שנת־הלמודים של השתא נולדה במזל רע!
מחלת השקַרלטינה, שביחוד היא מרבה חללים בין ילדי בתי הספר, עמדה לה לשטן בצעדיה הראשונים וגרמה לה להיות “נדחה”, להכניס ערבוביה בלמודים ויאוש בלבות המורים.
בתי הספר המתכלכלים מתשלומי ההורים – והמה הרוב בפולניה – הם אובדי־עצות מאי־יכלתם להספיק למורים אף חלק ממשכורתם; כי לרגלי החגים ומעוט התלמידים קופתם ריקה ואין בה פרוטה לפורטה.
המצב החמרי הרע משפיע במדה מרובה לרעה על מצבם הפדגוגי והחנוכי. כי אין מורה רעב ודירקטור מרוגז יכולים לעשות עבודה שלמה ומתוקנה.
חודש שלם אבד לבתי־הספר ללא עבודה חנוכית וללא כלכלה חמרית!
כמה שיש להצטער על זה בשעה זו – אף על פי כן עודנו מתנחמים, שהמכשולים הזמניים יוסרו. וסוף כל סוף הכל ישוב לסדרו מצדו הפורמלי.
גרוע מזה הוא המצב המקולקל המתמיד ועומד, שהנהו תוצאה מחיינו המקולקלים והמכוערים. אי־הנורמליות והקרעים שבחיינו נתבלטו ביחוד במקצוע האולפנות ומביאים כליה על אֶנרגיה כבירה של עם שלם. סכומים עצומים משלם העם העברי בעד למוד בניו, ובתור עם הוא מקבל בעד זה בחזרה מידי מחנכיו אפס רוחני. כל אדם מישראל בתור פרט מקבל אולי בעד כספו וקרבנותיו הגדולים לטובת ילדיו קצת שפה, קצת חשבון, קצת גיאוגרפיה ועד מהני מילי מעליתא. אבל העם העברי בכללו אינו מקבל כלום, מפני שאין לו בית־ספר עממי באותו המובן שישנו אצל כל עם ועם.
בדורות הראשונים לא היו פדגוגים מחוכמים כמונו; ובכל זאת הבינו זקנינו לברוא טפוס משוכלל של בית־ספר עממי, שהתאים לצרכיהם הלאומיים, ושהוציא מתוך כתליו חניכים עברים, שהוסיפו לטוות את החוט ההיסטורי של עמם בלי שום “התחכמות”; ומפני זה חיו כיהודים בתוך עמם ומתו כיהודים. בכל שנה ושנה יצא מחזור של יהודים מחונכים, מסורים לעמם ולכל קדשיו, ועם ישראל נתעשר עושר רוחני רב. וכל זה – מפני שהיה קיים בית־ספר, שהיה רכושו החנוכי של כל העם.
ומה הננו רואים כעת?
בתור עם שלם אין לנו כלום. צאו והתבוננו באיזה בתי־ספר מתחנך דור שלם של תינוקות – ויאחזכם רעד; ודאגה תקנן בלבותיכם לקיומו הלאומי של עמנו. ויש שאתה שואל את עצמך:
– האומנם על אלה נשליך את יהבנו להלחם את מלחמותינו הלאומיות בארצות הגלות? האלה יהיו מבוני עתידנו בארץ האבות?
צאו וחשבו אחד, אחד את טפוסי בתי־הספר השונים, שבהם ילדי ישראל שבדורנו מתחנכים ומקבלים את תורתם – ותעמדו נבהלים ומשתוממים בראותכם את התהום העמוקה, הפתוחה1 לפני עם שלם, שאינו נותן דין וחשבון לעצמו מהסכנה המרחפת לקיומו.
הישיבות שנתרבו כל כך בשנים האחרונות הן קן של שנאה ושל איבה גלויה לכל התקדמות עברית ולכל עבודה לאומית אקטיבית. חניכי הישיבות הם אזרחים לעתיד ב“ירושלים של מעלה”; יהיו מוכשרים לפשוט את צוארם לשחיטה על קדושת התורה, אבל אם ישארו בחיים יוסיפו למשוך את “מרכבת הגלות” ולחכות ל“עני ורוכב על החמור”…
בתי־הספר הבינונים המתכלכלים בכספי ההורים, אפילו הטובים והמשובחים שבהם, מגדלים “מחפשי קריֶרה”, ריקים מידיעת התורה ומכל זיק של יהדות עֵרה וחיה. בתי־ספר אלה הם שבויים בידי שלטונות נכרים, ועם כל רצונם הטוב אין בידיהם לתת לחניכיהם ידיעת היהדות במדה מספקת; ובפרט שבנוגע לחלק הגון מהם חסר גם הרצון. בימים האחרונים הגענו לידי אבסורד שכזה, שבית ספר תיכוני לילדי ישראל אחד בורשה פתוח בשבתות ובימים טובים. ובית־ספר זה נועד, לפי דברי מיסדיו, לילדי הציונים, שברובם הם שולחים את ילדיהם לבתי־ספר של נכרים. ובכן, אפוא, אם לחלל את השבת – מוטב לחללו בכתלי בית־ספר, שמנהליו הם עברים בתעודת־לידתם.
החנוך העברי, שמקבלים ילדי ישראל בבתי הספר התיכונים־הנכרים, ידוע לכל אחד מאתנו, והדבור עליהם אך למותר. חניכיהם סופגים אל קרבם משחר ילדותם שנאה לכל קדשי האומה ולנושאיהם – היהודים החיים. ואם את הזרים הם שונאים – הרי את הוריהם ה“חשוכים” הם, פשוט, מבזים בלבם. בחשאי הולכת ונוצרת טרגדיה, הקורעת את לבותיהם לקרעים, אותו ה“קרע שבלב”, שהיתה לטרגדיה מתמדת בחיי קטנינו שנשבו לבין נכרים. עם שאין לו נוער – אין לו עתיד. ובאין עתיד – יפָרע עם.
לאט, לאט, באין רואה, נושרים מגופנו הלאומי אברים, אברים, וסופנו – כליה לאומית.
תהום פתוחה לקיומנו הלאומי בעתיד היותר קרוב.
אוי לו לעם שבניו ובנותיו נתונים לבתי־ספר זרים!!
-
“פחותה” במקור – הערת פרויקט בן יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.