א.    🔗

השעה הייתה שמונה בבוקר. עמדתי לצאת לעבודה. כבר הייתי לבושה במעיל הסגול העבה, אבל הייתה סערה גדולה בחוץ והרוחות ייללו, וכשהטלפון ממשרד המוניות המשיך להיות תפוס, חשבתי לחכות עוד זמן־מה, אולי תשקוט הארץ ואוכל לצאת ולעצור מונית מזדמנת. התיישבתי ליד השולחן הכבד, מעץ אלון, במטבח, מול יהונתן שישב רכון על מחברתו, כמו בכל בוקר, ורשם שם בעט הנובע שלו נוסחאות באותיות יווניות או רומיות בתוך מסגרות מרובעות או עגולות שאינני מבינה בהן כלום. שנינו שתקנו. רציתי לומר לו שאחזור מאוחר היום, אולי רק בשש, ושבמקרר יש מרק ירקות טוב, שלא יחכה לי. שייקח בעצמו.

פתאום הוא נשא אלי את עיניו מן המחברות ואמר:

תגידי, מה עושים כדי למות?

צמרמורת עברה בי. ולאחר רגע ארוך של שיתוק, אמרתי:

למה אתה שואל?

הוא נעץ בי מבט זועף ואמר:

סילביה פלאת, לפני שהמיתה את עצמה, נשקה לילדיה, השכיבה אותם בחדרם, אחר־כך נכנסה למטבח, אטמה את הדלת והחלון, ופתחה את ברז הגז. זה מות בטוח, אבל איטי מדי.

אתה חושב איך להמית את עצמך? עצרתי אנקת כאב בתוכי.

הוא הוציא דף נייר מכתבים מכיסו והניח אותו לפני.

את זה כתבתי הלילה אמר. אני משאיר לך אותו. תקראי ותעשי בו מה שאת רוצה.

הוא פרש את הדף לעיני וחזר להרכין את ראשו על מחברתו ולעיין בה, כשהעט בידו.

תקרא, פרופסור אהרליך. הנה מה שכתב:

קראתי ושתקתי. היה עלי לצאת לעבודה.

מה אתה אומר על זה פרופסור?

תראה, פרופסור, יהונתן מאוהב במוות. הוא מחזר אחריו כמו גבר צעיר אחר אהובת ליבו.

אתה הכרת אותו משתי פגישות מקריות בבית אבי, מרווין גרוסמאייר, ואמרת לי אז שהוא עשה עליך רושם מצוין. צעיר שמח, בוטח בעצמו, שעתידו לפניו, לא מעט בזכות ההשכלה שרכש. זה היה קצת לפני מלחמת ששת הימים, שבה נהרג חברו הטוב ביותר. אחריה התחילו אצלו התקפי דכדוך, אבל עדיין, האישיות שלו, התנהגותו, יחסו למשפחה ולעבודה, כל זה לא נפגע. הוא תיפקד לגמרי נורמלי. חיינו חיי משפחה תקינים לחלוטין, אהבנו זה את זה, הילדים נולדו, למדנו, עבדנו. אבל אחרי פציעת הראש שלו על גבול לבנון, כשהיה כבר הרבה מעבר לגיל גיוס אבל התנדב להרצות בפני הלוחמים ונפגע בראשו מכדור תועה – למזלנו הגדול הפציעה לא הייתה אנושה אך היא פגעה בצלילות זיכרונו – התחילה אצלו הנסיגה. ואז גם עלו מחדש התמונות הישנות מהמלחמה ההיא, כשהיה עוד בסדיר, ויוסקה חברו נהרג שני צעדים ממנו, והאשמה חזרה לרדוף אותו, על שלא מת במקומו. זו ממש פיקסציה אצלו…

אם אספר לך על הכשלים היומיומיים שלו, על השיכחות, הגמגומים, התפרצויות הרוגז… לא להאמין עד כמה יכול טבע האדם להשתנות כתוצאה ממשבר נפשי, או מה שאתם קוראים “פוסט־טראומה”, שבאה בעקבות הפגיעות ההן…

לפעמים אני מתעוררת בלילה מצעקה הפורצת מגרונו – אמא! למה? אבל אני אמרתי לך… ואני חושבת, שאולי כל האובססיה שלו על המוות היא גידול פראי, מאוחר, שצמח על רקע אהבתו החולנית לאמו. יש לו, כמובן, תקופות טובות, נורמליות לגמרי, ואז אני משלה את עצמי שהכל חזר לתקנו, אבל בשבועות האחרונים חלה הידרדרות קשה…

טוב, סטיתי מסיפורי… חזרתי בשעה חמש. שעה מוקדם יותר משאמרתי לו. שאלתי אם אכל. כן, המרק היה טעים מאוד. וכשהתיישבתי מולו, עוד לפני שפשטתי את המעיל, אמר:

תראי, את שלחת אותי לטיפול אצל פרופסור אהרליך, פסיכולוג בעל שם, אולי אחד הטובים בחצי הכדור שלנו. אני מעריך מאוד את רגישותך ואת דאגתך. והנה, בפגישה האחרונה שלנו, הוא שאל אותי מה אני רוצה בעצם מן החיים שלי. אמרתי לו שאני רוצה לגמור אותם. – כל־כך רע לך בהם, הוא שאל. – אני רוצה לחזור מהם אמרתי. לחזור לאחור, לפני שהם השתלטו עלי… אבל לפני ש“השתלטו” עליך, כך אמרת לי בשעתו, הכל היה ריק בשבילך… – לא, לא הכל. היה אלוהים, אתה אמרת שהיה, אבל עכשיו אני רוצה שאלוהים יחזור בתשובה… – בתשובה ממה, שאל הפרופסור. – מכל העוולות שעשה לי, אמרתי.

וכששמעתי מפיו את הדברים האלה, השתתקתי. לא יכולתי לדבר עוד.

למה אני באה אליך, פרופסור? כי אני לא עומדת בזה. אני לא ישנה בלילות. מרטיבה את הכר בדמעותי. הלב מלא רחמים עליו עד להתפלץ. גם בעבודתי אני פזורת רוח כל־כך שאינני יכולה להתרכז בשום עניין. מה יש לך, אמרתי לו, למה אתה רוצה למות? כי איבדתי את הכישרון לחיות, ענה. אינני יודע איך לחיות.

והוא באמת איבד את הכישרון לחיות.

חל אצלו בלבול נורא בראש, פרופסור. הוא לא מבדיל בין הווה לעבר. באמצע ארוחת הערב, כשהוא לוגם את המרק, הוא מסוגל להפסיק, כף המרק תלויה מעל לצלחת, והוא שואל לפתע: יוסקה היה פה היום? זה אותו היוסקה שהיה איתו באוגדה של ישראל טל ונהרג בפריצה שלהם לביר גפגפה, ועד היום הוא לא בטוח שאמנם מת. הוא לא מצא את גופתו בין אלה שנקברו בבית־הקברות הארעי בבארי. הזיכרון הורג אותי, אמר לי פעם. הוא כמו תולעת מכרסמת במוח שלי. אני תולעת יעקב. אני חייב להשמיד אותו. בלילה לפעמים הוא פורץ בצעקה, מתוך חלום, כאילו משווע לעזרה: יוסקה! איפה אתה? למה עזבת אותי?! לפני יומיים צלצל אלינו מר דגני, המורה שלו לשעבר בתיכון, שנתי ממש העריץ אותו, ושואל, איפה יהונתן? אני מחכה לו כבר יותר משעה בקפה ארדון, קבענו להיפגש פה בחמש, ואין אות וסימן ממנו… וכשנתי חזר, בערך בשבע, ושאלתי אותו על כך, הוא התפלא מאוד: מה, דגני עוד חי? הייתי בטוח שהלך בדרך כל בשר…

אבל מה שמציק לי עוד יותר בימים אלה הוא מצב שאינני יודעת איך אתמודד איתו: יהונתן בעלי ואב ילדי זה שנים רבות, התחיל לחשוד בי. והחשד הזה מכרסם בו ולא נותן לו מנוח יומם ולילה. וגם לי הוא לא נותן מנוח. כדי שתבין כמה קשה המצב הזה, אספר לך על משהו שאירע לפני שבועיים. לולא היה זה טרגי, בשביל שנינו, אפשר היה לחשוב שאני משחזרת קטע מקומדיה של מולייר. תשמע: כאות הוקרה להישגי בחברת ‘קדם’, כאשר במבצע מכירות של דירות בבניין רב־הקומות שרכשנו במרכז המסחרי החדש של בת־ים הבאתי תוך שבועיים מאתיים ועשרים קונים, החברה העניקה לי פרס, מעין צל"ש שמעטר גיבור מלחמה – מכונית רֶנו מֶגאן מהודרת בצבע מתכתי, מאובזרת בכל העזרים הטכניים של ההמצאות העדכניות. התגאיתי בה. החניתי אותה על המשטח המרוצף שבגינה הקדמית שלנו. הוצאתי את נתי החוצה ואמרתי לו, בוא תראה צעצוע נחמד. הוא נעמד מול המכונית, ממצמץ בעיניו ולחש לעצמו: אסון, מסנן מבין שפתיים קפוצות, במין איבה כבושה: אסון. נאלמתי. הייתי נדהמת. הוא זקף עלי מבט זועם, ואמר: של מי זה? שלי, אמרתי. ומיהרתי להסביר: מתנה שקיבלתי מן החברה, מין אות הצטיינות על הישגי במכירות. פתאום השמיע זעקה, ברגע שהבחין, כנראה, בסמל שעל מצח המכונית: רנו?! כאילו בשורת איוב הממה אותו. רק מאוחר יותר הבנתי מה היה פשר הזעקה שלו. רנו היא חברה צרפתית. וכל מה שצרפתי טמא בעיניו, נגוע בזימה, בניאוף. והוא כבר כמה שבועות, מאז שהחלטתי להמשיך בלימודי הצרפתית שלי, חושד בי שאני בוגדת בו עם צרפתים, כי לפני כך וכך שנים היה לי פלירט קצר ולא מחייב עם סוכן צרפתי אחד שלנו ושילמתי על כך מחיר כבד מאוד… אתה מבין? בכל פעם שאני נעדרת מן הבית, או מאחרת לחזור הביתה בערב, על־פי־רוב לרגל ישיבות הנהלה, והמכונית איננה במקומה, הוא בטוח שאני מתעלסת עם אחד מן הצרפתים האלה, נציגי הסניף הפריזאי שלנו, שמזדמנים מדי פעם לתל־אביב. בסופו של דבר הפסקתי את לימודי הצרפתית, והחלפתי את הרנו מגאן בשברולט כשר, שאינו חשוד בניאופים.

אתה צוחק פרופסור. כמה הפסדתי? לא, לא הפסדתי כמעט כלום. בערך אותו מחיר.

לחיות תחת הסוואה זה ענין קשה. את מתחבאת, בעצם, מפני עצמך.

אני מרחמת עליו, וכשאת מרחמת, כאילו נמסך רעל לכוס האהבה. שום דבר אינו כפי שהיה.

לא, אני לא רוצה להיפרד ממנו.

לא בא בחשבון.

 

ב.    🔗

אה, גברי! גבריאל זלדקין! בעצמו ובכבודו! כמה אני שמח שבאת! כמה טוב לראות אותך! שב! שב פה, על יד השולחן. תשתה קפה? תה אנגלי בחלב? עם עוגה? אלנה קנתה עוגת שקדים לכבודך לפני שיצאה למשרד! זכרה שאתה אוהב עוגות שקדים. כן־כן, לא תאמין, היא זוכרת הכל. גם מה שאני שוכח. מזל גדול נפל בחלקי שאני חי עם אשה כזאת שזוכרת הכל! אפילו מה שהייתי רוצה שתשכח. כן־כן. תגיד, כמה זמן עבר מאז שנסעת לאנגליה? יותר מארבעים שנה? אתה בטוח? חיים שלמים כמעט! עידן ועידנים! לא הייתי מאמין. אבל אצלי הזמנים מבולבלים בזמן האחרון. קשה לסמוך עלי. גם אני לא סומך על עצמי. אז מה תשתה? תה? קפה? אתה בכלל לא השתנית. אותו גברי כמו אחרי המלחמה ההיא. אותו זקן מטופח שמקיף את הלחיים, עם נימי שיבה בודדים, אותן עיניים מחייכות בנדיבות. רק השמנת קצת, אם אינני טועה. אז גמרת עם הלונדון סקול אוף אקונומיקס? לא מלמד יותר? מה, אתה עוד חוזר לשם? חשבתי שבאת אל המולדת פור גוּד, כמו שאומרים, ומאד שמחתי על כך. היינו יכולים להמשיך לדבר. יש על מה לדבר. היום איחרת קצת. לא נורא. אמרת שתבוא בארבע ובאת בארבע ועשרים. אילו היית בא בזמן, היית נקלע ישר לתוך מריבה שנפלה ביני לבין “נוות ביתי”, אם להשתמש במליצה. אתה הרי זוכר את אלנה. נפגשת איתה עוד לפני שהתחתנו ואחר־כך גם ביקרת בביתנו. היא יצאה מכאן רגעים ספורים לפני שהגעת. על מה רבתי איתה? על כך שהיא מטיפה לי מוסר. לקיים מה שנאמר “חוסך שבטו שונא בנו”. על כך שהיא רוצה “לחנך” אותי כאילו הייתי ילד. זה מעורר את חמתי. אבל האמת היא שרק מתוך אהבה היא נוהגת איתי כך. היא רוצה להנחות אותי בדרך הישר, שאהיה אדם נורמלי, שאנהג כמנהגו של עולם!

אתה יכול לתאר לעצמך על מה היא באה אלי בטענות, אשת חיקי, על מה היא מייסרת אותי בשוטים ובעקרבים! תשמע, לפני חודשיים היא מנסה להשפיע עלי שאלמד להשתמש באס־אם־אס כדי שלא תבזבז זמן רב מדי כשהיא מתקשרת אלי מן המשרד. בשבילי אס־אם־אס זו מילה שבאה מן השורש מא"ס. אני שונא את עצם השימוש במונח הסוּרסי הזה. בקושי השלמתי, לפני שנתיים או שלוש, עם הטלפון הסלולרי שהיא כפתה עלי, ואני עדיין לא חי בשלום איתו כי כדרך קבע אני טועה בספרות ובשום אופן לא יכול להגיע אל ההודעה הקולית שהושארה בשבילי, אבל האס־אם־אס – אליו לעולם לא אסתגל. כדי לכתוב מה שאתה רוצה לשגר אתה צריך לאַצבֵּע שלוש או ארבע אותיות לפני שתקבל את האות הנכונה. לא בשבילי. תודה רבה. יש לי דברים יותר טובים לעשות. תשמע, גברי, חצי שנה לאחר האסון שאירע לי במלחמת לבנון… מה זאת אומרת הראשונה או השנייה, אתה צוחק עלי? אתה לא יודע? לא יודע את הפרטים? הייתי בטוח… טוב, אספר לך אחר־כך. ובכן, שלושה חודשים אחרי המלחמה… רגע, רגע… על איזו מלחמה דיברתי? אני קצת מבולבל בזמן האחרון…

ובכן, אחרי הטראומה ההיא, כשהראש שלי עדיין מטושטש מהפציעה, היא מביאה לי במתנה מחשב! אתה שומע? – מחשב! כדי לנקות לי את הראש כביכול, כדי שיהיה לי קל יותר לעשות את החישובים שלי באסטרופיזיקה ובתרמודינמיקה שאני עסוק בהם שעות רבות בכל יום. לא רק שהוא לא “עשה לי סדר בראש”, כפי שהבטיחה – הוא שיבש לגמרי את דעתי! ה“עכבר” הזה, שבלעדיו אי־אפשר לעשות שום פעולה, היה מתרוצץ לי בכל מרחב המסך כמו פרחח מופרע, סורר ומורה, לא נשמע לי, ובכל פעם שניסיתי לקבֵּע אותו בנקודה מסוימת, היה מתמרד וקופץ לפינה אחרת, כי שם כנראה יותר נעים וחמים לו. ומה שבלבל אותי לגמרי היו האזהרות שהיו מופיעות על המסך כל שנים־שלושה רגעים, רובן באנגלית, ולא הניחו לי לכתוב טקסט כלשהו ברצף: “שים לב, המחשב שלך עלול להשתתק”, “ברוך הבא לאשף האינטרנט”, “עקוב אחר ההוראות לתיקון המשגה”, “אין אפשרות להעלות את מבוקשך על המסך”, “פנה למרכז האיבטוח”, “נסה למחוק את הפעולה הקודמת”, “ברירת מחדל”, ושוב “ברירת מחדל”, “דליט דליט דליט” וכו' וכו'. לפעמים הייתי מתרגז כל־כך על ההטרדות האלה, המגיחות אלי מטעם איזו רשות עליונה. בלתי נראית, נסתרת כמו בורא עולם, שכמעט השלכתי את המחשב דרך החלון החוצה וסוף לצרה הצרורה הזאת.

עכשיו לעניין האסון שקרה לי במלחמה… של שישים־ושבע, כן, חודש יוני ששים ושבע, כשהייתי עדיין בסדיר, צירפו אותי לאוגדה של תת־אלוף ישראל טל, שנעה לעבר ביר גפגפה. אתה, אם אני לא טועה, היית באוגדה של אברהם יפה. בשבעה ביוני… ואולי אני טועה, אולי היה זה בשמונה ביוני, האוגדה שלנו התקדמה מערבה, ממצבת פרקר לעבר התעלה.

כשהגענו קרוב לראס ג’וּנדי, תקף אותנו במפתיע כוח של כמה מאות טנקים וארטילריה, והתפתח קרב פנים אל פנים של שריון מול שריון שנמשך אולי יממה שלמה ללא הכרעה. הכוח המצרי הפתיע אותנו, כי הטנקים שלהם היו מחופרים בחולות. אני ועוד שמונה היינו בזחל"מ שנסע בעקבות הסנטוריונים. פתאום, בחמש לפנות בוקר, אנחנו סופגים הלם עצום. שניים מאיתנו, ביניהם יוסקה עמרמי, נפלו בו במקום מפגז שחדר דרך השריון, ודם שתת מהם…

יוסקה עמרמי, חברי הטוב ביותר! פעמיים הוא הציל אותי ממוות. אני חייב לו את חיי! פעם אחת כשנסענו בזחל"מ לעבר האגם המר וכשהתחילו להפגיז אותנו הוא זרק אותי לחול וכך ניצלתי, ובפעם השנייה בדרך לראס ג’ונדי, כשהוא חיפה עלי, והוא עצמו נפגע מן הפגז שחדר דרך השריון ודם שתת ממנו ממש לרגלי… אבל איפה הוא יוסקה? איפה הוא? אמרו שהוא מת, אבל אני לא מצאתי אותו בין המתים בבארי! רימו אותי! הוא לא מת! אני יכול להישבע שהוא לא מת!

אני הרי נזרקתי אז החוצה אל החול ואיבדתי את ההכרה, ואחרי כמה שעות מצאתי את עצמי בתאג"ד של החטיבה…

אבל למה אני מספר לך את כל זה… הרי אז ניצלתי בנס, ודווקא אחרי שנים, במלחמת לבנון, כשרק הגעתי למוצב ונתז מכדור תועה פצע את ראשי וגרם לי פגיעה מוחית שלא התאוששתי ממנה עד היום… המוח, אתה מבין, כשהמוח נפגע… אבל הרי התחלתי לספר לך על יוסקה… יוסקה… אז, במלחמת ששת הימים, אחרי שהוא נפל… אמרו שנפל.. שלחו אותי לזהות גופות בבית־הקברות הזמני על יד קיבוץ בארי. לסמן אותן. חיטטתי באיברים מרוסקים, בפנים מעוותות, במראות שאפשר לקבל התקף לב רק מהצצה בהם…

לך אני יכול לגלות: ברצון הלכתי אל בית־הקברות הארעי ההוא בבארי. כי כבר אז הסתדרתי עם המתים הרבה יותר טוב מאשר עם החיים. ובייחוד רציתי לראות מה קרה לו לחברי הטוב ביותר, יוסקה עמרמי. אמרתי לך – לא האמנתי שהוא מת. אולי בטעות העבירו אותו לבית־הקברות הזה. תשמע, היו שם מראות מזוויעים של הורים שבאו לחפש את גופות בניהם שנפלו. כשאני רואה לפני את זוג הזקנים מבאר שבע, בני שבעים או שמונים, סבים וסבתות, מהלכים כפופים בין הגופות, שהיו חצי קבורים בבורות, מקווים לזהות את נכדיהם… טוב, נעזוב את זה. אני לא יכול לשלוט בדמעות שלי כשאני נזכר… תסלח לי. אבל עד היום אני שואל את כל מי שהיה שם, איפה יוסקה עמרמי! למה לא אומרים לי איפה הוא? כי בבארי הוא לא היה! לא מצאתי אותו בין המתים!

והנה אחרי כל זה התחתנתי, נולדו לי ילדים… ודווקא במלחמת לבנון קרה לי האסון ששיבש את דעתי. אתה שואל למה אני מסתדר עם המתים טוב יותר מאשר עם החיים? כי אני מאמין שהנשמות ממשיכות לחיות. על כל מצבה של קבר יהודי חרותות האותיות תנצב"ה שמשמען: תהי נשמתו צרורה בצרור החיים. כלומר כאן, תחת המצבה הזאת צרורה נשמת האיש הקבור תחתיה, והיא קיימת. כאן ועכשיו. ואז, כשראיתי שם, בבית־הקברות בבארי, כמה רבים הם החיילים האלמונים שאי־אפשר לזהותם, אלה שהעפר יכסה אותם ולא ייוודע שמם – נדרתי בליבי שאני אקים להם יד וזכר. יד ושם. כי הנשמות לא מתות.

גברי, אתה זוכר את בית־הדפוס הקטן של אבא שלי בפלורנטין? אתה זוכר איך הייתי עוזר לאבי בעבודה בשעות שלאחר הלימודים או בימי החופש? איך הייתי מעביר את המטריצות הכבדות, עם אותיות העופרת, מן המסדרה אל שולחן המעמֵד וממנו אל המגיה? אז ארבעים או חמישים אחוז מן ההדפסות שאבא היה מבצע היו של מודעות אֵבל שקרובי הנפטרים היו תולים על עמודי המודעות ברחובות או מדביקים אותן על כותלי הבתים ועל גזעי עצים רחבים. אני הייתי קורא את כולן. בסקרנות רבה, מין דחף בלתי נשלט, רציתי לדעת מי המתים. אם אני מכיר מישהו מהם. אפילו נוסח המודעות עניין אותי. שיננתי לעצמי רבים מהם, בייחוד את הפשוטים ביותר, שהם גם המרשימים ביותר, כמו, “כואבים על – זה וזה – שאיננו”, או רק: “איננו”.

הוי, אבא המסכן שלי. כמה קשה הוא עבד וכמה מעט הוא הרוויח, ואיך חלה עד מוות בגלל אבק העופרת שהיה נושם אל הריאות שלו!

רק אמי זיכרונה לברכה, אמי האומללה, לא זכתה לקבר יהודי, בגלל ערלות הלב של חובשי השטריימלים ההם במגדיאל, אלה שהגלו אתה מהסתפח אל בני משפחתה… אבל אני לא מסוגל לדבר על זה. הלב נשבר בי.

תשמע, אתה לא הכרת את אמי, היא היתה קדושה. אתה ודאי זוכר את הצמה הבלונדית העבה שהייתה כורכת סביב ראשה… ואני אהבתי לראות אותה ששׂערה היה מפוזר על צווארה והגיע עד מעבר לכתפיה… יפהפייה כמו ציור של בוטיצ’לי, לא? כמה שבועות לפני מותה, כשהייתה חיוורת מאוד וחלשה, אמרה לי שהיא רוצה להיכנס לדורמיציון כדי לברך את אמו של ישו בפעם האחרונה, וביקשה שאלך איתה. נסענו אל העיר העתיקה ועלינו ברגל אל הר ציון. בשארית כוחותיה טיפסה בהר, נעצרת כל כמה רגעים להרגיע את נשימתה הכבדה. נכנסנו אל הכנסיה וירדנו אל האולם התחתון, שם מוטלת גופתה השֵישית של מריה “הרדומה”… אגב, מעניינת הקירבה בין “דורמיר” הלטיני לבין “רדום” העברי… אבל לא. אני סוטה… היינו שנינו, אמי ואני, לבדנו באולם, ושררה בו דממה מוחלטת. עמדנו שותקים מול הגופה שהבעה של תום שלם, שאין למעלה ממנו, נחה על פניה. ואמי, ליזבטה־אלישבע, אמרה: כך הייתי רוצה למות. בדממה גמורה.

אבל כשנקברה שם, “מעבר לגדר” במגדיאל, לא הייתה דממה. אבי ואני, ושני ילדי, ועוד כתריסר אנשים ונשים מאלה שהכירוה וכיבדו אותה, לא יכולנו לעצור בדמעותינו. עמדנו סביב הבור ובכינו בכי מר. וכשהשמיע הכומר שהובא מיפו את תפילת האשכבה שנאמרה בלטינית או ביוונית, היו רגעים של שתיקה, ואחריה שוב פרצנו בבכי.

לא, היא לא מתה בדממה.

 

ג.    🔗

סיפור חייו של יהונתן דותן (יהו־נתן, לא יונתן. הוא עצמו עמד על כך, כי הה"א מדגישה את “יהו”, שהוא שם הוויה) – סיפור עצוב הוא.

למדתי עם יהונתן בתיכון העירוני בתל־אביב, ושנינו סיימנו אותו באותה שנה. שנינו גויסנו לצה"ל, אבל הוא לא השלים את שלוש שנות שירות החובה שלו, כי שוחרר עקב מחלתו הקשה של אביו, והיה עליו לפרנס את המשפחה. אמו, אלישבע (ליזבטה במקור), מתה שנה לפני אביו.

מות אמו זה סיפור לעצמו. היא לא היתה יהודייה. אוקראינית הייתה, וסירבה להתגייר. אי לכך נאסר לקבור אותה בבית־עלמין יהודי, למרות שבעלה רכש שתי חלקות קבר צמודות בבית־הקברות במגדיאל, עוד בחייהם. אשה יפה הייתה, מיוחדת במינה. גבוהה, בהירה, והבעה של תימהון שורה על פניה, כאילו תהתה על העוול שאנשים עושים זה לזה, או על האסונות שפוקדים אותם כשבניהם נהרגים במלחמות או בפרעות. היא הייתה נדיבה מאוד, והייתה אוספת אוכל ובגדים כדי לחלק בשכונות העוני של העולים החדשים ביפו, שוכני הבתים הנטושים שם. יהונתן אהב אותה אהבת נפש, ולא מוכן היה להשלים עם הרחקתה מבית־העלמין היהודי. הוא מחה לפני מועצת המושבה, ולפני המועצה הדתית, טען שעלתה ארצה כחלוצה, יחד עם אביו, וכמו אביו עבדה בפרדסי המושבה. מחאותיו היו ללא הועיל, דינא דהלכתא דינא, והיא נקברה מעבר לגדר. יהונתן היה משתטח על קברה מדי שבוע בשבוע ובוכה על ה“הגליה” שלה, שכפתה עליה נידוי ובדידות, עד שבא חברו הטוב, עימנואל שילוני, ליווה אותו אל בית־הקברות, והניאו מלהמשיך לפקוד את הקבר בתכיפות כזאת.

את אלנה הכיר יהונתן בבסיס הדרכה בצבא. נערה מרשימה הייתה. בלונדית, זקופה, קומתה קצת נמוכה מקומתו, והיו לה צחוקים בסופרנו גבוה, עליצים כל־כך, שהיו מושכים את תשומת הלב של כל המצויים בסביבתה. לעומת זאת, כשהיתה רצינית, הביעו פניה הכרת ערך עצמית כאילו היא בעלת אחוזה באוקראינה. הם הרבו לטייל ברגל אל מחוץ לעיר. באחת השבתות צעדו עד בן שמן, ויהונתן סיפר לי שהם גילו סוכת גפנים שהסתתרה בין עצי החרוב מדיפי ריח הזרע בקצה הכפר, ותינו שם אהבים.

בחתונתם לא נכחתי. כבר הייתי אז באנגליה, שקוע בלימודי מתמטיקה וכלכלה באל־אס־אי. כשהגעתי לארץ לחופשה, אחרי המלחמה זה היה, ביקרתי בדירתם בת ארבעת החדרים ברחוב בר כוכבא שקנה להם אביה של אלנה, מרווין גרוסמאייר, איש עסקים אמיד ונדיב. האווירה בבית היתה חמימה ונעימה. השניים פנו זה אל זה במילות חיבה, צחקו הרבה, ומדי פעם הייתה אלנה מקיפה את זרועה סביב כתפיו וסומכת לחיה על לחיו.

אבל כשבאתי לבקרם בפעם השנייה, וכבר היו להם אז שני ילדים, משהו בדרך דיבורו של יהונתן הביך אותי. הוא היה מפסיק באמצע משפט, כמחפש את המילה הנכונה, או מוֹעד בכשל לשון מפעם לפעם. אומר, למשל, “זרעתי” במקום “ידעתי”: לא זרעתי שאלנה תהיה שם", או “התעמתו” במקום “התאבלו”, או “שיטח אותם” במקום “שימח אותם” – אבל אלנה מיהרה לטשטש את רושמו של הכשל על־ידי הטיית השיחה לנושא אחר, ומבלי לתקן את הטעות, או נחפזה למלא את החסר כשהיה מתקשה להיזכר בשם או במספר. היה לי רושם שהבנה גמורה שוררת ביניהם. זוג אוהבים, ידידי נפש.

והנה, לאחרונה, כשהגעתי שוב לארץ אחרי שנים רבות וביקרתי אותם חשתי מעין עצבנות מרחפת באוויר. כמה חילופי דברים, בינו לבין אלנה ובינו לביני, כבר בראשית הפגישה, הביכו אותי. בשיחתנו הזכרתי איזה מקרה מבדח של קונדסות מימי לימודינו בתיכון העירוני. איך אחד מאיתנו, שובב גדול, שלמה פרי היה שמו, הניח נעצים הפוכים על כיסא הקתדרה של המורה ששון, והוא השמיע צווחה, כצווחת ציפור פצועה, ברגע שהתיישב. צחקנו, ויהונתן אמר: מעניין, רק בשבוע שעבר, כשנכנסתי לחנות של שוורצמן לקנות לחם, פגשתי שם את המורה אשכול. גם אני וגם אלנה פקחנו עיניים של תימהון.

אתה לא טועה, נתי? אמרה אלנה, המורה אשכול מת לפני חמש או שש שנים!

את בטוחה? שאל יהונתן.

אתה בעצמך סיפרת לי שהיית בלוויה שלו…

מה, באמת? אם כן אני באמת טועה, כנראה, והיה זה מישהו אחר… אגב – מיהר לחפות על טעותו – שם משפחתו היה “שקולניק” ואני הוא זה שהצעתי לו את השם “אשכול”, לא על שום אשכול ענבים, פרי מגדים, אלא על שום המשפחות השכולות שמתרבות כל־כך בימים אלה.

נשתררה שתיקה, וכדי לפסוח עליה, סיפרתי שהבוקר קראתי רשימת הספד בעיתון על אודי דביר, שנהרג לפני ארבע שנים בסיני. אתה הכרת את אודי דביר? שאלתי את יהונתן, והוא הביט בי בכעס. אם אני הכרתי את אודי דביר… אודי דביר זיכרונו לברכה היה הקשר של הפלוגה שלי! אני הייתי זה שגילה עפר מעיניו בבית־הקברות הארור ליד בארי, הלסת התחתונה שלו הייתה שסועה כולה, עין אחת הייתה ריקה, הגפים היו כרותים. הוא היה גיבור. רץ אל מול הטנק להשליך את הרימון עם חומר הנפץ אל תא הנהג. ככה זה. “אלוהים מרחם על ילדי הגן… ועל הגדולים לא ירחם עוד”, כמו שכתב המשורר אבידן.

עמיחי, אמרה אלנה.

עמיחי?

כן, עמיחי, אישרתי.

עמיחי עוד חי?

עמיחי מת לפני כמה שנים, אמרתי.

כולם מתים, פסק יהונתן. אבל בעצם הם חיים, הוסיף לאחר שתיקה קצרה. ולאחר רגע פנה אל אלנה: את הודית לתאומים על הפרחים ששלחו לך?

על מה אתה מדבר? איזה פרחים? טענה כלפיו במורת רוח.

הדודים שלך היינץ והרברט, לא שלחו לך פרחים, ליום ההולדת, בדואר אוויר מהמבורג?

אני לא יודעת על מה אתה מדבר. היה לי עכשיו יום הולדת? אתה מבלבל עם משהו אחר, כנראה.

יהונתן הרכין את ראשו והשפיל את עיניו אל זרועותיו, כעושה חשבון נפש עם עצמו. כעבור רגע נשא מבטו אלי: גבי, אולי אתה יודע במקרה מי המחבר של הפיוט הנפלא שנוהגים לשיר בערב ראש השנה ויום כיפור – “שימו לב אל הנשמה, לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה” וכו'?

אמרתי שצר לי, אבל אין לי מושג מי כתב את הפיוט הזה, שגם בעיני הוא נהדר. בייחוד המילים “עורו נא, כי בכל לילה נשמתכם עולה למעלה…”

כן, נאנח יהונתן, “נשמתכם עולה למעלה”… מי כתב את ההספד על אודי דביר? אינני זוכר את שמו, אמרתי, עיתונאי ידוע, שיש לו טור קבוע של הספדים.

כותבים הספדים והספדים, כחול אשר בבית־הקברות, אבל איש לא כתב עדיין מילה אחת על אמי זיכרונה לברכה. לא מילה אחת במשך כל השנים מאז מותה.

לא ידעתי מה לומר על כך.

פתאום פרצה זעקה מפיו: הדם שלה צועק מן האדמה! הדיחו אותה מן החברה האנושית כאילו היא מצורעת! גזרו עליה בדידות עולמית! אני לא יכול לישון בלילות, חנקו דמעות את קולו, אני שומע את הבכי שלה ואינני יכול לעזור לה!

הם ביישו אותה, ביזו אותה, את האשה היפה והאצילה הזאת! אפילו הקתולים בספרד, בזמן האינקווזיציה, הקצו מקום לקוֹנבֶרסוֹס היהודים בבית־הקברות שלהם, וכאן הרבנים צרי המוח, המאמינים באמונות הבל, הסוגדים לממון ולבעלי הממון – מגרשים מעמם אשה שעבדה את הארץ הזאת בכל נפשה ובכל מאודה! מוטב לי להיות עם המתים! פרץ בבכי ויצא מן החדר.

מצבו לא טוב, אמרה אלנה בלחש כשנשארנו רק שנינו ליד השולחן, זרועותיה שלובות עליו. תשתה עוד קפה? עוגה אולי? יש לי עוגת שקדים בשבילך. הודיתי לה ואמרתי אולי אחר־כך, ושאלתי מה קורה ליהונתן. חוסר יציבות, אמרה. היה לו זעזוע מוח כשנפצע על גבול לבנון, ומאז פוקדות אותו תופעות מדאיגות של שיכחה ובלבול בזמנים, עד כדי כך שפרשיות שלמות מן העבר הרחוק נדמות לו כאילו אירעו היום. לפעמים הוא שותק במשך שעות, אמרה, שקוע בעיסוק היומיומי שלו ולא עונה גם כשאני פונה אליו. קשה איתו. “פוסט־טראומה”, אומרים הרופאים. במה הוא עוסק בשעות היום, שאלתי. אתה יודע בוודאי שפיטרו אותו מן ההוראה, אמרה. הוא היה מורה מזהיר ואהוב, אבל כשחזר לתיכון אחרי הפציעה ההתנהגות שלו נהייתה מאוד בלתי סבירה ועוררה התנגדות גם מצד התלמידים והוריהם וגם מצד ההנהלה. תאר לך שהוא הנהיג, ביוזמתו, לקרוא בקול, בתחילת כל שיעור תנ“ך או לשון, את הכרזת העצמאות מ”בארץ־ישראל קם העם היהודי…" עד סופה, “אני מכריזים על הקמת מדינה יהודית” וכו‘, ולאחר מכן היה משמיע כמה משפטים על הצורך להגן על גבולות המדינה וכו’ וכו‘. התלמידים מגחכים, ובבואם הביתה הם מתלוננים לפני הוריהם, ואלה מעבירים את התלונות אל המנהל, שכינה אתו “הפטריוט הפתטי”. וקרו גם מקרים מביכים: יהונתן אוהב משחקי מילים, לשון נופל על לשון וכו’. הוריה של אחת התלמידות, דנה שמה, באו מקיבוץ כברי, והמורה דותן היה פונה אליה – “דנה המקַבּרת” או “דנה המַקאבִרית”, כמשחק לשון על “כברי”. התלמידים צחקו, אבל דנה נעלבה עד כדי בכי והתלוננה לפני המנהל. פעם הציע לכיתה לקרוא לתלמיד מבולבל “בולבול” וצחוק גדול פרץ, ושוב תלונות לפני המנהל, וזה החליט לפטרו. שאלתי את נתי, מה תעשה עכשיו? ואמר: אני אשתבלל. והוא באמת השתבלל. התכנס בתוך עצמו. תראה, גבריאל, אמרה אלנה, נתי, בגלל מה שקרה לו, יכול להיות מגוחך ביותר, אבל יש לו גם הברקות נפלאות. נכנסתי פעם לאחת ההרצאות שלו, על לשון, בספרייה השכונתית. הוא דיבר על היפוך המשמעויות עקב שׂיכול אותיות. דיבר על שני זוגות מילים – “קשר” ו“שקר”, ו“בוקר” ו“קבר”. והוסיף לשתיים האחרונות את ה“ברק”. דיבר בעצם על פרדוקסים בלשון, וזה היה מזהיר! מזמן לא שמעתי הרצאה מאלפת כל־כך, מעוררת מחשבה כל־כך. חבל שהיו כל־כך מעט אנשים. כשאתה מבקר את הקבר, אמר בין היתר, מתנוצץ מתוכו הברק – האור של הנשמה. אצלו תמיד מיטשטש הגבול בין מציאות למיסתורין. שאלתי מה הוא בכל זאת עושה כל שעות היום. אמרה שהוא כותב או רושם. יושב על יד השולחן הגדול שבמטבח, רכון על המחברת שלו, שלצידה גם סרגל ומחוגה, המצח כמעט נוגע בלוח השולחן, כי נתי הוא קצר רואי, והיד – יד שמאל דווקא, מילדות הוא איטר יד ימינו – חוטבת מילים, כמו שחוטבים עצים.

היא שאלה אותו על מה הוא כותב, ואמר שהוא כותב ספר על הפרדוקסים של חכם יווני קדום, זֶנוֹן שמו, ומוסיף עליהם פרדוקסים שהוא עצמו גילה. אמרה שהציצה פעם למחברת שלו, כשהייתה פתוחה על השולחן, אבל לא הבינה הרבה. נוסחאות מתמטיות ופיזיקליות באותיות יווניות מוקפות בסוגריים מרובעים ועגולים או באליפסות… פעם אמר לה שהפרדוקס הגדול ביותר הוא זה של חיים ומוות, כי המוות מכיל את החיים, והחיים מכילים את המוות. היא שאלה אותו איך המוות מכיל את החיים, והוא אמר שהמוות הוא כמו זרע ברחם האשה: לאחר שהוא מתאחד עם הביצית, הוא נעשה עוּבּר, והעובר הזה גדל והולך עד שהוא יוצא מן הרחם לאוויר העולם. כך גם המוות. גדל מעט־מעט בגוף החיים עד שהוא יוצא ממנו ונעשה הוויית חיים לעצמה. הסבר מסובך ומפוקפק, אמרה לו. כל אדם מבין את זה לפי דרכו, אמר.

לפני שיצאתי, כשעמדתי כבר על סף הדלת, אמרה לי: קשה איתו, אבל יש קשיים שאתה מקבל באהבה.

