לשמואליק חדש

טלפון משמואליק חדש, איש כנרת, העוסק בבית הקברות שם שנים רבות, עורר אותי לכתוב רשימה זו. בבית הקברות בכנרת כמה קברים שעליהם כתוב “אלמוני”. הקברים הללו נקשרים כאן עם ספרו של נחום גוטמן, החופש הגדול ותעלומת הארגזים, ועם קורות הציונות במלחמת העולם הראשונה, ועם ספר הייאוש הגדול ההולך ונכתב אז בארץ בצד עקרון התקווה.

אלמונים אלו הקבורים בבית הקברות אינם כל כך אלמונים. אנו יודעים את שמותיהם ואת גילם, ואפילו סיבת המוות ידועה. מזרחי בן 30, צלאל בן 60, לאה בראון בת 6, נחום בן מנשה בן 35, יחיה יצחקי בן 80, שלמה צמחה סמח בן 60, מסה משרקי בן 30, יעקב שלנאל בן 60 ויחיה רנו בן 55. שתי רשימות של ועד ההגירה בטבריה הן שסיפרו לנו על מה שלא נרשם על קבריהם. עתה יזם שמואליק חדש להקים מצבה ולציין את שמותיהם.

אך מהו ועד ההגירה? ואיך הגיעו אנשים אלו לכאן? ומה כל זה שייך לפוליטיקה העולמית ולתנועת הפועלים ולקיבוץ?

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה ברור שפרק חדש נפתח בקורות היישוב היהודי בארץ־ישראל. השלטונות העות’מאניים הודיעו לעולם כולו, כי נגמרו זכויותיהן המיוחדות של מעצמות המערב בארץ הקודש. משכנסה טורקיה למלחמה הפכו אזרחי אנגליה, צרפת ורוסיה לאזרחי האויב; ואילו הגרמנים, האוסטרים והאמריקאים הנייטרליים – שמרו על זכויותיהם. מי שלא רצה להיות אזרח עות’מאני הוזמן לעזוב את הארץ. ההזמנה נתמכה באוניות אמריקאיות שבאו לאסוף את הגולים. כ־12,000 איש גלו מכאן, בעיקר למצרים, שהפכה לגולה הגדולה ביותר של ארצישראלים.

רבים נענו לקריאות הנרגשות שלא לתת להחריב את המפעל היהודי, וקיבלו על עצמם אזרחות עות’מאנית. הקריאה להתעתמנות הייתה כבר ישנה: עם פרוץ המהפכה בטורקיה ב־1908 קראו רבים מארץ־ישראל להתאזרח באימפריה ולשנות את גורלה. אבל עם פרוץ המלחמה רוב יהודי הארץ היו אזרחים של מדינות האויב. מי שעלה מצפון אפריקה היה אזרח צרפתי, ומי שהגיע מממלכת הצאר קיבל את חסות הקונסוליה הרוסית, למרות האנטישמיות של השלטון הרוסי המסורתי.

היישוב היהודי בארץ החל לחוש במצוקה. למי היה אפשר לפנות לעזרה? החקלאות ליצוא נגמרה. ב־1915 היו התקפות קשות של ארבה שחיסלו את מה שלא חוסל על ידי הפוליטיקה. הכלכלה קרסה. הממשלה הודיעה על ביטול חובות. הכסף לא כובד והחל משטר של כלכלת חליפין. היישוב החדש התארגן לשעת חירום. גם הפועלים התארגנו לעזרה הדדית.

באותן שנים ביצעה האימפריה העות’מאנית את הטבח הארמני הנורא, רצח עם שהדיו העזים הגיעו לארץ. הנשארים בארץ התווכחו ביניהם בלחש: האם לדבר על מה שקורה שם, האם על פי הדגם הזה יפעלו הטורקים בארץ?

