רקע
שניאור זלמן חשין
שופטים ושוטרים

דברים בכנס בוגרי קורס קצינים


שמח אני על ההזדמנות שניתנה לי לבוא ולהשמיע דברים באזניכם. אחרי ה“שפשפוף” הגופני ששופשפתם כאן במשך תקופה ארוכה, לא יהיה זה הוגן מצדי אם אבוא ואוסיף לכם “שפשוף” רוחני, ואף אינני מתכוון לעשות זאת. אך הייתי רוצה להחליף עמכם דעות, ויתכן מאד שרצוי שייעשה הדבר בצורה של סמינריון ולא בצורת הרצאה או נאום פורמלי, משום שיתכן, רבותי, שאשמיע באזניכם היום כמה דעות אפיקורסיות, וייתכן מאד שלא כל הדברים אשר אומר יהיו מקובלים עליכם ועל הממונים עליכם. לא באתי לגמור את ההלל על המשטרה, משום שאין היא זקוקה לסניגוריה שלי. מעשיה מוכיחים על פעילותה ועל זכויותיה. והם הם המראים כיצד היא משתבצת בשלטון המדינה. אני חפץ להראותכם את שני הצדדים של המטבע, את שתי הדעות הרווחות בבניה חברתית ציבורית זו, שאנחנו קוראים לה בשם “משטרה”.

“משטרה” כידוע לכם, זהו המונח המקובל כדי להורות על הנוף הממונה על ביצוע החוק והסדר במדינה או בחברה. במובנה הראשוני נועדה המשטרה לגונן ולשמור על החברה מיסודות הרסניים, כלומר אלה המסרבים לקבל עליהם עול מלכות. ובמובן זה ענין לה בעיקר במניעת החטא ובמאמצים לשרשו. מבחינה היסטורית מניחים, כי הראשון שהמציא את מוסד המשטרה היה מלך הצרפתי צ’רלס ה־5 “כדי להרבות את האושר והבטחון של העם”. אולם ההיסטוריה מספרת, כי היא התפתחה במשך הזמן למכונה איומה של דיכוי, ובתורת שכזו היתה למפח נפש לעם חפשי. מטרת המשטרה עודנה גם כיום כמו שהיתה בזמן היווצרה, אולם דרכי פעולתה נסתעפו, הורחבו ושונו. גם כיום חובתה הראשית היא לשקוד על משמעת וציות לחוק; לטפל בהפרת תקנות שהותקנו על־ידי הרשויות המוסמכות; לבלוש, לרדוף ולאסור עבריינים; ולאחר כל אלה באות החובות של שמירה על הסדר הציבורי, הגנת האוכלוסיה שומרת החוק וקיום שלום הציבור על־ידי מניעת התפרעויות, הפרעות והפגנות מרעישות ועל־ידי איכוף התקנות המרובות שהותקנו לטובת הרבים. תפקידי המשטרה הוגדרו בפקודת המשטרה כך: “חיל המשטרה (או משטרת ישראל) ישמש לצורך מניעת פשעים, גילויים והבאתם של פושעים למשפט, תפישת עבריינים, השמירה המעולה על אסירים, קיום סדר בציבור ובטחונם של בני־אדם ורכוש”. בידיה של המשטרה ניתן כוח עצום, ודוקא משום כך מוטלת עליה אחריות כבדה ביותר. היא עשויה להיות המנגנון של דספוטיזם רודני או האמצעי להשלטת סדר ומשמעת על־ידי שמירת החוק. בידיה להיעשות דחליל המטיל אימה ופחד לא רק על עבריינים בכוח ובפועל, כי אם גם על אזרחים שומרי חוק ואוהבי חוק. בקיצור: היא יכולה להשניא עצמה על האוכלוסיה בכוחה הפיזי הכביר, והיא יכולה גם לנטוע כבוד וחובה בלב האוכלוסיה בכוחה המוסרי ובמטרותיה הנעלות. והואיל והמשטרה היא נציגתה הישירה ועושת־דברה של המדינה כולה, נוטה האזרח לעתים קרובות לזהות את המשטרה עם המדינה עצמה ולאצול על זו מיחסו לזו. בארצות מסויימות נעשה שימוש במשטרה כדי לחסום פיות אנשים, להפריע לאסיפות פומביות, למנוע הבעת דעה חפשית לגבי השלטון ושלוחותיו השונות. משטרה חזקה המאורגנת לפרטיה ולדקדוקיה נהפכה בכמה ארצות למנגנון של עינוי ומצוק, ובסופו של דבר הביאה לידי התמרדות. ברוסיה הצאריסטית, למשל, היה העם נתון כולו בפועל ממש בידי המשטרה. היא התערבה בעניני חינוך דתי בבתי־ספר חילוניים; היא השתדלה למנוע גניבת סוסים; היא פיקחה על איסוף נדבות למקומות הקדושים בארץ־ישראל, על מודעות בעניני רפואה ועל ממכר צרכי אוכל בשוק או ביריד; היא בחנה ובדקה את האיכות של סבון רחיצה וסבון כביסה, את תכנם של דברי דפוס פרטיים, כרטיסי ביקור וכרטיסי הזמנה. אסיפות והתקהלויות למיניהן היו תחת פיקוחה. ההנחה היתה תמיד שהאורח עובר עבירה, ועליו להצדיק את מעשיו. התוצאה היתה, שהשוטר נעשה שנוא ובזוי על כל שדרות האוכלוסיה. ללא יוצא מן הכלל, כי העם ראה בו את השלטון המדכא. “מדינת משטרה” נהפכה ברבות הימים לכינוי של גנאי ופחד. בסופו של דבר התמרד העם במשטרה ובשלטון אדוניה. והוא הדין במשטרה של צרפת בימי לואי ה־14 ובמשטרות השונות בארצות רודניות בימינו. לא כן באנגליה ובאמריקה של זמננו, שבהן עומדת המשטרה מעל לכל חשד, ושבהן היא גם יעילה יותר ומעוררת אמון הציבור ועזרתו. כאן שונה התפיסה תכלית שינוי. באנגליה, למשל, רשאי הציבור להתאסף כרצונו; לערוך הפגנות ברחובות; להתגודד ברחבות ובככרות הערים; להאזין לנואמים עממיים ומפלגתיים, לחברי ממשלה ולחברי אופוזיציה כאחד, ואין איש מונע בידו, בתנאי, כמובן, שאינו חוסם את הדרך ואינו מפר את שלום הציבור.

מה סודה של משטרה בדרך כלל, ובמה קונה היא את זכות קיומה?

לדעתי עומד עולמה של המשטרה של שלושה דברים עיקריים: ראשית, על מסורת נאה; שנית, על שירות אינדיבידואלי מתמיד; שלישית, על חתירה לקראת ידיעה והשתלמות. נבחן את שלושת העיקרים האלה אחד אחד.

