רקע
אברהם יצחק גולני

 

עם צעדינו הראשונים במושבה    🔗

יער אקליפטוסים משתרע על פני אלפי דונמים, במרכזו ריבוע גדול בן אלף דונמים, מפולג שבילים ודרכים בלתי־סלולות. ובין העצים מפוזרים 31 בתים, לפי אורך הרחובות המסומנים קבוצות קבוצות בחלקם עזובים מתושביהם וחרבים למחצה. בבתים שוכנים אכרים למשפחותיהם, המונים בסך הכל 126 נפש אדם, בתוך המון פועלים ערבים מכל הסביבה, אשר מהם גרים בחצרות האיכרים, לפעמים שתים־שלוש משפחות בחצר אחת, ומהם באים לעבודת יומם ושבים עם ערב לכפריהם. זאת היא תמונת חדרה בחודש מרחשוון שנת תרס“ט, בבואי שמה לשמש מורה בביה”ס של המושבה.

אכרי חדרה היו שרידי מעפילים נועזים, אשר במרץ בלתי רגיל, במסירות נפש ואהבה בוערת לארץ בכלל ולמושבתם בפרט, נלחמו בקדחת הצהובה והירוקה. הרבה מהמשפחות שיכלו חלק מהקרובים והאהובים ביותר, אולם רוחם לא רפתה ולא פסקה שאיפתם להגדיל את מספר אנשי המושבה ולבטל את הלעז שהוציאו בארץ על חדרה, – כי כל באיה לא ישובון. –

ראשית דאגתי, כחבר למפלגת “הפעל הצעיר”, הייתה: כיבוש העבודה ע“י פועלים עברים. הפלחה היתה היסוד העיקרי במשק המושבה, והנטיעות היו מעטות – 3־2 פרדסנים ומגדלי שקדים אחדים. שתי חברות פעלו שם: “דורשי־ציון”, שעיבדה גם את “גן־שמואל”, ובראשה אחד מבחירי לוחמי חדרה ומגיניה, מנחם וזלינסקי ז”ל, ו“אגודת־נטעים” מיסודו של אהרן איזנברג ז“ל, שמנהל העבודה בה היה מר קנטרוביץ מרחובות. גם אצל האכרים וגם בחברות הנ”ל לא היה אף פועל עברי אחד (מלבד 3־2 בני אכרים, מעין משגיחים). אמנם היו מספרים על אי־אלה פועלים, שבאו למושבה ועבדו איזה זמן ושבו כלעומת שבאו.

*

אכרי חדרה הבינו היטב את מצבם. כמיעוט קטן בתוך המון זר וגדול פי־כמה מהם והשתוקקו מאד לבואם של אנשים חדשים. והימים ימי העליה השניה, מזרם העליה הגיעו גם לחדרה עשרות אחדות של צעירים עברים, שבאו ארצה לעבוד ולשמור. את השנים תרס“ט ותר”ע אפשר לחשוב לשנות מפנה בחדרה ובהתפתחותה: א) עד שנת תרס“ט היו נוהגים בני חדרה להעביר את משפחותיהם לחדשים תמוז–תשרי לזכרון־יעקב הקרובה, או למקומות רחוקים יותר. כשבאתי לחדרה במרחשון עדיין לא שבו התלמידים לביתם. ומאותה שנה חדלו ממנהג זה, אם כי שינוי זה עלה להם לפעמים ביוקר גדול; ב) באותה שנה, או בתחילת תר”ע, קיבלו רופא מיוחד את הד“ר ברין, במקום החובש שהיה עד אז, והד”ר הלל יפה ז“ל היה מבקר לעתים; ג) בחורף תרס”ט החלו לבוא פועלים עברים במספר ניכר ושאלות־חיים חדשות התחילו תובעות את פתרונן.

הפועלים הראשונים, כשלושים וחמישה בערך, שבאו לפי דרישותי ממרכז “הפועל הצעיר”, לא היו רגילים לעבודה גופנית בכלל ולחקלאות בפרט. ברובם הגדול נתקבלו לעבודה “באגודת נטעים”, שהחלה לנטוע את אדמת ברכת “עטה” וחפצי־בה, חלק – ב“דורשי ציון” ומיעוט קטן מצא עבודה אצל אכרים פרטיים, שעסקו בנטיעות. הסידור היה קשה; שום מוסד ציבורי לפועלים לא היה קיים, לא היו דירות או בתי מלון לפועלים. נוסד ועד־פועלים, שגם אני השתתפתי בעבודתו. אחדים מהאכרים הילווּ לנו 200–300 פרנק וכמה קנטרים חיטה; ועד־המושבה תיקן את אחד הבתים החרבים ובו סידרנו מטבח־פועלים. במשך זמן קצר נעשה מטבח זה מרכז חשוב לחיי־הפועלים – לא רק במובן הכלכלי אלא גם במובן הציבורי, משם עלה לעתים קול שירה ושמחה, סימן לחיים מתרקמים.

