אסתר־הדסה, לימים קלוורי, הגיעה ארצה מגרמניה בתקופת העלייה השנייה. היא באה ממשפחה דתית. סבהּ וסבא רבא שלה עלו ארצה בעלייה מסורתית של זקנים הבאים ארצה לחיות בה בקדושה את הפרק האחרון בחייהם. לעומתם, אסתר־הדסה עלתה כצעירה רווקה. זה היה מרד נגד האיסור של אביה להמשיך בפרשת האהבה שהייתה לה. היא החליטה לא לוותר, להסתכן ולעלות ארצה אל סבא שלה לצפת; לצאת למקום גלות מביתה אל מקור הקדושה, ארץ־ישראל. בשל כך “זכתה” לחרם משפחתי. זה היה ב־1912. ההורים שלחו לה כסף רק דרך משפחת הסבא. שתיקה נפלה בין האב וקרובי המשפחה לבין הבת המורדת.

כשהגיעה אסתר־הדסה ללב היישוב הישן של צפת היא נחשבה לקוריוז. לבושה היה פשוט. היא אהבה לטייל, לקרוא בספרות העולם. היא חשה די כלואה בין החומות, ללא חברים, ללא אפשרות לשיחה על תרבות, רחוקה מן השיחות המקומיות והאינסופיות של בני צפת והסבתות המקומיות. היא דיברה אל עצמה דרך התרבות הגרמנית־יהודית שהכירה. היא כתבה מכתבים לאמהּ, לאחותה, לחברתה, ולשמחתנו הם נותרו במשפחה. גדעון קלוורי, חבר קיבוץ הגושרים, בנה של אסתר־הדסה, אצר את מכתביה ותרגמם מגרמנית לעברית. כך הנחיל לנו תמונה נפלאה של מפגש תרבותי ואנושי.

הנוער בקהילה היהודית בצפת, כרבים מבני הארץ, ראה עצמו באותה תקופה מועמד להגשמת חלום רחוק, לחיפוש דרך מעבר לימים. בתי החינוך של אותם הימים, הן של “אליאנס” הצרפתי והן של המיסיון האנגלי, נשענו לא מעט על חלום זה של בני צפת. הם אף טיפחו אותו. המיסיון בצפת, כמו במקומות אחרים בארץ, העניק לבנים ולבנות עזרה פילנטרופית לא מעטה. בגדים, אוכל, וכמובן תביעות רוחניות – לא להמרת דת, אלא לקבלת הנצרות כמסקנה מהיהודיות. הציבור בצפת לא קיבל את הצד המיסיונרי, ובמיוחד זלזל בראש המיסיון, שהיה יהודי מומר, אך את העזרה שלו לא שכח. העוני בארץ־ישראל גבר באותם ימים ולא היה מי שיעצור.

באותם ימי העלייה השנייה החליטו נשות ציוני ברלין להקים בארץ בתי ספר לתחרה, שבהם נערות מהיישוב הישן ילמדו לעבוד, ירחיבו אופקים – ירכשו את השפה העברית, הזמר, טיולים, ותחושה של שוויון ערך לנשים. בתי ספר כאלה קמו בירושלים, ביפו, בטבריה, בצפת ובעקרון. רפי טהון, בנה של שרה טהון, שיזמה את המפעל ועמדה בראשו, כתב ספר מאלף על בתי הספר הללו.

אסתר, שעם בואה ארצה החליפה את שמה לאסתר־הדסה, החליטה לצאת מבית הסבא ולהיות מעורבת בהקמת בית הספר. היא יצאה לטבריה ללמוד את מלאכת התחרה.

היא החלה ללמד בצפת, והביאה למקם אתוס חינוכי חדש: לא להישען על פילנטרופיה אלא למצוא דרך של פרודוקטיביזציה. לא מיד התקבלה המורה על תלמידותיה. היא תבעה מהן תביעות משונות: להוריד את הצמר גפן שעיבה את צמותיהן, להוריד את התכשיטים והלבוש הצעקני, לא לקבל עזרה כלכלית, לא למדוד אנשים בכסף, לצאת את המקום ולטייל. בנות צפת חששו מאוד לצאת לטיולים כאלה, כי נתקלו בהטרדה, כנשים וכיהודיות. אך אסתר־הדסה גילתה אומץ לב שהיה אחרי כן לנורמה, ולניצחון.

פעילותה עשתה אותה לשותפה למפעל הציוני. היא כרתה ברית עם צעירי העלייה השנייה, יצאה לטיולים, ותיארה את הנוף האנושי החדש שנוצר במיוחד בגליל. הימים היו ימי תסיסה והנחת אבני יסוד בקורות ההתיישבות. חוות העלמות בכנרת, החווה של חנה מייזל־שוחט ללימודי חקלאות לבנות, היתה חלק מהרעיון של מהפכה בגורל האישה בארץ. הייתה תסיסה רבה ותחושה של יותר. היה נדמה כי הרעיון הציוני מצמיח כנפיים. נוסדה דגניה, נוסדה מרחביה, שבה התארגנו הפועלים ו“השומר”. אסתר־הדסה היתה כשיכורה מכל מה שגילתה, מרד הנערים הזה משך אותה, אופקיה התרחבו. היא חשה כי קורה משהו חשוב בארץ. והיא עזבה את היישוב הישן ואת הדת.

התמורה כגדולה שבתוכה חייתה לא הפחיתה את געגועיה אל הבית בברלין, את רצונה לשוב אל השיחות הספרותיות של הסלון, אל הביטחון הכלכלי וסביבת ילדותה. אביה, שהתפייס עמה למחצה, היה מוכן שתשוב הביתה, בתנאי שתקבל את תנאי הכניעה שלו, שלא תשוב לקשריה הרומנטיים. היא נעלבה מתביעת האב, ולמרות שכבר מזמן לא עמדה בקשר עם אהובה לשעבר, סירבה לקבל את התנאים שלו, אך בסופו של דבר ויתרה ושבה לגרמניה. היא לא ידעה כי תפרוץ מלחמת עולם (הראשונה) וחורבן ייפול על אירופה.

