לרעיה שלומית    🔗

זכרון־יעקב, כ“א מנחם־אב תרע”ב

הנה זה רגעים אחדים שגמרתי את השעור לציור והנני ממהר לכתוב לך. זה שני ימים שלא כתבתי לך, אבל ביום החמשי בלילה שלחתי לך ברכת שלום ע“י ש”ב יפה, שנסע ליפו והוא הבטיחני שיחפשך ממטמונים וימסור לך את ברכתי החמה. הנה הזכרתי שגמרתי את השעור לציור. לו ראית את פרי עבודתי, כי אז השתוממת למראה עיניך! פשוט אי אפשר להאמין שבזמן קצר כזה יתלמד אדם כל כך הרבה. למשל: אנכי עושה צורת מגן־דוד כל כך מדויקה, שכל אחד ואחד יכול להכיר שזה לא סוס ולא פרה, אלא מגן־דוד. וכן בנוגע לצורות האחרות. אף כי צורות אין אנו מצירים עוד רק קוים, והקוים יוצאים אצלי עקומים קצת, מפני שהמחברת עקומה בודאי, כי לולא זאת, מדוע אצל אחרים יוצאים קוים ישרים? בטח מפני שלהם נתנו מחברות כאלה ולי נתנו מחברת לא טובה, עקומה ולכן יוצא שהציורים שלי מעוקלים…

בימה קרה מקרה לא כל כך טוב: שבעה רוכבים בדואים התנפלו על חיים שטורמן ועוד אחד דוד, ירו עליהם במרטינים, אבל שלנו עמדו על נפשם וישתרעו עליהם במזורים, והתוצאה – שלושה ערבים פצועים, שאחד מהם נוטה למות וסוסה אחת הרוגה אצל הבדואים. שני גבורינו יצאו שלמים ובריאים, אבל עליהם לעזוב את הגליל. הם יסעו לחדרה. שמה נסעו לע"ע הרבה שומרים ומחכים מיום ליום להתנפלות, והנני חושש שסוף סוף יפול גם אחד משלנו. עכשיו נסעו לימה: צבי ניסנוב, יהודה פרוסקורובסקי וסיטקוב. מה יהיה הסוף – נראה בעתיד הקרוב. גם יגאל כפי שספר לי הוא וכפי שספרו לי פה אחרים, קצת בסכנה, כי נראו רוכבים המחפשים אחריו. אמנם פעם אחת נראו לו שלשה מהם והוא תחת להשמר מהם התנפל עליהם. הם פנו עורף וברחו מפניו והוא רדף אחריהם עד שגרשם הלאה לגבול חדרה, בין האקליפטוסים, ואז הרפה מהם.

…רק ברגע זה נגמרה הקריאה האחרונה של הד“ר יפה ע”א הגיינה בבתי־הספר. אמנם אין הוא משמיענו חדשות, וגם שפתו משובשת ומגומגמת, אבל כמה נעימות הן הקריאות האלה, כמה חבה ועדינות־הנפש ומסירות הלב ליהודי זה, בכל הנוגע לארצנו ולישובנו. אמנם גם הידיעות הן חשובות מאד, אבל ידיעות נותנים גם יתר המרצים, וביחוד אהרונסון בהרצאותיו, שהן יותר דומות להרצאות של פרופסורים, אבל בכל אלה אין אותה הנפש העדינה, ששם בקריאותיו הד"ר יפה. גם בנוגע לשפה, כמה כבוד ועניות מביע היהודי הזה! הוא מורגש ומכובד ובכל פעם כשהוא מופיע על הבמה, פוגשים אותו בחיבה יתרה ובהבעת רצון מרובה.

