פתח־דבר    🔗

אישיותה של מניה שוחט היא אחת הבולטות ביותר בתולדות תנועת־העבודה בארץ. דמותה רבת־הפעלים יש בה כדי לסמל את תקופת העלייה השנייה, עת הונחו היסודות לארץ־ישראל העובדת ולערכיה. רבים אנשי־הסגולה שהצמיחה תקופה זו, ומניה, בעלת מעוף המחשבה ותעוזת הביצוע, היא המקורית שבאישיה.

הרי היתה זו מניה שיזמה, מתוך מחשבה מעמיקה ולבטים נפשיים, את הקולקטיב הראשון בסג’רה, ובכך הניחה את היסוד לקבוצה הראשונה בארץ. יחד עם ישראל שוחט היתה מראשוני “השומר” והרוח החיה שבו, מראשוני ה“הגנה” ועלייה ב'. עוד בחייה נהפכה מניה לאגדה.

אני רואה חובה לעצמי להנציח את דמותה ולספר על ימי ילדותה ונעוריה, על פעולתה המהפכנית ברוסיה, אך בראש וראשונה על חייה רבי־המעש בארץ.

על ראשית ימיה של מניה סיפרתי על־פי הדברים ששמעתי ורשמתי מפיה, שפורסמו בחלקם ב“דבר הפועלת” משנת 1961, ואילו על הגותה ועל דרכי פעולתה בארץ הבאתי גם דברים מפי חברים ואישי־ציבור שהיטיבו להכיר אותה, את אומץ־לבה, את תום נפשה ואת אמונתה באדם.

רחל ינאית בן־צבי

 

דברי מבוא    🔗

בשנת 1959, כאשר הגיעה מניה לגבורות ומצב בריאותה הלך והתערער, אירחתיה במשך חודשים אחדים בבית הנשיא בירושלים, מתוך תקווה לסייע בהבראתה.

בערבים היינו משוחחות זו עם זו, והייתי מנסה לדובב אותה על עברה העשיר.

ארוכה מסכת חייה של מניה, גדושה שאיפות נעלות ועלילות נועזות, וקשה להקיף את מיגוון הצדדים שבאישיותה – יותר מיובל שנים בפעילות ללא ליאות, בלהט הנפשי המיוחד לה.

היה במניה צירוף מיוחד של נשיות לבבית, מזה, ושל הגיון ותבונה מעשית, מזה. משנתפשה לרעיון כלשהו וגמרה אומר להגשימו, היתה מתמסרת לו בכל מאודה, עושה בעצמה ומפעילה אחרים, כממלאת שליחות עליונה. בין שהרעיון היה משלה ובין שהיה משל חבריה, מיד היתה נרתמת לו בלהט ונוטלת את היזמה בידיה, ותוך זמן קצר ידעה לעבור ממעוף המחשבה לתנופת הביצוע.

מאז פגישתי הראשונה עם מניה הייתי תוהה, מניין בא לה הלהט, מניין שאבה את כוחות־הנפש העצומים. תמיד התפעלתי מפעילותה הרבגוֹנית ותמהתי על נטייתה לזלזל בגופה ולהסתפק תדיר בקב־חרובין ובדבלה. אין זאת אלא שכפתה על עצמה מעין סגפנות, משום שחשה בצורך לכבוש את היצרים האדירים שהתגעשו בקרבה. במניה התרוצצו מאוויים כבירים, ובאורח אינסטינקטיבי ביקשה להשתחרר מהם, לשלוט בעצמה כדי שתוכל להתעלות למען הרעיון, למען הגשמת החזון, כדי שתוכל להתמסר כל־כולה לזולת, לכלל, עד להקרבה עצמית. ואכן, בשל רצונה העז לעזור לכל אדם באשר הוא אדם עוררה בלב הזולת רגשי אמון אליה, רגשי הערצה וכבוד – גם בלב אלה שהתנגדו לדעותיה.

כדי להגיע אל צור מחצבתה אני מתיישבת אפוא לידה ומנסה להניע אותה להעלות זכרונות על עברה.

“לא, לא על העבר”, משיבה לי מניה, ושמה על שכמי את ידה הטובה, החמה, חמה כמו מבט עיניה. אין היא אוהבת לדבר על העבר. גופה אמנם חלש, אך נשמתה רעננה כמו תמיד, דעתה צלולה ורוחה טובה עליה. מניה מוסיפה לחיות כל חוויה מחוויות ההווה בעירנות, כאילו מתכוננת היא להיחלץ מחדש למשימותיה.

גם כאשר היא נעתרת לבסוף להפצרותי ומתחילה לספר על אירועים משכבר הימים, היא חיה אותם כאילו הם מתרחשים בהווה, ובפיה נהפך העבר להווה. שהרי ההווה והעתיד – להם נתונה דעתה עד סוף ימיה.

בדברה על ילדותה ועל נעוריה היא מתגברת על חולשת גופה, מרימה את ראשה, וכאילו מנערת מעליה את מעמסת השנים. בפוקחה את עיניה הנפלאות לרווחה היא מפליגה אל העבר הרחוק, ודומה, שהיא מרחפת בעולם רחוק, וממש חיה מחדש את חוויות נעוריה. תכופות היא כה שקועה בעבר, עד שאין היא עוד מרגישה בנוכחותי.

כל־אימת שהיא מזכירה את אביה, ניצת זיק של אהבה והערצה בעיניה. שוב היא מתמלאת רוגז על עצמה בדברה על מסעה בכדור־הפורח, ושוב משתקפת בפניה המבוכה בהזכירה את גרשוני. בתרעומת רבה היא מדברת על פעילי ה“בונד” ברוסיה, ודומה, שהיא מוסיפה להתווכח עמם. בצער עמוק היא מספרת כיצד חייקה כגן, ידידת נעוריה ממינסק, נטשה את "פועלי־ציון''. “חייקה, חייקה” – היא לוחשת – “איך קרה שעברת אל הסוציאליסטים הטריטוריאליסטים? האם משום שביקשת פתרון לאלתר למצוקתם של המוני העם היהודי?” גם בדברה על סופו של גאפון היא נעצבת אל נפשה. עד היום אינה יכולה להאמין, שבגד בחבריו הפועלים. גם אם האשימוהו בבגידה והוציאוהו להורג – היא בטוחה שנפלה טעות. הרי היטיבה להכיר אותו! איש אציל היה… ושוב היא נסערת כולה בזוכרה כיצד נתברר לה לפתע, שבמשך חודשים רבים שוחחה עם ראש הבולשת של הצאר בלי לדעת מיהו, ובספּרה על נסיעתה אל זובאטוב כדי להאשימו בבגידה ואקדח בכיסה, רועדות ידיה ולבה הולם. דכאון כבד יורד עליה כאשר היא מספרת על מעצר חבריה בנסיון הכושל להתנקש בחייו של פלווה. אכן, באביב ימיה, בהיותה כבת עשרים, נקלעה מניה בין גדולי השלטון ובין חשובי המהפכנים ברוסיה, וכוחות־נפש עצומים השקיעה בתנועת־הפועלים שם. חבל, כמה חבל – היא נאנחת – על הכוחות שבזבזה בגולה, ומוטב היה אילו היתה מקדימה לעלות ארצה.

בדברה על בואה לארץ מורגשת נעימה חדשה בדבריה, נעימה רוגעת, מלבבת. היא כולה מתרוממת – כאילו היא שוב עולה בחוף יפו. עתה היא מדברת בנחת ומביאה פרטי פרטים, ודומה, כי ברצונה לחוש מחדש את המגע הראשון עם המולדת, לחיות שוב את התמורה שחלה בה למן אותו הרגע שניתק אותה מחייה בגולה, ולחוש מחדש את התחושה שהיא כאילו נולדה מחדש.

אכן, כמה טוב לשקוע עם מניה בשיחה על העבר…

ילדות    🔗

מניה נולדה בשנת 1879 בכפר לוֹסוֹסנה שליד העיר גרוֹדנוֹ למשפחה אמידה מלאת סתירות וניגודים – משפחת וילבושביץ.

הורי אביה היו יהודים מתבוללים עתירי־נכסים, שנהגו אורח־חיים של בעלי־אחוזות רוסים – “ממש כמו פריצים”, כדברי מניה.

אבי־זקנה היה ספּק הצבא הרוסי, ועלה בידו להשיג זכויות־יתר שרק יהודים מעטים זכו בהן, כגון רשיון כניסה לפטרבורג ולמוסקווה. אורח־חייו היה כשל גוי, וכל פעם היתה לו אהובה אחרת. ביתו היה פתוח לקציני־צבא, והיין נשפך בו כמים. החדרים היו מלאים תמונות יקרות, בעיקר של צארים ושל גנראלים, וגם החגים היו חגי הגויים. למניה היו כל הדברים האלה לזרא.

בשל העדרו של הסב היה ניהול העסקים מופקד בידי אשתו, שנהגה אף היא כגויה גמורה, וביקשה להידמות ככל האפשר לנשי האצולה הרוסית. מעולם לא יכלה מניה להבין, כיצד יכלה אישה זו להתנכר כל־כך לעמה, שהרי ממשפחה יהודית מפוארת באה. אחיה היה הסופר שמואל יוסף פין, עורך “הכרמל”, ובעלי בית־הדפוס המהולל בווילנה מבית ראם היו קרובי משפחה.

הורי אביה של מניה לא היו אהובים על יהודי גרודנו, וגם מניה שנאה אותם. בזכרונה של מניה נחרת מעשה שהיה בהיותה בת שבע: אמה־זקנתה נהגה לעשן מקטרת, וגם בשבת לא משה המקטרת מפיה. באחת השבתות הביאו את הילדה אל אמה־זקנתה, שהיתה שרועה על הספה, שעונה על כריות צבעוניות. בהביטה על הילדה מגבוה, הושיטה לה את ידה לנשיקה, כמנהג המטרוניתות, ובלא לדעת מה היה לה, נשכה הילדה את היד המושטת. כך שפכה את זעמה על אמה־זקנתה – אולי בשל הסבל שגרמה זו לאביה.

כי את אביה אהבה מניה יותר מכול, וכאילו חשה בעליל את הנסיונות הקשים שהתנסה בהם בנעוריו בבית אמו.

אבי מניה היה היחיד מכל בני משפחתו שנשאר נאמן ליהדות. אֶחיו היו הראשונים שהלכו לגימנסיה הרוסית שהוקמה אז בגרודנו וזנחו את המסורת היהודית. לימים התחתנו כולם עם גויות ואבדו לעם היהודי.

בעודנו נער היה אבי מניה בורח אל רחוב היהודים בגרודנו, שם דבק במלמד הצדיק ר' נחומצ’ה. הרבי חשוך־בנים היה, ואת כל אהבתו העניק לילדי העניים בעיר ובילה אתם את כל עתותיו. התחבב הנער על ר' נחומצ’ה, והרבי קירב אותו והיה לו כאב. כשנודע לאם שבנה התיידד עם ר' נחומצ’ה, עשתה את הכול כדי להרחיקו מרבו ולאלצו ללמוד בגימנסיה הרוסית, כמו אחיו. אך הנער הוסיף ללכת אל ר' נחומצ’ה והתמיד בלימודי התורה. הגיעו הדברים לידי כך שאמו היכתה אותו, עד שקצה נפשו בחייו וגמר אומר לשלוח יד בנפשו ולמות ברעב. נמלט אל האורווה שבחצר, הסתתר באיבוס והתכסה בקרשים לבל יגלוהו. בבית ביקשוהו ולא מצאוהו. נשלחו שליחים אל ר' נחומצ’ה לבקש את הנער מידו, אלא שגם הלה לא ראה את תלמידו זה יומיים. נערכו חיפושים בפרוורים, בדרכים, בעליות הבתים ואף בשפת הנהר, שמא תתגלה גופתו. ביום השלישי נזדמן אחד העובדים אל האורווה, וראה את הקרשים שעל האיבוס. הסיר את הקרשים ומצא את הנער ללא הכרה. כל עוד נפשו בו הובא אל אמו, וזו הזעיקה רופאים כדי להשיב את רוחו. לאחר שהתאושש איים הנער, ששוב ינסה לאבד את עצמו לדעת אם לא יתנו לו לחיות כרוחו ולהיות יהודי. מאז שהה כל היום במחיצתו של ר' נחומצ’ה, ואצלו למד ואכל. הביתה בא רק כדי ללון, ולא דיבר עם איש ולא אכל מאומה, לבל יאכל טריפה.

בהגיעו לגיל 18 מיהרה אמו להשיאו, בהיותה סבורה, שכך ייעשה ל“איש”. וכך נשא הבחור לאישה נינה של הגאון מווילנה, אלא שמקץ שנה הוציאה את נשמתה בשעת לידה. כעבור זמן־מה השיאה לו אמו אישה אחרת, אלא שעתה התנה את התנאי המפורש, שיוכל להתגורר הרחק מבית אמו, בכפר, בלי שאמו תתערב בחייו. וכך קנתה לו אמו אחוזה לא הרחק מגרודנו, אחוזת לוסוסנה, ומאז חי את חייו כהבנתו, כיהודי גאה, שקיים את כל המצוות המעשיות והירבה לעסוק בתורה. איש אציל־רוח, בעל רגש דתי עמוק היה, ואת סגולותיו התרומיות הוריש למניה ולאחיה המחוננים. הוא־הוא שהקנה להם את ערכי היהדות ונטע בלבם את האהבה לארץ־ישראל.

במיוחד אהב את הכפר, את היער, את שפת הנהר. על שפת הנהר הקים טחנת־קמח, ובה עסק בהמצאות טכניות שונות. כך, למשל, המציא את המנוע המופעל בכוחו של זרם־מים – הלוא היא הטוּרבּינה – בלי לדעת שכבר המציאוהו מזמן… לא לשם רווחים עשה את אשר עשה, אלא לשם עצם השכלול. אמה של מניה היא שניהלה את האחוזה ודאגה לכסף, בעוד שבעלה הוציא אותו על המצאותיו.

אמה של מניה היתה אישה נבונה ומשכילה, שהתחנכה ברוח ההשכלה, כמנהג הימים ההם, והיטיבה לדבר פולנית, רוסית וגרמנית. לא ייפלא אפוא, ששאפה להעניק השכלה אוניברסיטאית לילדיה, בניגוד לרצון בעלה, שביקש לחנכם ברוח המסורת וקיווה שיהיו רבנים. לאחר ויכוחים בלתי־פוסקים על חינוך הילדים הגיעו ההורים לידי פשרה, והילדים נשלחו לביאליסטוק, לביתו של הרופא יוסף חזנוביץ, ממייסדי הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית. ילדי וילבושביץ אמנם למדו בגימנסיה הרוסית, אך בעת ובעונה אחת היו נתונים להשפעתו של חזנוביץ, שחינך אותם ברוח היהדות וקירב אותם אל הציונות.

עשרה ילדים היו במשפחה; מניה היתה הילד השמיני.

האחות הבכירה, שהיתה יפה מאוד, נישאה לחזנוביץ בהיותה בת 21. בשעת לימודיה בפטרבורג התאהבה בגוי, וכדי לא לעשות שקר בנפשה ולרמות את בעלה ואת הגוי, ניתקה את פתיל חייה באביב ימיה. הדבר אירע עוד לפני שנולדה מניה.

האחות השנייה, אנה, היתה אהובה במיוחד על מניה. אף היא היתה יפה מאוד, וגם סופה היה טראגי. כאשר היתה מניה כבת שמונה שנים, חזרה אנה מן העיר הגדולה והיא שרויה בדכאון נפשי עמוק. מניה ידעה לקרוא רוסית, ואנה ביקשה ממנה לקרוא לפניה מכּתבי דוסטוייבסקי וטולסטוי ומספרות המהפכה. אמנם מניה לא הבינה מאומה מן הנאמר בספרים, אך מתוך אהבתה הרבה לאחותה הסכימה לקרוא לפניה.

האח הגדול אייזיק עלה ארצה כאשר מניה עדיין היתה קטנטונת, אך רישומם של הימים ההם נחרת עמוק בלבה. רבה היתה השפעתו של אייזיק על כל בני המשפחה, בהשרותו על הבית רוח ארצישראלית. הכול העריצוהו על שהראה גאווה לאומית באקדמיה החקלאית הרוסית, ובשל כך נאלץ לנטוש את לימודיו. ומעשה שהיה כך היה: באחת ההרצאות העיר המרצה, כי הז’ידים מוצצים את דמם של איכרי אוקראינה, ובשומעו זאת קפץ אייזיק ממקומו וסטר על לחיו של המרצה בנוכחות כל הסטודנטים. מובן, שמיד גורש מן האקדמיה, ואזי הגשים את משאת־נפשו, ובשנת 1882 עלה ארצה עם הבילויים. מכתביו מן הארץ היו תמיד מאורע בבית, ודבריו הנלהבים קשרו את מניה לארץ־ישראל שלא מדעת.

גם האח גדליה היה ציוני מנעוריו, ובשנת 1892 עלה ארצה כדי לפתח בה את התעשייה. כעבור זמן־מה נסע לברלין, במגמה לרכוש תומכים בתכניות־הפיתוח של הארץ.

מכל אחיה היתה מניה קשורה במיוחד לנחום. שנה אחת בלבד הפרידה ביניהם, והם ממש גדלו יחדיו. בהיותה כבת 15 נתנה מניה לנחום את תמונתה, ועליה הקדשה ברוסית: “תמיד נקיים בינינו קשר הדוק, תמיד נושיט עזרה איש לרעהו בעת צרה”. ואכן, לימים קיימה את הבטחתה.

האח היחיד שלא הגיע לארץ־ישראל היה בנימין. כיתר האחים היה גם אח זה מוכשר מאוד ומלא שגיונות כמוֹתם. בנימין למד רוקחות, אך בהיותו סוציאליסט רדפה אותו המשטרה, ולבסוף נדד לטקסאס שבאמריקה, מקום שם פתח בית־מרקחת. בנימין התמסר במיוחד לריפוי כושים, ובעיניהם היה כמו קדוש. אמנם לא רצה לקבל תשלום מדלת־העם, אך למרות זאת התעשר עד מהרה, כי רבים היו שוחרי בית־המרקחת, ולא אחת באו אנשים לדירתו והניחו דולארים על שולחנו. בשנת 1902 נפטר לפתע ממחלה אנושה, והוריש את כל רכושו לאֶחיו. לימים שימשה ירושה זו כדי לממן את נסיעתה של מניה לארץ־ישראל ואת מסעה עם נחום ברחבי הארץ.

בימי הקיץ היו באים ללוסוסנה סטודנטים וסטודנטיות, ובאחוזה התנהלו ויכוחים ערים על סוציאליזם ועל מהפכה. מניה היתה מקשיבה לדברים, ובלבה ניעורו מחשבות נעלות ושאיפות נשגבות.

באחד הימים נסבה השיחה על וילהלם טל, והכול התפלאו עליו. האח משה, שהיה אז בן 17 והושפע מספרי דוסטוייבסקי וטולסטוי, פתאום התערב בוויכוח הסטודנטים וטען, שאין כל רבותה בקליעה למטרה. וכדי להוכיח שגם הוא מיטיב לקלוע, קרא למניה וביקשה לעמוד ליד עץ. בטרם תבין הילדה את משמעות הדברים, חלף משהו מעל לראשה. נדמה היה לה, שנפגעה בראשה – נעשה לה חם. הכול התנפלו על משה ואמרו לעשות בו שפטים. אך היא, הילדה, לא נתנה לגעת בו, אף שהבינה כי ירה. כעבור שנים שאלה את משה, אם גם עכשיו היה יורה מעל לראשה. תשובתו היתה, שרק בימי נעוריו מסוגל אדם לעשות מעשים מעין אלה בלי לשקול אותם תחילה.

משה היה גדול ממניה בעשר שנים, ומניה ממש היתה כרוכה אחריו, כי בעיניה היה אדם נפלא – תוסס, גועש, בעל שאיפות נעלות, כמו אביה. אמנם הצטיין בלימודיו, אלא שהחליט להיות פועל ככל הפועלים, ולא – חלילה – בנו של בעל־אחוזה. לפיכך עזב את הבית והרחיק לכת עד אודיסה, שם עבד בטחנה. לבסוף השפיעו עליו הוריו לחזור הביתה ולהיות שם פועל בין פועלים. משה חזר ולבש לבוש של מוז’יקים, עבד כמוהם, אכל ממאכליהם הפשוטים והגסים – לחם־עוני – והתגורר באוויר הדחוס של אחת הבקתות. רק בערבי שבתות היה חוזר הביתה, ומניה היתה מגישה לו בדבקות בגדי־שבת נקיים. בליל שבת היה מסב בארוחה עם בני הבית ומשמח את לב כולם, אך עם צאת השבת היה ממהר אל פועליו – חלילה לו לשהות בבית עשיר בימי־חול. משכו אותו חיי־העוני, ופשוטי־העם בכפר היו יקרים לו. מניה העריצה את משה ושאפה לאורח־חיים כשלו.

מאביה ספגה מניה את רגשי־האהבה לאלוהים, לטבע, ליערות, לאדמה, לאדם באשר הוא אדם. בעודה רכה בשנים הרהרה הרבה על חידת החיים. עד גיל 12 היתה אדוקה מאוד, וחשה קירבה רבה לאלוהים. תמיד פנתה אליו בקול רם, כמו אל ידיד. מעולם לא נזקקה לסידור תפילה, כי־אם סחה לתומה ושפכה את לבה. פנייה זו לאלוהים כאל ידיד היתה אופיינית לה, שהרי תמיד נהגה מניה לדבר בפשטות, לבטא את רגשותיה במלים פשוטות – ובכך להתעלות.

נעורים    🔗

משגדלה מניה והחלה להאזין לוויכוחי המבוגרים על אמונה ודת, התגנבו ללבה ספקות וייסורי־נפש. היתה זו אחת התקופות הקשות ביותר בחייה. אמנם הרבתה לקרוא, אך לא היה בכך משום תחליף לאמונתה התמימה באלוהים.

בימים ההם של לבטים בענייני אמונה, והיא כבת 12, התיידדה מניה עם נער רוסי ממשפחת אחד העובדים באחוזה. נער זה, שהיה גדול ממנה בשנתיים, סיפר לה על סבלות האיכרים ועל הניצול שמנצלים אותם בעלי־האחוזות. דברים אלה מצאו הד רב בלבה של מניה, שכן מעולם לא יכלה להשלים עם משטר של עשירים ועניים. מניה האמינה לכל אשר סיפר לה הנער, ובאמצעותו התיידדה עם נוער הכפר. בחברתו הרבתה לבקר בבקתות האיכרים, וביתה העשיר של אמה־זקנתה נעשה שנוא עליה שבעתיים.

יום אחד הגיעה מניה לבית הנער בלי שהבחין בבואה, שכן היה שקוע בשיחה עם חבורת ילדים על עשירים ועניים. והנה, לפתע החל לדבר על הז’ידים, שהיו – לדבריו – האשמים האמיתיים בכל סבלותיהם של עניי הכפר. נדהמה מניה ולא יכלה להאמין למשמע אוזניה. לא על בעלי־האחוזות דיבר הנער, כי־אם על היהודים המעטים שבסביבה, שנהפכו לשעיר־לעזאזל לכול. הז’ידים, כלומר, היא ובית אביה… נתחלחלה מניה והסתלקה, ולא שמה לב לדברי־ההתנצלות של הנער שרץ אחריה.

בהגיעה הביתה עלתה לחדרה והשתפכה בתפילה לפני אלוהים – הפעם לא על אי־צדק סתם, כי־אם על אי־צדק לבני עמה. מדוע פיזר אלוהים את היהודים בין הגויים, מדוע הכול שונאים אותם, בין שהם עשירים ובין שהם עניים?

ניסתה אפוא מניה לשפוך את לבה לפני אלוהים, אלא שאמונתה כבר היתה מעורערת… היא התמלאה ייאוש כבד, ובלא לדעת את נפשה פרשה לחדר בעליית־הגג, שם שוטטה אנה ואנה, עד שנתקל מבטה בארון־התרופות. לפתע התנערה, פתחה את המנעול, הוציאה בקבוקון שהכיל רעל, שתתה ממנו והשתטחה על הרצפה. בלילה ההוא חשה האם ברע, וביקשה להביא לה תרופה. האב עלה לעליית־הגג, ושם מצא את מניה ללא הכרה. הזעיק רופא שבמקרה התארח בבית. והלה השיב את רוחה. אך מניה כעסה, כי לא רצתה עוד לחיות ללא אמונה באלוהים. בעיניה לא היה עוד טעם לחייה בלי אמונה…

ואולם, לחייה של מניה אכן היה טעם, שכן רוח אלוהים שרתה על כל מעשיה. מאווירת הניגודים ששררה במשפחתה – הניגוד שבין האפיקורסות־להכעיס של אמה־זקנתה המתבוללת ובין אדיקותו של אביה ודבקותו ביהדות; הניגוד שבין בית־העשירים שבו גדלה ובין הבקתות העלובות של עניי הכפר הסמוך; הניגוד שבין פריקת עול מצוות וזניחת כל שאיפה אנושית נעלה ובין האמונה בערכי רוח ומוסר – מאווירה זו של ניגודים ומן הלבטים הנפשיים שהולידה אווירה זו הצילה מניה דבר יקר, שנשאר טמון עמוק בלבה: אמונתה התמימה באדם באשר הוא אדם, שאיפתה לצדק וליושר והרצון העז להילחם למען חיים תקינים לכל אדם. גם לאחר שהתפכחה לגמרי וראתה את עצמה כאדם בלתי־דתי, עדיין דבק בה מעין יחס דתי בגישתה לאדם. אהבתה לאדם, הן לפרט הן לכלל, באה לידי ביטוי בכל אשר פנתה, וכך נהפכה מניה לאגדה בעודה בחיים.

בימי הדכאון הנפשי שפקד את מניה ניסתה האם לעודד את רוחה, ובהשפעתה החלה מניה לשקול אם ללמוד רפואה – שמא תוכל בדרך זו לעזור לזולת. מורה פרטי ששכרה האם כבר החל להכין את מניה לבחינות, אך האב מחה, וכך ירדה כל התכנית לטמיון. לא היה בכך כדי לגרום מפח־נפש רב למניה, כי בלאו הכי לא התלהבה במיוחד מן הרעיון להיות רופאה. שהרי בתור רופאה לכל היותר היתה יכולה להביא מרפא לחולים, אך לא היתה יכולה לעזור לכל הסובלים…

עתה הניחו לה הוריה לעשות כטוב בעיניה, כמו לאביה בשעתו. הובאו מורים לביתה (אביה לא הרשה לה ללמוד בגימנסיה), וכך למדה תנ"ך וקראה בברית החדשה ובקוראן בתרגום רוסי, אגב חיפושים אחרי אלוהים. אך אמונתה הרי כבר היתה מעורערת, ונפשה התמלאה כמיהה לצדק וליושר ושאיפה עזה לתקן את סדרי החברה האנושית.

וכך, מתוך הזדהות עם ציבור העמלים בשל הסבל הרב שנפל בחלקו, גמרה אומר להיות פועל (“פועל”, ולא “פועלת”, שכן לא כיבדה מקצועות נשים) ולחיות בקרב העמלים. אלא שידעה, כי לעולם לא ירשו לה הוריה לצאת מן הבית – שהרי היא בסך־הכל בת חמש־עשרה – כדי לעבוד כפועל, ולכן החליטה לברוח מן הבית. קמה ונסעה ללודז', בלי תעודות. מצאה אכסניה אצל משפחה יהודית והחלה לחפש עבודה. בבית־חרושת יהודי לשׂקים תחילה סירבו לקבל אותה לעבודה, ורק אחרי הפצרות רבות קיבלוה כסבּל על־פי הצעתה, אף שהיה לה הרושם, שחשדו בה שאינה שפויה לגמרי בדעתה. אך מניה הרוויחה לקיומה, ועד מהרה אף עלה בידה להוכיח כי בכוחה לעסוק בסבלוּת, שכן היתה חזקה מגברים רבים שעבדו במקום.

בינתיים החלו הוריה בחיפושים אחריה, ולא ארכו הימים והמשטרה גילתה אותה ואילצה אותה לחזור לביתה. ושוב שקעה בלימודים ובבחינות.

פעילות ציבורית    🔗

מניה לא יכלה עוד לשבת בבית. לבסוף פנתה אל אחיה גדליה, שהיה אז שותף בנגרייה גדולה לארגזים במינסק, והלה הסכים לקבלה לעבודות־שרטוט. אך לא השרטוט משך את לבה, כי־אם עצם עבודת הנגרות, וכך התמחתה מניה במלאכת־הנגרות, ובמו־ידיה התקינה ארגזים.

במינסק ובגרודנו כבר החלו להתהלך סיפורים על הנערה־הסבל, על הנערה־הנגר – אגדות מניה, והיא רק בראשית דרכה.

כשנה גרה אצל גדליה. מאחר שהרוויחה בנגרייה די מחייתה, החליטה לשכור חדר. עד מהרה נהפך חדרה למקום־מיפגש לחברים, שמילאוהו ביום ובלילה. לא אחת הניחה מניה את מקומה לחסרי־בית, והיא עצמה לנה בבית אחיה. גם את המיצרכים ששלחה לה אמה נתנה לנזקקים.

אמה שוב ניסתה לשדל אותה ללמוד רפואה, אך מניה השיבה לה, כי בעיניה אין זו הדרך לעזור לזולת.

בלוסוסנה הכירה מניה את חיי המוז’יקים, ועד שהגיעה למינסק כמעט לא ידעה מאומה על חיי היהודים. עתה התוודעה אל היהודים, למדה אידיש, וזיקתה אל בני עמה הלכה והתחזקה. בביקוריה התכופים בבתי־חרושת באה במגע עם הפועלים היהודים ועם בני משפחותיהם, שתנאי חייהם היו קשים ביותר בימים ההם. ברוב המקומות נהג יום־עבודה של 15 שעות, ורק בנגריית גדליה – אולי בהשתדלותה של מניה – עבדו הפועלים 11 שעות בלבד. אגב, נגריית גדליה העסיקה כארבעים פועלים יהודים, בניגוד לשאר המקומות, שעל־פי־רוב העסיקו פולנים.

במינסק נפגשה מניה עם איש ה“בונד” הנודע גרישה שכביץ, שהיה אדם נבון ויהודי טוב. נתברר למניה, כי לאמיתו של דבר לא הסכים גרישה לדעות ה“בונד”, ובעזרתו בחנה את מצע תנועתו. כן החלה להתעניין ב“פועלי־ציון” במינסק – ראשוני ניצניה של תנועת־הפועלים הציונית במינסק.

במגעיה עם הפועלים התמסרה מניה בראש וראשונה להקמת חוגים להקניית השכלה, בהיותה סבורה, שרק השכלה עשויה להפוך אותם לבעלי הכרה. בעניין זה התנגשה עם אנשי ה“”בונד", שטענו, שהשכלה רק מעוררת פקפוקים. אבל מניה עמדה על שלה והשקיעה את כל מרצה בחוגים.

בשנת 1898, שנת הרעב הגדול ברוסיה המרכזית, קמה בקרב הנוער הרוסי תנועה לעזרת הרעבים. במינסק התארגנה משלחת בת 25 איש לעזרת מוכי־הרעב בכפרי הטאטארים שברוסיה המרכזית, ומניה הצטרפה למשלחת. מרכז המשלחת, שכלל רופא ומזכיר, היה בקאזאן, ואילו שאר חברי המשלחת התפזרו בין הכפרים.

בהגיעה לכפר מיהרה מניה להקים מטבח. את המיצרכים קיבלה מקאזאן. לידה עזר ראש הכפר, אך כבר ביום הראשון נתחוור לה, שעניין לה עם בעל־אגרוף, “קולאק”, המנצל את אנשי כפרו. מניה אמנם היתה הגזברית, אך הנהלת העניינים למעשה – היינו, חלוקת המיצרכים – היתה בידי ראש הכפר. מצבה של מניה היה ללא נשוא. הרעבים פנו אליה להושיט להם עזרה, אלא שהיתה חסרת־אונים – על המיצרכים השתלט ראש הכפר… וכך התהלכה מניה בקרב האמהות הטאטאריות האומללות והיא אומללה כמותן. יום אחד הפצירו בה במיוחד לדאוג לתכריכים לאישה צעירה שנפטרה, אך היכן תשיג תכריכים? הרי כבר מזמן מסרה את מרבית לבניה… לבסוף נטלה את אחרוני סדיניה והלכה לבית הנפטרת. מצאה שם גל עצמות. האישה שגוועה ברעב היתה כבת 25 במותה, אך חזותה היתה כשל ישישה ועורה שקוף.

מזי־הרעב היו מלאי פצעים – לא היה בהם מתום. רבים מהם היו חולי עגבת. ביקשה מניה מרופא המשלחת ללמד אותה כיצד לטפל בפצעיהם, אך כאשר החלה בטיפול, נפל עליה פחד איום מן העגבת. בזמן ההוא נודע לה, שאחת מחברות המשלחת, סוניה, נדבקה במחלה ואיבדה את עצמה לדעת. לשמע הידיעה הזאת פסקו פחדי מניה – הרי יש מוצא אם תידבק במחלה…

מעולם לא יכלה מניה להשתחרר מן הזכרונות העגומים של הימים ההם, וכאשר באו ימי השואה ונפוצו שמועות על מחנות־המוות, על יהודים גוססים מרעב, על “מוזלמאנים” – ריחפו לנגד עיניה דמויות־הזוועה של הרעבים בכפר הטאטארי.

ארבעה חודשים תמימים ישבה מניה בכפר הטאטארי, אך הרגשתה היתה, שחלפו שנים ארוכות. סבורה היתה, כי לעולם לא תצא עוד מן המקום. והנה, בהתקרב ימי הסתיו סוף־סוף באה עזרה מן הממשלה. נשלח לחם לרעבים, והובאו סוסים וזרעים לחריש ולזריעה. נסתיים תפקיד המשלחת.

לפני שהתפזרה המשלחת נערך דיון נוקב על ערך הפעולה. היה אז ויכוח ארוך וסוער, שבו הביעו רוב המשתתפים את הדעה, שמוטב לחולל תמורה יסודית במצב ההמונים ולהקדיש את המאמצים לשינוי המשטר, במקום לפזר את הכוחות תוך כדי עזרה מקרית לסובלים.

בשובה לקאזאן יצאה מניה עם חברי המשלחת כדי לחזות בהפרחה נסיונית של כדור פורח על־ידי הצבא. מארגני המיבצע הכריזו, שכל הרוצה יוכל לעלות בכדור, ובעקבות זה הציע רופא המשלחת למניה להצטרף אליו למסע קצר. פתאום התעורר במניה הרצון להתרומם מעל פני האדמה, ובלי לשקול הרבה קיבלה את ההצעה. מיהרה לבית המשלחת ולבשה בגדי גבר, פן ייוודע שהיא בחורה, ויחד עם הרופא ועוד שישה־עשר איש, בראשותו של קצין, נכנסה לסל. אך החל הכדור להתרומם, ומקרב הקהל בקעו צעקות־אזהרה שעומדת להתחולל סערה. מניה אמנם ידעה, כי הסערות בקאזאן שכיחות, אלא שלא ידעה מה טיבן, וכאשר נכנסה לסל עדיין עמדה השמש במרומי הרקיע. עד מהרה התכסו השמים עננים שחורים, והכדור הפורח החל מיטלטל. כל הנוסעים היו לבושים בגדים קלים, והצינה אחזה בהם. ירד היום ובא הלילה, ועל הנוסעים ההמומים עברו שעות ארוכות של טלטלה מסחררת באפלה. רק כעבור שתים־עשרה שעות שככה הסערה, ואז נוכח הקצין לדעת, שהם טסים על־פני הרי האוּראל. לאט־לאט שחרר את הגאז, וכעבור זמן־מה נפל הסל לתוך נחל, שזרם ליד כפר נידח שבסמוך לעיר אוּפָה. השעה היתה שעת־בוקר מוקדמת, והאיכרים שיצאו לעבודה הבחינו בנפול הכדור לתוך הנחל. בתמימותם סברו, שהופיעו שדים מן השמים, וכאשר חתרו הנוסעים בשארית כוחותיהם אל החוף, עטו עליהם האיכרים במקלות כדי לגרש את השדים. מיהר הקצין לחשוף את הצלב שעל חזהו ולהצטלב, וכמוהו עשו שאר הנוצרים. כאשר נוכחו האיכרים לדעת שאין לפניהם שדים, מיהרו להושיט עזרה. רבים מן הנוסעים התעלפו בהגיעם אל החוף. מניה לא התעלפה, אף שנחלשה מאוד. האיכרים הוליכו את הניצולים לבתיהם, השקו אותם חלב חם, ולאחר מנוחת לילה הובילום לרכבת, ואף עזרו בקניית הכרטיסים לקאזאן. כל הפרשה פורסמה בעתון, לרבות הסיפור על מניה שלבשה בגדי גבר.

הרפתקה זו עוררה נקיפות־מצפון רבות בלב מניה. מעולם לא יכלה להשלים עם מעשה זה, שלא עלה בקנה אחד עם המאמץ הנפשי שהשקיעה בכפר הטאטארי. אמנם הבינה, כי בכך ביקשה פורקן ממחזות־האימים שראתה, אך מעולם לא סלחה לעצמה על שנכנעה לדחף הפתאומי לטוס בחלל וליהנות מן החיים. לא אחת התייסרה על הקפיצה ממסירות־הנפש והסיכון העצמי בקרב הטאטארים אל חלל האוויר לשם הנאה סתם. בעיני הבריות היתה זו הרפתקה, ואילו בלב מניה נשארה מועקה…

בסתיו 1898 חזרה מניה למינסק. שוב החלה לעבוד בבית־החרושת, ושוב נבלעה בחוגים, אך הפעם ביתר מסירות ובמשנה הכרה. כל ערב היה קודש להקניית השכלה לשוליות ולפועלים. גם עתה התעוררו חילוקי־דעות בין מניה ובין חברי ה“בונד”, שכן לדעתה דיברו אנשי ה“בונד” על ההמונים בלי לראות את האדם. בלהיטותם לשנות את המשטר משכו את ההמונים להפגנות וסיכנו את חייהם בלי להאיר את דרכם ובלי להביאם לידי הכרה. נפשה סלדה מיחסו השטחי של ה“בונד” אל הפועל היהודי, אל האדם. בעוד שה“בונד” רצה, כי הפועלים ילכו אחריו באופן עיוור, התנגדה מניה בכל התוקף לשימוש בפועלים חסרי־הכרה כבשר־תותחים.

תחילה ניהלה שני חוגים, אך במרוצת הזמן הלכו החוגים והתרחבו. ערב־ערב, עד שעה מאוחרת בלילה, לימדה את בני הנוער היהודי והרצתה לפניהם על תולדות התרבות ועל תורת הכלכלה. גם בהכנת ההרצאות השקיעה זמן רב. החוגים היו מתכנסים בביתה של אישה ענייה, שהתפרנסה ממכירת עוגות לחברי החוגים ושמרה בהתנדבות על פתח הבית כדי להזהיר מפני בואם של שוטרים או בלשים. יהודייה טובה זו היתה מסורה לחברי החוגים כמו אם, ושמרה על הסוד מפני שכניה.

בחורף זה התקרבה מניה לחברים ב“פועלי־ציון”, שכונו “פועלי־ציון נוסח מינסק”. בין השאר נפגשה עם אבא רובנצ’יק, עם לפידות ועוד. אנשי “פועלי־ציון” משכוה הרבה יותר מאנשי ה“בונד”. קסמה לה שאיפתם לארגן את הפועלים היהודים לעלייה לארץ־ישראל, וכן הזדהתה עם רצונם לשפר את תנאי־החיים של הפועלים בלי להסתבך בנסיונות למגר את משטר הצאר. עם זאת נפגשה גם עם חברי ה“בונד”, התיידדה עם גרישה שכביץ, מאיר וחייקה כגן, שהתנגדו אף הם לדרך ה“בונד” להביא המוני פועלים להפגנות בלי לדעת לשם מה.

כשנה היתה שקועה בעבודה זו במינסק. מדי פעם היתה חוזרת ללוסוסנה לשהות קצרה, ובשובה למינסק שוב היתה נרתמת לפעולה בקרב החוגים. עתה החלה המשטרה לשים לב לפעילותה, מתוך חשד, שהיא מסיתה את הפועלים להפגנות. החיפושים לא איחרו לבוא. חיפשו בחדר שהתכנסו בו החוגים, חיפשו בדירת גדליה וחיפשו בחדרה של מניה. ואכן, בחדרה נתגלו מכתבים שונים – עדיין לא השכילה ללמוד את כללי המחתרת. באותה השעה היתה מניה בלוסוסנה לרגל מחלת האם. והנה, בשתיים בלילה הופיעה המשטרה והחלה להפוך את כל הבית. האם היתה שרויה בחום גבוה, וכאשר החלו השוטרים לחפש גם במיטתה, ביקשה מהם מניה להניח לאמה. השוטרים בוודאי חשדו, שמתחת למזרן האם חבויים מכתבים וספרות בלתי־ליגאלית, ולכן המשיכו בחיפוש. התקצפה מניה וניסתה להפריע בעדם, ועל כך אסרוה והביאוה לבית־הכלא בגרודנו.

בית־הסוהר בגרודנו היה מלא אסירים על גדותיו, מהם גם מחברי החוגים של מניה. עד מהרה הועברו האסירים למינסק, ומשם – לבית־הסוהר במוסקווה.

במוסקווה נכלאה מניה בתא מבודד, וכעבור זמן קצר נקראה לחקירה. בעצם לא היה לה מה להסתיר, שהרי עסקה רק בהקניית השכלה לפועלים. אך חוקריה העלו את החשד, שהיא משתפת פעולה עם המהפכנים, ולכן דרשו ממנה למסור שמות של מהפכנים. מניה השיבה על כך בצחוק, ובשל כך ביקשו חוקריה דרך לדכא אותה. תחילה הכניסו עכברים לחדרה, אך מניה התייחסה אליהם כאל ציפורים, נתנה להם מן האוכל שקיבלה, ואף שיחקה אתם. באחד הימים בא שוטר לקחתה לחקירה. האיש לא ידע על העכברים שבתא, ומשפתח את הדלת, התפרצו העכברים החוצה. נבהל השוטר, הקים צעקה וברח.

משנוכחו חוקריה לדעת, כי בדרך זו לא יעלה בידם לדכא את מניה, העבירוה לתא אחר ונקטו שיטה שונה: החלו לבשר לה בשורות־איוב. נאמר לה, שאמה גוססת, ואם תגלה את שמות המהפכנים, ירשו לה לבקר אצל אמה. שתקה מניה, על־אף חששותיה. לא אחת קראוה לחקירה בלילה וסיפרו לה על ידידים וחברים שנאסרו וסובלים בגללה. באחת הלילות הודיעו לה, שנאסרו כל הפועלים בנגריית גדליה אחיה. אך מניה שמרה על שתיקתה, על־אף ייסורי־המצפון שהתייסרה בהם. האמנם אמה כה חולה? האמנם נאסרו בגללה פועלי הנגרייה? בעוד מעיק עליה דבר מאסרם של הפועלים, החלו חוקריה לענותה בעניין אחר: ביקשוה למסור רק דבר קטן, כביכול – מה ידוע לה על גריגורי גרשוני ועל פעולתו? מתי פגשה אותו לראשונה? השיבה להם, שאינה מכירה שום גרשוני, אף שידעה שלא יניחו לה, שהרי היה לה קשר הדוק עם גרשוני, ולא אחת ביקרה בביתו.

גרשוני – הלוא הוא אהבתה הראשונה של מניה. בפגישתה הראשונה עמו התאהבה בו. גם את בית אביו הכירה, משפחה מיוחסת של גדולי־תורה ומשכילים. מראה הבן כשל רב צעיר היה: פניו היו לבושות ארשת של אצילות ושאר־רוח. חדור היה ערכים נעלים של היהדות, שהתגלגלו לרעיונות מהפכניים כלליים. את כל ירושתו הרוחנית ואת כל אונו מסר למהפכה הרוסית. נבצר ממניה להבין, כיצד נהפך לפעיל ב“פלוגה הקרבית” של הסוציאל־ריבולוציונרים, שהרי הדבר לא עלה בקנה אחד עם הבעת פניו, שהיתה בה עדינות נאצלת.

כמה האמינה באיש, כמה אהבה אותו. למניה נודע, שאישה רוסיה ששמה רדיונובה, אם לילדים, התאהבה בגרשוני והתמסרה לו עד לשכחה עצמית. יחד עמו פעלה בתנועת הסוציאל־ריבולוציונרים, וכאשר אסרו אותו, אסרו גם אותה. והנה, כאשר התחיל החוקר לדבר עם מניה על גרשוני, והיא שותקת מלאה חרדה לגורלו, הראה לה החוקר צרור מכתבים, ומניה ראתה מיד, שהם כתובים בכתב־ידו של גרשוני. החל החוקר לקרוא מתוכם, והם מכתבי־אהבה לבחורה. אחר־כך קרא מתוך צרור־מכתבים לבחורה אחרת, ומתוך צרור שלישי ורביעי. וסיפר לה החוקר, כי כאשר קרא את המכתבים האלה באוזני רדיונובה, הזדעזעה כל־כך לשמע אהבהביו של גרשוני, עד כי כמעט יצאה מדעתה ומסרה את כל אשר ידעה עליו. הבינה מניה, שגם אותה קיווה להביא לשברון־לב. אמרה לו, שאצלה לא יצלח תכסיס זה. חליפת־המכתבים של גרשוני אינה מעניינת אותה, ולא תוכל לספר עליו דבר. אמנם דיברה בתוקף, אך בלבה היתה מבוכה. לא יכלה להאמין, שגריגורי גרשוני, האיש שהתמסר כל־כך לעבודה הקדושה של המהפכה, עד כי ויתר על חיי־משפחה, ינהל רומאנים עם אהובות שונות. אטמה את אוזניה מלשמוע את דברי החוקר, אך לבסוף התרגזה, פרצה בצעקה שיניח לה והשליכה עליו קסת־דיו. קמה מהומה גדולה, והופיעו שוטרים נוספים, שאיימו עליה בעונש חמור. אך לא העונש גזל את מנוחת נפשה, כי־אם עינויי־הנפש על התנהגותו של גרשוני.

זמן־מה לאחר־מכן נאסר גרשוני ונכלא במבצר בפטבורג, שם התענה במשך שלוש שנים. לבסוף נידון למוות, אך עונש־המוות הומתק לעבודת־פרך בסיביר. בעיני הבריות עוד הוסיפו סבלותיו אלה של גרשוני לזוהר דמותו, ואילו על מניה העיקו תמיד צרורות־המכתבים ההם. לימים הודתה מניה, כי בגיל צעיר אנו אולי תובעים מן הזולת יותר משאנו תובעים מעצמנו, וכי ברבות הימים אנו על־פי־רוב לומדים להבדיל בין חייו הפרטיים של אדם ובין חייו הציבוריים. עם זאת מעולם לא יכלה להשלים עם סתירה זו שבאישיותו של גרשוני.

בהיותה בבית־הסוהר סבלה מניה סבל רב, פיסי ורוחני כאחת. בכל הדרכים ניסו חוקריה לסחוט ממנה את שמות המהפכנים.

יום אחד נאמר לה, כי עומדים לאסור את בּאבּוּשקה מחדש, וכי בכוחה של מניה להציל אותה. בבית אחיה משה, אמר החוקר, נערכה ישיבה חשאית, ושם קראה באבושקה להתנגדות למשטר. והרי התחייבה, שאחרי שובה מסיביר לא תתערב עוד בעניינים פוליטיים. סכנת המאסר שהיתה צפויה לבאבושקה הוציאה את מניה מן הכלים – לאסור את באבושקה לאחר עשרים וחמש שנה בסיביר?

יקאטרינה בראשקו־בראשקובסקיה היתה בתו של בעל אחוזה עתיר־נכסים, איש האצולה הרוסית. בנעוריה הושפעה מן הדקאבריסטים¹, ובהיותה מראשי המהפכנים ואחד ממייסדי ה“נארודנאיא ווליא”², זכתה בשם “באבושקה”, כלומר, “סבתא” של המהפכה. באבושקה היתה בין הראשונים שנידונו לעבודת־פרך בסיביר. תחילה נשפטה לחמש־עשרה שנות־מאסר, אך כאשר ניסתה לברוח ונתפסה, נידונה לעשר שנים נוספות. שמה נודע לתהילה בקרב המהפכנים, ובשובה מסיביר נערכו לה קבלות־פנים נלהבות בכל תחנות־הרכבת, אף שהמשטרה אסרה הפגנות אלו ועצרה מפגינים רבים. עתה התיישבה באבושקה באחוזה של ידידיה שליד מינסק, מקום שם מצאו מקלט אף חברים אחרים מן התנועה המהפכנית. מאחר שבאבושקה הבטיחה למשטרה להימנע מפעילות מהפכנית, הניחו לה לשבת באחוזה בשלווה. אגב, באבושקה נפרדה מבעלה, ובנה יחידה התחנך באחוזת אביו ברוח מנוגדת בתכלית לרוחה של באבושקה.

מניה ביקרה תכופות אצל באבושקה והתקשרה אליה מאוד. במיוחד התפעלה מניה מן העובדה, שהישיבה בבית־הסוהר לא שברה את רוחה של באבושקה. רוב האנשים ששוחררו ממאסר ממושך היו מרי־נפש ומדוכאים. והנה, אחרי עשרים וחמש שנות מאסר נשארה באבושקה שלמה בנפשה! כמה אהבה את החיים, כמה אהבה להיפגש עם הנוער, שעליו האצילה מהתלהבותה המהפכנית. בגילה המופלג עדיין הרבתה לרקוד. בשבתה במינסק נפגשה במחתרת עם תלמידי הגימנסיה, רובם ככולם בני נוער יהודי. לא אחת ניסתה מניה לשוחח עמה על שאלת היהודים, על חוסר־המוצא במצבם, אך באבושקה לא התעניינה כלל ביהודים. נוהגת היתה לומר, שהיא קוסמופוליטית, שכל עמי העולם קרובים ללבה. אך לאמיתו של דבר היתה באבושקה מסורה בלב ונפש לעמה־שלה בלבד, לעם הרוסי.

מניה אהבה את באבושקה והעריצה אותה. טובת לב היתה, אצילת־רוח ומסורה לזולת. שיער לבן עטר פנים נעימים. קומתה הגבוהה לא שחה עם הגיל. באמונה שלמה האמינה, שרק מפלגת הסוציאל־ריבולוציונרים תציל את רוסיה. בחשאי שמרה על הקשר עם המפלגה, וצידדה בפעולות־טירור נגד אנשי השלטון, באומרה “הבא להרגך, השכם להרגו!” טענתה היתה, כי ברוסיה אין משפט, וכדי להציל את המולדת, יש הכרח לסלק את אנשי השלטון באמצעי טירור. יותר משהושפעה מניה מן הפילוסופיה של באבושקה הוקסמה מאופייה החזק ומן החן הרב שניחנה בו. באבושקה, כמו כל אנשי הסוציאל־ריבולוציונרים, חשבה בעיקר על הכפרי, המוז’יק, ולא על הפועל בבית־החרושת בעיר, ובעניין זה היו דעות השתיים חלוקות.

בעוד מניה מהרהרת מה לענות, ראתה מאחורי החוקר איש לבוש בגדים אזרחיים, שהסתכל בה כאילו ביקש לרמוז לה משהו. פניו העדינים נטעו בה אמון. תמהה מי האיש.

כל אותו הלילה התהלכה אנה ואנה בתאה האפל, מתהלכת ומתלבטת. מה עליה לעשות? כדי להציל את גרשוני, כדי להגיע למיטת אמה החולה, כדי לשחרר את פועלי הנגרייה, כדי למנוע את מאסרה של באבושקה – האם מותר לה למסור את השמות? לבסוף החליטה למסור שמות אחדים ואחר־כך להתאבד. הרי יש מוצא… דפקה בדלת התא והודיעה על נכונותה לדבר. כאשר בא קצין, אמרה לו להביא לה נייר, כדי שתרשום בעצמה את השמות הידועים לה.

והנה, מיד לאחר שיצא הקצין הופיע בתא האיש בבגדים אזרחיים, ובדבּרו בחופזה הפציר בה, שלא תגלה דבר, שכן אין להאמין לחוקריה. דיבר ונעלם. ומניה לא ידעה מיהו ומהו, ומה תפקידו בבית־הסוהר. האמנם נמצא פה ידיד לתנועת־הפועלים המהפכנית? מכל־מקום, לבה התמלא רגשי־תודה לאיש שהציל אותה מבגידה. כאשר חזר הקצין עם הנייר, אמרה לו מניה, ששינתה את דעתה והחליטה שלא תדבר. נדהם הקצין ועזב אותה.

חלפו כשבועיים עד ששוב קראו את מניה לחקירה. להפתעתה הובאה הפעם לחדר יפה, שמראהו כמשרד פרטי. שעה קלה נשארה לבדה בחדר, ועיניה שוטטו על פני מדפי הספרים שלאורך הקירות. איזה עושר של ספרים, ובכל השפות! היו שם ספרים על אוטופיות ועל פילוסופיה, ומלבד ספרות יפה – כל הקלאסיקונים ברוסית ובתרגום – גם ספרים על תנועת־הפועלים בעולם, על איגודים מקצועיים, על מהפכה ומרד, ואף ספרות בלתי־ליגאלית.

כעבור זמן־מה נכנס מישהו, וכאשר הפנתה את ראשה, ראתה את האיש בבגדים אזרחיים שביקר בתאה. האיש הושיט את ידו ומלמל את שמו, אך מניה לא קלטה את השם, שכן לא התעניינה בשם האיש, כי־אם באישיותו. הרי הוא שהציל אותה מבגידה. כאשר הודתה לו על כך, ענה, שעשה כך משום שראה, שהיא הולכת לאיבוד, משום שמענים אותה ומבקשים לשבור את רוחה. מניה הביעה את התפעלותה מן הספרייה, וכך נקשרה ביניהם שיחה על ספרים. האיש ביקש לעמוד על השקפת־עולמה של מניה, ובמשך שעה ארוכה קלחה השיחה. נדמה היה למניה, כי האיש תמים־דעים אתה בעניין הצורך להקנות השכלה לעם ולשפר את תנאי־חייהם של העמלים.

מעתה נקראה מניה לעתים קרובות לחדר זה לשיחה חופשית. היה זה, למעשה, ויכוח ארוך, שנמשך חודשים. הוויכוח נסב, למעשה, על ציר אחד: אם מאבקם הכלכלי של הפועלים יביא בהכרח למלחמה במשטר, או שמא אפשר שהפועלים יילחמו על תנאי חייהם בלי להיגרר למהפכה.

לא אחת העיר האיש, שסבו של הצאר הוא־הוא ששחרר את המוז’יקים מעול בעלי־האחוזות, וטיעון זה עוד חיזק את טענתה של מניה, כי מוטב לעזור לפועלים, וכי על המשטר לעמוד לצד פועלי בתי־החרושת בשעת שביתה, ולא לצד הקאפיטאליסטים.

בכל פגישה גברה התרשמותה של מניה, שאיש־שיחה הסכים לדעותיה והתייחס בחיוב למאבקה. בלבה קיננה התחושה, שדיבר בכנות. האיש הירבה לספר על עברו, כיצד נמנה עם הסוציאל־ריבולוציונרים, אלא שפרש מהם כאשר נוכח לדעת, ששאיפתם העיקרית אינה אלא מהפכה, הפלת המשטר, במגמה להגיע לשלטון בעצמם. את הסוציאל־ריבולוציונרים האשים, שהם מדברים גבוהה־גבוהה על סבלות העם, אך אינם עושים מאומה לשיפור תנאי חייהם. בעניין זה הגיעו לקירבת דעות. שוב ושוב הרחיבה מניה את הדיבור על הצורך בארגונם הכלכלי של הפועלים, על ההכרח להילחם במעסיקים, ובלבד שהמשטר לא ישים מכשולים בדרך הפועלים. היא סיפרה לו על שאיפתה להעלות את רמתם התרבותית של הפועלים ועל חילוקי־הדעות בינה ובין חברי ה“בונד” בעניין פעילותה להפצת השכלה בקרב העם. חודשים על חודשים נמשך הוויכוח והתלבנו דעות והשקפות. מניה קיבלה ספרים לפי בחירתה, והרבתה לקרוא ולחשוב. לבסוף הגתה את הרעיון להקים תנועה בלתי־תלויה של פועלים, שלא תעסוק בבעיות פוליטיות, אלא תקדיש את עצמה אך ורק לשיפור מצב הפועלים. האמן האמינה, שאם לא יערים המשטר מכשולים, יעלה בידי הפועלים לשפר את תנאי חייהם תוך זמן קצר. מיום ליום גברה התלהבותה לרעיון.

בינתיים כבר הספיקה מניה ללמוד את שפת־הנקישות ששימשה להתקשרות בין האסירים. באחד הימים שמעה מניה נקישות בקיר. היה זה אסיר חדש ששמו הרש’לה, פועל בתעשיית המברשות וחבר ה“בונד”, שמניה הכירה אותו ממינסק. הרש’לה סיפר לה, שרבים מקרב בני הנוער במינסק נטו לדעת מניה, שקודם־כול יש להקנות השכלה לפועלים. למחרת היום שוב נקש הרש’לה בקיר וסיפר, שנקרא אל זוֹבאטוֹב לחקירה. תמהה מניה ושאלה לאיזה זובאטוב הכוונה. בוודאי לא לראש הבולשת בכבודו ובעצמו? בין כותלי בית־הסוהר? הרש’לה תיאר בפרוטרוט את החדר שבו נחקר ואת מראהו של החוקר, ולתדהמתה נוכחה מניה לדעת, שהרש’לה מתאר את החדר שביקרה בו בקביעות ואת האיש שעמו שוחחה באריכות. הידיעה הנחיתה עליה מהלומה כבדה. בשום פנים לא יכלה להאמין, שאיש־שיחה היה ראש הבולשת בעצמו. נקף אותה מצפונה על שלא שאלה לשמו והרבתה לשוחח עמו בגילוי־לב בלי לדעת מיהו. אמנם הגיעה למסקנה, שלא מסרה שום שמות – שהרי אף לא נשאלה על כך – ושוחחה שיחות עיוניות בלבד, אך למרות זאת התייסרה ייסורים רבים על שלא הבחינה בטיב האיש.

למחרת שוב נקראה מניה לאותו החדר. הפעם נכנסה מלאת רוגז ושאלה את האיש אם אכן הוא זובאטוב, ראש הבולשת. ניסה האיש להרגיע אותה באומרו, שהציג את עצמו בביקורה הראשון. השיבה לו מניה, שלא קלטה את שמו ולא ידעה שהוא ראש הבולשת – הספרים הרבים ודמותו הם־הם שעניינו אותה, ולא השם. לא עלה על דעתה שהוא־הוא אותו זובאטוב. אילו היתה יודעת – הטיחה כלפיו – לא היתה מדברת אתו. אמרה ויצאה מן החדר.

עברה עליה יממה קשה. כל היום לא פתחה ספר ולא נקשה בקיר. היא שקעה במחשבות נוגות והאשימה את עצמה, שדיברה עם זובאטוב בלי לדעת מיהו. עם זאת – הרהרה – אולי לא היה זה אלא לטובת העניין. הרי בסופו של דבר הסכים זובאטוב להשקפתה, ואף הביע נכונות לסייע לפועלים במלחמתם הכלכלית.