באותו חורף קרה מקרה ובט“ו בשבט גאו מי נהר חדרה ועלו על פני שטח רחב, עד שגרפו אתם דליז’נס על סוסיו ונוסעיו. אחד הפועלים פ. וולף, עכשיו חבר בנהלל, חרף את נפשו להציל את הנוסעים, ובשחיה העביר אותם לגבעה מוקפת מים. אחרי שנזעקו כל בני המושבה לעזרה ולא יכלו להציל את העומדים על הגבעה שב וולף בשחיה ויתרם נצלו לפנות ערב על־ידי פועל עברי אחר, בן־ציון משבץ ז”ל. מקרה זה העלה את ערך הפועל במושבה, שראתה בו אח בכל צרה. ובכל זאת לא הצליח הפועל העברי לחדור לתוך המשק הפרטי של האכר.

המצב במושבה נעשה קשה ביותר לרגל השתלטות הפועלים והשומרים הערבים על חיי המושבה. השמירה היתה בידי שבט בדואי שכן ובאהליהם, שנמצאו על גבול המושבה ובתוכה, היו מסדרים חגיגות והילולות, ולפעמים היה פחד לעבור מרחוב לרחוב בלי נשק. אחר כך עברה השמירה לשבט מוגרבים וחוצפתם גדלה עד לאין שיעור. בינתיים גדל מספר הפועלים העבריים עוד יותר. בתחילת שנת תר"ע באה חבורת עובדים מכנרת, כולם פועלים מנוסים בחקלאות, הם יסדו את הקומונה, שהיתה אחר כך לקבוצת דגניה א'. חברי קבוצה זו חדרו למשקי האכרים, נתקבלו לעבודת הפלחה בבהמות והצליחו להתחבב ולהכבד על האכרים. מעונם המשותף ואופן חייהם משכו את הלב ונעשו למרכז תרבותי־ציבורי, חי ושוקק, לכל הפועלים ולכל אלה שרצו לחדש את חייהם.

באותו חורף החלו לעסוק בשאלת סידור היחסים בין המעבידים והעובדים. שאלות שלא ירדו מעל הפרק עד היום ועדיין מחכות לפתרונן. ביזמתו של הד“ר ברין נוסדה ועדה מצומצמת מב”כ זרמים שונים, לשם הקמת מוסד כעין בית־דין, אשר לפניו יביאו את הסכסוכים בעניני העבודה ושכר העבודה. בועדה השתתפו: ישראל פינברג ובנו אבשלום ז“ל, צבי יהודה, הד”ר ברין ואנוכי. חברי הועדה הרבו לדון ולהתווכח, אך העלו חרס בידם, כי איש לא יכול להבטיח, שהצדדים יקבלו על עצמם את מרותו של בית־דין זה. בכל אופן התרבו השאלות, ענין שיכון הפועלים, הקמת משקי־עזר וכו'.

ותעלולי השומרים הערבים גברו והלכו עד בלי נשוא, רכוש האכרים נעשה הפקר, שומרי המושבה היו קוטפים את ראשי השבלים, מסדרים גורן לעצמם ולאכרים נשאר הקש. אז התעוררה הדרישה לשמירה עברית. בראש הדורשים היה וזלינקי ז“ל, ו”השומר" החל אז להתפתח. כמדומני, שחדרה היתה המושבה הראשונה, אשר מסרה את כל השמירה בתוך המושבה ובשדותיה בידי הסתדרות “השומר”. עם כניסת “השומר” בקיץ תר“ע – השתנו חיי המושבה מן הקצה אל הקצה. הערבים החול להרגיש ולכבד את הכוח העברי, הורמה קרנו של היהודי בכלל ושל השומר בפרט. אל השומרים הצטרפו צעירי חדרה, עזי־הנפש וטובי הפועלים, באו כוחות חשובים כמנדל פורטוגלי ואלכסנדר זיד, מ. יגאל וש. לביא. בית השומרים, שנקבע במקום מטבח הפועלים ירש את מקום הקומונה, שעברה בתחילת תרע”א לאום־ג’וני, היא דגניה א'. והחיים התחילו מפכים ביתר שאת ויתר עוז.