 

ד.    🔗

הבט, עמנואל, אתה כמעט לא הכרת את אלנה, אמר יהונתן כשישבו בקפה לורד, שהיה ריק כמעט, ועיניו ממצמצות מולו, כאילו תבלול מעקצץ אותן, פגשת אותה רק פעמים ספורות, שנים מעטות אחרי נישואינו. היא חידה בעיני. פרדוקס. אני לא מבין אותה. לא מבין את המנטליות שלה. את הסתירות שבה. את הקפריזות שלה. תראה, לפני שהתחתנו הציעו לה במשרד הפנים שתשנה את שם משפחתה הגרמני, גרוסמאייר לשם עברי. “מאירי”. בשום אופן לא הסכימה. גרוסמאייר הוא שם של ההורים שלי, שנולדו בלייפציג, העיר של פליקס מנדלסון, זה של “חלום ליל קיץ”, אם לא ידוע לכם, אמרה, וזה שם אבותיהם, שהיו סוחרי בהמות בשלזוויג־הולשטיין, ולא החליפו את שמם כשעלו לארץ בשלושים ושמונה, ואני רוצה לשמור על המסורת המכובדת הזאת, שאני גאה בה, ולא סובלת את השמות הישראלים הפרובינציאליים, מאירי, גולני, שרוני, שושני. לא, תודה, אני אשמור על שם המשפחה של אבי, שהיה פרופסור צעיר לכלכלה באוניברסיטת לייפציג, אמרה לפני צאתה, כשהיא שולחת לעברם חיוך נדיב של סליחה. גם לא הסכימה לשנות את שמה הפרטי – אלנה – כקוצו של יוד: לאילנה. יש מספיק אילנות בישראל גם בלעדי, אמרה. ובכל זאת נאלצה לצרף לשמה האריסטוקרטי את שם משפחתי הפלבאי, כי התברר לה שהוא דרוש לכל סמך רשמי, מינהלי או חשבונאי, ובלית ברירה ניאותה לשם דותן, שאבי ז“ל בחר במקום דנציגר בעלותו ארצה בשלושים ושלוש. על שמו של בננו הבכור, אמנון, לא התווכחה איתי, אבל פסלה את השם תְּקוֹעַ שחמדתי בו לבן הראשון שלנו, שעמד להיוולד לפני נוני ולבסוף לא נולד, עקב הרושם הגדול שעשה עלי ההרודיון הסמוך לשם, שנראה לי כמו מקדש למתים. תקוע, גילתה אז, הוא יישוב חדש של מתנחלים מעבר לקו הירוק, אי־שם בסביבות חברון, ואני, הודיעה נמרצות, נגד הכיבוש ולא אחקוק על מצח בני שם של יישוב מן העבר ההוא. תקוע, אמרתי, הוא שם כפר הולדתו של הנביא עמוס, שהיה סוציאליסט, בעצם, שפך את זעמו על העשירים ועל “פרות הבשן” השמנות, ה”עושקות דלים ורוצצות אביונים“. טוב, זה היה לפני אלפיים שנה או יותר, הפטירה מתוך ביטול, אבל לזכותה עלי לציין שכמה שנים לפני כן, כאשר נולדה לנו בתנו, והיא רצתה לקרוא לה אנבֶּל כשם הגיבורה הרומנטית של שירו הידוע של אדגר אלן פו, ואני התנגדתי לכנותה בשם לועזי, הסכימה לבסוף כ”ברירת מחדל" כמו שאומרים שנקרא לה ענבל.

בחודשים האחרונים חל בה שינוי מוזר, שגם אותו לא הבנתי, היא נעשתה עצבנית, מרת נפש, מפוזרת… ומוזר בעיני שפתאום, באופן בלתי צפוי, החליטה להמשיך את לימודי הצרפתית שלה במכון הצרפתי. סברות שונות בצבצו בראשי בנוגע לסיבת השינויים האלה. והעצבנות שלה… האם יש אמת בסיפורה, שמנהל “קדם, נכסים והשקעות”, החברה שבה היא מכהנת כיועצת השקעות, בזכות אביה ובזכות כישרונותיה, גילה טעות של מליונים בחשבון, הפסד בלתי צפוי, ונזף בה? או איים בפיטוריה? האומנם אירעה מפולת פטאלית בשווי המניות של החברה? אבל מן העיון המרפרף שלי ב“גלובס”, שהיא מביאה מן העבודה הביתה, אני למד שמחירי הנדל“ן, שהוא עיקר עיסוקה של החברה הנ”ל, נוסקים שחקים בשבועות אלה! מליון וחצי ₪ הם מקבלים בעד דירת שלושה חדרים בכפר סבא! ולגב' גרוסמאייר־דותן יש חלק נכבד ברווחי החברה! כלומר, אם לדבוק בעקרונות פורמליים, גם לי עצמי, כבעלה, יש חלק בהם, אם כי בהתאם להסכם בינינו, שנערך סמוך לנישואינו, יש לנו חשבונות נפרדים בבנק, כי אני הצהרתי שאני סומך עליה בכל מה שנוגע לעסקי ממון, ואמנם למעשה אין לי מושג כמה מזומנים יש לשנינו בבנק. פעם, כששאלתי אותה על כך משום סקרנות גרידא, אמרה, כמתבדחת כביכול: למה לא תפתח גם אתה, באופן עצמאי, עסק של נדל“ן, במקום לשבת כל היום על יד השולחן, כפוף על המחברות שלך והשד יודע מה אתה משרבט שם? האמן לי, יהו־נתן דותן (לכבודו של אבי, עליו השלום, היתה מדגישה תמיד את הה“א ב”יהונתן", כדרך שהיה הוא מקפיד לבטא את השם), נדל”ן זה יותר פשוט משאתה חושב, קונים בזול ומוכרים ביוקר, קונים ומוכרים, זה הכל. ואם יש קצת מזל… תחת זאת, יש בזה סיכון, לא? אמרתי. היא פרצה בצחוק צוהל: אצלך ה“תחת” מככב הרבה, מה? עין תחת עין, שן תחת שן… “תחת זאת”! איזה ביטוי מגניב… יש לה לפעמים צחוקים פרועים כמו צהלות סוסים. אתה יודע, אמרה, כשרק נכנסתי לעסק הזה שאלתי את עצמי מה מקור השם הזה, נדל"ן, האם זו מילה ארמית? שאלתי את סבא שלי שגר אז איתנו והיה מזמזם פסוקים מן הגמרא שלו. הוא חשב רגע ואמר, אולי זה “נודה לאדוני”. על מה נודה לו? שאלתי. כי לעולם חסדו, אמר. לעולם? אמרתי, גם כשהמניות יורדות? כן, גם אז, אמר, כי ירידה צורך עלייה היא. לספר לך משהו? אמרה לי בעומדה על הסף, אני, כשגמרתי את הלימודים, לא רציתי להיכנס לעסקים, רציתי לגדל פרחים, דליות, כריזנטמות, פרגים, ורדים מכל הצבעים, סחלבים. אהבתי פרחים, הייתי מוקסמת מהצבעוניות הזאת שלהם, והשאיפה שלי הייתה לרכוש משק בעמק חפר, ולגדל שם פרחים לייצוא. אבל למה לייצוא, שאלתי, לא משתלם יותר למכור זרי פרחים לבתי־קברות? הכנסה מובטחת. לבתי־קברות? משכה בכתפיה כמיואשת ממני וטרקה אחריה את הדלת.

אני חייב לציין שלמרות סלידתה מתקוע, כיישוב של מתנחלים, התפעלה מאוד מהרודיון, כשיצאנו פעם לטיול בסביבתו. מראה ההר הזה, עם המגדלים בראשו החרוטי הדומה לפסגת הר געש, ועם הארמון המבוצר, רב־הקומות, שמבנהו כגליל ובתחתיתו – כפי שראינו כשקרבנו אליו – מרתפים וכוכים ומנהרות חשוכות ומערות קבורה, וסמוך להם שרידי בריכת מים וכעין בית־מרחץ רומאי – כל זה הקסים אותה כל־כך, שלא יכלה להסיר מבטה מן המראה הזה בלב השממה המסמאת, ובאופן מפתיע, בלתי צפוי לחלוטין, השמיעה משפט שכאילו עלה מתוך הרהוריה השקטים:

המקום הזה… אולי היה עיר מקלט…

מקלט לרוצחים בשוגג? כמו שלוש הערים בכנען? תמהתי.

לא, לא… לחוטאים שחזרו בהם, והם באים להתבודד פה, כדי להיטהר מחטאיהם.

רגע ממשוך עמדתי נדהם מולה ולא ידעתי מה לומר. כה מוזר היה לי לשמוע דברים כאלה מפיה.

אלוהים! קראה בעודה מרותקת למראה המדבר שקוּי השמש שמסביבה, איזה אור! איזה זוהר!

ואולי, ננעץ עכשיו קוץ של חשד בראשי, שהצמית את ליבי במין התכווצות פתאומית, אולי כל מצב הרוח המוזר, הבלתי יציב הזה, סיבתו איננה כלל ענייני עסקים, אלא הסתבכות רומנטית, ישמור אלוהים? הלא לא פעם ולא פעמיים, במשך השנים, כשהיינו יוצאים יחד לקונצרט או לבית־קפה, הייתי עד לתשומת הלב שהיא עוררה, לפזילות של גברים לעברה, ולמסיכת האדישות המעושה שעטתה על פניה בהשגיחה בהם, כאילו כדי להפגין בפני שלא אכפת לה כלל שמחזרים אחריה, או שכל־כך רגילה היא באלה, שהיא מצפצפת עליהם. אינני יכול להתעלם מכך שלמראה שׂערה הבלונדי, שפסים כסופים בודדים שזורים בו כנופך של אצילות והוא נופל חופשי על צווארה, כאילו בפיזור נפש, ללא השגחה, ולמראה גופה המלא, המצהיר תשוקה ומעורר תשוקה, ובהבעה של נחישות וביטחון עצמי בפניה – היא נראית צעירה הרבה מגילה, לא יותר מבת ארבעים וארבע, חמש, נכון? עלי אי אפשר לסמוך בכל הנוגע לגיל… כבר שמתי לב לכך שאשה כמוה, שעיניה רושפות ביטחון עצמי וגאווה, מושכת גברים אליה בחבלי קסם. אז אל תתפלא, אני אומר לעצמי, אם יום אחד תופתע לגלות שיש עוד גבר בחייה שהיא מסתירה אותו ממך, אותי אפילו מסתתר בקרן זווית של ביתך ואורב לך משם כעכברוש בחורו, ישמור אלוהים.

תשמע, עמנואל, איך תוכל להסביר את ההתנהגות ההפכפכת שלה כלפי? לפני יומיים, אולי יותר, אני כבר לא זוכר, כאשר חזרה מן העבודה בשעה מוקדמת מן הרגיל, ומצאה אותי שקוע בכתיבתי ליד השולחן במטבח וסביבי אי־סדר מחפיר, הכיור מלא כלים לא רחוצים, נמלים משוטטות בין קליפות תפוזים וצלוחית של דבש – התפרצה עלי בצליפות לשון על הבטלנות הבלתי נסבלת שלי, על האדישות שלי לגבי כל מה שמעבר לתחום המקודש של חוכמת הפרדוקסים שלי, על אי־ההתחשבות שלי בזולתי, וקריאותיה התגבהו כל־כך, שדמעות עלו בעיניה, והיא מיהרה אל חדר השינה והסתגרה בו. כעבור רגע יצאה מן החדר, רצה אלי, חבקה את צווארי והתנפלה עלי בנשיקות, על שתי לחיי, על שפתי, על עיני, כשהיא ממלמלת סליחה, סליחה, סליחה… הייתי המום, וכמעט נחנקתי מרוב נשיקות. איך אתה מסביר את זה?

היא אוהבת אותך, אמר עמנואל בחייכו אלי.

אני שמח לשמוע את זה מפיך, אמרתי.

ובכל זאת, המשכתי אחרי רגע של הרהור, תשמע סיפור. לפני כמה ימים, לפני ארוחת הערב, היא פתחה את המקרר להוציא איזה ירקות לסלט. הוציאה מארז של תריסר ביצים, הסתכלה בקרטון ואמרה: מה זה עושה פה? לא הבנתי מה הבעיה. האם תאריך התפוגה פג, או שהביצים אין אורגניות? היא העבירה אצבע על האותיות שעל אריזת הקרטון ואמרה: מה זה פה, שילה? לך תחזיר את זה לחנות. אני לא אוכלת ביצים מתרנגולות שגדלו בהתנחלות. אמרתי: מה פסול כל־כך בשילה? זה יישוב קטן עם כמה חורבות מימי השופטים והמלכים, שהיה בו מקדש ומזבח… את יותר קנאית מנטורי קרטא, ניסיתי להתנצח איתה. בתלמוד מסופר על מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל על ביצה שנולדה ביום טוב, אם טמאה היא למאכל או טהורה, ואת פוסקת שזו נולדה בשילה… לא אתפלפל איתך על סוגיות תלמודיות, מיהרה לענות לי. אתה מחזיר את הביצים לחנות?

ומייד לקחה את הקרטון מן השולחן והושיטה אותו לעברי.

לא, לא מחזיר, הודעתי.

היא השליכה את הקרטון בכוח אל הרצפה והטילה עצמה על הספה, מכסה את פניה בזרועותיה. כל הביצים התנפצו באחת ותכולתן החלבונית והחלמונית נמרחה על פני המרצפות. הבאתי סמרטוט רצפה וניגבתי את התשפוכת. בעצם, ריחמתי עליה. היא ייללה כמו ילדה קטנה שהוריה עזבו אותה.

תשמע, היא אשה טובה, אלנה. היא תורמת בהוראות קבע בנקאיות לאגודה למניעת הסרטן, ול“ניצן”, ול“עזר מציון”, וכשאנחנו עוברים ליד נגני רחוב, רובם עולים מרוסיה, שכל אחד מהם יכול היה להיות דויד אוסטרייך או ליאוניד קוגן, היא מטילה מטבע לקופסה שלרגליהם, ואחת לחודש, בשבת, היא יוצאת להתייצב במשמרת של “מחסום ווֹטש” באחד המחסומים שליד שכם או ג’נין, ולעיתים משתתפת בהפגנות נגד גדר הביטחון, כי היא נגד נישול ודיכוי ושלילת זכויות אנוש.

אלא שקשה לה. קשה לה לחיות עם אדם הלוקה ב“פוסט טראומה” כתוצאה מפגיעה מוחית, אם כי זעירה למדי, ואני אינני יכול להאשים אותה על שהיא מאבדת את הסבלנות אלי. אני מודה: אני בלתי נסבל לעיתים.

אספר לך משהו: יום אחד, לפני כשבועיים, החלטתי לנסוע לכפר בלום, לראות את בננו, אמנון. כבר שנים לא ביקרתי אותו בקיבוצו, ובינתיים נולד לו עוד בן, שהוא בן שלוש היום, וכשלא מביאים אותו אלינו איננו רואים אותו כלל. החלטתי לנסוע לשם לבדי ולא להודיע על כך מראש לאלנה, כי היא, ללא ספק, הייתה אוסרת עלי לצאת לנסיעה הזאת, בגלל השיכחות ובלבולי הזמנים והשמות שאני לוקה בהם. קמתי אם כן בבוקר השכם, לפני שהתעוררה, לקחתי את ילקוט הצד הצבאי שלי, תחבתי לתוכו שני כריכים עם גבינה, בקבוק מים מינרליים, שני מלפפונים ותפוז, ולפני צאתי השארתי פתק על שולחן המטבח: אני נוסע להיפגש עם אמנון בקיבוצו. אחזור כנראה בערב. אל תדאגי לי. כל טוב.

יצאתי לתחנה המרכזית, ובשמונה עליתי על האוטובוס הנוסע לקריית שמונה. הנסיעה לשם אורכת כשלוש וחצי שעות, אבל בהגיענו לטבריה הכריז הנהג על הפוגה של רבע שעה להתאוששות. ירדתי וניגשתי אל שפת הכינרת שהייתה חלקה ושלווה והזויה. לפתע הרגשתי חולשת לב, וערפל כיסה את עיני. האגם נראה לי פתאום אדום כדם וחשתי מעין שיתוק ברגלי. לידי עמד איש כבן ארבעים, לבוש קפוטה שחורה, ופאות שחורות משתלשלות לו מתחת למגבעתו. זיהיתי אותו כאחד מנוסעי האוטובוס וביקשתי ממנו שיעזור לי לחזור לאוטובוס, כי רגלי אינן נענות לי ואני מתקשה להניען. החרדי הזה אחז בזרועי וגרר אותי איתו והעלני על הרכב, ומשהתיישבתי, חזרו הרגלים לכושרן הטבעי.

מראש החלטתי שמקריית שמונה אעשה את הדרך ליעדי ברגל, כדי להינות מקרוב מן הנוף של האזור המקסים הזה. גם עלה בדעתי שאקטוף פרחי בר בדרך, רקפות, נוריות, אירוסים, סחלבים, ואביא אותם אל אלנה, שכה מתגעגעת אליהם. בתחנה שאלתי איך אני מגיע לכפר סאלד… כיצד נתקע לי בראש השם “כפר סאלד” כשאני כבר יותר מעשרים שנה חי עם “כפר בלום”, שם קיבוצו של אמנון בני? התחלתי לצעוד מזרחה, וליבי רחב למראות משובבי העין של חורשות ונחלים וגני פרי, וכמה שמחתי בהגיעי אל חורשת טל הנודעת, ששנים רבות לא פקדתיה ועכשיו נתגלתה לי בכל הדרה. נפשתי בה כחצי שעה, מכלה את מעט האוכל שהבאתי איתי, והמשכתי ללכת דרומה.

לפתע כשנגלה לפני השלט “כפר סאלד” בשער היישוב, תפסתי את עצמי בטעות המבישה שאירעה לי. אתה מאבד את שפיות דעתך! הלקיתי את עצמי, בגד בך חוש ההתמצאות שלך! לא תוכל עוד לסמוך על עצמך!

איך קורה לך כשל כזה?!

נואש מעצמי צעדתי לעבר כפר בלום, בכיוון שהורו לי עליו, מרחק של חמישה קילומטרים, כפי שציינו. דרך ארוכה, מתעקלת דרומה. השעה הייתה כבר חמש ורבע, והתחלתי לדאוג – מתי אגיע הביתה?

באמצע צעידתי המהירה נעצרה לידי מכונית סוזוקי, ומתוכה יוצא – איזו הפתעה! – אמנון! – אבא! איפה אתה? אמא מחפשת אותך! היא צלצלה כבר חמש פעמים. דואגת נורא. חושבת שהלכת לאיבוד! בוא תיכנס, תיסע איתי הביתה.

נכנסתי איתו לביתו. קיבלה אותי רעייתו שולה, אשה קטנה וחביבה, שכבר נודעה לה כל הפרשה של “הליכתי לאיבוד”. בוש ונכלם ישבתי לפניהם וסיפרתי מה אירע לי. אמנון צחק: דברים כאלה קורים לכל אדם. פעם הייתי צריך להיפגש עם מוזיקאי ידוע ברחוב פרישמן 12, בתל־אביב. והגעתי לרחוב גורדון 22. אבל מעניין מדוע התחלף לך “בלום” ב“סאלד” דווקא. אין קשר, לא פונטי, לא היסטורי, אפילו לא מגדרי, בין שניים אלה. עלי לחשוב על זה, אמרתי, ואגב כך נזכרתי שליאון בלום, שעל שמו נקרא הקיבוץ, היה ראש ממשלה בצרפת, אם כן, אולי בתת־הכרתי – הו, פרויד, פרויד! – רציתי להרחיק מליבי כל מה שמזכיר לי את צרפת, כי אפילו שֵם תמים כבלום כרוך בדמיוני בזימה ובניאוף, וכשאלנה החליטה פתאום להמשיך את לימודי הצרפתית שלה…

לא אספר לך על השיחה המעניינת שהתנהלה ביני לבין בני ועל יחסי החיבה והרעות שנקשרו ביני ובין נכדי אראל, שהתיישב על ברכי ולא נתן לי מנוח עד שאספר לו את סיפור “הנסיך הקטן”. באמצע השיג והשיח שלי עם הילד הפיקח בן השלוש, נשמע צלצול הטלפון. אמנון ענה בשפופרת: הבן האובד יושב ברגע זה לפני, את רוצה לדבר איתו? ולאחר רגע, אלי: לא, היא לא רוצה לדבר איתך, אומרת שאזמין לך מייד מונית שתסיע אותך הביתה.

הביתה במונית ספיישל? היא יודעת כמה זה עולה?! תמהתי.

לאחר דין ודברים ממושך בינה לבין אמנון, ובין אמנון לביני, סוכם שהוא יסיע אותי במכוניתו עד טבריה, שם אעלה על אוטובוס, וכך אגיע הביתה בשעה טובה ומוצלחת.

בעשר בערב עמדתי על סף ביתנו וציפיתי שברגע שאפתח את הדלת יוטח על ראשי ברד של תוכחות ומוסר וטענות ומענות ודברי כיבושין, כראוי לבן סורר ומורה.

אך לא כך היה. היא שתקה, גם כל יום המחרת שתקה. ובמשך הימים הבאים לא הזכירה את המקרה אפילו פעם אחת. מה דעתך על תגובה כזאת?

היא אוהבת אותך, פסק עמנואל וחייך שוב.

 

ה.    🔗

אני זוכר ערב אחד, לפני שנים זה היה, כשנכנסתי הביתה ומצאתי את אלנה בוכה. היא שכבה על הספה בסלון, פניה כבושות בכר, מתייפחת כמו ילדה ומספיגה את הדמעות בממחטה שהידקה אל עיניה. התיישבתי על הספה לידה ושאלתי, מה יש לך, אלנה? קרה משהו?

אך שאֵלתי רק העלתה גל נוסף של התייפחות, שנשמעה כמעין יללה. ספרי לי, מה יש לך? חזרתי והפצרתי בה. לאחר ששכך הבכי, לחשה: בוא, שכב על ידי, תנחם אותי. שכבתי לצידה וחבקתי את צווארה. וזה היה מפליא, כי שלושה או ארבעה שבועות לפני כן הדירה עצמה ממני, לא גילתה כל תשוקה אלי, וכשנכנסתי למיטה וניסיתי לעוררה הייתה מתהפכת בגבה אלי, ורק פעמים ספורות הניחה לי לעשות בה מה שאפשר לכנות מעשה אונס.

לאחר שנדמה שהסערה ושכבנו רגועים זה ליד זה, ושאלתי שוב, מה קרה לך היום, לחשה: החיים שלי אומללים. אני רוצה למות.

הייתי משותק מגודל התדהמה.

החיים שלה אומללים? אמרתי לעצמי, מעולם, בכל שנותינו יחד, לא עלה על דעתי שהחיים שלה “אומללים”. מתי יכלו להיות “אומללים”, כשכל הימים, מזריחה עד שקיעה, וגם בלילות, הייתה עסוקה, פעילה, נמרצת, ראשה רוחש תחבולות בעינייני חברת הנדל"ן שבה היא מככבת כיועצת ראשית, ראשה עמוס מחשבות על יחסיה עם עמיתיה, עם לקוחותיה, עם מתחריה. אז בפעלתנות צפופה כזאת, חיובית כל־כך, היו חייה אומללים?

ולעיני קפצה ידיעה שקראתי אתמול ב“גלובס”, על כך שכל עשרים וחמש דירות בבניין רסקונוב ברמת אביב, בן שלוש־עשרה הקומות, נמכרו על ידי “קדם” בשלושה וחצי מליון ₪ בממוצע לדירה, ורווחי החברה בעיסקה זו מוערכים בכ־18 אחוז מסכום ההשקעה. ולאחר זאת היא מבקשת למות?

ולפתע, כמו צפע המזדחל מבין העשבים ושיני ארסו שלוחות אלי, להכיש אותי, עקץ אותי החשד שאין כל קשר בין בכייה המר – כל־כך נדיר, כל־כך לא לפי טבעה – ובין ההפסדים המשוערים בשוק הנדל"ן, אלא הוא ממין השכיח בטרגדיות הגדולות, טרגדיות האהבה והקנאה של כל הזמנים, כמו מדיאה, כמו סונטת קרויצר, והדבר הנורא שאירע לה והביאהּ לידי ייאוש, עד כדי רצון למות, הוא כנראה אכזבה מהתאהבות עזה כמוות בגבר אלמוני, נסתר ממני, אולי לעולם לא אדע מי הוא, התאהבות שלא זכתה לגמול, נדחתה ללא רחמים. וכשניסיתי להבין את מצבה, חשתי משום־מה אמפתיה לסבלה, כי סבל נורא הוא זה הנגרם מאהבה דחויה. נזכרתי באהבת נעורים שלי, בהיותי בן שלוש־עשרה, לבת גילי, דניאלה היה שמה, איך נפשי כלתה אליה, ונפשה שלה הייתה נתונה לנער אחר בכיתתנו, גבוה ממני, יפה ממני, עלי להודות, גם שחקן כדורסל מצוין, גאוות בית־הספר, וליבי היה שותת דם כשהייתי רואה אותה מסתודדת איתו בהפסקות מתחת לענפי הצאלון שבחצר. בהשפעת “ייסורי ורתר הצעיר” הרהרתי בהתאבדות ואפילו חשבתי איך אעשה זאת בפועל… ועכשיו, נוכח סבלה של אלנה, הנאנקת בשתיקתה, המו רחמי אליה.

ואז, בוקר אחד, לפני צאתה למשרד, כשעמדה כבר על סף הדלת, התעכבה ואמרה: תראה נתי, אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה.

כן, אני יודע.

אבל הנישואים זה עניין לא קל, אתה יודע את זה.

אני יודע, אמרתי.

הוא דורש התמודדות, יום־יום.

גם לילה־לילה, אמרתי.

כן, הצטחקה, גם לילה־לילה. זה לא פשוט.

אני יודע.

שני אנשים חיים יחד, עשרים שנה, שלושים, יש ביניהם הבדלים של אופי…

אני יודע.

היא חייכה אלי, כמו בהבנה, בהסכמה, אחר־כך אמרה:

לפעמים אני קמה בבוקר, מסתכלת בראי, ואני ממש נבהלת, אני לא מכירה את עצמי. קמטים מסביב לעיניים, בצוואר… כאילו הזדקנתי.

גם אני, אמרתי.

מה גם אתה?

כאילו הזדקנתי.

היא עמדה עוד רגע על הסף, כמהרהרת במה שאמרתי, אחר־כך פתחה את הדלת ויצאה.

לאחר צאתה הרהרתי הרבה במה שאמרה.

ועכשיו, באמצע סבך מחשבותי, ננעץ קוץ ממאיר בליבי: למה זה יותר משישה שבועות היא שבה לפקוד את המכון הצרפתי כדי לחדש את לימודי הצרפתית שהפסיקה לפני שנים רבות? מה זה עלה על דעתה באמצע חייה לרענן את הצרפתית שלה? שאלתי אותה על כך כבר בערב הראשון, בצאתה אל המכון הצרפתי ברחוב הירקון וצעיף צמר ירוק, זרוע פרחים אדומים, עוטף את צווארה, והיא ענתה לי שלחברת “קדם” קשרים עם חברות צרפתיות, ולצורך המשאים־ומתנים עם נציגיהם הבאים ארצה היא זקוקה לשפה. והנה, למרות אמונתי הנחרצה ביושרה של אלנה, פקפקתי באמינותה של תשובה זו. האם היא היחידה מבין פקידי “קדם” שמנהלת את הדיונים עם נציגי החברות הצרפתיות? ובין הפקידים האלה אין אחד שיודע היטב צרפתית? אמרתי לה שאני יודע קצת צרפתית, כי זו השפה שבחרתי בתיכון כשפה שנייה (בעיקר מפני שרציתי לקרוא את כתביהם של לפּלאס ושל לבוּאזיֶה במקורם, את ספרו של הראשון על הגרוויטציה במערכת השמש והתהוות הכוכבים, ואת ספרו של השני על תהליכי הבעירה והשריפה בתהליך הנשימה – בעיות שהתעניינתי בהן מנעורי), אבל לא היה עולה בדעתי להקדיש לכך זמן ואנרגיה דווקא עכשיו, בגילנו. לא רציתי להטריח עליה בחקירות ודרישות, שמא תחשוב שאני חושד בה במשהו. אבל אולי דווקא מפני שכבר איננו צעירים… וכשנזכרתי בבכי הזה שלה קורע הלב…

כן… היא התייפחה אז בבכי תמרורים. אי אפשר היה לנחם אותה, רק בלוויה של אביה, אברהם ארווין גרוסמאייר – “גרוסמאייר, ייעוץ בנושאי נכסים והשקעות” – ראיתי אותה בוכה כל־כך, לאורך כל הדרך, מאולם ההספדים עד מקום הקבורה.

 

ו.    🔗

כבר אמרתי לך את זה אלף פעמים ואני אומר עוד אלף פעמים – דברה אלנה כשהיא יושבת מולי ליד השולחן במטבח, לוגמת קפה באיטיות ושואפת מסיגריית קנט בין לגימה ללגימה – רק אתה בעצמך יכול לעמוד על משמר ההתנהגות שלך. לנהוג באיפוק, סוף מעשה במחשבה תחילה… אני יודעת שבכל פעם שאני אומרת את זה יש לך שריטה בלב, אני חשה את זה, שומעת את השריטה הזאת כמו גרידה של מסמר על לוח זכוכית, אבל אני חייבת לומר לך את זה. הדם עולה לי לראש כשאני רואה אותך יושב שעות על גבי שעות ליד השולחן הזה, כפוף על המחברת, לא יוצא כמעט החוצה לנשום אוויר, לראות קצת שמים או ים, יושב וחורת קווים על הנייר, לאט לאט, ככה זה בבוקר, לפני שאני יוצאת לעבודה, וכך אני מוצאת אותך כשאני חוזרת, בשש, שבע, לפנות ערב. על מה אתה מאמץ כל־כך את המוח המסכן שלך? אמרת לי פעם שאתה שוקד – מילה יפה שוקד – על פתרון כמה בעיות מתמטיות שאף אחד לא פתר מעולם. משהו כמו היפותזת רימאן או הרמן, או השערת הודג' או פודג', משהו שנוגע למספרים הראשונים שגם אני שמעתי משהו עליהם כשלמדתי במכללה למינהל עסקים במרכז הבין־תחומי בהרצליה, אבל זה אבסורד שאתה, שאין לך אפילו תואר ראשון במתמטיקה או בפיזיקה, מתיימר לפתור שמאות שנים לא פתרו אותן גאונים גדולים ממך. אתה תרבע את העיגול? אתה תמצא נוסחא לעיקולים או לעיקומים במתכות? אתה, עם ההשכלה האלמנטרית שלך – אני לא מאשימה אותך בזה, הרי אחרי התיכון היית צריך לעזור לאביך בבית־הדפוס שלו – אתה תגלה את הטעות בחישוב השכיחות של מספרים ראשוניים בין אפס לאינסוף? כמה שאתה נראה צנוע, בעצם אתה מגלומן. הצצתי פעם למחברת שלך כשהייתה פתוחה פה על השולחן. כל האותיות היווניות האלה, אַלְפָא וּבֵּיתָא וסִיגְמָא וזֵטָא ותֵטָא, והסוגריים העגולים והסוגריים המרובעים – איך אתה יכול לשקוע בתוך כל בלבולת הסימנים האלה במשך שעות ולא להשתגע! ועוד להשלות את עצמך שאתה תהיה היורש של גאוס, שגם עליו אני יודעת משהו, והכל בגלל האמונה הנואלת, כן, הנואלת, אם להשתמש בעברית המיופייפת שלך, שאתה תגלה את הפרדוקסים במתמטיקה האוקלידית! וכשאני חוזרת הביתה בערב אני מוצאת אותך שקוע בין האותיות היווניות הסניליות האלה ומסביבך מפוזרים הפירורים של הלחם או עוגת הפרג שסחבת מן המקרר, כל השיירים האלה שלא מצאת זמן לנקות אותם, ואני שואלת את עצמי, הלא יהו־נתן דותן הזה הוא בן־אדם איכותי (הוא, כמה אני אוהב את הביטוי הזה!) אז איך לא אכפת לו לשבת בתוך ה… בתוך ה…! טוב, אני חייבת לרוץ, קמה, משכה את הז’קט האפור מן הקולב, השחילה בו את זרועותיה בדרכה אל הדלת, העקבים הגבוהים מנקדים את הרצפה, כאילו בהתרסה, ויצאה.

כעבור רגע חזרה ונכנסה, צעדה הישר אל מקום עומדי, חבקה את צווארי, נשקה לי על שתי לחיי, ולחשה: סלח לי. אני לא צודקת. אתה לא אשם בכלום. הייתי מרוגזת על עצמי. ופנתה שוב אל הדלת ויצאה.

היא חידה בעיני, אלנה. לעולם לא אצליח לפענח אותה.

והיא צודקת. איך אפשר להשלים עם כך שאני יושב מרותק מבוקר עד ערב אל הכיסא הזה, אל שולחן עץ האלון העתיק הזה, ולפי השגתה – מבזבז את זמני לריק. שהרי אינה יודעת במה תפוס מוחי, ולא עולה על דעתה שאני מתכנן כמה המצאות של מתקנים שלא רק ישפרו את חייהם של בני־אדם, בכל מקום וזמן, אלא גם יתפיחו את הרווחים של חברת הנדל"ן שלה, כלומר, הרווחים שלה עצמה. אילו הפכה כמה דפים באותה מחברת שלי – היא לא תעשה זאת, כמובן, היא גאה ביושרה – היו עיניה חוזות לא רק באותיות יווניות “סניליות” כדבריה, אלא גם בשרטוטים של צורות גיאומטריות מסובכות, ביניהם של פיגומי מגדלים, גורדי שחקים, ושל מכונים חשמליים תמנוניים. והיא צודקת בטענתה שאני מתרשל בלבושי, מה שאינו לכבודי, ושאינני מנגב את הרצפה בחדר הרחצה אחרי שאני מתקלח, ושאני מפזר ספרים ודפי עיתונים בכל חדרי הבית…

 

ז.    🔗

אביה של אלנה, אברהם ארווין גרוסמאייר, נפטר בשיבה טובה ב־12 באפריל… – לא זכור לי אם זה היה אחרי מלחמת לבנון הראשונה או שנה אחרי מבצע “שלום הגליל” – ואמה, ברטה, מתה מהתקף לב כמה שבועות אחריו. אינני זוכר את התאריך המדויק. זיכרוני בוגד בי בזמן האחרון.

אבי, יצחק דותן, שהיה חולה בסרטן ריאות באחרית ימיו, כפי הנראה בגלל אבק העופרת שנשם כל השנים שבהן עבד בבית־הדפוס שלו, שבק חיים לכל חי, בייסורים רבים, ב־1 במאי 1982. אמי, אלישבע (במקור: ליזבטה) לבית ריבּוֹשֶׁנקוֹ, שהייתה אשה בלתי רגילה ומוזיקאית מחוננת, נפטרה שנתיים לפניו, ב־15 באפריל 1980. זכיתי ללוות כל אחד ואחד מהם בדרכם האחרונה.

ההלוויה של ארווין, אביה של אלנה, זכורה לי כאירוע כמעט חגיגי. רבים מן המלווים יצאו ממכוניות הדורות והתקבצו בדממה בבית־הלוויות. פסוקי התפילה, כאשר המת כרוך בטליתו על האלונקה, הושמעו מפי רב צעיר, בהברה ספרדית צלולה ובקול טנור רך. אִמה של אלנה עמדה לצד האלונקה שחוחת ראש ודוממת, ידיה הכחושות מתוחות כלפי מטה, אוחזות זו את זו בחזית שמלתה השחורה. כל הדרך עד מקום הקבורה תמכה אלנה באמה, ידה האחת שלובה בזרועה והשנייה חופנת ממחטה לבנה שהספיגה בה את דמעותיה שלא פסקו מזלוג על לחייה. פסעתי מאחוריהן, מסביבי אנשים שלא הכרתי. אמנון שהיה עוד נער באותם ימים, צעד הרחק לפני, סמוך לארון. וענבל… טוב, היא הייתה עדיין ילדה…

רק בחצי הדרך אל הקבר השגחתי באיש ההולך לצידי. היה זה עורך־הדין הר־זהב שהכרתיו מכמה פגישות בביתו של גרוסמאייר. הוא בירך אותי בלחש ושאל לשלומי, אחר־כך שאל אם אני עדיין מורה ואיך אני מבלה את חופשותי. אמרתי: בהמצאות. עיניו, מאחורי משקפיים במסגרות קרן שחורות, נפקחו עלי בסקרנות. כן? מעניין. באיזה שטח? טכנולוגי? תקשורתי? לעת עתה זה בגדר תוכניות בלבד, אמרתי, נסיונות… מעניין! אמר שוב. תספר לי כשנזדמן. ובהפנותו מבטו אל אחת המצבות שעברנו על פניהן, הצביע עליה ואמר: יעקב סלוצקי. הכרת אותו? איש יקר היה. אחד הדירקטורים של בנק הפועלים ועמד בראש ארגון ניצולי השואה. כמה מוזר: נדמה היה לי שאני רואה את ארווין גרוסמאייר צועד בראש תהלוכת האבל לקברו, הוא היה איש נשוא פנים, רם קומה, רחב כתפיים, וכשהיה פוסע עם מקל ההליכה שלו, שראשו גולה מוכספת, נראה היה כאילו הוא אוחז בשרביט שלטון.

סביב בור הקבר הפתוח נקבצו בני המשפחה וקרוביהם. הרב הצעיר השמיע את פסוקי צידוק הדין. אמנון אמר את הקדיש, וכשסיים, זקף הרב את קומתו ושר, ברגש רב, את “אל מלא רחמים”. למשמע המילים “בגן עדן תהא מנוחתו” ו“בעל הרחמים יסתירהו בסתר כנפיו לעולמים” וכו', חנקו דמעות את גרוני, כאילו רק עתה התוודעתי למלוא משמעותו של מות האיש. ליבי נלחץ בי כשזכרתי כי על קברה של אמי לא נאמרה כל תפילה על בעל הרחמים. שני עובדי חברה קדישא, שניצבו הכן לצידי הבור, הורידו לתוכו את גופת ארווין העטופה בטלית, והחלו בסתימת הגולל עם האִתים שבידיהם. אחדים מן העומדים סביב נחלצו להחליפם לסירוגין בעבודתם, ביניהם שני אחיו של ארווין, פרנץ והרברט, בעלי חברת הבנייה הגדולה “זימנסקונסטרוקציון”, שהגיעו בטיסת לילה מהמבורג – פגשתי אותם אולי פעם או פעמיים בביתו של ארווין – וגם אמנון עצמו. משנשלמה המלאכה, ניגש עורך־הדין הר־זהב אל שפת ערימת העפר, שלוח עץ עם שם המנוח ננעץ בראשה, ונשא דברי הספד קצרים.

שבע שנים הכרתי את ארווין־אברהם ועבדתי איתו, פתח ואמר, וככל שעבדתי איתו יותר, עמדתי יותר על סגולותיו. בפרקי אבות נאמר שכל הניחן בעין טובה וברוח נמוכה ובנפש שפלה הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ואברהם־ארווין אכן היה מתלמידיו של אברהם אבינו. כל מי שבא להיוועץ איתו בענייני נכסים והשקעות, או בכל עניין פיננסי, מצא לפניו איש עניו שדלתו פתוחה וליבו פתוח, לשמוע ולהבין ולעזור כמיטב יכולתו. בד בבד עם היותו נוטה חסד לכל אדם היה גם בעל מוח מבריק, ובעל חוש נבואי ממש בכל הנוגע לעסקי ממון. היה מעשה עם שכן שלי, איש צנוע, תימני, זכריה אלקושי שמו, שהיה לו בית־מלאכה לייצור חומרי אריזה, ובעקבות השקעה לא נבונה הפסיד את כל ממונו ונאלץ לסגור את עסקו. בא אלי וקונן על מצבו, שהגיע לפת לחם. שלחתי אותו אל משרד “גרוסמאייר, ייעוץ נכסים והשקעות” והצעתי לו להיוועץ עם בעליו. ואמנם, ארווין שמע אותו, והציע לו לקנות מניה אחת של “זימנס הונג־קונג”. לפי התחזית שלי, אמר, היא תכפיל ותשלש את ערכה תוך שבוע ימים, וכך גם בשבועות הבאים, ובינתיים הלווה לו חמש מאות דולר ללא ריבית שישקיע בקנייה, ואמר שכשיראה רווחים יחזיר לו. הנה, בזכותו של אברהם־ארווין, זכריה אלקושי הוא היום בעל־בית מלאכה משגשג. אבל למה ארחיק לכת? נמצאת כאן איתנו בתו, גברת אלנה דותן. היא יכולה לספר לכם איך בזכות חוכמתו והחושים הבלתי רגילים שלו, הרואים את העתיד בכל הנוגע למסתרי העולם הפיננסי, עלתה משפל המדרגה של פקידה זוטרית בבנק לפסגת המעמד של מנהלת בכירה באחת מחברות הנדל"ן המצליחות ביותר בארצנו. אין להתפלא אם כן…

הוא הוסיף וסיפר עוד שני מעשים שהעידו על חוכמתו וחושיו הרואים עתידות של גרוסמאייר, וסיים בהרכנת ראש אל תלולית העפר: שלום לעפרך, רב אברהם, תהי נשמתך צרורה בצרור החיים עם נשמת אברהם, יצחק ויעקב ועם שאר צדיקים שבגן עדן.

רק פעמיים בימי השבעה ביקרתי בבית האֵבֶל של חמי המנוח, ובשתיהן לא פגשתי שם את אלנה. ביום השני הגעתי לפנות ערב, בשעה שש בערך, ובסלון הגדול ישבו כעשרים איש – סביב לקירות, על הספר הקטיפתית, על הכיסאות המרופדים, על הכורסאות. ביניהם הכרתי, בהקיפי אותם במבט חטוף, רק את שני אחיו של ארווין ואת עורך־הדין הר־זהב. אמנון מיהר לקדם את פני, שׂם ידו בידי והביאני אל כיסא פנוי בין שתי גברות קשישות, אחת בשמלת סאטין שחורה ובצעיף רשת דקה לראשה, והשנייה בשׂער שיבה חלק שנראה כחול ובמבע מריר בעיניה. אמנון הציג אותי לפניהן: תכירו, זה אבא שלי, ואני נענעתי בראשי, ובהסבי מבטי אל האולם שאלתי איפה אמא.

הייתה פה אחר הצהריים, אמר. לפני שעה הלכה, אמרה שיש לה ישיבת הנהלה. תשתה משהו?

