רקע
יצחק טריואקס
משפט הכותל: דין וחשבון ועדת הכותל המערבי הבין־לאומית. השתלשלות הענין; החקירות והעדויות בירושלים; התזכיר היהודי; פסק הדין; דבר המלך

עם תמונות


משפט הכותל 1 (2).jpg

ועדת הכותל הבין־לאומית והצד היהודי

משמאל לימין: בּרְד(שויץ), לופגרֶין (שודיה, יו"ר), סַהלין (שודיה, מזכיר), וַן קימפּין (הולנדיה); הסטינוגרפיסט הרשמי (יוני): בן-צבי; בן-שמש; ד"ר מרדכי אליאש; בר-אדון; דוד ילין; המתורגמן העברי הראשי י. עבאדי; הרב עוזיאל (בתור עד).


 

אל הקורא    🔗

לב מי לא יחרד למשמע “משפט הכותל”?

הכותל המערבי, שארית הפליטה של גדולתנו, סמל הטרגדיה של עמנו, נהפך לנושא משפטי – משפט בין־לאומי!

מטרת הספר הזה איננה פובליציסטית. מטרתנו היא רק לאסוף את החומר כמו שהוא, לסדרו ולמסור אותו לידי הקורא, למען ילמד ויעריכו בעצמו.

אחרי שהוצאנו לאור את הספרים “ועדת החקירה” (באחרית 1929 וראשית 1930) ואת “המשפטים” (ב־1930), הננו משלימים כעת את הסריה בספר זה. כל הסריה כולה מעבירה לנגד עינינו את כל הטרגדיה הנוראה של ישראל בארצו בשנים האחרונות.

כהמשך לספרים אלה משמש האלבום “מלחמה ושלום בארץ־ישראל” שהוצאנו בשנה זו.

הדברים הם היסטוריים לדורות.


*

מקורות החומר לספר זה:

את הדין וחשבון ממהלך ישיבת ועדת הכותל בירושלים שאבנו מהעתונים העברים בא“י, בעיקר מ”דבר", בהוספת פרטים שרשמתי לי בהיותי נוכח בישיבות ההן.

התזכיר היהודי על הכותל המערבי הוא מעשה ידי ד“ר כורש אדלר מניו־יורק, בהערותיה של ועדה ירושלמית שהיתה מורכבת מה”ה: דוד ילין, פרופ' ש. קליין, יצחק בן־צבי, בן־ציון דינבורג, הרב שמואל ובר, הרב רפאל כצנלבויגן, ד“ר מ. אליאש. השתמשנו בתרגום העברי (ירושלים, סיון תר"ץ, 64 עמודים), בהשמטת הערות ומראה מקומות, אולם בתקונים שונים עפ”י הפנים המקורי של אדלר.

דבר המלך – העתון הרשמי של ממשלת פלשתינה א"י, גליון מיוחד, 8 ביוני 1931.

הרצאה ופסק הדין של הועדה הבין־לאומית – על פי הספר הרשמי ירושלים, יוני 1931, 82 עמודים.

י. טר.


להשתלשלות הענין    🔗

משפט הכותל נובע ממאורעות אב תרפ"ט.

אמנם גם קודם לכן קרו סכסוכים מסביב לענין הכותל המערבי, בעיקר בימי סטוֹרס ואח“כ ביום־הכיפורים תרפ”ט. אולם עיקר הפרת הסטטוס־קבו שעל יד הכותל חלה באביב 1929 בידי בעל־הווֹקף: הם בנו נדבכים חדשים על גבי הכותל בפנתו השמאלית ושינו ע“י כך את צורתו; פתחו דלת מימינו של הכותל אל ה”זאויה“, ומתוך כך נהפכה קחבת הכותל למעבר; הנהיגו את קריאת ה”מואזין" ואת טקס ה“זיכר” סמוך לכותל בזמן התפלה היהודית דוקא. שני הדברים הראשונים גם הורשו ע"י הממשלה בלונדון. נגד הפרת הססטטוס־קבוֹ פרצו באופן טבעי מחאותיהם של היהודים בארץ ובכל תפוצות הגולה.

ענין ההגבלות, ההפגנות השונות, ההתנפלויות וכו' – כל זה ידוע למדי ובא לידי בטוי בגביית העדות של ועדת החקירה של שאו. מפורסמת היא גם האגדה הזדונית, שבגלל תשוקת היהודים לרשת בכח את שטח המסגד פרצה התקפת־הדמים האיומה באב תרפ"ט. לפרק הזמן האחרון שייך החידוש, שהכותל קודש הוא למושלמים ונקרא שמו בישמעאל “בוראק”.

גם ועדת החקירה למאורעות אבגוסט 1929 מוכרחת היתה להודות ב“הרצאתה” (מרץ 1930): “דעתנו היא שתעמולת הבוראק… נוצראה לשם שתי מטרות: … מתוך השאיפה להציק ליהודים;… לעורר את דעת הקהל הערבי לתמוך בדרישות המושלמים בנוגע לכותל המערבי… ממקור זה התפתחה התעמולה לדבר מה מסוכן יותר”.

ועדת החקירה של שאו הציעה ב“הרצאתה” הנזכרת, שתמונה ועדה מיוחדת בין־לאומית לשם חקירת והרצאת ענין הכותל המערבי. על אופן יסוד הועדה, הרכבה ומוטרותיה, מוסר יו"ר הועדה הזאת בנאומו בעמודים הקרובים.

הועדה הגיעה לירושלים ביום 18 ביוני ועזבה את הארץ ב־19 ביולי 1930.


 

הישיבה הראשונה    🔗

הישיבה הראשונה של ועדת הכותל התקימה ביום השני, 23 ביוני 1930, ב־9 בבקר, בבית הממשלה בירושלים, והיתה סגורה בפני העתונות.

נוכחו בה חברי הועדה, מזכירה והמתרגמים הראשיים של הממשלה. בתור באי כחה של הממשלה נוכחו ה“ה דויס, בנטביטש ומברוגורדטו. הם נוכחו רק בישיבה זו, והממשלה אינה מופיעה כצד לפני הועדה. מצד היהודים נוכחו העו”ד אֶליאש, ד. ילין והרב מ. בלוי. מצד הערבים: העו“ד עוני עבד אל האדי, ג’אמל אל חוסייני, העו”ד פכרי חוסייני (אחי המופתי), שיך חסן אבו סועוד, אמין תמימי ואמין עבד אל האדי.

הישיבה נפתחה ע“י יו”ר הועדה ה' לופגרין בנאום רשמי זה:


נאום היו"ר    🔗

אדונים!

בגשתנו לעבודה שבתפקיד שהופקד בידי הועדה, חשבנו לחובתנו להודיע קודם כל על הדבר למוסדות הגבוהים, שלפי ידיעתנו הם הם באי הכח הנכונים של שני הצדדים המעוניינים. ישיבת היום נתכנסה למטרה זאת. בתור יו“ר הועדה אני מתכבד להביע תודות לכל הגבוהים, שלפי ידיעתנו הם הם באי הכח הנכונים של העדות. והעדה מעריכה ביחוד את נוכחותם של באי הכח רמי המעלה של ממשלת א”י, של המועצה המושלמית העליונה ושל הרבנות הראשית.


מטרת הועד ועקרונותיה

כאמור ממכתב ההזמנה, אעורר בפגישה זאת את שאלת הפרוצידורה, שיש בה, במקרה מיוחד זה, ענין חשוב במאד גם לצדדים וגם לועדה. רוצה אני בכל זאת לומר בראשונה מלים אחדות על המסיבות שבהן נבחרה הועדה, על המטרה שלנגד עינינו ועל העקרונות שינהלונו במשך הישיבות.

כפי שידוע לנו, הציעה ועדת החקירה למאורעות אשתקד לממשלת הוד מלך בריטניה, שתמונה ועדה אד־הוק (מיוחדת) לשם קביעה מוקדמת של הזכויות והתביעות הקשורות במה שנקרא הכותל המערבי. ועדת החקירה הציעה את האמצעי הזה כ“יסודי לעניני השלום והשלטון הטוב של א”י“, והממשלה הבריטית תמכה בהצעה זאת ע”י בקשה אל מועצת חבר הלאומים, שהמועצה תסכים למינוי ועדה בלתי תלויה ונייטרלית לגמרי למטה זאת. בהתאם לבקשה זאת קבלה מועצת חבר הלאומים ב־14 בינואר 1930 את ההחלטה הבאה:


החלטת מועצת חבר הלאומים

“המועצה בדאגתה לתת לממשלת המנדט, בהתאם לבקשתה, את האפשרות לעמוד באחריות המוטלת עליה לפי סעיף 13 של המנדט לא”י בתנאים הנוחים ביותר להגנת העינינים הגשמיים והרוחניים של האוכלוסים הכפופים למנדט;

“ברצותה לבלי הזיק, בשום אופן, לפתרון הפרובלימה המתיחסת לשאלת המקומות הקדושים בא”י, אשר אולי צריך יהיה לפתרה בעתיד;

"בשים אל לב, בכל זאת, כי שאלת הזכויות והתביעות של היהודים והמושלמים ביחס לכותל המערבי טעונות בתכיפות פתרון סופי;

מחליטה המועצה, כי –

"1) הפתרון יימסר לידי הועדה.

"2) הועדה תהא מורכבת משלושה חברים, שלא יהיו נתינים בריטיים ואשר מהם יהא אחד מוסמך במדה גבוהה למטרה זאת בתוקף התפקידים המשפטיים שמילא.

"3) שמות האנשים אשר ממשלת המנדט אומרת למנותם לחברי הועדה יוגשו לשם אישור למועצת חבר הלאומים אשר נשיאה ישאל בדעת חבריה, אם המועצה לא תהיה אז בישיבותיה.

“4) תפקידה של הועדה יגמר בהודעתה על הזכויות והתביעות הנזכרות לעיל”.


הרכב הועדה

המועצה אישרה ע"י החלטה מים 15 במאי את הצעת הממשלה להרכיב את הועדה כדלהלן:

אני, נתין שוידי, יו"ר; מר שארלס בארד, שוייצרי, סגן נשיא בית השין לערעורים בג’ניבה, נשיא בית השין האוסטרי־רומני המעורב; ס. י. ואן קימפּין, נתין הולנדי חבר הפרלמנטף לשעבר מושל סומאטרה, החוף המזרחי – חברי הועדה.


חקירה ופסק דין

היוצא מדברי, כי ועדתנו הורכבה ע“י הממשלה הבריטית מתוך הסכמתה הגמור של מועצת חבר־הלאומים, אשר בפניה אחראית הממשלה לבדה, לפי תנאי המנדט, בכל העינינים הכרוכים במנדט על א”י.כחברים נתמנו אנשים בני ארצות, שאינם תלויים בהחלט ואין להם כל חלק וענין בענין הנדון. הממשלה הבריטית וחבר הלאומים רצו, כנראה, להדגיש ע"י כך מה ששתיהן מצפות ומוכנות להגשים בפוליטיקה שלהן ביחס למנדט: מאתנו מחכים שננהל חקירה נייטרלית, ואם אפשר, מלאה בשאלות הכרוכות בזה שנקרא הכותל המערבי, ולהוציא בתוצאות החקירה הזאת פסק דין המיוסד אך ורק על הבנתנו ישרת־הלב בחוק ובצדק במקרה זה.

חובתנו היא לעבוד בהתאם לכך, וזוהי גם החלטתנו להתנהג על פיה.

בהיות מטרה זו לנגד עינינו, הרינו מקוים בכנוּת שנצדק בצפותנו שהצדדים המעונינים יביטו על עבודתנו מתוך רצון טוב ויתנו לנו את העזרה הדרושה. קודם כל הננו מבקשים את עזרתכם לבחירת הפרוצדירה הטובה ביותר לשם מציאת האמת ולשם עשיית צדק לשני הצדדים. איני רואה דרך טובה יותר להשגת מטרה זו מאשר לחשוב ולקבל גוף אחד מכל צד כבא־כח המוסמך על ענינו, עם הזכות לכל גוף למנות בא כח משפטי אחד או יותר שישמעו את העדים, יביאו מומחים והוכחות־מסמכים, יחקרו את העדים המובאים ע"י הצד השני – ויטענו, אם ימצאו לנחוץ.

יתכן, כי לשם רפרזנטציה של ענינים שונים מצד אחד, יש לתת להופיע ליותר מאשר לגוף אחד, כדי להציג את דבר המושלמים או היהודים. אבל העיקר הוא, כנראה, לשמור על העקרון, כי לטעון ולהגן על הענין השנוי במחלוקת, יורשה רק לגופים או אנשים מוסמכים. זה לא ימנע מהגיש לועדה הצהרות, החלטות וכיוצא בהן לטובת צד זה או אחר.

בפרוצדורה לפי קוים אלה תנקוט הועדה לצמצם את עצמה בגביית עדים והוכחות אחרות שיובאו ע“י שני הצדדים, ובכל זאת תשמור לה את הזכות להביא עדים אֶכּס־אוֹפיציוֹ (לפי הזמנת הועדה עצמה) או לפי דרישת ממשלת א”י.


פרוצדורה של משפט

אני מתכבד להציע דרך פרוצדורה זו לפני הצדדים נשואי־הפנים הנוכחים כאן, לשיקול דעתם הנדיב. כיון שחובתה של הועדה היא לא רק לחקור, אלא גם להוציא משפט בענין, הרי נראה כמתאים לצדק ולעניני הצדדים, להשתמש עד כמה שאפשר בשיטות המשפטיות הרגילות, אפילו אם אין לכפותן על שני הצדדים נגד רצונם.


ישיבות פתוחות

בתוצאות כל אלה אני מציע, בשם הועדה, כי לבאי כח העתונות והקהל יותן להמצא בישיבות הועדה, מתוך הגבלות לפי המסיבות המקומיות, הסגר הטוב וכו'.


*


פרטי הישיבה הראשונה    🔗

אחרי דברי היו"ר נאם ה' ד. ילין (עברית). הוא ברך את חברי הועדה להתחלת עבודתם והדגיש את זכויות היהודים לתפילה על יד הכותל המערבי מזה מאות בשנים.

עוני עבד אל האדי נאם צרפתית וערבית. גם הוא קידם בברכה את הועדה והבטיח לעזור לה בעבודתה, אולם הדגיש שאין הוא יכול להבטיח, כי העולם המושלמי יקבל עליו החלטת מישהו בעולם בשאלה דתית הנוגעת רק לו לבדו.

"… עלי להדגיש – אמר עוני־ביי – לפני הועדה שתי נקודות יסודיות:

א. המושלמים לא יכנעו לפסק דין שיגע בדתם, ואפילו אם העולם כולו יחליט.

ב. העולם הערבי לא הודה ולא יודה בנוסח המנדט, שממנו בא לידכם הכוח להוציא פסק־דין. נוסח המנדט נחשב בעיניו כתעודה בלתי חוקית. ואם אנו נכנסים בבירור, הרי אנו עושים זאת רק כדי לשכנע את העולם הנאור בזכויותינו, וכדי לעזור לכם להגיע לידי קביעת האמת והעובדות, ולא נרשה שום פגיעה פוליטית או דתית בעניני הקדושה האלה".

בהעיר העו“ד אליאש לועדה על חידושים שהונהגו בזמן האחרון לחד הכותל ע”י המושלמים, ענה ג’מאל אל חוסייני, שהיהודים ערכו בשבת שעברה הפגנה ליד הכותל, ומרגיזים ע"י כך את “בעלי הזכות” ומעוררים אותם לענות בהפגנה תחת הפגנה.

עוני עבד אל האדי אמר שהיהודים צריכים להשמיע ראשונה את טענותיהם. תמצית הטענות של הערבים היא: אין איש חולק, כי הכותל המערבי הנהו חלק ממסגד אל־אקצה והוא קודש למושלמים. הרחבה שעל ידו הנה נכס מושלמי והנהו ווקף קדוש. הכותל והרחבה הם מקום רדוש, הנקרא אל־בוראק, ונודעת לו קדושה כמו לכל מקום דתי. המושלמים הרשו ליהודים וללא־יהודים לבקר על יד הכותל, ולא יותר. על כן אין ליהודים זכות להביא אל הכותל כסאות, מנורות, שולחנות וכדומה. אנו מכחישים את הזכות הזאת בכל תוקף.

לאחר חילופי דברים ממושכים נקבעו עוד פרטים אחדים בנוגע לשיטת עבודתה שלהועדה:

א. הישיבה הבאה תתקיים ביום ד' ותהיה פתוחה לעתונות.

ב. העו"ד אליאש יפתח בישיבה זו בהרצאת טענות היהודים.

ג. אחרי דבריו יענה ב“כ הצד הערבי ואח”כ יעברו לשמיעת עדי שני הצדדים.

נתעוררה גם שאלת ביאת כוחם של שני הצדדים. הערבים הודיעו שביאת כוחם תהא מורכבת מ־14 איש, בהם ב"כ המושלמים בסוריה, הודו ועיראק. לפיכך נקבע שביאת כל צד תכלול לא יותר מ־14 איש. – למחרת השיגה ועדת הכותל הסכם בין שני הצדדים, שביאת־הכח של כל צד תהא מרכבת משמונה אנשים.


 

הישיבה השניה    🔗

ביום ד' 25 ביוני, ב־9 בבוקר, נפתחה הישיבה השניה של ועדת הכותל. מטעם היהודים נוכחו, נוסף לה“ה אליאש, ילין ובלוי גם קול' קיש, הרב ברלין, העו”ד הורוביץ, י. בן־צבי, והארכיאולוג ש. ייבין. גם ביאת כוח הערבים היתה מורכבת מ־8.

נאומו של ד"ר אליאש נמשך כ־3 שעות. דיבר אנגלית והמתרגם הממשלתי הערבי תרגם חלקים־ח#לקים לערבית.


מגישים את התזכיר היהודי    🔗

עם גמר נאומו, קרוב לגמר הישיבה נתעורר ויכוח קצר על דרכי עבודתה של הועדה. ב“כ היהודים הגישו את התזכיר1 המפורט ודרשו שהערבים יוכיחו בתעודות את זכויותיהם על סביבות הכותל שלדבריהם הם ווקף (הקדש). העו”ד עבד אל האדי, שדיבר צרפתית, הסכים להמציא את התעודות והתזכיר של הערבים עד השבוע הבא.

הדבר היחידי בכתב שהערבים הגישו לעת עתה הן טלגרמות שקבלו מחברון, שכם, עזה, חן־יוניס ואחדות ממצרים ומסוריה המדברות כל אחת בשם 300 מיליון המושלמים ודורשות מהועדה לאסור על היהודים לגשת אל הכותל.


נאום ד"ר אליאש

ד“ר אליאש: כבוד היו”ר וחברי הועדה המיוחדת! כפי שאמרתי שלשום, נתכבד להגיש לכם הבוקר תזכיר הדן בשאלת הכותל המערבי וחופף את תקופת הזמן מיום הבנות הכותל עד עצם היום הזה כמעט. לדאבוני לא יכול ד"ר אדלר, שנתמנה להופיע מצד היהודים יחד אתנו, ואשר הוא בעיקר הכין את התזכיר הזה, לבוא הנה, מחמת מחלתו.

תחילה חשבתי, כי אצטרך אותי להתנצל על ריבוי החומר של התזכיר, אולם לרגל ההודעה המתמיהה כמעט של ידידי מהצד השני, הודעה האומרת, כי ליהודים אין שום זכות ליד הכותל המערבי וכי יש להם רק רשות־מעבר כמו לכל הזרים – באתי לכלל הכרה שמוטב, כי ידידי מהצד השני והועדה כולה, יראו את כל החומר ההיסטורי, המראה מהו הכותל המערבי בשביל היהודים2.


הודעה מתמיהה אך לא מפתיעה

כיניתי את הודעת עוני ביי מתמיהה, אך לא יכולתי לקרוא לה מפתיעה, כי אין זו הפעם הראשונה לשלטונות המושלמים להציע את טענתם בצורה כזאת. יש ביכלתי להראות לועדה, כי במקרים אחרים היתה עמדת השלטונות המושלמים בענין זה שונה מזו שידידי נקטו בישיבת הפתיחה של ועדה זאת.


המופתי עצמו הודה בזכות התפילה

בעיינכם ב“ספר הלבן” מ־3 בנובמבר 1928 תמצאו בו שהממשלה אומרת שם, כי ליהודים יש אצל הכותל זכות התפילה והפולחן כאשר היו נוהגים בעבר. שם אומרת הממשלה גם זאת שהיהודים אינם חורשים כל מזימות על ה“בוראק”. ועתה, מן הראוי להזכיר מה היתה עמדת השלטונות המושלמים האחראים ביחס ל“ספר הלבן” הזה, המציין את יחס היהודים אל הכותל המערבי: בדו“ח של ועדת שאו, בעמוד 33, נאמר, כי המופתי הסכים לספר הלבן. ועוד: בדו”ח של ועדת המנדטים על מושבה בספטמבר 1929 נמסר מפי הנציב העליון לא“י, כי המופתי בא אליו ובקשהו להגשים את ה”ספר הלבן".


הפכפך האיש

יחד עם זה אני אומר, כי עמדת ידידי מהצד השני אינה מפתיעה, כיון שעוד ב־8 באוקטובר 1928 הגיש המופתי למר לוק, אז ממלא מקום הנציב העליון, תזכיר שבסעיף ג' שלו נאמר, כי המושלמים לא הרשו כלל ליהודים לגשת אל הכותל המערבי, ושרק תושבי השכונה חדשו את הדבר. שם נאמר: “זהו חסד שניתן אפילו לא ע”י השלטונות המושלמים, כי אם חסד מיוחד מאת דרי השכונה“. גם במכתבו של המופתי ב”טיימס" באבגוסט 1929 נאמר, כי ליהודים לא הורשה אלא לבקר ליד הכותל כלזרים אחרים.

ושוב בדו"ח של ועדת שאו, בעמוד 28, נאמר: “כאשר ציינו כבר לעיל קבעו להם היהודים ביחס לכותל זה מדורות את הזכות לפולחנם אצלו”. וכך נאמר דבר והוכחש ושוב אושר ושוב הוכחש. קוינו, כי בהופיע ביאת הכוח של המצפון האנושי המאורגן להקשיב להרצאת הזכויות והתביעות של כל צד ביחס לכתל המערבי, לא יחזור הצד השני על הודעות אשר לא רק שהוכחשו אלא שגם אינם נכונות.

התזכיר שאנו מגישים לכם מיוסד על עובדות והננו מקוים, כי הסקירה ההיסטורית שהוא מכיל תעזור לכם למלוי התפקיד הקשה שהוטל עליכם.


תפקידי הועדה מַהֵם?

ועתה על תפקידכם, כפי שאנו מבינים אותו. אתם באתם על יסוד המנדט על א"י. ידידי מהצד השני אינו מכיר במנדט, אשר מחלק אחד שבו נובעת סמכותכם. אני אדבר על המנדט כפי שהנהו.

סעיף 13 של המנדט קובע, כי ממשלת המנדט אחראית למקומות הקדושים בא"י, לשמירת הזכויות הקיימות ולהבטחת הגישה החפשית אל המקומות הקדושים והמלוי החפשי של הפולחן בהם. סעיף 14 קובע שממשלת המנדט תמנה ועדה מיוחדת שתגדיר ותחליט על הזכויות ועל התביעות בקשר עם המקומות הקדושים.

סעיף 13 יהא בתקפו גם לאחר שסעיף 14 יתמלא. גם אז תהא ממשלת המנדט אחראית ל/מירת הזכויות הקיימות. מה תהיינה אז הזכויות הקיימות? פירוש המלה “קיימות” הוא, לדעתי, הקיימות מזמן לזמן. לא קיימות למפרע. טעם למינוי הועדה הזאת מטעם חבר הלאומים הוא לתת לממשלת המנדט את האפשרות להשתמש בסמכותה שלפי סעיף 13, היינו לשמר על הזכויות אשר יוחלט עליהן לפי סעיף 14, ואם אתם מתחילים בעבודה לפי סעיף 14, הרי סעיף זה מטיל על ממשלת המנדט אחריות שאינה יכולה להסתכם ע“י המשפט הפשוט של סטאטוס קבו, הנה אותו סעיף 13 יש בו עוד שתי נקודות לא פחות חשובות: “הבטחת הגישה החפשית אל המקומות הקדושים”האלה נדמה, ו”הבטחת מילוי הפולחן החפשי". אולי ייראה לכם, כי הויכוח על סעיף 13 אינו אלא בעל ערך אקדמי, אבל אבקש לשים לב אל סעיף זה, כי דוקא לפיו באו מדי פעם בפעם תלונות היהודים בענין הכותל המערבי לפני ועדת המנדטים ולפיו בא לבסוף גם מינוי הועדה הזאת.

זכויות קיימות יכולות להיות גם זכויות סותרות זו את זו של שתי עדות, כעין הזכויות שיש לשתי עדות נוצריות להתפלל במקום אחד, ואין זה אלא ענין של שמירת הסגר שצריך לשים אליו לב לפני ההגדרה הסופית של הזכויות האלה.

לא כן הוא בענין הכותל המערבי. מצד אחד באים היהודים ומבקשים שירשו להם להתיחס אל הכותל כאל מקום קדוש להם ושיאשרו להם את חופש הגישה אליו. מצד שני אנו שומעים ענין של זכות בעלות.


זכות בעלות על סמך מה?

אשר לזכות בעלות, זכויות ווקף, רצוי מאד שידידי מהצד השני לא רק יודיעו הודעה ברורה מה הן הזכויות האלה, מה הגדרתן ותאורן, אלא גם יאפשרו לנו לראות, על סמך אילו תעודות מתבססות הזכויות. בדו"ח של ועדת שאו. בעמוד 28, יש פיסקה אחת בענין זכויות אלה, שאינה נכונה במקצת. נאמר שם: “הרחבה שלפני הכותל והרבה מהרכוש, כל זה הנהו ווקף שאמרו לנו, כי נוסד עוד בימי צאלח אל דין”.


פורתא לא דק…

אתם רואים, כי ועדת שאו מדברת על כך בלי כל בטחון. הווקף, אומרים, הוקדש בשנת 1330, בעוד שצאלח אל דין ביקש בשנת 1196 את היהודים לבוא ולהתיישב בירושלים. אתם יכולים לראות כבר מזה איזו שגיאה חשובה נפלה כאן בענין זכויות הווקף, שאף פעם לא הוכחו ולא נקבעו, ואני מקוה, כי הועדה תחקור היטב בענין זה. התזכיר יראה לכם, שעוד לפני צאלח אל דין התפללנו פה. כלומר, לפני הווקף, היתה ליהודים זכות התפילה ליד הכותל, כמוכח מתעודות היסטוריות. עוד נוסעי הצלב תיארו את תפילות היהודים ליד הכותל המערבי. הווקף לקבוע זכות בעלות ולבטל את זכות התפלה? זוהי השאלה שיש לעיין בה.


“פן יקפצו היהודים מהכותל למסגד”

הצד השני מדבר גם על חששות, על פחד שהיהודים חורשים מזימות על המקומות הקדושים למושלמים. כשאנו קוראים את הדברים האלה נדמה, כי הצד השני אומר, שלוּ רק היה הבטחון, שהיהודים לא יקפצו מעל לכותל אל המקומות הקדושים למושלמים, כי אז נשאר רק ענין החובה הדתית שעלינו לשמור. היהודים השתדלו מדי פעם לעשות כל אשר בכוחם לברר, כי החששות האלה אין להם כל יסוד. (ד“ר אליאש קורא מתוך הדו”ח של ועדת שאו את הצהרתו של אמרי בבית הנבחרים הבריטי, המכחישה שיש ליהודים מזימות ביחס למקומות, הצהרה שניתנה על יסוד הודעות של השלטונות היהודים; את הבטחות חבר הלאומים, שאין היהודים חורשים רעה על המקומות הקדושים למושלמים; את הכרזת הועד הלאומי ליהודי א“י, שליהודים אין כל כונות ביחס למקומותיהם הקדושים של המושלמים ושהועה”ל מקוה, כיי גם השלטונות המושלמים יכבדו את זכות התפילה של היהודים וכו'). המעיין בועדת שאו ימצא, כי בנימוק החששות השתמשו, כפי שהועדה מתארת, לתעמולת הבוראק. חיטטו ומצאו תמונות חפות מכל פשע כתמונות התנ"ך, שועדת שאו אומרת עליהן בעמוד 73: “איננו יכולים להאמין, כי השלטונות המושלמים או כל ערבי משכיל יכול בדרך כלל לחשוב, כי תמונה זו שלפנינו אפשר לחשוב אותה באמת להוכחת מזימות על המקומות הקדושים של המושלמים וכו'”.

בעמוד 93 בפרטיכלים של המושב ה־15 של ועדת המנדטים נמסרו דברי הנציב העליון האומר, כי המושלמים חוששים תמיד לזכויות היהודים על הכותל ולזה שמא יבנו היהודים בית כנסת מעל הכותל המערבי; “דבר זה אמר, הוא אבסורדי”.

להלן הוכיח אליאש את אפסות החששות האלה, שגם ועדת שאו התיחסה אליהם בעין יפה, בהסתמכה על תקוות היהודים לקיום חזון הנביאים. אליאש אמר: "וכי יידרש מהיהודים למחוק מספר ישעיהו את הנבואה: נכון יהיה הר בית ה' ברא ההרים – – ונהרו אליו – – כי מציון תצא תורה – – וכתתו חרבותם – –? ואם אנו מאמינים, כי כל זה יתקיים, כלום יש בזה טעם מספיק לא לתת ליהודי זקן לשבת על כסא בשעת תפילתו ליד הכותל ביום הכיפורים? והנה ההזדמנות, שועדה בין לאומית תוכל אף היא מצדה להרגיע את התושבים. הוא מקוה, כי הערבים לא יבואו לדרוש את כבשת הרש.

ואשר לימי התורכים, הן לא היו אז ההלכה והמעשה מתאימים. היתה “פתקה אדומה” והעליה לארץ זרמה. בתי כנסת נבנו באיסור וכו' צילומים מוכיחים שישבו אז על כסאות ליד הכותל והיו גם מחיצות.

הערבים טוענים, כי המקום קדוש להם. הלואי והתיחסו אליו כמו למקום קדוש ולא היו מזהמים אותו ומחללים אותו, כאשר נהגו לעשות. היהודים אינם תובעים בעלות, אלא זכות התפילה בלי הפרעות ובכבוד.

*

כשכילה אליאש לנאום שאלוהו עוני וציר ערבי מסוריה, אם הוא כופר בבעלות הערבים על הכותל. אליאש ענה, כי לא אמר שהוא מודה בבעלותם, אבל גם לא טען נגדה. הוא רק דרש שיבואו תעודות בעלות.

עוני עבד אל האדי נכנס יחד עם מלומדים ערבים מסוריה ומצרים, העומדים לסייע לו בענין ההוכחות ההיסטוריות. הוא ניגש אל אליאש והם ברכו זה את זה בלחיצת יד. הישיבה נסגרה.


התזכיר היהודי על הכותל המערבי    🔗

אדוני, חבר הועדה המיוחדת של מועצת חבר הלאומים!

עליכם הוטל התפקיד הקשה, ע"פ הסעיף הארבעה־עשר של המנדט על ארץ־ישראל, “ללמוד, להגדיר ולקבע בהחלט את הזכיות של היהודים והמושלמים על־יד הכתל המערבי בירושלים”. שאלת הכתל המערבי אינה עומדת בפעם הראשונה לפני חבר הלאומים; היא הובאה כבר פעמים אחדות בעבר לפני הועדה המתמדת לעניני המנדטים וגם לפני המועצה עצמה.

היות ואין ועדה מיוחדת לעניני המקומות הקדושים בארץ־ישראל או למקום הקדוש המיוחד הזה, לכן באו במושב ה־9 שהתקיים בג’ניבה 22/6/1926 לכלל דעה אחת, כי שאלת הכותל המערבי יכלה להפטר רק על ידי הסכם בין המושלמים והיהודים וכי על הממשלה לעשות את כל מה שביכלתה כדי להביא לידי הסכם כזה. בצער עמוק אנו מצינים ששום הסכם כזה לא הושג ואין גם סיכויים להסכם כזה.

ברצוננו להקדים שאם כי התזכיר הזה מוגש ע“י הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, גוף המוכר ע”י המנדט כמוסד מיעץ לממשלת א"י, הנה אין לענין המובא לתשומת לבכם כיום זיקה פוליטית או גזעית; ואם כי המקום הקדוש הזה נמצא בארץ־ישראל, ושעל־כן מבקרים אותו היהודים הגרים בארץ, הרי הוא משמש מקום לעלית־רגל של היהודים מכל העולם. והרי הוא מקור דאגה למליונים רבים שלא היתה להם מעולם הזדמנות לעלות לארץ הקדושה וחבה עמוקה נודעת מהם למקום הזה ובהתענינות רבה הם עוקבים כל דבר הנוגע לו. הענין הוא ענין דתי לגמרי, ענין של תפלה והרגשה, ואין לנו איזה מטרה נסתרת זולת שמירת האידיאלים האלה. אנו מאמינים שאין צורך להבטיח בזה שהתזכיר המוגש הוכן באופן אוביקטיבי והיסטורי וההודעות המובאות בו לוקטו ממקורות מוסמכים ובדוקים.


הקדמה קצרה

המקדש שבנה שלמה בירושלים הוקם, כפי שמסופר לנו בכתבי הקדש, מלכים א' פרק ו‘, במשך שש שנים; ובאותו ספר גופא מתואר בפרטות כצם הבנין וגדולת תפארתו. בפרק ח’ מתוארת חנוכת הבית ובפסוק י"א נאמר “כי מלא כבוד ה' את בית ה'”.

האמונה כי השכינה שורה במקדש ובמקום המקדש שררה תמיד במשך שלשת אלפי השנים בלבותיהם של היהודים, בתפילותיהם ובספרותם כפי שיבואר בהמשך התזכיר הזה.

מקדש שלמה זה לא עמד תמיד בגדולתו; כםי שמסופר במלכים ב‘, כ"ח ה’ שרף נבוזראדן רב הטבחים (של נבוכדנצר) בחדש החמישי בשביעי לחדש “את בית ה'”. באותו זמן בזזו את בית המקדש והרבה דברים יקרים נלקחו בבלה. המקדש הוקם מחדש כמסופר בפסוק האחרון בדברי הימים ב', אע“פ שזה נעשה באוירא של התנגדות ואיבה. בנין המקדש חֻדש ע”י הורדוס. תכנית היסודות הראשונה והסדורים הפנימיים נשארו כמקודם. אולם כל הבנין הורחב מאד מאד ועליו נאמר: “מי שלא ראה את בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו”.

הכותל המערבי הוא שריד עתיק של החלק הדרומי מהחומה המערבית שהקיפה בימי קדם אעת הפסגה השטוחה של ההר הידוע מאז ועד היום בשם הר הבית, מפני שבמשך אלף שנים ויותר, בהפסקה של 70 שנה, עמד עליו בית המקדש.


מראה פני המקום

תאור המקדש ותמורות־גורלו מצויים בהרבה מקורות. אנו מביאים כאן את דבריהם של הארכיטקטים והאדריכלים הצרפתים המפורסמים. פֶּררו ושִׁיפְּיֶה:

“שטח המקדש דומה למרובע או טרפציה. שמדתו היא בערך 461 עד 462 מטר ממזרח למערב, ו־310 עד 281 מ. מצפון לדרום. המקום הרחב, השטוח והבולט של המקדש המוקף כלו בכתל מוצק, מצַינוֹ ממרחק הגון. למרות הזעזועים הפוליטיים שהתחוללו מסביב לו או בין כתליו, למרות האכזריות הגדולה והקנאות שבה התפרצו לשעריו, חללו את מבואותיו והרסו עד האבן האחרונה את הבנינים שפארו קודם את המקום – נתקימו במדה מרובה הקוים העיקריים של המקדש, והם אותם הקוים של הבנין שהקים הורדוס, לפייס את היהודים, בהרחיבו את הרמה ובהעמידו עליה מקדש יותר גדול ויותר נהדר מהשנים שקדמו לו. מאז לא חלו שינויים בהיקף התושבת הענקית הזאת, אף אחת מזויותיה לא נפסדה וגם פני הקרקע לא נשתנו. יהודים ואשורים, יונים ורומאים בנו בנינים על המקום הזה, וחורבות כל הבנינים האלה עודם ניכרים היטב גם כיום. הרמה היא אותה הרמה שמלפנים ביום שהשקיף טיטוס מעל הר־הזיתים ברגשות מעורבים של התפעלות ואימה על הבנין המפואר שעל הר המוריה ומורדותיו, שהיה מוקף חומות, שעשו את המקדש למבצר נורא”.

חוקר צרפתי מפורסם אחד, דה־סולסי, נותן תאור חי ומדעי שבו מדובר באפן מיוחד על הכתל המערבי ואשר חוקרים רבים מצינים אותו:

“ידוע היה לי מכבר, שבתוכה של ירושלים במקום מיוחד על גבולו של הארמון שתפס את מקומו של מקדש שלמה, נמצא חלק מהכתל שהיהודים ראו אותו בכל הזמנים כשריד מן הבנין הקדום. כמו־כן היה ידוע לי שתחתיתו של הכתל, שהיהודים היו רשאים לקרב אליו, נחשב בעיניהם כעין מקדש שאליו הם באים בכל יום ששי להתפלל, וכי לעתים קרובות היו מוצאים אותם שם בוכים, מקוננים ותוקעים ראשם לתוך החורים שבכתל הקדוש/ – עד אשר דמעותיהם יכלו לרחוץ אותו, בהגותם במפלתה של ירושלים ובחורבנו של בית־המקדש. הואיל ושערתי אז שהכתל הזה הוא השריד היחידי ממקדש שלמה שישנו במציאות יובן על נקלה שבקורי הראשון בגבולות ה”חרם" היה ב“חיט אל מוגראבי” (הכתל המערבי). בשם זה ידוע הבנין העתיק הזה בירושלים, אם כל היהודים האשכנזים והפולנים הגרים בעיר מבטאים את השם הזה (כתל מערבי".

“כשהגעתי לפני שריד עתיק יומין זה, אחזתני התפעלות; עד גובה של יותר מ־12 ירדים מעל פני האדמה נשאים שרידי הבנין הקדום; שורות ישרות של אבנים יפות, רבועים מדויקים, עם שפה חלקה בולטת מעין מסגרת העוטרת את הרכובות, מונחות בשורה זו על גבי זו עד גובה של 3־2 ירדים למטה מפסגת הכתל. מבט כזה לא נבנה מעולם ע”י יונים או רומאים; אין ספק שלפנינו דוגמא של הבניה היהודית המקורית. בנדבכים התחתיים, רוחב האבנים גדול באפן ממוצע פי שתים מגבהן. בנדבכים העליונים הולכת וקטנה בהדרגה מדת האבנים; כל נדבך ונדבך שקוע במדת אינטש אחד תחת פני הנדבך הראשון שמתחתיו, ומשקעים אלה יוצרים, כפי שאפשר להבין בנקל, עובדא חשובה ממדרגה ראשונה בקשר את הכתל של שלמה, חלק הכתל שנשאר ליהודים בתור מקום תפלה, נמצא בין גבול ה“מחכמה” (או בית משפט תורכי) ובין קיר צדדי של בית פרטי. ארך המקום בין הגבולות האלה מגיע ל־30 יארד. מהלאה לכתלים האלה, שהכובשים לא יכלו להם, הולך ונמשך הבנין העתיק בקו ישר, בערך 12 יארד מצד ימין ו־11 יארד מצד שמאל, או בכיוון אל המחכמה. הלאה מסתירים הבנינים החדשים את המסגרת המקורית של בית המקדש. על פסגת הכתל הקדום וקצת למטה מזה ישנם אי אלה נדבכים של אבנים מסותתות שמדתם קטנה והן מסודרות בסדר ישר. נדבכים עליונים אלה הם מתקופה חדשה באפן יחסי, ואין הם מאוחרים יותר מתקופת כבוש התורכים".

תאור יותר מפורט ומשובח על בנין זה של הורדוס, שממנו שואבים כל הסופרים את ידיעותיהם, נמצא בכתביו של ההיסטוריון היהודי, יוסיפוס, בספרו קדמוניות היהודים, ספר ט“ו, פרק י”א.


משפט הכותל 2 (2).jpg

הכותל ומקומו בקצה שטח הר־הבית כיום

עפ"י התבנית של החוקר הגרמני Carl Schick; מקום הכותל המערבי מסומן ב־*


משפט הכותל 3 (2).jpg

החלק העיקרי של שטח הר־הבית


מקורות הגוים    🔗

יתכן שיאמרו שעדים אלה אינם מהימנים: ההיסטוריון היהודי רצה לרומם את תפארת בית־מקדשו והסופרים הצרפתים המודרנים קריאתם בספרי הקודש עוררה בהם השקפות מרוממות כאלו על המקדש העתיק.

משום כך אנו פונים לסופרי הגוים, ובראש וראשונה לטציטוס, ההיסטוריון הרומאי המפורסם, שכתב את ההיסטוריה שלו משנת 104 עד 109, בראשית המאה השניה לספה"נ. מכתביו אנו מביאים את הדברים דלקמן:

"בית המקדש מצטין בעשרו לא פחות מאשר בתפארתו. חומות העיר הם מבצרו הראשון; ארמון המלך – השני; חומת המקום שעליו הוא עומד – השלישי.

"פומפאוס היה הרומאי הראשון שהכניע את היהודים. בזכות נצחונו הוא נכנס למקדש. דבר ידוע הוא שלא מצא בו שום תמונה, שום פסל ושום סמלים לאלוהות; פנים הבית עשה רושם של כפה ריקה, המשכן היה בלתי מקושט ופשוט. בפקודת פומפאוס הרסו את חומות העיר עד היסוד, אולם המקדש נשאר בשלימותו.

"המקדש עצמו היה מבצר חזק, מעין מצודה. המבצרים נבנו בכשרון גמור ועלו באמנות ובמלאכה על שאר הבנינים. אף האיצטבאות שהקיפו את הבנין היו מבצר חזק.

"טיטוס כבש עמדה שממנה יכלו מכונות המלחמה שלו לתקוף בהצלחה את האויב. המבואות להיכל היו פתוחות לפני לגיונות הגבורים. עוד היה הרצון בלבו להציל את המקדש ואף להגן על האנשים שהחזיקו בדת, שהוא (טיטוס) כמו כל רומאי, שללו אותה כאמונה תפלה ומסולפת…

"טיטוס נוכח שמתינותו הביאה רק לאמוץ קשי־לבם (של הנצורים). הוא קרא למועצת המלחמה. דעתם של המפקדים העליונים היתה, כי רק הרס גמור של המקדש יביא שלום מתמיד. הם אמרו, כי הבנין שהיהודים עצמם שפכו בו דם אינו צריך להחשב כמקום קדוש. זהו רק ארמון שהצבא מצא לו בו מפלט; ומכיון שהיהודים דחו את ההצעה להכנע, הרי יש למסור את המקום לזעמו של הצבא הנרגז. טיטוס הסכים לכל הצעות שרי צבאו, מלבד להרס החלק הפנימי של המקדש. את החלק הזה החליט להציל; אולם, כפי שמספר יוספוס, המועצה העליונה החליטה אחרת.

“למחרת היום החלה ההתקפה הכללית”.

“הם אומרים כי טיטוס שכנס את מועצתו הצהיר שהענין הראשון שעליו יש להחליט הוא, אם עליהם להחריב את בית המקדש, מצבת־בנין גדולה זו. אחדים סברו, שלא נכון יהיה להרוס בנין מקודש, שיצאו לו מוניטין בין מפעלי אנוש; אם יחוסו עליו מוישאירוהו, אז ישאירו לגורות עדות על מתינותם של הרומאים; ואם יהרסוהו הרי יכתימו את שמה של רומא בכתם בל ימחה של אכזריות. לעומתם עמדו אחרים, ובכללם טיטוס, בכל תקף על זה שיש להרוס את הבנין, כדי להשמיד ביתר שלמות מעל האדמה את הדת היהודית…”

ובמאה שלאחריה בערך 230 לספה"נ, כותב דיאו קסיוס על היהודים ועל בית המקדש הדברים דלקמן:

"הם נבדלים משאר בני אדם כמעט בכל אורחות חייהם, וביחוד בזה שהם אינם מכבדים את האלים הרגילים, כי אם מאמינים בדבקות עצומה באלהות מיוחדת. לא היה להם מעולם פסל דמותו אף בירושלים עצמה, אולם בהאמינם שהוא אל קנא ואינו נראה, הם מעריצים אותו בהפרזה שאין דוגמתה בעולם. הם הקימו לו משכן עצום מאד ומפואר, אלא שהוא פתוח ואינו מקורה גג וכמו־כן הקדישו לו את יום השבת שמלבד מצות אחרות אינם עושים בו גם כל מלאכה.

“אם כי פרצו את החומה במכונות, לא בא כבוש המקום מיד אחרי זה. להיפך, המגינים הרגו מספר גדול של חיילים שהתאמצו לחדר דרך הפרצה, הם גם העלו באש אי אלה בנינים סמוכים למקום, בתקוה שע”י כך יעכבו את התקדמות הרומאים, אף לאחר שיכבשו את החומה. הם איפוא לא רק גרמומ הפסד לחומה אלא גם שרפו שלא במתכוון את הגדר שהקיפה את המבואות הקדושים וע“י כך נפתחה לפני הרומאים הכניסה למקדש. ובכל זאת, בגלל אמונותיהם התפלות, לא התפרצו החילות מיד לתוך בית המקדש; אולם לאחרונה, תחת לחצו של טיטוס חדרו לפנים. אחר כך הגנו היהודים על עצמם ביתר עוז כאלו האירה להם ההצלחה פנים בזה שנתנה להם את האפשרות להלחם על־יד המקדש ולפול חלל על הגנתו. ההמון עמד בחצר למטה, הסנהדרין עמדו על המדרגות והכהנים על המקדש עצמו, ואם כי הם היו רק מתי מספר נגד כח הרבה יותר חזק, לא ניצחום עד שהבעירו חלק מהמקדש. הם ששטו אז לקראת מות. אחדים הפילו עצמם על חרבות הרומאים. אחדים הרגו איש את רעהו, אחדים שלחו יד בנפשם או קפצו ללהבות האש, וכל האנשים, וביחוד הם עצמם, דמו שלו חורבן בא עליהם, כי אם נצחון ישועה ואושר בצאת נפשם על־יד המקדש”.

אדריאנוס אסר על היהודים להכנס לירושלים, אולם נראה שהוא והקיסרים הרומאים אחריו, מרקוס אברליוס ואלכסנדר סברוס, הרשו להם לבוא פעם בשנה ולהכנס למקום המקדש לבכות על חרבותיו.

בנין זה והמקום היפה שעליו עמד, המתחרה וגם עולה ביפיו על האקרופוליס שבאתונה נשאר בהכרח בזכרון זרעם של אלה אשר עבדו את האלהים בתוך כתליו והגנו עליו בעוז רוח כזה ובקרבנות כה גדולים.

אחרי חורבן המקדש ע“י טיטוס נשארו עד היום שרידי חרבות מרובים והחלקים מהכתלים שהקיפו את מקום המקדש. באחד מהם, הידוע בשם הכתל המערבי, וכן גם ברחבה שלפניו, מטפלת ועדתכם הנכבדה. כתל זה נקרא לפעמים ע”י סופרים שונים גם כתל הבכי, כתל הדמעות או כתל הקינות, אולם לעם היהודי הוא ידוע בשם “הכתל המערבי”.


החורבות היו קדושות תמיד ליהודים

במקומות אחדים בתזכיר זה ניתן תאור יותר מדויק של הבנין והרחבה שלפניו ונזכרים פרטים רבים. אולם סבורים אנו שועדתכםאינה מעונינת בשאלות של ארכיטקטורה או ארכיאולוגיה, כי אם בקביעת קדושת המקום; הילכך יורשה לנו להוכיח קודם את העובדה שהמקום הזה הוא תמיד קדוש ליהודים.

כבר הבאנו לעיל סמוכים מהתנ"ך.

ישנם מאמרים הן בתלמוד בבלי והן בתלמוד ירושלמי, שבהם נאמר בפירוש שאף בחורבנו נשאר מקום המקדש מקום קדוש, ובמדרש מזכיר רב יוסי בן חנינא, אמורא שחי במאה השלישית, את הכתל המערבי בשמו ואומר ש“הכתל לא נחרב משום שהשכינה שורה במערב”. במקום אחר במדרש, במדרש שיר השירים, נאמר שה' נשבע שהכתל המערבי של המקדש לא יחרב לעולם. עוד אמורא אחד, רב אחא, שחי במאה הרביעית, אמר במדרש שמות ש“לעולם אין השכינה זזה מכתל מערבי”. מסורת ואמונה זו עוברות כחוט השני בספרות היהודית עד היום הזה.

רק לעתים רחוקות יקרה שעם חרבנה של עיר והרס בניניה עד היסוד, הית תעזב גם מכל תושביה. עכ“פ ידוע הדבר שלא כל היהודים, כי אם רק החשובים שבהם נלקחו לרומא, ויהודים רבים נשארו בסביבות ירושלם. וכך מסופר בספר המצוין של הכמרים הדומיניקנים וינצנט ואַבֶּל, שבימים הראשונים לאחר החורבן הרשו קיסרי רומא ליהודים לבוא ירושלימה ולם לעבוד את האלהים בהר־הבית; בזמנים אחרים הרשו להם לעלות על הר הזיתים ולהשקיף על המקום הקדוש, להתפלל ולקונן על חורבנו. להוכחת הדברים האלה אנו מביאים בזה קטעים מספריהם של אחדים מן הסופרים הנוצרים הראשונים, הנזכרים גם בספר הנ”ל:


מקורות נוצרים    🔗

"אולם ירושלים שירדה מגדולתה, לא נעזבה כליל מתושביה היהודים. אי־אלו הערות שבספרות הרבנית מראות לנו ישוב קטן של יהודים היה מחדש באי־אלו שכונות של העיר.

“בה בשעה שבתי־המדרש התוכחו בדברי הלכה על טהרתו או אי־טהרתו של הר־הבית ועל חוקיות הקרבנות במקדש שחרב, ולא היו מרשים ליהודים להקריב שם, המשיכו היהודים בא”י לבקר את בירתם ההרוסה ש“נשארה בקדושתה”. לפי דברי ר' יהודה, בגלל זה שנקדשה לפנים. כשהיו רואים את חורבות המקדש ושועל יוצא ממנו לפעמים, היו עולים לרגל קורעים את בגדיהם ובהגיעם לשערי הר־הבית והכתלים המתפוררים היו פורצים בבכי וקינה. דוגמאות של הקינות האלה נשארו בידנו בחזון ברוך שנשתמר בתרגומו הסורי.

“אם בזמנים שבהם אסור היה ליהודים להכנס לירושלים, בכל זאת הם היו באים לשם לפחות פעם אחת בשנה, הרי מובן מאליו שבזמנים שהכניסה לעיר הקודש היתה מותרת, שמרו רבים מהם את מצות התורה, את המצוה של עליה לרגל. על זה, כנראה, מעידים האוכלוסין שבן זומא ראה יום אחד בהר־הבית, כשם שמעידים על זאת הקרבנות שהיו מביאים, אם מחוץ או סמוך ל”כתל", כפי הנראה כתל המקדש. חיי הגלות הקשים עוררו בלב היהודים את האמונה שהגיעה השעה שירושלם תמסר שוב לידם. בחג הסוכות בשנת 438 ראה בר־זומא הפרסי ותלמידיו אלפי יהודים בוכים בחורבות המקדש השמם.

על המנהג הקדום של היהודים לשוב, בכל זמן שאפשר, לחרבות המקדש או למקומות הסמוכים לו, מעידים סופרים נוצרים רבים, הראשון שביניהם הידוע לנו, הוא המכונה בשם “הנוסע מבורדו”, שבקר את ירושלם ב־333, מספר ש“היהודים באם שמה פעם אחת בשנה, בוכים ומקוננים על־יד אבן אחת שנשארה מבית המקדש”. “פעם אחת” זו בשנה, שהוא מזכיר היא, כנראה, בתשעה באב, יום הזכרון לחורבן המקדש.

“שם יש שתי אנדרטאות של אדריאנוס ולא רחוק מהן נמצאת אבן נקובה שאליה באים היהודים פעם בשנה ומושחים אותה, ומקוננים ומתיפחים וקורעים את בגדיהם וכך הם חוזרים משם”.

אחריו מזכיר את הדבר אבי הכנסיה הנוצרית גריגורי מנצַינַצוס שחי מ־ 329 עד 389. (ב־ Orat. vi de pace עמ' 91): “העיר ירושלים שא”א כמעט להכירה, שאליה רשאים להכנס רק פעם אחת בשנה לבכות על חרבנה".

ואחריו הירונימוס שתרגם את התנ"ך ובפרושו על ספר צפניה כתב את הדברים האלה שמפאת חשיבותם אנו מביאים כאן את תרגומם מלטינית בשלמות:

"עד היום הזה אסור לתושבים הבוגדים… להכנס לירושלים, מלבד לשם אבל; והם קונים במחיר הרשות לבכות על חורבן מדינתם למען אשר אלה אשר קנו פעם את דמו של כריסטוס יקנו (עכשיו) את דמעותיהם, ולמען אשר גם בכיתם תעלה להם במחיר. וביום שבו נכבשה ונחרבה

ירושלם ע“י הרומאים, תוכל לראות המון מתאבל בא, נשים זקנות ואנשים זקנים, עמוסי בלוי־סחבות ושָׁנים, נוהרים בהראותם לעיני כל את חרון אף ה' בגופיהם ומלבושיהם. המון האומללים נאסף; ובעוד הצלב מתנועע וקורן בתחיתו וגם מהר הזיתים מבריק דגל הצלב, בוכה העם העלוב על חרבות מקדשו. עם עלוב הוא ואולם איננו ראוי לרחמים; עוד שמעותיו על לחיו, זרועותיו חורות ושערותיו פרועות; החיל דורש שלמונים כדי שתהיה להם הרשות לבכות עוד. כי גם באבל יש להם חצוצרות, ולפי הנבואה נהפך קול שמחה לקול אבל. הם מיללים על אפר קדש הקדשים, על המזבח החרוב ועל מלכותם שהיתה לפנים בצורה ועל פנות המקדש הרוממות שמהן השליכו פעם את יעקב אחי האדון”.

במאה ה־11 מעיד נוסע אלמוני על קיום המנהג שהיהודים באים ירושלימה פעם בשנה – בלי ספק ביום תשעה באב.

“לא רחוק מהמקום הזה נמצאת האבן שאליה באים היהודים בכל שנה, מושחים אותה, בוכים ומתיפחים, וכך הם חוזרים משם”.

“חומת העיר מדרום מקיפה את כל בניניהם (של אבירי ההיכל) אולם במערב ובצפון יש כתל שנבנה ע”י שלמה ומקיף לא רק את בתיהם, אלא גם את החצר החיצונית של המקדש עצמו".


מקורות יהודים    🔗

אנו באים עכשיו למקורות יהודים שהם, כמובן, מרובים יותר. סולימן בן ירוחם, קראי, כותב בערך ב־940–960 פרק ל':

“וכאשר סרו הרומיים ממנו בחסד אלהים והתחילה מלכות ישמעאל נתנה הרשות ליהודים להכנס ולגור שם ונמסרו להם חצרות בית ה' ויהיו מתפללים שם מספר שנים”.

ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא בספרו “מגלת המגַלה” (עמ' 99) מבאר באריכות שבמשך שלטון המושלמים הורשו היהודיפם להכנס להר־הבית “ולהתפלל בתוכו בחגים ובמועדים, ומעמידים תפלתם כנגד תמידין ומוספין”. מנהג זה היה קיים עד כבוש הצלבנים, שאז כתב המחבר את ספרו (בערך 1100 אסה"נ).

הרמב“ם שבא לירושלם ב־ 1165 כותב: “וביום השלישי בשבת, ארבעה ימים לירח חשון שנת העשרים ושש ליצירה (12 אוקטובר 1165) יצאנו מעכו לעלות לירושלם תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לחד מרחשון”. מדבריו אלה ברור שלמעשה הרשו לו להתפלל בהר־הבית. האדם הגדול הזה – פילוסוף, תלמיד חכם מחמיר, רופא השולטן צלח־אדין – קבע את ההלכה בענין זה בהלכות בית הבחירה פרק ז' הלכה ז': “אע”פ שהמקדש היום חרב בעונותינו, חיב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו… שנאמר (ויקרא י"ט ל') “את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו”, מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאע”פ שחרב בקדושתו עומד“. דברים אלה יכולים להתקבל כהלכה פסוקה על יחס ואמונת היהודים לקדושת המקום, הואיל וכל הדורות הבאים קבלו את דברי הרמב”ם, שהיה מאנשי המחשבה היותר גדולים בימי הבינים.

בן־מאיר, ראש ישיבת ארץ־ישראל (921 אסה"נ), שולח במכתבו לידידו בבגדד ברכות ושלום מהארץ הקדושה ומוסיף באותו המכתב: “תפלתנו עליכם תדירה ועל זקני יקר שלכם בהר־הזיתים מול היכל ה' מקום הדום רגלי אלוהינו ועל שערי מקדש ה' בקיבוץ כל ישראלח לחוג חג ה', חג הסוכות”.

על ר' שמואל ב“ר פלטיאל (980–1010) מסופר ב”ספר־יוחסין" (מגילת אחימעץ): “הוא נתן עשרים אלף דרכמונים לדלים ועגונים, לחכמים והדרשנים אשר התורה משננים, ולמלמדי תנוקות וחזנים, ושמן למקדש “בכתל המערבי” למזבח שבפנים, ולבתי כנסיות לקהלות הרחוקים והשכנים ולאבלי ההיכל המשכילים, הם העגומים על ציון והאבלים, ואל הישיבה לתלמידים ולתנאים. ולחכמי בבל לישיבת הנשיאים, זכרו יהיה לברכה”.

שלמה בן יהודה, ראש ישיבת ירושלים, (1025–1050) כתב סדר מלא של התפלה של היהודים באותו זמן על־יש הכתל ואומר שהם סובבים את שערי המקדש (שכולל בלי ספק גם כתל המערבי) ומתפללים על ידם בקול רם, בקדוש וברוך, ובימי החגים הם עולים אל הר־הזיתים.

במכתב מרבני ירושלים, שנכתב ב־ 1087, המכיל תלונות רבות על הלחץ, הם אומרים: “וזה תמיד בקשתנו לסובב על השערים להשטתה בתפלה ומצא אזז”. הלאה הם מספרים על עבודת האלהים על הר־הזיתים “בהקבץ אחינו בית־ישראל את ירושלים בחדש תשרי”.

ר' פתחיה מרגנשבורג, שהשאיר אחריו “סבוב”, בא לירושלים בימי הצלבנים (1180–1185) ומצא אז רק יהודי אחד, ר' אברהם הצובע, שהראה לו את הר־הזיתים ואת השערים שעל ידם התפללו היהודים לפנים.

ר' בנימין מטולידא, הנוסע היהודי היותר מפורסם בימי הבינים, השאיר אחריו את המסמך החשוב הזה (משנת 1167 בערך):

“ארבעה שערים לירושלים, שער אברהם, שער דוד, שער ציון ושער גושפט הוא שער יהושפט. לפני בית המקדש שהיה בימי קדם. ושם טמפלו דומינו שהוא היה מקודם המקדש בנה עליו עומר בן אל כטאב כיפה גדולה ויפה עד מאד, ואין מכניסים שם שום צורה ולא שום תמונה אלא שבאים להתפלל תפלתם. ולפני אותו מקום כותל מערבי אחד מהכתלים שהיו במקדש בקדש הקדשים וקוראין אותו שער הרחמים, ולשם באיפם כל היהודים להתפלל לפני הכתל בעזרה”.

ר' שמואל ב"ר שמשון בא לירושלים ביחד עם רבי יהונתן הכהן מלוניל בשנת 1210. וכן מתאר ר' שמואל את כניסתם לירושלם: “באנו אל ירושלים ממערבה של עיר וראינוה, וקרענו בגדינו כראוי לנו ונתגלגלו רחמינו עלינו ובכינו בכיה גדולה, אני והכהן הגדול מלוניל ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד ונבא להשטתח עד לפני העזרה ונפול על פנינו לפני שער שכנגדו מבחוץ מרוח לעין עינטם, הוא בית הטבילה לכהנים ושמה שער שכנגדו בכתל המערבי ומיסוד ההיכל והוא כעין אולם גדול אחד אשר ביסוד ההיכל ושם באים הכהנים במחילה לעין עיטם”.