בתחילה שוחררו מגיוס לצבא העות’מאני האזרחים החדשים באימפריה, אך הטורקים החלו להחרים רכוש ולגייס לעבודה. חלק מבני הארץ התגייסו לצבא העות’מאני עוד לפני המלחמה. משפרצה המלחמה גילו חיילי כל האומות התלהבות מיוחדת. הכול התלהבו מרעיון “טיהור” העולם מהסתאבות על ידי המלחמה. היישוב היהודי המאורגן שהחליט להישאר בארץ נאלץ לגלות נאמנות למשטר. הוצע אפילו לבנות מטוס מטעם היישוב ותלמידיו ולתרום אותו למאמץ המלחמתי. מצד שני הייתה סיבה לדאגה לתושבי הארץ, למן הרגע הראשון של המלחמה, שכן היישוב הישן חי מכספי חלוקה, שהגיעו בחלקם מארצות האויב, והיישוב החדש במושבות חי על יצוא חקלאי למדינות האויב.

מלחמת העולם הראשונה מצאה את ההסתדרות הציונית מפולגת. מרטין בובר נשאר נאמן ל“ציוויליזציה הגרמנית”. חיים וייצמן עבד למען המאמץ המלחמתי של בריטניה. מנהיגי הציונות נמצאו בכל בירות העולם, ויהודים התגייסו לכל הצבאות. יהודים ציונים ואנטי־ציונים דאגו לארץ־ישראל ולתושביה היהודים. ההנהלה הציונית עברה מגרמניה לדנמרק הנייטרלית. היא החלה לשדר ידיעות על הקורה בארץ. מטרת הידיעות היתה להגיע אל ציוני גרמניה, שישפיעו על ממשלתם שתשפיע על העות’מאנים לא להתנכל ליהודים. הוחלט לגייס לעזרה דחופה שם את הפילנטרופיה היהודית בארצות־הברית הנייטרלית, ולהקים מנגנוני אזעקה יעילים. היהודים שלחמו למען גרמניה הסבירו את לחימתם על ידי נימוק יהודי: ביציאתם למלחמה הם לחמו נגד הצאר הרוסי האנטישמי. אולם לא רק יהודים ציוני גרמניה יצאו למלחמה. הצרפתים הרי ראו עצם כמבשרי האמנציפציה, והבריטים הרי הכירו בשותפות עם היהודים. כך ציוני אנגליה יצאו למלחמה נגד גרמניה בשם אנגליה הנאורה, וציוני צרפת הזדהו עם המולדת הצרפתית שהנחילה את סיסמת האמנציפציה לעולם כולו.

שגריר ארצות־הברית בטורקיה היה הנרי מורגנטאו. הוא היה יהודי ממוצא גרמני שהתעשר בעסקי נדל"ן בניו־יורק. האדמות שבהן נחפרה הרכבת התחתית של העיר הגדולה היו אדמותיו. כשהפך לאמיד החליט להיות איש ציבור. הוא העריץ את נשיא ארצות־הברית וודרו וילסון, וכך הגיע לקושטא כשגריר. כשנודע לו על מצב היישוב היהודי בארץ־ישראל, פנה לחוג שלו, חוג ותיקי יהודי אמריקה – יהודים א־ציונים ולעתים אנטי־ציונים, שגילו עניין בגורל היישוב היהודי בארץ־ישראל מסיבות פילנטרופיות. במרכז החוג עמדו פליקס ורבורג ויעקב שיף. מורגנטאו הציע לערוך מגבית חירום להצלת היישוב, ואכן לצורך זה גויסו באמריקה בזמן קצר 50,000 הדולרים הראשונים. כך נוסדה הקרן האמריקאית לעזרה ליהודים, הקיימת עד היום. גם ציוני אמריקה שותפו במפעל, אך בטון מינורי.

כיון שארצות־הברית עוד לא נכנסה למלחמה, אפשר היה לשלוח את הכסף. חתנו של מורגנטאו הגיע לירושלים עם מזוודה מלאה כסף, אך הריב בין מנהיגי הקהילה היהודית בארץ על חלוקתו היה כה גדול, שהחתן הצעיר התיישב במלון בירושלים והודיע שלא יחלק פרוטה עד שלא תהיה הסכמה מלאה בין המקבלים.

