הרעיון של קהילה מול החברה בא אלינו מבית מדרשו של הסוציולוג הגרמני טוניס ((Tonnis), שהפריד בין השתיים: הקהילה לדידו עוסקת ביחד האנושי, המבוסס לא על תועלת, על משימה, אלא על עצם הקשרים ההדדיים, על אחריות הדדית הנובעת מתוך קשר והתייחסות. אין היא מבוססת על תכלית חיצונית או שלטון, או על מפעל משותף. החברה לעומת זאת מייצגת יחד של אינטרס ושימוש הדדי. היא מבוססת על היררכיה ושלטון. התבוננותו של טוניס בהיסטוריה כדי לבסס את תורתו, לא הפריעה לרעיון, שיש לעשות לתחייתה של הקהילה בעתיד, ואולי אף תמכה בו.

לרעיונו של טוניס הייתה השפעה על רבים, וביניהם על מרטין בובר, שכתב את כתביו המדריכים ליצירת קיבוץ על בסיס החוויה של אני־אתה, של החברותא, בניגוד ליצירה הקולקטיבית הבאה ליצור מפעל או מבקשת את השלטון של החברים. בראשית שנות ה־20 הוא העלה את רעיון החברותא המקיימת בתוכה חיי דו־שיח ומבטלת את יחסי השלטון והרכוש, רעיון העוסק בתיקון האנושי כהרפתקה שבה צומח יחד שאינו מבטל את היחיד אלא מעלה את יכולתו להגשמה עצמית, בבחינת מימוש האור הגנוז בו, שיאיר בו את זולתו, את העולם ואת עצמו.

ההבחנה הסוציולוגית של טוניס הייתה לבובר תשתית לבניית תפיסתו בדבר העדה הדתית היוצרת, אולם גם זה וגם זה גילו חלום על חברותא מתוך שחיו בלב לבה של תרבות אורבאנית חזקה ואלימה. הם עקבו בחרדה אחר התהוות ההמונים, מפעלי הענק, הם הדגישו את השבר הגדול שהתהווה. גילוי רומנטי זה של קהילה מרמז על כך, שלעתים אנו מגלים את חזון הקהילה דווקא מתוך חורבותיה. בתשתית החלום על היווצרות הקהילות מצויה רעידת האדמה.

ההיסטוריונים עוסקים לעתים בפעולות שיחזור ושיקום, אך בתוך פעולת השיקום יש גם פעולות הצלה. בתוך המפולת נשמעים קולות נסתרים, כאשר מתעוררת תקווה למצוא חיים. אז המפולת, אינה רק מצבה למקום. בשני המקרים האסון הוא שמדריך את הפועלים, אך משמעות הפעולות משתנה. פעולת השיקום נעשית מתוך תקווה לטפל במוות הפוצע את החברה. אך המפגש עם עקבות החיים שונה מהכבוד שניתן למתים.

כשהפעולה היא הצלת חיים, נוכל לשבור את הסדר הטוב של השיקום. דברים לא יוחזרו מיד למקומם, אלא נלך במהירות לקראת הקולות המשודרים אלינו. לא נסתפק בשיחזור מה שישפיע כתרבות לאחר שעבר דורו. אלא נבקש את הקול החי, הנושם בקושי, ומצוי באווירה של דחיפות יתר. כך לעתים מעשה של עזרה חברתית אחרי מלחמה ואסון הוא פעולה שונה מהצלתו של תל ארכיאולוגי או בית של חברה למופת.

הקהילה המכוונת, הנולדת ומתקיימת בתודעה, קשורה לעתים ביסוד של שיקום, בתחושה של פצע קודם, בסירוב לקבל את מה שנראה כגזירת המציאות. היא בבחינת מעשה הכולל בתוכו תחושה של צורך לשקם ולרפא פצע קודם, או להתגעגע אל טוהר ראשוני; כמו שבאך שר בחליל הזהב לזכר חליל הרועים שנעלם, או כמו שמאפו ביקש לשוב אל החברה החקלאית העברית של התנ"ך, למרות שהייתה רחוקה מההר שבלב קובנה ומן הקהילה המסורתית שחייתה בה. גם זה וגם זה יצרו געגוע לקהילה שהייתה, ובכך הניעו קבוצות אנשים להקים קהילה חדשה.

