מלחמת המפלגות בשנות תרס"ז–ח'    🔗

בימים ההם בתחילת “העליה השניה” פעלו בארץ שתי מפלגות: “פועלי ציון”, שמרכזם היה בחו“ל וסניף בא”י ו“הפועל הצעיר”, שהיתה אז מפלגה צעירה מאוד והורתה ולידתה בארץ. שתי המפלגות היו עוינות אשה את רעותה ומלחמת־דעות חריפה היתה מתנהלת ביניהן. מספר חברי שתי המפלגות יחד היה, כמדומני, פחות ממאתים וכל אחת היתה מתאמצת להרבות את חבריה ולמשוך חדשים אליה. והנה בראשית תרס“ח בה' חשוון באתי ליפו ואנוכי עולה יחידי באותה אניה, שבא בתור ציוני. ברדתי מהאניה פגשוני שני ב”כ המפלגות: פועלי־ציון ופועל־צעיר, ועוד טרם שהספקתי לשאוף רוח החוף ושניהם התיצבו לפני למשכני ברשתם. כשהודעתי בדברים ברורים, כי אנוכי חבר “הפוה”צ" חפו פני ב“כ פוע”צ ופני יריבו נהרו: נוסף חבר אחד על מפלגתו הצעירה, והיא צועדת לקראת הנצחון. ככה שמחו אז לכל יחיד וחבר, ובזרועות פתוחות קיבלוהו.

מלחמת הדת בתרס"ח    🔗

בשנת תרס“ח נמצאו ברחובות בערך כ־40 פועלים עבריים ורחובות נחשבה אז למושבה הכי לאומית. את הפועל לא רדפו, היו להם מהלכים כמעט בכל בתי האיכרים, בנות המושבה שאפו את צלם וצעירי־המושבה היו מתרועעים עם הפועלים עד שבמושג “צעירי־רחובות” נכללו כל הצעירים: בני האיכרים, האיכרים הצעירים, והפועלים, שהיו לחברה אחת. בקיץ תרס”ח נכנסו כמעט כל הפועלים העברים לנטירת הכרמים. אם איני טועה היו 35 נוטרי־כרמים יהודים, שסידרו את סוכותיהם על כל הגבעות העוטרות את המושבה. בכל יום בתחילת הלילה היו מעלות מדורות אש לבישול התה לארוחת הערב, המדורות היו רומזות כעמוד אש לבנות המושבה להנחותם הדרך אל הכרמים. ככה היו נוהגים גם בערבי שבתות, לקבלת מלאכי השלום.

בימים ההם היה הרב קוק ז“ל נחשב לרב יפו ואגפיה ובכל קיץ היה בא עם משפחתו להתארח בעונת הענבים ברחובות, בשבתות היה דורש בבית־המדרש מעניני דיומא. ויהי בראותו את מעשי הנוטרים בערב־שבתות ויקנא לקדושת השבת שחוללה, ויער את אזני בעלי־רחובות, כי חילול שבת בפרהסיה יכול להזיק לכשרות יינם. בשבת בבוקר דרש בביה”ד ע"ד קדושת־השבת ושמירתה ובדרשתו רמז, כי אם אמנם הכפיה היא דבר רע, אבל במקום שיש חילול הקודש מותר להשתמש גם בכפיה, ורמז שצריך לא לתת עבודה ושמירה לפועלים שאינם שומרי־שבת כדת. –

דברי הדרשה נפוצו תיכף בקהל, ובאותה שבת אחה“צ התאספו בגן־הילדים כל צעירי־רחובות (פועלים, איכרים וביניהם גם באים בשנים. משה סמילנסקי יצא בנאום נלהב ומלהיב נגד דברי־הרב, כי באנו לארץ למטרה יותר גבוהה ונשגבה מאשר להיות שמשי הקדוש ב”ה ובפרט להשתמש אפילו בכפיה הכי קלה נגד חופש־הדת. אחרי הנאום הנלהב הלכו בהמון בשירים וריקודים עד לפני הבית שהרב קוק נתארח שם, סידרו מעגל, קראו קריאות כנהוג והתפזרו. באותו ערב ביקר מר מ. סמילנסקי בשם האסיפה העממית את ועד־המושבה והסביר להם שהם אינם ממונים על שמירת הדת ואין להם להתערב בחיים הפרטיים של כל איש ואיש. מודעות הועד, שהדביקו ע"ד הענין הזה, הוסרו.