לאחר המלחמה עלתה שוב ארצה וקשרה את גורלה עם אחד מגדולי המחנכים בארץ, משה קלוורי. איש זה, שבא מהחוגים היהודיים הניאו־אורתודוקסיים בגרמניה, ממשפחת הילדסהיימר, עלה ארצה בעלייה השלישית. הוא היה מחנך ביקורתי וחולם. לימים היו חניכיו בגולה ובארץ, באופן טבעי, מייסדיהם של תנועות נוער ושל קיבוצים. ברל כצנלסון הוציא לקט מדבריו הצלולים והמיוחדים בהוצאת עם עובד.

מכתביה של אסתר־הדסה שנשארו בידי משפחתה מגלים מסלול מיוחד, שגם משקף את הזמן והמקום. תחילה, הארץ היא כמעט גלות בשבילה. כאילו שבה לעולם שהיה קיים לפני תקופת ההשכלה, לפני שהיהודים בגולה יצאו מן הגיטו אל התרבות העולמית. היא מתנתקת מברלין התוססת, עמוסת התרבות, שבה ניתן לקיים שיחות אישיות על ספר, מוסיקה, על משמעות החיים. היא גם ניתקת מההורים, כי חשה שהיא נתונה בעונש כבד שהטיל עליה אב תובעני. כמה עצב ואירוניה יש במכתבה לאמה:

צפת 24.3.1911

אמי האהובה, אלייך בלבד יכולה אני לפנות. אבא אינו כותב לי, הילדים אינם כותבים. אף אחד אינו רוצה לדעת עליי. וכיצד היה זה יכול להיות אחרת? אכן, טוב שזה כך. מאדם כזה, אשר אינו חושב נכון יש לסגת עד כמה שאפשר מהר יותר. הוא כמגפה, הוא מפיץ מסכנות. רק את צריכה עוד להצטרף אל האחרים, וכי מה יש לי מזה שאני רואה שהאמהות הנה הדבר הנאמן ביותר בעולם?… בשלושת החודשים נודע לי מה פירושו של בית־הורים. זרים לא יכולים להראות לי זאת טוב יותר. אני יודעת איזה בני־אדם אתם בהשוואה לאחרים. אני יודעת מה הייתם בשבילי, כמה נאמנים הייתם לי, כמו אף אחד אחר בעולם. וכל זה אינו עוזר לי. זה רק מוסיף להגדיל את חוסר המזל שלי…

… מה עושה אני אצל הסבים? אני עוזרת־בית, רק שאסור לי לקבל שכר. בהתחלה עשיתי הכל תוך התגברות, אחר־כך היה זה נסבל. מה עליי לעשות? כבר שאלתי כל מיני אנשים על מקום עבודה, אבל לא… אין מה לעשות. האם מאמינים אתם באמת שאני לגמרי שוות־נפש כשאני יושבת כאן ומוציאה את הכסף… ואני קונה לסבים חפץ כזה ואחר, ואיני משתחררת מן המחשבה שהכסף נשלח ללא רצון, ואין לי זכות עליו ואיני צריכה להשתמש בו. לעצמי איני קונה דבר. הולכת כל החורף בשמלת הקיץ. העדפתי שיהיה לי קר מאשר לקנות משהו…

אמא יקרה, אל תתרגזי על כך. זה לא צריך היה לקרות. נטליה תלבש את הכל. היא תחליף אותי אצלכם בשלמות. בזה היא טובה. אני מודה לה מאוד על מכתבה, שהיה טוב ונכתב ביושר. איני יכולה לענות עליו. לשם מה להכניס אותה למעמקים, שבהם אין לה כל מושג, והם נעולים בפניה.

תודה לך, אמא אהובה, על כל הדאגה שהייתה לך עם החבילות, וגם לבקה על הסימנייה היפה; שתשתמש בה לעצמה. זה סימן שהייתה לה אחות, אשר ביקשה לבנות לעצמה את אושרה מבלי לשאול מישהו אחר, ובגלל זה הביאה לכך שהיא בילתה את שנותיה הצעירים באבל. זה צריך להיות בשבילה אות אזהרה, פן תעשה כמוה. לפני כן עליה להיזהר, כי אחרת כך לא תעזור כל מחשבה. אז הכל נראה טוב ונכון. מי מסוגל להבדיל מה באמת טוב יותר?

אמא אהובה, יודעת אני שעכשיו יש לך יום הולדת ומכתב זה יגיע בדיוק ליו"ט, אבל אני איני מאחלת לכם דבר. מה אני יכולה לאחל לאחרים, אם אני כל כך אומללה? איזה טובה יכולה להישלח על ידי? רק דבר אחד אני מאחלת לכם, שתהיה לכם נחת מהילדים שלכם כמגיע לכם, ואותי תשכחו, כפי שמגיע לי.

אסתר

היא בצפת, בנוף זר, קר. רק לאט לאט היא מגלה בו את היופי המיוחד. היא, נערה המייצגת דור חדש, לאו דווקא ציוני, בעל תרבות אירופית ומסורתית, מנווטת עצמה לשליטה בחייה. היא נזכרת בימיה בברלין:

נזכרתי בשלושת החורפים שעברו: תיאטרון, קונצרטים, הרצאות, מסיבות, וכל המכרים והידידים. כאן אין שמץ מכל אלה. אין נפש חיה אחת שעמה אוכל לגלגל שיחה על ספרים ועל עניינים שאני מבינה. ולא עוד, אלא שמוטל עליי להקשיב כאן לכל הפטפוט המטופש של הנשים, בדיוק כפי שוויינינגר מתארן. ואעפ"י שאני מתגעגעת לעתים אל כל היפה שראיתי, איני רוצה לחזור. איני יודעת על שום מה. תמיד חשבתי, שאני זקוקה לאנשים רבים סביבי, ולבידור, והנה, כעת, דבר אין לי מכל אלה ואני מרוצה יותר מבעבר. האנשים מפגיעים בי שאבקרם ושאבלה עמם את הזמן: כיצד זה יכול אדם להיות תמיד לבדו? אך איני רוצה לראות אדם, ולא להתקשר לשום אדם. האנשים כאן אינם לרוחי. לא אוכל לשנותם, ועל כן הנני כה אגואיסטית ואיני הולכת אליהם, אלא כשרוצה אני לדעת איזה עניין מענייני המקום. כאשר אני לבדי, לבדי לגמרי, אז טוב לי.