ר' יעקב ב"ר נתנאל הכהן בא לירושלים בימי הצלבנים. הוא כותב: "ובירושלים מגדל דוד. ובית המקדש ועזרה חדשים, אבל כתל המערבי ומרתף [הם] בנין שלמה, ושערי רחמים, באר שהיו רוחצים כהנים וציון אבשלום.

ר' מנחם בן פרץ החברוני (1215) שהיה חזן בחברון שמונה שנים ובא לירושלים כותב: “וכתל מערבי עדין קים”.

המקובל ר' יצחק ב“ר יוסף חילו (1333) מספר בספרו “שבילי ירושלים”, שלאחר שהנוצרים יצאו את ירושלים והמושלמים חזרו אליה מצאו את חרבות הבית תחת גל של אשפה. “ויהי אז זקן אחד שאמר למלך אם יואיל המלך להשבע כי ישאיר את הכתל המערבי אגלה לו מקום חרבות בית המקדש”. המלך נשבע מיד לעשות את אשר בקש והזקן הראה לו את חרבות הבית תחת גל של אשפה ויפנהו המלך. המלך בעצמו נקה את החרבות עד אשר טהר את מקום ההוא כליל. אח”כ בנה את הכל מחדש, זולתי כתל המערבי. “ויבן שם היכל נהדר מאד אשר הקדישו לאלוהיו. הוא הכתל המערבי אשר מול היכל עמר בן אלכתב הנקרא “שער הרחמים”. היהודים באים שמה להתפלל כמו שהעיד כבר הנוסע (היינו ר' בנימין מטולידא). הוא היום אחד משבעת הדברים המצוינים בעיר הקדושה”.

ר' ישראל אשכנזי (1520) הדיין בירושלים כותב במכתב: “וכפי אפרוש לרום שמים נגד כותל המערבי וכל אחד ואחד בשמו אזכיר”.

באגדת “יחוס אבות” לאלמוני (1537) אנו קוראים: “ולצד מערב כתל מערבי, בנין קדמון שלא זזה ממנו השכינה”.

חכם אלמוני (1625) כותב במכתבו מירושלים לקַרְפִּי שבאיטליה, שבו הוא מדבר על הר־הבית: “ואין רשות ליהודים להכנס בתוכו ורק חוצה לו סמוך לכתל המערבי הם רשאים להתקרב, בשעת שלום. כי עתה שהוא עת מנגד גזרו הק”ק שלא תהיה כל דריסת רגל, וכבר השבוע הראשונה שהגעתי קודם הגזירה הלכתי עד היסוד בה, נשקתיו והשתטחתי לרגליו ושם אמרתי תפלות מסודרות".

בהקדמתה לספר “חרבות ירושלים” (1627) אנו קוראים: “כי הנה אלדינו זה קיוינו לו עומד אחר כתלנו, לא זזה שכינה מכתל מערבי להשגיח על כל צרכי ב ני ישראל בכל מקום שהם, ואם ה' יתברך מאהבה אותנו נתאוה לדור עמנו במקום הקדוש הזה אע”פ שהוא רואה גויים מרקדים בהיכלו, ואיך יעלה על לב איש אשר בשם ישראל יכונה, שזכהו האב הרחמן להסתופף בבית ה' לעזבה ולהפרד ממנה משום דררא דממונא ולהניחה ח“ו שכולה וגלמודה?” ובסוף כותבים חכמי ירושלים:

“ואנחנו לא נחשה מהעתיד לאלהינו, הנה זה עומד אחר כתלנו, ישלח עזרכם מקדש ומציון יסעד אתכם”.

הקראי ר' משה ירושלמי (1655) כותב: “וכתל המערבי של בית המקדש עדיין עומד, הוא שבנה שלמה המלך ע”ה. והוא יראה מכל הגגות בית ההקדשות שלנו, ועלינו על הגגות וראינוהו וכן הלכנו אצלו ועשינו השתחויה ורצינו את אבניה ואת עפרה התחבקנו".

קראי אחר, ר' בנימין ב“ר אליהו ירושלמי, שבקר את עיר הקודש בשנת 1996 כותב: “אח”כ הלכנו לכתל המערבי להתפלל שם והוא תוך ירושלים אצל בתי ישמעלים, והוא מזמן שלמה המלך ע”ה, ובנוי אבנים גדולות ארכן כמו עשר זרתות ורחבן כמו שמונה זרתות, והתפללנו שם. ואם ירצה אדם ללכת בכל יום לכתל המערבי להתפלל שם מניחים אותו הישמעלים, ע"כ הרבה פעמים היינו הולכים שמה להתפלל אבל הישמעילים אינם מניחים שום נכרי (נוצרי) ללכת לרחובות הקרובים לכתל המערבי לראות אותן (לראותו).

רבי משה חגיז (1651–1750) בספרו “פרשת אלה מסעי” כותב על אביו זקנו, הגאון מוה“ה משה גלאנטי (1628–1680) ראש רבני ירושלים, ש”בערב פסחים וערב יוה“כ היה הולך לכתל המערבי עם היות כוין פתיחין ליה בעליתה סמוכות ונראות אל הכתל שכר פסיעות היה מרויח ללכת שמה. והיה קורא שם בערב פסח מסכת פסחים ובערב יוה”כ מסכת יומא, ועל שאר התפלה היה מוסיף וקורא תפלת דניאל סימן ט' עד סופו, ותפלת עזרא סימן ט' מפסוק ו' עד גמר הסימן, ותפלה קצרה של נחמיה סימן א' מפסוק ה' עד סוף הסימן כמו שאעתיק לקמן, וקורא מאמר בזוהר חלק ג' דף קי“ד ע”ב: פתח ר' יצחק ואמר דומה שושי לצבי וגו' הנה זה עומד אחר כתלנו בבתי כנסיות וגו', והיה אומר “ברוך אלהינו שבראנו לכבודו”, ואומר “עלינו לשבח ועל כן נקוה לך”.

"והנשים הצדקניות הולכות בכל ערב שבת ומכבדין לפני כתל המערבי ואין דובר דבר.

“וביום שבת ויו”ט אחרי יציאת ביהכנ“ס יש מהבעלי בתים שיש להם בתים שהחלונות פתוחות לכתל המערבי קרוב ונראה כאלו היו סמוכים שם ומתפללים תפלה קצרה. וזה נוסחה בקצור: מתחילים “ואני ברוב חסדך וגו'. ואח”כ אומרים מזמור קכ”ד: “שמחתי באומרים לי וגו' ואח”כ פרשת התמיד ומוסף היום ו“פטום הקטרת” ו“ברוך אלהינו שבראנו לכבודו וכו'” ו“אין כאלהינו” ו“עלינו לשבח” ואומרים קדיש והולכים כאו“א לביתו. ויש מהם שלאחר מנחה הולכים לכתל המערבי עצמו ומתפללין תפלה זו ואין מי שיצפצף פה להם. ואם איזה קטן שיוצא מן המקדש כדרך כל השועלים הקטנים שרוצים לנשוך ואומרים בפיהם לשם כנוי “יהודי”, יש שם מהגדולים שמוחין בהם”.

ובספרו “שפת אמתך” כותב ר' משה חגיז: “ועם כל זה ממכון שבתו השגיח מציץ בין החרכים ועונה לעמו בעת צרה, כמו שאמרנו: “קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה”, כי לעולם לא זזה שכינה מכתל־המערבי” וכו'. ולהלן: “נשאר הרשימו בקדושה ולא זזה שכינה מכתל המערבי”.

ר' גדליהו מהעיר סמיאטיטש אשר בפלך גרודנה, בא לירושלים בסוף שנת 1699.

הוא מתאר את מדת האבנים, עתיקותן, המראה הטבעי של המקום, החצרות שמסהיה, בית הקאדי(הדַיָּן) המושלמי בקצה השני, ומוסיף: “וכשאנו הולכין לכתל להתפלל אנו עומדין אחרי כתלינו ממש סמוך לו. ובערב ר”ח וכן ט' באב ובשאר תענית הולכין שם להתפלל, אף שהנשים בוכים בקול מר אין מוחה בידם, אף שהדין ישמעאלי הנ“ל דר סמוך לו ממש כנ”ל ושומע את קול הבכיה הנ"ל אין מוחה ולא גוער בהם כלל ולפעמים בא ערבי קטן ורוצה לעשות איזה רשעות ליהודים נותנים מחט [שוחד] והוא חלף והלך לו ואם בא על זה איזה ישמעאל או ערבי נכבד גוער בנזיפה בזה הקטן.

“מעשה שמעתי שבימי' קדמוני' היה פעם עציר' גשמים ביותר וגזרו היהודים תענית והלכו עם ספר תורה לכותל מערבי להתפלל ויעתר להם ה' עד שירדו גשמים כ”כ עד שהוכרחו לעטוף הספר תורה בחזירתן לבה“כ בבגדיהם”.

בתזכיר זה לעיל מובא קטע ממכתב לקרפי ב־ 1626 שבו נזכרות “תפלות מסודרות” וישנו מעין קטלוג של תפלות שנערכו לפני 1689. לא ידוע לנו מאיזה זמנים ישנם סדרי תפלה כאלה בכתב־יד, אולם מתחלת המאה השמונה־עשרה ואילך אנו מוצאים סדורים מודפסים או תפלות שיש לאמרן על־יד הכתל. על שער הספרים האלה כתוב: “תפלות שיש לאמרן על־יד כתל מערבי שהשכינה לא זזה משם לעולם”.

בספריה של בית המדרש היהודי ללמודי הדת בניו־יורק נמצאים סדורים המכילים תפלת הכותל: קושטא 1740, אמסטרדם 1759, ירושלים 1849 (נדפס עם אידיש ב־ 1877) ירושלים 1861; סלוניקי 1890 (בספניולית), ירושלים 1890־1880 (עם תרגום באידיש).

גם מצאתי בספריה הבודלינית סדור שנדפס בונציה ב־ 1702 והוא עתיק מהסדורים שבספריה שבניו־יורק, גם בספרית בית־המדרש בלונדון יש כתב־יד של סדר תפלות שבו נאמר בין השאר, כי יהודים חרדים נוהגים ללכת בכל שבת להתפלל על־יד כתל מערבי. אולם יש שהולכים דוקא בחמישי בשבת. כתב יד זה הוא מ־ 1725, אולם הוא מדבר על המנהג שהיה קים בימי רבו של המחבר, כנראה, מאה שנים לפני כתיבת הספר:

במחצית השניה של המאה השמונה־עשרה אנו מוצאים בספרות היהודית־איטלקית מסמך מוזר בקשר את האמונה בכח התפלה על־יד הכתל.

ב־ 1777 גזרו גזרות קשות על היהודים שבמדינת ונציה. בכתבי א' שלמה לוי מורטרה מוֶרונה נמצא מכתב שבו “בקשו את רבני ירושלים להתפלל לאל עליון לפני כתל המערבי להשיב כעסו ולרכך לבותל הסינוריה לרחם צאן קדשו”.

ר' מנדל משקלאוו כותב במכתב משנת 1816: “וגם אנכי חלילה לי מלחדול להתפלל בעדכם אצל כותל המערבי ושאר מקומות הקדושים שאנחנו הולכים ומתפללים שם בכל ערב ר”ח ושאר ימי תחנונים".

ראשי עדת האשכנזים בירושלם כותבים במכתבם לר' יוסף רוזעת בז' שבט תקע"ז (1817): “מוכנים אנחנו בעז”ה להתפלל אצל כותל המערבי – ועלינו עם כל חבורתנו אשכנזים מוטל עלינו להתפלל בתמידות אצל כותל מערבי.

רבני הספרדים בירושלים במכתבם מחדש איר התקצ"ו (1837) כותבים: “ואנו תפלה בעד אחינו שבגולה לפני השוכן והבוחר מירושלים הנה הוא עומד אחר כתלנו כתל המערבי מקום משוש כל הארץ”.

רבי מנחם מענדל במה“ו אהרון מקאמניץ דליטא כותב (1840): הלכתי להתפלל לפני כתל המערבי של הר הבית, כמנהגם שם בכל עש”ק הולכים שם. ויושבים שם כמה עניים לקבל צדקה. אח“כ אומרים תהלים כמה קאפיטלען. אח”כ מתפללין מנחה, אח"כ מקבלין שבת (ודעו כי התפלה דשם נובעת מלב המתפלל) והחזן עומד שם אצל אבן א' שאומרים ששם נתגלתה השכינה אצל צדיק א', וכל הקרב אל הכתל הוא חולץ נעליו.

“הר הבית הוא עומד במזרחית דרומית העיר ומוקף מד' רוחותיו, כותל מזרחי הוא חומת העיר ובדרומו עומד בנין מדרש שלמה ובמערבו בנויים בתים וביניהן כותל המערבי ובצד צפון גם כן בתים ובצד מערב שלו קצת סמוך לו נבנו בתים ויש כמו סמטא ביניהם ושם עומדים המתפללים”.

ורבי יהוסף שווארץ כותב בשנת 1845: “ובכל חג ומועד באים כל התושבים היהודים אשר בירושלם לבקר את החומה הזאת. והרחבה הגדולה אשר לרגליה היא לעתים כל כך מלאה אנשים, עד אשר אין האפשרות לכולם לערוך את עבודת האלהים בזמן אחד. וכן מבקרים את המקום בכל יום ששי אחר הצהרים אם כי במספר יותר קטן. ואין המושלמים מפריעים לשום איש בבקורים אלה, היות ויש בידינו פירמן עתיק מהשולטן בקונסטנטינופול, כי אין לאסור עלינו את הגישה, אם כי ה”שער" (הפורטה) גובה בעד זאת מס מיוחד, אמנם חסר־ערך".

הרב ר' משה משיל גלבשטין בספרו “משכנות לאביר יעקב” כותב כי הרב הגאון מוהר"ר משה יהודה ליב היה שוכר מנין שיתפללו אצל הכותל המערבי בכל יום שחרית מנחה וערבית, וזה היה ברשות הממשלה ואין מוחה, ובפטירתו (תרכ"ה – 1865) נתבטל הדבר.

המחבר ר' אברהם משה לונץ (1854–1918) בא לירושלים מקובנה, ומאז, מהיותו בן 14 שנה, חי בארץ הקדושה. הוא עסק כל ימין בספרות ארץ־ישראל, ובספרו על מנהגי היהודים בירושלים בערבי שבתות הוא כותב:

“בכל ערב שבת מיד אחרי חצות היום ינהרו המונים המונים מאחינו אנשים, נשים וטף – מכל הקהלות השונות – לפני כותל המערבי של הר בית א' לשפוך שיח כי ירחם על פליטת יהודה ונדחיו וכו' וגם בעד מצב שלום ואושר אחינו שבגולה התומכים בידיהם וכו'. מכל בית מבתי העיר אשר נכונן רגלינו נשמע אך קול רעש וחפזון, כל אחד יעשה מלאכתו במהירות למען יוכל עוד להיות אצל כותל המערבי. בלכתנו ברחובות נראה מכל עבר ופנה המון אנשים רצים לבושים בגדי כבוד וספרי קדש בידיהם, זקנים וזקנות הולכות על משענתן, ילדים רבים נהוגים מידי הוריהם, כולם פניהם מועדות קדימה; וגם חום השמש בוער, קור ורוח, סערה ושלג ומטר סוחף לא יעצור בעדם”.

ולהלן: “וכה תגדל ההתפעלות והרושם אשר יעשה החזיון בלב כל המתבונן עליו עד כי הרבה מהתרים מעמי הארץ הבאים לבקר את הארץ ישתדלו להיות במקום הקדוש הזה בעת הזאת וכולם לא ימנעו מלהתוות בספרי זכרונותיהם את תו המראה הזאת למען יהיה להם לזכרום עולם”.

תושב זקן אחד מירושלים, ר' יצחק יחזקאל יהודה, מספר מה ששמע ומה שראה בנוגע לכתל המערבי:

"עתה אמרתי להעלות על ספר מה ששמעתי בבית אבותי ומה שראיתי בעיני.

“כשעלה בשנת התר”א אבי מר זקני הרה“ג החסיד המקובל מוהר”ר עבדאללה בהגאון מוהר“ר משה חיים ז”ל היתה אמא של מ"ז הזקנה הרבנית הולכת לכתל המערבי בקיץ ובחרף בכל יום ששי בצהרים ונשארת שם עד זמן הדלקת הנרות לקרא את התהלים כלו ושיר השירים. בימים ההם היתה העיר עזובה ושוממה. שום אדם מן היהודים לא היה נמצא שם בצהרים, ואך מהמנחה הקטנה ומעלה היו באים לקבלת שבת; ובכן היתה שם לבדה שעות ארוכות, מימיה לא שמעה גערה; להיפך, גרי המקום ההוא היו מכבדים אותה.

“כשהייתי בן שש היה א”א ז“ל מוליך אותי תמיד להתפלל שם בערבי שבתות עם רבו הגאון החסיד מוה”ר אלעזר הלוי ז"ל (בעל “פקודות אלעזר”), והיינו גומרים ערבית כשהשמש עודנה זורחת.

“שם היו שלחנות ועליהם פנסים גדולים משל האשכנזים דלוקים לכבוד שבת. כשהיה א”א ז"ל מאחר לפעמים לרגלי עסקיו, היינו מתפללים שם עם האשכנזים החסידים ורבם אלעזר מנדל בידרמאן בראשם והיינו גומרים ערבית מאוחר כשהחשך כסה את הארץ; גוי היה נושא את הפנסים לפנינו להאיר לנו את הדרך.

“בימי בחרותי, הייתי נוהג ביום הכפורים בין תפלת הבקר למנחה, ללכת לכתל מערבי להתפלל תפלת שלמה המע”ה (מ"א, ח') שם הייתי מוצא את הרב החסיד הר“ר משה משיל גלבשטין עם חסידיו מתפללים “מוסף”; לפעמים הייתי מוצא אותם בקריאת התורה (לפי מה שהיינו אנחנו בבית מדרשנו “חסד־אל” מקדימים או מאחרים בגמר תפלתנו) אהל נטוי על ראשיהם מלמעלה, מתוח מקיר כתל המערבי עד קיר החצר שממולו, שם שלחנות וארון הקדש וס”ת וכסאות וספסלים, גם כרים של נוצות ראיתי, ועליהם יושבים זקנים חלשים. הם היו מתפללים במנוחה ושלוה. הגרים שם היו עוברים בלי שאון ולא הפריעו את המתפללים.

"פעמים רבות בשאר ימות השנה, נכנסתי אל החלקה הצפונית, אשר לה חומה והייתי מוצא אנשים ונשים מתפללים וקוראים, וכן כאשר היה דחק גדול בחצר הכתל המערבי, והבעלים לא מיחו בידם ולא הפילו אור פניהם. גם נכנסתי לתוך שער המחילה אשר שם, כמו שהזכרתי למעלה.

"אני זוכר מקטנותי, שסמן־טוב מיוחס היה יושב בכתל המערבי ולפניו שלחן וכסא וכלי שמן ונרות ופתילות וספרי תהלים. הוא עמד שם מעצמו לשם פרנסה, להתפרנס מהדלקת הנרות על־ידי הבאים שם, ואם אדם נכבד או נכבדת היו באים היה נותן להם כסא לשבת. אחר־כך נספח שמה גם שמש אשכנזי מעצמו. כשנפטר “סמן־טוב” ירש בנו “רחמים” את מקומו.

“גם חכמים ספרדים עניים היו יושבים שם כל יום וקוראים בלעז (לאדינו) לפני האנשים, הזקנים והזקנות, אשר ישבו במעגל שורות שורות לשמע מהחכם “מעם לועז” “ראשית חכמה” ועוד ספרים מהסוג הזה, ובער”ח היו קוראים לפניהם ה“מודעה” מר"א מגרמישא.

"כמו כן אני זוכר את שארית האבנים הגדולות שהיו מונחות שם לשבת, אשר אחר־כך נעלמו גם הן והיו כלא היו.

“גם זאת אזכר, כי בשנת תרל”ח, בהלחם רוסיה בתורגמא, בקשה הממשלה מהיהודים להתפלל להצלחתה אצל כתל המערבי וילכו תלמידי הת"ת של הספרדים והאשכנזים להכתל המערבי והממשלה שלחה אנשי חיל אשר לוו אותם בהליכה ובחזרה, לכבוד.

“שיך רחמים, הרב החסיד המקובל ר' רחמים ענתבי ז”ל היה מ“אבלי ציון”: נעלים לא שם לרגליו, כי אם סנדל מסמר (קאבּקאבּ בערבית) בלי גרבים; בשר לא אכל ויין לא שתה: הוא היה נוהג ללכת בכל חצות לילה לכתל המערבי גם בקיץ וגם בחורף, לומר תקון חצות ולבכות. גשמים ורוחות לא עצרוהו מלכת שמה עד יום מותו (שבט תרל"ו). המושלמים היו מכבדים אותו ולא עצבוהו מעולם. הוא היה נקרא בפי היהודים והערבים בשם “שיך רחמים”.

בהמשך לזכרונותיהם של ה' יהודה וה' לונץ אנו מוסיפים בזה הודעות אחדות שהגיעו לידינו, אם כי לא השתדלנו כלל להשיגן.

אלקן נ. אלדר, עו"ד אנגלי, כותב כדלקמן:

“לעורך ה”דילי טלגרף". (11 ספטמבר 1929).

א. נ..

ה“דילי טלגרף” פרסם הרבה ידיעות והערות חשובות על המאורעות האחרונים בא"י.


טוענים שהמאורעות פרצו בגלל השתמשות בלתי נכונה מצד היהודים בזכיותיהם להתפלל על־יד הכתל המערבי. אני בקרתי את ירושלים פעמים אחדות בין השנים 1885 ו 1925. בכל פעם הייתי משתתף בערבי שבתות בתפלת קבלת שבת על־יד הכתל עם מתפללים שמספרם היה למעלה ממנין עשרה. מעולם לא היתה שום הפרעה, מניעה או התנגדות".

מענינת היא עדותה של גב' ח. פ. לנדוי, תושבת ירושלים מזה שלשים שנה ומנהלת ביה“ס אולינה דה רוטשילד בירושלים, ע”ד המנהגים על־יד הכתל: “בחדש פברואר 1929 מלאו שלשים שנה לעבודתי כאן. מהשבוע הראשון לבואי הנה הייתי מבקרת בקביעות במשך שנים רבות על־יד הכתל לשם תפלה בכל ערבי שבתות וחגים ומועדים. לפני המלחמה לא ראיתי ולא שמעתי מעולם שיש איזה סכסוך על־יד הכתל בין היהודים ובין שכנינו המושלמים. אני בעצמי שלמתי ליהודי אחד שני פיאסטרים תורכים ליום, במשך השנה הראשונה לבואי הנה, לשטף ולכבד את הסמטא המוליכה ישר לכתל, אולם בטלתי אח”כ את המנהג הזה, היות והיהודי התאונן לפני על מנהגם הפרוע של השכנים הערבים להשליך את האשפה מביתם אל הסמטא לאחרי שנקה אותה. היהודיות החרדות, ואני בתוכן, נכנסו פעמים רבות לתוך החצר הקטנה להתפלל שם, הואיל והיהודים האדוקים התנגדו בכל תוקף, בעבר כמו בהוה, להתפלל ביחד עם נשים. מעולם לא עורר מי שהוא התנגדות לשמוש כזה בחצר הסמוכה הזאת. נשים רבות רצו להתפלל על־יד המקום ששם עמד השלחן של השמש ושעליו הדליקו נרות לזכרון נשמות. לפעמים קרה שמתפלל אדוק מאד, מבני העדה או אורח חשוב, למשל, רב גאון, לא רצה שהנשים תראינה בשעת התפלה ואז היו מעמידים מחיצה להפריד בין הגברים והנשים. מעולם לא שמעתי ע"ד התנגדות מצד מושלמים לכך. זוכרת אני היטב שבשנת 1902, כשלא ירדו די גשמים במשך עונות אחדות, נתבקשו כל העדות הדתיות לערוך תפלות מיוחדות. החסידים אמרו אז כי התפלה לגשם לא תתקבל ברצון, אם על־יד הכתל לא ישמר המנהג של הפרדה בין הגברים והנשים בתפלה, מכיון שהמנהג הזה נשמר בבתי הכנסת. העמידו מחיצה ומאות אנשים נהרו אל הכתל לערך תפלה מיוחדת לגשם.

עמדו שם תמיד אי־אלה ספסלים רעועים לשמוש המתפללים הזקנים והחלשים".

ה' י. ו. סלוטקי כותב במכתבו ששלח ממנצסטר ביום 19.1.30 אל הד"ר וייצמן כדלקמן:

“זוכר אני היטב שלפני 40 שנה, בהיותי ילד, השתמשו המתפללים על־יד הכתל בספסלים וכסאות קטנים. זכורני היטב מקרה מיוחד כשרציתי לשבת על־אחד הספסלים האלה הסביר לי אבי שהיות והמקום הוא מלא אנשים וא”א לשים שם מקומות ישיבה בשביל כלם, זה מחובתם של ילדים קטנים כמוני לתת את המקומות לאנשים הזקנים".

אולי יהיה למותר להוסיף עוד על משקל כל העדות הזאת בנוגע למנהגי התפלה של היהודים על־יד הכתל, שאין אנו מתכונים לתפלת יחיד הנאמרת בשקט, כי אם לתפלה קבועה בקבוץ של אנשים, שאך היא נקראת תפלה בצבור.

אנו באים עכשיו למקורות העת החדשה, ספורים או ספרי מסע, שנזכירם לפעמים רק בשמם ותאריכם, היות והתאורים שהם מכילים דומים כמעט כלם זה לזה; ונביא רק אותם הקטעים הנוגעים ישר ובאפן מיוחד לענינים המבוררים בסכּום דלהלן. רוב הספרים הם ספרי נוסעים אנגלים, מלבד ספר אחד או שנים של נוסעים צרפתים, מפני שחמר זה לוקט מספריה אמריקאית שספרי הנוסעים האנגלים מרובים בה על ספרי נוסעים אחרים.

יש כ"כ להעיר כי את רוב הספרים האלה מצאנו בספריה אחת ולא התאמצנו מאד להגדיל את מספר הקטעים האלה. אין ספק שהרבה מסמכים מסוג זה אפשר למצא במקורות צרפתים, גרמנים, איטלקים, הולנדים, שויצרים ושודים.

נתחיל בהודעתו של אדוארד רובינזון, מלומד אמריקאי, שאין להטיל ספק בדבריו, מי שהי מיסד החקירות הארכיאולוגית המודרניות בארץ־ישראל. הוא כותב: "באותו יום אחר הצהרים הלכתי עם א' לגגאו אל המקום שהורשה ליהודים לרכוש להם את הזכות לגשת למקום מקדשם ולהתפלל ולבכות על חורבנו ועל מפלת עמם. המקום נמצא בגבול הקיצוני המערבי של המסגד הגדול ודרומית, במרחק הגון, מאמצעיתו. אפשר להגיע אליו רק דרך סמטא צרה ועקומה, המסתיימת על־יד הכתל ברחבה קטנה מאד.

“החלק התחתון של הכתל במקום הזה הוא מאותו מין האבנים הקדושות שראינו קודם בצד המזרחי שני אנשים זקנים, יהודים, ישבו שם על הארץ. קוראים יחד מספר תפלה יהודי. ביום הששי בשבוע הם מתקבצים כאן במספר יותר גדול, זהו המקום שבו הם יכולים להתקרב ביותר אל מקום מקדשם העתיק. ולאשרם נסתר המקום מעיני רואים לרגלי צרות הרחבה והחומות העומדות מסביב. כאן, מתפלשים בעפר, הם יכולים לפחות לבכות באין מפריע על זהר גזעם שעומם ולהרטיב בדמעותיהם את האדמה שאלפים מאבותיהם הרווה לפנים בדמם”.

“מנהג זה של היהודים הנוגע אל הלב איננו חדש. בנימין מטודילא מזכירו, כנראה, בקשר את המקום הזה, במאה השתים־עשרה; וקרוב לודאי שמנהג זה היה נוהג בזמנים עוד יותר קדומים”.

אללן קונינגהם, עורך היומן והמכתבים של סיר דוד וילקי, מביא את הדברים הבאים:

יומן 13 בינואר 1841: “מענין מאד לראות את האנשים האלה, דלים, אבל נאים בצורתם, השוכנים גם כיום על אותה גבעה קדושה ששכנו עליה בימי היבוסי. הרובע שנקבע להם הוא סמוך לכתל העתיק של המקדש, שאליו הם באים כל יום ששי בשבת לבכות, לקונן, לגפף ולנשק את האבנים הגדולות של ההיכל, קוראים וחוזרים בתהלים פרק י”ג…

ובמכתבו ללורד לֶוֶן, ב־ 1841, הוא נותן את אותו התאור של המקום.

ברטלט כותב ב־1842; "כמאה יארד צפונית ישנו מקום סמוך לכתל ונסתר מעיני רואים, שבו קנו להם (היהודים) מהתורכים רשות להתקרב אל גבול ההיכל לבכות על יהודה ולהעתיר לרחמי אלהים וחסדיו.


משפט הכותל 5 (2).jpg

הכותל לפני חמשים שנה בערך:

לפני שהיהודים רצפו את הרחבה (ראה עדות); ציור הפרופיסור הַרְפֶּר, נוצרי.


באנו למקום הזה ביום הששי בשעה שהמון גדול מתקבץ שם בקביעות. בצל הכתל לצד ימין היו יושבים ישישים רבים, קוראים בתורה, ומבלים שארית ימיהם בעיר אבותיהם ועומדים להאסף אליהם במהרה בעמק יהושפט הקודר. היו שם גם נשים רבול בבגדי לבן ארוכים שבשעת כניסתן לרחבת הכתל היו מהלכול לארכו ומנשקות אבניו העתיקות ומתפללות דרך הבקעים בכונה עמוקה"

רידלי ה. הרשל כותב ב־ 1843:

“ביום הששי אחה”צ לקחני מר קלמן אל מקום הבכי של היהודים. קרוב לודאי שהחלק התחתון של הכתל הוא עתיק מאד. וישנן תעודות היסטוריות שעוד במאה ה־ 12 ראו היהודים בכתל הזה חלק מחצר מקדשם העתיק. המראה שנגול לפני במקום הזה היה המראה הנפלא ביותר שראיתי בירושלים. כשלשים גברים וכמחצית המספר נשים התקבצו שמה, כלם בלי נעלים לרגליהם, היות ולפי אמונתם קדוש הוא המקום שעליו הם דורכים".

ולטר קיטינג קללי, ב־ 1844, חוזר על תאורו של רובינסון ומוסיף: “בכל פעם שהייתי מבקר במקום הבכי של היהודים הייתי מוצא שם אי־אלה יהודים”.

ב־ 1845 כותב יוהן פ. דורבין:

“סמטא צרה ועקומה מובילה משכונת היהודים למקם קטן בצד צפונית של חומת ההיכל, נעלם כליל מעיני הרואים, שבו מקימים בכל יום ששי מנהג נוגע מאד עד הלב, והנשמר על־ידי היהודים מימים קדומים. הם קנו מהתורכים את הזכות להתקרב לחומת מקדשם העתיק במקום הזה, הנקרא בשם “מקום הבכי”, לבכות על מפלת עמם ועל חרבות מקדשם שהיה מפואר בזמנו. האבנים של הכתל במקום הזה הם מאותו סוג האבנים של הגשר הקדמון, והיהודים מאמינים שהוא חלק מכתל המקדש. ביום הששי בשבוע הם מתקבצים כאן במספר גדול ומקוננים: “נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים”; זקנים קוראים בתורה ונשים עולות ויורדות ברחבה הקטנה בצד הכתל, נגשות לעתים לכתל ומנשקות אותו מתוך בכי ויללה”.

גב' רומר, לאחר שהיא מתארת את הכתל כותבת ב־ 46–1845 כדלקמן: “מימים קדומים האמינו היהודים שתפלות לאל עליון ממקום כתלי המקדש עולות מיד לכסא הכבוד, ומגלגלות רחמי השם; וכמו שאר עקרי דתם, לא נשתנתה גם אמונה זו עד היום הזה; עי אע”פ שלוחציהם סגרו בפני שרידי העם הנחרב את הגישה לכתלים, הם מתקבצים על יד המקום האסור ובנגעם בשפתותיהם באבנים העתיקות הם משיבים דרך הבקיעים את כמיהת לבותיהם הבלתי משתנים. בקרתי את המקום הזה ביום ובשעה שבו מתקים הכנוס המעציב הזה, ודמעות עלו בעיני בראותי את צאצאי ישראל נכרים בארץ אבותיהם ואותות הלחץ והנדוי על מצחם המושפל, ואם כי מקומות קדושתם העתיקים סגורים בפניהם, הם מתדבקים, באותה הנאמנות שבאהבה המתחזקת וגדלה עם הרדיפות שרודפים אותם, לאמונות אכותיהם ומצוותיהם ונדחקים בלב דוי סביב השריד העתיק של כבודם שגלה, ומתפללים להשבתו על מכונו".

ב־ 1847 מספר האציל Castlereagh, ציר הפרלמנט:

“הראו לנו את המקום שאליו שבים היהודים לבכות על כבודם שגלה – הנמצא מערבית למסגד עומר. למקום זה באים היהודים ביום הששי, ובישבם על החרבות הם קוראים את ההיסטוריה הגאה וגם המעציבה של עמם. פנה אחת נחשבת לקדושה ביותר בִהיותה קרובה למקום קודש הקדשים. כאן הם באים זה אחר זה בתפילה”.

הקטע הבא לקוח מספרו של ד"ר טומס, 1853. אנו מפנים תשומת לב, שבקטע הזה נזכרת התפלה בשבת:

"אירע שבקורנו חל בשבת. המראה שראיתי השאיר עלי רושם כביר, בראותי מאתים עד שלש מאות יהודים, גברים ונשים, מקובצים ברחבה סמוך לשריד היחידי הזה של מקדשם העתיק והנכבד, קוראים או מזמרים מתוך ספריהם הקדושים בקול נמוך ונוגה ובמבט מושפל ביגון. הרחבה הנזכרת לעיל נודעת ברבים בשם “מקום הבכי של היהודים”.

ג’ימס פין, הקונסול הבריטי בירושלים משנת 1845 עד 1863, השאיר לנו זכרונות יקרים שבהם אנו מוצאים את הרשימות המענינות דלקמן בנוגע לכתל המערבי: “ראיתי הרבה מעשי נדיבות מצד היהודים בארץ הקדושה. בין שאר הדברים שיש בהם משום הכרת תודה הוא גם התפלות, תפלות יחיד שאנשים אחדים ערכו פעמים אחדות על־יד הכתל המערבי של המקדש לשלום בני ושלומי אני בשעת יגון ומחלה… היהודים מרגיש/ים רגש של השפלה ע”י זה שעליהם לשלם, באמצעות הרב הראשי, מס ידוע לנוגשים מושלמים מקומיים, כמו למשל סכום של 300 לי“ש לשנה לאפנדי הערבי שביתו סמוך לכתל המערבי, או חלק מחומת המקדש, חלף הרשות להתפלל שמה; 100 לי”ש לערביי כפר־השלח שלא יקלקלו את המצבות שעל הר הזיתים; 50 לי“ש לערביי תעמרה שלא יקלקלו את קבר רחל שעל־יש בית־לחם, ובערך 10 לא”י לשיך אבו־גוֹש, כדי שלא יפגע ביהודים העוברים בדרך המלך יפואה, אם כי הממשלה התורכית היתה משלמת לו ביד רחבה כשומר הדרך. כל זה היא רק נגישה שנוגשים אותם בגלל מורך־לבם הנפרז, וחרפה גדולה היא לממשלת תורכיה שהיא מרשה נגישות כאלה. מספרים אלה לקוחים מהקו“ק שהם שולחים לעתים לקהלות היהודים באירופה”.

ב־ 1857 כותב ויליאם פּרַים: “הרושם שעשה עלי המראה שראיתי לא ימחה מזכרוני לעולם. גברים נשים וילדים מכל הגילים, מטף עד זקנים וישישים בני תשעים, התקבצו בהמון על הרחבה, לוחצים את מצחיהם הרועדים לאבנים הקרות. לא היה זה צעד מעושה. נשארנו שם עד שהקהל התפזר ונשארנו רק כתריסר אנשים”.

וב־ 1858 מספר המונסיניור מיסלין: "הם באים לבכות על־יד הכתל הזה בכל יום ששי: משום כך נקרא המקום בשם “מקום הבכי”. היהודים מבקרים את המקום לא רק בחגים ומועדים אלא כמעט מדי יום ביומו. אפשר למצא אותם כמעט תמיד משתחוים או יושבים נדחקים זה לזה וקוראים פסוקי תהלים או קינות ירמיהו; הנשים מנשקות אתת אבני הכתל. כלם כורעים וחוזרים על הקריאה הנוגה “עד מתי, ה'”.

בספר “מורה־דרך” הראשון לסוריה וארץ־ישראל, הוצאת מורריי, משנת 1858 נאמר:

“מקום הבכי: בעברנו את ביתו של אבו־סעוד דרך סמטאות צרות ועקומות, שבלי מדריך א”א למצא דרך בהן, אנו מגיעים לעוד חלק מענין ביותר של החומה העתיקה הזאת – מקום הבכי של היהודים. לפנינו שטח מרובע קטן מרוצף הנמצא בין בתים נמוכים מצד אחד והחראם – מצד שני, כ־40–50 יארדים מבית־סעוד. כאן הורשו היהודים במשך מאות רבות בשנים להתקרב לחומת המקדש אבותיהם, לרחוץ בדמעותיהם את אבניו הקדושות. מחזה נוגע עד הלב נגול במקום הזה לעיני המבקר הזר בכל יום ששי: יהודים משני המינים, בכל הגילים ומכל המקומות שבעולם, מרימים יחד קול נהי ובכי על מקדשם שחרב ושמם".

הכומר בּיטוֹן שתרגם מגרמנית לאנגלית את ספרו של ל. א. פרנקל מוסיף את ההערה הבאה (הפירמן הנזכר בקטע זה, כמו גם אצל סופרים אחרים, עדיין לא נמצא): “ליהודים יש פירמן מאת השולטן המקנה להם זכות, נגד תשלום מס קטן מאד, להכנס למקום הזה בכל הזמנים. עברנו רחובות אחדים עד שהגענו דרך סמטא צרה ועקומה לכתל שתואר כבר פעמים רבות במקומות שונים. אין שום ספק בדבר שהחלק התחתון הוא מצבה אמתית מימי שלמה, שבלשונו של יוסיפון “אינה מוסעת לעולם” – חלקיו הענקיים הם ראיה ברורה שהוא יהיה קים כל זמן שהמקומות החזקים בעולם יהיו קימים”.

ההוצאה הראשונה של ספרי מורי־דרך הצרפתים הידועים Guides Joanne, שנדפסו ב־ 1861, מכילה בדף 740 תכנית של ירושלים שעליה מסומן מקום הבכי של היהודים. בדף 704 ישנו תאור ארוך של המקום והיסטוריה של המנהגים על־ידו. בספר מובאים הרבה קטעים מדה־סולסי ורובינסון והעורך מוסיף משלו: “ביחוד ביום הששי בשבוע באים היהודים במספר גדול”. ב“דזואיש כרוניקל” מלונדון מיום 2 במאי 1862 נמצא המאמר דלקמן (כתבה דומה לזו במקור לא־יהודי אפשר למצא בגליון Levant Herald“” מקושטא מיום 10 ביוני 1862):


הנסיך מאואלס ויהודי ירושלים

“עשרה ימים לאחר בא הנסיך לעיר הקדושה הוא פגש, על פי ראיון שנקבע מראש, על־יד הכתל המערבי של המקדש את הרב הראשי ונכבדי הקהלה היהודית בירושלים. הרב הראשי בא כשהוא לבוש תלבשתו הרשמית וענוד כל הסמלים של משרתו בתור חכם־באשי, משרה המקנה לו, בזכות המנוי הנעשה ע”י השלטן, זכיות אזרחיות רבות וסמכות רחבה. הנסיך קבל את המשלחת בסבר פנים יפות, ואחרי הפורמליות הרגילה פתח בשיחה עם הרב הראשי ושאלו אם הוא מאמין שהכתל העצום שעל־ידו הם עומדים הוא חלק ממפעל האמנותי של המלך שלמה. תשובותיו החיוביות של הרב הראשי על שאלה זו השאירו, כנראה, רושם על הנסיך, כיון שהוא הסיר את כובעו לאות הערצה נאמנה שהוא חש בקרבו לקדושת המקום, ומי יודע מה הן המחשבות שבהן הגה באותו הרגע, כיון שמיד לאחר זה בקש את הרב הראשי להתפלל בעד אמו, מלכת אנגליה. הרב הראשי נשא אז בהתלהבות אמתית תפלה בעברית לשלום “המלכה ויקטוריה”, שתאריך ימים על כסא מלכותה, ותנהל המלוכה בחכמה כחכמת שלמה. בסימו את התפלה ענה אחריו הקהל “אמן, אמן”. כשבארו לנסיך את תכן התפלה היה נרגש מאד והתרגשותו גברה עוד יותר כשנשא הרב הראשי תפלה למלך מלכי המלכים, אזכרה לנשמת אשת בריתו המנוחה של הנסיך, שתהא נשמתה צרורה בצרור החיים".

סיר משה מונטיפיורי כותב בדו"ח לועד שליחי הקהלות 1866, אחרי נסיעתו לארץ־ישראל באותה שנה: “המושל (של ירושלים איזעט פחה) הואיל בטובו לתת לי בשעת בקורי הנכחי רשיון למתח מסך על מקום הבכי שעל־יד הכתל המערבי של המקדש, להגן על המתפללים החסידים המבקרים את המקום הקדוש הזה מקרני השמש ומהגשם”.

אעפ“י שהקטע דלהלן אינו נוגע ישר לענין ואין בו דברים חדשים, בכ”ז יש בו משום ענין באשר הוא נכתב ע“י סיר צרלס וַררן, שהיה אז לייטננט מנהל החפירות בירושלים 1867–1870 תחת חסות החברה לחקירת א”י. המשלחת הראשונה של חברה זו היתה בראשות קול. סיר צ‘. וילסון, באותו זמן קפיטן וילסון. היא תר את א“י המערבית וכתוצאה מזה החלו בחקירת מערב א”י תחת הנהלת הקצין קוֹנדר וה’ ס. פ. תירויט דרַק. במות ה' דרק ב־ 1874 נתמנה במקומו הקצין ה. ה. קיטשנר (לורד קיטשנר). וַררן כותב:

“מזמן חורבן המקדש ע”י טיטוס, נהגו היהודים להתקבץ יחד ולבכות את אבדן תפארת עירם העתיקה ובית ה'; ובמשך תקופה ארוכה הורשו להכנס להר־הבית ולקרב לאבן הנקובה, למשוח אותה ולבכות ולהתיפח על ידה, לקרע בגדיהם וכך לחזור משם. יש לנו עדויות שאבן זו נמצאה במאה הרביעית לא רחוק ממצבות אדרינוס, ז. א. סמוך לאבן הקדושה כיום למושלמים – אם לא אותה אבן עצמה – שעליה הקימו את מסגדם הגדול לכסות על הפרץ הקדוש של גן העדן.

"זמן מה לאחר המאה השביעית הורחקו היהודים מהר הבית והרשו להם רק לקרב לחומותיו ושם לקונן; אולם לא ידוע באיזה מקוןם על־יד הכתל היו מתאספים בזמנים הראשונים; כפי הנראה לא על־יד מקום הבכי הנכחי כיון שאנו מוצאים סימנים של חדרים מקומרים שנבנו לפנים על־יד הכתל; וכנראה, שרק לאחר שבנינים אלה נחרבו מאליהם או נהרסו בידי אדם נתנה האפשרות למקוננים לקרב לכתל.

“לפני שנים אחדות היה מקום הבכי הזה ארוך יותר מכפי שהוא כיום, אולם חלק מקצהו הצפוני נכלל בתחום בית המועצה. החלק שנשאר פנוי כיום ופתוח ליהודים הוא במערב חצר הר־הבית, ומגיע עד למדת מאה רגל לצד צפונית משער הנביאים, כאן במישור החדיש (שבעים וארבע רגל – מעל ליסודו העתיק של הכתל שלפנים היה נראה לעין), ישנה חצר מרוצפה שבה מתקבצים היהודים בכל יום ששי אחה”צ לקרא במגלת איכה, מתנודדים ומזדעזעים ביגונם העז, ובזה עודם מקימים מנהג אבותיהם.

“מעל לרחבה זו נשאים עוד 15 רגל מהכתל העתיק הזה, שנבנה ע”י שלמה המלך, שבהן אפשר לראות ארבעה נדבכים שקצותיהם שקועים במקצת, וכעין מסגרת של אבנים להן; רבות מהן שחוקות מאד והמתפללים תוקעים ידיהם לתוך הבקעים וגם תוחבים עמוק, ככל האפשר, לתוך החגוים תפלות כתובות אל האלהים, בחשבם שמשם הן תנשאנה השמימה. אם לאחר שהם חוזרים אינם מוצאים פסות הניר האלה, אזי הם מאמינים שה' שמע את תפלתם. במקרה ראיתי אדם אחד חפשי בדעותיו מקבץ בשקידה את גוילי הניר האלה כדי לשלחם אח“כ לביתו בחו”ל כדברים מוזרים; על תעודות כאלה צריך היה, לדעתי, להביט כעל דבר שראוי להשאירו במקומו.

"המראה הוא נפלא מאד; האנשים האלה מתאספים כלם על הרחבה, ובוכים בכי מר עד שהדמעות מתגלגלות על לחייהם. הוא גם מקום פגישה לאורחים חפשים בדעה המטילים שם בבת צחוק על פניהם ומעירים הערות כאלו היה כל זה חוכא וטלולא, במקום להכיר שהמקום הזה הוא אותי העצרה הקדושה ביותר ש/נשארה לכנסיה היהודית.

"באותו מרחק מהכתל לצד צפון עומד בית המועצה שבה דן הקאדי או השופט במשפטים השונים המובאים לפניו. באותו מקום גופא עמד בית המועצה גם בזמנו של יוסיפוס פלביוס כשהחומה הראשונה של העיר היתה מחוברת עם הזוית המערבית של המקדש. הבית הזה עומד על שטח המחובר עם הר־הביתצ, ובאפן זה הוא מעלים את חומת הר־הבית מעיני רואים: משמאלו המסלה הגדולה העוברת לרוחב העמק והמהוה חלק מהחומה הראשונה שעליה עובר רחוב (הנקרא כיום רחוב דוד) משער יפו ועד המקדש.

“מטרת עבודתנו היא להפיץ אור על התעמולה של המסלה הזאת. כל מה שהיה ידוע אז היה זה שהכביש התנשא לרוחב העמק וכי סמוך לבית המועצה הוא נתחבר עם המקדש בכפה גדולה (ד“ר טיטוס טובלר סמנה בראשונה בתצור גשר, מה שאושר גם ע”י מיור וילסון) הנקראת כיום כפת וילסון”.

הטלגרמה דלקמן הלקוחה מיומניו של סיר משה מונטיפיורי והמכתב מרבני ירושלים המדבר בין שאר ענינים על התפלות להבראת הנסיך מאואלס מוכיחים בעליל את יחס הרבנים באותו זמן לכתל המערבי:

10 בדצמבר (1871): זה כשבוע שמדברים על נושא אחד, מחלתו של הוד רוממותו הנסיך מאואלס, ועל כל פנים חרותים דאגה וצער כי דבר מחלתו של הנסיך נגע עד לב כלהם סיר משה שלח טלגרמה לחכם־באשי בירושלים שישאו תפלה בכל בתי הכנסיות ובערים הקדושות חברון, טבריה וצפת להבראתו של הנסיך ולשלותם ואושרם של המלכה וכל בני בית המלך. אני תקוה, כותב הוא ביומנו, שהדבר יעשה הלילה בכל חלקי הארץ הקדושה ואלהי ישראל ישמע לתפלת עמו, אמן ואמן".

על טלגרמה זו הוא קבל את התשובה דלקמן:

“עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. שאלו שלום ירושלים, כי בשלומה יהיה לכם שלום ירושלם, ב' טבת תרל”ב (18 דצמבר 1871).

“נתכבד להודיעכם כי את הטלגרם של מע”כ מיום כ“ח בכסלו קבלנו אל־נכון בזמן תפלת המנחה. מיד הודענו לאחינו בני עדות האשכנזיות השונות בעיר העתיקה וגם שלחנו שליחים מיוחדים לעדות האשכנזיות והספרדיות שבערים הקדושות חברון, טבריה וצפת. אחר התאספנו יחד עם חברינו תלמידי חכמים וחסידים בבית הכנסת הגדול וצוינו להעלות אור בנברשות בכל בתי הכנסת בעיר הקדושה. פתחנו את ארון הקודש ובהתלהבות עמוקה מאד נשאנו תפלה לשלום הוד רוממות אלברט אדוארד, נסיך אואלס, ולרפואתו השלמה והמהירה, והעתרנו להקב”ה להחיותו, להבריאו, לחזקו ולחדש נעוריו. שלחנו גם מנין חסידים להתפלל כל הלילה על קבר רחל אמנו (זכותה תגן עלינו) וכ“כ שלחנו מנין אחר של יהודים כאלה להתפלל אל ה' על יד הכתל המערבי של המקדש העתיק שהשכינה לא זזה משם לעולם, כמאמר חז”ל. לאחר שכלינו את התפלה שנשאנו מעומק הלב לשלום הוד רוממותו נסיך אואלס העתרנו לאל הגדול להרעיף חסדיו על ראש הוד מלכותה, המלכה ויקטוריה האדירה הישרה באדם יר“ה, ולשלום הוד רוממותה נסיכת אואלס ואל כל אחד ואחד מבני המלוכה. והלואי שתפלותינו תתקבלנה ברצון בשמים ונתבשר במהרה בשורות טובות שה' הקים את הנסיך מחליו ושלח לו רפאות תעלה. בברכה נאמנה שאושר מע”כ יכון לעד ותבא עליו ברכת שלום אנו חותמים

הנאמנים לך

אברהם אשכנזי – חכם באשי".

הסופר והארכיאולוג הידוע, הדוכס אוג’ן מלכיור de Vogue כותב ביומנו על בקורו בא"י:

"ירושלים, 20 בדצמבר 1872: דבר חדש ראו עיני היום כשהלכתי לראות את היהודים בוכים על יד בית המקדש – מראה יקר המציאות שירושלים מראה כאן לעיני התירים בכל יום ששי. מהתמונה היפה של ה' מ. בֶּדַה למדנו להכיר את המקום הזה.

"הכתל של שטח החראם, הפונה מערבה בתוכה של העיר וקרוב לגשר המכבים, עומד עד היום במצבו השלם כמעט כמו באותם הימים שישראל שכן לבטח בעיר דוד: הוא בנוי שורות של אבנים עצומות שחוקות ועתיקות. את השריד הנצחי הזה מיחסת המסורת, אולי בצדק גמור, לשלמה המלך. בין הכתל הזה והבתים החדשים נמצא מעבר צר; היהודים שהכניסה להר־הבית אסורה להם בהחלט, קנו להם מהתורכים, חלף סכום ידוע, את הזכות לבא ולהתפלל על חרבות מצבת הזכרון מאבותיהם. מנהגם זה הוא מנהג נושן והתחיל אחר חרבן טיטוס.

הרומאים, הפרסים, הצלבנים, המושלמים הטילו זה אחר זה מס כבד על חסידות לאומית זו.

"הירונימוס הקדוש מעיד באחד מכתביו על קדמותו של המנהג. הוא כותב: “תוכל לארות את העם העלוב בא לבכות על חרבות מקדשו”.

“לרגלי הכתל הנשגב עומד קהל צפוף, שראשם לא הגיע אף לחלק העליון של הנדבך הראשון, נלחץ לאבנים הקדושות ומכסה אותו בנשיקות, לטיפות ודמעות. אי־אלה מאות מהם היו נלפתים לכתל באצבעות עקומות ובהניעם ראשם וגופם בקצב התפלה המזרחית היו מזמרים בקולות חדים את קינות הנביאים או מזמורים באידיש”.

בדקר הדיקן מעיד על המנהג: “את המקום הזה יש לבקר לעתים קרובות, ביחוד ביום הששי בארבע שעות אחה”צ, או בחגים יהודים. מחזה נוגע עד הלב נראה אז – יהודים נשענים אל הכתל, מֻקשה־האויר, מנשקים את אבניו ובוכים. הגברים יושבים פה עפי“ר שעות רבות, קוראים בספרי התפלה העברים שלהם המשומשים מאד”.

ה' פיליפ ברגר, ארכיאולוג ומלומד צרפתי ידוע, נותן תאור כל כך חי של המקום עד שאיננו יכולים שלא להעתיק לפחות קטע אחד מדבריו:

“יום השבת, 7 אפריל 1894. בשמש המבריקה הלכנו דרך סימטאות בלתי מרוצפות מוקפות בתים דלים. בשעת הליכה פגשנו גברים ונשים לבושים במין גלימה לבנה וגדולה, הולכים באותה הדרך שאנו הלכנו בה. ההמון הלך וגדל; הם היו הולכים זה בצד זה, דוחקים איש את רעהו; לבסוף באנו עד פנת סמטא קטנה מלאה קהל עד אפס מקום ועמדנו לפני הכתל של היהודים; הציור היפה של בֶּדַה עם יהודים בוכים על־יד כתל “ציון” משאיר רושם יותר גדול מהמציאות עצמה; סבורים היינו לראות כתל ענקי מזכרת מהורדוס ושלמה עם השמים ונאות דשא באפקו. אולם במקום הזה נמצאנו בסמטא צרה מלאה כ”כ אנשים עד שהרוצה לעבר מוכרח להעזר במרפקיו. תהלוכה שם היום, יום ראשון בניסן, ואין כמעט כל אפשרות לעבור. ילדים אחדים מנוהלים ע“י חזן שרים במרץ יוצא מן הכלל. הנשים היהודיות לבושות בגדים לבנים והגברים בבגדי ארגמן או קטיפה כחולה, וכובע פרוה לראשם, זקנם ארוך ופאות מסולסלות תלויות מרקותיהם. בידיהם תנכי”ם משומשים כרוכים במעטפה שחורה".

הקטעים המענינים דלקמן לקוחים מספרה של מרגרית תומס: “בליתי את שעות אחה”צ באחד המקומות הנפלאים ביותר בעולם, במקום הבכי של היהודים על־יד כתל מקדשם העתיק. מחזה זה טוב לראותו ביום ששי בשבוע. אפשר לראות לפעמים כמאתים יהודים נשענים ברוך על האבנים האלה, קוראים, מתפללים בקול רם ובוכים, גברים מצד אחד ונשים מצד השני.

“באחד מבקורי מצאתי שם יהושים אהדים לבושי טליתות, רקומות ביד רחבה בכסף, עומדים ומתפללים”.

אנו מפנים תשומת לב מיוחדת לתאורו של הרברט ריקס, שנדפס ב־ 1907, שבו הוא מודיע בפירוש כי היתה מחיצת בד שהפרידה בין גברים ונשים. היה זה בערך בשלש שעות וחצי אחה“צ, שעה מוקדמת בשביל פולחן של יום ששי, שמתחיל רק בארבע שעות אחה”צ. אולם היו כבר שם אי־אלה יהודים, צעירים לימים וגם זקנים בשנים, והיו מתפללים או קוראים מספר התהלים שלהם, או מנשקים את האבנים הגדולות של כתל המקדש. מוכרח אני להודות כי אחדים מהעניים המרודים ביותר שבהם, הפסיקו תפלתם בראותם אותנו ובקשונו לתת להם בקשיש; אולם רובם התפללו בחסידות והדמעות והקינות היו אל נכון נאמנות. בגדי הגברים היו שונים, אחדים היו לבושים בלבוש חצי אירופי ואחדים בלבוש מזרחי; אחדים בבגדי בד ואחרים גלימת צמר ארוכה; אחדים חבשו תרבושים ואחרים כובעי קטיפה, וגם מגבעות החביבות על הרבה יהודים.

“בעבר השני של מחיצת הבד, שחלקה את החצר הקטנה לשני חלקים, היו הנשים עומדות ליד כתל המקדש המואר או יושבות בצלו וספריהן בידיהן”.

רוֹברט היצ’נס נותן בספרו על הארץ הקדושה את התיאור הרגיל, אולם הוא מוסיף ואומר: “… בסמטא עומדים ספסלי עץ. היהודים כגברים כנשים, הולכים שמה לא רק ביום הששי, אלא גם בכל ימות השבוע”.

סיר פרדריך טריויס, רופא, חיל ונוסע אנגלי גדול, מקדיש פרק שלם לכתל המערבי שממנו אנו מעתיקים: “המחזה היותר חי בירושלם הוא המראה הנגול במקום הבכי של היהודים מחוץ לשטח המקדש, בימים ידועים בשבוע. זהו מחזה דרמתי ונוגע עד הנפש”.

ספרו של אלפרד פוֹרדר נדפס אמנם אחרי המלחמה, אולם הוא נכתב לפני המלחמה; בהקדמה נאמר שהכמר פורדר, שחי בירושלים שנים רבות, היה אסור בדמשק בזמן המלחמה ושדפי הספר היו בדפוס כשנכנסו האנגלים לדמשק ומצאוהו שוכב שם בבית־החולים:

"מראה אחר בפנים ירושלים הוא אותו החלק של החומה החיצונית של שטח הר־הבית שאליו באים היהודים לבכות על מצב עמם וחורבן עירם היקרה בידי זרים. על מקום זה כתבו רבות, עד שנראה למיותר לתאר אותו גם כאן. מספיק יהיה לומר, שאם כי רק ביום הששי היו היהודים באים שמה באיזה מספר שהוא, הנה לאחר השחיטות ברוסיה ומדינות אחרות התחילו העברים לבא יום יום למקום הבכי לבקש את האלהים לרחם על אחיהם בני־ישראל.

“רב זקן סח למחבר שמזה שמונה מאות שנים ומעלה שהיהודים באים למקום הזה להתפלל ושהממשלה אינה תובעת שום שלומים בעד הרשיון לכך; מצד שני כשהיה צורך בזמן החגים או במקרים בלתי רגילים אחרים לעזרה או הגנה היו השלטונות נותנים אותה תמיד ברצון”.

הכומר או. ה. פּררי מזכיר את העובדא שבחגים היו מעמידים גם מנורות בחגוים שבין אבני הכתל.

סיר וילפריד גרינפל, החוקר הגדול, כותב: “מקום הבכי של היהודים הוא במובן ידוע מקום מעציב ומעורר רחמים – סמל לאומה חסרת בית או, יותר נכון, אומה העומדת על פתח ביתה ואינה רשאית להכנס”.

אנו מביאים כאן בשלמותו את המסמך מספר מורה הדרך בארץ־ישראל החדיש ביותר (הוצ' קוּק) מאת רוי אלסטון, מתוקן ע"י לוק וגרסטנג, אם כי הוא מכיל ידיעה מוטעית מוזרה אחת, שהמנהג להתפלל על־יד הכתל נתבטל עד שסיר מונטיפיורי השיג רשיון לחדשו. אחר חפוש מרובה בחמר לא מצאנו הוכחות להערה זו, ולמעשה מוכיחים כל המסמכים שהבאנו לעיל את כזבה. יתר־על־כן, בשעת בקורו בארץ ב־ 1839 כותב סיר משבה מונטיפיורי: “הלכנו לכתל המערבי, ושם התפללנו תפלה רגילה ביחד עם קהל מתפללים גדול”.

במורה הדרך של הרב קוּק כתוב: “אנו מגיעים למקום הבכי של היהודים (בעברית הכתל המערבי). בלכתנו רגעים אחדים דרך סמטא צרה ועקומה לצד צפון, ואח”כ לצד ימין. בצד מערב ישנו קיר נמוך, ובמזרח נמצא החלק המפורסם של כתל המקדש. הוא בנוי אבני גיר עצומות, ארכן חמש עשרה רגל וגבהן משלש עד ארבע רגל. מעל לחמשת או ששת הנדבכים מבנין זה שמתחת בנויים נדבכים מאבן יותר קטנה: בין הנדבכים התחתונים האלה ישנה (מצד צפון) אבן ענקית שארכה ששה עשר רגל וחצי ורחבה שלש עשרה רגל. הבנין המאוחר הוא רומאי. מעליו עבודת בנין ערבית. כל מדתו של הכתל המפורסם הזה הוא חמשים ושתים רגל ארך וחמשים ותשע רגל גובה. מימים קדומים הוא משמש ליהודים סמל מעציב ומעורר את הלב למפלתם ולמקום זה הם באים מאות בשנים לבכות על צרות עמם. בזמן החדש נתבטל המנהג עד שסיר משה מונטיפיורי קבל מהשלטן רשיון לחדשו. כיום מתקבצים היהודים במקום הזה משעה שלש עד חמש בכל יום ששי אחה“צ. הירונימוס מזכיר בתאור הנוגע עד הלב את שרידי האבלים, שבימיו היו משחדים את החילים הרומאים כדי שיוכלו להכנס בלי מעצור ולבכות על חרבות העיר הקדושה”.

