ואימתי הוא חושך? בעלות השחר! הלבנה נכנסת והכוכבים נכנסים והמזלות הולכים להם, אותה שעה אין חושך גדול ממנו…

[מדרש שוחר טוב דף כ"ב, עמ' ב.]

תקופות-בראשית נראות בעינֵי ממשיכיהן כתקופות של וַדאוּת, כעתות של אמונה גדולה. יצירת חברה חדשה מעידה של יכולת שלא להתחשב בנתוני המציאות, לפרוץ גבולותיה ולהעֵז לחיות מתוך קבלת עול של מצוות שונות מן המקובלות. עָצמת-המרי נראית מרחוק כעדות לאמונה ולבטחון בדרך החדשה. אמרו תמיד שאנשי העליה השניה והשלישית היו אחוזים בקדחת הגאולה, אך בדרך-כלל שכחו כי גם קדחת היתה זו, ולא רק אמונה של נגאלים.

נוטים אנו לשכוח את בני התקופה שנתלשו מעולמם, שרק אל היסורים הגיעו מבלי חזון; שבגדו ועקרו, שהתיאשו וכפרו, שדעתם נטרפה או איבדו עצמם לדעת.

ציבור גדול זה של תלושים היה לא פחות אָפייני לעולם החדש מאלה שעמדו במבחנים, עיצבו דרכם ויצרו את התשתית להמשך המפעל הציוני. אפשר גם לומר שהתלישות היתה חלק בלתי-נפרד מן המהפכה האישית שעברה על בני העליות הראשונות. בתקופה של חיפושי-דרך, בוחנים לא רק כל חלום אלא גם כל תהום נפערת. מקשיבים ליאוש האוכל ולטירוף המתפרץ. גלי הצעירים שבאו לארץ-ישראל היו בנים לדור שלא זו בלבד שנשא דגלים חדשים, אלא גם ראה עצמו כאנשי המרתף של דוסטוייבסקי. רבים נותרו ללא קורת-גג רעיונית, חשופים במרד, מהלכים בשבילים-ללא מוצא.

המהפכנות היתה גם תוצאה של התפוררות חברתית, של תחושת חוסר שייכות, של ניכור ושנאה עצמית. בעולם האינטליגנט או היהודי שררו אז התלהבות ודכאון, פאסיביות גדולה בד בבד עם אקטיביזם מהפכני. מצבי-רוח אלה נבעו גם מתוך סתירות בחייו הפנימיים של המהפכן וגם כפרי מִפגשו עם המציאות. הזעזוע היה לעתים כה גדול עד כי נשברו הכלים.

אולם המהפכן היה לא רק איש השוּלַים המנוּכּר, גורם פאסיבי המגיב להתפוררות חברתית. ניכורו ותחושת חוסר השייכות שלו נבעו לא פעם מתוך הזדהותו היתירה עם עקרונות שהחברה האמינה בהם, אך לא עמד בה הכוח לחיות על-פיהם. האמונה באורח-החיים החדש הביאה לביקורת אקטיבית של החברה. אולם המציאות טפחה על פניו של המורד, ואז הוא חש את זרותו יותר מאשר את יחודו הרעיוני.

התלישות הביאה אנשים לידי אמונה ברעיונות חדשים ורעיונות חדשים הביאו אנשים לידי מצב של תלישות. כך נסתיים נסיונו של הדור ההוא, שלדידינו היה נסיון של בנין ויצירה, לא פעם בטרגדיה.

תנועות משיחיות קושרות את ציור הגאולה קשר בל יינתק לציור יום-הדין וקץ העולם. ככל שיפה ואגדית האוטופיה המשיחית, קודרת האפוקליפסה שקודמת לה. הקצב המשיחי של אפוקליפסה ואוטופיה הועבר בתנועה המהפכנית היהודית בראשית המאה העשרים אל הנפש פנימה. אנשים החלו להקשיב ליאוש, להתיחס בחיוב לעוּבדת תלישותם. לדידם, האפשרויות להסתגל היתה האפשרות לקבל את השקר, לומר הן לעוול, להרדים עצמיותם ולהיכנע לנימוסים חיצוניים. ההקשבה להתפוררות הפנימית שבנפשם היתה לדידם כחבלי-המשיח ההכרחיים כשלב בדרך לגאולה עצמה, שהיא בריאת אדם חדש בארץ חדשה. גילוי האשמה, העצב והיאוש – הם גילוי של עָצמת הכיסופים לחיים שלמים. מד לתחושה זו ניתן למצוא במכתבו של אורי ניסן לחוה דרוין, בת אחותו:

“ילדתי, ילדה יקרה שלי. היום הראתיני פתאום את התוגה הגדולה, אשר צללת בה מצולת נפש ומשם תשאגי לאלוהים והגאולה כי תבוא, וגדול, גדול היה הכאב, שגרמת לי היום. וגדול היה פי שנים, בראותי, כי את אשר יגורתי תמיד אמנם בא, בא לי ואני, אני הוא, שהסבותי בכל אלה, אני ואסוני זה אשר אתי תמיד – זו נפשי המקומטה והנפתלה, שכחת-אלוהים זו ונתיבות הפתלתול שלה הנגואלות, שאילולא את, שהיית מה שאת, ילדה מצויינה וטהורה שלי, היית זה כבר פוטרת אותה ברקיקה אחת והולכת ומתרחקת ממנה והלאה, כשם שהולכים ומתרחקים בשאט שבנפש מאת כל דבר טמא וחלאה. חוה, חוה אהובה, ילדתי, היושבת בסתרי לבי! בתוגה כה גדולה את מדברת באמונה-בכוחות, שהספקות ירוֹמוּ בה רמה, ונפשי אני הומה, נפשי אני האכולה רותחת והומה: רואה אתה? אם יש בדברים אלה שלה יותר מהרגשה חולפת שבנפש – חיינו, שאתה, אתה האשם בזה ולא אחר, אתה, ה”גדול“, הפתלתול, האוכל את כל אשר סביבו, אכלת גם את נפשה, כחלודה האוכלת בברזל, ובמה? הלא רק בנשמת הרוח, שאתה נושם אצלה, רק בנשימה שאתה נושם…ואני, הלא היה זה דברי תמיד, חוה היקרה, אם אַת זוכרת: זו היא נפשי שלי – לא אש מלחכת סביבה; אבל חלודה אוכלת ואוכלת… ושפתי טמאות. טמאות שפתי. ודבר כי יצא מפי, דבר שלכאורה, יש בו הכוח ויש לו אפילו ההוד – רק פרח הוא שהֵנֵצה החלודה, ושם חפשי את פתרונו… אח, חוה טהורה, חוה יקרה לי מאוד, אַל תמשכיני בלשוני – סוף-סוף, מוטב שלא תקרבי לדברים שכּמוֹת אלה, משתקרבי! ורק דבר אחד אני רואה – ולבי בי יאמצני: התוגה הגדולה. כי בתוגה הגדולה הגאולה. ואַת תכבשי אותה, בזה אני בטוח. בטוח אני בחוה היקרה שלי, בילדתי זו המצויינה, שהיא תכבוש אותה ואפילו אם גדולה היא. היא לא תפזרנה, אבל היא תכבשנה.”