בתקווה לקבל ממך מכתב בקרוב.

צפת שונה מברלין, כמובן:

בליל־שבת הייתה סערה נוראה. אצלנו [בברלין] אין מכירים משהו מעין זה. יצאנו לחצר ותקפני פחד מפני יללת־החרדות של הרוח, עד שרצתי וחזרתי מיד. זמן רב עבר עד אשר נרגעתי. באותה סערה הועפו גגות, ונזק רב נגרם. החורף כאן, בדרך כלל, קשה מאוד. ואולם חורף כחורף הזה, מלווה שלג וכפור אין התושבים זוכרים. מאשימים אותי, שהבאתי אותו עמי. בבתים לא הכינו עצים די הצורך. בעונה זו כמעט אי־אפשר ללכת בדרכים. צפת שוכנת בלב הרים. היא מנותקת ויש אשר במשך שבוע־שבועיים חסרים סוכר, נפט וכדומה. מרבית הבתים מקורים גגות־חימר שטוחים, אשר הגשם חודר בעדם. לנו כבר גג־רעפים והגשם חודר בעד הארובה. אין מי שיעשה תיקונים בחורף. האנשים מקבלים את ה“חלוקה” שלהם ולמה להם לעבוד, כשקר כל כך! דלתות וחלונות אינם מתאימים למסגרותיהם, כך שרוחות וגשמים שורקים בעדם. מסכּנות איומה שוררת כאן. הרחובות, ביתר דיוק, הסמטאות (רוחבן שני מטר) מרופשות ביתר. כאשר יצאתי לפני כמה ימים, משום שלא יכולתי לשאת את הישיבה בבית, נתקעתי בבוץ וערדליי נשלו מרגליי כמה פעמים, וחזרתי בעל־כורחי. הטבע נהדר ביופיו, נוף השלג המקיף אותנו סביב־סביב, העיר המושלגת, הבנויה מדרגות־מדרגות, נפלאה עם הדקלים הבודדים, המתנשאים פה ושם בינות לבתים; שקיעת־השמש היא חוויה. ואעפ"י כן אני מוכרחה להיות בבית וקשה לי לשאת את הדבר, כי הורגלתי בהליכה רבה, וכעת יישובה אני ליד התנור. חיי חולפים ללא גיוון. אני מאחרת לישון, באחת או בשתיים אחר חצות, קמה בין תשע לתשע וחצי, אוכלת, עוזרת לסבתא, משתים־עשרה עד אחת לומדת עברית יום־יום, חוזרת לעזור או אורגת שטיחים – זה הישגי האחרון. בשלוש וחצי –ארוחת –הצהריים ושוב עברית; קוראת עד תשע או עשר.

תכופות נכנס אלינו בשעות־הערב בעל־הבית. זה נעים למדי. הוא האיש היחיד שאותו אפשר להחליף כמה מילים לעניין. הוא פיקח, מכיר היטב את תנאי המקום, מבין את הפוליטיקה התורכית, ומספר סיפורים מעניינים. בקצרה, הנני מקשיבה לדבריו תמיד בעניין. הוא היה כמה שנים בפריז ומכיר את נורדאו, רוטשילד ועוד אישים נודעים. אך אליה וקוץ בה. יש לו בן, רופא בסודן, העומד לבוא הנה בפסח. הוא נתן עינו בי. אל לי להיות נחמדה מדי, כי הוא עלול לטעות בי. מה נוראה הזהירות המתמדת.

שעותיי היקרות והאהובות ביותר הן שעות־הלילה, בהן אני כותבת וכותבת ללוינהרץ. אך גם מכתב מוכרח להגיע לקצו, ואז אני רוקמת תוכניות, אשר כולן עודן בראשיתן. אני מקווה שיצמח מהן משהו. בינתיים אין כל עיסוק בשבילי. ראשית כל עליי ליצור משהו, ליזום משהו, ואולי אז אמצא את מקומי.

אסתר־הדסה מודעת לכך שהיא בפלשתינה, בארץ־ישראל, אך אין היא ממשיכה את דרכם של סבא־סבתא והסבא רבא. אין היא מוצאת את עצמה בין גווילי הכתבים הקדושים, אלא בהתגלות של הטבע של ארץ־ישראל. היא סגורה בצפת ימים רבים, ובכל זאת חשה את היופי המיוחד של הארץ. היא מחליטה להיות לבד, ללא חברה, אך משהו צומח בתוכה, מתכונן להסקת מסקנות מהמרד נגד הבית.