למחרת היום שוב נקראה מניה לזובאטוב. עתה דיברה בצורה שקטה יותר, אך בצער. שוב טענה, ששוחחה אתו באופן חופשי משום שלא ידעה מי הוא. אחר שאלה, אם דבריו היו כנים, אם יעמוד בדיבורו ויהיה מוכן לעזור בשיפור תנאי העמלים. זובאטוב השיב, שהוא מוכן ומזומן לעמוד לימין הארגון המקצועי של הפועלים, שהרי מטרתו העיקרית בשיחותיו עם מניה ועם אסירים אחרים היתה להפריד בין מלחמת הפועלים על קיומם ובין המלחמה במשטר.

הפעם דיבר זובאטוב גם על עצמו, על הייסורים שהתייסר, על המתנגדים הרבים להשקפתו במחלקתו משום שלא האמינו, כי הפועלים יילחמו בקאפיטאליסטים בלי למרוד בשלטון. זובאטוב הסביר למניה בהרחבה מדוע הזמין אליו אסירים, מדוע הירבה לשוחח אתם: כדי להשפיע על המהפכנים ולהניא אותם מן המלחמה במשטר.

בשיחותיה עם זובאטוב נשארה מניה נאמנה לעצמה. מסירותה לפועלים היתה מלאה, ורב היה רצונה לעשות למען השכלתם ושיפור תנאי חייהם. מניה היא שהשפיעה על זובאטוב, ולא הוא עליה. בשיחותיהם חשה, שהוא רוחש כבוד לדעותיה. אגב ליבון השקפותיהם סיכמו, שיש להקים תנועה בלתי־תלויה של פועלים, שמטרתה להקטין את שעות־העבודה ולהגדיל את השכר. זובאטוב אף אמר, שיבטיח את זכות השביתה. למניה לא היה כל יסוד להטיל ספק בכנות שאיפתו של זובאטוב להיטיב את מצב העובדים. הרי לשם כך פרש מן המהפכנים…

בימי שבתה בבית־הסוהר זכתה מניה ליחס אדיב מצד הז’אנדארמים, אולי משום יחסה־שלה אליהם. מניה ראתה בשוטרים לא רק את נציגי השלטון, כי־אם גם בני־אדם. היו ביניהם מפשוטי העם, שמילאו את תפקידם בתמימות, ללא רשעות. פעם פגשה ליד תאה שוטר שנראה חולה. אמרה לו מניה, כי לדעתה יש לו חום. פנה האיש לקצין התורן וקיבל רשות ללכת. כאשר חזר לתפקידו כעבור ימים מספר פנה אל מניה מבעד לאשנב והודה לה על תשומת־לבה. פעם אחרת שאלה שוטר מדוע הוא כה מודאג. סיפר לה האיש, שהוא מטופל בילדים רבים ומצבו קשה מאוד, ואף הוא היה אסיר־תודה על התעניינותה של מניה במצבו. הבינה מניה, שאנשים אלה מילאו את תפקידם בצורה מיכאנית, ואינם אלא מכשיר עיוור בידי השלטון. גם בקרב הממונים עליהם, הקצינים, היו שהתייחסו אליה באדיבות.

מדי לכתה אל זובאטוב היה הז’אנדארם נועל אחריה את תאה, ובשובה היתה נוקשת על דלתו, והאיש שוב היה כולא אותה ולוקח את המפתח אתו. באחת הפעמים שבה מן הספרייה ומצאה את הז’אנדארם במצב־רוח מרומם – כנראה היה בגילופין – ומלא התלהבות על השלג הנפלא שירד בחוץ. ביקשה ממנו מניה להרשות לה לצאת החוצה לרגע, והאיש הסכים. עמדה מניה כמה רגעים בפתח והסתכלה במחזה הנפלא: הכול היה מכוסה במרבד צחור ומבהיק, והשלג הוסיף לרדת, בעוד השמש מציצה מבעד לעננים. בקושי רב ניתקה מניה מן המקום וחזרה אל הז’אנדארם כדי שיפתח את תאה. והנה, האיש שרוע על הדרגש, שקוע בשינה עמוקה, ועל הכיסא מעילו וכובעו. בלי להרהר הרבה לבשה את המעיל, חבשה את הכובע וחזרה על עקבותיה. הרימה את צווארון המעיל, חלפה על־פני הזקיף בלי שהרגיש בדבר מוזר – ויצאה החוצה. לפתע התמלאה תחושה נפלאה של חופש – השלג הצחור והאוויר הצונן נסכו בה רעננות מהנה. לימים סיפר לה סעדיה פז חבר “השומר”, כי בעקבות הרפתקה זו נפוצה במינסק האגדה, כי ביום השלג התהלכה מניה בחוצות מוסקווה בבגדי ז’אנדארם. אך למעשה לא עמדה אלא שעה קלה ליד פתח בית־הסוהר ונהנתה מן השלג. בשובה אל הז’אנדארם, מכוסה כולה שלג, ראתה להפתעתה הגדולה, כי האיש עדיין ישן. בהיכנסה הזיזה, כנראה, את הכיסא, כי הז’אנדארם התעורר, הביט בה בעיניים תמהות, הבחין בשלג שעליה והבין את אשר קרה… אך האיש לא אמר מאומה, רק שפשף את עיניו, נטל את המפתח ומיהר לפתוח את תאה. גם מניה שתקה. אבל כאשר שוב היתה לבדה בתא, החלה לענות את נפשה: האם שוב נתפסה להרפתקה לשם הנאה סתם? בלבה אמנם עלה גם קול שטען, שכבר חודשים רבים היא עצורה באוויר הדחוס של התא, אלא שהחניקה את הקול ההוא – כה רבים העצורים במקום, ומה לה אפוא לבקש לעצמה הנאה יוצאת מן הכלל?!

שנה תמימה עשתה מניה בבית־הסוהר, מזה שמונה חודשים של ויכוחים בלתי־פוסקים עם זובאטוב. בשנה זו הרבתה לקרוא וגיבשה את דעותיה. לבסוף דרשה מזובאטוב, שאם הוא אכן מסכים לדעותיה – עליו לשחרר אותה ולאפשר לה לפעול באופן חופשי ובגלוי למען התנועה הבלתי־תלויה. כן יעצה לו לכנס את האסירים, לשוחח אתם ולהציע להם לפעול למען התנועה הבלתי־תלויה. היה ברור למניה, שאם ישתכנעו האנשים שלא ירדפו אותם, יפעלו במרץ בתנועה החדשה. זובאטוב עשה כעצתה, כינס כשישים אסירים, יהודים ורוסים, וניסה להוכיח, כי לפועלים רק תצמח טובה אם יפרידו בין המאבק הכלכלי ובין המלחמה הפוליטית במשטר. אחדים משומעיו השתכנעו, והיתר, רובם חברי ה“בונד”, רק באו במבוכה.

כאשר שוחררה מניה מבית־הסוהר, חשה מיד אל מיטת אמה החולה. אך כעבור יום כבר מיהרה למינסק והחלה בהקמת ארגון מקצועי של פועלים על יסוד העקרון, שהפועלים יוכלו להיאבק באורח ליגאלי למען שיפור תנאי חייהם. מניה התמסרה לפעולה בהתלהבות. הסוציאל־ריבולוציונרים, הסוציאל־דימוקראטים וה“בונד” התנגדו לתנועה, ואילו המוני פועלים מכל ענפי העבודה, יהודים ושאינם יהודים, נענו ברצון לקריאה להתארגן בגלוי למפלגה הבלתי־תלויה. הכול ידעו על הסכם התנועה עם השלטון, שהודות לו יכלה התנועה לכנס אסיפות, ובעיקר היתה חופשית להכריז שביתות.

כמה צער גרם למניה הקשר עם זובאטוב. המהפכנים התנגדו לדעה, שיש לאפשר לפועלים מאבק כלכלי וטענו, כי זובאטוב רק מעמיד פנים, וכי אין לתת בו אמון לאחר שעזב את שורותיהם והצטרף לבולשת. הם הטילו בו אשמת בגידה, והאשימו בבגידה גם את מניה ואת כל אלה שקיבלו את עזרתו של זובאטוב לארגון הבלתי־תלוי של הפועלים. אך מניה האמינה בכוונתו הטובה של זובאטוב, שכן ידעה, שהתאכזב מן הסוציאל־ריבולוציונרים. האמן האמינה, כי בכל לבו רצה לעזור למוז’יקים ולפועלים במלחמתם בעשירים. מניה ראתה בו איש־חזון, שהוסיף לעמוד בראש הבולשת בין כותלי בית־הסוהר דווקא מתוך השאיפה למנוע את רדיפת הארגון הבלתי־תלוי. במו־עיניה ראתה כמה התאמץ להפריד בין תנועת־הפועלים ובין המהפכנים.

בימים ההם התהדקו מאוד קשריה של מניה עם קבוצת חברים מ“פועלי־ציון” במינסק, שהסתייגו אף הם מן המלחמה במשטר הצאר. ארץ־ישראל אמנם היתה רחוקה ממנה, אך היה לה יחס חם לארץ מאז ימי ילדותה, בהשפעת אחיה אייזיק, שעלה ארצה עם הבילויים עוד בראשית שנות השמונים וכתב מכתבים נלהבים הביתה. מאז רחשה חיבה עמוקה לארץ־ישראל, אלא שהיתה זו אהבה מופשטת. במינסק, לעומת זה, שקעה במציאות האפורה של הרחוב היהודי ונבלעה בתנועה הבלתי־תלויה, בהיותה סבורה, שאפשר להציל את הפועלים היהודים מעוני ומניוון. ואכן, התנועה הלכה והתרחבה והתפשטה על פני ערים ועיירות, עד שהקיפה מאות אלפים, יהודים ושאינם יהודים כאחת.

בשלהי 1901 התכנסה במינסק ברשות השלטונות ועידת־היסוד של מפלגת־הפועלים הבלתי־תלויה. מניה נבחרה לוועד המרכזי. עתה חידשה את הקשר עם גרישה שכביץ, שפרש מן ה“בונד” והתמסר לארגונם המקצועי של הפועלים באודיסה. פעילים נוספים היו ידידתה חייקה כגן וסאשא צ’מרינסקי, שהתמסר בלב ובנפש לפעולה בקרב הפועלים היהודים, אלא שבמרוצת הימים נהפך לראש שונאי ציון, ה“יֶבְסֶקים” – היינו, הסקציה היהודית בימי הבולשביקים – שהרסו את ערכי התרבות היהודית.

באחד הימים קבע זובאטוב פגישה עם מניה בביתו. מניה הסכימה, כי רצתה לראות בית זה, שזובאטוב כבר סיפר עליו – אשתו השמרנית, בנו הקטן שאינו אוהב את אביו ואחותה המהפכנית של אשתו.

משנכנסה מניה לביתו של זובאטוב, אפפה אותה אווירה עגומה. אשת זובאטוב – אישה עצובה, השרויה בדכאון – נעצה בבעלה עיניים שמתוכן נשקפה השנאה, ולמניה היה נדמה, שגם בה הביטה בשנאה. כן ראתה את הבן, שלא הרים את עיניו ולא הסתכל בפני אביו. זובאטוב מיהר להכניס את מניה לחדר עבודתו, ואף הוא נראה מדוכדך. אך התיישבה מניה ליד השולחן, ובפתח הופיעה גיסתו של זובאטוב. היא אמרה דבר־מה לזובאטוב, אך מניה הרגישה, כי לאמיתו של דבר נכנסה כדי למדוד אותה במבט עוין. מניה לא הרגישה בנוח, ולכן ביקשה מזובאטוב לדחות את השיחה למחרת היום במשרדו בבית־הסוהר.

למחרת באה אל משרדו של זובאטוב. הפעם היתה השיחה קצרה ונמרצת. מניה סיפרה, כי התנועה הולכת ומתרחבת ומקיפה חוגים נוספים של פועלים, והודיעה, שהיא עומדת לחזור למינסק כדי להתמסר לעבודת התנועה. זובאטוב היה מהורהר, כאילו התאמץ להתרכז. לבסוף אמר, שהוא בוטח בשר־הפנים, סיפיאגין. הלה נתון להשפעת אנגליה, מתעניין באיגודים המקצועיים של הלייבור, ולדעתו אפשר לכוון גם את תנועת־הפועלים ברוסיה אל ערוץ המאבק הכלכלי, ובכך למנוע את התפשטותה של אש המהפכה.

בשובה למינסק מצאה מניה תסיסה חזקה. מכל מקום נהרו העובדים אל התנועה הבלתי־תלויה, ובעיירות השונות בסביבה הוקמו איגודים חדשים. נערכו אסיפות גלויות, דבר שהעלה את חמתה של המחתרת המהפכנית. מניה הרבתה לבקר בבתי־מלאכה ובמעונות הפועלים ונהנתה הנאה רבה מן המגע הבלתי־אמצעי עם משפחות העובדים.

גם חייקה כגן ואחיה מאיר וחבריהם פעלו בתנועה, אף שחייקה היתה פעילה בעיקר ב“פועלי־ציון”, שקיימו ארגוני פועלים משלהם ואף ערכו שביתות משלהם. איש לא ראה סתירה בין פעולתה של חייקה ב“פועלי־ציון” ובין פעולתה בתנועה הבלתי־תלויה.

בתקופה ההיא הקימו מניה וחבריה קומונה קטנה, שכללה כתריסר חברות וחברים. הקומונה לא ארכה ימים – כמחצית השנה בלבד – אך זכר הימים ההם לא מש מלבה של מניה, שכן היה זה נסיונה הראשון לחיות חיי־שיתוף. מניה, חייקה ועוד שתי בנות התגוררו בחדר מרווח, ואילו הבחורים גרו בשני חדרים קטנים. באמצע היו חדר־האוכל והמטבח. כל החברים היו משכימים בבוקר, ותוך כדי שירה עשו את חלקם בעבודת הבית – מי בשטיפת הרצפות, מי בהכנת ארוחת־בוקר ומי בהכנות לארוחה הבאה. לאחר שסודר משק־הבית מיהר כל אחד לעבודתו. כל שעות־הפנאי לאחר העבודה היו קודש לתנועה.

חיי הקומונה היו כמו חיי־משפחה. כל הכסף נמסר לקומונה, הן השכר שהשתכר כל אחד בעבודתו הן החסכונות שהובאו מן הבית. היה משהו בחיי־הצוותא שרומם את הנפש. מניה אהבה את העבודה המשותפת בקומונה, שכן הרגישה, שהאדם מתעלה כאשר הוא עובד למען הכלל, ולא רק למען עצמו.

כבר אז חלמה מניה על חיי־קולקטיב מלאים, על אורח־חיים שבו עשוי האדם להשתחרר מן הקטנות שבחיי־יומיום, מן המידות המגונות של קנאה ושנאה. אך רק בארץ־ישראל עלה בידה להגשים את הרעיון הנעלה של עבודה וחיים בצוותא – בקולקטיב בסג’רה.

התנועה הבלתי־תלויה הלכה והתרחבה. גם בבריסק, בביאליסטוק ובעיירות הסביבה קמו איגודים נוספים, והתנועה אף קנתה לה שביתה בציבור־העובדים באודיסה. בימים ההם שלט במינסק מושל מִמקורבי זובאטוב, ואסילייב, שהתיר לתנועה לכנס אסיפות ולערוך שביתות.

בראשית שנת 1902 החריף המאבק הכלכלי הליגאלי של הפועלים, ופרץ גל של שביתות. התנועה ארגנה שביתות לאין־ספור – במינסק בלבד נערכו כמאה שביתות. רובן אמנם היו אצל בעלי־מלאכה יהודים שמצבם לא היה טוב בהרבה מזה של פועליהם השכירים, אך גם נערכו שביתות אחדות בבתי־חרושת גדולים, אצל יהודים ושאינם יהודים כאחת.

לשיא הפעילות הגיעו אז גרישה שכביץ וחבריו באודיסה ובסביבתה, שם הקיפו השביתות כחמישים אלף איש, יהודים ושאינם יהודים. גרישה, שקיים קשר הדוק עם זובאטוב, הצליח לארגן רבבות פועלים בתנופה גדולה ובהתלהבות רבה.

לתנועה היו הישגים שאיש לא חלם עליהם, כגון העלאת השכר וקיצור שעות העבודה.

מפנה בחיים – העלייה לארץ־ישראל    🔗

בעוד חברי התנועה שקועים עד צוואר בשביתות, הגיעה לפתע הידיעה, כי שר־הפנים סיפיאגין נהרג בידי מתנקשים־מהפכנים, וכי במקומו בא פלווה. ימים ספורים בלבד לאחר שנתמנה כבר נודע ברבים, שפלווה איש עריץ ואכזר, הרודף את המהפכנים, נוגש ביהודים ומדכא כל ניצוץ של מחשבה עצמית ברחבי רוסיה.

בעקבות הצלחותיה של התנועה הבלתי־תלויה החלו השלטונות לחשוש מפניה – שמא לא יוכלו להשתלט עליה וטמונה בה סכנה למשטר. גם אנשי־העסקים הגדולים החלו ללחוץ על פלווה ודרשו ממנו לרסן את התנועה, ובין פלווה לזובאטוב נתגלעו חילוקי־דעות.

לחברי התנועה החדשה היה ברור, שבלי אישור חוקי לעריכת שביתות לא תהיה אפשרות להמשיך בפעולה, שכן בלי מילוי שלושת תנאי־היסוד של התנועה – חופש לארגון מקצועי של הפועלים, חופש דיבור וחופש שביתות – לא יהיה טעם לפעולתה. מכיוון שכך, שיגר הוועד המרכזי את מניה לפטרבורג הבירה כדי להתייצב לפני ראשי השלטון ולהשיג את האישור הדרוש.

בפטרבורג פגשה מניה את הכומר גריגורי גאפון. לראשונה נקרה גאפון בדרכה באחד מרחובות פטרבורג. בימי שהותה שם נלוותה פעם אל אחותה בדרכה לערוך קניות, וכאשר זו נכנסה לחנות, המתינה לה מניה בחוץ והסתכלה בעוברי־האורח. לפתע עלה באוזניה קול בכי. נפנתה מניה לעבר הקול וראתה, ששוטר נטפל אל יהודי זקן ומבקש לאסור אותו. ברגע זה הופיע במקום כומר צעיר, תפש ביד השוטר ודרש ממנו להניח לזקן. כאשר השיב השוטר, שאין זה אלא יהודי, וליהודי אין זכות להימצא בבירה – התרגז הכומר והטיח כלפי השוטר, שהוא אנטיכריסט, שהרי אלוהים יצר את העולם בשביל כל בני־האדם. ובהוציאו את תעודת־הזיהוי שלו הכריז, שהוא מקבל עליו את האחריות. נדהם השוטר והרפה מן היהודי, והכומר אחז ביד הזקן וליווה אותו בדרכו.

הביטה מניה אחרי הכומר בתמיהה ובהערצה, והצטערה על שלא שאלה לשמו. והנה, כעבור ימים מספר פגשה אותו מניה במסיבה קטנה של סטודנטים. כאשר הציגו את גאפון לפניה, הזכירה לו מניה את המעשה ביהודי הזקן, וכך נקשרה שיחה ביניהם. היה משהו בלתי־רגיל בדמותו של גאפון ששבה את לבה של מניה. האיש עשה רושם של אציל־רוח, תמים וישר.

אחרי מסיבת הסטודנטים הירבו השניים להיפגש, והרושם הראשון שעשה גאפון על מניה הלך והעמיק: אדם מתלבט, המבקש את הצדק ואת היושר עלי־אדמות. במרוצת הזמן התיידדו השניים, וגאפון סיפר למניה את תולדות חייו – על נעוריו בכפר־מולדתו הנידח ברוסיה המרכזית ואף על פגישתו עם ידידתו, שהיתה לימים לאשתו, אלא שמתה עליו בדמי־ימיה. בת כומר היתה וחברה בתנועה המהפכנית, ובהשפעתה התקרב לתנועה זו, אלא שלא היה מסוגל להשלים עם יחסם השלילי של המהפכנים אל הדת. לאחר מות אשתו יצא לעיר־הבירה, שם נפגש עם מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות והתקרב אל הסוציאל־ריבולוציונרים. לא אחת הביע באוזני מניה תרעומת קשה על חבריו, הפוגעים באמונת ההמונים, ואילו הוא ביקש לבוא אל המוני העם בדברים ממשיים, מעשיים, שיהיה בהם כדי לשפר את מצבם לאלתר.

מניה וגאפון נפגשו תכופות, ותוך כדי שיחותיהם הלכו דעותיהם והתקרבו. גאפון תפש היטב את הרעיון להפריד בין המאבק לשיפור חיי העובדים ובין המלחמה במשטר הצאר. בעניין זה בוודאי היתה זו מניה שהשפיעה עליו, כי בסוברה שקודם־כול יש להיטיב את תנאי חייהם של הפועלים ולהעלות את רמתם התרבותית, ביקשה מגאפון לעזור להם להרחיב את ידיעותיהם ולהעמיד מנהיגים משלהם מתוך שורותיהם.

מניה הכניסה את גאפון לפני ולפנים של ענייני התנועה הבלתי־תלויה, ויחדיו החלו לפעול בפטרבורג. מניה אהבה ללכת עם גאפון לאסיפות־פועלים בבתי־החרושת. עלה בידו לחדור למפעלי־התעשייה הגדולים, כגון בית־החרושת המפורסם של פוטילוב. “האב סרגיי” – כפי שנהגו הפועלים לכנותו – היה פותח את האסיפה בתפילה, ורק אחר־כך הרחיב את הדיבור על תביעות העובדים מהנהלות בתי־החרושת. גם בסיום דבריו אמר תפילה קצרה. תחילה היה נוהג זה מוזר בעיני מניה, אך לאט־לאט נוכחה לדעת, מה רבה היתה השפעתו על המשתתפים, שהרי ברובם דתיים היו. התפילה היתה מרוממת את רוחם, ואחריה היתה משתררת דומייה. בראותה את פני הנאספים העמיקה בה ההכרה, שאין צורך לעקור את הדת מלב העובדים שעה שבאים לשפר את תנאי חייהם.

בימים ההם הירבה גאפון להיפגש גם עם זובאטוב ולשוחח אתו ארוכות. בכל לבו האמין, שאפשר לשפר את מצב העמלים, ובלבד שהשלטון לא יערים מכשולים בדרך. לא אחת דיברו מניה וגאפון על זובאטוב וביקשו לבחון אם דבריו כנים. כך, למשל, התווכחו ביניהם אם מותר לקחת מזובאטוב את הכסף שהציע לארגון שביתות, כי לדברי זובאטוב היו בידיו כספים שלא היה צריך למסור עליהם דין־וחשבון. מניה התנגדה לכך בתוקף, פן יאשימו את התנועה בבגידה משום שנעזרה בכסף שנתן זובאטוב. שהרי עם כל שאיפתו לעזור לתנועה, איש בולשת היה, ומניה לא רצתה לתת פתחון־פה לטוענים, כי התנועה מארגנת שביתות בעזרת השלטון. חבריה היהודים הסכימו לדעתה, ואילו גאפון לא חשש מקבלת עזרה כספית מזובאטוב. ואכן, לימים היה עניין זה בעוכריו, ובשנת 1905 הואשם בבגידה והוצא להורג בידי הסוציאל־ריבולוציונרים.

בימים ההם עדיין האמינו מניה וגאפון לזובאטוב, שניסה אז להוכיח לממשלה את צדקת התנועה. גאפון לא חדל להאמין לזובאטוב אף לאחר שבלב מניה התעוררו ספקות לגביו. בנוגע לגאפון עצמו, לעומת זה, מעולם לא היו לה ספקות. מי שהכיר את גאפון פנים־אל־פנים לא יכול היה שלא להאמין לו. עצם הופעתו היתה משכנעת. היה בו משהו שאילץ את הזולת להעריצו. טוהר ותוגה נשקפו מעיניו השחורות, ומראהו כמסתגף. ואכן, מתחת לבגדיו, על גופו הצנום, חגר מעין שרשרת, שבכל אחת מחוליותיה היתה נעוצה סיכה שסרטה את גופו עם כל תנועה. לדבריו היה הסיגוף דרוש לאדם כדי לשבור את יצר־הרע. חדרו היה כמו תא של נזיר: המשכב – שני קרשים ללא מצעים; באמצע – שולחן קטן ושרפרף; בפינה – כוננית גדושה בספרי־קודש ובספרים על התנועה המהפכנית; ועל הקיר – איקוניות של קדושים סביב האיקונין של ישו. כאשר חייקה כגן, חברתה של מניה ממינסק, באה לפטרבורג ולא היה לה רשיון לשהות בעיר, העמיד גאפון את חדרו לרשותה, הביא מצעים ושמיכה בשביל האורחת, והוא עצמו התארח אצל ידידים.

חייקה, שהיתה בת למשפחה מיוחסת שירדה מנכסיה, היתה אהובה במיוחד על מניה והשפיעה עליה לא במעט. בילדותה מת עליה אביה, ובעודנה נערה נאלצה להירתם בעול העבודה כדי לעזור בפרנסת האם ושני אחיה הקטנים. אך למרות כל דאגותיה התמסרה בכל מאודה לתנועת “פועלי־ציון” והיתה בין מייסדי הגרעין הראשון של התנועה במינסק. חייקה היתה יפה מאוד – עיניה היו גדולות ויוקדות, וארשת־פניה אצילית. אך לא ביופייה היתה שובה לבבות, כי־אם בחום נפשה ובלהט דיבורה. כאשר היתה נושאת דברי־חזון על ארץ־האבות, אשר בה ראתה את הפתרון לייסורי היהודים, היתה משתררת דומייה. הכול היו מקשיבים לה, גם מתנגדיה. אף גאפון, שעד אז לא ידע מאומה על הציונות, למרות החיבה שרחש ליהודים, האזין לדבריה הנלהבים ואמר למניה, כי דברי־נבואה בפי חייקה. ופעם אחרת אמר, כי חייקה אחות היא לתלמידי ישו. גאפון, איש האמונה והמוסר, זקף לזכות היהודים את העובדה, שנתנו לעולם את ישו הנוצרי. פשטותו ותמימותו הביאוהו למחשבות מנוגדות להשקפה הרוֹוחת, שיש להטיל על היהודים אשמה כבדה בגלל צליבתו של ישו.

בינתיים הוסיף זובאטוב לתמוך בתנועה, ולדבריו אף ניסה להשפיע על פלווה כפי שהשפיע על סיפיאגין לפני־כן. אך עד מהרה השתבשו היחסים בין השניים, ופלווה החל לחרוש מזימות ופתח במאסרים בקרב מנהיגי התנועה.

באחד הימים באו שוטרים ואסרו את גרישה שכביץ. בו ברגע גם הגיע אליו שליח, ובידו איגרת מזובאטוב (זובאטוב נהג לכתוב למנהיגי התנועה בכתב־יד ולא השאיר כל עקבות במשרדו). שכביץ תחב את האיגרת לכיסו בטרם יספיק להציץ בה, אך השוטרים נטלוה ממנו. והנה, באיגרת היתה כתובה, בין היתה המלה “חמור” – רמז לפלווה. בהגיע האיגרת למשרדו של פלווה קמה סערה. אמרו לאסור את זובאטוב, אלא שתחילה גזרו עליו מעצר־בית בלבד. אולם היה ברור, שעומדים לחסל את זובאטוב, יחד עם התנועה הבלתי־תלויה.

למניה נודעו הדברים האלה רק מאוחר יותר. מזה חודשים לא היה לה מגע ישיר עם זובאטוב, ולא ידעה מאומה על היחסים המשובשים בינו ובין פלווה. נקל לתאר אפוא איזו סערת־רוח עורר מאסרו של שכביץ בלבה של מניה. הרי זובאטוב הבטיח שלא ייפגע איש מחברי התנועה ובלבד שלא יחרגו מגדר התביעות הכלכליות. האמנם הוליך אותה שולל? האמנם בגד? ומניה הלוא השפיעה על אנשי התנועה להתייחס אליו באמון… רגשי־אשם כבדים העיקו עליה – מועקה שלא ידעה כמוֹתה.

קמה ומיהרה לבירה, אל זובאטוב, ואקדח בכיסה. סוערת ומסוערת הופיעה במשרדו שבבית־הסוהר והטיחה כלפיו, שהפר את ההסכם, ולכן עליו למות.

זובאטוב הביט בה, ובקול חנוק אמר, שאם תשלח כדור אל לבו, רק תקל עליו. לאחר־מכן שפך את לבו, ושוב נתגלתה לפני מניה דמותו הטראגית והשסועה של האיש – כאילו ניצבת לפניה אחת מדמויותיו מלאות התסביכים של דוסטוייבסקי ולא הוא שאסר את חבריה. הוא בעצמו חשוד בעיני אנשי הבולשת, כשם שהוא מנודה על־ידי חבריו הקודמים, המהפכנים. עכשיו השולט בכיפה הוא פלווה האכזרי, וזובאטוב העלה את חמתו. כל יום הוא עלול להיאסר ולהישלח לסיביר. ושוב דיבר זובאטוב על סבך יחסיו עם המהפכנים, על הקשיים הנערמים בדרכו ועל המבוכה הנפשית שבה הוא שרוי – והרי הוא שואף לאידיאל משלו.

הקשיבה מניה לדבריו, ונדמה היה לה, שקולו עולה מנבכי נשמתו של העם הרוסי. זובאטוב השתתק. אחר הצביע על דלת־סתרים שבירכתי החדר ואמר, שתוכל לירות בו ולצאת החוצה בלי שיבחין בה איש. כאילו חש האיש בגורלו, שכן לא ארכו הימים ואכן גורש לסיביר…

מניה לא הרגישה בנפול האקדח מידיה, ובנפש דואבת עזבה את זובאטוב. כל אותו הלילה התייסרה והשתפכה בבכי. הכול עלה בתוהו, כל תקוותיה נכזבו. תנועתה נחלה כשלון חרוץ.

למחרת היום, בעודה נבוכה ומדוכדכת, קמה והלכה שנית אל זובאטוב, במגמה להודיע לו, כי בדעתה להציע לחסל את התנועה. אך בפגישה הזאת העלה זובאטוב רעיון חדש: לנסות לקחת דברים עם פלווה עצמו – אולי יעלה בידי מניה להשפיע עליו ולהסביר לו, כי מן התנועה הבלתי־תלויה עשויה לצמוח רק טובה לרוסיה. אולי יבין, שיש הבדל ביו התנועה המקצועית ובין המהפכנים. אולי יאפשר לפועלים להיאבק לשיפור מצבם ללא מחשבות על מהפכה.

למשמע ההצעה הזאת נדהמה מניה. האמנם מציע זובאטוב, שהיא, היהודייה, תלך אל העריץ הזה, הרודף את היהודים עד חרמה? זובאטוב הוסיף לדבר על לבה וטען, שחובה עליה לנסות. לאמיתו של דבר, כבר התייאש מפלווה, אך בבקשו מוצא ניסה להיאחז בכל אפשרות.

לאחר שחזרה מפגישתה עם זובאטוב התבודדה מניה והחלה לשקול את הרעיון שנית. בעצם, מדוע לא תנסה? הרי האמינה, שאפשר להשפיע על כל אדם ואדם… שמא בכל־זאת ישתכנע פלווה שתנועתה אינה פוגעת במשטר ויתיר את פעולתה?

לאחר היסוסים רבים החליטה להביא את העניין לפני חבריה במרכז. תחילה נדהמו כולם כמוה, אך אחרי דיונים ולבטים לאין־ספור הוחלט, שעל מניה לנסות לדבר עם פלווה. לקראת הפגישה נוסחו שלוש דרישות שעל מניה להביא לפניו: זכות ההתארגנות המקצועית, זכות השביתה וחופש הדיבור.

בשלהי 1902 הסכים פלווה להזמין את מניה כנציגת התנועה הבלתי־תלויה. היתה זו הפעם האחרונה שזובאטוב השפיע על פלווה. מניה גמרה אומר לדבר עם פלווה באופן גלוי – בעד הפועלים, אך לא נגד המשטר. משום־מה הוזמנה לבוא אל פלווה לעת ערב. עם חשיכה הגיעה אל ביתו שמחוץ לבירה, שהיה מוקף חיילים ושוטרים. הוליכו אותה דרך שורה של שנים־עשר אולמות עד שהגיעה אל האולם המרווח שישב בו פלווה. גם בפתח האולם היה משמר. אף שפלווה ידע בלי ספק על בואה – שהרי נקבע לה ראיון – היה נראה מופתע. שמא משום היותה כה צעירה? השר ביקש לשמוע על התנועה הבלתי־תלויה, ומניה החלה לתאר בכאב את סבלם הקשה של העמלים. תחילה הקשיב פלווה בסבלנות, כאילו השתדל להבין. אך כאשר נגעה מניה במצבם הקשה של היהודים שבתחום־המושב ומנתה את שלוש תביעותיה של התנועה, קפץ ממקומו ופרץ בצעקות – כיצד מעזה היא, היהודייה, להופיע לפניו ולדבר על הפועלים הרוסים ועל תביעות לחופש? את כולם יחסל – קרא – בלתי־תלויים ומהפכנים כאחת.

בשומעה את דבריו אלה של העריץ רתח דמה של מניה בקרבה, והיא הטיחה כלפיו דברים בוטים. אם ינסה לחסל את התנועה – אמרה – יחוסל הוא עצמו. מרוב כעס לא יכלה עוד לשלוט ברוחה, נטלה חפץ כלשהו מן השולחן ואמרה להשליכו בראש הצורר. אך בו ברגע אחז מישהו בכתפה כבצבת, ועיניה חשכו מן הכאב העז. הוליכוה החוצה ואסרוה. הפעם אמנם ישבה רק ימים ספורים במאסר, אך למניה וחבריה היה ברור, שאין עוד תקומה לתנועה הבלתי־תלויה.

מלאכת־החיסול של התנועה היתה קשה ומרה, שכן הירידה למחתרת פירושה היה להיכנס לתחום המהפכנים, והללו הרי התייחסו בחוסר־אהדה לאנשי התנועה.

רק גאפון עדיין המשיך בדרך הגלויה. בהיותו איש האמונה, תלה תקוות רבות בהפגנה דתית, אשר תעורר את רחמי הצאר על הפועלים. את הרעיון הזה הגשים רק כעבור שנתיים – ומניה כבר בארץ־ישראל – אלא שנחל מפלה איומה. מתוך אמונה שלמה בצאר הוליך גאפון רבבות פועלים עם בני משפחותיהם אל ארמון־החורף של הצאר, ובידיהם דגלים דתיים. אך בהתקרב המפגינים לארמון, ניתך עליהם מטר יריות, והקרבנות היו רבים. דומה, כי המשטרה חששה שמא יתנפלו ההמונים על הארמון. בעקבות מאורע זה האשימו המהפכנים את גאפון בפרובוקאציה והוציאוהו להורג.

בפסח 1903 פרצו פרעות קישינב, ויהדות רוסיה הוכתה מכה אכזרית. אמנם היה ידוע, כי “המאה השחורה” ניהלה הסתה פרועה נגד היהודים וכי השלטון ביקש להפנות את זעם העם נגד היהודים, אך בכל־זאת באו מאורעות־הדמים כחתף. ייאוש מר תקף את מניה, כמוה כרבים אחרים בקרב הנוער היהודי. קשה לתאר את התמורה הגדולה שהתחוללה בנפשם. הכול הרגישו בחטא הגדול שחטאו לעמם, ורגשי־אשם העיקו על לבם. שהרי טובי הבנים התמסרו בכל מאודם למהפכה הרוסית, על כל פלגיה, ואילו את עמם־הם זנחו, על־אף תלאותיו. עתה נשפך דם יהודי על גלגלי המהפכה – והזעזוע היה עמוק.

מניה וחבריה מיהרו להתכנס, וגמרו אומר שלא לטרוח עוד למען הרוסים, כי־אם להתמסר לאחיהם היהודים. בלבם בשלה ההכרה, שראשית־כול עליהם לארגן הגנה עצמית. ואכן, בכל עיר ובכל עיירה החלה תסיסה, ורבו ההכנות להגנה מפני הפורעים. רעיון ההתגוננות חדר לכל המפלגות. הראשונים שקראו לפעולה היו אנשי “פועלי־ציון” אך גם חברי ה“בונד” גילו נכונות לכך. מעתה הוקדשו כל מעייניהם לרעיון אחד: להתגונן, לא להיות עוד הפקר.

במניה חוללו הפרעות תמורה קיצונית. נגוזו כל האידיאלים שמילאוה לפני־כן, ומעתה התמסרה לדבר אחד בלבד: ההגנה על עמה! לשם כך שוטטה בערים ובעיירות, ובכל מקום תבעה מראשי הקהילה עזרה כספית לארגון ההגנה. עם זאת הרגישה, כי אין להסתפק בפעולה זו, וכי דרושה פעולה נמרצת יותר כדי למנוע התקפות נוספות על היהודים.

התכנסו מניה וחבריה – שלושה חברי “פועלי־ציון” וארבעה רוסים – על־מנת לבקש את הסיבה העיקרית לפרעות קישינב. לאחר ניתוח המצב הגיעו לידי מסקנה, כי קרושיבן, הפורע שהסית לפוגרום בקישינב, היה מכשיר בלבד, וכי האחראי האמיתי לפרעות לא היה אלא פלווה, שונא היהודים והמהפכנים. לאחר דיונים ולבטים רבים נתקבלה ההחלטה, שיש לחסל את פלווה, ואף הוכנה תכנית להתנקשות בחייו. חווילתו של פלווה היתה, כאמור, מוקפת משמר כבד, ולא נראתה כל אפשרות להגיע אליה. לבסוף סוכם לחפור מנהרה כדי לחדור אל החווילה. היתה זו הצעתו של סרגיי, אחד ממכריה של מניה מן התנועה הבלתי־תלויה, שהיה גם חבר בפלוגה הקרבית של הסוציאל־ריבולוציונרים. בתכניתו נסתייע סרגיי באזף, הפרובוקאטור הידוע, חברו לפלוגה הקרבית. אזף הוא שיעץ ועודד לפעולה, והוא גם שמסר את הדבר למשטרה לאחר שהוחל במלאכת־החפירה.

התכנית היתה קשה ונועזת, ולביצועה היו דרושים סכומים גדולים. החברים הטילו על מניה להשיג את האמצעים, ולכן קמה ונסעה לברלין, מקום שם ישבו יהודים יוצאי רוסיה שחרדו לגורל אחיהם. בשלהי 1903 הגיעה מניה לברלין, ולא ארכו הימים והכירה בנקאי יהודי מיוצאי ליטא, שהיה מסור בלב ונפש לאחיו ברוסיה והביע נכונות לעשות כל מאמץ כדי לעזור להם. מניה גילתה לו את תכנית המנהרה, והאיש מיהר לשלוח סכום גדול לרוסיה ודאג להעבירו לידי חבורת הקושרים.

בברלין התגוררה מניה בבית אחיה גדליה, ששהה במקום זמנית והיה מעמודי־התווך של תנועת “חובבי־ציון” בברלין. גדליה כבר ביקר בארץ־ישראל, ובהיותו מהנדס חלם לחזור אליה כדי לקדוח בה בארות וכד'. לאחר ששמע מפי מניה על פרשת פלווה אמר לה גדליה ברוחו הטובה, כי יהדות רוסיה לא תיוושע ממותו של פלווה, שהרי במקומו יקום עריץ אחר, וכי עם ישראל לא ייגאל בנכר, כי־אם בארץ האבות. דבריו השקולים והנבונים של גדליה מצאו הד בלבה של מניה, ורעיון בניינה של ארץ־ישראל החל להכות בו שרשים.

פתאום בא מברק מארוסתו של סרגיי, ובו הודעה שסרגיי חולה. מניה הבינה שקרה אסון. באיגרת שהגיעה בעקבות המברק נמסרו הפרטים: המשטרה גילתה את המנהרה ואסרה את האנשים, וביניהם גם את סרגיי. לימים נתברר, כי אזף הוא שהלשין. האסון זעזע את מניה. ידוע ידעה, שעונש־מוות צפוי לחברים, ובייחוד לסרגיי, שהיה הפעיל ביותר בחבורה.

על מניה ירד דכאון חמור, וגדליה, ששמר עליה יומם ולילה, מיהר לשלוח מברק לאחיה נחום בארץ־ישראל כדי למסור לו על מצבה של מניה. בעקבות זה שיגר נחום מברק, שבו הודיע למניה שנפל למשכב וביקש ממנה לבוא אליו מיד. עתה היה על מניה לקיים את ההבטחה מלפני שנים להושיט תמיד עזרה זה לזה בעת צרה – וכך יצאה מניה לארץ־ישראל, ולבה כבר מלא הרהורים עליה.

עם בואה ארצה נחתם פרק בחייה של מניה – כאילו נולדה מחדש. לימים הצטערה על כל יום מימיה שלא חיתה על אדמת המולדת.

צעדים ראשונים במולדת    🔗

ביום־חורף, ב־2 ביאנואר 1904, הגיעה מניה לחופי הארץ. השמים היו תכולים ובהירים, והשמש זרחה כביום אביב. אך מניה לא הסתכלה בשמים ולא נתנה את עיניה באדמה או באנשים שמסביב. עדיין היתה שרויה בדכאון, אף ששמחה על הפגישה עם נחום, שמצאה אותו בריא ושלם.

בימים ההם היה נחום הרוח החיה בפיתוח התעשייה בארץ ויזם מפעלים שונים. בשנה ההיא היה נחום שקוע בחקר מקורות־המים בארץ, אך עתיד היה לעמוד בראש “שמן”, בית־החרושת לשמן ולסבון בחיפה.

דומם הלכה מניה אחרי נחום, ובלבה עדיין הרגשה של אי־נחת. אולם כעבור ימים אחדים כבר החלה לטעום את טעם המולדת, בראש וראשונה הודות למגעה עם נחום. בהקשיבה לתכניותיו לא הבינה מניה כיצד יכלה לעלות אל חוף יפו בלי להתבשם מיפי הנוף, בלי לחוש את חשיבותו של הרגע הגדול ההוא.

נחום הביא את מניה אל יהושע ואולגה חנקין, ואלה קיבלוה בלבביות. במחיצתם רווח לה מיד, ועד מהרה נעשו לה השניים לידידים אהובים ונערצים. יהושע היה לה יועץ נבון, שהאיר לה את דרכה בארץ.

למן ההתחלה דיברה אתה אולגה בעברית תנ“כית, בהברה אשכנזית רכה בעלת צליל מוסיקאלי נעים. פסוקי התנ”ך היו שגורים בפי מניה עוד מנעוריה, ותוך זמן קצר עמדה על תוכן הדברים ששמעה. לאט־לאט צפו ועלו בזכרונה המלים העבריות, אף שחלפו שנים רבות מאז למדה אותן. אין זאת אלא שהשפעת השפה העברית עליה היתה עמוקה. אחר־כך ניסתה גם לצרף משפטים עבריים, ואולגה תיקנה את שגיאותיה של מניה ועזרה לה לדלות מתהום השיכחה את העברית שלמדה בשכבר הימים.

מניה הבינה, שנחום וידידיה החדשים למדו, כנראה מפי גדליה, על כל הקורות אותה – על הכשלון החרוץ שנחלה קבוצתה, על עונש־המוות שהיה צפוי לחבריה ועל המשבר הנפשי שפקד אותה. בעדינות ובזהירות נגעו בפצעי לבה כדי לחלץ אותה ממצוקתה. מה בצע – אמר לה חנקין – אם תענה את נפשה על האסון שקרה בפטרבורג! הרי ממילא לא היתה יכולה להציל. וחנקין הוסיף והדגיש, כי דרך הנקמה והטירור איננה הדרך, וכי הטירור רק יוסיף לסבלות העם היהודי. הדרך היחידה היא לעקור את היהודים מקרקע הגלות ולהעלותם לארץ־ישראל. דברים אלה, שכמוֹתם כבר שמעה מגדליה בברלין, יצאו מפי חנקין בשכנוע פנימי כה רב, עד שלא הניחו עוד מקום לשום ספקות, ומניה הבינה, שזו ציונות אחרת, ציונות ממשית, העתידה להגשים את המהפכה האמיתית של העם על אדמת המולדת.

שעות על שעות הקשיבה מניה לתכניותיו של חנקין בעניין גאולת העמק מידי האפנדים והקמת יישובים חדשים, ובלבה החלה לצמוח אמונה חדשה. דברי חנקין לא עסקו ברעיונות ערטילאיים, כי־אם ברעיונות חיים, שחייבו מעשים.

יחד עם משפחת חנקין נסעה מניה לראשון־לציון, למשפחת פיינברג. סיפורים רבים שמעה על לוליק (ישראל) פיינברג, ובעיניה היה סמל של איש בילו. ואכן, ציפיותיה לא נכזבו. למרות כל הסבל שעבר עליהם היו לוליק ואשתו עירנים, שופעי מרץ ואהבת הארץ. במושבה נפגשה מניה גם עם אחרים מוותיקי הבילויים, אלא שכבר הועם זוהרם, ונותרה רק קבוצה של אנשים ממורמרים ממאבקם עם פקידוּת הבארון.

מניה טיילה לבדה לאורך רחובה הראשי של ראשון־לציון, ונהנתה ממראה הבתים הלבנים ושדרת־הדקלים היפה. אחר כך יצאה לשוטט בין הכרמים. מראה המטעים היה מרהיב־עין. אך בשובה אל המושבה פגשה בחורים צעירים שזה עתה הגיעו ארצה, ובשיחה עמם נתברר לה, לתמהונה, שקשה להם למצוא עבודה במקום. הדבר היה בלתי־מובן למניה – הרי גם הבילויים היו כמוהם בעלותם ארצה. כיצד ייתכן, שעכשיו אין להם הבנה לעולים החדשים? כיצד הם מעסיקים פועלים ערביים זולים ואינם דואגים לאחיהם העולים, המשתוקקים אף הם לעסוק בעבודת האדמה?

בימים שלאחר־מכן ביקרה מניה גם ברחובות, בנס־ציונה ובגדרה. אמנם הוקסמה ממראה המושבות, אך בכל מקום פגשה עולים מחוסרי־עבודה. לאחר כל ביקור היתה משיחה על כך עם חנקין, אך מחשבותיו היו נתונות בעיקר לגאולת הקרקע.

מניה ביקרה בפתח־תקווה, שם נפגשה עם אליעזר וישראל שוחט, עם יחזקאל וחיה־שרה חנקין ועם עוד חברים רבים. מניה התלהבה מן החבורה הסוערת, שחבריה היו מוכנים להקריב את נפשם כדי להיאחז באדמת המולדת. בפתח־תקווה נתגלה לה מצב הפועלים בכל חומרתו: חוסר־עבודה, רעב וקדחת. מניה ראתה בסבלם, והתפעלה מדבקותם בשאיפתם לכבוש את העבודה, גם אם פירוש הדבר לחיות בתנאים גרועים אף מן התנאים הפרימיטיביים של הפועל הערבי. עם זאת לא יכלה להסכים לתפישה זו של כיבוש העבודה.

חודש ימים אחרי עלייתה כבר היתה מניה מעורה בחיי הארץ, והיה נדמה לה, שכך היה מאז ומתמיד. מחשבה רבה הקדישה למצב, ופעמים רבות דנה בו עם משפחת חנקין ועם חבריה. היה ברור לה, כי בתנאים אלה לא תוכל הארץ לקלוט את המוני העם, ועל־כן הגיעה לידי המסקנה, כי יש לבקש דרך אחרת.

נחום סיפר למניה באריכות על חלומותיו ותכניותיו, והציע לה להצטרף למסע בן שישה שבועות ברכיבה שעמד לערוך בארץ. היה בדעתו לבקר במקומות בלתי־מיושבים משני עברי הירדן, במגמה לחקור את מקורות־המים – דבר שכבר התחיל בו קודם־לכן – לבדוק ערוצים ונחלים, לעמוד על המבנה הגיאולוגי של ההרים ולאסוף את כל הנתונים האחרים שהיו דרושים כדי לבחון את האפשרויות לפיתוח התעשייה בארץ. מניה קיבלה את הצעתו של נחום בהתלהבות, שכן רעיון המסע הלהיב את דמיונה ונטע בה את ההרגשה, שכבר התחילה להכות שרשים בארץ.

במסע השתתפו ארבעה חברים: מניה, אחיה נחום, מנדל חנקין, אחיו של יהושע, וסופיה זבניגורודסקה, הבחורה שהביאה את יתומי קישינב לשפייה. מנדל היטיב לדבר ערבית, והוא שדאג לכל הדרוש למסע: ארבעה סוסי־רכיבה, שתי פרדות־משא על מלוויהן, אוהל, שקי־שינה ומיצרכי־מזון. למימון המסע שימשו כספי הירושה מן האח בנימין, שנפטר באמריקה בשנת 1902.

על מסעה זה של מניה התהלכו אגדות רבות בארץ. סיפרו, כי מעולם לא התעייפה, ורק לסוסתה לא עמד הכוח. סיפרו, שמניה היתה יורדת מסוסתה, עוזבת את השיירה ומטפסת בהרים לבדה. התעניינות רבה גילתה במצב הפלאחים, ומאמץ רב השקיעה בלימוד הערבית מפי מנדל חנקין. בעת המסע היתה עוצרת עוברי־אורח וקושרת עמם שיחה, וכאשר היו סרים למאהל בדווי, היתה משוחחת עם השייח’ים יחד עם מנדל.

בראשית פברואר שנת 1904 יצאו הארבעה מיפו. נחום ביקש להגיע להרי יהודה, ומשום כך סברה מניה, כי בדעתו להראות לה תחילה את ירושלים. אולם מטרתו העיקרית של נחום היתה הדרך ליריחו, ולכן התעכבה החבורה לילה אחד בלבד בירושלים, ועם שחר יצאה לעבר נבי־מוסא. כמה השתוממה מניה כאשר כאילו קפצה לתוך השממה, שכן כבר בקירבת העיר נתגלו לעיניה הרים חשופים. בדרך הררית מתפתלת רכבה החבורה דרומה, וכעבור שעה קלה הגיעה ל“מעלה־אדומים”, מקום שם קיווה נחום לגלות עקבות של ביטוּמן. משראה נחום את הגבעות הססגוניות – צהוב, אדמדם וירקרק – ירד מסוסו, ובעזרת מכוש קטן החל לגרד את העפר שבצלעות הגבעות ולמלא את שקיקיו. מניה הניחה לסוסתה, השתטחה על האדמה שלרגלי הגבעה, והסתכלה בנוף: הירדן, יריחו וההרים שמעבר לירדן מזרחה. כיכר־יריחו השתרעה באופק במעורפל, כמרחב אין־סופי. הכול היה שומם לחלוטין, ודבר זה השרה עצבות על מניה. אין זאת אלא שמאז הלכו בשבי אחרוני לוחמי ישראל – הרהרה – השתררה העזובה בארץ. התרעמה מניה על בני עמה, שלא נתנו אל לבם לשוב לארץ מזה דורות. מול ערבות יריחו העיקו המחשבות על גורלו המר של העם, והיא חשה באשמתו הכבדה של הדור, דורה־שלה…

ליריחו גופה לא ירדו הפעם, כי נחום ומנדל רצו לעלות צפונה בואכה שכם. לאורך כל הדרך ספגה מניה מראות מרהיבי־עין. בהגיע החבורה להרי אפרים, התמלאה מניה התפעלות – עצי־זית עתיקים ושרידי יישובים מימי־קדם בינות לכפרים הערביים העלובים. מנדל חנקין אהב לקשור שיחה עם עוברי־אורח ולהתחקות אחר מקור שמותיהם של הכפרים. פלא הוא כיצד השתמרו השמות הקדומים מימי התנ"ך, ורק מקצתם השתבשו בפי הפלאחים. מנדל ונחום הירבו בסיפורים מימי האבות, ובעיני מניה נהפכו הפלאחים לדמויות מני־קדם.

לדברי נחום נעשתה מניה כל יום עירנית יותר, רעננה יותר. ואכן, מחשבותיה התבהרו, ושוב חשה אחיזה בחיים. בלי משים החלה לאהוב את הארץ ולהתבשם מזיווה, ולאט־לאט נדחקו מלבה המחשבות על שיבה לרוסיה.

בלילות היתה מרימה את שולי האוהל, ובשלחה מבט לשמים, היה מציף אותה רגש של אושר שלא ידעה מעודה. לעתים היתה ערה עד אור הבוקר. נפלאים היו החיים בחיק הטבע, השהייה באוויר ההרים. ובראותה את יפי השמים והנוף אמרה בלבה, שאוויר זה, שמים אלה ואדמה זו הם־הם שנסכו בעם היהודי את רוח־הנצח, עד כי היה מסוגל לעמוד בייסורי הגולה במשך אלפי שנות נדודיו, מתוך תקווה לחזור לחיק המולדת.

החבורה שוטטה בסביבת שכם בלי להיכנס לעיר, התעכבה ליד חורבות וסרה אל כפרים. אחרי־כן פנתה מזרחה, לעבר דאמיה וזארקה, וחצתה את הירדן.

יותר משבועיים עשו הארבעה בעבר־הירדן. בין היתר ביקרו ברבת־עמון ובסאלט, ואף לחורבות גרש הגיעו. בעומדה לפני בנייני־הפאר של עובדי האלילים בגרש ובאמפיתיאטרון ברבת־עמון הרהרה מניה על העמל הרב שהושקע במבנים אלה – והנה לא נותרו מהם אלא עיי־חורבות. ואילו ספר־הספרים, שהלך בגולה עם עַם ישראל, חי וקיים, ומקיים את בני־בניהם של הלוחמים העברים, המתחילים עתה לשוב לאדמתם.

הארבעה עברו את הארץ לאורכה ולרוחבה, הגיעו לצפון, לסוריה, פנו מזרחה, ושוב ירדו דרומה. בימים ההם לא היה גבול בין ארץ־ישראל לסוריה, ופעמים אחדות חצו את הירדן. כך גמאו מרחקים ברכיבה של עשר ואף שתים־עשרה שעות ביום, השתהו לרגע קט בכפר בודד, נחו שעה קלה, סעדו מן המזון המיובש שעמם, והמשיכו בדרכם. מניה לא ידעה עייפות מהי, שכן מאז ילדותה מורגלת היתה ברכיבה. לא כן סופיה, שעיכבה את החבורה לא אחת. שתי הבנות היו לבושות בגדי גבר, ליתר נוחות וליתר בטחון. מניה היתה גזוזת שיער, אך לסופיה היו צמות ארוכות, ובדרך היה צריך להשגיח היטב, שצמותיה יהיו מוסתרות מתחת לכובע.

פעם תעו בדרך. היום נטה לערוב, ובסביבה לא נראתה נפש חיה. מים לא היו, וללב התגנב אי־שקט, אף שאיש לא פחד. הארבעה זירזו את סוסיהם עד אשר נגלה לפניהם כפר קטן. בבואם אל הכפר חיפשו את בית המוכתר, ומנדל נכנס. בינתיים ירדו השאר מן הסוסים והחלו להקים את האוהל. איש מהם לא שם לב, שסופיה הסירה את כובעה ושתי צמותיה גלשו על עורפה, אך הנערים הערביים אכן הבחינו בכך ופרצו בצחוק. מסביב החלו להתאסף בני־נוער כדי לחזות בפלא – בחורה לבושה כגבר. אך סופיה לא עמדה על המתרחש, והוסיפה לחייך אליהם ולגרות את סקרנותם. הלכו בני־הנוער והתקרבו, לועגים וצועקים, עד שצרו ממש על האוהל. הפצירו בהם מנדל והמוכתר שיתפזרו, אך ללא הועיל. בראותו שצפויה סכנת התנפלות, הכניס המוכתר את החבורה לביתו, ושוב יצא עם מנדל אל האספסוף, ובמיטב המליצה הערבית ביקשם לנהוג הכנסת־אורחים נאה בבני החבורה.

ירד הלילה, ומניה וסופיה נכנסו למדור הנשים. אך דעתן של הנשים הערביות לא היתה נוחה מבגדי הגברים שלבשו הבנות, והיה צריך לקרוא למנדל כדי להסביר להן, כי בלבוש זה נוח יותר לרכוב על סוס ומסוכן פחות בשביל אישה. אחרי ארוחת־ערב חפוזה ארזו את חפציהם וקיפלו את האוהל, ובחצות הלילה, כאשר נדם כל הכפר, הוליכם המוכתר הנרגש אל מחוץ לכפר במשעול צדדי, לבל ייראו. במרחק־מה מן הכפר פתחו בדהרה, ורק עם הנץ השחר עצרו את הסוסים.

כך חלף חודש פברואר. החורף של שנת 1904 היה שחון ביותר, וימי האביב הקדימו לבוא.

רעיון ההתיישבות השיתופית    🔗

בעוד שנחום גילה התעניינות רבה בכל ואדי ובכל ערוץ והסתכל במבנה הגבעות וההרים כדי להתחקות על מקורות המים, היתה מניה שקועה במחשבות על המציאות החדשה. הדברים נראו לה בבהירות רבה, אף־על־פי שהיתה רק זמן קצר בארץ, ואולי דווקא משום שהכול היה חדש בשבילה: מן הצד האחד איכרים יהודים המנצלים עבודה ערבית זולה, ומן הצד האחר פועלים יהודים מחוסרי־עבודה, השרויים בתנאים בלתי־אנושיים. אשר לפועלים היהודים, סבורה היתה, כי הם חיים באשליה, שכן לא האמינה, שכיבוש העבודה יושיעם ויסלול את הדרך לקליטת עולים חדשים בעבודה. ואשר לאיכרים – לא היה ספק בלבה, שהתיישבות עברית ללא עבודה עברית אינה הדרך לבניין הארץ.

לאור המציאות הזאת הרבתה לטוות מחשבות ולבקש דרך להתיישבות עובדת חדשה, דרך שתניע עולים רבים ככל האפשר להיאחז באדמה ותביא ליצירת מעמד של חקלאים עצמאיים. מאז ילדותה סלדה נפשה מן המשטר השורר בעולם – שכבה דקה של עשירים כנגד שכבות רחבות של עניים, הנמקים ברעב. עתה, בשוטטה במרחבי הארץ, הציפוה חלומות ותכניות, והתרוצצו בקרבה מחשבות על שיטה של התיישבות ללא מנצלים ומנוצלים, של עבודה בשותפות. בימי המסע הארוך השתדלה לרכוב במרחק־מה מן השיירה כדי להתייחד עם מחשבותיה, ולעתים היתה יורדת מן האוכף וצועדת ליד הסוסה, שקועה במחשבות. לאט־לאט הלכו מחשבותיה והתבהרו והחלו ללבוש צורה.

דרך מרחבים עזובים ושוממים הגיעו לבסוף אל הבשן, ומשם המשיכו צפונה, עד החורן, מקום שם התעכבו כמה ימים. המקום עשה רושם רב על מניה. בכל הדרך לא ראתה אדמה כה ברוכה ושפע רב כל־כך של מים, ונפשה דבקה בחבל־ארץ זה. והנה, בחורן נצנצה בראשה הברקה: זה המקום שיש להתיישב בו, זו האדמה שעליה יש להתחיל את הכול מחדש – ובשיטה חדשה.