הוויכוח היה בשאלה, מי ינהל את חלוקת הכספים ועל פי אילו עקרונות: האם תהיה זו הלוואה ליצרנים או תרומה לעניים; האם להציל את היישוב הישן או האם לחייב את אנשיו לעבוד? הציבור היה עדיין מפולג סביב הריב שניטש שנה לפני המלחמה על שפת ההוראה שתהיה נהוגה בטכניון שנבנה בחיפה. האם לתת את חלוקת הכסף להצלת היישוב שהגיע מאמריקה בידי תומכי העברית או בידי פוחדי הציונות? לנוכח האולטימטום בשמו של השגריר הגיעו הצדדים להסכמה מתוחה. ארגזים עם כסף החלו להגיע ארצה. אלו אותם ארגזים מיתולוגיים שעליהם כתב נחום גוטמן תעלומה שלמה. בידינו רשימות של הכספים שהועברו ארצה באוניות אמריקאיות.

אך למעשה לא כל הכסף הגיע בדרך זו. חלק הגיע דרך חברת הנפט האמריקאית “סטנדרט אויל”, וחלק הגיע ישירות דרך השגרירות האמריקאית. כשהגיע הכסף הוא חולק בידי מטה מיוחד בראשותו של ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית. גם כשרופין גלה לקושטא הוא המשיך להיות מעורב בפרויקט. לפי חשבונות הג’וינט הגיעו ארצה במשך המלחמה כ־15 מיליון דולר, שהצילו את היישוב. אך לא רק כסף הגיע. הגיעה גם אוניית הפחם “וולקן” עם 900 טון מזון שחולק ליהודים ולערבים.

גם תנועת הפועלים נהנתה מן העזרה שהגיעה, אך הפועלים החליטו כי הם לא יקבלו את הכסף הזה בלי עבודה. הם לא היו מוכנים רק ליהנות. כך הוחלט שהכסף יממן עבודה, והעבודה תממן את קיומם של הפועלים. על רקע זה “גלו” לעמק הירדן כמה עשרות פועלים והחלו בעבודה שנקראה “עבודה ציבורית”, במיוחד הקמת שכונה לתימני כנרת וייבוש ביצת כנרת. היה זה פרויקט שהיה אמור לספק לפועלים תעסוקה לנצח.

הנרי מורגנטאו גמר את כהונתו כשגריר וחזר לארצות־הברית, להיות משענת לווילסון בתקופת הבחירות. בתקופה זו החלו מאמצים קדחתניים להשפיע על ארצות־הברית להיכנס למלחמה. במשך רוב תקופת המלחמה טענו האמריקאים כי הם לא מבינים את סכסוכי השווא המטופשים של אירופה הישנה. הם טענו שאין להבין ואין לסלוח למלחמה שכזו. אלא שבכל זאת החליטו לא לגרום לעצמם נזק כלכלי בגלל המלחמה, ולכן לא עצרו את מכירת הנשק והסחורות, במיוחד לאנגליה. המלחמה, שהחלה בחלומות בדבר מלחמת בזק, בשני הצדדים, נתקעה עמוק בחפירות. הניסיון של צ’רצ’יל לתקוף דרך גליפולי נכשל. הניסיון של הטורקים לתקוף את תעלת סואץ נכשל אף הוא. הצדדים היו מותשים ונחושים. גרמניה החלה להטביע אוניות אמריקאיות. במצור הצוללות הגרמניות על אנגליה אפילו הנשיא וילסון, שביקש להביא שלום על העולם, זעם.

ענני מלחמה החלו להיות מסוכנים יותר. היהודים בארץ שידרו כל הזמן ידיעות על מצבם. המעצמות המעורבות במלחמה ראו ביהודים מפתח חשוב לדעת הקהל האמריקאית. כאשר הטורקים ריכזו מאמץ והחלו לתגבר את כוחותיהם בנגב, כדי לתקוף את הבריטים בתעלת סואץ, יצאו עגלות של איכרים ופועלים מן הגליל ויהודה להביא אספקה ולהניח צינורות במדבר בדרך לסיני. זו הייתה עבודת שירות כפויה לצבא העות’מאני. מסעות כפויים אלו הולידו אצל צעירים חולמים מאנשי העלייה השניה את חלום הנגב. אלא שכאמור, ההתקפה הטורקית על התעלה נכשלה. הצבא העות’מאני הנסוג לחץ יותר ויותר על האוכלוסייה האזרחית היהודית והערבית.

