בשילהי חודש טבת שעבר היה הדבר, ועל-פי חשבונם שלהם באמצע דיקאבר; אם כך ואם כך, חל זה תשעה חדשים אחר הפסחא.
דממה מרגיזה בבית האלמנה הצעירה “שרה הזקנה.” זקנה שרה בשנותיה, לפי כתפיה הכפופות תחת צרור תלאותיה ולפי לחייה, אך צעירה היא באלמנותה. עוד לא כלתה לה שנת האבלות למות בעלה.
דממה מרגיזה בביתה. בריינה המיילדת נכנסה היום אל ביתה פעמים אחדות תכופות, ובכל פעם שנכנסה נכנסה מלאה אנחות, העיניים דומעות, הפנים מתעוותים לבכי; אלא שהיא מתמהמה על מפתן הבית, מעמידה פנים שמחים ונכנסת בקולי-קולות:
צפרא טבא ליולדת!
ושרה האלמנה עם שלוש ילדותיה וארבעת בניה מתרגשים כנגדה, מעמידים פנים מאירים ועונים בקול: צפרא טבא לך, בריינה.
ומתחילים כולם לדבר. נכנסים איש לתוך דברי חברו, מרבים שאון, מפטפטים בקול רם, כמאושרים עליזים השיכורים מנחת נפרזה.
שואלים שלא כענין, ומשיבים שלא כעין השאלה.
מדברים הם רק כדי שלא תדבר הדממה שבבית.
כמדומה שהם שמחים כולם.
בוכיה רק חווה הבתולה, בתה של שרה, והיא היא היולדת, שבשבילה נכנסת בריינה ונטפלת אליה.
מרימה עליה בריינה את ידה הצנומה, דומה שהיא מתכוונת אל סנטרה, אבל היא אינה אלא מלפפת לה על לחייה. כך מתנהגת בריינה עם כל היולדות בשעה שהן בוכיות.
ומרימה עליה קול. כמדומה לך, שגוערת היא בהקפדה, אבל לא היא, זוהי גערה מתוך חיבה. כך מתנהגת בריינה עם כל היולדות.
נו, נו, מה כל הרעש? כמדומה לך, שבת-יחידה את אצלי? כמה יולדות שמשתי אתמול. וכמה היום. כולן כואבות, דואבות ובוכיות, ואני, בריינה, שומעת ושותקת.
יודעת זקנה זו, שלא מתוך כאב בוכה חווה; הרבה מכאובים סבלה חווה בסוד, ואיש לא ידע. הרבה והרבה היתה מקבלת עליה יסורין וצער ברצון טוב. ובלבד שהיו הדברים חלים באופן אחר משחלו.
יודעת בריינה כל זאת, אלא שהיא עושה עצמה כלא יודעה.
ומשתדלים כל אנשי הבית יחד עם בריינה לשמח את היולדת, לבדח את דעתה, אלא שחווה בוכה – בוכה ושותקת.
שכנות באות. כל אחת מקדימה ומוציאה את כל אנחותיה בעודה בחוץ, מתקנת פניה ונכנסת עליזה. אבל במידה שהן מראות עליזות, במידה זו מתעצבת היולדת. קול או-א, או-א בוקע ועולה מתוך פינת המיטה, והקול קול עביב, מלא, שלא כקול תינוק בן-יומו מזרע היהודים; והקול הולך וכובש לו את כל חללו של החדר. חווה מזדעזעה. מזכירים אותה, שתנסה להיניק את הילד, ואז כשבריינה משכיבה אותו בחיקה, ומכניסה לו את הפטמה לתוך פיו, מיד נותנת בו חווה את עינה, ושוב אינה יכולה להתאפק, מתוך בכיה היא מתריסה דברים שאינם ברורים.
מביטה, בוכה ומתריסה, ושוב מביטה, ושוב בוכה ומתריסה.
ויותר אינה יכולה להביט. יראה היא להסתכל בקלסתר פנים של הרך. מפקירה היא לו את שדיה ובוכיה.
ומספרים לה, שמחר יהיה ליל “שלום-זכר” ולמחרתו ליל שמורים, והיא שומעת ובוכה.
