הרצאה באסיפה השביעית של הועד הזמני, יפו, ט“ו –ט”ז אלול תרע"ט

בי"א בתמוז מקריאים בישיבת הועד הפועל הזמני שני מכתבים של ז’בוטינסקי, האחד מכוּון לועד הפועל והאחר למר ב. יפה לשם הקראה בועד הפועל. במכתבו הראשון מאיץ ז’בוטינסקי בועד הפועל לכנס בהקדם את האסיפה המייסדת של יהודי ארץ-ישראל. "אינני יודע מהו המצב בעולם הציוולי בארץ ישראל בשבועות האחרונים, אבל בעולמנו אנו לא הוטב כי אם הורע. – - האנטישמיות כבר חדרה מהשדרות הגבוהות ש הצבא לתוך שורות החיילים הפשוטים, והיו כבר קטטות אי-נעימות עד מאד בין חיילינו ובין חיילים אנגליים, שסיבתם היחידה היא היחס אלינו מלמעלה.

– צריך לקרוא את האסיפה המייסדת, למען תדון על הצעדים שאפשר עוד לעשות בטרם יקוקל המצב לגמרי על-ידי איזה סכסוך או שערוריה בולטים וצועקים יותר מדי. אני בטוח שחברי ועד הצירים היו רוצים להשתמש באמצעים היות רחריפים, אבל נמצאים הם תחת משמעת חיצונית, ואין ביכולתם אלא “לפנות ללונדון” – ז"א לציונים אשר בלונדון. אבל נדמה לי שבא זמן לפנות ישר בשם יהודי ארץ-ישראל לבאי-כוח העם האנגלי, בכדי להעיר את תשומת לבם על פעולות הממשלה המקומית, ומי יוכל לעשות את הדבר הזה, אם לא באות-כוח של יהודי ארץ-ישראל? – אינני בטוח שישפיעו דברי אלה – אבל הייתי רוצה שתזכר העובדה, כי אמרתי אותם באזני הועד הפועל.

במכתב אל ב. יפה כבר מסופר על המרידה בגדוד ל"ח:

“בבקשה ממך למסור לועד הפועל של הועד הזמני כי שלשום מאנה פלוגת חיילים של גדוד ל”ח בבּלה (קרוב לרפה) לצאת לעבודתם. נאסרו ונשלחו חיילים נוצרים מלוד לשמרם. דרישתם – שחרור בלי איחור. אבל סיבות המרד הן אותן הסיבות הכלליות שהרסו את ההתלהבות הקודמת של המתנדב העברי והסירו בעיניו כח טעם פוליטי ואידיאַלי מעבודתו ומקרבנותיו. בעצם הזמן הזה סרבו מספר חיילים מהגדוד הארצישראלי ברפה להכּנע לפקודה השולחת אותם למצרים לעבוד בתור משגיחים על שבויים תורכיים, – הם אומרים שאין לממשלה הרשות לשלוח אותם למצרים. – ידוע לך כמה השתדלתי להשקיט את חיילינו ודרשתי מהם משמעת אין-סוף, אבל אני מוכרח להודות כי באו מים עד נפש ואינני יכול להאשים את החיילים האלה.

"עבודתם קשה מאד מנקודת-המבט הצבאית, והמצב רציני.

"ועד הצירים לא עשה מאומה כדי לשנות את היחס האנטישמי לחיילינו, היחס שהתפשט בהדרגה בכל חוגי הצבא ובכל שדרותיו מלמעלה עד למטה – לא עשה מאומה חוץ משהרבּה בשיחות-חוץ עם אלנבי ומוניי אשר שניהם שונאים את החייל העברי וישמחו לחורבן גדודינו.

“הקהל הארץ-ישראל אולי יוכל עוד להיטיב את המצב אם יפנה ישר לממשלה האנגלית בלונדון – ישר, ז”א לא דרך ועד-הצירים שבלונדון".

בכ' באלול השתתף ז’בוטינסקי בישיבת הועד הפועל של הועד הזמני. הוא “מרצה על המקרים האחרונים שקרו בגדודים הל”ח והל“ט ועל המשפט האחרון שהיה הגדודים הנ”ל ושעל-פיו נידונו 54 חיילים לעבודת-פרך מ-7 שנים. הוא בא בהצעה ובבקשה לועד הזמני להתערב בדבר ושיפנה ומלך אנגליה לבקש חנינה על החיילים שנשפטו".