המצב הקודר הביא לא רק לעזרה הדדית ולחיפוש דרכים לשותפות בציבור היהודי, וגם בין יהודים וערבים, אלא גם הרבה מתח, ניצול, והתפוררות פנימית. בין הפועלים תסס עוד פילוג: האם צריך לבזבז כסף לאומי על עבודות דחק או שצריך להקדיש אותו להקמת התיישבות חדשה לפועלים? הוויכוח היה מר וכואב. הכסף שהגיע והרעב שהחריף חייבו להתארגן אך גם להתכתש. מצד אחד נוצרו כל מיני ועדים לעזרה הדדית, ומצד שני מי שניהלו את הוועדים הללו ספגו לא מעט ביקורת מהפועלים, הרעבים למפעלים ורעבים ללחם. על שפת ים כנרת, רועה שם פרידלנדר, או יהודה הרועה, מחה על אי הצדק שהתגלה. הוא התפרץ בזעם על הממונה על חלוקת העזרה. כיון ששניהם היו פועלים ללא בית, שניהם לנו על חוף הים. אחרי שכעס ביום התנצל יהודה בלילה.

יוסף בוסל איש דגניה היה אדם מרכזי בהתארגנות העזרה ההדדית. הוא “חטף” כהוגן מחבריו על שהוא דואג לכולם ולא למשק שלו עצמו. הוא התפטר מוועד המושבות בגליל, וחזר בו מהתפטרותו רק כאשר א"ד גורדון האשים אותו בבגידה.

אהרון אהרונסון היה מן האנשים החשובים ביישוב היהודי בארץ. בראשית המלחמה הוא התבקש לפנות ליהודים באמריקה שמימנו את תחנת הניסיונות שלו בעתלית, ולשכנעם להשפיע על ממשלת ארצות־הברית להישאר נייטרלית. הוא ביצע את המשימה בדבקות. אך בסוף המלחמה הוא עמד בראש שירות ריגול יהודי פרו־בריטי, ניל"י.

ז’בוטינסקי, ששנים קודם לכן היה נציג הציונים בקושטא וחתר לברית עם הטורקים הצעירים, ביקש עתה להקים צבא יהודי־אנגלי של פליטים יהודים מרוסיה, והיה לראש האופוזיציה נגד מנהיגות הציונות הגרמנית הנבוכה. רוטנברג, שישב באיטליה וחלם על מהפכה דמוקרטית ברוסיה, האמין כי שותפות יהודית עם אנגליה וצרפת וניצחון הדמוקרטיות באירופה יזרזו את המהפכה הדמוקרטית ברוסיה. כך חשב גם בורוכוב, שהאמין, כי לעת הזאת סוציאליסט אינו צריך להישאר נייטרלי ופציפיסט.

כל אלה ביקשו לארגן יחידות עבריות. בראשית המלחמה נכשל הניסיון לכפות על האנגלים דגל עברי. ז’בוטינסקי לא הסכים לפשרה שקיבל טרומפלדור, כאשר הסתפק בהקמת גדוד נהגי פרדות והיה חיל אספקה בלבד, ולא זכה לנשק ולא היה מהודר מספיק. אך ז’בוטינסקי נותר פרו־בריטי קיצוני. רבים מבני הארץ שירתו בצד השני של המתרס, בצבא העות’מאני ובצבא הגרמני־אוסטרי. סוכני מודיעין בריטים עודדו את הערבים להתמרד נגד הטורקים. כך מצאו עצמם סוכני מודיעין יהודים ממחתרת ניל"י פועלים לצד ערבים שחלמו על עצמאות.

