א. חשוון תרס"ט    🔗

כשם שצעדים אחדים מחוץ לחדרה הנך רואה רק יער גבוה, שעציו מתנועעים ומשמיעים איוושה חרישית, כך גם בתוך המושבה הנך נפגש בחיים שקטים ונרדמים, שאינם דומים כלל לאותם החיים הסואנים, אשר בכל אחת ממושבות יהודה. רק נהימה קלה. רק הד קול של חיים אתה מרגיש פה, אך לא את החיים בעצמם.

יפה ונחמדה היא המושבה; יפה הוא גם היער שלה. אבל יהודיה מעטים. מעטים מאד. אנשים יש בה, ברוך השם, לא מעט, אך רוב האנשים האלה הם זרים לנו ולעמנו, וממלאים הם, הזרים האלה, את כל המושבה. בכל חצר יהודית יושבות משפחות זרות שלמות באורוות וברפתים. וגם אותם הבתים, שנתרוקנו מגריהם היהודים מפני סיבות שונות, נתמלאו בדיירים זרים. והבתים לא פשוטים המה: סיפורים שלמים ואגדות יפות מספרים בני חדרה על כל בית ובניו; ע“ד חייהם, מלחמתם ומסירותם למושבתם האהובה, ע”ד מות רבים מהם וע“ד השרידים, שעזבו את המקום לזרים. ואם רגש מר יתקפך, בראותך בזכרון־יעקב את צעירות המושבה ולפניהן ולאחריהן עיני ערבים צופות ואורבות להן, אין בכל זאת הפחד גדול כ”כ כמו בחדרה; כי בזכרון־יעקב עכ“פ הישוב יותר מרוכז וצפוף, וקשה שיקרה איזה מקרה ברחובות ההומים מיהודים. מה שאין כן בחדרה, שבה מרחק רב בין בית לבית ויער מבדיל בין רחוב לרחוב. וע”כ אין כל פלא אם תושבי חדרה – כילדים העליזים, כזקנים כצעירים – מתיחסים בפחד אל הרחוב. עוד יותר מכאיב הדבר, שאין לך גם את מי להאשים, כי על מי תשפוך את חמתך? האם על הצעירים, שתמיד הפחידו אותם במות צהוב, המפיל חללים, וגדרו בעדם את הדרך לבוא הנה, להתבסס פה על עבודתם? או אולי תאשים את האיכרים החדרתיים, אלה שרידי החייל, אשר אחרי הצרות שסבלו נשארו עוד חזקים ומוצקים בתוך המערכה, וקוראים וחוזרים וקוראים: “הבו לנו פועלים עברים, וימלאו את מקום הנופלים עדי נצח”? יודעים המה את עול הזרים בכל תקפו: פתאום למשל, שמועה עוברת במושבה – שומר־ערבי בפרדס יהודי שלח יד בנפשו, ואיש לאזני חברו לוחש, וענן־פחד כבר פרוש על הפנים. אך הנה ששון ושמחה! נכזבה השמועה! התבינו? חפצו להפחיד את היהודים, ויפיצו שמועה, כי אחד הערבים איבד את עצמו לדעת… יהודי זקן אחד אומר לי, כי לו היתה השמועה ח“ו אמיתית, כי אז לא עלה לנו בנקל להסיר את האשמה מעלינו. ראיות לזה יש לכל אחד מהחדרתיים אוצר שלם. ולא רק הגדולים, אלא אף הקטנים, ילדי ביה”ס, יודעים ומספרים ע"ד עלילות ובלבולים, שהזרים חפצים תמיד להעליל.

יש תקוה אחת, הממלאה את לב החדרתיים מקטון ועד גדול: יבוא יום וחדרה תהיה מלאה פועלים עברים, ובכל הבתים הריקים יגורו עברים וכל האורות תתרוקנה מהערבים. כל חדרה מקצה האחד עד השני תהיה מלאה משלנו, והשפה העברית, המצלצלת כעת רק בפי הילדים והילדות, תישמע בכל פינה, הפועלים העברים יביאו אתם חיים חדשים, ובחוצות תישמע שירה עברית ואז תהיה המושבה כולה שלנו.

“הפועל הצעיר”, תרס"ט, 3

חדרה תרס"ט

 

ב. כסלו תרס"ט    🔗

זה כשבועיים, שהשמים התחילו להריק את גשמיהם, והגשמים אינם פוסקים עד היום ומפריעים לעבודת האיכרים. גם ברד היה פעמים אחדות, והביא נזק הגון לפרדסים המעטים, שישנם פה, אבל עוד יותר למשא הם הגשמים לפועלים, החיים על משכורת עבודתם היומית, ובפרט לפועלים החדשים, הבאים בלי כסף. לעבוד אינם יכולים וההוצאות מרובות וביחוד במושבה זו, שלא רק מוסדות משותפים בשביל פועלים אינם, אלא גם בתי־אוכל ידועים לפועלים, כבמושבות אחרות, אין פה. אמנם יש פה שני מלונים, אבל שניהם מתאימים יותר לאורחים עוברי־דרך, שאינם חסים כל כך על הפרוטה, או לאנשים שמשכורתם גדולה ויכולים לבלי לקצץ הרבה בהוצאות. ומכיון שלא היו פה פועלים עד הנה, לא נתיסד מלון עבורם.

בשלושת השבועות האחרונים זיכה זרם העליה גם את מושבתנו במספר קטן של פועלים. לפני שלושה שבועות באו הנה ארבעה פועלים (שנים מהישנים שבאו הנה מהגליל ושנים מהחדשים). אחד מהם נשאר כחדשי בבית איכר ושלושה עובדים במעדר בפרדסים. בשבוע שעבר באו הנה עוד שבעה פועלים, שירדו מהאניה בחיפה. כולם נתקבלו לעבוד ב“אגודת הנטעים”, ועובדים שם בבחר¹. כמובן קשים להם ימי־העבודה הראשונים, אבל כפי שאמר לי המנהל המקומי לאגודה הנ“ל, הם עובדים לא רע והוא שבע רצון מעבודתם. משכורתם בימים הראשונים קטנה, עד שמונה גרוש ליום. כשבאו הפועלים החדשים האלה התחילו אחדים מצעירי המושבה לדאוג, איך לתת לפועלים את היכולת להישאר פה. חשבו על דבר יסוד בית־תבשיל, אבל ראו שאי־אפשר עוד הדבר כי טרם ידוע טיב הפועלים החדשים האלה, והיה אם ישקיעו כשש מאות פרנק בבית־תבשיל, ואח”כ יעזבו את המושבה – ויצא הפסד גדול. ואם יבוא זמן ויהיה צורך אמיתי בבית־תבשיל וגם יוכל להתקיים – אז יפחדו כבר לעשות דבר. לכן החליטו לע"ע לעשות חוזה עם אשה אחת, כי היא תבשל לפועלים וגם תאפה בשבילם לחם, והקציבו מחיר לא גדול לכל מיני תבשיל. הפועלים שכרו להם כבר חדרים, וחושבים להשתקע פה.