נבחרה ועדה – מורכבת מבן-גוריון, ד“ר גולדשטיין, ז’בוטינסקי וב. יפה – לניסוח בקשת החנינה, והוחלט: “להכניס לתוך בקשת-החנינה רמזים על דבר המצב בארץ בכלל”. כן הוחלט: לפנות בטלגרמה אל הועד הפועל הציוני הגדול ול- G.H.Q. (המפקדה הראשית) ולבקשם לעשות את כל הצעדים הדרושים בשביל להשאיר את החיילים הרוצים להשאר בארץ”.

בו' באלול הוקרא בישיבת הועד הפועל נוסח של “בקשת חנינה” למלך האנגלי, שהוכן ע"י ז’בוטינסקי. בכתב זה מסופר בפרטות, כיצד התפשטה האנטישמיות בשלטון הצבא הבריטי בארץ וגרמה לאותה אכזבה עמוקה אשר היתה הרקע הנפשי למרידות בגדודים.

אך “כתב החנינה מעורר ויכוחים, היות ומוצאים שזה כתוב בסגנון חריף יותר מדי ולא לפי הוראות הועה”פ שניתנו באסיפתו הקודמת“. הוחלט איפוא “לכתוב נוסחה שניה, ולשנות בעיקר את המקומות שמדובר בם על המצב הכללי”. כן נדחתה שליחתה של בקשת החנינה, עד שתתקבל תשובת הגנרל אלנבי על בקשותיהם של מפקדי הגדודים ל”ח ול"ט. פאַטרסון ומאַרגוֹלין, לדחות את ההוצאה לפועל של פסקי-הדין.

בט“ו אלול נתכנסה אסיפה מיוחדת של מליאת הועד הזמני, כדי לדון בהצעת ז’בוטינסקי בדבר שליחת בקשת-החנינה אל המלך האנגלי. הישיבה נערכה בדלתיים סגורות. בשם ועד-הצירים השתתף בה ד”ר אידר. נכחו גם נציגיהם של חיילי הגדודים, ובתוכם ד. בן-גוריון.

המרצה היה ז’בוטינסקי.

אדונַי!

הרשוני להביע את תודתי לחברי האסיפה הזו על אשר הסכימו לשמוע את הרצאתי על הענין הנידון. אני מוכרח לא רק לספר לכם מה שקרה, אלא גם לבקש מכם השתתפות ועזרה.

בגדודים העבריים ל“ח ול”ט היו מרידות קטנות. 55 חיילים מרדו. באוגוסט הועמדו למשפט. המשפט נמשך כחודש ימים. הם נידונו: בל“ח – 24 חיילים לעבודת פרך משתים עד שבע שנים, בל”ט – 30 חיילים לעבודת פרך מחמש עד שש שנים. בל“ט הורידו אח”כ, בלי שום איציאַטיבה, את העונש: 29 חייל הוחלף להם העונש בשנתיים מאסר ובשלש שנים עבודת פרך, הל"ח נשאר המצב כמו קודם.

מה נקרא מרד בצבא? אם יותר משני חיילים אינם מסכימים להוציא אל הפועל פקודה ליגאַלית מאוֹפיצר או אוּנטר-אוֹפיצר, – למשל: “ימינה פנו”. – נקרא הדבר מרד.

לשתי המרידות בגדודים ל“ח ול”ט יש היסטוריה ופראֶ-היסטוריה. הגדוד הל“ח עומד בבּלה, קרוב לגבולות ארץ ישראל ומצרים, ותר משמונה חדשים. וקשה מאד היה לצעירים אלה לעמוד שם. אז שלח הקוֹלוֹנל פּאַרסוֹן מכתב לתחנה הצבאית הראשית ובו כתב כּי קשה לצעירים מהגדוד ל”ח לעמוד במקום ההוא. תיכף שלחו אותם אל הבּאַטאַליון ויתנו עליהם עבודות קשות. לפני המרידה, בחודש מאי, באו אלי ארבעה צעירים מבּלה ויספרו לי על-דבר המצב בגדוד. סיפרו לי את כל הסבל אשר הם סובלים בתור חיילים עבריים מאנטישמיות, אם הם נוסעים ברכבת, הם פוגשים אנטישמיות, אם הם מבקשים “ליוו”¹ לירושלים – פוגשים באנטישמיות.