ידיעות דומות לנ"ל על דבר מנהג היהודים להתפלל ולבכות על־יד הכותל המערבי מצויים בספרים רבים אחרים.


אגדת הבוראק

כל האגדות והמסורות בנוגע לבוראק מדברות על שערים ומקומות שונים שבפנים הר־הבית או ה“חראם” ולא על־יד הכתל.

ועדתכם הנכבדה תחשב אולי שתפקידנו הוא רק להוכיח שהכתל הוא מקום קדוש ליהודים וכי מדורות קדומים הם משתמשים בו לתפלה, ולהשאיר למי שירצה בכך להוכיח את ההיפך מזה, היינו שהוא מקום קדוש למושלמים. לאחר שישמיעו את שתי הטענות האלה ויתוכחו על הענין. אולם לוּ היינו עושים כך היה הענין מקבל צורה בלתי נכונה, מה שהיה גורר אחריו שמיעת הרבה עדים וטענות וקשי רב להגיע לידי החלטה צודקת וסופית.

ולכן התאמצנו, בהתחשב עם הטענות החדשות שהכתל נקרא אל־בוראק, לאסף באפן אוביקטיבי, ובמדה גדולה מתוך מקורות מושלמים, את העובדות בענין הזה שאנו רוצים להגיש בזה לפניכם.

בקוראן בסורה הי"ז נאמר: “השבח למי שהסיע את עבדו בלילה מהמסגד החרם אל המסגד הקיצון אשר ברכנו סביבותיו, למען הראנו את אותותיו כי הועא השומר, הרואה”.

תרגום פסוק זה (לאנגלית) נעשה לא ע“י יהודי ולא ע”י נוצרי כי אם ע"י מושלמי. קודם כל אפשר לראות שבפסוק זה לא נאמר שום דבקר בנוגע לחיה ששמה בוראק.

הבוראק נזכר אחר־כך במה שנקרא אגדות או מסורות שלוקטו ע“י אל־בוכארי (870־810). טבעי הוא שלכל ספרי הדת כמו לספרי החק ישנם פירושים שבע”פ או שבמסורת. אין אנו מניחים שהעובדה, שמה שמסופר הוא מסורת, פוסלת אותה כמסורת בלתי נכונה, אולם מה שאנו רוצים לצין הוא: שבמסורת עצמה שנוי בספק ענין המסע ועליו מדובר רק כעל חלום לילה. את עמדת המושלמים אל הכתל ודבר כנויו בשם בוראק עד לפני שנים אחדות אפשר לסכם במלים אחרות ע“י ציון העובדא שהמושלמים לא השתמשו מעולם בכתל המערבי לשם פולחן דתי או לעליה לרגל; שהרחבה שלפני הכתל היתה תמיד מזוהמה; שהמסמכים בספרות הערבית העתיקה והחדשה אינם מכנים את הכתל בשם הבוראק ושעד השנים האחרונות לא טענו המושלמים מעולם טענת קדושה איזה שהיא לבוראק. אפילו ב”מורה־הדרך" הרשמי שפרסמה המועצה המושלמית העליונה ב־ 1924 אין מזכירים את הכתל כמקום קדוש.

להלן אנו נותנים את הספור הטפוסי על מסע הנביא כפי שסופר ע"י אֶבן־הישם (מת ב־ 834) בספרו “חיי מחמד” בשם אל־חסן (נולד 642):

"אמר נביא האלהים: ואני ישן אז אצל הכתל של הכעבה, ויבא המלאך גבריאל וידחפני ברגלו ואקם ואשב על מושבי ואפן כה וכה וארא אין איש ואשוב ואשכב. וידחפני ברגלו שנית ואקם ואשב ולא ראיתי מאומה ואשוב ואשכב. ויבא גבריאל וידחפני ברגלו בשלישית ואקם ויקחני גבריאל בזרועי ואעמד ונבא עד שער המקדש. ושם בעל חי לבן, גדול מחמור וקטן מפרד, ולו שתי כנפים חופר בקרקע ברגליו האחוריות ורגליו הקדמיות כמרחק מבטו. ויחקחני גבריאל אל החיה ונרכב באותה המהירות.

“וירכב הנביא ואתו המלאך גבריאל ויסעו עד המקדש בירושלים. שם נפגש באברהם, משה, ישו ונביאים אחרים והתפלל עמהם כשליח צבור. ויתנו לפניו שני כדים, כד יין וכד חלב; וישלח נביא האלהים ידו לכד החלב ויקחהו וישת, ובכד היין לא נגע. והמלאך גבריאל רואה ויאמר: “הוליכוך לדת האמת (האישלם) ואתך גם עמך, יין ושכר לא תשתו”. ויפן נביא האלהים וישב מכתה”.

את מהותה של עליה־למרום זו מתאר מאולוי מחמד עלי מלַהוֹר בדברים האלה:

“רוב המפרשים מסכימים שהעליה למרום היתה רק בחזון לילה שבו הובטחו לנביא הקדוש הצלחות מרובות אחרי הגירתו, משום שכך יש לפרש את חזון המסע למרום. החכמים נחלקו בדעותיהם אם עלה הנביא הקדוש למרום בגופו או ברוחו; דעת הרוב שעלה בגופו; אולם בין בעלי הדעה המתנגדת ישנם בעלי סמך חשובים כמו עאישה ומעאויה. לאור הדברים הברורים בקוראן שבהם מדובר על העליה בעל המראה אשר הראנו אותך” יש לדחות את דעת הרוב. במקומות אחרים מזכיר הקוראן גם חזונות מבלי לתאר אותם כחזון. אולם כשבקוראן נאמר בפירוש חזון, אין כל סבה שהיא לפקפק באפי החזון. ואכן במאמרי הנביא הקדוש לא נזכר בשום מקום אם זה היה חזון או לא; והדברים שהובאו לעיל הם ראיה ברורה שהיה רק חזון. במסורת שקבלנו ע“י שריק נאמר שהמלאך בא אל הנביא “בלילה אחר, כשלבו ראה (דברים), עיניו עצומות בשינה ולבו ער”. בסוף דברי המסורת הזאת נאמר: וייקץ והוא במסגד הקדוש (רל־בוכארי, כיתאב אל תאוהיד). וכך מתואר המצב שבו היה נתון בשעת העליה: “כשהייתי שוכב על משכבי נים ולא נים תיר ולא תיר”. ואכן נכון הוא שלא היה ישן; היה לו חזון בהקיץ, אולם לא היתה לו עליה בגופו. הוא נשא בפועל לפני כסא כבוד ה' והראו לו נפלאות גדולות, אולם הוא נשא רק ברוח ובעיני רוחו את הנפלאות האלה, לא בגופו או בעיני בשר. כי דברים רוחניים אפשר לראות רק בעיני רוח. לחזון זה יש משמעות חשובה; הוא ראהו בשעה שכגופו היה בעיני בני אדם במצב של תשישות גמורה והוא ראה את העתיד הגדול הצפוי לו. כרגיל לא האמינו מתנגדיו בחזונות אלה וצחקו עליהם”.

את ההודעות השונות של סופרים מושלמים בתקופה של יותר מחמש מאות שנה בנוגע למקום שממנו נכנס הנביא והמקום שאליו נקשר הבוראק אנו מוצאים בקטעים המובאים להלן מדברי סופרים מושלמים שנאספו ותורגמו מערבית ע"י גואי לי־סטראנג'.

בתאורו של אבן אל־פקיה ב־ 903 נאמר: “המקום שבו נקשר אלבוראק הוא בפנת המסגד הדרומית”.

בספר אבן עבד רביה משנת 913 נאמר: המקומות הקדושים של הנביאים בירושלים הם אלה: מתחת לפנת מסגד אל־אקצה, הוא המקום שהנביא קשר את אל־בוראק".

באב חִטה (שער המחילה) של אלמקדשי הוא “באב חטה לנסיר” המתואר כ“טבוע בתוך האדמה”. אבן אלפקיה ואבן עבד־רביה שניהם מזכירים את “שער חטה” הזה, אולם אחר הצלבנים שונה כנראה השם ואת “שער חטה” הנ“ל אפשר לזהות רק עם שער אל־בוראק של היום, או שער הנביא מוחמד (הנקרא לרוב בשם “שער ברקליי”), שמחציתו טמונה בקרקע ושאפשר להכנס כיום לתוכו מתחת לשער המערבי החדש”.

נאצר־אל כוזראו בספרו מ־ 1057 אומר: “ועל המישור מתנשאת עוד כפה אחת מעל לארבעה נדבכי שיש. גם זו מקופה גדר לצד הקיבלה (המפנה למכה) והיא מהוה (המקום ששם יושב החזן) נאה. היא נקראת “קובת גבריאל” (כפת גבריאל); אין שם שטיחים, כיון שקרקעיתה סלע שסותת ונעשה חלק. הם אומרים כי בליל המערג' (המסע למרום) נקשר הבוראק למקום הזה, שהנביא – עליו השלום והברכה – עלה לרכב עליו”.

“אחד מאלה נקרא באב־אל־נבי (או שער הנביא), עליו השלום והברכה. הפונה לצד הקיבלה, היינו לצד דרום. רוחב המערב של השער הזה 10 אמות וגבהו משתנה עם מעלה המדרגות. במקום אחד הוא גבוה 5 אמות ובמקומות אחרים גובהו 20 אמות. על המעבר הזה הוקם עיקר הבנין של המסגד (אל־אקצה); הבניה היא כה מוצקה עד שיכלו להקים עליה בנין כה אדיר מבלי להזיק ע”י כך למה שנמצא מתחת. הם השתמשו באבנים כאלה שאין הדעת יכלה להשיג כיצד העלום בכח אדם למעלה והעמידום במקומם. אולם יש אומרים שהבנין הוקם ע“י שלמה בן־דוד עליו השלום. הנביא – עליו השלום והברכה – בליל עליתו למרום, נכנס למקדש המכובד דרך המעבר הזה מפני שהשער פתוח לצד מכה”.

וב־ 1052 הוא כותב: “ואשר למדרגות שהוליכו מחצר המקדש המכובד אל המישורת, אלו היו שש במספר ולכל אחת שם מיוחד. בעבר הפונה לקיבלה (דרום) מתנשאות שתי שורות של מדרגות העולות עד המישורת. באמצע הקיר התומך את המישורת (פונה לדרום, יש נה שורה אחת של מדרגות מימין ואחת משמאל. זו שמימין נקראת מקם־אל־נבי (או תחנת הנביא) עליו השלום וזו שמשמאל נקראת מקם חורי (או תחנת חורי). מדרגת תחנת הנביא קרויה כך משום שבליל המסע למרום נכנס הנביא, עליו השלום והברכה, דרך כאן למישור ומשם לאבן השתיה. דרך מחג’אז ועד הנה מוליכה דרך המדרגות האלה”.

שמש אלדין אלשיוטי כותב בערך ב־ 1470: “באב אלנטר (שער המפקח) הוא שער שעליו נאמר של חדשוהו מעולם. בזמן קדום גנוהו בשפ באב־מיכאיל (שער מיכאל). ולפי המסורת הוא השער שאליו קשר גבריאל את הבוראק בליל המסע”.

מוג’יר אלדין (1496) כותב: “בחומה המזרחית של הר־החראם, דרומית לשער הרחמים ושער התשובה, ישנו שער־אחד נאה סתום באבנים, הוא מול מדרגות מסגד אל צכרה (אבן השתיה), הנקראות מדרגות אל־בוראק; אומרים שזהו שער אל־בוראק שדרכו נכנס הנביא בליל המסע, ונקרא לפנים באב־אל־ג’נאיז (שער המתים), כי דרכו הוצאו לפנים המתים”.


סִכּוּם    🔗

ההודעות דלעיל, השאובות ממקורות שונים המקיפים תקופה של אלף ושבע מאות שנים הן הוכחה ברורה למדי להנחות אלו:

א. שבכל הזמנים ובכל התנאים הביטו היהודים על מקום המקדש החרב כעל מקום קדוש, ובכל הזדמנות שנתנה להם היו מתקבצים סמוך למקום לשם תפלה וקינה.

ב. שהתפלות היו תפלות בצבור ממש, תפלות שלמות ערוכות לפי הדין, כמו גם תפלות יחיד נאמנות.

ג. שעוד מהמאה השלישית אנו מוצאים בספרות, ומהמאה העשירית בתאורים ברורים של נוסעים, ששריד המקדש, הכתל המערבי, שהמסורת והארכיאולוגים מיחסים אותו לבנין שלמה, שהיה המקום הקדוש המיוחד שלפניו היו מתקבצים היהודים לשם תפלה; שמלבד שאר תפלות שאולי התפללו שם בערבי שבתות, בראש חדש, בתשעה באב ובשנים האחרונות גם לעתים יותר קרובות, קים עוד מ־ 1601 סדור של תפלות על־יד הגתל, ספר המכיל יותר מ־ 40 עמוד שנדפס בזמנים שונים בארצות שונות ושבהם צוין שהכתל הוא מקום לעליה לרגל ליהודים שמחוץ לארץ הקדושה כמו גם ליהודי ארץ ישראל עצמם, הבאים אל הכתל לשם תפלה מסודרת רגילה.

ד. עם רבוי התושביפ היהודים בארץ הקדושה התחיל המנהג להתפלל בקביעות מדי יום על־יד הכתל עם כלי קדש אחדים, והואיל ותפלות אלו היו ארוכות ונמשכו משעות אחדות ועד כל היום היו מביאים מזמן לזמן אבנים או ספסלים לשם נוחיות הזקנים ולפעמים גם פרשו מסך להגן עליהם מקרני השמש.

ה. כיון שאצל היהודים החרדים מפרידים בין הגברים והנשים בשעת פולחן דתי, היו הנשים עומדות צפופות בפנה אחת של הרחבה והגברים היו מפוזרים ביתר המקום. כשהתפלות שם התחילו להיות ממושכות היו שמים מחיצה או דבר שטוח אחר כדי לספק את דרישות הפולחן. מקורות ברי סמך שונים מעידים על המנהג הזה. דוגמאות רבות לכך אפשר למצא גם בא"י עצמה. המושלמים אינם צריכים להתיחס בלי אהדה למנהג של הפרדה בין הגברים ובין נשים בשעת תפלה. הואיל ומנהג זה נהוג גם אצלם.

ו. צריך לומר שמעת הכבוש המושלמי ובנין המסגדים על הר־הבית לא היתה, מלבד בתקופות קצרות ידועות, שום התנגדות מצד הקהלה המושלמית לתפלה על יד הכתל, אם כי אנשים מיופי־כח וגם שאינם מיופי־כח השתמשו בהזדמנות זו להוציא ע"י לחץ אי־אלה כספים מהיהודים. שום מאמץ לא נעשה לנקות את הרחבה ולתקנה; לאמתו של דבר, היה יחס המושלמים יחס של הזנחה מתוך סבלנות ואדישות.

ביחס למאורעות יותר חדשים אנו מתכבדים להפנות תשומת לב ועדתכם המיוחדת ל“דו”ח ועדת החקירה של מאורעות אבגוסט 1929" שהוגש לפרלמנט הבריטי במרץ 1930 ע“י מזכיר המושבות. פסקא אחת ויחידה בדו”ח הזה מדברת על הנעין הנדון “דעתנו היא שתעמולת הבוראק – מונח שבו אנו מסמנים, לשם הנוחיות, את פעולותיהם של האגודות המושלמיות השונות – נוצרה לשם שתי מטרות: מצד אחד היא נוצרה מתוך השאיפה להציק ליהודים; מצד שני באה לעורר את דעת הקהל הערבי לתמך בדרישות המושלמים בנוגע לכתל המערבי וסביבותיו. עריכת הטכס של הזיכר וקריאתו של המואזים במקום קרוב לכתל המערבי נעשו בכונה תחילה להציק ליהודים. ממקור זה התפתחה התעמולה לדבר מה מסוכן יותר”.

בישיבת הועדה המתמדת לעניני המנדטים שהתקימה ביום 26 באוקטובר 1928 הגישה ממשלת הוד מלכותו לועדה הערות אחדות על תזכיר שההסתדרות הציונית הגישה לועדה ביום 18 באוקטובר שנת 1928. במסמך זה – הודעות דומות זו לזו אפשר למצא פה ושם בהרבה מסמכים אחרים – מוצהר בפירוש “שהקהלה היהודית הוכיחה שיש לה זכות גישה לרחבה לשם תפלה, אולם השלטונות התורכים פסקו פעמים אחדות, בשעה שהמוסדות המושלמים הביאו את מחאותיהם, שהם לא ירשו לעבור על המנהג הקבוע, כמו העמדת מחיצה על הרחבה”.

הודעה זו אינה ברורה במה שנוגע לשלטונות התורכים. עד כמה שעלה בידינו לברר הדו“ד ב־ 1912, שאז הוציאו השלטונות הדתיים המקומיים של המושלמים, החלטה נגד היהודים היה זה המקרה הראשון והיחיד שבו דנו על ענין כזה. אולם יש לזכר כי ההחלטה נתנה ע”י שלטונות דתיים מושלמים מקומיים ואושרה כלאחר־יד על־ידי המושל המקומי. השלטן התורכי היה כליף העולם המושלמי וראש הועדה המושלמית בעולם, ויתר על כן: ארץ ישראל היתה אז אחת מארצותיו. הערעור לפניו לא נשמע מעולם ומשום כך עוד לא יצא פסק־דין סופי בענין זה. לפיכך אי אפשר כמעט לומר שהשלטונות התורכים הם שהחליטו בענין.

אפשר להניח בבטחה שמיום כבוש ירושלים על־ידי המושלמים, היינו זה אלף שלש מאות שנה ויותר, לא הובאה כלל טענה זו שהרחבה שלפני הכתל, במקום שהיהודים מתפללים, היא מקום קדוש למושלמים.

לאמתו של דבר, בדיקת המסמכים שאפשר היה לבדקם הראתה שהמושלמים חוששים שהעמדת כסאות או ספסלים ומחצלות עלולה לשמש למטרת רכישת זכות חזקה או קנין.

החשש הזה לא היה קים תמיד; ומהדברים דלקמן נראה גם כן שטענת זכות הבעלות על הסמטא לא היתה כה חזקה עד כדי להטיל על המושלמים איזו חובה לתקן את המקום או לא להשתמש בו כמקום לאשפה ולכלוך.


רצוף הסמטא שלפני הכתל המערבי

ההודעה הבאה היא הודעתו של מר יוסף בן עקיבא גולדשמיט, תושב זקן בירושלים, הידוע בשם יוסל עקיבא’ס, שתכנה אושר על־ידו בעדותו לפני הועדה לחקירת המאורעות בא"י 1929:

"לפנים היתה הסמטא שלפני הכתל המערבי רצופה לבנים אדומות דקות ושבורות. זה היה בערך לפני 43–46 שנים; באותו זמן היו מתקנים את תעלת השופכין בעיר. אני הייתי נוהג להתפלל על־יד הכתל המערבי בכל ערב שבת.

התפללו שם כ־8–10 מנינים ספרדים ואשכנזים. זכורני, פעם ירדו גשמים מרובים ואני הלכתי לכתל המערבי להתפלל. ראיתי חופרים שם תעלה רחבה לאורך כל הרחבה שעל־יד הכתל עבור צנורות הביוב. את העפר והלכלוך שחפרו זרקו על־יד הכתל. הייתי נרגז מאד שזרקו את הלכלוך על־יד הכתל ולא לחצר שממול הכתל. מפני הגשמים לא היה איש על־יד הכתל, אולם מצאתי תשעה אנשים שהתפללו בחצר שמשמאל הרחבה ובבואי התפללנו במנין. עוררתי את ר' זלמן ב“ר נחום ואת ר' יצחק רוקח שיתנו לבם לדבר הזה. ר' יצחק היה ביחסים ידידותיים עם סלים אפנשי, ראש העיריה, ובאמת בקר ר' יצחק רוקח את סלים אפנדי (אביו של קאזם פחה) והוא הסכים להפסיק את החפירה בסמטא שלפני הכתל ולרצף מחדש את הסמטא “בהקדם היותר אפשרי”. אני בעצמי קניתי את האבנים העבות והחלקות בבית לחם והבאתים ירושלימה. אני הייתי שמש חברה קדישא של כולל ואהלין, והייתי נוהג תמיד להביא אבני־מצבות מבית לחם; הילכך מסרו לי גם את ענין הבאת האבנים לרצוף הרחבה”.


משפט הכותל 6 (2).jpg

המחיצה על יד הכותל:

תמונה בלתי שכיחה, מתוך הספר הנוצרי RIX, TENT AND TESTAMENT, London 1907

בתמונה, שהמחבר הנוצרי (אמריקאי) צלם לפי תומו בשנת 1902, ביום הששי אחה"צ, הננו רואים את הנשים מובדלות במחיצת עץ ובד מהגברים, המתפללים מעבר למחיצה


בחוברת “שמש צדקה”, שהיא הדוה“ח הכספי של הועד הכללי בירושלם לשנת תרנ”ה (1894–1895) רשומה הוצאה בסכום של 10 נפוליון לתקון הרחבה. סכום זה רשום גם בספרי החשבונות של המוסד הזה: בספר הראשי, ביוצן וכו'. ספרי החשבונות של הועד הכללי כנסת־ישראל, שבהם רשומות ההוצאות האלו, הוגשו לפני ועדת החקירה 1929.

אמנם אין אנו מביאים עובדות אלו לשם טענת זכות בעלות, אולם אף אדם מן החוץ יכיר שהתשלום בעד רצוף רחוב, שהוא תקון מתמיד, יכל לשמש יסוד יותר חזק לתביעת זכות מאשר העמדת דברים מטלטלים כמו שלחנות וכסאות. אפשר לומר בלי שום פקפוק שמעולם לא הגישה איזו רשות יהודית שהיא תביעת זכות בעלות על הכתל. שני הצדדים הכירו, האחד מתוך אדישות והשני מתוך קנאה מסורה, שהכתל הוא מקום קדוש ליהודים והם יכלים להתפלל שם אע“פ שסביבת המקום אינה נעימה. הטענה שהכתל הידוע בשם הכתל המערבי הוא הבוראק ומשום כך הוא קדוש באפן מיוחד בעיני המושלמים, היא טענה חדשה מאד וכפי שיש לחשוש, מקורה בהתפתחות פוליטית, כפי שמצין הדו”ח של ועדת החקירה, שבדפים 73, 74 ו־ 82 הוא מדבר בפירוש על “תעמולת הבוראק”.

וכוח ממושך נתעורר בזמנו ביחס לנדבכים החדשים שהוסיפו על הכתל. הממשלה הבריטית נתנה רשיון לבניה זו היות והיא האמינה כי אין לה רשות להתערב, מפני שהכתל הוא קנינם של המושלמים; אולם יש לציין שהכתל הוא מקום קדוש, ומקום קדוש איננו יכל להתחשב כקנין במובנה הרגיל של מלה זו. א“א להרסו כדי להקים שם בנין חדש, א”א למכרו, הילך גם בתור רכוש חלות עליו הגבלות מיוחדות. אחת ההגבלות האלה היא בלי ספק שאים לגרע ממנו ואין להוסיף עליו, ומבחינה זו אנו מרגישים שהחלטת הממשלה לא היתה נכונה ועל ועדתכם לבטלה.

הספר הלבן מנובמבר 1928 מוסיף:

“ממשלת הוד מלכותו רואה לחובתה, וזו היא כונתה, לקים את הזכויות המאשרות של היהודים לגשת לרחבה שלפני הכתל לשם פולחנם הדתי וגם את זכויותיהם, להביא לפני הכתל את אותם כל הקודש שהיו רשאים להביא שמה בזמן המשטר התורכי. לא יהיה זה בהתאמה עם החובות שעל פי המנדט אם ישתדלו להכריח את הבעלים המושלמים של הרחבה לתת זכיות נוספות לקהלה היהודית”.

אמנם מודים אנו ברצון שאין מחובתה של הממשלה המנדטורית להכריח את הבעלים המושלמים כאלה שיאפשרו תפלה בשנים האחרונות, שהזכויות שהבעלים המושלמים דורשים לעצמם שוללות בהחלט כל אפשרות לתפלה מסודרת ומתאימה, אזי יהיה מתפקידה של הועדה המיוחדת שנקבעה ע“י חבר הלאמים לעשות סדורים כאלה שיאפשרו תפלה מתוך חופש, כפי שמוטל על הממשלה המנדטורית ע”פ המנדט.

מנקודת מבט זו אנו סבורים כמו־כן שנעשה משגה בפתיחת השער, שנפתח לפני זמן ברשיון הממשלה, לאפשר גישה מהמסגד לרחבה הקטנה הזאת. חדוש זה יכל להיות בעתיד גורם להתנגשויות, ויש לתקן את הדבר ולסגור את השער.


המעשה המבוּקש

ואלה הן הדרישות שאנו רוצים להציג לפני ועדתכם הנכבדה:

להכיר בתביעה הקדומה שהכתל המערבי הוא מקום קדוש ליהודים; לא רק ליהודים הגרים בירושלים ובארץ ישראל, כי אם גם ליהודי כל העולם.

שליהודים תהיה זכות לגשת בלי מעצור ובאין מפריע למקום הזה לשם תפלות ופלחן לפי חוקי דתם.

שקביעת התקנות הנחוצות לתפלה ופלחן כאלה תהיה בידי הרבות לארץ־ישראל שתהיה אחראית לכך ושבמלוי תפקידה זה תוכל להתיעץ עם הרבנים בכל העולם.

הדרישות הנ"ל, מלבד הדרישה בנוגע לתקנות התפלות והפלחן, מיוסדות על מנהג קדום שלא הפריעוהו בעבר ולא חלקו עליו במשך אלף ושלש מאות שנה, מלבד בזמן ההתנגשויות הפוליטיות והגזעיות בעת האחרונה.

אנו רוצים לנגוע עכשיו בצד יותר רחב של השאלה: בריטניה הגדולה כממשלת המנדט נטלה עליה את כל האחריות ביחס למקומות הקדושים בא"י, בכלל זה שמירת הזכיות הקימות והבטחת גישה חפשית לשם תפלה ופולחן מתוך חפש ושמירת דרישות הסדר והנמוס הצבוריים. בספר הלבן מ־ 1928 הודיעה ממשלת בריטניה שהשקפתה בענין הכתל המערבי היא “שבענין זה היא קשורה בסטטוס־קבו” ולא הזכירה כלל את אחריותה “להבטחת תפלה מתוך חופש”.

קביעת הזכויות הקימות היתה כרוכה בקשיים טבעיים. נתברר כי עד 1912–1913, שאז פרץ סכסוך ביחס להבאת כסאות, היה קיים פחות או יותר מנהג קבוע. במנהג זה אחזנו שוב אחר שנים אחדות. מ־ 1922 פרצו מזמן לזמן סכסוכים שנסתימו במאורע מ־ 1928; אי אפשר לומר שהיהודים או המושלמים או הממשלה התאמצו ברצינות להוכיח מה היה "המצב הקיים (סטטוס קבו) במשך תקופה ארוכה למדי.

ברם, מלבד אחריותה של הממשלה המנדטורית להבטחת תפלה חפשית במקום הקדוש הזה, מוטלת עליה גם חובת שמירת הזכויות הקימות עד שתורכב ועדה למקומות הקדושים שתחליט החלטה סופית וגמורה בנוגע לזכויותיהם, שצורתו הנהדרת של העדות הדתיות השונות. ועדתכם הנכבדה היא ועדה כזאת במה שנוגע לכתל המערבי.

היינו מבקשים אתכם בראש וראשונה, שתביטו על הכתל הזה כעל המקום העתיק ביותר בין המקומות הקדושים בירושלים, שצורתו הנהדרה וההיסטוריה הגדולה שלו מענינים כל אדם תרבותי. טבעי יהיה שלמצֵבה קדומה מיוחדת במינה זו, – אם גם נביט על הכתל רק כעל דבר עתיק, – ידאגו בצורה כזאת והיא תושם במצב כזה שכל הבא יקרב אליה ברגש קדושה, וגודלה ויפיה יתבלטו לעיני הרואה. ומה אתם רואים עתה? סמטא צרה, ½3 מטר רחבה ו־28 מטר ארכה, המשמשת גם מקום כניסה לשורות של בתי מחסה ודירים, ושדרכה עוברים כל היום אנשים, חמורים ולפעמים גם גמלים; – זוהי הכניסה למצבה היסטורית בת 3000 שנה בערך! על יסוד זה אנו מציעים בראש וראשונה, שועדתכם הנכבדה תבקש את הממשלה המנדטורית לדאג לכך שהמבואות אל הכתל הזה היו מתאימים והוגנים לכבודו של הכתל ושהשטח שלפני הכתל עצמו לא יוסיף לשמש, כפי שטוענים עכשיו, מקום מעבר לרבים. אם יחס כזה מתאים לגבי כל מצבה עתיק, הרי על אחת כמה וכמה שהוא מתאים כשהמצבה העתיקה היא גם מקום מקלט קדוש לעם שלם, הרואה כמעט את כל מקומותיו הקדושים בארצו הקדושה בידי אחרים והמיחל לזכוּת תפלה על־יד המקום הזה מתוך סדר, נמוס ויראת כבוד בלי הפרעה ובלי הקנטה. בתביעה המוגשת לפניכם אנו מתכוונים רק להמשכת המנהג הקדוש שנתקיים על־ידינו במשך מאות שנים מתוך כבוד ודרך ארץ ומבלי לפגע בזכויות הדתיות של אחרים.

ועתה אנו באים להצעה שאינה חדשה, אם כי הוצעה וגם דנו עליה במשך המאה האחרונה. כל זמן שהגישה לכתל היא במקום שרחבו הוא פחות מארבעה מטרים, וכל זמן ששטח זה משמש גם מקום כניסה לשורת בתי־עניים ודירים, אי אפשר להגשים את התנאי שגם ממשלת א"י וגם הממשלה המנדטורית הכירו בו, היינו “שהתפלות על־יד הכתל תנוהלנה… בדרך שתספק את הדרישות והנמוסים של סדר התפלה בצבור”.

ההצעה שאנו רוצים להביא לפניכם מחדש היא, שיפנו את נכסי הוקף המרוקני ושהנהלת הוקף תסכים לקבל חלף זה בנימים חדשים במקום מתאים אחר בירושלים, כדי לקים את צואתו החסודה של אבו־מדין בתנאים עוד יותר נוחים שישנם בבנינים מודרניים במקום מתאים.

ועדתכם הנכבדה תראה שאין אנו מדברים על דרישות, אין אנו מדברים על זכויות; אין אנו מציעים את הצורה החוקית שבה אפשר להגשים את התכנית הזאת. אולם אנו מאמינים, שאם ועדתכם הנכבדה תקבל הצעה זו ותביא אותה לפני הממשלה המנדטורית, אזי אפשר יהיה למצא ברצונם הטוב של כל המעונינים פתרון ראוי להרגשות הדתיות וההיסטוריות הקשורות עם המקום הקדוש הזה, ולכל העולם התרבותי שירושלים קדושה והיא תהיה תמיד קדושה בעיניו.

רוצים אנו לומר באופן היותר ברור שבכל הענין הזה אין אנו נדחפים ע“י רצון לגדול ולהתרחב. אנו מאשרים שוב באפן קטגורי שאין לנו שום כונה להסיג בדרך זו את גבול ה”חראם אל שריף". אנו מציעים הצעה ברוח דתית וברוח זו צריכים לקבלה גם האחרים; ואנו בטוחים בהכרה ברורה שבקבלת ההצעה הזאת יעשו צעד גדול לקראת יצירת רגשות טובים בין המושלמים והיהודים, ויניחו יסוד מוצק לשלום בין שתי העדות.


 

הישיבה השלישית והרביעית    🔗

ביום החמישי 26 ביוני נתקיימו שתי ישיבות של ועדת הכותל.

עם פתיחת הישיבה ציין היו"ר את ההקלה לפתרון השאלה הקשה שבאה מתוך עמדתם של היהודים בעמוד 72 של תזכירם, בו הם מודיעים, כי אינם תובעים להם זכות בעלות על הכותל, אלא זכות של חופש התפילה על ידו. הוא מקוה שזה יקל בהרבה למצוא את הפתרון הרצוי.


היש תעודות בעלות בידי המושלמים?    🔗

עוד הודיע היו“ר, כי הועדה קראה את כל התזכיר היהודי ויש לה כמה שאלות. ראשית נאמר שם, וכן אמר ד”ר אליאש, כי אין ליהודים תביעות בעלות וכי לגבי מקום קדוש שאלה על בעלות משפטית אינה מכריע בכלל. אעפ“י כן תיזקק הועדה למוסמכים, אשר יש אולי בידי הצד המושלמי, כדי לברר את שאלת הבעלות על מקום הכותל. להלן רוצה הועדה לברר מה דינה של תפילה בצבור; היש הוכחות לתפילה בצבור על יד הכותל; היש הבדל בין סדרי התפילה בצבור על יד הכותל ובין סדריה בכל בית כנסת; מה התשמישים הדרושים לתפילה על יד הכותל – הנה אומרים, שיש שני מיני תשמישים: ההכרחיים לתפילה והדרושים לנוחות המתפללים, כמו כסאות וכדומה. ועוד: כיצד מסתדרות התפילות על יד הכותל? הנוהגים אנשים בודדים ללכת אל הכותל להתפלל, או שהתכנסויות אלו נקבעות ע”י ראש העדה היהודית בירושלים? מענין שבכל השאלות האלו ינתן חופש לצד מושלמי להציג שאלות שכנגד.


בסיס הכותל – רכוש המדינה ולא הווקף

ד“ר אליאש: בשאלת הבעלות, הרי מה שנאמר בתזכיר ברור בהחלט. לא באנו לברר כאן סכסוך של בעלות. הכותל הוא מקום קדוש ומושג של קנין אינו חל עליו. אשר לשאלה בידי מי יש לקיים את זכות הקנין על הכותל, הרי זהו תפקידה של הועדה להחליט בה. מהמכתב שקראתי אתמול ברור, כי בסיס הכותל היה שייך לפני הכיבוש הבריטי לשלטונות התורכים. החלק העליון של הכותל, שנבנה בידי מושלמים, הוא לבדו לדעתי שייך לווקף. כיון שכך, זכאי הווקף באמצעות הממשלה, לתקן את החלק הזה של הכותל, והוא האחראי לכל נזק שייגרם לכותל מפאת זה, כמו נפילת אבנים. החלק, אשר לפני הכיבוש הבריטי היה שייך לממשלה התורכית, צריך לעבור עכשיו לרשות המדינה. יש להבדיל בין השלטונות התורכים לבין שלטונות המסגד. איננו תובעים לנו בעלות, אולם אין ספק שעל הועדה לברר בידי מי ימצא הנכס הזה לעתיד. מבחינה משפטית דרישת מוסמכים מצד המושלמי הניחה מאד את דעתי. אשר להוכחות שנדרשו ע”י היו"ר – נתאמץ להמציאן לועדה.


עצתו של פרופ' דלמן

ד“ר אליאש ממשיך את הרצאת הטענה היהודית: נתקבלה רשימה מפורשת של שמות הרבנים בעולם כולו שהצטרפו למועצת הרבנות החתומה על התזכיר היהודי המשותף בשאלת הכותל. אשר לחפירות שנעשו ע”י וַררן – הרי התרשימים הנוגעים לכך (באי כוח הצדדים ניגשים לשולחן הועדה להסתכל). מענין להזכיר כאן קטע מספרו האחרון של פרופ' דלמן, אשר הופיע רק לפני כמה חדשים. דלמן כותב, כי יש לחפור ולחשוף את הנדבכים הסמויים של הכותל, למען ייראה בכל גדלו משני הצדדים, וכן יש להרחיב את הרחבה ולאפשר ליהודים להתפלל בה ובאופן כזה ליישב את הסכסוך.

היו"ר (בבת־צחוק): אפשר שנמצא פתרון בדרך זו.


צלומים של ספסלים וכסאות

אליאש מעביר אחד אחד את הצלומים שבאלבום אשר הוגש לועדה. התמונות הן מ־1842 ועד 1911. לפחות בתשע מהן נראים אנשים יושבים על ספסלים וכסאות; יש גם שולחן; יש תמונות המראות את הדלת שמשמאל לרחבה פתוחה והנשים בתוך המקום הגדור; תמונה המבליטה את צורת הכותל בטרם נוספו עליו הנדבכים העליונים; תמונה המבליטה את הכתובות (מנהג זה של כתיבת כתובות נפסק לפני 50 שנה, עפ"י הוראות רב שמצא בזה חילול קודש).


הוצאות כסף מלפני 160 שנה

להלן מביא אליאש תיבה עם פנקסים נושנים של הקהלה הספרדית, “אשר שרדו בדרך נס”, בהם רשימות על הוצאות שונות למען הכותל. בתקכ“ח (1768) רשומה הוצאה של 15 אריאות (אריאה – בערך גרוש) לפינוי הרפש מרחבת הכתל. הדברים כתובים אשפניולית. בתקע”ב (1812) שוב הוצאה ממין זה ובתקע"ה שוב. במקום אחר רשום תשלום למי שהוציא את הגמלים שנעזבו על יד הכותל.

עוני עבד אל האדי חולק על התעודות הללו ודורש עדים. אליאש מסתמך על הוראת הועדה – להמציא תעודות. עוני מודיע, כי בפרינציפ אינו יכול לקבל מסמך מצד היהודים כל עוד לא הוכחה אמתותו על ידי עדות. היו"ר מכריע לצד אליאש: לשמוע עדים – טורח רב ובזבוז זמן; מוטב להביא מוסמכים ופנקסים ויש להמשיך בדרך זו.

אליאש מוסיף: ב־1840 שוב שולם לשמש בעד פינוי זוהמה מהרחבה. ועתה פנקסי “ועד כל הכוללים”: בתרנ“ה (1895) רשומים שני סכומים – 218 גרוש תורכי לתיקונים “בחצר הכותל המערבי” ושוב 545 גרוש תורכי לאותה מטרה. בתרנ”ו (1896) – 327 גרוש לשלמה מזרחי בעד תיקונים על יד הכותל. בס“ה 10 נפוליונים, שהם תוצאות התיקונים על יד הכותל, כפי שיוכח מתוך העדות להלן. אח”כ החל מתרס"ט (1909), רשומים סכומים בעד שמירת הספסלים על יד הכותל ובעד הספקת מים (מופיעים שמות מקבלי הכסף: ל. נוסבוים ב־1909, ליבוש מוטיס ב־1910, זאב פינסקר ב־1911, שוב ליבוש מוטיס ב־1912). יש תשלומים גם בלי שמות – כולם בעד שמירת הספסלים והבאת מים.

מטרת כל האסמכתות האלו – מודיע אליאש – היא להוכיח, כי מוסדות הקהלה היהודית נשאו בהוצאות על יד הכותל. מענין לציין, כי העם היהודי צריך היה לדאוג לנקיון במקום הזה.


עדותה של גב' לנדוי

כאן קורא אליאש את עדותה הנוטריונית של גב' לנדוי (מנהלת בית הספר היהודי־אנגלי לבנות), אשר השאירה בידי ועדת הכותל לפני צאתה לחו“ל. גב' לנדוי, שבאה לירושלים ב־1889, מודיעה, כי בכל יום ו' ובכל חג התפללה על יד הכותל. לפני המלחמה לא שמעה מעולם על איזו מריבה שהיא בין יהודים וערבים שם. בשנה הראשונה לישיבתה בירושלים שילמה יום יום 2 גרוש ליהודי אחד למען יטאטא את הסימטה המובילה אל הכותל, בחלקה הסמוך לו, אולם חדלה מזה כיון שהאיש התאונן, כי כל עמלו לשוא, באשר השכנים הערבים זורקים החוצה את אשפת בתיהם. הנשים החרדות, והיא עצמה בתוכן, פרשו לעתים קרובות לתוך המקום הגדור שמשמאל לרחבה, כיון שמזמן לזמן היתה נוכחותן למורת רוח ליהודים חרדים. מעולם לא התנגד איש לשימוש כזה באותה חצר. קרה שאיזה מתפלל־אורח חשוב התנגד להופעת הנשים, ואז היו מעמידים מחיצה. אף פעם לא שמעה שהמושלמים יתנגדו לכך. ומעשה שהיה ב־1902, שנת בצורת, כשכל העדות בירושלים התפללו על הגשם, אדוקי ירושלים טענו אז: איככה נקוה שהקב”ה ייעתר לתפילתנו, כשאנו מזלזלים במצוה זו של הפרדת הנשים מהגברים בשעת תפילה על יד הכותל? מיד עמדו והקימו מחיצה. מאות יהודים נהרו אז, צמים ומתענים, אל הכותל להתפלל על הגשם.

עוני עבד אל האדי מערער על עדות שבכתב: תבוא האשה ותעיד במו פיה! – אליאש: הלא אני מעונין בעדות זו, וודאי שהייתי מביא את העדה, אבל כיון שאיננה, דומני, כי הצהרה כתובה שנמסרה בשבועה לפני שופט יש לה תוקף מספיק.


העד היהודי הראשון

אליאש מודיע, כי לפי שעה אלו הן התעודות שיש בידו להביא והריהו מוכן לקרוא לכמה עדים המחכים בחוץ. הראשון – יוסף גולדשמיט, המכונה יוסל עקיבא’ס.

מופיע העד. עבד אל האדי דורש להשביעו. אליאש סבור, כי אין לכך מקום לפני ועדה זו. היו“ר מודיע, כי אין לועדה סמכות להשביע. מתברר, כי העד הופיע גם לפני ועדת שאו והושבע שם. אליאש מציע כי בשעת צורך ימסרו העדים הצהרה בשבועה מפני שופט. עבד אל האדי בשלו: בענין דתי מפסידה העדות הרבה מערכה אם לא תימסר בשבועה. היו”ר מודיע על התיעצות. חברי הועדה וב“כ הצדדים פורשים לחדר אחר. כעבור חצי שעה חוזרים והיו”ר מודיע, כי בהסכמת הצדדים הוחלט שלא להשביע, ורק כשיהיה רצוי לאחד הצדדים ישבע העד על עדותו לפני שופט. “הועדה תדון ותחליט על יסוד העובדות והערכת הפרטים השונים. דיינו אם באי כח הצדדים יזהירו את העדים שידברו אמת”.

ר' יוסל עקיבא’ס: אני אדבר רק דברי אמת, אותה האמת שאני יודע.

אליאש חוקר את העד.


איך רוצפה רחבת הכותל

יוסף בן עקיבא גולדשמיד בן 70. יליד ירושלים. כל ימיו דר בה. היה שמש לחברא קדישא, שבראשה עמד ר' יצחק רוקח. ביקר תדיר על יד הכתל, אם לתפילה או ללוות תיירים. לרוב היה הולך שמה בערבי שבתות, וכן בכל יום סגריר וגשם, פן יחסר איש למנין. פעם – לפני 35 או 40 שנה, בדיוק איננו זוכר – הלך לכותל ביום ו' אחה"צ. היום היה זועף מאד. כשבא לכותל, לא מצא שם איש, רק ראה ערמות עפר שנערמו מתוך חפירת ביב לאורך הכותל, כמדומה לו בצד השמאלי. ראה שמש מרוקאי יוצא מהבית, שאלו: היש יהודים מתפללים כאן? ענה לו, כי לא יכלו לעמוד מפני ערמות העפר והלכלוך – הנה הם בפנים, בחצר שמתחת לבית הדין הדתי של המושלמים. נכנס ומצא תשעה שלא התפללו מנחה מחוסר עשירי, ועתה כבר החשיך ושעת המנחה עברה. שאלם, אם ירשו לבנות ביב לאורך הכתל. אמרו: אי אפשר לעשות כלום עד אחרי השבת.

אחרי השבת הלך אצל אחד מראשי העדה, ר' זלמן בר' נחום. יחד הלכו ביום א' אל הכותל ומצאו את הדלת (של החצר?) סגורה. פנה לר' יצחק רוקח, שהיה לו שיח ושיג עם השלטונות, באשר היה קבלן בדרך יפו–ירושלים. שלשתם הלכו לכותל ומשם אל ראש העיריה סלים אפנדי. באו, צלצלו. פתח משרת כושי. אמר לו, כי פלוני אלמוני – שני הרבנים – באו לראות את סלים אפנדי. מיד נתבקשו להכנס. אף הוא, יוסף, נכנס אתם. ר' זלמן פתח בבכי ור' יצחק רוקח התחיל מתחנן: “כיצד זה עלה על דעתכם לחפור תעלה ולבנות ביב לאורך הכותל המערבי, מקום תפילת היהודים?” מיד פקד סלים אפ' להפסיק את המלאכה, ולא עוד, אלא להרוס מה שנבנה. אפשר שחלקים נשארו, אבל רובו של הביב נהרס. כעבור יומים שוב הלכו הפרנסים אל סלים אפ' להודות לו על פעלו. בהזדמנות זו עוררו את שאלת הריצוף של הרחבה. ראש העיריה אמר, כי ברצונו לרצף את המקום באותן האבנים שריצפו בהן אז את כל רחובות העיר. אמרו לו, כי לא יהיה זה לפי כבוד המקום, באשר עד שיגיעו המרצפים לכותל – הם התחילו משער יפו – ישתמשו כבר בכל האבנים הטובות ולא תשאר בידם אלא הפסולת. סלים אפ' אמר, כי אין את נפשם לשאת בהוצאות מיוחדות בשביל מקום הקדוש רק ליהודים. באותה מסיבה קם איש מראמאללה ואמר (ליהודים): “האמנם תתרוששו אם תרצפו את המקום על חשבונכם?” סלים אפ' אמר, כי יכולים אנו להזמין את האבנים הראויות לנו.

אז שלח ר' יצחק רוקח את העד לבית־לחם להביא משם אבני מרצפת גדולות. הלך והביא את האבנים שבהן מרוצפת הרחבה עד היום הזה. עברו עוד ימים אחדים וסלים אפ' שלח לקרוא את הרבנים והודיע להם, כי אם ברצונם לרצף – עליהם לקבל רשיון. מיד הגישו בקשה לפחה והלה העביר את הענין לעיריה. מגישי הבקשה היו ר' יצחק רוקח ור' זלמן בר' נחום, בשם החכם באשי. בעצמם לא יכלו להופיע לפני מוסד ממשלתי, כי הראשון היה נתין אוסטרי והשני פרוסי. העיריה נתנה את הרשיון והרחבה רוצפה. את הכסף שילם הרב רוקח. הוא ור' זלמן אספו את הסכום. שום מוסד מושלמי לא התערב ולא הפריע. אדרבא, אחד המרוקאים יושבי המקום, דמתקרי “חאג' " היה בא ומביע קורת רוח רבה למעשה היהודים. אותו סלים אפנדי הוא אביו של מוסא כאזים פחה אל־חוסייני, ראש הועה”פ הערבי כיום.

בזה תמה ישיבת הבקר. בהמשך חקירת העד דרש עבד אל האדי שידבר ערבית, אולם ר' יוסל טען, כי נקל לו לדבר עברית.

*

בישיבת אחה"צ חקר עוני עבד אל האדי את העד, לפי מיטב הטכסיס של הצגת שאלות לשם בלבול־דעת, חזרות לאין סוף על אותו ענין, סחור סחור מסביב לנקודה אחת וכיוצא באלה:

– אם אתה יודע עברית, מדוע דיברת אידיש בפני ועדת שאו? – דברתי גם עברית גם אידיש. – ומדוע הזמינו אז מתורגמן לאידיש? – איני יודע. יתכן שהיה עלי אז מורא הועדה ואמרתי מלים אחדות באידיש ולכן הזמינו מתורגמן. – אולי פחדת מפני שנמצאו אז ערבים מביני עברית? – אני זוכר שאתה היית אז ואני דברתי בפניך עברית, וגם מלים אחדות באידיש.

עוני חוקר על פרטים קלים ומשוה מדי פעם את תשובות העד עכשיו לדבריו בפני ועדת שאו. העד עונה, כי דבריו לא נרשמו נכונה בפרטיכל של ועדת שאו.

עוני הוסיף להציג שאלות כגון: מי היה נוכח בפגישה עם סאלים אפ'; היכן פגשוהו; איך ריצפו את יתר הרחובות; מי ריצף את הרחבה (התשובה: אומן ארמני); כמה מחצבות היו בבית לחם; מי היה ידידו של המושל; הנמסרה הבקשה קודם למושל או לראש העיריה וכדומה.

לשאלה: מי היה ידידו של המושל, ענה העד: “כולם היו ביחסים טובים עם המושל. וכי מי אינו בידידות עם מר קית־רוטש – כולם אוהבים אותו”.

שאלות רבות שאל עוני על מקום העפר והאבנים שהוצאו מן התעלה, לאיזה צד הונח? העד עמד על שלו, כי לצד הכותל. לבסוף שאל עוני כמה פעמים ממה מתפרנס העד, ואם מקבל הוא תמיכה מאיזה מוסד? – “בני שבברזיליה ובנותי שביפו תומכים בי, וברוך השם איני זקוק לעזרת מוסדות”, גמר הזקן את דבריו.

עוה"ד אליאש שואל את עוני אם רצונו, שהעד יושבע לפני שופט על אמיתות עדותו כאן. עוני עונה, כי אינו מיחס כל חשיבות לדברי העד ולכן אינו דורש גם שבועה. 


 

הישיבה החמשית והששית    🔗

בראשית הישיבה ביום ב' 30 ביוני שאל עוה“ד אליאש את העוה”ד עוני עבד אל האדי, אם הביא את מסמכי הבעלות שהבטיח להביאם היום. הנשאל ענה, כי לא יכול לקיים את הבטחתו. הוא מקוה להביא את המסמכים מחר או מחרתים.

אז הגיש אליאש ליקוטים נוספים לתזכיר היהודי, הכוללים תאריכים של הספרים אשר נזכרו בתזכיר, קטעים אפייניים מהספרים ועוד.

כ־20 דקה עברו עד שהובא שופט ממשלתי, להשביע את העדים בפניו (הועדה עצמה מצאה, כי אינה רשאית להשביע עדים).


לעוני עבד אל האדי אין די ב“הן צדק”

עם הבאת תעודת השבועה של העד הראשון הודיע העו“ד הערבי. כי לדעתו אין התעודה בסדר, כיון שנאמר בה רק, שהעד נשבע בהן צדק (לא בשם אלהים). אליאש ענה, כי לפי חוקי הארץ מותר לכל עד להסתפק ב”הן צדק“, באם יש לו טעמים דתיים לכך. עבד אל האדי טען, כי במקרה כזה צריך השופט לרשום את הדבר בפירוש. היו”ר: נעיין בענין תעודה זאת, ובינתים נשמע את העד.


זקן בוכרי שנדב כסף לקנית ספסלים

שמעון בן־ציון סחרוב, בן 60, שעלה לארץ מבוכרה לפני 43 שנים, בא שנים רבות אל הכותל המערבי בכל יום ו', ובשבת בבוקר הוא מצטרף למנין שם. אינו יודע על מקרי הפרעה לתפילה מצד השלטונות המושלמים. לפני המלחמה היו ילדי ערבים מיידים לפעמים אבנים, אבל המתפללים לא היו שמים לב להם, כיון שילדים הם. 300 איש לפחות היו באים אל התפלה, לא בבת אחת, כמובן. הוא זוכר, כי בשנת תרמ“ז, בבואו אל הכותל יחד עם אמו, ראה שם ספסלים. 2 מטר אורך הספסל ו־30 ס”מ רחבו. בס“ה נמצאו שם עד 20־25 ספסלים. ביום היו המתפללים יושבים עליהם ובלילה היו מוסרים אותם למוגרבי מדרי השכונה לשמירה. בשנת תרנ”ד (לפני 36 שנה) כשגמרתי את בנין ביתי ובית אבי, בקשני אביו של שמש הכותל הנוכחי, והוא השמש בימים ההם, כי אנדב ספסלים לכותל. נדבתי. ליד המקום שבו נבנה עתה הקיר החדש היה עומד כיור לנטילת ידים. כיון שלא היו מגבות נדבתי כסף לקנותן. 

אליאש: הזוכר אתה עוד חפצים שהיו נמצאים ליד הכותל?

– בשנת תרס"ה בנתה משפחתנו בית יתומים לספרדים. לרגל זה הלכנו לתפלה ליד הכתל. אז ביקש השמש ממני ונתתי לו כסף להכין ספרי תהלים.

– בשבתות בבוקר, האם היו מתפללים תפילות מלאות בצבור? – מובן.


עוני רוצה שהעד יעיד בערבית

עוני עבד אל האדי (מדבר צרפתית) מפסיק וטוען, כי העד יודע היטב ערבית ולכן מוטב שידבר ערבית ויחסכו זמן לתרגום. אליאש: אם ידידי מהצד השני אינם מבינים עברית למדי, יעמידו נא עוד מתורגמן. העד רוצה לדבר בלשון הנוחה לו ביותר. עוני (קופץ): רק מטעמים פוליטיים רוצה העו"ד היהודי שהעד ידבר עברית. אליאש: אין כאן פוליטיקה. העד זכאי לדבר בלשון שהוא מיטיב לדבר בה. אני לא אדרוש מעד ערבי שידבר עברית.

היו"ר שואל את המתורגמן, אם יש כאן קשיים והמתורגמן עונה בשלילה. עוני: העד מדבר היטב ערבית. למה לא ידבר ערבית? אליאש: יש לקבוע כתקנה קבועה, שכל עד יהא זכאי לדבר בלשון שהוא בוחר בה. היו"ר: איני רואה כל טעם לזה שהעד לא ידבר בלשון שבה הוא מיטיב לדבר ביותר. עוני: נשאל את העד. סחרוב: איני יודע ערבית. עוני (קופץ): לא נכון, העד יודע היטב ערבית. סחרוב: אני חושב, כי המתורגמנים נאמנים על הממשלה, ואם לאו – הרי מוטב שאלך מכאן. עוני: איננו יודעים אם המתורגמן מבין או לא. סחרוב: אמרתי שאיני יודע ערבית, והם עצמם יודעים שאיני יודע ערבית.


היו קוראים בשבתות בתורה

העד ממשיך: בשנת תרמ"ז היה מתפלל בשבתות תפילה בצבור ליד הכתל.

אליאש: קראו גם בתורה? – העד: היה לנו ספר־תורה קטן שהיינו מניחים אותו על שרפרף קטן מרובע, כי לא היה בית כנסת סמוך לכותל.– באמרך, כי לא היה בית כנסת סמוך לכתל, האם אתה מתכוון לומר כי לא היה לכם מקום להניח בו ספרי תורה גדולים? – עוני מפסיק ואומר, כי אליאש שם תשובות בפי העד. – אליאש משיב וממשיך לשאל: מה היתה כונתך באמרך, כי לא היה בית כנסת סמוך לכותל? – כוונתי היא, שביום יכולנו להביא את ספר התורה ובלילה לא יכולנו להשאירו, שמא יגנב. – ולא היה בית כנסת קטן סמוך לכותל? – עוני טוען, כי השאלה מכילה את התשובה. – היו"ר: זוהי שאלת עובדא? – אליאש: כן. כי אחר כך נוסד שם בית כנסת. – העד: אחר הכיבוש הבריטי שכר השמש האשכנזי 2 חדרים ב־40 לא“י לשנה! הם ליד מבוא הרחבה. – למה שימשו שני החדרים? – היו מתפללים בהם בימי גשמים. בלילות היו שומרים בהם ספרי תורה וכלים אחרים. – ההתפללת ליד הכותל בלילות? – לפנים הייתי הולך שמה לתיקון חצות. – איך התפללתם בחושך? – לא אחד הייתי, כ־40 איש. היינו מתאספים וכולנו מתפללים בעל פה. יכול אני לחזור כאן בפניכם על התפילות. לפני חמש שנים בא אחי מחו”ל. היה כאן 4 חדשים ומת. לזכרו נדבתי ספר תורה. והספר נשמר בבית הכנסת הקטן ליד הכתל. בעצי החיים קבעתי יהלומים. בבית כנסת זה הייתי עולה ל“מפטיר” בכל שבת.


וכי כך נוהגים בקודש?

להלן מספר העד בתשובה לשאלות: בראש השנה היה מתפלל מנחה ליד הכותל. לפני המלחמה היה המקום מזוהם. ערבי אחד, שעודנו חי עד היום, דירתו מול הזאויה, היה מעביר ברחבה את חמורו טעון מים או זבל. את החמור היה מחזיק במקום שעליו נבנתה עתה הזאויה, מקום זה היה שייך למשפחה ערבית, ובית כסא היה בו. המתפללים היו מתרחקים מהמקום מחמת הריח הרע. כך היה עד אב אשתקד. בית הכסא נמצא במרחק מטר וחצי מהכותל. בבית זה נמצאו גם חמור ופרדות, והריחות היו רעים.

אליאש: הראית פעם את אבני הכותל מלוכלכי־צואה? – העד: כן. בפעם הראשונה ראיתי זאת לפני 7–8 שנים בחג הסוכות. זכורני, השכמנו למנין ראשון ומצאנו את האבן השלישית לפני האחרונה מלוכלכת צואת אדם. געינו בבכיה. היינו לבושים בגדינו הטובים ביותר, אעפ"כ החלטנו לנקות בבגדינו את האבן טרם עמדנו להתפלל. (העד בוכה).

היו"ר: מתי היה הדבר? – העד: לפני שמונה שנים, בערך.


עוני חוקר על פי דרכו

עוני עבד אל האדי חוקר את העד.

מדוע לא נשבע בפני השופט בשם אלוהים? האם זה אסור? – מפני שיש מחמירים ומפרשים “לא תשא שם ה' אלהיך לשוא” = “לשוא” ראשי־תיבות: לא שקר ולא אמת. וכמה פעמים הרשוני השופטים בבית המשפט להסתפק במתן הן־צדק.

עוני שואל על התפילות ליד הכותל. העד עונה. כי ליד הכותל התפילה עמוקה, נרגשת, וכנה יותר, אבל בנוסח אין הבדל. לשאלה ארוכה של עוני בעניני נוסח ותשמישי תפילה, אומר העד, כי מחמת זקנה לא יוכל לזכור ולענות על שאלה ארוכה. מוטב לחלק אותה. אח"כ הוא מוסר, לדרישת עוני, את סדר התפילה, הנחת תפילין, עטיפת טלית, נרות העמוד, מנורה, לוח “שויתי”, מנין, קדיש, וכו‘. עוני מוחה, כשאליאש מראה סידור, והוא חוקר: אם מותר להתפלל, כשאין לוח עשרת הדברות נגד עיני העובר לפני התיבה? היכן מחזיקים את ספר התורה לקריאה בימי ב’ וה' בשבוע? אם מותר לקרוא בספר תורה מודפס? אם נחוץ דוקא ארון קודש ואם הכרחי לשים את ספר התורה על שולחן?

– האם בכל שבת ושבת התפללת ליד הכותל? – בכל שבת שהייתי בירושלים, אבל לפעמים אין אדם יכול ללכת. אני בעצמי בניתי בית כנסת בשכונת הבוכרים והמנין היה דורש אותי לפעמים להצטרף אליהם.

– ותמיד היית מוצא ליד התיבה שולחן לשים את ספר התורה עליו? – בכל ימי הקריאה בתורה הייתי מוצא תיבה.

אחרי עוד כמה שאלות, שהעד עונה עליהם בבהירות, שואל עוני: נראה שזכרונך איתן. אתה זוכר כל מה שקרה בארץ מיום בואך הנה? –כן.– התזכור, אם היית בירושלים ב־1912? – עלי לדעת את השנה העברית. – היכן היית בראשית המלחמה? – ב־1913 הייתי כאן. באתי לבקר את אמי. גרתי בביתי בירושלים. העד עונה לשאלות: מתי וכמה זמן שהה במצרים, בבומביי, ברוסיה. – השמעת, כי הממשלה התורכית אסרה לשים ספסלים ליד הכותל? – בימי התורכים לא היה הבדל בין ערבים־מושלמים ובינינו, הם לא הפריעו לתפילותינו ואנו לא הפרענו לתפילותיהם.