אמרתי שאשרת את עצמי, וניגשתי אל השולחן הגדול שבאמצע הסלון, שרהיטי בידרמאייר עתיקים עיטרו אותו וציורי שמן גדולים של האימפרסיוניסטים הצרפתים תלויים על קירותיו. על השולחן עמדו בקבוקים אחדים בין חטיפים שונים, מהם של משקאות קלים ומהם של חריפים, ואני מילאתי לי כוסית סקוטש ועמדתי לחזור למקומי. באותו רגע ניגש אלי עורך־הדין הר־זהב, ולאחר ששאל לשלומי, אמר כשהוא מחייך אלי במאור פנים: אמרת בהלוויה שתספר לי על ההמצאות שלך. אם אין הן בגדר סוד, אשמח לשמוע עליהן. הייתי נבוך. לגמתי כחצי לוג מן המשקה שבכוסי ואמרתי בביטול: אני בונה מגדלים באספמיא.

רעיון טוב – אספמיא! הצטחק הר־זהב ויישר בידו את הכיפה הקטנה שעל ראשו המתקרח ופניו החייכניות כמו התרכזו רגע בחישובים כלשהם. מחירו של מטר מרובע קרקע בברצלונה שבאספמיא, הוא רבע ממחירו בהרצליה, וגם עלות הבנייה היא כחמישית מן העלות בישראל. חברות נדל"ן יקפצו על הרעיון שלך!

עם זאת קרב אלי אמנון, ביקש סליחה מהר־זהב שמיהר לפרוש ממני, ולחש: אמא צלצלה, שאלה אם הגעת, וביקשה שאומר לך שהיא תגיע הביתה מאוחר מאוד. כי יש להם ישיבה שתימשך הרבה שעות.

חזרתי והתיישבתי בין שתי הגברות, ומשהטרידו אותי בשאלות עלי ועל משפחתי, ביקשתי סליחה, אחזתי בידו של אמנון ואמרתי, נצא? ושנינו יצאנו והלכנו הביתה.

ראשי היה סחרחר מן הוויסקי, וצנחתי על הספה בתקווה כי אירדם לפני בואה של אלנה. המחשבות על השתהותה הממושכת, המסתורית, מחוץ לבית, הציקו לי. ישיבת לילה שלם של הנהלת חברת נדל"ן מצליחה? בגלל צניחת רווחים פתאומית? הסתבכות משפטית? מריבות פנימיות?

החדר הסתחרר סביבי, וציורי זימה צרפתיים, וציורי זימה צרפתיים, כמו אלה שראיתי פעם על דוכן של בוקיניסט על רציף הסֶן בפריז, התערבלו בדמיוני. רק לפנות בוקר נרדמתי, וכשהתעוררתי כבר היה אור בחדר. כשעברתי לחדר השינה מצאתי את אלנה מכורבלת בשמיכה ושקועה בתרדמה.

רק בעשר וחצי התעוררה. קמה, עלופת שינה, עפעפיה מתעצלים להיפקח, ובראותה אותי רכון על מחברתי ליד שולחן המטבח מלמלה: כמעט לא ישנתי… איזה לילה מטורף… אני מצטערת שלא הספקתי לחזור לשבעה… בלבול נורא… דאגת?…

שאלתי מה היה להם בישיבה שהיא התארכה כל־כך.

היא ניגשה לכיור, מילאה כוס במים ולגמה ממנה עד חצייה. לאחר מכן נשמה כמה נשימות עמוקות, והריקה אל פיה את שארית המים. נדמה היה כאילו אד חם אופף אותה והיא מנסה לצנן את עצמה. במקום לענות על שאלתי, אמרה: אני חייבת להתקלח, והצמידה את שולי חלוקה אל צווארה, כמו להסתיר את שדיה. לאחר כמה דקות יצאה מחדר הרחצה בחזייה ותחתונים בלבד, בנענוע מותניים מגרה, מפתה לעוט אליה ולחבקה, ובכפות רגליים יחפות, מלטפפות את האריחים, מיהרה לחצות את המטבח בדרכה אל חדר השינה. אחר־כך, כששכבה אפרקדן במיטה, עצומת עיניים כמו מעייפות, ורק סדין מכסה ברישול את גופה – זה הגוף שנשאר ענוג, מעודן, רך ועסיסי כתאנה בשלה, כמו שהיה שהתעלסנו לראשונה בסוכת הגפנים בחורשת בן שמן – שאלתי שוב מה היה בישיבת הלילה שנמשכה זמן רב כל־כך. צרות, צרות, ענתה בלאות בלי לפקוח את עיניה, חובות מצטברים… רוכשי דירות שלא פורעים את המשכנתאות… אל תשאל. ולאחר שתיקה של כמה דקות, הוסיפה: ועכשיו גם התברר שאחד מחברי ההנהלה מעל בכספי החברה… עשרים וחמישה מיליון…

ניערתי מנגד עיני את התמונות הללו, שאינני מצליח להיזכר באיזו שנה אירעו, וחזרתי אל המטבח ואל החישובים במחברתי. הנוסחאות הגיאומטריות, עם האותיות היווניות והלטיניות, שידעתין בעל־פה, קפצו לעיני, אבל עכשיו היו לי כחידות אין־פתר. האפשר שהטתא כפולת אן בריבוע תהיה שווה לסיגמא־די חלקי די־אן? ניסיתי לחשב כמה יאבד גוף, שמשקלו על הקרקע שבעים וחמישה ק“ג, ממשקלו, אם נעלה אותו לגובה של חמישה ק”מ עד גבולה התחתון של הסטרטוספירה, ואם יש קשר בין זה לבין הנוסחה ההידרוסטאטית של ארכימדס על איבוד משקל הגוף במים. אחר־כך חשבתי על כך ש“עלייה” פיזית חייבת להיות קשורה ב“התעלות” רוחנית, שני מושגים ששורשם אחד. וכשפנתה מחשבתי אל אלנה השוכבת בחדר הסמוך והיא מתייסרת בגלל הצרות הפוקדות מדי פעם את החברה שהיא ממנהליה, הציפו אותי רחמים עליה, ואמרתי לעצמי שכשם שלדעתה אני צריך תיקון, והצדק איתה בעניין זה, כך גם היא צריכה תיקון, כדי שלא תשקע במדמנה הפיננסית העכורה שאין תקומה ממנה. במילים אחרות: חייבת היא להתעלות…

נזכרתי באותה ארוחת ערב נדירה שאלנה ערכה בדירתנו כשקיבלה את הפרס מהחברה עבור הישגיה במכירות, ובה סיפר הר־זהב על בניין רב־קומות (שלושים ושש?) שבונה חברת “מלבין ושות,”, והוא יתנשא לגובה של מאה וחמישים מטר לפחות, עם כיפה בראשו, ברחוב “ערוך השלם”. שאלתיו, שאלה היפותטית, כביכול, אם הוא סבור שמגורים בגובה כזה, שהוא קרוב יותר לשמים, משנים את אופיו של המתגורר בהם. צחוק נפלט מבין שפתיו העבות של הר־זהב ואמר: יש לך רעיונות!… ואלנה הוסיפה שזו שאלה פילוסופית או תיאולוגית או אולי אפילו אנתרופולוגית, וכדי למנוע ממני מלהשמיע עוד סברות הבל, מיהרה להגיש את הפרפראות.

לא ידעתי שיש רחוב בשם “ערוך השלם” בעירנו. פעמים רבות חיפשתי את הספר הזה, שהוא אוצר בלום של שמות וניבים, בעברית ובארמית, מן התלמוד והמדרשים, ולא מצאתיו.

אבל אותו יום (מתי היה?) כשחזרתי הביתה בשתים־עשרה בצהריים, עדיין לא התעוררה אלנה משנתה. הסדין הצח כיסה את גופה עד למעלה מחזה. עמדתי והסתכלתי בפניה השלוות, האפופות חלום. חשבתי: האם על תום מעידה השלווה הגמורה השורה עליה על כך שהיא טהורה וחפה מכל סטייה? או שאין זה אלא היותה שקועה בלימבו, שבו התודעה נעלמת לגמרי ואין גם חלומות, ואין גם הזיות. קירבתי כיסא למיטתה וישבתי עליו, מבטי מעיין בעיתון שבידי. אמתין פה עד שתתעורר. הלא חייבת היא לצאת לעבודה בשעות היום. אך משעברה שעה ולא התעוררה, ואני לא העזתי להעירה, כי ודאי עייפה היא מאוד מאירועי הלילה המתישים, קמתי, יצאתי מן החדר, והחלטתי לגשת אל המכולת של שוורצמן ולקנות כמה דברי אוכל כדי להכין איזו ארוחה קלה לשנינו, כך שהיא לא תצטרך לטרוח הרבה כשתקום משנתה, כי יהיה עליה למהר לרוץ למשרד, מה גם שבעיות קשות מטרידות את החברה. השתהיתי בחנות זמן די ממושך, כי שכנה שלנו, בלה אפרון, שהקדימה את בואי – ותמיד יש לה טענות נגדי, שאני מפזר את “פסולת תיבת המכתבים” שלי על פני המדרגות – הייתה לה רשימת קניות ארוכה, והעגבניות שעמדה לשים בסל נראו לה רקובות והיא ביקשה משוורצמן שיביא אחרות במקומן, ותאריך התפוגה של הגבינה כבר חל לפני יומיים, ושוורצמן נאלץ למהר למחסן שבירכתיים ולהביא טרייה יותר במקום הפסולה (ואגב, עלי לציין שבלה זו לא עונה אף פעם על ברכת השלום שלי בעוברי על פניה), כך שרק לאחר עשרים וחמש דקות יצאתי משם עם השקית המלאה בידי.

בבואי הביתה, תמהתי מאוד כשלא מצאתי שם את אלנה. סימני חיפזון – המיטה הלא־מוצעת, ספל הקפה עם חצי תכולתו נותר עומד על שולחן המטבח, מעיל הבורדו שהוטל בפיזור נפש על הספה – העידו על הבהילות של יציאתה מן הבית.

מעילה בעשרים וחמישה מליון?!

נעמדתי ליד הכיור וקצצתי ירקות לסלט. הייתי רעב, כי מליל אמש לא בא אוכל אל פי. אדם הטובל באמבטיה מאבד ממשקל גופו כמשקל המים שגופו דוחה. השאלה היא אם חוק ארכימדי זה תקף גם לגבי “טבילה” באוויר, מה גם באוויר הקלוש שבגבהים, והרי אדם “טובל” באוויר כל חייו. ואי אפשר לשקול אוויר, שהוא בזרימה מתמדת. יש לשער שחקרו את השינויים הפסיכולוגיים שמתחוללים בנפשו של אסטרונאוט המתנתק מכדור הארץ למשך ימים ולילות, לעיתים למשך שבועות אחדים.

בערב הלכתי לאוניברסיטה, לשמוע הרצאה של פרופסור אורח מדנמרק בשם מארק לינדסן, על מה שקרוי “אבק כוכבים”, הנוגע לתופעה השכיחה של “נפילת” כוכבים, ואי־הקשר בינה ובין כוח הכבידה הארצי. קשה היה לי להתרכז בהקשבה להרצאה כי מחשבותי שוטטו סביב מעשיה של אלנה בשעות אלה. זכרתי רק שתי שורות משיר סיני שקראתיו אי־פעם, בו כותב המשורר: “מגדל מפחיד, מאה רגל גובהו / רק לשלוח יד ולקטוף כוכבים.” וחשבתי שבעצם אלנה צודקת כשהיא אומרת שאני חי בדמיונות, המנתקים אותי לגמרי מן המציאות, ושאני מתחיל לאבד כל קשר לסובב אותי. התהלכתי ברחובות כשעתיים, נכנסתי לבית־קפה ושתיתי שתי כוסות בירה כשאני בוהה לפני ומבטי המעורפל קולט זוג צעיר היושב ליד שולחן לא הרחק ממולי, זרועו של הבחור קצוץ השיער השחור, שנראה כבן שמונה־עשרה, חובקת את צווארה של הנערה העליזה, היא סומכת ראשה זהוב השיער על חזו, ושניהם צוחקים, כמו מאיזו בדיחה פרטית.

רק כחצי שעה לאחר חצות הגעתי הביתה. אלנה היתה שקועה בשינה עמוקה ולא חשה בבואי.

ושוב מציפות אותי תמונות מן העבר. נזכרתי איך ביום האחרון לשבעה, כשלפנות ערב הלכתי שנית לבית האֵבֶל, מצאתי בסלון כתריסר אנשים שדיברו בלחש זה עם זה, לרגע נושאים מבטם אל הנכנס, אך אלנה לא הייתה ביניהם. לא הכרתי איש מהם, גם את הר־זהב לא ראיתי, אך בעוד אני שוקל היכן לשבת, נכנסה גברת גרוסמאייר מן החדר הסמוך, פניה קודרות, קמטים דקים מרשתים את לחייה החיוורות, ובראותה אותי מיהרה אלי, ובמקום לברך לשלום שאלה, בתרעומת גדולה: איפה אלנה? אתמול ישבה פה בקושי שעה וברחה, והיום לא באה בכלל, כמעט לא ראיתי אותה מראשית השבעה, מה קרה לה? היא חולה חלילה? הייתי מבוהל מן הטון הנוזפני שלה, שכאילו מאשים אותי, וכן מעצם היעדרה של אלנה מבית האבלים יום אחר יום, ואמרתי שיצאה מן הבית לפני הצהריים ואני מניח שהלכה למשרד, והוספתי שידוע לי כי יש איזה בעיות קשות בחברת “קדם” ואולי בגלל זה היא מתעכבת בישיבות הנהלה דחופות. גב' גרוסמאייר נדה בראשה, כשסנטרה מרטט – כאילו באי־אמון לדברי – ולא השיבה דבר. כעבור רגע פנתה אל אחת הנשים היושבות ליד כוננית הספרים – כריכות העור המוזהבות והנוצצות שלהם מעידות על הכבוד הרב שרחש בעליהם לסופרים – ממוללת בקוצר רוח את שולי צעיף הצמר הכחול העוטף את צווארה, ומבטה עוקב אחרי. הסתובבתי בחדר עוד כרבע שעה, מבלי דעת מה לעשות או אל מי לפנות. התעכבתי מול ארון הספרים, אולי אגלה בו את “ערוך השלם”, אבל מצאתי רק את “תולדות מלחמת היהודים ברומאים” של פלאביוס, את “דברי ימי אירופה” של פישר בארבעה כרכים, כרך מהודר של שירי היינה בגרמנית, ומשנואשתי מלמצוא את “ערוך השלם”, חמקתי החוצה באין רואה.

כדי למנוע מעצמי את עינויי הציפיה מול הזחילה מורטת העצבים של מחוג השעות בשעון הקיר שבמטבח ביתנו, גמרתי בליבי לא לחזור הביתה לפי שעה. הייתה חשכת ערב ברחובות הסמוכים לבית גרוסמאייר. שיחים צפופים של בוגונויליאות ושל ורדים עתירי פרחים אדומים לוהטים, ועצי אזדרכת שהשירו פרפרי־פרחים סגולים, סוככו על החצרות שבקדמת הבתים הקטנים, לצידי ביתם של הגרוסמאיירים. מדהים איך נסקו המחירים של הדירות הקטנות, בנות החדר וחצי ושני החדרים, בחצי השנה האחרונה! מהצצה ב“גלובס” האחרון למדתי שמחיר בית ששטחו 40 מ“ר בהדר יוסף הוא מליון ורבע שקל! מי היה מאמין? הורי קנו את ביתם בן התשעים מ”ר במגדיאל, בשנת 1952, ב־25,000 ל"י! חברת “קדם נכסים והשקעות” אמורה לעשות רווחים של מיליארדים בימים אלה!

תוך כדי חישוב שער הלירה ב־1952 לעומת שער השקל היום, צבטה את ליבי המחשבה שבשעות אלה אלנה לא יושבת כלל בישיבה מייזעת וטרודת דאגות של הנהלת “קדם”, אלא משננת את צורת הפועל coucher dir=“rtl”>במכון הצרפתי. ואולי אפילו יצאה משם ובפתח המכון מצפה לה הגבר השרמנטי שימחיש לה את הפועל על יצועו –

פתאום התנגן בראשי הלחן רווי הגעגועים של “לֶה פֵי מוֹרט”, “עלי שלכת”, ששר איב מונטאן, ושהרעיד את ליבי עוד בנעורי, ושידעתיו כמעט בעל־פה בצרפתית, “אוֹ זֶ’ה ווּדְרֶה טאן קֶה טי טֶה סוּבְיֶין, דֶה ז’וּר אֶרֶה אוּ נוּז אֶטְיוֹן אַמִי…” ואת השורות האחרונות המתורגמות לעברית, “את שאהבת אותי, אני שאהבתי אותך, אבל החיים מפרידים בין אוהבים, לאט ובהשקט, והים מוחק מהחול את צעדי האוהבים שנפרדו…” וגם עכשיו חנקו את גרוני דמעות בהיזכרי באהבתי הנואשת, הכאובה, בנעורי, וכמו בימים הרחוקים ההם, מילאה את ליבי מין כמיהה… למי? או למה?

ולא סרה מעיני דמותו של איב מונטאן, הגבר המקסים הזה, מי ידמה לו, שזכרתיו בהערצה מסרטים כמו “עד כלות הלילה” עם רומי שניידר, ו“ההודאה” עם סימון סניורה, ועכשיו נמחץ בי ליבי כשהעליתי בדמיוני כי ברגעים אלה עצמם אהובתי מזה… מזה כמה? אם ילדי, מתעלסת עם גבר כמוהו, במלון כלשהו ברחוב הירקון, דבר בלתי נסבל, מטריף את הדעת, אפשר להתאבד אם חושבים שאמנם כך קורים הדברים בפועל, וברגע זה עצמו חודר הגבר הזה, באיברו הערלי הטמא אל ערוותה של האשה שאני קידשתיה –

מיהרתי הביתה.

איזו רווחה ירדה עלי בכניסתי! כאילו ניתנו לי החיים במתנה! אלנה ישבה ליד השולחן במטבח, ידה האחת אוחזת בספל קפה, סיגריה בין אצבעות היד השנייה, עיתון פרוש לפניה… מאין אתה בא? נשאה מבטה אלי מן העיתון. רציתי ליפול על צווארה ולנשקה, כה אסיר תודה הייתי לה. יופי שאת פה! אמרתי בצחוק על שפתי. אני… סתם התהלכתי קצת ברחוב. יצאתי לשוח לרוח הערב, כמו שכתוב…

צלצלתי לאמא, היא אמרה לי שהיית בשבעה ופתאום נעלמת… אגב, מאין ידעת שאני בישיבת הנהלה?

אחרת היית באה לשבעה, לא? זה היה היום האחרון…

כן, באמת הצטערתי שלא יכולתי לבוא… טוב, היה מאוחר מדי. ומה היה בישיבה? שאלתי, הצלחתם לצאת מן הסבך הפיננסי?

אלנה קמה ממקומה, העבירה את הספל לכיור, ומבלי לפנות אלי אמרה: אל תשאל. מסובך.

אחר־כך, כשנשכבתי לצידה במיטה וניסיתי לחבקה, השתמטה מזרועותי כשהיא ממלמלת, לא הלילה נתי, אינני יכולה, אני עייפה מדי. סלח לי.

האם היה זה ריח של גוֹלוּאז שנדף מהבל פיה?

מעייפות מאוד הישיבות המפרכות האלה, העוסקות בבעיות כספיות שאין להן פתרון, אמרתי לעצמי כשאני מתהפך מצד אל צד ללא סיכוי להירדם. אילו היו מביאים אלי את הבעיות האלה, הייתי יכול אולי לעזור בפתרונן, אבל אלנה נמנעת בעקשנות מלגלותן לי. ניסיתי שוב להתגפף איתה, יצרי דוחק בי, אך היא התרחקה ממני עד שפת המיטה. שוב ממלמלת: הנח לי. אינני יכולה… אחר־כך – וכבר נואשתי מלגבור על התנגדותה – עלה בדעתי להתקשר עם עורך־הדין הר־זהב, שוודאי מצוי בענייני “קדם”, ולשאול אותו על מצב החברה ועל קשייה. אם עומדים לבנות בניין של שלושים ושש קומות ב“ערוך השלם”, אמרתי בליבי, יש לדבר השלכה ישירה על מצב הנדל"ן של חברה כמו “קדם”. ללא שום ספק. ועם מחשבות אלו, שהסתבכו והלכו, ללא מוצא, הצלחתי לבסוף להירדם.

התעוררתי בשעת בוקר מאוחרת, כשאלנה כבר לא הייתה בבית. ניסיתי להיזכר בקורות יום אתמול. האמנם התארכה כל־כך ישיבת ההנהלה? ומאַין ריח הגולואז שנדף מפיה? אולי נכחו בישיבה נציגים מצרפת וכיבדו אותה בסיגריה משלהם? ומדוע סירבה בהחלטיות כזאת לחיזורי תשוקתי?

סילקתי מנגד עיני את התמונות המטרידות ופניתי לדפדף במדריך הטלפון, למצוא את מספרו של עורך־הדין הר־זהב. ליתר דיוק: משרד עורכי־הדין הר־זהב, שניידר, ארגמן. ברחוב תש"ח. כן! שלום לך! הצהיל אלי קולו של הר־זהב, מה שלומך? במה אוכל לעזור לך? אמרתי שהייתי רוצה להיפגש איתו לשיחה בעניין כלשהו. ברצון! בשמחה! ענה מייד והציע שאבוא לביתו בחמש או שש לפנות־ערב ואז נהיה לבדנו, איש לא יפריע לנו, לא הילדים, לא האשה, שמלווה אותם לחגיגת יום־הולדת של אחד מילדי הגן, עם קוסם, עם די־ג’יי, הכל כנהוג בימינו, אמר, אינני יודע למה נחוץ כל זה, כשאני הייתי בגילם הסתפקנו בסוכריות וארטיק והיה שמח לא פחות מהיום.

נכנסתי לסלון רחב, מבהיק ברהיטיו הבהירים, וקרני השמש הנוטה לשקוע, השליכו אור זהבי על השטיח האפגני שכיסה את הרצפה. עורך־הדין הר־זהב הורה לי לשבת על כורסה ליד שולחן תה תלת־רגלי, שאל מה אשתה, תה או קפה, ומיהר להעמיד עליו קנקן בדולח ומשקה ארגמני־חיוור מתנוצץ מתוכו. אני מקווה שאתה לא מתנזר ממשקאות משמחים לב אנוש, אמר כשהוא מטה את הקנקן שבידו אל הגביע שלפני, ולאחר שהשקנו את גביעינו וגמענו כזית, אמר: פתח פיך ויאירו דבריך, כולי אוזן. אמרתי שאני מבקש לדבר איתו על שני עניינים, האחד אקטואלי ומקומי, והשני, אפשר לומר, “ברומו של עולם”, תרתי משמע. הר־זהב, איש ממוצע קומה, רחב חזה, בכתונת עם עניבת פסים, כרסו הנחמדה אומרת אשרי, מה טוב ומה נעים חלקי בעולם הזה, היטה גופו אלי, כמו להיטיב לשמוע, ואמר: שומע עבדך. פתחתי ואמרתי שדבר ראשון אני מבקש לשאול אותו, כפרקליטה של חברת “קדם”, על מצב החברה. אני מעז לשאול אותו על כך, אמרתי, בראותי שהוא ממצמץ בעיניו בתימהון, כאילו הפנייה הזאת אליו היא כה בלתי צפויה, כה בלתי מקובלת, שהיא מעוררת ספק לגבי ההתמצאות שלי בהוויות העולם – כי רעייתי אלנה, שהוא מכיר אותה היטב, שרויה בדאגה עמוקה הפוגעת בבריאותה, ורמזה לי, שדאגתה קשורה במצב החברה, אך היא מסרבת בעקשנות לפרט, מה שמעלה בליבי חששות כבדים שמא נקלעה החברה למשבר שעלול חלילה למוטט אותה, להביאה לפשיטת רגל ואז… אני דואג לשלומה של אלנה… לכן, חשבתי שטוב יהיה אם אדבר על כך עם כבודו, כי אפשר שאני יכול לעזור בעניין, יש לי רעיונות שונים בהקשר להסתבכויות, עסקיות…

כבוד עורך־הדין נעץ בי מבט תוהה ובוחן, כאילו אמר בליבו: האיש הזה, בן אדם למעלה משישים בוודאי, מדבר כמו נער מבולבל… נו נו, יש לו רעיונות להצלת החברה מפשיטת רגל… אחר־כך אמר, באנחה קלה: כן, המצב קשה… אסביר לך… אם כי אינני אמור להסביר לך, אבל כיוון שאני מכיר אותך מביתו של המנוח גרוסמאייר ז“ל, שכיבד אותך, אומר לך דבר דבור על אופניו. ובכן, נכון: מצבה של “קדם” קשה. מה גרם לכך? סיפרתי לך כשנפגשנו בביתו של המנוח, שסוכנות נדל”ן מסוימת, השולטת על פלח גדול בתחום מכירת והשכרת דירות, עומדת לבנות גורד שחקים בן שלושים ושש קומות ברחוב ערוך השלם. עכשיו נודע לנו שמגדל קומות שני היא מתעתדת לבנות ברחוב צמח צדיק, ועוד אחד באור הגנוז… גיחכתי: היא בונה רק במרחב של ספרי קודש? – אתה צוחק, אמר, אבל אין לך מושג איך החרדים החשוכים האלה, מירושלים, מאנטוורפן, מפריז, מניו ג’רזי, פולשים לעירנו וכובשים אותה צעד אחר צעד, באסטרטגיה מתוחכמת. הם משתלטים על כל האזור שבין תל־אביב לרמת־גן ואין עוצר בעדם… אבל לא זה העיקר, העיקר הוא שהם, בעזרת גורמים שונים בעלי עניין, הצליחו להשפיע על הממשלה שתפשיר שטחים חקלאיים בממדים של רבבות דונמים. מה זה אומר לגבי חברות ותיקות כמו “קדם” והדומות לה? שרוב ההשקעות שלהן יורדות לטמיון, שהרי תתחיל נהירה – כבר עכשיו היא מתחילה: אולי ראית בטלוויזיה את המונים מתפרצים למשרדי השיכון כדי לזכות בדירות הזולות האלה, שמחירן מגוחך, הרבה למטה ממחיר ההשקעה בבנייתן…

שתקתי. נענעתי בראשי, כמשתתף בצערו, שאמור להיות גם צערי, ולא ידעתי מה לומר. חשבתי רק על המצוקה שבה נמצאת אלנה.

אמרת שיש לך רעיונות. אדרבה! נשמע!

עורכי־דין, מנהלי חברות, פקידי ממשלה גבוהים, מייראים אותי בדרך־כלל. פנים אל פנים מולם, לבי מתחיל לרטט ודיבורי נעשה מהוסס. כחכחתי בגרוני ואמרתי: אריסטו טען שהעולם בנוי מארבעה יסודות: עפר, מים, אוויר, אש. ואחריו קיבלו זאת חכמי כל העמים, לרבות היהודים, כפי שניתן למצוא בספר הזוהר, במורה נבוכים של הרמב"ם, וכו'. כל ארבעת היסודות הם חסרי גבולות והם קניינו של העולם כולו. שמע מיניה, אם לומר זאת בלשון התלמוד, שהקרקע, משמע העפר, היא רכוש משותף, שאין לשום פרט חזקה עליו. אדמות לא מעובדות או שוממות יש למכביר, בלי סוף. גם בארצנו הקטנה. לשם מה אפוא נחוצה “הפשרה”?

עורך־הדין הר־זהב גיחך: אתה ידידי, אינך מתמצא בשוק הקרקעות. אין קרקע חופשית בארץ. היא שייכת או למינהל מקרקעי ישראל, או לקרן הקיימת לישראל, או לרשויות ציבוריות, או לפרטים. כל הרוצה לבנות בית, עליו לקנות את פיסת הקרקע שעליה בכוונתו להקימו. וכדאי שתדע שמחירי הקרקעות לבנייה הרקיעו שחקים בזמן האחרון, והנה לאחרונה מסתמן היפוך מגמה… וטמונה בכך סכנה גדולה לכל המשק…

שתקתי רגע, אחר־כך אמרתי: “מרקיעים” הוא מלשון “רקיע”, משמע שאותם בניינים גבוהים, בני שלושים וארבעים קומות, הנבנים על המגרשים שאף מחיריהם מרקיעים, מתקרבים אל הרקיע. וכאן אני מגיע למחשבה הסובבת בראשי כבר זמן לא מועט: הפתרון למצוקה הפיננסית של חברה כמו “קדם” וכיוצא בה, אינו בעקיפת הגזירות הפיננסיות של הממשלה ושלוחותיה או בהערמה עליהן, אלא בהינתקות מן התלות בהן. אדם המתקרב לרקיע, תרתי משמע, צריך לומר לעצמו: אני מתרחק והולך מכוח הכבידה של הארץ, מתקרב והולך להוויה ההיולית, העל־חומרנית, לא חלק ולא נחלה לי בהבלי העולם דלמטה. אני חופשי מהם. אני קורא לזה תהליך של הזדככות…

עורך־הדין הר־זהב ישב כשגופו רכון אלי, כף ידו הימנית עוטפת את סנטרו כמו גביע, וחיוך לא סר מעיניו המצומצמות, הנעוצות בי, כתוהות על קנקני או מלגלגות עלי.

אתה לומד קבלה? שאל.

מעולם לא למדתי קבלה, אמרתי, מדוע אתה שואל?

משהו בדבריך הזכיר לי… אבל זה לא חשוב. אמרת שאתה רוצה לחלץ את רעייתך מן המצוקה שהיא שרוייה בה בגין מצבה הפיננסי של החברה שהיא שותפה להנהלתה. האם התקרבות ל“רקיע”, בלשונך, המביאה ל“הזדככות”, כדבריך, תושיע אותה?

אני אנסה לחלץ אותה מן המדמנה של יריד ההבלים הפיננסי, אמרתי, להקימה מעפר, להרימה מאשפות…

אתה אומר ש“תרים” אותה. לאן תרים אותה? ל“רקיע”? לקומה השלושים ושש של גורד השחקים שתבנה “קדם”?

על כך אוכל להשיב לך, אמרתי, לאחר שאשלים את השיקולים והחישובים שאני עושה, בינתיים רק ביני לבין עצמי.

אשמח אם תודיע לי כשתשלים אותם, אמר הר־זהב כשהוא מפנה מן השולחן את הקנקן ואת שני הגביעים ונוטלם עמו אל המזנון המזוגג.

קמתי והודיתי לו על הקשבתו. כשנפרד ממני, אמר: בעיקרון אתה צודק. שוק הנדל"ן הוא מדמנה, וכדאי שרעייתך הענוגה לא תתרפש בה. ככל שתמהר להיחלץ ממנה כן תינקו שניכם, גם היא וגם אתה. כל טוב לך!

האם הוא יודע משהו שאני איני יודע? מסתיר מפני?

 

ח.    🔗

בצאתו מבית הר־זהב פגש דותן על המדרכה את עמיקם שוורץ, מכר ישן, שבימים רחוקים למד איתו בבית־הספר התיכון העירוני. עמיקם? אני לא מאמין! זה עשרות שנים שלא התראינו! עמיקם טפח על שכמו של יהונתן, חקר מעט את פניו ואמר: כן, כן, ידידי, זמירות אחרות… ואגב, ביום עצוב אנחנו נפגשים, אתה זוכר בוודאי את המורה גרשוני, הוא מת שלשום מדום לב.

מה אתה אומר! פקח עליו יהונתן עיניים נדהמות. הוא היה המורה האהוב עלי ביותר. אדם טוב כל־כך, לא אשכח את שיעוריו על אורי ניסן גנסין. בן כמה היה?

בן שבעים ושתיים, ועדיין לימד ספרות בסמינר הקיבוצים. הלוויה תתקיים רק מחר, כי בנו אמור להגיע מארצות הברית. אתה מעוניין ללכת?

כמובן! בוודאי! מזל שפגשתי אותך!

בבואו הביתה סיפר יהונתן לאלנה על פגישתו עם מכרו הוותיק, על פטירתו של המורה האהוב עליו שלום גרשוני, ואמר שמחר אחר הצהריים ילך להלווייתו. אתה הולך אל המתים ואי הולכת אל החיים, אמרה אלנה. וגילתה לו שבאותן שעות שיפסע הוא בין המצבות תצעד היא לאורך הרחובות מן הרחבה שלפני היכל התרבות אל כיכר רבין, בהפגנת מחאה נגד החפירות שמבצעת מחלקת העתיקות מתחת ליסודות מסגד אל־אקצא, המאיימת עליו בחורבן. ולשם מה מקיימת המחלקה את המצווה הקדושה הזאת? כנראה כדי לגלות את הגביע הקדוש של דויד המלך, וזה היא עושה כשמחקרים האחרונים מוכיחים למעלה מכל ספק שדויד עצמו לא היה אלא אגדה.

המחקרים ההיסטוריים? הקשה עליה יהונתן, איזה מחקרים היסטוריים?

יהו־נתן דותן! לגלגה עליו אלנה, במקום לקרוא את ארכימדס ואת אוקלידס, שלא מביאים לך שום תועלת, רק מוציאים את זמנך לבטלה, מוטב שתקרא את “ראשית ישראל” של פינקלשטיין וסילברמן. תלמד משהו! תבין שמלכות דויד ושלמה לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה!

ולפני צאתה, בעומדה כבר על סף הדלת, פנתה לאחוריה ואמרה: מה יש לך שאתה נמשך כל־כך למתים? לא יוצא שבוע בלי שתזדנב אחרי איזו לוויה…

למחרת, באחת־עשרה בבוקר, בא עמיקם שוורץ לאסוף את יהונתן ולהסיעו במכוניתו לקריית שאול.

כחמישים איש, רבים מהם נשים בשנות החמישים והשישים לחייהן, נאספו יחד ליד שער בית־העלמין, שמחו להיפגש ולהיזכר אלה באלה, והלכו אחר נושאי האלונקה אל אולם ההספדים. הם עמדו בצפיפות, מוחים זיעה ממצחיהם מחמת החום השרבי והמחנק, ומקשיבים לנאומי ההספד מפי שני מורים קשישים ואשה כסופת שיער במשקפיים ללא מסגרות, תלמידתו של המנוח לשעבר, שהפליגה בשבחו, הן כמורה למופת שידע להאהיב את הספרות על התלמידים, והן כאדם נוח לבריות וטוב לב. רבים מתלמידיו, אמרה בסוף דבריה, זוכרים בוודאי איך הקפיד לתקן לנו שגיאות לשוניות, שלא נאמר סנדלים תנ"כיות אלא סנדלים תנכיים, מכנסיים קצרים ולא קצרות, ולא למה שכחתי להביא את הספר, אלא מדוע שכחתי להביא את הספר, כי למה מכוון למטרה, ומדוע מכוון לסיבה… וחיוך הסתמן על פניהם של אחדים מקהל השומעים שנזכרו בלשונו המדקדקת של מורם האהוב.

דרך ארוכה הייתה זו עד מקום הקבורה המיועד, ובגלל השרב התנהלה תהלוכת האבלים לאיטה, צעד־צעד.

בפוסעו בין שדרות המצבות סב מבטו של יהונתן ימינה ושמאלה לקלוט את השמות החרותים עליהן. ציון אזולאי, האין זה בעל חנות הרהיטים מרחוב הרצל שהיה עובר על פניה כמעט יום־יום בהיותו ילד? יהודה הרצברגר הי“ד, ניצול שואה ממלבה, פולין, רחל שווייגר, משוררת תרפ”ט־תש“י, האם קראתי שירים שלה? לא זכור לי. אביגיל שלוסברג, אמנו הצנועה והמסורה, לעולם לא תסור אהבתך מליבנו. דויד אביחיל, נער כליל המעלות, נרצח בידי בני עוולה והוא בן י”ח שנים. איך אזכור את כל הנרצחים? שמואל רודניצקי… האין זה שחקן הבימה הידוע? לא, ההוא היה רודנסקי, שולמית כרמי… שולמית כרמי מתה? רק לפני שנה? אלוהים! איך לא שמעתי על כך!? והלא היינו חברים! כמעט התאהבתי בה כשקטפנו יחד תפוחים במטע של איילת השחר, אז, במחנה העבודה… וכל־כך נסער היה למראה השם שולמית כרמי חקוק על מצבה, שלא הוסיף עוד להטות מבטו אל המצבות לשני צידי השביל.

בהגיעו אל מקום הקבורה כבר עמלו שני אנשי חברה קדישא ושניים מן המלווים בסתימת הגולל על הקבר. כשהשמיע הרב את פסוקי תפילת האשכבה, מלעלע את המילים הרודפות ובולעות זו את זו עד שלא ניתן להשיגן ולהבינן, נזכר יהונתן בקבורה של אביו, יצחק דנציגר־דותן. שבעשרים שנותיו האחרונות חי בתל־אביב, על גבול יפו, שם היה משכן בית־הדפוס הקטן שלו. במכונה כבדה ומסורבלת היה מדפיס עלונים בני יום, חוברות צעקניות לתעמולת בחירות, מודעות אֵבל שקטות, מודעות ברכה, הזמנות לחתונות, לחגיגות בר־מצווה וכו' וכו'. את כל אונו השקיע אבי בבית־מלאכה זה, אבל בצוואתו ביקש לקבור אותו בבית־העלמין במושבה מגדיאל, שם עשה את שנותיו הראשונות בארץ, בעלותו מפולין, וזכר תמיד חסד נעוריו בהיקלטו במולדת החדשה כפועל בפרדסים, כשהיה גאה בהספק העבודה שלו, שעלה על זה של הפועלים הערבים, כיוון שהיה עודר ארבעים “צלחות” בשמונה שעות העבודה. אבל את בית־הדפוס ציווה אביו לא לו, שכמעט יום־יום, לאחר גמר הלימודים בבית־הספר היה בא לעזור בעבודה והיה כבר בקי בכל רזי מלאכת ההדפסה, אלא לאחיו הבכור, ראובן, כי רצה שהוא, יהונתן, ימשיך בלימודיו, ויגיע למעלת מהנדס, אם לא למעלה מזה, אלא שלא כך איווה הגורל: ראובן מכר את בית־הדפוס על כל ציודו ואבזריו ונסע לניו־זילנד, שם נשא לאשה אחת מבנות המקום וניתק הקשר בינו ובין יתר בני המשפחה, ואילו הוא, לאחר השירות הצבאי ונישואיו לאלנה, נהיה למורה באחד מבתי־הספר התיכוניים בתל־אביב, אך לבסוף פוטר בגלל המוזרויות שלו במנהגו עם התלמידים, ובגלל ליקויי זיכרון ובלבול מושגים. כתוצאה מן הפציעה במלחמה…

כמה צנועה הייתה אותה לוויה של אביו, בבית־העלמין של המושבה מגדיאל, לעומת הלוויה של גרוסמאייר, ואפילו לעומת לוויה זו של המורה שלום גרשוני. אמו אלישבע נפטרה שנתיים קודם לכן, משחפת. חודשים רבים הייתה מוטלת על ערש דווי בבית־החולים, ואביו סעד אותה יומם ולילה. היה יושב ליד מיטתה בשעות היום וישן בחדרה בלילות. אלא שאותה קברו צרי המוחין ההם מאחורי הגדר, כי סירבה להתגייר. כשלושים איש באו אז ללוויה של אביו, רובם מאלה שעלו איתו ארצה ועבדו איתו בשנים הראשונות, לא כל־כך קשישים אך פניהם חרושות עמל וידועות אכזבות, ועכשיו, כשהורידו את גופת המורה לבור הקבר, חנקו דמעות את גרונו של יהונתן, כי זכר איך אביו היה בא ללוויות חבריו, ובשארית כוחותיו תופס את המעדר וגורף את העפר אל תוך הבור.

כשפרשו משם ופנו ללכת בחזרה אל שער בית־העלמין אמר עמיקם שוורץ, שצעד לצידו, שׁמת לב שעל יד הקבר של המורה שלנו עומדת מצבה על קבר אשתו, יעל גרשוני, שנפטרה לפני חמש שנים? יהונתן, שבכל עת הקבורה של גרשוני דמע בו ליבו לזכר אביו, לא שם לב לכך. הוא עשה בחוכמה, המורה שלנו עליו השלום, אמר עמיקם, שקנה מבעוד מועד שתי חלקות קבר במכה אחת. ראשית, הבטיח לעצמו מקום קבורה, כי היום, נדמה לי, כמעט ואין עוד מקום פנוי בבית־העלמין הזה, והמתים התל־אביבים האחרונים נודדים אל הקיבוצים, שמקדישים שטחים של הקרן הקיימת לעולם הבא, ככתוב בפרקי אבות, ושנית, מחירי חלקות הקבר שנשארו כאן לפליטה האמירו כל־כך בזמן האחרון, שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם להיקבר בקרית שאול. אם כן, גיחך יהונתן, אני ורעייתי, לא תהיה לנו ברירה אלא לחפש לנו מנוחת עולמים בערבות הנגב, שם יש מקומות פנויים למכביר, למיטב ידיעתי. וגם שקט גמור שורר שם. – תרגישו מאוד בודדים בשממה ההיא, לא? – אני דווקא אוהב בדידות, אפילו את שממת המדבר אני אוהב, אבל אלנה… אתה צודק, היא עירונית בנשמתה…

בדרכו הביתה חשב יהונתן על ההפגנה נגד החפירות בעיר דויד, זו שאשתו הלכה אליה, ונזכר בהפגנה אחרת – נגד מלחמת לבנון הראשונה? – שאירעה שנים רבות קודם לכן. יהונתן ששנא הפגנות פוליטיות מכל לבוש שהוא, ימין או שמאל, כי הנואמים בהן מדברים במשפטים מנופחים, ברוממות לשון, החליט בכל זאת להציץ להפגנה הזאת, כי הסתקרן לראות איך היא, “נוות ביתו”, מוצאת בה את מקומה, אולי אפילו נושאת דברים מעל הבמה. יש לה לעיתים התפרצויות כאלה, של פעילות פוליטית, ואז היא משמיעה הכרזות נלהבות, כאילו היא נואמת לפני קהל גדול או מתווכחת בחמת רוח עם יריבים. פעם, בסעודת ערב בבית אביה, אליה הוזמנו כמה רואי חשבון ופקידי משרד האוצר, התפרצה נגד עורך־הדין הר־זהב, שהצדיק בניית שכונה יהודית חדשה במרחב שבין ירושלים לבית לחם. אתה ושכמותך, הרימה עליו קולה, עוד תביאו עלינו את חורבן הבית השלישי!