עומדים על משמר על-יד תחנת אוֹפיצר אנגלי-נוצרי – הם פוגשים באנטישמיות. באים בימי החופש למושבות העבריות – בני המושבות מספרים להם על האנטישמיות השוררת בחוגים של פקידי הממשלה. קוראים בעתונים אמריקאיים ופוגשים שוב את המפלצת הזאת: העתונים מספרים על האנטישמיות השוררת במשלה הצבאית והאזרחית, וכו‘. והם שאלו אותי: "איזה ערך יש לכל עבודתנו בצבא הבריטי בתור חיילים עבריים? האם אין זה אלא ‘שווינדל’?² והאם אין אנו מכסים בשמנו הטוב, אשר יש לנו בערינו ובעיירותינו באמריקה, על ה’שווינדל’ הזה? ולמה אתה דורש מאתנו להשאר, ואם איננו חפצים להשאר – אתה קורא לנו ‘בוגדים’; אולי צריך לקרוא לך ‘בוגד’?" כדברים האלה ועוד כאלה שאלו אותי. – אז דיברתי על לבם, הטפתי להם מוסר, והם נסעו.

כעבור ששה שבועות נודע לי, כי ארבעת הצעירים האלה היו בין המורדים. הם פנו לקוֹלוֹנל פּאַטרסון ושאלו אותו, אימתי תנתן להם האפשרות להשתחרר מה-שווינדל" הזה.

זאת היא הפראֶ-היסטוריה של המרידות בגדוד הל“ח. וה”היסטוריה של המרידה התבטאה באי-מיללוי פקודה רגילה של אופיצר.

בגדוד הל“ט היה הענין אחר לגמרי. הגדוד הל”ט הוא היחידי מכל גדודינו אשר לתוכו חדרה האנטישמיות באופן רשמי.

ואת זאת עליכם לדעת: כל האוֹפיצרים של הצבא הבריטי בארץ-ישראל הם: או ציונים, או מתימרים לציונים, או מתראים בתור קוֹרֶקטיים, או – אנטישמיים.

בגדוד הל“ט נמצא מאַיוֹר אחד סמוֹלי. – אחרי נסיעת קוֹלוֹנל מאַרגוֹלין ועוזרו הוֹפּקינס נכנס המאַיור הזה על-פי מקרה לגדוד הל”ט והכניס את רוחו – רוח האנטישמיות. הוא היה מכניס אנשי- צבא לתוך אהלו והיה מדבּר אתם על הפרעות בפולניה ואומר: “מי יודע, אולי אשמים היהודים בעצמם בהתפרצות הפרעות נגדם, אוללי הם ריבוֹלוּציוֹנרים”, וכו’י דיבּר על-דבר ארץ ישראל ועתידה ברוח מתנגד להצהרת בּאַלפוּר. אחר-כך התחיל להעניש בענשים חמורים את אנשי-הצבא “שחטאו”. חייל אחד, בפלוגת הטראַנספּוֹרט, חלה ומסר את פּרדוֹ לחייל שני. החייל השני – מה היה לפני היותו לחייל, סנדלר או לבלר, אינני יודע – לא ידע איך להתהלך עם פרדים והידק יותר מדי את מצח הפּרד הרתמה והתהווה פּצע. העניש האופיצר את החייל הזה ל-21 יום מאסר. למחרת היום של העונש הצהירו 44 אנשי-צבא, כי הם רוצים לראות את המאַיוֹר סמוֹלי. לא נתנו להם לראותו והוליכו אותם לבית-האסורים. אני מכיר את הצעירים האלה. הם פתחו את לבם לפני. ואני מעיד לפניכם, ואני נשבע לכם, כי בגדוד הל“ח מרדו לא מפני שלא פרקו את הגדוד, ובל”ט לא היתה כלל מרידה בתור שכזאת: אלא הם מרדו מפני עלבונם הלאומי ועלבונכם ועלבוני. –

בבית-המשפט הצבאי קשה להכניס דברים שאינם בהאשמה. בכל-זאת, בגדוד הל“ח דיברו עם השופטים באופן פרטי, ואחד הראה להם דוֹקוּמנט, אשר נשלח לכל הגדודים העבריים לפני חג הפסח: “כדי להמנע מסכסוכים בין יהודים וערבים ונוצרים – אסור לאנשי-צבא העבריים להכּנס ירושלימה בימי החג”. “ובנוגע ליפו – לא כדאי ללכת ליפו” = מתכוונים שילכו לתל-אביב. ומאז, אחרי הנתן הפקודות האלה, אשר נשלחו כמובן לכל השוטרים הצבאיים האנגליים, התחילו ה”אוֹבּלאַבות"³ על אנשי-הצבא היהודיים.