[אגרות אורי ניסן גנסין, ספרית פועלים, 1946, עמ' 162–161.]

היאוש, העצב, תחושת חוסר המוצא נתפשים כאן לא כגילויים חיוביים. יש בהם ביטוי להרגשת גלות הנשמה; אפשר להשתיקה על-ידי השקר, הנימוס, הכניעה. אפשר לפזרה באמצעות בריחה לחיי-יומיום שקטים. אולם כשם שתחושת הגלות עדיפה על תחושת-בית מזוייפת כן עדיפה גלות הנשמה על תחושת-אושר מזוייפת. דוקא היא יכולה ליצור אנרגיה עצומה שתחיש כבחבלי משיח את בוא השינוי המיוחל.

רבים הם אלה שלא יכלו להפוך את המצוקה לכוח יוצר. כוחותיהם הפנימיים לא הספיקו לכך. הם חשו בחבלי המשיח ללא בטחון כי בעקבותיהם יבואו זמנים חדשים. תופעת התלושים היא תוצאת מאורעות היסטוריים של ציפיות שלא נתמלאו ושל טרגדיות אנושיות שהיו מנת-חלקו היומיומית של הצעיר היהודי. הם היו בחינת חזיון קבוע כבר בתנועה המהפכנית היהודית בגולה:

“שרה פוקס, חברת ‘בּוּנד’, עסקנית מסורה שהקדישה מיטב כוחותיה לאידיאל הסוציאליסטי ולמפלגתה. בזמן הפרעות ביהודי אוקראינה בשנת 1919 מונתה לבאת-כוחה של ועדת העזרה לנגועי הפרעות בקיוב. לאחר שמסרה דין-וחשבון על עבודתה וסיוריה במקומות שנפגעו על-ידי הפרעות, הלכה והטביעה עצמה בדנייפּר”.

[אגרות ברל כצנלסון, בעריכת י. ארז וא.מ. קולר, כרך ד‘, עם עובד (מתוך ההערות), תש"ל, עמ’ 52.]

גורלה של שרה פוקס הבונדאית אולי קיצוני במיוחד, אולם רבים היו אלה שלפחות חשו רגש דומה של דכאון וחוסר מוצא.

חברו הטוב של ברל כצנלסון, ישעיהו פורטיאנסקי, התכתב עמו עד שנעלמו עקבותיו. באחד ממכתביו הוא מבטא את צמאונו לחיים של משמעות יחד עם תחושת שליחותו:

“– – ואשר לעולמי הפנימי: אם היתה לי אי-פעם דעה עצמית משלי – הנה עתה אבדה לי. דבר אחד יודע אני בבטחה: היקר מכל בעולם – החופש. כמובן מאליו, לא אזרחי ולא פוליטי, אלא פשוט – לבלי היות תלוי במישהו ובכל דבר. יכולתי לשאת כל זאת לולא הרע והארור בתוכי פנימה. – – אני יודע מנין בא לי זה: מין איבה לכל, בבת-אחת נמאס עלי הכל עד מוות. נדמה לי, כמו חמישים שנה נושא אני מין משא כבד אשר ריסק את כל אברי, ולשמוט אותו מעלי לא אוכל. פחדי הוא מפני השטן ולא מפני עצם החיים. – – ניחא לי לנקום בי בעצמי: למה חייתי עד כה ‘ככה’? אני חפץ ויעבור עלי מה, לחיות את החיים האמיתיים. נראה לי, כי העולם גדול ויפה, בני-אדם יפים, וכדאי לחיות, לשאת על כתפים משא כבד. הנה ככה באים אצלי מצבי הנפש חליפות…”

[אגרות ברל כצנלסון, בעריכת י. שרת, עם עובד, תשכ"א, כרך א‘, עמ’ 335]

גם לארץ הגיעו אנשים אלו – סיפור חייו של יקותיאל פישמן (קושה) משקף את גורלם:

"– – היה לי חבר אחד מה’חדר' (הוא קושה). זה היה ילד בן עניים, בן לאב דייג עברי (עוד לפני חולתא!), איש פשוט, עממי, עובד. סמל היושר. – – הילד הזה, חברי, גם הוא סמל היושר המוחלט, היה קצת כבד-כשרונות. תמיד הייתי משתתף בצערו, כי היה סופג מכות. אחר-כך, בגיל של שש-עשרה שבע-עשרה, נסחף במעגל המהפכה ונעשה לאנרכיסט. כיון שלא היה איש דיבור ותיאורטיקן, הלך לעבודה המעשית. זה היה איש בעל לב-זהב.