תמול בערב הרצה בבית־הכנסת פה הד“ר שמריהו הלוי. הענין שבו בחר, הוא על דרך היהודים שבגולה. בזה אין הוא מודיע שום חדשות. כמעט אותו הדבר שדיבר בראשון בחג־הפסח, אלא בהרחבה. הוא מוכיח שיש להבדיל בין ההתבוללות וההתמזגות, ועד כמה ההתמזגות אי אפשרית ליהודים, שהם בעיקרם טיפוסים אסיים, שנשמתם וטעמם בחיים הם אחרים לגמרי ואותם אינם יכולים לסבול בני המערב. מכאן מקור השנאה, הנמצאת אצל עמי המערב כנגד היהודים. את הדעות האלה הוא הביע כבר לא פעם ולא חידש פה כלום. הדבר המכאיב הוא כי לדבר על דבר זה ברגש כל כך חזק לפני בני זכרון זה הוא להשליך פנינים לפני… כי רוב המתאספים אינם מבינים כלל מה שמדברים אליהם. בכל זאת חושב אנכי כי אספות ונאומים כאלה סוף סוף ישפיעו מעט, ורבים מאלה המתנגדים, למשל, לעברית עכשיו, משתדלים לדבר עברית כשהם נפגשים עם אחד המורים. אפשר לקוות, שאם יעבור עוד איזה זמן, ומורים יתאספו שוב הנה, ירבה מספר הדוברים עברית. – הערב, אחרי סעודת הערב ירצה עוד פעם הד”ר שמריהו הלוי ע"א היהדות בתור השקפת חיים עולמית…

 

לבן – עמוס    🔗

כ“ב כסלו תרצ”ח

היום קיבלנו את מכתבך השלישי מאולרופ, והנני בא לידי מסקנא, כי מקום משפיע, כנראה, על כל מהלך החיים של האדם. הלא במכתבים האחרונים נהפכת ממש לסופר, רעיונותיך מסודרים להפליא ושופעים רגש עדין ועמוק ליופי שבחיים. מקנא אנכי בך, שאתה נמצא במקום יפה כזה, חמרי ורוחני כאחד. ממכתביך מתחיל אנכי להבין איך יכול הספורט לעדן את הנפש, יחד עם הבראת הגוף, איך מרכז בקרבו, אותו נילס־בוק המפואר, אהבה כ“כ רבה לאדם, באשר הוא אדם ויחד עם זה כ”כ נאמן ודבוק למולדתו. אנשים כאלה, בהויתם, בחייהם הטהורים, המלאים, יחד עם זה, בריאות ועוז, משפיעים וזורעים אור וזוהר בכל הנפשות, הבאות אתם במגע. יהי האיש ברוך, ואם יקבל את ברכתי תאמר לו, שיש לך אב זקן, מורה בארץ העברים, בשפה העברית, מעריץ את נביאי עמו וגדוליו, שואף לסדרי חיים בעולם, המיוסדים על יסודות של צדק ויושר, מכבד את דתו, אוהב את ארצו ויחד עם זה מעריץ ומכבד כל איש ואיש, בן איזה עם שהוא, אם הוא ישר ואוהב הבריות. ואביך זה שולח לנילס בוק את ברכתו מארץ הקדושה במלים עברית: “יברכך ד' וישמרך, יאר פניו אליך וישם לך שלום”!…

 

לבת – רחל    🔗

א. א' באלול תרצ"ו    🔗

אצלנו בבית כנהוג, כולם בריאים, אך דואגים ומבקשים ממך, בזמנים האלה, להזהר. כמובן שהננו כולם מזועזעים מרצח האחיות היהודיות, וביניהן נחמה צדק ז"ל. רק ביום הרצח, לפנות ערב, כשעה וחצי לפני הרצחה, היתה בבית הוריה, כאילו באה להפרד. אמנם כל הנופלים מידי מרצחים קדושים הם ומותם מזעזע את הנפש, אבל צריך להודות כי היותר קרוב הוא גם יותר מכאיב. ונחמה זו שגדלה על ידינו, ממש על יד ביתנו, היתה לפעמים גם נכנסת לביתנו והיתה ידועה וקרובה לנו. כמה סבלה וכמה נענתה כדי להגיע למצבה האחרון. והנה, על סף החיים, קדמה המות. ארורה יד המרצחים, המשחיתה את מיטב נעורינו, ולנו אין ברירה אלא לעמוד איתן, להגן בעז ובתבונה, עד שננצח, כי הצדק סופו לנצח.