תעודות אלו וכיוצא באלו הראו לשופטי בית-המשפט הצבאי אשר שפטו את אנשי-הצבא העבריים ה“מורדים”.

אז אמר לנו הקוֹלוֹנל האַריס, אב בית-הדין: “אני מודה, כי לוּ נמצא גדוד אנגלי במצב זה, היה כולו מורד; אלא, במשפט הצבאי יש “הספר האדום”⁴, ועל-פיו עלינו לשפוט”. ועל-פיו שפטו והוציאו פסקי-דין כאלה, אשר הפליאו אחר-כך בקשיוּתם את הקטגורים עצמם. זה לא היה משפט. זאת היתה פוֹליטיקה. בזה, נדמה, סיימו את הפּוֹליטיקה שלהם בנוגע ליהודים בכלל ובנוגע לגדודים בפרט. –

אני עשיתי את כל מה שביכולתי. הייתי סנגור. ועכשיו יש לי רשות וחובה לפנות למלך האנגלי, ז"א לממשלה האנגלית על-ידי המלך האנגלי, ולספר מה שסבלו אנשי-הצבא הנידונים בתור חיילים ובתור יהודים.

לפני זמן קצר פניתי לועד הפועל של הועד הזמני בבקשת עזרה רוחנית לטובת הנידונים; עתה אני פונה בבקשה הזאת לועד הזמני ודורש: לקום לעזרה! אלה הנידונים תריכים להיות שקולים בעיניכם כבניכם-אתם. אותה הסערה יכולה להתחולל גם בגדוד מ', הארץ-ישראלי; ומי יודע, אם בניכם לא יהו נשפטים לעבודת-פרך כצעירים האלה!

בסוף יולי היתה מרידה בגדוד מ‘. מכיון שזאת היתה כבר מרידה שלישית, והיו בודאי שואלים את אנגליה: מה זאת? יש לך שלשה גדודים עבריים בארץ-ישראל, וכולם מורדים; הלא בודאי לא בלי שום סיבה מורדים הם? לכן נפחדו מפקדי הגדוד נ’, נרתעו לאחור, וסלחו לו; אלא במקום להעניש את המורדים – העבירו את כל הגדוד למדבר. ואת אלה מהל“ח והל”ט שפטו לעבודת פרך. –

ברגע הזה אין לכם רשות להתנצל. עליכם לקום ולהגן על הנידונים בבקשת רחמים. ובזה אין במה להתפלפל: או שתעשו דבר כהוגן או שלא תעשו כלל.

למי צריך לפנות?

מובן, כי לא לד“ר אידר! לד”ר אידר אין שלטון וכוח! ולכל ועד הצירים אין שלטון וכוח. אף ללא לווייצמאַן, או לווטסון או לאלנבי שנסע – צריך לפנות בשם יהודי ארץ-ישראל לממשלה האנגלית על-ידי המלך האנגלי, על-שם המלך האנגלי.

איך צריך לפנות?

ישר, בלי כל מתווך, עברי או אנגלי.

מה צריך לכתוב בבקשת הרחמים?

אתם יכולים לבקש רחמים על הנידונים מפני שתי סיבות:

א) מפני שהם טיפשים ולא מבינים מה שעשו;

ב) מפני שהם ריבוֹלוּציוֹנרים.

ועליכם לדעת, כי שני הנימוקים האלה לבקשת רחמים בשביל הנידונים אינם טובים בשביל הנידונים: א) אם תאמרו, כי מתוך טיפשות עשו מה שעשו, ישלחו אותם לשתי שנים עבודת-פרך – במקום חמש. ב) בשעה שאומריםעל צעיר יהודי, שמולדתו רוסיה, כי הוא ריבוֹלוּציוֹנר, אומרים עליו בזה שהוא “בּוֹלשביק”, היר הוא אבוד. עליכם איפוא לתת סיבות אחרות למעשיהם, והסיבות צריכות להיות לאומיות, כי אם לא תתנו סיבות לאומיות, אלא סתם סיבות, יקראו להן באנגלית סיבות בּוֹלשביסטיות.