"אצל הרבה מפלגות ובפרט אצל האנרכיסטים היה – יחד עם הכרת ערך היחיד והחופש של היחיד – גם היתר דמיו של אדם. ופעם, כשצריך היה להשיג כמה מאות רובלים, קפצו הוא וחבריו לחנות של יהודי עשיר בעיירה וביקשו ממנו כסף. והלה – או שלא היה לו או שלא נתן. וירו בו. והנער הזה שמנעשה רוצח, ברח, כמובן. אחר-כך נפגשנו בארץ שנינו (ויש עליו סיפור בספרות העבודה). הוא בתור פועל, הראה גדולות של אומץ-לב – אדם שאין לו צורך בשום דבר. תמיד היה חסר מקום, מיטה ופרוטה. היתה לו הערצה עצומה לגורדון ולברנר. בז לכל מפלגה, מנהיגים ועסקנים. בז לכל ארגון של שומרים. ופעם, בשטפון גדול בין פתח-תקוה לכפר-סבא, הציל את פקיד הברון, שנסע בעגלה עם בני-לוָיה, אשה וילדים, אשר עוד מעט וטבעו. הוא נכנס למים ושׂחה בתוכם והציל את הסוסים, העגלה ואת האנשים גם יחד. האיש הזה לא הצטרף לכל חברה, גם עזב את הארץ אחר-כך. רצה מאוד לשוב, אולם חשב שאינו ראוי ולא יסכון לשל חברה…,

[ברל כצנלסון, “דברים בסמינר למדריכי-נוער בן-שמן” (תש"א),

אגרות ברל כצנלסון, בעריכת י. שרת, עם עובד, תשכ״א, כרך א‘, עמ’ 153.]

דמותו של יקותיאל פישמן נשארה מזכרון העליה השניה כדמותו של הגיבור המציל את פקיד הברון מנחשולי השטפון, וכך הוא הגיע לספרי-הלימוד. נשכחה דמותו כאיש שלא היה מסוגל להתמיד במפעל ולא ראה עצמו כראוי לו.

הסתירות הפנימיות בקרב התלושים מתוארות בידי צבי שץ:

“הנוער שלנו לא יצלח כבר לחיים בעולם הקפיטליסטי, כי אין הוא מסוגל לא לנצל ולא להיות מנוצל. חלק אחד ממנו – הדַיָן שבלב אינו נותן לו להמשיך לחיות בשדרות העליונות של המשטר העַוָל, וחלק שני – תשוקת החירות איננה נותנת לו להמשיך את קיומו בתוך השדרות התחתונות. – – ואולם מרובים הקשיים. אנו ‘יצאנו’ מסדר-החיים הקיים, אבל מבחינות מרובות עוד לא ‘הגענו’ לסדר-החיים העתיד לבוא. בזה חולשתנו ובזה הטרגדיה שלנו. אמרו לנו, כי הננו ‘אידיאליסטים’ ונאמין כי כלילי-שלמוּת וגאונים אנחנו, כי אין אנו מסוגלים לשגות ולחטוא. אבל עוד כל-כך הרבה אנוכיות בנו, כל-כך הרבה זחיחות-דעת קטנה וקנאת נפש פעוטה – – כל-כך מעט ישרנות פנימית ביחס לעצמנו וביחס לזולתנו, כל-כך מעט מראית העולם בעין טובה, סולחת ובהירה כאור זה של בוקר זך – –”.

[על גבול הדממה, דבר, תרפ"ט, עמ' 88.]

רבים מתלושים אלה הגיעו ארצה מתוך תקוה שכאן תימצא להם תשובה. אולם הפגישה עם הארץ לא הביאה עמה מנוחה. נוספו בה גורמים חדשים לתחושת חוסר המוצא. מבחינה כלכלית היה המצב קשה מנשוא, ביחוד בתקופת מלחמת-העולם הראשונה. לא תמיד גילתה חברת הצעירים שעלו את היכולת לטפל בחבריה כיחידים. הם חשו פחד מן התלוש דוקא בגלל הקִִרבה הרבה שביניהם ובינו. לא פעם התיחסו אל התלוש באדישות. אך יחס זה היה דו-ערכי, שהרי היה בו מן ההכרה כי גם בתוכם שכנו יסודות דומים בהתנהגות ובהשקפת-עולם.

משוררים שהגיעו לארץ הפסיקו לכתוב. אחד ממנהיגי “השומר” נתקף במרה שחורה ונעלם מן החיים הציבוריים. אחד ממנהיגי “פועלי-ציון”, מעורכיו הראשיים של בטאונה בארץ, ירד והגיע לשנאת ציון. היו שהרדימו את התחושות הללו באמצעות פעלתנות חולנית או בנדודים בלתי-פוסקים ממקום למקום, מבלי יכולת להיאחז בחברת אדם או בנוף כלשהו. רבים היו מקרי ההתאבדות בארץ בחברת הפועלים¹.

חיפושי-הדרך הרבים היו נחלת הדור היהודי הצעיר באירופה בכלל. דוסטוייבסקי, ניטשה והניהיליסטים עוררו שאלות ששיקפו את הזעזועים החברתיים והפסיכולוגיים שעברו על הדור הצעיר באירופה. מה שהיה נסיונם של יחידים בתחילת המאה, הפך להיות חלק בלתי-נפרד מהתרבות עם סיום מלחמת-העולם הראשונה. ההתאבדות היתה תופעה חברתית:

“אין שם לב אצלנו כי איבוד עצמי לדעת אינו מקרה פרטי בלבד, כי אם תופעה אורגנית בקרבנו, המתפתחת ומנגעת את גוף ציבורנו, הגדלה ושוזרת חוטים נפתלים בנפש מיטב בחורינו במשך שנים, ואין עוצר”.

[קונטרס, תרפ"א.]

לא נהגו אז לקבור את המתאבד מעבר לגדר בית-העלמין בהתאם לחיובי ההלכה או להסתיר עוּבדת התאבדותו. הוא נקבר בבית-הקברות ועל מצבתו נכתב כי שם קץ לחייו. עובדה זו לא היתה רק תוצאה של התמרדות נגד ההלכה. היא שיקפה את ההבנה למניעיו של הקץ בחייו.