מספר הפועלים פה כעת הוא: 4 אצל איכרים, 8 באגודת נטעים, 3 בגן־שמואל, 2 בפרדסו של הא' פינברג. מלבד זה ישנם עוד 2–3 קורדים וכשלושה פועלים מבני המושבה. ראוי לציין, כי האיכרים החדרתיים מביטים בשמחה על ביאת הפועלים העברים הנה, ולו היו מהם כאלה, שהיו יודעים עבודת אדמה פשוטה, היו רבים מהאיכרים מקבלים אותם אל ביתם. מרגישים המה החדרתיים היטב מה רב הטוב, שמביאים אתם הפועלים העברים. לע"ע מצב הבריאות פה טוב מאוד. כל אלה מהאיכרים שמשפחותיהם גרו בזכרון, העתיקו את מושבם הנה, וגם בין הפועלים לא קרו מקרי מחלה. חשבו בני המושבה לחוג בימי החנוכה הבאים את חג השנה הראשונה מיום היווסד חדרה, שעברה בלי מקרה הקדחת הצהובה, אבל המוות הפריע לחגיגה זו, כי מת זקן המושבה הא' שמשוני, אחד ממיסדי המושבה, כבן שבעים ומעלה, ממחלת השבץ.

 

ג. טבת תרס"ט    🔗

בשני החדשים האחרונים, מיום שבאו הפועלים העברים הראשונים, הלך מספר הפועלים הלוך וגדול וכעת מגיע עד 30 איש, ולכולם יש עבודה תמידית (מלבד ימות הגשמים). מהם עובדים באגודת נטעים 17 איש; בגן־שמואל – 6; בפרדס פינברג – 3; אצל הבארות – 2; ואצל איכרים פרטיים – 3, כל אלה הם מלבד המקומיים, שאחדים מהם משמשים בתור משגיחים ובתור פועלים, וגם שני קורדים. הפועלים החדשים מתקבלים עפ“ר באגודת נטעים. את מחיר העבודה קוצבים להם בימים הראשונים 7 גרוש ליום, ובמידה שהם מתרגלים לעבודה ומתמחים בה, מוסיפים להם על המחיר, לכל אחד לפי ידיעתו את העבודה. בשיטה זו יש הרבה מן הטוב, כי כל פועל משתדל ללמוד את העבודה, בדעתו כי בזה הוא מטיב לעצמו. כעת מקבלים כמעט כל הפועלים 9–8 גרוש ליום ואחדים גם 12–10 גרוש; ראוי לציין, כי ההוספות האלה אינן ניתנות ע”פ דרישות־הפועלים, אלא מנהלי־האגודות בעצמם מוסיפים בכל זמן שרואים כי הפועלים ראויים לכך, וכל אחד בטוח כי הוא מקבל את משכורתו לא בתור חסד, כי אם בעד עבודתו, וגם המנהלים מתנהגים באמונה ואינם מקפחים את שכר פועליהם. אמנם אי אפשר להכחיד, כי לא הכל כבר טוב. בכל פעם שבא איזה פועל חדש, מתחילה מחדש הטענה הישנה: “הלא יש לי כבר פועלים עברים מספר כזה וכזה, ואיני יכול לקבל עוד”, בה בעת שהרבה פועלים זרים עובדים אצלו. עוד לא הגענו לידי אותה המדרגה האמיתית של כיבוש מקום בשביל הפועל העברי. גדול הוא כוח ההרגל, ועד שלא יתרגלו נותני־העבודה לרעיון, כי צריך לקבל עברים, מצד התועלת, והעיקר מצד ההכרה הלאומית של התבצרות הישוב, לא תחדלנה גם הטענות מעין אלה שהזכרתי.

גם מצד אחדים מהפועלים יש ליקויים לא מעטים: באים ועובדים יום או יומיים, מתרגלים מעט לעבודה ואח"כ עוזבים את מקומם, וזה נותן מקום למבקשים תירוצים לאמור, שאינם יכולים לקבל פועלים עברים, מפני שאינם בטוחים אם ישארו אצלם זמן רב. בנוגע לפועלים נכרים, שגם הם בודאי אינם נשבעים להישאר עידן ועידנים במקום אחד, הטענה הזאת אינה נשמעת. היוצא מזה, כי אם פועל אחד או שנים עשו כמעשה הזה, על כל הפועלים יוצא הקצף, אבל הנני מתנחם בזה, שכל הדברים האלה הם שארית הפליטה מימים עברו ובעתיד גם זה יעבור. בכלל צריך להודות, כי המקום מוכשר הנהו מאד למצוא עבודה בשביל פועלים עברים. היחס של בני המושבה אל הפועלים הוא טוב מאד. וצריך לדעת כי רוב הפועלים פה הם מהחדשים, שעוד לא התרגלו לחיי המקום והארץ, ויש בהם הרבה זרות, שהביאו אתם מן הגלות, ובכל זאת אין זה מרחיק את בני המושבה מהם. לו היו הפועלים ישנים, שרוחם יותר ארצישראלית כי אז היו יכולים עוד יותר להשפיע לטוב על חיי המושבה, והיחס היה עוד יותר טוב.

הנה למשל השפה עברית: רוב הפועלים פה אינם יודעים את השפה ומתיחסים אליה באדישות נוראה, לו דיברו הפועלים עברית – היו משפיעים הרבה על תושבי המושבה בכלל, ועל צעירי המושבה בפרט. בין הפועלים ישנם שלושה צעירים מגליציה, היודעים פחות או יותר את השפה ומשתדלים לדבר בה, ובין צעירי רוסיה הרבה אינם יודעים עברית כלל. עוד חסרון אחד מורגש בפועלינו החדרתיים: הם אינם רגילים להתארגנות, ולפעמים יש ביניהם סכסוכים קטנים, ירושת הגלות, ואפילו בשביל דברים שנוגעים להם לעצמם, להטבת מצבם, קשה לארגנם. הנה למשל, זה כמה מדברים ע“ד יסוד בית־התבשיל, הנחוץ מאוד, וגם אספו אספות ונבחר ועד, אך עוד לא נעשה דבר, כי גם בזה אדישים הם הפועלים. החליטו, למשל, כי כל אחד מהפועלים יכניס לכסף היסודי 3 פרנקים ואחרי כן ישלם במשך חודש עוד שני פרנקים, אולם ההחלטה נשארה רק בכתב וכסף אינם מכניסים. ופה יש סיוע גדול גם מצד האיכרים; האחד חפץ לתת ערבות בחנות – ביפו או בזכרון – על כמה שידרשו ממנו, גם יתר האיכרים מזכירים אותנו בכל פעם, מדוע לא יסדרו בית־התבשיל לפועלים, בחששם פן יעזבו את המקום, והעיכוב הוא באמת רק מצד רצון הפועלים. בכל זאת הנני מקווה כי בעוד איזה זמן יווסד בית תבשיל פה והפועלים יתבססו יותר ויותר. לע”ע מצב הבריאות של הפועלים טוב, אינם קודחים ואינם חולים, גם בתנאי האוכל הנוכחים. נותני־העבודה מביעים שביעות־רצון מפועליהם, ומה שיהיה הלאה העתיד יראה. לע"ע אנחנו מקוים.

