבוץ. העייפות, החולשה, הרצון שלא להיתקל באיבה הכניעו אותי לא פעם.

הקיבוץ היה בשבילי מקלט נגד משהו שגיליתי בעצמי והפחיד אותי: שכרון המלים. כשהייתי נער הייתי עורך-הדין המוכן לנאום למען כל ענין, על ענינים בהם האמנתי ושבהם לא האמנתי. היה משהו שחצני בגיוס המלים שבאו אלי בקלות יתירה. דבר זה מילא אותי אימה. פחדתי להיות מוקף במלים של עצמי. הקיבוץ היה נראה בעיני כמקום בו המלים אינן יכולות לסַפּק. המִפגש עם העבודה הגופנית היה המִפגש עם גבולות יכָלתי; מצב בו המלים והדמיון אינם מהווים תשובה. לא התמדתי בעבודת כפיים, למרות שחזרתי אליה מדי פעם, אולי משום שגבר כוח המלים, הדמיון, שכרון השיחה, ואולי משום שלא התגלה בי כוחה היוצר של העבודה.

הלכתי לקיבוץ בתקופה קשה. הילת-הבראשית היתה כבר רחוקה ממנו ורבים עזבוהו.

המפגש עם הקיבוץ לא היה קל. בהתרשמות ראשונה הופתעתי מן האכזבה של רבים ממיסדי הקיבוץ מדרך חייהם. היתה גאוה רבה על “הדרך ההיסטורית”, על “הימים הטובים”, אולם מתחת לגאוה דוּבּר ונרמז שלוּ היתה ברירה – ייתכן שלא היו ממשיכים. אצל אחרים, האכזבה היתה מכך שהם נשארו נאמנים למשהו שכבר איננו. שהכל נסחף בידי השינויים.

ההתרשמות הראשונה היתה שהקיבוץ מצוי בלחץ הכפול של אלה שעדיין לא החליטו לחיות בו והם מצויים “על הגדר”, לבין אלה שהחליטו כי כבר אין להם ברירה ואין להם לאן ללכת. הראשונים, מכיוָן שבאו “לטעום” חיי קיבוץ, אינם רוצים להתחייב לטוָח ארוך ועל-כן מתנזרים מפעילות. ואלה שלפתע מצאו עצמם חיים בקיבוץ מתוך כורח חייהם, מסתגרים ומשתדלים למצוא עולמם בשיגרת חיי היומיום. כל אחד וסיפורו שלו: ההיתקלויות שהיו לו עם המוסדות ועם האנשים, רשימת החברים עמם קשה לו לדבר, התפריט האהוב עליו, סיפורי מעשיותיו, עתים גם התלונה החרישית הניבטת ממעשיו.

לפני שבאתי לקיבוץ לא הועמדתי בפני החובה להציץ לעולמם של בני דור מבוגר ממני. בימי-ילדותי הפרדתי הפרדה מוחלטת בין גורלי (וגורל בני-גילי) לבין גורל דור הורי. לא משום שזילזלתי בעולמם או דחיתי אותו, אלא פשוט משום שחששתי שמא תוכתב דרכי על-ידיהם. אך בקיבוץ נאלץ הייתי לחיות בקצב-חיים המתאים גם לחיי מיסדי הקיבוץ, שאמנם הם צעירים מהורי, אולם בכל-זאת הם בנים לאותו דור.

אט-אט החילותי מגלה את הפרטים הביוגרפיים של האנשים ונוכחתי לדעת עד כמה איומים היו המכשולים ועל מה הם התגברו. נודע לי גם הכוח שבשגרה, המגלמת את הכמיהה לחיוב עצם החיים.

בחוברת-זכרון צהובת-דפים, שנכתבה לזכרו של אחד החברים הותיקים שהתאבד, מצאתי תאור מזעזע של השנים הראשונות – ימי הטיפוס והמחסור. היה זה סיפורו של אדם מרכזי שנוטל על עצמו יותר ויותר אחריות ולא יכול היה לעמוד בה. האחריות הרבה הפכה לחוסר אמון ולמרה שחורה, עד איבוד עצמי לדעת. החברה הועמדה בפני הצורך להכריע לחיות. פה אולי שורש השמרנות וההעזה של מיסדי הקיבוץ, יכָלתם להאמין במסגרות שנוצקו על-ידיהם והחשש שלהם מפניהן. האמונה בחיים שקיבלה ביטוי במתן ערך לחיי השיגרה נראית בעיני צעירים כנסיון של בריחה מפרשות-הדרכים.

במרוצת הזמן יכולתי להבחין באותו קו אָפייני לקיבוץ – היאוש הגלוי. אנשים נוטים לחשוף את הכאב, את הדברים מהם אוכזבו, להדגיש את האיום שבשגרה ואת הספק. דומה הדבר לילד הנוטה לומר להוריו דברים בוטים ביותר, מתוך ידיעה כי הדבר יכול לזעזע, יכול להכאיב, אך מתוך בטחון כי יש אוזן קשבת ואפילו לב אוהב.