המניעים להתאבדות היו לא רק מטאפיסיים, אלא גם תוצאה של הדלות הנוראה, הרעב, חיי הנדודים, חוסר הבית – שהיו מנת חלקם של העולים לאחר שציפו למצוא בארץ מנוחה והשתייכות. מבחינה זו היתה ההתאבדות תוצאת עוּבדה של היות הצעירים הללו מהגרים. ראוי לציין כי גם בקרב מהגרים יהודים באנגליה ובארצות-הברית היו מקרים רבים של התאבדות. י.ח. ברנר מתאר מהגר שבא לאנגליה אחרי שהבריח את הגבולות:

“וזה הדבר: המלון, אשר לנתי בו, למטה, בחדר-המיטות הכללי, התאכסן בחדר-עליָה קטנטן אחד יהודי ביאליסטוקאי, אשר בא מקרוב. את ‘ההיסטוריה’ של היהודי הזה ידענו כולנו: הוא בא מאנגליה עם משפחה רבת-נפשות ול’הראות' לא היה לו מה. ולא הניחוהו לעלות על החוף, כחוק. אולם על-די איזו המצאה יהודית עלה לו להתגנב אל הארץ דרך ליברפול, ומשפחתו נשארה באניה – והושבה לארץ אשכנז. היהודי היה קצת משונה: רחב-פנים, בעל זקן גדול, יחד עם זה נער גמור בתנועותיו ובדיבורו; הן. למרות מצבו האיום (הוא היה נַפָּח, ועבודת הנפחות והמסגרות אין בשביל יהודים בבירת אנגליה!) היה משתטה עם כולנו ועשה מעשי-נערוּת. הכל היו ‘אוחזים בבטניהם מצחוק’ בשמעם את השואותיו, איך שגנב את הגבול הרוסי, ואיך שגנב את החוף האנגלי. אולם המצב הזה לא ארך הרבה. בשבוע השני חדלו ה’חכמות'. הנַפָּח נשתתק ופעם אחת בלילה, לאחר שנודעה לו החזרת משפחתו, שב לחדרו הקטנטן, הגיף את תריסי החלון מבפנים, סתם כל חור וסדק, פתח את קנה הגאז – וישכב. בבוקר נמצא מוטל במצב של המרגעה הגמורה; הן”.

[“עצבים”, כל כתבי ברנר, הקבה"מ, תשכ״ד, כרך א‘, עמ’ 285.]

מקרים של אי-יכולת הסתגלות התרחשו גם בארץ. לא פעם הם הוחרפו על-ידי העובדה שהקבוצות לא אבו לקבל לתוכן חברים חדשים מתוך חוסר יכולת כלכלית או מתוך נימוקים חברתיים (מתיחות, קנאה, חשש וכו'). חיה רוטברג מציגה תיאור מזעזע לגורלה של אחת מאלו שלא החזיקו מעמד:

" – – היה כבר סוף הקיץ והתחילה שנה חדשה בקבוצה, עונת החילופים של חבריה. אחדים עזבו מרצונם ואחדים פוטרו וחדשים טרם באו. היה מחסור בידים עובדות, ביחוד בעבודת הצעירות. חנה נכנסה מיד למטבח, שעבדו בו בחורים תחת הצעירות החולות. כשחזרה מרים חשבה שגם אותה יקבלו לעבודת המטבח, אבל עברו יום-יומים ולא סידרו אותה בשום עבודה. היא לא הורגלה לבטלה, לקחה מים וסבון והתחילה רוחצת את החלונות שלא נוקו כל הקיץ. כשנכנסה חנה אותו היום לחדר-הצעירות לראותה, מצאה אותה יושבת חיורת ונרגשת ולפניה על השולחן סכום כסף. ‘הצעירות פיטרו אותי מהקבוצה’ – אמרה ובפניה חיוך גאה עצוב –’נתנו לי 50 פרנק לפרנסתי עד שאמצא עבודה. אני אחזיר את הכסף, אינני רוצה בנדבה.' – 'אַל תשיבי את מעט הכסף, ‘– אמרה חנה. – ‘הלא אַת צריכה לקנות כרטיס-רכבת, וגם לאכול אַת צריכה…’ מרים התחילה אוספת את חפציה, סידרה חבילה קטנה, שמה את ה’כפיה’ על ראשה וחנה הלכה ללוותה לרכבת. מרים נסעה לשומרון וליהודה לחפש עבודה. כעבור ששה שבועות אמר אחד החברים אל חנה בשובו מנסיעה: ‘שלום לך ממרים. אתמול פגשתיה בימה, פניה נוראים.’ חנה חשבה: כנראה לא מצאה עבודה ביהודה ושבה לגליל. ואמנם, כשיצאה כעבור יום מפתח המטבח נפגשה אתה פנים-אל-פנים. ‘שלום לך,’ – אמרה מרים בבת-צחוק טובה ורצתה לנשקה. אבל חנה נדהמה כל-כך ממראה פניה, שנרתעה קצת. לא מרים, אלא שלד היה לפניה, כאילו אזלה טיפת-דם אחרונה מפניה. קולה היה חלש, אך עוד שמרה על בת-הצחוק הטובה שלה. לבושה היתה שמלת-הבד הלבנה והסינר השחור – כנראה באה ברגל. נעולה היתה נעליִם גבוהות של עור גס, נעלי-החורף, אבל מאז החורף רזתה כל-כף, שהנעליִם היו עתה רחבות עליה ורגליה נראו מתוכן כשני מקלות יבשים. חנה הלכה אתה לחדר-האוכל ושׂמה לפניה חלב בצלחת, – כוסות לא היו בימי המלחמה. מרים שתתה מעט ואמרה: ‘ואַת עודך במטבח, ודאי אין לך פנאי לפטפט אתי כעת. כשתגמרי את העבודה תבואי אלי למטה אל שפת הים, נטייל קצת. אהיה אצל רבקה (חברה לשתיהן, אשר גרה בצריף על שפת-הים). לא אבוא עוד לחצר.’ כשבאה רבקה למטבח, בשעה מאוחרת יותר, לקנות חלב בשביל ילדתה, אמרה: ‘תוסיפו עוד כוס אחת, יהיה בשביל מרים, היא חלשה מאוד’. בערב, כשגמרה חנה את עבודתה, לא מיהרה לרדת למטה, כי קשה היה לה לראות את מרים בדלדולה זה. מחר תלך – החליטה בלבה. ולמחרת, כשנכנסה רבקה למטבח לקבל את החלב וחנה חפצה להוסיף עוד כוס בשביל מרים, אמרה רבקה: ‘למרים אין עוד צורך בשום דבר…’