בהתקרבו אל היכל התרבות ראה שההפגנה, או העצרת, התפוגגה כבר. חבורות־חבורות, חלקן של אנשים ונשים בגיל העמידה, שנראו כחברי קיבוצים, חלקן של צעירים לבושי חולצות כחולות ולבנות, ארשת חגיגית על פניהם, פסעו לעבר רחוב אבן גבירול, ושם נפזרו לעברים שונים.

אז מתי היה זה, כשלאחר אחת מן ההפגנות בכיכר רבין, שנקראה אז כיכר מלכי ישראל, הופתע לראות את אשת בריתו יושבת ליד שולחן קטן באחד מבתי הקפה באבן גבירול, ולצידה גבר לא מוכר לו, שרק צדודיתו נשקפה מבעד לשמשה? הוא פקפק אם להיכנס ולהפתיע אותה – בכך, ידע, יביך את שניהם – או להסתלק מן המקום לפני שתבחין בו וללכת לדרכו. עד שהוא מהסס במה יבחר, גבר בו יצר סקרנות הרפתקני, לראות מקרוב מי הגבר הזה שאיתו היא משוחחת בנעימות כזאת, כשחיוך רחב שפוך על פניה – ואולי היה זה יצר התגרות דווקא – והוא נכנס פנימה. עוד לפני שהספיק להתייצב ליד שולחנה צד אותו מבטה של אלנה, ובמבוכה שהלהיטה סומק עז בפניה היא מיהרה לקום כשהיא קוראת יהונתן! הוא ניגש אל השולחן, בירך את הזר במנוד ראש, ואלנה אמרה, תכירו, זה שארל, ישראלי שחי בצרפת ובא לביקור מולדת, וזה יהונתן, בעלי, ושארל אמר, נעים מאוד, אני שמח להכיר, והציע לו לשבת איתם ולשתות קפה או תה, או בירה. יהונתן קירב כיסא אל שולחנם, התיישב ישיבת ארעי על שפתו ואמר, אני רק לרגע, לא אפריע לכם, במקרה עברתי… איך הייתה ההפגנה? איך באמת הייתה ההפגנה? הפנה שארל את השאלה אל אלנה. מרשימה! אתה לא חושב? אמרה כמבקשת אישור מן החבר שאינו בן המקום. בהחלט, מרשימה בהחלט, אישר שארל, אם כי ציפיתי ליותר משתתפים, היו בקושי מאתיים, אני חושב, ובפנותו אל יהונתן: ביקרת פעם שם, בחפירות עיר דויד? מזמן, לפני שנים אמר יהונתן. הצרפתי, שלא דמה כלל לאיב מונטאן, לא מצא חן בעיניו. כבן ארבעים נראה, ועם כובע המצחייה הגנדרני – אולי הבוהמייני – לראשו, והשפם השחור, המשוך דק־דק מעל לשפתו כמו נמשח בעיפרון, ריצדה מפניו ארשת נכלולית כלשהו, אם לא מגוחכת. כדאי לך לגשת לשם, אמר שארל, מה יש לישראל לחפש בין שברי האבנים ההם אינני יודע, שרידים מהקונדומים המשומשים של אוריה החיתי? ואלנה הסמיקה עד לקצות אוזניה ולחשה: תפסיק שארל… אבל כדאי לך להיכנס למנהרה שמתחת למסגד אל־אקצא, המשיך שארל בשלו. זה ממש אולם שיכול לשמש אולם ריקודים. תציע את הרעיון הזה לחברת הנדל"ן “קדם”, יש לה הרבה כסף, פלט יהונתן משפט ספק אירוני ספק מתגרה. מה דעתך, אלנה? כדאי? פנה שארל אל היושבת מולו, שחיוך עגום נח על שפתיה ומבטה כאילו תעה במחוזות רחוקים. ומאחר שלא ענתה לו, פנה שוב אל יהונתן: היה לה נאום יפה בהפגנה. חמישה משפטים בלבד. אני זוכר רק את האחרון: מי שמחריב את בית שכנו, ביתו שלו יחרב. ואת המילים האחרונות אמרה בערבית: יחרב ביתו. נאמת בהפגנה? השתומם יהונתן. גררו אותי בכוח אל הבמה. לא ידעתי מה לומר. סתם נפלטו מילים מפי. טוב, אני חייב ללכת, קם יהונתן מכיסאו. נפרד משארל, וזרק משפט לאלנה: ניפגש בבית.

רק באחת־עשרה ארבעים ושתיים לפני חצות, על פי שעון היד של יהונתן, נכנסה אלנה הביתה. הוא השׂים עצמו ישן, אם כי לא יכול היה להירדם כל שעות אחר הצהרים והערב. הרי לא יעלה על דעתה להיתלות בתירוץ כוזב שהתאחרה כל־כך בגלל ישיבה דחופה של ההנהלה! פניו אל הקיר, טמונות בכר, שמע את צלצול הכלים במטבח, את צעדיה המתהלכים בדירה, מן המטבח אל השירותים, ומהם אל חדר השינה. הוא לא הפך את פניו אליה, והיא לא ניסתה להעירו. שמלתה ובגדיה התחתונים רשרשו, הונחו אי־שם על אחד הכיסאות או נתלו בארון, ואחר־כך נשכבה במיטה כשגבה אליו, התכסתה, ולא עברו חמש דקות ונשימותיה הקלות הרטיטו את דממת החדר.

ימים אחדים אחרי הלוויה של המורה גרשוני, התעורר יהונתן בשעה מוקדמת בבוקר, קם, התרחץ, חטף פרוסת לחם עם גבינה, גמע ספל קפה, ומיהר לצאת. עצר מונית ונסע בה אל תחנת האוטובוסים המרכזית, ושם עלה על אוטובוס הנוסע לירושלים. חייב היה להגיע שמה לפני אחת־עשרה, אז יוצאת הלוויה של ידידו מנוער, גבריאל בן־סירא, אל בית־העלמין בהר המנוחות. רק במקרה נודע לו על פטירתו, אחרי מחלה קשה, ועל לוויה זו. אתמול, בדרכו הביתה, נכנס אל חנות הספרים של סטימצקי, אולי ימצא שם את ספרו של הוקינג על תולדות הזמן, קפץ לעיניו שמו של גבריאל בן־סירא מעמוד של מודעות אבל ב“הארץ”. עם גבריאל היה בחוג של “נוער שוחר מדע”, ושניהם היו מכורים לפתרון חידות מתמטיות. מאז, זה יותר מארבעים שנה, לא פגש אותו.

רבים ממכריו של יהונתן דותן וקרובי משפחתו תהו על הנטייה המוזרה שלו – מין אובססיה, אולי פרוורסיה – להסתפח אל כל לוויה של אדם המוּכר לו מזמן כלשהו, ממקום כלשהו. מה מושך אותו ללכת אחר המתים אל מקום קבורתם, או – וגם זה מנהג משונה שלו – לבקר את קרוביהם בימי השבעה או בימי זיכרון? דרך קבע היה סורק במבטו את מודעות האבל בעיתונים שנזדמנו לידיו, או את אלה המודבקות על בתים ועל עמודי חשמל, ואם היה מוצא ביניהם נפטר ששמו מוכר לו, היה עושה כל מאמץ ללכת אחר ארונו. לעיתים היה נוסע למרחקים גדולים, לבאר שבע, לצפת, כדי להגיע ללוויה. ככל שאתה מקדים להקביל את פני המוות, היה משנן לעצמו, הוא מאיר פניו אליך. פעם שאל אותו רופא השיניים ד"ר מרבך, בן ידידה הטוב של אמו עוד מפולין, על הרגלו זה לכתת את רגליו בהלוויות של פלונים־אלמונים. יהונתן, שישב על כיסא המטופל במרפאה, ופיו פעור קמעה, מוכן לחיטוט הנקרן, התקשה להשיב, ורק לאחר שהות־מה אמר: אני לא מרגיש טוב כל כך בין החיים, הם מזלזלים בי, מלגלגים לפעמים. בין המתים אני מרגיש טוב. אני מכבד אותם והם מכבדים אותי.

ידו של ד"ר מרבך האוחזת בנקרן נעצרה באוויר, מעל ללועו של יהונתן. הוא התבונן בו, כתוהה על פשר דבריו, ורק לאחר שניים־שלושה רגעים שב לחטט בשיניו.

לעיתים הייתה נטייה זו של יהונתן, להיטפל ללוויות ולאזכרות, מעטה עליו בושה ואי־נעימות רבה. היה מעשה שפעם ראה מודעה מודבקת על גזע רחב של אקליפטוס, לצידו של שער אחד הבתים ברחוב מגוריו. במסגרת אבל שחורה נכתב בה על התכנסות לשבעה לפטירתו של אברהם זלצמן ז"ל, בתאריכים הרשומים מטה, וחתומה עליה אלמנתו של המנוח. ברגע שפתח את שער החצר, פרצו עליו נביחות עזות של כלב שנאוצר אימתני, שקפץ על סורגי מכלאתו, שוצף לנעוץ בו את מלתעותיו, וכשהגיע אל פתח הבית, יצאה מתוכו אשה גדולה, עבת גוף, זעומת מבט, ושאלה את מי הוא מבקש. יהונתן היה מבוהל, הסתכל סביבו אובד עצה, ואמר בקול הססני: באתי להביע תנחומי… האשה הסתכלה בו בתמיהה גדולה, ולאחר רגע של דין ודברים עם עצמה, אמרה: אתה טועה, אדוני. המשפחה המתאבלת היא לא פה. היא שלושה בתים שמאלה מפה. המודעה נתלתה פה בטעות. ביקשתי מן הפועל שלנו להוריד אותה והוא לא עשה זאת. ככה זה עם עובדים זרים מווייטנאם.

כשהגיע במונית אל הר המנוחות, כבר החלו המלווים להתפזר. בכלל הפקקים הנוראים בדרך מתל־אביב איחר בחצי שעה. בין היורדים מן ההר הבחין באדם, בן גילו בערך, שנראה לו מוכר, אבל לא זכר את שמו. רפי? שייקה? לראשו חבש כובע בד רחב תיתורה, והיו לו פנים אדמוניות, כחרוכות שמש, ועיניים תכולות, בהירות מאוד, ללא גבינים מעליהן.

תסלח לי, עיכב אותו בדרכו, שמך לא דני שניידר במקרה?

לא. אתה טועה, חייך האיש בעל המבט התכול הבהיר, אבל אותך אני מכיר, יהונתן דותן, נכון?

מאין אנחנו מכירים? מצמץ יהונתן.

ביר גפגפה, זוכר?

לפתע נפקחו עיניו של יהונתן אל המרחבים ההם של סיני, אל האור המסמא, אל סערות החול, ובו ברגע נצבט בו ליבו כשנזכר ביוסקה עמרמי… אתה זוכר את יוסקה עמרמי? נתן בו מבט מפגיע. האיש שעמד לפניו לא זכר. הוי, יוסקה עמרמי, יוסקה עמרמי, קונן יהונתן, אמרו שהוא מת. לא, הוא לא מת. אני הייתי שם, בבית־הקברות של בארי. את גופתו לא מצאתי. לגמרי לא ברור שהוא מת. אני חייב לברר, כי אם יתברר לי שהוא מת, האיש הנפלא הזה שהקים אותי מעלפוני כששכבתי על האדמה בדרך מאבו עגילה לקְצֵימֶה ולא יכולתי להתרומם, אני אקים לו אנדרטה… על הר גבוה… אולי על ההרודיון… ואתה ואני – עכשיו אני נזכר – היינו שנינו בחיל ההנדסה, והיה זה לפני שהגענו אל התעלה… אבל את גבריאל בן־סירא אני זוכר עוד ממועדון התנועה בתל־אביב, רק במקרה ראיתי אתמול את המודעה על פטירתו, ממה הוא מת? – היה חולה, ענה האיש תכול המבט. שנתיים. הסרטן אכל אותו. לא האמין שימות. איש חזק היה. לאן פניך מועדות? אתה חוזר לתל־אביב? – רק בערב, ענה יהונתן. מזמן לא הייתי על יד הכותל. – תדחוף שם פתק גם בשבילי, אני זקוק למזל – והם נפרדו בלחיצת ידיים חמה.

עוד לפני צאתו לירושלים, החליט יהונתן לנסוע אחרי הלוויה לעיר העתיקה ולראות את החפירות של עיר דויד. הוא נסע עד ממילא, עלה ברגל אל שער יפו, ומשם הלך לאורך החומה, דרך ארוכה ומייגעת בחום היום, עד שער האשפות. כשפנה אל אזור החפירות נגלה לעיניו מחזה מאכזב של ערימות מכיתות אבן, פזורות ללא סדר, שברי סלעים לוהטים באור הצהריים ותעלות ספורות שלא נשלמה מלאכת חפירתן. בצל סככה רחבה, ליד שולחן עבודה, עמלו שתי צעירות, סטודנטיות כפי הנראה, בהברשת חרסים, ולידן אדם מבוגר במגבעת חאקי של בוקרים לראשו – הארכיאולוג? – שפיקח עליהן. יהונתן ניגש אליו, הציג עצמו כמי שכותב מחקר על תולדות ישראל בימי הבית הראשון, וביקש לראות שרידים כלשהם מימי מלכות דויד ושלמה. האיש הביט בו בחשד, שאל כמה שאלות כדי לעמוד על זהותו, ומאחר שהתשובות לא סיפקו אותו אמר לו שאת המוצגים המעטים יוכל לראות במוזיאון ישראל, שכן את אלה שתאריכיהם לא אושרו עדיין אין הוא רשאי להראות, אבל הוכחות לקיומה של מלכות דויד ושלמה יש למכביר מחוץ לאזור הזה, כמו כתובת השילוח, אף כי היא מאוחרת יותר, מימי חזקיהו, או האבן שחקוקה בה המילה “דויד”, שנמצאה בתל דן, בגליל, אבל העצה הטובה ביותר שיש לי בשבילך, הוסיף, היא שתפנה אל עמותת אלע"ד, היא מנהלת את האתר כולו ותוכל להראות לך כל מה שניתן לראות. יהונתן שאל אם יש באפשרותו להיכנס למנהרה שמתחת למסגד אל־אקצא. האיש תהה על התימהוני העומד לפניו, ושאל את עצמו, כפי הנראה, אם הוא תם או נבער, ואולי עיתונאי זר, מתחזה, ואמר: המנהרה הזאת היא תחת פיקוח הוואקף. תנסה, גיחך, אולי ירשו לך.

לפני שער המנהרה ניצבו שני שוטרים במדים לא מוכרים לו. כשאמר להם מה רצונו, הסתכלו בו כבאחד שבא מעולם אחר, והראו לו את הבניין הקטן שבשולי הר הבית: שם המשרדים של הוואקף, תגיד להם מה אתה רוצה. מבעד לסורגי השער נשקפה אליו בחצי אפלה מנהרה ארוכה ורחבה, רוחשת סודות, אך הוא חש עצמו כה זר למקום, שהתרחק ממנו וירד אל הרחבה שלפני הכותל.

חבורות של חרדים במלבושים שחורים ובמגבעות המבדילות בין כת לכת, וחבורות קטנות של תיירים חמושים במצלמות – רובם צעירים וצעירות דוברי אנגלית בחולצות קיץ המפרסמות קבוצות פוטבול וכדורסל, בירה ומכללות – התהלכו בצד אבני החומה העתיקות השותקות. יהונתן בחר לעמוד מנגד, משקיף מרחוק על הכותל הרם והגאה, המתעלם מן הנמושות הזוחלים לרגליו. אבן מקיר תזעק, המה קול בראשו. אבל לא על חורבן הבית זעקו האבנים באוזניו ולא על מצוקות העם, אלא על העינויים שייסרו אותו הלילה, עינויי תופת, כאשר בכל רגע מאלפי הרגעים שבהם רחקה ממנו שנתו – כאשר היו עצביו מתוחים עד להתפקע למשמע כל רחש בחדרי הבית האחרים, שמא האיוושה, הדומה לאיוושת צעדים חשאיים, היא של צעדיה סוף־סוף, ושמא החריקה שדקרה לרגע את הדממה היא חריקת המפתח במנעול הדלת החיצונית, עד אשר נשמעה הפסיעה הזהירה של סוליות נעליה על רצפת המטבח, וממנו אל השירותים, ומהם חרש אל חדר השינה, בעוד הוא משתיק את נשימתו ומסתיר את פניו מתחת לשמיכה.

עכשיו, מול חומת הכותל הדוממת, חש שריפה בליבו כאשר הופיעה לעיניו דמותו של אותו טרזן רברבן, מאהבה לשעבר של אשתו, זה עם החיוך הנכלולי תחת שפמו היהיר, שכביכול שוחר אך טוב לבן שיחו, אך בו ברגע מפתה בסתר את האשה הנשואה לבוא אל מיטתו. הייתכן שחידשה איתו את הקשר ובחיקו התעלסה כל השעות שבילתה מחוץ לבית? וכשהעלה בדמיונו את כל תעלולי הזימה שאותו זנאי צרפתי התהולל בהם איתה במיטה, חש שדעתו נטרפת עליו, והוא החזיר פניו מן הכותל, פנה אל שער האשפות, וכרדוף אמוק מיהר ללכת אל התחנה המרכזית.

השעה הייתה חמש ושלושים כשהגיע הביתה. אלנה עמדה לפני ארון הבגדים, לבושה בחלוק הרחצה התכול, וכאילו שקלה בדעתה באיזו שמלה תבחר. ש־לום! קראה בראותה אותו נכנס, כבר דאגתי לך! איפה היית כל היום?

הוא לא ענה. עבר על פניה בדרכו לחדר השינה. מיהר להתפשט, להתרחץ, ונשכב במיטה. כשנכנסה לחדר, כעבור כרבע שעה, כבר היה מכוסה בסדין עד למעלה ראש.

הוא גזר על עצמו שתיקה, ושלושה ימים ולילות עמד בנדר התענית הזאת. ביום הראשון לשתיקתו ניסתה אלנה לדובב אותו, כשהיא יורה בו שאלות שונות ודוחקת בו להשיב, אך לבסוף נואשה מכך, ולקראת הערב, כשהחליטה לצאת מן הבית וכבר עמדה על הסף, משכה בכתפיה ופלטה: טוב, אתה רוצה כך, יהיה כך.

טוב מאוד זה מלאך המוות, נאמר בבראשית רבה.

כשהתעורר בלילה משנתו, ניקר ספק בראשו: מתי היה זה כשחזר הביתה ומצא את אלנה וגזר על עצמו להענישה בשתיקה? אולי היה כל זה לא תמול שלשום אלא לפני שנים רבות, עוד לפני הפציעה בראשו?

 

ט.    🔗

כשבוע לאחר שובו מירושלים השתתף יהונתן בעוד שתי לוויות, האחת בבית־העלמין בחולון, והשנייה בזה שבקריית שאול. על הלוויה היוצאת לחולון נודע לו ממודעת אֵבל שראה בפתח בית־המרקחת שושני: בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של אמנו, סבתנו, דודתנו, היקרה באדם, מרים בת יעקב ולאה מילר ז"ל… מרים מילר מתה?! קרא בתימהון, הלא הייתה לא יותר מבת… שישים ושש? שבע?

על מרים מילר שמע הרבה סיפורים מפי אמו, שהייתה ידידה של אִמה, והצטיירה בדמיונו דמות צבעונית, בעלת חוש הומור עממי, ונוטה חסד לכל אדם שהחיים המרו לו. הוא חיבב אותה, אם כי רק פעמיים פגש בה פנים אל פנים. כשהגיע אל שער בית־העלמין בחולון מצא שם כמה קהלים שהמתינו עד שיוכרז שם המנוח או המנוחה. יהונתן חיפש בעיניו מכר כלשהו בתוך הצפיפות שמסביבו, שהייתה ערב רב של קיבוץ גלויות: חסידים לובשי שחורים ובני עדות המזרח, ודוברי רוסית וגרוזינית ורומנית. הוא לא מצא גם אחד שפניו מוכרות לו, ורק כשהוכרז השם של מרים מילר פסע עם כל הציבור, דוברי עברית ויידיש שנראו לו כיוצאי פולין, אל הרחבה שעליה הוצב הארון. מישהו מבוגר מאוד, שנשמע כאיש משכיל, התייצב לפני הארון והספיד את המנוחה בהעלותו ניצוצות זוהרים מחייה רבי הפעילות למען עולי מזרח אירופה, ובייחוד למען שיפור חייהם של החלכאים והנדכאים ניצולי מחנות המוות.

ליד הקבר הנכרה שאלו אותו כמה אנשים לזהותו, וכשהזכיר את שם אמו, אמרו כמה מהם שהכירו אותה בילדותם וכי הייתה “אשה נפלאה”. שאלו מתי מתה, ממה, אבל הוא שתק. כשהשפיל מבטו אל הגווייה עטופת הטלית היורדת אל מעמקי הבור חשב על כך שזו ירידה צורך עלייה", כי חייב אדם לרדת תחילה אל בור תחתיות כדי שתעלה נשמתו, זכה וטהורה, אל פסגות חיי הנצח. ובעוד ארבעה־חמישה מן הנאספים שופכים עפר לכסות את הקבר, התנגנו בליבו בגעגועים רבים, מילות השיר שזכר מילדות: “שימו לב אל הנשמה / לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה / ואורה כאור החמה / שבעתיים כאור הבוקר…”

יומיים לאחר מכן, כשעבר על פני המספרה “חוט השערה” שבה נהג להסתפר בקביעות, אחת לחודשיים, נבהל בהלה גדולה כשראה על דלתה הנעולה מודעת אבל גדולה – בצער רב אנו מודיעים על מותו בטרם עת של בננו, אחינו, אהוב ליבנו, היקר באדם בנימין (בני) גורלי, שנספה בתאונת דרכים… הוא ניגש לחנות הבגדים של הורביץ, הסמוכה למספרה, ושאל מה קרה לבֶני, איך “נספה”. הורביץ סיפר לו שבני רכב על האופנוע שלו, כמדי יום, בדרכו מביתו אל המספרה. כשפנה לשדרות נורדאו, בפינת דיזינגוף, נכנסה בו משאית אשפה, וכשהתהפך על הכביש דרסה אותו המשאית למוות. נורא. בחור טוב כל־כך, ישר, שמונה שנים אני מכיר אותו. היינו ממש חברים. אתה בא ללוויה, כמובן.

יהונתן חיבב מאוד את בני. כשהיה בני – צעיר כבן שלושים, אולי קצת פחות – גוזז ומגלח את שערו, היה מדבר ללא הפסק. אחדים מלקוחותיו היו אישים ידועי שם: שני חברי־כנסת, מנהל אגף המיסים בעיריית תל־אביב, פזמונאי ידוע. תמיד היו לו סיפורים עליהם. סיפר על עסקן פוליטי מפורסם החובש פאה נוכרית לראשו, ואף־על־פי שאת השערות הספורות על קרחתו אפשר לכסח באִבחת תער, הוא מקפיד לבוא להסתפר בכל חמישה־עשר לחודש; וסיפר על אחר, קבלן ידוע, שהייתה לו פילגש, וכשהיה שומע את אשתו קרֵבה אל המספרה היא רץ להתחבא בחדר השירותים ולא יוצא ממנו עד שהיה מוודא שהשטח פנוי. והפיזמונאי… הוא היה איש מצחיק מאוד, סיפר בני. כשהיה יושב מול הראי, תחת המספריים, היה משמיע חרוזים־חרוזים מפזמוניו ומתלונן על כך שפזמונאים זוטרים, “שאינם שווים את הנייר שעליו הם כותבים”, “גונבים” ממנו “בתים שלמים”. והיה איזה קבלן, סיפר בני, שהיה מקונן באוזניו על הפסדים של אלפים שספג בבורסה באשמת יועץ השקעות רמאי ונוכל, שהטעה אותו…

רבים באו ללוויה, ויהונתן הכיר לא מעטים מהם, מאלה שהיו ממתינים יחד איתו לתורם להסתפר. בדרך הארוכה אל הקבר דיברו בשבחו של בני. מישהו הזכיר שתמיד היה מציע ללקוחותיו קפה טורקי שעה שהיו ממתינים לתורם, ואחר סיפר שהיה ממליץ להם היכן לקנות פירות וירקות בזיל הזול, ואחד משכניו סיפר איך היה גאה באופנוע ההונדה המעולה שקנה בכסף שהרוויח בעמל כפיו, והנה דווקא האופנוע הזה הרג אותו. לא האופנוע הרג אותו, נהג משוגע הרג אותו, קטע אותו מלווה נוסף. שמעון, אחד מאחיו של בני, התרעם על כך שהקצו לאחיו קבר בקצה השורה הארוכה, ממש על גבול בית־העלמין, ליד הגדר שמעבר לה מתחילים המגרשים לבניית שכונה חדשה. האיש שהלך לידו אמר: אתם צריכים להודות על כך שבכלל מכרו לכם חלקת קבר. כבר אין מקום בבית־הקברות הזה, הכל תפוס…

כשהגיע יהונתן הביתה וסיפר על הלוויה שהשתתף בה, אמרה אלנה: נורא הצטערתי כששמעתי שבני נהרג. בחור נחמד מאוד היה, עליז כזה, וכשהיה רואה אותי עוברת ליד המספרה שלו היה מנפנף בידו: שלום גברת דותן! מה שלום הבעל הנחמד שלך? כבר חודש לא ראיתי אותו אצלי… הוא חיבב אותך…

יהונתן הנהן ואמר שאולי כדאי להם לקנות שתי חלקות קבר בקריית שאול, כי המקומות הפנויים מתמעטים והולכים.

אלנה פקחה עליו מבט של פליאה וקראה בהשתוממות: מה קרה לך? אתה ממהר למות? עוד לא הגעת למאה ועשרים! מה יש לך?

אני… רק חשבתי שאם נחכה הרבה… המחירים עולים מחודש לחודש…

אם אתה רוצה למות בתאם למדד המחירים, אתה צריך לעשות את זה כבר עכשיו! מיסטר פישר הודיע שהוא מעלה את הריבית בחצי אחוז, כבר בראשון לחודש הבא. תזדרז.

אני הצעתי שנקנה עכשיו, דווקא מפני שאני מקווה שנחיה עוד שנים רבות, ואז המחירים יהיו בשמים… זאת אומרת, כדאי שנשלם מקדמה כדי שתהיה לנו חזקה על שתי חלקות… מי ידאג לנו שניקבר באופן אנושי, ביישוב שבו אנחנו מכירים רבים ורבים מכירים אותנו, ויפקדו אותנו במימי זיכרון? ענבל באמריקה, ואמנון, הראש שלו במוזיקה. הוא יטפל בעניין הקבורה שלנו? לא מתאים לו. חשבתי על זה כשהלכתי בלוויה של בני, אז החלטתי להציע לך…

אלנה נראתה המומה, ולאחר שתיקה ממושכת אמרה: אם זה כל־כך דחוף לך… כלומר, אם אתה כל־כך מת למות… תעשה כרצונך, רק אל תכניס אותי לפרויקט הזה.

ועם כך קמה, יצאה לחדר השינה, וסגרה אחריה את הדלת. לאוזניו של יהונתן גונבו כמה מילים שלחשה אלנה בטלפון בחדר הסמוך: כן, הוא בהחלט זקוק לזה… תאמין לי, הוא איבד כל אוריינטציה לגבי הזמן… והאובססיות שלו ללוויות… ככה זה לא יכול להימשך… בסוף היום לא הוא, אני אהיה זקוקה לטיפול! אתה יודע איזה רעיון משוגע עלה לו בראש?

* * *

הוא החליט להתעלם מלעגה ועקיצותיה של אלנה ולברר לבדו את עניין הסיכויים לקבלת חזקה על שתי חלקות קבר בבית־העלמין בקריית שאול וכמה יעלה הדבר. כבר למחרת, לאחר שיצאה אלנה לעבודתה, עצר מונית ברחוב הראשי וביקש מהנהג שייקח אותו לבית־העלמין. יום לפני כן, בדרכו חזרה מן הלוויה, נתן עיניו בבית קטן, סמוך לשער, ששלט צנוע היה צמוד לדלתו – “חברה קדישא”. כעת דפק על הדלת, ופתח לו איש נמוך קומה, לבוש מקטורן שחור, כיפה רחבה על ראשו, ופניו נעימות הסבר עטורות זר של זקן אדמוני. יהונתן שיטח לפניו את מבוקשו, והאיש, מנומס מאוד, מר פרלמן שמו, אמר לו: יֵשב אדוני, והורה לו על כיסא ליד המכתבה המשרדית, מול כיסאו שלו. ולאחר שיהונתן שב והבהיר את רצונו, הפך האיש בניירות שעל השולחן, הנה והנה, כמחפש משהו בהם, ואחר־כך נשא אליו עיניו ואמר: שמך דותן, אמרת. ובכן, תסתכל פה, מר דותן… ופרש לפניו גיליון גדול שתפס את כל שטחו של השולחן ועליו משורטטים קווים שתי וערב וביניהם משבצות־משבצות שסימני אותיות עליהן. מה שאתה רואה פה, אמר מר פרלמן והוליך את אצבעו ממשבצת למשבצת, אלה הם הקברים. וכפי שאתה יכול להיווכח בעצמך, הכל מלא. יש רק שלוש חלקות בסוף השורה האחרונה של גוש ד' שהן פנויות, אבל הן שמורות לאישים ידועים. אפשר לקרוא למצב הזה “צפיפות האוכלוסייה של בתי־העלמין”, ואילו הייתי חוקר, הייתי כותב ספר על “הדמוגרפיה של בתי־העלמין בישראל”. המצב קשה, כי לילודה יש גבול, אבל למיתה אין. אנשים מתים, בלא עין הרע, בלי סוף ובלי קץ. בשנתיים האחרונות יותר מתמיד, לך דע מה הסיבה לכך…

אז אין שום סיכוי שאקבל שתי חלקות קבר אצלכם? שאל יהונתן בקול רוטט מדאגה.

מר פרלמן הביט בו בעצב, כמשתתף בצערו, ולאחר מחשבה אמר: אני רואה, מר דותן, שאתה איש במיטב שנותיך, אם ירצה השם תחיה עד מאה ועשרים, ואם ירצה השם גם יותר מזה. יש לי הצעה בשבילך: בגלל צפיפות האוכלוסייה, כפי שציינתי, אנו עומדים לבנות כאן, בקצה בית־העלמין, שלושה מבנים רבי קומות שבכל אחד מהם יהיו שבעים ושבעה כוכים, או תאים, שבהם נטמין את המתים, כמו באמריקה. על ידי כך נפתור את בעיית הקבורה לכמה מאות מתים, שינוחו בשלום על משכבם כאילו היו טמונים בתוך האדמה, אין הבדל. לפי ההלכה, אלה ואלה יזכו לחיי עולם. עד שנסיים את הפרויקט הזה תעבורנה, לפי המשוער, שלוש שנים, אפשר כבר היום להבטיח מקומות…

לטמון לא באדמה? התקומם יהונתן, הלוא במפורש נאמר “כי מעפר אתה ואל עפר תשוב”…

יפה, מר דותן, ענה מר פרלמן. אני שמח שאתה בר אוריין ויודע לצטט פסוק כלשונו. אם כך, אתה יודע שבכתובת על המצבה נהוג להוסיף אחרי שם הנפטר את התיבה תנצב"ה, שהיא ראשי התיבות של “תהי נשמתו צרורה בצרור החיים”. מה משמע? שהנשמה בקבר רק צרורה בו, ובהגיע קץ הפלאות, היא עתידה לעלות השמימה אם ירצה השם. אם כך, הרי בהיותה צרורה בתא של כותל גבוה, היא שמורה טוב יותר מפני רימה ותולעה, ולא זו בלבד, אלא שהיא קרובה יותר לשמים וסיכוייה להיכנס בשערי גן עדן טובים יותר… לפי הבעת הפנים שלך, מר דותן, אני רואה שאינך מרוצה… אם כן…

מר פרלמן השתתק לכמה רגעים, כשוקל בדעתו איך לרַצות את איש שיחו, וכפות ידיו השלובות על גבי השולחן שפשפו זו את זו כאילו הוא שוטף ורוחץ אותן. אחר כך אמר: הבט, מר דותן. אני רואה שאתה איש אדמה ואל השחקים אין ברצונך לנסוק, אם כך יש לי הצעה אחרת בשבילך. אמרתי לך קודם שיש שלוש חלקות שהן פנויות עדיין ושמורות לבעלי מוניטין. אבל איננו מחוייבים להם, כיוון שכבר שנים אינם מזכירים כלל את השמור להם. ואין לדעת אם יש בדעתם למות כל עיקר. אתה תוכל לקבל שתיים מהן, העניין הוא במחיר, ואינני יודע מה האפשרויות שלך. לפי שער המחירים שלנו, זה יעלה לך פלוס־מינוס שמונים אלף שקל. מה אתה אומר?

מרוב בהלה השתתק יהונתן כמי שבשורה רעה הממה אותו ולא אמר דבר. לאחר כמה דקות הודה למר פרלמן, קם ויצא.

שמונים אלף שקל! זעק יהונתן בליבו בדרכו מקריית שאול הביתה. שמונים אלף שקל! חזר וזעק. מאַין יימצא לי סכום אדיר כזה? רק אתמול קניתי נעליים בארבע מאות ושמונים ₪, סכום לא מבוטל, אבל קיבלתי עלי את ההוצאה הזאת, בלית ברירה, כי הסוליות הישנות כבר נשחקו, ואלנה עמדה על כך שאקנה נעליים אורטופדיות שתשפרנה לי את היציבה, אלא שהכסף שהיא מפקידה בעו"ש שלנו מספיק בקושי לכיסוי הוצאות המחיה. פתאום קפץ רוגזו על אלנה כפי שלא קרה לו כבר חודשים רבים. למה היא מפרישה מאות שקלים בכל חודש למטרות מפוקפקות שמביאות תועלת רק לאויבינו? למה היא מפזרת את פניניה לחזירים כשהיא יודעת שהם ישובו וירמסו אותה? למה היא נותנת את שמה לכל מיני הצהרות ומחאות כשהיא יודעת היטב שגם אם תצעק שישים ריבוא פעם, כמספר יוצאי מצרים, שלום שלום, כל מה שנקבל בתמורה יהיה שישים ריבוא טילים על יישובים שלנו, מצד זה או זה של הקו הירוק! מה הבזבוז הזה של ממון והעיקום של שׂכל ישר?!

בערב כשישבו לאכול – פסטה עם כבד עוף טבול ביין לבן, כפי שאהב אותם בהיותם ברומא, וקוקטייל אגסים עם ענבים לקינוח, ולפלא היה הדבר, כה נדיר שאלנה הכינה ארוחה חמה עוד לפני בואו, איזו רוח טובה נכנסה בה? – ולאחר שהעתיר עליה יהונתן שבחים על טוב טעמה וחריצותה – העיר, כבדרך אגב ובחצי לצון, ששמע היום מפי שכנם הישיש מקומת הקרקע, אבנר כץ, שמחיר חלקת קבר בקריית שאול הרקיע שחקים לחמישים אלף שקל החלקה. לא יאמן, מה?

אלנה עצרה את כפית הקוקטייל המלאה שלה מעל לגביע, נעצה בו מבט וסיננה מבין שפתיה: אתה חושב שזו השעה היפה ביותר לדבר על קברים? מין פרפראות כאלה?

יהונתן נבהל מפני עצמו ומפני הדברים שאמר, כאילו שלא ברצונו. אני… זה בעניין הכסף, לא בעניין הקברים… חשבתי שגם אותך זה ידהים…

אתה רוצה להדהים אותי כדי שהאוכל ייתקע לי בגרון? ואגב, חמישים אלף לא מדהימים אותי, הגיע הזמן שתדע את זה.

ועם זאת קמה, פינתה את כלי האוכל שלה אל הכיור ויצאה אל הסלון, בהשאירה את יהונתן יושב במקומו.

יהונתן לא נואש מלנסות להוריד את מחיר שתי חלקות הקבר. עמידה על המקח לעיתים קרובות מניבה הוזלה, כפי ששינן לו הַסַּפָּר בֶּני מנוחתו עדן, כשישב תחת התער. למחרת צלצל אל מר פרלמן, ביקש סליחה ושאל אם “יש מה לדבר” על מחיר נמוך יותר בעד חלקות הקבר ממה שנקב תחילה. מר פרלמן השתהה רגע, ואחר־כך אמר: אוכל להוריד לך חמשת אלפים. יותר מזה אין בסמכותי להוריד, אבל אתה יכול לנסות לדבר עם מר יעקובי שהוא מנהל החברה מטעם העירייה, אולי יעזור לך, ומסר לו את כתובת המשרד, הסמוך לרחוב נחלת בנימין.

בחמש אחר הצהרים, כפי שזימנה לו המזכירה של מר יעקובי, נכנס יהונתן למשרד מנהל חברה קדישא בתל־אביב־יפו. שלא כמשרד הצר והצפוף שבתחום בית־העלמין, הייתה זו לשכה רחבה ושטופת אור. שורות של ספרי קודש נאים ניצבו על מדפיה, ומר יעקובי היה לבוש במקטורן אפור על גבי חולצה לבנה, ועניבה אדומה לצווארו. לאחר שהורה ל“מר דותן” לשבת מולו ומזג לו כוס מים מינרליים אמר: שמעתי את עניינך מפי מר פרלמן. כפי שאמר לך הוא, אין באפשרותנו להוריד יותר מחמשת אלפים מן הסכום שנקב. אבל מכיוון שאתה טוען שאין זה לפי יכולתך, יש לי הצעה בשבילך: קיימת אפשרות לקבור שני בני זוג, איש ואשתו, בקבר אחד, כלומר, זה מעל זו, או זו מעל זה, תלוי מי ילך ראשון בדרך כל בשר, ואז התשלום בעד השניים לא יעלה על ארבעים אלף. מחצית מן הסכום המקורי. חשוב על כך. או מוטב ששניכם תחשבו על כך, אתה וזוגתך שתחיה. מה אתה אומר?

יהונתן נאלם דומייה. אפשרות כזאת, של שכיבה טן־דו במעמקי האדמה, הייתה כל־כך רחוקה מהשגתו, כל־כך דמיונית, ובה בשעה כל־כך מביכה, כאילו היה בה משהו מגילוי עריות – שנעתקו מילים מפיו.

אנחנו נחשוב על כך, לחש. ועם כך קם, הודה למר יעקובי, ויצא.

בדרכו הביתה הבהבו בראשו הדמיונות של הקבר הזוגי. המראה היה כה פנטסטי, כה אפוף מסתורין, ועם זה גם מושך בחבלי קסם… לשכב עם אלנה בעולם האחר, עד קץ הימין… וכשחשב איך יביא את הדבר לפניה, אמר בליבו שעל חיסכון כזה במכה אחת – ארבעים אלף ₪ – שלא בכל יום מזדמן, גם היא עשויה לשמוח, והוא מיהר הביתה כדי לבשר לה על הישגו זה.

השעה הייתה שבע כשנכנס לביתו, אך אלנה לא הייתה בו. תחת זאת ראה דף נייר על שולחן המטבח וכוס מים מהדקת אותו למקומו.

הוא קרא את הכתוב:

לצרפת? תמה יהונתן, דווקא עכשיו, כשהובא לחברה מנהל חדש הדובר צרפתית רהוטה, ואילו היא… שוב עלתה לנגד עיניו דמותו של אותו זנאי צרפתי, שארל, ואפלה אפפה אותו. הוא לא ידע לאן יברח ממחשבותיו. הוא יצא מן הבית והחל מתהלך ברחובו מקצה אל קצה, ואחר־כך המשיך לרחוב והגיע לגינה קטנה שמעולם לא ידע על קיומה. כבר ירדה חשכה על הגינה, ורק שני פנסי רחוב השליכו אור על המדשאה שבמרכזה. הוא התיישב על אחד הספסלים וניסה להסיח את דעתו מאלנה, מצרפת, מן הקציצות שבמקרר. בצמרת האקליפטוס שעל ידו געשו צפצופים של המוני ציפורים – דרורים? זרזירים? שרקרקים? – בסאון מחריש אוזניים, ומתחת להם טיילו לאיטן שתי איילות – איילות? כמה תמימות! – מתעלמות לגמרי מן הרעשים מעל ראשיהן. לפני עידן ועידנים היה זה כשטייל עם אלנה לאורך שפת הים, זרועו חובקת את כתפה, והם נעצרו למשמע צריחות שחפים הדואים באליפסות רחבות מעל לגלים הקוצפים, ועקבו אחר טיסתם עד שהשפילו לעוף אל מעגן הסירות של נמל יפו. הוא יזכור תמיד את המשפט שאמרה לו אז אלנה: אתה בן־אדם נועז! נועז? התפלא לשמוע ביטוי כה לא רגיל מפיה. באיזה מובן אני נועז? שאל. כמו השחפים האלה, נשקה על פיו, והוסיפה: אותך הדמיון יישא רחוק וגבוה, אל השמים. והוא חש כאילו העניקה לו קמע במילים אלה.