צפת 19.10.1912

טרודה אהובתי, אני מודה לך על מכתבך ועל ההזמנה לבוא אלייך. מה הייתי רוצה, דווקא עכשיו, אפילו לזמן קצר, להיות עמך. אינך יכולה לתאר לעצמך את זה. אני רוצה לזרוק מעליי הכל, אני רוצה להרגיש את עצמי, לפחות לזמן קצר, שוב עליזה וקלה. אני רוצה להיות בין בני אדם האוהבים אותי, המבינים אותי. כה בודדה אני כאן. האנשים כה זרים לי. חברי הוא הטבע. לעתים הוא מספק אותי, אבל לעתים קרובות הוא אילם, אינו עונה לי, מת. אזי עולים בי געגועים גדולים, אין־סופיים, עצב אין־סופי השובה אותי. העולם, עם כל מה שיש בו, עם כל המתרחש בו, הנו בלתי־מובן. איני תופסת את המחשבה ‘בן־אדם’. הכל נראה לי בערבוביה כה משגעת, איני חשה את עצמי. איני יודעת מה הוא הדבר הקורא לעצמו בן־אדם. איני יודעת אם יכולה את להבין את מחשבותיי אלה. מזה שנתיים יושבת אני בסביבה הזרה לך לחלוטין, וגם לי הייתה עד כה. היה עליי להסתגל אליה, ואפילו קלטתי מנהגים והרגלים שלא היו לרוחי, אשר ביקרתים ברגע שהכרתי אותם, והיו לי מאוד זרים. איזה יצור זה המקבל משהו שאודותיו יודע הוא שהוא רע, והוא קולט אותו מבלי לדעת שהוא כבר קלט אותו, ואחרי זה חש עד כמה צמח אל תוך הסביבה הזרה.

שינוי דרמטי חל באסתר־הדסה בעת שהיא מתחילה לעבוד. לפתע היא נקראת למשימה, ללמד בבית הספר לתחרה. הנערות הצפתיות הן לה אתגר גדול, ואהבה כנה. היא חיה בתחושה שהיא מקלפת מהן קליפות מיותרות שנדבקו אליהן בגלל הסביבה ומצבן הכלכלי. היא מעזה לקנות לעצמה שמלה, אחרי שחודשים רבים לא קנתה דבר: בכסף שהגיע מבית ההורים היא חשה תוכחה. עתה התגברה על תחושת הטפילות, היא עובדת. מותר לה לתבוע מן ההורים, אך היא גם חייבת להיות דוגמה לתלמידותיה. היא מתקשרת עמן ומחלצת אותן ממעגל הקסמים של העוני וחוסר המוצא. הן עובדות. הן מטיילות. הן שרות.

כעת יש לי עבודה העושה לי טוב. זה שבוע אחד שאני עובדת וכבר מרגישה עצמי הרבה יותר קלה. שוב שרה אני ושורקת מעט, רק לעצמי, בשעה שאני מסדרת את חדרי, כן, אפילו כאשר אני שוטפת את הרצפה בו. יכולה את לתאר לעצמך את זאת? אך מתחיל היום ואני קמה. עד שאני מסיימת באים הילדים שלי, 50 במספר. אני בודקת, האם הם מסורקים ורחוצים, האם ציפורניהם נקיות, האם הם בלבוש נקי וכו'. בפעם הראשונה שלחתי כמה מהם הביתה, כדוגמה מרתיעה. מה רב הסיפוק כאשר אני רואה כיצד כל הנערות מגיעות נקיות לבית הספר. מה רב הסיפוק בראותי שהילדים מתרגלים ליציבות. גם בזמן העבודה, אני בוחנת אותם ומעירה להם. העבודה כשלעצמה אינה כה מעניינת, אבל אין דבר. לי חשוב החינוך המוסרי של הילדים. ישנם, אמנם, 50 ילדים בסך הכל, לא כל כך הרבה, אבל קשה להשגיח עליהם במידה מספקת. אתמול, יום שישי, היה מאוד יפה. היו רק 25 ילדים. האחרים נשארו בבית על מנת לעזור לאם לקראת השבת. קראתי להם היסטוריה יהודית, כמובן בעברית, שרנו יחדיו, התעמלנו. יכולתי להתפנות לכל אחד בנפרד, ולהדריכו בעבודה. היה לי סיפוק כה רב, הרגשתי עצמי כל כך קלה ושמחה.

תוך כדי עבודה עם הנערות בצפת היא לוקחת אותן לטיולים. בשבילה זה חלק בלתי נפרד מרצונה להרחיב את האופקים של תלמידותיה. אך היא כבר משדרת מסר של קירבה לטבע ולהיסטוריה היהודית הקדומה.

עכשיו אספר לך מה שהיה פה בחג הפורים. אחר הצהרים באו תלמידותינו לדרש יום טוב והביאו נגד חפצינו משלוח מנות, עוגות (אבל כאלה עוד לא אכלת, רק הספרדים יודעים לאפותם), פרחים, כרטיסים בכתובת זכרון וכד'… בשושן־פורים, בבוקר השכם הלכנו אל המושבה ראש־פינה, רחוק מפה שעה וחצי. אבל איזה דרך מוליך שמה, מזה אין לך שום מושג. הלא עוד לא ראית הרים ובפרט הרי אבנים. רוב התלמידות יצאו הפעם הראשונה חוץ לעיר, ראו הפעם הראשונה מושבה עבריה. פתחו את העיניים והאזניים לשמוע ולראות מה שהראנו אותן וסיפרנו. כאשר הגענו על הר כנען, ממקום זה רואים בצד צפון את הר החרמון מכוסה שלג, את מול הלבנון גם כן מכוסה שלג, את המושבה מטולה על גבעת אחד ההרים, את הירדן, בהיכנסו אל מי מרון, בעברו את הביצה חולה בהיכנסו אל ים־כנרת ובצאתו ממנו. רואים את הרי עבר הירדן מזרחה: את הרי הבשן והגולן. רואים בצד מערב את הר העצמון (Jermak), ההר היותר גבוה בארץ־ישראל, את הר תבור, את הרי הכרמל. איזה יופי נגלה שם לעיניים. אי אפשר לכתוב, אי אפשר לספר, אלא לראות. ואני בטוחה שאת עצמך תראי עוד בעיניך את ארץ־ישראל ביופיה אבל גם בחורבנה. ובהביטך בזה תיזכרי בימים ההם, אז כשהיינו אדונים בארץ, כשחרשנו את האדמה, נטענו וקצרנו. ברעיונך תראי את הארץ ביופיה ורק ביופי – אבל יופי שעבר. יכאב לבך בזכרונותיך אל הימים ההם. אבל פתאום תשמח נפשך, אם תרימי את עינייך ותראי ניצוצות, ניצוצות בכל פינה ופינה. לפעמים כמעט לא רואים אותם. והניצוצות ירבו משנה לשנה, יגדלו עד שיהיו שלהבת אש, להאיר את כל הארץ, לפקוח את עיני כל היהודים, כדי שיראו מה שהיה להם ומה שיכול להיות להם.