לא, למרים לא היה עוד צורך בשום דבר. אותו בוקר מצא יהודה הרועה את גוייתה ליד הדקל הבודד שעל שפת-הים. היא קיפדה את חייה בשתותה בקבוק חומץ…

“על-פני הדרך למטה נשאו ארבעה אנשים על שכמם את גופה של מרים. אל גבעת הכֶּרַךְ אשר על שפת-הים נשאוה לקבורה. במורד הגבעה הטמינו את גופה הכחוש. ללא טכס והספד, ללא חברים ללוָיה. אפילו ציוּן לא הוצב לה”.

[ספר העליה השניה, בעריכת ברכה חבס, עם עובד, תש"ז, עמ' 705.]

התאבדותה של מרים גרינפלד היה מאורע המשקף תגובה למצבים אוביקטיביים בפניהם עמד הצעיר שבא לארץ. התנאים הקשים והאדישות של הציבור גרמו להרגשת חוסר-אונים. עוּבדה היא שאחת מן החברות הצליחה להתאבד על-ידי הרעבת עצמה משך שלושה ימים, מצביעה על התנאים הקשים. על מותו של אחד הפועלים כותב חברו:

“גדול השאון, רבים הענינים, וכבד הנטל, קופא הלב בקוֹר הבדידות ומִלת-רוֹך לערגת נפשו של יחיד אין. הכל רקוע בשריון הציבוריות ואין פונה לאיש ולסבלו. גם הפעם לא אירע יוצא מן הכלל. אחד עמד ב’תור' בבדידותו עד אשר כרע ונפל”.

[קונטרס, תרפ"א.]

א.ז. רבינוביץ, זקן הסופרים בארץ-ישראל, ניסה להשפיע על הצעירים שלא להתאבד. הוא קשר את התופעה עם “שיבושי היצר המיני”: “יש שמאבדים עצמם לדעת מפני שיבושי היצר המיני. כשיצר המין נעשה למרכז החיים, הריהו גורם ליסורים גדולים, עד לידי איבוד עצמו לדעת. ביחוד, קשה הדבר עכשיו, בשעה שאנו עומדים על סף שחרורה של האשה והיחסים בין שני המינים נעשו יותר חפשים ממה שהיו בדורות הקודמים, ולא נמצא הרגולטור שישמור על שווּי-המשקל” (קונטרס, תרפ"א). ואכן, אין לשכוח שהחבורה של העליה השניה והשלישית (במיוחד השניה) היתה חבורה של נזירים ולא רק בגין מיעוט הנשים בארץ באותה תקופה. היו כאלה שלא עמדו במתח בגלל רצונם לרדת מן הארץ, שגרם לתחושת בגידה כלפי חבריהם הנשארים. צעיר אחד שהיה צריך לשוב לבית הוריו, הכין לעצמו את כל התעודות, אך כאשר היה צריך לעלות על האניה החליט לא לחזור, משום שחש שהוא שולל את חייו בגולה. היא ניסה להתקבל לאחד הקיבוצים ומשלא נענה, למרות שהביע בוז למתאבדים הותיר מכתב לחבריו והתאבד.

אנשים שגייסו את כל כוחותיהם הפנימיים כדי לעשות צעד מכריע של עליה, מצאו עצמם לא פעם בפני שוקת שבורה משעה שבאו לארץ. הם חשו במתיחות בין המפעל הזעיר בארץ, המחייב מאמצים רבים כל-כך, לבין צמאונם לתשובה למצוקתם האישית.

צבי שץ מתאר אותם:

“– – מי המה האינטליגנטים החלשים האלה, הדיקדנטים הרצוצים, הבאים לארץ-ישראל עם ‘מצבי-רוח’ ומאבדים את עצמם לדעת, או עוזבים את הארץ מיואשים ומזילים עליה ארס ממאיר ומנבלים את שמה ואת שם כל החיים כולם? גיבורים אלה של הנקודה ‘הרוחנית הפרטית’ – איך להתיחס אליהם? אולי צדוק צדקה דעת-הקהל שבארץ-ישראל – שבה גובר תמיד קול מחייבי ה’ציבוריות' המחמירים, נושאי העול ומנוסי הקושי – כי אנשים אלה גורמים נזק הם, כי משפיעים הם לרעה והורסים את המפעל הכללי. כן, בארץ נקבעה השקפה אכזרית ומבטלת, קרה ואיומה בקרירותה על אנשים כאלה. והנורא הוא לא בזה, שבנשמת האנשים האלה הומה ונוקב דבר-מה פרטי, אישי, כי אם בזה שהם רפי-רצון ושפלי-ידים ואינם יכולים להביא את חיפושיהם ואת הנקודה ‘הרוחנית הפרטית’ שלהם לידי ביטוי ומימוש בחיים. אין לעבור על חזיון זה בלי לשיב לב אליו לב”.

[צבי שץ, על גבול הדממה, דבר, תרפ"ט, עמ' 87.]