כששכב לישון הבעיתו אותו שוב, כמו בפעמים הקודמות כאשר נעדרה מן הבית בלילה, דמיונות מוציאים מן הדעת על תעלולי המשגל בין הצרפתי ובינה, והוא התהפך מצד אל צד כנשפד על גחלים ולא יכול היה להירדם עד שהחוויר אור השחר מבעד לפסוקת הווילון.

כאשר הגיע ליל היום החמישי לצאתה מן הבית – שמונה בערב, תשע, תשע ארבעים וחמש – ואלנה לא חזרה, לא יכול היה לשאת עוד את עינויי החשדות ודמיונות טכסיסי ההתעלסות, יצא מן הבית והחליט לא לחזור עד הבוקר. הוא שוטט ברחובות שמעולם לא דרך בהם, גם לא ידע, לפליאתו – הוא, שרוב שנותיו חי בעיר הזאת – לאן מוליכות אותו רגליו, האם ליפו? לשכונות הדרומיות של העיר? לסמטאות שסביב התחנה הישנה? כשפגע בפאב פתוח, שהיה ריק ברובו, נכנס אליו, התיישב ליד שולחן בפינה והזמין בקבוק בירה. הובאו אליו בקבוק וכוס, וכשלגם ממנו עד תומו, וחש סחרחורת קלה בראשו, אמר לעצמו שעכשיו מתחילה ההוויה השנייה בחייו, הוויית הבדידות. תהיה זו בדידות אולטימטיבית, מין חלל שבו יתהלך ואין איש איתו, ולא יהיה לו למה לצפות אלא להתגלות אלוהים. וברגעים אלה צבט את ליבו זיכרון מימים רחוקים, כאשר לילה אחר מות אמו יצא מן הבית, נשא את עיניו אל שמים זרועי כוכבים וחש בדידות איומה, ואמר לעצמו שמה שנשאר לו בחיים הוא אמונה באלוהים, וקול פנימי אמר לו שאמנם כן, הוא מאמין באלוהים. יש אלוהים, והוא מאמין בו. ויש שכר על מעשים טובים, ויש עונש על חטאים.

הוא הזמין בקבוק שני, וכשכילה גם אותו נזכר בקבר הזוגי שהחליט לקנות, וחשב על כך שכאשר ישכבו בו שניהם, יהיה במשכב הזה משום מוצא מן הבדידות. זה לילות רבים שלא שכבו חבוקים זה בזרועות זו, וכאן, במשכן האינטימי הזה, יקרבו עצם אל עצמו והיו לאחד, ואלוהים יהיה ביניהם, ותבוא בהם רוח וחיו.

לאחר הבקבוק השלישי נשמט ראשו אל זרועותיו המונחות על השולחן והוא נרדם.

כעבור זמן־מה הקיש המלצר על כתפו: קום, אדון, קום! הוא נשא את ראשו, פקח עיניו אל המלצר, גבר ענקי, שחור פנים כסודני, ורק אחרי רגע־שניים תפס היכן הוא נמצא והמהם, מה השעה? וכשאמר לו המלצר שהשעה אחרי אחת שאל כמה עלי לשלם. המלצר הגיש לו את החשבון. יהונתן הציץ בו, חמישים וארבעה ₪, ותחב ידו לכיסו הימני להוציא את הארנק. לתימהונו לא היה הארנק במקומו. הוא פשפש בכיס השמאלי, אחר־כך גם בכיסים האחוריים, ונבהל להיווכח שהארנק נעלם. כייסו אותי, הודיע, מוכה תבוסה, למלצר, שעמד מולו ללא הגה. היה לי שטר של מאה שקל בארנק וגנבו אותו ממני מבלי שהרגשתי. לא יודע מה לעשות… תגיד את זה למנהל, אמר המלצר ופנה אל הדלפק. המנהל, איש רחב כתפים ובעל פנים שחומות, לא זועפות, ניגש אל השולחן ואמר: שמעתי שכייסו אותך. אני מצטער. מה אתה מציע לעשות? יהונתן אמר: אני מצטער נורא… אולי אני אשאיר לך פתק שאני מתחייב לשלם לך את הסכום שבחשבון עד מחר ואחתום עליו… המנהל הסתכל בו במבט שהיה בו ספק רחמים ספק לעג, ואמר: אני לא מכיר אותך. החתימה שלך לא אומרת לי כלום. יהונתן חשב רגע, תחב את ידו לכיס האחורי, שלף ממנו תעודת אזרח ותיק של תל־אביב־יפו שהוא נושא איתו תמיד כי היא מקנה לו הנחה למוזיאון, לספרייה, לקונצרטים של יום שישי ועוד, והושיט אותה למנהל. אם אשאיר לך את התעודה הזאת, זה יהיה בסדר? שאל. המנהל התבונן ארוכות בתעודה, השווה את התצלום שבה למראה האיש היושב מולו, ואמר: טוב, אני מאמין לך. אני אחכה עד מחר בשש בערב. אם לא תביא את הכסף עד אז, אצטרך להודיע למשטרה. ולפני שפנה חזרה אל הדלפק, אמר: תיזהר בפעם הבאה כשאתה בא לסביבה הזאת. יש פה יותר כייסים מעכברושים.

כשיצא מן הפאב, נזכר יהונתן בבהלה שבארנק היה גם כרטיס אשראי של ויזה, והגנב יוכל להשתמש בו לקניות בכל סכום שיעלה על דעתו. מכיוון שכבר קרה לו פעם שאיבד את כרטיס האשראי שלו, זכר שהדבר הראשון שעליו לעשות בדחיפות הוא לצלצל למשרדי ויזה ולהודיע על אובדן הכרטיס, אבל איך יצלצל מטלפון ציבורי אם אין לו אסימון ולא שום פרוטה בכיסו? הוא נתקף פאניקה: הגנב, אם יזדרז, עלול להשכים בבוקר, כשנפתחות החנויות, ולרוקן את כל היתרה שבחשבון העו"ש שלו בבנק לאומי, כשבעת אלפים ₪ עד כמה שזכור לו, וכך להשאירו ריק ומנוער מכל. לרגע התעכב בדרכו, משמש במעמקי כיסו, ושמח להיווכח שלפחות מפתח הבית נשאר בו לפליטה.

רגליו נשאו אותו היישר אל ביתו. כשתקע את המפתח בחור המנעול השתאה לראות שהדלת לא נעולה. אם כך, ואם להוציא מגדר אפשרות שאירעה פריצה – הרי לא עד כדי כך יתעלל בו הגורל בלילה אחד – משמע שאלנה כבר חזרה, וסביר ששכבה לישון לאחר תלאות הטיסה מצרפת וכל יְגיע ההתעלסות בפריז. ברגע שנכנס לחדר המגורים באה אלנה לקראתו, בכותונת הלילה הזרועה פרחי תכלת זעירים, ובעיניים פקוחות מהשתוממות מהולה בתוכחה, אמרה: איפה היית? כבר דאגתי לך! נוכח דאגתה סר לרגע סיוט החשדות מליבו, ובהיתול אמר: סובבתי בשווקים וברחובות, ביקשתי את שאהבה נפשי… אלנה אמרה: נכנסתי הביתה בעשר וחצי ולא מצאתי אותך, חשבתי אולי הלכת אל החבר הטוב שלך, עמנואל… שילוני? שילוני שמו, נדמה לי… לא, לא… ישבתי בפאב, שתיתי קצת. כייסו אותי. סחבו לי את הארנק שהיה בו שטר של מאה, ומה שמרגיז יותר, גם כרטיס האשראי של ויזה… טילפנת להודיע? שאלה אלנה. לא הייתה לי פרוטה לטלפון, הסביר יהונתן. לכן מיהרתי הביתה, לטלפן מכאן.

לאחר שהודיע למשרדי ויזה על אובדן הכרטיס, שאל: מה היה לך לעשות בפריז חמישה ימים ולילות? אלנה עשתה כמה צעדים בחדר, נעצרה מולו ואמרה: שב, אספר לך. הם התיישבו זה מול זה ליד השולחן העגול, שאגרטל עם פרחי ציפורן אדומים, מבהיקים, עמד במרכזו – האם היה כופר שהביאה אליו מדרכה? שלמונים? – ואלנה דיברה:

תראה, אתה לא התעניינת מעולם במצב החברה שלנו, ולא שאלת. אמרתי לעצמי, אם הוא לא מתעניין, למה לי לערב אותו בעסקים שלנו. שישחק בתחביב שלו, שאינני יודעת איזה תכלית יש בו. אבל עכשיו, המצב הוא כזה, שאתה חייב לדעת. חברת “קדם” על סף פשיטת רגל.

יהונתן פקח עליה עיניים גדולות, וכמו צפירת אזעקה הבקיעה אל ראשו: לאלנה לא תהיה הכנסה, לי לא יהיה כסף למחיה. לרגע ראה עצמו חסר כל, לבוש סחבות, פושט יד ברחובות העיר, מקבץ נדבות…

ובכן, המשיכה אלנה, העניין הוא כזה: הממשלה החליטה להציף את השוק בקרקעות בנייה זולות, ובה בשעה להוריד את הריבית על משכנתאות. זה גרם לצניחה מהירה של מחירי הדירות באזורים מסוימים. לנו היה מזל רע. נפלנו קורבן למדיניות הרצחנית הזאת, שהתכוונה כאילו – אני מדגישה: כאילו – להקל על עניי העם, או איך קוראים לזה, ולמעשה גרמה להתרסקות של חברות נדל“ן ובנייה. אנחנו רכשנו אלפיים דונם אדמה לבנייה מזרחית לכפר סבא, קרוב לקלקיליה, במחיר שנחשב טוב מאוד, אפשר לומר מחיר מציאה, וכבר הכרזנו על מכירת דירות, והייתה התנפלות על רכישת הדירות האלה, ושלוש מאות ושבעים קונים כבר הפקידו בידינו מקדמות של מיליוני שקלים, ואז נחתו עלינו הגזירות של משרד השיכון ובנק ישראל, אתה תופס? פתאום הממשלה שלנו הופכת להיות סוציאליסטית, או יותר נכון, חברה לגמילות חסדים בסייעתא דשמיא, ובמקום להוריד את המחירים בעשרה או חמישה־עשר אחוז, כפי שקיוו בעלי הרחמים בחלונות הגבוהים, ועל־ידי כך לשמור על איזון כלשהו בשוק הנדל”ן, הם גרמו לקריסה גמורה של המחירים ולהפסדים קטסטרופליים של חברות קבלניות ופיננסיות, מה שכולל גם את “קדם”, כמובן. מכה שלא ברא השטן. עכשיו אתה שואל, מה עניין צרפת לכאן. למה צריכה הייתי לנסוע לשם לחמישה ימים. ובכן ל“קדם” יש קשרים, כבר כמה שנים, עם החברה הצרפתית להשקעות ונכסים פי־אי־ג’י “פְּרוֹפְּריֶיטֶה אֶ אַנוֶוסטימאן גלובל”, הרוכשת דירות בישראל, בעיקר לטובת אזרחים צרפתיים־ יהודים, המחזיקים בדירות אלה הן לצורך עצמם, כשבאים לחופשה בישראל, והן בתור השקעה לעתיד. רובם של אלה ציונים טובים המאמינים בעתידה של ישראל, והיו לנו רווחים טובים מאוד מהם. ובכן, היה עלינו לברר איך תנהג החברה הצרפתית במצב עסקים זה, אז הוחלט לשלוח אותי ועוד אחד המנהלים…

פגשת שם את החבר שלך, שארל?

שארל? התרגזה, שוב אתה מעלה דמויות מאוב? שנים לא שמעתי מהטיפוס הפאתטי הזה…

אבל לא כך היה אז… כן, הזיכרון מאותם הימים חרות בו כבציפורן ברזל.

היה זה אחרי מות אביה, וכשחזרה אז מצרפת, שאל אותה אם פגשה שם את שארל, היא כל־כך נבהלה מהשאלה שלא ציפתה לה, שנעצרה רגע בדיבורה, ואמרה שאמנם פגשה אותו והוא ביקש למסור לו דרישת שלום. הוא מחבב אותך, אמרה.

שכבת איתו? שאל.

אלנה נעצה בו מבט של תדהמה חסרת רחמים, ולאחר רגע, אמרה:

כן. זה חשוב כל־כך?

לי זה חשוב, אמר. את בוגדת בי.

אלנה שתקה. אחר־כך אמרה: אני חשבתי הרבה על העניין הזה שקוראים לו “בגידה”. כשאחד מבני הזוג מתפתה לשכב עם מישהו שהוא נמשך אליו, שהוא מוצא חן בעיניו, והם שוכבים כמה פעמים, זו לא בגידה. זו כניעה ליצר טבעי חזק, שקשה לעמוד נגדו. בגידה היא כאשר היחסים האלה נעשים קבע, ובני הזוג משקרים זה לזה, מספרים כל מיני מעשיות כדי להסתיר את האמת. אז הם חיים בשקר. זו בגידה באמון, בנאמנות, בידידות, ביושר, ביחסי החיבה או האהבה, אם היו כאלה.

ועם זאת קמה ויצאה מן החדר.

ומה עם הסיפורים שלך על ישיבות הנהלה ליליות בפריז? ועל סיבות ההשתהות שלך מחוץ לבית עד השעות המאוחרות של לפנות בוקר? לילה אחר לילה? כל אלה, לא שקרים היו? לא בגידה? רטן לעצמו במרירות נוטפת רעל לאחר צאתה.

מקור כל הרע הוא הנדל“ן, אמר לעצמו כשהתאושש מעט מרוגזו. הנדל”ן משחית. הנדל“ן הביא אותה לתאוות בצע, ומתאוות הבצע הגיעה לתאוות הבשרים. התאוות מעבירות אדם על דעתו. התאוות, שאין אנוכיות מהן, מוציאות את האדם מן העולם. הנדל”ן הוא אבי אבות החטאים. בגללו התפתתה לנהוג בניגוד לטבעה.

הוא נזכר במעשה המסופר בספר במדבר: בהיות בני ישראל במדבר סיני, נחתו עליהם עופות השְׂלָו מן השמים והם מיהרו לתפוס אותם וללעוט את בשרם בחיפזון, למעלה משיעור שובעם, ועל כן היכה בהם אלוהים מכה רבה והמית את אלה שזללו אותם בתאווה כה גדולה. את פגרי המומתים קברו באותו מקום, וקראו למקום “קברות התאווה”.

ימים אחדים לאחר הרצאתה המאלפת לפניו בעניין “הבגידה” (לפני כמה שנים היה זה?) נכנס לחדר השינה. אור עמום של טרם שחר הבהיק בחלון המזרחי, ומצא את אלנה מכורבלת בשמיכה עד למעלה ראש. עייף מאוד היה לאחר הלילה הארוך ורב התהפוכות. הוא התפשט בזהירות, לא להעירה משנתה, נשכב לצידה, נשמר לא לגעת בה, ולאחר רגעים מעטים נרדם.

כשהקיץ משנתו השעה הייתה כבר אחת בצהריים, ומקום משכבה של אלנה היה ריק. הוא מיהר לקום ויצא אל מרחב הדירה. אלנה ישבה ליד השולחן במטבח, לפניה ספל קפה וגיליון של “לה פיגארו”, שהביאה מהמטוס, פרוש לעיניה. הוא בירך אותה בצהרים טובים, משווה נעימה חגיגית לברכתו, אך לא נענה, גם לא זכה למבט. הייתה זו טעות, אולי אפילו גסות רוח, להזכיר לה, כך פתאום, את הרומן ההוא שהיה לה לפני שנים רבות, אמר לעצמו, וחשב שעליו לפייס אותה, שיהיה שלום ביניהם. הוא התיישב מולה בצידו השני של השולחן, ואמר: לפני שנסעת לפריז, רציתי לבשר לך בשורה טובה. הייתי בטוח שתשמח אותך. אלנה לגמה לגימה קטנה מן הקפה והמשיכה לקרוא בעיתון מבלי לשאת עין אליו. רציתי לבשר לך, העלה חיוך של שמחה על פניו, שזכיתי, בעצם שזכינו, בארבעים אלף ₪… גם עכשיו לא נשאה מבטה אליו. כאילו הצהירה שאין לה שום עניין במה שיש לו לספר לה. תראי, אלנה, ניסה להחוות ידידות כלפיה, את זוכרת שדיברתי איתך על קניית שני מקומות קבורה לשנינו, בעוד מועד, בהתחשב בעלייה הפנטסטית של מחירי חלקות הקבר בימים אלה, המרקיעים שחקים מיום ליום, לא ייאמן בכמה, וגם בהתחשב בכך שבקריית שאול מספר המקומות הפנויים מצטמצם והולך. ובכן, ניהלתי משא ומתן מייגע עם חברה קדישא, ולאחר שהודעתי להם שאין מצב שאסכים לשלם שמונים אלף עבור שני קברים, הציעו לי משהו שלא עלה כלל על דעתי, גם לא היה לי מושג שיש אפשרות כזאת – שאקנה מה שהם קוראים “קבר זוגי”, כלומר, קבר אחד שבו ייקברו יחד שני בני הזוג, זה מעל לזה, או זה מתחת לזה, תלוי מי ימות ראשון. הסכמתי. רווח נקי של ארבעים אלף שקל, טבין ותקילין, את מתארת לך? לא הולך ברגל, מה?

מי אמר לך שאני מעוניינת להיקבר יחד איתך? נשאה את ראשה מן העיתון שלפניה בפעם הראשונה מאז החל לדבר, ונעצה בו מבט שורפני.

חשבתי שדווקא את… נרתע ממבטה.

לא חשבת מספיק, אם כן. מי אמר לך שאני בכלל רוצה למות? אתה רוצה למות – בבקשה. לא אפריע לך. רצונו של אדם כבודו, כמו שאומרים. רק אל תערב אותי בשטויות הדביליות שלך.

ארבעים אלף! ניסה לדבר על ליבה…

זה מספיק, קמה ממקומה, אני לא רוצה לשמוע אותך יותר, ויצאה מן החדר.

יהונתן נשאר יושב על מקומו, משותק כאילו שד כפאו.

הוא לא ידע מה יעשה עם עצמו. לאן ילך כשיקום. כל־כך חשש מפני תגובתה קצרת הרוח והעוקצנית, שנמנע מהימצא בקירבתה. כשעה ישב מרותק למקומו, מתענה בהרהוריו המרים, עליה, על עצמו, על השגיאות שעשה, על יחסה הצונן כלפיו בזמן האחרון, ועכשיו, נוסף לכל, גם על כרטיס האשראי שאינו יודע מה עלה בגורלו, ואם אמנם הצליחו לבטל את תוקפו.

לפתע נזכר שבבואו הביתה בלילה אמרה אלנה כי חשבה שהלך אל חברו עמנואל. איך צץ בראשה שמו של עמנואל, חברו מימי התיכון. מאז פגישתם בקפה לורד, לפני כמה חודשים, לא החליפו מילה. פתאום נזכר בפגישתם הנבוכה, לפני כשנתיים, כששניהם הוזמנו לחגיגת ה“בריתה” ההיא – איזה שם “פוסט־מודרני”, “אינפרא־יהודי”, לציון יום־הולדת של בת! המחשבה העלתה הבעה של תיעוב על פניו, מה גם כשהעביר לעיניו את הפגנת העושר והפאר ברחבי פארק “עדנים” שבו התקיים הנשף רב האח"מים.

במאמץ רב קם ממקומו, ניגש אל הטלפון, צלצל אל סניף בנק לאומי, ביקש את ענת שהכירה אותו אפילו מקולו, ושאל על גורל כרטיס האשראי שלו. ענת אמרה שהיא מכירה יפה את המקרה שלו, ואל לו לדאוג. כבר הוזמן למענו כרטיס אשראי חדש, וכאשר יגיע הכרטיס לסניף תודיע לו. אחר־כך דפדף במדריך הטלפונים, מצא את מספרו של עמנואל שילוני וצלצל לשם. ענה לו קול אשה – אשתו? האם לא התגרש? ואולי מזכירתו? – ששאלה לשמו, אמרה לו שימתין, ולאחר שתי דקות העבירה אותו אל מר שילוני.

יהו־נתן! כמה טוב לשמוע את קולך! חשבתי עליך בימים האחרונים! עלי? מה הביא אותך לחשוב עלי?

משהו שקראתי ב“גלובס” על חברת “קדם”, וזכרתי שיש לך איזה קשר איתה…

כן, אספר לך אם ניפגש…

אנחנו חייבים להיפגש! מה דעתך שתבוא הנה, באחד הימים האלה…

 

י.    🔗

מר שילוני? עמנואל? מדברת אלנה, אשתו של יהונתן… כן, יהונתן דותן, ודאי… יש לך כמה רגעים בשבילי? אני מדברת מן המשרד… כן, “קדם” אתה זוכר נכון… לא, אני לבדי בחדר. סלח לי שאני פונה אליך בשעה כזאת… תודה. אשתדל לקצר.

תשמע, עמנואל. אתה חבר של יהונתן עוד מימי הילדות, אני יודעת כמה הוא מעריך אותך ואיזו השפעה יש לך עליו. ואתה ודאי יודע כמה הוא שמח לפגישתכם לפני כמה חודשים… כן, בהחלט… ואני מבקשת ממך שתיפגש איתו ותדבר איתו שוב, ואחר־כך תספר לי על התרשמותך ממנו. אני יודעת כמה אתה עסוק, כארכיטקט מבוקש מאוד, אבל אולי תוכל בכל זאת להתפנות בשבילו לשעה־שעתיים…

אתה שואל אם זה דחוף… ובכן, אתה מודע, כמובן, למצבו הנפשי מאז הפציעה המוחית שאירעה לו לפני כמה שנים, מייד עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה… כן. אלא שבזמן האחרון מצבו, שממילא היה קשה, מידרדר והולך… לא תאמין איזה רעיונות מטורפים משוטטים עכשיו בראשו. ראשית, הוא נעשה אובססיבי לגבי לוויות ובתי־קברות. הוא לא מחמיץ אף לוויה של אדם שהכיר אותו אי־פעם, ומקפיד לבקר את קרוביהם ב“שבעה”. שנית, הוא מקדיש המון זמן למציאת חלקות קבר לו ולי, ולשנינו יחד – כאילו מותנו קרוב וחלילה לא יימצא לנו מקום – ותאר לעצמך איזה רעיון משוגע עלה בראשו: להקים בית־עלמין רב קומות על הר ההרודיון ותא אחד בראש ההר יישמר לשנינו! הרודיון! אני אפילו לא זכרתי איפה זה ההרודיון הזה, ורק בהמשך הוא הזכיר לי שהיינו שם יחד לפני כמה שנים, ואז הסביר לי שאת המבצר הזה, המתנשא לגובה של שבע מאות מטר מעל פני הים, בנה המלך הורדוס, ובו כוכים ומערות לקבורה. הורדוס. כידוע לך, היה אדומי שהתגייר, והרומאים מינו אותו למלך יהודה הכבושה, Judaea Capitalina. הוא לא הבדיל בין יהודי ללא יהודי בכל הנוגע לקבורה. אמו של יהונתן, כידוע לך, לא הייתה יהודייה, ולכן לא נקברה בקבר ישראל, מה ששרף את ליבו כל השנים… אז נכנס לו רעיון מטורף לראש – להוציא את אמו מהקבר שהיא קבורה בו במגדיאל ולהעביר את הגופה שלה להרודיון, ולקבור אותה באחת המערות שם, או באחד הכוכים במגדל אשר יקים לזכר החיילים הנעדרים. אתה מתאר לעצמך שיגעון כזה? לך דע איך עוול שנעשה לאם אהובה עשוי לטרף את דעתו של בנה לאורך שנים רבות…

ועכשיו עניין אחרון, שעלול להרוס את חיינו המשותפים לעולם. בזמן האחרון נכנס בו “דיבוק” שלא מניח לו יומם ולילה: הוא חושד בי שאני בוגדת בו, עם צרפתי אחד, שפעם לפני שנים, ראה אותי משוחחת איתו בבית־קפה, ובאמת היה איזה פלירט קצרצר בינינו… כן… ומכיוון שאני נוסעת לעיתים קרובות לפריז, בענייני החברה, הוא בטוח שאני נפגשת שם עם הצרפתי ההוא. והדמיונות האלה, של ה“בגידה” שלי כביכול, משתלטים עליו, אוכלים ממש את ליבו! תאמין לי, אני אוהבת את יהונתן, ואינני יודעת איך לעקור ממנו את תולעת החשד הזאת שמכרסמת במוחו, ושגם בתוך ליבי היא עושה שמות…

מחוסר ברירה החלטתי לפנות אליך… כן, התייעצתי עם פסיכולוג, בוודאי, אבל יהונתן, אתה יודע, לא נוטה לשתף פעולה… על כל פנים, הוא נורא בודד עכשיו, ופגישה איתך, חבר טוב שמכיר אותו עוד מימיו הטובים, עשוייה אולי להחזיר אותו אל עצמו… אתה זוכר איזה אדם פיקח היה? איזה צלילות מחשבה הייתה לו? את הרעיונות המבריקים שהיו שופעים ממנו? הלוא הוא נחשב לגאון במתמטיקה, וידע פרקים שלמים בתנ"ך בעל־פה…

אני מבקשת ממך, עמנואל, נסה לעקור ממנו את החשדות האבסורדיים שלו. תסביר לו שאני לא אשה “נואפת” – ועוד בגילי! – שהצרפתי ההוא נעלם מחיי כבר לפני שנים רבות, ויחסי עם צרפתים כאלה ואחרים, כנציגת החברה שלנו, הם על בסיס עסקי טהור…

תשמע, עמנואל, כשאני נזכרת איך…

סליחה, אני נאלצת להפסיק כאן. נמשיך בשעה אחרת. שלום ותודה.

מתי היה זה, אם כן, כשחזר הביתה בארבע לפנות בוקר? לפני שנה? שנתיים? לפני המלחמה ההיא?

הדלת הייתה נעולה במפתח, וכשנכנס – נדהם למראה אי־הסדר. דלתות ארון הבגדים היו פתוחות, מעילים וחולצות היו מוטלים על הכיסאות, “אידיוט” צהוב מיושן של דוסטויבסקי היה מונח על השולחן. הוא נכנס אל חדר השינה ומצא את המצעים פרועים, כרים ושמיכות מגובבים אלה על אלה. כשפנה משם אל המטבח, גילה דף נייר על השולחן, שתי צנצנות של דבש “יד מרדכי” מהדקות אותו למקומו משני צידיו. הוא משך את הדף, וברגע שנפל מבטו על הכתוב בו, צעק: אני לא מאמין!!! ופעם שנייה: אני לא מאמין!!! ופעם שלישית, במעין צווחה קורעת שחקים: אני לא מאמין!!! – ועם כך הטיל עצמו על הספה ופרץ בבכי.

רק לאחר שעה של התייפחות מרה, שב וקרא את הכתוב על הדף:

 

יא.    🔗

ארבעה ימים לא יצא אז יהונתן מפתח הבית. היה מוטל על הספה בבגדיו ובנעליו, התהפך מצד אל צד, ראשו קודח ממחשבות, ומפעם לפעם, כשהיכתה בו שוב ושוב הידיעה כי האסון שקרה אותו הוא עובדה שאי אפשר להכחיד אותה – געה בבכי. צרבו את ליבו מחשבות על התאבדות ומחשבות על נקם. כן, התאבדות היא מוצא. אבל איך. אין ברשותו שום כלי ירייה, ואפילו אם היה… היימצא בו אומץ לתקוע כדור אל ליבו או אל מצחו? גם תלייה היא אפשרות. שוב: איך? בחנק, עם עניבת חבל עבה סביב הצוואר. אבל אין פה שום וו בתקרה שאפשר יהיה לתלות בו חבל. וו עבה וחזק דרוש לכך, שיהיה בו כדי לשאת את כובד הגוף. ואשר לטביעה בים, המיומנות שלו בשחייה – כבר מגיל עשר היה מרחיק לשחות בימה של תל־אביב עד סלע אנדורומדה – הייתה מכשילה את הניסיון הזה. המחשבות על נקם הרתיעו אותו. הן גררו אותו אל ממלכת השאול האפלה של הפשע. הוא לא יעז. ידו תרעד. הוא יתעלף עוד לפני שילחץ על ההדק. לא יהין לראות את גופה של האשה שאיתה חי, כמה? עשרים שנה? שאותה אהב, שאותה הוא גם עכשיו… את גופה מתגולל על הארץ ודמה נשפך. לא יאזור אומץ להפתיע אותה ואת הנבל ההוא להתאבד… ברגע השיא של התלקחות תאוותם כדי לירות בשניהם כאחד. ואז להתאבד… והוא בכה כשעמד המחזה הנורא הזה לעיניו.

ביום החמישי להתבודדותו, כשאזלו שיירי המזון מן המקרר, פרט לעגבניה ומלפפון כמושים, יצא אל חנות המכולת הסמוכה, ובעומדו מול הדלפק, ברגע שנעו שפתיו לבקש שני גביעי יוגורט, הסתחרר החדר סביבו, עיניו חשכו והוא החוויר כל־כך, שהחנוונית שוורצמן שאלה בבהלה, אתה מרגיש לא טוב, מר דותן? ומשלא ענה, וחששה שיתמוטט, מיהרה להביא כיסא ואמרה לו, שב, שב, להביא לך מים אולי, וכשהנהן בראשו, הביאה כוס גדולה וקירבה אותה אל שפתיו. הוא גמע שתיים־שלוש לגימות צנועות, וגמגם, תודה תודה, עכשיו יותר טוב, תודה רבה לך, גברת שוורצמן. מה זה היה? שאלה. חולשה, לחש בעיניים עצומות, שלושה ימים לא אכלתי. תנוח, תרגיש יותר טוב, אמרה. נכנס קונה נוסף, ובראותו את האיש היושב שפוף סמוך אל הקיר, שאל מה לו. התעלף, לחשה גב' שוורצמן, שכן שלנו. אשתו בנדל“ן. עוד רגעים אחדים ישב יהונתן על הכיסא, עיניו עצומות, ראשו רכון אל חזו, וכשהתאושש, קם ואמר: עכשיו כבר טוב, ניגש אל הדלפק וביקש סליחה על שהטריד את החנוונית. העיקר שאתה מרגיש טוב, ניחמה אותו. קנה כמה מצרכי מזון בהקפה, כי לא היה לו כסף איתו, תרשמי על החשבון, בבקשה, אמר, ותוך כדי הזכיר לעצמו שעליו לגשת ככל המוקדם את הבנק ולמשוך סכום כסף כלשהו מן העו”ש – אם נותר בו משהו – ויצא לחזור אל ביתו.

בערב, לאחר ששכב כשעה על הספה, וקם, והתהלך בחדר, העביר מבט אדיש על הפרע שמסביב, ושוב שכב, הרים את שפופרת הטלפון וצלצל אל עמנואל שילוני.

קבענו להיפגש היום, נדמה לי, אמר.

אתמול, תיקן אותו עמנואל.

כן, נכון. תסלח לי. לא יכולתי. קרה לי… קולו נחנק, הוא התאפק מלפרוץ בבכי – אסון נורא. אשתי… אלנה… אתה מכיר אותה… קולו בגד בו, לא יכול היה לפלוט הגה מפיו.

שילוני שתק. מנסה להבהיר לעצמו את פשר הנאמר. מה קרה לה? שאל, וכשלא נענה, אמר: אתה רוצה שאבוא אליך?

לא, אל תבוא, מיהר יהונתן להשיב, אצלי בלגן נורא. אני אבוא אליך, אם לא אכפת לך.

למחרת, בשמונה וחצי בערב, נכנס יהונתן לבית ידידו משכבר הימים.

שילוני היה ארכיטקט בעל שם. הוא תיכנן ועיצב בתי פאר ל“עשירון העליון” של החברה הישראלית, ויצאו לו מוניטין גם בצרפת ובגרמניה כבעל סגנון מיוחד שהפתיע בחידושיו גם את אניני הטעם שבין האמנים האמידים. חותם סגנונו היה ניכר בכל יצירה ארכיטקטונית שלו, וכונה, אם מתוך מתן כבוד ואם בשמינית של אירוניה, “שש כנפיים לאחד”, על שום שגגות הבתים שלו היו עשויים כעין כנפיים מקומרות החובקות את קירות הבית, מצטלבות זו עם זו כמו בקתדרלות עתיקות.

ביתו של שילוני היה וילה דו־קומתית, מוקפת גינה עתירת עצים ושיחים, בפרוור צפוני של העיר. ברגע שנכנס אל הבית סונוור יהונתן מפארו של הסלון הרחב והמוצף באור הנברשות התלויות בצומת הקשתות המקומרות של התקרה ה“מכונפת”. הרצפה הייתה מעשה פרקט ושום שטיחים לא כיסו אותה, הקירות היו מעוטרים בציורי אמנים אירופים וישראלים, והרהיט שהרשים אותו ביותר היה השולחן הארוך והרחב באמצע הסלון, שגיליונות שרטוט גדולים היו פרושים עליו, ולצידם מכשירי הנדסה שונים.

תשתה קוניאק צרפתי משובח? (צרפתי? חש נקיפה בליבו) שאל שילוני בהושיבו את יהונתן על הספה המחופה אריג משובץ רקמה סינית. וכשהביא את הקנקן והגביעים אל שולחן התה, אמר: אנה מבקשת את סליחתך שלא יכלה להישאר לפגישה איתך. יש לה ישיבה “גורלית”, כדבריה, עם עולים מרוסיה. היא עצמה עלתה משם עם הוריה בשנות השבעים, בהיותה ילדה. אבל מה אני מספר לך את כל זה, הרי היית בחתונה שלנו! מבטו של יהונתן היה מופנה אל השולחן הגדול שבאמצע החדר. כמעט לא שמע מה ששילוני אמר. אני רואה שאתה מתפלא ששולחן העבודה שלי עומד באמצע הסלון. יש לי חדר עבודה גדול, אבל הוא בשיפוץ עכשיו… ובכן ספֵּר. מה קרה בדיוק? דיברת במשפטים מרוסקים, לא הצלחתי להבין…

שילוני נראה צעיר הרבה מיהונתן. מוזר היה שבערב חמים כזה היה לבוש בחולצת צמר סקוטית ובאפודה.

כן, הייתי מבולבל. אני מצטער, מלמל יהונתן, עם שהוא מוציא מכיס המקטורן את הדף שמצא על שולחן המטבח – גזר דין המוות שלו – והעבירו לידי שילוני. קרא בבקשה, אמר.

שילוני פרש את הדף לפניו וקרא. הוא קרא אותו פעמיים בזו אחר זו מבלי להשמיע מילה, אחר־כך נשא עיניו אל היושב מולו, ואמר: קשה. שוב השפיל מבטו אל הדף, עיין בו שני רגעים, והמהם לעצמו משהו לא ברור.

זעקת זעם פרצה מפיו של יהונתן: תגיד לי, אני פשיסט? אני גזען? הלא הדם רותח בי כשאני רואה איך המטורפים האלה גודעים עצי זית עתיקים בכרמים של הערבים! או כשהחיילים שלנו עוצרים אשה הרה עם תינוק חולה על זרועותיה במחסום ג’נין ולא נותנים לה לעבור! אבל תגיד לי עוד משהו: אסור ליהודים לגור בסילואן, היא כפר השילוח, שממנו יוצאים “מי השילוח ההולכים לאט”, כמו שכתוב בישעיהו? אסור ליהודים להתיישב בכל מקום בארץ־ישראל, שהיא ארצם שלושת אלפים שנה לפני שהגיעו ערבים אליה, לפני שהייתה “פלסטין”? הלא אלנה הוציאה אותי מדעתי כשהייתה מפמפמת לי את המשפטים הבנאליים, שנמאס לשמוע אותם, על כך שאנחנו “הכובשים”, אשמים בכל מה…

קולו נשנק, הוא חסם את פיו בכף ידו, וגופו צנח לאחור אל מסעד הספה. שילוני נבהל. פניו של יהונתן היו מעוותות מזעם, עיניו עצומות בחוזקה. הוא מיהר לגשת אליו, נגע בזרועו, ושאל, אתה בסדר? וכשלא נענה, אמר, להביא לך מים אולי? יהונתן פקח את עיניו, ולחש: לא, אין צורך, תודה. אני בסדר. וכשחזר לישיבתו הזקופה, אמר:

אתה יודע לאן היא ברחה? לפריז! אל המאהב הצרפתי שלה. לוחם זכויות האדם! פרץ בצחוק. והפטיר בשקט: זנאי. נוכל.

אתה יודע – חזר אליו קולו המיושב – שאפשר היום לקנות מגרש לבנייה בהוד השרון במאתיים אלף שקל? זו מציאה, לא? קראתי על כך באיזה מגזין כלכלי…

שילוני היה מבוהל. הוא מבולבל לחלוטין, אמר לעצמו, הוא איבד את עשתונותיו. והוא לא ידע איך לנהוג באדם שנקלע למצב כזה. מה גם בביתו שלו.

ותאר לך ש“קדם” עומדת לפשוט את הרגל! אבסורד, לא? המשיך יהונתן בדיבוריו חסרי הפשר, כשמחירי הדירות מרקיעים שחקים! זה לא מעורר חשד?

עומדת לפשוט את הרגל? ניסה שילוני להחזיר את חברו למושגי המציאות השפויה… החברות האלה תמיד תחת איום של פשיטת רגל…

ואלנה מאבדת את משרתה, כמובן. חסל סדר הכנסה קבועה, הכריז יהונתן. ולאחר שתיקה הוסיף: במצב שאתה נמצא בו, כשאשת נעוריך, אם ילדיך, בוגדת בך, על לא עוול בכפך, עוברת על לא תנאף ללא שום רגשי אשם, כל מה שאתה רוצה זה לנקום בה. בחמשת הימים האחרונים, מאז עזבה אותי, יצאה מן הבית כגנב במחתרת, חשבתי על כך. איך אנקום. לא באלימות. אני לא איש אלים. זה לא הטבע שלי.

שמע, עמנואל – פתח יהונתן, כשישב עכשיו מולו, בחדר עבודתו המפואר, והיה זה זמן רב לאחר ההתפרצות ההיא – נבט בי רעיון מסוים, שהבשיל ולבש צורה, ועכשיו אני רוצה לדבר עליו איתך, אם תרשה לי.

אהה… גמגם שילוני, כשנזכר במה שסיפרה לו אלנה בטלפון על מצבו של יהונתן, וזכר איך הגיע פעם לביתו מוכה ייאוש, אובד דרך, הראה לו את המכתב שהשאירה לו אשתו, ושפך דברים מבולבלים על מזימות נקם שרחש כלפיה בגלל בגידה כלשהי.

הגד לי, עמנואל, אמר יהונתן. אתה כארכיטקט ודאי יודע: יש חוק האוסר בנייה מעל לגובה מסויים?

השאלה הייתה כה מפתיעה, ששילוני שאל את עצמו אם דעתו של האיש היושב לפניו מיושבת.

עד כמה שידוע לי, גיחך, אין חוק כזה. למה אתה שואל? עם זאת ניסה להטות את השיחה לנושא בטוח יותר ואמר: אני זוכר כשסיימנו את הלימודים בתיכון, חשבנו שתהיה אמודאי.

אמודאי? התפלא יהונתן.

כן! מפני שהיית צוללן לא רגיל. היינו שוחים יחד ואתה היית נעלם תחת המים לזמן ארוך כל־כך, שנבהלנו. חשבנו שטבעת…

לא, אמר יהונתן, דווקא רציתי להיות ארכיטקט אבל לא הייתה לי מספיק אמביציה. זאת הצרה איתי, שאין לי מספיק אמביציה. נדדתי מעבודה לעבודה…

חבל, אמר עמנואל, הצטיינת במתמטיקה, בהנדסה.

כן, אבל בסוף אתה הוא זה שנהיית ארכיטקט, ועוד כל־כך מצליח, אמר יהונתן, והוסיף, מר נפש: אילו הייתה לי מספיק אמביציה, אלנה לא הייתה בורחת ממני אז… שם אשתך אנה, נכון? נעץ יהונתן עיניו בחברו מן הימים ההם, ופתאום פרצה זעקה מפיו: אנה, אנה! אנה אני בא! הגד נא לי אתה, אתה חבר שלי, איך אני יוצא מן הסבך הזה, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי! אני לבד בדירה, ואני משתגע! אתה זוכר איך הצלת אותי כשאמא שלי מתה… קברו אותה במגדיאל מעבר לגדר, כי לא הייתה יהודייה, לא רצתה להתגייר. שמה האמיתי היה ליזבטה, אבל אבא שלי, שהיה משוגע גדול לשפה העברית, המיר אותו באלישבע, וזה לא עזר לו. קברו אותה שם. מאחורי הגדר, ואני כל־כך ריחמתי עליה, שבכל יום לפנות ערב הייתי הולך לעלות על קברה, והייתי מזיל דמעות עליה, נהי בכי תמרורים, כמו עם רחל אמנו, וזה יכול היה להימשך כך עוד שנים, אלמלא אתה, שבאת לשבת שם איתי, והיית מספר לי סיפורים, ואפילו הבאת לי פעם כרך של סיפורי עגנון ואני זוכר איך התפעלתי מ“האדונית והרוכל”, וכמה ריחמתי, לא על הבעלים שהאדונית שתתה את דמם, אלא עליה, שרצחה אותם, מרוב בדידותה בעולם. כי חייתה ביער, בודדה לגמרי, אין איש איתה. ואני רציתי אז להיקבר עם אמי, לשכב איתה בקבר אחד. ועכשיו אין לי…

אגב, מה עם בנך אמנון, איפה הוא היום?