בחורן היתה חווה חקלאית של הבארון רוטשילד, ובה פגשה מניה בזלמן כהן, איש המושבה מסחה (כפר־תבור), ובכמה יהודים ממושבות הגליל, שעבדו כמשגיחים על הפועלים הערביים. ושוב תמהה מניה על התופעה המוזרה של התיישבות יהודית ללא עובדים עברים. הייתכן? ואז סיפר לה זלמן כהן את הפרשה העגומה של רכישת האדמות בחורן: בסוף שנות השמונים ציווה הבארון על פקידו אוסובצקי לקנות שטח גדול בחורן, המצטיין באדמתו הטובה ובעושר מימיו, במגמה ליישב בו עולים חדשים. אוסובצקי אמנם קנה 120,000 דונאם, אלא שלא דאג לכלול בחוזה פיסקה מפורשת, שעובדי האדמה יהיו יהודים. מחדל זה עורר בעיות קשות, כי כאשר הקימו אנשי הבארון את החווה הראשונה להכשרת עובדים עברים, נאלצו להעסיק פועלים ערביים, ורק יכלו לקוות, שיימצא הסדר עם מוכרי האדמה. אמנם עשו כמה יהודים נסיון לעבוד בחווה, אך לפי החוזה נאלצו לעזוב, ורק זלמן כהן, אשר מוּנה למנהל החווה, שנבנתה בכספי הבארון, נשאר כמשגיח במשך שנים. לימים אף צומצם השטח, ובידי הבארון נותרו 80,000 דונאם בלבד.

מניה הוקסמה מן החורן, ובלבה גמלה ההחלטה, שיש לעשות את הכול כדי לבטל את האיסור האומלל ולגאול את השטח המופלא הזה להתיישבות יהודית. כולה היתה נלהבת לרעיון ההיאחזות בחורן בשיטה של התיישבות שיתופית, ולנגד עיניה היו העולים החדשים, הפועלים במושבות, מלאי תשוקה עזה לעבוד את האדמה במו־ידיהם. לא היה בלבה כל ספק, שאפשר לחולל אתם גדולות.

מניה דנה עם זלמן כהן ברעיון להעלות על אדמת החורן מפועלי פתח־תקווה, אך לא כמשגיחים, כי־אם כמתיישבים עצמאיים, אשר ייאחזו באדמה בדבקות וישמרו על שדותיהם. להבטחת השקט יינתן לאריסים הערביים לעבד את השטחים שבידיהם גם להבא. זלמן כהן, שהיה אדם נבון וחקלאי מצוין, הבין לרוח דבריה והסכים לדעתה כי בדרך זו אפשר להבטיח בעלות יהודית ממשית על אדמת החורן.

לא יארכו הימים והחורן ייהפך לסיסמת־קסם ב“השומר” – מניה היא שהביאה את הסיסמה והלהיבה בה את החברים. מה קסם כל־כך בסיסמת החורן, עד כי חברי “השומר” הרבו לחלום על העלייה לאדמת החורן? דומה, כי הגורם העיקרי היה גאולת האדמה. שכן מניה לא האמינה, כי בדרך השתדלנות או השוחד אפשר לבטל את האיסור המחפיר על התיישבות יהודית בחורן. מסקנתה היתה, שיש להיאחז באדמה בפועל, כלומר, האיסור הזדוני יבוטל רק אם יבואו לחורן פועלים יהודים בלא רשיון, יעבדו את האדמה במו־ידיהם וישמרו עליה בעצמם, בהחלטה נחושה לא לזוז ממנה.

מניה חלמה רעיון נועז על התיישבות שיתופית, ובעת ובעונה אחת גם רקמה תכניות מעשיות כדי להגשים את הרעיון. בעיניה לא היה זה רעיון ערטילאי, כי־אם מיבצע מוחשי, שהגשמתו מבוססת על נתונים ריאליים – אדמה טובה, שפע מים ועובדים מופלאים במושבות – וכלל לא פקפקה ביכולתה להשיג את האמצעים הדרושים להתיישבות זו.

מעוף תפיסתה של מניה הוא שהביא לימים להתגשמותו של רעיון גאולת האדמה ב“השומר”. ומי יודע, אם אדמת החורן לא היתה נגאלת אילו כבר בראשית דרכו היה “השומר” נתפס לרעיון גאולת האדמה בעבודה עצמית.

אך גם אם לא זכה עם ישראל להחייאת החורן בידי העובד העברי, הרי הודות לשאיפה זו זכה לעצם הרעיון של התיישבות שיתופית. שכן רעיון זה, שמניה נטעה אותו בלב חבריה, החל להתגשם כעבור זמן לא רב בקולקטיב הראשון בסג’רה, שהיה גרעין ההתיישבות השיתופית בארץ. מן הקולקטיב בסג’רה הלכו חברים אחדים לאום אל־ג’וני כדי לגאול את אדמתה בעבודה שיתופית, ויחד עם חברי הקומונה בחדרה הניחו את היסוד לדגניה. דגניה היא אֵם הקבוצות, ואילו מניה היא אֵם הרעיון השיתופי בארץ – וזו זכותה ההיסטורית הגדולה.

נחום היה מעוניין להמשיך בסיור, ולפי בקשתו ביקרה החבורה גם בדמשק ובביירות, אך מניה כבר היתה דרוכה לקראת הגשמתו של רעיון ההתיישבות השיתופית. מיד עם שובה מן המסע מיהרה אל ידידה הנאמן יהושע חנקין ושטחה לפניו את רעיונותיה על ההיאחזות באדמת החורן. חנקין הקשיב לדבריה, ירד לסוף דעתה ועודד אותה, ואף־על־פי שהיה נתון לעניין גאולת הקרקע והקדיש את כל כוחו לרכישת אדמות בעמק־יזרעאל, הפגיש אותה עם פקידי יק"א. הללו הקשיבו למניה באדיבות, אלא שלא הבינו את דבריה לאשורם, ולא תפשו את עצם הרעיון לשנות באופן יסודי את שיטת־ההתיישבות המקובלת. לא הדאיג אותם מצבם העלוב של הפועלים במושבות יהודה, ולא הטרידה אותם בעיית העלייה ההמונית. לאמיתו של דבר גם לא הבינו דבר בהתיישבות – הרי בכל עשרים ושלוש המושבות שהיו אז בארץ אפשר היה למצוא רק איכרים מאוכזבים. הפקידים ניסו לצנן את התלהבותה של מניה, אך זו, אף שהתאכזבה מהם, לא התייאשה מן הרעיון. אדרבה, הדבר עוד חיזק את התמרדותה נגד הקיים והגביר את שאיפתה לכונן התיישבות עובדת שיתופית על אחריותם של המתיישבים עצמם.

אך מי יהיו המתיישבים? כדי להוציא את רעיונה אל הפועל, סובבה מניה במושבות יהודה ושוחחה עם הפועלים הרעבים. כמעט כל חברי “פועלי־ציון” חלקו על דעתה. לכל אלה שהעלו לפניה את רעיון כיבוש העבודה השיבה מניה, שבלי ספק זה רעיון יפה, אך בלי יסוד לקיומו אין עתיד לפועל העברי בארץ. ואכן, מצב הפועלים העברים היה בכל רע. מצב הפועלים הערביים היה טוב יותר, שכן הללו יכלו לחזור אל כפריהם, מקום שם היתה להם חלקת־אדמה שיכלו לגדל בה ירקות. לפועלים העברים, לעומת זה, לא היה מאומה. בביקורה ברחובות מצאה מניה שמונה חברים בחדר אחד שרועים על הרצפה. כלום יוכלו להתמיד כשכירים – שאלה – בתנאים כה קשים? כלום יוכלו להקים משפחה? כלום יוכלו לפלס דרך לעלייה יהודית רחבה? כאשר אמרה מניה לפועלים, שעליהם לדרוש דירות, בנייני־ציבור, מטבח כללי וכד', התנגדו הללו לדבריה באומרם, כי יש בכך מעין “חלוקה”, וכי הם חוששים מפילאנטרופיה. מניה העריכה מאוד את הגישה המוסרית הזאת והתפעלה מחומר אנושי זה, שראתה בו את מיטב הנוער העברי, ורב היה צערה על שכך כילה את כוחותיו. עם זאת שמה לב לעזרה ההדדית הנפלאה, ועינה החדה הבחינה בניצנים של חיי־שיתוף שצמחו בציבור־הפועלים – הן בקרב “פועלי־ציון” הן בקרב “הפועל הצעיר” – מתוך המצוקה והסבל.

בימים ההם צמח רעיון העזרה ההדדית, השיתוף במחשבה ובמעשה, בעבודה ובחברה. אין זאת אלא שהולידוה התנאים האיומים – חוסר־עבודה, העדר שיכון, רעב ומחלות – וכמיהת העולים לחיות חיי־עבודה בארץ. עולה שבא לפתח־תקווה, אל סביבה מחוסרת־כול, מצא שם פועלים שאף הם הגיעו זה עתה, חסרי־כול כמוהו, והתקבל כאח לצרה, ובאופן טבעי היה מצטרף ל“יחפנים” ומשתטח אתם על המחצלת. אם מישהו זכה ליום־עבודה, היה גם חברו נהנה מן הפיתה ומן התפוז שהביא. אנשים שלא הכירו זה את זה תמול־שלשום התחברו ללא תכנון מראש, רחוקים נעשו קרובים וחיו בשיתוף, וכך הלכו וקמו קומונות קטנות.

בראותה את צורת־החיים החדשה בקרב החלוצים – שעדיין לא נקראו כך – ובהיותה חדורה שאיפה לשוויון בחיי־עבודה ללא ניצול, נולד בלב מניה רעיון הקולקטיב, שהביא בסופו של דבר ליצירת הקבוצה בארץ, שינקה אולי בלי משים מרוח ה“יחד” בימי־קדם.

גישה חיובית יותר לרעיון הקולקטיב מצאה מניה בקרב הפועלים שעבדו במשקי האיכרים בגליל. רבים מהם שאפו להיות איכרים בעצמם והחליטו ללמוד קודם־כול את עצם העבודה החקלאית. גם פועלי הגליל חיו בתנאים קשים מאוד, ורבים לנו ברפתות. היו ביניהם שהתייאשו מרעיון כיבוש העבודה, ואילו אחרים, בעלי השקפה סוציאליסטית, לא רצו להיות איכרים וגם לא רצו להתחרות בערבי הזול. היו ביניהם לא מעטים שהבינו את רוח רעיונה של מניה. בימים ההם התחילה הקרן הקיימת לקנות קרקעות, ומניה תלתה תקוות רבות ברעיון להלאים את הקרקע, שכן ראתה בכך אפשרות להתיישבות שיתופית.

עם החברים שאתם נהגה מניה להתווכח נמנו אליעזר שוחט ואחיו ישראל, שכבר הכירוה מפגישות קודמות. אליעזר התרשם, בין היתר, גם מטוב לבה. לימים סיפר, כי באחד הערבים שכב לבדו בצריף, עייף ותשוש מן הקדחת שפקדה אותו, ופתאום הופיעה מניה, לקחה אותו לבית משפחת גיסין בפתח־תקווה, הבית שבו התאכסנה, והגישה לו חלב חם, פרוסות לחם לבן ודבש. אליעזר הקשיב קשב רב לדברי מניה על החורן, אך משאת־נפשו היתה כיבוש העבודה במושבות, ורעיונותיה של מניה לא היו בעיניו אלא רעיונות מעולם הדמיון.

היחיד מכל החברים שהסכים בימים ההם לרעיונה של מניה היה ישראל שוחט. אתו לא היה צריך להרבות דברים, שכן מיד תפס את עיקר הרעיון. גם הוא איש־חזון היה והגה רעיונות מקוריים: היה בדעתו לכבוש את השמירה העברית, ולשם כך חיפש חברים אמיצים, אשר יסכימו לצאת אתו לשמירה במושבות הגליל – דבר פשוט וטבעי, לכאורה, אלא שבימים ההם היה זה רעיון נועז ביותר לצאת לשמירה בשדות ברכיבה על סוס ומזוין ברובה. כמה עמל היה צריך להשקיע עד אשר נמצאו חברים אמיצי־לב שהגשימו את הרעיון למעשה, וכמה כוחות־נפש נדרשו כדי להשפיע על האיכרים למסור את השמירה לידיים עבריות…

לא חלפו ימים רבים ומניה וישראל ישתפו פעולה זה עם זה ויקשרו את גורלם זה לזה. אך בהתחלה – סיפר ישראל – החשיבה מניה יותר את אחיו אליעזר, ואמרה לישראל, שהיא מעדיפה לעבוד עם אליעזר, שכן הוא שקול יותר, נבון יותר, בעל הגיון, ואילו הוא, ישראל, בעל אופי סוער, מתלבט בדמיונו. אולם כעבור זמן־מה חזרה בה ואמרה לישראל, כי הארץ זקוקה לבעלי העזה, לאנשי מעוף ודמיון, ומחשבותיהם קרובות. רעיונה בדבר ההתיישבות השיתופית ורעיונו בעניין השמירה העברית משלימים זה את זה, וטוב לפעול יחדיו ולבקש דרכים חדשות… שני הרעיונות הנועזים – רעיון ההתיישבות השיתופית ורעיון השמירה העברית – קשורים מעתה זה בזה בקשר בל־יינתק.

אצל הבארון בפאריס    🔗

כדי להוקיע את השיטה הנפסדת של ההתיישבות הקיימת, החליטה מניה לערוך מחקר עצמאי על המצב במושבות. יהושע חנקין, שבחרה בו מניה להיות לה למדריך בענייני ארץ־ישראל, עודד אותה בכך באומרו, שגם את השלילה צריך לראות.

וכך התחילה מניה במסע על־פני עשרים ושלוש המושבות דאז, בחנה את מצבם העלוב של האיכרים, נפגשה עם האיכרים הממורמרים ועם פקידי יק"א ושאלה אותם שאלות נוקבות: מה שיטת עבודתם? מה תכלית ההתיישבות? מדוע אין מביאים את האיכרים לעבודה עצמית, לעמידה ברשות עצמם? מדוע מסיימות המושבות כל שנה חקלאית בגרעון ונאלצות תמיד לבקש את עזרת הפקידות? כיצד נהפך ההון הציבורי המושקע בהתיישבות להון פרטי? מדוע אין נכונות להעסיק פועלים עברים? בכל לבה התקוממה נגד השיטה הנפסדת של הפקידות, שהביאה לתלות האיכרים בקיצבה וכפועלים ערביים.

חודשים רבים עסקה מניה במחקר זה. בבואה לבתי האיכרים הסבירה את מטרת בואה, והשתדלה לשכנעם, כי המחקר נערך לטובתם. אך למרות מאמציה לרכוש את אמונם, נתקבלה ללא אהדה, שכן היתה מוזרה בעיניהם. האיכרים דיברו אתה בזהירות, ואף היו מהם שהביעו בגלוי את החשש, שנשלחה על־ידי יק"א.

לימים נודע למניה, שאף חשדו בה שהיא בחור, שהתחפש כדי להיכנס ביתר קלות לבתיהם. טובה פורטוגלי מכפר־גלעדי, שגרה בילדותה בראש־פינה, סיפרה, שגם הילדים היו מעוניינים מאוד לראות את מניה וילבושביץ בבואה למושבה. כמה מוזרה היתה בעיניהם. במושבה התהלכו שמועות שבאה מצרפת, שנשלחה על־ידי הבארון, שהיא בחור שהתחפש בבגדי אישה. משום חיזוק לשמועה זו מצאו בהופעתה הבלתי־רגילה: אדם חסון ובוטח, שופע בריאות ומרץ, בעל שערות גזוזות, הרוכב בדהרה על סוסה אצילה. באחד הימים נכנסה מניה לבית דודתה של טובה, שילדה באותו השבוע. בירכה מניה את היולדת ונשקה לה על מצחה. והנה, כאשר יצאה מניה מן החדר, פרצה הדודה בבכי, שכן חששה, שהיה זה גבר שנשק לה…

מן החומר הרב שאספה הסיקה מניה שתי מסקנות יסודיות: ראשית, העולים מקרב תנועת־העבודה, הסוציאליסטים, אינם צריכים להסכים לצורת התיישבות שתהיה מבוססת על רכוש פרטי; שנית, יש למצוא צורה של התיישבות שיתופית שתתאים לתנאי הארץ ולעקרונות הקרן הקיימת.

משתפסה מניה את העיקר ומבטה החד חדר לתוך־תוכם של הדברים, ומשנוכחה לדעת, כי מפקידי יק"א לא תצמח ישועה – החליטה להיפגש עם הבארון עצמו. התלהבותה מן הפועלים הניעה אותה למעשים נועזים מתמיד, ורב היה בטחונה, שיעלה בידה להשפיע גם על “הנדיב הידוע”. מניה ידעה, כי הבארון היה מסור בכל נפשו ליישוב בארץ, וכי קיבל ברצון כל אדם שבא מארץ־ישראל כדי לדבר אתו על ענייני ההתיישבות.

בשנת 1905 קמה מניה ונסעה לפאריס, שם נתקבלה בלבביות על־ידי הבארון בלשכתו המפוארת. מניה התרשמה מאוד ממראהו והתפעלה מידיעותיו הרחבות והמפורטות על כל מושבה ומושבה. יתירה מזו, שמותיהם של רבים מן האיכרים היו ידועים לו. אך כאשר הביאה לפניו מניה את מסקנות מחקרה, נתעגמו פניו, ולבסוף אף נתמלא חימה על שהעזה לבקר את שיטת ההתיישבות – כאילו אמרה לחסל אותה כליל… אולם כאשר סיפרה לו מניה על סיורה בחורן, שוב היטה אוזן, ועיניו אורו לשמע תיאור האדמה הטובה והמים הרבים שבחורן. עתה העלתה לפניו מניה את רעיונה להעלות לחורן שלוש מאות בחורים אמיצים, אשר יעבדו את האדמה במו־ידיהם וישמרו עליה בעצמם – כאילו שלוש מאות הבחורים כבר עמדו נכונים להעפיל אל החורן והיא באה בשליחותם. בהתלהבות אין־קץ תיארה מניה את האדם הנעלה הצומח על אדמת המולדת, את טיפוס הבחור שיחיה ויעבוד בקולקטיב, בלי לנצל את עבודת הזולת – ולעיני רוחה ריחפו דמויותיהם של פועלי פתח־תקווה וראשון־לציון, דוגמת האחים שוחט וחבריהם.

במתיחות רבה ציפתה מניה למוצא פיו של הבארון. אך הלה הסתכל בה במבט קר וזועם, והשיב, שאין זה אלא חלום־שווא. בכל העולם יש בעלי־אחוזות ופועלים שכירים. אילו האמין, כי בדרך זו אפשר לבטל את האיסור על התיישבות יהודית בחורן, לא היה חוסך כל הון. לרגע קט השתתק, ואחר העיר, כי בעצם אינו מתנגד לעלייה לחורן, וכי הוא מוכן לתת את האדמה, אלא שלא יתן שום כספים – על המתיישבים להשיג אותם בעצמם.

יצאה מניה מעל פני הבארון מלאה תקווה ובאמונה שלמה ברעיון הקולקטיב. עם זאת התעוררו ספקות בלבה. האם יסכימו פועלי המושבות לדעתה? מניין יבואו האמצעים? מהי הדרך להתיישבות רבת־ממדים? לבסוף הגיעה למסקנה, שיש ללמוד את הבעיה באופן יסודי. בסיוע בן אחיה, שעבד כאגרונום במשרד־המושבות בפאריס, ביקרה במשרדי הממשלה ועיינה במיסמכים שהיו קשורים בפיתוח מושבותיה של צרפת בצפון־אפריקה. אולם עד מהרה נוכחה לדעת, שלא תוכל ללמוד מן הצרפתים באין כל דמיון בין שיטות־ההתיישבות הקולוניאליות ובין התיישבותו מחדש של עם השב למולדתו. בחיפושיה אחר דרך חדשה, מקורית, להגשמת הסוציאליזם חזרה ופנתה אל ספרי האוטופיות שקראה בשבתה בבית־הסוהר במוסקווה. שוב בלעה את יצירותיהם של האוטופיסטים הצרפתים – כגון סאן־סימון ופוּרייה – ובייחוד של האנגלי אוֹון. כמוהם שללה את המשטר הקאפיטאליסטי ואהבה את המוני העמלים, אך לאחר שניתחה את התכניות האוטופיות השונות והתירה את סבך המושגים המעורפלים, הגיעה לידי המסקנה, כי בכתביהם אין דברים של ממש ואי־אפשר למצוא בהם הנחיות מעשיות לכינון משטר חברתי צודק.

בימים ההם הגיע לפאריס מאקס נורדאו, ומאחר ששמעה שנהג לבוז למקובל ולשיגרתי, פנתה מניה גם אליו, מתוך תקווה, שיבין לרוחה ואולי אף יעזור לה. נורדאו קיבל את מניה באדיבות, ובמשך שעה וחצי הקשיב לדבריה הנלהבים של מניה על הפועלים בארץ, על המשטר הרקוב במושבות, על רעיון ההתיישבות בחורן ועל הצורך בעבודה עצמית בשותפות, ללא ניצול הזולת. לאחר שסיימה את שטף דיבורה הביט בה נורדאו במבט נוגה ויעץ לה לפנות לפסיכיאטר כדי להשתחרר מתעתועי דמיונה.

ביולי 1905 נסעה מניה לקונגרס הציוני השביעי בבאזל, שם פגשתיה לראשונה. הגעתי לבאזל כשליחת עיירתי – נערה ביישנית בת 18 מעיירה קטנה. רושם כביר עשתה מניה עלי. היה משהו מיוחד במראה. לבושה היתה שמלה אפורה בעלת צווארון לבן, שהיתה רכוסה בכפתורים זעירים עד הצוואר. צעדה איתן היה ובוטח, ומעל לכתפיה נישא ראש גאה, שממנו ניבטו נכוחה עיניים בהירות ונבונות, שפילסו נתיבות לכל לב. אך העיקר – מארץ־ישראל באה! כמה התפעלתי מן הדמות החדשה הזאת מן הארץ, שנשבה ממנה אווירת המולדת, דמות שסימלה בשבילי את ראשית תקומתנו בארץ האבות. בלי הרף הלכתי אחריה כצל ובלעתי אותה בעיני, אלא שלא העזתי לגשת אליה כל אותם הימים…

מניה שהתה זמן קצר בלבד בבאזל, כי מיהרה לפאריס כדי להתחיל בהכנותיה לשובה ארצה.

למען ההגנה העצמית של יהודי רוסיה    🔗

בפאריס המתין למניה מאיר כגן, אחיה של חייקה. בשנים 1901–1903 פעל יחד עם מניה בתנועת־הפועלים הבלתי־תלויה ברוסיה, ומאז נתהדקו קשרי־החברות ביניהם. עתה בא במיוחד, יחד עם עוד חבר, בשליחות ההגנה העצמית של יהודי רוסיה. השניים תבעו ממניה להשיג לאלתר אמצעים לרכישת נשק, שכן חרב הפרעות היתה תלויה מעל לראש היהודים.

מניה לא יכלה לסרב לחבריה, אף שכבר היתה נתונה כולה לענייני ארץ־ישראל. נחרדת מאימת הפרעות שוב פנתה אל הבארון. בבואה אל הבארון מצאה אותו שרוע על הרצפה, רכון על מפת ארץ־ישראל. המראה היה מלבב. אפשר היה לחוש בעליל, כי במפה זו גלום חלומו, חזון ההתיישבות. הבארון הניח, ששוב באה להטרידו בעניין החורן, אך מניה מיהרה להסביר לו, כי הפעם באה לבקש כסף בשביל ההגנה העצמית של יהודי רוסיה, שסכנת פרעות מאיימת עליהם. הבארון קם על רגליו, יישר את גבו ואמר, שאין להעלות על הדעת, שיהודי צרפתי יספק נשק לאחיו ברוסיה, שכן הדבר עלול לסבך את ממשלתו בעניין מדיני.

מניה עזבה את הבארון והיא מלאה דאגה – היכן תשיג את האמצעים להגנה?

בערב ההוא נפגשה מניה עם סוציאליסטים צרפתים וסיפרה להם על ארגון ההגנה העצמית של יהודי רוסיה ועל הצורך הדחוף להושיט לו עזרה כספית. בין הנוכחים היה קצין צרפתי, שהתעניין בפעולות ההגנה וביקש לדעת, אם הן מתנהלות בסודיות גמורה. אגב שיחה נודע למניה, כי הקצין נמנה עם באי ביתו של הבארון, ולבסוף החליטו השניים להפציר בו שנית.

בפגישה נוספת זו עם הבארון שוב הביעה מניה את דאגתה ליהודי רוסיה, שסכנת פרעות מאיימת עליהם. הקצין שכנע את הבארון שאין כל חשש מתקרית מדינית, שכן הדבר יישאר סוד כמוס, ומניה קיבלה מידי הבארון חמישים אלף פראנק. הקצין אף הוסיף לעמוד לימין מניה ברכישת הנשק עצמו, וקישר אותה עם בית־חרושת לנשק בלייז' שבבלגיה.

עתה הקדישה את כל כוחה ומרצה לרכישת נשק ולהעברתו לתחום־המושב ברוסיה, ובגלל זה דחתה לזמן־מה את ענייני ארץ־ישראל. היה זה מיבצע מסוכן ביותר, כי היה צריך להשיג דרכונים מזויפים ולהבריח את הנשק – שכלל אקדחים וכדורים – דרך ארבעה גבולות. בזמן ההוא עדיין היתה המשטרה הרוסית מעוטת נסיון, ואפשר היה לרמותה בנקל. פעם אחת התחפשה מניה לצרפתייה, המטופלת במזוודות מלאות שמלות מהודרות, אלא שדפנות המזוודות היו כפולות, וביניהן הנשק. פעם אחרת התחפשה לרבנית צעירה מפראנקפורט בעלת דרכון גרמני מזויף, שהביאה שמונה ארגזים גדולים מלאי ספרי־קודש, מתנת יהודי פראנקפורט לישיבות באוקראינה. בידיה היו כל התעודות הדרושות, והארגזים כמעט לא נבדקו. היה זה המשלוח הגדול ביותר של אקדחי בראונינג ושל תחמושת, אך גם המשלוח האחרון, שכן הכסף אזל.

בשעות הבוקר הגיעה מניה לאודיסה, שם המתינה לה בת־ציון מירסקי מ“פועלי־ציון”, שעסקה בענייני ההגנה. בת־ציון הביאה את מניה ואת הארגזים לדירתה של משפחה עשירה, שנסעה לחופשה לכמה ימים והעמידה את דירתה לרשות ההגנה. מניה נשארה בבית בתור משרתת, והמתינה לחברים שהיו צריכים להעביר את הנשק למקומות שונים. כעבור כמה שעות באה בת־ציון וסיפרה, שהבית מוקף בלשים מסיבה בלתי־ידועה, ויש לדחות את העברת הכלים לזמן־מה. אחרי־הצהריים נשמע צלצול הפעמון, ומניה פתחה את הדלת. לפניה עמד צעיר חיוור, ששאל אם בדירה זו גר סטודנט ששמו אקימוב. מניה השיבה, שאינה מכירה אדם בשם זה, ועמדה לסגור את הדלת. פתאום התעלף הבחור. מניה ריחמה עליו, הכניסה אותו למסדרון והחלה לטפל בו. כאשר הוטב לו, סיפר סיפור טראגי על בריחת אשתו עם ידידו המהפכן אקימוב, על חיפושיו כדי להתנקם בהם, וכיצד נשאר בלי פרוטה ולא אכל זה כמה ימים. במשך שעתיים שפך את לבו לפני מניה ועורר את רחמיה. לפתע שאל את ה“משרתת”, כאילו אגב־אורחא, אם לא שמעה שהביאו לבית ארגזים עם נשק בשביל המהפכנים. ייתכן, שמישהו בבית־החרושת בלייז' מסר לבולשת הרוסית על המשלוח, וזו סברה, כי הנשק נועד למהפכנים. מתגובתה הנבהלת של מניה למד הבחור, כפי הנראה, שהגיע למקום הנכון. מניה הבינה, שכל הסיפור שסיפר הבחור היה בדוי, ואם ייצא מן הבית יהיה הכול אבוד, כי הבלשים שבחוץ בוודאי מחכים לתשובתו. בלית ברירה שלפה מכיסה אקדח קטנטן מצויד במשתיק־קול, מתנת בית־החרושת, וירתה. הבחור נפל, הביט במניה בעיניים מלאות עצב ונפח את נשמתו. הסתירה מניה את ההרוג בארון גדול, שטפה את כל סימני הדם וחיכתה לבואה של בת־ציון. בשעה מאוחרת בערב באה בת־ציון והודיעה, כי הבלשים עזבו את החצר, וכי בסביבה שורר שקט. סיפרה לה מניה את אשר קרה, והציעה להכניס את הגופה לאחד מארגזי הנשק ולהביאו לתחנת־הרכבת. יצאה בת־ציון וחזרה עם נגר שמנמן ועליז, שהכניס את הגווייה לאחד הארגזים. למחרת בבוקר שכרה מניה סבלים, הובילה את הארגז לרכבת ושלחה אותו לכתובת מדומה. כאשר נסתיים הכול, הסתגרה מניה בבית ולא הוציאה הגה. במשך שלושת הימים שלאחר־מכן העבירו חבריה של בת־ציון את הנשק למקומות מחבוא, ובכך סיימה מניה את משימתה באודיסה.

עתה החלה מניה לסובב בעיירות שבתחום־המושב, ובמשך כל אותו החורף והאביב של שנת 1906 פעלה בארגון ההגנה במחתרת. רעיון ההגנה מצא אז הד בלבותיהם של צעירים רבים, ומניה עשתה רבות בעניין זה. אך לבה כבר היה בארץ־ישראל.

בשלהי הקיץ חזרה מניה לפאריס, ומשם יצאה לאמריקה כדי להשיג אמצעים לשתי מטרות: ההגנה היהודית העצמית ברוסיה והתיישבות פועלי ארץ־ישראל על אדמת החורן. היו בידיה מכתבי־המלצה אל ד“ר מאגנס ואל הנרייטה סאלד, שנהפכו לידידיה הנאמנים עד סוף ימיהם. בעזרת ד”ר מאגנס השיגה אמצעים בשביל ההגנה העצמית ברוסיה, אולם בהתיישבות הקולקטיבית איש לא רצה לתמוך – גם מאגנס, גם הנרייטה סאלד וגם שאר ותיקי הציונים בארצות־הברית הסתייגו מן הרעיון.

בחיפושיה אחר קשרים ודרכים ביקרה מניה גם אצל חברי הקומונה הדתית של הדוּכוֹבּוֹרים, שהכירה אותם עוד מימי שבתה בכפר הטאטארים ברוסיה המרכזית. נודע לה, שנרדפו על־ידי הצאר והיגרו לאמריקה, ועתה ביקשה לעמוד על אורח־חייהם ועל טיב עבודתם השיתופית. בפגישתה עם הדוכובורים עמדה על ההבדל הגדול שהיה בין השקפתם בענייני שיתוף ובין השקפתה היא. ביסוד חייהם השיתופיים של הדוכובורים היה הרגש הדתי, ואילו את מניה הניע הרגש הלאומי והאנושי. סבורה היתה, שתחיית העם היהודי במולדתו ההיסטורית צריכה להיות מלווה התיישבות ברוח נביאי ישראל.

בראשית 1907 חזרה מניה ארצה, הפעם בלב שלם. בהיותה רחוקה מן המולדת מילאוה געגועים, ובלבה גברה ההכרה, שעל ארץ־ישראל לשוב וליהפך למרכז העם היהודי.

תחילה הלכה מניה לפתח־תקווה, מקום שם התלקטו מאות פועלים, ושוב נשמה את אווירת כיבוש העבודה. ערב אחד שוחחה על המצב עם אליעזר שוחט, אלכסנדר זייד ועוד כמניין חברים, שהצטופפו על המחצלת שבחדרו של שוחט. שוב האזינה לדבריהם על כיבוש העבודה, ונתחוור לה, כי למען משאת־נפש זו הם נכונים להביא קרבנות. אך עם כל הערצתה אליהם לא יכלה להשלים עם אורח־חיים של עבודה שכירה בתנאים כה ירודים. שוב התלקח אפוא הוויכוח עם אנשי “הפועל הצעיר”, שסלדו מכל עזרה ציבורית בראותם בה פילאנטרופיה, ועם חברי “פועלי־ציון”, שעדיין חששו, שמא חיי־שיתוף בצורה כלשהי יטשטשו את ההכרה המעמדית.

כעבור זמן קצר עזבה מניה את פתח־תקווה ופנתה לשפייה, אל ישראל שוחט, כי הלהיבו אותה חלומותיו ושאיפותיו, ולהט נפשו שבה את לבה – מניה מאוהבת בישראל.

ייסוד הקולקטיב בסג’רה    🔗

בשפייה, בין הסלעים, התבשמה מניה מרוח קדמותו של עמנו. בגבעות שמסביב לשפייה הרבו מניה וחבריה לשוטט – חבורה קטנה, שכל אחד מחבריה היה מלא שאיפה לוהטת למעשה חדש ונועז.

בימים ההם היה ישראל שוחט מזכיר המוסד שהקים ישראל בלקינד בשפייה בשביל יתומי הפרעות בקישינב. מדי פעם היה עולה לזכרון־יעקב כדי להיפגש עם העולים החדשים ולגלות ביניהם אנשי־סגולה בשביל הגרעין שעליו חלם.

בשפייה פגשה מניה גם את ישראל גלעדי, שהביאו שוחט לשפייה. כמה שונים זה מזה היו השניים: שוחט היה בעל מזג סוער, ואילו גלעדי היה בעל אופי שקט והגיון צלול. עיני גלעדי היו חולמניות, וכלפי חוץ גילה שלווה, אף־על־פי שפנימיותו להטה כולה. שוחט וגלעדי השלימו זה את זה. גלעדי לא אהב לדבר גבוהה־גבוהה, אלא היה הופך כל דיבור גבוה למעשה של ממש. לאחר שהאזין לדברי־החזון של ישראל שוחט הסיר פתאום את נעליו, מסר אותן לשוחט ואמר, כי להבא יתהלך בלעדיהן, שכן עליו לחוש את מגע האדמה כדי להסתגל אליה ולהכשיר את גופו לחיים הקשים במולדת. באחד הימים, בלכתו יחף בין כרמי זכרון־יעקב, פגש חורש. עמד והסתכל בו עד שהאיכר שאל אותו, מדוע אינו פוסק מלהביט בו. ביקש גלעדי להרשות לו לחרוש. ניאות האיכר לבקשתו ומסר את המחרשה לידיו. אחז גלעדי במחרשה ובמושכות הסוס וחרש תלם אחרי תלם, ופניו זוהרים משמחה. כך גם נהג בעלותו לראשונה על סוס: בבטחון אחז במתג, התחיל ברכיבה איטית, ובהדרגה עבר לדהרה, מתוך רצון לשלוט שליטה מלאה בסוס. ואכן, עד מהרה נהפך לפלח מעולה ולפרש בחסד.

עם החבורה הקטנה שהתלכדה בשפייה ובזכרון־יעקב נמנו גם משה גבעוני הנלהב וצבי בקר, שזה עתה עלה מקאווקאז. סיפרו על צבי שבחוץ־לארץ היה חייט, אלא שמראהו היה כיליד הרי שומרון. קשה היה למצוא אדם נלהב כמוֹתוֹ לעבודה בכרמים ולכיבוש השמירה במושבה, כמוהו כחברו יחזקאל ניסנוב. לניסנוב היו עיניים יוקדות ולשון שנונה, אך חינוך עצמי הביאוֹ להבנה מלאה עם חבריו – ראשוני המיסדר החשאי של כוח עברי שישראל שוחט שאף להקים. והיה שם גם מנדלי פורטוגלי רחב־הכתפיים והעליז, בעל השכל השנון. אך המועמד הראשון למיסדר היה אלכסנדר זייד אמיץ־הלב, שדמותו הנפלאה עוררה התפעלות בלב מניה. בזייד נתמזגו הרוח הנעלה של יהדות ליטא, מורשת אביו, והחן ונועם־ההליכות של אמו, גיורת סוֹבּוֹטניקית מערבות סיביר. זייד, שהיה מקורב למיכאל הלפרין ולאהרן דוד גורדון, היה קשור מאוד אל ישראל שוחט ואל מניה, ויחדיו חלמו על שמירה עברית ועבודה עברית.

היתה זו חבורה מופלאה, ומניה חשה, שאתם אפשר ליצור דבר חדש, שאתם אפשר לקיים קולקטיב גם בלי תקציב. ובאין אפשרות להרחיק לחורן – נולד הרעיון להיאחז תחילה באדמת הגליל ולפתוח בה בנסיון החדש.

בינתיים עלו חברים אחדים ברגל לירושלים, ולמרות הקדחת שקיננה בגופם היו צועדים ושרים. זייד, שהקדים להגיע לירושלים, היה אחד הראשונים שנענו לקריאתו של פרופסור בוריס שץ לכבוש את מלאכת־הסיתות בירושלים. לצורך זה התלקטה בירושלים חבורה גדולה של כארבעים בחורים, וביניהם אחדים מן החבורה בשפייה. כל אלה השתתפו בחג השבועות 1907 בוועידת “פועלי־ציון” ביפו, שם העלו את הסיסמה “הגלילה!” שצמחה בשפייה.

בוועידה זו נבחר ישראל שוחט כציר לקונגרס הציוני השמיני בהאג, שבו השתתף גם יצחק בן־צבי – שעלה בפסח של השנה ההיא – על־פי מאנדאט שקיבל מן החברים באמריקה. בשובם יחדיו ארצה מן הקונגרס התענו השניים בדרך, שכן חזרו ללא פרוטה בכיסם. זמן־מה עבדו כסבלים בנמל טריאסט, ובאין קורת־גג אף אירע, שנאלצו ללון בבית־קברות. אך גם בהיותם רעבים הוסיפו להגות ברעיון המיסדר, ובהגיעם ארצה מיהר שוחט לכנס את חבריו לרעיון לפגישה חשאית בחדרו של בן־צבי שבקצה פרדס ביפו. בפגישה זו, בשמחת־תורה תרס"ח, הונח היסוד לגרעין המקורי של “השומר”, שנקרא תחילה על שם בר־גיורא, לוחם חירות ישראל בימי־קדם.

ארגון “בר־גיורא” נשא אופי של מיסדר פוליטי סודי. הלך־המחשבה של החברים היה, שאפשר לבנות את המולדת רק על שני יסודות, עבודה ושמירה עצמית, אך חובה לפתח במיוחד את היסוד השני – שמירה עצמית.

מניה העריצה חברים אלה על האידיאליזם שלהם, על אמונתם הנפלאה בכוחותיהם, על עוז־רוחם ועל נכונותם להקריב את עצמם ללא היסוס. כן העריכה מאוד תכונה נוספת שאנשים אלה היו מחוננים בה: משמעת מתוך הכרה, שבמרוצת הזמן נהפכה אצלם לטבע שני.

לאחר שובם של יצחק בן־צבי וישראל שוחט מן הקונגרס הציוני שוחחה מניה פעמים אחדות עם בן־צבי ושמעה מפיו על תולדות ישראל בימי־קדם. בן־צבי הירבה אז לחקור כל תקופה ותקופה בתולדות הארץ לפני החורבן ולאחריו וליקט ידיעות היסטוריות על היישוב היהודי בארץ־ישראל בכל הדורות וכן דברי פולקלור מפי בני העדות. לפני שהעלה את הדברים על הכתב היה מספר עליהם למניה ולישראל.

מניה היתה מלאת חיבה והערכה לבן־צבי, והושפעה השפעה עמוקה ממחקריו על הקשר הבלתי־פוסק בין העם היהודי ובין ארץ־ישראל, קשר שלא חדל בימי פורענות כבימי רגיעה. בשעתה אמנם ספגה בביתה את הרוח הארצישראלית שהביא עמו אחיה אייזיק לפני עלותו ארצה עם הבילויים, אך ידיעותיה על תולדות הארץ לא היו מרובות, ולכן ינקה בצמאון מידיעותיו של בן־צבי. מתפעלת היתה לשמוע מפיו, כי בכל הדורות לא פסקו העליות לארץ בתנאים־לא־תנאים. לא אחת עלו יהודים ממזרח־אירופה ברגל ושהו בדרך במשך חודשים ארוכים, ואף היו מהם שנספו בדרך. מניה היתה אומרת, ברוח דבריו של בן־צבי, שעם ישראל לא ייאחז באדמתו כמו עמי אירופה, הכובשים אדמות לא־להם באפריקה; עם ישראל חוזר אל מקורו, אל ארץ אבותיו, ואחת ממשימותיו העיקריות היא להעלות את רמת־החיים של העולים, תוך חיפוש שיטות־התיישבות חדשות, שתהיינה מבוססות על צדק ושוויון.

בעת שהייתו של ישראל שוחט בחוץ־לארץ בקונגרס הציוני השקיעה מניה את כל מעייניה בהגשמת רעיון הקולקטיב, בנסותה לקשור אותו עם רעיון כיבוש השמירה. משום כך פנתה אל יהושע חנקין ידידה, ששאף אף הוא להחדיר את העבודה העברית ואת השמירה העברית למושבות הגליל. ואכן, חנקין עמד לימינה ועזר לה לכבוש גם את גיסו, האגרונום אליהו קראוזה, לרעיון הקולקטיב.

בין רכסי ההרים שבין נצרת לטבריה שכנה המושבה הקטנה סג’רה. במורד הגבעה השתרעו שני טורים של בתי איכרים, ובראשה, מול המושבה, התנשא בניין החווה של יק“א, כולו מוקף חומה, כמו מבצר עתיק. מנהל החווה היה אליהו קראוזה, ובאחד הימים קמה מניה ונסעה אליו, יחד עם חנקין, כדי לבקש ממנו למסור לחבורה קטנה של פועלים, על אחריותם הקולקטיבית, את עבודת הפלחה והרפת – למן הזריעה ועד עבודת הגורן. תחילה חשש קראוזה, שמא יהיה הדבר למורת־רוחם של פקידי יק”א, אך בהיותו ציוני טוב ולמרות החשש מפיטורין, הסכים להצעה וניאות למסור לידי קבוצת הפועלים את אלפיים הדונאמים של הפלחה ואת עשרות זוגות הפרדות וצמדי השוורים. אף דמי־קדימה הסכים לתת להם עד שתסתיים עבודת הגורן.

עם הבשורה הטובה הזאת בפיה פגשה מניה את ישראל בשובו ארצה. כמה מאושרים היו השניים, ועמם כל החבריה – הגרעין המלוכד של “בר־גיורא” וכן כמה חברים שהיו קרובים לרעיון. שמונה־עשר חברים מנו אז, מהם שש בחורות. מיד אחרי חג הסוכות 1907 העפילה החבורה אל אדמת סג’רה, וכך קם הקולקטיב הראשון בארץ.

בכל מאודם התמסרו עתה החברים לעבודת הפלחה, בעזרתו של קראוזה, שהעריך מאוד את עבודתם. קראוזה היה גם הראשון שהקדיש תשומת־לב מיוחדת לעבודת הבנות ולימד אותן הלכות משק־בית ועבודת־החצר. זאת ועוד, קראוזה נתן לחברות צמדי־שוורים ומחרשות ולימדן לחרוש, ובימים ההם היה זה מאורע בחיי העובדים.

מניה עבדה בהנהלת החשבונות בחווה. היא היתה הרוח החיה בקולקטיב וידה בכול; היא שעיצבה את חיי הקומונה – הקופה המשותפת והמטבח המשותף.

על עבודת הפועלות בימים ההם סיפר ותיק החברים, דויד יזרעאלי ממנחמיה (אז מלחמיה), אפיזודה מאלפת:

אחת האחיות שטורמן קיבלה לראשונה זוג שוורים צעירים לחרישה, ובשעת העבודה השתוללו השוורים והחלו לרוץ לעבר החווה. אך החורשת לא הרפתה מן המחרשה, ובשארית כוחותיה דהרה אחרי השוורים בנסיון לרסנם. אחד הפועלים, שכפי הנראה לא היה מחסידי שוויון הזכויות, נהנה מכשלונה ופרץ בצחוק למראה הפועלת הרצה אחרי השוורים. מניה לא יכלה לסלוח זאת לחבר. כן מתחה ביקורת קשה על מרכז העבודה, שמסר דווקא לפועלת שוורים צעירים ומתמרדים, ובתוקף דרשה למסור את השוורים האלה לידי החבר ששמח לאידה. מעתה ניתנו לפועלות שוורים מתונים, שהיו מורגלים בחריש.

אכן, תקרית קטנה זו היתה אופיינית למניה, למלחמתה במוסכמות ולמהפכה שחוללה בחיי החבורה הקטנה.

באמצע השנה ההיא, תוך עבודתם בפלחה, הפנו החברים את כל מרצם לכיבוש השמירה. גם אצל איכרי סג’רה עבדו פועלים שכירים, ואילו השמירה היתה נתונה בידי צ’רקסים. האיכרים לא האמינו, כי הפועלים העברים יוכלו לעמוד בפני המתנפלים והשודדים הערביים ולקבל עליהם את השמירה על הרכוש ועל הנפש. הצ’רקסים עזי־נפש הם – טענו – וגם ערביי הסביבה מפחדים מפניהם.

גם בחוות סג’רה שמר צ’רקסי מן הכפר הקרוב. כל שאיפתה של החבורה בסג’רה היתה לכבוש את השמירה על החווה. החברים הבחינו, שכל לילה נהג השומר הצ’רקסי ללכת לכפרו לשעות אחדות, ולכן קמו באחד הלילות, הוציאו את סוסתו של קראוזה מן החווה, ולאחר שהסתירו אותה באחת החצרות במושבה העירו את קראוזה משנתו והודיעו לו, שנגנבה סוסתו והשומר איננו. התהלך קראוזה בחצר סר וזעף עד שחזר הצ’רקסי לשמירה. קראוזה פיטר אותו בו במקום, ולמרות החשש מנקמת הצ’רקסים החליט לקבל שומר יהודי לשמירה. צבי בקר הוא שזכה להיות השומר הראשון בגליל. החברים החזירו את סוסתו של קראוזה, ומדי לילה יצא צבי לשמירה וסובב מאחורי הקיר ובשדות. החברים והחברות עלו על משכבם בלי להסיר את הבגדים, מוכנים לחוש לעזרת צבי אם יותקף. ואכן, לא אחת ארבו לו הצ’רקסים, ובעזרת החברים שבאו לעזרתו ניצל ממוות. גם מניה היתה מצטרפת לחברים, ופעם אחת אף ספגה מכות מידי אחד הצ’רקסים. כעבור זמן השלימו הצ’רקסים עם השמירה העברית.

השומר הראשון עמד בנסיון, ואט־אט החלו שומרים עברים מתהלכים בשדות סג’רה ולאורך קירות הבתים. לאחר זמן־מה נכבשה השמירה גם במסחה (כפר־תבור), בימה (יבנאל) ובבית־גן. החברים בסג’רה החלו לחלום, כי יחרשו את שדות הגליל וייאחזו בצפון, אחרי־כן יעברו לחורן, ואף יגיעו לדרום ויכבשו את העבודה ואת השמירה בכל מושבות יהודה ושומרון.

את השנה הראשונה לקולקטיב בסג’רה סיכמה מניה במלים אלו:

היתה זו השנה המאושרת ביותר בחיי. לכולנו היו אלה ימים יפים. כמו מתקדשים היינו יום יום לעבודה, כל אחד הרגיש שהוא מתעלה בעבודה זו. חשנו שנסיוננו ישמש בעתיד אבן־פינה לרבים מן הפועלים שייאחזו על אדמת הקרן הקיימת לעבודה על אחריותם העצמית; האמנו שמניחים אנו יסוד לעבודה שיתופית לאורך ימים, לנו ולילדינו אחרינו.

החומר האנושי בקולקטיב היה מיוחד במינו – מסירותו לעבודה היתה למופת, וכיון שקראוזה משגיח עלינו “מהצד”, בלי שנרגיש בזה, כדי לשמרנו משגיאות, וגם היה נותן לנו שיעורים עיוניים בחקלאות, גמרנו את השנה בהצלחה רבה וברווח ניכר – בפעם הראשונה בהיסטוריה של הפלחה אצל יהודים בארץ! כאשר הציע לי ישראל שוחט להצטרף לב“ג [”בר־גיורא"] והסביר לי את מטרותיו, היה לי הדבר טבעי…

הנסיון החיובי בסג’רה הביא אתו כמה תוצאות חשובות: (א) התגברנו על הספקות לגבי האפשרות של חיים, יצירה ועבודה קולקטיבית בארץ ונסללה הדרך להתיישבות קיבוצית; (ב) החיים המשותפים של החברים בסג’רה במשך השנה והמטרות המשותפות קשרו את החברים אחד לשני קשר אמיץ ומתמיד; (ג) המסגרת הקולקטיבית נתנה אפשרות לחברי ב"ג להתגבש, להתחזק ולפתח יותר את הבטחון העצמי ולהקים את “השומר” כארגון ליגאלי למחצה, המחנך את היישוב להגן על מה שהוא יוצר ועל כבוד העם. רק את תכנית חורן לא הצלחנו להגשים.

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

הבשורה על סיומה המוצלח של שנת־העבודה בקולקטיב נתקבלה כנצחונם של כל פועלי הגליל. בפעם הראשונה סיים קראוזה את שנת־העבודה בחווה ברווח, הודות לקבוצת פועלים שעיבדו אלפיים דונאם של פלחה על אחריותם.

אין תימה אפוא, שקראוזה התחנן לפני חברי הקולקטיב להמשיך בעבודתם בחווה על אחריותם, מתוך ציפייה, כי בהשפעתם תימסר גם העבודה בחוות אחרות לאחריותם של פועלים יהודים.

אך על־אף הצלחתם בקולקטיב ראו חברי “השומר” כמטרתם העיקרית את כיבוש השמירה, ולא הסתפקו בשמירה בסג’רה ובמסחה. שאיפתם היתה לכבוש את השמירה בכל מושבות הגליל ולחדור גם ליהודה ולשומרון.

עם כל הסיפוק שהיה מעבודת הפלחה בחווה הוחלט אפוא שלא לחדש את ההסכם עם קראוזה ולפזר את החברים בשמירה – לפי שעה רק בחווה, בסג’רה המושבה ובמסחה.

בשלהי קיץ 1908 – ואני רק חודשים ספורים בארץ וכבר מרגישה כוותיקה – ישבנו בחדרו של בן־צבי בירושלים עם מספר חברים של “בר־גיורא”. פתאום הופיעה אצלנו מניה. כולנו שמחנו לקראתה, אך לא היה לה פנאי להסב עמנו. מניה ביקשה ממני לצאת עמה אל המרפסת. לא גרעתי עין ממנה. זכרתי אותה מן הקונגרס בבאזל, אלא שעתה לא היתה הדורה בלבושה כמו אז. בפניה היתה הבעה בלתי־רגילה. מניה פנתה אלי כאילו הייתי כבר אחת מן החבורה, ובקולה העמוק והלבבי אמרה, שאפשר להגיע לגדולות עם אנשינו – הרי כבר הקימו את הקולקטיב הראשון על אדמת הגליל, ועתה הולכת ונכבשת השמירה במושבות. אך לשם כך יש צורך בנשק, ולרכישת הנשק דרוש כסף רב. נשאה מניה את עיניה הגדולות והוסיפה בלחש, כי מן ההכרח להשיג את האמצעים בארץ, אולי בירושלים, שהרי לירושלים זורמים כספים רבים למנזרים ולכנסיות, ואפשר להשתלט על אחד המשלוחים האלה. התקשיתי להבין. ליטול את הכסף בכוח? הרי הדבר כרוך בסכנה – אמרתי – והוא אף עלול להביא לתסבוכת מדינית, הן עם שלטונות המקום הן עם הארץ שממנה נשלח הכסף, ובאופן זה לפגוע בעלייה ובמעמדם הרעוע של היהודים בחוץ־לארץ. מיד נשתנו פני מניה ונצטמצמו עיניה, כאילו נאסף אורן פנימה. קמה ואמרה לי לשמור על הסוד, ולספר על כך רק לבן־צבי.

חודשים ספורים לאחר שביקרה מניה אצלנו בירושלים כבר שמענו חדשות ונצורות על הישגי הקולקטיב בעבודת הפלחה ובשמירה: לא זו בלבד שנכבשה השמירה בשדות החווה, כי־אם גם אצל איכרי סג’רה ומסחה. בן־צבי ואני היינו שקועים אז בהוראה בכיתות המעטות של הגימנסיה, אך לבנו היה עם החברים בסג’רה. והנה התבשרנו, כי בימי הפסח תתכנס האסיפה הראשונה של “השומר” בכפר־תבור, ואנו מוזמנים, בן־צבי כחבר, שהרי היה אחד ממייסדי “בר־גיורא”, ואני – כמועמדת.

ביום הראשון לחופש הפסח תרס"ט יצאנו ברגל לגליל, בן־צבי ואני, ועמנו שני חברים מירושלים, יהודה בורלא ודוד אבישר.

למחרת היום הגענו לחיפה ופגשנו בחבר גד מהקולקטיב. יחד עמו המשכנו ברגל אחרי עגלתו העמוסה במיצרכים. בחצות הגענו לבסה (הביצה), שם חנינו. באשמורת הבוקר טיפסנו במעלה הרי נצרת, עד שהפציעה החמה מבין הערפילים. למרגלות ההרים השתרע העמק בכל הדרו, ומרחוק כבר האדימו גגותיה של סג’רה. מראה מרהיב־עין נתגלה לעינינו: פועלים עברים פולחים תלמים בשדות. משהתקרבנו ראינו שלא רק חברים חרשו, אלא גם חברות החובשות כפיות ולובשות מכנסיים אפורים רחבים – לבושן החדש של הגליליות. התיישבנו על הרגבים ועינינו רתוקות אל החורשים והמורשות.

יחד עם החבריה נכנסנו לחצר החווה. החווה נראתה בעיני כשריד מבצר עתיק מוקף חומה. בצדה הפנימי של החווה היו חדרים קטנים כמו תאי נזירים, שם התגוררו החברים. שאלתי מיד היכן מניה, ונאמר לי, שעוד מעט יבואו מניה וישראל מחיפה.

מבעד לשער נראו מרחוק סוסים דוהרים לעבר החווה, ואסתר שטורמן ואני יצאנו מן השער. מי הרוכבים האלה – שאלתי – עטופי העבאיות וחבושי הכפיות הלבנות והעגלים? האם אלה בדואים? אלה חברינו – ענתה אסתר – העורכים “פאנטאזיה” לכבוד מניה וישראל! דרך השדות התקרבה כרכרה אל שער החווה, ומתוכה קפץ ישראל, ואחריו מניה. מניה הבחינה בי, ועל פניה השתפך חיוך של טוב־לב. שתי ידיה בבת־אחת הושטו אלי ואל אסתר.

ישראל היה חיוור, וניכר בו שאינו בקו הבריאות. אף־נשר לו, ותלתליו שחורים כשל בדווי מן המדבר. מיד נכנס לאחד החדרים, ואילו מניה נשארה בחצר ופנתה אל החברים. לכל אחד היה לה לומר משהו, ובעת ובעונה אחת עסקה בעניינים רבים. התקרבתי אליה, והיא שמה את ידה על שכמי. כמה טוב היה להרגיש בקירבתה של מניה.

הלכתי אחרי מניה אל המחסן, שבו עתיד היה להיערך ה“סדר”. כבר פונו ממנו כלי־העבודה, ואחד מוותיקי הפועלים, החבר פלוטקין, טרח עתה בניקוי ובסידור. בן עירו של בן־צבי היה, ואף־על־פי שבראשו ובזקנו כבר זרקה שיבה, נשאר מבט עיניו צעיר. התרשמתי מגישתה של מניה אליו – של חיבה ושל הערצה כאחת. פלוטקין התקין קרשים לשולחנות, ומניה עזרה בידו. האור חדר רק דרך הפתח הרחב, שכן למחסן לא היו חלונות, ושררה בו אפלה־למחצה. מניה הביאה ענפי־זית מבחוץ. על קירות המחסן כבר היו תלויים מעדרים וקלשונות מקושטים בענפי־זית, והגשנו לפלוטקין עוד ועוד ענפים. תוך כדי עבודה הפנה פלוטקין את ראשו אלינו והתוודה, כי היום היה יום מאושר בחייו, כי בתו הביאה לו פת־שחרית לשדה.

פתאום נשמעו מבחוץ קולות נרגשים – מעין קריאות לעזרה. מיהרנו החוצה וראינו את פֵּכטר הצלם עומד ליד השער. פכטר יצא יחד אתנו מחיפה, אך בדרך התעייף ממעמסת המצלמה, שכר לו חמור ופרש מאתנו. במרחק־מה מסג’רה התנפלו עליו שני שודדים וגזלו ממנו את המצלמה. הוא התגונן באקדח שהיה בידו ונמלט לסג’רה. שמעו החבריה על השוד, ובזה אחר זה יצאו כדי לרדוף אחרי השודדים, מי ברגל מי ברכיבה. גם אנו, החברות, מיהרנו אל מחוץ לשער, אלא שנשארנו עומדות בחוץ, מבוישות מעט. גם לנו היה רצון להצטרף אל החברים – אך בידיים ריקות, בלי כל נשק ביד? לפתע הופיעה מניה והעיפה בנו מבט חטוף, ובשמץ תוכחה אמרה, שלו היה נשק, היינו יכולות להצטרף אל הרודפים. החברות מוכרחות להתאמן בנשק – אמרה – ויש לדאוג, כי לכל חברה יהיה אקדח משלה. אחר הסתלקה, ואנו נשארנו עומדות, מהורהרות ועצובות.

השמש שקעה במערב, ושעת בין־הערביים הוסיפה על העצבות. החברים שיצאו ברגל החלו חוזרים, ורק הרוכבים הרחיקו לרדוף אחרי השודדים. השבים סיפרו, כי בדרך נראו עקבות דם – אין זאת אלא שאחד השודדים נפצע. בוודאי ירצו לנקום בנו, ויש אפוא לצפות להתנפלות עלינו.

באפלולית החצר גברה המבוכה. פתאום פלחה ירייה את האוויר. בשורה רעה! מה צופן הלילה בחובו? השומרים הכינו את נשקם ונחפזו אל עמדות־השמירה.

מניה השתתפה בתכונה להגברת השמירה. התפקידים חולקו, והחברים סודרו בעמדות. והחברות? אסתר לחשה על אוזני שיש לה אקדח והבטיחה להשיג אחד גם בשבילי. האם קנתה את האקדחים במשיכה? לחצתי את ידיה – הלילה לא אפרד ממנה, אהיה אתה בעמדה. עיני נצמדו אל מניה, שעברה מחבר לחבר, החליפה מלים מספר עם כל אחד ואחד, אך רק עם החברים… אלינו לא ניגשה, ודווקא כאשר רציתי לדבר אתה. אסתר הוליכה אותי אל הפינה המערבית של החצר, והרי רציתי לחטוף שיחה קצרה עם מניה בטרם אתייצב עם אסתר בעמדה…

היתה זו הפעם הראשונה ששמרתי בגליל, ודמיוני החזירני לימי־קדם. הסתכלנו דרך החלון, ואסתר לחשה, שהיא מכירה כל סלע, כל קבר מן הקברים שבמורד. אחר־כך סיפרה על המערה שבמורד ההר, מקום ישיבותיהם הסודיות של חברי “בר־גיורא”. עיני ננעצו בסביבה, ואסתר הוסיפה לספר על רעיונות “בר־גיורא”, על החלומות, על חזון החבריה. אסתר ידעה, שהייתי מועמדת ל“השומר”, ולכן דיברה אתי באופן גלוי, אף שידעה, שמניה היא שתכניס אותי לפני ולפנים של רעיונות “השומר”. אסתר מלאה התפעלות מאישיותה המופלאה של מניה.