אליהו גולומב מספר על גורלו של תלמיד גימנסיה הרצליה, המשקף בעיה זו:

"– – הוא חלם הרבה מאוד על חיי עובד חפשי, על שינוי החיים החברתיים. מגדל, קן השעבוד והניצול, נתנה מקום להתפתחות ניצני הדעות הסוציאליות שהביא אתו עוד מקודם. אבל פה התגבר גם יחסו המופשט לאדם בכלל ומתוך זה גם לתנועתנו הלאומית. בהשפעת קיציס התגברה בו הדעה שהיתה עוד אתו, כפי שאתה זוכר בודאי, גם ביפו, כי רק השינוי המוסרי של האדם בכללו יפתור גם את השאלה הלאומית, גם את השאלה הסוציאלית. הוא הרגיש שבחייו הגורם העיקרי לשאיפותיו הלאומיות והסוציאליות הוא מוסרו הפנימי, וחשב כי כך יוכל להיות גם בחברה האנושית בכלל. לכן היינו לפעמים אנחנו בעיניו מוזרים, מצומצמים ומוגבלים מאוד. אנחנו העוסקים בלאומיות ועוד דברים אלה שהם רק ממדרגה שניה בשאלת ההתפתחות המוסרית של האדם בכלל, העוסקים בדברים שיעברו וייבטלו בשעה שתיפטר השאלה העיקרית. את הלך-רוחו זה הרגשנו עוד ביפו, וביחוד נתגלה לפני במגדל כאשר ביקרתי אותו שם.

רק לפעמים היה יצחק מתחיל להרגיש שהוא מופשט יותר מדי, שאין לו קשר עם החיים המתהווים סביבו, ואז החל לשאוף גם לצאת מהפינה הבודדת והמרוחקת מכל חיים – ממגדל. אז ביקש אותי שאשתדל למצוא לו עבודה בכנרת. הצעתי אותו והם הבטיחו לתת תשובה לזמן הזריעה.

בינתים באו איזה שינויים בנפשו של יצחק. העבודה חדלה לסַפק אותו. ההכרח להינתק מכל החיים הקולטוריים, שבא בעקב העבודה, החל לענות אותו. יחד עם זה התחזקה בו ההכרה שרחוק הוא מהחיים ומתיחס אליהם יחס יותר מדי מופשט, ולכן החיים, שהם כה ברורים, פשוטים ומובנים לאחרים, אינם מובנים לו. הוא החל להרגיש שאין לפניו שום דרך-חיים אשר יבחר בה, שום שאיפה מעשית אשר תמריץ אותו לחיות. הוא בא לידי ההכרה שהוא אינו מסוגל למצוא מקומו, דרכו ותפקידו בחיים. הוא החל גם להתרשל בעבודה. בינתים חלה גם בקדחת. ואז בא פתאום משבר נורא בחייו הרוחניים. הוא הגיע לידי הדעה שאיש שאינו יכול למצוא לו דרך בחיים אינו צריך לחיות. הוא לא ישן בלילות. ניסה גם לאבד את עצמו לדעת. לא הצליח, ומאז התחילה המניה של חולשת הרצון לשלוט בו. הוא אמנם חדל לרצות. בלי דחיפה חיצונית לא היה אוכל אפילו. הוא היה חושב כל הזמן כי חייו הם רק תוצאה של חולשת רצונו ורק באיבוד עצמו לדעת יתגבר על חולשת הרצון. איש שאינו יכול לגלות את רצונו בחייו צריך לגלות אותם במותו. באותו זמן נמצאתי אני בטבריה. נפגשתי בפועל שסיפר לי את מצבו של יצחק, ואני מיהרתי כמובן למגדל. באתי. פגשתי אותו במסדרון פרוע שׂער, שחור, קודר, עם עינים קופאות, בלי תנועה של חיים, מביעות יאוש של שגעון. מה לך יצחק? – שאלתיו. אינני צריך לחיות – ענה לי. אני לקחתי אותו הצדה. השתדלתי לנטוע בקרבו את הדעה שהרוח, מצב הנפש, תלוי גם במצבי הגוף, שהוא חולה, קודח, לא ישן בלילות, נמצא במקום לא מתאים, שישתדל להחליף את הסביבה, להתרפא ואז ישונה גם רוחו, אז ימצא בשביל מה לחיות. דברי עוררו אותו במידה ידועה. הוא נתלה ברעיון חילוף הסביבה. אולי זה ישפיע עליו. והוא עזב יחד אתי את מגדל. נסענו ליֶמה דרך טבריה ודגניה. ‘אבל תדע לך,’ אמר לי בדרך, ‘כי זהו רק נסיון. אין אני מאמין שאני אשתנה. אבל לנסות צריך.’ אני הייתי אז עסוק בכמה ענינים, ובלי הרף היה חוזר: ‘הנה אתם מוצאים לכם ענינים זמניים לעסוק בהם ואני לא אוכל. אתם אנשים מעשיים. רק לפניכם ובשבילכם במת החיים.’

באותו זמן היה משולל כל כוח רצון, ואנחנו היינו בטוחים במידה ידועה שאם גם נעזוב אותו לנפשו לא יהיה לו המרץ להתאמץ אפילו בשביל לאבד עצמו לדעת. אחרי איזה ימים של שהותנו ביֶמה נסענו ליפו. בדרך הוקל לו הרבה. כמה פעמים הרגיש שהכל עובר, שהוא יוכל להיות איש ככל האנשים. אבל אחר-כך היה שב ואומר כי רגעי-ההקלה הם רק רגעים של כהות, של עיפות המחשבה ואחרי מנוחה ידועה היה תמיד שב למחשבותיו. מפני יפו פחד עוד גם בגליל. איך יהיה יחס המכרים אליו. אולי יחשבו אותו ללא נורמלי. הגיונו היה ברור ובריא כל הזמן. בבואנו ליפו רצה להישאר בשרונה. אחר-כך בטחנה שלנו. סוף-סוף נכנס לביתנו, בתנאי שאיש לא ידע על-דבר בואו. אני, כמובן, סיפרתי ותיארתי את כל מצב הענינים לדודו. – – סוף-סוף הסכים יצחק וגם הביע רצון לראות את דודו. באותו יום בא כמובן דודו אליו ובאותו יום עבר לגור אצל דודו. אין צורך לומר שאני הזהרתים מאוד שידעו איך להתהלך אתו. אני נסעתי באותו יום לפתח-תקוה ולמחרת בבוקר חשבתי לשוב. מפני עסקים שונים נתעכבתי עד הערב. כששבתי נודע לי כי יצחק ירה בעצמו מחצי בראונינג בבוקר השכם. הכדור עבר דרך המוח ואין לו כל תקוה לחיות. באתי אליו. מצאתי אותו חסר-הכרה, גופו צבה, שוכב ונוחר בלי הרף. חייו נפסקו רגע אחד אחרי שירה בעצמו, רק הגוף המשיך עוד פעולותיו האינרטיות כ-18 שעות. למחרת בבוקר נקבר. באותו זמן שאנו חרדנו לגורלם של כמה מחברינו, ושהיינו נכונים להתאבק בכל מאמצי כוחנו כדי להציל אותם מן הסכנה, באותו זמן הוציא אחד מאתנו את עצמו ברצונו מרשימת החיים".