אחרי דרך קשה מאד באנו לראש־פינה. הנערות היו חצי מתות. הפעם הראשונה שהלכו דרך כזו, כל כך קשה ורחוק. מכיון שיושבים בהרים אינם רגילים ללכת, יודעים רק את רחובות העיר ולא

יותר, מפני זה אנחנו הולכות הרבה בשבת אחרי הצהריים ולפעמים בימי חול אחרי העבודה…

כך זוכה אסתר־הדסה להצצה בעולם חדש: עולם המושבות היהודיות בגליל והציונות המאורגנת, שנציגיה, פועלי העלייה השנייה, כבר מורגשים בגליל. זו ארץ־ישראל החדשה. אסתר־הדסה לא מפרידה בין האיכרים לפועלים. לילדים של אלה ושל אלה היא מתוודעת, תוך כדי תחושה כי הם מחוללים בה שינוי פנימי. ארץ־ישראל החדשה, עם הדגש על עבודה, תרבות ושורשיות יהודית, מצליחה להתמודד מול האידיאלים של ההשכלה. כאן אפשר לראות איזו כריזמה הייתה לפועלי העלייה השנייה ולחיזיון שיצרו.

בכ' תמוז נסעתי לחגיגת הרצל לכינרת. שם עורכים מדי שנה חגיגה עממית גדולה. השנה נערכה שם התערוכה החקלאית הראשונה. היא הייתה קטנה אך היו בה כמה דוגמאות נפלאות של תוצרת חקלאית יהודית, הן תבואה, הן ירקות והן פירות. השומרים היהודים, שירות הביטחון היהודי לעתיד לבוא, הפגינו את אומץ לבם ואת כוחם ואף השיגו את הערבים בתחרות רכיבה. אכן, הישג גדול באמת. שמריהו לוין נשא נאום נלהב על גל הרצל (גל זיכרון שהוקם על ידי פועלי הגליל בכנרת, מ.צ.). במקום זה עומדת לקום עיר־גנים. לצערי, לא יכולתי לדבר עמו. הוא שהה רק שעות מספר בכינרת ומיד חזר לחיפה. במקום נתכנסו כמה מאות אנשים. פגשתי מכרים אהובים משכבר הימים, ולא תתואר השמחה, בראותך שוב אנשים חביבים, קרובים בנפש. עם כל אחד יש לשוחח, הכל מספרים על חייהם, על מעשיהם; הכל חשבו עצמם כאחד. באו אנשים מכל הגליל, ממטולה שבקצה הצפון ועד חיפה. מכנרת נסעתי דרך שאר המושבות. אין בכוחי להביע את עוצם חוויותיי, בכל רמ"ח אבריי חשבתי מה אנו היהודים. אל תחשבי שהייתי עם גדולי־רוח, עם אנשים משכילים ביותר, לא ולא. היו אלה איכרים יהודים פשוטים, בחורים טובים ושמחים, אך בדרך אחד עולים הם על יהודי גרמניה שלנו: בנשמתם היהודית. זמרתם והתלהבותם עשויות להיות חוויה.

מכנרת נסענו בלילה לסג’רה, מרחק שלוש שעות. עגלה אחרי עגלה, דמויות לבושות לבן וכפיות מתנופפות לראשן. לצדי העגלות רכבו בגאווה פועלים צעירים על סוסיהם. אין זה תענוג לנוע בעגלת־סולמות, אך איש לא שם לב לטלטולי הדרך! מה צלולים וצוהלים בקעו השירים העבריים מכל הקצוות והעברים, מן ההרים שבמרחק חזר ועלה ההד. נסענו במישור ומאחרינו, באופק, ראינו אורות מבהיקים בלילה. באיזו שמחה נשמעו קריאות ה“שלום”, כאשר נפרדה אחת העגלות מן השיירה על־מנת לחזור הביתה. כל הזמן ישבתי דמומה ונתתי למתחולל לפני להטביע חותמו בי, זה היה כה יפה! נסענו בלילה, ללא נשק, ארצנו, ללא פחד מזרים. מי יעכב בעדנו – מי אדון לנו? עברנו ליד שדותינו; לנו, לנו הכל, עיבדנו אותם בכוחנו, בזיעתנו, בדמנו. נסיעת לילה שנייה הייתה לי מימה [יבנאל] לפוריה. הימים והלילות היו חמים ללא נשוא, ומוטב היה לנסוע לטייל מלבלות לילה חסר שינה במיטה. היה זה לילה נהדר. כולנו היינו כשיכורים, המומים מעצם המחשבה שאנו חיים כאן בארץ־ישראל, עובדים, מסייעים ושותפים לתחיית עמנו. פתאום נעצרה העגלה באישון הלילה החשוך, תחת שמי־כוכבים מופלאים. נראה שהסוסים סירבו להוסיף ולמשוך. הם האזינו לשירתנו הנלהבת, שהדהדה למרחקים. לפתע היינו בפוריה, ללא כוונה תחילה הגענו לשם. פתחו לפנינו את שער־הברזל, הקבילו את פנינו רוכבים. הם שמעו שירה ולא ידעו מאין. היה חושך; איש לא ראה את רעהו, אך לא היה צורך בכך, ידעו שיהודים אנו ובירכו זה את זה בשלום־אחים. לא חסר הרבה שניפול האחד על צוואר חברו ונבכה מרוב שמחה. השעה הייתה אחת־עשרה וחצי, הגישו תה, התיישבו, סיפרו סיפורים, שרו, עד שלבסוף היה עלינו לחשוב על החזרה.