ב־1912 היתה התיבה בימי קריאת התורה? – לא הייתי כאן אותה שנה. – אבל ב־1913? – לא כל השנה, רק בערך בפברואר 1913 הייתי כאן. – ואז היתה התיבה? – מובן. התפללנו במנין; בפורים קראנו שם גם במגילה. – ראית אז גם ספסלים? – אמרתי כבר, כי ראיתי ספסלים לפני המלחמה, ואחר המלחמה נדבתי בעצמי כסאות מתקפלים. – תמיד ראית את הכסאות שנדבת? – אולי נשבר מספר מהם, אבל הם נמצאים עד היום שם בבית הכנסת. בימי המלחמה נגנבו ספסלים ע“י ערבים, שהשתמשו בהם להסקה. ב־1913 היה העד בירושלים חודש אחד ויצא לחו”ל. ב־1921 מצא יושבים ליד הכותל על פחים, מחוסר ספסלים.

– ההיו שם הכסאות המתקפלים בשנת 1923–1924–1925 כשאסרו להביאם? – לא אסרו להחזיקם שם; עד יום המאורעות לא קרה כלום.

העד השיב תשובות אחדות לא ברורות לשאלותיו של עוני, אם כל זה היה באמת עד 1929. עוני דרש תשובה ברורה, הן או לאו. היו“ר הסכים לדרישה זאת. לבסוף מסר העד את המעשה בסטורס, שאסר על הכסאות והתיר מחצלות.– היו”ר: מתי היה הדבר? – העד: איני זוכר בדיוק. אבל בימי סטורס.

עוני: צייתם לפקודת סטורס? – העד: הממשלה ציותה, הרי שהיינו מוכרחים לציית. – כמה פעמים קניתם כסאות לשימם ליד הכותל? – התוכל לדעת כמה פעמים אתה מחליף בגדיך?

אחרי זה עונה העד כמה פעמים קנה כסאות.

עוני שואל את העד, אם הודיע, הוא או אחרים, לממשלה כשמצאו צואת אדם על אבני הכתל; העד עונה, כי לא פרסמו את הדבר.

היו"ר שואל, אם נחוץ “מנין” לתפילה בבית־כנסת; ואם מנין ליד הכותל מתפלל לפי סדר התפילה כמו בבית כנסת; ומה זה חזן, והאם נחוץ חזן גם ליד הכותל; ואם צריך החזן להיות שכיר או כל “רבי” יכול לשמש חזן; ואיך מבדילים תמיד ליד הכותל בין הגברים ובין הנשים.

לשאלת חבר הועדה בארד ענה העד, כי היום האחרון שבו התפלל בצבור ליד הכותל בנוכחות כל הכלים והמכשירים שהזכיר, היה ביום הכפורים, כשסטורס ציוה להרחיק את הכסאות.

לסוף מבקש העד רשות מאת היו“ר לומר דבר־מה. היו”ר מרשה והעד אומר: לפני 4 שנים נתכבד בסנדקאות ע"י עני אחד. הם הלכו ליד הכותל ומצאו שם כסאות, ספסלים ועוד. הילד חי, שמו בן־ציון.

בזה נגמרה ישיבת הבוקר.

*

בראשית הישיבה אחרי הצהרים הודיע ד"ר אליאש שקיבל סדרה שלמה של תעודות מהענינים המובאים בתזכיר, והוא מגיש אותן בצירוף הסברה. הוא מציע לקבל 3 העתקות בשביל חברי הועדה ובשביל חברי הצד השני.

עוני התנגד, באמרו שאינו יכול לקבל את התעודות בטרם יוכח בערכן. אליאש עונה, שהצעתו מתאימה לכללים שנקבעו ע"י הועדה.

היו"ר: איננו יכולים לקבל עתה תעודות. אבל לועדה תהא הזדמנות לבחון אותן.

אליאש: הבנתי את תקנת הועדה ככה, שגופי הפנקסים יושמו לפני המזכירות ותנתן אפשרות לצד השני לבחון את התעודות, אם נכונות הן או לא. אליאש מסביר כיצד ומאין באו התמונות השונות: “יכול אני להמציא עדים, אם הועדה רוצה לאבד זמן, את האיש אשר על הארכיון של עדת האשכנזים ואת אשר על הארכיון של עדת הספרדים. הם יעידו שהספרים האלה נלקחו מארכיוניהם. הייתי רוצה לשים לפניכם העתקות של ציטטות מתוך הדו”ח של ועדת־שאו, הנוגעות בכותל, וגם מכתב שנתפרסם ב“טיימס”.

מר חיים סלומון נקרא להעיד.

פאיז חדיד מסוריה ועוני ניסו לפסול את תעודת השופט, המכשירה את העד לעדות, היות והוא לא נשבע אלא מסר הצהרה של “הן צדק”. אחרי מו“מ הודיע היו”ר, שאין בסמכותו לפסול תעודת שופט ואין זה מענין הועדה לחקור על סמך מה חתם השופט על התעודה.


פעם הצלה סככה על המתפללים

חיים סלומון, יליד ירושלים, מעיד:

בערב יום הכפורים, לפני 35 שנה, הלכתי אל הכותל להתפלל. היה שם המון גדול וראיתי מעל לראשי המתפללים מעין סככה להגנתם מהשמש. עד כמה שהנני זוכר היתה הסככה קשורה בחבלים אל ארבע זויות הרחבה.

אליאש: סככה כזו נזכרת בדו"ח (של שאו), עמוד 5. היודע אתה שמהצד הדרומי והצפוני של הרחבה, אל פני הכותל, יש חצרות. היכול אתה להעיד דבר מה על החצרות האלה? – העד: זכורני בנוגע לצד הצפוני. היינו על יד הכניסה לכותל, מצד שמאל. הייתי פעם על יד הכותל, כאשר לא היה שם מנין. הפתח לחצר משמאל היה פתוח. ראיתי ספסלים בתוך החצר. אמרו לי, כי בספסלים האלה משתמשים המתפללים בשעת התפילה, ואשר לחצר מצד ימין, הנני זוכר מאורע שאירע לפני 30 שנה, בערך. הייתי פעם על יד הכותל עם אבי. היה קהל גדול ואבי נכנס אתי אל החצר להתפלל. גם שם היה מנין מתפללים.

א.: התוכל להגיד לועדה, בתור מי שהיה סגן ראש עירית ירושלים, אם השלטונות המושלמים או העדה המושלמית עוררה פעם התנגדות לתפילות היהודים על יד הכותל? – העד: מצד השלטונות המושלמים לא נתעוררה אף פעם התנגדות. המקרה היחידי הוא הידוע לכל – לפני 6 שנים, ביום הכפורים. – היכול אתה להגיד שבמשך 50 שנות חייך בירושלים היה ידוע לך שליהודים יש זכות קבועה להתפלל על יד הכותל? – עוני מחה נגד השאלה והיו“ר הציע לד”ר א. להציג את השאלה בצורה אחרת. א. שינה את צורת השאלה. עוני מחה שוב. אבל הועדה הכירה בנכונות השאלה.

ס.: כמובן איני זוכר מה היה לפני 50 שנה, אבל מילדותי הנני יודע שהיהודים הולכים להתפלל אל הכותל ואף פעם לא שמעתי על הפסקת התפילה שם. ואשר למושלמים, לא שמעתי מעודי ולא ראיתי שייחסו איזה שהוא ערך של קדושה או הערצה למקום הזה.


עוני רוצה להכשיל את העד בציונות

עוני: הציוני אתה? – העד: בלבי אין הבדל בין יהודי וציוני, שניהם חד. – היודע אתה ערבית? – אני מבין ערבית. – המדבר אתה ערבית? – יודע אני לדבר ערבית. – התרצה לענות על שאלותי בערבית? – דרכי לדבר עברית בכל מקום שאני יכול לדבר עברית. – המאמין אתה שמבחינה פוליטית טוב לך לדבר עברית? – אליאש: אני מתנגד לשאלה. לעד הרשות לדבר בשפתו. – עוני עונה שהיה הרבה יותר קל לוּ דיבר העד ערבית. – א.: הרב בלוי, המופיע לצדי, אינו מבין ערבית ולא אנגלית, ויהיה צורך לתרגם את השאלות ואת התשובות. – היו"ר: לעד הרשות לדבר בלשון הרצויה לו.

ס.: איני חושש לדבר ערבית ויודע אני לדבר ערבית, כשאין אפשרות אחרת, אבל מבכר אני לדבר עברית כשיש אפשרות לכך.


“דבר שביני לבין קוני מהו ענין לועדה?”

עוני: במשך כמה זמן היית סגן ראש עירית ירושלים? – למעלה מ־3 שנים. – המלאת פעם את מקומו של ראש העיריה? – כן. במשך שבועים, מיד אחרי רעידת האדמה ב־1927. – הביקרת על יד הכותל מאז הלכת עם אביך לפני 35 שנה? – כן. הולך אני אל הכותל בכל חג. אבל אינני מהמבקרים התמידיים ליד הכותל. – האם התפללת פעם בלכתך שמה? – כן, לשם תפילה הלכתי שמה. – היכול אתה להגיד לנו כיצד נהגת להתפלל? – אענה על השאלה הזאת, אם הועדה תקבע שעלי לענות עליה, כי חושב אני שזהו ענין ביני לבין קוני. – אין זאת שאלת בחינה. בעינינו זהו דבר חשוב מאד, כי זהו נושא הענין שלי. – אוכל להגיד, כי דרכי להצטרף למנין של מתפללים. הנני רגיל לבחור במנין הראשון שאני מוצא שם, כי בימים שאני מבקר על יד הכותל רבה הצפיפות. לפעמים פותח אני בפרק בתהלים, המתאים באותו רגע למצב רוחי. – את מי היית מוצא על יד הכותל מחוץ לגברים? – נשים וילדים. – הראית תמיד מחיצות שם? – ספרתי כבר, שראיתי פעם סככה. – כוונתי למחיצה המבדילה בין גברים ונשים; הראית מחיצה כזו ליד הכותל? – בעיני לא ראיתי. מדי לכתי אל הכותל, הצפיפות כה גדולה שם ודעתי אינה נתונה לכך. – הראית שולחנות ליד הכותל? – לא.

חבר הועדה בארד: העד אמר שנראו ספסלים על יד הכותל. האם ידוע לו שהספסלים האלה הובאו במשך תקופח ידועה בכל יום ע"י המתפללים או רק מזמן לזמן בימים ידועים? – אמרתי, שאינני מהמתפללים הקבועים ליד הכותל, ועד שנת 1925 לא ידעתי שיש שאלת ספסלים. 

העד הבא היה ריצ’ארד יוּז.


עדותו של אנגלי נוצרי

אליאש: אתה נוצרי ונתין בריטי? – יוז: כן! יושב אני בא“י 38 שנים, מחוץ לשנות המלחמה. כל הזמן הזה הנני חי בירושלים. לפני המלחמה הרביתי לבקר על יד הכותל. הייתי מבקר בימות החול, ולרוב ביום ו' אחה”צ, ובשבתות בבוקר. – התוכל להגיד לועדה מה ראית בבקוריך? – ראיתי תמיד מספר יהודים ליד הכותל וביום ו' ובשבת בבוקר היה מספרם רב. – מה עשו שם היהודים האלה? – היו להם סידורי־תפילה עברים. איני יכול לומר איזה חלק מהביבליה קראו, אבל נראה שהם בכו שם, ונשקו את האבנים, קראו בספריהם, כל אחד מהם לחוד, אבל בימי ו' אחה“צ ובבוקרי שבת היה הרב או מישהו מהם קורא את התפילה והקהל עונה. – איני חושב כי יכולת להבין את התפילה בעברית, אבל היה לך רושם של תפילה בצבור? – עוני מתנגד לשאלה. כיון שהיא מתכונת לא לעובדה אלא לרושם. – היו”ר: אפשר להעמיד את השאלה אחרת. – אליאש: לפי שראית את ה“רבי” עובר לפני התיבה והקהל עונה, נתקבל הרושם של תפילת יחידים או לא? – הרושם שלי היה של תפילה בצבור שחשבתיה למענינת ובמדה ידועה פאתיטית. – היתה רק קבוצה אחת או כמה קבוצות? – אם אזכור לנכון, הרי היו קבוצות שונות. ספרדים, אשכנזים, פרסים, וגורג’ים, כולם יהודים; נראה, שכל קבוצה התפללה לבדה, ובראשה ה“רַבּי” שלה. – וראית דבר מה מחוץ למתפללים עצמם? – לא ראיתי כל דבר שיגע בכותל, היו רק תפילות על פסות ניר וקלף שהושמו בחגוי הכותל. – ומה עוד? – בשנים האחרונות לפני המלחמה, היו ספסלים במערב הרחבה. למנוחת הקהל. – התוכל לזכור את מדת הספסלים? – 2.5–3 מטר אורך הספסל. היה גם איש שהיו לו לימונים וסמי בשמים, שאנשים היו מריחים בהם לפני התפילה. איני בטוח, אם זוכר אני היטב שהיתה מנורה על גבי עמוד או שולחן. – והאנשים והנשים התפללו יחד? – בשנים האחרונות ראיתי שהנשים היו מובדלות יותר לצד שמאל. זכורני, איזו מחיצת בד ביניהם, אבל היא נראית חדשה, לא כמלפני המלחמה. – באיזו שנה היתה המחיצה? – חוששני שלא אזכור. – האצדק אם אתאר אותך כאדם נייטראלי בהחלט ביחס לשאלות הגזעים בא“י, בלי נטיות לצד היהודים או לצד הערבים, סבלני עד מאד לגבי הפוליטיקה, ובעל ידיעות הגונות בחיי היהודים והערבים בא”י? – כן. – השמעת פעם או ראית שילכו מושלמים אל הכותל להתפלל על ידו? – לא; אף פעם לא פגשתי שם ערבי מתפלל. – ועד המהומות האחרונות שמעת פעם או השגחת, שהמושלמים יחשבו את המקום לקדוש להם? – אף פעם לא שמעתי כל מאמר ברור מצד המושלמים ביחס לקדושת המקום להם, אבל עלי לומר, כי אף פעם לא שמעתי שום ויכוח על כך עד השנה שעברה. – מה כוונתך לומר בזה? – אף פעם לא שמעתי שיתנגדו מושלמים לתפילת יהודים ליד הכותל. – מתי בקרת את הכתל בפעם האחרונה? – יתכן, כי כבר עברו 4–5 שנים מבקורי שם.

עוני חוקר את העד: באיזה מקום בדיוק עמדו הספסלים? – העד: לאורך חצרות המוגרבים, מול הכותל. 3–4 ספסלים ראה בביקורו האחרון, גם לפני המלחמה ראה, בין שנות –1910–1914. – הזוכר אתה שהיו שם לפני המלחמה? – עלי לחזור, כי לפי מיטב זכרוני היו שם ספסלים בשנים האחרונות לפני המלחמה. יתכן, כי ב־1913. איני בטוח בדבר 1911. הוא לא ידע על איסור ספסלים ע"י הממשלה התורכית ב־1912. – הראית שולחנות חוץ מזה שאמרת, במעבר? – איני זוכר כל שולחן אחר. – הראית את העובר לפני הצבור עומד ליד שולחן? – לא. – אבל ראית אותם מתפללים? – זו לא שיטת התפילה שלי או של עוני־ביי, אבל זוהי שיטת התפלה שלהם (של היהודים).

ושוב עונה העד, כי לא ראה שולחנות מלבד שולחן הלימונים והבשמים. לתשובה אחת שלו שאינו זוכר משהו, אומר לו עוני: אולי תזכור לא רק מה שנוגע ליהודים אלא גם משהו הנוגע לערבים? – העד: מובן מאליו.

עוני מרבה לחקור על המחיצה, מתי ראה אותה העד ומתי לא ראה, ואם היה רואה, אילו היתה. העד ביקר את הכותל ב־1893 וראה גם אז צבורים יהודים גדולים ליד הכותל. היו שברי אבנים מוטלים ברחבה, אולם זה תוקן ואינו יודע ע"י מי. על ספסלים ושולחנות בימים ההם אינו זוכר.

אליאש מוסיף לשאול עוד: אם היה מתערב בצבור המתפללים או עומד מן הצד? – העד: תמיד עמדתי בצד, מתוך דרך ארץ רבה. – היתכן שהיה בין הקהל הצפוף משהו שלא יכולת לראות? – כמעט בטוח אני, כי לא היה כלום, כיון שלא היו להם אלא סידורים בידיהם, והם התפללו כמנהגם.

בזה נגמרה ישיבת אחה"צ.


 

הישיבה השביעית והשמינית    🔗

בישיבת 1 ביולי בבוקר העיד הרב שוֹר מירושלים. הוא עונה על שאלות ד"ר אליאש: הנני בן 60 ויושב בירושלים 24 שנה. הנני אב־בית־דין לעדת החסידים. ב־1920/21 טפלתי בשאלת הכותל. פניתי אז למושל המחוז בדבר הספסלים שליד הכותל. המערערים על העמדת הספסלים היו שכני הכותל ולא השלטונות המושלמים.


מושל ירושלים מהו אומר?

ד“ר אליאש קורא את תשובת מ”מ המושל, קאסם, ובה נאמר, כי המוגרבי שהיה שומר בחצרו את הספסלים שהשתמשו בהם ליד הכותל, מסרב מעתה לשמור עליהם, וזוהי ההפרעה היחידה מצד השכנים הערבים להעמדת הספסלים.


הנציב מסר ענין המחיצה לרבנות

אליאש: ידוע לי שבשנת 1920 היה לך מו“מ עם הנציב העליון בדבר מחיצה להפרדת גברים מנשים ליד הכותל. – כן. ואתי תשובה מאת הנציב העליון. אגב אעיר שעוד בשנת 1912 או 1913, בבקר ציר ארצות הברית, מורגנטוי, ליד הכותל, בקשתי ממנו שישתדל בקושטא בנידון זה, כי היו אז צרות עם שכני הכותל. הוא נתן לי מכתב לפחה בתורכית. הפחה אמר לי, שהציר ביקש ממנו לדאוג לכך שלא תהיינה צרות ליד הכותל. בנשאי ובנתני אחרי המלחמה עם הנציב העליון, בקשתי, שהמחיצה תוקם ע”י הממשלה ולא ע"י היהודים, כדי למנוע התעסקות.

אליאש קורא את תשובת הנציב העליון, בה נאמר, שהנציב אינו רוצה לטפל בענין זה והדבר מסור לראות עיניה של הרבנות הראשית, לעשות את הדבר הדרוש. א. שואל עוד את העד על אופי התפילות ליד הכותל והוא עונה שאין הבדל בין סדר התפילות ליד הכותל ובין הסדר בכל בתי הכנסיות.

עוני עבד אל האדי חוקר את העד על הסכסוכים שהיו ליד הכותל ב־1912. העד לא שמע על תקנה מצד השלטונות התורכיים. ידוע לו, כי בקושטא היה מו"מ וחילוקי דעות, אבל סוף הדבר נעלם ממנו. מחיצה ליד הכותל לא ראה בעיניו. לפני זמן רב העמידו יהודים מחיצה והיו קשיים בנידון זה. לפני המלחמה לא היה צורך תכוף להקים מחיצה, כי מספר המבקרים היה כרגיל מצער, אבל בהתאסף קהל רב חשובה מאד המחיצה.


למדנותו של עוני

עוני מקשה ודורש תשובה ברורה: התיתכן תפילה כסדרה בלי עשרת הדברות? העד אינו תופס את השאלה, ואחרי מו“מ למדני־תורני עם עוני הוא מסביר, כי עשרת הדברות כלולות בכל ספר תורה, ואינן יחידה בפני עצמה. אחרי כן טוען עוני, שהדת היהודית אוסרת להעביר ספר־תורה ממקום למקום וביחוד להביא דבר המכיל את עשרת הדברות אל הכותל (הכוונה, כנראה. ל“עמוד” עם טבלא של עשרת הדברות). העד שואל מהו ענין זה ליחסים בין היהודים והערבים? אבל היו”ר גוזר לענות. אז עונה העד, כי מותר לשלוח ספר תורה גם בדואר.

עוני חוזר ושואל, אם מותר לטלטל ספר תורה ועוד שאלות ממין זה, הרב שור תמה על שייכות הענין לשאלת הכותל ואומר לעוני, כי סתם שאלות יפסוק לו בבית־דין־צדק שלו ולא כאן, אולם אם היו“ר ימצא כי יש בשאלות ענין לסכסוך הכותל, הוא מוכן לענות. היו”ר מבקש את העד לענות.

עוני: אתה פוחד מהציונים? – היו"ר: תן לו לענות על השאלה הקודמת – עוני שואל אז שוב אם מותר לטלטל ספר תורה – העד עונה שאסור, אבל כדי ללכת אל הכותל לתפילה מותר. – ובכן יש להבין מדבריך שאסור לערוך תפילה מחוץ לבית כנסת? – כבר אמרתי לך בפירוש, כי הכותל המערבי מקום קדוש הוא שלא זזה שכינה ממנו וכי הוא המקום הנאות ביותר בעולם לתפילה (הרב מביא מראי מקומות שונים על קדושת הכותל ועל הזכות לדור בא"י בקרבתו). – עוני: ההתפללת ליד הכותל בתור רבי? – מה כוונתך בתור “רבי”? – כוונתי בתור חזן. – לפעמים. – אז שואל עוני את שאלתו העיקרית, אם ראה כבר שולחן ליד הכותל וספר התורה עליו. — העד עונה: פעמים רבות. אבל זהו נגד טעמי.


עשרת הדברות שבתפילין…

ושוב מתעוררת השאלת אם מותר לטלטל ספר־תורה ממקום למקום. הרב שור אומר שלא, ואפילו ליד הכותל צריך ספר התורה להיות קבוע במקומו. עוני והיו“ר שואלים, מנין לו זה, היש מראי מקום? – בשולחן ערוך אורח חיים. – הנזכר שם בפירוש, כי אסור לטלטלו גם ליד הכותל ממקום למקום? – לא, אבל דין הוא, כי ספר תורה אינו סובל זלזול שבטלטול.– היש ב”שלחן ערוך אורח חיים" דבר מה על מקום המקדש? – כן. – הנזכר בו ענין עשרת הדברות? – מובן. – הזוכר אתה מספר זה דבר מה על הבאת עשרת הדברות אל הכותל? – כבר אמרתי, כי אין עשרת הדברות דבר יחיד ונבדל. הם כלולים בתורה, וספר תורה שחסרה בו מלה או אות אחת פסול. – ובכן אסור לטלטל ספר תורה ולהביאו אל הכותל? – אמרתי, כי הטלטול אסור, לכן מוטב שהועדה תרשה לשים שם שולחן להחזיק בו את ספר התורה. – ואז תקרא בו? – כן. – ותניח תפילין? – בימי חול. – ובתוך התפילין גם עשרת הדברות? – אמרתי, כי אין עשרת הדברות בפרשת התפילין. 

לאחר גיבוב עוד שאלות על עשרת הדברות, עונה הרב שור: נראה שכבוד עורך הדין נתבלבל בענין עשרת הדברות. הוא שמע משהו ואינו מבחין.

העד עונה לשאלות עוני ומבאר מַהן תפלין. הוא גם קורא קטע מ“תנא דבי אליהו”: “הלך אל המקדש ומצא את חורבותיו, והיה שם רק כתל אחד, שאל, כותל זה מה טיבו, ענו לו, זהו הכותל המערבי, שלא יכלו להחריבו, כיון שלא נסתלקה שכינה הימנו”.

היו"ר: מאיזה תאריך הספר? – איני יודע בדיוק, אבל זהו מראשוני המדרשים במאה הרביעית. – אליאש: בעמוד 18 של תזכירנו יש למצוא את התאריך.

עוני מבקש מאת העד העתקה ממכתבו אל הנציב העליון בענין הכותל. היו"ר מצטרף לבקשה. עוני מבקש ממנו גם העתקה ממכתבו אל החכם באשי בקושטא. העד אומר, כי שלח מכתב לממשלת קושטא באמצעות החכם באשי בירושלים. אליאש מודיע, כי יוכל להביא העתקה מהטלגרמה שנתקבלה בתשובה מקושטא. העד מודיע, כי אין לו העתקה מהמכתב. עוני מנסה שוב לחדש את שאלותיו הראשונות, אם התפילה ליד הכותל היא שלמה או לאו, אם העד מתפלל ליד הכותל וכדומה. העד: כבר עניתי על זה.


מותר או אסור לטלטל ספר תורה?

אליאש שואל את העד עוד מספר שאלות על כבוד ספר התורה שאינו מרשה טלטול סתם, כגון לקחת ספר תורה ולעמוד סתם ליד שער שכם ולקרוא בו.

העד עונה בענין זה ומציין, כי לכבוד אדם גדול שחלה מותר לטלטל ספר תורה אל ביתו, כדי לקרוא לפניו. בצורת שאלות מברר עוה"ד אליאש את ענין עשרת הדברות החרותים בבתי כנסיות בכותל המזרח על הכפורת, ארץ הקודש או ממעל לו בתור קישוט. לשאלה אחרת ענה העד, הרב שור, כי הכניסה למקום המקדש היא עבירה גדולה, וכי תפילה ליד הכותל חשובה, במקום אחר אין השכינה שורה אלא במנין של מתפללים. וליד הכותל השכינה שורה תמיד.

כאן מודיע העד, כי יש אתו מכתב מי“ב אייר תרע”ב (12.5.12) כתוב אל הרבנים האשכנזים בירושלים ע“י החכם באשי של ירושלים ר' משה פראנקו. במכתב נאמר, כי נתקבלה טלגרמה מהחכם באשי מקושטא בענין הכותל המערבי, והרבנים מתבקשים למנות מיד ועדה בענין זה כי אין הדבר סובל דיחוי. אליאש: אני אוכל להביא את הטלגרמה. עוני: הבחרתם אז אנשים לדון בענין? – העד: אני הייתי אז יו”ר והלכתי אל החכם־באשי. דנו בענין המחיצה ועוד. העד והרב חיים אלישר ערכו דברים אל רבי חיים נחום, אז חכם באשי בקושטא.

היו“ר חוקר את העד אם באמת הכרחי הוא להחזיק ספר תורה ליד הכותל, אם מסודר ענין התפילה ליד הכותל ע”י רבנים, או סתם קבוצות יהודים באים ומתפללים שם. העד עונה, כי רק במקרים מיוחדים מכריזים הרבנים על תפילות ליד הכותל, כגון בימי צום מיוחדים, אבל בדרך כלל מצטרפים שם מנינים חפשים.


“בקיאות” מפליאה: “קינות” בליל שבת…

היו“ר קורא מספר שימושי על א”י (חובר בידי ויליאם איליאורי קורטיס) משנת 1903: “במשך הזמן הורשה טכס הבכייה פעם בשבוע בעד סכומי כסף גדולים, עד שנעשה דבר קבוע, וכו' “. לאחר חקירה מתגלה, כי מחבר הספר שמע חלק מ”קינות” של תשעה־באב ורשם את הדבר כתפילה קבועה.

זמן רב עובר עד שאליאש מוכיח לחברי הועדה בדרך שאלות ותשובות ע"י העד, כי בליל ששי אין אומרים קינות ליד הכותל. בענין נשים וגברים אומר העד, כי אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים היתה עזרה מיוחדת לנשים. בדבר חובת תפלין אומר העד, כי המתפלל בלי תפלין כמעיד שקר.

אליאש: לפי אופי התפילות והמתפללים החושב אתה, כי כסא הוא דבר שבמותרות ליד הכותל, או זהו דבר של נוחות ראשונה? – עוני מתנגד: זה לא בסמכות הועדה. – היו“ר: הועדה עצמה תחליט על סמכותה. – העד אומר, כי הכרחי לנוח קצת בשעת תפילה ארוכה. – עוני מוסיף להתנגד. – היו”ר: שאלנוהו אם זוהי נוחות הכרחית לרגל אריכות התפילות.


הרב עוזיאל מעיד

מעיד הרב בן־ציון עוזיאל, רב ראשי בת"א ויפו. בן 52. הוא, אביו ואבי־אביו נולדו בארץ. על דורותיו הקודמים לא ידוע לו. הוא מפרש את סדרי התפילה.

הרב עוזיאל ממשיך את עדותו ומספר על תפילותיו אצל הכותל מילדותו. עוני פותח שוב בשאלת האיסור או היתר להביא ספר תורה למקום הכותל, והרב מסביר לו, שיש יוצאים מכלל האיסור, ולכותל מותר לפי הדין להביא ספר תורה.

אחרי שאלות רבות על סדר התפילות, מנהגי־הכותל ודיני החזקת ספר תורה שבהם אמר העד, כי לא ראה בעיניו ספרי תורה ליד הכתל, כיון שלא יכול להשאר שם במשך כל התפילה. עוני אמר לעד, כי הרב שור אמר שרק לפני 8 שנים החלו להביא ספרי תורה אל הכותל. האם דיבר שקר? – לא תוכל לשאלני כך ביחס לאיש שלישי. – אבל הוא אמר כך, וכי הדבר היה מתנגד למצפונו ולרצונו. – דעתו אינה מחייבת את זולתו. יתכן, כי הוא חושב כך מפני שהוא דורש יתר כבוד וטכס לספר התורה. אם הרבנות הראשית לא מיחתה אף פעם נגד הבאת ספרי התורה ליד הכותל, סימן שלא חשבה כרב שור. – אתה ציוני? – עברי אנכי. – אתה מצדד של הפוליטיקה הציונית? – כבר אמרתי כי עברי אנכי. – אתה מתנגד לפוליטיקה הציונית או מצדד בה? – היו"ר: אין לשאול כך את הרב. – הרב עוזיאל: אענה רק, כי השתתפתי בקונגרסים הציונים האחרונים.

עוני: החושב אתה, כי הציונים מעונינים שליד הכותל יתפללו תפילה שלמה, כדי שיצליחו בתעמולתם להביא הנה יהודים? – הרב: לא. כל יהודי הראוי לשמו, מאיזה זרם פוליטי שהוא, לא ישתמש אף פעם בתורה כבאמצעי לפוליטיקה. התורה קדושה לעצמה והיא נמסרה לנו מהר סיני. תמיהני על ששׂמתָּ לפני שאלה כזאת. לא צריך היית לעשות כזאת.

לשאלות אליאש עונה הרב, כי נפילת ספר תורה ארצה גוררת אחריה אבל וצום וכי לא היה מרשה להחזיק סתם בידים ספר תורה במשך שעות, שמא יקרה לספר מקרה.

היו“ר: הנשים בעזרה משתתפות בתפילה, או הן רק נוכחות? – הרב: הן משתתפות (העד מבאר ענין ה“צאינה וראינה” ומנהגי עזרת נשים בבית הכנסת). להלן שואל היו”ר את “כבוד קדושת העד”, מאימתי נהוגים ליד הכותל אותם תשמישי התפילה שהעד רשם אותם ברשימה בשביל הממשלה? – בראש השנה שמע תקיעת שופר ליד הכותל עוד בילדותו. את המחיצה לא ראה בעצמו, אבל שמע עליה.


הכותל בסרט מלפני המלחמה

בהפסקה בין ישיבת הבוקר ואחה“צ הוצג בבית הממשלה בפני חברי הועדה וב”כ הצדדים סרט ראינוע המראה תפילה ליד הכותל ב־1911. בתמונה רואים גם ספסל.

*

בישיבת אחה“צ הוסיפו היו”ר, חברי הועדה ואליאש לשאול שאלות שונות מהרב עוזיאל. חברי הועדה השוו את דבריו בפני הועדה לאלה שבתזכירו לממשלה על תשמישי התפלה ההכרחיים ליד הכותל. בתזכיר עמד הרב עוזיאל על הנחיצות של מחיצת בד מטולטלת ליד הכותל, בין יתר התשמישים הדרושים ממש כמו בבית הכנסת. רק תיבה שלפניה עובר הש“ץ, נאמר בתזכיר, אינה נחוצה, כי מפני קדושת הכותל, יכול הש”ץ לעמוד בכל נקודה שיבחר לו.


מה בין בית כנסת לבית המקדש?

ואן־קימפין (חבר הועדה, ההולנדי) שואל, מה זה בית כנסת? – העד נותן את פירוש המילולי ואת מובנה של המלה: מקום שרוח האומה מתרכזת בו להתחבר אל קונה. – ומה ההבדל בין בית המקדש לבית כנסת? – ברצותנו לגשם בשפת אנוש את רוח הקודש המצטמצם, כביכול, בתחום ידוע, אנו אומרים, כי הוא נתרכז בבית המקדש. ואם מאידך גיסא אנו מדברים על רוח האומה המתרכז ומבקש להדבק בקונו – אנו מכנים את המקום הזה בית כנסת. – ויש לזה שייכות ל“שכינה”? – מובן.


תפילה בציבור על יד הכותל מאימתי?

היו"ר: כולנו יודעים, כי היהודים היו מתפללים ומקוננים ליד הכותל המערבי משנים קדמוניות, השאלה היא, מאימתי בערך נקבע המנהג של תפלה בצבור מסודרת במקום הזה? – איני מתאר לי, כי באיזה זמן מן הזמנים לא היתה תפילה בצבור נהוגה על יד הכותל בשבתות, ערבי שבתות, מועדים, ט' באב וכדומה. אם אעלה ספק בלבי – הרי זה רק ביחס לימי חול.


“למה מחיצה ולא יציע?”

היו"ר: האין זה מספיק שהנשים תעמודנה מרוחקות מן הגברים, האם באמת הכרחית המחיצה? אם תאמרו לחקות את כל מנהגי בית הכנסת, למה לא תבקשו לבנות יציע מיוחד לנשים? – איננו מציעים יציע, כיון שהתאמנו כבר את עצמנו לחיי גלות. כאן מרכז דמעותינו ואיננו מבקשים אלא מה שהגלות עצמה יכולה לתת לנו. – ובלי מחיצה חושב מעלת קדושתו, כי התפילה אינה שלימה? – התפילה שלימה, אבל סדר התפילה אינו שלם.

אחר מספר שאלות נוספות של אליאש בדבר סדרי התפילה תמו דברי העד והישיבה נגמרה.


 

הישיבה התשיעית    🔗

בישיבת יום ד' 4 ביולי שאל היו“ר בירורים מאת עוה”ד אליאש ביחס לראשית המנהג של קריאת התורה ליד הכותל. מדברי הרב ר' גדליה מסימיאטיטש שעלה לארץ ב־1699, אומר היו"ר, הוא מבין, כי נהגו להביא גם אז ספר תורה לתפילה בשעת חירום, אבל לא לתפילה רגילה. הרב הראשי (שוֹר) העיד אתמול, כי הוא זוכר את המנהג רק מלפני 8–10 שנים. ועוד: בתזכיר היהודי נזכר סדר תפילות מיוחדות ליד הכותל ובו אינן כלולות התפילות הרגילות. מצד שני אתם טוענים, כי קריאת התורה ליד הכותל הוא מנהג עתיק.

עוה"ד אליאש עונה על השאלות. סידור התפילות המיוחדות אינו כולל את התפילות הרגילות, כדבר שאין צריך לפרשו; כל הבא לתפילה מיוחדת ליד הכותל מתפלל את תפילת השעה, שחרית או מנחה, כרגיל. העד הבוכרי ספר לנו על קריאת התורה עוד לפני 43 שנים.

אליאש מבקש מעוני את המסמכים ביחס לבעלות הכותל (כרגיל במשפט שכל צד מחוייב להראות לצד השני את התעודות שהוא מגיש למשפט). עוני מודיע, כי הביא כבר את התעודות.


לפני 35 שנה רצפו היהודים את הרחבה

מעיד ר' אליהו מרדכי אייזנשטיין, בן 62, גזברו של ועד כל הכוללים בירושלים, מזכירו של הרב ר' שמואל סאלאנט לשעבר. נכנס לעבודתו באותה מזכירות באייר תרנ"ג. העד מספר:

לפני 35 שנה, בערך, בא אלינו איש, כמדומני, ר' יוסף ריבלין, וביקש כסף מקופת ועד כל הכוללים לשם תיקון רצפת הרחבה שליד הכותל המערבי. העד לא היה אז הגזבר, אלא מזכירו של ר' שמואל. נדמה לו, כי הסכום שנדרש היה 10 נאפוליון. הוא שמע את השיחה על הוצאת הסכום לצורך הכותל המערבי. נודע, כי נרשם הדבר בפנקסים, וכיון שלא היתה הוצאה אחרת, הוא בטוח, כי הסכום ניתן לתיקון המרצפת. – עוני: עד זה אינו אלא עד מפי עד ואינו יכול להתקבל. – אליאש: הוא עצמו נוכח בשיחה עם הרב ואינו עד מפי עד.

עוני חוקר את העד, וזה עונה ומספר: נדמה לו, כי ר' זלמן ב“ר נחום קיבל את הכסף מהקופה, אבל לא בנוכחות העד. – אולי עשה ר' זלמן מעשה תרמית בכסף? – לא יתכן. הוא היה צדיק תמים שאין כמותו רבים. – כשהעד עונה לאחת השאלות, כי אינו יכול לבוא לעתים קרובות אל הכותל, שואל עוני: עמיתי המכובד מהצד השני אומר, כי המקום קדוש במאוד. האם לא תבקר אותו לפחות פעם בשבוע? – אני ש”ץ בבית כנסת ודירתי רחוקה מהעיר העתיקה, ועל כן איני מזדמן ליד הכותל אלא לעתים רחוקות, לקרוא שם פרק תהלים. 

חבר הועדה בארד שואל, אם שמע העד על תלונות מצד המושלמים בדבר הריצוף? – לא שמעתי על שום תלונות.


מתי הוכן הסרט של הכותל?

פרופיסור בוריס שץ, מנהל “בצלאל” ומיסדו לפני 25 שנה, מעיד, כי סרט הראינע שהוראה שלשום בפני הועדה צולם ב־1911. יש אתו מכתב ממוריי רוזנברג, כתוב ב־30 בנובמבר 1911, בענין זה. רוזנברג בא כתייר והוא שהזמין את הצילום מבצלאל. היו"ר שואל, אם הסרט צולם בשבת או ביום חול. – לא הייתי במקום המעשה. המצלם היה לא־יהודי. לשאלות עוני עונה פרופ' שץ, כי לאחר שהוכן הסרט, סודרה תערוכה של “בצלאל” בלונדון, והעד נוכח אז בהצגת הסרט. הדבר היה לפני המלחמה.


דבר אמן

עוני: הרגיל אתה לבקר את הבוראק הקדוש? – שץ: שמח אני לשאלתך. ואענה בפרטות: ציירתי 6 פעמים את המתפללים ליד הכותל וכל אחד מתלמידי צייר שם לפחות פעם אחת. תמיד הבאנו אתנו כסאות, ואם לא – היינו שואלים כסאות מהשמש. אני מאסף אגדות עם, ומעולם לא שמעתי, כי המקום קדוש למישהו זולת היהודים. מעולם לא שמעתי על הבוראק ועל קדושת הכותל למושלמים. להיפך, יש שהכותל נזדהם ע"י ילדים ערבים. נולדתי בעיירה ברוסיה. בכל בית יש שם תמונת הכותל. התמונה הראשונה שציירתי היתה – הכותל. שאלת בעלות על המקום הזה היא בדיוק כשאלה – למי שייכים השמים. בתור אמן אני מכיר את התיירים הבאים ארצה, ויכול אני לומר, כי לוּ נגזל מקום זה מהיהודים, הרי שהיה נגזל המקום הקדוש להם ביותר. יש לנקות את המקום כראוי, הן מבחינה היגיינית־אסתיטית והן מבחינת צרכי התיירות. כי מכל העולם באים אל המקום הזה. לא ראיתי ב־25 שנותי בירושלים תייר יהודי שלא יראה את חובתו לבקר קודם כל אצל הכותל, בין אם הוא חרד ובין לא. הולכים לכותל גם תיירים רבים לא יהודים.

היו"ר: מענין לשמוע את דבריך; הואיל וציירת שם כמה פעמים, מה ראית שם? – ראיתי כיצד היהודים הולכים שמה לשפוך שיחם על אבדן חרותם הלאומית, ואת זאת הבעתי על גבי הבד.


תעודות הבעלות צריכות תקון

הוכרזה הפסקה ל־20 דקה. בהתחדש הישיבה מודיע עוני, כי עליו לתקן משהוא בתעודותיו, ועל כן יגישן רק מחר.

לשאלותיו של עוני עונה פרופ' שץ: שמע את השם בוראק רק בזמן האחרון לאחר סכסוך יום הכפורים, ולא קודם לכך. החאראם ידוע לו כמקום קדוש למושלמים. בימי המלחמה הלך עם תלמידיו לצייר אותו. איננו אדוק כל כך, ומלבד זה הוא אמן והלך. שיך החאראם גם ביקר אותו בביתו.– אם החאראם קדוש למושלמים, הרי גם הכותל קדוש להם? – לא, הכותל הוא כחומות ירושלים. לנו קדוש הוא כשריד יקר, אבל בתור אמן איני רואה אותו כחלק של החאראם. ליהודים נתקדש עוד יותר מפני התפילות והקינות של כל הדורות שנשפכו לפניו. “הייתי אומר לפרופיסור דאלמאן, בבקרנו יחד בכנסת הקבר הקדוש: מה ערך לפקפוקים באמיתיות ההנחה אם כאן נקבר ישו; הואיל והנוצרים מתפללים כאן ומאמינים במקום, הרי שהוא קדוש.”

עוני: ולוּ היה מקדש שלמה קיים, היה הכותל קדוש לכם כיום? – שץ: קשה לענות על שאלה כזאת. אבל אומר לך, כי בגדי אבי, למשל, לא היו נחשבים בעיני בחייו, וכיון שמת, הרי כל מזכרת שנשארה ממנו הייתה קדושה לי. כך הוא גם ביחס לאומה. – לא התרגזת כשראית את הכותל מלוכלך־צואה? – מובן שהתרגזתי. הבטנו על הדבר כעל מעשה אי תרבותי ביותר. אלמלי הייתי רופא הייתי מפנה בכלל את המקום. – זה היה לפני המלחמה; מדוע לא התאוננת בפני הממשלה, העיריה? – מי שחי 25 שנים בארץ לא ישאל כזאת; רק לבקשיש היו נענים אז. אחרים, חרדים יותר ממני, דאגו לתת את הבקשיש כדי שינקו את המקום. – ההכרת את ג’מאל פחה? – כן. ציירתיו, ידידים היינו; חשבו אפילו שיתלני עם האחרים… – הפנית אליו בענין הכותל? – מי שיודע כלשהו על פרק הזמן ההוא, לא ישאל שאלה כזאת.

– אתה מתפלל לעתים קרובות ליד הבוראק הקדוש? – לפנים הייתי הולך יותר. בזמן האחרון אני הולך שמה רק בחגים הגדולים ביותר. הצפיפות רבה שם, וצר לי לראות את הברבריות של התנאים שבהם נתונים המתפללים.

– מה כוונתך ברבריות? – ברבריות היא, שמקום מיוחד במינו זה, קדוש, היסטורי, אשר כל העולם מתענין בו, נמצא במצב כזה. גמלים וחמורים עוברים לידו. אני קורא לזה ברבריזם. במצרים, למשל, יודעים לשמור מקומות היסטוריים כדרוש. – הלא הגמלים והחמורים אינם דורסים על הכותל? – מובן, אבל המעבר כה צר. בעצמי רבתי פעם עם אשה שעברה עם חמור. אפילו רק מפני דרך ארץ בלבד כלפי רגשות אנושיים אין לנהוג כך. צריך להרחיב את המקום, להפכו למקום מכובד.

עוני עובר לשאול על ספרי תורה. העד עונה כי הוא יכול לענות רק בענינים שהוא יודע: על ציור המקום, למשל. לשאלה, אם צייר קריאת התורה ליד הכותל, עונה העד, כי הוא צייר רק את אשר נגע עד נפשו: רגעי דבקות ליד האבנים, בכי וכדומה. ספסלים ראה שם. – כמה? – אינו זוכר. יותר מאחד. ישבו על ספסלים ופחים. לפעמים אי אפשר היה לעבור מפני הצפיפות.


עדותו של שמש הכותל

אחרי פרופיסור שץ מעיד רפאל בן רחמים מיוחס, בן 48, יליד ירושלים, שמש הכותל, בנו של שמש הכותל. הוא זוכר את הכותל זה 40 שנה. זה 30 שנה הוא זוכר את התפילה ליד הכותל, עם קריאת התורה. היה ממונה על 25–30 ספסלים והיה שׂם אותם בלילות בחצר הצפונית. זוכר גם את הסככה ואת המחיצה. את המחיצה ראה לפני 28 שנה וכמעט עד המלחמה. העד מונה את כל החפצים והתשמישים ליד הכותל, מספר על השולחן להעמיד עליו מנורות שמן לאזכרת נשמות; על הרחבה שתוקנה לפני כ־30 שנה על ידי ועד העיר; על זיהום הרחבה ע"י השכנים הערבים. כמו כן סיפר, שלפני המלחמה, בערך ב־1912, בא פעם פקיד הממשלה ואסר להשתמש בספסלים ליד הכותל. האיסור נמשך חדשים אחדים ובטל. רק עם הכיבוש הבריטי נאסרה שוב העמדת הספסלים והותרו כסאות מתקפלים.

העד מספר ששוחרר מהצבא התורכי על סמך זה שהיה שמש הכותל. על ה“זיכר” הוא אומר, כי זהו חידוש גמור ליד הכותל, שהחל לפני כשנה. גם קריאת המואזין – חידוש הוא.

העו“ד פחרי אל חוסייני חוקר את העד המאשר, שבפי הערבים נקרא המקום “בוראק”. הוא עונה על השאלות, כי אינו מקבל משכורת ממישהו, אלא מפרנס את משפחתו בת 12 נפשות מהתרומות שהוא מקבל בעד הדלקת הנרות ובעד הספקת ספרי תפילה למבקרים. העו”ד מקיף אותו בשאלות על הכנסתו והוצאתו היומית והחדשית, אבל העד באחת: לפי ההכנסות ההוצאות. אחרי זה מנסה החוקר להוציא מפי העד, שהוא בתור יהודי, מעונין להפוך את המקום לבית כנסת. בנקודה הזאת מתעורר ויכוח בין היו“ר ובין העו”ד. היו“ר דורש מפחרי שיציג לעד שאלות פשוטות ובהירות; העד אינו רב, אינו בקי בהלכות ואינו יודע את תוכן התזכיר שהוגש לועדה ע”י הצד היהודי. פחרי טוען, כי שאיפת היהודים להפוך את מקום הכותל לבית כנסת ומסתמך על פסקות מהתזכיר, שתכנן, כי היהודים דורשים לעצמם זכות של תפילה חפשית לפי פרטי הדין. ד“ר אליאש מציע ל”ידידו" לבאר את המושג “בית כנסת”: האם הכוונה לבנין? 

פחרי: שאלתי את העד אם יש, לדעתו, הבדל בין הכותל ובין בית כנסת. הוא אמר, שהכותל חשוב מבית כנסת.

– הרוצה אתה, בתור יהודי, שכל רכוש המושלמים, רכוש הווקף, ילקח מאת המושלמים וינתן ליהודים כדי שתהא להם יד חפשית ליד הכותל? – כמובן, איני רוצה בכך באם צריך יהא לקחת זאת בכוח. אבל אם המושלמים יסכימו – מוטב. אין הם יכולים למכור את המקומות האלה, אולי יכולים הם להחליף אותם.

אחרי זה נחקר העד, אם השולחן שעליו עומדות המנורות, שיך למכשירי התפילה ההכרחיים, והוא עונה בחיוב, יען כי עליו עומד נר התמיד.


 

הישיבה העשירית    🔗

בראשית ישיבת 3 ביולי נמשכת חקירת שמש הכותל. רפאל מיוחס.

לשאלת פחרי ביי עונה העד, כי ספר תורה דרוש בתפילת שבת ויום טוב. במשך שלשים שנה היה ספר תורה מובא אל הכותל בכל יום כפור וראש השנה. אשר לשבתות – איננו זוכר. – פחרי: הרי שתפילה שלמה על יד הכותל היתה רק ביום כפור ורה“ש? – העד: תמיד היתה שם תפילה שלמה, והיו משלימים אותה ע”י קריאת תורה בבית הכנסת. פחרי חוקרו באריכות אם ראה את הרב שור או את הרב עוזיאל בשעת תפילה על יד הכותל. מיוחס עונה, כי אין הוא השמש של הכותל בשבתות ובמועדים. מקום קבוע לו בבית הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי. ירושה לו מאביו ומאבי אביו עד מלפני 400 שנה, ושם הוא מתפלל בימים נוראים. ורק לשעה קלה היה נוהג לסור אל הכותל לראות אם הכל שם בסדר. – הרי שאינך יודע אם היה שם ספר תורה? – לא ימוש ספר התורה מן הכותל בראש השנה וכן ביום כפור, מן הבוקר עד הערב.

פחרי מעלה את דבר מאורע הכותל ביום כפור תרפ"ט. מה היו הכלים הבלתי שכיחים שהובאו אז? העד משיב, כן אמנם היתה מחיצה, היו מנורות, היו מחצלות, גם שולחן, וארון קודש, וכיור, אך בכל אלה לא היה חידוש. החידוש היה רק בסככה. – המכיר העד את קית רוטש? – ודאי, וגם קית רוטש מכירו. – “הימות” קית רוטש בעדו? – העד מסביר, כי כשאמר אתמול, כי האנשים “מתים” בעדו, אמר זאת דרך משל ערבי. ולעצם הענין: לא הוא קיבל מפי קית־רוטש בערב יום הכפורים את הפקודה להסיר את המחיצה. היה אז שמש אחר במקומו, נוח [גלאזשטיין] שמו. את קית־רוטש ראה על יד הכותל בזמן יותר מאוחר, קרוב להתפרצות של אב. אז נתן לו פקודה בכתב המתירה את השולחן והכיור.

החקירה עוברת לידי אליאש: העד עונה, כי שנתים לפני המלחמה הביא שוטר אל אביו פקודה האוסרת לשים ספסלים ברחבה, אולם כעבור חדשים, קיבל אביו פקודה שניה המתירה את הספסלים. ספרי תורה היה רואה ברה“ש וביום הכפורים. יתר תשמישי התפילה – כל יום. אליאש שואל, אם יתכן כי מנינים היו מביאים אתם ספרי תורה לקריאה בשבתות והוא לא ראה; למשל – מניני הבוכרים. עוני מתנגד לשאלה בניסוחיה השונים שאליאש ניסח אותה, כיון, שלדעתו התשובה כלולה בה. היו”ר מסכים לדעת עוני. העד ראה ספרי תורה גם במקרי תפילות מיוחדות. הוא עצמו ראה בילדותו את תיקון מרצפת הרחבה ע"י יהודים.


מעולם לא שמעה על קדושת הכותל מפי מושלמים

מופיעה העלמה שרלוט הוסיי, אנגלית תושבת ירושלים משנים, עוסקת בארכיאולוגיה ובאתנוגרפיה. בפעם הראשונה באה לירושלים לפני 30 שנה. כיום היא הממונה על “גן הקבר” (גן בקרבת מקום לבית הממשלה, מחוץ לעיר העתיקה, שלפי דעת החוקר האנגלי גורדון, הוא מקום קבורת ישו הנוצרי, ולא במקום שעליו נבנתה כנסית הקבר בעיר העתיקה).

כשבאה גב' הוסיי לירושלים, רצתה לבקר מיד את הכותל המערבי, אולם שמעה, כי היהודים אינם מרוצים מביקורי זרים. אז פנתה אל הקונסול הבריטי בענין זה והלה אמר, כי אין היהודים מתנגדים לזה כלל וכלל. לקחה לה מורה דרך מילידי הארץ והלכה אל הכותל באחד ימות החול. מצאה שם אנשים מועטים. שני זקנים ישבו, ואחד עמד וקרא מתוך ספר. אינה זוכרת על מה ישבו היושבים, אם על ספסלים או כסאות. התבוננה לאבנים הגדולות עם הכתובות העבריות אחרי זה ביקרה במקום עוד 3–4 פעמים. פעם לפני 27–28 שנים, ביום ו' אחד, מצאה קהל גדול. היתה מחיצה – יריעת בד במסגרת עץ; היה גם שולחן ועליו דבר מה. מעט האנשים, ששוחחה אתם על הכותל, דברו עליו כעל קנין יהודי. מפי פלחים – והיא ישבה בתוכם – לא שמעה אף פעם מלה על הכותל. ולא רק הפלחים – עד לפני שנתים לא שמעה משום מושלמי כל דבר על הכותל. אם זוכרת היא תפילה בצבור? כן, פעם ראתה ליד הכותל קהל מתפללים שחזרו אחרי אחד אשר קרא פסוקים בקול.

לעוני היא עונה: למדה ערבית לפני המלחמה. שכחה כבר הרבה, אך אילו נזדמן לה לדבר היתה נזכרת. ישבה בין פלחים. – לא שמעתי על ה“בולאק” (המסיבה צוחקת), ולא ידעתי איך קוראים לזה בערבית עד לפני שנתים. – הדברת עם הפלחים בעניני דת? – אני חושבת, כן. – האמרת, כי הנוצרים אינם טובים וכי המושלמים טובים מהם? – נדמה לי, שדברתי תמיד מנקודת מבט של נוצרים. בתור ארכיאולוגית דברתי אתם גם על החאראם. – הקוראה את את ה“פלשתין ויקלי”? — לא בזמן האחרון. – מאימתי הם הנדבכים התחתונים של הכותל? – סבורני, כי מימי הורדוס.


איך בוטלה גזירה ע"י ממשלת קושטא

לאחר הפסקת הצהרים מגיש אליאש מספר תעודות המסייעות לדברי העדים הקודמים:

א) מכתב מפקד המשטרה ויינרייט מיום 12 באוקטובר 1926, כתוב אל שמש הכותל האשכנזי, נוח, להודיעו, כי רק כרים וכסאות מתקפלים מותרים ליד הכותל, אך לא כסאות, ספסלים, פחים או תיבות (עוני דורש להביא את נוח להעיד בדבר המכתב, אולם אליאש אינו מסכים. על החתימה יכול להעיד החותם עצמו).

ב) קטע מהעתון היומי “החרות” שהיה מופיע בירושלים לפני המלחמה. ביום 11 בפברואר 1912 כתב “החרות”:

ביטול הגזירה ביחס לכותל המערבי

“ביום ו' בבוקר קבלנו מאת כתבנו בקושטא, מר בהאב, את הידיעה החשובה שפרסמנוה בהוצאה מיוחדת. כבר הודענו, כי הרב הראשי עשה צעדים בפני וזרת המשפטים ביחס לגזירה בעניין הכותל שלפיה נאסר ליהודים מטעם מושל ירושלים להביא אל הכותל המערבי ספסלים ומנורות. אני ממהר להודיע לקוראי “החרות” בירושלים, כי לדברי רבנו היתה השפעה גדולה בחוגים הגבוהים וביום ג', י”א טבת, 30 בינואר, שלחה הוזרה הנ“ל טלגרמה מיוחדת אל הפחה הירושלמי המצוה לבטל את הגזירה בדבר הכותל מיד ובלי דחוי. העתון “אורוֹר” בקושטא הודיע אף הוא כזאת, וגם הוא הודיע, כי הוזרה שלחה אל הפחה בירושלים טלגרמה לבטל את הגזירה בדבר הכותל”.

ג) העתקה של העתון “אורוֹר” בקושטא מיום 2 בפברואר 1912. הקטע אומר:

“שאלת הכותל המערבי”

“כבוד קדושתו, החכם באשי, עשה, כפי שכבר הודענו, צעדים בפני וזרת המשפטים” וכו'.

ד) נוסף לאלה הגיש אליאש נוסח של חוק העתונות העותומני ששרר בימים ההם, לפיו חייב היה כל עתון להמציא לצנזורה שני אכסמפלרים של כל גליון. הידיעות על הכותל הגיעו איפוא אל השלטונות הגבוהים ולא הוכחשו.


משפט הכותל 7 (2).jpg

זקנים יושבים על ספסלים ע"י הכותל (בערך בשנת תרס"ה)



משפט הכותל 8 (2).jpg

אנשי הגדוד העברי על יד הכותל המערבי (1919)


פרשת המסמכים הערבים    🔗

אז יגיש עוני עבד אל האדי את תעודות הבעלות שבידי הווקף.

מעיד עליהן מוחמד נסיב, המזכיר הראשי של בית דין השריעי הירושלמי (בית דין המושלמי הדתי). מוגשות ארבע תעודות. הראשונה היא כתב ההקדשה של שכונת המוגרבים. לדברי העד נאמר בתעודה, כי הגבול המזרחי של השטח נמשך עד קיר חרם אל שריף. לפי פירושו – זהו הכותל המערבי (“אל בוראק”, בלשונו). המקדיש הוא מלך, בנו של צלאח אל דין. שמו של מלך זה נמצא משובש. כתוב אפדל, אולם אין זה אלא כנוי כבוד, ולא שם. התעודה השניה היא פסק שהוצא ע"י בית דין השריעי בשנה המושלמית 1248 (1829), כי חלקת אדמה ידועה תסופח לווקף המוגרבי; חלקה זו, לדברי העד, “קרובה מאד לבוראק – אין בינה לבין הבוראק ולא כלום”. לבקשת חבר־הועדה בארד, מראה העד את מקום המגרש על המפה. התעודה השלישית מקיימת את זכותו של חג' בשיר מוגרבי לדור בבית אחד בשכונת המוגרבים; הבית נמצא על גבול הרחבה. התעודה הרביעית היא שוב כתב הקדשה של חלק משכונת המוגרבים.


300 שנים – כיום אתמול…

אליאש מתחיל לחקור: מהו תאריך התעודה הראשונה? בתרגום אין תאריך! – העד משיב: 24 ראג’יב 666. – א.: בערך 1288 לספירה הנוצרית, ותאריך ההרשמה בבית הדין הוא מלפני 900 שנה, היינו 300 שנה יותר מאוחר מתאריך התעודה עצמה!

לאחר כמה שאלות ותשובות בדבר שמו של הקאדי שערך את התעודה מחליטים, כי אליאש ועוני ילכו יחד לבית הדין ויראו את תעודת ההרשמה במקורה. אליאש מקשה על הנקודות המצויות בתוך התרגום. מה הושמט כאן? צריך להגיש תרגום מלא ומדויק.

עוברים לתעודה ב'. נזכרת שם תעודה אחרת, אשר על פיה פסק בית הדין מה שפסק, תאריך התעודה ההיא מסומן בתרגום ע“י 13 נקודות. מהו התאריך במקור? – התאריך איננו נקוב במקור. – היו”ר: בידך המקור, ומקור התאריך ריק? – כן. – אליאש מקשה, אם זהו לפי הסדר שפסק דין יהא כתוב על ניר לחוד כזה שבידי העד עכשיו, כפי טענתו. עד כמה שידוע לו, הסדר הוא שכותבים את פסקי הדין בתוך הפנקס ולא על גליונות בודדים. הראה העד את פסק הדין הזה רשום בפנקס? – העד לא ראה, אך הוא בטוח כי פסק הדין רשום. – אליאש: ובכן אתה לא ראית, ודעתך אינה מענינת אותי. מתוך המשך הבירור מתגלה טעות בתאריך אחר. שהצד המושלמי מודה בה.

בתרגום התעודה הרביעית שוב חסר התאריך המדויק של יום העתקת התעודה מהפנקס. העד מעיר. כי התאריך הוא 1276, היינו לפני 73 שנים. – אליאש: מדוע לא נזכר זה בתרגום? – פחדי: ד"ר אליאש האיץ בנו להגיש את התעודות וכך נפלו כמה טעויות. – אליאש: הלא היה לכם זמן של 73 שנים לתרגם את התעודה הזאת כהלכה! – ושוב מתברר, כי אם גם יש תאריך להעתקה, הרי אין תאריך לעצם הרשמת התעודה בפנקס בית הדין. ואשר לתאריך התעודה עצמה, הוא נקוב: 720 (לפני 630 שנה). מתוך החקירה מתברר, כי בדרך כלל אין תעודות מהזמן ההוא, באשר היתה שרפה במצודת ירושלים והרבה חומר ארכיוני נשרף בה. אמנם, יש כמה תעודות הנושאות תאריכים מאותם הזמנים, אולם אלה לא הורשמו אלא כעבור כמה מאות שנים.

אליאש מבקש את העד לקרוא את השורות הראשונות של התעודה בערבית. מיד מתברר, כי בתרגום לא נכללו הדברים במלואם. באי כח הערבים טוענים, כי אין אלה אלא דקדוקים פורמליים. אליאש עונה, כי הוא מעונין מאד בדקדוקים אלה ולכן הוא דורש תרגום מלא, וגם העתק בערבית. אליאש מודיע, כי יתכן שיחזור אל העד, לאחר שיעיין היטב בתעודות.