[אליהו גולומב, חביון עוז, עיינות, תשי“ד, ע”ע 125–123.]

שושנה בוגן, בעלת האישיות המקורית, שגילתה נטיות מיסטיות וחיתה בקצב של התלהבות ודכאון, תיארה גורלו של נער שהתאבד. בתיאורה אפשר למצוא הד ברור לאישיותה שלה. היא עצמה איבדה את עצמה לדעת אחרי שגם היא הגיעה לתחושות דומות:

"על מותו של יוסף. זה הילד שבא לארץ לפני חמש שנים – עיניו המתנוצצות ופניו הלוהטים הפיקו חיים רבים. בעבודה היה שמח ובחייו הדלים הסתפק, כי שאיפתו התגשמה בארץ ובעבודה. לאט-לאט החל להתעצב, כי מלבד הארץ והעבודה זקוק היה גם לחברה, וזה קשה למצוא בארץ. כשנה תמימה החניק בנפשו את החיים המלאים ולאט-לאט התחיל להסתגל. עם יחידות מן הבחורות נפגש. הלך וגדל, ודרישותיו התרבו בו. נמשך אליו לב בחורים אחדים, והם שיתפו גם אותו לחלייהם החברתיים. שמח היה הבחור, כי דבר-מה קרוב הרגיש פה. זמן-מה מצא סיפוק בזה. אך ילד בין בחורים גדולים היה, ועיניו לגליל נשא, פן ימצא שמה את אשר נפשו מבקשת. לכנרת נסע, זה המקום הצנוע והשקט, המשקיט בצניעותו את המלחמות הקשות ביותר. החברה הכנרתית ודרישותיה הרציניות והמאובנות העיקו עליו. אחר זמן קצר הוא בא לפתח-תקוה מלא עצב ואירוניה.

ימים אחדים היה בפתח-תקוה, ובהזדמנות הראשונה – בלי פרוטה לדרך, רק לחם השיג – שב לכנרת. הצליח הרבה. ביחוד בין ילדות. שירה ושמחה מילאו את חייו. בעצם הפריחה העשירה היה, כה רענן ויפה. כל מבט – ים של חיים. ובתוך הפריחה הזו החלה תולעת לנקר בלבו. הוא התעמק בשאלות החיים ולא מצא פתרון, והנה נתגלו לפני עיניו התמונות היותר יפות מחיי הארץ, ולהסתפק בהן לא יכול. החברה דחפה אותו ממנה. וכנראה גם שאלת ‘למה?’ התייצבה לפניו. כל חייו התחילו להתרכז פנימה ויאוש מר תקף אותו. ביקש להינחם במשהו. התחיל ללמוד, אך בכל אלה מצא מוות.

לא עברו ימים אחדים וגופו נמצא על הגורן.

הלילה היה ליל סוּפה וברקים. הלך אחד לקחת קש ונכשל בגופו. נבהל. החל לצעוק אליו, אך אין מענה. בא האיש למטבח וסיפר שמי שהוא שוכב חולה או מת.

יצאו אנשים אחדים בפנס גדול לראות. ומה תמהו כי את הפרח הרענן מצאו מת. בצער ובשתיקה חיכתה כל החברה, כי יביאוהו החצרה. על סולם וקרש למעלה נשאו את הבחור והשכיבוהו באחד החדרים. שקט גמור שרר. אך פה ושם קולות, התעלפויות. נכנסו חבריו לחדר. עמדו בלי הגה. דומיית מוות מסביב. אך לא רחוק מן הים, על הגבעה, חפרו בחורים אחדים קבר, ובלי רעש הורידו את המת. כל אחד ביגונו. כשלושה ימים נדבק דמו לארץ בחדר הגדול ששכב בו. וכאילו בכוונה השאירו את העקבות האלו. אומרים – האיבוד לדעת היא חולשה, ואחרים חושבים אותה לגבורה. ישנם כוחות פנימיים המבקשים מעמד בחיים ואינם מוצאים, והכוחות האלה אינם יכולים להישרף בפנים והם מתמלאים על גדותיהם עד הגבול האחרון ודורשים מוצא.

אם החברה מקשיבה לרגעים אלה – עוד יכולה היא להציל. אך חברתנו בארץ מועילה, בקרבה את המוצא – המוות. זוהי לא גבורה ולא חולשה, כי אם מוצא הכרחי. על-ידי המוות מתבטאת האמת שלו והשקר של החברה, כי להמשיך את חייו כמו שהם אין ברצונו, ולהשיג את חייו הוא – אין ביכלתו. – –"

[מרשימות שושנה בוגן, דברי פועלות, מועצת הפועלות, תר“צ, ע”ע 202–203.]

הרפיפות הפנימית מוצאת את ביטויה בשגעון ובאָבדן עצמי של החיים. התלוש אינו זה שאינו מסתגל לנורמות המקובלות של החברה. התלוש האמיתי הוא הנורמלי הנכנע לערכים הכפויים על ידי מסגרות חיצוניות. המכוּנה בפי החברה תלישוּת אינו אלא בריאות נפשית.