בהגיע ההכשרה עליה נמניתי, לעין-גב, פגשתי שם באחד מותיקי עמק-הירדן, חבר בקיבוץ אחר, שבא לעזור לעין-גב. עבדתי אתו במטע הזיתים. בערב, לאחר תום יום-העבודה, ניהל את החשבונות של הקיבוץ. אולם לפני-כן, עם דמדומים, פסע על חוף הכנרת לחזות בקסמיה. הוא היה נראה כנזיר קדמוני בבגדי-עבודה, שניחן בצמאון-חיים בלתי-נדלה. במשך היום היה עוסק בעניני הקיבוץ ובלילה “מדסקס” עמנו אָרחוֹת חיי-שיתוף. העונה היתה עונת המסיק. היינו יושבים על פיגום כבד מעץ ו“חולבים” זיתים מהענפים עמוסי הפרי. בשעה שהגיע הזמן לטלטל את הפיגום הכבד היה מושך אותו כאילו רק בו תלוי אם יזוז הפיגום או לאו.

הוא עורר בי סקרנות עצומה. אחרי כל-כך הרבה שנים הוא מטלטל עצמו ל“קיבוץ במצוקה”, מתרגש משקיעות החמה, מעורר את הרבים ולוחם בכל טחנות-הרוח. חשת כי משהו בו נסתר מעיני. יש צד אפל ללבנה זו, אליו אינני יכול להגיע. הוא הדליק בי את ניצוץ הסקרנות לדעת משהו על חייהם של החלוצים, אנשי העליות הראשונות.

לא זכיתי להכיר את מורי העליה השניה – י.ח. ברנר, א.ד. גורדון וברל כצנלסון. הם נתגלו לי מאחרי מסך של כתבים עבי-כרס, אגדות וזכרונות של בני-תקופתם. תחושת הדחיה גרמה לכך שהרבה שנים לא נגעתי בספרים הללו. אז גם סירבתי לעסוק בהיסטוריה שנראתה בעיני כתחום מסוכן, שכּן היא סיפור שקיעתן של אמונות, התפוררות של תנועות ויחידים. היא דומה יותר מדי להתפשרות ולהתגוששויות של זמני. בּוּרוּתי ההיסטורית לא הפריעה לי, כמובן, להיות בעל עמדה כלפיה גיבורי ההיסטוריה. אז ראיתי את אנשי העליה השניה והשלישית כאנשים שהחליטו לא לשאול שאלות. דרכם נראתה לי כדרך לפסגות, שמחירה הוא אי-התבוננות בשבילים צדדיים, שדוקא הם נראו לי כפוריים יותר. חלק מחברַי רוממו את אנשי העליות הראשונות, אך הם עשו זאת כדי לנפץ את האגדה ולהשתחרר משאלות. בשבילם החלוצים היו קודם-כל מיסדי מוסדות ומכונני מבצרי-כוח אטומים כלפי רחשי הלב.

המפגש הבלתי-אמצעי עם ותיקי עמק-הירדן הביא אותי לגילוי אנשי העליות הראשונות, התמימים השבורים שנתרסקו אל החוף, שהגיעו לארץ כמפלט אחרון. רחל, ברנר, הנערות שביקשו את שחרורן, התימנים שביקשו את המשיח ומצאו את הרעב והבִּצה, ארגון-היחפנים הנזירי, המעדרנים, אנשי-החקלאות, היוצרים כשלמה צמח, המתאבדים, אנשי המבוכה והאבנים השואבות א.ד. גורדון וברל כצנלסון.

השנים שעברו מאז היותי בן השגריר בארגנטינה הותירו בי צלקת. הלכה ונוצרה אצלי התנגדות עזה לכל מה שעבר עלי שם. נראה שנותר בי חותם גולה. אך ייתכן כי לא השהות שלי בארגנטינה גרמה לי לכך אלא משהו הטבוע באָפיי. נותר בי גם חשד עמוק כלפי נודדים מקצועיים, גומאי ארצות החולפים במהירות על-פני אָפנוֹת והשקפות-עולם. כשהייתי בשליחות בארצות-הברית (בשנים תשכ״ט-תשל״א) פגשתי באותם “נוסעים מקצועיים”, בעלי מזודות-המנהל, המפליגים במטוסים וכבר יודעים היכן טוב לשבת, לא כדי לראות חס וחלילה את הנוף, אלא לשם נוחיות הנבירה בין הניירות ולשם הזמנת המשקה המשייך אותם למעמד. היה משהו עגום במצליחי-עולם אלה, שלפניהם פרוש עולם-הנדודים והם נותרים כל הזמן בבית-כלאם הפרובינציאלי.

אולם מתחת לפני השטח דומה כי הילדוּת בארץ הרחוקה הותירה בי גם משקע חיובי: זיקתי לעם היהודי הפכה לטבעית. יציאתי בשליחות לארצות-הברית בתשכ"ט עוררה בי מיתרים גנוזים.