ב. ז' בתשרי תרצ"ז    🔗

אצלנו בסביבה היום יום־אבל, יום מות האיש החשוב, ראש תל־אביב ומיסדה מר מאיר דיזנגוף ז“ל. אמנם זקן האיש, והמות הלא הוא מושל בכל, ממנו אין מציל, ובכל זאת הנך נרעש בכל פעם כשהוא גוזל מאתנו את מיטב אנשינו, שרידי דור הגבורה וההעזה הלאומית, במשך השנתים נעדרו מאתנו: הנדיב ז”ל, ביאליק, מוצקין, גולדברג, סוקולוב, דיזנגוף – כל אלה נושאי דגל התחיה, הדור הראשון לגאולה. עליכם, הדור הצעיר, להתכונן לקבלת הדגל ולשאתו ברמה ובזה להעמיד מצבת־זכרון להולכים לבלי שוב. – ומאמין אנכי בכוחכם שתוכלו לעשות זאת…

ג. אור לכ“ה כסלו תרצ”ז, נר ראשון לחנוכה    🔗

…שני מכתביך האחרונים היו לי פשוט למשיב נפש, בהם ראיתי את אהבתך הרבה למולדתנו החביבה, הנובעת מתוך רגשות הנוער הסוערים, ואני תפילה, כי רגשות אהבה ומסירות אלה לארצנו, לא יפוגו ויתנו לך ספוק נפשי תדיר בעבודתך, אם קשה תהיה או קלה, ותזכי להיות בת־נאמנה למכבים הגדולים והמפוארים. –

חג המכבים, זה חג הגבורה האמיתית שאינה שואפת לכבוש ולדכא, אלא לשחרר ולקומם נדכאים, וסמלה יהודה המכבי, אשר, כפי המסופר, היה צנוע ושקט בזמן שלום, אך נורא ועריץ בזמן מלחמה. חג זה הוא גם מאורע היסטורי עולמי. הלא זהו המקרה הראשון בתולדות האדם, שאנשים נלחמו לא בעד ענינים חמריים, כי אם בעד דעות ורעיונות; במלחמה זו הופיע בעולם הרעיון הלאומי, אם כי בצורה דתית, ומובן מאליו, שבין כל חגינו ומועדינו, חג זה הוא היותר מתאים לזמננו…

ד. כ“ז בניסן תרצ”ח    🔗

את מכתבך הנחמד, בצרוף המכתב לעמוס, קיבלנו, אחרי שדאגנו קצת לאיחור מכתבך, והננו שמחים מאד שבריאה את והדרך עברה בשלום. הלא ברור שבימינו, אם עוברים בשלום דרך ארוכה כזאת – צריך לברך על הנס. ובאמת יומים אחרי נסעך, הודיעה אגודת “אגד” שהאוטובוסים שלהם, אפילו מירושלים לחיפה, לא יעברו דרך ג’נין, אלא בדרך החדשה – יפו־חיפה. ועצתי כי גם החברים שלכם, אם יהיה עליהם לנסוע לת"א, או אפילו לירושלים, אל יתחכמו ואל יסעו דרך ג’נין, כי החיים והבריאות – מעל לכל.