שאלנו את עצמנו, היכן תהיה מניה בלילה הזה. לא ייתכן שאיננה עוברת מעמדה לעמדה. ואולי תגיע גם אלינו? התלחשנו והקשבנו לכל רחש מבחוץ, ופתאום פתח מישהו את הדלת. “מניה” – קראתי. הייתי בטוחה, שזו מניה הבאה לבקר בעמדתנו. ואכן, בעלטת החדר הזדקרה דמותה של מניה. ראשה נטוי קדימה. האם תגער בנו שעל דעת עצמנו התייצבנו ליד החלון? מניה נדהמה למראה שתי הבנות במקום זה, שכן זו הפינה המסוכנת ביותר – אמרה – ומשם עלולה להיפתח הרעה. קל למתנפלים להגיח מבין הקברים והסלעים…

האסיפה הראשונה של “השומר”    🔗

למחרת היום עמדה להיערך אסיפת “השומר”. בערוב היום יצאנו, בן־צבי, חברנו גד ואני, מסג’רה למסחה. הדרך אינה ארוכה, אך הפעם ארכה מאוד בשל המתיחות בסג’רה. היתה לי הרגשה, שאורבת סכנה מאחורי כל שיח, מאחורי כל אבן. כל הדרך סיפר לי גד על מקרי התנפלות, הן של השודדים מן הסביבה הן של בדואים מעבר־הירדן, וכדי להסיח את דעתנו, סיפר על כיבוש השמירה במסחה:

לאחר שכבשו החברים את השמירה בחווה ובמושבה ומאחורי קירותיהם של בתי האיכרים כבר התהלכו שומרים עברים, עלה בידי החברים לקבל גם את השמירה במסחה. מקרה שקרה בשדות מסחה עזר לקבל את השמירה: שומר ערבי ירה באיכר, הכדור פגע באבן וחזר ופגע ביורה עצמו, ושבטו הפרוע של הפצוע, שבט המוגרבים, ביקש לנקום במושבה. במצב קשה זה נמסרה השמירה לחברים. דרוש היה מאמץ על־אנושי של כולם כדי לשמור על מסחה, כי קבלת השמירה במסחה הביאה לריב עם הכפריים שבסביבה. כדי לקדם את פני הרעה, התנדבו כמה פועלים מן הגליל ובאו לעזרה, וכך נהדפו כמה התקפות. לבסוף נעשה שלום עם השכנים – אך אין לדעת, אם ברית־השלום תאריך ימים.

גד הביט בי, וכדי לגרום לי נחת־רוח, הוסיף וסיפר, כי כאשר יצאו הבחורים מן החווה כדי לשמור במסחה, קמו אסתר וצפורה זייד והלכו אחריהם ברגל, לאחר שנתקלו בסירוב לצרף אותן לשמירה. כאשר באו בכל־זאת, רבצה הסכנה שהסתכנו בה על מצפון החברים. מניה הביטה בהם ואמרה, כי המעשה קובע…

נכנסנו למסחה יחד עם העדר, ובדרך התאבך אבק. המושבה לא היתה אלא רחוב אחד ארוך, ללא חתימת־ירק, ובתיה בתי־אבן שחורים. גד הוליכנו אל המורה יהודה ענתבי, שגר בסמוך לבית־הספר. שמחתי כאשר נתקלתי בחבורה של ילדים עליזים ושובבים. התעכבנו לידם, ושמענו את העברית שהתרוננה בפיהם. הללו – הרהרתי – ישנו את פני מסחה, בעצמם יעבדו את שדות הכפר ובעצמם ישמרו על המושבה. המורה ענתבי היה ידיד השומרים, וגם אותנו קיבל בסבר פנים יפות. שעה ארוכה בילינו בביתו והקשבנו לסיפוריו, רוויי מציאות ואגדה כאחת, על הסביבה, על העבר הרחוק ועל ההווה. למחרת בבוקר מיהרנו אל ביתם הקטן של השומרים שבקצה מסחה, שבו עמדה להתקיים האסיפה. מן הבית בקע שאון שיחה בבליל של שפות. כאשר נכנסנו, הביטו בנו עיניים מאירות. הרי הם חברי “השומר”! מראם מוזר: שערות פרועות, בלוריות מדובללות, ומשהו מיוחד בפניהם – תחושה של התעלות, של בטחון. מן הגליל באו ומיהודה. מעטים היו, אלא שנטעו בך את ההרגשה שהם רבים. כל אחד ואחד מהם כבר הכרתי. עיני תרו אחר מניה, והנה היא מאחורי, לא הבחנתי בבואה. מניה שמה את ידה על כתפי והוליכה אותי אל חלקת־שדה שמעבר לדרך. השתטחנו על האדמה, וריח צמחי־הבר עלה באפי. הכינותי את עצמי לשיחה זו עם מניה, והייתי כולי קשובה לדבריה. שאלות רבות היו לי אליה, אלא שכולן פרחו מזכרוני. מניה פתחה בשיחה, ודיברה בלבביות ובפשטות, כדרכה, ללא כל מתיחות. דבריה נסבו על העבודה, על השמירה ועל החברים. תוך כדי דיבורה הפנתה את מבטה ממני והלאה, למרחקים, והחלה להמריא בדמיונה, לתכנן נקודות־יישוב ולבצר יישובים. האם כיוונה את דבריה רק אלי? אמנם אחזה בידי ופנתה אלי, אך מחשבותיה רחוקות היו. כל מלה שביטאה נפלה על לבי. אמת, כבר שמעתי על רעיונות “השומר”, על חזון אגודת “בר־גיורא”, אך עתה הואר הכול באור חדש – אור נפשה של מניה. החברים הם בעצמם תוכן התנועה – אמרה – ותמצית שאיפתם לתת את עצמם, להיות מוכנים להקרבה. לא מחשבות מופשטות ומנוסחות השמיעה מניה, כי־אם תביעה מקרב לב לחיות את החיים בהגשמה.

קראו לנו להיכנס. הצטערתי על שנאלצתי להפסיק את השיחה עם מניה, אך בינתיים כבר נפתחה האסיפה. בפתח החדר הודיעו לי חגיגית, שנתקבלתי ל“השומר”. בימים ההם עדיין לא נערך טקס־קבלה. מעטים היו המועמדים – רק שניים: מרדכי יגאל ורחל ינאית… על ספסלים צרים שלאורך הקירות ועל הרצפה הצטופפו החברים. התיישבתי בקצה הספסל. מבטי החברים בירכוני, ורגש חם שטפני – עכשיו גם אני אחת מן ה“חבריה”. מניה קמה ודיברה כאילו המשיכה את שיחתנו. דבריה אמנם היו מכוונים אל הכלל, אלא שדיברה כדבר אל הפרט, היחיד, ללא סממני נאום או הטפה. דבריה, שבאו ממעמקי נפשה, ביטאו את כמיהת כולנו, והחברים הקשיבו לה כאילו האזינו לרחשי לבם־שלהם. שפתיה של מניה רטטו, ורטט עבר גם בקרב הנאספים כאשר הרימה את קולה ואמרה, כי השמירה בשדות היא זקיפת הקומה – קץ לכינוי “וְלַד אל מת” (בן־מוות), השגור בפי הערביים כלפי היהודים. זו הדרך האחת לקוממיות, אין אחרת.

אחרי מניה קם ישראל שוחט, ופתח בדברי־ברכה לבביים לחברים החדשים. היתה לי זו הפעם הראשונה שהקשבתי ללהט ביטויו של ישראל. מעטים אנו – אמר – אך חזון השמירה יחדור ללב הרבים וימשוך עולים מן הגולה. התמסרות לשמירה ונכונות להקרבה עצמית ירימו את כבוד העם בעיני שכנינו. השמירה תניח את היסוד לכוח העברי, לעצמאות עם ישראל במולדתו. לעבוד ולשמור בעצמנו, לסמוך אך ורק על עצמנו – זו מגמת “בר־גיורא”, הגרעין הסודי הנמסר עתה ל“השומר”, שיתקיים באופן גלוי.

הייתי מרותקת לדברי ישראל, ורק בסוף דבריו הבחנתי, שהכול קמו על רגליהם. קמתי אף אני. האמנם אנחנו רק 19 חברים? ולי היתה הרגשה, שישראל נשא את דבריו לפני המוני עם ישראל… רגעים אחדים עמדנו דוממים, ובאוזני עדיין הדהדו דברי ישראל. אך הנה כבר הופיעה מניה לידי וחיבקה אותי, ובחיבוקה הרגשתי את עצמי כמתקדשת בהיכנסי ל“השומר”.

אחרי־כן דיבר יצחק בן־צבי, מרוגש ונסער מבפנים, אך שלֵו ומאופק כלפי חוץ, כדרכו. דבריו נסבו על העבר, אך בקעה מהן בשורת העתיד.

שאר החברים מיעטו לדבר – כמה הערות, כמה שאלות. כל דבריהם כוונו אל המעשים שנכונו ל“השומר”, ברוח הסיסמה “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!”, שנעשתה אחר־כך לתוכן חיינו ב“השומר”, לתוכן חייו של כל אחד ואחד.

בהפסקה סובבו הכול את מניה. הקירבה למניה עוררה בבני־העלומים האלה את הרצון להתעלות על עצמם.

אכן, יום זה, יום האסיפה הראשונה של “השומר” בפסח 1909, יום גדול היה בחיי כולנו. סיכום הדברים הוטל על ועד בן שלושה חברים – ישראל שוחט, ישראל גלעדי ומנדלי פורטוגלי – אך היה ברור לכולנו, שמניה תהיה שותפה אתם בכול.

בשעה מאוחרת בלילה נסתיימה האסיפה כאילו נפסקה באמצע, והחברים מסג’רה נחפזו לשוב אל עמדות־השמירה.

לימים סיכמה מניה את הישגי “השומר” כך:

מכשולים רבים ובעיות חברתיות מסובכות נכונו לקומץ זה של אנשים, אך בכוחם של שלושה גורמים עלה בידו להתגבר על הכול: (א) בכוח הארגון והיכולת לתת לדמיון הנועז ביותר את ביטויו המעשי; (ב) בכוח ההתמסרות לרעיון עד כדי הקרבת כל העניינים הפרטיים; (ג) בכוח האישה, אשת השומר, שעל־אף היותה תמיד ברקע, ידעה לשאת בעול הנדודים, הסבל והמחלות שהיו כרוכים בחייהם הארעיים של השומרים בלי לרפות את רוח החברים.

אחרי שמיסדר “בר־גיורא” יצא מגדר הדמיון והחל בארגון השמירה העברית, צפה מאליה השאלה הערבית בכל תוקפה המדיני: כיצד יחיו יהודים בקרב המוני הערבים, בעלי מוסר כה שונה מזה שלנו, שחונכו במסורת הרובה והסיף? חזית השמירה היא שהניעה את אנשי “השומר” ללמוד את השפה הערבית, את מנהגי הערבים ומושגיהם, כי להצלחת המפעל היה הכרח ליצור יחסי־שכנות שיהיו מבוססים על כבוד הדדי, בהתאם לפסיכולוגיה של הערבים ולמסורתם.

מסורת “גאולת־הדם” ששררה בקרב הערבים לימדה את החברים להיות זהירים במעשיהם, לדעת להתגונן בלי להרוג, שכן הריגת ערבי בידי שומר היתה מסכנת את המושבה שהופקד על שלומה.

גם השמירה וגם גאולת האדמה הביאו את “השומר” במגע מתמיד עם השכנים, והנסיון לימד, שאם ברגעי התנגשות היה דרוש אומץ־לב, חשוב היה המגע היומיומי, שכן רק בעזרתו אפשר היה ליצור אווירה של יחסים טובים ובטחון.

כך הקנתה השמירה לחברים אומץ־לב וזהירות כאחת, וטיפחה בהם את ההכרה, כי השמירה כשלעצמה אינה עיקר, כי־אם רק אמצעי להשגת מטרה נעלה יותר.

השמירה וגאולת האדמה השפיעו גם כלפי פנים, שכן הניעו את “השומר” לעבוד עבודה שיתופית, אף־כי בקבוצות זמניות. הנסיונות הקיבוציים האלה, שמטרתם היתה מעשית גרידא, ללא ליבון מוקדם של שאלות החברה, המשפחה והחינוך, הם שסללו את הדרך לחיי־קבוצה מתוקנים.

מיום היווסדו הניעו שאלות אלו את “השומר” לחשוב על מושבי שומרים, אלא שרעיון זה נדחה שוב ושוב בשל צורכי השעה. לאחר שהשומרים נשאו נשים, ומשפחותיהם ניטלטלו יחד אתם ממקום למקום, נתברר, שאסור להמשיך כך. עתה עלתה ביתר שאת שאלת המושב, מקום שבו יתרכזו המשפחות, שבו יתחנכו הילדים לשמירה, שבו תמצא האישה את סיפוקה בעבודת המשק. גם אז עדיין לא קם מושב השומרים, ורק בימי מלחמת־העולם הראשונה, כשנתיים לפני מותו, התחיל ישראל גלעדי בהגשמת הרעיון.

הסוקר את דברי ימי “השומר” ייווכח לדעת, כי ל“השומר” היתה השפעה פסיכולוגית רבה על החוגים השונים ביישוב, ובפרט על הנוער העברי. השפעה זו לא באה מתוך הטפה, כי־אם מתוך עצם קיום האגודה ופעולותיה. בשל האופי המיוחד של עבודתו לא היתה בידי “השומר” האפשרות לעשות פרסום למעשיו, שהרי אחת החובות שנצטוו עליהן חברי “השומר” היתה השתיקה.

משום כך נעלמו מעיני הציבור הרחב מעשי הגבורה, הנאמנות ומסירות־הנפש השזורים בדברי ימי “השומר”, ומשום כך גם נמצאו אנשים שראו במפעלי “השומר” רק את הברק המיליטאריסטי, את “הגבורה המקצועית”. זאת ועוד, בשל כך גם היה מספר החברים ב“השומר” מצומצם, ובנפול אחד החברים קשה היה למצוא לו תחליף. לאמיתו של דבר, את אגודת “השומר” ציינו כשרון־יצירה בלתי־פוסק וחיפוש אחר דרכים חדשות, תוך הסתגלות מתמדת לדרישות הזמן, שבאו לידי ביטוי במפעליו השונים של “השומר”: השמירה, כיבוש העבודה, לגיון־העבודה, המשטרה, גדוד־העבודה והתנדבות לצבא האנגלי.

עם שחר יצאנו בדרך חזרה לירושלים, ועמנו יהודה בורלא, דוד אבישר ויצחק שמי. חצינו את העמק בדרכנו לבת־שלמה. אכן, נפלא מראהו הכללי של עמק־יזרעאל. למרות ליל־השימורים והמתח הרב ששרר באסיפת “השומר” צעדנו במרץ, רעננים ומוקסמים ממראה העמק. החבריה הרבו לצטט מן המקרא, מתוך הכתובים על דבורה הנביאה, והרגשתי כאילו אני חיה בימי־קדם. לא חשנו כיצד חלפו השעות החמות, והשמש נטתה מערבה. פתאום פנה היום, ורגלינו עמדו על שפת הקישון. החברים הפשילו את מכנסיהם ועברו ברגל, ואשר לי – טוב שנזדמן ערבי עם חמור, ותמורת הפרוטות המעטות שנותרו בידינו עברתי את הקישון על־גבי החמור. הגענו לבת־שלמה, אך מחשבותינו עדיין בעמק. נכנסנו לביתו של אחד האיכרים, והאיש כיבד אותנו בכוס חלב, ישר מן הרפת. אך עוד לפני שסיימנו את שתיית החלב נתבשרנו, שאחד מאנשי המושבה הגיע ברכיבה מכפר־תבור ובפיו בשורת־איוב: היתה התקפה על סג’רה ונפלו שני קרבנות: חברנו קורנגולד ואיש המושבה שמעון מלמד.

אבל כבר ירד עלינו. כאילו הועם זוהרה של אסיפת “השומר”. כה מעטים אנחנו, וכבר נעדרים שניים. קורנגולד הסטודנט, שהגיע מן העיר יקאטרינוסלאב (היום דנייפּרוֹפּטרוֹבסק) והפיח בנו את התקווה כי יעלו רבים כמוהו, והאיכר הצעיר של סג’רה, מלמד. הרגשנו כפצועים, שהרי עדיין היה תלוי גורלנו בגורלו של כל יחיד ויחיד.

המומים עשינו את המשך הדרך. רק בהגיענו לירושלים שפכנו את זעמנו לפני החבורה הקטנה שם, תוך הבלטת בטחוננו, שגם שאר חברי “השומר” יהיו מוכנים להקרבה עצמית.

המרחק בין ירושלים לסג’רה היה רק מרחק גיאוגראפי, ולא מרחק שבלב. כמה הייתי רוצה להיות עמם, אלא שכבר נרתמנו להוראה, בן־צבי ואני, בגימנסיה העברית בירושלים. כל הזמן שמרנו על קשר הדוק עם חברינו בסג’רה. מדי פעם ביקר אצלנו אחד מן החבריה, ופעם אחת אף באה מניה, על־אף היותה שקועה בעבודה. הד הצלחתו של “השומר” בקולקטיב הלך ופשט דרומה, לעבר יהודה, ועד מהרה פרחה גם שם הסיסמה “הגלילה”, וחברים החלו לעלות ברגל לגליל.

ספרנו את הימים עד החופש הגדול. שוב נעלה הגלילה, הפעם לגליל העליון, אחרי שנבקר בעמק־הירדן.

הגיע החופש. שוב יצאנו ברגל, בן־צבי, אחיו אהרון ראובני, יוסף נחמני ואני. הפעם לא ארכה הדרך. הלכנו רק יום ולילה ועוד יום, ולפנות ערב הגענו לאוּם־ג’וּני, פינתנו הראשונה מעבר לכינרת.

כמה שמחתי למצוא שם את מניה. ישובה היתה על אדן החלון, בהתקינה טלאי אחר טלאי בחולצות החברים. לידה ישב צבי נדב וחולצתו קרועה. כלי־התפירה היו תמיד עם מניה, כמו תרופות. בפניו של צבי ניכר, שנעמה לו קירבתה של מניה. שהרי מניה כאם וכאחות לכל חבר, מרגיעה ומעודדת. מניה נשאה את עיניה אלי, בירכה אותי במבטה החם, וכבר פנתה לתיקון חולצתו של אליעזר שוחט. חום לבה של מניה היה נתון לכולם, ולכולם הושיטה את עזרתה.

עוד קודם־לכן שמעתי מפי מניה על קבוצת אום־ג’וני. קבוצה זו –אמרה – היא המשך הקולקטיב של סג’רה. הקרן הקיימת נתנה את האדמה, והמשרד הארצישראלי שילם דמי־קדימה עד שתסתיים עבודת הגורן. היתה זו הפעם הראשונה בארץ שקבוצת פועלים קיבלה חלקת־אדמה גדולה כדי לעבד אותה על אחריותה. והנה, כבר עסקו בעבודת הגורן, וזהב החיטים נערם בשפע, מלוא הגורן בר – שנת־העבודה נסתיימה ברווח. חזרה מניה והטעימה, שרק בדרך זו של עבודה שיתופית, ללא פקידים וללא משגיחים, יעלה בידי הפועלים להקים משק הנושא את עצמו.

את מניה עדיין העסיק החלום על החורן, אך עם זאת שמחה על הנחת היסוד ליישוב קבוע מעבר לכינרת. בקרוב יעזבו אנשי “השומר” את אום־ג’וני, ויבואו חברים מן הקומונה בחדרה. אף הוצע שם לנקודה החדשה: דגניה.

מאום־ג’וני נסעה מניה במישרין לחיפה, ואילו אנו תרנו את הארץ במשך שלושה שבועות והתהלכנו בה לאורכה ולרוחבה. ספגנו את מראה השדות, למדנו להסכין לאופק הרהב, התוודענו אל אנשים ומקומות חדשים, ובקרבי התרוננו הרשמים.

ערב ראש־השנה תרע"א (1910) הגענו מנצרת אל ביתם של מניה וישראל שבמושבה הגרמנית בחיפה. עלינו במדרגות־עץ, ונכנסנו לחדר מוארך בעל רצפת־עץ, ובמרכזו שולחן ושני ספסלים. הכול הבהיק מנקיון. מתי היה למניה פנאי לעסוק במשק ביתה?

בערב נערכה האסיפה השנייה של “השומר”. באו, בין היתר, ישראליק גלעדי, שמעיניו ומקולו נשקף חלום, ומנדלי פורטוגלי התוסס, שכתפיו האיתנות היו כה מנוגדות לאור שריצד בעיניו ולצחוקו הצוהל, אלא שהפעם היה חוט של רצינות משוך גם על פניו.

הדיון נסב על גאולת אדמת פולה שבעמק־יזרעאל, שעמדה לעבור לידינו, ועל ההכנות לכיבוש השטח. לא בקניין שבממון דובר, כי־אם בגאולה בפועל, בעלייה על האדמה כדי לעבדה ולשמור עליה. כל אותה שעה טרחה מניה במטבחון, הגישה תה ואוכל לחברים, ותוך כדי כך השתתפה בשיחה בערנות.

בביתם שבחיפה לא נסגרה הדלת. יומם ולילה באו חברי “השומר” מנקודות־השמירה השונות. ישראל היה עסוק בעבודת המזכירות של בניין הטכניון, ומניה אירחה את החברים. היה לה כשרון מיוחד להאזין לכל חבר ולנסוך בו את ההרגשה שהיא מסכימה לדבריו, אלא שבסופו של דבר היה החבר מקבל את עמדתה. ישראל חי את “השומר” בכל נימי נפשו והעלה מחשבות נועזות, ולא היה עניין שלא נועץ בו עם מניה.

ראשית ההתיישבות בעמק־יזרעאל    🔗

בספטמבר 1910 עלה “השומר” על אדמת פולה. מניה נכחה יחד עם ישראל כאשר עלו השומרים על האדמה עם 12 זוגות פרדות והחלו בחריש. מלאה התפעלות חזתה בחברים שפלחו לראשונה את אדמת העמק. מעתה העמק שלנו. מניה ליוותה את ההתנחלות בעמק בכל שלביה – בימי שמחת ההיאחזות כבימי התקפות ומאסרים, וללא ליאות דאגה לחברים שבבקתות העלובות. אכן, חברי “השומר” ביצעו את ההתנחלות הראשונה בעמק־יזרעאל במסירות־נפש עילאית ובנכונות להקרבה עצמית. מגורי המשפחות הראשונות של “השומר” לא היו אלא בקתות־חימר רוחשות עכברים, ללא חלונות. ליד הבקתה עמדה הכירה – ה“טאבּוּן” – והחברות הראשונות בעמק, האחיות שפרה, שרה ואסתר שטורמן, עמלו קשה באפיית לחם ובהכנת תבשיל הבורגול עד שזכו להקים צריפים במקום בעזרת חנקין ולתת למקום שם חדש: מרחביה.

ביתם של מניה וישראל בחיפה נשם את אווירת מרחביה. ללא הפוגה הגיעו לשם חברים ממרחביה, מי ברגל, מי ברכבת ומי ברכיבה. מניה, בהיותה מעין “שר־חוץ” של “השומר”, טיפלה בחשבונות הנקודה, קיבלה תרומות והשיגה הלוואות עד לסיום עבודת הגורן, עד שירחיב…

בשמירה במקום עסקו יגאל, צבי נדב, יצחק נדב התימני, יצחק הוז ואחרים. יומם ולילה שמרו, וכה תשושים היו, עד שממש ישנו בעמידה ובהליכה. בראשית 1911 קיבל יגאל הודעה מישראל שוחט לבוא לחיפה, ובבואו לשם מצא את מניה בבית. בראותה כמה הוא רצוץ, פנתה למטבח כדי להכין לו משהו לאכול, ובינתיים נרדם הבחור מרוב עייפות. כעבור עשרים וארבע שעות של שינה עמוקה התעורר בבית־החולים – מניה חששה שהתעלף, ולכן הזעיקה אמבולאנס. במשך שלושה ימים שהה בבית־החולים עד ששב לאיתנו, ורק אז יכול לשוחח על המצב בפולה.

בשנה ההיא פקד את “השומר” אסון כבד. אחרי הגשם הראשון יצאו יחזקאל ניסנוב וצבי נדב ממרחביה בדרכם ליבנאל בשליחות המשק. הנסיעה בעגלה דרך השדות הבוציים היתה קשה. צבי נהג בפרדות, ויחזקאל ישב מאחוריו ונשקו בידו, שכן הדרך היתה ידועה לשימצה בשודדיה. בקירבת בית־גן נשמעה ירייה, ומיד האיץ צבי בפרדות. רק בהיכנסו למושבה ראה לתדהמתו הרבה, שיחזקאל, שהיה אהוב על הכול, נפח את נשמתו.

אשתו של יחזקאל, רבקה’לה, היתה בבית־החולים כדי ללדת, והיה צורך להודיע לה על האסון. ומי יבשר בשורות – בין רעות ובין טובות – אם לא מניה? הלכה מניה לבית־החולים, ישבה שעות ארוכות ליד רבקה’לה וסיפרה על גורל השומרים ועל הסכנות הצפויות להם, עד שלבסוף תפסה רבקה, שבעלה נהרג. את הבת שנולדה קראה על שם אביה הנרצח, יחזקאלה.

בשלהי הקיץ של 1911 (תשרי תרע"ב) נערכה בחדרה האסיפה השלישית של “השומר”, שסוכמו בה הישגיו הרבים של הארגון. בין השאר הגיעה הזמנה לשמור גם ברחובות, והיה צורך להשיג אמצעים להרחבת שטחי פעולתו של “השומר”. ישראל נפל אז למשכב, ומניה כתבה לוועד “חובבי ציון” ברוסיה את המכתב הזה:

אדון אוסישקין הנכבד מאד,

שלחנו לך ב־13 באוקטובר דו"ח כספי של “השומר” עבור השנה שעברה. בהיותנו ביפו בשבוע שעבר, מסרנו לד"ר חיסין [שהיה אז בא־כוח ציוני רוסיה בארץ] על המצב הנוכחי ועל מצבנו הקריטי במובן הכספי ויחד עמו בקשנו ממך לשלוח לנו טלגרפית 2,000 פרנק.

בהתאם לטלגרמה שלך אנו שולחים לך הרצאה קצרה על עתיד “השומר”, על גידולו המהיר, על צרכיו המרובים, על הצורך להקים קרן קיימת כדי לשחרר אותו מהשנוררות המנוונת התמידית, על כל זאת נדבר בפעם הבאה. ברגע זה נסתפק בזה שננסה להסביר לך למה דרושים לנו עד מות 2,000 פרנק אלה, שאנו מבקשים ממך לשלוח לנו טלגרפית תיכף ומיד עם קבלת מכתב זה. מן הכספים ש“השומר” קיבל בשנה שעברה נשארו עתה:

קרן הערבות 4,000 פרנק

נשק 1,400 "

קופת מלווה (200 פרנק לא הוחזרו לקופה) 1,300 "

11 סוסים (סוסה אחת שמחירה 500 פרנק

נורתה בחדרה בעת התנפלות ערבים) 3,000 "

מכספים אלה חייבים אנו לבנקים ולאנשים פרטיים למעלה מ־3,000 פרנק ואותם חובה עלינו להחזיר. מכאן יוצא כי לרשותנו עומדים למעשה כסף ורכוש סך הכל סכום של 5,300 פרנק, ז“א, מקורות כספיים פחותים מאשר בשנה שעברה, בה בשעה ש”השומר" התפשט עתה בכל רחבי ארץ־ישראל.

בשנה שעברה שמר “השומר” בשש מושבות בגליל וכן בחדרה. עכשיו התפשט על כל הגליל התחתון. זאת אומרת בעשר מושבות, בחדרה וברחובות. מרחק זה מטבריה עד רחובות, מגדיל עד מאד את ההוצאות האירגוניות, כי הוא מצריך נסיעות שאין להימנע מהן, של הוועד, העברת שומרים וכו'. אולם המדובר לא בהוצאות אירגוניות. הוצאות אלה נשתדל לכסות על ידי מס עצמי כשם שנהגנו עד עתה. הענין הוא שבשנה שעברה היינו רק 35 שומרים (23 רגלים ו־12 פרשים). בשנה זו צריכה חבורת השומרים למנות כעבור 3 חודשים, בהתאם לחוזה, עד 100 איש, לכל הפחות.

ברגע זה אנו נאלצים לתת תיכף ומיד 40 שומרים רגלים ו־20 פרשים. יש “להלביש מחדש” עוד 17 רגלים ו־8 פרשים. שומרים טובים ויודעים את מלאכתם מחכים; שדות ומושבות תובעים שמירה ואין אפשרות לגשת למעשה, כי אין במה לקנות נשק וסוסים. “השומר” הוא אומן שאינו יכול להתחיל במלאכתו בלי כלי ייצור, נשקו של כל שומר רגלי עולה 120 פרנק (רובה ואקדח). כל חיל (פרש) עולה 600 פרנק (הסוסה 400 פרנק; האוכל 50 פרנק; רובה ואקדח 150 פרנק). אם נעשה את פעולת הכפל הפשוטה ביותר תתקבל התוצאה הברורה:

17 שומרים רגלים 2040 פרנק

8 פרשים 4800 פרנק

סה"כ 6840 פרנק

מכאן יוצא שברגע זה יש צורך להשיג קרוב ל־7000 פרנק, כדי שאפשר יהיה לגשת לשמירה.

קל ביותר להגיד, כמובן, “אינכם צריכים להרחיב את פעולתכם אם אין לכם כספים הדרושים”. אולם כל החסרון (ואולי היתרון) של “השומר” שהוא אינו יכול להפסיק את גידולו, כמו שילד בריא ומלא רוח־חיים אינו יכול להפסיק לגדול רק משום שלהוריו אין אמצעים לקנות לו מגפים גדולים במקום הישנים, ששוב אינן מתאימות למידתו. “השומר” משיב לעתים קרובות בסירוב להצעות שונות לקבל עליו שמירה, אם יש איזה שהיא אפשרות לעשות זאת. אולם יש מצבים שבהם נפגעים הכבוד הלאומי וענייני ההתיישבות היהודית, ואז אי אפשר לסרב, חרפה היא לסרב רק משום שאין כסף. אז אומר אתה “אני מוכרח לעשות זאת, מוכרחים להשיג כסף”. אתה, אדון אוסישקין, אשר בחרת לסיסמתך את המלים “אין דבר העומד בפני הרצון” – חייב להביננו.

אנו מבקשים רק 2,000 פרנק אף על פי שדרוש לנו יותר, היות ולדעת ד"ר חיסין, הועד האודיסאי לא יאשר יותר ואין כל טעם לבקש זאת. 2,000 פרנק אלה דרושים לנו כדמי קדימה לקנות סוסים ונשק. את שאר הכסף נוכל לשלם כעבור 3–4 חודשים, וכספים אלה גם־כן יהיה עלינו להשיג.

וזהו מצב הדברים כמו שהוא. אנו מצפים למשלוח הכסף בטלגרמה. אחרת לא נוכל למלא את התחייבויותינו כלפי המושבות ונהיה משותקים.

הבינה זאת אדון אוסישקין.

ברגשי כבוד עמוקים

במקום ישראל שוחט החולה עתה

מניה וילבושביץ

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

בקושטא    🔗

בינתיים נודע לי, כי הוחלט שישראל יסע לקושטא, כמו בן־צבי ובן־גוריון, כדי ללמוד את החוק התורכי ולא להיזקק עוד לעורך־דין מן החוץ בכל הקשור בגאולת קרקעות ובשחרור חברים ממאסר. מניה תיסע אתו, אף־עלי־פי שקשה לתאר את “השומר” בלי ישראל ומניה, שהרי הם הרוח החיה בו. בכל עניין כללי ואישי פנו החברים תחילה למניה.

התכוננתי לנסוע לצרפת כדי ללמוד חקלאות, ולפני צאתי ביקרתי אצל מניה בחיפה. עליתי במדרגות־העץ ופתחתי את הדלת. מניה, שהיתה לבד בבית, לא הבחינה בי, והוסיפה לשרוק מנגינה מאחת האריות הקלאסיות. היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את מניה שורקת, ובאיזה כשרון. לפתע הבחינה בי ופרשה את זרועותיה, כדרכה. מיד פתחתי בעניין נסיעתם לקושטא. מניה פקחה את עיניה לרווחה, כאילו השתוממה שדבר הנסיעה כבר נודע לי, והטעימה, כי “השומר” הוא שהחליט שעל ישראל ללמוד את החוק התורכי, ועליה להצטרף לישראל. את גדע בכורם יקחו אתם. לא יהיו להם אמצעים, ויתפרנסו משיעורים בגרמנית שתתן מניה. קולה של מניה היה עצוב; קשתה עליה הפרידה מן החברים. אד מיד ניחמה אותי – ובעצם את עצמה – באומרה, כי יקיימו חליפת־מכתבים מתמדת. מדי פעם תיסע לארץ, כי תחלופנה שנים אחדות עד שיוכלו לחזור לחיקה של משפחת “השומר”. על נסיעתי לצרפת אמרה, שאכן יש להכשיר באופן יסודי דור של חלוצות בענפי חקלאות כדי שיוכלו לשאת בעול הקבוצות יחד עם החברים.

בחופשת־הקיץ, בדרכי לארץ־ישראל, ביקרתי אצל מניה וישראל בקושטא. שלושת הסטודנטים – בן־צבי, בן־גוריון ושוחט – היו שקועים בלימודיהם. ומניה עסקה באגודת הסטודנטים, שכללה צעירים שבאו מארץ־ישראל וצעירים מארצות הגולה בדרכם לארץ־ישראל. ביתה היה מרכז הסטודנטים היהודים בקושטא, ובו פגשתי, בין היתר, את דוד רמז, את אהרון בנימיני ואת גד פרומקין. קשרי־ידידות מיוחדים קשרה משפחת שוחט עם ד"ר נויפך, בוגר האוניברסיטה של קושטא, ועם הסטודנט סטרומזה מסאלוניקי, שעזר הרבה לשלישיית הסטודנטים בלימודי החוק התורכי, ובייחוד בלימוד השפה התורכית. גם מניה כבר החלה להשתלט על שפת־הדיבור.

ענייני “השומר” הוסיפו להעסיק את מניה גם בהיותה בקושטא, ויחד עם ישראל קיימה חליפת־מכתבים מתמדת עם ישראל גלעדי ומנדלי פורטוגלי, חברי ועד “השומר”. בקביעות לקחה חלק בבירור בעיות השמירה והכירה על־בוריים את היחסים המסובכים ששררו בין השומרים ובין הכפריים הערביים.

על ביתם של ישראל ומניה בקושטא כתב בן־צבי:

ביתם בחיידר־פאשה היה כמו מועדון ארצישראלי, כאילו חטיבה חיה של ארץ־ישראל שנתגלגלה לגולת קושטא. בשעות שביליתי אתם נעלם המרחק שבין קושטא ובין סג’רה, בין הבוספורוס ובין שדות הגליל. בבית מניה וישראל אי־אפשר היה להסיח את דעתנו מכל מה שנעשה בארץ, בייחוד מענייני “השומר” והמפלגה. דירתם היתה מעין לשכת־הקשר בין קושטא, הבירה העותומאנית, לבין השומר בארץ.

לפי: זכרונות ורשומות, ירושלים תשכ"ט, עמ' 203.

בן־צבי, שנהג לבקר בבית ישראל ומניה בימי חג ופגרא, ידע לספר גם על מקרה שאינו מתחום חיי־הציבור של הזוג שוחט, מקרה שיש בו כדי להעיד על תכונתה של מניה שלא לאבד את עשתונותיה. באחד מביקוריו ראה את גדע התינוק מתכופף מעל אדן החלון, ורק פסע בינו ובין מעמקי הרחוב, כי הדירה היתה בקומה גבוהה. ישראל החוויר וקפא על מקומו, ואילו מניה קפצה מיד ותפסה את רגלו של גדע.

ישראל ומניה ראו את עצמם כשליחיו של היישוב בארץ־ישראל במרכז חשוב זה, שתפקידם אינו רק ללמוד באוניברסיטה, אלא גם לחקור את מדיניות התורכים במזרח, לתכנן תכניות לעתיד ולקשור קשרים מדיניים ואישיים. מניה, אף־על־פי שלא היתה סטודנטית, היתה מעורה בכל ענייני הסטודנטים והשתתפה בכל שיג ושיח עם באי הבית. על שולחנם של ישראל ומניה היתה פרושה מפת ארץ־ישראל, שהיו מסומנים בה כל שטחי הג’יפטליק (אדמה ממלכתית), ויחד עם יעקובסון, מנהלו של באנק אנגלו־פלסטיין בקושטא, עשו מאמצים רבים כדי לרכוש אדמות אלו – שטח של מיליוני דונאמים. המשא־והמתן עם פקידי־הממשלה הבכירים היה ארוך ומייגע. תורכיה היתה אז במלחמה עם הבאלקאנים והיתה זקוקה לכסף, אלא שאי־אפשר היה למצוא כסף יהודי לרכישת האדמות. יעקובסון התחנן לפני “חובבי־ציון” באודיסה, אך אלה לא העריכו אז את המשימה החשובה הזאת, וכל המאמצים עלו בתוהו, למגינת לבה של מניה.

ערב המלחמה בין תורכיה לבאלקאנים חיפש ישראל שוחט קשר עם אַנְבֶר פאשה, שר־המלחמה. יחד עם מניה כתב תזכיר, ובו הצעה להקים יחידה יהודית בצבא התורכי להגנה על ארץ־ישראל בשעת־חירום. ישראל אמנם נתקבל לראיון אצל אנבר פאשה, אלא שלא זכה להגשמת הצעתו.

בקושטא קיימו מניה וישראל קשר עם ה“דוֹנְמֶה”, שרידי השבתאים, קבוצה שמניה גילתה בה התעניינות עוד בהיותה בארץ. בהמלצתם של ישראל ומניה נתקבל אחד מהם כמורה לתורכית בגימנסיה העברית.

בהיותם בקושטא רכשה קבוצה של יהודי אנגליה את אדמת כרכור, ומניה וישראל דאגו ממרחקים, יחד עם חברי ועד “השומר”, ישראליק ומנדלי, שלא זו בלבד ש“השומר” יקבל על עצמו את השמירה במקום, אלא אף יבטיח שטח אדמה שבו יוכלו השומרים להתנהל.

בשלהי הקיץ של שנת 1912 שמעתי על עליית חברי “השומר” על אדמת תל־עדש בעמק־יזרעאל. מיהרתי לבקר במקום וכתבתי על רשמי למניה. מרחביה כבר נהפכה לקואופראציה לפי תכניתו של אופנהיימר, אך חברינו עדיין היו אחראים לשמירת המקום.

שיבה לארץ, מאסר וגירוש    🔗

בשנת 1913 חזרה מניה ארצה, יחד עם גדע, ושבה אל חיק “השומר”. עתה השתקעה בראשון־לציון, מקום שם כבשו חברי “השומר” את השמירה, כמו ברחובות הסמוכה. מדי יום ומדי לילה היתה מניה אתם.

בסוף שנת 1913 חזר גם ישראל, אף־על־פי שלא סיים את חוק לימודיו. אך החברים דרשו את שובו, ובלא היסוס נענה להם.

הנקודה השנייה של חברי “השומר” בעמק־יזרעאל, תל־עדש, היתה מרוחקת מרחק של שעת הליכה בלבד ממרחביה. לידה עדיין ישבו חרתים ערביים, ורק גדר־אבן נמוכה הפרידה ביניהם. החברים הביאו את הצריף ממרחביה וקיוו, כי הנקודה החדשה תהיה כפר של שומרים – מעין מרכז של “השומר”, שבו יעבדו וממנו ייצאו לשמירה. בתל־עדש ישבו אז המשפחות הראשונות של “השומר”, וגם מניה עברה לשם עם גדע.

בישיבה עם החברות טענה מניה, שעל האמהות לצאת לעבודה, ולכן יש הכרח לקיים תורנות בטיפול משותף בילדים. כך היתה אפוא גם מניה בין מניחי היסוד לחינוך המשותף.

בשנה זו, שנת 1913, היינו עדים לתופעה מעודדת: לקראת פסח באו קרוב ל־12,000 תיירים מרוסיה כדי לחוג את החג בארץ־ישראל, וראינו בכך אות לעלייה שתבוא. במשך כל השנה עמדתי בקשר־מכתבים עם מניה. היינו מלאות תקווה להגשמת תכניות חדשות בארץ, ופתאום פרצה מלחמת־העולם הראשונה. לפני שפרצה המלחמה הייתי בתחנת־הנסיונות שליד פאריס, אך כאשר הרגשתי באווירת המלחמה, מיהרתי למארסיי. בהיותי באנייה הגיעה הידיעה על הכרזת המלחמה בין גרמניה ואוסטריה ובין אנגליה, צרפת ורוסיה. תורכיה עדיין היתה נייטראלית.

אחרי טלטולים רבים והרפתקאות קשות עלה בידי בן־צבי ובן־גוריון לחזור לארץ, ויחד המשכנו בהוצאת “האחדות”. האווירה בארץ היתה קשה. מקושטא הגיעו ידיעות מדאיגות על הצטרפותה הצפויה של תורכיה למלחמה, וחרדנו למצב היישוב, שכן יהודים רבים היו נתיני מעצמות עוינות. בן־צבי, בן־גוריון ואני פתחנו במיבצע גדול לעתמון יהודי ירושלים כדי למנוע את גירושם מן הארץ כנתינים זרים. אני עסקתי בעיקר בעתמון נשים. בחיפה ובגליל התמסרו לפעולה זו ישראל שוחט, יהושע חנקין ומניה. בתל־אביב עסקו בכך אליהו גולומב ודב הוז. בעת ובעונה אחת נולד הרעיון להקים מיליציה עממית. מניה נלהבה מאוד לרעיון זה, בראותה בה אפשרות ליצור גרעינים של כוח עברי ברוח “השומר”. אך עד מהרה נרתעו השלטונות התורכיים, וכל העניין עלה בתוהו.

באוקטובר הצטרפה תורכיה למלחמה, ומצד הפקידות התורכית בארץ החלה נושבת רוח עוינת כלפי היישוב העברי. בתורכיה נערך טבח בארמנים, ובארץ, במקום להעריך את ההתעתמנות ולאפשר הקמת מיליציה – בעצם הצענו מיליציה עברית־ערבית – בא גל של גזירות, שנסתיימו במאסרים ובגירושים. בתל־אביב נערכו חיפושים, ומה לא חיפשו: כסף, ושווה־כסף, נשק ומיצרכי־מזון. הוטל איסור על השימוש בשפה העברית בדואר התורכי, על שלטים עבריים ועל בולי הקרן הקיימת לישראל. היה דומה, שתוך זמן קצר ייהרסו כל מוסדותינו, ואף ייסגרו בתי־הספר ובאנק אנגלו־פלסטיין. ג’מאל פאשה, אחד מן השלישייה השלטת מטעם “התורכים הצעירים”, נשלח לדמשק כמצביאה של חזית סואץ, ולמעשה נהפך לרודן צבאי של סוריה וארץ־ישראל. עד מהרה שם את ידו הכבדה על היישוב, ועריצותו התחילה מאיימת על עצם קיומו של היישוב היהודי.

בתקופה זו התגוררה מניה ביפו, אצל אחיה גדליה. כאשר הורו השלטונות למושבות למסור את הנשק, היו לא מעט איכרים שמיהרו למסור את נשקם מרוב פחד, ואילו חברי “השומר” ירדו למחתרת והטמינו את נשקם.

בראשית דצמבר 1914 נאסרה מניה ונכלאה במנזר הצרפתי ביפו. היה זה יהודי, איש ראשון־לציון, שהלשין על מניה. ידיד ארמני, פקיד במימשל התורכי, הראה את המכתב למניה, ויעץ לה להיזהר. הוא לא ימסור את המכתב לממונים עליו. אולם חלפו ימים ספורים בלבד ונתקבל מכתב שני, ואזי הודיע הידיד למניה, כי לא יוכל עוד להעלים את הדבר, וכי עליו למסור את המכתב השני לשלטונות.

כעבור שנים, כאשר חזרה מניה מגלותה, התנצל לפניה איש ראשון־לציון. סבור היה – אמר – כי על־ידי מסירתה לשלטון יציל את חברי “השומר”.

אחיה נחום הלך עם מניה לבית־הסוהר כדי להגן עליה מפני שכנים בכלא. האשימו את מניה באחריות להסתרת נשק “השומר”, ודרשו ממנה לגלות את מחבואו. בהא־אל־דין, הקיימאקאם (מושל־המחוז) התורכי החדש ביפו, היה טיפוס חדש של פקיד תורכי, פאטריוט משורות “התורכים הצעירים”, שניסה להצר את צעדי הציונים, ובכלל זה של “השומר”, ובכך הגשים את המגמה החדשה של השלטון התורכי לעקור את הציונות מן השורש.

מאסרה של מניה היכה גלים בכל היישוב, ורבה היתה החרדה לגורלה. לא רק בקרב “השומר” ו“פועלי־ציון” אהבוה והעריצוה – אלא כל היישוב כיבד אותה ורקם אגדות סביבה. ושבעתיים גדל הצער כאשר נודע, שאיש ראשון־לציון העליל על מניה. העסקנים חששו, שמאסרה של מניה יחרוץ גם את גורלם־הם, ביודעם שמניה לא תירתע מלבטא את השקפותיה בגילוי־לב.

כעבור ימים מספר הוזמנה מניה למשרדו של בהא־אל־דין. על תוכן הפגישה סיפרה לי כאשר ביקרתי אצלה בבית־הסוהר בירושלים, לשם הועברה לאחר־מכן: הביאו את מניה למשרדו של בהא־אל־דין לחקירה. תחילה סיפר לה, לכאורה בידידות, שחי בשווייץ בקרב מהפכנים רוסים, ואף העמיד פנים של אוהד הציונות. בתמימותה הרבה החלה מניה להתלהב, וכדבר איש אל רעהו סיפרה לו על שאיפותיה ועל שאיפות “השומר”. מאחר שלא ראתה סתירה בין שאיפות היהודים ובין האינטרסים של השלטון העותומאני, דיברה בכל הכנות, והמושל הקשיב קשב רב וכאילו עודד אותה לספר עוד. וכך הרחיבה מניה את הדיבור על שאיפתו בת האלפיים של העם היהודי לשוב לארץ־ישראל ולבנותה, ובתוך כך גם גוללה את מטרות “השומר”.

לפתע התעוותו פניו של בהא־אל־דין מרוב זעם, ובאגרופים קמוצים צעק: “מה? מדינה בתוך מדינה?”

על שולחן־הכתיבה היה מונח פגיון, וכהרף־עין נטלה אותו מניה בידה. המושל קפץ על רגליו כנשוך־נחש והתרוצץ בחדר מרוב פחד. מניה השליכה את הפגיון לרגליו, הטיחה כלפיו שהוא שונא אדם ומוג־לב כאחת, ויצאה מן החדר.

לפרשה זו יצאו מוניטין בקרב היישוב, אך ההדים היו שונים: היו שהעריצו את מניה משנה הערצה על אומץ־לבה, אך גם היו שחששו, שדבריה הגלויים רק יפיחו את אש־השנאה.

בעתון “האחדות” הופיעה מחאה נגד גזירות השלטון, ובעקבות זה נסגר העתון, ושני האחראים לו, הסטודנטים העותומאניים בן־צבי ובן־גוריון, נאסרו ונידונו לגירוש. גם עסקני־ציבור אחרים בקרב היישוב בירושלים, בתל־אביב ובחיפה נאסרו ונידונו לגירוש, וביניהם גם ישראל שוחט ויהושע ואולגה חנקין. אשר למניה – היה עליה להישפט בדמשק.

יום לפני הגירוש השיגו בן־צבי, בן־גוריון, מניה וישראל יום של חופשה בערבות, ובלוויית שוטרים נסעו למלון “אמדורסקי” שבסמוך לשער יפו, לפנים מן החומה, לישיבה עם חברי מרכז “פועלי־ציון” וחברי ועד “השומר”. בשעת הישיבה ניצבו השוטרים מחוץ לחדר שבו נערכה הישיבה. כולנו הרגשנו, כי לפנינו ישיבה גורלית, שבה עלינו להתוות את קווי־הפעולה לתקופת־החירום. על החברים המרכזיים נגזרה גלות, ועלינו, הנשארים, לאמץ את כל כוחותינו להחזיק מעמד ולהמשיך בפעולה. בן־צבי ובן־גוריון עמדו להישלח למצרים, ומגמת פניהם לארצות־הברית, שם התכוננו להקים תנועה חלוצית מתנדבת. מרוב מתיחות לא הרגשתי, שכל הזמן עמדנו על רגלינו. ב“ישיבה” זו תוכננו פעולות חברינו בגולה ופעולותינו־אנו בארץ. מקטעי־מחשבה בודדים התגבשה מחשבה בהירה, שהתוותה את דרך המפלגה ו“השומר” וקבעה, כי מעתה ואילך יהיה תיאום מלא בין מרכז המפלגה ובין ועד “השומר”. ובאשר לחברינו הגולים, יעשו בכל אשר יפנו להגברת רוח ההתנדבות. דיברנו על יצירת כוח עברי, ובכך נזרע הזרע לגדודים העבריים.

זכורים לי פניה המשולהבים של מניה בצאתנו מן הישיבה. מעודדת מתוכן הישיבה חיבקה אותי, ובצחוק אף סיפרה על עניין של מה־בכך, אך באיזו צורה סיפרה זאת ובאיזו דקות של הבחנה! בבוקר ההוא ביקרה אצלה גיסתה, אשתו של גדליה, והביאה לה שמלת־קטיפה כמתנת־פרידה. “הרי יודעת את” – אמרה – “שאינני שמה לב ללבושי. מעולם לא התעניינתי בבגדים. אבל אודה, שפעם חשקה נפשי בשמלת־קטיפה, אלא שהתביישתי בהרהור זה, ואף שהורי היו אמידים, מעולם לא נתפתיתי, לא בנעורי ולא אחר־כך. והנה, דווקא היום, כשאני הולכת בגלות, הביאה לי גיסתי שמלת־קטיפה כחולה”.

למחרת עם שחר נסענו – מניה וישראל, אולגה ויהושע חנקין, סטרומזה ואנוכי – בעגלה לחיפה, ומשם המשכנו ברכבת לדמשק.

בדמשק התאכסנו במלון “קונטיננטאל”. מניה וישראל לא היו חופשיים לנוע כרצונם, ולכן נשארנו אתם. חנקין ניסה להדריך את מניה ולהכינה למשפט. עד שעה מאוחרת באותו הערב בחן אותה והציג לה שאלות כאילו היה שופט תורכי. השוטר הערבי שליווה אותנו נמנם בלי להבין דבר.

סטרומזה יצא לשוטט בחוצות דמשק כדי לאסוף ידיעות, וכך נודע לו, שאחד השופטים הוא תורכי מקאווקאז ושומע רוסית. סטרומזה הציע לי ללכת אליו ולדבר אתו – הוא בתורכית ואני ברוסית – כדי לנסות להמתיק את דינה של מניה. שלוש האשמות כבדות הועלו נגדה: מרידה במלכות, החזקת בולי הקרן הקיימת לישראל, ואחרון־אחרון, הסתרת נשקו של “השומר”.

סטרומזה גילה את כתובת השופט, והלכנו אליו. אישה זקנה פתחה לפנינו את הדלת, ונכנסנו פנימה בהיסוס ובאי־בטחון. סטרומזה הסביר בדברי־נועם, כי העניין קשור בהצלתה של אם. נתברר, כי חולה האיש ומוטל על משכבו. אולי גם זו לטובה – חלפה מחשבה במוחי – יחסו יהיה אנושי יותר. נתבקשנו לעלות אל הקומה השנייה, ובלב רועד עלינו ונכנסנו לחדר. האיש הביט בנו במבט תוהה והתרומם קמעה ממשכבו. מיד התחלתי לדבר בשטף, לבל יפסיקני. שטחתי לפניו את בקשתנו והסברתי בקצרה, שכל ההאשמות נגד מניה אינן אלא עלילה. מוזר היה לספר על מניה לאדם זר – בוודאי לא יבין. דיברתי בקול לא־לי, ולשוני לא נשמעה לי, ודומה היה, שאני גורסת חצץ. תחילה סיפרתי על יישובה מחדש של ארצנו השוממה, ארץ אבותינו, ושאלתי מה פשעה של מניה. אך מיד שיניתי את נעימת דברי. מוטב לדבר אל לבו – חשבתי – אל הרגש שבו, וביקשתי רחמים על מניה כאם, והתחננתי שלא תישלח לבית־הכלא, כי־אם לאנאטוליה, יחד עם בעלה. הסתכלתי בפני השופט, והיה דומה, שמבטו מתרכך. אך לפתע הפסיק סטרומזה את שטף דיבורי, ובתורכית אדיבה ביותר ביקש סליחה על ההטרדה, והביע את הבטחון, שהשופט מבין לרוחנו.

בשובנו למלון מצאנו את מניה רגועה. ישראל וחנקין, לעומת זה, לא הרפו ממנה ובחנו אותה שוב ושוב, ואף בערב שלפני המשפט המשיכו בכך עד שעה מאוחרת. שהרי מי יודע אם לא תיכלא מחר?

אמצע מארס 1915. הגיע יום המשפט. השחר מצא אותנו ערים, כאילו כולנו עתידים להתייצב לפני בית־הדין. סטרומזה הקדים לצאת, ואילו אני הלכתי עם מניה, בלוויית השוטר.

בדרכנו לבית־המשפט החלה מניה לספר על עברה. מניה זו, שמעולם לא דיברה על עצמה, החלה עתה לספר על עברה בשלווה ובתום. בפשטות המיוחדת לה סיפרה על ילדותה, על אחיה האהובים, על ימי נעוריה ותשוקתה להיות פרולטארית, על הפרשה המסעירה והקשה ביותר בחייה – פרשת זובאטוב. כאילו מחדש חיה את הימים הרחוקים ההם, ומעין עצבות ירדה עליה בספרה על הייאוש העמוק שתקף אותה כאשר עמדה על הכזב שבדרך זו – עד שהחלה להתמסר להגנה העצמית היהודית. בלי משים שקעה בזכרונות, וכך רחקה מן המציאות והסיחה את דעתה מן המשפט. שכחנו את השעה ואת המקום, והופתענו כאשר הודיע השוטר שליווה אותנו, שכבר הגענו למחוז חפצנו.

מניה נקראה למעלה, ולא ארכה השעה והיא שבה אלינו וסיפרה בבת־צחוק על שפתיה, שכמעט לא היתה חקירה. גזר־דינה גלות בלבד, ויחד עם ישראל ועם משפחת חנקין תיסע למחוז סיוואס שבקירבת הגבול בין תורכיה לרוסיה.

למחרת היום נפרדנו בתחנת־הרכבת בדמשק. ניקרה במוחי השאלה, כיצד יתקיים “השומר” בלעדיהם. שהרי מאז ייסודו לא היה תפקידו של “השומר” כה חשוב כבשעה זו. לא ייתכן, שלא יהיו עמנו, במרכז הפעולה…

מניה היתה חיוורת ומדוכאת. הלוא עליה להיפרד מכל היקר לה – מארץ־ישראל, מן “השומר”, מבנה הקטן, ומי יודע לכמה זמן? השאלה נשארה תלויה בחלל האוויר. גם פני ישראל קדרו, אלא שכבש את צערו. שוב ביקשני להצטרף לוועד “השומר”, והפציר בי לחזק את רוח החברים. אולם חשתי, שאיש לא יוכל למלא את מקום השניים…

לאורך כל הדרך בחזרה, עד תחנת־הרכבת של צמח ומשם עד עפולה, שקעתי בהרהורים נוגים, וכמעט לא החלפתי מלים עם סטרומזה. בערב הגעתי אל החברים בתל־עדש, לבית “השומר”. היה ליל־אביב גשום וקריר, ובלב שררה קדרות. בן־צבי ובן־גוריון הפליגו מחוף יפו בשעת שהותי בדמשק. בלי בן־צבי ובן־גוריון בתנועת “פועלי־ציון” ובלי ישראל ומניה ב“השומר” – אנה אנו באים?

החברים התכנסו בחדר־האוכל כדי לשמוע על מהלך המשפט. הצריף עדיין לא היה מרוצף, ומחיצת־קרשים דקה בלבד הבדילה בין חדר־האוכל למחסן. גשם דלף פנימה, והרוח נשבה בין הסדקים. התיישבנו ליד השולחנות הצרים. עששית־הנפט העלתה עשן, וקשה היה להבחין בפני הנאספים. אך האור שקרן מן העיניים ומן הלב האיר את אפלולית החדר. התלקטה כל משפחת “השומר” – לא רק אנשי תל־עדש, אלא גם חברים מן הגליל. המקום היה צר מלהכיל את כולם, ורבים עמדו. החברים שתו תה ממותק בדבלות ובקמרדין מתוך צלחות־פח מהבילות ולעסו פת מרירה של לחם, שצבעו ירקרק בשל גרעיני הטרדן, עשב־הבר שבשדות־התבואה בעמק. אך שמואליק הפטר היה חסר־סבלנות והאיץ בי לספר. החברים כבר הניחו את הכפות על הצלחות והפסיקו ללעוס. לבם היה נתון רק למהלך משפטה של מניה, וצמאים היו לכל מלה. לא פסחתי על דבר, וסיפרתי בפרטי־פרטים על אותו הבוקר. אך לא פחות התעניינו החברים בפרשת הליכתנו אל ביתו של השופט. האם ההליכה לדירתו הפרטית של שופט עליון – הקשה מישהו – לא היתה עלולה להכשיל את מניה במשפט? חזרתי וסיפרתי את כל הפרשה בלי להחסיר דבר, וכן הרחבתי את הדיבור על הבחינות שערכו ישראל וחנקין למניה. אחרי שכיליתי את דברי שררה שתיקה בחדר־האוכל, ובחלל כאילו ניסרה השאלה: ומה בכך אם הומתק דינה של מניה לגלות? הרי ישראל ומניה לא יוכלו לחזור עכשיו!

אחרי חצות התפזרו החברים, ובפינה ליד מנורת־הנפט נשארו רק חברי ועד “השומר”: ישראליק, שמואליק, מנדלי, צבי ואני. רק עתה, כאשר התחלנו לדון בבעיות השעה, חשנו בכל כובד האחריות שרבצה על שכמנו. במהלך הדיון הרגשתי בחילוקי־דעות בין ישראליק לשמואליק בענייני המשק, אך רק בישיבות שלאחר־מכן עמדתי ביתר עמקות על הבדלי הגישות. שמואליק וחיים שטורמן ביקשו לראות בתל־עדש נקודת־יישוב של “השומר” בלב העמק, ואילו ישראל גלעדי וחבריו, ששאפו להגשים את חלום “השומר” מאז היווסדו, גרסו ייסוד יישוב עובד של “השומר” בספר, כפר אשר ישמש מבצר־עוז לעבודה ולשמירה העברית בסביבה.