הקוֹלוֹנלים פּאַטרסון ומרגוֹלין פנו לאלנבי בבקשה על-דבר דיחוי העונש של הנאשמים לזמן בלתי-מוגבל ( suspension ). אלנבי קיבל את הבקשה הזאת ונסע לחוץ-לארץ. אני טלפנתי היום למשרדו הראשי ושאלתי על תשובת התוצאות של הבקשה, ואין תשובה. – אם אתם תתפזרו עכשיו ולא תעשו את הצעד הזה אשר אמרתי לכם – לשלוח לממשלה האנגלית, על-ידי המלך האנגלי, בקשה לחנן את הנידונים – אז קשה יהיה לאָספכם עוד פעם לשם זה. בפעם הבאה כבר יהיה מאוחר להגיש בקשה. אם אפילו תתקבל תשובה חיובית מאלנבי ויינתן להם דיחוי, אש ישאר כתם על גדודנו וזה יפריע הרבה מאד להתפתחות הגדוד. אם אתם לא תרצו {לנקות} את הכתם הזה, אז הישוב ישלם והציונות תשלם על הכתם הזה. –

אם אתם מסכימים לדעתי, כי צריך להגן על הנידונים, אז אין להתחשב עם הצעדים שעשו הקוֹלוֹנלים פּאַטרסוֹן ומאַרגוֹלין, ועליכם לעשות את צעדיכם אתם.

*

בויכוח על הרצאה זו נדונה תחילה השאלה, אם הועד הזמני צריך לפנות בבקשת-החנינה אל המלך האנגלי במישרין או באמצעות ההנהגה הציונית או השלטונות הצבאיים המקומיים. בהצעת ז’בוטינסקי תמכו בעיקר ד“ר וולדשטיין, יבניאלי, לודוויפוֹל ובן-גוריון. שאר חברי הועד הזמני, שהשתתפו בויכוח (מיוחס, מאירוביץ', לובמן, שירמן, גיסין), הביעו ספקות ואף התנגדו בפרוש. ד”ר אידר, בא-כוח ועד הצירים, התקיף בחריפות את החיילים המורדים וכינה אותם בשם “אנטישמיים”, משום שהם הם שהביאו נזק לאינטרסים היהודים, ולא היה כל טעם לאומי במרידתם. הוא הוסיף וטען, כי “היו מאנשי-הצבא שהתנהגו לא כמו יהודים, אלא כבני השדרות הגרועות של הצבא האנגלי, כמו אנשים נקלים”, ןכו'. את עמדתו כלפי הצעת ז’בוטינסקי סיכם בדברים האלה: “אם אתם רוצים לשלוח את הפטיציה הזאת – שילחו; אבל היא לא תועיל, היא עוד תזיק… אני מאמין כי הפטיציה הזאת היא נגד האינטרס הלאומי שלנו. אם תדרשו, כי ועד הצירים ישלח את הפטיציה הזאת, ז”א הי הוא יעבירה, – ימלא את הדרישה הזאת, אבל אשר לא יאשרנה“. כאן פרץ אינצידנט בין ד”ר אידר לבן-גוריון אשר דרש, “כי הד”ר אידר יאשר את דבריו אלה, אשר דיבר על הגדודים ל“ח ול”ט, בפני משפט כבוד" (ז’בוטינסקי קרא קריאת ביניים: “כמדומני, שאתה צודק! זהו ענין למשפט השלום!”). בן-גוריון המשיך ואמר: “אני הנני חבר למפלגה שאיננה ממעריצי הממשלה, ובכל זאת – מהיום שנכנסתי לגדוד הייתי אני אחד מראשוני המשפיעים לשמור על הדיסציפלינה”. (ז’בוטינסקי: “אמת! אמת! זוהי גם דעתו של הקוֹלוֹנל מאַרגולין עליך”). ואח“כ סיפר בן-גוריון פרטים על האוירה האנטישמית בגדוד הל”ט והזים ע“י כך את טענת הד”ר אידר, כי המרידה באותו גדוד נגרמה ע“י פניות אישיות חסרות-ערך. “שאר דברי הגנאי אשר הד”ר אידר הטיח על הגדודים העבריים יתבררו בבית המשפט”, סיים בן-גוריון את דבריו.

אחריו קיבל ז’בוטינסקי את רשות-הדיבור לנאום התשובה למתווכחים.