בשנת תרע"א עזבתי את חדרה שאהבתיה מאד; מאז התפתחו חיי הפועל העברי במושבה במדות של ימינו אלה, ונעימה לי ההכרה שגם לי יש חלק־מה בהתחלת החיים האלה.

חדרה העובדת, שבט תשי"א


 

עוללות    🔗

מלחמת המפלגות בשנות תרס"ז–ח'    🔗

בימים ההם בתחילת “העליה השניה” פעלו בארץ שתי מפלגות: “פועלי ציון”, שמרכזם היה בחו“ל וסניף בא”י ו“הפועל הצעיר”, שהיתה אז מפלגה צעירה מאוד והורתה ולידתה בארץ. שתי המפלגות היו עוינות אשה את רעותה ומלחמת־דעות חריפה היתה מתנהלת ביניהן. מספר חברי שתי המפלגות יחד היה, כמדומני, פחות ממאתים וכל אחת היתה מתאמצת להרבות את חבריה ולמשוך חדשים אליה. והנה בראשית תרס“ח בה' חשוון באתי ליפו ואנוכי עולה יחידי באותה אניה, שבא בתור ציוני. ברדתי מהאניה פגשוני שני ב”כ המפלגות: פועלי־ציון ופועל־צעיר, ועוד טרם שהספקתי לשאוף רוח החוף ושניהם התיצבו לפני למשכני ברשתם. כשהודעתי בדברים ברורים, כי אנוכי חבר “הפוה”צ" חפו פני ב“כ פוע”צ ופני יריבו נהרו: נוסף חבר אחד על מפלגתו הצעירה, והיא צועדת לקראת הנצחון. ככה שמחו אז לכל יחיד וחבר, ובזרועות פתוחות קיבלוהו.


מלחמת הדת בתרס"ח    🔗

בשנת תרס“ח נמצאו ברחובות בערך כ־40 פועלים עבריים ורחובות נחשבה אז למושבה הכי לאומית. את הפועל לא רדפו, היו להם מהלכים כמעט בכל בתי האיכרים, בנות המושבה שאפו את צלם וצעירי־המושבה היו מתרועעים עם הפועלים עד שבמושג “צעירי־רחובות” נכללו כל הצעירים: בני האיכרים, האיכרים הצעירים, והפועלים, שהיו לחברה אחת. בקיץ תרס”ח נכנסו כמעט כל הפועלים העברים לנטירת הכרמים. אם איני טועה היו 35 נוטרי־כרמים יהודים, שסידרו את סוכותיהם על כל הגבעות העוטרות את המושבה. בכל יום בתחילת הלילה היו מעלות מדורות אש לבישול התה לארוחת הערב, המדורות היו רומזות כעמוד אש לבנות המושבה להנחותם הדרך אל הכרמים. ככה היו נוהגים גם בערבי שבתות, לקבלת מלאכי השלום.

בימים ההם היה הרב קוק ז“ל נחשב לרב יפו ואגפיה ובכל קיץ היה בא עם משפחתו להתארח בעונת הענבים ברחובות, בשבתות היה דורש בבית־המדרש מעניני דיומא. ויהי בראותו את מעשי הנוטרים בערב־שבתות ויקנא לקדושת השבת שחוללה, ויער את אזני בעלי־רחובות, כי חילול שבת בפרהסיה יכול להזיק לכשרות יינם. בשבת בבוקר דרש בביה”ד ע"ד קדושת־השבת ושמירתה ובדרשתו רמז, כי אם אמנם הכפיה היא דבר רע, אבל במקום שיש חילול הקודש מותר להשתמש גם בכפיה, ורמז שצריך לא לתת עבודה ושמירה לפועלים שאינם שומרי־שבת כדת. –

דברי הדרשה נפוצו תיכף בקהל, ובאותה שבת אחה“צ התאספו בגן־הילדים כל צעירי־רחובות (פועלים, איכרים וביניהם גם באים בשנים. משה סמילנסקי יצא בנאום נלהב ומלהיב נגד דברי־הרב, כי באנו לארץ למטרה יותר גבוהה ונשגבה מאשר להיות שמשי הקדוש ב”ה ובפרט להשתמש אפילו בכפיה הכי קלה נגד חופש־הדת. אחרי הנאום הנלהב הלכו בהמון בשירים וריקודים עד לפני הבית שהרב קוק נתארח שם, סידרו מעגל, קראו קריאות כנהוג והתפזרו. באותו ערב ביקר מר מ. סמילנסקי בשם האסיפה העממית את ועד־המושבה והסביר להם שהם אינם ממונים על שמירת הדת ואין להם להתערב בחיים הפרטיים של כל איש ואיש. מודעות הועד, שהדביקו ע"ד הענין הזה, הוסרו.