המסורת במשטרת ישראל: לצערנו אין לדבר על מסורת של משטרה בימי המנדט. האלמנט הזר אשר היה בא אלינו מעבר לים בודאי שלא יכול היה לכונן מסורת נאה. היה זה חומר אנושי גרוע, ומטרתו היתה לרוב, לנצל ולא להדריך, לרדות ולא להשליט סדר נאה ומתאים. על השוטר העברי בימי המנדט אינני רוצה להרבות דברים. למשטרה התנדבו אז ברובם הגדול, חוץ ממועטים יוצאים מן הכלל, אנשים שלא ראו בשירות מקצוע חיים ומשלח־יד, כי אם יעוד לאומי זמני: לשרת את הישוב היהודי ולאו דוקא את השלטון ואת המדינה דאז. השוטר היה אז משרתם של שני אדונים, גלוי ונסתר, והדביקות והמסירות לאדון הנסתר היו רבות יותר מאשר לאדון הנגלה. אינני רוצה חלילה, למעט את דמותו של השוטר העברי שבימי המנדט. אדרבא, ידוע לכולנו מה רב חלקו בבנין הארץ, בהגנה על הנפש ובשמירה על הרכוש, החל במשטרה המעולה דרך תקופת הנוטרות והגפירים עד תום המנדט. אך כל זה היה קשור במחתרת ומשולב בתפקידי ההגנה, כלומר לצו האדון הנסתר שעליו דיברתי. לזאת ודאי לא ייקרא מסורת של משטרה, שוטר שעזר אז להבריח נשק לישוב, להעפלת עולים, כלומר – במונחים המקובלים שלנו – לעבור על החוק, היה משובח. הלזה מסורת נאה ייקרא? אכן, השוטר של אז עשוי להיות דוגמה ומופת למסירות ולהקרבה עצמית, אך לא לטיפוס של שוטר העשוי לשמש סמל למשטרה בישראל. מה הן, איפוא, עיקריה של מסורת בריאה?

בשבת שעברה קראנו בתורה את פרשת “שופטים”. וכך אומרת התורה: “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר אדוני אלוהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק”. שוטר, שטוֹר, הוא אתי סדוֹר, סדר. “משטרה” זוהי בעצם “מסדרה”, כלומר פקידים הממונים על שמירת הסדרים החברתיים, שוטר משטר, סדר. השופטים הם פקידי המשפט, והשוטרים הם פקידי המשטרה. ולמה הסמיך הכתוב שוטרים לשופטים? לפי שאלה משלימים את אלה: השוטרים מכריחים את בעלי־הדין לקיים את מצוות השופטים. אתם ודאי למדתם בקורס שלכם על תורת הפרדת הרשויות: הזרוע המחוקקת של המדינה, הזרוע השופטת והזרוע המבצעת. מקובל לייחס תורה זו למונטסקיה ולבית מדרשו, אך ביסוד הרעיון קדם לו – ודאי תתפלאו על כך – פרשנדתא, כלומר רש“י, מפרש התורה. רש”י אומר על הפסוק “שופטים ושוטרים” כך: " ‘שופטים’ – דיינין הפוסקים את הדין, ו’שוטרים' – הרודין את העם אחר מצוותם ‘שמכין וכופתין’ במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט". כלומר שני מעמדות אלה משלימים זה את זה. הרי לפניכם שתי רשויות. המחוקק עצמו הרי הוא רבונו של עולם בכבודו ובעצמו. הרי שלוש הזרועות של השלטון, שהן נבדלות זו מזו ומשלימות זו את זו. ורעיון זה הובע כמה מאות שנים לפני מוטסקיה. בלי האחד, בלי השופט, אין עבודתו של השוטר שלמה; ובלי השוטר אף עבודתו של השופט איננה שלמה. נשאלת השאלה: למה אומר הכתוב “שופטים ושוטרים…אשר ישפטו”? כאילו גם השוטר משתף עצמו בשיפוט? אני רואה באמת סגולות רבות, שהן משותפות לשופט ולשוטר, ועל כך אני חפץ לעמוד בדברי ולהסביר מה הם, לדעתי, העיקרים והיסודות של מסורת עברית נאה לשוטר העברי בישראל הבנויה.

ראשית, דיפוליטיזציה. רבותי, בכל הרצינות ובכל הכרת האחריות אני אומר, כי מאֵרה רובצת על המדינה: מאֵרת המפלגה, מפלגתיות מופרזת. בארץ דמוקרטית לא ייתכנו החיים הפוליטיים בלי מפלגות. לכך אני מסכים, אבל לא למפלגתיות מופרזת, ולא בכל השטחים. אסוננו הוא שהישוב הורגל לראות את פני כל הדברים החיצוניים, האובייקטיביים, מתוך האספקליה של המפלגה. יש לצמצם את ההשקפה הזאת במידת האפשר. חוגים מסויימים חייבים לעמוד מחוץ למפלגה ומעל להשפעתה של המפלגה, ובראש וראשונה – שופטים ושוטרים. דרכיהם של אלה אסור שיהיו מכוונים לפי צו המפלגה או בהתחשב בטובתה. רק בארצות טוטליטריות אפשר לדגול בשם רעיון כרעיון שקראתי עליו זה לא כבר בעתונות. במברק, מאחת מארצות מזרח אירופה, הובעה הדעה, ואני מצטטה מלה במלה: “על השופטים לקבוע את עמדתם לא רק לפי כללי ההגיון והחוקים, כי אם גם בהתחשב באינטרסים של המפלגה”. שימו לב! שופט יושב בדין לפי קובץ משפטים מסויים; מופיעים לפניו עורכי־דין אשר נתחנכו על ברכי החוק וההשכלה המשפטית שרכשו להם. אבל השופט צריך לפסוק לא לפי ההגיון, ולא לפי החוק, אלא בהתחשב באינטרסים של המפלגה, ואני אומר, שדבר כזה לא ייתכן בארץ דמוקרטית אשר בה דוגלים ב“שלטון החוק”, ובשלטון החוק בלבד. עבירה היא עבירה בין שעושה אותה איש הימין ובין שעובר אותה איש השמאל. כשם שאין מים ציונים כלליים ומדרכה פרוגרסיבית וחשמל מפ“מי, כך אין גניבה מפא”ית והתפרצות פועל־מזרחית ואינוס קומוניסטי דווקא. והכל צריכים להישפט ולהיענש כשהם עוברים על החוק. הרשו לי לספר לכם דבר אחד ששמעתי אותו במו אזני. בזמן הפיקוח והקיצוב נכנסו פקחים אל בית אחד האכרים שבמושבה פלונית, בו הומלט עגל. לפי החוק צריך היה אז למסור את העגלים לרשות הפיקוח, שהיתה מחלקת את הבשר לבתי־חולים. אשת האכר מסרה את העגל, אך אמרה לפקח: “יש לי ילד חולה בבית והייתי מבקשת מכם שתתנו לי חלק מהכבד של העגל”. השיב הפקח, שאין הדבר נוגע לו ושהיא צריכה לפנות בענין זה אל הממונה עליו. אמרה האכרה: “זה בסדר, אתה שומר חוק. אבל לא רחוק מכאן יש קיבוץ, האם אתה נכנס גם אל הקיבוץ לבקש את העגלים?” הוא חייך ואמר: “גברתי” – ואני מספר את הדברים כפי ששמעתי אותם, ובלי תוספת – “גברתי, אני אב לילדים, ואם אכנס לדרוש עגלים מהקיבוץ לא יתנו לי לצאת משם חי. לכן אינני הולך לשם”. למה גורם דבר כזה? הדבר גורם לכך שהאשה הזאת, וכל הנשים שהיא סיפרה להן את הסיפור, יזלזלו בחוק, במשטרה, בפקחים, בשופטים, וכדבר הזה לא ייעשה. שוטר, לעניות דעתי, צריך להחזיק במשרתו בזכות עצמו, בתוקף השגיו ולא בזכות אבות, לא בזכות המפלגה. אילו בי היה הדבר תלוי. הייתי מוסיף לפקודת המשטרה סעיף אחד: “אין על השוטר מרות זולת מרות תפקידו”. (“תפקיד”, כולל, כמובן, את פקודות הממונים על השוטר, הניתנות בתוקף תפקידם שלהם), כמו שכתוב בחוק השופטים כי “אין על השופט מרות זולת מרות החוק”. שוטר ושופט הצד השווה שבהם, ששני מעמדות אלה במדינה חייבים לעמוד מחוץ למסגרת של המפלגה.