לא מש מהכותל מכל נדרי ועד נעילה

מעיד ר' אריה מרדכי גולדברג, בן 52, שמש בבית הדין של הרב זוננפלד. היה מתפלל בכל יום מנחה ומעריב ליד הכותל, ביחידות ובצבור. בשבתות ובמועדים היח מתפלל שם מוספים. בראש השנה – שחרית, ביום כפור – מכל נדרי עד נעילה ומעריב. גם היה לן ליד הכותל בליל כפור ולא היה מש ממנו עד מוצאי היום. כך נהג 25 שנים. זה 21 שנה העתיק דירתו מהעיר העתיקה ולא יכול לבקר את הכותל לעתים כה קרובות. אבל בשבתות ובמועדים היה בא.

בערב יום הכפורים היה בא ר' משה־משיל גילבשטיין והיה מקים ברחבה מחיצה בצורת “ח” (שלשה דפנים). בין כתלי מחיצה זו היו שמים ארון קודש ושולחן לקריאת התורה. המחיצה היתה עשויה בד ועליה מעין תקרה למחסה מפני השמש. התקרה היתה קשורה בחבלים אל הכותל המערבי עצמו. ר' משה זה הוא מחבר הספר “משכנות לאביר יעקב” (הספר נזכר בתזכיר היהודי). תמיד היו ספסלים רבים, אך אלה לא הספיקו ואנשים מן הקהל היו מביאים גם כסאות משלהם. למשל, אמו של העד. מחיצה מטולטלת היתה מבדילה בין הנשים והגברים. ר' ולויל פינסקר היה תמיד הדואג לענין המחיצה. כשהיה רואה אשה, היה צועק וגוער בה שתחזור אל אחורי המחיצה.


 

הישיבה האחת־עשרה    🔗

עם פתיחת הישיבה ביום שני 7 ביוני הגיש ד“ר אליאש אל הועדה מכתב, בו הוא דורש העתקות מסמכי הבעלות הערביים על הכותל, שעוה”ד הערבי עוני עבד־אל־האדי הגישם בישיבה הקודמת:

א) שתוגשנה העתקות ערביות מדויקות מהתעודות שהן בערבית;

ב) שהתעודות המקוריות תופקדנה בידי מזכיר הועדה לשם בקורת;

ג) רצוי שחברי הועדה יראו את הפנקסים או את אספי התעודות שבהם נמצאים המסמכים, לפי דברי העד השני.

ד“ר אליאש מוסיף, כי הצעתו של עוה”ד מהצד השני להראות לו, לאליאש, את התעודות המקוריות במשרד ביה"ד השריעי, אינה מעשית, כפי הנראה, כיון שביקש מאת המציע במשך יום שלשום כמה פעמים ללכת אתו, והדבר לא יצא אל הפועל.

היו“ר ענה, כי סעיף א' במכתבו של אליאש מוצדק ועוה”ד הערבי צריך יהיה למלאו.

אשר לסעיף ב', הרי אין חברי הועדה מבינים ערבית כלל. הצדדים צריכים להגיש לועדה כל תעודה בתרגום יחד עם העתקה בלשון המקור. חבר הועדה בארד ילך יחד עם עורכי הדין אל משרדי ביה"ד השריעי לראות את אספי התעודות.

עוני עבד־אל־האדי ענה, כי הוא מוכן להמציא לצד היהודי העתקות מדויקות של התעודות, כאשר הבטיח. הוא ופחרי ביי לא יכלו ללכת שלשום עם אליאש. הוא מקבל ברצון את ההצעה שחבר הועדה יבוא אל משרדי ביה"ד ואם יש ברצון הועדה יביא את תיק התעודות הנה, כיון שהוא פתוח לכל.


שליחים מושלמים נוספים    🔗

אז הציג עוני בפני הועדה אורחים: את מוחמד עלי פחה, לשעבר מיניסטר הווקף במצרים; שיך מוחמד טאפטאזאני, ראש מצדדי נוסח חניפה; חבר המשלחת ההודית עבד־אל קאדאר מוזאכר מיאוה; מירזא מוּשקי ביי, נשיא לשכת המסחר הפרסית במצרים.

עוני מבקש להביא עד ערבי, אם כי רשימת העדים היהודים טרם נגמרה. עד זה מוכרח לצאת מן הארץ. אליאש מודיע, כי אינו מתנגד לכך.


חסיד ה“בוראק” לאחר המאורעות

העד הוא מוזאחם ביי באג’אג’י, בן 39, עורך־דין מעיראק, ששימש בארצו במשך השנים האחרונות פעמים אחדות מיניסטר וב"כ דיפלומטי של עיראק בלונדון. הוא מתחיל לדבר אנגלית, אולם עוני מבקש ממנו לדבר ערבית.

וזוהי עדותו בתשובות לשאלותיו של עוני:

הוא בא בשם הועד העיראקי שנוסד ב־1929 להגנת המקומות הקדושים המושלמים בעיראק ובא“י ובתוכם גם הבוראק. “איני רוצה לקרא אותו בשם הכותל המערבי, כיון שלפי המוחמדיזם הוא בוראק”. בתור ראש הועד שלח מכתבים בענין הכותל אל הנציב העליון, אל ועדת שאו, אל חבר הלאומים ואל מיניסטרים בלונדון. כל המושלמים, והוא בתוכם, מאמינים כי ה”בוראק־אל־שריף" קדוש במאד, ראשית מפני שנזכר שמו בקוראן הקדוש; שנית, מפני שהנביא ירד במקום הזה מעל חית הרכב באותו ליל זכרון, והמקום נקרא על שם החיה; שלישית, כלול המקום בתחום מסגד אל־אקצה שהנהו קדוש ביותר למושלמים, ובמשך זמן מה היו המושלמים מפנים את פניהם בשעת התפלה מכל העולם אל המקום הזה. המושלמים לא ירשו לתת את המקום כמקום תפילה ליהודים או לנוצרים או לכל בני אמונה אחרת. היו"ר שאל את העד, אם כונתו לכל דת אחרת חוץ מהאישלאם והעד מאשר זאת וממשיך: גם המושלמים ההודים חושבים כשאר המושלמים. קראתי מאמרים כתובים בידי מנהיגים שלהם בענין זה. הם גילו במאמריהם רוגז רב שהמקום יהפך לבית תפלה יהודי או לבית כניסה נוצרי וכדומה.

אליאש חוקר את העד: מה הניע אתכם ליסד את הועד? – העד: מהומות 1929. – הנתבקשתם ע“י אגודה צבורית או איזו אישיות מוסמכת ליסד את הועד? – קראנו את טלגרמות רויטר וטלגרמות אחרות וניסד את הועד. גם ממשלת עיראק היתה קשורה בעבודתנו. פעם או פעמים התראינו גם עם המלך בענין זה. – מה הבנתם מהעתונות? איזו סכנה נשקפה למקומות הקדושים? – קראנו בעתונים, כי אחת מסיבות המהומות היה דבר יסוד מקום תפלה יהודי ליד הבוראק. אמנם, לא זו היתה הסיבה היחידה ליסוד אגודתנו, אבל הבנו, כי אחת הסבות למהומות היתה התעקשות היהודים להחזיק מקום תפלה ליד הבוראק. – רק אחרי מאורעות 1929 שמעת בפעם הראשונה כי היהודים רוצים במקום תפלה ליד הכותל? עוני מתנגד לשאלה. אליאש: התנגדותו של ידידי מוכיחה כי השאלה נכונה. – היו”ר: השאלה היא, אם שמע העד קודם כי היהודים מתפללים ליד הכותל? – העד: אה, כן. שמעתי כי ענין הבוראק היה מקור קובלנות של המושלמים עוד מזמן. – אליאש: אבל אמרת כי אחרי המהומות נודע לך, כי אחת סבותיהן היה רצון היהודים במקום תפלה ליד הכותל. ההיתה זאת הפעם הראשונה ששמעת על כך? – ידעתי מהעתונים כי היהודים באים אל הבוראק הקדוש. אבל לא שמתי לב לזה עד שבקרתי בא“י ב־1927, בדרכי ללונדון, אז ראיתי ליד הבוראק שני יהודים. גם לפני ימים אחדים הייתי שם, כיון שחובתי הדתית היא לבקר את הבוראק־אל־שריף. מצאתי שם 6–7 יהודים. – ב־1927 נודע לך בפעם הראשונה על תפלת יהודים ליד הכתל? –לא. ב־1927 ראיתי בפעם הראשונה. – מתי שמעת בפעם הראשונה? – איני יכול לומר. – ב־1926? – זמן רב קודם. – אולי תוכל לתת לנו איזה תאריך? – לא אוכל, אבל סבורני, לפני הכיבוש הבריטי. – כמדומני, מוזחאם ביי, כי ירושלים היתה פעם מרכז גדול למושלמים לתורה ואמונה? – כן. – והגיאוגרפים המושלמים מתארים את ירושלים לפני 150–200 שנה כעיר שבה היו חסידים מושלמים גדולים בסביבת ביה”ד השריעי ושם למדו את תורתם. האם תופתע לשמוע ממני, כי זה מאות בשנים באים יהודים אל הכתל לתפלה? – האמינה לי שאיני יודע כלום על זה. – ותורכיה היתה מעצמה מושלמית? – כן. — והסולטאן התורכי היה ראש הדת המושלמית? – כן. – התופתע לשמוע, כי מעצמה מושלמית זו הכירה בזכותם של היהודים להתפלל ליד הכותל? — איני יודע באמת אם הממשלה התורכית, ממשלה מושלמית, הרשתה כדבר הזה נגד מצות הקוראן והמסורת המושלמית. למעשה היו כל חקי תורכיה נגד הדת.

על ג’מאל פחה אומר העד, כי היה אמנם מושלמי, אבל חפשי מדת. אליאש מגיש לעד ספר של ג’מאל פחה בו הוא כותב על הכותל המערבי שהיהודים רגילים להתפלל אצלו זה מאות שנים.


אין זכר לכותל בספרי המושלמים

א.: התוכל לכנות לי ספר דתי מושלמי הקורא את הכותל המערבי “בוראק”? – לפי שעה איני יכול. – הראית פעם בפנים איזור החאראם מקום הנקרא קובת־אל־בוראק? – כן. ליד הכותל. – האם תופתע אם אומר לך, כי אנשי־הסמך המושלמים קבעו אותו מקום בפנים איזור החאראם, שהוא המקום בו קשר הנביא את בהמת הרכיבה שלו ולא במקום הכותל המערבי שאתם מכנים אותו עתה בוראק? – אהיה מופתע, מופתע מאד. – התופתע אם אומר לך כי המקום בו קשר הנביא את הבוראק היה רחוק מאד מהכותל? – הייתי מופתע, אילו

האמנתי. – התוכל להזכיר, היכן נזכר ה“בוראק” בקוראן? – העד קורא פסוק אחד; יותר אינו זוכר. – איה כאן זכר הכותל? – העד מודה, כי אין זכר לכותל בשום ספר מושלמי. – אליאש קורא תרגום הקטע מהקוראן על מסע הנביא. – פחרי מודיע, כי אינו מאמין לתרגום.

בהמשך השאלות והתשובות אומר העד שוב, כי שמע שיש מחלוקת בין יהודים ומושלמים בדבר הכותל, כי הכותל הוא המקום שבו עמדה החיה וכי הוא מופתע מאד שלא הכותל הוא המקום הנכון.

עוני מעלה מפי העד, כי כל כותל של מסגד קדוש כמסגד עצמו, וכי מסגד אל אקצה קדוש כמסגדים הראשיים של מכה ומדינה, הם הקדושים בעולם.


עד ערבי מבירות

העד הערבי השני הוא צלאח אל־דין ביי בייהום מבירות, סגן נשיא המועצה המושלמית העליונה, שם.

הוא עונה לשאלות עוני: הוא בא יחד עם שליחים מושלמים אחרים בדבר הבוראק. קורא פסוק מהקוראן בדבר מסע הנביא ממכה אל הבוראק ועוד פסוק שני על העליה לרגל לשלושת הערים: מכה, ירושלים (אל מסגד אל אקצה) ואל מדינה. הבוראק קדוש משום שהנביא קשר בו את בהמתו. שום מושלמי לא יסכים להפוך את המקום לבית כנסת.


“בקיאות” בהיסטוריה

לשאלות אליאש עונה העד: הוא בעל קרקעות. אינו מלומד בדת. שמע שהיהודים באים להתפלל ליד הכותל. אינו זוכר, אימתי שמע (לאחר שאלה אחרת אומר העד: לאחר המלחמה). – מה שמעת? – שמעתי שהם בוכים ומקוננים כמו שאנו בוכים ומקוננים עכשיו. – פחרי: העד אומר כזאת על דרך הציור. – אליאש: מהי קדמות מנהגם זה של היהודים? – 6–7 שנים. – וזה לפי מיטב ידיעותיך בהיסטוריה? – כן. – מתי ראית את הכותל בפעם הראשונה? – ב־1922. אז ראה העד גם את הבוראק בתוך איזור החאראם. – והלא זה רחוק מהכותל המערבי שהיהודים מתפללים לידו? – הכותל נבנה על הדרך המובילה אל הזאויה הקדושה של הבוראק. – השמעת על מקום הנקרא באב־אל־בוראק? – איני זוכר. – כמה פעמים היית בירושלים? – 4–5 פעמים; הייתי רואה יהודים בוכים ליד הכותל. – איזוהי הדרך שהלכת אז אל הכותל ואל החאראם? – מחצר החאראם הלכתי אל הכותל וירדתי במדרגות אל הזאוית־אל־מוגרבי. – מתי היה הדבר? – ב־1925 וב־1922. – התופתע אם אומר לך שאז לא היתה שום זאויה כזאת? – העד משתמט ע"י תשובה שלא ממין השאלה ואליאש חוזר על שאלתו. העד עונה: איני זוכר. – הראית מושלמים מתפללים ליד הכותל? – לא. – השמעת על כך? – כן. אבל המושלמים יכולים להתפלל בכל מקום קדוש.– אמרת כי זה 6–7 שנים מתפללים יהודים ליד הכותל. התופתע לדעת כי הם מתפללים שם זה מאות בשנים? – אני מופתע. – התופתע לדעת כי מלומדים ויראים מושלמים, גדולים הרבה מאלה שבדורנו, לא חשבו אף פעם לחובתם להפריע ליהודים מהתפלל ליד הכותל? – אני מפקפק הרבה בדברים אלה.

לשאלות נוספות של עוני עונה העד, כי לא ראה ליד הכתל ספרי תורה או כל תשמישי תפלה אחרים.

היו"ר: באילו ימי השבוע היית שם? ההיית שם ביום ו' או בשבת? – איני זוכר. – בזה נגמרה עדותו של האורח הסורי.

לאחר ההפסקה מגיש אליאש לועדה עוד שני מוצגים. ספר אחד של ל. א. פרנקל, מתורגם ע"י הכומר ביטון. הספר נדפס ב־1858. הכותב מעיד כי שמע תפלת מנחה ליד הכותל, וקול המתפללים היה כקול אשדות מים. על תפלה אחרת הוא כותב, כי שמע את המונה עוד בטרם נגש אל הכותל.


עדות כומר נוצרי חשוב

המוצג השני היא כתב־עדות בשבועה מד"ר ויליאם קריסטי מחיפה.

הוא בא לא“י ב־1889 ושהה בה עד 1895. היה גר בצפת וביקר פעמים רבות בירושלם. ב־1918 בא שנית לא”י, מטעם ועד העזרה לסוריה ולא"י. שהה בארץ 9 חדשים ושב לסקוטלנד. ב־1923 בא שלישית לארץ ומאז יושב בה. בזמן האחרון גר בחיפה. העד הוא כומר אנגלי (שוטלנדי).

העד עוסק בחקירת המקרא, ובמשך הרבה שנים עסק גם בשאלת הכותל. הרצה וכתב על הנושא הזה.

על יד הכותל ביקר בשנות 1894, 1895, 1918, 1919 (3 פעמים), 1923 (במקור מסומן גם יום הביקור).

הוא מספר על עמידתם של היהודים, גברים ונשים, בתפלה ליד הכותל, כשהם נפרדים לפי המין. מציין את ההפרדה בשעת התפלה כמנהג יהודי עתיק, מימי בית שני. סדר התפלות בצבור ליד הכותל דמה לסדר הנהוג בבתי־הכנסיות, היה גם חזן שעבר לפני התיבה.

בביקורו ליד הכותל ב־1894 וגם בביקורים אחרים, ראה שם הרבה ספסלים, כסאות, כרים ושטיחים, לרווחתם של המתפללים היהודים. חוץ מתיבת־תפלה, שלא הובאה בגלל צרות המעבר, ראה את כל כלי הקודש הנהוגים בבתי הכנסיות בשעת התפלה. 

מתוך חקירות ממושכות ושיחות עם הרבה יהודים וערבים (העד יודע ערבית וגרמנית) בא לידי מסקנה החלטית, שהכותל הנהו, מאז נחרב בית המקדש, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. חוץ מבתקופות פורעניות ורדיפות יוצאות מגדר הרגיל לא כפר איש בזכות היהודים להתפלל ליד הכותל.

על יסוד חקירותיו נוכח גם שהערבים לא תבעו עד כה שום זכות לעצמם ליד הכותל, ולא מיחו עד עכשיו בפני המתפללים היהודים שם. מעולם לא שמע שמושלמים מיחסים קדושה למקום הזה. לפי מיטב ידיעתו היו הראשונים שהטילו ספק בזכות היהודים ליד הכותל – מושלמים שלא מבני המקום, מהגרים, והם המוגרבים. וגם זה רק בשנים האחרונות.

בשעת ביקורו ליד הכותל לא ראה אף פעם שהמושלמים יפגעו או יפריעו למתפללים בשעת תפלתם.

ד"ר אליאש מגיש תעודת רופא על מחלתו של העד הזה.


עדות ציונית פסולה, לדעת עוני

עוני חוזר ומדגיש שהעד ידוע כידיד הציונים והיה רוצה להציג לו אילו שאלות. – ד"ר אליאש מעיר: מר עוני, הנני אומר לך שהרבה אנשים ישרים מתיחסים באהדה לציונות. – עוני: האמנם? היתכן כדבר הזה?

היו"ר מסיים את הויכוח ואומר שהתעודה הזאת תוגש לועדה כמו תעודות אחרות דומות. אם תהיה הזדמנות לחקור את העד בחיפה יוכל הצד השני לשאול את שאלותיו.

ד"ר א. מגיש אחרי זה תעודה חתומה ומאושרת מאת יליד ירושלים, הדר באנגליה, מר סלוֹטקי (נזכר בתזכיר היהודי) והוא מעיד על מציאות ספסלים ליד הכותל.

מופיע שנית העד גולדברג, שלא סיים בשבוע שעבר את עדותו. הוא מספר על התפלות השונות שנערכו בהזדמנויות שונות ליד הכותל, השימוש בכלי קודש והתנהגות המושלמים (העברת חמורים…). ה“זיכּר” וקריאת המואזין אינם ידועים לו. העד נחקר הרבה על המחיצה שהיתה מוקמת ליד הכותל לשם הפרדה בין גברים ונשים על הסככה, הספסלים והכסאות.


תקיעת שופר נגד עצירת גשמים

מעיד חיים צוקרמן, בעל דפוס. אצלו נדפסה תפלה שנאמרה ליד הכותל בצבור באדר תרפ“ה בצום שנקבע ע”י הרבנות. הוא מסביר לועדה שהתפלה נדפסה ונאמרה לרגלי עצירת הגשמים. בהזדמנות זו גם תקעו בשופר וספרי תורה הובאו לפני הכותל.


 

הישיבה השתים־עשרה    🔗

בהתחלת הישיבה ביום 8 ביולי מודיע ד"ר אליאש כי השיג פקודת הממשלה התורכית בענין הכותל מ־1911, “אם כי הצד השני צריך היה להביא אותה”.


מחיצה – “מאלֶיש”

מעיד ר' מנדל הכהן פאקשיר, בן 68, תושב ירושלים זה 46 שנים.

לפני 30 שנה הזמין העד אצל נגר את המחיצה שהיתה עומדת ליד הכותל בין הגברים והנשים, בערבי שבתות, בשבתות, במועדים ובכל מקרה של התכנסות קהל גדול ליד הכותל בלילות היה החג' הדר בגן הסמוך נוטל את המחיצה אליו ובבוקר היה שם אותה ברחבה כפי הדרוש. החג' היה מקבל שכר בעד זה. כך נמשך הדבר עד שנת תר"ע (1910). אותה שנה יצא העד לוינא וחזר לאחר שנתים, בערך, ומצא את מנהג המחיצה קיים. וכך עד 1914. בימי המלחמה לא היה הולך אל העיר העתיקה. שבוע ימים לאחר שהוקמה המחיצה נזדמנו ראש העיריה ושני פקידים גבוהים מהסיראיה (בית הממשלה) ברחבת הכותל ושאלו את השמש: מי עשה זאת? השמש הראה אז על העד. העד אמר: אני עשיתי זאת. שאלוהו וענה, כי נצטוה מטעם שלשה בתי דין צדק. "ראש העיריה שאל, אם המחיצה תעמד כל השבוע. עניתי: רק בערבי שבתות ובשבתות. הוא שאל: למה כל הדבר הזה? אמרתי: כדי להבדיל בין גברים ונשים. אמר: “מאליש” (אין דבר). ההחלטה היתה מטעם הרב אלישר (אז חכם באשי). מלבד ביקורו של ראש העיריה ושאלותיו לא היו שום דין ודברים יותר בענין זה.

לשאלות עוני עונה העד, כי הוא היה מקבל 5 פרנק לשבוע בעד הפיקוח על המחיצה. היתה החלטה בכתב בענין המחיצה מטעם ביה"ד האשכנזי, הספרדי והחסידי, ליב הנגר שהכין את המחיצה מת לפני שנתים.


עדות מר דוד ילין

העד הבא הוא מר דוד ילין. עוני מתנגד לגביית עדות ממנו, כיון שנוכח בזמן העדאת עדים אחרים. היו"ר אומר: כי אפשר לשמוע את עדותו וכן גם עדותם של ערבים שנוכחו בישיבות, אלא שהצדדים צריכים לגמור ביניהם, אם להשביע עדים כאלה. אליאש מודיע, כי ילין כבר נשבע.

מר ילין הוא בן 66, נולד בירושלים. בימי המלחמה הוגלה ע" ג’מאל פעמים אחדות.


ג’מאל פחה הציע לשפר את סביבת הכותל

ג’מאל פחה היה מזמין את העד, יחד עם באי כח יהודים אחרים, למסיבות רשמיות ולסעודות. “כששבנו מטבריה, לאחר גלות שבועיים, מצאנו לנחוץ לבקר את ג’מאל פחה ולהודות לו על שלא שלח אותנו לקושטא ועל שקיצר את זמן גלותנו. הלכנו – הרב פראנקו, אלברט ענתבי, ד”ר יצחק לוי ואנכי. שיחתנו נתקיימה בארמון הגרמני על הר הצופים. הוא היה במצב רוח טוב. שאל אותנו: האם אין ליד החאראם מקום תפילה ליהודים, והמקום צר ודחוק? האין כל אפשרות להרחיב את המקום, שאתם אומרים כי צר הוא? ענינו, כי יש אפשרות והזכרנו לו, כי הבתים הקטנים הסמוכים שייכים לווקף. שאל אם אי אפשר להחליפם. עניניו, כי לא בנו תלוי הדבר. שאל על מפת המקום. ענינו כי הכינונו לפני המלחמה מפת המקום עם תכנית של תיקון הגישה אל הכותל, שהיא עכשיו מעוקלת וקשה. התכנית היתה להעביר דרך מבית אחד בבאב אל סילסלה ישר אל הכותל ע“י מדרגות. אמר לנו להגיש את המפה לפחה המושל בירושלים והוא יראה מה יוכל לעשות בענין זה. הגשנו את המפה לפחה והמו”מ לא נמשך יותר, הימים ימי מלחמה. ג’מאל פחה היה הולך ובא ולא היה שוהה בירושלים ימים רבים רצופים. לא העזנו לעורר את השאלה. לאחר חדשים אחדים מינה אותי ג’מאל לצנזור הדואר לעברית ואידיש".


אין הכותל קדוש למושלמים

כחוקר עניני המזרח אומר העד, כי לא מצא בשום ספר ערבי ולא שמע מפי מלומדים ערבים, כי הכותל המערבי קדוש למושלמים. הכותל נקרא בערבית “לה־בראק” אבל לא “אל בוראק”. העד הוא נשיא החברה הארכיאולוגית הארץ־ישראלית וחקר בדברי הגיאוגרפים וההיסטוריונים הערבים על ירושלים. קרא גם בספרי הקודש המושלמים. כיהודי מאמין נמנע מלהכנס לחאראם או למקום המקדש בכלל. את האיזור הזה חקר לפי חיבורי מלומדים שונים. יש חוקרים ערבים הקובעים את מקום הבוראק בקרן דרומית מערבית של חומת המקדש, הנקראת באב־אל־מגרבע, ליד עצי הצבר, ויש קובעים את הבוראק יותר מזרחה, ליד “שער הזהב”. הוא נתקל גם בדעה אחרת הקובעת את הנקודה במרכז איזור המקדש בשם “קובת־אל־בוראק”. כלומר המקום ששם קשר הנביא את בהמתו. יש בין מפרשי הקוראן האומרים, כי כל הדברים על מסע הנביא אינם אלא חזון ולא סיפור מעשה. אולם המקום הקרוב ביותר לשטח הכותל המיוחס בספרי המושלמים למסע הנביא הוא באב־אל־מגרבע, שבינו ובין שטח התפלה ליהודים מבדילים כמה בתים.

אחרי זה חוקר עוני את העד: הנך בן־סמך בארכיאולוגיה? – לא בן־סמך; עסקתי בארכיאולוגיה, כחובב, בין עניני מדע אחרים. – קראתי בספרי גיאוגרפיה והיסטוריה ערבים את כל השייך לנושא זה? – לא הכל. עוד לפני 25 שנים חברתי ספר בשם “ירושלים לפני 400 שנה” עפ"י אונס־אל־ג’ליל. – וזהו הספר היחידי ההיסטורי והגיאוגרפי הערבי, שקראת על ירושלים? – קראתי גם את אל־פריד. – הידוע לך, כי הספר שאתה מסתמך עליו אינו אלא דברי ספרות סתם? – כך גם אמרתי, אבל בכרך השלישי יש פרק בגיאוגרפיה של ירושלים. – האינך יודע, כי חרפה היא לבן־סמך בארכיאולוגיה לבסס את דעתו על ספר ספורים, כשם שמחפיר הוא אם מלומד מסתמך על חזיונות אנטול פרנס ושכספיר? – אני מוחה קודם כל נגד התואר בן־סמך. אמרתי, כי רק חובב אני. ושנית לא חויתי דעה בדבר קביעת המקום. אמרתי רק, כי לא המלומדים כינו את הכותל “בוראק” אלא סתם אנשים. – אתה מתכון למעט את קדושת הבוראק ונשען על ספרים, שאינם לא ספרי היסטוריה ולא גיאוגרפיה. צריך היית לומר זאת לועדה.

אליאש: אני מוחה: העד לא בא להפחית את קדושת הבוראק, הוא רק דיבר על מקומו.

בשאלת קדמותן של אבני הכותל אומר ילין, כי יש פלוגתה בין הארכיאולוגים, אם האבנים הן מימי שלמה או מימי הורדוס, הנדבכים התחתונים הם לדעת הרוב מימי שלמה, אבל היהודי הפשוט לא פקפק אף פעם והאמין כי הם שריד מקדש שלמה.


היקש משפיכת דמים אצל הנוצרים

עוני מעלה מפי העד, כי הנוצרים אסרו על היהודים להכנס לכנסית הקבר הקדוש (מקום קבורת ישו, לפי המסורת הנוצרית). העד עצמו הוכה פעם סמוך לכנסית הקבר. היו תיירים יהודים שנכנסו לכנסיה, אבל יתכן כי לא הכירום כיהודים. העד יודע גם על הסטאטוס־קבו בין העדות הנוצריות השונות בכנסית הקבר. – היודע אתה, כי דם נשפך בכנסית הקבר, בשעה שעדה אחת ניסתה לנקות חלק המרצפת, שעדה אחרת נוהגת לנקותו? – שמעתי על מריבות כאלה. הרי זה מדכא גם את הבלתי־נוצרי. אין מקום קדוש צריך לשמש גורם לשפיכות דמים. – אני מבקש אותך לא לתת כאן לקח, אלא לענות. – אני יושב כאן ימים אחדים בין אנשים הנותנים לקח זה לזה, אולי הושפעתי (צחוק). – עוני (בכעס): אני אודיע לעדות הנוצריות שאתה מוכן להטיף להן לקח.

בתשובות למספר שאלות של אליאש נגמרת עדות ילין.


עדות צלם

צדוק באסאן, צלם העובד בירושלים מלפני המלחמה, מעיד על שלש תמונות שצילם ליד הכותל לפני המלחמה. בתמונה אחת – אנשי מושב הזקנים ליד הכותל; בשניה – אנשי כולל גליציה המתפללים שם לשלום קיסר אוסטריה. כן גם השלישית. בכל שלושת הצילומים רואים כמה ספסלים.

העד עונה ברורות לכל שאלותיו של עוני וכל מאמצי העו"ד למצוא פגם בדברי העד אינם עומדים בפני בטיחותו ובהירות דעתו של אדם פשוט וישר.


יחס מושל ירושלים לפני 33 שנים

אלברט אברהם מוצירי, רופא ועתונאי יהודי ממצרים (מדבר צרפתית), מעיד על ביקורו הראשון ליד הכותל לפני 33 שנים יחד עם אביו, שהיה רגיל לעלות לא“י לעתים קרובות. אתם היו אז הרב הראשי של אלכסנדריה, סגן הרב הראשי של קהיר, סגן נשיא הקהלה של אלכסנדריה וסגן נשיא הקהלה בקהיר. חבורת העולים לרגל היתה אז כבת מאה איש, מנכבדי מצרים. הגיעו אל הכותל בערב שבת והתפללו בצבור, עם “קדיש”, ולפי כל הנהוג בתפלה בצבור. הוא ראה על יד הכותל ארון, ספסלים קטנים, כסאות, מנורות שמן. נתרשם, כשראה איש יושב בשעת תפלה במעומד. ביארו לו אח”כ שהאיש חלש, אבל יותר מזה נתרשם משני אינצידנטים, ילדים ערבים זרקו אבנים במתפללים, שעמדו בשמונה עשרה, וחמורים טעוני זבל בשקים עברו ברחבה בשעת התפלה. “למחר נתקבלנו ע”י המותצרף (הפחה הירושלמי) שהכיר את הרב הראשי של אלכסנדריה. המותצרף אמר: האינך חושב הוד קדושתך, כי התקדמנו? יש שם כבר מנורות שמן ובסמטות יש פנסים! הרב ענה: כן, זוהי קדמה, אבל הנימוסים לא נשתנו לצערי. זרקו בנו אבנים. המותצרף ענה, כי הוא משתומם לדבר, הרי נתן כבר פקודות להגנת היהודים בשעת תפלתם, שלא יפגעו בהם, הוא מבקש להודיע לו על כל מקרה, אפילו הפעוט ביותר.

לשאלות עוני עונה העד: הוא בן 63, את שם המותצרף אינו זוכר. יתכן כי שמו היה ראוף. הוא זוכר גם שיחות אחרות מאותה שנה.

אשר לשנה הריהו זוכר אותה היטב מפני שבה נשברה זרועו ובה גם מת סגן נשיא הקהלה היהודית בקהיר, מוצירי ביי. ב־1908 בא שוב לירושלים ודר בה שנתים במלון אמדורסקי. גם נשא אשה בירושלים. בפעם השלישית בא ב־1919. הוא זוכר, כי בשיחה עם המותצרף דובר על תפלה ולא על ביקור ליד הכותל. עוני חוזר על שאלת ההבדל בין תפלה וביקור פעמים אחדות. חבר הועדה בארד מעיר, כי הדבר ברור.

היו“ר: הראית מחיצה? – לא. ביום ו' אחה”צ לא היו שם נשים. בשבת בבוקר לא הייתי שם. לשאלת בארד עונה העד, כי עוד תפלה אחת מלאה התפלל ליד הכותל בט' באב ולא יותר. על הספסלים ישב בעצמו.


נידוי “אפיקורוס” ליד הכותל

ר' אשר סופר פדרמן, בן 70, דר בירושלים 54 שנים, היה מבקר לעתים קרובות את הכותל, עד שהעתיק דירתו מהעיר העתיקה, לפני 12–14 שנה. הוא מספר כי ביום הכפורים היו מעמידים מחיצה וגם סככה למגן משמש.

לפני ארבעים שנה בערך הוכרז ליד הכותל המערבי חרם על דוב, היהודי האשכנזי הראשון (?) שיסד בי“ס חילוני בירושלים. הרבנים נתאספו ב”חורבה" והחליטו על כך, אז תקעו ליד הכותל בשופר.

עוני עומד בחקירתו על השאלה, מדוע היה העד נוהג להתפלל בשבתות ליד הכותל רק “מוסף” או “שחרית” ולא תפלות שלמות. – איש איש כמנהגו, אומר העד. – מה מדת הסככה? – כ־4 מטר. – מדוע אין סככה למחסה ממטר? – אין התפלה נמשכת זמן רב. מי שרוצה לעמוד בגשם יעמוד; מי שאינו רוצה ילך.

עוד מספר העד, כי בטרם תוקנה המרצפת, לא היו ספסלים ברחבה. אבל זה היה לפני זמן רב. הפרעות בענין הספסלים לא היו. מוגרבי אחד היה שומר עליהם בחצרו ומביא אותם לשעות היום. לפני שהנהיגו ספסלים לא היה ברחבה על מה לשבת.


 

הישיבה השלש־עשרה    🔗

בישיבת יום 9 ביולי מעיד ראשונה ד“ר אברהם יעקב בראויר, בן 46, דר בירושלים משנת 1911, עוסק בגיאוגרפיה. הוא מתחיל לענות לשאלת אליאש באנגלית ומבקש רשות לעבור לעברית או לגרמנית. היו”ר: יכול אתה לדבר עברית.


פעמים ראה את הכותל מזוהם בצואה…

העד מספר: משנת 1911 היה מבקר את הכותל כשלש פעמים בשנה. לערך ב־1911 וב־1912 היו יחסי השכנים אל המתפללים היהודים טובים תמיד. היו מקרים שהרחבה היתה מלאה קהל יהודים עד לצפיפות. אז היו השכנים פותחים להם בעצמם את החצר לצד צפון. פעם התפלל העד בעצמו באותה חצר ולא שילם לערבי כלום כיון ששבת היתה. ב־1913 החלו להפריע למתפללים ונוצרה כעין מתיחות. בי' באב אותה שנה בא אל הכותל לבקור פרידה לפני צאתו לחו“ל, ומצא את הקהל נרגש. אמרו לו, כי אלה שבאו אמש לקדש את החודש מצאו את הכותל מזוהם בצואת אדם. העד מסר את הדבר לדוד ילין ולד”ר יצחק לוי, ראשי העדה אז. האיש שראה בעיניו את הזוהמה הוא שמש הועד הכללי. העד עצמו ראה פעם חמור טעון זבל עובר ברחבה בשעה שהיתה גדושה מתפללים.

בפסח 1922 ראה העד אינצידנט מעציב ביותר. בבואו בבוקר לתפילה מצא את המתפללים מתרכזים בחלק הצפוני של הרחבה, מתרחקים מן החלק הדרומי כי בו היה הכותל מזוהם צואת אדם על שטח מטרים אחדים. ההתרגזות היתה רבה. העד בחר נכבדים אחדים מבין המתפללים והלך אתם אל משרד הממשלה (הוא הבית שבו יושבת הועדה). בדרך נלוו אליהם עוד שנים. הם חיכו בפרוזדור. יצא אליהם פקיד, אם אינו טועה, היה זה לוק. העד דרש שיחה עם המושל עצמו. יצא סיר רונלד סטורס, לבוש מדי צבא. העד ספר לסטורס על הקורות והלה אמר צרפתית: “אני מצטער מאד מאד. נא להביע את צערי למתפללים על אשר קרה להם”. העד אמר לסטורס כי אין די בהבעת צער, מוטב שירד בעצמו אל הכותל ויראה בעיניו את הנעשה. סטורס לא הלך ושלח את רוחי ביי עבד־אל האדי. בדרך פגשו עוד ערבי אינטיליגנטי שדיבר גרמנית. שניהם הביעו את התמרמרותם הרבה על הנעשה ואמרו: “איזו סכלות!” בהגיעם ל“שער השלשלת” אמרו רוחי והשני, כי הם יגשו לכותל דרך מקום המקדש, ואמנם באו מיד משם הראו לרוחי ביי את האבנים שנזדהמו. הוא קרא לאחד המוגרבים השכנים, שאין העד זוכר את שמו, אבל היה יכול להכירו בפניו. רוחי ביי שאל: מי עשה זאת? המוגרבי ענה: ילד עשה זאת. היהודים הוכיחו, כי לא מעשה ילד הוא, המקום היה גבוה מכפי שילד יוכל להגיע. זה היה בגובה שמנשקים בו את הכותל. המעשה היה עשוי גם בחריצות. העד בטוח לגמרי, ואומר, בכל אחריות של עד לאחר שבועה, כי זה לא נראה כמעשה ילדותי בלתי אחראי, אלא כמעשה בוגר שקבל פקודה על כך. הוא בטוח שהעושה קיבל גם שכר.

העד ראה אח"כ עוד כמה אינצידנטים ליד הכותל. פעם בשבת הורגשה צחנה חזקה מהבית הפתוח ומבית הכסא. כתבתי לקולונל הירון, מנהל מחלקת הבריאות, כי חרפה היא לממשלה, שמקום כזה, שתיירים מכל קצוי תבל מבקרים בו, יהא נתון בריחות כאלה.

טרם עבר העד להחקר ע"י עוני עבד־אל־האדי מבקש אליאש לשמוע עד שני שלו, הממהר ללכת, עוני מסכים.


עדותו של קצין ערבי

העד ־ שוּכּרי ביי סעד, עוזר מפקח המשטרה בירושלים, מעיד, שב־1922 הודיעו לו מתחנת המשטרה בסיראיה העתיקה, כי יש זוהמה על הכותל המערבי. הוא בא וראה צואת אדם. נוכחו יהודים מעטים, שהיו מדוכאים. חקר ולא גילה את עושה המעשה. הזוהמה היתה אולי בגובה מטר וחצי, בערך. במקום אחד או שנים. הוא ציוה לשכנים לנקות את הכותל, “וזה הכל”.

פחרי חוקר את העד: השמעת פעם שמושלמי ארץ־ישראלי יזהם בצואה את המסגד, מבית או מחוץ? – לא. – והחאראם אל־שריף אינו קדוש למושלמים יותר מכל מסגר אחד? – כן. ־ ואתה מאמין, כי הכותל המערבי הוא הבוראק וחלק של החאראם הקדוש למושלמים? – כן. – אם כן הנך בטוח, כי מושלמים עשו זאת? – איני יודע לענות; לא אמרתי, כי מושלמים עשו זאת.

לשאלות נוספות של אליאש עונה העד, כי הוא נוצרי. הוא זוכר כי השכנים אמרו לו שהם מצטערים על המקרה. על הדו"ח שלו לממשלה אינו זוכר. הוא הודיע בעל פה, אבל אם גם בכתב – אינו זוכר.


לא באתי להעלב ע"י ליבנטיני!

עתה הגיע תורו של ד“ר בראויר להחקר ע”י עוני. עוני מתנכל לעד בשאלות המכוונות להכשילו, כביכול. – ההיו גם ב־1912 ספסלים? – העד אינו יודע על איסור הספסלים אז; בקיץ לא היה בארץ. – עוני: השמש עצמו סיפר על איסור הספסלים לזמן מה; השקרן אתה או לא? – אליאש מוחה. – העד: לא אענה, אני אקדמאי מוסמך מוינה; לא באתי הנה כדי להעלב ע“י ליבאנטיני. – היו”ר פוסל את השאלה.


“שמא הציונים זיהמו את הכותל?”

עוני ממשיך בהתנכלויות שאינן מצליחות ומתוכח עם העד על סדרי תפלה וקריאת התורה בלי כל ידיעה נכונה בדבר. הוא רוצה להכחיש את העד שנקרא לתורה ליד הכותל ונדר נדרים וקיבל קבלות על הכסף. כשאינו מצליח בדרך זו עובר עוני לויכוח עם העד: שמא זיהמו הציונים את הכותל המערבי בצואה, כדי לעורר איבה בין המושלמים והיהודים? העד מסרב בראשונה לענות על “חכמות” כאלה, אלא אם יתנו לו לענות תשובה מפורטת. אליאש מוחה נגד שאלה כזאת מצד עוני. היו"ר מציע לעוני לתקן את שאלתו. לבסוף עונה העד ונותן נימוקים, מדוע אין להאמין שהיהודים יעשו זאת. הנימוק האחרון: אין זה מדרך היהודים להשתמש באמצעים כאלה במחלוקת פנימית או חיצונית. לעומת זה הערבים משתמשים בזה לעתים קרובות. למשל, בזמן החרם על היהודים ביפו, היו נלחמים בצואה באלה שלא הסכימו להחרים את היהודים: “יש לי דרך ארץ בפני הפלחים, הם לא יעשו כזאת אבל בריון שכיר יעשה ויעשה”.

לשאלות נוספות של אליאש אומר העד, כי אף פעם לא באו מושלמים אל הכותל, אלא תושבי השכונה עברוהו. באו אליו מורי דרך עם תיירים. הוא שמח שהמושלמים מתחילים לטעון כי המקום קדוש להם, אולי לא יחללוהו עוד.


שמש הועד הכללי – עד ראיה.

מעיד ר' מאיר דוד שוטלאנד, בן 60. (התורגמן הערבי: רק בן 60? העד: אולי אתה רוצה תעודת לידה?), שמש הועד הכללי. במוצאי ט' באב תרע“ה בא הוא ור' דוד בידרמאן וחסידיו, בס”ה כשני מנינים, אל הכותל לקדש את החודש ומצאו את הכותל מזוהם בצואת אדם. הלכו אל בית יהודי ברחוב מיידאן הקרוב, קראו את כלתו של ר' דוד, הביאו אתם מים ומטליות וניקו את הכותל. –־ היו"ר: הודעתם למי־שהו? – למי נודע; זה היה מדכא. – ולרבנות? – הודעתי לר' שמואל סאלאנט. מה יכולתי לעשות יותר? – איזה שטח היה מזוהם? – לא מקום אחד. כמה מקומות. – האינך יודע מי זיהם? – היה לילה. לא ראינו איש.


עדותו של חוקר־היסטוריה ערבי

מוחמד אל טאפטאזאני ממצרים, שיך כת הסופים הגאנימיים, בא לא“י למשפט ה”בוראק“. הוא חבר נלוה לחברת הליגות המזרחיות, ששלחה הנה שלשה שליחים. כראש כת מושלמית הוא יודע על אמונות המושלמים בענין ה”בוראק“, המזכיר את עלית הנביא השמימה. זהו ה”בוראק" שליד ווקף אבו־מדיאן השייך למסגד אל אקצה הקדוש במדה שוה עם מקדשי מכה ומדינה. כל כתות המושלמים מקדשים את ה“בוראק”. במקום הזה ירד הנביא מבהמתו וקשר אותה בסביבה זו.

עוני: המותר לפי השריעה (החוק הדתי) לתת ליהודים לעשות את המקום מקום פולחן ולהביא שמה חפצים כמו לבית כנסת? – העד: לא. משום שאין מקום מסגד יכול להיות מופקע ממטרתו. – ומה חובת משלמי כל העולם לעשות במקרה שהיהודים ירצו להשתמש בו כבבית כנסת? – חובת כל מושלמי תהיה להגן על המקום. הרי זה כמגיש אש לחציר. כהסטוריון, השתדלתי לגלות מי הוא הפושע, שהתיר ליהודים לגשת אל הכותל הקדוש. זהו חטא, שאנו מצטערים עליו, ואנו מצטערים על שלא מצאנו את שם החוטא והפושע, יהא אפילו מושל או מישהו.


משפט הכותל 9 (2).jpg

אחדות מאבני הכותל המערבי



משפט הכותל 10 (2).jpg

המודעה הרשמית שנעלמה [ראה עדותו של קית־רוטש]


ד"ר אליאש חוקר את העד, העונה שהוא חוקר בהיסטוריה. לדעתו פושע האיש שהתיר ליהודים לבקר ליד הכותל. בשום ספר ערבי בן סמך אין זכר, שהיהודים השתמשו פעם בבוראק כבמקום תפלה. הוא ביקר ליד הכותל ב־1911 וב־1913 ומצא שם 2–3 יהודים בוכים, ודאי על מלכותם שאבדה, ולא שם אליהם לב.

בתשובה על שאלת ד“ר א., היכן המקום שאליו קשר מוחמד את הבוראק שלו? עונה העד שכל שטח מסגד אל־אקצא נחשב בעיני המושלמים לבוראק. וכל הקירות שמסביב למסגד קדושים הם. הקדושה המיוחדת של הכותל הוא, כי הוא הקיר של מסגד הבוראק. ד”ר א. שואל אם ידוע לעד מקום בפנים החאראם הנקרא “דאראג' (מדרגות) אל־בוראק” והאם נכון שלפי המסורת המושלמית קשר שם מוחמד את הבוראק? – העד עונה בחיוב, ומוסיף שיש תפלה מיוחדת לשם כך.


מה יודע ה“חוקר” משטח החאראם?

ד“ר א.: שמעתי מכבר על המסורת הזאת והנני שמח על עדותך הברורה. התסכים שיש עוד מסורת, המציינת את מקום קשירת סוסו של הנביא למקום הידוע בשם “קובת גבריאל”? – העד לא שמע על מקום כזה בשטח המסגד ולא טרח לדעת את הדבר. גם על מקום בפנים השטח הנקרא “באב־אל־בוראק” לא שמע. הוא עונה שלא היה ארדיכל בחאראם ואינו יודע את שעריו, הוא יודע את המסגד ותו לא. לכל היותר יוכל להגיד, מי בנה את המסגד ומי תקן אותו. בכלל שהה בירושלים לא יותר משלשה ימים בבת אחת. בתשובות נוספות מסכים הוא שהנביא רק עבר דרך מקום הכותל על סוסו כדי לקשרו במקום עמידתו. ברור לו שהנביא קשר את סוסו בפנים שטח החאראם. השיך שליווה אותו אל הכותל אמר לו שהנביא עבר על סוסו ליד הכותל. ד”ר א. מעיר לו שלפני כן אמר שהנביא עבר לאורך הכותל המערבי בפנים החאראם. העד אומר שלדעתו כל השטח שייך לאזור החאראם ד“ר א. דורש מהעד, כאיש דתי, לענות בדיוק על השאלה הזאת. העד משתמט. ד”ר א. מעיר לעד שמסורת מושלמית קובעת שהנביא גם לא עבר דרך רחבת הכותל, כי נכנס אל החאראם מצד שני. העד דורש מקורות, וד“ר א. קורא בשמות המקורות המושלמים, המקובלים בעולם המדעי: מוקדסי, אבן פאקיה, סיוטי, מוג’יר אלדין אל־מקדיסי. העד איו מכיר בערכם כהיסטוריונים, אבל על דרישתו של ד”ר א. לקרוא בשמות היסטוריונים, המוסמכים בעיני העד, והסותרים את הדעה שהובעה לעיל, טוען העד ששמע מפי אבותיו ומפי שיכים קדושים, אבל בעצם אין לקבוע מקום פלוני או אלמוני, אלא כל השטח – בוראק הוא וקדוש הוא.


שליח הפרסים מהו אומר?

מעיד מירזא מושקי, ראש לשכת המסחר של הפרסים במצרים, ומזכיר ה“ברית המזרחית” (מוסד של אחמד זכי פחה).

עוני חוקר את העד. הוא מודיע, שכל המושלמים בפרס מאמינים, שהנביא ירד ליד הכותל מסוסו. שום מושלמי לא יסכים שהיהודים יתפללו ליד הבוראק. עוני שאל את העד: “מה תהי חובת כל מושלמי אם הדבר הזה יתגשם?” ד“ר אליאש מעיר, שעוני רוצה להוציא מפי העד איום כלפי הועדה. היו”ר פוסק שהשאלה אינה במקומה.


הפרסי שלא ראה לא את פרס ולא את הבוראק

ד“ר א. חוקר א העד המודה, שרק באלה הימים ראה בפעם הראשונה את הכותל, אם כי ביקר בחורף שעבר בחאראם. שם גם ראה בפנים שטח החאראם את הטבעת שאליה לפי המסורת קשר מוחמד את הבוראק. שהכתל המערבי הוא הבוראק נודע לו מספרים, אבל אינו זוכר באיזה ספר. אמרו לו שמקום הכותל הוא הבוראק. על התנגדות הפרסים לתפילת היהודים ליד הכותל אין הוא יודע לספר, ומודה שרק אחרי המאורעות האחרונים בא”י התעוררו הפרסים ועתונותם והחלו להתענין בשאלת הכותל. כשהעד מוכיח בתשובותיו שידיעותיו על פרס לקויות, שואל אותו ד"ר א.: כמה זמן יושב אתה במצרים? – נולדתי במצרים. – הגרת פעם בפרס? – לא.


הישיבה הארבע־עשרה

בראשית הישיבה ביום 10 ביולי מגיש עוני בתורת תעודה את “ספר הרשימות על א”י של אשבי, אנגלי ששימש בירושלים מזכיר לאגודה “למען־ירושלים”, ומראה פיסקה: “החברים היהודים של מועצת למען־ירושלים אינם מנשקים את הכותל מהערבי, אבל הם יודעים את ערכו לתועלת התעמולה והם פונים אל הנשק”.

מעיד אחמד דויד יסמין, נוצרי, בן 57, מתורגמן לתיירים.


לא ראה כסאות מימיו; “היהודים המלכלכים”

עונה לעוני: הוא מבקר את הכותל בעונת התיירים זה 40 שנה, עפ“י רוב בערב שבת, בין 3 ל־5 אחה”צ. בשבת בבוקר לא היה מוצא שם המונים, אבל בערבי שבתות כן. אחרי 6 לא היינו מוצאים כבר יהודים. – היו יושבים? לא. תמיד עומדים. לעתים רחוקות היינו רואים זקנים יושבים על מפתן בית מוגרבי. הנשים היו באות בשעות המוקדמות. השמש אמר לי, כי הן מקדימות לרוב הביתה כדי להכין לשבת. שום מחיצה לא ראה. עונת התיירים היתה תמיד מפברואר ואילך, 3–4 חדשים. לאחר הכיבוש הבריטי הוארכה העונה לרגל שיפור הדרכים והתרחבות התנועה. בין 1911 ו־1912 ניסו היהודים להעמיד כסאות ברחבה, והממשלה התורכית אסרה את הדבר. היהודים הפסיקו אז להביא כסאות עד לכיבוש הבריטי. – האם היית מוצא את מבוא הבוראק נקי או מלוכלך? – רוצה אני לדבר אמת, ואני מקוה, כי שני הצדדים לא יכעסו. בראשונה הייתי מוצא בסמטא המובילה ל“בוראק” המון קבצנים יהודים מרוקאים עם פחים לפניהם לצבירת הנדבות. הם היו מעמידים את היהודים במצב לא נוח..היו רבים בגלל מטבע שניתנה לאחד מהם. התיירות הגברות היו חוסמות את אפן במטפחת מפני הריחות הרעים, שהיו עולים ממקום הקבצנים ומהמזונות שהיו מביאים אתם. הם היו שופכים לפניהם את שיירי האוכל וגורמים לרבוי זבובים. כמה פעמים העירותי על כך לשלטונות הבריאות. הייתי רואה יהודי, שהיה ודאי משוגע, בא אל הכותל לבכות ובגדיו מלוכלכים צואה. הצטערנו על זה. יהודיות היו מריחות שם טבק ומתעטשות. באצבעותיהן היו מורחות את כיח אפן אל אבני הכותל. – ההיו המושלמים השכנים שמים שם רפש? – המושלמים שומרים את מקומותיהם הקדושים בנקיון. ב־1927 באתי עם מושלמים הודים אל הכותל והם קראו לפניו פסוקי קוראן. הייתי מבאר לתיירים, כי הכותל הוא חלק מסגד אל אקצה, עד לקשת רובינזון.


החקירה מגלה את “ידענותו” של העד

שאלותיו של אליאש מגלות מיד את ערך דברי העד. הוא עונה, למשל, שבערבי שבתות היו היהודים קוראים קינות, בשבתות בבוקר היה בא אל בתי כנסת ורואה את היהודים מניחים תפלין. כסאות לא ראה אף פעם ליד הכתל, אבל ראה פעמים אחדות יהודי בוכרי מביא אתו כסאות מתקפלים והמוגרבים השכנים היו מיסרים אותו על כך. “אולי אתה שואל אותי על שולחנות?” – לא, אני שואל אותך על כסאות. – לפעמים הייתי רואה את השמש נותן ספסל ליהודיה זקנה והיא היתה משלמת בעד זה חצי פרנק. – אמרת כי אחר המלחמה ראית ספסלים וכסאות? – איני זוכר אם אמרתי זאת. היו"ר – שאלוהו נא שוב את השאלה. אליאש שואל והעד מכחיש ואומר שצריך לתקן את דבריו אם אמר שראה ספסלים וכסאות לאחר הכיבוש הבריטי. אליאש מזכיר לעד על השבועה.

לשאלת חבר הועדה בארד עונה העד, כי היה מבאר לתיירים את חשיבות המקום ליהודים; שהיהודים באים אל המקום לבכות ולקרוא את קינות ירמיהו, אבל תמיד ביום ו'.


סתת נוצרי מכחיש

סלים סאלאמי איסקאפי, בן 60, נוצרי אורתודוכסי, היה סתת בנעוריו ועבד מטעם קבלן העיריה יחד עם נוצרים. פועלים יהודים היו רק מנקים בורות שופכין. לפני 35 שנים ריצף את רחבת הכותל כ־200–250 פיק מרבעים. 30 איש עבדו. ואף יהודי אחד לא היה ביניהם. המרצפת היא זו הקימת עוד היום. ראש העיריה אז סלים אפנדי, היה בא יום יום לראות את העבודה. בצהרים היו הפועלים אוכלים ושותים במקום העבודה. את האבנים הביאו ערבים מבית לחם ומבית חנינא, אבל אינו זוכר אותם. יהודים היה רואה באים ביום ו' לרגעים אחדים וחוזרים הביתה.

את כל אלה סיפר העד לפי שאלות עוני. לשאלות אליאש הוא עונה: כשבא לרצף את הרחבה מצא את המקום מיושר. את הסימטאות רצפו אבנים ואת הרחבה ועוד מקומות חשובים – בטבלות אבן.


לא ראה לא ספסלים ולא יהודים

חסן גיגין, בן ששים, שרת במשטרה בימי התורכים והועלה למעלת קצין. לאחר הכיבוש הבריטי נתמנה לקצין בבית האסורים. בשנות 1895–1905 היה עומד בימי חג ליד הכותל. המוכתארים היהודים היו מבקשים שוטרים ממפקד המשטרה. לא ראה כסאות, לא ספסלים, לא סככה ולא מחיצה. הנשים היו מעורבות עם הגברים.

לשאלות אליאש הוא עונה, כי בשלשה חגים היה הולך אל הכותל: בסוכות, פסח וט' באב. – בט' באב היו יהודים מאחרים בלילה ליד הכותל? – לא הייתי הולך בלילות. רק בבוקר. – וביום כפור היית בא שמה? – איני יודע חג כזה. – התופתע אם יראו לך תמונות הכותל עם ספסלים לפניו? – לא יתכן. גם שולחן למנורות לא היה שם לפי העד. כ־50־–60 איש היו באים במשך היום. אליאש מראה לו תמונה ובה למעלה מ־50 איש בבת אחת. העד: ישמרנו השם, לא ראיתי כמספר הזה שם. אליאש מראה לו תמונה אחרת מלפני 35 שנים, ובה נראה שולחן ומנורות. העד: אף פעם לא ראיתי כזאת. לסוף אומר העד כי היה רואה זקנות מביאות כסאות מתקפלים.

היו"ר: מפליא. בתמונות המציגות קהל גדול אין רואים ספסלים, בתמונות של קהל מועט יש ספסלים. ודאי שבקהל גדול לא היה מקום לספסלים.

עוני: לו ראית שמים שם ספסל היית מפריע? – נשלחתי רק לשמור שהמוגרבים השכנים לא יפריעו את הסדר ולא יותר. עוני מתרגז על המתורגמן. לאחר שעוני חוזר על השאלה, עונה העד כי היה מפריע, לו ראה שמים ספסלים ברחבה.


שוב לענין הריצוף

מעיד ג’ורג' דוד שאוה, בן 65, סתת. עבד לפני 32 שנה בריצוף רחבת הכותל. זוכר את סלים סאלאמי איסקאפי ואת יוסף אבו על־עפי שעבדו אתו יחד מטעם קבלן העריה. יהודים לא עבדו אתם. ראה את הפלחים באים ומקבלים כסף מאת הקבלן עבור האבנים.

לשאלות אליאש הוא מכחיש את דברי העד איסקאפי ואומר שבסה"כ עבדו 8–10 אנשים. הוא מצא את הרחבה מרוצפת באבנים הקודמות. הפועלים עקרון לעיניו. בשבתות בבוקר היה רואה יהודים באים שמה.

עוני רוצה לתקן את הסתירה בין העדים: הייתם עובדים אחדים ברחוב זה ואחדים ברחוב אחר? – לא, כלנו ביחד.

מעיד איבראהים עבד־אלה חמסי, בן 70, נוצרי אורטודוכסי, בנאי. הוא אומר שלפני 35 שנה רצף גם את רחבת הכותל, אלה שעבדו אתו מתו כבר. הוא קבל כסף מהקבלן של העיריה. רצף את כל מבואות החאראם ושעריו. על שאלת עוני אומר העד, שלא יתכן שיהודי רצף את המקום ההוא.

ד"ר אליאש חוקר את העד, האומר שבאותם הימים לא היו סתתים יהודים בירושלים, אלא רק נוצרים. תפלה על יד הכותל לא ראה, אלא מבקרים ששהו זמן קצר. אמנם הוא עסק בעבודתו ולא שעה לנעשה סביבו.


עדותו של מפקח משטרה לשעבר

מעיד מוחמד אל ענתבי, בן 50, מושלמי; גובה מסים בממשלה. לפני המלחמה היה מפקח במשטרה, ברובע היהודי. הוא קיבל הוראה בכתב ממפקד המשטרה לאסור על היהודים לשים איזה שהו דבר ליד הבוראק. הלך עם המוכתר של הרובע ושני שוטרים. על יד הכותל מצא שולחן קטן, ישן, ועליו מנורת שמן, וכסא קטן המצוי בקפה. ראה יהודי זקן שהביא פח עם מי שתיה. היהודי אמר לו שהביא את המים מהשכנים המושלמים לשם שתיה ונטילת ידים. הוא שאל: מי שם את הכסא ואת השולחן? ענה הזקן: אני. פקד והחפצים הוסרו. אבל במשך השנתים שאחר כך, היה שומע תלונות מפי מוגרבי זקן שהיהודים עוברים על האיסור: מחזיקים שם פח או כסא וכדומה. הוא מכחיש בתשובה על שאלת עוני שהאיסור בטל כעבור 3 חדשים.

ד“ר א. חוקר את העד, הטוען שביקר כמה וכמה על יד הכותל, אבל לא ראה שם תפלה, אלא קריאה קצרה של איזה דבר. פעם הוא אומר שקיבל הוראות לפני לכתו לכותל בחגים יהודים, וכשד”ר א. חוקר אותו על תוכן ההוראות נזכר העד שלא קיבל הוראות כלל, אלא מנהג היה ללכת בימי החגים לכותל לשם שמירת הסדר. יותר מקבוצות בנות 30 איש לא ראה ליד הכותל. על שאלות רבות של היו"ר בנוגע לזמן התמנותו למפקח המשטרה ושהייתו במשרה זו, עונה העד שאינו זוכר. על שאלת עוני אומר העד: אפשר שהיהודים היו מביאים שולחן וכסא לכותל למרות האיסור, והיו מסירים אותם בהוודע להם שמישהו מהמשטרה בא.