בזמן שנוהל המשא ומתן על הצהרת בלפור, הציע וילסון משא ומתן לשלום בין הבריטים לגרמנים. לציוני לונדון זו הייתה בשורת איוב. אם יהיה שלום בין טורקיה לבריטניה, יישארו העות’מאנים בארץ ויקברו את המאמצים להשגת בית לאומי. האמריקאים חיפשו דרך להסוות את בדיקת האפשרות למשא ומתן בין הגרמנים לבריטים. הדרך הטובה הייתה לשלוח את השגריר לשעבר הנרי מורגנטאו לשיחות על… ארץ־ישראל. הבריטים חיפשו דרך להיפטר מהמטרד שנחת עליהם, ושלחו למקום את… חיים וייצמן. שני היהודים היו צריכים לקבוע אם יש ממש בכוונות השלום שווילסון רוצה לכפות על הצדדים. הם הסכימו ביניהם כי הניסיון נידון לכישלון.

הגרמנים, שכידוע ביקשו להשיג הישגים לפני השלום, הטביעו עוד כמה ספינות אמריקאיות כדי להחיש את המשא ומתן. אז הגיע לידי האנגלים “מברק צימרמן” – מברק משגריר גרמניה המודיע למקסיקנים על תמיכת גרמניה בהתקוממות אפשרית של מקסיקו נגד ארצות־הברית. האנגלים שלחו את המברק לאמריקאים, ואמריקה נכנסה למלחמה.

מה יהיה עתה עם הכסף ליהודי ארץ־ישראל? כיצד יגיבו העות’מאנים למצב החדש שנוצר? העות’מאנים גילו את המחתרת היהודית ניל“י, והיו כבר במצב מלחמה עם אמריקה. בעת תבוסתם המתקרבת הם איימו בארמניה חדשה נגד האויב הציוני. הגרמנים, שותפי הצבא העות’מאני בארץ, שקיבלו יותר ויותר אחריות על המצב הצבאי בארץ־ישראל, קיבלו עתה ידיעות על האיומים על היישוב היהודי. הם הפעילו לחץ כדי למנוע את האסון. בפסח תרע”ז, אפריל 1917, הודיעו השלטונות לאזרחי יפו ותל־אביב שעליהם להתפנות. ההודעה באה לאחר פינוי עזה והקרבות עליה. התואנה הייתה אסטרטגית: הפינוי יתבצע כדי שהאוכלוסייה לא תיפגע. ההוראה לא ניתנה בכתב, והייתה מכוונת לכל האוכלוסייה, היהודית והערבית. באוויר ריחפו איומים שגם יהודי ירושלים יגורשו. השמועות הגיעו לכל העולם. למעשה גורשו גם כמה כפרים ערביים וכמה ערבים. רוב הערבים לא יצאו, או חזרו לכפריהם מהר.

לכאורה, כאמור, נערך הגירוש כדי להגן על האוכלוסייה מפני התקפות האויב מן הים. כך העיר העברית הראשונה, תל־אביב, הייתה צריכה לצאת להפסקה. איך מבצעים פינוי של עיר? מגייסים את אנשי המושבות עם עגלותיהם, מתארגנים לעזרה הדדית, בכל מקום מקימים ועד הגירה שיארגן את קליטת המגורשים, מגייסים את הכסף שהגיע עד אז.

לא הכול בסדר בוועדי ההגירה. הטענות רבות. העזרה ניתנת לפליטים אך לא לתושבים, טוענים חלק, או לתושבים ולא לפליטים, טוענים אחרים. במצרים מתארגנת מגבית חירום חדשה למען היישוב היהודי. האיש העומד מאחוריה בחשאי הוא אהרון אהרונסון, אך בפרשה מעורבת ההנהגה הציונית המסורתית, והקונפליקט ביניהם דרמטי. בסופו של דבר מבריחים את הכסף הזה. זה הכסף שישמש יסוד לעימות הגדול בין “השומר” לניל"י.