במוצאי שבת שעברה, ערכנו פה נשף־ספרותי ותמונות חיות, בנשף לקחו חלק אחדים מבני המושבה וגם אחדים מהפועלים. היו דקלומים ותמונות־חיות וגם שירים. כל הדקלומים והשירים היו בעברית, מלבד שיר אחד “זאמד און שטערן” שהוכנס ע"פ איזו שגיאה מצד המסדרים.

 

ד. ניסן תרס"ט    🔗

זה כשבעה שבועות שמתקיים פה בית־התבשיל לפועלים. בבית־תבשיל זה אוכלים כשלושים ויותר פועלים ולכל אחד עולה אכילתו 6–5 פרנקים לשבוע. אמנם במשך הזמן הזה לא נראה הפסד כסף, אבל הדבר הולך ומתברר, כי ליסד בית־תבשיל בלי כסף יסודי, זהו לבנות בנין בלי יסוד, שכל רוח מצויה יכולה להפיל אותו. נמצא פה איש פרטי אחד שהילווה מכיסו עד מאתים פרנק (כעת חייבים לו רק מאה פרנק וגם אלה ישיבו לו בימים הקרובים) וזה היה היסוד למוסד־הפועלים הזה. אבל הלא איש פרטי אינו יכול תמיד להחזיק את כספו במוסד, ואם “כשל עוזר ונפל עזור”. על המוסדות הציבוריים במושבה ג“כ אין מה להישען, כי ועד־המושבה מתענין בענינים הציבוריים של המושבה, ואת בית־התבשיל לפועלים הוא חושב אמנם למוסד טוב, אבל לא הכרחי כשאר המוסדות, הנחוצים למושבה. לכן הוא יכול לעזור בעצה טובה ולא יותר. לדאבוני, מוכרח אני להודות, כי גם הועד מחדרה, שחבריו הם צעירים ומתקדמים, אינו עולה בנידון זה על יתר ועדי המושבות, ושאלת־הפועלים היא גם אצלו רק שאלת־פועלים לפי ערך התועלת, שמביאים למושבה ולא שאלה ציבורית־עברית. – בכלל צריך לציין, כי במידה שהפועלים משתקעים פה לזמן יותר רב, מתבררים דברים רבים, שאי־אפשר היה לראותם מראש. היחס הידידותי בין האיכרים ובין הפועלים אמנם נשאר: אין בני המושבה מביטים מגבוה על הפועלים, וגם החופש האישי נשאר בתקפו. אבל כל זה הוא לא מפני אידיליות יתרה, שיש לחדרתיים, אלא מפני סיבות פשוטות מאד: א) בני־המושבה הם בעצמם איכרים ורחוקים מעיר והגאוה העירונים לא מצאה פה קן, וב) הם בעצמם אנשים חפשים ולכן לא יוכלו להיות קנאים בנוגע לאחרים. אבל אם הדבר נוגע אל עבודה, אז הענין אחר לגמרי. בנידון זה יש צדדים אחדים יותר גרועים מאשר במושבות אחרות. ראשית־כל העבודה נמצאת כמעט רק במקום אחד – באגודת־נטעים, ולכן מוכרח כל פועל להיכנע ולסבול ולפעמים מה שקשה עליו לסבול, כי יש מאיימים, שאם ילך לעבוד במקום אחר לאיזה זמן ואח”כ ישוב, לא יקבלוהו עוד (בנוגע לפועלים ערבים לא שמעתי על דבר גזרה כזאת); ומעשה באחדים, שיצאו ונפגעו, והולכים עד היום בלי עבודה. אמנם היה פה עוד מקום אחד לעבודה – בפרדסו של מר פ. אבל הקדוש־ברוך־הוא, הדואג לכל בריותיו, בודאי שדואג גם לפועלים העברים בא“י, ואם בעל־הפרדס נכשל בדבר עבירה וחפץ כי יקבלו פועלים עברים, מזמין הקב”ה לבעל־פרדס־חוטא זה – משגיח קנאי לישוב א“י, שלא ילך חס וחלילה לאיבוד, את מר נ.ס. והדבר נמסר בידים נאמנות – לא יבואו כבר הפועלים העברים לקלקל מה שבונה הוא, מר נ. ס., ובפרט, כי לא ישפיעו לרעה על הפועלים הערבים, בוני הישוב העברי בא”י.

בבתי איכרים פרטים מעטים הפועלים העברים אחד ישנו מראשית החורף, ובזמן האחרון נתקבלו שלושה חדשים. היה פה עוד פועל אחד, שבא מהגליל והיה בבית איש פרטי, אבל לא יכול להיות בחדרה, כי לא מצא את הסביבה הגלילית, שהוא רגיל אליה ושב הגלילה. בכלל קשה לפועל גלילי להיות בחדרה: הפועל הגלילי, אמיץ־הלב, אינו יכול לסבול את היחוס הערבי שיש פה. האיכר פה חרד יותר פן יעזבהו הערבי, מאשר פן יעזבהו העברי, ולכן הוא היה חפץ כי הפועל העברי יקבל עליו מעט מרות מהערבי־הפועל־האזרח.

עוד זאת: הפועל הערבי מקבל פה לא יותר מששה־שבעה גרוש ליום. ולפעמים פחות מזה, והפועל העברי מוכרח לקבל פה לכל הפחות עשרה גרוש ליום, כי צריך הוא לשמור על נפשו יותר מאשר במושבה אחרת, ואיכר פרטי פה אם הוא משלם לפועל עברי 10 גרוש (גם לפועל שקיבל בפ"ת 12 גרוש) בעד איזה 3–4 ימי עבודה שיש אצלו, הוא חושב את עצמו כמעט לקרבן הישוב.

רק אחד הוא, מנהל אגודת יצהר, דורשי־ציון וגן־שמואל, שאיך שתהיה אצלו העבודה, הוא מגיד בפה מלא, כי הפועל העברי שווה מה שהוא מקבל, וכל הפועלים העברים שעובדים אצלו הם פחות או יותר שבעים רצון, וזה הוא האיש היחידי שעזר בפועל ליסוד בית־התבשיל.

אמנם מעטים הם הצללים פה מאשר ביתר המושבות בנוגע לפועלים, ועל הכל מכסה היחס הטוב של בני־המושבה. לכן לכל הפחות נוכל לראות פה את שאלת הפועלים העברים בלי ערבוב סיבות זרות, שאינן מעצם השאלה, ושמאפילות ומסבכות אותה במושבות אחרות, ונותנות לה צורה מוזרה. ובהתרבות הפועלים והשאלה תקבל את צורתה הנורמלית יהיה זה ראי שקוף לשאלה קשה זו.