אסתר־הדסה עומדת מול חברותיה לשעבר בגרמניה, ויש לה מה לומר. היא מדברת בשם הנוף שגילתה, הנוף האנושי, הנוף הטבעי, והנוף שמשיק לזמן של המסורת.

כאשר יגיע מכתב זה לידך נעמוד לפני ראש־השנה. התבואה נקצרה, נדושה והובאה לאסם, או כבר נמכרה. האיכר היהודי נח כעת מעבודתו; הוא יודע מהו יבול השנה שחלפה, אם דל היה או מבורך, הוא נח מראש־השנה עד סוכות וחוזר לעבודה כשלבו טוב עליו. מתחילה שנה חדשה, חורשים וזורעים פעמיים בשנה ואף שלוש פעמים. אך היבול העיקרי הוא לפני ראש־השנה. כך קשורה ראשית השנה היהודית קשר הדוק לארץ היהודים. ועל כן, טרודה אהובתי, משום שהנך רואה עצמך יהודיה בעלת הכרה, משום שהנך ציונית, מאחלת אני גם לך שנה שמחה מאושרת וחדשה, תהיי את בת־השמש, כפי שהייתי עד כה, תהיו, את ודרזל אנשים מאושרים ביותר.

גילויים מרעישים אלו על ערכה של ארץ־ישראל אינם מחלישים את געגועיה של אסתר־הדסה. היא מתחילה לחשוב כי עתה היא יכולה לבוא לביקור ואחר לחזור ארצה. רק הסיפור הישן של אהבתה, אהבה שמפניה גלתה לארץ־ישראל, מונע ממנה לקבל הכרעה.

לפני שאני מתיישבת בקביעות בפלשתינה אני רוצה שוב לראות את כולכם, לבלות איתכם זמן קצר ואז לחזור. על שום מה אסתיר כי אני מתגעגעת לבית הורי, לידידי, כן, לכל המקומות המוכרים לי והחתומים בחזקה בזיכרוני. על שום מה לא אודה בזאת שגרות בקרבי שתי נשמות. האחת מבקשת לחזור לסביבה הקודמת והאחרת מחזיקה בי, בחזקה, כאן. לא אוכל יותר לחיות באירופה ללא הגעגועים לחזור לכאן. כך, כשם שעכשיו אני מתגעגעת לבוא אליכם. זה מצבה הטרגי של ה’גלות‘, של הקרע בפנימיותנו. ילדינו הנולדים כאן כבר לא יחושו בכך. כולם יהיו יהודים פלשתינים אמיתיים. כרגע קראתי שנית את מכתבך החביב. את כותבת ששום דבר אינו צריך למנוע ממני לבוא אליכם. לפעמים נדמה לי שאת צודקת. אבל, לא. איני רוצה עכשיו להיפגש עם ל’. כמעט פוחדת אני לראותו שוב. עלינו למצוא את עצמנו זה את זה מחדש או להיפרד.

ההורים מפעילים לחץ כל הזמן. האב קורא לה להיכנע, והיא חשה כי מבחינתו אולי שום דבר לא השתנה.

מזה כמה חודשים החלו הורי לדבר אודות שובי הביתה. בתחילה סירבתי, לאחר מכן השתכנעתי שטוב יהיה כך. כאשר ראה אבי כי נוטה אני, הגיע בשבוע שעבר מכתב, שעליי להבטיח לו כי אתנתק מלווינהרץ, ורק אז אחזור הביתה.

אם כן, הריני נמצאת עם הורי כפי שהייתי לפני שנתיים, כלומר, לא עם אבי, אמי מסכימה לכל. הבטחה כזו לא אתן לאבי אף פעם, ועל כן אין מה לחשוב על שיבתי הביתה. על מה שביני לבין לווינהרץ ידוע לך, איני יודעת היכן הוא, מה מעשיו, מה מחשבותיו, אין אני כותבת לו ולא הוא לי. מי יודע מה יהיה בין שנינו. העתיד מוטל בחשכה, כה אפל לפנינו, אין קרן תקווה החודרת מבעד לעלטה.

על הנעשה עמך שמחתי מאוד, טרודה אהובתי, לפחות הנך מרוצה. על עיסוקך בברלין כתב לי אחי לואיס.

כיון שהיא עובדת, והחלה להיות במגע עם ארץ־ישראל החדשה, היא מוצאת שוב כוח לומר “לא” לאביה הקורא לה להצטרף לעבודה בגרמניה.

אבא אהוב, תן לי לשבת כאן, תן לי ללמוד. מה אעשה במשרדך? את העבודה שאוכל לבצע שם, יוכל כל אחד אחר לעשות, תמורת תשלום מועט. תודה לאל שאין לי צורך לגרום לך להכנסה בת 60 מרק בכל חודש תמורת עבודה כזו. ומה יש לי מעבודה כזו? מאומה. אם אבוא הביתה יודעת אני לבטח כי יתעורר בי עוד הפעם הלחץ הישן ללמוד, ללמוד משהו הגורם לי סיפוק וקיום בפלשתינה. לפלשתינה שוב אחזור. כאן אחיה ואעבוד. היה וחזרתי הביתה, הרי יהיה זה לזמן מה. ראה, אבא, כל אדם חייב לחפש מטרה בחייו, עליו לדעת לשם מה הוא חי, ובסוף ימיו עליו לתת דין וחשבון ולהיווכח האם הוא אכן ניצל את חייו כהלכה אם לאו. זוהי השקפתי. כל תשוקתי פועלת לכך כי כאן, בפלשתינה, אעבוד ולא בקניגסברג או בעיר אחרת באירופה. כאן, יודעת אני את העבודה אותה אני עושה. זו נחוצה, ואין אחר במקומי המסוגל לעשות אותה. את כוחי ואת נפשי אני מוסרת עליה. היא מרכז חיי. פירותיה הם תמורה לבדידותי. אם אוכל לומר לעצמי, מאוחר יותר, שהיה לי חלק בעזרה לחינוך הצעירים בפלשתינה, ושגם אני נתתי חלקי בהחייאת עמנו, אהיה שבעת רצון מחיי.