בהגיע ישראל, מניה ומשפחת חנקין לקושטא נתברר להם, כי בהשתדלותו של הנרי מורגנטאו, שגריר ארצות־הברית בקושטא, בוטלה הפקודה לגרשם לסיוואס, וכעבור ימים מספר נשלחו לברוּסה, מהלך שמונה שעות מן הבירה. קשר־המכתבים אתם היה רופף מאוד. הצטערנו מאוד לשמוע, שתחילה שלח רופין הקצבה חודשית למניה ולישראל, כמו לחנקין, אלא שלפתע נפסקה ההקצבה, והיה עליהם להתפרנס משכר השיעורים בגרמנית שנתנה מניה לנשי גנראלים. ניסינו לשלוח אליהם את חברנו יצחק הוז עם מעט כסף בשבילם, אך לא עלה בידו להגיע מעבר לקושטא. אחר־כך נעשה נסיון לשלוח אליהם את ד"ר בנימיני, ששירת בצבא, אך גם הוא לא הצליח ליצור קשר אתם, כי לא קיבל חופשה. רק בראשית 1918 נפגשו ישראל ומניה עם אסירי “השומר” מארץ־ישראל, שעברו דרך קושטא למקום גירושם בקאווקאז. קשה לתאר את התרגשות החברים בפגישה זו, עת היו כולם נתונים בתנאי גזירות ורדיפות. מניה עודדה את החברים, כדרכה, ואף השפיעה על צבי ניסנוב, שידע תורכית, להתלוות אל המגורשים. עם כל הסבל והרעב לא נפל לבם בקרבם. גם מניה וישראל יצאו מעודדים מן המגע עם החברים.

במשך שלוש שנים ישבו הארבעה בברוּסה. החודשים נהפכו לשנים, ועדיין ישבו בברוסה. בתקופה זו נולדה בת למניה – ענה. מן הידיעות הדלות בעתונות ומן המכתבים המעטים שקיבלו למדו, כי המלחמה עדיין בעיצומה, וכי ראשוני הסובלים הם, כרגיל, היהודים. במיוחד גדול היה סבלם של יהודי ארץ־ישראל: רעב ורדיפות, גזירות ומגיפות. ישראל וחנקין דמו לשני אריות בכלוב – סיפרה מניה – לשווא ייחלו לחופש, ובאין ביכולתם להתרכז במשהו, ביקשו בלי הפסק תחבולות לברוח מן הגלות המדכאת והמנוונת כדי להקדיש שוב את כוחותיהם לעם ולארץ.

בבית־החולים הצבאי בברוסה עבדה אחות יהודייה, חברה של מניה, שגם שמה היה מניה, מניה ציונסקה. בעזרתה העביר ישראל מכתב אל הנציגות ההולאנדית בקושטא בבקשה לעזור לשבויי־המלחמה הבריטים בברוסה, שמצבם היה בכל רע משום שהמזון שנשלח אליהם לא הגיע לתעודתו. בעקבות מכתב זה השתפר מצב השבויים, ובדיעבד צמחה מכך גם תועלת לישראל ולמניה, שכן הודות לקשרים שנוצרו סייעה בידם הנציגות הבריטית בקושטא לצאת לשטוקהולם כנציגי “פועלי־ציון” באמריקה בקונגרס האינטרנאציונאל השני.

באוגוסט 1918 נסעו ישראל ומניה לשטוקהולם, אך רק באביב 1919, אחרי טלטולים רבים, הגיעו לארץ.

שיבה מן הגירוש    🔗

לא תישכח מלבי הפגישה עם מניה וישראל בשובם ארצה. לפי בקשתה של מניה סיפרתי לה בהרחבה על סבלות היישוב, ובייחוד על תלאותיהם של חברי “השומר” בימי המלחמה. מניה לא שבעה לשמוע על כל אחד ואחד מן החברים, שהרי כולם היו לה כבני־משפחה. קורת־רוח רבה הסבה לה העובדה, שפעולת “השומר” חרגה ממסגרת השמירה והוקדשה לארגון עמדות־הגנה בכל נקודה. כאילו חשה בעליל את חרדתנו מפשיטותיהם של הבדווים מעבר לירדן ושל העריקים מן הצבא התורכי.

בהתרגשות רבה שמעה על כל התחבולות שנקטנו כדי להחזירם מגלותם, ובדריכות מיוחדת הקשיבה לדברי כאשר סיפרתי, כיצד פעל “השומר” ברוחה וברוחו של ישראל ועשה כל מאמץ להכין את היישוב להתגוננות, ובהינתק יהודה מן הגליל – התמסר ליצירת הגדוד הראשון ביהודה, עם כל הסכנה שהיתה כרוכה בכך לגליל.

בהיותה זמנית בחיפה זועזעה מניה לשמע הידיעה על פטירתו הפתאומית של ישראל גלעדי. וכך כתבה לקיילה אלמנתו:

חיפה 1919

קיילה, אחותי האהובה והיקרה. אין מלים בפי לכתיבה. לנחם אינני יודעת ולדבר כעת על דברים אחרים גם כן איני יכולה.

כאן נודע לי שישראל איננו יותר בין החיים. עד כה הסתירו זאת ממני. אני משתוקקת לראותכן, אותך ואת פייגעלע ולשוחח אתכן על חייכן עתה ועל העתיד.

אני כל הזמן מנסה להשתחרר כדי לנסוע אליכן לירושלים וכאן ישראל חלה ואחריו בתי. זה רק יומיים שהוקל לה. אמרו לי שבימים אלה אתן חוזרות למטולה. אולי אפשר שתעברו דרך חיפה? תישארו אצלנו ימים מספר כדי שנוכל לשוחח ולחוש זו את זו, משום שאני בוודאי לא אוכל לנסוע עתה לגליל.

קיילה ופייגעלע יקירותי, מה עושים שנוכל להיפגש? אני מאמצת אתכן חזק אל לבי הרווי יגון ואוהב אתכן אהבה חמה.

מניה

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

בימים ההם השתררה ביישוב אווירה של מתיחות. לאחר שנכזבה תקוותנו לשחרר את הגליל, ולאכזבתנו המרה נתברר, שפקידי הממשלה הבריטית בארץ פועלים בניגוד גמור להצהרת־בלפור – שוב נתחוור לנו, ששחרור הארץ יושג אך ורק בכוחות עצמנו.

סיפר יוסף חריט, חבר “השומר” שהתגייס לגדוד העברי, ששמואליק הפטר כינס את חברי הגדוד בבאר־יעקב, ולאחר שמסר על המצב הבטחוני המסוכן שנוצר בעקבות התכחשות הפקידים הבריטים להבטחות ממשלתם, תבע מאנשי הגדוד לאגור נשק כדי לקדם את פני הרעה במקרה של פרעות. תוצאת הפגישה הזאת היתה סחיבת³ נשק מן הגדוד במלוא התנופה, הכול בשיתוף עם מניה, שדאגה להעברת הנשק ולהסתרתו. עמדתה העניינית והנחרצת של מניה בכל הקשור בנשק השפיעה, לדברי חריט, יותר מכל הדיבורים.

חבר אחר של “השומר” שהתגייס לגדוד העברי מספר, שהוא וחבריו נהגו לנסוע ברכבת עם ההודים, וכאשר אלה נרדמו, היו ממהרים לזרוק את הנשק דרך חלונות הקרון ולקפוץ מן הרכבת כדי לאסוף את הנשק.

גם גרשון פליישר עסק בסחיבת נשק מן הגדוד והיה במגע מתמיד עם מניה, שקיבלה מידיו את הנשק ודאגה להעברתו. באחד הימים פנו אליו ישראל ומניה בדרישה להשיג מכונת־ירייה, ולא סתם רובה או רימונים. דרישה מעין זו כמוה כדרישת הירח בשמים – מספר פליישר – כי בכל פלוגה היו רק ארבע מכונות־ירייה, והשמירה עליהן היתה קפדנית. פליישר התלבט מאוד כיצד לפעול, ולבסוף נפגש עם מוטי ברוורמן ועם אייזיק אלטשולר וביקש מהם להשיג בשבילו לואיסגאן. השניים נחלצו לעזרתו, ואמרו לו להביא שמיכה צבאית. פליישר נפגש אתם בשדה, קיבל מידיהם את הכלי, ולאחר שעטף אותו בשמיכה כמו תינוק, מיהר למניה ברכבת הקטנה שנסעה בלילה מלוד לתל־אביב. מניה אמרה שידעה אל מי לפנות, ואמונה זו שנתנה ביכולתם של החברים רק הוסיפה על בטחונם העצמי.

מאז ומתמיד שאפה מניה להגיע להבנה עם הערבים, אך עם זאת הטעימה, שעל היישוב להיות מוכן לעמוד בכל המבחנים. התכחשותם של האנגלים להצהרת־בלפור עודדה את הערבים להתנגד לציונות, והנשק שמכרו האנגלים לערבים הגביר לא במעט את התסיסה הרת־הפרעות בקרב הציבור הערבי. מניה ראתה ב“השומר” את המקור לאספקת נשק ליישוב, ובישיבה עם חברי הגדוד נחלצה לפעולה המסוכנת של צבירת נשק. היא ששכנעה את יצחקי מבאר־יעקב להעמיד את הסוכה שבכרמו לרשות החברים כדי להסתיר בה נשק. בהשפעתה של מניה התנדבה צפורה דרוקר, ותוך סיכון חייה שמרה יומם ולילה על מחסן־הנשק.

פירוק “השומר” והקמת ה“הגנה”    🔗

באדר תר"ף (1920) ליוו מניה וישראל בחרדה רבה את המצב בתל־חי, גייסו מתנדבים בתל־אביב והתכוננו למאורעות שהיו צפויים בתל־אביב וסביבתה. בשום פנים לא יכלה להשלים עם העובדה, שכה מעטים התנדבו לעזרת החברים בתל־חי.

כעבור שנה, בוויכוח על העברת חללי תל־חי שנערך באזכרה, הביעה מניה את דעתה בצורה אופיינית לה. בקול צלול ונמרץ אמרה, כי בתור חברת “השומר” יחסה אל המוות פשוט. יהודה לא תיבנה בעבודה בלבד, כי־אם גם בדם, במוות; נפלו מגינים, ואין חשיבות למקום שבו קבורות עצמותיהם, אלא שבנופלם בתל־חי קבעו החברים את גבולות ארצנו בצפון.

האסיפה הי“ג של “השומר”, שנערכה בתל־עדש ב־18 במאי 1920 / א' בסיון תר”ף, חוללה מפנה ב“השומר”.

לאסיפה זו נהרו חברים מכל קצות הארץ. את כולם הלהיבה הפגישה עם ישראל ומניה. באתי לתל־עדש יחד עם בן־צבי, שלבש עדיין מדי־צבא. מזועזעים היינו מנפילת תל־חי וממאורעות הדמים בירושלים, ודרוכים היינו לקראת האסיפה.

עמנו באו אליהו גולומב ודב הוז, ששיתפו פעולה אתנו בארגון “הנשארים” להתגוננות ביהודה ובגיוס מתנדבים לגדוד העברי, ובעינינו היו חברים בפועל ב“השומר”. לאסיפה בא גם יצחק טבנקין, שחי אף הוא ברוח “השומר” בהיותו עם החברים המנותקים בגליל בימי המצור.

ישראל ומניה נתקבלו על־ידי החברים בחיבה ובהערצה. בפתיחת האסיפה העלו את המחשבה, שהלכה והתגבשה בלב רבים מחברינו, שיש לקלוט חברים רבים ולייצור ארגון עממי רחב להגנת הארץ. עם זאת היה להם קשה להינתק מן המסגרת המסורתית של “השומר”. ישראל ראה בחברי “השומר” את הגרעין העיקרי של ה“הגנה”. מניה, לעומת זה, היתה נבוכה. אמנם הכירה בצורך להקים ארגון כללי, אלא שחששה מכפילות ומאבדן האווירה האינטימית של “השומר”.

באסיפה זו בתל־עדש הונח היסוד לארגון הכללי של ה“הגנה”. אך רק בוועידה של “אחדות העבודה”, שנערכה בכינרת ב־13 ביוני 1920 / כ“ו בסיון תר”ף, הוקמה ה“הגנה”, בראשותם של ישראל שוחט, אליהו גולומב, דב הוז ואחרים.

להלכה התפרק “השומר” באסיפה זו, אך למעשה הוסיף להתקיים בכוח הקשר האינטימי שהיה בין חבריו, שאחדים מהם עמדו בראש ה“הגנה” בירושלים, בתל־אביב ובחיפה. גם בכל המושבות היוו חברי “השומר” את גרעיני ה“הגנה”. בטבריה הוקמה גם יחידת־המשטרה של “השומר”, ששימשה מעוז ל“הגנה”.

אחרי הקמת ה“הגנה” ביזמת “השומר” החל זרם העלייה השלישית. חברי “השומר”, וישראל ומניה בראשם, חידשו את רעיון “לגיון־העבודה”, ויחד עם חלוצי העלייה השלישית הקימו את “גדוד־העבודה”. מניה הגדילה לעשות בעניין זה, ובין היתר השיגה מ“הדסה” את האמצעים להקמת פלוגה של “גדוד־העבודה” בירושלים.

המאורעות ביפו    🔗

בימים הראשונים של ההתנפלויות ביפו בשנת 1921 התארגנו תושבי הסימטאות בקבוצות להגנה עצמית. אמצעי־הלחימה היו דלים ביותר: מוטות־ברזל, אבנים, בקבוקים וכו' – נשק חם לא היה. אבל גם ההמונים הערביים כמעט לא היו מצוידים בנשק חם, והשתמשו בעיקר בסכינים ובנבוטים. ראוי לציין, כי ה“פארטיזאנים” היהודים, שהגנו על עצמם ביזמתם הפרטית, גילו תושייה רבה.

מניה עצמה היתה עדה לכמה מקרים מעניינים. כך ראתה, כי ביזמתו של נער הוציאו תושבי אחת השכונות מיטות־ברזל מכל הבתים, ותוך עשרים דקה בנו במבוא הסימטה מיתרס גבוה. על המיתרס ניצבו נערים, ובידיהם פחיות עם חומצה גפריתנית, שסחבו עוד קודם־לכן מבית־מרקחת. כאשר התקרב ההמון הפרוע למיתרס ופתח בהסתערות, השליכו הנערים את הפחיות בפני הפורעים. פחד־מוות אחז את ההמון. בחלל־האוויר הדהדו צעקות, ותוך רגעים ספורים התפזרו התוקפים ונעלמו.

במבוא לסימטה אחרת ראתה מניה זקנה גבוהה ורזה, בעלת שערות לבנות ופרועות, שהחזיקה גרזן מעל לראשה וצעקה בקול־אימים בערבית: “לא להיכנס, סכנה כאן, מוות כאן, דֶבֶר כאן!” הערבים שעמדו להתפרץ אל הסימטה נבהלו וחזרו כלעומת שבאו.

באחת החצרות ראתה מניה שני יהודים קשישים, ששברו את צינורות־המים שעברו בחצר, וזרם עז פרץ מן החצר אל הרחוב. הפורעים לא העזו להיכנס למקום והסתלקו.

אך דברים מעין אלה היו אפשריים רק ברחובות שבהם גרו יהודים בלבד. ברוב המקומות ביפו, כמו בעג’מי, גרו יהודים וערבים יחדיו, ושם לא היתה כל אפשרות להתגונן. רבים מן התושבים ברחו לתל־אביב, אחדים הסתתרו אצל ידידים ערבים, והנותרים היו טרף להמון המוסת.

יהודי ספרדי מיפו סיפר למניה על מקרה מעודד: שנים רבות גר עם משפחתו בעג’מי בשכנות עם משפחה ערבית מכובדת ששמה אבו־צלאח. השניים היו חנוונים קטנים וידידים גדולים, וילדיהם גדלו בצוותא. כאשר התחילו הפרעות, הסתיר אבו־צלאח את המבוגרים של משפחת שכנו במחבוא בטוח, יחד עם חפצי־הערך שלהם, ואת הילדים לקח אליו הביתה והלבישם בבגדי ילדיו. את כל הפתחים בדירת היהודי סגר במסמרים. משפרצו הפורעים לחצרות היהודים, סיפרו להם השכנים, שאבו־צלאח הסתיר אצלו משפחה יהודית. הפורעים דרשו להסגיר את המשפחה, אך אבו־צלאח סירב. היכו אותו מכות נמרצות ואיימו להרוג אותו, אך הוא בכה ושתק. אשתו התחננה לפניו למסור את מקום המחבוא, שאם־לא־כן ייהרגו כולם. באו כל הקרובים וביקשוהו לרחם על משפחתו־הוא ולמסור את היהודים, ואף איימו עליו בחרם. אולם אבו־צלאח שתק, וכאשר שקטו הרוחות במקצת, העביר את משפחת שכנו לתל־אביב.

מניה לבשה בגדי אחות וענדה צלב אדום על שרוולה, וכך הסתובבה בקרב הערבים כדי לעמוד על התפתחות העניינים ולהודיע על כך לחברי ה“הגנה”. כך, למשל, נכחה באסיפה של אלפי ערבים במגרש שליד משרדי הממשלה ביפו. על כתפיהם של אחדים מן הנאספים עמד נואם, ובלהט היסטרי צעק, שבחורה יהודייה נכנסה למסגד־הסלע בירושלים בזמן התפילה, זרקה פצצה והרגה 800 מוסלמים, עלילה שהשתמשו בה גם בשנת 1929. הנואם קרא לנקם, והיה נדמה, שזרם־חשמל עבר בהמון. אש־נקמה נדלקה בעיניהם, ובמרוצה פנו לעבר עג’מי בצעקות “אטבח אל־יהוד!” (שחט את היהודים). זמן רב נסחפה מניה עם הזרם עד שעלה בידה להיחלץ.

באנדרלמוסיה ששררה אז פנו כמה אנשים מעיריית תל־אביב לפנחס רוטנברג בבקשה לתווך בין היישוב לממשלה ולהניעה לשלוח צבא כדי להגן על הנקודות היהודיות. רוטנברג היה היחיד שהיו לו העוז והתקיפות לשאת ולתת עם הממשלה בגאווה לאומית. למעשה לא צמחה תועלת רבה ממשא־ומתן זה. הממשלה אמנם הבטיחה את אשר הבטיחה, אלא שעזרתה היתה מועטה והוגשה רק כעבור זמן־מה. בימים ההם מינה את עצמו רוטנברג לחבר במפקדת ה“הגנה” בתל־אביב וסביבתה, שבראשה עמד ישראל שוחט. תפקידו של רוטנברג היה לקשר בין המפקדה ובין הממשלה. דרישתו העיקרית היתה לפנות את התושבים מנקודות שלא היו בהן די נשק ואנשים כדי להתגונן. כך דרש – ללא הצלחה – לפנות את מקווה־ישראל וכן את מחנה “גדוד־העבודה” שליד פתח־תקווה ועוד ולרכז את התושבים בתל־אביב. למעשה היתה זו דרישה של הממשלה. לעמדה זו התנגדו חברי “השומר” – וביניהם מניה – שהצטרפו למתנדבים שהתארגנו בימי הפרעות להגנת העיר. כלל גדול היה נקוט בידם: לא לנטוש שום נקודת־יישוב. כדי לא לפגוע בכבודו של רוטנברג, לא התווכחו אתו והעמידו פנים כאילו נשמעו לו, אך בעצם עשו לפי הבנתם.

כך החליטו להביא נשק למחנה “גדוד־העבודה” שליד פתח־תקווה, שנשקפה לו סכנה רבה ביותר. חברי ה“הגנה” לא הצליחו לגלות את מחסן־הנשק שהיה ברשותו של ועד ה“הגנה” בתל־אביב, ולכן החליט ישראל שוחט לשלוח בינתיים רימונים, וכדי לסייע בארגון ההתגוננות שיגר שלושה הברים: צבי נדב, אריה אברמזון ומוטי ברוורמן, צעיר שהיה פעיל ב“השומר”. על מניה הוטל התפקיד להביא את הרימונים. מניה מילאה שני סלים גדולים ברימונים והסוותה אותם בביצים ובירקות. היה קשה מאוד להשיג מכונית, כי הנהגים פחדו לנסוע בשל אי־הבטחון בדרכים, ומלבד זה לא היה כביש עד המחנה, וחלק מן הדרך היה גרוע ביותר. לבסוף עלה בידם למצוא נהג, אברשקה. לאחר שהסבירו לו את כל העניין הסכים אברשקה להסיעם, אף שרעד כולו מפחד. מכוניתו היתה קטנה וחלשה, אלא שלא היתה ברירה. השכם בבוקר יצאו לדרך. כל עוד נסעו בכביש, היה הכול בסדר. אך סמוך לפתח־־תקווה שקעה המכונית בחול, וכל המאמצים לחלצה עלו בתוהו. פתאום הבחינו בפרשים מתקרבים. היה זה פטרול של כשמונה חיילים הודים – חלק מן הגדודים האנגליים שנשארו בארץ אחרי המלחמה – שתפקידו היה למנוע העברת נשק. הבינו החברים שיהיו אבודים אם יבדקם הפטרול, ורבה היתה מבוכתם. פתאום צץ רעיון במוחה של מניה. החלה לרוץ לקראת הרוכבים ופנתה לקצין באנגלית עילגת, סיפרה מעשייה מעוררת רחמים וביקשה לעזור לחלץ את המכונית מן החול. ואכן, הקצין האמין לסיפור והורה לאנשיו לרדת מן הסוסים ולהושיט עזרה. תחילה עבדו החיילים בלי חשק ולא התקדמו, אך לאחר שמניה כיבדה אותם בסיגריות ובממתקים, שהביאה בשביל החברים במחנה, החלו לעבוד במרץ ולגלות יזמה, ותוך זמן קצר הצליחו לחלץ את המכונית. כל הזמן שמרה מניה על שני הסלים, לבל יישברו הביצים. אנשי הפטרול ליוו את החברים עד שעלו על קרקע מוצקה ונפרדו כידידים.

בשעות הצהריים הגיעה החבורה למחנה, והסלים הוכנסו אל המטבח. רוב החברים עדיין לא חזרו מן העבודה. נתברר, שחצי שעה לפני בוא החבורה נערכה התקפה על המחנה. את עקבות הכדורים אפשר היה לראות בבירור בקירות המטבח וחדר־האוכל. החברים היו בטוחים שתהיה התקפה נוספת.

חדר־האוכל והמטבח היו של עץ, ורק פינה אחת היתה עשויה כולה אבנים גדולות – כנראה שריד מבניין עתיק־יומין. בפינה זו עמד פרימוס גמלוני ורעשני, שהעלה עשן. לידו עמדה נערה חיננית כבת 17 וליבבה לביבות מחומר שקשה היה לעמוד על טיבו. עיניה היו בהירות ועליזות, וחוטמה ולחייה היו מפויחים לגמרי. לאחר שכיבדה את החבורה בלביבות אמרה לה מניה, שכל רגע עלולה ההתקפה להתחדש, ומוטב לעמוד במקום אחר, שהרי בכל הצדדים ניקבו הכדורים את הקירות. על כך ענתה הנערה בגאווה, בעברית מעורבת ברוסית, שאין מקום בטוח יותר. היא מצאה את המקום בעצמה והעבירה אליו את הפרימוס. הפינה היא סלע־מגן; עוד מעט יבואו החברים מן העבודה, וצריך להכין להם משהו לאכול כי יהיו רעבים. היא עכשיו האחראית למטבח לאחר שהטבחית חלתה, והיא לא תזוז כל עוד לא סיימה את עבודתה. אחר־כך שאלה מה דעת מניה על הלביבות, הרי עדיין אינה יודעת לבשל היטב. את, נערה נחמדה – חשבה מניה – סלע־המגן שלנו; אם יהיו לנו הרבה כמותך, נתגבר על כל אויבינו מבית ומחוץ.

שלושת החברים נשארו במחנה, ואילו מניה חזרה עם אברשקה לתל־אביב. ביום ההוא התנפלו הערבים על היהודים בעג’מי. מיד פנתה מניה לרוטנברג וביקשה ממנו להעמיד לרשותה מכונית־משא צבאית כדי להוציא את הפצועים מעג’מי. אי־אפשר היה לשלוח לשם רכב יהודי, כי ההמון המוסת היה מתנפל על הפצועים והורג אותם. רוטנברג נענה לבקשתה והשיג מן הצבא מכונית־משא גדולה ושתי אלונקות. הנהג ועוזרו היו חיילים אנגלים. ארבעה בחורים לבושים בגדי־חאקי התנדבו לעזור בחיפוש אחר פצועים ובהעברתם למכונית. בשעות שלפני הצהריים יצאה החבורה לדרך, בלי רופא ובלי אחות. הנהגים קיבלו פקודה לחזור אל המחנה עד שעה שבע בערב. תחילה התקדמה העבודה בקצב מהיר, שכן הפצועים היו קרובים ברובם לרחובות שהמכונית יכלה להיכנס אליהם (ברוב סימטאות עג’מי יכלו אז לעבור רק חמורים). המכונית התמלאה מיד, אף־על־פי שאת רוב הפצועים היה צריך להביא באלונקות. בינתיים התחילו הערבים להתאסף סביב המכונית, ומאחר שהנהגים נעשו עצבניים מאוד, הושכבו הפצועים במהירות זה אל־גבי זה. המכונית נסעה לתל־אביב וחזרה, אלא שעכשיו התחילו הקשיים: שניים מארבעת הבחורים שהתנדבו בבוקר לא חזרו, ואחת האלונקות נשברה. מניה נתנה באקשיש לנער ערבי, והלה הביא אותה למקום מרוחק מן הרחוב הראשי, בלב עג’מי, שם שכבו נשים וגברים רבים על רצפות המרתפים והתפתלו מכאבים. העברת הפצועים התישה את הכוחות וארכה זמן רב, כי המקום היה רחוק. הנהג היה צריך לחזור למחנה, והיה ברור שלא יחכה.

פתאום הבחין מישהו בזוג זקנים ששכבו בפינתה של חצר מזוהמת. רגלי שניהם היו שבורות, ושניהם היו פצועים פצעי סכין. מניה הציעה לזקנה, שקודם יקחו אותה באלונקה ואחרי־כן יבואו לקחת את בעלה, אך הזקנה סירבה בעקשנות – יש לקחת את שניהם בעת ובעונה אחת או להניח להם למות יחד במקום. ארבעים שנה חיו יחדיו, ועכשיו לא ייפרדו. מניה הסבירה, כי האלונקה חלשה ואי־אפשר לקחת את שניהם יחד, וביקשה מן הזקן להסכים להיות הראשון. אך גם הוא סירב. עוזרה של מניה – בחור גבוה וחסון, שחיוך של טוב־לב היה נסוך על פניו – התעצבן והחל לצעוק על הזקנים, אך לשווא. לבסוף מצא פסוק מן התורה שהשפיע על הזקן, ולאחר שנשבעו לו, כי מיד יחזרו לקחת את אשתו, הסכים להיות הראשון. כאשר הגיעו למכונית עם אלונקת הזקן, סירב הנהג לחכות לזקנה. מניה ועוזרה הפצירו בו לחכות רבע שעה, ואחר רצו בכיוון המקום שעזבו בו את הזקנה. אך פתאום נוכחו לדעת שתעו בדרך. השניים לא הכירו את עג’מי, וזמן רב הסתובבו בסימטאות הצרות, בהחלטה נחושה למצוא את הזקנה. כאשר ירד הלילה, החליטו להיפרד, לאחר שסיכמו ביניהם, שאם אחד מהם ימצא את הזקנה, יישאר אתה, לבל תחשוב שרימו אותה. למחרת בבוקר כבר יטכסו עצה. זמן רב הסתובבה מניה לבדה. בדרכה לא ראתה נפש חיה, פרט לכמה חתולים. לבסוף לא היה לה עוד כוח ללכת, ולכן ישבה על האדמה, נשענה אל קיר ונרדמה. עם זריחת השמש התעוררה, ולהפתעתה הרבה ראתה, שהיא בקירבת החצר שבה עזבה את הזקנה. נכנסה פנימה – והנה, באותו המקום שהשאירה את הזקנה מצאה אותה ללא רוח חיים… נתנה מניה כמה גרושים לנער ערבי, והלה הביא אותה לרחוב הראשי, שממנו יכלה לחזור לתל־אביב. עתה החלה לחפש את הזקן בין הפצועים, אך נתברר לה, שאף הוא מת בלילה.

בינתיים הסתערה קבוצת ערבים על בית־העולים. בבית זה שהו כשמונים עולים שבאו מבית־ההסגר, מקום שם נאלץ כל עולה לבלות תקופה מסוימת לבל יכניס לארץ מחלה מידבקת. עובדי בית־העולים הצליחו לסגור בעוד מועד את שער־הברזל של החצר, ולא עלה בידי המתנפלים לפרוץ אותו. כעבור זמן־מה בא תופיק אפנדי, קצין־משטרה ערבי ממשפחת החוסיינים, והורה לפתוח לו את השער באמתלה, שבא להעביר את העולים למקום בטוח יותר. היהודים האמינו לו ופתחו לפניו את השער. אך נכנס, נתן אות לאנשיו שחיכו במארב, ואלה פרצו לתוך הבית והתחילו בשחיטה.

למניה נודע הדבר מפי אישה ערבייה. בדרך בלתי־ידועה לה הצליחה להגיע למקום, כי כל הרחובות דמו למחנה גדול של אויבים לוחמים. בהגיעה לבית־החולים מצאה את השער שבור. בפנים שררה דממת־מוות. גופות הקרבנות היו מוטלות בכל פינות הבית, וביניהן פצועים אנושים, שהעמידו פני מת פן יחזרו הערבים ויתעללו בהם. במחסן־הפחמים מצאה ילדה בת 12 – בריאה ושלמה. מתוך מחבואה ראתה את הכול, והיא שמסרה למניה את כל פרטי השחיטה, שנמשכה כמה שעות: איך נהרגה אמה ואיך ניהל הקצין הערבי את הפעולה. מיהרה מניה לתל־אביב ודיווחה לחיים פיינברג, שהיה הממונה על בית־העולים ועדיין לא שמע על המתרחש. ההרוגים והפצועים הועברו לתל־אביב, ומניה נשבעה להתנקם בקצין ערבי זה. חברי “השומר” קיבלו על עצמם להוציאו להורג, אך רק כעבור שנתיים, אחרי חקירה יסודית, עלה בידי לוקה להגשים את הדבר ולהרוג את תופיק.

כמעט שלושה שבועות נמשכו הפרעות, שלובו באופן מלאכותי. הודות לפעולות ה“הגנה”, להתערבות הממשלה בכמה מקרים ולעייפותם הטבעית של ההמונים פחתה המתיחות. רבים התפכחו, ולאט־לאט שככו המהומות.

בעקבות מאורעות מאי 1921 הגיעו האחראים לארגון ה“הגנה” לידי המסקנה הברורה, שאין לסמוך על הממשלה. מן ההכרח להשיג נשק רב ולהכין את היישוב להתגוננות רצינית. הוועד הארצי של ה“הגנה”, שהוקם עוד בשנת 1920, החל לפעול במשנה מרץ, ובכל הנקודות התארגנו ועדי־הגנה. במרכז הוועד ישבו ישראל שוחט, אליהו גולומב ודב הוז. מניה עסקה בהשגת נשק ואמצעים. אמנם סירבה להצטרף למרכזי מוסדות או ועדים, אך למרות זאת היתה תמיד הרוח החיה בכולם ושותפה מלאה לכל יזמה.

בשלהי קיץ 1921 הופיעה מניה במשתלת חוות־הלימוד בהיותי עסוקה בשתילת נבטים בעציצים. מניה היתה כה נתונה לענייניה, עד כי אפילו לא הניחה לי לשטוף את העפר מידי וביקשה ממני לבוא אתה לפינה בחצר. היא באה אלי מיד לאחר ישיבת מרכז ה“הגנה” כדי לתבוע ממני לנסוע לאמריקה לאיסוף כספים בשביל ה“הגנה”. מניה דיברה בלהט, בתוקף, ואילו אני השבתי לה בצורה נמרצת, שתחילה עלינו לאסוף כסף בארץ גופה, ורק אחר־כך לבקש כסף מן הגולה. לא הרגשנו, שהתווכחנו בקול רם, והחברות שעבדו במשתלה הרימו את ראשיהן בתמיהה – מה נפל בין מניה לרחל? על מה הן רבות? הרי תמיד הן נפגשות בידידות. מניה היתה כה נתונה לעניין שעליו דיברה אתי זה עתה, שלא ראתה את חיוכיהן של הבנות. האמנם לא הכירה אותן? אך מניה הכר הכירה אותן, שהרי היו אלו חברותיה מכביש מגדל־טבריה, ממחנה “גדוד־העבודה”, ואף שנחפזה מאוד, חטפה שיחה קצרה אתן. התיישבה על האדמה, ליד החברות, וידיה מושטות. מי פילל, כי לימים יעזבו כמה מהן את הארץ וילכו אחר מיקסם־השווא של רוסיה, של העולם הקומוניסטי…

מניה נהנתה למראה עבודתן של החברות במשתלה. לפתע פתחה את לבה והחלה לספר על מעמד החברה ב“השומר”, והבנות עשו את אוזנן כאפרכסת.

וכך סיפרה מניה:

קשה מאוד היה להתקבל ל“השומר”, בייחוד לבנות. כל מועמד היה צריך לשמור שנתיים בפועל בלי להיות חבר, והיה עליו לעמוד בנסיונות שונים. כך, למשל, היו שולחים חבר למסור מכתב, ובדרך היו יורים בו (מעל לראשו, כמובן) כדי לראות כיצד יתנהג בהיותו יחיד מול אויב. גם הבנות נאלצו לעבור מבחנים קשים.

בגלל סודיות הארגון אי־אפשר היה לקבל כל חברה, שכן לא כולן ידעו לשתוק. עוד בהיותה ילדה למדה מניה את תורת השתיקה כאשר החביאו אצלה ספרות בלתי־חוקית. מניה לא רצתה לדעת מה החביאו, שהרי כך לא תוכל לגלות מאומה גם אם יענו אותה. אלא שסודיות החיים ב“השומר” עברה כל גבול. אשת “השומר” ידעה רק שבעלה יצא לשמירה, אבל לא ידעה לאן הלך ואימתי יחזור.

בראשית ימי “השומר” שררו יחסים של שותפות בין החברים לחברות, והחברות נתקבלו לשורות “השומר” ברשות עצמן. אך כאשר רבו הזוגות והחברות נכנסו למסגרת “השומר” אך ורק בגלל קשרי־משפחה, ללא כל הכשרה, חל שינוי ביחס לחברה. אשת השומר סבלה קיפוח מצד “השומר”, שכן לא לקחה חלק בדיונים ובהחלטות שקבעו את חיי החברים. כל כינוס שנתי של “השומר” היה מאורע חשוב, מעין חג לחברים; אולם הנשים לא הוזמנו לאסיפות, ורק התלוו אל בעליהן, מלאות צער ועלבון.

מניה לא השלימה עם מעמדה המקופח של אשת “השומר”, ובאסיפות העלתה לא אחת את בעיית מעמדה. אך עם כל צערה לא יכלה לשנות את מנהגי “השומר”.

חיי השומרים היו חיי־עוני, כי האיכרים לא שילמו כהלכה. זאת ועוד, השומרים נהגו לנדוד ממקום למקום, שכן לא אחת חלה מישהו או נהרג, וצריך היה למלא את מקומו.

לא נערכו פעולות־הסברה בקרב נשות השומרים, והיו ביניהן שהתמרמרו. עם זאת גם היו לא מעט חברות שידעו להתעלות והיו לאמהות לשומרים הרווקים.

בהביטה לאחור – אמרה מניה – היא מצטערת שלא ידעה לקרב את נשות השומרים במידה מספקת, שלא הכשירה אותן כהלכה להיות ב“השומר” ולא לחמה בצורה נחרצת יותר למען זכותן להתקבל כחברות.

מניה צחקה ואמרה, שיש משום אירוניה בעובדה, שרק באסיפה האחרונה בטבריה, כאשר חדל “השומר” להתקיים בתור אגודה, נתקבלו הבחורות כחברות ב“השומר”…

מאז נולד הרעיון בדבר כיבוש השמירה חלמו השומרים על משק חקלאי משלהם, על התנחלות בגבולות הארץ, ורעיון זה היה מקובל במיוחד על החברות. שהרי אם לא יכלו להשתתף בשמירה, יוכלו לתפוס מקום בענפי המשק, כמו החברים. ואכן, לאור שאיפה זו נבנה המשק בקבוצת “השומר” בתל־עדש והוקמו בכפר־גלעדי ענפי־משק בממדים נרחבים בידי חברים וחברות גם יחד. המעבר להתיישבות חולל תמורה משמעותית. סוף־סוף באו החברות על סיפוקן ומצאו שדה־פעולה. עכשיו הן שוות בזכויות ובחובות, יעבדו בכל ענפי המשק כמו החברים, ואף ימלאו תפקידי בטחון – והרי זו היתה משאת־נפשן של חברות “השומר” מראשיתו. מניה תמיד האמינה, שחיי־שיתוף יוכלו לפתור את בעיות התנועה.

שליחות באמריקה    🔗

בקיץ ההוא של שנת 1921 יצאה משלחת מטעם הוועד הפועל של הסתדרות העובדים לארצות־הברית כדי להשיג אמצעים להקמת בנק הפועלים. במשלחת השתתפו ברל כצנלסון, ברץ ומניה. למניה נמסר תפקיד נוסף, בעיקר בשל קשריה האישיים עם אנשי ברנדייס: להקים קרן סודית לרכישת נשק. באופן רשמי נשלחה על־ידי רוטנברג. מניה ידעה, שאנשי ברנדייס יעזרו לה רק אם גזבר הקרן יהיה אדם שהם רוחשים לו אמון מלא, ומשום כך הציעה מניה להנרייטה סאלד לקבל עליה את התפקיד, וזו הסכימה. סוכם בין השתיים, כי הכסף שיתקבל יישלח לבן־צבי או לישראל שוחט. זמן קצר לפני הפלגת האנייה הודיעה הנרייטה סאלד למניה, שהיא מבטלת את הסכמתה, כי בתור נשיאת “הדסה” אין לה רשות מוסרית לעסוק במפעל בלתי־ליגאלי, שכן אם יתגלה הדבר, הוא עלול להזיק מאוד ליוקרת “הדסה”.

לפני צאתה לאמריקה שוב הופיעה מניה אצלי וביקשה ממני להשפיע על הנרייטה סאלד לתת בידה מכתב־המלצה. בו בערב הלכתי אל הנרייטה סאלד, ושעה ארוכה שוחחנו על מצב הבטחון. ממניה כבר שמעה על ההכרח להתגונן מפני הפורעים. עתה הקשיבה ביישוב־הדעת, כדרכה, מתוך רצון להבין את עמדתנו. אחרי שסיימתי את דברי הרחיבה הנרייטה סאלד את הדיבור על שאיפתה להשיג שלום עם הערבים. אני זוכרת, שעניתי לה, כי פנינו לשלום, אך עד שהערבים יסכימו עלינו להיות מוכנים להגנה. הרבינו להתווכח, והיה נדמה לי, שדברי שכנעו. התיישבה הנרייטה וכתבה איגרת שבה תיארה את מניה באור נכון, בצורה נלבבת, וביקשה לעזור לה. אך כאשר הושיטה לי את האיגרת חשתי, שרגשותיה מעורבים: מן הצד האחד שמחה לעזור למניה, אך מן הצד האחר חששה מעצם העניין שלשמו ביקשה מברנדייס לסייע למניה. חזרתי הביתה, שמחה שהאיגרת בידי. והנה, למחרת בבוקר השכם הופיעה הנרייטה סאלד ופניה מתוחים. בחרדה שאלה אם כבר שלחתי את האיגרת, שכן הצטערה על כתיבתה. כל הלילה הרהרה בדבר, ולבסוף הגיעה למסקנה, שלא תוכל להמליץ לפני ברנדייס על פעולתה של מניה בעניין השגת כסף ל“הגנה”. כמה שמחה כאשר החזרתי לה את האיגרת.

על ביקורה בארצות־הברית כתבה מניה:

לא הספקתי למסור את הידיעה האחרונה לחברים על סירובה של סאלד וידעתי שצרות רבות מחכות לי. לניו־יורק באנו תחילה ברץ ואני, וברל מאוחר יותר. חיכינו לו לפתיחת מפעל המגבית למען בנק הפועלים. בינתיים התמסרתי כולי לתעמולה בין אנשי ברנדייס, שיסכימו לתת כסף לקרן הנשק. היה קשה מאוד לשדלם לכך, כי הם לא הורגלו לתמוך במפעל “בלתי ליגלי” אבל גם הם למדו דבר מה ממאורעות מאי 1921. כעבור חדשיים הובטחו 20,000 דולר בשביל קרן הנשק, וכאן הופיעה השאלה, על שם מי להעביר את הכסף לארץ־ישראל. בינתיים פתח אלכסנדר אהרונסון, שהיה מקובל על אנשי ברנדייס, בתעמולה אינטנסיבית נגד הפעולה שלנו; אמנם הקרן כשלעצמה חשובה ביותר, אלא שהדבר כולו בידי בן־צבי ושוחט, העלולים להביא יותר נזק מתועלת. החליטו לפנות לארץ־ישראל ולברר את השאלה. שאלוני עם מי להתייעץ. עניתי: עם רוטנברג, כי ידעתי שחוגים אלה התחשבו בדעתו. ופה אירע הדבר המרגיז ביותר. המקשר בין קבוצת ברנדייס ובין ארץ־ישראל היה עמנואל מול, ועל ידו נתקבלה תשובה טלגרפית: “אמון אישי למניה שוחט. להפסיק הפעולה. לחכות למכתב”. כעבור כמה שבועות נתקבל המכתב על ידי שליח מיוחד. במכתב מסבירים שמטעמים פוליטיים מסוכנת כעת כל פעולה הקשורה עם משלוח נשק. עומדים לפני אישור הצהרת בלפור ואם יתגלה דבר מה – זה יכול להזיק ביותר. לא אמרו לי מי כתב את המכתב הזה. הייתי נרגזת מאד. חשבתי שיד אהרונסון באמצע. כתבתי הכל לרחל ינאית. מתשובתה, בה תיארה רחל את פעולתה המוצלחת של ההגנה בירושלים בשנים בנובמבר, נודע לי שרוטנברג הוא שנתן הוראות למול לשלוח אותו מכתב. נדהמתי. מה קרה לרוטנברג? כעבור זמן מה הוברר לי כל הענין על ידי הנרייטה סאלד. כשרוטנברג חזר ארצה מסרו לו שהתקשרנו עם הנרייטה סאלד (הוא לא ידע שברגע האחרון שינתה את דעתה). רוטנברג נעלב ונתכעס על שעשו הסכם עם סאלד בלי לשאול אותו ושלא הוא יהיה הגזבר המרכזי של מפעל זה. הוא האמין בהצלחת הפעולה רק אם⁴ הוא יהיה המנצח היחיד. הוא בחר באמצעי הדרסטי ביותר, כדי להפסיק את כל הענין בלי להיכנס לוויכוחים רבים, ושלח את המכתב ההוא. ברור שהפעולה נפסקה מיד. הכסף הוקפא בבנק, ורק בסוף השנה הצליח אלכסנדר אהרונסון (אחי אהרון) לשכנע את ועד המגבית, שרוטנברג טעה בהערכתו הפוליטית. יש צורך לזיין את המושבות, ואין טובים יותר להגנת הארץ מבני המושבות… והכסף הועבר לידיהם של צעירי זכרון יעקב. אחרי מקרה זה לא דיברתי עם רוטנברג שנים רבות. אולם למרות המכתב הצלחתי באופן אישי להשיג כמה אלפים מידידים סתם, שלא עסקו בפוליטיקה. את הכסף שלחתי לוינה לישראל שוחט, והוא והחברים פליישר ושמואליק הפטר עסקו שם בקניית נשק והעברתו לארץ־ישראל. בסתיו 1922 סיימנו את עבודתנו למען מפעל בנק הפועלים… הרבה עזר לנו ד"ר מגנס. חזרתי ארצה לכפר גלעדי.

מתוך ספר “השומר”, תל־אביב תשכ"ב, עמ' 385–394.

פליישר מספר, כי כאשר נסע לווינה, קיבל 18 לירות בלבד להוצאות הדרך, ובהגיעו למחוז־חפצו, לא נשארה לו פרוטה. היתה לו הכתובת של מניה באמריקה, ואל מי פונים אם לא אל מניה? ואכן, עד מהרה קיבל טלגראפית 1,000 דולאר, וכך החל בפרשת הרכש בווינה.

כפר־גלעדי    🔗

בשנת 1921 חזרו חברי כפר־גלעדי כדי לשקם את הריסותיו של ביתם ההרוס, ומניה מיהרה להצטרף אליהם עם ילדיה; ישראל נשאר בתל־אביב… בעל מזג לוהט היה ישראל, ועם כל אצילות רוחו והערצתו למניה לא ידע למנוע ממנה את הצער שהיה טמון בקושרו יחסים עם זולתה.

סבל רב סבלה מניה מן השינוי ביחסו האינטימי של ישראל אליה, אך מעולם לא התלוננה עליו. בראשית שנות העשרים נפלה פתאום למשכב בכפר־גלעדי. סבורה היתה, שאיש לא ידע את סיבת מחלתה, אך חבריה הקרובים ידעו היטב, שהיה זה נסיון להתאבד. אחד החברים שמע מפי הרופא, שמניה בלעה כמות גדולה של גלולות־רעל, אלא שעמד לה גופה האיתן. אכן, לא אחת קורה שחיי־משפחה נהרסים, וההרס פוגע כה עמוק בנפש האדם, עד שהוא גומר אומר לאבד את עצמו לדעת, וראינו גם את מניה בנסיון זה ברגע של חולשה. אך חייה ב“השומר” וב“הגנה” ואהבתה לזולת, ליחיד ולכלל, עמדו לה להתגבר…

והנה, בטרם תחלים לגמרי הגיעה ידיעה שישראל שוכב חולה, ומניה קמה ממיטתה ונסעה אליו וטיפלה בו. לפתע היה לה כוח. עתה כבר לא היו לישראל ידידות, עתה השתרר שקט לידו. רק מניה, אך ורק מניה – עד שהחלים. ומשקם על רגליו, שוב היתה מניה קיימת לפעולות בלבד, להגשמת הרעיונות. לא היו אלה חיי־משפחה, כי־אם חיי־שיתוף, שהיו מבוססים על הקשר הרעיוני בין השניים.

מניה אהבה את ישראל אהבה מקורית, מיוחדת, לא רק כאישה, כי־אם גם כאיש־ציבור. מניה העריצה כל מוצא פיו, כל רעיון שלו, ולא אחת ייחסה לו אף את יזמתה־היא.

כאשר באה מניה לתל־אביב מכפר־גלעדי בענייני המשק או בענייני ה“הגנה” ועלייה ב', לא תמיד הלכה אל ישראל. אולם כאשר נצנץ רעיון חדש במוחו, מיד קרא ישראל למניה, ומניה הלכה אליו – והוסיפה לסבול…

קיבוץ כפר־גלעדי היה ביתם של מניה וילדיה, ולימים ערכה בו מניה חגיגת בר־מצווה לבנה גדע. לכבוד מאורע זה בא גם ישראל. מניה נשאה דברים חמים ופשוטים מלאי־תוכן, והגישה לגדע תפילין ואקדח. עד היום הזה מקיימים חברי כפר־גלעדי מנהג זה.

מניה היתה הרוח החיה בכפר־גלעדי. במשך שנים רבות כיהנה כמנהלת חשבונות, כמו בסג’רה.

והרי נוסח ייפוי־הכוח שניתן למניה בשנת 1925:

לכבוד

הנהלת הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים,

ירושלים.

בזה אנחנו מוסרים את יפוי־הכח לח' מניה שוחט לנהל משא ומתן עם הבנק, לקבל כספים ולחתום על שטרות בשמנו.

ולראיה באנו על החתום:

( – ) גדוד העבודה

פלוגת כפר גלעדי

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

נוסף על עבודתה במשק־הכספים של הקיבוץ, קיימה מניה את כל הקשרים עם המוסדות המיישבים – ההנהלה הציונית ופיק“א. בשם המשק תבעה תוספת קרקע והבטחת תקציב; עם פקיד פיק”א מאלזאס, פראנק, יצרה יחסים של הבנה. ביישוב אמרו אז הבריות, שמניה הפכה את פראנק קר־המזג לציוני. פראנק היה מתייעץ עם מניה בעניינים הכלליים של היישוב, והושיט עזרה רבה לכפר־גלעדי.

באותם הימים – מספר נחום הורוביץ – לא היתה חלוקת תפקידים, ורק בשנת 1933 החלה הגזברות לפעול בצורה מסודרת יותר. וכך מילאה מניה תפקיד של גזבר ותפקיד של מזכיר־חוץ גם יחד, וידה בכול. מניה נהגה לאסוף חומר על כל ענף וענף – מוסיף נחום – ולעיין בתכניות המשק, תוך שריקת אריות מתוך אופרות. לעתים עבדה עד שעה מאוחרת בלילה. בלי להיות חקלאית תפסה את העיקר, ועל־סמך המספרים ובעזרת החברים היתה מתמצאת בלי קושי בתכניות.

מניה שקועה היתה, כאמור, בבעיות הקשות של המשק, אך למעשה לקחה חלק בכל בעיות הקיבוץ. יתירה מזו, למרות עומס העבודה המשרדית ראתה חובה וזכות לעצמה להיות שותפה בעבודה ממש. כאשר התפנתה מן המשרד ומדי שובה מנסיעה היתה נרתמת מיד לעבודה, עתים במטבח, אך על־פי־רוב ליד גיגית־הכביסה, וכל חבר שהזדמן לכפר־גלעדי ידע, ששם אפשר למצוא אותה.

מספרת יהודית הורוביץ, כי מניה עבדה במטבח כמו שאר החברות. את פאר לבושה החליפה בבגדי־עבודה: מכנסי קורדרוי וחולצה צבעונית מן המחסן. יחד עם החברות התלבטה מה לבשל. בקיבוץ היו חמישים איש, ולא היה די לחם, ושמן לא היה בכלל. מניה המציאה מאכל מיוחד: את שאריות הלחם מן השולחן היתה אוספת, וכאשר השיגה מעט שמן, היתה מטגנת את הלחם עם בצל וביצים ועושה כדוריות כמנה עיקרית. יום־יום השתדלה מניה להכין כדוריות, עד שנמאסו על החברים. אך מניה טענה שאין זורקים לחם, והיתה גאה על שהמציאה דרך לנצל כל פירור. בכל עבודה היתה למניה שיטה משלה – מוסיפה יהודית – ובכל אשר עסקה הקדישה מחשבה לשכלול דרכי־העבודה ולהמצאות שונות: במטבח – כיצד להכין מאכלים חסכוניים, ובמכבסה – כיצד לחסוך בסבון ובמים.

על מגוריה של מניה מספרת יהודית, שגרה עם טובה וקיילה בחדר אחד, ולימים עם חיה קרול, שאתה התקשרה במיוחד בשעת עבודתן המשותפת בעלייה ב'. מעולם לא התגוררה מניה בחדר נפרד, ועד יומה האחרון נחשבה כחברת המשק.

בשנים הראשונות לקיום הקיבוץ היה מצבו הכלכלי בכל רע. האדמות שקיבל מפקידות יק"א היו מדולדלות והיבולים היו זעומים, שכן החברים עדיין לא הכירו את השפעת האקלים על החקלאות בסביבה. המשק היה רק בראשית התפתחותו אחרי שנחרב בימי המאורעות של שנת 1920, והמטעים עדיין לא הניבו פרי. היתה זו תקופה של חוסר כול, של רעב־למחצה. ירקות כמעט לא היו, פירות לא היו בכלל, וכמות הביצים והחלב לא הספיקה אפילו בשביל הילדים. בהיותה גזברית התרוצצה מניה ברחובות חיפה, צפת וטבריה כדי להשיג הלוואות וניהלה מאבק קשה עם הספקים לקבל מהם מיצרכים חיוניים באשראי.

מעולם לא שכחה מניה אחד מימי עבודתה במטבח בתקופה ההיא. יום חורף היה וטפטף גשם. עובדי המטבח חיכו למכונית שהיתה צריכה להביא מיצרכים מחיפה. כבר שבועיים ציפו לה. המחסן היה ריק לחלוטין – בלי קטניות, בלי אורז, בלי שמן, בלי תה, בלי סוכר. היו רק מנת־לחם אחרונה ובצל, הרבה בצל, שיבולו הצליח במיוחד בשנה ההיא… ביום ההוא לא בישלו הבחורות, כי לא היה במה. מרוב צער ניקו היטב את המטבח ואת חדר־האוכל, ושפשפו וצחצחו את הכול. מניה שמה לחם ובצל על השולחן. התקרבה שעת הצהריים, והחברים עמדו לבוא מן השדה רעבים ועייפים, וכמעט לא היה אוכל… האחראית למטבח ברחה ודמעות בעיניה, ואילו מניה ישבה בחדר־האוכל קודרת ומלאת צער.

והנה נכנס ירחמיאל לוּקאצ’ר־חוֹרזוֹ,⁵ המכוּנה לוּקה. לוקה, ששמר בלילה ההוא, היה הצעיר שבחבורה. אמיץ־לב היה, נאמן ומסור לכל פעולה שהאמין בה, מוכן להקרבה עצמית בלי היסוסים. בעודנו נער הגיע לבדו ארצה מאסטראכאן שברוסיה כדי ללמוד בגימנסיה בתל־אביב. בראשית מלחמת־העולם הראשונה התנדב לצבא התורכי, עלה לדרגת קצין והצטיין בתפקידו. עם תום המלחמה הסתפח אל שורות “השומר” והצטרף לכפר־גלעדי. מניה חיבבה אותו מאוד, כי תמיד היה נוטל על עצמו תפקידים קשים ומסובכים ומבצע אותם בשקט ובנאמנות. הוא־הוא שביצע בשנת 1923 את הוצאתו להורג של תופיק, קצין־המשטרה הבוגדני מיפו.

ראה לוקה את פניה העצובים של מניה, ושאל אותה מדוע היא כל־כך “מזופתת”. ומניה, מלאת מרירות, שפכה לפניו את לבה: אין אוכל! עוד מעט יבואו החברים מן העבודה – ומה לתת להם? המצב הולך ורע מיום ליום וקשה להמשיך כך… הביט בה לוקה, חייך, ובקול עליז, כאילו בישרה לו מניה בשורה טובה, השיב, שאין זו טראגדיה. לא יקרה שום אסון אם אין אוכלים כמה ימים. אין מתים מזה, ואף אין מקלקלים את הקיבה. והוסיף: “האינך יודעת שאנו הזבל בשביל הדור הבא?” הסתכלה בו מניה, ופתאום רווח לה. הדאגה היתה כלא היתה. הלוא לוקה צדק! אם מסתכלים במצב מנקודת־מבט זו, יש למדוד את הקשיים היומיומיים באמת־מידה שונה…

אותה שעה הגיעו החברים מן השדה ונכנסו לחדר־האוכל כדי לאכול ארוחת־צהריים. התייצבה מניה לפניהם והקבילה את פניהם בעליזות: “חבריה, אין מה לאכול! לא בישלנו. המיצרכים לא הגיעו מחיפה. יש רק לחם ובצל. אבל אל דאגה! לוקה אומר, שאנו רק הזבל בשביל הדור הבא”.

בחדר־האוכל השתררה דממה. והנה, לפתע נטל אחד החברים בצל גדול מן השולחן, יצא לאמצע החדר, פתח במחול ופרץ בשירה: “לוקה יבנה הגליל! אל יבנה הגליל!” היתה זו ארוחת־הצהריים העליזה ביותר שנערכה בכפר־גלעדי.

למצבו הכלכלי הקשה של הקיבוץ היו עוד כמה סיבות, נוסף על דלדול האדמות וחוסר־הנסיון של החברים: עלייה ב' ופעולות־הרכש. העלייה הבלתי־ליגאלית הטילה מעמסה כלכלית כבדה על הקיבוץ, והפעילות הרבה בשני התחומים גרמה, שחברים רבים, ודווקא מן המוכשרים שבהם, במשך שנים לא יכלו להתמסר לפיתוח המשק.

עלייה ב'    🔗

מראשית 1921 עד 1934 עברה כמעט כל העלייה הבלתי־ליגאלית דרך כפר־גלעדי, בלי שהקיבוץ קיבל עזרה כלשהי.

ממשלת־המאנדאט לא העניקה אפילו 20% מן הסרטיפיקאטים שהיו דרושים לעלייה, בעוד שדרך גבולותיה הפרוצים של ארץ־ישראל זרמו עובדים ערביים באין מעצור. הסוכנות נלחמה על כל סרטיפיקאט. בפולין היה הדחף לעלות ארצה כה גדול, שהבריות ביקשו דרכים להגיע ארצה באופן בלתי־ליגאלי. היו חבורות־רמאים שניצלו את המצב העגום, ותמורת כסף שלחו את העולים לביירות בתור תיירים, תוך התחייבות, כי במשרדם בביירות תינתן להם, כביכול, הוויזה לארץ־ישראל. אולם בבואם לביירות נתברר ל“תיירים”, כי החברה רימתה אותם. לא נותרה להם ברירה אלא להתקשר עם מבריחי גבול ערביים, שקיבלו על עצמם להביאם לארץ־ישראל. עתה התחילו ייסורי המעפילים. על־פי־רוב הגניבו אותם הערבים בלילה דרך ההרים, שדדו חלק מחפציהם ועזבו אותם לנפשם, באומרם, שילכו ישר עד אשר יגיעו ליישוב יהודי.

בגבולה הצפוני של הארץ היו מוצבים נוטרים ערביים מיוחדים, שתפקידם היה לצוד את המעפילים. נוטרים אלה קיבלו 3 לא"י לחודש ושילינג אחד בעד כל מעפיל שתפסו, ומובן מאליו, שהיו חרוצים מאוד ברדיפת מעפילים ושוטטו לאורך הגבול ביום ובלילה.

המצב עוד החמיר כאשר חיימסון, פקיד יהודי גבוה בממשלת־המאנדאט, מונה למנהל מחלקת העלייה וההגירה. חיימסון נלחם בעלייה הבלתי־ליגאלית, וגדול היה עונשם של כל אלה שהסתירו מעפילים או סייעו בידם. למלחמה בעלייה ארגן חיימסון רשת של נוטרים, והמעפילים שתעו בהרים נפלו ברובם בידי נוטרים אלה. המעפילים שנתפשו נכלאו בבית־הסוהר, ולעתים הוחזקו בו במשך 5–6 שבועות, עד אשר סיפרו מהיכן באו, ואז החזירה אותם הממשלה לארץ מוצאם על חשבונה.