קודם הברית נכנס אצלה הרב הישיש, הרים את ריסי עיניו והציץ בה בחיבה. תנחומים דיבר על לבה:
“כלום אינך יודעת, בתי? מי לך גדול מאברהם אבינו, ואביו היה עכו”ם גמור."
היא הביטה אל הישיש במבט רועד ומתוך ענווה; ומקור חדש של בכיה נפתח הקיר מתוך לבה.
"בתי, רבי חנינא בן תרדיון היה מבני בניה של דינה בת יעקב – אחר מעשה שכם.
"שמעיה ואבטליון היו גרים וצדיקים גדולים.
“כבשי דרחמנא, בתי! כך גזרה ההשגחה העליונה: נשמות קדושות, ניצוצין של נשמות איבד, כביכול, ברוך-הוא בתוך כיתות של קליפות ומלאכי חבלה. שליחי ההשגחה אנו לפעמים לברור את הניצוצין מתוך הקליפות.”
היא שומעת, סופגת ובוכה.
הגיע הדבר לנקודה מכאיבה. מתייעצים עמה על הסבת השם. אחד השכנים הציע להסב לרך את שמו של המנוח, אבי היולדת.
חווה הזדעזעה.
“המעט לו לאבא שסבל בעולם הזה מה שסבל וממי שסבל, שנהרג ברחוב מתגולל בדמו… אלא שאטפול עליו את זה גם לאחר מותו? כלום לכבוד יהיה לאבא בגן-עדן כשיקרא זה בשמו?”
נדמה לה, שפני אביה רחפו לנגד עיניה.
ומבטת היא על הרך, ונדמה לה שהוא מתחנן אליה: “נשמה שבויה אני! אנא, פדוני, אל תעזבוני.”
רגשי אם מתחילים להתרקם בה.
רגשי כבוד של בת לאביה, קנאת בת לעמה, מתרוצצים בה.
נשמת אבא מרחפת לפניה.
הרב מתחנן.
היא נתנה את הרך על יד המיילדת, שמסרה אותו למי שצריכים למסרו. נגמר בין המכובדים לסדר את הברית לא בבית-הכנסת, אלא בחדר השני.
ומתפללים שם ומסדרים את הברית, הרך הובא אל תוך אווירה של כנסת ישראל.
האיזמל לקח את שלו, הרך התחיל פועה וצועק צעקה סתומה, שאין עוד עליה שום חותם.
השומעים המכובדים מקשיבים בשים לב. חפצים הם להבחין, אם יש בקול זה מעין “הקול קול יעקב.”
הרב מפנה את לבו לאביו שבשמים.
“רבונו של עולם,” מתפלל הוא במחשבה, “מפני חטאינו אנו שרויים בגלות, לקויים ודוויים; לקינו עד עכשיו ב’חסר,' כר אחת חסרה במיטה, שמשות אחדים חסרים בחלון, חוסר פרנסה, הרוגים, טבוחים… אבל זו היא מכה חדשה, מכה של ‘יתר.’ מלחמה בלב. קשים גרים לישראל כספחת. אבל מאידך גיסא הרי האדם בעל בחירה. הבא להיטהר בדין הוא שיסייעו לו מן השמים.”
“ואומר לך,” מסלסל החזן את פסוקיו ומכניס טיפות יין מתוך כוס הברכה לפיו של הנימול, “בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי!”
נשתתק הילד; נשתתק הקהל; ומתלחשים הנרות הדולקים על העמוד הארעי בשפה שאינה מובנת לבני אדם.
עיכוב קל עוד יש בדבר: מצד היולדת לא בא עדיין הסכם גמור על הסבת השם.
ושוב נכנס אלה הרב הישיש.
– – – –
זלדה המבשלת הצעירה עומדת מאחרי הדלת ומסתכלת בכל אותו הענין מתוך קורטוב של קנאה.
אשתקד, כששרתה בבית ר' אברהם’קה, קרה לה מה שקרה… כמה הרפתקאות עברו עליה והכל בהיחבא, בכלימות ובוז – וזו?…
ולא עוד אלא שהרב הישיש נכנס אליה ומספר עמה.
ובאה היא לידי מסקנה, שלכל נערה ונערה יש מזלה שלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.