יער אקליפטוסים משתרע על פני אלפי דונמים, במרכזו ריבוע גדול בן אלף דונמים, מפולג שבילים ודרכים בלתי־סלולות. ובין העצים מפוזרים 31 בתים, לפי אורך הרחובות המסומנים קבוצות קבוצות בחלקם עזובים מתושביהם וחרבים למחצה. בבתים שוכנים אכרים למשפחותיהם, המונים בסך הכל 126 נפש אדם, בתוך המון פועלים ערבים מכל הסביבה, אשר מהם גרים בחצרות האיכרים, לפעמים שתים־שלוש משפחות בחצר אחת, ומהם באים לעבודת יומם ושבים עם ערב לכפריהם. זאת היא תמונת חדרה בחודש מרחשוון שנת תרס“ט, בבואי שמה לשמש מורה בביה”ס של המושבה.

אכרי חדרה היו שרידי מעפילים נועזים, אשר במרץ בלתי רגיל, במסירות נפש ואהבה בוערת לארץ בכלל ולמושבתם בפרט, נלחמו בקדחת הצהובה והירוקה. הרבה מהמשפחות שיכלו חלק מהקרובים והאהובים ביותר, אולם רוחם לא רפתה ולא פסקה שאיפתם להגדיל את מספר אנשי המושבה ולבטל את הלעז שהוציאו בארץ על חדרה, – כי כל באיה לא ישובון. –

ראשית דאגתי, כחבר למפלגת “הפעל הצעיר”, הייתה: כיבוש העבודה ע“י פועלים עברים. הפלחה היתה היסוד העיקרי במשק המושבה, והנטיעות היו מעטות – 3־2 פרדסנים ומגדלי שקדים אחדים. שתי חברות פעלו שם: “דורשי־ציון”, שעיבדה גם את “גן־שמואל”, ובראשה אחד מבחירי לוחמי חדרה ומגיניה, מנחם וזלינסקי ז”ל, ו“אגודת־נטעים” מיסודו של אהרן איזנברג ז“ל, שמנהל העבודה בה היה מר קנטרוביץ מרחובות. גם אצל האכרים וגם בחברות הנ”ל לא היה אף פועל עברי אחד (מלבד 3־2 בני אכרים, מעין משגיחים). אמנם היו מספרים על אי־אלה פועלים, שבאו למושבה ועבדו איזה זמן ושבו כלעומת שבאו.

*

אכרי חדרה הבינו היטב את מצבם. כמיעוט קטן בתוך המון זר וגדול פי־כמה מהם והשתוקקו מאד לבואם של אנשים חדשים. והימים ימי העליה השניה, מזרם העליה הגיעו גם לחדרה עשרות אחדות של צעירים עברים, שבאו ארצה לעבוד ולשמור. את השנים תרס“ט ותר”ע אפשר לחשוב לשנות מפנה בחדרה ובהתפתחותה: א) עד שנת תרס“ט היו נוהגים בני חדרה להעביר את משפחותיהם לחדשים תמוז–תשרי לזכרון־יעקב הקרובה, או למקומות רחוקים יותר. כשבאתי לחדרה במרחשון עדיין לא שבו התלמידים לביתם. ומאותה שנה חדלו ממנהג זה, אם כי שינוי זה עלה להם לפעמים ביוקר גדול; ב) באותה שנה, או בתחילת תר”ע, קיבלו רופא מיוחד את הד“ר ברין, במקום החובש שהיה עד אז, והד”ר הלל יפה ז“ל היה מבקר לעתים; ג) בחורף תרס”ט החלו לבוא פועלים עברים במספר ניכר ושאלות־חיים חדשות התחילו תובעות את פתרונן.

הפועלים הראשונים, כשלושים וחמישה בערך, שבאו לפי דרישותי ממרכז “הפועל הצעיר”, לא היו רגילים לעבודה גופנית בכלל ולחקלאות בפרט. ברובם הגדול נתקבלו לעבודה “באגודת נטעים”, שהחלה לנטוע את אדמת ברכת “עטה” וחפצי־בה, חלק – ב“דורשי ציון” ומיעוט קטן מצא עבודה אצל אכרים פרטיים, שעסקו בנטיעות. הסידור היה קשה; שום מוסד ציבורי לפועלים לא היה קיים, לא היו דירות או בתי מלון לפועלים. נוסד ועד־פועלים, שגם אני השתתפתי בעבודתו. אחדים מהאכרים הילווּ לנו 200–300 פרנק וכמה קנטרים חיטה; ועד־המושבה תיקן את אחד הבתים החרבים ובו סידרנו מטבח־פועלים. במשך זמן קצר נעשה מטבח זה מרכז חשוב לחיי־הפועלים – לא רק במובן הכלכלי אלא גם במובן הציבורי, משם עלה לעתים קול שירה ושמחה, סימן לחיים מתרקמים.