מלחמת־מעמדות בתרס"ח    🔗

שכר העבודה של הפועל העברי ברחובות היה 9–10 גרוש תורכי (ערבי היה מקבל 6–7 ג"ת). חברי הפוה“צ היו משתדלים להגיע בפריון העבודה למדרגה כזו, שעבודתם לא תעלה במחירה יותר מעבודת ערבי. והנה קרה מקרה שא. ד. גורדון ז”ל עדר את כרמו הקטן של מר פדוה הזקן ז“ל, שהיה חרד מאוד על עבודה עברית. גורדון לא היה עדיין כ”כ מנוסה בעבודה וכמובן שפריון עבודתו היה קטן משל הערבי וגם משל פועל עברי צעיר. כאשר גמר את העידור ופדוה ז“ל רצה לשלם לו לפי 10 ג”ת ליום, מיאן גורדון ז“ל לקבל כ”כ הרבה שכר, מפני החשש שהוא מקבל יותר מכפי שמגיע. הזקן פדוה טען כי אם זכה שיהודי יעדור את כרמו הרי גם 10 גרוש ליום היא משכורת זעומה, וגורדון טען שזה יותר ממחיר עבודה שהשתכר, כי הוא הוציא פחות עבודה, אפילו מפועלים עברים אחרים. איני זוכר במה נגמרה המחלוקת, אבל גם זו היא מלחמת־מעמדות, ובכל זאת גם בימים ההם, שהפועל העברי היה מוכן לכל בשביל כיבוש־העבודה היו רק מועטים כפדוה ז"ל שקיבלו לעבודה את הפועל העברי; הרוב המכריע של האיכרים התנגדו לעבודה העברית לא פחות מאשר בימינו.


מלחמת־שפות בתרס"ח בחוגי הפועל־הצעיר    🔗

מראשית היוסדה של מפלגת הפועל־הצעיר, היה אחד הסעיפים החשובים הדיבור העברי ללא כל פשרה. אבל קשה היה בימים ההם להנהיג את העקרון הזה בחיים: מעטים היו השולטים בשפה באופן חפשי. ואם בחיי יום־יום היו מוכרחים להתפשר עם המציאות, הרי באסיפות פומביות אי אפשר היה לוותר. בסוכות תרס“ט נקראה אסיפה כללית של כל חברי וחברות הפוה”צ, שמספרם היה בערך 120. לא קל היה לבחור בנשיאות, שתוכל באופן חפשי לנהל את הישיבות בעברית. הנאומים היו כולם בעברית, אבל הרבה מהנאספים ובפרט מהחברות, לא הבינו את התוכן. בימים ההם היתה כל מלה בעלת־ערך בשביל השומעים, שרצו לדעת איך למלא כל מה שדורשים, ולכן היתה דרישה חזקה שיתרגמו לז’רגון. בין אלה שהבינו עברית היו מתנגדים לתרגום, כדי שיהיו מוכרחים ללמוד את השפה. ומדוברי־העברית לא נמצא מי שירצה לחלל את שפתו בתרגום, והמבוכה גדולה. סו“ס הסכים יוסף בוסל ז”ל להיות המתרגם ולמסור את התוכן. ושוב תרעומת: נאום ארוך תורגם בקיצור, וחשש שמא לא נמסר הכל בדיוק. סו“ס מוכרחים היו להיכנע, אבל נתקבלה החלטה פה אחד, כי מאסיפה זו והלאה לא יהיו שום תרגומים לשפות אחרות, וההחלטה הוצאה אל הפועל בלי כל ערעור. באסיפות מתרס”ט והלאה לא תרגמו את הנאומים ואיש לא פצה פה: לשנת תר"ע ידעו כל הנאספים את השפה ולא רק הבינו אלא גם דיברו. וזה היה בתנאי־העבודה הקשים בימים ההם.


“העובד הציוני”, מרץ 1936


 

המורה העברי והעליה השניה    🔗

בשנה הזאת שחל בה חצי יובל שנים להתחלת העליה השניה, חוגגים גם המורים את חצי־היובל להיווסד הסתדרותם. המורה העברי, ביה"ס העברי והעליה השניה קשורים בקשר בל ינתק.