 

ה. סיון תרס"ט    🔗

שלושים המה הפועלים, הנמצאים כעת בחדרה. תיכף אחרי הפסח, כשהתחילו לשוב הנה הפועלים מימי החג, קשה היה למצוא עבודה בשבילם. כל אחד אמר, כי בעוד איזה ימים יקח פועל, ואלה האחרונים הלכו לע“ע בלי עבודה, כעת כולם עסוקים, והמצב נשתנה מעט: כולם מרויחים היטב – 2–3 פרנקים ליום, ויש כאלה העובדים בקבלנות שמרויחים יותר. גם מקום העבודה נתחלף: במקום אגודת־נטעים – עובדים כעת אצל אנשים פרטיים. גם ארבעה פועלים חדשיים נתקבלו אצל האכרים. החדשיים מקבלים חמישים פרנק לחודש או 29 פרנק וארוחה – משכורת לא רעה בא”י. עד העת האחרונה עבדו באגודת־נטעים כעשרה פועלים, אבל בימים האחרונים קרה מקרה, שכולם יצאו משם. וזה דבר המקרה: חברינו בזכרון־יעקב קיבלו עליהם קבלנות רעה מאד – לתלוש את הפולים. שכר העבודה היה מצער, ולא היה לאל ידם למלא את הקבלנות. אבל מחפצם להישאר נאמנים בדבריהם, שלחו מכתב לחדרה, בבקשה שיבואו לעזור להם. התאספו כעשרה פועלים והחליטו ללכת לעזרת חבריהם. ביקשו רשות מאת בעליהם שהעבודה אצלם אינה כל כך תכופה, וביניהם פנו גם אל המשגיח של אגודת־נטעים. המשגיח ענה להם לא בשלילה ולא בחיוב. כי כפועלים יומיים אין ביניהם ובין נותן־העבודה שום התקשרות. הפועלים לא חשבו הרבה על מענה זה וילכו לזכרון ושהו שם שלושה ימים, עד שנגמרה שם העבודה ואחר שבו הנה. בשובם הודיעו להם, כי האגודה החליטה לדחות את עבודת הנטיעה שלה ואינה זקוקה כעת לפועלים. אלה מצאו להם עבודה טובה באשר מצאו, וגם הם, גם נותני העבודה שבעים רצון. השינוי הזה בכלל הוא, לפי דעתי, לטוב, כי לא ימצאו כולם תלויים בדעת אנשים אחדים, אשר כפי חפצם, יכולים לפסול או לתת הסכמתם לפועל־העברי, ומלבד זה אנו צריכים להשתדל לפזר את הפועל בעברי במקומות רבים ולא לרכזו במקום אחד. ויותר טוב, כי יעבדו שלושים פועלים אצל שלושים איכרים, מאשר כולם במקום אחד. מובן שמצד אחד, צריכים להבין מנהלי־האגודות, כי עליהם חובה יותר גדולה להשתמש בפועל העברי, מאשר על האיכר הפרטי, כי הם עושים מעשה־לאומי כללי, ולא רק עסק פרטי, ורק הודות לזה הם מושכים אליהם חברים מן החוץ. חלילה להם לחשוב, כי טובה הם עושים לנו בקבלם פועלים עברים, ובכל מקרה קל זורקים את הגט. אמנם, לא נוכל לדרוש כי יקבלו פועלים מכל הבא בידם, יבחרו להם את היותר טובים ומוכשרים לעבודה, ובכלל יתנהגו כמו שנוהגים במוסד מסחרי, אבל לא לפסול את עבודת היהודים בעד כל מקרה קטן.

אמנם, טוב הוא כעת מצב הפועלים פה (כמובן טוב יחסי). עבודה יש, המשכורת לא קטנה, יחס התושבים טוב, וגם האקלים טוב לע"ע – אין אף אחד חולה או קודח. כמדומני שבמצב כזה היו הפועלים צריכים להיות קשורים אל המקום, כי מחשבת הנדידה למקומות אחרים לא תעלה כלל על לבם. אבל, לא זכינו עוד לפועלים כאלה – נודדים המה ורבים חושבים מחשבות לבקש את הנשר בשמים. והסיבה לזה – אותה התקווה, שבוודאי תכזב כי בגליל יאכרו, ורבים כבר מתארים בדמיונם את עצמם בתור איכרים עומדים ברשות עצמם וחיים חיי גן־עדן. איננו פוגשים בין הפועלים החדשים (ישנם אך מעט מזער) אותו הטיפוס האמיץ והמלא רוח, שלא ההתאכרות או ההשתכללות, כשהיא לעצמה – עיקר, כי אם אותו האידיאל, שאליו הם נושאים את נפשם. ואלה שחושבים להתאכר אינם חושבים כלל, מאין ואיך תבוא אליהם האכרות. המעשיות הישנות הולכות ונשנות, ואפשר לראות מראש את הסוף. לו הבינו את מצבם כי אז במושבה כחדרה יש מקום עוד לחמישים פועלים להשתקע, ולו השתקעו פה, היו בודאי מוצאים להם את העבודה היותר טובה, והאיכרים מצדם, אלה המבינים מה רב טוב צפון כי יהיו במושבה עוד חמישים תושבים עברים, היו משתדלים לבסס את מצבם מכל הצדדים. אמנם כל ענין הפועלים חדש הוא פה. הבה נקוה, כי מאלה הנמצאים כעת ישארו אחדים ולאט לאט יברא פה חוג של פועלים כאלה, שיחשבו את חדרה למושבתם וביתם התמידי, ואז יהיה מקום להרבה דברים, וביניהם גם לבנין פרבר לפועלים, שזה אפשר פה להוציא אל הפועל בלי קושי גדול.

נעשו נסיונות אחדים ליסוד שעורי־ערב לעברית בשביל הפועלים והדבר אינו עולה. קשה על הרבה מהפועלים ללמוד אחרי יום עבודה קשה, ובין כך ובין כך ושינוי לטובה בשפה העברית איננו ניכר. אף כי כעת יש הרבה יותר בין הפועלים המבינים עברית, אבל אינם משפיעים ולא מושפעים, עומדים מן הצד לחיי־המושבה הפנימיים; הסיבה לזה לפי דעתי חוסר ספריה ובית־מקרא, שאיננו נותן לפועלים וליתר מביני עברית להתאסף יחד ולהתקרב איש אל רעהו.