היותי כה רחוקה מהורי ומאחיי, היותי לבדי, אינו ניתן לשינוי. בשעות של בדידות קשה לי מאוד, אך הרגשה זו חולפת. לא הכל יכול להיות לטובה. מדרך ההורים היא לחנך את ילדיהם ואחר כך להיפרד מהם. שמחתם וגאוותם על ילדיהם תהיה להם במרחק, אם יודעים הם שילדיהם חרוצים ואנשים טובים. ואני מקווה כי גם אני אהיה אדם חרוץ ושותף יעיל לעמנו. זו שאיפתי לעתיד הקרב ובא.

אני מבקשת ממך, אבא, אל תפריע לי בעבודה זו. תן לי להמשיך ללכת בדך זו. אין זו דרך רעה. אל תדאג לי. אתמצא בדרך שלי. אני מבוגרת דיי לכך. אם עבודתי תאושר, אחתום, לאחר הפסח, על חוזה, ואני מקווה שאזדקק רק לתוספת קטנה ממך. אם אתם רוצים לראות אותי, זה יתאפשר אם אקח שלושה חודשי חופשה בתקופת הימים הטובים. עד אז יש הרי עוד זמן רב. […]

טרודה, פרטים, הלך רוח, חוויות, רשמים, אלה אשר קלטתי בירושלים, הכותל המערבי, מסגד עומר, המסגד הנוצץ הנהדר, באמצע סלע פשוט, אבן קירחת, אשר מעליה כיפה עשויה פסיפס, קישוטי זהב בתפארת שלא תתואר. התוכלי לתאר לעצמך ניגוד אשר כזה? על אבן זו ביקש אברהם להקריב את בנו, על אבן זו הונחו הקורבנות בימי־המקדש, כאן היה קודש הקודשים. כך חי סלע קרח זה בפי העם. מסגד עומר, הכותל המערבי, אלה הרשימו אותי ביותר. מרכינים את הראש, מתכנסים אל תוך עצמנו. כאשר עומדים לפני הכותל חשים את סבל העם כולו, אלפי שנות הנדודים מוטלים על כתפיך, מכריחים את היהודים הקשוחים ביותר, האטומים, אשר לא חשו כלל את הסבל היהודי, מכריחים אותם אבנים ישנות אלה לחרוד.

תביעותיה של אסתר־הדסה לשינוי אצל תלמידותיה נובעות מהציוניות המתגברת שלה. גם בגרמניה פועלת הציונות, והכול עדיין מקוננים על מותו של הרצל ודנים בהצעותיו להקים את מדינת היהודים. אך זהו הרצל של גרמניה ולא זה של צפת. המושג על הרצל בצפת רחוק ושונה.

היום באו הילדות שלי אל חדרי וביקשו להראות להן תמונות של אחי ואחיותי. הן שמעו שיש לי הרבה אחים. הראיתי להן בתחילה תמונות של הרצל. קראו כולם, זה הוא אבא של הגברת? כן, כן. זה הוא האב של הגברת!" אמרתי, “לא, זה הוא הרצל.” “מי זה הערצל” שאלו. “אני יודעת,” קראה ילדה אחת, “הערצל היה איש טוב ונדיב, לכל איש ואיש שבא אליו נתן הוא כסף ובפרט לעניים!” מן התשובה הזאת תראי, למי נותנים אנשי צפת את השם של איש טוב וגדול. מי שנותן כסף. כלומר, מי שישלח הרבה כסף לארץ־ישראל (חלוקה) אותו האיש הוא איש טוב וגדול. המידה למדוד את בני האדם פה, לתת כסף. פעם אחת אמרתי לילדות שזה לא יפה ללכת אל בית ספר המיזזיאן [המיסיון], לקחת בגדים, אוכל, ויתר הדברים שנותנים שם, זה לא יפה שהן הולכות שמה ללמוד אנגלית להתפלל באנגלית וכו'. בוודאי יוכל המיזזיאן [המיסיון] לתת הרבה כסף יותר מן החברות העבריות, שגם הן משתדלות לייסד בארץ־ישראל בתי ספר. “אני שמעתי”, קראה ילדה אחת, “שהגברת עשירה מאד.” כלומר, שגם אנוכי יכולה לתת בגדים ואוכל. עניתי להן: שאנחנו עובדים פה נגד המיזזיאן (המיסיון), נגד החלוקה. אנחנו משתדלות לתת עבודה בידיהן, לעבוד בעצמן ולהרוויח כסף. אנחנו לא נותנים מתנות. אולם קשה, קשה מאד להסביר לאנשי צפת שהם עומדים על המדרגה היותר נמוכה, הם כל כך הורגלו כך לקחת ולקחת. האנשים בחוץ לארץ מוכרחים לתת להם. ככה אנשי צפת, ולא אלה בצפת, בכל ארץ־ישראל.

בצפת, דמותו של הרצל כפילנטרופ היא לא חסרת בסיס. כנראה שבעקבות התערבותו יצאו לגרמניה שתיים מילדות המקום, והפירוש ברור: הוא אחד הנדבנים. לא כן חושבת אסתר־הדסה. לדידה הרצל הוא איש הרוח, המנהיג שהפיח רוח חדשה בקרב משכילים, בקרב צעירים.

היא יוצאת לטיול בארץ־ישראל המסורתית, לאחר הפגישה עם ארץ־ישראל הגלילית החדשה. היא באה לסיור הזה עם ההשכלה המסורתית מן הבית, עם ניסיונה בארץ. אין זה רק טיול. כרגיל בעלייה השנייה, כל טיול הוא חשבון נפש.