העליה השניה הבליטה והעמיקה את רעיון שני היסודות הכי חשובים בתחיית עמנו והם – העבודה העברית והלשון העברית. אמנם גם החלוצים מימי ביל“ו הוקירו להלכה את חשיבות העבודה ואת חשיבות השפה, אבל למעשה שלט האידיש גם בין המורים של תקופה זו ואפילו חזיונות הציגו באידיש. השפה, בתור גורם חיוני, לא נחשבה עדיין. כ”כ שלטה העבודה הזרה בכל מקצועות החיים. מלחמה שיטתית, מרוכזת, ומכוונת בעד עבודה עברית ותרבות עברית, התחילה רק ע“י בני העליה השניה, עם היווסד “הפועל הצעיר”, ראשית גיבושה של עליה זו, שראתה בכיבוש העבודה את אחד היסודות המרכזיים של בנין העם והארץ. העבודה והמלחמה השיטתיות להשלטת הלשון העברית בחינוך ובחיים אף הן התחילו באותה התקופה עם היווסד הסתדרות המורים. שתי הסתדרויות אלה איחדו ואירגנו את אוסרי־המלחמה ומפקדיה בעד שני היסודות הנזכרים, ושתי הסתדרויות אלו מילאו אחת את רעותה בהשפעת גומלין, עד שרוב המורים בעליה השניה היו חברים או קרובים להפוה”צ. ולא מקרה הוא שהמעורר הראשי של העליה הזאת, המורה העברי, המנוח יוסף ויתקין ז“ל, היה גם אחד ממיסדי הפוה”צ. כמדומני, שהרבה מאלה שהכריזו על כיבוש־העבודה, וגם קיימו את המצווה הזאת בגופם עסקו בתפוצות־הגולה, לפני עלייתם, בהוראה עברית.

החינוך העברי הכללי והעבודה העברית נולדו תאומים. רק המורה העברי, שלרגלי עבודתו היה מוכרח להיות תמיד בתוך המושבה עֵד לכל המתהוה, לחדור לחיי הסביבה, להסתכל ולהאזין לרחשי־הלב שבמושבה, לראות את האידיאלים הנרמסים במשפחה, בבית הורי התלמידים, – רק הוא היה יכול לדעת את ערך העבודה והחינוך לעבודה, כיסוד היסודות של חיינו ועתידנו בארץ. על האמת הזאת הכריז המורה בלי הרף והגן עליה בכל חום נפשו. בלי הרצאות עיוניות וויכוחים על מהות החינוך ותכנו – השיג המורה בהרגשתו הלאומית את דרך עבודתו. והמורה הכניס בתור צו לאומי עליון את רעיון העבודה ליסוד החינוך החדש. עבודה עברית נעשתה למצווה הכי חשובה בתכנית בית הספר הכללי. באופנים שונים, דרך צנורות השפעה שונים, בכל שעור ושעור, בכל מקצוע ומקצוע, הטיף המורה לרעיון זה, נלחם נגד הסביבה ומגמתה לעבודה זרה, בעל־פה וגם במעשה. לא במושבה אחת היה המורה בועד־הפועלים המקומי, אעפ"י שעבודתו חתרה לעתים תחת קיומו. ומכאן היחס המוזר מצד איכרי המושבה לרוב הגדול של המורים, עד שהיה למקובל, כי המורה שונא האכרים ומתנגדם, אם כי מורי המושבות אהבו את מושבותיהם כנפשם, אבל לא יכלו לראות כבלע את הקודש. הפועל במושבה ידע בית אחד ששם הוא תמיד אורח רצוי, נפגש באהבת־חבר ובהבנת חבר, ששם הוא מוצא אוזן קשבת לכל יסוריו היום־יומיים, ומוצא את האפשרות ואת העזרה בבירור וליבון השאלות, המנסרות בעולם העבודה, זה היה בית המורה העברי. (אמנם היו בין המורים גם כאלה שהתנכרו לפועל, אבל אלה היו שארית העבר ובטלו בששים).

וכשם שהמורה העברי הכניס לתכנית ביה"ס הכללי את הרעיון של עבודה עצמית, ככה הכניס גם הפועל לתוך חייו ולתוך מפעלו התרבותי את השפה העברית. בכל פעולה תרבותית עברית פוזיטיבית ובכל הפגנה ומלחמה נגד התנקשות בשפה העברית לקח הפועל העברי את החלק הכי אקטיבי. בכל אסיפה וועידה של מורים היו משתתפים הרבה פועלים. והמורים באסיפותיהם ידעו לעתים להרים קול נגד קיפוח זכות הפועלים. (תזכר־נא המחאה הנמרצת שהובעה ע"י כל המורים פה אחד, נגד העסקת פועלים זרים בתחנת־הנסיונות בעתלית, בשעת ביקור המורים שם בשיעורי־הקיץ שנערכו בזכרון־יעקב וכו'). והיה הדבר למקובל במושבות: בועדים ובאסיפות־האיכרים היה שולט האידיש. אבל למורה ולפועל פנו רק בעברית.