עם זאת היו גם בני־מזל, שמצאו את דרכם לכפר־גלעדי. חברי הקיבוץ אכסנו אותם, האכילו אותם, הסתירו אותם מעיני המשטרה והעבירו אותם למקום־מבטחים. הבעיה הקשה ביותר היתה כיצד להעבירם דרך תחנת המכס שבראש־פינה, שכן שם בדקו האנגלים בקפדנות רבה מאוד כל עובר ושב, ולא היתה דרך אחרת דרומה. היה צורך בהרבה יזמה ותושייה כדי להתגבר על גזירותיו של חיימסון. בממשלה ידעו היטב, שאנשי הקיבוץ העבירו נשק וסייעו לעלייה ב', ומדי פעם בפעם באה המשטרה לערוך חיפושים. נשק מעולם לא נתגלה, אך היו מקרים שהמשטרה הופיעה בדיוק ברגע שבאה קבוצת מעפילים ואסרה את המעפילים יחד עם מוכתר הקיבוץ. המוכתר נכלא בבית־הסוהר במעצר מינהלי, עד שחברי הקיבוץ הוכיחו, שאין הם אחראים לאורחים שבאו אליהם, ושאף לא ידעו את שמותיהם. על־פי־רוב אפשר היה להסתדר על־־ידי מתן באקשיש או תשלום קנס.

בקרב המבריחים היו גם ערבים הגונים, שהביאו את העולים ישירות לחצר הקיבוץ. דבר זה היה טבעי למדי, כי בזמן ההוא היתה כפר־גלעדי הנקודה היהודית היחידה שבקירבת הגבול הצפוני, פרט למטולה, שהיתה מקום־מושב של צבא ומשטרה. מבריחי הגבול בביירות, שעלייה ב' היתה להם מקור פרנסה, ידעו היטב, שאנשי “תחשיבה”, הלוא היא כפר־גלעדי, לא יגרשו את המעפילים, אלא ידאגו להם. לפיכך הביאו את היהודים עד הקיבוץ וחזרו מהר כלעומת שבאו.

לא אחת היו קוריוזים. לפעמים דרשו העולים בתוקף לתת להם חדרים ב“מלון כפר־גלעדי”, שהרי במשרד בביירות שילמו כסף מלא בעד חדרים ואוכל טוב ב“מלון כפר־גלעדי”. אלא שחברי הקיבוץ עדיין גרו בעליית־הגג של הרפת…

ועוד מקרה מבדח: במשך כשבועיים הסתירו אנשי הקיבוץ עולה צעיר בתל־חי, שכן הנוטרים נצטוו אז לעבוד במלוא מרצם, ואי־אפשר היה לעקוף אותם. אך סוף־סוף עלה בידי החברים להעביר את הצעיר לטבריה. כעבור זמן־מה שלח לאנשי הקיבוץ מכתב מלא דברי־תודה ותמונה גדולה של ז’בוטינסקי. במכתבו הסביר, שהואיל וחברי תל־חי הם רביזיוניסטים, בוודאי ישמחו לקבל את תמונתו של מנהיגם הדגול. לטעותו זו של הבחור היו שתי סיבות: ראשית, קרן הרביזיוניסטים בחוץ־לארץ לרכישת נשק נקראה “קרן תל־חי”, ולכן סברו שם רבים, שמשק תל־חי שייך לרביזיוניסטים. שנית, חברי הקיבוץ קיבלו על עצמם את התפקיד הקשה לעזור לעולים בלי הבדל מעמד, עדה או מפלגה, ומעולם לא שאלו מאין באו ולאיזו מפלגה הם משתייכים.

בין העולים היו יוצאי רוסיה מחוסרי כול. רבים מהם מתו, ורק מעטים הגיעו לכפר־גלעדי באפיסת־כוחות.

משנה לשנה גדלה העלייה, והיו ימים שמספר ה“אורחים” עלה על מספר החברים במשק, שמנו אז כשמונים איש. כל קבוצת מעפילים, וביניהן אף משפחות עם ילדים, היתה למעמסה כבדה על הקיבוץ. לחברי המשק עצמם לא היה די אוכל, ועם זאת היה עליהם להתחלק עם המעפילים במעט שהיה להם. לפעמים היה עליהם להחביא מעפילים במשך 8–10 ימים, עד שהיתה הזדמנות נוחה להעבירם לעבר השני של ראש־פינה. לא אחת נשאה־ונתנה מניה עם אנשי הסוכנות על־מנת לקבל עזרה כספית לכלכלת ה“אורחים”. התשובה היתה תמיד שלילית. מניה רשמה בדיוק כמה אנשים עברו דרך המשק וכמה ימים שהו בו. כאשר לא היתה בבית, עסק בסטאטיסטיקה זו חבר אחר. מניה מסרה את החשבונות האלה להנהלת הסוכנות, אבל כמעט תמיד קיבלה תשובה בנוסח מעין זה: אין לעודד עלייה בלתי־ליגאלית שאין עליה שום פיקוח. חיימסון מאיים, שכנגד כל עולה בלתי־ליגאלי שישמע עליו תפחית הממשלה סרטיפיקאט אחד. הסוכנות אינה מעוניינת להסתבך בשל העפלה זו. להיפך, דרושה הסברה נמרצת בפולין ובארצות אחרות כדי להפסיק את ההעפלה. וכאשר הקשתה מניה ושאלה מה לעשות, שהרי הקיבוץ קטן ומצבו הכלכלי קשה, היו עונים לה, שאין הקיבוץ חייב לקבל את העולים, שהרי לא הזמין אותם. הנרייטה סאלד היתה היחידה שהבינה בעיה טראגית זו, אבל לא היה לה תקציב לעזור. נחום הורוביץ, שעשה פעמים רבות בביירות לשם הברחת נשק וראה את כל האנדרלמוסיה שבהברחת ה“תיירים” לארץ־ישראל, העלה תכנית למנוע את תפישתם של יהודים כה רבים. לפי תכנית זו היה דרוש תקציב של 25 לא“י לחודש. מניה העלתה את ההצעה הזאת לפני הסוכנות, אך ההצעה נדחתה. רק פעם אחת קיבל המשק עזרה מאת הנרייטה סאלד: 50 לא”י להקמת צריף מיוחד בשביל המעפילים.

רבים מחברי המשק התייאשו והחלו לשאול את עצמם, אם אמנם חייב הקיבוץ לשאת את כל המעמסה על שכמו. באסיפה רועשת ומרה, שהשתתפו בה כמעט כל החברים, נדונה השאלה אם להמשיך בקבלת העולים או להפסיק את העניין. הוויכוח היה חריף וקשה, ועם תום הדיונים עדיין לא הוכרע דבר. לבסוף הציע מישהו להוריד את השאלה מעל הפרק אם אחד החברים יתנדב לטפל בעולים על אחריותו האישית, כתפקידו־שלו. קמה חיה קרול ואמרה בפשטות, שהיא מקבלת על עצמה את התפקיד. היה זה רגע דראמאטי מאוד. השתתקו החברים והתפזרו, כאילו התביישו שהעלו את השאלה. מאז עסקה חיה קרול בסידור העולים, יחד עם מניה, וכאילו הוקל לחברים.

פעם אחת הגיעה למשק חבורה של שני גברים ואישה מרוסיה – שרידים עלובים מקבוצה בת 15 איש, שעשתה שמונה חודשים בדרך. האישה היתה חולה מאוד, ומניה החליטה להעביר אותה בכל מחיר, פן תמות בקיבוץ. אחי האישה, שהיה אף הוא עולה בלתי־ליגאלי, חיכה לה בטבריה. בימים ההם היתה הבדיקה בראש־פינה חמורה מאוד. למרבה המזל הגיעה לקיבוץ מכונית גדולה ומפוארת, ובה שני תיירים חשובים מאמריקה. כאשר הלכו השניים לסייר במשק, דיברה מניה על לב הנהג ושכנעה אותו להכניס את האישה לתא־המטען של המכונית בלי לומר דבר לתיירים. סבורה היתה, שעד טבריה לא תסבול האישה מחוסר אוויר. התא היה צר, אבל האישה היתה רזה וקטנה, ולבסוף הצליחו להשכיב אותה. מניה ביקשה מן התיירים לקחת אותה לטבריה, והם הסכימו ברצון. כל הדרך סיפרה להם מניה על העלייה הבלתי־ליגאלית לארץ. לאחר שעברו בשלום את ראש־־פינה ביקשה מניה מן הנהג לעצור את המכונית ולפתוח את דלת התא. האישה היתה בלי הכרה, ובקושי הצליחו להוציא אותה. מניה השיבה את רוח העולה, ביקשה סליחה מן התיירים והסבירה להם את כל העניין. לשמע הסיפור התרגשו התיירים מאוד, הושיטו את מלוא העזרה והבטיחו לדבר עם אנשי הסוכנות על הבעיה. אך במקום ללכת אל הסוכנות, הלכו לחיימסון ומחו על סדרי הממשלה. ברוב תמימותם הזכירו את שמה של מניה כדי להוכיח את אמיתות הסיפור.

כעבור ימים מספר הוזמנה מניה לשיחה עם חיימסון. השיחה היתה גלויה, רצינית ועקשנית. חיימסון הסביר את עמדתו וטען, שמניה וחבריה אינם אלא דון־קישוטים, אידיאליסטים ומורדים בחוקי המדינה. ידוע, שסיועם בהעברת נשק ובהברחת עולים הוא לשם שמים, אבל בלי חוק וסדר אי־אפשר לבנות את הבית הלאומי. הכול צריך להתנהל באיטיות ובבטחה, בשיתוף עם הממשלה. מניה וחבריה הורסים את האמון בממשלה, ולכן הם מסוכנים, ועל חיימסון להילחם בהם בכל כוחו, אף שהוא מכבד את האידיאליזם שלהם.

יחס דומה להעפלה גילו רוב חברי הנהלת הסוכנות והרבה יהודים בארץ ובחוץ־לארץ, ומכאן קשייו הרבים של הקיבוץ והרגשת החברים שהם בודדים. סיפוקם היחיד היה, כי ילדיהם התחנכו באווירה זו, וכי בעיניהם היה מובן מאליו, שקיבוצם ידאג לנשק ולעלייה ב' כמו לחריש.

ביום אביב מעונן, אל־נכון בשנת 1927, אירע מעשה אופייני: מניה באה מטבריה בעגלה עמוסה קרשים ומיצרכים. אחרי שעברו את ג’אחולה פגשו נוסעי העגלה בעגלה אחרת של הקיבוץ נהוגה בידי דב קרול, שהיה אז כבן 14. אך פתחו בשיחה, והנה התקרבו בריצה שלושה גברים ואישה שנראו כאילו ברחו ממוסד לחולי־רוח. בהגיעם אל החברים כרעו תחתם באין־אונים, והתחננו להסתיר אותם מפני שוטרים ערביים הרודפים אחריהם. עשרים ותשעה איש עברו את הגבול וכולם נתפשו, אך הארבעה נאבקו והצליחו להימלט. מניה לא ראתה מוצא, שכן השטח היה פתוח לחלוטין, ללא שום שיח, ובייאוש פנתה אל דב וביקשה ממנו עצה. דב חייך, כמנהגו, ובזריזות היטה את הפרדות הצדה. כתוצאה מן התפנית הפתאומית התהפכה העגלה, וכל החציר שהיה בה השתפך על האדמה. במהירות־הבזק השכיב דב את ארבעת הפליטים על האדמה הרטובה וכיסה אותם בערימה ענקית של חציר. כעבור דקות ספורות הופיעו שמונה נוטרים בהולים ושאלו, אם עברו ארבעה אנשים שנמלטו מהם. דב התיר את רתמות פרדותיו וענה בקור־רוח, שאכן זה עתה עברו ארבעה אנשים שרצו כמטורפים לעבר ג’אחולה. הנוטרים היו עייפים עד מוות, והתישבו ליד החציר כדי להינפש, תוך דברי־קללה על גורלם המר, על פרנסתם הקשה ועל הממשלה המשלמת רק שילינג אחד תמורת מעפיל שנתפש. לאחר מנוחה קצרה המשיכו בדרכם לג’אחולה. דב הביט לכל עבר, ואחרי שנוכח לדעת שאין בסביבה צופים בלתי־רצויים, הציע להכניס את האנשים לעגלה ולהסתלק מן המקום. עד מהרה הוסר החציר מן הפליטים, שבינם ובין החנק היה כפשע בלבד. לאחר שהשכיב את העולים בעגלתו לקח דב כמה קרשים מן העגלה השנייה, הניחם בדפנות עגלתו ובעזרת החברים ערם חציר על הארבעה. מניה הצטרפה לדב, וכעבור שעתיים הגיעה העגלה לכפר־גלעדי. מרוצה שסידר את המשטרה שחרר דב את הפליטים מכלאם, ומיהר לחזור למקום המעשה כדי לאסוף את החציר שנשאר, שכן קרב הערב והתחיל לטפטף גשם.

לא ארכו הימים וממשלת־המאנדאט לא הסתפקה עוד בשוטרים ערביים והחלה לשלוח שוטרים בריטים, ואת אלה אי־אפשר היה לשחד בשלוש לירות לחודש. שוטרים אלה היו רכובים, ולכן לא התייגעו ביותר בהליכה. למרבה הצער הרבו להיכנס לכפר־גלעדי, לשוטט בין הבתים ולהציץ לחדרים בחיפוש אחר פנים חדשות.

פעם אחת הגיעה חבורת עולים מפוחדים אל לולי הקיבוץ. בימים ההם הוטל על מניה לצפות כל היום צפונה ולקבל את העולים החדשים בלולים. לפתע הופיעו רצים בהולים ובפיהם הידיעה שמתקרבים שוטרים. מה לעשות? איך להסתיר אותם? בקירבת הלולים היתה ערימת־תירס גדולה, ולידה כמה שקים ריקים. חיש מהר הוכנס כל עולה לשק, וכל החברים שהיו במקום החלו לכסות אותם בקלחי־תירס. ברגע ההוא הופיעו השוטרים, מתוחים ויהירים. בהגיעם אל הלולים עיקמו את פניהם מחמת הריח, הציצו פנימה, עברו על פני התירס – והסתלקו.

זכורה קבוצת עולים מסוריה לאחר ליל־נדודים בדרך־לא־דרך. הקבוצה כללה גברים ונשים רעבים וצמאים, זבי דם מתלאות הדרך, ובידיהם תינוקות. שני שוטרים ערביים נתקלו בהם וביקשו לעוצרם, אך חברות הקיבוץ שעבדו בגן־הירק החלו להתקוטט עם השוטרים, ולבסוף עלה בידיהן לשחרר את העולים תמורת באקשיש.

העלייה הבלתי־ליגאלית דרך כפר־גלעדי נמשכה שנים רבות. אחת הקבוצות שזכרה מניה במיוחד היתה של חברי “השומר הצעיר” מבלגיה, כולם מלטשי יהלומים. מבין עולים אלה, שהועברו תחילה לקיבוץ עין־החורש, יצאו ראשוני מלטשי היהלומים בנתניה.

הקיבוץ ניהל, כאמור, סטאטיסטיקה של כל העולים שעברו דרכו. כדי להימנע מגוזמה, לא נכללו בסטאטיסטיקה זו העולים שהגיעו בשלוש השנים הראשונות, כאשר עדיין לא ניהל הקיבוץ רישום. בסך־הכול עברו דרך כפר־גלעדי 8000 עולים עד שהחלה ה“הגנה” לעסוק בעלייה ב', שגם בה מילא הקיבוץ תפקיד נכבד. אלא שאז כבר לא היתה בעיה של תקציב…

ב“הגנה”    🔗

בשנת 1921 עסקו, כאמור, חברי “השומר” ישראל שוחט, שמואליק הפטר ופליישר ברכישת נשק בווינה. פעולה זו, שיוזמיה היו חברי “השומר”, אמנם נעשתה בידיעת הוועד הארצי של ה“הגנה”, אך לא תמיד בשיתוף מלא עם חברי המרכז, אליהו גולומב ודב הוז, שלא ראו בעין יפה את שליטתם של חברי “השומר” בתחום זה. מדי פעם התעוררו חשדות בדבר העלמת מידע, כפי שקרה כאשר שלח שמואליק אקדחים ותחמושת בתוך כוורות, ואלה התפרקו בנמל חיפה, דבר שגרם נזק רב ל“הגנה”. לא אחת אף היו התנגשויות. כך אירע, שאחד המשלוחים שהובאו מביירות לכינרת בתוך אבני־ריחיים חלולות נתקע בדרך, וחברי “השומר” בכפר־גלעדי סחבו⁶ אחת מאבני־הריחיים…

בתקופה ההיא היו מניה וילדיה בכפר־גלעדי. עם זאת נסעה תכופות לתל־אביב, שכן ישראל נהג להתייעץ אתה בכל ענייני ה“הגנה” והרכש.

בסתר־סתרים, עם מספר מצומצם של חברים, הקימו בכפר־גלעדי סליק מיוחד במינו, שהבולשת האנגלית לא הצליחה לגלותו, על־אף כל חיפושיה. סליק זה, שנחצב בסלע בעומק של 10 מ‘, היה מחסן־הנשק הגדול ביותר בארץ. שטח האולם המרכזי היה 55X מ’ וגובהו 2 מ'. בקירות הותקנו אצטבות לשמירת כלי־הנשק. מסביב לחפירה נערמו חבילות־קש בגובה רב כדי להסתיר את הנעשה אף מעיני חברי המשק. מבוי נסתר דרך האורווה הוליך אל הסליק, שהיה מאוורר על־פי תכנונו של גדליה, אחי מניה.

בשנת 1924 הקימו ישראל ומניה, בעזרתו של דוד פיש, את בית־החרושת הראשון לנשק בעפולה, במסווה של בית־מלאכה לתיקון כלי־עבודה חקלאיים. בבית־חרושת זה, שאפשר לראות בו, למעשה, את ראשיתה של תעשיית־הנשק בארץ, נעשו כדורים וחלקי־חילוף שונים לנשק.

בסוף השנה ההיא קרא ישראל למניה כדי להתייעץ אתה לפני צאתו לברלין, יחד עם לוקה, כדי לרכוש נשק. בשעת נסיעתו טיפלה מניה בסליק בכפר־גלעדי.

אחד התחומים שבהם בלטה יזמתם של ישראל ומניה היה תחום התעופה. בעניין זה שיתף ישראל פעולה עם דב הוז, ויחד ערכו תכנית להפעלת דאונים. בעזרת מניה עלה בידם להקים חברה קטנה ששמה “הגמל המעופף” ולהפעיל דאונים אחדים בקיבוץ אפיקים.

בשנת 1926 הקימו חברי “השומר”, ביזמתם של ישראל ומניה, את בית־הספר הצבאי בקיבוץ תל־יוסף. עד סוף שנת 1937, סמוך לפעולותיו של וינגייט בפלוגות־הלילה, הפעילו אנשי “השומר” לשעבר חברים מפלוגות “אחדות־העבודה” בסיורי־לילה.

בשנים 1927–1928 כבר היו ברוב היישובים ארגונים מקומיים של ה“הגנה”, ובמקומות רבים נמנו עם פעיליהם חברי “השומר” לשעבר.

חברי כפר־גלעדי השיגו נשק בכל הדרכים – מן הבדואים ומן המטולאים ואף מביירות – והסליק הלך והתמלא.

מאורעות 1929 פרצו בבת־אחת בכל הארץ, וחברי כפר־גלעדי נענו לבקשתו של ועד ה“הגנה” להעביר נשק מן הסליק לנקודות שונות, ואף לשלוח חברים מנוסים לעזרת היישובים. מניה נטלה על עצמה לבצע את הדבר, והודות למאמציה הגיע נשק לחיפה, לצפת ולנקודות בעמק.

מאורעות 1929 בחיפה    🔗

השקט הפנימי של מניה, עוז־רוחה ואמונתה בצדקת פעולותיה של ה“הגנה” נתנו לה את הכוח הנפשי להתגבר על כל המכשולים ולחבל תחבולות שונות.

אסטרחן, אחד מחברי ה“הגנה” בחיפה, הסכים להעמיד את מכונית־המשא שלו לרשות מניה להעברת נשק ולנהוג בעצמו. בנו של משה אחי מניה, המהנדס ז’נקה וילבושביץ, הכשיר את המכונית לאמבולנס והתקין בה מקומות־מחבוא לנשק. מניה לבשה שמלה לבנה ועליה מגן־דויד אדום, וז’נקה התלבש כרופא המסייר ביישובי הגליל. כמה חברים התחזו לחולים, וכך העבירה מניה את הנשק מכפר־גלעדי.

באחת הנסיעות נתקל ה“אמבולנס” בפלוגת אנגלים, שבדקו את כל הבאים לחיפה, ובמיוחד את המכוניות. ב“אמבולנס” היה נשק רב, ונוסעיו התמלאו חרדה. אך מניה לא איבדה את עשתונותיה, ובסכין־גילוח פצעה את ידיו ואת פניו של אחד ממלוויה. האנגלים היו בטוחים, כי עניין להם עם חולה מסוכן ואין לעכב את המכונית.

על מסע אחר של ה“אמבולנס” סיפר לימים אחד ה“חולים”, עמק ריינין. בהגיע ה“אמבולנס” למחניים נודע, שנחש הכיש את הבחור שהוציא את הנשק בלילה והיה הכרח להעבירו לראש־פינה, מקום שם היתה, כידוע, תחנת־משטרה. מניה הוציאה את הנשק מן המכונית והביאה את הבחור לראש־פינה, אך בהגיעם לראש־פינה נפח את נשמתו. כדי להציל נפש אדם לא נרתעה מניה משום סכנה, ואף היתה מוכנה לסכן את כל המיבצע. בלילה ההוא נאלצו הנוסעים לחזור לכפר־גלעדי עם הנשק, ובאמצע הדרך התקלקלה המכונית. היה חושך מסביב. בקירבת מקום התגורר שבט חמדון, שנהג לירות על עוברי אורח. אך נוכחותה של מניה נסכה בטחון בכל הנוסעים, ואיש לא חש פחד. ז’נקה החל בתיקון המכונית, ומניה עמדה לידו כדי לעודדו ובידה פנס. לאחר שתוקנה המכונית המשיכו בנסיעה, והנה, בעלייה לתל־חי בא לקראתם משוריין צרפתי. בימים ההם היה לאנגלים הסכם עם הצרפתים, שלפיו הרחיקו הפטרולים של הצרפתים עד ראש־פינה. הצרפתים עצרו את ה“אמבולנס” ועמדו לבדוק אותו. מניה פנתה אל הקצין, ובשקט ובטבעיות סיפרה לו, שיש במכונית שני חולים שאסור לעכב אותם. ואכן, לאחר היסוס־מה ויתר הקצין על הבדיקה – בטחונה של מניה הדביק את הקצין כפי שהדביק כל אדם שבא עמה במגע. מעולם לא נמחה מזכרונו של ריינין השקט הפנימי של מניה והשלימות עם פעולתה, שאיפשרו לה לומר דברי־שקר ודברי־אמת כאחת.

לאחר שסיימה את העברת הנשק נסעה מניה לחיפה והעמידה את עצמה לרשות מפקד ה“הגנה” במקום, שמינה אותה למקשרת בין עמדות ה“הגנה” בסביבה. בלבוש של אחות רחמנייה העבירה מניה נשק וציוד ממקום למקום, ביום ובלילה, לא אחת בסכנת־נפשות.

על הסכנה שריחפה על חיפה ועל פעולתה של מניה בימים ההם מספר צבי נדב בזכרונותיו:

בבואו לחיפה מכפר־גלעדי הביא צבי ארגזי־נשק אל ביתו של משה וילבושביץ. הנשק לא היה מוכן לפעולה – עדיין היה עטוף כולו בנייר ומרוח בוואזלין. מניה חיכתה למשלוח וארגנה את העברת הנשק לטכניון בידי יחידים. לאחר־מכן הלך גם צבי לטכניון, שם הודיע לו ראש ה“הגנה” במקום, יעקב פת, שהוא ממנה אותו למפקד על חליסה, שכונה יהודית שהיתה מוקפת שכונות ערביות. נער ליווה את צבי, את איש כפר־גלעדי ציפורי ועוד חברים שנשלחו אתם. החבורה נסעה במכונית. מסביב שרר שקט מוזר. בדרך הצביע הנער על שורה של בתים בודדים על ההר ומיהר לחזור על עקבותיו. בינתיים החשיך, אך בבתים לא נדלק שום אור. אנשי השכונה המפוחדים והמיואשים קיבלו את התגבורת בשמחה רבה וסייעו בהכנת עמדות על גגו השטוח של הבית המרכזי וליד חלונות הבתים. לפי מספר האנשים היה על כל אחד להגן על 2–3 עמדות בעת ובעונה אחת. ללב התגנב אי־שקט. נדמה היה לצבי, כי מאז יציאתו בבוקר מכפר־גלעדי עברו ימים רבים.

בלילה ראו צבי וחבריו תנועה ערה בשטח הערבי ויכלו להבחין בשוטרים שהכינו רובים ומקלות. לאחר ששקלו את כל דרכי־ההתגוננות החלו לחשוב גם על הכנת קו־נסיגה. היה ברור, שהיו עלולים להיות מוקפים פורעים מכל עבר. מצב התזונה היה קשה. לאמהות המיניקות אבד החלב. אי־השקט הלך וגבר. החלו התקהלויות לפני בתי היהודים שליד בית־חרושת קרמן, ובבוקר החלו ילדים ונערים ערביים בצעקות ובהפגנות, ובפיהם הקריאה הידועה “אידבחו אל יהוד”. מכל צד ארבה סכנה. בחוסר־סבלנות ציפו הכול למקשר מטעם ההגנה, אשר יורה כיצד לנהוג. ללב המגינים התגנב ספק אם מותר לסכן חיי נשים וילדים, שכן היה ברור, שאין בכוחם לעמוד בפני התוקפים.

בבוקר עמד צבי במצפה שעל הגג ותר את הסביבה, ולפתע ראה בדרך דמות של אחות רחמנייה בחלוק לבן העולה אל השכונה. מיד הבין צבי, שאדם זה מחפש את השכונה, ושלח נער לקראתה. והנה, היתה זו מניה – תמיד היתה מופיעה ברגעים קשים.

על־אף שמחתו התרעם צבי על שסיכנה את חייה, אך מניה השתיקה אותו בסבר חמור, וסיפרה, כי העיר בידי פורעים, השוטרים הערביים עוזרים להם, ואילו האנגלים יושבים בבנייניהם, אוכלים ושותים ואינם עושים דבר…

גם גרשון פליישר היה עד להליכתה של מניה בהיותה חשופה ליריות הפורעים. בשעה ששמר בעמדה בוואדי סאליב ראה לפתע מכונית מתקרבת, כאילו ישר לתוך האש, ובתוכה מניה. כולו מזועזע שאל אותה לאן פניה מועדות, ועל כך ענתה לו, שעליה להגיע אל צבי נדב. כאשר אמר לה פליישר, כי במכונית לא תוכל להגיע, השיבה לו בקור־רוח, שאז תלך ברגל. וכך אמנם עשתה.

גאולת קרקע    🔗

בשנת 1921 הגו ארבעה חברים – מניה וישראל, בן־צבי ואני – את רעיון ההתנחלות בנגב. וייצמן ואוסישקין התנגדו לרכישת אדמות בנגב, ולכן פנתה מניה אל המרכז החקלאי:

ירושלים, 25.7.1925

לישיבת ועדת הנגב על יד המרכז החקלאי

ירושלים.

לדאבוני אני חולה ואינני יכולה להשתתף בישיבה הזאת. ועכשיו אני רוצה במלים קצרות להגיד לכם מה היא העבודה שעומדת עכשיו לפניכם.

1) צריך לבחור באקזקוטיבה של ארבעה אנשים שהם ישתחררו מכל העבודות שמלאו עד עכשיו וכל ארבעה אלה יתמסרו רק לשאלת הנגב. בלי זה העבודה הענקית הזאת תיקבר בטרם הוולדה.

2) ארבעה אנשים האלה מוכרחים להיות: בן צבי, ישראל שוחט, רחל ינאית ואני, מפני שהם מתעסקים בענין זה ארבע שנים והרעיון נכנס כבר בדמם, וכבר החליטו להתמסר רק לעבודה הזאת והם כל כך התקשרו בעבודה הזאת במשך השנים האלה שאחד בלי השני לא יוכלו לפעול.

3) צריך לשלוח את רחל ינאית לקונגרס בשביל שהיא תלחם שם בעד רעיון הנגב. היא תפגוש שמה מכשולים גדולים, היות שאוסישקין יתנגד לגמרי. אוסישקין פוחד שאסוף כסף בשביל הנגב יפריע לו באמריקה לאסוף כספים כלליים לקרן הקיימת ווייצמן פוחד שזה יפריע לו לקרן היסוד… שמה היא תפגוש את הנרייטה סאלד ועוד אנשים שכבר קשורים בשאלה הזאת ותעביר הסכמה בלתי רשמית להתחיל תיכף בפעולה אחר החגים באמריקה בתעמולה בנדון…

כסף לנסיעה ניקח מהכספים שהגברת לינדהיים שלחה בשביל הכנת העבודה הזאת. המרכז החקלאי עד עכשיו הצטיין בזה שלא היה מכניס הרבה פוליטיקה ומפלגתיות בעבודה המעשית שלו. אני מקווה שגם הפעם המרכז יעמוד על הגובה ולא יחלק כבודים לאנשים אלא ימסור העבודה לאותם אנשים המסוגלים והרוצים להתמסר רק לה.

בתקוה לעבודה רצינית ובכבוד אליכם

מניה שוחט

מתוך ארכיון העבודה, תל־אביב.

ואמנם קם ועד הנגב, ובו ארבעת החברים הג"ל.

עשינו נסיון להיאחז באדמת אילת ליד עקבה (אום ראש־ראש) על־ידי הקמת בית־מלאכה לעיבוד צדפים, ולשם כך ירדו לשם חברים מן “השומר”, אלא שהמשטרה הבריטית אסרה אותם. אך החברים לא התייאשו ושלחו משלחת לעבר־הירדן במגמה להגיע לעקבה. במשלחת השתתפו צבי נדב, יגאל, שהיטיב לדבר ערבית, והחוקר יוסף ברסלבסקי (ברסלבי). החברים הגיעו עד קרק – היא קיר־מואב – ביקרו בפטרה, אך נאסרו ובקושי חזרו.

הרביתי לסייר עם בן־צבי בנגב על דעת ההסתדרות, ובעזרת מניה עוררנו, כאמור, את התעניינותה של הנרייטה סאלד לרעיון ההתיישבות בנגב. בהיותי מזכירת ועד הנגב נשלחתי בשנת 1927 לקונגרס הציוני הט"ו בבאזל כדי לקדם את העניין, ואמנם עלה בידי להשיג את הסכמתו של סטיפן וייז לתכנית.

אירמה לינדהיים    🔗

אחת החסידות המעטות של רעיון הנגב היתה המיליונרית אירמה לינדהיים. עלה בידי מניה להפיח בה התלהבות להתנחלות בנגב. אירמה עזרה במחקר הנגב ובמימון הנסיעות שערכה ועדת הנגב, ופעם אחת אף השתתפה בעצמה במסע עד חוסיבּה.

לראשונה נפגשה מניה עם אירמה אצל ידידיה, משפחת מול. רבה היתה התרשמותה של מניה מאישיותה של אירמה – אחת העולות המעטות בימים ההם מקרב החברה המתבוללת באמריקה מיוצאי גרמניה. בלב מניה קיננה התחושה, כי לפניה חלוצה מסוג חדש. אירמה סיפרה כיצד נפגשה עם סטיפן וייז והחליטה ללמוד על היהדות בסמינר שלו. מפיו שמעה על הציונות, ואזי התעורר בה הרצון לראות במו־עיניה את המתרחש בארץ־ישראל.

מניה הזמינה את אירמה לכפר־גלעדי, ומיד שינו ילדי הקיבוץ את שמה לרמה. רמה היתה צמאה לכל ידיעה על הארץ, ולכן יזמה מניה בשבילה סיור ביישובי הגליל התחתון והעליון ובמאהלי הבדואים בהדרכת מרדכי יגאל. רכובה על סוסה גמאה מרחקים, שמעה מפי יגאל על שגשוג הארץ בימי־קדם והתבשמה ממראות הנוף, מבושם הצמחים ומעצם הניב המזרחי, שכן לא ידעה עברית או ערבית. רמה החלה לעמוד על המיוחד שבחיי־ההגשמה בארץ והתפעלה משאיפתם של החלוצים לבנות את המולדת בחיי־עבודה.

רבות בילתה רמה עם מניה ושתתה בצמא את דבריה על תולדות עמנו, על מסעה של מניה עם אחיה נחום אל החורן, על חיי “השומר” ועל השאיפה ליצור יחסי־שכנות טובים עם הערבים על־אף ההתנגשויות עם שומריהם. רושם עז עשו עליה הופעות השומרים בפאנטאזיות ערביות ובמירוצי סוסים, ובהתעניינות מיוחדת עקבה אחר ביקוריהם של חברי הקיבוץ במאהלי הבדואים ואחר ביקורי־הגומלין של השייח’ים ושל ראשי הכפרים בקיבוץ. מניה חשה, כי רמה תפשה את מהות חיי הקיבוץ, וכי לא תוכל עוד לחזור לאורח־חייה בניו־יורק.

ואכן, לאחר שהות ארוכה בקיבוץ ובילוי בחברת הילדים החליטה רמה להביא את ילדיה ארצה. כמה שמחה מניה לטפל בהם.

בשנות השלושים, בשעת המשבר הכלכלי באמריקה, ירדה משפחת לינדהיים מנכסיה, ומרוב ייאוש התאבד בעלה של רמה. אך רמה לא התייאשה, על־אף האסונות שפקדו אותה בזה אחר זה: בנה נורמן, שעלה ארצה לאחר שנשא בת יהודייה מאיטליה, התאבד אף הוא לאחר שנספתה אשתו בתאונה, ובנה השני דן (דונאלד), שהתאהב בארץ כמו אמו והתחיל לעבוד בקיבוץ, נפל כטייס במלחמת־העולם השנייה בצבא ארצות־הברית. רמה נסעה אל ילדיה שנותרו באמריקה – בן ובת – אך אלה לא הבינו לרוחה, ורמה חזרה והצטרפה לקיבוץ משמר־העמק. לימים הלכו שתי נכדותיה בעקבותיה ועלו ארצה.

הציונים באמריקה העריכו את רמה מאוד, ובחרו בה לעמוד בראש “הדסה”. אך רמה העמיקה את תפישתה הציונית ושאפה לחיי־הגשמה. אמנם הגיעה מדי פעם לאמריקה, ופעלה שם רבות כדי לקרב לציונות את המשפחות המתבוללות מקרב יוצאי מערב־אירופה, אך לא היה זה אלא מתוך רצון להשפיע שם, ובייחוד על הנוער, שכן הבינה, שאין לבוא אל הנוער ברעיונות מופשטים, כי־אם במעשים.

בתום כל שליחות היתה רמה ממהרת וחוזרת אל קיבוצה, ממש כמו מניה. אכן, רב הדמיון שבין שאיפותיהן ואורח־חייהן של השתיים, ואין להתפלא אפוא, ששמרו על קשר מתמיד זו עם זו.

בשנת 1930 יצאנו, מניה, בן־צבי ואני, לביקור בתל־שוק – היא אדמת הממשלה, הג’יפטליק, שליד בית־שאן – יחד עם הקצין אנדרוס, ידיד היהודים מאוסטראליה. ביישוב רווחה הסיסמה “עוד דונאם ועוד דונאם”, ומניה נתפשה לתכנית להתנחל בתל־שוק. השטח היה עשיר במים, אך שומם. לא יישכח מלבי הרושם העז שעשה עלינו המקום! חורבה הרוסה, מעיין מפכה ואדמה צחיחה – כאילו זה עתה עזבו את המקום תושביו היהודים. עמדתי רתוקה ליד הבריכה, ולבותינו התפעמו משרידי העבר הקדום. מניה שמחה מאוד שהביאה אותנו למקום.

בשעת ביקורנו הירבה בן־צבי לשוחח עם אנדרוס, והיה נדמה לי, שגם הוא חש, כי לפנינו יישוב יהודי מימי־קדם שיש לגאול אותו וליישבו מחדש. אנדרוס עשה כל שביכולתו לעזור לנו, אך לא ארכו הימים והוא נרצח בידי כנופייה מנצרת. כמה התאבלנו על מות הידיד.

אכן, מדי שנה פקדה אותנו גזירה חדשה, אך מניה מעולם לא התייאשה. לא פסקה אמונתה, שיעלה בידנו לגאול את אדמתנו, והיא־היא שזירזה את חנקין לרכוש את אדמת תל־שוק.

כדי לקדם את עניין גאולת הקרקע, יזמה מניה את הקמתה של חברה משותפת ליהודים ולערבים – הליגה היהודית־הערבית – שאחת ממטרותיה רכישת עודפי הקרקע בלי לנשל ערבים. בסוכנות בירושלים לא מצאה תומכים לרעיון זה, ולכן החליטה לגייס תומכים בחוץ־לארץ בשעת שליחותה מטעם "פלוגות הפועל' – האיגוד הספורטיבי של ההסתדרות, שנועד לשמש כעתודה עממית לפעילות בטחונית.

בדרכה ללונדון כתבה אל חבריה בכפר־גלעדי:

על האניה, 12.11.30

לחברים שלי בכפר גלעדי שלום!

מחר אני יורדת במרסייל. הנסיעה היתה לא ביותר טובה, כי הים סוער כל הזמן ואני – כידוע לכם לא אוהבת את הים.

ובמחלקה הרביעית גם כן לא נוח ביותר.

… התועלת היחידה לעת עתה מהנסיעה, שכתבתי חלק מזכרונותי על “השומר” ושלחתי לאהרן פלדמן.

לפעמים יש לי הרגשה שאני משוגעת מפני שקיבלתי עלי מה שקיבלתי, ושאין תקווה להצלחה. כולם כעת התרכזו בפוליטיקה ואינם מסוגלים להבין שום דבר אחר.

ומפני שאיני עושה הכל באופן פרטי ואיני מדברת בשמי־אני ואין שום ארגון שיתמוך בי.

לפעמים נדמה לי שאני מוכרחה לעשות זאת ויש כוח בלתי ידוע המכריח אותי ושזה “נסיב”⁷ כמו שאומרים הערבים.

שלום עליכם, חברים שלי.

מניה

בשנת 1930 הגיעה מניה ללונדון, אלא שיצאה ללא כל אמצעים, ובמשך זמן־מה היה עליה להסתפק בארוחה אחת ליום. וכך כתבה אל אליעזר קרול ב־22.12.1930:

… אני בריאה, אבל פה תמיד ערפל, ואינני יכולה להתרגל לאקלים המוזר הזה. נשארתי בלי כסף, חשבתי מקודם להיות אורחת אצל חברה שלי, אבל זה לא הסתדר, ואני גרה בפנסיון וזה עלה לי הרבה כסף. בהתחלה ניסיתי לעשות קימוצים ולאכול רק פעם ביום, אבל נוכחתי שזה משפיע לא טוב, ומחליש אותי. בקור הזה מוכרחים לאכול כמו כל בני האדם…

על פעולתה בענייני “הפועל” כתבה לכפר־גלעדי:

…יש כאן הסתדרות ספורטיבית “הבונים”. בראשו עומד איש אחד אהרון. הוא פעם היה בארץ־ישראל ואצלו אידאה־פיקס התנועה הספורטיבית בא"י. הוא יצר את ההסתדרות של הבונים ומארגן את הנוער פה בכיוון זה. הוא הבטיח לעזור, מטרתו לבוא לארץ־ישראל ולעבוד אתנו. יש לו רצון טוב…

אני כל הזמן לא נכנסת לבירור הכיוונים, אלא דורשת לעזור לארגן את “הפועל” בכפר, היות ויש בארץ יותר מ־80 נקודות חקלאיות אשר שום דבר לא מובן שם ורק הפועל מתעסק בפרובלימה הזאת.

קטעי מכתבים מארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

בלונדון חיפשה מניה יהודים אשר יבינו, כי מן ההכרח לרכוש את אדמת הממשלה העזובה והשוממה, הג’יפטליק, שרק היהודים יוכלו להחיותה. בפניותיה דיברה על רכישת 100,000 דונאם מאדמת החולה, שחלק רב ממנה ניתן להכשיר להתיישבות יהודית בלי לפגוע בפלאחים נגועי הקדחת.

בשנת 1931 נסעה מלונדון לארצות־הברית, וגם שם עשתה מאמצים רבים להניע בעלי־אמצעים לרכוש אדמות בלי לנשל ערבים.

מניה והשאלה הערבית    🔗

כל פעולותיה של מניה – הן ב“השומר” וב“הגנה” הן בענייני עלייה ב' וגאולת הקרקע – היו קשורות, מטבע הדברים, עם השאלה הערבית.

מעצם מהותו נועד “השומר” להגן על הנפש, הרכוש והכבוד הלאומי, אך בעת ובעונה אחת ראה חובה לעצמו לפתח יחסי־שכנות תקינים עם השכנים, ולשם כך היה צריך להכיר את אורח־חייהם ואת היחסים בין השבטים. רבים ביישוב לא הבינו מחשבה מדינית זו של “השומר”. חברי “השומר” שאפו להשתלב כיישוב עצמאי בתוך העם הערבי הסובב, כעם החוזר לאדמתו בזכות, ולא בחסד.

מחשבה רבה הקדישה מניה לבעיית היחסים עם הערבים, והנאה רבה הסבו לה החברים כאשר סיפרו לה על הפולקלור הערבי. בייחוד נהנתה מסיפורו של מנדלי פורטוגלי על ביקורו של השייח' סוליימאן מן הנגב אצל חברי “השומר” ברחובות בלוויית שייח’ים אחרים.

טובה ואני נכחנו במקום בשעת הביקור, ומניה ביקשה ממני שוב ושוב לספר עליו.

בראשית 1911 פיקחו ותיקי “השומר” מנדלי פורטוגלי, צבי נדב ומרדכי יגאל על השמירה ברחובות והרבו לשוטט בסביבה כדי לפקח על השכירים הרבים ששמרו בכרמי רחובות. עתים גם ירדו לנגב וסרו למאהלי הבדואים. באחד ממסעותיהם הזמינו את השייח’ים החשובים לרחובות.

מה רבה היתה התכונה לקראת הביקור. פינינו את משכבי השומרים מן החדר, וטובה ואני סובבנו בבתי השכנים כדי לשאול שטיח ומחצלת, ובעיקר שולחן עגול ומגש־נחושת, ועליו קומקום קפה וספלונים יפים. על קירות החדר נתלו כלי־נשק למיניהם, שנאספו מכל השומרים: אקדחים, רובים, ואף חרבות. החברים התהדרו בלבושם, חגרו חגורות־כדורים ובהן אקדחים בולטים וענדו “קרטושים” על החזה באלכסון.

שעות הבוקר חלפו במתיחות רבה, בפרט אצל שלושת המארחים. טובה ואני רצינו להיכנס אל החדר, אך יגאל הסביר, שלא ייעשה כדבר הזה. לכל היותר מותר לנו להציץ מבעד לסדק שבדלת. החברים התמתחו, הביטו בשעוניהם והקשיבו לכל רחש בחוץ. לפתע עלה באוזנינו קול שעטת סוסים, ויגאל מיהר החוצה. מראש הוסכם, כי הבחורים מן השמירה יטפלו בסוסים. והנה, נכנסו השייח' סוליימאן ועוד שלושה בדואים לבושים בעבאיה מפוארת. התחילו הברכות. שוב ושוב בירכו אלה את אלה עד שהתיישבו בכורסאות, וחברינו עמדו עליהם לשרתם כמנהג אברהם אבינו. יגאל, שהצטיין בהכנת קפה בטעם הבדואים, הכין את המשקה. השייח' הירבה להסתכל סביבו ולבחון את השלישייה. גבוהים היו וחסונים, ובלי ספק עשו רושם רב עליו. השייח' נראה מהורהר, כאילו שקע בזכרונות, ולפתע הרים את ראשו, נעץ בהם מבט חודר ושאל: “מי אתם?” השיב יגאל, שהיטיב לדבר ערבית: “יהודים אנחנו”. הניע השייח' את ראשו בשלילה וטען, שאין הם כמו היהודים שהוא מכיר. והרי הוא מכיר את היהודים ביפו, ברחובות ואף בירושלים – יהודים מכל הסוגים, אבל הם אינם כמוהם, אין הם יהודים. התרגשו השלושה וחזרו והטעימו שהם יהודים, שומרים יהודים. השתררה דומייה. החברים הופתעו – האם סבור השייח' שהם צ’רקסים או דרוזים? והשייח' הוסיף לשתוק והדממה כבדה. לפתע הרים את ראשו, נעץ בהם עיניים ואמר: “אגיד לכם מי אתם: אתם בני־בניהם של העם הקדום שהיה בארץ הזאת. אבותינו סיפרו לנו על עם גיבור שהיה בארץ הזאת, ועדים לכך קבריהם הפזורים. סיפרו לנו, שיום אחד בא מעבר לים צבא עצום, שלחם ביושבי הארץ, שהתגוננו בגבורה רבה. אך הפולשים היו רבים והכניעו את בני הארץ, לקחו אותם בשבי ופיזרו אותם בארצות רבות. אולם מפי אבותינו גם שמענו, שיום יבוא ויחזרו. ואתם בני העם ההוא שחזר”. “אכן” – ענו החברים – “אנו חוזרים מפזורינו לארץ אבותינו ושמחים לקשור קשרי־ידידות עמכם, להיות שכנים טובים”. מזג יגאל את הקפה לאורחים והגיש תקרובת לפי טעמם.

הרבו המסובים לשוחח על דא ועל הא, וגם על פוליטיקה, אך כבר לא הקשבתי לדבריהם. רושם עמוק עשו עלי דברי השייח', שהשכיל להבחין בחברינו את צאצאי עמנו מני אז.

לא אחת סיפרה מניה את הסיפור הזה לידידיה מאמריקה, הנרייטה סאלד, ד"ר מאגנס ואחרים. מניה אהבה את דברי הפולקלור של הבדואים ששמעה מפי חברינו הרועים, שכן חיזקו בלבה את האמונה, שיעלה בידנו לכונן יחסים תקינים בינינו ובין שכנינו הערבים.

מיום בואם לנקודתם הבודדת מוקפת הערבים התאמצו חברי כפר־גלעדי לקשור קשרי־אחווה עם השכנים והרבו לבקר בכפרים ובאוהלי הבדואים. ואכן, עלה בידם לרכוש את אמונם של רבים מן השכנים, וה“תחשיבה” (היא, כאמור, כפר־גלעדי) התפרסמה בהכנסת־האורחים היפה של חבריה. מניה היתה ערה מאוד לדבר זה ונהגה להתלוות אל חבריה דוברי הערבית: בני משפחת הסבא אילוביץ, טובה פורטוגלי ואחיה משה, וכן נחום הורוביץ, מאיר ספקטור ואחרים, שטיפחו יחסי־ידידות עם הנוצרים המתואלים, עם הדרוזים ועם המוסלמים, ולא אחת אף נתבקשו ליישב סכסוכי־משפחה שפרצו בקרבם.

קורת־רוח רבה הסבו למניה היחסים היפים שנרקמו עם משפחת כאמל בק, ראש המתואלים. בייחוד התפעלה מניה מטובה, ילידת מטולה, שהיטיבה לדבר ערבית מילדותה והיתה ממונה מטעם הקיבוץ על אירוח הנכבדים מלבנון, וביניהם נוצרים רבים. טובה היתה כבת־בית אצל כאמל בק, ולא רק שוחחה עם הנשים, כי־אם גם עם כאמל בק עצמו. לא אחת ביקרה משפחתו בכפר־גלעדי, ומניה אהבה להשתתף בפגישות אלו.

לטובה היו גם קשרים אמיצים עם משפחתו של בן אחיו של כאמל בק, אחמד בק, שבמשך זמן־מה היה יושב־ראש הפארלאמנט בלבנון. כאשר עמדה אשתו של אחמד בק ללדת, ביקשה, שטובה ידידתה תהיה עמה בשעת הלידה, וכך התארחה טובה בבית בק בביירות במשך כמה שבועות, השתתפה בכל השיחות, קבלות־הפנים והמסיבות – ממש כמו בת המשפחה. אחר־כך יכלה לספר לחברים, ובייחוד למניה, על הלך־הרוחות בקרב עילית הציבור הלבנוני.

לימים סר חנו של אחמד בק בעיני השלטונות הצרפתיים, שביקשו לעוצרו. יחד עם אשתו וילדיו מצא מקלט בכפר־גלעדי, וישב שם כמה חודשים. טובה אירחה אותם, ובשיחות אתם שיתפה גם את מניה. כאשר באו האנגלים כדי לעצור את אחמד בק לפי דרישת הצרפתים, אמר להם נחום הורוביץ, חבר מזכירות כפר־גלעדי, שיוכלו להוציאו רק על גופתו, ולבסוף נאלצו האנגלים לוותר. אכן, היתה זו תשובה ברוחה של מניה.

מניה היתה אומרת, ששכנות טובה היא תורה שצריכה לימוד ונכונות לחפש דרכים להבנה. נוהגת היתה להבליט את השפעת ההתיישבות היהודית על התפתחות הערבים בארץ ואת העובדה, כי בעיני רבים מהם נחשבו היהודים לידידים – עד שהלכה וגברה ההסתה מצד הפקידות הבריטית. אולם גם אז היתה מניה מלאה אמונה, שבארץ יש מקום ליהודים וליושבי הארץ הערביים גם יחד.

תחילה היו חיי־השיתוף של החברים מוזרים בעיני הערבים, שכן לא יכלו להבין את שיטת העבודה העצמית, בלי ניצול הזולת. אך ככל שהרבו לבקר, גברה הערכתם. בייחוד התרשמו מיחס החברים לעבודה – לכל עבודה – בראותם בה כבוד לעושיה, ולא נחלתם של עבדים מסכנים.

זכורה לי התפעלותה של מניה כאשר סיפרתי לה על הביקור שערכנו, בן־צבי ואני, בכפר ג’יש, היא גוש־חלב של ימי־קדם. בדרכנו מצפת לכפר־גלעדי סרנו אז אל חצר ערבית שעמדו בה בהמות־העבודה, ולפתע שמענו קול אדם שפנה אלינו בעברית. לא יכולנו להאמין למשמע אוזנינו. ואכן, מעל לאורווה עמד אדם צעיר, שביקש אותנו בעברית לעלות אליו במדרגות שבקצה החצר. עשינו כבקשתו. והנה, על שולחנו ראינו, נוסף על הברית החדשה, גם תנ“ך וספרים עבריים אחרים. הבחור סיפר, כי שמו אטנס עקל וכי הוא יליד הכפר מדורי דורות. ידוע לו, כי בעבר היה בכפר יישוב עברי שנקרא גוש־חלב, אלא שבפי הערבים השתבש שמו ל”ג’יש". אולי הוא מן היהודים הראשונים שהתנצרו בימי־קדם – אמר – מכל־מקום, משפחתו מכת המארוניטים.

היתה זו פגישה נדירה, ומניה ביקשה להיפגש עם האיש. הזמננו את שניהם לירושלים, ושם שוחחו ארוכות זה עם זה. אטנס חיזק את אמונתה של מניה, שעוד נזכה לכונן יחסי־ידידות עם השכנים.

שנים רבות קיימה מניה את הקשר עם אטנס. והנה, בימי המאורעות של שנת 1936 קיבל בן־צבי מכתב־נחמה בעברית מאטנס, ובו המשפט “אלוהי ישראל יעזור לעמו במולדתו”. מניה החזיקה במכתב זה כדי להראותו לידידיה בחוץ־לארץ.

כל חייה שאפה מניה לקשרי־ידידות עם הערבים. היו חברים שראו בכך סתירה באופייה של מניה, אך היא עצמה היתה שלמה עם עצמה ועם כל סתירותיה, כביכול. הלוא יחסה לשכן הערבי בא מתוך אהבתה לאדם באשר הוא אדם ומתוך אמונה, כי היאחזותנו באדמת המולדת מיטיבה ומועילה גם ליישוב הערבי. לדבריה לא נגרם שום נזק לאפנדים, שהרי הללו ישבו בביירות ובערי אירופה והיו זקוקים לכסף, ואילו החרתים רק נהנו, שכן עברו למקום חדש של האפנדי, ועם זאת קיבלו פיצויים. ובאשר לפלאחים שמכרו חלק מאדמותיהם שלא יכלו לעבד בלאו הכי – הכסף שקיבלו תמורת אדמותיהם סייע להם להיטיב את תנאי־חייהם העלובים ולשפר את עיבוד חלקותיהם.

אחד העקרונות שהנחו את מניה בכל מאמציה לגאולת הקרקע היה, שהעברת הקרקע לידי היהודים לא תביא לנישול החרתים.

ואכן, הודות לגישתה החיובית רחשו לה הערבים כבוד, עד כי אפילו בימי המאורעות בחיפה התייחסו אליה בדרך־ארץ. ומעשה שהיה כך היה:

שעה שהסתובבה בין ערביי השוק נחבלה מניה ברגלה, ובקושי יכלה לזוז ממקומה. והנה, לפתע קם ערבי מעובדי הנמל שהכיר את מניה – אולי אחד החמסנים אולי ראש כנופייה – יצא מתוך חבורה שהתגודדה (ובלי ספק זממה להתנפל על אחת השכונות היהודיות), והושיט לה את ידו לעזרה. ומניה, שעונה על זרועו, צלעה מן המקום עד שפגשה מכונית יהודית.

על־אף פעילותה הרבגונית בתחום הבטחון, מעולם לא פסקה מניה מלחלום על שלום ולא חדלה מחיפושיה אחר דרכים להבנה בין שני העמים. מן הצד האחד עשתה את כל המאמצים לרכוש נשק, ומן הצד האחר באה במגע עם אנשי “ברית־שלום” – מאגנס, ר' בנימין ואחרים – מתוך תקווה, כי באמצעותם אפשר להגיע לחיים בצוותא, לבל יהיה עוד צורך להתגונן תדיר.

עוד בשלהי 1929 כתבה מניה על השאלה הערבית:

ארגון השמירה בכל נקודות ההתיישבות החקלאית להסתדרות ארצית כללית: התפקיד של הסתדרות זו לשמור באופן ליגאלי על הרכוש והחיים במובן הפשוט של המלה, ויחד עם זה ליצור קשרים ידידותיים עם כל הכפרים הערבים של הסביבה, להיות הקשר הטבעי על ידי עצם עבודת השמירה בין הנקודה העברית והכפר הערבי, לחקור ולדעת הכל מה שמתרחש בחוגים של הפלחים והבדואים…

לקשור קשרים ידידותיים עם הדרוזים אשר גרים בא"י. לתת להם עזרה יורידית נגד כל אלה העושקים אותם, ועזרה רפואית דרך “הדסה”, ולעשות אתם ברית כי עליהם אפשר לסמוך, הם לא מרפים ונאמנים להסכם…

אחת הדרכים לקירוב הלבבות היתה, לדעת מניה, העלאת רמתם התרבותית של הערבים, ומשום כך העלתה הצעות שונות לקידום הפעולה התרבותית בקרב הערבים. וכך כתבה:

עתון ערבי פעם בשבוע…⁸

ליצור אגודות חקלאיות משותפות…

קלובים מקצועיים בשביל הפועל העירוני היהודי והערבי…

לעזור ליצירת מפלגה דימוקראטית, מפלגה עממית ערבית…

נגיד בנק הלוואות של מול, פותח סניפים ברוב המרכזים הערביים…

לשכת מסחר אחת משותפת…

עבודה מדעית סטאטיסטית לחקור מה הוא מספר הפלחים, החרתים, הפועלים וכו'.

קטעים מארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

בהיותה בארצות־הברית פנתה מניה אל וייצמן במלים אלו:

ניו־יורק, 3.3.1931

שלום עליך ד"ר ויצמן, מנהיג יקר!

אני שבוע באמריקה.

אתה זוכר את תוכן המכתב אשר קבלתי מאמריקה ומסרתי לך העתקה. פה מצאתי שהענין הרבה יותר גרוע, ואני מברכת את השעה, אשר החלטת לא לנסוע כעת הנה, אלא מקודם לארץ ישראל. אני מקוה שאוכל לספר להרבה אנשים אחראים על האמת.

פה יש אפשרות לארגן קבוצה דומה לקבוצת זיף בלונדון לשם לימוד הפרובלמה הערבית. אם היא תתפתח והיא יכולה להיות אקטיבית גם להשיג כספים הדרושים בשביל קואופרציה עם הערבים.

לפי עצת הנריטה סולד, החלטנו לא לעשות בכוון זה שום דבר עד שאתה באופן אישי לא תתן את הסכמתך ואת ההערות שלך, ואני מבקשת אותך לענות לי תיכף על שאלותי:

1. אם צריך לארגן קבוצה לשם לימוד השאלה הערבית.

2. על איזה בסיס לארגן אותה.

3. אם צריך כעת פה לגשת להשגת כספים בשביל קואורדינציה עם הערבים.

4. אם אתה מסכים לכוון של הקבוצה האיניציאטיבית שלנו בשאלה הערבית בא"י (ישראל שוחט, נחמני, חנקין וכו').

5. אם אתם באתם להסכם על איזה בסיס לארגן את המפלגה המשותפת עם הערבים.

אני מקוה שאתה תענה תיכף, כי האנשים המעונינים פה בפרובלמה הערבית בא"י מחכים לתשובתך. אל תדחה את התשובה עד שתבוא הנה, תענה בכתב. אני מקוה שכאשר תבוא לאמריקה תמצא פה הרבה ידידים המסורים לך.

במסירות וכבוד אליך,

מניה שוחט

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

בשעת שהותה באמריקה אף שלחה מניה ליוסף נחמני הצעה לתקנות הליגה היהודית־הערבית:

התפקידים הראשונים של הליגה למען התקרבות יהודית־ערבית.

למרות השנאה ההדדית שהתפתחה בא"י במשך הטרור בין יהודים וערבים, מורגש בזמן האחרון הרצון משני הצדדים ליצור יחסים טובים.

אצל הערבים זו תוצאה מהחורבן הכלכלי שבא עליהם עקב שלוש וחצי שנות טרור פנימי והאכזבה המוחלטת מהפוליטיקה של מפלגת המופתי. אצל היהודים זה תוצאה מהספר הלבן. היהודים חדלו להאמין שאנגליה תעזור לנו לבנות את הבית הלאומי. מנהיגי הליגה, שתמיד שאפו לקואופרציה בין יהודים וערבים, רואים בסיטואציה זו את שעת הכושר לעבודה שיטתית ויסודית כדי להגיע להתקרבות יהודית־ערבית הדרושה לנו בארץ.

השיטות להתקרבות יהודית־ערבית. תמיד היו בארץ שני כיוונים לקואופרציה בין יהודים וערבים. השיטה הראשונה באמצעות האפנדי⁹ הערבי להגיע להמונים, כלומר, להגיע להסכם פוליטי עם המנהיגים הרשמיים של הערבים במחיר פשרות פוליטיות וע"י כך להגיע לשלום עם העם כולו. הקיצוניים בשיטה זו (שטרם נתנו תוצאה פוזיטיבית כל שהיא) הם אנשי ברית שלום. השיטה השניה, פעולה ישירה בין ההמונים, ליצור קודם כל יחסי שכנים ידידותיים בין היהודים, לבין שכבות שונות של הערבים, ולהגיע להבנה הדדית. רק אחרי פעולה ארוכה, שיטתית, מתמדת ומכוונת זו יש לקוות להסכם פוליטי בריא בין שני העמים. בדרך זו בחרה הליגה.