 

הישיבה החמש־עשרה    🔗

העדים הראשונים בישיבת 14 ביולי היו כומרים צרפתיים (קתוליים).


עדות כומר שנתפס לפוליטיקה

העד הראשון ליאופולד בראסלו, בן 54, דר בא" מספטמבר 1896. במשך הזמן יצא את הארץ פעמים אחדות, בימי המלחמה העולמית דר בצרפת.

בתשובה לשאלות עוה"ד עוני עבד־אל־האדי: בשנות 1919־1925 ביקר את “הבוראק” ודאי למעלה ממאה פעמים, יחד עם עולי רגל. לרוב היו ביקוריו ביום ו' לפנות ערב. בשנות 1899–1905 לא היה רואה כל חפץ או כל כלי ליד הכותל. את תקופת 1907־1914 הוא זוכר פחות, ובכל זאת נראה לו שיהודים התפללו אז לי הכותל בלי תשמישי קדושה. רק אחרי המלחמה הופיעו התשמישים. “בקראי בעתונים את דברי העדים היהודים, שתשמישים היו נהוגים ליד הכותל גם לפני המלחמה, פקפקתי באמתות דבריהם”. יתכן כי היו ספסלים בתקופת 1907–1914.

לשאלות עוה“ד אליאש עונה העד, כי התפלות שהוא זוכר היו של ש”ץ וקהל. – אולי היית נתון תמיד למראה הבעת הדביקות וההתלהבות שבתפלות ולא שמת לב לספרים, עמודים ותשמישים דומים לאלה? – סבורני, כי לא היה כלום. בתקופה הראשונה לא היה כלום. – הראית מנורות שמן? – ראיתי מנורות שמן, אך איני יכול לומר מתי. בתקופת 1899–1905 לא היו. אם תרשני, אעיר כי לפני המלחמה לא שמתי לב לדברים כאלה, מפני שעדיין לא היו בין היהודים והערבים היחסים שנתהוו בעטיה של הציונות.

אחרי שאלות נוספות אומר העד: יתכן כי נעלמה מנורה מעיני. בענין ספסלים לא הייתי נשבע, אבל הרושם שלי הוא, כי לא היו. – סבורני, כי אנשים מכבדי תפלה נשארים עם התיירים במבוא? – אם כי לתמהוני בקשוני שוטר ויהודים אחדים לא להכנס פנימה. הייתי נכנס בכל זאת. אני שמרתי לי את הסטאטוס קבו לפי הבנתי אני.

אליאש מראה לעד תמונות הכותל מצולם על מתפלליו. – אני רואה כאן יושבים, אבל איני זוכר היטב ביחס לתקופה השניה.

על תפלות היהודים הוא יודע לא יותר מהכתוב במורה הדרך של בידיקר. שמע על שמונה עשרה אינו יודע הבדל בין תפלות ליל ו' לתפלות בוקר שבת. הוא היה בבית תפלה יהודי פעם בבוקר שבת ראה קוראים איש אל הבמה. היו קוראים, אך לא מספר תורה. יהודים כורכים תפילין על ראשיהם, שני בתים לראש, בית על כל עין…


עדותו של כומר חוקר

הכומר השני, לואיס היידיט, בן 80, חוקר, ב־1880 הגיע לא"י. 5 פעמים יצא את הארץ למסעות, אך לזמנים קצרים. היה נפגש עם משה לונץ ועם בן־יהודה. הוא זוכר היטב, כ לא היו לפני המלחמה ברחבת הכותל כסאות, ספסלים או מחיצה. הוא זוכר שראה פעם אחת ספסל ושולחן עם כיור במבוא הרחבה. תמיד השתומם, למה לא יביאו היהודים כסאות מתקפלים אתם. הוא גם צילם את הכותל.

לשאלות אליאש נזכר העד, כי ראה פעם מנורות שמן, עומדות על משהו. הוא גם זוכר שהדבר לא מצא חן בעיניו. זה פוגם במצבת הזכרון, כמו כתיבה זו של השמות על גבי האבנים. המקום ידוע לו בשם העברי “הכותל המערבי”, כפי ששמע מפי לונץ ובן־יהודה ובשם כותל־הבכי הידוע בעולם כולו. על השם “בוראק שריף” לא שמע כלל. אינו זוכר אם ראה מ ושלמים מתפללים שם. מעודו לא ראה מושלמים מבקרים את הכותל למטרות דתיות.

לשאלות נוספות של עוני אמר, כי נדמה לו, שלא שמע ליד הכותל תפילות “בהנהלת רבי”. לשאלות חבר הועדה בארד ענה כי לא ראה מעולם ארון קודש ליד הכותל. מנורות ראה פעם לפני המלחמה. עד ל־1910 לא ראה שום תשמיש.


עד המגיש רק צלומים

העד הבא הוא ניקולה דיסומין, בן 57. לפני 22 הוציא לאור תצלומים שהוכנו ע“י המושבה האמריקנית וע”י בו­ן־פיס בבירות. עוני מגיש לועדה את אלבומי הצלומים.

אחריו מעיד העורך דין מרדכי לבנון, מי שהיה שופט שלום ממשלתי בירושלים, גמר את האוניברסיטה התורכית בקושטא. בימי המלחמה שימש מתורגמן במחנה התורכי הששי. חקר את הפירמאנים (הרשיונות) שניתנו ע"י השולטן התורכי לחכם באשי.


פירמאן מימי עבד אל חמיד; עדות לבנון

הוא מגיש את הפירמן שניתן ע“י עבד אל חמיד לרב הראשי אלישר בירושלים בשנה המושלמית 1311, היא 1893. התעודה נרשמה גם במשרדי ביה”ד השריעי בירושלים. בפירמאן נאמר:

“…ולא יפגעו רצי המלך או אנשי הצבא או הסוסים והפרדות, שהוא או אנשיו רוכבים עליהם. והחכם הנ”ל וראשי עדתו לא יורגזו מצד הצבא או מישהו אחר בהטלת חובה לאכסן אנשי צבא בדירותיהם. לא תארע הפרעה כלשהיא לבתי הכנסיות שלהם ולמקומות שהם עולים אליהם לרגל ולעבודת אלהיהם או למנהגי דתם, כגון “כך תקברו את מתיכם, או כך תתפללו”. החכם יקבל עליו משרת הרב הראשי ויחזיק בה בהתאם לפקודתי הגבוהה הזאת שלי, ואיש אל יפגע ואל יעשה שום דבר בניגוד לסעיפיו ותנאיו. נכתב ב־5 במוחרם בשנת 1311."

אליאש שואל: – האם המלים עליה־לרגל ועבודת אלהים כוללות גם את הכותל המערבי. – ללא כל ספק. המלים “זיאראת דייא” מורכבות מיסודות ערביים ופרסיים. “דייא” פירושו מקום ו“זיאראת” פירושו מקומות קדושים לתפילה ולפולחן. גם בפירמאן שניתן לרב הראשי מאיר פאניזל, ארבע שנים לפני הפירמאן של אלישר, נזכר אותו פסוק, גם הוא נחתם ע"י עבד אל חמיד.


פירמאן משנת 1841

העד ראה העתקה גם מפירמאן קודם שניתן ע“י השולטן עבד אל מג’יד לרב הראשי אברהם חיים גאגין. הוא הרב הראשי הראשון שזכה לפירמאן. הסולטאן עבד־אל־מג’יד כבש בימים ההם את ארץ־ישראל בחזרה מידי מוחמד עלי וב־1841 מינה אל הרב גאגין ונתן את הפירמאן, המכיל גם הוא את אותו הנוסח ביחס למקומות הקדושים. נוסח הפירמאן נדפס בקובץ “ירושלים” של אברהם משה לונץ, שנת תרנ”ו.

העד עיין גם בפירמאן של מינוי הרב הראשי לממלכת תורכיה, ר' חיים נחום. גם שם מדובר על “המקומות הקדושים ומקומות העליה לרגל בקושטא ובממלכה”. העתקת הפירמאן נדפסה בספר, לפני 20 שנה. אותו נוסח מובא גם בפירמאן של הרב ביג’יראנו. הפירמאנים אושרו ע"י מועצת הממלכה שבה השתתף גם השיך אל אסלאם, ובנו היה ראש המיניסטריון. הסולטאן עצמו נחשב לחליף, ממלא מקומו של הנביא. – האפשר היה לומר ליהודים, לאחר שניתן הפירמאן הראשון, שלא ירימו קול בשעת התפילה? – היה מובן מאליו שלא. והסולטאן חזר על זה מדי פעם כדי להוסיף ולחזק את האישור.


עדות ספר מיסיונרי משנת 1842

עוד מוסר העד: בספרו של איבלד “עבודת המיסיונרים בירושלים” מסופר על מסע בשנת 1842 כדברים האלה: “ראיתי חלק מהכותל של מקדש שלמה. במקום שאחי – מבחינה גשמית – מתפללים כל יום ו'. הם ריצפו את המקום רצפה, 92 רגל ארכה ו־15 רגל רחבה” (אליאש: הספר יקר המציאות, אך אני אשיג העתקה למען הועדה). זהו הציון הראשון לרצוף הרחבה ע"י יהודים.


פחרי חוקר את לבנון

פחרי חוסייני חוקר את העד ופותח את הויכוח בטענה: האם על פי פירמאן זה יוכלו יהודים להכנס לביתי או לבית נוצרי ולקרא שם בתורתם ואסור יהיה להפריעם? – הפירמאן אינו עוסק בהשערות והנחות בלתי־אפשריות, אלא בזה שעלול לקרות ושצריך למנעו. – כשפחרי אומר לעד: “אין זו תשובה של עו”ד, ענה הן או לאו“, עונה העד: עין זו שאלה ששואלים מאת עו”ד, התשובה מובנת מאליה.

מתחיל ויכוח על פירושי מלים תורכיות וערביות שונות, ביניהן המלים “חג'”, ו“זיארה” ו“זיאראת דייא”. השאלה היא לאיזה מן המושגים האלה שייך הכותל המערבי. הובאו מלונים לקביעת המושגים, והמלונים הוכיחו את כנות תרגומו של לבנון.


השתדלות למעט את ערכו של שיך־אל אסלאם

פחרי: ואתה כעורך דין חושב, כי ה“בוראק” הוא קנין היהודים? – לא באתי הנה כאכספרט משפטי בדבר בעלות. – מי היה ראש המושלמים, שיך אל אסלאם או הסולטאן החליף. – מוטב שתשאל את אחד המושלמים. – האין שיך אל אסלאם כאחד המינסטרים? – לא. כמוהו כראש המיניסטרים. – פחרי משתדל להוכיח, כי השיך אל אסלאם לא היה גבוה במעלה ממיניסטר. כן הוא רוצה להכחיש ולהניח, כי אין לשיך אל אסלאם כל שייכות לפירמאנים האלה. היו"ר מתערב ואומר, כי הדברים עוד יתבררו. לבנון ואליאש מגלים תוך הויכוח הזה העובר בצורת תשובות ושאלות, בקיאות רבה בסדרים הממלכתיים של תורכיה לשעבר.

היו“ר שואל על הרשמת הפירמאנים בביה”ד השריעי, אם היה זה מנהג כללי, או שרק פירמאן זה נרשם. לבנון עונה, כי זה היה מנהג וכולם נרשמו. היו"ר אומר שהוא רוצה לשמוע את דעת עורכי הדין הערבים.

חבר הועדה בארד: הנעשה פעם דבר מה לפי הפירמאן? – אני זוכר מקרה ב־1912, בשעה שאסרו בירושלים להעמיד ספסלים ברחבת הכותל. אז הודיעו את הדבר לחכם באשי בקושטא והוא הביא את הדבר לפני הממשלה המרכזית שציותה טלגרפית לבלי להפריע ליהודים ליד הכותל. את הטלגרמה לא ראיתי, אבל שמעתי על כך מאלה ששמעו מפי הרב הראשי. הדבר היה אז לשיחת כל הקהלה בקושטא.

חקירת לבנון נמשכה שעות אחדות.


עדותו של מורה דרך מחודד

מעיד עוד מורה דרך לתיירים, אנטון יוסף לולאס, רומי־קתולי, העוסק במלאכתו משנת 1891. ביקר ליד הכותל 300–500 פעם. עד 1910 לא ראה שום תשמישי תפילה. לפני 18 שנים ראה שולחן עם מנורות שמן במקום שהוא עומד עכשיו. לפני 35 שנים עמד במקום אחר.

את השולחן היה רואה לפעמים מ־1911. כסאות וספסלים לא ראה אף פעם. לדעתו אין התפילה ליד הכותל דומה לתפילה בבית־כנסת.

בתשובה לאחת השאלות של אליאש המראה לו גם צלומים עם ספסלים ושולחן עם מנורות, אומר העד, כי השולחן עם המנורות היה ברחבה לפני 20 שנה, לא מוקדם מזה. הוא גם מראה את “ידיעותיו” בעניני יהודים, בהעידו, כי בליל שבת עוטפים היהודים בבית הכנסת טליתות ותפילין בראשיהם.

הוא היה קורא לכותל “בוראק אל שריף”, אם כי ההמון קרא לו “לה בוראק”. מתעודתו היה להאריך בשמות ולהגדיל ערך כל דבר בעיני התיירים (צחוק). המושלמים היו עוברים שם אל הזאויה, הקיימת שם לפחות 28–35 שנים. שם היו עושים גם זיכּר, ביחוד בימי הרמדן.

“הנני 60–70 אחוזים יהודי. אין לי אויבים בא”י". אולי רוצים חברי הועדה יהיה גם להם למורה דרך ויוליכם למקומות מענינים (צחוק).


יושב במצרים ורואה חלום ביאוה

מעיד עבד אל קאדר מודאכר, יליד יאוה, בן 24, בא כח אגודת צדקה יאואית מושלמית במצרים.

הוא עונה לשאלות ראגב אל אימאם: מה היא אמונתם של המושלמים ביאוה בדבר מסע הנביא? אליאש: העד יצא בן 19 מיאוה, כיצד יעיד על דברים כאלה היו“ר: יספר על אמונתו הוא. העד מספר, כי לדעת כל המושלמים באיי הודו ומאלאי היה מסע הנביא אחד המאורעות ההיסטוריים החשובים ביותר. באמצע הוא מספר מעשיות על הפגנות מושלמים, שמשתתפיהן נשאו כל אחד דגל שמחירו 5 מיל וכדומה. ה”בוראק" קדוש להם. היו אספות בענין המאורעות בא"י ומחאות נשלחו אל חבר הלאומים בפלימבאנג נפל גם סכסוך בין סוחרים יהודים ומושלמים בענין זה.

לשאלות אליאש הוא עונה, כי כל הדברי האלה על יאוה ידועים לו מהעתונים. אנשי יאוה אינם יודעים, כי היהודים מתפללים ליד הכותל.


 

הישיבה השש־עשרה והשבע־עשרה    🔗

ב־15 ביולי נתקיימו שתי ישיבות של ועדת הכותל, לפני הצהרים ולאחריהם.


ששה כומרים קתוליים ושיך אחד

מעיד הכומר אילאריון מאקוזי, דר בארץ 43 שנה, עונה לשאלות עוני עבד אל האדי. ב־30 השנים הראשונות לשבתו בארץ ביקר ליד הכותל 7–8 פעמים. בתקופה השניה ביקר בכל שנה 5–7 פעמים ובס“ה 80–90 פעם. כסאות וספסלים, מחצלות, מחיצה או סככה לא ראה. מנורות שמן על גבי שולחן ראה לפעמים אחר המלחמה, או – כפי שהוא עונה לשאלות היו”ר – ב־15 השנים האחרונות. הוא היה רואה נשים וגברים יחד ליד הכותל.

לרוב שאלות העו"ד אליאש עונה העד: איני זוכר. גם למראה תמונה שצולמה לפני 35 שנים, אין העד נזכר בכלום. רק במשך השנים האחרונות ראה לפעמים יושבים על כסא מקופל או על פח. היה שומע גם תפילה בצבור. מושלמים מתפללים ליד הכותל – לא ראה. בשבתות לא היה בא אל הכותל.

בכל תשובותיו לאליאש קורא העד את הכותל “בוראק”.

הכומר הצרפתי אמיל דאבוא, אלזסי, בן 57, מעיד בתשובה לשאלות עוני, כי הוא דר בא“י מ־1902. כעשרים פעם ביקר את הכותל, עפ”י רוב ביום ו' אחה"צ. אף הוא לא ראה שם כל כלי וכל תשמיש עד לאחר המלחמה.

לשאלות אליאש עונה העד, כי מ־1926 היה רואה בערבי שבתות שולחן ועליו ספר תורה ונדהם על כך. אליאש: איני מאמין לזכרונך, כי בערבי שבתות אין היהודים קוראים בתורה. – מה אעשה, אל תאמין. – לשאלות אליאש, בארד והיו"ר עונה העד, כי תמיד ראה רק תפלת יחידים ולא תפילה בצבור.

הכומר מיכאל הירונימוס מדילמאסין שביוגוסלאביה, דר בא"י משנת 1893. מעיד ככומרים הקודמים. את הכותל המערבי הוא קורא “בוראק”. משאלותיו של אליאש התחמק בתשובות: “אמרתי קודם”, “נגמר”, “אתה רוצה לבלבל את מוחי?” וכדומה. רוסית אינו קורא, אבל מבין. לתמונות, להבדלי פרטים, הוא אומר, אינו שם לב.

הכומר פרופיסור ויאנד מצרפת, דר בא"י 50 שנה. מעיד כקודמים, בקצרה: לא ראה ספסלים, כסאות וכו'. אליאש איננו חוקרו.

אירמיס קוהויל, מצ’כוסלובקיה, דר בארץ 50 שנה. ב־1906 ראה זקנה יושבת על פח ברחבת הכותל. היה רואה גברים ונשים מעורבים.

לשאלת אליאש הוא אומר, שביקוריו ליד הכותל היו בערבי שבתות.

הכומר פולגינטיוס מינוטה, צרפתי, דר 27 שנים בארץ, ביקר למעלה מ־50 פעם ליד הכותל, בערבי שבתות. ספסלים וכסאות לא ראה, ראה מנורות. אולי היה ארון קודש בשבתות בבוקר, אבל הוא ביקר רק בערבי שבתות.

לשאלת אליאש ענה, כי הוא פרנציסקני. גם העדים הקודמים שייכים לאורדן זה. ראה יהודים תוקעים מסמרים בין נדבכי הכותל. שמע, כי עולי הרגל היהודים העניים עושים זאת, כדי להקים זכר לאלה שנתנו להם את הכסף לעליה. – אליאש קורא לפני חברי הועדה את הקטע שבתזכיר היהודי על המסמרים.


*

בישיבת אחה"צ העיד ג’מאל אל חוסייני, שדיבר אנגלית, לאחר שנשבע לפני השופט. בביקורו לפני הכותל לפני המלחמה ולאחריה, לא ראה, לפי דבריו אף פעם ספסלים או מחיצה. מושלמי כל העולם היו בטוחים עד 1909, כי היהודים באים רק לקונן ולא להתפלל ליד הכותל. כונתם של היהודים בדרישות זכות התפילה היא לרכוש זכות בעלות על המקום. המושלמים מחו נגד ההוראות הזמניות של הנציב העליון.


הקץ לאיומים!

בין השאר שאל עוני את העד מה יקרה אם ירשו ליהודים להתפלל עם תשמישי תפלה כרצונם? היו“ר אסר את השאלה מתוך הודעה, כי שום דיבורים על מה שיקרה, כתוצאה מהחלטות הועדה, לא ישפיעו עליה. “את תפקידנו החוקי נמלא, ונקודה שתבוא עליו הסכם משני הצדדים. אני מקוה, כי שני החלקים הגדולים של הישוב הא”י יחיו בשלום”.

אחרי ג’מאל חוסייני גמר את עדותו שיך אסמעאל חאמדי על שאלות משפטיות וביחוד על ענין זכות המעבר.

אחריו העיד שיך אילנא מאלג’יר. הודיע, כי הוא ב“כ חברה המונה 300.000 חברים. סיפר על התענינותם ב”בוראק".


הוא לא ראה, אביו סיפר לו.

הוא עצמו לא ביקר שם אף פעם; אביו סיפר לו על ה“בוראק”.

לשאלת אליאש, אם סיפר לו אביו, שהיהודים מתפללים שם ענה, כי סיפר לו שהיהודים באים אל הכותל להתפלל; אביו לא התנגד לכך.

אחריו התחיל להעיד יוסף כליל, נוצרי, שריצף, לפי דבריו, את רחבת הכותל יחד עם איסקאפי לפני 35–40 שנה. הוא חושב, כי בערבי שבתות קראו שם היהודים קינות. – מנין לך זה? – מספר מורה הדרך.


עדותו של המומחה הדתי הראשי

מעיד שיך איסמעאיל עבד אל חמיד חמדי, בן 53, חבר ביה“ד המושלמי לערעורים. שימש במשרות גבוהות שונות בארצות מושלמיות, בא לא”י לפני שנים אחדות. לשאלות עורך הדין מוחמד עלי ממצרים הוא מפרש את המלה ווקף, שהוא רכוש אלהים או רכוש שאין בעלות אדם חלה עליו. הוא מאריך ומפרש את סוגי הווקף, החל ממסגדים וגמור ברכוש שהכנסותיו מוקדשות למטרות צדקה.

עורך הדין הערבי מעלה מפיו, כי פקודה ממשלתית הפוגעת בווקף אין לה כל תוקף, ואפילו אם נתנה ע"י מושל מושלמי, ואפילו אם הוא מלך וחליף. מקום שהוא ווקף אסור לפי חוקי הדת המושלמית לתת לבן דת אחרת להתפלל בו.

עד זה הוא, כנראה המומחה הדתי הערבי הראשי. הוא מבאר מהי קדושת הבוראק ומקורה. בקוראן נזכר המסע הקדוש של הנביא ומפי המסורה ידוע, כי בהמתו של הנביא, ה“בוראק”, נקשרה במערב אל אקצה ושם גם שער מוחמד. לכן גם בנו שם את הזאויה לעריכת זיכּר. המסורת על הבוראק נזכרה גם בשני ספרי מושלמים, של אל־בוכארי ואל־מוסלם, העוסקים בקביעת ספורי הנביא. קדושת המסגדים מחייבת גם את טהרת הכתלים, שלא ייעשה בהם כל מעשה גנאי. אסור אפילו לנקות את הנעלים מול קיר חיצוני של מסגד. העד לא שמע על רשיון מיוחד ליהודים לבקר ליד הכותל. הם מבקרים, משום שהמושלמים מרשים בכלל לראות את מוסדותיהם. הוא שמע, כי יהודים יחידים נהנים מזכות מיוחדת שהם מבקרים במקום יותר מבני עדות אחרות. הם בוכים ליד “הבוראק”. אומרים שם אילו מלים. אומרים, כי אלה הן תפלות לאות־אבל על התפארת שנפלה ועל המלכות שאבדה. לפי החוק המושלמי הדתי אסור ליהודים להתפלל ליד ה“בוראק”, כי זהו שימוש בווקף שלא למטרתו.

אליאש: היוכל איש להקדיש לווקף דבר שאינו שלו? – מובן שלא. אבל יכול שותף לקנין אחד להקדיש את חלקו בהכנסה; חלקם של שאר השותפים נשאר.


 

הישיבה השמונה־עשרה והתשע־עשרה    🔗

ב־17 ביולי ישבה הועדה שתי ישיבות ואת שתיהן המשיכה יותר מהרגיל.


עדותו של מושל ירושלים קית־רוטש

ה' קית־רוטש מוסר על שירותו: כעת ממלא מקום נציב המחוז בירושלים. בא לא“י ב־1919. שימש 4 שנים כסגן המזכיר הראשי. עבד אח”כ שנה במשרד המושבות. חזר לא“י במרס 1925. שימש סגן נציב מחוז הצפון. אח”כ עבר לירושלים למשרתו ההווית.

לבקשת היו“ר, שהעד ימסור דו”ח קצר על מה שהוא יודע בדבר הכותל המערבי והמחלוקת בגללו, עונה ה' קית־רוטש:

ב־9 בדצמבר 1919 נכבשה ירושלים ע"י הצבא הבריטי. לורד אלנבי קרא אז מעל המצודה (מגדל דוד) מנשר באנגלית, צרפתית, איטלקית ערבית ועברית. בחלק של המנשר נאמר: “לכן אני מודיע לכם, כי כל בנין, מצבה, מקום קדוש או ארון קודש, מקום תפילה לפי מסורת או לפי מנהג, השייך לאחת משלש הדתות, יישמר ויוגן בהתאם למנהגים הקיימים ולאמונתם של אלה אשר המקומות הללו קדושים להם לפי דתם”.

בהתאם להכרזה זאת שאף קודמי, סיר רונלד סטורס, להשיג עד כמה שאפשר יותר ידיעות בדבר המקומות הקדושים. בידי שלטונות המועצה המושלמית העליונה היה מסמך אחד או שנים. בדבר הכותל המערבי וזכויות היהודים עליו ומנהגיהם הקדומים אי אפשר היה להסתמך עליו, אלא מעט מאד. על כן קבלנו את הסטאטוס קבו לפי שהורשה או לפי שנסבל באבגוסט 1914. מנהג שבימי המלחמה הופסק אולי מפני מקרים שבאונס, השתדלנו לקיים, לפי סעיף 13 של הוראות המנדט, המחייב “לשמור על הזכויות הקיימות”. לפי נסיוננו במשך שנים רבות ערך הנציב העליון בשנה הקודמת את ההוראות על התשמישים ליד הכותל. הוראות אלו ניתנו לי כמסקנות הנובעות מהספר הלבן. ההוראות אינן פוסקות הלכה בסעיפים הבאים:


מלא שאלות כרמון

א) אם ה“זיכר” מותר או אסור? דבר זה מרגיז מאד את היהודים; יש לי על זה כמה מכתבים.

ב) אם מותר להעמיד מואזין על הגג ליד הקצה הדרומי של הכותל לקרוא את המושלמים לתפילה?

מאידך גיסא שואלים השלטונות המושלמים על אופן תפילת היהודים:

ג) המותר להם להרים קול ולספוק כפים. הערבים אומרים שהיהודים גם רוקדים בשעת תפילה. איני יודע אם זה נכון.

ד) המותר להם לשים ניירות־תחינה בין חגוי הכותל?

ה) המותר להוציא משם את הניירות?

ו) המותר להביא נרות?

ז) המותר ליהודים לשתות יין בשעת תפלתם?

ח) המותר ליהודים לתלות מעילים וכובעים על הקיר שממול הכותל, שהוא ווקף אבו מדיאן?

ט) המותר לפושטי יד יהודים לעסוק שם במשלוח יד זה בעוד שיש חוק עירוני האוסר זאת בכל ירושלים? משלחת של ועד העיר בקשה ממני להרשות זאת, מפני שיהודים חרדים צריכים להתפלל ב“מנין”. אמרתי כי פשיטת יד היא נגד החוק. למעשה לא גרשה המשטרה בהקפדה את פושטי היד משם. לאחר המאורעות חדלו מעצמם לבוא אל המקום.

י) המתפללים היהודים מתאוננים על הצחנה מבתי הכסא בקצה הדרומי של הרחבה. ביום חם הריח הוא קשה מאד.

יא) אם מותר לצלם? הוריתי למשטרה לבלי הרשות זאת.

יב) שאלת הכתובות על הקיר. לפי חוק העתיקות אסור לכתוב.

יג) המותר למחוק את הכתוב?

יד) היש לסמן את תשמישי הכותל בחותמת הממשלה? אני בעצמי סגרתי אותם. פעם ראיתי, כי השמש הביא כלי מים חדש, מבלי שהודיע לי על כך, אך הוא אמר, כי הכלי הקודם שבר.

טו) שאלת מנוי השמש.

בס"ה 15 נקודות שלא נפתרו.


ומה נעשה לפתרון השאלות?

היו“ר: מה נעשה עד כה בענין ט”ו נקודות אלה?

העד: בדבר ה“זיכּר” נעשה סידור בין הנציב העליון והמופתי הגדול. אשר למואזין, איני חושב שהוא ממשיך. בענין הרמת קול מצד היהודים לא החליט הנציב העליון, כי לא יוכל לחוות דעה בענין זה. על ניירות התחינה שבין חגוי הכותל אמרנו: הנוצרים שמים נרות במקומות הקדושים, המושלמים – אריגים, מסתמא נוהגים גם היהודים לשים ניירות. בענין הנרות העירו לי רק בימים האחרונים. על היין לא דברתי עוד עם איש, כיון שאני שמעתי זאת בפעם הראשונה רק בימים אלה. בדבר תלית הבגדים והכובעים פסק הנציב העליון, שאין להשתמש ברכוש הזולת. את הכתובות העבריות על הכותל אני מכיר מעת שבאתי. ימים אחדים בטרם באתם מחק אולי מישהו כמה כתובות. את חתימת התשמישים הוצאתי אל הפועל. בדבר מינוי השמש אינו יכול לחוות דעה. השאלה היא, מי צריך למנותו. לבסוף עלי להזכיר את שאלות הבנין והרשיון של הנציב העליון ב־11 ביוני אשתקד. שאלת פושטי היד נתעוררה לפני 2–3 שנים, כמו כן שאלת הצחנה. אבל התחלנו להתענין בהן אשתקד. שאלת ה“זיכּר” ג"כ אשתקד, כשנתקיימה ההפגנה. שאלת המואזין אף היא אשתקד, כשהייתי בחופש, על הרמת קול מצד היהודים בשעת התפילה התאוננו השלטונות המושלמים רבות. שאלת הצילום נתעוררה בראשית 1928. תליתי מודעה לפי פקודת הנציב העליון באנגלית, ערבית, עברית, צרפתית וגרמנית: “מודיעים לקהל, כי השעות המיוחדות לתפילה ליד הכותל המערבי הן כדלקמן: א) מצהרי יום ו' עד שקיעת החמה בשבת. ב) בכל ימי מועדים העברים. הקהל מתבקש לכבד את הפרטיות של העוסקים בתפילה בזמנים אלה”. נתתי הוראות לשוטרים לבל ירשו לצלמים לבוא שמה. אז קבלתי תלונה מאת המופתי. עניתי שקבלתיה. לאחר זמן מה נעלמו המודעות בדרך מסתורית.

היו“ר: מה היה מצב הכותל בזמן שנתמנית? מה היה הסטאטוס קבו לתפילות, לתשמישים? ההיו היהודים מביאים תשמישים לתפילה או לנוחות? – קיט־רוטש: לא אדוני, לא היו ספסלים או כסאות יש החלטה של המג’לס אידארה האוסרת כסאות, מחיצות, וההחלטה עודה בתקפה. אבל כסאות יד, תיבות וכרים מותרים. הודיעו על כך לשלטונות היהודים. קודמי אסר על היהודים את הספסלים, אז הביאו כסאות מתקפלים. זה לא הורשה, אבל נסבל. כשנתעוררה השאלה, אישר הנציב העליון תנאים ידועים וחיוה לבלי לסבול את אשר לא הורשה. – ומה ראית אתה? – הייתי רואה לפעמים זקנים וזקנות יושבים על פחים ותמיד התנגדו לזה השלטונות המושלמים בכל תוקף. זוהי אחת הנקודות שלא יופיתי כוח להחליט בהן. – הראית שולחן, ארון קודש? – בשמני אושר כל זה ע”י הנציב העליון; המושלמים התנגדו לכל מה שהורשה לגבי הכותל יותר משהיה ב־1914.

קית־רוטש מוסיף: בהדרגה נעשו השאלות חריפות, לרגל ההבדל בין הממשלה הנוכחית למשטר התורכי. בימי התורכים היו היהודים מיעוט קטן, והפוליטיקה היתה אז בודאי פוליטיקה של “מאליש”. – ודעתך הפרטית? – אין לי דעה פרטית. ההחלטות היו של הנציב עליון, שנתקבלו לא רק לפי דעתי, אלא גם לפי דעת אחרים. לי אין דעה פרטית.

בארד: ומנהגי התפילה הם כשהיו? המושלמים מתאוננים כי המקום נעשה כבית כנסת? – הייתי אומר, כי התפילות הן עתה מאורגנות יותר. בא גם קהל גדול יותר. סבורני, כי יש הבדל קל, אך לא בצורה. יש יותר קהל. – הסטטוס קבו שלכם מתאים לזה של התורכים? – לא קבלנו מהתורכים סטאטוס קבו. אספנו ידיעות מאנשים שונים על זה שאושר ושנסבל ועל זה שנאסר בפירוש.


“אינני זוכר”

על כמה משאלות העו“ד אליאש עונה העד: איני יודע. – העד אומר, כי פקודת המג’לס אידארה התורכית ביחס לספסלים עודה קיימת. אליאש שואל אותו כמה שאלות על זכויות המג’לס הזה ועל זכויות המותצרף התורכי. העד עונה שאינו יודע. תשובתו הראשונה של העד בדבר הספר הלבן על הכותל המערבי משנת 1928 היא: אני פקיד ממשלת א”י ואיני יודע את הספר הלבן של ממשלת הוד מלכותו.

אליאש הזכיר את ענין השופר שלא הוכנס ברשימה האחרונה של התשמישים והעד אישר, כי השופר לא הורשה גם אח"כ. לשאלות אחרות עונה העד, כי המופתי הסכים לספר הלבן של 1928, המכיר בזכויות היהודים ליד הכותל. המופתי ביקש מאת העד להגשים את הספר הלבן.

העד אינו יודע אם היה “זיכּר” או לא. לעומת זה הוא זוכר, כי שני פקידים של מחלקת העבודות הצבוריות, רולינס וקואיל, אמרו לו, כי הם עברו פעם אל הכותל דרך המקום שבו נבנו עכשיו הפתח והמדרגות.

העד הביא אתו תיקים שמהם הוא קורא על פקודות הממשלה האוסרות את הספסלים ואת הכסאות. אין לו כאן התיקים על תלונות היהודים בדבר לכלוך הכותל אבל הוא זוכר על התלונות בדבר הצחנה, החמורים העוברים ומלכלכים.


מודעה שנעלמה; אין כסף לממשלה לתלותה מחדשה

לשאלת אליאש בדבר המנורות שמדליקים עתה ליד הכותל במדה בלתי מספיקה, אומר העד, כי הפקודה בענין זה היתה מאת הנציב העליון. – והמודעות שנעלמו, האם תליתם מחדש? – לא. הם נעשו על חשבון הוצאותינו ועתה מתנגד רואה החשבון להוצאה חדשה. מספר ההולכים אל הכותל בט' באב הוא, לפי דעתו – באלפים.

אחרי אליאש חוקר עוני את העד: הוא אומר, שיש לו תעודה שהיא פירוש ה“סטאטוס קבו”. התעודה היא “קוֹנפידנציאלית” (סודית). אין זו תעודה רשמית, אלא בשעה שבא לירושלים הוציא קטעים מתוך התעודות השונות והכין לו את הספר שבו הוא משתמש לשם בירור כל הענינים הנוגעים ל“סטאטוס קבו” בשביל המקומות הקדושים. אין העד חושב, שיש צורך לקרוא מן הספר הסודי שבידו מה שנוגע לכותל, מכיון שכן הענינים קבועים בהוראות הנציב העליון.

– האם יש לך המכתב של המועצה המושלמית העליונה למושל ירושלים מיום 24–9–28? – כן, הוא מצטט את תכנו, שבו הם דורשים להסיר את כל החפצים שהיהודים מביאים לבוראק, כי אין רשות לכך. – מה הורשה ליהודים להביא לבוראק? – יש לי ההוראות של הנציב העליון. – הידוע לך שההוראות הללו היו זמניות לשם הרגעת הישוב? – אני מסכים שלא היו החלטיות, אבל הן נערכו בהתאם למנהגים שהיו קיימים באבגוסט 1914. הנציב העליון לא אמר בשום פעם בפירוש מהו ה“סטאטוס קבו”.

עוני ביי מגיש לעד את הדין והחשבון של הקול' סיימס לועדת המנדטים ושואל את דעתו עליו בתור בא כח הממשלה. העד אומר, שהוא יודע רק שפעל על פי ההוראות של הנציב העליון. היושב ראש קורא את הקטע המסוים ומוסר אותו לקית־רוטש לקריאה. העד אומר, שדעת הממשלה נמצאת מפורשת בספר הלבן, ובנוגע לדברים המותרים והאסורים הרי הם מפורשים בהוראות הנציב העליון. הוא מסכים שההוראות האלו הוצאו למען הסדר הצבורי.

לאחר ההפסקה שהוכרזה עם גמר עדותו של קית־רוטש ממלא ה' בארד את מקומו של היו"ר.

גומר את עדותו יוסף חלחיל דחלה, אשר השתתף, לפי דבריו, בריצוף הרחבה לפני 35 שנה. אליאש מגלה בחקירתו סתירה בתאור עבודת הריצוף לעומת תיאורי הרצפים שהעידו לפניו.


“שניהם עמים כופרים”

אחריו מעיד שיך חמאד אטיבי, בן 42, לפנים מופתי בטול־כרם ובמשרות דתיות אחרות. הוא מומחה לחוק השריעי והובא כדי לקבוע, כי אסור וגם אי אפשר להקנות ליהודים זכויות ברחבת הכותל.

בחקירת אליאש מתגלה, כי העד חושב, כי דיני הקרקע של הווקף נמסרים לבי“ד שריעי, בעוד השחוק הוא כי דיני הקרקע אפילו של ווקף שייכים לביה”ד החילוני. – אליאש: הידוע לך, כי החוק המושלמי מבחין בין בתי תפילה של יהודים לכתי תפלה לנוצרים? – שניהם עמים כופרים.


עדות בכתב מהרב חיים נחום

היו“ר מודיע כי נתקבלה עדות בכתב של הרב חיים נחום. עוני מתנגד. היו”ר מחליט לקבל.

עזאת דרוזה, מזכיר המועצה המושלמית מביא תעודה, שלפיה אסר השולטן ליהודים לרצף את רחבת הכותל, ועוד המון ניירות. אליאש: הלא צריך היה להודיע על התעודות האלה קודם כדי שאוכל לבקרן.

בין התעודות אחת שהובאה בידי הממונה על שכונת המוגרבים. – אליאש: מנין זה לו? הלא המען שעל התעודה הוא אל מושל המחוז התורכי בירושלים? – העד מסתבך בתשובותיו, טועה בתאריכים היסטוריים, מתרגש וטוען, כי יוכל להוכיח שהמסמך הוא מלפני 90 שנה.

אליאש מודיע, כי עליו להביא עוד עדויות קצרות כנגד העדים החדשים שהביא עוני מבלי להודיע קודם עליהם.

היו“ר הודיע, כי הועדה תחליט ותודיע על כך אחה”צ.


*


בישיבת אחה"צ הודיע ה' בארד, כי הועדה החליטה לא לשמוע עדים נוספים, כפי דרישת אליאש. אליאש נכנע להחלטה, אולם מבקש לרשום את זאת בפרטיכל.

מעידים העדים הערבים האחרונים, הראשון נקרא חוסיין פאבאון, יו"ר הועד הפועל של הקונגרס בעבר הירדן. העד לא ידע שהיהודים מתפללים בכלל על יד הכותל. העד השני והאחרון בישיבה זו הוא ישיש בעל עבר גדול.


עדותו של מיניסטר תרכי זקן

מופיע הישיש ריזה תופיק ביי, תורכי, אשר שימש סגן מושל אדרינופול, חבר הסינאט התורכי, מיניסטר לעבודות צבוריות וחנוך ונשיא מועצת המיניסטרים. כיום הוא המתרגם הפרטי של האמיר עבד אללה. הוא הודיע שהוזמן להעיד רק לשם תרגום הפירמאנים שהיהודים הגישו. אחרי שקרא ותרגם את הפירמאנים הודיע בתשובה לשאלת אליאש, שהוא מאשר את תרגומו של לבנון מלבד מלה אחת שגם היא תורגמה נכון, אלא שאפשר ליחס לה גם פירוש אחר.

אחרי שניסה שוב לתרגם ולבאר את הפירמאנים חזר והודיע שהוא מאשר את התרגום הקודם והוסיף:


קריאה מפתיעה לשלום, ועוני כוֹעס

"תקותי היחידה היא ששני העמים האצילים האלה יסדרו את הסכסוך ביניהם ויחיו בשלום ובאצילות, כאשר חיו. אני רוצה להדגיש לכם שאני עד נייטרלי, משום שעל חנוכי אני חיב תודה ליהודים, כי למדתי בבית הספר של אליאנס, ואת חיי אני חייב למושלמים משום שנולדתי מושלמי.

חבר הועדה בארד ענה לו: הדבר אשר אמרת אנחנו מנסים לעשות. אני מקוה שתקות הוד מעלתך תתגשם והשלום יקום.

העד: אני מקוה כך מפני ששני העמים האצילים הם בני־דוֹד.

כשהעיר העד בפעם הראשונה על השלום בין שני העמים, הפסיקו עוני בהתרגזות: אין אתה יודע את השאיפות של הציונים!

בזה תמה גבית העדות בכלל.


 

הישיבה העשרים ושתים    🔗


נאומי ה' ד. ילין, הרב בלוי וד"ר אליאש    🔗

ביום 17 ביולי בבוקר התחילה פרשת הנאומים. מצד היהודים דבר ראשון ה' דוד ילין:

זה כחודש ימים שבאתם לכאן למלא תעודה כבירה וחשובה מאד, באותה העיר היחידה בעולם, שהיא קדושה לבני שלש הדתות הגדולות יחד, ולברר את הזכויות שיש ליהודים ולמושלמים על השריד שנשאר ליהודים מבית־האלהים שבנה שלמה מלכם לפני שלשת אלפים שנה – ואשר שש מאות שנה לאחר חורבנו נעשה מקומו קדוש למושלמים, בגלל אותו הבנין שבנהו המלך היהודי.


עם שלם שנשלל עומד כאן במשפט

למשפטכם עומד כיום עם, שממנו שולל כל מה שהיה יקר וקדוש לו מראשית ימי התהוותו בארצו, גם קברות אבותיו הראשונים, גם קברות מלכיו הגדולים וגם קברות נביאיו הקדושים, ומעל לכל אלה גם מקום מקדשו המפואר. הכל לוקח ממנו, ומכל חמודות קדשו לא נשאר לו בלתי אם שריד אחד: צד אחד של חלק קטן מקיר אחד הגובל מצד אחד בשטח מקום מקדשו לפנים, ולפני קיר האבנים הזה, הערום מכל קשוט והדור, הוא עומד זה אלפים שנה תחת כפת השמים בחרבוני הקיץ ובמטרות החורף ושופך שיחו לפני אלהיו שבשמים – וגם על הזכות הדלה הזאת, שנתנו לו רבבות זרמי הדמעות ששפך על אבני כותל זה במשך אלפי השנים האלה עמדו פתאום מערערים מצד אחדים מאלה, שבידם כיום כל המקומות היותר קדושים לו, למען היות להם מקום לסכסך עם בעם ואיש באחיו ולהלהיב לבות מליונים מבני אמונתם, בנפחם את כל ה“ענין” ובהראותם על כוונות אשר מעולם לא עלו על לב מי שהוא מאלה, שרגשות דתיים ולבביים עמוקים דחפום להתפלל במקום היותר קדוש להם.

במשך אלפיים השנים האחרונות עברה ארץ־ישראל חליפות ככדור מתגלגל משלטונות לשלטונות שונים: מרומאים לפרסים, לביצנטים, לערבים, לצלבנים נוצרים אירופיים, ושוב לערבים ולתורכים, ובימי שלטון כל העמים האלה וכל המהפכות שהתחוללו בארץ לא חדל עם ישראל מהתפלל במקום הזה, ושום ממשלה לא הפריעה אותו, ופחות מכולן – הממשלות המושלמיות והפקידים המושלמים: “אף שהאנשים בוכים בקול מר – אומר ר' גדליה מסימיאטיטש בראשית המאה השמונה עשרה – אין מוחה בידם אף שהדיין הישמעאלי (הקאדי) דר סמוך לו ממש ושמע את קול הבכיה, אין מוחה ולא גוער בהם כלל, ולפעמים בא ערבי קטן ורוצה לעשות איזה רשעה ליהודים… בא איזה ישמעאל נכבד וגוער בנזיפה בזה הקטן”. בזמן מן הזמנים לא נתעוררה ה“שאלה” על תפלת היהודים על יד הכותל המערבי – לא מצד השלטונות ולא מצד השכנים, אשר מעולם לא התיחסו אליו כאל מקום קדוש גם להם. לא היתה שום שאלה אם היהודים מתפללים שם תפלה שלמה או לא שלמה, אם תפלה ביחיד או בציבור, אם תפלה או שפיכת־שיח סתם – כל אלה ההמצאות שהצד שכנגדנו השתדל להמציא בחריפות ובפלפולי הבל.


מעולם לא נתעורר ספק

עובדה קיימת ובלתי מעורערת זו הוכחה לכם די גם מתזכירנו, אשר בו באו דברי היסטוריונים, מעובדי האלילים ועד אבות הכנסיה הנוצרית, ועד כל כותבי ספרי המסעות, קתולים ופרוטסטנטים, ועד כל החכמים הלא־יהודים שעסקו בהיסטוריה ובגיאוגרפיה ובארכיולוגיה של הארץ הקדושה במשך כל הדורות עד היום, מלבד כל ספרי גדולי היהודים במשך אלפיים שנה, אשר בשעה שכתבו את דבריהם לא יכלו אף רגע לחלום כי יבוא יום ונצטרך להשתמש בהם להגן על זכויותינו. עובדה קיימת זו הוכחה לכם די גם מפי העדים החיים הרבים אשר שמעתם דבריהם, וגם ממראה עיניכם בלכתכם בעצמכם לבקר במקום באחד השבתות. והנה באים ביום בהיר אחד ורוצים להעביר ספוג על כל ההיסטוריה העולמית, על כל הספרות המדעית, על כל המעשים בפועל במשך אלפי שנים, בטענה דמיונית ומחודשת מאתמול, כי רק רשות בקור או גישה ניתנה לנו מצד המושלמים, וגם זה רק מצד סבלנות ורחמנות.


“שלשים דורות משקיפים עליכם!”

אדוני הנכבדים! בעמוד נאפוליון בונפרטה לרגלי הפיראמידים במצרים קרא אל אנשי חילו: ארבעים דורות משקיפים עליכם! וגם אנו קוראים אליכם כיום: אדוני: שלשים דורות משקיפים עליכם! שלשת אלפי שנה צופות אליכם מן הקיר ההיסטורי הזה! לא חידושים של יום אתמול שחדשו פוליטיקאנים לשם מטרות סכסוך עם בעם הם ענין השאלה שעליכם לדון עליה, כי אם היסטוריה בלתי פוסקת של שלשת אלפים שנה, שאינה ניתנת להמחות בשום אופן.


תפלת שלמה וחזון ישעיה

היודעים הם אלה המחזיקים בידם את מקום מקדשנו, שהוא עתה גם מקום קדשם, את רוחו המלא רחב עולם של המלך היהודי, אשר בנה את בית האלהים לראשונה במקום הזה? היודעים הם את דבריו בהתפללו לאלוהים בשעת חנוכת הבית, באמרו: “וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה. והתפלל אל הבית הזה… אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי”? (מלכים־א' ח' מא–מג) זו היתה הרוח של המלך היהודי הגדול בנוגע לבנין אשר הקים הוא ובני עמו היהודים ביחס לכל בני הדתות האחרות: “וגם לנכרי הבא מארץ רחוקה”. וזה הוא הבית, אשר היה צריך להיות סמל האחוה והרעות בין כל העמים השונים. רוח זו נמשכה גם בספרי הנבואות של נביאי ישראל הגדולים, באמור ישעיהו בשם ה': "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים (ישעי' נ"ו ז'), ובנבואתו לאחרית הימים על הבית הזה הוא אומר: “ונהרו אליו כל הגוים” (שם ב' ב'), וברוח הזאת היינו רוצים לראות את העם הערבי הגדול ובני הדת המושלמית של שלש מאות מיליונים נפש חדורים, בבואם לדון על שארית הבנין הזה לאחר שלשת אלפים שנה, בנוגע לבני אותו העם הגדול שבנהו וכונהו, ולא לדון, אם הספסל צריך להיות בן מטר ארכו או שנים וחצי.

הצד שכנגדנו הטיל פה ספק, אם בנין הכותל הוא בנין שלמה. העלי להזכיר את העובדה, כי בבנין שלמה עבדו לפי המסופר בתנ“ך בס' מלכים־א' במשך שבע שנים שבעים אלף נושאי סבל ושמונים אלף חוצב בהר מבני ישראל, מלבד עשרת אלפים איש מכל ישראל ששלח חודש חודש אל הלבנון? האין דה־סולסי, החוקר הצרפתי, שהיה בירושלים לפני כשמונים שנה אומר על הכותל המערבי בתוך דבריו: “בקור של רגע די להבטיח בלי שום ספק, כי המסורת היהודית היא מדויקת בהחלט: כותל כזה לא נבנה מעולם בידי יונים או רומאים. יש לנו פה בברור דוגמה של ארכיטקטורה יהודית מקורית”. והאם אין ג’ורג' פירו בספרו “ההיסטוריה של החרושת בסארדיניה, ביהודה, בסוריה ובאסיה הקטנה”, שהביא הצד שכנגדו לראיה בתמונה הפוטוגרפית אשר בו על אי מציאות ספסלים ליד הכותל, אומר במקום אחד (עמוד 160): המחצבות, שמהן הוציאו המלכים משלמה ועד הורדוס את חמרי בניניהם, מתפשטות מתחת לצד הצפוני של העיר”. ובמקום השני: (עמד 165): “כפי מה שאפשר לחכות מוצאים את האבנים בעלות המדות הגדולות בפנות או על ידן. הענין המיוחד הזה של הבונים היהודים נרמז עליו תדיר בספרי הקודש.”


הלא גם הורדוס מלך יהודי היה!

רוצה היה הצד השני להוכיח, שבנין הכותל המערבי הוא בנין הורדוס ולא של שלמה. לו גם נניח, שכן הוא הדבר, הן אי אפשר לכחש, שאת אבני הכותל הענקיות לקח משרידי אותו הבנין, אשר בו עבדו שמונים אלף החוצבים בימי שלמה. ומלבד זאת חשבו, כנראה, המלומדים, אשר בצד שכנגדנו, כי הורדוס זה היה איזה מלך רומאי או עובד אלילים, כמו שאמר בפירוש העד אנטואן לולאס, ולא ידעו, כי הורדוס היה מלך יהודי ובתור שכזה משל על ארץ ישראל!


מה יודעים “300 מיליון” המושלמים על הענין?

לא פעם ולא שתים הדהים ממש טוען הצד שכנגדנו את העדים (הכוונה היתה באמת לכל היושבים באולם הזה) בהזכירו בקול רם ובגערה מעושה את זכר שלש מאות מיליון המושלמים. רבותי, כל הכבוד לשלש מאות מיליון המושלמים האלה! אבל מי יתן ונדע, מה יודעים בכלל מאות המיליונים האלה על כל הענין הזה, שניפחוהו אחרים, שמענין דתי תמים של שפיכת שיח לפני האלהים במקום אחד מצד עם אחד הם רוצים לעשות ענין של קנאות דת והתלהבות נפרזה לפי צרכי תעמולתם! ככוכבים המופיעים ושוקעים מיד העבירו פה לפניכם כמו בקאליידוסקופ בתלבשות פאנטאסטיות שונות את “באי־כח” (כן הם קוראים להם!) ארצות אישלאם שונות, והדגישו בשאלותיהם, כדי להוציא מפיהם, שלא באו חלילה על פי דרישה מן החוץ, אלא מתוך דחיפה נפשית פנימית באו להשתתף עם אחיהם בהגנה על הבוראק הקדוש. האם לא היו שנים מהם, שלא היה להם פנאי לחכות עד בוא תורם להעיד עם יתר בני אמונתם, והוכרחנו לשמוע את עדותם באמצע עדות היהודים רק מפני שרצו כבר לנסוע ביום המחרת? האם לא היה ביניהם מר מירזא מושקי, בא כח מושלמי ארץ פרס, שדרשו ממנו לחוות דעות מה היא דעת מליוני האיראנים בדבר פלוני ומה היו עושים כולם בדבר אלמוני ומה היו מרשים ומה לא היו מרשים, ולבסוף התברר, כי האיש הזה לא נולד בפרס ולא היה מעולם בפרס, וחי כל ימיו במצרים, ובבקורו הראשון בירושלים אפילו לא בקר במקום הקדוש כל כך לו ולכל מליוני הפרסים, ושמע עליו רק מן העתונות המרגיזה והמסיתה לאחר הפרעות? והסטודנט הצעיר, מר עבד אל קאדר מודאכר מיאווה, שגם מפיו רצו להוציא מה שחושבים בני יאווה והודו וסומטרה על קדושת המקום, והתברר שכל ידיעותיו שאב מן העתונות הבאה מיאווה. זוהי הדוגמה הטפוסית לשלש מאות מליוני המושלמים, שבשמם סודר, כי ידבר אחד או שנים מכל ארץ וארץ.

[מר ילין עובר לענין קביעות המקום הנכון של ה“בוראק” והוא מראה שאף סופר מושלמי אחד לא כתב על הכותל כעל מקום קדוש לבני דת מחמד, והוא מוסיף]:

והאומנם אין זו עובדה, שגם באותה שנת 1912 – אשר שמענו כל כך הרבה עליה – לא אפוטרופוס הקדש אבו מדין, בשיר אלחוסיני, ולא הקאדי ולא המופתי לא מזכירים במכתביהם אפילו את השם “כותל־הבוראק” ומדברים רק על הוואקף וזכויות הוואקף? והאם לא עובדה היא, שהמופתי התלונן בשנה שעברה בפני הנציב העליון, ש“הרחבה שייכת לווקף המערביים ויושבי הבתים האלה הרשו ליהודים לעמוד שם” ולא הזכיר כלל את שלש מאות מליוני המושלמים, ואם הם הרשו או לא הרשו לעמוד שם: ובכלל האם התענינו המושלמים באיזו צורה שהיא במקום הזה? הוכח כבר לכם מספרי העדה היהודית מלפני מאות שנים, שהעדה שלמה כספים להוצאת הזבלים מלפני הכותל המערבי, זאת אומרת: שהמושלמים יושבי הבתים שממול לכותל השליכו זבלם לפני הכותל והיהודים שלמו כספים מזמן לזמן כדי לפנות אותו. וטוב עוד, שנתנו להם את הזכות הזאת לפנות את הזבל בלי ערעור מצד האחרים לזכות זו, ובלי שיבואו הם מאחורינו ויוסיפו לפנות אותו באותו המצב האידילי והאידיאלי, שתאר העד מר יסמין בנוגע ל“סטאטוס קבו” בכנסית קברת הנוצרי, שבבוא כומר של עדה נוצרית אחת לחטט את טפות השעוה שנקרשו על רצפה, בא מיד לשם כומר מן העדה השניה ואולר בידו לחטט הלאה, ואחריו שורה של כומרים מבני עדות שונות לחטט גם הם, כדי שלא יצא זכות יתר לאחת העדות חלילה.


מושלמים לא התפללו ע"י הכותל; אדרבה…

והן ראינו, כי לא עלתה בידי הצד השני להוכיח מפי עדיהם הם, המושלמים והנוצרים, שראו מושלמים באים לשם להתפלל או אפילו לשם בקור. והעניים, שישבו בדרך שלפני הכותל, היו תמיד רק יהודים, ולא ישב אף עני מושלמי אחד, בדעתו, שרק יהודים הולכים אל המקום ההוא.

עד כמה הגיע שויון נפשם בנוגע למקום ולכל הנעשה בו, לא רק של המושלמים בכלל אלא גם של היושבים, אפשר לראות מעובדא זו, שמושלמים מיושבי המקום שמרו בשכר את הספסלים ושאר הכלים של היהודים, ולא ראו בזה שום חטא, ועוד יותר מזה – יוכלו להוכיח שתי עובדות:

א) על אבני הכותל המערבי יש כתבות עבריות, הכתובות בצבע אדום ושחור באותיות גדולות הנראות לכל עין ואשר מהן השמידו באמצעים חימיים רק לפני שבועות אחדים. אך מלבד אלה יש גם כתובות חצובות בתוך האבנים בנדבכים העליונים, כתובות באותיות עבריות גדולות שנעשו ע“י אנשים שחשבו, כי בחקקם שמם בקיר הקדוש הזה, ישמש להם הדבר סגולה לאריכות ימים. חציבת כתובות כאלה הצריכה הבאת סולמות ופועלים מיוחדים, כדי לחקקן בעצם היום לעיני כל הרואים מיושבי המקום המושלמים והמביטים מחלונות המחכמה שבה ישבו הקאדים תמיד. על מנהג זה מדבר כבר הנוסע הידוע בנימין מטודילא מן המאה הי”ב. אנחנו לפי טעמנו בימינו אלה חושבים, שדבר זה אינו יאה למקום שמקדישים ומעריצים אותו, ועוד לפני ששים שנה התעורר אחד הרבנים בירושלים על המנהג הזה וגינה אותו. אבל אין זה משנה את העובדה, שהכתובות הן דבר שבמציאות, ומהן עוד מלפני דורות. מלבד כל אלה שהזמן הספיק כבר למחוקן. ומעולם לא שמענו, שאיזה מושלמי שהוא יביע אפילו צל של מחאה נגד הדבר הזה, ואפילו לא אלה הדרים בבתים שממול לכותל.

ב) מנהג קדוש הוא בקרב היהודים, שהנוסע מירושלים לחו"ל למשך זמן, בא אל הכותל לפני נסיעתו ומתפלל שם ותוקע מסמר בין אבניו וגם בתוך אבניו במקום שהן חלולות מעט. כאשר העיד לפני ימים אחדים עד הצד שכנגד, האב פולגינטיוס מינוטה הפרנציסקאני, שדבר על אלפי מסמרים, וככל מה שאפשר לראות גם כיום למי שמבונן באבני הנדבכים הנמוכים, שיד איש מגעת אליהם ומעולם לא ערער אף מושלמי אחד נגד זה. הרבה מהמסמרים האלה הוצאו בשבועות האחרונים, אך אין זה משנה את העובדה של מציאותם.

הראיה היותר בולטת בנוגע לאי־התחשבות מצד המושלמים עם המקום הזה כעם מקום קדוש, הוא ענין לכלוך אבני הכותל בצואת אדם בשנים האחרונות, כשהיה צורך וחפץ להקניט את היהודים ושלא לתת להם את האפשרות להתפלל במקום מלוכלך, ולוּ לשעות אחדות. לצערנו היינו מוכרחים לטפל בדבר לא אסטטי זה יותר ממה שרצינו, ולא אאריך בזה.


חפש ולא מצא – תאמין…

העד השיך הסופי אלטאפטאזאני הגיד לנו, שחפש בכל הספרים למצוא שם עקבות שמו אל אותו המושלמי הכופר, שהרשה ליהודים לגשת (שמעו נא: לגשת!) אל הכותל – ולא מצאהו. בטוח אני, כי אם יחפש עוד מאה שנים לא ימצאו גם כן, כי האומנם היו היהודים נצרכים לרשיון מיוחד ממי שהוא על דבר, שנהגו בו אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי דורות עוד לפני בוא המושלימים אל הארץ בפעם הראשונה בימי עומר אבן אלח’טאב? אילו חפש עוד מעט היה מוצא בספרו של עבד אל לטיף אלעמרי מסאלך אל אבצר, שפרסם אחמד זכי פשה (בצד 139), את הידיעה שבאה אחרי כן גם בספרו של מוג’יר אלדין, כי בבוא עומר וחבריו המושלמים הראשונים לירושלים ולא ידעו איפה הוא מקום בנין שלמה, היה אז רק חכם (חבר) יהודי, שכמובן היה מן המתפללים שם, שהראה להם את המקום הזה, שאחד מהבאים אחריו עתה, לאחר י"ג מאות שנה, רוצה לבלי להרשות ליהודים לגשת אל כתלו החיצוני. זכות היהודים לא היתה מעולם תלויה ברשיונות של אחרים ולא עלה על דעתם מעולם להשיגם. היא בנויה על מנהג לא פוסק במשך אלפי שנה בימי כל הממשלות השונות ששלטו בארץ.