וכל זמן שביה“ס הכללי והמורה היו קשורים אל הפועל ואידיאליו לא היה שום צורך לחפש תוכן לביה”ס, היסוד היה איתן. אבל בזמן האחרון, כאשר התרופפו הקשרים בין המורה והפועל ובפעולת המורה במושבה נקבע כאידיאל, לא להתערב בעניני המושבה, נחלש גם הקשר בין ביה"ס ורעיון העבודה. בזמננו אין המורה במושבה אוסר את המלחמה בעד שאיפות־הפועלים (אם כי אינו מתנגד להם) ולכן ירד גם כבוד המורה בעיני האיכרים, והם התחילו לשאוף להיפטר ממנו, בתור מתנגד אִלם, ולהחליפו באחר, המבכר קיום מצוות פורמליות על פני מצוות אנושיות־לאומיות.

בימים האחרונים משתדלים להכניס את הרעיון של קרקע לאומי בתור יסוד החינוך. אבל כל עוד לא נשיב לביה“ס הכללי את כבודו הראשון לעשותו בית־חינוך לרעיונות הלאומיים של תנועת־העבודה, וכל זמן שהמורים לא יתקרבו שוב אל הפועלים להיות אתם לגוף הסתדרותי אחד תהיה עמדת ביה”ס הכללי חלשה.

המורה העברי, אחר המחוללים הראשונים של העליה השניה, והרמת תכנה ורעיונותיה, יבין סוף סוף היכן מקומו האמיתי וישוב אל השורות הראשונות של לוחמי־התחיה העברית, אל שורות העובדים.


“הפועל הצעיר”, תרפ"ט, 22–23


 

המורה והעבודה העברית    🔗

הדבר היה בשנת תרע“ב. הסתדרות המורים היתה אז אגודה קטנה ועניה בחברים ובכסף. ע”ד סידור שיעורי־השתלמות או שעורי קיץ בכוחות עצמיים – אי אפשר היה לחלום, הצורך בהשתלמות היה גדול בעיקר בלימודי הטבע וידיעת הארץ והצמחיה. אז קם המנוח א. אהרונסון ז“ל וקיבל על עצמו לסדר שעורי קיץ למורים בזכרון יעקב. מידידיו באמריקה השיג סכומי־כסף וסידר את השעורים ברוב פאר והדר. מטבח משותף לכל המורים, שבו הוגש מכל טוב, חדרי־שינה מסודרים בבתי אכרים וכו'. השעורים נמשכו כחודש ימים (בימי חופש הקיץ), למדו מקצועות שונים, אבל המקצוע הראשי והחשוב ביותר היה תורת הצמחים בכלל וצמחית א”י בפרט. המרצה במקצוע זה היה אהרונסון ז"ל, הרצאותיו הצטיינו בתכנם והסבו עונג רב לשומעים, כולנו היינו אסירי־תודה ומלאים הערצה למרצה רב־הכשרון.

והנה בשבוע האחרון לשעורים הוחלט לסדר טיול מדעי לעתלית, ששם היתה תחנת־הנסיונות, שהתנהלה ע“י אהרונסון ז”ל. בדרך הארוכה והקשה הפליא אותנו מר א. בידיעותיו הרבות ובאהבתו העזה לכל צמח ושיח, אבן וגבעה. על הכל דיבר, הכל ידע אשר מעל האדמה, חיבתנו אליו גדלה ורבתה. אבל כשבאנו לעתלית ראינו ונוכחנו, לצערנו, כי כל הנסיונות והעבודות נעשים רק ע“י פועלים זרים. השפעתו של מקרה זה היתה כה רבה עלינו, עד אשר בלב רבים מאתנו טושטשו כל החיבה והכבוד, שרחשנו קודם למורה־הדרך ולמורה־ההוראה. החלטנו לצאת במלחמה גלויה ונמרצת נגד תופעה זו. בשובנו לזכרון התאספנו כעשרים מורה, חברי “הפועל הצעיר”, והחלטנו, כי במוצאי־שבת, בשעה שהמורים יסדרו נשף פרידה למסדר השעורים ולמרצה מר אהרונסון ז”ל, נרשם כולנו לדיבור וכל דברינו יסבו רק על הנושא של עבודה עברית וחשיבותה הלאומית והחברתית. עם זה נביע את מחאתנו כנגד כל אלה, שאינם נשמעים לצו לאומי זה.