ומכאן, רבותי ליסוד השני של מסורת נאה: אי משוא פנים.

לפני כחמש עשרה שנה, כשהייתי שופט־שלום, חתמתי פעם על הזמנות לנאשמים בעבירות איפול. עיני נפלה אז על שמו של אדם נכבד בישוב, שעבר על תקנות האיפול. שמתי לבי לכך דוקא משום שהיה זה אדם חשוב ומכובד. לאחר זמן ישבתי בדין, אך בין כל ההזמנות לעברייני האיפול לא מצאתי את ההזמנה לאותו אדם חשוב. ברור היה בעיני שמישהו טיפל בכך. לא היתה כל שאלה של שחיתות, משום שאותו אדם לא היה מושחת. אני מכירו אישית. אבל מה היה? הוא ודאי הרים את שפופרת הטלפון, טלפן למי שטלפן – זה היה בימי המנדט – וההזמנה הוצאה מתוך קבוצת ההזמנות הגדולה של האנשים הפשוטים, גרי שכונת התקוה ופלורנטין. ליהודי הנכבד נעשתה אולי טובה, אבל יצא שכר הטובה בהפסד לחוק ולשומרי החוק: אני התחלתי לחשוד. איש הג"א שבא להעיד אף הוא חשד. והתוצאה היתה זלזול בחוק. בשל מה? בשל משוא־פנים.

לעבודתי בבית משפט השלום נוהג הייתי ללכת ברגל. בדרכי היה עלי לעבור לאורך מדרכה אחת. במקום אחד במדרכה נערמו חמרי בנין, ועלי היה לעלות על גבעת חמרים זו או לסטות מדרכי ולרדת לרחוב. בוקר אחד הלכתי לעבודתי, לילה לפני זה ירד גשם כבד, ואני לא יכלתי לעלות על הערימה שנספגו בה הרבה מים. ירדתי לכביש, אותו רגע עברה מכונית, נכנסה לתוך שלולית מים סמוכה והתיזה עלי מי בוץ, כל בגדי נכתמו, באתי לבית־המשפט, והתיק הראשון שהיה אותו בוקר לפני, היה מקרה של חסימת דרך, שימת מכשולים על מדרכה. ומי היה הנאשם? רוכל עני שהעמיד שני סלים על מדרכה. מיששתי את כתמי הבוץ שעל בגדי ואמרתי בלבי: “כאן יש אפליה, משוא פנים”. דבר כזה לא ייתכן, אף אם אין בו יסוד של שחיתות.

יסוד שלישי בנוהג טוב של משטרה הוא הגינות. אל להם לסוכני הרשות לבקש באמצעים פסולים את האינפורמציה, הדרושה להם לצורך עבודתם, ולא כל שכן שאסור להם ליזום פשע. כלומר לתכנן עבירה כדי להפיל עבריין בפח או ללכדו במלכודת. ככל שהמשטרה חזקה יותר, מאורגנת יותר, נכונה וישרה יותר, היא נזקקת פחות לאמצעים פסולים כאלה. חוק אמריקאי פדרלי קבע שאסור למכור משקאות לבני הגזע ההודי, ואפילו אם אין כוונה לעבור על החוק. כלומר יצר עבירה אבסולוטית. עצם עשיית המעשה היא עבירה, אף שאין עמה כוונה זדונית. והנה שלחה המשטרה למסבאה של הנאשם הודי אחד, שחזות פניו כשל אדם לבן, והנאשם, בחשבו שלפניו אדם מבני הגזע הלבן, מכר לו משקה חריף, המשטרה תפסה אותו והביאתהו לדין. ביהמ“ש זיכה את הנאשם ופסק, שטובת הכלל דורשת שהמשטרה לא תהיה היוזמת של מעשים פליליים, היא יכולה לגלות פשע, ואפילו ע”י סוכנים פרובוקטורים, אך לא ליזום פשע. כאן, אמר ביהמ“ש, כאילו אחזו ביד הנאשם והובילוהו לתוך מלכודת. יש כאן רמאות, ואין זו דרך הוגנת לממונים על שמירת החוק. השוטר חייב לממונים על שמירת החוק, השוטר חייב לשוות לנגד עיניו תמיד את טובת האזרח ואת שאיפותיו במדינה דמוקרטית. אין הוא חייב להיות מרגל, אין הוא צריך להפריע את האזרח בחייו הפרטיים, אפילו לצורך גילוי עבירה, אלא לפי צו בית־המשפט, בקליפורניה נתברר לפני זמן קצר משפט מעניין מאד: המשטרה חשדה בפלוני שהוא מוכר גלולות אופיום. היא נכנסה לביתו וחיפשה בו. אך בשעה שהשוטרים היו בפתח ביתו, הוציא האיש שתי גלולות מכיסו ובלע אותן. אחד מהשוטרים שערכו את החיפוש ידע, כנראה, את ההמצאות האחרונות של המדע, ושלח להביא מבית החולים משאבת מיצים. הוא הכניס את המשאבה לקיבת האיש, ושאב מתוכה את שתי הגלולות. הוברר שאכן היו אלו גלולות אופיום. אלו הובאו כמוצג־הוכחה לבית־המשפט. אך ביהמ”ש פסל את המוצג מלשמש ראיה בדין, באמרו: אתה, השוטר, אמנם חכם, אבל הפרת את הפרטיות (Privacy) של האדם. לכל אדם הזכות לרשות היחיד משל עצמו, והשוטר חדר לא רק לתוך צפוני לבו, אלא לתוך קיבתו ממש, וכזאת לא ייעשה. אין להפריע לאורח חייו הרגיל של אדם שומר חוק, ואפילו הוא חשוד בעבירה, אלא אם כן הותר הדבר בצו בית־משפט. אני כופר, רבותי, בכלל הנפוץ לצערנו שכל אזרח צריך להיות בחזקת חשוד. הכלל צריך להיות היפוכו של זה. דעה זו יש לנטוע בלב כל שוטר. ספרה לי אשה קנדאית חשובה שעלתה להשתקע בארץ: כשבאה לבית המכס היה עמה מקרר חשמלי בין מטלטליה היא הראתה לפקיד המכס קבלה שהיא קנתה אותו בכספה, ואמרה שאין בדעתה למכרו ולעשות בו מסחר. היא אשה אמידה מאד. איש המכס חייך, החזיר לה את הקבלה ואמר: “טוב, גברתי, אנחנו יודעים את ה”חכמות" האלה. עכשיו אמרי את האמת: בשביל מה הבאת המקרר? כמה שילמת בעבורו?" נזדעזעה האשה ואמרה לבעלה: “זו היא קבלת הפנים שלנו בארץ אבות? מיד כשדרכה רגלינו על אדמת אבות חושדים בנו שעברנו עבירה? מה זה? והרי יש בידינו קבלה מביח”ר מפורסם בקנדה!"