הוא חי בכפר בלום. מוזיקאי, כידוע לך, מנגן בצ’לו.

למה לא תבקש ממנו לבוא אליך לשבועיים־שלושה, עד שתתאושש?

עמנואל! זעק יהונתן כטובע הקורא לעזרה, אתה לא מבין אותי! אתה לא תופס ש…

ועם זאת צנח לאחוריו על הספה וכיסה את פניו בזרועותיו.

שילוני עמד נדהם כמה רגעים, ואחר־כך, משראה שאורחו נרדם, ניגש אל הטלפון, בקצה המרוחק של הסלון, וצלצל לאשתו, סיפר לה מה אירע, ושאל אם תוכל לבוא הביתה, כי אינו יודע מה לעשות עם ידיד נעורים זה שדעתו נטרפת עליו. אנה, מבוהלת גם היא, אמרה שכבר היא יוצאת, ובעוד עשר דקות תהיה בבית.

כשנכנסה היה יהונתן שקוע עמוק בשנתו. אדוות נשימתו ריחפו בשלוות הבית כמו עלים הנידפים ברוח. אנה התקרבה אליו, התבוננה בו ולחשה לבעלה: ניתן לו לישון, ועם כך פנתה אל חדר השינה, והביאה משם שמיכת צמר והניחה אותה על גופו של האורח. כשפרשו השנים אל המטבח ועמנואל סיפר בפירוט מה אירע ליהונתן ואיך נהג מרגע בואו לביתם, אמרה אנה: כן, חזר אליו הכאב מאז, כשנודע לו פתאום שבת זוגו בוגדת בו. זה כאב שקשה לשאת. העולם נחרב עליו אז. אבל היה מה לעשות. שום דברי עידוד או נחמה לא הועילו. זה היה כמו לצקת כוס מים על בית עולה באש. אומרים שרק הזמן עשוי לרפא. אבל במקרה של יהונתן הזמן לא ריפא.

אנה דיברה כאילו הייתה בעלת ניסיון. עמנואל, גבר יפה תואר, קר רוח, דעתו נתונה כולה לענייני מקצועו, שבו שאף להגיע לשלמות, לא העלה בדעתו שהיה לה ניסיון עם גברים אחרים. מעולם לא חקר. רק עכשיו, בהתבוננו בה, כאילו הפתיע אותו יופייה הנדיר, שדימה אותו לזה של טטיאנה מ“יבגני אונייגין”, והוא שאל את עצמו אם בגדה בו אי־פעם.

אנה, אשה שופעת בריאות, בהירת פנים, הקרינה שמחת חיים על סביבותיה. לחייה היו סמוקות, ואת שׂערה הפשתני קלעה לצמה עבותה שכיתרה את ראשה. קול צלול היה לה, פעמוני, שוחר טוב. נניח לו לישון עד שיתעורר מעצמו, אמרה לבעלה כשיצאו מהחדר, מחר נראה מה נעשה בו.

רק בתשע שלושים וחמש בבוקר, שעה ארוכה לאחר שעמנואל יצא למשרדו בשדרות רוטשילד, הקיץ יהונתן משנתו. וכששמעה אנה את הרחשים ממקום משכבו, קרבה אליו, ובפנים מבודחות קראה: בוקר טוב אליהו!

יהונתן הקים את עצמו, מחה שינה מעפעפיו, ומלמל: את אנה.

נכון מאוד, יהו־נתן! איך אתה מרגיש?

הייתי בחתונה שלכם… אמר, כשהוא מתבונן בה.

כן, אני זוכרת, לבשת חליפת בד לבנה וענדת ציפורן אדומה. קום, תשתה קפה, תאכל משהו, הכנתי לך מגבת ומשחת שיניים בחדר האמבטיה.

אולי את יודעת במקרה כמה עולה כרטיס טיסה לפריז? שאל.

אנה הסתכלה בו משתוממת, ולא ידעה מה לומר. אוכל לברר בשבילך, אמרה, במשרד הנסיעות שאנו קשורים אליו. אתה עומד לנסוע לשם?

הוא קם, הלך לחדר הרחצה, וכשיצא משם וראה את אנה טורחת בעריכת השולחן במטבח, ניגש לשם כדי להיפרד ממנה.

בוא, שב, תאכל משהו, הורתה לו לשבת אל השולחן.

כשהתיישב, וניאות ללגום קפה למולה, אמרה אנה: עמנואל סיפר לי מה עובר עליך בימים האחרונים. זה קשה, כמובן, כשפתאום עולה בך הזיכרון על התקופה הכה קשה בחייך, כאשר, כרעם ביום בהיר, כמו שאומרים, נודע לך אז שבן או בת הזוג שלך… חברה שלי, שעובדת איתי בחברת הביטוח, נחתה עליה לא מזמן מהלומה כזאת, כשנודע לה על היחסים בין בעלה הצעיר ובין ציירת מפורסמת אחת, שאני, אגב, לא מעריכה אותה. אין לי יותר בשביל מה לחיות, אמרה. אחר־כך חשבה על נקמה. איך לנקום בבעלה, או בציירת האמביציוזית זאת. לא ידעתי איך לנחם אותה. איך להרגיע אותה. שלא תשגה במחשבות הבל על נקמה, שבין כה וכה…

אני לא אנקום באלנה, העמיד יהונתן את ספל הקפה מידו. אני אנסה להרים אותה מן הבוץ העכור שלתוכו שקעה. מן הזוהמה והזימה והניאוף ורדיפת הבצע שבהן היא מתרפשת. הנדל"ן השחית אותה. אני אחלץ אותה מעיר החטאים ההיא שאליה ברחה כדי להסתתר ממני. זו תהיה הנקמה שלי.

אנה הסתכלה בו, מלאת תימהון, ואמרה בלחש: רק קדושים מצליחים בזה.

בדרכו הביתה, שינן לעצמו: קדוש קדוש קדוש… ואשמע את קול אדוני אומר, את אשלח ומי ילך לנו, ואמר הנני שלחֵני… ופתאום נזכר בחלום שחלם כשנרדם על הספה:

הוא מתהלך במחנה שהיה מעין מחנה ריכוז, ובו שורות של צריפים ארוכים ושחורים, אבל כמעט אין בו איש. הוא רצה לחזור הביתה, כי שם מחכה לו אלנה, שהבטיח לה לחזור עוד לפני החשכה, והיא דואגת לו בוודאי, אך אינו יודע איך לחזור כי אין תחבורה מן המחנה וחוּצה. הוא פוגש מישהו, המתהלך כמוהו בין הצריפים, ושואל אותו מה שם המקום שבו הם נמצאים. האיש, מבוגר ממנו, כבן שבעים או שמונים, אומר לו ששם המקום “קִדמת עדן”. הוא משתומם מאוד למשמע השם. אין פה עצים ושיחים, הוא אומר, השטח שומם כולו, איך יכול זה להיקרא “קדמת עדן”? האיש עונה לו: אדוני נתן ואדוני לקח, יהי שם אדוני מבורך. תשובה זו מבהילה אותו, כאילו היא מנבאה לו אסון, והוא שואל אם יש איזה אמצעי תחבורה, אוטובוס או מונית, היוצא מכאן אל העיר התחתית, כי עליו למהר אל אשתו המחכה לו ונשמתה עלולה לפרוח ממנה מרוב דאגה אם לא יחזור, וגם אם לא תפרח נשמתה, היא תרד במשגל. האיש השתומם: מה זה תרד במשגל? יהונתן תופס שהיה לו כשל לשון, ומתקן את עצמו: התכוונתי שתרד במשקל, היא תמיד יורדת במשקל עקב דאגות. כן, גיחך האיש, זה קורה לכל הנשים בגיל מסוים, שהן יורדות במשגל, ומה שנוגע לרצון שלך לצאת מפה, יש רק דרך אחת, לטפס לראש מגדל המים שבקצה המחנה שלנו, שגובהו שבעים ושבע אמה, ושם לתפוס טרמפ על המרכבה בעלת שש הכנפיים העוברת מעל המגדל. “טרמפ” היא מילה לועזית, אומר יהונתן ונוזף באיש: עברי דבר עברית! אמור “זימונית”, או “חיש־גז”. מה זה “חיש־גז”? שואל האיש הקשיש. “גז” היא מילה דו־משמעית, הוא אומר לו, במובן אחד משמעה נעלם, נעלם ואיננו, ובמובן שני היא הדלק המניע את המרכבה. “חיש־גז” משמעו – מהר וסע, מהר והיעלם. עד שהוא מוסיף ומסביר לו את מובן המונח שהמציא, נעלם האיש, גז ואיננו, והוא נשאר עומד באמצע המגרש הריק, אינו יודע איך יגיע לביתו, והוא חושש שמא התעלפה אלנה מרוב דאגה ואין מי שיחייה אותה –

הוא התיישב על ספסל שבצד המדרכה וחשב על פשר החלום הזה. יש בו מסר בשבילי, בזה אין ספק, הוא אומר לעצמו. וחלום זה אומר לי שעלי למהר לנסוע לפריז, להגיע אל אלנה. אבל כשהוא חושב על אלנה, הוא מתחיל להזיע. הוא מזיע בצווארו, בפניו, אגלי זיעה מבצבצים במצחו. מישהו עובר על פניו והוא עוצר אותו: תסלח לי, כל־כך חם עכשיו, או שרק אני מרגיש כך? האיש הלא־צעיר, בן חמישים או שישים, מושך בכתפיו וממשיך ללכת. אתה לא חבר שלי, מלמל יהונתן לעומתו. וכך קורה לו גם עם השני והשלישי העוברים על פניו ומגיבים בביטול על שאלתו. הם לא חברים שלי, הוא אומר שוב לעצמו. עלי למהר הביתה, לצלצל למשרד נסיעות ולהזמין מקום טיסה לפריז. אבל ברגע שהוא מנסה לקום, כאב חד בירך הימנית משסף את חלציו, והכאב מתגבר, כמעט בלתי נסבל. כשהוא מתרומם ממושבו ומנסה ללכת, אפילו צעד אחד אינו יכול לעשות. הוא שואל מאַין יבוא עזרו, וכשהוא נושא עיניו לשמים, פוגע מבטו בענף יבש התלוי מגזע הפיקוס שליד הספסל. הוא תופס בענף, מושך אותו, וכבר הוא בידו, וכבר הוא סומך אותו בהחילו ללכת, צעד־צעד.

הוא צועד, צעוד וצלוע, מרחוב לרחוב, אך עם זאת מתברר לו שאינו הולך בדרך הנכונה. הוא מסתכל בשמות הרחובות שעל גבי השלטים הקטנים על מצחי הבתים, והם אינם מוכרים לו. וכשהוא פונה ללכת בכיוון שנדמה לו כי מקרב אותו לרחובו, הוא נוכח לאכזבתו שהוא חוזר לרחובות הקודמים. הוא שואל אנשים שהוא עובר על פניהם איך הוא יכול להגיע לרחובו, והם מושכים בכתפיהם. אינם יודעים. הם לא חברים שלי, הוא אומר לעצמו מתוך יאוש. אין שום יחס בין אדם לזולתו בעיר הזאת, הוא אומר, מה טעם לחיים, אם איש־איש קיים רק לעצמו? הוא פורץ בבכי מרוב יאושו ממצב האנושות. הוא מתיישב על ספסל ומתייפח כילד שאיבד את הוריו. רק כשהוא חדל לבכות ומסתכל סביבו, הוא רואה שהספסל שהוא יושב עליו הוא אותו ספסל שישב עליו לפני כשעה.

כבר היה ערב כשנכנס לביתו. הבית היה ריק ואילם. הוא מיהר אל הטלפון כשתקווה קלושה מהבהבת בו, שמא התקשרה אלנה והשאירה הודעה קולית כלשהי, על נחיתתה בשלום בשדה התעופה של פריז, או על המקום שבו היא מתאכסנת. תחת זאת שמע הודעה מסניף בנק הפועלים, המבקשת שיתקשר עם ענת ממחלקת עו“ש. מן הסתם בעניין כרטיס האשראי, אמר לעצמו, אלא שבשעה זו הבנקים כבר סגורים. הוא דפדף במדריך הטלפון של תל־אביב ומצא את שמו של משרד הנסיעות “תור וסע” שנשמע לו כאמין וזמין. כשביקש להזמין מקום טיסה לפריז למחר, אמרה לו הפקידה שנותרו רק שני מקומות ב”אייר פראנס" לטיסה של 17:53, ואם ברצונו לשריין מקום לאותה טיסה עליו לשלם בעדה עכשיו, בכרטיס אשראי. אין לי כרטיס אשראי, טען, אבד לי הכרטיס אשראי. אתה רוצה לשלם במזומן 250 דולר? אין לי סכום כזה במזומן, אמר, אני יכול לשלוח לכם צ’ק? הפקידה היססה רגע, אחר כך אמרה: אצטרך תחילה לוודא בבנק שלך שהצ’ק יכובד. גל של רוגז הציף אותו. גבירתי, אני לא נולדתי אתמול, מכירים אותי בעיר הזאת. את יכולה לשאול כל אחד על יהונתן דותן ויגידו לך מי אני. חתימה שלי שווה זהב פרוויים. את יודעת מה זה זהב פרוויים? למדת פעם תנ"ך? ולאחר רגע שאל: אז לשלוח לך צ’ק? מצטערת, אמרה הפקידה. יהונתן טרק את השפופרת ופלט: איזה בני־אדם! איזה בני־אדם!

כה מותש היה מכל תהפוכות היום, שהטיל את עצמו על המיטה וכעבור רגע נרדם, אך לאחר רגעים ספורים העיר אותו זעם נורא והקפיץ אותו על רגליו, כשצרב את זיכרונו השם “קלווין קליין”. כמיכוות אש היה עכשיו הזיכרון של מה שאירע לו עם אלנה יומיים לפני בריחתה החשאית מן הבית, והשביע את עצמו: אני לא אסלח לה על זה לעולם! תשמע איזה בן־אדם היא, שפך חמתו המתפרצת לעבר צלמו של עמנואל ידיד נעוריו, שניצב כחי לעיניו, ורק הוא מסוגל להבין אותו. תשמע איזה טיפוס היא. יומיים לפני שהיא טסה לפריז כדי להזדיין עם הנבל ההוא, מישל או שארל, הלוחם לזכויות האדם, היא עומדת במטבח, לבושה במעיל הצהוב שלה, עם כפתורי הבקליט הגדולים, הארנק בידה, היא ממהרת לצאת אל המשרד, ואומרת, נופת צופים תחת לשונה, תעשה לי טובה נתי – פתאום אני נתי בשבילה – מה שקורה לה רק כשהיא רוצה לסחוט טובה ממני – אני נורא ממהרת, אני חוששת שאאחר לפגישה דחופה של ההנהלה, אולי אתה יכול לגשת לסופר־פארם הקרוב, פה בפינה, ולקנות בשבילי קלווין קליין במאתיים חמש־עשרה שקל שאני כבר הזמנתי… קלווין קליין? מה זה קלווין קליין? אף פעם לא שמעתי את השם הזה. קרם? משחה? תרופה? אמצעי מניעה? – הם יודעים, כמו שכתוב בהזמנה, היא אומרת, וזה היום האחרון שיש להם הנחה של 40 אחוז עליו, עד שש בערב, ואני לא אספיק להגיע אליהם לפני שש, הנה, אני משאירה לך את הכסף על המזנון… אתה תופס? הוא ממשיך לשפוך זעמו לפני עמנואל, ללא שמץ של מצפון! הלוא אצלה כבר היה הכל מתוכנן בראש, כל הבריחה הזאת, ולי לא היה בדל של חדש! אז אני האידיוט הולך לבית־המרקחת הזה בפינת הרחוב, וכל הדרך מזמזם לי השם “קלווין קליין” שנשמע לי כמו “כלום לא מובן”, וכשאני מגיע לשם ומבקש “קלווין קליין” שהזמינה גברת דותן, הם מדפדפים בפנקס כלשהו ואומרים לי שאין אצלם השם דותן ושואלים איזה קלווין קליין ביקשה הגברת לקנות, כי יש מוצרים רבים של קלווין קליין – נעליים, ארנקים, חזיות, תחתונים. אולי בושם, אמרתי. איזה ניחוח של בושם? שאלה הזבנית מבושמת. אמרתי שאין לי מושג. אולי לא בושם אלא חזייה. אז תשאל אותה בסלולרי, אמרה. אמרתי שאין לי טלפון איתי. אם כך היא תצטרך לחכות למחר. חבל. כי מחר כבר לא תהיה ההנחה במבצע. חזרתי הביתה חפוי ראש, בידיים ריקות, וכשנכנסה אלנה בערב ושאלה על ה“קלווין קליין”, וסיפרתי לה שלא מצאו את ההזמנה שלה, אמרה: אני לא מאמינה. נתת להם את שמי, דותן־גרוסמאייר? אמרתי שרק את השם הראשון נתתי. למה לא את השני? נתנה בי מבט קטלני. לא עלה בדעתי, אמרתי. לא עלה בדעתך?… ולאחר רגע פנתה מעלי כשהיא רוטנת: אף פעם אי אפשר להיעזר בך. אף פעם אחת בכל השנים שאנחנו נשואים לא יכולתי לסמוך עליך.

ואז מיהר אל הדלת, ויצא מן הבית בטריקה עזה.

ופתאום שוב אינו בטוח בעצמו, והוא מתחיל לפקפק במועדי האירועים הללו, מתי אירע המקרה עם “קלווין קליין”, ואם אמנם, כפי שטוענת אלנה, הוא שוב “מאחר את המוקדם”?

ועכשיו, משהתעורר משנתו בבוקר, נזכר שעליו ללכת לסניף הבנק שלו ולברר למה הזעיקו אותו לשם. הפקידה, ענת, שהכירה יפה את הלקוחות הוותיקים של הבנק, יהונתן ואלנה דותן, שמחה לבואו וקיבלה אותו בפנים זורחות, מצפינות סוד. יש לי בשורה בשבילך, מר דותן, שוודאי לא ציפית לה, אמרה. יהונתן פקח עיניים שואלות וציפה לדברה. הבוקר התעשרת. נעשית טייקון! אוליגרך! וכשלא הגיב על כך, הסבירה, מצפה אותי כי יקפוץ משמחה: זכית בכמה מיליוני שקלים! לא משמח אותך? התפלאה. הבעת פניו של יהונתן אמרה תימהון גדול ומבוכה. איך? מאַין? גמגם. ובכן, כך: הגיעה אלינו הוראה מבנק “קְרֶדי ליוֹנֶה” בפריז להפקיד בחשבונך סך מיליון ומאתיים וחמישים אלף יורו, שהם, לפי השער של היום, בערך שישה ורבע מיליון שקל. זוהי העברה מבנק לבנק, שרק הבנק חתום עליה, ולא נאמר מי הפקיד אצלם את הסכום הזה לזכותך ומה מקורו…

הידיעה הבהילה אותו כל־כך, ופעימות ליבו הוחשו כל־כך, שחשש פן יחטוף שבץ בו במקום.

ענת התבוננה בו בפליאה. האם לך יש סברה כלשהי מי שלח לך את הסכום הזה?

יהונתן משך בכתפיו, והיא שאלה את עצמה אם הוא תופס מה שנאמר לו.

מישהו בצרפת חייב לך כסף? הבטיח לך איזה סכום כסף? תורם דרכך לקרן ציבורית כלשהי? פורע חוב לחברה שאתה קשור בה?

יהונתן שוב משך בכתפיו, ועם זאת שאל: מה קורה עם כרטיס האשראי שלי שנגנב?

המשטרה עוקבת אחר המקרה. בינתיים עצרנו את השימוש בו, כך שאין לך מה לחשוש מפני חויבים לא מוסברים בדף העו"ש שלך. מלבד זאת, בעוד יומיים תקבל כרטיס חדש במקומו. אני רואה שאתה לא מתרגש מן הזכייה שנפלה בחלקך באופן פתאומי כל־כך, מה?

יהונתן שתק רגע, אחר־כך אמר: יש לך מושג כמה עולה כרטיס טיסה לפריז, הלוך ושוב?

דעתה של ענת התבלבלה עליה. האם הוא שפוי, האיש היושב מולה? לא, אין לי מושג, אמרה באי־רצון. תוכל לשאול על כך בכל משרד נסיעות. אבל מה שנוגע לסכום הגדול שנכנס לחשבונך. כדאי לדעתנו, שתעשה בו שימוש כלשהו. אין טעם שיהיה מונח בעו“ש כאבן שאין לה הופכין, ולא יישא כל פרי. חבל. כסף צריך לעבוד, ולא לנמנם. זה סכום לא מבוטל. הזמנו אותך לבוא הנה מפני שחשבנו שרצוי יהיה לך להיוועץ איתנו מה לעשות עם הכסף. יש כמה אפשרויות, שבכל אחת מהן יש יתרונות ויש חסרונות. אתה יכול להשאיר אותו בפיקדון מט”ח, ללא המרה לשקלים, אבל זה ייתן לך ריבית זעומה של אחוז וחצי־שניים, מה גם שהיורו יורד עכשיו ביחס לשקל. אתה יכול להפקיד את הכסף באחת מקרנות הנאמנות. יש עשרות כאלה והן שונות זו מזו, כי לכל אחת מהן יש מדיניות משלה, יש המשקיעות את רוב הכסף המצטבר אצלן באיגרות חוב, ויש המשחקות בבורסה, והתשואות שלהן עולות או יורדות בהתאם לשערי המניות שהן קונות ומוכרות, ויש אחרות המתמקדות באיגרות חוב ממשלתיות בלבד והן מבטיחות ריבית שנתית קבועה, ייתכן שכדאי לך לבחור באחת מאלה, כי אז אתה לא כפוף לתנודות הגאות והשפל של השוק הפיננסי, אתה יכול, כמובן, לבחור באופן ישיר באיגרות חוב ארוכות טווח, שהתשואה שלהן גבוהה יותר, או קצרות טווח הניתנות לפדיון תכוף יותר, הכל על־פי הנטיות שלך לגבי הצפי לרווחים או האמונה ביציבות השוק, התלוי במצב הכלכלה העולמית, ואפילו במצב הפוליטי, ואגב, צריך להיזהר מניסיונות הונאה, כי יש קרנות נאמנות שאינן מצטיינות ב“נאמנות” שלהן, ובאותיות הקטנות של החוזים איתן מסתתרות מלכודות שונות, כגון שלא נאמר בהם דבר על זכות ה“המרה” של הנהלת הקרן, כלומר, זכותה להמיר את ההשקעה באג“ח בהשקעה במניות הנסחרות בבורסה, במילים אחרות, “המרה” שהיא למעשה “הימור”, אבל איך שלא יהיה, בהון העומד לרשותך עכשיו, אתה יכול ללכת גם בדרך אחרת לגמרי ולהשקיע את כספך בנדל”ן, במקרקעין, למשל, במגרשי בנייה, בתנאי שהם מצויים במיתחמים שיש בהם אחוזים סבירים לרישיונות דיור, או למלונאות, ויש גם ברירה של רכישת דירות בבנינים העומדים לפני סיום בנייתם והם מצויידים בכל האישורים הנחוצים, לרבות אישור על תשלומי היטל ההשבחה…

הנדל"ן משחית, סינן יהונתן מבין שפתיו, בקול לא נשמע כמעט.

משחית אמרת? הצטחקה ענת. תלוי איזה שימוש עושים בו, ואם עוקבים אחר השינויים החלים בו מיום ליום. הנה עכשיו עולות מניות הנדל“ן בשיעורים פנטסטיים! רק הבוקר קראתי ב”דה מרקר" שבגבעתיים נמכרות דירות שלושה חדרים ומרפסת עם מראה נוף “משגע” כמו שהם כותבים, במיליון ורבע שקל כל אחת, אפילו באשדוד כבר קפצו מחירי הדירות הקטנות, כלומר, שלושה חדרים, לשבע מאות וחמישים אלף ₪ לדירה בקומה החמישית של מגדל מגורים. אם כן, להשקיע היום בדירה, מיידית או עתידית, זו אופציה המבטיחה הכנסה קבועה לא רעה, אם כי, עלי להזהיר אותך, שהחלטה על רכישת דירה שנייה להשקעה כדאי שתיעשה עכשיו, כפי שקראתי משרד האוצר זומם להעלות את אחוז הריבית על משכנתאות, ואז יעלה בשיעור גדול מחיר הדירות. אבל יש, כמובן, אפשרויות אחרות המכילות פוטנציאל של רווחים גדולים יותר, כמו קניית דירה קטנה שלא הושלמה בנייתה. מעניין שאפילו דירות חדר בקומת קרקע נמכרות בתל־אביב, בשדרות בן גוריון למשל, 41 מ"ר, במיליון ₪ לפחות, צריך לבחון יפה מה צופנת כל אופציה כזאת, תראה, אם אתה נמשך למשחק בבורסה, שיש בו סיכון, כמובן, אבל מיליוני אנשים התעשרו ממסחר במניות, אני יכולה להציע לך – וזכור, שאני רק מייעצת, אין לי שום רווח אישי בעניין – ענף השקעות לא פופולרי, אפילו נשמע אקזוטי כלשהו, אבל לדעתי הוא מבטיח תשואה עתידית גבוהה, וכוונתי להשקעה בבורסות הונג קונג וטוקיו, ולא במניות פיננסיות, אלא בסחורות “קשות”, כמו נחושת, אבץ, עופרת, או בסחורות “רכות”, כמו כותנה, חיטה, תירס, לכל אחד מן הסוגים האלה יש בורסה נפרדת, ומעניין מאוד לעקוב אחר המסחר בהן, אתה רואה לעיניך לא שטרות כסף, אלא שדות עצומים של תירס, או מכרות עמוקים של אבץ מתחת לאדמה… אז מה אתה אומר, מר דותן? עליך להתייעץ, כמובן, קודם כל עם אשתך, אני מתארת לעצמי, זה מובן מאליו, אגב, מה שלום גברת דותן־גרוסמאייר? כבר שבועות רבים היא לא נראתה אצלנו, הבריאות שלה בסדר?

יהונתן לא ענה, מבטו שהיה לטוש אליה כל זמן שדיברה – ולא היה אפשר לדעת אם הוא עוקב אחר דבריה או שקוע בהרהורים – נותר נעוץ בה כמקודם. ענת משכה בכתפיה, כאילו נתייאשה ממנו, אספה את הניירות שעל שולחנה לערימה אחת והניחה אותה בצד המחשב, אחר־כך אמרה: ובכן, מר דותן, אני רואה שאתה מתקשה להחליט, אם כך אני אחליט במקומך. אנחנו נפקיד את הסכום הגדול הזה בפק"מ יומי, המניב אחוז וחצי ריבית, ובעוד כמה ימים, כשתתיישב עליך דעתך, אם מותר לי לומר כך, ניפגש שוב ונחליט מה לעשות עם הילד הזה. מקובל עליך?

יהונתן הנהן בראשו, אמר תודה, קם ויצא. כל רבבות המילים שהשתלשלו מפיה ללא מעצור, נדמו לו כזמזום של מאות יתושים, ולא היה להן שום מובן.

כשנכנס הביתה התהפכו בראשו המחשבות על סכום הכסף האדיר, שנחת עליו כגל פתאומי של צונאמי, ולא יכול לתת את דעתו על שום עניין אחר. הלוא ברור לחלוטין שאלנה היא ששילחה בו את ערימת הממון הזאת מצרפת כטיל קטלני. למה עשתה זאת? ככפרה על חטאה? כדמי תנחומים? כמקדמה להסדר גירושין? ומאין היה לה כסף רב כל־כך כשחברת “קדם” פשטה את הרגל ולה אבד מקור ההכנסה? אולי זו תחבולה ל“הלבנת הון”, שקרא עליה פה ושם במדורי הכלכלה מבלי להבין איך מתנהלת בפועל התחבולה הזאת (העברת תקבולים – מה זה בדיוק “תקבלים”? – מיד ליד כדי להימנע מתשלום מס הכנסה?) ואולי זה האתנן שהיא מקבלת תמורת שירותי המין שהיא מספקת לאדונה?

לאחר שהתייגע ללא תִכְלָה בחיפוש תשובה לשאלותיו, עלה בדעתו לצלצל לעו“ד הר־זהב, המעורב כל־כך בענייני “קדם” ועשוי לדעת משהו על סכום הכסף שנשלח אליו מצרפת. עו”ד הר־זהב ענה לו בקור רוח גמור: לא, אין לי מושג. מצטער. ומיהר לסגור. נואש מהר־זהב, נואש מהמין האנושי בכלל, החליט יהונתן להתקשר לבנו, שכבר ימים רבים לא דיבר איתו, ופתאום נעלם מזיכרונו מספר הטלפון שלו. דפדף בפנקס הכתובות שלו ונבהל משלא מצא את מבוקשו, אבל היה שם מספר הטלפון של מזכירות הקיבוץ, וכשביקש לדבר עם בנו, אמנון דותן, אמרו שישתדלו למצוא אותו, אולי בבית התרבות.

אבא? מה שלומך? יופי שאתה מצלצל, שמע את קולו הבהיר של בנו, שנימה של דאגה הייתה חבויה בו.

אתה לא יכול לתאר לעצמך מה קרה במשפחה שלנו. חורבן, חורבן גמור…

שתיקה.

אתה שומע אותי?

תשמע, אבא, אני יודע את הסיפור. אמא צלצלה אלי מפריז…

סיפרה לך שעזבה אותי?

תסלח לי אבא, אבל אתה לא יודע מה שאתה מדבר, אמא נסעה בשליחות החברה, והיא אף פעם לא עזבה אותך, היא לא יכולה לעזוב אותך, היא לעולם לא תשאיר אותך לבדך, זה לא עולה על הדעת…

אתמול הגיע ממנה כסף בשבילי. מיליון ורבע יורו, משהו כזה. החליטה לקנות אותי. זה מה שאני שווה בעיניה. מיליון ורבע יורו.

לקנות אותך? על מה אתה מדבר! בעוד ארבעה־חמישה ימים, אני משער לעצמי, תראה אותה בבית.

מאַין יש לה כסף, אתה חושב. מיליון ורבע יורו! הלא “קדם” פשטה את הרגל! היא איבדה את את משׂרתה! זה אתנן! אתה יודע מה זה אתנן?

מה זה השטויות האלה, אבא? אתנן, האם אוזניך שומעות מה שפיך מדבר?

אמנון יקירי, אתה חי לך בגליל, בין עצים וציפורים, גן עדן! פרה ודוב רועים יחד, ואמנון דותן מנגן להם פסטורלות בצ’לו העמוק שלו. ולא יודע כלום על הנעשה מאתיים קילומטר דרומה ממנו, ששם אנשים בוגדים זה בזה ורוצחים זה את זה ונוקמים זה בזה, ושטופים בתאוות בצע ובתאוות בשר, גוי חוטא, עם כבד עוון, ובנות ציון הנאוות, אלוהים את פּוֹתְהֶן יְעָרֶה! אתה יודע מה זה פותהן? זה הפות שלהן, שאותו הן פושקות! ואמא הנחמדה שלך מזדיינת כל לילה עם הג’יגולו הצעיר והאתלטי שלה, והכסף ששלחה לי הוא האתנן שהיא מקבלת ממנו עבור זה שהיא מזדיינת איתו! כדאי שתדע…

וטרק את השופופרת. ומתנשם, פעימות ליבו דוהרות בחזו, נפל אפרקדן על הספה.

אחרי כמה שעות התעורר מצלצול הטלפון, והתפלא כשראה שהשעה שלוש לפנות בוקר. רק כששמע את קולה של ענבל הבין שמאמריקה בא הקול, ושם השעה עכשיו שבע או שמונה בערב.

אבא, סליחה שהערתי אותך…

בוקר טוב ענבל. בכל שעה אני שצח לשמוע את קולך, ביום או בלילה. מה שלומך?

תשמע, אבא, אמנון סיפר לי על השיחה שהייתה לו איתך, ויום לפני דיברתי עם אמא. אני רוצה לומר לך, שכל מה שאתה מספר על אמא אלה הזיות, דמיונות חולניים. הקנאה מעבירה אותך על דעתך. אתה מדבר על משהו שאולי היה לפני המון שנים… התגובה שלך טיפוסית למצבים של התקף חשדות וקנאה, וזה רחוק מן המציאות הריאלית שאתה חי בה היום. זו פיקסציה, ועליך להשתדל להתנער ממנה…

היא סיפרה לך שעזבה אותי והיא חיה עכשיו עם איזה מאהב בוהמייני בפריז?

זה היה מזמן, אבא, וגם אז היא לא חייתה איתו, זו הייתה מין היקסמות אידיוטית כזאת, שנמשכה כמה ימים, כמה שבועות לכל היותר, אשליה שמסנוורת את החושים והשכל. אני מכירה את זה, המון נשים מכירות את זה. זה חולף כמו שפעת. גם לה זה עבר. היא אוהבת אותך.

אוהבת אותי?! פרצה צעקה מפיו.

כן, אוהבת אותך. אני יודעת את זה. היא הייתה מבולבלת אז. זה עבר מזמן!

היא סיפרה לך ששלחה לי כסף? מיליון ורבע יורו? מאין יש לה? זה מהאתנן שהיא מקבלת תמורת השירותים המיניים שהיא נותנת לו…

תפסיק, אבא! החשדות הדמיוניים שלך גוררים אותך לכל מיני אסבורדים לא מתקבלים על הדעת. קראת פעם את “סונטת קרויצר” של טולסטוי? אתה זוכר לאיזו טרגדיה הביאה הקנאה הקיצונית את הבעל החשדן?

אני לא רוצח. אני לא מסוגל לרצוח. הכסף שהיא שלחה לי הוא טמא. אני לא אשתמש בו לקנות לחם וחמאה. אני אנצל אותו כדי לגאול אותה.

לגאול? ממה?

מחיי החטא שלה.

ענבל השתתקה.

את איתי?

אני… לא הבנתי…

היא שבויה. בידי השטן. עלי לגאול אותה ממנו.

אתה תגאל אותה? אני לא מבינה…

את עוד תביני. לא ירחק היום. אגב, את יכולה לתת לי את מספר הטלפון שלה במלון בפריז? היא לא עונה לסלולרי ואני לא יודע לכתוב אסאמאסים.

ענבל התמהמהה עוד כמה רגעים, כמדפדפת בפנקס הכתובות שלה.

שמור על עצמך, אבא. אמרה כשמסרה לו את מספר הטלפון. והיזהר ממחשבות קיצוניות, סיכמה את השיחה.

הוא הניח את השפופרת על מקומה, וחפן את פניו בשתי ידיו.

 

יב.    🔗

חמישה ימים תמימים ועוד שעות לילה רבות עמל יהונתן על הדמיית חזונו ששאף להגשים. הוא קנה שלושה גיליונות גדולים של נייר בריסטול, שרוחבם כרוחב שולחן המטבח בדירתו, עפרונות מצבעים שונים, סרגלים ומחוגות, התיישב ליד השולחן, כפי שרגיל היה כשנהג לרושם את נוסחאותיו המתמטיות והפיזיקליות, ומעט־מעט, משעה לשעה, לבשו השרטוטים צלם ודמות.

כשנראה היה לו שסיים את השלב הראשון בעיצוב תמונת החזון, החליט להביאה לפני עמנואל שילוני ולבקש את עצתו ועזרתו.

וזו הייתה התמונה:

כ“ב כתלים עבים, כמספר האותיות העבריות, המהווים בחיבורם קשת של חזיתות בניינים קשורים זה לזה, ניצבים בחצי גורן מול הכותל המערבי, בצידה המערבי של הרחבה. בכל מבנה כזה כ”ב קומות ובכל קומה כ"ב תאים שבכל אחד מהם קרוע צוהר כלפי מזרח. קשתות אבן מגשרות בין כותל לכותל. הכותל האחד־עשר בלבד שונה מכל היתר בכך שהוא גבוה מהם והגג שמעליו לא שטוח אלא צורתו כיפה עשויה מעין “שש כנפיים”.

זהו ההיכל לזכר החיילים הנעדרים, שלא נודע אם הם חיים או מתים, הבהיר יהונתן, הוא ייקרא: היכל האלמוות".

הגיליון הראשון שפרש יהונתן על שולחנו של שילוני הראה רק את שלדי המבנים. סולמות־סולמות של פיגומים עשויים קורות עץ ובטון־ברזל. וכולם יחד מהווים מעין רשת משטחים, המשתרעת מקצה אחד של הכיכר לקצהו השני, ומתנשאת לגובה של שבעים ושבע אמות.

בגיליון השני נראו חזיתות המבנים, עשויים אבנים חצובות מהרי ירושלים.

שילוני התבונן ממושכות בשני הגיליונות, ואחר־כך שאל: מה אתה רוצה לעשות בזה?

להקים את המבנים האלה! אמר יהונתן.

על רחבת הכותל? גיחך שילוני.

מדוע לא? רחבת הכותל שייכת לכל העם, לא? אם אוכיח שמטרת מערכת המבנים שלי היא טובת העם – אני בטוח שיתירו לי להקים אותה.

יהונתן ידידי, שמע היטב מה שאני אומר לך: אין שום סיכוי שתקבל רישיון להקים מבנה כלשהו על הקרקע הזאת. היא חלק בלתי נפרד מן התחום המקודש של הכותל, היא עצמה מעין אדמת קודש ונועדה רק לצורכי תפילה, עבודת אלוהים, קריאה בכתבי הקודש, עילוי הזיכרון הלאומי, וכו' וכו'. מה בעצם אמורה ה“מערכת” שלך לשמש? מין בית־מלון לתיירים יהודים? אכסניה לעולי רגל?

בית עולם לחיילים שאבדו עקבותיהם ולא נותר מהם אלא שמם בלבד, אמר יהונתן, הם חיים חיי עולם.

מה—ה?? נפלטה צעקה מפי שילוני.

ונדמה היה שעור פניו סמר.

אתה מתכוון ששמותיהם יהיו חקוקים בכתלים האלה?

לא רק השמות, גם הדיוקנאות שלהם. פניהם של החיילים האלה יהיו מכוונים למזרח, אמר יהונתן בשקט, וכך, מבעד לאשנבים, יהיה להם קשר עם אלוהים של שלוש הדתות, עם אלוהי הכותל המערבי, עם זה של מסגד עומר, ועם זה של הדורמיציון. הם יראו את אלוהים “בגובה העיניים” כמו שאומרים היום.

שילוני לא ידע מה לעשות עם בליל הרעיונות ההזויים האלה. האיש הזה יצא מדעתו, אמר לעצמו.

הם יראו את אלוהים דרך האשנבים?

לראות לא מוכרחים בעיני בשר. רואים גם בעיני רוח. אולי אתה זוכר את הכתוב בתהלים “צמאה נפשי לאלוהים, לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוהים”.

לאחר שתיקה ממושכת, כשיהונתן מתבונן בפניו של שילוני כמבקש מהן תשובה, אמר: אתה חושב שתוכל להשיג לי רישיון בנייה?

שילוני צחק: הסיכוי שאני אשיג רישיון בנייה על רחבת הכותל הוא כמו הסיכוי שאני אעצור את סיבוב כדור הארץ סביב צירו.

ולאחר רגע של שתיקה: תשתה משהו? קפה?

משהביא את הקפה התיישבו שניהם משני צידי הגיליונות שהביא יהונתן, ושילוני אמר:

תשמע יהונתן. אני רוצה ליידע אותך באיזה קשיים נתקל מי שרוצה לקבל רישיון בנייה בירושלים, גם ללא קשר עם קרקע מקודשת כמו רחבת הכותל. אתה חייב לקבל אישורים והסכמות מתריסר ועדות ומוסדות לכל הפחות. בעיר הזאת יש תקנות שאין בשום עיר אחרת, למשל, הגבלה בגובה הבניינים, כדי לא לפגוע בחזות העיר; חובת הוכחה שחפירת יסודות לבניין, או תעלת ביוב או השקייה, לא תפגע בשרידי עצמות יהודים שמתו לפני אלפיים או חמשת אלפים שנה; הבטחה משפטית שהמבנה שיוקם לא יפריע לדיירי הסביבה לקיים את אורח חייהם הדתי; אישור מן החברה להגנת הטבע שהבניין לא יפר את ההרמוניה הסביבתית וכו' וכו'. וכדי להשיג משהו בעניינים אלה, אתה צריך לפנות לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, לוועדה המחוזית, לוועדה הארצית במשרד הפנים, למהנדס העיר, לוועדה העוסקת בתשתיות, כבישי גישה, אגמי חמצון, לאגף בגזברות העיר הממונה על היטל השבחה, על שינוי ייעוד הקרקע, על הפרשות לצורכי ציבור, על השתלבות הפרוייקט שלך בתוכנית בניין העיר – וכל זה כרוך בהמון כסף, כי עליך להשפיע על חברי הוועדות המחליטות על כל הנ“ל, אשר להם, או לחלק מהם, יש חשבונות פוליטיים המטים את דעתם, וכדי להשפיע עליהם עליך להיעזר ב”מאכרים", שאתה נאלץ לשלם להם את שכר טרחתם האגדי…

קראתי שמורחים את ידיהם ב“שלמונים”, אמר יהונתן.