הבסיס הפוליטי. בלי לקבוע למפרע את תוכן ההסכם הפוליטי בינינו לבין הערבים, הסכם שיכוון סוף סוף את החיים הפוליטיים בארץ, מתבססת הליגה בפעולותיה ההסברתיות בין יהודים וערבים על העקרון המוחלט של פריטט, שאינו תלוי ברוב ערבי בארץ של היום וברוב יהודי בעתיד. הליגה מגינה על הזכות של עלייה המונית של יהודים לא"י על הבסיס של יכולת כלכלית.

הפעולות הראשונות של הליגה יהיו על הרקע התרבותי, הכלכלי והחברתי.

הפעולה התרבותית. הצעדים הראשונים בשדה התרבות :

1. להוציא ספרות ערבית לילדים ונוער שתחנך אותם ברוח הומניטרי ותציל אותם מהרעל הפשיסטי־שובניסטי ההולך ומתפשט בין הנוער הערבי.

2. לארגן סמינרים בשביל המורים הערבים, להרים את הסטנדרט התרבותי שלהם, ליצור קשר ביניהם לבין החיים התרבותיים של היהודים וע"י זה להחליש את ההשפעה הריאקציונית השוררת בהם.

3. לעודד בין היהודים את לימוד השפה הערבית ולפרסם ידיעות על ההווי הערבי ומנהגיהם.

הפעולה הכלכלית.

1. לעזור לפלחים הערבים למכור את תוצרתם בצורה קואופרטיבית ע"י המוסדות המתאימים בהסתדרות.

2. לעודד את האיחוד בין לשכות המסחר היהודיות והערביות, קואופרציה בין הפרדסנים היהודים והערבים וכדומה.

3. לעזור ביצירת יוניונים משותפים של עובדים באותם המקצועות שאין בהם הבדלי שכר. במיוחד זה ניתן בעבודות ממשלתיות, רכבת, נמלים, דואר וכדומה.

הפעולה החברתית

1. ארגון פגישות של מוכתרים יהודים וערבים בכל אזורי הארץ כדי לדון באינטרסים המשותפים של החקלאי היהודי והערבי.

2. להתחיל לשתף ערבים במוסדות הסוציאליים של היהודים כגון: בתי חולים, קופות חולים, קופות מלוה של הסתדרות העובדים וכדומה.

3. ליצור קונטקט יותר קרוב בין יהודים וערבים בחיים הציבוריים והפרטיים.

פעולות אלה יניחו יסוד בריא לאותה הסטרוקטורה הפוליטית החדשה בארץ העומדת להתברר במשך הזמן, ותבטיח חיים משותפים של שני העמים בארץ ישראל.

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

עד סוף ימיה נשארה מניה נאמנה לשאיפתה לחיים בצוותא עם הערבים, תוך כיבוד הדדי. שנתיים לפני מותה שיגרה לבן־גוריון את המכתב הזה:

ירושלים, בית הנשיא

24.3.59

לחבר בן־גוריון היקר לי, שלום רב,

…הגיע הזמן להפסיק את ההפליה, לגמור עם החרפה הרובצת עלינו. ישנם בין אנשי הבטחון די חכמים ומומחים אשר ימצאו את הדרך איך ללחום נגד הגייס החמישי בין הערבים בלי הצורה של הממשל הצבאי.

תבוא ברכה עליך

באהבה אליך

מניה שוחט

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

וכך השיב לה בן־גוריון:

ירושלים, כ“ו באייר תשי”ט

3 ביוני 1959

מניה יקרה.

שמור אצלי מכתבך מיום 24.3.59. אני מצטער שלא עניתי לך מיד – אבל לי חשוב עצם המכתב הכתוב בכתב ידך. לא אתווכח אתך על הממשל הצבאי. שנינו בוודאי שמענו כל הנימוקים בעד ונגד, ולא נשנה אחד דעת חברו או חברתו, אולם הרוח שבה טבועה דעתך לא זרה לי. אני שותף מלא אתך בשאיפה לשויון ולצדק, ההבדל הוא בראית המציאות. אבל שמחתי גם לדבריך וגם לפניתך אלי.

אין אנו כל כך רחוקים זה מזו כפי שאולי נדמה, ואני מאחל לך מקרב לב בריאות ועוז רוח לאורך ימים.

באהבה,

ד. בן־גוריון

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

היום, במרחק השנים, מובנת לנו מניה יותר משהיתה בימים ההם. לא אחת היתה מוזרה בעיני החברים, שראו סתירה בין מאמציה הבלתי־פוסקים לרכוש נשק ובין מגעיה עם אנשי “ברית־שלום”, שהיו כה שונים ממנה. אך לא היתה זו סתירה, אלא תבונה וראיית הנולד, ברוח תפישתנו היום: ידיים מושטות לשלום, אך בעת ובעונה אחת הכנת הכלים ונכונות להשיב מלחמה שערה בשעת מבחן.

בשמוע מניה שעל וינגייט, האנגלי שהיה לידיד, ללכת, כתבה לו:

22.5.1939

להידיד היקר שלנו מר וינגיט שלום!

שמעתי שאתה מוכרח ללכת מארץ ישראל. את ברכתי הנאמנה אני שולחת לך. אנו אוהבים אותך כמו חבר ואח מסור. הרגשות שלנו אליך הרגשות של חיבה, ואהדה ואמון רב אליך ילוו אותך בכל מקום שתהיה. אתה רכשת את לבות כל אלה אשר הכירו אותך ושמעו עליך. כי אתה רואה את הנולד ויודע להגן על הצדק. לצערנו הגדול אתה מהיחידים האנגלים בארץ אשר הבינו את הפרובלמה שלנו. ואני בטוחה יבוא היום והעם האנגלי יבין את החטא אשר ממשלתו כעת חטאה נגדנו. הקו הפוליטי שלנו יהיה:

1. דרכי הקואופרציה עם העם האנגלי, והתנגדות מוחלטת לממשלה הפשיסטית האנגלית של היום.

2. קואופרציה עם ההמונים הערבים, ומלחמה נגד המפלגה הפשיסטית הערבית אשר חאג' אמין אל חוסיני עומד בראשה.

ויבוא יום ואנו נצליח. נצליח להקים בשביל העם היהודי את ארץ ישראל העובדת, והיא תהיה לדוגמה לעמים הערבים במזרח.

ואתך עוד נפגש בדרכנו. ויבוא יום ותראה ברכה בעמלך ויהיה לך סטיספקציה שעזרת לנו בימים הקשים שלנו.

ברגשי כבוד ומסירות אליך,

מניה שוחט

מתוך ארכיון “השומר”, כפו־־גלעדי.

23.12.39

c/o Shelubsky

3451 Giles Place

Bronx, New York

רחל יקרה שלי,

אין לך מוסג מה גדולה שמחתי לקבל את מכתבך הקצר המולא חיבה ועדוד, מ־2/11, אשר הגיע רק כעת.

אינני יכלה להגיד שאני מתגעגעת הביתה. אני כל כך מלאת בטחון שחובתי כעת להיות כאן ולהדליק אותם הלבבות אשר מסוגלות להִדלק, שאני כאלו משורינת מכל רגש אחר אשר יכֹל אפילו ליום אחד להטעות אותי הצדה.

אנו נצליח. נצליח סוף סוף להסביר להיהודים כאן, שארץ ישראל מוכנה לקבל את ההמונים הנרדפים.

וטרם בא מכתבך חשבתי לכתֹב לך ולשאול: האם את בריאה, רחל, האם גם את יכלה לבֹא הנה ולעשות את הפעולה החנוכית כעת?

בגלל כל מיני “פוליטיקות” עוד טרם היתחלנו את הפעולה ממש.

אבל יש הכנה רצינית.

אני עסוקה באופן אינטֶנְסִיבִי מאוד להפיץ את ההשכלה על ארץ ישראל בין כל סוגי היהודים כאן. נשי “הדסה” ו“הפִיוֹנִירְן”, ואנשי המפלגה, וציונים כללים ו“Avuka”, ואפילו המזרחי, וכו' וכו'.

פעם נקצור…

אין לך מוסג כמה אור וספוק נפשי נתן לי מכתבך, רחל היקרה שלי, מי שהיה פעם מחוץ להבית יודע להעריך דרישת שלום זו.

ושלום לבן צבי, הישר בין כלנו.

אני חושבת אם יותר קשה לו מזמן שרוּטנברג קבל את רסן הממשלה, או יותר קל? במסירות אליך מניה

מתוך ארכיון יד בן־צבי, תיק 2/6/1/33

השואה    🔗

בשנת 1942 כבר הגיעו אלינו הדים על השמדת היהודים במחנות הנאצים. בימים ההם נפגשתי אך מעט עם מניה, אך בכל פגישה אתה עוררה את ההרגשה, כאילו בעצמה באה ממחנות הנאצים. אמנם לא הרבתה לדבר, אך שתיקתה היתה זועקת. ביודעה על המאמצים לשגר שליחים אל הנצורים בארצות הכבושות, התנדבה לפעולה זו, אלא שהועדפו, כידוע, הצנחנים. מניה היתה אובדת־עצות.

בוועידה החמישית של ההסתדרות, שנערכה בשנת 1942, נשמעו דבריה כשקולים, כאילו נאמרו בלב שקט, אך ידעתי, שמניה לא מצאה לה אז מקום בארץ, שכן השתוקקה להגיע אל מחנות־המוות, כאילו היה בידה להציל. וכך אמרה בוועידה:

אדבר רק על שאלה אחת, על התפקיד המרכזי, העיקרי, של הציונות היום. איך לפתוח את שערי ארץ־ישראל לעלייה חופשית, איך להבין¹⁰ את האפשרות לעליית המונים לארץ־ישראל אחרי גמר המלחמה ממש? אנו עומדים תחת הלחץ של הספר הלבן. איך לשבור את הקיר? לי ברור, אחרי שנתיים וחצי שהייתי באנגליה ובאמריקה, שהצינור הדיפלומאטי נסתם. אין מספיק ללכת בו בלבד. ויש דרך אחרת אשר החמצנו במשך כל השנים האחרונות, והדרך היא: הסברה להמונים, ולצערי הרבה אינם יודעים על ההישגים הגדולים שלנו בארץ־ישראל, אינם יודעים שאחרי 60 שנות האכספרימנטים של התיישבות על חשבון רעב וסבל ועמל ועקשנות ואמונה רבה הצלחנו סוף סוף להכין את הארץ לעליית המונים, והארץ יכולה לפתור בממדים גדולים את שאלת העלייה של ההמונים ההרוסים הנחרבים באמצע המלחמה. לא רק מיליונים של גויים אינם יודעים. גם יהודים ורוב הציונים אינם מאמינים ואינם יודעים על זה, וגם כאן, בארץ־ישראל, רוב החברים שלנו בהסתדרות אינם יודעים זאת.

…עלינו להגביר עלייה ב'. וכמו שהעבירו בשנת 1923 מיליון וחצי יוונים מתורכיה ליוון, מפני שזאת היתה החלטת חבר הלאומים ומפני שנתנו להם עזרה כספית. אינני יודעת למה אין אנו יכולים לקבל על עצמנו הכנת פרוגראמה מינימום זו. בשבילי ברור, שאפשרי הדבר, אם נארגן אותו.

…ואני באה כעת לדבר, לכאורה, על דבר קטן, אבל לפי דעתי חשוב, שאנו צריכים להתחיל בו כאן בארץ. היות שההמונים האלה אשר יצטרכו לבוא לארץ־ישראל אינם יכולים לקבל הכשרה שם ונצטרך לקבל אותם כמו שהם, אנו צריכים כאן בארץ להכשיר נוער שהוא יהיה המדריך, שהוא יהווה גרעינים לקבל את מחנה העולים הזה. באופן קונקרטי אני רואה לפני, שכל תנועות הנוער על זרמיהן צריכות לקבל את האידיאה החדשה הזאת: הכנת הנוער בארץ לקראת קבלת ההמונים. לא גרעינים כפי שהם היו עד עכשיו ושהם היו בעצמם מסתדרים בהתיישבות, אלא להוות גרעינים של 20–25 צעירים וצעירות אשר ידריכו את העולים אשר יבואו אחרי המלחמה. את התפקיד הזה צריך הנוער לקבל על עצמו, והוא צריך להכין את עצמו לקראת עלייה זאת גם בשביל ההתיישבות החקלאית, גם בשביל העיר. מפני שאינני רואה דרך אחרת אלא להגיע לכך, ובצורה חדשה, לגדודי עבודה. אנו צריכים ליצור בעיר קיבוצים של פועלים, ורק בצורה כזאת נוכל להכשיר ולעזור לאותם ההמונים שנצטרך לארגן אותם, ואם נקבל את ההצעה הזאת כאן, אז יתחיל היישוב להבין את העניין הזה ויספוג את הרוח החדשה.

אז נוכל להתחיל בדברים פשוטים: הנה עומדת 7 שנים החולה ולא ייבשו אותה, מפני שהיה חסר מיליון לירות ישראליות. אם יהיה ברור לנו, שאנו מכינים את עצמנו לקראת עלייה גדולה זאת, נמצא את הכסף לייבש את החולה, להכשיר את הקרקע לקראת עליית המונים, וכך בנגב וכך בפטרה, ובכל המקומות אנו צריכים לבוא עם הלאזונג: מיליון אנשים – זוהי פרוגראמה מינימום לאחר גמר המלחמה; הכשרת הנוער החל מגיל 16–17 שילכו לקיבוצים ושזה יהיה לברכה לקיבוצים ולברכה להם, שעליהם התפקיד להיות המדריכים והגרעינים של העלייה הזאת. זהו אשר רציתי בקיצור נמרץ למסור לכם. אני אביא את ההצעה הזאת – כמקובל אצלנו – לוועדה המתמדת, ואבקש אתכם שתעזרו לי לקבל בפרינציפ את האידיאה הזאת, אז נתחיל לפעול.

מתוך חוברת פרוטוקול הוועידה החמישית של ההסתדרות, תל־אביב תש"ב (כנס ראשון, ב’–ו' באייר תש"ב, 19.4.42–23.4.42).

דעתה של מניה נטרפת עליה. התכנית השקולה שהציעה בוועידה לא היתה מעשית בעיניה. כאמור, בימים ההם לא הרבינו להיפגש, אך זכור לי ערב אחד, בראשית שנת 1944, כאשר לנה מניה בצריפנו בירושלים. כל אותו הערב הקשיבה לדברי בן־צבי, שהציע לתבוע מאנגליה ומארצות־הברית להפציץ את מחנות־המוות במטוסים, להקים מחנות להעברת היהודים הנרדפים לחופי הארץ ודרש להתחלק אתם בפת־הלחם האחרונה. אבל איך? כיצד לפעול? ממי לתבוע? ממי לצפות לעזרה?

בארץ שרר שקט מדומה, כאילו שביתת־נשק עם הערבים, אך ידענו את הצפוי לנו בתום מלחמת־העולם. ואכן, בשלהי המלחמה כבר הקים שר־החוץ הבריטי את הליגה הערבית. אגב, את הידיעה הראשונה על הליגה הערבית שמעתי מפי חייל אירי ממחנה־אלנבי שבסמוך לחוות־הלימוד. חייל זה, שקיבל רשות מן הממונים עליו לעבוד יומיים בשבוע בחוות־הלימוד, מסר לי את הידיעה בזהירות, והוסיף, שעלינו להישמר מן האנגלים…

בהעפלה לקחה מניה חלק פעיל, אלא ששמענו עליה יותר מפי חברים מאשר מפיה. כוחותיה הפיסיים אמנם כבר החלו לעזוב אותה, אך נפשה היתה ערה ותוססת, כאילו עדיין היתה במיטב שנותיה. מכפר־גלעדי נדדה לקיבוצים הסמוכים ולחופי־הים ונפגשה עם הניצולים.

מלחמת־השחרור    🔗

ערב מלחמת־השחרור נעתרה מניה לבקשתו של ישראל ועברה לדירתו בתל־אביב, אף־על־פי שלא תמיד נזהר מפניה בפגישותיו עם ידידותיו, אף בנוכחותה.

בחורף 1947, בעצם ימי המצור, עסקה מניה בהעברת נשק לעמדות ה“הגנה” – על גופה ממש.

ערב אחד התדפקה מניה על דלתה של שושנה פרסיץ. שושנה, שעוד הכירה את מניה מימי נעוריה בחוץ־לארץ, חששה לפתוח את הדלת, ופתחה רק לאחר שזיהתה את קולה של מניה. בפתח עמדה מניה, תשושה וחיוורת, וביקשה מקום ללון. על שאלתה של שושנה מדוע לא תלון בביתה־היא ענתה בקול חנוק, כי בלילה זה אי־אפשר, ישראל אינו לבדו… הכניסה שושנה את מניה, נעלה את הדלת, האפילה את החלון ועזרה למניה להסיר את בגדיה, שהיו מלאים נשק מכל הסוגים. מניה נהגה ללבוש שמלה על־גבי שמלה ובכל שמלה כיסים רחבים. אך לא זו בלבד שכל כיסיה היו גדושים ברימונים ובאקדחים, אלא גם על מותניה חגרה חגורה מלאה כדורים. כיסתה שושנה את הנשק בשמיכה ויצאה עם מניה לחדר השני. עייפה היתה מניה ועצובה. מעולם לא ראתה אותה שושנה בדכאון נפשי כה עמוק. למחרת בבוקר, בטרם תתעורר שושנה, כבר היתה מניה “עמוסה” ומיהרה למרכז ה“הגנה”.

בימים הטרופים של המצור על ירושלים בשנת 1948, כאשר נפלו פצצות על העיר בלי הרף, הופיעה מניה ב“פרימוס”, הלוא הוא האווירון הקטן ששימש אז את הבאים לבירה. קשה להבין כיצד הצליחה מניה להסתנן, עת רק יחידים מראשי היישוב יכלו להשיג מקום ב“פרימוס”, ואף זאת בקושי רב.

לאחר שנפל גוש־עציון ואנשיו הלכו בשבי ביקשה להיות עמם. סבורה היתה, שאם תיפול בשבי הלגיון, תוכל לסייע בידם לברוח. לבושה סינר לבן וילקוט עזרה ראשונה צעדה לעבר עמדות הלגיון, למרות כל האזהרות. היינו בעיצומם של הקרבות, ואילו מניה החלה לקשור שיחה עם חיילי הלגיון ודיברה אתם על שלום. “מז’נונה” (משוגעת) – צחקו החיילים וקראו לקצין. הלה השתומם למשמע דבריה, פסק אף הוא שאינה שפויה בדעתה ושילח אותה בחזרה…

בימי המלחמה היה רק קשר רופף בינינו. ידעתי, שמניה היתה נתונה למאמץ המלחמה והתרוצצה בין כפר־גלעדי לתל־אביב, בין

חיפה ליישובים הרבים, ומדי פעם אף הופיעה בירושלים. אך כאשר החל המצור על ירושלים, ניתק הקשר עם השפלה, ולא יכולתי לקיים מגע אתה. לאחר שנפרצה “דרך־בורמה” שוב הופיעה מניה בירושלים, ירודה בגופה, אך רעננה ברוחה ומלאה תקוות לעלייה. לשמע הבשורה על זרם העלייה מקפריסין, מניצולי השואה, חזרה מניה לשפלה – כולה התלהבות.

במעברות    🔗

בשלהי מלחמת־השחרור התחיל היישוב לשקם את הריסותיו ונחלץ לקליטת העולים. לאחר בואם של שרידי השואה החל הזרם האדיר של עולים מתימן, מסוריה, מעיראק ומצפון־אפריקה והוקמו בשבילם מחנות־מעבר – המעברות. ליד כל עיר, ליד כל מושבה הוקמו מעברות, מתוך תקווה כי תימצא דרך לשלב את העולים בחיי היישוב. אך הדרך היתה ארוכה ורבת־ייסורים, שכן לדאבון הלב היו מרבית העולים ללא מקצוע, ובמעברות שררה אבטלה. מניה ראתה בעבודה את הדרך להצלת העולים, והשכם והערב הדגישה, שגאולת האדם בעבודה.

נדמה, שמכל היישוב היתה מניה היחידה שטיפלה באנשי המעברות טיפול מסור ואישי – פשוט חיה אתם במעברות, ולא היה איכפת לה אם היה על מה להשכיב את הראש ואם לא היה מה לאכול. מניה עברה ממעברה למעברה והטרידה את כל המוסדות, את כל אישי־הציבור. בימים ההם היה מראה של מניה כלביאה פצועה: גופה תשוש, אך רוחה איתנה.

יום אחד הופיעה מניה בצריפנו ברחביה ופנתה אל בן־צבי, יושב־ראש הוועד הלאומי לשעבר ועכשיו חבר בהנהלה הזמנית של המדינה, ובזעקה שבאה ממעמקי לבה דרשה להציל את העולים, לתת להם עבודה לבל יתנוונו ולחסל את המעברות. מצריפנו פנתה אל המוסדות, דרוכה וכואבת, תבעה פתרונות דחופים לחיסול המעברות, והמטירה תזכירים ותכניות על הנוגעים בדבר. והרי הנוסח של אחד מתזכיריה:

כפר גלעדי, 25.4.1950

לכבוד

החברה גולדה מאירסון

שרת העבודה

ח.נ.,

בהתאם לשיחתנו לפני זמן מה, אני מעלה בכתב את מסקנותי והצעותי מאחר שאני חיה ועובדת במחנות עולים במשך כמה חודשים.

אינני מתכוונת למעשה חידושים, בעוד שהמצב במחנות העולים ידוע טוב מאוד לכולם, יש צורך לעורר תשומת לב מיוחדת, כי אנשים לרוב מתרגלים לרע, ודוחים את הפתרון אשר דורש מאמץ גדול.

חיי הבטלה במחנות העולים עושים שמות בנפש האנשים הטובים ביותר, הדמורליזציה גוברת ומוסיפה, ומה שהאדם אופיו פעלתני יותר, וערכו העצמי רב יותר, הרי מנת חלקו במחנות – הרס נפשי פנימי חמור יותר. במשך חודשים רצופים אני רואה איך מכל צד ועבר גוברים גילויי שנורריזם, מרירות נפש, ולאסוננו פה ושם מבצבצת גם מעין שנאה כלפי המדינה עצמה.

אם אמנם עובדי המדור לטיפול בעולה עובדים בנאמנות ובמסירות רבה, התוצאות זעומות ולעתים מעציבות מאוד, באשר קצרה ידם לתת לעולה את העיקר: עבודה. ולאושרנו מזדקרת עובדה מעודדת בחיי המחנות: הרוב המכריע של עולים, ללא הבדל עדות, רוצה לעבוד.

אינני באה להעלות הצעות כלליות בענייני תעסוקה ועבודה לאותם העולים שעזבו כבר את המחנות ונמצאים בעיר, בכפרי עבודה וכו'.

הצעותי מכוונות בעיקר לשאלה יסודית: איך להעביר מספר רב יותר של עולים לחקלאות! למדתי לדעת כי אחוז בעלי המקצוע מבין העולים אינו גבוה ביותר, ויחידים בלבד קיבלו הכשרה חקלאית מקוטעת. חלק מסויים רוצה להסתדר רק במסחר, ואחוז לא ניכר נוטה לחקלאות. לדעתי הסיבה העיקרית לכך היא שאין העולים יודעים חיי חקלאות מה פירושם, ובאתי לכלל הצעות אלו:

1. הכרחי לפרסם חוק המחייב כל עולה, רווק ורווקה (שאינם חייבים שירות צבאי) להקדיש שנה לעבודה חקלאית בארץ.

2. אין להביא שוב עולים חדשים אלה (רווקים) למחנות עולים. יש לכוונם מיד עם בואם ארצה (באנייה או ב“שער העליה”) לנקודות חקלאיות.

הקיבוצים ומושבי עובדים צריכים לקלוט אותם. עולים אלה יקבלו הכשרה, קיום מלא, כסף כיס, ובתום השנה (אם הם עוזבים את המשק) יימסר להם סכום כסף מסויים.

בדרך פעולתנו זו נגיע להישגים מיידיים אלה:

א. הסוכנות תחסוך סכומי כסף לא מעטים (לפי הערכות מגיעות ההוצאות לקיום עולה כדי –.20 ל"י לחודש).

ב. המשקים הזקוקים לידיים עובדות יקבלו אנשים לעבודה. אמנם אין להתעלם מן הקשיים המרובים, הכרוכים בהכשרת אנשים הבאים לעבוד בקיבוץ או במושב העובדים שלא מרצונם הטוב, אלא “בתוקף החוק”.

אבל אם נצליח למנוע בעד העולים החדשים (הרווקים) את הפרשה הקשה של חיי בטלה וניוון במחנות העולים, ולהכניסם מיד עם בואם ארצה לחיי עבודה, ואם פעולתנו זו תהיה מלווה בהסברה וטיפול בכיוון האנשים, ישנם כל הנתונים שהרוב ביניהם יסתגלו ויישארו בחקלאות.

3. ייסוד משקי מדינה חקלאיים או חוות עבודה. הדברים אמורים ביצירת משקים חקלאיים של המדינה, העולים בעיקר משפחות, צריכים להיות בוני המשק ועובדיו בתור פועלים שכירים, הם יקימו את המחנות הארעיים של המשקים, יסללו את הכבישים, יבנו את הבניינים, יסדירו אספקת המים וכו'. משקי המדינה עשויים לשמש מקום להכשרה חקלאית של העולים. למדנו לדעת כי המאמצים להעביר עולים בדרך ישירה, ללא הכשרה קודמת, למושבי עובדים, נשאו פרי רק במקרים בודדים, רוב המתיישבים החדשים טרם נקלט.

יש לזכור את האמת הפשוטה, אין לקיים תכניות נרחבות של הקלטת עולים בחקלאות, אם לא תבוצע פעולת הכשרה חקלאית ראשונית. יש להקדיש לכך תשומת לב רבה על־מנת למנוע כשלונות מדאיגים. משקי המדינה עשויים לשמש צורה יעילה ביותר לפעולת ההכשרה הראשונית האמורה. וגם זאת לזכור: משקי המדינה, ככל משק גדול ומסועף, יש בהם מקום ללימוד מקצועות שאינם חקלאיים טהורים. העבודות השונות שתבוצענה במשקי המדינה תאפשרנה להכשיר לעבודה גופנית גם משפחות עולים, אשר לא תוכלנה להסתגל לחיי הכפר ותהיינה נאלצות, בתום עבודתם במשקי המדינה, לבקש משלח יד וסידור בערים.

למשקי המדינה תהיינה כל האפשרויות לפלס דרכים חדשות לייצור החקלאי רחב־הממדים, לשמש כעין תחנות נסיוניות לנקודות התיישבות חדשה אשר תיווצרנה סביב כל משק מדינה.

כידוע מיליונים דונמים של אדמה נטושה מצפים לעיבוד, לבניין ופיתוח. לדעת חברים, יודעי דבר, ישנם כעת במדינה טרקטורים גדולים למדי, ישנם חקלאים מומחים ומדריכים טובים, שאפשר לגייסם להנהלת משקי המדינה ולהכשרת העובדים והדרכתם.

צריך לגשת מייד לייסוד לפחות שני המשקים הראשונים של המדינה, לא ארבה כאן בפרטי הביצוע הטכניים של משקי המדינה.

יש עמנו חברים מומחים בעלי נסיון רב, אשר ידיעתם יפה לכך.

בכבוד רב ואמון אליך,

מניה שוחט

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

אחד האישים שאליו פנתה מניה לעתים קרובות בעניין חיסול המעברות היה אברהם הרצפלד, שעמד בראש המרכז החקלאי. על אחד ממכתביה השיב הרצפלד:

אני מתייחס בחיוב להצעותיך. לאמיתו של דבר, כמה מהן אף מוצאות אל הפועל, כמו עניין הרווקים והרווקות, שמעתה ואילך יביאו אותם ישר לסביבה חקלאית ויועסקו מיד אם בהכשרת קרקע ואם בייעור, כפי שהצעת…

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

והרי אחת ההצעות ששלחה מניה כאשר טיפלה בשיכון 200 משפחות – כולן מקרים סוציאליים – ממעברת רמת־השרון:

שיכונם של 200 משפחות אלה אינה אפשרית בדרך המקובלת וזה מפני שלושה טעמים:

1. אין להם מזומנים להשקעה.

2. נחוץ להם שטח דיור מוגדל (6–8 מיטות ויותר).

3. אינם יכולים לשלם שכר דירה גבוה.

בכדי לאפשר להם להשיג את זכותם לקרקע קק"ל ולהלוואה ממשלתית־סוכנותית הכרחי:

1. לאפשר למשפחות אלה השתתפות בעבודה עצמית בבנייה.

2. נוסף להלוואה להקציב להם סכום מסוים ללא תמורה.

3. להשאיר את השלמת חלק עבודות למשתכנים עצמם.

4, לגייס עזרה של גוף ציבורי מקומי למען הוזיל את הבנייה עד כמה שאפשר ולקמץ בהוצאות אדמיניסטרטיביות…

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

עולים רבים הפנתה מניה למחנות־עבודה בנגב, שם עבדו תחילה כשכירי־יום והכשירו קרקע, ולימים נטעו מטעים ובכוחם־הם הקימו את מושבי־העובדים בחבל לכיש.

בימים ההם זנחה מניה את כל ענייני כפר־גלעדי והתמסרה כל־כולה לעזרת העולים, שכן ראתה בצורת קליטתם מבחן לעתידה של מדינת־ישראל. מחלקת־הקליטה נענתה לבקשתה של מניה והתירה לה לעבוד כמתנדבת במעברות ולהתגורר שם. מצד הנהלת המחלקה היתה הערכה גדולה אליה, ולא היתה דלת סגורה לפניה – הכול נענו לפניותיה, גם כאשר היו אלו לפנים משורת הדין.

למעשה לא עסקה מניה במקרים סוציאליים רגילים. מעולם לא התחשבה בתקנותיה של מחלקת־הקליטה והמגבלות שהטילו, וכאשר היה מקרה מסוים שהיה זקוק לשיקום, פרצה כל מחסום כדי שהעניין יוסדר.

עובדי מחלקת־הקליטה היו מספרים, כי כאשר עברה מניה בפרוזדור, היתה מסתכלת בפני האנשים שחיכו בתור, נעצרת ליד מקרה יוצא דופן ופורשת עליו את חסותה – והאדם היה זוכה לטיפול נמרץ.

מן המקרים המיוחדים שבהם טיפלה מניה ראוי להזכיר פרופסור מניצולי השואה, שביקש ממניה עבודה פיסית, שכן מצבו הנפשי לא איפשר לו לעיין בספרים. הואיל וראה, שרוב העולים במחנה התהלכו בנעליים קרועות, ביקש ממניה לדאוג להתקנת מעין דלפק קטן ומכשירים לתיקון נעליהם של יושבי המחנה. מניה מילאה את מבוקשו, ולעתים קרובות ביקרה אצלו ומצאה אותו רגוע, גאה בעבודתו.

חודשים ארוכים של מאמץ בלתי־פוסק נתנו את אותותיהם במניה, וכוחותיה החלו עוזבים אותה. הרופא אסר עליה להתגורר במעברות, ובעל־כורחה נאלצה לעבור ממעברת פרדס־חנה אל דירת ישראל בתל־אביב.

מניה אמנם נאלצה להשלים עם גורלה ולהישאר בתל־אביב, אך חולשת גופה לא פגעה בצלילות מחשבתה, והיא נשארה ערה לכל בעיות היישוב. ב־5 בנובמבר 1955 שלחה לבן־גוריון מכתב־תודה על נאומו בכנסת, ובו כתבה, בין היתר:

יש לי דרישה נפשית להגיד לך תודה בעד הנאום שלך בפתיחת הכנסת ב־2.11.55. הקשבתי לדבריך ברצון, קראתי למחר בעתון, כל פסוק לחוד קראתי, למדתי את “בעיית הבטחון”. הצלחת, בן־גוריון, להגיד מה שהרוב הגדול בארץ רצה לשמוע, בדיוק מה שציפיתי אני שתגיד. ככה מצליח לפעמים מפקד דגול במומנט של סכנה, ותבוא עליך ברכה.

וכך השיב לה בן־גוריון:

דבריך המעטים והכנים היו בשבילי עידוד רב, והביאו לי משב הימים ההם בסג’רה.

קטעים מארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

הנצחת העבר    🔗

מדי שבת נפגשו חברי “השומר” לשעבר בבית שוחט, חלמו את החלומות שלא הגשימו והתייחדו עם זכרונות החברים והמעשים. כל חבר חש צורך להעלות זכרונות משלו, וכך צץ הרעיון להוציא את הכרך השני של ספר “השומר”.

בשנת 1957 יזמנו, ותיקי “השומר”, את הקמת בית “השומר”, אשר בתכניתו השקיעו ישראל ומניה את מיטב המחשבות של חזון “השומר”. להלן מכתב ששלחה לי מניה בעניין זה:

4.8.57

רחל האהובה שלום רב לך,

לפי בקשתך שולח לך ישראל הצעתו בקשר עם הקמת בית “השומר”, אבל היות שרק היום הכין זאת, אני שולחת לך דחוף בכדי שיהיה לכם זמן לקרוא את ההצעה המפורטת שלו לפני שנחום יבקר אתכם.

ההצעה הזאת לא מעובדת מספיק, וצריך ללטש, כי ישראל מיהר, ואני לחצתי שיגמור.

וכל טוב לכם

באהבה תמיד אליכם

מניה

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

ואכן, לימים הגשים נחום הורוביץ את הרעיון והקים את בית “השומר” בכפר־גלעדי.

הכרך השני של ספר “השומר” אמנם יצא לאור, אך גם מניה וגם ישראל חזרו והדגישו, שהעיקר לא הושג, שכן ספר עב־כרס אינו מגיע לידי הנוער. לאור החשיבות הרבה הנודעת לחינוך בני הנוער ברוח “השומר” עלתה ההצעה להוציא חוברות קטנות לנוער. והרי נוסח ההצעה המפורטת ששלחו לי ישראל ומניה:

תל־אביב, 22 לנובמבר 1960

לכבוד

החברה רחל בן־צבי ינאית

בית הנשיא

ירושלים

רחל יקירה,

הנדון: ספורים מחיי השומרים בשביל נוער מגיל 10 עד 15 ועד בכלל

מניה כבר כתבה לך על דבר רעיונה בקשר להפצת ספורים מחיי השומרים על השמירה ועל עליה “ב”.

אני פתחתי את הרעיון הזה והפכתיו מרעיון מופשט למציאותי יותר ובר בצוע.

אמסור לך בקצרה איך שאני מתאר לי את שלבי הגשמת הרעיון: –

א. לבחור ועד קטן בן 3 חברים ששתיים מהם תהיינה את ומניה. את השלישי תבחרנה אתן.

ב. מניה תרכז את החומר.

ג. לחפש עורך או עורכת של ספרות ילדים, אשר יעבד את החומר ויכינו לדפוס.

ד. לפנות לכל חברי “השומר” שיכתבו אפיזודות מחייהם בזמן השמירה ובזמן טפול בעליה “ב”. (אגב כבר הכינותי טופס).

אני חושב שגם את ומניה תהיינה בין החברים שיכתבו כי הרי גם לכן קרו אפיזודות שאפשר לעבדם לסיפורים שיתאימו לנוער בגיל 10–15.

אני מציע ששם ההוצאה יהיה “לנוער”.

הספורים יוצאו בקונטרסים בני 5–6 ספורים בלבד כדי שלא יפחידו את הקוראים הקטנים בספר גדול ועב כרס.

עשיתי כבר גשושים אצל הוצאת הספרים “דביר” בנוגע לנכונותם לקבל עליהם הוצאה זו; אפשר לקוות שכן.

זוהי בקצרה תכניתי המעשית.

גם בספר “השומר” שכבר יצא לאור ישנם הרבה סיפורים־אפיזודות שאפשר להפוך אותם לספורי ילדים, אם ינתן להם הנסוח המתאים כמו למשל הספור של דב שהפך עגלת הקש כדי להחביא את העולים הבלתי לגאליים ששוטרים רדפו אחריהם. או עצם יסוד כפר־גלעדי בשנת 1916 בזמן המלחמה, אפשר להפוך לספור מלבב ומענין בשביל הילדים.

כל מה שכתבתי לך נתון באופן חופשי להערותיך ולהצעות חדשות מצדך. אני אחפש לי הזדמנות לדבר אתך ביתר פרוטרוט על הענין.

בכל אופן אם נצליח להוציא לפועל אפילו מקצת מן התכנית, נשיג שתי מטרות:

א. קודם כל נתן אומץ ועדוד למניה להמשיך את החיים, כי מניה אינה רוצה להפך לאינבלידית רוחנית יחד עם היותה אינבלידית גופנית.

ב. להחדיר רעיונות “השומר” בראשים ולבבות הנוער היא מטרה קדושה שבעתיד יכולה לשאת פרי טוב, דבר הדרוש לנו להתפתחות הארץ, לכבוש השממה ומזוג גלויות.

והאם לך אני צריך להטיף ציונות?

אני בטוח שתביני אותי ומחכה לחוות דעתך המפורטת.

במסירות אליך ובאהבה כנה

ישראל

גם לבן צבי שלום רב ממני

ולשניכם שלום מאת מניה

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

וכך כתבה מניה לחברי “השומר” לשעבר בעניין החוברות לנוער:

תמיד הייתי מודאגת שהנוער שלנו לא יודע ולא מכיר את פעולות “השומר” בעבר וכן מימי הבילויים, דבר שהיה מחנך אותו ומשפיע עליו לטובה.

אמנם הוצאנו שני ספרי “השומר”, ראשון ושני, אבל הנוער איננו אוהב ואינו רגיל לקרוא ספרים כה גדולים, גדושי מאמרים, ולכן גם היום אנו נתקלים בתופעה מדאיגה שרוב הנוער אין לו שום מושג על דבר “השומר” ופעולותיו. לכן החלטנו להוציא קונטרסים המכילים 5–6 סיפורי חוויות של חברי “השומר” לשעבר.

הנני פונה לכל חבר וחברה שיכתבו לי על חוויותיהם שקרו להם במשך פעולות “השומר”.

אני רוצה להדגיש שברצוננו לקבל את חוויותיהם של החברים עצמם ולא סיפורים ששמעו ממישהו אחר או קרו למישהו אחר.

החומר שיישלח על ידכם יעובד על ידי עורכים יודעי דבר ויוכנס למסגרת המובנת לנוער מגיל 10 עד 14.

כדי להקל על החברים, החלטנו שאין צורך להקפיד בסגנון ואף לא בשפה. בטוחני שתבינו את מטרת המפעל ותיענו לבקשתי בהקדם.

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

מדי פעם הגיע חומר מאחד החברים, אך לא היה בו תוכן אשר ירתק את הנוער. הרעיון לא הניח לנו, והרבינו בפניות לחברים, הרבינו בפגישות כדי להעלות זכרונות, תוך תקווה שנגיע לידי ביצוע…

לשכה סוציאלית פרטית    🔗

לפי פקודת הרופא אמנם נאסר על מניה לכתת את רגליה בהתרוצצויות בין מעברה למעברה ולטפל במקרים סוציאליים, אך אין זאת אומרת, שמשכה את ידיה מעזרה לזולת. עתה החלו המקרים הסוציאליים להגיע לביתה, ובמיוחד המקרים הקשים, שהרי מי כמניה יבין את בעיותיהם. כל מקרה זכה לטיפול, ועל־פי־רוב עלה בידי מניה להתגבר על הקשיים.

אף כאשר שכבה בבית־החולים בירושלים לאחר ניתוח בעיניה והיא חלשה מאוד, לא חדלה מלטפל בזולת. וכך כתבה לאחת ממכריה:

חברה יקרה!

איני יודעת מה נשמע אצלך. נפסק בינינו המגע הטכני ונשארה הידידות שבלב.

אני עצמי חולה כמעט כל השנה האחרונה. כעת אני בירושלים אחרי ניתוח בעיניים, ועוד כמה שבועות אהיה חצי עיוורת.

אני מבקשת ממך להגיש את עזרתך למקרה טראגי מאוד, שאין בידי להסדיר לבדי, מפני שלא כל־כך מהר אוכל להסתובב.

מניה

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

והרי עוד מכתב ששלחה מבית־החולים:

ירושלים, ד' שבט תשי"ט, 15.1.59

לכב' מר הנס מולר, בית־חרושת “אתא”

שלום רב לך הנס מולר היקר! אני פונה אליך בבקשה לעזור לי להסדיר מקרה טראגי מאוד. חשבתי לגשת אליך ולספר את הפרטים, אך בינתים אני נמצאת בבית החולים “הדסה” בירושלים, אחר ניתוח ולא כל כך מהר אוכל לראותך.

במעברה הכרונית ע"י תל־אביב גרה משפחה, אשה, 4 ילדים קטנים ובעל שיכור, פועל מצוין כאשר אינו שיכור. מעולם אינו נותן פרוטה לקיום המשפחה – אלא מפרנס את אהובתו הזונה. האשה בגיל 40, אינה יפה, אם טובה לילדיה וטובת־לב. היא עובדת שעות בבתים ומפרנסת ילדיה. לא פנתה לשום מוסד לעזרה, ואינה רוצה לקבל נדבה. לפני שנתיים, כאשר נולדה בתה הצעירה, החליטה לעזוב את בעלה כדי להציל את ילדיה ממכות רצח שהאב מרביץ לילדיו בשכרותו.

להגשמת תכניתה לעבור למקום אחר אספה 300 ל“י לדמי מפתח, מכריה הבטיחו לתת לה את חדרם בשכונת מונטפיורי בעברם לשיכון תמורת 600 ל”י. אני עזרתי לה לקבל הלואה בבנק והסכום היה כמעט במלואו.

באותה מעברה גר בשכנות אדם מבוגר בשם היימן. טיפוס בלתי רגיל בכל המובנים, מוצאו מהונגריה, בא ארצה לפני המרד, אינטלקטואלי במידה גבוהה, דתי, ישר, תמים, סופר בהונגרית ואינו מתמצא בחיים מעשיים.

הוא בגיל הששים, התפרנס מעבודת דחק ובשעות הפנאי כותב זכרונות. אצל שכן זה נהגה האשה להסתיר את ילדיה בשעת שכרות בעלה. שכן זה סידר לה חשבון חסכון בבנק, סידורים שלא היתה בקיאה בהם. לפני חדשים מספר עזב היימן את המעברה בקבלו עבודת שמירה חלקית במחסנים בתוספת חדר קטן על ידם. בחדר הזה עמד ארון קטן עם כתביו.

יום לפני האסון הוציא היימן את כסף החסכון מהבנק על מנת למסרו למחרתו לאשה לקבלת החדר, ושם את הסכום בארונו.

לפנות בוקר פרצה שרפה גדולה, נשרף חלק מהמחסן עם חדר השומר וארונו.

בראות היימן שאיחר להציל את הכסף, תלה את עצמו על עמוד. פועלים מצאוהו בלי הכרה והעבירוהו לבית־החולים. ב“הדסה” מצאו בכיסו פתקה אלי ובה כתוב: “מאחר שלא ידעתי לשמור על כספה של שרינה אין לי ברירה אלא למות”.

כעת אני מבקשת אותך שתתן לי 200 ל"י ראשונות ויקל עלי להשיג את השאר.

לפני שנכנסתי לבית החולים קיבלתי טלפון מ“הדסה” שהוא מסרב לאכול ולקבל טיפול רפואי (הוא שרוף בכמה מקומות בגופו) כי הוא רוצה למות.

אחרי שיחה ממושכת אתו לאחר שהבטחתי לו שאשיג את ה־600 ל"י, הסכים לקבל את הריפוי.

אני מקווה שאתה תעזור.

באמון רב אליך

מניה שוחט

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

לא נשתמרה תשובתו של הנס מולר, אבל שהעניין אכן הוסדר עולה בבירור ממכתבה השני של מניה אליו:

(ללא תאריך)

לכב'

הידיד היקר הנס מולר

קיבלתי את הצ’ק על 200 ל"י.

לא פקפקתי לרגע שזאת תהיה תשובתך. אני בטוחה שהדבר יעזור לי לסדר את המשפחה. אינני יכולה לשכוח את יחסך לפני כמה שנים למקרה [השם לא ברור] שנתת 500 ל"י כבסיס לשיקומה של אשה זו.

טוב לדעת בזמנים הקשים שלנו שיש אנשים כמוך היודעים לתת עזרה לשני בצורה כה יפה ועדינה (תבוא עליך הברכה), זה מקל עלינו את החיים.

יצאתי כבר מבית החולים, אך יעבור עוד יותר מחודש עד שאוכל לראות ואחזור למצב נורמאלי.

מניה שוחט

מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי.

ימים אחרונים    🔗

בעוד אנו עסוקים בהכנת החוברות על “השומר” נפל ישראל למשכב ונזקק לטיפול בבית־החולים. נסעתי לתל־אביב לימים מספר, אך ראיתי את מניה רק רגעים מספר ליום. ישראל חולה – ומניה פרחה מחדש. בבת־צחוק על שפתיה אמרה לי: “כאשר ישראל חולה, הוא רוצה שרק אני אהיה לידו”. מניה התמסרה, כדרכה, ללא גבול, יומם ולילה. היה נדמה לי, שהתאוששה בעצמה תוך כדי הטיפול בישראל.

מניה עברה ניתוח בעיניה. רב היה סבלה, אלא שסבלה בשקט, שהרי ידעה להתגבר על כל מכאוב בכוח החזון. כמה מכאיב היה לראות את מניה החסונה, שידעה להתגבר על כל חולשה, והנה הלכה ודעכה לנגד עינינו.

לאחר שיצאה מניה מבית־החולים אירחתיה כמה שבועות בבית הנשיא, ויום־יום ביקרה אצלה תמר וילבוש, בתו של אחיה משה. לא אחת סיפרה לי על מניה. מילדותה היתה קשורה אליה, כמו אל אביה. זוכרת אני במיוחד כיצד תיארה את אופייה של מניה: מניה דומה למפקד בראש גדוד – כאשר נופל אחד החיילים בדרך, עוזבת מניה את הגדוד ומטפלת באיש, במקום לתת פקודה לאחד החיילים לטפל באיש, וכאשר היא חוזרת ואינה מוצאת עוד את הגדוד במקום, אין היא מתייאשת, אלא מתאמצת ומדביקה את הגדוד.

מניה נהנתה מקרבתה של תמר, ולא ידעה שתמר היתה נגועה במחלה ממארת. יום אחד הודיעו לנו שתמר איננה, וכל אותו היום היתה מניה כמשותקת, שכבה בדממה. אף הגה אחד לא הוציאה מפיה – לא בכי, לא דיבור. כך חיה את הצער.

ילדיה של מניה באו לימים אחדים: ענה, הדומה לישראל, ובנה. והרי זה פלא: ראש הילד כשל ישראל, ואילו עיניו עיני־הפלא של מניה. כן הגיע גדע, דמות נפלאה של טייס, הדומה למניה. לימים שם ידו בנפשו, אלא שמניה כבר לא היתה בחיים…

מראה חדרה של מניה בתל־אביב כחדר של סטודנטית, מלא ספרים ומחברות, וגם הסדר והנקיון כשל בחורה צעירה. ומוזר היה לראות את בעלת החדר – ישישה, חלשה ומצומקת, אף־כי חזקה ברוחה. כל דיבור היה שקול, מלא הגיון צלול. הכול היה מכוּון לביצוע מהיר, לוּ רק עמד לה כוחה הגופני…

בחג־השבועות האחרון בימיה ביקשה מניה להיות עם החברים בכפר־גלעדי. במסיבה עם כל המבוגרים והילדים התרוממה מניה במאמץ רב, ומלבה התפרצו מלים שנאמרו בכל חום נפשה: “אני אוהבת אתכם, אוהבת כל ילד מילדיכם, כל עץ מן העצים שנטענו, כל רגב מרגבי האדמה הזאת”. והתרוממו הכול וענו בלחש: “ואנו אוהבים אותך”…

בימיה האחרונים, בחדרה בתל־אביב, נראתה מניה מאוששת יותר, כאילו הופיעו סימני הבראה. יום לפני שנפטרה שלחה לי מכתב קצר בן שורות מעטות, והמלים רוויות חיוניות, כתמיד:

אני ממהרת לכתוב מכתבי הראשון אחרי המחלה, שהיו עיני עצומות, בבוקר שוב נפקחו, עוד אכתוב.

יום לפני שנעצמו עיניה לנצח לא ידעה, שתירדם ולא תתעורר עוד…

מניה הובאה לקבורה ליד חבריה, בחלקת “השומר” בכפר־גלעדי.

מאז הלכה מניה מאתנו מוסיפה אני להגות בה. נפשי קשורה בנפשה. בימי “השומר” ובימי ה“הגנה” ספגתי אל קרבי מהמיית רוחה, מהרהורי לבה. כה דבוקה אני במניה שלא אוכל להתרגל למחשבה, שאיננה עוד במעגל חיינו. אוזני מוסיפות לשמוע את קולה הלבבי העמוק, ועיני עדיין רואות את עיני־הפלא שלה, מלאות החום והתבונה.

כאשר היתה מניה מתייחדת עם זכר החברים בבית־הקברות של כפר־גלעדי, היתה מדברת אליהם כאילו עודם בחיים, ומשסיימה היתה אומרת: “להתראות חברים!” גם אנו הרגשנו כך כאשר הלכה מניה מאתנו. נדמה, שהיא מוסיפה לחיות עמנו, ואנו מוסיפים לשמוע את קולה המיוחד. ומשום כך נגיד לה, כלשונה, “להתראות מניה!”

תעודות    🔗

הדברים ניתנו כלשונם וככתיבם, פרט לתיקונים מעטים של שגיאות אורתוגראפיות.

הסבר הסימנים

[ ] אינו ניתן לקריאה.

( ) הוספת המהדיר.

א. טיוטה בכתב־יד של חוזה בין ועד המושבה סג’רה ובין ישראל שוחט בדבר העסקת שני שומרים

שטר־חוזה

בין ועד המושבה סג’רה והאדון ישראל שוחד(!), על פי התנאים האלו:

א) האדון י. שוחד(!) ממציא שני שומרים עבריים לשמור על המושבה סג’רה.

ב) השומרים מחויבים לשמור מערב עד בקר.

ג) לועד המושבה הרשות לשלוח את אחד השומרים לשמור על השדות, העדר, הגורן.

ד) הועד מחויב לתת להשומר, השומר על השדות סוס, אוכף, ואוכל לסוס.

ה) אם ימצא משגיח־השומרים את אחד השומרים ישן על משמרתו, אז על השומר ההוא לשלם רבע מג’ידע¹¹ כסף־עונשים, בפעם הראשונה, וחצי מג’ידע – בפעם השנית. על המשגיח להביא את אחד מחפצי השומר הישן לאות כי כנים דבריו.

ו) הועד משלם לה' י. שוחד(!) או לבא־כחו שמונים פרנק לחודש.

ז) את הכסף הועד מחויב לשלם בסוף כל חודש בשלמות.

ח) הועד מחויב לתת להשומרים שני רובים, ושני בתי־קרטושים. בסוף השנה השומרים מחזירים להועד את הרובים עם בתי־הקרטושים.

ט) הועד מחויב לתת להשומרים קרטושים על חשבונו.

י) הועד מחויב לתת להשומרים דירה הגונה.

יא) כל השערים צריכים להיות סגורים משעה תשע בערב.

יב) אם ימצאו השומרים שער פתוח אחר שעה תשע, אז על האכר ההוא לשלם רבע מג’ידע כסף־עונשים בפעם הראשונה, וחצי מג’ידע – בפעם השנית.

יג) במקרה שיחלה אחד השומרים, אז במ[ש]ך שבוע אחד, שומר רק אחד. או אם חפץ הועד אז אנחנו ממציאים לו ממלא־מקומו, אבל בתנאי כי הועד ישלם לו, מבלי לנקות לה[ – – – ]

יד) אם אחד משני הצדדים עובר על המקום [– – – – – –] פרנק להצד השני.

לשטר חוזה זה יש תוקף מהיום עד ר"ח תשרי.

(ארכיון העבודה, IV 112, תיק 8)

ב. טיוטה בכתב־יד של תקנון לוועד “השומר”

תפקיד הועד

א) לועד “השומר” יש ההנהלה הראשית בכל הענינים ובכל העבודות של האגודה. כמו השמירה, ההגנה, העבודה וכו'

ב) על הועד מוטל להשגיח על מילוי הפרינציפים של “השומר”

ג) הועד משתדל להרחיב את השמירה ואת העבודה (קבלת שמירה במקומות חדשים, סידור קבוצות לעבודה, זמניות ויותר קבועות)

ד) על הועד להשתדל לסדר את העבודה הקולטורית בין החברים (כמו הרצאות, שעורים, ספריות וכו')

ה) על הועד מוטל להשיג אמצעי[ם] בכדי לרגל ולחקר את הסביבה

ו) על הועד להשתדל להעביר למושבות בתור מוכתרים, אנשים לפי רוחנו, ואם אפשר מתוך חברינו.

בכדי לקשר באופן מוסרי ויורידי את החברים בחובות האגודה

א) החוב הכללי של “השומר” נחלק בין כל השומרים באופן שוה וכל חבר וחבר נותן על זה שטר רשמי לועד

ב) אותן ההוצאות שלא נעשו לשם עניני “השומר” אינן נופלות ישר על אגודת “השומר”

(ארכיון העבודה, /\I 112, תיק 2)

ג. פניית מניה להנרייטה סאלד בדבר עזרה בהקמת־קואופראטיב של חקלאים נודדים

טבריה, 7 למרץ 1909

עלמה סולד הנכבדה מאד.

תשתוממי בודאי כי אחרי שנה וחצי של שתיקה הנני מתחילה פתאום במכתב ארוך זה. שתקתי כי לא היינו קשורות בעבודה משותפת אם כי, בלי ספק, יש לנו מטרות משותפות. זה לא מתאים לאופי שלי לכתוב מכתבי אהבה ואף על פי כן את יקרה לי מאד ואני מעריכה ואוהבת אותך בחמימות וברצינות רבה.

כעת הנני רוצה להציע לך עבודה משותפת; אינני יודעת מדוע אך אני מאמינה כי תגידי כן להצעתי.

הקשיבי לדברי.

דברים רבים השתנו בפלשטינה בשתי השנים האחרונות, למסור במכתב על כל מה שאירע כאן במשך זמן זה, הוא דבר בלתי אפשרי. צריך לחיות בארץ או לפחות לשהות כאן זמן מה על מנת להרגיש את ההתקדמות הארץ ישראלית. אני אדבר אתך על בעית כיבוש האדמה.

הצלחנו להכניע את הפסימיזם אשר שרר בתוך האדמיניסטרציה של י.ק.א. בעניני ארץ ישראל. י.ק.א. נכנסה כעת לתקופה של פעילות פורה במידה מסויימת. חנקין שסיפרתי לך עליו הרבה ובלי כל ספק שמעת עליו גם מד"ר מגנס, ממונה על עבודה זו. הוא קנה אדמה חדשה כמעט 20,000 דונם שכמעט היתה אבודה בשבילנו, הוא הצליח אחרי הרבה צרות לקבל חזרה מהערבים. התחילו שוב ליישב את הקרקע. בשנה שחלפה התישבו 30 צעירים בעזרת י.ק.א. השנה הם החליטו ליישב 60 אכרים נוספים. אם האלמנט החדש ישיג תוצאות חיוביות בגישתם המשקית, המוסרית והלאומית, תרחיב י.ק.א. את עבודתם במידה רבה. אך אם תהיינה התוצאות שליליות לא יעזור דבר. י.ק.א. תעזוב לגמרי את הפעילות הקולוניזטורית. זאת הכרתי העמוקה. איך להגיע לכך שהאלמנט החדש של המתישבים יבין את תעודתו בארץ, זו שאלה בפני עצמה שבוודאי עוד נחזור אליה, אך במכתב זה לא אגע בה.

כעת אני רוצה לדבר על הצד השני של המטבע. כשקונים בפלשטינה קרקע אז ברוב המקרים אי אפשר ליישבה מיד. מהרגע שקונים את האדמה ועד האפשרות לבנות עליה בתים, חולפת שנה ולעתים קרובות ובמקרים רבים גם יותר. וזאת עקב קשיים משפטיים שונים הכרוכים בהעברת קרקע מיד ליד. ספרתי לך כבר פעם כי בפלשטינה אסור שישאר קרקע בלתי מעובד; כשערבי רואה שאין מעבדים שטח קרקע הוא מתיישב עליו. ואם הצליח פעם אחת לאכול ממנה לחם, שוב לא יעזוב אותה לעולם. ואז יש צורך לגרשו בכח. מתחילים משפטים, מכניסים את השייכים לבתי סוהר. כתוצאה מכך נוצרת שנאה בין ערבים ויהודים ההולכת וגדלה, הולכת ומתחזקת ולבסוף מקבלת צורה מסוכנת מאד. מכיוון שאי אפשר להשאיר את הקרקע בלתי מעובדת הכרחי להחכירה וכמובן שוב לערבים ואז חוזרת אותה פרשה עצמה אולי בשינויים קלים. עם תום השנה מסרבים הערבים לעזוב את הקרקע שהוחכרה להם והתוצאות: מהומות אגרריות, משפטים, בית סוהר, שנאת יהודים ויתכן גם פוגרום על יהודים בגליל שאנחנו מקווים להמשיך לחיות גם אחריו.

לאחר הקונסטיטוציה בטורכיה הורע מצב הענינים מאד ועוד יותר. הערבים שהשיגו את ה“חוריה” (חופש) הבינו אותה כמהפכה סוציאלית. הם אומרים: הקרקע שהאפנדים פעם לקחו מאתנו בערמה ועכשיו מוכרים ליהודים, קרקע זו תהיה מעכשיו שוב שייכת לנו.

הזכרתי קודם כי חנקין הצליח לקבל חזרה מהערבים 20,000 דונם אדמה שהיתה כמעט אבודה בשבילנו. היודעת את מדוע אדמה זו עמדה להשמט מידינו למרות ששלמנו בעדה בכסף מלא? האדמה נקנתה לפני 10 או 12 שנה. לא היתה כל אפשרות ליישב עליה מיד את המתנחלים, מסרו אותה בחכירה לערבים. לבסוף לא רצו הערבים לרדת ממנה. פסקי־דין לא עזרו, הם נשארו והמשיכו לעבדה. רק כעבור שנים אחדות הצליחו לגרשם אך יהודים עוד לא באו להתישב ושוב מסרו אותה לערבים אחרים. והענין התחיל מחדש. גם הערבים שמקרוב באו ראו עצמם כבעלי הקרקע ושוב מהומות, משפטים מלחמה וכו'… ורק עתה קבלנו את האדמה בחזרה.

האם יש לך מושג איך עשר שנים אלה של קרבות על בעלות הקרקע הרעילו את האוירה?

כל זה אפשר למנוע אם תכף בהתחלה אין נותנים לערבים אפשרות לעבד אדמה השייכת ליהודים. במלים אחרות: יש צורך ביהודים שיבואו במקום הערבים ובאותם התנאים יקבלו את הקרקע בחכירה. ושיעבדוה עד שתאופשר התישבות בתנאים נורמליים.

את זאת יכולה לבצע רק חבורה שנקרא לה – קואופרציה של אכרים נוודים.

החבורה צריכה להיות בעלת התכונות הבאות:

1. אנשים בריאים, חזקים ורגילים לאקלימה של הארץ.

2. מוכנים ומסוגלים לחיות בצריפים או בחושות ערביות ולהחליף את המקום לפי הצורך.