 

ו. תמוז תרס"ט    🔗

זה כחודש וחצי שעבודה יש הרבה ואצל כל אחד ואחד מהאכרים. הערבים הם ביוקר גדול וקשה למצוא אותם. הם מקבלים בכפרם 4 בישליקים ליום, ולפעמים גם אוכל, ולכן עוזבים הם את היהודים, המפרנסים אותם כל השנה. גם ערבים חדשים אינם מתביישים כלל לעזוב את בעליהם באמצע העבודה התכופה וללכת אל כפרם לעבוד, ואינם מפחדים כלל שמא יאמרו עליהם, כי הם אינם מוצאים את שנתם. כן הוא מזלו של מי שאינו בן ישראל, הכל מותר לו, לו ולא לנו. ובכן החג כעת במעוננו, מקבלים הפועלים 4 בישליקים ליום, וזה לאו מלתא זוטרתא, גם אינם מקפידים כל כך על הפועל שיהיה משופרא דשופרא. לו היו כעת פה מאותם הפועלים החושבים להשתקע פה, יוכל היות, שהיו יכולים להשתמש במקרה הזה ולרכוש להם מקומות עבודה לכל השנה. ולבצר את עמדתם פה. ואולי צדק אחד האכרים מפה, שאמר לי כי הפועלים צריכים להשתמש ולבלי ללכת לעבודה יומית, כי אם להציע לפני האכר, כי הוא יכול ללכת אליו רק לעבודה תמידית, אבל הפועל לא יעשה את זה מפני שני דברים: ראשית – לא בכפיה צריך הפועל העברי לכבוש את העבודה, כי אם ברצון טוב משני הצדדים, כי כל מה שיעשה בזמן הדוחק אינו בר־קימא, והרגש של הנפש היפה ימאס בכלל בדרך כזו. ושנית: רוב הפועלים עומדים פה רק על רגל אחת. אמנם הם אינם אומרים בגלוי את זה, אבל מי שחי ביניהם – מרגיש את הארעיות שלהם, ובעת שקדחת קלה לא תעשה עליהם שום רושם במושבה אחרת, פה יבהלו ויברחו תיכף. וזה הנותן, שלמרות מה שיש פה כעת ארבעים פועל, אי־אפשר לפתוח את בית־התבשיל, שנסגר לפני חודש. ובאין בית־תבשיל, אין שום מקום שיתאספו שמה הפועלים יחד, שיתקרבו האחד אל השני ושתברא איזה סביבה חברתית. יושב לו כל אחד בפינתו בודד, שקוע בעבודתו או במנוחתו. גורם לזה גם האופי הבדידותי שיש לרוב הפועלים החדשים, שבאו בעת האחרונה. אין להם שום צורך להתענין בחיי הסביבה, אינם מבקרים ואינם מהללים, ואם מדברים לפעמים ע"ד חיי ארצנו, רק דבר אחד מענין אותם והוא: הנוגע לעבודה. אמנם מצד זה אין כבר מקום לאכרים לכל אותן הטענות, כי הפועל תוחב את אפו לכל מקום שאינם שואלים את פיו, ולפיכך יכולים הפועלים שלנו להשביע רצון אולי גם את האכרים מפתח־תקוה השחורה. אבל הככה באמת צריך להיות הפועל העברי, הבא להחיות את ארצנו? הלא הוא איננו רק הפועל, כי אם גם הצעיר העברי, שתעודתו גם לחדש ולהבריא, לבקר את כל הצריך ביקורת, כי מה הוא הדור הצעיר בכל עם ועם אם לא נושא ההתקדמות, הבוחל בכל ישן שעבר זמנו ונלחם בעד חדשות ומתקדמות.

ותעודה זו לא יכול לע“ע למלא הדור הצעיר שנולד בארץ מפני מיעוטו, מפני שרובם נדדו לארצות זרות ואלה שנשארו פה חוג מבטם הרבה יותר צר מחוג מבט אבותיהם, שאלה האחרונים, החלוצים הראשונים, היו בזמנם הנושאים היותר טובים של הרעיון הלאומי, וגם עתה, אף כי החיים עשו את שלהם ורבים מהם נהפכו לאינוולידים, בכל זאת לא שכחו עוד את הכל ולפעמים קרובות עוד מפליאים אותנו במסירותם לרעיון הישוב ובלבם הער לכל דבר טוב. אלה, בעת שאינם עושים מעשים הגונים, מתאימים לאידיאלים, אודם יכסה פניהם והם מבקשים תירוצים לכסות על מעלליהם. לא כן בניהם אחריהם. הם לא נלחמו מימיהם בעד שום אידיאל, שום רגש נעלה לא מילא את לבם מעולם, ולכן גם אלה שנשארו בארץ נכונים בכל מקרה קל לעזוב אותה, בלי שום נוחם וכאב פנימי ומובן מאליו, שרחוקים הם גם מחיי־חברה ומהבנת חיים כאלה. כמה פעמים הנך שומע מפי צעיר ארץ־ישראלי שאלה של תמיהה, מדוע זה עוזבים המשוגעים האלה, הצעירים החדשים, בתים מלאים כל טוב, בורחים מאבותיהם בשביל לסבול עוני ומחסור בא”י? הם לא הרגישו ולא חדרו אל תוך הטרגדיה האיומה של עם ישראל, הם לא חיו בתוך אותם הניגודים העצומים בין החפץ לחיות חיי חופש לאומיים ובין אי־האפשרות להשיג את זה. הסביבה לא חפצה לבלוע אותם, והם לא עמדו כנגד להילחם על נפשם הלאומית, ובלב ריק מכל רגש חזק ורעיון קדוש בילו את שנותיהם הראשונות בצער על חייהם הפשוטים ובגעגועים על איזה עולם יפה, מלא תענוגים ושאון, שדמיונם תיאר להם מעבר לגבולם. כל זה הועיל לגדל דור של ריקניות פנימית, ולא מהם תיבנה החברה החדשה בא"י. אמנם הם יכולים לשמש בתור חומר טוב לחיים רגילים – יש להם מעלות רבות: הסתגלות אל האקלים, אל חיי הסביבה, ידיעת שפת־המקום, אבל אלה הם דברים כלפי חוץ. את החיים הפנימיים, את חיי הנפש העברית יכולים לחולל רק אלה הצעירים, הבאים מארצות הגולה, מלאי־רגש, בעלי התפתחות ושיש להם מושג נכון מחיים ציבוריים, וכאלה צריכים להיות הפועלים החדשים, וכאלה היו אותם שבאו לפני שלוש ארבע שנים, כמה שלא פסלו אותם בסוציאליות וכדומה. ואם כעת אינם כאלה, הרי אינם ממלאים את תפקידם גם הם ורשומם בחיים אינו ניכר כלל.

מה היא הסיבה שכעת החלו לבוא ע“פ רוב צעירים מהמין הפשוט הזה, קשה לדעת. הנך רואה אחדים מהם, מדבר אתם, והנה מהם שרידי הס.ס. או הבונד, ואינך מוצא בפיהם מענה, מה המריץ אותם לבוא לא”י. נשארים הם עובדים רק עד שמוצאים להם להוצאות הדרך, או ע“י עבודתם, או ששולחים להם מביתם, וממהרים לשוב. ואלה הם החומר היותר רע בין הפועלים. כמדומני ששום דבר לא היה יכול לרמות אותם, שום עתון או מוסד אינו מבטיח הרי־זהב בא”י, בכל פעם מודיעים בגלוי כי רק אלה שיש להם חפץ להקריב דבר מה, לסבול בשביל ארצנו יכולים לבוא, ולמה באים אלה? השם יודע! ישנו גם מין פועל, שאינו מתאונן על א"י, חושב את עצמו לציוני, אבל חפץ הוא לנסוע לאמריקה לצבור הון ואחרי כן ישוב להתבסס פה, והלב כואב, כשהנך מתבונן בכל אלה שלהם קווינו כי יקימו הריסותינו, ושאלה גדולה ונוראה נשארת קפואה על שפתותיך – מה יהיה? ממי נבנה?…