לסוכנות הידיעות הציונית בדנמרק מגיעות ידיעות קשות על הסכנות שבפניהן עומד היישוב. הידיעות מגיעות ממצרים ומופצות לגרמניה. הגרמנים המשרתים בארץ ומהווים חוליה חיונית בהתנגדות העות’מאנית, מודיעים למושל הטורקי כי הם יסירו את חסותם אם תהיה פגיעה ביישוב היהודי. המושל מודיע כי ייתן סיוע למגורשים. אך עקירתם של 8,000 איש מיפו ותל־אביב וגלותם צפונה הופכת לאתגר כבד מדי. בפנקסי ועדי ההגירה במקומות השונים יש סטטיסטיקות מצמררות מתקופות שונות של הגירוש הטורקי. כל חודש המספרים משתנים. בטבריה יש כ־700 פליטים. בקבר מאיר בעל הנס מוקם בית חולים ששוהים בו כ־400 איש. ליד בית הקברות של כנרת מתגוררים כ־400 איש בשטח הפתוח. גם בבית־גן ויבנאל גרים כמה מאות. ביבנאל בונים עבורם בחצרות האיכרים בתים עם גג מקש. לשכונה קוראים בשם העצוב, המזכיר את הגלות – “תל־אביב”. אין עבודה. אין אוכל. המתח בין הקבוצות לבין הפועלים כבר היה גדול לפני ההגירה ההמונית, אך עם ההגירה הוא מגיע לשיא.

מאיר דיזנגוף עומד בראש ועד ההגירה הארצי. בגליל עומדים בראשו צימרמן, יעקובסון, בוסל וינובסקי. ועד המושבות פועל בתחושת חירום. מקימים בתי ילדים לילדים שנותרו ללא סיוע, דואגים לעבודה, לעבודה תקינה של “המשביר” לחלוקת חיטה, שנוסד ב־1916 כדי שהמגדלים והסוחרים לא יפקיעו את מחיר החיטה. בעקבות גילוי המחתרת היהודית מתחיל הצבא הטורקי במאסר המוני, ומענים קשה את האסירים. ג’מאל פשה מודיע, שאם הצבא העות’מאני ייסוג מארץ־ישראל, בנסיגתו הוא יחסל את היישובים היהודיים. “ימי בלהות” נקראו אותם ימים.

הבריטים נכנסו ארצה וניסו לכבוש את עזה, אך נכשלו. הממשלה הבריטית הייתה רעבה לניצחון. היא החליפה את המצביא לאלנבי וביקשה שיביא לאנגלים את ירושלים במתנה. צבא אלנבי תקף את באר־שבע, נכנס לירושלים וכבש את חצי הארץ, עד צפון תל־אביב של היום. פעמוני הכנסיות בכל אנגליה צלצלו צלצול של ניצחון. אך הבריטים לא הגיעו לצפונה של הארץ. חלק קטן מהמהגרים שגורשו נדדו דרומה למושבות והגיעו חזרה לביתם בתל־אביב, אולם החלק הגדול עוד נותרו בצפון. חלק זה אפילו גדל, משום שפתח־תקווה גורשה גם היא. בכפר־סבא, שהיו בה רק עשרות בתים, התגוררו למעלה מ־1,000 איש שנדדו צפונה. על המציאות של אותם הימים כתב י"ח ברנר בסיפורו “המוצא”.

בגליל פרצו מגיפות. המהגרים נעשו למטרד בריאותי. השתדלו לא לבוא עמם במגע. הכסף לא הגיע, ומערכות ועדי ההגירה עמדו לקרוס. כ־400 איש נספו בעמק הירדן, בטבריה ובמושבות. הכולרה השתוללה.

הארגז האגדי, ארגז הכסף האחרון שנועד לעזרה ליישוב, נפל בסופו של דבר לידי אנשי “השומר” בזמן הסיוט הגדול. היה חשש שגילוי ניל“י יביא למסע השמדה, והוא הוביל לדרמה קשה: אנשי “השומר” נאסרו. לישנסקי, איש ניל”י, ברח ונתפס אחרי שאנשי “השומר” שהוציאו עליו פסק דין מוות, ירו בו ופצעו אותו. בסופו של דבר הוא הוצא להורג. חשוב לציין: על יד הגופות התלויות בדמשק של לישנסקי ובלקינד אנשי ניל"י, נתלו כ־13 ערבים על אותו פשע: הם ריגלו לטובת הבריטים.