*

אין אני מסכים כלל וכלל לדעתו של הד“ר אידר בנוגע לסיבות שתי המרידות בגדודים ל”ח ול“ט. אני מכיר ויודע היטב את הצעירים האלה. במשך שלשת החדשים האחרונים הייתי אנוכי בלוד, ומהגדוד הל”ט, בסרפנד, הצעירים האלה ניו באים אליו מדי לילה ומתנים לפני את עקת לבם ואת מרי שיחם. ואני אומר לכם על דברתי-כבוד, כי לא בגלל מלח לארוחה ושאלות אחרות מרדו, אלא בגלל העלבון הלאומי – עלבונם, עלבונכם ועלבוני.

אדבר במתינות על הצדדים השונים של השאלה הזאת, כי אין אני רוצה לתת מעוז ומעוף לטמפראַמנט שלי – כמו שהד"ר אידר נתן לשלו.

אני הנני בעד זה, כי בקשת הרחמים צריכה להשלח ישר – לא על-ידי ועד הצירים. אוסיף עוד, כי הד“ר אידר איננו יחידי ביחסו לאנשי הצבא ה”מורדים“; גם יחס בּראַנדייס אליהם איננו יותר טוב. אני דברתי עם בראַנדייס אליהם וסיפרתי לו מה שהיה בגדודים, ואמרתי לו, כי אם יש מי-שהוא שיש לו הרשות להתקצף ולהתרגז על הגדודים, הרי זה אנוכי; ואם יש מי-שהוא שיש לו הרשות לגעור בהם בנזיפה – הרי זה לי, ולא לאדון הזה, הד”ר אידר, ולא לבראַנדייס, יען כי לא הד“ר אידר ולא האדון בראַנדייס “האט די קאַשע אריין גילעגט”⁵ אלא אנוכי. לי יש הרשות! וסחתי לו לאדון בראַנדייס, כי הגדודים העבריים נשלחו לפינה כזו, שאי-אפשר לסבול אותה, וכי הקמפין יפה איננו סובל אותה, וכי פּאַטרסוֹן איננו סובל אותה, וכו'. ובכל זאת, אחרי כל הדברים אשר דיברתי אליו ואחרי כל אשר סיפרתי לו, כשפנו אליו מבּלה, שהוא יהיה סנגורם – ענה להם, כי אין לא אהדה אליהם. – ועכשיו יש לכם טיפּוּס של חבר ההנהלה הציונית, אחד היושב בארץ – הד”ר אידר, לשל אחד היושב בחוץ-לארץ – האדו בראַדייס, ואם הם מתיחסים כך למעשי הגדודים, איך יתיחס אליהם אלנבי – ראש השונאים שלנו – אשר הד“ר אידר כתב לו: I thank you very much in the name of the Jews of Palestine, ⁶ואם הד”ר אידר, אשר ספג לתוכו את כל במרירות של מצבנו ועלבונותינו הלאומיים בארץ, מביט בעינים כאלה על התפרצות הגדודים מתוך הרגשת העלבון הלאומי – איך יביטו עליהם בלונדון?

רבותי, חברי הועד לזמני! עליכם להחליט: אל אתם מביטים על מעשי הגדודים בעיני הד"ר אידר, אז למה לכם בכלל לפנות בבקשת חנינה? ואם אתם מביטים על המעשה הזה כעל מעשה שבא מתוך התפקעות הסבלנות לסבול את העלבונות הלאומיים התכופים, אז עליכם לפנות בבקשת החניה ישר למלך. למה למלך? יען כי בבקשת רחמים אין פונים לממשלה פוליטית, אלא למלך. רק למלך יש הרשות “לשבור” את פסק-הדין שהוּצא על-ידי בית-דין ליגאַלי (זהו “בעל’יש”⁷). אתם אנשי ארץ-ישראל, בעלי-בתים בארץ-ישראל, הצעירים הנידונים היו בבתיכם; ואתם פונים באופן בעל-הביתי למלך האנגלי בבקשת רחמים. כיצד תפנו לאלנבי בבקשת רחמים והוא איננו מלך, ועניני הרחמים אינם מסורים לידו. ואם “פּוֹליטיקה” היתה כאן ופסקי-דין היו מונחים בכיסי השופטים עוד קודם לכן, כי אז אין עצה אחרת אלא לפנות למלך.