אדוני הנכבדים! מלבד כל הספרות הרחבה, שגוללנו לפניכם בתזכירנו על כל מה שהיה הכותל המערבי לעם ישראל, באו העדים החיים, גם יהודים וגם לא יהודים, והעידו לפניכם, להוכיח לכם כמה היה המקום הזה המפלט לכל נפש יהודי בכל עת טובה – בשבתות ובחגים, ובכל עת צרה – בין של היחיד, בין של הצבור, והמקום אשר אליו כמהה כל נפש יהודית מקצות העולם ועד קצהו, ואשר בנוגע לו נתחברו תפלות מיוחדות בספרים שנדפסו כבר לפני מאות שנים. הרגש הדתי שבלב היהודי משכוהו אל גבול המקום שעליו עמד לפנים בית מקדשו (הן השם “בית אלמקדס” הערבי לקוח מן השם העברי הזה “בית המקדש”) ואשר הוא תקותו לימים הבאים, ימי המשיח, שבהם יהיה המקום בית תפלה לכל העמים


“תפלה” ו“קינה”

במשך מאות שנים חיינו בין אחינו המושלמים. רבבות פעמים הלכו היהודים אל המקום הזה אשר בו יושבים רק מושלמים ואפילו לא יהודי אחד ועברו דרך הסימטות הצרות בין ביום ובין בלילה, בין בקבוצים ובין ביחיד, בלי נוכחות שוטר, בלי כל פחד ובבטחה גמורה. היושבים המוגרבים, הזוכים בדירות הווקף, היו תמיד טובים ליהודים, עד כדי כך ששמרו בבתיהם את ספסליהם ושאר תשמישי תפלתם בשכר קטן. המושלמים ראו את היהודים מתפללים שם גם ימים שלמים מבוקר ועד ערב (ביום צום הכפורים), ומה אפוא כל האגדות של אלה המראים את עצמם כתמימים ואומרים, שהמושלמים לא ידעו כלל, שהיהודים מתפללים שם ורק לאחר שיצאה פקודת הנציב העליון לפני כשנה נודע להם פתאום הדבר (דברי ג’מאל אלחוסייני)?


אם לא יבעירו – לא יבער

אנחנו יודעים בבירור, שאכן ידעו המושלמים בכל הדורות מה שאנו עושים על יד הכותל המערבי, בגלוי ולא בסתר, ומעולם לא העלו שום שאלה בנוגע לזה בכל מאות השנים, שהשלטון היה בידם הם. כי אכן מצוין הוא האישלם ברוח הסבלנות לבני הדתות האחרות והוא רחוק מכל השקפות הפוליטיקנים החדשים, שנעשו פתאום לחסידים ולקנאי הדת, ושהשתמשו בדבר הדתי להלהיב את העולם האישלאמי ללא סבה. באזניכם שמעתם מפי שני העדים מעבר הירדן את הטלגרמה שנשלחה מירושלים מצד המועצה המושלמית העליונה אל עבר הירדן. שמעתם גם כן איך שלחו לכל העולם רבבות תמונות המראות את היהודים מעפילים לכבוש את החאראם, – ואחרי כן באים ומספרים לנו, שכל העולם האישלאמי בוער באש. רבותי, אם לא יבעירוהו לא יבער כאשר לא בער במשך כל הדורות!

אני נולדתי פה, חייתי בין המושלמים הנאורים והנכבדים, למדתי את לשונם וספרותם, ועד היום אני מרצה ע"ד השפעת שירתם על השירה היהודית הספרדית, באוניברסיטה העברית. הכרתי את אבותיהם של הצעירים האגיטטורים של היום והם הכירוני, וצריך אני לומר, שעולם הפוך לגמרי מתגלה לעיני היום בכל הפנות שאני פונה


אל תשמעו למסיתים!

ועתה, באחרית דברי, רוצה אני מעל במה זו לפנות בשם עמי, העם היהודי, אל העולם האישלאמי הגדול, אל עולם זה, אשר אל אחד לנו, אב אחד לנו, אשר בו אנו מתפארים כולנו. אשר קדושים משותפים לנו, אשר לשון כמעט משותפת לנו: אל נא תתנו את עצמכם להיות מונהגים על ידי מסיתים ומחרחרי ריב, התרוממו מעל לקנאות מלאכותית מנופחת, והביטו ישר אלינו כעם גדול באמת היודע להוקיר רגשות עם גדול שני ולא להתנקש בזכויות של אלפי שנים בנוגע לתפלות בפני אותו האל היחיד, אשר בנוגע לאמונה בו אין הבדל בין אמונת היהדות והאישלאם. הזכירו את שלש מאות המיליונים שלכם – האמינו לנו, שאנו שמחים מאד, כי שלש מאות מיליונים נרכשו לאמונה באל יחיד ומיוחד, אבל הן יודעים אתם, שגם אחיכם בני יצחק נתנו לעולם הנאור הרבה יותר מכפי כמותם, והן יודעים אתם את הבית מאותה השירה של היהודי־הערבי אלסמואל בן עדיה, שאתם מלמדים עד היום את צעיריכם ללמדה על פה באמרו: “חרפתנו לאמר, כי מעט מספרנו, ואומר לה: אכן נדיבים ימעטו”. אברהם אבינו המשותף אמר לבן אחיו: “אל נא תהי מריבה ביני ובינך… כי אנשים אחים אנחנו”, ואת הקריאה הזאת אנו קוראים גם אליכם בני־דודנו היום: אל נא תהי מריבה בינינו וביניכם – – – ביחוד בדבר דתי טהור, שאין לו שום ענין עם פוליטיקה איזו שהיא.

ואליכם, אדוני הנכבדים, חברי הועדה מיוחדת לענין הכותל המערבי, השלוחים מטעם חבר הלאומים, אגיד בסוף דברי: חבר הלאומים זהו האינסטיטוציה היותר גבוהה, היותר אידיאלית, שאליה יכול היה להגיע דורנו זה, אחרי מלחמת הדמים האחרונה בעולם. לפני יותר מאלפים וחמש מאות שנה התנבאו חוזינו הגדולים, ישעיהו ומיכה, ממרומי העיר הזאת ועל הבית הזה, אשר על קירו דברנו כל הזמן, כי יבוא היום אשר בו ישפוט אלהי ציון בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. ענין חבר הלאומים הוא התחלת קיום נבואה זו, שמסר אלהים לבני האדם ללכת בדרכו זאת. ועליכם הוטל הגורל ולכם ניתנה הזכות הגדולה “לשפוט בין גויים ולהוכיח בין עמים” תפקיד היסטורי עולמי גדול נמסר לכם. אצלנו היהודים יש מאמר: “מגלגלין זכות על ידי זכאי” – ואם זכות כבירה כזאת נמסרה לידכם, בטוחים אנו, שנמסרה לידי זכאים, הרחוקים מכל פניה ונטיה לאיזה צד שהוא, לידי אנשים, אשר רק האמת והשלום קו לנתיבתם. יעזרכם אלהי ציון בתעודתכם ויתן לכם היכולת לשפוט משפט אמת וצדק ולהשכין בעיר השלום את השלום הנצחי והאמתי, כאשר איחל ממעמקי לבבו גם האחרון שבעדי הערבים הפילוסוף הישיש והתמים תופיק ריזה, ושם “חבר הלאומים” יהיה לברכה בקרב הארץ, אמן.


*


נאום הרב משה בלוי

הסיכום המשפטי נמסר לד"ר עליאש ולי יורשה להביע בהרצאתי הקצרה חות־דעת כללית בענין הנידון שלפנינו.

העובדה, שכל גדולי הרבנים שבארץ ישראל ושבגולה טוענים לפניכם בשם היהדות, העובדה, שגם אגודת ישראל, שאני בא־כחה, הסתדרות, שבעיקרה היא מיוסדת על הדת, מאוחדת ומשתתפת כאן, מוכיחות למדי ששאלת הכותל המערבי היא בשביל היהודים שאלה דתית גמורה. וגם בלעדי הוכחות אלה אין לעם ישראל או לחלק ממנו להשתמש במקום הקדוש לו ביותר לשם מטרות אחרות מאשר זו המיועדת לקרבת אלקים ולערכים נשגבים של טיהור־לב והתקדשות.

אנו חושבים, שהדבר לא יהיה לכבוד השולחים והשלוחים והשליחות הרוממה, אם כסא משפט זה יזדקק לחשבונות יבשים של קצבה ומדה לתשמישי התפילה, שיש להביא אל המקום הזה ולגמרי לא לכבוד הדבר, אם כסא־משפט זה יצטרך לבחון מחדש את יסודי התרבות האלמנטרים – אם יש ליתן כסא לזקן חלש העומד על רגליו בתפילה במשך שעות. או יש צורך להאיר בלילה מקום תפלה של מאות איש, אם הדבר מותר או אסור, אם יש להרשות שאחד המתפללים יחזיק בידו נר קטן של הבדלה למלא בזה חובה דתית. עובדה שמושל גליל ירושלים הזכיר אותה בעדותו. את כנוי התעללות אין ליחס אל השוטר, גם לא אל הממשלה, אלא לאלה הלוחצים עליה ומעמידים אותה בפני מצב שכזה, ומכריחים אותה לפעולות בלתי מנומסות כאלה.


אל תגזרו את הילד החי לשנים!

דבר יותר נשגב לפניכם: לפניכם עם שלם עתיק־ימין, וכותל המערבי עתיק יומין ומקום משכן שכינה, ודיון הועדה צריך להתרומם אל מדת האצילות של הדבר אשר אתם דנים עליו. הועדה צריכה להוציא פסק דין מוחלט, שכל העולם הנאור מחכה לו שלבבות מיליוני יהודים פועמים לקראתו מתוך היסוס שבין פחד ותקוה. המשפט, אשר יהיה לו ערך היסטורי נצחי, ואשר בידו ההכרעה על גורל עם שלם בנוגע לקנינו הרוחני, שהוא יחידי במינו, למשפט זה עליכם ליתן אותה ההבעה הרחבה והמקיפה, שתתן סיפוק לענין בפתרון שלם וקבוע, שלא ישאר מקום לספיקות וחששות וסלע מחלוקת בין עם לעם.

כשהתורה קבעה את תנאי בנין מזבח לעבודת אלקים, אסרה להניף ברזל על אבניו: “כי חרבך הנפת עליה ותחללה”. ובא על זה הבאור התלמודי: המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר, ואין זה כדאי שיונף המקצר על המאריך; ועוד: המזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל.

וכמה כאב הלב, שמקום הכותל המערבי, שממנו תוצאות חיים, אהבה, ושלום לעולם, נוצל לתפקיד של חרב, הרס ופירוד, של שנאת אחים השוכנים יחד בארץ אחת; הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו?!

וכשאנו מקוים, שהועדה הנכבדה תסיר את הכתם הזה מעל משכן אלקים ותחזיר לו כבודו, למלא גם כיום ולעתיד תפקיד של שלום ואהבה – מבקשים אנו ש“תקנה תהיה שלמה. כי גם חרבו של שלמה המלך –”גזרו את הילד החי לשנים“– אינו מתאים למקום קדוש זה. חתוך גזר דין על ידי חרב מנתח ועושה פשרים מוכרח גם במקרה זה להסתיים ב”גם לי גם לך לא יהיה".


כוונותינו האמיתיות

אין לנו שום כונה לדחוק רגלי אחרים, על ידי תביעת בעלות על רחבת הכותל עצמה, אף על פי שהוא שריד בית מקדשנו. אין אנו רוצים להזיק למי שהוא. בקשתנו היא כל כך ענותנית ומצומצמת, שהיא נאמרה בדבור אחד: זכות של תפלה לפני הכותל המערבי, בדרך כבוד ובהתאם לקדושת המקום ולקדושת התפלה.

אין לנו שום כונה של נצחון ואין אנו רוצים לנצח או לגרום פגיעה בכבוד מי שהוא. אנו היינו מרוצים מאד, ששכנינו עצמם ישכחו לרגע את פרודי־הלבבות, המיוסדים על סכסוכים מדיניים, ויראו גודל לב ודעת רחבה בשאלה דתית זו, להשיב שלום ליד המושטה, ולהסיר אבן נגף בדרך ההבנה ההדדית והשראת שלום בארץ. ואנו היינו מוותרים לגמרי על החלטה של מנצחים ומנוצחים. אם שכנינו יעמדו ברגע זה על הגובה הראוי והשאר ישאירו לנו את הפינה היחידה שלנו, שנתפלל בה במנוחה ובישוב הדעת, הרי זוהי הגבורה היותר מצוינה בבחינת “ומושל ברוחו מלוכד עיר”. והם יהיו גם הזוכים ברב טוב הצפון לפתרון רצוי ומתאים, שיחסוך הרבה צער, דאגה והפסד לארץ המשותפת.

[כאן מביא הנואם קצת קטעים מן הכרוז “'דברי שלום ואמת” של הרב י. ח. זוננפלד, וממשיך]:

והנה הוגד כאן לפני הועדה הנכבדה על ידי אחדים מעדי הערבים על הרבה טוב וחסד שאבותיהם הערבים עשו לעם ישראל. אין ספק שיש בזה הרבה מן האמת, ואין אנו כפויי טובה למי שעשה טובה לישראל להציל אותו מיד רודפיו או לתת לו מקום מפלט בגלותו. אבל אדרבה, עובדות אלה מחייבות את צאצאי האנשים הגדולים האלה לשנות את יחסם גם היום לטובה לאותו העם ולכלות לפחות את השנאה מן השטח הדתי.

המסורה היהודית מספרת אמנם, שגם האיש אשר אספסינוס קיסר מסר בידו את חורבן הכותל המערבי היה דוכס ערבי ושמו פנגר. הוא התאמץ להחריבו, אלא שהקב"ה גזר על כותל זה שלא יחרב לעולם מפני ששכינה במערב. וכשנשאל מאת המלך מפני מה לא מלא את תפקידו אמר, שהשאיר בכונה את הכותל הזה לזכר גבורת הכובש. אבל אנו רוצים לקוות, שהערבים של זמננו יותרו ברצון על יחוס האבות של הדוכס הערבי הזה ויחדלו מלהתאמץ להחריב בשבילנו את קדושת הכותל הזה – ועם זה את קדושתו בכלל.

אל נא יהיה קשה לשכנינו להכיר בזכותנו על פנה זו. ולהודות בפה מלא – בצדקת דרישתנו להתפלל כאן בלי הפרעה ובצורה שש כבוד ויקר.


*


אחרון לנואמים היהודים היה הד"ר אליאש:

העדויות והטענות שנשמעו מהצד המושלמי מכריחות אותנו להגן על עצם מהות הקשר של העם העברי אל הכותל. נאמר כאן, כי העדה המושלמית רשאית להפסיק לגמרי את זכות גישת היהודים אל הכותל, התנקשות זו במנהג שהיה קיים מדורות מעמידתנו במצב אחר משהיינו בו עם פיחת החקירה.


דיבוק של פחד נכנס במושלמים

יש כאן מעין דיבוק של פחד: חוששים לכלים, פן יביאו לידי בעלות, חוששים לתפילה פן תביא לידי שימוש בכלים, חוששים לגישה פן תביא לידי תפילה.

היתה לי הרגשה בימים האחרונים כאילו הושלכנו חזרה לימי הבינים, והנני עתה להתאמץ ולצאת מחושך לאור ולברר את הענין מיסודו. התביעה הראשונה מצד המושלמים היא תביעת בעלות על הכותל עצמו. בנאומי הראשון ביררתי את עמדת היהודים. לא באנו הנה לתבוע בעלוּת על הכותל. עצם קדושתו מונעת בעדנו מלהשתמש במונח זה של “בעלוּת”. הנה נמצא גם איש מהצד שכנגד, שיך אסמעיל חמדי, אשר אמר כאן, כי הבעלות על מקומות קדושים כאלה מסורה לא לאדם אלא לאלהים, כי על דבר קדוש לא חל בכלל המושג הרגיל של קנין. הדבר היחיד המענין אותנו מבחינה זו של בעלות הוא, כי צורת הכותל לא תשונה וכי לא יעשו בו כמו באיזה חפץ שבעליו רשאי לשנותו כראות עיניו. כל עוד יש לנו ערובה שכדבר הזה לא ייעשה בכותל – והערובה נתונה ע“י חוק העתיקות הא”י – הרינו מסתפקים בה. מוטב שהצד שכנגד ישמע מפי שוב את הדברים: עודני תקוה, כי הפחד שנפוץ ביניהם אינו אלא פרי תעמולה. אם אמרו כאן, כי אנו מכניסים כונה זרה למלים שאנו משתמשים בהן, כי בשעה שאנו מצהירים, כי אין לבנו לבעלות, הרינו מתכוונים לקשר כזה עם המקום שכמוהו כבעלות. אין אנו עוסקים כאן בפוליטיקה. אנו גלויי לב לפני הועדה הזאת. יעמיד מישהו את עצמו במצבו של העם העברי וינסח אחרת את הקשר שלו אל המקום! הכותל הוא בעינינו מקום שאינו יכול להיות “שייך” למישהו והחייב להשתמר מבלי שאיזה איש או מוסד יצטרך לשמור עליו. אבקש את הועדה לקבל את ההצהרה הזאת כמכרעת בשאלת הבעלות על הכותל.

התביעה השניה שדגל בה הצד שכנגד הוא תביעת הווקף לא על הכותל עצמו אלא על הרחבה שלפניו. מכל המסמכים שהובאו הנה חשוב לנו רק מסמך אחד – הקדשת השכונה למוגרבים. תעודה זו נרשמה ב־1636 ותאריכה המקורי הוא 1268. מישהו הקדיש, כעבור 70 שנה באו עדים והעידו על ההקדשה ועל הגבולות, כעבור 400 שנה נרשם הדבר בפנקסי הווקף וכעבור 300 שנה מסתמכים על תעודה זו לקביעת הגבולות.

[כאן קרא אליאש את כתב ההקדשה בתרגום שנערך בידי עצמו, לאחר שהתרגום אשר הוגש ע“י הצד המושלמי נמצא בלתי מדוייק. עפ”י הפרטים שבתעודה והמפה הוא מוכיח, כי אין הרחבה כלולה בווקף זה. וגם אילו היתה הרחבה כלולה, לא היה להקדשה תוקף, באשר – כמוכח מתעודות היסטוריות – קודם מנהג התפילה היהודי לתאריך ההקדשה במאות שנים].


רוחב־לבו של המופתי

אם הצד שכנגד מדבר על זכות כובשים, הרי אין לשכוח שארץ זו נכבשה לפני שנים מספר, ודם נשפך בכיבושה. והיה גם לכובש האחרון מה לומר בדבר המקומות הקדושים. מושל ירושלים הזכיר את התעודה הזאת בעדותו. זוהי הצהרת המצביא אלנבי בכניסתו לירושלים, ובה נאמר בפירוש, כי חופש הגישה יהא נוהג לכל המקומות הקדושים, וכי יתקיימו שם גם להבא אותם מנהגי התפילה המחוייבים עפ"י הדת אשר לה קדוש המקום. והנה זכות של גישה למקום קדוש הוא בכלל דבר שאינו מוטל בשאלה. זהו מושכל ראשון בכל חברה בת־תרבות. גם הצד שכנגד הודה, כי ביקור במקום קדוש אין דינו כביקור סתם, נאמר אצל מכר חולה, אלא ביקור מתוך קשר דתי. בנוגע לקדמות המנהג נשמעו כאן תאריכים מתאריכים שונים. בעלן אחוזה משכיל שטרח לבוא הנה מבירות ואשר הואיל להודות, כי אין ידו רב לו בלימודי קודש, היה סבור, כי מנהג זה של תפילת היהודים על יד הכותל קיים רק 7–8 שנים.


משפט הכותל 11 (2).jpg

להפרת ה“סטאטוס־קבו”:

על גבי הכותל המערבי (בין שני הברושים) בנה המופתי נדבכים חדשים באביב 1929


המופתי הירושלמי, בעדותו לפני ועדת שאו, הראה קצת יותר רוחב לב: לא יותר מ־90 או 100 שנה. כאן יש קצת יותר נדיבות מאשר בעדותו של האדון מבירות, אולם לעומת המרחק מהאמת ההיסטורית אין נדיבות זו משנה הרבה. לעצם השאלה – התזכיר שהוגש לועדה מכיל ראיות חותכות בנידון זה ותהא זו מצדי הערכה פחותה מאד של תבונת חברי הועדה אם אבזבז זמן על בירור הנקדה הזאת.


להיות כל עדה שוררת במנהגיה

הצד שכנגד לא עירער ברצינות על קדושת הכותל ליהודים. השיך המלומד מאלג’יר אמר לנו, כי קבלה בידו מאביו, שהכותל קדוש ליהודים, כי היהודים מתפללים שם לפני שריד של חומת בית מקדשם אולם הצד שכנגד טוען, כי יש לנו זכות “ביקור” (זיארה) בלבד, וזכות זו כרוכה בכמה הגבלות. תשובתנו היא, כי לגבי מהות הזכות מכריעים מנהגיה של אותה עדה אשר לה הזכות. הדבר נאמר במפורש בהצהרת אלנבי. יתכן מאד שימצא מי שירגיש, כי אין קדושה דתית חופפת על הכותל, כי רק האפלולית של כיפת היכל השרה עליו קדושה כזו, ואילו תחת השמש היוקדת של א“י אין השראה דתית לופתת את האדם. אם נבוא להעביר מנהגים מדת לדת נגיע לידי צחוק, ונכון אמר העד מר יוז, כשנשאל ע”י עוני ביי, כיצד התפללו היהודים: “לא כדרכי ולא כדרכך, אלא כדרך היהודים”.

רק המנהגים שקיימו היהודים למעשה על יד הכותל במשך מאות בשנים הם החשובים לגבי הכרעת השאלה. מה שחשבו המושלמים על מעשי היהודים אין זה מעלה ואין זה מוריד כלום.

כאן מוכיח אליאש, כי התפילות על יד הכותל היו כמקובל בכל בית כנסת. כזה היה גם הרושם של המבקרים הנוצרים – תפלה בצבור עם חזן. הרושם של המושלמים אשר ראו ושמעו את התפילות במשך מאות בשנים היה כי היהודים מתיפחים, וזכותם היא להגיד שתפלת היהודים היא התיפחות, אולם אין להם זכות לשלול, כי היהודים התפללו על יד הכותל.

אליאש מדגיש את זכויות היהודים, ומבאר לפני הועדה את דרישת עם ישראל, שבאה לידי בטוי בסוף התזכיר היהודי המפורט שנערך מטעם הרבנות (מועצה מאוחדת של רבנים, מורכבת מהרבנים הראשיים לא“י והאב”ד למקהלות האשכנזים בא"י [אגודת ישראל], המדברת גם בשמה של מועצת הרבנים המתמדת לשמירת זכויותיהם הדתיות של היהודים בארץ הקדושה, שבראשה עומד הרב ישראל לוי, ובשם אגודות הרבנים כמעט בכל מדינות העולם), בשם הסוכנות היהודית לא“י, בשם כנסת ישראל בא”י ומרכז אגודת ישראל בא"י [התזכיר מובא בספרנו זה לעיל].


*


אחרי נאומו של אליאש התחילה פרשת הנאומים הערביים. ראשון לנואמים הוא אחמד זכי פחה ממצרים, מי שהיה מיניסטר הווקף בממשלת מצרים.


הנואם הערבי הראשון והצהרתו

הנואם הוא זקן וחרש. הנהו צועק מאד ובדברו הוא מסתובב באולם. בשם הצד הערבי הוא מוסר את ההצהרה הבאה:

"ראשית: האומה הערבית הפלשתינאית (א"י) דחתה תמיד ובכל הזדמנות את המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י), ולפיכך לא תוכל לחייב את עצמה בכל סידור או תקנה שהנם תולדה מן המנדט; אף שאין היא יכולה לחייב את עצמה בשום דבר המשתייך לפוליטיקה הידועה בשם הפוליטיקה של הבית הלאומי היהודי. גלוי הדעת בכוון זה אין להבינו כאילו הוא בא להראות על כל סטיה מעמדה זו שנתקבלה על ידי האומה הזאת בהשתמשה בזכותה לקבוע את גורלה היא לעתיד.

שנית: המושלמים מודיעים שבכל הטענות בקשר עם המקומות הקדושים, המושלמים צריכים לעיין מוסדות בני סמך כפי שיקבע עפ”י חוק השריעה. לפי חוק השריעה לא יוכל להיות כל שפוט על המקומות האלה למוסדות אחרים.

“מן ההיסטוריה אנו למדים שלאחר קחתם את הארץ בכח החרב, גורשו היהודים לעולמים מן הארץ על ידי הרומיים אחרי חורבן הבית על ידי טיטוס. לאח”כ משלו הנוצרים בארץ עד הכיבוש הערבי על ידי עומר. מדור לדור היו הערבים בעלי הבית האמתיים של הארץ, לבד מתקופה של 90 שנה בימי הצלבנים. הערבים לא הפריעו בעד היהודים שבאו לארץ, והשליטים המושלמים התיחסו אליהם די יפה. במשך התקופה הארוכה הזאת לא היו כל אינצידנטים על יד הכותל. מעולם לא תבעו היהודים כל זכות על הכותל, ויהיו מרוצים ללכת פעם בפעם ולקונן שם, להיות מרוצים מן ההבטחה שהערבים הסבלנים לא יפריעו בעדם. רק הכרזת בלפור אשר חזרו והעתיקוה בטופס המנדט, היא שהיתה הגורם לויכוחים בענין פלשתינה (א"י) שנסתיימו בשפיכת דמים ואשר הסיתה את היהודים להגיש תביעות אשר מעולם לא עלו על דעתם קודם לכן. יצירת הבית הלאומי היהודי בפלשתינה (א"י), ארץ ערבית, שאבדה ליהודים לעולמים מזה הרבה מאות בשנים יכולה רק לעורר סכסוכים ומדנים תמידיים. הארץ אשר לקחוה היהודים בכח החרב אבדה מכבר, כי הערבים באו וכבשוה, לא מידי היהודים, אשר כבר גורשו ממנה לפני מאות בשנים, אלא מידי הביצנטינים. הארץ אשר כבשו הערבים במאה השביעית לא היתה ממלכה יהודית, אלא ארץ אשר לא היתה ליהודים כל זכות עליה.

"זוהי איפוא שאלה של רכוש שהיה שייך למושלמים מזה מאות בשנים. הבוראק מהוה חלק בלתי נפרד מן חרם אל שריף, שאף אבן מאבניו איננה מימי שלמה. המעבר אשר ליד הכותל אינו רשות הרבים, אלא נבנה אך ורק לשימושם של התושבים המערבים ושל מושלמים אחרים הרוצים לילך למסגד הבוראק וממנו אל החרם. בשטח שמסביב יושבים מושלמים ממארוקו הבאים לעיר הקודש כעולי רגל, או הרוצים לבלות כאן את ימיהם האחרונים. שכונה זו היא על כן שכונה מושלמית בהחלט ולעולם לא יסכימו הערבים להפקעתה לטובת היהודים שמטרתם הסופית להקים בית כנסת במקום הזה. הואיל ואין ליהודים כל זכות בענין הזה, אפשר לבאר את נוכחותם בכותל בימים ידועים רק כתוצאה מן הסבלנות שבה התיחסו אליהם המושלמים ואשר היתה גדולה מסבלנותם של הנוצרים. על יסוד הסבלנות הזאת לא יוכלו היהודים לבוא בתביעות לזכויות פוזיטיביות, כאשר הם מנסים לעשות. העובדה שהיהודים הורשו ללכת אל הכותל בתורת חסד בלבד ברורה מתוך מסמך שהוצא על ידי איברהים פחה בשנת 1840.

“מדברי נוסעים, היסטוריונים, גיאוגרפים וכו', שבאו בחיבורים רבים, ברור מאד, שכשהורשו היהודים להתקרב אל הכותל – ולא תמיד ניתנה להם רשות זו – הם הצטמצמו בקינות ולא עשו כל נסיון לערוך תפילות ממש. זאת ועוד: בתקופות ידועות לא קוננו היהודים על יד הכותל עצמו אלא מחוץ לעיר”.


 

הישיבה העשרים ושלש    🔗

בישיבת יום ו' 18 ביולי הורגש באולם מצב רוח של נעילה. בין האורחים הממשלתיים – ־בנטביטש וקיתרוטש. נוכחים רוב החברים הירושלמיים של הועה"פ הערבי. חברי הועדה בוששו לבוא – היתה להם התיעצות בחדרם.

אליאש מוסר לועדה אלמנך נוצרי “טירה סנטה” משנת 1913, בו תמונות של הכותל עם יהודים מיושבים על ספסלים.


קטרוגו של מוחמד עלי פחה

פותח הנואם השני מצד הערבים, העו"ד מוחמד עלי ממצרים. קורא את נאומו ערבית מעל הכתב – 20 עמוד במכונת כתיבה.

לא נכון שפחדם של הערבים אינו מבוסס. אם לא יתגשם היום – יתגשם מחר. בכל העולם סבלו היהודים מאנטישמיות. רק בארצות המושלמיות נהנו מסבלנות רבה. אולם הנה נוצרה התנועה הציונית, ובין מטרותיה גם רכישת מסגד אל אקצא ושאר המקומות הקדושים למושלמים שקדושתם כקדושת מכה ומדינה. תנועה זו תביא בכנפיה שנאת יהודים גם כאן, וזו עלולה לבא לידי גלוי בצורה יותר אכזרית מהאנטישמיות באירופה.


שפת איומים

אליאש: האם כאן המקום לאיומים?

עוני: אנו לא שיסענו אותך! אל תפסיק!

חברי הועדה שותקים.

הנואם מגיש מסמכים שונים. אליאש מתנגד לכך: מוסמך זה – תמונת מסגד ומגן־דוד על הכפה – כונתו להעליל על היהודים, כי רצונם לרכוש את המסגד, דבר שהוכחש כמה פעמים. אולם מפני השעה המאוחרת לא יוכלו היהודים להזימו.

הועדה מקבלת את המוסמכים הנוספים.


ראיה מהאנציקלופדיה לכיבוש המסגד

הנואם מצטט את הגדרת הציונות מהאנציקלופדיה הבריטית והיהודית־אנגלית ומבקש ללמוד מהן על הכוונה לרכוש את המסגד ולהקים את בית המקדש במקומו. כזאת אמר גם המנהיג הציוני סיר אלפרד מונד, והיתה חליפת מכתבים בענין זה בין המופתי והציונים. והלא גם ז’בוטינסקי אמר לפני ועדת שאו כי מטרת הציונות להקים מדינה יהודית! ועוד: גם זאנגויל בכתביו וגם פרופ' קלויזנר במאמרו מאבגוסט 1929 פגעו ברגשות המושלמים, אפילו בספרו של מר בנטביטש, יועץ המשפטים כיום – “פלשתינה ליהודים”, לונדון 1919 – ישנו חומר מסוג זה (עוני מחייך כלפי בנטביטש הנמצא באולם). נוסף לכל אלה יש בידינו תמונות ותכניות ברורות על רכישת אל אקצא. על אחת מהן ישנו גם הסמל הלאומי והדתי של היהודים עם כתובת הפוגעת קשה ברגשות המושלמים.


וגם הגנרל בּוֹלס זכוּר לטוב

קראו את ספרות היהודים, אדוני הנכבדים, ונוכחתם, כי כל טענותיהם על הכותל אינן אלא כסות עינים והכוונה האמתית היא למסגד. אין כלל לשער, מה תהיינה תוצאות הדבר לגבי היהודים עצמם ואיזה מצב עלול להיוצר בינם לבין העולם המושלמי, כי הלא תמיד יהיו מיעוט בתוך הים המושלמי אשר מסביב. די לקרא את הדו"ח של אדם זר כגנרל בולס, שהיה מפקד הראשי של צבא הכבוש, ולהווכח מה הן מטרות היהודים!

אליאש קם ומצהיר שוב, שמעולם לא חשבו היהודים לרכוש איזה שהוא מקום קדוש למושלמים.

אם היהודים מכחישים את קדושת המקום למושלמים – ממשיך מוחמד עלי – הריהם כמכחישים את עצם הדת המושלמית. המושלמים מאמינים, כי הנביא בעלותו לשמים וכו' וכו‘. הטענה, כי המושלמים אינם מתפללים על יד הכותל היא משונה מאד. המושלמים אינם עובדי אלילים ולא יבואו להתפלל לאבנים! אין לטענות היהודים כל משען חוקי או היסטורי. פשוט, הם רוצים שיכירו בקדושת הכותל להם ובזכותם להתפלל על ידו וכו’.

לבסוף טוען מוחמד עלי ארוכות על תקפה של הקדשת ווקף, שאין להפקיעה בשום פנים. אין ליהודים אלא זכות בקור גרידא; עבודת אלוהים שלמה לא תתכן, מפני קדושת המקום למושלמים.

באי כח היהודים עזבו את האולם בטרם גמר הנואם את דבריו, עם בוא השבת.


 

הישיבה האחרונה    🔗

בשבת, 19 ביולי, בשעה עשר בבוקר התחילה הישיבה האחרונה.


נאומו של עוני עבדול האדי    🔗

פותח עוני עבדול האדי, הנואם האחרון מצד הערבים. הוא מדבר צרפתית. מדבר בקול רם ובפאתוס. כל הזמן פניו ודבריו מופנים כלפי העורך דין אליאש. נאומו הוא בכלל נאום־תשובה לנאומו של אליאש הוא אומר: אין לפנינו שאלה משפטית, זוהי בכלל בעיה ציונית. עד עכשיו לא טענו היהודים שום טענות של זכויות והבאת תשמישים לבוראק, אלא פתאום עכשיו התחילו בכך.

גם מונטיפיורי, בתארו את הכותל, מספר שהמושלמים אסרו להביא כסאות לכותל. מילר בשנת 1895 בתארו תפלת יהודים תאר גברים ונשים ולא מנה ספסלים.


היהודים רוצים לבנות את בית המקדש

אם היהודים רוצים לבנות שוב את בית המקדש שנהרס לפני אלפים שנה, הזכות למושלמים לדרוש את ספרד, הואיל ומסגד קורדובה עודנו קיים שם. הציונות היא תנועה בלתי הגיונית ובלתי־טבעית בהחלט. ואשר להכרזות השונות – הרי בריטניה הגדולה הבטיחה לערבים עצמאות. ואנו אין ברצוננו שירמו אותנו שוב. הוא מצטט מדין וחשבון של ועדת שאו המצדיק ומבסס את החששות הרציניים של הערבים.

ואפילו נניח, שאין יסוד לחששותינו, עמדתנו ביחס לבוראק לא תשתנה. הסבלנות הערבית ביחס ליהודים התקדמה עד לזכות בקור על יד הכותל. האסור של מוחמד עלי על הבאת תשמישים לכותל היה לו תוקף עד 1911. המועצה האדמיניסטרטיבית של ירושלים הוציאה באותה השנה פקודה המכילה אותן ההגבלות. ואשר לבטולן על ידי המיניסטר התורכי לענינים דתיים, הרי לפי החוק התורכי האדמינסטראטיבי – הוא מצטט את החוק – למיניסטר זה לא היה שום שלטון על המועצות האדמיניסטראטיביות. היהודים שלפני המלחמה לא באו בשום טענות ביחס לכותל. רק יהודי הכרזת באלפור מתכוננים לכונן את בית המקדש ולחדש את ימי קדם.


עשו בית כנסת בלי תקרה על יד הכותל

הערבים לא טענו עד עכשיו שהיהודים עומדים לבנות בית כנסת על יד הכותל. אבל בכל אופן הם מסדרים שם דבר דומה מאד לבית כנסת, רק בלי תקרה. היהודים מציעים להסיר משם את הרובע המארוקאני הנמצא ליד הכותל ולתת למארוקאנים בתים אחרים. ז. א. שהיהודים רוצים לקנות את המארוקנים בכסף, ואחרי כן לבנות שם בית כנסת על בסיס של זכות של רכוש: כמובן, מתחילים בתפלות, אחרי כן בהבאת תשמישי קדושה ואחרי כן יעמידו בנין לשמור על כלי הקדושה. שום מושלמי לא ידע שהיהודים מתפללים שם.


הפירמאן שהביאוּ היהוּדים מזוּיף הוּא

היהודים חושבים את עצמם לחזקים, הואיל וקבלו מבריטניה הגדולה את הכרזת באלפור שנאשרה ע"י חמשים וחמשה עמים. רינאן הידוע אומר: “כשהיהודי מקבל עזרה וכח, הוא מתחיל להתאונן ולדרוש”. וכשהוא אומר יהודים הוא מתכוון לציונים. הפירמאן שהוצג על ידי היהודים על הזכויות הבלתי מוגבלות של עבודת אלהים הוא מזויף, הואיל וכפי שהסביר לנו המלומד ריזה תופיק, מתיחס הפירמן רק למקומות הקדושים התלויים ברב הראשי ובאלה לא נכלל הבוראק.


זקנים יכולים לשבת על האדמה

היהודים דורשים כסאות, ופונים לרוח האנושיות, אבל זקנים יכולים לשבת על האדמה. המושלמים לא ירשו להביא כסאות ולהפוך את המקום לבית כנסת. אנו נגן על ארצנו במקום שהם עומדים להקים שם את ביתם הלאומי. התזכיר שנמסר על ידי היהודים מצטט רק ספרים, אבל גם הציטטות אינן נכונות.

עדותו של ה' יעקב עקיבא גולדשמיט לפני ועדת שאו מספרת על תפלות מסודרות עם כל התשמישים וספר תורה במשך שלשים השנה האחרונות. זוהי עדותו של שמש, ומה אומר הרב עוזיאל שחי שנים ושנים בירושלים? שבשום פעם לא ראה שם תפלה שלמה. הוא לא רצה לשקר. הואיל והוא נשבע בתורה והוא יודע שהיהודים לא התפללו שם בשום פעם. ומה אומר הרב שור? בשום פעם לא הביאו שמה ספר תורה. הוא אמר, שאפשר להביא לשם ספר תורה במקרים יוצאים מן הכלל.


מטרת הציונים בכל הענין הזה – תעמולה

היהודים לא הביאו אף רב אחד שיגיד לנו שלפני המלחמה היו מביאים לשם ספרי תורה. אלא מהי המטרה של הציונים בכל הענין הזה? – תעמולה! סעיף 13 של המנדט מבטיח וערב עבודת אלהים בלתי מוגבלת לכל הדתות. אבל היכן? במקומות הקדושים שלהם.

היהודים מציעים כל מיני ערבויות ביחס לשטח המסגד, אבל האם הם נותנים ערבויות שלא יבנו ולא יסדרו בית כנסת בבוראק? לא רק בגלל החששות שיש למושלמים הם מתנגדים לתפלות היהודים על יד הבוראק, אלא שזה גם אסור בהחלט על פי הדת המושלמית. ליהודים אין שום זכות בבוראק.

לבסוף הוא מודה למזכיר הועדה על עזרתו להם. הוא יושב אחרי שנאם – בהפסקה של עשרים רגע – כשעתים ומחצה.


תשובה קצרה מאת ד"ר אליאש    🔗

ד"ר אליאש קם לשם תשובה קצרה לצד שכנגד ואומר (עוני ביי מנסה להתנגד לרשות הדבור של אליאש, אבל היו"ר וחברי הועדה מפסיקים אותו): בראש וראשונה עלינו להביע את תודתנו העמוקה למזכיר הועדה הנכבדה. כעת אני אצטמצם ברגעים ספורים. נאפוליון הגדול אמר, שהסגנון הטוב שידוע לו, זהו לחזור שוב ושוב, ואני חוזר על דברי ומכריז קבל עם, שליהודים לא היתה ואיננה ולא תהיה שום שאיפה ושום רצון לשטח המסגד, ואנו מוכנים לתת ערבויות ולהבטיח שלא נסדר על יד הכותל בית כנסת ובכלל שום דבר קבוע. היהודים התפללו על יד הכותל מאות־מאות בשנים, ללא הפרעה מצד המושלמים וללא התנגודת מצדם.


לא תפלות היהודים הן החדוּש אלא ההפרעוֹת

אפילו במחאותיהם של המושלמים בשנת 1925 ובשנת 1928 נזכרו רק התשמישים שהובאו שמה, אבל בשום אופן לא התנגדו לתפלות. לא התפלות של היהודים הן החדוש, אלא להפך, ההפרעות לתפלות היהודים. זהו דבר חדש, הבא לידי גלוי מצד הערבים, על ידי פתיחת הדלת החדשה ועל ידי ההתחרות של תפלת המואזין בתפלת היהודים. הציונים הם פחות מעונינים בנושא הזה מאשר הרבנים. את המחיצה הביא רב זקן מפולין ולא ציוני. ואנו פה באי כח הרבנים היהודים שבכל העולם. אם עוני מניח, שכל יהודי העולם הם ציונים, אני מקבל הגדרה זו ברצון ובברכה.


האנושיות לא תתן שנשוב כאן לחשכת ימי הביניים

היהודים נהנו מזכויותיהם על יד הכותל המערבי עוד לפני היות הציונות בעולם. ארץ ישראל קדושה ליהודי כל העולם. האנושיות לא תתן, שנשוב כאן אחורנית לחשכת ימי הבינים, במקום להתקדם עם העולם התרבותי. היהודים מקדישים פה את מיטב חייהם ונעוריהם לבנות את שממות הארץ ולחדש את פניה. ותפלה על יד הכותל אין בה משום סכנה, משום עוולה למי שהוא או משום פגיעה בזכויות הזולת.

עוני קם ממקומו וחוזר במשך רגעים מספר מתוך צעקנות מופרזת על חששות הערבים.

פרשת גביית העדות ונאומי הצדדים נגמרו.


 

נאום הנעילה של יושב־ראש הועדה    🔗

היו"ר נשא נאום נעילה לאמר:

לאחר ששמענו באריכות את העדות שהובאה לפני הועדה בענין אשר בו הוטל על הועדה הזאת לחקור, סיימה הועדה את החלק הראשון של עבודתה והיא מכריזה על גמר ישיבותיה לשמיעת העדות והטענות. הודות לעזרה שניתנה לועדה מצד באי כוח שני הצדדים הנני חושב, כי יש בידינו עתה חומר מספק כדי לערוך, לאחר העיון הראוי, את הרצאתנו ולפסוק את פסק דיננו בדבר הזכויות והתביעות בקשר עם הכותל המערבי.

התעודה שהוטלה על הועדה הזאת קשה היא ודקה. ברור מאליו, כי אני בעצמי וחברי מרגישים במדה עמוקה את האחריות שמטילה עלינו שליחותנו. אין אנו מעלימים עין מהתוצאות האפשרויות של הרצאתנו, מתוך התכוונות להשביח את התנאים לשלום ולרצון טוב בין החלקים השונים של אוכלוסי א“י, אולם הנני להכריז ברגע זה, כאשר כבר עשיתי בפתיחת הבירור ובהמשכו: שלום אמת יכון רק על יסודות של צדק; פירותיו לא יבשילו אלא באוירה של הערכת איש את עניניו של רעהו – ענינים הנראים תדיר כסותרים זה את זה, אעפ”י שבאמת אפשר לספקם יחד. חובתנו היא, כממונים מטעם חבר הלאומים, לבסס את פסק דיננו על מה שייראה לנו, לפי מיטב הכרתנו, כדבר הצודק.

לפיכך נשים לנו לקו את עקרונות הצדק החלים על הענין המיוחד הזה מכל צדדיו. החלטתנו תקיפה למלא את חובתנו מבלי להושפע ע“י מניעים סותרים זה את זה, שהנם בעלי אופי פוליטי גרידא. והננו פונים בקריאה לבאי כוח שני הצדדים, אשר כה הרבו לעזור לנו בהשגת העדות שהיינו זקוקים לה – כי יסייעו למפעל השלום, אשר כולנו דוגלים בו, בזה שימתינו לדו”ח שלנו ויקבלוהו ברוח של יושר גמור ללא כל פנייה ומתוך רגש של אחריות אישית. כל כמה שסבוך הוא הענין הזה שלפנינו, באשר בו כרוכות הרגשות ומסורות דתיות המתנגדות זו לזו, הרי שמיעת העדות שנגבתה באולם הזה תהא ודאי לתועלת בזה שהיא ביררה עובדות, והעובדות, אם מבינים אותן אל נכון ומספרים אותן בגלוי לב, דרכן להרגיע רוחות נסערות. משום זה, האם לא תימצא האפשרות כי שני הצדדים, האחראים כלפי זמננו והדורות הבאים, יקומו לאור העדות שנשמעה, ומבלי שים לב לרגשות שנתעוררו ע"י תעמולה והתרגשות פוליטית, יגיעו לידי הסכם ידידותי ברוח של הבנה וכבוד הדדי?

הועדה, וכן כל יתר הנוגעים בדבר, יבכרו פתרון שיימצא ברצונם הטוב של הצדדים על פני כל פסק־דין שיהא צורך לכפותו עליהם. לכן תקבל הועדה בסיפוק רב כל הצעה ותכנית של סידור אשר ירצו הצדדים להציע לפניה לעיון בשביל פסק הדין שיתקבל. הועדה מוכנה לקבל הצעות ותכניות כאלו עד 1 בספטמבר 1930. אם יעלה בידי הועדה לסייע לצדדים להגיע לידי הבנה, נהיה מוכנים לכך. הועדה תערוך ותמסור את הרצאתה בהקדם האפשרי. בינתים ברור, כי התקנות שקבעה הממשלה לגבי המנהגים על יד הכותל תעמודנה בתקפן עד שיחולו בהן שנויים או עד שתבוטלנה או תוחלפנה. עד אז לא יבוא כל חידוש או שנוי במצב הקיים על יד הכותל מטעם שני הצדדים.


פרידה    🔗

חברי הועדה קמים ונפרדים מאת הצדדים. משפט הכותל נגמר.

לפנות ערב 19 ביולי יצאו חברי הועדה בשני קרונות רכבת מיוחדים למצרים. בתחנה נפרדו מהם מצד היהודים – אליאש, ילין, בלוי, בן־צבי, הרב ברלין, אריאב ועוד; מפקידי הממשלה – בנטביש, נורוק, מילס ואחרים; מבין הערבים ־ המופתי, ג’מאל אל־חוסייני, עוני עבד־אל־האדי, ראגב אל אימם, פחרי חוסייני, שייך מוזפר. באו אל התחנה גם הקונסול השווידי וההולנדי, חברי הועדה נפרדו בחביבות מאת מלוויהם.


נסיונה של ועדת הכותל להשיג פשרה לא הצליח

ביום 20 ביולי 1930 כתבה העתונות:

כפי שנודע לנו, התקיימה ביום 18 ביולי לפני הצהרים ישיבה סגורה של ועדת הכותל עם באי כח שני הצדדים. מן הצד היהודי היו מלבד ה“ה מ. אליאש, ד. ילין והרב בלוי, גם הרב מ. ברלין, ד”ר א. רופין וי. בן־צבי, מלבד אנשי הצד הערבי בועדה היה גם המופתי.

כפי ששמענו, הציע יושב ראש הועדה לצדדים הצעת פשרה, אולם הפגישה שנמשכה שעות אחדות, נסתיימה בלי תוצאות.

מוסרים, כי יושב ראש הועדה ראה ביום 16 בערב את המופתי וניסה להשפיע עליו ברוח של פשרה, אך ללא תוצאות.


*


ימים אחדים לפני כן, טרם גמרה ועדת הכותל את עבודתה נעשה נסיון מצד איש נייטרלי לגמרי – והוא המיסיונר אוליבר מהר הלבנון – להביא את הצדדים לידי הסכם. הוצעה על ידו פשרה. באי־כח המוסדות היהודים הסכימו לכמה פרטים מהפשרה. אולם בגלל התעקשותו המוחלטת של המופתי נכשל הנסיון והמשא־ומתן נפסק ללא כל תוצאות. המתווך שב לדרכו לסוריה עוד טרם עזבה הועדה את הארץ.


 

הרצאת ועדת הכותל המערבי ופסק־דינה    🔗

בסוף 1930 כלתה ועדת הכותל את עיבוד החומר שלקחה אתה בעזבה את ירושלים ב־19 ביולי. במשך הזמן ערכה ישיבות בשטוקהולם (מקום מושב היו"ר והמזכיר) ובמקומות אחרים. אח"כ מסרה הועדה את ההרצאה המפורטת לידי ממשלת לונדון.

ההרצאה נתפרסמה לקהל ביחד עם דבר־המלך המוחלט ביום 8 ביוני 1931, בעת ובעונה אחת בלונדון ובירושלים. בירושלים נתפרסמה ההרצאה בשלש השפות הרשמיות, ספר ספר לכל שפה לחוד. הדו"ח העברי מכיל 67 עמודים פנים וגם 15 עמודים נוספות, התוכן: 1) מבוא, 2) תיאור הכותל המערבי וסביבותיו, 3) היסטוריה, 4) טענותיהם של שני הצדדים, היהודים והערבים, 5) העדות, 6) דעותיה ומסקנותיה של הועדה.

מכיון שאנחנו מסרנו כבר את מרבית החומר בספרנו, הן בתזכיר היהודי (עמודים 14–52) והן בגבית־העדות, דברים שהרצאת הועדה חוזרת עליהם, אין לנו צורך אלא למסור כאן את הקטעים הבאים הכי חשובים מתוך הרצאה זו, שעליה נשען דבר־המלך המובא בסוף הספר.

הדו"ח אומר בין השאר:


מטענותיהם של היהודים    🔗

הצד היהודי טוען שלפי סעיף 15 מהמנדט, על הממשלה בעלת המנדט להבטיח ליהודים את עבודת האלהים החפשית על יד הכותל בצורה שנקבעה עפ“י מנהגי דתם מבלי כל התערבות מצד הערבים או מצד כל בני דת אחרת. ועוד יותר, צריך לאסור על הערבים מלהפריע את תפילות היהודים בנהיגת חמורים במעבר או בהעמדת “מואזין” סמוך לכותל, או בסידור תפילת הזיכּר בחצר אשר בקצה הדרומי של הרחבה, שהיהודים מתנגדים להם מפאת הרעש הבלתי נעים שפעולות אלה גוררות אחריהן. לדעת ב”כ הצד היהודי יש לועדה הזאת אותן הסמכויות אשר לועדת המקומות הקדושים. הצד היהודי אינו תובע לעצמו זכות בעלות על הכותל. דעת העו“ד של הצד היהודי היא, שהכותל אינו מהוה נכס במובן הרגיל של מלה זו, ולפי שהכותל הוא כלול בסוג הנכסים המכונים res divinum (זכות אלהים) או res extracommercium (זכות שאין לנהוג בה מנהגי מסחר). על יסוד נקודת ההשקפה הזאת מוחה הצד היהודי נגד כל חידוש, מאיזו צורה שהיא, שיעשה ע”י המושלמים במבנה הכותל ובסביבותיו. הצד היהודי הגיש לועדה “תזכיר מפורט בענין החידושים של הערבים בכותל המערבי” המצורף להרצאה הזאת (נספח י"א). התובעים מסתמכים על דברים שנאמרו ע“י השיך חאפיז, כשנחקר בתור עד ע”י הועדה בקשר עם הנכסים שהוקדשו בתור ווקף (עמ' 711–712) מן הפרטיכל), שיודעי דת ודין אחדים אומרים שנכסים כאלה הם נכסי האלהים, ואחרים אומרים שאין הנכסים האלה שייכים לשום אדם. בקשר עם זה מבקש העו"ד של הצד היהודי מאת הועדה לקבל את ההגדרה דלעיל העשויה לפתור את כל השאלה כולה.


שאלת הבוראק ושאלת הווקף, לדעת היהודים

היהודים מכחישים שהכותל, הרחבה שעל ידו, ושכונת המערבים יכולים להחשב כמקומות קדושים למושלמים. לפי דברי היהודים אפילו המושלמים עצמם אינם מתחשבים אתה כעם מקומות קדושים, שאם לא כן לא היו מזהמים את הכותל, כפי שהיהודים אומרים, שהמושלמים עשו בהזדמנויות ידועות, ולא היו מרשים לבנות בית כסא סמוך לקיר שהנהו המשכו הישר של הכותל המערבי בקצהו הדרומי ואשר הנהו גם חלק מן הכותל הקיצוני של החאראם.

מבלי לחלוק על העובדה, שסופרים אחדים מזכירים את הבוראק, טוענים היהודים שהאגדה על הבוראק מקורה בפרק זמן של מאות שנים אחדות אחרי מותו של מוחמד וכי הבוראק אינו נזכר בקוראן. לפיכך, אומרים הם, אין יסוד ליחס כל קדושה לרחבה אשר על יד הכותל על יסוד העובדא שהנביא עבר שם בנסיעתו הפלאית השמימה, מאחר שספרי הקודש המושלמים אינם מזכירים דבר על המעשה הזה. ועוד זאת, לפי טענת היהודים, מעולם לא הוגדרה בדיוק הדרך שבה בא מוחמד, לפני הכנסו לחצר המקדש, ורק זה מקרוב התחילו המושלמים טוענים שהנביא עבר שם, וכי סוסו המעוף נרתם לטבעת ברזל בכותל שהנהו חלק ממסגד אל בוראק. יתר על כן: עד לפני שנים מועטות לא כנו המושלמים את הכותל בשם בוראק. המדריך הרשמי על החאראם שפורסם בשנת 1924 על ידי השלטונות המושלמים אינו מזכיר כל קדושה מיוחדת בקשר עם הכותל המערבי.

ואשר לתכונת הווקף של הכותל, הרחבה שעל ידו ושכונת המערבים, מצהיר הצד היהודי שמדתם של השטחים שנתנו במתנה לצרכי ווקף לא צוינה באופן מפורש בפנקסי בית המשפט השרעי, וביחוד שהגבולות אינם ברורים. ועוד, לדעת הצד היהודי אין העובדה ששטח ידוע נעשה ווקף יכולה לפגוע בתפילה היהודית על יד הכותל, ועל אחת כמה וכמה מאחר שהתפילות נערכו שם תמיד, הן לפני הוצר הווקף והן אחריו. וגם מפאת שהמנדט מבטיח את חופש התפלה.


דרישות היהודים אל הועדה

בהתאם לטענות האלה, בקש הצד היהודי מאת הועדה לאחוז בצעדים הבאים:

1) להכיר בטענה הקדומה מאד שהכותל המערבי הוא מקום קדוש ליהודים, לא ליהודי פלשתינה (א"י) בלבד, אלא ליהודי כל העולם כולו.

2) לפסוק שתהיה ליהודים זכות הגישה אל הכותל לצרכי פולחן ותפילה לפי מנהגי דתם מבלי התערבות או הפרעה.

3) לפסוק שמותר להמשיך את תפילות היהודים בתנאים של נימוסים וטקסים צבוריים, שהנם אופייניים למנהג מקודש שנהגו בו מזה מאות בשנים מבלי לנגוע בזויותיהם הדתיות של אחרים.

4) לפסוק שהתקנת אותן התקנות, שיהיה צורך בהן בנוגע לתפילות כאלה, תהיה מסורה לידי הרבנות של פלשתינה (א"י), ובאופן זה תקבל הרבנות הזאת אחריות מלאה בענין הזה, ובמלאה את התפקיד הזה תוכל להמלך בדעת הרבנות בעולם.

5) להציע לממשלה הממונה, אם חברי הועדה יסכימו לתכנית, שזו (הממשלה) תעשה את הסידורים הנחוצים, כדי שהנכסים המשמשים עתה ווקף מוגרבי, יפונו מתושביהם, על מנת שהנהלת נכסי הווקף תקבל במקומם אי אלו בנינים חדשים שיוקמו באיזה מגרש ראוי בירושלים, באופן שמטרת הצדקה שלשמה נתן הווקף תשאר בעינה.


מטענותיהם של הערבים    🔗

הועדה בהרצאתה עוברת לברור טענותיהם של הערבים נגד היהודים. עיקר הטענה הוא בפירוש ענין הווקף. הצד הערבי טען:


מושג הווקף וערכו בחוק

ווקף הוא חפץ אשר הוקדש לחלוטין למען ישמש לאיזו מטרה דתית או מטרת צדקה, בין שההקדשה חלה על החפץ עצמו או על פירותיו. אדם הנותן במתנה את ההכנסה מחפץ כזה לצרכי ווקף, הריהו מאבד את זכויות הבעלות עליו. מין הווקף הראשון, בנינים או קרקעות שהוקדשו למטרות דת או למטרות צדקה, מתחלק לשלשה סוגים; הלא הם: א) מסגדים ומקומות פולחן, היינו מקומות השמורים לפולחן הדת; ב) “זאוויות” ומקומות כיוצא בהם, המוקדשים לקריאת הקוראן, למוד חוק השריעה, וטכס הזיכּר; ג) מקומות שהוקדשו כדי שישמשו כבתי חולים, בתי הכנסת אורחים או כדי לספק איזו מטרת צדקה ממין זה. במין השני כלולים מוסדות או חפצים, אשר אם כי לא הם עצמם הוקדשו, כאמור, הנה ההכנסה המתקבלת מהם הוקדשה לעולמים לצרכי צדקה ופולחן. כן, למשל, אפשר להקדיש בתור ווקף מחסנים או אדמה נעבדת, ומשנעשה הדבר הזה, מפרישים את ההכנסה המתקבלת מן המוסד או החפץ הנ"ל למען תשמש למטרה דומה לזו שנזכרה במין הראשון, ועוד זאת: על פי הוראה בחוק השריעה אסור למכור לצמיתות בכל צורה אחרת מוסדות וחפצים שנעשו ווקף.

הבוראק, להיותו חלק מן החרם, שייך לווקף מן הסוג הראשון של המין הראשון. הרחבה שליד הכותל ושכונת המערבים הם ווקפים מן הסוג השלישי שבאותו המין, כי בעליהם הקדישום לשמושם של עולי הרגל המושלמים. חוק השריעה קובע שהיהודים לא יוכלו לתבוע לעצמם כל זכות בקשר עם החפצים הללו.

אין לרכוש נכסי ווקף אגב זכות שמוש ממושך, אלא אם כן היתה למשתמש מימי קדם, היינו למצער זה 33 שנה, חזקה בלתי מופרעת ושלוה בנכסים הללו. העובדה שברבות הימים הסכינו המושלמים להתיחס בסבלנות כלפי היהודים ההולכים לבכות על יד הכותל באותם התנאים שבהם הרשו את שאר תושבי ירושלים ואת הנכרים ללכת שם, אינה מקנה להם כל זכות שהיא, זכות בעלות ולא הזכות ליהנות מאותה הנחה בעתיד.

ואשר לתביעת היהודים, שתנתן להם רשות להביא לכותל כלים ידועים כגון ספסלים, כסאות ומחיצה וכו' אין התביעה הזאת מבוססת על שום מנהג קבוע, ועוד פחות מזה על מנהג קדום, כי הערבים טוענים, שהם, והתורכים לפניהם, מיחו תמיד נגד חדושים כאלה, כפי שברור הדבר מתוך המסמכים הנזכרים לעיל משנת 1840 ו1911 ומחליפת המכתבים המרובה בענין זה בין המועצה המושלמית העליונה ובין ממשלת פלשתינה (א"י) (מסמכים מושלמים מס' 9 ומס' 10), התקנות הזמניות שהותקנו על ידי ממשלת פלשתינה (א"י), לא תוכלנה להחשב כתקנות היוצרות איזו זכות. ועוד זאת: בספר הלבן מחודש נובמבר 1928 כתבה ממשלת המנדט על ספר, שהיא מכירה בעובדה, שהכותל והשטח שמסביבו הם נכסים שייכים רק למושלמים.

אין היהודים רשאים לבוא בתביעה לזכות שעבוד. מהותה החוקית של זכות שעבוד אינה מתישבת עם זכויות היהודים. אין זכות שעבוד יכולה להיות קיימת להנאתם של אנשים, שלא פורטו בשמותיהם. על כל פנים לא תוכל הועדה להרשות ליהודים יותר מאשר לבקר בקורים פשוטים אצל הכותל.

המושלמים מצהירים, שכל מה שאמרו על הווקף מבוסס על חוק השרעיה ועל הפירושים לחוק זה.


שאלת הכותל היא תנועה ציונית, לדעת הערבים

מטרת התעמולה היהודית היא לא בלבד לרכוש מקומות ישיבה למען ינוחו בהם הזקנים ותשושי הכח,. על צד האמת יש כאן לפנינו תנועה ציונית, שתכליתה להבטיח ליהודים יתרונות שאין להם כל זכות עליהן, למרות כל הצהרותיהם האומרות את ההפך. תכליתם האמיתית של הציונים היא לקנות חזקה בחרם אל שריף.

ועדת שאו עצמה הודתה, שחששות הערבים בבחינה זו הן צודקות. אכן הצהרת באלפור היא שהסיתה את היהודים לתבוע זכויות ידועות, שעל צד האמת אינן קיימות, באשר הם מרגישים שיוכלו לסמוך על סעד מבחוץ. אם כי אין ביכלתם להביא כל הוכחה לבסוס תביעותיהם. הם משתדלים אפילו להטיל את תביעותיהם בכח, כפי שעשו במהומות משנת 1929.