“שלמונים”, כמו שאתה קורא לזה, זה שוחד. מתן שוחד הוא עבירה פלילית. אתה רוצה לשבת עשר שנים בכלא?

אתה אדם מפורסם. אני קורא שמפורסמים הנאשמים על שוחד מוצאים דרך להתחמק מהכלא.

אתה מתאר לעצמך שאני אשחד אותם?!

אני אתן לך את הכסף…

גיחוך רחב פשט על פניו של שילוני.

הגד, איך בכלל נכנס בך הרעיון המטורף הזה להקים מין היכל כזה על רחבת הכותל?

כפי שהסברתי כבר: בגלל “קשר העין” עם אלוהי שלוש הדתות המונותיאיסטיות.

ואתה מאמין שהדיוקנאות שלהם יראו את אלוהים?

יהונתן חנן אותו בחיוך של חיבה.

בעיני רוחם, כן… אולי זכור לך הפרק על בלעם בן בעור בספר במדבר. בלעם החוזה “מחזה שדי”, והוא “נופל וגלוי עיניים”, מנבא “אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב”. המשפט הזה מביע את כל הצפון בעתיד לנפגשים עם אלוהים. לא עתה, לא קרוב, יראוהו. שילוני קם ממקומו.

אני מצטער, עלי ללכת לעבודה. המזכירה מחכה לי.

יהונתן גולל את הגיליונות, לקח אותם תחת זרועו ויצא את הבית יחד עם מארחו.

בדרכם אמר יהונתן: אז מה אתה אומר, תהיה מוכן להשיג לי את רישיון הבנייה?

שילוני המשיך ללכת ואל אמר דבר.

אני אשלם לך. כמה שתבקש.

שילוני לא אמר דבר.

יש לי כסף! מיליון וחצי יורו!

תסלח לי, עצר שילוני בדרכו, עלי לפנות כאן שמאלה. אני אתקשר איתך, להתראות.

ופנה לרחוב הסמוך.

בהגיעו הביתה, סקרן לדעת אם יש איזה חדש בשבילו, הרים יהונתן את שפופרת הטלפון.

ההודעה במשיבון אמרה:

בוקר טוב, יהונתן. מדבר הרברט, האח של ארווין זיכרונו לברכה, אתה זוכר אותי בוודאי מן ההלוויה, ובכן, אני ואחי פרנץ הגענו אתמול מהמבורג ונשהה בארץ שבועיים. אנו רוצים לדבר איתך. אם אפשר, בזמן הקרוב ביותר, בעניין דחוף. אנחנו מתאכסנים במלון שרתון. אנא טלפן הנה, בקש את הרברט גרוסמאייר, ונקבע זמן לפגישה.

המסר המם אותו. את שני אחיו התאומים של ארווין גרוסמאייר, הצעירים ממנו בשנים רבות, פגש אולי שלוש־ארבע פעמים במשך השנים, באירועים משפחתיים, שהאחרון בהם היה הלוויה של אחים הבכור. וגם באלה לא החליפו ביניהם אלא משפטי נימוס בודדים. הם היו זרים לו באורחם ורבעם. ידע שהם בעלי חברת בנייה מפורסמת בהמבורג. עשירים גדולים. הם דמו מאוד זה לזה, במראם המטופח, בבלוריות הערמוניות המסורקות למשעי שבראשם, בדיבורם המתון והשקול, בנימוסיהם. עברית ידעו היטב, מנעוריהם, אלא שדבק בה ההיגוי הגרמני.

ככל שהאריך לעמוד דומם ליד הטלפון, משתאה על המסר הבלתי צפוי הזה, כן נעשה נסער ומבולבל יותר ויותר. מבקשים לראות אותי? דחוף? יש לנו עניינים משותפים? משהו הנוגע ליחסים ביני לבין אלנה?

רק כעבור שעה העז להרים את שפופרת הטלפון.

הרברט שמח לשמוע את קולו. והזמינו לבוא למלון בשש לפנות ערב.

בשש בדיוק נכנס יהונתן לסוויטה המפוארת במלון שרתון. הרברט ופרנץ קיבלוהו בפנים מאירות ולחיצות ידיים חמות. על השולחן שבצד החלון המשקיף לים הבהיקה קערה עם ענבים, שזיפים ואפרסקים, לידה שני בקבוקי בדולח, אחד עם מיץ רימונים ואחד עם יין מדיירה, וקרובה להם צלחת חרסינה עם עוגיות ממינים שונים.

לאחר שמזג פרנץ יין לגביעים ושלושתם לגמו ובירכו זה את זה והחליפו ביניהם דברים בטלים על דא ועל הא – פתח הרברט ואמר:

העניין שבשבילו ביקשנו להיפגש איתך הוא זה: אתה קיבלת סכום של מיליון ורבע יורו בצ’ק בנקאי מ“קרֶדי ליוֹנֶה” כפי שדיווח לנו עורך־הדין הר־זהב. על הצ’ק לא הייתה חתימה של המפקיד. שאלת את עצמך מיה נדיב שהעניק לך את הסכום הזה?

תיארתי לי שאלנה שלחה… מפריז… גמגם יהונתן.

באמת? השתעל פרנץ בצחוקו, נשים עושות הפתעות כאלה לבעליהן?

לא, לא, קטע אותו הרברט והרכין עצמו אל מושבו של יהונתן, הסכום שנשלח אליך הוא חלק…

חלק קטן, הוסיף פרנץ.

מן הממון שהוריש אחינו ארווין לבני המשפחה. בצוואה שהשאיר, שמשום־מה ביקש להשעות את פתיחתה, הוא חילק את נכסיו, הפיזיים והפיננסיים, בין כולנו. אבל לא חלק כחלק. לי ולפרנץ הוא הותיר מעט, כי, לפי מה שכתב, אנחנו רווקים ואנחנו מסודרים יפה, ברוך השם. אין מה לדאוג לנו. את היתר הוא ציווה לאלנה ולך, אבל לא בשיעורים שווים, אלא לך פי שניים מאשר לה.

יהונתן פקח את עיניו בתימהון גדול, מתקשה להאמין.

הוא חיבב אותך מאוד, הנהן פרנץ בראשו כלפי יהונתן.

מאוד! הדגיש הרברט. חשב שצפוי לך עתיד גדול בחיי הרוח בישראל.

הוא סיפר לנו שרצה להעניק לך מלגה ללימודים בלונדון סקול אוף אקונומיקס, אבל אבא שלך התנגד.

היו לאבא שלך עקרונות סוציאליסטיים, כפי שהבנתי, הוסיף הרברט. אדם צריך לחיות רק מעמל כפיו, ו“שונא מתנות יחיה”. אבל נניח לזה. זאת היסטוריה. נשוב לעניין שבו התחלתי. כאמור, את הכסף לא שלחה לך אלנה, אלא עורך־דין הר־זהב. הוא הנאמן הממונה על עיזבונו של אחינו והוא המופקד על הכספים שבחשבונו. כפי שדיווח לנו, מגיע לך מזה עוד סכום של שלושה מיליון וארבעת אלפים יורו.

השניים התבוננו בפניו של יהונתן, כמצפים לתגובתו.

יהונתן התבונן בהם, ולא אמר דבר. שום ניע לא ניכר בפניו. יש לך איזה רעיון מה תעשה בכסף הזה? שאל הרברט.

אני אקים בו היכל לזכר החיילים הנעדרים, אמר יהונתן ללא הנד עפעף.

השניים הוכו בתדהמה. לרגע היו משותקים, וברגע הבא עלה בדעתם שאולי הוא משטה בהם, ואולי זו מין עקיצה סאטירית כלפיהם, בעלי ההון הגדולים.

איפה תקים את ההיכל הזה? שאל הרברט.

על רחבת הכותל המערבי, בירושלים.

האחים לא ידעו אם לצחוק או להכריז על קרוב משפחתם כעל חולה רוח.

ככל הידוע לי, אמר הרברט, על רחבת הכותל המערבי אי אפשר להקים שום מבנה. איסור גמור.

אני אשיג רישיון בנייה, אמר יהונתן.

מדוע דווקא על רחבת הכותל? התעקש פרנץ לשאול.

קרוב יותר לאלוהים, אמר יהונתן.

עכשיו היה ברור לשניים שהאיש יצא מדעתו.

נשתררה שתיקה ממושכת.

בכל זאת מצא הרברט עוז בנפשו להמשיך בעניין שלשמו הזמין את יהונתן להיוועד איתם. אולי, חשב, אם יובאו לפניו עובדות כהווייתן, יתפקח האיש הזה מן התעתוע הפוקד אותו.

הבט, יהו־נ־תן. אנחנו באנו הנה בקשר עם רעיון מסוים שעלה בדעתנו, ושעשוי, לפי הנתונים שבידינו, להניב רווחים כבירים, שישביעו את רצונך, כמו את רצוננו. זה נוגע ישירות לסכום הכסף הגדול שתקבל בימים הקרובים ביותר, ממה שמגיע לך מעיזבונו של אחינו. הרעיון הוא יצירת שותפות עסקית בינינו ובינך.

יהונתן התבונן בו ולא אמר דבר.

העניין הוא זה: קרוב לתחנת הרכבת המרכזית של המבורג עומד בניין בן שבע־עשרה קומות, שנפגע בהפצצות חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה, ועד היום לא שוקם, מפני שבעליו החוקיים לא התייצבו לדרוש אותו, ולא ידוע היכן הם נמצאים. נספו בשואה, כנראה, ואין להם יורשים. לפי החוקה הגרמנית הנכס הועבר לרשות לנכסי נפקדים, ועכשיו הוא עומד למכירה. לנו נודע הדבר ממנהל חברת נדל"ן ידועה העומד בקשרים עסקיים איתנו, ובאמצעותו הודענו לרשות על נכונותנו לקנות את הנכס הזה. זוהי הזדמנות נדירה כי המחיר שדורשת הרשות הוא מגוחך: שישה מיליון יורו ושלוש מאות אלף. לפי חישובו של רואה החשבון שלנו, המחיר יעלה פלאים אחרי השיפוץ, ואפשר יהיה להפיק תשואה בשיעור של 18 אחוז, אם ממכירת הנכס, ואם מהשכרת 34 הדירות שיכיל הבניין המשופץ. כפי שאתה מתאר לעצמך, אנחנו איננו סובלים ממחסור במזומנים…

בלא עין רעה, מיהר פרנץ להבטיח את שניהם מפני פגיעתו של הסטרא אחרא.

כן, בלא עין רעה, אישר הרברט את השבעת אחיו. דא עקא, כמו שאומרים בעברית יפה…

בארמית יפה, קטע אותו פרנץ.

דא עקא, חזר הרמן על המילים, כספנו “כלוא” עכשיו באיגרות חוב ממשלתיות לזמן ארוך, ורק בעוד חמש שנים…

חמש שנים ושבעה חודשים, תיקן אותו פרנץ.

כן, חמש שנים ושבעה חודשים, יהיה הכסף משוחרר וזמין לשימוש. לכן חשבנו שעכשיו, כשתקבל את הסכום שמגיע לך, אפשר יהיה, אם תסכים לכך לצרף אותו לזה שמופקד בחשבוננו ואין עליו הגבלות, וכך יכסה הסכום המשותף את מחיר הנכס ואת מחיר השיפוץ גם יחד, ונוכל לבצע את הקנייה בשעה טובה, לשביעות רצונם של שני הצדדים.

נראה לך? היטה הרברט פנים של תקווה מהוססת אל קרובו.

ופניו של פרנץ נראו כמפצירות בו, קצרות רוח.

שניהם המתינו.

עד בוש.

 

יג.    🔗

יהונתן נכנס הביתה ומייד הפיל עצו על הספה בסלון. המועקה בחזו הייתה כה קשה, שעיניו נעצמו בחוזקה מרוב כאב, וכשהניח ידו על החזה חש את דהרת הלמות הלב. עוד רגע־שניים יתקוף אותו שבץ, חשב, ולא ידע אל מי פונים לעזרה במקרה כזה. מזמינים אמבולנס ממגן דויד אדום? מה יאמר להם? הוא חש את מר המוות? ואולי עוד בטרם יגיעו אליו תיפח רוחו?

מוות הוא קץ כל בשר, שינן לעצמו, אבל המוות חי וקיים עד בלי קץ. עלינו להסתגל אליו, ללמוד לחיות איתו – חזר לעצמו על דברים שהיו שגורים על ליבו שנים רבות – כי לעולם לא נצליח להכחידו.

הוא שלח ידו אל הטלפון שעל שולחן הלילה, הרים את השפופרת, ולפלא היה לו שזכר את מספרו של עמנואל שילוני.

תשמע עמנואל… אמר. אך פלט מעין גניחה, והוא מיהר להניח את השפופרת על מקומה.

כעבור רגעים ספורים צלצל הטלפון, וכשהרים יהונתן את השפופרת, שמע את קולו של עמנואל: יהונתן, נתי, אתה מרגיש לא טוב? היה משהו בקול שלך…

יש לי לחץ נורא בחזה. אולי זה התקף לב, אני לא יודע. מה עושים?

לאחר שהות של רגע, אמר שילוני: תראה, לחץ בחזה זה עניין רציני. אני אצלצל למד"א שישלחו בדחיפות אמבולנס.

לא, אל תעשה את זה. אם תוך רבע שעה המצב לא ישתנה, אצלצל אליך שוב. אני לא רוצה לשכב בבית־חולים. ומייד הוסיף: אתה תבקש את רישיון הבנייה ברחבת הכותל?

שילוני נשם עמוקות, המתין רגע, אחר־כך אמר: נדבר על זה כשתרגיש יותר טוב.

יהונתן מיהר להניח את השפופרת.

כל השעה הבאה כבדה נשימתו יותר ויותר. בקושי עלה בידו לעשות את הצעדים המעטים אל המטבח ולמזוג לעצמו מים קרים. כשרווח לו כלשהו, המה ראשו ממחשבות מסתבכות והולכות מה יעשה בכסף הרב שנפל בחלקו אם לא יאושר לו רישיון בנייה על רחבת הכותל. עצם המחשבה על אפשרות כזאת הטריפה את דעתו. השיגעון מהיר יותר מן המחשבות השפויות, אמר לו פעם הפסיכולוג שטיפל בו כמה שבועות לבקשתה של אלנה, תמורת תשלום של 400 ₪ לביקור, תיזהר, הוא עלול להשיג אותך.

הכי פשוט זה לתת את כל הכסף לאמנון בנו, שישקיע בתזמורת שלו, אבל פירושו של דבר הוא לומר נואש ולוותר על חזונו. ואז, איזו משמעות תהיה לשארית חייו?

בערב צלצל אליו שילוני ושאל לשלומו. במקום להשיב על השאלה, הרים עליו יהונתן קול צעקה: למה אתה מסרב לטפל ברישיון הבנייה שלי? לא רק בי אתה פוגע, זו חוצפה כלפי שמים!

שילוני עצר ברוחו והשתדל לדבר בשקט. תשמע, יהונתן, אני כבר הסברתי לך: בנייה על רחבת הכותל נחשבת לחילול השם והיא מנוגדת לכל חוק. אין שום סיכוי שבעולם…

חילול השם?! הזדעק יהונתן, הלא למען השם אני עומד להקים שם את ההיכל הזה! כך שמגובה עשרים וארבע קומות יראו המתים את השם עין בעין, למולם! זו תהיה גאולתם!

לאחר רגע של שתיקה, אמר שילוני: אתה הזמנת את הבן שלך, אמנון, שיבוא אליך?

יהונתן פלט: אתה לא חבר שלי! וטרק את הטלפון.

היה ערב והוא לא הדליק את האור. המהומה בראשו גברה והלכה. הוא שמע קולות מתנגשים זה בזה. אלה אומרים: שלח את הכסף הזה על פני הים, אולי המים יטהרו אותו! ואחרים: זרוק אותו לרגלי הנואפת, שתכרע ברך לפניך ללקט אותו! ואחרים: צווה אותו לילדיך! ואחרים מהם: קבור אותו באדמה! ולאחר מכן קקפוניה מחרישה אוזניים של קולות הצועקים לו, שכח את הנדל"ן שמציעים לך הדודים של הבוגדת, והקולות הבריחו אותו מן הבית אל הרחוב.

הוא היה רעב והלך עד קצה הרחוב, ונכנס אל המזנון של צ’רלי. התיישב על יד שולחן פורמייקה קטן שעמדו עליו שתי כוסות ובהן שיירי קפה שחור. כשניגש אליו צ’רלי, הזמין פיתה עם חומוס, קבאב ומלפפון חמוץ. אנשים מעטים נכנסו, הזמינו משהו ליד הדלפק, קיבלו, שילמו ויצאו. כשהונחה לפניו הפיתה הגדושה, על גבי לוח קלקר מצויר בוורדים אדומים, ביקש גם בקבוק קולה. המזנון נראה לו עזוב ומוזנח. הוא התבונן בפיתה, כשוקל אם לנגוס ממנה או לא, ולאחר רגעים ספורים אחז בה בשתי ידיו והביאהּ אל פיו. כבר בלעיסות הראשונות חש בחילה מהפכת מעיים, ובעוד בִּלְעו בפיו, רץ החוצה והקיא על המדרכה, ליד הקיר, כל מה שהיה לו בפיו ובקרביו. צ’רלי ניגש אליו ושאל אם אפשר לעזור לו, והוא שאל איפה השירותים. הריח בתוכם היה כה מגעיל, שהוא מחה את פיו ואת פניו במעט מי ברז ומיהר לצאת משם. כשחזר אל המזנון הוציא את הארנק מכיסו, הניחו על גבי הדלפק ואמר, קח כמה שמגיע לך. צ’רלי החזיר לו את הארנק מבלי לקחת דבר. יהונתן הפציר בו: קח קח, לא חסר לי כסף, אני עשיר, ואחר־כך יצא, בבושת פנים.

כל הלילה, כשהוא מתהפך מצד אל צד, חשב איך יגשים מעכשיו את רעיון “היכל הנעדרים” לאחר שהתברר לו, ללא ספק, ששילוני לא יעזור לו בהשגת רישיון הבנייה. אם אין אני לי, מי לי, שינן לעצמו. עשה זאת בעצמך. חזור על פתחי כל אותם המוסדות והוועדות והאישים הנכבדים שאותם מנה חברך הטוב הארכיטקט שילוני, ודבֵּר על ליבם, נְעץ את הדבר במוחם, שחובה קדושה היא להקים את מערכת התאים הזאת מול פני האלוהים. שוב, בפעם האלף, נזכר ביוסקה עמרמי וצעק מעומק ליבו: יוסקה איפה אתה?! מדוע עזבת אותי?!

בבוקר קם, הוציא מן המגירה התחתונה של ארון הספרים מחברת גדולה, שכבר ימים רבים לא כתב בה, עט כדורי, וסרט מידה באורך של מאתיים סנטימטר. נכנס למטבח, שתה שני ספלים קפה שחור, הכין לעצמו שני כריכים עם גבינה לבנה, עטפם בנייר דק, והכניסם יחד עם כלי הכתיבה לילקוט הצד שהיה רגיל לקחתו איתו למסעותיו בארץ.

נסע במונית אל התחנה המרכזית, ומשם באוטובוס ירושלימה. כל הדרך התרונן בו ליבו. מבעד לחלון נראו נופים ירוקים, מרהיבים ביופיים, של שדות תבואה, כרמי גפן וחורשות אורנים ואלונים. כבר חודשים רבים לא ראה את הנופים האלה, בהיותו מכורבל בתוך עצמו ובבעיות החיים והמוות שהטרידו אותו. על המושב שלידו ישב יהודי לבוש שחורים שהיה שקוע בקריאת ספר שנראה על־פי כריכתו ואותיותיו כספר קודש. יהונתן לא יכול היה להבליג על סקרנותו ופנה אליו: סליחה, אפשר לדעת מה הספר שאדוני קורא? הלה נשא מבטו אליו, ופתח לפניו את עמוד השער. שם הספר היה “שערי ציון”, והמילים שהתבלטו בדפוסן השחור היו: נתן נטע זצ“ל, חיים ויטאל, יצחק לוריא, פירוש פתחי חיים, ושם העיר בה יצא הספר – לובלין. ולמטה בצד מילים רוסיות, שנת ההוצאה – 1907. אפשר רגע לדפדף? שאל יהונתן, והאיש העביר אליו את הספר, שדפיו צהובים מיושן. יהונתן חש עונג נדיר באצבעותיו כשהפך את הדפים והציץ בכתוב בהם. מאז מות אביו וחיסול בית־הדפוס הקטן שהיה להם לא עיין בספרי קודש, פרט לסידור תפילה, תנ”ך, פרקי אבות, ולעיתים נדירות בספר הזוהר במהדורה של התשבי. בשער “תיקון הנפש” מצא כתוב: חיים ארוכים וטובים תסמכנו, ירושלים עירך תבנה ותגאלנו, שכינת עוזך תרומם במהרה בימינו, עזרנו וחננו ואמצנו אדוני אלוהינו… הוא רצה להמשיך ולקרוא אבל ראה ששכנו כבר קצרה רוחו לקבל את הספר בחזרה. ובכל זאת, אות לטובה ראה בכך שהזדמן לידו הספר הזה והתנוצצו לעיניו פסוקים אלה על חיים ארוכים בירושלים הבנויה.

מתחנת האוטובוסים בירושלים צעד ברגל אל העיר העתיקה. נכנס לפנים החומה בשער יפו, ודרך הרובע הארמני והרובע היהודי הגיע אל פאת רחבת הכותל. אנשים מעטים התהלכו על הרחבה ואבני הכותל זהרו מאור השמש הצולף עליהן.

בקצה המערבי־הדרומי של הרחבה, על גבול התחום הבנוי, כרע על האדמה הקשה, הזרועה גרגרי אבנים, הוציא מילקוטו את סרט המידה, חיזק את אחיזתו במקומו על־ידי אבן שהניח על קצהו, והחל מותח אותו לעבר צידה האחר של הרחבה. בכל קטע של סנטימטרים אחדים כרע שוב על ברכיו, הניח עוד אבן על הסרט, ותוך כדי כך נזכר בפרק משמואל ב', בו מסופר על דויד, שלקח את מתג האמה מידי הפלישתים והיכה את מואב, ובהשכיבו אותם ארצה מדד אותם בחבל – “שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות”. ועכשיו, אמר לעצמו, כשאני מודד את מידות האורך להיכל הנעדרים שלי, הרי זה להחיות את המתים.

תוך כדי מתיחת סרט המידה על הקרקע ניגש אליו אחד השומרים, במדי שוטר, ושאל מה הוא עושה פה. יהונתן נשא פניו אליו, ובחיוך אמר: מודד את השטח ליסודות של בית. השומר מצמץ בעיניו, לא מבין מה שנאמר לו.

בית? איזה בית?

בית לחיילים הנעדרים, אמר יהונתן.

השומר קפא במקומו. אחד המשוגעים המזדמנים הנה מפעם לפעם, אמר בליבו. כעבור רגע ניגש אליו שומר שני, והשניים הסתודדו ביניהם. השני, גבוה מן הראשון, פנה אל יהונתן:

אתה חושב לבנות פה בית? אין מצב לבנות פה בית. פה אדמה קדושה.

גם הבית יהיה קדוש, אמר יהונתן.

השומר גיחך. יש לך רישיון בנייה?

יהיה, יהיה, זה בטוח.

אז לך תביא רישיון בנייה. כשתראה לנו אותו, נרשה לך למדוד. עכשיו תסתלק מפה.

חוצפה! סינן יהונתן מבין שפתיו וקם על רגליו.

הוא קיפל את סרט המידה, תחב אותו לילקוט הצד, ובהכתיפו את הילקוט פנה ללכת אל בית העירייה. על גבול הרחבה הוא נעצר וכיוון מבטו אל הכותל. בדמיונו ראה את הנעדרים כשפניהם אל הכותל, ואף כי עיניהם עצומות, הם רואים את אלוהים, כי אור גדול, כאור שבעת הימים, נשפך עליהם, וזיוו חודר אל עיניהם מבעד לריסים הסגורים. אלוהים הוא האור, אלוהים הוא האור! אמר בקול, כמשמיע תהילת אלוהים באוזני העם.

הוא יצא מן העיר העתיקה, עבר את ממילא, והגיע אל מיתחם משרדי העירייה. נכנס למבואה, ניגש אל המודיעין ואמר לפקידה שהוא מבקש להיפגש עם ראש העיר. יש לך ריאיון איתו? התפלאה הפקידה. לא, אמר יהונתן, אבל זה בעניין דחוף. אפשר לדעת מה העניין? רישיון בנייה, אמר יהונתן. על רישיון בנייה צריך לדבר קודם עם מהנדס העיר ולא עם ראש העיר. המהנדס עכשיו בחופשה, אם אתה רוצה, אתקשר עם המזכירה שלו והיא תקבע איתך פגישה איתו לאחר שיחזור מן החופשה. זה עניין דחוף, חזר ואמר יהונתן, מדובר ברישיון בנייה להקמת היכל על רחבת הכותל. מה?!!! נפלטה צעקה מפי הפקידה, ואל הפקידה הסמוכה לה: שמעת? הבן־אדם הזה רוצה להקים היכל על רחבת הכותל! הפקידה השנייה, מבוגרת מן הראשונה, שפתיה ועיניה רחבות ומטפחת לבנה כורכת את שׂערה, הבחינה שמקרה מעניין לפניה ששווה לתהות עליו, התקרבה אל הפונה ואמרה: אדוני מבקש להקים היכל על רחבת הכותל? אבל איש לא ייתן לו רישיון לכך כי זה חילול השם!

גבירתי טועה, אמר יהונתן, אני מקיים בזה מצווה, זה יהיה היכל לזכר החיילים הנעדרים, ובעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים ויצרור בצרור החיים את נשמתם.

שפתיה של הפקידה נפשקו בהשתאות. הזר התמהוני שלפניה היה בר אוריין ככל הנשמע מאמרי פיו. לאחר רגע, אמרה: אני אצלצל אל מזכיר ראש העיר, אולי יוכל הוא לקבל אותך. והרימה שפופרת ודיברה בלחש עם מי שדיברה.

יהונתן עלה אל חדרו של מזכיר ראש העיר והלה, מר בן עמרם, אדם כבן שישים, משכיל לפי דיבורו, מרכיב משקפיים עבי־עדשות. הורה לו לשבת מולו. ראשית לכל ביקש לדעת מיהו, מה מוצאו, מה עיסוקו ומי יעץ לו לפנות אל ראש העיר בעניין כה משונה ובלתי מתקבל על הדעת. יהונתן החל מונה את שבחי מוצאו, מצד אביו, שהיה חלוץ, ומראשוני פועלי הדפוס, ומצד אמו, שהייתה מוזיקאית. וכשנקב בשם אבי רעייתו המנוח, ארווין גרוסמאייר, זקף בן עמרם את מבטו בהשתוממות ואמר, אה, כן? הוא היה המחותן שלך? הכרתי אותו. איש יקר היה. גם תרם הרבה לקרן לחזות פני העיר. עכשיו ספֵּר לי. מה בדיוק הרעיון שלך. לא הבנתי דבר ממה שמסרה לי פקידת המודיעין. היכל? על רחבת הכותל?

יהונתן שמח להסביר. ההיכל יהיה לזכר החיילים הנעדרים, שלא נודע אם חיים הם. הוא ייבנה על רחבת הכותל כי רחבה זו היא “בקִדמת עדן”, היא קדמת המרחב שבו נטע אלוהים גן בעדן מקדם, כמסופר בבראשית, ובו שׂם את האדם אשר יצר, ואפשר יהיה לקרוא להיכל הזה “היכל אלמוות”, כי בו תהיה “מנוחה נכונה”, לא מנוחה נעימה, לא מנוחה שלמה, אלא “נכונה”, לכל החיילים הנעדרים ששמותיהם יהיו חקוקים על כותל ההיכל.

בן עמרם כבש צחוקו בתוכו, האיש הזה הוזה, אמר לעצמו.

אבל ידוע לך בוודאי שעל רחבת הכותל אסור לבנות, לפי כל הכללים והחוקים?

חיוך סלחני עלה על שפתיו של יהונתן. כן, הוא ציפה, כמובן, לשאלה הזאת.

אדוני המזכיר, אמר, יש דברים בשמים ובארץ שנפלאו מדעתך, כפי שאמר המלט להוראציו. אלה שפניהם תהיינה חקוקות מול כותל המקדש, הם יראו את אלוהים, ומי שרואה את אלוהים, יהיה ניצב מול האמת. ומי שניצב מול האמת, לא יוכל להתחמק מהאמת או להכחיש את האמת, ואם חטא, הוא יחזור שם בתשובה, ולאחר שיחזור בתשובה…

המזכיר, לא הייתה לו סבלנות לשמוע את הדרשה עד סופה, והפסיקהּ באמצע. הבט מר… דותן? אתה רוצה לקבל רישיון בנייה, אין מה לדבר על כך לפני שתהיה בידנו תוכנית מפורטת של המבנה שאתה אומר להקים…

יהונתן פתח את ילקוטו, שלף מתוכו את הגיליון הגדול שעליו שירטט בשעתו את תוכנית המבנים שלו, ופרש אותו על גבי השולחן לעיני בן עמרם. הלה התבונן בו בעיניים פקוחות לרווחה, וכשהוא מגולל אותו לצורת מגילה, אמר: זו עבודה חובבנית של תלמיד בכיתה ז'. תביא שרטוט מפורט של ארכיטקט מנוסה ומיומן, נראה אותו למהנדס העירייה ואחר־כך נדבר. אגב, יש לך מקורות מימון לפרוייקט הקולוסלי הזה?

יש לי סכום כסף גדול שקיבלתי בירושה ממר גרוסמאייר. אני מקווה שיספיק לביצוע המשימה.

כן? זו מחווה יפה מאוד של נדיבות מצידו… כל הכבוד לו… בלתי רגיל, בלתי רגיל… אמר בן עמרם בקומו ממקומו ובלוותו את אורחו אל הדלת. ולפני שנפרד ממנו אמר: נצטרך להביא את הדבר קודם כל לפני המועצה הדתית, וכפי שאמרתי לך ההצעה מנוגדת לכל הכללים והחוקים, אבל ייתכן שלגבי מיזם כזה, הקשור בקיום מצוות וכיבוד המתים ימצאו איזה סייג בשולחן ערוך שהרבנים יתירו להם להקל בדין…

בבואו הביתה, בשעה מאוחרת של אחר הצהריים, נדהם למצוא בו את אמנון שבא לקראתו אל הדלת בזרועות פתוחות. נוני! קרא, איך התגנבת הנה… וחיבק ונישק אותו והישיר מבטו אל עיניו הבהירות, החייכניות. איך הצלחת להיכנס?

בטלפון לא הייתה תשובה מאז הבוקר, דאגתי, והחלטתי לבוא… שכחת שנתתם לי פעם צרור מפתחות, לכל מקרה… מה שלומך אבא?

יהונתן מישש את חזו של הבן, כאילו לאשר לעצמו שאכן הוא־הוא, כאן, חי לפניו. כמה אני שמח שבאת, גיפף אותו. כל הבוקר הייתי מחוץ לבית, בירושלים הייתי, תאר לך…

מה עשית בירושלים?

מה עשיתי? זה סיפור… אבל קודם כל תאכל משהו, בוודאי לא אכלת כלום מאז יצאת מן הבית…

שניהם טרחו להכין סלט מן הירקות שמצאו במקרר, פרסו לחם וצינמו אותו, הרתיחו מים, מצאו גם שארית של דג.

הייתי ברחבת הכותל, החל יהונתן בסיפורו. אך מייד הפסיק. שמעת מאמא בזמן האחרון?

דיברתי איתה בטלפון אמר אמנון. לפני נסיעתה החלטנו להיפגש בחיפה, קבענו שעה ומקום, במרכז הכרמל, אבל היא לא באה. חיכיתי לה יותר משעה, ולא באה. מפוזרת.

מה שלומה?

היא דואגת לך מאוד, אמר אמנון, כרופא שמודיע לחולה על מצב קרובו.

ושוב התבלבלו ליהונתן הזמנים, ולא זכר אם נסיעתו לירושלים הייתה קשורה לחשדיו הנוגעים לצרפתי המנוול של אלנה, או…

אתה חושב שהקטע עם הצרפתי שלה נגמר? שאל את בנו בהיסוס.

אמנון לא אמר דבר, כאילו לא שמע את השאלה, ויהונתן המשיך בסיפורו על מעשיו בירושלים, ובאופטימיות דיבר על ההבטחה שקיבל ממזכיר ראש העיר לטפל בעניינו לאחר שיביא תרשים מדויק ומפורט של המבנה שבדעתו להקים. ידידו, הארכיטקט שילוני, יכין את התרשים, הוא מקווה.

הוא הבטיח לך? התפלא אמנון.

לא ממש הבטיח, אבל הידידות בינינו היא כזאת, שכשאני מבקש…

הבט, אבא, אמר אמנון, אני דיברתי עם שילוני. בעצם, באתי הנה לאחר שהפציר בי למהר אליך. אמר שאתה במצב לא טוב. יצאתי באמצע חזרה של התזמורת, ונסעתי. סיפר לי את כל העניין ההיכל ואמר שאני חייב לשכנע אותך שתרד מזה. עכשיו. מייד. כי לא רק שאתה מוציא את כוחך וזמנך לריק, בין כה וכה כלום לא יצֵא מזה, אלא שבינתיים יתפרסם הדבר המשונה הזה ברבים, ויעשו ממך צחוק. איזה עיתונאי ממולח יגלה שזה סיפור עסיסי, טרף קל בשבילו, וירקח ממנו תבשיל שלם, ורודפי סנסציות ינהרו לראיין אותך, כל מיני עיתונאים זוטרים, זה מה שחסר לך עכשיו?

חיוך עגום נח על פניו של יהונתן. מעין ערפל צעף את עיניו. אמנון הסתכל באביו ורחמים תקפו אותו עליו. רצה ליפול על צווארו ולנשקו. הוא ניגש אליו, אחז בזרועו, ואמר: בוא אבא, נצא קצת. פה מחניק נורא.

בלכתם יחד לאורך הרחוב, שאל אמנון: אתה אוהב ג’אז? יהונתן תמה על השאלה, אחר־כך אמר בהיסוס: לפעמים. ארשת העצב לא סרה מעל פניו. יש פה פאב עם להקת ג’אז מצוינת שאני אוהב לשמוע אותה, אמר אמנון. הזדמנות בשבילי. כמה פעמים אני בא לתל־אביב?

הם נכנסו לפאב, שאנשים מעטים הסתובבו בו, צעירים ברובם, והתיישבו ליד שולחן. בקבוק בירה וכוסות הועמדו לפניהם, והם האזינו לנגינתם של ארבעה נגני כלי נשיפה, נגינה חדגונית כלשהו, בוכייה, מרירה, בסגנון ישן של ניו אורלינס. בהפסקות שבין קטע לקטע ניסה אמנון לדבר על לב אביו שיבוא לתקופה מסוימת לקיבוצו, כפר בלום. אתה תרגיש שם טוב, אני בטוח. אתה אוהב טבע, אוהב אנשים…

איזה אנשים? גיחך יהונתן.

אנשים טובים, תאמין לי.

יש לכם בית קברות? המשיך יהונתן לגחך.

למה לך בית קברות? אתה עוד צעיר! בקושי עברת אתה שישים!

אני אוהב לחיות בחברה שיש בה מתים, לגם יהונתן לגימה ארוכה מכוס הבירה.

אמנון נדם. דאגתו לאביו גברה. בסופו של דבר כולנו מתים, אמר, גם בקיבוץ. אנוש כחציר ימיו.

בדרך לביתו, לאחר שנפרד מאמנון, הזדמר בליבו ללא הרף מזמור התהלים “אנוש כחציר ימיו” בלחן זהיר, לחשושי, פוסע על ראשי בהונות, כפי שזכרו ממקהלת בית־הספר, “אנוש כחציר ימיו / כציץ השדה כן י־ציץ / כי רוח נשבה בו ואי־ננו / ולא יכירנו עו־ד מקומו…” כשאמנון סיפר שעמד להיפגש עם אלנה במרכז הכרמל, נזכר שלא רחוק משם, בדרום העיר, בתל א־סמק, נמצאות חורבות שקמונה הקדומה, ועל אחד העמודים חרותות ביוונית המילים, “זה המקום של הימים המאושרים”… כן, הימים המאושרים, נאנח. הימים המאושרים היו כשהכיר לראשונה את אלנה, נערה קלת רגלים ועליזה, עם שיער פשתני שופע, מגיע עד כתפיה, וסוודר סגול, הדוק לגופה, מבליט את שדיה. וכשהתעלסו בסוכת הגפנים שבחורשת בן שמן, חשב גם הוא ש“זה המקום של הימים המאושרים”.

כמה שנים עברו מאז? דמעות חנקו את גרונו.

כשנזכר בדברים שאמר לו אמנון בשמו של שילוני, שדחק בו, בתקיפות כזאת, “לרדת מזה”, תקף אותו ייאוש נורא. כל החזון על היכל הנעדרים “מול פני האלוהים” כאילו התנפץ בשואת טבע פתאומית והפך לתל חורבות. מועקה כבדה ירדה על חזו, לחץ מטיל אימה, והוא לא ידע מה לעשות. הוא לא יוכל להמשיך בפעולה שהחל בה. לחינם הלך לעירייה, לחינם משך סרט מידה על פני האדמה ברחבת הכותל. כחלום יעוף היו חלומותיו, ימים ולילות, על היכל שיקים. הכל היה לשווא. הוא התהלך אנה ואנה ברחוב הריק, ורצה לתלוש את שערותיו מראשו. לשסף את גרונו ולשים קץ לכל השאיפות שהתרוצצו בקרבו ונדמו לו נעלות כל־כך, ועכשיו, בן רגע, היו בעיניו כערימה של גולגלות שלועותיהן פעורים והן משמיעות צחוק שדִי כנגדו.

בהתקרבו לביתו החליט לא להיכנס אליו. אין לו מה לעשות בו. בהארה בת רגע גמר בליבו לנסוע למגדיאל ולעלות על קבר אמו. כבר שנים, שנים רבות, פסח על ימי הזיכרון למותה. איך הדחקתי אותה מליבי? נקף בו מצפונו.

הוא נסע אל תחנת האוטובוסים, עלה על האוטובוס הנוסע ליישובי השרון, ותוך כארבעים דקות היה במגדיאל. זכר את הדרך אל בית־הקברות, ובהגיעו לשם שוטט בין הקברים, קורא את החרות על המצבות. הוא לא הכיר אף אחד מן הרשומים עליהן. ואז, לפתע, הבהילו שם אביו, החקוק על אבן לא מסותתת, ומתחת לשם – “חלוץ, איש עמל”. שני הברושים, משני צידי המצבה, שנטע אותם ביום הזיכרון הראשון למותו, היו עכשיו גבוהים, וניצבו כשומרי ראש לזכרו. הוא נעמד כמשותק מול המצבה וקונן בליבו – אבא המסכן, אבא הנשכח… רגעים אחדים עמד כך, וכשעלו לעיניו מראות בית־הדפוס הקטן, ומראה קצות האצבעות של כפות ידיו, השחורות מצבע האותיות, והפנים חרושות הקמטים שלו, שגבינים שעירים ומרוססים אבק עופרת מצלים על אישוניו – חשב איך יורדים לטמיון כל עמלו של אדם, כל מסירותו, כל חמלתו, כל רעיונותיו המקוריים, ברדתו אלֵי קבר, כאילו לא היו מעולם… כן, ניחם את עצמו, אבל הנשמה, הנשמה הרי לא מתה, היא עולה למעלה…

הוא יצא מתחום טורי המצבות, הגיע אל גדר בית־העלמין, עבר את השער הפתוח, והופתע ממראה שלא הכירו: בתים בני ארבע וחמש קומות, מדשאות קטנות סביבם, רחוב צר ושורת מכוניות לצד המדרכה… הוא חיפש את מצבת אמו, ורק לאחר רגעים רבים, בראותו חלקה אפופה עשבי בר פרועים ומתוכה צצות שלוש מצבות, על אחת מהן היה חרות “הלמוט”, על השנייה “ברטה”, נפעם בו ליבו כשהבחין בשמה של אמו חרות על האבן המונחת בעברית ובלועזית, “אלישבע” ו“ליזבטה”, ומתחתיה תאריך ההולדת והפטירה, ותנצב"ה. הוא פרץ בבכי ולא יכול היה לעצור בדמעותיו. אמא, אמא’לה, לחש את שמה פעם אחר פעם כשהוא מוחה את הדמעות מלחייו, וחש בשערות ראשו את ליטופי כפות ידיה כשהייתה חופפת אותן בקצפת סבון ורטט של עונג היה עובר בגופו. הוא רצה לבקש את סליחתה, בשמו ובשם כל היהודים הקבורים מעבר לגדר, אך לא ידע איך מבקשים סליחה. מערבולת רגשי רחמים, געגועים ומרירות רחשה בראשו. מצפונו ייסר אותו על העוול שעשה לאמו כשהשלים עם קבורתה מעבר לגדר, והוא אמר לעצמו שעליו לכפר על חטאו זה. כשאמר “לכפר”, נזכר בדברים שאמרה אלנה לפני שנים – מתי זה היה? – מול ההרודיון, שהוא נועד להיות “עיר מקלט” לחוטאים המבקשים לכפר על חטאיהם וגוזרים פרישוּת על עצמם.