“כל המצבים הקשים, התחלתם בחטא ההורים והמשכם – בחטאת החברה. אם אבות אכלו בוסר עוד אין זה מחייב, כי שיני הבנים תקהינה. חטא ההורים בראשם והבנים נקיים. אם בדרך המוות ינקו – אין הדבר נורא. נורא הוא אם ממשיכים את החיים המזוייפים, אלה הם חיי תולעים עיורים, הרוצים להשכיח את נפשם ולהתנחם בתענוגים וקוראים להם טבע, חופש וכו'. אלה הם סימני מוות בחיים. אדם בריא אינו יכול לעכלם, ומתוך מצב-נפשי פנימי הוא מתגבר ונשאר בחיים או הוא מת. אשר המת בנצחונו. ועוד יותר – אשרי החי בנצחונו”.

[מרשימות שושנה בוגן, דברי פועלות, עמ' 204.]

העולם החיצוני האוביקטיבי, המסורת, ההורים, החברה – מיצגים את הגבולות לפנימי, הסוביקטיבי הטהור. מרגע שיחיד חש את האמת בפנימיותו ואין הוא יכול לכפות אותה על המציאות, הרי הוא ניצב בפני הכרעה קשה: להסתגל, או למרוד על-ידי התאבדות. אין כאן אפילו אבחנה בין חוסר הסתגלות הנובעת מתוך אי-יכולת לחיות על-פי העקרונות המקובלים לבין חוסר הסתגלות מתוך עודף של הזדהות עם הערכים המוסריים שהחברה איננה מסוגלת להגשימם. זוהי תגובה קיצונית לאותה השקפה קיצונית, שהתגלתה בקרב חבריה של שושנה בוגן, שראו בקולקטיב ביטוי לחברת-המחר הצודקת באופן עקרוני ושהיחיד חייב לכוף עצמו לציווּייה. כשם ששושנה בוגן מגיעה לתפישה פשטנית של חיי-הנפש האישיים, כך גם הציבה החברה הקולקטיביסטית את היחיד, על שרידי עברו, כמחסום היחיד בפני הגשמת החברה הנגאלת. כאשר התאבדה שושנה בוגן היה ברל כצנלסון בגדודים העבריים. הוא חש רגש אחריות כלפי מה שקרה ודאגה כלפי הצעירים שנשארו בחיים. לאחותו הוא כותב:

[חלמיה, ראשית אלול תרע"ח]

"חנה.

על מותה של שושנה (הלא זה וַדאי נכון מה שאומרים) לא בכיתי. אולם אִתך חפצתי עכשיו להיות. אם כי מה יש לי לאמור לך. – –

אף היא הזדרזה לצאת. התחיל בשבילי הדבר מחיים רבינוביץ. ואחריו יהושע’קה הורביץ. והנה יוסיקה. ועכשיו שושנה. מי עכשיו עומד מאחרי כתלנו.

על מי אתם, הילדים, עוזבים אותנו? לכם למחסה, כאחים גדולים, לא יכולנו להיות. אנחנו המשכנו, ואתם לא חפצתם.

את חיים גם לא הייתי בשעת מעשה, אבל חָיִיתי אז אִתוֹ יותר מאשר את מי שהוא. וגם את יהושע’קה. יוסיקה היה לעיני. אבל אז הייתי כבר אני שבע-ימים ואין-אונים. ושושנה, הקרובה לי בחיי יותר מאשר אחרים, כ"כ רחוקה עכשיו.

אִתי לא שוּנה כלום. אני רק חושב ומחַשֵב. והשאלה הישנה: את מי הצדק, אִתנו הנשארים או אִתם ההולכים. האם מפני שהם חוֹרִים, גאים, מחוּננים בָּאמת – הם גם עושים ברגע את השגיאה הגדולה; או מפני שהם כאלה – נגלית להם האמת והם אינם נרתעים מפניה.

ועוד, אם כפי שאנו רגילים לחשוב, כי אין תכלית, כי בחיינו נגמר הכּל, אזי וַדאי מוּתר היה להם לבעוט. הם אשר רק טעמו בקצה הכף ונפשם בחלה במטעמי החיים, לא היה להם הצורך להריק את הקוּבּעת עד תוּמה. ואזי הבושה לנו, הקמצנים, הזוחלים לקראת האפס.

ואולם אם לאו – למה לא מלאו הם את חוּקם.

ובעצם הדבר – שאלת ה’עגל'. למה זה נולדו: חיים, יוסיקה, שושנה. וסוף-סוף איזו שאלה תמימה. האם למות פרה ולא עגל, למות ולא להישחט – שַׁפּיר, משַׁנה דבר-מה. ולמה אני כותב את זה. האם זה נחוץ למי שהוא?

וכרגיל, מצטרפת גם הרגשת אשמה ב’סביב'. הלא רק אחרי המוות אנו יודעים כמה אנחנו אשמים לַחיים. אולם הפעם יודע אני, כי אַשמָתי לא בחוסר רצון והקשבה. אַשמָתי, על שלא יכולתי להיות בשבילה יותר מאשר הייתי, על שיש בי כ"כ מעט מזה שהיה נחוץ לה. ושוב שאלות: אילו הלכה היא אל הגדוד, אילו היה פה גורדון, נחַ – ההיה אחרת?

שושנה, ילדת-לַפּידות, אַיֵךְ?

ומדוע זה אני, שחשבתי אודותיך יותר מאשר אחר, שכּאַבתי בעדך, לא יכולתי להיות בשבילך כלום…"

י.ח. ברנר שהיה קרוב ברוחו לתלושים, התגלה דוקא כמי שיודע לעמוד מעל לתפישות הללו. הוא הבין כי עדיין רחוקים אנו מגאולה, הן בחיינו הפנימיים והן בהוייתנו הקולקטיבית. וייתכן כי ההכרה בכך חשובה לנו כדי להפכה לכוח מפרה:

"זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי הוויתי

וזוהי צוָאתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוּון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!"

[“מכאן ומכאן”, כל כתבי י.ח. ברנר, כרך א‘, עמ’ 369.]