מלחמת־מעמדות בתרס"ח    🔗

שכר העבודה של הפועל העברי ברחובות היה 9–10 גרוש תורכי (ערבי היה מקבל 6–7 ג"ת). חברי הפוה“צ היו משתדלים להגיע בפריון העבודה למדרגה כזו, שעבודתם לא תעלה במחירה יותר מעבודת ערבי. והנה קרה מקרה שא. ד. גורדון ז”ל עדר את כרמו הקטן של מר פדוה הזקן ז“ל, שהיה חרד מאוד על עבודה עברית. גורדון לא היה עדיין כ”כ מנוסה בעבודה וכמובן שפריון עבודתו היה קטן משל הערבי וגם משל פועל עברי צעיר. כאשר גמר את העידור ופדוה ז“ל רצה לשלם לו לפי 10 ג”ת ליום, מיאן גורדון ז“ל לקבל כ”כ הרבה שכר, מפני החשש שהוא מקבל יותר מכפי שמגיע. הזקן פדוה טען כי אם זכה שיהודי יעדור את כרמו הרי גם 10 גרוש ליום היא משכורת זעומה, וגורדון טען שזה יותר ממחיר עבודה שהשתכר, כי הוא הוציא פחות עבודה, אפילו מפועלים עברים אחרים. איני זוכר במה נגמרה המחלוקת, אבל גם זו היא מלחמת־מעמדות, ובכל זאת גם בימים ההם, שהפועל העברי היה מוכן לכל בשביל כיבוש־העבודה היו רק מועטים כפדוה ז"ל שקיבלו לעבודה את הפועל העברי; הרוב המכריע של האיכרים התנגדו לעבודה העברית לא פחות מאשר בימינו.

מלחמת־שפות בתרס"ח בחוגי הפועל־הצעיר    🔗

מראשית היוסדה של מפלגת הפועל־הצעיר, היה אחד הסעיפים החשובים הדיבור העברי ללא כל פשרה. אבל קשה היה בימים ההם להנהיג את העקרון הזה בחיים: מעטים היו השולטים בשפה באופן חפשי. ואם בחיי יום־יום היו מוכרחים להתפשר עם המציאות, הרי באסיפות פומביות אי אפשר היה לוותר. בסוכות תרס“ט נקראה אסיפה כללית של כל חברי וחברות הפוה”צ, שמספרם היה בערך 120. לא קל היה לבחור בנשיאות, שתוכל באופן חפשי לנהל את הישיבות בעברית. הנאומים היו כולם בעברית, אבל הרבה מהנאספים ובפרט מהחברות, לא הבינו את התוכן. בימים ההם היתה כל מלה בעלת־ערך בשביל השומעים, שרצו לדעת איך למלא כל מה שדורשים, ולכן היתה דרישה חזקה שיתרגמו לז’רגון. בין אלה שהבינו עברית היו מתנגדים לתרגום, כדי שיהיו מוכרחים ללמוד את השפה. ומדוברי־העברית לא נמצא מי שירצה לחלל את שפתו בתרגום, והמבוכה גדולה. סו“ס הסכים יוסף בוסל ז”ל להיות המתרגם ולמסור את התוכן. ושוב תרעומת: נאום ארוך תורגם בקיצור, וחשש שמא לא נמסר הכל בדיוק. סו“ס מוכרחים היו להיכנע, אבל נתקבלה החלטה פה אחד, כי מאסיפה זו והלאה לא יהיו שום תרגומים לשפות אחרות, וההחלטה הוצאה אל הפועל בלי כל ערעור. באסיפות מתרס”ט והלאה לא תרגמו את הנאומים ואיש לא פצה פה: לשנת תר"ע ידעו כל הנאספים את השפה ולא רק הבינו אלא גם דיברו. וזה היה בתנאי־העבודה הקשים בימים ההם.

“העובד הציוני”, מרץ 1936