אצלנו בבית לא נעשו חדשות, בשבוע הבא נזבל את העצים ואולי נחשוב גם על גינת־פרחים וגינת־ירק, אם יתגבר רצוני לעבודה גופנית…

…אצלי בעבודתי אין שנוי – הנני מלמד, מנהל, עובד כרגיל והרגשתי טובה, עד כמה שאפשר בימים אלו להיות שרוי בהרגשה טובה, בימים שמאחורי כל אבן וזיז יושב האורב ושולח את חיציו, ואין איש יודע מתי יבוא יומו. האפשר היה לחשוב כי אבינועם ילין, השקט והבוטח כל כך בעצמו ובידידיו הערביים המשכילים, יהרג על סף משמרת עבודתו? והלא ידוע כי האיש הזה היה אפילו מהנוטים ל“ברית שלום”, אבל יד המרצח אינה מפלה כ“כ בין המפלגות וכל מי ששיך לגזע היהודי – פסול הוא בעיניהם ודינו למות. כך דרכו של העם הזה, העם היחידי שדתו מקדשת את החרב. “דין מחמד בסיף” אמר להם נביאם. ואם כי אינם שומרים את כל יתר המצוות, הכתובות ב”קוראן" הקדוש, אבל את המצוה הזאת, מצות ה“סיף”, הם מקימים לכל דקדוקיו: בן הורג את אביו ואב הורג את בנו. בת באמה, ואמא בבתה. באחת, על החרב גאותם ובה יתימרו. אך אנו, שחונכנו בדעות אנושיות מתקדמות ואשר בדמינו עוברת בירושה מאבות לבנים ונספג לתוך לשד עצמותינו הצו המוחלט: “לא תרצח”, יכולים אנו להתגונן, ואפילו להלחם, אבל חלילה לנו לרצוח ממארב.

ה. א' באייר תרצ"ח    🔗

את “ההגדה של פסח” שלכם קבלתי, קראתיה, ונהניתי מאד, הסידור היה מוצלח מאד, הקטעים והפסוקים ע“ד יציאת מצרים והמדרשים – הכל יפה מאד והייתי מסכים שיכניסו את כל זה להגדה הכללית. מוצלח ביחוד אוסף ההתאוננויות של יוצאי מצרים וגעגועיהם על סיר הבשר והדגים וּפחדם מפני המכשולים, המתבטא באמרה השגורה בפי רוב עולי הגולה: “ומי יתן מותנו”… זאת אומרת – שאם לסבול צרות, הרי אפשר להשאר במצרים, ולארץ צריך לעלות רק אם יש לקוות לפרוספריטי… שאר הפסוקים מצוינים וקולעים – ועל כולם – התשובה הניצחת ב”מתי מדבר האחרונים" של ביאליק ז“ל. ואם גם ההוצאה לפועל והשירה היו טובים, הרי הגדלתם לעשות, החילותם ליצור סידור יפה של מסורת עתיקה, המתאימה גם ליציאת מצרים שבימינו. אלא צריך בענין זה ללכת עד הסוף. חושב אנכי כי אינכם יחידים. ישנן בודאי הגדות כאלה גם בקיבוצים אחרים, וצריך לערוך, לסנן, לקבל ולהוציא דבר אחיד, שיהיה מקובל אצל כל חלקי העובדים וקבוציהם, ואח”כ לאט לאט יתקבל נוהג זה וניסוחו גם בין חוגים אחרים והיתה זאת יצירה עממית, כוללת, חדשה ומקיפה, וישן מפני חדש יצא. בריפורמה כזאת (בזעיר אנפין, ובלי מלחמות), אך מלווה במעשים תרבותיים ויפים, יכולים לחדש גם את המסורת. הרי את יודעת שהנני נושא בקרבי רעיונות כאלה זה כמה: לא להשליך אחרי גו את המסורת הלאומית, שנתקדשה והיא מלאה חויות עממיות עמוקות, המהוות קשר, אשר לא ינתק בין אלפי דורות עמנו, שהעבירונו דרך נהרות נחלי־אש, שהעלונו על מדורות עולם. עלינו לחדש את המסורת הזאת, לחלוץ מעליה את סחבי־הבליות של העבר ולהלבישה מחלצות, להעטותה יופי ועדנה ולחדש נעוריה…