סופר לי על יהודי אמריקאי, שבא למשרד מס הכנסה והגיש בפעם הראשונה, לאחר בואו מאמריקה, את הדו“ח השנתי שלו. הפקיד, לפני שראה מה שכתוב בדו”ח, סילק אותו הצדה ואמר: “טוב, אדוני, כמה אתה מוסיף על מה שכתוב שם?” אמר היהודי: “מה כוונת הדברים האלה? כלום ברוסיה הצאריסטית אנחנו?”. ואני שואל האם צריך האזרח להצדיק תמיד את מעשיו, או להיפך? האם אין הנחה שהאזרח זכאי עד שלא הוכחה אשמתו? דברים אלה, רבותי, אינם כשורה. השוטר המופיע בבית־המשפט כקטיגור, רשאי להנחית על ההגנה מהלומות, ואף מהלומות כבדות. זו זכותו ואף חובתו. אבל אין הוא רשאי להכות מתחת לחגורה. עליו להיות הוגן וצודק. מחובתו להימנע משיטות העשויות להביא לידי הרשעה בלתי צודקת, כשם שחובתו להשתמש בכל האמצעים הכשרים להביא לידי הרשעה צודקת. השוטר המופיע בשם המשטרה, כוחות גדולים לו. הדבר בא לו ממשרתו, מהאמון הניתן בו, ועליו לשאת באחריות. עליו לדעת את החוק: עליו לדעת לאן פניו מועדות ועד היכן ירחיק לכת. משרה זו של שוטר, ביחוד של שוטר־חוקר ושוטר־קטיגור, איננה יאותה לאדם שאיננו יכול להשתמש בשיקול דעתו כהלכה, בתבונה ובהגינות. השוטר חייב לדעת לומר לפעמים, כי האזרח צודק, ולא הוא. בימי לימודי באוניברסיטה היו נוהגים להביא אותנו אל בתי־משפט לראות משפטים של ממש. אני זוכר משפט רצח אחד, שנסתיים בזיכוי הנאשם. אחרי המשפט יצא התובע הכללי מן האולם, לחץ את ידי הנאשם ואמר מלים אלה: “עד לפני רגעים אחדים הייתי בטוח שאתה אשם. עכשיו אני בטוח שאתה אינך אשם, אחרי שיצאת זכאי בדין. אני מאחל לך כל טוב”. הייתי רוצה לשמוע מלים כאלה יוצאות גם מפי קטיגור אזרחי או צבאי. שומה עלינו לשנן לשוטר ולתובע: אתה אינך מגן על ענין שלך, ואין אתה מקטרג מפני שהנאשם הוא אויבך.. אתה עושה את חובתך למען הצדק, והצדק מתגלה לפעמים בכל זהרו גם כשהנאשם יוצא זכאי בדינו. עליך לשמוח על זיכוי כשם שאתה שמח על חיוב בדין – כמובן אם אינך רואה יסוד לערעור. כזה כן זה מגלה את האמת. לפעמים, אמנם לפעמים רחוקות, מופיע הקטיגור בערעור בבית־המשפט העליון. ולפני שבא כוח הנאשם־המערער פותח, הוא קם ואומר: “רבותי השופטים, אין אנחנו מתכוונים להגן על פסק־הדין, נוכחנו לדעת שפסק־הדין אינו צודק. ואנחנו מבקשים מכם לקבל את ערעורו של הנאשם”. רבותי, אין לכם מושג כמה עשוי נוהג כזה להרים את קרנה של הקטיגוריה בעיני בית־המשפט. למה להיאחז בקש? למה לטפס על קירות? ואפילו אם מבחינה פרוצידוראלית פורמליסטית טהורה אתה צודק.

זאת ועוד: תפקידו של השוטר איננו לתפוס ולהרשיע בעלמא. תפקידו לתפוס עבריין ולהרשיע עבריין. ואם הוא נוכח לדעת שאין הוכחות נגד החשוד, כגון שהלה הוכיח את האליבי שלו, אין הוא מחויב להביאו בפלילים. אני מחכה ליום שבו ייקבע פרס לשוטר שעשה את כל הדרוש כדי לסייע בידי אדם זכאי לטהר עצמו מחשד שנחשד בו. וכדי להוכיח לממונים עליו שהחשוד באמת חף מפשע ושאין להטרידו במשפט. פרס כזה היה מעודד את השוטרים ללכת בדרכי צדק ויושר ולא לבקש הרשעה בכל מחיר.

מנהג פסול ולא הגון, הוא, לדעתי, לבוא לפני עבריינים, שריצו את עוונם בבית־הסוהר, בהצעה “לעבוד” בשביל המשטרה כמודיעים. אני יודע את כל הקשיים שבהם נתקלת המשטרה במאמציה לגלות פשעים. אך עליה לבדוק היטב היטב באלו דרכים מותר לה ללכת. באו אלי בהסתר פושעים לשעבר, שישבו כמה שנים במאסר, והתלוננו על כך מרות. הם מבקשים להתרחק מחיי חטא, וההצעה לעבוד למען המשטרה חוזרת ומורידה אותם לעולם התחתון ודוחקת אותם שנית לעולם החטא. ודאי, יש הגזמה בדבריהם. אינני תמים עד כדי שאאמין בכל מה שמספרים לי. אבל הנה לפניכם תעודה אנושית חיה. היא פורסמה לא מכבר בעתונות: מעשה באדם שהורשע וישב בבית־הסוהר בגלל עניני מחתרת. אינני רוצה לפרש בשמו. אדם זה הולך עכשיו בדרך הישר, אבל קשה עליו הקליטה בכלכלה ובחברה. והנה הוא כותב אל הש.ב. כך: “מן העתונות נודע לי שכב‘, בין יתר תפקידיו הרבים, משקם אנשי מחתרת לשעבר בעזרה ובעבודה, בהלואות, בשיכון ובלימודים וכו’. כדי להוכיח להם שהמדינה איננה אויב שלהם. אם כן, אני מתכבד להציג את עצמי כאחד מנידוני צריפין לשעבר, וכחייל שהשתחרר משירות צבאי סדיר, הזקוק מאד לכל אותם סוגי שיקום, שכב' מתכבד לעסוק גם בהם… אשמח מאד לדעת, שאכן פעולה מבורכת זו של כב' נעשית גם שלא לצורך תופעה צדדית, כגון האדרת שם מוסדו הנכבד, וכן גם לא לשם השגת מודיע חדש”.

לא בדיתי את הדברים מלבי, קראתי אותם בדיוק כמותכם בעתונות, והבאתי אותם בלשונו של הכותב־המתלונן, מה פירוש הדברים? נראה שביקשו את האיש הזה להוסיף לעבוד במחתרת, כדי לגלות אנשי חטא אחרים. אך איש זה מבקש עתה ללכת בדרך הישרה, למחוק את העבר, להפוך דף חדש בחייו, מפני מה אין מניחים לו? כשלעצמי אינני יודע מהי הדרך לגילוי פשעים. אינני שוטר ולא למדתי את מלאכת הבילוש. אבל אני מרגיש שדרך זו, על כל פנים, פסולה היא. סיפרו לי כמה אנשים, שהמשטרה מתנה עם אדם, עבריין־לשעבר, לא להטריד אותו ולא לאסור אותו כל אימת שנעשית איזו עבירה, אם ייהפך למלשין, למודיע, למוסר. לא האמנתי בזה. אינני מאמין בזה גם עכשיו. אך אם נכונים הדברים, הרי זו דרך בזויה ומוטב לזנחה. בקשר לכך קראו־נא את פסק־הדין של בית־המשפט העליון בענין מתן רשיון להחזקת בית קפה מסויים. וראיתם דעתו של בית־המשפט על כך (ראה בג“ץ 202/56, פסקי דין י”א 529). מדוע מעניקה המדינה לכל נאשם עני את הזכות ליהנות מסיועו של עו"ד חינם אין כסף על חשבון משלמי המסים שומרי החוק? מדוע קובע המחוקק דיני ראיות המכבידים כל כך על הוכחת אשמה? הכל בא כדי להגן על זכויותיו של אדם העומד לדין. שמא בכל זאת איננו אשם. הכלל הוא, שמוטב לזכות תשעה עבריינים מאשר להרשיע אדם אחד שהוא חף מפשע. לא יתכן, איפוא, כי ביד אחת יעזור השלטון לנאשם וביד השניה ידחף אותו לזרועות החטא. לא יתכן שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