יצאתי לעבוד בין הסטודנטים היהודים. התכוננתי לשליחות זו. קראתי ספרים ושוחחתי עם אנשים. אולם משהגעתי לארצות-הברית הבנתי שככל שאני שוהה בה יותר, אני מבין אותה פחות. היא גדולה מדי ומגוּונת, אך יחד עם זה אחידה עד להדהים. ולא תמיד אתה יודע אם מה שעבר עליך, מה שראית או שמעת, שייך לאמריקה האחת או לזו המתפוררת לנגד עיניך לתרבויות אין-ספוֹר.

הדרכים בארצות-הברית נתגלו לי כדרכים לאינסוף. נופיה משתרעים ללא גבולות, אך מרחביה העשירים נטולי-זמן, צמאים להיסטוריה, לגבול מגדיר. מצאתי שם צירוף בין שטחים שמעבר לכל אופק ואנשים המחפשים להם מקום. דרך ראי זה החילותי להסתכל שוב על ארץ-ישראל. לפתע גיליתי שבמשך שנים חייתי בתחושה כי דרכיה של ארץ-ישראל מובילות אל הגבול, שמעברו אורב המוות. נופי-הארץ נרמזים וחולפים ביעף. היא יוצרת מין רומנטיקה של מעבר, “העיר ובלבה חומה” מולידה תשוקה להגיע אל “הסלע האדום” המרוחק. האנשים בארצנו גדלים עם תחושה של גבולות ברורים. של חוקים, של חברים. תוך תחושת קִרבה גדולה, אך עם תודעה של סכנה שבהצפת הנפש על-ידי הזולת. ישראלים הנפגשים לא יודו כי זרים הם לחלוטין. הם מיד יחקרו מהיכן אתה, איפה שֵׁרַתָּ בצבא, האם יש לך דוד בקיבוץ. ישאלו ויחקרו עד שיגיעו לכך שאֵי-שם יש ביניכם קִרבה. אולם שיתוף זה לא יוליד מיד שׂיחת-קרובים מלב אל לב. לשם כך דרוש מאמץ מסוג אחר.

הייתי שליח בשנים שהיווּ תקופת-משבר לסטודנטים היהודים. זו היתה תקופת פריחת הרדיקליזם. מבחינה מסוימת הזכירה לי תקופה זו את ימי העליות הראשונות, עליהן קראתי: “עולם ישן עדי היסוד נחריבה”, “אַל תשמע בני מוסר אביך”; פעילוּת פוליטית אחוזת קדחת גאולה (אך בלויַת מצלמות טלויזיה); מִפגש עם אוטופיות חדשות שנולדו בתנועות רדיקליות; ההפגנה וקונצרט הרוק-נ’רול ההמוני; הקומונות והתנועה לשחרור האשה. היה זה גם מִפגש עם צעירים ללא אבות ומסורת, תלושים, נושאי עצב רב. הרבה דברים שהיו מקופלים וחבויים בנו כנוער ישראלי סגור ומסוגר נראו כאן כמתגוללים בראש חוצות. התיירות בנוף אנושי כה זר היתה להפתעתי שיבה ועימות עם נוף מולדת.

נסעתי מקמפוס לקמפוס. נפגשתי עם יחידים וקבוצות. המתח היה גדול. לעתים חשתי עצמי פוסע על חולות נודדים. האם אצליח לנטוע משהו? האם אוכל לעמוד מול כוחה האדיר של החברה הצרכנית, שאפילו את הביקורת המכוּונת נגדה הפכה למוצר צריכה? “משַׁלח לְחָמים” הייתי על פני אוֹקיָנוסים. קיימתי ויכוחים עם יהודים וערבים, אנשי השמאל החדש והימין הישן, עם בעלי שׂער ארוך וצעירים מהפכניים שהעדיפו ללכת קצוצי-שׂער, כשהם מנסים לצוד ברשתם את המוני הבודדים שחיפשו בשורה. חיפשתי את היהודי הצעיר, בן הזמן שלי, המרוחק ממני כל-כך; את חובשי הכיפות ולובשי סרבלי-העבודה הישנים “להכעיס” את אמא ואת המִמסד, את איש-הקומונה שיודע שיסיים את חייו בפרבר העשיר, ואת בן-הפרבר שהיה רוצה להקיץ יום אחד אל עולם אחר.

עודני תוהה על תוצאות השליחות. בדרך-כלל קיים הפתוי לחשוב שאלה שלא עלו – לא באו בגלל הסוציולוגיה של אמריקה, ואלה שחוללו מפנה בחייהם – באו בגלל הפסיכולוגיה של השליח. דבר אחד אני יכול לומר: בשבילי זו היתה פגישה עם עַמי. התחזקה בי התחושה כי הציונות חייבת להיות ביקורת שאינה מכוּונת רק אל כתובת חיצונית. התברר לי כי אנו פועלים מול כוחות היסטוריים וסוציולוגיים המטשטשים ללא הרף את דיוקנם הפנימי של יהודים רבים. גברה בתוכי האמונה כי הציונות תלויה עדיין בנס הרצון. לא נסחף המונים – יחידים וקבוצות הם שיקבעו את דיוקנו של היהודי ופני היהדות.