3. עליהם להיות בקיאים בעבודת האדמה, על מנת לא להכשל במובן המשקי בשנה הראשונה, שהיא הקובעת לגבי ההמשך.

4. עליהם להיות נועזים ואמיצי לב, כי אחרת הם יסבלו מהתקפות המידיות של הערבים.

5. החבורה זקוקה לכוחות חדשים מן החוץ כי אין אדם יכול הרבה זמן לשאת חיי נוודים. אך כאשר מתחלפים מדי פעם אין הדבר קשה כל כך.

6. החבורה זקוקה לאינוונטר משלה, סוסים, שורים, וכלי עבודה וגם סכום מסויים של כסף לקנית זרעים ואוכל לאדם ולבהמה במשך שנה.

יש לנו בגליל חבורת אנשים צעירים, והם בעלי התכונות המפורטות בחמשת הסעיפים הראשונים. החבורה העמידה לעצמה את המטרה להקים מין קולקטיב חקלאי־נוודי כזה. יש להם כל הסגולות הדרושות והם יבצעו את המוטל עליהם על הצד המצוין ביותר.

מה שחסר להם זה הסעיף השישי, כלומר הסכומים הדרושים להתחלת העבודה. הם רוצים להתחיל בעבודה השנה בנסיון קטן: קולקטיב של 20 איש והם זקוקים לשם כך ל־40,000 פרנק שהם 800 דולר. אני מוכרחה להדגיש כי לכל אחד מהחבורה הזאת ישנה אפשרות לקבל אצל חברת י.ק.א. כאנשים פרטיים, תנאים נוחים וקלים יותר להתישבות. הדבר הוצע להם פעמים אחדות והם ויתרו על כך, רק משום שרצונם להגשים אידיאה מסוימת.

כאן בארץ אי אפשר להשיג את הכספים הדרושים לכך ובוודאי שלא מהאדמיניסטרציה של י.ק.א. אלא רק לאחר שהנסיון הראשון יצליח הם יתנו אשראי רחב למטרה זו. הם עדיין מדברים באירוניה ואומרים שכבר רוצים לראות איך הציונים מסוגלים לפעול בבעיות הקולוניזציה בפלשטינה.

ואני שואלת אותך העלמה סולד: הרוצה את לעזור לנו לפתור בעיה בוערת זו? עליך לדעת שבמידה וגדלים שטחי הקרקע שנרכשים נעשית הבעיה דחופה והכרחית יותר. יש הכרח להקים עוד השנה את הקולקטיב של החקלאים הנוודים, אחרת צפויים לנו ימים עצובים מאד.

השנה עומדים לרכוש שטחי קרקע גם י.ק.א. וגם אנשים פרטיים. ואז שוב לפי הדוגמה הישנה יוזמנו ערבים להיות “חלוצים” ראשונים לעבוד הקרקע; ונוכל לצפות בשנה הבאה לסערה אגררית, העלולה לנפץ הכל מה שנבנה כאן עד כה בעמל רב ובצרות רבות.

עלמתי היקרה, כל מה שאמרתי לך כעת אי אפשר לספר לאנשים פרטיים שקונים קרקע; וגם אסור לכתוב על כך לפריז לי.ק.א. כי אז יאמרו כולם כי אם זה קשור בכל כך הרבה קשיים אז אין טעם לקנות קרקע.

כן יקירתי, היהודים אין להם חשק רב לעבוד בארץ ישראל וצריך להיות זהירים מאד כשמספרים להם את האמת. ובכל זאת קל מאד לעזור, הרוצה את לעשות זאת?

אני מאמינה כי הצורה הטובה ביותר היא זאת: תייסדי קרן שנקרא לה “קרן לאינוונטר”. כשיהיו בקרן 40,000 פרנק ימסר סכום זה כהלוואה לחבורה הקואופרטיבית בפלשטינה. (לכמה שנים תמסר ההלוואה ועוד שאלות ממין זה, יכריעו כאן בארץ). לקרן צריך להיות בא כוח בארץ, למשל ד"ר רופין, או מר חנקין, בא כוח זה יטפל בצד הרשמי של ההלוואה.

הכסף מוכרח להגיע לארץ חודשיים לפני חג השבועות. אחרת לא תוכל החבורה להתחיל. כי הערובה העקרית להצלחתם היא: שיתחילו לעבוד 3 חודשים לפני הגשם.

דברתי על כך עם מר לוברסקי וגם רוזובסקי¹² הבטיח לעזור. תתחברו יחד שלושתכם ותקימו את הקרן לאינונטר.

אני מקוה לשמוע ממך “כן”. תעני לי בבקשה מיד יהיה זה כן או לא.

אני אוהבת ומכבדת אותך מאד.

מניה וילבושביץ

תכנית הקולקטיב והערכה כספית

חבורה של 20 איש לוקחת בחכירה 5500 דונם.

–––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––־

אינונטר שוורים, סוסים וכלי עבודה 20,000 פרנק

זרעים לזריעת 5500 דונם 5,500 "

אספקה לבהמות לשנה אחת 6,500 "

אוכל ל־20 איש לשנה אחת 8,000 "

ס"ה 40,000 פרנק

בסוף שנת העבודה

במקרה הרע ביותר נותנת האדמה 6.5 פרנק לדונם.

להכפיל ב־5,500 דונם – ברוטו 35,750 פרנק

בהורדת 20% מההכנסה כדמי חכירה שמשלמים לאדמיניסטרציה של י.ק.א. 7,150 "

נשאר לזכות הקולקטיב 28,600 "

האינוונטר (20,000 פר' בהפחתה של 10% שהם 2,000 פרנק) 18,000 "

סה"כ 46,000 פרנק

כלומר: במקרה הרע ביותר ישאר לקולקטיב הקפיטל עם דוידנדה 16%.

(מתוך ארכיון “השומר”, כפר־גלעדי)

ד. פסק־דין בוררות מ־19 בדצמבר 1912 בין “השומר” ובין ועד המושבה מסחה בדבר גניבה מאחד האיכרים

החלטת המשפט בין השומר ובין ועד המושבה מסחה ע“י הבוררים משני הצדדים מר שמעון לוין מצד השומר ומר דוד כהן מצד ועד המושבה הנ”ל והשלישי שנבחר משניהם מר יוסף קרול שנעשה בחופש ביום ה' ט' טבת תרע"ג.

אחרי שענינו¹³ בהטענות ומענות של שני הצדדים מצאנו לנכון וישר את ההחלטות האמורים מטה.

א) השומרים מחויבים לשלם לועד המושבה הנ“ל בעד הגנבה שנעשה אצל אדון אשבאל כפי שיעריכו השומים משני הצדדים כמבואר בחוזה שנעשה ביניהם ביום ב' חשון תרע”ג בסעיף 1) מבלי שוב¹⁴ טו“מ וד”ד כלל יען כי עפ“י הסעיף ה' של החוזה הנ”ל המה אחראים בעד כל הגנבות שיגנבו מדלתים סגורות ובזה שבמכתבם מיום ט' חשון תרע“ג התרו בועד אם לא יתקנו את הפרצות כפי התחייבותם בחוזה סעיף א' בזה לא סלקה אחריותם כי בהחוזה לא נאמר בפירוש כי אם הועד לא יקים התחיבותו, בזה סלקה אחריותם הנ”ל.

ב) על דבר הטענות ותביעות של השומר להועד לשלם להם קנס של חמש מאות פרנק בעד זה שגרמו להם היזיק חומרי ומוסרי בזה שלא קימו התחיבותם בתקון הפרצות שעי“ז קרה מקרה הגנבה הנ”ל מצאנו כי אמנם לפי הסעיפים ח' וט' של החוזה הנ“ל מגיע מהועד לשלם הקנס הנ”ל אך בשים לב שהשמרים¹⁵ בראותם בשנה העברה שהועד התרשל ולא מלא התחייבותו הנ“ל כפי מכתבם להועד מיום י' טבת תרע”ב ובכל זאת מצאו האפשרות להמשיך שמירתם גם להבא בזאת הורע כחם במדה ידועה. על פי זה מצאנו לנכון וישר להקטין את סכום הנקוב על הועד רק להחצי המנו לסכום של מאתים וחמשים פרנק.

ע“ז באנו עה”ח יום ה' ט' טבת תרע"ג פה חיפה.

נאום ש. לוין

ונאום יוסף קרול

ונאום דוד כהן

(מתוך ארכיון מערכת “ספר השומר”, ארכיון “יד בן־צבי”)

ה. מכתב ישראל שוחט אל הוועד הפועל הציוני

בברלין בעניין סיוע כספי ל“השומר” (ללא תאריך; כנראה סוף 1913 או ראשית 1914)

לכבוד ועד הפועל!

א.נ.

חושב אני למותר לדבר באריכות ע“ד ה”שומר" והשומרים, כל אחד שהתענין מעט בישוב החדש של ארץ־ישראל, יודע את ערך השמירה העברית ואת מקומה בהישוב הארצי־ישראלי. ארשה לי לדבר רק ע“ד בסוס וסדור ה”שומר" והשמירה וביחוד הרחבת השמירה.

סדור השמירה והרחבתה דורשים אמצעים כספי(י)ם מרובים (השומרים נחלקים לרגלים ופרשים, ההלבשה ונשק (אומֻניציה) של רגלי עולה 150 פ“ר ושל פרש 600 פ”ר בערך) אבל אין אנו דרשים¹⁶ שום סכום להוצאות ההסתדרות, אלא הלואות בטוחות שאנו (מ)סלקים אותן בזמנם לפי התנאים, או בתור קרן קיימת תמידית, כלאמר אנבנתר¹⁷ של ה“שומר”. – הכספים שנחוצים לנו הם משני סוגים. קרדיט שנתי והלואה לזמן ארוך. בעת סדור השמירה אנו מוכרחים לתת הלואה לכל שומר ושומר בערך 70–60 פ“ר לקנית בגדים חמים לשמירה. – את ההלואה זו השומר משלם במשך השנה. ובכן אם בערך יש לנו שומרים תמידים 150 איש, אז נחוץ לנו קרדיט בערך של 10000 פ”ר תחת הערבות של שטרי־התקשריות עם המושבות. לפיכך אנו מבקשים לפתח לנו חשבון יוצא ושב (קונטא־קורנטא) בבנק על הסכום הנ“ל. – ההלואה לזמן ארוך, היא למטרות אחרות. הקרדיט הזה נחוץ לנו להגדיל אנבנתר של ה”שומר“, כמו סוסים ונשק. כל שומר רגלי מקבל נשק וכדורים על סך של 150 פ”ר פרש על סכום 600 פ“ר. להגדיל את מספר השומרים על ששים איש, כלאמר 40 רגלים ועשרים פרשים נחוץ לנו סכום של 15000 פ”ר(.) את הסכום הזה נשלם במשך חמש שנים, כל שנה שלשת אלפים פ“ר. – בתור ערבון להסכום הזה נתן את שטרי ההתקשריות את ועדי המושבות. – אפשר הערבון הזה לא כל כך מסחרי (קויפמניש) בשביל הבנק, אבל מי שמכיר את עבודת ה”שומר" במשך חמש שני עבודתו, יודע שאנו מסלקים תמיד את חובותינו בזמנם ואף פרוטה לא הולכת לאבדון.

מלבד שני הקרדטים האלה, נחוץ לנו עוד פונד¹⁸ אחד, קפת מלואים (רזרבי) (.) הקפה הזו דרושה לנו לא על מנת להחזיר, מפני שמטרתה להכניס מקצעות חדשים בפעולתנו. – ליהוי ידוע לכם, שה“שומר” לא מסתפק רק בענין השמירה בלבד, חופצים אנו להתחיל בהתחלות חדשות, שאין הפועל בתור יחיד יוכל למלאותן. אחת מעבודות האלו, הוא מרעה העדרים. בשטח שהעבודה הזו דורשת למוד והתרגלות. נחוץ לנו כסף לתמוך בחברים שנשלח אותם לעבודה זו. מרעה העדרים היתה עד כה גן נעול בפני היהודים. – עוד מטרה אחת ישנה לקפת המלואים. יותר משדרוש ל“שומר” כסף, נחוץ לנו אוצר אנשים מנוסים ומוכשרים שיגדילו את מחנה השומרים. בארץ אין די אנשים מתאימים לעבודה זו וצריך להביא אותם מחוץ לארץ, ממקומות אחדים מרוסיה כמו (מקוקז) ע“י מכתבים אי אפשר להביא חברים מתאימים לשמירה כי האחריות בעבודה הזאת רצינית ביותר ואי אפשר לבאר ע”י מכתבים לחבר תנאי המקום וערך השמירה. – ובכן מוכרחים אנו לשלח איש מיוחד שיברר עובדים הגונים בשביל עבודתנו. גם לפונד הזה נחוץ סכום הגון 10000–8000 פ“ר. כפי שאמרתי למעלה את הכסף הזה לא נוכל לסלק. – השומר הפרטי שמקבל משכרת קטנה בערך לא יוכל להשתתף בפונד הזה. – חושבים אנו שאת הכסף הזה צריכה לתת אך ורק ההסתדרות הציונית, או אנשים פרטי(י)ם שעבודת ה”שומר" קרובה ללבם. –

באחרונה חפצתי גם להזכיר ע“ד קפת המשפטים. זה הוא אמנם ענין כללי, אבל אנו הראשונים מרג(י)שים בצרך זה ואי אפשר לנו לעבור עליו בשתיקה. יודעים אתם שבעת מריבות בין מושבות עם כפרים ערבים אז הראשונים שסובלים הם השומרים, די להזכיר ע”ד ימה¹⁹, מרחביה ועוד. ובכלל עבודת השמירה מ(ו)לידה לפעמים קונפלקטים ומשפטים את ערבים. במקרים כאלה אנו תמיד נשארים בלי שום עזרה וחסות משפטית. וכבר ראינו משל ששני חברי ה“שומר” נדונו לעבודת פרך לשלש שנים, על לא עון בכפם, מה שלא קרה ליהודים בארץ־ישראל עד כה. –

אנו מציעים ליסד קפה כללית תחת השם קפת משפטים וגם השומרים ישתתפו בקפה זו בכמה שאפשר. ע"ד יסוד של קפה זו מדברים כבר מזמן רב אצלנו ועוד לא נעשה שום צעד ממשי. דעתנו היא ליסד תיכף קפת משפטים מיוחדה בשביל השומרים, כיון שהם הראשונים לכל

צרה שלא תבא, וכאשר תוסד הקפה הכללית נמסור גם הפונד הזה. – אין לנו אפשרות לעבוד מבלי פונד כזה. – אי אפשר לשלח אנשים לעבודה כה אחראית, בשעה שאין ביכלתנו לבא לעזרתם בעת צרה. –

הנני מסכם את דברי: אנו מבקשים

א) קרדיט עבר ושב 10000פ"ר

ב) הלואה לתשלומין במשך 5 שנים 15000פ"ר

ג) קפת מלואים 8000 פ"ר

ד) קפת משפטים לשומרים………..

הנני מוכרח להגיד לכם שבלי הקרדטים האלה אי אפשר לנו להמשיך עבודתנו. אל תחשבו שדרישתינו אלו גדולות יותר מדי. כל אחד שיודע את מצבנו ועבודתנו יוכח שאנו מבקשים את המנימום. תנו לנו היכולת לעבוד ולגמור את אשר יצרנו בעמל רב ובקרבנות נפש. –

בטוח אני שתבאו לעזרתנו אבל הנני אומר לכם שבידכם גורל עבודתנו. –

בברכת ציון

בשם ועד “השומר”

ישראל שוחט

(הארכיון הציוני המרכזי, תיק 3/1629 Z)

ו. תזכיר מאת ישראל שוחט אל הוועד הפועל הציוני בברלין בעניין כספים ל“השומר”

טבריה VI/20 1914

לכבוד ועד הפועל המצמצם

ברלין

א. נ.

בהיותי על הקונגרס האחרון באתי בדברים את שלשה חברי ועד הפועל ע“ד עזרה לאגודת ה”שומר“. החלטנו שאגודת ה”שומר" יקבל הלואה סכום של 33 אלף פרנק באופן כזה: 15 אלף פרנק לשלם במשך 5 שנים, 10 אלף פ“ר לשלם במשך שנה ושמונת אלף פ”ר סובסדיה מצד הועד. על הסכום הזה אספו שטרי ערבות מאנשים שונים. מהסכום הזה קבלתי תיכף שטרות על סכום 16200 והשאר הבטיחו לשלח לנו אחרי איזה זמן. שבתי לארץ־ישראל ועל פי התקציב הזה סדרנו עבודתנו. היינו בטוחים שגם שאר השטרות נקבל בקרוב, אבל לדאבוננו עד כה אין גם תשובה על מכתבינו. – הקיץ בא, השמירות צריך להגדיל הן בשדה והן בכרמים, כל זה דורש כסף. לוא ידענו מקדם שזה רק הבטחות, היינו מסדרים באופן אחר עבודתנו. –

חברים נכבדים, העזרה שלכם היא כל כך קטנה, שחושב אני יכולתם למלאות אותה עד כה. זאת היא הפעם הראשונה במשך עבודתנו בארץ, שפנינו אליכם ע“ד עזרה, ואגיד לכם האמת חכינו לתשובה יותר טובה מצדכם, בפרט בשמענו מעל במת הקונגרס היחס שלכם אלינו… כעת מצבנו העקונומי רע מאוד. אגיד לכם האמת שאם עד חדש אחד לא נקבל השטרות על סכום 16800 פ"ר אינני בטוח אם נוכל להמשיך השמירות. – הנני פונה אליכם בבקשה לחקור תיכף אחרי הדבר הזה ולשלח לנו שטרות ערבות על סכום 16800 פ”ר באופן כזה: 6800 פ“ר סובסדיה ועשרת אלפים פ”ר לשלם במשך שנה. ובזה תתנו לנו היכולת להמשיך עבודתנו. – כל הענין הזה ברור מאד להד"ר שמ. לוין.²⁰ אני עוד פעם חוזר שאין שום גוזמה בדברי.

אמרתי לכם כל האמת, ובזה גם אתם תהיו אחראים בעד אי הצלחה בעבודתנו. הנני מבקש תשובתכם בהקדם האפשרי.

בברכת ציון בשם ועד ה“שומר”

ישראל שוחט

אדרסתי: Tiberiade Anglobank Israel Chohat Palestine

(הארכיון הציוני המרכזי, תיק 3/1629 Z)

ז. החלטות בעניין מעמד החברוֹת ב“השומר”, כנראה מתוך הפרוטוקול של ועידת “השומר”, שנערכה בשנת תרע"ה ביבנאל

החברות

א) היות ול“השומר” ישנן מטרות יותר רחבות מאשר השמירה בצורה הפרופסי(ו)נלית כמו ההגנה הכללי, המושב, הקבוצות וכו'… יש מקום באגודת “השומר” לחברות אקטיביות כמו לחברים אקטיביים, בין נשי השומרים ומחוץ להן.

ב) בכדי לקרב לאגודת “השומר” את נשי השומרים אנחנו נותנים מקום לחברות פסיביות.

ג) החברות כמו החברים נבחרות ע"י האספה הכללית.

ד) להכניס לאגודה את כל נשי החברים עם רשות הדבור ובלי רשות ההחלטה עד שהאספה הכללית תמצא אותן למוכשרות בתור חברות אקטיביות.

ה) נשי השומרים יכולות להיות נוכחות באספתנו, בלי רשות הצעה וההחלטה.

(ארכיון העבודה, IV 112, תיק 2)

ח. חוזה בין “השומר” ובין ועד המושבה כפר־תבור

ועד המושבה כפר־תבור (מסחה)

כפר־תבור, יום לחדש תרע"

שטר־חוזה

בין ועד מושבת כפר־תבור מצד אחד ובין בא־כח השומרים מצד שני ע"פ התנאים האלו:

א. בא־כח השומרים מקבל עליו שמירת השדות, הנטיעות של מסחה ואם־אל־ד’זיבל מיום הראשון לחדש תשרי התרע“ו עד יום הראשון לחדש תשרי התרע”ז. – חובת השמירה מוטלת על כל התבואות בלי יוצא מהכלל.

ב. בא־כח השומרים משלם בעד כל מקרה של גנבות ובעירה של התבואות.

ג. אופן תשלומי הנזיקין הוא ע"פ הערכת שומאים משני הצדדים, הקבועים מראש משני הצדדים על כל תור השמירה.

ד. השומאים מוסרים בכתב חתום בידם תוצאות כל הערכה תיכף אחרי הבעירה או הקצירה.

הערה: הרשות בידי האכר בעל ההיזק להשתוות בעצמו עם בא־כח השומרים.

ה. בא־כח השומרים אינו משלם: א) בעד חלקת האכר שמתאחר בקצירה אחרי חמשה ימים לגמירת הקצירה של שכניו, ואותו הדבר באכר, המתאחר בגרוף ובהובלה. ב) במקרה של שרפה או התנפלות בהמון היוצאת מהכלל, כשהשומרים פנו למושבה בדבר עזרה.

ו. התכסיס של השמירה מתנהל ע"פ ועדה מעורבת מבאי־כח הצדדים ושלישו נבחר על ידם.

ז. ועד המושבה מתחיב לשלם לבא־כח השומרים 1) בעד שמירת התבואות בכלל אלפים פרנק עם הוספה לשנה זו של מאתים וחמשים פרנק; 2) בעד שמירת הנטיעות ארבע מאות ושמונים פרנק; 3) בעד שמירת הדורה שלש מאות ארבעים ותשעה פרנק בס"ה –.3079 פרנק.

ח. בא־כח השומרים אינו אחראי בעד בעירת התבואה הנמצאת ליד הדרך ברחב שלשה מטרים משני עברי הדרך.

ט. ועד המושבה מתחיב לתת לשומרים שלשה חדרים במשך כל שנת השמירה וחדר רביעי מר"ח ניסן עד סוף השנה עם ארוח.

לחזה²¹ הזה יש יפוי־כח מיום הראשון תשרי ע“ו עד ר”ח תשרי ע“ז. קנס מצד העובר לצד המקים 500 פרנק. ג' תשרי התרע”ו.

יוסף נחמני

י. גלעדי

(ארכיון מערכת “ספר השומר”, ארכיון “יד בן־צבי”)

ט. תזכיר סודי שהגיש “השומר” ל“ועד הזמני לענייני הציונות” בניו־יורק

2/10/16

(הארכיון הציוני המרכזי, תיק 3/760 Z)

תביעת עטרה שטורמן (קרול), דבורה דרכלר ויהודית הורוביץ להעניק לחברות מעמד של שוויון ב“השומר”

לחברי השומר!

אנחנו הצעירות, העובדות כבר שנים אחדות אתכם יחד ונמצאות תמיד אתכם במצבים הכי קשים, איננו רואות לפנינו אפשרות להמשיך הלאה את עבודתינו באותה הצורה שהיתה לה עד עכשיו. איננו רוצות להביא עֻבדות ומקרים הם די ידועים לכם. באנו לידי החלטה, שעבודה משותפת ואחריות משותפת אפשרית היא רק כשישנם תנאים שוים בכל עלינו תמיד לדעת מראש, כל מה שמתהוה אצלינו ומחכה לנו. רק אז נוכל להתאים את כל עבודתנו באופן הכי רצוי למטרותינו ולשאיפותינו. ואם חברות אנו בעבודה היום־יומית כבר משנים, נהיה חברות בכל. שום אסיפה לא יכולה ליהיות בלעדינו, אין סודות מפנינו, ואם אין לחברים די אמון בנו בשביל זה, עליכם להביע בגלוי, אז נדע את המצב כמו שהוא ונחפש לנו דרכים אחרות בשביל למלא את העבודה המקרבת אותנו למטרתנו שהיא גם מטרתכם.

עטרה

דבורה

יהודית.

אנו מחכות לתשובה

תל־־עדש

י“ט תשרי ה’תרע”ט

(25.9.1918)

(ארכיון העבודה, IV 112, תיק 9)

יא. מכתב ישראל שוחט לשמואל הפטר

יום י“ב לח' אב התרע”ט

(8 באוגוסט 1919)

חביבי, שמואליק. אפשר מאד שבקרוב הנני נוסע לחוץ לארץ, בטח אהיה בפריז, ובכלל אחת העבודות שלי שמה הלא יהיה המושב, ובכן צריך להכין תכנית מפורטת ע"ד המושב בודאות וכולי. – ובכן, דעתי שועדת המושב צריכה להתאסף ול[ע]בד כל הפרטים. אבל אל תחמיץ את זה, כמדומה לי שרוב חברי הועדה נמצאים בתל־עדש ומרחביה. – מה נשמע את קבוצת תל עדש לשנה הבאה? ההצלחת באיזה דבר? הרכשת עוד חברים? – דברתי את חיים,²³ הוא מלא יאוש, לא נאה לחבר השומר…

תענה לי ע"ד אופן קבלת חברים חדשים, מה החלטתם ומי הקנדידטים שלכם. בכלל כדאי שתכתב לכל הפחות פעם בשבוע מהנשמע אצלכם.

אצלינו מת[ ] הרבה חדשות, אבל עוד לא בא הזמן לדבר ע“ד זה. מדברים ע”ד 100 לגיונרים שילכו לת“ע.²⁴ ע”ד דלגציה שהולכת לחוץ־לארץ ב(ש)ם הארגונים ובשם הלגיונרים שנשארים פה, גם אני הלא בתוך הדלגציה הזו, כלאמר: טבנקין, כצנלסון, שוחט. מלבד זה הולך בתור בא כח אחדות העבודה, אפרים בלומנפלד. מדברים גם כן ע"ד קונצסיות של אדמה שהולכים ונגמרים שמה בלונדון, בטח הכל בסוד, עד כמה זה אמת נראה. בכל אופן הנני שמח מאד, שהנני נוסע כעת לחוץ לארץ, דוקא לפני התחלת השנה החדשה.

---

בכל אופן טרם שאסע נעשה עוד ישיבת ועד ה“שומר” לסדור כל הענינים.

לעת־עתה שלום.

שלך ישראל

יב. מכתב מניה לרחל ינאית בעניין משלחת הנגב ובדבר השגת תמיכתה של הנרייטה סאלד לפעולות מניה בארצות־הברית

6.8.1921

כתבת:

Mania Shohat

c/o Shelupsky

1490 Crotono Par²⁵ East

Bronx N.Y.

רחל חביבה, מה את עשית! מדוע את לא כתבת. הלא הבטחת להודיע לי תוצאות מהמשלחת ל“נגב”. אינני יכלה להתחיל בלי ידיעה מכם. אינני יכלה לדבר פרזות סתם, אמריקה עשירה בפרזות עוד יותר מא"י. אני פעמים אחדות כתבתי לך מהדרך. בקשתיך להכנס לזו’לד²⁶ לדעת את ההחלטה האחרונה שלה. בלי שמה אי אפשר לעשות פה שום דבר רציני. הזמן הולך. מדוע אתם לא מבינים הדברים הפשוטים האלו, הלא אני כל כך הרבה הסברתי לכם, וכל כך בקשתי שתיכף תענו לי.

אינני יודעת איך לצאת מהמצב הזה? עד שתבוא תשובה ממך יעברו 2 חדשים.

שמעי, תכנסי אליה, תגידי לה משמי שאני דורשת ממנה שתתן את שמה. לה יש פה אמון. תסבירי לה עד כמה רציני המצב, יש ממנטים שמותר לדרוש. יבוא יום היא תדרוש ממני ואני אעשה. ואז שהיא תשלח טלגרמה על שמו של מגנס אם היא מסכימה או לא.

ואני אוהבת אותך

מניה

(ארכיון “יד בן־צבי”, תיק 2/6/1/32)

יג. מכתב מניה אל רחל ינאית בדבר הנגב,

“פועלי־ציון” באמריקה והמחלוקת בין ישראל שוחט לאליהו גולומב בענייני רכש

(1921)21/9

חביבה חביבה שלי, היום קבלתי מכתב מ 3/9. שמחה גדולה תקפה אותי, זה הפעם הראשונה שבאה הידיעה הרצויה לי כל כך. אני חושבת שאוכל לשלח לכם ה 1000 דולר הנחוצים להאקספדיציאה לעקבא. כמה אני מאמינה בכח האינטויציה שלך! חביבה את. חושבת אני שבלי הכח הזה לא בונים שום דבר בעולם. יש פה אפשרות גדולה מאוד לממן שאלת הנגב. מחכים כלם להרפורט שלכם. אני הכנתי את הקרקע, לו היתה התקוה הכי קטנה שסמואל יסכים לתת האדמה אז נעשה פה מהפכה באופני העבודה ונצליח, נצליח חביבה.

המפלגה עובדת פה בכלל רע. הכל רק חצוני. בכל אמריקה יש רק כ2000 חברים, ממש צחוק! בניו־יורק לא יותר מ180 חבר, ואין שלום ביניהם “שמאול” “ימין”, “שמאול” “ימין”, ורק דסקוסיות, ונאומים ורעש וסוף סוף бурч в смакане вобы, ²⁷אין ערך לכל התנועה הזאות ואין ענין להחברים במפלגה. הם מחכים לאיזה דבר חדש וגדול ואז הם יתמסרו ויתנו את כוחותיהם. נמאסו להם עכשיו הדרכים שהלכו עד כה וה“צייט” אחד דינו למות. זה נורא כמה כסף אכל העתון הזה ואין לו קיום. הוא אכל את כל האנרגיה של החברים, את כל כספם ובסוף אין אפשרות להמשיך הלאה, פוחדת אני הבנקרוט יבוא בדיוק כאשר יבא ברל, אז נצטרך לברח מפה וכל הענין לא מפני שבאמת אין מקום לעתון כזה, להפך, הוא נחוץ וחשוב מאוד, אלא מפני שהנהלה של העתון מלמטה לכל בקורת מה זה, האם באמת קללה רובצת בכל עסקי הפועלים? האם באמת אין לנו לגמרי שום כשרון לנהל? אינני מבינה מה פה. ההוצאה של כל עתון פה החצי של הוצאות “הצייט” ואין סדר, ואין יד מרכזת ומחכים לבנקרוט כל יום. אל תספרי את זה אינני רוצה שהם ידעו שאני מוסרת הסודות שלהם. אפשר יתגברו, ואפשר שכאשר תקבלי את מכתבי תקבלי גם ידיעה ש“הצייט” כבר הלך למות. את יודעת שאנו שולחים לכם מפה סירות־מוטור, תכלו להשתמש בהם להנסיעה לעקבא.

מה יהיה בעניני ישראל ואליהו האם אי אפשר לעשות שלום? זה יחריב הכל. מה לעשות? אני אמרתי שבועד נמצאים ישראל ובן־צבי. האנשים פה שנותנים כסף, נותנים בתנאי שהענין יהיה בידי אנשים שהם ידועים להם. רוזנבלט נוסע לא"י, אם הוא ידע ששמה אצלינו אין שלום, הוא ידרש שהכסף יפול בידי ועד הצירים. האם את אינך יכלה לעשות שלום להסביר להם שאסור אלף פעמים אסור לנו להתנהג ככה.

לבי מתמלא צער בלי גבול ואינני יודעת מה יהיה הסוף.

חביבה את, חביבה, אין לנו מזל.

ראיתי את סימה שלך פעמים אחדות. אכתב הפעם השניה. ודרישת שלום לכל בני ביתך.

מניה

(ארכיון “יד בן־צבי”, תיק 2/6/1/32)

יד. מכתב מניה אל רחל ינאית בדבר גיוס כספים להתיישבות חיילים בתל ערד וענייני רכש

רחל שלום לך חביבה שלי,

אינני מבינה מדוע פלר²⁸ לא שלח את הדין וחשבון של המשלחת. אנו פה מחכים לה. אני בטוחה שנוכל הרבה לעשו[ת] בשאלת נגב, אבל חומר אני צריכה(.) איך אתם אנשי נסיון אינכם מבינים את זה(<.) החלטנו פה שהכסף שנאסף בחוגי הפועל[ים] נשלח על שמו של בן־צבי. הכסף שיתנו הציונ[ים] שומרי קרן היסוד על שמו של נובומיסקי²⁹ (ככה הם רוצ[ים]) וחסידי ברנדיס על שמה של הנריטה. בחוגים האלו היו יכו[לים] הרבה לאסוף ופתאום נכנס אהרנזון אלקס ומפריע. אני אצטרך ללחם נגדו, אבל זה קשה מאוד ואז כ[בר] אין הצלחה. מגנס אינו רוצה לעזור בזה. הוא רוצה להתמסר לשאלת נגב.

מברל אין שום ידיעה. מוזר־מאוד האיש הזה. הוא לגמרי לא מתחשב את החברי[ם] שלו. מצבו של ברץ נורא, רק לחכות זה היסורים הכי גדולים לאיש אקטיבי. אני גם כן קשורה מפני זה בהרבה דברים. אי־נעים להתחיל כאשר מחכים לבן־אדם כל יום. דברתי את חברי ד־הַז³⁰ בנוגע ל“נגב”. הם רוצים בזה מאוד. אינני יודעת רק אם טוב לנו להתקשר אתם, לו ברל היה מסכים היית(י) אפשר גם אני מסכימה. ככה אני פוחדת. השנאה אליהם כל־כך גדולה פה שקשה לתאר, קשה להבין זה לאיש זר, ואינני רוצה לנפול בתוך כל הפוליטיקה.

מה את ישראל? אני חושבת שהוא צריך לנסע לוינה למען הקניה, מהר[בה] טעמים צריך לעשות זה, אי אפשר לעזו[ר] הפרוד. הוא יפריע את כל העבודה[.] קנינו כבר סירת מוטור אחת צריך רק ליפות אותה, הלא היא לא חדשה. כאשר נקנה השניה נשלח ביחד. הקפא“י של אמריקה דל מאוד, כסף אין ל[ ] חובות רבות. מהכספים שיאספו הם יצטרכו לשלם החובות. לא”י ישלחו אפשר 10,000 דולר, אם יצליחו לאסוף 20,000. אין פה כבר אמון לפועלי־ציון. הקהל אינו רוצה לתת להם. לדבר ראלי יהיה אפשרות לעורר תשומת לב של יהודי אמריקה אבל לקופה סתם לא נותנים אינם מאמינים.

תשלחי תיכף את הרפורט.

אתם עוזרים לי רע מאוד.

אני אוהבת אותך

מניה

(ארכיון “יד בן־צבי”, תיק 2/6/1/32)

טו. דין־וחשבון על פעולת המשלחת הראשונה לארצות־הברית מטעם ההסתדרות בעניין בנק הפועלים

עבודת משלחתנו באמריקה

הפעולה הראשונה שנגשו חברי משלחתנו לעשות אחר קבלות־הפנים ופרסום פעולת הבנק ברבים היתה הכנת ועדת הבנק. המגמה היתה למשוך אל פעולת הבנק חוגים מצבור הפועלים עד כמה שאפשר יותר רחבים. הפגישות פנים אל פנים והישיבות המיוחדות הבטיחו הצלחה. נצטרפו והיו נכונים לחתום על קול־הקורא בדבר הבנק באי־כח יוניונים, דבּרים ואנשי־שם מקצות המחנה.

בין הראשונים שנתן את ידו לעבודה ממש לשם הבנק, הוא הד“ר י־ל. מגנוס. הוא גם נסה לפרוץ את הקיר האטום של ה”פורברטס" למען פעולת הבנק, במכתב גלוי אל המערכת הכתוב בתום־לב ובהכרת ערך המעשה העומד מעבר לכל פלפולים. גם לבה של המערכת בהערתה על המכתב הזה היה מפולג לשנים. לא הן ולא לאו. עוד היה הדבר לפניה בצריך עיון. אולם אחר מכתב גלוי זה נפתחה הרעה ומעבר אחר: מיודענו הד“ר זיטלובסקי פתח בשני מאמרים על עמודי ה”צייט" בשם: “ארץ־ישראל או צ’רנוג’וריה” ובהן כאלו יצא לתבוע שלמות מד"ר מגנוס ולהנחותו בארחות האמת ולמעשה הוציא את כלי זינו שעליו מני אז, שאלת האידיש. ואחריו לא אחרו לבוא כל “שונאי־ציון” המושבעים. שק־הדבות והשקרים על פועלי ארץ־ישראל ועל אנשי המשלחת נהפך על פיו והוּרק אל תוך הקלחת, בעצם התנופה.

קול־הקורא נעכב, רבים מאלה שעמדו לתת את ידם ולחתום על הקול־הקורא נצטוו לחזור בהם. ראו חברי המשלחת את צורך השעה לצאת מגדר עבודתם המעשית ולהעמיד את הדברים על אמיתותם. בשורת מאמרים, שערכם בם בעצמם יצא חברנו ב. כצנלסון ובהם הוא מנתץ את אלילי השוא והשקר ושופך אור על רחשי־החיים המתהוים ומסביר את פני הדברים כמו שהם בארץ.

קול־הקורא נתפרסם. בו מסופר על המשלחת שבאה לאמריקה, מטרת בואה, על הועדה המפלגתית לשם בנק הפועלים שנוסד והוא פונה אל כל הערים והעירות בהצעה ליסד סניפים לועד זה. על החתום באו מחשובי העסקנים והסופרים שבתנועת הפועלים היהודית.

גם חברי המשלחת עצמם פנו קול קורא זה אל צבור הפועלים היהודי:

חברים!

הבאנו לכם פריסת־שלום מאת הענף הצעיר שבתנועת הפועלים בישראל, מאת “ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל”.

לא בשם מפלגה באנו, ולא אל אחת המפלגות נשלחנו. צבור־הפועלים המאוחד שבארץ־ישראל הוא ששלח אותנו אל צבור הפועלים היהודים שבאמריקה.

נשלחנו מאת אלפי חברים, פועלים מסודרים, העובדים בחקלאות, בבנין, בעבודת המתכת, ברכבת, בסלול דרכים ובכל שאר העבודות שבעיר ובכפר.

סוברים אנו, שכבר הגיעה השעה להקים את הקשרים, קשרי הבנה ופעולה, בינינו וביניכם, ולשם כך באנו. הענין שלנו חדל להיות ענין של יחידים, הוא הולך ונעשה לענין של אלפים, ועבודה להמונים העברים הגולים.

באנו אליכם, אחרי שנות התאמצות ונסיונות קשים. התחלנו ביחידות. בידים ריקות ובלתי־מנוסות, בחוסר כל אמון אלינו מסביב. עלינו היה להלחם בתנאים של עבודה זולה, של משק רעוע, של טכניקה נמוכה, של מציאות הבנויה על ה“זכות”. כי מלאכתנו תעשה על־ידי אחרים. ועכשיו הרינו מחנה כלכלי המאוחד בהסתדרויות אומנותיות, בקבוצות, בקואופרטיבים, בגדודי־עבודה. יצרנו צורות־חיים חברותיות שלנו, היינו לכח בהתיישבות, בחיים הצבוריים. אנו יוצרים עבודה לא רק לעצמנו כי־אם גם לאלה העולים ונוספים עלינו.

הפועל בארץ־ישראל אינו זקוק לעזרה. הוא חי על עבודתו. הוא יוצר באמצעיו שלו את הסתדרויותיו ואת מוסדותיו. מלחמו שלח עזרה לנגועי הפרעות באירופה, ובדמי־עבודתו הוא שולח את חבריו לחוץ־לארץ, לעזרת העליה, הפועל, ואפילו החלוץ הבא מחדש, חושך מאמצעיו וממציא למשפחתו, לחבריו, דמי הוצאות הדרך לארץ־ישראל.

לא לשם עזרה לנו באנו איפוא אליכם, כי־אם לשם עזרה לענינינו, לעבודה אשר אנו עושים. קיימת עליה לארץ־ישראל. אין עליה זו מספיקה. אבל עולים באלפים. ספינות מביאות כחות־עבודה צעירים. הפועל ארץ־הישראלי דואג לקבל את פניהם, לעזור להם בהשגת־עבודה, ומקים יחד אתם את משק־העבודה החדש.

ולשם זה, לשם קליטת העליה, לשם הקמת חברת־העבודה בארץ־ישראל אנו דורשים את תשומת־לבכם, את ערותכם. רוצים אני להסביר לכם בכל גלוי הלב, את עניני חיינו ועבודתנו. רצוננו לספר לכם מהי פעולתנו הכלכלית, מה הם הקואופרטיבים והקבוצות שלנו. מהי עבודתנו בחקלאות ובתעשיה. ברצוננו לגלות לפניכם את האורות והצללים, את הנסיונות והנצחונות, את המניעות והמכשולים, אשר אנו פוגשים על דרכנו, רוצים אנו גם לגלות לכם את הכח והבטחון, אשר אנו נושאים בקרבנו; את הכח היונק גם מהפורענויות והחורבן, אשר בו טובע עמנו, את הבטחון המתגבר מתוך עצם פעולתנו הממשית, המתאשר על־ידי מחנות החלוצים, המצטרפים אלינו, הנוהרים אלינו מכל קצוי עולם.

מחננו גדל. גדלה גם עבודתנו. הקימונו עשרות משקי־עובדים בכפר ובעיר. עשרות מטבחים קואופרטיביים, מוסד־הספקה גדול, “המשביר”. הקימונו שורה של מוסדות־הפועלים אשר עליהם נשען העובד החדש. התפתחותו של הישוב העובד היא שהביאתנו לידי יצירת המוסד הכספי המרכזי לפעולתנו הכלכלית: בנק הפועלים.

בנק־הפועלים נוצר על יסודות בריאים. ואנו בטוחים כי הוא יהיה לגורם חשוב בהגברת העליה, בבנין הישוב העובד. הפעולה הכלכלית של הבנק עתידה להביא גם לידי חזוק מדיני וסוציאלי של העובד בארץ. ואנו מאמינים, כי פעולתנו צריכה לרכוש לה הבנה, הכרה והשתתפות מצד מעמד־העובדים העברי שבעולם כלו.

ועכשיו אנו פונים אליכם, פועלים יהודים שבאמריקה. אנו רואים את עצמנו רשאים לבוא אליכם בדברנו, בתביעתנו. אתם הנכם היחידים אשר נצלתם מתוך החורבן האיום. ולא לכם לשבת שאננים בחבוק־ידים, לעיניכם הולך וקם דבר. לגולה העברי הולך ונבנה מקום מקלט. איש־האויר נהיה לפועל, מכה שרשים בקרקע, בתוצרת. הפועל היהודי בונה את בית־העבודה, והוא חותר להגשים בו את עמוקי מאווייו. אתם, אשר נצלתם בגלל ההגירה, מתוך ים־העוני היהודים, יכולים להשתתף בדבר. יכולים אתם לתת יד, יד עובדים אמיצה, ליוצרי ההיסטוריה העברית החדשה, לעזור להחליצות ולהיצירה הסוציאלית.

בכם, ורק בכם, תלוי דבר פתיחת השערים לנודד היהודי, המבקש לא ספסרות ולא סרסרות, כי אם עבודה. בידכם לסייע לעובד במלחמתו, בידכם להטביע את חותם העבודה על החיים המתהוים.

בידכם הדבר לעשות. חובתכם היא לעשות, אנו מקוים כי עשה תעשו.

צירי הפועלים בארץ־ישראל

יוסף ברץ

ב. כצנלסון

מניה שוחט

גם התאחדות פועלים הלאומית פנתה בכרוז מיוחד לחבריה ובו היא פונה אל החוש הלאומי הבריא של הפועל היהודי לבל ילך שולל אחר המדיחים והמשליכים שקוצים על הארץ ועל שליחיה ויעשה את המוטל עליו לשם בסוס בנק־הפועלים.

אחר התפרסם קול־הקורא נערך על ידי “הועדה הבלתי־מפלגתית לשם הבנק הארץ־ישראלי” קונצרט־פתיחה לפעולה לשם הבנק נוכחו חמשת אלפים איש ובו בערב נעשתה התחלה להפצת מניות הבנק. נכנסו למעלה מאלף ושש מאות מניות, בסכום של שמונת אלפים דולרים בו במעמד…

(“קונטרס”, חוברת קו, כרך ה, ה' בשבט תרפ"ב / 3 בפברואר 1922, עמ' 13–15)

טז. מכתב מניה אל בן־צבי בעניין השתתפותו במועצת “גדוד־העבודה”

ירושלים /7/3/1924

שלום לך בן צבי,

בשמי ובשמו של ישראל ובשם אנשי ועד הפועל של הגדוד כל אחד באופן פרטי אני מבקשת אותך שתסדר את ענינך ככה שתוכל לנסע למועצת הגדוד ביום השני.

ישראל יקח אותך באוטו לשם ויסדר ככה שתוכל לשוב בנקל.

אני יודעת שאתה עסוק מאוד, אבל לפעמים יש מצבים שצריך להתחשב עם ענינים אחרים ולשים הצדה את העסקים החשובים.

אני אין לי זמן כעת לבא אליך ולדבר פה אל פה.

אבל תבין שזה יהיה גם מענין בשבילך וגם נחוץ בשביל לעשות שלום אמיתי ואינטימי עם חבריה של הגדוד. אותך אוהבים ולך מאמינים ואם אתה תבא אז תהיה הרגשה טובה וחמה.

תעשה את זה בן צבי, אני אשתדל לראותך מחר. אבל אם במקרה לא אוכל (אני נוסעת מחר לתל־אביב ולא אשוב לפני המועצה) אני רוצה בכתב להסביר לך שאתה צריך להתאמץ ולסדר את זמנך בשביל 3–2 ימים.

המועצה תהיה בטח ביום השני בלילה.

ואני לא מתארת לי שאם יהיה לך רצון גדול אתה לא תוכל לעזוב את ירושלים ל־3–2 ימים.

את תשובתך אתה תתן לי ע"י טוביה. הוא יכנס מחר אליך ויקבל תשובתך ויביא לי.

בחבה רבה וכבוד רב אליך,

מניה

(הארכיון הציוני המרכזי, הארכיון האישי של בן־צבי, תיק 116/14A )

יז. מכתב מניה אל גב' סליגסברג בעניין הנהלת בית־ספר מאיר שפיה

(ארכיון “יד בן־צבי”, תיק 2/6/3/6)

יח מכתב רמה לינדהיים אל מניה בעניין יחסה השלילי של ארץ־ישראל העובדת אל “הדסה”

(ארכיון “יד בן־צבי”, תיק 2/6/1/49)

יט. מכתב אל מניה שכתבה הנרייטה סאלד לאחר שנבחרה > לוועד הלאומי October 3, 1927

(ארכיון “בית השומר”, תיק מניה, 15/6)

כ.

מכתב מניה אל בן־צבי בעניין גיוס כספים לפעולה בקרב הערבים, בצירוף העתק מכתבה אל הוועד הפועל של ההסתדרות

תל אביב, 14.1.30

תתן לרחל לקרא המכתב הזה.

בן צבי, אני שולחת לך קופיה הצעתי לועד הפועל.

––––––־"לועד הפועל של הסתדרות העובדים, תל־אביב

חברים,

אני מציעה לשלח אותי לאמריקה, בשביל השגת אמצעים הדרושים לפעולה בין הערבים בכל הקפה, בכוון הסתדרותי:

1) עתון ערבי, 2) ארגון השמירה, 3) אנפורמציה וקשרים תמידיים עם הפלחים הערבים, 4) סטטיסטיקה מדעית ע"ד פועלים, פלחים, חרתים ערבים, 5) קלובים עירוניים משותפים לפועלים יהודים וערבים וכו' וכו'.

2.) את הסכומים הדרושים אני יכלה להשיג בעזרת לינדהיים אצל אנשים פרטיים בין החוגים הפַסִפיסטיים, שלא שיכים ישר להסתדרות הציונית, אלא מעונינים מטעמים הומניטריים בקואורדינציה בין העם היהודי והערבי. יחד עם זה לארגן ועד של יחידים, התומכים באופן מתמיד בפעולה הזאות בתרומות קבועות שנתיות.

3.) אסוף הכסף יהיה באופן בלתי רשמי, בלי שום פרסום, ולא יפריע לא למגבית של הקפא"י³⁶ ולא למגבית המאוחדת.

4.) אני אשיג פה הלואה של 80–70 לי"א³⁷ בשביל הנסיעה וקיום החדשים הראשונים באמריקה ומהסכומים שיתקבלו, אתם פה תשלמו את החוב.

5.) נסיעתי צריכה להיות לגמרי בשקט, בלי פרסום בעתונות, לא פה, ולא שם.

6.) בהיותי באמריקה אוכל להביא גם תועלת ידועה למרכז הגנה, אם הוא ימסר לי איזה שהוא תפקיד. אוכל לעזור למועצת הפועלות בהשגת פונד³⁸ ליצירת רשת בתי תינוקות י(ו)מיים בשביל ילדי האמהות העובדות בעיר ובמ(ו)שבות.

7.) הנסיעה צריכה להיות תיכף. כל אחור יפריע להצלחת הפעולה. אני כשלעצמי מאמינה בהצלחתי, כי השאלה הזאות, אשר קוראים לה “ערבית” כעת אצלי idée fixe.

בכל הכבוד מניה שוחט "––––––––־־

אחרי שנפרדתי ממך חשבתי הרבה הרבה על ההצעה שלך לדבר עם הקסטר³⁹ ולהשפיע שמכספי העזרה יתנו לארגון השמירה וכו'.

כאשר אמרת לי, שמחתי על הרעיון הזה. כי אני כל כך מעריכה ומחשיבה את ארגון השמירה, שכל הדרכים המאפשרים את הארגון הזה בשבילי רצויים. “זאל זיין פון א קאזאק, אבי צום לעבען”⁴⁰. אבל אחרי שקול דעה, באתי להחלטה שאסור לך לעשות זאות. אני מכירה טוב את מהלך רוח של הקסטר.

אינני בטוחה שהוא יסכים, אבל אם הוא יסכים, אז הכספ[ים] האלה שאתה ת(ו)ציא ממנו ילכו על חשבון קרן רחל.⁴¹ אני יודעת שהסכומים אשר ישנם בקרן עזרה “לענינים פוליטיים” תפקידם קרן רחל. אם אתה תסביר לו "כל חשיבות ארגון השמירה בתור פְרֶוֶנְזיבה, הוא ינכה זאת מקרן רחל, ויקטין בכלל את הערך של קרן רחל. וזה חטא לעשות.

כל לירה שאפשר להשיג בשביל הקרן הזאות ישר, אסור להשתמש בה למטרה שאני כעת מטפלת בה, למרות כל החשיבות של הדבר.

כי בעוד זמן מה יהיה קשה מאוד להשיג כספים לקרן רחל, רק הממשלה תתן לנו הארגזים⁴² ושומרי הארגזים. בזמן שיש חוגים, אשר אפשר לנצל אותם לפעולת קואורדינציה בין ערבים ויהודים, רק צריך בחכמה לגשת לשאלה זו, והם, החוגים האלה, בשום אופן לא יתנו לקרן רחל כלום, אסור להזניח אותם, ולקחת שם, אשר יש התקוה המלאה להשפיע בכוון קרן רחל אם לדעת איך ללחוץ.

לי ברור הדבר, לכן אני מזהירה אותך לא לעשות את השגיאה הזאות.

ויש לי עוד הרגשה, אשר מעליבה אותי מאוד. לי נדמה שאתה פוחד מנסיעתי לאמריקה. רק פתאום, אתמול בלילה הרגשתי זאת. אינני מבינה מדוע, פה יש איזה שהוא דבר לא חלק.

אם יוסף⁴³ פוחד, אז אני מבינה, הוא פוחד בעד ה“כתר” שלו, פן חס וחלילה באיזה אופן שהוא יזיק הסדור הזה לממלכתו. אבל אתה?

האם אני יכלה לעשות איזה שהוא דבר ספרטיבי, בלתי הסתדרותי, האם גם אתה אינך מאמין לי?

על זה כואב לי מאוד, ולכן אני כותבת לך ישר את הרגשתי זאות.

בחבה אליך מניה

(הארכיון הציוני המרכזי, הארכיון האישי של בן־צבי, תיק 116/102 A)

כא. חובת השקל

הרבה מידידי וחברי פונים אלי בזמן האחרון בשאלה:

“האמת שאת מסרבת לקנות שקל ומתנגדת להשתתף בקונגרס הציוני?” החלטתי לענות על זה בכתב.

אינני יודעת מי מעונין להפיץ את השמועה הזאת, אשר בשקר יסודה.

החלטתי להכחיש את השמועה בכתב לא מפני שאני חושבת, שהיהודי הקונה את השקל הוא הציוני הטוב, ומי שאינו קונה אותו הוא ציוני רע.

מכירה אני הרבה יהודים המתמידים לקנות שקל והם מחריבים את הישוב, ויודעת אני מאות בחורים ובחורות אשר אינם קונים את השקל, בין מתוך פרינציפ ובין מחמת רשלנות, והם בונים את הארץ. אולם כעת אנו עומדים בתקופה כזאת, שכל הכוחות המהפכניים בתנועת העבודה מוכרחים להשתתף בקונגרס הציוני.

הקונגרס הוא למעשה הפרלמנט של העם היהודי, והמוסדות של הסתדרות הציונית הם המשפיעים כעת על כיוון פעולותינו בארץ, בחיי יום־יום. וחוץ מהטעמים המקובלים אצלנו, המחייבים את אנשי העבודה להשתתף בקונגרס הציוני ישנו כעת גורם נוסף:

ההכרח להציל את נשמת תנועת העבודה, כי התנועה מבליטה בשנים האחרונות טנדנציה מסוכנת לטשטש הרבה מאופיה ומכיוונה הסוציאליסטי בתוך ההסתדרות הציונית הכללית.

לכן חובה על הכוחות המהפכניים בתנועת העבודה, אשר הרעיון הסוציאליסטי בשבילם לא מליצה, שמכריזים עליה ברוב חגיגיות באחד במאי, אלא הוא להם כיוון החיים בבנין ארץ־ישראל העובדת, לא לעמוד כעת מהצד ולא להסתפק בבקורת ובהתמרמרות מתמדת, אלא להשתתף בקונגרס הציוני באופן הכי אקטיבי וליצור כוחות פנימיים אשר ישמרו על יסודות תנועת העבודה ולא יתנו לה לטשטש את דמותה.

מניה שוחט

(“דבר”, 12 באפריל 1937)

כב. סקירה מס' 1 על ארגון “משמרת הגבול”

פנימי

7 א / 3110

סקירה מס. 1 לחברי הועד והמעצה⁴⁴

סקירה שבועית.

ביום 29.1.38 התקימה ישיבת הועד. השתתפו: ישראל, מניה, יוסף, נחום וחריט.⁴⁵

1. א. דנו בשאלת צרוף חברים וצורת צרופם. הושמעו דעות שחברי “השומר” לעבר יתקבלו לארגון בלי דיון מיוחד.

ב. חברים, שלהם חשיבות מיוחדת בארגון “משמרת הגבול” יש להשתדל לצרפם.

סוכם: יש לבא בדברים עם החברים: בן־צבי, קפלנסקי, פז, שאול, וולף, ויגאל,⁴⁶ עם בן־צבי יבא בדברים – ישראל. עם יתר החברים – מניה.

2. בשאלת צרוף נוער לארגון הוטל על החברה מניה, וכמו כן לאסוף חומר ולהביאו לדיון לישיבת הועד.

3. קשר עם המוסדות. בתור צעד ראשון בכוון זה יש לנקוט בשיטת רכישת חברים במוסדות אלה. ובמדה האפשרית להרחיב את הפעולה בכיוון זה.

4. ענין השמירה על כל צורותיה וגווניה לדחות לעת עתה, למרות זאת שהושמעו דעות על חשיבות הדבר ועל כל הקושיים בו נתונים הפעולות האלה כיום.

5. הוחלט להתחיל ברכוז חומר. מקום הרכוז – תל־אביב.

6. נבחר מזכיר – חריט. המקשרת – מניה.

7. ישיבת הועד בעוד שבועיים.

ביום 4.2.38 התקימה ישיבת המזכירות. נוכחו: ישראל, חריט. אחרי ברור בשאלת רכוז טכני של החומר וסדורו הוסכם להזמין מזכירה לחצי יום עבודה.

פונים מיד לחברים הנמצאים בגבולות בהוראה להמציא למרכז את הנמצא בידם או שיש באפשרותם להשיגו.

על המזכירות להמציא לחברים הוראות מפורטות על דבר היקף וטיב החומר הדרוש.

יש להפנות תשומת לב מיוחדת לטיב השטח, ערכו הכלכלי והטופוגרפי של הכפרים וגבולותיהם, התושבים (הרכב העדות, יחסי המשפחות, יחסי הכחות ביניהם, נטיות הפולטיות⁴⁷ בתוכם ונושאיהם.)

על הח' ישראל להשיג בהכשרת הישוב את המפות המפורטות של גבולות הארץ. לאחר שנקבל את המפות נחלק את חקירת הגבולות בין החברים שלנו הנמצאים במקומות והמתאימים לתפקיד זה.

להנהיג כרטסית חברים קבועה.

להשתדל שצבי נדב יתחיל לעבוד בתעופה בתור עובד קבוע.

בשאלת כספים הוחלט להציע למועצה להטיל על החברים מס שנתי של 10% ממשכרתם החדשית. (למשל – הח' המרויח 20 לא“י לחדש ישלם 2 לא”י לשנה.)

לשתף את הח' איזיק בעבוד שאלון של ידיעות הגבולות.

(ארכיון העבודה, IV 112, תיק 29)

כג. סקירה מס' 2 על ארגון “משמרת הגבול”

פנימי

סקירה מס. 2 לחברי הועד והמוצעה⁴⁸

סקירה שבועית

ביום 8.2.38 התקימה ישיבת המזכירות.

השתתפו החברים: ישראל, מניה, חריט.

הח' מניה מסרה דו"ח מפעולותיה. היא נפגשה עם קפלנסקי.

הוא מבטיח לעזור, והביע רצון ללמוד לדעת את הדברים. מניה הבטיחה כשהחברים יוסף או נחום יהיו בחיפה יכנסו אליו על מנת להסביר לו את הדברים בשטח פעולתם. מניה גם באה בדברים עם הנוער של כפר־גלעדי. אלו הביעו דעה, שאולי היה יותר קל לוא היה לארגון הזה כיוון פוליטי ברור. כדי להגיע לנוער יש להתקשר עם מדריכיו. יש כיום כחמשה ארגונים המתכוננים להתישבות. יש לבא אתם בדברים ולהשתדל לצרפם. ח' ס' מוכן להתמסר לשאלה זאת בחיפה בתנאים ידועים. לדעתו אפשר מהפלוגות בחיפה להוציא איזה מאה איש.

הוחלט:

1. לתכן שתי תכניות.

2. יש לעבד תכניות להשלמת החברים שימצאו אצלינו.

3. יש לסדר שני בתי־ספר. אחד בחולה והשני בכפר־גלעדי. בהם יכירו החברים את הסביבה וילמדו את שאלת הבטחון והחקלאות.

4. ביחס לנוער יש להתחיל ברכישת חברים, לארגן אותם בצורת קבוצות למקומות מסוימים. יש לסדר הרצאות במקומות שהם נמצאים.

5. צריכה להיות גם הכנה עצמית. צריך ללמד את השאלה הערבית למעשה ע"י פגישה ישרה והתאמה עצמית לכך.

הובעה דעה שמהמוסדות אין לדרש טרם עשינו דבר ממשי.

ביום 15.2.38 בשמנה בערב ישיבת הועד.

על סדר היום:

1. רכישת חברים.

2. תכנית של הכנת חברים.

3. אמצעים.

(ארכיון העבודה, IV 112, תיק 29)