ומכאן לענין נוסף של הגינות, וענין זה, יודע אני, הוא עדין ביותר. זהו ענין ההודאות של נאשמים המוגשות לבתי־משפט. מביאים נאשם לדין ומגישים את ההודאה שלו, בחוץ הודה, ובבית־המשפט הוא חוזר בו. יש ואני שואל עצמי: למה הודה האיש הזה קודם לכן, הוביל את המשטרה בדיוק למקום שבו התפרץ, הראה את המחבוא ששם הסתיר את החפצים הגנובים, ואילו בבית־המשפט חזר בו פתאום, וטען שהוא צדיק גמור? הוא מספר, כמובן, סיפורים מזעזעים על עינויים, עינויי גוף ורוח. על הרוב הדברים האלה אין אמת בהם. פושע אחד מלמד את חברו, ותמיד יש בין כתלי בית־הסוהר מישהו שמדריך את חבריו כיצד לטעון. שכך הדבר, אפשר לראות לפי המילים, הטענות והביטויים השגורים בפי הנאשמים בבית־המשפט. השופטים כבר למדו לדעת ביטוי מסויים זה לאיזה פושע יש לייחס אותו, מי הדריך אותו וכיצד. הרשוני נא לספר לכם מעשה שקרה עמי: לפני 20 שנה מוניתי שופט־שלום, הדבר היה באחד בספטמבר, 1937. בימים הראשונים לכהונתנו הובילו אותנו, את שופטי־השלום במחוז, לראות את תחנות המשטרה השונות, ביחוד – את המשטרה המרכזית. הקצין שהיה ממונה על אותה התחנה היה אדם חביב מאד, שאני מכבדו עד היום. הוא הראה לנו את החדרים השונים שבתחנה: בחדר זה לוקחים טביעת אצבעות. בחדר השני גובים עדויות. בחדר השלישי מקבלים קהל. בחדר הרביעי יש אוסף של צילומים ועוד ועוד. חדר סגור אחד לא נפתח לפנינו. שאלנו את הקצין: “ומה בחדר זה?” הוא חייך ואמר: “בחדר הזה מודים הנאשמים מרצונם הטוב”… כמובן, רבותי, שזאת היתה הלצה. אך מאז אני מרגיש הרגשה לא נעימה כשמגישים לפני הודאה שנגבתה מחוץ לבית־המשפט, ובכל פעם, זה 20 שנה, מהדהדים באזני דברי אותו קצין כשהנאשם חוזר בו מן ההודאה. ואני שואל את עצמי: למה זה הודה קודם לכן, ולמה פתאום חזר בו? אמרתי. שאינני מאמין לכל הסיפורים על עינויי גוף ועל מרתף העינויים, מעין וייה־דלורוזה. כביכול, של הנאשמים. אבל דבר אחד בכל זאת מפתיע אותי, ולא מצאתי לו פתרון עד היום הזה: אני מוצא לפעמים בתיקו של בית־המשפט של מטה תשע הודעות שונות שנתן הנאשם לפני החוקר. בחקירה הראשונה אמר לו החוקר בצורה המקובלת: “אני, שוטר מס' כך וכך, מאשים אותך בענין כך־וכך, מה יש לך לומר על כך, אינך מחוייב לומר דבר” וכו' וכו‘. היינו, דברים בנוסח המקובל. והנאשם משיב על כך, “אני חף מפשע, לא עשיתי כלום”. וחותם הרי הודעה אחת, ביום השני בבוקר מביאים אותו שוב לפני החוקר, זה אומר שוב: "אני, השוטר מס’ כך וכך, מאשים אותך בעבירה של כך וכך, מה יש לך לומר?" שוב אומר הנאשם: “אני חף מפשע, איני מודה באשמה”. כך עושים תשע פעמים, לפעמים פעמיים ושלש ביום אחד. לבסוף יש סיפור ארוך: האסיר מודה בכל ומספר את “האמת”. ואני שואל: “למה זה? למה צריך היה לחקור אותו תשע פעמים? האין די בפעם אחת?” המשטרה בהגינותה, ואני חייב לציין זאת, מכניסה את כל תשע ההודעות, ולא את ההודאה העשירית בלבד; אך לפעמים מתעורר בי החשש שמא היתה הכוונה “לשבור” את הנאשם. ואם כך הדבר, הרי זה בזוי ופסול, ונוהג כזה התכוון המחוקק למנוע, כשקבע בפקודת העדות שאין לקבל הודאה אלא אם באה מרצונו הטוב של הנאשם.

בפרשה זו של הגינות יש לזכור עוד דבר חשוב אחד, שלעיתים קרובות מדי מתעלמים ממנו: ידוע לכל העולם כולו כמה קשה לתפוש עבריין. ידוע לבית־המשפט, למשטרה ולעבריין, כמה קשה להוכיח את עוונו של נאשם בהוכחות כשרות. ידוע לבית־המשפט בלבד כמה קשה להתאים את העונש לחטא. אך לא ידוע לאיש, אלא לעבריין עצמו, כמה קשים עליו חבלי הקליטה בחיי החברה, לאחר צאתו מבית־הסוהר ולאחר שריצה את עוונו. זוהי נקודת תורפה, רבותי, בחיינו הציבוריים והחברתיים. בכל מקום בעולם מסייעים לו לעבריין לשקם את עצמו ואת חייו, לאחר שריצה את עוונו; אך אנו נכשלנו בזה. על אף המאמצים החוזרים ונשנים של האגודות המקומיות השונות לשקם את האסיר ואת העבריין. ומה עושה המשטרה? יותר נכון: מה אומרים על המשטרה שהיא עושה? אומרים כי שלא במתכוון דוחפת היא במו ידיה את העבריין לחיי חטא. יש בידי המשטרה רשימה של עבריינים־לשעבר, וכל אימת שנעשית איזו עבירה, עוצרת היא כמה מן האנשים ששמותיהם כלולים ברשימה וחוקרת אותם. לצורך כך מורידים אותם ממקום עבודתם. אך משנודע לו למעביד שפקידו או פועלו הוא עבריין־לשעבר, מיד הוא מפטר אותו ממשרתו. כלומר האדם נעקר מן המקום שבו אמר להכות שורש. ואני חוזר ואומר: אינני יודע איזוהי הדרך הנכונה לגילויי עבריינים ועבירות, אך יודע אני שלא זו הדרך. הרשו לי לספר לכם שני מקרים מעניינים בפרשה זו: המקרה האחד הוא מקרהו של עבריין מועד מסוכן. משום־מה החלטתי בלבי לראות אם אפשר להחזירו למוטב. כשיצא מבית־הסוהר לאחר שריצה את עוונו האחרון, התקשרתי עם מפקד המחוז, ואמרתי לו: 'מר אברהמי, אני רוצה לשתף אתך פעולה, ואני רוצה שתשתף פעולה אתי במאמצים להיטיב לבחור הזה ולהחזירו למוטב“. הוספתי, שאני מבקש ממנו שני דברים: ראשית, להשיג לו מקום עבודה; שנית, לא להטרידו ולא לעצרו כשייוודע למשטרה על מעשה פשע כלשהו, אלא אם כן ברי שהוא הוא עושה הפשע. הדברים נתקבלו על דעתו של מפקד המחוז והוא סידר את הבחור במקום עבודה. מזמן לזמן היה הבחור בא אלי ומספר לי כמה מאושר הוא. לימים נתפס בעבירה. פרשת העבירה מעניינת מאד. סיפור המעשה, מפי עו”ד גוסנבלט, מהמחלקה הפלילית, פורסם באחת החוברות האחרונות של רבעון המשטרה. הענין סופר שם באריכות רבה, אבל רצוני לספר לכם דבר שקדם למעשה העבירה, ושאינו ידוע על היום לאיש. אמרתי, שהבחור היה עומד אתי בקשרים ומספר לי מזמן לזמן על עבודתו. יום אחד בא אלי ואמר לי: “מר חשין, אני אמנם מאושר, אני אמנם שמח בעבודה, אבל אינני יכול להתקיים עוד כאן, בארץ הזאת”. שאלתיו: “למה?” השיב לי: “אני הולך בדרך הישרה, אבל שמי מפריע לי; עברי מפריע לי; אני מנודה ומוחרם מהחברה; אינני נקלט. שום בחורה איננה רוצה לצאת אתי”. שאלתי: “אם כן, מה רצונך?” אמר: “אני רוצה לצאת את ארץ. אני רוצה שתשפיע על המשטרה שתתן לי תעודת יושר”. אמרתי: "אני יכול לדרוש מהמשטרה הרבה דברים, אבל אינני יכול לבקש ממנה שתשקר בנפשה ותתן לך תעודת יושר, כשהעבר שלך מוכתם כל כך. הבחור קם ממקומו, הביט עלי במבט ציני, נגש לדלת ואמר: “מר חשין, תזכור, אני הולך לעשות פשע”. וסגר את הדלת אחריו. נשארתי המום, אבל לא האמנתי לו. לאחר פחות משבועיים ימים שמעתי שהבחור נאסר באשמת נסיון להתפרץ לבנק במטרה לבצע בו שוד. הבחור הזה חפץ בכל לבו לפתוח דף חדש בחייו. בכך אני משוכנע. אבל הוא לא נקלט, והוא לא יכול היה לשאת זאת. אילו קיבלה אותו החברה: אילו היתה לו חברה, או חבר, יתכן מאד שהיה חוזר למוטב.