 

ז. אב תרס"ט    🔗

עונת העבודה התכופה עברה. הערבים שבו מכפריהם לבקש עבודה במושבה, וערך הפועל העברי שב לקדמותו. אמנם גם בימי הבהלה לעבודה לא נהנו הרבה פועלינו, ובה בעת שפועל ערבי היה מקבל ארבעה בישליקים ליום והיה לפעמים דורש, שישלמו לו עוד טרם שילך לעבודה, לא חפצו לשלם כמשכורת הזאת לפועל העברי. אלה שפועלים עברים עובדים אצלם כל השנה – בודאי היתה להם טענה צודקת – מכיון שביתר ימות השנה מקבל הערבי 6–7 גרוש והעברי 10, לא צריך העברי להשתמש בחודש זה להעלות את מחיר עבודתו, אבל מה יאמרו אלה, שפועל עברי בכל ימות השנה הוא אצלם בבחינת חמץ בפסח, ורק כעת, באין ברירה, לקחו את העברי לאילו ימים, מדוע ישתמשו הם בפועל העברי לשלם לו פחות מאשר לבן נכר? אבל ככה הוא הדבר, ועוד זמן רב יעבור, עד שיבינו כל האכרים שבמעשים כאלה בוראים המה לא אחדות במחננו כי אם פירוד, ואך לשוא יתאוננו שהפועל בא הנה ושיטת מלחמת המעמדות בידו. בכל זאת טובים היו הימים המעטים האלה; הפועל הרגיש את עצמו, שאיננו אבר מדולדל במושבה, כי צריכים לו והוא מביא תועלת, לא כמו ביתר הימים, שיודע הוא, כי אם רק יאמר איזו מלה לא הגונה ישנם מתחרים, שלא יוכל להתחרות בהם. ומהזמן הקצר הזה יכולים אנו לדון מה היא סיבת נפילת־הרוח בין הצעירים הבאים – לא השכר הנמוך ולא החיים הרעים הם הגורמים, אלא היחס האינדיפרנטי אליו, ההכרה כי אינם נזקקים לו, וכי יציאתו מן המושבה לא תוכל לפעול על מהלך העבודה בה, באחת: חולשתו הציבורית בתור פועל.

מצב הבריאות במושבתנו – איננו רע גם כעת: בהתחלת חודש זה נבהלנו מעט. הקדחת תקפה את האחד אחר השני, ובמשך שבוע או שבועיים קדחו כמעט כל הפועלים. אשמים בזה מעט גם הפועלים בעצמם. כאנשים חדשים מוכרחים היו לקדוח, אבל הם לא שמרו על עצמם, אכלו מכל הבא לידם וזה גרם גם למחלה שתבוא. כל אחד קדח 3–4 ימים, ומני אז שבו לבריאותם ואינם קודחים עוד. מקוים כי גם הקיץ יעבור בשלום וזאת תהיה השנה השניה בלי מקרה רע. השנה עשו האכרים צעד קדימה: כל אלה שהיו עוזבים את המושבה לחדשי הקיץ האחרונים – נשארו השתא במושבה ואינם חושבים לעזבה עד סוף השנה. מי יתן ותימלא תקוותם, וחדלה המושבה הנחמדה הזאת להיות למפלצת לכל הבאים לארצנו, ומשפחות חדשות תתישבנה פה והיתה לאשר צריכה היא להיות לפי שטח אדמתה וטובה. זה לפני שבוע באה הנה משפחה מרוסיה, ששני צעירים ממשפחה זו הם פועלים מתחילת החורף.

גם בשמירה החלו פה הפועלים לקחת חלק – שנים מהם הם שומרים על הגורן, שנים בכרמים ואחד במקשה, והם ממלאים את חובתם באמונה.

 

ח. כסלו תר"ע    🔗

שנת־נסיון היתה השנה למושבתנו: זאת היא השנה הראשונה, שאף אכר אחד לא הוציא מפה את בני משפחתו בימי סוף הקיץ, והנסיון עלה יפה – שום מקרה מות לא היה. אמנם, קשה כנראה, לקדחת הצהובה לעזוב את מקומה, שהתאזרחה בו, ובקצה אברותיה נגעה בילדים אחדים, אבל זה היה רק רפרוף קל. נגעה ולא נגעה, רק צלה עבר וסימנים לא נשארו. גם מהפועלים היו כאלה, שהוציאו את שנתם בחדרה. כמעט עד סוף השנה היו פה כעשרים פועלים, מאלה שבאו בראשית החורף, וגם חדשים אחדים. מאלה באו באמצע הקיץ, מאב והלאה.

פועלים עברים ישנם כעת כשלושים, פחות מאשר בשנה שעברה בזמן הנוכחי. אבל גם החומר האנושי וגם אופן עבודתם שונה השנה מהחולפת. בשנה שעברה כמעט כל הפועלים היו חדשים, שבאו דרך חיפה, עברו את זכרון ואם לא מצאו שם עבודה באו לחדרה, מלבד מעטים יוצאים מן הכלל היו אלמנט לא טוב מכל הצדדים, הן בתור פועלים והן בתור צעירים סתם. מכל אלה נשארו כעת ארבעה או חמישה ויתרם כמעט כולם שבו לרוסיה. כל הפועלים עבדו בשני מקומות, או באגודת־נטעים, או בדורשי־ציון וגן־שמואל. השתא כמעט כל הפועלים הם מהוותיקים. מהם 7 שבאו מכנרת וכעשרה ממסחה ויתר המושבות בגליל. מלבד באגודת־נטעים עובדים אצל אכרים פרטיים בשדה, חדשיים או שנתיים, שבעה פועלים, ויש תקוה כי יהיו עוד אחדים אצל אכרים פרטיים, ויתר הפועלים עובדים באגודות. פועלי הגליל עשו נסיון לקבל את השמירה. אבל, כנראה, לא יעלה הדבר בידם. משכורת הפועלים החדשיים היא עד חמישים פרנק לחודש ודירה בבית האכר. אמנם האכרים מתאוננים, כי במשכורת כזאת אין להם אפשרות להחזיק פועלים עברים, אבל גם הפועל, המוכרח פה לחיות חיים טובים ומסודרים יותר, אינו יכול לקבל פחות, אם חפץ הוא להישאר בחדרה כל השנה. בעבודה יומית באגודת נטעים משלמים משמונה עד עשרה גרוש ליום. במחיר זה מסופקני מאוד, אם יוכלו פה להיות פועלים עברים, כי סוף כל סוף למה לו לפועל ללכת לחדרה, אם עשרה גרוש יוכל לקבל גם בפתח־תקוה או במושבה אחרת, ששם החיים עולים בזול יותר והם נוחים יותר מאשר בחדרה, שבנידון זה היא נופלת משאר המושבות. כל דבר עולה ביוקר ולפעמים אי אפשר למצוא. בתי־המלון והחנויות פושטים את העור באופן נורא. אמנם, בעת האחרונה נפתחו פה עוד שתי חנויות, ואומרים, כי חנות שלישית עומדת להיפתח. כנראה, להבא יוזל מעט מחיר צרכי־הפועל. גם בית־תבשיל נפתח פה, והשנה לא הפועלים סידרו את בית־התבשיל על חשבונם הם, כי אם אגודת־“עבודה”², שכעשרה פועלים מחבריה נמצאים פה, יסדה את בית־התבשיל, ויתר הפועלים הם רק אוכלים שם, אם לא תצא איזו תקלה, כי חברי ה“עבודה” יחשבו את עצמם לאדוני ביה"ת ואת יתר הפועלים כאורחים.