ו. ו' באלול תש"י    🔗

הנה עבר הרעש, יונינה נכנסה בברית הנשואין למז"ט והיא ובחורה עדין נמצאים אצלנו, הערב הם אורזים את חפציהם ומתכוננים מחר לנסוע לביתם־קינם, בטח תצטרפי בכל לבך לברכתנו הלבבית, שיהיה זה קן של שלום ואושר, כפי שמגיע לזוג הנחמד והיקר הזה, כי אמנם שניהם ראויים וכדאים זה לזו. – אותה הלא אין לי מה לתאר בפניך והוא בחור נחמד ויקר, נבון ובר־לבב וגם רחב לב ועדין־הנפש. ואנחנו מאושרים לראותם מתרפקים ואוהבים אחד את חברתו.

והחתונה היתה ברוב פאר: ב־½4 אחה"צ הועמדה החופה בין עצי־התות, בנוכחות כל המשפחה שלנו (מלבדך, שבמחשבה צרפנוך אלינו ולא משת מלבנו אף לרגע) ומשפחת זרחי. ורבים אחרים. יונינה לבשה שמלה לבנה, היתה מזהירה וחמודה, לימין בנימין החסון והנחמד. שניהם היו סמל ישראל המחדש נעוריו. כל המסובין קנאו בארבעה הבנים: עמוס, ישראל, איתמר ובנימין, כולם בעלי קומה כמעט שוה, רחבי־כתפים, חסונים, שיחיו לנו כולם באושר ושמחה…

 

לבת – מכבית    🔗

א. ל' באדר א' תרצ"ח    🔗

…בביתנו אין חדשות. הפרחים שזרעת, אמנם נבטו, אבל הגשמים המרובים והקור אינם נותנים להם לשגשג ולגדול, וגם אין אפשרות לעבדם. אמנם קנינו זבל עופות, אבל טרם זיבלנו, ובלי זבל אין גידול. כאשר יוטב האויר נזבל ונעבד. אז נכתוב לך מכל אשר יעשה, מה נקלט ומה לא. וגם את יחורי הורדים, שטמנת בחול, עדין לא הוצאתי מקברם. שכרתי פועל והוא עדר מסביב לעצים, עדר את העצים בכל המגרש, אבל איני חושב לעסוק בירקות, אין לי זמן ואיני רוצה להתאמץ בשביל זה, וגם אמא כך. – בסביבה שלנו הכל שקט ונוח, המצב הכלכלי הלא ידוע לך, חוסר עבודה מבהיל, בשבוע שעבר וגם השבוע היה ענין הנמל מכסה על הכל. ביום הראשון הזה ביקרו המורים בנמל וביניהם היינו גם אנחנו – אמא ואנכי – שהיינו מ־5 עד 7 לפנות ערב. סיירנו את כל השטח, ואומר לך, כי הלב רחב למראה ההישג הרב והגדול הזה. הננו יכולים לאמר בגאוה: “יכלנו וגם ניצחנו” – יש לנו באמת נמל. בכל אופן לא פחות מסודר באשר ביפו. ובעיקר, בכל אשר אתה פונה הנך בין אחיך. נמל עברי, סבלים עברים, שוטרים עברים וכו' וכו'. זה לא חלום ולא אגדה, כי אם מציאות…

ב. אלול תרצ"ט    🔗

…את איגרתכם החביבה קיבלנו עוד בשבוע שעבר ושמחנו מאד מאד. אמנם מצער הטון העיף: עובדים אתם עבודה קשה, אבל ברוכים תהיו בעבודתכם הקשה והכשרה!