זהו המקרה הראשון, לא אספר לכם על המקרה השני, מפני שעודנו בשלב של נסיון, ואף שעברו כבר שנתיים וחצי, לא שמענו על האיש דבר רע. אות הוא, שכאשר משתדלים להקליט עבריין־לשעבר לתוך החברה, מצליחים המאמצים.

אמרתי קודם לכן, כי יש קווי דמיון בין עבודת השופט ועבודת השוטר הממונה על חקירות פליליות. יש לזכור, כי תפקידו של השוטר איננו שיפוטי. הוא איננו מוסמך להחליט אם החשוד אשם או לא. זה תפקיד השופט. אך אני כופר בדעה, שהשוטר הוא מכונה, אוטומט, שמלאכתו איסוף חומר למשפט, ותו לא. גמבחינת גילוי האמת, דומה במידת מה תפקידו של השוטר־חוקר לתפקידו של השופט. השופט פוסלן עלן סמך עדויות ומסמכים, אבל הוא אינו יוצא ידי חובתו בשמיעת העדויות, ובראיית המסמכים עליו גם לסנן אותם; לבדוק מה לקבל ומה לדחות, לקבוע מה נכון ומה לא נכון. פעמים העדים הם בעלי זכרון חלוש, כושר ההסתכלות שלהם רפה, וכוח התיאור מועט. לפעמים עשויה האמת להזיק להם, והשקר – להועיל. ובכן מה חובת השופט? עליו להעריך נכונה את נטייתו של העד לספר את האמת ואת יכלתו לדבר אמת. נטיה זו ויכולת זו אינן ענינים שאפשר למיינם ולומר שהם מצויים או נעדרים, כי יש דרגות ושיעורים בהם, והשופט שוקל ומעריך את החומר שלפניו. לדעתי, השוטר־החוקר, כשופט, צריך אף הוא לא רק לאסוף את החומר, אלא גם לסננו וללמוד דבר מענינו; וכן להעריך מהימנות, כשופט וכפרקליט. הרי דוגמה ממה שהשוטר איננו צריך לעשות: אירעה תאונה, בעל ואשתו נספו בתאונת דרכים, או בדליקה, או בטביעת אניה, מתעוררת השאלה: מי מת ראשון, הוא או היא? חשיבות גדולה לכך בשאלת חלוקה הירושה. צריך לדעת, אם היא נשארה בחיים אחריו וירשה אותו, או שמא הוא ירש אותה. והנה יש מחלוקת בעולם המשפט. שלוש אפשרויות בדבר: הוא מת קודם; היא מתה קודם; שניהם מתו בדקה אחת. האפשרות השלישית היא הרחוקה ביותר, לעתים רחוקות מאד מאד יקרה ששני אנשים יפחו את נשמתם ברגע אחד. זה כמעט לא יתכן. ולכן נחלקו הדעות בין חכמי המשפט. אסכולה אחת אמרה: נלך בדרכי המדע. המדע מלמדנו שהגבר חזק מן האשה, לכן יש להניח שחיי הבעל ארכו משל אשתו. באה האסכולה השניה ואמרה: מדע הוא מדע, אבל נשתמש בחכמת החיים ובנסיון החיים: הגבר הוא ג’נטלמן. לכן, אם היתה איזו אפשרות של הצלה. הניח לאשתו להינצל. לפיכך נספה הוא תחילה. אף על פי כן באו חכמי המשפט ואמרו: נקח את האפשרות השלישית, היינו, ששניהם מתו בדקה אחת. ולמה? כדי לעשות צדק, כדי שלא לתת מקום ליורשים להתנגח ולהתנצח אלה עם אלה, נבחרה האפשרות הבלתי מתקבלת על הדעת מתוך שלוש האפשרויות. זהו שיפוט. זוהי פיקציה משפטית הדרושה לענין. דבר זה אין שוטר יכול וצריך לעשותו. אבל נניח שהוא שומע בענין אחד שתי גירסאות, והוא מאמין רק לעדי הגירסה האחת. אני שואל: האם חייב הוא להטריד את בית־המשפט בשתי הגירסאות, ולתת לבית־המשפט להחליט? לדעתי אין הוא חייב. ואין הוא צריך, לעשות כן. הוא ייצא ידי חובתו אם ישמיע את העדים שהוא מאמין להם, ויניח את העדים האחרים לסניגוריה.

יסוד רביעי במסורת נאה הם יחסי ציבור מהוגנים.