טרודה אהובה, הרוצה את לדעת פרטים אודות נסיעתי? אך זה קרה כה מזמן! ראיתי דברים רבים ויפים, אך כפי שקורה תמיד, כפי שרואים יופי בצד האחד כה מכוער יותר נגלה הדבר בעברו השני. יש לקלוט את שניהם ולראות כיצד ניתן להסתדר עמם. אני, הודות לאופטימיות הבלתי מתכלה שלי, נמנעת מלראות הרבה רוע וכיעור, לחוות אותם, מבלי לשנות את השקפת עולמי. מבלי לסטות מן הדרך אותה הכתבתי לעצמי, בה עליי ללכת. רכיבה בהרים, ליל כוכבים, שקיעת חמה והטבע בכללו מחזירים אותי למנוחה, כאשר האנשים מייאשים, מבקשים להעלות בי פקפוקים. טרודה, מה יפה ארץ זו! כה נהדר ויפה הגליל שלי! המחשבה שאני עומדת כעת לנסוע מכאן ושמא לא לחזור, מכאיבה לי, כמדקרות בלבי. אבל לא, הרי זה בטוח כי חוזרת אני על מנת להתחיל שוב מחדש.

כאשר חזרתי לצפת, לאחר 4 שבועות, היה זה בערב, רצה לקראתי בשמחה צוהלת, מכל בית שני, אחת התלמידות, או שלום אמר לי אחד המכרים. היה זה כאילו חזרתי הביתה, כאילו זאת מולדתי. השכם בבוקר היו נערותיי אצלי, זה עתה קמתי. הן שמעו כי לא אחזור, כי נסעתי לאירופה וכו'. לא תוכלי לתאר לך כמה היטיב עמי כל זאת, חשבתי כי עמלי לא היה לשווא. אם הילדים תלויים בי באהבה כזו, יודעת אני כי הם אוהבים אותי בזכות עצמי, כי שמים הם אל לבם את מה שאני אומרת להם, ובמיטב יכולתם מבקשים הם למלא אחריי. חוץ מזה מצאתי עבודה רבה, המעסיקה אותי מ־6 בבוקר עד 7 בערב. אני מלמדת עברית את הנערות אשר אינן יודעות עברית, מדי יום במשך שעה אחת.

נראה כי דווקא אותו טיול ציוני עם בני גילה, סטודנטים תיירים שבאו לביקור מגרמניה לארץ־ישראל, שתועד על ידי רבים מהמשתתפים בו, עשה לה משהו מיוחד: הוא החזיר אותה הביתה. הוא מתיר את הנדר. היא נשבעת אמונים לפלשתינה שלה, שהיא כה גאה בה, שבה מצאה נתיב לחייה, אך היא משוחררת לשוב הביתה כבת חזקה, עצמאית. היא נוסעת על מנת לחזור. היא חושבת כי תוכל לנווט את געגועיה ואת משימותיה. היא לא יודעת שכל העולם שבנתה לה הולך להתערער, יחד עם כל אירופה שהכירה: עומדת לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

גדעון קלוורי מספר:

הדסה בת מרדכי

בשם זה חתמה אמי ז“ל על מאמרה המסכם את שהייתה בצפת בשנים 1914־1910. המאמר התפרסם בביטאון הציוני Der Jude, מרץ 1919. הדסה, נולדה שלישית לעשרה הצאצאים של מרדכי ושרה פרלמן בקניגסברג, ביום י”ג אדר תרנ"א, 23.2.1891. נעוריה עברו עליה בקניגסברג. אוירה ציונית אפפה כבר בראשית המאה חבורה של צעירים וצעירות יהודים והם הדסה. נתגלגלו הדברים כך שבסוף 1910 יצאה בלוויית אחי־אמה, שלמה ויינשטיין, לצפת, בה התגוררו מזה כמה שנים סבה וסבתה. שמה במקורו היה אסתר. במשפחה ובין חבריה היא כונתה אללה. בהיותה בצפת עיברתה את שמה – הדסה.

ב־1914 חזרה לגרמניה, היתה זמן מה אחות רחמנייה במלחמת העולם, וב־1917 נישאה למשה קלוורי, אשר היה ממייסדי תנועת הנוער “בלאו־וייס”. הוא שימש מורה בבית ספר גרמני בקרוסן ע"נ אודר. אני נולדתי ב־1919. ב־1922 החליטו הורי על עלייה לארץ־ישראל. לאחר שהות בת שנה אחת, בה הורה אבי בגימנסיה שבעיר פוניבייז', ליטא, עלו ארצה ב־1923.

תחנתם הראשונה הייתה ירושלים. אבי קיבל לידיו את הנהלת הגימנסיה העברית. תיאור קצר על עבודתו זו מצוי בספרו של יעקב צור שחרית של אתמול (עמ' 95־93). לאחר שנה קיבלו הורי את ניהולו של כפר הילדים “מאיר שפיה”, אשר נוסד באותה שנה. שנה זו הייתה חגיגה חינוכית, אשר נסתיימה תוך אי־הסכמות עם אפוטרופסי המוסד. הדסה חזרה ירושליימה, והשקיעה עצמה בעידוד מלאכת־היד של יהודי תימן, אשר התגוררו בעיר. הם הועסקו ברקמה ובצורפות, נשים וגברים. הדסה דאגה להפיץ את התוצרת בארץ ובחו"ל. שם המפעל היה “שָׁני”. בשנות ה־30 נישאה אמי לפנחס רוזן, ועברה לגור בתל־אביב, בה עבד רוזן כעורך־דין והיה חבר העירייה.

בתל־אביב נולדה הבת רבקה. היא היתה אושרה של המשפחה ושברון לבה, לאחר שנפטרה ממחלה ממארת בהיותה בת שבע וחצי בלבד. הדסה עצמה נתקפה במחלה ממארת, תוך כדי תכנון היכל מלאכה בשכונת עזרה וביצרון. חוליה התגבר, ובכ“ב אלול תש”ה, 31.8.1945, הלכה לעולמה.