והנה רעם רעם התותחים והרובים, אנשים לאלפים כבר שלמו בחייהם בעד שגעון ההתרברבות של השחץ הרשע. ומי יכול למנות ולשער את נהרות הדם, דם אנשים צעירים, חיים יקרים, שתקצר החרב המתהפכת. ובכל זאת עדין לא תמו גם אנשי יושר וצדק, ההולכים לקראת המות ומוכנים להקריב את נפשם בעד חופש ודרור. ובתוך כל הרעש והמהומה, קול דממה דקה מתהלך בגן אלוהים, הוא קול העובד הישר, המשתתף במעשה בראשית, להוציא מכליות אדמה מזון לאדם ולבהמה, וזהו קול האדם – אשר השתחרר, מזוהמת הנחש ויהיה באמת ליוצר ובורא, כביכול, בכל יום. בזה צפון הרעיון של האגדה הנפלאה על אדם וחוה והנחש. כי אותה הדעת, הבאה מפתויו של הנחש, קללה בה ואינה מניחה לאדם וחוה לחיות בגן־העדן. כי דעת זו תשיאם רק לעשות רע, ועל זה באה קללתו־ברכתו של אלוהים לאדם, “בזיעת אפך תאכל לחם”, הזיעה הזאת, זיעת העובד הישר, המוצא את קיומו מאם־האדמה, מקור התהוותו, זיעה זו – שוטפת מאת האדם את זוהמת הנחש והדעת, שקנה האדם ע“י אכלו מעץ הדעת, מזככת ונעשית דעה אמיתית, השואפת לטוב ולאמת. ומכאן המסקנה שבמידה שזיעת העובד תתרבה “וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות”. אז – “לא ישא גוי אל גוי חרב” וכו'. ומלאה כל הארץ דעה – כמים לים מכסים. ואז אכילת האדם מעץ הדעת תהיה לברכה לגוי ואדם יחד. יודע אנכי, שאולי תצחקו לי, כי זקנתי והנני שוגה בספרים וחזיונות, אבל יקירי, רואה אנכי, כי כל אגדה, סיפור וחזיון, הכתובים בספר־הספרים שלנו, מכילים בקרבם כל כך הרבה חכמת־חיים, שצריך רק להגות ולקרוא בהם, ומצאנו תנחומות לנפש, ומרגוע לרוח. והרי זה נחוץ ביותר לאדם בן־תמותה, שימיו ספורים וקצרים. מאז שהחלו בקריאה בתנ”ך יום יום, הנני מוצא¹ בכל קריאה וקריאה טעם חדש ורעיון יקר. ואם אין הדבר נהוג אצלכם – השתדלו להנהיג את הדבר הזה, לקרוא יום יום את שני הפרקים המתאימים, אין צורך לחטט בפרקים, דרושה רק קריאה מוטעמת, וכל שומע יפרש לו את הכתוב כטעמו וכרצונו.

ג. ט“ז בשבט תש”ח    🔗

את מכתבך, מכבית יקרה, קיבלנו אחרי צפיה רבה, כי חשבנו עוד בשבוע שעבר לקבל ממך איזו ידיעה. שמחנו מאד לידיעה כי שקט בסביבתכם. אנו תפילה, כי שקט זה ימשך גם להבא. נתבשמנו ממכתבך היפה והמלא חזון ושגב. נכונים מעשיך, לקרוא דוקא בימינו אלה, החמוצים מדם, את דברי חזון נביאינו הגדולים על עתיד האנושיות, אחרי שתתעלה למדרגת יצור משכיל באמת. כי אם, ח"ו, חשרת ימינו תאפיל על ניצוצות קדושת החיים – וירדנו למדרגה בהמית נמוכה והחיים לא יהיו שוים בהויתם.

אצלנו החיים זורמים בערוצם. הנוער דרוך ומוכן לקרב, אולם ההמונים חיים בלי לחשוב הרבה. התגרים למיניהם מוסיפים להשתמש בכל מקרה: “להקטין איפה, ולהגדיל שקל ולאגור הון”.