החלטתנו זו נודעה לחברנו ק. סילמן, ולפני שגמרנו את ישיבתנו החשאית, הופיע מר ס. והציע לנו, כי טוב שהמחאה נגד עבודה זרה תבוא לא רק בשם קיבוץ קטן של מורים, אלא בשם כל המורים בא“י, משום זה יהיה עלינו לוותר אולי, על חריפות המחאה, ובלבד שתובע בשם כל הציבור. לאחר אסיפות והתיעצות עובדה נוסחת מחאה כללית והוחלט לקראה לפני אהרונסון ז”ל, לא בנשף־הפרידה כי אם אחרי הרצאתו האחרונה – הרצאת הסיום.

והנה הגיע יום הסיום. אל הרצאה זו באו כל המורים (מלבד אחד, שלא הסכים להבעת המחאה ע"י המורים) וגם רבים מאד מאנשי זכרון וכמעט כל צעיריה. האולם היה מלא מפה־לפה. ההרצאה היתה חגיגית ומזהירה, יפה וחשובה בתכנה. וכתום ההרצאה עלה על הבמה ב"כ המורים מר י. עזריהו, ויחד עם הבעת תודה של המורים למורם, קרא לפני כל הנאספים את המחאה הנמרצת נגד השימוש בעבודה זרה, בתוספת הצהרה ברורה, כי לכל עבודתנו בארץ אין ולא יהיה שום ערך קיים, אם לא תהיה מבוססת על עבודה עברית טהורה ושלמה.

וזה לשון גילוי־הדעת:

"חבר ומורה נכבד א. אהרונסון!

אנחנו מורי א"י, שהתאספנו כמעט מכל פינות הישוב העברי בארצנו לשמוע את שעוריך בתורת הצמחים והאדמה, נמצאים אנו כולנו תחת הרושם של תחנת הנסיון שהראית לנו, אשר יסדת וביצרת בפינה הישובית העזובה עתלית. אנחנו ראינו את הבנינים, המשתלות, הנטיעות, התעלות והכבישים וכל אשר עשית בעמל ובכשרון ובמרץ בלתי מצויים, אנחנו רוצים להאמין בתקוות הגדולות, שאתה תולה בנסיונות החשובים האלה, שמהם תצמח גאולה מרובה לעבודתנו הישובית, זו העבודה שטובי־הלאומים קושרים בה עתיד אומתנו.

אבל עם הכרתנו ואמונתנו בך, בתור איש המדע וחובב ארצנו, שעתידך הגדול עוד לפניך הוא, מרגישים אנו במעמקי נפשנו את חובתנו להביע לך את דעתנו על פרט אחד מעבודתך באופן גלוי וברור.

אתה, מורה וחבר נכבד, משתמש בפועלים נכרים רבים על אדמת הנסיונות בעתלית וחדרה אשר ברשותך, מאות פועלים נכרים עשו כל מה שראינו בתחנת־הנסיון. ידי זרים חלו באדמה העברית, שנמסרה לידך לשם נסיונות מדעיים, שבכוחם להביא הצלחה לישובנו, ורק מיעוט קטן מאד, פועלים עברים יחידים, יכלו למצוא להם עבודה אצלך, והמון פועלים עברים, שהיה יכול ללמוד מתוך כל הנסיונות שבתחנה ולהפיץ ידיעותיו בין החברים העברים לתועלת עמנו בארץ, המון פועלים זה – נשאר מרוחק מן העבודה אשר ברשותך.

ואף גם משפחות אחינו התימנים, שטובי ומנהלי הישוב עמלים בהגירתם לא"י ואשר בעל רב הושיבו כחמישים משפחות מהם בזכרון יעקב, קרוב אליך, גם הן לא מצאו עבודה אצלך, והן עומדות לחזור לנדודיהן.

אנחנו המורים ראינו, איפוא, לחובתנו, להתאסף לאספה כללית בנידון זה ואחרי מו"מ החלטנו כולנו, שאי אפשר לנו לעבור בשתיקה על פרט זה מהנהגתך.

אנחנו המורים רואים בפועלים הלאומיים שלנו, שבאו לארץ לחיות ולעבוד את חברינו בעבודת הישוב. וכשם שאנו סוללים דרך הרוח, כן הם יוצרים בינינו את העובד הלאומי המעשי. אנחנו והם אחוזים יחד ומושפעים אלה מאלה. לא יגדל ביותר כל ערך עבודתנו הרוחנית, אם לא יהיה הבסיס העובד בישוב – מפלגת פועלים.