חברינו שבאו במספר ששה מכנרת ואחד שנוסף עליהם מפועלי־זכרון, קיבלו להם מבשלת לבד והם חיים יחד בקומונה, לכן יצא הקול, שהם אינם חפצים להתחבר עם יתר הפועלים, אבל באמת, מלבד האוכל הם אינם מתבדלים ומקבלים עליהם את עול הועד, שנבחר מטעם כל הפועלים. בכל זאת מורגשת איזו אי־נעימות בהתבדלות זו, כי עומדים הם בשתי קבוצות: הקבוצה הכנרתית והקבוצה המסחאית, ויתר הפועלים נוטים הנה או הנה. נקוה, כי בפועל ידעו חברי שתי הקבוצות איך להתנהג, לבל תצאנה קטטות, ורק ישארו כנבדלים, כי באמת שונים הם במזגם ואָפים בני שתי הקבוצות האלה, אבל עליהם לזכור, כי מטרה אחרת לפניהם ובדרך אחת עליהם ללכת.

 

ט. תמוז תר"ע    🔗

קולות חדשים מצלצלים במושבתנו ועוברים מפה לפה. רוח נשבה והביאה חפץ בלב אכרינו להשתדל להרבות את מספר הפועלים העברים במושבה ככל האפשר.

ואמנם החפץ הזה מקנן תמיד בלב טובי האכרים, שהקריבו בחייהם הרבה לטובת הישוב בכלל וחדרה בפרט, ולבם כואב לעתים קרובות בראותם איך מעשי ידיהם יורדים לטמיון ע"י הזרים, המתרבים ומתאזרחים במושבה. אולם נרדם הוא החפץ הזה בימים הרגילים, בימי החול והמעשה, וזקוק הנהו תמיד לאיזה מקרה בלתי רגיל שיעוררהו. אך בעת האחרונה התגברה כל כך החוצפה של הזרים יושבי המושבה, עד שאי אפשר היה כבר לסבול ממנה. ביחוד גדלה חוצפת השומרים והגיעה למרום קיצה כשערבים אחדים היו לשומרים, אשר לקול יריותיהם בימים ובלילות חרשו אזנינו, ויחד עם זאת התרבו מקרי גניבות, ובכן קמו כל האכרים כאיש אחד ואת הצעד הראשון, שהוא חשוב מאוד, עשו – השמירה נמסרה לידי יהודים: הסתדרות “השומר” קיבלה את כל השמירה בחדרה. מפנים המושבה ועד הגורן והשדות ויערי האקליפטוסים. ועוד יתרה מזו, כי בכל מין שמירה שיהיה במושבה, צריך, על פי התנאי, להיות יהודי. ומי שמכיר את מצב החיים במושבה ידע עד כמה נכבד הצעד הזה. זאת היא השתחררות משלטון זרים, הלא השומרים האלה הם השוטרים שלנו, החיילים שלנו ומגיני המושבה, ואם כל זה היה בידי זרים, האם לא זרים היינו אנחנו בעצמנו במושבה?!

כן, צעד גדול עשתה חדרה הפעם ועוד דברים רבים וטובים עומדים להיעשות, שכבר עלו במחשבה, אלא שעוד מוקדם לדבר עליהם. ואם הכל יצא אל הפועל, אפשר לקוות שתהיה מושבתנו למופת ליתר חברותיה, ובתחייתה והתפתחותה יקחו חלק רב פועלים עברים. בכל ההתעוררות הזאת “אשם” לא מעט רופא מושבתנו מר ברין, שתפש את המצב האמיתי במושבתנו עם כל ליקוייו, ושהתחיל לעבוד בכל מרצו הצעיר לתקן את המעוּות, ובכל עניני המושבה בנוגע לפועלים הוא לוקח חלק הגון.

 

י. אב תר"ע    🔗

כל מי שהיה אפילו זמן מועט בחדרה בימי שלטון השומרים הזרים, ועבר בלילה את המושבה, כשיבוא עכשיו ירגיש כרגע בשינוי העצום שהתהווה במשך זמן קצר כזה, אבל לא על נקלה יסתגלו אלה מהשכנים, שהיו באמת מושלי המושבה עד היום. בזמן הראשון יהיו השומרים לא פעם צפויים לסכנת מוות. ותוצאות שיטת השמירה והעבודה בכלל הולכות ונבלטות רק עכשיו, כמו שכל מחלה נראית רק אז בעת שמתחילים להילחם בה, וכבר קרו מקרים אחדים המראים עד כמה היו בני חדרה לעבדים לאלה שהתפרנסו על עבודתם.

מעשה בשני שומרים עברים ששבו משמירתם בבוקר וימצאו עדר בקר רועה בשומשומים. השומרים לקחו את העדר בשבי, אבל מהר באו הרועים ויתחילו להילחם בשומרים. האחרונים גברו ויביאו חלק הגון מהעדר עד לפני המושבה. אבל הרועים לא הרפו, ויתחילו גם לירות. לקול היריות החלו להתאסף בני המושבה, ואחד הרועים פצע את סוסתו של השומר מ. הלז ירד תיכף מעל סוסתו וירץ אל הערבי לתפשו בכף, אבל חברו השומר ז. הקדימהו והערבי נתפש בכפו בעת שהתכונן לירות. הערבי נמסר לידי הממשלה ובעד הנזק שלמו לפי שויו. אבל העובדה בעצמה שערבי מזוין נתפש בכף, ושהיו מוכרחים לשלם בעד זה שרעו על תבואות היהודים – זו התבואה, שהיתה נחשבת להפקר בעיני השכנים, עובדה זו – דיה שירגישו השכנים כי תקופה חדשה מתחילה בחדרה, תקופה שתכריח אותם לתת כבוד ליהודים ולהתחשב בהם.