גילוי זה של החלום על קהילה עתידית, הנובע מכאב ותחושת אובדן שההיסטוריון מספק להם חומרי בעירה חשובים, יש בו חרדות ותקוות, יש בו ביטוי מרפא לכאב הממשי ולערגה אל הבלתי מושג. עם ההתעוררות מן החלום הזה, אמר אחד מהוגי תקופתנו, יש המכבים את החלום, אך יש גם הנשארים עם טעם החלום הלילי במשך כל היום. יש המכבים אותו בכעס, דוחקים אותו לשעה אחרת, לתפילה לאחרית הימים. או יש מי שהופך את החלום המבולבל, היצרי, לחזון מתוכנן היטב. החזון נראה רחוק יותר מן הסתירות והיצרים. הוא נבנה בזהירות, על כל פרטיו על ידי אנשים עם תוכנית ברורה בכיסיהם. לעתים התוכנית מפורטת עד להתמיה. חזונות אלו, למרות ממשותם, לעתים תלושים ומוזרים. ארכיטקטורה של הבלתי מושג. אך לעתים דווקא הם משפיעים על עיצוב המציאות.

הקהילה היהודית בגולה על כל מערכותיה וקשריה קשורה מבחינות רבות במערכת דומה: היא הייתה מצבה, ביטוי לפצע הנדודים ולמקדש החרב. צלקות אלו היו חלק מבניית חזונה כמערכת של לימוד, צדקה, חג. המערכת החברתית־תרבותית שנוצרה בגולה כללה בתוכה סיפר שבא להסביר את חלומותיה, את מגבלותיה ואת פחדיה. חלום הרסטורציה, השיבה, הודחק והיה למערכת המרמזת לזהירות הכרחית המחייבת להימנע מהניסיון לממש את החלום, מפאת הסכנות הכרוכות במימוש. היא כוונה לעצור את הדחף לבטל את החלום על ידי הגשמתו.

גם הציבור הצומח היום על רעיון הקהילה, המרכז הקהילתי, התפיסה הקהילתית, אולי מבטא יותר את תחושת ההעדר, את הידיעה כי איבדנו משהו המחייב אותנו לחפש. זוהי תחושה מוזרה ומכעיסה, שאיבדת משהו ואתה נתון בחיפוש של הלא ידוע, מהפך את ביתך כדי למצוא את שאבד, ואפילו מסדר את הבית, אך לא כדי לסדרו אלא כדי למצוא משהו שהלך בו לאיבוד.

החיפוש אחר הקהילה הוא לעתים חשש שהיא אבדה והותירה אותנו מהלכים כאלמונים בהמון, צורכים בהמון, שאנו קורבנות של מלחמות המוניות ונותרים לבד. אנו בונים היכלות לאני ומתגעגעים לקהילה, לקשרים בינאישיים, ליצירת סיפור משותף, למחויבות וביטחון, לחג ואבל, לשפה ונוף. אל כל זה מתרחש רק אחרי תהליך עמוק של אינדיווידואציה, התבגרות, רק אחרי הגילוי כי אנו שותפים שלא מרצון בתהליכים ובמצבים של האחר.

ישראל היא אחד המוזיאונים המפוארים ביותר בעולם לתהליכים של יצירה קהילתית ופירוקה. בזיכרונות העולים, במפת השכונה, בדיוקם המושבה, המושב, הקיבוץ, בקני תנועות הנוער, בשיחות החיילים באוטובוסים המסיעים חיילים לביתם ביום ראשון וחמישי, בכנסי ותיקי היחידות, במפגשי עוזבי הקיבוץ, במוזיאונים המקומיים ובבניין של שכונות, ערי גנים, יישובים קהילתיים – בכל אלה אפשר לראות את עקבות התהליכים של הפצע, האובדן, החלומות והחזון בדבר היחד המתקן; מתקן את הפצע ואת התיקון של הפצע על ידי שימור קשרים אישיים.

המעברים הללו בין הפצע לחלום, לחזון ולמימושו אינם נטולי סיכון. הם יכולים להפוך לסטריליים: מסבירים כל כך הרבה ומצדיקים את מה שקורה במקום לחבוש את הפצע. הם יכולים להביא לייאוש ולמעשי טירוף, ולקריאה מזייפת של המציאות האנושית, ואפילו לאלימות פוליטית, כאשר מבקשים נקמה על החורבן, מחפשים אשמים, נועלים את היחד.