ולפיכך אנו מוסרים לך גילוי־דעתנו:

כל עבודה על אדמה עברית, שאינה נעשית ע“י יהודים – מחלישה ומדלדלת את עצמותנו וכוחנו בארץ! והיא נמצאת בניגוד עיקרי לשאיפות העם ולעבודות החינוך הלאומי, שאנו עמלים בו, ושום הצטדקות, לפי הכרתנו, אינה יכולה להתקבל בנידון זה!”

רושם המחאה היה חזק והדהים את השומעים מבני זכרון. היא נתפרסמה אז בכל העתונים. אהרונסון ענה מה שענה, הצטדק במקצת ובמקצת התרעם על שהמורים מתערבים בשאלות, שאינן שייכות להם כנהוג…

אבל המורה עשה את המוטל עליו, ראה אוון ולא החריש. ככה ידע אז המורה לעמוד על משמר הכבוד של מלחמה לא רק בעד השפה, כי אם נלחם ונתיצב בראש הלוחמים על כל הקנינים הלאומיים. מי יתן ונלך בדרך זו גם עתה ולהבא, והסתדרות המורים תשא תמיד את דגל התחיה ברמה ותלחם בעד כל רעיון של התקדמות וצדק, ויהיה הוא, בכל דבר אנושי, החלוץ העובר לפני המחנה.


ספר היובל של הסתדרות המורים בא“י, תרפ”ט


 

בעילום־שם    🔗

זה היה בשנת תרס“ט. פועלים עברים, קבועים, בחדרה לא היו; וכמובן, שגם ועד־פועלים לא היה. ואנכי אז מורה בחדרה. כחבר “הפועל הצעיר”, הייתי מקבל את הפועלים, הבאים למושבה, ועוזר לסדרם בעבודה. הפועלים המעטים שבאו למושבה, קיבלו עבודה ב”אגודת־נטעים", שנטעה אז פרדס בברכת־עטה, אשר בדרום המושבה, מנהל העבודה היה יהודי קפדן ורגזן.

באחד הימים באו אלי מחיפה ג' צעירים: י. כהן, פלדמן, ועוד אחד (כמדומני סיטקוב). הם נשלחו ע"י לשכת העבודה של “חובבי ציון”.

בו ביום קיבלתי פתקה ממר צבי בוטקובסקי ז"ל כי אחד מבין ג' הצעירים שבאו אלי, בא בעילום שמו, והוא הסופר הנודע ברנר. חפצתי מאד להסיר את הלוט, ולדעת מי מהשלושה הוא הסופר; תחילה נמשך לבי אחרי כהן (כיום הזה – אכר בנחלת־יהודה), בשל הדיבור העברי השגור בפיו. אך כעבור ימים מספר החל “פלדמן” לבקר בחדרי ולהתעניין בבית הספר. וביחוד היה משתדל לכוון את בקורו אלי בשעת חלוקת ספרי קריאה לילדים, מהספריה הדלה, שסידרתי באותה שנה, מכל מה שמצאתי מתאים בקירוב לילדים. התענינותו, שאלותיו, ויחסו אל הילדים – הפנו את תשומת־לבי והחלטתי כי הוא זה ברנר.

השתדלתי ככל האפשר לא לגלות את הדבר ברבים, כי רצונו של אדם הוא כבודו.

סידרתיו בעבודה ב“אגודת נטעים” בחפירת בורות, ומהיום הראשון הודיע לי מנהל העבודה כי “פלדמן” זה – לא יוצלח לגמרי להיות פועל.

חפירת בורות נמסרה לפועלים בקבלנות, וכמדומני שפלדמן השתכר כג’–ד' גרוש תורכי ליום.

איני זוכר בדיוק כמה ימים עבד, בכל אופן לא יותר משבועות אחדים. באחד הימים בא אלי, השאיר את חפציו בחדרי ונסע לפתח־תקוה, משם קיבלתי ממנו גלויה לשלוח לו את חפציו שמה, ובפתקה זו גילה לי את שמו האמיתי.

שמרתי את הגלויה הזו ימים רבים ולדאבוני אבדה ממני בימי “חסן בק”, כשהשמדתי את כל ניירותי, שהיו עלולים למתוח חשד בימים ההם.


יוסף חיים ברנר, מבחר זכרונות, תש"ד


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!