 

לבת – יונינה    🔗

א. א' בסיון תש"ד    🔗

…את מכתבך היפה קראתי וחזרתי והנני כועס עליך שתמיד את שוכחת לכתוב על עצמך. ואם לפעמים את קצת מאריכה בענין זה, הנך משתדלת לגמור כאילו זה מיותר. הפילוסופיה שלך, כי המטרה לעשות טוב הנה ג“כ מין אגואיסמוס, היא נכונה. הכל נובע מ”האנכי" ועל זה בנוי גם העולם המוסרי – “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה” אומר ר' עקיבא. הלל הזקן ביאר את זה עוד יותר פשוט: “מה דסני עליך – לחברך לא תעביד”. זאת אומרת, שכל מה שאתה חפץ לעשות לאחרים, תבדוק קודם אם חפצך כי גם לך יעשה כן. כי נקודת המוצא לכל דבר טוב וחברתי־מוסרי הוא – “האתה” ובזה באמת החיוב הגדול שבאיש הטוב, כי אישיותו תובעת ממנו לעשות טוב לאחרים, אולי, מטעם שמתחת להכרה, כדי שאחרים יעשו גם לו טובה, והמגיע לשיא המוסריות הוא זה הנהנה, הנהנה ממש, מהטוב שהוא עושה לאחרים. איש כזה הוא הסמל, שאליו שואפת האנושיות. העתיד היפה, שתיארו לנו טובי האנושיות, הלא הוא: כל האנשים על פני האדמה ישישו לעשות טוב לאחרים, וע"י ההדדיות המשותפת הזאת – יהיה כל אחד מלא תענוגים, מהטוב שיעשה לאחרים וירוה עונג, מהטוב שיעשו גם לו. נביא ישראל ביטא את זה בצורה המתאימה, באמרו: “ומלאה כל הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים”. “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי” וכו' וכו'. הנה כי כן, חביבתי יונתי, זה הוא האידיאל הכי גדול, שהאנוכיות תציג לה מטרה לעשות לאחרים, מה שרוצה שיעשה לה וזה הכל. ומי שיש לו אגואיזם כזה – אשרהו וטוב לו ואשרי יולדתו, כי מובטח לו שיהיה תמיד שבע עונג ורצון, כי תמיד ימצא במה להועיל לאחרים, ולהסב עונג לעצמו.

הננו מבינים כי העבודה בין פליטים אומללים, שברי בני־אדם, היא קשה, אבל שכרה וסיפוקה מרובה, כי בטוח אתה שהנך מועיל למי שזקוק לעזרה זו.

ואולי באמת זימן לך הגורל עבודת־נסיון למה שצפוי לך בעתיד. אפשר שיפתחו שערי ארצנו ושארית ישראל, הדווים והרצוצים, ישובו אלינו. דרושים יהיו אוצרות של אהבה ורחמים לטפל בהם ולהאזין לכל מדויהם. בודאי יהיו ביניהם גם טרדנים ותבענים, מלאים חשדות ואי־אמון, מחוסרי סבלנות והרוסי עצבים. אך מאבק־אנשים אלה תהיו מוכרחים אתם, בני דורכם, להקים דור בונה, הגואל את עצמו ואחרים. והאם אין זה החזיון הנעלה והגדול של הנביא יחזקאל בפרק על “העצמות היבשות”? קראי בו ותראי כי אז, לפני אלפים שנה ויותר, חזה הנביא שעם ישראל יהפך בגולה לבקעה מלאה עצמות יבשות מאד. העבודה הגדולה והעצומה, הנופלת בחלקכם, היא להקים מזה עם, צבא גדול וחזק. מובטחני בכם שתמלאו את תפקידכם בכבוד. אמנם בחלקנו אנו נפל המעשה הראשוני, ההתחלה, כאילו חזינו מראש את העתיד, אבל החלק הארי, העיקרי, נשאר בשבילכם. זכותכם גדולה משלנו. ואני תפילה: יהי רצון שתגמר במהרה מלחמת־השמד זו במפלת הרשע והזדון; שתשובו לארצכם ולעמכם לעשות את המעשה הגדול המחכה לכם; להחיות עם רב; לזקוף כפופים; לפתח חרצובות רשע ושלח רצוצים חפשי. ובברכתי זו אסיים את דברי.