ברוב הקהילות בארץ מדובר לא בהוויה קהילתית הנובעת ממציאות של עשרות דורות, אלא בקהילות הנולדות בהחלטה; המודדות את עצמן על פי מטרות וערכים; הנוכחות בסיפור שהן מביאות על עצמן; ההופכות את סיפורן לנוכח בין הסיפורים האחרים, על ידי תביעתן להיות סיפור־העל, ונכונותן לקבל סיפור של זולתן ולקשור עמו קשר אמיתי, או לראות את סיפורן כחלק מסיפור־על גדול מהן.

אני מבקש להביא בפניכם משהו מהניסיון של הקיבוץ בתקופת עיצובו הראשונית. הקיבוץ סבל מכך שהיה זעיר וניסיוני, ללא כל מסורת ופרוץ לרוחות רבות, לתהליכי בנייה ופירוק מהירים ביותר. הוא היה צעיר ונווד, מותקף אך נועז ומחפש דרך. שלוש דרכים עמדו בפני הקיבוץ הראשוני הזה, והוא ניסה לנווט את עצמו בין שלושה קטבים: הקוטב המשימתי, הקוטב היצירתי והקוטב החברתי־דיאלוגי.

הקוטב המשימתי היה מכוון קודם כול לעשייה. צריך היה לעצב מציאות חומרית ופוליטית חדשה. העשייה הייתה בעלת אופי כפול: לעשות לא רק לעצמו אלא לפנות מקום לכלל הגדול ממנו. לסלול דרך לאחר הגדול שלא תמיד יודע כי למענו עשו את המפעל: לעבוד את האדמה בשביל היהודי שאינו רוצה לבוא לארץ אך יבוא; להוכיח כי היהודי יכול לעבוד את האדמה, לעבוד במקצועות שונים, ולהירתם לפעולות חברה ופוליטיקה הנתבעות מן המצב הכללי. הקוטב המשימתי תמיד קשור במעשה קונקרטי, באופק הרחוק ובהד הקרוב. הוא לא מסתפק בחזון הרחוק, בעולם הערכים, הוא קשור במעשה של כאן ועכשיו. המעשה האקטואלי היומיומי והקטן נקשר אל ציבור רחב ואל זמן רחוק.

הקוטב המשימתי ינק מהתרבות המצוותית של הדת, שבחנה את האדם על פי מעשיו, הן במעשים הפולחניים החוזרים והן במעשים המוסריים שתורגמו לפולחן. אך היה הבדל בין המצוותיות לבין המשימתיות: המצווה הייתה ברורה וחזרה עליה רק תמכה בתוקף שלה. לא כן המשימתיות, שעמדה על משמעותם הפוליטית של המעשים, כולל המעשים כולל המעשים הפולחניים. את הפולחן היא ראתה באופן היסטורי כמקום ששימר את האוטופיה הפוליטית־חברתית, והיא ביקשה להגשים את האוטופיה בתנאים משתנים. מה שהוסתר בפולחן צריך לצאת לאוויר העולם על ידי המעשה הפתוח.

הקוטב המשימתי הושפע מאוד מהתחושה שיש להטיל על המעגליות הנעולה של הפולחן את הקו ההיסטורי המוביל למטרה. הפולחן של ההיסטוריה בבחינת תהליך בעל כיוון ומטרה חייב לברור לעצמו כל פעם מה נתבע מן היחיד על ידי הזמן והמצב. זאת, לא כמו האיש הדתי, שיכול היה להיות בטוח במעשיו כל זמן שהתאימו להלכה, לאותה תבונה מצטברת של דורות הלומדת ללא הרף אותו עניין עצמו החוזר על עקבות הנצח. לעומתו המשימתיות עמדה על תחושה של נתק ממעגלי הנצח. לעתים דומה כי היא קבעה אותה הליכה אל העתיד האוטופי, אך לא פחות התגלתה בה איזו תחושת קרע ופיכחון כלפי מעגלי הנצח, תחושה עמוקה שהמשימה המתבצעת כאן עונה על שבר שהסתמן במעגל הנצחי שאותו טיפחו במשך דורות.