באותו חורף קרה מקרה ובט“ו בשבט גאו מי נהר חדרה ועלו על פני שטח רחב, עד שגרפו אתם דליז’נס על סוסיו ונוסעיו. אחד הפועלים פ. וולף, עכשיו חבר בנהלל, חרף את נפשו להציל את הנוסעים, ובשחיה העביר אותם לגבעה מוקפת מים. אחרי שנזעקו כל בני המושבה לעזרה ולא יכלו להציל את העומדים על הגבעה שב וולף בשחיה ויתרם נצלו לפנות ערב על־ידי פועל עברי אחר, בן־ציון משבץ ז”ל. מקרה זה העלה את ערך הפועל במושבה, שראתה בו אח בכל צרה. ובכל זאת לא הצליח הפועל העברי לחדור לתוך המשק הפרטי של האכר.

המצב במושבה נעשה קשה ביותר לרגל השתלטות הפועלים והשומרים הערבים על חיי המושבה. השמירה היתה בידי שבט בדואי שכן ובאהליהם, שנמצאו על גבול המושבה ובתוכה, היו מסדרים חגיגות והילולות, ולפעמים היה פחד לעבור מרחוב לרחוב בלי נשק. אחר כך עברה השמירה לשבט מוגרבים וחוצפתם גדלה עד לאין שיעור. בינתיים גדל מספר הפועלים העבריים עוד יותר. בתחילת שנת תר"ע באה חבורת עובדים מכנרת, כולם פועלים מנוסים בחקלאות, הם יסדו את הקומונה, שהיתה אחר כך לקבוצת דגניה א'. חברי קבוצה זו חדרו למשקי האכרים, נתקבלו לעבודת הפלחה בבהמות והצליחו להתחבב ולהכבד על האכרים. מעונם המשותף ואופן חייהם משכו את הלב ונעשו למרכז תרבותי־ציבורי, חי ושוקק, לכל הפועלים ולכל אלה שרצו לחדש את חייהם.

באותו חורף החלו לעסוק בשאלת סידור היחסים בין המעבידים והעובדים. שאלות שלא ירדו מעל הפרק עד היום ועדיין מחכות לפתרונן. ביזמתו של הד“ר ברין נוסדה ועדה מצומצמת מב”כ זרמים שונים, לשם הקמת מוסד כעין בית־דין, אשר לפניו יביאו את הסכסוכים בעניני העבודה ושכר העבודה. בועדה השתתפו: ישראל פינברג ובנו אבשלום ז“ל, צבי יהודה, הד”ר ברין ואנוכי. חברי הועדה הרבו לדון ולהתווכח, אך העלו חרס בידם, כי איש לא יכול להבטיח, שהצדדים יקבלו על עצמם את מרותו של בית־דין זה. בכל אופן התרבו השאלות, ענין שיכון הפועלים, הקמת משקי־עזר וכו'.

ותעלולי השומרים הערבים גברו והלכו עד בלי נשוא, רכוש האכרים נעשה הפקר, שומרי המושבה היו קוטפים את ראשי השבלים, מסדרים גורן לעצמם ולאכרים נשאר הקש. אז התעוררה הדרישה לשמירה עברית. בראש הדורשים היה וזלינקי ז“ל, ו”השומר" החל אז להתפתח. כמדומני, שחדרה היתה המושבה הראשונה, אשר מסרה את כל השמירה בתוך המושבה ובשדותיה בידי הסתדרות “השומר”. עם כניסת “השומר” בקיץ תר“ע – השתנו חיי המושבה מן הקצה אל הקצה. הערבים החול להרגיש ולכבד את הכוח העברי, הורמה קרנו של היהודי בכלל ושל השומר בפרט. אל השומרים הצטרפו צעירי חדרה, עזי־הנפש וטובי הפועלים, באו כוחות חשובים כמנדל פורטוגלי ואלכסנדר זיד, מ. יגאל וש. לביא. בית השומרים, שנקבע במקום מטבח הפועלים ירש את מקום הקומונה, שעברה בתחילת תרע”א לאום־ג’וני, היא דגניה א'. והחיים התחילו מפכים ביתר שאת ויתר עוז.

בשנת תרע"א עזבתי את חדרה שאהבתיה מאד; מאז התפתחו חיי הפועל העברי במושבה במדות של ימינו אלה, ונעימה לי ההכרה שגם לי יש חלק־מה בהתחלת החיים האלה.

חדרה העובדת, שבט תשי"א