נחום גוטמן יעשה מפרשת הארגזים סיפור אירוני. ציוריו, ההופכים הכול לסוד ילדות ואהבה, שכחו את תמונות הזוועה של אותם ימים נוראים. מי כמוהו, הצייר המחונן, ידע מעל אילו תהומות הילכה הארץ וכמה גדולים היו הקורבנות. כמה ציורים שצייר סמוך לתקופה ההיא הראו את המצב ערב הגירוש של תל־אביב, את התוהו ובוהו, את הצבא הטורקי הרעב בנסיגתו.

מי שתיעדה את כניסת ארצות־הברית למלחמת העולם הראשונה, בספר מברק צימרמן היא ההיסטוריונית ברברה טוכמן, נכדתו של הנרי מורגנטאו, השגריר האמריקאי בקושטא. הנשיא וילסון שביקש לגאול עולם מלא קונפליקטים, זכה לאחר מותו לניתוח פסיכואנליטי שהשתתפו בו זיגמונד פרויד ודיפלומט אמריקאי. בספר הוגדר וילסון כחולה נפש אנוש ומסוכן לאנושות… הוא באמת חשב כי ניתן לשתול מעין ציוויליזציה אמריקאית בעולם כולו וליצור משפחת עמים שתפעל בצדק, בחירות ועל ידי הון.

אך הוא לא היה היחיד שפעל בנחישות בלתי מוסברת. משה שרת זכה לשרת במדי הצבא הטורקי עד כיבוש דמשק על ידי הבריטים. הוא סירב לעזוב את הצבא, מטעמי אבירות. הוא כבר ידע שהצהרת בלפור הוצהרה על ידי הבריטים. הוא כבר ידע כי הוא משרת בצבא מובס ומושחת, שכמעט חיסל את היישוב היהודי בארץ. אך נאמנות היא נאמנות.

“תקופת הבלהות” פיזרה את קבריה הרבים בכל בתי הקברות בארץ, במיוחד בגליל. הם נקברו במסודר אך ללא ציון על מצבתם.

האלמונים שנקברו בכנרת לא היו אלמונים כלל, אלא שהקוברים קברו רבים בגלי אבנים ללא שם. המספרים קשים. אהרון אהרונסון, במכתב הצטדקות על שעבר מהצד העות’מאני אל בנות הברית, כותב לאחד הפילנטרופים היהודים באמריקה, כי לפי הידיעות שבידו מתו ברעב ובמחלות בסוריה, בלבנון ובארץ 50,000 איש. השלטונות התעקשו להודיע ש“הכול בסדר”. בתום מלחמת העולם נותר היישוב היהודי בארץ עם מספר היהודים שהיו בו לפני העלייה השנייה, 56,000. הצלקות היו קשות.

ב־1919 מונה הנרי מורגנטאו לראש ועדת חקירה אמריקאית בפולין שחקרה את הפוגרומים נגד היהודים. הוועדה הייתה צריכה לפסוק את דינה לפני החלטת חבר הלאומים, כיצד תחולק אירופה לפי חזונו של וילסון, ובין היתר, האם פולין הפוגרומיסטית יכולה להיות מדינה עצמאית. הפילנטרופ היהודי זיכה את הפולנים מהאחריות לפוגרומים. החזון העולמי היה חשוב יותר מהקורבן היהודי. הוועדה התעניינה פחות במה שהיה שם; אסטרטגיית השלום העולמי חייבה כנראה לעצום עיניים. ההומניזם החדש חייב שלא לראות את אשר אירע ליהודים.

הנרי מורגנטאו הספיק גם להשתתף באחד הפרויקטים מעוררי המחלוקת בתולדות אירופה ב־1923: הוא ניהל את הטרנספר של מיליון יוונים מטורקיה ליוון, ואת המעבר של מאות אלפי טורקים מיוון לטורקיה. בנו היה שר האוצר בשלטון רוזוולט בזמן מלחמת העולם השנייה.

הפליטים האלמונים, שאת שמותיהם אנו יודעים מרשימות ועד ההגירה, מחכים שבעקבות פרסום שמותיהם ייוודעו עליהם עוד ועוד פרטים. “לכל איש יש שם”, אומר השיר, אך לכל שם צריך להיות גם סיפור.

ובכל זאת, צריך להסכים כי שמונה קברים יכולים להיות קשורים עם ההיסטוריה של כמה יבשות…