ב. כ' בטבת תש"ו    🔗

מכתבך מיום 19.12 הגיענו היום. אמנם מסר לנו ד“ש ממך אחד מבני לויתך, בטיולך האחרון, אך שמחנו למכתבך שעברת בשלום את הדרך הרחוקה והמענינת. גם אנו שמחים שהשתתפת בטיול זה. עברו של עם גדל־תרבות ורב־תבונה עבר לפניך, בשרידיו המאובנים, שהשאירם לדורות, אך ממנו לא נשאר זכר. הנך רואה תרבות עשירה, שנוצרה ע”י רבבות עבדים ומשועבדים, בשביל קומץ קטן של מאושרים, שולטים ועומדים בראש. כל אבן בפירמידה, של ספינקס ועמוד, וכן כל מערה מקברי המלכים טבולים בזיעת עבדים ובדם משועבדים, ומי יודע, כמה גופות ילדי ישראל שקועים בתוך נדבכי הבנינים האלה. וכנגדם עם קטן ודל, יוצר שרידים – ספרים חיים – שכל טובי האומה גונזים בגויליהם את ניצוצות חייהם. הם נופלים וקמים, מחליפים כוח ומרימים בעוז דגל אנושי של תחיה עממית: “וכל בניך למודי ד'”. בכל אלילי־מצרים אתה רואה גודל וכוח אבל לא “חסד ורחמים”. והיה לך הטיול הזה לקח חשוב בדרך החיים.

ג. ב' באשר תשי"ב    🔗

…קבלנו את מכתבכם תמול ערב־שבת, אחרי שציפינו כבר לדעת איך עברה עליכם הדרך. ושמחים היינו, כי הגעתם באותו ערב בשלום לביתכם ומצאתם את הכל בשלום ובסדר. ובאשר לגעגועיך החדשים, להיות אתנו יחד, המחלה הזאת, כנראה, מחלת משפחה היא, שדבקה גם בנו. מהרגע שזז הטכסי ואתם בתוכו – כבר החילונו לחשוב ולצפות למכתב. אולם בנידון זה יש לי חשק רב קצת להתפלסף: הענין של געגועים אינה מחלה רעה, איזה מין חולניות, אלא הרגשה בריאה וסימן לחיים תוססים, השואפים לאיזה דבר, זוהי בחינת “ערגה נפשי” שמתאר נעים זמירות ישראל (דוד המלך) בתהלים. האדם החושב, החי ומתקדם, הוא תמיד עורג, שואף ומתגעגע להדבק באהובי לבו, או להגיע לאיזה אידיאל נשגב, ולהתפתחות רוחנית או גשמית. אולם אם האדם מגיע לאותו אידיאל שהוא שואף והוא שבע רצון, אינו מתגעגע יותר ואינו שואף יותר לשום דבר – אז חדל האדם להיות חי־ותוסס והוא נהפך לבעל־חי פשוט, שכרסו מלאה, כאמור: “שישו בני מעי”! ע“כ הגעגועים, לפי דעתי, אינם צריכים להיפסק, וטוב שיש לנו אהובי־נפש, שהננו שואפים לראותם, להטיב להם וכו'… כי יש לפעמים, כשאתה נמצא תמיד יחד עם אותם האהובים ורואה אותם לפעמים גם בקלקלתם (הלא אנשים הם, שיש להם גם תכונות טובות וגם תכונות רעות) – אז נעשה היחס אליהם יותר אדיש, ונחלשים הגעגועים. כלפי מה כתבתי כל זה, כי עולה בדעתי, שמנהג העולם הוא שקרובי־משפחה מרוחקים קצת אחד מהשני. אולי ע”י זה היחסים ביניהם הם תמיד ערים, הפגישות מלאות ענין וגינוני אהבה ומסירות. הייתי רוצה שתחשבי על זה ולא יקשה עליך המרחק המפריד בינינו. ותמיד נהיה כולנו מלאים ערגה ושאיפה להיפגש ושוב… להתגעגע.