גם אם יטענו בפני הועדה, שאין הם תובעים זכות בעלות על הכותל, על צד האמת הם שואפים לכך.

השאיפה היסודית של הציונים היא לקנות חזקה במסגד עומר ובכל שטח מקום המקדש ולגרש את הערבים מפלשתינה (א"י) למען יתאחזו כאן במקומם. עורך הדין המושלמי הביא לפני הועדה את אשר אמרה “האנציקלופדיה בריטאניקה” בענין הציונות, וזו לשונה:

אחת התוצאות המעניינות ביותר של התעמולה האנטישמית היא – תחיה חזקה של הרגש הלאומי בין היהודים בצורה מדינית. תנועה זו נקראת “ציונות”… הם שואפים לגאול את ישראל, לקבץ את נדחיהם בפלשתינה (א"י), להקים לתחיה את המדינה היהודית, להקים את בית המקדש מחדש, ולכונן את כסא מלך דוד מלך ישראל בירושלים ולהושיב עליו נסיך מבית דוד (כרך כ"ז עמוד 7–986, מסמכים מושלמים מס' 21). האנציקלופדיה היהודית מדברת על הענין הזה בצורה עוד יותר מפורשת. הלורד מלצ’ט (לפנים סיר אלפרד מונד) הכריז ברבים (בשנת 1922) שקרוב יום בנין המקדש מחדש. ז’בוטינסקי, זאנגוויל ופרופ' קלוזנר מן האוניברסיטה העברית בירושלים ויהודים חשובים אחרים התבטאו באותו סגנון. תמונות, שאפשר למצאן בעתונים יהודיים שונים מראות גם הן, שכונת הציונים היא להקים מחדש את בית המקדש במקום שעליו עומד עתה החראם אל שריף.


דרישת הערבים אל הועדה

המצב, שנוצר על ידי היהודים בארץ הקודש, וביחוד בירושלים, מהווה איפוא סכנת עולם ומסכן את השלום. אחת מדרישות היהודים, זו העומדת על הפקעת שכונת המערבים, מראה, שכונתם האמתית של היהודים היא – לשלוח ידם בהדרגה בכל המקומות הקדושים המושלמים ולהיות לאדוני הארץ הזאת.

הואיל ותביעות היהודים אינן מבוססות על כל טענה חוקית, על כן אין לקבלן. הפתרון היותר טוב של כל השאלה כולה היא – לאסור על היהודים לגשת אל הכותל.


מן העדות של הצדדים    🔗

העדות, שהצדדים הביאו לועדה, עוסקת בעיקרה:

1) במהותן של תפלות היהודים ליד הכותל.

2) בתשמישי התפלה, שהמתפללים היהודים משתמשים בהם שם.

היהודים טוענים, שתפילותיהם הם מסוג התפלות הרגילות. הם מבחינים בין תפילה ביחיד ותפלה בצבור. לפי טענות היהודים צורת התפלה היהודית על יד הכותל היא תפלה בצבור, מאותו סוג התפלות, שהם מתפללים בבתי כנסיות.

בא כח הצד היהודי הגיש סוגי עדות שונים, כדי להוכיח את הטענה הזאת. הנוסע היהודי הגרמני ל. א. פרנקל אומר במחצית המאה הי“ט: “בבואי אל הכותל הכרתי מיד את המלים הידועות לי מתפלת המנחה”. ב”מחזה הארץ הקדושה" משנת 1891 נאר: “בימות הקיץ ימצאו שם לפעמים בערבי שבתות כ 1500־1000 אנשים גומרים את תפלת השבת קודם צאת הכוכבים, ותפלת ערבית לאחר צאת הכוכבים”,

ר' משיל כותב, שסמוך לש' 1860, היה רב אחד שוכר מנין שיתפללו אצל הכותל המערבי בכל יום שחרית, מנחה וערבית. סמוך לש' 1671 תאר ר' משה חאגיז את התפלות, שהיה מתלל אצל הכותל המערבי ואמר, שהיה מוסיף תפלות אחדות על התפלות הקבועות. הרב הראשי עוזיאל מיפו העיד, שלפי מנהגי הדת אין כל חלוק מבחינת הפולחן, בין בצורת התפלה ובין בסדר התפלה, בין תפלות של כל צבור בבית כנסת ובין תפלות של כל צבור על יד הכותל (תפלות קבלת שבת על יד הכותל כתובות בסדור התפלה הרגיל).


משפט הכותל 12 (2).jpg

“פתח־הדמים” – הדלת החדשה שנפתחה מימין לרחבת הכותל בקיץ 1929



משפט הכותל 13 (2).jpg

השיכים מסדרים את ה“זיכר” ב“זאויה” על יד הכותל


עד יהודי אחר, הרב שור, העיד גם הוא, שהתפלות שעל יד הכותל הן אותן התפלות שמתפללים בכל בית כנסת. הודעה זו נתקיימה בעדותו של העד גולדברג ועדים אחרים. השמש מיוחס, שגם הוא נחקר כעד, העיד שבתפלה בצבור על יד הכותל נוהגים המתפללים להתפלל אותן התפלות הכתובות בסדורים ואותן התפלות שמתפללים בבתי כנסת. מר ריטשרד יוז, עד בריטי שהוזמן על ידי הצד היהודי ואשר הודיע שהוא חי בירושלים כשלשים ושמונה שנה והיה נוהג ללכת לכותל לעתים קרובות בשנים שלפני המלחמה, מסר את רשמיו, שהתפלה אצל הכותל היתה תפלה בצבור. הגב' הוסיי, גם היא עדה אנגלית, העידה ששנים אחדות לפני המלחמה ראתה בהזדמנות אחת המון גדול על יד הכותל, ואיש אחד שאמר דברים אחדים כשכל הקהל עונה אחריו. דברי קהל המתפללים נראו לה כתפלה בצבור.

מצד שני הביאו המושלמים הרבה עדים, וביחוד כומרים (“אבות” ו“אחים”) של כנסיות נוצריות שונות, שהעידו, כי מה שהיו נוהגים לראות על יד הכותל לא נראה בעיניהם כתפלה בצבור. ואולם האב בראסלו העיד, שבתקופת השנים 1899–1905, שבה הלך לעתים תכופות אל הכותל, ראה ביום השישי אחרי הצהרים את המתפללים כשהם מתפללים בהנהגת איש אחד שנצח על התפלה. העדות, שהובאה על ידי שני הצדדים בנוגע למדת השמוש הרגילה בחלקים השונים של התפלה היהודית, לא היתה כלל שלמה או מספקת. במה שיבוא צריך לציין באופן מיוחד את אשר אמר הרב הראשי עוזיאל מיפו, אחד העדים העיקריים מטעם הצד היהודי, בנוגע לתפלה היהודית בכללותה ומה היא דורשת מן החסידים והמאמינים. בתזכיר מיוחד, שערך בשביל הועדה, מסר העד סקירה מקוצרת על התפלה שנוהגים להתפלל, אך צריך להעיר, שהעד לא היה יכול לברר על יסוד נסיונותיו הוא, שלפני המלחמה היו נוהגים להשתמש בכל סדר התפלה הזה על יד הכותל.

לפי דברי הרב הראשי עוזיאל מתפלל יהודי בכל יום שלש תפלות: שחרית, מנחה וערבית. בשבת, בראש חודש ובימים טובים מתפללים גם תפלת מוסף, וביום הכפורים מתפללים גם תפלת נעילה. מחוץ לאלה יש גם תפלת חצות בכל לילה, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. מצווה להתפלל את כל התפלות בצבור. אבל במסבות מיוחדות, וכשאין מנין, מותר להתפלל תפלות אלה ביחידות. יש חלקים ידועים בתפלה שאין מתפללים אותם אלא בצבור. כגון קריאת התורה, שחלה ביום שני וחמשי בתפלת שחרית, ובשבת, בראשי חדשים, בפסח, בחג השבועות, בחג הסוכות, בשני ימי ראש השנה, ביום הכפורים, בחנוכה ובפורים, בט' באב ובשאר ימי תענית. בשבתות וביום הכפורים ובימות צום אחדים קוראים בתורה גם במנחה; ברוב הימים האלה נוהגים לקרא גם הפטרה. בכל אחד מחמשת החגים הקבועים נוהגים לקרוא באחת מחמשת המגלות.

בזמנים ידועים בשנה נוהגים לומר סליחות – תפלות מיוחדות ליחיד או לצבור, ומכריזים הרבנים על צרת הכלל כגון בימי מגפה, עצירת גשמים וכו'. יחידים נוהגים גם הם להתפלל תפלות ביחיד על צרת הפרט. במקרים כאלה נוהגים לקרוא פרקים מן התנ"ך.

סדר התפלה הקבוע על יד הכותל הוא ממש אותו סדור התפלה הנהוג בביהכ“נ. כמו כן נוהגים מנינים לערוך תפלות מיוחדות ע”י הכותל למען אלה הזקוקים לרחמי שמים. כמו כן נוהגים המתפללים שבבתי הכנסת הקבועים לילך אל הכותל מזמן לזמן בערבי שבתות ובימי שבתות או בימים טובים להתפלל שם יחד עם חזן מיוחד לכל מנין. תפלות קבלת השבת הן תפלת המנחה ותפלת הערבית הרגילות.

המתפללים היהודים על יד הכותל באים שמה בלי שמי יעורר אותם לכך, ורק על דעת עצמם, ואולם במקרים של צרות הכלל מכריזים הרבנים על ידי מודעות, שהקהל יבוא להתפלל על יד הכותל. זהו המקרה האחד על הכרזה לתפלה ליד הכותל אשר הוכח בפני הועדה (העד צוקרמן).

הרב הראשי עוזיאל העיד גם בנוגע למכשירי התפלה: לדבריו משתמשים בתפלה ביחוד במכשירים אלה: טלית, סדור, חומש, ספרי תהלים, משניות, תפילין; לולב ואתרוג בסוכות וענפי ערבה ביום הושענא־רבא. הכלים הללו נצרכים לצבור לצרכי תפלה: נרות למאור, כיור מים לנטילה, קופה של צדקה, כוס להבדלה וקופסת בשמים. בימים שיש בהם קריאת התורה דרושים גם ספרי תורה, ארון הקודש ותיבה. במקרים מיוחדים תוקעים בשופר. התשמישים האלה משמשים לנוחותם של המתפללים: ראשי ספסלים לזקנים ולתשושי כח, ומחצלאות ביום הכפורים כשהמתפללים כורעים על רגליהם. דרושה גם מחיצה אשר תבדיל בין הגברים והנשים, שכן אסור לגברים ולנשים להתפלל במחיצה אחת. ולבסוף דרוש לתקוע בקיר של השכונה המערבית אי אלו שורות יתדות או מסמרים, שעליהם יכלו המתפללים לתלות את מעיליהם וכובעיהם.


מסקנותיה של הועדה    🔗

על הועדה לחרוץ משפט על תביעות היהודים, והיהודים אינם תובעים כל זכות בעלות על הכותל או על הרחבה שעל ידו. עם כל זה מצאה הועדה שמחובתה לחקור בשאלת הבעלות החוקית, שכן שאלה זו היא יסוד' הכרחי לבירור המצב החוקי בענין זה. לפיכך אין הועדה מוצאת אפשרות להסכים לדעה שהובעה ע"י הערבים שעל פיה אין כל צורך בחוות דעת מאת הועדה בנקודה זו מאחר שלא ערערו על זכות הבעלות שלהם, ולא זו בלבד, אלא שבכלל אין זכות זו ניתנת לערעור.


הבעלות על הכותל וסביבותיו

לאחר שערכה הועדה חקירה בענין זה, היא מכריזה שגם זכות הבעלות וגם זכות החזקה על הכותל ועל אותם החלקים שבסביבותיו הנידונים בזה, שייכות למושלמים. הכותל עצמו, להיותו חלק בלתי נפרד משטח החאראם שריף, הוא קנין המושלמים. מן החקירות שנערכו ע"י הועדה, מקצתן בבית המשפט השרעי ומקצתן מתוך חקירת עדים, יוצא, שגם הרחבה אשר ליד הכותל שבה עורכים היהודים את תפילותיהם היא רכוש המושלמים.

כמו כן נתברר לועדה שהשטח שעליו עומדת הרחבה הנ“ל הפך לוקף מושלמי ע”י מלך אלאפדל, בנו של צלאח אל דין, סמוך לשנת 1193 אחרי הספירה. קרוב לודאי, שהמקום הזה, שהיה אז חלק משטח פתוח גדול הפך לוקף באותו הזמן שבו הפך לוקף חלק מן השטח הסמוך, ובתור חלק מהשטח הסמוך. בתקופה יותר מאוחרת, קרוב לשנת 1320, כשהבנינים הפרטיים שבהם יושבים עתה המערבים, הוקדשו בפעם הראשונה כבתי הכנסת אורחים לעולי הרגל המרוקנים, נעשו גם הבנינים הללו לוקף ע"י אדם אחד ושמו אבו־מדיאן. שטרי הקנין אבדו, ואולם פסק דין שיצא מטעם הקאדי בשנת 1630 לאחר חקירת עדים בצורה הקבועה לפי הלכות השריעה, קיים את העובדה שהבנינים הם מסוג בניני וקף.

אחד מחברי הועדה בירר בבית המשפט השרעי את גבולות נכסי הוקף הנ“ל פחות או יותר בדיוק, בנוכחותם של באי כח הצדדים, ואף ציין אותם במפה שניתנה לועדה ע”י ממשלת א"י. מפה זו שמשה מורה דרך לועדה בחקירתה, ושום צד מן הצדדים לא חלק על דיוקה.

ואשר למהותו החוקית ותקפו של וקף כזה, סמכה הועדה בעיקר על החומר שניתן לה ע“י הצד המושלמי. נכסי וקף יוכלו להיות מסוגים שונים, אך הסגולה האופינית המשותפת לכולם היא, שהם שמורים לחלוטין ולעולמים לאיזו מטרה דתית או מטרת צדקה המפורטת בפירוש בשטר הקנין. אם כי נכסי הוקף מתוארים כנכסי אלהים, ולא כנכסי אדם, אין זה תנאי הכרחי שהנכסים יהיו קודש למטרות דתיות. עוד זאת: יתכן להקדיש בתור וקף לא את הנכסים עצמם, אלא את פירותיהם. רק וקף שהוקדש למטרה דתית יוכל להחשב בצדק לוקף מקודש או קדוש במובן הנכון של המלים האלה. מסגד הוא וקף מן המין הנעלה ביותר. מצד שני מותר להפוך איזה מקום לוקף למען ישמש פונדק לעניים או בית הכנסת אורחים או למטרות צדקה אחרות. נראה, שה”זאוויה" שמגדירים אותה כ“זוית קדושה” או כמקום שיחדוהו ללמוד התורה ולהתיחדות אדם עם קונו, הוא וקף מסוג העומד בין שני הסוגים שנזכרו לעיל.

בנוגע חלקים השונים של הנכסים שעלינו לדון בהם עתה, הרי הכותל בהיותו חלק בלתי נפרד מן החאראם אל שריף הוא בהחלט וקף. אם נדון עפ“י הידיעות שניתנו לנו ע” הצד הערבי, ואלה מסתמכות על לשון ההלכה שבחוק השריעה בנוגע לנכסי וקף, הרחבה אשר ליד הכותל היא מאותו הסוג כמו בתי המרוקנים, שנבנו מלכתחילה לצורך עולי הרגל המרוקנים. יתר על כן: העדות שהיה בידינו בענין זה מוכיחה, שמנקודת מבטם של המושלמים נחשבת הרחבה בעיקר למעבר הצריך לשמש להנאתם של גרי הבתים הפרטים הנ"ל.


קדושת הכותל והרחבה

מן האמור לעיל יוצא, שנכסי וקף אינם נחשבים כלל לנכסים מוקדשים מנקודת מבט מושלמית דתית. העובדה, שהכותל הוא החלק החיצוני של השטח הגדול הזה, כשהיא לעצמה, אינה אומרת שצריך לחשוב את הכותל כ“מקום מושלמי קדוש”, כמו המסגדים ושאר מקומות בתוך החרם אל שריף שקדושה מיוחדת נודעת להם. ואמנם לא מסר הצד המושלמי כל הודעה מעין זו. הוא טען רק, שהכותל קדוש מסיבה מיוחדת שעליה נעמוד להלן. עוד פחות מזה אפשר לבסס כל טענה לקדושה על יסוד זה שהרחבה אשר ליד הכותל היא וקף, הואיל והרחבה הנ"ל משמשת מעבר גם משכונות המרוקנים לחצר החאראם.

לא נשאר לנו אלא לחקור אם הכותל והרחבה אשר על ידו הנם מקודשים בעיני המושלמים מסיבה מיוחדת. הצד המושלמי טוען, שאמנם יש סבה לקדושתו של המקום והיא: שהחלק הפנימי של הכותל גובל במסגד שהוקם בדיוק על המקום שבו, לפי המסורת, רתם הנביא הגדול מוחמד את סוסו אל בוראק בשעת ביקורו בירושלים בדרכו לנסיעה הפלאית השמימה.

הועדה מבינה שרוב המושלמים מאמינים שאמנם נרתם סוסו של הנביא במקום הזה בדיוק. אך יש להעיר, שהמקום הנ"ל אינו נמצא בתוך חלק הקיר הנמתח לאורך הרחבה של הכותל המערבי של היהודים אלא בהמשכו, לפאת דרום, וכי הכניסה למסגד הבוראק הקטן אינה מבחוץ אלא מחצר החאראם גופא. מסיבות אלה אין הועדה סבורה, שאפשר לחשוב את הרחבה למקום קדוש מנקודת מבטם של המושלמים. בימי הנביא היתה הרחבה חלק מככר פתוחה ואין בעדות ששמעה הועדה, שום דבר הבא להראות שמימי קדם מסומן כל חלק מיוחד מן השטח הזה כמקום מקודש למושלמים. יתכן, שהזאויה אשר עמדה משנת 1929 סמוך לרחבה, שמשה קודם לאותה המטרה הדתית שהיא משמשת לה עתה. ואולם הרחבה עצמה, המושלמים השתמשו בה מימים קדומים למטרות חילוניות גרידה, וכן היא משמשת גם כיום. עד כמה שידוע, לא שמשה הרחבה מעולם כמקום תפלה למושלמים, ואם כי שמשה כמקום תפילה ליהודים, תמיד היתה מעבר למערבים, בין בלכתם ברגל או כשנהגו גמלים או חמורים.

שונים הדברים בנוגע לכותל עצמו. הועדה מוכנה לקבל את דברי הצד המושלמי, היינו, שהכותל בכללותו מקודש בעיני המושלמים מחמת ביקורם של מוחמד וסוסו הפלאי אל־בוראק. ואולם לדעת הועדה אין העובדה הזאת שוללת אצת קיום קדושת־הכותל ליהודים. אם זכרונו הנערץ של ביקור הנביא קידש את הכותל המערבי בעיני המושלמים – הגם כי סוסו הבוראק נרתם במרחק ידוע ממקום הבכי של היהודים – מדוע אין לכבד בזה גם את ההערצה שהיהודים רוחשים מזה מאות בשנים לאותו הכותל, אשר, לפי אמונתם, הוא השריד האחרון לבית המקדש הקדמון ואשר השכינה שורה שם תמיד? במקרים רבים יש לכנסיות נוצריות, שבאו כולן ממקור אחד, מקומות ובנינים המשמשים לכולן מקומות פולחן, וזה גרם לעתים תרופות לסכסוכים בנוגע לשימוש המתאים בפולחן זה. במקרים אחדים אתה מוצא אותה ההופעה אצל שני יוצאי ירך אברהם, שנפרדו ללאומים שונים, הערבים והיהודים. כמובן, שבמקרים שאותו המקום משמש מטרה להערצה דתית, קשה להביא את הצדדים לידי הסכם (לדוגמה – קבר רחל וכותל קבורת האבות בחברון). אין הכרח שיתגלעו סכסוכים דומים לאלה בקשר עם הכותל המערבי – אותו המקום משמש מטרה להערצה דתית לשני הצדדים, אפס כי הצדדים מבססים את תביעתם לקדושה על נימוקים שונים זה מזה תכלית השנוי, וכל צד יוכל לערוך את תפילותיו במקומות מיוחדים, שכן חצר המקדש פתוחה לצד אחד, בעוד שהצד האחר תובע לעצמו רק זכות כניסה אל המקום אשר ממול הכותל.

הועדה מעירה את ההערות הללו כדי להסביר את האפשרות להביא לידי הסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים. השאלה: מהי הזכות שהיהודים יוכלו לתבוע במקום אשר אינו שייך להם? – הוא ענין נבדל אשר נעמוד עליו בדברים הבאים.


הגישה אל המקום אשר ממול לכותל

מן העדות אשר הזכרנוה לעיל הוכח, שהכותל־המערבי של חצר המקדש היה מזה הרבה מאות שנים נושא להערצה דתית ליהודים. כשלא נשאר מבית המקדש שום שריד אחר, אז היו במקום העליות לרגל הקבועות של היהודים אל חורבות בית המקדש – ביקורים של אנשי אמונה לשריד האחד, הוא הכותל, אשר לפי אמונתם לא זזה משם שכינה מעולם. עדות בענין זה אפשר למצוא עוד במאה השביעית, והיוצא מזה, שעוד זמן רב לפני שמקום הבכי של היהודים הפך לוקף מושלמי, נשמעו קינותיהם ותפילותיהם של היהודים בדיוק מאותו המקום שממנו הן נשמעות כיום הזה, כפי שאמרנו לעיל. ברור, שהרחבה היתה בימי קדם חלק מככר פתוחה. לחיזוק הדבר הזה אפשר למשל להביא את דברי ר' בנימין מטודילא (סמוך לשנת 1167 אחרי הספירה) וזה לשונו: "ולפני אותו מקום (החאראם אל שריף) כותל מערבי, אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקדשים וקוראים אותו שער הרחמים ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכותל בעזרה (מסעות ר' בנימין מטודילא, הוצאת נ.מ. אדלר, ע' 22–23, לונדון 1907).

בתקופה יותר מאוחרת גדרו את המקום שבין הכותל ובין הבתים הפרטיים של המרוקנים, ובשעה שהוקמו הבנינים הללו, היתה איפוא הכניסה האחת מן הדרך של רשות הרבים פתוחה, מקצה הצפון של הכותל. ואולם המושלמים שהיו שליטים אז לא נקפו אצבע כדי למנוע בעד היהודים את הכניסה החפשית אל הכותל, אלא הרשו להם לבקר ולהתפלל במקום אשר ממול לכותל ממש כמלפנים. המנהג הנ"ל הופסק רק זמנית, במקרים שבידי שמים (פורס מז’ור) ובסיבת מאורעות מדיניים, כשגרשו את היהודים מירושלים מזמן לזמן. ואולם מיד כשהיתה אפשרות לכך חודש המנהג עד למדת האפשר.

ועל כן דעתה המוחלטת של הועדה היא, שהמקום הנידון כאן צריך להחשב כ“מקום דתי” המשמש בתור כזה אך ורק לבני דת משה. לפיכך הגישה החפשית אל המקום לצרכי תפלה מובטחת ליהודים בפירוש בסעיף 13 מן המנדט האומר בכלל יתר הדברים:

“את כל האחריות בקשר עם הבנינים או השטחים הדתיים בא”י, לרבות… המבטיחה כניסה חפשית אל… הבנינים והמקומות הדתיים… מקבל על עצמו הממונה וכו'.

גם מבלי התחשב עם הערובה הזאת הניתנת במנדט, דעת הועדה היא שישנו מנהג המהוה זכות מימים קדומים (אַבּ אַנטיקוֹ) והמשמש חיזוק לתביעת היהודים לגישה חפשית אל המקום. מצד הערבים טענו בתוקף שליהודים היתה רק זכות גישה שניתנה להם בתורת סבלנות (חסד).

נראה שטענה זו מצד הערבים מצדיקה על כל פנים את המסקנה שעצם הגישה של היהודים אל הכותל לא נחשבה בעיני הערבים להפרת החוק המושלמי (חוק השרעי), שכן אילו היה כך, היו גוזרים מזמן איסור על הביקורים האלה. יש להעיר שאחד העיקרונים המקובלים, הן בחוק השרעיה והן בחוק העותומני הנוהג עתה בארץ הוא, שכל דבר שאינו בלתי חוקי מצד עצמו ואשר נהגו בו מימים קדומים, צריך לכבדו כזכות. בכל מערכת ה“סטאטוס קבו” ממלאה ה“סבלנות” (חסד) תפקיד חשוב בקביעת השאלה, מהו המנהג היכול להחשב בעת ידועה למנהג שהתפתח ל“זכות קיימת”. מדוע ינהיגו בכל כך חומרה את הסטאטוס קבו הקבוע, ומדוע יחששו להיזק אשר סופו לבוא מכל מעשה או אי־מעשה המשנה את מצב הענינים הקיים או האמתי, ואשר לזכות לבקר במקום לצורך פעולות דתיות ידועות מבלי כל תביעות בעלות. ידוע שקיימים תקדימים בקשר עם המקומות הקדושים הנוצרים (ראה לעיל), ומקורן של הזכויות הללו ודאי שהוא נעוץ במנהג קדום ולא בשום הסכם שאפשר למצוא לו סמוכין בתעודות בכתב.

בקשר עם זה מטה הועדה במיוחד את תשומת לבה לעובדה, שבימי השלטונות שמשלו בארץ לפנים, חלו האסורים, אשר גזרו השלטונות לפעמים על זכות הביקור כשהיא לעצמה, אלא שהיו מכונים אך ורק נגד אותם הצעדים שהיהודים עשו, ואשר לדעת המושלמים היתה בהם כדי פגיעה בזכות הבעלות שלהם, או יותרת על הפעולות אשר הורשו לעשות בסביבות הכותל על יסוד מנהגים קודמים.


העדים הערבים רק אשרו את זכויות היהודים

אין לך עדות היכולה להביע באופן יותר מפורש את הכרת מנהגם של היהודים הקיים זה דורות רבים לבקר בכותל לצרכי תפלה מאשר העדים שהצד הערבי הביא לפני הועדה. היהודים הכחישו שהפירמאן מיום 24 רמדאן שנת 1255 (1840 אחרי הספירה) שעליו טבועה חותמתו של מוחמד עלי, נוגע לענין הנידון כאן, אך אין לועדה סיבה מספקת להטיל ספק בכנותו של המסמך הזה. מסמך זה, כפי שהוא מנוסח, מוכיח, שבשעתו הזהירו את היהודים לבל יעשו מעשים שיש בהם משום חידושים בתפילתם על יד הכותל.

ואולם הפירמאן הזה מענין מאד, לפי שהוא שופך אור על ההשגה שהיתה שגורה אז ביחס לביקור התפילה של היהודים. הסיבה שהמריצה את השלטונות לטפל בענין זה בכלל היתה, שהיהודים בקשו שתנתן להם הזכות לרצף את המגרש אשר ליד הכותל. בקשה זו נדחתה לפי ש“לא היה כל תקדים שממנו יש לראות שהיהודים עשו תיקונים כאלה באותו שטח”, וכן משום “שלפי חוק השרעיה אסור יהיה להם לעשות זאת”. כנראה שהשלטונות חששו שבעשותם את עבודת הרצוף ירכשו היהודים תביעה חוקית לחזקה אמתית של נכסי הוקף. אך לא פחות מענינת היא העובדה, שבאותה החלטה עצמה נתקיימה הרשות “לבקר בכותל כמלפנים”. הואיל והצד הערבי הדגיש, שביקורים אלה הורשו מתוך סבלנות ממש, כשם שהורשו ביקורים של נכרים אחרים שביקרו במקום לא כדי להתפלל. יש לציין שבמשך תקופה ארוכה מאד בעבר אסרו המושלמים על הנוצרים את הגישה אל הכותל וסביבותיו, בעוד אשר ליהודים ניתנה רשות זו בחסד מיוחד.

ההחלטה על המועצה האדמינסטראטיבית בירושלים משנת 1911, שהצד המושלמי הסתמך עליה לעתים תכופות, שופכת עוד יותר אור על הסיבות אשר המריצו את המושלמים להתנגד. האופוטרופס של וקף או מדיאן (השכונה המערבית) התאונן שבנגוד למנהג המקובל העמידו היהודים כסאות ברחבה, ובקש להפסיק את מצב הענינים הנוכחי “כדי למנוע תביעה לזכות בעלות בעתיד”. המופתי וביה"ד השרעי שאליהם הוגשה הבקשה תמכו בה מחמת שאסור לפי החוק להעמיד כסאות, מחיצות ושאר תשמישים בכותל או לעשות כל חידושים בכותל, אשר יוכלו לרמז על זכות בעלות או זכות חזקה על “מגרש הכותל של מסגד האקצא המפואר”. לאחר כך החליטה המועצה האדמיניסטראטיבית שאסור להעמיד שם כל תשמישים אשר יוכלו “להחשב כחפצים המרמזים על זכות בעלות”.

לפקודה זו נוסף סעיף שבו החליטה המועצה “אם יהיה צורך בכך” “לשמור על המנהג הקדום”.

לדעת הועדה המניע הברור, אשר המריץ את אפוטרופוס הוקף להגיש בקשה ואת המועצה האדמיניסטראטיבית להחלטתה, היה למנוע כל תביעה לזכות בעלות או חזקה בעתיד. אך יחד עם זה הודו בפירוש במנהג עצמו הקיים מזה דורות רבים.


מה מספרים הפירמאנים?

לאחר הדיון בדעות הנ"ל שהוגשה על יד הצד הערבי, באה הועדה לכלל מסקנה, שהמושלמים עצמם הודו בכניסה החפשית של היהודים לצרכי תפילה כבזכות מקדמת דנא (אב אנטיקו). השאלות שעוררו סכסוכים בעבר הן: מהותו של המנהג היהודי לערוך תפלות על יד הכותל וגבולותיו. הצד היהודי הדגיש הדגשה יתירה את הפירמאן משנת 1889 ואת הפירמאן הנזכר לעיל משנת 1841, הדן באותו ענין, ואת הפירמאנים משנות 1893 ו־1909, ובפירמאנים הללו, שניתנו לרבנות הראשית בקיסרות התורכית או בירושלים, הובטחו ליהודים מדה ידועה של הגנה בפולחן דתם. הנוסח התורכי של המסמכים הללו ניתרגם בקצת שנוי גירסה על ידי עדים מומחים שכל צד הביא לפני הועדה.

הד“ר לבנון, כשנחקר על ידי הצד היהודי, תרגם את הנוסח כאומר, שהיהודים הובטחו שלא תהיה התערבות “בבתי הכנסיות שלהם ובמקומות ביקורי התפילה והעליה לרגל שלהם ובמנהגי דתם”. מן הצד המושלמי שמענו בענין זה את עדותו של ריזה תופיק פחה – שהכל הכירו בסמכותו הנעלה – שהוא הצהיר שבדרך כלל נכון הוא לקבל את גירסתו של הד”ר לבנון, אלא שתרגום מלולי של הנוסח צריך להיות בזה הלשון: “במקומות התלויים ברבנות הראשית כגון בתי כנסת ומקומות לצרכי דת”. בין עורכי הדין של שני הצדדים נתעורר ויכוח אם המלות “התלויים ברבנות הראשית” מתיחסות לשייכות מן הבחינה הגיאוגרפית או האדמיניסטראטיבית. אם מתיחסות הן לשייכות גיאוגרפית, הרי יצא משם שאם המקום הנידון “הוא מקום ביקור לצרכי דת ליהודים”, כלול הוא בגדר ההגנה שהפירמאן רצה ליתן למקומות הללו, ואם מתייחסות הן לשייכות אדמיניסטראטיבית אפשר לדרוש כתנאי להגנת מקום דתי, “שיהיה תלוי ברבנות מן הבחינה האדמיניסטראטיבית או הדתית”. ואולם לדעת הועדה: יהיה אשר יהיה התרגום הנכון של פסקא זו, צריך להתחשב עם הפירמאנים הנ"ל כעם מסמכים הנותנים בטוי לפוליטיקה נוחה ליהודים וחופש בעבודת האלהים שלהם. לדעת הועדה אין יסוד להאמין, שמדת הסבלנות הזאת המובעת בפירמאנים הוציאה מן הכלל את אלה שהתפללו על יד הכותל המערבי. חשיבות עוד יותר גדולה נודעת לגילויים הרשמיים של הפוליטיקה הזאת, לפי שהפירמאן משנת 1889 לפחות, אם נדון על פי תעודה שנחתמה במסמך זה, נרשם בפנקס הרשמי של בית הדין השרעי ועל ידי כך הובא לתשומת לבו של בית הדין המכובד ההוא.


צורת התפלות היהודיות ומדתן

על יסוד הנימוקים הנזכרים לעיל פוסקת הועדה, שהמקום הנידון כאן הוא מקום דתי המקודש ליהודים, וכי להם הזכות להכנס אליו לצרכי דת ידועים, ואולם היהודים תובעים לעצמם גם את הזכות להחליט, מבלי התערבות מצד אחרים, על הצורה ועל המדה שבה יערכו את תפילותיהם ליד הכותל. טענתם היא ראשית, שעל פי ההוראות המפורשות של המנדט הובטח להם “חופש עבודת האלהים” והיוצא מזה – גם הזכות לסדר את תפילותיהם על פי מנהג הדת שלהם, להביא אל הכותל את כל אותם התשמישים שימצאו לנכון להביא. הם סבורים, שאפילו אם בימי קדם היתה תפילתם במקום הזה בבחינת תפלת קינות ביחידות, הנה בדרך כלל הורשו להמשיך באין מפריע את התפלה בצבור והתפילה המסודרת שנתפתחה ברבות הימים מתוך התפילה ביחידות. ומלבד זה – כל התערבות מצד המושלמים בתפילתם של היהודים נאסרה בפרינציפ בפירמאנים הנזכרים לעיל.

עוד טוען הצד היהודי, שהסטאטוס קבו אנטה בלום (המצב הקיים מלפני המלחמה) האמיתי היה זמן רב בהתאמה עם התביעות הנוכחיות, וכי באותם הדברים, שבהם לא התאימו האיסורים האדמיניסטראטיביים הקיימים עם הנ"ל, נטו התקנות ההן מן הזכויות הקיימות של היהודים.

לאחרי שהועדה עיינה יפה בנקודות ההשקפה הללו, היא מחוה את דעתה לאמור:


חות־דעת הועדה    🔗

אשר להוראות המנדט, אמת נכון הדבר שבסעיפים 13, 15, 16, הוכרז על עיקר חופש הדת, וסעיף 13 מורה ביחוד על “חופש עבודת האלהים” לכל המעונינים בדבר. אפס, כי מן התקנה הכללית הזאת אי אפשר להסיק שהזכות לערוך עבודת אלהים בכל המקומות מבלי כל התחשבות עם זכויותיהם של האחרים תהיה נתונה לבני כל אמונה מיוחדת. אלו היה הדבר כן, כי אז היה מתערער עד היסוד כל מבנה הסטאטוס־קבו במקומות הקדושים ובשאר מקומות דתיים. במקרה זה נוסף קושי על הקשיים בסיבת העובדה, שהמקום הדתי עצמו הוא וקף מושלמי המסוגר ומוקף בוקפים מושלמים אחרים, שאחד מהם כולל בתוכו בית תפילה מהמקודשים ביותר בעיני כל המושלמים.

אם צריך להגן על הכותל המערבי ועל הרחבה, אשר על ידו לטובת האינטרסים הדתיים של היהודים, על היהודים להתחשב יפה גם עם מארחיהם של המושלמים, שהוראות המנדט ערבות בעד חסינותם של המקומות הקדושים שלהם. לפיכך, מסיקה הועדה, שהמנהג הקבוע צריך לשמש בסי נכון, שעל יסודו יוחלט, מה הן זכויות היהודים בכותל. אין ללמוד מזה, שעל הועדה לשוב אל הצורות הפרימיטיביות של התפילות ואל המצב ששרר בכותל בתקופות קודמות. מצד שני סבורה הועדה, שהמנהג, כדי שישמש יסוד לזכות אמתית, צריך להיות מנהג הנמשך מזה תקופה די ארוכה.

אין אפשרות לומר במדת ודאות כל־שהיא, באיזה צורות ערכו עולי־הרגל הראשונים את תפילותיהם ליד הכותל. ואולם מתוך העדות שבידינו נראה, שעוד לפני מאות שנים נערכו על יד הכותל תפלות בצבור או תפלות “מסודרות”. סדר התפילות היהודי הקיים עוד מימים קדומים, דרש מנין של עשרה יהודים לשם עריכת תפלה שלמה ומרשה למנין לערוך אותה תפלה בכל מקום שהוא, ממש כבבית כנסת, צדד בזכותו של המעבר מצורת תפלה אחת לצורת תפלה אחרת. על צד האמת נסתדרו גם על יד הכותל קבוצה אחת או קבוצות אחדות של מנינים כאלה. הקבוצות הללו (המנינים) ערכו תפלה פחות או יותר שלמה, ועל כל פנים התפללו לעתים תכופות בצבור, ולאו דוקא ביחידות. הואיל ומחמת תנאי המקום אי אפשר היה להבדיל בין גברים ונשים, כשם שנוהג הדבר בבית הכנסת, התפללו הנשים בפנה מיוחדת לבדן. היהודים הביאו עמהם גם אי אלו תשמישי תפלה שהם משתמשים בהם בתפילתם והם הופיעו כשהם עטופים מלבושים (טליתות וכו' – המתרגם) המתאימים לתפילתם.

לכתחילה הובאו אל הכותל רק במקרים יוצאים מהכלל ספר התורה וארון הקודש שבו נותנים אותו והשולחן הדרוש כדי לשים אותו עליו לקרא מעליו את התורה, וזה כשהרבנות הכריזה על תעניות ותפילות (כגון בימי עצירת גשמים ופגעים אחרים), אך ברבות הימים הביאו את ספר התורה לעתים יותר תכופות, ביחוד בחגי ישראל, ובזמנים מאוחרים יותר גם ביום השבת. נראה שלא היתה התנגדות להתפתחות המנהג הזה כל זמן שהיהודים לא עשו כל מעשה שהיה בו כדי לעורר תביעת בעלות, כגון: מאמציהם לרכוש את הזכות לרצף את המקום, או להבדיל בי הגברים והנשים על ידי מחיצה, ועל ידי כך לקבוע מעין אותה עזרת הנשים הנוהגת בבית הכנסת, או בנטית אוהל על יד הכותל אשר יסוכך בפני השמש, או איל אלו מעשים אחרים שהיו יכולים לרמוז על זכות חזקה במקום.

ההתנגדות למחיצה נזכרה במיוחד בהחלטה של המועצה האדמיניסטרטיבית משנת 1911 שבה הוגדרה “העמדת הכסאות, המחיצות והחפצים וכיוצא בזה כחדוש אשר יש בו כדי לרמז על בעלות”.

הצד היהודי הביא הוכחות ידועות, כדי להראות שהממשלה שבאותו הזמן שנתה את החלטתה הנזכרת לעיל. ברם, שאלה זו לא נתבררה כל צרכה, וגם טענתם של היהודים, שבזמנים שונים שלמו מכיסם את הוצאות תקון הרצפה לא נתבררה בצורה שיש בה כדי להוכיח שהם רכשו על ידי כך כל זכות חזקה על המקום. יש להניח, שבזמנים ידועים לא התנגדו לכך שהיהודים יביאו אל הכותל ספסלים, כסאות, מחיצות וחפצים וכיוצא באלה, וכי פעם בפעם היו היהודים מטפלים בנקוי הרחבה ובתקונה, ואולם עובדות אלה אינן מוכיחות עדיין שבענינים אלה נהג מימים קדומים מנהג שלא ערערו עליו, אשר על יסודו אפשר לבסס איזה תביעות. ואשר לתשמישי הפולחן, שנידונו בהוראות הזמניות משנת 1929 (ב) ו(ג), מענין לציין, כי אם לדון על פי העדות, נמצא, שהמושלמים לא הגישו כל קובלנות מפורשות נגד הבאת תשמישים כאלה אל המקום אלא באחד הפרקים המאוחרים מפרקי הסכסוך שבין הערבים והיהודים.


*


הרצאת ועדת הכותל המערבי מסתיימת בדברים האלה:

"השאלה השנויה במחלוקת, שהועדה היתה צריכה להטפל אליה, לא נתעוררה מתוך קיומן של שתי תפיסות שונות בנוגע למדת צדק ומשפט ששני הצדדים מכירים ומודים בה. ואדרבא, השאלה נתעוררה מתוך שמבחינה עיקרונית, יש כאן סתירה בין הזכות ובין האמונה הדתית, וסתירה זו הנה עוד יותר רחבת ההיקף מחמת שכל צד מן הצדדים משוכנע ובטוח, שתוצאת הסכסוך תפגע באינטרסים אשר להם ערך אידיאלי בעיניהם, ואשר עליהם לא יוכלו לוותר. זאת ועוד: בגשת הועדה למלא עת תפקידה נאלצה להתחשב עם העובדה שלא הצדדים עצמם, המעונינים בה ביותר, הם שהגישו לועדה את השאלה השנויה במחלוקת. כדי לישב את הסכסוך.

לפיכך, וכפי שכבר אמרנו בפתח דברינו בפסק הדין הזה, מכירים חברי הועדה שאין ערוך לרצון הטוב ששני הצדדים הראו בבואם לעזרת הועדה, ואמנם אותו יחס אדיב הוא הממריץ את חברי הועדה לקוות שעל יסוד החקירה הזאת יוכלו הצדדים לבוא לידי עמק שווה ולישב את ההבדלים שביניהם בדרך של שלום, ותוצאה זו עדיפה לאין ערוך מכל פסק אשר יוטל עליהם פחות או יותר מלמעלה. אולם עד עתה לא היתה אפשרות להביא לידי כל פשרה כזאת, ועל כן לא היתה לועדה כל דרך אחרת אלא לחרוץ את משפטה. פסק הדין הזה נערך אך ורק על יסוד הדעה שהועדה הגיעה אליה בנוגע לטבע הענין גופא שנדון בעיקר מאותה נקודת השקפה, אשר מצאה את ביטויה הן במנדט עצמו והן בהנהלת השלטון הקודם בנוגע ליחסים ההדדיים שבין הדתות השונות בפלשתינה (א"י).

נוסף על כל אשר נאמר לעיל, בענין זה ראוי להזכיר את העובדה שבאמנה שנחתמה ביום 13 ביולי 1878 בין המעצמות הגדולות באירופה ובין תורכיה לשם ישוב הסכסוכים במזרח מסר, השער העליון הצהרה ספונטנית, שבה ניתן בטוי לרצונו של השער העליון לקיים את עקרון חופש הדת ולתן לו את ההיקף הרחב ביותר (סעיף ס"ב).

ואשר לענין המיוחד שהועדה נתמנתה לחקור בו, אי אפשר להגשים את העיקרון הנאצל הזה, אלא אם יהיו מוכנים בני הדתות השונות, למלא אחרי התקנות המפורטות בנוגע לכותל, ולהראות זה לזה יחס של כבוד והתחשבות, לצד האחד – ביחס לזכויות הבעלות והחזקה שלהם שאין עליהן ערעור, ולצד השני – בעריכת תפלותיהם הדתיות על קרקע שאיננה שייכת להם בתוקף זכות חזקה.

הועדה מרשה לעצמה לקוות שבהתחשב עם מצב הענינים עצמו ועם כל התלוי בו, יקיימו גם המושלמים וגם היהודים ויקבלו את הפסק אשר חרצה הועדה באותו הרצון הנאמן להגיע להבנה הדדית שהנהו תנאי עיקרי כה חשוב הן לפתוח האינטרסים המשותפים של הצדדים בפלשתינה (א"י), והן כדי להקים שלום אמת בכל העולם כולו.

הועדה חרצה את משפטה ואת החלטותיה פה אחד.


חתומים: אליול לופגרין.

שרלס ברד.

ון־קימפין.

המזכיר: סטיג סהלין.


דצמבר 1930.


דבר המלך במועצה

על הכותל המערבי 1931

בחצר ארמון בוקינגהם

היום הזה, ה 19 בחדש מאי, שנת 1931.

נוכחים:

הוד מלכוּתוֹ המלך במועצתו


הואיל ועפ"י אמנה, שעבוד, מתנה, הרגל, חסד ושאר אמצעים חוקיים יש להוד מלכותו סמכות ושפוט בלך תחומי פלשתינה (א"י);

והואיל ומועצת חבר הלאומים קבלה ביום 14 בינואר 1930 החלטה בזו הלשון:

"הואיל וברצונה של מועצת חבר הלאומים להעמיד את הממשלה בעלת המנדט, לפי בקשתה היא, במצב אשר יאפשר לה למלא את החובות אשר הוטלו על שכמה בסעיף 13 מן המנדט לפלשתינה (א"י) בתנאים הנוחים ביותר לשמירת האינטרסים החמריים והמוסריים של האוכלוסין שהועמדו תחת ממונותה;

"והואיל ואין ברצונה לחרוץ משפט למפרע באיזה אפן שהוא על פתרון השאלות הקשורות עם המקומות הקדושים בפלשתינה (א"י) אשר צריך יהיה אולי לישבן בעתיד:

"ואולם הואיל והיא סבורה ששאלת הזכויות והתביעות של יהודים ומושלמים דורשת במפגיע פתרון סופי ומוחלט;

"על כן החליטה המועצה לאמור:

"1) ענין ישוב הסכסוך ימסר לידי ועדה;

"2) ועדה זו תהיה מורכבת משלשה חברים שאף אחד מהם לא יהיה נתין בריטי ואשר למצער אחד מהם יהיה בר־סמכא למטרה זו מתוך שהוא מלא בעבר תפקידים משפטיים;

"3) שמות האנשים שיש בדעתה של הממשלה הממונה למנות בתור חברי הועדה יוגשו למועצה לאישור. ואם אין המועצה מתכנסת לישיבה באותה שעה צריך להמלך בדעתו של הנשיא;

“4) תפקידי הועדה יתמו מיד בחרצה את משפטה על הזכויות והתביעות הנזכרות לעיל”;

והואיל והועדה הנ"ל נתמנתה כהלכה ולאחר שערכה חקירה בפלשתינה (א"י) הגישה הרצאה למזכיר הממלכה הראשי לעניני חוץ של הוד מלכותו;

והואיל והמסקנות הכלולות בהרצאה הנ“ל מפורטות בתוספת I לדבר המלך הזה, וההוראות הזמניות הנזכרות בחלק ב', סימנים 1 ו־3 מן המסקנות הנ”ל כלולות בתוספת II לדברי המלך הזה;

והואיל ולמען יהיה לאל ידו של הוד מלכותו לקיים את אשר הוטל עליו ביחס לכתל המערבי בסעיף 13 מטופס המנדט, צריך שכל האנשים שבפלשתינה (א"י) יהיו נדרשים לקיים ולמלא אחרי ההוראות הכלולות בתוספת I ובתוספת II הנספחות לדבר המלך הזה (במדה שההוראות הנזכרות לאחרונה לא תוקנו ע"י ההוראות שנכללו בתוספת I), וכי תנתנה לנציב העליון כל הסמכויות הדרושות כדי ליתן תוקף להוראות הנ"ל. –

הילכך הואיל הוד מלכותו בתוקף הסמכויות המסורות לו בענין זה בחוק השפוט הנכרי 1890, או בחוקים אחרים, לצוות בעצת מועצתו הפרטית, ובזה מצוים לאמור:

1. חובה על כל האנשים בפלשתינה (א"י) למלא ולקיים את ההוראות בנדון הכתל המערבי הכלולות (א) בתוספת I ובתוספת II הנספחות לדבר המלך הזה (במדה שההוראות הנזכרות לאחרונה לא תוקנו ע“י ההוראות הכלולות בתוספת I, ו(ב) בכל תקנות שיתקין הנציב העליון לפלשתינה (א"י) ע”פ סעיף 2 מדבר המלך הזה.

2. לנציב העליון לפלשתינה (א"י) תהיה, באשורו של אחד ממזכירי הממלכה, הסמכות להתקין תק נות אשר תהיינה דרושות כדי ליתן תקף להוראות הכלולות בתוספות הנספחות לדבר המלך הזה.

3. כל אדם אשר לא ימלא אחרי כל הוראה מן ההוראות הכלולות בתוספת I או II הנספחות לדבר המלך הזה או הפועל בניגוד להן או אשר אינו ממלא אחרי כל תקנה מן התקנות שיתקין הנציב העליון לפלשתינה (א"י) עפ“י סעיף 2 מדבר המלך הזה או הפועל בניגוד להן יאשם בעברה ויהיה צפוי לעונש מאסר לתקופה של לא יותר מששה חדשים או לקנס שלא יעלה על 50 פ”פ (א"י), או גם למאסר כזה וגם לקנס כזה.

4. למרות כל דבר האמור בדבר המלך במועצה 1924 בנוגע למקומות הקדושים:

(1) בעברות עפ"י סעיף 3 מדבר המלך הזה לא ידון שופט שלום, אך הן תהיינה בגדר שפוטו של בית משפט מחוזי. עברות כאלה תהיינה נדונות מבלי חקירה ודרישה מוקדמת (summarily) בהתאם לפרוצידורה הנוהגת בבתי משפט השלום, והוראות פקודות המשפט על יסוד מסירת ידיעות (כתבי האשמה) 1929–1924 לא תחולנה עליהן.

(2) לבית המשפט העליון בשבתו בתור בית משפט גבוה תהיה זכות שפוט יחיד ליתן צוויים מנדטוריים כאלה או צוויי אסורים או צוויים אחרים כפי הצורך, כדי להבטיח את קיומן של ההוראות הכלולות בתוספות I ו־וו מדבר המלך הזה ושל ההוראות הכלולות בכל תקנות שתותקנה עפ"י סעיף 2 בתנאי ששום צד כזה לא ינתן אלא על יסוד בקשה מאת היועץ המשפטי מטעם ממשלת פלשתינה (א"י).

5. הוד מלכותו, יורשיו והבאים אחריו במלכות במועצה, יוכלו בכל עת שהיא לבטל את דבר המלך הזה או לשנותו או לתקנו.

6. דבר המלך הזה יקבל תוקף ביחום שיקבע לכך ע"י הנציב העליון במנשר שיפורסם בעתון הרשמי.

7. יש לקרוא לצו הזה בשם דבר המלך במועצה לפלשתינה _א"י) בנוגע לכתל המערבי, 1931.

מ. פ. א. הנקיי.


תוספת ו    🔗

א. למושלמים שייכת זכות הבעלות היחידה וקנין היחיד על הכתל המערבי, מאחר שהוא חלק בלתי נפרד מחצר החאראם אל שריף, שהנו רכוש וקף.

למושלמים שייכת גם זכות הבעלות על הרחבה אשר ליד הכתל ועל השכונה הסמוכה אשר ממול לכתל, המכונה שכונת המערבים, שכן הנכסים הללו נעשו לוקף עפ"י חוק השריעה המושלמי, מאחר שהוקדשו לצרכי צדקה.

בשום אופן אין לחשוב את תשמישי התפלה וכן (או) אותם החפצים שהיהודים יהיו רשאים להעמיד על יד הכותל בין בהתאם לפסק הדין הזה, או עפ“י הסכם שיתקבל ע”י שני הצדדים, כאילו הם מבססים להם (ליהודים) כל מין זכות בעלות על הכתל או על הרחבה הסמוכה, או כאילו יביאו לידי כך.

מצד שני חובה על המושלמים לבלי לבנות או להקים כל מבנה או להרוס או לתקן כל בנין בתוך רכוש הוקף (חצר החרם ושכונת המערבים) הסמוך לכתל, באופן שהעבודה הנ“ל תגע (“תסיג גבול”) ברחבה הנ”ל או תשמש מעצור על דרך כניסתם של היהודים אל הכתל או שתביא לידי הפרעה לתפלות היהודים במשך שעות בקורי התפלה שלהם בכתל, או לידי התערבות בתפלות אלה, אם אפשר להמנע מזה באיזה אופן שהוא.

ב. ליהודים תהיה כניסה חפשית אל הכתל המערבי לצרכי תפלה בכל עת, בהתחשב עם התנאים המפורשים הנזכרים לקמן, זאת אומרת:

(1) ההוראות הזמניות שהוצאו ע“י ממשלת פלשתינה (א"י) בסוף ספטמבר 1929 בנוגע ל”תשמישי התפלה" (ראה סעיף 2, א, ב, וג) תהיינה מכאן ואילך הוראות החלטיות, ואולם רק בתקון אחד והוא: שמותר להעמיד על יד הכתל את ארון הקודש ובו ספרי תורה ואת השולחן שעליו עומד ארון הקודש וכן את השולחן שמניחין עליו את ספר התורה בשעת קריאת התורה, אבל רק בימים דלקמן:

(א) בכל יום צום מיוחד או עצרה כשהרבנים הראשיים מכריזים על תפלה בצבור מחמת איזו צרת־הכלל או מצוקה, בתנאי שימסרו הודעה מספקת לממשלה.

(ב) בראש השנה וביום הכפורים וכן בשאר “ימים טובים” המוכרים ע"י הממשלה כימים טובים שבהם היו נוהגין להביא אל הכותל את ארון הקודש עם ספרי התורה.

מלבד במקרים המפורטים בסעיפי פסק הדין הזה אסור שימצאו שום כלי־תפילה בסביבת הכתל.

(2) אין להתנגד או להעמיד כל מכשול על דרכם של יהודים בודדים הנושאים עמהם אל הכתל ספרים או שאר חפצים שהם נוהגים להשתמש בהם בתפלותיהם, בין בדרך כלל או בעתים מיוחדות. אף אין להתנגד להם או להעמיד מכשול על דרכם כשהם עטופים מלבושים (טליתות) וכו' שהיו נוהגים להשתמש בהם בתפלותיהם מקדמת דנא.

(3) האסורים שהוטלו בתוך הוראת שעה על הבאת ספסלים, מרבדים או מחצלאות, כסאות, וילונות ומחיצות וכו', וכן על נהיגת בהמות בשעות ידועות לאורך הרחבה, יעשו איסורים החלטיים, וגם האיסור הזמני בנוגע לנעילתה של הדלת אשר בקצה הדרומי של הכתל בשעות ידועות יעשה גם הוא אסור מוחלט, ואולם זכותם של המושלמים לעבור הלוך ושוב דרך הרחבה, במהלך מעברם הרגיל, תכובד, ואין לפגוע בה כלל ועיקר, כשם שהיה הדבר נהוג עד כה.

(4) אסור להביא אל הכתל כל אהל או וילון או כל חפץ דומה לזה כדי להניחו שם, ואפילו לזמן מוגבל.

(5) אסור ליהודים לתקוע בשופר על יד הכתל ואסור להם לגרום למושלמים כל הפרעה בת מניעה. מצד שני אסור למושלמים לסדר את טכס הזיכּר סמוך לרחבה בשעה שהיהודים מתפללים או לגרום ליהודים כל עגמת נפש (הרגזה) באיזו צורה שהיא.

(6) צריך להבין שלממשלה תהיה הזכות להוציא את ההוראות שהיא תמצא צורך בהן בנוגע למדותיו של כל חפץ מן החפצים שהיהודים רשאים להביא אל הכותל, בנוגע לימים ולשעות המיוחדים הנזכרים לעיל וכן בנוגע לפרטים אחרים שיהיה צורך בהם לשם קיומו השלם והמספיק של פסק הדין הזה של הועדה.

(7) אסור לכל אדם או לכל בני אדם להשתמש במקום אשר ליד הכותל לשם כל מין נאום או משא או הפגנה מדיניים.

(8) צריך להבין שטובתם של המושלמים והיהודים כאחד דורשת לבלי להשחית את דמותו של הכותל המערבי ע"י חקיקה או כתיבה של כתובות, או תקיעת מסמרים או חפצים וכיוצא בזה על אבניו, וכן שהרחבה אשר ליד הכותל תהיה נקיה בתכלית, וכבד יכבדוה גם המושלמים וגם היהודים. בזה אנו מכריזים שזכותם וחובתם של המושלמים היא לנקות ולתקן את הרחבה, בכל פעם שיהא צורך בכך, ובלבד שיתנו לממשלה הודעה על כך כהלכה.

(9) הואיל והכותל הוא מצבה הסטורית, על כן צריכה החזקתו (בתור מצבה כזאת) להמסר לידי ממשלת פלשתינה (א"י), למען תעשה זו (הממשלה) כל תקונים בכתל, או תחת פקוחה, וזה לאחר שתמלך בדעתן של המועצה המושלמית העליונה ומועצת הרבנות לפלשתינה (א"י).

(10) אם לא דאגו המושלמים בעוד מועד לעשות ברחבה אותם התקונים שיהיה צורך בהם, או אז תעשה ממשלת פלשתינה (א"י) את הנחוץ כדי שהעבודה תעשה.

(11) הרבנים הראשיים בירושלים ידרשו למנות פקיד אחד או פקידים אחדים אשר יכהנו כבאי כוחם המוסמכים לקבלת ההוראות או ההודעות האחרות שתנתנה להם מזמן לזמן ע"י ממשלת פלשתינה (א"י) בנוגע לכותל המערבי והרחבה אשר על ידו, והפורמליות שיש למלא אחריה בנוגע לתפלות היהודים על יד הכותל.


תוספת II    🔗

2. (א) היהודים יוכלו להביא בכל יום אל הרחבה שלפני הכותל עמוד לנרות־תמיד ועל העמוד יוכלו לשים תבת־אבץ בעלת דלתות־זכוכית שבתוכה ידלקו הנרות הללו. הם יוכלו להביא גם אגן־רחצה מטלטל וכיור־מים על כנו. שום תשמיש מן התשמישים הנזכרים לעיל לא יקבע בכתל או בכל קיר מקירות בניני הווקף הסמוכים.

(ב) מעת שקיעת החמה ביום הששי בערב עד עת שקיעת החמה ביום השבת, ומעת שקיעת החמה בערבי החגים היהודים המוכרים מטעם הממשלה עד עת שקיעת החמה בימות החגים האלה, יוכלו היהודים להעמיד בקצה הצפוני של הכתל עמוד להניח עליו ספרי־תפלה ובקצה הדרומי של הכתל יוכלו להעמיד שלחן, לשים עליו את ספרי התורה לשם קריאת־התורה. השלחנות והתבה או ארון הקדש והעמוד יוסרו משם כתום יום השבת או כתום יום החג.

(ג) בשני ימי ראש השנה וביום הכפורים יוכל כל מתפלל יהודי להביא אתו מחצלת־תפלה ולשימה על הרחבה לפני הכתל, אך באפן שלא ימנע את זכות־המעבר לאורך הרחבה.

3. שום ספסל, כסא או שרפרף לא יובא אל הכתל ולא יושם על הרחבה לפני הכתל. ולא ישימו כל מחיצה או מסך על הכתל או על הרחבה להבדיל בין גברים לנשים בשעות התפלה או לשם כל מטרה אחרת.

4. בין שעה 8 בבקר לשעה 1 אחה“צ בימי השבתות ובימות החגים היהודיים המוכרים מטעם הממשלה, וכן בין שעה 5 לשעה 8 אחה”צ בערבי השבתות או החגים הנ"ל וכן בכל ערב יום הכפורים וביום הכפורים כלו, לאפוקי השעות שבין עלות השחר לשעה 7 בבקר, אסור להוביל שום בהמה לארך הרחבה שלפני הכתל.

5. דלת העץ שנכנסים דרכה מן הרחבה אל הזאוויה בקצהו הדרומי של הכתל תשאר נעולה בערבי השבתות והחגים היהודיים המוכרים מטעם הממשלה משעה 5 בערב ובמשך כל השבתות והחגים הנ"ל עד אחרי שקיעת החמה.


 

מנשר    🔗

ז. ר. טשנסלור

נציב עליון.


בתקף הסמכויות המסורות לי בסעיף 6 מדבר המלך במועצה בענין הכתל המערבי 1931, אני, סיר ז. ר. טשנסלור, נציב עליון של הוד מלכותו בפלשתינה (א"י), מצוה ומכריז בזה שדבר המלך במועצה בענין הכתל המערבי, 1931, יקבל תקף החל מהיום השמיני בחדש יוני, 1931.

ניתן בירושלים היום הזה, הרביעי ביוני, 1931.



  1. התזכיר מובא בספרנו זה להלן, מעמוד 14 והלאה.  ↩

  2. התזכיר בא בעמודים הקרובים, אחרי הדו"ח של ישיבה זו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37186 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!