נחום גוטמן תיאר בתקופה מאוחרת את הקומונה של בעלי מריצות החול, אותה קומונה שסתמה את הוואדי הקטן שליד אחוזת בית, היא תל־אביב, הנקרא היום שדרות רוטשילד. המריצה הייתה לדידו סמל, כי בה עמד הפועל רק עם עצמו, לא נשען על סוס וחמור ולא על מכונה, אלא על יכולת הנשיאה של גופו ועל הרצון המדריך את גופו. בסופו של דבר לא יכולים להסתמך על תהליכים או השקפות או חברים, אלא על המעשים. הדוגמה הקלסית לקיבוץ המשימתי היא הקיבוץ המאוחד ומורשת גדוד העבודה; החזון של המעשה המודרך על ידי התמונה של הכלל, על ידי פוליטיקה וקבלת מרותה.

הקוטב היצירתי עסוק בהקשרים שבין חיי החוץ הפומביים לפְּנים של החוויה. העשייה היא פעילות חד־פעמית של ביטוי עצמי ומפגש עם החומרים שבעולם. אין היא נמדדת בהישגים של המסע אל הכוכבים ואל צפונות הידע, אלא קשורה בעימות המתמיד של כל אלה עם משאת לבו ואימת קיומו של האדם בקבוצה, רצונו לפרוץ אל כוליות חדשה שיהיה בה מקום לפעולתו ולביטויו. צד יצירתי זה אינו כיבושי ומשתלט אלא משתלב, ומבטא את ניסיונו של היחיד להיכנס למקצב משותף, לפרוץ את בית כלאו על ידי הקשבה למגבלות גופו ורוחו. זוהי התמודדות של היחיד עם עצמו דרך העולם. כאן דגניה והקבוצות הן הדוגמה המייחדת דגם זה. הן גם היו מושפעות ביותר מהאתוס של המעבר לחיי הכפר בתקווה שהדוגמה המוסרית שלהן היא שתחולל את המפנה.

הכיוון השלישי הוא הכיוון הדיאלוגי, שבו היחיד פוגש בזולת מתוך השתתפות, ברגעי שיא ומרחק, בשותפות גורל מתוך חופש, בגילוי מתמיד של כאב ושמחה, של מודעות עצמית בלתי נעולה בעצמה, ומסוגלת להתמלא בנוכחותו של האחר, וגם להרחיב את היחס הזה בהקשר של חבורת החברים. קיבוצי השומר הצעיר ניסו ללכת בדרך זו.

שלושת הקטבים הללו, המשימתי, היצירתי והדיאלוגי, מכוונים ליצירה קהילתית היסטורית, כלומר זו שיש לה סיפור בדבר שינוי, מכשולים והישגים, בעלת שפה אותנטית וביטוי אמנותי מצטבר. אין אלו קהילות המבטיחות חיי נצח או מודלים לפולחן של חברות דתיות. הן לא הבטיחו גן עדן אבוד או בשורת התגלות. הקטבים שתיארנו באים כביכול לאשר ניצנים החבויים בעברה של האנושות והיהדות, וקטעי חלום עתידי. הכיוון של הקיבוץ היה להקים קהילה היסטורית. שכן אם העם היהודי נסוג למרפסת של ההיסטוריה, מבחינת יצירתו בגולה, ונהדף אל שוליותו וריחוקו, ואם עשה כמה צעדים לשוב אל האחריות הפוליטית והזירה האסתטית, וביקש לממש את חברותו באנושות ההולכת ונוצרת, או לפחות המודעת יותר ויותר לעצמה, ואם בתהליך הוא חש גם את כל כובד ההתנגדות לו ולמה שהוא מבשר, אולי הגיע הזמן לפרוץ את המצור על ידי בריאת קהילה. אך אף מודל לא עמד בטהרתו.

הוויכוח שהתעורר ביצירה החברתית בארץ־ישראל היה על המקור, על נקודת המוצא. הקוטב המשימתי ידע לבקר את הקטבים היצירתי והדיאלוגי. וכך גם השאר. הקטבים היו לדגלים ולמכשירי ביקורת כאחד, גם נושאים לנאמנות מופרזת וגם כלים לבדיקה עצמית ולמודעות. כשקבוצה נכנסה למשבר הציעו מיד, לשם ריפוי, משימה חדשה, דיאלוג סוחף, או יצירה. לא תמיד ההצעות היו קשורות למצבים של החברה מסביב. הן הוגשו כמתכונת ברורה לכל מחלה – כשם שבעידן מאוחר יותר, משנות ה־50 ואילך החלו לחשוב שעלייה מתמדת ברמת החיים תפתור הכול; כאילו הבעיה היחידה היא חלוקת פירות העבודה או הגדלת העוגה הכלכלית. זה היה הפתרון המוניסטי החדש, המכני. אך גם הוא התגלה לרוב כפתרון שווא: הוא החריף את הפצע.