אבל התבוא תקופה זו? על זה יוכלו לענות רק האכרים עצמם. אם יחפצו – תבוא. לע“ע, כשבא הדבר לידי קבלת פועלים עברים, לא התבייש אחד מב”כ אגודת־נטעים לספר, שעידור דונם אדמה ע“י יהודים עולה 150 פרנק וע”י לא־יהודים עולה 45 פרנק, בעת שהדבר ידוע, שהפועלים העברים חפצו לקבל עליהם את העידור, יחד עם הוצאת היבלית (אינז’יל), בעד 55 פרנק דונם. שקר זה לא נאמר אלא בשביל להציל את האגודה מידי קבלת פועלים עברים, או להביא אותה לידי אותה המדרגה, שעליה עומדת “מנוחה ונחלה”, הנמצאת ג“כ תחת הנהלת אותו המנהל הראשי. שם במו”נ מקבלים פועלים עברים, אבל בשכר כזה שלא יוכלו להתקיים וממילא יברחו, ואם תדברו עם אותו המנהל, העובד לטובת הישוב, ויראה לכם, כי העבודה החשובה היא אמנם בידי היהודים, ויראה על המשגיחים והמנהלים כעל פועלים, וב“כ אג”נ תלמיד מקשיב הנהו.

השני בא לידי אבסורד אחר: האגודה הלאומית הזאת לא חפצה לנטוע פרדסים ולהנחיל את אחינו היושבים בחו“ל, למען יוכלו לבוא אח”כ לארצנו, ואם מחיר העבודה יעלה ביוקר, הלא לא ימשכו חברים לאג"נ. ולכן חובה לאומית על מנהלי האגודה להוזיל את העבודה, אפילו עד כדי קבלת פועלים זרים. האין זה הגיון בריא? אבל, הרבה פנים לעבודה לאומית!…

כן, גם אחרי כל המעשים, שנעשו ע"י פועלים זרים, לא קפץ אף אחד מאכרי המושבה להישבע שלא יקח יותר פועל ערבי, וכשאחד הפועלים העברים עזב את עבודתו באמצע השנה, לא בלי סיבה, קפץ בעליו וישבע שאפילו כפלים ישלם לערבי ועברי לא יקבל. ועד היום עוד לא שילם להפועל העברי בעד עבודתו.

 

יא. שבת תרע"א    🔗

המחשבות הטובות ע“ד פועלים עברים נשכחו מהר כמת מלב, ובמקום חמישים פועלים עברים נשארו עשרים או פחות ואין איש שם אל לב. אמנם דבר אחד יצא בקרוב לפועל, הוא בנין בית־פועלים. אבל גם פה שלטה עין רעה, ואת הבית, שיכול היה להביא הרבה תועלת, בונים מחוץ למושבה, הרחק מבני אדם, מקום שפועל ילך לגור שם רק בשעת הדחק, כשלא תהיה לו שום אפשרות למצוא חדר במושבה. מי אשם בדבר – אי אפשר לדעת. בועדה לבנין הבית היו שלושה חברים ואחד מאשים את השני. איך שהוא מחכים כבר בכליון עינים לגמירת הבית, כי גם לאלה הפועלים המעטים הנמצאים בחדרה אין מקום לגור. בית־התבשיל לפועלים, שהיה פתוח 8–9 חדשים בשנה שעברה, ונתן את האפשרות לפועל להתכלכל ב־25 פרנק בערך לחודש, – נסגר בדיפיציט הגון, עכשיו מוכרחים הפועלים לשלם 35 פרנק, רק בעד אכילה, מלבד לינה (לא חדר) – 4–5 פרנק לחודש, ובמצב כזה יכול להתקיים רק פועל המשתכר לכה”פּ 40–50 פרנק לחודש, זאת אומרת, אפילו פועל המשתכר 10–11 גרוש ליום, שכר יותר מבינוני בא"י, אינו יכול להתקיים בחדרה. בזמן האחרון החלו לבוא הנה צעירים, וכל זמן שלא ייפתח בית־תבשיל אין שום תקוה להם להישאר פה, אף כי עבודה ישנה הרבה.

צורה חדשה של עבודה נראתה פה השנה. קבוצה קטנה של פועלים קיבלה את הפרדס “דורשי־ציון”, לעבדו ולשמרו במשך כל השנה, בתנאים נוחים גם להם גם לנותן־העבודה. חברי הקבוצה הזאת התישבו בתוך הפרדס וחושבים להנהיג להם משק־בית וגידול ירקות. באופן כזה כבשו את כל עבודות הפרדס בטיסה אחת ובטוחים אנו כי השתא יעובד פרדס זה, שניטע בדמי יהודים – רק בידי יהודים – ואולי בפעם הראשונה מיום שנטעוהו. אם יצליחו השנה ושני הצדדים יהיו מרוצים, תהיה זאת שיטה חדשה בכיבוש עבודה. הבה נקוה.

 

לחדרה ביובלה    🔗

זכרתי לך חסד נעוריך! ברטט של קדושה ואימה דרכתי לפני כארבעים וארבע שנים ביער בחדרה, בבואי לכהן בתור מורה בתחילת תרס“ט. בין רבבות האקליפטוסים היו פזורים במרחקים שונים 31 בית, מהם ריקים מיושביהם, שנפלו קרבן לחפצם הנועז להחיות שממה ולרפא אדמה אוכלת יושביה. ומספר הנפשות העבריות 127. אולם תוגה ופחד לא נשקף מעיני התושבים: את באי־כוח חדרה הכרתי עוד בסוף תש”ח³, בעת שהזמינוני למשרתי והם: חיים גולדנברג ז“ל, צבי בוטקובסקי ז”ל, ואריה וילנסקי ז“ל והם מלאים חיים עליזות ומרץ. תלמידים לביה”ס והגן בסה“כ 18, וחלק מהם עדין לא שבו מזכרון יעקב, שהיו נוסעים שמה בחדשי הקיץ מפחד הקדחת. הבנין, שהוקצה לביה”ס בן שני חדרים, היה ריק מרהיטי בי“ס ורק שולחן־עץ ארוך פשוט ושני ספסלים ארוכים משני עבריו. זו היא בקיצור התמונה שמצאתי אז. והישוב בארץ בכלל דל, תל־אביב הגדולה היתה אז רק במחשבה ורק בסוף תרס”ט החלו בבניה.

זכיתי כי שנת עבודתי תרס"ט היתה הראשונה שהנשים והילדים לא עזבו את המושבה בחדשי הקיץ וגמרתי את השנה עד ימי החופש הגדול בקיץ ואף מקרה אחד של קדחת ממארת לא היתה בשנה ההיא.

והנה במשך תקופה קצרה בערך גדלה חדרה. מאוכלת יושביה נהפכה למפרנסת אותם ונותנת את פרי תנובתה להחיות עם רב. בצדק נוכל לאמר לחדרה, לבניה בוניה: “שריתם עם אלוהים ואנשים ותוכלו”. ומה גדול הכאב כי רוב גיבורי חדרה, לוחמי מלחמתה, לא זכו לראות במו עיניהם את פרי נצחונם הגדול, יהי זכרם ברוך!

ולחדרה אומר: היי לאלפים ולרבבות. תוסיפי לתת תנובתך הברוכה והיית לפנינת־חן במדינת ישראל, ותתגשמנה כל התקוות של אבותיה מיסדיה הראשונים והממשיכים אחריהם. והייתם לברכה בקרב הארץ, כה לחי!!!