רבותי, לצערנו אין הציבור מעריך כערכה את עבודת השוטר. הסיבה לכך היא, שאין הוא מכיר את עבודת השוטר מקרוב, מפני שלא ניתנה לו הסברה נאותה. יש אמנם הסברה מועטה בצורת מכתבים למערכת על שאילתות מסויימות מן הציבור. אבל אין די בזה, משום כך אין עזרה הדדית ואין אמון, והשוטר נראה פעמים כנוגש וכעריץ. אך מאידך גיסא לא תמיד קובע גם השוטר יחס נכון כלפי הציבור. על השוטר לזכור תמיד, כי הוא נוצר למען האזרח ולא להיפך. אין זה מתפקידו של שוטר או מפקד מחוז להטיל אימתם על אזרחים ללא כל אבחנה. לא בכוח כי אם בנעימות ובאדיבות יש להתהלך עם האזרח. חובתם לטפח יחסי אמון הדדיים ולנטוע בלבו של האזרח הבנה והערכה לתפקיד השוטר, אני דובר אליכם ביום 4 בספטמבר. לפני 20 שנה בדיוק, ב־4.9.1937, קרה הדבר. לאחר שמוניתי שופט־שלום יחד עם שלושה שופטים אחרים, באנו כולנו לתל־אביב מלאי־התלהבות לתעודת כהונתנו. אותו יום נתן אחד מאתנו צו לשחרר נאשם בערבות. לאחר שנחתם צו השחרור ע“י השופט, הופיע בבית־המשפט מי שהיה אז מפקח משטרת ת”א. היה זה קצין אשר סיגל לעצמו את התרבות האנגלית השטחית, את הברק החיצוני, את ה“פייפ”, את כוח הלגימה ואת התהדרות־היתר. אך מתחת לכל אלה בלטה הגסות מכל הליכותיו, מקללותיו הערביות והאנגליות המפולפלות, מהמקל הדק אשר נשא עמו תמיד ונפנף בו, כדי לאיים ולהפחיד. בקיצור: לבנטיני מהטיפוס הגרוע ביותר. וקצין זה בא לבית־המשפט, נכנס ללשכתנו, דפק במקלו על השולחן ואמר לנו, ודוקא באנגלית “I want you fellows to know that I am running this town…” ותרגומם של דברים: “אני רוצה בחורים, שתדעו כי אני מנהל את העיר הזאת”. כוונתו היתה ברורה: איך זה? אם אני עצרתי אדם, הכיצד העזתם אתם לשחרר אותו? הוא ביקש להטיל, כדרכו, אימה על השופטים. אבל מאז לא היה לנו יחס אמון אליו ולא שיתפנו עמו פעולה. הרגשנו שאדם כזה אינו עשוי לטפח יחסים נאמנים, לא עם הציבור ולא עם השופטים. וזה לעומת זה: מיד עם קום המדינה בא מפקח חדש למשטרת ת“א. ואני חייב להזכירו בשמו: היה זה המנוח נחום זיו־אב, שכמה וכמה מכם יזכרוהו לטובה. ימים אחדים לאחר שנכנס לתפקידו, כינס את שופטי המחוז למסיבת־לגימה. ישבנו בצוותא והחלפנו בינינו דעות על העבודה בעתיד. והוא אמר, בין שאר דבריו, שלדעתו צריך להיות שיתוף פעולה בין השוטרים והשופטים, בין המשטרה ובתי־המשפט, באשר עשוי הדבר להיות לתועלת לאלה ולאלה. ואכן, כל ימי שבתי בת”א בימי מר זיו־אב המנוח שרר יחס של אמון הדדי בין השופטים והמשטרה, אדם כזה מסוגל להעלות את קרנו של השוטר גם בעיני האוכלוסיה.

אלה הם, רבותי, ארבעת היסודות שעליהם יש להשתית מסורת נאה.

העיקר השני עליו עומדת משטרה הוא, כפי שאמרתי, שירות מתמיד.

כבר ציינתי בפתח דברי, כי בימי המנדט לא היה שירות אינדיבידואלי רצוף ומתמיד. בחורי ישראל, ברובם הגדול, ראו בשירותם במשטרה שליחות לאומית זמנית, אך לא משלח־יד קבוע. נוסף לכך לא היתה זו עבודה נאותה לבחור עברי, שואף התקדמות, כי לא היו סיכויים לעליה ולהתקדמות. נדמה לי שכב' שר המשטרה הגיע אז לדרגה הגבוהה ביותר, שיהודי עשוי היה לעלות אליה אז, בימי המנדט. אך בה עמד מלעלות ומלהתקדם בדרגות הקצונה. היום אין מניעה לעלייה מתמדת, ולכן אין גם מניעה לשירות מתמיד. דרושים לכם, כמובן, בראש וראשונה, תנאי עבודה הוגנים, תנאי חיים שיאפשרו לשוטר ולמשפחתו להתקיים בכבוד. אבל דבר זה אינו בידכם. לפיכך לא ארבה לדבר בענין זה. אומר רק, שלא ייתכן ששורות המשטרה ישודדו שנה שנה וחודש חודש. בצער רב שמעתי על כמה אנשי משטרה טובים העוזבים את השירות ועוברים לשירות אזרחי, צערי רב מפני ששיבחו מאד את עבודתם של האנשים האלה במשטרה. וחבל. אפשר שמצוקת הקיום הביאתם לידי התפטרות. יושב עמנו “אבא” שלכם, כב' שר המשטרה, ועליו מוטלת החובה לשקוד על השגת תנאי קיום נאותים לשוטר. בטוחני, שבהסברה מתאימה אפשר ואפשר להשיג זאת. טובת הציבור מחייבת שיהיה לנו חיל משטרה יציב, קיים ורצוף.

והעיקר השלישי – החתירה לקראת האמת.

עברתי בתשומת לב על תכנית הלימודים של קורס מפקחי המשטרה, ועמדתי מלא־התפעלות על ריבוי נושאי הלימוד. ביחוד שמחתי על העובדה שלמקצועות המשפט הוקדשו שעות רבות יותר מאשר לכל מקצוע אחר. אבל אילו ניתן הדבר לבחירתי, הייתי מבקש להוסיף עוד נושא אחד. לנושא זה אין לי שם, אבל הרעיון הוא – רעיון החירות, רעיון החופש, המספר על מאמצי האנושות להשתחרר מעבדות גופנית ומשעבוד רוחני. לדעתי לא די ללמד לקצין ולשוטר ולאזרח שמותר לעצור אדם רק שעה שהוא עובר עבירה או רק אם נעשה פשע זמן קצר קודם המעצר. צריך ללמד את השוטר גם טעמו של דבר. ה“למה” וה“איך” חשובים לפעמים יותר מהכלל עצמו. מה פשר הכלל הזה? מה פירושו של “חופש הפרט”? כמה דם נשפך וכמה קרבנות אדם נפלו במלחמה ובמאבק על חירות האזרח, על חופש היחיד. תורת ישראל, כשהיא מדברת בחוקי יסוד, וביחוד בחוקי חופש ובטעמי המצוות. אומרת תמיד: “כי גרים הייתם בארץ מצרים”, “כי עבדים הייתם… ויוציאכם ה' מעבדות לחירות”. למה מזכירים את הדברים האלה? כשתחפוץ להפריע לאדם, לאזרח, לפרט, ולשלול ממנו את חירות הגוף ואת חירות המחשבה, זכור את מאמצי האנושות בכל התקופות להשתחרר מכבלי הגלות, מעול השעבוד, שעבוד גופני ושעבוד רוחני כאחד. החוק והמשפט בארץ דמוקראטית סובבים על ציר החירות והחופש. חוקים רבים אפשר להבין רק על הרקע של חירות, על הרקע של חופש האזרח. בסנט' לואיז שבאמריקה נאסר פעם אדם, מפני שהמשטרה חשדה בו שהוא עומד לעבור עבירה. ומה עשה? הוא עמד בכל יום שתי שעות במקום מסויים ולא זז משם. אותו זמן זמן היה חוק שאמר כי אסור להתגודד או לעמוד זמן רב במקום אחד, והאיש עמד ברחוב שתי שעות. ומדוע זה אסור לעמוד ברחוב שתי שעות? הוא לא הפריע לאיש, הוא לא הפר את השלום, זכותו של אדם להתבטל, לא לעשות מאומה, להרגיש את החופש בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, לנוע כרצונו, ללכת ולבוא כאשר ירצה. בסופו של דבר הכריז בית־המשפט, שהחוק הנזכר מנוגד לקונסטיטוציה, וזיכה את הנאשם.