אחד המדדים הכי פשוטים למדידת עוצמתן של קהילות הוא יצירתן החינוכית. הקהילה יוצרת כלים חינוכיים שיביאו את בשורתה, שיתאימו לתכני עשייתה, שיתאימו עצמם לצורכי החניכים שלה. הכלים החינוכיים הנוצרים על ידי הקהילה נושאים בתוכם את איזכורי הפצע, את החלום ואת החזון של הקהילה שיצרה אותם, אלא שהם עוברים תהליך מעניין של תרגום, הנובע מהמפגש בין החניך למורה המחנך. מפגש זה מתרחש בזמן שונה מזמן ייסוד הקהילה והתפתחותה. הוא נערך בזירה חדשה, בתוך תרבות חדשה שצריך להתייחס אליה מתוך מודעות לצורכי הגיל ולמטרות החינוך והלימוד.

אלא שלעתים תהליך הכרסום בקהילה, המפגש עם תרבות חדשה, אנשים חדשים ובעיות חדשות מוביל לתחושת התפוררות, לחוסר יכולת, לאובדן שפה. באופן כמעט אינסטינקטיבי הקהילה קוראת למערכת החינוכית להיות המניע ליצירה קהילתית חדשה. הקהילה מבקשת, ולעתים תובעת מן המערכת החינוכית לחולל תהליכים במקום להיות ביטוי שלהם.

אני רוצה להבחין בין רעיון זה כרעיון אידיאולוגי במובן הרע של המילה לבין הצד האוטופי שלו. כרעיון אידיאולוגי, החברה מאשימה את החינוך והופכת אותו לאחראי לתהליכי ההתפוררות העוברים על הקהילה. מאשימים את נפש הילד ואת פעולת המחנך. מאשימים את החינוך שלא הכשיר, שלא נתן הזדמנות, או שלא הביא לכך שנושאיו מסוגלים לדיאלוג או למשימה. מאשימים את החינוך באובדן ההקשר התרבותי ובקיום יסודות א־סוציאליים בחברה. לחברה יש כישרון להטיל על החינוך אשמה ההופכת לשיתוק גמור ולניוון המערכת ואנשיה. אך הצד האוטופי שונה לחלוטין. במערכת החינוך, הן בקרב המורים והמחנכים והן בקרב החניכים, יש פוטנציאל גבוה ליצירה קהילתית מתחדשת; יצירה המודעת לתהליכים הסותרים העוברים על החברה וקהילותיה, היודעת כי גם בכישלונה היא יכולה לעשות מעשה ולחולל תהליכים חיוביים. המערכת החינוכית צריכה לשבור את המחסומים בקשר שבין תלמידים ומורים, לעצב שפה משותפת ומגוונת בין ציבור המחנכים והמתחנכים וסביבתם החברתית, להעניק סיפור משותף, אתגר ושיח לקהילה המקומית, לקהילת המחנכים, להורים. זוהי ראייה מורכבת של מחנכים המסרבים להשלים עם המצור המקצועי, עם שיתוק היצירה, ועם הניוון של הצד המשימתי שהם נקראים אליו, ובתוכו הם נקרעים.

המחנך נתקל תמיד בגבולות שהפוליטיקה מציבה לחינוך ובתביעות שהיא תובעת ממנו. כמו שהעובד הסוציאלי יודע כי בסופו של דבר החברה איננה מעוניינת שהבעיות שהוא מטפל בהן ייעלמו, למרות שהיא משדרת פעמים רבות כי הוא זה שיצר אותן, כך המחנך אינו מוכן להשלים עם כך שהמערכת הפוליטית תתבע ממנו להפוך את תלמידו ל“מוצר פוליטי”, ויודע שלעתים קרובות הוא המקור לתחושת אי ההשלמה עם המציאות הקיימת. הוא יכול לראות את תלמידיו לוקחים על עצמם משימות חברתיות, יוצרים, חיים חיי דיאלוג, ולחוש כי הוא היה מעורב בתהליך ההצתה של הניסיונות הללו. בכך הוא יכול לראות ניצחון גדול של החינוך.