הוא תלש כמה כלניות משדה הבור הסמוך לבית־הקברות, צרר אותן בגבעול יבש של עשב, והניחן על מצבת אמו.

 

יד.    🔗

תודה לך שבאת, עמנואל. כבר חששתי שלא תבוא. התפלאת מאד בוודאי כששמעת אותי בטלפון, אחרי כל־כך הרבה שנים שאין קשר בינינו… שנשב פה? או שאתה רוצה שנעבור למקום אחר? זה קפה נחמד. נפתח רק לפני כמה חודשים ומבקרים בו אמנים, מוזיקאים, שניים־שלושה סופרים… אבל בשעות אלה, של בין ערביים, הוא כמעט ריק.

אתה תוהה לשם מה הזמנתי אותך לשיחה. ובכן, כבר הקדמתי ואמרתי לך בטלפון שאני רוצה לדבר איתך על יהונתן. אתה הרי מכיר אותו עוד מימי בית־הספר. אני יודעת שהייתם קרובים זה לזה, ומייד אחרי נשואינו ביקרת פעמים רבות בביתנו. אז אני מרשה לעצמי לדבר איתך גלויות, עמנואל. אתה יודע שאני ויהונתן נפרדנו פעם. זה היה זמן רב לפני הפציעה שלו במלחמת לבנון השנייה. “נפרדנו” זו לא המילה הנכונה. אני ברחתי. יצאתי מן הבית והשארתי אותו לבדו. פשע.

אני רוצה להסביר לך מדוע עזבתי אותו אז, אחרי כמעט עשרים שנות נישואים ושני ילדים מתבגרים. חשוב לי שתדע… אבל לפני הכל אני רוצה שתבין מיהו יהונתן, כפי שאני הכרתי אותו, ומכירה אותו, יותר מכל אדם בעולם….

תשמע, עמנואל, יהונתן – אם לא עמדת על כך בעצמך – הוא אדם בלתי רגיל. “אחד בדורו”, אפשר לומר. לעניות דעתי – יש בו ניצוץ של גאונות.

הוא תופעה. ורק בגלל אופיו המופנם, הכבוש בתוך עצמו, הוא לא התפרסם. אני מאמינה שעוד יתפרסם. כן, יבוא יום.

יהונתן, עוד לפני שנפצע במלחמת לבנון, היו לו מדי פעם סיוטים מהמלחמה ההיא, של ששת הימים. אבל אלה היו תקופות קצרות של דיכאון חולף עקב הזוועות שחווה אז, וההלם שהיכה בו כשהפלוגה שלו חטפה פגז ושלושה מחבריו נהרגו לרגליו והוא בוסס בדם ששתת מהם – כל זה… הוא ראה את זה כתבוסה אישית שלו… ואחר־כך, כששלחו אותו לקבור את החללים על יד קיבוץ בארי

אבל כשהכרתי אותו בסדיר, לפני פרוץ המלחמה, יהונתן היה בן אדם שמח.

ואפילו אחר־כך, אחרי שכבר התחתנו, בימים שעבד על המאסטר שלו הוא היה מתהלך בדירה ומשנן לעצמו נוסחאות אלגבראיות כשהוא מפזם אותן כאילו היו אלה שירים, וקופץ משמחה ברגע שהוא מגלה איזו משוואה חדשה שאיש לא גילה לפניו, ומרוב שמחה מחבק ומנשק אותי. וכשנולדו לנו הילדים, אמנון, ואחר־כך ענבל, הוא היה ממש מאושר. אהב להשתעשע איתם ולהשמיע להם חידות, ולספר להם מעשיות מבדחות. עד היום הם זוכרים אותן.

כבר היו לו משברים לפני כן, אבל אחרי הפציעה במלחמת לבנון השנייה המצב החמיר מאוד. הוא נסע להרצות בפני החיילים ונפצע בראשו, כידוע לך, וכשהחלים שקע בדיכאון עמוק, התכנס בעצמו והתמסר ל“המצאות” מתמטיות ופיזיקליות והנדסיות שעליהן שקד וקיווה לממֵש הלכה למעשה. סיפרו לך בוודאי איך פיטרו אותו מההוראה. הוא הנהיג קריאה בציבור של טקסטים שלא מקובלים, ובלבל את התלמידים עם משחקי הלשון שלו… אבל נניח לזה.

אני רוצה לעבור לעניין המקאברי, שהחמיר מאוד את המצב בינינו: ההתייחסות שלו אל המוות. זה התחיל בהתקפים קצרים, אבל לאחרונה זה החמיר עד כדי כך שהפך לאובססיה ממש.

תראה, כולנו בני תמותה, וכל אדם חושב במהלך חייו על המוות הצפוי לו באחד הימים, במוקדם או במאוחר, ושאליו יגיע בסופו של דבר, כי זה “קץ כל בשר”. אנשים לא רק חושבים על המוות, אלא גם מדברים עליו, אם מתוך אמונה שעל־ידי כך הם מרחיקים אותו מעליהם, ואם מתוך פחד, פשוטו כמשמעו, ולעיתים קרובות גם ברוח מבודחת. מתלוצצים. פעם, כשהייתי שרויה במצוקה בגלל איזו מפלה שאירעה לחברת הנדל"ן שלי, פלטתי באוזני יהונתן את המילים “אני רוצה למות”. הוא נבהל והשתומם מאוד: אלנה רוצה למות? למה? כל־כך רע לה? והרי היא פעילה, ונהנית מבילויים שונים… והוא צדק. המילים האלה שפלטתי, זה היה עניין של מצב רוח חולף. אבל כשיהונתן אומר “אני רוצה למות” יש לזה משמעות עמוקה, פילוסופית. ליהונתן יש כמיהה אל המוות, כאל מטרה נכספת. הוא חי בספֵירה רוחנית, אולי מיסטית, וחושב שכשיגיע אל המוות יוכל להתאחד איתו. וזו תהיה פסגת אושרו. אנשים פשוטים לא מסוגלים להבין את זה. הוא נוהג לומר: כדי להתמודד עם המוות צריך ללכת לקראתו, לפגוש אותו בשני־שליש הדרך, ואז להיאבק איתו, אבל לא כדי לנצחו, אלא כדי להיטמע בו, להתמזג איתו. וכדי לחזק את התפיסה הזאת היה מביא ראָיה מפתגם אנגלי עממי: if you can’t beat them, join them! – אם אינך יכול לנצח את המוות, תתחבר אליו! המשכן של המוות, אם אפשר להשתמש פה במילה “משכן”, הוא בשבילו מעין גן עדן. אבל לא כמו במיתולוגיה היהודית, שור הבר והלווייתן וכל ההנאות הגשמיות, ולא כמו במיתולוגיה המוסלמית, עם מאה בתולות לשכב עם כל אחת מהן – לא, שום אורגיה. גן העדן שלו היה אסקטי, דיסקרטי, רק אתה ובת הזוג שלך, שאותה קידשת – ואלוהים.

ועכשיו לעניין האובססיה שלו ללוויות. אני מעייפת אותך, לא? אולי נמשיך בפעם אחרת… טוב, אז נמשיך.

לא רק אני השתוממתי על כך. אפילו השכנים שמו לב שהוא מתעכב ליד כל מודעת אֵבל ברחוב, גם של אנשים שאינו מכיר כלל. זה לא נורמלי! והוא גם סורק את מודעות האבל בעיתונים, וכשנתקל בשם ידוע לו הוא מייד רץ ללוויה שלו. כשביקשתי שיסביר לי את הנטייה האקסצנטרית הזאת שלו, אמר: אני רוצה לעמוד ליד הבור בשעת הקבורה. כשאדם נקבר, הגופה שלו יורדת למטה, עפר אל עפר, ככתוב, אבל בו בזמן שהנשמה שלו עולה למעלה, ואני מרגיש את העלייה הזאת כמו אד מרחף. אני כאילו עולה איתה עד שהיא נעלמת בחלל… אתה תופס? אתה תופס איך הראש שלו עובד? איך אפשר לחיות בכפיפה אחת עם תפיסה קיומית כזאת? אם האדם הכי קרוב אלייך אינו חי בעולם הזה, אלא בעולם פנטסטי שממלא כל הזמן את דמיונו? אתה יודע למה אנחנו גרים ברחוב בר כוכבא? הוא בחר את המקום הזה, כבר אז, אחרי מלחמת ששת הימים, מפני שזה קרוב לבית־הקברות הישן! אתה תופס? קל יהיה לו לדבר עם המתים! אתה תופס את דרך המחשבה שלו? באיזה מקום בתלמוד הוא מצא את המשפט “טוב מאוד זה מלאך המוות”. שאלתי את אבי מאין זה. הוא לא ידע… תראה, יהונתן לא היה מיסטיקן, אבל מאז המלחמה אין אצלו גבול בין מציאות למיסתורין. אני עצמי רחוקה מכל סוג של מיסטיקה. ותביא בחשבון שהוא גם שנא את ההתעסקות שלי בכספים. כל עניין הנדל"ן היה טמא בעיניו. תאוות בצע היא כמו תאוות בשרים הוא אמר, ניאוף, כמו שקרא לה. שתיהן טמאות בעיניו, וחובה לקבור אותן בחולות המדבר. כה אמר יהו־נתן דותן.

תראה, עמנואל, אני אוהבת את יהונתן. לא רק אוהבת, גם מחבבת, שזה אולי יותר מאהבה. במשך כמה שנים, מאז הפציעה שלו, אני משתדלת מאוד שלא לנזוף בו על כשלים ומעידות ולהתייחס אליהם בסבלנות, אפילו בהומור. נסעתי די הרבה לחו"ל, בשליחויות של החברה ותמיד הבאתי לו מתנות, אבל יותר מכל הוא שמח לספרים. פעם הבאתי לו את “מתחת להר געש” של מלקולם לורי, וזה שימח אותו מאוד. ופעם הזמין ממני את “האל הפראי” של אלווארז במקורו האנגלי. זמן רב התנהגתי באיפוק לגבי השיגעונות שלו, אבל לאחר שני אירועים – לא יכולתי יותר. אירוע אחד היה כאשר ערב אחד נכנס אלינו חבר נעורים שלו, אברהם בירגר שמו, הכרתי אותו היטב, וברגע שעמד לפניו, שאל אותו יהונתן, מי אתה? – אברהם בירגר. לא זוכר אותי? אמר האיש. – אתה משקר, אמר נתי, אברהם בירגר נהרג ביוני שישים ושבע מפגז מצרי ואני קברתי אותו בקיבוץ בארי. כל הגוף שלו היה קרוע ושסוע. אברהם בירגר החוויר כמת, פנה לאחוריו ויצא מבלי לומר מילה. האירוע השני היה כשסיפר לי שיועצת ההשקעות שלנו בבנק לאומי, ענת שמה, אשה מבוגרת, הגונה מאוד, שאני מכירה אותה זה שנים, מחזרת אחריו, מטרידה אותו “הטרדה מינית”, לא נותנת לו מנוח, ולכן הוא רוצה שנעזוב את בנק לאומי לצמיתות. אני התחלחלתי. אמרתי לעצמי, הוא ירד לגמרי מהפסים. נוסף על כל זה, הוא היה פורץ בלילות בצעקות, כאילו מתוך חלום, או מחלום בהקיץ. – יוסקה! איפה אתה?! למה עזבת אותי! צעקות עד לב השמים1…

לפני פציעת הראש שלו על גבול לבנון אלה היו, כאמור, רק התקפים שחלפו, אבל משום שהייתי עדיין די צעירה, החלטתי שעלי להינתק ממנו אם אינני רוצה שחיי יהרסו עד היסוד. יש גבול לסבלנות ולסובלנות שלי. אם לומר את האמת כולה – אני לא ברחתי. הוא הבריח אותי. ואז עשיתי את הטעות הגדולה של חיי: נפלתי לתוך הפחת שאני במו ידי חפרתי לעצמי –

 

טו.    🔗

השעה הייתה חמש לפנות בוקר, והדירה הייתה שרויה בעלטה, כשהתעורר יהונתן למשמע שלוש נקישות על הדלת החיצונית. הוא התרומם בבהלה ממשכבו, הדליק את מנורת השולחן, שאורה נפל על דף נ"ב בפרק ארבע מיתות של מסכת סנהדרין, ורץ לבוש בפיג’מת הכותנה המפוספסת שלו, לעבר הדלת. והרי שלוש נקישות על הדלת היה האות המוסכם בינו ובין אלנה. האפשר שהיא זאת שדפקה על הדלת בשעת בוקר מוקדמת זאת? אבל היא בפריז בימים אלה, עד כמה שידוע לו…

כשפתח את הדלת כמעט התעלף בראותו אותה לפניו. את?! נפלטה צעקת בהלה מפיו. חיוורון מוות כיסה את פניה. נראה שהייתה זו בבואת האור הקלוש, החיוור, שפלש אליה מתוך הדירה, ולרגע נדמה היה לו כאילו רוח רפאים הופיעה לעיניו. הבהלתי אותך, הבהב חיוך בעיניה שריכך את מראה פניה, ועשאו דומה למה שהכיר מאז ומתמיד. אפשר להכנס? שאלה בארשת מבודחת של התנצלות.

יהונתן תפס בידית המזוודה שעמדה לרגליה וצעד עימה היישר לרוחב חדר המגורים עד סף חדר השינה, שם העמיד אותה. אלנה, נרתיק מסע כבד תחת זרועה, צעדה אחריו, ובהגיעה עד השולחן, צנחה אל הכיסא שלידו.

סליחה שאני מתיישבת כך, התנצלה, חמש שעות ארכה הטיסה מצרפת ואני עייפה נורא. מאין הסייפנים האלה? הצביעה על הפרחים הסגולים ארוכי הגבעול. שהזדקרו מן האגרטל שעל השולחן.

אמנון הביא לי מהטיול בגליל, אמר בשוויון נפש כשהוא מתבונן בפניה בדאגה.

היה בהן איזה מבע עמום שלא הכיר. פתאום נראתה לו כאשה שהחיים הביסו אותה והיא מייחלת לעזרה.

תשתי משהו? תה? קפה?

עלי לבקש את סליחתך, נתי. לא סליחה אחת. אלף סליחות ומחילות. זה נורא מה שעשיתי, שעזבתי כך את הבית…

מתי אירע כל זה, ניסה להיזכר כאשר שכב במיטתו בלילה ולא יכול היה להירדם. מתי היה זה שהקישה שלוש פעמים על הדלת? מתי היה זה שחזרה הביתה, שחזרה אליו? אחרי הפציעה בלבנון? לפניה? איפה היו אז הילדים? שוב משתלט עליו הבלבול בזמנים. יכול היה, כמובן, לשאול את אלנה, והייתה מדייקת באיזה יום, באיזו שעה, אבל גם הייתה גם אומרת שהוא מכור ל“פיקסציה” שלו, כפי שהיא קוראת לזה, המחזירה אותו תמיד לאותה תקופה אפלה… ואולי כל זה לא היה אלא חלום?… היא מעולם לא עזבה?…

זה היה שיגעון מה שעשיתי אז, אמרה בין לגימה ללגימה מקפה הבוקר, ליד השולחן, הוא אדם בלתי נסבל, שקרן כרוני, נוכל, ואינני מבינה איך יכולתי להילכד בפח שטמן לי. לאחר שתיקה ממושכת, אמרה: הוא בן־אדם בלתי נסבל! חסר מצפון! מה קרה לי שהייתי עיוורת כל־כך? והידקה כפות ידיה לרקותיה, ואמרה: הייתי שבויה, אתה יכול להבין את זה? שבויה בקסם כוזב… מסוממת, לא יודעת בדיוק מה אני עושה, והדברים קורים כמו לאחר לילה של שיכרות, את מתעוררת לאור הבוקר, ונדהמת כשאת תופסת שהכל היה שקר, הבל הבלים, ריק, לא כלום, אפס…

וכשגמעה כמה לגימות נוספות מן הקפה, המשיכה: לא תוכל לתאר לעצמך באיזה שקרים סיבב אותי… איך האמנתי לו כשהיה אומר לי שהוא יוצא למשרד, ועל־פי־רוב לא חוזר אלא לפנות בוקר, ולמחרת היה נודע לי שבילה את הלילה באיזה בית־מלון מעופש בסן ז’רמן… ויום אחד מגלה לי עורך־הדין הר־זהב שיש ליפיוף הזה אשה ושני ילדים באוסטרליה. נעלתי בפניו את דלת הדירה והודעתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר.

יהונתן הביט בה. הבעתה הייתה רכה כמו בימי האושר הרחוקים ההם, וחש כאילו יורדת עליו מנוחה גדולה מכל הסערות שהתחוללו עליו.

לבסוף אמר: את לא צריכה לבקש ממני סליחה ומחילה, את חוזרת בתשובה.

אני חוזרת בתשובה? נמלט צחוק מפיה. לא עשיתי שום מעשה טוב שיכפר על חטאי.

נאמר: “במקום שבעלי תשובה עומדים” –

“צדיקים גמורים אינם עומדים”, השלימה את המשפט, והליצנים היו מוסיפים: בגלל הסירחון…

יהונתן גיחך: שנינו לא צדיקים. גם אני חטאתי, בדמיונות זימה ובמחשבות נקם. גם עלי לכפר.

לכפר? איך לכפר?

את זוכרת את ההרודיון?

ההרודיון, האירו פניה, המגדל רב הקומות, החצי חרב, ומתחתיו מערות הקבורה והמחילות האפלות, ומסביב המדבר… זה היה מראה מרהיב… האור המסנוור…

ואת אמרת שהמקום הזה צריך להיות מקלט לחוטאים שחוזרים בתשובה. את רוצה שניסע לשם? יחד?

מה נעשה שם?

נשהה שם לילה אחד, באחת המערות…

במערת קבורה? אתה מפחיד אותי… ולאחר רגע של שתיקה אמרה: בוא, חבק אותי.

יהונתן לא מש ממקומו. ישב מולה כשמבטו נעוץ בה, בוחן כליות ולב.

ניסע לשם מחר? שאל.

אתה בטוח שאתה רוצה בזה?

המוות מתקרב אלי בצעדי ענק, אמר, למה לא אלך להקביל את פניו? ההרודיון הוא בדרך לחצרים, שם מקום “קברות התאווה” שמסופר עליהם בספר במדבר…

בלילה התעלסו במיטה הרחבה שידעה תהפוכות תשוקתם. אלנה בכתה. אם מאושר ואם מרגשי נוחם. בבוקר השכימו קום, נכנסו למֶגאן, שכאילו ציפתה לבואם, ואלנה נהגה דרומה, כשמגמת פניהם להרודיון. היא לא ידעה את הדרך והם התעכבו פעמים אחדות לשאול בדואים שעברו על פניהם לאן עליהם לפנות.

להפתעתו של יהונתן הפך ההרודיון, על כל המבנים והחורבות שמסביבו, לאתר עתיקות רשמי, ובשער ניצבה בקתה ששימשה כעין משרד קבלה למבקרים. איש צעיר, כבן שלושים וחמש במשקפיים, שנראה כסטודנט שמצא עבודה לפרנסתו, הקביל את פניהם בהודיעו להם שהכניסה כרוכה בתשלום והציג לפניהם את הכרטיסים. תמורת תשלום נוסף, אמר, אפשר לקבל גם מדריך שילווה אותם ויסביר כל מה שדורש הסבר, היסטורי וארכיאולוגי. יהונתן הסתכל בו ונדמה היה לו שהוא מכיר אותו ממקום כלשהו. אולי מהצבא. אלנה, שהשקיפה על סביבתה הצחיחה בהבעה של מורת רוח, כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה והיא מתאכזבת קשות ממה שהיא רואה, היטתה את יהונתן הצידה ולחשה לו: אני לא רוצה להיות פה. יהונתן תמה עליה: בגלל החום? בגלל שיש פה אווירה של מוות, אמרה. יהונתן הסתכל בעיניה, כמנסה להבין מה בליבה. את פוחדת ממערות הקבורה? שאל. כן, אמרה. יהונתן שתק רגע ממושך, אחר־כך הפטיר שגיחוך מר עולה על שפתיו: “למה נירא ממוות ומלאכו רוכב על כתפינו.”

אלנה הביטה בו בתימהון, כתוהה על מובן דבריו, ושתקה.

אם כן, נחזור? שאל.

אם אתה לא מתנגד…

אבל מתי היה כל זה, שאל שוב את עצמו, תוהה אם הבלבול בזמנים הולך ומחריף אצלו…

הם נכנסו למכונית, שחנתה לפני השער, ואלנה אחזה בהגה, התניעה אותה ויצאה לדרך. לאחר שעברו בצד מאהל בדואי שומם, שאלה אלנה את יהונתן: מאין הפסוק שציטטת בהרודיון, משהו על מלאך המוות. זה משיר של חיים נחמן ביאליק בשם “דבר”, מין חזון אפוקליפטי המנבא עולם של תוהו. אז גם אתה חוזה עולם כזה? שאלה אלנה. להיפך, אני אומר שאין לנו מה לפחד מפני המוות. עלינו לקבל את פניו באומץ… אלנה שקעה בהרהורים. בהתקרבם למודיעין אמר יהונתן: אולי את רוצה שנסור לבן שמן ונבקר במקום שבו הנצה אהבתנו? אלנה פרצה בצחוק: איזה ביטוי יפה – “הנצה אהבתנו”!

המכונית הסיעה אותם עד שערי הכפר. יהונתן הכיר יפה את שביליו עוד מימי היותו חבר בתנועת הנוער, כאשר שהו במחנות אימונים ועבודה. בנקל הצביע על מקום סוכת הגפנים, שצורתה המעגלית השתמרה כפי שהייתה בימים ההם, פרט לכך שסבך צפוף של סרפדים, יבלית ושרכים הקיף אותה, ועצי הרדוף וצפצפות סככו על גגה. אבל במקום מיטת הברזל הרחבה שזכרו מאז, שהייתה מחופה שמיכה צבאית שׂעירה ולמראשותיה שולחן קטן ועליו מנורת חשמל בצורת אנפה ארוכת צוואר – מצאו עכשיו פזורים על הרצפה שברי שולחן וכיסא ודפי ספר קרועים.

הם התהלכו מסביב לסוכה, סקרו את הצמחייה הפרועה, על צבעיה וניחוחיה, וכשהקיף מבטו את הסביבה אמר: “זה המקום המאושר ביותר בחיי”. וסיפר כי את המשפט הזה, ביוונית, מצא חקוק על אחד העמודים בשקמונה, היא חיפה העתיקה.

* * *

עכשיו, כשחזרה אלנה לפנות בוקר מפריז, שם שהתה בשליחות החברה, מצאה את יהונתן ישן, ונשכבה לצידו במיטה הכפולה. יהונתן נאנח בשנתו, הסתובב בגופו אליה, ועם זאת לפתה אלנה את צווארו ונשקה על פיו, וכשהסתכלה בפניו וראתה בהם אותה תהייה של ילד, שהמסה את ליבה בימים משכבר, נזכרה בשנים הרבות של חייהם יחד, ואמרה לעצמה: את האיש הזה אני אוהב עד סוף ימי.

יהונתן נצמד אליה, ליטף ונישק כל קימור וכל גומה בגופה. שיכור תאוותו חדר לתוכה, וכשבא על סיפוקו, נח כמה רגעים, וחדר פעם שנייה, וכשניסה פעם שלישית, זלפו צחקוקים קטנים מפיה של אלנה, ספק של עונג ספק של לגלוג, כמו שמלגלגת אֵם על שעשועי ילדהּ השובב, בעודה בוחשת בשׂער ראשו, לחשה: אתה לא מגזים קצת, נתי?… הוא לא שעה לצחוקה והמשיך בגיפופיו, עד שנדם.

לקראת הצהריים, כשהתעוררה אלנה משנתה, התפלאה לראות שראשו של יהונתן, שלפני הירדמה היה צמוד לשדה השמאלי, נשמט ממנו והחליק אל שיפולי מפשעתה, ולבהלתה הגדולה לא הייתה נשימה באפו. היא ניערה אותו, קראה בשמו, אך שום סימן של חיים לא בא ממנו. היא הטילה ראשו על חזו, להאזין לדפיקות הלב, אך דממת מוות שררה בו.

הו, אלוהים! קראה ברוב ייאושה.

 

סוף דבר    🔗

הקנאה, השנאה, יצר הנקם – מעבירים את האדם מן העולם.

כל הרגשות יש להם צבעים.

הקנאה צהובה כמו טבעות עורו של פתן. היא רובצת בחובי גופו של אדם ופושה כמו סרטן לכל אבריו. היא תולעת המכרסמת אותו מבפנים. לאט ובחריצות. “תולעת יעקב”. שורה ארוכה של מקקים מזדנבים אחריה. אלה החשדות, שהם שחורים כמו קרציות עוקצניות, פרים ורבים כמו פרעושים. נדבקים אל הקנאה כעלוקות המשמינות מבשרה.

השנאה אדומה כיקוד מדורה, המבזיק גיצים לכל עבר. “חמתו בוערת בו”, נוהגים לומר, ואמנם היא כמו האש שבערה בסנה, והסנה, על אף זאת, לא אוּכּל. היא עשויה לבעור כך מבלי לדעוך או להתמעט כל שנות חייו של אדם. שמונים שנה ושנה יהיו ימי שני חייו ולא ישכח את העוול שעשו לו הוריו, או אחיו, או בני גילו, בהיותו בן חמש.

השנאה מנוולת את השונא, מזהמת את נשמתו, הופכת אותה לגל של אשפה.

גם דמיונות הנקם האכזריים ביותר לא יכבו את שנאתו. לעלוקת הנקם שתי בנות: הב הב. שלוש הֵנה לא תשבענה. וארבע לא אמרו הון.

רציתי להשתחרר משלטון היצרים הרעים האלה, המאררים את החיים ומעכירים את הנשמה. רציתי להיטמן באחד הנקיקים, להסתתר מפניהם לבל תהי להם ממשלה עלי, ומשם לצאת ולחפש את עצמי נקי מחששות ומדמיונות שׂטניים. לחפש את האני העצמי שאבד לי.

אצא לי המדבר ואשמע מה דיבר אדוני מתוך השממה, אמרתי לעצמי בלשונו של ביאליק.

הייתה שעת שחר עמומה. אור קלוש, הססני, חדר מבעד לרפפות התריס המזרחי, ואני, לאחר לילה של נדודי שינה פרועי סיוטים, קמתי מן המיטה, נזהר לא להעיר את אלנה משנתה העמוקה, התלבשתי, עברתי אל המטבח, הרתחתי לי מים, שתיתי ספל קפה, תלשתי דף מפנקס חשבונות מכולת משומש וכתבתי:

הוצאתי את ילקוט הצידה שלי מן הארון, תחבתי לתוכו שני כריכים בגבינה לבנה, ובקבוק מים מינרליים, את “ספר המתים הטיבטי” (בארדוֹ טוֹדוֹל) בתרגומו העברי, ויצאתי מן הבית.

הלכתי אל התחנה המרכזית ושאלתי על אוטובוס הנוסע להרודיון. פקידת המודיעין לא שמעה על השם הרודיון. שאלתי אם יש תחבורה ליישוב ששמו תקוע. תקוע? לא ידעה היכן היא. נכנס נהג ללשכה, והפקידה שאלה אותו אם מוּכר לו יישוב ששמו תקוע. כן, הנהג הכיר. כחמישה ק"מ דרומית לחברון. בשלוש יצא אוטובוס לחברון ואני עליתי אליו ונסעתי עד מערת המכפלה. שם ירדתי, לפני שהמשיך לקריית ארבע. שאלתי אנשים שהזדמנו למקום אם הם יודעים איך אוכל להגיע להרודיון. איש מהם לא ידע, כי רובם היו תיירים. במקרה נעצר על ידי טנדר שהוביל ירקות לתקוע. שאלתי את הנהג אם אוכל לנסוע איתו עד הרודיון. אמר שיוריד אותי במרחק של כקילומטר מהרודיון, משם אוכל להגיע ברגל ליעדי.

הרודיון – שבבואנו אליו בפעם הראשונה, לפני חודשים רבים (ואולי שנים?), נפעמה אלנה למראהו ולזוהר השפוך עליו ואמרה, זה המקום הראוי לשמש מקלט לחוזרים בתשובה מחטאיהם.

ועכשיו ברגע שעמדה לפתחו נבהלה, ואמרה ש“ריח מוות” שורה עליו ומיהרנו להסתלק משם.

ריח מוות לא מבהיל אותי. אני רגיל אליו. האם אינני “המת החי”? או “החי המת”?

ברשותו של השומר, שהכירני מביקורים קודמים, נכנסתי לאתר העתיקות הזה ושוטטתי בין חורבותיו. השמש כבר עמדה לשקוע. שולי גלגל החמה כבר נגעו בארגמן המערב, אבל החום המדברי הכבד עוד השתהה במרחב. נכנסתי לאחת ממערות הקבורה הרחבות שצינה נשתמרה בה, התיישבתי על סלע גדול שהזדקר מקרקע המערה, הוצאתי את בקבוק המים מילקוט הצידה והרוויתי את צמאוני. הוצאתי את “ספר המתים הטיבטי” וניסיתי לקרוא בו, אך האור שהגיע מפתח המערה היה עמום מדי. סגרתי את הספר ובהיתי באור הלבן, המדברי. כעבור שנים־שלושה רגעים חצה צל אדם את הבוהק, הנה והנה, מראה שהזכיר לי את “מערת אפלטון”, ובעוד רגע נכנס הצל פנימה, ומייד זיהיתי אותו: היה זה שומר האתר הצעיר. הוא נעמד רגע מולי, כולו השתוממות מלווה בגיחוך, ושאל: אתה מתכוון להישאר פה? – אם תרשה לי, אמרתי. הגיחוך לא סר מפניו התמהות. – אתה מתאמן בהתבודדות? – אני מנסה להיות עם עצמי כמה ימים, אם תרשה לי… מבטו נפל על הספר שבידי. – אתה בודהיסט? סופיסט? – אני מחפש את הדרך הנכונה ביותר אל המוות. – אני מכיר את הספר הזה, אמר כשהוא מכוון מבט מכווץ אל “ספר המתים”. למדתי פעם פילוסופיה מזרחית. אתה מתכונן להסתגף פה, במערה הזאת? לא עניתי לו, והוא, לאחר רגע של המתנה, אמר: בוא איתי אל הבקתה, אתן לך שתי שמיכות, שתוכל לישון בלילה, אם אתה מחליט להישאר פה.

הלכתי אחריו אל בקתת השומר שליד השער. הוא הוציא שתי שמיכות צמר צבאיות מתוך ארגז גדול, ונוסף עליהן נתן לי פנס שדה וגפרורים. תחזיק אותו דולק כל הלילה, אמר, אור הפנס מרחיק את המזיקים. הודיתי לו ואמרתי שבזכותו, אני מקווה, יופיע לעיני הזוהר הטהור של הדהרמה.

לפני צאתי התבונן בי ואמר: אתה היית ברפיח בשישים ותשע? הבטתי בו בהפתעה ושאלתי, גם אתה היית שם? שמחתי לפגוש מישהו בהרודיון שמכיר אותי מימים רחוקים.

העיר הייתה ריקה, עד כמה שאני זוכר, אמרתי.

כן, היא הייתה ריקה. שמתי לב שאני מכיר אותך מאי־שהוא.

טוב שנפגשים אחרי שנים, אמרתי.

תיכנס הנה מחר. אביתר שמי.

יהונתן, אמרתי.

חזרתי למערה, פרשתי שמיכה על העפר זרוע האבנבנים, הדלקתי את פנס השדה והעמדתיו בראש הסלע. חלצתי את נעלי, אספתי כמה אבנים שטוחות, ובשוכבי על השמיכה שׂמתי אותן למראשותי. פתחתי את הספר וניסיתי לקרוא, אך הרהורים שהתרוצצו בראשי לא נתנו לי מנוח.

איך טפלתי חשדות מתועבים בזו ששלוש פעמים הצילה אותי, הלקיתי את עצמי – פעם ממוות, פעם מהלם קרב ופעם מחרפה? בימים הראשונים לאהבתנו, כאשר טיילנו לאורך הירקון והגענו אל החורשה העבותה שמעבר לאגם, התיישבנו לנוח תחת מחסה של ערבת בכות, ולפתע פלטתי צעקה. הוכשתי בירֵכי. אלנה קראה בבהלה: נחש צפע! וניסתה להשיגו ולדרוס אותו, אך בן רגע חמק הנחש המתפתל הזה אל סבך השיחים הצפופים, הסתתר בתוכו ולא נראה עוד. היא מיהרה אלי, רכנה אל ירכי ואמרה, אני חייבת לחלוב את הארס מתוכך, ומייד הצמידה את שפתיה אל נקודות הנכישה, והחלה מוצצת את הדם מתוכן, מוצצת ויורקת, מוצצת ויורקת. כשסיימה, קמה מעלי והסבירה מה שלמדה מסֵפר טבע שמצוי אצלה עוד מילדות: ארס של צפע עלול להיות קטלני, וכדי להרחיק סכנת מוות – ובאין מרפאה בסביבה הקרובה – יש “לחלוב” את הארס מתוך הגוף על־ידי מציצה או יניקה.

זו הייתה הפעם הראשונה שהצילה אותי.

הפעם השנייה הייתה ביום החמישי למלחמת ששת הימים. כשהעבירו אותי, בעודי הלום קרב, מן התאג"ד אל תל השומר. לאלנה נודע הדבר מפי חברתה רינה אלקושי, שהייתה בדרגת סרן כששירתה כאחות באותו בית־חולים, ושעה לאחר זאת הגיעה אלנה לשם. עקב הזעזוע, שנגרם לי כאשר פגז מצרי התפוצץ ממש לרגלי, הייתי מחוסר הכרה במשך שלושה ימים וארבעה לילות. אלנה לא עזבה אותי כל הימים האלה, ונשארה ללון בחדר בלילות. רוב השעות ישבה ליד מיטתי, משתדלת להחזיר אותי לצלילות דעת, כשהיא מדברת אלי, מספרת לי דברים העשויים לעורר את זיכרוני, נוקבת בשמות מכרינו המשותפים או מעלה בעיות מתחום בקיאותי במתמטיקה ופיזיקה. כשהתעוררתי משנתי בבוקר היום הרביעי, וראיתי אותה יושבת למולי ועיניה פקוחות אלי בנהרה שכולה אומרת אהבה, חשתי התבהרות בראשי ודומה שדעתי התיישבה עלי.

כשהחלמתי אמר לי רופא המחלקה שלולא הייתה אלנה סומכת אותי ושומרת עלי כל הימים שהייתי שרוי בלימבו, עלול הייתי להישאר מקובע בדיכאון מתמשך ובשיתוק תיפקודי.

בפעם השלישית… ההיה או חלמתי חלום?

ובכן, בשנות השבעים הייתי מרצה מבוקש בנושאים של היסטוריה ישראלית, אמנות, מדע, ועוד. הרציתי בחוגים שונים, מהם חוגי בית ומהם אוניברסיטאיים. ואחרי שהחלמתי מן הפציעה במלחמה – כבר אינני זוכר באיזו מהן – חזרתי להרצות.

יום אחד, כשהרציתי בבניין גילמן באוניברסיטת תל־אביב, על האמנים היהודים המפורסמים יוצאי רוסיה, מארק שאגאל ובתיה לישינסקי, ויחסם לארץ־ישראל, וסיפרתי על פגישתם בצרפת בשנות העשרים, ובמקום לומר “הזדמנו יחד בפריז”, נפלט מפי “הזדיינו יחד בפריז”, ופעם שנייה – “כשהזדיין שאגאל עם בתיה לישנסקי בקפה פלור…” פרץ צחוק גדול באולם. שאלתי את היושב על ידי על הבמה על מה הצחוק, והוא, סמוק ונבוך, לחש לי לבסוף על מה צחק קהל השומעים. רציתי להימלט מן האולם מגודל הבושה, אך נשארתי משותק במקומי. למחרת הגיעו הדברים לאוזנה של אלנה, ובו בזמן גם לאוזנו של הדיקן. הדיקן החליט לא להזמין אותי עוד להרצאות באוניברסיטה לרבות בסדרה זו של “אמנים יהודים ויחסם לציונות”, שאני יזמתי אותה. כששמעה על כך אלנה, ביקשה להיפגש עם הדיקן. הפגישה ארכה שעה ארוכה, ובסופה החליט הדיקן להעביר את רוע הגזירה, וחזר בו מהחלטתו להדיר אותי מההרצאות.

כך ניצלתי מקיצוץ בהכנסותי, שממילא היו זעומות, אך לא מהביזיון הכרוך בהתייצבות בפני הסטודנטים, שהוסיפו לגחך מדי היכנסי לאולם ההרצאות.

והנה, עכשיו, בבלבולי הזמנים המשבשים את מוחי, כבר אינני בטוח אם במציאות אירעה החרפה ההיא, או שמא בסיוטי… אבל כשאני נזכר איזו מסירות גילתה אלנה במאמציה להציל אותי מאירועים טראגיים ומבישים, אני שואל את עצמי למה הטחתי בה האשמות שווא על בגידה?

למה לא הטחתי בעצמי האשמות על דמיונות ההבל שלי?

הצללים במערה התעבו והלכו עד שנשתררה חשכה גמורה בחללה, שאור הפנס חיסר ממנה עיגול מיותם. הייתי עייף, הן מן הנסיעה הארוכה והן מהרהורי החרטה המענים. השתרעתי על השמיכה הפרושה על האדמה ועצמתי את עיני, אך לא יכולתי להירדם. פתחתי את “ספר המתים הטיבטי” והתחלתי לקרוא בו. כדי להגיע אל הזוהר הטהור, נאמר בו, עליך להגיע לריקנות גמורה בראשך. רק אז הוא זורח עליך. הוא זרח עליך גם קודם לכן, אבל אתה לא הבחנת בו. אתה תזהה אותו ברגע המוות, שהוא הרגע של התרוקנות התודעה. שאגה גדולה, כמו אלף רעמים, תבקע אליך מבעד לאור. זו הדהרמה שלך, המנצנצת אליך. זה הצליל הטבעי שלה. זכור שאינך היחיד העוזב את העולם הזה. זה קורה לכולם, במוקדם או במאוחר, לכן אל תחוש כמיהה ותשוקה לחיים שאתה עוזב. זכור שריקנות וזוהר אינם ניתנים להפרדה…

חשבתי שעלי להיפרד מן האני הנוכחי שלי, שבגד בי, שאני בוש בו. חשבתי שעלי לעבור גלגול מחילות כדי להגיע לאני האחר, ולשם כך עלי להיקבר פה, במקום שמקורו מן האינסוף ובו שורה מנוחת עולמים. אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ, אבל במקום הצחיח הזה אין חציר ואין ציץ, ואדם לא יכירנו פה מקומו בטרם יעבור גלגול מחילות. סגרתי את הספר ועצמתי שוב את עיני. נפלה עלי שינה, אבל היא הייתה מסוכסכת בחלומות פרועים.

חלמתי שאני שוכב על גבי קוצים ודרדרים והם דוקרים אותי בכל איברי. אני מנסה להתרחק מהם וזוחל על גחוני לאורך המערה עד קצה עומקה. בהגיעי לשם הופיעו לעיני שני סרקופגים, זה ליד זה. אור מועט היה נטוי עליהם מפִּרצה בתקרת המערה. על לוחות השיש שלהם חרותות היו אותיות יווניות, חלקן שחוקות ומחוקות. על האחד יוֹטא, אוֹמֶגה, טאוֹ… על השני אֶפּסילון, לַמְדָא נוּ… מחיתי בכף ידי את האבק שעל גבי הארונות האלה, לגלות את חריצי האותיות החסרות ולא מצאתי. אמרתי לעצמי: פה, בין שני הארונות האלה, הייתי רוצה להיקבר. לפתע הבהילה אותי מעין יללה, כמו אנושית, שנשמעה מגבוה. נשאתי עיני למעלה וראיתי עוף גדול, קצר אוזניים, שאישוני עיניו רחבים, כאילו הוא פוקח אותם עלי בתימהון, עומד בפתח הפרצה שבתקרה ושולח כלפי מטה יללות קצרות מעת לעת. נזכרתי שראיתי כמוהו על גג אחד הבתים בהיותי ילד, כשהתגוררנו במושבה מגדיאל. זכרתי שאוח הוא שם העוף.

פקחתי את עיני ולא ידעתי אם חלום חלמתי או היה זה אמת, אך מצאתי את עצמי שוכב על גבי השמיכה הקשיחה, פנס השדה על הסלע ממעל לי ולידי “ספר המתים הטיבטי”. עייף הייתי ונשימתי כבדה. צמא הייתי, אך לא מצאתי את הבקבוק שהבאתי איתי. חשתי מחנק גובר והולך בחזי. ניסיתי לצעוק “מים!” אך שפתי היו משותקות והגה לא יצא מפי. ראשי נפל על זרועותי ושפתי לחשו “כי רוח עברה בו ואיננו. ולא יכירנו עוד מקומו” –