משפט מעניין אחר הוברר בהוואי, זה האי אשר אליו נוסעים תיירים בכל ימות השנה. והנה גם שם קרה מקרה, שעמד אדם זמן רב כנטוע במקום אחד. המשטרה חשדה בו, ובתוקף חוק מסויים אסרה אותו והביאה אותו לדין. אומר ביהמ“ש כך: “חירות אישית, שהובטחה לכל אזרח לפי חוקתנו וחוקינו, פירושה זכות התנועה ללכת לכל אשר יבחר, ובשעה שיבחר, ולעשות כל מה שמוליך אותו לעסקיו או לעינוגיו, חירות זו מוגבלת רק במידה שזכויות הזולת מחייבות הגבלתה לטובתם של כל האזרחים. בני־אדם רשאים לנסוע בדרכים ציבוריות, או לשהות במקומות ציבוריים, וכל עוד מתנהגים הם באורח הגון וישר, ואינם מתערבים בזכויות זולתם, יהיו מוגנים ע”י החוק לא רק בגופם כי אם גם בבטחון תנועותיהם. החוקה והחוקים נעשו לטובת הציבור ולהגנת כל האזרחים, למגדול ועד קטן, ואין להגביל את חירותו של האדם, אלא אם עבר על איזה חוק. כל חוק אשר ימסור את בטחון תנועותיו של מישהו בציבור אפילו בידי שוטר הממונה על שמירת השלום, יהיה גורם של מועקה ובלתי צודק, ויהרוס את כל הזכויות שהחוקה שלנו מבטיחה, אלא אם כן יהיה הדבר בגלל הפרת השלום שנעשתה במעמד השוטר או בגלל חשד שנעשה פשע. אלו הן זכויות שהיו קיימות זמן רב לפני היוולד החוקה שלנו, ואנו גאים על כך שאנו מקיימים אותן ועשינו אותן חלק מהחוק היסודי של ארצנו”.

יש לזכור, כי הוואי היא ארץ התיירות והסיורים, והדברים שנאמרו באותו משפט מתאימים ביותר גם לארצנו. בית־המשפט ממשיך ואומר: “תיירים הנמשכים ע”י השם הטוב שיצא בעולם לאקלים שלנו ולנוף הטבעי ולמידת הכנסת האורחים היפה של עמנו, באים הנה להתענג ולהינפש. רבים מאלה שאין להם עיסוק אחר משוטטים ברחובות ובדרכים מתוך עצלות, אך בלא סכנה, בבקשם לעצמם בידור ובילוי זמן, דבר שהוא מותר בהחלט לפי הקונסטיטוציה שלנו. הם משוטטים לפני חלונות הראוה, מתעכבים להתענג על חילופי הצבעים הססגוניים של האוקינוס ולגלגל שיחה עם ידידים. היה זה מזעזע לומר, שהם עשויים להיאסר על שוטטות, אף אם הם מתנהגים כהלכה ואינם מפריעים לאחרים, ושלמחוקק יש הזכות הקונסטיטוציונאלית להכריז עליהם כעל עבריינים, יש גם אנשים היוצאים בשעות המנוחה שלהם בימי שבת לטיולים ארוכים בדרכים ובשבילים נשכחים. בהתעייפם יישבו להינפש. יפי הנוף שובה את לבם והם משוטטים בבטלה ובעצלות ככל שהם חפצים. השימוש החפשי בדרכים אינו מופרע ושלם הציבור אינו מופר. האם רשאי המחוקק להכריז עליהם כעל עבריינים מפירי חוק?" (Territory of Hawaii v. Andaha, 487 ed. Rep. (2nd) 171).

מסקנת בית־המשפט היתה איפוא, שחוק המכריז כי מי שמשוטט עלול להיאסר בלי פקודת מאסר של שופט, חוק כזה הוא בלתי חוקי. גם אצלנו יש חוק דומה. אבל בחוק שלנו מצינו גם סייג – נאמר בו: מי שמשוטט ברחובות “במסיבות חשודות”. זה מושג מאד רחב, באשר כל אדם יכול להיאסר אם הוא מביט, למשל, על נערה יפה ברחוב, או על חזיון יוצא מגדר הרגל. אף זה עלול להיחשב כמסיבות חשודות. אך אני שמח שבתי־המשפט שלנו נקטו פירוש ליברלי מאד. אני מסב את תשומת לבכם לערעור פלילי 168/55 של בית המשפט המחוזי בתל־אביב. ולתיק פלילי 210/53, חיפה. מתמציתם, שנתפרסמה ב“חוק ומשפט”, גליון 21, עמוד 15, ניתן ללמוד, כיצד מפרשים בתי־המשפט את המושג “מסיבות חשודות”.

ולבסוף רבותי, אני מבקש להביע משא־נפש אישי, ואף הוא כלול בנושא דברי. אפשר לומר, כי משטרה על טהרת הישראליות לא היתה לנו מאז חורבן הבית השני, ומאז זמנן של המגילות הגנוזות, שבהן מדובר הרבה על משטר ועל שמירת הסדר. יש להמשיך בטוויית החוט שניתק. רשמו לפניכם מפרי עבודתכם היום־יומית ומנסיונותיכם מונחים חדשים בשפה ורעיונות חדשים. כי שומה עליכם גם לחדש, לגלות, ולשקוד על הכנת החומר בשביל בנין העתיד, בנין הלשון לשוטר ולמשטרה. שמחה רבה שמחתי לפני זמן קצר כאשר קראתי באחד מרבעוני המשטרה הערה בלשנית אחת. ברשימה על אורח תפיסת נהגים הממהרים יותר מדי בדרכם, נזכר מכשיר מסויים בו מודדים מהירות. ואומר שם בעל הרשימה: “שם המכשיר יהיה מהיום אין אנו מעוניינים ללכוד. אנו מעוניינים שהכל ינהגו במהירות המותרת. אך לבל יעברו עליה אנחנו מכמינים עליהם (מסתירים בפניהם) את מכשירי המדידה”. שמחתי מאד על הערה בלשנית זאת. ויכולים אתם גם לרשום זכרונות ורשמים מחיי המשטרה, משפטים מעניינים שנטלתם חלק בהם, לשון־גנבים, ביטויי העולם התחתון. אל תקלו ראש בחשיבות הדבר. אלו הן אבנים יקרות לחוקרי הפולקלור, וכן למדען המשפטי ולכותב ההיסטוריה של העתיד.

גדולי עמנו היו אוטודידקטים, לומדים מעצמם. הביטוי הנעלה ביותר, שהכתירו בו אדם, היה “תלמיד־חכם”: לא חכם, אלא תלמיד־חכם. זה העליון בתאריו של למדן. “תלמיד־חכם”, כלומר חכם שהוא לומד תמיד ולעולם איננו מגיע לדרגת השלמות אלא אם הוא משתדל ללמוד, להשכיל, לחקור ולדרוש. לעולם יהא אדם בבחינת תלמיד המבקש את האמת. כאן, קצינים צעירים, למדתם, כביכול, מפי רבותיכם את התורה כולה על רגל אחת. אבל בכך לא נגמר חק לימודיכם. עליכם להמשיך במאמציכם, אתם וחבריכם עתידים לעצב את דמותו של השוטר העברי של מחר. אתם תהיו במניחי היסודות של המסורת המשטרתית הישראלית. ברכתי לכם ולנו, כי תהיה זו דמות של שוטר עברי ישר, מסור, נאמן, נבון ומבין את תפקידו; וכי תהיה זו מסורת עברית נאמנה של שוטרים העומדים על משמר החוק והצדק, ואני מאחל לכם בכל לבי, כי תמצאו סיפוק בעבודתכם ותראו ברכה במעשיכם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37285 יצירות מאת 1934 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!