רבותי! אני באתי הנה בשם 50 צעירים, צעירים טובים כמו בניכם אתם, שנידונו לענשים קשים וחמוּרים, ולבקשכם כי “תתאמצו” מעט ותבקשו רחמים עליהם ממי שיש לבקש.

יש כאן גם שאלה אחרת, שאלת suspension (דחית העונש לזמן בלתי-מוגבל): הקוֹלוֹנלים פּאַטרסוֹן ומאַרגוֹלין הגישו בקשה לאלנבי “לדחות לזמן בלתי-מוגבל” את העונש של הצעירים. והנה, בין הצעירים האלה מהגדוד הל"ט יש צעיר אחד וטובין שמו. קודם נידון לעבודת-פרך למספר שנים יותר גדול מהאחרים; וגם אחר-כך “חונן” לשלש שנים עבודת-פרך במקום שתי שנים, כאחרים. למה חל עליו עונש יותר גדול? יען כי הוא אשר פנה אל האוֹפיצר ואמר: “אנו רוצים לראות את המאַיוֹר סמוֹלי”. ובבקשה לדחות לזמן בלתי-מוגבל את העונש נכללו כולם מלבד טובין. אם-כן, האם תעזבו את טובין להימוֹק בעבודת-פרך ולא תבקשו רחמים עליו? ובמה חטא הוא יותר מאחרים? ואני יכול להעיד עליו לפניכם, כי הוא איש ישר וטוב, ואני הייתי מתפעל, לוּ היה לי בן כמוהו. מאַרגוֹלין הוא ידידי. אולם, האם בעיניו נביט על מעשה הגדודים ועל מעשה טובין? כששאלתיו, את מאַרגוֹלין: למה לא ביקשת רחמים על טובין? ענה לי: “הוא קיבל את מה שהיה ראוי לקבל”.

אם כן איפוא, על השאלה למי לפנות יש רק תשובה אחת, באופן בעל-ביתי: למלך האנגלי!

“מה לכתוב בבקשה?”

קודם-כל עליכם לדעת, כי אשמת מרידה בצבא האנגלי היא האשמה הכי-גדולה. הפרק אודות העונשים מתחיל ממרידות in active service⁸ ואם מבקשים סליחה, צריכים להביא נימוקים ותירוצים. אי-אלה נימוקים אפשר להביא? או הנימוק כי הם “שקצים”; ועל זה יש להשיב, כי הם כבר עברו את הגיל של שמונה-עשרה שנה.

(על הערת היו“ר, מר אטינגר, למר ז’בוטינסקי, להתקרב אל הענין, משיב ז’בוטינסקי ליו”ר: אתה נתת לכל אחד ואחד לדבר על תוכן הבקשה. ומפני שלא אהיה מחר ביפו, וגם הערב אנני יודע אם אוכל להשתתף עד סוף הישיבה, ומפני ש“כל הקוֹלר הזה תלוי בצוארו של ז’בוטינסקי” – אני מבקש לתת לי לדבר בפרטוּת).

אם תרצו להכניס את כל ה“סלאַם עלייכּוּם”, כי הממשלה האנגלית הם ידידינו – לא יתכן הדבר. עליכם לכתוב רק “ביזנס”: או שלא היתה מרידה כלל; או שהיתה מרידה – אבל בגלל סיבות עמוקות, שאינן קשורות בענינים צבאיים. אם לא תספרו, שהצעירים האלה סבלו מענינים שאין להם שייכות בריבוֹלוּציה או בּוֹלשביוּת – אתם מוסרים אותם לידי המלך והממשלה האנגלית בתור בּוֹלשביקים. ואם אתם אומרים, כי הם סבלו בגלל ענינים לאומיים – אתם צריכים להביא עובדות. אולי הנוסחה אשר נתתי איננה טובה, תנו נוסחה אחרת. אבל נקודת-המוצא והטעמים והנימוקים צריכים להיות אלה שבנוסחתי.

“איך לפנות?”

מובן שצריך לפנות לאותה אינסטאַנציה, שאליה אפשר בכלל לפנות לבקשת רחמים: למלך האנגלי ישר!

עליכם איפוא להחליט על שלשה דברים: לפנות או לא לפנות? על-ידי מי לפנות? ואם אתם מקבלים את דעת הד"ר אידר, אז בכלל למה לכם לפנות? איזה נימוקים לתת לבקשת החנינה?